diff --git "a/json/Halakhah/Tur/Tur/Hebrew/Warsaw 1861.json" "b/json/Halakhah/Tur/Tur/Hebrew/Warsaw 1861.json" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/json/Halakhah/Tur/Tur/Hebrew/Warsaw 1861.json" @@ -0,0 +1,4412 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Tur", + "versionSource": "http://commons.wikimedia.org", + "versionTitle": "Warsaw 1861", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "digitizedBySefaria": true, + "versionTitleInHebrew": "ורשה, תרכ\"א", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "טור", + "categories": [ + "Halakhah", + "Tur" + ], + "text": { + "Orach Chaim": { + "Introduction": [], + "": [ + [ + "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים פרט ארבע' דברים בעבודת הבורא יתברך והתחיל בעז כנמר לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה וכן א\"ר יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליהם כמורא בשר ודם וכן הוא אומר לענין הבושה שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש וכן אמר דוד ע\"ה ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש אף כי היה נרדף ובורח מן העו\"ג היה מחזיק בתורתו ולומד אף כי היו מלעיגים עליו ואמר קל כנשר כנגד ראות העין ודמה אותו לנשר כי כאשר הנשר שט באויר כך הוא ראות העין לומר שתעצים עיניך מראות ברע כי היא תחלת העבירה שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין ואמר גבור כארי כנגד הלב כי הגבורה בעבודת הבורא יתברך היא בלב ואמר שתחזק לבך בעבודתו ואמר רץ כצבי כנגד הרגלים שרגליך לטוב ירוצו וכן דוד המלך ע\"ה היה מתפלל על שלשתם אלא ששינה הסדר ואמר הדריכני בנתיב מצותיך על הרגלים ואמר אח\"כ הט לבי ואמר אח\"כ העבר עיני מראות שוא והזכיר בלב הטיה ובעין העברה כי הלב הוא ברשותו להטותו בדרך הטובה או לרעה אף אחר שראה מעשה השוא על כן התפלל שיעזרנו להטותו לדרך הטובה אבל ראות השוא אינו ברשותו כי אפשר שיפגע בו פתאום ויראנו לכן התפלל שיעביר עיניו מראות שוא ולא יזמינהו לפניו כלל לכן צריך האדם להתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לאמר איך תעמוד בבקר כי הקור גדול או ישיאנו בקיץ לאמר איך תעמוד ממטתך ועדיין לא שבעת משנתך התגבר עליו לקום שתהא אתה מעורר השחר ולא יהא הוא מעירך כמו שאמר דוד ע\"ה עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי וכ\"ש אם ישכים קודם אור הבוקר לקום להתחנן לפני בוראו מה יופיו ומה טובו וטוב למי שמקדים שיכוין לשעות שמשתנות המשמרות שהן בשליש הלילה ולסוף ב' שלישי הלילה ולסוף הלילה שבאלו הזמנים הקב\"ה נזכר לחורבן הבית ופיזור ישראל בין העו\"ג והתפלה שיתפלל אדם באותה שעה על החורבן והפיזור רצוייה וקרובה להתקבל ויפיל תחנתו לפני המקום א' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה וטוב לו' פרשת העקידה ופרשת המן ועשרת הדברות ופרשת הקרבנות כגון פרשת העולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם אמנם פרשת הקרבנות טוב יותר לאומרה ביום שהם במקום הקרבת הקרבן שזמנו ביום וכשיסיים פרשת העולה יאמר רבון העולמים י\"ר מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה ואם אינו יכול להשכים קודם אור הבוקר מכל מקום התפלה אשר היא מועד לכל חי אל יאחר אותה ויחש��ב בלבו אילו היה בעבודת מלך בשר ודם וציוהו להשכים באור הבוקר לעבודתו היה זהיר וזריז לעמוד לעבודתו כאשר ציוהו כ\"ש וק\"ו בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב\"ה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ויברך ברכת אשר יצר וכו' חלולים חלולים ולא יאמר חללים חללים רמז לדבר חלולים חלולים עולה רמ\"ח כחשבון אברי האדם (עיין בפ\"ו דאהלות ושם מונה כל רמ\"ח איברים שבאדם) א\"א להתקיים כדאיתא במסכת נדה כל זמן שתינוק במעי אמו טבורו פתוח ופיו סתום יצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן א\"א לעמוד ומפליא לעשות כדאיתא במדרש כי גדול אתה ועושה נפלאות האדם דומה לנאד מלא רוח ואם יעשה אדם בנאד נקב כחודה של מחט הרוח יוצא והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו הרי עושה נפלאות ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך ענט\"י עד בואו לבית הכנסת שיסדר אותם עם שאר ברכות הרשות בידו אמנם אם יברך מיד ענט\"י ואשר יצר י\"א שצריך לומר מיד אחריה אלהי נשמה עד בא\"י המחזיר נשמות לפגרים מתים לפי שהיא סמוכה לברכת אשר יצר ולכך אינה פותחת בברוך וי\"א שאין צריך לומר מיד אחריה ומה שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה כמו ברכת הגשמים שאינה פותחת בברוך והכי מסתבר דהכי מוכח בברכות בפרק הרואה דקאמר כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה ובתר הכי קאמר וכי משי לידיה לימא על נטילת ידים וכן סדרן הרמב\"ם ז\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל הפטורין מק\"ש כגון שעוסקין במצוה או בטרידת מצוה פטורין מן התפילה ועודף עליהם חלופי נושאי המטה שאין למטה צורך בהן שפטורין מן התפילה אף ע\"פ שחייבין בק\"ש ונשים ועבדים חייבין בה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הלכות ראש חודש
גרסינן בפרק אין נערכין ר\"ח אינו אסור בעשיית מלאכה ואיתא נמי בפרק קמא דמ\"ק ר\"ח יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה והא דאיתא במגילה ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר\"ח וחולו של מועד אלמא שאסור בעשיית מלאכה דקאמר מפני שאין בו ביטול מלאכה אם ישהו בב\"ה תקנו להוסיף אחד ולקרות ד' בתורה ההיא לנשים קאמר מפני שהנשים בטלות בו ממלאכה וה\"נ איתא בירושלמי הני נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא ואיתא בפרק מ\"ד מפרקי דר' אליעזר לפי שלא רצו נשים ליתן נזמיהן לבעליהן במעשה העגל לכך נתן להן הקב\"ה שכרן שיהו משמרות ר\"ח יותר מהאנשים ושמעתי מאחי הר\"י טעם לדבר לפי שהמועדי' נתקנו כנגד אבות פסח כנגד אברהם דכתיב )בראשית יח( לושי ועשי עוגות ופסח היה שבועות כנגד יצחק שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק: סוכות כנגד יעקב דכתיב )בראשית לד( ולמקנהו עשה סוכות וי\"ב ראשי חדשי השנה שגם הם נקראים מועדים כנגד י\"ב שבטים וכשחטאו בעגל נטלו מהם ונתנו לנשותיהם לזכר שלא היו באותו חטא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ויטול ידיו ויקח הקערה שהמצות בתוכה בסדר שהניחו השלימה למעלה והפרוסה תחתיה ויברך על השלימה המוציא ויבצע ולא יאכל עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ויאכל משנים ביחד כזית מכל א' ואם אינו יכול לאכול כשני זיתם ביחד יאכל של המוציא תחלה ואח\"כ של אכילת מצה ומפני שיש מי שאומר שמברך על הפרוס' המוציא ועל השלימה על אכילת מצה לכך הרוצה לצאת ידי שניהם יאחוז שתיהם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה מיד זה אחד זה ואח\"כ יבצע משתיהן ביחד ויאכל בהיסיבה ואם לא היסב לא יצא וצריך לאכול פעם אחרת בהיסיבה כתב רב עמרם ויברך המוציא ויטבל בחרוסת ויאכל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ואיני יודע טיבול זה בחרוסת למה אי משום מצה שאין בה מלח וצריך בשש לטבל במלח וכן הוא לשון הירושלמי וטמיש ליה במלחא ועוד הקשה בעל המנהיג לדבריהם שמצה היא זכר לחירו�� וחרוסת זכר לטיט והאיך יתחברו זה עם זה ועוד מצה דאורייתא וחרוסת דרבנן ואתי חרוסת דרבנן ומבטל מצה דאורייתא: אח\"כ יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירתו ומטעם זה כתב ה\"ר יונה שצריך לנער החרוסת מעליו שלא יתבטל טעמו ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא היסיבה ולא יברך עליו בפה\"א ופי' רשב\"ם לפי שנפטר בברכת בפה\"א שבירך על הירקות בטיבול ראשון ולכך אומר שאין לברך אחר טיבול ראשון בג\"ר ור\"י אומר צריך לברך אחריו בג\"ר ומה שא\"צ לברך על המרור בפה\"א לפי שחשוב כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדברי הרשב\"ם ואין מברכין על החרוסת אע\"פ שהיא מצוה לפי שהוא טפל למרור ואם אין לו ירקות לטיבול הראשון אלא מרור יברך עליו בטיבול ראשון בפה\"א ועל אכילת מרור ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת ויאכלנו בלא ברכה וטוב לחזור אחר שאר ירקות ואח\"כ נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה, עם המרור ואוכל ביחד זכר למקדש כהלל שהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכל וכתב אבי העזרי שין לטובלו בחרוסת דב' טיבולין מצינו בזמן הזה דרגילין למיעבד כהלל ג' לא מצינו ור' שמעיה בשם רש\"י כתב שצריך לטובלו בחרוסת וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל וטובלו בחרוסת שכן היה הלל עושה אוכל פסח מצה ומרור וטובל בחרוסת כתב אחי ה\"ר יחיאל ז\"ל מספקא לי בכריכה אי בעי היסיבה כיון דמרור לא בעי היסיבה ובעל המנהיג כתב דבעי היסיבה בעבור המצה שבאה זכר לחירות וכתב עוד הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה כהלל דהא משום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחומרא כתרוייהו ה\"נ לענין ברכה צריכין למיעבד שיעלה לשניהם ובשיחת חולין צריך ליזהר אבל טול ברוך לא הוי הפסק: בלע מצה ולא לעסה יצא סמקרי שפיר אכילה בלע מרור לא יצא דטעם מרור בעינן ואפילו בלע מצה ומרור כאחת אפ\"ה יצא ידי מצה ולא יצא ידי מרור: כרכן בסיב אף ידי מצה לא יצא אכלן בלא מתכוין יצא כתב הרמב\"ם ז\"ל היה נכפה ואכל מצה בשעת חוליו לא יצא ואיני יודע אם הוא פוסק דמצות צריכות כוונה או אפי' למ\"ד אין צריכות כוונה מודה דבה\"ג לא יצא ובה\"ג כתב דמצות צריכות כוונה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל אכלן חצאין פי' חצי חצי זית ביחד יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לאכילה כדי אכילת פרס פי' שיעור אכילת ד' בצים. ואין חיוב אכילת מצה אלא בליל ראשון אבל מכאן ואילך אם ירצה לאכול דבר אחר הרשות בידו רק שלא יאכל חמץ ואפילו בליל ראשון יוצא בכזית כתב רב אלפס שא\"צ אלא ב' מצות אחת פורסה לשנים ומברך על חציה המוציא ועל אכילת מצה וחציה הב' לאפיקומן והשלימה לכריכה וכן כתבו קצת הגאונים ובחילוף מנהגים כתוב אנשי בכל כשחל פסח בשבת מניח פרוסה בין ב' השלימות וכשחל בחול מביא פרוסה ושלימה ומברך עליה ב' ברכות ואנשי א\"י בין בחול בין בשבת מניחין פרוסה על השלימה ומברך על השלימה ב' ברכות וכן חילק בעל ה\"ג שכתב והיכא דמיקלע פסחא בלילל שבת בוצע על תרתין ופרוסה והתוספות כתבו שצריך לעשות ג' כדפרישית וכ\"כ רב עמרם ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב ונוהגין באשכנז וצרפת לעשותן מעשרון זכר ללחמי תודה שהיוצא מבית האסורים מביא תודה תודה היה בה ג' מינין של מצה חלות רקיקין ורבוכה וכל מין היה בה ג' עשרונים ושליש מכל מין היו עושין י' חלות והרי שהגיע לכל ג' חלות עשרון א' ועל כן עושין שלשתן מעשרון ועושין בהן סימן לידע איזו ראשונה ואיזו שניה ואיזו שלישית כדרך שהיו עושין בקופה שתורמין בהן הלשכה שהיו כותבין בהן אב\"ג לידע איזו נתרמה ראשונה שממנה לוקחין תחילה ה\"נ עושין מצוה ראשונה באותה שנעשית ראשונה הילכך מברכין על הראשונה המוציא ועל השניה על אכילת מצה ומשלישית כריכה ואם החליף אחת בחברתה לא עיכב:" + ], + [ + "ואוכלין כל צרכם במקום שנוהגין לאכול צלי אוכלין ובמקום שאין נוהגין לאכול אין אוכלין וגדי מקולס פירוש שלם ראשו על כרעיו ועל קרבו אסור בכל מקום. ובירושלמי קאמר אפילו בשר עגל ועוף כל דבר שטעון שחיטה אסור. כתב אבי העזרי ראיתי בני אדם שאוכלין בשר עוף צלי בלילי פסחים ואין חילוק כדאיתא בירושלמי ודאי מבושל מנהג כשר הוא במקום שנהגו שלא לאכול צלי ואשכנז מקום שנהגו שלא לאכול צלי הוא:" + ], + [ + "ולאחר גמר כל הסעודה אוכלין ממצה השמורה תחת המפה באחרונה זכר לפסח הנאכל על השובע ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו ויהא זהיר לאוכלו קודם חצות וי\"א שצריך לכרכו במרור ולטבלו בחרוסת ולאכול אחרו כזית מצה לבדה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שא\"צ אלא כזית אחד לבדו ואם שכח ולא אכלו עד שנטל ידיו לברך או שאמר הב לן ונברך או אפילו בירך כבר ונזכר קודם שבירך בפה\"ג כתב אבי העזרי שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכלנו ואם לא נזכר עד אחר שבירך בפה\"ג לא יאכל פעם אחרת מפני שהיה צריך לברך בפה\"ג על הכוס אחר שיברך בה\"מ שנית ונמצא מרבה בכוסות ובכה\"ג כדאי הם מצות שלנו לסמוך עליהם כי כולם שמורות משעת לישה ובעל העיטור כתב שא\"צ לחזור כלל ויוצא בכזית שאכל בראשונה אע\"פ שאכל ד\"א אחריו וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברא ראשונה וה\"ר פרץ כתב אע\"ג דאמר הב לן ונבריך יכול לאכול בלא ברכה אע\"ג דבעלמא השיב סילוק שאני הכא דיון דאפיקומן מצוה דרמיא רחמנא עלן איכא למימר אתבא דרחמנא סמכינן ולא נהירא לא\"א ז\"ל:" + ], + [ + "אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר דתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן פירוש משסיימו לאכול הפסח לא יעקרו ממקומן לאכול במקום אחר ואפי' באותו מקום לא יאכל אחריו שום דבר ואפיקומן הוא לנו במקום הפסח הלכך משהתחילו לאוכלו לא יעקרו ממקום למקום ולא יאכלו אחריו שום דבר ואפי' באותו מקום ואם לאחר שהתחילו לאכלו ישנו כל בני חבורה חשוב כהיסח הדעת ולא יאכלו עוד ממנו אפי' באותו מקום דחשיב במקום אחר אבל אם ישנו מקצתן אם לא נשתקעו בשינה אלא נתנמנמו מעט לא חשיב סילוק ומותרין לאכול עוד ממנו ואפי' אותן שנתנמנמו אבל אם נשתקעו בשינה חשיב סילוק ולא יאכלו אותן שישנו והר\"י כתב דוקא בישנו כולם יש חילוק בין ישנו לנתנמנמו דנתנמנמו יאכלו וישנו לא יאכלו אבל ישנו מקצתן אפי' שינת קבע יאכלו וכ\"כ הרמב\"ם וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה:" + ], + [ + "ואחר כך מוזגין לו כוס ג' ומברך עליו בה\"מ ומברך בפה\"ג ושותהו בהיסיבה ולא יברך אחריו לדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל לואם שתהו בלא היסיבה צריך לשתות פעם אחרת בהיסיבה ולא ישתה יין בינו ובין כוס רביעי ומצוה לחזר אחר זימון והכי אתמר במדרש תהלים הקוראים את ההלל צריך שיהו ג' שיהא אחד אומר לשנים הודו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ולא נהגו כן ואי משום הודו לומר בג' סגי באשתו ובניו שהגיעו לחינוך:" + ], + [ + "כוס ד' גומר עליו את ההלל ומתחיל לא לנו בלא ברכה וגו' ואומר עליו ברכת השיר ופליגי מאי ברכת השיר רב יהודה אומר יהללוך וחותם מלך מה��לל בתשבחות רבי יוחנן אומר נשמת כל חי וחותם בישתבח וכתב רב אלפס מנהגא כרב יהודה ורשב\"ם כתב כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן כתרווייהו וחותמין בהלל בא\"י מלך מהולל בתשבחות ואומר הלל הגדול ונשמת וחותם בא\"י מלך מהולל בתשבחות ואומר הלל הנדוי ונשמת וחותם בא\"י מלך מהולל בתשבחות ובהלל הגדול קי\"ל כרב יהודה מהודו לה' עד על נהרות בבל שהן כ\"ו כי לעולם חסדו וה\"ר חיים כהן לא היה חותם ביהללוך בא\"י וכו' אלא היה אומר עד כי מעולם ועד עולם אתה אל והיה אומר הלל הגדול ונשמת כל חי וחותם כי למה יחתום ב\"פ בענין אחד וכן היה נוהג א\"א הרא\"ש ז\"ל ושותה כוס ד' בהיסיבה בלא ברכה ומברך אחריו על הגפן ואם שתהו בלא הסיבה צריך לשתות פעם אחרת בהיסיבה ומברך לפניו בורא פרי הגפן לפי שהסיח דעתו מלשתות עוד:" + ], + [ + "כוס חמישי לא הוזכר ליגרסת רשב\"כ ואין לעשותו ולכך פירש שאומר הלל הגדול על כוס ד' וכן יראה מדברי רבינו האי שנשאל לפניו אשכחן לרב סעדיה שאומר מי שרוצה לשתות כוס ה' יאמר עליו הלל הגדול ויניח יהללוך ויאמר לאחריו אבל עכשיו באו תלמידים ואמרו שעל כל כוס וכוס צריך ברכה לאחריו כמו לפניו ואומר יהללוך אחר ההלל וחותמין מלך מהולל בתשבחות ושותה כוס ה' ואומרים עליו הלל הגדול וחותמין מנשמת כל חי עד הבוחר בשירי והשיב דברי רב סעדיה כן הוא ומנהג שלכם יפה הוא ואנו לא נהגינן בכוס ה' כל עיקר והני ת\"ח דמברכי אחר הלל ואחר הלל הגדול דרב סעדיה ודילכון עדיפא מדילהון דלא אמרו רבנן ב' ברכות ע\"כ והעולם נהגו בר לעשותו רשות וכ\"כ רב יוסף טוב עלם שאם הוא תאב לשתות יעשה כוס ה' וכ\"כ רב שר שלום כוס ה' רשות אם רוצה לשתות ישתה ואומר עליו הלל הגדול וחוזר ואומר עליו יהללוך וכן סידר רב כהן צדק ורבינו משה וכ\"כ רב עמרם שחוזר ואומר עליו יהללוך יראה מדעתם מי שירצה לעשותו חותם ביהללוך אחר ההלל ואומר עליו הלל הגדול ונשמת וחותם ביהללוך וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא טוב למעט בברכות ומי שרוצה לעשותו לא יחתום אחר ההלל ויאמר עליו ההלל הגדול ונשמת ויחתום וכ\"כ הרי\"ץ גיאת כתב א\"א ז\"ל יראה מדברי רב יוסף טוב עלם שאסור לשתות אחר ד' כוסות וכ\"כ רי\"ף בתר דאכלי כל מגדני ופירי אכלו בסוף כזית מצה דמינטרא ולא טעמין בתר הכי כלום בר מכסא דברכת מזונא וכסא דהלילא ומאן דצחי לית ליה רשותא למשתי חמרא אלא מיאו כ\"כ כל הגאונים ותימא מנ\"ל הא דהא לא קאמר אלא אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן היינו שלא לאכול אבל למשתי שרי ומנהג פשוט הוא שלא לשתות יין ופי' ה\"ר יונה טעם למנהג לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר בנסים ונפלאות שעשה הקב\"ה לאבותיהו עד שתחטפנו שינה ואם ישתה ישתכר והכי איתא בתוספתא חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה וזהו ששנינו מעשה בר\"א ורבי יהושע שהיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה וכו':" + ], + [ + "כתב רי\"ף מאן דלית ליה אלא כזית דמינטרא אכיל ברישא דלא מינטרא ומברך עליה המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה ותמה עליו א\"א ז\"ל לפי סברתו שאכל כזית דמינטר לבסוף איך יעשה כריכה אחר שיאכל כזית דמינטר ואוכל שאינו שמור אחריו ויבטל טעם מצה ויותר מסתבר לפי סברתו להניח הכריכה שאינה אלא זכר למקדש ממה שיבטל טעם מצה שבפיו וכן כתב ה\"ר יונה שיאכל כזית דמינטר באחרונה ��יברך עליו על אכילת מצה ולא יאכל אחריו כלום ובעל העיטור כתב שיאכל מיד דלא מינטר ויברך עליו המוציא ועל אכילת מצה ויאכל דמינטר בסוף בלא ברכה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שיאכל מיד כזית דמינטר כדי שיאכל מצה לתיאבון ויברך עליו המוציא ועל אכילת מצה ואינו חושש אם יאכל לבסוף דלא מינטר:" + ], + [ + "כתב רי\"ף מאן דלית ליה חמרא בליל פסח מקדש אריפתא והיכי עביד שרי המוציא ובוצע לריפתא ומנח ידיה עילויה עד דגמר קדושה ומברך לאכול מצה ואכיל והדר אכיל שאר ירקי ולסליק לפתורא ואומר מה נשתנה וכל ההגדה עד גאל ישראל ומברך אמרור והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה והר\"י גיאת כתב שאינו מברך בשעת קידוש אלא המוציא וגומר הקידוש ואוכל ומטבל ירקות בחרוסת וגומר ההגדה ואח\"כ מברך על אכילת מצה ועל אכילת מרור ובעל העיטור כתב שמיד בקידוש אחר שבירך המוציא יברך על אכילת מצה וגומר הקידוש ואוכל וכיון שאוכל מצה יאכל מרור מי שאין להפסיק בין אכילת מצה לאכילת מרור ע\"כ ואי לא דמסתפינא הוינא אומר שיטבול בירק מיד בלא קידוש ואח\"כ יסדר ההגדה וההלל עד למעינו מים ויקדש ויברך המוציא ויגמור הקידוש ויברך על אכילת מצה ויאכל אח\"כ מרור כסדר שאם קדש מיד צריך לאכול מצה מיד ולברך עליה ומרור אחריה מיד שאין להפסיק בין מצה למרור ונמצא משנה כל הסדר ועוד אם מקדש מיד נמצא שאפי' טיבול הראשון הוא אחר המוציא ואין כאן היכירא לתינוקות הלכך מוטב לטעום קודם הקידוש לקיים המצוה כסדרה ממה שישנה כל הסדר וכן יראה דעת רב נטרונאי שכתב ואם אין לו יין סודר הלל והגדה על הפת ומה נשתנה וחותם ומברך המוציא ולאכול מצה וגומר סעודתו כתב בעל העיטור מי שאין לו יין עבר אדרבנן דאמרי ולא יפחתו לו מד' כוסות וצריך למכור מה שיש לו לקיים מצות חכמים ולא יסמוך על הפת שאם קיים כוס אחד לא קיים הג' לכן ימכור מה שיש לו ולהוציא הוצאות עד שימצא יין או צמוקים כמו שאדם צריך לחזר אחר לולב ואתרוג ורב יוסף בר רב ורב האי גאון כתבו מי שאין לו יין מקדש על הפת בלילי שבתות ויו\"ט חוץ מלילי פסח שהרי אמרו ולא יפחתו לו מד' כוסות:" + ], + [ + "כתב רי\"ף מאן דבעי לברוכי בתרי או בתלתא בתי היכי עביד מברך ברישא בביתא דיליה ואכיל כל מאי דצריך ומברך בה\"מ והדר מברך לכל חד וחד בביתיה ושתו אינהו כסא דקדושא ודאגדתא וכלי ירקי ומצה ואיהו לא אכיל ושתי בהדייהו ושביק להו למיגמר סעודתייהו ומברכי אינהו בה\"מ והדר אזיל לביתא אחרינא ועביד הכי אע\"ג דבברכת הנהנין קי\"ל שאינו יכול לברך לאחרים אא\"כ יהנה עמהם שאני ברכת הלחם של מצה וקידוש היום שהן חובה הילכך יכול לברך להוציא אחרים ואע\"פ שאינו נהנה והדר אזיל לביתיה וגמר הלילא ושתי כסא דהילילא ואי בעי לאקדומי להני בתי ברישא בריך להו ולא אכיל ולא טעם והדר אזיל לביתיה ומקדש ושפיר דמי ואם ירצה יגמור הכל בביתו ואח\"כ ילך לקדש בבתים האחרים ויקדש להן ולא יאכל וישתה עמהם וכתב בעל העיטור מסתברא דלא מצי מברך בפה\"א אשאר ירקי כיון שאינו טועם עמהן שלא אמרו אלא בברכת הלחם של מצוה וצריך למיעבד כרב חסדא דמברך בפה\"א ולאכול מרור בחזרת ואכיל וכי מטי למרור אכיל בלא ברכה ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל דכיון דתקנת חכמים היא משום היכירא לתינוקות הוי כברכת מצוה ויכול להוציאם אע\"פ שאינו טועם ומ\"ש רי\"ף ומברכי אינהו בה\"מ הרי תקנה ליודעים בה\"מ ואם אינן יודעים כתב רב עמרם שאין תקנה להוצי��ם שאם מברך להם בה\"מ תו לא מצי למישתי בביתיה בה\"מ וכ\"כ רב כהן צדק שאם אינן יודעין בה\"מ אסור לקדש כי אם בבית אחד ואם קדש בב' בתים הוי מוציא שם שמים לבטלה וליכא למימר אע\"פ שבירך בה\"מ אוכל עדיין מצה בבית אחד ומברך בה\"מ דאטו איניש דבעי למיכל תרי זימני בליליא מצי אכיל ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דאפילו אם אינן יודעין בה\"מ יש תקנה להקרותם מלה במלה כקטן שמקרא את ההלל שעונין אחריו מה שהוא אומר שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה וכ\"כ הרי\"ץ גיאת ואפשר דאף בה\"מ יכול לברך כדי להוציאם כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה ה\"נ בה\"מ כיון שתקנו ד' כוסות ותקנו אחד מהם על בה\"מ הוי חובה נמי כמו שכתבתי בשם א\"א הרא\"ש ז\"ל על טיבול של ירקות:" + ], + [ + "אמר שבועה שלא אוכל מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח אמר שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח:" + ], + [ + "סדר בדרך קצרה לפי שכתבתי הסדר בדיעות שונות אסדרנו על דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל למען ירוץ הקורא בו יתן לפני כל אחד ואחד כוס של רביעית אנשים ונשים וטף ויקדש מיד קודם נטילה יק\"ז יין קידוש זמן ואם הוא שבת אומר תחלה ויכולו ואם הוא מוצאי שבת אומר יקנה\"ז יין קידוש נר הבדלה זמן וישתה רביעית או רובו בהיסיבה שמאל ולא יברך אחריו ויכול לשתות בין כוס ראשון לשני אפילו כמה פעמים ואם לא היסב צריך לשתות פעם אחרת בהיסיבה והיסיבת ימין ופרקדן לא הוי היסיבה ואשה חשובה צריכה היסיבה אבל לא אשה שאינה חשובה וכן אצל אביו צריך היסיבה אפילו אם הוא רבו מובהק ותלמיד אצל רבו א\"צ היסיבה אפי' אינו רבו מובהק אא\"כ יתן לו רשות ושמש צריך היסיבה ויביאו לפניו קערה שיש בה ג' מצות סדורות זו על זו ומרור ושאר ירקות וב' תבשילין זרוע של טלה וביצה בין אם פסח במ\"ש או בחול ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים ולוקח פחות מכזית משאר ירקות ויברך עליו בורא פרי האדמה וטובל בחומץ אבל לא בחרוסת ואינו מברך אחריו בורא נפשות ובוצע מצה אמצעית מן הג' לשנים ונותן חציה לאחד מן המסובין לשומרה ומשים אותה תחת המפה לאפיקומן וחציה הב' ישים בין שתי השלימות ויגביה הקערה ויאמר הא לחמא עניא וכו' עד מה נשתנה וא\"צ להסיר ממנה הב' תבשילין ומסיר הקעאה מן השולחן כאילו כבר אכלו ומוזג כוס שני ואומר מה נשתנה ומחזיר הקערה לפניו וכשיגיע למצה זו יגביהנה וכן למרור ולא יגביה התבשיל כשיגיע לפסח שהיו אבותינו אוכלין וכשיגיע עד לפיכך יגביה כוסו ויאחזנו בידו עד סוף גאל ישראל וקורא ההלל עד למעינו מים ואינו מברך לפניו ואומר בא\"י אמ\"ה אשר גאלנו וגאל וחותם בא\"י גאל ישראל ושותה כוס שני בהיסיבה ואינו מברך לא לפניו ולא לאחריו ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים ויקח הקערה שיש בה המצות ב' השלימות והפרוסה ביניהן וישים ידו עליהן ויברך המוציא ולא יבצע ויברך על אכילת מצה ויבצע מן השלימה העליונה ומן הפרוסה כאחת כזית מכל אחת ויאכלם יחד בהיסיבה ואם אכל בלא היסיבה צריך לאכול פעם אחרת ואם אינו יכול לאוכלם ביחד יאכל תחלה של המוציא ואח\"כ של אכילת מצה ויקח כזית ממרור ויטבלנו כולו בתוך החרוסת ולא ישהנו בתוכו ויברך עליו על אכילת מרור ולא יברך ב\"פ האדמה ויאכלנו בלא היסיבה ואם לא היה לו שאר ירקות אלא מרור בטיבול ראשון מברך עליו ב\"פ האדמה ועל אכילת מרור ואוכל ובטיבול הב' טובלו בחרוסת ואוכלו בלא ברכה ולוקח כזית ממצה השלישית וכורכו בכזית ממרור וטובלו בחרוסת ואוכל בלא ברכה זכר למקדש כהלל ויש מצריכין היסיבה גם לזאת וגומר סעודתו ואוכל ושותה כמה שירצה ויאכל באחרונה כזית מאפיקומן בהיסיבה וקודם חצות ואחריו לא יאכל ולא ישתה יין זולת הכוסות שהן חובה ואם שכח מלאוכלו עד שנטל ידיו לברך או שאמר הב לן ונבריך או שבירך בהמ\"ז ועדיין לא בירך בפה\"ג יטול ידיו ויברך המוציא ויאכלנו אבל אם לא נזכר עד שבירך בהמ\"ז ובירך בורא פרי הגפן לא יאכל פעם אחרת ויטול ידיו אם הוא רגיל במים אחרונים ולא יברך עליהן וידיח כוס של ברכה בפנים וישטפנו בחוץ וימלאנו ויאחזנו בימין ויברך יושב בלא היסיבה ואומר יעלה ויבא בבונה ירושלים ואם שכחו דינו מפורש למעלה בהלכות סעודה ויברך בורא פרי הגפן וישתה בהיסיבה ולא יברך אחריו ואם שתה בלא היסיבה צריך לשתות פעם אחרת ולא ישתה בין כוס זה לרביעי יין ומתחיל לא לנו בלא ברכה וגומר ההלל ואומר יהללוך ואינו חותם אלא עד עולם אתה אל ואומר הלל הגדול ונשמת וחותם מלך מהולל בתשבחות ושותה בהיסיבה בלא ברכה ומברך לאחריו על הגפן ואם שתאו בלא היסיבה ישתה פעם אחרת בהיסיבה וצריך לברך לפניו ואחר כך לא ישתה אלא מים ואם ירצה לשתות כוס ה' לא יחתום ביהללוך אחר ההלל ושותה בלא ברכה לפניו ולאחריו ואומר הלל הגדול ונשמת וחותם ושותה כוס ה' בלא ברכה ולאחריו יברך:" + ], + [ + "סדר היום בשני ימים הראשונים ערבית שחרית ומנחה אומר ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום באמצע אתה בחרתנו וכו' ותתן לנו ה' אלהינו את יום חג המצות הזה זמן חירותינו יעלה ויבא והשיאנו וחותם מקדש ישראל והזמנים ואם חל בשבת מזכיר גם של שבת ואומר את יום המנוח הזה ואת יום חג המצות הזה וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים כתב בעל העיטור על שם רבינו נסים שכשחל בשבת אין אומר ברכה מעין שבעה שנתקנה בשביל המאחרים בבה\"כ שלא יזיקום המזיקים והאידנא אין צריך דליל שמורים הוא ונוהגין באשכנז שאין ש\"ץ מקדש בבית הכנסת לפי שאין עני בישראל שאין לו ד' כוסות וא\"כ כל אדם מקדש בביתו:" + ], + [ + "שחרית נכנסין לבית הכנסת וקורין הזמירות של שבת ומתפללין תפלת שחרית וגומרין את ההלל ומברכין לגמור את ההלל והר\"מ מרוטנבורק לא היה מברך לגמור את ההלל אף כשגומרין אותו אלא לקרות את ההלל כי היה אומר כשמברך לגמור אם יחסר ממנה אות אחת או תיבה אחת הוי ברכה לבטלה וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה אומר שאין לדקדק בזה כי לגמור הוי פירושו לקרות כמו ותיקין היו גומרין אותו פיפרוש קורין אותו אין מפסיקין בו אלא כדרך שאמרו בק\"ש באמצע הפרק שואל בשלום אביו או רבו ומשיב שלום לאדם נכבד שנתן לו שלום ובין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם ואם פסק באמצע ושהה אפי' כדי לגמור את כולה אין צריך לחזור לראש אלא למקום שפסק תניא בהלל אפי' י' קורין וי' מתרגמין וסדר קריאתו כתבתי בהלכות ר\"ח ואומר ש\"צ קדיש שלם ומוציאין ב' ספרים וקורין בא' בפרשת בא מן משכו עד מארץ מצרים על צבאותם ויש מתחילין מן והיה היום הזה לכם לזכרון ומפטיר קורא בשני בפ' פנחס ובחדש הראשון עד סוף הפרשה ומפטיר ביהושע מן בעת ההיא עד ויהי ה' את יהושע ומחזיר הספרים למקומן ומתפללין תפלת מוסף ג' ראשונות ואתה בחרתנו ומפני חטאינו וכו' עד משה עבדך כאמור ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה' ובחמשה עשר יום לחדש וגו' והקרבתם עולה אשה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד עד ושני תמידין כהלכתן וג' אחרונות ואין מזכירין גשם מכאן ואילך וכן פוסקין משם ואילך מלשאול בברכת השנים ולמעלה בתפלת החול כתבתי דינו אם טעה ושאל או הזכיר גשם מכאן ואילך:" + ], + [ + "ערבית אחר התפלה מתילין לספור העומר שזמנו מתחלת ליל ט\"ז בניסן ומונה והולך מ\"ט יום וזמן הספירה מתחילה הלילה ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור שכח לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילה ומצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו וצריך לספור מעומד ולברך תחלה וסופר הימים והשבועות כיצד ביום הראשון עומד ומברך על ספירת העומר היום יום אחד עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד וביום שמונה יאמר היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד עד שיגיע לי\"ד יאמר היום ארבעה עשר ימים שהם ב' שבועות וכן לעולם וכתב אבי העזרי י\"א שא\"צ למנות הימים רק עד שיגיע לשבוע כגון היום יום אחד עד שיגיע לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד אבל מכאן ואילך א\"צ למנות ימים של שבוע שעברה עם השבוע הבא אלא ביום שמנה יאמר הים שבוע אחד ויום אחד ואצ\"ל היום שמנה ימים שכבר מנאם בשבוע שעבר וכן ביום ט' עד שיגיע לי\"ד יאמר היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות וביום ט\"ו יאמר היום ב' שבועות ויום אחד וכן לעולם ויש אומרים שאין להזכיר השבועות אלא בסוף השבוע כגון ביום ז' יאמר היום ז' ימים שהן שבוע אחד וביום ח' אינו אור אלא היום ח' ימים עד שיגיע לי\"ד וכן לעולם וכאשר כתבתי כן נהגו וכן עיקר: וכתב עוד אבי העזרי היכא דפתח ואמר בא\"י אמ\"ה אדעתא דלימא היום ארבעה שהוא סבור שהם ארבעה ונזכר וסיים בחמש והן חמשה מי אזלינן בתר פתיחה וכיון דפתח אדעתא דלימא ארבעה לא נפיק או דלמא בתר חתימה אזלינן וכדין חתים ונפיק אי נמי איפכא הם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בה' מי אזלינן בתר פתיחה ונפיק או בתר חתימה ולא נפיק ומסתברא דבתרווייהו לא נפיק דבעיא פתיחה וחתימה ודאי. אם אינו יודע החשבון ופתח אדעתא דליסיים כמו שישמע מחבירו ושתק עד שישמע מחבירו וסיים כמוהו יצא דפתיחה וחתימה איכא ע\"כ: כתב בעל הלכות גדולות שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום ואינו נראה לר\"י וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שיספור ביום בלא ברכה. כתב עוד בה\"ג שאם שכח לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו ורב סעדיה כתב שאם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בירך בו שלא יברך עוד ורב האי כתב בין בלילה הראשונה הראשון בין בשאר לילות אם שלח ולא בירך בו יברך בשאר לילות וכ\"כ הר\"י: אסור לאכול חדש אף בזמן הזה עד תחלת ליל י\"ח בניסן ל\"ש להם ול\"ש קלי ול\"ש כרמל:" + ], + [ + "יום שני מתפלל סדר שהתפללו ביום הראשון וקורין בפרשת אמור שור או כשב עד סוף הענין ומפטיר קורא כמו ביום הראשון ומפטיר במלכים בפסח דיאשניהו מוישלח המלך עד ואחריו לא קם כמוהו יום ג' שהוא חולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו ואומר יעלה יבא בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו וכן מזכירו בבה\"מ ואם לא אמר אין מחזירין אותו ובמוסף מתפללין כדרך שמתפללין במוסף בי\"ט אלא כשיגיע לע\"י משה עבדך כאמור אומר והקרבתם עולה וגו' עד ושני תמידין כהלכתן: שאלה לרב האי אם יש לומר בח\"ה בעבודה ביעלה ויבא ביום חג פלוני הזה ביום מקרא קודש הזה והשיב אין ראוי לומר כן ואין אומרים בבבל אלא ביום חג פלוני הזה ואין מזכירין יום מקרא קדש בעבודה אבל במוסף אומר ותתן לנו מועדים לשמחה את יום חג פלוני הזה את יום מקרא קדש הזה ויש מדקדקין וא\"א מקרא קדש ואין זה דקדוק ע\"כ ואיני יודע מה חילוק יש בין יעלה ויבא שבעבודה ובין מוסף ובאשכנז א\"א מקרא קדש כלל לא ביום טוב ולא בח\"ה והכי מסתברא דמאי שנא להזכיר מקרא קדש טפי מאיסור מלאכה ושאר כל הלכותיו דכיון שהזכיר חג פלוני הכל בכלל. כל הימים של ח\"ה וב' ימים אחרונים של י\"ט קורין ההלל ואין גומרין אותו אלא כאשר כתבתי בהלכות ר\"ח ומוציאין בכל יום ב' ספרים וקורין ביום הראשון של ח\"ה בג' קורין בפרש' כי תשא מפסל לך עד לא תבשל גדי בחלב אמו בד' בפרשת בהעלותך מוידבר ה' אל משה עד ולאזרח הארץ בחמישי שהוא שביעי של פסח והוא י\"ט סדר התפלה כבשני ימיםהראשונים אלא שרב עמרם כתב שבתפלת מוסף מוסיף על הפסוקים של והקרבתם ביום השביעי מקרא קודש וגו' ואין נוהגין כן: ומקדשין בליל ז' על היין ואין אומרים זמן וקורין ה' בפרשת בשלח מריש סדרא עד רופאך ומפטיר קורא והקרבתם כמו בח\"ה ומפטיר בשמואל מוידבר דוד עד סוף השירה בי\"ט השני קורין ה' בפרשת ראה כל הבכור עד סוף סדרא ואם חל בשבת מתחילין עשר תעשר ומפטיר קורא כמו אתמול ומפטירין בישעיה עוד היום בנוב לעמוד עד צהלי ורוני. שבת שחל בח\"ה ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו של שבת ואומר הזכרה ברצה ובמוסף מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע וחותם בשניהם וקורין ז' בפרשת כי תשא מראה אתה אומר אלי עד בחלב אמו ומפטיר קורא והקרבתם ומפטיר ביחזקאל מן היתה עלי עד סוף הענין והכי אר רב האי שמעתי מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן ונצחת גוג ומגוג בתשרי ומש\"ה בניסן מפטירין העצמות היבשות ובתשרי ביום בא גוג וסימן הפרשיות משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא פי' משכו שור או כשב קדש לי כל בכור אם כסף תלוי פסל לך במדבר סיני ויהי בשלח כל הבכור וזה לא ישתנה אלא כשחל פסח ביום ה' כי כשחל ביום ז' או ביום א' אין שבח בח\"ה וכשיבא ביום ג' בא שבת ביום ה' שסימנו פסל אבל כשיבא ביום ה' אז קורין ביום א' ב' משך תורא וביום ג' שהוא שבת קורא ראה אתה אומר אלי שהוא פסל וביום אב\"ג קורין קדש בכספא במדברא כסדר שהן כתובין בתורה שמן הראוי לקרותם לעולם כסדר שכתובי' בתורה אלא שקורין שור או כשב בשני לפי שיש בו ענין הפסח ובט\"ו יום וגו' ופרש' בשלח בז' לפי שאז עברו הים ובשאר הימים קורין כסדר שכתובים בתורה שבת שחל להיות בי\"ט קורא במנחה בסדר אותה שבוע:" + ], + [ + "במוצאי י\"ט בין במוצאי י\"ט לחול בין במוצאי י\"ט לחו\"ה מתפללין ערבית כמו במ\"ש ומבדילין על הכוס כדרך שמבדילין במ\"ש אלא שאין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים י\"ט שחל להיות במ\"ש בין יום א' של יו\"ט בין יום ב' אומר ותודיענו שאומר אתה בחרתנו עד עלינו קראת ותודיענו ה' אלהינו משפטי צדקך וכו' עד והקדשת את עמך ישראל בקדושתך ותתן לנו ה' אלהינו וכו':" + ], + [ + "נוהגים באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח והחג וממתינין עד שיעבור כל חודש ניסן ותשרי ואז מתענין לפי שאינן רוצין להתענות בניסן ותשרי וסמכו אותם על מקרא דאיוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו' אולי חטאו בני וגו' ובשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה אולי חטאו ועושים אותם כמו ת\"צ לקרות ויחל:" + ], + [ + "נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי ר\"ע וכתב הר\"י גיאת דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה אבל לארס ולקדש שפיר דמי ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו אבל אם בא לעשות בתחלה אין מורין לו לעשות כך וכזה הורו הגאוני' ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר ויש מסתפרי' מל\"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות מצאתי כתוב מנהג שלא עשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה על גן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה וכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ולשון שמיטה שבע שבתות וכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים מכאן שהספירה בבית דין מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכה:" + ], + [ + "ביום חמשים לספירת העומר הוא חג שבועות וסדר התפלה כמו בי\"ט של פסח אלא שאומרים את יום חג שבועות הזה זמן מתן תורתינו ובמוסף מוכיר קרבנות המוספין וביום הבכורים וגו' עד ושני תמידין כהלכתן וגומרין ההלל ומוציאין ב' ספרים וקורין ביום הא' ה' בפרשת וישמע יתרו מבחדש השלישי עד סוף סדרא ומפטיר קורא בשני וביום הבכורים ומפטיר במרכבה דיחזקאל ומסיים בפסוק ותשאני רוח וביום השני קורין בפרשת כל הבכור עד סוף סדרא ומפטיר קורא כמו אתמול ומפטיר בחבקוק מן וה' בהיכל קדשו עד למנצח בנגינותי ונוהגין בכל המקומות לומר במוסף אחר חזרת התפלה אזהרות העשויות על מנין המצוה וכל מקום ומקום לפי מנהגו:" + ], + [ + "הלכות יום טוב
בחודש הראשון בי\"ד יום לחדש בין הערבים פסח לה' וגו' ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות וגו' כל מלאכת עבודה לא תעשו וכן נאמר בז' שלו ובראשון ובה' של חג ובעצרת ור\"ה הלכך כל מלאכה האסורה בשבת אסורה בי\"ט חוץ ממלאכת אוכל נפש דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכך ותנן אין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד שמותר בי\"ט חוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו נמי שלא לצורך ובלבד שיהא בהן צורך קצת כאשר יתבאר בעז\"ה וכן מכשירי אוכל נפש כיון שצריך לתיקון האוכלין מותר לעשותן בי\"ט וכגון שא\"א לעשותן מאתמול אבל אם היה אפשר לו לעשותן מאתמול אסור לעשותן בי\"ט אבל שאר כל המלאכות אסורות בי\"ט ולוקין עליהן וקצירה וטחינה ובצירה וסחיטה אע\"פ שהן אוכל נפש אסרום חכמים ופר\"י הטעם לפי שאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מתירין בי\"ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת י\"ט וכן צידה אסרו שפעמים שתעלה במצודתו דגים הרבה ובירושלמי מסמיך להו כולהו אקרא ויש דבר שהחמירו בו יותר מבשבת כגון באיסור מוקצה לרב אלפס דאף על גב דקיימא לן בשבת כר' שמעון בי\"ט פסק כר\"י לפי שהוא קל והחמירו בו כדי שלא יבואו לזלזל בו וכ\"כ בשאלתות וכ\"פ הרמב\"ם ז\"ל אבל בעל ה\"ג ורש\"י ור\"י ור\"ת פוסקין כר\"ש בין בשבת בין בי\"ט אלא שר\"ת היה מחלק לומר שאין הלכה כר\"ש אלא במוקצה אבל בנולד הלכה כר\"י וכן ר\"ח פסק כר \"ש שאף בי\"ט אלא במוקצה מחמת איסור ונולד פסק כר\"י בי\"ט: " + ], + [ + "ואנו שעושין ב' ימים כל מה שאסור בראשון אסור גם בשני וגוערין עליו למי שמזלזל בו ואם הוא צורבא מרבנן אין מחמירין ולענין מת לבד הוא חלוק שני מן הראשון כאשר יתבאר בעז\"ה וכן לכחול העין אף על פי שאסור בראשון אלא על ידי עו\"ג אלא אם כן יש בו סכנה בשני מותר אפי' ע\"י ישראל אף ע\"פ שאין בו סכנה ובי\"ט שני של ר\"ה אסור אם לא ע\"י או\"ג או שיש בו סכנה והנני מסדר הלכותיו על סדר תיקון המאכל צידה זימון ושחיטה והפשט ומליחת העור והחלבים ולקיחת הבשר ועצים הראוין להסקה ותיקון האש והתבשיל וסדר הפת מדידת הקמח והרקדה ולישה והפרשת חלה ותיקון הפת ואפייתו והיסק התנור ומכשירי אוכל נפש ואיסור בישול לכלבים וביצה שנולדה ביום טוב וכבוי הפתילה והדלקתה והעו\"ג המביא דורון לישראל ומה משלחין בי\"ט והיתר קנייה מן החנוני וענין ההוצאה וטלטול מת בי\"ט וערובי תבשילין וחצרות:" + ], + [ + "אין צדין דגים מן הביברים בי\"ט ואין נותנין לפניהם מזונות ואם סתם אמת המים הכניסה וביציאה מעי\"ט מותר ליקח ממנה דגים בי\"ט דהוי להו ניצודין ועומדין ואפילו ספק צידה אסור כגון מצודות חיה דגים ועופות שהיו פרושות מערב י\"ט ולמחר מוצא בהן אסורין אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום ואווזים ותרנגולין שבבית מותר לצודן וא\"צ זימון ושאר כל חיה ועוף כל שמחוסרין צידה שצריך לומר הבא מצודה ונצודנו אסור לצודן וליתן לפניהם מזונות אכל שאין מחוסרין צידה מותר לצודן וליתן לפניהם מזונות. איל וצבי שקננו בפרדס וילדו בו עפרים ועדיין הם קטנים שא\"צ צידה מותרין בלא זימון ודוקא בפרדס הסמוך לעיר בתוך ע' אמה דדעתו עילווה אבל אם אינו סמוך לעיר לא והאם אפילו זימון אין מועיל לה כיון שמחוסרת צידה: יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחים אסור לצודן הלכך אין מועיל להם זימון וה\"מ בגדולים אבל בקטנים מותר לצודן אבל זימון צריכין וכיצד הוא הזימון אומר זה וזה אני נוטל למחר וא\"צ לנענע. זימן שחורים ומצא לבנים או איפכא או ב' ומצא ג' פשיטא שאסורין אלא אפילו זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים אסורין זימן ג' ומצא ב' מותרין בתוך הקן ומצא לפני הקן ולא בתוכו אסורין ואם אין שם קן אחר מותרין וכגון שאינו פורח דליכא למיתלי דאתו מעלמא אלא מדדה מעט מעט וכיון שאינו פורח אפילו אם יש קן בתוך ג' אמה שאפשר לו לדדות ממנו אם אינו עומד להדיא בענין שיכול לראותו אלא עומד בתוך קרן זוית ותר שאינו מדדה משם לכאן כיון שאינו יכול לראות קנו בכל פעם: השוחט בהמה בי\"ט צריך שלא יבדוק עד שיפשיט שאם ימצא טריפה לא יהא רשאי להפשיטה ובענין טלטול הבשר לרב אלפס שפוסק במוקצה כרש\"י בי\"ט אסור ולר\"ת שפוסק כר\"ש שרי ובענין מכירה לעו\"ג נראה שמותר כדרך שהתירו מכירה לישראל שלא ישקול ולא יזכיר סכום דמים ואם אינו מאמינו יקח ממנו משכון שאם לא כן אל ישחטו ואתי לאמנועי משמחת יום טוב כדאמר גבי נתינת עורות לפני הדורסן:" + ], + [ + "אין מראין סכין לחכם בי\"ט לראותו אם הוא ראוי לשחוט אלא יראנו לעצמו וישאילו לאחרים ויכול להוליך סכין ובהמה אצל טבח לשחוט אפילו גדי קטן שצריך להוליכו על כתפו או טבח ילך אצל סכין ובהמה ואין שוחטין המדבריות ולא משקין אותן השקאה שלצורך שחיטה שדרך להשקות הבהמה קודם שחיטה כדי להפריש בין העור ובין הבשר אבל שאר השקאה שרק להשקותה ומדבריות היינו שרועות חוץ לתחום ואינן באות ללון בתוך התחום ודווקא לר\"י אבל מאן דפסיק במוקצה אפילו בי\"ט כר\"ש שרי אם הובאו שלא לצרכו ומיהו ב��ל העיטור כתב דאף לר\"ש שאסירי כיון דבחד לישנא קאמר בגמרא דר\"ש מודי בהו דכגרוגרות וצמוקין דמו אזלינן לחומרא אבל בה\"נ כתב מוקצה הוא מדרבנן וכיון דאיכא תרי לישני אזלינן בה לקולא ושרי לר\"ש ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל. עגל שולד בי\"ט מותר לשוחטו אם האם עומדת לאכילה אבל אם עומדת לגדל ולדות אסור לר\"י והא דשרי דוקא דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו דאי לא\"ה אסור עד ליל יום ח' וכגון שהפריס ע\"ג קרקע שיצא מכלל ריסוק אברים ואם נולד בשבת כתב הרב ר' אפרים שאסור ביום טוב שלאחריו משום הכנה ובעל העיטור כתב שמותר וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל דלא שייך הכנה בלידת העגל בהמה מסוכנת שירא שמא תמות והוא אכל כבר וא\"צ לה אסור לשוחטה אלא א\"כ יש שהות ביום לאכול כזית ממנה מבע\"י ואפילו אין שהות ביום לבודקה ולנתחה יכול לאכול בלא בדיקה ואם שחטה בשדה לא יביאנה לעיר במוט או במוטה כדרך שעושה בחול אלא יבאנה בידו איברים איברים: עוף שנדרס שצריך שהייה מעת לעת ובדיקה אחר שחיטה משום חשש טריפות יכול לשוחטו בי\"ט ולא חיישינן שמא ימצא טרפה אע\"ג דאיתיליד ביה ריעותא בכור בזמן הזה שאסור לשוחטו בלא מום אין חכם יכול לראותו בי\"ט אם יש בו מום לשוחטו אפילו אם עבר וראה ומצאו שיש בו מום אין יכולין לשוחטו אבל אם נולד במומו ועבר וראהו נשחט על פיו ואם ראה המום מעי\"ט וראה שהוא מום שראוי לישחט עליו יכול לחקור עליו בי\"ט אם נפל בו המום מאליו ומתירו שכל מום שלא נפל בו מעצמו אלא אחרים גרמו לו בכוונה אינו חשיב מום לישחט עליו: בהמה חציה של עו\"ג וחציה של ישראל יכולין לשוחטה בי\"ט ואפילו יש להם ב' יכול לשחוט שתיהן כתב הרמב\"ם ז\"ל השוחט בהמה בי\"ט מותר לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר הצמר מסובך שם בשאר צמר הצואר אבל בעוף לא ימרט הנוצה והרמב\"ן התיר למרוט אף הנוצה ור\"י פסק כדברי הרמב\"ם ז\"ל אלא שהוסיף אף בתלישת הצמר לאוסרו אא\"כ אינו מתכוין לתולשו אבל במתכוין אסור ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל מותר לשחוט לכתחלה חיה ועוף בי\"ט לר\"ת אם יש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח בענין שא\"צ לחפור ולא לכתוש וכ\"ש אם הזמין עפר מאתמול אבל לרי\"ף לא ישחוט לכתחלה אא\"כ יש לו עפר מוכן מאתמול ואם שחט כבר ויש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח יכול לכסות בו: אפר כירה שהוסק מעי\"ט יכולין לשחוט ולכסות בו הוסק בי\"ט חשוב כנולד ואסור אף לר\"ש אא\"כ הוא עדיין חם שראוי לצלות בו ביצה ואם שחט כבר מותר לכסות אפילו אינו ראוי לצלות בו: הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גנתו והוא כנוס במקום אחד מותר לכסות בו דכל זמן שהוא צבור דעתו עליו לכל מה שיצטרך: מכניס אדם מלא קופתו עפר לבית בסתם ועושה בו כל צרכו ולא אמרינן שהוא בטל אגב קרקע הבית והוא שיחד לו קרן זוית ומיירי שהוא תיחוח שאינו צריך לא כתישה ולא חפירה ולא היה חסר אלא זימון אבל אם הכניס מלא קופתו לצורך גנתו לא דכיון שהוא מועט בטל: כוי אין שוחטין אותו בי\"ט דכיון שהוא ספק בהמה אסור לכסותו מספק הלכך אסור לשוחטו ואם שחטו אין מכסין את דמו אפי' אם יש לו עפר מוכן שהרואה שמכסין את דמו יאמר ודאי חיה הוא ויבא להתיר חלבו ולערב אם רישומו ניכר יכסנו שחט בהמה והיה ונתערבו דמם זה בזה אם יכול לכסותו בדקירה אחת שא\"צ להרבות בשביל דם הבהמה יכסנו ואם לאו לא יכסנו ואפילו דקירה אחת אסור לעשות ולכסות בה והרמב\"ם ז\"ל כתב אם יש לו עפר מוכן ואפר כירה יכסנו בדקירה אחת ונראה אם יכול לכסותו בדקירה אחת כיון ששחט כבר מ��תר אפילו אין לו עפר מוכן רק שיהיה לו דקר נעוץ ועפר תיחוח ואם יש לו עפר מוכן יכול לכסותו ואפילו בהרבה דקירות. שחט צפור מעי\"ט ולא כסה דמו לא יכסנו בי\"ט:" + ], + [ + "אין מרגילין בי\"ט פי' שמפשיטין העור שלם כדי לעשות ממנו נאד כתב בה\"ג אסור למלוג גדי ואם רצה למולגו כדי לאכול עורו מפני שיש בו טורח יותר בהפשט שרי בהמה שנשחטה בי\"ט מותר להגביה עורה וליתנה במקום דריסת הרגלים אף על פי שאין בשר עליו כלל ומותר למלוח עליו בשר מליחה מועטת כדרך שמולחין לצלי אע\"ג דדמי קצת לעיבוד ומותר להערים למולחו כאן מעט וכאן מעט עד שילח את כולו אבל אם נשחטה מערב י\"ט אסור אין מולחין החלבים ולא מהפכין בהם אפילו לשוטחן על גבי יתידות אע\"פ שנשחט בי\"ט ואם רצה למלוח בשר עליהן באויר בתוך ידו בענין שאינו נוגע בהן יש מתירין כיון שאין כאן הוכחה שעושה בשביל החלבים שיש לתלות שבשביל הבשר הוא עושה ויש שאוסרין מדלא שרקי אלא למלוח ע\"ג העור מכלל דע\"ג החלבים אסור בכל ענין משום דבמליחה מועטת סגי להו ואפילו במליחה לצלי הוי בהו כעיבוד והכי מסתבר: עלי שהוא דף עב וכבד וכלי הוא אלא שמלאכתו לאיסור לכתוש בו חריפות מותר לטלטלו לצורך גופו לקצב עליו בשר ולאחר שקצב עליו אסור לטלטלו ודוקא מחמה לצל אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר ולר\"י אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו נמי אסור ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "אין קונין בשר מהטבח בפיסוק דמים שיאמר לו תן לי בסלע או בשתים ושלא יאמר לו הריני שותף עמך בסלע אלא מחלק להם שלישיות או רביעיות כפי החלקים שדרך לחלק בעיר בלא פיסוק דמים ומביא שני בהמות ויאמר זו כזו ולמחר שמין הנשארת וכפי מה ששוה כך יפרע לו: אסור לשקול בשר ואפילו ליתנו בכף מאזנים לשומרו מן העכברים אסור אם היא תלויה במקום שרגילין לשקול בה מפני שנראה כשוקל ואסור לשקול מנה כנגד מנה או במים כגון שנותן מים בכלי ונותן בו החתיכה ולפי מה שעולין המים יודע כמה יש בחתיכה ומותר לשקול בידו שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה יש בה וטפח אומן אפילו זה נמי אסור כתב הרשב\"א לכאורה נראה דכל זה לא איירי אלא בלוקח מן הטבח או בשני שותפין שחולקין ביניהם אבל לשקול בביתו לידע כמה יבשל מותר ומיהו גבי מדידת קמח משמע דאפילו בביתו נמי אסור אין עושין בית יד בבשר פי' לנוקבו לתלות בו ודוקא בסכין אבל ביד מותר ולעשות בו סי' מותר אפילו בסכין מולגין הראש והרגלים ברותחין כדי להסיר השער ומהבהבין אותן באור אבל אין טופלין אותן בסיד ולא בחרסית ולא באדמה דמיחזי כעיבוד ואין גוזזין אותן במספרים שנראה כעושה לצורך השער מותר למלוח הרבה חתיכות ביחד אף על פי שאינו צריך אלא אחת:" + ], + [ + "אין מבקעין עצים מן הקורות שועמדין לבנין אפילו לר\"ש ולא מהקורה הנשברה בי\"ט לר\"י אבל לר\"ש מותר אם היא רעועה וקרוב הוא שתשבר ואם אינה רעועה אפילו רבי שמעון מודה ואם נשברה מעי\"ט מבקעין ממנה וכשהוא מבקע לא יבקע אלא בקופיץ ובצד הקצר שלו אבל לא בצד הרחב שיש לו שתי פיות א' קצר וא' רחב והרחב דומה למלאכת אומן ובקוררום אפי' בצד הקצר אסור וכן לא במגל ולא במגירה ובספר המצות אסר גם בקופיץ לפי שאין אנו בקיאין מהו קופיץ ולא התיר אלא בסכין ואפילו ביקוע בקופיץ לא שרי אלא בקורה גדולה דא\"א להסיקה בלא ביקוע אבל עצים של הסקה גדולים קצת וראויין להסקה בלא ביקוע לא יבקעם כלל כיון שאפשר להסיקם בלא ביקוע אבל לשברם ביד יראה מפירש\"י שמותר אבל מלשון א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה דאפילו לשברם ביד נמי אסור וטוב להחמיר: אין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף הסמוך לעיר בתוך ע' אמה וד\"ט ואפילו אין לו פותחות או שיש לו פותחות אפי' בסוף התחום אבל מן השדה אפי' מכונסין או מפוזרין אפילו מן הקרפף אין מביאין: עלי קנים ועלי גפנים אפי' כנסם מאתמול חשיבי כמפוזרים מפני שהרוח מפזרם אא\"כ הניח עליהם כלי מאתמול שלא יפזרם הרוח וכשמלקט בחצר עצים כדי לשרוף לא יעשה מהם צבור אלא יביא מעט וישרוף ויחזור ויביא מעט וישרוף: עצים שנשרו מן האילן בי\"ט אין מסיקין בהן ואם נשרו לתוך התנור יתבאר בדין התנור בע\"ה: אוד שהוא עץ שמחתי בו האש ונשבר בי\"ט אין מסיקין בו לר\"י מפני שהוא שבר כלי: שקדים ואגוזים שאכלן מעי\"ט מסיקין בקליפתן ואם אכלן בי\"ט אין מסיקין בהם לר\"י: אסור להסיק בי\"ט ב' של ר\"ח הלפידים שכבו בי\"ט ראשון וכן בכל י\"ט שאחר השבת אסור להסיק באותן שכבו בשבת אא\"כ ירבה עליהם עצים אחרים ויבטלם ברוב ובלבד שלא יגע בהן עד אחר שיתבטלו ברוב ובשאר יום טוב מותר:" + ], + [ + "אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים כגון שנותנין מים בזכוכית זכה כנגד השמש והנעורת נדלק בה ואין עושין פחמין ואין נופחין במפוח מפני שדומה למלאכת אומן אלא בשפופרת כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל במפוח קטן של בעל הבית שרי דלא דמי למלאכת אומן ולא לנפחים ולא לצורפי זהב ומיהו אין להקל מדלא אשכחן היתירא אלא בשפופרת מכלל דכל מפוח אסור. כשעושה האש ונותן עליה הקדירה צריך ליזהר בסידור העצים ובנתינת הקדירה עליהן שלא יהא דומה לבנין דאמר רב יהודה מדורתא מלמעלה למטה שרי ממטה למעלה אסור וכן פוריא וכן חביתא פי' כשעושין מדורה גדולה עושין ד' שורות של עצים כעין ד' דופני התיבה ונותנין עליה עצים ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות תחלה אלא אחד יאחז העליונה בידו ואחד יעשה הדפנות תחתיהם שלא יהא דרך בניין מדורה העשויה מעצים דקים מותר להסיר מהם כל זמן שלא אחז בהן האור וכן הקדירה כששופתין אותה לא יניח אבנים תחלה ויתן אותה עליהם אלא יאחזנה באויר ויתן האבנים תחתיה וכן ביצים כשצולין אותם ומניחין אחד ע\"ג ב' והאש ביניהם יאחזנה העליונה בידו ויתן האחרות תחתיה וכן פוריא כשרוצה להעמיד המטה אוחז הקרשים למעלה ומכניס הרגלים תחתיהן אבל לא יתן הרגלים תחלה והקרשים עליהן ודווקא כשהדפנות מחוברות כגון דופני התיבה הא לאו הכי שרי דאין עשיית אהל עראי כזה אסור בלא עשיית מחיצות וע\"כ א\"צ ליזהר כשמשימין השולחן שישימו השולחן ואח\"כ הרגלים דכיון שאין לו מחיצות אין לחוש וכן חביתא כשרוצין להטותה על אבנים ממין אותה תחלה ואח\"כ נותנים אבנים תחתיה או כשמסדרין חביות זו על זו אחד ע\"ג ב' יאחזנה העליונה בידו ומסדר התחתונות תחלה אבל אבנים של בה\"כ מותר לצדדן רש\"י פירש דכל זה דלא כהלכתא דקי\"ל כר\"ש דדבר שאין מתכוין מותר אבל ר\"י פירש דחשיב שפיר מתכוין שהרי מכוין למה שעושה כתב הרב רבינו שלמה בן אדרת בשם התוספות שלא אסרו אלא כי האי גוונא שצריך לאויר שלמטה אבל אם אנו צריך לאויר מותר ע\"כ מותר להניח ספר מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן כיון שאינו צריך לאויר שלמטה אין סומכין הקדירה בבקעת עץ לחה דכיון שהיא לחה ואינה רואיה להסקה אסור לטלטלה לצורך שום דבר אבל יבישה שראויה להסקה מותרת לכל דבר אין מבשלין בקדירות של חרס חדשות אא\"כ הרתיחן תחלה מעי\"ט מפני שהבישול הראשון מהזקן והוא גמר תיקונם:" + ], + [ + "אסור לבשל בי\"ט אלא כדי צורך היום אבל מי\"ט לחבירו או מי\"ט לשבת אסור אבל ממלאה אשה הקדירה מבשר אע\"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת מפני שהתבשיל מיתקן יותר כשיש הרבה בקדירה וי\"א דאפילו אמרה בפירוש שהיא רוצה אותו לצורך מחר שהוא מותר ויש אוסרין ונראה שהוא מותר כיון דטעם ההיתר מפני שהתוספת גורם טעם בתבשיל אם כן אפילו פירשה בפירוש נמי מותר כתב בעל העיטור דווקא קודם אכילה יכולה להרבות בבישול אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו כזית דאין לך הערמה גדולה מזו וכן נחתום יכול לחמם הבית מלא מים אע\"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד:" + ], + [ + "תבלין או פלפלין נידוכין כדרכן לרב אלפס אפילו במדוך של אבן חוץ מן המלח שצריך שינוי שיטה קצת ומיהו אסור לטחון הפלפלין בריחיים קטנים שלהם וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל אבל לדעת התוס' גם פלפלין ותבלין צריכין הטייה אם יודע מעי\"ט כמה קדירות רוצה לבשל ואם אינו יודע שרי ושום וחרדל וחליים אפילו אם יודע מעי\"ט שרי לפי שנפגמים ביותר אם שוחקין אותם מעיו\"ט מותר להוליך תבלין ומדוך אצל הקדירה או הקדירה אצלם: אין כותשין חריפות וכיוצא בזה במכתשת גדולה אבל בקטנה שרקי ובאתרא דאיכא למיחש שיכתשו בגדולה ויאמרו בקטנה עשינו אסור אף בקטנה וכיון שאין שיעור מפורש מה נקרא גדולה או קטנה נכון להחמיר לאסור בכל. אסור למדוד תבלין כדי ליתנם בקדירה ולנחתום מותר כדי שלא יקדיח תבשילו:" + ], + [ + "קדירה שיש בה אוכלין מותר לחלוב בהמה לתוכה לרי\"ף אע\"פ שאסור ליינק מן הבהמה בי\"ט אא\"כ היה מצטער אם לא יינק אפ\"ה מותר לחלוב לתוך הקדירה אבל אם אין בה אוכל אסור ור\"ח אוסר אף כשיש בה אוכל:" + ], + [ + "אין מודדין קמח בי\"ט כדי ללוש אלא יפחות או יוסיף מעט על המדה ויש מתירין בפסח מפני שצריך לדקדק במדידה שלא יפחת משיעור חלה ושלא יוסיף משום חשש חימוץ ורב אלפס אוסר וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ואין מרקדין הקמח בתחלה בי\"ט אפילו על ידי שינוי אבל אם רקדו מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית מותר אף בלא שינוי לא נפל בו דבר אלא שרוצה לרקדו שנית כדי שיהא הפת נאה צריך שינוי קצת כגון ע\"ג שולחן אבל א\"צ שינוי גדול לרקד אחורי הנפה חלש עיסה ביום טוב יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן וכן מתנות כהונה יכול להולכים לכהן אפי' הורמו מאמש ועיסה שנילושה מעי\"ט בא\"י לכ\"ע אסור להפריש ממנה הלה בי\"ט אבל בחוצה לארץ דקי\"ל אוכל והולך ואח\"כ מפריש רק שישייר ממנה מעט יותר מן החלה פסק ר\"ח שיכול להפריש ורי\"ף וכן רש\"י פסקו שאין להפריש ורבינו חיים כתב בשם רש\"י דאפי' מה שאוכל ומשייר החלה בי\"ט לא ישרפנה מיד אלא יניחנה עד הלילה וביום טוב של פסח שאסור להניחה משום חימוץ כתבתי בהלכות פסח מה יעשה בה: מותר לעשות פת עבה בי\"ט פירוש פיתין גדולים ולא חיישינן שמתוך כך יבא לאפות יותר ממה שצריך: היה לו קמח או עיסה בשותפות עם העו\"ג אסור לאפות בי\"ט:" + ], + [ + "אופין בפורני ולא חיישי' לטרחא ובלבד שלא תהא חדשה דחיישינן שמא תפחת וימנע משמחת י\"ט ומחממין חמין באנטיכי אף על פי שעצים שנשרו מן הדקל בי\"ט או בשבת שלפניו אסור להסיקן אם נשרו בתור התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן כיון דקליא ד��יסוריה מותר לבטל איסור דרבנן ובלבד שלא יגע בהן עד שיתבטלו ברוב ואחי ה\"ר יחיאל ז\"ל כתב שאם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן בי\"ט שלאחריו אפילו על ידי ביטול ברוב ולא דמי לנשרו בי\"ט דבההיא ליכא אלא איסור דרבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש אבל הנך שנשרו בשבת אסורין מדאורייתא בי\"ט משום הכנה ובאיסור דאורייתא אין מבטלין איסור: אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש בתנור דהו\"ל מתקן מנא: תנוא שנפל לתוכו מטיח הטיט אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה אסור לגורפו אבל מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהא חלק ולא יגע בפת אבל אם צריך לגורפו אפילו אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה ואינו גורפו אלא כדי ליפות הפת או הצלי שלא יגע בו הטיח ויחרך שרי ודוקא בתנורים שלהן שהיו מדבקין הפת סביבם ואין צריכין לגורפן אלא מהטיח שנופל לתוכו אבל בתנורים שלנו שמכבין הנחלים בגריפתן אם אפשר לאפות זולתה אלא שרוצה לגרוף כדי ליפות הפת אסור אבל אם א\"א לאפות בלא גריפה מותר: תנור וכיריים חדשים הרי הן בכל הכלים הניטלין בחצר אבל אין סכין אותן בשמן ולא טחין אותן במטלית ולא מפיגין אותן בצונן כדי לחזק אבל היסק ראשון מותר אע\"פ שהוא חדש שאינו נגמר להתחזק עד שיפיגנו ואם צריך להפיגו כדי לאפות בו כגון שהוסק יותר מדאי יכול להפיגו בצונן ולכך היה אומר הר\"ר מאיר מרוטנבורק שמותר לשרות במים המכבדת שמכבדין בו התנור אע\"פ שמכבה: מותר לאפות תנור מלא פת אע\"פ שא\"צ אלא פת אחד ופירש\"י דוקא להם שתנוריהם היו קטנים והיו מדבקין הפת בדפנותיהן ומתוך שהוא מלא אין מקום לחומו להתפשט והפת נאפה יפה אבל בתנורים שלנו אין לאפות יותר ממה שצריך אסור לגבל טיט לטוח בו פי התנור אבל יכול ליקח מהטיט שעל שפת הנהר לטוח בו ובלבד שייחדו לכך מעי\"ט שיציין אותו ואפר מותר לרש\"י לנבלו ולטוח בו ולר\"י אסור אא\"כ נתן עליו מים מאתמול ור\"ת פי' דאפר נמי אסור לגבלו ופירש הוא אפר מותר פי' להניחו על פי התנור כדי שישמור חומו אבל עפר אסור להניח עליו:" + ], + [ + "אין מלבנין הרעפים כדי לצלות עליהם שבליבון זה הם מתחזקין והו\"ל כמתקן מנא ולא שוברין החרס ולא חותכין הנייר לצלות בו צלי ולא פוצעין הקנה לצלות בו מליח אבל פוצעין האגוזים במטלית ולא חיישינן שמא יקרע:" + ], + [ + "מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מעי\"ט דוחין יו\"ט כגון גריפת תנור ושפוד ונשבר הודו בי\"ט בענין שאין ראוי לצלות בו מותר לתקנו אבל אם נתעקם קצת ועדיין ראוי לצלות בו אסור לתקנו אפי' אם יכול לתקנו בידו בלא כלי: סכין שנפגמה בי\"ט מותר לחדדה במשחזת של עץ או על חברתה ומורין לעשות כן אבל במשחזת של אבן אע\"פ שמותר לחדד בה אין מורין לעשות כן אבל להעביר שמנוניתו אף בשל אבן מורין לעשות כן ואם נפגמה מעי\"ט אסור והרמב\"ם כתב אפילו על גבי עץ הלכה ואין מורין כן ועל גבי משחזת של אבן אין משחיזין כלל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה נפגמה מעי\"ט אסור לחדדה במשחזת ואם לא נפגמה מעי\"ט אלא עמדה פי' התחילה קצת להתקלקל ואינה חותכה יפה אם יכול לחתוך בה ע\"י הדחק יכול להשחיזה בי\"ט ופי' רב אלפס אגב ריחייא או דיקולא אבל לא במשחזת ובעל העיטור כתב אפילו במשחזת והכי מסתבר אבל אם אינו יכול לחתוך בה אפילו על ידי הדחק אסור להשחיזה דהוה ליה מתקן מנא:" + ], + [ + "מוללין מלילות ומפרכין קטניות בי\"ט ומנפח מעט מעט ואוכל אפילו בקנון ותמחי אבל לא בנפה וכברה: הבורר קטניות או שאר דבר אם יש טורח בברירת האוכל יותר מפסולת כגון שהאוכל מרובה בורר כדרכו לזרוק הפסולת ואם טורח יותר בברירת הפסולת כגון הוא דק נוטל האוכל ומניח הפסולת ודוקא כשהאוכל מרובה על הפסולת מכמותו ומשכחת לה באוכל מרובה ואפ\"ה יש טורח יותר בברירת הפסולת כגון שהוא דק כדפרישית אבל אם כמות הפסולת מרובה אסור אפי' לטלטלו שהאוכל בטל ברוב ומ\"מ לוזים ובטנים שנשתברו ועדיין מעורין בקליפיהן אע\"פ שהפסולת מרובה על האוכל מותרין דלא מיקרי פסולת מרובה כיון דאורחייהו בהכי והוי כמו שומר לפרי ולא דמי לעצמות וקליפין כיון שנפרדו לגמרי מן האוכל: אין מסננין החרדל במסננת שלו ואין ממתיקין אותו בגחלת של עץ אבל בשל מתכת מותר: אין תולין המסננת בי\"ט לסנן בה שמרים היתה תלויה ועומדת מותר ליתן בה שמרים לסננן ומערים ותולה אותה ליתן בה רמונים ונותן בה שמרים ובלבד שיתן בה רמונים תחלה: אין עושין גבינה בי\"ט ואין גוזזין הירק במספרים שרגילין לחותכם בהן מן המחובר ומתקנין את הקונדס והעכביות אף על פי שמותר לטרוח לתקן צרכי סעודה ביום טוב מכל מקום מה שאפשר לשנות מדרך חול יעשה הלכך המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם לפניו בידו אחד אחד או נים שנים דמוכח שלצורך י\"ט מביאם וכן כל כיוצא בזה ישנה מדרך חול אפילו אין בשינוי קלות המשא ואם א\"א לו לשנות כגון שזימן הרבה אורחים וצריך למהר ולהביא לפניהם יעשה כדרכו:" + ], + [ + "מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ולחמם מים לרחוץ רגליו אבל לא כל גופו לרחוץ כל גופו במים שהוחמו מעי\"ט כתב רי\"ף שמותר ור\"י אסר ולזה הסכים א\"א ז\"ל: אדם מיתר לטבול בי\"ט מטומאתו אבל אסור להטביל כלים חדשים או טמאים לטהרם אין עושין מוגמר פירוש שמפזר מיני בשמים על הנחלים בין אם מכוין להריח בין אם מכוין למגמר הבית או הכלים אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר לא שנא אם מפזרן על גבי חרס או על גבי נחלת של עץ: אין מבשלין לצורך א\"י בי\"ט הלכך אפילו להזמינו אסור שמא ירבה בשבילו ודוקא להזמינו דכיון שרוצה לכבדו חיישינן שמא ירבה בשבילו אבל לעבדו ושפחתו בביתו וכן שליח השלוח לו מותר להאכילם עמו ולא חיישינן שמא ירבה בשבילם כתב הרמב\"ם אבל אם בא הא\"י מאליו אוכל עמו שכבר הכינוהו ואינו נראה דאע\"פ שכבר הכינוהו אכתי איכא למיחש שמא ירבה בשבילו אם הוא חשוב וראוי לכך אלא צריך שיאמר לו אם יספיק לך במה שהכננו לעצמינו בוא ואכול: אנשים א\"י שמוטל על בני העיר לאפות להן אסור לאפות להן בי\"ט אפילו אם אינן מקפידין אם יאכל הישראל ממה שהוא אוכל ובה\"ג התיר את אינן מקפידין וכ\"כ הרמב\"ם אנשים א\"י שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להן אם אינן מקפידין שהישראל אוכל ממנו מותר תאפות להם ואינו כן לפי גירסת הגמ' שלנו וכשם שאסור לבשל לצורך א\"י כך אסרו לבשל לצורך בהמה ודוקא בישול ואפייה אבל לטלטל מזונות וליתן לפניהם מותר אפי' בשבת ואבי העזרי והר\"ז הלוי כתבו שמותר לבשל לצורך בהמה ולא נהירא לא\"א ז\"ל:" + ], + [ + "אין מבשלין לצורך א\"י בי\"ט הלכך אפילו להזמינו אסור שמא ירבה בשבילו ודוקא להזמינו דכיון שרוצה לכבדו חיישינן שמא ירבה בשבילו אבל לעבדו ושפחתו בביתו וכן שליח השלוח לו מותר להאכילם עמו ולא חיישינן שמא ירבה בשבילם כתב הרמב\"ם אבל אם בא הא\"י מאליו אוכל עמו שכבר הכינוהו ואינו נראה דאע\"פ שכבר הכי��והו אכתי איכא למיחש שמא ירבה בשבילו אם הוא חשוב וראוי לכך אלא צריך שיאמר לו אם יספיק לך במה שהכננו לעצמינו בוא ואכול: אנשים א\"י שמוטל על בני העיר לאפות להן אסור לאפות להן בי\"ט אפילו אם אינן מקפידין אם יאכל הישראל ממה שהוא אוכל ובה\"ג התיר אם אינן מקפידין וכ\"כ הרמב\"ם אנשים א\"י שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להן אם אינן מקפידין שהישראל אוכל ממנו מותר לאפות להם ואינו כן לפי גירסת הגמ' שלנו וכשם שאסור לבשל לצורך א\"י כך אסרו לבשל לצורך בהמה ודוקא בישול ואפייה אבל לטלטל מזונות וליתן לפניהם מותר אפי' בשכר ואבי העזרי והר\"ז הלוי כתבו שמותר לבשל לצורך בהמה ולא נהירא לא\"א ז\"ל:" + ], + [ + "ביצה שנולדה בשבת וי\"ט אסור ליגע בה וכ\"ש שלא לאוכלה ואפילו ספק נולדה בי\"ט או בחול אסורה ואפי' נתערב באלף כולן אסורות ואבי העזרי אסר אפילו התבשיל שנעשה בספק ביצה שנולדה בי\"ט וכ\"כ הר\"ם מרוטנבורק ולפי מה שפי' ר\"ת דהא דאמרינן דבר שיש לו מתירין לא בטיל דוקא כשהוא בעין אבל טעמו בטל בס' היה נראה שהתבשיל מותר כיון שלא נתכוין לבטלה ומותר לכפות עליה כלי שלא תשבר ובלבד שלא יגע בה הכלי ובי\"ט שני מותרת בשני י\"ט של גליות אבל בשני י\"ט של ר\"ה או משבת לי\"ט של אחריו או מי\"ט שלפני השבת לשבת אסורה בשני: ביצה שיצא' רובה מעי\"ט וחזרה ויצא בי\"ט מותרת דחשיב לידה משיצאה רובה הלכך אפילו בדק בקינה של תרנגולת מעי\"ט סמוך לחשיכה ולא מצא בה בצים ולמחר השכים ומצא בה בצים מותרות שתרנגולת אינה יולדת בלילה ובודאי מאתמול ילדה אף על פי שבדק אתמול ולא מצא בה אנו תולין שמאתמול יצא רובה וחזרה וכגון דאיכא זכר בהדה ואפילו עד ס' בתי ובלבד שלא יפסיק נהר שאין בו גשר שאז אינה יולדת בלילה אבל אי ליכא זכר בהדה לא שאז יולדת בלילה ואם לא בדק מעי\"ט אפילו אי ליכא זכר בהדה שריאד תלינן דמאתמול היתה שם דאף בלא זכר רובן יולדות ביום הלכך מותר ליקח בצים מן העו\"ג בליל ראשון של י\"ט סתלינן מעי\"ט ילדה וכן בליל ב' בשני י\"ט של גליות אבל לא בליל ב' של ר\"ה ולא בליל א' של י\"ט שאחר השבת דאימור מאתמול הוה: השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות ואפילו בי\"ט של אחר השבת: אפרוח שנולד בי\"ט יש מתירין והגאונים אוסרין וגם רי\"ף אוסר ואם נולדה בשבת כתב אחי ה\"ר יחיאל ז\"ל שאסור בי\"ט שלאחריו משום הכנה דודאי שייך ביה הכנה דבעודו בקליפתו לא היה ראוי לכלום:" + ], + [ + "אסור לכבות הדליקה בי\"ט אפי' רואה את ביתו שנשרף. אסור לכבות הבקעת בין אם מכבה מפני שחס עליה שלא תשרף בין אם מכבה כדי שלא תתעשן הקדירה ודוקא כשאפשר לו להצילה מעישון בלא כבוי כגון שיסירנה מאש זה ויתננה על אש אחר אבל אם אין לו אש אחר ואם לא יכבנה תתעשן הקדירה מותר לכבותה כדי שלא תתעשן הקדירה אסור לכבות את הנר אפילו אם צריך לכבותו כדי לשמש מטתו ואפי' להטותו כדי להתרחק השמן מן הפתילה אסור דאף זה חשיב כבוי ואסור לקיח פתילה מנר הדולק אפי' ליתנה בנר אחר שהרי מיד כשמוציאה מכבה אותה ומאי נפקא מינה כשידליקנה אחר כך: נר של שעוה שרוצה להדליקו בי\"ט וחס עליו שלא ישרף כולו יכול ליתן סביביו דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם דגרם כבוי מותר: נר שכבה מותר לחתוך ראש הפתילה כדי שיהא נוח לידלק ולא חשיב תיקון מנא ודוקא שרוצה לחזור ולהדליקו בו בלילה אבל בליל ב' של ר\"ה וכן בליל י\"ט של אחר השת אסור להדליק שירי פתילה שכבו בראשו�� שבמה שכבה בראשון הוכנו להדליק בו פעם שני והוה ליה מכין משבת לי\"ט ואסור אם לא שהודלק ונכבה מע\"ש. נר של בטילה פירוש שאינו צריך לו אסור להדליק אבל של ב\"ה לא חשיב של בטילה ומותר להדליקו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שמותר להדליקו ביום הראשון בערב לצורך ליל ב' ואפילו בי\"ט שני בערב ואין בזה משום אין י\"ט מכין לחול שמיד בהדלקתו יש מצוה לאותו שעה שבכל שעה אפילו ביום יש מצוה בהדלקת נרות בב\"ה: אין נותנין נר ע\"ג אילן מעי\"ט דחיישינן שמא יבא להשתמש באילן: אין פוחתין הנר פי' נר של חרס בעודו רך כמו ביצים של יוצר ממעכין אותו ביד לעשות לו בית קיבול אסור לעשותו בי\"ט משום דמתקן מנא אין חותכין הפתילה לשנים אבל בפי ב' נרות שנותן ב' ראשיה בפי ב' נרות וצריך להדליק שניהם ומדליקה באמצע מתיר רי\"ף אבל אם אין צריך להדליק שניהם אלא שעושה כדי לחותכו לשנים לא וא\"א הרא\"ש ז\"ל חוכך בה להחמיר אף כפי ב' נרות וצריך לשניהם ולא נודלין אותה ולא מהבהבין פירוש להחריכה כדי שתהא נוחה להדליק אבל אם היתה גדולה כבר אלא שאינה קשה כל צורכה יכול למעכה בידו כדי להקשותה ויכול לשרותה בשמן ומותר להמיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק ואפילו בכלי אע\"פ שנופלת לארץ וכבתה והרמב\"ם ז\"ל אוסר בכלי ולא נראה לא\"א הרא\"ש ז\"ל: " + ], + [ + "עו\"ג שהביא דורון לישראל ביום טוב אם יש במינו במחובר או שמחוסר צידה אסור לאוכלו בו ביום אפילו לטלטלו ולערב אסורין בכדי שיעשו לפירש\"י בב' ימים טובים של גליות מותר מיד בליל י\"ט שני בכדי שיעשו ומיהו גם אם הובא ביום ב' צריך להמתין במוצאי י\"ט בכדי שיעשו אבל בשני י\"ט של ר\"ה או בי\"ט שלאחר השבת או שלפניו צריך להמתין במוי\"ט ושבת כדי שיעשו ופי' כדי שיעשו כדי התלישה והצידה לבדה וא\"צ להמתין כדי הבאה לכאן וקודם בכדי שיעשו אסורין לכל אף למי שלא הובאו בשבילו ואפילו אם ספק אם נלקטו היום אם לאו אסורין אבל אם ניכר בהן שלא נלקטו היום מותרין מיד אם היו בתוך התחום ולר\"ת אפי' בשני ימים של גליות אסורין עד מי\"ט שני כדי שיעשו ופירוש כדי שיעשו כדי שיוכלו להביא ממין זה ממקום הקרוב הנמצא ממנו סמוך לעיר ודוקא לאותו שהובא בשבילו אבל לאחרים מותרין מיד (לערב יום א') בלילה ואפילו אותו שהובאו בשבילו אם העו\"ג תלשן לצורכו ושוב הביאן לו מותרין מיד בלילה וכן דבר הניצוד מאליו או פירות שנשרו מאליהן אסורין בו ביום ובלילה מותרין מיד ואם חל יו\"ט ביום ה' וששי והובאו ביום הראשון כתב בעל העיטור שאסורין עד מוצ\"ש בכדי שיעשו וכ\"כ בה\"ג והר\"י מפרי\"ש התירה בליל שבת בכדי שיעשו ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ודבר שאינו במינו במחובר ואינו מחוסר צידה אם בא מתוך התחום מותר לכל ואם בא מחוץ לתחום אסור לאוכלן למי שהובאו בשבילו אבל מותר לטלטלן ואחרים מותרין אף לאכלן ולערב צריך להמתין מי שהובאו בשבילו כדי שיעשו לרב אלפס וכ\"כ בעל התרומות ולר\"י א\"צ ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם הוא ספק אם בא מחוץ לתחום אם אל לרש\"י מותר ולדברי הגאונים אסור וכתב הרשב\"א שאף לדברי הגאונים אין לאסור אלא בעו\"ג שאין שרוי עמו בעיר דאיכא למיחש שמא מחוץ לתחום הביאם אבל עו\"ג השרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר אין לחוש מספק ודבר שאין במינו במחובר שהובא לישראל בי\"ט ראשון של ר\"ה מותר בשני אע\"פ שקדושה אחת הן שאין עליו איסור הכנה ולא דבר התלוי בקדושה שנאמר קדושה אחת הם אלא משום קנסא שמא יאמר לו להביא ודיו אם קנסו ברא��ון וכן משבת ליו\"ט:" + ], + [ + "מותר לשלוח בי\"ט דורון בין מנות של תבשיל הראוי לאכול או בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטים יינות שמנים וסלתות וקטניות ורי\"ף מתיר אף בתבואה והרמב\"ם ז\"ל אומר ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכששולח לא יעשה שורה לשלוח בג' בני אדם ביחד משום דאוושא מלתא וג' מינים בג' גברי מיבעיא ולא איפשיטא והרמב\"ם ז\"ל מתיר משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין שאף הם ראויים לישען עליהן ואפילו אם יש בהן כלאים אם הם קשין שראוין להציע תחתיו ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם ואפי' תפילין משלחין אף על פי שאינן ראויין במועד ראויין בחול וכל דבר שראוי בחול משלחין אותו ביו\"ט:" + ], + [ + "מותר לומר לחנוני ישראל תן לי ביצים או אגוזים או לרועה הרגיל אצלו תן לי גדי או טלה ולטבח תן לי כתף או ירך ולנחתום תן לי ככר ולחנוני תן לי ה' ביצים וי' רמונים וכל כיוצא בזה ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה לומר לו תן לי קב או קבים ולא סכום דמים לומר אטול כך וכך ואשלם לך דינר ולא סכום מנין לומר כך וכך יש לך בידי תן לי כך וכך ויהיה לך בידי כך וכך והני מילי חנוני ישראל אבל חנוני עו\"ג אסור ליקח ממנו דבר שבמינו מחובר שמא נלקט היום ולא דבר שמחוסר צידה שמא ניצודו היום ולא בצים שמא נולדו היום אבל דבר שאינו במינו במחובר אפילו הובא היום מחוץ לתחום שרי וכן קמח שנטחן היום שרי בעיר שרובה עו\"ג דאדעתא דעו\"ג טחני ליה ומשום מוקצה ליכא דחיטין נמי חזי לכוס ביה\"ש ולעשות מהן קליות ודייסא כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה לא התירו לקנות בי\"ט אלא כדרך שמפרש בגמרא הולך אדם אצל חנוני וכו' אבל ישראל שאומר מעי\"ט שתקנה לי יונים למחר לא יפה עשה אבל אם עשה כבר מותר לאכול מהם אפי' בו ביום ובלבד שלא יהיו מפריחין ולא יהיו אסורין משום מוקצה אבל אם רגיל בכך אסור לאכול מהן אפי' קנה כבר דאין זה חשוב דיעבד כיון שרגיל בכך: מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה אפילו הוא מיוחד למדה ובלבד שלא יזכיר בו שום מדה לומר תן לי מדה פלונית והרמב\"ם ז\"ל אוסר בכליל המיוחד למדה ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל: לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו אבל קודר הוא קב או קביים ונותן לפניה ופירש\"י קודר נוקב נקב בכרי עצמו וממלא שלא כדרך מדה ורי\"ף פי' קודר משער לפי אומד דעתו:" + ], + [ + "כל הוצאה שיש בה קצת צורך אפילו אינה לצורכו אלא לצורך מצוה כגון קטן למולו וס\"ת לקרות בו ולולב לצאת בו מותר וכשם שמותר להוציא כך מותר להחזירו וכן אם צריך לילך לב\"ה או לטייל בשמחה יו\"ט ואינו יכול להניח קטן בבית יחידי יכול להוציאו עמו וכן מפתח שסגר בו האוכלים שירא להניחו בבית יכול להוליכו עמו וכת' רבינו שמואל דוקא להוליכו בידו אבל ברצועה כדרך חול לא ואין נראה לחלק דלא מיחזי כ\"כ עובדא דחול מה שהוא תלוי ברצועה וכן כל צרכי תכשיט יכול להוציא כדי להתקשט בו בי\"ט אבל דבר שאין בו צורך אכילה ולא צורך תכשיט כגון מפתח שסוגר בו הכלים וכיוצא בו שאין בו צורך כלל אסור להוציא בי\"ט וכל דבר שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו בי\"ט לקח עץ שאינו מיוחד לשפוד וצלה בו בשר אסור לטלטלו אח\"כ שאינו כלי אלא שומטו ומניחו בקרן זוית כדי שלא יוזקו בו אפי' אין עליו בשר כלל: מותר לטלטל הסולם משובך לשובך אפילו בר\"ה וה\"מ סולם קטן כגון של שובך אבל גדול כגון של עלייה אסור לטלטלו ואפי' בבית: מותר להוציא גרף של רעי לאשפה ואסור ל��חזירו אלא אם כן יתן לתוכו מים ואפילו בלא גרף מותר להוציאו אף על פי שאסור להביא לפניו דבר שעתיד לימאס כדי להוציאו לכשימאס מותר לקבוע ישיבתו אצלו כדי להוציאו לכשימאס: בהמה שהיתה מסוכנת מערב יום טוב ומתה ביום טוב מותר לטלטלה אפי' לר\"י היתה בריאה ומתה אפי' לר\"ש אסורה היתה חולה קצת פלוגתא דר\"י ור\"ש: מתחילין בערימת התבן שהוא מוכן שעומד להסקה אבל לא בעצים שהן מוקצין והא איכא לאוקומי כר\"ש וסיפא בארזי ואשוחי דמודי בה רבי שמעון כיון שעומדין לבניין הוי מוקצה מחמת חסרון כיס ואיכא נמי לאוקומי כר\"י ובכל מיני עצים ורישא איירי בתיבנא סריא דאית ביה קוצי ואינה ראויה אלא להסקה וזה תלוי בשינוי דעת הפוסקים בענין מוקצה העושה סוכה בעצרת לצל אסור ליטול ממנה עצים ביום טוב ואפי' היתה רעועה ונפלה ור\"ש מתיר ברעועה ונפלה ואם לאחר שתקנה בדפנותיה ובסככה סמך לה עוד חבילות ולא חברם שמה או שזרקם עוד יותר על הסכך מותר ליטלו לכולי עלמא ואם התנה ליטול ממנה ביום טוב ונפלה מותר אף לתנא קמא אפילו מעיקר סככה אבל בסוכת החג לא מהני תנאה: בית שאינו טוח בטיט אלא לבנים מסודרים זה על זה הוא מלא פירות ונפחת ביום טוב מותר ליקח מהם במקום הפחת ולא אמרי' מוקצין הן כיון שאין בפחיתתו אלא איסור דרבנן לא אסח דעתיה מינייהו אבל אם היה בנוי בניין גמור אפילו ר\"ש מודה שאוסר ליטול ממקום הפחת:" + ], + [ + "חניות שאינן מחוברין בקרקע אלא כעין מגדל של עץ וסוגר אותו בדלת וכשרוצה לפותחו מסלק הדלת ונותנו לפני החנות ומסדר עליו צרורות רוכלין למוכרן מותר לסלקו ולהחזירו אבל אם יש לו כיוצא בזה בבית מותר לסלקו ואסור להחזירו והא דשרי בחנויות דוקא כשיש לו ציר באמצע פי' באמצע הדופן יש ציר ויש לדלת שם בליטה כנגדו שתוחבין אותו בציר ואינו נראה כ\"כ כבונה אבל יש לו ציר למעלה ולמטה אפי' בחנויות אסור ואם אין לו ציר כלל אפי' בבית נמי מותר: חותמות שבכלים כגון שידה תיבה ומגדל שהכסני קשור בהן בחבל יכול להתירו או לחותכו בסכין או להתיר קליעתו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דווקא כגון קשירת חבל וכיוצא בו אבל פותחות של עץ או של מתכת אסור להפקיע ולשבר דבכלי נמי שייך בניין וסתירה גמורה ובספר המצות קטן כתב ובשבירת פותחות של כלים נחלקו בו ה\"ר אליעזר ממיץ מתיר וה\"ר שמעון אוסר ומיהו ע\"י עו\"ג יש להקל ע\"כ ושל קרקע כגון דלת של בור שקשור בו בחבל יכול להתירו דלאו של קיימא הוא שהרי עומד להתיר אבל לא מפקיע וחותך משום דהוי סותר: אוכלי בהמה אין בהן משום תיקון כלי הלכך מותר לקטום קש או תבן לחצוץ בו שיניו אפי' בסכין אבל קיסם שאינו אוכל בהמה אפי' ליטלו בלא קטימה ולחצוץ בו שיניו אסור: מותר לטלטל עצי בשמים כדי להריח בהן וקוטמין ומוללין להריח בהן אפילו אם הן קשין. קמטים שעושים הנשים בבתי זרועותיהן ובבתי שוקיהן אסור לעשותן משום תיקון מנא:" + ], + [ + "רבן גמליאל אומר מותר לכבד בי\"ט בין המטות במקום שאכלו משום פירורין אבל בשאר הבית אסור ושבת אפי' בין המטות אסור ורבנן פליגי עליה ואוסרין הכל והלכתא כוותייהו ומיהו ר\"ח ור\"ף פסקו דאפילו בשבת מותר לכבד בכ\"מ כמו שמותר לרבץ והתוס' אוסרין לכבד ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "מי שיש לו פירות בראש הגג וראה מטר שבא יכול לשלשלן למטה דרך ארובה שבגג שיורידם למטה בחבל אבל לא יטרח להורידם לא בסולם ולא במדריגה ולא בחלונות שבמעקה אפילו להפילם דרך שם ולא יושיטם מגג לגג ואפילו להורידם בארובה ולא התירו אלא ד' או ה' קופות אבל טפי לא ובשבת אסור: מותר לכסות פירות או כדי יין או לבנים מפני הדלף שלא ירד עליהם לרש\"י דוקא בי\"ט ולר\"י אפי' בשבת נותנין כלי תחת הדלף אף ע\"פ שאינו ראוי לשתייה ואפי' בשבת ואם נתמלא כולו שופכו וחוזר ונותנו:" + ], + [ + "אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין לכסא אחד אנשים ואחד הנשים פי' שיושב בכסא ונושאין אותו בו ואם רבים צריכין לו ואינו יכול לילך שם בענין אחר מותר ובלבד שלא יכתף פי' שלא ישים כל א' ידו על כתף חברו והכסא על זרועותיהם ואי איכא ביעתותא שירא לילך בלא כיתוף מותר אף ע\"י כיתוף: מי שנכווצו גידי שוקיו יכול לילך במקל: אין פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה ואין מנהגין אותה במקל:" + ], + [ + "מקרדין הבהמה בי\"ט אף על פי ששיני המגרדת קטנות ועושה חבורה שרי כיון שאינו מכוין לכך וכ\"ש קרצוף ששיניה גדולות ואינו עושה חבורה ופירש ר\"י שמגרדות שלהן היו בענין שאין השער נתלש אבל שלנו שבודאי השער נתלש הוה פסיק רישיא והכל אסור: אין מיילדין הבהמה בי\"ט אבל מסעדין אותה שאוחז בולד כדי שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן לו דד לתוך פיו. בהמה טהורה שרחקה ולדה מותר לזלף מן שלייתה עליה וליתן מלא אגרוף מלח ברחמה כדי שתרחם עליו ואסור לעשות כן לטמאה:" + ], + [ + "אין עולין ע\"ג אילן בי\"ט ולא רוכבין ע\"ג בהמה ולא שטין ע\"פ המים ולא מספקים להכות כף על הירך ולא מטפחין להכות כף על כף לא בהמתו ולא דרך שמחה ולא מרקדין ולא דנין לר\"ת היכא דאיכא דעדיף מיניה אבל אי ליכא דעדיף מיניה שרי ולרש\"י אסור בכל ענין ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ולא מקדשין לרבינו תם דוקא כשיש לו אשה ובנים ולרש\"י אסור בכל ענין ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ולא מגרשין ולא מייבמין ולא חולצין ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מפרישין תרומות ומעשרות אפי' ליתנם לכהן בו ביום ודווקא דטביל מאתמול אבל טביל בו ביום כגון שלש עיסה מותר להפריש ממנה חלה וכולן אם עשאן בין שוגגין בין מזידין מה שעשה עשוי:" + ], + [ + "הלואת י\"ט פליגי בה רבה ורב יוסף רבה אמר ניתנה ליתבע בדין ורב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע יש פוסקין כרב יוסף ורב אלפס פסק כרבה וכן דעת התוספות כתב הרמב\"ם גבאי צדקות גובין מן החצירות בי\"ט אבל לא יכריזו כדרך שמכריזין בחול אלא גובין בצנעה ונותנין לתוך חיקם וחלקין לכל שכונה ושכונה בפני עצמה:" + ], + [ + "מת המוטל לקברו אם הוא בי\"ט ראשון יתעסקו בו עו\"נ אפי' מת בו ביום ואפי' אם יכולים להשהותו עד למחר שלא יסריח ורש\"י פירש דלא שרי אלא היכא דאשתהי כגון שמת בשבת שלפני י\"ט וכ\"כ בה\"ג דלא שרינן ליה אלא אי הוי מסריח אי משהינן ליה עד למחר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה כתב ה\"ר יחיאל הלוי שישראל יכולין להוליכו דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל והרמב\"ן אוסר דלא שרי ע\"י מתוך אלא בדבר שיש בו צורך היום להנאת הגוף ממש והוצאת המת דומה לטלטול אבנים בי\"ט ב' יתעסקו בו ישראל אפי' בי\"ט שני של ר\"ה ואפי' לא אשתהי ואפי' למיגז ליה אסא ולעשות לו תכריכין ולבנות ארון ולחצוב קבר מותר וה\"מ שרוצים לקוברו בו ביום אבל אם אין רוצין לקוברו בו ביום אין עושין לו שום דבר איסור מלאכה ואפי' ע\"י עו\"ג אבל טלטול שרי ונראה שהכיפה שבונין על הקבר שאין לבנותה בי\"ט דכיון שנקבר בקבר למה יחלל י\"ט שלא לצורך אלא יכסו הקבר בנסרים ועפר עד אחר המועד וטוב למעט באיסור דאורייתא בכל מה שיוכלו וכן נוהגין באשכנז שהעו\"ג עושה הארון והתכריכים והופר הקבר וכל מה שהוא איסור דאורייתא אבל טלטול המת והוצאתו עושין על ידי ישראל ור\"ת היה מחמיר בדבר שלא לעשות האידנא כלל ע\"י ישראל וכן כתב ר\"ח אבל רב אלפס לא כתב כן ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב ר\"י שלא יעשו הדבר אלא בצנעה דאפי' בחה\"מ תנן וארון עם המת בחצר פירוש כשעושין לו הארון עושין אותו אצל המת כדי שידעו הכל שהוא לצרכו ומיהו איתא בירושלמי לא שנו אלא באדם שאינו מפורסם אבל באדם מפורסם ואפי' בשוק ומטעם זה האידנא שיהודים מועטין דרין במקום אחד וכשיש מת בעיר ידעו כל השכונה הוו כולהו כמו מפורסם כתב בה\"ג מותר ללוות המת בי\"ט הראשון בתוך התחום ובי\"ט שני אפילו חוץ לתחום והרמב\"ן היה מסופק אם מותר לחזור למקומו או אם נאמר שאין לו אלא אלפים ממקומו ואם אותם אלפים נבלעים בתוך תחומו יחזור למקומו מעשה שמת תינוק בן שלשים בי\"ט השני ואמר הריב\"ם כיון שלא היה יודע ודאי שכלו לו חדשיו אין דינו כשאר מת לחלל עליו יו\"ט וה\"ר יעקב בן ה\"ר יצחק הלבן אומר כיון דרוב נשים יולדות ולד של קיימא דינו כשאר מת:" + ], + [ + "יו\"ט שחל להיות בע\"ש לא יבשל בתחלה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה דאילו בקדירה אחת יכול לבשל כמו שירצה אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ועל ידי עירוב מבשל לכתחלה לצורך שבת ועירוב זה פי' ר\"ת שצריך לעשותו מפת וממיני תבשיל פת לאפות עליו ותבשיל לבשיל עליו ור\"י פי' דסגי בתבשיל לבד וה\"ר שמשון הזקן כתב כר\"ת וכן בה\"ג וכן נהגו וצריך שיהא התבשיל ראוי ללפת בו הפת לאפוקי דייסא ומיהו כל מיני תבשיל צלי שלוק ומבושל ראוי לכך ואפילו עדשים שנשארו בשולי הקדירה ושמנונית שנדבק בסכין גורדו וסומך עליו ובלבד שיהא בו כזית שזהו שיעורו בין בתחלתו בין בסופו בין לאחד בין לאלף יש אומרים דוקא שבשלו העדשים מעי\"ט וחתך בסכין השמנונית מעי\"ט דהשתא איכא הוכחה אבל אם נשארו העדשים והשמנונית מעי\"ט דהשתא איכא הוכחה אבל אם נשארו העדשים והשמנונית מג' או ד' ימים קודם אין סומכים ונראה דשרי בכל ענין: דגים קטנים מלוחין אף על פי שאין בישולן בישול לאומרם משום בישולי עו\"ג אפי' הכי חשיבי בישול לענין עירובי תבשילין להיות תבשיל אבל במליחה בלא בישול לא אף על פי שנאכלין מחמת מלחן: מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו ונפקא מינה למי שהוא טרוד או שכח ולא עירב שיוצא בעירובו של חבירו אבל מי שאפשר לו לערב ואינו מערב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא בו וכשמערב על אחרים צריך שיכוין בדעתו על אותו שרוצה לערב בשבילו ואינו צריך לפרש אלא שמניח בכלל על כל בני העיר ודי וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו אבל אותו שהניחו בשבילו א\"צ לדעת בשעת הנחה רק שיודיעוהו למחר בי\"ט קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת וצריך לזכות להם ע\"י אחר ואינו מזכה להם לא ע\"י בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים אלא על ידי בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים וקטן שאינו סמוך על שולחן אביו חשבי בגדול וגדול הסומך על שלחן אביו חשיב כקטן ואשתו פסק רב אלפס ור\"י שמזכה להם על ידה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאינו מזכה על ידה וכ\"כ בעל העיטור כיצד הוא עושה לוקח העירוב בידו ונותנו למי שיש לו זכות בשביל מי שמערב על ידו ואומר לו זכה בעירוב זה בשביל פלוני ונוטלו הזוכה מידו וחוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מצות עירוב ואומר בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמיעבד כל צרכנא מי\"ט לשבת ולכל בני העיר הזאת או למי שירצה לפרט ואע\"פ שהניח עירוב כתב א\"א ז\"ל שאינו יכול לבשל מיום טוב הראשון לשבת וכ\"כ בעל העיטור ויכול להניח העירוב על דעת להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים אפילו לי\"ט אחד. נאכל או נאבד קודם שבשל לשבת אינו יכול לבשל עליו אפילו באותו י\"ט נשאר ממנו כל שהוא (ס\"א כזית) סומך עליו ולאחר שהכין צרכי שבת יכול לאוכלו מיד התחיל בעיסתו ונאכל העירוב אמר אביי גומר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב איכא לאיסתפוקי במלתיה דאביי אי בעי למימר גומר עיסה זו שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין וכן אם התחיל לבשל תבשיל אחד יגמרנו לבד או שמא כיון שהתחיל להתעסק באחד מצרכי שבת בעוד העירוב קיים גומר כל צרכי שבת והלשון משמע כן דקאמר גומר דמשמע כל צרכי שבת דאי אעיסה לחוד קאי הול\"ל גומרה והדבר שקול עד יבא יורה צדק: מי שלא עירב אסור להדליק נר של שבת וכשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים אפילו בביתם שאין העולם יודעין שהוא לאחרים וגם אחרים אסורין לבשל לו ואין לו תקנה אלא שיקנה קמחו ותבשילו לאחרים והם אופין ומבשלים ונותנין לו דשלהם הם מבשלין ונותנין לו אח\"כ ואפי' בביתו יכולין לבשל דאחר שנתנה להם במתנה קנו אותו ובעל העיטור כתב מסתברא אחרים שלא הניחו עירוב אופין ומבשלין למי שהניחו דשלוחו של אדם כמותו ולא נהירא דבהדיא גוסינן אינו אופה לאחרים ואם עבר במזיד ובשל מותר לאכלו אבל אם הערים לבשל שתי קדירות לצורך היום והותיר אחת לצורך מחר אסור לאוכלה ואם אין אחרים שערבו שיוכל להקנות להם התירו לו חכמים משום כדי חייו משום כבוד שבת לעשות דבר מועט ואפילו הוא בעצמו כגון לאפות ככר אחד ולבשל קדירה אחת ולהדליק נר אחד וכתב ה\"ר מאיר מרוטנבורק שיכול לחפש בחדר שום חפץ בנר אפי' מבע\"י ולהניחו דולק עד הלילה: ואם נזכר ביום ראשון של י\"ט יכול לערב בתנאי שיתנה ויאמר אם היום קודש איני צריך לערב ואם היום חול ולמחר קודש בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי וכו' למחר אצ\"ל אצ\"ל כלום שאם קודש הוא הרי כבר עירב מאתמול ואם הוא חול א\"צ לעירוב וכתב ה\"ר אפרים דדוקא דלית ליה מידי דבשיל מאתמול אבל אית ליה מידי דבשיל מאתמול לא מהני תנאה ונראה שא\"צ וכ\"כ בע\"ה ודוקא בב' י\"ט של גליות יכול להניחו על תנאי אבל י\"ט של ר\"ה לא:" + ], + [ + "יו\"ט א\"צ עירובי חצירות ושתופי מבואות אבל עירובי תחומין צריך כמו שבת וכל הלכות תחומין כתבתי בהלכות שבת: יו\"ט שחל להיות בע\"ש אין מערבין לא עירובי חצירות ולא עירובי תחומין אבל אם נזכר ביום הראשון בשני י\"ט של גליות יכול לערב עירובי חצירות בתנאי שיאמר ביום הראשון אם היום חול בעירוב זה יהא מותר לטלטל מחצר לבתים ומבתים לחצר ואם היום קודם אין בדברי כלום ולמחר יאמר אם היום קודש כבר ערבנו מאתמול ואם חול בעירוב זה נהא מותרין אבל עירובי תחומין אין מניחין אותו בי\"ט בתנאי כתב הרמב\"ם ז\"ל דוקא בזמן שב\"ד מקדשין ע\"פ הראייה ובני גליות עושין שני ימים מספק אבל האידנא שבני ארץ ישראל סומכין ע\"פ החשבון ואין אנו עושין ב' ימים מספק אלא משום מנהג וכדשלחו מת�� הזהרו בשני ימים טובים של גליות משום מנהג אבותינו אע\"ג דבקיאין בקביעי דירחא לפיכך אין מערבין בתנאי בזמן הזה לא עירובי חצירות ולא עירובי תחומין ולא שתופי מבואות וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן:" + ], + [ + "מצות יו\"ט לחלק אותות חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה ואע\"פ שצריך כל אדם לצמצם יציאותיו אל יצמצם בהוצאת י\"ט וצריך לכבדו ולענגו כדרך שמענג ומכבד השבת ובהלכות שבת כתבתיו וי\"א שצריך לעשות בו ג' סעודות וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל וא\"א הרא\"ש לא נהג כן כתב הרמב\"ם ז\"ל חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו כל אחד כראוי לו כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו והאנשים אוכלין בשר ושותין יין כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים אבל מי שנועל דלתי ביתו ואוכל ושותה עם בניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו מצוה אלא שמחת כריסו ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים לכם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם הוא אע\"ג שהאכילה והשתייה במועד מצוה עשה היא לא יהא אוכל ושותה כל היום אלא כך היא חמדה כל העם משכימין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין והולכן לבתי מדרשות ושונין עד חצי היום ומתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיה' לשתות שאר היום עד הלילה כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשוך בבשר ויין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר כל המוסיף בזה מרבה בשמחת מצוה לפי שאין השחוק וקלות ראש הרבה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר חייבין ב\"ד להעמיד שוטרים ברגלי' שיהו שוטטים ומחפשין בגנות ופרדסים ועל הנהרות שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה וכן יזהרו בדבר זה לכל העם שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה מדת החסידים אשר השם לנגדם תמיד ובכל דרכיהם ידעוהו בעת שמחתם אז יותר ויותר מברכין ומשבחין להקב\"ה אשר שמחם ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו ואם כך היא שמחת העה\"ז אשר היא הבל כי יש אחריה תוגה ויתפלל להקב\"ה שיטה לבו לעבדו לעשות רצונו בלב שלם ושישמחנו בשמחת העולם ויזכנו לחיי העה\"ב לאור באור פני מלך חיים:" + ], + [ + "הלכות חול המועד
חול המועד שהן הימים שבין ראשון של פסח לשביעי ושבין ראשון של חג לשמיני מותרין בכל מלאכה מן התורה אלא שחכמים אסרום במקצת מלאכות אע\"ג דילפי' להו מקראי טובא אסמכתות בעלמא נינהו אבל עיקרן אינו אלא מדרבנן הלכך התירו דבר האבד פירוש שהוא אבד אם לא יעשנו והתירו כל צרכי רבים ואפי' צרכי יחיד אם אינו מעשה אומן והתירו כל צרכי המועד ואפי' בדברים האסורים התירו בשביל הפועל אם אין לו מה יאכל והנני מסדר אותם תחלה אבאר דברם שבגופו ואחר כך דברים הצריכין לו בעניני האכילה ואחר כך הצריכין לו לשאר תשמישין ודבר האבד בענין קרקע ודבר האבד בתלוש ומשא ומתן ובניין מלאכת הדיוט וצרכי רבים וכתיבה כניסת נשים ותכשיטיהן הספד וקריעה וקבורת המת והבראה ודיני אבילות הרגל וחול המועד:" + ], + [ + "אין מגלחין במועד והטעם שלא יכנס למועד כשהוא מנוול פי' שאם היה יכול לגלח במועד לא היה חושש לגלח ערב המועד ונמצא נכנס למועד מנוול ומצוה על כל אדם לגלח קודם המועד לכבוד המועד וכיון שהוא אסור לגלח במועד יהא זהיר לגלח קודם המועד ור\"ת פי' כיון שזהו הטעם אם כבר גלח קוד' המועד מותר לגלח במועד וקשה מאד להתיר וגם אינו נראה כן מתוך הגמרא דאם איתא הו\"ל לפורטה בהדי הנך דתנן ואלו מגלחין כי היכי דקאמר גבי כיבוס כל מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במועד משום דאפילו אם כבסו קודם המועד הוא חוזר והתלכלך ה\"נ הו\"ל לפרושי היתר דאם גלח קודם המועד ועוד מי יודע אם גלח קודם המועד דכה\"ג קאמר בגמ' על הא דבעי מי שאבדה לו אבידה בערב המועד אם מותר לגלח במועד מפני שהיה אנוס שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד וקאמר מי יודע שהיה אנוס הלכך נראה שאין להתיר אלא לאותם שמפרש בהדיא ואלו מגלחין מי שיצא מבית השביה ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד ומי שיצא מבית האסורין ואפילו היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח אפ\"ה כיון שהיה חבוש היה בצער ולא היה יכול לגלח וכן המנודה בימים הקדמונים שלא היה יכול לגלח קודם שהרי הוא אסור בתגלחת וכגון שהתירו לו קודם הרגל וחל יום ל' ברגל שלא היה יכול לגלח קודם שאין נידוי פחות מל' יום אבל אם נשאר בנידוי שלא ביקש שיתירו לו וברגל ביקש והתירו לו לאו אנוס הוא ואינו יכול לגלח וכן מי שנדר שלא לגלח ונשאל על נדרו ברגל וכיון שלא מצא מי שמתיר לו קודם הרגל אבל אם מצא ולא נשאל לא והבא ממדינת הים שלא יכול לגלח קודם וכגון שהלך להרויח מזונותיו או התעשר אבל אם לא הלך אלא לטייל לא יגלח דלאו אנוס הוא דאפשר לו שלא ילך והראב\"ד פירש אפילו לטייל דאמרינן לא יגלח דוקא מא\"י לחוצה לארץ אבל אם הכל בחוץ לארץ או בארץ אפילו הלך לטייל יגלח: קטן מותר לגלח בח\"ה לא שנא נולד במועד ול\"ש קודם לכן אבל שחל ז' שלו בשבת ערב הרגל מותר שלא היה יכול לגלח קודם וכל אדם מותר לגלח מה שעל שפת פיו אפי' אינו מעכב עליו ומה שאצל השפה מכאן ומכאן אם מעכב עליו מגלח ואם לאו לא יגלח והראב\"ד כתב שאפילו מה שעל השפה לא יגלח אלא אם כן מעכב עליו ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "מותר ליטול צפרנים לא שנא דיד לא שנא דרגל ופירש ה\"ר יהודה דוקא בסכין אבל לא במספרים והרב ר' ברוך מוסיף לאסור אפילו בסכין ולרב אלפס התירו אפילו במספרים ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל. כל רפואה מותר בח\"ה:" + ], + [ + "מותר לטחון קמח לצורך המועד ואפי' כיון מלאכתו במועד ולקוץ עצים מן המחובר ולהטיל שכר בין של תמרים בין של שעורים לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם עשה לצורך המועד והותיר מותר ואם יש לו שכר ישן ומערים לעשותו חדש שאומר שחפץ יותר בחדש כתב הרמב\"ם ז\"ל דמותר וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא הביא זה בפסקיו ונראה שדעתו לאסור דפלוגתא דתנאי היא: מותר לעקור פשתן מפני שראוי לכסות בו את האוכלים ולעקור כשות' שראוי להטיל בו שכר לצורך המועד: ולעקור שומשמין שהיבשים שבו ראויין לאכול מיד. פירות שנתבשלו קצת והאכלין ע\"י הדחק מותר ללוקטין כדי לאוכלן ואם לקטן לאכלן והותיר וחושש שמא יתליעו אם לא יכבשם להוציא ליחה שבהם יכול לכבשם אבל אסור ללוקחן תחלה כדי לכבשם וכן מותר לצוד דגים לאכלם ולכבוש אם הותיר מהם אבל אסור לצודן או לקנותן כדי לכבשן אא\"כ יהו ראויין לאכול מהן במועד ומיהו אפי' אינן ראויין אלא ע\"י הדחק מותר וכן כל דבר אסור לכבשו אא\"כ יהא ראוי לאכול ממנו במועד אבל אם הוא דבר שאינו נמצא אחר המועד מותר לקנותו ולכבשו: ציידי חיה ועוף צדין בצנעה לצורך המועד וכן כותשי חטין לעשות דייסא וטוחני פולין לעשות גרוסות נעשין בצנעה לצורך המועד:" + ], + [ + "אין מכבסין במועד והטעם כמו גילוח ואלו שמכבסין הבא ממדינת הים ומבית השביה ומבית האסורין ומנודה שהתירו לו חכמים שמנודה היה אסור בתכבוסת ומי שנדר שלא לכבס ונשאל ברגל והתירו לו שכל אלו לא היה להם פנאי לכבס כדפי' לעיל גבי תגלחת ומטפחות הידים שאפילו אם כבסן קודם הרגל חוזרין ומתלכלכין ומטפחות הספרים שונתנין עליהן כשמסתפרין ואית דגרסי הספרים ומטפחות הספגנין שמסתפגין בהן כשיוצאין מבה\"מ ובגדי קטנים וכל כלי פשתן מותרים לכבסן וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ולא נהינין כן ואין להתירן ומי שאין לא אלא חלוק אחד אפילו אינו של פשתן מותר לכבסו שהוא מתלכלך מיד אף אם כבסו קודם לכן ובספר המצות קטן אסר אלא א\"כ אזורו מוכיח עליו וה\"ר פרץ הוסיף לאסור בכל חלוקים שלנו שאין לנו אזור מוכיח עליו וכ\"ש מי שאין לו אלא מפה אחד או סדין אחד שין לו לכבסו דליכא הוכחה כלל וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביא מימרא דר' יוחנן שאין לו אלא חלוק א' וכו' ולא הביא ההיא דאזורו מוכיח עליו: מי שיש לו כלים בבית האומן והן לצורך המועד יכול להביאם לביתו ואם אינן לצורך המועד לא יביאם ואם אין לאומן מה לאכול נותן לו שכרו ומניחו אצלו ואם אינו מאמינו נוטלו ממנו ומניחו בבית הסמוך לו ואם ירא שמא יגנבו משם מפנן משם למקום הראשון המשתמר:" + ], + [ + "אין מפנין מחצר לחצר לא לפנות דירתו ולא לפנות כליו שאינן לצורך המועד אבל באותו חצר מותר מבית לבית ואם אין הבתים פתוחין לחצר אלא למבוי י\"א שמותר מבית לבית הסמוך לו מכאן ואילך אסור והא דאין מפנין מחצר לחצר דווקא כששניהם שלו או של אדם אחד בל מאדם לתוך שלו מותר גרסי' בירושלמי אין מפנין מדירה נאה לנאה ולא מכעורה לכעורה והני מילי בששתיהן שלו או של אדם אחר אבל מאדם אחר לתוך שלו אפילו מנאה לכעורה מותר הזבל שבחצר אסור להוציאו אלא יסלקנו לצדדים ואם נתרבה עד שנעשית החצר כרפת מותר להוציאו:" + ], + [ + "מי שצריך לרכוב לצורך המועד ולא נסה ללכת ברגלים יכול ליטול צפרני הסוס ולתקן ברזליו והאוכף והרסן וכל צרכי הרכיבה ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. מותר להקיז דם לבהמה ואין מונעין ממנה כל רפואה ואין מרביעין אותה. אין מושיבין תרנגולת על הביצים לגדל אפרוחים הושיבה עליהם קודם המועד וברחה מעליהם יכול להחזירה והני מילי תוך ג' ימים לבריחתה שאין טורח בחזרתה וישבה עליהם ג' ימים קודם שברחה שכבר נפסדו הבצים אבל לא ישבה עליהם ג' ימים או אפי' ישבה עליהם ג' ימים ויש ג' ימים שברחה מעליהם אין מחזירין אותה וזהו לרב אלפס דמלאכת חה\"מ מדאורייתא אבל לר\"ת שהוא מדרבנן אפילו לא ישבה עליהם ג' ימים אם היא תוך שלשה ימים לבריחתה מחזירין אותה:" + ], + [ + "דבר האבד מותר לעשותו בח\"ה בלא שינוי הלכך בית השלחין שהיא שדה שצריך להשקותה תמיד שאם לא כן תפסד מותר להשקותה ודוקא שהתחיל קודם המועד שאז נפסדת אם לא ישקנה יותר אבל אם לא השקה קודם לכן אסור להשקותה ואם היא שדה לחה הוי כאילו התחיל להשקותה קודם אבל שדה הבעל שהיא שדה שא\"צ להשקותה שדי לה במטר השמים ואין משקין אותה אלא להשביחה אסור להשקותה ואפילו בבית השלחין לא התירו אלא היכא דליכא טרחא יתירה כגון מן המעיין לא שנא ישן או חדש ולא חיישינן כיון שהוא חדש שמא יתקלקל אבל מים מכונסים ונקוין בגומא וצריך לדלות מהן ויש בו טורח או ממי גשמים מקובצים אסור להשקות מהן אפי' ב' ערוגות זו למעלה מזו אין דולין מהתחתונה להשקות העליונה ואפי' אחת חציה גבוהה וחציה נמוכה אין דולין מהמקום הנמוך להשקות הגבוה ואורות מים המושכים מהאגמים אם אינן פוסקין שמקלחין תמיד מותר להשקת מהם ואם הן פוסקין אסורין: חריצין שהמים באין דרך שם מהנהר לשדה אסור להשקותה מהן אע\"פ שנתמלאו קודם י\"ט לפי שהן פוסקין ואם אמת המים עוברת ביניהם שאז אינן פוסקין מותר אפי' אם אין רוב השדה ראוי להשקות מן האמה: בית השלחין שיש בה מעיין שמימיו נוטפין ממנה לשדה אחרת ומתקבצין שם ונעשין בריכה כל זמן שמנטפין ולא פסק מעיין ראשון יכולין להשקות ממנה שדה אחרת מהבריכה שנתקבצה בו אבל אם פסק מעיין הראשון או אפי' לא פסק ואינה מנטפת יותר אסור: ירקות שרוצה לאוכלן במועד יכול לדלות מים להשקותן כדי שיגדלו ויהו ראויים למועד אבל אם אינו רוצה לאוכלן ועושה כדי להשביחן אסור: שדה הבעל שיש בה אילנות יכול להמשיך המים מתחת אילן זה לתחת אילן זה ובלבד שלא ישקה כל השדה: אין עושים בתחלה החריצין שסביב עיקרי הגפנים היו עשויים כבר ונתקלקלו יכולין לתקנן אין עושין בתחלה האמה המושכת מים לשדה היתה עשוייה כבר ונתקלקלה שלא נשאר בעומקה אלא טח יכול להעמיקה ו' טפחים: אסור לפתוח מקום לשדה כדי שיכנסו בה מים להשקותה ואם עושה כדי לצוד דגים כדי לאוכלן במועד כגון שפותח למעלה מקום שיכנסו ולמטה מקום שיצאו מותר אע\"פ שסוף סוף גם השדה שותה: אסור להשוות השדה לצורך חרישה ואם ניכר שמכוין כדי לדוש לצורך המועד כגון שמשוה כולם מותר אסור ללקט עצים מן השדה לייפותו לחרישה ואם ניכר שמכוין לצרכן שצריך העצים כגון שנוטל הגדולם ומניח הקטנים מותר: אסור לקצין ענפי האילן לתקנו ואם ניכר שמכוין בשביל הענפים להאכילן לבהמתו כגון שקוצץ כולן מצד אחד מותר: אין מתליעין האילנות ולא מזהימין הנטיעות אבל סכין האילנות ואת הפירות בשמן: אישות ועכברים שמפסידין בשדה אילן מותר לצודן כדרכו שחופר גומא ותולה המצודה בה ואפי' בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן מותר לצודן כדרכן שיוצאין ממנה ומפסידין שדה האילן ואם אינה סמוכה לשדה האילן אין צדין אותן אלא ע\"י שינוי שנועץ שפוד בארץ ומנענע לכאן ולכאן עד שנעשית גומא ותולה בה המצודה והרמב\"ם אוסר בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן בלא שינוי וא\"א הרא\"ש ז\"ל התיר אין מכניסין צאן לדיר בח\"ה לזבל השדה ואם הכניסן העו\"ג מעצמו מותרין אף בשבת אפי' אם מחזיק לו טובה על שהכניסן ובלבד שלא יתן לו שכר ואפי' אין נותן לו אלא שכר מזונו אסור ובי\"ט יכול ליתן לו שכר מזונו ובלבד שלא יתן לו שכר אחר ובח\"ה אפי' אם נותן לו שכר אחר מותר ובלבד שלא ישכרנו ובלבד שלא יסייעו ולא ימסור לו שומר לנער הצאן ואם היה העו\"ג שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה מסיעין אותו בח\"ה ומוסרין לו שומר לנער הצאן בשבת: אסור לקצור השדה בח\"ה אם הוא בענין שאינו נפסד אם יעמוד עד לאחר המועד ואם אין לו מה יאכל קוצר ודש וזורה ובורר כדרכו ובלבד שלא ידוש בפרות וה\"מ שאינו צריך אלא לו לבדו אבל אם הוא צריך לדוש לצורך רבים דש אפילו בפרות: מי שיש לו כרם אצל כרמו של עו\"ג והעו\"ג בוצר שלו בחול המועד ואם לא יבצור הישראל גם את שלו יפסיד יכול לבוצרו ולדרוך היין ולעשות החביות וכל צרכי היין בלא שינוי ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד:" + ], + [ + "מי שלקט זיתיו ונתנן בבית הבד והפכן בענין שנפסדין אם אינו דורכן מיד או שיינו בבור וצריך לדורכו ואירעו אונס שלא היה יכול לדורכו עד שתגיע המועד דורך זיתיו וענביו כדרכו ומכניסן לחביות וסותמן ועושה כל הצריך להם כדרכו בלא שינוי ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד כגון שהיה סבור שהיה יכול לשהות עד אחר המועד ואירע דבר שאינו יכול לשהות או שאירעו שום אונס קודם המועד: ומותר לזפת בין החביות בין כלים קטנים שהם לשתייה ויש אוסרין בקטנים ומתירין בגדולים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב סתם להתיר ולא חילק. מותר להכניס פירות מן הגנבים ואם הם במקום המשתמר אסור להכניסם ושולה פשתנו מן המשרה וכל כיוצא בזה מדבר האבד ובלבד שלא יכוין להשהותו עד המועד ומיהו יעשה בצנעה כגון שיכניסם בלילה ואם הוא דבר שיש בו פרסום בלילה יותר מביום כגון שצריך להכניסן באביקות ובקולות יכניסם ביום. היו לו תאנים שטוחין בשדה לייבש וירא מהמטר יכול לכסותן בקש כיסוי רפה אבל לא כיסוי עב: המכוין מלאכתו במועד קונסין אותו שלא יעשנה אע\"פ שהוא דבר האבד ואם מת לא יקנסו בנו אחריו ומותר לו לעשות' אם הוא דבר האבד:" + ], + [ + "כל סחורה אסורה אפי' כל שהוא בין לקנות בין למכור ואפי' סחורה שנמכרת לפני המועד אסור לתבוע דמיה במעד אא\"כ יהא הלוקח אדם שאינו מצוי במקו' המוכר ונזדמן לו בח\"ה אז הוא מותר דהוה כדבר האבד ואם יש לו סחורה ואם לא ימכרנה עתה יפסיד מן הקרן מותר למוכרה אבל אם לא יפסיד מן הקרן אלא שאם ימכרנה עתה ירויח יותר משאם ימכרנה אח\"כ אסור למוכרה ואם אין לו מה יאכל או אפילו יש לו אלא שאם ימכרנה עתה יהיה לו מעות בריוח ויוציא יותר לשמחת י\"ט מותר למכור וכן אם באו שיירות והביאו סחורות שאינן מצויין כלל אחר המועד או יקנו ממנו (וכן אם אינו מצוי) שיבואו שיירות כאלו לקנות מהם ולמכור להם והרמב\"ן ז\"ל כתב דוקא למכור להם מותר כל דבר אבל לקנות מהם אם קונה הדבר להשתכר אסור אע\"פ שהריוח ניכר שקונה בזול מהשיירא אבל אם צריך הדבר לצורכו ודעתו לקנותו ונזדמן לו עתה מי שמוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו אחר המועד שיירא כזו דבר האבד הוא ומותר וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק בזה אבל מציאה אסור לטרוח ולחפש עליה כגון נהר שהציף דגים על שפתו אסור לאוספם כדי לכבשם אא\"כ יהו ראויין לאכול מהם במועד: מי שמלוה לחבירו על חפץ על תנאי שאם לא יפרע לו לסוף ח' ימים שיהא קנוי לו יש מתירין שהרי עיקר הקנייה היא לאחר המועד ואינו נראה להתיר שא\"כ מותר כל משא ומתן שהם יערימו לעשות כן: עו\"ג שפרע לישראל יין בחובו מותר לקבלו ממנו דכמציל מידו דמי ומי שצריך לקנות יין בעת בציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עתה דבר האבוד הוא ומותר. ומותר לקנות ולתקן החביות ולזופתן ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד אבל יותר מכדי צורך שתייתו לא יקנה: מוכרי [פירות] כסות וכלים לצורך המועד מותרין בצנעה כגון אם חנותו פתוח לרה\"ר פותח חציו ומניח חציו נעול ואם הוא פתוח לסטיו פותח כדרכו ואם הוא מוכר ירק וכל דבר שאינו מתקיים פותח ומוכר כדרכו ועי\"ט האחרון מוכרין כדרכן ומעטרין השוק בפירות משום כבוד י\"ט האחרון י\"א שצריך ליזהר בעי\"ט האחרון שלא להכין ליום ב' של י\"ט אלא ע\"י הערמה שיאכל ממנו מעט בו ביום דכיון דבקיאינן בקביעא דירחא הו\"ל חול וא\"כ מכין מחול המועד לחול ונ\"ל דאדרבה שאין ליזהר בכך כי היכי דלא אתו לזלזולי ביה ולא ראיתי לא\"א הרא\"ש ז\"ל נזהר בזה. ואין לוקחין בתים ואבנים עבדים ושפחות אלא לצורך המועד או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל שאז מותר לקנות ממנו כל דבר: בענין הלואה בריבית לעו\"ג יש אוסרים שדומה לסחורה וכתב ר\"ת להתיר דלא מיקרי פרקמטיא אלא משא ומתן של סחורה ולא הלואה וכתב ר\"י כיון שר\"ת התיר ורוב בני אדם נוהגין היתר אין בידי לאסור והמחמיר תבא עליו ברכה ואני רגיל לומר למלוים בחול המועד שיקחו מיד העו\"ג ריבית של שבוע הראשן ויוציאוהו לשמחת י\"ט וה\"ר מאיר מרונטבור\"ק כתב שמותר להלוות למכירין ובלבד שילוה להם שבוע הראשון בחנם וא\"א הרא\"ש ז\"ל התיר למכירין אפי' אם יקח השבוע הראשון וז\"ל בתשובה ובאשכנז הירא את דבר ה' נוהגין איסור בהלואה בריבית לעו\"ג בחול המועד ואני התרתי בביתי להלוות לאלו שרגילין תמיד ללות בביתי שאם לא ילוה להם ילכו ללות במקום אחר וירגילום לבא אצלם ואיכא פסידא:" + ], + [ + "בנין אפי' כל שהוא אסור ואם נפר גדר שדהו מקרהו בהוצא ודפנא או צר בצרור ואינו טח בטיט ושל חצירו בונהו כדרכו אבל אסור לסותרו כדי לחזור ולבנותו ואם הוא מסוכן ונוטה ליפול מותר לסותרו ולחזו' ולבנותו מותר ליטול גבשושי' שבבי' ומותר לעשות מעקה לגג ומרפסת מעשה הדיוט כגון בהוצא ודפנא או צר בצרור ואינו טח בטיט. סדקין שבגג שהמים יורדין דרך שם מותר לסותמן ביד ובלבד שלא יעשה מעשה אומן במחצלים שהוא כלי האומנות ציר הדלת והמפתח והצנור והקורה שנשברו אפי' מעי\"ט יכול לתקנם בח\"ה לא שנא הן של עץ או של ברזל ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד: מותר לבנות ארוות סוסים פי' אבוס שיאכלו בהן מעשה הדיוט ולבנות ספסל קטן או אצטבא לצורך המועד כתב הרי\"ף י\"מ אצטבא בניין שעושין מאבנים או מטיט ולא נהירא דזה הוי בנין גמור אלא נ\"ל אצטבא כעין ספסל שלנו: נסר שמחברין לו רגלים וכן ארוות (סוסים) דשרי לאו בנין גמור אלא להושיב האבוס של בהמה למקומו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בסתם ונראה שדעתו להתיר אפילו של בנין: תנור שראוי להתייבש בענין שיהיה ראוי לאפות בו במועד מותר לעשותו ואם לאו אסור לעשותו והעשוי כבר מותר לעשות לו בית מושב להעמידו עליו ומותר לעשות בית מושב לריחים להעמידה עליו ולנקר אותם כשהם חלקים ביותר בין אם היא חדשה או ישנה ולתקן אמת המים שטוחנין על ידה וליטול צפרני החמור המגלגל הריחים אבל אסור לתקן הנקב שבאמצע האבן המתגלגל שהוא מעשה אומן:" + ], + [ + "מותר לעשות מצודית דגים מערבה שהוא מעשה הדיוט אבל לא הארוגין מחוטין שהוא מעשה אומן מסרגין המטות פי' לארוג אותם שתי וערב בחבלים שהיו בה כבר אלא שלא היו סדורים והוא מסדרן אבל לא יפשיל החבלים בתחלה ומל' רש\"י יראה שמותר להפשיל לה החבלים לכתחלה רק שלא יעשה החבלים מחדש וכל זה בצריך לה במועד: כסכוסי קרמי מותר פירוש שממעכין בגדי פשתן בידים אחר הכיבוס כדי ללבנן ולרככן ואסור לעשות הקמטין שבבתי הידים והשוקיים ואסור לתקן מלבושיו ומנעליו הקרועין ולא אמרי' דהוי דבר האבד שהרי יתקלקלו אם לא יתקנם דלא מיקרי דבר האבד אלא כשעיקר הדבר נפסד כמו מי שהפך זיתיו וכו' אבל בשביל מעט תוספת קלקול לא מקרי דבר האבד הלכך אסור ג\"כ לומר לעו\"ג לתקנו לו דכל מה שאסור לעשות אסור לומר לעו\"ג לעשותו: ההדיוט שאינו יודע להוציא מלא מחט כאחד שכן דרך האומן תוחב הרבה תחיבות במחט מלא ארכו ואחר כך מושכו ומי שאינו יודע לעשות כן וגם אינו יודע לכוין אימרא בשפת החלוק שדרך לתפור בגד על השפה שלא יקרע והדיוט אינו יודע לכוין בה שתהיה שוה אלא פעמים מרחיב ופעמים מקצר ומי שאינו יודע שום אחד מאלו יכול לתפור כדרכו לצורך המועד ואם יודע אחד מאלו לא יתפור אלא דרך שינוי שיפסיע פסיעות גסות וגם יתחוב אחת למעלה ואחת למטה כשיני כלב:" + ], + [ + "אפילו מלאכות המותרות אינן מותרות אלא לעשותן לעצמו או לאחרים בחנם אבל אסור לעשותן בשכר ומיהו אם אינו נותן לו שכר קצוב אלא שאוכל עצמו בשכרו מותר וכל מלאכה מותר על ידי פועל שאין לו מה יאכל כדי שישתכר וירויח:" + ], + [ + "כל מלאכה או דבר שאסור לעשותו אסור לומר לעו\"ג לעשותו ואפילו דבר שמותר לעשות בי\"ט כגון עו\"ג שקבל לבנות ביתו של ישראל מעי\"ט בקבלנות שמותר לו לבנותו בי\"ט אם הוא חוץ לתחום העיר וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של הבית בח\"ה אסור אפילו חוץ לתחום שהרי יכולין לילך שם הלכך אין חילוק בין חוץ לתחום או תוך התחום ואפילו נבנה הבית באיסור ע\"י עו\"ג נכון להחמיר שלא יכנסו בו וה\"מ בבית שהוא במחובר אבל בתלוש שנתן לו מלאכה קודם המועד בקבולת לעשותו בביתו מותר: מותר ליתן לעו\"ג מלאכה בקבולת או בשכיר יום שיעשנה אחר המועד ובלבד שלא ימדוד וישקול וימנה כדרך שעושה בחול:" + ], + [ + "כל מלאכה או דבר שאסור לעשותו אסור לומר לעו\"ג לעשותו ואפילו דבר שמותר לעשות בי\"ט כגון עו\"ג שקבל לבנות ביתו של ישראל מעי\"ט בקבלנות שמותר לו לבנותו בי\"ט אם הוא חוץ לתחום העיר וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של הבית בח\"ה אסור אפילו חוץ לתחום שהרי יכולין לילך שם הלכך אין חילוק בין חוץ לתחום או תוך התחום ואפילו נבנה הבית באיסור ע\"י עו\"ג נכון להחמיר שלא יכנסו בו וה\"מ בבית שהוא במחובר אבל בתלוש שנתן לו מלאכה קודם המועד בקבולת לעשותו בביתו מותר: מותר ליתן לעו\"ג מלאכה בקבולת או בשכיר יום שיעשנה אחר המועד ובלבד שלא ימדוד וישקול וימנה כדרך שעושה בחול:" + ], + [ + "אסור לכתוב בח\"ה ואפי' להגיה אות אחת בספר אסור ואסור לכתוב תפילין ומזוזות לאחרים בשכר אבל לעצמו או לאחרים בחנם או אפי' בשכר כדי שיהיה לו הוצאותיו יותר בריוח לשמחת י\"ט מותר אפי' בשכר כדי שיהיה לו הוצאותיו יותר בריוח לשמחת י\"ט מותר אפי' יש לו מה יאכל שאם אין לו מה יאכל כל מלאכה נמי שרי ודוקא תפילין ומזוזות משום מצוה שאף בח\"ה צריך להניח תפילין ולברך עליהן וכן היה נוהג א\"א הרא\"ש ז\"ל אבל שאר ספרים אסור בין בחנם בין בשכר אם יש לו מה יאכל: מותר לטוות תכלת לציציותיו בין ביד בין בפלך אבל לאחרי' אסור מות' לכתו' חשבונותיו לחשב יציאותיו וכותבין גיטי נשים וקדושין ושוברין דייתיקי ומתנות ופרוזבולין ואגרות שום ששמו ב\"ד נכסי לוה למלוה ואגרות מזון חליצה ומיאונין ושטרי בירורין שכותבין פלוני בירר פלוני דיין ופלוני לפלוני ואגרות ב\"ד פירוש פסקי דינין ואגרות רשות פירוש שאלת שלום שאדם שולח לחבירו ויש אוסרין ומפרשים אגרות של רשות שטרי ממשלה וכן כתב בה\"ג אגרות רושת ומפרשים רבנן פתקי דרשותא אבל דיסקי לא וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה אין כותבין שטרי חוב שיכול להמתין מלכותבן עד אחר המועד ואם אינו מאמינו והלוה צריך למעות למועד או שאין לסופר מה יאכל מותר יש מתירין לכתוב על ידי שינוי כגון בעיגול או בעיקום וריב\"א היה אוסר כיון דאפי' אותו אחת אסור להגיה כ\"ש זה שהוא כתב גמור אדרבה כשרוצין ליפות הכתב כגון למסורת עושין כן ואפילו מי שכותב האותיות בהיפוך שמצד השני נראית ובאותו צד שכותב אינן נראית היה אומר ולא היה מתיר לכתוב אלא אותיות חתוכות והיו\"ד שכולה גוף אחד יעשה נקודה אחת ויש שעושין אותה עיגול קטן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב תשובת שאלה בח\"ה והתיר לי להעתיקה דחשיב דבר האבד: דנין בח\"ה בין דיני ממונות ובין דיני נפשות ומשמתין ומכין למי שלא יקבל עליו הדין:" + ], + [ + "אין נושאין נשי' במועד לא בתולו' ולא אלמנו' ולא מייבמין ומותר לארס ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ומותר להחזיר גרושתו מן הנשואין ולא מהאירוסין ובערב המועד הכל מותר עושה אשה תכשיטיה בח\"ה כגון כוחלת ופוקסת ומעברת סרק על פניה ומעברת סכין על פדחתה ועל פניה שלמטה:" + ], + [ + "ח\"ה אסור בהספד ובתענית הלכך אין מניחין המטה ברחוב העיר שלא להרבות בהספד והנשים מענות פי' שכולן עונות כאחת אבל לק מקוננות שתהא אחת מדברת וכולן עונות אחריה ולא מטפחות להכות כף אל כף נקבר המת אף לא מעניות ואפילו כל ל' יום לפני המועד אסור להספיד על מת שמת לו מלפני שלשים יום קודם המועד (ודוקא להספיד בשכר אסור על מת שמת שלשים יום קודם הרגל) ואפי' אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו מת עתה שאותו מותר לסופדו אפי' מת ערב הרגל אסור להספיד עמו על המת שמת לפני ל' יום קודם המועד אבל בחנם מותר לרב אבל לשמואל אפי' בחנם נמי אסור והרמב\"ן פסק כרב והראב\"ד פסק כשמואל ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: אין קורעין בח\"ה ולא חולצין כתף ולא מברין אלא קרובים של מת אבל קרובים קורעין אפילו ביום שמועה אם שמעו תוך שלשים יום ומברין האבל ומיהו אין מברין אלא על מטות זקופות שאין אבילות נוהג בחול המועד שיצטרך לכפות המטות להברותו עליהן ובספר המצות קטן כתב שאין קורעין ולא מברין בח\"ה וא\"א הרא\"ש כתב כסברא ראשונה. חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכ\"מ ואומרה הכל קורעין עליו בין בפניו בין שלא בפניו וחולצין עליו ומברין עליו ואפי' בח\"ה ואפי' ביום השמועה שאינו יום קבורה ואפי' לא קרע ביום שמועה יקרע בכל זמן שעוסקים בהספד אפי' עוסקין בו יותר מז' ימים כגון בשאר ימות השנה אבל בח\"ה אין מספידים אלא בפניו ויום השמועה כמו בפניו דמי ועל רבו שלמדו חכמה או שהאיר עיניו במשנה אחת כגון חברים שלומדים זה עם זה קורעין בח\"ה אפי' ביום שמועה ואין מתאחין לעולם ועל אדם כשר דלא סנו שומעניה ואינו חשוד על שום עבירה ולא על ביטול מצוה אלא שאינו חכם בתורה קורעין בח\"ה אם ידע בין מיתה לקבורה אבל אם לא ידע בין מיתה לקבורה לא ועל כל אדם אם עומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע אפי' בחול המועד ואפילו אם הוא חשוד בעבירות רק שלא יהא מומר לע\"ג או מומר להכעיס לעבור על אחת מכל המצות. עושין כל צרכי המת בח\"ה גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ומנסרין לו ארזים ובלבד שלא יקוץ אותם מן המחובר ומיהו דוקא בצנעה שיעשה הארון עם המת בחצר שיהיה ניכר שהוא לצורכו ואם מת אדם מפורסם שיש לו שם מותר אפי' אם יעשנו בשוק ובמקום שיהודים מועטים דרים במקום אחד והכל יודעים כשיש מת בעיר הכל חשוב כמפורסם אין חופרין כוכין וקברות בח\"ה ופי' הראב\"ד (אפי') לקבור בהן במועד אבל מחנכין אותם שאם הוא ארוך מקצרו או מאריכו או מרחיבו ורש\"י פירש אין חופרין כוכין לקבור בהן אחר המועד אבל לקבור בהם במועד חופרים אותן אפי' בח\"ה ולזה הסכ��ם א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "כתב בה\"ג מי שמת לו מת באחד מימי הרגל או בחש\"מ חוץ מביום האחרון אינו נוהג אבילות ברגל עד שיצא כל הרגל ומיהו יום האחרון עולה לו אע\"פ שאין אבילות נוהג בו ומשלים עליו ו' ימים ואם מת ביום האחרון נוהג בו אבילות וכ\"כ רב אלפס ור\"ת כתב שאף אם מת ביום אחרון אינו נוהג אבילות שאין אבילות נוהג במועד כלל אלא אנינות שאם מת לו מת בח\"ה אסור בדברים שאונן אסור בהם ואם מת בי\"ט אם אינו רוצה לקוברו בו ביום אין עליו דין אנינות אא\"כ צריך להחשיך על התחום להכין לו צרכי קבורה אז חל עליו דין אנינות משעה שמחשיך אבל אם מת בי\"ט שני והוא רוצה לקוברו או בי\"ט ראשון ורוצה לקוברו ע\"י עו\"ג חל עליו אנינות אבל לאחר שנקבר אין עליו דין אבילות אלא לענין דברים שבצנעה שנוהגין ברגל ומיהו אע\"פ שאסור בתשמיש המטה א\"צ לישן בין האנשים אלא אשתו ישנה עמו בחדר ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל אעפ שאין אבילות ברגל אם מת לו מת ברגל הרגל עולה למנין שלשים ומתעסקין בו ברגל לנחמו ולאחר הרגל מתחיל למנות שבעה וכשיכלו ז' למיתת המת אע\"פ שעדיין לא כלה האבילות מלאכתו נעשית על ידי אחרים ועבדיו עושין לו בצנעה בתוך ביתו מת לו מת קודם הרגל ונהג אבילות אפי' שעה אחת לפני הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה וימי הרגל עולין לו למנין ל' הרי שבעה לפני הרגל וימי הרגל ומשלים עליהם עד ל' ודוקא שנהג אבילות באותה שעה אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבילות או שהיה קרוב לחשיכה ולא היה יכול לנהוג אין הרגל מבטל אבילות אלא נוהג ברגל דברים שבצנעה ומונה ז' ימים אחר הרגל ובאותן השבעה מלאכתו נעשית ע\"י אחרים ועבדיו עושין לו בצנעה בתוך ביתו ואין רבים מתעסקין בו לנחמו שהרי נתעסקו בו ברגל ורגל עולה למנין ל' ואם נהג ז' לפני הרגל והרגל פוגע בתוך ל' מבטל ממנו גזירת ל' אפילו אם חל יום ז' ערב הרגל מותר לספר ולכבס ולרחוץ ערב הרגל וכן נמי אם חל יום ח' להיות בשבת ערב הרגל מותר לספר ולכבס ולרחוץ ע\"ש ואם לא גילח בערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל שהרי נתבטל ממנו גזירת ל' אבל בתוך הרגל לא יגלח כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ואם חל יום ז' שלו בשבת ערב הרגל מותר לגלח ברגל כיון שלא היה אפשר לו לגלח קודם ואם חל יום א' או יום ו' שלו בערב הרגל מותר לספר ולכבס ואסור לרחוץ עד הלילה וגם אסור ללבוש מה שכבס עד הלילה וריב\"א פי' כמו שאסור לרחוץ כך אסור לכבס כל היום ומיהו שניהם מותרין מוך לחשיכה ואין צריך להמתין עד הלילה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה ודוקא בשאר מתים אבל באביו ואמו שאסור לספר עד שיגערו בו חביריו אפילו פגע בו הרגל אינו מבטלו ומיהו כתב בסמ\"ק דווקא שפוגע בו הרגל בתוך ל' אבל אם עברו ל' ופגע בו הרגל או אפילו חל יום ל' ערב הרגל הרגל מפסיק ומותר לגלח: ראש השנה וי\"ה חשיבי כרגלים לבטל האבילות נהג שעה לפני הפסח אותה שעה חשובה כז' וח' ימי הפסח הרי ט\"ו ומשלים עליהם ט\"ו שעה אחת לפני עצרת חשובה חז' ועצרת חשיב כז' ימים שכיון שאם לא הקריב קרבנות עצרת בעצרת יש לו תשלומין כל ז' חשיב כז' הרי י\"ד ומשלים עליהם ט\"ז ויום ב' של עצרת עולה למנין ט\"ז דכיון שאנן בקיאים בקביעא דירחא ואין אנו עושים ב' ימים אלא משום מנהג חשיב כחול ועולה למנין ט\"ו שעה אחת לפני ראש השנה וראש השנה הרי י\"ד ומגלח עי\"ה שמבטל ממנו גזירת ל' שעה אחת לפני י\"ה וי\"ה הרי י\"ד ומגלח ערב החג שעה אחת לפני החג והחג הרי י\"ד ושמיני עצרת חשיב ז' הרי כ\"א ויום ב' ��ל שמיני עצרת הרי כ\"ב ומשלים עליהם שמונה שמע שמועה קרובה בשבת או ברגל ולמ\"ש ורגל נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד כדין שמועה רחוקה ונוהג אבילות ביום א' ומקצתו ככולו ובשבת או ברגל נוהג דברים שבצנעה שמע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג בשבת וברגל אפי' דברים שבצנעה אלא למ\"ש נוהג שעה אחת ודיו וכל למוצאי הרגל שמע שמועה קרובה בשבת כתב בסמ\"ק דשבת עולה ליום אחד ולמחר קורע והו\"ל יום ו' יום ז' לאבילות והרב רבי' יחיאל כתב דשבת אינו בתחלת המנין אלא יתחיל למנות מיום ראשון והו\"ל שבת יום שביעי וינהוג דברים שבצנעה מקצת היום:" + ], + [ + "הלכות תשעה באב ושאר תעניות
גרסינן בפרק בתרא דתענית ה' דברים אירעו את אבותינו בי\"ז בתמוז וה' בט\"ב בי\"ז בתמוז נשתברו הלוחות ובוטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל בט' באב נגזר גזירה על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר שחרש טונוסרופוס את ההיכל: ור\"ע היה דורש כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה צום הרביעי זה י\"ז בתמוז שבו הובקעה העיר שנאמר בחדש הרביעי בט' לחדש ויחזק הרעב בעיר וכתיב ותבקע העיר ולמה נקרא רביעי שהוא בחדש הרביעי שמונין לחדשים מניסן צום החמישי זה ט\"ב שבו נשרף בית אלהינו שנאמר בחדש החמישי בעשור לחדש וגומר ולמה נקרא שמו חמישי שהוא בחדש החמישי צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ולמה נכתב כאן ללמדך ששקולה מיתת צדיקים בשריפת בית אלהינו ולמה נקרא שביעי שהוא בחודש השביעי צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים שנאמר ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר בן אדם כתב לך וגומר ולמה נקרא שמו עשירי שהוא בחדש העשירי והיה ראוי להקדימו בסדר הפורענות אלא שכתב בסדר החדשים אע\"ג דכתיב בקרא צום הרביעי בט' לחדש הובקעה העיר האידנא מתענין בי\"ז בו משום דמתחלה תקנו תענית בט' בו לפי שבט' בו הובקעה העיר בראשונה ובשנייה הובקעה בי\"ז וכיון דבשנייה הובקעה בי\"ז תקנו להתענות בי\"ז בו לפי דחורבן בית שני חמיר לן ומ\"מ צום הד' הוא להבקעת העיר ולצרות שהוכפלו בו: " + ], + [ + "פריך בגמרא קרי להו צום וקרי להו ששון ומשני רב פפא בזמן דאיכא שלום וליכא שמד כגון שב\"ה קיים ששון בזמן דאיכא שמד וליכא שלום צום והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין ופירוש דליכא שלום שהבית חרב וליכא שמד במקום ידוע בישראל רצו רוב ישראל והסכימו עליהם שלא להתענות אין מתענין רצו רוב צבור מתענין והאידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר וכ\"ש בדורותינו הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים ומיהו כולם מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואין צריך להפסיק בהן מבע\"י חוץ מתשעה באב ואם חלו בשבת נדחין עד אחר שבת:" + ], + [ + "ט\"ב אין בית דין יכולין לבטלו כיון שהוכפלו בו הצרות משנכנס אב ממעטין בשמחה ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עו\"ג לישתמוט מיניה דריע מזליה תניא בפרק החולץ קודם לזמן הזה פירוש מר\"ח עד התעני' העם ממעטים בעסקיהם מלישא וליתן מלבנות ולנטוע ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין דבאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה אבל בנישואין בלא סעודה איכא שמחה. רבי' נסים התיר ל��רס אפי' ביום ט\"ב והכי איתא בירושלמי ומפ' טעמא שלא יקדימנו אחר וקאמר בירוש' הדא דתימא בניין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה ונוטה ליפול מותר ובניין של שמחה מפרש בפ\"ק דמגילה הבונה בית חתנות לבנו ונטיעה של שמחה כגון אבורנקי של מלכים פי' שנוטעין לצל להסתופף בצלו ולפי זה הא דאמר אם היה כותלו גוהה מותר אפי' בכותל של בית חתנות קאמר שמותר אם גוהה וי\"א כיון דגמרא דידן אוסר בניין סתם כל בניין קאמר כדרך שאסרו כל משא ומתן כמו שאבל אסור בכל כדי שיהו נראין כמתאבלין על ירושלים: שבת שחל ט\"ב להיות בתוכה פי' השבוע שחל בה ט\"ב אסורים לספר ולכבס ואפי' אינו רוצה ללובשו עתה אלא להניחו עד אחר תשעה באב ואפי' אין לו אלא חלוק אחד אסור לכבסו וללובשו וכן המכובסים מקודם לכן אסור ללובשן ולא ללובשן לבד אלא בין ללבוש בין להציע בהן המטה בין איש בין אשה אסור ואפי' מטפחות הידים והשלחן הכל אסור וכיבוס שלנו מותר אבל גיהוץ שלנו אסור וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ והרי הן ככיבוס שלנו ומותר לפי שאין חוששין לגוהצן לפי שהן קרובין לבשר ומתמלאין זיעה תמיד והא דשרי דוקא לגוהצן ולהניחן אחר ט\"ב אבל אסור ללובשן בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה כתב הרמב\"ן הא דאין בכלי פשתן משום גיהוץ דוקא בישנים אבל בחדשים יש בהן משום גיהוץ אלמא דכלי צמר אפי' ישנים אסורים הלכך כלים חדשים בין לבנים בין צבועים אסורים וכן ישנים מכובסין כולן אסורין אפי' להניח אחר השבת וגיהוץ שלנו נמי אסורין בין בישנים בין בחדשים יוצאין מתחת המכבש ומיהו כיבוס שלנו לכבס ולהניח מותר למלאכת עראי הוא וכל כלי פשתן בכ\"מ אפי' בגיהוץ שלהן מותר לגוהצן ולהניח אבל ללבוש בין חדשים בין ישנים צבועים ולבנים בין מכובסין עכשיו בין מכובסין קודם אסור ללובשן בשבת זו אפי' כלי פשתן ע\"כ כתב אבי העזרי נהגו אבותינו איסור אף בכיבוס שלנו כתב רבי' שב\"ט דה\"ה נמי כלים חדשים אסור לתקן בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה דגגרסי' בירוש' בפי' מקום שנהגו נשי דנהיגי דלא למשתי עמדא מגו דעייל אב מנהגא ופירש רבי' ניסים מלשון או בשתי או בערב וכיון שהשתי אסור כ\"ש תיקון בגדים חדשים וראוי להחמיר בזה מר\"ח דהיינו נמי בכלל מיעוט שמחה ואית נוסחות דגרסי דלא למיכל בשרא ולמשתי המרא ומזה נהגו במקומות שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בשבת זו ויש מוסיפין מר\"ח עד התענית. ותספורת של שבת זו כתב הרמב\"ן שדינו כדין אבל אחד ראשו ואחד כל שער שבו ובזקן כל שמעכב האכילה מותר מי שתכפוהו אבילות של מת ושל שבת של ט\"ב והכביד שערו מיקל בתער אבל לא במספרים ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ובחול ולאחר התענית מותר מיד כר\"מ ודלא כרשב\"ג דאסר כל השבת והלכה כרשב\"ג דלא אסר אלא באותה שבוע ולא כר\"מ דאסר מר\"ח ואילך ואם חל ט\\ב יום או ב' בשבת ונדחה עד אחר השבת מותר בב' שבתות בשבוע שלפניו מותר כיון שנדחה התענית עד יום הראשון א\"כ שבת ראשונה אינה שבת שחל ט\"ב להיות בתוכ' ובשנייה נמי הוא אחר התענית הלכך מותר בשניהם ובספר המצות כתב שנהגו כשחל להיות בשבת לאסור כל שבוע שלפניו לספר ולכבס וכתב בספר המצות קטן פי' לפירושו כל השבוע לבד מיום ה' כ\"ש כשחל להיות בשבת וגם בשאר ימי השבוע הוא חומרא יתירה ואם חל ט\"ב בע\"ש כגון למקדשין ע\"פ הראייה מותרין בה מפני כבוד השבת: כתב אבי העזרי נהגו אבותינו שלא לרחוץ מר\"ח ויש עלינו לקיים משום אל תטוש תורת אמך. ויש פרושים שמתענין מי\"ז בתמוז ואילך ויש מתענין מבשר ויין וגרסינן בירו��למי מה יש ביניהם בין י\"ז בתמוז לט\"ב כ\"א יום משהובקעה העיר עד שחרב הבית וי\"א כנגד שלשה שבועים שהתענה דניאל ומנהג אשכנז היחידים נמנעים מבשר ויין מי\"ז בתמוז ואילך ומראש חודש ואילך נמנעים כולם מבשר ויין זולת שבת שאוכלין ושותין כדרך כל השנה כולה וכן כתב הרמב\"ם י\"מ שנוהגים שלא לאכול בשר מר\"ח עד התענית ונהגו הכל שלא ליכנס לבית המרחץ בשבת זו ואסור לשנות מנהג אבותינו:" + ], + [ + "עט\"ב לא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יאכל ב' תבשילין רבן שמעון בן גמליאל אומר ישנה שאם רגיל לאכול ג' יאכל ב' היה רגיל לשתות ד' כוסות ישתה ג' והלכה כתנא קמא ובשר מליח מותר ועד כמה אינו נקרא בשר מליח מפרש בגמ' כל זמן שהוא כשלמים שלא עבר עליו יותר מב' ימים ולילה אחת אבל מכאן ואילך נתבטל טעמו ואבי העזרי פירש משום דבשלמים כתיב שמחה וכיון שעבר עליו זמן שלמים לית ביה משום שמחה ואמרי' נמי גבי בן סורר ומורה דאינו חייב אלא בבשר שהוא בשלמים שיש בו שמחה וממשיך בתריה ואמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה וגרסינן בפ\"ק דחגיגה ישראל יוצאין ידי חובתן בגדיים אבל לא בעופות דכתיב ושמחה את שיש בו שמחה יצאו עופות שאין בהן שמחה מכל הני משמע דה\"ה נמי בסעודה המפסקת שרי וכן פסק רבינו שב\"ט ע\"כ ונראה אף ע\"פ שאין בו שמחה אסור שלא משום שמחה לבד אסרו בשר אלא כדי להרבות אבל תדע שהרי אבל אחר מצוה להשקותו יין דדאמרינן לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים שמצוה לנחמו לשכח צערו והכא אסרו יין כי אם ישתה וישכח רישו ומצוה שיזכור חורבן הבית ויצטער עליו הלכך מעטם זה יש לאסור אפי' עופות כמו בשר ובסמ\"ק כתב עתה שרוב מאכל שלנו בשר לאחר שעברו עליו שתי ימים נראה שאסור ומותר לשתות יין מגיתו דהיינו תוך ג' ימים לדריכתו ושתי תבשילין כתב רבי' האי גאון כגון אורז ועדשים שהם ב' מינין והרי\"ץ גיאת כתב כל שתי תבשילין הוא דרך כבוד ואמרו חכמים אפילו מין אחד של קטניות או מין אחד של ירק ואצ\"ל ב' מינין וכ\"כ הרמב\"ן ונוהגים בצרפת ליתן כמה מינים בקדירה א' דכיון שמתבשל יחד נקרא הכל תבשיל אחד ובאשכנז מחמירין ונראה דאפי' לדברי המחמירין דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונין שנותנין בהם בצלים וביצים שרקי כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל י\"א דווקא ב' תבשילין מדבר שאינו נאכל כמו שהוא חי אבל דבר הנאכל כמו שהוא חי כגון חלב וגבינה ודג מליח יבש לא מקרי תבשיל והראב\"ד כתב דאפילו תבשיל מגבינה נקראת תבשיל והכי מסתבר ע\"כ ובירקות ופירות מותר ללפת בהן הפת כשהן חיין אפילו כמה מינין: ויש מקומות שנוהגין להפסיק בעדשים שהוא סימן לאבילות מה עדשה זו גלגל אף אבילות גלגל הוא שחוזר בעולם ומה עדשה זו אין לה פה אף אבל אין לו פה שאין לו להרבות בדיבור ובאשכנז נוהגין לאכול ביצים שהוא ג\"כ סימן לאבילות לכך אין אוכלין תבשיל אחר בסעודה המפסקת וכל זה למי שא\"א אבל למי שאפשר יחמיר על עצמו כר\"י בבר' אלעי שבעמ\"ב היו מביאין לו פת חריבה במלח ויושב בין תנור לכירים ושותה קיתון של מים ודומה לו כמי שמתו מוטל לפניו כתב אבי העזרי מיבעי ליה לאינש לשנויי שאם היה רגיל לסעוד בי' בני אדם יסעיד בה' שבזה מודה ת\"ק לרשב\"ג וישב על גבי קרקע ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יאכל ב' תבשילין ויש פרושים שמונעין עצמן מכל לפתן אלא פת במלח ומים במשורה כמו רבי יצחק בר' מנחם ויש אוכלין ביצה לבדה שהיא מאכל אבל כמו רבי יצחק בר\"י ע\"כ וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל מימינו לא אכלנו אפילו תבשיל של עדשים בעט\"ב אא\"כ בא בשבת כתב בתשובה שרבי' משולם אכל בעט\"ב עם ג' בני אדם ולא בירך בזימון אלא בירך לבדו וכן נהק ר\"י ואני תמה דאפי' אבל חייב בזימון וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה נוהג לאכול לבדו בסעודה המפסקת להתבודד וכל זה בסעודה שמפסיק בה וכשהיא אחר חצות אבל אם היה קודם חצות או אחר חצות ודעתו לאכול עוד אחרי כן שרי וכתב הרמב\"ן סעודה המפסיק בה שאין דעתו עוד לאכול אחריה סעודת קבע אע\"פ שדעתו לאכול אחריה עראי לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלין בשר ושותין יין ומשתכרין ואח\"כ אוכלין עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין ואם חל ט\"ב באחד בשבת או שחל בשבת ונדחה לאחד בשבת אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו כתב רב שר שלום ט\"ב שחל ביום א' או בשת ונדחה ליום א' שפיר דמי למיכל בשרא ולמשתי יין אבל אנו אין אנו רגילין כך ואפי' בשבת אין אנו אוכלין בשר ושותין יין בסעודה המפסקת משום חורבן הבית וכ\"כ אבי העזרי ויש נוהגין שאין אוכלין בשר ואין שותין חמרא בסעודה המפסקת שאין חובה להעלות על שולחנו כסעודת שלמה אך רשאי לעשות כן וסעודה שלישית יכול לקיים קודם סעודה המפסקת ע\"כ ונ\"ל דכיון שנמנע מלאכול בשר ולשתות יין משום אבל הוא אסור כדמוכח במ\"ק (כג.) דכל דבר שניכר בו שעושה אותו משום אבל אסור לעשותו בשבת וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה נוהג לאכול בשר ולשתות יין:" + ], + [ + "כתב הרמב\"ן משהתחיל לאכול סעודה המפסקת מו' שעות ולמעלה אסור לרחוץ ולסוך כמו בט\"ב עצמו וטעמא משום כיון שהתחיל באבילות אסור לרחוץ אע\"ג דאכתי לא עייל ט\"ב דהנאה דסיכה ורחיצה הנאה שלאחר שעה היא ונראה כרוחץ לצורך ט\"ב אבל נעילת סנדל ושאר אבילות אין נוהגין עד שתחשך וכ' א\"א הרא\"ש ז\"ל דבר תימה הוא שיהא מותר לאכול ולשתות ויהא אסור לרחוץ ולסוך: כתב הראב\"ד כיון שהפסיק סעודתו חל עליו התענית מן הסתם ואסור לאכול ואפי' לרחוץ אע\"פ שלא פירש מן הרחיצה כיון שהפסיק סעודתו ופירש ממנה ונאסר לו עוד לאכול נאסר נמי ברחיצה. וא\"א הרא\"ש והתוס' פירשו דאפי' לאחר שהפסיק יכול לחזור ולאכול וכ\"כ רי\"ף משום גאון לענין תענית צבור שפוסק מבע\"י אע\"פ שפסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש וכתב הוא ומסתבר ה\"מ דלא קבילה עליה לתענית אבל קבליה עליה איתסר למיכל ולמשתי וכתב הרמב\"ן דלא שייך למימר קבלה אלא בי\"ה שצריך להוסיף עליו מבע\"י אבל בשאר תעניות אפי' ט\"ב שבין השמשות שלו אסור אם נפסק ונמלך דבר פשוט הוא שחוזר ואוכל ע\"כ ואין נראה לחלק דודאי קבלה אוסר בכל תענית שצריך להפסיק בו מבע\"י:" + ], + [ + "תנו רבנן כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט\"ב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובתלמוד בהלכות ובאגדות אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה הוא במקום שאינו רגיל לשנות דברי ר\"מ מפני שהוא צער לו ר\"י אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ולא שונה במקום שאינו רגיל לשנות והלכתא כוותיה אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ותינוקות של בית רבן בטלים בו משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב באשכנז נוהגים לקרות פ' קרבו גוים לשמוע אחרי שקראו דברים הרעים שבירמיה וכתב הר\"מ מרוטנבורק איני יודע מהיכן נהגו שקורין כמה פסוקי נחמה שבירמיה וגם קורין פרשה קרבו גוים שבישעיה שכולה נחמות שהרי לא התיר הספר לקרות אלא דברים הרעים שבירמיה וא\"כ היה ראוי לדלג כל פסוקי דנחמה אח\"כ שמעתי שיש נקיי הדעת שמדלגין כל פסוקי דנחמה ע\"כ: וכתב הרמב\"ן ונהגו קצת שלא לקרות פרשת הקרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש ר\"י בבה\"כ לפי שאסור לקרות בתורה ואינו נראה לפי שאין לנו איסור בסדר היום שהרי קורין ק\"ש ומברכין לפניה ולאחריה וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא ופ' הקרבנות ואיזהו מקומן כנגד התמיד תקנוה ואומר כדרכו ואינו חושש ואיסור אכילה ושתייה בו כדרך איסורו בי\"ה אלא שזה ענוש כרת וזה מדברי קבלה ומכין אותו מכת מרדות וגרסי' בפ' מקום שנהגו עוברות ומניקות מתענות בו ומשלימות בדרך שמתענות ומשלימות בי\"ה ובין השמשו' שלו אסור וכ' הרמב\"ן ומיהו חיה כל ל' יום וכן חולה שהוא צריך לאכול א\"צ אומד אלא מאכילין אותם מיד דבמקום חולה לא גזרו רבנן וכן רחיצה וסיכה אסורין בו לגמרי כמו בי\"ה בין בחמין בין בצונן דא\"ר אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו במים בט\"ב בדרך שאסור ביה\"כ ומיהו טבילה של מצוה מותרת ומותר לרחוץ ידיו לתפלה דהוי כטבילה של מצוה כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט\"ב בין בי\"ה וכן שאר היום אחר שעשה צרכיו צריך לברך א\"י יכול ליטול ידיו ומיהו צריך ליזהר שלא ליטול כל ידיו אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך ואפי' שלא לצורך ברכה ותפלה אם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה ורוחץ אותם להעביר הטיט והצואה ואינו מכוין לתענוג מותר שלא אסרו אלא רחיצה וסיכה של תענוג כדאיתא בגמרא מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ירושלמי ט\"ב רוחץ ידיו ומעבירם ע\"ג עיניו פירוש לאחר שנגבם ועדיין לחות קצת ואם היה לפלוף ע\"ג עיניו ודרכו לרוחצם במים רוחץ ומעבירו ואינו חושש דהו\"ל כמלוכלך בטיט וצואה שרוחץ כדרכו ואינו חושש וכ\"כ הרי\"ץ גאות ודלא כהרמב\"ם ז\"ל שכתב ביה\"כ וט\"ב שאין בו רחיצה אינו מברך על נט\"י ולא המעביר הכלי שינה: ההולך להקביל פני רבו מותר לעבור במים עד צוארו ואינו חושש בפרק בתרא דיומא ערב ט\"ב מביאין לו מטפחת ושורה במים ומקנה בה בלילה פניו ידיו ורגליו פי' שורה במים עט\"ב ומוציאה מן המים והיא מתנגבת ומקנח בה בלילה ידיו ורגליו כדי להצטנן ולמחר מעבירה על גבי עיניו להעביר הלכלוך אפי' אין דרכו לרחוץ עיניו בכל יום ועושה עתה לתענוג שרי כיון שהיא נגובה: ירושלמי הבא מן הדרך ורגליו כהות מותר לרחוץ במים ואיסור נעילת הסנדל כאיסורו ביה\"כ דוקא של עור אבל של בגד או של עץ או של שעם וגמי מותר תנא אבל ומנודה שמהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל ולכשיגיעו לעיר יחלוצו וכן בט\"ב ותענית צבור כתב אבי העזרי נראה דבזמן הזה שאנו בין הא\"י שאין לחלוץ אלא כשנכנס ברחוב היהודים או בית ישראל ואם חל ט\"ב בשבת מותר בכולן וה\"ר יצחק כתב אע\"פ שאנו דוחין אותו עד למחר אסור בתשמיש המטה מידי דהוה אקובר מתו ברגל שנדחה עד אחר הרגל אפ\"ה דברים שבצינעא נוהגין ה\"נ שבת זו גבי ט\"ב הוא כמו רגל ואסור בתשמיש המטה והר\"ם מריטנבורג חלק עליו וסוף דבריו ומיהו נכון להחמיר כדברי מורי שאפי' הוא מיקל ואני מחמיר היה לי לעשות כדבריו וכ\"ש עתה שהוא מחמיר ואני מיקל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ומיהו לשון התוספתא דקתני ומעלה על שולחנו ואיו מונע עצמו שום דבר משמע אפילו בדברים שבצינעא וכן עמא דבר וכ\"כ הרמב\"ן אין שאילת שלום לחברים בט\"ב הדיוטות שאינן יודעין ונותנין שלום משיבין אותן בשפה רפה וגרסינן בפרק מקום שנהגו מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בט\"ב עושין מקום שנהגו שלא לעש��ת אין עושין ובכ\"מ ת\"ח בטלים רשב\"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו ת\"ח ויבטל ולא חיישינן ליוהרא ר\"ג אומר כל העושה מלאכה בט\"ב אינו רואה סימן ברכה לעולם וכל האוכל ושותה בט\"ב אינו רואה בשמחה של ירושלים וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנא' שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה וכל האוכל בשר או שותה יין בסעודה שמפסיק בה עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם:" + ], + [ + "ט\"ב אינו חייב בכפיית המטה ולא בעטיפת הראש שהן נוהגות באבילות והא דתניא כל מצות הנהגות באבל נוהגות בט\"ב ההוא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל תניא אבל לענין מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה ועטיפת הראש לא ואצ\"ל קריעה דליתיה בכלל מצות הנוהגות באבל כדאמרינן אבילות לחוד וקריעה לחוד וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ומסתברא דחייב בתפילין כיון דאבל גופיה לא מיתסר אלא ביום ראשון דלא אחמיר ט\"ב מששת ימי אבילות וברייתא מצות הנוהגות באבל כל ז' ימים קאמר ופרושי קא מפרש להו כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ולקרות בתורה והר\"מ מרוטנבורג כתב ונראה דבט\"ב אין להניח תפילין כמו ביום ראשון של אבל שאין יום מר יותר ממנו יום קביעות בכייה לדורות וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אפשר שדחק למצוא טעם למנהג אשכנז אבל לכאורה נראה כמ\"ש ועוד כתב הר\"מ מרוטנבורג וציצית נהגו קדמונינו ובכל אשכנז שלא להתעטף בו בט\"ב ואסמכוה אקרא בצע אמרתו ואיתא במדרש בזע פרפורין דיליה ויש שאינן רוצין לשנות המנהג וגם אין רוצין להיות בלא ציצית ומתעטפין בטלית קטן תחת בגדיהם כתב רבינו האי אבל שחל יום ז' שלו בט\"ב מה שהוא אסור בט\"ב כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה עומד באיסורו כל היום אבל דברים המותרים בו ואסורין באבל כגון עיטוף וכפיית המטה והסרת תפילין הרשות בידו אם רצה להמתין עד הערב ימתין ואם רצה להסיר מנהג אבילות מיד יעשה והביא ראיה הרמב\"ם ז\"ל מדבריו שט\"ב מותר בתפילין ואיני מבין מ\"ש דברים המותרין בו ואסורין באבל כגון סילוק תפילין שהרי גם אבל מותר מיום ראשון ואילך:" + ], + [ + "כתב בה\"ג אע\"ג דקיי\"ל מתפלל אדם של מוצ\"ש בשבת ואומר הבדלה על הכוס אם חל ט\"ב באחד בשבת לא יבדיל מבעוד יום דאי אבדיל קבליה לתשעה באב ואסור לו לשתות אלא יברך במ\"ש על האש אינו מבדיל עד אחר התענית ואז מבדיל על הכוס ואינו מברך על האש והרמב\"ן כתב שאין לו להבדיל על הכוס וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדברי הלכות גדולות וכ\"כ רב נטרונאי:" + ], + [ + "בט\"ב צריך להזכיר מעין המאורע מאי היא נחם ה' אלהינו את אבילי ציון ואומר אותה בבונה ירושלים לפי שהיא מענינה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כל ימי תמהתי למה א\"א אותו אלא בתפלת המנחה כיון דקאמרינן יחיד בט\"ב צריך להזכיר מאין המאורע מסתמא בכל תפלותיו קאמר כמו ערבית שחרית ומנחה דר\"ח חנוכה ופורים וה\"ר יהודה אלברצלוני כתב ומדכרינן מעין המאורע ערבית ושחרית ומנחה ובשומע תפלה מדכרינן דתעניתא כשאר תענית צבור ואיכא דוכתין דנהיגי למימר ערבית שחרית רחם ובמנחה נחם והא מלתא תליא במנהגא אע\"ג דליכא שינוי בין נחם לרחם דאנן כל יומא דט\"ב מצלינן על נחמה ובעינן רחמים על הא מלתא:" + ], + [ + "תניא בז' באב נכנסו עו\"ג להיכל ואכלו בו ושתו בו וקלקלו בו יום ח' וט' עד שפנה היום לעת ערב הציתו בו האש ונשרף עד שקיעת החמה ביום י' והיינו דא\"ר יוחנן אלמלא הייתי התם קבעתיו בי' שרובו של היכל בו נשרף ואיתא בירושלמי רבי אבין ציים ט' וי' ר' לוי ציים ט' וליל י' מפני שלא היה בו כח לצום כל יום י' צם ליל י' ואנו בזמן הזה תש כחנו ואפי' ביה\"כ שהיה ראוי לעשות מספק ב' ימים אין אנו מספיקין ומ\"מ מנהג כשר הוא שלא לאכול בשר כליל י' ויום י' רק להשיב הנפש שיהא קרוב לעינוי:" + ], + [ + "סדר היום כתב אבי העזרי ליל ט\"ב חולצין מנעליהם (עסי' תקנ\"ב) והולכין לבה\"כ ויושבין לארץ כאבילים ואין מדליקין נרות רק נר אחד לומר לאורו איכה וקינות ועומד ש\"ץ ומתפלל ערבית ואומר קדיש שלם וקורא איכה ואומר קינות ואח\"כ סדר קדושה ויתחיל חואתה קדוש ולא יאמר ובא לציון גואל שאין גאולה בלילה ולא ואני זאת בריתי שנראה כמקיים ברית על הקינות ועוד דלא שייך למימר ואני זאת בריי שהכל בטילים בו אבל בבית האבל יש לאומרו שאם האבל בטל המנחמין אינן בטלין ואומר קדיש בלא תתקבל והולכין לבתיהן ואין נותנין שלום זה לזה אבל כאבלים ונזופים ואם חל ט\"ב בשבת או במ\"ש א\"א צו\"ץ מידי דהוה אר\"ח שחל (להיות באחד) בשבת שאין אומרים צו\"ץ בשבת דט\"ב נמי אקרי מועד וא\"א ויהי נועם ויש מהגאונים שכתבו כיון שא\"א ויהי נועם גם סדר קדושה אין לומר ורב צמח גאון כתב א\"א ויהי נועם אבל אומרים ובא לציון וכולה סדר קדושה אבל ואני זאת בריתי א\"א ורבינו נסים כתב א\"א ויהי נועם אבל מנהגינו לומר ערבית ושחרית ואני זאת בריתי ולמה לא נאמר והעם עוסקים באיוב וירמיה וקינות בשחרית מסדרין הברכות והזמירות כמו בשאר ימים ויש מקומות שנוהגין שלא לומר השירה ומתפללין י\"ח ברכות ויחיד אומר עננו בשומע תפלה וש\"ץ בין בואל לרופא כמו בשאר תענית ואומר נחם בבונה ירושלים ואינו כשאר תענית צבור לא לענין כ\"ד ברכות ולא לענין תפלת נעילה וכתב רב עמרם מנהגינו להרות סליחות בסלח לנו וא\"א תחינות דאיקרי מועד ואם חל בב' ובה' אומר אל ארך אפים וא\"א והוא רחום ובספרד א\"א אא\"א ומוציאים ס\"ת וקורין ג' בפ' ואחתחנן כי תוליד בנים ומפטיר הוא הג' ומפטיר בירמיה אסוף אסיפם וכתב אבי העזרי וגולל ס\"ת במקומו שלא למעט בכבודו אבל במסכת סופרים כתב יש קורין ספר קינות בערב ויש שמאחרין עד הבוקר לאחר קריאת ס\"ת שאחר קריאת ס\"ת עוד ומתפלש באפר ובגדיו מפולשין וקורא בבכייה ויללה אם יודע לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם כדי שיבינו כל העם והנשים והתינוקות שהנשים חייבות כאנשים וכ\"ש בנים זכרים והקורא בט\"ב אומר ברוך דיין האמת ויש מניחין את תיק הספר על הקרקע ואומר נפלה עטרת ראשינו וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו ויש שמשנין מקומותיהן ויש שיורדין מספסליהן וכולם מתפלשין באפר ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו כל העם קינותיהן ובשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת חוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבל וכל שכן שלא לשוח עם העו\"ג ואם יש אבל בעיר הולך בלילה לב\"ה וגם ביום עד שיגמרו הקינות ואם יש תינוק למול מלין אותו אחר שגומרין הקינות ויש ממתינין למולו עד אחר חצות ויש אומרים שאין לברך על הכוס אלא יברך בלא כוס ודעת התוספות שיברך על הכוס ויתן לתינוק לשתות ולא חיישינן דלמא אתי למסרך פי' יבא לשתות אף לאחר שיגדיל כיון שאינו דבר קבוע ומש\"ה ט\"ב שחל במ\"ש לא אמרינן שיבדיל ויתן לתינוק משום דחיישינן דאתי למסרך דחשיב שפיר דבר קבוע כיון שלפי קביעות השנים בא לפעמים באחד בשת לסוף ג' או ד' שנים פעם אחת ובעל בריתלובש בגדי�� אחרים אך לא לבנים ממש מעשה שחל ט\"ב בשבת ונדחה עד למחרתו והיה רבינו יעבץ בעל ברית והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים תעניתו לפי שי\"ט שלו היה וראיה מהא דתניא (עירובין מא.) א\"ר אליעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאה בן בנימין וחל ט\"ב בשבת ודחניהו עד לאחר שבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי\"ט שלנו היה ונוהגין שלא לשחוט ושלא להכין צרכי סעודה ער לאחר חצות. במנחה קורין ויחל כמו בשאר תעניות ומפטירין דרשו ורבי' האי כתב שמנהג להפטיר שובה ומתפללין י\"ח ברכות ואומר נחם בכונה ירושלים ועננו בשומע תפלה וש\"ץ אומרו בין גואל לרופא:" + ], + [ + "משחרב הבית תקנו שבכל דבר שמחה שיהיה בה זכר לחורבן הבית וע\"כ אמרו סד אדם את ביתו בסיד ומניח בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחורבן הבית והרמב\"ם ז\"ל כתב אין בונין בניין מסיד כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד (סא בסיד ובטרכסיד) ומשייר בו אמה על אמה ואינו משמע כן בגמרא דבתר דמייתי הך ברייתא ת\"ר לא יסוד אדם את ביתו כסיד ואם עירב בו חול או תבן מותר ר\"י אומר חול הרי הוא מרכסיד ואסור תבן מותר ומסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה אלמא ע\"י שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד ועושה אשה תכשיטיה ומשיירת בהם דבר מועט ומאי היא בת צדעא פירוש טפול סיד שמטפלת במקום הצדעים ועושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט אפילו כסא דהרסנא: תקנו להניח אפר בראש חתנים במקום הנחת תפילן ואסרו עטרות לחתנים ודוקא לחתנים שלא אסרו אלא בעת ריבוי שמחה אבל לשאר כל אדם מותר וקאמר רב לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של ורד והרס מותר ושמואל אומר אף של ורד והדס אסור אבל עושה של קנים וחילת ופסק הרמב\"ם ז\"ל כשמואל ואיני יודע למה דהא קי\"ל כרב באיסורי ופירשו התו' דלא בעטרות של הראש איירי שאין דרך לעשותו מקנים וחילת אלא כעין כיפה ששושין לחתן שיושב בה וכלות מותרות בכל חוץ מבעיר של זהב שאסרו אף לכלות והרמב\"ן כתב דלאו דוקא עיר של זהב אלא כל שעיקרו של כסף או של זהב אסור אף לכלות ולא התירו להם אלא שעיקרן של מיני צבעונים אע\"פ שיש בו משבצות זהב וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל גזרו על עטרות כלות של כסף וזהב אבל עטרות של גדיל מותר לכלות ושאר כל אדם חוץ מחתן וכלה מותרין בכל ואסרו כל מיני שיר בין בכלי בין בפה ופירש\"י כגון לשורר בבית המשתה והתוס' מפרשים דאפי' בלא משתה נמי ודוקא למי שרגיל בכך כההיא דאיתא בירוש' ריש גלותא הוה קאים ודמיך בזמרא פירוש בשכבו ובקומו היו מזמרין לפניו ומלשון הרמב\"ם ז\"ל משמע דבכלי אסור לשמוע בכל ענין ובפה דוקא על היין אבל הוא ביאר בתשובת שאלה דאפי' בפה אסור אף בלא משתה ואין חילוק בין לשון עברי ולשון ערבי כ\"ש אם הן דברי ניבול שאסור לשומעו אף בלא מליצה וניגון וה\"מ שירת אהבים כגון לשבח יפה ביופיו וכיוצא בו אבל מותר לומר שירות ותשבחות על היין בבית המשתה ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו:" + ], + [ + "הרואה ערי ישראל בחורבנן אומר על הראשונה שרואה ערי קדשך היו מדבר וקורע ואינו צריך לקרוע עוד באחרות וכשרואה ירושלים אומר ציון מדבר היתה ירושלים שממה וקורע וכשרואה בית המקדש אומר בית קדשני ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפית אש וכל מחמדינו היה לחרבה וקורע ומהיכן חייב לקרוע משיגיע לצופים ואם ראה המקדש תחלה קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים ואם ראה ירושלים תחלה קורע על ירושלים בפני עצמו ועל המקדש בפני עצמו היה הולך ובא אם שהה ל' יום שלא ראה אותו צריך לקרוע פחות מכן א\"צ לקרוע וצריך לקרוע מעומד וכל בגדים שעליו עד שמגלה לבו ואסור לאחותן פי' תפירה מבפנים ואחרת עליה מבחוץ אבל מותר למוללן ולשוללן וללוקטן ולעשות כמין סולמות פירוש תפירות שאינו מיושרות:" + ], + [ + "הלכות תענית
אמר רב חסדא כל תענית שלא קבלו מאתמול ושלא שקעה עליו חמה פי' שלא השלימו עד צאת הכוכבים אינו תענית להתפלל ענינו ואפי' קבלו עליו במנחה ליום המחרת והתענה ובלילה שלאחר התענית נמלך להתענות גם ביום הב' אף על פי שלן בתעניתו וקבל עליו הראשון השני אינו תענית כיון שלא קיבלו תחלה הלכך הא דקיימא לן מתענין לשעות ומתפלל ענינו צריך לפרש שקבלו מאתמול וגם שקעה עליו חמה והיכי משכחת לה כגון שקבל עליו מאתמול להתענות עד חצי היום וכשהגיע לחצי היום נמלך וגמרו או שקיבל עליו להתענות למחר מחצי היום ואילך ולמחר נמלך ולא אכל גם בחצי היום הראשון אבל אם קבל עליו תענית עד חצי היום ואכל אח\"כ או שאכל עד חצי היום וקבל עליו תענית משם ואילך אינו נקרא תענית להתפלל ענינו ומיהו נקרא תענית לענין שצריך להשלם נדרו והרמב\"ם ז\"ל כתב שאם אכל ושתה ואח\"כ התחיל להתענות נקרא תענית לשעות ולא נהירא לאדוני אבי הרא\"ש ז\"ל ואם קבל במנחה להתענות שני ימים או שלשה זה אחר זה אלא שיאכל בלילות שבינתיים הוו קבלה לכולם אע\"פ דלא קבל כל א' וא' במנחה שלפניו אבל אם קבל במנחה הרבה תעניות ולא רצופין זה אחר זה מספקא ליה לא\"א הרא\"ש ז\"ל אי הוה קבלה לכולם או לא כתב אבי העזרי מי שרגיל להתענות בעשי\"ת א\"צ להתענות י' ימים עד צאת הכוכבים רק עד שיצא מבית הכנסת דצערא בעלמא קביל עליה מדפריק תלמודא עליה דרב חסדא מאנשי משמר שמתענין ולא משלימין ומשני התם לצעורי בעלמא ורב חסדא לא אמר אלא מי שקבל עליו תענית בפירוש וסתם תענית יום שלם אבל בעשר' ימי תשובה לא ואין רגילות לקבל בתפלה בעשרת ימי תשובה: תענית שגוזרין על הציבור אין כל יחיד ויחדי צריך לקבלו תחלה אלא ש\"ץ מכריז התענית והרי הוא מקובל וכל שכן תעניות הכתובים בפסוק: " + ], + [ + "אימתי מקבלו רב אמר במנחה כשיגיע זמן המנחה יאמר הריני בתענית יחיד למחר ושמואל אמר בתפלת המנחה פירש ר\"ח שיאמר בשומע תפלה הריני בתענית יחיד למחר יהיה רצון מלפניך שתקבלני באהבה והרמב\"ם כתב שיאמר ענני בתפלת המנחה וגומר להתענות למחר וכ\"כ בה\"ג ולא נהירא דהא אמרינן גבי הזכרת עננו ערבית שחרית ומנחה ולא קאמר במנחה שלפני התענית רי\"ף פסק כשמואל והראב\"ד פסק כרב וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא טוב שלא להפסיק בתפלה ואם היה בדעתו להתענות והרהר בלבו קבלת תענית היה אומר ר\"ת דהוי שפיר קבלה אע\"פ שלא הוציאו בשפתיו דהוי כמו נדר דאמרינן שאם גמר בלבו להביא עולה חייב אע\"פ שלא הוציאו בשפתיו ודוקא שהרהר בשעת מנחה לרב ולשמואל בתפלת המנחה:" + ], + [ + "הלכתא אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר וכתב הראב\"ד דוקא שלא גמר סעודתו אלא היה יושב ואוכל יכול לאכול עד שיעלה עמוד השחר אבל גמר סעודתו או אפי' לא גמר וישן בתוך הסעודה אסור לאכול ולשתות ורי\"ף פסק אפילו גמר מלאכול כל זמן שלא ישן מותר לאכול וכן אם ישן בתוך הסעודה מותר עד שיגמור וישן אח\"כ ודוקא שינת קבע אבל מתנמנם שרי ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם התנה לאכול עוד מותר לאכול עד שיעלה עמוד השחר אפי' גמר וישן י\"א שא\"צ תנאי לשתייה דמסתמא דעתו של אדם לשתות אחר השינה כיון שדרך כל אחד להיות צמא הוי כאילו התנה:" + ], + [ + "יחיד אומר עננו בשומע תפלה לא שנא יחיד שקבל עליו תענית לא שנא יחיד המתפלל עם הצבור בתענית צבור ואומר אותו ערבית שחרית ומנחה ואם לא אמר אין מחזירין אותו ואם נזכר קודם שעקר רגליו אומר אותו בלא חתימה וי\"א כיון שסיים כבר כל י\"ח ברכות שיכול לאומרה בחתימה ואין כאן משום אין יחיד קובע ברכה לעצמו ולא נהירא יש מהגאונים שכתבו שא\"ל אלא במנחה שמא יאחזנו בולמוס שיצטרך לאכול ונמצא שקרן בתפלתו אבל ש\"ץ אומרו בכל פעם שא\"א שלא יתענו קצת מהקהל וכ\"נ באשכנז ובספרד נוהגין לומר אותו ערבית שחרית ומנחה וכן היה נוהג א\"א הרא\"ש זצ\"ל וטוב לומר במנחה בתחנונים שאחר התפלה לאחר אלהי נצור רבון כל העולם גלוי וידוע לפניו שבזמן שב\"ה קיים אדם חוטא מקריב קרבן ואין מביאים ממנו אלא חלבו ודמו ואתה ברחמיך הרבים מכפר ועתה בעונותינו חרב בית מקדשך ואין לנו מקדש ולא כהן שיכפר בעדינו לכן יהר\"מ שיהא חלבי ודמי שנתמעט היום כחלב מונח על המזבח לפניך ותרצני כתב רב נתן שאין מנהג ליחיד המתענה לומר י\"ג מדות ואיני יודע מה חשש יש בדבר שהרי אינו אלא כקורא בתורה שהרי לא אמרו חכמים אלא כל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו:" + ], + [ + "בתענית צבור אומר ש\"צ עננו בין גואל לרופא וחותם ברוך אתה ה' העונה לעמו ישראל בעת צרה וכתב אבי העזרי ששמע מאביו רבי' יואל ומרבו רבי שמשון ז\"ל שהיו תמיהין על מה סמכו הראשונים שמתפלל ש\"צ עננו בין גואל לרופא כשמתפללין על גזירה או על כל צרה שלא תבא עליהם וכן למה קורין ויחד דכיחידים דמו כדחזינן אפי' באנשי ננוה דחשיבי כיחידים לענין שאלת מטר אבל תענית בה\"ב שאחר הפסח ואחר החג נהגו בהן בכל תפוצות ישראל ולא הוי תענית יחיד והראב\"ד כתב על אלו שהן תענית יחיד ולא יאמר בהם ש\"צ עננו בין גואל לרופא ולא יקראו בהן ויחל: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ובאשכנז עשאום קבל והכל מתענין בהם וסמכו על מעשה דאיוב דכי הקיפו ימי המשתה והעלה עולות למספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וכן בשמחה ומשתה של החג אולי חטאו נ\"ל דהני דכיחידים דמו לענין שאלה היינו טעמא כדמפרש בירוש' שאין לשנות מטבע ברכות די\"ח ברכות תיקון נביאים הם ואין לשנות בהם אבל קהל שמקבלין עליהם תענית ודאי רבים איקרו ויכולין לקבוע ברכות ע\"כ ומיהו נראה שצריך שיהו עשרה שמתענין ואפי' לרבינו תם שכתב שאם יש ששה או שבעה שלא שמעו קדיש וברכו יכולין לומר קדיש וברכו אף על פי שהשאר שמעו הכא מודה דבעי עשרה דהתם היינו טעמא כמו שכתב אדוני אבי ז\"ל מידי הוא טעמא אלא שכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה והרי הוא מקדש השם בעשרה אבל הכא לענין קביעות ברכה צריך שיהו עשרה ואפי' אם יש עשרה בעיר שמתענין אם אין י' בב\"ה אינן יכולין לקבוע ברכה: ונוהגין להרבות סליחות בברכת סלח לנו ופר\"י שסומכין על הא דאמרינן (ע\"ג ח.) ואם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר רק שיתחיל מעין הברכה ואח\"כ יכול להאריך בדברי ריצוי ותחנונים כפי רצונו בין יחיד בין רבים והא דאמר רבי יהושע בן לוי שיכול לומר אחר תפילתו אפי' כסדר י\"ה לא בא למעט בסוף כל ברכה וברכה אם התחיל מעין הברכה אלא שלאחר התפלה יכול להתחיל ולומר היאך שירצה מה שאין כן בתוך התפלה ויש מקומות ש��והגי לומר סליחות אחר סיום י\"ח ברכות וכ\"כ רב עמרם שיכולין לומר סליחות בסלח לנו והכי קאמר רב נטרונאי מנהג ב' ישיבות בתענית צבור בשחרית אומרים ז' סליחות ובמנחה ג' ואם יש פנאי אומר ה' וכ\"כ רב שר שלום בתענית צבור אין מנהגינו לומר סליחות אחר י\"ח ברכות אלא בסלח לנו כתב רב נתן ש\"צ המתענה טוב הוא מאחר אבל אם אי אפשר נ\"ל שיכול להתפלל איתא במדרש אהרן וחור תמכו בידיו מכאן שאין פוחתין מג' העוברין לפני התיבה בתענית צבור לכך צריך בתענית צבור שיעמדו שנים אצל ש\"צ שיאמרו עמו סליחות וי\"א שכל תענית שיארע בב' וה' שקורין שחרית פרשת היום ובמנחה ויחל דתדיר קודם או יקראו שנים בפרשת היום והשלישי ויחל ורב עמרם כתב שבתעניות הכתובים בפסוק דוקא קורין ויחל חוץ מבט\"ב ורב שר שלום כתב שבכל תעניות צבור וכל תעניות שגוזרים על הגשמים וכל דבר הצריך להם אומרים ויחל בשחרית ומנחה בין בב' ובה' בין בשאר ימים כל תעניות יש בו נשיאות כפים במנחה חוץ מביום הכפורים מנחה נושאין כפיהן בנעילה וכן נוהגין בשתי ישיבות:" + ], + [ + "השרוי בתענית יכול לטעום עד כדי רביעית ובלבד שיפלוט וביה\"כ וט\"ב אסור וכתב אבי העזרי שיכול ללעוס עצי קנמון ועץ המתוק ללחלח גרונו ולפלוט כדאמרינן כס פלפלי ביה\"כ פטור וה\"ה נמי לכתחלה והא דנקט דיעבד משום דבאכילה גמורה איכא חיוב חטאת:" + ], + [ + "נדר להתענות ואכל כזית אבד תעניתו וה\"מ שאינו יום ידוע להתענות הילכך אבד תעניתו של אותו היום ויאכל וישלימנו ביום אחר אבל אם יש לו יום ידוע להתענות כגון ביום שמת אביו או רבו ושכח ואכל כזית ישלים תעניתו נדר להתענות ומצטער יכול ללוותו ולפרוע וא\"צ התרת חכם וה\"מ בתענית סתם כגון שנדר להתענות יום אחד וקבלו במנחה אבל אם יש לו יום ידוע להתענות כגון יום שמת בו אביו או רבו אין יכול ללוותו ולפורעו וכן תענית חלום אין לווין אותו שצריך להתענות מיד למחרת ואפי' בשבת וצריך להתענות יום אחר על שבטל עונג שבת וא\"צ שיהיה תענית האחר מיד ביום ראשון של אחר השבת כתב רב עמרם ור' קלונימוס שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת שאין אנו בקיאין בפתרון החלומות לידע איזה רע ואיזה הוא טוב ואין מתענין בספק וכ\"כ אבי העזרי והמתענה בשבח י\"א שאומר ענינו ברכה בפני עצמה ונראה יותר לכוללו באלהי נצור בלא חתימה כדפרישית לעיל בסוף ברכות אין תענית צבור בבבל ליאסר במלכה ולהפסיק מבע\"י אלא ט\"ב בלבד הלכך יחיד שקבל עליו תענית לא חיישינן שמא תענית צבור קבל עליו ומותר בכולן:" + ], + [ + "יחיד שמתענה על צרה ועברה או חולה ונתרפא או מת צריך להשלים כל תעניות שקבל עליו אבל הצבור שמתענין על שום דבר ונענו קודם חצות לא ישלימו:" + ], + [ + "מי שנדר להתענות כך וכך ימים וארעו בהם שבתות וימים טובים או ראשי חדשים חנוכה ופורים נדרו בטל וצריך התרת חכם שיאמר לו אילו שמת אל לבך שיארעו בו אלו הימים לא היית נודר ומתיר לו והותר לו כל הנדר וכתב הרמב\"ן דוקא דאפקיה בלשון הרי עלי שהוא לשון נדר אבל אפקיה בלשון קבלת תענית אינו חמור כשאר נדר ואפי' התרה א\"צ ואם נשבע בהם להתענות א\"צ התרה שאין שבועה חלה על דבר מצוה אלא לוקה על שנשבע שבועת שוא:" + ], + [ + "היושב בתענית או מצי מצער נפשיה נקרא קדוש ואי לא מצי מצער נפשיה נקרא חוטא ות\"ח אינו רשאי לישב בתעניות מפני שממעט במלאכת שמים וכן מלמדי תנוקות:" + ], + [ + "אין גוזרין ת\"צ בתחלה ביום ה' שלא להפקיע השערים לפי שהרואה שקונין ביום ה' בערב לצורך ד' סעודת גדולות לצורך סעודת הלילה ולצורך סעודת שבת תמהין וסבורין שרעב בא לעולם אבל משהתחילו כבר להתענות יודעין שהוא בשביל התענית: אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים ואם התחילו כבר להתענות ואירעו אלו הימים אפי' לא התענו אלא יום אחד אין מפסיקין ומתענין בהן ומשלימין וכן יחיד שקבל עליו תענית סתם בע\"ש מתענה ומשלים אלא א\"כ פירש בשעת קבלה שאינו רוצה להתענות אלא עד שישלימו הקהל תפלתם:" + ], + [ + "הלכתא בטלה מגילת תענית שכל הימים הכתובים במגילת תענית שלא להתענות בהם מותר להתענות בהם חוץ מבחנוכה ופורים וכתב הראב\"ד דדוקא יחיד יכול להתענות בהן אבל צבור אסורין לגזור תענית בהן ואפי' לפניהם ולאחריהם נמי אסור ושבתות וימים טובים מותרין לפניהם ולאחריהם:" + ], + [ + "ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין ודעתו לחזור צריך להתענות כל תעניות שקבלו עליהם שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם כיון שדעתו לחזור: ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין יתענה עמהם ופירש ריב\"א ואפי' דעתו לחזור ומיהו כיון שלא קבל עליו תענית אם יצא מן הער חוץ לתחום מותר לאכול וי\"א דאפי' בעיר מותר לאכול שלא בפניהם ע\"כ ויראה מדבריו שמפרש שהולך שם ביו' התענית' ומסתבר כדברי אם הולך שם ביום התענית אבל סוגיא דשמעתא מוכח דמיירי בהולך שם קודם לכן וקבל עליו תענית ואז ודאי הוי תענית גמור ואסור לאכול אפי' יצא חוץ לעיר שכח ואכל אל יראה בפניהם כאילו אכל ואל יראה עידונין בעצמו מצוה להרעיב אדם עצמו בשנת רעבון ואסור לשמש בו מטתו ולחשוכי בנים מותר כל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמתן וכל המצטער עמהן זוכה ורואה בנחמתן:" + ], + [ + "סדר תעניות שמתענין בא\"י על הגשמים כך היא הגיע י\"ז במרחשון ולא ירדו הגשמים היחידים מתענין פי' ת\"ח מתענין בה\"ב ואוכלין ושותין משחשכה ומותרין בעשיית מלאכה וברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ומפסיקין בר\"ח אע\"פ שכבר התחילו להתענות אם פגע בהן ר\"ח מפסיקין וכל תלמיד יכול להחזיק עצמו בחזקת ת\"ח ואין בו משום יוהרא אבל לא שאר העם הגיע ר\"ח כסליו ולא ירדו הגשמים ב\"ד גוזרין שלש תעניות על הציבור ב' וה' וב' אוכלין ושותין משתחשך ומותרין במלאכה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ונכנסין לבהכ\"נ ומתפללין ומתחננין כבשאר תעניות כיצד אחר תפלה של שחרית מעיינין בענין העיר עד חצי היום לבטל עושי רשעה ודורשין וחוקרין על עוברי עבירות ומבערין אותן ומכאן ואילך רביע היום קורין ומפטיר בנביאים בתוכחות מענין הצרות ורביע האחרון מתפללין ומתחננין עברו אלו ולא נענו ב\"ד גוזרין עוד ג' תעניות אחרות ב' וה' וב' ומפסיקין בהן מבע\"י כמו ביה\"כ ואסורין במלאכה ביום אבל בלילה מותרין ואסורין ברחיצת כל הגוף בחמין אבל פניו ידיו ורגליו בחמין ורחיצת כל הגוף בצונן מותר ואסורין בסיכה של תענוג אבל להעביר הזוהמא מותר ואסורין בתשמיש המטה ובנעילת סנדל בעיר אבל בדרך מותר ומתפללין בבתי כנסיות ומתפללין כבשאר תעניות עברו אלו ולא נענו ב\"ד גוזרין ז' תעניות וב' וה' וב' וה' וב' וה' וב' וכל מה שאסור בג' שלפני אלו אסור אף באלו ויתירין אלו שמתריעין בהם בשופר על ברכות שמוסיפין בהן ומתפללין ברחוב העיר ומורידין זקן להוכיחם ומוסיפים ו' ברכות בתפלת שחרית ומנחה ונועלין החניות ובשני לעת ערב פותחין מעט כדי שימצאו לקנות לסעודת הלילה ובחמישי פותחין כל היום משום כבוד השבת ואם יש לחנות ב' פתחים פותח אחד ונועל אחד ואם יש אצטבא לפניו פותח כדרכו ועוברות ומניקות אין מתענות באלו הז' מפני שהם רבים ולא יוכלו לעמוד ולא בג' ראשונים שעדין א\"צ כ\"כ אלא בג' אמצעיות ומיהו לא יאכלו אלא כדי קיום הולד והרמב\"ם כתב שמתענין באלו הז' ולא בראשונים ואם לא נענו אין גוזרין עוד תענית וה\"מ כשמתענין על הגשמים לפי שכשעברו אלו כבר עברה זמן הגשמים ואין בהם תועלת אבל על שאר פורעניות מתענין והולכין עד שיענו ואע\"פ שאין גוזרין עוד תעניות אבל ממעטין במשא ובמתן ובבנין של שמחה כגון בית חתנות אבל כותל של בית חתנות נטוי ליפול יכולין לסותרו ולחזור ולבנותו וממעטין בנטיעה של שמחה כגון אילן שנוטעין להסתופף בצלו והרמב\"ם ז\"ל כתב בניין של שמחה כגון ציור וכיון ונטיעה של שמחה כגו הדס ואהלם וממעטין בנשואין וארוסין אא\"כ לא קיים פריה ורביה ובשאלת שלום לחבירו אלא כבני אדם הנזופין המנודין למקום ועם הארץ שנותן שלום מחזירין לו בשפה רפה ות\"ח לבדן מתענים ב' וה' וב' עד שיצא תקופה של ניסן וכשמתענין מותרין לאכול בלילה ובמלאכה ובשאר הדברים ומפסיקין בר\"ח יצא תקופה של ניסן אין מתענין עוד שהגשמים סימן קללה הואיל ולא ירדו בתחלת השנה וכל זה הסדר כשלא ירדו כלל אבל ירדו ברביעה ראשונה וצמחו העשבים וכמשו מתריעין מיד כשמתענין ב' וה' וב' ונוהגין בהן כל חומר שבע אחרונות אבל יבשו לגמרי אין מתענין שאין בהן עוד תקנה וכן אם פסקו הגשמים בין גשם לגשם מ' יום מתריעין מיד ומתענין עד שירדו הגשמים או שיעבור זמנם: ירדו לצמחים ולא לאילנות כגון שירדו מעט בנחת ואין מספיקין לאילנות מתריעין לפני הפסח שפסח הוא זמן הוצאת פרח האילנות ירדו לאילנות ולא לצמחים כגון שירדו בגבורה מתריעין מיד ירדו לצמתי' ולאילנות ולא ירדו כדי למלאות בהן הבורות לשתייה מתריעין עליהם לפני החג עד שירדו כדי מלוי הבורות ואם אין להם מים לשתייה מתריעין עליהם מיד וכולם אין מתריעין עליהם אלא במקום הצריך להם כתב הרמב\"ם ז\"ל ה\"מ בא\"י אבל מקימות שעונות גשמים שלהם קודם י\"ז במרחשון או אחריו כשיגיע זמנן ולא ירדו גשמים יחידים מתענין ב' וה' וב' ומפסיקין בראשי חדשים חנוכה ופורים ושוהין אח\"כ המו ז' ימים לא ירדו גשמים ב\"ד גוזרין על הצבור שלש תעניות על הסדר שאמרנו וכל תענית שגוזרין על הצבור בח\"ל אוכלין בו בלילה ודינו כשאר התענית שאין גוזרין על הצבור תענית כמו בי\"ה אלא בא\"י לבד היו מתענין על הגשמים ונענו כמה ירדו ויהיו פוסקין משיכנסו בעומק הארץ החריבה טפח ובבינונית שני טפחם ובעבודה שלשה טפחים ואם התחילו אחר חצות ישלימו אותו היום ואם התחילו לירד קודם חצות לא ישלימו אלא יאכלו וישתו ויעשו יום טוב ולערב יתקבצו ויאמרו הלל הגדול:" + ], + [ + "כשם שמתענין ומתריעין על הגשמים כך מתענין ומתריעין על שאר הצרות כגון שצרין על עיירות ישראל כתב הרמב\"ם ז\"ל אפי' לא באו אלא לשאול מהם מס או לגזור עליהם אפי' על מצוה קלה מתענין ומתריעין עד שירחמו וכל הערים אשר סביבותיהם מתענין ולא מתריעין אלא תוקעין להתקבץ לעזרה ואפי' לא באו אלא לעבור דרך ארצם שאין להם מלחמה עמהם אלא על אחרים ועוברים על ��קום ישראל מתענין ומתריעין וכן על דבר ואיזהו דבר עיר שיש בה ת\"ק רגלי ויצאו ממנה ג' מתים בג' ימים בזה אחר זה הוי דבר ביום א' או בד' ימים אינו דבר יש בה אלף ויצאו ממנה ששה בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר יצאו ביום אחד או בד' ימים אינו דבר וכן לפי החשבון זה וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואין נשים וקטנים וזקנים ששבתו ממלאכה בכלל אנשי המדינה לענין זה ואם היה דבר בארץ ישראל מתענות שאר גליות עליהם היה בחוצה לארץ ושיירות הולכות ובאות ממדינה למדינה אחרת שתיהן מתענות אע\"פ שהם רחוקות זו מזו וכן מתענין על מפולת שבעיר ואיזו היא מפולת שנופלין בתים חזקים שאין ראויין ליפול ועומדין במקום שאין ראוין ליפול אבל אם הם עומדים על שפת הנהר אפי' הם חזקים הם ראוין ליפול וכתב הרמב\"ם ז\"ל וכן על הרעם והרוחות שמפילין הבנינים מתריעין עליהם וכן החולין כגון שיש אסכרה בעיר להרבה אנשים אם מתים ממנה מתענין ומתריעין ואם אינן מתים ממנה אין מתענין ואין מתריעין וכ' הרמב\"ם ז\"ל וכן חיכוך לח הרי היא כשחין פורח ואם פשט ברוב הצבור מתענין ומתריעין עליו אבל חיכוך יבש צועקים עליו בלבד. וכן על חיה רעה שנשתלחה אפי' לא הזיקה אלא נראית בלבד מתענין ומתריעין בכ\"מ אפי' הרחוקים אבל אם אינו משולחת אינו אלא מקרה ואין מתענין וה\"ד משולחת נראית ביום בעיר הרי זו משולחת אבל בלילה או ביום בשדה אינה משולחת ראתה ב' בני אדם ורדפה אחריהם משולחת ברחה מפניהם אינה משולחת טרפה ב' בני אדם ואכלה אחד מהם משולחת שאינה עושה מחמת רעבון כיון שאינה אוכלת שניהם אלא שנשתלחה להזיק אכלה ב' אינה משולחת שמחמת רעבון עשתה נכנסה לבית ולקחה תינוק מהעריסה הרי זו משולחת כתב הרמב\"ם ז\"ל שאר מיני רמש ועוף ורמש הארץ ששולחו והזיקו כגון שילוח נחשים ועקרבים ואצ\"ל צרעין ויתושין והדומין להם אין מתענין עליהם ואין מתריעין אלא זועקין בלא תרועה ע\"כ ונראה דנחשים ועקרבים מתענין עליהם ועל הירקון והשדפון משהתחיל בתבואה אפילו לא התחיל אלא במקום אחד כמלא פי תנור מתענין ומתריעין בכל המקומות אפילו הרחוקים שהם דברים המתפשטין וכן על הסחורות שנזדלזלו בענין שהשכר אבד מתענין ומתריעין כיצד אם ירדו רוב הסחורות שרוב חיי אנשי אותה העיר תלויין בה ונתמעט המשא ומתן עד שצריך למכור עשרה גו' מתענין ומתריעין אפילו בשבת אבל על כל האחרים אין מתענין ולא מתריעין לא בשבתות וי\"ט חוץ מהעיר שהקיפוה אויבים או נהר וספינה המטורפת בים ואפי' על יחיד הנרדף מפני לסטים או רוח רעה זועקין ומתחננין בתפילות בשבת אבל אין תוקעין אא\"כ תוקעין לקבץ העם לעזור לאחיהם להצילם כך כתב הרמב\"ם ז\"ל ורש\"י פי' אפי' תפלה להתחנן ולזעוק אין לעשות אלא צועקים על בני אדם שיבואו לעזרתם ומסתברא כדברי הרמב\"ם:" + ], + [ + "מתפללין על כל צרה שלא תבא עליהם חוץ מעל רוב הגשמים שאין מתפללין על ריבוי הטובה וה\"מ בארץ הרים שצריכה לרוב גשמים אבל ארץ מצולה שרוב גשמים קשין לה ולא עוד אלא שמפילין בתים עליהם אין לך צרה גדולה מזו ומתפללין עליהם:" + ], + [ + "כתב הרמב\"ם כשם שצבור מתענין ומתפללין על צרותם כך כל יחיד מתענה ומתפלל על צרתו כיצד היה לו חולה או תועה במדבר או חבוש בבית האסורים יש להתענות ולבקש רחמים בתעניתו ולא יתענה בשבת ומועד וחנוכה ופורים וראשי חדשים עד כאן:" + ], + [ + "כל יום ויום מז' תעניות האחרונות או שאר תעניות שמתריעין בהם עושין כסדר הזה מוציאין התיבה לרחבה של עיר וכל העם מתכנסין ומתכסין בשקים ונותנין אפר מקלה ע\"ג התיבה וע\"ג ס\"ת להגדיל הבכייה כדי שיכנעו לבם ואחד מן העם נוטל אפר ונותן בראש הנשיא וראש אב ב\"ד במקום הנחת תפילין ואח\"כ כל אחד ואחד נותן על ראשו ואח\"כ מעמידין ביניהם זקן שהוא חכם לא היה שם זקן שהוא חכם מעמידין זקן או חכם אין שם לא זה ולא זה מעמידין החכם שביניהם ואומר לפניהם דברים המשברין את הלב כגון אחינו לא שק ותענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים גורמין שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר וירא ה' את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו איש מדרכו הרעה ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ומוסיף בעניינים אלו כפי כחו עד שיכנעו לבם וישובו בתשובה ואח\"כ עומדין להתפלל ואם היה אותו שאומר לפניהם דברים כבושין בקי וראוי להתפלל עומד להתפלל ואם לאו מעמידין ש\"צ וראוי ואיזהו ראוי זה הרגיל בתפלה ובכל הברכות ורגיל לקרות בתורה ונביאים וכתובים ויש לו טיפול ואין לו במה לפרנס ויש לו יגיעה בשדה ושפל ברך ופרקו נאה ומרוצה לעם ולא יהא בעל עבירות ולא יצא עליו שם רע בילדותו ויש לו נעימה וקולו ערב והרמב\"ם ז\"ל הוסיף בו ולא יהא בבניו ובבני ביתו וקרוביו ובכל הנלוים אליו בעל עבירה ויוצאין לבה\"ק להתחנן כלומר הרי אנו כמתים אם לא תרחם עלינו ובסידור הגאונים מסדר זה אחר קריאת הספר לפי שאז נתקבצו כל העם וזה סידורו יתחיל אשר יצר וזמירות של שבת עד ואראהו בישועתי ואומר אלו המזמורים תפלה לדוד שמעה ה' צדק (תהלים יז) לדוד אליך הק נפשי אשה (כה) לדוד משכיל אשרי נשוי פשע (לב) בבא אליו נתן הנביא (נא) לך דומיה תהלה (סה) רצית ה' ארצך (פה) לדוד הטה ה' אזנך ענני (פו) לדוד ברכי נפשי את ה' (קג) ברכי נפשי את ה' (קד) הללויה הללו עבד ה' (קיג) שיר המעלות אל ה' בצרתה לי (קכ) שיר למעלות אשא עיני אל ההרים (קכא) אליך נשאתי את עיני (קכג) לולי ה' שהיה לנו (קכד) ממעמקים קראתי ה' (קל) הלל הגדול וב\"ש וכדי שלא יעבור זמן ק\"ש טוב לומר אלו המזמורים בין יוצר למנחה ולא יאמרו בשחרית אלא זמירות של חול וב\"ש וישתבח ויוצר עד גאל ישראל ויתפללו היחידים י\"ח ברכות וענינו בש\"ת ויחזיר ש\"צ התפלה אבות וגבורות וקדושת השם אתה חונן השיבנו וסלח לנו ויאמר כל הסליחות והוידויין וידוי גדול בכללם ויאמר כשחטאו ישראל במדבר ובתכלית הוידויים יאמר עזרא הסופר וכו' ראה בענינו וכו' ענינו ה' ענינו וכו' עד כי אתה ה' עונה ומציל פודה ומרחם בכל עת צרה וצוקה וקיים לנו ה' אלהינו את הברית ואת החסד והשבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה לפניך העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך וישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומנחלתך מי שענה לא\"א בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא\"י גואל ישראל ועונים אמן ותוקעין תר\"ת ויעבור ויאמר היום יבואונו חסדיך עם רחמיך היום חרק עלינו מי גשמים אם כבנים אם כעבדים אם כבנים וכו' אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם כי זכר כל היצור לפניך בא מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא תכלים לנצח כל החוסים בך וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים בהביאך עליהם את מי המבול ככתוב בתורתך ויזכור אל��ים את נח וגומר וכל פסוקי הזכרונות אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם ובעבור שמך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומנחלתך וקיים לנו ה' אלהינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך ע\"י משה עבדך כאמור וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וגומר מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא\"י זוכר הנשכחות ותוקעין תרועה ותקיעה ותרועה ויעבור ויאמר היום גשם נדבות תניף אלהים היום מלא מים פלג אלהים היום תכין מטובתך לעני אלהים אם כבנים וכו' אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמהם וגומר כמו שהוא בתפלת ר\"ה עד והלך בסערות תימן ויריעו העם ויתקעו בשופרות ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה ויעלו העם העירה איש נגדו וילכדו העיר ובתורתך ה' אלהינו כתוב לאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם וזכור לנו ה' אלהינו זכותו של יהושע עבדך היום ורחם עלינו למען שמך מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתם ביום הזה בא\"י שומע תרועה ותוקע תקיעה ותרועה ותקיעה ויעבור ויאמר היום אל תזכור לנו עונות ענושה היום אל תשים שמיך כנחושה היום זכור לנו ברית אבות שלשה אם כבנים וכו' שיר המעלות אל ה' בצרתה לי עד סוף המזמור אנא ה' אלהינו זכור לנו היום זכותו של שמואל חוזך ורחם עלינו למען שמך מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה בא\"י שומע צעקה ותוקעין תר\"ת ויעבור ויאמר היום ענינו בגשמי רצון ברכה ונדבה וטובה יום עננו אל נערץ בסוד קדושים רבה יום ענינו ופתח לנו אוצרך הטוב אם כבנים וכו' שיר למעלות אשא עיני וגומר עד סוף המזמור אנא ה' אלהינו זכור לנו היום זכותו של אליהו נביאך ורחם עלינו למען שמך מי שענה אל אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא\"י ש\"ת ותוקעין תקיעה תרועה תקיעה ויעבור ויאמר היום מטר משמיך גשם על פני האדמה היום תעלה איד מן האדמה והשקה את כל פני האדמה היום תבשר ברחמים אל תראי אדמה אם כבנים וגומר שיר המעלות ממעקים קראתיך ה' וגומר אנא ה' אלהינו זכור לנו היום זכותו של יונה נביאך ורחם עלינו למען שמך מי שענה את יונה במעי הדגה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה ברוך אתה ה' העונה בעת צרה ותוקע תרועה תקיעה תרועה ויעבור ויאמר היום העתר לעם שופכים לב כמים היום רוח אדמה לא שבעה מים היום הבא ברכה עם גולת המים אם כבנים וכו' תפלה לעני כי יעטוף וגומר אנא ה' אלהינו זכור לנו זכותו של דוד עבדך משיחך ושלמה בנו מלכא ורחם עלינו למען שמך מי שענה לדוד ולשלמה בני ירושלים הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא\"י מרחם על הארץ ותוקע תקיעה תרועה תקיעה ויעבור ויאמר היום רצה תפלתנו לשום שארית בארץ היום גשם אל יכלה לרוות הארץ היום הפר כעמך עמנו ומטובך תשבע הארץ אם כבנים וכו' רפאנו ה' וכו' ושמע קולנו ה' אלהינו וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו ועננו בורא עולם במדת רחמיך בחר בעמו ישראל להודיע גדלו והדרת כבודו ש\"ת תן טל ומטר לברכה על פני האדמה ושבע את העולם כולו מטובך ומלא ידינו מברכותך ומעושר מתנת ידיך שמרה והצילה שנה זו מכל דבר רע ומכל מיני משחית ומכל מיני פורענות ועשה לה תקוה ואחרית שלום חוס ורחם עלינו ועל כל תב��אתה ופירותיה וברכה בגשמי רצון ברכה ונדבה וחיים ושובע ושלום כשנים הטובות והסר ממנו דבר וחרה ורעב וחיה רעה ושבי וביזה ויצר הרע וחולאים רעים וקשים ומאורעות רעות וקשות וגזור עלינו גזירות טובות מלפניך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת רחמים וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו כי אתה שומע תפלת כל פה בא\"י ש\"ת רצה ומודים וברכת כהנים וקדיש עד למעל' ופזמוני' ותוכחות ופתיחות וסליחות כולם עד בדיל שמך רבא ויאמר תחינה ומיושב אם עוננו ענו בנו וקדיש עד למעלה ופזמונים ותוכחות ומוציאין ס\"ת וקורין בפ' אם בחקותי כהן עד וישבתם לבטח לוי עד והקימותי את בריתי אתכם שלישי והוא המפטיר עד סוף הקללות עד בהר סיני ביד משה קדיש עד למעלה ויקרא המפטיר על דברי הבצרות ויברך ברכות ראשונות ואחרונות עד מגן דוד ויקראנה בניגון הפטרת ט\"ב ויאמר מצלאין אנחנא ונדרוש מי שראוי לדרוש וקדיש דרבנן ויחזור ספר תורה למקומו ויאמר קדיש תתקבל לך דומיה לקדיש וסליחות ואם ירצה יתחיל תילים ויקרא קצת כמו שקורין בליל י\"ה או יותר עד זמן המנחה: מנחה אשרי וקדיש על למעלה אא\"א ויוציא ס\"ת וקורין ויחל כהן לוי ומפטיר וקדיש עד למעלה ויפטיר שובה ויתפללו היחידים כמו ביוצר ויחזור ש\"צ התפלה כמו ביוצר וידויין וז' ברכות ובלבד שיאמר ואישי ישראל שא\"א ברכת כהנים במנחה תחינה ומיושב אם עונינו ענו בנו קדיש ותתקבל ומזמור ישר לך דומיה תהלה קדיש על לעילא פזמונים סליחות ותילים עד שעת נעילה: נעילה קדיש עד למעלה וש\"ץ יזכיר הקהל לומר מה אנו ויתפללו היחידים י\"ח ברכות ועננו בש\"ת ואחר המברך את עמו ישראל בשלום ויאמר וידוי מה נאמר לפניך יושב מרום עד אתה ידוע מה אנו וכו' עד מוחל וסולח ויחזור ש\"צ התפלה עד סלח לנו וכו' הוידויין אשמנו וכו' לעינינו וכו' מה אנו אתה הבדלת אנוש וכו' עד ואם יצדק מה יתן לך ואומר ואתה ברחמיך הרבים ויעבור עזרא הסופר ראה בעניינו וז' ברכות כמו ביוצר רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום וקדיש תתקבל תענו ותעתרו מן השמים תקובל צעקתכם ותשמע תפלתכם ואח\"כ תפלת ערבית:" + ], + [ + "כתב בה\"ג אלו הימים שמתענין בהם מן התורה והמתענה בהם לא יאכל בהן ולא ישתה עד הערב באחר בניסן מתו בני אהרן בי' בו מתה מרים ונסתלק הבאר בכ\"ו בו מת יהושע בן נון בי' באייר מת עלי הכהן ושני בניו ונשבה ארון הברית בכ\"ח בו מת שמואל הנביא וספדוהו כל ישראל בכ\"ג בסיון בטלו הבכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט בכ\"ה נהרג רשב\"ג ורבי ישמעאל ור\"ח סגן הכהנים בכ\"ז בו נשרף ר\"ח בן תרדיון וס\"ת עמו בי\"ז בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס התורה והעמיד דמות ע\"ג בהיכל באחד באב מת אהרן הכהן בט\"ב נגזרה גזרה על אבותינו שלא יכנסו לארץ ונחרב הבית ראשונה ושנייה בי\"ח כבה נר מערבי בימי אחז בי\"ז באלול מתו מוציאי דבת הארץ במגפה בג' בתשרי מת גדליה בן אחיקם והיהודים אשר עמו במצפה בה' בו מתו כ' איש מישראל ונחבש ר\"ע בן יוסף בבית האסורין ומת בז' בו נגזרה גזירה על אבותינו שימותו בחרב וברעב ובדבר מפני מעשה העגל בז' במרחשון עיורו עיני צדקיהו ושחטו בניו לעיניו בכ\"ח בכסליו שרף יהויקים את המגילה אשר כתב ברוך מפי ירמיה בח' בטבת היה מעשה דתלמי המלך בט' בו לא כתבו רבותינו על מה הוא בי' בו סמך מלך בבל על ירושלים להחריבה בה' בשבט מתו הזקנים שהיו בימי יהושע בן נון בכ\"ג בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על ענין הפלגש ועל פסל מיכה בז' באדה מת מרע\"ה בט' בו גזרו תענית על שנחלקו ב\"ש וב\"ה זה על זה אלו ימי תעניות קבלו ישראל מן התורה ועוד גזרו רז\"ל שיהו מתענין מפני שלש דברים בב' וה' על חורבן הבית ועל התורה שנשרפה ועל חרפת ה' ולע\"ל הקב\"ה עתיד להפכם לששון ולשמחה דכתיב והפכתי אבלם ששון ונחמתים ושמחתים מיגונם וכן יה\"ר במהרה בימינו אמן:" + ], + [ + "הלכות ראש השנה
תניא בפרקי ר\"א בר\"ח אלול אמר הקב\"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע\"ג והקב\"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ\"ז) עלה אלהים בתרועה וגו' לכן התקינו חז\"ל שיהו תוקעין בר\"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר\"ה אלול ואילך לרב כהן צדק מנהג ב' ישיבות לומר סליחות ותחנונים בעשרת ימי תשובה וכן אמר רב עמרם בעשרת ימי תשובה משכימין לב\"ה בכל יום ומתחיל ש\"צ אשרי וקדיש ומתחיל תחנונים ומסיים ואנחנו לא נדע וקדיש ואמר רב האי מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד ושמענא דבמצקת אתרוותא קיימי מר\"ח אלול ואמרי דביה סליק משה להר בפעם ג' ונחית בלוחות שניות בי\"ח וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו ואינו מנהגינו כהנך קיימי מר\"ח אלול ומנהג אשכנז בשחל ר\"ה ביום ה' או בשבת אז מתחיל ביום ראשון שלפניו לעמוד באשמורת הבקר ואומרי' סליחות ותחנונים ורוב צבור מתענין ומתפללין תפלת תענית וכשחל ר\"ה בב\"ג אז מתחילין ביום ראשון בשבוע שלפני השבוע שחל ר\"ה להיות בתוכה. נוהגין באשכנז להתענות כולם בער\"ה וסמוך לזה ממדרש ר' תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט\"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו בא אליה בחיל לגבותו כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך הניח להם שליש כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר לקראתו הניח להם שליש השני כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל כך המלך זה הקב\"ה בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עונות כל השנה ער\"ה הגדולם מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם בי' ימים בינונים מתענין ומיותר להם כ' שלישים בי\"ה הכל מתענין ומוותר להם הכל במוצאי י\"ה עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות לכך קורא י\"ט ראשון ראשון לחשבון עונות ורחצין ומסתפרין ע\"פ המדרש א\"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר\"ה לפי שיודעין שהקב\"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער\"ה ולהרבות מנות בר\"ה ומכאן תשובה למתענין בר\"ה ונוהגין באשכנז שאין נפילת אפים בער\"ה כמו בשאר עי\"ט אע\"פ שנופלין על פניהם בבקר באשמורת: " + ], + [ + "נכנסין לב\"ה וקורין קריאת שמע בברכותיה וחותמין ופרוס ומתפללין שבע ברכות ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום באמצע כמו בשאר המועדות אלא שחותמין בשלישי המלך הקדוש כדאיתא בפ\"ק דברכות אר\"ח סבא משמיה דרב כל השנה מתפללין האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מי' ימים שבין ר\"ה וי\"ה שאומרים המלך הקדוש המלך המשפט ר\"א אומר עשרת ימי תשובה אם אמר האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט יצא ואסיקנא מאי הוי עלה רב יוסף אמר האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט רבה אמר המלך הקדוש המלך המשפט ובדיעבד פליגי מדאמר ר\"א יצא מכלל דלרבה אפילו בדיעבד לא יצא והלכתא כרבה הלכך לא יצא וצריך לחזור הילכך בהאל הקדוש אם טעה בו חוזר לראש כדלעיל דג' ראשונות חשובות כאחד ואם טעה בהמלך המשפט אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת השיבה ואומר משם ואילך על הסדר למאי דפרישית לעיל גבי אמצעיות אין להם סדר ואם לא נזכר עד שעקר רגליו חוזר לראש ואבי\"ה כתב דלא פליגי אלא לכתחלה אבל בדיעבד לכולי עלמא אינו חוזר וכ\"כ הראב\"ד והרמב\"ם ורי\"ף כתב שחוזר ולזה הסכים א\"א ז\"ל: נוהגים באשכנז להתפלל בר\"ה ויה\"כ בכריעה לפי שאנו תלויין בדין לפיכך יכוין להתפלל באימה וביראה והמדקדקים מכוונין לזקוף בסוף הברכות משום הא דתניא בפרק אין עומדין (ברכות לד:) אלו ברכות ששוחין בהם תחלה וסוף באבות ובהודאות ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא לשחות ותקנו להוסיף בברכת מגן זכרנו לחיים כי בחיים נופל לשון זכירה דכתיב (יחזקאל יח) ובשוב רשע מרשעתו כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה וכתיב זכירה באברהם דכתיב כי זכר את דבר קדשו וגומר לפיכך תקנו זכירה במגן ויש במטבע זה י\"א תיבות עד מלך עוזר ומושיע ומשם ואילך הוא מטבע הברכה כנגד י\"א תיבות שבפסוק החפץ אחפוץ מות רשע וגו' וי\"א תיבות שבפסוק ובשוב רשע מרשעתו וכן יש בפסוק (ישעי' ו) ועוד בה עשיריה וגו' ותקנו כנגד אלו הפסוקי' שיש בהם תשוב' לפי שהן ימי תשוב' ויש בהם ס\"ח אותיו' כמניין חיים וזהו זכרנו לחיים וכנגד ס\"ח תיבות שיש בפ' הקרבנו' של ר\"ה בפנחס וכנגד ס\"ח אלפין שהם בעשרת הדברות על שם עץ חיים היא למחזיקים בה ואנו מבקשים חיים בזכות התורה והר\"מ מרוטנבורג היה אומר לחיים בשוא ולא לחיים בפתח כי לחיים משמע לא חיים כדדאיתא בנדרים (יא.) חולין כמו לא חולין ולא היה אומר לחיים טובים אלא לחיים עד לבסוף בהודאה שהיה אומר וכתוב לחיים טובים כי המבקש צריך לבקש תחלה דבר מועט ואח\"כ מוסיף והולך כמו שמצינו (תהלים יט) בדור תחלה אמר שגיאות מי יבין ואח\"כ בקש על הזדונות דכתיב גם מזדים חשוך עבדך ואח\"כ אל ימשלו בי אז איתם פירוש העבירות החזקות ומביא משל לזה א\"ר אבא כותים הללול יודעים לבקש על הפתחים תחלה אומר תן לי מעט מים ונותנין לו תנו לי בצל אחד ונותנין לו אור בצל בלא פתא נסיב ליכא כך הצדיקים יודעים לרצות בוראם שנאמר שפתי צדיק ידעון רצון וגם לפי חשבון התיבות שכתבתי שיש בה אין לאומרו: מי כמוך יש בו ח' תיבות עד ונאמן אתה כנגד ויזכור כי בשר המה שיש בה ח' תיבות: ובכן תן פחדך יש בו מ\"ד תיבות שיש מן (זכריה ח) כה אמר ה' צבאות עד אשר יבא עמי לחלות פני ותקנו לומר ובכן לשון המקרא ובכן אבא אל המלך וגומר לפי שהוא עתה יום הדין ואנו באין לפני מלך מ\"ה הקב\"ה בכן עולה ע\"ב רמז לשם של ע\"ב ושם של ד' מתגלגל בצירופו ע\"ב ומוסיפין בהודאה וכתוב לחיים כשמגיעין לוכל החיים יודוך סלה יאמר וכתוב לחיים ובים כל בני בריתך ובשים שלום סמוך לחתימה מוסיפין בספר חיים ברכה ושלום ויש מהגאונים שאמרו שאין לאומרו משום דקי\"ל (ברכות לד) לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונו�� ולא בג' אחרונות וכ\"כ בה\"ג לא ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות וכו' ומהכא לא שבקו רבנן למימר אפי' זכרנו לחיים במגן וכתוב במודים נמי לא אמרינן אבל בספר חיים אומרים בשים שלום דסלקו להו י\"ח והוו להו כתחנונים ורב האי כתב שיש לומר אותו וההיא דאל ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות היינו דוקא כצרכי יחיד אבל בצרכי רבים שרי וכן יש במסכת סופרים (פי\"ט) כשם שחתימתן של ר\"ה ויה\"כ משונה משאר ימים טובים כך תפלתן משונה ואין אומרים זכרנו בג' ראשונות וכתוב בג' אחרונות אלא בשני ימים טובים של ר\"ה וביה\"כ בלבד ובקושי התירו ע\"כ וכבר נהגו לאמרו כל י' ימי תשובה ואדרבה תמהתי מעולם למה א\"א ובכן תן פחדך על עשי\"ת דמ\"ש זה התוספת שבברכת קדושת השם ממה שמוסיפין באבות וגבורות ושמעתי שיש מקומות שנוהגין לאומרו וכתב ר\"י שאם לא אמר זכרנו ומי כמוך וכתוב לחיים ובספר חיים שמחזירין אותו כמו בהמלך הקדוש ואם מסופק אם אמרו אם לאו חוזר וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אני תמה למה מחזירין אותו כיון שאינו מוזכר בתלמוד דבהמלך הקדוש והמלך המשפט איכא פלוגתא ופסיק תלמודא דלא יצא אבל בזכרנו ומי כמוך אם תקנת גאונים היא לאומרו מגלן דמחזירין אותו אין זה משנה ממטבע ברכות כיון שאינו מוזכר בתלמוד ע\"כ וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל בשם הגאונים שאין מחזירין אותו בין יחיד בין ש\"צ ואומר אתה בחרתנו וכו' ותתן לנו ה' אלהינו את יום הזכרון הזה ואין צריך להזכיר ר\"ח לומר ואת יום ראש חדש הזה דקי\"ל זכרון אחד עולה לכאן ולכאן וכשאמר את יום הזכרון הזה גם ר\"ח בכלל דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וכתיב והיה לכם לזכרון ואכולהו קאי ואם הוא שבת אומר את יום המנוח הזה ואת יום הזכרון הזה וא\"א ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון לא בר\"ה ולא ביה\"כ אבל רב שר שלום כתב אומר בב' ישיבות בר\"ה וביה\"כ בין בתפלה בין בקדושה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה שהרי כתיב אלה מועדי ה' בריש ענינא ובסוף ענינא וידבר משה את מעודי ה' וקאי אכל ענינא אפסח עצרת ר\"ה ויה\"כ סוכה ושמיני עצרת כולהו איתקוש להדדי לקרותו מועדי ה' מקראי קודש וכ\"כ רבי פלטוי גאון זצ\"ל ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה וכ\"כ רב שמואל בן חפני מנהג ב' ישיבות לאומרו וכתב עוד שאם חל ר\"ה בחול אומר יום תרועה מקרא קודש ואם חל בשבת אומר זכרון תרועה מקרא קודש וכן נוהגין באשכנז וכתב רב האי שאין מנהג לומר מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון אלא את יום הזכרון הזה זכרון תרועה וכן פשט המנהג ונוהגין בספרד לומר את יום חג פלוני הזה את יו\"ט מקרא קודש הזה ובה\"ה לומר את יום חג פלוני הזה את יום מקרא קודש הזה והכי איתא במ\"ס (שם) בין בתפלה בין בכוס צריך להזכיר י\"ט מקרא קודש הזה יום חג פלוני הזה ובר\"ה ביו\"ט מקרא קודש הזה ובר\"ח הזה וביום ר\"ה הזה וביום תקיעת שופר הזכרון הזה ובאשכנז אין נוהגין לאומרו והכי מסתבר דכיון שאומר את יום חג פלוני הזה הכל בכלל דמאי שנא להזכיר מקרא קודש טפי מאיסור עשיית מלאכה ושאר כל הלכותיו וכן א\"ר האי גאון א\"א בבבל אלא ותתן לנו את יום חג פלוני הזה: ואומר יעלה ויבא מלוך על כל העולם כולו בכבודך קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך ושמחנו בישועתך וטהר לבנו לעבדך באמת כי אתה אלהים אמת ודברך מלכנו אמת וקיים לעד בא\"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון ואם הוא שבת חותם מקדש השת וישראל ויום הזכרון אבל והשיאנו הנהיג ר\"י בגרמיש\"א שלא לאמרו לפי שברת מועדיך לא שייך אלא בג' רגלים דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וסמיך ליה איש כמתנת ידו כברכת ה' אליהך וכ\"כ רב שאלתיאל דברכת מועד זה קרבן חגיגה דכתיב כברכת ה' אלהיך וזה אינו כי אם ג' פעמים בשנה ומטעם זה אין לומר במוסף ואי אנו יכולין לעלות ולראות לפניך אלא ואין אנו יכולין לעשות חובותינו לפניך אבל ר\"י בר\"י הנהיג במגנצא לאומרו בר\"ה ויה\"כ בשם ר\"א הגדול וגם רבי משולם שאל את פי ראש ישיבה שבירושלים והשיבו שאומר אותו וכ\"כ רב יהודאי ריש מתיבתא יחיד צ\"ל בתפלה בר\"ה מלוך והשיאנו ובאשכנז ובצרפת נוהגין שלא לאומרו ובשאר ארצות אומרין אותו ומקדש ש\"צ בב\"ה כמו בשאר י\"ט ואומר זמן דהכי מסקינן הלכתא אומרים זמן בר\"ה ויה\"כ ונפטרין לבתיהם לשלום נוהגין באשכנז כל אחד מבקש לחבירו ואומר לו תכתב בשנה טובה:" + ], + [ + "גרסינן בפ\"ק דכריתות (ה:) אמר רבה מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא מייתי בהדין עשרה יומי שבין ר\"ה ליה\"כ שרגא בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהורא ידע דמשיך שתא ומאן דבעי למידע אי מצלח עסקיה אי לא מרבי תרנגולא אי שמין שפיר ידע דמצלח אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא קרי רוביא כרתי סלקי ותמרי רוביא פירש רש\"י תלתן רוביא ירבו זכיותינו כרתי יכרתו כו' סלקי יסתלקו כו' תמרי יתמו כו' קרי מפני שממהר להיות גדל ומזה רבו המנהגים כ\"מ ומקום לפי מנהגו כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחלת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עינו שנה מתוקה ובפרובינצ\"א נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב והריאה לפי שהיא קלה והר\"מ מרוטנבורק היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק:" + ], + [ + "שחרית משכימין לבה\"כ ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כדרך שאומרים בשבת ויש מקומות שמוסיפין מזמורים מענינו של יום כגון מלפניך משפטי יצא והרנינו לאלהים עוזנו וקורין ק\"ש בברכותיה ומתפללין כדרך שהתפללו ערבית ומחזיר ש\"צ התפלה בכוונה ובנחת מלה במלה וכל הצבור יכוונו למה שאומר ש\"צ ולא ישיחו שיחה בטלה ויש מקומות שנוהגין לומר פיוטים מעניינו של יום וא\"א הלל בר\"ה ויה\"כ דא\"ר אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב\"ה רבש\"ע מפני מה א\"א ישראל שירה לפניך לא בר\"ה ולא ביה\"כ אמר להם אפשר אני יושב על כסא דין וספרי מתים לפני נפתחין וישראל יאמרו שירה ומוציאין ב' ספרים בא' קורין ה' בפרשת וירא אליו מן וה' פקד את שרה עד ויהי אחר הדברים האלה ואם הוא שבת קורין בו ז' ומפטיר קורא בשני בקרבנות בפ' פנחס ובחדש השביעי עד סוף פסקא ומפטיר קורא בתחלת ספר שמואל ויהי איש אחד מן הרמתים עד וירם קרן משיחו:" + ], + [ + "ועומד התוקע לתקוע שצריך שיתקע מעומד דכתיב יום תרועה יהיה לכם וילפינן מלכם דכתיב גבי עומר וספירת העומר מעומד דכתיב מהחל חרמש בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה וקודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר ולא לתקוע דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשומע כדתנן (כז:) התוקע לתוך הבור כו' לא יצא כתב א\"ח ויברך שהחיינו ויתקע תשר\"ת ג\"פ ותש\"ת ג\"פ ותר\"ת ג\"פ ואם התחיל ולא יכול להשלים כתב ר\"י דבר פשוט הוא שמשלים אחר ואפילו ג' וד' ודי בברכה שבירך הראשון כי הראשון מברך בשביל כל הצבור ותוקע ולמה יברך השני ואפילו אם בירך ולא יכול לתקוע כלל השני תוקע בלא ברכה ובר��ה לבטלה לא הוי כיון שיוצא בתקיעת השני אמר רבי יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן פירוש למה תוקעין מיושב קודם מוסף וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין וןמריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן פירוש למה תוקעין מיושב קודם מוסף וחוזרין ותוקעין על סדר ברכות למה מקדימין לתקוע מיושב כדי לערבב השטן פי' כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפלה ולא יקטרג בשעת תפלה וי\"מ שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה והכי איתא בירושלמי בלא המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל אומר שמא ההיא זימנא דשופר גדול כד שמע תניינא אומר ודאי מטא זמניה ומירתת ומתערבב ולית ליה פנאי לימעבד קטיגוריא אבל לעולם עיקר תקיעה היא מעומד שהיא על סדר ברכות כדתנן העובר לפני התיבה בי\"ט של ר\"ה השני תקיע פירוש מי שמתפלל תפלת מוסף מתקיע ודקדק רב האי מדקאמר מתקיע ולא אומר תוקע אלמא אחר תוקע ולא ש\"צ וכתב א\"א ז\"ל והטעם כי הא דתנן בפרק אין עומדין (ברכות לד.) העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף פי' שמא יטרף דעתו בעניית אמן ואז לא ידע מהיכן יתחיל לחזור ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו מזה הטעם עצמו ואם הוא בטוח שנושא כפיו וחוזר לתפלתו שאינו מתבלבל רשאי וכן הטעם בכאן דתקיעה ודאי לא הוי הפסק הלכך אם הוא מובטח שחוזר לתפלתו רשאי לתקוע וכ\"כ בעל העיטור מסתברא שאם ש\"צ יודע לתקוע הרשות בידו אלא מנהג הראשונים שהיו זריזין במצות ומחבבין אותן כל אחד ואחד נוטל חלקו כדי לקבל שכר וכ\"כ אחי ה\"ר יחיאל ז\"ל וכן עוד מנהג באשכנז שגדולי העיר מקדימין לתקוע כל מי שזריז בו יותר מה שאין כן בספרד שבורחים מן המצוה עד שצריכים לשכור אחד מן השוק לתקוע להם ולא ידעתי מאין מצאו היתר זה כי נ\"ל שאסור כדתניא (ב\"מ נח:) השוכר את הפועל לשמור הפרה והתינוק אין נותנין לו שכר שבת אלמא בהדיא קתני שאסור ליטול שכר שבת אלא ע\"י הבלעה כדמפרש בסיפא דברייתא ששכרו לשמור חדש משם יראה שיצא שכרו בהפסדו וע\"ז נאמר עבירה גוררת עבירה ע\"כ: וא\"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין בה בתחלתה מריעין לה בסופה מ\"ט משום דלא מיערבב שטן ומפרש בה\"ג דלא דאקלע בשבתא אלא דאיתיליד אונסא ולא תקעו רמז לדבר אין שטן ואין פגע רע ראשי תיבות שופר פי' כשיש שופר אין פגע רע אע\"פ שאין שופר מפורש בתקיעות ר\"ה אנו לומדין אותו מיובל דכתיב בי' והעברת שופר תרוע' בחדש השביעי:" + ], + [ + "שופר של ר\"ה צריך שיהיה ראוי לתקוע בו ושיתקע התוקע במקום שראוי לתקוע ובזמן שראוי לתקוע ויהיה התוקע ראוי לתקוע ושתהיה התקיעה כסדרה והכשרה: שופר הראוי לתקוע בו כיצד שיהא של איל וכפוף דא\"ר אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקב\"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני וכפוף דא\"ר לוי מצות שופר של ר\"ה וי\"ה בכפוף ואיתא בירו' כדי שיכפפו לבם בתפלה ודווקא לכתחלה אבל בדיעבד או שאין לו איל וכפוף יוצא בשאר מינין ובפשוט חוץ מבשל פרה דתנן כל השופרות כשרים חוץ משל פרה נמצא שיש בו ג' חילוקים של פרה פסול אפילו בדיעבד וכ' הרמב\"ן וה\"ה בקרני רוב החיות שהם עצם א' ואין שמם בלה\"ק שופר שאין נקרא שופר אלא מקרנים החלולים שיש להם זכרות בפנים ונקלף גלדן מן הזכרות כגון של כבשים ואילים ועזים אבל רוב החיות הן עצם א' ופסולים כמו של פרה וכל שאר מינין כגון יעל ועזים כשרים בדיעבד אפילו הם פשוטים ולכתחלה בעינן שיהא כפוף ואפילו בשל עזים ומ\"מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל לזכור עקידת יצחק והרמב\"ם ז\"ל כתב כל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבשים והכל תפשו עליו בזה: הגוזל שופר ותקע בו יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו שופר של ע\"ג של עו\"ג לא יתקע בו ואם תקע בו יצא של ע\"ג של ישראל לא יצא שאינה בטלה עולמית וכתותי מכתת שיעורא הלכך אפילו בשל עו\"ג לא יצא אא\"כ לא נתכוון לזכות בו אבל אם נתכוין לזכות בו הו\"ל ע\"ג של ישראל ואע\"פ שהוא גזול הא אמרינן דיוצא בגזול: המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעת מצוה דמצאת לאו ליהנות ניתנו ולא חשיב הנאה מה שיוצא בו ידי חובתו. כל הקולות כשרים בשופר הלכך היה קולו עב מאד או דק מאד או באיזה ענין שיהיה כשר ניקב וסתמו שלא במינו אפילו אם אינו מעכב התקיעה לאחר הסתימה שחזר קולו לכמות שהיה בתחלה פסול אפילו נשתייר בו רובו ובע\"ה כתב ואם נשתייר שיעור שופר ממקום הנקב עד הנחת פיו כשר כי היכי דאמרינן בנסדק לרחבו ולא נהירא: סתמו במינו אם אינו מעכב התקיעה ונשתייר רוב כשר אע\"פ שהיה מעכב קודם סתימה ואם מעכב התקיעה פסול אע\"פ שנשתייר בו הרוב כך היא דעת הגאונים וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ולדעת ר\"י אם סתמו במינו ונשתייר בו הרוב אפילו מעכב התקיעה שלא חזר קולו לכמות שהיה כשר סתמו שלא במינו אם מעכב התקיעה שלא חזר קולו לכמות שהיה כשהוא שלם פסול אפילו אם נשתייר בו הרוב וכן אם נשאר קולו כמו שהיה קודם סתימה פסול כיון שנשתנה קולו מכמות שהיה כשהיה שלם אבל אם לא היה מעכב התקיעה כשר אע\"פ שסתמו שלא במינו כיון שנשתייר בו רוב וכל זמן שלא סתמו כשר אע\"פ שנשתנה קולו שכל הקולות כשרים בשופר ולזה הסכים א\"א ז\"ל: נסדק לארכו אפילו כל שהוא פסול ה\"מ שלא דבקו אבל דבקו כשר והוא שדבקו במינו וכתב הרמב\"ן דסתימת דבק לא חשיב במינו אא\"כ חממו באור עד שנפשר וחבר קצותיו אחד אל אחד אבל א\"א ז\"ל כתב שדבק חשיב במינו ולא חשיב שלא במינו אלא כשסותם הנקב בחתיכה אחרת אבל כשמחברו בדבק חוזר לכמות שהיה ואין הדבק ניכר בין הסדקים ואם נסדק כולו בין מצד אחד בין משני צדדין ודבקו אפילו חממו באור וחבר סדקיו זה עם זה פסול נסדק לרחבו אם נשאר מהסדר לצד פיו שיעור תקיעה כשר אילו אם מעכב התקיעה דחשיב לאידך כמאן דשקיל והוה ליה ארוך וקצרו ואם לאו פסול ודוקא שנסדק רוב רחבו אבל מיעוטו הו\"ל נקב בעלמא וכשר וכמה שיעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו יראה מעט לכאן ולכאן והיינו דאמרי' שיעור שופר טפח דהיינו ד' אצבעות בגודל שהם ו' בקטנה ויאחזנו בד' אצבעות בינונית ומה שיראה ממנו לכאן ולכאן משלים והא דקאמר כדי שיאחזנו לאו אתוקע קאי דאם כן הו\"ל למתנייה בהדיא הכל לפי מה שהוא אדם ואגרופו של בן אבטיח הוא גדול טפי אלא כדי שיאחזנו אדם סתמא והיינו טפח כדפרישית וה\"ר יצחק גיאת כתב שצריך טפח שוחק כדי שיראה לכאן ולכאן ולמאי דפרישית א\"צ: דבק שפרי שופרות זו עם זו ועשה מהם שופר פסול אפילו יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול אפילו היה בו שיעור שופר: הפכו ותקע בו לא יצא ל\"ש הפכו כדרך שהופכין החלוק שהחזיר פנימי לחיצון והחיצון פנימי ל\"ש אם הניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב היה ארוך וקצרו אם נשאר בו שיעור תקיעה כשר. גרדו והעמידו על גלדו פי' שעשאו דק מאוד כמו גלד כשר בין גרדו מבפנים בין גרדו מבחוץ לא הוציא כל הזכרות אלא ניקב בו ותקע בו כשר אבל אם הוציא כל הזכרות ועשה ממנו שופר כגון שניקב בו פסול צפהו זהב בעביו במקום הקצר שהוא מקום הנחת פיו פסול שלא במקום הנחת פיו בכל אורך השופר מצד הקצר עד צד הרחב אם נשתנה קולו מחמת הציפוי פסול ואם לאו כשר וכתב הרמב\"ם לפיכך אלו שמציירין צורות לנאותו לא יפה הם עושין שמא נשתנה קולו מחמת הציורין אע\"פ שאין כולו מצופה במיני הציורין לפעמים הקול משתנה בהן אבל אם נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב היינו מוסיף עליו כל שהוא ופסול אפילו לא נשתנה קולו וי\"מ צפהו זהב במקום הנחת פיו אפילו באורך השופר אם הוא מיד סמוך לראשו בצד הקצר פסול לפי שהתוקע מכניס קצתו בפיו ושפתו מכסה עליו ונמצא הזהב חוצץ בין שפתו לשופר ולמדו מכאן שאם הרחיק השופר ונפח בו ותקע בו פסול כיון שאין השופר נוגע בפיו וכ\"כ הרמב\"ם נתן שופר בתוך שופר אם שמע קול פנימי לבד כגון שהוא בולט יותר מן החיצון ונתן הפנימי בפיו כשר והוא שלא ישנה קולו במה שהוא נתון בתוך החיצון ואם אינו בולט אז אז א\"א שלא ישמע אלא קול שניהם ולא יצא דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' שופרות: נפל עליו גל ואי אפשר ליטלו בלא טילטול אבנים אסור ותדחה התקיעה וכן אין מוציאין אותו חוץ לתחום ולא עולין בשבילו באילן ולא רוכבין ע\"ג בהמה ולא שטין במים להביאו אע\"פ שאין בהם אלא איסור דרבנן ולא חותכין אותו לתקנו אפי' בדבר שאין בו אלא איסור דרבנן כגון מגל שאין דרך לתקנו בו והוי כלאחר יד שהעמידו דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה וכ' ה\"ר יונה דוקא ישראל אסור לעשותו אבל מותר לומר לעו\"ג לעשותו כיון שאין בו אלא משום שבות דאמירה לעו\"ג שבות דשבות ושבות דשבות במקום מצוה שרי והתוס' לא כ\"כ במסכת שבת (קכא.) ויכול ליתן לתוכו מים או יין לצחצחו אבל מי רגלים אף בחול אסור מפני הכבוד:" + ], + [ + "מקום הראוי לתקוע בו כיצד כגון מקום שתשמע בו התקיעה בלא עירבוב אבל אם שמע בערבוביא לא יצא לפיכך העומד בבור או בחבית גדולה ותוקע ושמעו אחרים מבחוץ לא יצאו שאין שומעין אלא קול הברה אבל הוא עצמו יצא ששמע קול שופר אם התחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור וגמרה יצא שכל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר והאחרים לא יצאו אף על פי שבסוף התקיעה שמעו קול שופר כיון שלא שמעו קולו בתחלה לא יצאו ששומע תחלת תקיעה בלא סופה או סופה בלא תחלתה ואין באותה מקצת שיעור תקיעה לא יצא ובה\"ע כתב שאפילו אם יש במקצתה שיעור תקיעה לא יצא:" + ], + [ + "בזמן הראוי לתקוע כיצד משעת הנץ החמה עד הלילה דתנן כל היום כשר לתקיעת שופר ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא אבל בלילה לא לפיכך שמע מקצת תקיעה בלילה ומקצתו ביום לא יצא: שמע ט' תקיעות מט' ב\"א כגון תקיעה מזה ותרועה מזה אח\"כ אפי' בט' שעות ששהו בהן הרבה יצא שמע ט' תקיעות מט' ב\"א שתקעו כולם באחד לא יצא שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ושבת לאו זמן תקיעה הוא דתנן י\"ט של ר\"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר וחיישינן שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמדו ויעבירנו ד\"א ברה\"ר ורי\"ף היה תוקע בבית דינו וסמך לו על הא דתנן משחרב ב\"ה התקין ריב\"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד ולפניהם ורוצה לפרש כל ב\"ד ואפי' של ג' ולא נהגו כן שכל המפרשים פי' ב\"ד של כ\"ג שהן סנהדרי קטנה ואע\"פ ששבת לאו זמן תקיע' היא ��ותר לומר לקטן שלא הגיע לחינוך שיתקע בשב' כדי להתלמד לתקוע אבל אם הגיע לחינוך אסור לומר לו לתקוע ואם תקע מעצמו אין צריך למחות בידו:" + ], + [ + "אדם הראוי לתקוע לאפוקי חרש שוטה וקטן דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י\"ח ואשה נמי אינה חייבת דהוי ליה מ\"ע שהזמן גרמא אנדרוגינוס מוציא את מינו שאם זה זכר גם זה זכר ואם זו נקבה גם זו נקיבה טומטום אפילו מינו אינו מוציא שמא זה יקרע וימצא נקבה והאחר ימצא זכר. מי שחציו עבד וחציו בן חורין אפילו לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות ומוציא צד חירות וצריך שיתקע לו אחר ואע\"פ שנשים וקטנים פטורין יכולין לתקוע ולברך ואין מוחין בידן ואין כאן משום איסור תקיעה בי\"ט ולא משום ברכה לבטלה וכתב בעל העיטור אחר שיצא כבר אינו יכו לתקוע להוציאן אא\"כ לא יצא שנמצא תוקע להוציא את עצמו וכן נוהגין באשכנז לתקוע לנשים היולדות קודם שיתקעו בב\"ה כדי שיוציא התוקע גם את עצמו ואבי\"ה כתב שאפילו אחר שיצא יכול לתקוע להם ולהוציא השופר בשבילם אפי' דרך רה\"ר ולזה הסכים א\"א ז\"ל: המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו: וצריך שיכוין התוקע להוציא השומע שאם תקע ולא כיון להוציא לא יצא דא\"ר זירא לשמעיה איכוין ותקע לי פי' התכוין להוציאני אלמא בעי דעת שומע שיכוין לצאת ודעת משמיע שיכוין על זה להוציאו ולית הלכתא כרבא דאמר התוקע לשיר פי' לשור ולא נתכוין לתקיעת מצוה יצא דקי\"ל מצות צריכות כוונה וכ\"כ בהלכות גדולות הלכך התעסק שאינו מכוין לתקיעת מצוה אלא מלמד לאחרים לתקוע לא יצא והשומע ממנו לא יצא וה\"מ דבעי שיכוין בפרט להוציא זה השומע ביחיד התוקע אבל ש\"צ התוקע מסתמא דעתו להוציא כל השומעין דתנן היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא והרי\"ץ גיאת פסק כרבא דמצאת אין צריכות כוונה ותוקע לשיר יצא ומתעסק היינו טעמא דלא יצא שלא נתכוין לשמוע אלא לתקיעה בעלמא וכן פסק ר\"ח ורב שרירא שדר ממתיבתא דהלכתא כרבא ומיהו מדאשכחן לרבי זירא דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי אמרינן לא לעביד לכתחלה אלא יכוין במצוה ואם לא נתכוין יצא וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק דמצות צריכות כוונה:" + ], + [ + "סדר תקיעה והכשירה דתנן סדר תקיעה ג' של שלש שלש דג' פעמים כתיבי תרועה בתורה ב' בר\"ה ואחד ביובל וילפי' ר\"ה מיניה ובכל תרועה ילפי' מקראי שיש תקיעה לפניה ולאחריה הרי ג\"פ תקיעה תרועה תקיעה ותקיעה ילפינן מקרא שהוא העברת קול פשוט אבל תרועה לא ידעינן מאי היא אלא מדתרגמינן תרועה יבבא אלמא שהוא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומיילל דילפי' מאימיה דסיסרא דכתיב בה ותיבב ועדיין אין אנו יודעין אם הוא כאדם הגונח מלבו כדרך החולה שמשמיע קולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהם קצת והוא הנקרא גנח או כאדם המיילל ומקונן שמשמיע קולות קצרים תכופות זה לזה והוא הנקרא יליל או אם הוא שניהם כאחד הלכך מספיקא אנו עושן הכל תקיעה וג' שברים שהוא גנח וקול אחר שיש בו קולות קצרים תכופים שהוא יליל ואח\"כ תקיעה ועושין כן ג\"פ ואחר כך תש\"ת ג\"פ שאם תרועה היא שברים לא עשינו כלום שייליל הפסיק בין תרועה לתקיעה אחרונה ואנן בעינן שלא יהא ביניהם דבר המפסיק ואח\"כ תר\"ת ג\"פ שאם תרועה יליל היא א\"כ הפסיקו השברים בין תקיעה ראשונה לתרועה ע\"כ צריך תשר\"ת ג\"פ ותש\"ת ג\"פ ותר\"ת ג\"פ: שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות פירש\"י ג' כחות בעלמא כל שהוא ולפי זה צריך ליזהר בשברים שלא יאריך בכל שבר כג' יבבות שהן ג' כחות כל שהוא שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה שהרי שיעור תקיעה כג' קולות של כל שהוא וצריך להאריך בתקיעה של תשר\"ת יותר משל תש\"ת ובשל ת\"ת יותר מבשל תר\"ת דהא שיעור תקיעה כתרועה ותשר\"ת אנו עושין משום שמא תרועה היא גנח ויליל ע\"כ צריך להאריך בתקיעה כשיעור שניהם ותש\"ת משום שמא תרועה היא שברים שהם ג' קולות מופסקים הלכך צריך להאריך בתקיעה כשיעורן ותר\"ת משום שמא היא יליל שאינו אלא קול אחד לכן א\"צ להאריך בתקיעה אלא כשיעורו ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש שאין בה שיעור למעלה ויכול להאריך בה כמו שירצה וכן בתרועה אע\"ג דשיעורה כג' יבבות יכול להאריך בה כמו שירצה וכן בג' שברים אין לחוש אם מוסיף עליהן ועושה ד' או ה' כי שברים תרועה היא ויכול להאריך בה כמו שירצה ורש\"י פירש שברים ארוכים מיבבות אבל בעל העיטור כתב מסתברא ג' שברים ג' קולות קטנים מופסקים וג' יבבות כשיעור ג' שברים אלא שאין הפסק ביניהם ולא פליגי בשעורי אלא שזה עושה שברים קטנים בהפסק כגון גונח וזה עושה בלא הפסק והוא יליל והכל שוה וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ולפי זה א\"צ להאריך בתקיעות של תש\"ת יותר משל תר\"ת וסברא ראשונה היא דעת התוספות וכן דעת אדוני אבי ז\"ל: כתב ר\"ת דג' שברים צריך לעשותן בנשימה אחת שהוא במקום תרועה אבל ג' שברים ותרועה דתשר\"ת לא עבדינן בנשימה אחת דגנוחי ויליל בנשימה אחת לא עבדי אינשי וכן כתבו רוב המפרשים שחשבו ל' קולות בתקיעות אבל רי\"ץ גיאת כתב שצריך לעשותן בנשימה אחת ועל כן לא חשב בהן אלא כ\"ז קולות וכ\"כ אדוני אבי ז\"ל וז\"ל ושברים ותרועה יש לעשותן בנשימה אחת משום דלמא גנוחי גנח וילולי יליל והכל תרועה אחת ואע\"פ שאין דרך האדם לגנוח וליליל בנשימה אחת מ\"מ תרועה היא גנוחי ויליל ובעינן שתהא התרועה בלא הפסק ואם תקע תקיעה ותרועה ותקיעה בנשימה אחת לכאורה לא יצא שאין כאן לא ראש ולא סוף ומיהו בירושלמי לא משמע כן דגרסינן התם עשאן בנפיחה אחת יצא ע\"כ ואם האריך בתקיעה אחרונה של תשר\"ת כשיעור ב' תקיעות כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונ' של תשר\"ת ובשביל הראשונה של תש\"ת קאמר בירושלמי שאינה עולה לו כלל אפילו במקום אחרונה של תשר\"ת אבל בגמרא דידן מוכח שעולה לו בשביל אחת ולא בשביל שתים: מעשה אירע במגנצא שטעה התוקע בסדר שאחר שתקע ב\"פ תקיעה שברים תרועה תקיעה טעה בשלישית ואחר שתקע שני שברים התחיל להריע וקצת הקהל החזירוהו לראש וקצתם אמרו לו תקע שבר אחר וסיים והוא התחיל לתקוע כבתחלה ותקע ג\"פ תשר\"ת ואמר ה\"ר אליעזר בר נתן דשלא כדין החזירוהו וגם התוקע עבר על שבות דרבנן שלא הפסיד סדרו במה שהתחיל להריע אחר שני השברים כיון דשברים ותרועה שניהם משום תרועה דקרא עבדינן להו שמא גנוחי ויליל והכל תרועה אחת היא והוי ליה כאילו נתקלקל בשברים שחוזר אליו אלא היה לו לחזור ולתקוע שבר אחר ולהריע ודאי אם גמר התרועה שהתחיל בה בטעות הוי הפסק כיון דג' שברים יש להן להיות זה אחר זה והופסקו בתרועה הוי כתרועה שנחלקה לשנים ואינה כלום וצריך לחזור ולתקוע תשר\"ת אבל שני תשר\"ת הראשונים לא הפסיד וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אפילו אם גמר התרועה בין השברים לא הפסיד התקיעה שתקע אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותותקע דכיון שהכל היא תרועה שהרי אנו עושין גנח ויליל משום דלמא תרווייהו תרועה א\"כ חדא תרועה היא אלא שנתקלקלה ולא הוי הפסק מידי דהוה אפעמים שהתוקע מתחיל לתקוע ואין הקול עולה לו יפה ופוסק וחוזר ומתחיל לתקוע או להריע ולא מפסל מה שתקע כבר בשביל שהפסיק בקול קצר שהשמיע בשופר דלא מקרי הפסקה כיון שאינו קול אחר שאינו מעין התקיעה ולא דמי להא דתקין ר' אבהו דאמרינן דשברים או תרועה הוי הפסק דהתם אם תרועה גנח הוי יליל קול אחר לגמרי ואם הוא יליל הוי גנח קול אחר לגמרי אבל הכא שניהם קול אחד של תרועה ואם עשה ד' או ה' שברים זה אחר זה בלי הפסק אין בכך כלום שהרי לכתחלה יכול לעשות מהם כמה שירצה אבל אם עשה ב' תרועות זו אחר זו או שתקע אחר התרועה תקיעה במתעסק שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה או לאחר שתקע ג' שברים שתק והפסיק ואח\"כ תקע שברים אחרים י\"א דלא הוי הפסק אלא כשמפסיק בתרועה בין שברים לתקיעה או שמפסק בשברים בין תקיעה לתרועה אבל כי האי שתקע שתי תרועות זו אחר זו או שתקע באמצע תקיעה כמתעסק לא הוי הפסק לחזור לראש אלא גומר ויוצא ולא נתקלקל הסדר והרמב\"ן כתב דבכולהו הוי הפסק והביא התוספתא תקע והריע וחזר והריע וחזר ותקע אין בידו אלא אחת פי' תקיעה האחרונה אבל הראשונה הפסיד בשבל התרועה שהפסיק באמצע ומזו התוספתא אין קושיא לדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל שכתב שאפילו אם גמר התרועה בטעות לא הוי הפסק שהוא לא אמר כן אלא בתשר\"ת שהתרועה של הטעות היא מעין התרועה שיש לו לתקוע אבל בתר\"ת שגמר התרועה מה שמריע אח\"כ הוי הפסק ואם תקע ב' תשר\"ת או תש\"ת או תר\"ת כהוגן וטעם בשלישית י\"א שצריך לחזור כל הסימן מראש ג\"פ והרמב\"ן כ' שא\"צ לחזור אלא לאחרון שטעה בו:" + ], + [ + "ואחר שיגמור התקיעות מיושב יתחיל ש\"צ אשרי העם יודעי תרועה וגומר עד תרום קרננו ויאמר אשרי יושבי ביתך וגומר ומחזיר ס\"ת למקומו ואומר קדיש ומתפללין הצבור בלחש תפלת מוסף אע\"ג דקי\"ל כר\"ג דאמר ש\"צ פוטרן דתנן כשם שש\"צ חייב כך כל אחד ואחד חייב רבן גמליאל אומר ש\"צ פוטר את הרבים ואסיקנא הלכה כרבן גמליאל דאמר בר\"ה וי\"ח ש\"צ מוציא לכל מי שהוא בב\"ה ושמעו ממנו התפלה מראש ועד סוף אפי' אם הוא בקי ויודע להתפלל ומי שהוא אנוס ואינו יכול לבא לבית הכנסת כגון עם שבשדות וזקן וחולה הוא פוטרו אפילו לא בא לב\"ה מ\"מ מוטב שיתפללו יחידים כי מי שירצה לצאת בתפלת ש\"צ צריך שיכוין לכל מה שאומר ש\"צ ואם חסר אפלו מלה אחת שלא כיון לה לא יצא ואין כל אדם יכול לעמוד בזה וכ\"ש לבעל העיטור שכתב שאין ש\"צ פוטר אלא מי שאינו בקי אבל בקי אפילו אם הוא בב\"ה אינו פוטרו הלכך טוב הוא שיתפלל כל יחיד ויחיד וכן נוהגין. ובענין תפלת המוסף של צבור כתב הרי\"ץ גיאת שנהגו בב' ישיבות בבבל שאין הצבור מתפללין אלא שבע וש\"צ יורד ומתפלל תשע והביא תשובות הרבה לגאונים לרב נטרונאי ולרב עמרם שמעולם לא התפללו צבור בר\"ה אלא שבע ורב האי ורב שרירא כך אמרו והוא כתב קבלנו מחכמים גדולים ובעלי היראה ואנשי מעשה שקבלו גם הם מחכמים גדולם שלפניהם כגון רב שמואל הלוי שקבל מרב חנוך גדול שבדור הלכה למעשה שמתפללין תשע והרמב\"ן ז\"ל דחק להעמיד דברי הגאונים כי אמר שכך היה המנהג ברוב ישראל עד שבא הרי\"ץ גיאת והחזיר מקצת המערב למנהג שלנו על כן דחק ליישב מנהג הראשון ולא נהירא לא\"א ז\"ל וכתב אדרבה מי שמתפלל שבע הוי ברכה לבטלה כיון שמחסר מהברכות ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות ואומר אבות וגבורות וקדושת ה' מלכיות וכולל עמהם קדושת היום זכרונות ושופרות עבודה והודאה וברכת כהנים המלכיות מתחיל אתה בתרתנו ומפני חטאינו וכו' כתב ר\"ת שצריך להזכיר קרבנות המוספין בכל תפלות של מוסף שהן במקו' הקרבת המוספין ואין יוצאין במה שאומר ככתוב בתורתך ע\"י משה עבדך אבל של ר\"ח אין צריך להזכיר בר\"ה שדי לו במה שאומר מלבד עולת החדש ומנחתה שבזה נכלל כל מוספי ר\"ח העולות וכדי להזכיר גם השעיר שהוא חטאת יאמר ושני שעירין לכפר ושני תמידין כהלכתן ושאר המפרשים לא פירשו כן אלא שיוצא ידי המוספין במה שאומר ככתוב בתורתך וכו' כי היכי שיוצא בו ידי מלכיות זכרונות ושופרות וכן נוהגין בספרד שא\"א פסוקי הקרבנות אלא בשבת ור\"ח דרגילי בהו ולא אתי למטעי אבל בשאר מועדים דלא רגילי בהו אתו למטעי לכך אין מזכיר אותם: ובעל העיטור כתב כיון שאומר יום הזכרון הזה אצ\"ל ראש חדש הזה שבכלל יום הזכרון הוא ואם בא לומר מוספי החודש והזכרון כולל אותם בכלל הזכרון ואומר את מוסף יום הזכרון הזה נעשה ונקריב לפניך כאמור ובחודש השביעי וגו' ובראשי חדשיכם ואצ\"ל יום ראש חדש חזה ור\"ע כתב שא\"א רק מלבד עולת החודש ומנחתה ושני תמידין כהלכתן וגדולי מגנצא הנהיגו שאין להזכיר ר\"ח כלל ואפילו מלבד עולת החודש ומנחתו אין לומר וכן פי' בערוך איזה חג שהחודש מתכסה בו שא\"א ובראשי חדשיכם לא בתפלה ולא בזולתו פירוש לא במוסף ולא בבוקר כשקורין פרשת הקרבנות שיש מקומות שקורין בר\"ח בבקר לאחר שקראו פרשת התמיד ובראשי חדשיכם המו שאומרים בשבת וביום השבת וכ\"כ קצת מהגאונים שאין לומר ובראשי חדשיכם שחרית בר\"ה כי היכי דלא לזלזלו במועדות שאם יאמרו אותו בשני יאמרו שני עיקר כמו בשאר ראשי חדשים של כל השנה ואתו לממני מועדים משני אבל ה\"ר יצחק בר\"א כתב שיש לאומרו בשני כמו בראשון כמו שאומרים בשני ובחדש השביעי באחד לחדש ה\"נ אמרי' ובראשי חדשיכם דהיינו ר\"ח היינו אחד לחדש ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל היה נוהג לומר במוסף פסוקי הקרבנות כמו ר\"ח ואומר עלינו לשבח ורב עמרם כתב שאין ליחיד לאומרו במקום שיש ש\"צ וכבר נוהגין לאומרו וכ\"כ רב משה גאון יחיד דמצלי בר\"ה בלחישה אי גמר עלינו לשבח לימא ואי לא לימא מלוך ואוחילה נראה מתוכו שאין ליחיד לאומרו שהוא רשות לש\"צ אין פוחתין מי' פסוקין שמלכות בכל אחד מהם ומי' זכרונות ומי' שופרות ורבי יוחנן בן נורי אמר אפי' לא אמר אלא ג' מלכיות וג' זכרונות וג' שופרות כגון שאמר אחד של תורה ואחד של נביאים ואחד של כתובים יצא והלכתא כוותיה ואפי' לא אמר מהם כלום אלא בתורתך כתוב לאמר יצא ודאי אם התחיל פסוק א' של תורה צ\"ל עוד אחד של כתובים וא' של נביאים אבל אם אינו רוצה לומר כלום יכול לפטור עצמו בהמ שאומר ככתוב בתורתך שאז כולל אותם כולם ביחד שגם נביאים וכתובים מקרו תורה: ומ\"מ נוהגין כת\"ק לומר עשרה ומתחיל ואומר בשל תורה ככתוב בתורתך ואומר ג' של תורה ואח\"כ ובדברי קדשך כתוב לאמר ואומר ג' של כתובים ואח\"כ וע\"י עבדיך הנביאים כתוב לאמר ואומר ג' של נביאים וחוזר ואומר ובתורתך כתוב לאמר ומסיים בשל תורה ואם סיים בשל נביא יצא: ואם בא להוסיף על עשרה כתב אבי\"ה שיכול להוסיף וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בשם הגאונים שלא אמרו אלא אין פוחתין אבל אם בא להוסיף מוסיף כ' רב האי ונהגו לומר מלכיו' כסדר שהם כתובים בתורה ה' ימלוך לעולם ועד לא הביט און ויהי בישורון ואע\"ג דבגמרא אינו מזכיר כזה הסדר ואומר מלוך וחותם מלך על כל הארץ כו' ואין היחידים נוהגין לומר באשכנז היום הרת עולם אלא בחזרת ש\"ץ התפלה על התקיעות שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד הוי מלכות ויוצא בו ידי מלכות וכן וידעת היום והשבות אל לבבך וכן אתה הראת לדעת שאו שערים ראשיכם קדמאה עולה במקום ב' שיש בו ב\"פ מלך ובתראה עולה במקום ג' שיש בו ג\"פ מלך זכרונות אתה זוכר וכו' ונהגו להפסיק בין ב' פסוקים שבירמי' לומר באמצע פסוק אחד של יחזקאל לפי שדומין זה לזה ובטוליטולא נוהגין לומר יעלה ויבא בזכרונות ומנהג טוב הוא ובאשכנז אין נוהגין וחותמין בא\"י זוכר הברית פקדונות וה' פקד את שרה עולה במקום זכרונות וכן פקד פקדתי אתכם דברי רבי יוסי ר\"י אומר אינו כזכרונות והלכה כרבי יוסי ומ\"מ נהגו כרבי יהודהף שופרות אתה נגלית וכו' וחותם בא\"י שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים ונוהגין להרבות בפסוקי דשופרות ואין לחוש תרועה הרי היא כשופרות כגון יום תרועה יהיה לכם הלכך זכרון שיש בו תרועה כגון שבתון זכרון תרועה יכול לאומרו עם הזכרונות ועם השופרות ומלכיות שיש עמהם תרועה כגון ותרועת מלך בו יכול לאומרו עם המלכיות ועם השופרות כ' אבי\"ה יש שאין משלימין למנין י' פסוקים של זכרונות וזכרתי להם ברית ראשונים וכן וביום שמחתכם לפי שאינן סמוכים לשאר המקראות כמו מלכיות שאומר מיד ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל ועוד שאין בו שופר אלא חצוצרות ולא יתכן דבריהם שהרי שנינו ומשלים בתורה ולדבריהם לא השלימו בתורה ומה שהרחיקום לפי שהפסוק נופל על לשון של תפלה ומיהו תימא למה תקנו לומר פסוק שיש בו חצוצרות ולא שופר הלכך ע\"כ צ\"ל שאינו משלים ומה שאומר ומסיים בתורה היינו היכא שלא אמר אלא י' אבל אם הוסיף לא חיישינן וסיים כדבעי ואנו מוסיפין פסוקים בזכרונות ושופרות ומכל מקום סודרי התפלה חזרו אחר פסוק של תורה והרמב\"ן היה מסיים בשופרות לא הביט און ביעקב אע\"פ שכבר אמרו עם המלכיות הא אמרינן אם רצה אומרו עם המלכיות ועם השופרות והרי\"ץ גיאת היה אומר יום תרועה יהיה לכם וא\"א ז\"ל כ' ואני אומר שין לשנות ממטבע שנהגו בו אבותינו וכי היכי דתרועה בלא שופר מקרי שופר ה\"ה נמי תקיעה ומשום דכתיב בי' חצוצרות לא גרע והכי מוכח בירושלמי שהיו משלימין בו בשופרות: א\"א מלכיות זכרונות ושופרות של פורענות מלכיות כגון חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם זכרונות כגון ויזכור כי בשר המה שופרות כגון תקעו שופר בגבעה אבל אם בא לומר מלכיות זכרונות ושופרות מפורעניות של עו\"ג אומר מלכיות ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו זכרונות זכור ה' לבני אדום שופרות וה' אלהים בשופר יתקע והלך וגו' וא\"א זכרונות של יחיד אפי' הן לטובה כגון זכרה לי אלהי לטובה זכרני ה' ברצון עמך אמר רב יוסף לא ליצלי איניש צלותא דמוספי דריש שתא בתלת שעי קמייתא ביחיד זימנין דמיפקד דינא עליה ומדחי:" + ], + [ + "ואח\"כ מחזיר ש\"צ התפלה כדי לתקוע על סדר הברכות דתנן מי שבירך ואח\"כ התמנה לי שופר תוקע ומריע ותוקע פירוש שהתפלל תשעה ברכות ולא היה לו שופר ואחר כך נזדמן לו שופר ודייקינן טעמא שלא היה לו שופר אבל אם יש לו שופר תוקע על סדר הברכות ומוקמי ליה דוקא בצבור אבל יחיד אפילו אם יש לו שופר אינו מפסיק בברכות לתקוע הלכך מחזיר ש\"צ התפלה ותוקעין למלכיות תשר\"ת פ\"א ולזכרונות תש\"ת ולשופרות תר\"ת ומן הראוי שיתקעו למלכיות תשר\"ת תש\"ת תר\"ת פ\"א וכן לזכרונות וכן לשופרות והכי איתא בערוך שכתב והני דמחמירין תוקעין ל' כדיתבין ול' בלחש על הסדר כנגד ק' פעיות דפעי אימיה דסיסרא ואילין י' אינון כשגומרין כל התפלה דכל תקיעת�� דיחידאי מיבעי להיות י' תשר\"ת תש\"ת תר\"ת ואינון ק' ור\"ת הנהיג לתקוע תשר\"ת למלכיות וכן לזכרונות ולשופרות ועוד מנהגים אחרים והעיקר כמ\"ש וכ\"כ רב אלפס בדין הוא שיהיו תוקעין על סדר ברכות כדרך שתוקעין כשהן יושבין אלא כיון שאין הברכות מעכבות התקיעות הרי יצאו י\"ח באותן שתקעו כשהן יושבין ודי להם לתקוע תשר\"ת תש\"ת תר\"ת על סדר ברכות פ\"א שלא להטריח הצבור וכן המנהג בכל העולם ובב' ישיבות ואם שח בין התקיעות שמיושב או אחר שגמר שמיושב קודם לאותן שמעומד שהם על סדר הברכות א\"צ לחזור ולברך ומיהו יש לגעור במי שמשיח ל\"ש תוקע ול\"ש צבור שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע קול שופר ובשביל כל הצבור שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע קול שופר ובשביל כל הצבור הוא מברך:" + ], + [ + "ברכות של ר\"ה וי\"ה מעכבות זו את זו שאם אינו יודע כולם לא יאמר מה שיודע מהם אלא לא יאמר כלל וכן בתקיעות אם הוא בקי בתקיעה תרועה תקיעה יתקע ואם אינו בקי בשלשתן לא יתקע כלל אבל ברכות ותקיעות אין מעכבות זו את זו ואיזה שיודע מהם יעשה:" + ], + [ + "יחיד שלא תקע חבירו יכול לתקוע לו להוציא י\"ח ככל המצות שאדם מוציא את חבירו: יחיד שלא התפלל ט' ברכות אין חבירו יכול להוציאו שאין יחיד נעשה שליח לחבירו להוציאו ידי תפלה אא\"כ בי' כתב הרי\"ץ גיאת הא דאמרינן סופר מברך ובור יוצא דוקא בבה\"מ וברכת המצות שנהגו להשמיען אפילו ליחיד משא\"כ בתפלה שלא נתקנה אלא בלחש והכי שדר רב שרירא אין רשות למתפלל להשמיע קולו ולהוציא את שאינו בקי עד שירד לפני התיבה:" + ], + [ + "מצוה בתוקעין יותר מבמברכין כיצד שני עיירות באחת תוקעין ואין מברכין שאינן יודעין הברכות ובאחת מברכין ואין להם שופר לתקוע הולך למקום שתוקעין ולא למקום שמברכין אפילו התקיעה ספק והברכה ודאי:" + ], + [ + "כתב ר\"ע לאחר תפלה מריעין לתרועה גדולה בלא תקיעה כדי לערבב השטן ורב האי כתב לא בתורת מנהג אנו עושין אלא מכי אתא ר' יצחק ואמר מכי מסיים ש\"צ תקיעתא ביבנה לא שמע איניש אודניה מקל תקיעתא למדנו שיחידים היו רגילין לתקוע אחר התפלה ואם אין עושין כן אין עיכוב בדבר שכבר יצא ידי חובתו ואחר שגמר ש\"צ התפלה אומר קדיש ונפטרין לבתיהם לשלום:" + ], + [ + "ואוכלין ושותין ושמחין ואין להתענות בו כלל ורב נטרונאי ז\"ל כתב ביום א' של ר\"ה א\"א לישב בו בתענית משום דמדאורייתא הוא אבל בי\"ט שני ושבת לית בהו קושיא משום די' ימים אינון משונין מכל ימות השנה לפיכך נהגו רבותינו לישב בהן בתענית בין בחול בין בשבת וכתב א\"א ז\"ל דבריו תמוהין שאוסר להתענות בי\"ט ראשון של ר\"ה והתיר להתענות בשבת ונראין דברי רבינו האיי שכתב להתענות בי\"ט שני של ר\"ה אנו רואין שיפה הוא שלא להתענות שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל לכו אכלו מעדנים ושתו ממתקים וכן בשבת שובה אין אנו רואין שיתענה האדם שהרי תשעה באב שהוא תענית חמור לא רצו לקבוע בשבת וכ\"כ הרי\"ץ גיאת שאין להתענות די' ימי תשובה איקרו ימי צום לא איקרו וכן יראה מהמדרש שהבאתי למעלה כי מי גוי גדול וכו' ואיתא הכי בירושלמי בר\"ה מתריעין ולא מתענין:" + ], + [ + "מנחה אומר ש\"צ תהלה לדוד ואומר סדר קדושה וקדיש ומתפללין כמו ביוצר ואם חל בשבת כתב ר\"ע שאומרין צו\"צ כמו בשבת דעלמא דכיון שהוא יום דין אומרין צו\"צ משום צדוק הדין ושראוי לאומרו ביום דין:" + ], + [ + "ערבית מתפללין כמו בליל ראשון ואם חל בשבת כתב אבי\"ה שאלתי לרבותי אם יש לומר ותודיענו מפני שאומרים בו וחגיגת רגל וראש השנה אינו לא חג ולא רגל והשיבוני דאעפ\"כ אומרים ותודיענו כי חיכי דאמרינן במי\"ט בהבדלה בין יום השביעי לששת ימי המעשה דאמרינן סדר הבדלות הוא מונה הכא נמי סדר התיקון הוא אומר:" + ], + [ + "ביצה שנולדה בי\"ט הראשון של ר\"ה או שום ד\"א שנתלש בו מן המחובר אסור גם בשני אע\"ג דבשאר י\"ט מותר בשני הכא אסור דתרווייהו חשיבי כהדא קדושתא ולענין זמן בליל י\"ט ב' על הקידוש וביום השני על השופר כתב רש\"י בתשובה רבותי אומרין שא\"א זמן אלא בראשון דקדושה אחת הן וכחד יומא אריכא דמי אבל אני אומר שצ\"ל זמן וכן נוהגין במקומינו ובכל המקומות שעברתי ואין חילוק בין י\"ט של ר\"ה לשאר י\"ט של גליות אלא לענין ביצה ומחובר לאסור של זה בזה וטעמא משום דאף בזמן ב\"ד פעמים היו עושין ב' ימים אע\"פ שלא היה שם ספק שיום ב' הוה עיקר י\"ט והיו גומרין יום א' בקדושה שלא יזלזלו בו לשנה הבאה אבל לענין זמן ממ\"נ אי ספק הוא אומר זמן ואי אמנהגא דב\"ד סמכינן שהיו נוהגין היום קודש ולמחר קודש אומרים זמן דהא מיום ב' היו מונין תיקון המועדות והוא עיקר ר\"ה וצ\"ל בו זמן וכל הלכה וכ\"כ רשב\"ם בשם זקינו רש\"י וכתב דמסתבר טעמיה וכן דעת בעל העיטור והגאונים כתבו שאין לומר זמן בב' לא בקידוש ולא בשופר וכתב א\"א ז\"ל וטוב שיקח אדם פרי חדש ויניחנה לפניו ויברך שהחיינו ויהא דעתו גם על הפרי ויצא ידי ספק וכן היה נוהג הר\"מ מרוטנבורק ע\"כ ונ\"ל שאם חל יום ראשון בשבת דלכ\"ע י\"ל זמן בשופר ביום שני כיון שלא תקעו בראשון:" + ], + [ + "בשני מתפללין ותוקעין כמו בראשון וקורין בפרשת וירא אליו מן והאלהים נסה את אברהם עד סוף סדרא ומפטיר קורא כמו אתמול ומפטיר בירמיה כה אמר ה' מצא חן במדבר עד הבן יקיר לי אפרים ובמוצאי ר\"ה מבדילין כמו במ\"ש אלא שאין מברכין על הבשמים ועל האש:" + ], + [ + "למחרתו מתענין ומתפללין תפלת תענית והוא צום השביעי האמור בפסוק ובהל' תענית פירשתיו ובכל הימים שבין ר\"ה ליוה\"כ מרבין בתפלות ובתחנונים כמ\"ש למעלה ומוסיפין באבות זכרני ובגבורות מי כמוך ובהודאה וכתוב לחיים ובשים שלום בספר חיים ובאשכנז נוהגין לומר בוקר וערב אחר סיום שמ\"ע א\"מ על אלפא ביתא וכ\"כ ר\"ע והיחידים מתענין בהן חוץ מבשבת שאין להתענות בו כלל ונוהגין בספרד שגם בשבת מרבין לומר סליחות ותחנונים ואני תמיה על מנהגם שהרי אין מריעין בשבת ואיכא מ\"ד הרעה בפה פי' לומר העניות והם אומרים עניות ותחנונים ובאזכנז אין נוהגין כן:" + ], + [ + "ירושלמי ר\"ח מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעת ימים בשתא וכתב אבי\"ה קבלתי אלו הם שבעה ימים שבין ר\"ה ליוה\"כ ע\"כ וקורא אותן ז' ימים לפי שבר\"ה לא היה צריך להזהר לאכול בטהרה שפשיטא שיאכל בטהרה שחייב אדם לטהר עצמו ברגל ולא נשאר עדיין אלא מז' ימי חול שהוצרך להזהירו עליהן וע\"כ נוהגין באשכנז שאף מי שאינו נזהר מפת של עו\"ג בעשי\"ת הוא נזהר:" + ], + [ + "הלכות יום הכפורים
תני רב חייא בר רב מדיפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכי בתשעה מתענין והלא בי' מתענין ללמדך שכל האוכל ושותה בט' מעלה עליו הכתוב כאילו התענה ט' וי' וה\"ק קרא הכינו עצמכם בתשיעי לעינוי של מחר ומדאפקיה רחמנא לאכילה בלשון עינוי א\"א חשיב כמו עינוי כאילו התענה ט' וי' פירוש כאילו נצטוה להתענות בשניהם והוא מאהבת הקב\"ה את ישראל שלא צוה להתענות אלא יום אחד בשנה ולטובתם לכפר עונותיהם וציום שיאכלו וישתו תחלה כדי שיוכלו להתענות ושלא להזיק להם העינוי משל למלך שהיה לו בן יחיד וגזר עליו להתענות יום אחד וצוה להאכילו ולהשקותו קודם כדי שיוכל לסבול וכן נוהגין להרבות בו בסעודה ומביא במדרש מעשה בשוטר העיר שאמר לעבדו קנה לי דגים ולא מצא אלא דג אחד ונתן בו זהוב והיה שם יהודי חייט והוסיף עליו על שהעלוהו לחמשה ונשאר לחייט בא העבד אל אדוניו וספר לו כל המאורע שלח השוטר אחר החייט ואמר לו מה מלאכתך אמר לו חייט אמר לו ולמה קנית דג שוה זהוב בה' זהובים ולא עוד אלא שלקחתו מיד עבדי ששלחתיו לקנותו לי השיב לו והיאך לא אקננו אפילו בי' כדי לאוכלו ביום כזה שצונו הקב\"ה לאכול ולשתות ושאנו בטוחים שהקב\"ה יכפר לנו עונותינו אמר לו א\"כ יפה עשית ופטרו והלך לשלום: " + ], + [ + "יש מקומות שנוהגין לשחוט תרנגול לכפרה וכן יש בתשובת הגאונים וששאלתם שאנו נוהגין לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול ואין אנו יודעין מנהג זה למה אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה הא ודאי קושיא הוא אלא שיש בה שני טעמים אחד שהתרנגול מצוי בבית יותר מכל בהמה חיה ועוף ועוד יש במקומות עשירים שעושין תמורת אילים ועיקר בעלי קרנים דמות אילו של יצחק אבינו לפיכך לא דבר קבוע הוא ועוד שמענו מחכמים הראשונים שאע\"פ שבהמה דמיה יקרים יותר מתרנגול אעפ\"כ תרנגול מובחר לפי ששמו גבר כדאמרינן (ביומא כ.) מאי קרא גברא אמר רב שילא קרא תרנגולא וכיון ששמו גבר תמורת גבר כגבר מהני ומעלי וכך רגילין כאן אוחז ש\"צ התרנגול ומניח ידו על ראשו ונוטלו ומניח על ראש המתכפר ואומר זה תחת זה זה חילוף זה זה מחולל על זה ומחזירו עליו פ\"א ואומר (תהלים ק\"ז) יושבי חשך וצלמותאסירי עני וברזל יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיה' יושיעם ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם נפש תחת נפש ועושה בסדר הזה ג\"פ ואחר כך מניח ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה וסומך עליו ושוחטו לאלתר תיכף לסמיכה שחיה ורגילין לתתו לעניים כדי שיהא כפרה לנפשו ומה שרגילין לזרוק את בני מעיו על הגג כדי ליתנם לעופות יש להביא ראיה קצת מההיא דמסכת חולין (קה) רמי בר תמרי איקלע למערבא מעלי יומא דכפורי חזא דקא שדו כבדא וכולייא אזיל שקלינהו משום דהאידנא דהיתרא שכיח טפי:" + ], + [ + "ויתן כל אדם אל לבו בערב יום הכפורים לפייס לכל מי שפשע כנגדו דעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר ושבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו ואפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו וצריך לילך לו ואם אינו מתפייס בראשונה יחזור וילך לו פ\"ב וג' ובכל פעם יקח ג' שיפיסנו שימחול לו ואם אינו מתפייס בג\"פ אינו צריך לפייסו עוד וה\"מ לחבירו אבל לרבו צרי להרבות עליו רעים עד שיתפייס ואם מת מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שפשעתי לו ועושין כן כדי שיהא לב כל ישראל שלם כל אחד עם חבירו ולא יהיה מקום לשטן לקטרג עליהם והכי איתא בפרק ט\"ו מפרקי ר\"א ראה סמאל שלא נמצא חטא בישראל ביום הכפורים ואומר רבון העולם יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת מה מלאכי השרת יחיפי רגל אף ישראל יחיפי רגל ביה\"כ מה מלאכי השרת אין להם קפיצה אף ישראל אין להם קפיצה עומדין על רגליהם יום הכפורים מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא מה מה\"ש שלום ביניהם כך ישראל ביום הכפורים והקב\"ה שומע עדותן מן המקטרגין ומכפר עליהם: ונהגו לטבול בערב י\"ה ואמר רב עמרם טובל אדם בשעה ז' ומתפלל מנחה ואמר רב סעדיה בעלייתו מלטבול מברך על הטבילה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ואין דבריו נראין בזה שלא מצינו בתלמוד רמז לטבילה זו ואינה לא יסוד נביאים ולא מנהג נביאים ולא עדיפא מערבה דאמרי (סוכה מד:) חביט חביט ולא בריך משום שאינה אלא מנהג נביאים ואי משום דרבי יצחק דאמר (ר\"ה טז) חייב אדם לטהר עצמו ברגל היינו לטהר עצמו מכל הטומאות ואף מטומאת מת ולהזות עליו ג' וז' והאידנא אין לנו טהרה וכיון שאין בעלי קריין טובלין כל השנה אין חובה לטבילה זו ואן לברך אלא שנהגו העולם לטהר עצמם מקרי בי\"ה וסמכו' על מדרש של פירקי ר\"א שנקיים כמלאכי השרת בי\"ה:" + ], + [ + "וצריך להתוודות במנחה קודם סעודה המפסקת כדתניא מצות וידוי יה\"כ עם חשיבה אבל אמרו חכמים מתוודה קודם אכילה שמא תטרוף דעתו עליו מחמת הסעודה שלא יוכל להתוודות אח\"כ והיכן אומרה יחיד אומרה אחר תפתו אחר שגמר קודם שעקר רגליו וש\"צ אומרה בי\"ה בתוך התפלה. ועיקר הוידוי הוא אבל אנחנו חטאנו אלא שנהגו לומר גם שאר דברים כגון מה נאמר לפניך ואתה יודע רזי עולם ועל חטא ועל חטאים ואלהי עד שלא נוצרתי ובאשכנז נוהגין לומר על חטא על סדר אלפא ביתא ומפרטין בו החטאים וכ\"כ ר\"ע וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל והר\"י כתב שצריך לפרט החטא ובספרד אין נוהגין לאומרו וכן נראה שא\"צ לפרט החטא שר\"ע אומר שא\"צ לפרט החטא והלכתא כדבריו וצריך להתוודות מעומד ואפילו כי שמע ליה מש\"צ והוא התוודה כבר צריך לעמוד: ועונות שהתוודה עליהם ביום הכפורים שעבר ולא שנה עליהם כתב הרי\"ץ גיאת שאין להתוודות עליהם אלא אם גנב או גזל והתוודה עליהם בשנה שעבר יאמר במקום גנבתי געלתי בדרכי שהוא דרך כלל וכן בכל הפרטים יש לשנות בענין זה כשיצטרך. והני מילי כשמתפלל בינו לבין עצמו אבל כשאומר עם הצבור אין לחוש שא\"א שלא יהא אחד מן הציבור שגנב או גזל: וא\"א ז\"ל כתב שיכול להתוודות עליהם אע\"פ שלא שנה בהם ובחתימת הוידוי כתב רב עמרם החותם ברוך אתה ה' האל הסולחן טועה ולפי' רש\"י יכול לחתוך שהוא גורס בכל מקום שזקוק לשבע אם בא לחתום חותם וכיון שחכמים אמרו שיכול לחתום א\"כ כך הלכה. ובכל סדורי אשכנז יש בהם חתימה ובספרד אין חותמין ומוטב שלא לחתום כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ולענין חזרת ש\"צ את הוידוי במנחה כתב אבי העזרי שאין לו להחזירו כיון שאינו יכול לאומרו באמצע התפלה כמו בשאר התפלות וגם כי לא נתקן במנחה אלא משום גזירה שמא יארע אונס וכן דעת הרי\"ץ גיאת וכן נוהגין באשכנז ורב האי כתב אין מנהג שיתוודה ש\"צ במנחה אבל אם רצה להרויח בברכת המרבה לסלוח כגון וידוי אין מונעין אותו כתוב בתשובה אחת יפה השיבו הראשועים על שאלתכם בוידוי יוה\"כ שלא לאומרו ש\"צ בברכת סליחה שלא שמענו בבבל שאומר ש\"צ וידוי בתפלת המנחה של עי\"כ ולדבריכם שאתם צריכין לכך מפני שאין הציבור בקיאין צריכים אתם להודיעם כי כל אחד ואחד צריך להותוודות אחר תפלתו קודם שיאכל סעודה מפסקת אבל ר\"ע כתב ש\"צ אומר וידוי במנחה להוציא שאינו בקי וכן נוהגין בספרד ונוהגין באשכנז שכל הקהל לוקין מלקות מ' בב\"ה אחר תפלת המנחה שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו:" + ], + [ + "ואוכלין ומפסיקין קודם בהש\"מ דמקרא נפקא לן שצריך להוסיף מחול על הקודש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה ותוספת זה אין לו שיעור אלא קודם בה\"ש שזמנו מהלך אלף ות\"ק אמה קודם הלילה צריך להוסיף מעט מהחול על הקודש ואם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא קבל עליו התענית:" + ], + [ + "ולענין הטמנת חמין בערי\"ה כתב ר\"ע שאין להטמין מפני שאין טומנין החמין אלא לכבוד שבת וזה שאוכל בחול במוצאי י\"ה אין לו להטמין לכבוד החול וכבר הפליגו אנשי אספמי' ועשו סמיכה שאין להטמין בערב י\"ה אבל רב נטרונאי גאון כתב להטמין בע\"ש דקא בעיא למיכלה למחר אלא למוצאי י\"ה חול הוא למה הוצרך להטמין למוצאי י\"ה ימתין למוצאי י\"ה ויעשה כל צרכיו אבל איסור אין בדבר והעושה אין מוחין בידו: ורב שרירא כתב דשפיר דמי שהוא מכין מחול לחול אע\"ג דשהי ביום הכפורים על גבי כירה והטמינו לשמור חומו אין בכך כלום ולמוצאי יום הכפורים ישהה שיעור מה שתחום הקדירה באותו חום ואח\"כ אוכל ממנה ומותר ואני תמיה למה צריך להמתין כדי שתחום הקדירה באותו החום שלא מצאנו כן אלא במלאכה הנעשית באיסור אבל זה שטמן בהיתר מה צריך להמתין ואיני יודע מה חשש איסור יש בדבר שהוצרכו גאוני עולם לדבר בו ואדרבה נראה יותר טוב שיטמין כדי שימצא סעודתו מוכנת במוצאי יום הכפורים גדולה מזו התירו קניבת ירק מן המנחה ולמעלה כדי להכין סעודתו כ\"ש הטמנת חמין שמותר:" + ], + [ + "מקום שנוהגין להדליק נר בליל יוה\"כ מדליקין ובמקום שנוהגין שלא להדליק אין מדליקין וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שיש לברך עליו כמו בשבת ובכל מקום מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וע\"כ חולים ובמבואות האפלין ונוהגין בכ\"מ להרבות נרות בבתי כנסיות משום דכתיב על כן באורים כבדו ה' ומתרגמינן בפנסיא יקרו ה' ואמרינן ולקדוש ה' מכובד זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתייה כבדוהו בכסות נקייה על כן מכבדין אותו בכל מיני כבודים ומטעם זה נמי נוהגין להציע ב\"ה בגדים נאים:" + ], + [ + "כל הדברים האסורין בעיקר היום אסורין גם בלילה ומה הן הדברים האסורים מלאכה אכילה ושתייה רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה וכולהו נפקא לן מקראי ומיהו אין חיוב כרת אלא במלאכה ואכילה ושתייה אבל בהנך אין בהן כרת ואע\"ג דנפקי מקראי אסמכתא בעלמא נינהו מלאכה כיצד כל מלאכה שחייבין עליה בשבת חייבין עליה ביום הכפורים וכל שבשבת פטור אבל אסור ג\"כ הוא ביום הכפורים אלא ששבת זדונו וי\"ה זדונו כרת וכל איסורי הוצאת שבת נוהגין ג\"כ ביום הכפורים וכל דבר שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום הכפורים אלא שבזה הקילו בו שהתירו בו קניבת ירק מן המנחה ולמעלה פירוש להסיר ממנו עליו המעופשין לתקן אותן לאכילה וכן מותר לפצוע אגוזים מן המנחה ולמעלה פי' לשבר אותם להכינם לאכילת הלילה והני מילי כשחל בחול אבל בשבת אסור והאידנא נהגו לאסור אף כשחל בחול:" + ], + [ + "אכילה דתנן האוכל ככותבת הגסה ביום הכפורים חייב והוא פחות מכביצה ואין חילוק בין גדול לקטן כולם שיעורם ככותבת לא שנא אוכל דברים המותרים או דברם האוסרים כגו פיגול נותר וטמא נביל�� וטריפה וכל האוכלין מצטרפין לכשיעור ואפילו מלח שעל הבשר וציר שעל הירק מצטרף עמו להשלים לכשיעור אבל אוכלין ומשקין אין מצטרפין ושיעור לצרף שתי אכילות הוא כדי אכילת פרס שהוא ד' ביצים: וכתב הרמב\"ם ז\"ל שאם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפות ואם לאו אין מצטרפות אבל אוכלין שאינן ראויין לאכילה או שאכל אכילה גסה כגון מיד על האכילה שאכל ערב י\"ה פטור: אכל עלי קנים ולולבי גפנים שלבלבו קודם ר\"ה פטור דעץ בעלמא נינהו אבל לבלבו אחר ר\"ה עדיין רכים הם וחשיבי אוכל: כס פלפלין או זנגבילא יבשתא פטור דלא חזו לאכילה ואם רטובים חייב דחזו לאכילה והא דבעינן שיעור דוקא לחייב כרת או חטאת אבל איסורא איכא בכל שהוא: אכל מדבר שאינו ראוי לאכילה כתב אבי העזרי דאפילו איסורא ליכא: שתייה דתנן השותה מלא לוגמיו ביה\"כ חייב ומשערין בכל אדם לפי מה שהוא ולא מלא לוגמיו ממש אלא כמלא לוגמיו פירוש כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו והוא פחות מרביעית באדם בינוני וכל משקין מצטרפין לכשיעור ושיעור צירופן כדי שתיית רביעית והראב\"ד כתב דשיעור צירוף שתייה הוא כדי אכילת פרס כמו צירוף אכילה: שתה משקין שאינן ראויין לשתייה כגון ציר או מורייס וחומץ חי פטור אבל אסור אבל חומץ מזוג חייב:" + ], + [ + "רחיצה דתניא אסור לרחוץ ביה\"כ מקצת גופו ככל גופו ואפי' להושיט אצבעו במים אסור בין בחמין בין בצונן ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה מותר לרוחצן שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג הלכך בבוקר דסתם ידים מלוכלכות מותר לרוחצם וכן בכל היום אחר שעשה צרכיו וקנח או הטיל מים ושפשף בידיו ובלבד שלא ירחוץ אלא מקום הצריך כגון ראשי אצבעותיו ולא כל היד ובמקום שמצויה רוח רעה ששורה על הפת כשנותנין אותו לתינוק בלא נטילת ידים מותר לרחוץ בכל פעם שיתנו לו פת והאידנא אין אותו רוח רעה מצוייה בינינו וכתב גאון מי שהוא איסטניס וצריך לקנח פניו במים ואין דעתו מיושבת עליו כל היום עד שיקנח יכול לקנח בי\"ה וכ\"כ רי\"ץ גיאת אם יש ליכלוך על פניו או על גבי עיניו יכול להעבירו במים ואפי' כל אדם יכול לשרות מפה במים ערב י\"ה ולסוחטה שיצאו מימיו ולמחר יכול להעבירה על גבי עיניו אע\"פ שנשאר בה מלחלוחית המים כתב בעל העיטור איכא מ\"ד שאין מברכין בי\"ה נטילת ידים ושעשה לי כל צרכי כיון שאסור בנעילת הסנדל ובנטילת ידים ומסתברא כיון דבידו וברשותו הוא לנעול משום סכנת עקרב יכול לברך כמו בשאר ימים: ההולך לבית המדרש או להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה או לצרכי מצוה יכול לעבור עד צוארו במים וכן בחזרה נמי מותר ובלבד שיעשה שינוי שלא יוציא ידיו משפת חלוקו כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה ומשום כיבוס נמי ליכא כיון שהוא דרך לכלוך וכתב בה\"ג דוקא עד צוארו אבל מעבר לשוט אסור ותימא אם התירו לו רחיצה חמורה דהא אסמכוה אקרא כ\"ש שיטה דקילא והרב אסור לעבור במים כדי לילך אצל תלמיד: ההולך לשמור פירותיו מותר לעבור במים אבל בחזרה אסור: מותר להצטנן בטיט אע\"פ שיש בו קצת לחלוחית אבל אם יש בו כל כך לחות עד שאם יניח ידו עליה תעלה בה לחות שאם ידבקנה לידו האחרת תדבק בה הליחות שקבלה מן הטיט אסור ומותר להצטנן בכל מיני פירות וכתינוק ובכל מיני כלים הרקים אבל אם יש בהם מים אפיל ואינן מלאים אסור לא שנא של חרס לא שנא של כסף שמא יתנענעו וישפך מן המים עליו ויש אוסרין בכלי חרס אפי' רקים לפי שבו��עין הרבה וכשמצטנן בהם פולטין מה שבלעו וחשיב כמו רחיצה: המלך והכלה ירחצו את פניהם דברי רבי אליעזר וחכמים אוסרים ונקראת כלה כל ל' יום אחר החופה ורי\"ץ גיאת פסק כחכמים ורי\"ף פסק כרבי אליעזר ולזה הסכים א\"א ז\"ל לענין טבילת בעל קרי כתב הרב רבי יהודה ברצילוני שטובל כדרכי דתנן הרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל וכ\"כ בה\"ג והר\"ם כתב כיון דקיימא לן דבעל קרי אין צריך טבילה לא לתפלה ולא לדברי תורה אף בשאר ימות השנה אזלינן לחומרא שאין לו לטבול בי\"ה אלא אם הוא לח רוחץ אותו מקום לבד ויקנחנו ואם הוא יבש ישפשפנו בידו וכן פסק רבינו תם ושאר חייבי טבילות כתוב בהלכות גדולות שטובלין כדרכן בי\"ה ור\"ת כתב דאין טובלין והא דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בי\"ה היינו דוקא למאן דאמר טבילה בזמנה מצוה ואנן קי\"ל דלאו מצוה הלכך ימתין עד למחר:" + ], + [ + "סיכה דתניא אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם הוא חולה אפילו אין בו סכנה או שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש אבל בלא חולי אפילו אם איו סך לתענוג אלא להעביר הזוהמא אסור. נעילת הסנדל ילפינן מקרא דחשיב עינוי ודוקא בשל עור ומיהו כל דבר של עור אפילו קב הקיטע וכיוצא בו אסור אבל של נמי ושל קש וכל מינין חוץ מבשל עור מותר וכן מותר לילך באנפילאות של בגד ל\"ש בבית ל\"ש בר\"ה והחיה מותרת לנעול הסנדל כל ל' יום משום צנה כתב בה\"ג אי בעי למיזל למקרי בצבור או למאי דצריך ליומיה והוא דחיל למיעל בלא מסאנא משום עקרבא שרי למכרך מידי אכרעיה ואפיק כל צורכיה ולא נהירא דמשום סכנת עקרב מותר אפי' במנעל ממש ואפילו שלא לצורך מצוה מותר וכן לצורך מותר אפילו לנעול ממש:" + ], + [ + "תשמיש המטה נמי יליף מקרא דחשיב עינוי הלכך אסור אפי' האידנא שאין צריך טבילה לבעל קרי הואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה כולה שמראים לו שלא קבלו תעניתו והשביעוהו במה שבידו להשביעו כעבד שמוזג כוס לרבו ושופך לו הקיתון על פניו ואם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן העולם הבא ויראה זרע ויאריך ימים ושודאי יש לו הרבה זכיות שהגינו עליו:" + ], + [ + "התינוקות מותרין בכל אלו חוץ מבנעילת סנדל שאין חוששין כל כך אם לא ינעלו אבל בשאר דברים שהם מצטערים אין למונען מהם ומותר להאכילן בידים כתב הר\"י שמותר לומר לעו\"ג לרחוץ התינוקות אפילו בחמין שהוחמו בו ביום דסתם תינוק חולה הוא אצל חמין ודבר שאין בו סכנה אומר לעו\"ג ועושה ומ\"מ מחנכין אותם להרגילם במצות ומונעין מהם מאכל שעה אחת או יותר ממה שרגיל שאם היה רגיל לאכול בב' שעות מאכילין אותו בשלש ואם הוא רגיל בשלש מאכילין אותו בארבע כיצד תינוק הבריא מחנכין אותו לשעות בשנת י' וי\"א ובשנת י\"ב וי\"ג משלים מדרבנן ובשנת י\"ד משלים מן התורה והחולה שאינו חזק לסבול התענית מחנכין אותו לשעות בשנת י\"א וי\"ב ובשנת י\"ג משלים מדרבנן ובשנת י\"ד משלים מן התורה והתינוקת שממהרת ליחשב גדולה קודם התינוק שנה אחת הבריאה מחנכין אותה לשעות בשנת ט' וי' ובשנת י\"א וי\"ב משלמת מדרבנן ובשנת י\"ג משלמת מדאוריתתא והחולה מחנכין אותה לשעות בשנת י' וי\"א ומשלמת מדרבנן בשנת י\"ב ומדאורייתא בשנת י\"ג וכדרך שמחנכין אותם באכילה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה:" + ], + [ + "עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביום הכפורים עוברה שהריחה מאכל ואם לא יתנו לה ממנו תסתכן היא או הוולד לוחשין באזנה שהיום יום הכפורים אם תתיישב דעתה מוטב ואם לאו תוכבין כוש ברוטב ומכניסין לתוך פיה אם נתיישב דעתה מוטב ואם לאו נותנין לה מן הרוטב ואם לא נתיישב דעתה בזה נותנין לה מן האיסור עצמו וכתב הרמב\"ן דוקא עוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה פעמים מתיישבת ברוטב ופעמים שצריכה לשומן עצמו אבל ולה שמאכילין אותו ע\"פ בקיאין מאכילין אותו מתחלה דבר הצריך כדי הצריך לו ע\"פ בקיאין וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו ומותר ליתן לו: יולדת תוך ג' ימים לא תתענה כלל מג' עד ז' אם אמרה צריכה אני נותנין לה כמו לחומה מכאן ואילך הוא כשאר כל אדם:" + ], + [ + "חולה שצריך לאכול אם יש שם רופא בקי שאומר אם לא יתנו לו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן מאכילין אותו על פיו ואין צריך שיאמר שמא ימות ואם אין שם רופא מאכילין אותו על פיו שמאחר שהודיעוהו שהוא י\"ה והוא שואל לאכול אין צריך לדקדק עליו יותר ואם הוא אומר שצריך ואפי' מאה רופאים אומרים שאינו צריך יתנו לו ואם רופא אחד אומר שצריך אפי' הוא אומר שאינו צריך יתנו לו ואם הוא ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך ורופא אחד אומר שצריך או שהוא אינו אומר כלום ורופא אחד אומר שצריך ושנים אומרים אינו צריך לא יתנו לו עד שיהו שנים כנגד שנים אם הוא ואחד עמו אומרים צריך או שנים אומרים צריך אפי' ק' אומרים שאינו צריך ואפי' הוא אומר עמהם שאינו צריך נותנין לו שאין הולכין בסכנות נפשות אחר רוב דיעות אלא כיון ששנים אומרים צריך יתנו לו ואם חולה אומר איני צריך והרופא מסופק יתנו לו אבל אם הרופא אומר אינו צריך והחולה מסופק לא יתנו לו איכא מאן דאמר מדקתני מאכילין אותו על פי בקיאין ש\"מ יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים שאינן חכמים ומומחין כל כך הולכין אחר הקביאות ואינו נראה להרמב\"ן אלא כיון שכולם רופאים ויודעים במלאכה אין דבריו של אחד במקום שנים ומ\"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו אם אומר שצריך אפילו במקום שנים ומדברי הרמב\"ם ז\"ל יראה שהולך אחר רוב דיעות ואחר בקיאות הרופאים שכתב מקצתן אומרים צריך ומקצתן אומרים אינו צריך והוא שותק הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאים ולא נהירא אלא כדפירשתי לא שנא עוברה שהריחה או חולה שמאכילין אותו אם יספיק להם שיתנו לו מעט מעט פחות מכשיעו' בהפסק כדי שלא צטרף ככותבת בכדי אכילת פרס נותנין להם מעט מעט כדי להקל האיסור מעליהן אבל אם רואין שצריכין לכשיעור ביחד יתנו להן מיד: מי שאחזו בולמוס והוא חולי שבא מחמת רעבון וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות מאכילין אותו עד שיאורו עיניו ואפילו דבר איסור מאכילין אותו אם אין כאן של היתר ואם יש כאן שני מיני איסורין אחד חמור מחבירו מאכילין אותו הקל תחלה: חולה שאכל בי\"ה ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך היה אומר אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל שצריך להזכיר של י\"ה בברכת המזון שאומר יעלה ויבא בבונה ירושלים:" + ], + [ + "ערבית נכנסין לבית הכנסת ונוהגין באשכנז שקודם שיתפלל מתירין לכל העבריינין כדי להתפלל עמהן ואפי' אם לא יבקשו שיתירו להם דא\"ר שמעון חסידא (כריתות ו:) כל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטרת ואומרין בזה הלשון בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינין ומוציא ס\"ת השליח ציבור ואוחזה בחיקו ואומר כל נדרי וא��רי וכו' די נדרנא ודי אשתבענא ודאחרימנא מי\"ה שעבר עד י\"ה הזה שמכוונין להתיר הנדרים והחרמות והשבועות אולי עברו עליהן וכדי לינצל מן העונש והוקשה לר\"ת מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר והנהיג לומר מי\"ה זה עד י\"ה הבא עלינו וגם הנהיג לומר די נדירנא ודמישתבענא כי אמר שפשט זה המנהג ממה דתנן בנדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה יעמוד בר\"ה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטילים והוא שלא יזכור לתנאו בשעת הנדר שאם הוא זוכר לתנאו ואפ\"ה הוא נודר הרי מבטל התנאי והנדר קיים אבל כשאינו זוכר לתנאו אז מועיל התנאי ולכך צ\"ל כולהון איחרטנא בהון כלומר אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה שיהו בטלים ומיהו ביטול אינו מועיל אלא לנדרי עצמו ושבועה שישבע מעצמו אבל נדר שחבירו מדירו ושבועה שחבירו או ב\"ד משביעין אותו אין מועיל להם ביטול וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ומיהו נראה כמנהג הקדמונים דבלשון כל נדרי מוכח שנתקן על הנדרים שעברו עליהם בשנה שעברה ומתירין אותם כדי להנצל מהעונש ולכך אומרים אותו ג\"פ ואומר ונסלח לכל עדת בני ישראל כי צריכין כפרה לאותן שעברו ובסיגנון זה כתב רב סעדיה וז\"ל יש שעושין כן עומד ש\"צ בליל צום כפור ואומר כל נדרי וחרמי ואסרי ושבועי וקונמי שנדרנו ושהחרמנו ושאסרנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשותינו מי\"ה שעבר על י\"ה זה שבא עלינו כלומר חזרנו בנו לפני אבינו שבשמים ואי נדרנו אין כאן נדר ואם אסרנו אין כאן איסר אם חרם החרמנו אין כאן חרם אם שבועה נשבענו אין כאן שבועה בטל הנדר מעיקרו בטל האיסר מעיקרו בטלה השבועה מעיקרה בטל הקיום מעיקרו אין כאן לא נדר ולא שבועה ולא איסר ולא חרם ולא קיום יש בכאן מחילה וסליחה וכפרה כמו שכתוב בתורתך ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה וכתב עוד דבי תיקון רבנן לומר כל נדרי לעדה ששגגה ואסרה איסר על נפשה בב\"ה כגון נדרי שגגות ואונסין בשגגת צבור כדכתיב ונסלח לכל עדת בני ישראל אבל מי שנשבע כל השנה להתיר שבועה ולבטלה לא ונוהגין לאומרו קודם ברכו משום דאמרי' (שבת קנז.) אין נשאלין לנדרים בשבת אלא לצורך השבת אבל רב נטרונאי כתב אין נוהגין לא בב' ישיבות ולא בשום מקום להתיר נדרים לא בר\"ה ולא בי\"ה אלא שמענו שבשאר ארצות אומרים כל נדרי אבל אנו לא ראינו ולא שמענו מאבותינו דמה מועיל התרה למי שמתנה אחר נדרו שיהא בטל הלכך אין אנו סוברין ולא נוהגין לעשות כן וכ\"כ רב האי אין מתירין נדרים לא בר\"ה ולא בי\"ה ולא שמענו מרבותינו שהיו עושין כן כל עיקר אף אתם החמירו כמותינו ואל תשנו ממנהג הישיבות וכבר פשט המנהג בכל המקומות לאומרו ואחר שאמר כל נדרי מברך שהחיינו דקי\"ל שאומרין זמן בר\"ה וי\"ה וזמן אומרו אפי' בשוק אלא שתקנו לאומרו על הכוס והכא אי אפשר לאומרו על הכוס דאי אמר זמן קבליה לי\"ה עלויה ואיתסר למשתי ולא יהבינן ליה לתינוק דלמא אתי למיסרך פי' יבא לשתות אף לאחר שיגדיל וכתב רב עמרם מנהג שלנו אחר שאוכלין ושותין חוזרין לב\"ה להתפלל תפלת ערבית וכיון שעמד ש\"צ לפרוס על שמע מברך שהחיינו ואח\"כ מתחיל והוא רחום וכל כך למה שמא יש א' מישראל שלא בירך אבל אם יחיד רוצה לברך לעצמו הרשות בידו שזמן אומרו ואפי' בשוק וכ\"כ רב פלטוי ורב סעדיה כתב שצריך לברך שהחיינו אחר תפלת ערבית בין ביחיד בין בצבור ואמר רב האי נוהגין אנו כרב סעדיה והמנהג עתה כרב עמרם וקורין שמע בברכותיה ונוהגין באשכנז לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם וסמך לדבר במדרש ואלה הדברים רבה בפרשת ואתחנן כשעלה משה לרקיע שמע מלאכי השרת שהיו מקלסין להקב\"ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והורידו לישראל למה הדבר דומה לאדם שגנב הורמין פי' חפץ נאה מתוך פלטרין של מלך ונתנולאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו אלא בצנעה בתוך ביתך לכן כל השנה אומרים אותו בלחש ובי\"ה אומרים אותו בפרהסיא לפי שאנו כמלאכים וחותמין ופרוס עלינו וכו' ומתפללין הצבור ז' ברכות ואומרים זכרנו באבות ומי כמוך בגבורות ובכן באתה קדוש וחותמין המלך הקדוש אתב בחרתנו יעלה ויבא מחול לעונותינו קדשנו במצותיך וחותמין מלך מוחל וסולח לעונותינו ולעונות עמי ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה מלך על כל הארץ מקדש ישראל וי\"ה ואם חל בשבת אומר ותתן לנו ה' אלהינו את יום המנוח הזה ואת י\"ה הזה וחותם מקדש השבת וישראל וי\"ה וכתב הרי\"ץ גיאת שאומר יעלה ויבא מלוך מחול מחול ור\"ע לא כתב לא מלוך ולא יעלה ויבא אלא מחול לעונותינו ובאשכנז נוהגין לומר יעלה ויבא ומחול ולא מלוך ובספרד נוהגין לומר גם מלוך ואומר עבודה והודאה וברכת השלום וידוי כמו שכתבתי במנחה ואין חזרת תפלה לש\"ת בערבית אלא מתחיל בסליחות ותחנונים כל מקום ומקום לפי מנהגו ואומר הוידוי כמו שאמר באשמורת ואם חל בשבת אומר ויכולו וברת מגן אבות בדברו כמו בשאר שבתות וחותם מקדש השבת ואינו מזכיר של י\"ה ואח\"כ סליחות ותחנונים ואיתא בפרקי רבי אליעזר שצריך להעמיד אחד לימין ש\"צ ואחד לשמאלו כדכתיב ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ומזה נהגו להעמיד סגן אצל ש\"צ ביום הכפורים ועוד נהגו אנשי מעשה באשכנז שעומדים על רגליהן כל הלילה וכל היום ע\"פ המדרש שכתבתי ואין להם קפצים כמלאכי השרת ועוד נהגו ללון בב\"ה ואומרים שירות ותשבחות כל הלילה ונ\"ל שלקחו מהא דתנן מיקירי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה ומנהג אבתינו תורה היא:" + ], + [ + "שחרית משכימין לב\"ה ומסדרין הברכות ואומרים פסוקי דזמרה כמו בשבת ובספרד נוהין להרבות במזמורים מעניינו של יום וטוב שלא להאריך בהם כל כך כדי לקרות ק\"ש בעונתה וכתב רב עמרם ועומד ש\"צ לפני התיבה ואומר נשמת ואם יש מנהג ביוצר אור ובאהבה רבה ובאמת ויציב לומר תופסת הרשות בידו וכן נוהגין באשכנז אבל יותר נכון מנהג טוליטולה שאין מוסיפין בהן וכבר הארכתי בזה בתפלת החול ומתפללין הצבור ז' ברכות כמו בשל ערבית ואח\"כ מחזיר הש\"צ התפלה וכתב רב עמרם ויורד הש\"ץ ואומר במגן ובמחיה ובהאל הקדוש דברי ריצוי וסליחה ולא דבר קצוב הוא ולא חובה אלא שבח והודאה והזכרת זכות אבות ומה שירצו או להרבות או למעט הרשות בידם ולפנינו אין אומרים אלא דבר מועט בג' ראשונות אבל סליחות ורחמים חובת היום הם ואומר אתה בחרתנו מחול עד לפני ה' תטהרו וידי על חטא כי אתה סולחן ואח\"כ יעלה ויבא וקדשינו במצותיך וכו' רצה ועבודה והודאה ברכת כהנים וכתב בעל העיטור שחרית מתוודה ג' פעמים וכן במוסף ובמנחה אבל בנעילה פעם אחת והן י' וידוים כנגד י\"פ שמזכיר כהן גדול את השם בי\"ה ובלילה אינו מתוודה ויש מקומות שנהגו שאינו מתוודה אלא לכל תפלה פעם אחת והצבור פעם אחת הרי ח' וב\"פ בערב אחת במנחה ואחת בערבית ומה טוב ומה נעים מנהג טוליטולה שכשמסיים ש\"צ חזרת כל התפלה אחר כך מתחיל הפיוטים והסליחות ומאריך בהן כפי רצונו כמנהג אשכנז שאומרים כל הפיוטים והסליחות בתוך התפלה וטוב לקצר בפיוטים ובסליחות שחרית כדי למה�� בענין שיתפלל מוסף קודם שבע שעות כי אם יאחרו עד ז' שעות שכבר הגיע זמן המנחה יצטרכו להקדימה כיון שהגיע זמנה לכך צריכין למהר כדי שיתפלל מוסף קודם שעה שביעית וא\"א הרא\"ש ז\"ל כשהיה רואה שהיו מתאחרין היה מתפלל מוסף יחיד כדי להתפלל בזמנה: לגאון מנהג של ישיבה בערבית ובשחרית ה\"פ ויעבור ובמוסף ז' ובמנחה ו' ובנעילה ג' ואבי העזרי כתב קבלתי שבתפלת יוצר צ\"ל י\"ג פעמים ויעבור כנגד י\"ג מדות ורב נטרונאי כתב מנהג בשחרית אומר ז' סליחות ובמוסף ה' ובמנחה ג' ואם יש פנאי אומר ה':" + ], + [ + "ומוציאין שני ספרים ב' קורין ששה בפ' אחרי מות מריש סדרא עד ויעש כאשר צוה ה' את משה ואם חל בשבת קורין שבעה ומפטיר קורא בשנייה בפרשת קרבנות שבפנחס ובעשור לחדש ומפטיר בישעיה כה אמר רם ונשא עד כי פי ה' דבר ומחזירין ס\"ת למקומו ואומר ש\"צ קדיש ומתפללין הצבור מוסף אבות וגבורות וקדושת השם אתה בחרתנו ומפני חטאינו וכו' עבודה והודאה וברכת כהנים וידוי ומחזיר ש\"ץ התפלה אתב בחרתנו ומפני חטאינו וכו' ואומר עלינו שהיה כ\"ג מתודה ואומר ומזכיר השם י' פעמים ג\"פ בכל וידוי וא' בגורלות שאומר לה' חטאת ותניא כיצד מתוודה אומר עויתי פשעתי חטאתי דברי ר\"מ וחכ\"א חטאתי עויתי פשעתי ופסק רב סעדיה כר\"מ וכן פסק ה\"ר יצחק גיאת ובעל העיטור אבל רי\"ף פסק כרבנן יכ\"כ בעל הלכות ורב פלטוי ור\"ח והכי נהיגי כרבנן וילפינן מקרא שוידוי של י\"ה צ\"ל בו אנא השם וזה נוסחו אנא השם חטאתי עויתי פשעתי אני וביתי אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך ואני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו ובוידוי השני היה מוסיף אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך ובוידוי השלישי שעל השעיר היה מתודה על ישראל והיה אומר אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל אנא השם כפר נא לחטאים לעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב וכו' ותניא בתוספתא אנא השם עויתי וכו' ואנא השם כפר נא וכן יש במקצת גרסאות ובשני בשם ואיתא בירושלמי א\"ר חגי בראשונה היה אומר אנא השם ובשנייה אנא בשם וכתב ר\"ח לא משגחינן ברבי חגי לגבי מתני' ובסדר של ר' שלמה הבבלי כתב בשניהם השם אבל בסדר אתה כוננתה כתב בראשונה אנא השם ובשנייה אנא בשם וכ\"כ אבי העזרי כיון שפי' רבי חגי דבראשונה היה אומר אנא השם ובשנייה אנא בשם הכי עבדינן דאמוראי בקיאי בגירסא טפי מינן וסבורני דבראשונה היה אומר כ\"ג אנא השם ובשנייה אנא בשם ורב האי כתב לא בלשון זה היה אומר כ\"ג אנא השם אלא שם של מ\"ב אותיות ועדיין מצוי הוא בישיבה בקבלה וידוע הוא לחכמים וכן כשהיה אומר לפני ה' תטהרו היה אומר שם המפורש וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ואין נראין לי דבריו דכיון דילפינן בג\"ש הזכרת השם של ד' אותיות אין לשנות אלא כמו שהוא כתוב בפסוק הוא מזכירו אלא שמזכירו ככתיבתו והוא שם הנקרא שם מפורש הוא מקור לכל השמות וכולם נאצלים ממנו ועליו נאמר ההוגה השם באותיותיו ונעקר מן העולם שאין להזכירו בגבולין ע\"כ כתב רב סעדיה שראוי לומר לפני השם תטהרו כמו שאומר אנא השם וכתב הרי\"ץ גיאת ואם אמר לפני ה' אין בכך כלום דקרא הוא דקרינן ואין אנו הוגים השם באותיותיו וכתב אבי העזרי על כל אזכרה היו מברכין וכורעין לכבוד וכן מצינו בספרים החיצונים כשמסר ר' נחוניא בן הקנה את השם לתלמידיו צוה להם לכרוע וליפול על פניהם וכן אנו עושין לדוגמא וזהו שייסד הפייט ואף הוא היה מכוין לגמור את השם כנגד המברכין שהיה מאריך בשם בנעימות קול עד שהיו כורעין ואומרים ברוך שכמל\"ו ואז מסיים תטהרו וא\"ר נטרונאי א\"א סדר עבודה לא בשחרית ולא במנחה אלא במוסף שמזכיר סדר עבודה וההודאות בשעת עבודה וכיון שמזכיר במוסף למה יחזור ויזכיר וכן המנהג בב' ישיבות ואח\"כ אומר מחול וידוי עבודה והודאה וברכת כהנים קדיש:..." + ], + [ + "למנחה אומרים אשרי ובא לציון ויראה שאין לומר ואני תפלתי אף אם חל בשבת כי מה שאומרים אותו במנחה בשבת הוא ע\"פ המדרש ישיחו בו יושבי שער ונגינות שותי שכר אמר דוד לפני הקב\"ה רבש\"ע רשעים כששותין ומשתכרין יושבין ומנגנין ואני איני כן אלא ואני תפלתי לך ה' עת רצון אע\"פ שאני אוכל ושותה אני בא לפניך וע\"כ נוהגין לומר אותו בשבת במנחה לאחר שאכלו ושתו וזה לא שייך בי\"ה לאפוקי ממנהג טוליטולא שאומרים אותו בכל פעם אפילו כשחל בחול ומוציאין ס\"ת וקורין בו ג' בפ' עריות עד סוף הפרשה והשלישי הוא מפטיר ביונה ומסיים מי אל כמוך ומברך לפניה ולאחריה כדרך שבירך שחרית ואם חל בשבת מזכיר בה של שבת וחותם בה בשל שבת כמו בתפלה ומחזיר ס\"ת למקומו ומתפללין צבור כמו שחרית ומחזיר ש\"צ התפלה והוידוי כמו בשחרית וכתב רב עמרם בתפלת המנחה א\"א לפנינו לא סליחה ולא רחמים אלא אחר סיום תפלתו אומר א\"מ אבל רב נטרונאי כתב הרוצה לומר סליחות במנחה הרשות בידו שיום סליחה הוא ובכל תפלה ותפלה ראוי לומר וכן המנהג בב' ישיבות וכן המנהג עתה לומר סליחות בכל ד' תפלות ואם חל בשבת אומר צו\"צ וכתב רב עמרם שאין נשיאות כפים ובאשכנז נוהגין כרב עמרם:" + ], + [ + "ומאריכין cסליחות וברחמים עד שיגיע זמן תפלת נעילה וזמנה סמוך לשקיעת החמה כשהחמה בראש האילנות ויש ליזהר שלא יאחרו להתפלל אותה בלילה אלא סמוך לשקיעת החמה בענין שיסיימו אותה עם צאת הכוכבים וזה סדרה אומר ש\"צ אשרי וקדיש ור\"ע כ' אשרי ובל\"ג ואין נוהגין עתה לומר ובא לציון אלא במנחה ומתפללין ז' ברכות כמו במנחה אלא שאומר במקום וכתבנו וחתמנו (וכן המנהג) ובהודאה במקום נזכר ונכתב נזכר ונחתם ור\"ע כתב במקום זכרנו חתמנו ולא נהגו כן ואין לומר במי כמוך חותם יצוריו במקום זוכר ואומר וידוי וכשיגיע לאתה ידוע אומר אתה נותן יד לפושעים וכו' עד כי אתה סולחן ובסדר רב עמרם אינו חותם כמו שאינו חותם בשאר התפלות ונראה דאפי' למי שפוסק שאין לחתום בשאר תפלות שאינו גורס וחכ\"א כ\"מ שזקוק לשבע חותמין אלא גורס וחותמין בברוך מ\"מ בתפלת נעילה חותמין בברוך דהא אתפלת נעילה קיימי וקאמר שחותמין בברוך וכ\"כ הר\"ז הלוי מיהו כיון דאיכא פלוגתא טוב שלא לחתום ואם חל בשבת מזכיר בה של שבת ותתן לנו ה' אלהינו את יום המנוח הזה וחותם גם בשל שבת אבל בוידוי של אחר התפלה א\"צ להזכיר של שבת ויחזיר ש\"ץ התפלה ואו' וידוי באמצע התפלה כמו בשאר התפלות ואומר כתר כמו במסוף ונושאין הכהנים כפיהם ואם יש שהות ביום אומר סליחות:" + ], + [ + "ומתפללין ערבית שאין תפלת נעילה פוטרת של ערבית ואומר בה הבדלה בחונן הדעת וצריכין להוסיף מחול על הקודש גם בצאתו שימתינו מעט אחר יציאת הכוכבים ותוקעין תשר\"ת זכר לתקיעת היובל שהיתה בי\"ה ויש נוהגין לתקוע מיד אחר תפלת נעילה קודם ערבית א, ע\"פ שעדיין לא הבדילו אין חוששין כיון שתקיעת שופר אינה מלאכה ונכון יותר להמתין עד אחר ערבית ואפי' אם יתקע קודם שהבדיל אין לחוש כיון שהבדיל בתפלה ומבדילין על הכוס ואין מברכין על הבשמים אבל מברכין על האור שדבר חידוש הוא שלא נהנו ממנו היום וחמור י\"ה משבת שאין מברכין על האור היוצא מהעצים ומהאבנים פירוש שהוציאונו עתה מן האבנים אא\"כ היה מעי\"ה ומיהו אפי' אם הודלק ביום הכפורים אם הדליק בהיתר כגון לחולה יכולין לברך עליו ואוכלין ושותין בשמחה דכתיב לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך וגו' וחסידים ואנשי מעשה באשכנז רגילין לעשות ב' ימים י\"ה שמתענין ב' ימים ולפעמים היה מהן עשרה והיו מתפללין בי' בכל סדר י\"ה וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה מוחה בידם אבל לשאר כל דבר ואיסור מלאכה נוהגין כמו בראשון הלכך אפילו אחרים לא יבשלו לו וי\"א מי שעשה פ\"א ב' ימים שוב אינו יכול לחזור בו לעולם דכיון שקבלו עליו הרי הוא עליו באיסור כרת וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה מתיר לישאל עליו:" + ], + [ + "הלכות סוכה
בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם וגו' תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים וכן הרבה מצות לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו ואין אדם יכול להכחישנו והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו ואין מי שיאמר לו מה תעשה כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו ואע\"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צונו לעשות סוכה באותו הזמן לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך ולכן צוה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה וסוכה זו צריך שתהיה במקום הראוי לעשותה וממין הראוי ושיהיו דפנותיה כראוי בשיעורם ובמנינם ושיהיה סככה כראוי ושלא תהא גבוה יותר משיעורה ולא נמוכה פחות משיעורה ולא קטנה משיעורה: " + ], + [ + "מקום הראוי כיצד שיעשנה תחת אויר השמים דכתיב בסוכות תשבו ודרשינן ולא בסוכה שתחת סוכה ולא בסוכה שתחת הבית ולא בסוכה שתחת האילן ואם האילן צילתו מרובה מחמתו פסולה בכל ענין אף אם הסוכה צלתה מרובה מחמתה אבל אם האילן חמתו מרובה מצילתו אז רואין אם הסוכה צילתה מרובה מחמתה בלא אילן כשירה אפילו לא השפיל הענפים למטה לערב עם סכך הסוכה אבל אם אין הסוכה צילתה מרובה מחמתה אלא ע\"י האילן אז צריך שישפיל הענפים ויערבם עם הסכם בענין שלא יהו ניכרים ויהא הסכך רבה עליהם ומבטלן וזהו לדעת רש\"י ז\"ל אבל אבי העזרי כתב אפי' אם הסוכה צילתה מרובה מחמתה בלא האילן והאילן חמתו מרוב' מצילתו אם ענפי האילן מכוונין כנגד סכך הכשר פסולה שהרי הצל מן האילן ולא מן הסוכה ל\"ש אם האילן קדם ל\"ש אם הסוכה קדמה פסולה כיון שענפי האילן מכוונין כנגד סכך הכשר אבל אם הענפים כנגד האויר שבין הסכך הכשר כשירה הואיל וצל הכשר הוא מרובה מחמתה שאפי' אם ינטל האילן יש שיעור בבשר להכשיר וכ\"כ הראב\"ן ומפני זה יש מחמירין שלא לעשות סוכה למטה בבית תחת הגג אף ע\"פ שהסירו הרעפים כיון שנשארים עדיין העצים הדקים אשר הרעפים מונחים עלי��ם אע\"פ שיש שאויר גדול בין העצים יותר מכדי העצים וה\"ר יחיאל היה נוהג כשהיה עושה סוכתו בבית תחת הגג שהסירו הרעפים היה זוקף קנים מן הסכך עד הגג לערב שני הסכים יחד להיות הכל סכך אחד ונ\"ל שהוא מותר שאף לדברי הפוסל כי לא עירבם היינו דווקא שצילתה מרובה מחמתה ומ\"מ יש אויר בין סכך הכשר הלכך כשנחשוב הסכך הכשר כנגד האילן כמאן דליתיה מצטרף עם האויר שבה ותהיה חמתה מרובה מצילתה אבל בסוכה שכולה מכוסה ואין בה אויר כלל אפי' נחשוב הכשר כמאן דליתיה עדיין נשאר צילתה מרובה מחמתה ושרי ובעל העיטור ג\"כ התירו מטעם אחר שאמר כיון שהסיר הרעפים העצים הנשארים אין עליהן דין סכך פסול דתנן תקר' שאין עליה מעזיב' מפקפק או נוטל א' מבינתיים ול\"ש אם האילן קדם או הסכך קדם דין א' להם ואם קצץ האילן להכשירו להיות הוא עצמו מן הסיכוך כשר והוא שינענעו לשם עשיית סוכה אבל לא נענעו לא אמרינן קציצתו זו היא עשייתו:" + ], + [ + "וכי היכי דבעינן שתהא הסוכה תחת אויר השמים ולא יהא סכך אחר עליה ה\"נ בעינן שיהא הוא באויר הסוכה ולא יהא סכך אחר חוצץ בינו לסוכה לפיכך הישן בה תחת המטה או תחת הכילה אם היה גבוה י\"ט ויש לה גג טפח חשובה כאהל ולא יצא אבל אם אין לה גג רחב טפח או שיש לה גג ואינו גבוה י' שרי והרי\"ץ גיאת ז\"ל תלה הכל בגג שאם יש לה גג אפילו אינה גבוה י' אסור לישן תחתיה ואם אין לה גג שרי אפילו גבוה י' ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אבל העצים היוצאין מד' ראשי המטה אסור לפרוס עליהן סדין ולישן תחתיו אפילו אינם גבוהים י' משום דקביעי טפי מכילה אבל אם אחד יוצא באמצע המטה בראשה והשני במרגלותיה כנגדו מותר לפרוס סדין עליהן ולישן תחתיו דלא חשיב אהל אם אין גבוהים י' אבל אם גבוהים י' אסור ואפי' אם פירש סדין תחת הסכך לנוי פסולה וכגון שהוא רחוק מן הגג ד' טפחים אבל אם הוא בתוך ד' לגג בטל אצלו כיון שהוא לנוי אבל אם אינו לנוי אפי' הוא בתוך ד' פסול והרי\"ץ גיאת ז\"ל כתב ולנוי לא פסול אא\"כ יהא מופלג י\"ט ולא נהירא לא\"א ז\"ל:" + ], + [ + "סוכה שתחת סוכה העליונה כשירה והתחתונה פסולה והני מילי שיכולה התחתונה לקבל כרים וכסתות של עליונה שאז נקראת התחתונה סוכה שתחת סוכה כיון שראוי לדור בעליונה אבל אם אינה יכולה לקבלם לא ומיהו אפילו אם אינה יכולה לקבלם אלא ע\"י הדחק פסולה וגם צריך שיהא ביניהן י\"ט אבל אם אין ביניהן י' או שיש ביניהן י' ואינה יכולה לקבל כרים וכסתות של העליונה אז התחתונה כשירה אם היא מסוככת כהלכתה ומתכשרת ע\"י סכך העליונה צריך שתהא העליונה בתוך כ' אמה לארץ ובה\"ע כתב אפי' אין ביניהן אלא ד' טפחים פסולה וכ\"כ אבי העזרי והרז\"ה ז\"ל ולא נהירא לא\"א ז\"ל: העושה סוכה בראש העגלה או בראש הספינה אם אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים כשירה: עשאה בראש הגמל או בראש האילן כשירה ואין עולין לה בי\"ט מקצתה על האילן ומקצתה בד\"א אם היא בענין שאם ינטל האילן ותשאר היא עומדת שלא תיפול עולין לה בי\"ט ואם לאו אין עולין לה בי\"ט:" + ], + [ + "ממין הראוי כיצד כל דבר שאין מקבל טומאה ותלוש וגידולו מן הארץ מסככין בו אבל דבר שאינו צומח מן הארץ אפילו אם גידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה כגון עורות של בהמות שלא נעבדו שאינן מקבלות טומאה או מיני מתכות אין מסככין בו וכן כ\"ד שמקבל טומאה כגון שפודין וארוכות המטה וכל הכלים אין מסככין בהן אפילו נשברו שלא נשאר בהן שיעור קבלת טומאה. סככה בחצים שאין להם בית קבול כשירה שאינן מקבלין טומאה יש להן בית קבול פסולה בפשתן שלא נידק ולא נופץ כשירה דעץ בעלמא הוא נידק ונופץ פסולה בחבלים של פשתן פסולה בשל גמי ושל סיב כשירה: מחצלת של קש וקנים ושיפה ושל גמי ל\"ש ארונה שהיא חלקה וראויה לשכיבה ל\"ש עשויה מעשה שרשרות שאינה חלקה ואינה ראויה כ\"כ לשכיבה אם היא קטנה סתמה עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה אא\"כ עשאה לסיכוך ואם היא גדולה סתמא עומדת לסיכוך ומסככין בה וה\"מ שאין לה שפה אבל אם יש לה שפה בענין שראויה לקבל טפי' אם נטל שפתה אין מסככין בה כתב ה\"ר ישעיה אפילו במקום שעושין אותן לשכיבה הקונה אותן מן האומן ע\"ד לסכך בה ול\"נ לא\"א ז\"ל אלא אנו הולכין אחר מנהג אנשי המקום וכיון שדרכן לעשותן לשכיבה אפי' אם קנאה ע\"ד לסכך או אפי' צוה לאומן לתקנה ע\"ד לסכך אין מסככין בה כי מי יודע אם תקנה לכך כיון שדרך אנשי המקום לעשותן לשכיבה: כל מיני אוכלין מקבלין טומאה ואין מסככין בהן הילכך ענפי תאנה ובהן תאנים זמורות ובהן ענבין אם פסולתם מרובה על האוכל אז האוכל בטל ומסככין בהן ואם האוכל מרובה על הפסולת אין מסככין בהן ואם קצרן לאוכל אז יש להיד תורת אוכל לקבל טומאה וצריך שיהא בפסולת כדי לבטל האוכל והיד ואם קצרם לסיכוך אז אין להיד תורת אוכל ואדרבה הוא מצטרף עם הפסולת לבטל האוכל קצרן לאוכל ונמלך עליהם לסיכוך אין המחשבה מוציאה הידות מתורת אוכל עד שיעשה בהם מעשה שניכר שרוצה אותם לסיכוך כגון שידוש אותם ואם סיכך בירקות שממהרין ליבש אע\"פ שפסולין לסכך שהרי מקבלים טומאה אין דינן כסכך פסול לפסול בד\"ט אלא כאויר חשיבי לפסול בג' ואם אין דרכן ליבש אז דינם כסכך פסול: כ\"ד שמחובר אין מסככין בו לפיכך אם הדלה עליה הגפן או דלעת ועשה מהן הסיכוך פסול אא\"כ קצצו כדלעיל ויש דברים שכשרים מן התורה אלא שחז\"ל אסרו לסכך בהם לכתחלה ובדיעבד יצא כמו מיני עשבים שאינן ראוין לאכילה ואין מקבלים טומאה וריחן רע או שנושרין עליהן דחיישינן שמא מתוך שריחן רע או מתוך שעליהן נופלין יצא מן הסוכה וחבילה ג\"כ אסרו לסכך בה משום שפעמים שאדם מניח חבילתו על הסוכה לייבשה ולא לשם סוכה ואח\"כ נמלך עליה לשם סוכה ואותה סוכה פסולה משום שנאמר תעשה ודרשינן ולא מן העשוי בפסול כגון זה שלא נעשה אפי' לצל אלא להתייבש הלכך אסרו לסכך בחבילה גזירה אטו זאת וכיון שמפני זה אסרוהו לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך לייבשה ואין זה בפחות מכ\"ה קנים הלכך כל זמן שאין בה כ\"ה שרי ואם הרבה קנים יוצאים מגזע א' אפי' אם הם כה וקשרם בראשה השני אינה נקראת חבילה כיון שעיקרן א' ואם אגד עמהן קנה א' ויש בין שניהם כ\"ה הויא חבילה וכן חבילה שאין קושרין אותה אלא למוכרה במנין ומיד כשיקננה הקונה יתירנה אינה חבילה ואם סיכך בחבילה והתירה כשירה כיון שאין אסורה אלא משום גזירה כדפרישית אבל חבילה שהעלה לייבש ונמלך עליה לסיכוך שפסולה מן התורה כתב הר\"י מקרקשינא שאינה ניתרת בהתרה אלא צריכה נענוע וי\"א שאף זאת ניתרת בהתרה ומסתברא שצריכה נענוע וכן אסרו לסכך בנסרים שרחבן ד' אפילו הפכן על צדן שאין בהן ד' מפני שדומין לתקרת הבית וחיישינן שמא ישב תחת התקרה לשם סוכה ואם אין בהם ד' כשרים אפי' הן משופין שדומין לכלים וכתב בסמ\"ק ומיהו נהגו העולם שלא לסכך בהם כלל ומשום דלמא אתי לסכך בהם בקביעות בענין שאין הגשמים יכולין לירד בה אפי' אם מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך או שישרו ה��לין ותהיה חמתה מרובה מצילתה ופירס עליה סדין שלא תיבש או תחתיה שלא ישרו העלין כיון שהסדין גורם שע\"י צילתה מרובה מחמתה פסולה אבל אם לא כיון בפריסת הסדין אלא להגין מפני החמה והעלין לנאותה כשירה ובלבד שיהא בתוך ד' לסכך ומיהו לכתחלה לא יעשה אא\"כ הוא ניכר לכל שמכוין כדי להגין או שהוא שרוי במים שאז ניכר לכל שאינו שוטחו שם אלא כדי ליבש:" + ], + [ + "כל הדברים הפסולים אינן פסולין אלא לסכך אבל כולם כשרים לדפנות שדפנות כשרים מכל דבר ואפילו חמתו מרובה מצילתו ובלבד שיהיו עשויות כראוי בשיעורם ובמניינם כיצד דתנן שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח וצריך צורת הפתח הלכך אם יש לה ב' דפנות זו אצל זו עושה טפח מרווח ומעמידו בפחות מג' לאחד מן הכתלים ויעמיד קנה כנגד סוף הכותל וישם קנה עליו ועל הטפח וכשירה ומותר לטלטל בה אפי' בשבת דכמו שחשוב מחיצה לענין סוכה חשוב מחיצה לענין שבת ואם עשויה כמבוי מפולש כזה עושה פס ד' ומשהו ומעמידו בפחות מג' סמוך לדופן ונותן קנה מהפס על הדופן הא' ואם הב' כהלכתן וטפח בשלישית אפי' יש בב' המחיצות פתחים הרבה שאין בהם צורת הפתח שכשתצטרף כל הפרוץ יהיה מרובה על העומד כשירה ובלבד שלא יהא בהם פרצה יתירה על י' אמות ואם יש בה צורת הפתח אפילו ביתר מי' כשירה והרמב\"ם ז\"ל כתב אפי' יש לה צורת הפתח אם יש בה פרצה יותר מי' פסולה אא\"כ עומד מרובה על הפרוץ ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל: נעץ ר' קונדיסין באמצע הגג וסיכך על גבה פסולה דלא חשבינן להו כמחיצות ואם נעץ אותן בשפת הגג וסיכך עליהם כתב הרמב\"ם ז\"ל דכשירה שרואין מחיצות הבית כאילו עולות למעלה וכ\"כ רב שרירא והרי\"ץ גיאת אבל רי\"ף פסל וכ\"כ אבי\"ה וה\"ר ישעיה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: מבוי מפולש שתקנו בלחי מצד א' ומצדו השני מפולך בלא שום תיקון וסיכך על גביו באותו הצד המתוקן בלחי הסוכה כשירה בשבת שבחג ומותר לטלטל בה אבל בחול פסולה וכן סיכך ע\"ג פסי ביראות ברה\"ר שהן ד' קורות נעוצות בד' רוחות זו כנגד זו כזה שכל אחד נוטה אמה לכאן ואמה לכאן כשירה הסוכה בשבת שבחג ומותר לטלטל בה אפילו אם אין ביניהן בור אבל אם עשה כן בחצר פסולה: היתה אכסדרה בפני הבית וחצר לפניה ועשה סוכה בחצר בשני דפנות שלימות ובצד הג' סמכה לאכסדרה בענין שהסכך נוגע בפי האכסדרה כזה והיא רחבה ד' אמות בענין שאין כותל הבית עולה לסוכה אם יש לה עמודים שנסמכת עליהן והם בפחות מג' בין זה לזה כשירה דחשיבא מחיצה אף לסוכה ואם אין לה עמודים אפילו אם יש בפי התקרה של אכסדרה טפח לא אמרינן ביה יורד וסותם להכשיר הסוכה להיות לה דופן כיון שלא נעשה לשם כך היה לה בליטה כמו עמוד בין שנראה בפנים ושוה בחוץ כזה בין שנראה בחוץ ושוה בפנים כזה כשירה והוא שיעשה צורת הפתח בדופן הג' ע\"פ כולו היו דפנותיה גבוהות י\"ט או אפי' אין בהם אלא ז' ומשהו ומעמידן בפחות מג' סמוך לארץ כשירה אפי' הגג גבוהה הרבה ובלבד שיהיה מכוון כנגדן ואפי' אינו מכוון ממש רק שהוא בתוך ג' כנגדו כשירה ואם אינה גבוהה אלא י\"ט אפי' אין בדופן אלא ד' ושני משהויין כשירה שמעמידה באמצע ואמרינן לבוד למעלה ולמטה חשוב בסתום היו הדפנות גבוהים מן הארץ ג\"ט פסולה: העושה סוכתו בין האילנות האילנות דפנות לה כשירה והוא שיקשור ענפי האילן שלא ינידם הרוח שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד לפני רוח מצויה אינה מחיצה וכתב הר\"פ ע\"כ אין נכו לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים אף על פי שקושרן בטוב זימנין דמנתקי ולא אדעתיה והוה ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה והרוצה לעשות בסדינין טוב שיארוג במחיצות קנים בפחות מג': ועושין מחיצה אפילו מבעלי חיים שיקשור שם בהמה לדופן ויכול לעשות מחבירו דופן לסוכה להכשירה ואפילו בי\"ט ובלבד שלא ידע אותו שהועמד שם בשביל מחיצה הועמד שם אבל בחול אפילו אם הוא יודע שפיר דמי יש מדקדקין כשעושין דופן מקנים להעמידן דרך גדילתן כדאמרינן גבי לולב שאין יוצאין בו אלא דרך גדילתן וא\"צ כיון שדפנות כשרים מכל דבר: הסומך סוכתו בכרעי המטה פירוש שסומך הסכך על כרעי המטה והכרעים הן הן מחיצות אם יש גבוה י' טפחים מן המטה לסכך כשירה ואם לאו פסולה סמך הסכך על העמודים והכרעים הן הן דפנות אפי' אם אין גבוה י' מן המטה עד הסכך כשירה:" + ], + [ + "סככה כראוי כיצד דתנן סוכה שצילתה מרובה מחמתה כשירה ודייקינן הא כהדדי פסולה ודווקא בששוין למעלה שאז ודאי למטה חמתה מרובה מצילתה לפי שהחמה מתפשטת בריחוקה אבל אם הן שוין למטה כשירה שאז ודאי למעלה הצל מרובה ובעה\"ע כתב בהפך שאם למעלה שוין כשירה שאז ודאי למטה צילתה מרובה מחמתה לפי שהחמה מועטת למטה ואם למטה שוין אז למעלה חמתה מרובה פסולה ואם ברוב ממנה צילתה מרובה שני משהויין ובמיעוט ממנה חמתה מרובה משהו בענין שכשנצטרף יחד החמה והצל של כל הסוכה יהיה צילתה מרובה מחמתה משהו כשירה וצריך שלא יעשה כסוייה עב מאוד כדי שיהו הכוכבים וניצוצי השמש נראין מתוכה אבל בדיעבד אפילו מעובה כמין בית כשירה ור\"ת פסק שאם עשאה עבה מאוד שאין המטר יכול לירד בה פסולה אע\"ג דב\"ה מכשירין מעובה כמין בית היינו דווקא שאין כוכבים וחמה נראה מתוכה אבל כשאינו יכול להמטיר בתוכה פסולה אפילו לב\"ה וא\"א ז\"ל לא הביא דבריו בפסקיו היה כסויה דק מאד שיש בה אויר הרבה אלא שאין ג\"ט במקום אחד ובין הכל צילתה מרובה מחמתה כשירהף היה קנה עולה וקנה יורד אם אין אחד גבוה מחבירו ג\"ט או אפילו גבוה מחבירו ג\"ט ויש בכל קנה עולה רוחב טפח כשירה ופירש\"י אפילו חמתה מרובה מצילתה שמפני שהאחד גבוה מחבירו החמה באה מן הצדדין אפילו הכי כשירה אבל ה\"ר ישעיה כתב ודאי אם חמתה מרובה מצילתה פסולה אלא מיירי שצילתה מרובה והכי מסתברא שא\"א להכשיר סוכה שחמתה מרובה מצלתה שהרי קנים שאין ביניהם ג' חשובין כסתום ואפ\"ה לא חשיבי להכשיר בסכך אם לא שנאמר כיון שיש כאן צל מרובה כשהשמש עומד באמצע השמים רק כשנוטה לצדדין אז החמה מרובה קרי' ביה שפיר צילתה מרובה מחמתה וכן דעת ר\"י: קנין היוצאין לאחרי הסוכה כגון שאחורי דופן האמצעי בולטין קנים מן הסכך ויש בהם הכשר סוכה וצילתן מרובה מחמתן וג' דפנות כשירה אע\"פ שהדופן האמצעי לא נעשה בשבילה אלא בשביל עיקר הסוכה שהוא לפנים ממנו וכן הקנים הבולטין מן הסכך לצד הפרוץ ודופן אחד נמשך עמהן כשר אע\"פ שעשה דופן של הצדדים יותר על ז' ודי לו בז' והוי לן למימר הרי גילה דעתו לעשות כל הסוכה בדפנות ארוכות ודופן אחד שנמשך עם הקנים של הסכך אינו מן הסוכה אלא בפ\"ע עומד ונמצא שאין לו אלא דופן אחד שהוא הדופן הנמשך אפילו הכי כשירהף סככה בשפודין שהן פסולין לסכך בהן ואין בהן ד' ואין מהן ד' במקום אחד והניח בין שפוד לשפוד כמלא שפוד ונתן שם סכך כשר פסול שא\"א לצמצם שימלא כל האויר מסכך כשר ונמצא הפסול מרובה אבל אם העדיף סכך הכשר מעט על הפסול או אם היה הפסול נתון שתי ונתן הכשר ערב או איפכא כשר שאז מתמלא כל האויר מסכך הכשר: בית המקורה בנסרים שאין עליהן מעזיבה ובא להכשירו לשם סוכה די בזה שיפקפק פי' שיסיר כל המסמרים לשם עשיית סוכה או שיטול מבין כל ב' נסרים אחד ויתן סכך כשר במקומן וכולה כשירה אפי' הנסרים רחבים ד' והרמב\"ם ז\"ל כ' ובלבד שלא יהא בהם ד' ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל: סוכה שאין לה גג שעשויה כמו צריף כזה או שסמכוהו לכותל כזה פסולה ואם הגביהה מן הקרקע טפח בזקיפה כשירה אפי' הוא אויר דחשבי' לי' כאילו הוא סתום בזקיפה או אם הרחיקה מן הכותל טפח אותו טפח חשוב כגג אפי' הוא אויר וכגון שלאחר שעלה בגובה י\"ט יש בה לרבע ז\"ט על ז\"ט שהוא שיעור הכשר סוכה אז כשירה כולה:" + ], + [ + "סכך פסול פוסל באמצע בד\"ט אבל פחות מד' כשירה ומותר לישן תחתיו מן הצד אינו פוסל אלא בד\"א אבל פחות מד\"א כשירה דאמרי' דופן עקומה אפי' אין הדופן אלא י\"ט והגג גבוה ממנו הרבה שאנו רואין הדופן כאילו עולה עד למעלה ואז נאמר דופן עקומה הלכך בית שנפחת באמצע וסיכך במקום הפחת ונשאר מן התקרה סביב בין סכך הכשר לכתלים פחות מד\"א כשירה ומיהו אין ישנים תחתיו כ\"ז שיש בו ד\"ט ואם נשאר ד\"א פסולה וה\"מ בסוכה גדולה שיש בה יותר על סכך הפסול ז\"ט על ז' אבל בסוכה קטנה שאין בה אלא ז' על ז' בין באמצע בין מן הצד בג\"ט פסולה בפחות מג' כשירה וישינים תחתיו ומצטרף להשלים הסוכה לכשיעור: ואויר בין בגדולה בין בקטנה שוין דבין באמצע בין מן הצד בג\"ט פסולה ובפחות מג' כשירה ומצטרף להשלים הסוכה לכשעור אבל אין ישינים תחתיו והא דאויר פוסל בג' וסכך פוסל בד' היינו בסוכה שאין לה אלא ג' דפנות ומתחיל בדופן האמצעי ומהלך ע\"פ כל הסוכה עד צד הפרוץ דהשתא מפסיק האויר וסכך הפסול בין סכך כשר לכשר ולא נשאר מכל צד אלא ב' דפנות אבל אם מתחיל מן הדופן שמהצד ומהלך עד הדופן שכנגדו אם נשאר מהכשר לצד הדופן אמצעי כדי הכשר סוכה כשירה דהא אית לה ג' דפנות וצד שמעבר הפתח אם יש ביניהם אויר נ' פסול אבל אם סכך פסול מפסיק ביניהם ונשאר אצל הפתח הכשר סוכה אם יש מסכך הכשר של צד הפתח עד הדופן האמצעי פחות מד\"א הכל כשר הצד הפנימי שקרוב לדופן שהרי יש לו ג' דפנות והצד החיצון ע\"י דופן עקומה שאנו רואין דופן האמצעי כאילו הוא אצל הכשר החיצון ומ\"מ לא נפסל הפנימי שנאמר כיון שאנו רואין דופן האמצעי כאילו הוא אצל הכשר החיצון הרי נשאר הפנימי בלא דופן דנהי דאמרינן רואין מ\"מ במקומו נשאר ומכשיר גם צד הפנימי ודוקא שיש לסוכה ג' דפנות שלימות אבל אם עשה ב' דפנות גדולות ובשלישית אין בה כ\"א ז\"ט פסולה שאפילו אם נאמר רואין אין לכשר החיצון אלא ב' דפנות אלו: ואם האויר והפסול אין מהלכין ע\"פ כל הסוכה אלא באמצעה יש אויר ג' על ג' או סכך פסול ד' על ד' אם יש ממנו עד הדופן האמצעי הכשר סוכה הכל כשר בין מה שבצדדין ובין מה שבצד הפתח אפי' מה שכנגד האויר והפסול כיון שהכל מחובר להכשר סוכה והרי הוא כפסל היוצא מן הסוכה כנידון כסוכה ותחת האויר והפסול לבד פוסל ואפי' אין כדי הכשר סוכה ממנו עד הדופן האמצעי מצטרפין זה עם זה לשיעור הכשר סוכה ואין האויר וסכך הפסול פוסלין כיון שהכשר סוכה מתחבר יחד מן הצדדין: סכך פסול פחות מד' ואויר אצלו פחות מג' אין מצטרפין לפסול הלכך אם אויר ג' במקום א' אפילו מיעטו בסכך פסול כשר וה\"מ בסוכה גדולה אבל בקטנה שאין בה אלא ז' על ז' אם יש בין שניהם ג\"ט מצטרפין לפסול ואם יש סכך פסול ב\"ט ועוד סכך פסול ב\"ט ואויר פחות מג' מפסיק ביניהם כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל יש לה��תפק אם ב' הפסולים מצטרפין לפסול הסוכה מי אמרינן כיון דאויר מפסיק ביניהם לא מצטרפין א\"ד כיון דאין באויר ג' מצטרפין ומיהו אם אין בפסולים ד' ואויר פחות מג\"ט מפסיק בהא ודאי אין האויר משלימו לד' שנאמר שיהא חשוב כסתום מחמת לבוד דלא אמרינן לבוד להחמיר:" + ], + [ + "שלא תהיה גבוה יותר משיעורה דתנן סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה פסולה בין אם גדולה או קטנה ל\"ש אם המחיצות מגיעות לסכך ל\"ש אם אינן מגיעות אבל עד כ' כשירה אפילו כל סככה למעלה מכ' כיון שאין בחללה אלא כ' היתה גבוה יותר מכ' וחוצין יורדין למטה עד כ' אם צילתן מרובה מחמתן כשירה ואם לאו פסולה ואם תלה בה דברים נאים לנאותה וממעטין חללה עד כ' אינו מיעוט להכשירה ואם נתן בה גרים וכסתות למעט חללה אפילו בטלן שם לא הוי מיעוט כיון שאין דרך לבטל אבל למעט' בתבן אפי' לא בטלו בפי' אלא שאנו יודעין שאין עתיד לפנותו כגון שא\"צ לו או מיעטו בעפר אפילו סתם שאין אנו יודעין אם צריך לו הוי מיעוט אבל תבן סתם ועפר ועתיד לפנותו כגון שידוע שצריך לו אינו ממעט אא\"כ בטלו להיות שם כל ח' ימים אבל א\"צ לבטלו להיות שם לעולם: היתה גבוהה מכ' ובנה בה אצטבא כנגד דופן האמצעי ע\"פ כולה כזה ובו שיעור סוכה כשירה ופירש\"י כשירה כל הסוכה אפילו מהאצטבא והלאה וה\"ר ישעיה פירש שאינה כשירה אלא עד האצטבא וא\"א הרא\"ש הסכים לדעת רש\"י בנה האצטבא מן הצד כזה אם יש מאצטבא עד כותל השני פחות מארבע אמות כשירה על האצטבא דוקא ואם לאו פסולה ואם בנה אצטבא באמצע אם יש ממנה לכל צד לכותל פחות מד' אמות כשירה על האצטבא ואפילו אם גבוה יותר מי' דלא כרי\"ץ גיאת שפסל באצטבא גבוהה י' אף על פי שהיא תוך ד' אמות לכותל ואם יש ביניהם לכותל ד' אמות פסולה אפי' האצטבא גבוהה י' ולא אמרינן נוד אסיק מחיצתא להכשיר על גבה ולא נמוכה משיעורה דתנן ושאינה גבוה י\"ט פסולה היתה גבוהה מי' וחוצין יורדין לתוך י' אפי' אם חמתן מרובה מצילתן פסולה אבל אם הנויים יורדין לתוך י' אינן פוסלים: היתה נמוכה מי' וחקק בה להשלימה לי' ויש בחקק שיעור הכשר סוכה אם אין בין חקק לכותל ג\"ט כשירה בתוך החקק יש ביניהן ג' פסולה:" + ], + [ + "ולא קטנה משיעורה וכמה שיעורה ז\"ט על ז' ולענין גודל אין לה שיעור אלא יעשנה גדולה כמו שירצה יש בה ז' על ז' ונתן בה בגדים לנאותה וממעטין אותה משיעורה פסולה ואם היא עגולה ויש בה לרבע ז' על ז' כשירה ואם היא גדולה ויושב סמוך לפתחה ואין ממנו בתוכה אלא ראשו ורובו ושולחנו חוצה לה פסק רי\"ף שלא יצא וכ\"כ בה\"נ אבל הרי\"ץ גיאת וה\"ר וה\"ר ישעיה והרז\"ה פסקו שיצא ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "סוכה כשירה אף על פי שלא נעשית לשם מצות סוכה הלכך סוכת ענב\"ך רקב\"ש פירוש עובדי גלולים נשים בהמה כותים רועים קייצים בורגנין שומרי שדות כשירה ובלבד שתהא עשויה כהלכתה פירוש שתהא עשויה לצל להגין משרב ושמש ולא לצניעות בעלמא ור\"ת פי' כהלכתן שלא תהא מעובה כמין בית וזהו לשטתו שפוסל כשאין הגשמים יכולין לירד לתוכה הלכך החוקק בגדיש שנוטל העמרים שלמטה לעשות בו חל להיות סוכה פסולה שהרי לא נתן שם הגדיש לשם סוכה ונמצא כשחוקק ומוציא העומרים נעשית מאיליה ודרשינן תעשה ולא מן העשוי אבל אם מתחלה כשנתן שם הגדיש הניח חלל טפח במשך ז' על ז' כשירה דכיון שהניח חל טפח כשיעור הכשר סוכה שם סכך עליו וכשחוקק מלמטה למעלה עד שמגביה החלל לגובה י' אין זה עשיית הסכך אלא תיקון הדפנות ובדפנות לא אמרי' תעשה ולא מן העשוי והוי כסוכה שאינה גבוהה עשרה וחקק בה להשלימה לי' וכתב אבי העזרי אם הגדיש גדיש ושלא הניח אלא חלל טפח במשך ז' ושוב חקק בה הרבה ועשה בה סוכה גדולה אינה כשירה כולה ע\"י משך ז' שהניח תחלה ולא דיינינן ליה כפסל היוצא מן הסוכה דהא לא ממשכא חד דופן בהדיח ואם חקק מב' צדדין ד\"א יותר על הז' אף הז' פסולה דסכך פסול פוסל מן הצד בד\"א:" + ], + [ + "סוכה ישנה שנעשית מקודם לחג ל' יום כשירה ובלבד שיחדש בה דבר עתה בגופה לשם חג אפי' בטפח על טפחיים סגי אם הוא במקום אחד ואם החידוש על פני כולה סגי אפילו בכל דהוא ואם עשאה לשם חג אפילו מתחלת השנה כשירה בלא חידוש: יוצר כלי חרס שיש לו ב' סוכות זו לפנים מזו ועושה קדירותיו בפנימית ומוכרם בחיצונה הפנימית אינו יוצא בה ידי סוכה כיון שהיה דירתו כל השנה אינו ניכר שדר בה לשם מצות סוכה והחיצונה יוצא בה שהרי אינו דר בה כל השנה:" + ], + [ + "מי שלא עשה סוכה קודם החג יכול לעשותה בתוך החג או אם יהיה לו סוכה יכול לצאת ממנה ולישב באחרת דלא בעינן סוכה לכל ז' ימי החג ויוצאין בסוכה שאולה אבל לא בגזולה ופירש\"י דלא משכחת סוכה גזולה אלא שגזל סוכה עשויה בראש הספינה או בראש העגלה שאילו תקף בחבירו והוציאו מסוכתו קי\"ל קרקע אינה נגזלת ואילו גזל עצים וסיכך בהם אין לו עליו אלא דמי עצים אפילו לא שינה בהן שום דבר ויוצא בה בדיעבד ובעל העיטור כתב שאם גזל עצים וסיכך בהם ואינו רוצה ליתן דמיהם הוי נמי גזולה:" + ], + [ + "עצי הסכך כל זמן שהסוכה קיימת אסורין מן התורה נפלה אסורה מדרבנן ור\"ת פי' דאפי' בעודה קיימת אין האיסור מן התורה אלא במה שצריך להכשר סוכה והשאר אינו אסור אלא מדרבנן ובדפנות אין בהם שום איסור אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב שגם עצי הדפנות אסורין ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל: נויי סוכה אסורין באכילה ואם התנה עליהן שאומר איני בודל מהם כל בין השמשות מותרין שאז לא חל עליהם שום איסור אבל בעצי סוכה לא מהני תנאה שעל כרחו בודל מהם כל בין השמשות משום סתירת אהל ודוקא שמתנה בזה הלשון אבל אומר אני מתנה עליהן לאוכלן כשיפלו אינו כלום אבל אם אמר אני מתנה עליהם לאוכלן אימתי שארצה מהני שגם בין השמשות בכלל ולפי תירוץ אחר של התוספות לא מהני תנאה אפי' בנויים אלא לאחר שיפלו וכן יראה מדברי בעל הלכות שכתב עטורי סוכה שנפלו בשבת אסורין באכילה אסורין לטלטלן במקומן נפלו בי\"ט אסורין באכילה ומותרין לטלטלן במקומן נפלו בח\"ה אסורין באכילה ומותרין להחזירם אבל אם התנה עליהן בשעה שתלה אותם ואמר כשארצה אטול מהם מותר ע\"כ הרי שלא התיר בתנאי אלא אחר שנפלו ואיני מבין מה שחלק לענין טילטול במקומן בית שבת ליום טוב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה דמהני בהו תנאה אפילו בעודן קיימין אבל בלא תנאי אסורין אפי' לאחר שנפלו:" + ], + [ + "ישיבתה דתנן מצות סוכה כל ז' ויעשה כל ז' ביתו עראי וסוכתו קבע ודר בה כדרך שאדם דר בתוך ביתו שמכניס בה כליו הנאים וקובע בה עיקר דירתו ואוכל ושותה וישן ומטייל בה ולומד בה דבר שא\"צ עיון שאינו חושש שיטרידוהו בו אבל דבר שצריך עיון יכול ללמוד חוץ לסוכה כתב הרמב\"ם ז\"ל המתפלל רצה מתפלל בסוכה רצה מתפלל חוץ לסוכה: אין מניחין כלי אכילה בסוכה אחר האכילה מפני שהם נמאסין אבל כלי שתייה מותרין ונר אפי' כשהוא דולק והו�� צריך לו אין להניחו בסוכה קטנה אבל בגדולה מותר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישינים אפילו שינת עראי חוץ לסוכה וכמה אכילת עראי עד כביצה מפת וביצה בכלל והר\"מ מורטנבור\"ג היה מחמיר אפי' בפירי שלא לאוכלן חוץ לסוכה וה\"ר פרץ היה אומר דפירי לא צריכי סוכה אבל שאר דברים כגון בשר וגבינה וכיוצא בהן צריכין והרמב\"ם ז\"ל כתב מותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה והמחמירי שלא ישתה אפילו מים חוץ לסוכה תע\"ב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפי' את\"ל דפירי וגבינה בעי סוכה היינו דווקא מי שקובע עליהן אבל מי שאוכלן דרך עראי ודאי אין צריכין סוכה ושתיית יין נמי עראי הוא ומיהו כיון שאין דרך לקבוע עליהן אפי' הקובע סעודתו עליהן לא חשיב קבע דלא עדיף מאכילת עראי דפת שאינה צריכה סוכה אבל תבשיל העשוי מחמשת המינין הקובע עליו חשיב קבע וצריך סוכ': מברכין על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה ואפילו הנכנס בסוכת חבירו לבקרו צ\"ל בכל פעם ופעם שאע\"פ שבירך עליה ביום הראשון חוזרין ומברכין עליה כך כתבו הגאונים שצריך לברך בכל פעם ופעם ור\"ת פי' כיון שעיקר קביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא האכילה מברך על האכילה ופוטר כל הדברים אפילו השינה שהיא חמורה מהאכילה שהרי אוכלין עראי חוצה לה ואין ישנין עראי חוצה לה אפ\"ה כיון שהאכילה עיקר פוטרת השאר: אין קצבה לסעודות של סוכה אלא אם ירצה יאכל ואם לא ירצה לא יאכל שאין המצוה אלא כשיאכל שלא יאכל חוץ לסוכה חוץ מלילי י\"ט הראשון שהוא חובה לאכול בה ואף אם ירדו גשמים לא יעצרנו הגשם ומיהו משאכל בה כזית דגן יצא אע\"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא בכביצה שאני ליל ראשון שהוא חובה טפי ואפילו לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לה הלכך יוצא בן נמי ידי חובת סוכה היה אוכל וירדו גשמים אם ירדו כ\"כ שמתקלקל התבשיל שבפניו יכול לצאת ובספר המצות כתב משירדו טיפות לתוך הסוכה שאם ירדו תוך המקפה יתקלקל ואפי' אין לו תבשיל שיתקלקל יכול לצאת ר\"ל כיון שירדו שיעור כדי שיתקלקל ואפי' אין לו תבשיל שיתקלקל יכול לצאת ואין משמע כן מדלא אמר כדי שתסרח המקפ' אלא משתסרח משמע שתסרח ממש: פסקו גשמים קודם שגמר סעודה א\"צ לחזור וכן היה ישן וירדו הגשמים ויצא א\"צ לחזור עד שיעור משנתו אחר שיעלה עמוד השחר אבל אם ניעור משנתו בלילה או שעלה עמוד השחר קודם שניעור א\"צ לחזור:" + ], + [ + "נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק וקטן שא\"צ לאמו דהיינו בן ו' ובן ז' חייב מדרבנן כדי לחנכו חולה אפי' אין בו סכנה כגון שחש בראשו או בעיניו הוא ומשמשיו פטורים מצטער מחמת הרוח או ריח רע הוא פטור בין מלאכול בין מלישן ומשמשיו חייבים ודוקא שבא לו הצער במקרה אחר שעשה שם סוכה אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחלה במקום הריח או הרוח ולומר מצטער אני ונראה שאין כל אדם יכול לומר מצטער אני ליפטר אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו: הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבים בלילה וההולכין בלילה פטורין בלילה וחייבין ביום והעוסקין במצוה או הולכים בדרך מצוה כגון להקביל [פני] רבו או ללמוד תורה ולפדיון שבוים וכיוצא בזה פטורין בין ביום בין בלילה וכגון שאם היה צריך לחזור אחריה בלילה יתבטל גם ביום ממצותו אבל אם הולך ביום דרך מצוה ויכול לחזור אחר סוכה בלילה בענין שלא יתבטל ממצתו צריך לחזור אחריה: אבל חייב בסוכה: וחתן כתב הרמב\"ם ז\"ל שהוא פטור כל הז' הוא ושושביניו וכל בני החופה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דשושבינין לא מיקרי עוסקים במצוה וחייבין בכל המצות חוץ מן התפלה ותפילין וחתן אע\"פ שפטור מכל המצות חייב בסוכה שאפר לו לשמוח בסוכה: שומרי העיר ביום פטורים ביום וחייבין בלילה והשומרים בלילה פטורין בלילה וחייבין ביום ושומרי גנות ופרדסין פטורין בין ביום ובין בלילה שאם היה קובע סעודתו לשמור במקום אחד יגנבו לו ממקום אחר הלכך השומר כרי של תבואה שיכול לשמור כולו ממקום אחד חייב לעשות סוכה במקום ששומר:" + ], + [ + "העושה סוכה לעצמו אין צריך לברך על עשייתה אף על גב דגרסינן בירושלמי העושה סוכה לעצמו מברך אקב\"ו לעשות סוכה עשאה לחבירו מברך על עשיית סוכה סמכינן אגמרא דידן דקאמר שא\"צ לברך על עשייתה אבל שהחיינו היה ראוי לברך דתניא העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו נכנס לישב מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו לישב בסוכה אלא דמסדרינן ליה אכסא וזמן של הכוס פוטר גם דסוכה:" + ], + [ + "סדר היום ערבית נכנסין לבית הכנסת וקורין קריאת שמע בברכותיה וחותמין ופרוס ומתפללין ג' ראשונות וג' אחרונות אתה בחרתנו ותתן לנו ה' אלהינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג הסוכות הזה זמן שמחתנו באהבה מקרא קודש והשיאנו וקדיש ואם הוא שבת מזכיר גם של שבת את יום המנוח הזה ואת יום חג הסוכות הזה וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים: ויכולו וברכת מגן אבות בדברו וחותם בשל שבת לבד ומקדש ש\"צ ונפטרין לבתיהם לשלום ואוכלין ושותין בסוכה:" + ], + [ + "סדר הקידוש יין קידוש וסוכה ואחר כך זמן לפי שהזמן חוזר על קידוש היום ועל מצות סוכה והרמב\"ם ז\"ל כתב שצריך לקדש מעומד כדי שיברך קודם עשיית המצוה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל א\"כ לדבריו היה לו לקדש קודם שיכנס בה שמיד בכניסתו הוא עושה המצוה אלא כיון שמצות סוכה היא אכילה והטיול אף אם מברך לאחר שישב מקרי שפיר קודם לעשייתה שמצוה נמשכת כל זמן האכילה וכל זמן ששוהא בתוכה ופירוש בסוכות תשבו תתעכבו כמו וישב העם בקדש (במדבר כא) וכ\"כ מר רב צמח גאון אף על פי שמשנכנס לה צריך לברך כיון שאין לה קבע אלא בישיבה בסעודה ויש קידוש היום וסעודה לפניו סודרין על הכוס והר\"מ מרוטנבורק היה מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא אף בחול משום דתניא נכנס לישב בה מברך הלכך ראוי שתקדם ברכה זו לברכת המוציא מיד אחר הישיבה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב העולם לא נהגו כן כי רגילין כל העם שאין מברכין על הסוכה אם נכנס לטיול ולשינה אלא בשעת אכילה הילכך ראוי לברך תחלה ברכת המוציא קודם שהתחיל הסעודה ואח\"כ מברך על הסוכה:" + ], + [ + "שחרית משכימין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת ומתפללין כמו בערבית ומחזיר ש\"צ התפלה ואחר חזרת התפלה נוטלין הלולב ומברכין עליו על נטילת לולב ושהחיינו וגומרין ההלל וכן בכל ח' ימי החג דכל יום חשוב כי\"ט בפני עצמו כיון שחלוק בקרבנותיו מיום שלפניו ומברכין לגמור ההלל בין צבור בין יחיד והר\"מ מרוטנבורק לא היה מברך אלא לקרות אף כשגומרין אותו לפי שאם יברך לגמור ויחסר אפי' אות אחת הוי ברכה לבטלה וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה אומר שאין לחוש כי לגמור הוא כמו לקרות כדאמרינן גבי ק\"ש ותיקין היו גומרין ופירושו קורין וכיון שגומרין אותו אין מפסיקין בו אלא כדרך שאמרו בק\"ש באמצע הפרק שואל בשלום אביו או רבו ומשיב שלום לכל אדם נכבד שיתן לו שלום ובין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם ואם פסק באמצע ושהה אפילו כדי לגמור את כולו א\"צ לחזור לראש אלא למקום שפסק ותניא בהלל ומגילה אפי' יו\"ד קורין ומתרגמין וסדר קריאתו כתבתיו למעלה בהל' ראש החודש:" + ], + [ + "הלכות לולב
ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ודרשו חכמים פרי עץ הדר זה אתרוג כפות תמרים זה לולב וענף עץ עבות זה הדס וערבי נחל זה ערבה והנני מפרש אותה על סדר המשנה דרך הלולב כשיוצא מן הדקל יוצא כולו עץ אחד כחץ ולאחר שגדל מעט נפתח מעט וכל מה שמוסיף ליגדל נפתחין עליו יותר ואם שהה כאילן עד שנפתח ונתפרדו עליו כשר אפי' לא אגדו אבל אם שהה באילן עד שנפתח הרבה ונתקשה ונעשה כעץ פסול ואם נפרצו עליו פסול פירש\"י שנתלשו בעיקרן מן השדרה והתוספות מפרשים אותו על כפלות העלין שכל אחד כפול וגבו אחד ופניו שנים ואם נפרץ שנחלק בגבו רוב אורך כל עלה ועלה ברוב עלין שבלולב פסול דרך הלולב לאחר שיוצא עלה אחד מיד כשיעור ב' אצבעות יוצא אחר וכן הרבה זה על זה עד שמתכסה כולו בהרבה עלין זה על זה וכל אחד כפול ואם אינן כפולין או שכל עליו כפולין מצדו הא' וצד הב' ערום בלא עלין או שאין לו הרבה עלין זה על זה אלא מכל צד יוצא עלה אחר למטה סמוך לעיקרו ועולה עד ראשו או אפי' היה לו עלין הרבה אלא שאין מכוסין זע\"ז כגון שלא יצא עלה השני עד שכלה כל אורך העלה שלמטה ממנו פסול: לולב שיבש שדרתו או רוב עליו פסול והראב\"ד הכשיר ביבשו רוב עליו ובלבד שתהא התיומת העליונה לחה ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל: ושיעור היבשות פירשו התוספות שיהא נפרך בציפורן והראב\"ד פירש משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו וכן עיקר נקטם ראשו פסול פי' הראב\"ד שנקטמו מהעלין שבראשו עד שחסר מעט מן השדרה ובה\"ע כתב לא שנקטמו קצת מהעלין העליונים אלא שנקטמו ג' עלין העליונים פי' עד השדרה ולא נגע בשדרו וא\"א הרא\"ש ז\"ל פי' דברוב קטימת העלין העליונים מיפסיל נסדק ראשו כשר ואי עביד כהימנק פי' כמו שיש בו ב' ראשים כזה פסול ופירש\"י שתחלת ברייתו היתה כך שיש לו ב' שדראות מחצית עליו לכאן ומחציתם לכאן ולשון נסדק אינו משמע כך דא\"כ היה לו לומר לולב שגדל סדוק כי היכי דאמר לולב דסליק בחד הוצא אלא מיירי שנסדק באמצעיתו עד שנפתח: נחלקה התיומת פסול ופרש\"י ב' עלים העליונים ששם השדרה כלה נחלק זה מזה ונסדק' השדרה עד העלין שלמטה מהם והגאונים מפרשים עליו העליונים שדרכן להיות מחוברין נפרדו זה מזה ברובן עד שנראית בשנים ורי\"ף פירש על כל עלי לולב שהם כפולים וגבן אחד ואם נפרדו פניהם זה מזה ועדיין מחוברים בגבן כשר אבל אם נחלקו בגבן רוב כל עלה ועלה ברוב כל עלין שבלולב פסול וכ\"כ הרמב\"ם וראב\"ד ז\"ל: יש לו כמין קוצין בשדרתו או שנצמת ונכווץ או שעקום אמצעיתו לפניו או לצדדים פסול אבל עקום לאחוריו כשר ואם כפוף בראשו פסול ודוקא כששדרתו כפופ' אבל עליו כפופין בראשו כמו שדרך להיות הרבה לולבין כשר: " + ], + [ + "וענף עץ עבות דרשו חכמים שענפיו מכסין את עציו והיינו הדס והיכי דמי עבות דקיימא תלתא בחד קינא פירוש שיוצאין ג' עלין סמוכין זה לזה בעיגול אחד שאין א' נמוך מחבירו ואם יצאו הרבה בקן א' ונשרו מהם עד שלא נשארו אלא ג' בקן אחד כשר אפילו נשרו רובם כגון שהיו ז' ונשרו מהם ד' ונשארו ג' ואם נשרו רוב העלין של שיעור העבות פסול כתבו הגאונים שצריך שיהא בכל שיעור אורך ההדס עבות ואם לאו פ��ול ובעל העיטור כ' אפי' אין בו רק פ\"א ג' בחד קינא כשר וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל וא\"א הרא\"ש ז\"ל הכריע כדברי הראב\"ד דלמצוה בעינן כל השיעור עבות ולעיכובא ברובו ואפי' אין העבות בראשו: יבשו עליו פסול אבל אם כמשו כשר ושיעור היבשות לר\"י עד שיהא נפרך בצפורן והראב\"ד פירש אפי' אם נפרך בצפורן עם עדיין ירוקין הם כשר שאם ישרו אותם במים יום או יומים יחזרו לכמו שהיו כמישושן וכמראיתן ואינן נקראין יבשין אלא כשילבינו פניהן שאז אפילו אם ישרו אותם כמים לא יחזרו לכמו שהיו ואם יבשו רוב עליו ונשארו בו ג' בדי עלי לחין כשר והוא שישארו הלחין בראשו י\"מ שבג' בדין של העבות ישאר בכל אחד בראשו ג' עלין בחד קינא וא\"א ז\"ל פירש אפי' אם מהג' שבחד קינא יבשו שנים ולא נשאר בהם רק אחד לח כשר והוא שישאר בראש הבד פירוש כי ג' עלין של הקן האחד יוצא מכאן ואחד יוצא מכאן והשלישי מורכב על שניהם והוא הנקרא ראשו ובו תלוי ההדור ולכן צריך שישאר אותו לח והראב\"ד כתב אם יבשו כולם ונשארו שלשה בדין כמושין פסול שאין מציל מידי יבש אלא הלח ההדור ולא נהירא לאדוני אבי הרא\"ש זכרונו לברכה דכיון דכמוש כשר הוא הדין נמי אפילו יבש כולו ונשארו ג' בדים כמושין כשר נקטם ראשו כשר אפילו אם לא עלתה בו תמרים הלכך אם יבש בראשו כשר דלא גרע מנקטם: היו ענביו מרובים מעליו ירוקות כשר שהם ממראיו ואם הם אדומות או שחורות פסול ואין ממעטין אותם בי\"ט ואם מיעטן כשר:" + ], + [ + "וערבי נחל דרשו חכמים שעלה שלה משוך כנחל וזה סימנה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק לגמרי וצפצפה פסולה וזה סימנה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה אינה חלק ודוקא שפגימותיה הולכות נכחן ויש להם ב' עוקצין כמסמר אבל יש מין ערבה שקנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה אינה חלק לגמרי אלא שדומה למגל שפגימותיה עקומות ונוטות לצד אחד והיא כשירה ואם יבשו או נשרו רוב עליה או שנקטם ראש' פסולה אבל כמושה או נשרו מיעוט עליה כשירה וכ' בעל העיטור מסתברא אפי' לא נשתייר אלא עלה אחד בבד א' כשירה ולחומרא בעינן כהדס ומלשון א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה דבעינן שישאר רוב והגדילה על ההרים פי' שלא על המים כשירה ורוב המפרשים פירשו שלכתחלה צריך לחזור אחר הגדילה על המים אלא שבדיעבד יצא אף בגדילה על ההרים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ' דלכתחלה יוצא בשל הרים וכן נראה מדברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב ערבי נחל האמורין בתורה אין כל דבר הגדל על הנחל כשר אלא מין ידוע הנקרא ערבי נחל ורוב מין זה גדל בנחל אפילו גדל במדבר או בהרים כשר:" + ], + [ + "פרי עץ הדר דרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה והיינו אתרוג: ואם הוא יבש פסול שיעור היבשות פירש הראב\"ד הוא כשתכלה הליחה ואינו מוציא שום ליחה כי הליחה לפרי כמו הדם לבשר החי שכל זמן שהוא לח יוציא ליחה או מדוחק הסכין או מסחיטתו אבל לאחר שיבש לא יוציא ליחה אלא שהבדיקה שלו קשה לפי שאי אפשר לסוחטו או לחותכו אבל כיון שנקב שאין בו חסרון כשר יכול להעביר בו מחט או חוט ואם יש בו ליחה יראה בחוט: ניקב וחסר כל שהוא פסול אפי' אין הנקב מפולש אבל אם אינו חסר כלום כל זמן שאין הנקב כאיסר כשר ומשכחת נקב רחב בלא חסרון כגון שתחב יתד עב ונקב בענין שלא חסר כלום וה\"מ שאין הנקב מפולש אבל אם הנקב מפולש או כאיסר פסול אע\"פ שאינו חסר ואם ניקב עד הזרע שגרעיניו בתוכו חשוב כמפולש לפסול אפי' בפחות מכאיסר ור\"ח פי' דאפי' נקב שיש בו חסרון אינו פוסל אלא בכאיסר או מפולש וכן כתב ה\"ר ישעיה ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: אתרוג שנימוק כל בשרו בפנים וקליפתו החיצונה קיימת וחדרי הזרע קיימין בפנים מבעיא ולא איפשיטא ודעת רי\"ף להקל ויש מחמירין והכי מסתבר כיון דספיקא דאורייתא הוא: ואם נסדק כולו מראשו לסופו ואפי' אינו חסר כלום פסול אבל אם נשאר בו שיור למעלה ולמטה אפי' כל שהוא כשר: נקלף ממנו קליפה דקה בענין שלא חסר מבשרו כלום מחלק תלמודא בין כולו למקצתו ופירש\"י בכולו כשר במקצתו פסול ולפי זה הוא פסול החוזר להכשירו שאם נקלף מקצתו וקלף השאר כשר ור\"ח פי' איפכא כולו פסול אפילו לא נשתנה מראיו מקצתו כשר ואפי' אם לא נשתייר בו אלא כסלע ומיהו פי' הראב\"ד שמקום הקלף הוא ממראה גוון האתרוג אבל אם הוא משונה ממראה האתרוג אם הוא במקום א' נפסל ברובו ואם הוא בב' או בג' מקומות פסול אפי' במיעוטו ואם הוא בחוטמו אפילו כל שהוא פסול כדין חזזית: ניטלה פיטמתו והוא הפרח שבראשו לפי' ה\"ר יעקב בר יקר פסול אבל ניטל עוקצו כשר בכל ענין. ולפי' הר\"י הלוי ניטלה פיטמתו כשר בכל ענין וניטלה עוקצו אם ניטל מה שחוץ לגומא לבד כשר ואם ניטל מעיקרו וניכר מקומו שהוא חסר פסול: ור\"ח פוסל בשניהם וכ\"כ רי\"ף והרמב\"ם ז\"ל וכ' אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל וכן נהינינן לפסול בשניהם ודוקא כשהיתה לו פיטמה ונטלה אבל יש אתרוגים שלא היה להם פיטמות מעולם ואין נפסלים בכך וכן דוקא כשניטל העוקץ ולא נשאר ממנו כלל באתרוג אבל נשאר ממנו כל שהוא כשר: עלתה בו חזזית והוא כמו אבעבועות ויש בו ממש שמקומו ניכר במישוש שהוא גבוה מן האתרוג אם הוא במקום אחד אינו פוסל אלא ברובו ואם הוא בב' או בג' מקומות אפי' במיעוטו פסול: וכתב הרי\"ץ גיאות אפי' אם הב' או הג' מקומות במיעוטו של צד א' פסול אבל הראב\"ד כתב דוקא שנתפזר הגימור ברובו אע\"פ שבשטח החברבורות הוא מיעוט אבל במיעוטו כגון שכולם מצד אחד של אתרוג כשר ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם הוא מחצה על מחצה במקום א' כתב אחי ה\"ר יחיאל ז\"ל כיון שהוא בידי אדם אפשר לצמצם וכשר כמו פרוץ כעומד אבל הראב\"ד כ' כל הפסולים שפוסלין ברובן מחצה על מחצה נמי פסול שאי אפשר לצמצם דבעינן רוב הנראה לעינים ומחוטמו ואילך היינו ממקום שמתחיל לשפע על הפיטמא פוסל חזזית וכל שינוי מראות בכל שהוא וכ' הראב\"ד ה\"ה נמי יבש פסול שם בכל שהוא ואם עלתה בו חזזית בענין שפסול או שהוא מנומר אם כשקולפו חוזר למראה האתרוג כשר וזה פסול החוזר להכשירו: נפל עליו מים בתלוש ותפח או סרה והוא יותר מתפוח שיש בו קצת ריח רע או שהוא כבוש בחומץ או מבושל או מנומר פסול ואם הוא שחור או לבן במקום א' פסול ברובו בב' או בג' מקומות דינו כחזזית ליפסל אפי' במיעוטו והא דשחור פסול דוקא בארצות הרחוקים מארץ כוש שהוא שינוי להם אבל הסמוכים לכוש ורגילים באתרוגים שחורים אתרוג שחור שהובא לשם מכוש כשר אבל הגדל שם פסול כיון שאין דרכו לגדל שם: העגול ככדור פסול גדלו בדפוס ועשאו כצורה אחרת שאינו מצורת האתרוג פסול אבל אם עשאו כצורת אתרוג אפילו עשאו דפי דפי חשיב שפיר צורתו וכשר: התיום שגדלו שנים דבוקים זה בזה כשר ובספר המצות פסל תיום: הירוק שדומה לעשבי השדה פסול אבל אם הוא ירוק וכשמשהים אותו חוזר למראה אתרוג כשר: שיעור אתרוג קטן פחות מכביצה פסול אבל אם הוא כביצה אפילו אם הוא בוסר שעדיין לא נגמר פריו כשר ובגדול אפילו הוא גדול הרבה שצריך לאוחזו בשתי ידיו כשר:" + ], + [ + "כל הד' מינין פסולין בגזול בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ובשאול ובשל עיר הנדחת ואשירה של ישראל פסול אבל של עו\"ג לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא מיום ראשון ואילך דלא בעינן לכם וכל הפסולין כמו שפסולין בראשון כך פסולין כל שבעת הימים חוץ משאול שמותר מיום ראשון ואילך וכן חסר מותר מיום ראשון ואילך הלכך ניקב או שנקבוהו עכברים מותר מיום ראשון ואילך אם נשאר בו כשיעור ובהלכות גדולות פסל אם נקבוהו עכברים כל ז' ימים משום דמאיס אע\"ג דניקב כשר וכ\"כ רב נטרונאי גאון ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל לא חילק ואפילו לכתחלה מותר לאכול ממנו רק שישאיר ממנו שיעור כדי לצאת בו ולדידן חשוב יום שני כמו יום ראשון אבל כל שאר הפסולין פסולין כל ז' הימים והרי\"ץ גיאת כתב כל הפסולים אינן פסולין אלא בראשון אבל משם ואילך לא שנא גזול ול\"ש שאר פסולין כולם כשרים וכ\"כ בעל העיטור וה\"ר יונה וא\"א הרא\"ש כתב כסברא ראשונה וכל הפסולים מחמת מום אם הוא שעת הדחק שאין נמצא כשר כשרים ויכול לברך עליהם והראב\"ד כ' שלא יברך עליהם אלא יאחזם בידו שלא תשתכח תורת לולב ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל הכשיר לולב יבש בשעת הדחק ולא שאר מינין ולא נראה דמ\"ש זה מזה:" + ], + [ + "שיעור הדס וערבה שני טפחים וחצי שהן י' גודלים ושדרה של לולב לבד מעלין העולין למעלה מהשדרה צריך שיהא יוצא למעלה מההדס טפח חסר שתות ואם ירצה יוסיף עליהם כל מה שירצה שאין להם שיעור למעלה:" + ], + [ + "מצות ד' מינין שיטול כל אחד וא' מישראל לולב אחד וב' ערבות שלימות וג' הדסין אפי' שלשתן קטומים בראשיהן והרמב\"ם ז\"ל הכשיר גם בערבה קטומה ולא נהירא ויעשה מהדם והערבה והלולב אגודה אחת אע\"ג דקי\"ל לולב א\"צ אגד מצוה לאגדו משום נוי וכיון שאין חובה לאגדו אפילו אגדו במין אחר שפיר דמי ומשום חציצה נמי ליכא אע\"ג שהקשר מפסיק בין ידו ללולב דכיון שהוא לנאותו אינו חוצץ וכן מין במינו אינו חוצץ הלכך אם נשרו מעלי הלולב או מעלי ההדס ונשארו בתוך האגודה בענין שמפסיק אין לחוש ורש\"י פי' אע\"ג דא\"צ אגד מ\"מ לכתחילה חובה לאגדו משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ואם לא אגדו מאתמול או שהותר אגודו בי\"ט א\"א לאגדו בקשר גמור אלא אוגדו באגודה של ירק שכורך האגודה סביב ותוחב ראש האגודה לתוכה בלא קשירה ויטול האגודה בידו הימנית ויהיו ראשיהם למעלה ועיקריהם למטה והאתרוג בידו השמאלית ואף אם הוא איטר יד ימינו יטול האתרוג בשמאל כל אדם שהוא ימינו וכשיטול הלולב בידו קודם שיטול האתרוג יברך על נטילת לולב ושהחיינו כדי שיברך קודם לעשייתו שאילו יטול ארבעתן קודם שיברך נמצא שכבר יצא קודם לעשייתו ושכיון שהגביה יצא או יהפוך הלולב או האתרוג עד שיברך ונמצא שלא יצא כיון שלא נטלו דרך גדילתו אי נמי יכוין שלא לצאת עד שיברך והרמב\"ם ז\"ל כתב שיברך קודם שיטלנו בידו ול\"נ לר\"י וי\"א כיון שלא נענעו ועדיין יש לו לתפסו בידו אע\"פ שאינו מעכב קרינן ביה שפיר קודם לעשייתו וטוב לעשות באחד מן הדרכים שכתבתי ולא יברך שהחיינו בשעת עשייתו ולקיחה ע\"י דבר אחר שמה לקיחה הלכך אפילו עשה בית יד נתן בו הלולב ונטלו שפיר דמי אפילו כל הלולב חוץ מידו ובלבד שיהא דרך כבוד אבל אם אינו דרך כבוד כגון שנתנו בכלי ונטלו לא יצא וינענע בשעה שמברך וכן ינענע בשעת קריאת ההלל בהודו בכל פעם שמחזירין אותו הקהל וכן באנא ה' הושיעה נא אבל לא באנא ה' הצליחה נא וכן ינענע בהודו שבסוף המזמור והניענוע הוא שמו��יך ידו מכנגדו להלאה וינענע שם ג\"פ בהולכה וג\"פ בהובאה ואח\"כ מטה ידו לצד צפון ועושה כן ג\"פ וכן לצד דרום וכן לצד מערב ומעלה ידו למעלה ועושה כן ג\"פ ומורידה לצד מטה ועושה כך ג\"פ סך הכל ל\"ו פעמים וב\"ה כ' וניענוע דרבנן ואזלינן ביה לקולא וא\"צ לכל רוח ג\"פ הולכה וג\"פ הובאה אלא בין הולכה והובאה ג\"פ לכל רוח וכ' עוד מנהג אבותינו מוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו והמושל בב' מושל בד' והמוליך לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא וא\"א ז\"ל כתב והעולם לא נהגו כן אלא מוליכין לד' רוחות ומנהג כשר הוא הקצרה יד ימיננו להודות למי שד' רוחות שלו ומנהג אחר הוא חיצוני והראשון שהנהיג כן היה נראה לו שהמוליך ומביא לד' הרוחות נראה כמו שהעו\"ג עושין והבל הוא דאדרבא כשמוליך ומביא לשתי רוחות ואחר כך מעלה ומוריד נראה כו' שיש לו ארבע קצוות אבל כשמוליך ומביא לד' רוחות ואח\"כ מעלה ומוריד יש לו שש קצוות ע\"כ כתב ב\"ה הולכה והובאה הוא הנענוע וא\"צ נענוע שדרה ועלין וכ\"כ גאון ז\"ל שא\"צ נענוע שדרה ועלין שלא אמרו אלא כדרך שאמרו בתנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד ואלו הד' מינין מעכבין זה את זה שאם חסר לו אחד מהן לא יברך על הנמצאים בידו אבל אם יש לו כולם אפילו לא נטלן ביחד אלא נטלן זה אחר זה יצא ובלבד שיהו כולם לפניו ויטול הלולב תחלה חסר לו אחד מן המינין לא יקח מין אחר במקומו ולא יפחות מהן ולא יוסיף עליהן מין אחר אפי' אם לא יאגדנו עמהם אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב איכא בל תוסיף אבל מאותם ד' המינין יכול להוסיף עליהם ובהדס שוטה שאינו עבות נחלקו בו הגאונים אם הוא מין הדס ויכול להוסיף אותו אם לאו בהלכות גדולות כתב הדס שוטה אפי' בהדי אסא אחריני פסול ורב נטרונאי כתב אם יכול לעשותו כולו עבות מצוה מן המובחר ואם אינו מוצא אלא ג' הדס עבות ממלא אותו הדס שוטה ושפיר דמי וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב רב עמרם נהגו במקומינו במתיבתא מכמה דורות שלא לפחות מששים ושמונה ערבות כמנין לולב ויש מוסיפים עד שבעים כמנין הפרים:" + ], + [ + "מצות לולב ביום ולא בלילה וכל היום כשר לנטילת לולב שאם לא נטלו שחרית יטלנו ערבית ומ\"מ זריזין מקדימין למצות ונוטלין אותו בבוקר שמצותו מעלות השחר ועיקר מצותו בשעת ההלל ואם צריך לילך בדרך ואינו יכול להמתין נוטלו מיד קודם שילך ובלבד שיעלה עמוד השחר וקורא ההלל בלא לולב והמדקדק במעשיו יעשה כאנשי ירושלים שהיה אדם יוצא מביתו ולולבו בידו היה קורא ק\"ש ומתפלל לולבו בידו אע\"פ שאסור לאחוז בידו ספר תורה ותפילין בשעת תפלה שמא יתבטל מכוונתו שאני הכא כיון שדבר מצוה הוא לא חיישינן שמא יתבטל מכוונתו קורא בתורה ונושא כפיו מניחו על גבי קרקע לנחם אבלים ולבקר חולים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו או ביד עבדו ואסור לאכלו קודם שיטלנו שכח ואכל קודם שנטלו והוא על שולחנו ביום הראשון שהוא מן התורה יפסיק אפילו אם יש שעות ביום ליטלו אחר שיאכל ומיום ראשון ואילך אם יש שהות ביום לא יפסיק ואם לאו יפסיק:" + ], + [ + "אתרוג של מצוה מותר להריח בו שעיקרו לאכילה ומזה לבד הוקצה ולא מלהריח והמריח בו כתב רבי' שמחה שאין לו לברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות דעיקרו לאו לריח עבידי ואבי\"ה כתב שיש לו לברך הדס של מצוה אסור להריח בו שעיקרו אינו אלא להריח ומזה הוקצה:" + ], + [ + "מקבלת אשה מיד בנה או מיד בעלה הלולב ומ��זירתו למים ביום טוב ותוסיף עליו אם צריך ובלבד שלא תחליף המים ובחול המועד מצוה להחליפם כדי שישאר לח והדור:" + ], + [ + "עו\"ג שהביא לולב לישראל בי\"ט מחוץ לתחום כתב הרשב\"א שמותר ליטלו שלא אסרו חכמים דבר שהובא מחוץ לתחום אלא לאותו שהובא בשבילו ואפילו הוא מותר לטלטלו ולא אסרוהו אלא באכילה ובהנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו:" + ], + [ + "קנה אתרוג שראוי לצאת בו ומצא אחר נאה ממנו מצוה להוסיף עד שליש בדמי הראשון כדי להחליפו ביותר נאה:" + ], + [ + "קטן היודע לנענע הלולב אביו צריך לקנות לו לולב כדי לחנכו במצות:" + ], + [ + "מן התורה לולב ניטל במקדש כל ז' וחוץ למקדש רק יום ראשון וחכמים תקנו שיהא ניטל בכל מקום כל ז' ימים אבל בשבת אינו ניטל בכל מקום לא שנא אם חל יום ראשון בשבת או אחד משאר הימים הלכך ביום ראשון שהוא מן התורה אין אדם יוצא בלולב של חבירו אא\"כ יתננו לו במתנה גמורה דדרשי' ולקחתם לכם ביום הראשון משלכם אבל אם נתנו לו במתנה ע\"מ להחזירו לו אחר כך הוא מתנה ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה ע\"מ להחזיר לו במתנה אבל אם אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח\"כ תחזירהו לי לא יצא וצריך שיחזירנו לו אח\"כ לקיים תנאו אבל אם לא החזירהו אח\"כ הרי לא קיים תנאו ונמצאת המתנה בטילה למפרע ולא יצא ואפי' נאנס מידו בענין שאינו יכול להחזירו ורוצה להחזיר לו דמיו לא יצא ואפי' נתנו לו סתם ולא פירש ע\"מ שתחזירהו לי מסתמא דעתו שיחזירנו לו כיון שצריך לצאת בו ואם לא החזירהו לו לא יצא ומיהו אפי' לא החזירו לדיו אלא לאחר ואחר לאחר והאחרון מחזירו לבעליו יצא וי\"א שא\"צ להחזירו לו אא\"כ כפל תנאו שאומר לו הרי הוא לך במתנה ע\"מ שתחזירהו לי ואם לא תחזירהו לי לא ליהוי מתנה שאם לא כפל תנאו הוי תנאה דהיינו החזרה בטל ומעשה דהיינו המתנה קיים ויצא בו אפי' לא החזיר לו אבל לפי מה שכתב דאפי' בסתמא צריך להחזירו לו כ\"ש אם התנה ולא כפל ומטעם זה דבעינן משלכם לא ליקני איניש לולבא לקטן ביומא קמא דקטן מקני קני אקנויי לא מקני ונמצא שאין א' יכול לצאת בו אחר הגיע לידו: אחין או שותפין שיש להן אתרוג בשותפות אם יכול אחד מהן לאכלו ואין חבירו מקפיד עליו יוצא בו דחשיב כשלו ואם לאו לא יצא שאין השותפין יכולין לצאת באתרוג המשותף עד שיתן לו חבירו חלקו במתנה ומה שנוהגין במקום שאין אתרוג מצוי שכל הקהל קונין אתרוג בשותפות ויוצאין בו פירשב\"ם שכיון שקנאוהו כדי לצאת בו מסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנין חלקם לכל מי שנוטל לצאת בו ע\"מ שיחזירהו להם כיון דבענין אחר אין יכולין לצאת בו: תשובה לרב שרירא מקום שאין אתרוג ולולב מצויין וגובים מהקהל מכל א' וא' וקונין ונוטלו חזן הכנסת בידו בשעת ההלל ומברך עליו ונותנו לזקנים ומברכין עליו ושוב נוטלו כל אחד מחבירו עד שמברכין עליו כל הקהל יצאו ידי חובתן או לא והשיב ודאי בשאר ימות החג מיום ב' והלאה יצאו ידי חובתן באותו לולב אבל ביום הראשון צריך כל א' לולב שלו וכן ראוי שתעשו להיות קונין הלולב לא' מן הצבור או שיקחנו מממונו או שיתנו הדמים לחזן במתנה והוא יקנהו לעצמו ובי\"ט הראשון יתנו במתנה לא' מן הזקנים וכל אחד יתנהו לחבירו במתנה עד שיבא ליד כולם ובאשכנז ובצרפת נוהגים כרשב\"ם:" + ], + [ + "ואחר שגמרו ההלל אומר קדיש שלם ומוציאין שני ספרים בא' קורין שור או כשב בפ' אמור ובב' קורא המפטיר קרבנות המוספין ובחמשה עשר יום לחודש הזה ומפטיר בזכריה הנה יום בא ומחזיר הדפרים ואומר קדיש ומתפללין הצבור מוסף ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום באמצע אתה בחרתנו ומפני חטאינו את מוסף יום חג הסוכות הזה וכו' כאמור ובחמשה עשר יום לחדש הזה וכו' ומחזיר ש\"צ התפלה ואומר קדיש:" + ], + [ + "ואחר כן אומר הושענות ויש שאין אומרין קדיש קודם הושענא ונוהגין להקיף כתיבה פעם א' בכל יום ומעלין ס\"ת על התיבה כשמקיפין אותה וביום השביעי מקיפין אותה ז' פעמים זכר למקדש דתנן בכל יום מקיפין המזבח פעם אחד וביום השביעי ז\"פ ואומר אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא: אני והו שני שמות של ע\"ב ומה שמזכירין אלו השנים על שם עמו אנכי בצרה וכתיב ואני בתוך הגולה והוא אסור בזיקים כביכול. וגם אני והו בגי' אנא ה' וירוש' איתא זכר ליריחו ורב סעדיה כתב שמקיפין מיד אחר קריאת ההפטרה בעוד הספר על התיבה ומנהג טוב הוא כדי שלא להוציא הספר שלא לצורך כיון שאין קורין בו אלא שאין נוהגין כן וסדר הקפה כ' רב האי בכל יום ב\"פ א' לימינו וא' לשמאלו וביום הז' ג\"פ לימינו וג\"פ לשמאלו ואחד לימינו ואין נוהגין כן עתה אלא בכל יום אחד לימינו ובשבת אין מקיפין כ' רש\"י דאף בחול מי שאין לו לולב לא יקיף כמו בשבת שאין מקיפין כיון שאין לו לולב וכ' רב שרירא גאון שאין לומר הושענא בשבת מפני התינוקות שישמעו שאומרים בשבת כמו בחול וילכו גם ליטול הלולב אבל כשאין אומרים הושענא מתברר להם. ונראה דכיון שאין מקיפין בשבת מתברר להם במה שאין מקיפין וא\"צ למנוע מלומר הושענא וכ\"כ ב\"ה ואומר קדיש ונפטרין לבתיהם:" + ], + [ + "למנחה מתפללין כמו ביוצר וכן בערבית כמו בליל ראשון ובקידוש של ליל ב' אומר קידוש וזמן אחריו מיד ואח\"כ סוכה דזמן לא קאי אלא אקידוש ולא אסוכה דאף אם יום ראשון חול יצא בזמן דסוכה הלכך צריך שלא להפסיק בסוכה בין קידוש לזמן. ואבי העזרי כתב שאף בליל ב' יש לומר זמן באחרונה כמו יקנה\"ז אע\"פ שהזמן אינו חוזר על ההבדלה וא\"א ז\"ל הסכים לסברא ראשונה:" + ], + [ + "וביום ב' מתפללין כמו בראשון ונוטלין לולב ומברכין על נטילת לולב וכן כל שבעה אבל לענין זמן בי\"ט ב' נחלקו בו ה\"ר שלמה בר שמשון כתב שאין לאומרו דממ\"נ יצא בזמן שאמר בראשון אף אם הוא חול דלא גרע מאילו אמרו בשעת עשייה שיצא ולא דמי לזמן דקידוש שאומר בליל ב' שאותו הוא בשביל היום ולא בשביל הסוכה וכ\"כ רש\"י ור\"י וי\"א שצריך לאומרו משום שלא תקנו זמן אלא או בשעת עשייה או בשעת נטיה ואם היה אתמול חול א\"כ לא היה לא שעת עשייה ולא שעת נטילה הלכך לא יצא בזמן של אתמול וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברא הראשונה וכן נוהגין באשכנז ומיהו נראה שאם חל יום ראשון בשבת שצריך לאומרו בשני כיון שלא אמרו בראשון: ומוציאין ב' ספרים וקורין בא' כמו אתמול ומפטיר קורא ג\"כ כמו אתמול ומפטיר במלכים ויקהלו עד בהוציאו אותם מארץ מצרים ומחזירין הספרים למקומן ואומר קדיש ומתפללין מוסף כמו אתמול ואומר קרבנות המוספין ובחמשה עשר כמו אתמול ומכאן קשה למנהג טוליטולה שאומרים ביום הב' הושיענו בחגיגת יום ב' דכיון שעשינו אותו קודש היאך נעשנו חול לומר יום שני:" + ], + [ + "בחול המועד מתפללין ערבית שחרית ומנחה כדרכן ואומר יעלה ויבא בעבודה ולמעלה בהל' פסח כתבתי אם יש להזכיר בו יום מקרא קודש הזה ונוטלין הלולב ומברכין עליו וגומרין ההלל ומקיפין התיבה בכל יום חוץ מבשבת ומוציאין ס\"ת וקורין בו ד' בקרבנות החג שבפנחס ורבו הדיעות בסדר קריאתן והעיקר כך הוא שביום הא' של ח\"ה קורא כהן וביום הב' ולוי וביום הג' וישראל חוזר וקורא וביום הג' והד' קורא ספיקא דיומא שהוא וביום הב' וביום הג' ובשני קורא כהן וביום הג' ולוי וביום הד' וישראל חוזר וקורא וביום הרביעי והרביעי חוזר וקורא וביום הג' וביום הד' וכן כל הימים עד יום שביעי והוא בכלל ומחזיר ס\"ת למקומו ומתפללין תפלת מוסף ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום באמצע אתה בחרתנו ומפני חטאינו ואומר קדיש ואומרים בכל יום בקרבנות המוספין ספיקא דיומא ביום הא' אומר כאמור וביום הב' פרים בני בקר שנים עשר ואילים שנים כבשים בני שנה ארבע עשר תמימים וביום הג' פרים עשתי עשר וגו' ובשני אומר וביום הג' וביום הד' וכן בכל יום וסימן שלא תטעה לעולם הפרים והימים ביחד הם י\"ד ושבת שכח\"ה ערבית שחרית ומנחה מתפללין כדרכן ואומר יעלה ויבא בעבודה ובמוסף ג' ראשונות וג' אחרונות אתה בחרתנו וקדושת היום באמצע וכולל עמו השבת לומר את יום המנוחה הזה ואת יום חג הסוכות הזה וחותם מקדש השבת ישראל והזמנים ומוציאין שני ספרים וקורין בא' ז' בפרשת כי תשא ראה אתה אומר אלי ומפטיר קורא קרבנות של ספיקא דיומא לפי מה שהוא היום ומפטיר ביחזקאל ביום בא גוג ולמעלה בהלכות פסח כתבתי למה מפטירין כך:" + ], + [ + "ביום חמישי של חול המועד שהוא הושענא רבה נוהגין שמרבין מזמורים כמו בי\"ט ואומר קדושה רבה במוסף ומרבים קצת בנרות כמו בי\"ה לפי שבחג נדונין על המים והכל הולך אחר החתום וכל חיי אדם תלויין במים ויש נוהגין להתיר בו אגדו של לולבו סמך לדבר דכתיב כפת חסר ו' פי' ו' ימים יהיה כפות ולא יותר ומקיפין ז\"פ ומרבים תחנונים על המים ונוטלין ערבה זכר למקדש שהיו מקיפין בו ביום בערבה ופליגי בה רבי יוחנן אמר יסוד נביאים הוא פי' נביאים אחרונים הני זכריה ומלאכי יסדום ולכך מברכין עליה ור' יהושע אומר מנהג נביאים היא פירוש מנהג בעלמא שנהגו כך ואין מברכין עליה ופסק רי\"ף שאין לברך עליה דאסיקנא איכו הוה קאי קמיה דר\"א בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ואמנהג לא מברכינן ובעל העיטור כתב הא דלא בריך ר\"א משום דיחיד הוא ויחיד אינו קובע ברכה לעצמו אבל צבור ודאי מברכין ורב שמואל בן חפני פסק כר' יוחנן שמברכין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ונהגו כרי\"ף כתב גאון שיעור החבוט ב\"פ בתפלת מוסף של יום ז' לפי שבתפלת התמיד אנו נוטלין הלולב ובתפלת המוסף של יום ההוא אנו נוטלין הערבה בפני עצמה ורש\"י פי' חבוט (ונוהגים לכבות הנרות עם ההושענות לשמחה) לשון ניענוע והרמב\"ם ז\"ל כתב חובט בה על הקרקע או על הכלי ב\"פ או ג' וכ\"כ הרי\"ץ גיאת וערבה זו צריכה שיעור וכמה שיעורה רב נחמן אמר ג' בדי עלין לחין ורב ששת אומר אפי' עלה אחת בבד אחד והלכתא כרב ששת אלא שכתב רב האי שמכוער הדבר עלה אחת בבד אחד ואינה ניטלת אלא בפני עצמו פי' שלא יאגד ד\"א עמה אבל יש לו בידו ד\"א אין לחוש ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אפי' אם הגביה אותה ב\"פ אחת לשם לולב ואחת לשם ערבה ורב נחמן אומר אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אם הגביה אותה ב\"פ ופסק הרמב\"ם ז\"ל דאין אדם יוצא בה ואבי העזרי פסק שיוצא בה ולזה הסכים א\"א ז\"ל:" + ], + [ + "��תרוג בשביעי אסור שהרי הוקצה לכל הז' ואפי' נפסל אסור כל ז' הימים ובשמיני עצרת מותר ולדידן דאית לן תרי יומי בשמיני ספק ז' אסור אבל בט' ספק שמיני מותר וכתב ה\"ר פרץ שאם חל י\"ט האחרון של חג באחד בשבת שאסור אף בט' אע\"ג דקי\"ל שמותר בט' היינו בשאר ימים אבל הכא אסור משום הכנה דכיון דשבת לפניו אין שבת מכינה לי\"ט ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל דלא שייך ביה הכנה וכן נוהגין בה היתר: הפריש ז' אתרוגים לז' ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר אבל ביומו אסור שהוקצה לכל אותו היום:" + ], + [ + "אע\"פ שגמר סעודתו ביום ז' לא יסתור סוכתו שמא יזדמן לו סעודה אחר כך ויצטרך לאכול בה ומוציא הכלים ממנה מן המנחה ולמעלה ומתקן הבית לכבוד י\"ט האחרון ואם רוצה לאכול בה בשמיני צריך לפחות בה מקום ד' על ד' לעשות היכר שאנו יושבין בה שלא לשם מצות סוכה שלא יהא נראה כמוסיף וזהו דוקא לבני א\"י שאין צריכין לישב בה בח' ויום ז' הוא להם חול הלכך יכולין לסותרה ולפחות בה אבל אנו שצריכין לישב בה בח' מפני שהוא י\"ט ומה יעשה להכירא אם היא קטנה שאסור להניח בה הנר יניחנו בה ובזה יש הכירא ואם גדולה היא שמותר להניח בה הנר יניח בתוכה כלי המאכל שאין אסורין להניחם בתוכה:" + ], + [ + "סוכה ונויה אסורין גם בח' ולדידן גם בט' שהוא ספק ח' כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וכדמקלע שבת במוצאי י\"ט האחרון של חג נוהגין שלא להסתפק מנויי סוכה עד מוצאי שבת ונראה דשרי:" + ], + [ + "ליל ח' ערבית מתפללין ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת ביום באמצע ואומר ותתן לנו את יום שמיני חג עצרת הזה ומקדש בב\"ה ונפטרין לבתיהם לשלום ואוכלין בסוכה מפני שהוא ספק שביעי ואין מברכין על ישיבתה שא\"כ היינו עושין אותו חול אלא שאנו יושבין בה מספק ולא שייך בישיבתו בה לומר היאך נעשנו חול שכך דרך בני אדם לפעמים לישב בצל סוכה אפילו שלא לשם מצות סוכה ומקדשים ואומרים זמן וכן למחר יושבין בה עד לאחר הסעודה ויש נוהגין שלא לישן בה בליל שמיני וביום השמיני יושבין בה ואינו מנהג בבקר משכימין לב\"ה ומתפללים יוצר כמו בערבית וגומרין ההלל ומוציאין שני ספרים וקורין באחד ה' בראה כל הבכור ואם הוא שבת קורין שבעה ומתחילין עשר תעשר ויש שמתחילין לעולם עשר תעשר לפי שהוא זמן אסיפה ומתנות עניים והמפטיר קורא בשני ביום השמיני עצרת עד סוף הסדר ומפטיר במלכים ויהי ככלות שלמה ומחזיר הספרים ואומר קדיש ומכריז משיב הרוח ומוריד הגשם ואין פוסקין כדלעיל בתפלת החול:" + ], + [ + "ליל תשיעי מתפללין כמו בליל שלפניו ומקדשין ואומרים זמן ולמחר מתפללין כמו ביום שלפניו ומוציאין ג' ספרים וקורין בא' וזאת הברכה והמפטיר קורא בשני כמו אתמול ומפטיר במלכים ויעמוד שלמה לפני ה' ובירושלים יש שמפטירין ויהי אחרי מות משה והכי מנהגינו ובשלישי מתחיל בראשית וקורין אותו ש\"ת לפי שמסיימין בו התורה וראוי לשמוח בסיומה ורגילין להתחיל מיד בראשית כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד ומרבין בפיוטים כמו אשר בגלל אבות ויש מקומות שמוציאין כל הספרים ואומרים על כל אחד ואחד פיוט כל מקום לפי מנהגו ונוהגין באשכנז שהמסיים והמתחיל נודרין נדבות וקוראין לכל מרעיהן ועושין משתה ושמחה וי\"ט לסיומה של תורה ולהתחלתה ולמוצאי י\"ט מבדילין בתפלה וכן על הכוס כדרך שמבדילין במוצאי שבת אלא שאין מברכין ��ל הנר ולא על הבשמי':" + ], + [ + "הלכות חנוכה
מאי חנוכה דתניא בכ\"ה בכסליו יומי חנוכה תמניא איגון דלא למספד בהון ודלא למגזר בהון תענית שכשנכנסו עו\"ג בהיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה יד מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך א' של שמן שהיה חתום בחותמו של כ\"ג ולא היה בו אלא כדי להדליק יום א' ונעשה בו נס והדליקו בו ח' ימים לשנה אחרת קבעום ח' י\"ט בהלל ובהודאה פי' לומר בהן הלל ולהודות לומר בו על הנסים בהודאה אבל מותרין הן בעשיית המלאכה ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות ואין להקל להן: וגם אם יש מקומות שנוהגין איסור בכל היום אין להקל להן משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם וקראום חנוכה חנו בכ\"ה והיה אומר הר\"מ מרוטנבורק ז\"ל שרבוי הסעודה שמרבים בהם הן סעודת הרשות שלא קבעו אלא להלל ולהודות ולא משתה ושמחה אין מספידין בהם אלא לחכם בפניו ולעיל בלכות ר\"ח כתבתי אם יש לומר בהן צידוק הדין: " + ], + [ + "ויען כי אירע הנס בנרות תקנוה להדליק נרות בכל לילה כדי להזכיר הנס וצריך כל אדם ליזהר בהן מאד ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק והזהיר בהן יהיו לו בנים ת\"ח וכמה נרות הם בליל א' מדליק א' מכאן ואילך מוסיף והולך א' בכל לילה עד שבאחרונה יהיו שמנה ואפילו אם רבים בני הבית לא יעשה יותר. נר שיש לו ב' פיות עולה בשביל שנים כגון מליל א' ואילך ואם מילא קערה שמן והקיפה פתילות אם כפה עליה כלי כל פתילה עולה בשביל נר אחד לא כפה עליה כלי אפילו לנר אחד אינו עולה לפי שהיא כמדורה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל מסתברא שלא הרחיקם זה מזה עד כאצבע אבל אם הרחיקם זה מזה עד כאצבע שאינו נעשה כמדורה יצא ונראה לי דאפילו הרחיקם אין להתיר בלא כפיית כלי דמה גבול יש בהרחקה אם הפתילות גסות והלהב גדול אפילו יותר מכאצבע מתחברות ואם הם דקות אפילו פחות מכאצבע סגי להכי קאמרינן כפיית כלי דהוא מלתא דפסיקא ומניחה על פתח הסמוך לר\"ה מבחוץ אם הבית פתוח לרה\"ר מניחה על פתחו ואם החצר פתוח לר\"ה מניחה על פתחו ואם הוא דר בעלייה שאין לו פתח פתוח לר\"ה מניחה בחלון הסמוך לר\"ה ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה מניחה על שולחנו ודיו וצריך נר אחר להשתמש לאורו ואם יש מדורה א\"צ נר אחר שיוכל להשתמש לאור המדורה ואם הוא אדם חשוב שאין דרכו להשתמש לאור המדורה צריך נר אחר אפילו אם יש מדורה מצוה להניחה למטה מי\"ט ואם הניחה למעלה מי' יצא אבל אם הניחה למעלה מכ' אמה אפי' בדיעבד לא יצא דלא שלטא ביה עינא וליכא פירסומי ניסא וכתב ה\"ר יואל הלוי דוקא כשמניחה בחוץ אבל כשמניחה בבית אפי' למעלה מעשרים אמה כשירה כדאמרינן גבי סוכה אם דפנות מגיעות לסכך אפי' למעלה מכ' אמה כשירה דשלטא ביה עינא ונ\"ל שאין הנידון דומה לראייה דהתם בעינן שתשלוט עינו בגג וכיון שמחיצות מגיעות לגג על ידם ישלוט עינו בגג אבל הכא שצריך שישלוט עינו בנרות כיון שהוא למעלה מכ' דלא שלטא ביה עינא מאי נפקא מינה בגג שהוא עדיין למעלה ממנו בשבילו לא שלטא ביה עינא טפי וה\"ר מאיר מרוטנבורק ז\"ל היה מדקדק להניחה למעלה מג\"ט ולמטה מי': ומצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח משמאל כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל וכתב אבי העזרי שאם אין מזוזה בפתח מניחה מימין ובס\"ה הקטן כתב שאם מניחה בדלת עצמה יניחנה מחציו של כניסה לצד שמאל ובב\"ה מניחה ל��רום זכר למנורה שהיתה בדרום ע\"כ: חצר שיש לה ב' פתחים מב' רוחות צריך להדליק בב' פתחים שלא יחשדוהו העוברים לומר כשם שלא הדליק בזה הפתח כך לא הדליק באחרת הילכך אם ב' הפתחים מרוח אחת שיכולין לראות כאחד די לו באחד מהן וכתב בעל התרומה לדידן שמדליקין בפנים אפי' בב' רוחות די לו באחד מהן שאין היכירא אלא לבני הבית והם יודעים ששני הפתחים של איש אחד ונראה שאין להקל ואף לדידן איכא חשש כיון שמדליקין בפתח הבית העוברין רואין שלא הדליק ואיכא חשד:" + ], + [ + "מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתם ואיכא פירסומי ניסא הילכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור ואם נתן בה יותר יכול לכבות לאחר שיעבור זה הזמן וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן שעבר עיקר מצותה ומ\"מ עדיין זמנה כל הלילה ודלא כהרמב\"ם ז\"ל שכתב שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק עד שתכלה רגל מן השוק עבר זה הזמן אינו מדליק אבל אם עבר כל הלילה ולא הדליק לא ידליק ביום המחרת דשרנא בטיהרא מאי אהני וכן לא ישלים בלילה של אחריו שכבר עבר זמנו וכ\"כ ה\"ר יצחק ב\"ר יהודה והתוספות כתבו דלדידן א\"צ לדקדק בזמן שנתנו חז\"ל שיעור שלא נתנוהו אלא להם שהיו מדליקין בחוץ ולאחר זה הזמן אין עוברין ושבין אבל אנו שמדליקין בבית ואין היכירא אלא לבני הבית אין להקפיד על הזמן וכתב בס\"ה ומ\"מ נכון להדליק בעוד בני הבית נעורין ונראה שאף לדידן צריך לדקדק בשיעור שאע\"פ שמדליקין בפנים כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש היכירא לעוברים ושבים:" + ], + [ + "כל השמנים ונפתילות כשרים לה בין בחול בין בשבת אף הפסולים לנר של שבת מפני שאין אורן יפה ושאין השמן נמשך אחר הפתילה כשרים לה דלא חיישינן שמא תכבה ויחזור וידליקנה שאף בחול (סי' תרע\"ב) אם כבתה קודם שעבר זמנה א\"צ לחזור ולהדליקה ולא חיישינן נמי שמא יטה מפני שאין אורן יפה שהרי אסור להשתמש לאורה ל\"ש תשמיש של קדושה כגון ללמוד ול\"ש שאר תשמיש ואפילו תשמיש עראי בעלמא כגון לעיין מעות לאורה אסור ובעל העיטור כתב דוקא תשמיש של חול אבל תשמיש של קדושה שרי ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל ומפני שאסור להשתמש לאורה מוסיפין נר אחד שאם ישתמש לאורה שיהא השימוש לאור אותו הנר שאלו לאחי ה\"ר יחיאל נרות חנוכה שמדליקין אחד יותר בסתם לשמש ולא פירש איזה מהם יכול אח\"כ לברור איזה שירצה להיות שמש אפילו הראשון או האמצעיות או דווקא האחרון והכי מסתברא תשובה נרות חנוכה אין להפסיק בהן הלכך האחרון יהיה שלא לשם נר חנוכה אין להפסיק בהן הלכך האחרון יהיה שלא לשם נר חנוכה שאם ישתמש לאורן ישתמש לאור אותו הנר ואין שם שמש עליו כי השמש הוא המדליק בו הנרות ע\"כף וה\"ר מאיר מרוטנבורק לא היה מדליק בנר של חרס אלא בשל מתכת וכשלא היה לו אלא של חרס היה לוקח חדשים בכל לילה וכשלא היה לו חדשים היה מסיקן באור דהוו כמו חדשים דהכי איתא במסכת סופרים אין מדליקין בנר ישן אין לו רק ישן מלבנו באור יפה וסתם נר שהוא של חרס הלכך בשל מתכת א\"צ חדש ושל זכוכית או חרס מצופה דנו כמתכת:" + ], + [ + "מדליקין מנר לנר ודוקא כנר עצמו שיכול להדליק אחד מחבירו אבל אסור להדליק בה נר אחר של חול אפילו להדליק נר אחר של חנוכה כ\"ש שאין להדליק בה נר אחר של חול לצרכו ובספר התרומה התיר להדליק מנר לנר ע\"י של חול והשיב נר של שבת ושל ב\"ה כולם של מצוה שיכול ל��דליק מזה לזה וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה:" + ], + [ + "הלכתא הדלקה עושה מצוה ולא הנחה שאם היתה מונחת במקומה שלא לשם מצות חנוכה מדליקה שם וא\"צ להסירה ולהניח' לשם מצות חנוכה הלכך עששית שהיתה דולקת כל היום לערב מכבה ומדליקה לשם מצוה ומ\"מ צריך שידליקנה במקום הנחתה שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצרכו הוא מדליקה וכן אם מדליקה ואוחזה בידו במקומה לא יצא שהרואה אומר לצרכו הוא אוחזה וכיון שעיקר המצוה בשעת ההדלקה צריך שיהא בנר שיעור שמן קודם שידליק אבל לא ידליק ויתן שמן אח\"כ ולא ידליקנה חרש שוטה וקטן אבל אשה מדלקת שאף היא היתה בנס וחייבת בה:" + ], + [ + "המדליק בליל ראשון מברך להדליק נר של חנוכה ושעשה ניסים ושהחיינו ואם לא בירך זמן בליל ראשון כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה סמברך בליל שני או אימתי שיזכור מליל ראשון ואילך מברך שנים להדליק ושעשה ניסים והרואה הנרות מברך בליל ראשון שתים שעש ניסים ושהחינו מכאן ואילך אינו מברך אלא שעשה ניסים לבד ודוקא שאינו עתיד להדליק ואין מדליקין עליו כגון שהולך בדרך ורואה הנרות בעיר אבל בענין אחר א\"צ לברך גרסינן במסכת סופרים המדליק אחר שהדליק אומר הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו ע\"י כהניך הקדושים וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד כדי להודות לשמך על נפלאותיך ועל ניסיך ועל ישועתך וכן היה נוהג ה\"ר מאיר מרוטנבורק וא\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "אכסנאי חייב להדליק בפ\"ע ואינו יוצא בשל בעל הבית ומיהו בפרוטה שיתן לו וישתתף עמו סגי ואם מדליקין עליו בביתו א\"צ יותר ואם יש לו פתח פתוח לעצמו אינו יוצא במה שמדליקין בביתו ולא במה שישתתף עם בע\"ה אלא צריך להדליק בפתחו כתב אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל בתשובות בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חבירו ויש לו בית מיוחד לשינה צריך להדליק שכיון שיש לו בית מיוחד לשינה והעולם רואין אותו נכנס ויוצא בו איכא חשדא אם אינו מדליק שאין העולם יודעין שאוכל במקום אחר ואפילו לדידן שאנו מדליקין בפנים ומסתמא בני חצר יודעין שאוכל במקום אחר אפ\"ה שייך חשד כי השכנים עוברים ושבים לפני פתח הבית ורואים שאינו מדליק ע\"כ. כתב רב שר שלום אנשים הרבה הדרים בחצר אחד שורת הדין שמשתתפין כולן בשמן ויוצאין כולן בנר אחד אבל להידור מצוה כל א' וא' מדליק לעצמו על פתח ביתו ואי פתח חד בבא לנפשיה חייב לאדלוקי משום חשדא. הנותר מן השמן והפתילות בליל ראשן מוסיף עליו ומדלק בליל ב' נותר בליל ב' מוסיף עליו ומדליק בג' וכן בכל הלילות נותר ממנו בליל ח' עושה לו מדורה ושורפו בפ\"ע שהרי הוקצה למצותו ואם נתערב ממנו בשמן אחר ואין ששים לבטלו כתב ה\"ר מאיר מרוטנבורק שאין להוסיף עליו כדי לבטלו ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי\"ט שמרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן דשאני התם שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק ואסור ג\"כ לשהותו לשנה הבאה לנר של חנוכה דחיישינן שמא יבא ליהנות ממנו כיון ששוהה אותו לזמן מרובה ואפילו אם נותנו בכלי מאוס חיישינן הלכך אין לו תקנה:" + ], + [ + "מי שאין ידו משגת לקנות נר חנוכה ונר של שבת יקנה של שבת ולא של חנוכה יש לו של שבת ואין לו לקנות של חנוכה ויין לקידוש היום יקנה נרות ולא יין:" + ], + [ + "כתב בה\"ג נר של שבת ושל חנוכה ידליק של חנוכה ברישא דאי מדליק של שבת ברישא איתסר ליה לאדלוקי של חנוכה דהא קבליה לשבת והתוספות כתבו שאין הקבלה תלויה בהדלקה ויכול להדליק של שבת תחלה ואח\"כ של חנוכה כל זמן שלא קבלו לשבת:" + ], + [ + "בליל שבת צריך ליתן שום דבר לחוץ בין הנרות לפתח בשביל הרוח שלא יכבה הנרות כשפותח הדלת דנר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול כנגדו כתב הר\"ם מרוטנבורק כשהייתי בצרפת ראיתי את מורי ה\"ר שמואל שלא היה לו מקום אחורי הדלת להדליק נרות של חנוכה והיה קובע אותם בדלת עצמה אחורי הדלת ונתן הוא טעם לדבר דכיון שהדלת בטלה לגבי בית חשיבא כמחובר לקרקע ולא חשיב כמטלטל הנר כשפותח ונועל הדלת ואין לומר כשפותח או נועל מטה השמן או השעוה אל הפתילה או מרחיקה ממנו ונמצא מכבה או מבעיר דהא נר שעל הטבלא מנער את הטבלא והוא נופל ולא חיישינן להא שמטה השמן לפניו או לאחריו דלא שייך כי האי גוונא מכבה או מבעיר ואפילו אי שייך דבר שאין מתתכוין מותר ולאו פסיק רישיה הוא ע\"כ ולפי מה שפי' ר\"י בההוא דנר שאחורי הדלת אסור לנעול ולפתוח הוא אסור שפירש שהנר תקוע באחורי הדלת ובפתיחתו ובנעילתו מרחיק השמן מן הפתילה או מקרבה אליה וההיא דנר שעל הטבלא מעמיד כשאין בו שממן דחשיב ליה פסיק רישיה אם יש בו שמן:" + ], + [ + "ירושלמי במ\"ש שאין מבדילין בנר של חנוכה שאין נהנין לאורו ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו:" + ], + [ + "כל ח' ימי חנוכה מזכיר של חנוכה פירוש על הניסים בתפלה ובברכת המזון ואומרו בתפלה בברכת מודים ובבה\"מ בברכת הארץ ואם לא אסרו אין מחזירין אותו ור\"ת היה חוזר אם נזכר שלא אמרו קודם שעקר רגליו ואינו נראה לר\"י וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל ומ\"מ אם נזכר באותה ברכה כל זמן שלא הזכיר השם אפי' בין אתה לשם חוזר ובמוסף של שבת ור\"ח שבחנוכה צריך להזכיר נס של חנוכה אע\"פ שין מוסף בחנוכה. יש א\"א כשם שעשית וכו' לפי שא\"א תפלה בהודאה וי\"א כיון שצורך רבים הוא יכולין לאומרו כמו יעלה ויבא שאומר בעבודה אע\"ג דלא ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות וג' אחרונות אלא כיון שצורך רבים הוא שפיר דמי ובסדר רב עמרם ישנו וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא היה אומר אותו אלא היה מסיים ועשית להם ניסים וגבורות בימים ההם בעת הזאת:" + ], + [ + "כל ח' ימי חנוכה גומרין הלל ודין קריאתו כתבתי מקצתן בהלכות ר\"ח ומקצתו בהלכות סוכה:" + ], + [ + "וקורין בפרשת נשא בנשיאים ג' בכל יום ומפרש בפסיקתא משום שנשלם מלאכת המשכן בכ\"ה כסליו ומתחילין בויהי ביום כלות משה ויש מקומות שמתחילין בברכת כהנים ומנהג יפה הוא לפי שנעשה הנס על ידי כהנים וכן הסדר ביום הראשון מתחיל ביום כלות משה וקורא אותו עם כהן לוי ישראל קורא ביום הראשון ביום השני קורא כהן וביום השני עד פר אחד בן בקר ולוי עד וביום השלישי וישראל חוזר וקורא וביום השני וכן בכל יום ביום השמיני מתחילין ביום השמיני וגמורין כל הסדר ויש מקומות שקורין עד פרשה ראשונה של בהעלותך כדי להשלים של חנוכה סדר הנרות ומנהג יפה הוא ושבת שבחנוכה מוציאין ב' ספרים באחד קורא עניינו של יום ובשני של חנוכה ומפטיר בנרות דזכריה רני ושמחי ואם חל בו ב' שבתות מפטירין בשנייה במלכים בנרות של שלמה ואם חל ר\"ח טבת בשבת מוציאין שלשה ספרים וקורין ששה בעניינו של יום ובשנייה קורא אחד של ר\"ח ומתחיל וביום השבת ובשלישית קורא ומפטיר בשל חנוכה ומפטיר בנרות דזכריה ואם חל ר\"ח בחול מוציאין ב' ספרים וקורין באחד ג' בענין ר\"ח ובשנייה קורא אחד בענין חנוכה:" + ], + [ + "סדר הפרשיות ר\"ח אדר שחל להיות בשבת קורין פרשת שקלים שהיא כי תשא שהוא מענין השקלים עד ועשית כיור נחושת ומפטיר ביהוידע בן שבע שנים ומוציאין ג' ספרים בא' קורין ו' בעניינו של יום בשני קורא אחד בשל ר\"ח ובשלישי קורא מפטיר בפרשת שקלים ובשבת שנייה מוציאין ב' ספרים קורא באחד מעניינו של יום והמפטיר קורא בשני זכור את אשר עשה לך עמלק עד סוף סדרא ומפטיר כה אמר ה' פקדתי ובשבת שלישית שהוא ט\"ו באדר מפסיקין ובשבת רביעית שהוא כ\"ב בחדש פרשת פרה אדומה באחד קורא הסדר ובשניה קורא המפטיר פרשת פרה ומפטיר ביחזקאל וזרקתי עליכם מים טהורים ובשבת חמישית שהוא כ\"ט בחודש פרשת החדש הזה לכם ומפטירין בראשון באחד לחדש. חל ר\"ח אדר הסמוך לניסן בתוך ימי השבוע ואפילו בע\"ש מקדימין לקרות פרשת שקלים בשבת שלפניו ומפסיקין בשנייה כדי שתהא פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים מלפניה ואם חל פורים בע\"ש מקדימין לקרות פרשת זכור בשבת שלפניו ואז משתנה הסדר והנני מפרש הסדר לפי הימים שראוי לקבוע בהם אדר והם ד' ימים שבת ויום שני ויום רביעי ויום ששי וסימן דבד\"ו ואם חל ר\"ח אדר בשבת אז הסדר כמו שכתבתי לעיל ואם חל ר\"ח אדר ביום השני מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שעברה שהוא כ\"ט בשבט ובשבת שנייה שהיא ששה באדר מפסיקין ובשבת שלישית שהיא י\"ג בו פרשת זכור ובשבת הרביעית שהיא כ' בו פרשת פרה ובשבת חמישית שהיא כ\"ז בו פרשת החדש ואם חל ר\"ח אדר ברביעי מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שעברה שהיא כ\"ז בשבט ובשבת שנייה שהיא ד' באדר מפסיקין ובשבת שלישית שהוא י\"א בו פרשת זכור ובשבת רביעי שהוא י\"ח בו פרשת פרה ובשבת חמישי' שהיא כ\"ה בו פרשת החודש ואם חל ר\"ח אדר ביום ו' מקדימין וקורין פרש' שקלים בשבת שעברה שהיא כ\"ה בשבט בשבת שנייה שהיא ב' באדר מפסיקין ובשלישית שהיא ט' בו פ' זכור וברביעית שהיא י\"ו בו מפסיקין ובה' שהוא כ\"ג בו פרשת פרה ובוי\"ו שהיא ר\"ח ניסן פ' החדש סי' זט\"ו ב\"ו ד\"ד ובי\"ו פירוש כשחל ר\"ח אדר בשבת אז מפסיקין ט\"ו בו וסי' זט\"ו וכשחל ביום ב' אז מפסיקין ו' בו וסימן ב\"ו וכשחל ביום ד' אז מפסיקין בד' בו וסימן ד\"ד וכשחל ביום ו' אז מפסיקין ב' בו וי\"ו בו וסימן ובי\"ו פרשת שקלים כשחל להיות בשבת שבואתה תצוה במקום שהמפטיר עולה למנין שבעה מוציאין ספר אחד וקורין מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת ובמקום שאין המפטיר עולה למנין שבעה קורא מואתה תצוה עד סוף סדרא והשביעי שהוא מפטיר חוזר וקורא מכי תשא ואם חל בשבת שבכי תשא עצמה במקום שהמפטיר עולה למנין ז' קורין ו' מכי תשא עד סוף סדרא והשביעי שהוא המפטיר חוזר וקורא כי תשא עד ועשית כיור ובמקום שאין המפטיר עולה למנין ז' קורין ז' מכי תשא עד סוף הסדרא והמפטיר חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור ולפי חילוק סדרים שלנו לא יבא כך לעולם:" + ], + [ + "הלכות מגילה
גרסינן במגילת תענית את יום י\"ד ויום ט\"ו באדר יומי פוריא אינון דלא למיספד בהון ודלא למגזר בהון תעניתא ואע\"ג דקי\"ל בטלה מגילת תענית בחנוכה ופורים לא בטלה וא\"כ לפניהם ולאחריהם נמי אסור כדאיתא במסכת תענית דבכ\"מ שנאמר דלא למספד בהון לפניהם ולאחריהם נמי אסור אפ\"ה נוהגין להתענות בי\"ג דלא עדיף לפניהם לאחריהם דחנוכה ופורים משאר יומי דמגילת תענית וכיון ששאר הימים בטלו עיקרן ומותר להתענות בהן אע\"ג דחנוכה ופורים לא בטלו עיקרן לפניהם ולאחריהם מיהא מותר ועוד יש סמך מיהא דאיתא בגמרא י\"ג זמן קהילה לכל היא פי' שהכל מתקבצין לתענית אסתר ובאין בני הכפרים לעיירות לומר סלחות ותחנונים לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכין רחמים ואנו עושין כמו שהם היו עושין בימי מרדכי ואסתר וכשחל פורים ביום א' מקדימין התענית ביום ה' שלפניו לפי שרגילין להרבות בו בסליחות ותחנונים ולא יתכן לעשות כן בע\"ש שלא יוכלו להכין צרכי שבת ויש מתענין ג' ימים באדר והכי איתא במסכת סופרים רבותינו שבמערב מתענין באדר ג' תעניות של אסתר אע\"פ שאותן היו בניסן לא היו רוצין להתענות בניסן לפי שבו נגאלו אבותינו ממצרים והוקם בו המשכן:" + ], + [ + "אמר ריב\"ל חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום והיא מצות עשה מדברי סופרים ומברכים עליה כמו שמברכין על מצוה דרבנן וצריך אדם ליזהר שלא לבטל קריאתה שהרי אפי' כהנים צריכין לבטל מעבודתן כדי לשמוע מקרא מגילה ואפילו ת\"ת ששקולה כנגד כל המצות מבטלין אותה לשמוע מקרא מגילה כ\"ש שאר המצות ואין לך דבר שאין נדחה מפני מקרא מגילה אלא קבורת מת מצוה בלבד שהמוצא מת מצוה קוברו ואח\"כ קורא אבל שאר כל המצות נדחין מפניה הלכך צריך אדם ליזהר בה והנני מסדר הלכותיה זמן קריאתה ומי הם שחייבים לקרותה והכשר קריאתו והכשר תיקונה וברכותיה וסדר היום ומצות סעודתו ומתנות עניים ושלוח מנות ואיסורו בהספד ותענית ובעשיית מלאכה:" + ], + [ + "מגילה נקראת בי\"א בי\"ב בי\"ג בי\"ד בט\"ו והאידנא אינה נקראת אלא בי\"ד אלא שהכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בט\"ו אפילו אם הם בח\"ל וכן כפרים הסמוכים להן אפילו אינם נראים עמהם כגון שהם בעמק או שנראין עמהם אפי' אינם סמוכין כגון שהם בהר ובלבד שלא יהו רחוקים יות ממיל ואפילו הכרך אינה מוקפת חומה עתה אם היתה מוקפת בימי יהושע קורין בט\"ו וכיון שהיתה מוקף אפי' אין בו י' בטלנין שמשכימין תמיד לב\"ה קורין בט\"ו ואין קרוי מוקף חומ' אא\"כ הוקף חומה תחלה ואח\"כ נתיישב אבל נתיישב ואח\"כ הוקף אין קורין אלא בי\"ד ופי' הר\"ם מרוטנבורק דלא מקרי ישב ואח\"כ הוקף אלא כשישב תחילה אדעתא שלא להקיפו אבל אם ישב תחלה על דעת תהקיפו מקרי שפיר הוקף ולבסוף ישב. כרך שהוא ספק אם הוקף בימי יהושע אם לאו קורין בי\"ד ובט\"ו ולענין ברכה כתב אחי הר\"י ז\"ל מסתברא שיקראו בלא ברכה בשני הימים ביום ט\"ו לא יברכו דשמא אינה מוקפת חומה וביום י\"ד לא יברכו דשמא היא מוקפת ועדיין לא הגיע זמנה והויא ברכה לבטלה וכיון דברכה לא מעכבה למה יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה והרמב\"ם כתב שמרבין בי\"ד כיון שהוא זמן קריאה לרוב העולם ובשושן קורין בט\"ו אע\"פ שאינה מוקפת חומה מימות יהושע הואיל ונעשה בו הנס. בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם כשהלך היה דעתו לשוב לביתו בליל י\"ד קודם שיאור היום קורא כבני מקומי אף אם נתעכב שם ואם אין דעתו לשוב עד שיאור יום י\"ד קורא בבני המקום שהלך שם כיצד בן כרך שהלך לעיר אם היה דעתו לשוב למקומו בליל י\"ד קורא כבני מקומו אפילו אם נתעכב אח\"כ בעיר אבל אם דעתו לעמוד שם מקצ' י\"ד כיון שדעתו לעמוד שם מקצת היום של זמן קריאתו חל עליו זמן חובת קריאתן וקורא עמהן וכן בן עיר שהלך לכרך אם דעתו לשוב לבית�� בליל י\"ד קודם שיאור היום קורא כאנשי מקומו אבל אם היה דעתו לעמוד שם מקצת י\"ד כיון שלא היה דעתו לשוב למקומו בזמן חוב' אנשי מקומו נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונחשב כבני המקום שעמד שם להתחייב בזמן קריאתם: פורים שחל להיות בשבת כגון ט\"ו לבני כרכים דאילו י\"ד לא יבא לעולם בשבת אין קורין את המגילה בשבת אלא מקדימין לקרות הבע\"ש וכדי שיזכרו ענין היום דורשין בעניינו: שדרו ממתיבתא היכא דנפיק בשייר' או נפיק בזפינתא קורא בי\"ד וכל תקנה שיכול לעשות כדי שיקרא בי\"ד יעשה ואם אין יכול לעשות קורא אותה בי\"א בי\"ב בי\"ג אבל בעשירי ומי' ולמטה אינו יכול לקרותה וכ\"כ רע\"ם ז\"ל וכתב שמברך לפניה ולאחריה כשקורא אותה מי\"א ולמעלה וב\"ה ז\"ל כתב שהאידנא אין קורין אותה כלל אלא בי\"ד אפילו מי שיוצא בשיירא וטוב לקרותה בלא ברכה וקורין אותה בלילה וחוזרים וקורין ביום ושל לילה זמנה כל הלילה ושל היום זמנה כל היום מהנץ החמה עד סוף היום ואם קראה משעלה עמוד השחר יצא קראוה באדר ראשון ואח\"כ ראו לעבר השנה קורין אותה באדר שני אבל הפרשיות שעשו באדר ראשון א\"צ לחזור לעשותן בשני:" + ], + [ + "הכל חייבין בקריאת מגילה כהני לוים וישראלים עבדים חלל ממזר נתין טומטום ואנדרוגינוס ומחנכין נמי הקטן בה ונשים נמי חייבות בקריאתה ופירש\"י שמוציאות לאנשים ידי חובתן ובה\"ג ב' אע\"ג שחייבות במקרא מגילה אינן מוציאות לאנשים וב\"ה ז\"ל כ' מסתברא כי היכי דנשים מזמנות לעצמן ואינן מצטרפות לברכת הזימון ה\"נ אינן מצטרפות לי' לכתחלה ואנדרוגינוס מוציא מינו ולא שאינו מינו וטומטום ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אפי' מינו איו מוציא: חש\"ו אפי' הגיע לחניוך אינן מוציאין אחרים ידי חובתם ור\"י מכשיר בקטן כיון שהגיע לחינוך וב\"ה ז\"ל פסק כוותיה וא\"א ז\"ל הביא המשנה כצורתה וא\"כ דעתו לפסוק כת\"ק וכ\"כ בה\"ג ירוש' ריב\"ל הוה מכניש בני ביתיה וקרי קמיהון מכאן נוהגין במקצת מקומות להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה:" + ], + [ + "הקורא המגילה עומד או יושב יצא משמע בדיעבד אבל לכתחלה לא יקרא יושב ובירושלמי קאמר דאפילו לכתחלה והרמב\"ם ז\"ל כתב אבל לא יקרא לכתחלה יושב בצבור מפני כבוד הצבור ואפי' שנים ואפי' עשרה יכולין לקרותה ביחד וצריך לקרותה כולה ומתוך הכתב ואם קראה ע\"פ לא יצא הלכך צריך שתהא כתובה כולה לפניו ודוקא לכתחלה אבל דיעבד אם השמיט בה הסופר תיבות אפי' עד חציה וקראה הקורא על פה יצא אבל יותר מחציה אפילו הן כתובות אלא שהם מטושטשות ואין רישומן ניכר פסולה: קראה סירוגין פי' שפסק ושהה בה ואח\"כ חזר למקום שפסק אפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא: קראה סירוסין פירוש שקרא פסוק הראשון ודילג השני וקרא שלישי ואח\"כ חזר וקרא הב' לא יצא דהוה ליה למפרע והקורא למפרע לא יצא הלכך אם דילג הקורא פסוק לא יקרא לפניו ויחזור ויקרא הפסוק שדילג אלא יתחיל מהפסוק שדילג ויקרא משם ואילך מגילה נקראת בכל לשון ובלבד שיבין אותו הלשון ושתהא כתובה באותו לשון אבל אם אינו מבין בלשון שקורא בו או שאינה כתובה באותו הלשון לא יצא ובלשון הקודש הכל יוצאים בו אע\"פ שאין מבינים בו ור\"ע ז\"ל כתב שלשון יוני ג\"כ כשר לכל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל וב\"ה ואין דעת רי\"ף ז\"ל כן ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל. קראה מתנמנם פירוש נים ולא נים תיר ולא תיר יצא: היה כותב שקורא פסוק וכותבו יצא ובלבד שתהא כתובה כולה לפניו וכן אם היה מגיהה ו��ורשה שקורא פסוק ודורשו יצא והוא שיכוין לקרותה כראוי ולא כמי שקורא להגיה ולא יפסיק בה בענינים אחרים כשדורשה וצריך שיכוין הקורא לצאת בקריאתו וגם להוציא לכל השומעים וגם צריך שיכוין השומע לצאת והא דבעינן שיכוין הקורא על השומע בפרט להוציאו היינו דוקא יחיד הקורא אבל ש\"צ מסתמא דעתו על הכל דתנן היה עובר אחורי בה\"כ ושמע קול מגילה אם כיון לבו יצא: ירושלמי אין מדקדקין בטעיותיה ר' יצחק בר אבא ור\"ח הוו יתבו קמיה דרב חד קרי יההודים וחד קרי יהודיים ולא הדר חד מנהון וי\"מ דוקא בטעות כי האי שהלשון והענין אחד אבל טעות אחר לא שא\"כ לא קראה כולה וצ\"ל עשרת בני המן בנשימה אחת ירושלמי צריך לאומרם בנפיחה אחת ועשרת עמהם: לרבי נתן ז\"ל הקורא מגילת אסתר בקהל צריך לסדרה כאחד מפני שהיא אגרת אבל בנשימה אחת א\"צ אלא עשרת בני המן ועשרת בלבד הלכך אם מפסיק בין פסוק לסוק הרשות בידו ושיעורו בין פסוק לפסוק ובין באמצע הפסוק כדי נשימה לבד: ירושלמי צריך שיאמר ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל רשעים ברוכים כל הצדיקים א\"ר פנחס וצריך שיאמר וגם חרבונה זכור לטוב כתב רב האיי ז\"ל מנהג דחזי לן מאן דקרי לה למגילה פושט וקורא כאיגרת אבל כס\"ת לא חזי לן ורב נטרונאי ז\"ל כתב הוו יודעין שבב' ישיבות שבבית רבינו שבבבל ובכ\"מ ישראל קורין וכורכין כס\"ת ונוהגים בספרד ובאשכנז וצרפת כרב האיי: מגילה בזמנה שהוא בי\"ד שהוא עיקר זמנה קורין אותה אפי' ביחיד לרי\"ף ור\"ת כתב אפי' לחזר אחר י' א\"צ אלא לכתחלה קורין אותה ביחיד ובה\"ג פסק ודוקא בעשרה ור\"ע ז\"ל כתב צריך לחזר אחר עשרה ואם אי אפשר בעשרה אז קורין אותה ביחיד ולזה הסכים א\"א ז\"ל:" + ], + [ + "היתה כתובה בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום על הדיפתרא ועל הנייר פסולה עד שתהא כתובה על הספר ובדיו וקלפין שלנו כשרין אע\"פ שאינן מעופצין וצריכה שירטוט ור\"ת ז\"ל כתב כיון דנקראת ספר נותנים לה כל דין ס\"ת חוץ ממה שמפרש בהדיא דהיינו שאם נטיל בה ג' חוטי גידין כשרה אבל לכל שאר הדברים היא כספר תורה לענין עיבור לשמה והיקף גויל וחטוטרת התי\"ן ותליית ההי\"ן וקופי\"ן וכל גופות האותיות כצורתן וזיונן של שעטנז ג\"ץ ובחסירות ויתרות וצריכה עמוד בראשה וחלק בסופה כדי להקיפה בו הכל כס\"ת והרמב\"ם ז\"ל כתב שאין צריכה עיבוד לשמה ואם כתבה מין או עו\"ג פסולה ובעל ה\"ג כתב שאין צריכה תנין: עשרת בני המן צריך לכתבם כשירה ולא כשאר שירות שחלג ע\"ג כתב אלא מניח חלק בין כתב לכתב כזה", + "את \tפרשנדתא", + "ואת\t \t דלפון", + "וקאמר בירושלמי שהיא פסולה אם לא עשה כן וצריך להאריך וי\"ו דויזתא ירושלמי א\"ר יוסי בר בון צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה שניץ ונחיץ כחדין קנטירא נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת איגרת שאם הטיל בה ג' חוטי גידים כשרה ובלבד שיהו משולשין משום שיש בו פירושים שונין צריך לצאת ידי כולם לעשות א' בראש היריעה וא' באמצעיתו וא' בסופו וא' בחלק רביעי מכאן ואי' בחלק רביעי מכאן וצריך להיות שיור בראש היריעה ובסופה כשתופרה ביחד שלא יתפור הכל ובמשהו סגי וצריך שיהא כתובה לבדה שלא תהא מחוברת עם הספרים ואם היא מחוברת עמהם וקרא בה ביחיד יצא בלבד שתהא נגלית בס\"ת אבל בצבור לא יצא ואם יריעותיה עודפות מעט על שאר היריעות שבספר או חסירות מעט אפילו יצא בה כתב ב\"ה ז\"ל הא דאמרי' בצבור לא יצא פי' בב\"ה שהוא מקום צבור ובעי פרסומי ניסא אבל שלא בב\"ה אפילו בי' יצא ולי נראה דכל י' מקרי צבור לכל דבר ואין חילוק אם הם בב\"ה או לא ואם אין מגילה כשירה יש מתירין לקרותה בחומש כדאמר לענין לולב שיוצא ביבש בשעת הדחק כתב ב\"ה ז\"ל שאם קרא במגילה גזולה יצא: " + ], + [ + "הקורא מגילה מברך לפניה ג' ברכות על מקרא מגילה ושהחיינו ושעשה נסים וכתב ר\"ת ז\"ל שאף ביום צריך לברך שהחיינו שעיקר מצות קריאתה ביום והרמב\"ם ז\"ל כתב שאין מברכין שהחיינו ביום וא\"א ז\"ל הסכים לדעת ר\"ת ואין נוהגין כן ולאחריה במקום שנוהגים לברך יברך והאידנא נוהגין לברך מאי מברך בא\"י אמ\"ה האל הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתינו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו בא\"י הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע כתב ר\"ע ז\"ל לא אמרינן האל הרב דהא אמרינן אלהינו וב\"ה ז\"ל כתב מסתברא כיון שברכה אחרונה במנהגא תליא מילתא אין לגעור במי ששה בקריאתה דלאו הפסקה היא אלא בקריאה תליא מילתא ואינו נראה דכיון שהוא מברך צריך שלא להפסיק דמאי נפקא מינה דתלי במנהגא סוף סוף הוא מברך: מי שקורא לחולה אע\"פ שהוא יצא כבר יברך להוציא מי שקורא לו דקי\"ל כל הברכות אע\"פ יצא מוציא תוספתא קרא בין עומד בין יושב בין שבירך לפניה ולא לאחריה בין לאחריה ולא לפניה או שלא בירך כלל לא לפניה ולא לאחריה יצא:" + ], + [ + "כתב ר\"ע ז\"ל בליל פורים אחר קריאת מגילה אומר ובא לציון וי\"א שא\"א אותה לפי שאין עיקר הגאולה בלילה אלא מתחילין ואתה קדש ואם חל במ\"ש אומרים ויהי נועם אחר קריאת המגילה ובבוקר מתפללין כבשאר ימים אלא שמוסיפין על הניסים בהודאה וכן בלילה ואם לא אמרו אין מחזירין אותו ולעיל בהלכות חנוכה כתבתי אם מסיימין בו כשם שעשית וכו' ואין קורין ההלל כ' ר\"ע ז\"ל מנהג בשתי ישיבות ליפול על פניהם כיון שהוא יום גם ונגאלו בו צריכין אנו לבקש רחמים שיגאלנו באחרונה כבראשונה ובתשובה מצאתי שיאן נופלים על פניהם וכן המנהג ומוציאין ס\"ת וקורין שלשה בפרשת בשלח מויבא עמלק עד סוף סדרא וקורין המגילה ואח\"כ סדר קדושה:" + ], + [ + "חייב כל אדם ליתן מתנות לעניים ולפחות שתי מתנות לב' עניים מעות שגבן לחל' לעניים בפורים אין רשאין לשנותן לצדקה אחרת ואין העני רשאי להוציאן לד\"א אלא בסעודת פורים ואן מדקדקין בהן אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנין לו אחד ישראל ואחד עו\"ג:" + ], + [ + "מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ואם אכל בלילה לא יצא ואומר על הניסים בבה\"מ בהודאה ואם התחיל בסעודתו ביום ומשכה עד הלילה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שא\"א על הניסים צריך לשלוח מנות איש לרעהו לפחות ב' מנות לאדם אחד ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא:" + ], + [ + "פורים מותר בעשיית מלאכה ובמקום שנהגו שלא לעשות אין עושין והעושה אינו רואה סימן ברכה לעולם ואסור בהספד ותענית בי\"ד ובט\"ו לבני כרכים ועיירות שתיהן אסורות בשניהן והנשים מענות בהם שכולן עונות כאחת ומטפחות ושמכות כף אל כף אבל לא מקוננות שתהא אחת מדברת וכולן עונות אחריהן נקבר המת לא מענות ולא מטפחות ובהלכות ר\"ח כתבתי אם י\"ל בו צידוק הדין וקדיש: כתוב בשאלתות שאם מת לו מת בפורים אסור להספידו ולא לנהוג אבילות ואם מת קודם פורים ופגע בו פורים בתוך ז' בטל ממנו גזירת ז' ודוקא פורים אבל חנוכה ור\"ח אין מבטלין האבלות אלא שאין מספידין בהן והר\"ם מרוטנבורק כתב שאין מבטלין האבילות ומ\"מ אין אבילות נוהג בהם לא בי\"ד ולא בט\"ו אלא דברים שבצנעה ולאחר שיתפלל בבית האבל בליל פורים ילך לב\"ה לשמוע מקרא מגילה וחייב לשלוח מנות ואע\"פ שאינו מתאבל בהן עולין לו ומשלים אבילות אח\"כ וי\"א שלא ילך האבל לב\"ה אלא יקרא המגילה בביתו וכן חתן לא ילך לב\"ה אלא יקרא המגילה בביתו וא\"א ז\"ל כתב כדברי הר\"ם מרוטנבורק:" + ], + [ + "יום י\"ד וט\"ו שבאדר הראשון מותרים בהספד ובתענית והא דיום י\"ד וט\"ו דאדר הראשון והשני שוין בהספד ותענית היינו דוקא כשקראו המגילה ובו ביום נראה להם לעבר השנה אבל אם לא קראו המגילה מותרין בהספד ותענית ובספר המצות כתב שאסורין בהספד ותענית בכל השנים אע\"פ שלא קראו המגילה וכן יראה מדברי הרמב\"ם ז\"ל וכן כתב הרי\"ף ז\"ל שצריך להרבות בו בסעודה בי\"ד אבל בט\"ו כתב שאין צריך להרבות בו בסעודה וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה:" + ] + ] + }, + "Yoreh Deah": { + "Introduction": [], + "": [ + [ + "וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על פה בהלכות שחיטה (א) והנני מסדר הלכותיהן (ב) מי הראוי לשחוט (ג) וכוונת השוחט (ד) ומחשבה הפוסלת השחיטה במה שוחטין (ה) ומתי שוחטין (ו) ובאיזה מקום שוחטין ומי הם הנשחטין ושליל הנמצא בבהמה ואותו ואת בנו ובדיקת המכין וברכת השחיטה ובדיקת הסימנים (ז) מקום השחיטה בצאור (ח) וכמה שיעור שוחטין (ט) וחמשה הלכות שחיטה והכסוי וברכתו (י) הכל שוחטין לכתחילה נשים (כ) ועבדים משוחררים וכל אדם אפילו אין מכירין אותו (ל) שמוחזק לשחוט שלא יתעלף וגם אין יודעין בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה שרוב הרגילים לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין בד\"א שאינו בפנינו אז מותר לאכול" + ], + [], + [], + [], + [ + "השוחט לשם דבר אבא אפילו או ב‫נדבר כגון עולה ושלמים ואשם תלוי ‫ותודה וקרבן נזיר שחיטתו פסולה דאיכא למיחש שמא עתה הקדישו וה‬ ‫וה?ה ליה שוחט קדשים בחוץ כן פסח כיון שיכול להפרישו בכל שעה שירצה דומה לנידב וכתב הרשב\"א אפילו היא בעלת מום שאינה ראויה להקרבה שפעמים שאדם מכסה מומה ואין ניכר אבל השוחט לשם דבר שאינו בא בנדר ונדבה כנון חטאת ואשם ודאי בכור מעשר ותמורה שחיטתו כשרה בד\"א שלא נודע שעבר עבירה שחייב עליה חטאת ואשם אבל אם נודע שעבר עבירה שחייב עליה חטאת ואשם ואומר זו לחטאתי ואשמתי פסולה שחט תרנגולים ואווזים וכיוצא בהן מינים שאין ראוים להקרבה כשרה עבל שחט תורים ובני יונה פסולין והוא שיהו תורים גדולים ובני יונה קטנים אבל אם תורים קטנים ובני יונה גדולים כשרים שהכל יודעין שאינן ראויין להקרבה היו שנים ששוחטין בין ‫שאוחזין‬ בסכין אחד בין שכל אחד סכינו בידו ושחט אחד לשם אחד מכל הדברים הסורין ואחד שחא לשם דבר ששחיטתו כשרה שחיטתן פסולה וכתב הרמב\"ם וכן אם אחת זה אחד זה וכיון אחד מהם לשם דבר פסול פסולה:" + ], + [ + "בכל דבר ‫חתלוש‬ שוחטים בין בדכין בין בצור בין בשן יחידי ‫ובלב‬ד שיהיה פיו חד ובדוק צפנימות כאשר יתבאר בדין פנימות הסכין אין שוחטין בקרומית של קנה ולא ‫במנל‬ קציר ולא במגל יד והוא כלי שצרו אחד סכין וצדו אחד מנל ואסור לשחוט אפילו בצד הדכין נזירה שמא ישחוט בצד האחרה ‬ואם שחט בו שחיאתו ��שרה הלכך סכין שיש לו פנימה אסור לשחות בו אפילו אם מכוין לשחוט שלא מצר הפנימה ובי\"ט הוהנין היתר לכרוך מטלית על הפנימה כיון שאינו יכול להשחיזו וסכין שיש לו שתי פיות לא ישחוט בו עד שיבדקנו משני צדריו אין שוחטין בכל דבר המחובר ואפילו שחט בו בדיעבד פסולה בד\"א במחובר מעיקרו כנון צפורן מחוברת ושן מחוברת בלחי בבעלי חיים וקנה העולה מן הארץ אבל בתלוש ולבסוף הברו לכתחילה לא ישיוט ואם שחט שחיטתו כשרה לרב אלפס אפילו אם בטלו ובלבד שלא יהא נשרש אחר שבטלו כנון קנה שנטעו ולדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כל תלוש ולבסוף חברו שבטילו לכתחילה ולא נהירא והא דשרי חלוש ולבסוף הברו בדיבד כנון נעץ סכין בכותל ושחט בה דוקא כשהדכין למעלה וצואר למטה אבל אם הדכין למטה והצואר לסעלה פסול אפילו בדיעבד שחצואר מכביד על יסכין ודורם ואפליו ואפילו אם ברי לי שלא דרסיתי פסולה והני מילי בבהמה שחיא כבדה אבל העוף כשר בדיעבד וכתב הרשב\"א דוקא בעוף חקל כתרננוילין אבל הכבד כאווזין לא ונ\"ל כיון שאינו גדול קל הוא הטרא אלא בין בהמה לעוף דכל עוף שרי אע\"פ שהוא גדול קל הוא בטבע הטבח צריך שיהיה לו סכין מיוחד לשחוט בו: " + ], + [ + "קבע סכין בגלגל וגלגלה ושחט בה בין גלגלו בידו או ברגלו שחיטתו כשרה והרשב\"א כתב ששוחטין בו לכתחלה יהכי מסחברא קבעו בגלגל שמהגלגל ע\"י מים ושחט בו שחיטתו פסולה ואם פאר המים עד שבאו וסבבו הגלגל ושחט בסיבובו כשרה שהרי המים באו מכחו ודוקא בסיבוב הראשון אבל מכאן ואילך פסולה שכבר פסק כח האדם:" + ], + [ + "סכין אפילו כל שהוא שוחטין בו ובלבד שלא יהא עוקץ בראשו ובמחט אפילו הוא רחב קצת באותו של רצענין שחיתכין בה חוט אין שוחטין בו:" + ], + [ + "סכין ‫מלובנת‬ לא ישחוט בה ואם שחט בה כתב הרמב\"ם שחיטתו פסולה וכן דעת אלפס והראמב\"ם" + ], + [ + "סכין של משמשי ‫ניעולי‬ ואסור לשחוט בה מסוכנת שהוא נתקן אם שחט בה כתב הרשב\"א יוליך הנאה לים המלה והיא מותרת וכמה היא הנאה כדי ‫שכר סכין לדחוט בה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין צריך דבהנאה מועטת ‫כזו שריעבד שחט בסכין של נכרים כתב הרשב\"א דאפילו יודע שאינו בן יוסו לקלוף מקום בית השהטה דשומן ‫הנדבק בדופני הסכין אינו נפ‫נם ונכלע בדפני בית השבהיה וא\"א ז\"ל כתב דאפחלו בסתם שאינו יודע אם הוא בן יומו אם לאו אינו צריך לא קליפה ולא הדחה ואם יודע שהוא בן יוסו בית השחיטה דשמא ישכה קשה א\"צ קליפה שין בית השחיטה ‫כרותח גמור שיפליט מה שבסכין ויבליענו בבשר שכין ששהט בה כשרה אע\"פ שהוא מלו מלוכלך בדם מותר לשחות בו פעם אהרת אבל אסור להתוך בו רותח ומותר לחכול צונן ע\"י הדהה שידיהנו תחילה ודכין ששחטו בו טופה אסור לשחוט בו פעם אהרת עד שידיחנו בצונן או יקנהנו בדבר קשה ונוהגין עתה לקנחו יפה הבהמה בין כל שחיטה ושחיטה ושפיר דמי ואם שחט בו בלא הדחה ידיח בית השחיטה ואם רגיל לשחוט בו טרפות תדיר צריך נעיצה עשר פעמים בקרקע לשה:" + ], + [ + "לעולם שויטין בין ביום בין הלילה בד\"א כשהאבוקה ‫כננדו‬ אבל אם אין אבוקה ‫כנגדו‬ או ביום במקום אפל לא ישחוט ואם שחט שהטתו כשרה השוחט בשרת ויה\"כ אע\"פ שאילו היה מויד בשבת מתחייב בנפשו ולוקה ביה\"כ שחיטתו כשרה שוחטין בכ\"ם אפילו בראש ‫הננ ובראש מדפינה אבל אין שוחאטין לתיך ונהרות שלא לשר של ים שוחט ולא לתוך הכלים שלא יאמרו מקבל לזרקו לע\"ז ואם יש בכלי מים שאי‬ן הדם ראוי לע\"ז אם הם צלולים לא ישחוט בו שלא יאמרו לצורה הנראה ‫כמים שוחט ואם הם עכורים מותר היה בספינה ואין בה מקום פנוי לשחוט יכול לשחוט על ‫‫נבי כלים ובלבד שלא ישיחוט לתוכן או מוציא ידו חוץ לספנה ושוחט על דפנותיה שוחת ויורד לחוך המים ואינו הושש: " + ], + [ + "אין שוחוט לתוך הנומא אפילו בבית היה מקום חוץ לנומא ושוחט שם וחדם שוחת וירד לנומא שאז נכיר לכל שמתכוין לנקות ביתו ובשוק אפי' כה\"ג אסור שאינו חושש לנקותו וכתב הרמב\"ם ואם שחט לתוך הנומא אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין אוא והרשב\"א כתב אע\"פ שאדור לעשותו אין שחיטתו פסולה שאין מוציאין את האדם מיזקת כשרה עד שיבדק ונמצא השוד:" + ], + [ + "אחד בהמה היה ועוף מעונין שחיטה דנים והנבים אין טעונין שחיטה השוחט בהמה ומצא בה עובר בין אם הוא בן שמונה או בן תשעה בין חי בין מת מותר ואין טעון שחיטה שלא הפרים ע\"ג קרקע אבל הפריס ע\"ג קרקע טעון שחיטה ראויה וכל שפוסל בשאר שחיטות פוסל בו והלבו אסור אבל כל שאר טרפות אין אוסרין אותו ואם פרסותיו קלוטות אע\"פ שהפריס על נבי קרקע אין טעון שחיטה וחלבו מותר ואם לא שהט האם כגון שקרעה ומעא בה בן ט' חי צריך שחיטו ואפילו שהטה ‬ונתנבלה בידו שהיתה טרפה ושחטה אין שחיטתו ממרת העובבר וניתר בשחיטת עצמו אם הוא בן ט' חי אבל אם הוא בן ט' או ח' אפליו חי הרי זה אסו בן ט' שנמצא במעי שחיטה וגדל ובא על הבהמה והוליד אותו הולד אין לו הקנה בשחיטה השוחט הבהמה ומצא בה עובר שפרסותיו קלוטות כשל חמור מותר ולא מהעיא אם מצאו בתוכה אלא אפילו נולד ממנו מותר דגמל בן פרה מותר: השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה אסור אבל אם מצא בה בהמה שרנליה כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותר המפלת בדיה שיש לה ב' ‫נבין וכ' שדרות אסור:" + ], + [ + "המקשה לילד והוציא העובר את ראשו אף על פי שהחזירו הרי הוא כילוד ואינו ניתר בשחיטתה אלא בשהיטת עצמו אם הוא בן קיימא ואם הוא בן ח' או בן ט' מת אסור: הוציא ידו והחזירה מה שיצא מן האבר לחוץ אסור אבל מה שנשאר ממנו בפנים ומקום מותר לא ההזירה קודם שחיטה גם מקום החתך אסור אבל מה ‫שבפים מותר אפילו הוא מיעוטו ואם יצא רוב העובר הרי הוא כילוד ואם יצא חציו בורב אכר ‫בנון‬ שיצא רוב ידו וכשנשאר מה שיצא מהעובר איהו אלא יציו ואם נטיל סיעוט היד שנשאר בפנים אחר רוב היד שיצא הוי שדינן מיעוט היד שבפנים אחר רוב היד שיצא להשלים לרוב העובר ואסור וכן אם יצא רובו ממיעןט אבר אסור ואין אומרים נטיל מיעוט ‫אבר שיצא אחר רוב האבר שבפנים אלא מטילין אותו אהר רוב העובר שיצא ואסור: הוציא אבר א' והחוירו וחזר והוציא אבר אחר ובחזירו שהשלים לרוב המיעוט שלא יצא מותר ואם חתך כל אכר ואבר כשעה שהוציא אותו גם המיעוט שנשאר בפנים אסור עובר שהוציא ידו והחזירה ואח\"כ נולד וגדלה חלבו אסור נחתך מהעובר שבמעי בהמה ונמצא ‫בחובה מותר באכילה נחתך מנופה ונמצא בתוכה לאחר שחיטה אסור תשעה חי שכתובה ‫חייבין עליה משום חלב כלא חלב בהטה גמוה:\n" + ], + [ + "אפרוה כל זמן שלא יצא לאויר העולם אסור משום שרץ השורץ על הארץ וארץ ולאחר שיצא לאויר העולם מותר מיד ור\"א בן יעקב אסור עד שיתהו עיניו ופסק רי\"ף כח\"ק דשרי וא\"א פסק כר\"א ולד בהמה חוך ח' ימים אסור משום ספק נפ�� ומהו אין צריך ה' ימים שלימים אלא מיד בתחילת ליל שמיני מותר וה\"מ בשאיו ידוע שכלו לו חדשיו אבל אם ידוע שכלו לו חרשיו מותר מיד אפילו ביום שנולד ולא חישי שמא נחרסקו אבריו מחבלי הלידה:\n" + ], + [ + "אסור לשהוט אותו ואת כגו ביום אחד ל\"ש האם ואח\"כ הבן או הבת ל\"ש הבן או הבת ואח\"כ האם בין בנקבות כגון האם והבת בין בזכרים כגון האב ובן בין באדם אהד בין בב' ואם עבר ושחטם ביום אחד כתב הרמב\"ם שמותר לאכלן ‫ובה\"ג וסור לאוכלו בו ביום ויום האסור באותו ואת בנו היום הלוך אחר הלילה שאם שהט בלילה אסור ביום שלאחריו אום שהט ביום מותר בלילה שלאהריו והא דאסור לשחוט דוקא בידוע שחוא אביו וכן בידוע אמו כגון שכריך ערריה אבל הספק אין חוששין הלכך בהמה בכ\"מ ובכל זמן אינו חושש שמא נשחטב האם וא הבן היום אבל על המוכר להזהיר על הלוקח שאם שחט האם או הבן היום או מכרה לאחר לשוחטה היום אם הוא באחד בר' הזמנים שדרך שכל מי שקונה בהמה ששוחטה מיד והם הפסח וערב עצרת וערב ר\"ה ועי\"ט האירון של חג שודאי קונה אותה לשוחטה מיד צריך להוריעו שמכר היום האם ואם לא בזריעו שוחט ואינו חושש ל\"ש קנח מישראל או מעכ\"ם אום נודע לו אח\"כ שנשחטה אסה היום חבי מקח טעות ודוקא שמוכר שניהם ביום אחד אבל אם מכר האם ביום שלפניו א\"צ להודיעו ואם מכר האחד לחתן ומכר בב' לכלה אפלו מוכר בב' צרריך להודיעו שודאי שניהם שוחטין ביום אחר שנים שלקחו אותו ואת בנו ביום אחד הלוקח תחלה ‫תחלה ישחוט ולא השני בד\"א כדלקחום שניהם מאדם אחד שמיד כשמכר לראשון לא היה יכול לשחוט את שנשאר בידו שהלוקח לקח ע\"מ לשוהטו שאינו יכול למכור אלא זכות שיש לו בו אבל אם לקחו מב' שניהם שוין וכל מי שישחוט תחלה זריז ונשכר אותו ואת בנו נוהג בבהמה אבל לא בחיה ועוף ונוהג בכלאים הכא מן העז ורהל צבי הבא על התיישה וילדה צבי ‬ושוחט התייש וכנה ביום אחד לוקה צבי הכא התיישה וילדה בת ואותה בת ידה בת ושחט בתה ובת בתה הייב חייש חבא על הצבייה וילדה בת ואותה בת לודה בת ושחט בתה ובת בחה פטור אבל אסור כתה הרמב\"ם חייש הבא על הצביה וילדה תייש אסור לשחוט הצבייה ובנה אבל אין לוקין עליהן עד עאן ונראח שמותר ‫לכתחלה לא אסרה תורה אלא כששוחט אבל נוחר ומעקר האם מותר לשחוט הבן לפיכך חש\"ו ששחטו האב (ש\"א האם) בינן לבין עצמן מותר לאחר לשחות אח' כ הבן לפי שרוה מעשיהן מקולפלים ואם אחרים רואים ששוחטין כראוי אסור ךשחוט אחריהן כהמה שנשחטה אמה היום ‫ונתערבה‬ באחרות וצריך לשחוט מחם היום כיצד ‫תקגחו‬ ‫נכבשינהו‬ דניידי ממקום קביעותן ויקח מחם אחד אחד וישחוט דכל דפריש מרובא פריש ושנים האחרונים אסורין היום:" + ], + [ + "מסוכנת אינה ניתרת בשחיטה וכיצד מסוכנת שאינה יכולה לעמוד כשמעמידין אותה אפילו אכלה בקעיות וקורות כיון שאינה יכולה לעמוד בחזקת מסוכנת היא ואינה ניתרת בשחיטה אלא אם כן רואין בה סימן שלא יצא חיותה קודם גמר שחיטה ומה היא סימנה אם היא דקה צריך שתפשוט ידה ותחזירנה אצלה וכן אם היתה פשוטה והחזירתו אצלה הרי סימן אבל פשטה ולא כפפה ולא מהני שאין זה אלא הוצאת הנפש והני מילי ביד אבל ברגל בין שפשטה ולא כפפה או כפפה ולא פשטה בשרה והא שיש חילוק בין יד לרגל דוקא בדקה אבל בגסה אין חילוק בין יד לרגל איזה מהם שתכוף או שתפשוט כשרה וחיה גסה דינה כבהמה דקה וכשכש בזנבה כשרה בין בגסה בין בדקה ועוף ואפילו לא רפרף אלא בעינו ��ו כשכש בזנבו כשרה ואם בגמר שחיטה יצא ממנה דם בקילוח כשרה ואם שחט בלילה ולא יכול לראות ולמחר מצא כותלי בית השחיטה מלוכלכין בדם בידוע שיצא בגמר שחיטה דרך קילוח וכשרה ואכתי איכא תרי סימני בגמרא שאם הטילה רעי מתרזת כשרה ואם שותתת פסולה ובצועקת וקולה חזק כשרה ואם קולה חלוש ונמוך פסולה וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא הביאה בפסקיו וגם הרמב\"ם לא כתבה ובעל העיטור כתב שהם הלכה וכל אלו הסימנים צריך שתעשם בסוף השחיטה אבל אם עשאם בתחילת השחיטה או באמצעיתה לא מהני והא דבעינן הנך סימנין דוקא כשהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היא בריאה אפילו אין בה אחת מכל אלו הסימנים כשרה יש מן הגאונים שכתבו שלא התירו מסוכנת על ידי סימנין אלא בבהמת ישראל משום הפסד ממונו אבל לא בבהמת נכרי ובתשובה אחרת לגאון מסוכנת והיא של נכרי מותר לישראל לשוחטה וליקח ממנה בשר ומותר לישראל לקנותה מן הנכרי:" + ], + [ + "השוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה ה\"ז נבלה אפי' נגע בעצם המפרקת אין תולין שנפגם בו אחר שחיטה אלא חיישינן שמא בעור נפגם ונמצא ששחט בסכין פגומה ואפילו בעוף וכתב הרמב\"ם אפילו היא קטנה ביותר ולא הזכיר חגירת צפורן וכ\"כ הרשב\"א שיעור הפנימה כל שהוא ובלבד שתחגור בה כל שהוא אפילו כחוט השערה וא\"א ז\"ל פסק כדי שתחגור בה הצפורן וכיון שפגימה פוסלת צריך לבדוק הסכין תחלה ואין לסמוך על מה שירצה לבדוק אחר השחיטה ואם עבר ולא בדקו תחילה ואח\"כ בדקו ומצאו יפה שחיטתו כשרה וכיצד יהיה הפגימה כי הא דאמר רבא שלש מדות בסכין אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה מסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה עולה ויורד שוחט לכתחילה פירוש אוגרת שיש לה ב' עוקצים ובין הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך פסול מסוכסכת שאין לה אלא עוקץ א' וצד השני הוחלק במשחזת וכגון דקיימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא בענין שלא חתך אפילו העור עד שעבר כל הפגימה ואם היא עומדת אצל הקתא צריך שיביא ולא יוליך אבל אם היא באמצע הסכין בכל ענין פסולה ורב אלפס פסק אפילו באמצע הסכין אם העוקץ כלפי ראש הסכין כשר אם הוליך ולא הביא שאין עוקץ הפגימה קורע אלא בפוגעו בסימן ולא כשירד ממנה ואם העוקץ כלפי הזנב אז כשר אם הביא ולא הוליך וכ\"כ הרמב\"ם ורש\"י כתב כסברא הראשונה ולזה הסכים א\"א ז\"ל עולה ויורד שאין לה שום עוקץ שהושחזו שני עוקציה סכין שיש לה פגימות הרבה נידון כמגירה ואפי' בדיעבד פסולה ופרש\"י אפי' כולם מסוכסכות ובעל העיטור כתב אם הם מסוכסכות כשרה בדיעבד אם שחט בענין שלא נגע בעוקץ הפגימה אלא מיירי שהן אוגרת וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לפרש\"י סכין שאין בו פגימה אלא שהצפורן מסכסך בו מרוב חדודו כראש השבולת כשר סכין שפיו חלק אלא שאינו חד שוחטין בו אע\"פ ששוהה בשחיטה רק שיוליך ויביא ולא ישהה בשהייה ובענין בדיקת הסכין אסיקנא והלכתא אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא פירוש שצריך שיעבור עליו צפרנו לראות אם יחגור בו ובבשר אצבעו בתלת רוחתא פירוש על פיה ובשני צדדים הלכך בודק בהולכה ובהובאה על חודש בבשר לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדברים בטלים ואח\"כ בהולכה ובהובאה בצפורן שאינו יכול להרגיש יפה אם יבדוק בבשר ובצפורן ביחד וכן יעשה בשני הצדדין והם י\"ב ואסמכתא ושחטתם בז\"ה (שמואל א יד) השוחט בהמות הרבה ואח\"ז צריך לבדוק הסכין בין כל אחת ואחת ואם לא בדק ונמצאת פגומה כולן אסורות אפילו ראשונה אע\"פ שבדק הסכין לפני השחיטה צריך לבודקו גם לאחרי�� וה\"מ לכתחילה שהסכין לפנינו אבל אם נאבד שחיטתו כשרה ואפי' שחט בו הרבה זה אחר זה וי\"א שאם נגע במפרקת הראשונה ושחט בו אח\"כ אחרות ונאבד הסכין כל ששחט בה אח\"כ אסור דשמא נפגם במפרקת הראשונה וא\"א ז\"ל מכשיר גם בזה אבל אם לא בדקו קודם השחיטה ונאבד אח\"כ שחיטתו פסולה ומיהו כתב א\"א ז\"ל טבח שיש לו סכין מיוחד לשחיטה ומקום מיוחד שמצניעו שם תמיד בחזקת בדוק הוא ואם שחט בו בלא בדיקה ונאבד שחיטתו כשרה השוחט בסכין בדוק ואחר השחיטה שבר בה עצמות ומצאו פגום כשרה שאנו תולין שבעצמות נפגם וכל כיוצא בזה כגון שנפלה על גבי קרקע קשה ודוקא שראינוהו שנפלה על חודה אבל מספיקא אין תולין לומר שנפלה על חודה כתב בעל העיטור אם נמצא עצם המפרקת פגום והסכין פגום ע\"י חיה מעשה ונשאלתי והשבתי כיון שדרך שחיטה נפגם לא דמי לשבר עצמות ופסולה ורבותינו נחלקו עלי ושאלתי את פי ה\"ר יעקב והשיב כדברי: טבח שלא הראה סכינו לחכם אלא בדקה לעצמו ושחט בה ונמצאת יפה מנדין אותו ואם נמצאת פגומה מנדין אותו ומעבירין אותו ומכריזין על כל בשר שיצא מתחת ידו שהוא טרפה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל והאידנא נוהגים בכל גלות ישראל שאין מאמינים לקצבים וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה ולהם מחלו חכמים את כבודם כי הם זריזים וזהירים מתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין:" + ], + [ + "השוחט צריך שיברך קודם בא\"י אמ\"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה שחט ולא בירך שחיטתו כשירה ואם שחט ק' בהמות מברך ברכה אחת לכולם שנים שוחטין שתי בהמות אחד יכול לברך ויוצא בו חבירו אם חבירו מכוין להוציאו צריך שלא ידבר בין ברכה לשחיטה ואם דבר בין ברכה לשחיטה צריך לברך פעם אחרת וכן אם רוצה לשחוט הרבה לא ידבר בין שחיטה לשחיטה ואם דבר בין שחיטה לשחיטה צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך פעם אחרת על השחיטה אבל על כיסוי השניה לא יברך וכן המברך על דעת לשחוט חיה אחת ואחר כך הביאו לו יותר יכסה דם הראשון ויברך עליו ויברך על שחיטת השנייה ולא על הכיסוי ובעל העיטור כתב דוקא כשאינה ממין הראשונה כגון ששחט חיה והביאו לו עוף אבל אם היא ממין הראשונה אין צריך לברך ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל לא חילק ואם מתחילה כשבירך היו לפניו הרבה לשחוט ואח\"כ הביאו לפניו אחרות כתב בספר המצות אם כשמביאים לפניו האחרות יש עוד לפניו מאותם שהיו לפניו כשבירך א\"צ לברך על אותם שמביאים לו אך אם גמר כל אשר לפניו לשחוט צריך לברך על האחרות ואין נראה לחלק אלא כל מה שלא היה לפניו כשבירך צריך לברך עליו אא\"כ היה דעתו על כל מה שיביאו לו היה שוחט חיה או עוף ודעתו לשחוט עוד ושכח וכסה ובירך כשחוזר ושוחט א\"צ לברך על השחיטה שאין הכסוי הפסק הא דשיחה הוי הפסק דוקא בשח בדברים שאינן בצרכי שחיטה אבל אם דבר מצרכי השחיטה כגון הביאו לשחוט וכיוצא בו לא הוי הפסק:" + ], + [ + "מקום השחיטה בצואר בקנה לצד הראש משפוי כובע ולמטה והוא קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות ולמט' עד מקום שתגיע אונה העליונ' אילו היו תולין הבהמ' ברגליה כשיתלו אותה ברגליה יתפשטו האונות למטה ועד מקום שתגיע אונה העליונה הוא מקום השחיטה והוא כל אורך הצואר כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות כדרכה ובלבד שלא תאנוס היא את עצמה לפשוט צוארה יותר ממה שרגילה לעשות כשהיא רועה ובושט מניח לצד הראש כדי תפיסה וממנה למטה הוא מקום השחיטה עד מקום שישעיר פי' עד מקום שיש בו כמין שער כמו שיש בכרס ובעוף עד הזפק וכדי תפיסה פי' רש\"י ד' אצבעות ובה\"ג פי' כדי שיאחז בשתי אצבעותיו והיינו רוחב אצבע ושיעור זה בשור הגדול ושאר בהמה חיה ועוף כפי גודלו למדת זה השיעור בתחילה שוחטין כנגד הגרון שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה ובלבד שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת כי הסימנים רכים ונדחים מפני הסכין אם לא שידע בודאי השוחט מן העורף פסולה שהרי חותך המפרקת תחילה ואם החזיר הסימנים אחורי העורף כשרה:" + ], + [ + "כמה שיעור שחיטה בבהמה לכתחילה צריך לשחוט שני הסימנים ובעוף לדעת רב אלפס אפילו לכתחיל' די בסימן אחד בין בקנה בין בושט והרמב\"ם כתב שגם בעוף צריך לכתחילה שנים ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל שחט רוב של כל אחד וא' בבהמה ורוב אחד בעוף אח' קנה וא' ושט שחיטתו כשרה ובלבד שיהא רוב הנראה לעינים בשיעור ולא ברוב שאינו משוער אלא במחשבת הלב דמחצה על מחצה אינו כרוב אבל כשהוא רוב הנראה לעינים אפילו כחוט השערה כשרה ואם שחט בבהמה האחד כולו והשני חציו או בעוף כל אחד חציו פסול לא שחט רובו של הסימן במקום אחד כגון שהתחיל לשחוט ונתהפך הסימן וגמרה שם ובין שניהם רוב כשרה בין בקנה ובין בושט לא מיבעיא אם ב' החתכים שוים בהיקף אחד אלא אפילו אם האחד לצד הראש והשני לצד מטה כשר בין אם אדם אחד שחט כך בב' או בג' מקומות בין ששחטו ב' בשני סכינים אבל אם הכל בצד אחד כגון שלאחר שהתחיל לשחוט מעט הניח זה המקום ושחט למטה או למעלה ממנו באותו צד צריך שיהא הרוב במקום אחד ומיהו כשיש רוב אפילו במקום השני כשר אף על פי שאין השחיטה מפורעת שחיטה העשוי באלכסון כקולמוס או כשיני המסרק כשרה היה חצי הקנה חתוך ושחט בו והשלימו לרוב כשר ואין חילוק אם חצי החתוך למעלה ושחט בו והשלימו לרוב בין אם היה נקוב באמצעיתו ושחט למעלה כנגד הנקב ופגע בנקב והנקב משלימו לרוב:" + ], + [ + "רוב דמים שבבהמה ובעוף נגררין אחר הורידין שבצואר ואין המלח ואל האור שואב כל הדם שבהם הלכך עוף שדרך לצלותו שלם צריך לשחוט הורידין כדי שיצא הדם ולא שהורידין הם בתורת שחיטה שהרי אם שהה או דרס בהן כשרה אלא שצריך לנקבם בשעת שחיטה בעוד שהדם חם שלא יתקרר בתוכו ואז לא יוכל לצאת לא חתכן בשעת שחיטה ומנתח העוף לאברים שרי אבל לא יאמר לכתחילה לא אחתכם בשעת שחיטה ואנתחנו לאברים דחיישינן שמא לא ינתחנו כיון שדרך לצלותו כאחד וכן גדיים וטלאים שרוצה לצלותן כאחד צריך לחתוך ורידיהן לא חתכן וצלאו כאחד כתב ר\"י שהוא מותר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהוא אסור ומיהו אינו מפעפע בכולו אלא ישליך הורידין ויחתוך סביבם כדי נטילה שהוא כעובי אצבע אם בשלו בקדרה מחטט ומנקר החוטין והשאר אם יש בו כדי לבטל כל החוטין בס' מותר ובהמה כיון שדרך לנתחה א\"צ לחתוך הורידין ומותר בין לבשל בין לצלות וה\"ר אפרים כתב שאין לבשל עוף שלם אע\"פ שחתך הורידין עד שינתחו אבר אבר ויסיר כל הגידין שיש בהן דם וכן בהמה שרוצה לבשלה אע\"פ שמנתחה צריך לשחוט הורידין וכ\"כ בעל ה\"ג והני מוזרקי דבהמה צריך לחתכינהו בהדי סימנים אע\"ג דאמר רב חסדא לא א\"ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד זימנין דבהמה נמי צולהו כולו כאחד וצריכי ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "אמר רב יהודה אמר רב כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שח��טה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו קודם שגמר השחיטה ושהה בין במזיד בין בשוגג בין באונס בין ברצון וחזר הוא או אחר וגמר שחיטתו השחיטה פסולה אם שהה שיעור שהייה וכמה שיעור שהייה כדי שחיטה אחרת ופסק רש\"י כדי שחיטת בהמה גסה לשהיית גסה וכדי שחיטת בהמה דקה לשהיית דקה וכדי עוף לעוף והך שחיטה דמשערינן בה י\"א דהיינו ברבוצה ועומדת לשחוט שאין משערין אלא בכדי חתיכת הסימנים לבד וי\"א שמשערין בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה וכן עיקר ומיהו אין משערין בכדי שחיטת כל הסימנים אלא לכדי שחיטת רוב שהוא הבשר שחיטה וכ\"כ הרמב\"ם אלא שחילק בעוף שכתב בדקה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת דקה ובגסה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת גסה ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט ולרב אלפס אפילו לדקה ולעוף משערינן כדי שחיטת גסה והגבהתה והרבצתה ולזה הסכים א\"א ז\"ל אלא שכתב אע\"ג דמשערינן כדי שחיטת גסה והגבהתה והרבצתה היינו דוקא לבהמה אבל לעוף לא משערינן אלא כדי שחיטת בהמה לחודה דלא מסתבר להקל כולי האי לשער בהגבהת והרבצת בהמה לעוף שחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט אם יש בין הכל שיעור שהייה מצטרפות השוחט בסכין שאינו חד והוליך והביא כל היום כולה רק שלא שהה כשרה וה\"מ בעוף שהכשרו בסימן א' אבל בבהמה אם עיכב כשיעור שהייה בשחיטת מיעוט האחרון של סימן ראשון אע\"פ שהוליך והביא דרך שחיטה פסול כיון ששחט רוב הסימן מיעוט הנשאר חשוב כשחוט ומה שנתעכב אינו נחשב מן השחיטה והוי כחותך בידה או ברגלה והיינו בעי אדרבא שהה במיעוט הסימנים מהו לחד פירושא ורש\"י פירש בעי אדרבא בששהה במיעוט בתרא ולכ\"כ דאפילו במיעוט בתרא של קנה או של ושט פוסלת שהייה לפיכך שחט רוב א' בעוף או רוב שנים בבהמה ושהה למות מוטב שיכנה על ראשה ממה שיחזור וישחוט וכ\"כ בה\"ג שהה במיעוט הסימנים בין בתחילה בין בסוף אסור והרמב\"ם פירש במיעוט קמא אבל אם שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אפילו שהה הרבה כשרה ע\"כ כתב דבעוף לא שייך שהייה בקנה שאם שחט רובו ושהה בו כבר נגמרה השחיטה וכשרה ואם שחט מיעוטו חוזר ושוחט כל זמן שירצה אלא בושט לבד שייך שהייה במיעוט קמא ובבהמה אף בקנה כגון ששהה לאחר ששחט רובו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ובאשכנז ובצרפת נוהגין להחמיר כרש\"י שחט העוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הושט אם לאו חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר ומניח עד שימות ובודק הושט מבפנים אם אינו מוצא בו טיפת דם בידוע שלא ניקב וכשרה:" + ], + [ + "דרסה כיצד השוחט צריך שיוליך ויביא ואם לא עשה כן אלא התיז הסימנים בבת אחת כמו שחותך הצנון פסולה היה שוחט בהולכה או בהובאה לבד אם יש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר כשרה שאז אפשר לו לשחוט בלא דרכה על ידי הולכה או הובאה לבד ואם הוליך והביא אפילו שחט באיזמל כל שהוא כשר כתב אדוני אבי הרא\"ש זכרונו לברכה לא שיצטרך להוליך כל אורך המכין קודם שישחוט הרוב דאין אדם יכול ליזהר בזה דפעמים הסכין חד וחריף וחותך רוב הסימנים קודם שיוליך או יביא כשיעור הזה אלא לא אמרו חכמים שיעור זה אלא דקים להו שאז יכול לשחוט בריוח בלא דרסה והשחיטה כשרה בהולכה או בהובאה כשיש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר או באיזמל כל שהוא והוליך והביא ואף אם שחט הרוב קודם שהוליך כל אורך הצואר ובלבד שלא יתפוש הסכין במזיד במקום אחד וישחוט בדרסה קודם שישחוט הרוב ע\"כ. שוחט אדם שני ראשים כאחד ובלבד שיהא הסכין כדי ג' ראשים לא היה בו אלא כדי שנים הביא ולא הולך החיצונה כשרה והפנימית פסולה הוליך ולא הביא הפנימית כשרה והחיצונה פסולה ב' אוחזין בסכין ושוחטין אפילו זה למעלה לצד הראש וזה למטה לצד החזה שאוחזין אותו באלכסון ולא חיישינן שמא ידרוס זה על זה:
חלדה כיצד שמכניס הסכין בין סימן לסימן ל\"ש שחט התחתון כהלכתו ממעלה למטה וחזר והוציאו ושחט העליון ל\"ש שחט העליון ממטה למעלה שלא כהלכתו והוציאו ושחט התחתון החליד הסכין תחת העור או תחת צמר מסובך בצואר הבהמה או תחת מטלית הקשור בצוארה או שהמטלית מהודק בה בשעוה ישחט שחיטתו פסולה אבל אם המטלית פרוש על צוארה ישחט תחתיו שחיטתו כשרה והרמב\"ם פסל גם בזה ולא נהירא כתב בסה\"מ צריך ליזהר כשאדם שוחט וחס על העור שלא יעשה בו קרע גדול ושוחט (ס\"א ישחט) בראש הסכין ומתכסה מהעור אמנם אם שוחט באמצע הסכין אין לחוש אם ראשו מתכסה בעור כיון שהסכין במקום ששוחט בו כנגד הסימנין אינו מכוסה וה\"ר אליעזר ממיץ היה מחמיר גם בזה והחליד במיעוט הסימני' מיבעיא ולא איפשיטא ולחומרא וגם בזה פרש\"י במיעוט בתרא ולאחר ששחט הרוב החליד תחת המיעוט ושחטו ממטה למעלה והרמב\"ם פירש במיעוט קמא שהחליד תחת מיעוט הראשון ושחטו ממטה למעלה ואח\"כ גמר השחיטה כדרכה וכן אם שחט רוב סימן אחד בבהמה והחליד הסכין תחת מיעוט הנשאר ושחט סימן השני אבל החליד במיעוט בתרא כשרה וא\"א ז\"ל כתב כרש\"י:
הגרמה כיצד ששחט שלא במקום שחיטה וכבר כתבתי לעיל מקום השחיטה בקנה משפוי כובע ולמטה ואם שחט למעלה ממקום שחיטה או שהתחיל לשחוט במקום שחיטה ושחט מעט והטה הסכין חוץ למקום שחיטה וגמרה שם שחיטתו פסולה אבל אם שחט הרוב במקומה והטה כלפי מעלה וגמרה שם כשרה אפילו למי שפוסל שהייה וחלדה במיעוט בתרא ודוקא ששחט רוב חלל הקנה אבל ברוב הטבעל לא סגי לפי שאינן מקיפות את כל הקנה ואע\"פ ששחט רובן עדיין לא שחט רוב הקנה חוץ מטבעת העליונה שהיא מקפת כל הקנה ורש\"י פוסל גם בזה שכתב בין שחט שליש והגרים שליש ואפילו שחט שני שלישים והגרים שליש הכל פסול וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא פסק כמותו במה שפוסל שחט שני שלישים והגרים שליש ובענין שהם שליש והגרים שליש ושחט שליש או איפכא יש אוסרין הכל ואפי' הגרים שליש ושחט שני שלישים והרמב\"ם הכשיר הכל חוץ מהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש אבל שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש או הגרים שליש ושחט שני שלישים כשרה ולזה היה נוטה דעת א\"א ז\"ל וכל זה בקנה אבל בושט אפילו אם שחט בו כל שהוא חוץ למקום שחיטה קודם גמר הכשר השחיטה פסולה אע\"פ שגמר כל השחיטה (ס\"א בהכשר) לפי שנקובתו במשהו:
עיקור פירש רש\"י ששחט בסכין פגומה ונעקרו הסימנין ובה\"ג כתב שנעקר הסימן או נשמט ממקומו ואח\"כ שחטו ואפילו בעוף אם נשמט סימן אחד ושחט השני פסול או שנעקר בתוך השחיטה קודם שנגמרה אבל אם נעקר לאחר ששחט רובו כשרה ודוקא שנעקר כל הסימן או רובו מן הלחי אז אין מועיל השחיטה אבל אם נשאר בו רובו מחובר בלחי כשרה והא דפסול בנעקר דוקא כשנעקר בכח מכאן ומכאן שמיעוט הנשאר אינו במקום אחד הלכך אינו חשוב חיבור אבל אם נשאר המיעוט מחובר במקום אחד שרי שחט סימן אחד בעוף ואח\"כ נשמט השני כשר נשמט אחד ואח\"כ שחט השני פסולה שחט אחד ונמצא השני שמוט ואינו יודע אם נשמט קודם השחיטה אם לאו פסולה ואם נמצא השחוט שמוט כתב הרמב\"ם אם לא תפס בסימנים כשרה שאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ובודאי אחר שחיטה נשמט ואם תפס בסימנים הרי זו ספק נבלה ולא הזכיר שום בדיקה וי\"א שאפילו אם תפס בסימנים מותר ע\"י בדיקה שבודקו אם נעשה קודם השחיטה אם לאו כיצד יעשה יביא בהמה אחרת וישחוט הסי' ואח\"כ יעקרנה ממקומו אם שתי השחיטות שוות כשרה שכשם שזו נשחטה קודם כך הראשונה נשחטה קודם ואם השנייה מאדמת יותר פסולה שזהו סימן שהראשונה נשמטה קודם שחיטה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דלא מהניא בדיקה אלא כשלא תפש אבל תפש לא מהניא בדיקה ופסולה. השוחט תרנגול צריך ליזהר שידחק רגלו בקרקע או יגביהנה שלא ינעוץ רגלו בקרקע כדי שלא יעקור הסימנין. " + ], + [ + "השוחט צריך שיבדוק בסימנין אחר השחיטה אם נשחטו רובן שכל זמן שאין ידוע שנשחטה הבהמה כראוי היא בחזקת איסור ומשיודע שנשחטה כראוי היא בחזקת היתר אפילו נולד בה ריעותא כגון שבא זאב ונטל בני מעיה והחזירם נקובים כשרה שאנו תולין לומר הוא נקבם ולא אמרינן במקום נקב נקב ואין צריך לבדוק אם נעקרו הסימנים או נקבו דבהא סמכינן ארובא כמו בשמונה עשר טרפות ובבדיקת הסימנים נמי אם בשעת שחיטה רואה אותן שחוטין לפניו אין צריך יותר:" + ], + [ + "ניקב הושט בשעת שחיטה כנגד המקום ששחט כבר טריפה שחט הקנה וניקבה הריאה קודם ששחט הוושט או ששחט הוושט וניקבו בני מעים קודם ששחט הקנה טריפה אע\"פ שחחי הריאה תלויין בקנה וחיי המעיים תלויין בושט אפילו הכי שייך בהן טריפות עד שישחוט שניהם קנה וושט ויש מכשירין בנקיבת ריאה אחר שחיטת הקנה ונקבו מעים אחר שחיטת הושט ואין דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כן:" + ], + [ + "חתך מהבהמה לאחר שנשחטה כראוי ועודנה מפרכסת אסור לאוכלה בעודנה חיה אבל לאחר שמתה מותר לאוכלה ולהאכילה לנכרי ומותר להאכיל בני מעיה לנכרי כל שנפסלה בשחיטה הרי זה נבלה וכל שנשחטה כראוי ודבר אחר גורם לה ליפסל ה\"ז טרפה נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה:" + ], + [ + "השוחט חיה ועוף תריך לכסות דמו לא שנא צדן עתה ל\"ש היו מזומנים בידו ומברך בא\"י אק\"ו על דם בעפר וכהב כה\"ג שמכסה ואח\"כ מברך אע\"ג דכל המצות מברך עליהן עובר לעדייתן ה\"מ בתהילת המצוה אבל וז סיום מצוה היא ובאמצע מצוה אין ראוי לברך הילכך צברך על השחיטה קודם התחלת המצוה ועל הכיסוי אחר נמר המתוה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ולא נהגן כן וכוי שמוא ספק חיה וכלעים הבא מבהמה והיה צריך לכסות דמן עכל אין לברך עליהם מפני שהוא ספק ובעל העיטור בתב שמברכין עליהם ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל ואין שוחטין כוי בי\"ט מפני שהוא ספק אום שחטו אין מכדין את דמו ובלילוה אם רישומו ניכר יכסנו ועין יכולים לקבל הדם בכלי לכסותו בלילה שאין שוחטין לתוך הכלין כיצד מכסין נותן עפר תיחוח למטה ועפר ‫תיחוח‬ למעלה וכתב בעל העיאור שצריך להזמינו למטה לשם כיסוי וא\"א הרא\"ש ז\"ל כחב אין צריך ‫ליתנגו ‬לשם כיסוי אלא מצא עפר תיחוח ושחט לתוכו שפיר דמי ומכסה בידו או בסכין או בבלי אחר אבל לא ברגלו שהוא דרך בזיון ומדאה שהמצות בזיות עליו שחט ולא היה עפר למטה צריך לגרור הדם וליתנו בעפר ‫תיחוה‬ ולכסות עפר תיחוה עליו שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות שמצות כיסוי היא כשאר מצות עשה שכל ישראל חייבין בחם אלא שהשוחט זהובים שכר ברכה שביטל ממנו אלא שין נובין אותו בזמן הזה. שחט ק' חיות או ק' עופות או ששחט חיה ועוף במקום אחר ביסוי אחר לכולם. כבר כחביתי למעלה שאם סח בנתים שמכ��ה ומברך עליהם על דם שחיטה ששט ויברך ברכת השחיטה על מה שישחוט ולא יברך על כיסוי דמה השוחט ויברך ברכת השחיטה על מה שישחוט ולא יברך על כיסוי דמה השוחט ונבלע דם בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות ואם לאו פטור ‫טלכסוח‬ כסהו הרוח פטור למכסות דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות אין בו מראית דם פטר מלכסות ואין חילוק בין אם נפל דם בתוך מים או מים לתוך דם לעולם כשיש בו מראית דם חייב לכסות אע\"פ שנדחה מכיסוי כשלא היה בו מראית דם כשחזר למראה דם חייב לכסות מתערב ביין אדום או ברם בהמה רואין חיין ודם הבהמה כאילו הוא מים ואילו נתערב כמים כשיעור יין הזה והיה בו מראית דם חייב לכסות כתב בעל העיטור בהמה ואה\"כ חיה חייב לכסותו בל הדם לפיכך א\"צ למצות עד שיצא כל הדם השוהט לחולה בשבת לא יכסה אפילו אם לו דרך נעוין לבליה אם רישומו ניכר יכסגו כל השוחט אפילו אינו צריך לו לאוכלו ואינו שוחט אלא מפני הדם שצריך לו הייב לכסותו כיצר יעשה הוחר או מעקר שלא חייבה תורה בכסוי אלא בשוחט שחיטו הראיה הילכך השוחט הטרפה או השוחט או השוחט ‫ונתנבלה בידו פטור מלכסות לפיכך צריך לבדרך הסימנים והסכין קודם הכיסוי וכתב ב\"ה השוחט היה לא יכסה עד שיבדוק את הריאה שדינה כבהמה וממחברא אם ישתכה סירכא דתליא בבדיקה כגון שכינא דיליש פומיה דלא בדקינן השתא נמי אומא לדופן מכסה בלא ברכה חש\"ו ששחטו עד שיהיה לו עפר לכסותו השוחט חיה ועוף ולא יצא מהן דם מותרין ואין מכסין אלא בעפר וכל הדברים שהזרעים אם נקאי' עפר מכסין בהם ואם לאו היוצר צריך לכותשם כלל ובמיד ‫ובחרסית ולבינה ומנופה של חדש שבתשן וב ובשחית אבנים ובשחיקת ‬ברשים ובזהב שהוק ובנעורת של פשתן רקה ובנסורו של הרשים ובעוכלים או בגדים שרופים עד שנעשו עפר בשיחיר ובכחול ובנקרת הפסולים אבל אם כפה עליו כלי או כסהו באכנים אין זה כסוי לפיכך אין מכסין בזבל ובמורסן ולא בשחיקת מהכות חוז מבזהב שחוק וכ' ברשב\"א בד\"א שלא נשרפר אבל נשרפו הוזרין לעפר ומכסין בעפרן אין מכדין בעפר המדבר כתב בעל העיטור אין מכסין בכל דבר שיש בו ליהולוהית מים כגון מתונהא כתב בספרי ה\"ר חזקיה ז\"ל מי ששפר יכסה ואם ואהו אחר שלא כסה חייב לכסות ובמה ששפך יכסה שלש יכסה שלא יכסה ברגלו שלא יהא המצות בזויות עליו ואם זה רצה לכסות" + ], + [ + "הלכות בדיקת הריאה ושאר הטריפות
כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מכאן אזהרה לטריפה וסתם טריפה היינו שטרפה ארי וכיוצא בו ובעוף שדורס אותו עוף הדורס כגון הנץ וכיוצא בו ועל כרחך לא איירי בנטרפה ומתה דא\"כ הוה ליה נבלה דמה לי נבלה שהומתה על ידי אחרים או שמתה מעצמה אלא מיירי שנטרפה ועדיין לא מתה ואי אפשר לומר דבטרפה בעלמא שהוכתה מכה כל שהוא תהיה אסורה דהא כתיב לכלב תשליכון אותו אלמא מיירי בענין שאינה יכולה לחיות ואינה ראויה אלא לכלב ובא להשמיענו כיון שנטרפה בענין שאינה יכולה לחיות אפילו אם קדם ושחטה אסורה כיון שידענו דבנטרפה עד שאינה יכולה לחיות אסורה א\"כ הוא הדין אם אירע לה מעצמה חולי שאינה יכולה לחיות ממנו שהיא אסורה וכי היכי דגבי נבלה אין חילוק בין מתה מעצמה או מתה ע\"י אחר כך אין חילוק בטריפה בין נטרפה ע\"י אחרים או נטרפה מעצמה ע\"י חולי שבכל ענין היא טרפה וזהו ששנינו כל שאין כמוה חיה טריפה ויש מיני חולאים שהלכה למשה מסיני שהיא נטרפה בהן לפי שאינה יכולה לחיות מהם והן שמנה דרוסה נקובה חסרה נ��ולה ופסוקה קרועה נפולה שבורה וכל הטרפיות נכללין באלו הח'. כתב הרמב\"ם אע\"פ שכולם הל\"מ אין לך בפירוש מן התורה אלא דרוסה ולכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר מיני ז' טרפיות יש בהן ספק שמותרין והנני מפרש אותם על סדר הילוך הבהמה ואתחיל מן הראש. גלגלת שנחבסה וניקב קרום של מוח וחוט השדרה שנפסק כי הוא נמשך מן חוט המוח ואחזור לראש כגון ניטל הלחי וטרפות הושט וזפק בעוף והקנה וכל אברים הפנימים כגון ריאה לב כבד ומרה וטחול וכוליא והאם והדקין והקיבה והכרס הפנימי והחיצון והמסס ובית הכוסות וקורקבן בעוף וניקב בקוץ לחלל והלעיטה חלתית ונפלה לאור ואחר כך איברים החיצונים כגון הידים והצלעות והרגלים ואח\"כ טרפות שישנן בכל הגוף כגון דרוסה נפולה וגלודה ושאכלה סם המות והכישה נחש או נשכה כלב שוטה: " + ], + [ + "בהמה או חיה שנחבסה עצם גלגלתה פירוש שנתרוצץ ברובו טרפה בין ברוב היקיפה דהיינו מאמצעיתו ולמעלה שהוא למטה מהעינים בין ברוב נבחן דהיינו ממקום שהתחיל כבר לשפע הוא למעלה מהעינים אע\"פ שהקרום קיים טריפה ואם נפחתה וחסר ממנה כסלע כתב רש\"י שהיא טריפה וכ\"כ הרמב\"ם שאם חסרה כסלע טרפה ואם ניקבה נקבים שיש בהן חסרון אם יש בכולם כסלע טרפה ולפי זה צ\"ל מתני' דקתני ואלו כשרות וקא חשיב נפחת הגלגלת מיירי כשאין בו כסלע ובעל העטור כתב שהיא כשרה וכן יראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל שהביא המשנה ואלו כשרות גלגלת שנפחתה כפשטה ולא חילק ובעוף של מים כגון אווזות וכיוצא בהן אפילו לא ניקב העצם אלא כל שהוא טרפה ועוף של יבשה אם הכתה חולדה על ראשה או נגפה ויש לחוש שמא ניקב הקרום מניח ידו בצד הנקב ונועין או מכניס ידו לתוך פיו ובודק (נ\"א ודוחק) כלפי מעלה אם יוצא המוח דרך הנקב בידוע שניקב הקרום וטרפה ואם לאו כשרה:" + ], + [ + "המוח יש לו שני קרומים זה על זה ואם ניקב זה בלא זה בהא איכא פלוגתא ר\"ת אוסר בניקב העליון ומתיר בניקב התחתון רב אלפס אוסר בתחתון ומתיר בעליון ור\"א כתב שמותר עד שינקבו שניהם וכן יראה מדברי הרמב\"ם וכן היא מסקנת א\"א ז\"ל ואם חסר מן המוח מעט כגון שנרקב או נתמעך והקרום קיים כשרה אבל אם נימוח ונשפך כמים בתוך הקרום או שנתרכך שכיוצא בזה בחוט השדרה אם מעמידין אותו אינו עומד טריפה וכתב ה\"ר אליעזר ב\"ר נתן שמעשה בא לידו שנמצא בתוך הקרום מים ונחסר המוח כשיעור מקום המים והיה המוח מקיף המים סביב שלא היו מגולין כלל והתירו וכ\"כ בה\"ג כיון שהמוח מקיף המים הדרא בריא אבל אם אין המוח מקיף המים סביב סביב טריפה עצם שהמוח מונח בתוכו יש בו חלל גדול כמו קדרה ויש על פיה כלפי הצואר כמו שני פולין וכל מה שיש מהמוח בתוך הקדרה עד הפולין ופולין בכלל נדון כמוה ונקיבתו במשהו ומכאן ואילך נדון כחוט השדרה:" + ], + [ + "חוט השדרה יוצא מן המוח ונמשך על פני כל השדרה עד סוף הזנב ואם נפסק עורו של החוט שהמוח בתוכו כולו או רובו טרפה אע\"פ שכל המוח קיים אבל אם נפסק לארכו או נפסק לרחבו בפחות מרוב כשר אע\"פ שנפסק כל המוח אבל אם נתקלקל המוח בתוך החוט עד שנימוח ונשפך כמים ואילו היה החוט נקוב היה יוצא או גימס ונתרכך עד שאילו היה מעמידו בידו היה המעט שממנו חוץ לידו שוחה ולא היה יכול לעמוד טריפה וכן אם החוט עב וכבד ואם מעמידין אותתו אינו יכול לעמוד מחמת כבדו טריפה אבל אם נחסר קצת מן המוח ונתרוקן כשר וטרפות זה של החוט הוא עד פרשה השלישית פירוש כשמגיע החוט עד הירכים מתפצל פיצול אחד לצד ימין ואחד לצד שמאל ואמצעיתו יורד עד למטה כנגד הזנב ולאחר שיורד בג' אצבעות מתפצל עוד לב' פיצולין אחד לימין ואחד לשמאל וכן בהרבה מקומות עד שיכלה וכ\"מ שיפסק עד פיצול הג' כתב הרשב\"א יראה שהוא טריפה ויש שמתירו ואם נפסקו אחד מב' חוטי הפיצולים הראשונים ונשיים טרפה אבל אם נפסקו חוטי פיצול הג' כשרה ובעוף הוא טרפות החוט עד בין האגפיים התחלת המקום שהן מחוברין בו בגוף והרשב\"א כתב עד מקום כלות חיבורן בגוף ולא נהירא ואם נעקרה חוליא אחת מהחוט אפילו למטה מהכסלים שאין שם צלעות טרפה בהמה שהכו אותה על השדרה במקל והלך המקל על פני כל אורך השדרה כשרה ולא חיישינן שמא נפסק החוט ואם לא הגיע המקל על פני כל השדרה או שיש במקל קשרים חוששין שראש המקל במקום שהוא כלה מכה בכח וכן במקום הקשרים וכן אם הכה לרוחב השדרה חוששין שמא נפסק החוט בהמה שגוררת רגליה אין חוששין שמא נפסק חוט השדרה שלה שאנו תולין אותה בשגרונה פירוש כאב הירכים וכתב הרשב\"א בד\"א שלא נודע שנפלה אבל אם נודע שנפלה חוששים שמא עם נפילתה נפסק חוט השדרה ולכך גוררת רגליה שפסיקת חוט השדרה מצוי עם נפילתה:" + ], + [ + "ניטל לחי התחתון כשר וכתבו הגאונים והוא שיכולה להחיות ע\"י המראה והלעטה הא לאו הכי טרפה כתב הרמב\"ם ניטל לחי העליון טרפה אבל ניטל התחתון כגון שנגמם עד הסימנים ולא נעקרו הרי זה מותר ואני כתבתי למעלה בהלכות שחיטה שאפילו נעקרו רוב מהלחי אם המיעוט נשאר מחובר במקום אחד כשר עד שנעקרה כולה או שלא ישאר המיעוט במקום אחד וגם אני תמה על מה שאסר ניטל לחי העליון כיון שאינו מפורש וכי להוסיף על הטרפות יש ואין לדקדק מדהכשיר בתחתון מכלל דבעליון טרפה דלגופיה אצטריך לאשמועינן אע\"פ דסימנין מחוברין בו וכ\"ש בעליון ושט שניקב בכל שהוא טרפה ואפילו בתורבץ הושט שאינה מקום שחיטה דינו כושט לעניין ניקב ושני עורות יש לושט זה על זה ואם ניקב זה בלא זה כשר ניקבו שניהם אפילו זה שלא כנגד זה טרפה הילכך בכל מקום שניקב טריפה אם נקבו ועלה בו קרום ונסתם טרפה דלא חשיב סתימה וקרומין אלו החיצון אדום ופנימי לבן ואם נתחלפו שהחיצון לבן ופנימי אדום טרפה ואם שניהם אדומים או לבנים כתב בעל העיטור דכשרה שאחד מהן לקה וחבירו מגין עליו והוי ליה כניקב זה בלא זה ואיכא מ\"ד טרפה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וכן נ\"ל דלא דמי לנקב קטן דחבריה מגין עליו אבל הכא שכולו לקוי אינו מתקיים ע\"י השני וכיון שעור החיצון אדום והפנימי לבן אין לו בדיקה בחוץ אצל דרוסה שצריך בדיקה כדאיתא לקמן דכיון שהוא אדום אין אודם הארס ניכר בו אלא מבפנים וכיצד יעשה אם עוף הוא בודק הקנה בחוץ ושוחטו ואח\"כ מהפך הושט ובודקו מבפנים ובעל העיטור כתב שגם אם בהמה היא שוחטה ובודקה בפנים אם יש בה קורט דם פסול ואם לאו כשרה ולא חיישינן שמא במקום דא שחט דמינכרא מילתא ע\"כ ודבר קשה הוא להתיר בבהמה שהוא מתלכלך בדם השחיטה ואין קורט של ארס ניכר בו ופירש רש\"י דה\"ה נמי לענין נקב אין בדיקה מבחוץ וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שנקב ניכר בו מבחוץ אע\"פ שהוא אדום ויש מחלקין כשהנקב במקום ידוע יכול לבודקו אבל כשאינו במקום ידוע אינו יכול לבודקו וכיון שאינו יכול לבודקו אם הוא בהמה אין לו תקנה שאי איפשר לשוחטה ולהופכו אח\"כ ולבדקו דשמא שחט במקום נקב ואם עוף הוא שוחט הקנה ויהפך הושט ויבדקנו עוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך בדם פירש\"י שאין חוששין לספק דרוסה לבדוק כל הצואר (נ\"א החלל) אבל חוששין לספק נקובה לבדוק מקום המלוכלך וריב\"א פי' שא\"צ בדיקה כלל אמר עולא ישב לה קץ בושט אין חוששין שמא הבריא ורוב הפוסקים פסקו דלא כותיה אלא חוששין שמא הבריא ופירש רש\"י הבריא ניקב הלשון וברא אתהן בחרבותיהן וצריך בדיקה למ\"ד ושט יש לו בדיקה אצל נקב ויש מפרשים הבריא מלשון בריא שמא ניקב ונתרפא והוה ליה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום וכ\"כ הרמב\"ם הרי זו ספק נבלה דשמא ניקב הושט ועלה קרום במקום הנקב ואינו נראה ודוקא שנמצא הקוץ תחוב בושט אבל אם נמצא לארכו או לרוחבו ואינו תחוב כשרה כתב הרשב\"א בד\"א שיש קורט דם בושט או סביב הקוץ אבל לא נמצא עליו קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה וכשרה ומקצת המורים אסרו בן כך וב\"כ ולזה דעתי נוטה ע\"כ והראב\"ן פסק כעולא דאין חוששין אפי' בקוץ התחוב ובכל ענין כשר ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ואפילו לדבריו אם יש עליו קורט דם בחוץ בודאי טריפה דודאי ניקב כולו כתב ר\"ח נפרד הושט מהקנה ונתדלדלו זה מזה ברוב שיעור ארכו טריפה בעוף מחובר הזפק בושט שלאחר שכלה הושט מתחיל הזפק והוא בכיס תלוי למטה ואם ניקב כשר וגגו דינו כושט ליאסר בנקב כל שהוא ואיזהו גגו כל שנמתח עמו פי' ממקום שמתחיל לשפע כלפי הושט ונעשה על הזפק ככסוי על פי הקדרה ר' אומר אפי' ניטל כולו כשר וכתב בהע\"ט דקי\"ל כרבי אבל כתוב בתשובת הגאונים מדקאמר גגו של זפק נידון כושט ש\"מ לא קי\"ל כרבי דאמר אפילו ניטל דהא איכא מקום דאפילו בניקב לבד טריפה עד כאן:" + ], + [ + "גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחוט טרפה אבל אם לא נפסק רוב חללה אף על פי שהוא רוב הקיפה אם תצרף עמו עובי העור כשירה ואם ניקבה אפילו יש בה חסרון כל זמן שאין בנקב כאיסר כשרה ואם חסרה כאיסר טריפה ואם סדקה לארכה ויש בה חסרון מצטרף לכאיסר ואם ניקב סביב הקיפה נקבים דקים זה אצל זה כנקבי הנפה אם יש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר שאם יש כאיסר בנקבים עם השלם שביניהם טרפה ואם אין בהן חסרון שיעורן ברובה ובעוף שיש בה נקבים כנפה אין שיעורו כפי שיעור איסר לבהמה אלא חותך המקום המנוקב כנפה ומשימה על פי חלל הקנה אם יש באותה חתיכה לכסות רובו של חלל הקנה הנקוב ממנה עם השלם שבין הנקבים טרפה ואם לאו כשרה נפחתה כמו דלת שלא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד וזקוף שם כדלת על פי הארובה אם הפחת גדול כדי שיכנס ויצא בו איסר טרפה וזהו ית מכאיסר ואם לאו שאינו אלא כאיסר מצומצם כשרה כיון שהדלת סותם הנקב והרמב\"ם כתב נפחתה נקב מפולש משני צדדים כדי שיכנס איסר לרוחבה טרפה וכן כתב רב אלפס כיון שניקבה משני צדדים נטרף בשיעור קטן פירוש כעובי דינר נסדקה לארכה אע\"פ שלא חסר ממנה כלום טרפה בד\"א שלא נשאר ממנה כלום אבל נשאר ממנה כל שהוא למעלה ולמטה כשרה והוא שישאר המשהו ממקום הראוי לשחיטה שממקום שאינו ראוי לשחיטה ואילך נידון כריאה ליאסר בנקיבת משהו ואם מוצא הגרגרת שנפסק' או חסרה ואינו יודע אם נעשה מחיים אם לאו פוסקה במקום אחר ורואה אם הם שוים כשרה ואם לאו טרפה אין מדמין אלא מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא ובר חוליא הוי מחציו של טבעת כלפי מטה ממקום שמתחילין להיות דקין ויש מפרשין חוליא היינו טבעת בר חוליא היינו עור שבין הטבעות וטוב לחוש לדברי שניהם הקנה בסופו משנכנס תחת החזה מתפצל ומשם יפרד והיה לג' ראשים והאחד נוטה לצד הלב והאחד לכבד והאחד לריאה ופרש\"י דשל לב וריאה נקובתן במשהו ושל כבד דינו ככבד ור\"ח פוסק דשלשתן נקובתן במשהו:" + ], + [ + "ריאה שניקבה טרפה ותחלה אפרש צורתן ואח\"כ טרפות שלה אמר רבא ה' אוני אית לריאה ג' מימינא וב' משמאלא פירוש לימין הבהמה והוא לימין הטבח כשתולה ברגליה ובני מעיה כלפי הטבח ואם יתלה אותה האדם בידה ופני הריאה כנגד פניו יהיו לשמאל האדם ג' ולימינו ב' ויש לה עוד בצד ימין אונא אחת קטנה ונקראת עינוניתא דורדא ואינה עומדת בסדר האונות אלא מרוחקת מהם לצד פנים ואם חסר אחד מהימין או מהשמאל או שהיו שנים מימין ושלשה משמאל טרפה ואם חסרה הוורדא פרש\"י דכשרה ואם יש לה שנים טרפה ורבינו אפרים אוסר כשהיא חסרה ומכשיר בב' והגאונים מכשירים בין אם אין לה כלל בין אם יש לה ב' וכן עיקר נתוספו האונות במנינן שהיו ד' מימין או ג' משמאל אם התוספת עומד בסדר שאר אונות כשרה ואם לאו טריפה וכתב בעל העיטור דלא מכשרינן אלא כשעומד ממש בסדר האונות אבל אם היא ביני וביני שלא כסדר כדרך הוורדא טרפה בין בימין בין בשמאל אבל הרמב\"ם כתב כל מקום שהוא כלפי פנים הריאה אין התוספת אוסר אא\"כ יהיה בגבה וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברת בעל העיטור שכתב שאם נמצאת הוורדא בצד שמאל טרפה היה היתרון על גבה בכל מקום אפי' קטן כטרפא דאסא טרפה אבל פחות מטרפא דאסא שתנפחה הריאה לאו יתרון הוא וכתב בעל העיטור שמעינן מהא דשיעור דאונא כטרפא דאסא ואם חסר אחת מהאונות ואין בה אלא כטרפא דאסא כשרה היתה חסרה מאונות הימין כתב הרמב\"ם שהוורדא משלמת אותה ורש\"י כתב שאינה משלמת וטוב להחמיר היתה הריאה כולה שתי ערוגות ואין לה חיתוכי דאוני טריפה פרש\"י היכא דלא מיחתכה באוני חיתוך גמור אלא כמין מראה הפרש ניכר בו כשירה לשון א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרמב\"ם נמצאו שתי אונות כאונא אחת ואינן נראות כשתים דבוקות אם היה ביניהם כמו עלה של הדס בין בעיקרן בין באמצעיתן בין בכופן כדי שיוכר בהן שהן ב' דבוקות מותרות ואם לאו טרפה ויש שכתבו אי סריכין מעיקרן ועד סופן מייתינן סכינא חריפא ומפרקינן להו אי מפקא זיקא בינייהו חדא היא וטריפה ואם לאו כשר ולישנא דתלמודא משמע כפרש\"י דאי איכא היכרא כל שהוא כשרה וכן עיקר ע\"כ:" + ], + [ + "הריאה יש לה שני קרומים ניקב זה בלא זה כשישרה עד שינקבו שניהם ואפילו נגלד קרום העליון כולו כשרה ומיהו צריכה בדיקה וכתב הרשב\"א שאם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשירה ניקבו ועלה בו קרום ונסתם טרפה ריאה שמוציאה קול כשנופחים אותו אם יודעים היכן הקול יוצא מניחין על אותו מקום קש או נוצה ונופחים אותה אי מבצבצת טרפה וא\"ל כשרה ואם אין נודעין מהיכן יוצא הקול משימין כולה בכלי שיש בו מים ונופחים אותה אם המים מבצבצין טריפה וא\"ל כשירה ולא יהיו המים לא קרים ולא חמים אלא פושרין כהפשרת המים של ימות הקיץ שעמדו בבית קצת לאחר שנשאבו ונתחממו קצת מחום האויר ואם נמצא הנקב במקום שיש לתלות שנעשה אחר השחיטה כגון במקום שהעביר הטבח ידו או שתלשה בכח או שלקח זאב והחזירה נקובה תלינן להקל וכשרה וכן אם נמצא עליה תולעים שנקבוה ואין ידוע אם נקבוה לפני שחיטה או לאחר שחיטה נקבוה כשרה ואם אין מקום לתלות והדבר ספק אם נקבה מחיים אם לאו עושין נקב אחר אצלו אם הם דומין כשרה שכמו שזה נעשה אחר שחיטה כך נעשה הראשון ואם אינן דומין טריפה שודאי הראשון נעשה לפני השחיטה ומדמין מגסה לגסה ומדקה לדקה אבל לא מדקה לגסה ומגסה לדקה ופירש רב אלפס שמדמין מריאה לריאה אחרת רק שתהיה מבהמה כמותה אם גסה גסה אם דקה דקה ורש\"י פירש שאין מדמין מבהמה לבהמה אחרת ואפילו באותה בהמה דוקא מאונא לאונא ואומא לאומא אבל לא מאומא לאונא ומאונא לאומא וכך היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ניקב אחד מהסמפונות שבפנים לחבירו קשה ואין מנין עליו אבל ניקב לבשר הבשר מגין עליו וכשרה לשון הרמב\"ם אחד מסמפוני הריאה שניקב אפילו לחבירו טריפה ויראה מלשונו וכל שכן אם ניקב לבשרו ולא נהירא חסר מבשרה מבפנים והקרום קיים כשרה לפיכך נימוק מבשרה מבפנים וחסר אפילו אם המקום שנתרוקן גדול עד שמחזיק רביעית כשרה נימוק בשרה בפנים כמים כשרה ובלבד שיהו כל הסמפונות קיימין ופירש רב אלפס דוקא שיהו מיחוי המים זך אבל אם הם עכורים או סרוחים טריפה. וכן כתב הרמב\"ם וא\"א הרא\"ש ז\"ל מכשיר אף בעכורין וסרוחין וכיצד בודקים אם כל סמפונותיה קיימין מביאים קערה מחופה באבר שהוא לבנה ונוקבין אותה ושופכין לתוכה אם רואים בה כמין ורידין לבנים בידוע שמן הסמפונית הן וטרפה ואם לאו כשירה כתב הרמב\"ם חסר מגוף הריאה אע\"פ שלא ניקבה הרי היא כמו שחסר מנין האונות ובעל העיטור כתב שהיא כשרה כיון שהעור קיים ואע\"פ שנפגמה והכי מסתבר ריאה שאירע בה מקרה שנפחוה ונשאר בה מקום אטום שאינו עולה בנפיחה קורעין המקום האטום אם נמצא בו ליחה כשרה שמחמת הלילחה נאטם ואם לא נמצא בו ליחה מניחין עלליו קש או נוצה ונופחין אותה אי מבצבצת כשרה שהרי הרוח בא שם וא\"ל טריפה אבל א\"צ לחוש על זה כל זמן שלא נפחוה ריאה שנתמסמסה טריפה כיצד כגון שנמצאה שלמה וכשתולין אותה תחתך ותפול חתיכות חתיכות ריאה שקשה כעץ במישמושה טרפה יבשה אפילו מקצתה טרפה וכגון שהיא נפרכת בצפורן אבל לא נפרכת בצפורן כשרה צמקה כולה אפי' אינה יבשה אם מחמת בני אדם שהפחידוה כגון ששחטו אחרת לפניה וכיוצא בזה טרפה ואם בידי שמים כגון שפחדה מקול הרעם או מפחד שאר הבריות כגון מקול שאגת אריה וכיוצא בזה כשרה וכיצד נדע אם הוא בידי אדם אם לאו משימין אותה במים מעת לעת אם חזרה ללחותה בידוע שהוא בידי שמים וכשרה וא\"ל בידי אדם הוא וטרפה ובאיזה מים בודקין אותה בימות החורף לוקחין כלי חרס שאינו לבן ומחופה אבר מפני שאין המים שבו ממהרין להתקרר וממלאים אותו מי פושרין שיהו חמין כמו צוננין בימות הקיץ שעומדים מעט בבית בין של נהר בין של מעיין ומניחים אותה בו והוא שיהיה המים פושרין כל מעת לעת ובקיץ בודקין אותה בכל חרס לבן מחופה באבר שהוא ממהר להתקרר ונותנין בו מים קרים שעמדו מעט בבית אחר שנשאבו ומניחין אותו בו כל המעת לעת מחט שנמצאת בריאה אם שלימה היא נופחין אותה אם עולה בנפיחה כשרה בין אם היא דקה או עבר בין אם היא נכנסת דרך חודה או דרך קופא ואם היא חתוכה או אפי' שלימה ויש עליה קורט דם כנגד המחט בחוץ טריפה:" + ], + [ + "ריאה שיש בה אבעבועות אפילו הם גדולות הרבה ומלאות מים כשרה ומיהו לרב אלפס צריך שלא יהו עכורים ולא סרוחין וכן כתב הרמב\"ם ריאה שיש בה אבעבועות אם הם מלאים רוח או מים זכים או ליחה הנמשכת או ליחה קשה אפי' כעין מותרת ואם יש בה ליחה סרוחה או עכורה אסורה וכתב עוד וכשמוציא הליחה ובודק אותה צריך לבדוק הסמפון שתחתיה אם נמצא נקוב טרפה וא\"א הרא\"ש ז\"ל מתיר אפילו בעכורין וסרוכין וגם לא הזכיר בדיקת הסמפון ואם יש בה שתי אבעבועות סמוכות אסורה אפילו מלאות מים זכים ואם היא אחת ונראת כב' נוקבים אותה באחת מצידיה אם שופכות למקום אחד אחת היא וכשרה ואם לאו ב' הם וטרפה. אבעבוע שנמצא בשיפולי הריאה כתב בה\"ג אם הבשר מקיף בכל צד אפילו בכל שהוא כשרה ואם לאו הרי הוא כיתרת וכל יתור כנטול דמי וטרפה אבעבוע שנמצא בו נקב ואינו יודע אם ניקב מחיים או לאחר שחיטה אין אומרים ניקב לאחר לדמות בו שאין מדמין באבעבועות:" + ], + [ + "הריאה נפסלת בשנוי מראה כיצד היתה שחורה כדיו או ירוקה כמראה החלמון של ביצה או כמראה הכשות או כמראה הכרכום או כמראה הבקעת או כמראה הבשר טרפה אפילו בכ\"ש ממנו וכל אלו המראות אין פסולין אלא לאחר נפיחה שנופחין אותה ואינה משתנית אבל אם ע\"י נפיחה חוזרת למראה הריאה כשרה ואם אינה שחורה כדיו אלא כמראה הכחול או ירוקה בכרתי או שהיא כמראה הכבד או אדומה אפילו בתכלית האודם כשרה אפי' היא כולה כך היה האודם מחמת מכה שיש לה בדופן כנגדו טרפה אפילו בכל שהו ואם יש בה הרבה גוונים מאלו המראות הכשרים כשרה ולא אמרינן כיון שנהפכה להרבה גוונים נתקלקלה ועתידה לינקב יש בה גילדי גילדי פירוש קליפות כמו נתק והיא שלימה כשרה:" + ], + [ + "כל טרפות שמנו חכמים בבהמה ובעוף א\"צ לבדוק אחריהם דחזקת בהמה חיה ועוף כשרים הם שרוב ב\"ח בריאים וכשרים הם אלא שהצריכו לבדוק הריאה כשהיא לפנינו לפי שהסירכות מצויות בה ובעל התרומה כתב דאפילו אם אינה לפנינו יש לחוש כיון שהסירכות מצויות בה ולא התירו כשאינה לפנינו אלא בגדיים או טלאים שאין הטרפות מצוי בהם כ\"כ לכך נוהגין בכל המקומות לבדוק הריאה ואם יש בה סירכא פי' חוט של ריר שיוצא ממנה ונסרך אל מקום אחר טרפה אפילו אם אין רואין בה נקב דודאי ניקב אלא שנסתם וקרום שעלה מחמת מכה בריאה לא חשיב סתימה וה\"מ כשאין הסירכא כסדרן אבל אם היא מאונא לאונא כסדרן כשרה וי\"א דאפי' כסדרן צריכה בדיקה לראות אם עולה בנפיחה אבל רב האי כתב שאפילו בדיקה אינה צריכה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ופרש\"י דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכו שתים החיצונות ממעל פי' כגון שנסרכו השתים החיצונות אחת לחברתה כגון שהסירכא עולה מחיצונה לחיצונה ועוברת על האמצעית או מתחתיה פי' כגון שהולכת הסירכא מחיצונה לחיצונה ועוברת מתחת האמצעים זהו מתחתיה אבל כל שנסרך לאונא שאצלה בין מחיתוך לגב או אפילו מגב לגב כשרה אבל כל שאר הפוסקים פסקו דלא מקרי כסדרן אלא בשתים זו אצל זו מחיתוך לחיתוך מחיתוך של זה לחיתוך של זה אבל מגבה של זו לגבה של זו או אפילו מחיתוך לגב או מחודה של זו לחודה של זו שאצלה אסורה ור\"ח כתב דאפילו מחיתוך לחיתוך אין מתירים אא\"כ נסרכה כולה מראשה לסופה שכל שיש פיסול ביניהם בראשן או באמצעיתן או בסופן מתנועעות ומתפרקות זו מזו ולא הורו כן הגאונים אלא כל שהוא מחיתוך לחיתוך שאצלה כשרה אפי' נסרכת באלכסון מראשה של זו לסופה של זו וכן נוהגים בכל המקומות ואומא שנסרכה לאונא שבצדה מחיתוך לחיתוך היה ר\"ת אוסר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ונהגו העם להתיר וכ\"כ ה\"ר יהודה מברצלוני בשם הגאונים ועינוניתא דוורדא לכל מקום שתסרך טרפה אפילו לכיס שלה ואפילו כולה נדבקת בו וסירכא היוצאת משיפולי הריאה הויא כאילו נסרכת מן הגב וטרפה בין שתהיה נסרכת משיפולי לשיפולי בין שתהיה נסרכת משיפולי לחיתוך האונא לכל מקום שתסרך הריאה בין לגרגרת או לחזה או לשמנונית הלב או לטרפשא אסורה בין אם הסירכא מן האונא או מן האומא. וסירכא היוצאת מן האונא או מן האומא או מן הגב והיא תלויה פי' שאינה נאחזת בראשה השני לשום מקום אלא כחוט יוצא ותלוי בה כשרה ואפי' בדיקה לא בעיא מר יעקב גאון הורה לאחוז בקנה ולנענע הריאה ג' וד' פעמים יפה יפה וכל סירכא שתינתק על ידי נענוע זה כשרה ועל זה נוהגין במקצת מקומות להכשיר כל סירכא שתנתק כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק שאומרין שאינו סירכא אלא ריר בעלמא שנתפשט מליחות הריאה שהסירכא אפילו אם יפרוך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת והרשב\"א כתב כי סירכא שאמרנו אין הפרש בין אם תהיה עבה וחזקה בין שתהיה דקה שבדקות ולא כהללו שממעכין ביד ואם נתמעכה תולין להקל וכל הנוהגין כן כאילו מאכילין טרפות לישראל שזה לא שמענו מחכמים בשום מקום ע\"כ: ריאה שנקבה במקום חיתוך האונות בגב האונא כנגד הדופן כשרה וכן הדין בכל השלם שכנגד האונות למעלה עד הערוגה כשרה מפני שהמקום צר ונדחקת לדופן והוא סותמו ונקרא דופן עד החוט שמנקרין מן החזה ומשם ואילך נקרא הזה ודוקא שהנקב כנגד הדופן אבל אם נקבה מבפנים וסירכא יוצאה משם לדופן טרפה ע\"כ כתב הרשב\"א ניקב בשיפולי אונא וסירכא יוצאת אל הדופן טריפה חוששין שמא מבפנים היא באה כתב בעל העיטור אם ניקב באונא וסירכא עולה מן האונא לדופן שבצד האומא כשרה אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אם הסירכא יוצאת מבין חיתוך שבין אונא לאונא ונסרכת לדופן או מגב אונות נסרכו לדופן חוץ למיצר החזה טרפה שאין הדופן סותמתה כתב הרשב\"א בשם הגאונים שאם כל הגב של האומא מהשלמת האונין ולמעלה דבוק בשדרה כשרה שכך מראים הדברים שזו היא ברייתה בד\"א בשכל הגב דבוק אל השדרה אבל אם יש פיצול שאין כל הגב דבוק אל השדרה טריפה והא דדופן דותם דוקא כשהוא כנגד הבשר שבין הצלעות והוא מסובך ונאחז היטיב לבשר אבל כנגד הצלעות אינו סותם ואם הוא כנגד הבשר וגם כנגד הצלעות בזה כתב הרמב\"ם אבא מורי מן האוסרין ואני מן המתירין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ורואה אני דברי האוסרין כיון שבגרמא להודיה לא חשיב סתימה הוא הדין נמי בגרמא ובבשרא דנהי שהבשר סותם כנגדו לא מהניא אותה סתימה כיון שכנגד העצם אינו סותם ורב שר שלום התיר אפי' אינו מסובך הרבה בבשר אלא סריך בו מעט וכ\"כ רבינו גרשום והוסיף להתיר אפילו סרוך בצלעות אלא שהחמיר להצריך בדיקה ולא משום ריעותא דצלעית שאף בסריך בבשר היה מצריך בדיקה ולא היה מחלק בין עצם לבשר דבשניהם היה מתיר בסרוך ועל ידי בדיקה והעיקר כמו שכתבתי דלעצם אפילו בדיקה לא מהני ולבשר אפילו בלא בדיקה שרי ובדסביך ריאה הנקובה במקום שאין הדופן סותמה דהיינו כל האומה חוץ ממקום חיתוכי דאוני כתב הרמב\"ם דמפרקינן ליה אם נמצאת מכה בדופן אפי' יש ריעותא בריאה כגון שהעלתה צמחים כשרה אפילו בלא בדיקה ולדעת רב אלפס אם יש מכה בדופן אפי' אין ריעותא בריאה צריכה בדיקה ואם אין מכה בדופן ואפילו אין ריעותא גם כן בריאה אסורה ואפילו בדיקה לא מהניא וי\"א דמהני לה בדיקה ומתירין כשיש מכה בדופן ואין ריעותא בריאה ואפילו בלא בדיקה ולדעת רש\"י ור\"י לעולם אינה ניתרת אפילו בבדיקה אא\"כ יש מכה בדופן ואין ריעותא בריאה אבל אם שניהם שוין בין יש ריעותא בשניהם או שאין ריעותא כשניהם לא מהניא לה בדיקה וכ\"ש כשיש ריעותא בריאה ולא בדופן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה דלא שרינן אלא ע\"י מכה ממש שבדופן אבל אם יש בו בהרות שחורות אינו סימן מכה ממש כי אפשר שבאו מחמת הכאות שהכו הבהמה על גבה שכן דרך מקום המכה להשחיר אבל נשבר הצלע אע\"פ שחזר ונקשר קרינן ביה שפיר מכה י\"א כל היכא דתלינן בדופן אין חילוק בין אם סרוכה כולה לדופן או סרוכה לו אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דוקא סמוכה כולה לדופן אבל סרוכה לא תלינן ריעותא בדופן אלא בריאה ואם כל הריאה דבוקה לדופן בלא שום פילוש ובלא שום פירוד יש מתירין על ידי שמפרידין אותו מן הדופן בנחת ואם עולה בנפיחה כשרה ויש אוסרין וכל עיקר וכל בדיקה דהכא דנפחינן במיא דפושרין אי מבצבצא טריפה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דבאשכנז ובצרפת נוהגין להטריף הכל ריאה שנסרכה לאחד המהמקומות שאין הנקב פוסל בהם כמו לחזה ולגרגרת ולשמנונית הלב ולטרפשא בזה כתב הראב\"ד שדינן כסרוכה לדופן שאם יש בה מכה תלינן להקל כמו שתולין להקל לדופן והרמב\"ן כתב שאין תולין אלא במכה שבדופן ולא במקום אחר וכן כתב אבי אדוני הרא\"ש ז\"ל דדוקא בדופן שהוא רחב ולחות מרובה נקלטת הריאה אליו אבל לא לשאר האברים וכתב בעל העיטור שאם האונא והאומא נסרכו יחד בסירכא אחת אל הדופן אם רוב הסירכא מן האונא ומיעוט מן האומא תלינן דעיקר הנקב היה באונא וסרוכי סריך באומא וכשרה ואם רובה מן האומא טריפה וכן ריאה הסרוכה לחזה ולדופן שדינן בתר רובה וכן נמי אם יש מכה בדופן והסירכא במקום המכה וחוצה לה בכולהו אזלינן כתר רובא דמאי נפקא מיניה ברוב שכנגד הדופן שחשוב כסתום אכתי איכא מיעוטא שלא כנגדו שאינו סתום וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברת בעל העיטור:" + ], + [ + "הלב יש לו ג' חללים אחד גדול באמצע ואחד קטן בימינו ואחד קטן בשמאלו ניקב עד לאחד מן החללים טרפה ואפילו חלב הטרפשא של הלב סותם הנקב לא הוי סתימה וטריפה ואם לא הגיע הנקב לחלל כשרה בד\"א שניקב מחמת חולי אבל אם ניקב בקוץ או במחט אפילו מבחוץ טריפה דאפילו מחט שנמצא בחלל הבהמה טריפה כמו שיתבאר לקמן בע\"ה ואם מחט נמצא בו אע\"פ שאינו ניכר בחוץ טריפה לשון ה\"ג מחט דמשתכחא בלבא אע\"ג דלא ניקב טריפה וה\"מ כי משתכחא בסמפונא דליבא לגואי דלית ליה דוכתא למיפק וכי רישא לתתאי דכמה דאתא נקובי מנקבא וטריפה אבל קופא לתתאי דלא עייל אלא בסמפונא רבא תלינן דילמא בהדי דשעלא פלטה לה ואחזוקי איסורא לאו מילתא היא דנפקא מהתם ונקב דוכתא אחריתי ע\"כ קנה הלב דינו כלב ליאסר במשהו והוא החלב שעל דופני הערוגה והרמב\"ם פירש קנה חלב הוא המזרק הגדול היוצא ממנו לריאה. ניטל הלב בין ביד בין מחמת חולי טריפה:" + ], + [ + "ניטל הכבד טריפה בד\"א שלא נשאר ממנו כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה שהוא המקום שהוא תלוי בו אבל אם נשאר ממנו כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה כשרה ובעוף הכל לפי גדלו ולפי קטנו לא היו אלו כשני הזיתים שלימים כל אחד במקומו אלא מתלקטים או כרצועה או מרודדין אע\"פ שיש מהם בענין זה כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא היה טרפה יבש כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה עד שנפרך בצפורן טרפה דכנטול דמי אבל אם התליע אפילו במקום מרה ובמקום חיותא כשרה ואצ\"ל התליעה בשאר מקומות שבשרה נדלדל הכבד כולו ממקום שהוא מחובר שם ועדיין היא מחובר בטרפשא של הכבד כשרה כתב הרמב\"ם קני הכבד והם המזרקים שבו הדם מתבשל אם ניקב א' מהן טריפה ולא נהירא דהא מכשרינן אפילו בניטל כולו חוץ מכזית במקום מרה וכזית במקום חיותא. מחט שנמצא בכבד בין אם בא לפנינו שלם או חתוך אם צד העב שלו לצד חלל הבהמה לחוץ טרפה אפילו כולו טמון בבשר הכבד שאנו חוששין שמא נכנס דרך הוושט להדקין ויצא מהדקין לחלל הבהמה ונקבו ומשם נכנס לכבד שאילו נכנס דרך סמפון לא היה יכול לינקב בצד העב שלו ואם הצד הדק שלו כלפי חוץ כשרה שאנו תולין לומר דרך סמפון בא שם בד\"א במחט גסה אבל בדקה אין חילוק וטרפה בכל ענין שהרי הוא ראוי לנקוב בצד העב שלו וכתב הרשב\"א ואין אנו בקיאין איזו גסה ואיזו דקה הלכך בין בזו בין בזו אסורה ויראה שאם היא גסה בגרעין של תמרה שאינה רואיה לנקוב ע\"כ: כתוב בה\"ג דאי אינקיב טרפשא דכבדא טרפה ומחטא דמשתכחא בטרפשא ספק טרפה הוא וכל ספק טרפה לאיסור ואם נמצאת בסמפונא רבא דכבדא כשרה בכל ענין נפלה לאור והוריקה כבד כנגד מרה בעוף טרפה ובטרפות נפלה לאור יתבא' זה לקמן בע\"ה ואם נמצאו שני כבדים בבהמה או בעוף טרפה דכל יתר כנטול דמי והוה ליה ניטל הכבד וי\"א דלא אמרי' כאילו ניטל כולו אלא כאילו ניטל עם המקום שהוא דבוק שם הלכך אם הם דבוקים בכזית של מקום מרה או בכזית של מקום חיותא טרפה ואם לאו כשרה וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברא הראשונה:" + ], + [ + "מרה שנקבה טרפה ואם ניקבה כנגד הכבד והכבד סותמו כשרה נטלה ביד או חסרה טרפה אבל יש מיני עופות שאין להם מרה כמו תורים ובני יונה ואין לאוסרם כיון שכל המין הוא כך ומ\"מ אי ללמוד מהם להכשיר מינים אחרים שאין להם מרה שחלוקין הן במינים ואין ללמוד מין משאינו מינו כתוב בה\"ג ניטלה המרה טעמינן לה בדוכתה אם יש בה טעם מרה כשרה בידוע שנבלעה במקומה וכתב הראב\"ן ואי לא טעם בה מררה כשהיא היה יצלנה ואי בלע בגויה יהיב בה טעמא ואם נמצאו שתים טרפה דכנטול דמי ואם היא אחת ונראה כשתים נוקבין אותה ואם שופכות זו לזו אחת היא וכשרה ואם לאו ב' הם וטרפה גרעין שנמצא בה אם הוא גדול בשל תמרה כשרה שאיני יכול לנקוב ובודאי נכנס דרך הסמפון ואם הוא דק בשל זית טריפה שהרי הוא עשוי לנקוב:" + ], + [ + "ניטל הטחול כשר ובניקב יש חילוק בין ראשו האחד לחבירו שהטחול בראשו האחד עב ובראשו השני דק ניקב בראש הדק כשרה ואפילו נחתך שם כולו כשר ניקב בראשו העב טרפה בד\"א שלא נשאר מעוביו בעובי דינר זהב שלא ניקב אבל אם נשאר בו כעובי דינר זהב שלם כשר כתב הרשב\"א עובי דינר זהב זה לא ידענו שיעורו ויראה לי שהוא פחות מחצי עוביו נחתך במקום עוביו יש מי שמתיר ויראה לי שהוא אסור מספק וטחול של עוף עגול כעגבה ואינה דומה לשל בהמה לפיכך יש מי שהורה שאין הנקב פוסל בו ועליו אנו סומכין שכבר הורה זקן ע\"כ. נמצאו שני טחולין כשר כיון דאפילו ניטל כולו כשר:" + ], + [ + "ניטלו הכליות כשרה הלכך אם נמצאו ג' כשרה וכן אם נקבו או חסרו אפי' אם הגיע החסרון והנקב עד הלובן כשרה ואם הם מלאים מים זכים כשרה אבל אם הם עכורים או אפילו זכים וסרוחים טרפה לקתה אפילו באחד מהן טרפה ואיזהו לקוי כל שנתמסמס הבשר עד שאם יאחוז אדם במקצתו מתמסמס ונופל והוא שיגיע הליקוי ומים העכורין על הלובן שבה כוליא שהקטינה טריפה וכמה תקטין ותטרף בבהמה דקה עד כפול ופול בכלל טרפה יתר מכאן כשרה ובגסה עד כעגבה בינונית ודוקא כשהקטינה מחמת חולי אבל אם קטנה בתולדתה כשרה ומראיתה מוכחת עליה כתב בעל העיטור מסתברא דלובן בכוליא לקותא הוא וכל שינוי מראה פוסל בה ואם היא ירוקה כשרה כתב הרשב\"א יש מגדולי המורים שהורו שאין טרפות בכוליא של עוף אע\"פ שיש לדון ולאסור כבר הורה זקן ע\"כ:" + ], + [ + "ניטלה האם שהולד מונח בה כשירה ניטלה שלפוחית שמימי הרגלים נקוין לתוכה טרפה לר\"ח והראב\"ן מכשיר ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "ניקבו הדקין טרפה ואפילו ליחה שבהן סותמת ואינה סתימה ואפילו היא דבוקה בהן הרבה עד שאין יכולין להוציאה אלא ע\"י הדחק ואם הלב טהור סותמתן כשרה שכל הלב טהור סותם טמא אינו סותם חוץ מקרום שעל הלב וחלב שעל כרכשתא שאע\"פ שהן טהורין אינן סותמין והלב חיה שכנגדו טמא בבהמה אינו סותם יצאו הדקין לחוץ והיפך כהן והחזירן טרפה אפילו הן שלימים אבל אם החזירן ולא היפך בהן כשרה כתב הרשב\"א אפילו לא יצאו ונמצאו מהופכין טריפה דכל שנהפכו בני מעיה אינה יכול לחיות הדרא דכנתא שניקב אחד לחבירו כשרה שחבירו מגין עליו ואצ\"ל אם ניקב לכנתא שהכנתא הלב טהור הוא וסותם חולחלת והוא מעי האחרון שהוא שוה בלא עיקום והרעי יוצא ממנו אם ניקב במשהו טרפה כמו שאר המעיים בד\"א שניקב לחלל הבטן אבל אם ניקב במקום שהוא דבוק בין הירכים כשר ואפילו ניטל כל מקום הדבוק בין הירכים כשר רק שישאר ממנו כמלא ד' אצבעות בשור הגדול ובדקה לפי שיעור זה הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ואם באותן ד' אצבעות ניקב י\"א דאפילו במשהו טרפה והרב רבי יונה הכשיר עד שינטל הרוב של הד' אצבעות ולזה הסכים א\"א ז\"ל:" + ], + [ + "הדקין של הבהמה שיוצאין מהן מעט קטן כענף היוצא מן הבד אם בראש הקבה שמקום שהדקין יוצאין משם יש שלם ברוחב אצבע קודם שיתחיל זה המעי ליפרד וגם למטה לאחר שנתחבר עם שאר הדקים יש כרוחב אצבע שלם כשרה ואם לאו שאין כאצבע שלם למעלה ולמטה טריפה ויש אומרים שאינו כשר אלא אם כן יהא באורך הפיצול פחות מרוחב אצבע וראשון עיקר ובעוף כיוצא בזה כשר מעי היוצא מבית הכוסות להמסס כשירה והיוצא מבית הכוסות לכרס טרפה ואי אית לה תרתי סגיא דיבי טרפה ואי שפכי להדדי כשרה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה הדרא דכנתא שיוצא מאמצעיתה יתרת שתלוי בדקין כמו מעי קטן באורך אצבע כשרה:" + ], + [ + "קיבה שנקבה טריפה ואם החלב שעל היתר סותם הנקב כשירה אבל שעל הקשת אינו סותם כרס הפנימי שניקב כל שהוא טרפה ואיזהו כרס הפנימי י\"א היכא דפרעי טבחי פירוש כל מה שנראה מהכרס כשהטבח פורע ופותח מהירכים עד החזה ושמה צר מזה ומזה הנתון תחת הצלעות הוא כרס החיצונה ואינה נאסר בנקיבת משהו וי\"א דכל הכרס הוא כרס הפנימי ליאסר בנקיבת משהו וכן עיקר וכרס החיצונה הוא בשר החופה את רוב הכרס פי' קרום עב העובר על כל החלל משכו מן החזה עד הירכים והקרב שקורין פנצ\"א נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו הקרום ולהכי קאמר החופה רוב הכרס שרואין כמה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס וזה דינו אם נקרע בו קרע באורך טפח או ניטל בו טריפה ואם נתמסמס הבשר עד שהרופא גוררו חשוב כניטל ואם הבהמה קטנה שבכל בשר החופה רוב הכרס אין בו שני טפחים נאסר ברובו אע\"פ שאין בו טפח נקדר הבשר בעגול או באורך אם אין בחסרון אלא בסלע כשרה ואם יש בו יותר מכסלע שיעורו כדי שיכניסו בו ג' גרעיני תמרה זה אצל זה בדוחק טרפה המסס ובית הכוסות דבוקים זה בזה ואם ניקבו במקום חיבורן אפילו הנקב מפולש מזה לזה כשרה ואם הנקב בשאר הצדדין שאינן דבוקין יחד אם הנקב מפולש מעבר אל עבר טרפה ואם לאו כשרה בין בהמסס בין בבית הכוסות ורש\"י אסר בהמסס אפילו אין הנקב מפולש ולא נהירא נמצא באחד מהם מחט תחוב בו ולא נקב מעבר אל עבר הו��כין אותו ובודקין אותו מבחוץ אם נמצא עליו קורט דם בידוע שניקב כולו וטרפה ואם לאו כשרה ואפילו ראש העב שלו לצד חוץ ואם עבר המחט מעבר אל עבר ועודנו תחוב בו בודקין אותו אם נמצא קורט דם סביב המחט בידוע שקודם השחיטה ניקב כולו וטרפה וא לאו אחר השחיטה דחק ועבר וכשרה דכיון שהמחט עודנו שם אילו עבר מחיים היה הדם סביבו אבל כשאין המחט לפנינו אסור בשניקב כולו אפילו אין בו קורט דם כתב ה\"ר פרץ אם מלחו אם הדיחו אפילו אין עליו קורס דם אסור דחיישינן שמא עבר על ידי מליחה או הדחה:" + ], + [ + "כל אלו הטרפיות הטרפות בבהמה טרפות גם בעוף כאברים הנמצאים בו אלא שאין לעוף לא כרס ולא המסס ובית הכוסות ויש כנגדו זפק וקרקבן ולמעלה פירשתי דין הזפק וקורקבן יש לו ב' עורות ואם ניקב זה בלא זה כשר עד שינקבו שניהם זה כנגד זה אבל אם נקבו זה שלא כנגד זה כשר ואם ניקב ושומן שעליו סותמו כשר ואם נמצא מחט תחוב בו בפנים ולא ניקב כולו דינו כדין מחט שנמצא בהמסס ובית הכוסות:" + ], + [ + "כל אלו הנקובין אם יש במה לתלות כמו בטבח או בזאב שנטלן תולין בהם ואם אין דבר לתלות בו וספיקא אם ניקב מחיים אם לאו נוקבין נקב אצלו ומדמין זה לזה כדפרישי' לעיל ואפילו אם אין דומין אם ממשמשו בידים בנקב הספק ימשמשו גם בנקב שעושין לדמותו בו אם דומין לאחר המשמוש כשרה ומיהו פירש רבי יונה שאין מדמין אלא בכרס ובדקים אבל לא בכבד ולב וטחול וקרקבן ובעל העיטור כתב שמדמין בכל וא\"א כתב כסברת רבי יונה כל אבר שאמרו בו אם ניקב במשהו טרפה הוא הדין נמי אם ניטל חוץ מטחול כדפירשנו לעיל וכל שאמרו בו אם חסר טריפה כל שכן אם נחתך וניטל אבל כל שאמרו בו אם ניטל טרפה כתב הרמב\"ם שאם נבראת חסרת אותו האבר כשרה והרשב\"א כתב שגם בזה נמי טרפה:" + ], + [ + "קוץ או מחט שניקב לחלל הבהמה או עוף חיישינן שמא ניקב באחד מהמקומות שנקיבתן במשהו אבל אם לא ניקב לחלל אפילו כולו טמון בבשר כגון בירך שהוא עבה וצד העבה של המחט כלפי פנים כשירה ולא אמרינן ודאי מן הדקין בא ונכנס לירך דרך חודו שאילו בא מן החוץ לא היה יכול לנקוב בצד העבה של כל עובי הירך עד סמוך לחלל אלא אנו תולין לומר שבא מן החוץ לפי שדרך הבהמה להתחכך הכותלים נקב בצד העבה ודחק ונכנס כל עובי הירך כתב בה\"ג דנקיבת קוץ ומחט יש לו היתר ע\"י בדיקה שיבדוק כל המקומות ואם אינו מוצא נקב כשרה אבל רבינו שלמה פירש שאין לו היתר בבדיקה לפי שהמקומו' רבים והנקב דק וא\"א לעמוד ע\"י בדיקה ודוקא קוץ ומחט שהן דקין אבל ניקב בקנה וכיוצא בו יש לו בדיקה כתב הרשב\"א נקב הקוץ לפנינו ונשחט הבהמה ונמצא הקוץ תחוב לפנינו מדופן הבהמה לאחד האברי' נראין הדברים שלא ניקב במקום אחר לפיכך אם פגע בלב וכיוצא בו ולא ניקב לבית חללו כשרה הלעיטה קורט של חלתית טריפה מפני שנוקבין בני מעים אבל אכלה עלין שלו כשרה כתב הרמב\"ם הלעיטה קורט של חלתית תוך ג' ימים ספק ניקב ספק לא ניקב ותבדק ולא נהירא מדקאמר שמואל הלעיטה חלתית טרפה אלמא אין לה בדיקה:" + ], + [ + "נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ונשתנו כגון לב קורקבן וכבד שדרכן להיות אדומין ונשתנו והוריקו או המעיים שדרכן להיות ירוקין נשתנו והאדימו טרפה אפילו במשהו מהם שנשתנו אפילו לא הגיע לחלל שכיון שלקו מחמת מכות אש סופן לינקב. ואין הכבד דומה ללב וקורקבן שהלב והקורקבן בכ\"מ שישתנו אפילו במש��ו טרפה וכבד אין השינוי אוסר בו אא\"כ נשתנה כנגד המעיים ואין איסורו מחמת עצמו שהרי אפילו ניטל כולו כשר אלא שאנו אומרים כיון שלקה כנגד המעיים אפילו בכל שהוא ודאי לקו גם הבני מעיים אפילו הן לפנינו ואין רואין בהם שום ריעותא אסורה וכנגד המעיים הוא ראש התחתון שלה וכלפי פנים דצד החיצון שלה הוא כנגד הצלעות כתב הרשב\"א הוא הדין נמי אם הוריק כנגד המרה או כנגד מקום חיותא שהיא אסורה דכ\"מ ירקותא כאילו נשרף וניטל וקאמר בגמרא דבריאה אין לחוש בנפילת האור מפני שהצלעות מגינות עליה ופירש הרשב\"א דלא קאמר אלא לענין שאין צריך לבדוק אחריה אפילו אם נפלה לאור לפנינו אבל אם ראינו שהאדימה טרפה שהרי לא הגינו עליה צלעותיה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אפילו רואין אותה אדומה כשרה דכיון שצלעותיה מגינין עליה אנו תולין השינוי בדבר אחר ולא בנפילת האור אפי' אם נפלה לאור בפנינו והא דשינוי פוסל דוקא כשעמדה בשינוי אחר ששלקו אבל אם שלקו וחזרו למראיתה ל\"ש ירוקים שהאדימו ושלקו וחזרו והוריקו ל\"ש אדומין שהוריקו ושלקו וחזרו והאדימו כשרה וכתב הרשב\"א דלא מכשרינן אלא בירוקין שהאדימו ושלקו וחזרו והוריקו אבל לא באדומין שהוריקו וחזרי על ידי ששלקן וא\"א הרא\"ש ז\"ל הכשיר בשניהם: אדומין שלא הוריקו ושלקו והוריקו וירוקין שלא האדימו ושלקו והאדימו טרפה מ\"מ מותר לאוכלן צלויין ולא חיישינן אם היה שולקן שמא היו משתנין כתב הרשב\"א שני מיני ירקות הן יש ירוק ככרתי ויש ירוק כביצה וירא לי שהירקות הפוסל בכבד של עוף הוא הירוק ככרתי שהכבד הוא ירוק כביצה אם הוא שמן וכן יראה לי שאין ירקות פוסל בעוף בייתי שיש במינו מדברי שכל המדבריים כבדם ירוק ככרתי וכל שיש במינו מדברי ירוק איפשר שימצא לעתים גם בייתי ירוק בענין שהתירו יתרת שבריאה מפני שיש לעזים מדבריות כן וכתב עוד הוא ז\"ל נמצא הכבד ירוק כנגד בני המעים ואין ידוע אם נפלה לאור אם לאו טרפה דבידוע שנפלה לאור וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דכ\"מ דטרפינן בשינוי מראה במעים היינו דוקא בידוע שנפלה לאור אבל אי לא ידעינן וחזינן שנשתנה בני מעיה לא תלינן בנפילת האור דמילתא דלא שכיחא היא אלא תלינן בשינוי הטבעים דפעמים מחמת רוב שומן או כחש משתנין וכתב עוד א\"א הרא\"ש ז\"ל י\"א דטרפות שנפלה לאור לא שייך בבהמה לפי שעורה קשה וגם עובי הצלעות מנינין עליה וגם בני מעיה קשין ליחמר כי בטרם יחמרו מנפילת האש ישרוף עורה ובשרה וכ\"כ הרמב\"ם ובעל העיטור כתב דרך פשרה שהעוף מכיון שנפל לאור צריך לבדוק לפי שאין לו עור וקרוב הדבר שנחמרו מעיה אבל בבהמה אין חוששין אבל ודאי אם נחמרו גם היא נטרפת בכך ואין אלו אלא דברי נביאות אלא ודאי לא שייך בבהמה כלל ע\"כ:" + ], + [ + "נשתברו ידי הבהמה או אפילו נחתכו לגמרי או שנשמטו מעיקרן או שיש לה ג' ידים כשר והעצם עצמו אסור כשנשבר אם אין עור ובשר חופין את רובו כאשר יתבאר בע\"ה וכן בעוף שנחתכו או נשברו אגפיו אבל אם נשמט מעיקרו אפילו אחד מהן חוששין שמא ניקבה הריאה וצריך לנפחה ולבודקה אם היא שלמה כשרה ואם לאו טרפה ובעל העיטור כתב שהיא טרפה דלא מהניא ליה בדיקה וכ\"כ בעל התרומות דבודאי איעכול ניביה וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה וי\"א שאם נשבר עצם השלישי המחוברת לגוף חוששין שמא ניקבה הריאה וצריכה בדיקה ולא נהירא:" + ], + [ + "נשתברו צלעותיה טרפה והוא שנשתברו רובן כיצד הבהמה יש לה כ\"ב צלעות גדולות שיש בהן מוח י\"א מכאן וי\"א מכאן וכל אחת תקועה בחוליא שלה ולמטה מהם יש לה עוד צלעות קטנות שאין בהם מוח ולאחר שיכלו כל הצלעות יש חוליות שאין צלעות תקועות בהם נשברו רובן של כ\"ב הגדולות בין ו' מצד זה וששה מצד זה או י\"א מצד זה ואחד מצד השני טריפה בד\"א שנשתברו מחציו ולמעלה כלפי השדרה אבל לא נשתברו רובן או שנשתברו רובן מחצין כלפי מטה כשרה ואם נעקרו מן החוליא והחוליא קיימת הוי כאילו נשתברו: נשתברו צלעות הקטנות שאין בהן מוח כשרה נעקר צלע וחצי חוליא עמה טרפה וכתב הרשב\"א דוקא מהצלעות הגדולות אבל הקטנות שאין בהן מוח אפילו נעקר צלע וחצי חוליא כשרה וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק בזה נעקרה חוליא אחת כולה ואפילו מאותן שאין בהן צלעות אסורה:" + ], + [ + "נחתכו רגליה טרפה ולא בכ\"מ שיחתכו אלא מקומות יש כיצד ג' פרקים יש ברגל התכתון והוא מה שחותכין עם הפרסות כשמפשיטין את הבהמה ונקראת ארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה ממנו פרק שני והוא הנקראת שוק וצומת הגידין בתחתיתו סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה ממנו פרק שלישי והוא הקולית ומחובר לגוף בפרק התחתון בכ\"מ שיחתוך בו כשרה למעלה ממנו מיד בכ\"מ שיחתוך טריפה ואפילו בתוך הפרק שבינו לשוק לדעת רש\"י ועצם הקולית אפילו לא נחתך אלא ניתק ממקומו במקום חבורו בגוף טריפה בין בבהמה בין בעוף בד\"א שנפסקו הגידין שמחובר בהן לגוף או נתעכלו אבל לא נפסקו ולא נתעכלו כשירה וה\"ר אלחנן כתב והני מילי בבהמה אבל בעוף טריפה אפילו לא איעכול וא\"א ז\"ל לא חילק בזה. כתב הרשב\"א ראשו התחתון של עצם זה המחובר עם השוק בנשף ממקומו יש אוסרין אע\"פ שלא נפסקו ולא נתעכלו גידיו ויש מתירין אפילו נפסקו ונתעכלו ולזה דעתי נוטה ע\"כ ורב אלפס מכשיר בנחתך בעצם האמצעי ובלבד שלא יהא במקום צומת הגידין וכ\"פ הרמב\"ם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ובספר התרומה כתב כרש\"י וכן נוהגין באשכנז ובצרפת וכיון שאם נחתך רגליה טריפה אם יש לה ג' רגלים טריפה דכל יתר כנטול דמי וכאילו חסר רגל אחד והוא שיהיה זה חיתר מראש עצם התחתון ולמעלה ולכ\"מ שהוא מחובר שם בין במקום צומת הגידין או למטה מהן כ\"מ שאם יחתוך שם הרגל והיא טרפה כגון מעצם התחתון ולמעלה לרש\"י אפילו אם לא נחתך אלא נשבר אם אין עוד ובשר חופין את רובו חשוב כנחתך וטריפה בין בהמה בין בעוף ואם עור ובשר חופין את רובו הכל מותר בין בהמה בין אבר ואפילו אם נפל קצת מן העצם אם יש בעור ובשר לחפות השבר אף אם לא נפל העצם כשר אבל אם אין לו כדי לחפותו אילו לא נפל אע\"פ שיש בו כדי לחפותו עתה טרפה ובמקום שאינו נטרף אילו נחתך כמו בעצם התחתון לד\"ה ובאמצעי שלא כנגד צומת הגידין לרב אלפס אם אין עור ובשר חופין את רובו הבהמה מותרת והאבר אסור מדרבנן ורוב זה צריך שיהא רוב עוביו ורוב היקפו פירוש יש עצם שאינו עגול אלא רחב מצד אחד והולך ומצר לצד השני ואם בשר החופה הוא בצדו הרחב אז רוב עוביו יותר מרוב היקיפו ואם הוא במקום שמיצר והולך אז רוב היקיפו יותר מרוב עוביו הילכך בעינן לעולם תרווייהו והא דמכשרינן כשעור ובשר חופין רובו דוקא כשרוב החיפוי מן הבשר ואז המיעוט של העור מצטרף עמו להכשיר אבל אם החצי מן העור והחצי מן הבשר לא וה\"מ בבהמה אבל בעוף כיון שעורה רך מצטרף עם הבשר אפילו אם מחצה בשר ומחצה עור כתב הרשב\"א יראה שעור לבדו אינו מציל אפילו בעוף ויש מקום שעור לבדו מציל אפי' בבהמה והוא במקום הסמוך ממש לארכובה לפי שאין שם לעולם בשר אלא עור לב�� דבוק עם העצם וכיוןשכן שהעור מודבק בתולדתו עם העצם מציל הוא במקומו היו רירין בין העור ובין הבשר י\"א שמציל אע\"פ שאין שם בשר עד כאן גידין שסופן להקשות אינן מצילין כבשר לא היה הבשר החופה רובו במקום אחד אלא מתלקט מעט כאן ומעט כאן סביבות העצם או שהוא במקום אח' אלא שהוא מרודד או הקלף מעל העצם או שניטל שלישיתו התחתון או ניקב או נסדק בכולן מיבעי' אם חשוב חיפוי ולא אפשיטא ולחומרא וכן אם נתמסמס בשר החופה עד שהרופא גוררו חשוב כאילו אינו וטריפה נקדר הבשר בסכין מעל השבר כעין טבעת בעגול ורוב היקיפו מכוסה כשר' בד\"א שהבשר דבוק בעצם סביב קדירה שאז מעלה ארוכה אבל אינו דבוק לא נשבר העצם במקום שעושה טרפה וחזר ונקשר ואין ידוע אם יצא רובו אם לאו כתבו הגאונים דכשרה כיון שנקשר בידוע שלא יצא רובו נמצא שבור ואין ידוע אם נעשה מחיים או לאחר מיתה אם מקום המחכה שחור בידוע שנעשה מחיים ואם אין יכולין לעמוד עליו אם יש במה לתלות כמו שדרסה לכותל או שרצצה וכיוצא הו תולין להקל ואם לאו אסורה מספק:" + ], + [ + "ניטלו צומת הגידין או שנפסקו טריפה אע\"פ שכל העצם קיים וצומת הגידים הם בבהמה בעצם האמצעי כלפי חוץ שהזנב נופל עליו לאפוקי מדברי הראב\"ד שכתב שהם כלפי פנים לצד חלל הבהמה והתחלתם מהערקום ולמעלה שעצם קטן יש שמחבר השוק לארכובה הנמכרת עם הראש ושמו ערקום ולמעלה ממנו מתחברים וצומתין גידין אלו ועולין ומתפשטים בשוק עד שמתרככין וחוזרין כעין בשר נפסקו או נטלו כנגד הערקום כשרה נפסקו או ניטלו למעלה מן הערקום והוא המקום שהטבחים תולן בו הבהמה טרפה ושיעור ארכו ממקום שמתחילין להיות צומתין עד שמתפטין בו בבשר בגסה הוא ד' אצבעות לרש\"י ולדעת הרמב\"ם י\"ו אצבעות ובבהמה דקה לא נתנו בהם חכמים שיעור אלא במראיתן ובמישוש דכל זמן שהם לבנים קשי ועבים יש להם דין צומת הגידין אבל משהם מתחילין להתרכך או שהם קטנים ודקין אין להם דין צומת הגידין ובמקום שאין לבנים כ\"כ אלא לבנים קצת ומזהירין כעין זכוכית לרש\"י הוו צומת הגידין ולרב אלפס לא הוו צומת הגידין וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ויש גידין אחרים שנבלעים באלו כזכרות בנקבות ואותן אינן בכלל צומת הגידים וגידים אלו ג' בבהמה אחד עב ושנים דקים וכתב הרמב\"ם נפסק הגדול כולו ושנים הקטנים קיימים או שנפסקו השנים והגדול קיים כשרה. וכן אם נפסק קצת כל אחד מהם כשרה עד שיפסק רוב כל אחד ואחד מהן ורש\"י אסר אפילו בנפסק רוב של אחד מהן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אפילו לא נשאר רוב של כל אחד ואחד מהם כשרה שאינה אסורה אא\"כ נפסק כל הגדול ורובו של כל אחד ואחד מהקטנים או שנפסקו כל שנים הקטנים ורובו של הגדול אבל אם נפסק הגדול ונשאר רוב מכל אחד מהקטנים או שנפסקו שנים הקטנים ונשאר בו רובו של הגדול כשר בעוף הן בעצם האמצעי כמו בבהמה וסימנם בו כסימנם בבהמה והם ט\"ז וחמור עוף מבהמה שאפילו אם נפסק אחד מהן טרפה כתב הרשב\"א ואם נפסק קצתו של כל אחד מהם יש מתירין עד שיפסוק רוב כל אחד ואחד מהן כמו בבהמה ויש מי שאוסרין אפילו בנפסק רוב אחד מהם. ואם נשבר העצם במקום צומת הגידין ונקשר ונתרפא יפה יש אוסרין בלא בדיקה כיון שאילו הובא לפנינו קודם שנתרפא היה צריך בדיקה וה\"ר שמואל מאיברא כתב בשם הריצב\"א שאם לא נשתנה מראית הבשר שעל השבר אז ודאי נתרפא יפה אבל אם נשתנה אז ודאי יש לחוש ורבינו שמשון כתב שאם יארע הדבר בערב שבת בין השמשות בענין שא\"א להכין אחרת היה מתתירו אבל לא בענין אחר וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וכיון שהדבר מפוקפק בעיני הגדולים נכון להחמיר בדבר והרמב\"ן מכשיר בניטלו צומת הגידין וחתך אחר כך הרגל למעלה מהם מפני שהוא פוסק בנחתכו רגליה כרב אלפס ובעיקר הפסק שהוא מכשיר בנחתכו רגליה למעלה מצומת הגידין אין דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כן ובמה שכתב לחתוך הרגל למעלה מצומת הגידין להכשירה לפי דבריו כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ודעת רחוקה היא זו:" + ], + [ + "דרוסה טרפה פירוש הנדרס מחיה ועוף הדורסין ולא כל חיה ועוף שוין בדריסה אלא מעלות מעלות יש כיצד הארי יש לו דריסה אפילו בשור הגדול לובחיה אפילו גדולה שבחיות ואצ\"ל בעופות הזאב אין לו דריסה בבהמה גסה ואפילו בקטנה שבגסות כגול בעגלים הרבים אבל יש לו דריסה בדקה ואפילו בגדולה שבדקות כגון כבשים הגדולים ואצ\"ל בעופות חתול ונמייה ושועל אין להם דריסה בכבשים הגדולים אבל יש להם דריסה בגדיים וטלאיים וכ\"כ בכל העופות. חולדה אין לה דריסה בבהמה כלל אפילו בגדיים וטלאים אבל יש לה דריסה בכל העופות וכלב אין לו דריסה כלל אפילו בעופות אלא כמעשה קוץ בעלמא שאם דרס או נקב בשיניו עד לחלל חוששין לו כדרך שחוששין לקוץ שניקב לחלל וכל שאר חיות חוץ מאלו כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שאין להם דריסה שאע\"פ שהדוב שכול והנמר עז אינן דורסין והרשב\"א כתב כל חיה טמאה שאינה גסה מן הזאב אין לה דריסה בגדולה שבדקה בכבשים ועזים אפילו היא גסה כזאב אבל יש לה דריסה בגדיים וטלאים וכ\"כ בעופות ואם היתה גסה מן הזאב דינה כזאב ויש לה דריסה בדקה אבל לא בבהמה גסה אפילו היא גדולה כארי היתה גסה יותר מארי הרי היא כארי ויש לה דריסה בכל וכן יראה מדברי הרמב\"ם. כל העופות אין להם דריסה בבהמה אפילו בגדיים וטלאים חוץ מהנץ שיש לו דריסה בגדיים וטלאים ולא כשאר דריסה לחוש כשנתאדם הבשר אלא אם ניקב עד לחלל חוששין לדריסתו שאז מטיל ארס. ועופות בעופות כיצד הגס והוא אישט\"ור וי\"א שהיא פלקון וכל שלמעלה ממנו יש לו דריסה בכל העופות אפילו בגס שבגסין ושאר עופות שהן למטה מהגס עד הנץ יש להם דריסה בכל העופות שכמותם אבבל לא במינים הגדולים מהם הנץ הוא הנקרא אשפר\"וויר יש לו דריסה בכל העופות הדקין כגון יונים וכיוצא בהם וכל שכן בצפרים ואפילו הם גדולים ממנו אבל לא בגסין כאווזים ותרנגולים בד\"א בתרנגולים הגדולם אבל בקקטנים יש לו דריסה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כל שלמטה מן הנץ אין לו דריסה כלל אפי' במינין שלמטה ממנו. וכל אלו שיש להן דריסה אין חילוק בין אם באים להציל הנדרס ממנו ובין אם אין באין להצילו אבל בספר התרומות כתב דחתול אין לו דריסה אפילו בעופות אא\"כ יש לו מצילין ועל כן אנו סומכים להתיר בחתול שנכנס לתוך לול של תרנגולים ומסקנת א\"א ז\"ל כסברא ראשונה ורי\"ף אוסר בכל ענין וטוב להחמיר והרשב\"א כתב אפשר שחתולין שלנו בני תרבות הם עם התרנגולים וכל שלא ראינו שרדף אחריהם והכה אין חוששין לו וראוי לחוש להם ע\"כ אין דריסה אלא ביד ובצפורן אבל דרסה ברגלה ונשכה בשיניה לא הוי אלא כקוץ בעלמא ואין דריסה אלא מדעת הדורס אבל שלא מדעת כגון שנפל הדורס דרך מקרה על הנדרס ונתחב בו צפורנו לא הוי דריסה ואין דריסה אלא מחיים של דורס ונדרס כיצד הרי שנעץ בצפורנו בגבו של דרוס ועד שלא הוציא צפורנו הומת הדורס או נשחט הנדרס הרי זה כשר בד\"א כשראינו מתחילה ועד סוף אבל אם בא לפנינו וצפורן תחוב לו בגבו חוששין שמא דרס וחזר ודרס וכן אלו הצדין בעופות ��דורסין אפילו אם שחטוה קודם שהסיר צפורנו אסור שכן דרך שמכה בו כמה פעמים עד שיצודנו: חוששין לספק דרוסה כגון אם רואים ארי שנכנס לבין השוורים חוששין שמא דורסן בד\"א כשהוא שותק והם מקרקרין אבל אם הוא שותק והם שותקן או הוא והם מקרקרין אין חוששין ואם חתך ראשו של אחד מהם אין חוששין לאחרים אפי' הוא שותק והם מקרקרין דאמרינן כבר נח רוגזיה וכתב הרשב\"א דוקא בשהרגה אבל אם פצע אחד מהם ולא הרגה חוששין לכולם דכ\"ש שחמתו בערה בו כשהצילה עצמה ולא הרגה והא דחוששין דוקא כשידענו שנכנס הארי אבל אם הוא ספק אם נכנס אם לאו או שהוא ספק ארי או כלב או שמא בקנה ניגף אין חוששין. ארי שנכנס בין השוורים ונמצאת צפורן של הארי תלושה ויושבת בגבו של אחד מהן בין אם הצפורן לחה או יבשה חוששין אפילו אם הוא שותק והם שותקין שחוששין שמא הארי דורסו והצפורן נשמטה וישב לו בגבו וכתב הרשב\"א ולא לזה לבד חוששין אלא לכל השוורים שבדיר שכבר ביארנו שאין אומרים נח רוגזו אלא כשהרג אחד מהם אבל דרס ולא הרג אדרבה עולה רוגזו ביותר ומכה ודורס וכתב עוד הוא בד\"א כשנכנס בכלום מלא עוף או בדיר של בהמה שהוא להם מקום צר שאין דרך לברוח מפניו אבל ארי שנכנס למקום שהבהמות רואות שם אפילו שמענו צווחות והוא שותק אין חוששין שאנו אומרים ברחו מפניו ולא השיגם ע\"כ בהמה או עוף שבא לפנינו כשהוא מבעבע דם ולא ידנו מה היה לו ומה אירע לו תולין להקל ואמרינן בקנה הוכה או כלב הכה אותו וא\"צ בדיקה אלא במקום שהדם מבעבע וכן אם ניקב אפילו בפנים כשרה וכתב הרשב\"א דוקא שיש לפנינו כלב וחתול או קנה וחתול שיש דבר לתלות בו להקל אבל כשבאו לפנינו כך ולא ידענו במה לתלות אין תולין אלא במצוי בין להקל בין להחמיר: הא דחוששין לדרוסה היינו שלא להתירה בלא בדיקה אבל אם בדקה ואינו מוצא בה רושם כשרה ומיהא כתב הריב\"ם דוקא ספק דרוסה ניתרת בבדיקה אבל אם ודאי שנדרסה אין לה היתר בבדיקה וכ\"כ בעל העיטור דלא שרינן בבדיקה אלא היכא דקאמר אין חוששין לו אבל היכא דדקאמר חוששין לו אין לו תקנה בבדיקה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפילו ודאי דרוסה יש לה היתר בבדיקה. וכיצד הוא הבדיקה בודקין מכנגד המוח עד סוף הירכים מכל י\"ח טרפות ואם נמצא שהאדים הבשר כנגד אחד מהאברים שנטרפת בהן אסורה וכן אם נסמסמס הבשר כנגדו או כנגד צומת הגידין עד שהרופא גורדו אסור והסימנים קשים הם אצל דרוסה הילכך אפילו אם האדים בשר כנגדם מותר עד שיאדימו הם בעצמם ואז אסור אפילו האדים הקנה בכל שהוא בהמה שנדרסה אין לה תקנה בבדיקה כיון שושט אין לו בדיקה מבחוץ כדפי' לעיל בטריפות הושט: כתב הרשב\"א בדק ולא האדים הבשר מבחוץ אם סמוך לדריסתו בדק כשירה ואם לא בדק סמוך לדריסתו יראה לי שחוששין לו שהרי חוששין לספק דרוסה וחוששין שמא שינה מראיו מבחוץ והבריא ויורד ונוקב למטה ע\"כ ולא ידעתי למה יש לנו לחוש לדבר שלא מצינו שחששו לו חכמים: כתב בה\"ג בכ\"מ שהוזכר שם בדיקה כגון בדרוסה נפולה ושבורה בד\"א בדורות הראשונים דרבנן קמאי הוו חכימי ובקיאי בבדיקה אבל השתא ליכא למיקם אבדיקה שפיר ואמור רבנן לזכר י\"ב חדש ולנקבה כל שאינה יולדת הלכך משהינן הזכר י\"ב חדש והנקבה עד שתתעבר ותלד ויש מהגאונים שכתבו שאנו סומכין על בדיקתינו שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וצריך בדיקה יפה. ציפורים הקטנים וגם היונים האדמומית נמצא בהן בדיקתן קשה וגם כתבו שארס הנץ אינו אדום כ\"כ ואינו ניכר לפיכך אין לו בדיקה כתב הרשב\"א שא�� רבים הם הנדרסין אסור להשהותן שנים עשר חדש שמתוך שהם רבים יבא לידי מכשול לאכול אחד מהם: אסור למכור דרוסה או ספק דרוסה לעכו\"ם שמא יחזור וימכרנו לישראל והוא לא ידע. כתב בספק המצות דספק דרוסה שנתערבה באחרות יש בה צד להתיר דהוי ספק ספקא דכל אחד ואחד שמא לא זו היא ומ\"מ גמגם לאסור דכיון דבריה היא אינו ניתר בספק ספיקא כיון שקודם שנתערבה היה הספק אסור מן התורה ונראה שיש תקנה אפי' לודאי דרוסה שנתערבה באחרות דנכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובא פריש וכולן מותרות חוץ מב' האחרונות:" + ], + [ + "נפולה אסורה כיצד בהמה שנפלה מדבר גבוה או שנפלה לבור אם יש מכריסה עד המקום שנפלה שם י' טפחים חוששין שמא נתרסקו אבריה ואפילו בודקין אותה ומוציאין אותה שלמה מכל אבריה טרפה שודאי נתרסקו אבריה אף על פי שאין רואין בה שום שינוי וכן כל כיוצא בזה כגון שטרפה לכותל או דרסה ברגליו או הכה באבן בכל גופה וכן הדין בעוף שנחבט על דבר קשה ואם שהתה מע\"ל יצאה מכלל ריסוק אברים וניתרת ע\"י בדיקה שיבדקו אותה כנגד כל החלל אם היא שלמה מכל י\"ח טריפות כשרה ואם לאו טרפה כתב הרמב\"ם וכן אם נתרסקו מהאברים שבפני' ונפסדה צורתן טרפה אפילו אם נתרסק אבר שאם ניטל כולו כשר כגון טחול וכליות טרפה שהריסוק יותר מהנטול והנקובה והמוח והסימנין אין צריכין בדיקה ואם עמדה תוך מע\"ל או אפילו לא עמדה רק פשטה ידה לעמוד יצאה מכלל ריסוק אברים כאילו שהתה מע\"ל ודי לה בבדיקתה הלכה או אפילו לא הלכה רק שעקרה רגליה לילך מותרת מיד אפילו בלא בדיקה והרשב\"א כתב ולא מהניא פשטה ידה להתירה תוך מעת לעת עד שתעמוד ולא מהני עקרה רגליה לילך להתירה עד שתלך וכן יראה מדברי הרמב\"ם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה ובעל העיטור כתב ואנן האידנא ליכא מאן דבדיק ובעינן הלכה: ועוף שנחבט על פני המים חוששין לריסוק אברים ואם שט מלא קומתו ממטה למלעה לעומת המים ה\"ז כהילוך ואין צריך בדיקה ואם שט מלמעלה למטה אין זה כהילוך שהמים הורידוהו דרך ירידתם לפיכך היה קש או תבן ע\"פ המים בשוה לו וקדם הוא להם ודאי מכחו שט והוי כהילוך כיון שקדם להם והא דשרינן היכא דלא נפל בגובה י' דוקא בנופל מעצמו אבל אם הפילוהו אחרים אפילו בפחות מי' חוששין לו לפיכך זכרים המנגחים זא\"ז ונופלים לארץ חוששין לריסוק אברים אבל אם לא נפלו אין חוששין ואם ידעה תחילה שרוצין להפילה אין חוששין מפני שנועצת צפורניה בארץ ומחזקת עצמה לפיכך שוורים שמפילים לשוחטן אין חוששין להם אפילו אם נשמע קולם בנפלם קפצה מדעתה אפי' ממקום גבוה הרבה אין חוששין לה ל\"ש קפצה מחלון שבכותל ל\"ש מארובה שבאמצע הגג לפיכך אם הניחה למעלה ומצאה למטה אין חוששין לה שאנו תולין לומר מעצמה קפצה ואפי' הפילוהו אחרים אם נפלה על מתניה אין חוששין לה לפיכך גנבים שגנבו בהמה מן הדיר אפילו השליכוה מעבר לגדר שהוא גבוה מאד אין חוששין שמכוונים להפילה על מתניה כדי שתוכל לרוץ לפניהם וכן בשעה שמחזירין אותה אם מחמת תשובה מחזירין אותה שמכוונים להפילה בענין שלא יפסידוה אבל אם מחמת יראה מחזירין אותה אין מתכוונין לכך וחוששין לה: עובר שנולד אע\"פ שבית הרחם הוא מקום צר אין חוששין לו לריסוק אברים אפילו אם רואין בו ריעותא שאינו יכול לעמוד ומותר לשוחטה מיד אם ידוע שכלו לא חדשיו: עוף שנחבט על דבר קשה כגון על טלית שנמתח או על גבי רשתות שיש בהם קשרים ועל גבי דק שנופץ מהפשתן ועל אבק דרכים ועל גבי חריות של דקל חוששין לו ואם נחבט על דבר רך כגון על טלית כפול ועל חול הגס וכיוצא בזה אין חוששין לו נדבקו כנפיו בדבק שצדין אותו בו ונחבט אם שני כנפיו נדבקו בדף שצדין אותו בו חוששין ואם לא נדבק בו אלא אחד מהם אין חוששין שהוא פורח מעט בכנף הב':" + ], + [ + "הגלודה אסורה והוא שנפשט כל עורה בין בידי אדם בין ע\"י חולי ואם נשתייר בה כסלע כשרה ופסק רב אלפס דבעינן שישאר כרוחב סלע על כל אורך השדרה והרמב\"ם פסק דבעינן כרוחב סלע על פני השדרה וכרוחב סלע על כל פרק ופרק מפרקיה וכרוחב סלע על מקום טיבורה ואם ניטל מקום כל השדרה או מקום כל פרק ופרק ממנה או מקום טיבורה והשאר כולו קיים מיבעיא אם מהני ולא איפשיטא ולחומרא וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק ובכ\"מ ממנה שישאר בו כסלע כשרה:" + ], + [ + "אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת ושאכלה הרדופני וצואת תרנגולין ופלפלין וסם המות של בהמה או ששתתה מים הרעים כשרה אכלה סם סמות של אדם או הכישה נחש או שנשבה כלב שוטה מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות בהמה או היה שנפסקו רגליה לא יאכלו ממנה אלא ע\"י בדיקה שיש לחוש שמא נשכה נחש וזה בדיקתה שלא יאכלוה אלא ע\"י צלי ואם יש בה ריעותא יראה מיד ע\"י האש:" + ], + [ + "הלכות מתנות כהונה
אחר שבדק ומצא כשר יפריש המתנות שהם הזרוע והלחיים והקבה דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה פירוש זרוע דוקא בשל ימין והוא מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד שקורין אישפלר\"א והם ב' פרקים והלחיים והם מפרק של לחי עד פיקא של גרגרת שהוא טבעת הגדולה עם הלשון שביניה וצריך ליתנו עם העור ועם הצמר שבראש הכבשים והשער שבראש התיישים שאינו רשאי למלוג הראש ולא להפשיט עורו קודם שיתננו לכהן והקיבה צריך ליתנה לו עם כל חלבה פנימי וחיצון אא\"כ נהגו הכהנים להניח החלב לבעלים אז רשאין לעכבו ואע\"פ שאינם טובלים פירוש שאינם אוסרים לאכול מהבשר קודם שיפרישם כדרך שהתרומה אוסרת לאכול מהתבואה עד שיפרישוה אפ\"ה מצוה להפרישם מיד ואפילו אינו שוחט לצורך אכילה אלא לצורך כלבים או לצורך אכילת רפואה חייב ליתנם אבל שחט ומצא טריפה פטור ויתנם לכהן חבר אם יש שם חבר שהוא קודם לעם הארץ ואם אין שם חבר יתנם לעם הארץ ונותנין אותם גם לכהנת אפילו נשואה לישראל ולא עוד אלא שאפילו בעלה ישראל פטור בשבילה ולא יחלקם להרבה כהנים שצריך ליתן לכל אחד ואחד דבר חשוב כדי נתינה אלא נותן זרוע לאחד וקיבה לאחד ולחיים לשנים ובשור הגדול יכול לחלק הזרוע לשנים לכל אחד פרק אחד ואם אין שם כהן ישום המתנות בדמים ואוכלן ונותן הדמים לכהן. ואין לו לכהן לחטוף המתנות ואפילו לשאול אותה בפה אלא אם יתנום לו דרך כבוד יטלם ובזמן שהם כהנים רבים במטבחים הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלין אם היה צנוע זה במקום שאין מכירים שהוא כהן יטול כדי שידעו שהוא כהן והכהן יכול לאוכלם בכל ענין שהוא ערב עליו יותר ואם כל המטעמים שוין אצלו יאכלם צלי ובחרדל דרך גדולה. ויכול להאכילם לכלבים ולמוכרם וליתנם לעכו\"ם שאין בהם שום קדושה כהן שיש לו מכירין שרגילין ליתן לו מתנותיהן יכול לזכותם לישראל שיקבלם מיד מכיריו אע\"פ שעדיין לא באו לידו ודוקא שהזוכה תלמיד חכם והשעה דחוקה לו ולא יהא כהן המזכה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן המתנות אבל אם אין הזוכה תלמיד חכם או שאין השעה דחוקה לו או כהן המשרת בבית ישראל ומזכה לאורה תלמיד חכם שמתארה בבית רבו במתנות שרגיל ליתן לו רבו אסור: לא נתן המתנות לכהן אלא אכלן או הפסידן פטור מדיני אדם אלא כדי לצאת ידי שמים צריך לפרוע דמיהם: ישראל ששלח לחברו בשר והמתנות בהן מותר לאוכלן ואינו חושש שמא גזלם המשלח: ומתנות אין נוהגין אלא בבהמה טהורה ולא בחיה ועוף ונוהגין בכלאים שבא מעז והרחל ובענין מתנות כוי הבא מבהמה וחיה כתב הרמב\"ם כוי אע\"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על העז וילדה חייב בחצי מתנות אם שה אפילו מקצת שה אבל תיש הבא על הצבייה הולד פטור מכל המתנות ע\"כ ואיני מבין דבריו למה מפרישין כל המתנות כיון שאינו חייב ליתנם והלא אינן טובלין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כוי חייב בכל המתנות דתניא אם שה לרבות כוי ע\"כ ונראה שרושצה לומר דוקא בצבי הבא על התיישה דממה נפשך יש כאן מקצת שה אבל תיש הבא על הצביה פטור דשמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אפילו מקצת השה ואין נוהגין בקדשים ובכור ומיהו בכור קודם שבא ליד כהן שנתערב בבהמות אחרות חייב ליתן מהן המתנות שיאמר הכהן על כל אחת ואחת תן לי מתנותיה ואם אתה אומר שהוא בכור א\"א תן לי כולה אבל בכור שניתן לכהן במומו ומכרו לישראל שגם הוא פטור מן המתנות אם נתערב באחרות אם רבים שוחטים אותן כולם פטורים שכל אחד יאמר שלי הוא הבכור ואם אחד שוחט את כולן אין פוטרים לו אלא אחד מהם: ונוהגין בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ובכל זמן כ\"כ הרמב\"ם ורש\"י פסק שאין נוהגין בזמן הזה וכ\"כ ה\"ר מאיר מרוטנבו\"רק וכן נוהגין ואין נוהגין אלא בישראל אבל כהנים ולוים פטורים שגם הלוי פטור מליתנם אבל אם נטלם כהן מידו א\"צ להחזירם לו שהוא ספק אם חייבין אם לאו ואין נותנין ללוי במה דברים אמורים שבהן פטור כששוחט לעצמו אבל אם הוא טבח ושוחט למכור אם הוא קובע למכור בבית המטבחיים חייב ליתן מיד ואם אינו קובע למכור בבית המטבחיים פטור שתים ושלש שבתות ומכאן ואילך חייב ומנדין אותו אם לא יתן: שני ישראלים שהם שותפין בבהמה אחת חייבים אבל המשתתף עם הנכרי ועם הכהן פטור וצריך לרשום פירוש לעשות סי' שהן שותפין עמו כדי שלא יחשדוהו שאינו נותן המתנות כתב הרמב\"ם אם הכהן יושב עמו במטבחיים ונושא ונותן עמו אין צריך לרשום והמשתתף עם הנכרי אין צריך לרשום אפילו אינו עמו בשעת מכירה דסתם נכרי מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף ואינו נראה כן מתוך הגמרא אלא בשותף עם הכהן בכל ענין צריך לרשום ובנכרי אם יושב עמו במטבחיים אז אין צריך לרשום בד\"א ששותפות הכהן והנכרי פוטר בשותף בכולה אפילו בכל שהוא אבל אם אין הכהן והנכרי שותף עמו ביד אינו פוטר אלא מן הזרוע ואם הוא שות עמו בבני מעיים אינו פוטר אלא מן הקבה ואם יש בהמה לכהן ומוכר ראשה לישראל ושייר כל הגוף לעצמו חייב בלחיים אף ע\"פ שכל הבהמה היא לכהן כיון שמקום החיוב הוא לישראל: השוחט בהמת ישראל חבירו חובה על השוחט ליתן מתנותיה לכהן ואם שוחט בהמת כהן או נכרי פטור: כהן שמכר פרה לישראל ואומר לו אני מוכר לך פרה זו חוץ ממתנותיה הוי תנאי וצריך ליתנם למוכר אבל אם אומר על מנת שמתנות שלי אינו תנאי ומקח קיים ויכול ליתנם לכל כהן שירצה: ישראל שמכר פרה לחבירו ושייר המתנות לעצמו חייב הלוקח ליתנם אע\"פ שנשארו למוכר מכל מקום החובה על הטבח שהוא הלוקח: ישראל שאומר לחבירו מכור לי בני מעיה של פרה זו והיה בהן מתנות כהונה צריך הלוקח ליתנם לכהן ואינו מנכה לו מהדמים שלא מכר לו חלקו של כהן מכרם לו במשקל אם שקל הלוקח לעצמו צריך ליתנם לכהן ומנכה לו מהדמים ואין הכהן יכול לתובעם מהמוכר שקלם המוכר רצה הכהן תובע אותם מן המוכר או מן הלוקח גר שנתגייר והיה לו פשרה ושחטה קודם שנתגייר פטור אחר שנתגייר חייב ספק אם קודם אם אחר כך פטור: " + ], + [ + "הלכות אבר מן החי
לא תאכל הנפש עם הבשר אזהרה לאוכל אבר מן החי ונוהג בבהמה וחיה ועוף ואינו נוהג אלא בטהורים לפיכך אבר הפורש מן החי בין שיש בו בשר וגידין ועצמות בין שאין בו אלא בשר לבד כגון הלשון והטחול והכליות והביצים אסור לאוכלו בין אם יש בו כזית בין אם אין בו כזית וכן בשר הפורש מן החי אסור אע\"פ שאין בו משום אבר מן החי אסור משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ואפילו הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליות ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעיבר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר אבר המדולדל בבהמה וכן בשר המדולדל בה אם אינו יכול לחזור ולחיות אפי' אם לא פירש ממנו עד לאחר שחיטה אסור אבל אם יכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה מותרת ועצם הנשבר אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם אין עור ובשר חופין את רובו האבר אסור ובהמה מותרת אם הוא במקום שאינה נטרפת בו כדפרישית לעיל בהלכו' טריפה ביצי זכר שנתלשו ועדיין הן מעורין בכיסן מותרין אלא שנהגו בהן מנהג איסור ואין לשנות הוציא העובר את ידו כתבתי למעלה בהלכות טריפות: " + ], + [ + "הלכות בשר שנתעלם
בשר שנתעלם מן העין אפילו היא בהמה שלימה ואפילו מונה בביתו לדעת רב אלפס וכן כתב הרמב\"ם חכמים אסרו כל בשר הנמצא בין בשוק בין ביד נכרי אע\"פ שרוב הטבחים והמוכרים ישראל ולא עוד אלא אפילו המניח בשר בביתו אסור אם נעלם מן העין אא\"כ יש לו בו סימן או טביעות עין ורש\"י התיר הכל ורשב\"ם כתב ודאי אם נטלו עוף והחזירו אסור דחיישינן שמא החליפו וכן אם אבדו ומצאו אסור הכל אם אין בו סימן או טביעות עין אבל אם מצאו במקום שהניחו מותר והרשב\"א כתב דאפילו הניח י' ומצא ט' אסור דחיישינן שמא נטלו ואלו אחרים הם ויש מחלקים שאם הניחו במקום שהשרצים והעופות יכולין ליטלו משם ולהביא אחר במקומו חיישי' אבל אם תלאו במסמר ומצאו שם לא חיישינן ומסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כדברי הרשב\"ם: " + ], + [ + "הלכות חלב
כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו לפיכך אין חייבין משום חלב אלא אלו הג' מינין אבל בהמה טמאה יהיה בין טהורה בין טמאה חלבם כבשרם ואפילו באלו הג' מינים כתב הרמב\"ם שאין חייבין על חלב נפל שלה אלא משום נבלה כמו על בשרו אבל באלו הג' מינים חייבין משום הלב בין אם היא שחוטה או נבלה וטרפה כוי חלבו אסור ואין חייבין עליו השוחט בהמה ומצא בה עובר לא שנא בן ח' או בן ט' בין אם חי או מת חלבו מותר והא דחלה בן ט' חי מותר דוקא שלא הפריס על גבי קרקע אבל הפריס ע\"ג קרקע אסור והרמב\"ם אסרו אפילו לא הפריס ע\"ג קרקע ולא נהירא הושיט ידו למעל בהמה ותלש חלב מבן ט' חי שבתוכה חייבין עליו משום חלב כעל חלב בהמה גמורה איזהו חלב כל שהוא תותב קרום ונקלף פירוש שהוא פרוש על הקרום בענין שכשנקלף הקרום נקלף עמו ולא יהא בשר חופה אותו חלב האליה מותר חלב שעל הכסלים וקרום שעליהם אסור ופירש הרמב\"ם שהוא החלב שבעקרי הירכים ורש\"י פירש עצם קטן הוא מונח על עצם הנג\"א ומחובר תחת האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת ראש המותן שקורין לונבי\"ל חלב שתחת המתנים אסור ופירש רש\"י שהוא תחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ואח\"כ נבלע תחת בשר אדום דק ומתפשטת תחת אותו בשר בכל הכסל וכל שהבשר חופתו מיתר וכשכלה למטה אותו בשר יוצא ממנו קרום לבן ועב חוץ מהקרום הדק המתפשט בכל הכסלים שאסור משום חלב ותחת אותו קרום יש לובן חלב ויש נוהגין בו איסור חלב לפי שאותו קרום העב אינו חשוב לחם חפוי בשר אבל באשכנז נוהגין בהן היתר וגם בעיני נראה שחפוי בשר גמור הוא ורב אלפס פירש שהוא תחת הבשר בראש הכסלים וקרום מפסיק בין זה החלב ובין השומן שתחתיו והעליון אסור והתחתון מותר והרמב\"ם נתן סימן להכיר איזה חלב וכתב כל מקום שתמצא בו חלב תחת הבשר והבשר מקיפו כל סביביו ולא יראה עד שיקרא הבשר הרי זה מותר: חלב שעל המסס ובית הכוסות חייבין עליו קרום שעל דד הטחול והוא הצד הגס חייבים עליו ושעל שאר הטחול והחוטין שבו אסורין ואין חייבין עליהן הכוליא יש עליה שני קרומין העליון חייבים עליו התחתון והחוטין שבה אסורין ואין חייבין עליהן ולובן שבכיליא יש שאוסרין ויש מתירין ורש\"י פסק לחומרא חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן חוטין שבעוקץ אסורין ואין חייבין עליהן והם ה' ג' מימין וב' משמאל הג' שמימין כל אחד מהם מתפצל לב' ב' והשנים שמשמאל הג' שמימין כל אחד מהם מתפצל לב' ב' והשנים שמשמאל כל אחד מהם מתפצל לג' ג' וראשה האחד מחובר לשדרה וראשי הפיצולין נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות ואותן ראשי הפיצולין מצויין בחצי הבהמה שלפנים וצריך ליזהר לחטט אחריהם בקיבה יש ב' מיני חלבים אחד עשוי כקשת ואחד עשוי כיתר ורב אלפס התיר שעל היתר ואסר שעל הקשת וכ\"כ הרמב\"ם ורש\"י אסר שניהם ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל חלב שעל הדקין אסור ודוקא באורך אמה משמתחילין לצאת מן הקיבה אבל מכאן ואילך שומן הוא ומותר לשון הרמב\"ם חלב הלב חלב המעים והם הדקין המלופפין כולו מותר חוץ מהמעי הסמוך לקבה שהוא תחלת בני המעים שצריך לגרור חלב שעליו ויש מהגאונים שאומר ראש המעים שצריך לגוררו הוא המעי שיוצא בו השרעי שהוא סוף המעים: אין מולחין החלבים עם הבשר ולא מדיחין אותם עמו וכלי שמדיחין בו את החלבים אין מדיחין בו את הבשר לפיכך במקום שדרך הטבח להיות מדיח הבשר בחנות צריך שיהיו לו שני כלים אחד להדיח בו הבשר ואחד להדיח בו החלבים: סכין שחותכין בו החלבים אין חותכין בו הבשר לפיכך צריך הטבח שיהא לו סכין לחלבים וסכין לבשר: כתב בעל העיטור מסתברא מנקרי הבשר אין צריכין שני סכינים שאין מחתכין חלב שאסור מן התורה אלא גורר אותו בסכין ואין בה דוחקא דסכינא בבשר אע\"פ שבשמנונית הגיד א\"א שאינו חותך ומנקר ישראל קדושים הם והחמירו בו ולא החמירו בסכין ואפילו דמשתכח דאית בה דוחקא דסכינא בדיעבד מותר בהדחה שהרי כל ישראל נהגו להדיח הבשר לקדרה וכ\"כ הרשב\"א נהגו מנקרי הבשר לנקר בסכין אחד לפי שלא אמרו שני סכינים אלא לחתיכת חלבים אבל בגיד ושמנוניתו אין בו שומן חלב כל כך שידבק ממנו בסכין ומ\"מ צריך אדם להיות מלמד בתוך ביתו שיהו משפשפין הבשר יפה לצאת ידי ספקות הללו וכן להיות מנקר הבשר מקנח תדיר בסמרטוט וכן נוהגין רוב המנקרין: אין פורשים הכסלים על גבי בשר בעוד שהחלב עליהם הם לפי שהקרום שעל גבי החלב דק ונקרע ע\"י משמוש ידי הטבח וכשמניחין אותו על גבי הבשר נמוח החלב ונבלע בבשר: כתב הרמב\"ם כל הדברים האלה אסור לעשותן ואם נעשו לא נאסר הבשר ואין מכין העושם אלא מלמדין אותם שלא יעשם וכן אין מולחי�� את הבשר קודם שיסירו ממנו החוטין והקרומי' האסורין ואם מלחו מסירין אח\"כ ואפילו היה בהם גיד הנשה מסירו אחר שנמלח ומבשלו וטבח שדרכו לנקר בשר ונמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו ומזהירים אותו שלא יזלזל באיסורים אבל אם נמצא אחריו חלב אם הוא כשעורה מעבירים אותו ואם נמצא אחריו כזית ואפילו בהרבה מקומות מכין אותו מכת מרדות ומעבירים אותו מפני שהטבחים נאמנים על החלב: " + ], + [ + "הלכות דם
יש חוטין שאוסרים משום דם שבהם כגון חוטין שביד ושבכתף ושבלחי ובלשון ובצואר ומליחה לא מהני בהו ואם לא שיחתכם תחלה ואח\"כ ימלחם ואז מותרין אפילו לבשלם בקדרה וי\"א דאפילו לצלי אסורין בלא חתיכה ואפילו אם מלחן וצלאן אסורין דכל זמן שלא חתכן אין האור שואב הדם שבהם ומיהו אם חתכן מותר לצלותן אפילו בלא מליחה והגאונים כתבו שמותרין לצלותן אפילו בלא חתיכה ומליחה וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ואפילו למי שמצריך חתיכה גם לצלי אם צלאו בלא חתיכה הן אסורין והבשר מותר וכן הקרום של המוח צריך לחתכו ואם צלאו ולא חתכו ולא הניחו על בית השחיטה הקרום אסור והמוח מותר: ביצי זכר כל זמן שלא היה לו שלשים יום מותרים במליחה בלא קליפה אפילו לקדרה אפילו אם יש בהם כמו חוטין אדומין ואם היה לו שלשים יום רואין אם יש בהם כמו חוטין אדומין אסורים לקדרה בלא קליפה אבל לצלי מותרין: לשון הרמב\"ם חוטי הלב וחוטי היד וחטי העוקץ וחוטי לחי התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן וחוטי הדקין שהם בתוך חלב הדקין כמו בית עכביש מסובכין זה עם זה וקרום שעל המוח שבקדקוד וקרום שעל הביצים לאחר ל' יום כולן אסורין משום דם וכל בני המעים שהמאכל סובב בחללם אין מחזיקין בהם דם: כתב גאון יש בבהמה כמה גידין וכמה חוטין שמלאים דם וצריך לחתוך כל המקומו כדי שיצא הדם במליחה עד כאן וחומרא הוא שהחמיר ולא מדינא דגמרא דמדינא דגמרא א\"צ לחתוך אלא הגידין שהזכרתי ג\"ה נוהג בכל בהמה וחיה ואפי' אין כף שלה עגול ונוהג בירך של ימין ובשל שמאל ואינו נוהג בעוף לפי שאין כף שלו עגול אבל אם נמצא לו כף עגול נוהג בו וא\"צ לבדוק אחריו אם הוא עגול ונוהג בכוי ואינו נוהג בשליל ובכל שאינו טעון שחיטה ושני גידין הן בירך אחד פנימי סמוך לעצם והשני חיצון סמוך לבשר ושניהם אסורין וצריך לחטט אחריהם אלא שהפנימי אסור מן התורה והוא הפושט בכל הירך והחיצון אסור מדבריהם וקנוקנות שבשניהם אסורים מדבריהם לפיכך צריך לחטט אחריהם בכ\"מ שהם ושומנם אסור לפי שישראל קדושים הם ונהגו בו איסור וגופו של גיד אינו אלא בעץ שאין בו טעם ואעפ\"כ אסרתה תורה על כן אינו אוסר תערובתו בפליטתו והקנוקנות והשומן יש בהם טעם לפיכך אוסרין תערובתן בפליטתן ויש אוסרין אותו בהנא' והרמב\"ם התירו ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל לפיכך שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה אף ע\"פ שמחזיק לו טובה בשביל הגיד ואם אינו נותנו לנכרי בפני ישראל יכול ליתנה לו בין אם היא שלמה או חתוכה ואם נותנה לו בפני ישראל לא יתננה כשהיא חתוכה אא\"כ נטל גידה שיש לחוש שמא סבור ישראל שראה שנתנה זה לנכרי שנטל גידה קודם שנתנה לו ויקחנה ממנו ויאכלנה עם גידה שכל ירך שיוצא מתחת יד ישראל מחותכת כדרך שמחתכין אותו מנקרי הבשר היא בחזקת שניטל גידה הלכך מי שבא מעלמא ונקר והלך לו ואין אנו יודעים אם הוא בקקי בנקור ואין כאן מי שהוא בקי בנקור להראות אם הוא מנוקר יפה מותר שאנו תולין אותו שהוא בקי בנקור ונקר יפה ��רוב המצויין אצל הניקור מומחין הן: הטבח נאמן על גיד הנשה כדרך שנאמן על החלב וכתב הרמב\"ם ומיהו אין לוקחין בשר מכל טבח אא\"כ היה אדם כשר ומוחזק בכשרות אותות שוחט לעצמו ומוכר לאחרים ונאמן: הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארצות נאמנין עליו אע\"פ שאינו מוחזק בכשרות ואין חוששין שמא יחליף ואפילו עבדי ישראל ואמחותיהן נאמנין בדבר זה אבל לא נכרי שחוששין שמא יחליף אבל כל חתיכה שניכר בה חיתוך הניקור כגון הירך ונטילת חוטי היד והחוט שנוטלין מן החזה מותר לשלוח ע\"י נכרי:
(סדר הניקור מבעל העיטור שהעתיק הרב מאחד מן המחברים):
הנוקר את הבשר מתחיל בראש ומחתכו ומוציא המוח ומעביר הקרום שעליו ואח\"כ מעביר הקרום שתחת המוח הדבוק בעצם ונוטל הלחיים בידו ומחתך בסכין מצד הלשון ומוציא גיד אחד ומחתך מצד ב' ומוציא גיד אחד ומחתך בסכין תחת שורש הלשון ומוציא ממנו חוט של דם ויורד משם לגרגרת למקום שחיטה ומוציא משם שני גידין מצד זה סמוך לבשר ושני גידים מצד זה סמוך לבשר ואח\"כ חותך את החזות לשני צדדים מאותו בשר אדום הסמוך לחזה מוציא חוט של דם שאוחז מקצת החזה עד קצתו וכן מן החזה השני ונוטל הסכין ומחלק בין הכתף לגוף ונוטל את הזרוע ואת הכתף ומתחיל מראש הכתף באמצעיתו ומחתך ומוציא גיד עבה ומוליך הסכין ומחתך עד הזרוע ועד היד עד קצותיו עד שימשוך כל הגיד שאוחז משפת הכתף הסמוך לשדרה עד קצות היד וצריך לשקוע הסכין יפה עד שיעקור אותו גיד והחוטין הנמשכין ממנו מעיקרו ובשעה שהוא מחלק בין הכתף לגוף צריך לשקע הסכין בשפת הכתף סמוך לשדרה ויעקור שורש גיד זה שהזכרנו למעלה ששם השורש שלו ומוציא מצד כתף מלמעלה חוט אחד וכן לכתף השני ונוטל היד ומחתך בו ומוציא ממנו גיד אחד ואינו נמשך למעל ומדתו כמדת היד ומחתך מצד היד ומוציא משם גיד א' שהוא סמוך לעצם היד ואח\"כ מתחיל ממקום סיום הגיד שמוציא מן החזה ומקלף בידו אותו קרום שעל הכסל וכשמקלף נראים ראשי החוטין שהן בכסל והן שלשה מימין ושנים משמאל שלשה שמימין מתחלקין לב' ב' ושנים שמשמאל לשלשה שלשה נוטל ראשי הגיד בידו וממשיך ונמשכות מאליהן בהיותו חם אבל בצונן צריך לפשפש אחריהן וגורר אותו חלב שתחת בשר המתני' ומקלפו יפה יפה משני צדי הבהמה ואח\"כ מעביר בשר המתני' שקורין בלע\"ז לונביל\"ו ואינו ראוי אלא לצלי וגוררו יפה מב' צדדין ואותו עצם הנתון בנתים מחתכו ומסיר כל ההגבהות עד שישתוה עם הבשר כדי שלא ישתייר בו משרשי החוטין ובשר המתני' כלום וחוזר לבני מעיים וממשיך אותן ממקים שהן קבועים בו ומוציא ראשיהם של בני מעיים באותו חלחולת המטונפת שקורין אותה בערבי מבע\"י לסור ומחתך אותה חלחולת עם אמה מבני מעיים ומשליכו לפי שאינו ראוי לאכילה אותו מקום שהוא קבוע לבני מעיים קורין אותה כנתא ובלע\"ז יבלו\"ן והוא אסור לבשל ומותר לצלי ונוטל הדרא דכנתא ומקלף מעליה קרום של חלב וחלב שעל הקבה ושל בית הכוסות ועל הובלילא של הגכלולא הידוע באלפחתא כך שמו בערבי עם קרום שעמו הכל מעבירין ונוטל הטחול ומקלף מעליו קרום עם החלב שעליו ונוטל ראש הגיד שבתוך הטחול ומושך אותו ונמשכין עמו ג' חוטין שבתוכו ונוטל הלב ומחתך האזנים ומשליכן וקורעו ומוציא דמו וניטל את הכוליא ומעביר החלב שעליה ומנקרו יפה יפה ונוטל הסכין ומחתך ומעביר קרום שיש על כל אחת ואחת ומחתך בתוך הכוליא ונוקר אותו שורש של גיד מתוך הכוליא כמו שהוא עם קצותיו הנראין מבחוץ וכן לכוליא השניה ונוטל הביצים ומעביר קרום שעליהם וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב שעליה עם אותו חוט של דם מקצה אל קצה ונוטל הסכין ועוקר כל אותו חלב הסמוך לחלחולת מכל צדדין מעיקר האליה עד מקום שעקר ממנה בשר המתנים שהזכרנו למעלה עם כל אותן החוטין המעורבין עם אותו חלב עד שמתנקר יפה יפה מקום שחלחולת קבוע בו מחלב וחוטין וכל דבר ונוטל הסכין וחותך באליה ומוציא ממנה חוט שמתחלק לשנים וממשיך החוט מעיקר האליה עד קצותה מאותן פנים המקישין על ירכי הבהמה ואח\"כ נוטל הסכין וגורר מאותן הפנים גופן אותן חומרים שקורין בערבי עק\"ר מן העצמות וגורר יפה עד שישתוה מקום גבהות החומרים עם שפלות שביניהם ולא ישתייר לכל פני האליה לא בשר ולא שמנונית אלא גוררין יפה ופוסק הירך האחד ומפרק בסכין במקום שיש הזכרות בעצם שבו ג\"ה וחותך הזכרות והנקבות ומשליכו והבשר שבצדדין מנקרו יפה יפה מכל מיני חוטים וחלב שבו ומן אותו חנותא שקורין ונדול\"א ומן ג\"ה ששם בעצם האמצעי והחוטין והחלב ניכרין בו וא\"א לומר אלא בראיית העין ואח\"כ נוטל העצם האמצעי שפוסק הזכרות מקצתו ונוקר החלב ומיני החוטין ממנו וחותך בסכין גדול הקצה השני שהוא סמוך לעצם של שוק שפסק ממנו ונמצא אותו עצם אמצעי מחותך מב' צדדין ואף אותו עצם שהוא סמוך חותך בסכין גדול אותו המקום הסמוך לעצם זה שהזכרנו ומפשפש אחר חוטין קטנים וחתיכות קטנות של חלב ששם ומעביר אותו גיד א' הנמשך מקצות עצם האמצעי עד קצות השוק והוא הנראה לעינים וא\"א לפר' בכתב יותר מכאן וכן לירך הב' וכל גידין שבירך אסור בין צלויין בין מבושלין עד שמנקר אותם יפה ומוציא כל החוטין וכל החלב שבתוך הירך שהכל הוא חלב ואח\"כ אוכל אותו צלוי ומבושל והגידין שתחת הכתף והיד אם צולה ואתם כשרים לאכילה שהם צומקים באור וכן הלכה וחוט המוח שבא מהראש לשדרה מוציאים אותו והקרום שתחתיו ומנקר חלבו שיש בשדרה ניקור יפה ושדר רב עמרם ז\"ל אין שינוי בין ג\"ה לשמנו וישראל קדושים הם עשאוהו כגיד הנשה וזה החכם החמיר והמחמיר תבא עליו ברכה: " + ], + [ + "כל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה וחיה בכלל ובין טמאה ובין טהורה חייבין עליה משום דם כוי חייבים על דמו ושליש אע\"פ שחלבו מותר דמו אסור אבל דם דגים וחגבים מותר ודם ביצים אם ידוע שאינו מרוקם האפרוח אין חייבין עליו אלא שחכמים אסרוהו אבל אם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבין עליו ואם נמצא על הקשר פירוש בראש החד של הביצה והוא על החלמון כל הביצה אסורה וכן אם הוא על קשר החלבון וניכר שמתפשט ממנו חוצה לו ואם נמצא על החלמון והחלבון שלא על הקשר או אפילו על קשר של חלבון ולא נתפשט חוצה לו הדם אסור והביצה מותרת ור\"י היה מתיר גם הדם אם נמצא על החלבון וחלמון שלא על הקשר ולדעת הגאונים אין חילוק בין קשר לחוצה לו אלא בין חלבון לחלמון שבכל מקום שימצא בחלמון הכל אסור ובכל מקום שימצא בחלבון זורק הדם ואוכל השאר וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וטוב להחמיר לאסור כולה בנתפשט חוץ לקשר וגם בכל החלמון ולפי זה אין היתר לביצה אלא בנמצא בקשר על חלבון ולא נתפשט חוצה לו או בשאר מקום בחלבון כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה ביצים הטרופים בקערה ונמצא דם על החלמון על אחד מהם שכולן אסורים אע\"פ שזרקו החלמון שעליו הדם שכיון שטורפין אותם בקערה החלבון שהוא דק מתערב ביחד והכל אסור: ביצים המוזרות פירוש שאינם מזכר אלא מספנא מארעא ואינם נקלטות לעולם אפילו ישבה תרנגולת עליהם עד שמוזרות מותרות לאוכלם וזורק הדם ודם דגים אע\"פ שהוא מותר אם קבצו בכלי אסור משום מראית עין לפיכך אם ניכר שהוא מדגים כגון שיש בו קשקשים מותר ודם אדם אם פירש ממנו אסור ג\"כ משום מראית עין לפיכך אם נשך הככר בשיניו ויצא דם משיניו ע\"ג הככר צריך לגררו אבל שבין השינים מוצצו:" + ], + [ + "בדם בהמה וחיה נמי אין איסור כרת אלא בדם הנפש שהנשמה יוצא בו אבל דם האברים מותר והני מילי בשלא פירש מן האבר ויצא לחוץ אבל אם פירש מן האבר ויצא לחוץ או שנצרר בחתיכה או שפירש ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר אסור ולוקין עליו וכיון שמותר כל זמן שלא פירש לפיכך מותר לאכול בשר חי בלא מליחה ובלבד שלא יהא מהחוטין שדם בהם שהדם שבחוטין הוא ככנוס ועומד בכלי ואסור והרמב\"ם כתב הרוצה לאכול בשר חי מולחו ומדיחו יפה יפה ולא נהירא השובר מפרקתה של בהמה אסור לאכול מבשרה חי אא\"כ מולחו יפה לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששובר מפרקתה אינה יכולה לזנק להוציאו וחוזר ונבלע באברים אבל ע\"י מליחה מותר אפילו לקדרה ובעל העיטור כתב דאפילו במליחה אסור שאין המלח מפליטו ונשאר בו מדם הנפש ואסור וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן נצרר הדם מחמת מכה אסור לבשלו עד שיחתוך המקום וימלחנו יפה שכיון שנצרר הדם אין לו פתח לצאת עד שיחתוך בו אבל מותר לצלותו על האש אפילו בלא חיתוך ומליחה שהאש שואב הדם וכן כל הורידין והקרומים שיש בהן דם כאשר בארתי למעלה אסור לבשלם בלא חתיכה ומליחה אבל מותר לצלותם בלא חתיכה ומליחה וכן כתב הרשב\"א יש מהגאונים שכתבו שצריך שיניח מקום החתך למטה בשעת מליחה כדי שיזוב הדם וכן בכל מקום שצריך לחתוך כגון בהמה ועוף שלא נשחטו הורידין שצריך לחותכן קודם מליחה בשר שנתנוהו בחומץ כדי להצמית דמו בתוכו אם נתאדם הבשר זהו סימן שנעקר הדם ממקומו והחומץ אסור וגם הבשר אסור לאוכלו חי ואין לו היתר לקדרה אלא בחתיכה ומליחה או לצלי לא נתאדם הבשר בידוע שלא נעקר הדם ממקומו והחומץ מותר וגם הבשא מותר לאוכלו חי וחומץ שנתנו בו בשר פעם אחת להצמיתו לא יצמיתו בו בשר פעם אחרת לפי שכבר תשש כחו ואין בו עוד כח להצמית אבל כל שלא חלטו בו כלל מותר לחלוט בו אע\"פ שאין חזק:" + ], + [ + "הטומן הראש ברמץ למולגו צריך לכוין שיהא בית השחיטה למטה כדי שיזוב הדם דרך שם ואם הניחו על צדדין המוח והקרום אסורים לפי שהדם מתקבץ בתוך הגלגולת ומתבשל המוח בתוך הדם הניחו על נחיריו ונעץ בו קנה או דבר אחר מותר לא נעץ בו שום דבר אסור וכן החוטין שבלחי צריך לחותכם קודם מליגה וכשמולגין הרגלי' א\"צ למולחם תחלה אלא שצריך להסיר ראשי הטלפי' כי הם מעמידים הדם ומותר למלוג תרנגולת ברמץ שאין בה מקום שיתקבץ שם הדם כתב הרמב\"ם המהבהב אווזין ותרנגולין באור לחרוך שיורי הנוצה שעליהן צריך לרחוץ בית השחיטה כדי שלא יתבשל דם בית השחיטה ויבלע בבשר ואח\"כ מעבירו באש ולא ישהה אותו הרבה באש כדי שלא יבלע דמו בבשרו על ידי חום האש שמה שנבלע על ידי חום האש מסתרך בו הרבה ואינו יוצא על ידי מליחה אין מולגין גדיים וטלאים ועופות בכלי ראשון שהוא מתבשל חלב ודם שבהם עם הבשר ורשב\"ם התיר לערות מכלי ראשון עליהם שעירוי חשוב בכלי שני ורבינו תם אסר דחשיבא ליה ככלי ראשון ומיהו אם עירה עליו די לו בקליפת העור שאינו מבשל אלא כדי קליפה ואם ראש העוף למלעה כשמערה עליו אז אין צריך קליפה לפי שהנוצה מגינה עליו והרשב\"א כתב שאפילו אם נחשב עירוי ��כלי שני אסור שאע\"פ שאינו מבשל מבליע ומפליט שהרי אסרו אפילו להניח הכסלים על הבשר מיד אחר שחיטה שמא יזוב החלב ויבלע בבשר לפיכך אסור למלוג אלא אחר ניקור ומליחה:" + ], + [ + "דיני מליחה
כיצד סדר מליחה מדיח הבשר תחלה ואם הדיחו הטבח אין צריך להדיחו עוד ואם מלח ולא הדיחו תחלה י\"א שאין לו תקנה עוד אף אם ידיחנו וימלחנו פעם אחרת ויש מתירין ולזה הסכים א\"א הרא\"ש זכרונו לברכה ומולח בין במלח דק בין במלח גס והרמב\"ם כתב שאין מולחין אלא במלח הגס שהמלח הדק הוא כקמח נבלע בבשר ואינו מפליט וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דלא מסתבר דיותר שהוא המלח דק הוא מתפזר על הבשר ופועל להוציא הדם כי הוא הנדבק בו אבל הגס הוא גושר מן החתיכה כשהופכה למולחה על צדה השני ובעיקר המליחה כתב הרשב\"א שא\"צ ליתן מלח על הבשר עד שיכסנו כולו אלא מולח יפה יפה עד שלא יהא ראוי לאכול עם אותו מלח וא\"צ למלוח החתיכה משתי צדדים אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב צריך לפזר עליו מלח הרבה שלא ישאר בו מקום מבלי מלח ואווז ותרנגולת צריך למולחם גם בפנים ושיעור שהייתו במלח כ' הרמב\"ם כדי שיעור הילוך ידיחנו שני פעמים ראשונה להעביר המלח והדם ושנייה להעביר ליחלוחית נמים שנשארו בו וישטוף הכלי שרוחצין בו בין רחיצה לרחיצה וקודם שיתננו בכלי של מים שמדיחו בו ינפץ מעליו כל המלח שעליו או ישטפנו במים כדי שלא ישאר עליו מהמלח לכן כתב הרשב\"א שמוטב למלוח במלח גס כי הדק נדבק בבשר הרבה וצריך שפשוף גדול ורש\"י פירש שהדק א\"צ ניפוץ כלל שהוא נבלע בבשר ואין נשאר ממנו על הבשר כלום ומיהו בין אם מלח במלח גס או דק ולא נפצו או לא נשטף במים צחלה אין לאסור כי המים שבכלי מבטלין כח המלח ולא חשוב כרותה לאסור הבשר ואם נתבשל הבשר בלא הדחה שאחר המליחה צריך שיהא בקדרה ס' לבטל כל המלח וא\"צ ס' לבטל כל החתיכה וכתב בס' המצות ואם נכרי משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדרה ואין ידוע אם הדיחו אם לאו נאמן במסיח לפי תומו ואם יודע שדרך ישראל להדיחו והיה שם אפילו נער שיודע בטיב הדחה או אפילו אם נכנס ויוצא מותר דמירתת נכרי ויש אוסרין בזה בשר שנתבשל בלא מליחה צריך שיהא בקדרה ששים לבטל כל הבשר ואז הכל מותר וי\"א אפילו אם יש בה ששים שהתבשיל מותר והבשר אסור לפי שנתבשל בדמו ויש מתירין ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל כתבו הגאונים בשר ששהה ג' ימים מע\"ל בלא מליחה נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע\"י מליחה ואין לאוכלו מבושל אין מולחין אלא בכלי מנוקב אי על גבי קשין וקסמין או במקום מדרון בענין שאם ישפך שם מים יצאו מיד ואם מלח בכלי שאינו מנוקב כלי אסור להשתמש בו בדבר רותח וי\"א שאפילו בצונן אסור להשתמש בו לכתחלה בלא הדחה ואם נשתמש בו בלא הדחה ידיח מה שנשתמש בו ויש אומרים דלכתחלה מותר להשתמש בו בצונן בלא הדחה אפילו למ\"ד סכין ששחט בו צריך הדחה אפילו להשתמש בו בצונן שאני התם דאיכא דוחקא דסכינא אכל בקערה צוננת דליכא דוחקא מותר להשתמש בה בצונן והכי מסתבר אבל אם הוא מנוקב מותר וי\"א שאפי' אם הוא מנוקב אסור לאכול בו רותח ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל וה\"ר פרץ כתב שאם הוא של עץ מותר כיון שהוא מנוקב ואם הוא של חרס אסור אע\"פ שהוא מנוקב והבשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב אסור לאוכלו אפילו צלי דהוי כאילו נתבשל בדמו וכתב ה\"ר פרץ שכל החתיכה אסורה אפילו מה שממנה חוץ לציר אע\"פ שחתיכה שנמלחה ונפלה בציר של איסור אינו אסור אלא מה שממנה בתוך הציר הכא כולה אסור' וא\"א ז\"ל כתב שגם בכאן אין אסור אלא מה שממנה בתוך הציר וכן כתב הרשב\"א ואפילו אם יש בה שומן לא אמרינן שע\"י השומן מפעפע בכולה וכתב ר\"ת שנאסרה מיד אפי' לא שהתה שיעור מליחה וה\"ר יהודה אלברצלוני כתב שלא נאסרה אלא א\"כ שהתה בכלי שיעור מליחה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאם שהתה בו כשיעור משיתנו מים על האש עד שיתחילו להרתיח חשוב ככבוש וכל מה שממנה בציר אסור ואם לאו אין אסור ממנה אלא כדי קליפה כתב הרמב\"ם אפילו לאחר מליחה אין לבשל הבשר אא\"כ יתנוהו במים רותחין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם ולא נהגו כן דכיון ששהה שיעור מליחה אין חוששין לדם מעשה שנמלח בשר ושהה כדי מליחה ונתנוהו אח\"כ בכלי בלא הדחה ונתמלא מציר והתירו רש\"י במקום שאין מלח מצוי יצלו הבשר עד חצי צלייתו ואח\"כ יבשלוהו מצאתי כתוב באגרת תשובה להר\"ר יונה ז\"ל הבשר לאחר שנמלח אף ע\"פ ששהה במלח כשיעור הראוי לשהות אסור לאכול ממנו עד שידיחנו יפה יפה ואסור לחתוך ממנו בסכין עד שידיח הבשר יפה ואם חתכו בסכין צריך להגעיל הסכין ברותחין על גבי האש לפי שהמליח הרי הוא כרותח המנהג הבשר כשרוצין לקיים הבשר המליח ב' ימים או ג' או יותר מדיחין אותו יפה יפה לאחר ששהה במלחו בכלי מנוקב בשיעור הראוי ואר כך חוזרין ומולחין אותו פעם שנייה כרצונם בכלי שאינו מנוקב כדי שיהא מותר לחתוך ממנו בסכין וכדי שלא יפול מן הדם הנוטף מן הבשר דרך נקבי הכלי על הכלים שבבית ויאסר אותם עד כאן: " + ], + [ + "מולחין הרבה חתיכות זו על גב זו אע\"פ שהתחתונה גומרת פליטתה קודם לעליונה לא אמרינן שחוזרת ובולעת מדם העליונה לפי שהיא שוהה הרבה לפלוט ציר וכל זמן שפולטת צירה אינה בולעת ואפילו מתקבץ הרבה מציר ועומד בגומא שבין החתיכות שרי בד\"א במולח בשר עם בשר ואפילו בשר שור עם בשר גדיים וטלאים ואפילו עם עופות שאי אפשר לגדיים וטלאים ואפילו לעופות לגמור כל פליטת צירן עד שיגמור בשר שור לפלוט את דמו אבל בשר עם דגים אפילו בשר עופות עם דגים אסור למלוח לפי שהדגים פולטין כל צירן קודם שיפלוט העוף את דמו עבר ומלחן יחד פירש רש\"י שהעופות מותרים והדגים אסורים (אבל לא מלחן יחד אלא שמלח הדג אצל העוף מותר) ורשב\"ם פי' שגם העופות אסורים לפי שהדגים חוזרין ופולטין הדם שבלעו ומבליעין אותו בעופות וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל והא דאסרינן לדגים לא כולן אלא כדי קליפה מהם לפיכך אם הוא שלם ולא נטלו קשקשיו שרי וכל זה כשמלח שניהם יחד אבל אם לא מלחן יחד אלא לאחר שמלח הדג נתנו עם העוף מותר: בשר שחוטה שמלחו עם בשר טריפה אסור אע\"פ שאינו בולע מדם הטריפה בולע מצירה: דג טמא וטהור שנמלחו יחד אסור וכל שכן אם הטמא מליח והטהור תפל אבל אם טהור מליח והטמא תפל ונתן הטהור אחר שמלחו על הטמא שרי ואפילו קליפה לא בעי כתב הרשב\"א אסור למלוח בשר עם בשר שכבר נמלח אם שהה הראשון במלחו כדי פליטת צירו לפי שחוזר ובולע מדם חתיכה זו כיון שאינו טרוד לפלוט אפילו צירו וגדולה מזו שמעתי מרבותי שאפי' בשר שנמלח לעצמו אסור להשהותו במלחו לאחר פליטת כל צירו לפי שחוזר ובולע מלחלוחית דם שעליו ושעל המלח עבר ושהה צריך קליפה שאין דם נכנס בו אלא כדי קליפה ומקובל אני מרבותי שעד י\"ב שעות פולט ציר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שיכולין להשהותו כמו שירצה לפי שדם שעליו מעט הוא ובלוע במלח ואינו יכול לצאת ממנו שאין המלח מפליטו ממנו אדרבה דרך המלח להפליט הדם ומושכה אחריו ונשאר בתוכו ואינו חוזר לבשר כתב עוד הרשב\"א אסור ליתן בשר שלא נמלח כלל עם בשר שנמלח קודם פליטתו לפי שהבשר זה שלא נמלח בולע ממה שחברו פולט שאין לו דבר שימנענו מלבלוע ובס\"ה כתב שחוזר להיות מותר עם מליחתו שכמו שפולט דם של עצמו כך פולט דם שבלע ואפי' לפי זה בשר שנמלח כבר ופלט כל דמו שמלחו עמו בשר אחר אסור דכיון שפלט כבר דמו אינו חוזר ופולט דם שבלע ויש מתירים גם בזה על ידי מליחה ולא נהירא:" + ], + [ + "כתב הרשב\"א המולח הראש כיצד יעשה שהשער מפסיק בינו ובין המלח י\"א שמולח על השער ואח\"כ מניחו על האש עד שיסוד השער וחוזר ומולח ואיני רואה דבריהם אלא חותך הראש לשנים ומולח יפה יפה הראש לצד פנים וחוזר ומולח על השער שאין השער מעכב ע\"י המלח להפליט דם שבבשר הראש שהרי מוח שבעצמות נכשר על ידי מליחה ואין העצם מעכב קל וחומר לשער שבראש וכן הדין לטלפים מחתך אותם מעט למטה ומולח והדם יוצא דרך החתך: הקרום שעל המוח יש בו חוטין והמוח עצמו יש בו דם ואינו יוצא מידי דמו במליחת הראש לפי שעצם הראש מקיפו ועומד לפניו ואין מקום לדם לזוב ואפילו צולהו על האש אי אפשר לאש לשאוב דמו והדם מתקבץ בעצם המוח העשוי כקדרה לפיכך הבא למולחו קורעו ומוציא המוח וקורע הקרום ומולחו רוצה לאכלו צלי מניח בית שחיטתו על האש והדם זב דרך בית השחיטה הניחו על בית נחיריו ונעץ בו שפוד או קנה מותר לפי שגם דרך שם זב הדם וכן אם ניקב בעצם כנגד הקרום והניחו על הנקב שפיר דמי והרמב\"ם כתב שאין מבשלין ולא קולין אותו עד שיהבהבו אותו באש תחלה וכ\"כ בהלכות גדולות שאין לאוכלו אלא צלי וא\"א הרא\"ש ז\"ל הי' מתיר לבשלו ע\"י מליחה עם המוח רק שינקוב העצם כנגד הקרום וינקוב גם הקרום וכ\"כ בעל העיטור:" + ], + [ + "הלב מתקבץ הדם בתוכו בשעת שחיטה לפיכך צריך לקרעו קודם מליחה ולהוציא דמו ולמולחו אח\"כ מלחו ולא קרעו קורעו אחר מליחתו ומותר אע\"פ שנמלח עם הדם שבתוכו דכבולעו כך פולטו וכתב הרמב\"ם ואילו אם בשלו ולא קרעו קורעו אח\"כ ומותר ור\"ת פי' אע\"פ דשני תלמודא שאני לב דשיע פירוש ואינו בולע ומותר אפילו אם בשלו בלא קריעה למסקנא לא קאי הכי לפיכך אם בשלו בלא קריעה אסור ואין להתירו אלא בקריעה שאחר צלייתו שאם צלאו ולא קרעו קורעו אחר כך ואפילו לדברי הרמב\"ם אם בשלו עם הבשר בלא קריעה אוסר הבשר וצריך ששים כנגד הלב דלא ידעינן כמה נפק מיניה וי\"א שאם הלב דבוק בעוף שכולו נעשה נבלה וצריך ששים כנגד כל העוף ולא נהירא וי\"א שאם העוף מנותח לנתחים והלב באחד מהם שיש לחוש שמא אותה חתיכה נשארה לבדה ברוטב ונאסרה ואוסרת האחרת ולא נהירא דלמה נחוש לזה ושמעתי מאבי אדוני הרא\"ש ז\"ל שהיה מקובל שאין עוף שלא יהא בו ששים כנגד לבו:" + ], + [ + "הכבד יש בו ריבוי דם לפיכך אין לו תקנה לבשלו על ידי מליחה ואין לבשלו אלא אם כן קרעו שתי וערב והניח חתוכו למטה וצלהו ואח\"כ יכול לבשלו ור\"ת התיר לבשלו ע\"י קריעה ומליחה ואין נוהגין כן ומיהו בדיעבד שרי ואם חולטו בחומץ או ברותחין מדינא דגמרא היה מותר לבשלו אח\"כ אפילו עם בשר אחר וכתב הרשב\"א ובלבד שינקב ויוציא מזרוקי דם שבתוכו שאין החלטה מועלת לדם המכונס בעין בתוך המזרקים והגאונים כתבו שאין אנו בקיאים בחליטה הילכך אין להתירו בחליטה אבל אם נעשה בדיעבד או אפילו נתבשל לבדו בקדרה שרי בדיעבד שפולטת ואינה בולעת אבל הקדרה אסורה והרמב\"ם אסרה אפילו בדיעבד אם בשלו ולא נהירא ולצלותו פירש ר\"י שמותר אפילו בלא חתיכה ומליחה שהאור שואב כל הדם אבל בה\"ג כתב שגם לצלי צריך חתיכה משום דם שבסמפונות ואם לא קרעו קודם צלייה יקרענו אח\"כ ולא חיישי' שמא נבלע דם הסמפונות בבשרו דכבולעו כך פולטו וכתב בעל העיטור נוהגים בצרפת לנוקבו בסכין ומנהגינו אין לנו אלא בנקיבת השפוד וכבד העוף בלא שום חיתוך אלא על גבי גחלים ויפה הוא לנוקבו בסכין לחומרא אסור לצלותו עם בשר בשפוד אא\"כ הכבד למטה אבל בדיעבד שצלאו והיה למעלה שרי וכתב רש\"י בשפודין שלנו שצולין אצל האש אסור לכתחילה ולא שייך לחלק בין תותי בישרא בין עילוי בישרא שפעמים שמגביהים השפוד באותו צד שאצל האש ופעמים מגביהים צד הב' וכן דינו בענין מליחה שאסור למולחו לכתחילה ע\"ג בשר אבל תחת הבשר מותר עבר ומלחו על גבי בשר מותר ואם נמצא הכבד בעוף דינו כדין חלב בצלי מותר ובקדרה צריך ששים כנגד הכבד:" + ], + [ + "הטחול אע\"פ שיש בו מראה אדמומית ונראה כרבוי דם דינו כשאר בשר לכל דבר וא\"צ אלא מליחה בין לצלי בין לקדרה:" + ], + [ + "אין מחזיקין דם בבני מעיים כגון בכרס ובקבה ובדקין הסובבין סביב הכנתא ובחלחולת לפיכך אם בשלם בקדרה בלא מליחה מותר אבל בשומן של בני המעיים יש בו דם לפיכך צריך למולחם וכנתא גופא יש בה דם וכתב רשב\"א יש גדולם שאסרוה לקדירה אפילו בחתיכה ומליחה לפי שמלאה חוטים קטנים מלאים דם ועכשיו נוהגים היתר ואותן חוטי דם כשאדם בקי בהם מותחן ונפשלין היטב עד שלא ישאר אחד מהן ע\"כ י\"א כיון שאין מחזיקין דם בבני מעים אין מולחים אותם עם שאר הבשר כיון דלא טרידי לפלוט ובלעי ור\"י התירו וכתב הרשב\"א כשמולחין החלחולת אין מולחים אותה בצד הפנימי מעבר המאכל אלא בצד החיצון ששם שומן דבוק שמחזיקין שם דם:" + ], + [ + "הצלי א\"צ מליחה לפי שהאור שואב הדם ואם ישאר בו שום דבר ממנו הוי דם האיברים שלא פירש וא\"צ מליחה אלא לכבוש ומבושל אכל דם אחר שנוטף על הצלי שאצל האש לא אמרינן ביה שהאש שואבו ואם דם הנוטף עליו חם או אפי' צונן אוסר ממנו כדי נטילה כתב הרשב\"א הרוצה למלוח צלי ולאוכלו בלא הדחה עושה ואין לחוש לדם שעל המלח שהאש שואב ומונע המלח מלבלוע הדם בד\"א במולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלחו המלח בולע ונאסר ולפיכך מדיחו יפה קודם צלייה לא חתך הורידין בעוף או לא נקבם בשעת שחיטה אסור לצלותו עד שינתחנו אבר אבר ויצלה ואם רצה לאוכלו חי אסור עד שינתחנו וימלח וכתב הרשב\"א ויראה לי שאם ניקר הבשר אוכל בלא מליחה חי או צלי אפי' העוף שלם כולה כאחד ויש מגדולי המורים שהחמירו שלא לאוכלו כולו שלם אע\"פ שנקרו אלא אחר חתיכת הורידין ושחיטת שני הסימנין ע\"כ כתב בספר המצות שאסור לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח כל זמן שאינו נצלה כל צרכו מפני דם שבו שנבלע בסכין והרשב\"א אסר השפוד שכתב שפוד שצולין בו בשר בלא מליחה בולע מהדם ונאסר והורה אחד מהגדולים שאסור להשהות הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו אבל מותר לצלות בו ולהשהות בו כ\"ז שהבשר זב שכל זמן שהוא זב ופולט אינו בולע מהדם שבשפוד וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהשפוד מותר דנורא משאב שאיב ואינו מניחו לבלוע הדם ולפי זה ה\"ה דסכין נמי מותר: צלי שלא נמלח וחתכוהו ע\"ג ככר אע\"פ שיש בככר מראה אודם ועבר בכל הככר מעבר לעבר מותר אם נצלה עד כדי שהוא ראוי לאכילה: בשר שצולין בלא מליחה אין נותנין כלי תחתיו לקבל שמ��ונית הנוטף ממנו עד שיצלה עד כדי שיהיה ראוי לאכילה ע\"י צלייה זו וקאמר בגמרא שאם נותן בכלי ב' או ג' גרגרי מלח מותר לפי שהמלח מושך בטבעו כל הדם לשולי הכלי והשומן צף למעלה ואחר צלייה שופך בנחת השומן מלמעלה ומשליך הדם הנשאר בשולי הכלי ומיהו הכלי אסור לפי שבולע מן הדם בד\"א בבשר אבל בכבד אסור בכל ענין ליתן כלי תחתיו לקבל שמנונית מפני שדם הכבד עבה ואינו יורד לשולי הכלי ומתערב עם השומן וכתבו הגאונים שלא התירו ע\"י נתינת מלח אלא בב' או ג' גרגרין אבל אם המלח הרבה אסור לפי שפוסק כח דם ועושהו כמים ומתערב עם השומן וע\"כ כתב רש\"י שאין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות או למעט ואין ליתן כלי תחת הצלי עד שימלחנו וישהה כשיעור מליחה וכתב הרשב\"א ואם עבר ונתן אפילו מלח הרבה מותר שאין בו איסור דאורייתא כיון שנתבשל הדם ובלבד שנתבשל קצת עד שתעלה תמרותה פירוש עד שניצוצות הניתזות ממנה על הגחלים מעלות עשן שזה סימן שאין דם עוד שאין דרך הדם להעלות עשן:" + ], + [ + "עופות או גדיים שממלאין אותם בשר שלא נמלח אם לצלי מותר אפי' פיהן למעלה ואפילו אם נמלח החיצון שעתה אינו טרוד לפלוט דכמו שבולע דם המלואים כך פולטו ולקדרה אסור עד שימלח חיצון לבדו ופנימי לבדו אבל אם לאחר שמלאו מלח לחיצון אינו מפליט לדם שבפנימי:" + ], + [ + "הטופל בצק בעוף שלא נמלח כשיעור מליחה אם הבצק של סמידא פירוש מקמח של חטין סולת הגס מותר אע\"פ שמאדים שבצק של סמידא מתפרר וכבולעו כך פולטו ואין אדמומית זה אלא מראה דם ואם הבצק מקמח של חטים מנופה ודק אפי' אין מראה האודם ניכר אלא שאינו זך ככסף אסור לפי שנדבק בו הרבה ובולע ואינו פולט היה הבצק משאר קמחים אם האדים אסור ואם לאו מותר:" + ], + [ + "סימני בהמה וחיה
כתיב להבדיל בין הבהמה הטמאה לטהורה פירוש האסורה לאכילה ולמותרת ובמה יבדילו ביניהן בסימניהון ושני סימנים בטהורה שהיא מעלת גרה ופרסותיה סדוקות דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו וחיה היא בכלל בהמה שאינה נתרת אלא באלו שני סימנים וכל בהמה וחיה אין לה שינים בלחי העליון ולא ניבין שהן תלתלי בשר כעין שינים בולטין בחניכין בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר בן גמל שאין לו ניבין עד שיגדיל דכיון שאין לה שינים למעלה היא מעלת גרה וכל שמעלה גרה גם הוא מפריס פרסה חוץ מהגמל והארנבת והשפן שהם מעלים גרה ואינן מפריסין פרסה ולאותם אין לחוש שיש להם שינים למעלה או ניבין אע\"פ שמעלת גרה ולפיכך המוצא בהמה שפרסותיה חתוכות שאינו יכול לבדוק בהם יבדוק בפיה אם אין לה שינים ולא ניבין למעלה בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר בן גמל וכל שמפרסת פרסה מעלת גרה חוץ מחזיר לפיכך מצא בהמה שפיה חתוך יבדוק ברגליה ואם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר חזיר יש לה קרנים יצא מסק חזיר וטהורה ואין בהמה טמאה שבשרה תחת העוקץ שלה הולך שתי וערב לאיזה צד שיחתכו אותו אלא הערוד לפיכך המוצא בהמה או חיה שפיה ופרסותיה חתוכים יבדוק בבשר שתחת כנפי העוקץ אחר שישחטנה אם הולך שתי וערב טהורה והוא שיכיר ערוד: טמאה שילדה כמין טהורה אע\"פ שיש לה כל סימני טהרה אסורה וטהורה שילדה כמין טמאה מותרת שהיוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור אע\"פ שיש לו כל סימני טומאה ודוקא שילדתו בפנינו אבל אם הניחה מעוברת ומצא מין טמא הולך אחריה אע\"פ שכרוך אחריה ו��ונק אותה אסור שמא לא ילדתו והנולד מן הטריפה מותר: " + ], + [ + "חיה חלבה מותר ודמה אסור וטעון כסוי ולא נתפרשו סימניה בתורה וחכמים נתנו סימן בקרנותיה אם הם מפוצלות ודאי חיה היא ופרש\"י מפוצלות שהרבה פצולין יוצאין מהם ור\"ת פירש שהן זקופות וכפופות בראשיהן ואם אינן מפוצלות צריך שיהו כרוכות הדורות וחרוקות פי' כרוכות עשויות גלדי גלדי כגלדי בצלים הדורות שיהיו עגולות ולא רחבות כקרני העז חרוקות שיש בהם חריצין כל סביבו והוא שיחו החריצין תכופין ומובלעים זה לזה חסר בה אחד מאלו ג' הסימנים אינה היה עז הבר מן חיה הוא ושור הבר מין בהמה הוא:" + ], + [ + "דין דברים היוצאים מן החי
חלב בהמה וחיה טמאה או טריפה וצירה ומי רגליה לא שנא מי רגלים של חמור ל\"ש של שאר בהמה חיה הטמאים אסורין כבשרם וגבינות שנעשו מחלב בהמה ונמצאת טריפה אם הוא טריפות שאפשר שלא אירע לה אלא עתה כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא בזה מותרת דאמרינן השתא הוא דנטרפה שרוב בהמות בחזקות כשרות הם והשתא הוא שנטרפה אבל אם ידוע שקודם שחלבה (ס\"א שחיטה) נטרפה כגון יתרת אבר שנטרפה בו או הוגלד פי המכה שבידוע שג' ימים קודם השחיטה היה כל הגבינות אסורות ואם היא בעדר עם בהמות אחרות ונתערב חלבה באחרות כל הגבינות אסורות והרשב\"א כתב שהולכים בו אחר שיעור ששים כמו בשאר איסורים ואם נטרפה ע\"י סירכא כתב הרשב\"א כיון שא\"א לומר עכשיו ממש נטרפה אסורות וכל שידוע באמת שלא עכשיו ממש נטרפה א\"כ כבר יצאה זו מחיים מחזקת הרוב ואין ידוע מכמה ובספק יש לאסור דספיקא דאורייתא לחומרא וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב להתיר בטריפות שע\"י סירכא מפני שאם היינו בקיאין לברר אפשר שהיה להן היתר ע\"י בדיקה א\"כ הו\"ל ספק ספיקא ספק טריפה ספק אינו טריפה וא\"ת טריפה אימור אחר כך נטרפה: יאלי דיחמורתא מותרין פי' כסמין ביצי זכר דיחמורתא משלכת מרחמה עור הבא כנגד פניו של חמור מותרין פירוש שליא שהחמור נוצא בו דפרשא בעלמא הוא חלב בהמה וחיה הטהורין ומי רגליהם מותר ואין בו משום אבר מן החי וכתב ה\"ר אליעזר דוקא חלב שהתירה הכתוב אבל מי חלב אסור וה\"ר שמחה מתירו וכן נוהגין: טריפה שינקה מן הכשרה חלב שנמצא בקיבתה מותר וכשרה שינקה מן הטריפה חלב הנמצא בקיבתה אסור ודקא הצלול אבל הקרוש מותר ולקמן יתבאר בהלכות בשר בחלה: חלב אדם מותר בד\"א כשפירש מהאשה שחלבתו בתוך כלי אבל גדול היונק משדי אשה כיונק שרץ ומכין אותו מכות מרדות ותינוק יונק עד סופ ד' שנים לבריא וה' לחולה בד\"א כשלא פירש אבל אם פירש שגמלוהו ג' ימים מעת לעת אחר כ\"ד חדש לא יחזירוהו וה\"מ שהיה בריא ופירש אבל אם פירש מתוך חולי שלא יכול לינק ופירש לא חשיב כפירש ויכולים להחזירו ואם יש סכנה מחזירין אפי' אחר כמה ימים ובתוך כ\"ד חדש אפי' פירש מתוך בוריו חדש או יותר מחזירין אותו: דבש דבורים מותר ואין בו משום אבר מן החי וכתב בספר המצות אע\"פ שגופי הדבורים מעורבין בו וכשמפרישין הדבר מהן מחממין ומרתיחין אותו אפ\"ה מותר שנותן טעם לפגם הוא: דבש הגזין והצרעין כתב ר\"ת שהוא מותר וכ\"כ הרמב\"ם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב לאסור בדבש הגזין והצרעין: " + ], + [ + "סימני עוף וביציהם
סימני העוף לא נתפרשו אלא שפירש הכתוב עופות טמאין וטהורין ובמה שחלוקין טהורים מהטמאים עשו חכמים סימני טהרה והם ד' דברים הטהור אינו דורס פירוש אינו אוכל העוף מחים ויש לו זפ�� ואצבע יתירה וקורבנו נקלף ביד ואפי' אם אינו נקלף אא\"כ יתנו אותו בשמש להתחמם חשיב שפיר נקלף אבל אם אינו נקלף אלא בסכין לא חשיב נקלף לפיכך מי שמכיר כ\"ד עופות הטמאין המפורשין בפסוק ומיניהן מותר לאכול כל עוף שאינו מהן וכל מי שאינו מכיר אם רואה עוף דורס ודאי טמא ואם אינו יודע אם דורס אם לאו אם כשמעמידין אותו על חוט חולק את רגליו ב' אצבעות לכאן וב' אצבעות לכאן או שקולט מן האויר ואוכל בידוע שהוא דורס ואם הוא בחזקת שאינו דורס ויש ללו עוד אחד מג' הסימנים איזה שיהיה כתב הרמב\"ם שהוא טהור אבל ר\"ח כתב שאין להתירו בסימן אחד אלא שקורקבנו נקלף אבל אם אינו נקלף אפי' יש בו זפק ואצבע יתירה טמא ורש\"י כתב שאין לסמוך ולאכול כל עוף אלא במסורת שמסרו לנו אבותינו שהוא טהור שיש לחוש שמא דורס והר\"ז הלוי כתב וקבלנו מסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים שכל עוף שחוטמו רחב וכף רגל רחבה כשל אווז בידוע שאינו דורס וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וכן מסתבר ויש לאוכלו אם ימצא לו ג' סימנים בגופו ואין לחוש שמא הוא דורס: נאמן הצייד לומר עוף זה התיר לי פלוני הצייד והוא שיהא אותם שאומר שהתירם לו בקי בהם ובשמותיהם כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל מי שהוא במקום שנוהגין איסור בעוף אחד מפני שאין להם מסורת והלך למקום שיש להם בו מסורת שיכול לאוכלו במקום שהלך שם ואפי' דעתו לחזור ולא עוד אלא אפילו בכל המקומות יכולים לסמוך על אותו המקום שקבלו בו שהוא מותר כל זמן שאין יכולין להכיר שהוא טמא: ביצי עוף טמא אסורים כמותו: " + ], + [ + "דיני דגים
סימני דגים מפורשים בתורה כל שיש לו סנפיר וקשקשת סנפיר הוא ששט בהן וקשקשת הן הקליפות הקבועים בו ואפי' אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחד מותר והוא שתהיה הקשקשת קבוע תחת לחיו או תחת זנבו או תחת סנפירו וי\"א שאינו מותר עד שיהיו לו ג' באלו ג' המקומות ו\"א הרא\"ש ז\"ל מתירו אפי' באחד ואפי' אין לו עתה ועתיד לגדלם לאחר זמן או שהיה לו בעודו במים והשירן מיד בעלותו ליבשה מותר יש מיני דגים שקשקשיהן דקין מאד ואינו ניכרות ואם כרכוהו בבגד או נתנו אותו בכלי מלא מים ונמצאו בו קשקשים מותר בידוע שיש לו קשקשים כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת לפיכך מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת אין צריך לחזור אחר סנפיר מצא לו סנפיר לא יאכלנו עד שידע שיש לו קשקשת מצא חתיכות דגים ויש באחד מהם קשקשת אם החתיכות מתאימות כולם מותרות חזקה מדג אחד באו ואם אינם מתאימות את שנמצא בו קשקשין מותרת והשאר אסורות אפי' כולן מלוחין ביחד עוד יש סימן אחר בדג טהור והוא שהטמא ראשו חד ואין לו שדרה והטהור אין ראשו חד ויש לו שדרה ויש מהגדולים שכתבו שיש לסמוך על שני סימנים אלו להתיר כל דג וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין לסמוך עליהם ומ\"מ כתב נכרי שמביא חבית מלא מחתיכות דגים מלוחים כל דג שמכירין ראשו ושדרתו מותר והשאר אסורין: ציר דגים טמאים אינן אלא מדרבנן לפיכך מותר לקנות מהנכרים דגים מלוחים טהורין אע\"פ שמונחים עם הטמאים בכלי אחד שמא לא נמלחו יחד. נכרי שהביא חבית מלאה מציר של דגים אם כילכית אחת שוטטת בו מותר שזה סימן שהוא מדגים טהורים שאין דרך כילכית בציר דגים טמאים ואם לאו אסורה וה\"מ דסגי בכילכית אחת בחבית סתומה אבל אם היה פתוחה אינה ניתרת פחות משתי' אבל באחת חיישינן שמא מעלמא אתא והרמב\"ם כתב דרך אחרת כל חבית שדג טהור משוטט בו מותר שאנו יכולים לומר שכל הציר מדגים טהורים היו ה��ביות רבים וכולן פתוחות ודג טהור משוטט באחת מהן כולן מותרות היו סתומות פתח אחת מהן ומצא בה דג טהור היא טהורה שנייה ומצא בה דג טהור כולן מותרות כתב הרשב\"א הא דשרינן ע\"י דג טהור משוטט בו ה\"מ כשאין בו חתיכות אחרות שאין בהם קשקשים אבל היו בה חתיכות או דגים שיש בהן קשקשין וחתיכות אחרות שאין בו קשקשין הכל אסור אפי' צירן גזרה משום גופן קרבי דגים אינם נקחין אלא מהמומחה אבל מי שאינו מומחה אין לוקחים אותם ממנו בד\"א כשנימוחו אבל אם הן שלימים וניכר בהן סימן טהרה נקחין מכל אדם ומהו סימניהן שבראשם האחד כד ועגול וראשם השני חד ועגול כמו הביצה וכתב ר\"ת שהוא סימן מובהק להתיר עליו כל דג ובירושלמי משמע שאינו סימן מובהק וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל והא דאין נקחין ממי שאינו מומחה בשנימוחו היינו דוקא בסתם אבל אם אומר משל דג פלוני הוא ואנו מכירים שהוא טהור או שאומר אני מלחתים או שאמר אלו הדגים שקרבים אלו באין מהן נקחין מכל אדם אבל אם אמר של דג פלוני וטהור הוא לא מהימן והרשב\"א כתב דאפי' הן שלימין וסימן טהרה ניכר בהן אין נקחין ממי שאינו מומחה אא\"כ אומר של דג פלוני וטהור הוא או אלו דגים ואלו קרביהן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה וכתב עוד הרשב\"א עוברי דגים והא הביצים המקובצים הנמצאים בדגים מותרין ליקח מכל אדם שודאי מדג אהור הן שכל דג טמא משריץ ואינו מטיל ביצים ואיני יודע למה כ\"כ אע\"פ דפריך תלמודא על מילתא דרב דאומר קרבי דגים ועובריהן אין נקחים אלא מן המומחה מהא דתניא דג טמא משריץ טהור מטיל ביצים אלמא שאין עוברים לדג טמא ומשני סמי עוברין מדברי רב כי הן נקחין מכל אדם הא איכא שינויא אחריני דמשני רבי זירא (אידי ואידי משריץ) זה משריץ בפנים וזה משריץ בחוץ וכיון דאיכא תרי שינויי נקטינן לחומרא דג טמא שבלע דג טהור בין שנמצא במעיו בין שיוצא לחוץ מותר אפי' לא ראינו שבולעו ובכל ענין שנמצא בו בין נמצא דרך בית הרעי בין נמצא דרך בית הבליעה וטהור שבלע דג טמא אסור דלא חשוב כמעוכל כיון שהוא שלם: " + ], + [ + "דיני תולעים
שרצים הגדלים במים שבכלים ושבבורות שיחין ומערות חריצין ונעיצין שאינן נובעים מותרים אע\"פ שאין להם סנפיר וקשקשת לפיכך שוחה ושותה בכ\"מ מהם ואינו חושש לשרצים שבהם והרמב\"ם לא התיר אלא שבבורות ומערות שהם דומים לכלים אבל של חריצין ונעיצין המושכין אע\"פ שאינן נובעין אסורין וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן והא דשרינן דיקא בשלא פירשו אבל אם פירשו ממקום רביתן כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי מבחוץ אע\"פ שחזרו אסורין אבל אם לא פירשו אלא על דופן הכלי מבפנים לא חשיב פירשו ומותרין המסנן המשקה והיו בו שרצים חשוב כפירשו שהרי פירשו ממקום רביתן לפיכך משקה שדרך ליגדל בו ששרצים אין לסננו בלילה שמא יחזרו השרצים לתוך הכלי ויבא לשתותן והרי כבר פירשו אבל מסתמא אין לחוש שמא פירשו כ\"ז שאין הוכחה בדבר: תולעים הגדילים בפירות בתלוש מותרין שלא אסרה תורה אלא שרץ השורץ על הארץ בד\"א שלא פירשו מן הפרי אבל פירשו מן הפרי אפילו לא הגיעו לארץ אלא שמת באויר קודם שהגיע לארץ ואפ' לא פירש כולו מהפרי אלא מקצתם או שלא פירש אלא ע}ג הפרי או על הגרעין שבתוכו או שפירש מפרי לפרי אסור והרמב\"ם אסר אפי' מת בתוך הפרי ופירש אח\"כ ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרשב\"א כ\"ז שנמצא בתוך הפרי אפילו חורו נקוב לחוץ לא חיישינן שמא פירש וחזר והגלים בפרי בעודו מחובר חשוב כש��רץ על הארץ ואסור אע\"פ שלא פירש ור\"ת ורבינו יעבץ התירו גם בזה ובה\"ג אוסר וכן עיקר כתב הרשב\"א אפילו החור שתולע בתוכו קטן ואינו מחזיק אלא כדי התולע אסור וא\"א הרא\"ש ז\"ל מתיר וכתב תולעים הנמצאים בפולים ובחימצי מותרים חימצי פירוש אפונים בלשון ערבי דלא קרינן בהם השרץ השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחש אבל הנמצאים בשרביטים אסורין שיש מקום לרחוש אפי' הגדלים במחובר אם עבר עליהם י\"ב חדש משנתלשו מותרין ספק אם התליע הפרי במחובר אם לאו אסור לפיכך כל פרי שדרכה להתליע במחובר אסור לאוכלו תוך י\"ב חדש בלא בדיקה ולאחר י\"ב חדש מותר ומיהו כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל גם לאחר י\"ב חדש צריך לבודקו ולהשליך התולעים הנמצאים בחוץ יש לחוש שמא כשיתנם במים בתוך הקדירה שיצאו לחוץ ירחשו במים או בדופני הקדירה או על גבי הפרי הילכך מנהג יפה באלו העדשים שמצוי בהם הכנימה תוך י\"ב חדש אין לו תקנה לאחר י\"ב חדש יתנם לתוך מים צוננין המתולעים והמנוקבים יעלו למעלה אחר כך יתנם בקדירה רותחת שאם נשאר בו תולעת ימות מיד ע\"כ כתב הרשב\"א עבד ובישל תוך י\"ב חדש בלא בדיקה אם יכול לבדוק בודק ואם לאו מותר ואם נמצא קצת בקדירה משליכו ואוכל השאר שאין בהם כל כך שיאסור פליטתן בתערובתן יש מיני עופות הגדלים באילן ותלויים באילן בחרטומיהון וכתב רבינו יצחק שהן אסורין משום שרץ השורץ על הארץ: כל תולעים הנמצאים בבהמה לא שנא במעיה ולא שנא בין עור לבשר כולן אסורים והנמצאים בדגים במיעיהם אסורין בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרין והגדלים בבשר ודגים ובגבינה המלוחים מותרין כל זמן שלא פירשו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל הילכך תולעים הנמצאים בקערה שנפלו מן הבשר מותרין ולא חיישינן שמא פירשו מחיים חוץ לחתיכה דמסתמא אותן שפירשו מחיים נפלו כשהדיחו הבשר ואלו נשארו בבשר ועתה יצאו כך כתב בספר התרומות וראוי היה לחוש כשנתן הבשר בקדירה במים צוננין אולי פירשו לדופני הקדירה ולאו היינו רביתייהו ונהגו להתיר ע\"כ: " + ], + [ + "סימני הגבים כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים וכנפיו חופין את רוב אורך גופו ורוב היקף גופו ויש לו שני כרעים שמנתר בהן ואילו אין לו עתה ועתיד לגדלם לאחר זמן וצריך שיהא שמו הגב וכשיש לו כל הסימנים הללו מותר ואין חילוק בין ראשו ארוך ויש לו זנב או אם אין ראשו ארוך ואין לו זנב וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל והאידנא אפילו חגב הבא בד' סימנין אין לאוכלו אלא במסורת ששמו חגב. חגבים אין טעונים שחיטה כתב הרמב\"ם אע\"פ שציר דגים טמאים אסור ציר חגב טמא מותר שאין בהן ליחלוחית:" + ], + [ + "דיני ביצים
סימני ביצים להכיר שהיא מעוף טהור הוא כשראש אחד כד ועגול וראשו הב' חד ועגול וחלבון מבחוץ וחלמון מבחוץ וחלמון מבפנים ואינו סימן מובהק לסמוך עליו לקנות מהנכרים אלא להכי אהני שאם יש בהן סימן טהרה שואלים את המוכר ממה הן אם אומר משל עוף פלוני ואנו מגירין אותו שהוא טהור קונין ממנו אבל אם אמר סתם משל עוף טהור ואינו מזכירו אין קונים ממנו והרמב\"ם כתב דאפילו כי אמר משל עוף פלוני וטהור הוא לא מהני אלא לקנות מישראל אבל מנכרי אין קונין אא\"כ מכירין אותתו ויש לו בהן טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור ונראה שאין לחלק בין נכרי לישראל חשוד. ואם שני ראשיה כדין או חדין או שחלבון בפנים וחלמון מבחוץ ודאי אסורה ואפילו אם יאמר המוכר שהם מביצי עוף טהור אין סומכין עליו ועכשיו נוהגין לקנות ביצים אפילו בסתם מכל אדם לפי שאין ביצי עוף טמא מצויין בינינו: ביצת נבילה וטריפה אפי' נגמרה שכיוצא בזה נמכרת בשוק אסורה אפילו נתערבה באלף כולן אסורות וכתב בספר התרומות אבל ספק אם היא ביצת נבילה או אם היא ביצת שחוטה מותרת אפילו בלא תערובת אבל ספק אם היא של טריפה או של שחוטה אסורה הכה תרנגולת על זנבה והפילה ביצתה קודם שנגמרה מותרת ואין בה משום אבד מן החי וכתב הרשב\"א במה דברים אמורים שאינה מעורה בגידין אבל היתה מעורה בגידין ה\"ז כבשר הפורש מן החי ואסורה ביצת עוף טמא שנתבשלה עם אחרות אם היא בקליפתה אינה אוסרת ואם היא קלופה אוסרת וצריך ס\"א ביצים של היתר כנגדה לבטלה ואם נתבשלה בתבשיל של היתר א\"צ אלא ס' מן התבשיל לבטלה וביצה שיש בה אפרוח או דם אוסרת המתבשל עמה אפילו אם אינה קלופה ובספר התרומות אין מחלק בין ביצת עוף טמא לשיש בה אפרוח או דם ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה שיש לחלק. אפרוח שנולד מביצת נבילה וטריפה מותר כתב הרמב\"ם ביצי עוף טמא שהתחיל העוף להתרקם בה לוקין עליו משום שרץ העוף וביצי עוף טהור שהתחיל העוף להתרקם בה ואכלה מכין אותו מכת מרדות טריפה אינה יולדת לפיכך עוף שהוא ספק טריפה והטיל ביצים משהין אותו עד שיטיל כל ביציו שטוען כבר אם טוען יותר פעם אחרת כשרה ואם לאו טריפה אין מוכרין ביצת נבילה וטריפה לנכרי שמא יחזור וימכרנה לישראל כיצד יעשה יטרפנה בקערה וימכרנה לנכרי שאז ודאי לא יקנה אותה לישראל ממנו שאין קונין ביצים טרופות מן הנכרי בד\"א שרואין אותה טרופה בידו שיש לחוש ודאי ישראל מכרה לו מפני שהיא טרופה אבל מותר לקנות ממנו פת שנילוש בביצים במקום שנוהגין לאכול פת של נכרי' כיון שאין רואין אותה טרופה בידו ואין חוששין ג\"כ משום דם שרוב ביצים אין בהן דם שהרי אנו אוכלים ביצים מגולגלין ואין אנו חוששין משום דם: " + ], + [ + "הלכות בשר וחלב
איסור בשר בחלב כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ונאמר ג' פעמים בתורה אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה והוציא איסור אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול אבל מדרבנן אסור בכל ענין וגדי לאו דוקא דהוא הדין נמי שור שה ועז ולא שנא בחלב אמו ולא שנא בחלב אחרת אלא שדבר הכתוב בהווה. ואינו נוהג אלא בטהורה כגון בשר בהמה טהורה בחלב טהורה אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה אינו אלא מדרבנן ומותר בבישול ובהנאה: וביצים הנמצאים בעופות מותרים לאוכלן בחלב בד\"א שהן גמורות אבל אם אינן גמורות הוו כבשר העוף עצמו ואיזהו גמורה כתב הרשב\"א כל שיש שלה חלבון וחלמון אע\"פ שהיא מעורה בגידין הרי זה גמורה אין לה אלא חלמון עדיין בשר הוא ורש\"י פירש כשנגמר החלמון ועדיין היא אדומה ומעורה כמו השלל של הביצים המחובר באשכול שרי ויראה מדבריו שמתיר אפילו אין לה עדיין חלבון: דגים וחגבים מותר לאוכלן בחלב כתב הרמב\"ם המבשל בחמי טבריא ומעושן ודם שבשלו בחלב פטור ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב המבשל שליש בחלב חייב וכן האוכלו המבשל שליא או עור גידין ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים בחלב פטור וכן האוכלו פטור המבשל במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר פטור וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דנסיובי דחלבא אינה בכלל מי חלב ואסור מן התורה אלא מי חלב היינו אחר שהוציאו מן החלב כל האוכל כגון לאחר שעשו כל הגבינה מבשלים החלב והאוכל צף מלמעלה ולא נשאר בו אלא ��ים בעלמא זה הנקרא מי חלב חלב הנמצא בקבה לדעת רב אלפס אינו חלב ומותר לבשל בו בשר אפי' בצלול שבה וכ\"כ הרמב\"ם ורש\"י אסרו וכתב שהוא חלב גמור אפי' הקרוש שבה כ\"ש הצלול ור\"ת חילק הקרוש שבה אינו חלב אבל הצלול הוא חלב לפיכך אם מלח הקיבה בהלכה נאסר משום בשר בחלב דמליח ברותח וכן אם עמד בה יום אחד דכבוש כמבושל ואם העמיד בה גבינות אם יש בהן בנותן טעם אסורות לרש\"י אפילו בקרוש ולר\"ת בצלול דוקא וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: " + ], + [ + "כל הבשר שאסור לאוכלו בחלב אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותו על השלחן שאוכל עליו גבינות שלא יבא לאוכלם יחד אבל בשלחן שסודר עליו התבשיל מותר ליתן זה בצד זה והא שאדור להעלותם של השלחן דוקא בשני בני אדם המכירין זה את זה ואז אסור אפי' אם מקפידין זה על זה אבל אכסנאין שאין מכירין זה את זה מותר ואפי' המכירין אם עשו שום היכר כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו או אפי' אוכלין על מפה אחת ונותנין ביניהן פת להיכרא מותר וי\"א שאם יש להם הוצאה אחת שאין להם היתר על ידי היכר שעושין ביניהן:" + ], + [ + "אכל בשר לא שנא בהמה היה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהא כשיעור שמזמן סעודת הבוקר עד סעודת הערב שהוא ו' שעות ואפילו אם שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו ובתוך הזמן אפי' אין בשר בין השינים אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומשך טעם עד זמן ארוך ולפי זה הטעם אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק א\"צ להמתין דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם והרמב\"ם נתן טעם לשהייה משום בשר שבין השינים ולפי דבריו לאחר ששהה כשיעור מותר אפילו נשאר בשר בין השינים והלועס לתינוק צריך להמתין וטוב לאחוז בחומרי ב' הטעמים אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהן לפיכך אם הוא לילה שאינו יכול לעיין אותם היטב צריך לרחצם וביום אין צריך וה\"ר פרץ כתב יש לרחצם אף ביום לפי שפעמים שהגבינה שמנה ונדבקת בליחלוחות הידים ולאו אדעתיה טריך לקנח פיו ולהדיחו והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה וכן בכל דבר שירצה חוץ מקמחא ותמרי וירקא לפי שהם נדבקים בחניכין ואין מקנחין יפה ואח\"כ ידיח פיו ביין או במים ויש נוהגין לשרות פת ביין או במים ולאכלו והוא עולה בשביל קנוח והדחה ויותר טוב להיות כל אחד ואחד בפני עצמו וכתב הרמב\"ם בד\"א באוכל בשר בהמה וחיה אחר גבינה אבל אם אוכל אחריה בשר עוף אין צריך לא קינוח ולא הדחה ולא נטילה ור\"ת כתב בשם ה\"ג שמותר לאכול בשר אחר גבינה מיד בלא קינוח והדחה וגם גבינה אחר בשר מותר מיד אלא שצריך קינוח והדחה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ונהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר אפי' אחר בשר עוף ואין לשנות המנהג בד\"א כשאוכל הבשר והגבינה בעצמה אבל אם אוכל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה ואפילו הנטילה ביניהם אינה אלא רשות אבל אם בא לאכול הגבינה בעצמו אחר תבשיל של בשר או הבשר בעצמו אחר התבשיל של גבינה חובה הוא ליטול ידיו:" + ], + [ + "הכחל בין שהוא של מניקה שיש בה חלב הרבה בין אינו של מניקה אסור מדרבנן לבשלו אפי' בקדרה לבדו בלא בשר וכ\"כ עם הבשר אלא קורעו שתי וערב וטחו בכותל להוציא כל חלב שבו ואז מבשלו בקדירה לבדו לא קרעו או אפילו קרעו ולא טחו בכותל ובשלו אפילו בקדירה לבדו אם אין ששים כנגד הכחל אסור ואם יש ס' כנגדו מותר והכחל עצמו משלים לששים ואם בשלו בקדירה עם בשר אפילו יש ששים כנגדו הכחל אסור והבשר מותר ואם בשלו פעם אחרת בקדירה דינו כמו בפעם הראשונה ולצלי צריך קריעה שתי וערב צלאו בלא קריעה מותר זהו לדעת רש\"י ולדעת ר\"ת אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר לבשלו לכתחלה בקדירה עם הבשר לא קרעו כלל ובשלו עם הבשר אוסר עד ס' ואם יש ס' כחל אסור ובשר מותר אבל בשלו בלא בשר או צלאו בדיעבד אפילו בלא קריעה כלל מותר ואם קרעו קצת ולא כהלכתו אסור לבשלה לכתחלה עם הבשר ואם בשלו עמו בדיעבד מותר אבל מותר לכתחלה לבשלו בלא בשר או לצלותו ע\"י קריעה קצת אבל בלא קריעה כלל אפי' לצלותו אסור לכתחלה ולרב אלפס קרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר לבשלו בקדירה עם בשר לא קרעו כלל ובשלה בלא בשר מותר ועם הבשר אוסר עד ששים ואם יש ששים כחל אסור ובשר מותר ולצלי מותר אף בלא שום קריעה כתב הרשב\"א הא דאמרינן כחל עולה למנין ששים דוקא לבטל טעם החלב כגון שבשלו בקדירה לבדו אבל אם בשלו ביורה של חלב צריך ששים והוא שאין חלב שבו ניכר וגודע שיצטרף עם שאר החלב לבטל הבשר וכתב עוד ויראה לי שאם נפל בראשונה בפחות מתשעה וחמשים הכחל עצמו חזר ונעשה נבילה ואם נפל אח\"כ בקדירה צריך ששים והוא וכתב עוד ויש מחמירים להצריכו לכתחלה קריעה שתי וערב וטיחה בכותל אפי' בקדרה בפני עצמו ולצלי קריעה כל דהוא וראוי לחוש לדבריהם וזהו כדעת רש\"י וכ\"כ בספר המצות וכבר נהגו שלא לבשל כלל עם הבשר אפילו בקריעת שתי וערב וטיחה בכותל ואפילו אם מבשלו בקדירה לבדו מצריך קריעה וטיחה ושתהיה הקדירה מיוחד לכך ואפילו קרעו שתי וערב וטחו ובא לצלותו עם הבשר בשפוד לא יתן הכחל למעלה והבשר למטה אלא הבשר למעלה והכחל למטה עבר ונתן הכחל למעלה מותר בדיעבד וכתב הרשב\"א דהוא הדין נמי כשמולחו עם הבשר לכתחילה צריך שיהא כחל למטה והבשר למעלה עבר ומלח כחל עם (ס\"א על) הבשר מותר וכ\"כ הרמב\"ן שאם מלחו בלא קריעה מותר בדיעבד וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שמותר לכתחילה למולחו עם הבשר בכל ענין שהמלח אינו מפליט החלב שבו ומותר לכתחילה לחתכה בסכין של בשר וליתנו בכלי של בשר אחר קריעה וטיחה: " + ], + [ + "בשר וגבינה שנגעו זה בזה מותרין אלא שצריך להדיח מקום נגיעתן ומותר לצור אותם במטפחת אחת ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה כתב בעל העיטור ש\"מ כל מידי דבעי הדחה כגון בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן אסור לכתחלה דילמא אכיל בלא הדחה ודוקא בשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה אבל מידי דארחיה בהדחה כגון בשר חי וכיוצא בו שרי לכתחילה וכיון דבצונן בעי הדחה צריך ליזהר שלא יגע בזר לח בלחם אם יגע בו אסור לאוכלו עם גבינה וכן אם יגע בו גבינה אסור לאוכלו עם בשר והכי איתא בירושלמי הדין דאכל חוביץ ובעי למיכל קופר מבער פתיתי פירוש מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכל עם הגבינה בד\"א בששניהן צוננין אבל בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד או אפילו בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח הכל אסור אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן קולף הבשר והשאר מותר וכן בחלב כתב ריב\"א צריך שיהא בו ס' כדי הקליפה שנאסר ממנו אבל רבינו יצחק כתב שאין צריך וכן יראה מדברי הרמב\"ם שכתב קולף הבשר שנוגע בו החלב ואוכל השאר פי' בחלב מה יעשה א\"כ ר\"ל שכולו מותר שאם היה בו איסור היה מפרש אותו ואם נפלו זה לתוך זה צוננין מדיח הבשר ומותר ומליח דינו כרותח ולא לגמרי לאסור כולו אלא כדי קליפה לחוד ואינ�� תלוי בין אם הוא עליון או תחתון אלא בין עליון או תחתון המליח מבליע בטפל ואינו בולע ממנו הלכך בשר וגבינה לחין המלוחין שנגעו זה בזה צריך לקלוף שניהם מקום נגיעתן ואם הבשר מליח והגבינה תפילה הבזר שרי בהדחה והגבינה צריכה קליפה ואם איפכא איפכא ואם הן יבשין אפילו אם הם מלוחין או לחין ולא מחמת מליחה סגי בהדחה והא דמליח חשיב כרותח דוקא בשאינו נאכל מחמת מלחו ופרש\"י דהיינו מליחת בשר להצניע שאינו נאכל עד שישרוהו במים וידיחוהו היטב וי\"א דלא מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו אלא כגון עיבוד שמולחין אותו הרבה לצורך הדרך ורבינו תם פירש דכל מלח שמולחין לקדרה מקרי אינו נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו לא הוי כרותח ודוקא בבשר חי יש חילוק בין נאכל מחמת מלחו לשאינו נאכל מחמת מלחו אבל בצלי אין חילוק שאפילו נפל למליח שנאכל מחמת מלחו בעי קליפה ואם יש בקעים או מתובל בתבלין אפילו אין בו בקעים והוא חי כולו אסור:" + ], + [ + "כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותחת ויש בחלב ששים כנגד הבשר אם קדם וסילק הבשר קודם שתנוח היורש מרתיחה הבשר אסור והחלב מותר אבל אם אין בחלב ששים לבטל הבשר או אפילו יש בו ששים ולא קדם וסלקו קודם שתנוח היורה מרתיחה גם החלב אסור לרש\"י דמין במינו במשהו אבל לר\"ת דמין במינו בס' אפי' לא קדם וסילק כיון שיש בו ס' מותר טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר שבקדרה אם יש בה ס' לבטל החלב מותרת ואם לאו אסורה ואין השאר שבקדרה מצטרף עמו לבטל החלב ופיר\"י דוקא שכל החתיכה חוץ לרוטב כגון שהחתיכה שתחתיה קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה דכולה חוץ לרוטב אבל אם מקצתה ברוטב הרתיחה מערבת הטעם בכל הקדרה והכל מצטרף לבטל החלב. ורש\"י פירש אפילו מקצתה ברוטב אין הכל מצטרף לבטל החלב וכ\"כ בעל התרומות ודוקא כשלא ניער הקדרה מיד כשנפל החלב וגם לא כיסה אותה מיד אבל אם מיד כשנפל החלב על החתיכה ניער הקדרה אכיסה אותה הכל מצטרף לבטל החלב כתב הרמב\"ם אבל אם ניער מתחלה ועד סוף או שכיסה משעת נפילה ועד סוף הרי זה בנ\"ט ונראה שאין צריך רק שינער או יכסה מיד בשעת נפילה ואפי' פסק אח\"כ מלנער מיד מתערב הטעם בכל מה שבקדרה ומצטרף כולו לבטל וכ' עוד הרמב\"ם נפל הלב בתוך המרק או לתוך החתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפלה נוער את הקדרה כולה עד שיתערב הכל אם יש בקדרה כולה טעם חלב אסורה ואם לאו מותרת ואיני מבין את דבריו שאם החתיכות כולן בתוך הרוטב מה צריך לנער ואם אינו ברוטב מה מועיל ניעור שמנער אח\"כ. והיכא שנאסרה החתיכה מחמת החלב נעשית כל החתיכה איסור ואם בשל עם אחרות צריך ס' לבטל כולה אע\"פ שאיפשר ליסחט החלב הבלוע בה וליבטל בס' בשאר החתיכות אפי' הכי הכל אסור שכבר נעשית החתיכה כולה איסור וצריך ס' לבטל כולה ואם יש בכל מה שבקדרה בין מרק ובשר ותבלין ס' לבטל מה שבקדרה מותר והיא נשארת באיסורה ואם מכירה משליכה והאחרות מותרות ואם אינו מכירה הרוטב מותר וכל החתיכות אסורות אם חתיכת האיסור ראויה להתכבד ודבר זה יתבאר עוד לקמן בהלכות התערובות ופסק ה\"ר אפרים דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב אבל בשאר איסורין כגון כזית חלב שנבלע בחתיכה ואין בה ס' לבטלו ונאסרה ואח\"כ בשלה עם האחרות אין צריך אלא ס' כדי כזית הראשון ואז אפי' החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת ור\"ת פסק דאף בשאר איסורין אפשר לסוחטו אסור ודוקא כשנאסר בנותן טעם שלא היה בהיתר ששים לבטל האיסור שנבלע בו אבל נאסר במשהו אפילו נאסר מחמת מינו שאסור במשהו לרבי יהודה לא נעשת כולה נבלה וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדעת ה\"ר אפרים: טיפת חלב שנפלה על הקדרה שאצל האש מבחוץ אפי' אם יש בתבשיל בקדירה ס' כנגדה אינו יכול לבטלה וא\"כ הטיפה אוסרת הקדרה כל סביבותיה ונאסרה התבשיל שבה וכתב ה\"ר מאיר מרוטנבורק שאם יש בתבשיל ס' פעמים ס' כנגד הטיפה מותר שהטיפה אינה אוסרת אלא עד ס' כנגדה ואם יש בתבשיל ס' כנגד אותם ס' מותר ובספר המצו' כתב שאם נפלה כנגד התבשיל א\"צ אלא ס' כנגד הטפה שמפעפע לפנים והוה ליה כאילו נפלה בתבשיל ואם נפלה במקום הריקן והיא מפעפעת בדופן הקדרה עד סמוך לרוטב כ\"כ שאין ששים כנגד הטפה הרי נאסר אותתו מקום הקדרה ואם יערה התבשיל דרך מקום הקדירה שנאסר הרי יאסר התבשיל וזה תקנתו שיניחנה כך ולא יגע בה עד שתצטנן וכבר נהגו העולם לאסור כשנופלת על הדופן שלא כנגד הרוטב ודוקא כשנפל באותו צד שאינו כנגד האש אבל אם נפל כנגד האש מותר שהאש שורפו ומייבשו ודוקא בדבר מועט כגון טיפה אבבל אם נפל הרבה אין להתיר אפילו אם נפל כנגד האש אלא אם כן כנגד הרוטב ועל ידי ס' ורבינו יחיאל היה מתירה בשעת הדחק כגון בערב שת אפילו שלא כנגד הרוטב אפילו שלא כנגד האש ע\"י ס' כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדירה של בשר הזיעה עולה ונבלע בקדרה ואוסרתה:" + ], + [ + "קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בה בתוך מעת לעת אסור אבל אם שהה מעת לעת קודם שבשל בה ה\"ל נטל\"פ ומותר כתב בעל העיטור אם בשל חלב בקדרה של בשר והיא בת יומא ויש בה ס' איכא מ\"ד מבשל בה ממין שבשל בה עכשיו כיון שהתבשיל מותר טעם הראשון בטל וקדרה נמי מותרת ואיכא מ\"ד כיון דקי\"ל כלי חרס אינה יוצא מידי דופיו לעולם טעם הראשון אינו יוצא לעולם ואינו יכול לבשל בה ממין שבשל בה עכשיו וממין הראשון אינו יכול לבשל בה שהרי האחרון אינו בטל ואין לה תקנה אלא שבידה וכתב הוא שיכול לבשל בה מאיזה מין שירצה ואני תמה היאך מותר לבשל בה חלב וכי עדיף מהגעלה דאפילו הגעלה לא מהני לכלי חרס שפולט תמיד מעט מעט וה\"ר פרץ כתב אפילו אינה בת יומא ובשל בה חלב אסור אח\"כ לבשל בה בתחלה לא בשר ולא חלב לפי שהוא בלוע מבשר בחלב אלא אם היא של מתכת יגעילנה לאחר מע\"ל של בישול שני ואם היא של חרס אין לה תקנה אלא שבירה כתב הרשב\"א שאם בשל ירקות בקדרה של בשר שמותר לבשל בה אח\"כ גבינה שכבר נתמעט בה כח בלע הבשר ונקלש עד שאין ראוי לחול עליו שם איסור בשר בחלב בד\"א כשבלע היתר כמו שאמרנו אבל בלע דבר אסור לעולם הוא באיסורו עד שיגעיל הראוי להגעיל וילבן הראוי ללבן ע\"כ:" + ], + [ + "התוחב כף חולבת בקדירה של בשר או איפכא משערינן בכל מה שתחב ממנה בקדירה דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וה\"ר פרץ כתב שאם הכף של מתכת משערינן בכולו אף מה שלא נכנס ממנו בקדירה משום חם מקצתו חם כולו ואם תחב הכף בקדירה ב' פעמים ולא נודע בנתיים צריך ב' פעמים ס' ואם יש ס' לבטל הכף הקדירה והתבשיל מותרים אבל הכף אסור בין עם בשר בין עם חלב לפי שהיא בלועה מבשר בחלב ואפילו בדיעבד אוסרת אם חזרו ותחבוה בין בבשר בין בחלב כל זמן שהיא בת יומא ואם אין לו ששים הכל אסור בהנאה אפילו הקדרה אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן כיון שאינו נהנה מגוף האיסור ואם אין הכף בן יומא הקדרה והתבשיל מותרין והכף אסורה לכתחילה בין עם בשר בין עם חלב ומ\"מ בדיעבד אינה אוסרת כיון שלא היתה בת יומא כתב בספר התרומות אע\"�� דבשאר איסורים קדירה של איסור ששהתה מע\"ל בלא איסור אם הוחמו בה חמין בתוך מעת לעת חשיבא כבת יומא שהרי טעם איסור שבקדירה פלט לתוך המים ולא היו בהן ששים לבטלה דבכולה משערינן ונעשית בת יומא וצריכה מע\"ל לאחר חימום המים בבשר בחלב אינו כן שאם בשלו בה בשר ובתוך מע\"ל הוחמו בה מים ואחר ששהתה מע\"ל לבשול הבשר בשלו בה חלב מותר אע\"פ שהוא בתוך מע\"ל לחימום המים אע\"ג דבשאר איסורים שבתורה איסור הבלוע בהיתר כגון בצלים בלועים מאיסור ובשלם בקדירה של היתר צריך ס' כנגד כל הבצלים ולא מני בס' כנגד כל הבליעה בבשר בחלב אינו כן שאם בבצלים או ירקות שבלועים מבשר ובשלם בקדרה חולבת אם ידוע כמה בשר בלוע בבצלים ובירקות אין צריך אלא ס' כנגד הבשר ולא כנגד כל הבצלים והירקות וכתב ה\"ר פרץ יש רוצים להתיר בשר רותח שחתכו בסכין חולבת ע\"י קליפה וכדאמרינן גבי בית השחיטה רותח וסגי בקליפה ולא דמי להתם דהתם אין כל הבהמה רותחת אלא מקום בית השחיטה לבד אבל חתיכה שכולה רותחת כשחותכין אותה בסכין חולבת מתפשט בכולה וכולה אסורה אם אין בה ששים כנגד כל הסכין ודוקא כשהסכין בן יומא אבל אם אינו בן יומא או אינו יודע אם הוא בן יומא אם לאו מסתמא אינו בן יומו דסתם כלים אינן בני יומן אבל קליפה בעי:" + ], + [ + "דגים רותחין מיד לאחר שסלקן מן האש שנתנן בקערה צוננת של בשר או שהדגים צוננין והקערה רותחת מותר לאכלם בחלב אבל אם נתבשלו בקדרה של בשר יש אוסרין לאוכלם בחלב ורש\"י מתיר אפילו שנתבשלו בקדרה של בשר אא\"כ נתבשלו עם הבשר בעצמו ובעל התרומות מתיר כשנתבשלו ואוסר בנצלו שכיון שנצלו בלא מים קבלו טעם בשר מעיקר הכלי ואסור לאוכלם בחלב ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב ירקות או דגים שנתבשלו בקדרה של בששר מותר לאוכלם בחלב רק שהיתה הקדרה רחוצה יפה שלא היה שום שומן דבוק בה אבל אם נצלו בכלי של בשר אסור לאוכלם בחלב וכן התיר הרמב\"ם כשנתבשלה שכתב קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים מותר לאוכלם בחלב דגים שצלויין עם הבשר אסור לאוכלן עם החלב ואיני מבין למה כתב שצלויין עם הבשר אסור לאוכלן בחלב דה\"ה נמי מבושלין עמו שהרי לא התיר אלא כשנתבשל בקערה של בשר ואם בא להחמיר בצלי א\"כ למה כתב עם הבשר אפילו בלא בשר נמי בכלי של בשר אסור: קערות של בשר שרחצו אותם ביורה חולבת והיא על האש או אפילו אינה על האש והמים חמין שהיד נכוית בהן כתב בסה\"ת אם הקערות והיורה שניהן בני יומן הכל אסור אפילו היו הקערות מקונחות יפות שאין שום שומן דבוק בהן אבל אם אין היורה בת יומא מותר ובלבד שיהו הקערות מקונחות יפות שאין שומן דבוקה בהן וא\"א הרא\"ש ז\"ל מתיר אפילו הן שניהן בת יומן וכתב אמנם יש לחוש לפי שכשמדיחים קערות נשאר השומן ממה שאכלו בהן דבוק בהן ונוגע ביורש ונאסר היורה מממשות הבשר שנכנס בה והכל אסור הלכך אין להתיר עד שיאמרו ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בה אין מניחין כלי שיש בו כותח אצל כלי שיש בו מלח אבל מותר להניחו אצל כלי שיש בו חומץ מותר להניח כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו בשר:" + ], + [ + "צנון או שלקות שחתכום בסכין של בשר אסור לאכלם בחלב עד שיקלוף מקום החתך או עד דטעים ליה שלא יהא בו טעם בשר והרשב\"א כתב שכולו אסור וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן וכתב בס' התרומות דאפילו אין הסכין בן יומו אסור וכן הדין בשומין ובצלים וכרשים שחתכום בסכין של בשר שאין לאוכלן בחלב שגם הן חריפין כמו צנון ואם עב�� ובשלום בחלב צריך ששים לבטלם ומיהו אין צריך ס' כדי כל הצנון רק ס' כדי הבלוע בו היינו כדי כל הסכין אבל אם חתכו בסכין של נכרי צריך ס' כנגד כל הצנון וה\"ר מאיר מרוטנבורג התיר בין בצנון בין בשומין ובצלים אא\"כ היה הסכין בן יומו ולא רצה להורות הלכה למעשה וכתב שאע\"פ שאני מורה כספר התרומות לאסור איני מוחה בידי הנוהגין היתר ואם חתך קישואים בסכין של בשר מותר לאוכלן בחלב בלא קליפה רק שיגרד מקום החתך ואם חתך בו לפת אפילו גרירה אין צריך רק הדחה בעלמא ולא עוד אלא אפילו צנון שחתך אחרי הלפת שרי בהדחה כמו הלפת ופרש\"י לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מהסכין וכתב בספר התרומות דווקא לפת אבל חתך בו לחם או ירק או פרי אחר אסור לחתוך בו אח\"כ צנון או פרי או ירק חריף שרוצה לאכול עם חלב:" + ], + [ + "אין לשין העיסה בחלב שמא יבא לאוכלה עם הבשר ואם לש כל העיסה אסורה אפילו לאוכלה לבדה ואי עבדינא כעין תורא שרי פרש\"י שלא לש אלא דבר מועט עונגה קטנה ורב אלפס פירש שעשה בהן שינוי פירות צורות כעין השור וכיוצא בו שמתוך כך יזכור שיש בה חלב: אין טחין התנור באליה ואם טח כל הפת אסורה אפילו לאוכלה לבדה אלא א\"כ הסיק התנור תחלה יפה שאז פלט הכל אפילו היא של חרס בד\"א בתנור שהסיקוה בפנים אבל בוכיא שהסיקוה בחוץ אסור אא\"כ מלאו נחלים בפנים עד שיתלבן כ' הרשב\"א פת שאפאו בתנור עם הבשר יש מהגאונים שאסרו לאכול אותו הפת שריהו בטעמו ויש מתירין וכן נראה ע\"כ וכן פסק רש\"י דריח לאו מילתא היא ומותר לאוכלו אפילו בחלב ור\"ת פסק דריח מילתא היא ומיהו דווקא בתנור קטן כמו שלחם אבל בתנורים שלנו הגדולים שרי וכתב בספר המצות ופירשו לי רבותי המחזיק י\"ב עשרונים זהו תנור גדול:" + ], + [ + "הלכות תערובות
דיני התערובות וביטולן אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה בששים אמר רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילא אמור רבנן בששים מין בשאינו מינו דהתירא בטעמא כגון תרומה שנתערבה בחולין מין בשאינו מינו יטעמנו כהן אם אין בו טעם תרומה מותר דאיסורא כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו קפילא נכרי אם אומר שאין בו טעם חלב מותר כתב הרשב\"א ואין צריך שיהא אומן בכך אלא אפילו סתם בני אדם שכל טעם שאינו נגש לסתם בני אדם אינו טעם וכתב עוד ואם הוא אומן אפילו יודע שסומכין עליו נאמן שאינו מפסיד חזקתו ויש מי שאוסר עד שיהא אומן ומסיח לפי תומו וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל שצריך שלא ידע שסומכין עליו בענין איסור והיתר. מין שנתערב במינו דליכא למיקם אטעמא כגון חלב בשומן ומין בשאינו מינו וליכא קפילא בס' ופרש\"י הא דסמכינן אקפילא דוקא בדאיכא ס' ואפ\"ה לא שרי עד שיטעמנו קפילא אבל קפילא בלא ס' או ס' בלא קפילא לא והני מילי בדאיתא קפילא אבל מין במינו לא שייך ביה טעימת קפילא או אפי' מין בשאינו מינו וליכא קפילא א\"צ לחזור אחריו ואי אית ביה ס' שרי והרמב\"ן חילק היכא שמכירין האיסור ולא נתערב ממנו אלא צירו וטעמו כיון שמן הדין לא היה לנו לשער אלא בטעמו אלא שאין אנו יודעים כמה הוא בהא סמכינן אקפילא אע\"פ שאין ס' כנגד גוף האיסור אבל בשגוף האיסור נתערב וצריכין ס' לבטלו אז לא סמכינן אקפיל' בבציר מס' אבל בס' מיהא שרי וא\"צ לחזור אחר קפילא כלל. ור\"י פירש דבכל ענין סמכינן אקפילא אפילו בבציר מס' ובס' א\"צ קפילא כלל אפילו אם הוא לפנינו ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל בין אם נתערב איסור בהיתר מין במינו כגון חלב לתוך שומן בין מין בשאינו מינו כגון חלב לתוך גריסין שיעורו כס' ומיהו פירש ר\"ת דמין במינו כיון שאינו נותן טעם מן התורה בטל ברוב אלא שחכמים הצריכו ס' ושלא במינו אסור מן התורה עד ס' אלא שאין לוקין עליו עד שיהא בו כל כך מן האיסור עד שיהא בתוך כל ד' ביצים מן ההיתר כזית מן האיסור ואז חייב על כל כזית וכזית ממנו ונפקא מינה אם נתערב מין במינו ונשפך בעניין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם נתבאר שהיה רובו היתר מותר דספיקא דרבנן תולין להקל ואם לא נתבאר שרובו היה היתר אסור. ואם נתערב בשאינו מינו ונשפך אסור דספיקא דאורייתא לחומרא וכתב הרשב\"א שאם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך רואים את שאינו מינו כאילו אינו ותולין לומר שמינו היה רוב ונתבטל כי היכי דאמרינן רואין את מינו כאילו אינו להקל ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו למאן דאית ליה מין במינו לא בטיל וה\"מ שאינו לפנינו כגון שנשפך אבל אם הוא לפנינו לא שאינו בקי לשערו אפילו מדרבנן אין תולין להקל הלכך כחל אע\"פ שהוא דרבנן צריך ס' כנגד כולו ורש\"י פירש דמין במינו לא בטיל כלל אפילו באלף ומין בשאינו מינו אינו אלא דרבנן ולדידיה תולין להקל מספק במין כשאינו מינו וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברת ר\"ת ולא מיבעיא איסור שנתערב בהיתר ונימוח בתוכו שצריך ס' לבטלו אלא אפילו מכירו והוא שלם וזרקו צריך ס' כנגד כל איסור שאין אנו יודעין כמה יצא ממנו לפיכך המבשל בקדירת איסור שהיא בת יומא או תוחב כף של איסור בהיתר וכי האי גוונא בבשר בחלב צריך ס' נגד כל הקדרה וכנגד כל מה שתחב מהכף שאין אנו יודעין כמה בלעו לא שנא הן של חרס או עץ או מתכת וה\"ר פרץ החמיר בכף של מתכת להצריך ס' כנגד כולו אפילו לא הכניסו כולו משום דחם הקצתו חם כולו ומיהו אם בשל איסור בקדרת היתר לא אמרינן שגוף הקדרה תצטרף לבטל האיסור דלהחמיר אמרינן הכי ולא להקל ואין משערינן אלא במה שבתוכה ואם ידוע כמה הוא האיסור כגון כף חדשה שניער בה כזית חלב ואח\"כ ביומו ניער בה קדירה של בשר א\"צ אלא ס' לבטל הכזית שבלע אבל כף ישנה שניער בה כמה פעמים אין יודעין כמה בלע ומשערין בכולה: כחצי זית של איסור נתערב להיתר צריך ס' חצאי זיתי היתר לבטלו: ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם שנתבשלה עם אחרות צריך ס' ואחד לבטלו לפי שיש ביצות גדולות וקטנות לפיכך הוסיפו ביצה אחת להשוות מדתו ולפיכך אם נתערבה בתבשיל בטלה בס' כמו שאר איסורין ואם נתערבה ביבש זה יתבאר לקמן בע\"ה: כחל מתבטל בנ\"ט ולמעלה כתבתיו בהלכות כחל: וכל שאר איסורין בין של תורה בין של דבריהם צריכות ס' לבטלם חוץ מחמץ בפסח כאשר בארתיו בספר א\"ח ויין נסך כאשר יתבאר בע\"ה. וחוץ מטבל וערלה ותרומה שאין לנו עתה עסק בהן. כל שיש ס' כנגד האיסור מבטלין אותו אפילו אין הס' כולו היתר כגון קדרה שיש בה נ\"ט זיתים של היתר ונפלו בה ב' זיתים א' של דם ואחד של חלב כל אחד מצטרף עם הנ\"ט של היתר לבטל חברו וכן ל' זתים של היתר שנפל בהן כזית דם ול' זתים אחרים של היתר שנפל בהן כזית חלב ונתערבות אלו התערובו' בשוגג מותרין וכן ג' מיני איסורין של יבש שנתערבו זה בזה כזית מכל א' כל שני מינים רבים על בג' ומבטלין אותו ופטורים על שלשתן: " + ], + [ + "חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות שנפל לקדרה של היתר י\"א שעצמות האיסור מצטרפין עם בשר האיסור להצריך ס' כנגדו ועצמות ההיתר מצטרפין עם בשר ההיתר ג\"כ לבטל האיסור ורבינו שמשון כתב שאפילו עצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר לבטל האיסו�� וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל לפיכך הבא לבטל איסור שנפל לקדרה יצטרף כל מה שבקדירה בין רוטב ובשר וקיפה ועצמות ואפילו העצמות של האיסור ואם יש בין הכל ס' מותר אבל המוח שבעצמות האיסור מצטרף עם האיסור לאסור וגוף הקדרה אינה מצטרפת לא עם ההיתר ולא עם האיסור בד\"א בחתיכת נבילה שנפלה לקדרה כשהיא חיה אבל אם נתבשלה תחילה ואח\"כ נפלה לקדרת היתר עצמות שבה מצטרפין עם האיסור לפי שבלעו מבשר הנבילה כשנתבשלה לבדה לפיכך כשחזרה ונפלה לקדרה צריך לשער גם בעצמות ולא סגי בס' כנגד הבשר דשמא נתמעט בשר הנבילה בבישולו ונכנס בעצמות. ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו אע\"פ שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדירה אפילו הכי אין משערין אותו אלא כמו שבא לפנינו שגם באיסור היה יותר ונתמעט ונבלע בקדירה הילכך משערין שניתן כמו שבאין לפנינו והרשב\"א כתב י\"א שאומדין כמה בלע מן ההיתר בקדירה ומצטרף עם ההיתר ויראה לי מין במינו שמן התורה בטל ברוב וחכמים הצריכו ס' תולין להקל אבל מין בשאינו מינו כזית בכדי אכילת פרס דבר תורה ואפי' טעמו כעיקרו אין תולין בו להקל ואין משערין אלא במה שבא לפנינו וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק. כתב בספר המצות שצריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדירה אחר שנתנו בה האיסור שאותן המים שנתנו אח\"כ אין מצטרפין לבטל האיסור ונ\"ל שא\"צ שאפילו אם הוסיף מים אח\"כ אם לא כיון כדי לבטל האיסור מצטרפין דקי\"ל כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרים במזיד אסורין ואין לחוש שמא יבאו לרבות במזיד שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאומר שלא ריבה אבל המכוין להרבות אפילו הוא מין במינו וההיתר רבה על האיסור שהוא בטל מן התורה אלא שחכמים הצריכו ס' אינו בטל כיון שריבה במזיד וכתב הרמב\"ם דווקא למבטל עצמו אם הוא שלו קנסינן לאוסרו עליה או למי שכיון לבטלו בשבילו אבל לאחריני שרי וכתב הרשב\"א אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגון גבינה של נכרים ושמנו של גיד אין מערבין אותו בהיתר כדי לבטלו עבר וערבו בהיתר כדי לבטלו בשוגג מותר במזיד אסור נפל מעצמו בהיתר אע\"פ שאין בהיתר כדי לבטלו מותר להוסיף בהיתר כדי להכשירו כדחזינן בעצים שנשרו מן הדקל בתוך התנור בי\"ט שמותר להרבות עליהם עצים מוכנים להתירו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ' דאפי' איסור דרבנן שנתערב אסור להוסיף עליו לבטלו ולא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור משום דמקלי קלי לאיסורא: איסור שנתבטל כגון שהיה ס' כנגדו ונתוסף בו אחר כך מן האיסור חוזר ונאסר לא שנא מין במינו או מין בשאינו מינו בין בלח בין ביבש:" + ], + [ + "כל דבר שהוא בריה כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וכיוצא בזה שאם יחלק אין שמו עליו אינו בטל לעולם ואם נתבשל עם ההיתר אם אינו מכירו הכל אסור אפילו הן אלף אבל הרוטב תלוי בנתינת טעם שאם יש בהיתר ס' כנגד הבריה הרוטב מותר שאע\"פ שעיקרו אינו בטל טעמו בטל ואם מכירו זורקו והאחרים והרוטב תלויין בנתינת טעם שאם יש בכל ס' כנגד הבריה מותרין ואם לאו אסורין חוץ מגיד הנשה שאין טעמו אוסר דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם אבל שומנו אסור מדרבנן וצריך ס' כנגדו להתיר הרוטב הילכך ירך שנתבשל עם גידו אם מכירו זורקו וכל השאר מותר אם יש בו ס' כנגד שומנו ואם אינו מכירו כל החתיכות אסורות ואם יש בקדרה ס' כנגד השומן אז הרוטב מותר ואם לאו אסור ואם נימוח שאינו ניכר צריך ג\"כ ס' כנגדו דאע\"פ שאין בו טעם והוא כעץ התורה אסר��ו י\"א דבריה בטלה בתתק\"ס ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "חתיכה הראויה להתכבד דינה כבריה שאינה בטילה ואפילו היא אסורה בהנאה קרינן ראוי להתכבד כיון שאם תתבטל תהיה מותרת ותהא ראויה להתכבד אבל טעמא בטל כדין בריה ודוקא שאיסורה מחמת עצמה כמו נבלה ובשר בחלב אבל אם נאסרת מחמת שקבלה טעם מאיסורא ולא היו בה ס' לבטלו אפילו למי שסובר שנחשבת כנבלה אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד שלא נאסרה אלא מחמת טעם שקבלה ובענין חתיכה הראויה להתכבד כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל רבו הדעות יש אומרים שתרנגולת בנוצתה וכן חתיכה חיה כיון שאינן ראויין עתה לא חשיבי ראויה להתכבד ואפילו בהמה שלימה בטילה עד לאחר שנתבשלה וראויה ליתן לפני אורח לכבדו ולא נהירא דלא קאמר ראויה להתכבד אלא לשיעורא שתהא גדולה וראויה לכבד בה אורח לכשתתבשל אבל בשביל שהיא חיה או בנוצתה לא בטלה חשיבותא וגם י\"א דכבש שלם או אווז שלם איני נקרא ראויה להתכבד שאין דרך ליתן לפני אורח כבש או אווז שלם וגם אלו דברי הבאי הם וכי בשביל שראויה ליחלק חתיכות חשובות גרע טפי כ\"ש דחשיב טפי את שדרכו למנות והא דבריה וחתיכה הראויה לא בטלי דווקא בעודם שלמים אבל אם נתרסקו בטלי דתו לא חשיבי ואפילו אם נאסר כבר התערובות ונתרסקו אח\"כ מתבטלין ודוקא שנתרסקו הבריה וחתיכה בשוגג אבל במזיד שכיון לבטלם אסור למי שכיון לבטלו ומיהו אע\"פ שנחתכה חתיכה אחת אין תולין לומר האיסור נחתך ומתבטל ויהיו כולן מותרות אלא אותה שנחתכה לבד מותרת ממ\"נ דאם היא של האיסור אף כולן מותרות ואם אינה של איסור הרי היא לבדה מותרת והשאר אסורות ואפילו נחתכו רובן אין תולין שהאיסור מן הרוב שנחתכו אלא כל הנחתכות מותרות והשלימת אסורות:" + ], + [ + "כל דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולדה ביום טוב שראויה למחר אם נתערבה באחרות בין שלימה בין טרופה אינה בטלה אפי' באלף ואפי' ספק אם נולגה בי\"ט אם לאו ונתערבה באחרות אסורות ואפי' עשה ממנה תבשיל כתב אבי העזרי שהוא אסור אבל לפי מה שפי' ר\"ת דהא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל דוקא כשנתערב במינו אבל נתערב בשאינו מינו טעמו בטל בס' א\"כ התבשיל מותר אם יש בו ס' כיון שלא כיון לבטלה כתב הרשב\"א שאינו נקרא דבר שיש לו מתירים אלא דבר שההיתר יבא ודאי ממילא כמו ביצה אבל דבר שאינו בידו להתירו ואינו בודאי שיבא לא הילכך ספק ביצת טריפה אע\"פ שאם תטעון התרנגולת או תחיה י\"ב חדש מותרות כולם כיון שספק הוא לא הוי דבר שיש לו מתירין:" + ], + [ + "כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו ואפי' אין טעמו פגום מחמת עצמו שבפני עצמוהוא מוטעם ומשובח אלא שפוג תערובתו כגון יין נסך שנפל לתוך גריסין שהיין בעצמו הוא טוב אלא שפוגם הגריסין מותר ופגם זה א\"צ שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאכלו אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו בד\"א שפוגם מתחלתו ועד סופו אבל השביחו ולבסוף פוגם או פוגם ולבסוף השביח כגון יי\"נ שנפל לתוך גריסין צונן והשביחן והרתיחן ופגמו אסור ואפילו אין כח באיסור לבדו לפגום אלא ע\"י דבר אחר שמסייעה כגון שנפל איסור לקדרה שיש בה מלח או תבלין מרובין ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח באיסור לפגום אפ\"ה מותר. כל קדרה שאינה בת יומא חשיבא טעמא לפגם ואינה אוסרת ומקריא בת יומא כ\"ז שלא שהתה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור ואם בתוך מעת לעת שבשלו בה חממו בה אפי' מים לבדם חשיבא בת יומא עד שתשהה מעת לעת לחימום המים לפי שמשערין בכל הקדרה וכשחממו בה המים בתוך מעת לעת לא היו במים ששים לבטלה וחזרו המים כולן איסור ואינו כן בבשר בחלב כדפרישית לעיל בהלכות בשר בחלב סימן צ\"ד כתב הרשב\"א יראה לי דהא דאמרי' נ\"ט לפגם מותר דוקא כשריבה ההיתר על האיסור אבל בזמן שההיתר כאיסור אינו מותר עד שיפגום לגמרי שכל שאין ההיתר רבה עליו כאילו הוא בעינו ולא התירתו תורה עד שלא יהיה ראוי לגר ומ\"מ קדירה שאינה בת יומא אע\"פ שמשערין בכולה ונמצא שאין ההיתר רבה עליו אפ\"ח שרי והיינו טעמא שאין כאן ממשו של איסור אלא טעמו וכל שטעמו לבד מעורב בו אם נ\"ט לפגם אפילו קצת מותר אבל צירו של איסור וכ\"ש כשנתערב בו גופו של איסור אינו מותר על שירבה ההיתר או עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי לגר:" + ], + [ + "עכבר שנפל לשכר או לחומץ חשו חכמים שמא משביח השכר והחומץ לפיכך אם נפל לתוכו צונן והסירו שלם אם לא שהה בתוכה יום שלם מעת לעת מותר אבל אם היו רותחין או אפילו צוננין ושהה בתוכן מע\"ל חשוב כמבושל אפילו הסירו שלם צריך ס' כנגדו לבטל טעמו שפלט ואם נחתך בתוכו לחתיכות דקות ויכול לסננו במסננת בענין שלא ישאר ממנו בתוכו כלום טעמו בטל בששים ואם נימוח לתוכו לגמרי בטל בששי' ואם נתחתך בענין שאינו יכול לבררו הכל אסור כתב הרמב\"ם ואם נפל ליין ושמן שרי שאלו צריכין להיות מבושמים ובודאי פוגם: כתב הרשב\"א דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהן כנמלים וכזבובים ויתושין שכל אדם בדיל מהן למיאוסן אפי' נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו מותרין ומכל מקום כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן:" + ], + [ + "כל הדין שנוהג באיסור שנתערב בהיתר ע\"י בישול כך דינו אם נכבש בתוכו יום שלם מעת לעת דכבוש דינו כמבושל אבל פחות מיום כיון שהוא צונן סגי בהדחה בעלמא ואם הוא חם שהיד נכוית בו אז אוסר כמו מבושל. כתב הרשב\"א יש אומרים שאין מפליט אלא חום של כלי ראשון שהוא מבשל אבל כלי שני וכן עירוי שהוא ככלי שני אינו מפליט ולא נהירא שהרי חום של בית השחיטה וחום חלב הכסלים מפליט שהן פחותים מכלי שני אלא כל חום שעל ידי האש מפליט אפי' אין היד סולדת בו ע\"כ ונראה לי שאין הנדון דומה לראיה שאין חום בית השחיטה וחום הלב הכסלים מפליט אלא כדי קליפה אבל להבליע בכל ההיתר לא חשוב חום אא\"כ היד סולדת בו ואפשר שרוצה ללומר דחום לתוך חום אינו אוסר ג\"כ אלא כדי קליפה וכן ראיתי לקצת מהמחברים ואינו כן אלא אוסר כולו אם היד סולדת בו לפיכך נפל איסור חם לתוך היתר חם או אפילו איסור צונן לתוך היתר חם הכל אסור דתתאה גבר אע\"פ שהתחתון היתר כיון שהוא חם גובר על העליון ומחממו עד שמפליט בתחתון כ\"ש אם התחתון החם איסור שיותר נקל לו להפליט איסור בעליון אבל אם העליון חם והתחתון צונן אז אינו אוסר כולו אפילו אם העליון החם איסור שהתחתון גובר על העליון ומצננו עד שאינו מפליט איסורו בכל התחתון אלא כדי קליפה לבד וכ\"כ אם העליון שהוא חם היתר בד\"א כשנתערבו דרך בישול כגון שנפל לתוך התבשיל אבל דרך צלי כגון איסור חם או אפילו קר שנפל על הצלי שאצל האש אינו אוסר כולו אלא כדי נטילה שהוא כעובי רוחב אצבע לפיכך ירך שצלאו בגידו או חתיכת איסור שצלאו עם חתיכת היתר ונוגע זה בזה צריך להסיר כדי נטילה סביב הגיד וכן מן החתיכה במקום שנגעה בחתיכת איסור וכן אם נפל איסור על חתיכה שבקדרה שהיא חוץ לרוטב ולא ניער הק��רה ולא כיסה אותה אינו אוסר אלא כדי נטילה אבל אם היא ברוטב לרש\"י כולה ולר\"י אפילו מקצתה כדפרישית לעיל או אפילו כולה חוץ לרוטב וניער או כסה הקדרה הרוטב מפעפע הטעם ומערבו ונבלע בכולו במה דברים אמורים בירך עם גידו וכיוצא בו דבר כחוש שאין בו כח לפעפע בכל החתיכה אבל גדי שמן שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו שכיון שהוא שמן מפעפע בכולו וכוליא שצלאה בחלבה אינו אסור אלא כדי קליפה שהקרום מפסיק ולא מיבעיא חתיכה אח' שיש בה חלב שמפעפע לכולה אלא אפילו חתיכת האיסור כחוש וחתיכת היתר שנצלה עמה שמנה האיסור מפעפע בכולו. ומלוח שהוא מלוח עד שאינו נאכל מחמת מלחו וכבר פירשתי שיעור מליחתו בהלכות בשר בחלב דינו כרותה ומפליט ולא לאסור הכל אלא כדי קליפה בד\"א כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחין ואפילו האיסור מלוח וההיתר תפל אבל אם ההיתר מלוח והאיסור תפל ונוגעין זה בזה לא שאין כח במלח שיגרום לאיסור שלא נמלח שיפלוט שאין בו כח אלא להפליט מה שבתוכו וכתב הרשב\"א דוקא כשהאיסור המלוח למטה וההיתר התפל למעלה דתתאה גבר אבל אם האיסור למעלה והיתר למטה לא בעי אלא כדי קליפה דתתבאה גבר שההיתר שהוא למטה מצנן העליון ואינו בולע אלא כדי קליפה ע\"כ יראה שהוא סובר שחום ע\"י מליח אוסר הכל וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן וגם מה שחילק בין אם האיסור למטה או למעלה כתב ר\"י שאין חילוק דכיון שהוא חם ע\"י מליחת אין חילוק בין תתאה לעילאה אלא בכל ענין שהאיסור מלוח מבליע בהיתר התפל ומ\"מ אין אוסר כולו שאין כחש ע\"י המלח להבליע אלא כדי קליפה וכשהאיסור תפל הכל מותר ואפי' קליפה לא בעי ולא שייך מליחה אלא באוכלים ולא בכלי הילכך גבינות שנעשו בדפוסי הנכרים אע\"פ שנמלחו לתוכן לא אמרינן מליח כרותה ויהו אסורין אלא כמו איסור תפל והיתר מליח ומותר וכן מלח שהוא בקערה של בשר מותר ליתנו בחלב: וכי היכי דמפלגינן בצלי בין כחוש לשמן הוא הדין נמי כחום של מליה שאם החתיכה שמינה ונמלחה בחלבה או איסור מליח וההיתר תפל והוא שמן מפעפע בכולה ואוסר כולו ומ\"מ חיכה שנפלה מקצתה לתוך הציר שאנו אומרים מה שבציר אסור והשאר מותר אפי' אם יש בה שומן אין הציר מפעפע על ידה לקצתה שחוץ לציר כיון שהציר עצמו אינו מפעפע למעלה: והא דחתיכת איסור אוסרת חבירתה בנגיעתה דוקא שאיסורה מחמת עצמה כגון נבילה או בשר בחלב אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלעה ממקום אחר אינה אוסרת אחרת הנוגעת בו ואפילו אם נצלו ביחד שאין דבר הבלוע בחתיכה יוצא ממנה לבלוע באחרות אלא ע\"י רוטב אפילו החתיכה של היתר שמינה ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו וכתב הרשב\"א בד\"א כשבלע איסור שאינה מפעפע אבל בלע מן הדברים המפעפעים בטבען כגון שומן אוסרת חברתה בין בצלי בין נוגעת זו בזו חום בחום שהאיסור הבלוע בעצמה מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה: כתב בספר התרומות מלח הבלוע מדם כגון מי מליחה בשר ונתנוה בקדירה או שנתנו בקדירה בשר מלוח בלא הדהה בעוד שהמלח עליו אם יש ס' כנגד המלח אע\"פ שטעם המלח נרגש בקדירה וטעם אינו בטל אעפ\"כ מותר לפי שאין במלח כח לאסור משאילו היה כולו דם ואין לנו להחמיר בנאסר יותר מבאוסר ורבינו שמשון מקצי וריב\"א כתבו כיון שהמלח נימוח עם הדם ומתערב בכל הקדרה ומוליך איסורו עמו צריך לשער כאילו היה הדם כולו מלח:" + ], + [ + "כתב הרשב\"א אע\"פ שאין חתיכה שבלעה איסור נעשית נבילה ואינה אוסרת אלא לפי חשבון האיסור שבה אעפ\"כ כשנופלת לקדרה שיש בה ששים לבטל איסור הבלוע שבה אין החתיכה חוזרת לקדמותה להיתרה לפי שאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי ואינו נבלל לתוך ההיתר שבקדרה משא\"כ בדבר הנכלל ונמוח שאם נפל דם וכיוצא בו לתוך רוטב של היתר ואסרו מחמת מיעוטו וחזר ונתרבה הרוטב של היתר עד שיהא בין כולו ס' לבטל הדם כולו מותר שהכל נבלל ונתערב האיסור בתוך ההיתר ואיני מבין דבריו דכיון שהכל מצטרף לבטלו ע\"כ הטעם מתבלבל בכולו וכיון שמתבלבל בכולו א\"כ נתבטל וכתב עוד הרשב\"א חתיכה שיש בה חלב שנתבשלה בקדירה שיש בה ס' לבטל החלב צריך ליזהר שלא יסור שום דבר מן הקדירה בעוד חתיכת האיסור בתוכה דשמא תשאר באחרונה בשעה שאין ס' לבטל החלב תאסור מה שבקדירה וגם לא יוציאה תחילה שחלב שבה יאסור אותה ומה תקנתה שיניחנה עד שיצטנן התבשיל והקדירה וזה לפי סברתו שאף לאחר שנתבטלה לא חזר להיתרה אבל לפמ\"ש שלאחר שנתבטל האיסור שבה אינו אוסר וחוזר להיתרה אין לחוש ומ\"מ יש לחלק אע\"פ שחתיכה שבלעה איסור מתבטל האיסור שבה בס' ואינו אוסר עוד חתיכה שחלב שבה הוא בעין אינו מתבטל ואע\"פ שיש ס' כנגדו חוזר ואוסר:" + ], + [ + "כתב בספר המצות דגים קטנים שנתבשלו ונמצא בהן דג טמא יש אוסרים אפי' מכירו וזרקו ויש ס' לבטלו לפי שכשמערה מים החמין לפעמים בסוף העירוי עם מעט מים ישאר הדג טמא עם כ' או עם ל' דגים ונאסרו וחוזרין המים ונוגעין לכל הדגים ויש מתירין מפני שאותם ך' או ל' שנשארים בטילין ברוב תערובה כי לא שייך לומר בריה לא בטלה אלא בבריה שנאסרה מחמת עצמה ולא שנאסר מחמת בליעת איסור אחר ואין חוזרין ואוסרין השאר שבמחבת אע\"פ שנוגעין בהן המים לפי שאיסור הנבלע ואין איסורו מחמת עצמה אינו חוזר ונבלע ביבש כי אם על ידי בישול י\"א זבוב או נמלה שנמצא בקדירה והוציאוהו בכף צריך ליזהר שלא לחזור ולתחוב הכף בקדירה לפי שכבר נאסר הכף כשהוציאו בו הזבוב מהקדירה דשמא לא היה בו ששים כנגדו ואם יחזוק ויתחבנו לקדירה אוסרה אם אין ששים כנגדו ונראה שאין לחוש כיון שידוע כמה הוא האיסור הבלוע בכף אין צריך ס' כנגד כל הכף אלא כנגד הזבוב הבלוע בה:" + ], + [ + "ריח של איסור שנתערב בהיתר כגון בשר נבילה שצלאו בתנור עם בשר שחוטה פליגי ביה רב ולוי רב אסר ולוי שרי ופסק רש\"י כלוי דשרי וכן כתב בה\"ג ור\"ת פסק כרב דאסר ואפילו בשר נבילה כחוש עם בשר שמן שחוטה דריח כי האי מילתא היא וכתב הרשב\"א הסכמת רוב המורים להתיר מכל מקום לכתחלה אסור לצלותם בתנור צר ואם בא לבשלם בקדרה כל אחד לעצמו אפילו בתנור צר ופי הקדירה מגולה מותר ואפילו לכתחלה שאין ריח המתבשל כל כך אוסר ומסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כר\"ת ודוקא בתנורים שלהם שהם מכוסים לכך נכנס הריח של זה בזה אבל בתנורים גדולים שלנו ופיהם פתוחין אין לחוש פת חמה שמונחת על גבי חבית פתוחה של יין נסך אסור לפי שקולטת הריח הרבה אבל אם הפת צוננת אפילו אם החבית פתוחה או פת חמה וחבית סתומה מותר וכן מותר להריח בבת תיהא דיין נסך פירוש נקב שעושין בחבית להריח משם ביין אם הוא טוב:" + ], + [ + "חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות יבש ביבש בטלה אפי' חד בתרי ולכאורה נראה שאין חילוק בין נתערבבה במינה בין שלא במינה כגון שנפרד לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה אבל בעל התרומות כ' דוקא שנתערב במינה אבל מין בשאינו מינו אפילו יבש ביבש צר��ך ששים כיון דאם יבשלם יתן בהם טעם וכיון שנתבטל החתיכה ברוב מותר לגמרי ואפילו איסורא דרבנן ליכא ומותר לאדם אחד לאכול כולם ביחד אע\"פ שבודאי אוכל האיסור וכן מותר לאכול כל אחד ואחד בפני עצמו וא\"צ להשליך אחד כנגד האיסור ואפילו אם האיסור איסור הנאה כגון חמץ בפסח בטל ברוב כיון שהוא יבש ביבש ורש\"י אסר תערובת חמץ בפסח יבש ביבש באכילה ומתירו בהנאה אלא שמצריך להשליך אחד מהם לנהר ורב אלפס אוסר הכל ואפי' בהנאה וא\"א הרא\"ש ז\"ל מתיר הכל ואפילו באכילה: ואם בישל התערובת אחר שנתבטל ברוב כתב הרשב\"א שכל אחד ואחד מותר בפני עצמו והרוטב בנותן טעם שצריך ששים כנגד האיסור וא\"א הרא\"ש ז\"ל חילק בזה וכתב שאם לא נודע תערובתו קודם שנתבשל צריך ס' כנגד האיסור ואם נודע תערובתו קודם שנתבשל צריך ס' כנגד האיסור ואם נודע תערובתו קודם שנתבשל גם הרוטב מותר כולו כמו החתיכות שנתערבו ואם אחר שנתבטל ברוב נתוסף על האיסור חוזר ונאסר:" + ], + [ + "חתיכה הראויה להתכבד ושאר הדברים החשובים כגון בעלי חיים ודברים שדרכן למנות שנתערבו בהיתר אינן בטלים לעולם אפילו באלף ופירש ר\"י דוקא דברים שלעולם אין מוכרין אותם אלא במנין דהלכה כר' יוחנן דאמר את שדרכו למנות שנינו פירוש שלעולם אין מוכרין אותו אלא במנין אבל דברים שלפעמים מוכרין אותו באומד בטל ברוב לכך כתב שביצה בטלה שפעמים מוכרין סל מלא ביצים ביחד ובעל העיטור כתב שביצה אינה בטילה והרמב\"ם פסק כחכמים דאפילו דבר שדרכו למנות לעולם בטל דז' דברים לבד הן שאינן בטלים כגון רימוני בדן ואגוזי פרך ומיהו כתב כל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות לפי הזמן ולפי המקום שהוא שם אינו בטל ואוסר בכל שהוא: ה\"ר יהודה הורה על קרקבן טריפה שנתערב באחרים שהוא בטל דלא הוי ראוי להתכבד כדאמרינן (נדרים נד:) בני מעים אוכליהן לאו בר אינש ולפי זה הוא הדין נמי בכל בני המעים: בעלי חיים שנתערבו באחרים ונשחטו בטל חשיבותן ובטלין והוא שנשחטו בשוגג וכן חתיכה שנחתכה לאחר שנתערבה בטלה כדפרישית לעיל והא דחד בטל בתרי ביבש בדבר שאינו חשוב דוקא כשהאיסור אינו ניכר במקומו אז בטל דבר שאינו חשוב ודבר חשוב אינו בטל ואפילו אם פירש אחד מהן מהתערובת אסור ולא אמרינן מרובא פירש אבל אם האיסור ניכר במקומו כגו תשעה חנויות מוכרות בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח אסור ואפילו בחתיכה שאינה ראויה להתכבד דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אכל בשר הנמצא לפני חניות מותר אפילו בחתיכה הראויה להתכבד דכיון שלא פירש בפנינו לא נולד הספק במקום הקביעות ולכך אנו תולין אותו ברוב אבל אם פירש לפנינו הוי כאילו היא עדיין במקום הקביעות ואסור וכתב הרשב\"א לפיכך מצא בשר ביד נכרי אע\"פ שהדבר ידוע שאין לוקחין בשר אלא מאותם מקולין והוא אינו יודע מאיזה לקח מותר דלאחר שפירש נולד בו הספק בד\"א שלא ראו אותו יוצא מן המקולין אבל ראו אותו יוצא מן המקולין באותה שעה נולד הספק ונמצא שבמקום הקביעות נולד הספק ואסור ויראה לי שלא אסרו אלא בזמן שהוא בפני עצמו אבל נתערבה באחרות ואינה נכרת בטילה ברוב משום ספק ספיקא ולפיכך מי שלקח בשר מן המקולין אפילו חתיכה הראויה להתכבד ואח\"כ נמצאת טרפה במקולין ולא נודעו חתיכות הטריפות בין שאר החתיכות והוא אינו יודע מאיזה מהם לקח כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצאת הטריפה מותר שלא נפל בהן הספק בקבוע אלא לאחר שפירש אבל אסור ליקח משם מכאן ואילך בד\"א בחתיכה הראויה להתכבד שאין לה ביטול אבל שאר החתיכות מותרות וראוי להחמיר לאסור כל החתיכות שנשארו במקולין שאין הכל בקיאין בדברים אלו ואם אתה מתיר בשאינן חשובות קרוב הדבר לטעות וליקח אף מן החשובות וכן אנו נוהגין ע\"כ ואיני מבין מה שכתב להתיר בחתיכות שאינן ראוין להתכבד אלא שהחמיר לאוסרן שנראה שאסורין מן הדין ולא מטעם חומרא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואסור בכל דבר וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל דכל מה שלקחו קודם הספק הכל מותר ולאחר שנודע הספק הכל אסור והא דשרינן כשפירש אחד מהם מהרוב דוקא דומיא דט' חניות שהאיסור ידוע וניכר במקומו אבל בעלי חיים ושאר דברים חשובים שנתערבו בהיתר שאינן בטלים אפילו באלף אפילו אם פירש אחד מהן מן הרוב אסור דכיון שאין האיסור ניכר במקומו חיישינן שמא יקח מן הקבוע וכתב הרשב\"א דוקא כשהפרישן במתכוין אבל אם פירש ממילא שרי וא\"א ז\"ל כתב דאפילו פירש ממילא נמי אסור ומיהו דוקא כשפירש אחר שנודע התערובות אבל אם פירש קודם שנודע התערובת מותרת דבהא לא שייך למגזר שמא יקח מן הקבוע דהא אכתי כולם בחזקת היתר הם ואפילו אם פירש לפנינו מותר כיון שעדיין לא נולד הספק א\"כ לא נולד הספק במקום הקביעות ותלינן דמרובא פירש דכל זמן שהן בחזקת היתר אין חילוק בין פירש בפנינו ובין פירש שלא בפנינו: דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו כגון בעלי חיים ובריה וחתיכה הראויה להתכבד שנתערב באחרים ונאכל אחד מהם או נפל לים בענין שנאבד מן העולם בשוגג הותרו כל האחרים שאנו תולין לומר האיסור הלך לו ופירש ר\"י דוקא שנפלה מעצמה אבל אם הפילו אפי' שוגג אסור אטו מזיד וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שאם הפילו קודם שנודע התערובת שרי דלא שייך למיגזר כיון שעדיין לא נודע התערובת: והא דשרי כשנאבד אחד מהן דווקא כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד דמה נפשך איכא חד דהיתירא אבל לאכול אחד אחד או שאוכלם כולם אדם אחד אסור ודוקא שנאבד אחד מהעולם כדפרישית אבל לא נאבד אלא שפירש אחד מהן אין להתיר בשביל זה הנשארים ולא מיבעיא אם פירש אחד מהן אלא אפילו פירשו מהן הרבה אין להתיר הרוב הנשארות אלא המיעוט שפירשו מותרין ששאנו תולין לומר האיסור ברוב והרוב אסור ואם כל הרוב נתערבו באחרים כולן אסורין כאילו נפל שם האיסור בידוע אבל אם המיעוט נפל למקום אחד מותר וכתב הרשב\"א דאפי' נפלו מחציתן למקום אחר מותר שאנו תולין להקל בספק ספקא שמא לא היה איסור בתוך אלו שנפלו לכאן ואת\"ל כאן היה שמא זה שאוכל עתה אינו האיסור: ודוקא שתערובת הראשון היה מותר מן התורה כגון שנתבטל כרוב לכך תולין להקל כספק ספקא אבל חתיכת איסור שנתערבה בחתיכת היתר ומאלו השנים נפל אחד מהם לתוך עשרה של היתר אין אומרים בזה ספק ספקא להקל לפי שאנו רואין כל אחד מהשנים כגופו של איסור כל זמן שלא נתבטל האיסור ברוב והא דשרינן ספק ספקא דוקא ע\"י תערובת כדפרישית אבל ספק טרפה שנתערבה באחרות כולם אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים שכיון שספק הראשון היה בגופו אין להתירו מספק ספקא וי\"א שאפי' בספק ספקא שע\"י תערובת אין להתיר בדברים החשובין דכי היכי דמהניא להו חשיבותייהו דלא בטילי אפילו באלף מהניא להו נמי שלא להתיר בה ספק ספקא ולא נהירא דספק ספיקא מותר בכל האסורים אפילו בעכו\"ם: " + ], + [ + "מספר ת\"ה איסור שנפל למקום אחד ואין ידוע לאיזה מקום נפל יש בזה להקל ולהחמיר כיצד שת�� קדרות אחת של היתר כגון בשר שחוטה ואחת של איסור כגון בשר נבלה ולפניהם ב' חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור אם החתיכה היה מאיסור דרבנן כגון שמנו של גיד הנשה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאנו תולין לומר האיסור נפל לתוך האיסור וההיתר לתוך של היתר ואפילו אם ההיתר שבקדרה אינו רבה על האיסור שלפניה וכן הדין אם לא היה כאן אלא קדרה אחת של בשר שחוטה ונפל בה אחת מאלו שתי החתיכות ואין ידוע איזו אנו תולין דשל היתר נפל אפילו אין ההיתר רבה על האיסור או אם לא היה כאן אלא חתיכה אחת מאיסור דרבנן ויש שתי קדרות אחת של היתר ואחת של איסור ואין ידוע לאיזה נפלה גם בזה תולין להקל במה דברים אמורים שתולין בכל אלו להקל אפילו אין ההיתר רבה על האיסור שאין האיסור גם כן רבה על ההיתר אבל אם האיסור רבה על ההיתר אין תולין כל כך להקל היה האיסור של תורה אין תולין להקל לומר לתוך האיסור נפל עד שיהא ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה היה ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה תולין להקל כיצד שתי קדרות אחת של בשר שחוטה ואחת של בשר נבלה ונפל חתיכת נבלה לתוך אחת מהן אם ההיתר שבקדרות ההיתר רבה קצת על חתיכת הנבלה תולין להקל לפי שדבר תורה מין במינו בטל ברוב אלא שחכמים הצריכו ששים וכיון שאינו אלא דרבנן מקילינן היו שתי הקדרות ממין אחד והאיסור ממין אחר אין תולין להקל עד שירבה היתר ששים על האיסור מפני שאין מתבטל מין בשאינו מינו דבר תורה בפחות מששים יש מקילין להקל כל זמן שאין בו כזית בכדי אכילת פרס היו כאן שתי קדירות של היתר ולפניהם שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור ונפלה אחת לתוך זו ואחת לתוך זו שתיהן אסורות אפילו באיסור דרבנן שא\"א לתלות באחת יותר מבחברתה בד\"א כשאין בשום אחת מהן כדי לבטל האיסור אבל אם יש באחת מהן לבטל האיסור שתיהן מותרות שאני אומר האיסור נפל לתוך אותה שיש בו כדי לבטלו ואין חילוק בין אם שני הקדרות של אדם אחד או משל שני בני אדם היה כאן ב' קדרת של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל וחזר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל אני אומר למקום שנפל איסור הראשון נפל גם השני נפל האיסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל ואח\"כ נפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל שתיהן אסורות ואין אומרים למקום שנפל איסור האחרון נפל גם הראשון היה כאן שתי קדרות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל ואין באחת כדי לבטל האיסור ויש בשתיהן כדי לבטלו שתיהן מצטרפין לבטלו ולא עוד אלא אפילו היתה אחת בבית ואחת בעליה מצטרפין וה\"ה אפילו למאה שכל שנכנס בספק מחמת איסור מצטרף לבטלו בד\"א בשתיהן משל אדם אחד לפי שכל שהוא של אחד עתיד להתערב לפיכך רואים אותו כאילו כבר מעורב אבל אם הם של שני בני אדם אין מצטרפין לבטלו:" + ], + [ + "דיני פת ושלקות ומשקים וחלב וגבינה של נכרים
פת של נכרי' יש דברים שאסרום חכמים אע\"פ שאין להם עיקר מן התורה כמו פת של נכרים אפילו אפאו ישראל והשלקות שמבשלין הנכרי' ואסרו לשתות במסיבתן אפילו שאר משקין שאין בהם משום חשש יין נסך וכל אלו הדברים אסרו משום חתנות פי' שלא יבא להתחתן בהן שכל אלו מושכין לב האדם ואם יתקרב אליהם באחד מאלו יבא להתחתן בם וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שלא אסרו אלא פת חטים ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אבל של קטנית ושל אורז ודוחן אינו בכלל פת סתם שאסרו וגם אינו ח��וב להיות בו משום בישולי נכרי' וגזרת הפת לא נתפשטה בכל המקומות וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וע\"ז סומכין הגדולים שאינן אוסרין אותו לבני מדינתן שנוהגין בו היתר כי הם אומרים שהם מהמקומות שלא פשט איסורו שם ועוד סומכין על מה שכתוב בחלוף מנהגים שבין בני ארץ ישראל לבני בבל מי שהתענה ג' ימים מותר בפת של נכרי' משום חיי נפש וברוב מקומות גליותינו אין פלטר ישראל מצוי והוי כאילו התענה ג' ימים ע\"כ ויש אוסרין אותו אלא א\"כ התענה ג' ימים ממש ויש מהגאונים שהתירוהו בשבת אם אין לו מה לאכול משום עונג שבת ולדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל אין חילוק בין פת של בעל הבית לשל פלטר אבל קצת מהמחברים חלקו בין של בעל הבית לשל פלטר דלא שייך התנות אלא בשל בעה\"ב הלכך אסרוהו בכל ענין חוץ מבמקום סכנה אבל של פלטר אין כאן כ\"כ קירוב דעת שבאמונתו הוא עוסק. וכן מחלק בירושלמי שמתיר לקנות מפלטר של נכרי במקום שאין פלטר של ישראל מצוי. וכתב הרשב\"א אפילו יש שם פלטר של ישראל אם אין הפת של פלטר ישראל כפת הפלטר של נכרי מותר כיון שערב עליו יותר ואין נראה כן מן הירושלמי שלא התיר אלא במקום שאין פלטר ישראל מצוי אבל אם הוא מצוי אלא דשל נכרי ערב לו יותר לא התיר: פת של בעל הבית אסורות לעולם אפילו קנאה פלטר ממנו ואפילו שלחה לישראל לביתו וכן אפילו שלחה אותו הישראל לאחר אסורה לעולם ושל פלטר מותרת לעולם אפילו קנאה בעל הבית ממנו שלא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו אלא אחר מי שהיה לו בשעת אפייה. ואין להתירה אפילו במקום שנהגו אלא בפת של נכרי' ואותו אין לו היתר ע\"י חיתוי שיחת' ישראל בגחלים כי אין איסורו משום בישול אלא משום הפת עצמו אכל פת של ישראל שאפאו נכרי הוא בכלל איסור שלקות ובאותו לא נהגו היתר בשום מקום ועלה קאמר ג' מלאכות בפת היסק התנור וחתיית הגחלים והאפייה שאם ישראל עשה אחד מאלו אין בו משום בישולי נכרים וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ותימה על מה שנוהגין האידנ' להקל בהשלכת קיסם לתנור ובהלכות שבין בני ארץ ישראל לבני בבל כתוב בני מזרח משליכים קיסם לתנור ובני מערב אומרים קיסם שה אינו מעלה לו ולא מוריד אא\"כ התענה ג' ימים מותר משום חיי נפש והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידים וכ\"כ הרמב\"ם שאפילו לא זרק הישראל אלא עץ אחת לתוך התנור התיר כל הפת שבו שאין הדבר אלא להיות היכר שפת של נכרי אסורה עד כאן ויראה שאינו מחלק בין של נכרי לשל ישראל שאפאה נכרי וכאשר כתבתי כן נראה עיקר: פת של נכרי שנילוש בבצים אע\"פ שיש בביצים משום בישולי נכרים ושלקות אסורין בכל המקומות אפילו הכי מותר כיון שהפת מותר הבצים טפילין לו: כתבו הגאונים שכותה של נכרי מותרת ואין חוששין לפת של נכרי שבו ר\"י מתיר למי שנזהר מפת של נכרי לאכול בקערה עם מי שאינו נזהר ממנו ואינו חושש להתערובת הפת: " + ], + [ + "שלקות שבשלם נכרי אסורין ל\"ש אם בשלם נכרי בביתו או בשלם בבית ישראל וה\"ר אברהם היה מתירם אם בשלם נכרי בביתו של ישראל דלא שייך בהו לא משום חתנות ולא משום שמא יאכילנו דברים טמאים ור\"ת חולק עליו וכן נוהגין. ולא אסרו אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שולחן של מלכים ללפת בו הפת או לפרפרות אבל דבר הנאכל כמו שהוא חי אפילו הוא חשוב להעלות על שלחן מלכים או דבר שאינו נאכל על שלחן מלכים אפילו אינו נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים ולא אסרו אלא כשמכוין הנכרי לשם בישול אבל אם אינו מכוין לשם בישול כגון שהסיק התנור ליבש בו כלים והיה בו בשר ולא ידע בו ונצלה או שחרך ראש גדי להסיר שער ונצלו ראשי האזנים שהם רכין עד שראוין לאכילה מותר כיון שלא כיון לשם בישול אבל אם כיון לשם בישול כגון שהסיק התנור לבשל בו והיה בו בשר תחלה ונצלה אע\"פ שלא כיון לזה הבשר שהרי לא ידע בו אפי' הכרי אסור לפיכך אם ידע שהיה בשר בתנור אפילו חממו ליבש כלי אסור חיישינן שמא כיון גם לבישול כיון שידע בו ולא אסרו אלא כשכל הבישול ע\"י נכרי אבל היה תחלתו או סופו על ידי ישראל מותר כיצד הניח נכרי התבשיל על הכחלים ובא ישראל וחתה בגחלים מותר אע\"פ שהיה מתבשל בלא חתוי וכן אם הניח ישראל ובא נכרי וחתה מותר בד\"א שמצאה נכרי על גבי הגחלים כשחתה אבל אם נתנו הישראל על האש וסלקו מיד ובא נכרי והחזירו אסור אא\"כ הגיע למאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישול כשסלקו שכל שנתבשל ע\"י ישראל כמאכל בן דרוסאי אפילו אם סלקו הישראל מן האש אם בא נכרי והחזירו וגמרו אין בו משום בישולי נכרים: וכתב הרשב\"א דהוא הדין נמי אם בשלו נכרי כמאכל בן דרוסאי אין לו היתר אח\"כ ע\"י גמר בישול ישראל ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל דלהקל החשיבו כמאכל בן דרוסאי כמבושל ולא להחמיר הילכך אפילו אם בשלו כמאכל בן דרוסאי ובא ישראל וחתה בו וגמרו מותר. כתב הרשב\"א הניח הישראל על גבי גחלים עוממות שלא היה ראוי להתבשל עליהם ובא נכרי והפך בו ונתבשל הרי זה אסור הניח הישראל על גבי האש והניח הנכרי לשומרו והפך בו ואין ידוע אם סלקו נכרי עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אם לאו ה\"ז מותר ואין חוששין שמא סלקו דספק דבריהם להקל ולא אסרו אלא בבישול שעל ידי האש אבל שלא ע\"י האש אע\"פ שמליח כרותה וכבוש כמבושל שרי הלכך בשר או דגים קטנים שכבשן נכרי או מלחן עד שראוין לאכילה מותרין אפילו בשלם אח\"כ שהמליחה אינו אוסרתן וכשמבשלם אח\"כ דבר שנאכל כמו חי הוא מבשל וכן אם עושין דברים הראוין לאכילה על ידי עישון מותרין: כתב הרשב\"א דגים מלוחין גדולים אע\"פ שקצת אנשים אוכלין אותן חיין מחמת מלחן אכילה זו אכילה ע\"י הדחק היא ואינה אכילה לפיכך אם בשלם נכרי אסורין ויש מן החכמים שהתירו והראשון נראה עיקר. ביצים שבשלם נכרי אסוין ותמרים מתוקין שבשלם נכרי מותרים שנאכלין לכל כשהן חיין המרים הרבה שאין נאכלים אלא ע\"י האור ואפילו הבינוניים שיש קצת אנשים שאוכלים אותן כשהן חיין אסורין לפי שאין נאכלין אלא ע\"י דוחק גדול: עירב דבר הנאכל כמו שהוא חי עם דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ובשלם נכרי רואין אם העיקר מדברים שיש בהן משום בישולי נכרים אסור ואם העיקר מדברים שאין בהן משום בישולי נכרים מותר שהולכין אחר העיקר בין להקל בין להחמיר לפיכך הרסנא שעושין מדגים והוא מציר של דגים הנאכל כמו שהוא חי ומקמח אסור שהקמח עיקר: פנאד\"ה של נכרים שאפאה נכרי אסורה אפי' למי שנוהג היתר בפת של נכרי שהשומן נאסר כשהוא בעין משום בישולי נכרי' ונבלע בפת וכן ירקות הנאכלין כמו שהן חיין ובשלם עם בשר אסורין ששומן של בשר נבלע בהן וכתב הרשב\"א וכן כלים שבשלו בהן נכרי' דברים שיש בהן משום בישולי נכרי' אסורין לפיכך צריך ליזהר בשפחות נכריות המבשלות לעצמן בבית רבן ישראל שלא יניחוהו על גבי האור ואם קדמו והניחוהו צריך שיהפך בו קודם שיגיע למאכל בן דרוסאי ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב שאין צריך לחוש לזה כלל שלא החמירו בבישולי נכרים לאסור פליטתו:" + ], + [ + "כל שכר אחר שכר תמרים או של שעורים וכן משקה הע��וי מדבש אסורין משום חתנות אבל אין בהן לא משום בישולי נכרים ולא משום גיעולי נכרים ולא החמירו בה כמו בפת ושלקות שלא אסרוה אלא בבית נכרי וכתב א\"א ז\"ל שאף בבית הנכרי לא אסרו אלא כשקובע עצמו לשתות כדרך שאדם קובע בשתיה אבל אם נכנס בבית הנכרי ושותה דרך עראי באקראי מותר וכן מי שלן בבית הנכרי חשוב הפונדק כביתו ומותר לשתות כתב הרשב\"א מקום שישראל נוהגין שם קולא ביין של נכרים אפילו השכר אסור ושאר משקין כגון של תפוחים ורימונים מותר לשתות בכל מקום שלא גזרו עליהם לפי שאינן מצוין וכל אלו המשקין וגם החומץ של שכר אסור לקנותו מהם אם דמיהם יקרים מדמי היין שאנו חוששין שמא עירב בהן יין בד\"א כשמוכרין בחנות אבל אם רואין שמוציאין אותן מן החבית מותרין ולא חיישינן שמא עירב בהן יין שאם היה מערב יין בחבית היה מתקלקל: השמן וכן מים החמין שלהם מותרין ואין בהם לא משום בישולי נכרים ולא משום גיעולי נכרים: הקפריסין והקפלטות והחגבים שלהם הכבושין מותרין בד\"א שרואה שמוציא אותן מן האוצר אבל הנמכרין בחנות אסורין שמא זילף עליהן יין וכן זתים שלהם הכבושין מותרין אפילו רכים הרבה עד שגרעינתן נשמטת ולא חיישינן שמא זילף עליהן יין ובלבד שלא יהו נחתכים בסכין שלהם לדעת בעל התרומות שאוסר בצל שנחתך בסכין של נכרי בשביל שהוא חריף שמדמה אותו לקורט של חלתית והר\"מ מרוטנבורג כתב על דברי בעל התרומות לבי נוטה להתיר ואע\"פ שאני מורה כספר התרומות אין נ\"ל למחות ביד הנוהגין היתר וכן הענבים שלהם אפילו הן לחין הרבה עד שמנטפות וכן הכבשים שאין דרך לתת לתוכן יין וחומץ וכן טרית שאינה טרופה פי' דגים מחותכין והוא שיכיר ראש ושדרה של כל אחד ואחד וכן ציר של דגים שיש בו כלכית ולמעלה בהלכות דגים פירשתי כיצד התירו וכן עלה של חלתית אבל אסור ליקח מהם קורט של חלתית וטרית טרופה וחילק פי' מיני דגים קטנים מעורבין מפני שדגים טמאים מתערבין עמהן ואין יכולין להפרידן וכבשים שדרך שלפעמים נותנין בהן יין אע\"פ שאין ידוע שהכל נותנין בהן יין אע\"פ כן אסורין לקנותן מהם ואסורין באכילה ומותרין בהנאה אבל בידוע שהכל נותנין בהם יין אסורים אפי' בהנאה אע\"פ שאינו ודע שנתנו לתוך אלו אסורין בהנאה מספק כאילו היו ודאי שנתנו בהן יין: המורים שלהם אסור ואין איסורו מחמת עצמו אלא משום שמערבין בו יין לפיכך אין איסור אלא במקום שהיין בזול יותר ממנו אבל אם דמי היין יקרים מדמי המורים מותר ולא חיישינן שמא הלך במקומות שהיין בזול בד\"א בפעם ראשונה ושנייה שנתנו עליו מים שעדיין הוא שומן ואיפשר לתקן בלא יין אבל מפעם שניה ואילך כבר כחש ואי איפשר לתקן בלא יין בד\"א באומן שהוא יכול לתקנו פעם ראשונה ושנייה בלא יין אבל מי שאינו אומן אפילו בפעם ראשונה אינו יודע לתקנו בלא יין ואסור ואפילו אם היין יוקר ממנו:" + ], + [ + "חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו אסור שמא עירב בו חלט טמא ל\"ש חלבו לצרכו או לצורך ישראל לפיכך היה חולב בביתו וישראל יושב מבחוץ אם יודע שאין לו דבר טמא בעדרו מותר אפילו אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב היה לו דבר טמא בעדרו והישראל יושב מבחוץ והנכרי חולב לצורך ישראל אפילו אינו יכול לראותו כשהוא יושב אם יכול לראותו כשהוא עומד מותר שירא שמא יעמוד ויראו והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל. גבינות הנכרים אסורות ומפרש בגמרא כמה טעמים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה ומפני שטחין פניה ב��ומן חזיר ושמערבין בה חלב טמא אף על פי שאין החלב הטמא נקפא חיישינן שמא ישאר ממנו מעט בין נקביה כתב הרמב\"ם אפילו אם אין לחוש לאלו כגון שידוע שהעמידה בעשבים ואין בה חלב טמא הורו הגאונים שהיא אסורה שכבר גזרו על הגבינות בין שהעמידוה בדבר האיסור בין שהעמידוה בדבר המותר והאוכל גבינות הנכרים או חלב שחלבו נכרי ואין הישראל רואהו מכין אותו מכות מרדות. והחמאה מקצת הגאונים התירוה שהרי לא גזרו על החמאה וחלב טמא אינו עומד ומקצת הגאונים אסרוה מפני ציחצוח חלב שישאר בה שהרי הקום שבחמאה אינו מעורב בה שיתבטל במיעוטו וכל חלב שלהן חוששין לו שמא חלב טמא מעורב בו ויראה לי שאם לקח חמאה מן הנכרים ובשלה עד שהלכו להם ציחצוח החלב הרי זו מותרת שאם נתערבו עמה ונתבשל הכל בטלו במיעוטו אבל החמאה שבשלו אותה הנכרים אסורה משום גיעולי נכרים ע\"כ והרשב\"א אסרה אף לאחר בישול וה\"ר פרץ התירה להדיא בלא בישול וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה אומר שלא היה יודע בה טעם ברור לאסור אלא שנהגו בו איסור לכן לא היה מוחה לאנשי המקום שנוהגין בו היתר אבל אם רוב המקום נוהגין בו איסור אין לאדם לשנות:" + ], + [ + "דברים האסורים משום סכנה
יש דברים שאסרום חכמים משום סכנה כגון משקין שנתגלו שיש לחוש שמא שתה מהן נחש והטיל בהן ארס אפי' אם שתו מהן אחרים ולא הוזקו אין לשתות מהן שיש נחש שהארס צף למעלה ויש שארס שלו מפעפע עד אמצעית המשקה ויש שהארס שלו שוקע לשולי הכלי לפיכך אפילו שתו ממנו אחרים ולא הוזקו אין לשתות מהן דשמא ארס של הנחש ששתה מהן שוקע ואלו המשקין שיש בהן משום גילוי מים יין חלב ודבש ושום כתוש משקין שסננו במשמרת יש בהן משום גילוי שמא עבר הארס דרך המשמרת וכמה ישהו מגולין ויהא בהן משום גילוי כדי שיצא הנחש מתחת אזן הכלי ויחזור לחורו: וכמה שיעור המשקין שיש בהן משום גילוי בכלי אין להם שיעור הן רב הן מעט בקרקע קאמר בגמרא מ' סאה ויהיב טעמא לפי שאז אין הארס ניכר בהן י\"מ אם הם מ' סאה או יותר אז הארס בטל בהם ושרי ופחות מכאן אינו בטל ואסור וי\"מ איפכא שעד מ' סאה מותר לפי שהן מועטין ואם היה בהן ארס ניכר אם הם צלולין אבל כשהן יותר אפשר שיש בהן ארס ואינו ניכר בהן וטוב לחוש לדברי שניהם: יין מזוג כל זמן שיש בו מעט יין יש בו משום גילי יין תוסס אין בו משום גילוי וכמה תוסס בן שלשה ימים כל זמן שנתגלו המשקין בין ביום בין בלילה יש בהן משום גילוי אפילו ישן בצדן שאין אימת ישן עליהם יין מבושל אין בו משום גילוי ויין שהחמיץ אין בו משום גילוי משקין שיורדין ונוטפין טיף טיף אין בהם משום גילוי: משקין שנתגלו לא ישפכם לרשות הרבים שמא יעבור עליהם אדם יחף ולא ירבץ בהן הבית ולא יגבל בהן הטיט ולא ישקה מהם לא בהמתו ולא בהמת חבירו ולא ירחץ מהם פניו ידיו ורגליו אפילו שאין בהם בקע: כל השרצים יש להם ארס וצריך לחוש לניקורן ושל נחש ממית ושל שאר שרצים אינו ממית אלא שהוא מזיק: כל פרי שיש בו לחות כגון קישואין ודילועין תאנים ומלפפונות ואבטיחין אם הם מבוקעים לא יאכל מהן שיש לחוש שמא נקר בהן שרץ והטיל בהן ארס ואפי' הן גדולין הרבה בין אם הם תלושים או מחוברים ואפילו אם רואין שנקר בו מי שאין לו ארס כמו צפור או עכבר אסורין שיש לחוש שמא נקר בהן שרץ אחר תחלה וזה הצפור נקר במקום שנקר בהן השרץ וכתב הרשב\"א דווקא מנוקרין או מבוקעין שהליחה שבהן מגולה אבל מבוקעין שאין הליחה שבהן מגולה ממותרין לפיכך פי תאנה אין ��ו משום גילוי ואוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש וצריך אדם ליזהר באלו הדברים מאד להחמיר בספקו שיותר החמירו בספקו מבספק איסור והאידנא נהגו להקל אפילו בודאין שאין הרחשים מצויין עתה ואין בזה משום דבר שנאסר במנין שלא גזרו אלא משום הרחשין וכיון שאין רחשין ליתא לגזרה וצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד שקשה לצרעת ויש מחמירין בדבר ליחד לדגים כלים לבד וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה רגיל לרחוץ ידיו בין בשר לדג והיה שורה פת ביין ואוכלו בינתיים כדי לרחוץ פיו וצריך ליזהר מזיעת האדם שכל זיעת אדם היא כסם המות חוץ מזיעת הפנים וצריך ליזהר שלא יתן מעות בפיו ושלא ליתן ככר לחם תחת בית השחי ושלא ליתן תבשיל תחת המטה ושלא לנעוץ סכין באתרוג או בצנון ולהניחו בתוכו: ואסור לאכול מאכלים שנפשו של אדם קצה בהן כגון משקין ואוכלים שנתערבו בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן וכן אסור לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם קצה בהן כגון כלי של בית הכסא וכלי זכוכית שמקיזים בהן כויוצא בהן וכן לא יאכל בידים מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים שכל אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם וכתב הרמב\"ם שהאוכל מהמאכלין אלו מכין אותו מכות מרדות כל בהמה היה ועוף שהן חולין ותשי כח ונוטין למות ואין להם שום סימן טרפות אלא שנוטין למות מותר לאוכלם ובלבד שיפרכסו כדמפורש בהלכות שחיטה ומכל מקום מדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאוכלם: " + ], + [ + "דברים שאסור לעשות בהם סחורה
כל הדברים האסורין מן התורה אע\"פ שמותרין בהנאה אסור לעשות בהן סחורה כדתנן עושין סחורות בנבלות וטרפות שקצים ורמשין אבל נזדמנו לו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים או שצד טמאים עם טהורים מותר למוכרם ובלבד שלא יתכוון לכך וכן מי שנזדמן לו נבלה וטריפה יכול למוכרה לנכרי או ליתנה לו במתנה ופי' ר\"ת דוקא בסתם שאינה מוכרה לו בחזקת כשרה אבל אסור למוכרה לנכרי או ליתנה לו בחזקת כשרה משום גניבות דעת ומשום שמא יתננה לו בפני ישראל והישראלי קחנה ממנו וי\"מ דבמתנה אפי' אם נותנו לו בחזקת כשרה שרי דלא חיישינן לא משום גניבות דעת ולא משום שמא יתננה לו בפני ישראל אבל ודאי אסור למוכרה לו בחזקת כשירה משום גניבות דעת ונראה דאפילו לפי אלו המפרשים אין היתר אלא ליתנה לו בינו לבינו ולא חיישינן שמא יתננה לו בפני ישראל אבל ודאי אסור למוכרה לו בחזקת כשרה או ליתננה לו בפני ישראל בחזקת שחיטה ומסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כר\"ת כתב הרמב\"ם מותר לעשות סחורה בחלב שחלבו נכרי ובגבינות הנכרי' וכיוצא בהם זה הכלל כל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאיסורו בדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספק בין בודאי: " + ], + [ + "דיני מפקיד אצל נכרי
אמר רב חבי\"ת אסור בחותם אחד פי' חתיכת דג או בשר או יין או תכלת שאין בה סימן אסור להפקידם ביד נכרי בחותם אחד עד שיעשה שני חותמות אבל המפ\"ג פירוש חלב מוריס פת גבינה שרו בחותם אחד ופרש\"י טעמא דחבי\"ת צריך ב' חותמות משום שדמיו יקרים טרח ומזייף וכן ביין משום חיבת ניסוך טרה ומזייף ולפי זה הוו הנך דווקא אבל הרשב\"א תולה הטעם לפי שאסורין מן התורה וכתב המפקיד ביד נכרי או ביד ישראל החשוד או משלח על ידם בשר או חתיכת דג שאין בה סנפיר וקשקשת וכיוצא בהן מהדברים שאם הוחלפו באיסור יש בו איסור תורה צריך לעשות חותם בתוך חותם ואם שלח או הפקיד בידם בחותם אחד אסור המפקיד לחם או שולח על יד�� דבר שאיסורו מדבריהם כמוריס פת וגבינה שאפילו אם הוחלפו באיסור אין בו איסור אלא מדבריהם אפילו בחותם אחד מותר ומפתח אינו כחותם אחד ור\"ת כתב דווקא בישראל החשוד צריך ב' חותמות אבל ביד נכרי בחותם אחד וי\"מ שאין חילוק בין נכרי לישראל חשוד אלא יש חילוק בין מפקיד לשולח דמפקיד שעתיד לחזור לחותמו לראותו די בחותם אחד כי הוא ירא אבל השולח על ידו שאינו עתיד לראות החותם צריך ב' חותמות ולפי זה אם הודיעו לחברו צורת החותם וגם אמר לנכרי שהודיעו לחברו די בחותם אחד וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ולקמן בהלכות יין נסך יתבאר עוד שליחות יין ע\"י נכרי ואם הפקיד או שלח ולא הכיר חותמו חיישינן שמא טרח וזייף אפילו עשה ב' חותמות ומיהו כיון שהחתימו כראוי ב' חותמות במקום שצריך שנים ואחד במקום שדי באחד אין צריך לחזר אחריו לראותו כתב אות אחת חשוב כחותם אחד שתים הוי כשני חותמות מפתחת וחותם הוי ב' חותמות כתב רש\"י אם שלח ע\"י נכרי ירך בלא חותם אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד כשרה וכן ראיתי לרבותי שהתירו כשר שנשלח ע\"י נכרי ונתקלקל החותם וכל החתיכות שהיה ניכר בהן ניקור הישראל כגון בנטילת חוטא דידא והחוט שנוטלין אצל החזה התירו עד כאן כ' הרשב\"א שלח על ידי נכרי בהמה או עוף שחוטין אסורין בלא חותם שאין סימן שחיטה סימן לסמוך עליו: כתב עוד אפילו שלח ע\"י נכרי בלא חותם אם אותו המקום מעבר לרבים מותר שהוא ירא שמא יראנו אחד מהעוברים שהוא מחליף ויתפס עליו כגנב והמחמיר שלא לשלוח לעולם אלא בחותם תע\"ב ע\"כ המניח נכרי בחנותו ובו מדברים שאפילו אם הוחלפו יש בהן איסור תורה מותר ול\"ח שמא החליף להכשילו אא\"כ נהנה בחליפין אפילו אם נהנה בחליפין אם הוא יוצא ונכנס או אפילו שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות מותר אבל אם הודיעו שדעתו לשהות אסור לפיכך ישראל ונכרי ששפתו קדירות זו אצל זו זה בשר שחוטה וזה בשר נבלה מותר ואין לחוש שמא כשהחזיר הישראל פניו החליף הנכרי שחוטה בנבלה אפילו אם של ישראל משובח ואפילו פיהן מגולה מותר ואין לחוש שמא יתזו נצוצות מזו לזו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ועל זה סומכין להניח הקדירות אצל השפחות כשהולכין לב\"ה ונכון לירא שמים להחמיר כי כמה פעמים אירע קלקול בדבר ועוד כדי להשביח חלקה נותנת חלב בקדרה: " + ], + [ + "דיני חשוד
החשוד לאכול דברים האסורין בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן אין לסמוך עליו בהן ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם בד\"א בחשוד אבל בסתם כל אדם הוא בחזקת כשר ויכול לאכול עמו וכן אפי' אם הוא חשוד למכור דברים האסורין מתארח עמו ואוכל עמו וכן אם שולח לו לביתו מותר כיון שאינו חשוד לאכול דברים האסורין מתארח עמו ואוכל עמו וכן אם שולח לו לביתו מותר כיון שאינו חשוד לאכול דברים האסורין דחזקה ממה שהוא אוכל משגר לו ואפילו החשוד לאכול דברים האסורין אין האיסור אלא שלא לאכול משלו אבל יכול ליתן לו משלו שיתקן לו ולא חיישינן שמא יגזול ויחליפנו בשלו בד\"א בסתם כל אדם אבל אם נותן למי שחושש בתקנתו אסור שמא יתקלקל מה שנותן לו והוא יחליף המתקלקל בשלו כיצד הרי שנתן לחמותו אסור שבושה מחתנה ורוצה בתקנת בתה וכן הנותן לפונדקית פעמים שהיא בושה מן האכסנאי ומחלפת לו טוב ברע וכן כיוצא בזה: החשוד לדבר א' אינו חשוד לדברים אחרים אבל כל מה שצריך לאותו דבר חשוד גם עליו כההוא עובדא דאיתא בבכורות בטבח שהיה חשוד למכור חלב במקום שומן וקנסו אותו שלא למכור אפילו אגוזים מפני שהיה מרגיל הנערים לבא אליו לקנותו ממנו באגוזים שהיה נותן להם אבל כל שאר הדברים שאינן צריכין כלל לדבר שהוא חשוד עליו מותרין לקנות ממנו ומיהו החשוד לדבר חמור חשוד גם לדבר הקל ממנה אפילו אין החמור חמור ממנו בעונש אלא שחמור בעיני בני אדם שזהירין בו יותר מבזה: החשוד על שני דברים וחזר בו ויצא מידי חשד ואח\"כ נחשד על אחד מהן אנו חוששין שמא חזר לסורו בשניהם וחזוד על שניהם אפילו לא נחשד באחרונה אלא על הקל שבשניהם המוכר דברים האסורין ונודע אם עד שלא אכלוהו נודע יחזירו לו מה שקנו ממנו והוא יחזיר להן הדמים ואם משאכלוהו נודע מה שאכלו אכלו והוא יחזיר להם הדמים. ואם מכרו הלוקחים לנכרי או השליכו לכלבים ישלמו לו דמי טריפה: המוכר דברים האסורין מעבירין אותו ומשמתין אותו ואין לו תקנה ליקח ממנו עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזור אבדה בדבר חשוב או ישחוט לעצמו וימצא טריפה לעצמו בדבר חשוב שודאי עשה תשובה בלא הערמה כיון שאינו חש על ממונו: כתב הרשב\"א האומר למי שחשוד לאכול גבינה של נכרי קנה לי גבינה כשרה מן המומחה והלך והביא לו ואמר מן הכשרה קניתי מן המומחה אינו נאמן מאיש פלוני מומחה קניתי נאמן חזקה לא כיחש לו שירא שמא ילך וישאלנו וימצא בדאי הביא לו מנחה בשם אחד מן המומחין נאמן שאינו חשוד להחליף ואם אתה חושש שמא משלו הוא נותן אין אדם עשוי ליתן מנחה משלו בשם אחר בד\"א שאינו חשוד על הגזל ואם חשוד על הגזל כל שכן שהוא חשוד על החליפין: " + ], + [ + "דיני טבילת כלים
הכשר כלים הנקחין מן הנכרים: הלוקח כלים חדשים מן הנכרי אסור להשתמש בהן עד שיטבילם טבילה הוגנת בלא חציצה במקוה של ארבעים סאה וכתב בספר המצות אבל לא במעין אע\"ג דמעין מטהר בכלי טמא בכל שהוא בכלים הלקוחים מן הנכרים צריך מ' סאה ולא נהירא שאין להחמיר בטבילה זו טפי מבטבילת טמאה דלא ידעינן להך אלא ממנה וצריך שיהא הכלי רפוי בידו בשעת טבילה שאם מהדקו בידו בשעת טבילה הוי חציצה ומיהו אם ליחלח ידו במים תחילה אין לחוש ויברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על טבילת כלי. ואם מטביל ב' או ג' ביחד יאמר על טבילת כלים ואין צריך טבילה אלא לכלי מתכות והן צרכי הסעודה כגון כוסות וצלוחיות יורות וקומקומי' וכיוצא בהן שהן מצרכי הסעודה אבל שאר כלים כגון מספרים וכיוצא בהן שאינם צרכי סעודה או כלים שהן צרכי סעודה ואינם משל מיני מתכת לא וכלי זכוכית ככלי מתכות דמי וכן כלי חרס המצופין באבר וה\"מ במצופים בפנים דהשתא דמו לכלי סעודה שהצפוי בפנים במקום התשמיש אבל אם אינן מצופים אלא בחוץ א\"צ טבילה ומטעם זה נמי כלי של עץ שיש לו חשוקים של ברזל שמעמידים אותו א\"צ טבילה אפי' למי שהולך אחר המעמיד כתב בספר המצות כוס של כסף מחובר בכלי עץ צריך טבילה כיון שמשתמש בשל כסף אבל מבחוץ לא אע\"ג דמעמיד ויש מחמירים להטבילו בלא ברכה ודוקא בלוקח כלי מן הנכרי אבל שואל או שוכר ממנו א\"צ אבל ישראל שלקח מן הנכרי והשאילו לחברו אסור להשתמש בו בלא טבילה כיון שכבר נתחייב ביד הראשון ואם משכן לו הנכרי כלי אם נראה בדעת הנכרי שרוצה לשקעו בידו צריך להטבילו ואם אינו יודע אם בדעתו לשוקעו מיבעיא אם צריך טבילה ולא איפשיטא וי\"א לקולא שא\"צ טבילה וטוב להטבילו בלא ברכ' או יקנה כלי אחר ויטבילנו עמו ישראל שנתן כסף לאומן נכרי לתקן לו כלי א\"צ טבילה אפי' למ\"ד אומן קונה בשבח כלי כיון שלא נקרא שם הנכרי עליו וריצב\"א כתב דאפילו אם נותן לו כלי שבור לתקנו אם לא היה מחזיק רביעית קודם לכן ותקנו שמחזיק רביעית צריך טבילה דקי\"ל הכל הולך אחר המעמיד ישראל שמכר כלי לנכרי וחזר ולקחו ממנו צריך להטבילו אבל אם משכנו בידו וחזר ופדאו ממנו א\"צ להטבילו אע\"פ שצריך להטביל הכלי קודם שישתמש בו אם נשתמש בו קודם לא נאסר מה שנשתמש בו ויטבילנו עוד: " + ], + [ + "דיני כלים האסורים
הלוקח כלים ישנים מן הנכרי כדרך שנשתמש בהן הנכרי כך הוא הכשרן לפיכך הלוקח כלי תשמיש ישנים שמשתמשין בצונן כגון כוסות וצלוחיות וכיוצא בהן משפשפן כדי להסיר ולמרק האיסור שעל גביהן ואח\"כ שוטפן במים ומטבילן והן מותרין לקח מהן כלים שנשתמש בהם בחמין כגון קדרות ויורות שמשתמשין בהן בחמין מגעילן ומטבילן והן מותרין ואין חילוק בין אם הם של מתכות או של עץ או אבן ובתשובה לרב האי גאון דכלי אבנים דינן בכלי חרס ולא שרו בהגעלה אבל רב אלפס נתן להם דין כלי שטף וכן עיקר וכתב הרשב\"א דווקא מגעילן ואח\"כ מטבילן אבל אם הטבילן תחילה הוי כטובל ושרץ בידו אבל ר\"י כתב שיכול להטבילן תחילה ואם לא ירצה להשתמש בו אלא צונן יכול להטבילו ולהשתמש בצונן וכשירצה להשתמש בו בחמין יגעילו ויספיק לו טבילה שהטבילו כבר כיצד היא ההגעלה ישפשף הכלי היטב כדי להעביר חלודה שבו ואח\"כ מגעילו אם הוא כלי ראשון כגון יורות וקדרות מגעילן בכלי ראשון ונקרא כלי ראשון בעודו רותח אפילו אינו על גבי האש וי\"א אם נשתמש בכלי בעודו ע\"ג האש צריך שתהיה ג\"כ ההגעלה דווקא בכלי שהאש מהלך תחתיו והכי מסתבר ואם הכלי גדול שאינו יכול להכניס כולו כאחד יכניס חציו ואח\"כ חציו השני ודיו ואם הוא ארוך שגם זה אינו מספיק לו מלבנו באמצע. ויורה גדולה שאינו יכול להכניסה באחרת יעשה לה שפה מטיט או בצק כדי שיוכל למלאותה היטב כדי שיבא המים על כל שפתה או יכניס בה אוד בוער ומתוך כך ירתיחו המים ויעלו על כל שפתה: כלי שיש בו טלאי אינו ניתר בהגעלה לפי שמה שבלוע תחת הטלאי אינו נפלט בהגעלה וצריך להסיר הטלאי קודם שיגעילנו ואם בא לערות עליו מכלי ראשון להכשירו כתב ר\"ת דחשיב ככלי ראשון ורשב\"ם כתב דעירוי לא חשיב ככלי ראשון וא\"א ז\"ל כתב דהכא ודאי לא מהני עירוי דאפילו אם נחשבנו ככלי ראשון היינו דווקא להפליט ממנו מעט כדי קליפה ומיהו אין לו כח להפליט ממנו כל איסורו הבלוע בו ומיהו כלי שלא נשתמש בו אלא ע\"י עירוי די לו ג\"כ בהכשר ע\"י עירוי וכלי שלא נשתמש בו אלא בכלי שני מגעילו בכלי שני ודיו וכלים שמשתמשים בהם דברים חריפים כמו מדוך שדכים בו שומים ופלפלים עם דברים האסורים אפילו לא נשתמשו בו כה\"ג אלא בצונן צריכים הגעלה ומיהו ע\"י הגעלה שרו: כתב רב אלפס צריך שישהא הכלי במים עד שיפלוט כל האיסור שבו ולא נהגו כן כי מי יודע לשער מתי יפלוט הכל שאם באנו לומר כדרך שנשתמש בו לא הוה מהני בהו הגעלה שהרי נשתמש בו איסור זה כמה ימים והיאך יפלוט בפעם אחת אלא ודאי קים להו דבהגעלה אחת פולט הכל ואין חילוק בין אם ישהנו בתוכו או יוציאנו מיד וכן נוהגין. ולאחר הגעלה ישטפנו בצונן כדרך ששוטפין הכוס וכתב רש\"י שצריך שישטפנו מיד במים קרים בעוד החמין עליו כדי שלא יחזור ויבלע ור\"י כתב שאפילו לא שטפו מיד לא נאסר כי אינו חוזר ובולע ומ\"מ נוהגין לשוטפו מיד וכן ראוי לעשות: ואין מגעילין הכלי עד שלא יהא בן יומו או שיהיו במים שמגעילין בו ס' כנג��ו אבל אם הוא בן יומו ואין במים ס' כנגדו לא עלתה לו הגעלה ולא עוד אלא אפילו הכלי שמגעילו בתוכו ג\"כ נאסר אם היא של היתר וכן אם מגעיל כלי של בשר לאכול בו חלב או איפכא צריך שלא יהא בן יומו ואם מגעיל בכלי של איסור צריך שלא יהא בן יומו כי המים נאסרים אם אין בהם שיעור ס' כנגד הכלי ואי אפשר שיהא בהן ס' כנגדו דבכולו משערינן ואין שום כלי מחזיק שיעור ס' כנגדו ואיזהו שאינו בן יומו פירש ר\"ת כל שעבר עליו לילה אחת בלא תבשיל אפי' בשלו בו אתמול בערב מיד בבקר אינו בן יומו ור\"י פירש שצריך שישהא מעת לעת וכן עיקר ואם בתוך מעת לעת חממו בו אפי' מים לבדם צריך לשהות מעת לעת לבישול המים אבל בבשר בחלב אינו כן אם בשל בה מים לבדם אחר בישול הבשר ובא להכשירה לחלב א\"צ לשהות מעת לעת אחר בישול המים אלא אחר בישול הבשר כלי חרס שנשתמש בהן איסור בחמין אפי' שלא אצל האש אלא שעירה לתוכו רותח אין לו הכשר ואפי' מלאו נחלים מבפנים ולבנו היטב אם הוא דבר שאין דרכו להסיקו בפנים בקדרה לא מהני ליה ואם הוא דבר שדרכו להסיקו בפנים והסיקו בפנים שפיר דמי אבל אם לבנו מבחוץ לא מהני ליה ואם החזירו לכבשן עד שנתלבן אפילו קדרה שפיר דמי ומיהו כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא שהחזירה לכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים דכיון שמכניסה להיסק גדול כזה ודאי לא חיים עליה דילמא פקעא אבל לתנורים שלנו לא דאיכא למיחש שמא חיים עליה ויוציאנה קודם שתתלבן היטב: כתב בעל העיטור אי לא מסתפינא מרבוותא אמינא דאפילו כלי חרס בקדרה דלאו בת יומא כיון דאיסורה דרבנן מגעילה ג' פעמים ודיו והביא ראיה מן הירושלמי וכ\"כ הרשב\"א וסיום דבריו דאפשר שלא התירו אלא באיסור של דבריהם שאין לו עיקר מן התורה כתרומה וחלה בחוצה לארץ וכן בישולי נכרים אבל שאר איסורים של דבריהם החמירו בהם כשל תורה וראוי לחוש שלא להקל בהם ע\"כ כלים שמשתמשין בהם ע\"י האור כגון שפודין ואסכלאות צריך ללבנן היטב עד שיהו ניצוצות ניתזין הימנו וכתב הרשב\"א שצריך לשופם תחלה ונראה שא\"צ כי האש יעביר הכל ולא דמי להגעלה שצריך לשופן תחלה שאין כח המים ככח האש הגעיל כלי הצריך לבון אסור להשתמש בו בחמין אפילו שלא ע\"י האש שכל שתשמישו ע\"י האש אינו פולט הכל ע\"י הגעלה וכל זמן שישתמשו בו ע\"י חמין פולט מעט מעט ויכול ללבן חצי הכלי ואח\"כ חצי השני כתב הרשב\"א כל כלי מתכות שחם מקצתו חם כולו לפיכך אפילו אם לא נשתמש בו איסור אלא במקצתו נאסר כולו ודוקא לאיסור אבל לענין הכשירו לא עלה הכשרו עד שיכשיר כולו בין לענין הגעלה בין לענין ליבון עד כאן ונ\"ל דווקא כשנשתמש בכולו אבל אם יודע שלא נשתמש אלא במקצתו נכשר נמי מקצתו דכבולעו כך פולטו: מחבת שמטגנין בו כתב אבי העזרי בשם אביו רבי יואל שצריכה ליבון והוא כתב שדיו בהגעלה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל סכינים ישנין הנקחין מן הנכרים בין גדולים בין קטנים אם בא להשתמש בהן בצונן נועצה י' פעמים בקרקע קשה ודיו או שפה במשחות של נפחים היטב על פני כולה ופי' הרמ\"ה שבכל פעם נועץ בקרקע קשה ולא ינעצנו במקום שנעץ בפעם ראשונה שצריך שיהיה קרקע קשה בכל נעיצה ונעיצה ובמקום שנעץ פעם אחת כבר נעשה רך ורש\"י כתב שצריכה שיפה ונעיצה ולא נהירא וכתב הרשב\"א דאפילו לחתוך בה דבר חריף כמו צנון סגי בהכי ואם בא להשתמש בו רותח מגעילה בד\"א שהוא חלק שאין בו גומות אבל אם יש בו גומות אסור להשתמש בו בין בצונן בין בחמין עד שילבנו היטב וי\"א שאפילו אין בו גומות והוא קטן צריך ליבון שפעמים מהפך בו הנכרי בשר אצל האש או מתקן בו נר של חלב בעוד שהוא דולק וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ומיהו אפי' לא ליבן אלא חודו כדרך שנשתמש בו הנכרי ע\"י האש שפיר דמי: " + ], + [ + "כל נותן טעם לפגם מותר וכל קדרה שאינה בת יומא חשיבה טעם לפגם ומיהו חכמים אסרו לבשל בה לכתחילה גזרה אטו ב\"י ואין חילוק בין אם היתה בלועה מאיסור נבלה ובין אם היא בלועה מחלב ובא לבשל בה בשר או איפכא שאע\"פ שנפגמה הקדרה קודם שבא לידי בשר בחלב אסור לבשל בה לכתחלה והא דחשיב פגום בשהיית יום אחד דוקא שהקדרה הדיחה יפה וסר ממנה כל שמנונית איסור הדבוק בה אבל לא הדיחה יפה שהאיסור הוא בעין אינו נפגם בשהיית יום אחד וכתב הרשב\"א איסור מועט שנבלע בכלי אם דרכו של אותו כלי שלא להשתמש בה בהיתר מועט בכדי שיתן זה טעם בהיתר שישתמשו בו כמו קדרה גדולה וחבית גדולה וכיוצא בהן הרי זה מותר להשתמש בו לכתחילה אע\"פ שהוא ב\"י לפי שא\"א לבא לידי נתינת טעם אבל אם הוא כלי שמשתמשים בו בדבר מועט כמו קערה וכיוצא בו אסור להשתמש בו שאין מבטלין איסור לכתחילה אפילו איסור מועט ואפי' איסור הבלוע ע\"כ ואינו נראה להתיר מק\"ו דאפי' קדרה שאינה בת יומא שהיא מותרת אסורה משום גזרה אטו בת יומא כ\"ש באותו כלי עצמו אע\"פ שאין דרך להשתמש בו בהיתר מועט יש לנו לגזור אטו שמא ישתמש בהיתר מועט: סתם כלי נכרים הם בחזקת שאינן בני יומן ולפיכך אם עבר ונשתמש בו קודם הכשר התבשיל מותר וכתב הרשב\"א אעפ\"כ אסור לומר לנכרי בשל לי ירקות בקדרתך וכן לא יאמר לו עשה לי מרקחת או פת שכל האומר בשל לי הרי הוא כאילו בשל בידיו ואיפשר שעל ידי הפלטה או ע\"י הרקחים מותר שכל האומנין מייחדים כלים נקיים למלאכתן כדי שלא יפגמו אומנתן ובעל נפש יחוש שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות ע\"כ וטעם דמחזיקין כלי הנכרים שאינן בני יומן פי' א\"א הרא\"ש ז\"ל משום דהוה ספק ספקא ספק אם נשתמשו בו היום ואפילו אם נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו בדבר הפוגם בעין וכיון דספק ספקא הוא תלינן להקל ולפי זה ה\"ה נמי כלים שלנו שהוא ספק ספקא תלינן להקל כתב הרשב\"א כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב ואף על פי שאיפשר להגעילו ולהחזירו להכשירו על ידי כך אין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין לאסור כולם עד שיגעיל' אלא הרי הוא כאיסור יבש שנתערב ביבש ובטל ברוב שכל שאין מתירין שלו באין מאיליהן וצריך לפזר מעותיו ולהוציא הוצאות במתירין אינו בכלל שיש לו מתירין." + ], + [ + "הלכות יין נסך
יין שנתנסך לכו\"ם אסור בהנאה וחכמים גזרו על סתם יינן משום בנותיהן ואסרוהו אף בהנאה אף על פי שלא עשו כן בשאר הדברים שגזרו עליהם והטעם כיון שיין נסך גמור אסור בהנאה עשו סתם יינם כאילו ודאי נתנסך והחמירו לאסור בהנאה אפילו מנע נכרי ביין שלנו אבל רשב\"ם כתב בשם רש\"י שכתב על שם הגאונים דבזמן הזה אין איסור הנאה במגע של נכרי ביין שלנו דנכרים בזמן הזה אין רגילין לנסך לכו\"ם והוו לענין ניסוך כאילו אינן יודעין בטיב כו\"ם ומשמשיה והוי כתינוק שעושה יין נסך לאסור בשתייה ולא בהנאה ועל זה סומכין בהרבה מקומות ליקח יין מן הנכרים בחובותיהן וגם אם נגע נכרי ביין שלנו מוכרין אותו לנכרים וא\"א ז\"ל האריך בו וסיום דבריו וטעמים הללו מספיקין למגע נכרי ביין שלנו אבל סתם יין שאסרו בהנאה משום בנותיהן אין טעם להתירו ומיהו יש לומר שמתחלה לא אסרו סתם יינן אלא בשתייה מידי דהוה אפת שמן ושלקות אלא משום שהיו רגילין לנסך אסרוהו בהנאה כיין שנתנסך לכו\"ם והאידנא שאין מנסכין דין הוא שנעשה סתם יינן כפת ושלקות ומכל מקום ראיה ברורה אין לנו להתירו בהנאה הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין ע\"כ: וכיון שמשום צד ניסוך אסרוהו לא אסרוהו אלא ביין הראוי לנסך לפיכך יין מבושל שלנו שנגע בו נכרי אין בו משום יין נסך ומאימתי נקרא מבושל משהרתיח ע\"ג האש אלונתית שלנו שנגע בו נכרי וכן ביינומלין אין בו משום יין נסך ואיזו אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון יינומלין יין דבש ופלפלין ומפורש בגמרא שליש דבש שליש יין שליש פלפלין ויש מפרשין דוקא בכה\"ג אבל בפחות מכאן יש בו משום יין נסך והרשב\"א כתב דל\"ר דה\"ה נמי בפחות מכאן רק שישתנה טעמו מחמת הדבש והפלפלין אבל לא נשתנה טעמו לא ואלונתית שלהן אסורה וה\"מ באותה שמוכרין בחנות אבל אם רואה שמוציא אותה מן האוצר מותר שאין מערבין בה יין עד שמוכרין אותה בחנות שלא תתקלקל: תבשיל שיש בה יין ונגע בו הנכרי אפילו קודם שהרתיח אין בו משום יין נסך: כתב הרמב\"ם אם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי לנסך הרי הוא כיין מבושל וכשכר ומותר לשתותו עם הנכרי וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ואין לסמוך על זה שעיקר הגזירה משום בנותיהן אלא שהחמירו לאוסרו בהנאה כיון שנתנסך לכי\"ם וכ\"כ הרמב\"ן חומץ לאו בר ניסוך הוא לפיכך מן הראוי שלא יהא בו משום מגע נכרי ורבינו משלם רצה להתירו ונקרא חומץ משעבר עליו ג' ימים משעה שהחמיץ והרשב\"א כתב שזה סימנו שאם מבעבע כששופכין אותו על הארץ אז ודאי חומץ גמור הוא ור\"ת אוסרו לפי שאין אנו בקיאין בחומץ שיש יין שנראה כחומץ והוא יין גמור כמו יין שלא נתבשל בענביו כל צרכו וכן נוהגין לאוסרו וחומץ של נכרי שהיה תחלתו יין אסור שאע\"פ שהחמיץ לא פקע איסוריה מיניה והבוסר ג\"כ מן הראוי שלא יהא בו משום יין נסך דלאו בר ניסוך הוא אלא שר\"ת החמיר ג\"כ לפי שאין אנו בקיאין מתי נקרא בוסר יין מזוג אפילו נתן בו מים הרבה כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום יין נסך התמד שנותנין מים על גבי חרצנים כתב הר\"ר אברהם אב ב\"ד שאין בו משום יין נסך אא\"כ נתן ג' מדות של מים ומצא ד' והראב\"ד כתב שאין להתיר מגע נכרי בשום תמד וה\"ר יונה כתב שמרים שלנו שתמדן ולא מצא אלא כדי מדתו פעם ראשון אסור ופעם שני מותר אבל שמרים של נכרי לעולם אסורין אפילו לא מצא אלא כדי מדתו אפילו תמדן כמה פעמים ומים שנותנין על החרצנים שנדרכו ברגל ולא נתעצרו בגלגל וקורה פעם ראשון ושני אסור אפילו לא מצא כדי מדתו שהזנים בולעים מהמים ויוצא היין שבהם הלכך לעולם יש בו משום מגע נכרי עד שיהא גרוע שאין דרך בני אדם לשתותו ואם נעצרו בגלגל אז אין בהן משום יין נסך אא\"כ נתן ג' מדות של מים ומצא ד' וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: חרסים שבלעו יין הרבה עד כששורין אותן במים פולטין יינן אם בלעו יי\"נ הרי היא כמותו ואסורין בהנאה החרצנים והזנין של נכרים תוך י\"ב חדש אסורין בהנאה ולאחר י\"ב חדש מותרין אפי' באכילה וכן שמרי יין ומיהו כתב ר\"ת שלא התירו שמרים זנין וחרצנים אחר י\"ב חדש אלא כשתמדן תחלה במים אבל אם לא תמדן אסורין לעולם אפילו יבשם בתנור ורבינו אפרים היה מתיר היכא שיבשן בתנור מיד ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל והמחמיץ בהן תוך זמן איסורו כל העיסה אסורה בהנאה כתב הרשב\"א תמצית היין הנקרש על דופני החבית והקנקנים נהגו בהן היתר שכיון שנתייבש כל כך כבר כלה כל לחל��חית יין שבו וכעפר בעלמא היא ומעשים בכל יום שמשתמשין בכלי נכרים לאחר מילוי ואין מקלפין התמצית הנקרש עליו. מאימתי נקרא יין ליאסר במגע נכרי משהתחיל לימשך ואם משם ואילך נגע בו נכרי נאסר ואפילו לא נגע בו אלא דרכו ונמשך וירד מכחו לבור מה שכבור אסור כדבעינן מימר שאסרו בכחו במאי דנפק לברא ופירוש התחיל לימשך כמו שפירש רש\"י שנמשך על הגת בעצמו כי הגת הוא מדרון ואם פינה החרצנים והזנין והבדילן מהיין לבדו נמשך מצד העליון לצד התחתון ונשאר היין לבדו עומד נקרא המשכה ונאסר כל מה שבנת אפילו לא נגע אלא בחרצנים ובזנין אם יש בהן טופח על מנת להטפיח והרמב\"ן כתב אפילו אם יש בו טופח על מנת להטפיח אינו אוסר אלא מקום מגעו אבל כל זמן שלא הבדיל היין מן הזנין והחרצנים לא הוי המשכה הילכך אם הגת סתומה ומלאה בענין שאפשר ליין לבדו לימשך בה אין בו תורת יין ליאסר במגע נכרי ולכאורה מותר לדרוך בה עם הנכרי אלא שר\"ת החמיר לאסור בה כיון דבהמשכה כל דהו נעשה יין נסך א\"א ליזהר ממגעו של נכרי אחר המשכה וכשדורכים בגיגית לא שייך בה המשכה אבל אם פינה לו החרצנים לצד אחד כדי שימשך היין לצד אחר הויא המשכה וכן אם מילא ממנו כוס יין וכיון לשלותו מן הזנין והחרצנים הוי המשכה וכ\"ש אם הוציא מהיין דרך ברזא דהוי המשכא אבל אם לקח החרצנים עם היין לא הוי המשכה ואפילו אם לקחן נכרי ביחד מותר להחזיר המותר וגיגית מלאה ענבים דרוכים עומדת בבית הנכרי אסור לקנות ממנה שמא המשיך ממנה וחזר ומלאה אפילו בהעלמת העין שהעלים הישראל עיניו ממנה אסור ליקח ממנה אם לא שחתם הגיגית: גת שהיא סתומה ומלאה דלא שייך בה המשכה וירד ממנה יין והחרצנים ביחד לתוך הגרגותני שהוא סל שלפני הגת שהיין מסנן בו וממנו ירד לבור אין על מה שבגת תורת יין אלא על מה שבסל לבד ואם נגע עכו\"ם בסל נאסר ואם החזירו לגת נאסר מה שבגת משום תערובת יין שבסל שנתערבו בו ואלו הן דברי רב הונא וכך מביאם א\"א הרא\"ש ז\"ל אבל בספר התרומות כתב כיון דקיימא לן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו אין הלכה כרב הונא בזה דחרצנים וזנים שאינם ממין היין מבטלין אותו: " + ], + [ + "לא מגע של כל הנכרים אסרו בהנאה אלא דווקא בגדול שיודע בטיב כו\"ם ומשמשיה דהיינו כל שזוכר ומזכיר בפיו כו\"ם ומשמשיה אבל קטן שלא הגיע לכל זה אינו אוסר אלא בשתייה ולא בהנאה: גר תושב שקבל עליו ז' מצות כתב הרשב\"א שמנעו אסור בשתייה ומתוך כך פסק שגר שמל ולא טבל אוסר ג\"כ בשתייה וא\"א הרא\"ש ז\"ל מתיר בשניהם אפילו בשתיה: פסק ר\"ח הקונה עבדים מן הנכרים אע\"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שנים עשר חדש ודוקא שאינו מתגייר מדעתו אבל גר שמתגייר מדעתו מיד לאחר שימול ויטבול כראוי אינו עושה יין נסך ור\"ת פסק דאפילו עבד מיד לאחר שימול ויטבול כראוי אינו עושה יין נסך וכ\"פ א\"א הרא\"ש ז\"ל: שפחות נכריות שילדו בבית ישראל בעוד הבנים קטנים מגען מותר אפילו בשתייה אחר שגדלו הרי הן כשאר נכרים דעלמא וכתב הרשב\"א דבעודן קטנים דשרי היינו אפילו בלא מלו וטבלו והרמ\"ה כתב דדווקא כשמלו ולא טבלו והכי מיסתבר: כתב הרשב\"א כבר ביארנו שגר תושב שקבל עליו שבע מצות יינו מותר בהנאה לפיכך יש מהגאוני' שהתירו יינן של ישמעאלים בהנאה שהדבר ידוע שאינן עובדים כו\"ם וכ\"כ הרמב\"ם וכתב עוד שמנען בלא כוונה מותר אף בשתיה: לא כל מגעת הנכרים שוה לאסור יש לשאסור בהנאה ויש שמותר בהנאה ואסור בשתייה ויש שמותר אפילו בשתייה כיצד מגעו בכוונה שכיון ליגע ביין ואינו עוסק בדבר אחר לא נא נגע בידו או בד\"א שבידו אסור בהנאה אפילו בשכשוך בעלמא ששכשך בו ולא יצק ממנו כלום ואפי' בפיו כגון ששתה ממנו או שמצץ במינקת שבחבית והעלהו לפיו כל היין אסור בהנאה מ\"מ כלי שיש לו חוטמים כמו שיש לכלי שנוטלים ממנו לידים ויש בו יין יכול ישראל למצוץ מחוטם זה ונכרי מחוטם זה כאחד ובלבד שיפסוק הישראל קודם שיפסוק הנכרי לפיכך נכרי שנכנס לחנות ישראל ושאל יש כאן יין ואמרו לו אין כאן יין וראה יין בכלי ושכשך בו בידו נאסר בהנאה ואם נתערב באחר דמי היין המשוכשך אסור בהנאה והשאר מותר בהנאה וכן חבית שנטלה ממנו הברזא והכניס בה נכרי אצבעו עד שנגע בייןן כולו אסור בהנאה וכן אם הוציא הברזא התחובה בנקב והיתה נוגעת עד היין עד שא\"א שלא שכשך אבל אם אינה עוברת כל עובי השולים בענין שא\"א לו לשכשך כשמוציאה הוי כמו כחו ומה שישאר בחבית מותר אפילו בשתייה ומה שיצא אסור בשתיה: כתב הרמב\"ם אחז בכלי פתוח של יין ושכשכו אע\"פ שלא הגביהו ולא נגע ביין נאסר ולא נראו דבריו לא\"א ז\"ל ומגע שלא בכוונה בין שלא היה לו כוונת מגע כלל כמו קטן או שיש לו כוונת מגע וידוע שלא כיון ליגע כגון שהוא טרוד בדבר אחר אסור בשתיה ומותר בהנאה אפי' הוא אנוס בנגיעתו ביין כגון שנפל לבור אסור בשתיה בד\"א שהוא באונסו כל זמן שנגע ביין כגון שמת בבור אבל אם לאחר שעבר האונס עדיין נוגע בו כגון שעלה חי וכיוצא בו אסור אפילו בהנאה לפיכך קטן שאינו יודע בטיב כו\"ם ומשמשיה או גדול שנפל לבור ועלה מת מותר בהנאה וכן אם מדד היין לידע כמה הוא בין מדדו בידו בין מדדו בקנה או שהיה פסולת או גרעינין ע\"פ החבית והעבירו בין בידו בין בדבר אחר מותר בהנאה שבכל אלו יש הוכחה שלא כיון לנסך אלא למלאכתו וכן חבית שנסדקה לאורכה והיין יוצא וכרכה נכרי וחבקה ומנע שלא יצא מותר בהנאה וכתב הראב\"ד דוקא בשלא היה שם ישראל שיכול להציל אז ודאי לא כיון אלא להציל אבל אם יש שם ישראל שיכול להציל וקדם הנכרי והציל ודאי כיון לנסך וא\"א ז\"ל לא חילק וכן אם דרך היין ברגליו מותר בהנאה כיון שטרוד בדריכה בד\"א כששמר ישראל ידיו שלא נגע ביין אבל אם לא שמר ישראל ידיו אסור בהנאה שודאי נגע בידיו שחיבת ניסוך עליו והרשב\"א כ' שאפי' נגע ברגלים ביין בכוונת מגע מותר בהנאה כיון שאין דרך ניסוך בכך וא\"א הרא\"ש ז\"ל אסרו בהנאה וכן אם הכניס ידיו לחבית של יין ואינו יודע שהיא יין מותר בהנאה ופר\"ת דדוקא שלא נודע לו שהוא יין עד שהוציא ידיו והראב\"ד כתב אפילו נודע לו שהוא יין אם מיד כשנודע לו הוציאם מותר בהנאה וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: ואם נפל לו שום דבר ביין והכניס ידו והוציאו לא נאסר בהנאה בהכנסת ידו אפילו אם ידוע שהוא יין שאינו מכוין אלא ליטול את שלו אבל בהוצאת ידו יאסר בהנאה כיצד יעשה יאחז בידו שלא יוכל לנענע ביין ויפתח נקב בחבית למטה ויוציא היין דרך שם כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שאין לנו לדמות מילתא למילתא אלא מה שמפורש בתלמוד שנקרא טרדא דווקא בזה מותר ואין לדמות לו בדברים אחרים היה יין יוצא דרך הנקב ונתן ידו על הנקב ומנעו מלצאת מה שמן הנקב ולמעלה אסור אפילו בהנאה ומה שממנו ולמטה לר\"ח מותר אפילו בשתייה ורש\"י אוסר כולו לשתייה ור\"ת אוסר כולו בהנאה ולרב אלפס שלמעלה אסור בהנאה ושלמטה אסור בשתייה וכן עיקר ואם לא נגע אלא בקילוח היוצא בזה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה יין שיוצא דרך הנקב אם הניח ה��כרי ידו על פי הנקב ועכב היין מלצאת כל היין שבנאד אסור אבל אם לא נגע אלא בקילוח היוצא היין מותר אפילו אם נגע במתכוין ויראה מדבריו שמתירו אפילו בשתייה והראב\"ד אוסר ואם היין יוצא והוא בענין שיצא כולו אלמלא הניח הנכרי ידו עליו כגון שעושין מניקה כפופה ונותנין ראשה האחד בתוך היין בחבית ומוצצין ויוצא כל היין שבחבית אם נתן הנכרי ידו שם ומנעו מלצאת הכל אסור בהנאה: מגע נכרי שלא בכוונה ע\"י ד\"א כגון שיש לו קנה בידו ונגע בו ביין שלא בכוונה או בכוונת מגע אלא שאינו יודע שהוא יין רש\"י אוסר בשתייה ור\"ת וה\"ג ורב אלפס מתירין אפילו בשתייה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל נכרי שנגע בנוד שיש בו יין אפילו הוא חסר והגיע דופנותיו זו עם זו מותר אפילו בשתייה וכן חבית שנסדקה לרחבה והיין מטפטף לצאת ובא נכרי ונתן ידו עליה והכביד עליה עד שהדקה ומונע יציאת היין מותר וכן התיר ר\"ח ברזא שהיתה רפוי בחבית או מגופה שהיה רפויה ובא נכרי ומהדק' וכן התיר בחבית שאין שוליה מהודקים והיין יוצא שיקח ישראל נעורת בידו ויתפשנה כנגד הנקב שימנע קצת מהיין לצאת ויבא נכרי אומן ויהדקנה בסכין בנקב עד שיסתום היטב ומיהו אם היין שותת הרבה אז צריך ליזהר כי אז נוגע הנכרי ביין ואם אינו נוגע בידו אלא בסכין מותר שאינו מכוין רק לסתום הכלי ולא ליגע ביין והוי כמו נוגע ע\"י ד\"א שלא בכוונה ויש מחלקין בין אם בא ליתן הנעורת סביב השולים במקום שמחוברין לדפנות ובין אם בא ליתנו באמצע לפי שבאמצע הוא תוחב הנעורת כנגד חלל החבית ונגע ביין ואסר אבל סביב השולים אינו תוחב כנגד חלל החבית וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק:" + ], + [ + "כח של נכרי כגון שמערה מכלי אל כלי אם הוא בכוונה שיודע שהוא יין היוצא מהכלי אסור וכתב הרשב\"א שאסור אפילו בהנאה וא\"א הרא\"ש ז\"ל אינו אוסרו אלא בשתייה ומה שנשאר ממנו בכלי מותר אפי' בשתייה ואינו אסור משום נצוק שלא החמירו בכח הנכרי לאסור המחובר לו ע\"י נצוק ואם הוא שלא בכוונה שלא ידע שהוא יין הכל מותר אפי' בשתייה וכח כחו ככחו דמי ורש\"י היה מסתפק בגת שלנו שיש בו שלשה כחות כמו הדפין והקורה והגלגל אם חשיבי כחחו והרשב\"א כתב אפי' עשר כחות דיינינן להו ככחו לאוסרו בהנאה לסברתו שאוסר כחו בהנאה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה על הקורה שגלגלה נכרי לבדו ראיתי רבותי מתירין לפי שיש כמה כחות וכן אני מתירו אפי' בשתיה: כח הנכרי וישראל מעורב ביחד כגון ששניהם עזרו ביחד מותר אבל אסור לכתחלה שמא יסמוך על הנכרי לבדו כתב הרשב\"א יש מי שהורה לאסור אף בדיעבד ונ\"ל שמותר בדיעבד והרמב\"ם ג\"כ התירו וכתב עוד הרשב\"א כח נכרי וכח ישראל מעורב בו מותר בד\"א כשגלגלו ישראל ונכרי את הגלגל ולא היה הנכרי יכול לגלגלו אא\"כ ישראל מסייעו אבל היה יכול לגלגלו לבדו אף על פי שישראל מסייעו יש מי שהורה בזה להחמיר דמסייע אין בו ממש ויראה לי שמותר שף נכרי מסייע לישראל ולמה נעשה הנכרי עיקר וישראל מסייע דכל שבדבריהם הולכין להקל: זרק אבן או חפץ לתוך היין מותר אפילו בשתייה אבל אם החפץ מתגלגל והוא דוחקו עד שנופל לתוך היין אסור אפי' בהנאה ואם עשה כן בחמתו מותר אפילו בשתיה אע\"פ שמגלגלו ודוחה לפיכך נכרי שהביא ענבים בסלים וזרקן לגת שיש בו יין דרוך מותר דהוי כזורק אבן לגת ומ\"מ לכתחלה אסור לעשותו שמא יגע ביין כתב הרשב\"א יש מי שהורה שאסור ליתן ענבים בדרדורים לגת ע\"י נכרי מפני שהענבים נסחטין והיין מתאסף לשולי הדרדורין ��נמצא הנכרי שופך יין צלול לגת ואם ישראל מסייעו בנתינתו לגת מותר לכתחלה שהרי יש כאן כח ישראל מעורב בו עבר והביא הנכרי לבדו ושפכו לגת אע\"פ שהיין מזלף על הענבים מותר מפני שעדיין לא נדרכו הענבים ולא נמשך יינו ואין מכוין לשפיכת היין אלא לשפיכת הענבים ע\"כ נכרי הזורק מים לתוך היין מותר אפילו בשתיה ואפילו מאן דאית לי' נצוק חיבור הייני דוקא יין ליין אבל מים ליין לא בד\"א שאינו מכוין למוזגו כגון זרק מים לחבית גדול או לכוס ולא ידע שהוא יין שהוא ידוע שאינו מכוין למזיגה אבל אם מכוין למזיגה אסור בשתיה ואם אין ידוע אם כיון למזיגה אם לאו כתה א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשוב' דספיקא דרבנן לקולא נכרי שמערה מכלי שבידו לכלי שביד ישראל היוצא אסור בשתייה וישראל שמערה מכלי שבידו לכלי שביד נכרי מותר אפי' בשתייה ואם הנכרי מקרב הכלי לצד הקילוח לרש\"י אסור בשתייה ולהריב\"ם אפי' בהנאה וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל נכרי הנושא יינו של ישראל בנוד והישראל הולך עמו מותר אפי' אם הוא חסר והוא משכשך דרך הילוכו שאין דרך ניסוך בכך ואפילו אם הוא פתוח היה נושא בכובא אם היא חסרה שרי ואם היא מלאה אסורה שבקל יכול ליגע בו ולא יראהו הילכך חיישינן שמא נגע בו וכתב הרשב\"א שאינה אסור אלא בשתייה ומותר בהנאה דלא חיישינן שמא יגע הנכרי בכונה שהרי הוא עוסק במלאכתו אלא חיישינן שמא יגע בו שלא בכונה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אסור בסתם ויראה שר\"ל אפי' בהנאה וכתב הרמב\"ן בשם הראב\"ד דווקא כשהישראל הולך אחריו דלא מצי מינטר ליה אבל הולך בצדו ונטר ליה אפי' מליא שרי שאי אפשר לו ליגע בו שלא יראוהו וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק ואם נושא הכובא במוט בשנים אפילו מלאה שרי שהיא רחוקה ממנו ואינו יכול ליגע בה וכ' הרשב\"א נכרי הנושא חבית במוט או אפי' על כתפו והיא נקובה ומוציאה יין שלא מדעת הנכרי מותר אפי' היה היין נשפך מכחו דכל כחו שלא בכוונה מותר אפי' בשתייה היתה מטפטפת מעט אפי' יודע שמטפטפת מותר שאין היין נשפך מכחו של נכרי ולא מרבה בשפיכה בנדנודו שאפי' אם היתה מונחת ע\"ג קרקע היתה מנטפת ומוציאה כך כדרך שמנטפת ומוציאה על כתפו ואין כאן כחו של נכרי כל עיקר ולכך מותר אלא שיש להתיישב בדבר ע\"כ:" + ], + [ + "הנצוק פסק רש\"י דהוי חיבור וכן דעת רב אלפס פירוש המערה מכלי שיש בו יין של היתר לתוך יין של איסור רואין כאילו יין של האיסור מעורב בשל ההיתר הילכך אם עירה וקיטף שקודם שנגע למטה בשל האיסור הפסיק קילוח היורד מהיין של היתר מותר ור\"ת פסק דנצוק לא הוה חיבור ומסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כרש\"י והר\"ם מרוטנבורק היה נוהג על פי גדולי צרפת דבהפסד מרובה היה מתיר נצוק כגון אם הוציא מן החבית לכלי שיש בו יין נסך אבל לא בדבר מועט. ונצוק בר נצוק לכולי עלמא שרי כגון שיצק הישראל מהקנקן לצלוחית של נכרי שנאסר מה שבקנקן משום נצוק ואם חזר ישראל ויצק מן החבית למה שבקנקן מותר ונכרי המערה מן החבית פסק רש\"י שמה שנשאר בחבית מותר רע\"ג דנצוק חיבור היינו דווקא נצוק המחובר ליין שנאסר משום מגע נכרי אבל זה אינו מחובר אלא ליין שנאסר מכחו של נכרי לא החמירו לאסור בו נצוק והראב\"ד כתב שגם נצוק זה נמי אסור וכתב עוד שאם הנכרי מערה לטיט או לאשפה או למקום לכלוך אין דרך ניסוך בכך והכל מותר בין מה שיצא לחוץ בין מה שבפנים אבל ישראל המערה לטיט או לאשפה ובא נכרי ונגע בקילוח הכל אסור ודעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כרש\"י יש אומרים דנצוק אפילו לסתם יין אוסר הכל בהנאה והרשב\"א כתב בשם הגאונים דנצוק לא חשוב חיבור אלא במערה לתוך יין נסך גמור אבל המערה לתוך כלי של נכרי שלא הודח הנשאר בו מותר אפי' בשתיה ונ\"ל כיון דטעמא דנצוק שאנו רואין אותו כאילו הוא מעורב ביחד לפי מה שהוא הדבר שיוצק בו כך הוא הדבר שמערה ממנו אם יוצק לתוך יי\"נ גמור אין לעליון תקנה ואם לסתם יינם יוליך הנאה לים המלח או ימכרנו כולו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו ואם לתוך כלי שלא הודח אסור בשתייה ומותר בהנאה וכתב הרשב\"א חבית של יין שיש בו קיתון של מים ועירה ממנו לתוך צלוחית של נכרי אם יש במים שבחבית לבטל היין שבצלוחית מותר שלא יהא המיר מיין נסך שנתערב בחבית שאנו אומרים רואין היין הכשר כאילו אינו והאיסור מים רבין עליו ומבטלין אותו וכן הדין לגת שהיין יורד ממנה לבור ונגע נכרי בקילוח היורד רואין קילוח היורד כאילו הוא בגת וסלק היין שבגת כאילו אינו וחרצנים וזנים וענבים שבגת מבטלין אותו:" + ], + [ + "האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו כגון שנתנו בידו לשומרו נאמן או אפילו אינו עתה בידו כגון שהחזירו אם אומר לבעליו שנתנסך בפעם הראשון שמצאו נאמן אפי' אם הבעלים מכחישין אותו אבל אחר שאינו בידו או שלא אמר השומר לבעלים בפעם הראשון שרהו ואמר לו אח\"כ אינו נאמן ודוקא שהבעלים מכחישין אותו או אומר אינו יודע. אבל אם שותק שתיקה כהודאה דמיא ומלמדין אותו לכתחלה שיאמר איני מאמינך והא דשתיקה כהודאה דוקא כשאמר לו נתנסך בפניך או שאמר לו ידעת דרגלים לדבר אבל בענין אחר לא הוי שתיקה כהודאה ואפי' היכא דהוי שתיקה כהודאה אם שתק תחלה ואח\"כ הכחישו ואמר שתקתי תחלה לפי שהייתי מחשב לידע אם הוא אמת נאמן:" + ], + [ + "כל מי שדרכו לנסך אין מייחדין יין אפילו שעה אחת ואם יחדו אצלו אסור בהנאה שאנו תולין לומר ודאי נסכו ואם אינו עובד כו\"ם בגר תושב שקבל עליו שבע מצות מותר ליחד אצלו לזמן מועט אפילו בעיר שכולה נכרים ואפי' הודיעו שמפליג ואין מפקידים אצלו לזמן מרובה שאנו חוששין שמא מחליפו בשלו ושלו ודאי אסור כיון שאינו חושש על מגע נכרי וישמעאלים לאו עובדי כו\"ם הן ומותר ליחד אצלן אבל אבל לא להפקיד והעובד יכו\"ם מנסכין ואין מפקידין אצלם ולא מיחדין ולא מיבעיא שאסור ליחד אצלן אלא אפילו בלא יחוד כל היכא דאיכא למיחש שמא נגע בו אסור כגון נכרי שנמצא עומד בצד יינו של ישראל ויש לו מלוה עליו אסור דחיישינן שמע נגע ודווקא שיש לו מלוה על אותו יין כגון שעשאו אפותיקי או משכנה לו הא לאו הכי שרי שהוא ירא ליגע בו ואפי' נמצא בידו קצף שרגיל לעלות על פי היין מותר שאנו תולין לומר מדופני החבית לקחו ולא מפיו וכתב הרשב\"א בד\"א בדברים המצויין לפעמים בדופני החבית אבל בדברים שאינן נמצאין אלא ע\"פ החבית אסור שאע\"פ שנתפש עליו כגנב מ\"מ מה שנמצא בידו לא בא אלא מפי החבית וכן בית שיש לישראל ולנכרי יין בתוכה ונכנס הנכרי וסגר הדלת אחריו בענין שאין יכולין לראותו מבחוץ היין אסור היו נקבבים בדלת אם הישראל יכול להסתכל משם ולראות כל החביות מותרות אפי' הן פתוחות ואם לאו את שיכול לראות דרך שם מותר והשאר אסור וכתב הרשב\"א דאפילו חביות סתומות אסורות ואע\"פ שאין הנכרי יכול למנוע הישראל מליכנס כשיבא יכול לישמט ולומר ישן הייתי ולכך לא פתחתי לך בד\"א שאין ישראל דר בחצר אבל אם דר בו אינו יכול לישמט שלא היה לו לסגור דלתים בפנים אחרי שהוא דר שם ושראיתי לאחד מגדולי המורים שהחמיר בדבר אחרי שיש לנכרי שייכות בבית וצריכין אנו לחוש לדבריו ע\"כ ואם אין בבית אלא יינו של ישראל לבד ונמצא הנכרי בתוכו פירש\"י אם נתפס כגנב על הנגיעה מותר אע\"פ שאינו נתפס כגנב על הכניסה ואם אינו נתפס כגנב על הנגיעה אסור אף על פי שנתפס כגנב על הכניסה ואפי' אם הפתח פתוח דודאי נגע ביין כשנכנס שם וכן הדין בנמצא עומד בשוק בין החביות אם נתפס כגנב על הנגיעה מותר אע\"פ שאינו נתפס כגנב על הכניסה בין החביות ואם אינו נתפס כגנב על הנגיעה אסור ור\"י פי' כל היכא שהדלת פתוח אפי' אינו נתפס כגנב מותר וכל היכא שנתפס כגנב אפי' על הכניסה לבד מיתר אפי' הדלת נעול וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הראב\"ד דכל היכא דאנו אוסרים משום שמא נגע היינו דוקא בשתייה אבל אינו אסור בהנאה אא\"כ הפקידו אצלו ורש\"י פירש שהוא אסור בהנאה כיון שאנו תולין לומר שמא נגע ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "כל מקום שהיין בחזקת משתמר דאיכא למיתלי שלא נגע בו הנכרי מותר אפי' בלא חותם כיצד הניח נכרי בחנותו ויצא או שהיה לו יין בספינה או בקרון והניחו עם הנכרי והלך לו לב\"ה או לבית המרחץ או שהיה הנכרי מעביר לו חביות ממקום למקום והניחו לבדו עם היין ויצא אע\"פ שבכל אלו יש לנכרי שייכות ביין מותר אפי' שהה זמן רב שהוא ירא בכל פעם עתה יבא ויראני ובלבד שלא יסגור הנכרי החנות ולא ירחיק הקרן והספינה בענין שאין יכולין לראותו אפ\"ה אין אנו חוששין שמא סגר החנות או הרחיק הקרון והספינה בד\"א שיש שם דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו וכל כשהלך לבית המרחץ הלך דרך עקלתון בענין שלא ידע הנכרי שהלך לבית המרחץ ועל כן ירא בכל פעם עתה יבא אבל אם ראה שהלך ליכנס לבית המרחץ יודע שלא ימהר לבא ואינו ירא או שאומר לנכרי שהניח בחנות שמור לי יודע שנסתלק משמירתו או שאומר לנכרי המעביר החביות לך ואני אבא אחריך או שהודיעו שהוא מפליג אם החביות פתוחות כיון שנעלמו מעיניו אסורות ואם הם סתומות כתב הרשב\"א אם יש בהפלגתו שיעור כדי שיוכל להסיר מגופת החבית ולהחזירה אם היא של סיד ויש שיעור כדי שיפתחנו כולה ויסתמנה ותנגב אסור אבל אם אומר לו להפליג פחות מזה השיעור אפי' יש בו כדי שיעור שינקוב חור בחבית או במנופה ויסתמנו מותר דלא חיישינן לפתיחת הנקב וגם לא חיישינן לזיוף החותם אבל לפי מה שפסק ר\"ת דמני בחותם אחד וסתימת החבית הוי כותם אפי' הודיע שמפליג מותר כיון שהוא סתום וכן יראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל ומ\"מ עתה נוהגין להצריך שני חותמות ואין להקל כתב הרשב\"א הא דשרי כשיש דרך עקלתון דוקא כשהנכרי לבדו אבל אם אחד או שנים עמו אסור שאיפשר לאחד מהם לשמור דרך עקלתון והאחד ליגע כתב הראב\"ד דלא שרינן בחביות פתוחות לגמרי אלא בספינה או בחנות שאי לו רשות ליגע בחבית עצמו אבל במעביר חבית ממקום למקום לא לפי שאפשר לו לפשוט ידו וליגע בתוכה אם היא מלאה הלכך אם היא מלאה אסורה אפילו לא הניחו כלל ואם היא חסרה אם העלים עיניו אסור חיישינן שמא הורידה מעל כתפו ונגע בה ומשתמיט לומר הורדתי (לנוח) מעט ור\"י פירש אפילו פתוחות לגמרי מותר והרמב\"ן הכריע דודאי בפתוחה לגמרי אין להתיר כיון שהיא על כתפו ובקל יכול ליגע בה חיישינן דילמא נגע ולא ירא כלל דמשתמיט למימר להחזיק בחבית כיונתי שלא תפול אלא מיירי בסתומות בפקק של עץ וכיוצא בזה שדרך להעביר חביות דאע\"פ שיכול לסלקה וליגע בו בלא זיוף כלל ירא וכן היא מסקנת ��\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב הרשב\"א אפילו הודיעו שהוא מפליג אם החבית פקוקה והוא בזמן שיש הרבה עוברי דרכים כגון בין הגתות מותר שהוא ירא מעוברי דרכים וכ\"כ רשב\"ם בשם רש\"י הא דאסרינן בהודיעו שהוא מפליג דוקא במקום שיש לחוש שמא גנב ושתה ונתן מים במקומו או החליף טוב ברע אבל במקום שאין לחוש שמא גנב ממנו כגון שרבים עוברים שם אפילו הן נכרים לא חיישינן. המוסר מפתח חנותו לנכרי היין שבו מותר אפי' הודיעו שהוא מפליג שלא מסר לו אלא שמירת מפתח והוא ירא ליכנס בו מכאן מתיר ר\"ת לישראל שהלך לעיר אחרת לשבות שם המועד והניח יין במרתפו ומסר המפתח ביד שפחתו אף על פי שלא נשאר שום יהודי בעיר והרמב\"ן חלק על זה וכתב שלא התירו אלא כשאינו יודע שהוא מפליג ואז מותר אפי' מצאו שנכנס אבל אם הודיעו שהוא מפליג אפי' אם נתפש עליו כגנב אסור ישראל ונכרי שהיו בספינה ושמע ישראל קול תקיעת שופר שתוקעין לשבת ונכנס לעיר והניח היין שבספינה עם הנכרי היין מותר שהנכרי ירא ליגע שיאמר עתה יזכור יינו ויבא אפילו יש בינו ליין יותר מאלפים אמה שאין אנו בעיני הנכרים בחזקת שומרי שבת כראוי היו יושבין לשתות כל אחד מיינו ושמע הישראל שקורין לילך לבית הכנסת והלך שם להתפלל היין מותר שיאמר הנכרי עתה יזכור יינו וכגון שיש דרך עקלתון שיוכל לבא עליו פתאום בד\"א שכל אחד שותה מיינו אבל אם היו שותין ביחד מיין אחד ויין לפניהם על השלחן ויין אחר חוץ לשלחן והניח נכרי לבדו שעל השלחן אסור ואת שחוץ לשלחן את שתוך פישוט ידיו אסור והחוץ לפישוט ידיו מותר ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שחוץ לפישוט ידיו אפי' בכל חבית אסור אפי' לא הודיעו שמפליג שהרי הרשוהו לשתות מכל אשר יבחר הלכך כל החביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות אם לא שישהא כדי שיסיר המנופה ויחזירנה ותנגוב כתב הרשב\"א לא התירו מחמת טענה זו עתה יזכור יינו אלא בדברים שאיפשר לעשותם כאן כשיחזור כמו תפלה ושביתת שבת אבל במפליג ליכנס לבית המרחץ וכיוצא בזה בדברים שיש להם מקום ידוע וא\"א לעשותו כאן אסור שכבר הודיעוהו שמפליג לדברים שא\"א לעשותם כאן ונראה כיון דטעמא משום שאומר עתה יזכור יינו ויבא אין חילוק בכל דבר שייך לומר כן אף על פי שא\"א לעשותו כאן אינו רוצה להפסיד יינו בשבילו בית שיש לישראל ונכרי יין בתוכו ונכרי דר למטה וישראל בעלייה וארובה מהעליה לבית ויצאו לחוץ וקדם הנכרי וחזר לבית קודם הישראל וסגר הדלת אחריו היין מותר אף על פי שאין לישראל מעבר אלא דרך הבית וא\"א לעבור שלא יראנו אפ\"ה מותר שהוא ירא שמא הקדימני והוא שובה בעלייה ורואה אותי נכרי ששמע שאגת קול אריה ומפחדו נכנס לבית החביות היין מותר אפי' הן פתוחות אע\"פ שאינו נתפס עליו כגנב שהרי להציל עצמו נכנס שהוא ירא שמא גם אחרים נחבאו שם אפי' סגר הדלת אחריו: גנבים שנכנסו למרתף ופתחו חביות של יין אם רוב גנבי העיר נכרים אסור ואם רובן ישראל מותר ובמקום שיש ליהודים שכונה לבדם הולכים אחר רוב בני השכונה אע\"פ שרוב בני העיר נכרים ובקמום שרגילין להצניע ממון בחבית אצל היין מותר אפי' אם רוב גנבי העיר נכרים דשמא לא באו אלא בשביל הממון וכשראו שהוא יין לא נגעו בו חיל שבא לעיר ונכנס לבית ישראל בשעת שלום חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות: נכרי שנמצא עומד אצל הגת אם יש בו טופח על מנת להטפיח צריך הדחה וניגוב דחיישינן שמא נגע דלא מירתת למיגע שהוא סבור שאינו מפסידה כיון שאין בו יין ואי לא ��גי בהדחה: זונה נכרית במסיבת ישראל היין מותר זונה ישראלית במסיבתם של נכרים יינה של הזונה אסור: ישראל הניח יין בביתו בחלון שלא היה סגור ובא נכרי והכניס שם זונה וסגר הדלת אחריו אח\"כ מצא הישראל יינו כמו שהניחו והתירו א\"א הרא\"ש ז\"ל דבעבידתיה טריד ואין לו פנאי לנסך: חצר שחלקוה בראשי יתידות בין ישראל לנכרי אע\"פ שהחביות פתוחות עומדות סמוך לחלקו של נכרי תוך פשוט ידיו מותרות וכן אם היה גגו של ישראל למעלה מגגו של נכרי מניח שם יינו אע\"פ שידו של נכרי מגעת שם חבית של יין שצפה בנהר ונמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אם יש בנהר מכשולי' וסכר אגמי מים שהיו מעמידין אותה אילו בא ממקום אחר מותרת שאין לתלותה אלא בעיר שנמצאת כנגדה ואם אין בנהר סכר אגמי מים אסורה שאנו תולין אותה ברוב הסביבות שהם נכרים שבכל מקום שיש רוב וקרוב הולכין אחר הרוב: נמצא כנגד עיר שרובה נכרים אם רוב הסביבות ישראל ויכולה לבא שם דרך ישראל שלא תטבע מותרת אפילו קרובה הרבה לעיר של נכרים עד שמוכיח קרובתה שהיא של נכרי מניחין הקרוב והולכין אחר הרוב ואם לאו שאינה יכולה לבא מהסביבות היין אסור והחבית מותרת בהנאה למוצאה ואם בא ישראל ונתן בה סימן אף היין מותר למוצאה חבית של יין שנמצאת בכרמו של ישראל ויש כרמים אחרים של ישראל סמוכין וכרמים רבים מהם של נכרים סביבותיהם אע\"פ שרחוקים משל ישראל החבית אסורה ואצ\"ל כשאין שם רם אחר של ישראל אלא זה שאין דרך לגנוב מכרם זה להצניע בתוכו וכן נמי להקל אם נמצא בשל נכרי ויש סביבותיו כרמים של ישראל בד\"א כשיושבת בין ההרים שאינו מעבר לעוברי דרכים אבל אם אינה יושבת בין ההרים אסורין שרוב עוברי דרכים נכרים הם ושמא מהם נפל בד\"א שתולין בעוברי דרכים בבקבוק שדרך עוברי דרכים להוליך כיוצא בו אבל חביות שאין דרך עוברי דרכים להוליך כיוצא בו אין תולין אותו בעוברי דרכים נודות יין שנמצאו מושלכין בדרך אם רוב שופכי יין ישראל מותרין ודוקא בנודות גדולים אבל אם הם קטנים שדרך עוברי דרכים להוליך כיוצא בהן אסורים שאנו תולין ברוב עוברי דרכים שהם נכרים היה בהן גדולים וקטנים מותרין שהגדולים מוכיחין על הקטנים שהם משופכי ישראל והרי רובו ישראל והקטנים להכריע המשא באו ולפיכך כולן מותרין:" + ], + [ + "מה שאין מיחדין ולא מפקידין יין ביד נכרי דוקא כשאינו חתום אבל אם הוא חתום מפקידין ושולחין על ידו פירש ר\"ת אפי' בחותם אחד דכיון שחתום בחותם אחד לא טרח ומזייף ובלבד שלא יהא בחבית שום נקב כנקב שמניחין בו שיוצא משם הרוח ויש מחלקין בין להפקיד בידו ובין לשלוח על ידו דודאי להפקיד בידו שרי כחותם אח' מפני שעתיד לראות חותמו ומירתת נכרי ולא מזייף אבל כששולח לכבירו שאינו מכיר החותם לא מירתת ובעי שני חותמות ואפילו לפי זה אם הודיע לחבירו צורת החותם וגם הודיע לנכרי שהודיע לחבירו מירתת נכרי וסגי בחותם אחד וה\"ג וכן רב אלפס מצריכין לכל שני חותמות וכן נוהגין ואין להקל ויש נוהגין לעשות שולים שניים לחבית ולחתום המגופה היטב ולחברה עוד במסמרים אבל ר' יצחק בר רב יהודה השיב לרש\"י דחביות של עץ אסורות לשלוח ע\"י נכרי אפי' בחותם בתוך חותם ודוקא בחביות של חר שטורח לעשות בהן נקב ולחותמו די בסתימת פיהן בחותם בתוך חותם אבל בחביות של עץ יכולין להוציא היין בין הנסרים ולא ירגישו כלל הלכך אין להן תקנה אלא להכניס כל החבית בשק שאין בו שום תפירה מבחוץ ויחתום פי השק וכל שכן בנודות שבקל יכולין להוציא היין מבין התפירות וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל דישראל קדושים ונוהגין בשני חותמות ובלבד שיכניסם בכלי שלא יוכל הנכרי להוציא היין שלא ירגיש הישראל כגון בחבית של עץ בין הנסרים ובנודות של עור מבין התפירות היכי דמי חותם בתוך חותם טח פי החבית וחותמו וכופה כלי ע\"ג ומהדקו בענין שיש טורח להסירו הוי חותם בתוך חותם קשר וחתם פי הנבל של יין ונתנו בשק פי הנבל למטה וקשה השק מלמעלה הוי הב\"ח פי הנבל למעלה לא הוי חותם בתוך חותם בד\"א כשאין פי הנבל כפוף לתוכו היה פי הנבל כפוף לתוכו אע\"פ שפיו למעלה בשק הוי חותם בתוך חותם ב' קשרים משונים הוי כשני חותמות שני אותיות הוי כשני חותמות מפתח וחותם הוי כשני חותמות חתמו בשני חותמות וחזר על חותמו ולא הכירו ודאי זייפו ואסור לא חזר עליו חזקה לא טרח ומזייף לפיכך אין צריך לחזור אחריו ומ\"מ השולח יין לחבירו ע\"י נכרי טוב להודיע צורת החותם כדי שיחזר אחריו שכר או קנה בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין אם ישראל דר שם מותר אפי' בלא מפתח וחותם אפי' אם גם הנכרי דר באותו חצר ואם אין הישראל דר באותו חצר אם יש לו מפתח וחותם מותר אפילו בעיר שכולה נכרים ואם לאו אסור כתב הרשב\"א בד\"א כשהנכרי דר באותו חצר אבל כשאינו דר שם איני עתיד לבא שם כשאין לו שייכות באותו חצר ומותר ויש מי שאומר שאפילו נמצא עומד אצל היין מותר דכל שאינו דר באותו חצר הרי הוא כנכרי אחר יש מגדולי המורים שאומר שכל שהשכיר או מכר יש לו קצת שייכות ואם נמצא עומד בצד היין אסור וראוי לחוש לדבריו עכ\"ל:" + ], + [ + "המטהר יינו של נכרי פירוש שישראל עושה יינו של נכרי בהכשר בין שמכרו הנכרי לישראל ולא פרע לו המעות ואילו בא הישראל ליטלו אין מניח הנכרי או שלא מכרו לו אלא שמטהרו כדי למוכרו לישראל על ידו אם נתנו בחצרו של נכרי והישראל דר בחצר מותר אפי' בלא מפתח וחותם אפילו אם גם הנכרי דר שם ואם אין הישראל דר באותו חצר אם דר באותו העיר והבית שהיין בו פתוח לר\"ה מותר ע\"י מפתח או חותם לר\"ת דסגי בחותם אחד ולשאר המפרשים צריך מפתח וגם חותם ואם הבית פתוח לאשפה חשוב כפתוח לר\"ה וכן אם יש בחצר כנגד פתח הבית חלון פתוח לר\"ה חשוב כפתוח לר\"ה לא מיבעיא אם יש בו פירות שירא הנכרי שמא יעלה עליו ללקט פירותיו אלא אפילו אין עליו פירות הוא ירא שמא עתה יעלה עליו לצורך תשמיש אחר ויראנו משם ואם אין הבית פתוח לר\"ה אע\"פ שישראל דר בעיר או בעיר שכולה נכרים אפילו הבית פתוח לר\"ה אסור אפי' במפתח וחותם עד שיהא שם שומר ומשמר ומיהו אין השומר צריך להיות יושב ומשמר תמיד אלא יהא יוצא ובא ובספר התרומות התירו בחותם תוך חותם וא\"א ז\"ל אסר בפסקיו וכתב בתשובת שאלה כיון שנוהגין הנכרים שבארץ הזאת שלא לשתות מיין של ישראל שאומרים כמו שהם נזהרים מיין שלנו כך נזהר אנחנו מיין שלהם היה נראה להתיר בחותם תוך חותם שהוא ירא לזייף שאם יזייף לא יכול למוכרו לא ליהודים ולא לנכרים אלא שאינו רוצה להקל לכתחלה ואם רוכלי ישראל רגילין לבא לעיר ואין לעיר חומה דלתים ובריח בענין שיוכלו לבא שם בכל שעה שירצו חשיבה כאילו ישראל דר שם ושרי במפתח וחותם בד\"א כשהיין בבית הנכרי בעליו אבל אם נתנו בבית של אחר מותר במפתח וחותם והוא שלא יהא נכרי האחר כפוף תחת יד בעל היין ואם הוא כפוף תחתיו ואילו בא בעל היין ליגע בו אינו רשאי למחות לא הוי כאילו הוא ברשות בעל היין ואם כתב הנכרי לישראל התקבלתי דמי היין ואילו ב�� ישראל ליטלה אינו מעכב עליו הרי הוא כיינו ומותר במפתח וחותם אפי' בעיר שכולה נכרים. כתב ר\"ת אע\"פ שבעיר שכולה נכרים ולא כתב לו התקבלתי אסור עד שיהא יושב ומשמר נכרים שקונין יין מישראל וחותמין אותו חותם בתוך חותם ומוליכין אותו כמה ימים בספינה לבדה מותר שלא אמרו אלא במטהר יינו של נכרי שגדל בכרמיו שלא טרח בו כל כך ולא הוציא עליו הוצאות ואינו חושש כל כך אם ירגיש הישראל שיזייף אבל כשמוליך יין למרחוק בטורח גדול והוצאה מרובה וגם קנה אותו חש לטרחו ולהוצאתו ולא יזייף יש עוד דעות רבות בענין המטהר יינו של נכרי וכאשר כתבתי הוא שיטת התוספות וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "אע\"פ שמגע נכרי ביין שלנו אסור בהנאה מותר ליקח דמיו מאותו הנכרי שאסרו או אותו הנכרי ימכרנו ויתן דמיו לישראל אבל הוא אסור למוכרו ולהנות ממנו שום הנאה בד\"א שהנכרי נותן לו המעות קודם שיתן לו ישראל היין אבל אם הנכרי לוקח היין מישראל ואח\"כ נותן המעות מותרין כיון שאחר שקונה הנכרי היין במשיכה נתן הדמים לא הוי דמי יי\"נ ודוקא לאחר מותרין אבל לבעל היין שמכרו אסורין לעולם לפי שנהנה מדמי יין נסך לפיכך ישראל שמוכר יינו לנכרי צריך ליזהר שלא יאסר בעודו ברשותו כיצד יעשה יקח ממנו המעות קודם שימדוד לו היין ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתן לו היין דאי לאו הכי לא נקנו לו שאין מעות קונות בנכרי עד שימשוך ואם לא עשה כן ומודד לכליו של נכרי שיש בפיו עכבת יין אסור אע\"פ שפסק דמי היין שמיד נאסר כשהגיע לפי הכלי ומיהו בדיעבד מותר דקי\"ל יין שנתערב בסתם יינן מוכרו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו ואם פסק דמי היין ומדדו לתוך כליו של ישראל ומשכו הנכרי ואפילו לכליו של נכרי שאין בפיו עכבת יין כלל ומשכו הנכרי מותר יש בו עכבת יין בשוליו והכלי עומד בחצרו של נכרי או תופס אותו בידו מותר שמיד כשהגיע לאויר הכלי קנאו ולא נאסר עד שיגיע לשוליו ואם הכלי בחצרו של מוכר לא קנה ואסור אא\"כ יאמר לו יקנה לך כליך: היה הנכרי מודד הגביהו תחלה לקנותו קנאו נמצא כשמערה אח\"כ למדוד שלא הוא לא הגביהו תחל' לקנותו אסור ומיהו למאי דכתבינן לעיל דכחו בכונה מאי דנפק לברא שרי בהנאה מותר בדיעבד אלא שלכתחלה אסור שקרוב הדבר שיגע ביין מדד עד שלא פסק אסור אע\"ג שאין כאן אלא תערובת של סתם יין קרוב הדבר שיגע אחר שימשכנו ועדיין לא נקנה לו כיון שלא פסק וכיון שלא נזהר הישראל יש לחוש שמא נגע. פועלים ישראלים שעשו מלאכה אצל נכרי ושלח להם יי\"נ בשכרם אם קודם שזכו בו אמרו לו תן לנו דמיו מותרין ואם לאחר שזכו בו אמרו לו תן לנו דמיו אסורין שהרי הוא כאילו מוכרין אותו לו מי ששכר פועלים נכרים ופסק להם מזונות אסור להשקותן יי\"נ ואם אמר להם צאו ואכלו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע אם הקדים הדינא לחנוני אסור שמיד נקנה לו היין שביד החנוני ומשלו משקה אותם אבל אם לא הקדים לו הדינר מותר אע\"פ שיחד לו הדינר להיות שעבודו עליו והוא בעין ביד בעל הבית. ויש אוסרין גם בזה דכיון שיחדו הוי כאילו נתנו לו ונקנה לו מיד. כתב הרשב\"א הא דאסור כשהקדים לו הדינר דוקא כשאומר לו יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלים ואני אחשוב עמך באחרונה אבל אם נתנו לו להוציאו עכשיו אם יצטרך לו מותר ע\"כ. ואינו נראה דכיון שהקדים לו הדינר מיד נקנה לו היין ובשליחותו נתנו להם. יש מקומות שנותנין למלך חלק ידוע מהפירות ואם יש לישראל יין צריך ליתן ממנו חלק ידוע למלך יכול לומר לנכרי פייס למלך בשבילי אע\"פ שנותן לו יי\"נ והוא חוזר ונותן לו דמיו אין נראה כפורע חובו מיין נסך דכיון שאומר לו פייס סתם משמע פייסו במה שתוכל לפייסו ופי' רש\"י דוקא שגם הישראל היה יכול לפייסו בדבר אחר ור\"י פירש אפילו הוא בענין שאין הישראל יכול ליפטר אלא ביין מותר אבל אם אומר לו היה במקומי ליתן למלך אסור דהוי כאילו אומר היה במקומי ליתן למלך אסור דהוי כאילו אומר היה במקומי ליתן לו היין שיש עלי לתת לו: מלך שיש לו חוק על בני המדינה כשיש לו יין שהוא מחלקו על בני המדינה פלוני יקנה ממנו כך וכך ופלוני כך וכך אם כתבו על ישראל חלק ידוע ואומר לנכרי מלטני מאוצר המלך מותר לפי שזה הולך וקונה לעצמו מן המלך כדי שלא יכופו הישראל לקנות ואם אומר לנכרי הכנס במקומי וקח מאוצר המלך אסור דהוי כאילו אמר קבל אותו בשבילם ואני מוכרו לך וי\"א שאם כתבו כבר על הישראל חלקו אסור בכל לשון שיאמר לו ואין בו היתר אלא כל זמן שלא כתבו עליו שמותר לומר לנכרי פייס בשבילי שלא יכתבו עלי: והא דדמי יין נסך אסור דוקא בשל ישראל אבל נכרי שמכר עכו\"ם או יינו הדמים מותרין והא דאמרינן דמי עכו\"ם ביד נכרי אסורין דוקא כשמוכר לקנות בדמיו צורכי עכו\"ם שאו נשאר הדמים באיסורין כדתניא ישראל שהיה נושה מנה ביד נכרי והיה מוכר עכו\"ם ויי\"נ ומביא לו מותר ואם א\"ל המתן עד שאמכור עכו\"ם ויי\"נ ואביא לך אסור מפני שרוצה בקיומו ופי' ר\"י דסיפא מיירי שאין לו ערב ממנו ולכך אסור שאינו יכול ליפרע ממנו בענין אחר ורוצה בקיומו עד שימכיר אבל אם יש לו ערב שבלא\"ה יכול ליפרע ממנו מותר והראב\"ד חילק בשבידו לנוגשו ומרצונו ממתין לו אסור שהרי על ידו מתקיים עכו\"ם אבל כשאינו בידו לנוגשו על כרחו ממתין לו ומותר:" + ], + [ + "כשם שאסור למכור סתם יינן וליהנות בו כך אסור להשתכר בו לפיכך ישראל שנשכר לנכרי לעשות לו מלאכה אפי' בסתם יינם או ששכר לו חמורו או ספינתו להוליך אפי' סתם יינם שכרו אסור בהנאה כיצד נטל מעות בשכרו שוחק וזורה לרוח או מטיל לים נתן לו פירות יוליכם לים המלח או ישרפם ויקבר העפר בבית הקברות כדי שלא יבא שום אדם ליהנות ממנו אפי' לקח בשכרו קרקע או בהמה דבר שאינו נאסר בהשתחואה החמירו בו לאוסרו בהנאה השכיר לו חמורו לרכוב עליו אע\"פ שמניח גם לגינו עליו או שהשכיר לו ספינתו להוליך בה סחורתו אע\"פ שנותן בה גם מאכליו ומשקיו שכרו מותר כיון שעיקר השכירות לא הי בשביל יי\"נ נשכר לו להעביר לו חביות ממקום למקום כל אחד ואחד בפרוטה ונמצא בהן אחד של יי\"נ שכר אותו חבית אסור והשאר מותר שכל חבית וחבית שכירות בפ\"ע שכרו להעביר מאה חביות במאה פרוטות והיתה אחת מהן של יי\"נ כל שכרו אסור שהכל קבלנות אחת היא ואותה פרוטה מעורבת בכל השכר ואילו לא העביר לו גם אותה חבית לא היה נותן לו שום דבר משכרו וכתב הראב\"ד מיהו יש לו תקנה ע\"י שיוליך שכר אותה חבית לים המלח וכן פי' ר\"י והרמב\"ן כתב כיון שקבלנות היא כוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ואין לו תקנה ע\"י הולכת הנאה לים המלח וכן כתב הרמ\"ה וכתב הרשב\"א דווקא שיש ביניהן שוה פרוטה משכר יי\"נ אבל פחות משוה פרוטה כגון ששכרו להעביר מאה חביות בחמישים פרוטות והיתה אחת מהן של יי\"נ מותר אע\"פ שיש בהן שכר חצי פרוטה מיי\"נ וכתב עוד אפי' היה עושה עמו בחנם ממשכנין אותו מנכסיו כנגד שכרו לפיכך לא יהא ישראל משמש ומוזג לנכרי ביי\"נ ואפי' א\"ל הנכרי שמור בחנם חבית זו של יי\"נ אסור אף ��ל פי שפטור אם נשברה או נאבדה מכל מקום מיצר הוא אם תשבר או תאבד מתוך שמירתו ורוצה הוא בקיומו ואסור שכרו לשבור לו חביות של יין נסך שכרו מותר אע\"פ שרוצה בקיומם עד שישברם:" + ], + [ + "יין נסך גמור שנתערב ביין של היתר אפילו כל שהוא אסור בהנאה אבל סתם יין שנתערב ביין של היתר כתב ר\"ת שבטל בששים כמו שאר איסורין ואין דעת שאר המפרשים כן אלא אוסר בכל שהוא כיין נסך גמור וה\"מ במערה מגיגית של יין נסך לבור לפי שקילוחו גדול הלכך אוסר כל מה שבבור אפי' יש בו ששים לבטל הקילוח אבל המערה מצרצור לבור או אפילו מחבית כיון שאין קילוחו כל כך גדול בטל בששים שאם יש בבור ס' לבטלו מותר אפי' בשתייה עד שיתרבה כ\"כ שאין בבור ששים לבטלו והמערה מעט מעט מיין של היתר לתוך של איסור אע\"פ שנתרבה כ\"כ עד שיש בהיתר ששים לבטל האיסור אסור אע\"ג דבשאר איסורין כה\"ג היה חוזר וניעור ומותר ביין נסך מחמירין והכל אסור ורש\"י פירש שאין חילוק בין גיגית לצרצור וחבית אלא בכל ענין אסור בכל שהו וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה ויין נסך שנתערב במים אוסר בנותן טעם יש מפרשים דהיינו בששים כמו בשאר אסורין והראב\"ד כתב כיון שנתערב במים עד שיש בו יותר מכדי מזיגה פוגמו ומותר אפי' בשתייה הילכך אם יש במים ו' חלקים מן היין מותר אפי' בשתייה וכן פי' ר\"י ואם נפל היין לתוך המים מעט מעט אע\"פ שאין בו כדי ליתן טעם כשמתרבה עד שיהא בו כדי ליתן טעם אוסר ואם נפלו המים לתוך היין אפילו מעט מעט כיון שנתרבו המים עד שאין היין נותן בהם טעם מותר יין של היתר ואיסור שנתערב ואח\"כ נפל לתוכו מים אם יש במים כדי לבטל היין של איסור רואין היין של היתר כאילו אינו והמים רבים על האיסור ומבטלים אותו ולא אמרינן כבר חזר היין של היתר באיסור ויצטרך מים לבטל שניהם וכ\"ש אם היו המים עם היין של היתר ואח\"כ נפל האיסור עמהם ואצ\"ל אם היו המים עם הייןשל איסור ואחר כך נפל של היתר לתוכו שהוא מותר ולאו דווקא ממשו של איסור אוסר תערובתו אלא אפי' טעמו נמי אוסר כיצד נתן יין של היתר בקנקנין של נכרים אע\"פ שאין בו אלא טעמו של האיסור אוסר י\"נ גמור שנתערב בהיתר אין לו תקנה בד\"א כשנתערב גוף היין ביין אבל חבית של יין נסך שנתערב בחביות של יין של היתר מוליך דמי חבית אחת לים המלח והשאר מותר בהנאה או מוכרו ביחד לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו ובסתם יינן אפי' נתערב גוף היין ביין יש לו תקנה להתירו בהנאה ע\"י הולכת הנאה לים המלח או למוכרו לנכרים חוץ מדמי האיסור שבו לפ\"ז היכא שאין בו ממשות של האיסור כגון שנתן יין בקנקנים של נכרים הכל מותר בהנאה שאין כאן דמי האיסור כתב הרשב\"א י\"א כל היכא דאמרין מוכרו לנכרים חוץ מדמי יי\"נ שבו שצ\"ל לנכרי בשעת מכירה הריני מוכרו לך חוץ מדמי יי\"נ שבו אבל אם מכרו לו סתם אסור והוא כתב שאפי' מכרו סתם שפיר דמי וכתב עוד דיין נסך גמור שנתערב חבית בחבית אע\"פ שיש לו תקנה ע\"י מכירה לנכרי חוץ מדמי יי\"נ שבו אין ניתר ע\"י הולכת הנאה לים המלח ואע\"ג דבסתם יינן מהני אפילו ליין ביין וא\"א הרא\"ש לא כתב כן אלא תרוייהו מהני גם ביי\"נ גמור וחומץ של נכרי' שנפל לתוך יין של היתר או יין של נכרי' שנפל לתוך חומץ של היתר שניהם חשובים מין בשא\"מ ואינן אוסרים אלא בנ\"ט ויין של איסור בין חדש בין ישן שנפל על הענבים אם הם שלמים ידיחם והם מותרות ואם הם מבוקעות או שניטל עוקצן שאז חשובין כמבוקעות אם יש בו כדי ליתן טעם אסורין באכילה ויעצרם וימכרם לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבהם אבל לא ימכר כמו שהן שמא יחזור יימכרם ישראל ואם אין בו כדי ליתן בהם טעם מותרין יין של איסור שנפל על עדשים ושעורים כיוצא בהן שאינן מבוקעין ידיחם והן מותרין וכתב הרשב\"א דווקא שהדיחם מיד או לזמן מועט אבל אם עמד עליהם זמן רב ודאי בלעו ואין להם היתר בהדחה נפל על חמין ונתן בהם טעם כיון שהם מבוקעים כולם אסורים ואסור למוכרם לנכרי שמא יחזור וימכרם לישראל אלא יטחון אותם ויאפם וימכרם לנכרי שלא בפני ישראל שאז לא יקנה אותם ממנו אם הוא במקום שנהגו שלא לאוכלו אבל במקום שנהגו לאכול פת של נכרי אין להם תקנה למוכרם לנכרי חומץ של איסור שנפל לתוך גריסין רותחין פוגמן ומותרין אבל לתוך צוננין משביחן ואסורין אפילו הרתיחן אח\"כ וחזרו להיות טעם לפגם דכל שתחילתו לשבח ואח\"כ פוגם אסור:" + ], + [ + "הלכות כלי היין איסורן והכשרן
כל כלי עץ ומתכות או זכוכית או אבן שאין דרך להכניס בהן יין לקיום אלא משתמשין בהן לשעה סגי להו בשכשוך בין הקונה אותן מן הנכרים ישנים בין שלנו שנגע בהן נכרי בעוד משקה טופח עליהם בד\"א כשאינם זפותים אבל אם הם זפותים אפי' הלוקח אותם חדשים מן הנכרים צריכין עירוי שמא נתן בהם הנכרי יין בשעה שזפתם וכן שלנו שנגע בהו נכרי צריכין עירוי שהזפת מבליע היין מיהו פירש ר\"י דוקא בימיהם שהיו רגילין ליתן יין בזפת שאז אינו ניכר אם יתן בהם יין אחר הזפת אבל האידנא שאין רגילין ליתן בהן יין בשעת זפיתה כל זמן שהן חדשים מראיתן צהוב עד שיתנו בתוכן יין לפיכך יכולין לקנותן מהם כל זמן שהם צהובים אבל אם הכלי צר שאין יכולין לעיין בו כמו קירויה אין לקנותו מהן ואפילו לפ\"ז אם נוגע בשלנו בעוד היין טופח עליו צריך עירוי ור\"ת התיר גם שלנו שנוגע בו נכרי ע\"י שכשוך ובספר התרומות כתב שאין להתירו אלא בדיעבד אם נתן בהן יין אחר השכשוך בלא עירוי אבל לא לכתחלה וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל בד\"א בשל עץ ואבן אבל של עור לא שנא שלהם שאין ניכר בהם שהם חדשים לא שנא שלנו שנוגע בהן נכרי צריכים עירוי אפי' לדברי ר\"ת לפי שהן רבין הזפת מבליע בהן היין וצריכין עירוי. וכלי חרס לפי שהם בולעים הרבה משתנה דינם שאם נשתמש בהם הנכרי כל זמן שלא שבעו לבלוע צריכין עירוי אפי' אם אינן זפותין ומאימתי שבעו מפעם שנייה ואילך אבל נשתמש בה בפעם ראשונה ושנייה צריך עירוי וכתבו הגאונים דכל כלי חרס דינו שוה שאם תחילת תשמישיו ביד נכרי צריכין עירוי אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין זה הדין בכל כלי חרס אלא באותן הידועים הן ממין אדמה שבפעם ראשונה ושניה היא בולעת הרבה ומין אדמה גורמת להם או שלא נשרפו בכבשן אבל סתם כלי חרס די להם בשיכשוך וכתב הרשב\"א דווקא בכוסות שאין היין משתהה בהן אלא ממלאו לשעה ושותהו אבל כד של חרס שאינו מכניסו לקיום שנתן בו הישראל יין ונשתהה בו קצת אפי' בפעם ראשונה ונשתמש בו הנכרי מכאן ואילך מותר שכבר שבע בפעם הראשון ביד הישראל וכתה עוד ואם זפתו נכרי ודרך לתת יין בשעת זפיתה אע\"פ שאין מכניסו לקיום צריכין עירוי אבל במקום שאין דרך לתת יין בשעת זפיתה ומראיהן צהוב מותר לקנותו מהן ע\"כ: ובשלנו הזפותים שנוגע בהן נכרי בעוד משקה טופח עליהם מסתבר לדמותם לכלי עור להצריכן עירוי ואין נוהגים כן כלי נתר והן העשויין ממחפורת של צריף אין להם טהרה עולמית וכתב הראב\"ד אפי' אם ישנו שנים עשר חדש והרמב\"ן כתב דמהני להו יישון שנים עשר חדש ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל לפיכך כלי הרס המצופין באבר או ברתוכי זכוכית אם הם ירוקין דינם ככלי נתר מפני שנותנין בהן נתר בשעת חפויין אבל אם לבנים או שחורין והם חלקין שאין בהן בקעים דינן כשאר כלי מתכות ושרו כשכשוך ואם יש בהם בקעים דינן כשאר כלי חרס וצריכין עירוי כל הכלים בין של עץ בין של אבן שמכניסין בהן יין לקיום צריכין עירוי ל\"ש הלוקח אותן ישנים מן הנכרי לא שנא שלנו ונשתמש בהן נכרי אפי' לפי שעה ומיהו בעירוי סגי להו אפי' הן זפותים ונודות י\"א שחשובין מכניסן לקיום וצריכין עירוי אפילו אינן זפותים ונראה שאין דרך להכניס בהן יין לקיום כיון שאינן זפותים. וכן יראה מתשובות א\"א הרא\"ש ז\"ל שכתב נודות של נכרים של עור שלא נזפתו מעולם אין מכניסן לקיום רק להוליך בהן היין מן הגת לחבית יראה לי שמותרין בהדחה שהרי מעשים בכל יום שאנו מתירין כלי חרס בהדחה ולא מסתבר למימר דעור שאינו מזופף בלע טפי מכלי חרס ואף כי נשאר בהם מהצמר לא מצינו שיהא הצמר בולע ע\"כ. בקבוק שמוליכין עוברי דרכים אף ע\"פ שאין מכניסים בו יין לקיום כיון שהיין נתון בהן תמיד שמיד כשמערין אותו חוזרין וממלאין אותו דינו כמכניס לקיום וצריך עירוי כתב הרמב\"ן דלא מחמירינן בשביל שמכניס לקיום אלא בכלי חרס אבל כלי אבן עץ ומתכות אפי' מכניסן לקיום סגי להו בשכשוך והרשב\"א הוסיף כל כלי עץ ועור אבל לא כלי זכוכית ומתכות וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין לחלק במכניסו לקיום והביא ראיה מכלי עץ ועור שאסורין במכניסן לקיום ואפשר שאף לדבריו מודה בכלי זכוכית אבל כלי מתכות דינו ככלי עץ. בכ\"מ שמזכיר שכשוך כתב ר\"ת שצריך להדיחו ג' פעמים ובסה\"ת חילק שאם תחילת תשמישו ביד נכרי שצריך ג' פעמים ואם תחילת תשמישו ביד ישראל די בפעם אחת וכל מקום שמזכיר עירוי כח משפטו שימלאנו מים על כל גדותיו ויניחם בו כ\"ד שעות מעת לעת ולסוף כ\"ד שעות ישפכם והמים בעצמן מותרין ויתן בו מים שניים ויניחם בו כ\"ד שעות וכן יעשה פעם שלישית ואם ירצה לעשות עירוי ביין אינו כלום ואם שפך המים קודם שיעמדו בו כ\"ד שעות לא עלו לו אותן המים וצריך ג\"פ חוץ מאלו ואע\"פ שאינם רצופין אין בכך כלום דאפי' לכתחלה יכול לעשות ג' ימים מפוזרין ואם עמדו בו המים כמה ימים ולא שפכם לא עלו לו אלא ליום אחד ומ\"מ ליום אחד עלו אע\"פ שלא שפכם מיד אחר כ\"ד שעות אין בכך כלום ואם בא לעשות עירוי לדבר המזופף שמכניסו לקיום כתב הראב\"ד שצריך להסיר הזפת תחילה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שא\"צ וגדולה מזאת כתב בסה\"ת דאפי' בהסרת הזפת לחוד סגי והרמב\"ן תפש עליו בזה ואמר דלא סגי בא ומ\"מ א\"צ להסיר הזפת קודם העירוי כדפרישי' וכתב הרשב\"א יש מגדולי המורים שאמרו שאפי' שמכניסו לקיום אינו בולע יותר מכדי קליפה לפיכך אם העביר עליו מלקט או רהיטני או קלפו בקורדום הוכשרו ויש מרבותי שאוסרין ונראין דברי המתירין וכתב עוד בדבר שאין מכניסו לקיום שצריך עירוי כגון שהוא מזופף במקום שרגילין ליתן יין בשעת זפיתה אם קלף הזפת ושכשך שפיר דמי כל דבר שצריך עירוי אם הכניס בו ציר או מורייס מיתר ליתן בו יין אח\"כ שהציר שורף ומבטל טעם היין וכתב הרשב\"א שא\"צ להשהות בו הציר אלא קצת וא\"א ז\"ל כתב שצריך להשהותו בו מעת לעת וכ\"כ הרמ\"ה וכתב הרשב\"א שאין דנין מציר ומורייס לשאר משקים שאין אומרים בטבעים זה דומה לזה אולי תערובת המלח שבתוך הציר ומורייס פועלתו והרמ\"ה כתב דמסתברא מיא דמלחא היכא דתקיף מלחייהו דומיא דציר ומורייס שפיר דמי ואפילו לדבריו אין להתיר אלא ברבוי מלח כי היכי דמפרש גבי שבת (קח:) היכי דמי מי מלח עזים תלתא מלחא אבל לא באותם שלוקחים מלח מלא קמצם ומערבין אותו במים ומשפשפין בו והרי כאילו לא עשו כלום ועוברין על דברי חכמים כתב הרשב\"א הניח כלי תחת הצינור שמימיו מקלחים או במעיין שמימיו רודפים ונשתהו שם י\"ב שעות מותר שהמים הרודפים העוברים עליו מעבר לעבר מפליטין היין הבלוע בדופני הכלי והראב\"ד כתב שלא אמרו כן אלא בעקלים וכיוצא בהן שאין המים מתכנסין בהן אבל נודות וקנקנים ושאר כלים לא סגי להן בהכי כי קילוחו ורדיפתו מאי הוי הלא כשהן בתוך הכלים אינן לא מקלחין ולא רודפין. כלי חרס שהחזירן לכבשן ונתלבנו אפי' לא השהם בתוכו עד שנשר הזפת אלא שנרפה שרו אבל אם מדליק בהן אש אפי' נתחממו עד שנשר הזפת לא מהני וכתב בספק התרומות שאם עבר חומם לצד חוץ עד שאינו יכול להגיע בהן ידו ש\"ד לפיכך חביות של עץ בין מזופתין בין שאינן מזופתין אע\"פ שמכניס בהן שלהבת לא מהני וצריכין עירוי או הגעלה וד\"ת התיר לשפוך בהן רותחין ולגלגלו עד שיעברו על פני כולה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דאף לדבריו אין להתיר כה\"ג אלא כשאינו מזופף אבל במזופף לא מהני בהגעלה גרועה כזאת ומשמע מדבריו כי הגעלה טובה מהני בלא קליפת הזפת ור\"י היה מצריך להגעיל כל נסר ונסר לבדו שיכניס כלי לתוך היורה כשהיא רותחת על האש וישפוך על כל נסר ונסר שהמים שבאותו כלי חשובים ככלי ראשון כיון שהעבירו מרותחים כלי עץ וכלי עור אע\"פ שמכניסן לקיום שצריכין עירוי שרו נמי בהגעלה אבל כלי חרס כתב הרמב\"ן דלא שרו בהגעלה אלא באותן שאין מכניסין לקיום אבל אם מכניסן לקיום לא שרו בהגעלה והרשב\"א כתב יש מגדולים שאומרים שאף במכניסן לקיום שרו בהגעלה ונראה דבריהם ודוקא בכלי ראשון אבל בכלי שני או אפי' לערות מכלי ראשון עליהם לא מהני כיון שמכניסן לקיום אבל אם אין מכניסן לקיום סגי להו בעירוי שמערה מכלי ראשון עליהם כל הכלים שישנן י\"ב חדש שרו שודאי כלה כל ליחלוחית יין שבהם וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שאם נתן בהם מים תוך י\"ב חדש א\"צ להמתין י\"ב חדש לימים אחרונים אלא שנים עשר חדש לזמן הראשון כתב הרשב\"א יש מי שהורה שצריך להתיר הקשרים וכ\"כ הראב\"ד ומדברי רש\"י ישראה שאין צריך להתירו וכ\"כ הרמב\"ן וכן בכל מקום שצריך עירוי אין להתירם שהמים נכנסין בכל מקום אבל מקום שמזכיר ניגוב צריך להתירם וא\"א ז\"ל כתב להתירם גם בישון: " + ], + [ + "השולח כלי ביד נכרי צריך להחתימו שכל כלי ששהה ביד נכרי אפילו שעה אחת צריך הכשר כפי ההכשר שצריך אילו היה ישן בבית הנכרי ובא לקנותו ממנו ורש\"י כתב שצריך חותם בתוך חותם והריב\"ם כתב שדי בחותם אחד ובספר התרומה התיר לשלוח חביות של עץ גדולים לבית נכרי אומן יום או יומים לתקנם דבכלי גדול בזה אין רגילין להשתמש בו לפי שעה:" + ], + [ + "כל הכלים האסורין שנשתמש בו ישראל ביין עד שלא הכשירן כראוי אסור בשתיה ומותר בהנאה אפילו הוא יבש כ\"ז שלא עבר עליו י\"ב חדש ומיהו כתב א\"א ז\"ל אם הוא כלי שאינו מכניסו לקיום לא נאסר אא\"כ עומד בו יינו של ישראל כ\"ד שעות אבל בדבר שמכניסו לקיום יראה מלשון רש\"י שנאסר בו היין מיד דכי היכי שנאסר הכלי ע\"י נכרי אפילו לא הכניס בו יינו אלא לפי שעה הכי נמי נאסר בו יינו של ישראל אפי' לפי שעה וכתב הרשב\"א שאם נתן בו קיתון של מים רואין כל שיש במים כדי לבטל קליפת הקנקן מותר אפי' בשתיה שאפי' אם נח��וב הקליפה כיין הוא מתבטל בתוך ששה חלקים כדאמרינן לעיל רואין הין כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלין אותו וכל שכן אם דרך ענבים בגת של נכרי שלא הכשירו שהרי החרצנים והזנין רבים על הקליפות ומבטלין אותן ויראה לי שאפילו כן אסור להוציא היין דרך נקבי הברזא שהנקב אסור והיין יוצא משם צלול מבלי תערובת החרצנים ויאסר שם ע\"כ וכן התיר ר\"ת יין שנדרך בגת של נכרי שלא הוכשר אע\"פ שאסור ליתן בהם יין בכלי שנשתמש בהן הנכרי ביין מותר ליתן בהם מים ושכר ושאר כל מיני משקין לפי שהיין פוגם אותם ולא חיישינן שמא יתן בהם יין:" + ], + [ + "גת של אבן שזפתה נכרי ונתן בה יין בשעת זפיתה או שזיפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה נכרי בעוד משקה טופח עליה צריכה ניגוב וכן אם דרך הנכרי בשאינה זפותה צריכה ניגוב אבל אם דרך בזפותה אין די לה בניגוב אלא יקלוף הזפת ואח\"כ ינגב או עירוי בלא קליפה ושל עץ זפתה נכרי ונתן יין בשעת זפיתה אפילו לא דרך בה או שזפתה ודרך בה אח\"כ דין אחד להם שצריכה קליפה וניגוב או עירוי בלא קליפה ואם דרך בשאינה זפותה ינגב ואם יש נעורת של פשתן בין נסר לנסר או בלאי בגדים כמו שעושין כדי לדבקם כדי שא יטפטף משם אין די לה בניגוב אלא צריכה עירוי ושל הרס זפתה הנכרי אפי' לא דרך בה צריכה קליפה וניגוב או עירוי בלא קליפה ואם זפתה ודרך בה צריכה קליפה ועירוי או הגעלה בלא קליפה ואם דרך באינה זפותה צריכה עירוי וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה אבל לטוח עליה סיד לא מהני כי מפני כובד הדריכה פעמים הוא מתבקע ולא מצינו היתר בזה בתלמוד ע\"כ ונ\"ל שאותם שבנוים מלבנים או סיד וגפסית דינם כשל חרס כתב הרשב\"א שכלי הגת מהני להו הגעלה ע\"י עירוי שמערה מכלי ראשון עליהם ויש אוסרין ודעתו היה נוטה לדברי המקילין והכי מסתבר שא\"א להכניס גת בכלי ראשון: גיגית גדולה שדורכין בה דינה כמו גת וכן המחץ והמשפך דינם כדין הגת בעצמה כל אחת לפי מה שהוא וכן כלי המדה כיון שמודדין בה תמיד צריכה הכשר גדול כמו הגת רש\"י כתב שאין חילוק בין גת לשאר כלים דגת נמי סגי לה בהדחה ור\"ת כתב דבשל ישראל ונגע בה נכרי סגי בהדחה אבל אם תחילת תשמישה על ידי נכרי צריכה ניגוב והני מילי שיש חילוק בין ישראל לשל נכרי כשאינה זפותה ולענין ניגוב אבל אם היא זפותה אין חילוק בין אם תחילת תשמישה ע\"י נכרי לשלנו שנגע בה נכרי לא שנא אם היא של אבן או של עץ כולם דין אחד להם וכ\"כ הראב\"ד דאף של חרס וכליה אם תחלת תשמישם ע\"י ישראל סגי להו בניגוב ושל אבן סגי ליה בשכשוך ומסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כדברי ר\"ת: הקורה שעוצרין בה הענבים והדפין שמשימין על העביט סגי להם בהדחה העקלים שכורכין סביב העביט העשוי מחריות של דקל מנגבן ושל שיפא ושל נמי בולעת טפי וצריך לישנן י\"ב חדש משמרת של נכרים אם היא של שער אינה בולעת ודיה בהדחה ואם היא של צמר צריכה ניגוב ואם היא פשתן צריכה ישון י\"ב חדש ואם יש בה קשרים צריך להתירן קודם הישון: דקולי וחלתא פירוש סל וכוורת שמסננים בהן בשעת הגיתות שהן של נכרים אם הם עשויין מחבלים משל צורי של דקל די להם בהדחה ואם מגמי מנגבן ואם הם מפשתן מיישנן י\"ב חדש אחר שיתיר הקשרים שבו ורש\"י פירש שא\"צ להתתיר הקשרים לישון וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שצריך להתירן: מפות שנפל עליהם יי\"נ כתב ר\"ת שא\"צ לישנן אע\"פ שהן של פשתן שלא לכל הכלים של פשתן הצריכו יישון אלא דווקא לאלו כלים המפורשים כתוב בסה\"ת דסל וגרגותני של נכרים לא סגי להו בניגוב אלא צריכין ישון כדין עקלים ובשלנו ונגע בהן נכרי מסתפק אם סגי להו בניגוב או בעי הגעלה והניגוב כתב הרמ\"ה שאם הכלי יבש מקנחו במים ואחר כך מדיחו יפה יפה ואם הן לחין מקנחו באפר ואח\"כ מדיחו במים ואח\"כ אפר ומים פעם שנית וא\"א ז\"ל כתב ולקולא עבדינן וסגי ביבש במים ואפר ומים ובלח אפר ומים:" + ], + [ + "הלכות ע\"ז ותקרובותיה ומשמשיה ויום חג של עובדיהם ודברים שאסור למכור להם
האליל אסורה בהנאה היא ותשמישיה ונויה ותקרובתה בין של עכו\"ם בין של ישראל אלא דשל עכו\"ם אסורה מיד ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד ותשמישיה ונויה בין של עכו\"ם בין של ישראל אינן אסורין עד שישתמשו בהן. אליל ותשמישיה ונויה של עכו\"ם יש להן ביטול ותקרובותיה אין להן ביטול ואליל של ישראל אין לה ביטול והיכי דמי נוי והיכי דמי תקרובת נוי כגון שמדליק לפניה נרות או שוטה לפניה בגדים וכלים נאים לנוי ותקרובת כל שכיוצא בו קרב על המזבח כמו כל מיני מאכל כגון בשר יינות שמנים וסלתות מים ומלח אם עשה ממנו תקרובת שהניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד אפי' לא עשה ממנו כעין עבודת פנים וגם לא הקטירו ממנו כלום אלא נתנו לפניה לתקרובת נעשה זבחי מתים אבל בדבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר אא\"כ עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת והיא דרך לעובדה באותה דבר אע\"פ שאין דרך לעובדה בזה הענין כיצד אליל שעובדין אותה במקל פירוש שמקשקשין לפניה במקל ושבר מקל לפניה נאסר ששבירת המקל דומה לזביחה ששובר צואר הבהמה אבל אם אין עובדין אותה במקל כלל ושבר המקל לפניה לא נאסר ואם עבדה בקשקוש מקל שהיא דרך עבודתה חייב ולא נאסר וכן בכל דבר שעובדה כדרך עבודתה בין אם הוא דרך בזיון ואינו כעין פנים חייב ולא נאסר אבל אם לא עבדה במקל כדרך עבודתה אלא זרקו לפניה אינו חייב ולא נאסר שחט לפניה חגב נאסר אפי' אין דרך לעובדה בחגב כלל משום דדמי טפי לשחיטה כל דבר שכיוצא בו קרב לפנים אם מוצאין אותו בפני אליל או שמוצא אותו לפנים מהמחיצה הפרוסה לפניה אסור שאנו תולין שעשה ממנו תקרובת ואפי' מלח ומים שאינו דרך כבוד וכל שמוצא חוץ מהמחיצה אם הוא דרך כבוד אסור משום נויו ואם לאו מותר ופעור ומרקוליס כל מה שמצא עמהם אפילו דרך בזיון בחוץ הכל אסור והרמב\"ם כתב דלפנים מהמחיצה אפילו הוא דרך בזיון ואינן ראוין לטובה הכל אסור ומה שרואין שמכניסין אותו לאליל ועדיין לא נכנס מותר שעדיין לא נעשה תקרובת מצא בראשה מעות כסות וכלים אם מצאן דרך כבוד אסורין ואם הם דרך בזיון כגון כיס תלוי בצוארו ובגד מקופלת על כתפו וכלי כפוי על ראשו מותרין והככרות שנותנים לכהני האליל אף ע\"פ שכיוצא בו לפנים מותרין שאין מקריבין אותם להאליל אלא חק היא לכהנים המשמשים ונרות של שעוה שמדליקין לפניה נוי הן ואסורין ואם משכנן כהן האליל לישראל או מכרן מותרין דכיון דכבן לצורך עצמו זהו ביטולן וה\"ר יונה כתב אפילו אם כבן על דעת לחזור ולהדליקן הוי ביטול אבל כבו מעצמן לא הוי ביטול אבל אם משכנן לישראל או מכרן הוי ביטול כיון דלאו אליל עצמם הן וחתיכות של שעוה שנותנין לפניה מותרות דלאו נוי הן ולא תקרובת ומלבושין שלובשין כהני האליל כשנכנסין לבית אליל נוי שלהן הן ולאו נוי אליל ואפילו ביטול אינן צריכין. והגביע שאוחז הכומר בידו והמחתה שהקטיר בה משמשיה הן וצריכין ביטול. ואם מכרן או משכנן פי' ר\"י דאסירי כרבנן דס\"ל אליל שמכרה עכו\"ם או משכנה לא בטלה וה\"ה נמי נוייהן ותשמישן אבל הרמב\"ן כתב אע\"ג דאליל גופא לא בטלה במכירה ומשכון נוייה ותשמישה בטלין במכירה ומשכון: " + ], + [ + "האליל ומשמשיה ותקרובתה אסורין בכל שהוא כגון כוס או טבעת או צורה של אליל שנתערבו אפילו באלף כולן אסורות אבל ספק ספיקא מותר כמו בשאר איסורין לפיכך אם אחד מתערובת הראשון נתערב בב' אחרים מותרין וכן אם אחד מהתערובת הראשון נתערב בב' אחרים מותרין וכן אם אחד מהתערובת הראשון נפל לים או נשרף בענין שנאבד מן העולם כל הנשארים מותרין ליהנות בהם שנים שנים ביחד אבל לא מאחד לבדו ובלבד שלא יהנה אדם אחד מכולן:" + ], + [ + "כל הצלמים הנמצאים בכפרים אסורין כיון דספק אליל אסורה דסתמא לשם אלילים נעשו והנמצאים בכרכים מותרין דודאי לגוי נעשו אא\"כ עומדין על פתח מדינה ובידם מקל או צפור או כדור או סייף שאותם נעשו לשם אלילים המוצא שברי צלמים מושלכים או בתוך שברי נחשת או אפילו שברי אליל עצמה מותרין אבל מצא תבנית יד או רגל והוא עומד על בסיסו אסור שבזה ניכר שתחלתו נעשה כך לעובדו כתב הרמב\"ם המוצא יד אליל או רגל או אבר מאבריה מושלך אסור בהנאה ולא נהירא דהא מוקי ליה בגמרא בעומד על בסיסו כדפרישית: המוצא כלים ועליהם צורת חמה או לבנה ודרקון והוא דומה לנחש ויש כמין סנפירין בין פרק חוליות שבצואר אם הכלים מכובדין אסורין שודאי נעשו לשם אליל ואם הם מבוזים מותרין שאז לא נעשו אלא לנוי וה\"ד מכובדין שעל השיראים ונזמים וטבעות ומבוזים יורות קומקמוסין וחמי חמין בין אם הם למטה מהמים או למעלה מהמים ונראה דה\"ה נמי שעל הכוסות ששותין בהן הוי מבוזין וי\"א שעל בגדי משי ורקמה חשובין מבוזין כיון שהם ללבישה ומפרש שיראים פירוש אצעדה והרשב\"ם חשב אותם עם המכובדים וטוב להחמיר וכל זה בסתם אבל בידוע שאינן נעבדים אפי' שעל המכובדים נמי מותרין: וצורות שאר כל המזלות ושאר כל הצורות אפי' צורת אדם המוצא אותם מותרות אם לא שיש הוכחה שנעשה לאליל כגון צרות אדם עומדת על פתח מדינה ובידה מקל או צפור וכדור וסייף ובשל כפרים אבל כולם אסור לעשותם ל\"ש אותם שבמדור שכינה כגון ד' פנים להדי הדדי ל\"ש אותם שבמדור העליון כגון חיות שרפים ואופנים ומלאכי השרת ל\"ש אותם שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ל\"ש (אותם) צורת [אדם] לבדו כולם אסורין וכן נמי שמשין שבמקדש אסור לעשות ממש דוגמתן אם לא שישנה בהן קצת בגובה או באורך כדתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל בשיעור גובה וארכה ורחבה אכסדרה תבנית אולם חצר תבנית עזרה שלחן תבנית שלחן מנורה תבנית מנורה אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או של שמונה אבל של שבעה לא יעשה אפי' משאר מיני מתכות וצורות ימים וגבעות מותר לעשותן: וצורת דרקון אסורה למי שמצאה להשהותה ומותר לעשותה וכל הצורות שאסור לעשות לעצמו אסור לעשותן ג\"כ לעכו\"ם וכן אם עכו\"ם עשאם לו אסור להשהותם בד\"א בבולטת אבל בשוקעת כאותם שאורגין בבגד ושמציירין בכותל מותר לעשותן כדתניא טבעת שחותמה בולט פירוש שהצורה שבה בולטת אסור להניח ומותר לחתום בה שהצורה נשקעת בשעוה חותמה שוקע מותא להניח ואסור לחתום ונראה דכל אותם שאסורין במוצאן אסורין אפילו בשוקעת דכיון שאנו חוששין לו שמא נעשית לאליל אף בשוקעת נמי איכא למיחש ואף בבולטת נמי לא אסרינן אלא ליחיד דטעמא משום חשדא שיחשדוהו שמכוין לאליל הלכך בשל רבים דלא שייך בהו חשדא או אפי' של יחיד והיא עשויה פרקים או עשאה להתלמד בה שרי ורב אלפס אינו מתיר אלא כשהוא להתלמד אבל אינו להתלמד אפילו של רבים ושל פרקים אסור וכ\"כ הרמ\"ה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה ור\"ת כתב דבצורת חמה ולבנה כוכבים ומזלות אין חילוק בין בולטת לשוקעת דאין חילוק בין בולטת לשוקעת אלא בשאר צורות ופרצופין אבל כל אלו אסורין בכל ענין בין לעשותן בין להשהותן והרמב\"ן הוסיף עוד צורת אדם וכל שמשין שבמרום שאסורין בין בבולטת בין בשוקעת ולא מפלגינן בין שוקעת לבולטת אלא בשאר צורות דטעמא משום חשדא הלכך לא אסירי אלא בבולטת דאיכא חשדא אבל בשוקעת דליכא חשדא שרי אבל הנך דאיסורא דידהו משום לא תעשון אתי אין חילוק ומסתברא שלא אסרו בשאר צורות אלא על הטבעות וכיוצא בהן שהן מכובדין אבל על המבוזין מותר לצןר שאר צורות בין שוקע בין בולט דליכא למיחש בהו לחשדא והא דקתני אסור לחתום בה על המכובדים קאמר כגון שיראים וטבעות אבל על המבוזין שרי ע\"כ כתב הרשב\"א דמות שמשין שאסור לעשותן אין חילוק בין מכובדין לבוזין דלא שייך לחלק בין מכובדין למבוזין אלא בהנך דאיכא משום חשד אליל מכובדים איכא למיחש לאליל ולא במבוזין אבל בהנך דאיסורא דידהו משום לא תעשון אתי אין חילוק בהן ע\"כ והא דאסרינן בצורת אדם ודרקון דווקא בצורה שלמה בכל איבריה אבל צורת ראש או גוף בלא ראש אין בה שום איסור לא במוצאו ולא בעושה." + ], + [ + "כשם שהאליל אסורה בהנאה כך כל הנאות הבאות ממנו אסורות אפילו אם שרפה אסור ליהנות בנחלתה ואפרה אבל מותר להנות משלהבתה סכין של אליל חדש או ישן ולבנו אסור לשחוט בו לכתחלה בהמה מסוכנת ולחתוך בו נתחים קטנים דהוה ליה מתקן ובדיעבד מותר ומותר לשחוט בו בהמה בריאה ונתחים גדולים העומדים לדורון דהוה ליה מקלקל נטל כרכר מהאשירה וארג בה בגד הבגד אסור נטל ממנ עצי' והסיק בהן התנור חדש יותץ שנגמר באיסור ישן יוצן ואם אפה בו הפת באותו היסק למ\"ד זה וזה גורם אסור הפת אסורה אבל אנן קיימא לן זה וזה גורם מותר בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות ע\"י וזה וזה גורם ומ\"מ תנור חדש שהסיקו בעצי איסור מותר לכתחלה לאפות בו ע\"י היסק שיסיקנו בעצי היתר דחשוב דיעבד כיון שהיה צריך לנתצו אבל תנור ישן שהסיקו מעצי איסור אסור לאפות בו לכתחלה כיון שאין כאן אלא הפסד מועט של דמי העצים ומ\"מ אם אפה בו הפת מותרת ואע\"ג דקיי\"ל זה וזה גורם מותר אם אבוקה כנגדו הפת אסורה דיש שבח עצים בפת והרמ\"ה כתב אפילו למ\"ד זה וזה גורם מותר הכא גבי אליל הפת שנאפה בעצי איסור והבגד שנארג בכרכר של אליל אסורים וכן יראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל שהביא המשנה לפסק הלכה ואם נתערב הפת והבגד באחרים כולן אסורין כדפרישית לעיל דאליל אוסרת בכל שהוא רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח והלכתא כוותיה שאע\"פ שנאסר הפת והבגד יש להם תקנה ע\"י פדיון שיוליך דמיהן לים המלח ויהיו הן מותרין ופרש\"י דאפי' לא נתערב הפת באחרים ניתר על ידי פדיון ופירש עוד שא\"צ להוליך לים המלח אלא דמי העצים ולא דמי כל הפת ור\"י פי' שאין לו היתר בפדיון אא\"כ נתערב הפת באחרים ולא סגי ליה בהולכת דמי העצים לבד אלא צריך להוליך דמי כל הפת וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ונ\"ל כדברי ר\"י שלא הקילו חכמים להתיר הפת בלא תערובת ע\"י הולכת הנאה לים המלח אבל בהא נראה לי כרש\"י שא\"צ להוליך לים המלח אלא הנאת העצים דכיון שנסתלק מכאן הנאת גוף האיסור הותר הכל ע\"כ: כתב הרז\"ה שאין להתיר באכי��ה ע\"י הולכת הנאה לים המלח אלא בהנאה לבד וה\"ר יונה כתב דאפי' באכילה נמי שרי ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל אפרוחין שקננו באשרה ואין צריכין לאמן מותרים אבל ביצים שעליה או אפרוחין שצריכין לאמן אסורים ואפי' באפרוחין שאין צריכים לאמן לא יעלה עליה ליקח האפרוחים אלא יתיז בקנה עד שיפלו לארץ ולא חיישינן שמא יעלה באילן: אסור לישב בצל האשרה ואפ' בצל צלה פי' שחרית וערבית הצל של כל דבר ארוך מאד עד כדי קומתו נקרא צלו ומשם ואילך נקרא צל צלו ואפי' לעבור תחתיה דרך העברה בעלמא אסור וה\"מ שאינו נוטה על הדרך אבל אם נוטה על הדרך אם יש דרך אחרת אסור לעבור תחתיה ואם אין דרך אחרת מותר לעבור תחתיה ואפ\"ה ירחיק אדם חשוב מהכיעור והדומה לו וכשעובר תחתיה ימהר לרוץ בכל מה שיוכל וכתב הראב\"ד דווקא אשרה שעשויה לצל בין תחתיה בין לחוצה לה אבל בית אליל תוכו ונגד פתחו תוך ד' אמות אסור אחריו מותר ואפילו תוכו אם גוזל הרבים שקדם לו הדרך ואח\"כ בנה שם בית אליל מותר לעבור דרך שם אבל אם קדם הבית לדרך אסור: זורעים תחת האשרה ירקות בימות הגשמים אפילו לכתחלה אבל לא בימות החמה ופר\"י שאפי' בדיעבד אסורים ולא החזרת לא בימות הגשמים ולא בימות החמה אבל הרמ\"ה מתיר ירקות גם בימות החמה וכ\"כ הרמב\"ם זורעים תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים וכן יראה דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל: שדה שנזדבלה בזבל אליל ופרה שנתפטמה בכרשיני אליל בדיעבד מותרין ולכתחל' אסור ונקראת אשר' כל שאליל תחתיה אפילו אינן עובדין האילן כ\"ש אם עובדין האילן בעצמו וכל אילן ששומרין פירותיו לעשות מהם שכר לשתותו ביום חגם אסור בידוע שעובדין אותו ואילני סרק שרגילים ליטע בפני אליל שלהם י\"א שהן מותרין שאין עובדין אותם ולא לנוי נטעו לה אלא שמחוקי העכו\"ם הוא לעבוד באותן אילנות והוו כעין תקרובת אליל ונטיעתן זו היא תקרובתן ובתקרובת כזה אינו נאסר כיון שאינו כעין פנים וי\"א דלא גרע מנוי אליל ואסור והכי מסתבר מרחץ שאליל עומדת בחצרה מותר לרחוץ בה שאין המרחץ נעשית בשבילה אלא היא נעשת לנוי למרחץ:" + ], + [ + "כשם שאסור ליהנות מאליל כך אסור להנותם לפיכך מי שביתו סמוך לאליל ונפל אסור לבנותו שמהנה לה לבנות לה כותל כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד' אמות ובונה היה בנין הכותל והמקום שהוא בנוי עליו משותף בינו ובין אליל חצי מקום הכותל שהוא שלו עולה לו להרחקת ד' אמות וחלקו מן העצים והאבנים אם מכירו מותרין ואם לאו הכל אסור ובאותם ד' אמות שהרחיק יעשה בהם בית הכסא שלא תהנה מהם האליל ואם אינו רשאי ימלאנה קוצים. אסור לבנות הכיפה שמעמידין בה אליל עבר ובנה שכרו מותר וכתב הרמב\"ם אבל בונה הוא לכתחלה הטרקלין או החצר שיש בה אותה כיפה וכ\"כ רש\"י שהוא מותר כיון שהוא תשמיש תשמישי אליל ור\"י פירש דאפי' תשמיש תשמישי נמי אסור היה לאליל גינה או מרחץ והטובה היוצאה מהם היא לכומרים מותר ליהנות מהם שלא בטובה ואסור ליהנות מהם בטובה ואפילו יש לאחרים חלק בטובה עם הכומרים ואם אין הטובה היוצאה מהם לכומרים אלא לעובדיה מותר ליהנות מהם אפילו בטובה אפילו הגנה והמרחץ לאליל לבד והרמב\"ם כתב כשיש לאחרים חלק בטובה מותר אפי' היא הטובה לכומרים ופרש\"י בטובה שמעלה להם שכר אז הוא אסור שלא בטובה בחנם אז הוא מותר ולפי זה אסור לטחון ולאפות בריחיים ובתנור של אליל ור\"ת פי' בטובה שמחזיק להם טובה אסור אבל כשאינו מחזיק להם טובה מותר אע\"פ שנותן להם שכר ועוד פ��' ר\"ת ואפי' לרש\"י אם אין הריחים והתנור עומדים בחצר אליל עצמה מותר ולא דמי ליריד של עכו\"ם שאסור ליתן מכס לאליל דהתם מיירי שהמכס הוא לצורך אליל נוייה ותקרובתה אבל כשאינה אלא לחק הכומרים והנאתם ואין עושן ממנו צורכי אליל מותר והר\"י כתב לאו דוקא בגינה העומדת לפניה כדברי ר\"ת אלא אפי' רחוק לה כיון שהגינה נתונה לאליל ונותנין פירותיה לשכר המתעסקים בצרכה דהיינו הכומרים אסור ליהנות ממנה בשכר אבל גנות שקנו הכומרים מאיליהן לא מצינו איסור ליהנות מהם ע\"כ וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כר\"ת חלילין של אליל אסור לספור בהן חנויות של אליל אסור לשכור מהם ואם מעלה שכר למדינה מותר לשכור מהם פי' שמעלה השכר למדינה ובני המדינה מספיקים צרכי אליל כיון שאין השכר מיוחד לכו\"ם וגבאין של אליל אסור ליתן להם ואם היו מעלין שכר למדינה אע\"פ שגובין לאליל מותר ליתן להם פירוש שבני המדינה לוקחין לעצמן מה שגובין ומספיקין צרכי האליל מותר כיון שאם ירצו יקחו לעצמן כל מה שגבו ומה שנותנין לאליל כאילו נתנו מכיסן:" + ], + [ + "כשם שאליל ותקרובתה אסורין כך דמיהן אסורין בד\"א דמי אליל ביד ישראל שמכרה אבל אם מכרה עכו\"ם אפילו מכרה כדי לעובדה הדמים מותרים ודוקא שהדבר ידוע שמוכרה לעשות צרכיו בדמים כגון לפרוע חובותיו או שאר צרכיו אבל אם אינו ידוע יש לחוש שמא מכרה לקנו' בדמים אליל אחרת והרי המעות מוקצין לאליל ואסורין:" + ], + [ + "אין איסור אליל אלא בדבר שיש בו תפיסת יד אדם הלכך המשתחוה להר לא נאסר ואפי' אבני הר שנתדלדלו ועדיין הן במקומן אינן נאסרים וכן הנהרות ומעיינות של רבים ואילנות שלא נטעו לשם אליל אינן נאסרים ומ\"מ אע\"פ שלא נאסר גוף האילן כשמשתחוים לו כל השרינים והעלין והפירות היוצאין ממנו אסורין בהנאה כל זמן שהוא נעבד ואף ע\"פ שמחובר אינו נאסר ציפויו נאסר תלוש ולבסוף חברו חשוב כתלוש לפיכך הבונה בית לאליל או שמצאו בנוי והשתחוה לו נאסר מיד ואם של ישראל אין לו ביטול אבל אם לא בנאו לעובדו אלא להעמיד בו אליל ה\"ז משמשי אליל ואינו נאסר עד שישתמש בו סיידו וכיידו לאליל נוטל מה שחדש והשאר מותר ל\"ש סיידו וכיידו עכו\"ם או ישראל כשנוטל מה שחדש השאר מותר כי לא נאסר אלא החדוש אבל הסיוד והכיוד שנטל ממנו נשאר באיסורו ואין לו ביטול עולמית אם הוא של ישראל ואם הוא של עכו\"ם עד שיבטלנו העכו\"ם הכניס לתוכו אליל והוציאה ותר פירש רש\"י שלא הקצוהו לאליל אלא לפי שעה הלכך מועיל הוצאה לפי שעה אפי' דעתו להחזירה או אפילו הוציאה ישראל מותר אבל אם הקצוהו למשמשי אליל לא מהני הוצאה לפי שעה עד שיבטל מחשבתו ומוציאה על מנת שלא להכניסה עוד: שלשה אבנים הם אבן שחצבה לדימוס או שזקפה לכך ועובדין הדימוס עצמו אגב הצלם שמעמידין עליו ה\"ז אסור מיד סיידו וכיידו וחידש בה אפילו בגופה של אבן נוטל מה שחידש והשאר מותר העמיד עליה אליל וסלקה ה\"ז מותר שלש אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לאליל ה\"ז אסורה גדעו ופסלו לאליל והחליף נוטל מה שהחליף והשאר מותר ופירש ר\"י דוקא שמפרש בהדיא שמכוין שלא יהא אליל אלא מה שהחליף דומיא דסיוד וכיוד שאינו מכוין לעשות כל הבית אליל אבל אם מכוין לעיקר האילן נעשה כולו אליל בגידוע ופיסול אע\"פ שלא השתחוה לו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אפי' כיון לעיקרו של אילן אפי' הכי לא נאסר האילן כולו אא\"כ השתחוה לו אח\"כ שאז נאסר כולו ובגדוע ופיסול נאסר מה שגדל אח\"כ אע\"פ ש��א השתחוה לו העמיד אליל תחתיו ונטלו ה\"ז מותר אע\"פ שקרקע עולם אינו נאסר עשה בו מעשה כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות והשתחוה לו אח\"כ נאסר בעלי חיים אינן נאסרם שאפי' השתחוה לבהמה שלו לא נאסרה עשה בה מעשה ששחטה לאליל נאסרה אפי' בסימן א' ואפי' אינה שלו ודוקא עכו\"ם אוסר דבר שאינו שלו אבל ישראל אינו אוסר של חבירו שודאי אינו מכוין אלא לצערו ולא לאוסרו ואפי' אם יש לו חלק בה אינו אוסר ואם ישראל מומר הוא או שהתרו בו וקבל התראה ה\"ז אסור אע\"פ שבעלי חיים אינן נאסרים החליף בעלי חיים באליל נאסרו ודוקא חליפין אבל חליפי חליפין כגון שהחליף בעלי חיים בחליפי אליל מותרין והרמב\"ם ז\"ל אסר אפילו חליפי חליפין:" + ], + [ + "אליל שנתבטלה מותרת ודוקא בשל עכו\"ם ובטלה עכו\"ם אבל ישראל אינו יכול לבטל אליל של עכו\"ם וכ\"ש של ישראל שאין לה ביטול עולמית ואפילו אם יש לעכו\"ם שותפות בה עמו אין ביטול העכו\"ם מועיל לה ואפילו אליל של עכו\"ם משבאה ליד ישראל וזכה בה שוב אין לה ביטול בעכו\"ם וכת' הר\"א דמשמשי אליל ונויה אם באו ליד ישראל ואח\"כ בטלם עכו\"ם מותרים שאין להחמיר בהן כמו באליל עצמה לפיכך הלוקח גרוטאות מן העכו\"ם ומצא בה אליל אם משך עד שלא נתן מעות יחזיר לו שעדיין לא נקנו ואם משנתן מעות משך כבר נקנו לו והויא אליל של ישראל ואין לה ביטול וצריך להוליכה לים המלח וכ\"כ הרמב\"ם בין משך ולא נתן מעות או נתן מעות ולא משך יחזיר אא\"כ משך וגם נתן מעות. גר ועכו\"ם שירשו את אביהם יכול הגר ללומר לעכו\"ם טול אתה אליל ואני מעות אבל משבאת האליל לרשות הגר אסור. עכו\"ם מבטל אליל אע\"פ שאינו שלו ואפי' אינו עובד לאותה אליל ואפי' בע\"כ ובלבד שידע בטיב אליל אבל קטן שאינו יודע בטיב אליל וגר תושב שאינו עובד אליל אינן יכולין לבטלה. כיצד מבטלה נטל מהאשרה מקל או אפי' עלה אחד לצורכו נתבטלה ובין האשרה עצמה ובין השפאים שנטל ממנה מותרין ואם נטל השפאים לצרכה לא נתבטלה והיא אסורה והשפאים מותרין וישראל ששפאה בין לצרכו בין לצרכה היא והשפאים אסורין שאינו יכול לבטלה היתה של צורה וקטע ראש אזנה או ראש חוטמא או ראש אצבעה או שמעכה בפניה אפי' לא חסרה בטלה מעכה שלא בפניה ולא חסרה או שרקק או השתין בפניה או גררה וזרק בה הצואה לא בטלה: מכרה או משכנה אפי' לצורף ישראל לא בטלה כל שכן אם מכרה לצורף עכו\"ם או לישראל אחר שאינו צורף הניחוה עובדיה והלכו להם בשעת שלום מותרת בשעת מלחמה אסורה: אליל שנשתכרה מאיליה אסורה וצריך לבטל כל קיסם וקיסם ודווקא כשהדיוט יכול להחזירה אבל אין הדיוט יכול להחזירה בטלה: בימוס שהוא אבן אחד שנפגם ה\"ז מותר ומזבח עד שינתץ רובו: המבטל אליל נתבטלו משמשיה ביטל משמשיה לא נתבטל היא. מצוה על כל המוצא אליל שיבערנה ויאבדנה וכיצד מבערה שוחק וזורה לרוח או שוחק ומטיל לים וצריך לשרש אחריה ולכנות לה שם גנאי:" + ], + [ + "הנודר או נשבע בשם אליל הרי זה לוקה ואסור אפילו להזכירה בשמה בחנם שלא לצורך ואסור לגרום לעכו\"ם שישבע או ידור בשמה ומותר להזכיר שם אליל הכתובה בתורה כמו כרע בל קורס נבו העורכים לגד שלחן [ומותר להתלוצץ באליל]:" + ], + [ + "שלשה ימים לפני אידיהן מלבד יום האיד שלהם אסור לשאת ולתת עמהם ואם נמשך האיד שלשה ימים או ד' ימים חשוב הכל כיום א' וג' ימים לפניהם אסורין ואינו נקרא יום איד ליאסר שלשה ימים לפניו אא\"כ הוא יום קבוע לכל ועושין אותו בכל שנה ושנה ומיהו אם הוא יום קבוע לכל אסור ואפילו אינו עיקר האיד שהחזיקו על שם אלהיהן אלא ה\"ה שאר האידין שהחזיקו בהן על שם שאר דברי' ואפילו יום גינוסיא של מלכי עכו\"ם אבל אם אינו יום קבוע לכל כיום תגלחת זקנו ויום שעלה בו מהים שעושין אותו יום איד אינו אסור אלא באותו היום ועם אותן שעושין אותו איד באותו היום אבל עם אחרים מותר ואפילו הן משועבדים לאותן שעושין איד בו ביום ואפי' באיד קבוע אין איסור אלא באותו העיר שהאיד בתוכה אבל חוצה לה אפילו הסמוכין לה מאוד מותר לשאת ולתת עמהם ואפילו הן משועבדים לה: בד\"א בא\"י אבל בחוצה לארץ אין איסור אלא ביום האיד בלבד. והך מו\"מ פרש\"י דאסור משום דאזיל ומודה לאליל ועובר משום לא ישמע על פיך הלכך כל דבר שמתקיים אסור למכור להם ששמח בו ואזיל ומודה לאליל ומותר לקנותו מהן שהוא עצב במכירתו ואינו מודה ודבר שאינו מתקיים מותר למוכרו להם ואסור לקנותו מהם והראב\"ד כתב שאפילו דבר המתקיים אסור לקנותו מהם שהרי המעות מתקיימין בידו. ור\"ת פירש שאין במכירה משום דאזיל ומודה אלא משום שקונה צורך לאליל הלכך כל דבר שאינו לצורך תקרובת מותר למוכרו להם ומותר ליקח מהם בדבר המתקיים אבל דבר שאינו מתקיים אסור ליקח מהם ששמח הרבה במכירתו ואזיל ומודה ואסור לשלוח לו דורון ולקבלו ממנו ואם אי אפשר לו שלא יקבלנו משום איבה יקבלו ממנו. ולא יהנה בו ובעכו\"ם שמכירין בו שאינו עובד אליל הכל מותר ואסור להשאילן ולישאל מהן ולהלותן וללות מהן ודוקא בלא רבית אסור להלותן אבל מותר להלותן בריבית וסור לפורען וליפרע מהם מלוה בשטר אבל מלוה ע\"פ נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם והאידנא אפילו מלוה בשטר חשוב במציל מידם אפי' אינו רבית וכ\"ש אם הוא ברבית אבל היכא דאיכא משכון קאמר בירושלמי שאין נפרעין מהם ששאינה חשובה כאבוד וכ' א\"א הרא\"ש ז\"ל וכ\"ז מיירי בשאינה ברבית אבל אם היא ברבת אפילו במשכון חשוב כמציל מידם ונפרעין מהם ואם נשא ונתן ביום האיד אסור ובג' ימים שלפני האיד בא\"י לרב אלפס מותר ולר\"י אסור ולזה הסכים א\"א הרא\"ש זכרונו לברכה. אסור ליכנס לבית עכו\"ם ביום אידו וליתן לו שלום מצאו בחוץ מותר אבל יאמר לו בשפה רפה ובכובד ראש. ואסור לכפול לו שלום לעולם לפיכך טוב להקדים לו שלום כדי שלא יתחיל העכו\"ם ויצטרך לכפול לו: עכו\"ם ההולך לתרפות פי' לטעות למרחוק בהליכה אסור לשאת ולתת עמו בחזרה מותר. ואם נקשרים חבורות חבורות יחד אף בחזרה אסור שניכר הדבר שדעתו לחזור שם וישראל ההולך לתרפות בהליכה מותר לשאת ולתת עמו ובחזרה אסור ואם ישראל מומר הוא גם בהליכה אסור. והאידנא כתב הרשב\"א בשם רש\"י שהכל מותר דלאו עובדי אליל הם ולא אזלי ומודי. ואע\"ג דמתנדבין ונותנין המעות לכהניהם מותר לו להלוותן שאין כהניהם קונין מהם לא תקרובת אליל ולא נויה אלא אוכלים ושותין אותם ועוד כיון שעיקר פרנסתינו מהם ואנו נושאין ונותנין עמהם כל ימות השנה ואם היינו פורשים מהם ביום אידם היה לנו איבה לכך שרי והכי תניא בתוספתא בד\"א בעכו\"ם שאינו מכירו אבל אם מכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו ותניא נכנס לעיר ומצאם שמחים שמח עמהם מפני שהוא כמחניף להם:" + ], + [ + "עיר שיש בה אליל אסור לילך שם אם הדרך מיוחד לאותו העיר לבד כגון שאין הדרך כבושה מכאן לשם אלא לאותה העיר אבל אם יש מעבר לעבור משם לעיר אחרת מותר ופירש\"י דטעמא משום חשדא שיחשדוהו שהולך לשם לאליל ומש��ם הכי קאמר בירושלמי שלא אסרו אלא באכסנאי אבל בן עיר מותר. שיירא מותר שכן דרך שיירא לילך בכ\"מ. כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל יש ששכתבו שאם יהודים דרים בעיר מותר דתלינן דלדבר עם היהודים הולך שם ומתוך הירושלמי אינו משמע כן דלא שרי אלא בבן עיר שיה חוץ לעיר והולך לביתו ע\"כ וכתב הרשב\"א ומשום הך טעמא דחשדא אפילו ישראל הדר בעיר שיש בה אליל אסור לילך לרחוב שאליל שם אם אין אותו רחוב פתוח לשוקים אחרים דנראה כהולך שם כדי לעובדה וכל שכן שאסור ליכנס לעולם לחצר אליל ואפי' לדבר עם אחד מהם ואפשר אפילו על עסקי רבים ואפילו על פקוח נפש אסור ליכנס שם כדאמרינן גבי מעיין המושך מים לפני אליל שלא ישתה אפילו אי מאית אי לא שתי ע\"כ והר\"י כתב ומשום אליל שבעיר אין לאסור לילך שם אלא מיירי שעושין יריד ביום האיד ולפי שעכו\"ם מתקצבין מכמה מקומות והולכים שם אסור שלא יהא נראה כאחד מהם הולך שם לסחורה ולכבד אליל אבל בעיר שעושין שם יום איד ואין הולכין שם משאר מקומות לא מצינו שיהא אסור לילך לשם משם חשדא וכן היא מסקנת א\"א השרא\"ש ז\"ל. עיר שיש בה יריד של אליל וכל מי שלוקח שום דבר נותן מכל לאליל אסור ליקח משם כלום בין אם יתן מכם או לא יתן שאם יתן מידי מהני לאליל ואם לא יתן הרי זה נהנה ממנה שמנחת לו המכס. ואם לקח משם בהמה תעקר שיחתוך פרסותיה מהארכובה ולמטה פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח לפיכך פעמים שהעכו\"ם מוכר חפץ ואומר לא אתננו לך אלא בכך וכך ועוד פשוט לאליל פלוני או שרגילים שנותנין לאליל הפשוט שמקיימין המקח בו אסור לישראל ליקח ממנו וכתב בספר התרומות ואם אינו מזכיר בפירוש אליל אלא אומר אתננו לך בכך וכך ופשוט יותר מותר ואפילו אומר ועוד פשוט מיותר לאלוה שלו אפשר שהוא מותר דשמא דעתו ליתנו לעניי עכו\"ם ודוקא ביריד שנותנין המכס לאליל אסור ליקח מהם אבל ביריד שאין נותנין מכס לאליל או ליקח מבעל הבית שאין לוקחין ממנו מכס מותר כדתניא הולכין ליריד של עכו\"ם ולוקחין מהם עבדים ושפחות אחד עבד עכו\"ם ואחד עבד ישראל בתים שדות וכרמים וכותב ונותן ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם וכתב ה\"ר יונה אפי' במקום שאין נותנין מכס לא התירו לילך שם לקנות אלא אלו מפני שדברים אלו אין אדם מוכר אותם אלא מפני חסרון כיס הילכך משום מיעוטינהו שרי לילך שם וליקח מהם אבל כסות וכלים העשויין לסחורה אסור לילך שם וליקח מהם שאין זה כמציל מידם אלא מהני ומעשיר ודאי הדר שם מותר ליקח כל דבר כיון דלא יהבי מכסא אבל לילך שם וליקח לא התירו אלא עבדים ושפחות ובהמות שהן יישוב ללוקח ומיעוט למוכרים וכל זה איירי ביריד שאינו ביום האיד אבל אם הוא ביום האיד אסור לשאת ולתת עמהם כדפי' לעיל וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וי\"א דהאי יריד יום איד הוא ואפ\"ה מותר ליקח כל דבר שצריך משום דלמא לא משכח להו אלא ביריד והוה ליה לגבי דיריה דבר האבוד ונבי דידהו ליכא רווחא דביריד זול תרעי טפי משאר זמני והיינו דאמר משום מיעוטינהו כלומר דממעט להו רווחא ומטעם זה נמי מותר למכור לו סחורה אובדת וכ\"כ רב האי בתשובה והאידנא נוהגין היתר לישא וליתן להלוותן ולפורען אף ביום אידם מהטעמי' שכתבתי למעלה וגם האידנא אינו מצוי שיתנו המכס לאליל ואם יש מכן הוא לכהנים ואוכלים ושותין אותו ואין קונין ממנו לא תקרובת אליל ולא נוייה ע\"כ: עכו\"ם ההולך ליריד שמוכרין שם אליל וצרכיה מותר לשאת ולתת עמו בין בהליכה בין בחזרה שאין אנו תולין שמכר של אליל וישראל ההולך שם בהליכתו מותר בחזרה אסור שאנו אומרים ודאי אליל מכר שם:" + ], + [ + "מצוה להתרחק מדרך אליל ד' אמות ישב לו קוץ ברגלו בפני אליל או נתפזרו לו מעות לפניה לא ישוה להסיר הקוץ וליטול המעות מפני שנראה כמשתחוה לה ואם אינו נראה כמשתחוה לה כגון שמצדד עצמו מותר מעיין המושך מים בפני אליל לא ישחה וישתה ואפילו אי מאית אי לא שתי פרצוף המקלה מים בכרכים לא יניח פיו וישתה מפני שנראה כמנשק לאליל:" + ], + [ + "דברים המיוחדין למין ממיני אליל אסורין למוכרן לעולם לעובדי אותה אליל שבאותו המקום ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה מותר והדברים שאינן מיוחדין לה מוכרין אותם סתם ואם פירש העכו\"ם שהן לאליל אסור למוכרו לו אא\"כ פסל אותם מלהקריב לאליל ואם העכו\"ם מחזר אחר דברים המיוחדין לאליל ומערים לכלול דברים אחרים עמו או כיוצא בזה כדי שלא יבינו שקונה לצורך אליל אסור למוכרם לו [ ואם אין רגילין להקטיר לו אלא לבונה כל דבר מותר למכור להם חוץ מלבונה וכל לבונה אסורה בין זכה בין שאינה זכה וכתב הרשב\"א אפי' אומר שצריך אותה לדברים אחרים אסור אערומי קא מערים אבל אם ידוע שצריכה לו לדבר אחר מותר כתב בסה\"ת אם אין רגילין להקטיר אלא לבונה אסור למכור לבונה לכומר ולשאר העכו\"ם מותר. וכן שעוה ביום איד אסור למכור לעכו\"ם אבל בשאר ימים מותר למכור להם שעוה. וכן הגביע שתופס הכומר בידו וקנאו ישראל אחר שפגמו עכו\"ם ובטלו אסור למוכרו לעכו\"ם דבשביל פגימה קטנה כזו אינו מניח העכו\"ם מלעשות בו עבודתו וכן ספרי דתן אסור למכור לכל עכו\"ם] מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעכו\"ם עובד אלילים מוכרים ובמקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה ומותר למוכרה להם על ידי ספסירא פירוש שקונה הבהמה לעצמו כדי להרויח ומוכרה מיד אבל ע\"י סרסור בעלמא אסור כמו בלא סרסור ופיפ' רש\"י דלא אסרינן אלא בבהמה טמאה שודאי למלאכה או בטהורה שפירש למלאכה אבל בטהורה סתם מותר שאנו תולין לומר שלשחיטה קונה אותם. ועגלים קטנים שוקנה לגדלם אפילו בסתם אוסרין דמסתמא אינו טורח בהם לגדלם אלא למלאכה ורבינו האי כתב שאין צד היתר אלא א\"כ נראה בו שקונה אותה לשחיטה והרמב\"ן כתב כשמוכרח לטבח ודאי לשחיטה ומותר וכשמוכרה לבעל אדמה ודאי למלאכה ואסור וכשם שאסור למכור לעכו\"ם כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו\"ם והאידנא נהגו היתר בכל וכתב ר\"י הטעם לפי שבימיהם היו דרים הרבה יהודים ביחד והיו יכולים למכור זה לזה אבל האידנא שמעט יהודים דרים במקום אחד ואי לא מזבני לנכרים איכא פסידא שרי וכתב בסה\"ת אפילו לפי זה אין להתיר אלא כשנזדמנה לו אבל לקנות כדי להרויח לא. אין מוכרין להן כל דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות ולא שום כלי זיין ולא סדן וכבלים וקולרין ושלשלאות של ברזל ואפי' עשת של ברזל שראוי לרדד ולעשות ממנו כלי זיין אסור ולא משחיזין להם כלי זיין ולא בונים להם מקום שדנין בו בני אדם וכשם שאסור כל אלו למכור לנכרים כך אסורים למוכרם לישראל החשוד למוכרם לנכרים ולא לישראל ליסטים אפי' אינו הורג בהן כיון שע\"י הזיין עומד על נפשו ומלסטם הבריות והאידנא נהגו למכור כל כלי זיין לנכרים כיון שעל ידם מצילין אותנו מהאויבים הבאים על העיר אין מוכרין להם בארץ ישראל כל דבר המחובר כגון אילן וקמה אבל מוכרו על תנאי שיקוץ כ\"כ הרמב\"ם ורב אלפס אסר גם בזה אלא א\"כ קצץ אותו תחלה ומסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כמו הרמב\"ם והרמב\"ן כתב דה\"ה נמי בח\"ל נמי אסור גזירה אטו ארץ ישראל ולא נראו דבריו לא\"א הרא\"ש ז\"ל אין מוכרין להם בתים ושדות בא\"י אבל משכירין להם בתים ולא שדות ובח\"ל בין בתים בין שדות מותרין בין למכור בין להשכיר ובלבד שלא ימכור או ישכיר לג' נכרים ביחד בשכונת היהודים אבל לאחד או לשנים יכול למכור או להשכיר כמו שירצ' ולא חיישינן שמא ימכור הוא או ישכיר לאחרים. ולא התירו להשכיר אלא לאוצר או לשאר תשמיש חוץ מלדירה אבל לדירה אסור להשכיר מפני שמכניס לתוכו אליל והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגין להכניס אליל בבתיהם. אסור ליתן להם מתנת חנם במה ד\"א כשאינו מכירו אבל אם מכירו או שכינו מותר וכן מות' לפרנס ענייהם ולבקר חוליהן ולקבור מתיהן ולהספידן ולנחם אבלים משום דרכי שלום וכן אין ממחים ביד עני נכרי מליטול לקט שכחה ופאה: ואסור לשבחו כמה נאה עכו\"ם זה וכל שכן שלא לספר בשבח מעשה ידיו. אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב\"ה שברא בריה נאה כזה מותר:" + ], + [ + "עכו\"ם העושה משתה לחופת בנו או בתו אסור לישראל לאכול שם אפילו אוכל משלו ושמש שלו עומד עליו ומשמש ומאימתי אסור מקודם החופה משיתחיל להכין שום דבר לצורכי החופה ולאחריה' בסתם ל' יום ולאחר ל' יום מותר אבל אם אומר שמזמינו בשביל החופה אסור עד י\"ב חדש ולאחר י\"ב חדש מותר אפילו הוא אור בשביל החופה ואם הוא אדם חשוב שהעכו\"ם שמח בו אם אומר מחמת החופה אסור אפי' לאחר י\"ב חדש אפילו אינו שומע ממנו שמודה לאליל דמסתמא מודה כיון שהוא שמח בו שהוא אדם חשוב ואם העכו\"ם שולח לישראל לביתו עופות היין או דגים כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שמותרים:" + ], + [ + "דברים שצריך ליזהר בהם מהעכו\"ם עובדי אליל ומחוקותיהם ורפואתם ודברים שיהרג ואל יעבור ואם מותר לראות במראה:
אין מעמידין בהמות בפונדקאות של עכו\"ם אפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות מפני שחשודים על הרביעה ועכו\"ם עובד אליל מצוי אצל אשת חברו הלכך אסור אפילו נקבות אצל נקבות ואצ\"ל נקבת אצל זכרים וזכרים אצל נקבות. ואין מוסרין בהמה לרועה שלהן ואין מוסרין להם תינוק ללמוד ספר או אומנות ור\"ת פסק שמותר להעמיד אצלם בהמות דקי\"ל שאין חשודין על הרביעה ואן מתייחדין עמהן מפני שחשודים על שפיכות דמים ואם נזדמן לו בדרך אם העכו\"ם חגור סייף טופלו לימינו כדי שתהא ימינו קרובה לסייף העכו\"ם שהיא חגורה לו על שמאלו ואם העכו\"ם יש לו מקל בידו טופלו לשמאלו היו עולים בעליה או יורדין בירידה לא יהא ישראל למטה ועכו\"ם למעלה אלא לעולם יהא ישראל למעלה כגון בירידה יהא ישראל אחרון ובעלייה ראשון ולא ישחה לפניו לעולם שאל לו להיכן אתה הולך ירחיב לו הדרך. ולא תתיחד אשה עמהם אפילו הם רבים ונשותיהם עמהם וכה\"ג בישראל שרי ובעכו\"ם עובד אליל אסור ופר\"י דוקא באשה שאינה חשובה אבל אם היא חשובה וקרובה למלכות מותרת להתייחד שאין חוששין לא משום שפיכות דמים ולא משום ערוה וכל אשה מותרת להתייחד בין הנכריות ורש\"י פי' דכל אשה אסורה להתייחד עם האנשים משום ערוה:" + ], + [ + "נכרית עובדת כו\"ם לא תיילד לישראלית בינה לבינה מפני שחשודה על שפיכות דמים ואפי' היא מומחית וכן מטעם זה לא תניק לבנו של ישראל בביתה ואפי' אחרים עומדין על גבה ולא אפי' בבית ישראל אא\"כ אחרים עומדין ע�� גבה אבל אם אחרים עומדין על גבה או יוצאין ונכנסין מותר לילך ולהניק בבית ישראל אבל אין להניחו עמה לבדו בלילה וישראלית לא תניק לבן עכו\"ם אפי' בשכר. ולא תיילד לנכרית עובדת כו\"ם בחנם אבל בשכר מותר. במה דברים אמורים בחול אבל בשבת אסור אפי' בשכר וכתב הרשב\"א הא דשרי בשכר דוקא במילדת ידוע שמתעסקה בכך שאז יהיה לה איבה אם לא תעשה. אבל אשה שאינה רגילה בכך אפילו בשכר אסור לדליכא איבה דמצי למימר איני בקיאה בכך:" + ], + [ + "כל מכה וחולי שיש בהם סכנה שמחללין עליהן שבת אין מתרפאין מהן דכיון שחשודין על שפיכות דמים ודאי יהרגנו ולא יחוש עליו שיאמרו עליו שהוא הרגו שיש לו טענה לומר מסוכן הוא למות וכן בדבר שאין בו חולי ואין בו סכנה כמו רבדא דכוסילתא שהקיז לו ישראל וכואב לו המקום לא יתרפא ממנו דכיון שאין ברפואה זו אומנות אם ימיתנו לא יתלו הדבר בחסרון ידיעתו אלא יאמרו בלאו הכי הגיע זמנו למות ורב אלפס התיר בזה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה ובחולי שצריך אומנות לרפואתו ואין בו סכנ לדברי הכל מתרפאין מהן וכ\"ז כשאינו מומחה לרבים אבל אם הוא מומחה לרבים מתרפאין ממנו בכל דבר דלא מרע נפשיה הלכך עכו\"ם אומן מקיז דם כיון שהוא מומחה מקיזין ממנו וריפוי ממון כגון לבהמתו מתרפאין אפי' מהכל וכ\"מ שאין מתרפאין אפי' הוא ספק חי או מת אין מתרפאין ממנו שודאי ימיתנו אבל אם הוא ודאי מת מתרפאין ממנו דלחיי שעה לא חיישי' ואם אמר סם פלוני יפה לו וסם פ' רע לו יכול לסמוך עליו שירא שמא ישאל גם לאחרים ואדם שקרוב למלכות יכול להתרפאות מהכל אפי' ממי שאינו מומחה שירא לעשות לו רעה ואם העכו\"ם מתקנאים בו אם שהוא שונאו אפי' הוא קרוב למלכות אסור שהעכו\"ם מוסר נפשו עליו לעשות לו רעה וכל מה דאמרן היינו כשבא לרפאותו בסם אבל אם בא לרפואתו בלחש מותר שאין בו סכנה בד\"א בסתם שאינו יודע אם מזכיר שם אליל אבל אם יודע שמזכיר שם אליל אסור אפי' אם יודע שודאי ימות וה\"מ דבסתם מותר בסתם עכו\"ם אבל מאי\"ני אפי' סתמא נמי אסור שודאי מזכיר שם אליל ומאי\"ני להתרפאות ממנו ע\"י סם דינו בשאר עכו\"ם עובד אליל דעלמא לכל דבר ועכו\"ם דעלמא שבא לרפאותו ואמר לו קח ממנים אלו או מאילן פלוני שהוא של אליל לא יקבל ממנו כדאמרינן בכל מתרפאין אפי' באיסורי הנאה במקום סכנה או אפי' שלא במקום סכנה אם הוא שלא כדרך הנאתו כגון מניח חלב של שור הנסק' על גבי מכתו וכיוצא בו חוץ מבעצי אליל ודוקא שאומר לו שאין לו רפואה אלא במים אלו או מאילן זה שאז נראה לו כאילו הישראל נותן ממשות באליל אבל אם אומר לו קח ממים אלו או מאילן זה ולא הזכיר לו שם אליל ואין מאותן המים או מאותו האילן מצוי אלא אלו מותר כיון שלא תלה הרפואה במה שהן אליל:" + ], + [ + "אין מסתפרין מהעכו\"ם שמא יהרגנו לפיכך ברשות הרבים שהכל עוברים ושבים שם מותר שהוא ירא וכן אם הוא מסתכל במראה מותר שאז נראה כאדם חשוב וירא לעשות לו רעה ולא התירו להסתכל במראה אלא למי שמסתפר מן העכו\"ם וכיוצא בו כגון שמספר לעצמו או שחושש בעיניו משום רפואה אבל בלאו הכי אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה ועכו\"ם המסתפר מישראל כיון שהגיע סמוך לבלוריתו ג' אצבעות מכל רוח שומט ידיו [וכן הקרחה שעושין למשמשין אסור לעשות להם]:" + ], + [ + "כל העבירות חוץ מעכו\"ם וגלוי עריות וש\"ד שאומר לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג אם הוא בצנעא אם ירצה יעבור ואל יהר�� ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי ואם הוא בפרהסיא חייב ליהרג ולא יעבור בד\"א שהעכו\"ם עובד אליל מכוין להעבירו על דת אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו יעבור ואל יהרג ובשעת השמד אפי' על מנהג בעלמא שנהגו אם באים להעביר עליה יהרג ואל יעבור ובעכו\"ם ובג\"ע ושפיכות דמים אפי' בצינעא יהרג ואל יעבור ואפי' אין העכו\"ם עובד אליל מכוין להעבירו על דת אלא להנאתו. אסור לאדם לומר שהוא עכו\"ם כדי שלא יהרגוהו דכיון שאומר שהוא עכו\"ם הרי מודה לדתם וכופר בעיקר אבל מי שנתחייב מיתה ומציל עצמו במה שבורח לבית אליל כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שיכול לברוח לתוכה ואין בזה משום מודה באליל:" + ], + [ + "עכו\"ם שירדו לבור או למקום סכנה אין על הרואה אותם להעלותן אפילו אם יתן לו שכר לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכר ואם מתיירא מהם או משום איבה מרפאין אותם בשכר אבל לא בחנם ומכל מקום אין מורידין אותם לבור בידים אבל המינין והמסורים ומומר אוכל נבלות להכעיס והאפיקורסים מורידין אותם בידים:" + ], + [ + "הלכות רבית
דבר תורה מותר להלוות לעכו\"ם ברבית דטעמא דרבית דכתיב וחי אחיך עמך ועכו\"ם אין מצוון להחיותו וחכמים אסרוהו משום גזירה שמא ילמוד ממעשיו ובכדי חייו שרי ובצורבא דרבנן דליכא למיחש שמא ילמוד ממעשיו שרי שפילו ביותר מכדי חייו ושאר כל אדם נמי לא אסרו אלא ברבית דאורייתא אבל רבית משום שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא שנשא ונתן עמהם אם כן לא שייך ברבית שמא ילמד ממעשיו טפי משאר משא ומתן מומר שכפר להלוותו ברבית כיון שאין אנו מצווין להחיותו ואסור ללוות ממנו ברבית דאע\"פ שחטא ישראל הוא והנותנו לו עובר משום ולפי עור לא תתן מכשול: " + ], + [ + "רבית הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא מאד מאד צריך אדם ליזהר באיסור רבית וכמה לאוין נאמרו בו ואפי' הלוה והנותנו עובר משא\"כ בשאר דיני ממונות שאם אדם רוצה ליזוק בנכסיו רשאי אבל מפני רגילות החטא מזהיר גם בלוה וכן בערב ובעדים ובכל המתעסקין בדר וכל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטין וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלהי ישראל. וכל התולה מעותיו בעכו\"ם לומר שהם של עכו\"ם ומלוה אותם ברבית דינו מסור לחוקר לבבות ליפרע ממנו. ואפי' אם הלוה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפירעון שלא התנה עמו ואינו אומר לו שנתנו לו בשביל רבית אסור אע\"פ שרש\"י מתיר בזה וגם הרמב\"ם כתב להיתירא לא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל. ואפי' אם אומר למלוה אני מוחל לך הריבית ונותנו לך במתנה אסור והגאונים כתבו שאם מחל הלוה למלוה ריבית שלקח או שעתיד ליקח אע\"פ שקנו מידו או נתנה לו במתנה אינו כלום שכל ריבית שבעולם מחילה היא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו לפיכך אין המחילה מועלת כלום ואפילו בריבית של דבריהם והרמב\"ם חלק על זה וכתב שהמחילה מועלת וא\"א ז\"ל כתב ודאי אם לקח ממנו ריבית וצריך להחזירה לו מועלת מחילה לפוטרו כמו בכל גזל אבל בשעת לקיחת הריבית אפי' אם אמר אני נותנו לך במתנה אסור לקבלו ולא ריבית שבשעת הלואה לבד אסורה אלא אפי' ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת נמי אסור וה\"ד מוקדמת כגון שנתן עיניו ללוות ממנו והיה שולח לו ואומר בשביל מעותך שתלוני מאוחרת לאחר שהחזיר לו מעותיו היה משלח לו ואמר בשביל מעותך שהיו בטלות אצלי ויראה שאינו אסור אלא במפרש שבשביל זה משלו לו אבל בסתם מותר והרמב\"ם אסר אפי' בסתם. ובס\"ה כתב דבדבר מועט מותר בסתם שאינו ניכר שבשביל ההלואה הוא עושה אבל בדבר מרובה אפי' בסתם נמי אסור וצריך המלוה ליזהר שלא ליהנות מהלוה שום דבר כל זמן שמעותיו בידו אפי' בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו וה\"מ שהמלוה נהנה מהלוה בלא דעתו שכיון שנהנה ממנו בלא רשותו נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו יסבול לו אבל אם נהנה ממנו ברשותו מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא כגון לדור בחצרו ולהשתמש בעבדיו שזה הוא אסור בכל ענין כדלקמן (סיק קסו) ואסור להלוות ברבית אפי' לבניו ולבני ביתו אע\"פ שאינו מקפיד עליהם ובודאי נתנו להם במתנה אפי' הכי אסור כרי שלא להרגילם בדבר ואפי' במלאכה יש בה משום רבית שלא יעש עמו מלאכה על מנת שיעשה עמו אחרת לאחר זמן כדתנן אומר אדם לחברו נכש עמי ואנכש עמך ולא יאמר לו עדור עמי ואנכש עמך שפעמים שהאחרת שעושה לו חבירו כבדה יותר מאותה שעשה לו ובשכר שממתין לו מלפורעו שכר עבודתו עושה עמי מלאכה הכבדה יותר מזאת שעשה לו ואפי' באותה שעשה לו אם חברו יעשנו לו בזמן שכבדה יותר אסור כדתנן לא יאמר לו נכש עמי בגריד ואנכש עמך ברביעה ואפי' רבית בדברים נמי אסור שלא יקדים לו שלום אם לא היה רגיל ליתן לו שלום ולא יאמר המלוה ללוה הודיעני אם בא איש פלוני ממקום לוני וכיוצא בזה ע\"כ צריך ליזהר בענין רבית שלא לבקש שום צד היתר כי הוא דבר המושך לאדם ואם היום יפתח לו כחודה של מחט יוסיף מידי יום יום עד שיפתח לו בפתחו של אולם ומיהו לא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה לפיכך יכול אדם לומר לחברו הילך זוז והלוה י' דינרין לפלוני ודוקא שאומר כך מעצמו בלא דעת הלוה וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי אבל אם יש בו צד אחד מאלו אסור ואם המלוה אומר ללוה אני מלוה לך ע\"מ שתתן זוז לפלוני פשיטא שהוא אסור אע\"פ שאינו חייב לו כיון שבשליחותו נתנו לו וכן מותר לאדם שיאמר לחבירו הילך זוז ואמור לפלוני שילוה לי מעות ואפי' לבן המלוה יכול לומר כן והוא שיהא גדול ואינו סומך על שלחן אביו אבל אם הוא סומך על שלחן אביו אסור דכאילו ניתנו ליד המלוה דמי: ותלמידי חכמים מותרין להלוות זה לזה ברבית לפי שיודעין שהוא אסור ונותנין אותה במתנה גמורה ודוקא בדבר מועט שאדם רגיל ליתן לחבירו במתנה אבל ביתר מכן לא ומעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד פירש שאם יהיה ריוח שיחלקוהו ביניהם ואם יהיה הפסד שיהיה הכל על המקבל והוא הדין נמי בכל רבית דרבנן וכן הדין במעות של הקדש שהוקדשם לעניים או לת\"ת או לצורך ב\"ה אבל אסור להלוותן ברבית דאורייתא אע\"ג דהקדש גמור כגון שהוקדש לב\"ה מותרת להלוותו אפי' ברבית דאורייתא: " + ], + [ + "כל דבר אסור ללות בתוספות בין כסף בכסף בין אוכל באוכל בין אוכל בכסף בין כסף באוכל אע\"ג דכתיב נשך כסף נשך אוכל מרבינן כל דבר ופי' ר\"י חוץ מקרקע כגון שהלוה לו חמשה גפנות טעונות בשש וחוץ מפחות משוה פרוטה והרמ\"ה כתב דאפי' בפחות משוה פרוטה אסור מן התורה אבל אין מוציאין אותו בדיינין עד שיהא בו שוה פרוטה אמר רב נחמן כללא דרביתא כל אגר נטר לי אסור פירוש בשביל המתנת מעותיו נותןלו שכר בין אם דרך הלואה או דרך ממכר או שכירות אלא שאם הוא דרך מקח הו מדרבנן וזהו אבק רבית אינ יוצאה בדיינין וכתב הראב\"ד נהי שאינה יוצאה אם תפש לוה משל מלוה לא מפקנן מיניה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אפילו תפש לוה משל מלוה מפקינן מיניה דאחר שנתנו לוה למלוה הוא שלו ורבית דאורייתא שהוא דרך הלואה בדבר קצוב יוצאה בדיינין וכן בהלוהו על חצרו ואמר לו על מנת שידור בו חנם או ישכירוהו לו בפחות וכיוצא בו בד\"א שהמלוה קיים אבל אם מת אין הבנים צריכין להחזיר אף על פי שיודעין שהוא של רבית ואם הוא דבר מסויים כגון פרה וטלית צריכין להחזיר משום כבוד אביהם ודוקא שעשה תשובה בחייו אלא שלא הספיק להחזיר עד שמת אבל לא עשה תשובה אין חייבין בכבודו שיחזירו משום כבודו. והיכא שבא לעשות תשובה להחזיר הרבית אם הוא דבר מסויים מקבלין ממנו ואם אין הרבית שלקח בנין כגון שאינו דבר מסויים אין מקבלין ממנו והמקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו ודוקא בבא לעשות תשובה מעצמו אז אין מקבלין ממנו שלא לנעול דלת בפני בעל תשובה אבל עומד במרדו מוציאין ממנו בעל כרחו ואפילו בבא לעשות תשובה מעצמו לא אמרינן שאין מקבלין אלא מי שרוב עסקו ומחייתו ברבית לפי שתשובתו קשה אבל במי שעושה באקראי מוציאין ממנו בעל כרחו: מי שהיה לו ליתן לחבירו דינר של רבית ונתן לו בשביל חמשה מדות של חטים והיו נמכרים ד' בדינר כשבא מלוה להחזירו לו צריך להחזיר לו ה' מדות ומיהו אם רוצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע ראי שהמקח קיים אע\"פ שנעשה באיסור ואם נתן לו בדינר גלימא שהוא דבר מסויים צריך להחזירה לו ואם המלוה שכר מהלוה חפץ באותו דינר של הרבית ולא היה ראוי לשוכרו אלא בחצי דינר כשמוציאין ממנו להחזירו מוציאין ממנו כל הדינר משלם אע\"פ שהוא לא קבל ממנו אלא שוה חצי דינר שטר שיש בו רבית בין של תורה בין של דבריהם גובה הקרן ולא הרבית בד\"א בשאין הרבית בשטר אלא העדים מעידין שפסק עמו ליתן לו רבית אבל אם העדים מעידין שכלל קרן עם הרבית וכתבו בשטר אינו גובה לא קרן ולא רבית:" + ], + [ + "אסור ללות סאב בסאה וכן כל דבר חוץ ממטבע בין אם קצב לו זמן לפירעון בין אם לא קצב לו זמן דשמא יתיקרו ונמצא שנותן לו יותר משהלוהו אם לא שיעשנו דמים שאם יתיקרו שיתן לו דמים ואם לא עשאוהו דמים ונתייקרו נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלואה ואם הוזלו נותן לו חטין. ודינר זהב יש לו דין פירות שאסור ללות דינר זהב בדינר זהב שמא אותו ששוה בשעת הלואה כ\"ד דינרי כסף יהיה שוה בשעת פרעון כ\"ה אבל מותר ללות דינר כסף בדינר כסף וכן כל שאר מטבע וה\"מ כשיוצא בהוצאה אבל אם נפסל ואינו יוצא בהוצאה הוי כשאר פירות ואסור ללות זה בזה ואם יש ללוה אפי' סאה אחת אפי' אינו מצויה עתה בידו כגון שאין בידו עתה המפתח או עד שיבא בנו שיהא הסאה בידו לוה עליה כמה סאין אפי' כולן ביחד דבשביל כל סאה וסאה שלוה אנו רואין הסאה שלו כאילו היא נחלטת מיד למלוה ואם תתייקר ברשותו תתייקר: וכן אם יצא השער שבשוק יכול ללוות סאה בסאה ופר\"י אפי' אין לו מעות ללוה הראב\"ד כתב שאין יכולין ללות על סמך שער שבשוק אא\"כ יש לו מעות ללוה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אפי' לפי דבריו א\"צ שיהיה לו רק דמי סאה אחד: כתב הרמב\"ם הא דשרי ללות סאה בסאה כשיש לו או כשיצא השער דוקא כשלא קצב לו זמן הפירעון אבל אם קצב לו זמן אסור בכל ענין וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק בזה: אשה שלותה מחברתה ככר א\"צ שתעשנו דמים אפי' אין לה ולא יצא השער מי שיש לו אריס מותר להלוות לו סאה בסאה כדי לזורעה בשדה דהוי כאילו התנו שיקבל בע\"ה יכול להלוות לו סאה בסאה אפי' לאחר שירד לתוך השדה ובמקום שדרך בע\"ה ליתן תבואת הזרע והאריס נתרצה ליתנם או אינו יכו להלוות לו סאה בסאה לזור��ה אא\"כ הלוהו מיד כשירד לתוך השדה. כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה הלוה לחבירו חטין ועשה עליו שטר מכך וכך סאין וטוען הלוה שאין לו לפרוע לו אלא דמי החטין בשעת הלואה אם יברר המלוה שיצא השער בשעת הלואה או שהיה לו ללוה אפי' סאה אחת צריך שיתן לו חטין אף אם היקרו ואם לא יכול לברר ישבע הלוה שלא היה שער בעיר וגם לא היו לו חטין וישלם דמיהן כפי ההלואה: ואם יתחייב לו חטין וההלואה היתה במקום אחד והתביעה במקום אחר והחטין יקרים במקום התביעה יותר מבמקום הלואה יתן לו כשוין במקום ההלואה כתב הראב\"ד שלא התירו כשיש לו אלא ללות סאה חטין בסאה של חטין אבל סאה חטין בדוחן אסור אע\"פ שהן בשער אחד ויש לו דוחן:" + ], + [ + "מי שיש לו מעות אצל חבירו שהלוהו ואמר תן לי מעותי שאני רוצה לקנות בהן חטין ואמר לו אין לי מעות אבל צא וחשוב כמה שוים החטים ועשם עלי כשער של עכשיו ויהיו לך אצלי חטין אם יש לו חטין כנגד הדמים שחייב לו מותר ואם לאו אסור אע\"פ שיצא השער אבל אם נותן לו עתה מעות על חטין ליתנן לו כל השנה בשער של עכשיו מותר אם יצא השער אפי' אם אין לו חטין כאשר יתבאר בעזרת השם אמר לחבירו הלויני מנה ואמר לו מנה אין לו חטין יש לי במנה שאני נותן לך ונתן לו חטין בק' וחזר ולקחו ממנו בצ' זה דבר זה אסור מפני שנראה כרבית שנותן לו צ' והוא מחזיר לו ק' בד\"א כשפורע לו לבסוף המנה במעות דאז מחזי כרבית אבל נותן לו חטין שוה מנה מותר. ואפי' כשפורע לו מעות דוקא שאמר לו תחילה הלויני מנה אבל אם א\"ל הלויני חטין מותר כתב הרמב\"ם אע\"פ שחכמים אסרוה אם עבר ועשה כך מוציא ממנו ק' שאפילו אבל רבית אין כאן והרמב\"ן כתב שאבק רבית הוא ואין מוציאין לא מלוה למלוה ולא ממלו הללוה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ואפילו לפי זה אם רוצה לפרוע לו חטין מותר אלא שאין כופין אותו לפרוע חטין כדי להוציא מידו:" + ], + [ + "המלוה לחברו על שדהו אסור לחזור ולהשכירה לו בדבר קצוב לשנה אפי' אם כתוב בשטר ששהתה ביד המלוה זמן רב קודם שהחכירוה ללוה הלוהו על שדהו ואמר לו אם לא תתן לי מכאן עד ג' שנים הרי היא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים תוך ג' שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם לא יחזיר דהוי ליה אבק רבית ואם זה שתק והניחם בידו אחר ג' שנים מפני שהיה סבור שנחלטה לו וכשנודע לו שלא קנאה מוציאה מידו צריך להחזיר לו הפירות שאכל לאחר שלש שנים:" + ], + [ + "המלוה לחבירו סכום מטבע ונפסל ועשו מטבע חדש והוסיפו עליו שהוא יותר גדול וכבד מן הראשון אם הוזלו הפירות בשביל התוספת שנותנין יותר למטבע החדש ממה שהיו נותנין בישן לא יפרע לו אלא לפי חשבון הישן ואם לא הוזלו הפירות אלא שהחדש שוה יותר לחתיכו אם אין ביניהם אלא החומש שד' מן האחרון שוה כמו ה' מהראשון נותן לו ה' ואינו מנכה לו בשביל התוספת ואם הוסיפו עליו יותר מהחומש יפרע לו ממטבע החדש כפי משקל מטבע הישן ולא לפי המנין וה\"ה נמי אם פחתו ממנו כך הוא הדין וכן הדין אם נושאין ונותנין בכספים של משקל שפחתו מן הכסף שנתן או הוסיפו עליו כך הוא הדין:" + ], + [ + "המלוה מעות לחברו לא ידור בחצרו הגם ולא ישכור ממנו בפחות ולא יעשה מלאכה בעבדו אפילו הוא בטל דבשביל מעותיו הבטלות אצלו הוא עושה אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אם בא לדור בו אחר שהלוהו צריך ליתן לו שכר וכ\"ש אם אומר לו הלויני ודור בחצרי שצריך לי��ן לו שכר וכתב הרמב\"ן דוקא לכתחלה שבא לדור בו אבל אם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אפילו הוא גברא דעביד למיגר אם הלוהו ודר בו אין כאן שום צד רבית ואפילו לצאת ידי שמים א\"צ לתת לו ומ\"מ אם אמר לו הלויני ודור בחצרי הוי אבק רבית ולא מפקינן ובחצר דקיימא לאגרא אם אמר לו הלויני ודור בחצרי הוא רבית קצוצה והלוהו ודר בו הוי אבק רבית והרמב\"ם כתב דאפילו בחצר דלא קיימא לאגרא ונברא דלא עביד למיגר אם הלוהו ודר בו הוי אבק רבית וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדברי הרמב\"ן והלויני ודור בחצרי דהוי רבית קצוצה אי קיימא לאגרא ואבק רבית אי לא קיימא לאגרא אין חילוק בין אם אמר כן בשעת הלואה או לאחר הלואה שאין חילוק בין קצץ בשעת הלואה להרויח לו זמן אחר ההלואה בשביל המתנת המעות דכשעת מתן מעות דמיא והרמב\"ם חלק שכתב הורו רבותי שהמלוה לחבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאפרע לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת ההלואה ורש\"י פירש שאין חילוק ומיהו דוקא שאמר לו כן בשעה שמרויח לו הזמן אבל אם כבר הרויח לו הזמן ובא בתוך הזמן ואמר דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטלות אצלי לא הוי אלא רבית מאוחרת א\"נ י\"ל דלא מקרי רבית מאוחרת אלא במה שנתן לו אחר שפרעו אבל כיון שאומר כן בעוד שהוא חייב לו אסור ובהלוהו ודר בחצרו שהוא אבק רבית לדעת הרמב\"ם אפי' אי לא קיימא לאגרא ולדעת הרמב\"ן בקיימא לאגרא כתב רב אלפס לא מיביא אם פרעו כבר דלא מפקינן מיניה דמלוה שכר הדירה שדר בו אלא אפי' לא פרעו הלוה עדיין ושואל הלוה שינכר לו מחובו שיעור השכירות שראוי ליתן על שדר בחצרו לא מנכינן ליה וצריך לפרוע לו כל החוב משלם וה\"ר אפרים חלק עליו בזה וכתב כיון שלא פרעו מנכינן לו שיעור השכירות מעיקר החוב ולזה הסכים א\"א ז\"ל ואם משכן לו הבית זה יתבאר בדיני משכונא לקמן בע\"ה:" + ], + [ + "מלוה אדם לחברו מנה על תנאי שיתעסק בו לריוח המלוה עד שיהא שני מנים ויהיה באחריות המלוה עד אותו זמן ולכשיהיה ב' מנים יחזרו ב' המנים למלוה ומשם ואילך יהיה כל הריו חללוה ובלבד שיתן לו שכר עמלו עד שיהו ב' מנים שלא יהיה רבית מוקדמת:" + ], + [ + "קסח-קסט
ישראל שלוה מעות מעכו\"ם ברבית וביקש להחזירם לו מצאו חבירו ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור שאין לישראל הלוה שום עסק עם העכו\"ם ואפילו אומר תנם לי ואני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו אסור דבשליחותו הוא נותן לעכו\"ם ודומה למי שאומר לחברו אני אלוה לך ע\"מ שתתן הרבית לעכו\"ם דפשיטא שהוא אסור לא מיבעיא אם המלוה חייב המעות לעכו\"ם והלוה נותנם לו בשבילו כי הכא אלא אפי' אין המלוה חייב לעכו\"ם כלום כיון דבשכר ההלואה נותן לעכו\"ם הרבית על פי המלוה הוי רבית קצוצה ואפילו העמידו אצל העכו\"ם ואמר לו העכו\"ם תנם לישראל זה והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית אסור דכיון דקיבל מיד ישראל נראה כנותן רבית לעכו\"ם בשליחותו אבל אם קיבל העכו\"ם המעות מיד הישראל הראשון ונתן לשני מותר אפי' לא פירש בפירוש שפטר הראשון דמסתמא דפטרו ונתחייב לו השני ומותר אפי' אם נותן הרבית ליד ישראל הראשון שבשביל העכו\"ם הוא מקבל אותם ודומה לעכו\"ם שמלוה לישראל ברבית על מנת שיתן הרבית לישראל דשרי וכן אם העמידו אצל העכו\"ם ואמר לראשון הניחם על גבי קרקע וכן עשה ונסתלק ולקחם השני משם מותר ועכו\"ם שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואפי' אמר אני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו מותר שבשביל העכו\"ם נותנם לו ואם העמידו אצל ישראל ואמר ישראל הראשון לעכו\"ם ליתנם לשני פרש\"י שהעכו\"ם נעשה שליח הראשון ליתנם לשני ואסור ור\"ת פי' כיון שאין שליחות לעכו\"ם לא נעשה שליח הישראל ושרי וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ומיהו אפי' לרבינו תם אם ישראל השני אומר שבשליחות הראשון מקבלם מהעכו\"ם אמור דשליח של ישראל הוא וכאילו מקבלם מידו דמי ישראל שאומר לעכו\"ם לוה לי מעות מישראל בשמך ומאי דיהבית ליה קרנא ורוחא עלי הוא והמלוה לא ידע שבשביל ישראל לקח אותם ולבסוף נודע לו לדברי ר\"ת שאי שליחות לעכו\"ם כלל מותר כיון שאין שליחות לעכו\"ם אינו שלוחו של הישראל ואין למלוה עסק אלא עם העכו\"ם ולפרש\"י שיש שליחות לעכו\"ם לחומרא הרי הוא שלוחו של הישראל ואסור ור\"י התירו אף לדברי רש\"י ואפילו עשאו הלוה שליח בפירוש ויש עדים בדבר וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל לדברי ר\"י אין היתר בדבר אלא למלוה לפי שאינו יודע שהוא לצורך הישראל אבל הלוה שיודע שלקחם לצרכו הרי שלוחו הוא ואסור לפי' רש\"י ישראל שנתן משכונו לעכו\"ם ללוות עליו מישראל ברבית כתב ר\"י שהוא מותר לו ליקח הרבית אפי' הלך העכו\"ם ופורע הישראל קרן והרבית לישראל המלוה דמסתמא לא שביק היתרא ואכל איסורא ואקנייה ניהלי' משכון לעכו\"ם ועכו\"ם קנייה במשיכה וכל מה שנותן לישראל בשביל העכו\"ם הוא נותן לו וכתב בספר המצות ולפי זה עכו\"ם שמשכן לישראל בחובו ומשכן המשכון לישראל ברבית אסורה לו ליקח הרבית מישראל בעל המשכון שזה ודאי לא הקנהו לו ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל לקמן במשכונו (של עכו\"ם ביד ישראל) יראה שגם זה מותר וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שגם בזה שישראל שולח משכונו ביד עכו\"ם ללוות עליו צריך שלא ידעה מלוה שהמשכון הוא של ישראל ולצורך ישראל הוא לוה ואם יאמר ישראל שלי הוא לא יאמינו המלוה ועדים לא יוכל להביא כי לא יוכלו להעיד שאלו המעות עצמן שנתן המלוה לעכו\"ם שחזר ונתן לישראל שיוכל לומר להם עכבם לעצמו וממעותיו הלוה לו הלכך אין בידינו כח לומר למלוה אל תקח רבית מהעכו\"ם אבל אם הוא ידוע שהוא של ישראל אסור ללות עליו ואף אם אינו יודע בודאי אלא שידוע הוא שהמשכון של ישראל כגון שהוא מלבוש של ישראל שאין העכו\"ם רגילים בו מכוער הדבר ליקח רבית והרמב\"ן חלק על דברי ר\"י בישראל ששלח משכינו על יד עכו\"ם ומיהו גם הוא מודה שאם השאיל הישראל משכן לעכו\"ם ללוות עליו לעצמו שמותר אפי' הלך לו העכו\"ם ופורע ישראל בעל המשכון למלוה קרן ורבית דהא אקנייה לעכו\"ם וקנייה במשיכה. עכו\"ם שאומר לישראל לוה לי מעות מישראל כתבו ר\"ג ורבינו אב\"ן שמותר למלוה ליקח הרבית מיד ישראל השליח אע\"פ שאין שליחות לעכו\"ם ונעשה שלוחו של המלוה להוליך מעותיו לעכו\"ם להביא לו משכונו ואפי' אם פראו השליח במעותיו ונתן למלוה קרן ורבית מותר שלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה וזה לאו לוה הוא אלא שליח בעלמא וקנה המלוה המשכון של העכו\"ם במעות שהלוה עליו והוי כאילו מוכרו עתה לזה הישראל שפדאהו וכ\"כ אבי העזרי וכתב שאפי' העכו\"ם אלם ואינו פורע לשליח יכול המלוה ליטול הרבית ממנו אבל אם הזכיר לו העכו\"ם והכירו שהוא אלם לא יטול ממנו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה שצריך שיאמר המלוה לשליח אתה תהיה שלוחי להביא לי המשכון מיד העכו\"ם באחריותי ולהוליך לו המעות על אחריותו וכן בשעת פדייה תהא שלוחי להביא לי מעותי מן העכו\"ם ו��היו באחריותי כשיצאה מן העכו\"ם וכן תהיה שלוחי להחזיר לו המשכן ואם אינו מאמינו יאמר כך בלבו וא\"צ להודיעו או יתנה עמו שלא יהא נאמן לומר נאנס או נאבד אלא בעדים ואם עשה כן ובשעת פדייה אומר השליח לא אמרתי לך אמת תחלה אלא שלי הוא יאמר המלוה איני מאינך אלא לדברים הראשונים אני מאמין שאיני רוצה להחזיקך כרשע אבל חושש אני לדבריך ואיני רוצה לקבל ממך המעות וכשיבא העכו\"ם ויתן לי המעות אתן לו משכונו ואפי' אם ירצה לישבע אינו נאמן ואפי' עדים מעידין שהוא של ישראל לא מהני כיון שהודה תחילה שאינו שלו ואף אם יאמר השליח למלוה אל תמכרהו כי העכו\"ם אלם אין המלוה צרך לחוש לדבריו כי אין למלוה עם העכו\"ם כלום ואם השליח ירא ממנו יציל עצמו ויפדה המשכון או יוסיף משכון למלוה כדי שלא יפסיד בהמתנה ומדברי הרמ\"ה ירשאה שצריך שלא יהיו המעות באחריות השליח אבל על המשכון אין לחוש שאם הוא באחריותו שכתב ישראל שאמר לחברו טול מעות הללו והלוה אותם לעכו\"ם ברבית אם אחריות המעות על השליח בהולכה או בהובאה אסור למלוה ליקח הרבית מיד השליח או מיד שלוחו של שליח ואפי' עד מאה ואם אין האחריות עליו אלא כשאר שלוחים ואם שומר חנם ש\"ה ואם שומר שכר ש\"ש מותר. ומלוה שעשה שליח לישראל חבירו לקבל משכונו מיד עכו\"ם והלוה השליח עליו לעכו\"ם ברבית מותר למשלח לקבל הרבית אע\"פ שהשליח נתחייב באחריות המשכון דפקדון הוא דאיכא אלא שמחייב עצמו באונסין וקיימא לן מתנה שומר חנם להיות כשואל ולא דמי למעות דמעות לא הדרי בעיניה ומשכון הדר בעיניה ע\"כ וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק ואפי' לסברתו אם לא עשאו שליח רק בהבאת המשכון והוא בעצמו נתן המעות לעכו\"ם אפשר שהוא מותר אפי' אם אחריות המשכון על השליח. ישראל שאומר לחברו לוה לי מעות מהעכו\"ם אם נתן לו משכון ואמר ללוות עליו מותר שהעכו\"ם סומך על משכונו ומותר לשליח ליקח הרבית וליתנו לעכו\"ם לפי שהוא שלוחו של ישראל וכל מה שלוקח ונותן אינו עושה אלא בשליחותו של זה ואינו לא לוה ולא ערב ואם לא נתן לו משכון אסור שהעכו\"ם אין לו עסק אלא עם הישראל שהלוה לו והוא חוזר ומלוה לישראל ששלחן ואם אמר לחברו לוה לי מעות על שמי שמותר שאז העכו\"ם סומך על המשלח ואחריותם עליו והשני אינו אלא שליח בעלמא משכונו של עכו\"ם שביד ישראל והביאו ישראל חברו שילוה עליו ולכשיבא העכו\"ם לפדותו שיקח הוא הרבית שעלה עליו עד אותו היום והשני יקח הרבית שיעלה עליו מאותו היום והלאה התירו ר\"ת ובלבד שיאמר הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך ולא לך עמי דכגון זה לאו הלואה הוא אלא מכר ואם לאחר זמן רצה שני זה לחזור וליטול מן הראשון קרן ורבית ולהחזיר לו משכונו מותר מפני שהוא כאילו חוזר ומוכר לו ובחובות של אשראי צריך שיאמר לו אתה תפטור העכו\"ם בכך וכך מכל וכל ובכך וכך אני קונה ממך כל מה שאני יכול להוציא מיד העכו\"ם וא\"א הרא\"ש ז\"ל התיר בתשובה במשכון שבידו מהעכו\"ם לקבל דמיו מיד חברו והרבית שעלה עליו עד היום אף אם אינו מוכרו לו אלא מוסרו לידו על מנת ליקח הרבית מן העכו\"ם דלא חשבינן לרבית שנותן העכו\"ם לישראל שני כאילו נותנו מכח ישראל הראשון אלא בשביל משכונו הוא נותנו לו שאצל מי שנמצא משכונו הוא פודהו ואינו נותן בשליחות ישראל הראשון וכן כתב בע\"ה ואם אח\"כ יאמר הראשון לשני אינו אמת אלא שלי הוא והחזירהו לי בחנם ישבע השני שכך אמר לו הראשון ולא יחזיר לו המשכון לעולם אא\"כ יבא העכו\"ם ש��פדנה ואם לא יבא העכו\"ם ימכרנו והוא שלו אפי' שוה הרבה אבל ישראל הבא לחברו ואמר לו הלויני מעות על משכונות אלו שהן של עכו\"ם והלוה לו או שאמר לחברו הלויני מעות ברבית ואני אשלח לך משכון על יד עכו\"ם והעכו\"ם הביא המשכון למלוה והוליך המעות ללוה כל זה הוי רבית קצוצה ומשכונו של ישראל ביד עכו\"ם כתב בה\"ע שאסור לישראל להלוות עליו ברבית אא\"כ אמר ישראל בעל המשכון לעכו\"ם קנה מעכשיו המשכון אם לא אתן לך עד יום פלוני וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ואין נראה דבריו דמאי נפקא מינה שאין המשכון לעכו\"ם וכי אסור להלוות לעכו\"ם על משכון של ישראל ואפי' אם הלוה העכו\"ם לישראל ברבית מותר לישראל להלוות לעכו\"ם על אותו משכון ברבית ולקבל מהישראל הרבית שחייב לעכו\"ם שהרי הישראל השני לא הלוה לראשון כלום אלא לעכו\"ם ובמקומו הוא לקבל הרבית מיד הישראל מעותיו של ישראל מופקדות ביד עכו\"ם והלוה אותם לישראל ברבית אם היו באחריות העכו\"ם מותר לישראל ליקח הרבית כיון שהם באחריות העכו\"ם חשובין כשלו ומה שנותן הרבית לבעל המעות אינו אלא כמתנה בעלמא ואם היו באחריות ישראל אסור לו ליקח הרבית: מעותיו של עכו\"ם מופקדות ביד ישראל אם הם באחריות הישראל אסור לו להלוותן ברבית. ואם הם באחריות העכו\"ם מותר להלוותן ברבית: ישראל שאומר לעכו\"ם הילך שכרך והלוה מעותי ברבית אסור שהן באחריות הישראל ועכו\"ם שאור לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור לעשות כן משום מראית העין ויראה שגם בפקדון אסור אע\"פ שאינו חייב באחריותו משום מראית העין וי\"א שאינו מותר אלא כקצץ לו שכרו דבר ידוע בין אם ירויח או לא ירויח אבל אם אמר ליה פליגא לך בריוח אסור אע\"פ שאין לו בהפסד כלום ויש מתירין הואיל ולא משום כספו בא לו וכ\"כ הרמב\"ן עכו\"ם שעשה לישראל אפוטרופא על נכסיו מותר ללות' ממנו ברבית וישראל שעשה לעכו\"ם אפוטרופוס על נכסיו אסור ללוות ממנו ברבית וגם בזה תלוי במי שאחריות עליו: ראובן שאומר לשמעון לקחת ממני רבית מיד ליד ושמעון משיב לא לקחתי אלא על יד עכו\"ם נאמן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שנאמן בלא שבועה אבל אם משיב איני יודע אם נתתה לי מעולם מעות ברבית צריך לישבע על אותן מעות שטוען ראובן שהלוה אותם לו ברבית שאינו יודע שנתנם לו מעולם:" + ], + [ + "הערה מספאריה: (בספר המקורי, שני הסימנים - 168 ו-169 - מודפסים כאחד, בלי שום הפרש. לכן, כל החומר מופיע בספאריה בסימן 168.)" + ], + [ + "ישראל שלוה מעות מעכו\"ם ברבית אין לישראל ליכנס ערב בשבילו כיון דבדיניהם בתר ערבי אזלי הוי כאילו העכו\"ם מלוה לישראל הערב והוא חוזר ומלוה לישראל ואם כתב לו לדון כדינינו שלא לתבוע לרב תחלה שרי והאידנא אפי' סתמא נמי ככתוב דמי שהרי הן דנין כדינינו וכתב ה\"ר יצחק קרקוזא ונראה היכא דלא קבילה עליה שלא לתבוע לערב תחלה ונעשה לו ערב ופורע בשבילו צריך לשלם לו כל ההפסד דדוקא לכתחלה הוא דאוסר אבל דיעבד ישלם כל ההפסד כיון דמחמתה קא פסיד ע\"כ ואינו נראה דכיון שיש בו צד איסור למה נחייבנו לפרוע באיסור ודאי כל הפסד שבא לו מכחו כמו שאנסו או כיוצא בזה צריך לשלם אבל לא נאמר לו תן רבית כתב הראב\"ד דה\"ה נמי עכו\"ם שלוה מישראל ברבית שאין ישראל רשאי להיות לו ערב אא\"כ התנה עם העכו\"ם שלא ידחנו אצל הערב כל זמן שיש בידו לפרוע שם לא כן הוה ליה כמלוה לישראל הערב ואם קבל עליו מותר אע\"ג דכי לית ליה שקיל מישראל קרן ורבית:" + ], + [ + "ישראל שלוה מעות מעכו\"ם בא\"י ונתגייר אם עד של נתגייר זקפו עליו במלוה גובה את הקרן ואת הרבית שהרי קודם שנתגייר חזר כולו כקרן דמשעת זקיפה חשוב כגבוי ואם לאחר שנתגייר זקפן במלוה גובה הקרן ולא הרבית ופירש א\"א הרא\"ש ז\"ל דאפי' רבית שעלה קודם שנתגייר אסור ליקח ועכו\"ם שלוח מישראל ברבית ונתגייר אפי' לא זקפן במלוה עד לאחר שנתגייר גובה קרן ורבית שלא יאמר בשביל מעותיו של זה נתגייר זה וה\"ה נמי לא זקפן עליו במלוה כיון שלוה כשהיה עכו\"ם צריך לפרוע הרבית וכתב הרמ\"ה שאינו נותן אלא רבית שעלה קודם שנתגייר אבל לא מה שעלה לאחר שנתגייר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שנותן אפי' רבית שעלה לאחר שנתגייר עד שעת פירעון:" + ], + [ + "משכונא מי שלוה מעות מחבירו ומשכן לו שדהו לאכול פירות יש מקומות שנוהגין שאין הלוה יכול לפרוע עד זמן שקובעין שניהם ויש מקומות שנוהגין שיכול לפדותו אימתי שירצה אחר שנה ראשונה. וגם המלוה יכול לכוף ללוה שיפדנה אימתי שירצה. ובמקום שנוהגין שיכול לפדותה דומה טפי לרבית שהשדה היא ברשות הלוה ואם כן המעות הן בתורת הלואה ביד הלוה אבל במקום שנוהגין שלא לפדות דמי טפי למכר כאילו גוף השדה נמכר לו עד הזמן ואיכא היתרא טפי הילכך לרש\"י באתרא דלא מסלקי שרי אפי' בלא נכייתא ובאתרא דמסלקי בלא נכייתא הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין ובנכייתא שרק והיכי דמי נכייתא שמנכה לו מעיקר ההלואה דבר ידוע בכל שנה בשביל הפירות שאוכל וכיון שנותן לו דבר ידוע בכל שנה בשביל הפירות בין אם יהיו הפירות או לא יהיו הוי קרוב לשכר ולהפסד ושרי אפי' אין מנכה לו אלא דבר מועט. ולר\"ח ולרב אלפס באתרא דמסלקי בלא נכייתא הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים ובנכייתא הוי אבק רבית ובאתרא דלא מסלקי בין בנכייתא בין בלא נכייתא הוי אבק רבית ואי היתר לשום משכונא אלא כעין משכנתא דסורא שממשכן לו לשנים ידועות וכותב בה במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ובכה\"ג שרי אפי' מרחיב הזמן הרבה עד שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט דכיון שכתב סכום כל השנים כל שנה בכך וכך ואינו יכול להעלות בכל שנה יותר ממה שקצב עמו לא דמי להלואה אלא כאילו מכר לו פירות כל שנה בכך וכך אף ע\"פ שיכול לסלקו בכל שנה ושנה וכשמסלקו מגבה לו הפירות לפי השנים שאכל. ואפי' בבאתרא דמסלקי דמחזי כרבית אם אומר הלוה חשוב הפירות שאכלת ותנכה אותם בחובך שאיני רוצה ליתן לך רבית לא שמעינן ליה אפי' אם לא אכל אלא כדי החוב כ\"ש אם אכל יותר שאין מוציאין ממנו שאינו אלא אבק רבית ואי הוה מסלקינן ליה בלא זוזי הוי כאילו מוציאין ממנו שמתחלה לא אכלו בתורת פרעון חובו הילכך לא מסלקינן ליה בלא זוזי דלרש\"י אפי' בלא נכייתא ולר\"ח ולרב אלפס בנכייתא וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדברי רש\"י וכ\"כ הרמב\"ם וכל מה דכתיבנא היינו בממשכן שדה שפעמים אינה עושה פירות הלכך מותר בנכייתא שנכנס בספק שמא לא יעשה פירי והוי קרוב לשכר ולהפסד אבל הממשכן בית וחצר שפירותיהן דהיינו הדירה מצוייה תמיד כתב רש\"י שאסורין אפי' בנכייתא וכ\"כ הרמב\"ם ור\"י ור\"ת מתירין גם בבית שפעמים נופל הבית או נשרף וא\"כ חשיב שפיר קרוב לשכר ולהפסד וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדעת רש\"י ואפילו לדעת ר\"ת נ\"ל אם כותב לו אחריות על שאר נכסיו אסור שאם יפול הבית או נשרף מיד יפרע משאר נכסיו ונמצא שין כאן הפסד ועל מה שנוהגין האידנא שראובן ממשכן ביתו לשמעון ולוי שוכרו ��שמעון וראובן נשאר בביתו ופורע השכירות לשמעון ע\"י לוי השוכר כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה אני אוסרו אבל רבית קצוצה לא הוי כיון שלא פסק לו רבית על ההלואה וגם אם יפול הבית או ישרף יפסיד שמעון מעותיו לכתחלה יש לאוסרו ואין לדיין להשתדל בו ע\"כ ולא ברירא לי האי טעמא שכתב אם יפול הבית או ישרף יפסיד שמעון מעותיו שכיון שכותב לו אחריות על נכסים ודאי לא יפסיד מעותיו ומדברי הרמ\"ה יראה שהוא רבית קצוצה ויוצאה בדיינין שכתב גבי המלוה לחבירו על שדהו וחזר וחכר לו בדבר קצוב אבק רבית וה\"מ דלא אתני בהדיה מעיקרא כי משכן גביה אדעתיה דלהדר וחכר ליה מיניה או אגר ליה מיניה בכך וכך אבל אי אתני בהדיאה מעיקרא רבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין ל\"ש אתני בהדיה בחכר ליה איהו מיניה ל\"ש חכר ליה אחר היכא דמחייב לשוכר או לחוכר למפרע מאי דפרע למלוה בדיליה ע\"כ וכ\"ש מה שנוהגין עתה שהלוה נותן משכונות בקרן והשוכר בפירות דהוי רבית קצוצה כל משכונא אין הלוח יכול לסלק המלוה תוך שנתו ומכאן ואילך תלוי במנהג כדפרישית לעיל ובמקום שנוהגין שאם לא יפדנה לזמן ידוע כגון בתחילת כל שנה ושנה או ט\"ו ימים קודם שיכלה השנה שוב לא יפדנו אותה שנה כתב הראב\"ד דחשיב אתרא דלא מסלקי כיון שאינו יכול לסלקו בכל שנה אחר שיעבור הזמן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דחשיב שפיר אתרא דמסלקי כיון שיכול לסלקו בתחלת השנה ואפי' באתרא דלא מסלקי אם אמר המלוה ללוה בתחילת ההלואה כששעבד לו נכסיו אני רוצה להסתלק בכל שעה שתרצה יכול לסלקו בכל שעה כיון שאומר כן בתחלת ההלואה ואדעתא דהכי קבל המעות וכן אם אומר איני רוצה להסתלק אין הלוה יכול לסלקו אפילו אם הוא באתרא דמסלקי אבל אם בתחלת ההלואה לא התנו כלום אלא שעבד לו שדהו סתם ובשעת מתן מעות אמר לו הלוה על מנת שתסלקם והוא באתרא דלא מסלקי לא מהני אפי' הודה לו המלוה אינו מועיל בלא קנין אבל אם הוא באתרא דמסלקי ואמר המלוה אז לא מסתליקנא מהני אע\"ג דכבר נגמר השעבוד בסתם כיון דקודם מתן מעות אמר לא מסתליקנא והודה לו הלוה אדעתא דהכי קבל הלוה המעות שלא יסלקנו: משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב גובה ממנה מיורשי המלוה ואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטת שגם המלוה יכול לכוף ללוה שיפדנו אימתי שירצה הילכך קרינן ביה לא יגוש ואם בא הלוה לסלקו אפי' לאחר שליקט הפירות והן עדיין תחת האילן יכול לסלקו ונוטלן אבל אם נתנו המלוה בכליו שוב אין הלוה נוטלן ואם אמר הלוה לא תאכל יותר הפירות כי אני רוצה להביא לך מעותך ואפי' אם אומר שאין לו מעות אלא שרוצה לטרוח כדי להביאם מאותה שעה ואילך אינו רשאי לאכול הפירות ובאתרא דלא מסלקי בע\"ח גובה ממנה ובכור נוטל בה פי שנים ואן שביעית משמטתה: משכנתא אם בא הלוה למוכרה אותה שהיא ממושכנת בידו קרוב לקנותה יותר מבעל המצר ואפי' אם קנאה כבר בעל המצר בעל המשכונא מסלקו ממנה ואם בתחלת המשכונא בא בעל המצר ואומר אני אלוה לך כי אתה מערים למשכנה לאחר בשביל שאתה רוצה למוכרה לו אח\"כ אין שומעין לו דמצי למימר הוא נוח לי ללות ממנו שירחיב לי הזמן או לא יגוש אותי אמנם דבר זה תלוי בראיית הדיינין אם רואין שיש ערמה בדבר כגון שלא נמשך זמן המכר אחר ההלואה או שאינו רגיל ללוות וכיוצא בזה אינו דוחה המצרן. משכן לו שדה בפחות משוויו על תנאי שכשירצה למוכרה שלא ימכרנה אלא לו באלו הדמים או שיוסיף לו בו מעט ומ\"מ היא שוה יותר אסור שבשכר המתנת המעות מוזיל גביה אבל אם אמר לא תמכרנה אלא לי בשוויה מותר עכו\"ם שמשכן קרקע לישראל וחזר העכו\"ם ומכרה לישראל אחר אין ישראל הראשון צריך להעלות שכר לישראל השני שקנאה מהעכו\"ם אלא דר בתוכו עד שיתן לו העכו\"ם מעותיו:" + ], + [ + "כשם שיש רבית בהלואה כך יש רבית במכר כיצד מכר לו דבר ששוה י' זהובים בי\"ב בשביל שממתין לו המעות אסור אפי' אם המוכר עשיר וא\"צ למעות ולא היתה הסחורה נפסדת אצלו בד\"א בדבר ששומתו ידוע כמו פלפל ושעוה או כ\"ד שיש לו שער ידוע אבל טלית שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע יכול למוכרה ביוקר בשביל המתנת המעות ובלבד שלא יאמר לו בפירוש אם תתן לי המעות מיד הרי הוא לך בי' זהובים ואם לאחר זמן בי\"ב ונראה שאפי' אינו מפרש בהדיא אין היתר אלא במעלהו מעט אבל אם מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו הוה ליה כמפרש בד\"א במתנה בתחלת המכר אם מעכשיו בי' ואם לאחר זמן בי\"ב אבל אם מכרן בי\"ב על מנת לפורעו לאחר זמן יכול לומר תפרע לי מיד ואקבל ממך י' מידי דהוה כמוכר הובו בפחות שמי שיש לו שטר על חבירו או מלוה על פה יכול למוכרו לאחר בפחות ואין בו משום רבית ובלבד שיהא אחריות של השטר והמלוה על הלוקח כגון אם יעני הלוה שלא יהיה לו ממה לפרוע שלא יחזור על המוכר אבל אחריות שבא מחמת המוכר כגון שנמצא פרוע או שטרפו בעל חוב מוקדם א\"צ שיהיה על הלוקח וכמו שיכול למוכרו לאחר בפחות כך יכול למוכרו ללוה עצמו. ובשכירות מותר אפי' מפרש בהדיא כגון שמשכיר לו בית ששוה שכירותו י\"ב זהובים ואומר אם תפרע לי מיד הרי הוא לך בי' זהובים לשנה ואם לחדשים תתן לי זהוב לכל חדש מותר שולחני שמוכר דינר טבוע במעות שאינן טבועות ומוכר הדינר ביותר משויו בשביל שממתין למעות אם יש ללוקח המעות מותר ואם לאו אסור וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שצריך שיהו ביד הלוקח כל דמי הדינר כתב הרמ\"ה דוקא שולחני דאורחיה בהכי אבל באיניש אחריני אסור עד דא\"ל כפי דרך מקח וממכר ודוקא דינר במעות אבל מעות במעות אפילו בשולחני אסור. וכשם שאסור למכור ביוקר בשביל המתנת המעות כך אסור ליקח בזול בשביל המתנת המעות שאם קונה דבר ששוה י\"ב בי' בשביל שמקדים המעות אם ישנן ברשות המוכר אלא שאינו מצוי לו עד שיבא בנו או עד שימצא המפתח מותר וי\"א שמותר אפי' במפרש אם אקדים לך המעות לא אתן לך אלא י' ואם לכשתתן לי החפץ אתן לך י\"ב וה\"ר ישעיה כתב דוקא בסתם אבל במפרש אבור והכי מסתברא. ואם אין לו מאותו הדבר ברשותו כלל אסור אפי' אם יש לו ממנו בהקפה ביד אחרים: ומותר להקדים מעות לגנאה שיתן לו לזמן פלוני דילועין בני אמה אמה בזוז אע\"פ שעתה שווין בני זרת בזוז אע\"פ שאין לו עתה בני אמה חשבינן ליה כאילו הן בידו כיון דממילא רבו אבל ההולך לגנוז ולחלב רחליו ולרדות כוורתו ואומר לחבירו מה שעיזי חולבות וגוזזות ומה שכוורתי רודה אני מוכר לך המדה בכך וכך ומוזיל גביה בשביל הקדמת המעות אסור דלא חשבינן ליה כמו בידו אבל אם אומר לו כל מה שעיזי חולבות וגוזזות וכוורתי רודה הן רב הן מעט יהא מכור לך בכך וכך מותר שהיא קרוב לשכר ולהפסד ובכרם בכה\"ג אסור אפי' לאחר שנעשה סמדר או בוסר אסור למכור כל היוצא ממנו בדבר ידוע כדי שיקדים לו המעות וכן כורתי הזמורות אסור להקדים להם מעות בשביל הזמורות כדי שימכרו בזול אבל מותר לקנות עגל בזול בשביל הקדמת המעות ולהניח ביד המוכר עד שיגדל שאם ימות או יכחיש הוא ברשות הלוקח: שומרי השדות שבעלי השדה חייבין ליתן להן שכירותן מיד אחר הקציר אסור להוסיף להן בשכרן כדי שימתינו אחר חרישה ומירוח אא\"כ יסייע לדוש ולהבר: מותר להקדים מעות על היין בשעת הבציר על מנת שיתן לו יין טוב בניסן ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו האחריות בשביל הקדמת המעות וכן מותר להקדים מעות של חבית ידוע של יין ולהתנות עם המוכר שאם יזול או יתייקר עד זמן מכירת היין יהיה ברשות הלוקח ואם יחמיץ יהיה באחריות המוכר ואין חילוק בין אם מושכו לרשותו או אם מניחו ברשות המוכר אבל אם אין הלוקח מקבל עליו אחריות הזול אסור אפילו אם מושכו לרשותו וכתב הרמב\"ם חבית של יין ששוה עתה דינר ומוכרה בשנם עד זמן הקיץ שאם תארע תקלה בה שתהיה ברשות המוכר עד שימכרנה הלוקח הרי זה מותר שאם אבדה או נשברה אין משלם לו כלום ואם לא מצא למוכרה ולהרויח בה היה לו להחזירה לבעלים וכן אם מכר לו בשנים ואומר לו היתר על שנים יהיה שכרך בשביל שאתה מטפל למוכרה ואם לא תמצא למוכרה כמו שתרצה החזירה לי מותר אע\"פ שאם אבדה או נגנבה או החמיצה תהיה ברשות הלוקח ע\"כ: מי שיש לו סחורה שנמכרת כאן בזול ובמקום אחר ביוקר ואמר לו חברו במקום הזול תנה לי כאן ואוליכנה למקום היוקר ואמכרנה שם ואפרענה לך כפי ששוה שם כדי שתמתין לי המעות אם האחריות בהליכה על הלוקח אסור אפילו אם אמר אפרענה לך מיד כשתמכר שמיד במקום הזול נעשית עליו הלואה כפי מה ששוה שם ומוסיף לו לפורעה במקום היוקר בשביל המתנת המעות ואם האחריות על המוכר מותר ודוקא שנותן לו שכר טורח על הבאתה למקום היוקר דאם לא כן הוה ליה רבית מוקדמת ואם המוכר אדם חשוב שפוטרים ללוקח המכס בשבילו מותר אפי' אינו נותן שכר טורח הבאתה והחמרים שדרכן להוליך תבואה ממקום למקום מותר להן לקבל מעות מבעלי בתים במקום היוקר ע\"מ ליתן להן לזמן פלוני תבואה כשער מקום הזול אפי' אין נותנין להם שכר טורח ההבאה ואפי' אין נותן המעות אדם חשוב שיפטרו המכס בשבילו ופי' רש\"י אפילו אחריות ההבאה על החמרים ור\"י פי' שצריך שיהיה האחריות על החמרים אסור ודוקא בתבואה מותר לחמרים לעשות כן אבל לא בסחורה אחרת ואפילו בתבואה אדם חשוב שצריך לדקדק במעשיו לא יתננה להם כן: המוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר ומצא חבירו ואמר לו תנם לי כאן ואני אתן לך שם פירות תחתיהן לזמן פלוני אם יש לו שם פירות מותר ואם לאו אסור:" + ], + [ + "מכר שדה לחבירו ואמר לו לכשיהיו לי המעות תחזירהו לי אסור ללוקח לאכול הפירות שאין כאן מכר אלא הלואה כיון שצריך להחזירן לכשירצה ונמצא שאוכל הפירות בשכר המתנת המעות ואם אומר הלוקח מדעתו לכשיהיו לך מעות אחזירנו לך אינו תנאי כיון שלא התנה המוכר והמקח קיים מיד לפיכך הלוקח אוכל הפירות מכר לו השדה ונתן לו קצת המעות וא\"ל כשתביא המותר קנה לך השדה מעכשיו ונמצא המכר תלוי ועומד אם ישלים לו המעות נקנה לו השדה למפרע ותשלום המעות היא אצלו בהלואה ואם לא ישלים יתבטל המקח ומה שהיו מהם ביד המוכר היו הלואה הילכך אין שום אחד מהם רשאי לאכול הפירות מוכר לא יאכלם שמא ישלים הלוקח המעות ונמצא שקנה השדה למפרע והרי שאכל המוכר הפירות בשביל המעות שנשארה לו ביד הלוקח ולוקח לא יאכלם שמא לא ישלים המעות ולא יצא השדה מרשות המוכר ונמצא שאכלם בשביל המעות שהיו לו ביד המוכר אלא יהו מונחים ביד שליש אם יגמר המקח יתנם ללוקח ואם לא יתנם למוכר והוא יחזיר המעות שקבל ואפי' אם יאמר הלוקח אני אוכלם ואם לא יגמר המקח כשיחזיר לי המעות שנתתי לו אשלם לו הפירות אסור דסוף סוף רבית אוכל אלא שמחזירו אבל ודאי אם יאמר אוכלם ואם לא יגמור המקח כשיבא המוכר להחזיר לי מעותי אעשה עמו חשבון ואנכי לו דמי הפירות מותר וה\"ה נמי אם המוכר אומר כן. ואם כשנתן לו המעות אמר לו קנה כשיעור מעותיך כל אחד אוכל פירות כפי מעותיו ואם אמר לו כשתביא מותר המעות קני ולא אמר מעכשיו לוקח אסור שאין מקח כלל עד שיביא המעות ואם היה אוכל נמצא שבשכר מעותיו הוא אוכל ומוכר מותר דשלו הוא אוכל ואם אמר קני מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך לוקח מותר שמיד נקנית לו ושלו הוא אוכל ומוכר אסור דבשכר המתנת המעות הוא אוכל: האומר לחבירו קנה לי שדה מפלוני ואמר המוכר לשליח אני מוכר לך על תנאי שתחזירנו לי לכשיהיו לי המעות והשיב השליח אתה והלוקח חברים בטוב תתפשרו אינו מוכר אלא על זה התנאי וצריך להחזירו ופירות שאכל הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין:" + ], + [ + "אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער פירוש אינו יכול להקדים מעות לחבירו ולפסוק עמו שיתן לו חטין כל השנה כשיעור מעותיו כפי מה ששוה עתה שבשביל הקדמת המעות היא מקבל עליו ליתן כפי זה הסכום אף אם יתייקרו ודבר זה אסור כל זמן שלא יצא השער של עיירות אבל משיצא השער פוסק אפי' אין לו למוכר חטין. או אם יש למוכר חטין יכול לפסוק עד כדי החטין שיש לו. היו חדשות בשעת פסיקה ד' סאין בסלע וישנות שטובות יותר ג' סאין בסלע וכן תבואה של לקט שאינה טובה היא ד' סאין בסלע ושל בעל הבית ג' סאין בסלע אינו יכול לפסוק שיתן לו אפי' מחדשות ומשל בעל הבית ד' סאין בסלע עד שיצא השער של ד' לכל ויכול לפסוק עם לקוט שיתן לו ד' בסלע מתבואתו משיצא השער ד' של לקוט אבל אינו יכול לפסוק עם בעל הבית מד' בסלע אפי' בתבואת לקוט היה המוכר תחלה לקוצרים ויש לו גדיש יכול לפסוק עליו כיון שיש לו אע\"פ שחסר תיקון קצת ור\"י פירש כיון שחסר תיקון קצת לא חשבינן ליה כמו בידו בענין שיכול לפסוק שוה ה' בד' אבל חשבינן ליה קצת בידו בענין שיכול לפסוק עם בעל הבית כשער הלקוטות שהוא הזול שבשערים אבל דבר שהוא בידו ואינו חסר שום תקון יכול לפסוק אפילו שוה ה' בד'. ואם יש לו ענבים וזיתים בכומר והכניס ביצים לעשות מהן קדרות והכניס מיד לכבשן לשורפו יכול לפסוק עליהם וכן על הזבל בימות החמה שהוא צבור קצת אבל לא בימות הגשמים וכן כל כיוצא בזה שהוא קצת בידו אפי' חסר ב' מלאכות יכול לפסוק עליו אפילו אין בידו לגומרו אלא בידי שמים חסר ג' אינו יכול לפסוק עליו אפי' הוא בידו לגומרו. הפוסק על השער צריך שלא ירויח בדבר כלום כגון שיש מנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור צריך צריך שיתנם לו הוא וצריך שינכה למוכר החסרון שראויה להתחסר לפי הזמן ולפי המדה שאם לא כן הוי רבית שמרויח זה בשיל הקדמת המעות הפוסק על הפירות ונתיקרו בשעת פרעון כתב ר\"ת כמו שיכול ליתן הפירות כך יכול ליתן דמיהם כפי מה ששוות בשעת היוקר והרשב\"ם כתב ודאי מעות אינו יכול ליתן אבל יכול לשום פירות שפסק עליהם במעות הפוסק על השער צריך לפרש שאם יזלדזלו מזה הסכום שפסק שיתנם לו כשער הזול ואם לא פירש כך ורוצה לחזור לאחר שנזדלזלו צריך לקבל עליו מי שפרע: ואם פסק וכן הוזלו והמוכר חוזר בו ואינו רוצה ליתן לו כפי הזול צריך לקבל עליו מי שפרע ואם עשה שליח לפסוק והשליח לא פירש ליתן לו כשער הזול והמשלח רוצה לחזור בו אינו עומד במי שפרע שיכול לומר השליח היה לו לפרש כיון שלא פירש לא שלחתיו לעוותי ונתבטל שליחותו וגם השליח אינ�� עומד במי שפרע מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף במקח משום אגר נטר או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר המקח קיים ויתן כשער של היתר ואין אחד מהם יכול לומר המקח בטל כיון שנעשה באיסור אלא אם קנו באחד מדרכי הקנאות המקח קיים והרבית שבו אין מוציאין אותו מיד המוכר:" + ], + [ + "אסור לאדם להשכיר מעותיו בלשון שכירות שיאמר אשכיר לך עשר דינרין בדינר לחדש במה דברים אמורים כשהשוכר צריך להוציאם אבל אם שוכרם כדי להתלמד בהם או ליראות ומחזירן לו בעין מותר וכלים מותר להשכירן אפילו נותן לו רשות למוכרו ולעשות בו כל חפצו רק שלבסוף יחזיר לו כלי אחר כזה מותר להשכיר כלי ולקצוב דמיו ולהתנות שאם ישבר באונס שישלם לו דמיו אע\"פ שמן הדין הוא פטור מן האונסים ואם כן כיון ששם אותו בדמים ומתחייב באונסין הרי הדמים בהלואה אצלו והשכר שנותן לו מחזי כרבית אפ\"ה שרי כיון שאינו מתחייב בדמיו אלא א\"כ ישבר וכל זמן שהוא בעין הוא מחזירו כמו שהוא ועד שעת שבירה הוא ברשות הבעלים לזולא וגם הוא נפחת נמצא שעד אותה שעה הוא אצלו בתורת שכירות ובתורת שכירות הוא נותן ואע\"פ שנשבר ונעשה עליו בהלואה מתחייב בשכירות קודם שנעשה הלואה הילכך לכשישבר אינו מחויב אלא בדמים שהיה שוה בשעת שבירה ולא מיבעיא כלי שאינו נפחת מיד ע\"י תשמיש ואין ההלואה נעשה מיד דשרי אלא אפי' יורה שמתחלת ליפחות מיד מותר לשוכרה ליקחנה במשקל ולהחזירה במשקל והוא ישלם פחת המשקל אע\"פ שההלואה מתחלת מיד בשעת שכירות כיון שנפחתת מיד אפ\"ה שרי שעדיין היא ברשות המשכיר לענין קלקול הנחושת שאף המשקל שמחזיר לו שוה פחות ממה שהיה שוה כשנטלה לפי שנשרף באש: מותר לשכור פרה ולשומה בדמים כגון שיאמר הרי פותך עשויה עלי בשלשים דינר אם תמות וכל זמן שהיא אצלי אעלה סלע בחדש שכירות לפי שהיא ברשות בעלים עד שעת מיתה וגם נכחשת ובלבד שישומו אותו כפי מה ששוה בשעת מיתה השוכר שדה מחבירו בי' כורין לשנה יכול לומר הלויני מאה דינרין שאוציא עליה לחרוש ולנכש ואני אעלה לך י\"ב כורין לשנה אע\"פ שהמאה שלוקח ממנו בתורת הלואה לוקח אותם שהרי מחזירה לו בסוף ונמצא שמוסיף לו שני כורין בשכר הלואת המאה אפי' הכי מותר כיון שמוציא אותם בגוף השדה וכן אם שכר לו חנות או ספינה בעשר דינרין יכול לומר הלויני מאה דינרים שאבנה בו החנות ואציירנו ואתקן בהן הספינה וכלים ואני אעלה לך בספינות בחנות שנים עשר דינרין אבל אסור לומר הלויני מאה דינרין להתעסק בחנות או לקנות בהם סחורה להוליך בספינה ואני אוסיף לך בשכירות מותר להרבות בשכירות קרקע כיצד שמשכיר שדה ואומר אם מעכשיו תפרע לי השכירות הרי הוא שלך בעשר סלעים לשנה ואם תתן לי השכר בכל חדש וחדש הרי הוא לך בסלע לחדש ואסור להרבות בשכר אדם שיאמר לו עשה לי מלאכה היום ששוה דינר ואני אעשה עמך לשבוע אחרת ששוה שתים השוכר הפועל בימות החורף לעשות עמו בימות הקיץ בדינר ליום ומקדים לו שכרו מעתה ושכרו שוה לימות הקיץ סלע ליום אסור מפני שנראה כאילו מלוה לו מעות מהיום כדי שיזלזל בשכרו אבל אם אומר עשה עמי מהיום עד יום פלוני בדינר ליום מותר כיון שמתחיל לעשות עמו מלאכה מעתה אינו נראה כנוטל שכר מעותיו שמקדים לו:" + ], + [ + "אין מקבלין צאן ברזל מישראל פירוש שמקבל מחבירו צאן או סחורה אחרת ושם אותה בדמים וכפי מה ששמין אותה כך מקבלם עליו ליתן בה אם ימותו הצאן או תיזל הסחורה וחולקין הריוח ודבר זה אסור שהרי מיד נעשו עליו כמלוה ונמצא הריוח שנותן לו הוא רבית ולא מיבעיא זה אלא אפי' נותן לו בתורת עסקא דהיינו שהחצי האחריות על הנותן וחציו על המקבל אפי' הכרי אסור שכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון שהחצי שלוקח המקבל ממנו הריוח הוא מלוה וחצי האחר הוא פקדון ונמצא שמורה בחלק הפקדון בשביל חלק המלוה הילכך צריך ליתן לו שכר טרחו ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפי' אם היה לו מלאכה שנותנים עליה שר טוב ומתבטל ממנה אין אומרים כמה היה זה רוצה ליקח וליבטל מלכאתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדים כאדם בטל כדפרישית: וכן צריך ליתן לו בכל יום וה\"מ שלא פסק עמו אלא נתן לו למחצית שכר אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל העסק בדבר ידוע ואפי' בדינר אחר רשאי ותקנת חכמים הוא למי שנותן עסק לחברו סתם ואינו פוסק שיקח המקבל חצי הריוח ולא יקבל עליו אלא שליש האחריות ונמצא שתות כל העסק שלוקח ממנו ריוח ואינו מקבל עליו אחריות הוא שכר טרחו או שלוקח שני חלקי הריוח ואינו מקבל עליו אלא חצי האחריות או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק וה\"מ שצריך ליתן שכר טרחו בחנוני וכיוצא בו דלית ליה עסקא אחרינא אלא הדין עיסקא כדתניא המושיב את חברו בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו אבל מאן דאית ליה עסקא אחרינא דלא קל מבטיל מיניה לא בעי אגרא כולי האי כגון רועה שיש לו בהמות לעצמו ולוקח אחרת בעיסקא שא\"צ לטרוח יותר בשביל העסקא וכיוצא בזה. כתב הרמב\"ם אע\"פ שנותן לו שכר על חלקו שהוא פקדון בידו אינו עליו אלא כשומר חנם והראב\"ד השיג עליו ואמר כיון שמקבל עליו שכר דינו כשומר שכר והכי מסתבר כתב הריב\"ן שמותר ליתן עסקא למחצית שכר ולהתנות שיהא כל אחריות האונסין על המקבל רק שיהא אחריות הזול על הנותן ור\"י אוסר אם לא שיהא אחריות האונסין גם על הנותן כתבו התוספות מותר ליתן עסקא למחצית השכר ולהתנות שלא יתעסק אלא בדבר פלוני ואם ישנה שיהא כל אחריות על המקבל וכן כל תנאי שירצה שיתנה שלא ישמור כגון הכספים אלא תחת הקרקע ואם שינה והפסיד דכל ההפסד למקבל ואם הרויח הוא לאמצע אע\"פ ששעתה הוה קרוב לשכר ורחוק להפסד לא השיב רבית כיון שאם לא שינה היה קרוב לשכר ולהפסד כתב ה\"ר ישעיה שלא התירו אלא עסקא למחצית שכר בלא קציצה אבל אם קצץ בדבר ידוע אפי' אם כל האחריות על הנותן אסור משום דחזי כמלוה ברבית ואתי לאחלופי ברבית גמורה וכל דבר שנותנין אותה בתורת עיסקא שמין אותו כפי המנהג בענין שלא יהא בו שום הפסד למקבל שאם לא כן יהיה רבית כגון אם נותן לו סחורה ודרך לשכור כתף להוליכה לשוק לא יאמר לו כיון שאני נותן לך שכר טורחך אתה תתן שכר כתף אלא שמין כמה צריך ליתן שכר לכתף והוא מכלל הקרן והריוח שיהיה מותר ע\"ז יחלוקו דאפי' היתה העיסקא בבית המקבל מעלה אותה כשער שבשוק וזהו יותר על הקרן שכר הכתף שהיה צריך ליתן להביא לבית המקבל וזה נוטל המקבל תחלה וכל כיוצא בזה וכ\"ש אם יש למקבל סחורה שקנה כבר ונתייקרה ורוצה ליתנה בדמי העסק שלא ישים אותה אלא כפי מה ששוה עתה ולא כפי מה שקנאה בשעת הזול הנותן לחבירו בהמה בעיסקא שיחלקו בגיזה ובוולדות באתונות חייב לטפל בה י\"ח חדש ושבדקה כ\"ד חדש ובתוך זה הזמן כל אחד מעכב על חבירו ובוולדות מקום שנהגו לחלק מיד חולקין מיד ובמקום שאין מנהג כלל יגדלם המקבל בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום ומשם ואילך נוטל חצי השבח והחצי מחלק השני ואין צריך ליתן לו שכר טרחו מחלק השני כיון שצריך לטרוח בו בשביל חלקו ואם בא לחלוק צריך להודיע לחבירו ואם לא הודיעו וחלק אינו כלום ועדיין הן שותפים כבתחלה ליקח כל אחד החצי ובמקום שנוהגים שמגדלם המקבל הרבה אפי' זמן רב יעשו כמנהגם וי\"א שאם נוהגין שיגדיל ולדי האתונות יותר מי\"ח וולדי בהמה דקה יותר מכ\"ד חדש שאין לילך אחר מנהגם שהנותן עיסקא לחבירו לא יצרף הריוח עם הקרן ויעשה ממנו כולו קרן דשמא לא יהיה לו כל כך בריוח ונמצא נוטל ממנו רבית וכן לא יכתוב עליו שטר חוב דכיון שאינו מפורש בשטר שהוא עיסקא אם כן הוה ליה הכא מלוה וקרוב לשכר ורחוק להפסד אפילו התנו ביניהם על פה שיחלק הריוח ביניהם לא מהני דבתר שטרא אזלינן והוה ליה כולו מלוה ואינו יכול ליקח ממנה שום ריוח ואם כתוב בשטר פלגא באגר ובהפסד אם הנותן או המקבל אדם גדול הוא וידוע שלא היה עושה איסור ליקח רבית דנין אותו להיתר לומר אם יטול חצי הריוח שיקבל עליו שני חלקים מאחריות ואם לא יקבל עליו אלא חצי האחריות שלא ליטול אלא שליש הריוח אבל באיניש אחרינא דלא איתחזק בהכי כתב הרמ\"ה דיינינן לשטרא כפשטיה והוה שטר שיש בו רבית ואם יש הפסד יקבל החצי כפי תנאו ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום: והיכא שהוא אדם גדול שדנין להתירא אם יש בו ריוח ואמר הנותן אני אטול החצי מיד ואם יהיה בו הפסד אקבל אחריות ההפסד שני חלקים או אם יש בו הפסד אומר איני מקבל אלא חצי ההפסד ולכשיהיה בו ריוח לא אקבל אלא השליש והמקבל אומר בהפך אם יש בו ריוח שיטול הוא מיד ב' חלקים ואם יהיה בו הפסד יקבל עליו חצי האחריות או אם יש בו הפסד אומר שאינו מקבל אלא השליש וכשיהיה בו ריוח לא יקח ממנה אלא חצי מסתבר דאי כתוב בשטר דיהיב מרי עיסקא למקבל פלגא באגר ובהפסד משמע דבמקל תליא מילתא למשקל מאי דבעי ודוקא דכתב ביה פלגא באגר ובהפסד אבאל אי כתב ביה פלגא באגר ולא הזכיר הפסד יטול מלוה חצי הריוח ואם יהיה הפסד יקבל שני חלקים וכן אם כתוב ביה פלגא בהפסד יקבל עליו חצי הפסד ואם יהיה בו ריוח לא יקח אלא השליש ואין בזה חילוק בין גברא רבא לאיניש אחרינא ע\"כ: המושיב חבירו בחנות להתעסק ויחלקו הריוח לא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים ממעותיו ואם לקח ומכר השכר לאמצע פירוש אם לקח ומכר ממעות של עצמו חצי הריוח לבעל החנות: הנותן מעות לחבירו להתעסק אע\"פ שהחצי יש לו דין מלוה אינו יכול להוציאם לצרכו ולהתעסק בחציו לבד לצורך חבירו אלא צריך להתעסק בכולו והרמב\"ם כתב שאינו יכול לומר אתעסק בחצי שלי ואניח החצי של הפקדון בב\"ד ולא נהירא דדבר פשוט הוא זה ואם מת ויש עדי' שמעות או מטלטלין אלו הן מזה העסק נוטלו בעל הממון בלא שבועה ואין בעל חוב ולא האשה נוטלין מהם כלום אא\"כ היה בהם ריוח הרי חלק הריוח של המת של יורשים ונוטלין מאותו חלק בעל חוב והאשה כתב הרמב\"ם נתן המתעסק מתנה מהמטלטלין של העסק או מהמעות לאחרים והביא בעל הממון ראיה ברורה שהן מזה העסק מוציא מידם אפי' שינה אותם מקבל המתנה ומכרם או נתנם לאחרים או הפסיד חייב לשלם והכל בראיה ברורה מי שנתן לחבירו עסקא אחר וכתב עליה שני שטרות אין שטר אחד משועבד לחבירו לומר שאם היה באחד ריוח ובשני הפסד שימלאו הקרן ואח\"כ יחלקו הריוח אלא יחלקו כל שטר לפי תנאם ואם יתן לו שני עסקות בב' פעמים וכתב בשטר אחד והריוח באחד מהן וההפסד בשנייה אחד משועבד לחבירו וימלאו הקרן תחילה ואח\"כ יחלקו המותר המקבל עסקא מחבירו והפסיד ולא הודיעו אלא נתעסק ומלא הקרן אינו יכול לומר תפסיד חלקך מן ההפסד אלא יתמלא הקרן מהריוח ואם יש מותר יחלקוהו לפי תנאם. שנים שקבלו עסקא מאחד לזמן ואמר אחד לחבירו קודם הזמן נחלק העסק ואתעסק אני בחציי ואתה בחצייך אין שומעין לו ואפילו אם יאמר אני אקבל עלי האחריות בחצי שלך שאם תפסד אני אפרענה לבעל המעות אפ\"ה אין שומעין לו ואפילו אם יאמר ישאר הקרן בין שנינו ולא נחלוק רק הריוח אין שומעין לו ויחיד המקבל עסקא לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר בחצי היום ובעל המעות אין יכול לחזור הלוקח מעות מחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר לא יהא לוקח בשלו חטין ובשל חבירו שעורים אלא הכל חטין או הכל שעורים כדי שיהיו המעות שניהם שוות בקבלה הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח בהן כל מה שירצה אפי' בעלי חיים ובלבד שלא יקנה בהן לא כסות ולא כלים הנותן מעות לחבירו לקנות בהן פירות למחצית שכר רשאי לקנות גם לעצמו מאותו המין ובלבד שלא ימכרם ביחד אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ואומר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו בעל כרחו:" + ], + [ + "הלכות חוקות העכו\"ם
אסור ללכת בחוקות העכו\"ם וא\"צ לומר שלא לקסום ולנחש ולעונן שכל אלו מפורשין בתורה דכתיב לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם וקסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים אלא אפילו מנהג שנהגו אסור לילך בו דכתיב ובחוקותיהם לא תלכו וכן כתב הרמב\"ם אין הולכין בחוקות העכו\"ם ולא מדמין להם לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן אלא יהיה הישראל מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל במדעו ובדעותיו ולא ילבש מלבוש המיוחד להם ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהם עושין וזהו שנקרא בלורית ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו\"ם כדי שיכנסו בהם רבים כמו שהם עושין וכל העושה אחד מאלו וכיוצא בו לוקה. מי שקרוב למלכות וצריך ללבוש במלבושיהם ולדמות להם מותר בכל: " + ], + [ + "דיני קוסם ומעונן ומנחש ולשאול בשדים וכתובת קעקע והקפת הראש והזקן והעברת השער מהגוף
קוסם כתב הרמב\"ם זהו שעושה מעשה עד שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים העתידים להיות ויש שממשמשין בחול או באבנים ויש שגוהר לארץ וצועק ויש שמסתכל במראה של ברזל או של עששית ומדמין ואומרים ויש מי שאוחז מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו ומדבר ואחד הקוסם ואחר השואלו אסורין אלא שהקוסם לוקה והשואלו אינו לוקה אבל מכין אותו מכות מרדות מעונן זה האוחז העינים שמדמה כאילו עשה מעשה ואינו עושה כלום הלכך אין בו אלא איסור ואינו לוקה וכן המחשב השעות והעתים לומר יום פלוני ושעה פלוני יכול לצאת כתב הרמב\"ם מעונן כגון אלו שאומרים באיצטגנינות יום פלוני טוב יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית חודש פלונית או שעה פלונית רעה לדבר פלוני ואסור לעוגן אע\"פ שלא עושה מעשה אלא שהודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהם דברי אמת וכל העושה מעשה מפני האיצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו חוברי שמים הרי זה לוקה מנחש האו��ר פתי נפלה מפי או מקלי מידי או בני קורא לי מאחרי או שצבי הפסיקו בדרך או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו פירוש באחד מאלו שארעו לו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת אחריו לדרך או שלא להתחיל בשום מלאכה כי לדעתו לא יצלח וכן אלו ששומעין ציפצוף העופות וקול החולדה ואומר דבר פלוני עולה אין טוב לצאת וכן אלו שאומרים אל תתחיל לגבות ממני שחרית הוא מוצאי שבת הוא ר\"ח הוא שאינו רוצה שיהיה תחלת עסקו בנתינת דבר מתחת ידו וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא כעורב ותרנגולת שקראה כתרנגול וכן כל דבר שעושים לסימן אם יארע כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לא אעשנו כאליעזר עבד אברהם אבל בית אשה ותנוק מותר לעשותן סימן כגון שקנה בית ואומר מעת שקניתיו היה לי לסימן טוב כי הצלחתי בכל דרכי וכן משנשאתי אשה פלונית וכן שאומר לתינוק פסוק לי פסוקך ושמח כשאומר לו פסוק מהברכות וכתב הרמב\"ם כל אלו וכיוצא בהם מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא מנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר: חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות בין גדולים בין קטנים ואפי' נחשים ועקרבים יתושים ופרעושים כתב הרמב\"ם איזהו חובר איש מדבר דברים שאינו בלשון עם ואין להם ענין ומעלה על דעת בסכלותו שהאומר כך על הנחש ועל העקרב שאינו מזיק והאומר כך וכך על האדם אינו ניזק ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח ביתו או סלע וכיוצא בו בדברי' אלו אסור והחובר בעצמו לוקה ואדם שהחובר אומר עליו קולות ויושב לפניו ומדמה שיש לו בהן הנאה מכין אותו מכת מרדות מפני שמשתתף בסכלות המחבר מי שנשכו נחש ועקרב מותר ללחוש עליו אפי' בשבת וכתב הרמב\"ם אף ע\"פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא יטרף דעתו מי שרודפין אחריו נחש או עקרב מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו כתב הרמב\"ם הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או מניח ספר תורה או תפילין על הקטן לא די להם שהן בכלל חברים ומנחשים אלא שהם בכלל הכופרים בתורה שעושין דברי תורה רפואת הגוף ואינו אלא רפואת הנפש ור\"י פירש דווקא בלוחש על המכה ומזכיר שם שמים ורוקק אותו הוא שאין לו חלק לעוה\"ב אבל אם אינו רוקק לא המיר כולי האי ומיהו איסורא איכא בלוחש פסוק על המכה אפילו בלא רקיקה ובלא הזכרת שם שמים ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר ומותר לקרוא פסוק להגן כגון בלילה על מיטתו: אוב זה המעלה המת בכשפיו ידעוני זה המניח עצם חיה ששמה יודע בתוך פיו והוא מדבר מאליו ודורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה מכשף כולל כל אלו ויש בו ג' כלקים העושה מעשה ע\"י כשפים חייב סקילה ואם אינו עושה מעשה כמו אוחז העינים פטור אבל אסור ועל ידי ספר יצירה מותר לעשות לכתחלה כתב הרמ\"ה שמעשה שדים הוא בכלל מעשה כשפים וכ\"כ ה\"ר ישעיה כל אדם שעושה על ידי שמותיו הקדושים מותר שהוא גדולתו וגבורתו של הקב\"ה ואין אסור אלא ע\"י שדים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שמותר לישאל בהן על הגניבה שאינו עושה מעשה אבל לעשות על ידן מעשה היה מסתפק והיה נוטה להתיר גם בזה: " + ], + [ + "הלכות כתובת קעקע
כתובת קעקע מחוקי העכו\"ם הוא והוא שכותב על בשרו בשריטה וממלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמין ובכל מקום שעשה כן על בשרו חייב בכל מה שיכתוב אפי' אינו כותב שם כו\"ם ואם עושה כן על בשר חברו אותו שנעשה לו פטור אא\"כ סייע בדבר ומותר ליתן אפר כירה ע\"ג מכתו וא��ן בו משום כתובת קעקע גדידה וקרחה על המת גם היא מחוקות העכו\"ם דכתיב אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת וכתיב ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וגדידה ושריטה אחד היא והוא ששורט בבשרו ואינו חייב אא\"כ יעשה כן על מתו ולכו\"ם אלא שעל מתו חייב בין ביד בין בכלי ולכו\"ם אינו חייב אלא בכלי וכתב הרמב\"ן דוקא שריטה אבל אם מכה בידו על בשרו מותר כשאשכחן (סנהדרין סח.) ברבי עקיבא שפגע במטתו של ר' אליעזר והיה מכה על בשרו עד שדמו שותת לארץ וכתב א\"א ז\"ל ודבר תימה הוא דכיון דבין ביד בין בכלי אסור היאך יהא מותר דרך הכאה והתוספות פירשו שרבי עקיבא היה עושה כן על התורה כמו שהיה אומר הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותם המשרט על צער אחר שבא לו פטור המשרט ה' שריטות על מת אחד או על ה' מתים שריטה אחת חייב ה' וקרחה הוא שתולש משער ראשו על המת בכל מקום בין בראש בין ביד בין בסם ושיעורו כתב הרמב\"ם כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שער וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק בשתי שערות חייב ומיהו איסורא איכא אפי' בשער אחד ואם קרח קרחה אחת על ה' מתים אינו חייב אלא אחת אבל אם קרח ה' קרחות על מת אחד חייב על כל אחת ואחת כתב הרמב\"ם הקורח בראשו של חבירו והמשרט בבשר חברו וחברו מסייע אם שניהם מזידין לוקין אחד שוגג ואחד מזיד המזיד לוקה והשוגג פטור ירושלמי רב הונא מפקיד לחבריה פקדון לנשיכון כד יהון קיימין על מתים דלא ליתלשון בשעריהון שלא יבאו לידי קרחה שנאמר כי עם קדוש אתה אחד אנשים ואחד נשים: " + ], + [ + "הקפת הראש והזקן
הקפת הראש והשחתת הזקן גם באלו כתב הרמב\"ם שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עכו\"ם ע\"כ וזה אינו מפורש ואין אנו צריכים לבקש טעם למצות כי מצות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמן ופיאות הראש הם שתים סוף הראש הוא מקום חבורו ללחי מימין ומשמאל ואין חילוק בין אם מגלח הפיאות בלבד ומניח שאר השיער שבראש או שמגלח כל הראש עם הפיאות בכל ענין חייב וכתב הרמב\"ם שאינו חייב אלא בתער אבל במספריים כעין תער מותר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שגם במספריים נמי חייב על פיאות הראש ואחד מקיף ואחד ניקף חייבין וכגון שסייע בדבר שמטה עצמו אליו להקיפו וכתב בספר המצות אבל איסורא איכא אע\"ג דלא סייע לפיכך אסור להיות ניקף ע\"י עכו\"ם המקיף הקטן חייב ואשה שהוקפה או שהקיפה פטור ועבדים אע\"ג שדינם כנשים לענין חיוב מצות חייבין בהקפת הראש כאנשים וטומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק כתב הרמב\"ם האשה אע\"פ שהיא פטור אסורה להקיף האיש ואפי' הקטן ובספר המצות כתב שהיא מותרת להקיף האיש כתב הרמב\"ם שיעור הפיאות לא נתנו חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאין מניחין פחות מד' שערות ופיאות הזקן הן חמשה זה מקומן לר\"ח מקום חיבור הלחי לצדעים בימין ומשמאל ושני גבולי השפה מימין ומשמאל ואחת למטה בסוף הזקן בגרגרת ולרש\"י אחת מקום חיבור הסנטר לעצם מימין ואחת כנגדו משמאל ואחת מקום חיבור הלחי לצדעים מימין וכנגדו משמאל ואחת למטה בסוף הזקן וי\"א שעצם הלחי המחובר לצדעים הוא רחב הפנים ויש לו שני פיאות הרי זה ארבע ואחת למטה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וירא שמים יצא ידי כולם ולא יעביר תער על כל זקנו כלל ולא כאותן שמניחין חוט כל שהוא על הפיאות כי לפעמים אין מכונין על הפיאות אינו חייב עד שישחית בתער אשה שיש לה זקן מותר להשחיתו ואינה חייבת על השחתת זקן האיש כתב הרמב\"ם השפה מותרת לגלחו בתער והוא השער שעל גבי השפה העליונה וכן השער המ��ולדל מן השפה התחתונה ואע\"פ שהוא מותר לא נהגו ישראל אלא לגלח קצתו עד שלא תתעכב האכילה והשתייה: " + ], + [ + "העברת שער מהגוף
העברת תער בשאר הגוף ובית השחי ובית הערוה פר\"ת שדינן שוה שאסורין בתער ומותרין במספריים וי\"א דוקא בשאר הגוף מותר במספריים אבל של בית השחי ושל בית הערוה אסורין אפי' במספריים וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל אסור לחככו בידו כדי להסירו אבל מותר לחככו בבגדו להסירו כתבו הגאונים מי שמגלח כל שער שבו מראשו ועל רגלו שמותר לו לגלח גם של בית השחי ובית הערוה דכון שמגלח כל גופו אין זה יפוי אדרבה ניוול הוא אלא שלשם רפואה מגלח כתב הרמב\"ם שלא אסרו העברת שער אלא במקום שאין מעבירין אותו אלא הנשים שלא יתקן עצמו בתיקון נשים אבל במקום שמעבירים השער האנשים אם העבירו אין מכין אותו: לא תלבש אשה בגדים המיוחדין לאיש לפי מנהג המקום לא תגלח אשה כאיש לא ילבש איש בגדי אשה ואם ליקט שער לבן מתוך השחור חייב משום ולא ילבש גבר שמלת אשה ואפי' בשער אחד מטעם זה אסור להסתכל במראה לפי שהוא תכשיט בנשים אם לא לצורך כדפרי' לעיל וכ\"כ הרמב\"ם גבי צבע מי ששערו שחור וצבעו לבן חייב אפי' בשער אחד: " + ], + [ + "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה ולמדו חכמים ממדרש הפסוקים שלא בכל מראה שתזוב ממנה דם טמאה אלא דווקא דם הבא מן המקור. ולא כל דם הבא מן המקור טמא אלא דווקא ה' מיני דמים כאשר יתבאר בעזרת השם. ואף באלו אינה טמאה עד שתרגיש ביציאתו ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא לבית החיצון טמאה ואף על פי שלא יצא לחוץ. וזה משפטה משתראה טיפת דם אפילו כחרדל או פחות בין באונס בין ברצון מונה ז' ימים עם יום ראייתה וטובלת בליל ח'. וכך הדין אפילו שופעת כל ז' רק שתפסוק בטהרה ביום ז' קודם בין השמשות ובערב טובלת בליל ח' ומיום ז' ואילך עד י\"א יום נקראים ימי זיבה והן שהחכמים קוראים להם י\"א יום שבין נדה לנדה. ומשפטה בהן אם ראתה בהן יום אחד לבד בין שתראה בתחילת הלילה או בסוף היום רק שתפסוק בטהרה משמרת כל הלילה שאחר כך אם לא תראה תשכים למחר ותטבול מיד מאחר הנץ החמה אם תרצה ומכל מקום אסורה לשמש כל היום שמא תראה ותסתור וזו היא שנקראת שומרת יום כנגד יום. ראתה גם ביום השני ופסקה בו משכמת ביום השלישי וטובלת ולא תשמש כל היום כאשר פירשתי וגם זו בכלל שומרת יום כנגד יום וזו היא שנקראת זבה קטנה ראתה גם ביום הג' נעשית זבה גדולה ולא תטהר עד שיהיו לה ז' ימים נקיים חוץ מיום שפוסקת בו וטובלת ביום ז' לאחר הנץ החמה מיד אלא שאסורה לשמש שמא תראה ותסתור. ואם לא ראתה בכל י״א יום עד יום האחרון טובלת מיד למחרתו ואינה צריכה לשמור לו יום אחר לטהרתו. וביום העשירי פליגי אם צריכה לשמור לו יום אחד בטהרה אם לאו. עברה כל י״א ימים ולא ראתה חוזרת לתחלת ימי נדות ואם ראתה בהם נעשית זבה ואינה חוזרת לימי הנדות עד שיהיו לה ז׳ נקיים ואז יתחילו ימי הנדות ואחריהן ימי הזיבות כאשר פירשתי וכן לעולם. משרבו הגלויות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבואו לטעות באיסור כרת שמא תראה אשה בימי נדתה ששה ימים ויהיה הכל דם טוהר ובשביעי שמא תראה דם טמא וסבורה לטבול בליל שמיני וצריכה עוד שבעה ימים החמירו לטמא כל מראה דם אדום וכדי שלא יבואו לידי טעות בין ימי נידה וימי זיבה הוסיפו חומרא אחר חומרא עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל תשב עליה ז' נק��ים כזבה גדולה." + ], + [ + "רוב הנשים יש להן וסתות לראות בזמן ידוע כל אחת לפי זמנה וסתם וסת משלשים יו לל' יום וכל מי שיש לה וסת קבוע בא עליה שלא בשעת וסתה כמו שירצה ואינה צריכה בדיקה ואדרבה אין לה לבדוק לפני תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש אבל כל המרבה לבדוק שלא בשעת תשמיש הרי זו משובחת ובשעת וסתה צריך לפרוש ממנה עונה אחת אם הוא ביום פורש ממנה אותה היום כולו אפילו אם הוסת בסופו ומותר מיד בלילה שלאחריו וכן אם הוא בתחלתו פורש כל היום ומותר כל הלילה שלפניו וכן הדין אם הוא בלילה פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ולאחריו בין שקבעה וסת בשלש פעמים או בפעם אחת וכתב הרשב\"א בד\"א בגדולה אבל בקטנה שלא הגיעה לימי הנעורים ולא הביאה סימנים אין צריך לפרוש סמוך לוסתה כל זמן שלא קבעתו בג' פעמים כתב הראב\"ד ואם רגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לה שפיר אי קודם הנץ החמה או אחר הנץ החמה יש מחמירים לאוסרה כל היום וכל הלילה ויש מקילין שאינה אסורה אלא ביום והכריע הוא בדברי המקילין ואם רגילה לראות ראיה מרובה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה איכא מ\"ד שאסורה כל היום וכל הלילה דההיא שעתא כולה שעת וסת היא ואיכא מאן דאמר דבתר תחילת הוסת אזלינן ולא מיתסרא אלא בלילה והראב\"ד כתב שאינה אסורה אלא בלילה וביום כשיעור הנמשך בו ואם וסתה נמשך שני ימים או שלשה ימים ששופעת או מזלפת שני ימים או שלשה ימים כתב הראב\"ד שכולן חשובין כעונה אחת ואע\"פ שהגיע תחלת הוסת ולא ראתה צריכה לפרוש כל ימי משך הוסת וכ\"כ הרמב\"ן שחוששת לכל ימי משך הוסת שכל יום ויום וסת בפני עצמו הוא ואפי' נעקר יום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם והר\"ז הלוי כתב שאינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה של הוסת וכיון שעברה העונה ולא ראתה מותרת ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל. ואם הגיע וסתה בימי עיבורה משהוכר עוברה או בימי מניקתה שהן כ\"ד חדשים משנולד הולד אפי' מת הולד אין צריך לפרוש סמוך לוסתה וכן לאחר הוסת מותרת אע\"פ שלא בדקה. האשה שהיתה נחבית במחבא מפני פחד והגיע וסתה חוששת לו אפי' לא היה לה וסת קבוע עבר היום ולא בדקה מותרת שחרדה מסלקת הדמים ודווקא הני אבל כל אשה דעלמא שהגיע וסתה אסורה עד שתבדוק ומיהו אם בדקה אח\"כ ומצאה טהורה טהורה אע\"ג דחזקה אורח בא בזמנו לא מחזקינן לה ודאי טמאה הלכך אם בדקה ומצאה טהורה טהורה: ופרישה שפורש סמוך לוסתה אינו אלא לתשמיש אבל מותר בשאר כל קריבות דבר: היוצא לדרך צריך לפקוד אשתו אפי' סמוך לוסתה וי\"א דאפי' בתשמיש חייב לפוקדה ורבינו תם פירש ששאסור לפוקדה בתשמיש אלא בדברי ריצוי ולא חיישינן שמא יבא עליה: הבא מן הדרך וכן השוהה עם אשתו בעיר והגיע עת וסתה אסור לבא עליה עד שישאלנה ואם שהה ל' יום חשיב כהגיע עת וסתה דסתם עונה שלשים יום ואסור לסוף שלשים יום עד שתבדוק בד\"א שלא שהה אחר הוסת שיעור כדי שתוכל לטבול אבל אם שהה אחר הוסת שיעור שתוכל לטבול בא עליה ואין צריך לישאל בין אם היא עירה או ישינה בין קטנה בין גדולה ואפי' בלא שהה שצריך לישאר כתב הרשב\"א דוקא שיש לה וסת לימים לחוד אבל אם יש לה וסת לימים ולקפיצות כיון שהוסתות תלוי במעשה אימור לא קפצה ולא ראתה: וכתב עוד יש לה וסת שלא קבעתו עדיין שלשה פעמים והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ\"ה ויוצא בזה אע\"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה בלא בדיקה:" + ], + [ + "האשה שהיא בחזקת טמאה אסור לו לב�� עליה עד שתאמר לו טבלתי ומ\"מ כשאומרת לו טבלתי נאמנת ואם הוחזקה נידה בשכנותיה כגון שראוה לובשת בגדים המיוחדין לה בימי נידותה חשיבה כודאי טמאה: אמרה לבעלה טמאה אני ואחר כך אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואם נותנת אמתלא לדבריה שאמרה לו כן תחלה מפני שלא היה בה כח או דבר כיוצא בזה נאמנת כתב הרמב\"ן הוחזקה נידה בשכינותיה ואח\"כ אומרת טהורה אני אפי' נותנת אמתלא לדבריה שאומרת לא לבשתי בגדים אלו אלא שלא תטרידני עכשיו כי לא הייתי בריאה אינה נאמנת ע\"כ ר\"ל כיון שראינוה לובשת בגדי נידותה הוי כאילו ראינו שראתה שאז אינה נאמנת לומר לא ראיתי ותימה היא וכי עדיף הוחזקה נדה בשכנותיה מכשאומרת בפירוש טמאה אני שנאמנת שוב לומר טהורה אני ע\"י אמתלא היה משמש עם הטהורה ופירסה נדה לא יפרוש מיד אלא ינעוץ צפורניו בארץ ולא יזוז ממקומו עד שימות האבר ויפרוש באבר מת:" + ], + [ + "כל אשה שאינה עסוקה בטהרות פרש\"י שאינה צריכה בדיקה לבעלה אפילו אין לה וסת ור\"ח פסק כיון שאין לה וסת אפילו לבעלה אסורה עד שתבדוק. וכתב אדוני אבי ז\"ל נ\"ל כפרש\"י אלא שלא מלאני לבי להקל כי דברי ר\"ח דברי קבלה הן והך בדיקה פירש רב אלפס שבודקת אחר תשמיש היא והוא אם עשתה כן ג' פעמים ונמצא דם על שלו או על שלה ג' פעמים תצא בלא כתובה ואין לה לא מזונות ולא פירות ולא בלאות ואם שמשה ג' פעמים ע\"י בדיקה ולא נמצא לא בשלה ולא בשלו בכל פעם הרי היא ככל הנשים ומותרת בלא בדיקה וכ\"כ הרמב\"ם אלא שהוסיף עדיין בדיקה אחת לה קודם כל תשמיש ותשמיש וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שבודקת פעם אחת קודם תשמיש ופעם אחת אחר תשמיש והבעל אינו צריך לבדוק וכן תעשה כל ימיה שלעולם אסורה לשמש בלא בדיקה ואם הוחזקה שלשה פעמים להיות רואה מחמת תשמיש אז אסורה לשמש לעולם ותצא בלא כתובה:" + ], + [ + "אשה שראה דם מחמת תשמיש מיד בכדי שתרד מן המטה משמשת פעם ראשונה שנייה ושלישת אם בכולן רואה משם ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר נשאת לאחר וראתה מחמת תשמיש משמשת ראשונה שנייה ושלישית משם ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לשלישי נשאת לשלישי וראתה מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שנייה ושלישית ראתה בכולן שוב לא תנשא לאחר אלא אסורה לכל עד שתבדוק כיצד בודקת נוטלת שפופרת של אבר ופפיה רצוף לתוכה ונותנת בתוכה מכחול ובראשו מוך ומכנסת אותו באותו מקום נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדים ומותרת ואם רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת הראשון אחר ששמשה ג' פעמים הרשות בידה שלא אמרו שתתגרש מן הראשון אלא להקל עליה להתירה לשני ולשלישי לכל אחד גק פעמים בלא בדיקה ואם שמשה סמוך לוסתה אנו תולין ראייתה בשביל וסתה ולא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש ואם יש לה מכה באותה מקום תולין אותה בדם מכתה ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אין תולין מדם מכתה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שדם זה יוצא ממנה: כתב הראב\"ד והאידנא לא סמכינן אהך בדיקה להתירה ועוד אפי' אם הוא ידוע שהוא מן הצדדין הרי בנות ישראל גזרו על כל רואה טיפת דם כחרדל שצריכה ז' נקיים ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא ודאי סמכינן עלה ואם הוא ידוע שהוא בא מן הצדדים טהורה והרמב\"ן כתב שהאידנא אין תולין בדם מכתה שצריכין אנו לבדוק אם דם מכתה משונה מדם ראייתה ועכשיו אין אנו בקיאין במראות לידע אם הוא משונה אם לאו ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא תולין מן הסתם לומר שאינו משונה עד שידוע לנו שהוא משונה על פי חכם שיראה שניהם וזה יוכל כל אדם לידע אם דומין זה לזה אף על פי שאין אנו בקיאין במראות דמים טמאים וטהורים בשני דמים שהן לפניו יוכל להבחין אם הם שוין או משונים במראיתו כתוב בספר התרומה שאם תרצה להתרפאות צריכה שתתרפא קודם שתתחזק אבל לאחר שתתחזק צריך עיון אם תוכל לסמוך על רפואה לשמש אח\"כ אפילו אם הוא רופא מומחה כתב הרמב\"ן היו מפחידין אותה פחד פתאום והפילה דם ונתרפא מותרת לבעלה ואם חזרה וראתה דם מחמת תשמיש אפילו פעם אחת בידוע שלא עלתה לה רפואה והאידנא אין מתירין אותה לאחר שראתה דם עד כאן:" + ], + [ + "דבר תורה ה' דמים טמאים באשה ותו לא והאידנא שנתמעט הבקיאות חזרו לטמאות כל שיש בו מראה אדום בין אם הוא כהה הרבה או עמוק וכן כל מראה שחור ואין טהור אלא בשני מראות שהן הלבן והירוק בין ירוק ככרתי בין צהוב כזהב אפי' אם יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה ונאמנת האשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו ואם הוא מראה לבן או ירוק טהורה אבל אם הביאה לפנינו דם והחזקנוהו בטמא או אפילו נסתפקנו בו בטמא או בטהור והיא אומרת חכם פלוני טיהר לי כיוצא בזה אין סומכין עליה הכניסה שפופרת והוציאה בה דם טהורה וכן אם ראתה דם בחתיכה אפילו אם היא מבוקעת והדם בבקעים בענין שנוגע בבשרה טהורה כיון שאין דרך לראות כך וכן עשה רבינו שמשון מעשה באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר היה נופל לה בבית החיצון ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן החתיכות היו בבית החיצון וטיהר אותה לבעלה כיון שאין דרך אשה להיות רואה כך. ודוקא חתיכות קטנות דומיא דשפופרת אבל חתיכה גדולה טמאה אפי' לא ראתה כלום שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואפי' בנפל שלא נגמרה צורתו. כל דם היוצא מן האשה בין לח בין יבש טמא ולא עוד אלא אפילו יצא ממנה דם כצורת בריה כמין קליפות או כמין שערות או כמין יבחושים אדומים טמאה והוא שיהו נמוחים בתוך מעת לעת ע\"י שרייה ששורין אותו במים פושרין ויהיו המים פושרין כל משך מע\"ל שהן בתוכו ושיעור החימום כמו מים ששאבו בקיץ מן הנהר או מן המעיין ועמדו מעט בבית שחום הבית מהממתן וכחימום של אלו כך הוא שיעור פושרין בימות החורף ואם הן קשין כל כך שאין נימוחין בתוך מעת לעת טהורה אפילו אם הם נימוחין ע\"י מיעוך שממעכם בצפורנים וכתב הראב\"ד דוקא במפלת כמין קליפות ושערות הוא שצריך בדיקה ע\"י שרייה ואם אינן נימוחין אז צורתן מוכחת עליהם שהן בריה ובאין מחמת מכה אבל חתיכת דם קשה כאבן ואינו נימוח טמאה והר\"ז הלוי כתב שגם חתיכה אם אינה נמוחית טהורה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "כל אשה שאין לה וסת קבוע חוששת ליום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית לסתם נשים ואם יש לה וסת קבוע לזמן ידוע כגון מכר לכ' או מכ\"ה לכ\"ה חוששת לזמן הידוע שאסורה לשמש כל זמן הוסת ולאחר הוסת עד שתבדוק ותמצא טהורה כדפרישית לעיל וכיצד קובעתו כגון שתראה ד' פעמים וביניהם שלשה זמנים שוין כגון שרואה היום ולבסוף כ' יום פעם אחרת ועוד לסוף כ' יום ועוד לסוף כ' יום וזה נקרא וסת ההפלגות ולכך צריכה ארבע ראיות שראייה ראשונה אינה מן המניין לפי שלא ראתה אותה בהפלגה ואפי' קודם שקבעתו ג' פעמים חוששת שמיד אחר שראתה פעם אחרת לסוף עשרים חוששת מכאן ואילך כשיגיע כ' וכן בראיית הימים שהוא לימים ידועים לחדש מיד אחר שראתה פעם אחד ליום ידוע לחדש כגון כ\"א או כ\"ה בו חוששת לפעם אחרת לזה היום ואסורה לשמש כל אותה העונה ולא אמרן שצריך לקובעו ג\"כ אלא לענין עקירה שכיון שקבעתו בשלש פעמים אינו נעקר בפחות מג' שכל זמן שלא עקרתו ג\"פ צריכה לחוש לו אבל ליאמר אפילו בפעם ראשונה חוששת לו בפעם שנייה ומיהו אע\"פ שחוששת לו נעקר בפעם אחת אפילו קבעתו שני פעמים שאם ראתה שני פעמים לזמן ידוע ולשלישית לא ראתה אינה חוששת לו עוד ועוד יש חילוק קבעתו ג' פעמים ללא קבעתו ג\"פ שהקבוע אע\"פ שעברה עונתו ולא הרגישה אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה ושלא קבעתו בג\"פ אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתו מותרת ופעמים שתהיה ההפלגה שקובעת בהן הוסת בדילוג כגון שראתה היום ושראתה שניה לסוף שלשים ושלישית לשלשים ואחד ורביעי לל\"ב קבעה וסת לדילוג של הפלגות בין שהרחיקה דילוגה הרבה בין שלא הרחיקה דילוגה הרבה אלא יום אחד קבעה וסת לדילוג השוה שבכל ענין שתהא משוה ראייתה קבעה לה וסת וכשם שקובעת וסת בהפלגות מימים שוים ושאינן שוים כך קובעת בימי החודש ובימי השבוע שוין ושאינם שוין כיצד ראתה ג' פעמים באחד בשבת או בה' בשבת או באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בסיון או ה' בניסן ובה' באייר ובה' בסיון קבעה לה וסת באחד בשבת או בה' בו ובאחד בחדש או בה' בו אע\"פ שאחד מלא ואחד חסר אין מדקדקין בכך והכא לדברי הכל קובעת בג' פעמים כיון שהן לימי החדש בשוה כיצד קובעת בימי החדש בדילוג כגון שראתה בט\"ו בניסן וי\"ו באייר וי\"ז בסיון וקאמר רב דהכא נמי קובעת בג' ראיות וחוששת לי\"ח בתמוז וי\"ט באב ושמואל סבר שלא קבעה וסת אלא בד' ראיות שאין ראיה הראשונה מצטרפת כיון שאין ההפלגו' שוות ולא קבעה עד שראתה י\"ח בתמוז ואפי' לשמואל אם היה לה וסת קודם שהתחילה ואח\"כ שנתה וראתה בדילוג ג\"פ קבעה וסת בדילוג לפי שאף הראשונה בדילוג ראתה אותה שדלגה מוסתה הקבוע לה ור\"ח פסק כרב וכ\"כ הראב\"ד והרמב\"ם פסק כשמואל וכ\"כ הרמב\"ן וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ראתה ג\"פ בג' חדשים בדילוג וחזרה וראתה באותן דילוגין עצמן אם נהגה כן ג\"פ הרי זה וסת קבוע לדילוג חלילה כיצד ראתה ט\"ו בניסן וי\"ו באייר וי\"ז בסיון וחזרה חלילה וראתה ט\"ו בתמוז וי\"ו באב וי\"ז באלול ועוד חזרה וראתה ט\"ו בתשרי וי\"ו במרחשון וי\"ז בכסליו קבעה לה וסת לדילוג חלילה וחוששת לעולם ט\"ו לחדש זה וי\"ו לחדש זה וי\"ז לחדש זה ראתה באחד בניסן ובאחד בסיון ובאחד באב קבעה לה וסת לראשי חדשים לדילוגים אבל ראתה אחד בניסן ואחד באייר ואחד בתמוז ובאחד בסיון לא ראתה לא קבעה לה וסת שהפסיקה לראשי חדשים ראתה ט\"ו בניסן וי\"ו באייר וי\"ח בסיון לא קבעה וסת כיון שסירגה בחדש השלישי ולא ראתה עד י\"ח דילגה פעם אחת או שתים אינה חוששת לדילוג אע\"פ שחוששת לשאר הוסתות בפעם אחת אינה חוששת לוסת הדילוג עד שתקבענו אין האשה קובעת לה וסת אפילו ראתה ג' חדשים וזה אחר זה אא\"כ יהיו כולם בעונה אחת ביום או בלילה אבל אם היתה הראשונה ביום החדש והשנייה בלילה והג' ביום לא קבעה לה וסת לשון הרמב\"ן וסת החדש חוששת לו בתחילתו בפ\"א אבל וסת ההפלגה א\"א לחוש לו עד שתראה ראיה שנייה שהרי אינה יודעה לאיזה יום היא מפלגת נמצאת אומר שהרואה ליום ר\"ח ניסן חוששת לר\"ח אייר ראתה בו חוששת לר\"ח סיון ראתה בו הוקבע וסת לראשי חדשים לא ראתה לר\"ח סיון נעקר וסת של ר\"ח וחושש' לשני בסיון אפשר שתראה ותקבע וסת להפלגה מל\"א לל\"א שהרי ראיית ר\"ח ניסן ואייר שוות בהפלגה לראיית ב' בסיון שניסן מלא ואייר חסר ולעולם חוששת חששות הל��ו לוסת החדש ולהפלגה עד שתקבע לה אחד מהם ג\"פ כדינו כיצד ראתה באחד בניסן ובעשים בו חוששת לאחר באייר מפני ר\"ח ניסן ואם לא ראתה חוששת לט' בו לשיעור הפלגה של כ' ראתה בט' בו או שלא ראתה חוששת לב' באייר שמא בימי החדש תקבע וסת שהרי ראתה בכ' בניסן וכן היא חוששת לשניהם עד שתקבע וסת ההפלגה בארבע ראיות או וסת החדש בשלשה עד שתיעקר האחר בעקירת פעם אחת ראתה באחד בניסן ושיירה אחד באייר ולא ראתה מותרת לשמש בר\"ח סיון ואינה חוששת לוסת הסירוגן עד שתראה בו וסת הדילוג אינה חוששת עד שתקבענו כיצד ראתה באחד בניסן ולבסוף כ' חוששת להפלגה זו עבר יום כ' ולא ראתה שוב אינה חוששת כלום להפלגה דילגה ליום כ\"א חוששת ליום כ\"א הגיע יום כ\"א ולא ראתה מותרת לשמש דילגה ליום כ\"ב חוששת ליום כ\"ב הגיע כ\"ב ולא ראתה מותרת לשמש אירע לה ראייה ליום כ\"ג קבע לה וסת לדילוג מכאן ואילך אינה חוששת אלא לדילוגה ולכן לדילוג וסת החדש כיוצא בזה ראתה ט\"ו לחדש זה והומשכה ראייתה ד' ימים וחזרה והתחילה בי\"ו לחדש הבא וראתה ב' או ג' ימים ובי\"ז של חדש שלאחריו ראתה כבר שילש' לראות בי\"ז בחדש ואין תולין בו בוסת הדילוג בלבד עד שתשלש כולו בדילוג ולא תהא בו צד שוה לפיכך חוששת לימים שהשלישה בהן כוסת הקבוע ולשאר הימים כוסת הדילוג עד כאן היתה רגילה לראות ליום כ' ושינתה ליום לק זה וזה אסורין וכשיגיע יום כ' לראיית ל' אסורה משום וסת הראשון ואם לא תראה בו חוששין ליום ל' שינתה פעמים ליום ל' זה וזה אסורין ג\"פ ליום ל' הותר יום כ' ונאסר יום ל' ואם לאחר ששינתה פעם או פעמים ליום ל' ראתה לסוף כ' חזר וסת של כ' למקומו והותר ל' שינתה ראיותיה ולא השוה אותם כגון ששינתה פ\"א ליום ל' והשני לל\"ב והשלישית לל\"ד נעקר וסת הראשון ואין לה וסת כלל ואם הפסיקה ולא ראתה משעבר עלים יום עשרים ובדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם חזרה לראות חוששת ליום כ' מראייה זו שעדיין לא נעקר וסת הראשון ממקומו בין אם פסקה מלראות או ששינתה בראיות שאינן שוות שלעולם לא נעקר וסת הראשון ממקומו עד שתקבענו בג' ראיות שוות: כעקירת וסת ההפלגות כן עקירת וסת החדש אלא שזו חוששת ליומה וזו חוששת לר\"ח כיצד היתה רגילה לראות בראשי חדשים ועבר עליה ר\"ח ולא ראתה חוששת לר\"ח עד שיעברו עליה ג' ראשי חדשים עברה עליה ג' ראשי חדשים ולא ראתה אינה חוששת להם חזרה וראתה בר\"ח חזר הוסת למקומו. יש שקובעת וסת במעשה שתעשה ויש שקבעת בימים ובמעשה במעשה כיצד כון שקפצה ג' פעמים וראתה חוששת לכל פעם שתקפוץ בימים ובמעשה כגון שקפצה ג' פעמים ביום ידוע כגון בר\"ח או באחד בשבת וראתה בו וכיון שתראה ג' ראיות ע\"י ג' קפיצות של ג' זמנים ידועים קבעה לה וסת וחוששת לכל פעם שתקפוץ באותו זמן ואם אחר כך הגיע אחד בשבת ולא קפצה או שקפצה בשני בשבת אינה חוששת שהרי לא קבעה אלא לקפיצות של אחד בשבת קפצה ב' פעמים באחד בשבת וראתה ולאחד בשבת השלישי ראתה בלי קפיצה הרי זו קבעה לימים לבדן שהרי ראתה באחד בשבת השלישי בלא קפיצה וכן אם בפעם השלישית קפצה ביום אחר וראתה קבעה לה וסת לקפיצות לבדן שהוברר הדבר שהקפיצה גורמת ולא היום אבל אם קפצה באחד בשת וראתה וקפצה בא' בשבת וראתה וקפצה בשבת ולא ראתה ובאחד בשבת ראתה בלא קפיצה אין אומרים הוברר הדבר שהיום גורם שהרי קפצה בשבת ולא ראתה וראתה באחד בשבת בלא קפיצה אלא תולין ראיית אחד בשבת בקפיצה שקפצה בשבת ומה שלא ראתה בשבת כשקפצה מפני שלא הגיע זמנה של קפיצה: יש שקובעת וסת ע\"י מקרים שיארעו בגופה כגון שמפהקת ורואה ופירש\"י כאדם שפושט זרועותיו מחמת כובד ויש מפרשים כאדם שפותח פיו מחמת כובד ור\"ח פירש כאדם שמוציא קול דרך הגרון ושלשתן אמת וכל שינוי חוש הגוף סימן להתעוררות הדם וכיון שחזיקה בו צריכה לחוש לו וכן אם מתעטשת דרך מטה או חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה או שאחזוה צירי הקדחות או שראשה ואבריה כבדים עליה בכל אחד מאלו אם יארע לה ג\"פ וראתה קבעה לה וסת שבכל פעם שהיא חוששת מהם אסורה לשמש ומיהו בפיהוק או עיטוש של פעם אחת אין הוסת נקבע כי זה דרך כל האדם ואין שינוי אלא אם עושה כן הרבה פעמים זה אחר זה ואם אירע לה כן ג\"פ שבכל פעם עשתה כן הרבה פעמים הרי זה וסת וכל אלו הוסתות שבגופה אין להם זמן ידוע כדפרישית אלא בכל פעם שיקרה לה זה המקרה הוא וסת ואם בא וסת הגוף לזמן ידוע כגון מר\"ח לר\"ח או מכ' יום לכ' יום קבעה לה וסת לזמן ולמיחוש הוסת ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד ואם הגיע העת ולא בא המיחוש או שבא המיחוש בלא עיתו אינה חוששת פיהקה ב' פעמים בר\"ח וראתה ואח\"כ פיהקה שלא בר\"ח וראתה הוברר הדבר שאין ר\"ח גורם אלא הפיהוק וכן אם בפעם הג' ראתה בר\"ח בלא פיהוק הוברר הדבר שאין הפיהוק גורם אלא הר\"ח אבל אם פיהקה ב' פעמים בר\"ח ולפעם הג' פיהקה בכ\"ט לחדש ולא ראתה ובר\"ח ראתה בלא פיהוק קבע להו וסת לפיהוק של ר\"ח שפיהוק אתמול גורם לראייה של ר\"ח כדפרישית לעיל גבי קפיצות פיהקה בר\"ח וראתה וחזרה ופיהקה בתוך ימי החדש חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק שכל וסת בין של ימים בין שך גוף חוששת לו בפעם אחד ויש לחוש שמא תקבע וסת לפיהוק בלא זמן ידוע ואם בדקה ונמצאת שלא ראתה אינה חוששת עוד לפיהוק גרידא אבל חוששת לר\"ח שמא תקבע לראשי חדשים וכן הדין בימים אם פיהקה היום ופיהקה לסוף ל' צריכה לחוש לכל פעם שתפהק שמא תקבע לפיהוק גרידא פיהקה לסוף כ' ולא ראתה אינה צריכה לחוש עוד לפיהוק גרידא אבל צריכה לחוש לסוף ל' יום שמא תקבע וסת לימים גרידא פיהקה לסוף כ' ולא ראתה אינה צריכה לחוש עוד לפיהוק גרידא אבל צריכה לחוש לסוף ל' יום שמא תקבע וסת לימים גרידא: כל אלו הוסתות שנקבעין ע\"י מקרה אין אחד קובע עם חבירו אלא כל שפיהקה ג\"פ ושראתה קבעה וסת אבל אם פיהקה פעם אחת ונתעטשה ב' פעמים אין מצטרפין וכולן אין חוששין להן אלא לשעתה כיצד היתה רגילה לראות עם התחלת הוסת מיד אסורה כל זמן המשכת הוסת היתה רגילה לראות בסופו אינה אסורה אלא בסופו בד\"א בזמן שכל הראייה מובלעת בתוך הוסת אבל אם אין כל הראייה מוכרעת בתוך הוסת אלא נמשכת גם אחר הוסת בזה כתב הרשב\"א יש אומרים שהיא אסורה מתחלת הוסת עד סוף אותה עונה וי\"א שמותרת מיד אחר הוסת והוא הסכים לסברא ראשונה ואם אחד מאלו בא לזמן ידוע אז ודאי אסורה כל עונת הוסת כמו וסת ימים גרידא כשם שחוששת לוסת הימים בפעם אחת כך חוששת לוסת הגוף בפעם אח' כיצד היתה מפהקת פעם אחת וראתה ולכשתפהק בפעם אחרת חוששת לו וכשם שוסת הימים שאינו קבוע נעקר בפעם אח' שאפי' אם ראתה שני פעמים לזמן ידוע אם הגיע זמן השלישי ולא ראתה נעקר לגמרי כן הוא וסת הגוף וכשם שוסת הימים הקבוע בג' פעמים צריך עקירה ג\"פ ובדיקה כן הוא וסת הקבוע בגוף ומאימתי עקירתו משיקרה מקרה ולא תראה היה המקרה לזמן ידוע אינו נעקר אלא א\"כ בא המקרה ג' פעמים בזמנו ולא ראתה אבל במקרה לבדו או זמן לבדו שלא ראתה בהן לא נעקר כתב הרשב\"א חומר בוסת הקפיצות מבשאר הוסתות שוסת הקפיצות בין שהוא קרוב יותר מעונה בינונית בין שהוא רחוק יותר לעולם היא חוששת לזמן עונה בינונית שאני אומר אורח בזמנו בא ובעלה מחשב עונה בינונית ובא עליה לשון הרשב\"א תינוקת שלא הגיע זמנה לראות והיא קטנה שלא הגיעה לימי הנעורים ולא הביאה סימנים היא קובעת וסת כשאר הנשים בשלשה ראיות בשאר הוסתות ובד' בוסת ההפלגות אלא שיש הפרש בינה לבין הגדולה שאע\"פ שהוחזקה רואה וקבעה לה וסת אם פסקה שלשה עונות בינוני' שהם צ' יום ולא ראתה אינה חוששת לוסתה הראשון כלל וחזרה לקדמותה ואפילו חזרה לראות באותן עונות שהית' למודה לראות בהן אינה חושש' עד שתחזור ותקבענו ג' פעמים לפי שאינה בת דמים ונתגלה שדמים הראשונים מקרה היה ראתה ג' ראיות מג' עונות לג' עונות מכוונות שלא פחתה ולא הותירה נתגלה שדילוג הראשון אינה סילוק דמים אלא שינוי וסת לפיכך ראיה ראשונה שממנה התחילה לדלג מצטרפת לשלש ראיות אחרונות ונמצא ארבע ראיות ושלשה הפלגות ביניהן מצ' לצ' אבל אם פחתה או הותירה שלא היו הראיות מכוונות אז אי אפשר לראשונה להצטרף ועד שתראה ד' ראיות מכוונות אינה קובעת וסת להפלגה וכן זקנה שעברה עליה שלשה עונות משהזקינה ולא ראתה הרי זו מסולקת דמים ואינה חוששת לוסתה הראשון איזו היא זקינה כל שקורין לה אמא בפניה מחמת זקנותה ואינה חוששת חזרה לראות דינה כדין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות חזרה לראות בעונות קטנות שהיתה למודה להיות רואה בהן בזה יראה לי שהיא חוזרת לקביעות הראשון אם וסת ההפלגות חוזרת לקדמותה אם תהיה הפלגה כמו שהיתה למודה תחלתה ואם בשאר הוסתות אפילו בפעם אחת חוזרת לקדמותה שהרי נתגלה שדילוג הראשון לא סילוק דמים היה אלא מקרה ובזה חמור דין הזקינה מדין הקטנה שלא הגיע זמנה לראות: מדין התלמוד אין האשה קובעת וסת בימי נידות ולא בימי זיבות כיצד ראתה באחד בחודש ובחמשה בו שהוא תוך ימי נדה לראייה הראשונה אפי' נהגה כן ג\"פ לשא קבעה וסת לחמשה בחודש אלא באחד לחדש וכן אם ראתה באחד בחדש ובט\"ו בו לא קבעה וסת לט\"ו לפי שראיית ט\"ו בחדש הוא בתוך ימי זיבתה של ראיית אחד בחדש בד\"א שראתה ראיה הראשונה ממעיין פתוח כדפרישית אבל אם ראתה אותו ממעיין סתום כגון שראתה ב\"פ בר\"ח ובפעם הג' ראתה בכ\"ה בחדש ובר\"ח אע\"פ שראייה השלישית היתה תוך ימי נידותה לראיית כ\"ה בחדש קובעת בר\"ח לפי ששתים שראיות הראשונות היו ממעיין סתום וראיית עשרים וחמשה בחדש דמים יתירים נתוספו בה ומיהר לבא וחוששת ג\"כ ליום הקדימה שמא וסת אחר היא קובעת וכתב הרמב\"ן וכיון שהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נידה לימי זיבה ה\"נ לענין קביעות וסת אין חילוק לפיכך אם ראתה מחמשה עשה לחמשה עשר קבעה לה וסת [ופעמים] שהאשה קובעת לה וסת בתוך וסת כיצד ראתה ג\"פ בר\"ח ורביעית בשני לחדש ובר\"ח וכן בחמישית ובששית הרי קבעה ב' וסתות כתב הרשב\"א מעוברת לאחר ג' חדשים לעיבורה ומניקה כל כ\"ד חדש אחר לידת הולד אינה קובעת וסת אפי' מת הולד או גמלתו שדמים מסולקים מהם כל זמן עיבורה וכל כ\"ד חדש וכשם שאינה קובעת וסת בימי עיבורה ובימי מניקותה כך אינה חוששת לראייה שתראה באותן הזמנים וראייתה קלה מוסת שאינה קבוע לפי שמסולקת דמים לגמרי ויש מגדולי המורים שאומרים שחוששת לה כדרך שחוששת לוסת שאינה קבוע וראוי לחוש לדבריהם והרמב\"ן כתב שקובע בהן וסת. עוברה משחובר עוברה ומניקה כל כ\"ד חדש אינה חוששת לוסתה הראשון אפי' היה לה וסת קבוע והגיע תוך הזמן הזה אינה צריכה בדיקה ומותרת לבעליהן ואפי' שופע��ת ורואות דם באותן עונות שהם למודות לראות בהן אינו אלא במקרה עברו ימי העיבור וההנקה חוזרות לחוש לוסתן הראשון כיצד היה לה וסת לימים אם למודה לראות לראשי חדשים חוששת לר\"ח ראשון שהיא פוגעת בו וכל כיוצא בזה וכן הדין אם היה לה וסת הגוף לזמן ידוע אבל אם היה וסתה וסת ההפלגה אי אפשר לחוש עד שתחזור לראות חזרה לראות אפילו פעם אחת חוששת ליום ההפלגה שהיתה לודה להפליג ויש מגדולי המורים שהורו להקל שאינה חוזרת לוסתה עד שתראה פעם אחת ובאותו הוסת שהיתה למודה לראות בתחילתה כיצד היתה למודה לראות בר\"ח אינה חוששת לר\"ח אא\"כ חזרה וראתה בר\"ח חזרה וראתה בר\"ח אפי' פעם אחת הרי זו חוששת לר\"ח היה לה וסת ההפלגות אינה חוששת בפחות מב' ראיות שאין הפלגה אחת בנויה בפחות מב' ראיות והראשון עיקר ע\"כ והרמב\"ן כתב שאינה חוזרת עד שתראה פעם אחת ומשתראה פעם אחת חוזרת לוסתה הראשון אפילו אינה רואה בזמן וסתה:" + ], + [ + "דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה וחכמים גזרו על כל כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו שלא הרגישה ואפי' בדקה עצמה טהורה והאידנא מונין לה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה וצריכה שתפסוק בטהרה כאילו ראתה ודאי ולא גזרו בקטנה שלא הגיע זמנה לראות דהיינו שאין לה י\"ב שנים לא שנא אם היא בתולה או בעולה שאפילו סדינה מלוכלך בדם אינה חוששת ואפי' אם ראתה כבר שני פעמים אבל לאחר שתראה ג' פעמים יש לה כתם והרמב\"ן כתב שאין לה כתם עד שתראה ד' פעמים וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתה כן היתה שופעת אפי' כמה ימים או שהיתה מדלפת טיפי טיפי בלא הפסק אינו אלא כראיה אחת עד שתפסוק אבל אם פסקה מעט וחזרה וראתה ג\"פ אפי' ביום אחד הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא ואם יש לה י\"ב שנים ויום אחד אע\"פ שלא ראתה מעולם יש לה כתם אפילו אין ידוע שהביאה שערות דמסתמא הביאה כיון שהגיעה לכלל שנותיה אבל אם בדקוה ולא מצאו לה שערות כתב הרשב\"א דמחזקינן לה כקטנה ואין חוששין שמא נשרו תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות וראתה ג\"פ ופסקה מלראות שיעור ג' עונות שהן צ' יום חוזרת לקדמותה וכתמה טהור עד שתחזור ותראה ג\"פ לא גזרו על הכתם אא\"כ יהא בו כגריס ועוד וגריס הוא ט' עדשות שכל זמן שאין בו כזה השיעור אנו תולין לומר דם כינה הוא אע\"פ שלא הרגה כינה אבל משיש בו כזה השיעור אין תולין בכינה בין אם הוא מרובע שלשה עדשות על שלש או אם הוא ארוך וכתב הרמב\"ן אם נזדמנה לה גריס יותר גדול מזה השיעור משערין בו ותולין אותו בכינה עד שיהא בו כשיעור גריס הגדול ואם הרגה פשפש או הריחה ריחו תולין בו עד כתורמוס אבל לא הרגתו לא הריחה אין תולין בו וכן אם הרגתו ומוצאה יותר מכתורמוס אין תולין בה אם אין בכתם במקום אחד כגריס אע\"פ שיש טיפין הרבה סמוכין זה לזה עד שאם נצרפם יש בהן יותר מכגריס טהורה שאנו תולין כל טיפה וטיפה בכינה עד שיהא בו כגריס ועוד במקום אחד במה ד\"א כשהטיפין על חלוקה אבל אם הם על בשרה מצטרפין לכגריס אפי' אין הטיפין עומדים בסדר זה אצל זה אלא עומדין בשינוי או עשוין שורות או עומדין כחצובה או כעיגול או שארכן לרוחב הירך בכל ענין טמאה שכל שנמצא על בשרה אנו תולין להחמיר: כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו עליו כיצד בדקה קרקע עולם או כל דבר שאינו מקבל טומאה וישבה עליו ומצאה בו כתם טהורה וכתם הנמצא על בגד צבוע פליגי בה תנא קמא מטמא ורבי יונתן מטהר ופסק הרמב\"ן כת\"ק והר��ב\"ם כרבי יונתן וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ובכתמים שומעין להקל לא בכל המקומות שימצא שם כתם טמא אלא דוקא במקום שאפשר שבא שם מן המקור כיצד נמצא על עקיבה טמא שמא נגע באותו מקום בישיבתה וכן אם נמצא על כל אורך שוקה ופרסותיה מבפנים והן המקומות הנדבקות זו בזו בעת שתעמוד ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק וכן אם נמצא על ראש גודל רגליה שאיפשר שנטף שם בעת הילוכה וכן אם נמצא על ידיה אפילו על קשרי אצבעותיה שהידים עסקניות ושמא נגעו באותו מקום אבל אם נמצא על שוקיה ועל פרסותיה לצד חוץ או אפילו מן הצדדין ואצ\"ל למעלה מאותו מקום טהורה ואם יודעת שנזדקרה בגדי והגביהה רגליה למעלה טמא בכל מקום שתמצאנו אפילו למעלה מהחגור בין מפלניה בין מלאחריה אפילו עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים דכל שנמצא בגופה אין תולין להקל וי\"א שאפילו נמצא בגופה תלינן להקל אם עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים וראשון עיקר בד\"א כשאין לה לתלות אלא בעסק הכתמים או בשוק של טבחים אבל אם יש בה מכה בגופה שיכולה לתלות בה שאיפשר שיבא הדם ממנה תולה בה וטהורה ואם המכה בכתפה והכתם על יריכה במקום שאי אפשר לבא מן המכה לשם טמאה ולא אמרינן שמא נגע ידה במכה ואח\"כ נגעה כאן בידה: נמצא הכתם על חלוקה למטה מן החגור אם לא עברה בשוק של טבחים טמאה אפילו נמצא לצד חוץ עברה בשוק של טבחים טהורה אפילו נמצא לצד פנים ועל בשרה טמאה ואם נמצא על חלוקה מחגורה למעלה טהורה אפי' נזדקרה ואפילו לא עברה בשוק של טבחים שאילו בא מן המקור היה נמצא גם על בשרה וי\"א שגם בחלוקה מחגורה ולמעלה ונזדקרה לא תלינן להקל אלא א\"כ עברה בשוק של טבחים ואם נמצא על בשרה וחלוקה כתב הרמב\"ן שתולה בכל מה שיש לתלות כגון שנתעסקה בכתמים או עברה בשוק של טבחים תולין וטהורה בין שנמצא למטה מהחגור או שנזדקרה ונמצא למעלה מהחגור לא עברה בשוק של טבחים ולא נתעסקה בכתמים ונמצא למטה מן החגור או למעלה ממנו ונזדקרה טמאה ואם נמצא על בית יד של חלוקה אם המקום שנמצא בו הדם בבית יד מגיע עד בית התורפה טמאה אפילו אם אינו יכול ליגע שם אא\"כ תשחה הרבה ואם אינו יכול ליגע שם כלל טהורה היתה פושטתו ומתכסה בו הלילה בכל מקום שימצא בו טמא מפני שהוא חוזר אילך ואילך וכן הדין אם נמצא במעפורת שמכסה בו ראשה וכן הדין לענין טהרה שאם יש לה מכה בצוארה ונמצא הכתם בחלוק אפילו למטה מן החגור שאי אפשר ליגע שם מהמכה אם פשטתו ומתכסה בה תולה במכתה שאני אומר נתהפך ובא לו שם מצאה כתם למעלה מהחגור וכתם למטה ממנו ויודעת שלא נזדקרה טהורה שאני אומר כמו שהעליון בא מעלמא כך בא התחתון בד\"א כשיש בעליון כגריס ועוד או מכגריס ועוד ולמעלה שודאי בא מעלמא שהרי אין לתלותו בכינה אבל אם אין בו כגריס ועוד אין תולין אותו מעלמא דשמא דם כינה הוא ואם יש בתחתון כגריס ועוד שאין לתלות בכינה טמאה כיון שכתמים דרבנן מקילין בהן ותולין אותן בכל דבר שיכולין לתלות בהן כיצד שחטה בהמה וחיה ועוף ואו שנתעסקה בכתמים או שישבה בצד המתעסקים או שעברה בשוק של טבחים ונמצא דם בבגדיה תולה בהן וטהורה אפילו לובשת ג' חלוקין זה על זה ונמצא אפילו בתחתון טהורה אבל אם נמצא על בשרה אינו תולה אא\"כ יש לה מכה בגופה אז תולה בה אפילו על בשרה אם הוא במקום שאפשר לדם לינטף משם ואפילו אם נתרפאת אם אפשר לה להתגלה ע\"י חיכוך תולה בה וכתב הרשב\"א דה\"ה אם נתעסקה ממש בידיה בכתמים ונמצאו על ידיה תולין בהן. וכשם שתולה בה כך תולה בבעלה ובבנה אם נתעס��ו בכתמים או אם יש בהם מכה לפי שדרכן ליגע בה וכתב הרמב\"ן אבל אם היו עסוקין בדם ולא נמצא בהן דם אינה תולה בהם. אין מחזיקין לתלות ממקום למקום כדפישית לעיל שאם יש לה מכה בצוארה שאי אפשר לדם לבא משם על שוקה טמה ואין אומרין שמא נגעה בידה במכה ונגעה בה בשוקה ספק אם עברה בשוק של טבחים או אם ישבה בצד המתעסקים בכתמים אינה תולה בהן וכתב הרשב\"א בד\"א בעיר שהטבחים או המתעסקים בכתמים יושבין במקום ידוע אבלב אם דרכן להתעסק כאן וכאן תולין אפילו מספק שמא נתעסקו במקום שעברה ולא הרגישה: עיר שחזירים מצויין בה אין חוששין לכתמים לפי שנוברין בנבלות ושרצים שבאשפות ומתיזין הדם למרחוק וכתבו התוס' שהאידנא אין דין זה נוהג בינינו שהרי הדבר ידוע שאין החזירים מתיזין דם ואפשר שבימיהם היא מצוי ששרצים ונבלות מוטלין ברחובות ובשווקין והיו החזירים נוברין בהן ומתיזין דם למרחוק והכל לפי הענין נתעסקה בדבר אדום ונמצא עליה כתם שחור או איפכא אין תולין בו בד\"א אדום בשחור ושחור באדום אבל אדום באדום ושחור בשחור אפילו אם אינו ניכר ממש שדומה לו תולה בו כגון שנתעסקה במי תלתן או במי כשר או בקילור אדום קצת תולה בו האדום ואם נתעסקה בתרנגולת תולה בו אדום ושחור וכרכומי לפי שדם שחיטתו אדום ודם איבריה שחור ודם בני מעיים כרכומי ופעמים שתולה במין אחד כמה מינין כגון שנמצא עליה מין אח' שידוע שלא נתעסקה בו ונמצא למעל' מהחגור שודאי בא מעלמא ואם נמצאו עליה כמה מינין למטה מהחגור שהיתה ראויה לטמאות בהן אנו תולין כמו שאותו המין שלמעלה מהחגור בא מעלמא בלא ידיעתה כך באו עליה מעלמא גם המינין שלמטה מהחגור ור\"ח מחמיר בזה שאין תולין מין בשאינו מינו ואפי' לדבריו אם המין שמהחגור ולמטה הוא מאותו המין שממנו ולמעלה תולין זה בזה כדפרישית לעיל ומסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כדברי ר\"ח שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד שאין בו דם אלא כסלע ונמצא בה כגריס ועוד או שני גריסין טמאה אע\"פ שאם נתלה כגריס בעסק שנתעסקה לא ישאר בו כגריס ועוד שהוא שיעור כתם וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה גריס ועוד טמא ואין צריך לומר נתעסקה בכגריס ונמצא עליה שני גריסין ועוד והרשב\"א טיהר בנתעסקה בכתמים בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד והרמב\"ן טיהר בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה ב' גריסין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה מצאה עליה כשני גריסין וכינה מעוכה בה טהורה שהגריס האחד ודאי מכינה המעוכה בה וכגריס השני אנו תולין אותו בכינה אחרת כיון שאין בו כגריס ועוד והיכא שהרגה פשפש שאנו תולין בו עד כתורמוס חזר שיעור כתורמוס לשיעור הגריס לכל הדינין שאמרנו ויש אומרים שעכשיו אין תולין כתם בשום דבר שאין אנו תולין אלא בדומה לו ואין אנו בקיאין במראה דמים ולא נהירא וגדולה מזו כתב הרמב\"ן שאינה צריכה להקיף הכתם לדבר שהיא תולה בו אלא תולה מן הסתם עד שתדע שזה שחור וזו אדום. כתב הרשב\"א יש מי שהורה שאין אשה חוששת משום כתם עד שתדע בברור שהוא דם וכיצד היא עושה תעבור עליו שבעה סמנין אם עבר ה\"ז דם ואם עמד ה\"ז צבע ואינה חוששת לו ואן ראוי לסמוך על זה אלא חוששת לו מן הסתם אבל אם העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר ודאי טהורה היא שאין לך דם שאינו עובר ע\"י שבעה סמנין והוא שהעבירתו כסדרן ע\"כ והרמב\"ן כתב שאין לסמוך ע\"י בדיקת סמנין לומר שהוא צבע להתירה לבעלה שלא הוזכרו בדיקת סמנין אלא לטהרות אבל לבעלה אע\"פ שאל עבר ע\"י שבעה סמנין חיישינן שמא דם ה��א ואסורה לבעלה ע\"כ: האשה שהיתה עוסקת במלאכתה ונמצא דם במקום שעברה תחזור להתעסק כמו שעשתה אם יזדמן שתעבור על המקום שנמצא בו הדם טמאה ואם לאו טהורה בדקה עצמה בעד הבדוק לה ולמחר מצאה עליו דם כל שהוא או שהניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם אפילו כל שהיא טמאה בין אם הוא עגול או משוך ואפילו מאכולת רצוצה בו ואם טחתו ביריכה לאחר שבדקה בו או שהניחתו תחת הכר והכסת דהשתא איכא למתלי בדם כינה שנתמעך ביריכה או תחת כר וכסת הלכך אם הוא עגול טהורה שודאי אינו מדם הקינוח שאם היתה מדם הקינוח היה משוך ובלבד שלא יהא בו כגריס ועוד אבל אם יש בו כגריס ועוד או שאין בו כגריס ועוד והוא משוך טמא וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה שטמאה משום נדה ולפי זה אין חילוק בין עגול בין משוך בכל ענין טמאה בכל שהוא בדקה בעד שאינו בדוק לה ולמחר מצאה עליו דם כתב הרשב\"א טהורה אפילו בכגריס ועוד והוא משוך ויש מי שהורה להחמיר בכגריס ועוד ע\"כ וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל שדינו כשאר כתם לטמאות בכגריס ועוד וכתב הרשב\"א יש מרבותי שהורו שאינו נקרא עד הבדוק לה אלא שבדקתו ולא הניחתו עד שבדקה בו אבל הניחתו אין זה נקרא עד הבדוק שאני אומר כשהניחתו נכתם ולא יראה לי אלא כל שבדקתו בין היא בין חבירתה ולא נודע שנכתם בו כתם מצד אחר ולא העבירתו בשוק של טבחים ולא בצד המתעסקין בכתמים הרי זה בחזקת בדוק ע\"כ אין האשה טמאה משום כתם שמוצאה בחלוקה אא\"כ היה בדוק לה קודם שלבשתו אבל אם לקחה חלוק מן השוק ולבשתו בלא בדיקה ומצאה בו כתם טהורה ואם בדקה חלוקה ולבשתו ופשטתו ומצאה טהור והשאילה לחבירתה ולבשה ומצאה בו כתם הראשונה טהורה והשניה טמאה בדקה חלוקה והשאילתו לישראלית נדה או לנכרית שהגיע זמנה לראות וראת' אע\"פ שעכשיו לא ראתה ואח\"כ לבשתו ומצאה בו כתם בעלת חלוק תולה בהן וטהורה אבל אם לא ראתה נכרית מעולם אינה תולה בה אע\"פ שהגיע זמנה לראות השאילתו לקטנה שלא ראתה מעולם ולבשה קטנה זו לאחר שנבעלה קודם שהיתה המכה או שהשאילתה לנערה שלא ראתה ולבשתו תוך ד' לילות לבעילתה תולה בהן וטהורה אפי' בזמן הזה שאין נותנין לבתולה אלא בעילת מצוה בלבד אפ\"ה תולה בה לפי שדמים מצויים בה השאילתו ליושבת על דם טוהר תולה בה י\"א דאפילו האידנא נמי שאין בועלין על דם טוהר תולה בה לפי שמן הדין היושבת על דם טוהר טהורה ואם תתלה בין אין כאן קלקול לאחר מהם ואע\"פ שהחמירו בנות ישראל שלא לבעול על דם טוהר לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חבירתה לא החמירו והרמב\"ן כתב והאידנא אין תולין בה השאילתו לשומרת יום כנגד יום אפלו בשני שלה ולנדה ולזבה בימי זיבתה ואפילו בשביעי שלה תולה בה ובעלת החלוק טהורה וחברתה ששאלתה מקולקלת השאילתו לאשה הטמאה משום כתם אינו תולה בה לפי שאין ידוע בבירור לבעלת הכתם שהכתם יצא ממנה ושתיהן צריכות לחוש לזה הכתם וכל שכן אם השאילתו לטהורה וחזרה ולבשתו ששתיהן צריכות לחוש לו ופעמים שתולה בעצמה כגון שלבשתה חלוק בימי נדתה ולא בדקתו ולבשתו בימי טהרתה תולה איתו שמימי נידותה הוא והרשב\"א כתב בזה אם נתכבס החלוק ואל בדקה אותו ולבשתו בימי טהרתה אם נתכבס על ידי ישראלית ואינה בפנינו לשאול אם בדקתו בשעת כיבוס אין להקל ולומר מימי נדותה נשאר בו לפי שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן וסדינן בשעת כיבוס ואם הישראלית בפנינו ואומרת שלא בדקתו תולין לומר שמתחלה היה ולא עבר ע\"י כיבוס שאין הכתמים עוברין ע\"י כיבוס נתכבס ע\"�� שפחה או נכרית אפיק אינה לפנינו תולין לומר שמתחילה היה ואם אפשר לעמוד על הבירור כגון שמכרת במראיתו אם מקדיר פירוש שנכנס בתוך הבגד או מגליד פירוש שאינו נכנס בבגד וראינוה שמגליד כידוע שלאחר הכיבוס היה ואם מקדיר בידוע שקודם הכיבוס היה ואם אינה בקיאה בכך תולין להקל ויש מי שהורה להחמיר עד שתדע בבירור שאינו מגליד לבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו וכבסתו והשאילתו לחברתה ונמצא עליו כתם אם מגליד כידוע שמהשניה היא והיא טמאה והראשונה טהורה ואם הוא מקדיר כידוע שמהראשונה הוא והיא טמאה והשניה טהורה ואם הוא מקדיר בידוע שמהראשונה הוא והיא טמאה והשניה טהורה ואם אינן יכולין לעמוד על הדבר שתיהן טמאות שתי נשים שלבשו חלוק אחד בדוק ונמצא בו כתם אם הוא למטה מכנגד התורפה לשתיהן שתיהן טהורות היתה אחת ארוכה ואחת קצרה ואם הוא מגיע כנגד התורפה לארוכה כל שכן שמגיע לקצרה ושתיהן טמאות ואם אינו מגיע אלא כנגד התורפה של קצרה קצרה טמאה וארוכה טהורה ג' נשים שלבשו חלוק אחד זו אחר זו ולא בדקוהו בנתים או שישבו על ספסל אחד זו אחר זו ואח\"כ נמצא עליו כתם כולם טמאות שלש נשים שישנות במטה אחת ומשולבות שרגליהן מעורות זו בזו ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות ואם אינן משולבות זו בזו ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות נמצא דם תחת הפנימית היא והאמצעית טמאות והחיצונה טהורה נמצא תחת החיצונה היא והאמצעית טמאות והפנימית טהורה בד\"א כשעלו דרך מרגלות המטה אבל אם עלו דרך החיצונה אף הפנימית טמאה שאני אומר אולי דרך עברתה נטף ממנה וכתב הראב\"ד ומיירי שנמצא במטה שלא על הסדין אבל אם נמצא בסדין שעל המטה בין כך ובין כך כולןטמאות שהסדין עשוי להתהפך אילך ואילך וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ודאי כן הוא בסדין העליון אבל התחתון אינו מתהפך וכל זה מיירי שלא בדקה שום אחת מהן או שבדקו שלשתן ומצאו טהורות אבל אם בדקה אחת או שתים ומצאו טהור הן טהורות והאחרות שלא בדקו טמאות ואם בדקה אחת ומצאה טמא האחרות שלא בדקו תולין בה והן טהורות בדקו שתים ומצאו טמא הן טמאות והשלישית תולה בהן וטהורה הלכך ךלא איירי אלא כשלא בדקו כלל או שבדקו כולן ומצאו טהור. וכתבה רמב\"ן הא דתלינן באותה שמצאה טמאה לטהר אחרות וכן הא דמטהרינן לאותה שמצאה טהורה דווקא שבדקה מיד תכף למציאת הדם אבל אם שהתה כדי שיעור בדיקה פירוש כדי שתקנח בחורין ובסדקין אין הבדיקה מועלת לא בטמאה לטהרה אחרת ולא בטהורה לטהר עצמה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בדקה ומצאה טמא מועיל לטהר האחרות אפי' לא בדקה מיד בד\"א בשכולן שוות אבל אם אחת ראויה לראות יותר מחברתה שאינה ראוייה תולה בראוייה כיצד אחת זקנה שעבר עליה שלש עונות ולא ראתה ואחת ילדה זקנה טהורה וילה טמאה אחת מעוברת שהוכר עוברה ואחת שאינה מעוברת מעוברת טהורה ושאינה מעוברת טמאה אחת בתולת דמים שלא ראתה מעולם ואחת שאינה בתולה בתולה טהורה ושאינה בתולה טמאה אחת מניקה ואחת אינה מניקה מניקה טהורה ושאינה מניקה טמאה היו כולן שוות מניקות או זקנות או אחת זקנה ואחת מניקה אין תולות זו בזו היא שלשתן ערות ושוכבות על המטה או יושבות על הספסל כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן ואפילו תחת האמצעית היא טמאה וכולן טהורות שכל אחת מכרת מקומה ואם תאמר ברי לי שלא באתי למקום שנמצא הדם טהורה ואם נמצא ביניהם השתים שנמצא ביניהם טמאות והאחרת טהורה ואם עלו דרך החיצונה ונמצא תחת החיצונה כולן טמאות תחת האמצעית אמצעית ופנימית טמאה והחיצונה טהורה תחת הפנימית היא לבדה טמאה ושתים החציונו' טהורות היה להן עסק לצד פנים שדרכן להתנודד ולקרב לצד פנימי אע\"פ שנמצא תחת הפנימית שנים הפנימות טמאות כההיא עובדא דב' נשים שהיו טוחנות בריחיים ונמצא דם תחת הפנימית ואמרו חכמים שתיהן טמאות נמצאת תחת החיצונה היא טמאה ופנימית טהורה שאין פנימית דוחקה לבא לצד החיצונה נמצא ביניהם שתיהם טמאות. אין בכתמים משום וסת כיצד מצאה כתם בר\"ח אפילו שלשה פעמים לא קבעתו ולא עקרתו חוץ מכתמים בעד הבדוק לה שהן מטמאין והרי הן כראיות לכל דבר:" + ], + [ + "האשה שמטילה מים בספל ונמצא בו דם כתב הרמב\"ם שהיא טהורה בכל ענין בין יושבת בין עומדת ובין מקלחת או שותת וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דיושבת טהורה בכל ענין דכיון שהמקום רחב לא הדור מי רגלים למקור להביא משם דם אבל בעומדת שהמקום צר לה אם מזנקת בתוך הספל שהמים יוצאין בקילוח טהורה אבל אם שותתין על שפת הספל טמאה ואיש ואשה שהטילו שניהם מים בספל ונמצא בו דם טהורה בכל ענין:" + ], + [ + "תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים בין גדולה בין קטנה ואפילו בדקה עצמה בשעת תביעה ומצאה טהורה שמא מחמת חימוד ראתה טיפת דם כחרדל ולא הרגישה בו ומונה שבעה ממחרת יום התביעה כתב א\"א הרא\"ש יש מגדולים שכתבו שאינה צריכה לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל בימי הספירה לא בתחילתן ולא בסופן אלא כל שהמתינה ז' ימים אחר הספירה הרי זו טובלת וטהורה ולא נהירא אלא שצריכה בדיקה כל ימי הספירה אלא שאינה צריכה להפסיק בטהרה אע\"פ שאל בדקה ביום התביעה להפסיק בטהרה מונה סיום המחרת שבעה ימים ובודקת בכל יום וכ\"כ הרמב\"ן וכתב הרשב\"א לא שתבעוה לינשא לאחר שנים עשר חדש שזמנה רחוק ואינה חומדת בכך ויראה לי שמונין לה בשעה שמכינים צורכי החופה מכי רמי שערי באסינתא וכיוצא בו עבר וכנסה תוך זמן הזה לא יתייחד עמה אלא הוא ישן עם האנשים והיא ישנה עם הנשים כשאר חתן שפירסה אשתו נדה בין אם הוא תלמיד חכם או אחר לאפוקי מדברי הרמב\"ן שכתב שתלמיד חכם יכול לכונסה מיד ולייחד עמה כי הוא יודע שהוא אסור לבא עליה. חתן שפירשה כלתו נדה קודם שבא עליה אסור לו להתייחד עמה אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים. ואם משבעל פירשה נדה מותרין להתייחד כתב הרמב\"ם נדה כיון שאינה ראויה לביאה אין חופתה חופה עד שתטהר ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "הכונס בתולה בועל בעילה מצוה ופורש מיד אפילו היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ואפילו בוגרת שכלו בתוליה ומיהו אותה בעילה גומר כדרכו באבר חי ואפילו בדקה ולא מצאה דם טמאה שמא ראתה טפת דם כחרדל וחיפהו שכבת זרע וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדוק כל ז' ולא תתחיל למנות עד יום חמשה לשימושה כמו נדה ונוהג עמה בכל דיני נדה לענין הרחקה אלא שנדה גמורה אסור לו לישן על מטתה אפילו כשאינה במטה ובכלה מותר לו לישן באותה מטה לאחר שעמדה מאצלו אפי' בסדין שהדם עליו:" + ], + [ + "יולדת טמאה כנדה אפילו לא ראתה דם בין יולדת חי או מת אפילו נפל וכמה הן ימי טומאתה יולדת זכר טמאה ז' ובליל ח' טובלת אפילו אם שופעת מתוך ז' לאחר ז' וכל ל\"ג ימים שאחר השבעה מותרת לשמש אע\"פ שרואה בהן ולאחר ל\"ג אסורה אפילו אם שופעת מתוך ל\"ג לאחר ל\"ג וצריכה לפרוש מבעלה ליל מ\"א אפילו אם אינה רואה והיולדת נקבה טמאה י\"ד ובליל ט\"ו טובלת ומותרת כל ס\"ו אפי' היא שו��עת מתוך י\"ד לאחר י\"ד ולאחר ס\"ו אסורה אפי' היא שופעת מתוך ס\"ו לאחר ס\"ו וצריכה לפרוש מבעלה ליל פ\"א אפי' אם אינה רואה והיולדת בימי זיבתה אם רואה דם בלידתה צריכה ז' נקיים מדם וימי טוהר שרואה בהן אין עולין לה לספירה אע\"פ שהן טהורין והאידנא כל היולדות חשובות יולדת בזוב דקיימא לן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם הלכך צריכות ז' נקיים ואם אינה רואה בתוך ז' של ימי הלידה עולין לספירת ז' נקיים אפילו ילדה נקבה ולא ראתה בז' ימים הראשונים ועלו לה לספירת זיבה וראתה בז' ימים השניים אינה סותרת וטובלת לאחר י\"ד אפילו לא פסקה והרמב\"ן כתב שסותרת וצריכה שבעה נקיים משתפסוק וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה כתב הרמב\"ן אע\"פ שמן התורה מותר לבעול על דם טוהר כל הרואה טיפת דם אפילו בתוך ימי הטוהר תשב שבעה נקיים והרי הוא בכלל חומר שהחמירו בנות ישראל על עצמן אע\"פ שבמקצת מקומות נוהגין קולא בדם טוהר כבר הסכימו הגאונים ועשו סמיכה והחרימו על מי שיעשה כן ובעל הלכות כתב שאף בזמן הזה נוהגין בדם טוהר על דין תורה וכן כתב הרמב\"ם שתלוי במנהג ובאשכנז ובצרפת נוהגין בו היתר אין האשה טמאה לידה עד שיגמור צורת הולד ואין צורתו נגמרת בפחות ממ\"א לזכר ופ\"א לנקבה לפיכך אם יודעת בברור שהפילה תוך הזמן הזה טהורה מטומאת לידה וזהו דעת הרמב\"ן אבל מתוך הגמרא יראה דל\"ש זכר ול\"ש נקבה שוין למ' יום המפלת כמין דגים ושרצים מן התורה אינה טמאה לידה ואפילו כמין בהמה חיה ועוף אינה טמאה לידה עד שיהא חצי צורת פניו דומה לאדם כגון המצח ועין אחד ולסת אחד וגבת הזקן וכשחצי הפרצוף דומה לאדם טמאה לידה אפי' כל שאר גוף דומה לבהמה לפי מה שהוא אם זכר זכר אם נקבה נקבה והאידנא שאין אנו בקיאין בצורת הולד בכולן חוששת לולד וטמאות לידה מספק אם ודאי זכר טמאה שבעה ואם נקבה או ספק נקבה טמאה י\"ד וכן המפלת חתיכה בין לבנה בין שאר מראות ויש בה עצם או יד או רגל או סנדל או ולד שושטו אטום או בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות בכולן יש לה ימי טומאה של נקבה וצריכה שבעה נקיים בשביל הזיבה: ובדיני השפיר אין אנו בקיאין הלכך המפלת שפיר או שליא בכל ענין נותנין לה ימי טומאה ובימי טהרה אין נפקותא כיון שאין נוהגין עתה לבעול אפילו עם דם טוהר של ולד גמור ילדה ואח\"כ הפילה שליא אין חוששין ממנה לולד אחר אלא תולין אותה בולד שילדה כבר עד כ\"ג יום בד\"א כשילדה ולד של קיימא אבל אם הפילה נפל תחילה אין תולין בה השליא שהפילה אח\"כ וחוששת לשליא ליתן לה ימי טומאה של נקבה אם יצאה השליא תחלה אין תולין אותה בולד שתלד אח\"כ אפילו אם הוא בן קיימא וחוששת לשליא ליתן לה י\"ד ימי טומאה של נקבה יצאה מקצת השליא היום חוששת משום לידה יצא כולה למחר מונין לה משעת יציאת כולה המפלת דמות בהמה חיה ועוף ושליא קשורה בה אין חוששין לולד אחר ואם אינה קשורה בו חוששת לו ואם היה הולד הנדמה זכר צריכה למנות ימי טומאה של נקבה בשביל השליא היולדת טומטום ואנדרוגינוס נותנין לה ימי טומאה של נקבה מי שלא היתה בחזקת מעוברת והרגישה שהפילה ואינה יודעת מה ה\"ז טמאה לידה וחוששת שמא נקבה היתה ומאימתי מונין לולד ימי טומאה וטהרה אם יצא כדרכו דרך ראשו ומשיצא רוב פדחתו חשוב כילוד בין אם יצא חי או מת ואפי' יצא מחותך אברים משיצא רוב ראשו חשוב כילוד ואפילו לא יצא לגמרי לחוץ אלא כשהוציא רוב ראשו חוץ לפרוזדור חשוב כילוד יצא מהופך כגון שיצא דרך מרגלותיו אינו חשוב כילוד ליתן לו ימי טהרה עד שיצא רוב הולד בין אם הוא חי או מת או שלם או מחותך אבל משיצא אבר אחד טמאה לידה היתה מקשה לילד ושמעו קולו של הולד חשוב כילוד אי איפשר שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוציא ידו או רגלו והחזירה הרי זו טמאה לידה ואין נותנין לה ימי טהרה עד שיולד היולדת תאומים ושהה ולד אחר חברו משיצא הראשון טמאה לידה יצא האחרון מונין לו משעת יציאתו ואם היה הראשון ניכר מהו אם זכר או נקבה והשני אינו ניכר אם ולד או זכר או נקבה מונין לה שבועיים ימי טומאה מן השני שמא נקבה היה וימי טהרה מן הראשון. יוצא דרך דופן אמו טהורה לגמרי מלידה ונידה וזיבה אפי' יצא דם עמו:" + ], + [ + "חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול ולא מתשמיש לבד אלא בשום דבר לא יתקרב אליה אפילו בדברים אם מרגילים לערוה לא ידבר בהם עמה אבל מותר להתייחד עמה ולא יגע בה אפי' באצבע קטנה ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה ולא יאכל עמה על השולחן ואצ\"ל בקערה א' ודוקא בימים הראשוני' שהיו להן שלחנות קטנות כל אחד לבד על שולחנו אבל האידנא שרגילין רבים לאכול על שולחן אחד מותר ובלבד שיעשו שום היכר כגון שפירש לו מפה לבד או יתן שום דבר ביניהם להיכר כגון קנקן או ככר וכיוצא בו ומותרין לשתות זה אחר זה בכוס אחד וכתב בס\"ה ונוהגין להפסיק אדם אחר ביניהם ולא ישב במטה המיוחדת לה אפי' שלא בפניה ואצ\"ל שלא ישן עמה במטה אפי' כל אחד ואחד בבגדו ואין נוגעים זה בזה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שאם הוא חולה ואשתו נידה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו ולא יסתכל אפילו בעקיבה ולא בכל המקומות המכוסות בה וראוי לה שתייחד בגדים לימי נידותה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה ובקושי התירו לה להתקשט בימי נידותה אלא כדי שלא תתגנה על בעלה כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לו חוץ ממזיגת כוס שאסורה למזוג לו הכוס ולהניחו לפניו על השולחן אא\"כ תעשה שום היכר כגון שתניחנו על השולחן ביד שמאל או תניחנו על הכר או הכסת אפילו ביד ימינה ואסור להציע מטתו בפניו ודוקא פריסת סדינין והמכסה שהיא דרך חבה אבל הצעת הכרם והכסתות שיש בו טורח ואינו דרך חבה שרי ושלא בפניו הכל מותר אפילו הוא יודע שהיא מצעת אותה ואסורה ליצוק לו מים לרחוץ הוא פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו וכשם שאסורה למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה ולא עוד אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור לא שנא כוס של ברכה לא שנא כוס אחר אם הוא מיוחד לה וכל אלו הרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה ממש בין בימי ליבונה שהן ימי ספירתה ואין חילוק בכל אלו בין רואה ממש למוצאה כתם:" + ], + [ + "שבעת ימים שהזבה סופרת מתחלת ממחרת יום שפוסקת בו וכך משפטה אם תראה שני ימים או שלשה ופסקה לראות בודקת ביום שפסקה כדי שתפסוק בטהרה וכתב הרשב\"א בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה אע\"פ שלא בדקה בין השמשות הרי זו בחזקת טהורה ראתה יום אחד בלבד ופסקה ובדקה עצמה ומצאה טהורה הרי זו בחזקת טהורה ויש שמחמירין בזה מספק הואיל ומעיינה פתוח ומלשון א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה שצריכה שתפסוק בטהרה בין השמשות שכתב וזה לשונו ואחר שיפסוק הדם תבדוק עצמה יפה יפה ובדיקה זו תהיה בין השמשות ביום שתפסוק בו מלראות ותלבוש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם ומים המחרת תתחיל לספור שבעה נקיים לא בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ובדקה לאחר ג' או ד' ��מים ומצאה טהורה הרי זה בחזקת טמאה עד שפסקה בטהרה שלעולם אינה סופרת עד שתבדוק אם פסקה ואז מונה למחרתו ובכל ז' ימי הספירה צריכה להיות בודקת לכתחלה פ\"א ביום ובספר המצות כתב פעמיים אחת שחרית ואחת ערבית ומיהו אפילו לא בדקה בכל הז' אלא פ\"א ל\"ש בדקה ביום ראשון של השבעה או באחרון או באחד מן האמצעיים סגי לא בדקה בכל השבעה עד יום השמיני ובדקה ומאצה טהור אין לה אלא יום ח' בלבד ומשלמת עליו אע\"פ שהפסיקה בטהרה כיון שלא בדקה כלל בתוך השבעה כל בדיקות אלו בין בדיקת הפסק טהרה בין בדיקת כל הז' לא תבדוק לא בבגד שחור ולא באדום ולא בבגד פשתן חדש אפילו שהוא נקי ולבן מפני שהוא קשה אלא בצמר נקי ורק או בצמר גפן או בבגד פשתן ישן שהוא נקי ורק ותכניסהו לחורין ולסדקין עד מקום שאבר התשמיש מגיע ואם לא עשתה כן לא הוי אלא קינוח בעלמא ולא יצאה ידי בדיקה הסומא בודקת עצמה ומראה לחברתה השוטה והחרשת שאינה לא שומעת ולא מדברת ושנטרפה דעתה מחמת חולי צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות ולאח\"כ יהיו מותרות לבעליהן הוקבע להן וסת הרי הן כשאר כל הנשים לא הוקבע להן חוששת מל' יום לל' יום ובודקת ע\"י פקחות שזו היא עונת ראייה לרוב הנשים: האשה שמשרבה לבדוק בין בימי ספירתה בין בימים שלא ראתה בהן הרי זו משובחת אע\"פ שיש לה וסת קבוע אפשר שיבא לה דם שלא בשעת וסתה ישבה ולא בדקה בין באונס בין ברצון הרי זו בחזקת טהורה חוץ מאחר וסת הקבוע כל ספירת הז' צריך שיהא רצופין שלא תהא ראיית דם ביניהם שאפי' ראתה בשביעי סמוך לשקיעת החמה או בין השמשות שהוא ספק יום סותרת כל המנין וחוזרת למניינה עד שיהא להם ז' רצופין לגמרי: הפולטת שכבת זרע בימי ספירתה אם הוא תוך ו' עונות לשמושה סותרת אותו יום לפיכך המשמשת מטתה וראתה ופסקה בו ביום אינה מתחלת לספור ז' נקיים עד שיעברו עליה ו' עונות שלימות שמא תפלוט לפיכך אינה מתחלת לספור עד יום ה' לשמושה כגון אם שמשה במוצאי שבת אינה מתחלת לספור עד יום ה' דקיימא לן אין שכבת שרע מסריח עד שיעברו עליו ששה עונות שלימות מעת לעת ואם שמשה במוצאי שבת ופלטה ליל ארבע קודם עת שימושה במוצאי שבת עדיין היא עומדת בתוך עונה ששית לשימושה וסותרת הלכך יום חמישי יהיה ראשון לספירתה אמנם אם תרצה לספור מיום מחרת ראייתה תקנח יפה באותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמין והם יפליטו כל הזרע והרמב\"ן כתב דה\"ה נמי אם הלכה ברגליה פלטה כל הזרע ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל והראב\"ד כתב דפולטת שכבת זרע אינה סותרת אלא לטהרות ולא לבעלה ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "הלכות טבילה
אין האשה עולה מטומאתה עד שתטבול כראוי במקום הראוי ואחר ימי ספירתה ור\"ח פסק טבילה בזמנה מצוה הלכך מצוה שתטבול מיד אחר שיכלו ימי ספירתה ורבינו תם פסק דטבילה בזמנה לאו מצוה ובירושלמי איתא כדברי ר\"ח דגרסינן על הא דקאמר אשה יש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה הדא אמרת שאסור לאשה לעמוד בטומאת נדה דאורייתא אינה טובלת עד ליל שמונה אבל זבה דבר תורה טובלת ביום ז' מיד אחר הנץ החמה אבל חכמים אסרוה לטבול ביום ז' גזרה שמא יבא עליה אחר טבילתה ותראה ותסתור מגינה ונמצא שבעל זבה הלכך האידנא אע\"ג דנשי דידן ספק זבות נינהו וראויות לטבול ביום ז' אפלו הכי אסורות לטבול ביום ז' כדפי' משום גזירה ולא עוד אלא אפילו רוצה להמתין עד יום שמיני או יום ט' לטבול אינה יכולה משום סרך בתה פי' שסבורה שאמה טבלה ביום ז' ותעשה כן גם היא ור\"ת היה אומר שאין צריך להחמיר כל כך ולהמתין עד שתחשך ביום ח' רק שתטבול סמוך לחשכה ותבא לביתה משתחשך דתו ליכא סרך בתה ורשב\"ם היה אומר שצריכה להמתין עד שתחשך דאע\"פ שאינה באה לביתה אלא משתחשך אכתי איכא סרך בתה כי היא תשער מהליכה מבית הטבילה לביתה ונמצא שטבלה ביום והיכא דאיכא אונס כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינה או פחד גנבים וכיוצא בו או שסוגרים שער העיר יכולה לטבול בח' מבעוד יום אבל בז' לא תטבול מבעוד יום אע\"ג דאיכא אונס ואם עבה וטבלה ביום ה' בלא אונס עלתה לה טבילה עברה וטבלה ביום ז' כתב הרשב\"א יש מגדולי המורים שהורו שלא עלתה לה טבילה ויש מי שהורה להקל אחר שטבילתה דבר תורה ונראין דבריו ע\"כ: " + ], + [ + "צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת לפיכך צריך שלא יהא עליה שום דבר החוצץ ואפי' כל שהוא אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו חוצץ אפי' אם אינה מקפדת עליו עתה או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך רוב בני האדם להקפיד בכך חוצץ ואם הוא חופה רוב הגוף אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך חוצץ ואלו הדברים שחוצצין חוטי צמר ופשתן ורצועין שכורכין בהן השער בראש או אם הם בשאר מקום בגוף חוץ מהחוטין שסביב הצואר שאותן אינן חוצצין לפי שאינן מהודקין וקטלא שסביב הצואר חוצצת והא דחוטי צמר ופשתן חוצצין דוקא כשהן מעשה גדיל שהם מהודקין אבל אם ארוגים רפויים הם ואינם חוצצין ובלבד שלא יהו מוזהבין ולא יהו מטונפין והראב\"ד אסר גם בארוגים ולא התיר אלא בחלולין עשוי מעש' רשת חוטין של ששער אינן חוצצות בד\"א בזמן שהן כשני שערות קשורין ביחד או יותר אבל אם הם של אחת אחת מיהדק: שער שכנגד הלב ובזקן הנדבק זה בזה מחמת זיעה חוצץ שבראש ובבית השחי אינו חוצץ ושבאותו מקום באיש אינו חוצץ ובאשה בנשואה חוצץ ובפנויה אינו חוצץ ליפלוף שבעין אינו חוצץ ושחוץ לעין כל שהוא לה אינו חוצץ יבש עד שהתחיל להיות ירוק חוצץ והרמב\"ם חילק על שבתוך העין בין בתוך ג' ימים ולאחר ג' ושחוץ לעין כתב סתם חוצץ אפילו תוך ג' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה: כחול שבעין אינו חוצץ ושחוץ לעין חוצץ היו עיניה פורחות אף שחוץ לעין אינה חוצץ פי' פורחות דומעות וי\"מ נפתחות ונסגרות תמיד והרמב\"ם כתב היו עיניה פתוחות אף שחוץ לעין אינו חוצץ: דם יבש שעל המכה חוצץ וריר שבתוכה אינו חוצץ יצא מתוכה כל תוך ג' ימים לח הוא ואינו חוצץ לאחר מכאן יבש הוא וחוצץ לפיכך אשה בעלת חטטין צריכה לחוף במים עד שיתרככו: והראב\"ד כתב דגליד שעל גבי המכה אפילו אחר ג' ימים אינו חוצץ וכן לפלוף שבעין אפילו יבש והכחול אפילו שע\"ג העין אינו חוצץ וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן: רטייה שעל המכה חוצצת חץ או קוץ התחוב בבשר אם נראה מבחוץ חוצץ ואם אינו נראה אינו חוצץ ואם יש עליו קרום של בשר בכל ענין אינו חוצץ לכלוכי צואה שעל הבשר מחמת זיעה אינן חוצצין נגלד כגליד חוצץ מלמולין שעל הבשר חוצצין פירוש כשאדם לש עיסה או מגבל טיט ומשפשף ידיו זו בזו נופל מהן כמו חוטין אם נופלין על בשרו חוצצין טיט הבורות ומים היוצאים וטיט של דרכים אם הם נדבקים בבשר והם יבשים חוצצין אבל שאר טיטין אפילו יבש אינו חוצץ הדיו החלב והדבש שרף התאנה ושרף התות ושרף החרוב ושרף השקמה הנוטפות מהאילן על הבשר יבשין חוצצין ולחין אינן חוצצין ולכאורה נראה דשרף שאר האילנות אפי' יבשין אינן חוצצין והרמב\"ם כתב דאפילו לחין חוצצין צבע שצו��עות הנשים על פניהם ושער ראשם אינו חוצץ וכן מי שאומנתו צבע וידיו צבועות אינו חוצץ צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר חוצץ כנגד הבשר אינו חוצץ ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר חוצץ ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד בכך הילכך מי שאינו מקפיד אינו חוצץ ואיזהו שלא כנגד הבשר זה שהצפורן עודף על הבשר ולפי שאינן יכולות לכוין מה נקרא כנגד הבשר או שלא כנגדו נהגו הנשים ליטול צפרניהם בשעת טבילתם צפורן המדולדלת שפירשה מיעוטה חוצצת פירשה רובה אינה חוצצת אבר ובשר המדולדלים חוצצין רוב השער שנקשר נימא נימא לבדה חוצץ נקשר שתים שתים או יותר אינו חוצץ דלא מיהדק השירים והנזמים והטבעות והקטלאות שבה אם הם רפויים אינן חוצצין ואם הם מהודקין חוצצין וכן הדין באגד של המכה וקשקשין שעל גבי השבר צריכה לחוץ שיניה שלא יהא שום דבר דבק בה שאם טבלה ונמצא שום דבר ביניהם לא עלתה לה טבילה נתנה שערה בפיה או קרצה שפתותיה או קפצה ידה בענין שלא באו להם המים לא עלתה לה טבילה נתנה מעות בפיה וטבלה עלתה לה טבילה לא תאחוז בה חברתה בידיה בשעת טבילה לפי שאין המים באים במקום אחיזת ידיה ואם הדיחה ידיה במים תחילה שרי שמשקה טופח שעל ידיה חיבור למי המקוה ואם מרפה ידיה עד שבאים בה המים שרי והרמב\"ם אסר ברפתה ידה דגזרו אטו לא רפתה והרשב\"א מתיר והכי מסתבר: ואינה צריכה להגביה רגליה בשעת טבילתה אע\"פ שדורסת על הרצפה אין בו משום חציצה כיון שמלוחלחות: לא תעמוד על גבי כלי או חתיכת עץ ותטבול שמא תירא מפני שמתהפך תחתיה ולא תטבול יפה ולפי זה אם בדיעבד עמדה וטבלה עלתה לה טבילה והראב\"ד כתב שאם עמדה על גבי כלי עץ שמקבל טומאה וטבלה לא עלתה לה טבילה עמדה ע\"כ כלי חרס שאינו מקבל טומאה או על גבי חתיכת עץ עלתה לה טבילה וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק בזה: וסילון המחובר בקרקעית המקוה שהמים עוברים בו כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שלכתחלה עומדת עליו וטובלת: לא תטבול בנמל פרש\"י מפני שמעלה טיט וחוצץ ברגליה ולפ\"ז אפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה ולא נהיר אור\"ת פירש מפני שרוב בני אדם מצויין שם והיא בושה וממהרת לטבול ואינה מדקדקת בטבילה ולפ\"ז בדיעבד עלתה לה טבילה ואם עשתה כמין גדר סביבה טובלת לכתחלה ולא תטבול בקומה זקופה מפני שיש מקומות שמסתתרים בה ולא תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה אלא שוחה מעט עד שיהיו סתרי בית הערוה נראין כדרך שנראין בשעה שהיא עורכת ויהיה תחת דדיה נראה כדרך שנראית בשעה שמניקה את בנה ויהיה תחת בית השחי נראית כדרך שנראית בשעה שמוסקת בזתים ואינה צריכה להרחיב יריכותיה זו מזו יותר מדאי וגם לא להגביה זרועותיה יותר מדאי אלא כדרך שהיא רגילה לעשות בעל הילוכה ואינה צריכה לפתוח פיה ולא תקפוץ אותו יותר מדאי אלא תשיק שפתיה זו בזו דיבוק בינוני ולא תעצים עיניה ביותר ולא תפתחם ביותר ויש מתירין בזה וא\"א ז\"ל כתב ונכון להחמיר וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ותעוד אשה על גבה בשעה שהיא טובלת שהראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים והראב\"ד כתב אם כרכה שער ראשה בדבר שאינה חוצץ בחוטי שער וטבלה בינה בין עצמה עלתה לה טבילה:" + ], + [ + "לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה וכל בית סתריה במים ושתהא חופפת שער ראשה ושתהא סורקת יפה במסרק שלא יהו נדבקין זה בזה שזו היא מתקנת עזרא שתהא חופפת בשעת טבילה ופירש ה\"ר שמעיה בשם רש\"י שצריכה לעיין כל גופה יפה ולחוף אותו במים ולשוטפו דחפיפה שייכא בכל הגוף ור\"ת פירש שאינה צריכה דלא שיי חפיפה אלא בשער שבראש וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ושנהגו בנות ישראל לרחוץ ולחוף כל גופן במים ומנהג כשר הוא ע\"כ לשון הרמב\"ן דין תורה שתהא הטובלת מעיינת בעצמה סמוך לטבילה ובודקת כל גופה שמא יש בה דבר שחוצץ בטבילה ועזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכ\"מ שער שבה במים חמין וסורקת אותן או מפספסת אותן בידיה יפה יפה כדי שתתיר שערותיה אם יש בהם קשר ע\"כ יראה מדבריו שיותר מחמיר בעיון הגוף מבעיון הראש מפני שזה דין תורה וזה אינו אלא תקנת עזרא חפיפה שבמקום שער לא תהיה במים קרים לפי שמסבכין השער אלא במים חמין ומיהו אפילו בחמי חמה סגי ולא תחוף בנתר לפי שמחתך השער וחוזרו מסתבך ולא באהל לפי שמסבך השער ולא בכל הדברים מסבכין השער חפיפה זו פרש\"י מוטב שתהיה בים שלפני טבילתה מבליל טבילתה לפי שממחרת בלילה ולא תחוף יפה ובשאלתות פרשה אחרי סימן צ\"ו פי' שמוטב שתהיה בלילה כדי שתהיה סמוך לטבילתה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ונוהגות הנשי' שמתחילות לחוף מבעוד יום ועוסקות בחפיפה עד שתחשך ואז טובלות ועוד מחמירות על עצמן שאע\"פ שחפפו נושאות עמהם מסרק וסורקות בבית הטבילה ע\"כ חל טבילתה במ\"ש שא\"א לה לחוף מבעוד יום די לה בחפיפת ליל טבילתה ומ\"מ מנהג יפה שתרחוץ ותחוף יפה בע\"ש ומ\"ש תחוף מעט ותסרוק שערותיה נזדמנה לה טבילה בליל שבת שאי אפשר לה לחוף בלילה די לה בחפיפת יום ואפילו אם חלו שני י\"ט ביום ה' ו' חופפת ברביעי וטובלת בליל שבת או אם חל י\"ט במ\"ש חוכצת וחופפת בע\"ש ובלבד שתזהר אחר רחיצה וחפיפה מליתן תבשיל לבנה ומלהתעסק בדבר שתבא לידי חציצה וגם תקשור שערותיה שלא יתבלבלו ואם טבלה ולא עיינה עצמה מקודם לכן אם נזהרה מלהתעסק בדבר החוצץ עלתה לה טבילה ואם לאו לא עלתה לה טבילה: ובי\"ט יכולה להחם קיתון של מים להדיח קמטיה ובית סתריה אבל לא לכל הגוף כתב הרשב\"א חפפה ועיינה עצמה בחול ביום וטבלה בערב או למחרתו שלא טבלה סמוך לחפיפ' עלתה לה טבילה בדיעבד אע\"פ שלא היתה סמוך לחפיפה אבל אם לא חפפה כלל לא עלתה לה טבילה אע\"פ שעיינה בעצמה בגופה ואפילו חפפה מיד אחר הטבילה וסרקה במסרק ולא מצאה שום נימא קשורה אפ\"ה לא עלתה לה טבילה שאני אומר שמא בשעת טבילה היה קשור ועכשיו ניתר או נישר עם המסרק ואין צריך לומר אם חפפה מקום שער ולא עיינה שאר הגוף שלא עלתה לה טבילה אע\"פ שלא מצא עליה דבר החוצץ עד כאן: והראב\"ד כתב דוקא בשאר כל הגוף אבל בבית הסתרים כיון שאין צריכים לביאת מים אם לא עיינה אותם קודם לכן ואח\"כ עיינה אותם ולא מצאה בהן שום דבר עלתה לה טבילה וכן אם לא עיינה אותם קודם טבילה ואחר טבילה ג\"כ לא עיינה אותם עד שנתעסקה בתבשיל ומצאה עליה מאותו תבשיל תולין להקל אע\"פ שבשאר הגוף אין תולין להקל בכה\"ג חפפה ועיינה גופה וטבלה ובעלייתה נמצא עליה דבר החוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה טבילה אחרת ואם לאו צריכה טבילה אחרת וכמה היא סמוך כתב הרשב\"א עונה שבאותה עונה שחפפה טבלה בד\"א שלא נתעסקה באותו המין אחר טבילה אבל נתעסקה בו בין טבילה לבדיקה אינה צריכה טבילה אחרת שאני תולה אותו במין שנתעסקה בו אבל אם לא חפפה קודם טבילה אין תולין בו אע\"פ שנתעסקה בו אחר טבילה: חפפה קודם טבילה ובין חפיפה לטבילה נתעסקה בדברים החוצצין או שנתנה לבנה תבשיל העשוי לידבק בה לא עלתה לה טבילה ואפי' אם בדקה מיד אחר טבילה ולא מצאה עליה שום דבר חוצץ שאני אומר בעלייתה מן המים נפל ממנה וצריכה טבילה אחרת:" + ], + [ + "בברכת הטבילה כתב בה\"ג לאחר שתעלה מן הטבילה תברך אקב\"ו על הטבילה וכן פר\"י דאגב טבילת גר שאי אפשר לו לברך אלא אחר הטבילה תקנו בכל הטבילות לברך אחריהם והראב\"ד כתב שתברך לפניה קודם שתפשוט בגדיה ואם לא ברכה קודם שפשטה תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים ואם הם צלולין עוכרתן ברגליה ומברכת וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כשפושטת מלבושיה כשעומדת בחלוקה תברך ותפשוט חלוקה ותטבול:" + ], + [ + "הלכות מעיין ומקוה
צריכה שתטבול במי מקוה שיש בו ארבעים סאה ואפילו אינן מים חיים שאין צריך מים חיים אלא לזב ולא לנדה וזבה ואף אם תטבול במעיין צריך שיהא בו מ' סאה אע\"ג דמעיין מטהר בכל שהוא היינו דוקא לכלים אבל אדם אפילו אם הוא קטן שכל גופו מתכסה בפחות ממ' סאה אין טבילה עולה בו אא\"כ יהא מ' סאה והרמב\"ם והראב\"ד כתבו דאף אדם מטהר במעיין כל שהוא ור\"י כתב כסברא ראשונה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל אבל אם רחצה במרחץ או עלו עליה כל מימות שבעולם הרי היא בטומאתה ויש בה כרת עד שתטבול במקוה או במעיין וטבילה בנהרות בהא איכא פלוגתא דרבוותא ר\"ת התיר לטבול בנהרות כל השנה ור\"י היה אוסר לטבול בהן כל החורף עד אחר זמן הפשרת שלגים וכן כתב הר\"ם מרוטנבורק שאין לטבול בהן בשעת הגשמים ולא בשעה שהם גדולות מהפשרות שלגים וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ואלו מ' סאין צריכין שיהיו נקוין ועומדין במקום אחד וגם לא יהו שאובין אלא שיתקבצו מי גשמים בגומא אחת אבל אם נשאבו או אפילו לא נשאבו ואינן עומדים במקום אחד אלא זוחלין על הארץ פסול ומיהו פר\"י דשאיבה אינה פוסלת אלא מדרבנן שמן התורה אפילו כולו שאוב כשר הילכך כל ספק שאירע בו אפי' ספק אם הוא כולו שאוב אם לאו כשר אבל הר' שמשון פירש שכולו שאוב פסול מן התורה עד שיהיה רובו בהכשר אבל לאחר שיהיה רובו בהכשר משם ואילך אין שאיבה פוסלת בו אלא מדרבנן הלכך כל ספקא שיארע בו קודם שיהיה רוב בלא שאיבה אזלינן ביה לחומרא אבל משידוע שנעשה רובו בהכשר מקילינן בספקא שיארע בו וכ\"ה מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה על מקוה העומד בבית הנכרי ומשכירו לישראל שיתן לו כל הטובל בו דבר ידוע בכל פעם שאין להאמינו לנכרי דחיישינן שמא יחסר וימלאנה מעיין מטהר אפילו דרך זחילתו וכל הימים יש להם דין מעיין לטהר בזחילה הלכך גל שנתלש מהים ובו מ' סאה ונפל על האדם או על הכלים עלתה להם טבילה אבל זרק כלים לאויר הגל לא עלתה להם טבילה צריך שלא יהיו מ' סאה בתוך הכלי שאין טובלין בכלים לפיכך גיגית שקבועה בארץ ונתמלאה ממי גשמים אין טובלין בה כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעותה ואם יש בשוליה נקב כשפופרת הנוד שרי ובדבר זה שוה מעיין למקוה אם מעיין מקלה לתוך כלי ויוצאין ממנו לחוץ פסולין לטבול בהן לא שנא בתוך הכלי לא שנא לאחר שיצא ממנו אבל המכניס כלי לתוך המקוה ובתוכו כלי אחר אם גם החיצון צריך טבילה עלתה טבילה לשתיהן אפילו אם פי החיצון צר הרבה ואם החיצון אין צריך טבילה אז לא עלתה טבילה לפנימי אלא א\"כ יהא בפי החיצון כשפופרת הנוד ואם המעיין מקלה על שפת הכלי ולתוכו תוך הכלי אסור לטבול וחוצה לו מותר אפי' אם המים שבתוכו מרובין מעיין שהמשיכו לבריכת מים שהן נקוים ועומדין יש לה כל דין מעיין ואם הפסיק ראש הקילוח חזר להיות לה דין מקוה שאינה מטהרת אלא במ' סאה ובאשבורן ואם חזר והמשיך קילוח המעיין לתוכה חזרה לדין מעיין מעיין שהע��ירו על גבי אחורי כלים והמשיכו למקוה אחר חזר להיות בה דין מקוה ובלבד שלא יטביל על אחורי כלי ממש מעיין שיורד מן ההר טפין טפין בהפסק יש לו דין מקוה אא\"כ יורד בקילוח בלא הפסק מקוה שיש לו מ' סאה ומעיין כל שהוא יכול לשאוב כמו שירצה וליתנו בתוכה והם כשרים אע\"פ שהן רבים על המים שהיו בתוכם תחלה אבל כל זמן שאין במקוה מ' סאה אפילו אם חסר כל שהוא אם נפלו לתוכה ג' לוגין מים שאובין פסלוה ל\"ש שאכן בכלי ל\"ש סוחט כסותו לתוכו או שזרקם בחפניו ואפילו נפלו בו מב' כלים או מג' מזה מעט ומזה מעט מצטרפין בד\"א שמתחיל מכלי השני עד שלא הפסיק מהראשון אבל אם פסק מהראשון קודם שהתחיל השני אין מצטרפין ואפילו אם התחיל השני עד שלא הפסיק מהראשון דוקא מג' כלים אבל מד' אין מצטרפין בד\"א שמד' אין מצטרפין שלא היה דעתו מתחילה ליתן כל הג' לוגין אבל אם בתחלה היה דעתו ליתן כל הג' לוגין אפילו אם לא נתן אלא מעט מעט מכמה כלים עד שהשלים לג' לוגין פסול ואם העביר בו ג' לוגין בידיו על גבי קרקע או שנתזו בו מכח רגלי בהמה כשר ואפי' נתקבצו כל מ' סאה בכה\"ג ע\"י רגלי בהמה כשר וכל זמן שלא יפלו במקוה החסר ג' לוגין ישאר כמו שהיה ולכשישלים ממי גשמים כשר אין ג' לוגין פוסלין אא\"כ יהיו שלמים ומראיהן מים לפיכך ג' לוגין מים שנפל לתוכו יין וחזרו למראה יין ונפלו למקוה חסר לא פסלוהו וכן ג' לוגין חסרין כל שהוא שנפל לתוכו מעט חלב והשלימוה לג' לוגין ונפלו למקוה חסר לא פסלוהו כיון שאין הג' לוגין שלמים אבל כשהן שלמים ומראיהן מים פוסלין אפילו הם מי כבשין ומי שלקות ותמד עד שלא החמיץ אבל שאר כל המשקין ומי פירות ומורייס ותמד משהחמיץ אין פוסלין מקוה החסר בג' לוגין וגם אין משלימין אותו להכשירו שאם היה בו ל\"ט סאין ונפל לתוכו סאה א' מאלו אין משלימין אותו אבל אם יש בו מ' סאה ונפל לתוכו סאה אחת מאלו ונטל מתוכו סאה אחרת כשר אפילו עשה כן עד י\"ט פעמים אבל טפי לא ואם עשה כן במים שאובין אפילו עד עולם כשר: מי צבע יש להם דין שאר מים לפסול מקוה החסר בג' לוגין אע\"פ שמשונים ממראה מים אבל אם המקוה שלם אע\"פ שנפלו בו מי צבע שינו מראיו לא נפסל וכן אם הדיח בו כלי ונשתנו מראיו לא נפסל אבל אם נפל לתוכו יין או מוחל ושינו מראיו נפסל כיצד יעשה אם הוא חסר ימתין לו עד שירדו גשמים ויתמלא ויחזרו מראיו למראה מים ואם יש בו מ' סאה שאינו נפסל עוד בשאיבה ימלאנו בכתף עד שיחזרו מראיו למראה מים היה בו מ' סאה ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו של חציו אפילו הטובל במקום שלא נשתנה לא עלתה לו טבילה אין שאיבה פוסלת אלא במים אבל השלג והברד והכפור והטיט שהוא עב קצת אפילו יש בו רכות שיכולין להריקו מכלי אל כלי אין שאיבה פוסלת בהן שאם שאב מאלו למקוה חסר לא פסלוהו ולא עוד אלא שאפי' עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה ממנו מקוה כשר מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט שראוי להריקו אם המים צפים על גבי הטיט יכולין לטבול אפילו בטיט אין המים צפים ע\"ג הטיט אין טובלין במקום הטיט אבל במים טובלין אפילו אם אין בו מ' סאה אלא ע\"י הטיט: אין הכלי חשוב לפסול המים שבו משום שאיכה אא\"כ יהיה ראוי לקבל קודם שיקבענו לקרקע ושיתמלא לדעת וכשיהא כל זה אז פוסל אחד גדול ואחד קטן אחד בלי אבנם םוא' בלי גללים לפיכך המניח טבלא אצל המקוה כדי שיפלו המים ממנה למקוה אם יש לה ד' שפות שראויה לקבל המים פוסלת ואם לאו אינה פוסלת זקפה על צדה לידוח אפי' יש לה שפות אינה פוסלת כיון שאינה עומדת בע��ין שראויה לקבל וכגון שהמים ראויין לבא למקוה זולתה אבל אם אין המים ראויין לבא למקוה זולתה אפילו אין לה שפה כלל פוסלת כיון שמקבלת טומאה: צינור שאין לו ד' שפות אינה חשובה כלי וראוי להביא על ידו מים למקוה (ואם) חקק בו גומא אחת קטנה קודם שקבעוה אם הוא של עץ אפילו אם אין הגומא מחזקת אלא כל שהוא נעשה כולה על ידה כלי וכל המים שעוברין עליו חשובים שאובין ואם הוא של חרס אין החקיקה פוסלתו אלא אם כן תהא מחזקת רביעית ואם נפלו צרורות או עפר בגומא אינו חשיב סתימה לבטלו מתורת קבלה אא\"כ יהו מהודקין לתוכה: סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו חשוב קבלה לפסול בו את המקוה: כלי שנקב בשוליו אפילו כל שהוא אינו חשוב עוד כלי לפס ולהמקוה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה מ\"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחילה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה ובצדדין אינו בטל מתורת כלי עד שיהא ברוחב הנקב ב' אצבעות על ב' אצבעות ואין צריך שיהא רובע ב' אצבעות על ב' אצבעות אלא אפילו עגול ויהא מריוח עד שבק אצבעות בינוניות שה' מהם בטפח מתהפכות בתכו סביב ויהא קרוב לשוליו שאינו יכול לקבל שום מים ממנו ולמטה אבל אם מקבל שום מים למטה ממנה לא נתבטל מתורת כלי. ואם עירב סיד וצרורות וסתם בהן הנקב לא חשיב סתימה להחזירו לתורת כלי או אם הושיבו על גבי הארץ אפי' על גבי סיד וגפסיס לא חשיב סתימה אבל אם עירב סיד וגפרית וסתמו השיב סתימה הלכך הרוצה להוציא מים מן המקוה לנקותו וירא שמא יחזרו מן הכלי שמוציאין בו המים ג' לוגין למקוה אחר שחסר מ' סאה ויפסלוהו יקוב הכלי בשוליו כל שהוא ואז לא יחשבו המים שבו שאובין. ואם המקוה נובע אז אין צריך לכך כי המעיין אינו נפסל בשאיבה. המניח כלים תחת הצנור לקבל מימיו שיפלו מהם לתוך המקוה אם הניחן בשעת קישור העבים וקודם שנתפזרו העבים ירדו גשמים ונתמלאו חשובין לדעת והוי שאובין אבל אם לא נתקשרו העבים בשעה שהניחן ואח\"כ נתקשרו ונתמלאו או אפילו הניחן בשעת קישור העבים ונתפזרו ונשארו שם עד שחזרו ונתקשרו וירדו גשמים ונתמלאו לא חשיבי לדעת ואינן פוסלין ובלבד שישבר הכלי או יהפכנו בענין שלא יגביהו מעל הארץ שאם מגביהו מן הארץ עם המים חשובים שאובים ופוסלים: מקוה שיש בו כ\"א סאין אע\"פ שאינו יכול לשאוב י\"ט סאין בכלים ולשופכו לתוכו יכול לשופכו על שפתו והם נמשכין והוא כשר כיון שהרוב אינו שאוב וגם המיעוט ששופך לתוכו אינו שופך לתוכו להדיא אלא ממשיכו לתוכו אבל אם אין בו אלא כ' סאין ושאב בו כ' סאין אפי' ע\"י המשכה פסול: כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה על מקוה שנובע ונתייבש בקיץ והיה בור רחוק ממנו כמו ארבע בתים ומלאוהו מים מכונסין ונתמלא המקוה מתח הקרקע מאותן מים מכונסין שהמקוה כשר אע\"פ שנתייבש כולו דלא חשיב זה אלא כאילו חוזר ונובע: הבא להמשיך מים למקוה צריך שלא יהא בדבר המקבל טומאה כון מי גשמים שרוצה להמשיכם למקום אחר לעשות מקוה לא יאחוז בידו דף ויעבירם עליו אלא יניח הדף בקרקע ויסיר ידו משם בטרם יעברו המים עליו וכן הסילון של בר או של מתכת אסור להמשיך בו מים למקוה שמקבל טומאה ואם הוא מחובר לקרקע ש\"ד שאז אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע בד\"א בממשיך מי גשמים בעלמא אבל אם ממשיך מים ממעיין או ממקוה שרי אפי' ע\"י דבר המקבל טומאה דחשבינן לזה המקוה שממשיך המי' לתוכו כאילו היא מחובר למעיין או למקוה שממשיך המים משם אפי' בממשיך מי גשמים ע\"י דבר המקבל טומאה אינו פוסל אא\"כ המים נופלין להדיא מדבר ה��קבל טומאה לתוך המקוה אבל אם נופלין על שפתו בחוץ ונמשכים לתוכו או שמחבר לפי הסילון של אבר צינור קטן של עץ או של חרס שהמים מקלחים ממנו למקוה כשר מקוה שנסדק אחד מכותליו והמים יוצאים דרך הסדק יש פוסלים אותם אפי' יש בו כמה סאין בענין שישארו בה מ' סאה אחר שיצאו דרך הסדק לפי שכיון שמים העליונים ננערין לצאת חשוב כולו כזוחלין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ודאי אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן דרך הסדק כשר אבל אם לא ישארו בו מ' סאין פסול ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאין לפי' ה\"ר שמשון לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שיכול לסותמו דבר המקבל טומאה דודאי הבאת המים למקוה צריך שיהא ע\"י טהרה אבל מניעת המים שלא יצאו ממנו א\"צ שיהא ע\"י טהרה לפיכך נקב העשוי להוציא בו המים מהמקוה יכולים לסותמו במטלניות שיש בהם ג' על ג' הבא לערב מקוה פסול או חסר עם מקוה כשר להכשירו אם ששניהם חסרים ובא לערבם להכשירם צריך שיהא נקב שביניהם רחב ב' אצבעות גינוניות בעגול ויהיה מרווח כדי שיוכל להפכם בנקב סביב ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפילו רגע נשאר לעולם בהכשרו אפילו נסתם הנקב אח\"כ: כותל שבין שתי מקואות שנסדק מצד זה לצד זה ברוחב ואפי' כל שהוא מצטרף לערב שתי המקואות להכשירם ואם נסדק מלמעלה למטה אינו מצטרף אא\"כ יהא במקום אחד רוחב ב' אצבעות ואם נפרץ הכותל למעלה זה לזה ברוחב ב' אצבעות אפי' אין המים מתערבין אלא בעובי קליפת השום מצטרפים ג' מקואות שיש בשנים מהם בכל אחד כ' סאין מים כשרים ובאחד מהם כ' סאין מים שאובין ועומדים זה בצד זה אם השאוב מן הצד וירדו בהם ג' וטבלו ומתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתה ונתערבו יחד הוכשרו שלשתן כיון שפעם אחת היו מחוברין ביחד מ' סאה מים כשרים ואם השאוב באמצע שאין שנים הכשרים יכוין להתערב אלא על ידו לא הוכשרו אלא נשארו כמו שהיו תחילה והטובלין בתוכה ג\"כ לא נטהרו: מקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות האדם הטובל בתוכו לא יקפוץ לתוכו שלא יחסרו המים מקפיצתו בתוכו ולא יטבול בו פעמים זה אחר זה דשמא בראשונה לא טבל כהוגן על סמך השנייה ובשנייה שמא חסרו המים בראשונה אבל כשאינו טובל בו אלא פעם אחת נזהר לטבול כהוגן טבלו בו שנים הראשון עלתה לו טבילה אבל לא לשני אלא א\"כ טבל השני בעוד שרגלי הראשון נוגעים במים דאז חשבינן כל המים שעל גופו כאילו הן עדיין במקוה הטביל בו בגד עבה המים נבלעים בתוכו כל זמן שהבגד נוגע במקוה הוא כשר העלהו ממנה פסול שנעשה שאוב מהמים שישרדו מהבגד לתוכו ואם מטביל בו יורש או שאר כלים מורידים לתוכו דרך פיהן שלא יתזו המים כשמכניסן לתוכו ונמצא שהוא חסר ומעלן דרך שוליו כדי שלא ישאר בו מהמים ויחסר מהמקוה מקוה שמימיו מתפשטין ואינו יכול להתכסות בו נותן בו מצד אחד חבילי עצים כדי שיקבצו מימיו אל מקום אחד ויעלו בענין שיוכל להתכסות בו מחט שמונח בצד המקוה מנענע בידו במקוה כדי שיעשה גל במים ויעבור על המחט ועולה לה הטבילה ובלבד שלא יעקר הגל ממקומו אלא יהא חובר למקוה: " + ], + [ + "הלכות חציצת כלים
אלו דברים חוצצין בטבילת כלים הזפת והמור בכלי זכוכית לפי שהוא חלק מאד אין דברים אחרים חוצצין בו שאין נדבקין בו אבל בשאר הכלים כל דבר נדבק וחוצץ ידות הכלים שאינם עומדים להיות קבועין כגון שהכניסן שלא כדרכן או שלא הכניסן כולן או שנשבר לתוך הקתא חוצץ כלי שהטבילו דרך פיו פי' שבפה פיו למטה והכניסו כך למים לא עלתה לו טבילה לפי שלא יגיעו המים לשוליו אפילו אם מכסינן כולן למים וכן כלי שצר מכאן ומכאן ורחב באמצע אין המים באין לו לכל צד עד שיטהו על צדו וכל כלי שפיו צר צריך להשהותו במים עד שיתמלא או ימלאנו קודם שיכניסנו למקוה ידות הכלים שהם ארוכים ועתיד לקוצצן מטבילן עד מקום שעתיד לקוצצן ודיין: " + ], + [ + "הלכות נדרים
תניא לעולם אל תהא רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות אמר שמואל כל הנודר אע\"פ שמקיימו נקרא רשע וכן תנא רב דימי אחו דרב ספרא כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא חוטא ירושלמי מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר מתחיל אדם לנדור פנקסו מתבקשת ד\"א ואחר נדרים לבקר ואיחור נדרים לבקר איחר אדם נדרו פנקסו נפתחת מעשה באדם אחד שנדר עולה ואיחר עליה וטבעה ספינתו בים תניא רבי נתן אומר כל הנודר כאילו בנה במה בשעת איסור הכמות והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן שטוב לו יותר לשאל על נדרו. [יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא]. אמר ר\"ג כל הבוטא פי' מבטא בשפתיו לדור ראוי לדוקרו בחרב אלא שלשון חכמים מרפא שיתירו לו על כן צריך כל אדם להתרחק מן הנדרים שלא ידור שום דבר עד שיעשנה ואפילו צדקה וכיוצא בזה אין טוב לידור אלא אם ישנו בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהיה לו ואם פוסקין צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר ומיהו אם מצוה דגופיה ומיחייב ביה ורמי עליה כההיא דאומר אשנה פרק זה ואשנה מסכתא זו וירא שמא יתרשל בדבר ויש בידו לקיים הדבר שרי ליה למינדר לזרוזי נפשית דאמר רב גידל מנין שנשבעין לקיים המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וכ\"ש היכא דרגיל דמשתלי ועבר על אחת ממצו לא תעשה או מתרשל בקיום מצות עשה דשרי ליה למנדר ולאשתבועי להחמיר על עצמו לשמור ולקיים המצות ועל זה אמרו חכמים [אבות פ\"ה] נדרים סוג לפרישות אבל מכל שאר נדרים צריך האדם להתרחק מאד: " + ], + [ + "עיקר נדר האמור בתורה הוא שיתפיס בדבר הגדור כגון שאומר כבר זה עלי כקרבן או שאומר אסור עלי ככר זה דהוי נמי נדר וכן נמי אם אסר עליו ככר א' שתלאו בדבר הנדור ואומר על אחר יהא כזה אסור ואפילו עד ק' כולן אסורין או שנדר על יום אחד להתענות בו או שלא לאכול בו בשר ואומר על יום אחר יהא כזה אסור ולאו דוקא מתפיש בעיקר הקרבן אלא ה\"ה נמי בכל דבר הקדוש בקדושת הפה כגון שאומר ככר זה כאימרא כדירים במזבח בהיכל בירושלים או באחד מכל משמשי המזבח הרי זה נדר: אמר הקרבן שאוכל לך בפתח או העולם החטאת התודה והשלמים שאוכל לך בפתח אסור וכן אם אמר לקרבן לא אוכל לך בשב\"א אסור אבל אם אמר לקרבן לא אוכל לך בפתח או קרבן לא אוכל לך או הקרבן העולה המנחה החטאת השלמים שאוכל לך בצרי מותר אמר לא חולין שאוכל לך אסור דהכי קאמר לא חולין יהא אלא קרבן מה שאוכל לך וכן נמי אם אמר לחולין לא אוכל לך בפתח וכן נמי אמר לא כשר לא טהור לא דכי שאוכל לך או לכשר לטהור לדכי בפתח לא אוכל לך אסור ואצ\"ל אם אומר מה שאוכל לך טמא או נותר או פיגול שהוא אסור אמר חולין החולין כחולין שאוכל לך מותר לדברי הכל אבל אם אמר חולין החולין כחולין שלא אוכל לך או לחולן לא אוכל לך בשב\"א או לחולין שאוכל לך בפת\"ח בכל אלו אמר רב אלפס: ור\"י מתיר ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "המתפיס בדבר האסור כגון דאמר ככר זה יהא כע\"ז או בנבלה וטרפה או כיין נסך אינו נדר ואין צריך שאלה אפי' בעם הארץ אבל האומר לאשתו ��רי את עלי כאימא כאחותי כערלה ככלאים אע\"פ שאינו נדר שהרי תלאו בדבר האסור אם הוא ע\"ה צריך שאלה כדי שלא יהא רגיל בכך ולפעמים יבא לאוסרה עליו בדבר הנדור מחמירין עליו שאין די לו בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר והרמב\"ם כתב שאף התולה דבר בדבר האסור שצריך שאלה בע\"ה וא\"א הרא\"ש ז\"ל שלא כ\"כ כ' א\"א הרא\"ש בתשובה האומר ייני י\"ג אם אעשה דבר פלוני ועשאו לא נאסר כיון שלא התפישו בדבר הנדור:" + ], + [ + "ידות נדרים כנדרים והוא שיהו מוכיחות קצת על הנדר כיצד האומר לחברו מודרני ממך שאני אוכל לך או מופרשני ממך שאני אוכל לך או מרוחקני ממך שאני אוכל לך אסור לאכול עמו אבל אם אומר שאני אוכל לך לבד או שאומר מודרני ממך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך ולא סיים דבריו שאיני אוכל לך אינו כלום ומותר לאכול עמו ולדבר עמו ולישא וליתן עמו ולעמוד בד' אמותיו אבל הרמב\"ם כ' האומר לחברו מודרני ממך משמע שלא ידבר עמו מופרשני ממך משמע שלא ישא ויתן עמו מדוחקני ממך שלא יעמוד בד' אמותיו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה אמר לחברו מודר אני לך מאכילה או מהנאה שניהם אסורים לאכול או ליהנות זה מזה אמר מודר אני ממך מאכילה או מהנאה הוא אסור בחברו וחברו מותר בו ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל אמר לחברו מנודה אני לך משמתינא ממך אפילו סיים דבריו שאני אוכל לך אינו נדר ומותר בכל אבל אם אומר נדירנא ממך וסיים בדבריו שאני אוכל לך אסור לאכול עמו לא סיים דברי ושאני אוכל לך אינו כלום והרמב\"ם כתב מנודה אני לך או שמתינא ממך ולא אמר שאני אוכל לך לא ישב בד' אמותיו ובנדירנא ממך ולא אמר שאני אוכל לך אסור ליהנות ממנו מנודה שלא אוכל לך אסור לאכול עמו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה האומר כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן אמר כנדרי רשעים ככר זה עלי אסור בו אבל אם אומר כנדרי כשרים עלי או כנדרי כשרים ככר זה עלי אינו כלום ואפי' אמר כנדרי כשרים ככר זה עלי אינו כלום ואפי' אמר כגדרי כשרים ככר זה עלי קונס אבל אמר כנדבת כשרים עלי או כנדבת כשרים ככר זה עלי הוי נדר כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל הנודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אפילו יד לא הוי דלשון זה לשון שבועה היא ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה כדפרישית בפיך זו צדקה ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומיה דאנשי למינדר בהאי לישנא אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים והרמב\"ם כתב האומר פירות פלוני אסורים עלי בכל לשון שיאסור עליו הרי הם אסורין עליו אע\"פ שאין שם שבועה כל ולא הזכרת שם ולא כינוי ועל זה נאמר לאסור איסר על נפשו שישאסר על נפשו דברים המותרין וכן אם אומר ה\"ז עלי איסר אסורין:" + ], + [ + "כינוי נדרים כנדרים כיצד קונם קונה קונס שאם אמר קונם או קונס ככר זה עלי אסור בו וכן בכ\"מ ומקום הולכין אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כינוי לנדור ונדר בו הוי נדר אבל כינוי כינוים פירוש כינוי שרחוק הרבה מן זה הלשון אינה כנדר:" + ], + [ + "סתם נדרים להחמיר כיצד אומר הרי פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או י\"נ לשמים שהוא נדר מתפיש בדבר הנדור ויש עוד במשמעו בשר מליח וי\"נ לע\"ז שאינו נדר שהרי מתפיש בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח וי\"נ לע\"ז נאמן וא\"צ שאלה אפי' בעם הארץ ואם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם ולי\"נ לשמים יין נסך סתם אינו נאמן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי ראשוני שגרשתי אם הוא ת\"ח נאמן וא\"צ התרה ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ומי שהורה לו שאינו צריך שאלה משמתינן ליה ומיהו בחרטה סגי וא\"צ לפתיח לו פתח ואם עבר על הנדר אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר על הנדר ונהג בו היתר ודוקא בנדרי' אלו שאינן אלא דרבנן אבל הנודר נדר דאורייתא ועובר עליו קונסין אותו ואין מתירין לו אא\"כ ינהג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר מדבר שאינו יכו ליזהר בו כגון שאסר עליו כל פירות שבעולם חוץ מדנן ועבר עליו מתירין לו מיד ואין קונסין אותו לנהוג בו איסור כימים שעבר עליו כדי שלא יבא לידי מכשול: " + ], + [ + "אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואומר אמן או דבר שענינו כעניית אמן שהוא קבלת דברים אסור ומיהו כשחבירו מדירו משלו א\"צ לקבל דבריו:" + ], + [ + "אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין לפיכך היה בלבו לידור מפת חטין והוציא בשפשתיו פת שעורין מותר בשניהם אבל אם היה בלבו פת חטין והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חטין לבד שהוא נקרא פת סתם וי\"א דהיינו דוקא ת\"ח אבל עם הארץ אסור בכל וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כ\"כ ואם נודר על דעת אחרים אז אינו תלוי בלבו אלא כפי שיאמרו האחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר והנודר בחלום כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שאינו כלום ואינו צריך שאלה הנודר וחוזר בו תוך כדי דיבור או שמיחו בו אחרים תוך כ\"ד וקבל דבריהם לא הוה נדר והוא שאומר כך בפירוש אבל אם אומר חזרתי בלבי אינו כלום:" + ], + [ + "האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר ודאי אינו נדר בד\"א שהוציא תחלה בשפתיו לומר שלא יהא נדר אבל אם חשב כך בלבו או שאומר בלחש הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו ומי שהתנה ואמר כל נדרים שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל וכתב הרמב\"ם י\"א שאין התנאי קיים לבטל הנדר אא\"כ יזכרנו תוך כדי דבור לנדר וא\"א הרא\"ש ז \"ל לא חילק בזה התנה על מקצת דברים שיהא נדרו בטל בהן ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים:" + ], + [ + "הנודר בתורה והיא מונחת ע\"ג קרקע ולא אמר במה שכתוב בה אם הוא ת\"ח אין צריך שאלה ואם הוא ע\"ה צריך שאלה ואם הוא אוחזה בידו ונדר בה אפילו לא אמר במה שכתוב בה או אומר במה שכתוב בה אפילו אינו אוחזה בידו הוי נדר וצריך שאלה אף בת\"ח והאי נודר לאו דוקא אלא נשבע בה שאין זה לשון נדר והרמב\"ם מפרש בנודר ממש ובמתפיש שכתב וזה לשונו הנודר בתורה כגון שאומר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום וא\"צ שאלה לחכם אלא בע\"ה שלא ינהיג קלות ראש בנדרים נדר במ\"ש בה אסור שהרי כתוב בתורה איסור נטלה בידו ונדר בה כמי שנדר במ\"ש בה דמי:" + ], + [ + "נדרים אין חלין על דבר שאי�� בו ממש כיצד אומר קונם שאיני מדבר עמך שאיני עושה לך שאיני מהלך לך שאיני ישן עמך אינו נדר וכן אם אמר דבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי אינו נדר ומיהו מדרבנן צריך שאלה אבל אומר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות לך קונם רגלי מהלכות לך קונם עיני בשינה הוי נדר גמור מן התורה וכ\"ש שאם אומר יאסר עליך פי לדיבורי וידי לעשייתי ורגלי להלוכי האומר אשנה פרק זה הוי נדר גמור כיון שנדר דבר מצוה אומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא ישן היום שמא למחר ישכח תנאו וישן ונמצאו שעבר למפרע אומר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום יכול לישן היום ולא חיישינן שמא למחר ישכח נדרו וישן:" + ], + [ + "דברים המותרים ואחרים היודעים שהם מותרים נוהגים בהם איסור הוי כאילו קבלום עליהם בנדר ואסור להתירם להם הלכך מי שנהג שלא לאכול בשר או להתענות בזמן ידוע ושוב רצה לאכול בשר או שלא להתענות באותו הזמן צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג בו לשם נדר אבל דברים המותרים ואחרים נוהגים בו איסור מחמת טעות שסוברין שהן אסורין לא הוי כאילו קבלום בנדר:" + ], + [ + "נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אומר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לישב בסוכה וליטול לולב וכן אם נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וי\"ט וחנוכה ופורים חל הנדר גם עליהם ומ\"מ לא יצום בהם אלא מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם שאומרין לו אילו שמת ללבך שיפגעו בתוך הזמן אלו הימים לא היית נודר והותר כל הנדר וכתב הרמב\"ן דוקא הוציאו בלשון נדר ממש כגון שאומר קונם אכילת יום פלוני עלי לכך צריך שאלה אבל אם לא הוציאו בלשון נדר ממש אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת וי\"ט ולא חנוכה ופורים וא\"צ שאלה כלל וכתב בס\"ה ודוקא שלא נדר בפירוש להתענות בשבת וי\"ט אלא ארעו בתוך הזמן שנדר להתענות בו אבל אם נדר להתענות בהן בפירוש צריך להתענות בהן והרמב\"ם חילק בין חנוכה ופורים לשבת וי\"ט ור\"ח שכתב הנודר לצום בשבת וי\"ט חייב לצום בהן וכן הנודר לצום יום אחד או יום ב' כל ימיו ופגע בהן י\"ט או ערב יוה\"כ חייב לצום ואצ\"ל ר\"ח פגע בהן חנוכה ופורים נדרו בטל ולא יצום בהן מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק ומסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כדעת הרמב\"ן נדר מדברים האסורין כגון נבלות וטרפות חל הנדר ואם אוכל מהן עובר משום בל יחל ומיהו אם התפיס בהן דבר אחר אין נתפס שאין דעתו אלא בעיקר האיסור דהו\"ל מתפיש בדבר האיסור אבל דבר שאסור מדרבנן ואסרו עליו בלשון נדר והתפיש בו ד\"א נתפש בנדר ואסור:" + ], + [ + "כל הנדרים הולכן אחר הלשון אם הוא לשון תורה כפי מה שיצא ממשמעותו ואם לשון בני אדם כפי מה שידברו אנשי המקום ההוא בזמן ההוא ואחר כוונת הנודרים לשון תורה כיצד אמר קונם פירות האלו עלי אסור כחילופיהם ובגידוליהם וכן הדין אם לא אמר האלו אלא היו לפניו ואמר קונם הם עלי ואם אמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם אם הוא דבר שזרעו כלה כגון חטין וכיוצא בהן מותר בחילופיהן ובגידוליהם ואם הוא דבר שאין זרעו כלה כשזורעין אותן כגון שומין ובצלים אפי' גדולי גידולים אסורין וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחילופיהן ובגידוליהן: אמר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהן אמר קונם שאני אוכל או שאני טועם ממעשה ידיך מותר בחילופיהן בדבר שזרעו כלה ואסור בדבר שאין זרעו כלה: אמר לחברו קונס לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח כל זמן שהוא ברשותו אסור ואפי' נפל יחזר ובנה אותו אסור בו מת או שמכרו לאחר מותר בו שאינו נקרא עוד ביתו אמר קונם לבית זה שאני נכנס אסור בו לעולם אפי' מת או נתנו לאחר או מכרו וכן אם אמר שתי הלשונות קונם שאני נכנס לביתך זה אסור בו לעולם וכן אם אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס בו ומת או מכרו לאחר אסור שאדם יכול לאסור על חברו דבר שהוא ברשותו לכשיצא מרשותו וכגון שפירש בחיי ובמותי: קונם לביתי שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מותר אמר לבנו קונם שאתה נהנה לי אם מת ירשנו אמר בחיי ובמותי אם מת לא ירשנו אמר לחבירו ככרי זו אסורה עליך אפילו נתנה לו במתנה אסורה לו מת ונפלה לו בירושה או שנתנו לאחר והוא נתנו לו מותרת לו שלא אמר אלא ככרי ועתה אינה שלו אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אע\"פ שנותנין בו טעם ואם אומר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם יין ובשר: אמר קונם זתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהן אפי' הוא חדש ואם אמר קונס זתים וענבים שאני טועם או שאמר קונם זתים וענבים אלו עלי אסור אף במשקין היוצא מהן ובתבשיל שנותנין בהם טעם:" + ], + [ + "אחר לשון בני אדם כיצד הנודר מן המבושל בין שאומר קונם תבשיל עלי בין שאומר קונם תבשיל שאני טועם אם הוא במקום שקורין לצלי ושלוק מבושל אסור בו ושלוק ואם לאו מותר בהן ואסור בכל מיני תבשיל שמלפתין בו הפת אפי' בביצה מגולגלת ובירושלמי מיבעיא אם הוא אסור במעושן שנאכל בלא בישול ובמטוגן ובמבושל בחמי טבריא ותו מיבעיא בנודר מהמעושן אם הוא אסור במבושל ולא אפישיטא לחומרא והרמב\"ם כתב שהולכין אחר לשון בני אדם לפי המקום והזמן והתיר ביצה מגולגלת ולא נהירא דבירושלמי אמר אותה בהדיא. הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא בדבר שנגמר ונתחה בקדרה כגון ריפות ולבבות וכיוצא בהן ואם אמר קונם היורד לתוך קדרה עלי אסור בכל המתבשלין בקדרה אפילו אינו נגמר בתוכה דר מהיורד לתוך קדרה אסור ביורד לתוך האלפס שכבר ירד לתוך הקדרה קודם שירד לתוך האלפס נדר מהיורד לתוך האלפס מותר ביורך לתוך הקדרה נדר מהנגמר בקדרה מותר בנגמר באלפס מהנגמר באלפס מותר בנגמר בקדרה מהיורד לתוך התנור אינו אסור אלא בפת ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור אמר קונם כבוש עלי אינו אסור אלא בכבוש של ירק קונם כבוש שאני טועם אסור בכל מיני כבשים קונם שלוק עלי אינו אסור אלא בשלוק של ירק קונם שלוק שאני טועם אסור בכל מיני שלקות קונם צלי עלי אינו אסור אלא בצלי של בשר קונם צלי שאני טועם אסור בכל מיני צלוי קונם מליח עלי אינו אסור אלא במליח של דג קונם מליח שאני טועם אסור בכל מיני מלוחין אפי' אינו מליח אלא להתקיים לשעה והרמב\"ם כתב בכולם שהולכין אחר הלשון אם קורא כבוש לכל הכבושים ומליח לכל המלוחין אם לאו וכ\"ה ודאי בדבריו אם יש מנהג ידוע ואם אין נהג ידוע הולכין בכולן אחר הלשון כדפירשתי אמר קונם ירק עלי אינו אסור אלא בנאכלין חיין ואם אמר ירקי קדרה עלי אסור אף בנכבשין בה ואם אמר ירק המתבשל בקדרה עלי אינו אסור אלא במתבשל בה ומיהו בכל המתבשל בה אסור אפי' בדלועין שכל דבר שהשליח נמלך עליו הוא בכלל המין ההוא ואם אמר לשלוחו קנה לי ירק ואין מוצא אלא דלועין הוא נמלך בו לומר תרצה דלועין: הנודר מהבשר אסור בכל מיני בשר בראש וברגלים בקנה ובלב ובקרנים ובבשר עופות אפי' בבשר דגים משום דממליך עלייהו שליח ואינו מותר אלא בבשר הגבים ואם נדר בזמן שדגים רעים לו כגון בימי הקשה אז אינם בכלל שבלאו הכי לא היה אוכל אותם ולא הוצרך לידור מהם וכ\"נ אם נראין הדברים שלא נדר אלא מבשר בהמה מותר בשאר מיני בשר והרמב\"ם כתב שבשר דגים אינו בכלל בשר סתם אלא במקום שהשליה נמלך עליו ובודאי כן הוא שהנדרים תלויין בלשון בני אדם לפי המקום ותנא דקאמר דהוי בכלל בשר סתם במקומו היה השליח נמלך עליו הנודר מהקיפה פירוש פירורין דקין שנקפין בשולי הקדרה מותר ברוטב פירוש במרק מהרוטב מותר בקיפה מהבשר מותר בשניהם אם לא שאמר קונם בשר זה עלי או שאני טועם או שאני אוכל כדפרי' לעיל הנודר מהגריסין אסור במקפה של גריסין מן המקפה מותר בגריסין מהמקפה אסור בשום מהשום מותר במקפה מהתבלין אסור בהיין ומותר במבושלים ואם אמר קונם תבלין שאני טועם אסור בחיין ומבושלין מהכרוב אסור באספרגוס מאספרגוס מותר בכרוב ואספרגוס פרש\"י מין כרוב והרמב\"ם פירש מי שלקות של כרוב. מהכרישין מותר בקפלוטות מהירקות מותר בירקות שדה ואינו אסור אלא בגדים בגנות הנודר מהחלב אם קורין לקום על שם החלב אסור בו ואם לאו מותר בו פירוש קום מי חלב הנבדלין ממנו. נדר מן הקום מותר בחלב מן החלב מותר בגבינה מהגבינה מותר בחלב ואסור בה בין לחה בין יבשה טפלה ומלוחה: דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים דגה שאני טועם אסור בקטנים ומותר בגדולים וחילוק איזהו גדול או קטן תלוי במה שרגילין לקרות גדול במקום ההוא דגים שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים מלוחין וטפלים חיין ומבושלים ומותר בטרית טרופה פירוש מין דג שמחתכין אותו לחתיכות דקות ובציר ומורייס היוצא מהדגים הנודר מהצחנה פירוש מיני דגים חתוכין מעורבין אסור בטרית טרופה ומותר בציר ומורייס מטרית טרופה אסור בציר ומורייס כנודר מהתמרים מותר בדבש תמרים מדבש תמרים מותר בתמרים מהסיתוניות פירוש סופי ענבים שאינם מתבשלין מותר בחומץ היוצא מהן נדר מדבש סתם מותר בדבש תמרים שסתם דבש אינו אלא דבש דבורים מן החומץ סתם מותר בחומץ סיתוניות הנודר מהיין אסור בקונדיטין פירוש יין מבושל במני בשמים ומבושל ומותר ביין תפוחים נדר מהתירוש מותר ביין ואסור בכל מיני מתיקה. הנודר מהשמן אם הוא במקום שמסתפקין בשמן זית אסור בו ומותר בשמן שומשמין ואם הוא במקום שמסתפקין בשמן שומשמין אסור בו ומותר בשמן זית ואם מסתפקין בשניהן אסור בשניהן אע\"פ שרוב סיפוקם מאחד מהן: הנודר מתבואה או שאומר עללתא אינו אסור אלא בחמשת המינין מהדגן קאמר ר\"מ שאסור בכל מיני קטניות חוץ טרגיס ומסני שהן חטין נפרכין אחת לשנים ולשלה וחכ\"א שאינו אסור אלא בחמשת המינין ויראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל שפסק כר\"מ ומדברי הרמב\"ן יראה שפוסק כחכמים והכי מסתבר וכ\"כ הרמב\"ם הנודר מהפת סתם אינו אסור אלא בפת חטין ושעורין ובמקום שרגילין לעשות פת מכל סבר ונדר מהפת או מהמזון אסור בחמשת המינין ואם אמר כל הזן עלי אסור בכל חוץ ממים ומלח: קונם חטה שאני טועם אסור לאפותה ומותר לאוכלה חיה חטים שאני טועם אסור לאוכלה חיה ומותר לאפיתה חטה חטים שאני טועם אסור לאפותה ולאוכלה היה גריס שאני טועם אסור לבשל ומותר לאכול חי גריסין שאני טועם אסור לאכול חי ומותר לבשל גריס גריסין שאני טועם אסור לאכול חי ומבושל: הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים בחלב ובצים ובגוזלות ואם אמר גדול�� שנה עלי אסור בכולם מפירות הארץ אסור כל פירות הארץ ובפרי העץ ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר גדולי קרקע עלי אסור בכולן הנודר מהקיץ אינו אסור אלא בתאנים הנודר מהמים הנמשכין ממעיין פלוני אסור בכל הנהרות היונקות ממנו ואצ\"ל מהנמשכין ממנו אע\"פ שנשתנה שמו ואין קורין אותו אלא נהר פלוני ומעיין פלוני ואם אמר מנהר פלוני או ממעיין פלוני אינו אסור אלא בנקראין על שמו: הנודר מהכסות מותר בשק יריעה והמילה מיני בגדים גסים הם הנודר מהבית אסור בעלייה מעליה מותר בבית: הנודר מהעיר מותר ליכנס בתחומה ואסור ליכנס לעיבורה מהבית אינו אסור אלא מן האגף ולפנים: נדר מיושבי העיר אסור במי שישב שם ל' יום מבני העיר אינו אסור אלא במי שישב שם י\"ב חדש: נדר מיורדי הים אסור בכל יורדי הים אפי' באותם שאין הולכין אלא מעכו ליפו ואפי' באותם שיורדין לטייל ומותר ביושבי יבשה נדר מיושבי יבשה אסור גם ביורדי הים ואפי' באותם שמפליגין בו הרבה שסופו לירד ליבשה ואם אמר יורדי הים לאחר ל' יום עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו ומי שאינו מיורדי הים בשעת הנדר מותר בו אע\"פ שלאחר ל' יום כשחל הנדר הוא מיורדי הים: נדר מרואי המה אסור אף בסומין שלא נתכוין אלא למי שהחמה רואה אותו לאפוקי דגים ועוברים ואם נדר מן רואים החמה מותר בסומין נדר משחורי הראש מותר בקרחין ובבעלי חשיבות (ומותר) בנשים ובקטנים שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים כתב הרמב\"ם ואם דרכו לקרות שחורי ראש לכל אסור בכל: הנודר מן הילודים או מן הנולדים אסור בין באותן שנולדו כבר בין באותן שיולדו אח\"כ ואינו מותר אלא בעופות ודגים שמטילין בצים ואין דרכן להוולד: נדר משובתי שבת או מאוכלי השום פירוש שאוכלים אותו בע\"ש מתקנת עזרא אסור בישראל ובכותיים נדר מולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותיים נדר מבני נח אסור בנכרים ומותר בישראל נדר מזרע אברהם אסור בישראל ובגרים ומותר בנכרים אפי' מבני ישמעאל ועשו נדר מערלים אסור במולי עכו\"ם ומותר בערלי ישראל נדר מהמולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי גברים נדר מישראל אסור בגרים מהגרים מותר בישראל מישראל אסור בכהנים ולוים מהכהנים ולוים מותר בישראל מהכהנים מותר בלוים מהלוים מותר בכהנים נדר מהבנים מותר בבני בנים:" + ], + [ + "אחר כוונת הנודר כיצד היה טעון צמר או פשתן והיה ריחו קשה עליו ונדר קונם צמר ופשתן עולין עלי מותר לכסות וללבוש בהן ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו היה לבוש בהן ונדר שלא יעלו עליו אסור ללבוש ולכסות בהן ומותר להפשילן לאחוריו היו מפצירין בו ליקח בת אחותו ואומר קונם שהיא נהנית לי לעולם או שגירש אות אשתו ואומר קונם שהיא נהנית לי לעולם מותר ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשם אישות היה חבירו מפציר בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם עמך מותר ליכנס לביתו ולשתות עמו טיפת צונן שלא נתכוון אלא לשם אכילה ושתייה ומותר גם באכילה ושתייה כיון שלא הוציאו בפיו: ראובן ששאל פרה משמעון לחרוש בה ולא רצה להשאילה לו ואסר ראובן הנאת חרישתה עליו אם דרכו לחרוש הוא בעצמו הוא אסור ושאר כל העם מותר לחרוש לו בה ואם אין דרכו לחרוש בעצמו הוא מותר לחרוש בה ושאר כל אדם אסורין לחרוש לו בה:" + ], + [ + "מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות מיד עד שימצא הראוי לו. ומי שאסר עליו שום דב�� בלא זמן אסור בו לעולם:" + ], + [ + "קונם יין שאני טועם יום אחד או קונם יין שאני טועם יום אסור בו מעת לעת שאני טועם היום אינו אסור מעת לעת אלא עד שתחשך בין אם עומד בתחילת היום או בסופו וצריך שאלה לחכם גזירה שמא פעם אחר יאסור עליו יום אחד ולא ידע להפריש בין היום ליום אחד ויבא לשתות בלילה ומיהו אם היה הנדר של מצוה כגון ללמוד או לקיים שום מצוה א\"צ התרה ואם אמר ביום שאעשה דבר פלוני לא אוכל אותו היום דינו כהיום שמותר בלילה ואם אומר אותו היום ולמחרתו אסור אותו היום ומחרתו ולילה שבינתים וליל שאחר המחרת מותר: היה עומד באמצע השבוע ואומר קונם יין שאני טועם שבת זו אסור עד תשלום כל השבוע ויום שבת הבא ג\"כ אסור ואם אמר שבוע אחת או שבוע סתם אסור מעת לעת היה עומד בתוך החדש ואמר חדש זה אסור עד תשלום החדש ומותר ביום ר\"ח אפי' אם ר\"ח כ' ימים שהראשון לתשלום חדש שעבר אפ\"ה מותר בו ביין שלשון ב\"א קורין אותו ר\"ח היה עומד בתוך השנה ואומר שנה זו אסור עד תשלום השנה מותר ביום ראש השנה ושנה זו מונין מתשרי שאפי' אם עומד בכ\"ט באלול כיון שהגיע תשרי מותר אמר שנה אחת או שנה סתם אסור מעל\"ע ואם השנה מעוברת אסור י\"ג חדשים מיום ליום ואם עומד בחורף ואמר שנה זו והיא מעוברת אסור עד תשרי ולא אמרינן שאדר שני יעלה לו במקום אלול היה עומד בחורף ואמר עד ר\"ח אדר עד ר\"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני והרמב\"ם חילק דהיינו דוקא שאינו ידוע שהשנה מעוברת אבל אם יודע שהיא מעוברת ואומר עד ר\"ח אדר עד ר\"ח אדר שני וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק בזה: היה עומד בשמיטה ואמר שמיטה זו אסור עד סוף השמיטה ובשנה שביעית ג\"כ אסור אמר שמיטה אחת או שמיטה סתם אסור ז' שנים מעת לעת. נדר מדבר אחר ואומר עד הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע פסח עד שיהא הפסח או עד פני הפסד אסור עד שיצא והרמב\"ם כתב דעד פני הפסח דינו כעד הפסח שאינו אסור אלא עד שיגיע וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כ\"כ: נדר עד הקציר או עד הבציר או עד המסיק בין אומר עד או עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע שכל דבר שאין זמנו ידוע בכל לשון שיאמר אינו אסור אלא עד שיהא ובכל מקום זמן הנדר לפי מה שממהרין או מאחרין לקצור בו ואנו הולכים אחר המקום שעומד בו הנודר בשעת הנדר אפי' אם הולך אחר כן הנודר אל מקום אחר בין להחמיר כגון שהולך למקום שממהרים הקצירה או להקל כגון שהולך למקום שמאחרין אותו וקציר סתם הוה קציר חטים ואם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכים אחריו ובירושלמי מיבעיא אם קבע זמן למשתה בנו ונדר עד זמן משתה בנו אם חשוב זמנו קבוע או כיון שבידו לאחרו לא ולא איפשיטא ולחומרא עד הקיץ עד שיכנסו בכלכלות פירות לא שיקוצו עראי אלא שיקוצו הרבה ומכניסים התאנים בכלכלות עד שיעבור הקיץ עד שישמרו הסכינים שקוצצין בהן התאינים לשנה הבאה פי' שכבר עבר כל זמן קציצתו: האוסר עצמו מדבר עד הגשם אסור עד זמן הגשם וכשיגיע זמן הגשם שהוא בא\"י י\"ז במרחשון ובגולה ע' יום לתקופה ואם אמר עד שיפסקו גשמים אסור עד שיעבור הפסח רבי יהודה אומר קונם יין שאני טועם עד הפסח אינו אסור אלא עד ליל הפסח שלא נתכוון אלא לשעה שדרך ב\"א לשתות יין שהכל שותין ארבע כוסות בליל פסח קונם בשר שאני טועם עד הצום אינו אסור אלא דליל הצום שלא נתכוון אלא עד שעה שדרך ב\"א לאכול בשר רבי יוסי אומר קונם שום שאני אוכל עד שתהא שבת אינו אסור אלא עד ליל שבת שלא נתכוון אלא לשעה שדרך ב\"א לאכול שום והיינו בליל שבת מתקנת עזרא כתב הרמב\"ן דרבנן פליגי בזה על ר' יהודה ורבי יוסי והלכה כרבנן וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק כרבי יהודה ורבי יוסי ירושלמי אמר קונם יין שאני טועם בחג אסור בי\"ט האחרון: אמר לאשתו מה שאת עושה קונם שאני נהנה עד הפסח עשתה לפני הפסח מותר ליהנות בו אחר הפסח שלא אסר עצמו אלא עד הפסח אמר מה שאת עושה עד הפסח קונם שאני נהנה ממנו אסור ליהנות לו לעולם כמה שעשתה לפני הפסח ומותר ליהנות במה שתעשה אחריו היה עומד במרחשון ואומר לאשתו קונם שאתה נהנית לי מכאן ועד פסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה ליהנות ממנו עד הפסח ואם נהנית לו לוקה ואפי' לא הלכה אסור להנות ממנו עד הפסח שמא תלך אח\"כ ותעבור למפרע כתב הרמב\"ם ז\"ל עבר הפסח אע\"פ שעבר התנאי ה\"ז אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותהנה אלא נוהג איסור עד החג כמו שנדר אע\"פ שתלה הנדר באיסור זמן שעבר ע\"כ ואיני מבין דבריו שהרי לא נדר אלא עד הפסח הלכך אחר הפסח מותר ליהנות לו אמר שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך וליהנות אחר הפסח:" + ], + [ + "ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון נאסר אסור לעבור על שדה האחר אפי' בבקעה בימות החמה שאין ב\"א מקפידין על דריסת רגל שבה ואסור לישאל ממנו כל כלים שבעולם ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו ואם נדר ממנו הנאה המביאה לידי מאכל אסור ליהנות ממנו בכל דבר שמשכירין כיוצא בו ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר בד\"א כשאין בו שייכות מאכל אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה או אפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא פירות וסוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעת להראות בו בבית המשתה ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אע\"פ שאין משכירין כיוצא בו אסור בירושלמי מיבעיא אם מותר לקנות לו צרכי סעודה אי לא ולא אפשיטא ולחומרא ראובן שמודר הנאה משמעון יכול שמעון לפרוע חובו של ראובן ומיהו פר\"ת דוקא מזונות אשתו ובניו כגון שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנסה שאינו חוב ברור שאפשר שהיתה מצמצמת אם לא שפרנסה אבל שאר כל חוב אינו יכול לפרוע בשבילו ורש\"י פי' שכל חוב יכול לפרוע בשבילו ואפי' היה לו משכון ביד המלוה והלך ופרע בשבילו ונטל המשכון מיד המלוה צריך להחזירו ללוה הנאסר וכ\"כ הרמב\"ם פורע חובו שעליו סתם ומסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כר\"ת ויכול לזון אשתו ובניו ועבדיו הכנענים ופי' ר\"ת דוקא כשזן אותם לפניו והוא במדינה דכיון שאזן אותם לפניו ואינו אומר כלום דרך מתנה הוא ואינו חייב לפרוע ולא הויא הנאה כיון שאם לא היה זונה היתה מצמצמת ומתפרנסת ממעשה ידיה וי\"מ דמיירי כשבעל נותן לה צרכה והיא מענגת ממזונות יתירים אבל בע\"א לא וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביא כל אלו המפרשים בפסקיו ואני תמה דכל זה א\"צ אלא לרבנן אבל לחנן מותר בכל ענין והלכתא כותיה וכ\"כ הרמב\"ם אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה ואסור ללמדו מקרא דכיון שמותר ליתן שכר עליה והוא מלמדו הנס נמצא שמהנהו אבל מלמדו מדרש לפי שאסור ליטול עליה שכר הילכך אפילו אם הנאסר אמר לו לאוסר שילמדנו מותר והרמב\"ן כתב שאם הנאסר אומר לו שילמדנו אסור שאז הוא כשלוחו ואינו מותר אא\"כ ילמדנו מעצמו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה והאידנא שנוטלין שכר גם על המדרש הכל אסור ומותר למוד את בנו ולהשקותו כוס תנחומין וכוס ששותין כשיוצאין מבית המרחץ שאין בו הנאה כל כך והראב\"ד כ' ו��אי הנאה יש בו ואסור להשקותו משל המדיר ולא קאמר שמותר להשקותו אלא משל המודר בעצמו אע\"פ שמהנהו במה שמשקהו מותר כיון שיש בו מצוה דכוס של בית המרחץ יש בו משום חיי נפש ומצוה ראובן שאסר נכסיו על שמעון אסור להשיאו בתו קטנה או נערה לפי שעדין היא ברשותו והרי מוסר לו שפחה לשמשו ומותר להשיאו בתו בוגרת ומדעתה ואם נכסי שמעון אסורין עליו מותר לישא בתו אע\"פ שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה ומחזיר אבדתו בין שנכסי בעל אבדה אסורין למחזיר או שנכסי מחזיר אסורין לבעל האבדה ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבדה אם נכסי בעל האבדה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה צריך לקבלו ואינו רשאי להחזיר לו בחנם ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה אינו יכול לקבל השכר ששאם כן הוא נהנה ולא להניחו שאם כן הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש: ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לו לבקרו ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד ואם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול לרפאותו אפי' בידים אפי' יש רופא אחר שירפאנו אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם ולא ירפא לבהמתו ואפילו אם אין דרך ליתן שכר לרופא אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה והוא יעשנו ואם אינו יודע לעשותו והיא תמוה אם לא יעשנו זה המדיר מותר לעשותו ואם מת יכול להביא לו ארון ותכריכין ואם חלה בן שמעון יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו אם נכסי שמעון אסורין על ראובן וחלה שמעון נכנס ראובן לבקרו מעומד אבל לא מיושב חלה בנו אינו כנס כלל אלא שואל עליו בשוק: ראובן יכול להעיד לשמעון הנאסר בין עדות ממון בין עדות נפשות ראובן שאסר הנאותיו על שמעון יכול לישן עמו במטה גדולה בימות הגשמים בקטנה בימות החמה אבל איפכא לא מפני שמהנהו ורוצץ עמו באמבטי גדולה ולא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו המים ומזיע עמו אף בקטנה ומיסב עמו במטה ואוכל עמו על השלחן אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו ואם דרך שב\"ה וזר וממלא הקערה לאחר שאכלו כל מה שהיה בה מותר היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ישאל ולא ילוה ממנו ראובן שאסר נכסיו על שמעון ויש לראובן מרחץ מושכר בעיר אם נשאר לו בו תפיסת יד שמעון אסור בו שהוא בכלל נכסיו ואם נשאר לו בר תפיסת יד שהשוכר פורע עליו ואפילו המס אינו בכלל נכסיו וכשהוא אסר נכסיו על שמעון לא היה דעתו על זה המרחץ אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו ולכך היה אומר ר\"ת המשכיר בית לחברו ואח\"כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל האיסור על הבית שהשכיר לו ואם פירש הבית בפירוש חל גם האיסור עליו וי\"א שאפי' אם פירשו בפירוש אינו יכול לאוסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקודש ממש וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: ראובן שאסר נכסיו על שמעון ואין לו לשמעון מה יאכל יכול ראובן לומר לחנוני שמעון מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו והחנוני יתן לו וחוזר ונוטל מראובן אם ירצה ליתן לו אבל אינו חייב ליתן לחנוני מה שנתן לשמעון בשביל שאמר לו כן דא\"כ הו\"ל שלוחו והיה שמעון אסור בו וה\"ה נמי אם יש לשמעון הרבה לאכול דשרי: היה ביתו לבנות וגדרו לגדור ושדהו לקצור הולך אצל פועלים ואומר להם איש פלני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו והן עושין אצלו וחוזרים ונוטלין שכרם מזה וכן מותר לומר כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד אבל אסור לומר כל השומע קולו יזון לפלוני דכיון שהוא לשון צווי הוי כשלוחו ורשב\"ם כתב דאפי' אם אמר אם תזון לפלוני לא תפסיד נמי אסור אע\"פ שאינו לשון צווי דכיון שאומר ליחיד נראה כשלוחו אבל כשאומר כל הזן לרבים אינו מיחד שום אדם להיות שלוחו היו מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בו ואם אין עמו אחר מניחו על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל ודוקא בכה\"ג שנותן לאחר בסתם אבל היכא שניכר שיש ערמה בדבר כההיא דבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא לבנו ואמר לחברו הרי החצר והסעודה נתונין לך במתנה ויבא אבא ויאכל אסור אע\"פ שלא אמר כדי שיבא אבא ויאכל אלא אמר יבא ויאכל אם תרצה אפ\"ה אסור כיון שניכר הדבר שלא כיון אלא לכך וכל כיוצא בזה כתב הרמב\"ם מי שנשבע או נדר שלא לדבר עם חברו יכול לכתוב לו כתב או לדבר עם אחר והוא שומע וכזה התירו הגאונים:" + ], + [ + "מי שחתנו מודר הנאה ממנו ורוצה ליתן מעות לבתו צריך שיאמר לה הרי המעות הללו נתונים לך ע\"מ שאין לבעלי רשות בהם אלא שאת תהא אוכלת או לובשת בהן אבל אם לא אמר כן הבעל זכה בפירותיהם ואסור אפי' אומר לה ע\"מ שאין לבעליך רשות בהם ומה שתרצי תעשי בהם כיון שאינו מפרש בפירוש לצורך מה נותנה לה והרמב\"ם כתב דמהני אם א\"ל ע\"מ שאין לבעליך רשות בה ומה שתרצי תעשי בהם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה:" + ], + [ + "המדיר בנו לת\"ת יכול למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו נר ולצלות לו דג קטן פירש הרמב\"ם שאסר הנייתו על הבן מפני שאינו עוסק בתורה ומותר האב לעשות לבן דברים הללו והרמב\"ן פירש שהאב הדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יבטל בשבילו מלמודו ומותר הבן לעשות לו הדברים הללו וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל. וכן מותר לקנות לו מן השוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה כתב הרמב\"ם אסר בנו מהנאתו ואמר אם יהיה בן בני ת\"ח יקח בני נכסי להקנותם לבנו הבן אסור בנכסיו ובן הבן מותר בהן אם יהיה ת\"ח כמו שהתנה וא\"א ז\"ל כתב שלא קנה בן הבן כיון שלא הקנה לבן כלום אלא לאחר שיהיה בן בנו ת\"ח וכשיהיה ת\"ח חזר סודרא למריה ונתבטל הקנין ומ\"מ בן הבן מותר ליהנות מהם אע\"פ שלא קנה: וכתב עוד הרמב\"ם וזה הבן אסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחריו או לבנו הרי זה מותר וכן אם פרע בחובו או בכתובת אשתו וצריך להודיעו שאלו נכסי אבל שאסרן עלי ואיני מבין דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חוביו מנכסים האסורין עליו הרי הוא נהנה מהם שלא אמרו אלא ופורע חובו פירוש שהמדיר פורע מעצמו וגם מאי נ\"מ שמודיען שאלו הן נכסי אביו:" + ], + [ + "ראובן שאומר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי ראובן מותר בהנאת שמעון ושמעון אסור בהנאת ראובן וכתב הרמב\"ם ואם נהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום ואם אומר לשמעון הרי את עלי חרם ראובן אסור בהנאת שמעון ואם נהנה לוקה שהרי חילל דבריו ושמעון מותר בהנאת ראובן הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורין ליהנות זה מזה ומותרין בדבר שהוא בשותפות לכל ישראל כמו הר הבית והעזרות ואסורין בדבר שהוא בשותפות לבני אותה העיר כמו ב\"ה והתיבה והספרים וזה תקנתם שיקנו חלקם שיש להם בו לאחר ונמצא שאין אחד מהן נהנה משל חבירו:" + ], + [ + "ראובן שאומר לשמעון הרי פירותיו של פלוני אסורין עליך אינו כלום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו אא\"כ יענה הנאסר אמן:" + ], + [ + "שנים שהן שותפין בחצר ונדרו הנאה זה מזה אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו וכ\"ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לחצרו אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו אבל שניהם אסורין להעמיד בו תנור וכירים ריחים ותרנגולים היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו הוא אסור בהעמדת תנור וריחיים ותרנגולים ואסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה וחבירו מותר בכל וכופין הנודר למכור חלקו בין שהדיר עצמו מחלק חברו בין שהדיר חברו מחלקו והאי כפיה כשנאסר בלשון חצרי שמותר בו לאחר שימכר אבל אם אמר חצר זו לא מהניא כפיה שהרי אסור בו אף לאחר שימכר וכתב הרמב\"ן דלא כפינן ליה והרמב\"ם כתב להפך כשאסר חברו עליו כופין אותו ואם אוסר על חברו אין כופין אותו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה:" + ], + [ + "מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מיצעא דאית ביה הנאה ללוקח ומוכר אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר להם ביותר אם ישמעו לו וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הלוקח הלכך אם אסר את עצמו ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה כתב הרמב\"ם לא גזרינן ליקח מהם אטו למכור להם כי היכי דגזרינן באוסר עצמו מאיש אחר דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם איש אחר אבל הכא א\"א לו הלכך אם אסר הנייתן עליו ה\"ז משאילן ומלוה אותן אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם אסר הנייתו עליהם והנאתן עליו לא ישא ויתן עמהן והן לא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל ולא ילוה להם ולא הם ממנו מי שאסר הנאותיו על הכהנים והלוים באין ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בע\"כ אם אמר לכהנים וללוים אלו הרי אלו אסורין ויתנם לכהנים וללוים אחרים וכן הדין במתנות עניים:" + ], + [ + "מי שנדר ונתחרט יש תקנה ע\"י חרטה ואפילו נדר באלהי ישראל כיצד יעשה ילך אצל חכם מומחה דגמיר וסביר ואם אין יחיד מומחה ילך אצל ג' הדיוטות והוא דגמרי להו וסברי וידעו לפתוח לו פתח ויתירו לו והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד בפות מג': ואין לו לאדם להתיר במקום רבו ובמקום שיש גדול ממנו אא\"כ יתן לו רשות וכיצד הוא ההתרה יאמר לו ג\"פ מותר לך ואפילו מעומד ובקרובים ובלילה ובשבת אפילו אם היה אפשר לו מאתמול לישאל עליו ובלבד שיהא לצורך השבת כגון שנדר שלא לאכול או לבטל מעונג שבת. והא דנשאלים מעומד דוקא כשמתירין בחרטה בלא פתח אבל מי שאינו מתחרט מעיקרו וצריך למצוא לו פתח צריך להתיישב בדבר וצריך עיון גדול דמה שאינו מתחרט מעיקרו היינו משום שהיה לו תועלת בגדר כגון שהיו אוהביו רוצים להעבירו על דעתו כגון שיאכל עמהם או שישיא בנו או בתו לפי דעתם וכיוצא בזה ובזביל הנדר נמלט מהם ולא היה רוצה עדיין שלא נדר הילכך צריך למצוא לו פתח שאילו היה יודע שיבא לידי כך היה נמנע מלידור אע\"פ שהיה צריך לשמוע לקול אוהביו ולעבור על דעתו אם הוא משקר לחכם אין התרתו כלום וכיון שצריך ישוב הדעת צריך שיהא מיושב: מי שאמר קונם הנאתי על בני עירי אין נשאל לחכם ששם וכתב הרמב\"ם אם נשאל לו והתיר לו הוי התרה ואם אמר קונם הנאת בני עירי עלי נשאל לחכם ששם מי שנתחרט מעיקר הנדר א\"צ פתח אלא שישאלנו החכם אתה חפץ בנדר זה והוא אומר איני חפץ בו ומתחרט אני שנדרתי ומתיר לו ומיהו צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם אבל אם אמר עתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ במה שנדר לא הויא חרטה שצריך שיעקור הנדר מעיקרו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא א\"כ הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו ואם אינו מתחרט צריך לבקש לו פתח לומר לו אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר ונמצא הנדר נעקר מעיקרו וכיצד הוא הפתח כגול שגדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה שישאל עליו אומרים לו אילו ידעת שיפצירו בך כל כך ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר והוא אומר כן ואפילו פתח שמגוף הנדר הוי פתח כגון שהדיר פלוני מנכסיו אם יעשה דבר פלוני ועבר ועשאו פותחין לו אילו ידעת שהיית עובר על דבריך לא היית נודר והוא אומר כן ופותחין לאדם בכבוד עצמו כגון שנדר לגרש את אשתו ופותחין לו אילו ידעת שלמחר יהיו אומרים מה ראה פלוני לגרש את אשתו אלא שמצא עליה שם רע ונמצאת פוגם בניך או שיאמר לו אילו ידעת שאתה צריך לפרוע לה כתובתה לא הייתה נודר והוא אומר כן: נדר שלא להשאיל כליו לחבירו או שלא לשאול בשלומו פותחין לו אילו ידעת שאתה עובר על לא תקום או על לא תשנא את אחיך בלבבך לא היית נודר אבל אין פותחין בכבוד המקום לומר אילו ידעת שאתה עושה עבירה בנדרך לא היית נודר שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל זה והוא אומר שהיה נמנע אפי' אם אינו אמת ונמצא שאין הנדר נעקר מעיקרו ומטעם זה נמי אין פותחין בההיא דאילו ידעת שהיו ממשמשין בפנקסך לא היית נודר ולא בההיא דכל הבוטה פירוש נודר ראוי לדקרו בחרב ולא בההיא דכל הנודר כאילו בנה במה ולא בההיא דכל המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן ואין פותחין בכבוד אביו ואמו לומר אילו ידעת שיאמרו לאביך ולאמך ראו גדולים שגדלתם כמה בנכס קל בנדרים ונמצאת מזלזל בכבוד אביך ואמך מה\"ט נמי שאינו חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך ומה\"ט אין פותחין לו בכבוד רבו אבל פותחין בדברים שבין אביו ואמו כגון אם הדירן מנכסיו שפותחין לו לומר אילו ידעת שאתה חייב במזונותיהן לא היית נודר: ואין פותחין אלא בדבר ההווה שיאמר לו אילו ידעת שיארע דבר זה לא היית נודר אבל אין פותחין בדבר הגולד ומתחדש אחר כך כגון אומר קונס שאני נהנה לפלוני או שאני נכנס לבית פלוני ונעשה אותו פלוני ת\"ח שהכל צריכין לו או אותו בית ב\"ה אין פותחין לו לומר אילו ידעת שיעשה פלוני ת\"ח או אותו בית ב\"ה לא היית נודר לפי שעל ידי פתח נעקר הנדר מעיקרו כדפרישית ופתח כזה אינו עוקרו שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור כיון שאינו מצוי כזה ואע\"פ שאין פותחין בנולד פותחין בתנאי נולד ומפרש במסכת נזיר כגון נזיר שנדר קודם שחרב הבית וחרב אין פותחין לו לומר אילו ידעת שיחרב הבית כלום היית נודר אבל פותחין בתנאי נולד לומר לו אילו בא אדם בשעת הנדר והיה משקר לך והיה אומר שבאותה שעה חרב הבית כלום היית נודר וכל כיוצא בזה: צריך הנודר לפרט הנדר קודם שיתירנו לו החכם כתב הרמב\"ם שצריך הנודר לבוא לפני החכם כשיתיר לו ואינו עושה שליח לשאל על נדרו וא\"א ז\"ל כתב שיכול להתיר לו שלא בפניו כגון שישלח לחכם בכתב את ��דרו והוא יודע שמתחרט ומתיר לו אין מתירין את נדרו עד שיחול שאם אמר קונם עלי ככר זה אם לא אעשה דבר פלוני לזמן פלוני אין לו התרה עד שיבא הזמן ויחול הנדר נדר על דעת חבירו אין לו התרה אלא מדעת אותו שנדר על דעתו ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו כמו משה שנדר על דעת יתרו בשביל שהשיא לו בתו אבל אם מעצמו נדר על דעת חבירו יכולין להתיר לו בלא דעתו ואפי' נדר על דעתו בשביל טובה שעשה לו אם בדיעבד התירו לו בלא דעתו הויא התרה והרמב\"ם לא חילק שכתב ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן אין מתירין לשמעון אלא בפני ראובן וכן אם נשבע ראובן או נדר שלא יהנה ממנו שמעון וניחם ונשאל לחכם אין מתירין לו אלא בפני שמעון ואפי' היה שמעון קטן או נכרי כדי שידע הנידר שהתיר זה נדרו ולכך יהנה: ונדר שעל דעת רבים אין לו התרה בלא דעתם אלא אם כן יש מצוה בהתרתו ואין נקראין רבים בפחות מג' וכגון שיפרוט אותם ע\"ד פלוני ופלוני ופלוני אבל אם אומר בכלל ע\"ד רבים יש לו התרה וכתב בס\"ה בשם ר\"ת שאם נדר בפני שלשה אפילו לא פרט אותם אלא אמר סתם ע\"ד רבים אין לו התרה דמסתמא על דעת אותם רבים שעומדין לפניו קאמר: ונדר שנדר מעצמו על דעת שנים יש לו התרה אפילו בלא דעתם ונדר שהודר ברבים יש לו התרה ונדרים וחרמים שמטילין הקהל לא מקרי על דעת רבים אע\"פ שאמר על דעת המקום ויש להם התרה בלא פתח וחרטה וא\"צ לא יחיד ולא ג' הדיוטות שאינו אלא כעין גזירה ונידוי כל מי שיעברו על גזרתם הלכך נודרין ומתירין הם בעצמם:" + ], + [ + "נדר שהותר מקצתו הותר כולו כגון שנדר להתענות זמן ידוע ואירעו בו שבתות וי\"ט אומרים לו אילו נתת ללבך שיארעו בו בתות וי\"ט לא היית נודר והותר הכל וכן אם אמר לחבורות אנשים קונם שאני נהנה לכולכם או אפילו אמר קונם שאני נהנה לך ולך ולך הוי כלל ואם הותר א' הותרו כולם אבל אם אמר קונם שאני נהנה לך קונם שאני נהנה לך הוי כל אחד נדר בפני עצמו ואם הותר אחד לא הותרו האחרים ואפילו היכא שכולל לא אמרינן שהותר כולו ע\"י שהותר מקצתו אלא כשהותר ע\"י פתח שנעקר הנדר מעיקרו אבל אם הותר קצתו ע\"י חרטה לא הותר כולו ואם נדר מאחד ואמר על אחר יהא כפלוני כולן אסורין אפילו עד מאה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון הוא מותר והשאר אסורין הותר האמצעי ממנו ולמטה מותרין וממנו ולמעלה אסורין וכן במי שנדר ושמע חבירו בתכ\"ד ואומר ואני ושמע שלישי ואומר ואני או שנדר מבשר והתפיס פת בבשר והתפיס דבש בפת הותר הראשון הותרו כולם אסר עליו ככר ב\"פ או שנשבע עליו ב\"פ אע\"פ שנשאל עליו והתירו אסור עד שישאל פ\"ש ואם נשבע על דבר א' ונשבע שלא ישאל על שבועתו נשאל תחלה על האחרונה שנשבע שלא יתירו לו ואח\"כ ישאל על הראשונה נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אח\"כ שאם ידבר עמו שיאסר בבשר נשאל על הראשונה תחלה ואח\"כ על השניה שאין מתירין נדר ולא שבועה כל זמן שלא חלו וכן אם נשבע שלא יהנה לפלוני ולא לחכם שישאל לו על השבועה נשאל תחילה על הראשון ואח\"כ על השני של חכם:" + ], + [ + "כתב רב אלפס אנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן דאמר (נדרים כא:) אין חכם מתיר אלא ד' נדרים שדומין לנדר טעות מעיקרא וכתב עוד דלא מזדקקי רבנן להתיר שבועה אלא כדמתרמי מילתא דאית בית תקנתא או מצוה כגון עשיית שלום בין איש לאשתו וכגון שלמא דציבורא ודכנסתא וכדומים להם מזדקקינא במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרה אסי אבל בחרטה ופתח בעלמא לא עבדינן וכתב א\"א ז\"ל וחומרא בעלמא כתב משום דביומיה קיל נדרי אבל ודאי הלכה שמתירין בין נדרים בין שבועות בפתח וחרטה כתב רב האי הנשבע בספר תפלות ותחנונים ושאר ספרי הקדש שבידו אין לו התרה וכתב שבדורות האחרונים אין כח באדם לעולם להתיר שבועה ולהפר כלל לא בא\"י ולא בבבל וכתב עוד וששאלתם מי שכעוס ונשבע על פה בהזכרת השם ובתורה המונחת בארון אם יש רשות לחכם להתיר שבועה זו או לא כך ראינו מי שהזכיר השם או התורה המונחת בארון אין אין רשות לשום אדם לבטלה או להתיר בין חכם גדול או סופר אין להם רשות להתיר לא שבועת הנשבעים בתורה המונחת בארון ולא בשם הבורא וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב וכל אלו חומרות הן דהא אמרינן לעיל הנשבע בתורה ולא נקיט לה בידיה לא אמר כלום וקי\"ל נזקקין לאלהי ישראל אלא כל שבועות יש להן התרה מן התורה אלא שהחרימו בימי הגאונים ואמרו שלא להתיר שבועות ומתוך כך היו העולם נמנעין מלישבע ובעברי באלו הארצות ראיתי שהיו מקילין מאד בנדרים ובשבועות ורגילין הרבה לידור ולישבע ופריצי טפי ואם לא יתירו להם לא יבאו עוד לבקש התרה אלא יעברו במזיד כי נשבעין על דבר שאי אפשר להם לקיימו ואמרתי להתיר להם נדרים ושבועות וכ\"כ הרמב\"ם שדין שבועה כדין נדר לכל דבר:" + ], + [ + "אין הנדר ניתר אלא ע\"פ חכם מומחה או ג' הדיוטות שאפילו אם פירש והתנה בשעת הנדר אימתי שירצה שיבטלו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלו אימתי שירצה אינו כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא ע\"י חכם ואפי' אם תלאו בדעת אחר וקיימו ושוב נשאל על הקיום אינו מועיל ומיהו אם נדר לזמן א\"צ התרה אלא לכשיגיע הזמן בטל ממילא:" + ], + [ + "יש דברים שאין צריכין התרת חכם כגון נדרי זירוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתולה בדבר ולא נתקיים נדרי זירוזין פירוש של נדר אלא לזרז חברו וכגון שהיה מוכר חפץ לחברו ואומר קונם עלי ככר זה אם אפחות מהסלע ואומר הלוקח קונם עלי ככר זה אם אוסיף על השקל ונתרצו שניהם בג' דינרין לא נאסר אחד מהן שכן דרך התגרים לידור או לישבע כדי לזרז חברו ואין בלבו לשום נדר ודוקא כשאין מעמידין דבריהם אלא שניהם נתרצו בג' דינרים אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוון וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חלל דבריו ואם אחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני וכל זה מיירי בסתם אבל אם אומרים שלנדר גמור נתכוונו הוי נדר ואם אמר המוכר קונם אם אפחות לך ביותר מסלע או שאומר הלוקח אונם אם אוסיף לך עד מעט פחות משקל ונתרצו בג' דינרין ה\"ז נדר שאין דרך לזרז כשמפליגין כל כך ולנדר גמור כוונו. המזמין את חברו שיאכל עמו ומסרב ומדירו אם אינו אוכל עמו או שאומר לו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה מתארח עמי ואוכל פת חמה ושותה כוס של צונן וזה מסרב ה\"ז נדר של זירוז אבל אם זימן ראובן לשמעון לאכול עמו והיו מזמינים אותו גם במקום אחר וחפץ לאכול יותר עם ראובן ואמר לו הדירני מנכסיך אם לא אוכל עמך כדי שלא יפצירו בי במקום אחר ה\"ז נדר גמור נדרי הבאי שאמר קונם עלי ככר זה אם לא ראיתי בדרך זה כיוצאי מצרים או נחש כקורת בית הבד או חומה גבוהה לשמים וכיוצא בזה אינו נדר ואפי' שלא ראה הככר מותר שכן דרך העולם להפליא ולא כיון לשם נדר כי יודע שלא ראה כתב ר\"ת מי שאומר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר כיון שא\"א לו להיות בלא כל הפירות הו\"ל נדר שוא וכן א�� אומר קונם כל פירות שבעולם עלי אם אעשה דבר פלוני אע\"פ שפשר לו שלא יעשה אותו הדבר ולא יאסרו עליו כל הפירות כיון שהזכיר כל הפירות שבעולם אינו נדר. נדרי שגגות כיצד אומר קונם עלי ככר זה אם אכלתי ושתיתי ונזכר שאכל ושתה או אם אוכל ואשתה ושכח ואכל ושתה כיון שהוא שוגג בשעת הוצאת הנדר מפיו או בשעה שיש לו לחול ואם היה יודע שהוא כן לא היה נודר אינו נדר וכן אם אומר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתב את בני ונמצא שלא גנבה או שלא הכתה וכן אם אמר קונם לי שאשא לפלונית שהיא כעורה והיתה יפה בשעת הנדר שאם היה יודע שהי נאה לא היה נודר אבל אם היתה כעורה ויפוה חל הנדר וכן אם ראה מרחוק אנשים שאוכלים פירותיו ולא הכירם ואומר הרי הם עליכם כקרבן וכשיקרב אליהם רואה שהן אביו ואחיו שלא היה רוצה לאסרם עליהם אינו נדר אע\"פ שלא פירש בהן כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואפי' נמצא עמהם זרים מותרין דכיון שבטל הנדר אצל אביו ואחיו בטל גם אצל האחרים ודוקא כשהחליף את דבריו שאמר תחלה כולכם אסורים ולבסוף אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניהם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא ותר או שאמר תחלה כשראם מרחוק ולא הכירם יהו אסורין לזה ולזה ואח\"כ החליף דבריו לומר אילו הייתי ידוע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורין חוץ מאבא אבל אם בשעת האיסור אומר כולכם אסורין וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא או שאומר בשעת האיסור יהו אסורין ואבא מותר שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים: נדרי אונסין כיצד כגון שזימן ראובן לשמעון והדירו אם לא יאכל עמו ואירעו אונס כגון שחלה הוא או בנו או אונס אחר לא נאסר וכן כל כיוצא בזה ואע\"פ שכל אלו הנדרים אין צריכין התרה אסור לידור בהן אם לא שרוצה לקיים דבריו הנודר או הנשבע לאנס לא היי נדר ולא שבועה לפיכך נודרין להרגין ולמוכסין אם הוא מוכס העומד בלא צווי המלך או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו ואומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אינני מבית המלך ליפטר מן ההרג או אם אין מה שאני מביא מבית המלך ליפטר מהמכס וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום אף על פי שמוציא מפיו סתם וקיימא לן דברים שבלב אינן דברים גבי אנס שרי ואפי' לא בקש ממנו שידור והוא נודר מעצמו או מוסיף לידור יותר ממה שבקש כגון שאומר לו קונס שתהנה מאשתך אם אינו כדבריך והוא אומר קונם אשתי ובני נהנים לי או שבקש ממנו שידור והוא נשבע אינו כלום שכל מה שעושה אינו עושה אלא מחמת אונס ולחזק דבריו כנגד האנס: מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר הרי זה כתולה נדרו באותו דבר ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו מותר כגון שאומר קונם שאיני נושא לפלונית שאביה רע ואמרו לו כבר מת או עשה תשובה א\"צ התרה דהוי כאילו פירש שנודר על זה התנאי וכיון שנתבטל הדבר נתבטל הנדר ועוד יש נדר שא\"צ התרה כגון שאמר לחברו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך ה\"ז יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם שיאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני זה הוא כבודי שלא אטול ממך ואפי' אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו אלא מן הסתם וכן אם אמר לו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך יש לו היתר בלא שאלת חכם שיאמר לו הרי הוא כאילו קבלתי:" + ], + [ + "קטן בן י\"ב שנה ויום אחד וקטנה בת י\"א שנה ויום אחד אם יודעין לשם מי נדרו ונשבעו נדריהם נדר ושבועתם שבועה אע\"פ שלא ��ביאו שתי שערות ומיהו אינן לוקין אם חללו נדרן ועברו על שבועתן עד שיגדלו ובודקין כל שנת י\"ג לזכר ושנת י\"ב לנקבה שאפילו בדקן שתחלת השנה ונמצאו שיודעין לשם מי נדרו אם נדרו אח\"כ בסוף השנה אינו נדר עד שיבדקום פעם אחרת וקודם שנת י\"ג לזכר וי\"ב לנקבה אפילו יודעין לשם מי נודרין אינו נדר וי\"ג ויום אחד ואילך לזכר וי\"ב ויום אחד ואילך לנקבה אע\"פ שאין יודעין לשם מי נודרין נדריהן נדר:" + ], + [ + "האב מפר נדרי בתו כל זמן שהיא קטנה או נערה אפי' נדרה על דעת רבים בגרה או נשאת שוב אינו יכול להפר והבעל מפר נדרי אשתו לבדו משכנסה לחופה עד שתתגרש והגיע הגט לידה היתה מגורשת מספק לא יפר לה נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפה לה בימים שבנתים שמעה שמת בעלה ונשאת והרי הוא קיים אין בעלה ראשון ושני מפירין נדריה וכן כל מי שנשאת באיסור כרת נשאת לאיסור לאוין או לחייבי עשה והפר לה בעל ה\"ז מופר. משתתארס עד שתכנס לחופה אין הבעל מפר לבדו אפי' אם חייב במזונותיה כגון בוגרת ששהתה י\"ב חדש ונתקדשה או אלמנה ונתקדשה ושהתה אחר הקדושין שלשים יום שחייב במזונותיה וכן שומרת יבם אפילו אין שם אלא יבם אחד שודאי זקוקה לו ואפי' עשה בה מאמר אפ\"ה אינו יכול להפר לבדו ולא האב לבדו אלא שניהם מפירין לה בשותפות ואפי' נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה וכתב הרמב\"ם שצריך שישמעו שניהם ביום אחד אבל אם שמע אחד היום והפר ושמע השני ביום שלאחריו אינו יכול להפר והרמב\"ן כתב שכל אחד מפר ביום שמעו אע\"פ שלא שמעו ביחד והכי מסתבר ואם הפר אחד בלא ב' לא הותר ומיהו חלקו של ב' נשאר קלוש והקל איסורו ואין בו מלקות ואם קיים האחד אפילו חזר ונשאל על ההקמה אינו יכול עוד להפר עם השני הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל להביאה לו להכניסה לו לחופה עדיין היא ברשות שניהם להפרה מסרה האב או שלוחיו לשלוחי הבעל יצאה מרשות האב ומיהו אין הבעל מפר לה על שתכנס לחופה: מאורסה שלא שמעו אביה ובעלה את נדרה עד שבגרה שיצאה מרשות האב אין הבעל יכול להפר דכיון שיצאה מרשות אב גם הבעל אינו יכול להפר לבדו נדרה ושמע אביה והפר לה חלקו ולא שמע בעלה עד שכנסה אינו יכול להפר שאין הבעל יכול להפר נדריה שנדרה קודם לכן לכך דרך ת\"ח לומר לה קודם שיכנסנה כל נדרים שנדרת משארסתיך יהו מופרין וכן כאמר האב לבתו קודם שתצא מביתו כל נדרים שנדרת יהו מופרים מת הבעל לאחר שנתארסה בעודה נערה חוזרת לרשות האב לא מיבעיא שמפר מה שנדרה אחר מות הבעל אלא אפי' מה שנדרה בחייו והוא שומע ומת מפר האב לבדו ביום שמעו אפי' לא שמע ביום שמת הבעל ואפי' יש לה יבם שזקוקה לו ועשה בה מאמר מפר האב לבדו ודוקא שמת ביום שמיעתו ולא קיים הנדר או שהפרו קודם שמת אע\"פ שהפר חלקו צריך האב לחזור ולהפר כל הנדר אחר שמת הבעל או שלא שמע קודם שמת אבל אם קיים הנדר קודם שמת או שמת ביום שלאחר השמיעה אין האב יכול לחזור להפר: כנסה ומת אפי' לא כנסה ממש אלא שמסרה לו האב או שלוחיו להכניסה לחופה ומת בעודה נערה אינה חוזרת לרשות האב אלא לענין נדרים שתדור אחר מיתת הבעל: כנסה ונדרה ולא שמע הבעל וגרשה וחזר וארסה אע\"פ שארוס מפר בקודמין וגם לא שמע קודם גרושין שיהו גרושין בהקמה אפ\"ה אינו יכול להפר מה שנדרה תחלה כיון שנכנסה לרשותו פעם אחת: מת האב משנתארסה אין הבעל יכול להפר לא מיבעיא אם לא הפר האב חלקו קודם שמת אלא אפילו אם הפר חלקו ומת אין הבעל יכול להפר ואפי' שמע הבעל קודם שמת שהיה אפש�� לו להפר או ששמע הבעל והפר חלקו ואח\"כ מת האב אינו יכול להפר אח\"כ חלק האב שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת אין האב יכול להפר חלקו של בעל דכיון שהפר האב חלקו קלש חלק הבעל ואין בו כחל הורישו לאב וכתב הרמב\"ן דוקא שמת ביום שלאחר שמיעה אבל אם מת ביום שמיעה חוזר ומפר הכל ביחד והרמב\"ם כתב שאם חזרה ונתארסה בו ביום שהאב חוזר ומפר עם הארוס השני ואינו נראה דכיון שאינו יורש חלק ארוס הראשון מפני קלישתו היאך יכול עוד להפר: נדרה והיא ארוסה ומת הבעל בין קודם שמיעה בין לאחר שמיעה ושמע האב וחזרה ונתארסה בו ביום אפי' כמה פעמים האב והארוס האחרון מפירין נדריה ואם לא שמע האב בו ביום ונתארסה לאחרון ושמע אח\"כ אפילו אחר כמה ימים האב והארוס האחרון מפירין ביחד ביום שישמעו והרמב\"ם כתב שאין ארוס האחרון מפר בשותפות עם האב נדרים שנדרה בפני הארוס הראשון אלא א\"כ לא שמע הארוס קודם שמת אבל אם שמע ומת אין הארוס האחרון יכול לבטל ולא נהירא: והא דאמרינן שחוזרת לרשות האב לבטל מה שנדרה תחת הבעל והוא שמען דוקא כשמת הבעל מן הארוסין אבל אם גירשה לא דמיבעיא לן אי גרושין כהקמה דמי ולא אפשיטא ולחומרא הלכך אם שמע נדרה וגירשה אין האב יכול להפר לא לבדו ולא בשותפות עם ארוס אחר ואפי' עם הארוס הראשון נמי לא אם החזירה אבל אם לא שמע הבעל נדרה וגירשה הוי דינא כמו לא שמע ומת לכל דבר: אין האב מפר נדרי בתו ולא הבעל נדרי אשתו אלא ביום שמעם ודוקא כל היום ולא מעת לעת שאם שמע בתחילת לילה מיפר כל הלילה ויום המחרת ואם שמע סמוך לחשכה אינו מפר אלא עד שתחשך ואם עבר היום ושתק אפילו לא כיון בשתיקתו אלא לצערה אינו יכול להפר ואם שתק מפני שאינו יודע שיש ביד הבעל להפר או אפילו יודע אלא שנדרה נדר שסבור שאינו יכול להפר כגון שסביר שאינו עינוי נפש יכול להפר אפילו לאחר כמה ימים ולא הויא שתיקתו קיום ושעת ידיעתו כאילו היא שעת הנדר או יום שמועה ויפר כל אותו היום וכיון שאין מפירין אלא עד שתחשך מפירין בשבת אפילו נדר שאינו לצורך שבת כיון שאם לא יפר היום לא יכול עוד להפר אין האב ולא הבעל יכולין להפר עד שישמעו וכ\"ש שחרש אינו יכול להפר והרמב\"ם כתב שהבעל יכול להפר אע\"פ שלא שמע וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן השוטה אינו מיפר ל\"ש אב ל\"ש בעל קטן אין לו אישות לפיכך אינו מיפר אין האב ולא הבעל מפירין עד שתדור אבל משנדרה מפירין אע\"פ שלא חל הנדר כיצד אמרה קונם ככר זה עלי אם אלך למקום פלוני אע\"פ שלא חל הנדר כיון שלא הלכה יכולין להפירו ואפילו שלא בפניה כתב הרמב\"ם שהבעל מפר לשתי נשיו באחת וכן האב לשתי בנותיו והרמב\"ן כ' שאינן יכולין להפר לשתיהן כאחת וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל אין יכולין לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה אפילו בנדרים שנדרה כבר: צריך שיכוין לשם האשה שמפר לה ולשם הנדר שהוא מפר כיצד נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו או איפכא נדרה מהתאנים סבור שנדרה מהענבים או איפכא והפר לה ע\"ד זה לא הוי הפרה כיון שלא כיון לשם מי שנדר ולשם הנדר שנדרה והני מילי שלא נודע לו תוך כדי דבור של ההפרה אבל אם נודע לו תוך כדי דיבור ורצה גם בהפרה זו הוי הפרה אמרו לו נדרה אשה בתוך ביתך סתם והפר הוי הפרה אף על פי שלא כיון לזאת בפרט: כל ההפרה תלויה בשעת הנדר כיצד אם בשעת הנדר היה נשואה אע\"פ שלא יחול עד שתתאלמן כגון שאמרה קונם עלי ככר זה לאחר ל' יום והפר לה ונתאלמה בנתים מופר או שאמרה קונם עלי ככה זה לאחר שתתאלמן ה\"ז מיפה היתה אלמנה בשעת הנד�� אינו מופר אף ע\"פ שנשאת קודם שיחול ל\"ש שאמרה קונם עלי לאחר ל' ונשאת בנתים לא שנא אמרה קונם עלי לאחר שאנשא: נדרה משני דברים כאחד כגון שאמרה קונם תאנים וענבים עלי קיים לאחד מהם מהן בפירוש גם הב' מקויים הפר לאחד מהן לא הויא הפרה כלל אפילו לאותו שהפר עד שיפר לשניהם והרמב\"ם כתב דבין קיים בין הפר מה שקיים מקויים ומה שהפר מופר ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל ואם אמרה קונם תאנים עלי קונם ענבים עלי ב' נדרים הם ולא שייך אחד לחבירו כלל: כיצד היא הפרה אומר לה מופר ליכי ג\"פ ודוקא כזה הלשון אבל אם לא אמר בל' הפרה אע\"פ שנראה שרוצה בהפרה כגון שאומר אי אפשי בנדר שנדרת או אין כאן נדר ואפילו אמר לה מותר לך בלשון התרת חכם אינו כלום אבל קיום הוי בכל לשון שיאמר לה שנראה ממנו שרוצה בקיומי כגון שאומר יפה עשית אין כמותך ואם לא נדרת הייתי מדירך והרמב\"ם כתב מפר אדם נדרי אשתו בכל לשון כיצד מפר אומר לה סופר לך או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בזה בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה: חישב לשון הפרה בלבו ולא הוציאו בשפתיי אינו כלום בד\"א שלא אמר לה טלי ואכלי אבל א\"ל טלי ואכלי וחישב ל' ההפרה בלבו הוי הפרה בין בחול בין בשבת ומיהו טוב לשנות בשבת מבחול שיוציא בחול ל' הפרה בפיו ובשבת יאמר לה טלי ואכלי ויחשוב בלבו ל' הפרה כן זמן שלא הפר הבעל הנדר לאשתו אינו יכול לכופה שתעבור על נדרה אא\"כ יאמר לה טלי ואכלי ויחשוב בלבו ל' הפרה כדפרישית ועבד כנעני שאסר על עצמו בבשר או ביין אינו חל כלל ויכול לכופו אדוניו שיאכל וישתה בלא הפרה ואפילו לכשישתחרר אינו חל כלל ואם קבל עליו נזירות חל עליו ואינו יכול להאדון להתיר לו אכל כופהו לשתות יין ואם נשתחרר משלים נזירתו והרמב\"ם כתב יכול אדם לבטל נדרי אשתו בלשון הפרה כיצד יאמר לה טלי ואכלי ואפילו אם אמר כך בלבו וכפה אותה לאכול הנדר בבטל מאליו אבל ההפרה צריך שיוציא אותה בשפתיו שיאמר לה מופר ליכי ומניחה אם רצתה עושה ואם לא רצתה אינה עושה והמקיים בלבו קיים אע\"פ שלא הוציא בשפתיו לפיכך אם הפר בלבו יכול לחזור ולקיים קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אם לא בתוך כדי דיבור וכאשר כתבתי היא שיטת א\"א הרא\"ש ז\"ל אמר לה קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול ההקמה אא\"כ חלה ההפרה כתב הר' אליעזר ממיץ דהוי הפרה וי\"א דחלו שניהם ולא ידעינן אם הוקם אם הופר ולחומרא הוי קיום וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: אמר לה בבת אחת קיים ליכי ומופר ליכי אין כאן לא הקמה ולא הפרה אמר לה קיים ליכי היום או שאמר מופר ליכי למחר או קיים ליכי שעה אחת ומופר ליכי אחר שעה בכולהו מיבעיא אי הוי הפרה ולא אישפיטא ולחומרא והוי קיום והרמב\"ם כתב קיים ליכי ומיפר ליכי ולא תחול הקמה אא\"כ חלה הפרה הוי מופר קיים ומופר ליכי בבת אחת ה\"ז קיום קיים ליכי היום ה\"ז קיום לעולם מופר ליכי למחר אינו מופר אמר לה קיים לך שעה אחת ועבר היום ולא הפר ה\"ז קיים אמר לה קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה הפר לה ה\"ז ספק וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה: קיים נדרי אשתו או בתו ונתחרט נשאל לחכם על הקמתו ומתיר לו ויש לדקדק אם צריך לשאול ביום שמעו דאיכא למימר דלא גרע משתיקה ומיהו נראה כיון שאינו יכול להפר הוי כמי שאינו יודע שיכול להפר שאין שתיקותו קיום אם הפר אפי' אחר כמה ימים ומ\"מ צריך שיפר ביום שאלה שהוא לו כיום שמיעה הפר ונתחרט אינו יכול לשאול על חרטתו אמר לה קיים ליכי ב\"פ ונשאל על הראשון הב' חל האשה שנדרה והתפיס אחר בנדרה או שאסרה עליה ככר בנדר ואחר התפיס בו והפר לה הבעל או האב היא מותרת והמתפיס בה אסיר שאין הבעל והאב עוקרין הנדר מעיקרו כמו החכם נדרה היא והתפיס לה הבעל או האב שוב אינן יכולין להפר דהוי כקיום נדר הוא והיא התפיסה בו מפר שלה ושלו קיים: אלו דברים שהבעל מפר לאשתו נדרים שיש בהן עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אלא שהדברים שיש בהם עינוי נפש כשמתירן לה מותרת בהן לעולם ודברים שהם בינו לבינה אין ההתרה אלא לעצמו כל זמן שיש לו בו תועלת דהיינו כל זמן שהיא תחתיו ולאחר שתתגרש כל זמן שלא תנשא שאפשר שתחזור אליו אבל לאחר שתנשא חל הנדר גם לדידיה ודברים שאינן עינוי נפש ואינן בינו לבינה אינו יכול להפר וכתב ה\"ר אליעזר אבל הוא מתירן כשאר חכם ומ\"מ אם אמרה לו להתיר נדרה אינו יכול לקבץ ג' אחרים שיתירו לה שאינה רוצה שיתפרסם הדבר שנדרה אא\"כ מצא שלשה מקובצים אז אומר להן שהיא מתחרטת ויתירו לה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין הבעל מתיר אפי' כשאר חכם מפני שאשתו כגופו ואין אדם מתיר נדרי עצמו וכ\"כ הרמב\"ם וכתב עוד אע\"פ שאין אדם עושה שליח לשאול על נדרי עצמו הבעל נעשה שליח להשאל על נדרי אשתו ובלבד שמצא שלשה מקובצים אבל הוא לא יקבצם תחלה ואני כתבתי למעלה שכל אדם יכול לעשות שליח להשאיל על נדרו: דין האב עם בתו ככל דין הבעל עם אשתו חוץ מזה שהאב יכול להפר לבתו כשאר חכם שהרי נשאלין לקרובים והרמב\"ם כתב שהאב מפר לבתו כל עניני נדרים ולא נהירא וה\"ר יחיאל חילק קודם שנתארסה מפר כל נדריה אבל נתארסה מת הבעל וחזרה לרשותו אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק בזה: אי זו דברים שיש בהן עינוי נפש כגון רחיצה קישוט כיחול ופירכוס כגון שנשבעה שלא תרחוץ או שלא תקשט או שאמרה הנאת רחיצה וקישוט עלי אם ארחץ או אתקשט אפי' לא תלתה אלא ברחיצה וקישוט של היום ואיפשר שלא תרחץ ולא תתקשט היום ולא תיאסר אפ\"ה הוי עינוי נפש אע\"פ שאין הנדר אלא ליום א': אמרה קונם פירות עולם עלי או אפילו פירות מדינה אחת או אפילו אסרה עליה פירות של איש אחד לבדו הוי עינוי נפש ואפילו אינו חנוני ומפר לה והיא מותרת לעולם והרמב\"ם כתב שאינו עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה ואינו מפר לה אלא בעודה תחתיו ומסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כסברא ראשונה ואפילו נדרה ממין שהוא רע לה ולא טעמה אותו מעולם הוי עינוי נפש ומפר לה והיא מותרת לעולם: נדרה משני ככרות ביחד על אחת מצטערת אם לא תאכלנו ועל השני אינה מצטערת מפר לאותו שמצטערת עליו ולא לשני ודוקא שהפר בסתם אבל אם הזכיר א' בפירוש לא הוי הפרה כדפרי' לעיל: אמרה קונם שאני נהנה לבריות כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שאינו עינוי נפש אלא דברים שבינה לבינו ואינו מפר לה אלא בעודה תחתיו ושנראה שהוא עינוי נפש ומפר לה לעולם לא הפר לה מותר ליהנות מהבעל כל זמן שהיא תחתיו שאינו בכלל הבריות ולאחר שתתגרש חל הנדר גם עלי וא\"א לה ליהנות אלא מלקט שכחה ופאה: ואלו הדברים שבינה לבינו כגון תשמיש וכיוצא בו דברים שגורמים איבה בינו לבינה וכגון שאסרה הנאתו עליה שאמרה הנאת תשמישך עלי אבל אם אמרה הנאת תשמישי עליך אינו נדר אבל אם אומר הנאת תשמישך עלי הוי נדר ואם אמרה קונם תשמישי על כל העולם יפר חלקו ותהא מותרת לו עד שתתגרש ואז אסורה לו ג\"כ אמרה קונם שאיני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה לך או קונם שאיני נהנה לך אם אני עושה לאבא ולאביך יכול להפר מיד אע\"פ שלא חל הנדר עדיין אע\"פ שחכם אינו מתיר הנדר ע�� שיחול בעל מפר אפילו קודם שיחול ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה שגנאי הוא לו שנאסר בהנאת אביה ואביו אם עושה לו וכן מה שאינה רשאי לעשות לאביה ולאביו כדי שלא תיאסר עליו הלכך אינו מפר לעולם אלא בעודה תחתיו: אמרה קונם שאיני עושה ע\"פ אבא וע\"פ אביך או ע\"פ אחי וע\"פ אחיך אינו יכול להפר שאינה משועבדת להם: קונם שאיני עושה על פיך יפר אע\"פ שהיא משועבדת לו שמא יגרשנה ואז יחול הנדר ולא יוכל להחזירה הלכך קרינן ביה השתא דברים שבינו לבינה וכגון שאמרה יקדשו ידי לעושיהן שאל\"כ אינה יכולה לאסור מעש' ידיה לפי שלא בא לעולם נדרה שלא תתן תבן לפני בהמתו אינו יכול להפר לפי שאינה משועבדת לו ופי' רש\"י דדיקא לפני סוסו וחמורו משום רביעה אבל חייבת ליתן לבקרו ורב אלפס פי' שאין חילוק בין סוס וחמור לבקר אלא שהיא חייבת ליתן לפני בהמתו המיוחדת לו למרכבתו נדרה שלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו או שלא למזוג לו הכוס ושלא להציע לו המטה א\"צ להפר לפי שמשועבדת לו:" + ], + [ + "המדיר אשתו מתשמיש המטה שאומר קונם תשמישך עלי יקיים אותה ז' ימים בין שהדירה בפירוש לז' ימים או יותר או שהדירה סתם ולאחר ז' ימים יוציא ויתן כתובה הדירה שלא תיהנה ממנו אינו חל שהרי הוא משועבד לה ואם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיא מספקת בהם לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים אם כל משפחתה רגילים באותם דברים הקטנים אינו חל שהרי הוא משועבד לה גם בהן ואם אין כל משפחתה רגילים בהם אלא העשירים ואביה עשיר ורגיל בהן ובעלה אינו עשיר ואינו רגיל בהן חל הנדר שהרי אינו חייב לה בהן ומ\"מ כיון שהדירה ממנו והיא חוזרת לבית אביה הוא מתחייב לה עתה בהן הלכך עד ל' יום יפרנסנה באלו דברים הקטנים ע\"י פרנס שיאמר כל הזן אינו מפסיד ויזון אותה אחר וילך ויקח מן הבעל לא שנא הדירה ל' יום או יותר או שהדירה סתם אחר ל' יום יוציא ויתן כתובה: הדירה שלא תתקשט או שלא תאכל אחד מהמינין אפילו הוא רע ולא טעמתו מעולם ותלאו בתשמיש שאמר קונם תשמישך עלי אם תתקשטי או תאכלי מין פלוני יקיים ז' ימים ואז יוציא ואם היא נדרה שאמרה קונם מין פלוני עלי או קונם שלא אתקשט בקישוט פלוני או שאמר היאסר תשמישך עלי אם אוכל מין פלוני או אתקשט בקישוט פלוני והוא שומע ולא הפר לה יוציא מיד: נדרה שלא תלך לבית אביה שאמרה קונם תשמישך עלי אם אלך לבית אבי שאם לא תלתה בתשמיש אלא אמרה קונם בית אבי עלי אינו יכול להפר אבל כיון שתלתה בתשמיש הוא יכול להפר ואם שמע ולא הפר אם אביה עמה בעיר נדרה חדש א' יקיים יותר מחדש או סתם יוציא מיד ויתן כתובה ואם אינו בעיר והיא רדופה לילך לביתו רגל א' יקיים שנים או סתם יוציא מיד ואם אינה רדופה לילך לביתו ג' רגלים או סתם יוציא שנים יקיים ואם הוא אומר קונם תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך יותר מחדש או יותר מרגל יוציא מיד אחר ז' ימים הדירה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה אם נדרה היא שאמרה קונם תשמישך עלי אם אלך וקיים לה יוציא מיד ויתן כתובה ואם נדר הוא שאמר קונם תשמישך עלי אם תלכי יוציא לאחר ז' ימים ואם טוען הדרתיה שלא תלך שם בשביל ב\"א פריצים ששם אם הוחזקו שם נאמן ואם לאו אינו נאמן נדרה נדר של בינו לבינה או של עינוי נפש והפר לה ע\"מ שתאמר לפלוני דבר של קלון או שתהא מתהפכת אחר התשמיש כדי שלא תתעבר או שתהא ממלא עשרה כדי מים ושופכם לאשפה והיא אינה רוצה לעשות אחד מאלו הדברים ונתקיים הנדר יוציא ויתן כתובה: אמרה קונם תש��ישך עלי אם אעשה שום מלאכה ושמע ולא הפר יוציא מיד ויתן כתובה ואם הוא אמר קונם תשמישך עלי אם תעשה שום מלאכה יוציא לאחר ז' ימים ואם התיר לה שום מלאכה אפילו כל שהוא כגון לשחוק בכלבים וכיוצא בו לא יוציא: אסר הבעל כלי שכניו עליו או כליו על שכיניו כדי שלא תשאילם ולא תשאל מהם או שאמרה קונם תשמישך עלי אם אשאל משכני כלום או אם אשאילם כלי ושמע וקיים לה יוציא מיד ויתן כתובה ואם הוא אומר קונם תשמישך עלי אם תשאל מהם או תשאילם יוציא לאחר ז' ימים ואם היא אמרה כלי שכניה עליה כדי שלא תשאל מהם או שנדרה שלא לארוג בגדים נאים לבנה אינו יכול להפר שאינו דברים שבינו לבינה ואסורה לשאול משכניה ולארוג הבגדים הלכך תצא בלא כתובה שמשיאו שם רע בשכניו:" + ], + [ + "הלכות שבועות
נפש כי תשבע לבטא בשפתים פי' הנשבע על דבר בין על דבר שעבר כגון שנשבע שאכל ולא אכל או שלא אכל ואכל בין על דבר שהוא להבא כגון שאוכל ואינו אוכל או שלא אוכל ואוכל וכן כל דבר אפילו אין בו לא הרעה ולא הטבה כגון שזרקתי צרור לים ולא זרקתי או שאזרוק ושלא אזרוק ואפי' בדבר שאין בו ממש כגון שישנתי או שלא ישנתי או שאישן או לא אישן ואפי' בדבר שאינו יכו לעשותו אלא על ידי אחרים כגון שנתתי לפלוני או שלא נתתי או שאתן לפלוני או לא אתן ואפי' נשבע על אחרים כגון שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק כל אלו הן שבועת ביטוי ואם שיקר בשבועתו חייב אינו חייב קרבן כגון שנשבע לקיים המצוה ולא קיים או נשבע להרע לפלוני כגון להכותו או לקבלו ונשבע שיעשה חבירו דבר פלוני כגון שיזרוק פלוני צרור לים או לא יזרוק וכיוצא בו וזהו שוא אבל עבירה איכא בכל דבר שישקר בשבועתו וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר שאינו ברשותו שיעשנו על כל פנים ואין חברו מחוייב לעשותו אא\"כ יקבל שבועתו וכתב הרמב\"ם בד\"א שנשבע על דבר שאינו ברשותו כגון שנשבע על שמעון שלא ילך בסחורה וכיוצא בזה אבל אם משביעו על דבר שהוא שלו כגון שלא יכנס לביתו וכיוצא בו אז ודאי צריך ליזהר בשבועתו שהרי ברשות הוא לאסור שלו על כל מי שירצה ואיני מבין דבריו שאין אדם יכול לאסור שלו על חבירו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חברו בקונם אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אא\"כ יקבל עליו השבועה ויש עוד שבועת שוא והוא שנשבע לשנות את הידוע כגון על איש שהוא אשה או איפכא וכיוצא בזה או שנשבע לאמת האמת על דבר שהוא ידוע לכל כגון שנים שהם שנים וכיוצא בזה או על דבר שאין בידו לעשותו כגון שלא אישן ג' ימים שא\"א להיות בלא שינה ג' ימים לפיכך מלקין אותו על שעבר שבועת שוא והוא מותר לישן מיד או שנשבע שראה גמל פורח באויר ואפילו שאומר שראה לעוף גדול פורח והוא מכנהו גמל אינו כלום שאנו הולכין אחר לשון ב\"א ואין קורין לעוף גמל או שנשבע שלא לאכול מכל פירות שבעולם או שנשבע לבטל מצוה כגון שלא יאכל מצה או שלא ישב בסוכה בד\"א שפי' שלא יאכל מצה בליל פסח ולא אשב בסוכת מצוה אבל אם נשבע בסתם שלא יאכל מצה ולא ישב בצל סוכה חלה שבועה וצריך לקיימו: " + ], + [ + "עיקר לשון שבועה הוא שאומר אני נשבע שאעשה דבר זה או שלא אעשנו וי\"א שאינה שבועה אא\"כ נשבע בשם שאומר אני נשבע בשם או באחד מן הכינויים אבל (הרמב\"ן) כתב דהוי שבועה אפילו בלא הזכרת שם ובלא כינוי וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אפשר דלא גרע מידות שבועות שהם כשבועות ואם השביעו אחר ��אמר לו אני משביעך שתעשה דבר פלוני או שלא תעשנו וענה אמן או דבר שנשמע ממנו שמקבל שבועתו כגון שאמר הן או קבלתי דבריך הוי כאילו נשבע בעצמו ואפילו השביעו נכרי או קטן ואם אמר באלה או בארור כגון שאמר אהיה באלה או בארור אם לא אעשה דבר פלוני או שאמר לו אחר כן וקבל דבריי הוי כשבועה ובלבד שיזכיר השם או כינוי כגון שיאמר באלה או בארור אתה לשמי או למי ששמו רחום וחנון או אחד משאר הכינויין אבל אם לא הזכיר לא שם ולא כינוי אינה שבועה והנשבע או מושבע בשמים ובארץ אינו חשוב שבועה בכינוי והרמב\"ם כתב בין בשבועה גמורה או באלה ובארור אם לא הזכיר שם ולא כינוי הוי שבועה ליאסר אבל לענין חיוב קרבן ומלקות עד שיזכיר שם או כינוי ור\"ת כתב בנשבע מעצמו נאסר בלא שם או כינוי אבל במושבע מפי אחר לא הוי שבועה אלא בשם או בכינוי: האומר מבטא שאעשה דבר זה או שלא אעשנו הוי כאילו אומר שבועה ואם אומר פעמים על דבר אחד אעשנו או לא אעשנו הוי שבועה והוא שמכוין לשם שבועה אבל אם מבקשים אותו עליו והוא אומר לא אעשנו ובקשוהו עוד ואמר לא אעשנו לא הוי שבועה גם בזה כתב הרמב\"ם צריך שיזכיר על הלאו וההן והמטא והאיסור השם או כינוי והרמב\"ן כתב שא\"צ וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: וכתב הרמב\"ם ימין שבועה וכן שמאל שבועה דכתיב נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו והראב\"ד כתב אם נתכוין להן הן שאמר הבורא וכן אם נתכוין לימין ושמאל הבורא הוי שבועה וניהא לי בימין ושמאל אבל בהן הן איני מבין דבריו. ידות שבועה וכינויים הוי כשבועה וכיצד ידות כנדר רשעים שלא אוכל ככר זה וכיצד כינוי כגון שבותה או שקוקה שלא אוכל ככר או מומי או אומי אבל אומר באומתא או באומי בבי\"ת אינו כלום אמר לחבירו שבועה שאין אוכל לך או השבועה לא אוכל לך או לשבועה לא אוכל לך אסיר לאכול עמו ואם אמר השבועה שאוכל לך נשבע שיאכל עמו ואין חילוק בין אם הפציר בו תחילה שיאכל עמו או לא הפציר בו והרמב\"ם כתב אם הפציר בו שיאכל עמו ואמר שבועה שאוכל לך אסור לאכול עמו וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה:" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל סתם אסור אפילו בכל שהוא ואינו חייב אלא על כזית ואם פירש כל היא או שאומר שלא אטעום חייב אפילו בכל שהוא נשבע שלא לאכול אסור גם לשתייה דשתייה בכלל אכילה נשבע שלא לשתות מותר לאכול דאין אכילה בכלל שתייה שבועה שלא אוכל או שלא אשתה ואכל או שתה מאכלים או משקים רעים שאינם ראויין לאכילה ושתייה פטור אבל אסור שלא אוכל נבלות וטרפות אינו שבועה שבועה שלא אוכל נבלות ושחוטות או אפילו אמר שבועה שלא אוכל סתם חלה השבועה גם על הנבלה וכן אם אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים חלו שתי השבועות על התאנים אמר קונם אשתי נהנית אם אכלתי היום ואכל נבלות וטרפות אשתו אסורה דחשיב שפיר אכילה אמר שבועה שאוכל היום ואכל עפר יצא ידי שבועה דהא אחשביה אכילה שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור שאינו בכלל אכילה סתם ואם פי' שלא אוכל עפר ואכלו חייב בכזית ובפחות מכזית פטור אבל אסור וכן שבועה שלא אוכל חרצן פטור אבל אסור על פחות מכזית שבועה שלא אוכל ככר זה חייב על כל כזית וכזית שיאכל ממנו ואסור אפילו בכל שהוא שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפילו בכל שהוא ומ\"מ אם שייר ממנו פחות מכזית חייב כאילו אכלו כולו הלכך אם אמר שבועה שלא אוכלנה ואחר כך אומר שבועה שלא אוכל ככר זה גם השנייה חלה שמתחלה לא נשבע אלא על כולו אבל ��קצתו יכול לאוכלו ואח\"כ נשבע על קצהו וכשאוכל כזית ממנה עובר על השנייה וכשגומר לאוכלה מתחייב בראשונה אמר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אכלנה אין השנייה חלה שאי אפשר לו לאכול כולה אם לא שיאכל מתחלה מקצתה שבועה שלא אוכל תשע וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר אין השנייה חלה אמר שבועה שלא אוכל תשע אלו ועוד אחד עובר על ב' השבועות שבועה שלא אוכל י' שבועה שלא אוכל ט' יש כאן ב' שבועות ואם אוכל ט' עובר על השנייה וכשאוכל העשירי עובר גם על הראשונה שבועה שאוכל ככר זה מקצתה נמי כמשמע שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה לפיכך נשרף מקצתה חייב לאכול המותר שהרי יוצא בו ידי שבועתו שנשבע על כל כזית וכזית ממנו שיאכלנו ומיהו כשהוא לפנינו צריך לאכול כולו שבועה שאוכלנה לא יצא ידי שבועתו עד שיאכל כולה לפיכך נשרף מקצתה אין צריך לאכול המותר שלא יצא בו ידי שבועתו שבועה שאוכל ככר זו ואחר כך אומר שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשנייה שבועת שוא שנשבע לבטל המצוה לעבור על שבועתו עובר מיד אפי' אם לא יאכלנה ואם יאכלנה קיים שבועתו הראשונה ואינו עובר אלא על השנייה הלכך מוטב שיאכלנה כדי שלא יעבור גם על הראשונה ואם אומר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שאוכלנה מיד עבר על השנייה ואם יאכלנה יעבור גם על הראשונה הילכך מוטב שלא יאכלנה כדי שלא יעבור גם על הראשונה נשבע על ככר שלא יאכלנו ואכל אפילו כולו ונשאל עליו נפטר משבועתו שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכל ככר זו אין השנייה חלה ואם נשאל על הראשונה חלה השנייה שבועה שלא אכלתי היום שבועה שלא אכלתי היום יש כאן עונש ב' שבועות ושני פעמים נשבע לשקר:" + ], + [ + "דין השבועה בדין הנדר לכל דבר בין לענין שצריך שיוציא בשפתיו ונתכוון לומר פת חטין ואמר פת שעורין או פת סתם ושהולכין בה אחר ל' ב\"א ובין לענין הקמתה וביטולה ובין לענין תנאים שמטיל בהן לפיכך כמו שנדרי זירוזין והבאי ואונסין ושגגות מותרין הוא הדין נמי לענין שבועה וי\"א דשבועת הבאי אסורה וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן ומיהו דוקא כשאינו מעמיד דבריו אבל אם מעמיד דבריו כגון שיאמר יאסר עלי ככר זה בשבועה אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים ואומר בפירוש שאינו מכוין להבאי בדרך הפלג' אלא שודאי ראה אז ודאי הככר אסור וכתב ר\"ת שנראה להחמיר כתקיעת כף שאין לה התרה שדומה לכריתות ברית ומ\"מ אם יש הפסד בדבר או מכשול יתירו לו דלא חמירא משבועה ויש דברים שהיא חלוקה מהנדר והוא שהיא חלה על דבר שאין בו ממש כגון שנשבע שלא ישן או שלא ידבר והטעם בזה שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש ומטעם זה נמי אינה חלה על דבר מצוה שא\"א לו לישבע שלא ישב בסוכה שהרי הוא חייב לישב בה לפיכך אם הוא מוציאו בלשון שבועה שאמר שלא אשב בה או בלשון נדר כגון שאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה לעולם נשבע על גופו שלא לישב בה וזה אי אפשר אבל הנדר חל על החפץ שאוסרו עליו הלכך חל על דבר מצוה שאין חיוב על הסוכה שיקיים על ידה המצוה וכיון שאוסר ישיבתה עליו אין מאכילין לאדם דבר האסור לו: והנשבע על דבר מצוה דרבנן כגון שלא להדליק נר של חנוכה או שלא לקרא המגילה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שהשבועה חלה וצריך לקיימה או אם נשבע עליה לקיימה שם ששבועה היא וחייב עליה אם מבטלה ומטעם זה נמי מתפיש בנדר נתפש שהרי האיסור הוא על החפץ וכשאומר על ככר אחר יהא כמוהו הרי הוא כמוהו אבל שבועה שנשבע על ככר שלא יאכלנו אין שום איסור על הכ��ר לפיכך אם אמר על אחר יהא כמוהו אינו כלום ומיהו ה\"ר יוסף מיגא\"ש פי' דוקא לענין פטור מלקות וקרבן שאינו חייב על השנייה אבל איסורא איכא עליו ולרב אלפס אפי' איסורא ליכא וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ולפ\"ז אם שמע חבירו שנשבע ואמר אני כמותך הוא שבועה גמורה אבל הרמב\"ם השוה מתפיש בחברו שנשבע למתפיש בככר שנאסר בשבועה וכתב שבשניהם אינה שבועה לחיוב אלא לאסור ואם אמר אני נשבע על ככר זה כמו שנשבעתי על זה אסור ולא מטעם מתפיש בשבועה אלא שבועה אחרת היא. ויש עוד בשבועה מה שא\"כ בנדר שאין שבועה חלה על שבועה שאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל ככר זה אין השנייה חלה ואם אמר הריני נזיר הריני נזיר שניהם חלו וצריך לנהוג שתי נזירות מיהו גם בשבועה אם נשאל על הראשונה השנייה חלה כדפרי' לעיל ונראה כיון שהטעם שאין השנייה חלה מפני שאין לה מקום לחול אם אמר שבועה שלא אוכל בשר עשרים יום וחזר ואמר שבועה שלא אוכל כ\"ב יום שנייה נמי חלה ואסור בבשר מ\"ב ימים כיון ששבועות שגגות מותרות אם נשבע שלא אוכל ככר זה אם אמר פלוני דבר זה ונצא שלא אמרו מותר בככר או שתלה הככר באחר שאומר שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל האיסור תחילה או התנאי תחילה ומש\"ה בעינן שיהא זכור לשבועתו בשעת מעשה הראשון ולר\"י הכל תלוי בשעת אכילת התנאי אף אם אוכלו באחרונה ואין נפקותא במחלוקתן אלא לענין קרבן אם אכל האיסור תחלה בשוגג ותנאי באחרונה במזיד לרש\"י פטרו ולר\"י חייב אבל לענין איסורין הכל מודים שיכול לאכול התנאי תחילה ולא חיישינן שמא ישכח ויאכל האיסור אח\"כ אבל האיסור אסור לאכול שמא ישכח ויאכל התנאי ואם אכל התנאי תחלה בשוגג שמותר בשניהם ואם אכלו במזיד חייב על השנייה וכן אם תלאן זה בזה שאומר לא אוכל זו אם אוכל זו ואל אוכל זו אם אוכל זו אין נפקותא במחלוקתן אלא לענין קרבן אבל לכתחילה אסור לאכול כל אחת מהן כיון שכל אחת ואחת היא איסור חיישינן שמא יאכל השנייה ואם אכל האחת אם נזכר לשבועתו בשעה שאכלו אסור בשנייה לא נזכר לשבועתו מותר בשנייה:" + ], + [ + "הלכות כיבוד אב ואם
מצות עשה שיכבד אדם אביו ואמו ויירא מפניהם וצריך ליזהר מאד בכבודם ובמוראם שהוקש כבודם לכבוד המקום דכתיב כבד את אביך ואת אמך וכתיב כבד את ה' מהונך ובמוראם כתי' איש אמו ואביו תיראו ובמורא המקום נאמר את ה' אלהיך תירא ואמרו חכמים ג' שותפין יש באדם הקב\"ה ואביו ואמו בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אומר הקב\"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני ובכבוד הקדים אב לאם דכתיב כבד את אביך ואת אמך ובמורא הקדים אם לאב דכתיב איש אמו ואביו תיראו ללמד ששניהם שוים בין לכיבוד בין למורא ואיזהו מורא ואיזהו כיבוד מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו פירוש מקום המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו לעצה ורמ\"ה כתב דהיה במקום המיוחד לו להיסב בביתו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו ופרש\"י אם היה חולק עם אחד בדבר הלכה לא יאמר נראין דברי פלוני והרמ\"ה כתב זה אין צריך דהיינו סותר את דבריו אלא אפי' נראין לו דברי אביו אין לו לומר נראין דברי אבא שנראה כמכריע דברי אביו אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקין ישיב כתב הרמב\"ם לא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מרי היה שם אביו אם שם רבו כשם אחרים משנה את שמם ויראה לי שאין ליזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי שאין הכל דשין בו אבל השמות שקורין בו כל העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן וכיוצא בהם בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים ואין בכך כלום ע\"כ ותימה על מה שכתב שאפי' אחרים ששמם כשם אביו שאין לקרותם בשמם ועד היכן מוראם אפי' היה לבוש בגדי חמודות ויושב בראש הקהל ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו לא יכלים אותם אלא ישתוק ויירא ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך שאילו בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יותר מזה לא היה לו לפרכס בדבר ק\"ו במלך מלכי המלכים הקב\"ה ואיזהו כיבוד מאכילו ומשקהו ויתננו לו בסבר פנים יפות ואל יראה לו פנים זועפות שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות נענש עליו וזה שמאכילהו ומשקהו היינו משל האב אם יש לו אבל הבן אינו חייב ליתן לו משלו ואם אין לאב ויש לבן כופין אותו וזן את אביו כפי מה שהוא יכול ואם אין לבן אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל לאביו אבל חייב לכבדו בגופו אף ע\"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים וכתב הרמ\"ה דוקא דאית ליה לבן ממונא לאתזוניה ביה ההוא יומא אבל אי לית ליה לא מחייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים וישמשו בשאר דברים שהשמש משמש בהן את רבו: וחייב לכבדו בשאר דרכיו במשאו ובמתנו ועשיית חפצו כיצד היה צריך לבקש על שום דבר בעיר ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו אע\"פ שיודע שישלימו ג\"כ הדבר בשבילו אעפ\"כ לא יאמר עשו לי דבר אחד בשביל עצמי אלא בשביל אבא כדי לתלות הכבוד באביו וכן כל כיוצא בזה יכלול בכל דבריו שהוא חושש לכיבוד אביו ולמוראו אבל אם יודע שלא ישלימו לו חפצו בשביל אביו יבקש בשביל עצמו ולא בשביל אביו שאינו אלא גנאי לו כיון שלא יעשו בשבילו וחייב לעמוד מפניו כתב הרמב\"ם האב שהיה תלמיד לבנו אין האב עומד לפני הבן ולא עוד אלא הבן עומד מפני אביו אע\"פ שהוא תלמידו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שכל אחד עומד בפני השני ועד היכן הוא כיבוד אפילו נטל כוס מלא מעות ומשליכהו לים בפניו אל יכלימהו וכתב הרמב\"ם אפי' זרק בים של הבן לים ור\"י פירש למאי דפסקינן שא\"צ לכבדו משלו ודאי אם זרק כיס של הבן יכול למונעו אלא מיירי בכיסו של שאביו אינו יכול להכלימו כדי למונעו אע\"פ שעתיד ליורשו כתב הרמ\"ה הא דבארנקי של בן מצי לאכלומיה דוקא מקמיה דשדייה לים דאפשר דממנע ולא שדייה ליה אבל בתר דשדייה אסור לאכלומיה דמאי דהוה הוה והשתא כי שתיק כיבוד שאין בו חסרון כיס הוא ומחייב בגויה ודוקא לאכלומיה אבל למתבעיה בדינא שרי לאתבועיה: חייב לכבדו אפילו לאחר מותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא מרי אלא יאמר כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו בד\"א תוך י\"ב חדש אבל לאחר י\"ב חדש בזיכרו אומר ז\"ל: כתב הרמב\"ם מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם ואם א\"א לו לעמוד מפני שנשתנו ביותר יניחם לו וילך לו ויצוה לאחרים לנהגם כראוי וכתב הראב\"ד אין זו הוראה נכונה אם הוא יניחם וילך לו למי יצוה לשומרם: ראה לאביו שעבר על ד\"ת לא יאמר לו עברת על דברי תורה אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך ומתוך שיזכירו יבין מעצמו ולא יתבייש אמר לו אביו השקני מים ומצוה לפניו לעשות אם אפשר למצוה שתעשה ע\"י אחרים יניח לאחרים לעשותה ויעסוק בכיבוד אביו ואם אין שם אחרים לעשותה יעסוק במצוה ויניח כיבוד אביו שהוא ואביו חייבין במצוה גדול ת\"ת מכיבוד אב ואם אמר לו אביו השקני מים ואמו אומרת לו השקני מים מניח את אמו ועוסק בכיבוד אביו שגם אמו חייבת בכבוד אביו ואם נתגרשה שאינה ח��יבת בכבודו אז שניהם שוין לכבדם זה בזה אמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאומר לו לעבור על מצוה לא תעשה או שאומר לו לבטל מצות עשה אפי' מצוה של דבריהם לא ישמע לו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה האב שצוה לבנו שלא ידבר עם פלוני שלא ימחול לו על מה שיעשה לו עד זמן קצוב והבן היה רוצה להתפייס עמו אלא שחושש לצוואת אביו אין לו לחוש לצוואתו שאסור לשנוא לשום יהודי אם לא שיראהו עובר עבירה והאב שצוהו לו לשנוא לאו כל כמיניה להעבירו על דברי תורה ואחד האיש ואחד האשה שוין בכיבוד ובמורא של אב ואם אלא שהאיש יש בידו לעשות ואשה אין בידה לעשות שרשות אחרים עליה לפיכך אם נתגרשה או נתאלמנה שניהם שוים. כתב הרמב\"ם ממזר חייב בכיבוד אביו ואמו ומוראו אע\"פ שהוא פטור על מכתן וקללתן עד שיעשו תשובה אפי' היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו ונ\"ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן [ב\"ק צד:] גבי הני להן אביהן פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך והא לאו עושה מעשה עמך הוא פי' ואין חייבין בכבודו ומשני כשעשה תשובה אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אין חייבין בכבודו. אע\"פ שאדם חייב לירא מפני אביו ואמו מאד ולכבדן אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול אלא ימחול ויתעלם עיניו מהם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול והמכה לבנו גדול מנדין אותו שהרי עובר על ולפני עור לא תתן מכשול חייב אדם לכבד אשת אביו אע\"פ שאינה אמו כל זמן שאביו קיים וחייב לכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימה אבל לאחר מיתה אינו חייב בכבודם ומ\"מ מצוה לכבדם אפילו לאחר מיתה חייב אדם בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו וחייב לכבד חמיו דכתיב אבי ראה גם ראה: " + ], + [ + "המקלל אביו או אמו חייב סקילה אם הוא בעדים והתראה אחד האיש ואחד האשה שקללו ואפי' קללום לאחר מיתה בד\"א שקללום בשם מן השמות המיוחדין אבל קללום כבינוי אינו אלא בלאו כמי שמקלל אחד מישראל ואחד האיש ואחד האשה הכו את אביהם או אמם חייבין מיתה ומיתתן בחנק אם הוא בעדים והתראה ודוקא בחייהם אבל לא לאחר מיתה ודוקא שעשו בהם חבורה אבל לא עשו בהם חבורה אינו אלא בלאו כמו מי שמכר אחד מישראל הכהו על אזנו וחרשו נהרג שא\"א שיעשה חרש בלא חבורה שטיפת דם יוצא מבפנים באזן ועל זה נתחרש לפיכך היה לאביו קוץ תחוב בבשרו לא יוציאנו שמא יבא לעשות בו חבורה וכן אם הוא מקיז דם או רופא לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר אע\"פ שמכוין לרפואה ואם עשאו פטור בד\"א כשיש שם אחר לעשות אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער ה\"ז מקיז וחותך כפי מה שירשוהו לעשות היו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירה אפי' נגמר דינן להריגה ויוצאים ליהרג אסור לו להכותן ולקללן ואם הכה אותן או קללן פטור ואם עשו תשובה ה\"ז חייב ונהרג עליהן אע\"פ שיוצאין ליהרג בד\"א בבנו אבל באחר שבא והכהו וקללו אחר שנגמר דינו אע\"פ שעשה תשובה פטור הואיל והולך למיתה ואם ביישו חייב בקנס המבייש: עבר אביו או אמו עבירה שלוקין עליה והיה הבן שליח לדיינין לא יכה אותן וכן אם נתחייבו נידוי לא יהא שליח לנדותן ולא ירדוף ולא יכה אותן בשליחות ב\"ד אע\"פ שראוין לכך ולא עשו תשובה ולא על הכאה וקללה הקפידה תורה לבד אלא אף על הביזיון שכל המבזה אביו או אמו אפי' בדברים אפילו ברמיזה ה\"ז בכלל ארור מפי הגבורה שנאמר ארור מקלה אביו ואמו ויש לבית דין להכות על זה מכות מרדות ולענוש כפי מה שראוי. כתב הרמב\"ם מי שנתחייב שבועה לבנו כך ראינו בו תמיד שאינו משביעו בשבועת האלה שהרי זה בא לקלל אביו אלא משביעו שבועה שאין בה אלה. שתוקי חייב על הכאת וקללת אמו ואינו חייב על אביו אע\"פ שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא אינו נענש על פיה אבל בנו מן השפחה ומן הנכרית אינו חייב לא על אביו ולא על אמו וכן גר שהיתה הורתו שלא בקדושה אע\"פ שלידתו בקדושה כתב הרמב\"ם שאינו חייב על מכת אביו וקללתו וכיון שאינו חייב על אביו גם אינו חייב על אמו שנאמר ומקלל אביו ואמו את שחייב על אביו חייב על אמו שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו: גר אסור לקלל אביו הנכרי ולהכותו ולא יבזהו שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה את אביו ואינו נוהג בו מנהג כבוד אבל עבד שנשתחרר אין לו יחס והרי הוא כמי שאינו אביו לכל דבר:" + ], + [ + "הלכות כבוד רבו ות\"ח
כשם שאדם מצווה בכיבוד אביו ויראתו כך הוא מצווה בכבוד רבו ויראתו ורבו יותר מאביו שאביו הביאו לחיי העה\"ז ורבו מביאו לחיי העה\"ב ואין לך כבוד ככבוד רבו ומורא כמוראו ואמרו חכמים ומורא רבך כמורא שמים וכל החולק על רבו כחולק על השכינה וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה וכל המתרעם עליו כאילו מתרעם על השכינה וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה: ואיזהו חולק על רבו כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים אע\"פ שרבו במדינה אחרת: ואסור לו לאדם להורות בפני רבו לעולם וכל המורה לפניו חייב מיתה וכתב הרמב\"ם אם הוא רחוק מרבו י\"ב מיל ושאל לו אדם דבר הלכה בדרך מקרה יכול להשיב אבל לקבוע בעצמו להוראה לישב ולהורות אפילו הוא בסוף העולם אסור לו להורות עד שימות רבו או עד שיתן לו רשות וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתלמיד גמור תוך י\"ב מיל חייב מיתה אם הוא מורה וחוץ לשנים עשר מיל פטור אבל אסור תלמיד חבר תוך שנים עשר מיל פטור אבל אסור וחוץ לשנים עשר מיל מותר. ולא מקרי הוראה אלא כשמורה על מעשה שבא לפניו אבל שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי יכול לומר מה שבדעתו כיון שאינו מורה על מעשה שבא לפניו ולא מקרי היראה אלא בדבר שיש בו חדוש לשואל אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל כגון נותן טעם לפגם או איסור שנתערב בהיתר לבטלו בס' וכיוצא באלו שכשמתירין לו אינו נראה לו דבר חידוש שכבר שמע הוראה זו ופשוטה לכל שרי. ולאפרושי מאיסורא כגון שרואה לאדם עובר על עבירה מפני שאינו ידוע שהוא אסור או מפני רשעו מותר להפרישו ולומר לו שהוא אסור אפילו בפני רבו שבכל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב ואסור לתלמיד לראות סכין לצורך שחיטה בפני רבו שנראה כנוטל שררה בפניו אבל לצורך עצמו שרוצה לשחוט בו יכול לראותו בפניו אבל שאר כל הוראה אפילו לצרכו אסור להורות בפניו כתב הרמב\"ם ולא כל מי שמת רבו מותר לישב ולהורות אא\"כ הוא תלמיד שהגיע להוראה וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה ה\"ז שוטה רשע וגס רוח ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וכל חכם שהגיע להוראה ואינו מורה ה\"ז מונע תורה ונותן מכשולות לפני רבים ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה ואלו התלמידים הקטנים שלא רבו תורה כראוי ומבקשים להתגדל לפני עם הארץ ובין אנשי עירם וקופצין ויושבין בראש לדון ולהורות בישראל הם המרבים את המחלוקת והם המחריבים את העולם ומכבין נרה של תורה מחבלים כרם ה' צבאות ועליהם אמר שלמה שועלים קטנים מחבלים כרמים אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו והוא שיה��ה השם פלאי שכל השומע יודע הוא פלוני ולא יזכיר שמו בפניו ואפי' לקרות לאחרים ששמם בשם רבו אסור אלא ישנה שמם אפי' לאחר מותם ולא יתן שלום לרבו ולא יחזיר לו שלום כדרך שאר העם שנותנים שלום זה לזה אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד שלום עליך רבי ואם נתן לו רבו שלום אומר לו שלום עליך מורי ורבי ולא יחלוץ תפילין לפני רבו ולא יסב לפניו אלא כיושב לפני המלך ולא יתפלל לפניו ולא לאחריו ולא מצדו ואצ\"ל שאסור לילך בצדו וכיצד יעשה כשמתפלל עם רבו יתרחק לאחריו ולא יהא מכוין כנגד אחוריו אלא יצדד עצמו לצד אחר וכן כשילך עמו היו שנים הולכין עמו הגדול שבשנים הולך לצד ימינו מאחוריו ומצדד עצמו לצדדין והקטן לצד שמאלו וחוץ לד' אמות הכל מותר ולא יכנס עמו במרחץ ואם היה צריך לו לשמשו מותר ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב ולא יעמוד עד שיאמר לו עמוד או עד שיטול רשות לעמוד וכשיפטר לפניו לא יחזור לו לאחוריו אלא נרתע לאחוריו פניו כנגד פני רבו ולא ישב במקומו ולא יכריע דבריו בפניו ולא יסתור את דבריו וחייב לעמוד בפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיכסה ממנו שלא יראה קומתו ואח\"כ ישב ואפי' היה רוכב חשוב כמהלך וצריך לעמוד מפניו כתב הרמב\"ם תלמיד היושב לפני רבו תמיד אינו רשאי לעמוד מלפניו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שכינה והם דברי רבי אבהו דאמר אין ת\"ח רשאי לעמוד לפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כרב אלפס ולא הביא דברי רבי אבהו וס\"ל לרב אלפס דהלכה כר\"א שלא נתן קצבה לדבר וגם ר' עקיבא השוה מוראם למורא המקום דדריש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים ואם אדם מקבל שכינה כמה פעמים ביום צריך לעמוד באימה ובמורא. כל המלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו ואם הוא במקום שאין מכירין אותו ואין לו תפילין בראשו וחושש שמא יאמרו עליו שהוא עבד אינו נועל לו מנעל ולא חולצו וכל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמים וכל תלמיד שמזלזל מכל דבר מכבוד רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל אין חולקין כבוד לתלמיד לפני רבו אא\"כ רבו חולק לו כבוד ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו למדתני רבינו כך וכך ולא יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכור שם אומרו וכשימות רבו י\"א שקורע כל בגדיו עד שמגלה את לבו ואינו מאחה לעולם והרמב\"ן כתב שאינו קורע אלא טפח ונוהג עליו כל דין אבילות מקצת יום א' וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ובכל אלו הדברים שצריך לכבד בהם את רבו לא אמרו אלא ברבו מובהק שרוב חכמתו ממנו אם מקרא מקרא אם משנה משנה ואם תלמוד תלמוד אבל אם לא למד רוב חכמתו ממנו ה\"ז כתלמיד חבר ואינו חייב לכבדו בכל אלו הדברים אבל עומד מלפניו משיגיע לארבע אמותיו וקורע עליו ואינה מאחה לעולם כמו על רבו מובהק ואפי' לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול כל ת\"ח שדעותיו מכוונות אין מדבר בפני מי שגדול המינו בחכמה אע\"פ שלא למד ממנו כלום הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהם לכל תלמידיו או לאחד מהם הרשות בידו ואע\"פ שמחל הרב מצוה על התלמיד להדרו: כשם שהתלמידים חייבים בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד תלמידיו ולקרבן שכך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וצריך אדם ליזהר בתלמידיו ולאוהבן שהם הבנים המהנים בעוה\"ז ובעה\"ב התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין את לבו אמרו חכמים הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולם שכשם ��עץ קטן מדליק הגדול כך תלמיד קטן מחדד הרב בשאלותיו עד שיוצא ממנו חכמה מפוארה: אבדת אביו ואבדת רבו המובהק לפניו להשיב משיב של רבו קודם של אביו היו שניהם נושאים משאוי מניח של רבו ואח\"כ מניח של אביו היו שניהם שבוים פודה את רבו ואח\"כ פודה את אביו ואם היה אביו חכם פודה את אביו תחלה וכתב הרמב\"ם וכן אם היה אביו חכם אף ע\"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבדתו ואח\"כ אבדת רבו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דלענין לפדותו ולפרק משאו אביו אם הוא חכם קודם אפי' אינו שקול כרבו אבל לענין השבת אבדתו אינו קודם אא\"כ הוא שקול כרבו אבדתו קודמת לשל אביו או של רבו: " + ], + [ + "תלמידי חכמים אין יוצאין בעצמן עם שאר העם לעשות בבנין והפירות של המדינה וכיוצא בהם כדי שלא יתבזו בפני עם הארץ בד\"א כשכל אחד יוצא בעצמו אבל אם אין יוצאין בעצמן אלא שוכרים אחרים במקומן או גובין ממון מבני העיר לעשותו אם הוא דבר שצריך לחיי האדם כגון בארות המים וכיוצא בהם חייבים לתת חלקם אבל דבר שצורך לשמירת העיר כגון חומות העיר ומגדלותיה ושכר השומרים אין חייבים לתת בהם כלום שאין צריכים שמירה שתורתן שמירתן ולכן פטורים מכל מיני מסים ותשחוריות בין מסים הקצובין על כל בני העיר בין מם שהוא קצוב על כל איש לבדו בין הקבועים בין שאינן קובעים וחייבים בני העיר לפרוע בשבילן אותן הקצובין על כל איש ואיש כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ודוקא ת\"ח שתורתן אומנותן אבל אם אין תורתן אומנותן חייבים בני העיר לפרוע בשבילן אותן הקצובין על כל איש ואיש כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ודוקא ת\"ח שתורתן אומנותן אבל אם אין תורתן אומנותן חייבים ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ימתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו ת\"ח שיש לו סחורה למכור אין מניחין לשום אדם למכור מאותה סחורה עד שימכור הוא תחלה את שלו ואם היה לו דין עם אחר ועומד לפני הדיין ויש שם בעלי דינים אחרים לפניו אפי' קדמו לבא לפניו תחלה מקדימין דינו של ת\"ח ומושיבין אותו כתב הרמב\"ם עון גדול לבזות את החכמים או לשנאותן ולא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו כלומר בוזים לומדי דבריו וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעה\"ב והוא בכלל כי דבר ה' כזה ואם באו עדים ש בזהו אפי' בדברים חייב המבזה נדוי ובית דין מנדין אותו ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכ\"מ ונותנין אותו לחכם והמבזה את החכם אפי' לאחר מותו בית דין מנדין אותו והן מתירין לו משיחזור בתשובה אבל אם בזה את החכם חי אין מתירין אותו עד שירצה זה את החכם שנידוהו בשבילו ות\"ח המנדה לכבודו יתבאר בהלכות נדוי בעזרת השם:" + ], + [ + "תלמידי חכמים אין יוצאין בעצמן עם שאר העם לעשות בבנין והפירות של המדינה וכיוצא בהם כדי שלא יתבזו בפני עם הארץ בד\"א כשכל אחד יוצא בעצמו אבל אם אין יוצאין בעצמן אלא שוכרים אחרים במקומן או גובין ממון מבני העיר לעשותו אם הוא דבר שצריך לחיי האדם כגון בארות המים וכיוצא בהם חייבים לתת חלקם אבל דבר שצורך לשמירת העיר כגון חומות העיר ומגדלותיה ושכר השומרים אין חייבים לתת בהם כלום שאין צריכים שמירה שתורתן שמירתן ולכן פטורים מכל מיני מסים ותשחוריות בין מסים הקצובין על כל בני העיר בין מם שהוא קצוב על כל איש לבדו בין הקבועים בין שאינן קובעים וחייבים בני העיר לפ��וע בשבילן אותן הקצובין על כל איש ואיש כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ודוקא ת\"ח שתורתן אומנותן אבל אם אין תורתן אומנותן חייבים בני העיר לפרוע בשבילן אותן הקצובין על כל איש ואיש כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ודוקא ת\"ח שתורתן אומנותן אבל אם אין תורתן אומנותן חייבים ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ימתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו ת\"ח שיש לו סחורה למכור אין מניחין לשום אדם למכור מאותה סחורה עד שימכור הוא תחלה את שלו ואם היה לו דין עם אחר ועומד לפני הדיין ויש שם בעלי דינים אחרים לפניו אפי' קדמו לבא לפניו תחלה מקדימין דינו של ת\"ח ומושיבין אותו כתב הרמב\"ם עון גדול לבזות את החכמים או לשנאותן ולא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו כלומר בוזים לומדי דבריו וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעה\"ב והוא בכלל כי דבר ה' כזה ואם באו עדים ש בזהו אפי' בדברים חייב המבזה נדוי ובית דין מנדין אותו ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכ\"מ ונותנין אותו לחכם והמבזה את החכם אפי' לאחר מותו בית דין מנדין אותו והן מתירין לו משיחזור בתשובה אבל אם בזה את החכם חי אין מתירין אותו עד שירצה זה את החכם שנידוהו בשבילו ות\"ח המנדה לכבודו יתבאר בהלכות נדוי בעזרת השם:" + ], + [ + "הלכות תלמוד תורה
מצות עשה על כל אחד מישראל שילמד לבנו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם וכל המלמד לבנו תורה כאילו קבלה מהר סיני ואינו חייב ללמד לבתו דדרשינן לבניכם ולא לבנותיכם ואשה אינה חייבת ללמד לבנה לא למדו אביו חייב ללמד לעצמו. הוא היה צריך ללמוד ויש לו בן ללמוד ואין ידו משגת להפסיק לשניהם אם שניהם הוין הוא קודם לבנו ואם בנו נבון ומשכיל מה שילמוד יותר ממנו בנו קודמו ואע\"פ שבנו קודם לא יבטל הוא שכשם שמצווה עליו ללמד לבנו כך הוא מצווה ללמוד לעצמו כשם שמצווה ללמד לבנו כך מצווה ללמד לבן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא לבן בנו לבד אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים שגם הם נקראים בנם אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו אבל אינו חייב ללמד לבן חברו אלא בחנם ומאימתי מתחיל ללמד לבנו משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו תורה צוה לנו משה מורשת קהלת יעקב ופסוק ראשון מפרשת שמע ואח\"כ מלמדו מעט מעט מהפסוקים עד שיהיה כבן ו' או כבן ז' ואז מוליכו אצל מלמד תינוקות היה מנהג בעיר שלוקח מלמד תנוקות שכר נותן לו שכר וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה ואינו חייב ללמדו בשכר משנה ותלמוד וכתב הרמ\"ה ה\"מ דלא איפשר ליה דרחיקא ליה שעתא אבל אם איפשר ליה חייב לאגמוריה משנה ותלמוד הלכות ואגדות – מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר וכל עיר שאין בה מלמד מחרימין אנשי העיר עד שיושיבו מלמדי תינוקות ואם לא הושיבו מחרימין אנשי העיר עד שיושיבו מלמדי תינוקות ואם לא הושיבו מחריבין העיר שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן מכניסין התינוקות להתלמד כבן ששה וכבן שבעה וכל אחד כפי כחו ובפחות מכאן אין מכניסין אותו ואפילו תינוק שאינו מבין לקרות לא יסלקוהו משם אלא ישב עם האחרים אולי יבין והמלמד יכה אותם לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה ויושב ומלמדן כל היום וקצת מהלילה כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה ולא יבטלו התינוקות כלל חוץ ��ערבי שבתות וערבי ימים טובים ובסוף היום ואין מבטלין התינוקות אפי' לבנין ב\"ה אין קורין לתינוקות בתחלה בשבת מה שלא למדו משום טורח שבת אבל מה שקראו כבר פ\"א שונים אותו להן בשבת כ\"ה תינוקות צריכין למלמד א' כתב הרמב\"ם היו יותר על כ\"ה עד ארבעים מושיבין אחד לסייעו בלימודם היו יותר על מ' מעמידין שנים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שעד מ' יספיק במלמד אחד בלא שום סיועה וממ' עד נ' מושיבין אחד לסייע וכשהם נ' מושיבין להם שנים עיר שיש בה כ\"ה תינוקות שצריכין להשכיר להם מלמד ויש עיר אחרת אצלה שיש לה ב' מלמדים שיש להם ג' תינוקות אין בני העיר שיש בה כ\"ה יכולים לומר נשלחה להעיר אחרת ונחלקים לפני אותם שני המלמדים והרי מספיקין לכולם אלא צריכין לשכור להם מלמד בעירם אבל בעיר אחת מבית הכנסת לבית הכנסת אחרת מוליכים אותם והוא שלא יהא נהר מפסיק ביניהם שאם נהר מפסיק ביניהם לא יעבירו עליו משום סכנה אבל אם יש עליו גשר חזק יכול להעבירם עליו לשון הרמב\"ם מוליכין הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק בד\"א כשהיו שניהם בעיר אחד ואין נהר מפסיק ביניהם אבל מעיר לעיר או מצד הנהר לצדה באותה העיר אין מוליכין אותן אא\"כ היה עליו גשר בנין בריא שאינו ראוי ליפול מהרה מלמד תינוקות שהניח התינוקות ויוצא או שעושה מלאכה אחרת עמהם או שמתרשל בתלמודו ה\"ז בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרות ולדקדק אם יש כאן מלמד שלומד לתינוקות ובא אחר טוב ממנו מסלקים הראשון מפני השני ואם יש כאן שני הא' קורא הרבה ואינו מדקדק עמהם להבינם לוקחין אותו שמדקדק יותר. מי שאין לו אשה לו ילמד תינוקות מפני שאמותיהן מביאין בניהם. ואשה לא תלמוד תינוקות מפני אביהם שמביאים בניהם. אחד מבני חצר או מבני מבוי שבקש לעשות מלמד תינוקות אין שכיניו יכולין למחות בידו וכן מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שיבואו לו תינוקות אחרים או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה אין יכול למחות בידו שנא' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר: " + ], + [ + "כל א' מישראל חייב בת\"ת בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין אם הוא זקן גדול אפי' עני המחזיר על הפתחים אפי' בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לת\"ת ביום ובלילה שנא' והגית בו יומם ולילה ומי שא\"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני טרדות הזמן יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו כמו שדרשו חכמים בפסוק שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך לעולם ילמוד אדם תורה ואח\"כ ישא אשה שאם ישא אשה אין דעתו פנויה לו ללמוד ואם א\"א לו בלא אשה שיצרו מתגבר עליו ישא אשה תחלה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל לכולהי אמוראי שאם א\"א לו ללמוד אם ישא אשה ילמד ואחר כך ישא אשה וקצבה לאותו לימוד לא ידענא שלא יתכן לבטל מפריה ורביה כל ימיו דלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה עד אימתי חייב ללמוד עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בתורה הוא שוכח וחייב לשלש לימודו שליש בתורה שליש במשנה ושליש בתלמוד פירוש בתורה תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים משנה הוא תורה שבעל פה ופירוש התורה שבכתב הוא בכלל זה ותלמוד הוא שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוצא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידע במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האיסור והמותר וכיוצא בז�� בדברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכה ג' שעות ביום ובט' שעות בתורה קורא ג' מהן תורה שבכתב ובג' תורה שבע\"פ ובג' יבין דבר מתוך דבר וכתב הרמב\"ם בד\"א בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימין לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו ור\"ת פי' שאנו סומכין אהא דאיתא בסנהדרין (כד.) תלמוד בבלי בלול במקרא ובמשנה ובתלמוד ובו אנו יוצאין ידי חובותינו: מקום שנהגו ללמוד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר אבל תורה שבע\"פ אסור ללמד בשכר לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמד בשכר ואע\"פ שהוצרך ללמד בשכר לא יאמר כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר אלא ילמדה לאחרים בחנם וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי ואפי' יש לו אם הוא שכר בטלה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו שרי וללמוד לקטנים שרי משום שכר שימור ושכר פיסוק טעמים ע\"כ כ' הרמב\"ן ז\"ל אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל לא כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו אין שכרו כשכר המצווה ועושה ואע\"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב נשים אין דעתם מכוונת להתלמד ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתם אמרו חכמים כל המלמד לבתו תורה כאילו מלמדה תפלות בד\"א בתורה שבכתב אבל בתורה שבע\"פ לא ילמד אותה בתחילה ואם מלמדה אינו כמלמדה תפלות (פ\"ד מהל' ת\"ת להרמב\"ם) אין מלמדין דברי תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם אבל היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואח\"כ מכניסים אותו לבית המדרש ומלמדים אותו אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקולים שנאמר בצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד ואין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אע\"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו אין למדים ממנו עד שיחזור למוטב שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אמרו חכמים אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו מפיהו כיצד מלמדים הרב יושב במדרש בראש ותלמידים לפניו מוקפים בעטרה כדי שיהיו כולם רואים את הרב ושומעים דבריו ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבין ואם היה הרב מלמד מפיו לתלמידים מלמד ואם מלמד על ידי מתורגמן המתרגם עומד בינו ובין התלמידים הרב אומר למתרגם והמתרגם הוא משמיע לתלמידיהם וכשהן שואלין שואלין למתרגם והמתרגם הוא שואל לרב והרב משיב למתרגם והמתרגם משיב לשואל ולא יגביה הרב קולו יותר מקול המתרגם ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב יותר מקול הרב אין המתורגמן רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אא\"כ היה המתורגמן אביו של חכם או רבו אמר הרב לתורגמן כך אמר לי רבי או כך אמר אבא מורי כשאומר התורגמן לעם אומרו בשם החכם ומזכיר שמו של אבי החכם או רבי ואומר כך אמר רבנא פלוני אע\"פ שלא הזכיר הרב שמו שאסור לקרות לאביו או לרבו בשמו הרב שלומד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם וירגז אלא שונה וחוזר הדבר אפי' כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה וכן לא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין אלא שואל וחוזר ושואל כמה פעמים ואם כעס עליו רבו ורגז יאמר לו רבי תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה ולא יהא התלמיד בוש מחביריו שלמדו בפעם ראשונה או שנייה והוא לא למד אפי' אחר כמה פעמים שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא לא למד כלום לפיכך אמרו חכמים הראשונים לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד בד\"א שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו או מפני דעתן שהיא קצרה אבל אם ניכר לרב שהן מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהם ולפיכך לא הבינו חייב לרגוז עליהם ולהכלימן בדברים כדי לחדדן וכענין זה אמרו חכמים זרוק סרה בתלמידים לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם כדי שתהא אימתו מוטלת עליהם וילמדו ממנו מהרה אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש מיד עד שתתישב דעתו עליו ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שישב וינוח ואין שואלין שנים כאחד ואין שואלין את הרב מענין אחר אלא מאותו ענין שהם עוסקין בו כדי שלא יתבייש ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדן וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או לא ואין צ\"ל שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקין בו כדי לזרזן אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד ולא מגבוה ולא מרחוק ולא מאחורי הזקנים ואין שואלין את הרב אלא בענין אין שואלין אלא מיראה ולא ישאל בענין יותר משלשה הלכות שנים ששאלו שאל א' כענין ושאל א' שלא כענין נזקקין לענין מעשה ושאינו מעשה נזקקין למעשה הלכה ומדרש נזקקין להלכה מדרש והגדה נזקקין למדרש הגדה וק\"ו נזקקין להגדה ק\"ו ונ\"ש נזקקין לק\"ו היו השואלים אחד חכם ואחד ת\"ח נזקקין לחכם ת\"ח וע\"ה נזקקין לת\"ח שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ שאלו שניהם בשתי הלכות או בשתי שאלות שתי תשובות שתי מעשים הרשות ביד שמתורגמן מעתה אין ישנים בבית המדרש וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים קרעים וכן אמר שלמה וקרעים תלביש נומה ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה אפי' מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש ואצ\"ל שאר דברים וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת (פ\"ג להרמב\"ם) בג' כתרים נכתרו ישראל בכתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות כתר כהונה זכה בו אהרן שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל שנאמר מורשה קהלת יעקב כל מי שירצה יבא ויטול שמא תאמר שאותן הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו הא למדת שכתר תורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות אמרו חכמים ממזר תלמיד חכם קודם לכ\"ג עם הארץ שנאמר יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים ואין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד ת\"ת אלא ת\"ת כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה לפיכך התלמוד קודם למעשה בכ\"מ היה לפניו עשיית מצות ות\"ת אם אפשר למצוה להעשות ע\"י אחרים לא יפסוק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו תחלת דינו של אדם אינו נדון אלא על התלמוד ואח\"כ על שאר מעשיו לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתרה של תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ועל הארץ ת��שן וחיי צער תחיה ובתורה תהיה עמל ולא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין לבטל אבל אם הרבית תור' הרבית שכר והשכר לפי הצער שמא תאמר אפנה עד שאקבץ ממון ואחזור ואקרא או שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא אם תעלה מחשבה זו עליך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה כתיב בתורה לא בשמים היא לא מעבר לים הים לא בשמים היא לא בגסי רוח היא מצויה ולא מעבר לים היא לא במהלכי למעבר לים ולפיכך אמרו חכמים ולא כל המרבה בסחורה מחכים וצוו ואמרו הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה דברי תורה נמשלו למים שנאמר הוי כל צמא לכו למים לומר לך מה מים אין מתכנסים במקום מדרון אלא זוחלין מאיליהם והן מתקבצין אל מקום אשבורן כך דברי תורה אין נמצאין בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוה מתענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה וכל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה ה\"ז חילל את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעה\"ז אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לאכול מהם ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה מלסטם את הבריות. מעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא ובה זוכה לכל כבוד וטובה בעוה\"ז ובעוה\"ב שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך בעה\"ב שכולו טוב אין דברי תורה מתקיימין במי שמתרפה עצמו עליהם ולא באלו שלומדין תורה מתוך עדון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהל החכמה וכך אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה וגו' ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמתי שלמדתי באף עמדה לי אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח וכל היגע בתלמודו בצינעא מחכים שנאמר ואת צנועים חכמה וכל המשמיע קולו בשעת לימודו תלמודו מתקיים בידו אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח אע\"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שירצה לזכות בכתר של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה באכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן אלא בדברי חכמה ות\"ת אמרו חכמים אין רינה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רני בלילה וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי וכל בית שאין ד\"ת נשמעין בו בלילה אש אוכלתו כי דבר ה' בזה זה שלא השגיח על ד\"ת כל עיקר וכן כל שאפשר לו לעסוק בד\"ת ואינו עוסק או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו ה\"ז בכלל בוזה דבר ה' אמרו חכמים כל המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וענין זה מפורש בתורה הרי הוא אומר (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לב מרוב כל ועבדת את אויביך ואומר (שם ח') למען ענותך לנסותך ולהטיבך באחריתך:" + ], + [ + "הלכות צדקה
מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת ידו ומאד מאד צריך אדם ליזהר בה יותר מכל מצות עשה כי איפשר שיבא לידי שפיכות דמים שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד כההיא עובדא דבן זומא וכמה פעמים נצטוינו בה בעשה ועוד יש לא תעשה למעלים עיניו ממנה שנא' (דברים טו) לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וכאילו עובד ע\"ז וכל הזהיר בה מעידה עליו כי הוא זרע ברך ה' דכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנא' (ישעיה נד) בצדקה תכונני ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה הצדקה ואומר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות וגדולה מכל הקרבנות דאמר ר\"א גדולה הצדקה מכל הקרבנות דכתיב עשה צדקה ומשפט נבחר לה' טובח אר\"א כל העושה צדקה ומשפט כאילו מלאו לכל העולם חסד שנא' אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר רע ולא היזק מתגולל על ידה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וכל המרחם על עניים הקב\"ה מרחם עליו ויש לאדם ליתן אל לבו שכמו שמבקש בכל שעה מהקב\"ה שיזמין לו פרנסתו וכמו שמבקש מהקב\"ה שישמע שועתו כך צריך שישמע שועת העניים ואף גם זאת שהקב\"ה קרוב לשמוע צעקת עניים שנא' שועת עניים אתה תשמע לפיכך יש לו ליזהר מזעקתם וגם כי ברית כרותה לה' שנא' (שמות כב) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי הגון אני גם יתן אל לבו כי הוא גלגל החוזר בעולם וסוף האדם לבא לידי מידה זו ואם לא הוא יבא בנו או בן בנו ואל יעלה בלבו עצה לומר איך אחסר ממוני ליתנו לעניים כי יש לו לדעת שאין הממון שלו אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד וזה רצונו שיחלק לעניים ממנו וזהו החלק הטובה שיהיה לו ממנו כדכתיב והלך לפניך צדקך ועוד כי הדבר בדוק ומנוסה כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו אלא אדרבה תוסיף לו עושר וכבוד כדכתיב (ד\"ה ב' לא) מהחלה התרומה לבא בית ה' אכול ושבוע והותר עד לרוב כי ה' ברך את עמו וכתיב (מלאכי ג') הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזרת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי עליכם ברכה עד בלי די ואמרו חכמים בכל דבר אסור לנסות את ה' חוץ מדבר זה כדכתיב ובחנוני נא בזאת ועוד כי הוא דוחה את הגזירות הקשות וברעב תציל ממות כאשר אירע לצרפית (מלכים א' יז) בשביל עוגה קטנה שנתנה לאליהו ומניעתה תרחיק הקרובים לשכינה ממנה ומן התורה כאשר אירע לעמון ומואב שהיו קרובים אלינו ונתרחקו על אשר לא קימו אותנו בלחם ובמים ומקרבת הרחוקים לחסות תחת כנפי השכינה כאשר אירע ליתרו על אמרו (שמות ב) קראן לו ויאכל לחם ע\"כ צריך אדם ליזהר מאד מאד ליתנה כראוי והנני מבאר כל ענינה כפי שמצאתי כתוב על שם ה\"ר סעדיה ומדברי הרמב\"ם עם קצת שאר דעות ואבאר תחלה מי החייב בה וכמה חייב ליתן וכיצד יתן אותה וכמה ראוי ליתן לכל אחד ולמי יתן אותה ואיזה קודם וממי הראוי לקבל וממי והיאך נגבית ומתחלקת והתנדבותה ושינויה קודם ומי הראוי לקבל וממי והיאך נגבית ומתחלקת והתנדבותה ושינוי קודם שתבא לידי גבאי ואחרי כן: " + ], + [ + "כל אדם חייב ליתן צדקה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו ומי שאינו רוצה ליתן או נותן פחות משראוי לו ליתן ב\"ד כופין אותו עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו ולוקין ממנו מה שראוי וממשכנין עליו אפילו בערבי שבתות יתומים אין פוסקין עליהן צדקה ��פילו לפדיון שבויים אפי' יש להם ממון הרבה אם פוסקין עליהם לכבוד כדי שיצא להם שם שפיר דמי גבאי צדקה אין מקבלין מן הנשים ומאן העבדים אלא דבר מועט אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל שאחרים וכמה הוא דבר מועט הכל לפי עושר הבעלים ועניותן וכתב א\"א ז\"ל בתשובה בד\"א בסתמא דאמרינן מסתמא אין הבעל מקפיד על דבר מועט כזה אבל אם הבעל מוחה פשיטא שאין לה ליתן בלא רשותו והמקבל ממנו ה\"ז גזל ואם השכירה מלמד לבנו אם ידע הבעל שתק ודאי ניחא ליה במה שעשתה אבל אם מיחה לאלתר אין במעשיה כלום תניא בן שאוכל אצל אביו ועבד האוכל עם רבו נותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים אדם שוע (פירוש נדיב לב) שנותן צדקה יותר מהראוי לו או שמיצר לעצמו ונותן לגבאי כדי שלא יתבייש אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה והגבאי שמכלימו ושואל ממני עתיד ליפרע ממנו שנא' ופקדתי על כל לוחציו ואמרו חכמים אלו גבאי צדקה:" + ], + [ + "שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים אם אין ידו משגת לכל צורך העניים יתן כפי השגת ידו כמה הוא יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מי' מדה בינונית פחות מכן עין רעה וקאמר בירושלמי שנה ראשונה חומש מהקרן מכאן ואילך חומש מהריוח בכל שנה לעולם לא ימנע אדם את עצמו פחות משלישית השקל לשנה והוא שתות אוקיא של כסף ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה כלל וכאשר יתננה יתן אותה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומים ונחמות ואם נותנה בפנים זעומות ורעות מפסיד את זכותו שאל לו העני ואין לו מה יתן לו לא יגער בו ויגביה עליו קולו אלא יפייסנו בדברים ויראה לו לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת ואם אין בידו ליתן לו ויכול לעשות לאחרים שיתנו לו שכרו גדול כשכר הנותן ויתננה לו בסתר כדי שלא יתבייש ואם איפשר להגיע לידו בענין שלא ידע ממי קבלה אין טוב ממנו וכתב הרמב\"ם בנתינה ח' מעלות וז\"ל ח' מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו המתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך פחות מזה הנותן צדקה לעני ולא ידע למי יתן ולא ידע העני ממי מקבל שהרי זו מצוה לשמה כגון לשכת חשאין שהיתה במקדש שהיו החסידים נותנים בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסים ממנו בחשאי וקרוב לזה הנותן לקופה של צדקה ולא יתן אדם לקופה אלא אם כן יודע שהממונה עליה נאמן חכם ויודע לנהוג בה כשורה פחות מזה שיודע הנותן למי נותן ולא ידע העני ממי לוקחה כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים וכזה ראוי לעשות ומעלה גדולה היא אם אין הממונין על הצדקה נוהגין כשורה הפחות מזה שיודע העני ממי נוטלו ולא ידע הנותן למי נותן כגון החכמים שהיו צוררים המעות בסדינהן ומשליכין אותו לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהי להם בושה פחות מזה שיתן לעני בידו קודם שישאל פחות מזה שיתן לו כראוי אחר שישאל פחות מזה שיתן פחות מהראוי לו בסבר פנים יפות פחות מזה שיתן לו בעצב גדולים החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפלה שנאמר אני בצדק אחזה פניך:" + ], + [ + "כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו כיצד אם הוא רעב וצריך לאכול יכילהו אם הוא ערום וצריך לכסות יכסהו ��ין לו כלי בית קונה לו כלי בית ואפילו היה דרכו לרכוב סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך תניא בספרי די מחסורו אשר יחסר לו למה נאמרו כולם ללמדך שהראוי ליתן לו פת נותנין לו פת עיסה נותנין לו עיסה מעה מעה הראוי ליתן לו פת חמה חמה צונן צונן להאכילו לתוך פיו מאכילו אין לו אשה ובא לישא משיאין לו אשה ושוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכלי תשמישיו ואח\"כ משיאין לו אשה שבאה לינשא משיאין ונותנין לה לפחות נ' זוז של כסף מדינה ואם יוכלו על יותר יתנו לה לפי כבודה ובעני המחזר על הפתחים כתב רמב\"ם אין נותנין לו מתנה מרובה אלא מתנה מועטת ואסור להחזיר העני השואל ריקם אפילו אין נותן לו אלא גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם ולשון א\"א הרא\"ש ז\"ל אין נותנין לו מן הקופה מתנה מרובה אלא מתנה מועטת משמע דאגבאי צדקה קאי ומסתברא כדברי הרמב\"ם שעל כל אדם קאי דכיון שהוא מחזר אין האחד צריך ליתן די מחסורו עני העובר ממקום למקום אין פוחתין לו מככר שיש בו שני אוקיאות ואם לן נותנין לו מצע לישן עליה וכסת ליתן תחת מראשותיו ושמן וקטנית ואם שבת נותנין לו מזון ג' סעודות ושמן וקטנית ודג וירק ואם מכירין אותו נותנין לו כפי כבודו ואם ידו משגת ליתן לכל שואל אשריו ואם לאו יקדים למי שראוי להקדים כאשר יתבאר בע\"ה:" + ], + [ + "כל הפושט ידיו ליטול נותנין לו אפי' נכרי שמפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל משום דרכי שלום כתב ה\"ר אליעזר עני מישראל העובר על א' מכל המצות אינו בכלל וחי אחיך עמך ואין חייבין ליתן לו צדקה עד שידעו ששב בתשובה וכן אם הוא מומר אפילו לתיאבון הנותן לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה וכן הנותן מתנות לאביו ולאמו והן צריכין להן ה\"ז בכלל צדקה ולא עוד אלא שצריך להקדימם לאחרים ואפי' אינו בנו ואל אביו אלא קרובו צריך להקדימו לכל אדם ועניי ביתו קודמין לעניי עירו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת שאלה ראובן היה לו עניים הרבה קרובים בעיר ושמעון שכנו לא היה לו ורצה ראובן לעשות קצבה גדולה לעניי העיר לחלק להם ולמעט קצבת העניי' האחרים הבאים מפני שאמר עניי עירך קודמין ושמעון לא רצה וכתב ה\"ר יצחק בר ברוך שאין שומעין לראובן דהא דאמרי' דעניי עירך קודמין היינו שלא לשלוח לעיר אחרת אבל הבאים לעיר לא אמרינן עניי עירך קודמין אלא קודם ימעיטו לעניים שבעיר ויתנו לעני הבא כפי מה שיוכלו ע\"כ ושאינו נ\"ל דודאי עניי העיר קודמין. כתב ה\"ר סעדיה חייב אדם להקדים פרנסתו לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו שנא' וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי אחיך וכן אמרה הצרפית לאליהו ועשיתי לי ולבני תחילה לי ואח\"כ לבני והודה לה אליהו ואמר לה לך ולבנך תעשה באחרונה: ואחר שיפרנס נפשו יקדים פרנסת אביו ואמו לפרנסת בניו ואח\"כ פרנסת בניו ואם אביו ובנו שבוים ואין לו במה לפדות שניהם יפדה האב ויעזוב הבן ואחר הבנים אחיו ואחר אחיו הקרובים ואחר הקרובים אליו שכניו ואחר שכניו אנשי העיר ואחר אנשי עירו שבויי שאר ארצות ומצוה שיהיו בני ביתו עניים יתומים ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם מהרבות בעבדים ותחשב לו לצדקה וחייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום שלא ימות הרעב ברעב ומקדימין האשה לאיש בין להאכילה בין לכסותה מפני שמביישת לשאול וכן באו שניהם להשיא מקדימין ��ותה להשיאה כתב הרמב\"ם היו לפנינו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות כולן מקדימין הכהן ללוי הלוי לישראל והישראל לחלל והחלל לשתוקי והשתוקי לאסופי והאסופי לממזר והממזר לנתין והנתין לגר והגר לעבד משוחרר בד\"א בזמן שהם שוין לחכמה אבל אם היה כ\"ג עם הארץ וממזר ת\"ח ת\"ח קודם וכל הקודם בחכמה קודם לחבירו ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע\"פ שיש שם גדול מהם בחכמה רבו או אביו שהוא ת\"ח קודם לזה שהוא גדול ממנו מי שבא ואומר האכילוני אין בודקין אחריו אם הוא רמאי אלא מאכילים אותו מיד היה ערום ובא ואמר כסוני בודקין אחריו אם הוא רמאי ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד לפי כבודו תשובה שאלה לא\"א זכרונו לברכה שאלת לציבור שיש להם יתן לרב או להשליח ציבור ואין סיפק בידם ליתן לשניהם איזה מהם קודם אם הוא רב מובהק ובקי בתורה בהוראות ובדינין ת\"ת קודם ואם לאו ש\"צ עדיף להוציא הרבים ידי חובתן ושכתבת שיש אומרים שיכולין לשנות אפי' מת\"ת לצורך ל' פשיטים להגמון בכל שנה לפי שהוא הצלת נפשות שאם לא יתפשרו עו יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכום ויפשיטום ערומים הדין עמהן כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם:" + ], + [ + "פדיון שבוים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו יכוין לשנותן לפדיון שבויים ואפי' אם גבו לצורך בנין בית הכנסת ואפילו אם קנו העצים והאבנים והקצום לצורך הבנין שאסור למוכרו בשביל מצוה אחרת מותר למוכרם לצורך פדיון שבויים אבל אם בנאוה כבר לא ימכרו אותם אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם שלא יהו האויבים מוסרין עצמם עליהם לשבותם ואפילו אם קרובים רוצים לפדותו ביותר מכדי דמיו אין מניחין אותן אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לאשתו שהיא כגופו וכן לת\"ח או אפי' אין ת\"ח ורואין אותו מצליח שאפשר שיהיה ת\"ח יכולין לפדותו בכל מה שיכלו: אין מבריחין השבויים (בלא עולה) כדי שלא יהו האויבים מכבידי' עולם עליהם ויוסיפו שמירה על שמירתם: מי שמכר עצמו לנכרים או שלוה מהם ושבו אותו בהלואתו פעם ראשונה ושנייה פודין אותו שלישית אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהם ואם בקשו להורגו פודין אותו מיד אפי' אחר כמה פעמים עבד שנשבה הואיל וטבל לשם עבדות וקבל עליו מצות פודין אותו כישראל שנשבה שבוי שהמיר אפי' למצוה אחת כגון שאוכל נבילות להכעיס וכיוצא בו אסור לפדותו פודין האשה קודם לאיש ואם נתבעו שניהם לדבר עבירה מקדימין האיש לפי שאין דרכו לכך:" + ], + [ + "מי שיש לו מזון שני סעודות לא יטול מהתמחוי ארבע עשר סעודות לא יטול מהקופה יש לו מאתים זוז אפי' אינו נושא ונותן בהן או שיש לו חמשים שנושא ונותן בהן לא יטול מהצדקה כלל יש לו מאתים זוז חסר דינר אפי' נותנין לו אלף זוז בבת אחת ה\"ז יטול יש לו הרבה והוא עליו בחוב או שממושכן לכתובת אשתו ה\"ז יטול יש לו בית וכלי בית הרבה ואין לו מאתים זוז ה\"ז יטול ואין צריך למכור כלי ביתו ואפילו הם כלי כסף וכלי זהב בד\"א בכלי אכילה ושתייה ומצעות וכיוצא בהן אבל יש לו מנורה או שלחן של כסף וכיוצא בהן צריך למכור ולא יטול מהצדקה והא דאין מחייבין אותו למכור כלי תשמישיו של כסף וזהב דוקא כל זמן שאין צריך ליטול מהקופה אלא מקבל בסתם מיחידים ומקרוביו ויכולין ליתן לו וא\"צ למכור כליו אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה לא יתנו לו אלא ימכור כליו ור\"ת פירש קודם שבא ליטול אם יש לו כלי כסף מחייבין אותו למכרם כדי שלא יצטרך ליטול מהקופה אבל אם לאחר שהתחיל כבר ליטול נזדמנו לו כלים אין מחייבין אותו למכור כדי שלא יטול וי\"א שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה והיו נוטלין לקט שכחה ופאה לפיכך שערו שמי שיש לו ר' זוז לא יטול לפי שיכול לעבור בהן שנה ולשנה הבאה יהיה לו במה שיהיה אבל האידנא שאין כל זה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח תדע לך שהרי יש חילוק בין אם נושא ונותן שאז אפי' אם יש לו נ' זוז לא יטול שאפשר לו להתפרנס מן הריוח אלמא הכל לפי הענין ואפשר כי בימיהם היתה ההוצאה מעוטה ואפשר להתפרנס בריוח של נ' זוז אבל האידנא א\"א והכל לפי המקום והשעה מי שיש לו שדות וכרמים ובתים הרבה חוץ מבית דירתו ואין לו מעות ובא למוכרם אם מפני שרואים אותו שהוא דחוק אין רוצין לקנות ממנו אין מחייבין אותו למוכרם אלא מאכילים אותו מן הצדקה עד שימכור בשוויים וידעו הכל שאינו דחוק למכור אבל אם הוזלו כל הקרקעות אף של אחרים אפי' אם הוזלו שאינם שוין בחצי דמיהן אם יכול למוכרם שיהו לו ר' זוז לפי הזול צריך למוכרם ולא יטול מהצדקה ואם הוא בימות הגשמים שאין זמן מכירה ואין מוצא למכור אלא בזול ואם יניחן עד ימות החמה יכול למוכרם בשוויים אין מחייבין אותו למכור אלא נותנים לו מהצדקה עד שיכול למוכרם בחצי דמיהן והרמב\"ן כתב מאכילין אותו עד חצי דמיהן ולא ידחוק עצמו למכור שלא בזמן מכירה יראה מדבריו שמאכילין אותו עד דמי חצי הקרקעות וכאשר כתבתי הוא העיקר: בבעל הבית ההולך ממקום למקום ותמו לו מעות בדרך ואין לו מה יאכל מותר לו ליקח מן הצדקה ולכשיגיע לביתו א\"צ לשלם דבשעה שלקח היה עני והוי ליה כעני שהעשיר שא\"צ להחזיר מה שלקח עני שגבו לו להשלים לו די מחסורו והותירו על מה שצריך המותר שלו ואם גבו לעניים סתם והותירו ישמרו לעניים אחרים מותר שבוי לאותו שבוי שגבה בשבילו ואם גבו לשבויים סתם והותירו ישמרו אותם לשבויים אחרים עני שנותן פרוטה לצדקה מקבלין אותו ממנו ואם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן נתנו לו בגדים חדשים ומחזיר להם הישנים מקבלין אותן ממנו ואם לא החזירם אין מחייבין אותו ליתן מי שצריך ליטול מהצדקה ואינו רוצה ליטול מערימין ונותנין לו לשם מתנה דרך כבוד כאילו אינו מן הצדקה ואם אינו רוצה נותנין לו לשם הלואה ואם אינו רוצה אומרים לו הבא משכין כדי שלא יתבייש ואין נפרעין ממנו אח\"כ כל מי שיש לו ועינו צרה לאכול משלו ומרעיב עצמו אין משגיחין עליו עני ת\"ח חייבין לתת לו לפי כבודו ואם אינו רוצה לקבל מתעסקים לסחור לו סחורה שקונין לו סחורה בזול וקונין ממנו סחורתו ביוקר כדי שיתפרנס בכבוד ואם יודע להתעסק בפרקמטיא מלוין לו מעות לסחור בו:" + ], + [ + "אסור לישראל ליקח צדקה מעכו\"ם בפרהסיא ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל וגם אינו יכול לקבלה מהעכו\"ם בצנעה מותר מלך או שר של עכו\"ם ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו משום שלום מלכות אלא גומלין ממנו ונותנין לעניי עכו\"ם בסתם כדי שלא ישמע המלך:" + ], + [ + "לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות וכן צוו חכמים עשה שבתך חול ואם תצטרך לבריות ואפילו היה חכם מכובד והעני יעסוק באומנות ואפי' באומנות מנוולת ואל יצטרך לבריות מוטב לפשוט ע��רות נבילות בשוק ולא יאמר חכם אני גדול אני כל מי שא\"צ ליטול מהצדקה ומרמה העם ונוטל אינו מת עד שיצטרך לבריות וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא א\"כ יטול כגון זקן או חולה או בעל יסורים ומגיס דעתו ואינו נוטל ה\"ז שופך דמים ומחייב נפשו ואין לו בצערו אלא עונות וחטאים וכל מי שצריך ליטול ומצער עצמו ודוחק השעה וחי חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור אינו מת עד שיפרנס אחרים משלו ועליו ועל כל כיוצא בו נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה':" + ], + [ + "כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהן גבאי צדקה ידועים ונאמנים שיהו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד מהן מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליהן והן מחלקין המעות מערב שבת לע\"ש ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעת הימים והוא הנקרא קופה של צדקה לפיכך מי שיש לו מזון שבעה ימים לא יטול ממנה וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל ופירות או מעות שנתנדב לפי השעה ומחלקין את הגבוי לערב ונותנין ממנו לכל עני פרנסת יומו וזהו הנקרא תמחוי לפיכך מי שיש לו פרנסה יום אחד לא יטול ממנו וצריכין הגבאין שיהו נאמנין חכמים ונבונים שידקדקו על כל עני ועני ליתן לו הצריך וידקדקו עליהם שלא יהו רמאים חוץ ממי שמבקש שיאכילוהו שאין מדקדקין אחריו כדפרישית לעיל ואם אין הגבאין חכמים וראויים לכך דוחין אותם ולא יגבו כלל ואם אין יכולין לדחותן אסור לתת צדקה על ידם שכן אמרו חכמים לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא א\"כ ת\"ח ממונה עליה ובתעניות מחלקין מזונות לעניים וכל תענית שאכלו העם ולא חלקו מזונות לעניים הרי הן כשופכי דמים בד\"א שלא חלקו פת ופירות שהוא מיני מאכל אבל אם לא חלקו מעות או חטים או כיוצא בו שאינו מוכן לאכילה אין חשובין בשביל זה כשופכי דמים: הקופה אין נגבית בפחות משנים שאין עושין שררה על הציבור בפחות משנים אבל לאחר שנגבית אחד נאמן עליה הלכך אפי' שני אחין יכולין לגבותה ואינה מתחלקת אלא בשלשה לפי שהוא כדיני ממונות לעיין על כל עני ועני כמה ראוי ליתן לו ותמחוי כמו שמתחלק בג' כך אינו נגבה אלא בג' לפי שאינו דבר קצוב וצריכין לעיין על כל אחד ואחד כמה ראוי שיתן תמחוי נגבת בכל יום וקופה מערב שבת לע\"ש תמחוי לעניי עולם וקופה לעניי אותה העיר ורשאין בני העיר לשנות מקופה לתמחוי אם רבו עליהם עניי העולם ואין מספיק להם התמחוי שגבו לצרכם וכן לשנות מתמחוי לקופה אם יש הרבה עניים בעיר ואין מספיק להם הקופה שגבו בשבילם ולשנות לכל מה שירצו וכתב ה\"ר יוסף מנא\"ש ז\"ל דוקא לצורך עניים יכולין לשנותן כגון לצורך כסות וקבורה וכיוצא בו אע\"פ שגבו אותם לצורך מאכל אבל שלא לצורך עניים לא ור\"ת פירש דלכל צרכי צבור יכולין לשנותם וכן הורה לתת לשומרי העיר מהקופה וכן כתב הרמב\"ם ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב ומיהו דוקא קופה ותמחוי שהוא דבר קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כגון שהוצרכו לגבות לצורך כסות או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם לא ישנו ליתנו לצורך דבר אחר ולא אפי' לצורך עניים אחרים אם יש בעיר חבר עיר פירוש אדם גדול שהכל גובין על דעתו והוא מחלק לעניים כפי מה שנראה לו הרי זה יכול לשנותו לכל מה שירצה מצורכי העיר מי שישב בעיר ל' יום כופין אותו לתת לתמחוי עם בני העיר ישב שם ג' חדשים כופין אותו לתת לקופה ישב שם ששה חדשים כופין אותו לתת לכסות ישב שם ט' חדשים כופין אותו לתת לצורכי קבורה שקוברין בה העניים ועושין להם כל צרכי קבורה מי שהולך ממקומו לעיר אחרת לסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר ואם היו רבים שהלכו שם ופסקו עליהם צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה עמהם ומפרנסין בה עניי עירם ואם יש חבר עיר במקום שפסקו עליהם נותנין אותה לחבר עיר והוא מחלקה כפי מה שיראה לו: " + ], + [ + "גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה לגבות אלא בכדי שיראה זה את זה מצא מעות בשוק או שפרעו לו חובו בשוק לא יתנם לתוך כיס משום חשד אלא יתנם לכיס של צדקה וכשיבא לביתו יחזור ויטלם אין מונין מעות של צדקה ב' ב' שלא יחשדוהו שנוטל אחד מכל מנין אלא מונין אותו אחד אחד לא היו להם עניים לחלק וצריכים להחליף הפרוטות או למוכרן אין מוכרים ואין מחליפין לעצמו אלא לאחרים וכן אם צריכים למכור מה שגבו מהתמחוי ימכרו לאחרים משום חשד גבאי צדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהם ומ\"מ כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל טוב להם שיתן חשבון הצדקה היא כמו נדר לעבור עליה משום בל תאחר לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או סלע זו לצדקה חייב ליתנו מיד לעניים ועובר משום בל תאחר אם לא יתנו מיד שהרי עניים מצויין לו בכל שעה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא דמפריש צדקה סתם אבל כל אדם יכול להפריש מעות לצדקה שיהו מונחים אצלו ליתנם מעט על יד על יד כמו שיראה לו ע\"כ. והרמב\"ם כתב אם אין עניים יפריש עד שימצא עני ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני אין צריך להפריש וכן אם התנה בשעה שנדר הצדקה או התנדב שיהיו הגבאין רשאין לשנותה ולצרף אותה בזהב הרי אלו מותרין יראה מדבריו שאין תנאי מועיל אלא כשאין עניים ולא נהירא ועוד מה צריך תנאי כשאין עניים והלא אין עליו חיוב אלא משום שבכל שעה עניים מצויין וא\"כ פשיטא שאינו חייב עד שיזדמנו לו עניים:" + ], + [ + "המתפיס בצדקה הרי זה כמתפיס בנדר כיצד היה סלע של צדקה מונח לפניו ואמר על אחר ה\"ז כזה ה\"ז צדקה המפריש סלע לצדקה ואמר על אחר וזו הרי גם השני צדקה אע\"פ שלא פירש כתב הרמב\"ם הנודר צדקה ואינו יודע כמה נדר מרבה ליתן עד שיאמר ודאי לא לכל כך נתכוונתי: האומר תנו מאתים זוז או ספר תורה לבית הכנסת יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בה ואם הוא רגיל בשתיהן יתנו לשתיהן האומר תנו מאתים זוז לעניים יתנו לעניי אותה העיר אמירת אדם לגבוה כמסירותו להדיוט לפיכך מי שנודר צדקה אי איפשר לו לחזור בו וה\"מ בלא שאלה אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו י\"א שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו דהוי כמו הקדש בטעות דקי\"ל שאינו הקדש ומיהו אם הוא מקדיש או נודר דבר שאינו בידו כגון שיש לו חוב על אחר ואומר יהיה להקדש או לצדקה אינו כלום אבל אם אמר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אקדישנו או אתננו לצדקה חייב להשלים דבריו להקדישו וליתנו כשיבא לידו ואפי' האומר חוב יש לי ביד פ' יהיה לצדקה אם אומר כן בפני הגבאי ובפני בעל חוב זכה בו הגבאי והרי הוא צדקה ואי אפשר לחזור בו ואסור לשנותו כאילו כבר בא ליד גבאי:" + ], + [ + "האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו עד שלא בא ליד גבאי יכול לשנותו ללוותו לצרכו ויפרע אחר תחתיו משבא ליד גבאי אסור בין לו בין לגבאי ללוותו ולפרוע אחר תחתיו אבל יכולין לשנותו מהדבר שנדר אותו לצרכו לצורך מצוה אחרת אפי' לא יפרעו אחרת תחתיה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שצדקות שנתנדבו לצורך בית הכנסת או לצורך בית עלמין יכולין בני העיר לשנותו לצורך בית המדרש או ת\"ת אפי' אם הבעלים מעכבין אבל לא מת\"ת לצורך בית הכנסת כתב הרמב\"ם רוצה הגבאי לצרף המעות לעשותן דינרין אינו רשאי אא\"כ אין שם עניים לחלק היה לעניים הנאה בצירוף המעות ביד גבאי כדי לעשות אחרים וליתן הרי הגבאי מותר ללותם ולפורעם שהצדקה אינו בהקדש שאסור ליהנות בו יחיד שהתנדב נר או מנורה לב\"ה אם נשתקע שם בעליה מעליה שאינה נקראת על שמו יכולין הצבור לשנותה אפי' לדבר הרשות ואם לא נשתקע שם בעליה מעליה אין יכולין לשנותה לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יכולין לשנותה וה\"מ בישראל אבל עכו\"ם המתנדב כל זמן שלא נשתקע שם בעליה מעליה אסור לשנותה אפי' לדבר מצוה כתב הרמב\"ם עכו\"ם שהתנדב לצורך בדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחילה ואם נתנו אין מחזירין אבל לב\"ה מקבלין ממנו לכתחלה והוא שיאמר בדעת ישראל הפרשתי אותו ואם לא אמר כן טעון גניזה שמא בלבו יחשוב לכו\"ם:" + ], + [ + "הלכות מילה
מצות עשה לכל אדם מישראל שימול את בנו וגדולה היא משאר מצות עשה שיש בה צד כרת וגם נכרתו עליה י\"ג בריתות בפרשת מילה ולא נקרא אברהם שלם עד שנימול ובזכותה נכרת לו ברית על נתינת הארץ והיא מצלת מדינה של גיהנם כמו שאמרו חכמים שאברהם אבינו יושב בפתחה של גיהנם ואינו מניח ליכנס בו לכל מי שנמול ומאוסה היא הערלה שנתננו בה העכו\"ם שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל המפר ברית של אברהם אבינו שאינו מל או שמושך ערלתו אע\"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעה\"ב. וצא ולמד ממשה רבינו שלא נתלה עליה אפילו שעה אחת שאיחר אותה אלא נענש מיד אע\"פ שהיה בדרך על כן צריך ליזהר בה מאד וגם כי היא אות ברית חתום בבשרנו ואינה כשאר כל המצות כמו התפילין והציצית שאינן קבועין בגוף וכאשר יסירה יסיר האות אבל המילה היא אות חתום בבשרינו ומעידה בנו שבחר בנו השם מכל העמים ואנחנו עמו וצאן מרעיתו אשר לדור ודור אנחנו חייבים לעובדו ולספר תהלתו: " + ], + [ + "האב חייב למול את בנו ולא האשה את בנה ומיהו אינו חייב כרת אם לא ימולנו שאין בה כרת אלא בערל עצמו דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה לא מלו חייבים ב\"ד למולו לא מלוהו ב\"ד חייב למול את עצמו לכשיגדיל ואם לא מל חייב כרת כתב הרמב\"ם אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע למולו שב\"ד מלין אותו בע\"כ נתעלמו ב\"ד ולא מלוהו חייב למול את עצמו לכשיגדל ובכל יום שיעבור עליו לכשיגדל מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד עד כאן ואיני יודע למה אינו באיסור כרת בכל יום שיעבור וכ\"כ הראב\"ד וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים ובכל יום עומד באיסור כרת:" + ], + [ + "זמן המילה ביום שמונה ללידתו וביום ולא בלילה ומשעלה עמוד השחר של יום שמונה הוא תחילת זמנה וכל היום כשר לכך אלא שזריזין מקדימין למצוה מיד בבקר: חולה אין מלין אותו עד שיבריא וממתינין לו מעת שנתרפא מחוליו ז' ימים מעת לעת ואז מלין אותו וגם אז אין מלין אותו אלא ביום אע\"פ שאינה בזמנה בד\"א שחלצתו חמה וכיוצא בזה שהוא חולי שבכל הגוף אבל חלה בא' מאבריו שכאבו לו עיניו וכיוצא בו ממתינין לו עד שיבריא ולאחר שיבריא מלין אותו מיד וכן כל מילה שלא בזמנה כגון טומטום שנקרע ונמצא זכר או משוך פירוש שנימול כבר ומשך העור עד שנתכסה מילתו ��צריך למול פעם אחרת או שלא מלו אותו בזמנה מחמת מקרה שלא היו להם צרכי מילה כולם אין נימולים אלא ביום אנדרוגינוס פרש\"י מי שיש לו זכרות ונקבות ומי שיש לו שני ערלות נימולים לשמנה וכן יוצא דופן אע\"פ שאין אמו טמאה לידה. נולד בין השמשות ספק מן היום או מן הלילה מונין לו הלילה ונימול לתשעה שהוא ספק שמנה אבל אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מבעוד יום או ששמעו אותו בוכה אפי' לא נולד עד אחר שתחשך מונין לו ח' ימים מיום שיצא ראשו או ששמעו אותו בוכה:" + ], + [ + "קטן שנמצא ירוק סימן שלא נפל בו דמו ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראו כמראה שאר הקטנים וכן אם נמצא אדום סימן שלא נבלע דמו באיבריו אלא בין עור לבשר ואין מלין אותו עד שיבלע בו דמו וצריך ליזהר מאד באלו הדברים שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי דסכנת נפשות דוחה הכל שאפשר לו למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם אשה שמלה את בנה ראשון ומת מחמת מילה שהכשילה כחו ומלה גם השני ומת מחמת מילה הרי הוחזקה שבניה מתים מחמת מילה לא שנא היו מבעל אחד או משנים ולא תמול הג' אלא תמתין לו עד שיגדל ויתחזק כחו נולד כשהוא מהול כתב רבינו יצחק שא\"צ להטיף ממנו דם ברית ורב אלפס כתב שצריך וכ\"כ רבינו האי הכי אסכימו רבנן קמאי שצריך להטיף ממנו דם ברית ומיהו בנחת וצריכה סילתא למבדקה יפה יפה בידים ובמראית עינים ולא בפרזלא דלא לעייק ליה ואין מברכין על המילה אא\"כ נראת לו ערלה כבושה ורואין ונזהרין היאך מלין אותו וממתינין לו הרבה ואין חוששין ליום ח' שלא יביאוהו לידי סכנה כתב גאון ינוקא דמית ולא הוו ליה שמונה יומין נהנינן דמהלין ליה אבי קברא:" + ], + [ + "הכל כשרים למול אפי' עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ואם יש ישראל גדול שיודע למול קודם לכולם ואם אין גדול ימול אחד מאלו אבל נכרי לא ימול כלל וכתב הרמב\"ם ואם מל א\"צ לחזור ולמול פעם שנייה ובספר המצות כתב שצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית ובכל מלין אפי' בצור ובזכוכי' ובכל דבר הכורת חוץ מבקרומית של שקנה לפי שקסמין ניתזין ממנו ויבא לידי כרות שפכה ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספריים ונהגו כל ישראל למול בסכין כיצד מלין חותכין את הערלה כל העור החופה העטרה עד שתתגלה העטרה ואח\"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מהעור בצפורן ומזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה ואח\"כ מוצצין המילה עד שיצא הדם מהמקומות הרחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה וכל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו ואחר שמצץ נותן עליה אספלנית או רטיה וכיוצא בו מל ולא פרע כאילו לא מל יש ציצין המעכבין המילה ויש שאינן מעכבין אותה כיצד אם נשאר מהעור עור החופה את רוב גובהה של העטרה אפילו במקום אחד זהו המעכב את המילה וכאילו לא נימול לא נשאר ממנו אלא מעט ואינו חופה רוב גובה של העטרה אינו מעכב המילה המל כל זמן שמתעסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על שאינן מעכבין פירש ממנה אינו חוזר אלא על המעכבין ואין צריך לחזור על שאינן מעכבין פי' מיירי בשבת אז חוזר על המעכבין אבל אינו חוזר על שאינן מעכבין אבל בחול חוזר על הכל בין מעכבין בין שאינן מעכבין קטן שבשרו רך ומדולדל או שהוא בעל בשר הרבה עד שנראה כאילו אינו מהול רואין אם בעת שמתקשה נראה מהול א\"צ למול פעם ב' מ\"מ משום מראית העין צריך לתקן ריבוי הבשר שמכאן ומכאן ואם אינו נראה נימול בעת קישוי צריך לחתוך כ�� הבשר המדולדל עד שיהא נראה כנימול בשעת קישויו:" + ], + [ + "המל מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על המילה וכתב הרמב\"ם שאם אבי הבן מל בעצמו מברך א\"ק ב\"ו למול את הבן ונהגו שלא לחלק וכ\"כ בעל העיטור ואבי הבן מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וצריך לברך מעומד דילפינן לכם לכם מעומר כתב הרמב\"ם שאם אין אבי הבן שם אין אחרים מברכין אותה ברכה ויש מי שהורה שיברכו אותה ב\"ד או אחד מהעם ואין ראוי לעשות כן עכ\"ל ונוהגין בכל המקומות שיברך אותה מי שתופס הנער וכן כתב הראב\"ד ורשב\"ם הנהיגוה שיברך האב קודם המילה דלהכניס משמע להבא וגם צריך לברך קודם לעשייתן ור\"ת כתב שאין צריך ורב שר שלום כתב שאין לו לברך אלא עד לאחר המילה כיון שנעשית ע\"י אחר וכ\"כ בעל העטור וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב טוב לברך מיד אחר ברכת המילה קודם שיעשה פריעה וחשבי שפיר עובר לעשייתן ולהבא דמל ולא פרע כאילו לא מל ואם היו אחרים עומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה לחופה ולמ\"ט. ואבי הבן או המוהל או אחד מהעם אומרים וצאצאיו חתם באות ברית קדש ע\"כ בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא\"י כורת הברית ועל הכוס מברכין אותו שמברך תחלה בפה\"ג וכתב בעל העיטור ומנהג ליתן יין בפי התינוק אחר ברכת היין ואחר כורת הברית ולומר קיים את הילד הזה לאביו ולאמו שנקרא שמו פלוני וכו' ובקשת רחמים לא הוי הפסקה בין ברכה לשתייה וי\"א כיון שנתן יין בפי התינוק לאו הפסקה היא ויש סדורים שכתוב בהם בא\"י כורת הברית ושותהו ובנולד מהול כתבתי למעלה שאין מברכין עליו ובעל העיטור כתב שמברכין עליו וכתב שאפי' לדברי האומר שאין מברכין ברכת על המילה אבל ברכת להכניסו בבריתו ואשר קדש ידיד מבטן מברכין כתב הרמב\"ם שאין מברכין על אנדרוגינוס מפני שהוא ספק ור\"י פסק שהוא זכר גמור וחייבין עליו סקילה כזכר ולדבריו מברכין עליו תשובה לגאון ממזר אף על פי שהוא מטיפה פסולה כישראל הוא לכל דבר ומברכין עליו ברכת מילה עד כורת הברית אבל אין מבקשין עליו רחמים כתב בע\"ה היכא דמיקלע מילה ביומא דתעניתא אשכחן דרבוותא קמאי דקאמרי מברך על הכוס ומנהג להניחו עד מוצאי יה\"כ ושותהו אמו של תנוק והאריך הרבה בדבר והיוצא מכלל דבריו שבי\"כ וט\"ב לא מברכין כלל אכסא ועבדינן כבדוכתא דלית ביה חמרא ובשאר תעניות מברכינן ומטעמינן לינוקא וכתב עוד היכא דאיכא תרי ינוקי לממהיל בבי כנישתא כיון דלא אפשר להמלינהו כחדא צריכי ברכה אכל חדא וחדא וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה מי שיש לו ב' תנוקות למול או לברך לשני חתנים יברך ברכה אחת לשניהם ואפי' אם שנים מלין הראשון יברך על המילה ועולה לשני והשני יברך אשר קדש ידיד מבטן ועולה לראשון ואפי' אין הנער השני לפניו בעת הברכה כיון שדעתו עליו רק שלא יסיח דעתו בינתים שדר רב צמח גאון היכא דליכא אלא איתתא וגברא תפוש ליה לינוקא מברכין על המילה והיכא דאיפשר לה עבדינן לה בעשרה והיכא דלא אפשר עבדינן לה בפחות מעשרה כתב הרמב\"ם שאבי הבן מברך שהחיינו על כל מילה ומילה ובעל העיטור כתב שאין לו לברך וכן דעת ר\"י וי\"א שצריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה ובעל העיטור כתב שא\"צ דלא הוי ערוה כל זמן שאינה ראויה לביאה וכתב עוד מנהג שאבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו כדאמרינן לגבי קרבן איפשר שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. בדברים שבין בני מזרח ובין בני מערב בני מזרח מוהלים על המים ונותנים על פניהם ובני מערב מוהלים על העפר מן הדר דכתיב [זכריה ט'] גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו ובישיבה רב כהן צדק במתא מחסיא מנהג למול במים שלוקין ובהם הדס ומיני בשמים ונופל דם המילה על המים ורוחצין בהם כל הנועדים כלומר זה דם הברית שבין הקמום לאברהם אבינו איתשל מקמיה רב יהודאי גאון מהו למימהל על גבי עפרא ואמר שפיר דמי ובלבד שלא יעשה כן בשבת שלא יביא עפר מהחוץ ונוהגין ע\"פ המדרש לעשות כסא לאליהו על שאמר [מלכים א' י\"ט] קנא קנאתי לה' כי עברו בריתך בית ישראל א\"ל הקב\"ה חייך שאין עושין ברית מילה עד שתראה בעיניך מכאן התקינו חכמים לעשות כסא לאליהו שהוא נקרא מלאך הברית:" + ], + [ + "מילה בין בזמנה בין שלא בזמנה דוחה צרעת שאם יש בהרת בעור הערלה אע\"פ שיש בקציצת הבהרת לא תעשה חותכה עם הערלה אבל אם לאחר שנימול גדל בשר במילתו עד שאינו נראה מהול וצריך לחותכו אם יש בהרת באותו הבשר אסור לחותכו כיון שא\"צ למולו פעם אחרת אלא מדרבנן ושבת וי\"ט אינו דוחה אלא בזמנה אבל שלא בזמנה כגון שלא נימול ביום הח' מפני חולי התינוק או דבר אחר שעיכבו אין מלין אותו בשבת ואפילו בזמנה אינה דוחה אלא המילה עצמה אבל מכשירין שאפשר לעשותן מבעוד יום אין דוחין השבת כיצד מלין ועושין כל צרכיה כגון פריעה ומציצה וחוזר על ציצין המעכבין אע\"פ שפירש ועל שאין מעכבין אם פירש אינו חוזר ואם לאו חוזר ובעל העיטור כתב דאע\"פ שאין מעכבין חוזר אע\"פ שפירש וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתה כן ונותן עליה איספלנית ואיזהו הן מכשירים שאינו דוחה שבת אין עושין סכין למול בו ולא מביאין אותו ממקום למקום ואפי' להוציאו מהבית ולהביאו דרך גגין חצרות ומבואות שלא ערבו אסור אבל שבת באח' מהם מותר להביאו מזה לזה אע\"פ שערבו חצרות עם הבתים אבעל העיטור לא התיר אלא בשלא ערבו חצרות עם הבתים אבל ערבו דשכיח מאני דבתים בחצר לא ויש מחמירין לאוסרו להביאו מזה לזה אפי' שבת בהן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה אין שוחקין סממנים ולא מהמין לא חמין ולא עושין לה אספלנית ולא טורפין לה יין ושמן לא שחק לה כמון בערב שבת לועס בשיניו לא טרף לה יין ושמן טורף לה לזה לעצמו ולזה לעצמו אין עושין לה חלוק אבל כורך עליה סמרטוט ואם לא התקין לה מע\"ש כורך על אצבעו ומביא דרך מלבוש אפי' מחצר אחרת שלא ערבו מלו הקטן בשבת ואח\"כ נתפזרו הסממנים או נשפכו החמין עושין הכל בשבת ואפי' ישראל מבעיר האש לחמם מים לרחצו מפני שסכנה הוא לו ואפי' ביום הג' שחל להיות בשבת היא סכנה אם לא ירחצוהו אבל לפני המילה אסור אפי' לומר לנכרי לחמם אותם לצורך המילה שכל דבר שיש בו איסור דאורייתא אסור לומר לנכרי לעשותו אפי' לצורך המילה כגון לחמם המין או לומר לו להביא סכין דרך רשות הרבים אלא תדחה המילה עד מחר אבל דבר שיש בו איסור דרבנן כגון לומר לו להביא לו מים דרך כרמלית או דרך חצר או מבוי שלא ערבו מותר לומר ואם יש כאן מים שחממם נכרי לצורכו או שעבר ישראל וחממם מותר לישראל לרחוץ בו התינוק כל גופו כדרכו אפי' לפני המילה אע\"פ שאסרו רחיצת כל הגו אפי' במים שנתחממו מע\"ש התירוהו לצורך המילה ויש דעות אחרות שמתירות אמירה לנכרי באיסור דאורייתא לצורך המילה ורב אלפס כתב כסברא ראשונה וכ\"כ א\"א ז\"ל וכל המכשירין שאין דוחין השבת גם יום טוב אין דוחין חוץ מזה ששוחקין לה סמנין בי\"ט הואיל וראוין לקדרה וכן טורפין לה יין וש��ן וכתב ה\"ר אליעזר הלוי אם האב יודע למול אין לו למול בשבת אם יש אחר שיודע למול דהא מילה הוא פסיק רישי' גבי דידיה דהוא מכוין לתקן את בנו אבל לגבי אחר לא מקרי תיקון ושרי ומיהו אם אין אחר שיודע למול ימול ספק אם הוא זמנה אם לאו אינו דוחה השבת לפיכך אם נולד בע\"ש בין השמשות אינו נימול בשבת אלא נדחית עד אחד בשבת שהוא ספק עשירי ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות אע\"פ שיצא כולו בשבת אינו נימול בשבת: קטן שנולד כשהוא מהול ומי שיש לו ב' ערלות וכל שאין אמו טמאה לידה כגון יוצא דופן וגיורת שנתגיירה וילדה ואח\"כ טבלה אע\"פ שנימולין לח' אם הגיע יום ח' בשבת אין דוחין שבת: ואנדרגינוס כתב הרמב\"ם שאין דוחה שבת ורב אלפס כתב שדוחה וכן הוא לר\"י שמחשיבו זכר גמור: מי שנולד בחדש ז' ליעבורו והוא שלם הרי הוא כילד של קיימא לכל דבר ומלין אותו בשבת והנולד לשמנה אם הוא שלם בשערותיו ובצפרניו אפי' נולד ודאי לח' כגון שפירש בעלה ממנה מיד אחר שבעל אפ\"ה חשוב בר קיימא ומלין אותו בשבת דכיון דגמרו שערותיו וצפרניו ודאי נגמר לז' ונשתהה לצאת אבל אם שערו לקוי ואין צפורניו שלימים כברייתו ה\"ז ודאי בן ח' שלא היה ראוי ליולד אלא לט' ומיהר לצאת והרי הוא כאבן ואסור לטלטלו ואין מלין אותו בשבת ספק אם הוא בן ז' או בן ח' מלין אותו ממה נפשך אם הוא בן ז' הרי הוא בר קיימא ואם בן ח' הוא הרי הוא כמחתך בשר בעלמא לשון הרמב\"ן מלין אותו בשבת על כל פנים אם בן שבעה הוא ושלם בדין הוא שידחה ואם בן ח' הוא כמחתך בשר בעלמא ויראה מדבריו שר\"ל כשנגמרו שעריו וצפרניו ונראה אפי' לא נגמרו שעריו וצפרניו שרי ממה נפשך אבל ודאי בן ח' שלא גמרו שעריו וצפרניו אין מלין אע\"ג דמחתך בשר בעלמא מ\"מ כיון שהוא כאבן למה יחתכו בשר שלא לצורך כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ספק בן ז' מפק בן ח' אין מחללין עליו שבת ואיני מבין דבריו דודאי מלין אותו ממ\"נ כדפרישית והא דקתני אין מחללין עליו השבת מוקי ליה בגמרא במכשירין ואליבא דר\"א דשרי מכשירין בשאר מילות ובזה אין נפקותא לפסק הלכה דאפילו בודאי בן קיימא קי\"ל דאין מכשירין דוחין שבת ישראל שהמיר דתו ונשוי ישראלית ונולד לו בן ממנה מלין אותו בשבת ואין אנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית ישראל שנשא נכרית וילדה לו בן אינו נימול בשבת שולדה כמוה כל מילה שאינו דוחה שבת גם י\"ט אינה דוחה וכתב הרמב\"ם דוקא י\"ט שראשון של גליות אבל י\"ט שני דוחה ובר\"ה גם י\"ט שני אינו דוחה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה דמילה שלא בזמנה אינו דוחה אפילו י\"ט שני של גליות:" + ], + [ + "הלכות עבדים
מצות עשה על הרב למול את עבדיו שנאמר המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך עבר הרב ולא מלו מצוה על ב\"ד למולו אחד עבד שנולד בבית ישראל או שקנאו רבו מן העכו\"ם חייב למולו ואינו נמולין אלא ביום ובניהם יש שנמול לח' ויש שנמול מיד אפילו לקחו בן יומו כיצד לקח שפחה מעוברת ועוברה עמה וטבלה לשם עבדות וילדה נימול לשמנה אף על פי שלקח העובר בפני עצמו והרי הוא מקנת כסף אפ\"ה נימול לח' כיון שקנה גם האם וטבלה קודם שילדה ואם אחד קונה השפחה ואחד קונה העובר נימול מיד אפילו טבלה קודם שתלד ואצ\"ל קנה שפחה וולדה עמה שנימול מיד אף על פי שאין לו ח' אבל בלקח שפחה ועוברה וילדה קודם שטבלה קאמר רבי אבא שאינו נימול לח' כיון שאין אמו טמאה לידה ורבנן פליגי עליה ואומרים שנימול לח' אע\"פ שאין אמו טמאה לידה וביליד בית כגון שלקח שפחה ונת��ברה אצלו וילדה נמי פליגי לרבנן נמול לח' אפילו ילדה קודם שטבלה דלא משכחת יליד בית שאינו נימול לח' אלא בלוקח שפחה לעוברה ונתעברה בביתו וילדה שאין לו בגוף השפחה כלום או שלוקח שפחה והתנה שלא להטבילה ולר' אבא אפילו לקחה קנין גמור ונתעברה בביתו וילדה אינו נמול לח' אא\"כ טבלה קודם שילדה שאמו טמאה לידה אבל ילדה קודם שטבלה נימול לא' ומקצת הגאונים פסק כר' אבא ובשאלתות (פ' לך לך סימן ט') פסק כרבנן הלכך אזלינן לחומרא ונימול לח' אע\"פ שאין אמו טמאה לידה כגון במקנת כסף שלקח שפחה מעוברת ועיברה עמה אע\"פ שילדה ואח\"כ טבלה ויליד בית שלקחה ריקנית ונתעברה אצלו אע\"פ שילדה ואח\"כ טבלה ואין נמול לא' אלא כלוקח זה שפחה וזה עוברה או בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה ובחילול שבת אזלינן לחומרא ואין מלין אותו בשבת אא\"כ טבלה קודם שילדה בין ביליד בית בין מקנת כסף: הלוקח עבד גדול מן העכו\"ם חייב למולו מיד ואסור לקיימו ערל אא\"כ קנאו בע\"ש בין השמשות ולא הספיק למולו מקיימו ערל אותו שבת ואח\"כ מלו מיד ואם כשקנאו התנה עמו ע\"מ שלא למולו מותר לקיימו והא דאסור לקיימו כשקנאו סתם דוקא בשלא נתרצה מעולם להתגייר אבל אם נתרצה להתגייר וחזר בו מגלגל עמו י\"ב חדש אולי יחזור לדעתו הראשון ואם לא חזר צריך למוכרו לעכו\"ם אחר י\"ב חדש וזהו לרש\"י אבל לרב האי הוי איפכא קנאו סתם ונתרצה למולו אלא שדוחה אותו מיום ליום אסור להשהותו וצריך למוכרו מיד לעכו\"ם ואם אמר בהדיא שאינו רוצה למול מותר לשהותו י\"ב חדש אולי יפתהו שימול ואם מלו והטבילו בעל כרחו לשם עבדות לרש\"י ז\"ל דינו כעבד לכל דבר אבל לכתחלה אין לעשותו שלא יבא להכשיל את רבו באיסור והיתר כיון שאינו רוצה לקבל עליו עול מצות ולרב אלפס אין עליו תורת עבד כל זמן שאינו מתגייר מרצונו מי שהוא עבד מוטבל לשם עבדות ורוצה רבו להטבילו לשם חירות אם נהג כבר במצות שעבד חייב בהן כגון שקנאו רבו מישראל או שקנאו מעכו\"ם והטבילו לשם עבדות והוא עבד בביתו לרב אלפס מרצונו ובקלת מצות ולרש\"י אפי' בלא קבלה ואח\"כ בא לשחררו יכול לשחררו בעל כרחו אבל אם מיד אחר שלקחו מן העכו\"ם והטבילו לשם עבדות בא לשחררו צריך שיהיה מדעתו כתב רב יהודאי גאון עבד קטן או שוטה מטבילין אותו ע\"ד ב\"ד תשובה לגאון עבד שמלו רבו וחזר לגיותו ומכרו לעכו\"ם וחזר ישראל וקנאו ממנו כיון שנימול ונטבל לשם עבדות פעם ראשונה והכניסו תחת כנפי השכינה אף ע\"פ שחזר אינו חוזר לעבדותו והרי הוא בישראל מומר שא\"צ טבילה אלא מלקות. הלוקה עבד מן העכו\"ם אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות הלכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הרי הוא בן חורין לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים שיהא נראה כעבד שלא יקדים ויאמר אני טובל לשם בן חורין אבל עכו\"ם שמוכר את עצמו לישראל קונה גופו מיד ואינו יכול להקדים לטבול לשם בן חורין המל העבדים מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על מילת העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי והרמב\"ם כתב ואם רבו מלו אומר למול העבדים ובעל העיטור כתב המל אומר בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על המילה והמברך אומר בא\"י אמ\"ה אקב\"ו למול את העבדים ולהטיף וכו' וחותם בא\"י כורת הברית וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל שהן שתי ברכות שאלו מקמי רב יהודאי גאון המל העבדים מברך א' או ב' ואמר המל מברך על המילה וצונו למול את העבדים כולל במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וצריך לכסות ערותו בשעת ברכה כיון שהוא גדול אין עבד עברי נוהג עתה שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג מ\"מ מי שאינו נוהג כשורה מותר לרדותו להשתעבד בו כעבד וכן הוא מצות המלך שמי שאינו פורע המס שישתעבד למי שפושרע בשבילו מותר להשתעבד בו וכתב הרמ\"ה עכו\"ם דשבייה לישראל וקנייה בדינא דמלכותא והדר זבניה לישראל קניה למעשה ידיו דכי היכי דקנייה עכו\"ם למעשה ידיו ה\"ג מצי לזבוני למעשה ידיו ואע\"ג דקי\"ל אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ה\"מ למקניה גופיה לשאר דיני עבד עברי אבל למעשה ידיו היכא דקני שבאי למעשה ידיו בדינא דמלכותא הדר מצי לזבוניה לישראל למעשה ידיו ודוקא שנשבה במלחמה דדינא דמלכותא הוא וה\"ה נמי כל היכא דקני ליה בדינא דמלכותא מטעמא אחרינא כגון שמכרוהו גובי המס אבל נשבה בשעת שלום דלא קני ליה שבאי בדינא דמלכותא לא קני ליה רבו שני כלל ודינא הוא דנפיק מיניה בלא דמים ובשעת מלחמה נמי דקניא למעשה ידיו אין דינו לא כעבד עברי לכל דבר ולא כעבד כנעני לכל דבר דהנך גופן קנוי וזה אין גופו קנוי ולא דיינינן ליה בדין עבד עברי שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכעבד כנעני נמי לא דיינינן ליה דליפלח לעולם בעל כרחיה דכתיב ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך אלא למעשה ידיו הוא דקנייה וכפועל בעלמא וכי היכי דפועל מצי מהדר ומהדר ליה זוזי דלאו עבדים לעבדים הם האי עבד נמי מצי יהיב לרבו דמי מקנתו או דמי שויו ונפיק ויד האדון על התחתונה ליקח הפחות ועבד כנעני נוהג עתה ומהו עבד כנעני מי שלוקח א' מכל העכו\"ם לש\"ש אם לקחו מישראל או מעכו\"ם או שמוכר את עצמו או שלקחו בשביה או נגבו וכבשו להיות לו לעבד אלא שאותו שלוקח מעכו\"ם אין גופו קנוי לו אלא למעשה ידיו עד שיטבילנו לשם עבדות לפיכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הוא בן חורין ובאינך כולהו הגוף קנוי לו מיד ובכולם כל זמן שלא הטבילו לשם עבדות דינו כעכו\"ם לכל דבר ולאחר שיטבילנו לשם עבדות הוא עבד וחייב במצות שהאשה חייבת בהן ובעבד זה מותר לעבוד בו בפרך וכ' הרמב\"ם אע\"פ שהדין כך מדות חסידות ודרכי החכמה שיהא אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביר עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו בכל מאכל ומשקה וכן לא יבזהו לא ביד ולא בדברים לעבדות מסרם הכתוב ולא לבושת ולא ירבה עליו צעקות וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו אשה קונה שפחות אבל אינה קונה עבדים אפי' קטנים מפני החשד וכתב הרמב\"ם ויראה לי שאינה אסורה לקנות אלא מבן ט' ומעלה ונראה שאין להתיר בפחות מבן תשעה שמא תשהנו אף לאחר שיגדיל יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אלא ילך וישאל על הפתחים או יתפרנס מן הצדקה וכ' הרמב\"ם בד\"א בעבדיו אבל בעבדים שהכניסה לו אשתו בנכסי מלוג חייב במזונותיהן שע\"מ כן הכניסה אותם ואם לא יזון אותם ימותו או יברחו והרי אינו חייב באחריותן במה דברים אמורים שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך שהשנים כתקנן שימצא מרחמים שירחמו עליו אבל בשנת בצורת אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך אבל יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אף על פי שהוא שנת בצורת ושמא לא יספיקו לו מעשה ידיו למזונותיו הקוטע יד עבד כנעני של חבירו נותן נזק צער ריפוי ושבת ובושת לאדון והעבד ניזון מן הצדקה אע\"פ שהאדון לוקח השבת שהרי יכול לומר עשה עמי ואיני זנך והריפוי נותן לרופא ואם אמדוהו להתרפאות בה' ימים ועשו לו סמים חזקים שמיהר להתרפאות בג' ימים האדון לוקח היתרון אע\"פ שעבד נצטער בסמים ��חזקים והחריפים שמיהר להתרפאות בהן כמו שלוקח הצער של עיקר המכה אין קנין לעבד בלא רבו שכל מה שקנה העבד קנה רבו בין מצא מציאה או נתנו לו מתנה בין שנתנה לו האדון או אחר לא זכה בה אלא הכל חוזר לאדון בין גוף בין פירות אפי' אמר לו ע\"מ שאין לרבך רשות בו אני נותן לך אינו כלום אא\"כ יאמר לו אני נותן לך ע\"מ שתצא בו לחירות עבד כנעני בין קנאו בעודו עכו\"ם בין קנאו אחר שהטביל נקנה בכסף או בשטר או בחזקה בין קנאו מעכו\"ם בין קנאו מישראל וחזקה הוא שישתמש בו כגון שיתיר לו מנעליו או יגעילנו או שהוליך כליו לבית המרחץ או הפשיטו והרחיצו סכו או גרדו ודוקא כיוצא באלו שימוש של גופו אבל עשה לו מלאכה כגון שתפר לו בגדיו וכיוצא בזה לא הגביה העבד לרב לצורך תשמיש קנאו הגביה הרב לעבד לא קנאו ונקנה בחליפין ובמשיכה שתקפו ומשכו אליו אבל אם קראו והוא בא אליו לא קנאו אלא א\"כ הוא קטן העבד קנה עצמו להיות יוצא מתחת יד רבו בכסף ובשטר ובראשי אברים בכסף בין ע\"י עצמי שאחר נתן לו הכסף ואומר ה\"ז נתון לך ע\"מ שתצא בו לחירות ונתנו לרבו יצא בו לחירות אבל לא אמר לו ע\"מ שתצא בו לחירות לא בין ע\"י אחרים שאחר נותן הכסף לרב לפדותו יצא בו לחירות אפי' בעל כרחו של העבד ור\"ת כתב דבחליפין נמי קונה עצמו מיד האדון אם יש לו כלי לעשות בו חליפין כגון שנתנו לו ע\"מ שישצא בו לחירות והרמ\"ה כתב דחליפין לא מהני אלא לאפרועי שעבודא אבל לא לאפקועי איסורא ודוקא דלית בהו ש\"פ אבל אי אית בהו ש\"פ מהני אף לאפקועי איסורא וה\"מ בחליפין הניתנין בתורת דמים אבל בסתם חליפין הניתנין ע\"מ להחזיר מספקא לן אי כשוה כסף דמי ומהני לאפקועי איסור דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה לא כשוה כסף דמי מידי דהוה אקידושי אשה דמהני בה כסף ושוה כסף ולא מהני בה חליפין הניתנין ע\"מ להחזיר אע\"ג דאית בהו שוה כסף ה\"ה נמי הכא ואי ס\"ל דלאו כשוה כסף דמי ולא מהני אלא לאפקועי שיעבודא עבדינן לחומרא דאיסורא הוא ודינא הוא דכייפינן ליה לאדון או ליורשיו אם מת הוא למכתב ליה גט שיחרור מידי דהוי אמפקיר את עבדו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כדברי ר\"ת וקונה עצמו לצאת בראשי אברים שאם סימא אדונו את עינו או הפיל שינו או חסרו אחד מראשי אצבעות ידיו או רגליו או ראשי אזניו או ראש החוטם או ראש הגויה וראשי הדדים שבאשה יוצא לחירות וצריך גט שיחרור אבל חתך לשונו אינו יוצא לחירות סרסו בביצים ונתקן מהכיס לגמרי יוצא לחירות כרתן ועודן תלויין בכיס אינו יוצא לחירות היה לו אצבע יתירה וחתכה לו אם עומדת כסדר האצבעות יוצא לחירות ואם לאו אינו יוצא לחירות דלדל עצם מזקנו יוצא לחירות הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אינו יוצא לחירות הפיל שינו של קטן אינו יוצא לחירות היתה עינו כהויה קצת והכהו בו וסמהו אם מתחילה היה יכול להשתמש בו קצת יוצא בו לחירות ואם לאו אינו יוצא לחירות אבל אם חטטה אפי' היתה סמויה שלא היה יכול להשתמש בו כלל יוצא לחירות שהרי חסרו אבר וה\"ה באחד מראשי אברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה אם חתכו יוצא בו לחירות שהרי חסרו אבר הכהו על עינו וחסר מאורם על שינו ונדדה אם יכול להשתמש בו עדיין אינו יוצא לחירות ואם אינו יכול להשתמש יוצא לחירות הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה יוצא לחירות הכה בכותל כנגד אזני או כנגד עינו ונבעת עד שאינו רואה ואינו שומע אינו יוצא לחירות כתב הרמב\"ם בכל אלו אינו יוצא לחירות עד שיעשה האדון בכוונה לפיכך כיון לזרוק אבן בבהמה ונפל בעבד וחתכה אצב��ו או הפיל שינו אינו יוצא לחירות וכן הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין עובר שבמעיה אינו יוצא לחירות אבל אם היה רבו רופא ואמר ליה כחול עיני וסמאה יוצא לחירות שהרי כיון לעבד ולדעת התוספות גם בזורק אבן לבהמה ונפלה בעבד יוצא לחירות מי שחציו עבד וחציו בן חורין או עבד של ב' שותפים אין יוצאין בראשי אברים לפי שאינו מיוחד לרבו שחבל בו עבדי צאן ברזל יוצאין בראשי אברים לאיש אבל לא לאשה ושל נכסי מלוג אין יוצאין לא לאיש ולא לאשה הפיל שן עבדו וסימא עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו וכן נמי איפכא יציאת העבד בראשי אברים נוהג בכל מקום ובכל זמן ומיהו קנס הוא וצריך ב\"ד מומחין לפיכך אין דנין אותו עתה שהרי אין מקבלין עדות לדונו ואם יורה מעצמו פטור אע\"ג שהוא תפוש שהרי הוא מוחזק בגופו אפ\"ה כתב הראב\"ד שאינו מועיל ואם יודה יפטור אבל הרמב\"ן כתב שאין הודאתו פוטרת אלא בב\"ד והאידנא ליכא ב\"ד מומחין והוה ליה כמודה חוץ לב\"ד שאינו פטור מקנס הילכך כיון שהוא תפוש מהני אע\"פ שמודה וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל וקונה עצמו בשטר שכותב לו על הנייר או על החרס הרי את בן חורין או הרי את לעצמך או אין לי עסק בך ומוסרו לידו או לאחר בשבילו אפי' בלא ידיעת העבד יצא שזכות הוא לו שיוצא מתחת יד רבו לחירות ומיהו אם מוחה בידו מלקבלו לא יצא בו לחירות אמר לו אחד מאלו הלשונות על פה אינו כלום הכותב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אין זה לשון שחרור כתב הרמב\"ם מסר לו השטר בפני עדים או שהיו עדים חתומין בו ומוסרו לו בינו לבין עצמו יצא בו לחירות והתוס' פסקו דעדי מסירה כרתי וצריך שימסרנו בפני עדים ומיהו כשאנו מוצאין אותו חתום א\"צ שיבואו לפנינו עד מסירה שאנו תולין שבדין נמסר צריך שיכתוב גט שחרור לשמו כמו גט אשה כתב הרמב\"ם שצריך ג\"כ שיהא כתוב בתלוש ושיחתמו עדיו זה בפני זה כמותו ודומה לו נמי לענין שהוא פסול אם נעשה בערכאות של עכו\"ם אפילו בעידי מסירה ישראל ודומה לו נמי למוליך ומביא שהמביא גט שחרור בארץ אצ\"ל בפני נכתב ובפני נחתם ואם מיבאו בח\"ל אם אין עדים לקיימו אומר בפ\"נ ובפ\"נ וזהו קיומו ואם בא האדון אח\"כ ומערער אינו כלום וכשם שהאשה עצמה מביאה גטה ואומרת בפ\"נ ובפ\"נ אם התנה שלא תתגרש עד שתגיע לב\"ד פלוני כן העבד מביא שחרורו ואומר בפ\"נ ובפ\"נ וכשם שהשאשה שנטה יוצאת מתחת ידה ואומרת שנתגרשה בו אינה צריכה לקיימו כך העבד ששטר שחרורו יוצא מתחת ידו א\"צ לקיימו עבד שהביא גיטו להשתחרר בו עתה בפנינו כגון שמסרו לו ע\"מ שישתחרר בו בב\"ד ל\"ש אם כתב בו עצמך ונכסי קנויין לך ל\"ש אם כתוב בו כל נכסי קנויין לך עצמו קנה על פי דיבורו שיאמר בפ\"נ ובפ\"נ נכסיו לא קנה עד שיתקיים בחותמיו הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות שהוא בכלל הנכסים וקונה עצמו בכלל הנכסים שייר קצת מן הנכסים בין מקרקעי בין מטלטלי בין פירש השיור בין לא פירשו בין אם היו לו נכסים אחרים חוץ מאלו ששייר בין אם לא היו לו נכסים אחרים חוץ מאלו ששייר לא יצא לחירות ולא קנה הנכסים אבל אם כתב לו עצמן ונכסי קנויים לך חוץ מדבר פלוני אפי' אין לו אלא אותו דבר יוצא לחירות והרמב\"ם כתב בזה שלא יצא לחירות וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו וכתב בו צאי בו והתקדשי לי בו אין בזה לשון שחרור ואינה לא משוחררת ולא מקודשת כל הכשרים להביא גטי נשים כשרים להביא גט שחרור ועבד כשר להביאו ולקבלו בשביל עבד חברו מיד רבו של חברו אבל אם שניהם שלש איש אחד אז אינו יכול לקבלו מרבו בשביל חברו המשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו הכותב כל נכסיו לב' עבדיו קנה כל אחד חצי הנכסים נמצא שכל אחד ואחד קנה חציו וחצי חברו לפיכך צריכין לשחרר זה את זה ודוקא שכתב ב' שטרות וכתב בכל אחד כל נכסי נתונין לפלוני עבדי או שכתב חצי נכסי נתונין לפלוני עבדי וחצי האחר לפלוני עבדי ומסרם לאדם אחד ביחד שיזכה בשבילם דהשתא זכו שניהם כאחד אבל לא מסר שני השטרות ביחד אם כתב בכל אחד מהם כל נכסי נתונין לפלוני הראשון קנה ושני לא קנה כלום שכבר נתנם לראשון ואם כתב בכל שטר חצי נכסים אפילו אם פירש חצי האחר אין שום אחד מהם קונה ראשון לא קנה שהרי שייר וכיון שהראשון לא קנה שני נמי לא קנה ואם לא פירש באחד מהשטרות חצי האחר אפי' אם מסרם ביחד לא קנו דאיכא למימר חצי אחד נתן לשניהם והרי שייר קנינו אבל אם כתב להם כל נכסיו בשטר אחד בכל ענין לא קנו המשחרר חצי עבדו בשטר לא קנה העבד את חציו ונשאר עבד כמו שהיה אבל אם שחרר את חציו בכסף שנתן לו דמי חציו כדי להשתחרר קנה והוא חצי בן חורין בד\"א כששחרר חציו בשטר ונשאר לו בו חצי האחר אבל אם מכרו אם נתנו לאחר בין שהיה השחרור והמכירה או הנתינה כאחד בין שקדם המכירה או הנתינה כאחד בין שקדם המכירה או הנתינה לשחרור קנה העבד את חציו והלוקח או המקבל חצי האחר וכן עבד של שני שותפין ששחרר אחד מהם את חלקו אפי' בשטר קנה והוא חצי בן חורין הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום והוי כמו משחרר חציה מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין לפיכך כופין את רבו לשחררו וכותב לו שטר על חצי דמיו ובעוד שלא כתב לו שטר שחרור מעשה ידיו לעצמו ואם המיתו שור אינו משלם לא קנם ולא כופר בד\"א בעבד שהוא מצוה על פריה ורביה אבל שפחה תשאר כמו שהיתה ועובדת את עצמה יום אחד ואת רבה יום אחד הכה אדם על ידה וצמתה וסופה לחזור אם הכה ביום שעובדת את רבה הנזק לרבה ואם ביומה הנזק לעצמה אבל אם נקטעה ידה וכן כל דבר שאין סופו לחזור חולקין הנזק היא והאדון ואם המיתה נותן חצי הקנס לאדון ופטור מחצי הכופר עבד של שני שותפין ששחרר אחד מהם חלקו כופין גם הב' לשחרר חלקו ואם ידע מחברו שרצה לשחרר חלקו וקדם והקנה חלקו לבנו הקטן ואח\"כ שחרר חבירו אין ב\"ד יכולין לכוף לקטן אבל מעמידין לו אפוטרופס ושם העבד בדמים ונותן קצת מהדמים לקטן כדי שיתרצה בשחרורו וישחררנו האפוטרופס בדמים שקבל הקטן ויכתוב לו האפטרופס שטר שחרור על שמו ודוקא כהאי גוונא שכיון להפקיע תקנת חכמים אבל אם מת והניח בן קטן ואח\"כ שחרר השותף חלקו אין מעמידין אפוטרופא לשחררו אלא עובד את עצמו יום אחד ואת הקטן יום אחד עד שיגדיל: המפקיד עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ואם מת קודם ששחררו היורש כותב לו גט שחרור וגר שמת ואין לו יורשין דקי\"ל הקודם בנכסיו זכה והיו בהן עבדים גדולים זכו בעצמן והרי הם בני חורין קטנים אין בהם יד לזכות בעצמן וכל הקודם בהן זכה וכתב הרמ\"ה ואם לא זכה בהן שום אדם עד שיגדלו אין להם תקנה שבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו שהרי כל הקודם בהם זכה וכיון דמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלו נמי בתר הכי אע\"ג דפקע ממונא איסורייהו לא פקע דבמאי פקע השתא הא ליכא מיתת האדון דלפקע איסורייהו מינייהו. עבד שנשבה וברח מבית האסורין אחר שנתייאש רבו ממנו אינו יכול עוד להשעבד בו וצריך לכתוב לו גט שחרור להתירו בב�� ישראל ואם פדאו ישראל אחר מן השבאי לפני יאוש בין אם פדאו לשם עבד בין לשם בן חורין צריך להחזירו לרבו ראשון ומשתעבד בו כתחילה ונותן הדמים לזה שפדאו. פדאו לאחר יאוש בהא פליגי הכ\"א פדאו לשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון ופסק הרמב\"ם כחכמים וכ\"כ הרמ\"ה והרמב\"ן והראב\"ד פסקו כרשב\"ג וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל עבד שעשאו רבו אפותיקי לבעל חובו ואח\"כ שחררו הפקיעו מיד שעבוד והרי הוא בן חורין וצריך לשלם לבעל חובו דקי\"ל המזיק שיעבודו של חבירו חייב אם לא נשאר לו מקום אחר לגבות ממנו וכופין לבעל חוב שיכתוב לו שטר שחרור שלא יוציא עליו לעז לומר שהוא עדיין עבד: עבד שנשא ב\"ח לפני רבו לא יצא אבל אם השיאו רבו יצא לחירות וצריך גט שחרור ואצ\"ל אם נושא שפחתו שהיא בת חורין שאנו אומרים אם לא ששחררה לא היה איסור וכתב הרמ\"ה שמקודשת מספק וכופין את רבו לכתוב לה גט שחרור ואי בעי לשהויה בתר הכי בעיא קדושי אחריני דקידושי קמאי ספק קידושי נינהו ואי לא בעי לשהויה לשם אישות בעיא גט לקדושי קמאי דמשום אומדן דעתא מפקיעין ממונא אבל גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדן דעתא מפקיעין ממונא אבל גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדן דעתא להתירא בלא גט שחרור בין בהשיאו רבו בין בנושא שפחתו: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הא דמצריכין גט שחרור במשיא עבדו משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אזלינן בתר אומדן דעתא דודאי שחררו ומפקיעין אותו ממנו ומותר בבת הורין הלכך גבי מקדש שפחתו דלמיחש שיאמר לא שחררתיה אפי' גט שחרור אינה צריכה: עבד שלוה רבו ממנו או שעשאו אפוטרופא או שהניח לפניו תפילין או קרא בפניו בתורה ולא מיחה בו לא יצא לחירות ואסור לאדם שילמד לעבדו תורה אבל אם הניח לו רבו תפילין או קראו לקרות בתורה יצא לחירות וכתב הרמב\"ם וכותב גט שחרור וכן כל כיוצא באלו הדברים שעשה דבר שאין חייב בו אלא בן חורין יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור וכן אם נדר נדר שכופין אותו לעבור עליו כגון שנדר שלא לאכול בשר וכיוצא בו שאין הנדר חל עליו והיה יכול לכופו לאוכלו ולא כפאו אלא אמר לו מופר לך יצא לחירות שכיון שלא כפאו במקום שיכול לכפותו גילה דעתו שהפקיע שיעבודו ומכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר עליו שיעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור וכופין אותו לכתוב לו גט שחרור אע\"פ שעדיין לא כתב ע\"כ: כתב בשטר עשיתי פלוני עבדי ב\"ח או עשוי הוא ב\"ח או הרי הוא ב\"ח ומסרו לידו יצא לחירות אבל אם כתב אעשנו ב\"ח ומסרו לידו לא יצא לחירות וכתב הרמ\"ה דוקא כתב אעשנו אבל אם כתב יהא ב\"ח קנה דאעשנו לישנא דהבטחה הוא להבא אבל יהא ב\"ח לאו הבטחה הוא אלא לשון שחרור אבל אם אמר על פה עשיתי לפלוני עבדי בן חורין או עשוי הוא ב\"ח אינו כלום ויכול לחזור בו: וכתב הרמ\"ה וה\"מ בבריא אבל שכיב מרע שאומר אחד מאלו הלשונות כיון שמשמעותו לשון שחרור זכה מיד בגופו ואינו יכול לשעבד בו וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין ואפי' בבריא אם אמר דרך הודאה גמורה מהני למיקני נפשיה וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין וזה כדברי הרמב\"ם שכתבתי למעלה האומר עשיתי פלוני עבדי ב\"ח והוא אומר לא עשאני בן חורין חיישינן שמא זיכה לו שטר שחרורו ע\"י אחר וכתב הרמ\"ה אם רוצה האדון לחזור בו אינו יכול וכופין אותו לכתוב לו גט שחרור וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ודאי זיכה לו ע\"י אחר כיון שהעבד אפשר לו שלא ידע והאדון טוען ודאי הרי הוא ב\"ח ומותר בישראלית ואם אמר כתבתי שחרור ונתתיו לו והעבד אומר לא נתנו לי הודאת בעל דין של העבד כמאה עדים דמי והרי הוא עבד כמה שהיה וכתב הרמ\"ה ואם שניהם עומדין בדיבורם לא אצטריך לאשמועינן דהא לא תבע חד מחבריה מידי ולא איצטריך לאשמועינן אלא דהדרי תרוייהו שהרב אומר לא נתתיו והעבד אומר כן קבלתיו אבל אם העבד חזר בו ואמר כי קבלתיו והרב לא חזר בו כופין אותו וכותב גט שחרור האומר תנו שטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בו לא יחזור דזכין לאדם שלא בפניו וזכה בו מיד וכתב רב אלפס ודווקא לחזרה שאין הרב יכול לחזור אע\"פ שלא הגיע ליד העבד אבל לא יצא העבד לחירות עד שיגיע לידו לפיכך אם מת האדון קודם שהגיע לידו לא יתנו לו שאין גט לאחר מיתה ואפי' לדבריו איכא למימר דוקא בשאמר תן לו אבל אמר זכה לו יצא מיד לחירות וכ\"כ הרמב\"ם אמר זכו בגט זה לעבד יצא מיד לחירות אע\"פ שלא הגיע לידו קודם מיתת האדון אבל אמר תנו לו אע\"פ שאינו יכול לחזור בו לא יתנו לאחר מותו ור\"ת כתב דבתן לו נמי אם נתן האדון הגט מידו ליד השליח ואומר ליתנו לעבד הוי כזכה ויצא לחירות מיד כשהגיע ליד השליח אפי' אם מת האדון קודם שהגיע ליד העבד אבל אם לא נתן הגט ליד השליח אלא אמר תנו גט זה לעבדי כה\"ג אמרינן אם מת האדון לא יתנו אפילו אם הגט לפנינו כיון שלא מסרו ביד השליח לא אמרינן דהוי כאילו אמר זכה בגט זה לעבדי כיון שלא מסרו ביד השליח מי שאמר בשעת מיתתו פלוני' שפחתי אל ישתעבדו בה יורשין אין זה לשון שחרור אלא שלא יטריחוה במלאכות כבדות ואם אמר יעשו לה קורת רוח כופין היורשין לעשות לה קורת רוח ופירש רב אלפס מאי קורת רוח אי אמרה האי עבידתא לא מצינא למיעבד בה לא כייפינן לה ורש\"י פירש שאם לא נתקררה דעתה אלא בשחרור כופין את היורשין לשחררה והכי מסתברא לא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרמ\"ה אמר אל ישתעבדו בה היורשין לא מצו כייפו לה למעבד עבידתא כלל ולא מצו לזבונה לא שנא אמר יעשו לה קורת רוח ל\"ש אמר לא ישתעבדו בה יורשין דאי אמר יעשו לה קורת רוח לא מצו לזבונה דהא לא מתעביד לה קורת רוח וכ\"ש אם אמר לא ישתעבדו בה סתמא ואם אמר לא ישתעבדו בה יורשין נמי לא מצו לזבונה דמכירתה לשם שיעבוד זהו שיעבודה שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד שהרי כבר יצא עליו שם ב\"ח אסור לאדם שישחרר את עבדו דהמשחררו עובר בעשה אבל לצורך מצוה שצריך להשלימו לי' בב\"ה שרי וכן שפחה שנוהגין בה מנהג הפקר יכולין לשחררה כדי להשיאה לבעל שישמרנה אע\"ג שאפשר ליחדה לעבד אינו שומרה כל כך ואצ\"ל חציה שפחה וחציה בת חורין שנוהגים בה מנהג הפקר שיכולין לשחררה שהרי אינה ראויה לא לעבד ולא לב\"ח ולא עוד אלא שכופין את רבה לשחררה המוכר עבדו לעכו\"ם או לגר תושב יצא לחירות שאם ברח מהעכו\"ם אין רבו יכול להשתעבד בו עוד ואם אינו יכול לברוח קונסין האדון לפדותו אפילו עד י' מכדי דמיו אם אין העכו\"ם רוצה ליתנו בפחות צריך לפדותו בכך ולכתוב לו גט שחרור להתירו בב\"ח אבל אם אין העכו\"ם רוצה ליתנו אפילו בעשרה בדמיו א\"צ לפדותו ביותר ואם מת קודם שפדאו אין קונסין הבן אחריו לפדותו וכתב רב אלפס דלא מגבינן האי קנסא אלא בא\"י אבל לא בח\"ל וכ\"כ הרמב\"ם וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ותמהתי על דברי הגאון דמה ענין זה לקנסות שאין גובין בבבל דהיינו קנסות שחייבה תורה ואין גובין אותם בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמוכין בבבל אבל אם חכמים תקנו קנס לעשות סייג לתורה ל��ה לא יגבו אותו בבבל לוה עליו מעכו\"ם מעות לזמן שאם לא יפרענו לאותו זמן שיהיה חלוט לו ומסרו לו מיד אע\"פ שיכול לפדותו עד הזמן יצא לחירות כיון שזלזל בתקנת חכמים ומסרו ליד עכו\"ם ואם קבע לו זמן להחליטו לכך יצא מיד לחירות וכן נמי אם לא הכניסו לרשות העכו\"ם ולוה עליו על תנאי לכשיבא אותו זמן שימשכננו ליקח העבד ועבר הזמן ולא נתן לו המעות אע\"פ שלא משכנו בו והוא עדיין ברשותו קונסין אותו ויוצא לחירות גבאו העכו\"ם בחובו או שקם עליו אנס ופדה את עצמו לא יצא לחירות מכרו לעבד המלך שרגילים ליקח בהמות ועבדים מאשר ימצאו ונותנין דמיהם לבעלים יצא לחירות מכרו על מנת שיחזרוהו לו לאחר ל' יום או חוץ ממלאכתו שישאר לו ממלאכתו או חוץ מהמצות או משבתות וי\"ט פי' שהתנה עם הלוקח שלא יבטלנו מעשות שום מצוה או שלא ישתמש בו בשבת וי\"ט או שמכרו לכותי או לישראל מומר בכולהו מיבעיא אם יצא לחירות או לא ולא איפשיט' ולקולא דאיסורא דרבנן ולא יצא לחירות והרמב\"ם כתב כיון דספק הוא אם תפש העבד כדי דמיו מרבו לצאת בו לחירות מיד העכו\"ם אין מוציאין אותו מידו עבד שהפיל עצמו ליד העכו\"ם ואין רבו יכול לפדותו לא בדיני ישראל ולא בדיני האומות או שנשבה ואין רוצין ליתנו לפדותו מותר ליקח מהן דמיו ואין בזה משום מוכר עבד לעכו\"ם ויכול ליתן לו אפילו שטר מכירה עליו המוכר עבדו לחבירו לקנס פירוש שלא יהא לו בו שום דבר אלא הקנס אם המיתו שור אינו מכיר ואפילו הקנס לרבו הראשון המוכר עבדו לח\"ל יצא לחירות וקונסין את רבו שני שקנאו שצריך לכתוב לו גט שחרור ומפסיד הדמים שנתן בו וכתב הרמ\"ה אפי' אם עדיין לא נתן הדמים אלא קנאו במשיכה או בהגבהה או בחזרה צריך ליתן למוכר מעותיו אף ע\"פ שצריך לשחררו ואפילו אם יאמר איני רוצה להוציאו לח\"ל אשתעבד בו בא\"י אין שומעין לו דחיישינן שמא ישתדלנו בדברים שיצא אחריו לח\"ל המוכר עבדו לסוריא או לעכו דינו כמכרו לח\"ל ודין זה נוהג אפילו האידנא. בן ח\"ל שנשא אשה בארץ ודעתו לחזור והכניסה לו עבדים מיבעיא אם הוי כאילו מכרה אותם לו או לא ולא איפשיטא ולקולא ולא יצאו לחירות עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם אם כשיצא הרב היה דעתו לחזור בא\"י לא איבד העבד את זכותו ויוצא לחירות ואם לא היה דעת הרב לחזור איבד העבד זכותו ולא יצא לחירות כיון שיצא לדעת העבד שאומר לעלות לא\"י כופין את הרב לעלות עמו או ימכרוהו למי שיעלה שם ואם לא ימצא יכתוב שטר על דמיו ויניחנו לילך רצה האדון לצאת לח\"ל אינו יכול לכוף לעבד שיצא עמו אלא ימכרנו שם: עבד שברח מאדונו מח\"ל לא\"י אין להחזירו לאדונו לח\"ל אלא אם ימצא למי שימכרנו שם ימכרנו לו ואם לאו יכתוב לו העבד שטר על דמיו ויוציאנו לחירות ואפי' אם יאמר אשתעבד בו שמה אין שומעין לו שמא ישתדלנו לילך אחריו:" + ], + [ + "הלכות גרים
גר שבא להתגייר אינו גר עד שימול ויטבול היה נימול כתב ר\"ח שאין לו תקנה אבל בניו נימולין ונכנסין בקהל דהא אגייר בטבילה וכגר חשוב להכשיר זרעו אבל לא הוא ובעל הלכות כתב שיש לו תקנה שמטיפין ממנו דם ברית ובעל העיטור כתב שאם נולד מהול א\"צ להטיף ממנו דם ברית אלא בטבילה לחוד סגי כאשה ואם לא נולד מהול אלא שלא נימול לשם גירות כגון ערבי מהול צריך להטיף ממנו דם ברית וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק אלא בכל ענין צריך להטיף ממנו דם ברית וכתב עוד אם נכרת הגיד אין מילתו מעכבת מלהתגייר וסגי ליה בטבילה וכ\"כ גאון סריס שבא להתגייר נכנס תחת כנפי השכינה כאשה וכשבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים וסחופים ומטורפין ויסורין באין עליהן ואם אמר יודע אני ואיני כדאי להתחבר עמהם מקבלין אותו מיד ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ומודיעין אותו עונשן של מצות שאומרים לו קודם שבאת למדה הזאת אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה חייב סקילה ועתה אכלת חלב אתה ענוש כרת חללת שבת אתה חייב סקילה ומודיעין אותו מתן שכרן של מצות שאומרים לו הוי יודע שעה\"ב אינו צפון אלא לצדיקים וישראל בעה\"ז אינן יכולין לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו קבל מלין אותו מיד ואם נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה מלין אותו שנייה וממתינין לו עד שיתרפא ומטבילין אותו טבילה הוגנת בלא חציצה וגייז מזייה ושקל טופריה דידיה ודכרעיה וכד סליק מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על הטבילה ות\"ח עומדים על טבילתו ומודיעין אותו אז ג\"כ קצת מצות קלות וקצת מצות חמורות והרי הוא כישראל לכל דבר שאם חזר לסורו ה\"ה כישראל מומר שאם קדש קידושיו קידושין ואשה נשים מושיבות אותה עד צוארה במים ות\"ח עומדים מבחוץ ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות וכל עניניו בין להודיע המצות לקבלם בין המילה ובין הטבילה צריך שיהיה בג' הכשרים לדון וביום ומיהו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם מל אותו או טבל בפני שנים ובלילה אפי' לא טבל לשם גירות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדותה הוי גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינו ביום ובשלשה ולרב אלפס אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה המל הגרים מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו למול הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וחותם בא\"י כורת הברית ולדברי האומר שמברכים שתים על העבדים גם על הגרים מברכים שתים נכרית שנתגיירה והיא מעוברת בנה אין צריך טבילה נכרי קטן אם יש לו אב יכול לגייר אותו ואם אין לו אב ובא להתגייר ב\"ד מגיירין אותו שזכות הוא לו וזכין לאדם בלא ידיעתו ולא שנא קטן שגיירו אביו או גיירוהו ב\"ד יכול למחות כשיגדיל ואין דינו כישראל מומר אלא כנכרי גמור בד\"א כשלא נהג מנהג יהדות משהגדיל אבל נהג מנהג יהדות משהגדיל שוב אינו יכול למחות ואם חזר בו דינו כישראל מומר כתב בעל הלכות חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר אין מקבלין אותן מפני שאין כשרין להתנות עליהן אבל קטן אע\"פ שאין בו דעת מלין אותו על פי אבותיו ואיני יודע למה פסק דלא כרב הונא דאמר קטן מטבילין אותו על דעת ב\"ד אע\"ג דקאמר לימא מסייע ליה ודוחה אותו עיקר דבריו לא נדחו: כתב הרמב\"ם עכו\"ם שבא לחתוך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד לו בה אם נתכוין למילה מצוה לישראל למול אותו: גר שבא ואמר נתגיירתי בב\"ד פלוני כראוי אינו נאמן בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ עד שיביא ראיה ומיהו אפילו לא אמרו העדים אלא שמענו שנתגייר בב\"ד פלוני יש אומרים שהוא עדות שא\"צ עדות גמורה אלא גילוי מילתא ויש אומרים שצריך עדות גמורה וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ומה שצריך עדות דוקא כשידענו בו שהיה נכרי אבל לא הכרנוהו שהיה נכרי ובא ואמר נתגיירתי בב\"ד פלוני נאמן ואם אמר נתגיירתי ביני לבין עצמי ויש לו בנים אינו נאמן לפוסלן אבל נאמן על עצמו לשוויי נפש�� חתיכה דאיסורא ליאסר בבת ישראל אבל אם בא על בת ישראל לא פסלה אחד איש שנתגייר לשם אשה ואחד אשה שנתגיירה לשם איש ושנתגייר לשם שלחן מלכים ואחד גרי אריות וחלומות כולם גרים כתב בעל הלכות גר שחזר לסורו יינו יין נסך ופתו פת כותי פירותיו טבלים וספריו ספרי קוסמין ושמנו ויינו ובשאר כל דבריו כנכרי ונראה לאו לכל מילי קאמר דהוי כנכרי שהרי אם קדש בת ישראל קדושיו קידושין אלא לענין להרחיקו קאמר:" + ], + [ + "שני אחים שנתגיירו בין אם הם אחים מן האם ולא מן האב או שהן אחים מן האם ומן האב אסורים בכל העריות האסורין לישראל אע\"פ שהיו מותרין להם בגיותן דלא ליתו לאיחלופי בישראל הלכך אסור כל אחד באשת חברו אע\"פ שנשאה בגיותו ונתגיירה אבל אין חייבין עליהם ואין חילוק בין אם נולדו שניהם שלא בקדושה או אם א' מהם נולד שלא בקדושה והשני הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדוש' אבל אם הא' נולד שלא בקדוש' והב' הורתו לידתו בקדושה היה מתיר ר\"י דלא שייך לאיחלופי כיון שהא' הכל בקדושה והב' הכל שלא בקדושה ומותר כל אחד בנשי חברו אפילו נשא לאחר שנתגייר וקורבה שמצד האב שלא מן האם כל העריות האסורין לעכו\"ם אסורים בהן לאחר שנתגיירו אע\"פ שאין אבות לעכו\"ם שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה כגון אשת אביו לר\"ע ואחות אביו לר\"א אבל אחות אביו לר\"ע ואשת אביו לר\"א שרו וכתב א\"א ז\"ל בעל הלכות פסק כר\"ע ויש פוסקים כר\"א ע\"כ ולא הכריע הלכך טוב להחמיר כדברי שניהם נשא אחותו מן האם יוציא מן האב לכתחלה לא יכנס ואם כינסה לא יוציא ואסור בחמותו שאם נתגייר ואשתו עמו אסור בחמותו אפילו לאחר מיתת אשתו גם בזה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ויש מתירין ולא הכריע ואם כשהיה עכו\"ם נשא אשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ואחותו מן האם יוציא האם אבל אשה ובת בנה או אשה ואחותה מן האב שנתגיירו מותר לכתחלה לכנוס שתיהן וכל השניות שאסרום חכמים בעריות מותרים בגרים הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מייבמין אפי' הם תאומים אפי' היה לידתן בקדושה כיון שאין הורתן בקדושה אבל חייבים משום אשת אח אם היה תורתן ולידתן בקדושה הרי הן כישראל לכל דבר ולענין עדות אפילו אחים מן האם מעידים זה לזה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וליכא למיחש דאתי לאיחלופי בישראל שאין מקבלין עדות אלא בב\"ד והם בקיאין בדבר זה ולענין דין גר פסול לדון דיני נפשות אבל בדיני ממונות דן אפילו ישראל בד\"א בלא כפייה שמקבלו עליו לדון אבל ע\"י כפייה פסול לדון ישראל עד שתהא אמו מישראל אבל את חברו גר כשר לדון אפילו בכפייה ולחליצה פסול אפילו קבליה עליה אפי' לחליצת גרים כגון שהורתו ולידתו בקדושה עד שיהא אביו ואמו מישראל:" + ], + [], + [ + "אין כותבין ס\"ת תפילין ומזוזה על עור בהמה וחיה טמאה ולא על עור דג אפי' הטהור אלא על עור בהמה והיה ועוף הטהורין אפי' עור נבלות וטרפות שלהן וצריך שיהיו העורות מעובדין לשם ס\"ת שאבל תיקון הקלף ושיטוטו א\"צ שיהא לשמה וה\"ר ברוך נסתפק אם צריך שיוציא בשפתיו שמעבדו לשמה או אם סגי במחשבה שמחשב כך בלבו וכתב א\"א ז\"ל הילכך טוב שיוציא בשפתיו ויאמר בתחלת העיבוד כשמשימו לתוך הסיד עורות אלו אני מעבד לקדושת ס\"ת ותו לא צריך כתב הרמב\"ם אם הנכרי מעבדו פסול אפי' אומר לו ישראל עבד עורות אלו לשם ס\"ת וה\"ר ברוך כתב שאם מעבדו וישראל עומד על גביו ומסייעו שרי וכ\"כ בעל העיטור דסגי בנכרי שמעבדם לשמה וכן הוא מסקנ�� א\"א הרא\"ש ז\"ל וכ\"כ רב נטרונאי אם אפשר לישראל לעבדם לשמה מצוה מן המובחר ואם לאו ילך לנכרי ויאמר לו קלף לס\"ת אני צריך וכשמעבדם לשם ס\"ת יסייע עמו ישראל מעט וכה\"ג הוי עיבוד לשמה תשובה לגאון לענין עיבוד לשמה רבנן דתרתי מתיבתא סבירא להו דכל שלא לשמה פסול לקרות בו בצבור ומורי רב משה גאון הוי פליג ואמר מצוה מן המובחר למיעבד עיבוד לשמה אבל מתורת ספר שקורין בו צבור לא נפיק ואית לנא ולרבנן דקדוקא בהא מלתא לדחוייא לדרב משה גאון ומיהו אתם שאין במקומכם מי שעושה גוילים ולא דק פי' קלף אם יש במקומכם ס\"ת כהוגן השמרו וקראו בו בצבור ואם לאו אל תשביתו קריאת התורה בצבור מפני שאומר הכתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך אלא עשו ס\"ת מן הדק אף ע\"פ שאינה מעובד לשמה שמורי רב משה כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק וכ\"ש על דרך שאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך אבל אם יש להן יכולת להחזיר יריעות הדק לידי מתוח ולהעביר עליה סיד לשמה הרי יצאתם ידי עיבוד לשמה ואם אין יכולת לעשות כן כתבו בו אע\"פ שאין מעובד לשמה וקראו בו בצבור וצריך שיהא מעובד בעפצים אבל אם אינו מעובד בעפצים הוי דיפתרא ופסול ומיהו היה אומר ר\"ת דעיבוד סיד שלנו חשוב כעיבוד עפצים ונכתבת בין על גויל וקלף ודכסוסטוס והרמב\"ם פסלה על דוכסוסטוס וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן פי' גויל עור שנגרר ונתקן במקום השער ובמקום הבשר לא נתקן וקלף ודוכסוסטוס הוא עור הנחלק לשנים חלק החיצון של צד השער נקרא קלף וכותבין בצד הפנימי שכלפי הבשר וחלק הפנימי שבצד הבשר נקרא דוכסוסטוס וכותבין בו בצד החיצון שכלפי השער ואם שינה וכתב בקלף בצד החיצון ובדוכסוסטוס בצד הפנימי בדיעבד כשר בס\"ת וקלפים שלנו יש להם דין קלף ונכתבין בצד הפנימי שכלפי הבשר ירושלמי כתב חציה ע\"ג גויל וחציה ע\"ג קלף פסול אבל עשה חציה גויל וחציה צבאים אף על פי שאינה מצוה מן המובחר כשר ס\"ת צריכה שרטוט ותניא במסכת סופרים הלכה למשה מסיני מרגלין בקנה ופר\"י לא אתא לאפוקי סכין אלא עופרת וכיוצא בו שצובע ופר\"ת שאין חובה לשרטט אלא טוב לשרטט כדי ליפות הכתב שיהא נאה והרמב\"ם פסלה בלא שרטוט ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ואינה נכתבת אלא בדיו ופר\"ת שאינה נקרא דיו אלא שעושין אותו ממיני קוצים ידועים שמבשלים אותם ועושין אותן ממימיהן אבל לא אותו שעושין מעפצים ופסול לס\"ת וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהוא כשר כיון שהוא עשוי עם קומוס:" + ], + [ + "אין עושין ס\"ת לא ארכו יותר על הקיפו ולא הקיפו יותר על ארכו פי' יכוין שיהא חוט המקיף יריעות כל הספר לאחר שיתפור ויתגולל יהא ארוך כשיעור אורך היריעה ממטה למעלה והוא ו' טפחים בגויל בכתיבה בינונית ואם הכתיבה גסה יתרבה השיעור ואם דקה יתמעט וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל והעמוד שעושין לה בתחילתה ובסופה הוא בכלל זה ואם אין שיעור לעובי העמוד א\"כ בקל יוכל לכוין שיהא בהקיפו ששה כי יעשה עובי העמוד כפי הצורך ורוחב כל דף ודף יהיה בשיעור שיוכל לכתוב ג\"פ בו למשפחותיכם ולא פחות מזה מפני שנראה כאיגרת כשהשיטות קצרות ולא יותר מפני שעיני הקורא משוטטות כשהשיטות ארוכות וכתב ר\"ת בשם ר\"ח דהיינו דווקא כשכתיבה דקה אבל בכתיבה גסה הכל לפי הנוי ויכול לעשות שיטות ארוכות שאין עיניו משוטטות בו כשהכתיבה גסה ושיעור אורך היריעה כדי שתכיל ג' מאלו הדפין או שתכיל ד' ה' ו' ז' ח' אבל לא יעשה של שנים ולא של ט' ועיקר הנוי משל ד' או ה' לפיכך אם נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין והוא צריך לח��ק לא יחלקנה בענין שיהא ג' דפין באחד וששה בשנייה אלא שיהו ד' בא' וה' בשנייה בד\"א בכל היריעות שבספר חוץ מבאחרונה אבל באחרונה אפילו אין בה אלא דף אחת שפיר דמי וצריך שיסיים בסוף הדף ובאמצע השטה לפיכך אם לא נשאר לו אלא פסוק כשמגיע ליריעה אחרונה צריך שיעשה ממנה דף א' כדי שיסיים בסופו אע\"פ שאין בפסוק האחרון תיבות כמנין השיטות שבשאר הדפין יעשה אותיות ארוכות ממטה למעלה כדי שתחזיק תיבה אחת ד' או ה' שיטין כדי שיסיים בסוף הדף:" + ], + [ + "שיעור הגלוין למטה ד' אצבעות בגודל ולמעלה ג' ובין כל דף ודף ב' לפיכך צריך שיהא בתחילת כל יריעה וסופה כרוחב אצבע וכדי תפירה ונמצא כשתופר התפירות ביחד יהיה בין כל דף ודף בכל הספר רוחב ב' אצבעות ובין שיטה לשיטה כמלא רוחב שיטה ובין כל ספר וספר ד' שיטין ויתחיל בראש שיטה חמישית ויניח בתחילתו ובסופו כדי לגול על העמוד ועוד ב' אצבעות שישארו בין העמוד ולדף לא ימעט הכתב מפני ריוח שלמטה ומעלה פירוש שלא יעשה אותיות קטנות בשטה עליונה והתחתונה כדי שישאר שיעור גליון ולא מפני ריוח שבין פרשה לפרשה כגון פרשה סתומה שצריכה להיות פתוחה באמצע וכתובה משני צדדין לא ימעט הכתב כדי להתחיל בסוף נזדמנה לו תיבה בת ה' אותיות לא יכתוב ב' בתוך הדף וג' חוץ לדף אלא ג' בתוך הדף וב' חוצה לו ואם אין לו מקום כדי לכתוב ג' בתוך הדף יניח המקום חלק וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא בבת ה' אותיות שרי כשרובה בתוך הדף כיון שאין חוץ לדף אלא ב' אותיות אבל בת ז' או בת ט' אע\"ג דרוב בתוך הדף כגון ד' מז' וה' מט' אין לכתוב לכתחלה ג' או ד' חוץ לדף והרמב\"ם כתב דאפילו בת עשר אותיות יכול לכתוב לכתחילה חציה בתוך הדף וחציה חוצה לו ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל ותיבה בת ג' אותיות יכול לכתוב ממנה שתים חוץ לדף אע\"פ שמיעוטה בפנים אבל אם אין בה אלא ב' אותיות אינו יכול לכותבה לכתחילה חוץ לדף וכל אלו הדברים אינן אלא למצוה מן המובחר אבל אם שינה בהם שקירה השיטי או הרחיקן או האריכן או קצרן כשר:" + ], + [ + "צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב ספר תורה זה אני כותב לשם קדושת ס\"ת ומספיק לכל הספר אם לא עשה כן פסול. וצריך שיהיה לפניו ספר אחר שיעתיק ממנו שאסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב ויכתוב כתיבה נאה ומיושרת תמה שתהא מוקפת גויל שלא תדבק אות לחברתה אלא יהא ביניהן כחוט השערה ולא יהיו מופרדות הרבה זו מזו כדי שלא תהא תיבה אחת נראית כשתים ויהיה בין תיבה לתיבה כמלא אותו קטנה ולא יקרבם ביותר שלא יהא ב' תיבות נראות כאחת ואם שינה שריחק בין האותיות עד שהתיבה נראית כשתים או שקירב ב' תיבות עד שנראית כאחת פסול: וצריך שלא תפסק צורת שום אות עד שאינה קראת או דומה לאות אחרת בין בעיקר הכתיבה בין בקרע בין בנקב שניקב בה בין בטשטוש ויזהר בתיקון האותיות גופן שדיביק מה שראוי להדביק ויפריד מה שראוי להפריד ואלו האותיות שצריך ליזהר ולדקדק בכתיבתן שבקל אדם טועה בהן הא' צריך ליזהר בנקודה שעליה שהוא כמין י' שתגע בה וכן כל האותיות צריכות להיות גולם אחד לכך צריכות כולן ליגע כגון הנקודה בשי\"ן ובעי\"ן ומה שאחורי הצד\"י ובאחת שאינה נוגעת פוסלת כל הספר חוץ מרגל הה\"א והקו\"ף שאותן לבד אין להם ליגע ואם נוגע פסול בי\"ת צריך ליזהר בתג שאחוריה לרבעה שלא תהא נראית ככ\"ף וצריך שיהא לה בראשה לצד שמאל תג קטן דל\"ת צריך ליזהר בתג שאחוריה לרבעה שלא תהא נראית כר' ה' יש לה תג קטן למעלה לצד שמאל כדאיתא בפרק הקומץ (מנחות כט:) מאי טעמא אית לה' תנא ופרש\"י יש לה תג קטן בסוף גגה למעלה ור\"ת פירש דמיירי בעוקץ של אחוריה לרבעה שלא תהא עגולה מאחוריה וטוב ליזהר כדברי שניהם הי\"ת איתא בפרק הקומץ [שם.] הזינא לספרי דוקנא דחטרי לגגא דחי\"ת ופירש רש\"י כמין חוטרא שלצד שמאל יש לה כמין מקל כזה ור\"ת פירש שיש לה להיות גבוה באמצע גגה כזה מלשון חטוטרות ויזהר שלא יאריך רגל היו\"ד שלא תהא נראית כוי\"ו ושלא יקצר הרגל הוי\"ו שלא תהא כיו\"ד וכן רגל הזי\"ן לא יאריך שלא תהא נראית כנו\"ן פשוטה ולא יקצר רגל הנו\"ן שלא תהא נראית כזי\"ן ור\"ת פירש שצריך שיהיה ראש השמאל של היו\"ד כפוף למטה כזה כדאיתא בפרק הקומץ מפני מה ראשה של יו\"ד כפוף ואיתא בפסיקתא העולם הבא נברא ביו\"ד מה יו\"ד יש לה נקודה אחת למטה רמז למתים שיורדין לגיהנם ואחת למעלה רמז שעתידין לעלות לפ\"ז יש ליו\"ד תג למעלה וגם כפוף למטה: הט' היה אומר ר\"ת שצריך שיהא ראש ימין שלה כפוף למטה כזה והכ\"ף יזהר לעגלה מאחוריה שלא תהא נראית כבי\"ת והסמ\"ך צריך לעגלה מג' רוחותיה שלא תהא נראית כמ\"ם סתומה ובכל אחת שיש בהן ספק מייתינן תינוק דלא חכים ולא טפש אם יכול לקרותה כשר וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה צורות האותיות אינן שוות בכל המדינות הרבה משונה כתב ארצינו מכתב הארץ הזאת ואין פסול בזה השינוי רק שלא יעשה ההי\"ן היתי\"ן ביתי\"ן כפי\"ן כמו שמפרש בגמרא ע\"כ: ניקב נקב בתוך האות כשר וי\"א אפי' ניקב כל תוכו כשר אבל בירושלמי יש שצריך שיהא מוקף גויל גם בפנים הלכך ניקב כל תוכו פסול: ניקב רגל הפנימי של ה\"א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר ניקב רגל הימיני אם נשאר ממנו כמלא אותו קטנה כשר ואם לאו פסול ואם נפסק אות אחת בנקב מייתינן תינוק דלא חכים ולא טפש לראות אם יוכל לקרותה כתב בספר מצות אם נפל טיפת דיו קודם שנגמר האות ולא היתה האות נכרת ואח\"כ נטל הדיו או שלא היתה מוקפת גויל מתחיל פסולה והוי כמו חק תוכות אבל אם כבר היתה עשויה כתקונה ונפל בה דיו יכול ליטלו וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסל גם בזה וכ\"כ בסה\"ת וכתב עוד אפילו עשה רי\"ש כמו דל\"ת שאינו יכול לגרור לתקנו וכיוצא בזה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה מ\"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה אינו מועיל לגרור הדבק ולפותחה דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורד הסתימה ובזה נעשה האות הוי ליה בחק תוכות אבל בדבקות אות להכרתה כתב שמועיל גרירה ויזיין אותיות שצריכות זייון ואלו הן שעטנ\"ז נ\"ץ בכל מקום שיבא אחד מאלו צריך לעשות לה ג' זיונין א' מימין וא' משמאל ואחד למעלה כזה ויש מפרשין שלשתן זקופין למעלה כזה וכן נוהגין ואם חסר אלה הזיונין כתב הרמב\"ם שאינו פסול ויראה שהוא פסול כיון דאמר רבא ז' אותיות צריכין ג' זיונין מעכבין וכן יראה מלשון א\"א הרא\"ש ז\"ל שכתב בהלכות תפילין על מ\"ש בשימושא רבה שצריך בתפילין תגין אחרים חוץ משעטנ\"ז נ\"ץ אם חיסר מהן פסולים וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל על דבריו ולא מסתבר כלל למיפסל תפילין בשביל תנין אלו כיון שלא הוזכרו בתלמוד ע\"כ וכיון שנתן טעם לדבריו בשביל שאינן מוזכרים בתלמוד מכלל דבחסרות תגין שעטנ\"ז נ\"ץ שמוזכרים בתלמוד פסול וכן דעת ר\"ת:" + ], + [ + "פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה וסתומה לא יעשנה פתוחה ואם שינה בשניהם פסולה וכתב הרמב\"ם שאין לו תקנה וצריך להסיר כל היריעה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה דודאי מועיל לו תיקון כיון שמועיל תיקון בטעות של חסרות ויתרות כ\"ש ב��יקון הפרשיות אלא שאינו יודע איך יתקן עוות הפתוחות והסתומות כי היה צריך למחוק הרבה לפניו ולאחריו ושמא יזדמן לו שם וגם היה צריך למעט הכתב בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה ודבר זה אסור עד כאן ורבו הדעות בצורות הפתוחות והסתומות ולכן לא אכתוב אלא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל הפתוחה צריכה שתהיה פתוחה בסוף השיטה או בתחלתה כדי ט' אותיות הלכך אם נשאר בשטה עדיין כדי לכתוב ט' אותיות או יותר יניח חלק ויתחיל בראש השיטה שתחתיה ואם נשאר פחות מזה או שסיים בסוף השיטה יניח כדי ט' אותיות בראש שיטה שתחתיה ויתחיל לו משם ולהלן והסתומה צריך שיהא חלק באמצע כדי ג' אותיות הלכך אם נשאר עדיין חלק כדי להניח ג' אותיות ולהתחיל בפרשה אחרת בסוף השטה יעשה ואם לאו יניח כל שיטה שתחתיה חלק ויתחיל בתחלת שיטה ג' ואם סיים הסתומה בסוף הדף יניח שיטה העליונה של ראש הדף חלק ויתחיל בשנייה ועוד יש בתיקון סופרים פרשה סדורה והוא שכתב שיטה עד חצייה או עד שלישיתה ומתחיל בשיטה תחתיה כנגד הנחת העליונה ונראה שאם שינה בזה לא פסל כיון שאינו מפורש בגמרא צריך ליזהר בשירות שלא לעשותה כשאר הכתב שאם כתב כשאר הכתב או כתב שאר הכתב כמותם פסולה ומיהו נראה דוקא שכתב השירה כשאר הכתב בלא פיזור אבל שינה בפיזור ממה שנהגו לא פסל ובלבד שיהא אריח על גבי לבינה כתב א\"א ז\"ל שירת הים כותבין שיטה ראשונה כדינה ושאר כל השטות האחת מניחין באמצע ריוח מעט ושתחתיה כתוב באמצע וחלק בשני מקומות ונמצא השטה חלוקה לשלשה ונמצא ריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח וראשי השיטות כתובים במסכ' סופרים ואם שינה בהן לא פסל בצורת שירת האזינו מפורשת במסכת סופרים פי\"ב באמצע כל שיטה ריוח כשיעור פרשה סתומה ונמצא כל שיטה חלוקה לשתים והתחלת ראשי השיטות כתובים במסכת סופרים וגם הרמב\"ם כתבם ושינה בהן קצת עד כאן כתב הרמב\"ם ויש עוד דברים שאינן כתובים בתלמוד אלא שנהגו בהן הסופרים כמו שהעתיקו איש מפי איש כמו באותיות הגדולות והקטנות והנקודות והמשונות כמו פפין הלפופין ואותיות ההפוכות העקומות ועוד נהגו במנין השיטין שלא לעשותן פחות ממ\"ח ולא יותר מס' וכ\"כ במסכת סופרים והר' יהודה ברצלוני כתב מ\"ב וסימן ה' ב\"מ סיני בקדש (דברים ל\"ב) ועוד נהגו שיהא ריוח בין פרשה לפרשה ט' אותיות עוד נהגו בראשי שיטין של מעלה משירת הים ה' שיטין וזה התחלתן הבאים. ביבשה. ה'. מת. במצרים. ולמטה מהשירה ה' שיטין והתחלת כל שיטה ושיטה מהם ותקח. סוס. ויצאו. ויבאו. ויהיו: ולמעלה משירת האזינו ששה שיטין וזה התחלתן ואעידה. אחרי. הדרך. באחרית. להכעיסו. קהל. ולמטה חמשה שיטין וזה התחלתן ויבא לדבר. אשר. הזאת. אשר. וכל אלו הדברים למצוה ואם שינה לא פסל אבל אם כתב המלא חסר או החסר מלא או דבר שקרי כתב בקריאתו כגון שכתב ישכבנה במקום ישגלנה וכיוצא בו או שעושה פרשה פתוחה סתומה או סתומה פתוחה או שכתב השירה כמותה או שכתבה כשירה אין בה קדושת ספר אלא כחומש מהחומשין שקורין בו התינוקות:" + ], + [ + "טעה ודילג תיבה או יותר יכול לתלותו בין השיטין אבל לא בריוח שבין דף לדף אע\"פ שאומר בתחילת כתיבת הספר שכתבו לשם קדושת ס\"ת בכל פעם שכותב שם צריך לחשוב שכותב לשם קדושת השם ואם לא עשה כן פסול ואפילו המלך שואל בשלומו כשכותב השם לא ישיבנו היה לו לכתוב שנים זה אחר זה יפסיק ביניהם וישיב כשטובל הקולמוס לכתוב השם לא יתחיל מיד בשם לכתוב שמא יהיה עליו ריבוי דיו ולא יצא הכתב מיושר אלא י��וין לשיטבלנו בתיבה שלפניו כתב האזכרות בזהב פסול טעם ודילג השם יכול לתלותו בין השיטים ודוקא כולו אבל אינו יכול לכתוב מקצתו בפנים ולתלות מקצתו ובסה\"ת כתוב דלכתחלה אין תולין השם אלא אם טעה ודילגו יגרור תיבה אח' שלפניו ויכתוב השם על הגרר ויתלה התיבה שמחק אא\"כ טעה ודילג עמו ב' תיבות של חול אז יכול לתלותו עם ב' התיבות של חול אבל בדיעבד שתלה אותו לבדו כשר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה אסור למחוק את השם ואלו הם השמות שאין נמחקין אל אלוה אלהים אלהי אלהיכם אלהיהם האלהים אהיה אשר אהיה א\"ד י\"ה שדי צבאות אבל הגדול הגבור והנורא האדיר החזק האמיץ חנון ורחום ארך אפים ורב חסד נמחקין כתב אל מאלהים י\"ה מיהוד אינו נמחק שד משדי צב מצבאות נמחק צריך שיהו כל אותיות השם בתוך הדף ולא יצא מהם כלל חוץ לדף יש בו דבק באותיות השם יש לו לגוררו וא\"צ אח\"כ להעביר עליו קולמוס לקדשו כי כבר נכתב בהלכתו בקדושת השם אלא שהאותיות לא היו כהלכתן וכשתקן האותיות הרי השם כהלכתו:" + ], + [ + "כתב היריעה ובא לתלותו כדי שתתייבש לא יהפוך הכתב למטה אע\"פ שמכוין כדי שלא יעלה אבק ע\"ג הכתב מ\"מ דרך בזיון הוא אלא יהיה פני הכתב למעלה ויפרוש עליו בגד:" + ], + [ + "אין תופרין ספר תורה אלא בגידי בהמה או חיה טהורה שראויה לכתוב בעורו ולא יתפור כל היריעה מראשה לסופה אלא יניח בראשה מעט ובסופה מעט שלא יהא תפור ובתיקון התפירה שאל השואל מא\"א הרא\"ש ז\"ל תודיעני ענין התפירה כי מתוך הגמרא משמע שיש לתופרה מבחוץ והנה ראיתי בכל המקומות שאין תופרין מבחוץ אלא מניחין ב' יריעות זו ע\"ג זו ותופרין בכפל עשוי כזה מבית ומחוץ והיה נ\"ל יותר טוב בזה לכל דבר לגלול ולחוזק ע\"כ והשיב גם אני ראיתי א\"מ ז\"ל שתפר ס\"ת כאשר כתבת אך בספרים החיצונים יש שיש לתופרה מבחוץ ותפירה מבחוץ היא יותר נאה שאין החוטין נראין בפנים ונראה כולן כקלף אחד והתופרין כאשר כתבת דעתי בזה שמה שאמרו לתופרה מבחוץ למעוטי שלא לתופרה מבפנים כעין תפירת חוץ כי זה מגונה ביותר אבל לתפור כאשר כתבת נראה בעיניהם קיום יותר ע\"כ וי\"א מ\"ש במ\"ס לתופרה מבחוץ לאו אתפירות היריעות זו לזו קאי אלא אנקרע היריעה וקאמר כשבא לתופרה שלא יתחוב המחט בתוך הכתב אלא מחוץ לכתב ולא נהירא דהא פשיטא היא ועוד דלישנא מבחוץ לא משמע הכי ועושין לה ב' עמודים א' בראשה ואחד בסופה ומה ששייר ממנו בראשה וסופה יכרך אותם על העמודין ויתפרנו בגידים על העמודים חסר ממנה אפילו יריעה א' שאינה תפורה עמו אפילו הוא מונחת אצלו אין קורין בו עד שיהו כל יריעותיו מחוברים יחד:" + ], + [ + "ספר תורה שאינו מוגה אסור להשהותו יותר מל' יום אלא יתקנו או יגנוז ואפילו קרא בו בדיעבד לא יצא כיון שהוא חסר או יתיר אפילו אות א' וחוזר לראש הסדר ואם יש בו ג' טעיות בכל דף ודף יכול לתקנו ד' יגנוז היה בכל דף ודף ד' טעיות חוץ מדף א' שאין בו טעות יתקן כולו על ידו ואפילו יש בכל דף ודף ד' טעיות ודף א' ג' טעות יתקן כולו על ידו והוא שיהא רוב הספר מתוקן אבל אם רובו משובש לא יתקן אפילו אם יש בו דף א' כולו שלם והא דפסלי' ד' טעיות בכל דף ודף דוקא כשטעה וכתב המלא חסר לפי שהוא גנאי לתלות כ\"כ ביני שיטי אבל כתב החסר מלא אפילו טעה כמה טעיות בדף יכול לתקן לפי שאין הגרירה גנאי כמו התלויה שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל לפי שנוהגין לעשות ס' שיטין ביריעה אם יכול למחוק ב' שיט��ן או ג' ולכתוב במקומן ד' או ה' ולהכניס מה שדלג תשובה לא יתכן בעיני למחוק ב' שיטין או ג' ולכתוב ד' או ה' להכניס מה שדילג שממעט הכתב ומחזי כמנומר וטוב לסלק היריעה ע\"כ:" + ], + [ + "ספר תורה שנקרעה היריעה למעלה או למטה בגליון ונכנס עד ב' שיטין בתוך הכתב יכול לתופרה והוא שלא יעבור הקרע על האותיות בענין שישתנה צורות שום אות אבל אם עבר הקרע על הכתב לא יתפור וגם הקרע אינה נתפר אלא בגידין נכנס הקרע תוך ג' שיטין אם העור מעובד מעפצים יתפור שאז התפירה אינו ניכרת כ\"כ ואם אינו מעובד בעפצים לא יתפור אע\"פ שאין הקרע עובר על הכתב ושאל א\"א הרא\"ש ז\"ל להר\"מ אי שרי לטלות עליו מטלית מחוץ ולדבקו בדבק ודעת א\"א הרא\"ש ז\"ל היה נוטה להתיר והר\"מ מרוטנבר\"ק אסר ואם נקרע בין שיטה לשיטה או בין דף לדף שלא כנגד הכתב עד שאילו נקרע כנגד הכתב היה נכנס תוך ג' שיטין מיבעיא אם יכול לתופרו אם לאו ולא איפשיטא וכתב הרמב\"ם שיתפור ונראה כיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא: ס\"ת שבלו ממנו יריעות ובא להחליפה לא יטול ב' ויחזיר לב' אלא יטול ג' ויחזור ג' פי' אפילו לא בלו ממנה אלא א' או ב' צריך להחליף ג' לפי שא\"א שיהו אותן שמחליף דומות לגמרי לאחרות לכך צריך שיהא לפחות ג' דומות ואז אין כ\"כ גנאי בשינויין:" + ], + [ + "ס\"ת שכתבו מאינ\"י ישרף כתבו נכרי יגנז נמצא ביד מאיני או ביד נכרי יגנז ואין קורין בו ואע\"פ שאין קורין בו חייבין הצבור לקנותו ממנו ולגונזו כדי שלא יזלזל בו ומיהו אם רוצה להעלותו הרבה אין קונין אותו ממנו אלא בכדי דמיו ומעט יותר ואם רצה להעלותו הרבה מניחים אותו בידו גר שחזר לסורו מחמת יראה כשר לכותבו: ס\"ת שאמר הסופר בעודו בידו שלא עיבד העורות לשמן או שלא כתב האזכרות לשמן נאמן והוא פסול החזירו לבעליו נאמן על הגויל ולא על האזכרות:" + ], + [ + "חייב אדם לנהוג כבוד גדול בס\"ת ומצוה ליחד לו מקום ולכבד אותו המקום ולהדרו ביותר ולא ירוק כנגד ס\"ת ולא יגלה ערותו כנגדו ולא יפשוט רגליו כנגדו ולא יניחנו על ראשו כמשוי ולא יחזיר אחוריו לס\"ת אא\"כ גבוה ממנו י' טפחים אלא ישהה לפניו בכובד ראש ובאימה וביראה ובפחד שהוא העד הנאמן על כל באי עולם שנאמר (דברים לא) והיה שם בך לעד ויכבדנו לפי כחו הרואה אותו כשהוא מהלך חייב לעמוד לפניו ויהיו הכל עומדים עד שיעבור זה שמוליכו ויגיענו למקומו או עד שיתכסה מעיניהם דברים שבלוחות הברית הן שבס\"ת לכך צריך לכבדו היה הולך ממקום למקום וס\"ת שעמו לא יניחנו בשק ויניחנו ע\"ג חמור וירכב עליו אלא מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על החמור ואם היה מפחד מפני הגנבים מותר אפי' לרכוב עליו וי\"א דאפי' בלא פחד הגנבים מותר להפשילו לאחוריו ע\"ג החמור ולזה נוטה א\"א הרא\"ש ז\"ל ומ\"מ הביא במסקנת דבריו דברי רב אלפס שאוסר אא\"כ לפניו ובחיקו לכן טוב להחמיר אמרו חכמים כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות ולא יאחוז אדם ס\"ת ויכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ או לבית הקברות אע\"פ שכרוך במטפחת ונתן בתיק שלו ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מהמת או מבית הקברות או מבית הכסא ולא יאחוז ס\"ת ערום פי' בלא מטפחת אסור לישב על המטה שס\"ת עליה בית שבו ס\"ת לא ישמש בו מטתו עד שיוציאנו ואם אין לו מקום להוציאו יעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחים וכתב הרמב\"ם דשרי אם מניחו בכלי בתוך כלי והוא שאינן כליו המיו��דים לא אבל אם הם כליו אפי' י' כחד מנא דמי ואם פירש טליתו על הארגז שמונח בו חשוב ככלי בתוך כלי וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דלא שרי בס\"ת בכלי בתוך כלי אלא בתפילין ושאר ספרי הקדש אבל בס\"ת לא שרי אלא במחיצה ומיהו בכל ספרי הקדש אבל בס\"ת לא שרי אלא במחיצה ומיהו בכל ספרי הקדש אפי' בחומשים שרי בכלי בתוך כלי: כל הטמאים אפילו נדות מותרים לאחוז בס\"ת ולקרות בו והוא שלא יהו ידיהן מטונפות או מלוכלכות אלא ירחצו ידיהן ואח\"כ יקראו בו ס\"ת שבלה או נפסל נותנין אותו בכלי חרש וקוברין אותו אצל ת\"ח וזו היא גניזתו כל תשמישי הספר שיש בהן קדושה אסור לנהוג בהן בזיון לפיכך מטפחת ספרים שבלו עושים מהן תכריכין למת מצוה תיק שהוכן לספר תורה והונח בו וכן המטפחת והארון והמגדל שמניחים בו ס\"ת אע\"פ שאין מניחין בו ס\"ת כשהוא לבדו אלא כשהוא בתיק וכן הכסא שהוכן להניח עליו ס\"ת והונחה עליו ס\"ת כולן תשמישי קדושה הן ואסורים ולאחר שיבלו או ישברו נגנזין. תיבה שנשברה מותר לעשות ממנה אחרת קטנה אבל אסור לעשות ממנה כסא לס\"ת וכסא שנשבר מותר לעשות ממנה כסא קטן ואסור לעשות ממנה שרפרף לכסא אבל הבימות שעומד עליהן האוחז הספר אין בהן קדושה וכל מה שעושה לס\"ת אם עשהו על תנאי להשתמש בו שאר תשמיש אם רצה מועיל בו התנאי כתב הרמב\"ם תפוחי זהב שעושין לס\"ת לנוי תשמישי קדושה הן ואסור להוציאן לחולין אם לא לקנות בדמיהן ס\"ת או חומש ע\"כ ומיהו בפרק בני העיר (מגילה כו.) קאמר על כל הנך דקתני בהן שאסור לשנותם לקדושה קלה אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ששרי אפי' למשתי ביה שיכרא וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל הלכך יחיד שמכר ס\"ת שלו מותר להשתמש בדמיו דדמי למכרוהו ז' טובי העיר ולפ\"ז התפוחים יכולין בעליהם למוכרן והלוקח יכול לעשות בו כל מה שירצה מותר להניח ס\"ת ע\"ג ס\"ת ואצ\"ל ע\"ג חומש ומניחים חומשים ע\"ג נביאים וכתובים אבל אין מניחין נביאים וכתובים ע\"ג חומשים ולא חומשים ע\"ג ספר תורה:" + ], + [ + "מותר לדבק תורה ונביאים וכתובים בכרך אחד ומניח בין כל חומש וחומש ד' שיטין ובין כל נביא ונביא ג' וכן בין כל נביא ונביא של תרי עשר ואין קדושתם כקדושת ס\"ת אלא כחומש בעלמא ומותר לכתוב כל התורה חומש חומש בפני עצמו ואין בהם קדושת ס\"ת השלם ושיעור הגליון שלהם למטה ג' אצבעות ולמעלה ב' ובין דף לדף כמלא רוחב גודל רב אלפס התיר לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה והרמב\"ם כתב לא יכתוב מגילה בפני עצמו שיהיה בה פרשיות ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ואם דעתו להשלימה לחומש מותר ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל אלא שכתב במסקנא ואפשר שרב אלפס ראה להקל משום דלא אפשר לכל עני שבישראל לכתוב תורה שלימה לבנו סדרן של נביאים יהושע שופטים שמואל מלכים ירמיה יחזקאל ישעיה תרי עשר וסדר הכתובים רות תהלים איוב משלי קהלת שיר השירים קינות דניאל מגילת אסתר עזרא ודברי הימים:" + ], + [ + "אסור לכתוב בלא שרטוט ופליגי ביה איכא מאן דשרי למיכתב ב' תיבות בלא שרטוט ואסר בג' ואיכא מאן דשרי בג' ואסר בד' וכ\"כ הרמב\"ם ובעל הלכות אסר ג' ושרי ב' ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל כ' הרמב\"ם כל כתבי הקדש אין כותבין בלא שרטוט אפילו כתובים על הנייר ור\"ת פירש דוקא כשכותבין הפסוק לשם דרשה אבל הכותב אגרת שלומים לחבירו ומכוין לכתוב הפסוק לדבר צחות מותר לכתוב כמה תיבות בלא שירטוט וכ��ב עוד כיון ששרטט שיטה עליונה מותר לכתוב למטה כמה שירצה בלא שרטוט וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל הלכך אני אומר הא דאמרינן אין כותבין בלא שרטוט היינו דוקא בשיטה עליונה אבל מכאן ואילך השיטה העליונה היא כמו שרטוט כי היכי דאמרינן [גבי תפילין] שאם שרטט בשיטה עליונה שוב א\"צ שרטוט לפי שסתם בני אדם יודעין לאמן ידם לכתוב על שיטה עליונה בלא שרטוט כתב הרמב\"ן דוקא כתיבה אשורית שכותבים בה תורה נביאים וכתובים בעי שרטוט אבל כתיבה שכותבין בה כתבים ופירושים אינה צריכה שרטוט וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב לא ראיתי לרבותי נוהגין כן:" + ], + [ + "הלכות מזוזה
מצות עשה לכתוב פרשת שמע והיה אם שמוע ולקובען על מזוזות הפתח דכתיב וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך וצריך ליזהר מאד בה כמו שאחז\"ל כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא מפני שיש במזוזה יחדו של הקב\"ה ותמיד בבואו ובצאתו יזכור יחודו של הקב\"ה ויתן יראתו על פניו לבלתי יחטא וכל הזהיר בה יאריכו ימיו וימי בניו דכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם ואם אינו זהיר בה יתקצרו דמכלל הן אתה שומע לאו וכן דרשו חכמים בעון מזוזה בניו ובנותיו מתים קטנים דכתיב דם נפשות אביונים נקיים וסמיך ליה לא במחתרת מצאתים וגדולה מזה שהבית נשמר על ידה כמו שדרשו בפסוק ה' שומרך וגומר מלך ב\"ו מבפנים ועבדיו שומרין אותו מבחוץ ואתם ישנין על מטתכם והקב\"ה שומר אתכם מבחוץ וע\"כ נתינתה בטפח החיצון שיהא כל הבית לפנים הימנה ובשמירתה ומ\"מ לא יהא כוונת המקיימה אלא לקיים מצות הבורא יתעלה שצונו עליה: " + ], + [ + "ואלו הן המקומות שחייבים במזוזה אחד שערי בתים ושערי חצרות מדינות ועיירות ורפת בקר ולולין ומתבן ואוצרות יין ושמן ובית האשה ובית השותפין כולן חייבין ובית התבן ובית העצים ובית הבקר סתמא חייבין אא\"כ הנשים רוחצות בהן או הן פטורין והרמב\"ם כתב שאין חייבין אא\"כ הנשים יושבות בו להתקשט אבל סתמא פטורין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה בית הכנסת של כפרים סתם חייבין דמסתמא דרים בה ושל כרכים אם יש בה בית דירה לחזן חייב ואם לאו פטור אבל בית הכסא ובית המרחץ ובית הבורסקי ובית הטבילה וב\"ה שאין בה בית דירה לחזן פטורין כיון שאין בהם בית דירה אבל כ\"מ שהוא לדירה חייב אע\"פ שהוא במקום הטינופת וטוב לכסותה כדי שלא תהא נראית אכסדרה שיש לה ג' מחיצות ופרוצה ברביעית פטורה אע\"פ שיש לה פצימין ברוח הרביעית בצורת הפתח אבל אם יש לה מחיצה גם ברוח הד' אף ע\"פ שהיא נמוכה או שעשויה חלונות חלונות חייבת מרפסת שהיא דרך לעלות בה לעליות ובית שער והגנה פטורין ואם בית פתוח לאחד מאלו חייב אף במקום שנכנסין לו מרה\"ר חוץ מהמקום שנכנסין לו מהבית ור\"י פי' דבית שער חייב מדרבנן אפי' אין בית פתוח לו. בית שער שפתוח לבית ולחצר חייב בב' מזוזות אחד במקום שפתוח לבית ואחד במקום שפתוח לחצר חוץ מהמקום שנכנסין לו מר\"ה בית שער העומד בין הגנה לבית חייב בב' מזוזות אחד במקום שפתוח לבית ואחד במקום שפתוח לגנה בית המדרש פטור מהמזוזה ואם יש בו פתח שרגיל לצאת בו לביתו חייב אבל עיקר הפתח העשוי לכל לכניסה ויציאה פטור ירושלמי בי מדרשו דרבי חנינא הוי ליה מזוזתא וכן עשה הר\"מ מרוטנבור\"ק מזוזה לפתח בית מדרשו ואומר כשהיה ישן בו שינת הצהרים היה רוח רעה מבעתתו קודם שתקן בו מזוזה סוכת החג בחג והבית שבספינה והחניות שבשוקים פ��ורים ב' סוכות של יוצרים זו לפניו מזו הפנימית חייב והחיצונה פטור בית שאינו מקורה או שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטורה וכתב הרמב\"ם יש בו לרבע ארבע על ארבע אף על פי שהוא עגול או בעל ה' זויות חייב וא\"צ לומר שאם ארכו יותר על רחבו שהוא חייב כיון שיש לו לרבע ד' על ד' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאינו חייב אא\"כ הוא מרובע ד' על ד' בית שאינו מקורה פטור ואם מקצתו מקורה ומקצתו אינו מקורה כתב הרמב\"ם אם הקירוי אצל הפתח חייב ואם לאו פטור וכתב עוד שאין הבית חייב במזוזה אא\"כ העמיד בו דלתות לפיכך צריך להעמיד הדלתות קודם שיקבענה ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל שאין חיוב המזוזה תלוי בדלתות יש בבית הרבה חדרים זה לפנים מזה כולם חייבין במזוזה וכן אם יש בבית הרבה פתחים פתוחים לחצר או לר\"ה ונעשו כולם לכניסת ויציאת בני הבית כולם חייבין אפילו נתמעטו הדיורין שאינן רגילין עתה לצאת ולבא אלא באחד מהן אבל מי שיש לו פתח קטן לצאת בו לבדו למדרשו וכיוצא בו שאין בני הבית רגילין לצאת בו פטור: ארובה שבין בית לעלייה ועולין לה בסולם ועושין סביב הסולם היקף מחיצות פעמים למטה ברגלי סולם ופעמים למעלה בראשו ויש בו צורת הפתח במקום שעושין אותו חייב ואם עשאו למעלה וגם למטה חייב בשתים תנא פתח שאחורי הדלת אם יש לו פצים טפח חייב במזוזה פרש\"י כגון שיש במקצוע הבית פצים קבוע לב' פתחין מחותכין בו אחד לצפון ואחד למערב וקבע מזוזה בפצים בחלל הפתח הצפוני וכשהדלת פתוח הוי אחורי הדלת אם יש בעובי הפצים עובי הבדלת טפח בין פתח לפתח צריך מזוזה אחרת לפתח מערבי הואיל ואין המזוזה בחללה ואם לאו א\"צ מזוזה אחרת שהרי היא כמונחת בחללו עצמו ע\"כ ויראה מכאן אותם פתחים שהם חלוקים ועמוד באמצע די להם במזוזה אחת אפי' אם יש בעובי העמוד טפח דלא חייב בשתים כשיש בעובי העמוד טפח אלא כשאחד בצפון ואחד למערב אבל כששני הפתחים ברוח אחד אפילו אם יש בעובי הפצים טפח חשוב הכל בפתח אחד ואפילו לפירוש השני שפירש\"י כמו שדרך לעשות פתח קטן אצל שער הגדול שאין פותחים תמיד השער הגדול ופותחים הקטן ואם יש פצים רוחב טפח ביניהם צריך מזוזה אחרת אפי' לפ\"ז נראה שפתח החלוק א\"צ דשאני התם שפתח הקטן נבדל משער גדול גמרי שהרי נפתח ונסגר כל אחד בלא חבירו אבל הכא שאינו נבדלין זה מזה דכשזה נפתח גם זה נפתח וכן נסגרים ביחד ואין העמוד נעשה אלא לנוי ודאי כחד חשיבי השוכר בית בח\"ל והדר בפונדקי בארץ ישראל פטור מהמזוזה שלשים יום והשוכר בית בא\"י חייב במזוזה מיד משום ישוב ארץ ישראל:" + ], + [ + "אין הפתח חייב במזוזה אפילו הוא עומד במקום החיוב אא\"כ עשוי כתיקונו כיצד שתהא לו שתי מזוזות ומשקוף על גביהם ואם אין המשקוף שהדלת שוקף עליו למעלה ישר אלא אבן נכנס ואבן יוצא או שאין המזוזה ישר אלא אבן נכנס ואבן יוצא פטור פתח שאין בו אלא מזוזה א' כגון שמצד האחד עובר הכותל להלאה מהפתח כזה אם המזוזה מצד ימיני חייב ואם היא מצד שמאלו פטור ואם הפתח ממלא כל הריוח בזה חייב שכותלי הבית שמן הצדדין חשובין כמזוזות ואם יש לו ב' מזוזות והאיסקופה שעליהן עשויה כקשת ומתקצרת והולכת עד שאין בה ד' טפחים ברוחב אם יש בגובה המזוזה י' טפחים קודם שנתקצרה עד שאין בה ד' חייב ואם לאו פטור:" + ], + [ + "כיצד מצותה יקח עור אחד שיש בו לכתוב פרשה שמע והיה אם שמוע ויכתוב זה אחר זה כסדר ואם שינה והקדים והיה לשמע פסולה ואם כתבה בשני עורות פסולה ואפי' אם ידבקם ורש\"י פסל אפי' כתב בעור אחד בשני דפין ולא נהירא ומכל מקום טוב לכותבה בדף אחד וכל משפטי ס\"ת בענין עבוד העור ולשמו ודין הדיו והכתיבה והתגין של שעטנ\"ז ג\"ץ כך ה\"ה במזוזה אלא שהיא נכתבת שלא מן הכתב והרמב\"ם כתב שא\"צ עיבוד לשמה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ונהיגי להצריך עיבוד לשמה וחמורה מס\"ת שעיקר מצותה דוקא על דוכסוסטוס ואם כתבה על הקלף כשירה ור\"י פסל אם כתבה על הגויל וא\"א ז\"ל הכשיר כמו על הקלף לכן טוב לכותבה בכל דבר שמשתמר בו יותר ועוד חמורה מס\"ת שלדברי הכל צריכה שרטוט ואם לא שרטט פסולה ועוד שאין תולין בה כמו שתולין בס\"ת ומניח ריוח למעלה ולמטה כחצי רוחב צפורן ובתחלתה כדי לגול אותה אחר שתכרוך ובסופה אין צריך להניח כלל וכותב כל שיטותיה ביושר שלא תהיה אחת ארוכה מחברתה ואם האריך בשיטה אחת יותר מבאותה שלפניה ובאותה שתחתיה קיצר יותר מבאותה שלפניה ולפני פניה כזה כשרה ולבלבד שלא יעשנה כקובה או כזנב פירוש כקובה כאהל שהוא צר למעלה ורחב למטה כזה כזנב רחב למעלה וצר למטה כזה והרמב\"ם כתב ג\"כ ולא יעשנה כעגול ועל הארץ יכתוב בראש שיטה אחרונה ולא יכתוב בה יותר. ונהגו לעשותה כ\"ב שיטן וזה התחלתן שמע ה' הדברים לבניך ובשכבך בין והיה מצוה בכל יורה עשה פן והשתחוית השמים ואבדתם ושמתם אותם אותם בדרך ובשעריך אשר על הארץ קדמאה לטטפת בתראה לטוטפת ידך חסר קדמאה מזוזת בתראה מזוזות תירשך חסר וי\"ו הטבה לאבתיכם חסר וי\"ו ובהפסק שבין פ' שמע לוהיה נהגו לעשותה סתום על כן טוב שלא להניח שלשה אותיות לא בסוף שיטה שמסיים בה שמע ולא בראש שיטה שמתחיל בה והיה ואם עשאה פתוחה כשרה וכורכה מסופה לראשה מאחד כלפי שמע וכתב א\"א ז\"ל נהגו לכתוב שדי מבחוץ על הריוח שבין פרשה לפרשה וכן נוהגים באשכנז ובצרפת לכתוב מבחוץ כנגד ה' אלהינו ה' שם של י\"ד אותיות הסמוכות לאותיות של ה' אלהינו ה' באלפא ביתא והם כוזו במוכסז כוזו אבל מבפנים אין להוסיף מאומה ולא לעשות חותמות שנראה כאילו מכוין לעשות לו קמיע לשמירה אלא יעשה המצוה כתיקונה לקיים מאמר הבורא יתברך והוא שומרינו והוא יצילנו על יד ימיננו ע\"כ וכ\"כ הרמב\"ם מנהג לכתוב מבחוץ שדי אבל אלו שכותבים שמות או פסוקים או חותמות כן בכלל שאין להם חלק לעולם הבא שאלו הטפשים לא די להם המצות שבטלו אלא שעשו מצוה גדולה שהוא יחוד שמו של הקב\"ה ואהבתו ועבודתו כאילו היא קמיע של הנאת עצמו כמו שעלה בלבם הסכל שזה הדבר מהני בהבלי העולם:" + ], + [ + "בא לקובעה יתננה בשפופרת של קנה או של כל דבר ויקבענה במקומה ויברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו לקבוע מזוזה ולא יברך בשעת כתיבה ואיזהו מקומה במזוזת הפתח הימיני שהוא ימין לביאה כשאדם נכנס לבית בחלל הפתח בטפח החיצון הסמוך לר\"ה מב' שלישי גובה הפתח ולמעלה ולמטה מזה השיעור לא יניחנה אבל מזה השיעור ולמעלה הוא הכל מקומה עד המשקוף והרמב\"ם כתב בתחילת של שליש העליון של גובה השער ואם קבעה למעלה מזה כשרה והוא שירחיקנה מן המשקוף טפח וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה ואם הניחה אחורי הדלת אין זה מצותה. ונראה שאם שינה באלו המקומות אינו מעכב רק שתהיה בצד הימין לביאה שאם לא קבע בצד הימין לביאה ודאי מעכב ואם אין ניכר איזה ימין לביאה או ליציאה כגון מי שחולק ביתו לשנים ובכל חלק פתח פתוח לרה\"ר ובמחיצה החולקת יש פתח מזה לזה ועתה באותו פתח אין ידוע איזה חשוב ביאה או יציאה מזה לזה או מזה לזה אנו הולכין אחר היכר ציר פי' במקום שעושה החור שבסף שציר הדלת סובב בו ומעמיד שם הדלתות הוא הבית ובדרך ימין שנכנסין בו קובע אותה ולא דרך ימין כשיוצאין ממנו וכיצד קובעה יסמר אותה במסמרים במזוזת הפתח או יחפור בה חפירה ויקבענה בה ובלבד שלא יעמיק לחפור טפח בעומק המזוזה שאם העמיק לה טפח פסולה תלאה במקל במקומה ולא קבעה פסולה עשאה כמין נגר פסולה ופירש\"י שתחבה בתוך עומק המזוזה כבריח שנכנס בחור אלא צריכה להיות זקופה ארכה לאורך מזוזת הפתח ויכוין שיהא שמע דהיינו סוף הגלילה לצד סוף לאויר הפתח ור\"ת פירש שפסולה בזקיפה והיינו פירושא דכנגר אלא צריך להשכיבה ארכה לרוחב מזוזת הפתח ויכוין שיהא שיטה אחרונה שבה על הארץ לצד ר\"ה ושיטה ראשונה שבה שמע לצד הבית לפנים והמדקדקין יוצאין ידי שניהם וקובעין חציה בזקיפה וחציה בשכיבה כנו\"ן כפופה כזה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ונהגו עלמא כפרש\"י קבעה במזוזה בעודה תלושה ואחר כך חברוה לפתח פסולה:" + ], + [ + "ספר תורה או תפילין שבלו אין עושים מזוזה מהם ולא כותבין אותו על גליונים של ס\"ת לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה:" + ], + [ + "מזוזת יחיד נבדקת פעמים בז' שנים ושל רבים פעמים ביובל: השוכר בית מחבירו חייב השוכר לקבוע בו מזוזה ולתקן מקום קביעותה ולא יטלנה בידו כשיוצא ואם שכרה מנכרי נוטלה כשיוצא הכל חייבין במזוזה אפילו נשים ועבדים ומחנכים הקטנים לעשות מזוזה לפתחיהן:" + ], + [ + "שילוח הקן
כתיב כי יקרא קן צפור לפניך וגו' שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך שכל מי שימצא קן מעוף טהור אפילו אם האם טרפה ורובצת על האפרוחים או על הביצים שלה בין אם יש בקן ביצים או אפרוחים הרבה בין אם אין בו אלא ביצה או אפרוח אחת ואין הביצים מוזרות ולא האפרוחים מפריחים ואינו מזומן אצלו כגון יוני שובך ועלייה וצפורים שקננו בטפיחין ובכורות ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס בכ\"מ שימצאנה בין ברה\"ר בין ברשות היחיד אפי' ברשותו בין באילן בין בארץ או בבורות שיחין ומערות ואפילו מצאו בים או על ראשו של אדם אסור ליקח האם מעל הבנים אפילו הוא לצורך מצוה אלא צריך לשלחה עד שתצא מתחת ידו ואח\"כ יקח הבנים ואם רוצה לחתוך כנפיה קודם שלחנה כדי שלא תוכל לפרוח ויקחנה מיד אינו רשאי אלא ישלחנה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח ולאחר שתצא מתחת ידו יקחנה אם ירצה ואם חתכן ישהנה עד שיגדלו כנפיה וישלחנה ואם רוצה ליקח האם ולשלוח הבנים אינו רשאי שלחה וחזרה אפי' כמה פעמים חייב לשלחה אבל אם שלחה ונטל הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהם פטור מלשלח ואם נטל האם מעל הבנים ולא שלחה ישלחנה עדיין ופטור אבל קן המזומן לו כגון יוני הרדיסאות ואווזין ותרנגולין שקננו בבית ועוף טמא שרובץ על ביצי עוף טהור ועוף טהור שרובץ על ביצי עוף טמא או שהבצים מוזרות או האפרוחין מפריחין או שהן טרפה או שהזכר רובץ על הבצים פטור מלשלח אפי' הוא קורא זכר וכן אם האם רובצת על בצים שאינן שלה פטור ודוקא עוף דעלמא אבל קורא נקבה שרובצת על ביצים שאינם שלה חייב לשלח והרמב\"ם כתב אפי' כל אם שרובצת על ביצים שאינם שלה חייב לשלח אלא שאינו לוקה והכי מסתברא ואם מטלית או כנפי נוצה מעוף אחר או ביצים מוזרות מפסיק בינה לקן או שיש ב' סדרי ביצים זה על זה או שזכר על הביצים ונקבה על גביו בכולהו מיבעיא אם חייב לשלח אם לאו ולא איפשיטא ולחומרא כתב הרמב\"ם שחט קצת סימניה בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקח היתה מעופפת על הקן אם כנפיה נוגעין בקן חייב לשלח ואם לאו פטור אע\"פ שנוגעין מן הצד והרמב\"ם כתב שחייב אם נוגעת מן הצד היתה יושבת בין הביצים או בין האפרוחין אפילו נוגעת בהן פטור היתה יושבת על ב' ענפי אילן והקן תחתיה רואין כל שאילו תשמט ונופלת עליהם חייב ואם לאו פטור: " + ], + [ + "הלכות חדש
כתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה שאסור לאכל מתבואת חמש המינין עד שיקרב העומר שהוא בי\"ו בניסן ואיסור זה נוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בשל ישראל בין בשל נכרי אלא שבזמן שהעומר קרב מותר מיד בששה עשר בניסן אחר הקרבתו לקרובים שיודעים שכבר קרב ולרחוקים מחצות ואילך ובזמן דליכא עומר אסור כל יום י\"ו והאידנא שאנו עושין ב' ימים אסור כל יום י\"ז עד תחילת ליל י\"ח משום שהא ספק יום י\"ו ואין העומר מתיר אלא תבואה שנשרשה קודם העומר אבל אם לא נשרשה קודם העומד אינו מתירה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה ודאי בכל השנים אין לחוש מספק על התבואה לאוסרה שמא לא נשרשה קודם דסמכינן ארוכה שנשרשה קודם לעומר ועוד שהוא ספק ספקא שמא היא מתבואת שנה שעברה ואפילו היא מתבואת שנה זו שמא נשרשה לפני העומר ועתה לפני הפסח נתתי אל לבי יען שימי עינוי הנכרים היה בפרוס הפסח וגם עת הגריד היה ולא יכלו לחרוש ומיעוטא דמיעוטא זרעו לפני הפסח ולא מלאני לבי לאסור ולי לא ישמעו לי ואני משיב לשואלים ידרשו מאת עובדי האדמה אם יאמרו שהרוב נשרש לפני הפסח מיתר ואם לאו אסור וגם אני זוכר מנעורי פעמים ושלש שימי עינוי הנכרים היה בפרוס הפסח שרבותי נהגו איסור אבל לא הורו הלכה למעשה לאיסור ואהא סמכינן ואיני מורה איסור דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין והחרד יפריש ע\"כ תבואה שנזרעה אחר העומר וקצרה וזרעה ובשעת העומר היתה תחת הקרקע ולא התחילה עדיין לשרש מיבעיא אם העומר מתירה כאילו היתה מונחת בכלי או לא ותו מיבעיא בשבולת שהביאה שליש קודם העומר וקצרה אחר עומר וחזר ושתלה והוסיפה אם התוספת אוסר העיקר שהותר או לא ותרוייהו לא אפשיטא ולחומרא: " + ], + [ + "הלכות ערלה
ערלה כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל כל הנוטע עץ מאכל הונה לו שלש שנים מעת נטיעתו וכל הפירות שיהיו בו תוך שלש שנים כולם אסורין בהנאה לעולם בין עיקר הפרי בין הגרעינין בין הקליפה כגון קליפי אגוזים והרימונים והנץ שלהם והזגין והגרעינים של הענבים והתמר העשוי מהן והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואין נגמרין בבישולן כולם חייבין בערלה ופטורין מרבעי אבל העלין והלולבין ומי הגפנים פירוש כשחותכין הגפן נוטף ממנו כמו מים מותרין משום ערלה האביונות והתמרות של צלף חייבין בערלה בד\"א בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ קפריסין חייבין והאביונות והתמרות פטורין ואלו שלש שנים אין נמנים מיום ליום אלא הולכין בהן אחר שנות העולם שהוא מתחיל מתשרי ואם נתעברה נתעברה לערלה ולרבעי ופעמים שאינו אלא שתי שנים ומ\"ד יום ופעמים שהם יתירים על שלש שנים כיצד נטע קודם ט\"ז באב שנשאר עדיין מ\"ד יום עד ר\"ח תשרי כיון שהגיע ר\"ח תשרי עלתה לה שנה ומונה עוד שתי שנים ואם נטע ביום ט\"ז ומיום ששה עשר ואילך מנה מר\"ח תשרי הבא שלש שנים שלמים ולאחר ראש חדש תשרי של שנה רביעית כל הפירות שיחנטו בו קודם ט\"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה אף שנגמרים אח\"כ לא שנא היו שלשה שנים שלמים ערלה כגון שנטע מששה עשר באב ואילך לא שנא היו מקוטעים כגון שנטע מקודם י\"ו באב והנחנטין בו מחמשה עשר בשבט של שנה רביעית עד ט\"ו בשבט של שנה חמישית נקראין רבעי ויש להן דין מעשר שני לכל דבר ובזמן הבית היו צריכין להעלות לירושלים לאוכלם שם או לפדותם ולעלות הפדיון שם והם מותרין מיד אחר הפדיון ולאחר ט\"ו בשבט של שנה חמישית הן חולין גמורין והאידנא שאין יכולין להעלותן לירושלים פודין אותם אחר שיגמרו ויתלשו ויכולין לפדות כולן בשוה פרוטה אפילו הן רבים וישחוק הפרוטה ויפזרנה לרוח או ישליכנה לנהר ויברך בשעת פדיון בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על פדיון רבעי ורבעי זה אינו חייב בקלט שכחה פרט ועוללות אלא מעלהו כולו לירושלים בזמן הביעור והאידנא פודהו כולו כתב הרמב\"ם שאין נטע רבעי נוהג בח\"ל אלא מיד אחר ט\"ו בשבט של רביעית מותרין מיד בלא פדיון אבל בא\"י נוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית והורו מקצת הגאונים שאינו נוהג בח\"ל אלא בכרם ולא בשאר אילנות ואין להוראה זו עיקר וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים להוראת הגאונים ערלה נוהג בכ\"מ ובכל זמן בין בשל נכרי בין בשל ישראל אלא שבא\"י הוא מן התורה ובח\"ל הלכה למשה מסיני הלכך בא\"י ספקה אסור ובח\"ל ספיקה מותר כיצד כרם שיש בו נטיעות של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם מותרין רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה ואצ\"ל כרם שהוא ספק ערלה שהוא מותר חבית של יין הטמונה בכרם של ערלה מותר שאין הגנב גונב בכרם זה וטומן בתוכו אבל ענבים שנמצאו טמונים בו אסורין שקרוב הדבר שגנבה ממנו וטמנה בתוכו אסור ליטע פרי של ערלה ואם נטעו הפירות שיוצאין ממנו מותרין דזה וזה גורם מותר ומותר ליטע יחור של ערלה שאין איסור ערלה אלא בפרי ישראל ונכרי שיש להם שדה בשותפות יכול ישראל לומר לנכרי טול אתה שני ערלה ואני אטול שני היתר כנגדן אפילו לא התנו תחלה אם באו לחשבון לומר כמה פירות אבל העכו\"ם כשני הערלה כך יאכל הישראל כנגדו אסור שהרי זה כמחליף פירות של ערלה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה אחד הנוטע גרעין או יחור שעקר כל האילן ונטע במקום אחר ואחד המרכיב יחור באילן אחר ואחד המבריך שעושה גומא אצל האילן ומשפיל אחד מענפי האילן ומטמין אמצעיתו בגומא וראשו יוצא מצד האחר ונעשה אילן כולן חייבין בערלה ודוקא שחתכו מצד זה מעיקר האילן אבל כל זמן שהוא מחובר חשיב כאחד מענפיו ופטור ואם לאחר שגידל הענף שהבריך הבריך עוד ממנו ענף אחד בארץ ועושה כן כמה פעמים זה אחר זה כל זמן שהראשון מחובר לעיקר האילן כולן פטורין הפסיק הראשון מעיקר האילן חייבין ומתחילין למנות להן משעה שהפסיק והעיקר פטור ואם נעקר העיקר מהקרקע חזר להיות טפל לענף שהבריך ומונין בין לעיקר בין לענף משעה שנעקר אע\"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך הגפנים בכל שנה ושנה התיר רבי יצחק לשתות יין מגפני הנכרים משום דספק ערלה מותר וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל הרי מצא היתר לגפני נכרים אבל גנים שישראל עובדים אותם ומבריכין אותם בכל שנה ושנה שהוא ערלה לא מצא היתר ואני רואה שפשט ההיתר בכל הארצות ואין משגיח ותרתי אני בלבי למצוא שום צד היתר להוציא רבים ממכשול והאריך בדבר והיוצא מכלל דבריו שאין מרכיב ומבריך חייב בערלה אלא בא\"י אבל לא בח\"ל אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש כתב הרמב\"ם שאינו חייב בערלה אא\"כ נקצץ מעם הארץ אבל אם נשאר ממנו כל שהוא פטור וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאפי' נשאר בו עד טפח חייב ומטפח ולמעלה פטור אילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומהעפר שסביב שרשיו עמו והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם בארץ אומדים אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר ה\"ז כנוטע במקומו ופטור מהערלה ואם לאו חייב אילן שנעקר ונשאר משרשיו מחובר אפילו בעובר המחט שמותחין בו הבגד לאחר אריגה בידוע שיכול להיות בלא תוספת עפר ופטור אפי' הוסיף עליו עפר הרבה ילדה שאינה גבוה טפח חייבת בערלה לעולם משום מראית העין שנראה כאילו היא בת שנתה בד\"א בנטיעה אחת או אפילו שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב אבל אם כל הכרם כך שרי דאית ליה קלא אילן זקן שנעקר ובו פירות ושתלו במקום אחר או שלקח ענף מלא פירות מאילן זקן והרכיבו בילדה אם ניתוסף בפרי עד שאין בפרי הראשון שהוא היתר חלק אחד ממאתים של התוספת אסור שגדולי איסור מבטלין ההיתר ואם לאו מותר אבל אם הרכיב ענף מלא פירות של ערלה בתוך אילן זקן הפירות של הענף אסורין לעולם אפי' גדלו הרבה שאין גדולי היתר מבטלין האיסור הנוטע עץ מאכל ואין דעתו לצורך אכילה אלא להיותו גדר לשדה או בשביל העצים לשורפן או לבנין פטור והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה כגון אם הוא לשרפה שנוטע רצופין ואינו מרחיק בין אילן לאילן כראוי ואם הוא לבנין שמשפה הענפים כדי שיתעבו ואם לגדר שהוא במקום שצריך לגדור ואפי' אם צדו האחד בין פנימי בין חיצון בין תחתון בין עליון לצורך אחד מאלו וצדק השני לאכילה את שלצורך אכילה חייב והשאר פטור ואם חישב עליו אחר שך בשנה ראשונה או שניה לאכילה חייב בערלה וברבעי ומונין לו משעת נטיעה אבל לא חישב עליו אלא עד סוף שנה שלישית אין בו דין רבעי שאין רבעי בלא ערלה ואם נטעו למאכל ואח\"כ חישב עליו לאחד מאלו חייב הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג חייב הנוטע בתוך שלו לצורך רבים חייב וכתב הרמב\"ם בד\"א בא\"י אבל בח\"ל פטור וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק בזה: הנוטע בר\"ה לצורך עצמו והגזלן שנטע והנכרי שנטע בין לעצמו בי לישראל והנוטע בבית ועל גג שמילאו עפר ונטע בו חייבין הנוטע בספינה או בעציץ של חרס חייב אע\"פ שאינן נקובים ובשל עץ אם נקובים חייב ואם לאו פטור העולה מאליו בישוב חייב ובמדבר ל\"ש עולה מאליו ול\"ש נטעו אינו חייב אא\"כ עושה טפילה כדי להביא פירותיו לישוב: " + ], + [ + "הלכות כלאי זרעים וכלאי הכרם
הרכבת האילן כתיב את חוקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך אפי' בח\"ל אף שדך אפי' בח\"ל והאי שדך לא תזרע לאו בכלאי זרעים איירי שאותן אינו אסורין בח\"ל אלא בכלאי האילן שאותן נוהגין אפי' בח\"ל ודוקא במרכיב אילן באילן אבל מותר לערב זרעוני אילנות עם זרעוני שדה ולזורען ביחד שלא אסרה תורה בח\"ל אלא הרכבת אילן באילן בין אילן בירק בין ירק באילן בין ירק בירק שאינו מינו בין אילן באילן שאינו מינו ואפי' עץ סרק על עץ מאכל או עץ מאכל על עץ סרק ויש איסור הרכבה אפי' תחת הקרקע כגון זמורת גפן שהבריכה תחת הקרקע אסור לזרוע עליה ירק אא\"כ יש על גבה עפר ג' טפחים ואפי' הבריכה בתוך דלעת או בתוך סילון של עץ מפני שנשרש בה והוה ליה מרכיב ירק באילן אבל הבריכה בסלע אפי' אין עליה עפר אלא ג' אצבעות מותר ודוקא כה\"ג שנקרא עליו שם אילן קודם שהבריכה אבל מותר לזרוע אצל האילן אע\"פ ששרשי הירק נכנסים בתוך שרשי האילן כיון שאין על השרשים שם אילן ואפי' במבריך דוקא בזמורות גפן מפני שהיא רכה ושרשי הזרעים נכנסין בה אבל המבריך ענף מאילן אחר מותר לזרוע על גביו אפילו אין עליו עפר ג' אצבעות סרק על גבי סרק מאכל על גבי מאכל והוא מינו מותר ואיזהו מינו דתנן האגסים והקרוסטומולין הפרישין והעוזרדין אינן כלאי' זה בזה התפוח והחזרים הפרסקין והשקדין והשרפין והרימון אע\"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה אגסים פיר\"ש בלעז קרוסטומלין מין אגסים ודומין לעפצים פישי\"ן פרונ\"ש עוזרדין קורמ\"ש בלעז חזרים מין תפוח וגדל ביער ומאכילין לחזירים שרפים מפרש בירושלמי הנוטע זתים ורמונים יחד נפוק מנהון שרפין אסור להניח לנכרי להרכיב בשלו ואסור לקיים המורכב אבל הפרי היוצא ממנו מותר ואפילו לזה שעבר והרכיבו ומותר ליקח ענף מן המורכב ולנטעו במקום אחר: " + ], + [ + "כלאי הכרם בארץ ישראל אסור מן התורה לזורען ולקיימן ואסור ליהנות מהפרי היוצא מהם ובח\"ל אסורים מדרבנן הלכך ספיקו בארץ ישראל אסור ובח\"ל מותר כיצד ירק העומד בין הגפנים ואין ידוע אם נזרע שם באיסור אם לאו אפילו אם רואה שהנכרי לוקט משם מותר לו לאוכלו ובלבד שלא ילקט הוא ויאכל וכלאי זרעים בא\"י אסור לזורען ולקיימן ומותרין באכילה ובח\"ל מותר לכתחלה לערבם ביחד ולזורעם ולא מקרי כלאי הכרם אא\"כ זורע שני מיני תבואות או ב' מיני זרעים עם חרצן יחד כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אבל מין אחד עם חרצן או שני מינים בין הגפנים מותר לכתחלה לזורען בח\"ל והראב\"ד כתב הא דבעי' חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו דווקא למלקות אבל איסורא איכא ואפילו זורע במין אחד בין הגפנים והרמ\"ה כתב דמודה רבי יאשיה בזורע אפילו בחד מינא בין הגפנים בא\"י שהוא אסור אבל בחוצה לארץ שרי אבל הזורע שני מינים בין הגפנים גזרו בו רבנן אף בח\"ל ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא אפילו איסורא ליכא אלא בזורע שלשתן ביחד וירא מדבריו דאף בא\"י קאמר רבי יאשיה שאינו נקרא כלאי הכרם אלא בזורע שלשתן ביחד אע\"ג דבשני מיני זרעים לבד הוי כלאי זרעים מ\"מ אינו לוקח משום כלאי הכרם עד שיהיו שלשתן ביחד אבל הרמב\"ם כתב בארץ ישראל אפילו הזורע מין אחד של תבואה או ירק עם גפן בין שזורעו ישראל או זורעו נכרי או שעלו מאליהן בין שנטעו הגפן בתוך הירק אסורים באכילה ובהנאה אבל בח\"ל מותר לזרוע בתוך הגפנים לכתחלה ולא אסרו אלא לזרוע שני מינים עם חרצן במפולת יד ואם אמר לתינוק נכרי לזרוע לו בח\"ל מותר אבל לא יאמר לנכרי גדול שלא יתחלף בישראל אסור לזרוע כלאים לנכרי ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים לכתחלה ע\"כ ור\"ל אפילו בשל ישראל ואיני יודע למה כיון שאסור לקיימו היאך יהא מותר לומר לנכרי לזורעם:" + ], + [ + "הלכות כלאי בהמה
כתיב בהמתך לא תרביע כלאים ולאו דוקא בהמה אלא ה\"ה נמי חיה ועוף הלכך המרביע מין עם שאינו מינו בין בהמה עם בהמה וחיה עם חיה או חיה עם בהמה ועוף בין טמאים עם טמאים בין טמאים עם טהורים אפילו במיני חיה שבים לוקה בין בארץ בין בח\"ל ואינו לוקה עד שיכניס כמכחול בשפופרת אבל איסורא איכא אפילו אם יעלם זה על זה או יעזרם בקול ואסור לישראל שיתן בהמתו לנכרי שירביענה לו אבל מותר להכניסן בדיר ביחד ואינו זקוק להפרישם אפילו רואה שרובעים זה את זה הנולד מהכלאים מותר בהנאה ובאכילה אם הוא מין הטהור ומותר לקיימו כל שני המינין בהמה או חיה אפילו ה�� דומין זה לזה וגדלים זה עם זה כלאים זה עם זה כיצד הזאה עם הכלב וכלב כופרי עם השועל והעזים עם הצבאים והיעלים עם הרחלים והסוס עם הפרד והפרד עם החמור והחמור עם הערוד אע\"פ שדומין זה לזה כלאים זה עם זה מין שיש בו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור והרמך עם הסוס מותרין זה עם זה אבל האווז עם האווז הבר אסורין זה עם זה ששני מינין הן הכוי אסור עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק הבאים מן הכלאים אין מותרין זה עם זה אא\"כ אמותיהן שוות כגון פרד שאמו חמורה או סוסיא עם פרדה שאמה חמורה או סוסיא אבל פרדה שאמה חמורה אסורה עם פרד שאמו סוסיא או איפכא ואין לוקין עליו וכן פרד שאמו חמורה אסור להרכיבו על חמורה או פרד שאמו סוסיא אסור להרכיבו על סוסיא אע\"פ שהוא מין אמו דשמא חוששין לזרע האב אבל אין לוקין עליו וסומכין על סימנין להרכיב או למשוך בב' פרדות שאין אנו ידועין אם אמותיהן שוות ואלו סימניהם שיהו שוות באזניהם ובזנבותיהן ובקולן כל העושה מלאכה בשני מינין כגון חורש ומושך בקרון וכיוצא בזה לוקה אפילו הן דומין זה לזה וגדלים זה עם זה בין בשני מיני בהמה או בשני מיני חיה או חיה עם בהמה ואפילו חיה או בהמה עם עוף בין אם שניהם טמאים או טהורים בין א' טמא וא' טהור ואפילו במין של ים עם מין של יבשה אסור להנהיג אלא שאין לוקין עליו ואדם מותר לעשות מלאכה או להנהיג עם כולן כתב הרמב\"ם משכם כאחד או הנהיגם כאחד אפילו בקול לוקה אבל המזווגן פטור עד שימשוך או עד שינהיג וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין איסורן אלא בקשורים יחד אבל סוס וחמור שהולכין זה אצל זה ואינן קשורין יחד ודף מונח עליהן מותר לישב ע\"ג הדף וכ\"כ אבי העזרי על מ\"ש ה\"ר אפרים שהרוכב בסוס לצוד ציד ומושך בחבל הכלבים אצל הסוס שהוא לוקה משום מנהיג כלאים דבהנהגה לבד שמנהיגם זה עם זה לוקה אפילו אם אינן קשורין ואבי העזרי כתב שאין צד איסור בדבר שאין איסור בהנהגה עד שיעשה מלאכה בשניהם ביחד וע\"י קשירה ב' מינין הקשורין בקרון ומוליכין אותו היושב עליו פסק ר\"י שאינו לוקה ורב אלפס כתב שהוא לוקה וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל קשר שני סוסים בקרון וקשר עמהם חמור אע\"פ ששני הסוסים יכולין למשכו בלא החמור לוקה וכן עגלה המושכת בקרון וקשר מין אחד בצד הקרון או מאחריו חייב מפני שדוחק הקרון בגופו ומסייע בהליכתו אבל אם קשרו בו בשערו פטור מפני שכואב לו אם ימשוך ואינו מושך: " + ], + [ + "הלכות כלאי בגדים
כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ואין כלאים אלא הצמר ופשתים דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו ואין נקרא צמר סתם אלא צמר רחלים ואילים אבל צמר גמלים וארנבים וכיוצא בזה לא ואין נקרא פשתים אלא סתם פשתן שאין לו שום כינוי אבל אם יש לו כינוי אחר כגון פשתי של ים או קנבוס לא ואע\"פ שמן התורה אין כלאים אלא בצמר ופשתים חכמים אסרו משי עם צמר לפי שדומה לפשתים וכן אסרו כלך עם פשתן והוא מין צמר שגדל בכרכי הים על האבנים שבים ודומה לצמר ואסורה משום מראית העין שלא יאמרו על הלובשו שהוא לבוש כלאים וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ומפני זה אסרתי באשכנז שלא לתפור בגד קנבוס תחת בגד צמר לפי שאין בגד קנבוס מצוי באשכנז ויהיו סבורין שהוא בגד פשתן והאידנא מצויין בגדי משי בינינו והכל מכירין בו הלכך מותר לתפור בגדי משי תחת בגדי צמר וכן חוטי משי בסרבל של צמר ע\"כ: " + ], + [ + "צמר רחלים וצמר גמלים שערבן זה עם זה וטוואם יחד אם הרוב מהרחלים או אפילו מחצה על מחצה חשוב ככולו רחלים ואסור עם פשתן ואם הרוב מהגמלים או של הרחלים בטל ומותר עם הפשתן וכן הדין בפשתים וקנבוס שערבן ביחד אם הרוב פשתן אסורין עם הצמר ואם רובן קנבוס מותר עם בצמר הלכך מי שנתערב לו צמר עם פשתן מביא מין אחר ומערבו עמהם ומבטל אחד מהן ולא שייך בהו ביטול אלא קודם אריגה אבל לאחר שעשה מהן בגד לא שייך בהו ביטול שיבטל אחד מהן במין אחר שאפילו בחוט אחד של פשתן שארג בשל צמר נעשה כולו גוף אחד של איסור אפילו עשה בגד מצמר גמלים וארג בו חוט אחד מצמר רחלים ואצלו חוט אחד משל פשתים כולו אסור הלכך בגד שהשתי של משי והערב של פשתים אסור לתופרו עם הצמר אפילו אם רובו של משי אבל אם עשה בגד מצמר גמלים וארג בו חוט אחד של צמר ובמקום אחד ארג חוט של פשתן שאינו אצל הצמר מותר:" + ], + [ + "דבר תורה לא הוי כלאים לרש\"י אלא א\"כ עירב הצמר והפשתן יחד וסרקם יחד במסרק וטוום וארגם ביחד ולר\"ת הוי כלאים דאורייתא אפילו סרק כל אחד ואחד לבדו וטוואו לבדו ושזרו לבדו ואח\"כ חברו ביחד על ידי אריגה או קשרם או תפרם יחד בשתתי תכיפות והרמב\"ם כתב צמר ופשתים שטרפם ביחד ושעה אותם ועשה לבדים אין זה כלאים טרפן וטוואם אותם כאחד וארג בגד מטווי זה ה\"ז כלאים ע\"כ ומיהו מדרבנן אסור אפילו אינו שוע וטווי ביחד הלכך הלבדין אסורים מדרבנן אע\"פ שאינן טווין ולא ארוגין ביחד חיבור צמר ופשתים בשתי תכיפות הוי חיבור וכיצד הן שתי תכיפות כגון שמעביר המחט פעם אחת ואינו מעביר כל החוט ומעביר המחט פעם שנית ונמצא שני ראשי החוטין ביחד וקושר שני ראשי החוטין דבענין אחר אינן מתקיימים אבל אם אינו קושר שני ראשי החוטין או שאינו מעביר המחט אלא פעם אחת אע\"פ שקושר שני ראשי החוטין על שפת הבגד אינו חיבור והרמב\"ם כתב דאפילו תכיפה אחת וקושר שני ראשי החוטין או שתי תכיפות אפי' אינם קשורים ביחד הוי חיבור וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה אסור לעשות לבגד צמר שפה מפשתים או איפכא אע\"פ שאינו אורגו עמו אלא תוחבו לתוך האריג והוא שתיכפו בשתי תכיפות בגד צמר שרוקם עליו הכובס או הגרדי בפשתים אסור משום כלאים אף ע\"פ שאינו מכוין אלא לעשותו לסימן תניא חלוק של צמר שנפרע פורפו בחוט של פשתן ואם תופרו אסור משום כלאים וכן כתב הרמב\"ם בגד של צמר שנפרם מותר לפרוף אותו בחוטי פשתן אבל לא יתפור וכתב רבינו תם שהברייתא נשנית בטעות דקשר הוי חיבור לענין כלאים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דנראה לי דל\"ק דמיירי שחיבר שני ראשי הקרעים וכרך החוט סביבם וקשרם יחד דלא הוי חבור החוט של פשתן והחלוק של צמר כיון שיכול להוציא שני ראשי הקרעים בלא התרת הקשר ע\"כ מכסה של פשתן ובו צמר מותר שאין התפירה מחבר יחד הפשתן והצמר שהרי יכול להוציא כל הצמר והתפירה נשארת קיימת אע\"פ שתופר המכסה כל סביביו ואינו יכול להוציא הצמר הוי כשק של פשתן שממלאים צמר ותופר את פיו שאין בו משום כלאים מותר ללבוש חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן ולקושרן יחד אף על פי שאינו יכול לפשטן בלא התרת הקשר ובלבד שלא יהא הקשר של קיימא אבל אם הוא של קיימא אסור יש מקומות שרגילין לחבר הרצועה שחוגרים בה עם החלוק ובאותן המקומות אסור לחגור ברצועה של פשתן על חלוק של צמר או איפכא רצועה שראשה אחד של צמר והשני של פשתן אסור לחגור בה אע\"פ שרצועה של עור באמצע מפני שקושר ב' ראשי' ביחד כשחוגר בה אבל אם יש באמצעיתה צמר במקום אחד ופשתן ��מקום אחד ואינו זה אצל זה מותר והרמב\"ם כתב גדיל של צמר בגדיל של פשתן אסור אע\"פ שהרצועה באמצע וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל על דבריו ולא תלה הטעם מפני שקושר ב' ראשי' כאחד ונראה מדבריו שהוא אוסר אפילו לא קשר שני ראשיה כאחד וכ\"כ העושה בגד כולו מצמר גמלים או קנבוס וארג בו חוט של צמר מצד זה וחוט של פשתן מצד זה אסור ולא השיב על דבריו והיה חוכך להחמיר בדבר ולכך היה מחמיר על עצמו ולא היה תופר עורה התפורה בשפתן תחת בגד של צמר לפי שהתפירה מחברת העורה ובגד הצמר ביחד אבל לא היה מורה להחמיר לאחרים והרמב\"ן התירו להדיא וכן נוהגין: המנהיג בהמות בחבלים בידו ומהם של צמר ומהם של פשתן מותר אע\"פ שכורכן ביחד בידו אבל אם החבלין קשורין ביחד אסור לכורכן סביב ידו: השק והקופה מצטרפין לכלאים כיצד חתיכת בגד פשתים מחובר לשן וחתיכת בגד צמר מחוברת לקופה וחברן יחד בשני תפירות מצטרפין אע\"פ שמחוברין בשני כלים ואסור להתכסות בשק או בקופה ולא אמרינן האי להודיה קאי והאי להודיה קאי אב ובנו מצטרפין כיצד היה הוא לבוש צמר ובנו פשתים וחבר שלו עם של בנו בשני תפירות וחגר חגורה עליו ועל בנו אסור משום כלאים אבל אם לא חגר חגורה על שניהם שרי דכיון שהם בע\"ח נפרדים זה מזה הוא עצמו מצטרף לכלאים כיצד היה לבוש צמר ברגלו א' ופשתן בשנית וחברן יחד בשני תכיפות הוי כלאים:" + ], + [ + "דבר תורה אין אסור כלאים אלא דרך לבישה או להעלותם עליו דרך חימום אבל אם מעלם עליו שלא כדרך חימום כגון אהל של כלאים שמאהיל עליו או שמפשיל קופה של כלאים מאחוריו או שמציעו תחתיו מותר אבל חכמים אמרו אפילו י' מצעות זו על זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליה' שמא תכרך עליו נימא ודוקא ברכים אבל כרים וכסתות שהן קשין וליכא למיחש שמא תכרך עליו נימא מותר לישן עליהן ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן בד\"א כשהן ריקנין ונתונין על גבי קרקע אבל אם מליאים או אפי' ריקנין ונתונין ע\"ג מטה לא לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו וכן כל בגדים הקשין מותרין בהצעה מתחת ואסור ללבשן ולבדין הקשין מותרין אפילו בלבישה כיון שאפילו לבישת הרכים אינו אלא מדרבנן בגד גדול וכלאים מצד אחד אסור ללובשו אפילו מצדו השני אף על פי שהצד שבו הכלאים נגרר על גבי קרקע אסור ללבוש כלאים אפילו דרך עראי כגון טלית של קטן וגדול לובשו דרך עראי לצאת בו לשוק הלובש כלאים ואינו מכוין להנאתו כגון שלובשם להעביר בהם המכס והוא מוכס העומד מאליו או שאין לו קצבה מותר וכן מוכרי בגדים שמעלים עליהן בגדי כלאים כשמוליכין אותן למוכרם או שלובשין אותם כדי להראות מדתן מותר ובלבד שלא יכוונו בהמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין במקל לאחוריהם וכן תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין תופרים בארץ: תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים אפילו אותן שקוברין אותו בהן וכן מרדעת החמור מותר לעשותם מכלאים אע\"פ שיושב עליה וכתב הרמב\"ם ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שמותר אפי' אם בשרו נוגע בה ובלבד שלא יתננה על כתפיו אפילו להוציא בה הזבל ודוקא שהכלאים ניכרים וידועים בבגד אבל בגד שאבד בו כלאים ואין מקומו ניכר אסור לעשות ממנו מרדעת לחמור דכיון שאין מקומו ניכר שמא ישכח ויקח ממנו טלאים לתופרו על גבי בגדו ולא ימכרנו לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל מפות שפורסין על השלחן לקנח בהן הידים ומטפחות הספרים שנותנ��ן על הספר ושמסתפגין בהן אחר הרחיצה יש בהן משום כלאים ושמסתפרין בהן אם יש לו בית ראש ולובשין אותם כדרך לבישה אסור אם לאו מותר: וילון אם הוא רך אסור לעשותו מכלאים מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים לא יקח אדם ביצה חמה בבגד כלאים בידו מפני שנהנה בכלאים לינצל בהן מפני החמה: ערדילדין אין בהם משום כלאים ופירשו הגאונים רגילין ללובשן תחת מנעליהם ותולין עליהן עור תיישים מעובד תחת קרקעותיהן וכנגד העקב של רגל יש שעושין אותו של צמר אין בו משום כלאים לפי שהעקב קשה ואינו מתחמם לשון הרמב\"ם מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב מותר ללובשו שעור הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף בגד כלאים שמעות צרורות בו מותר לתתו בחיקו שהמעות קשין ואינן מחממים ואם מיני זרעונים צרורים בבגד כלאים אסור לתתו בחיקו שהזרעונים רכים הם ומחממין הרטייה והאספלנית מותר לעשותן מכלאים כיון שאינו דרך חימום לשון הרמב\"ם אין איסור כלאים אלא בגדים שהן דרך חימום כתונת ומצנפת ומכנסים ואבנט ושמלה ובגדים שהם מחפין בהם השוקים והידים וכיוצא בהן אבל צלצולין שעושין העם בבית יד שלהם לצרור בהם תבלין או מעות או סמרטוט שנותנין על הרטייה ואספלנית וכיוצא בהן מותר צלצול של עור או של משי שתולין בו צמר וחוטי פשתן מדולדלין על פני האדם להבריח הזבובים אין בו משום כלאים ע\"כ:" + ], + [ + "בגד צמר שארג בו חוט של פשתן ואינו ניכר יצבענו ויהיה ניכר ויסירנו שאין הצמר והפשתן עולין בצבע אחד או ינתק חוט אחד ממנו והוא מותר שאנו תולין לומר שהסיר החוט של כלאים בד\"א בכלאים דרבנן אבל כלאים דאורייתא אין תולין להקל בספיקן: כל המקומות שהפשתן מצוי בהן הלוקח שם בגדי צמר מן הנכרי לא ילבשם עד שיבדקם אם תפורין בפשתן ואפילו אם הנכרי מל\"ת שתפרן בקנבוס אינו נאמן וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל והאידנא פשתן מצוי בכל הארצות הלכך הקונה בגדים מן הנכרים צריך להתיר תפירתן ולתופרם בקנבוס:" + ], + [ + "המוצא כלאים בבגדו אם הם דאורייתא פושטו אפילו בשוק ואם הוא כלאים דרבנן והוא בשוק א\"צ לפושטו וכן אם הוא בבית המדרש א\"צ למהר בשבילו לצאת משם כתב הרמב\"ם הרואה כלאים של תורה על חברו אפילו הוא בשוק קורעו מעליו אפילו הוא רבו שלמדו חכמה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אע\"פ שהמוצא כלאים דאורייתא פושטו אפילו אם הוא בשוק דוקא הלובש מוצאו בעצמו שהוא מזיד אבל הרואה כלאים על חברו והלבוש אינו יודע א\"צ לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרשנו משוגג כתב הרמב\"ם המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר על ולפני עור לא תתן מכשול ואם לא ידע הלובש שהוא כלאים והמלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור:" + ], + [ + "כלאי בגדים מותר לעשותן ולקיימן ואינן אסורין אלא בלבישה:" + ], + [ + "הלכות פדיון בכור
כתיב [במדבר י\"ח:] אך פדה תפדה את בכור האדם וגו' ופדויו מבן חדש תפדה שמצות עשה על כל ישראל שיולד לו בן שהוא בכור מאמו ישראלית בכל מקום ובכל זמן שיפדנו מהכהן ולא מכהנת בחמשה סלעים שהם שתי אונקיאות וחצי לרש\"י ולדברי הגאונים משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורים כסף ואם יש לו שני ראשים צריך לפדותו בעשר סלעים ואלו חמשה סלעים נותנין לכהן בכסף או בשוה כסף מכל דבר שירצה חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות אם יש לו ₪ על אחד ונותנו לכהן בפדיון בנו אינו פדו��: אם כתב לכהן שטר חוב על עצמו בחמשה סלעים בשביל פדיון בנו חייב ליתנם לו ואפילו הכי אין בנו פדוי לשון הלכות גדולות כתב לכהן שחייב ליתן לו חמשה סלעים חייב ליתן לו חמשה סלעים אבל אין בנו פדוי עד שיאמר לו הילך בפדיון בני וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן ואם נתן לו חפץ בחמשה סלעים והכהן קבלו בכך בנו פדוי אפילו אינו שוה כל כך ואם נתנו לו סתם אם הוא שוה ה' סלעים בנו פדוי אע\"פ שלא שמו אותו תחלה לידע אם הוא שוה ה' סלעים ואם אינו שוה חמשה סלעים אין בנו פדוי נתן חמשה סלעים אפילו לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה בנו פדוי וצריך שיתנם לו במתנה גמורה ואם ירצה הכהן להחזירם לו אחר שקבל אותם רשאי ומיהו לא יהא רגיל להחזירם לכל שלא להפסיד לשאר הכהנים שמתוך כך יתנו הכל פדיוני בכוריהם לו ולא לכהנים אחרים אבל לעניים יכול להחזיר וכ\"ש שמהאי טעמא לא יקבל ע\"מ להחזיר ומ\"מ אם עבר וקבלם ע\"מ להחזיר הבן פדוי הפריש ה' סלעים לפדיון בנו ונאבדו חייב באחריותן עד שיבואו ליד כהן ובשעה שנותן הפדיון לכהן מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על פדיון הבן: ואם פודה את עצמו אומר על פדיון הבכור ויברך שהחיינו ור\"י היה מסתפק היכא שמת הבן לאחר ל' יום שאפ\"ה חייב בפדיונו אם יש לו לברך שהחיינו אם לאו: בתשובת הגאונים תיקון גאונים לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי אבוה בריה קמיה כהנא ומודע ליה לכהנא דבכור פטר רחם הוא ולישייליה כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך או ה' סלעים דמחייבת למפרקיה בהו וליהדר ליה ברי בוכרי בעינא טפי והילך ה' סלעים בפורקניה ובהדי דיהיב להו בידיה מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על פדיון הבן ושהחיינו והדר מזגא לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך בפ\"ה ובורא עצי בשמים בא\"י אמ\"ה אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו מאתים וארבעים וה' אברים שיש בו ונפח בו נשמה כדכתיב [בראשית ב'] ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ועצמות וגידים סבבו כדכתיב [איוב י'] עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני וצוה לו מאכל ומשתה וזימן לו שני מלאכי השרת לשמרו במעי אמו דכתיב [שם] חיים וחסד עשית עמי ופקודתך שמרה רוחי אביו אומר זה בני בכור ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב\"ה דלתי בטני חמש סלעים נתחייבנו ליתן לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף ה' שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא וכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו האל לתורה ולחופה ולמעשים טובים בא\"י מקדש בכורי ישראל לפדיונן ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ולאמו וכי פריק איהו לנפשיה מברך על פדיון בכור וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ולא נהגו באשכנז ובצרפת שיברך הכהן ברכה זו שלא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמר' כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא נתחדשה שום ברכה ועוד למה יברך הכהן ואינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה ותחלת הברכה קשה לי אשר קדש עובר במעי אמו אי קדושת הבכור קאמר בפטר רחם תלה רחמנא ע\"כ אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו ל' יום ואחר ל' יום יפדנו מיד שלא ישהה המצוה ואם נולד לו טרפות בתוך ל' יום אין האב חייב לפדותו אפילו חי זמן ארוך לפיכך אם מת אפילו ביום ל' אין צריך לפדותו ואם קבל הכהן המעות צריך להחזירם אם מת לאחר ל' יום כבר נתחייב בפדיונו וצריך ליתן לכהן המעות לפיכך מת האב תוך ל' יום ללידת הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא הבן ראיה שנפדה לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו שצוה בשעת המית' שלא נפדה נתן המעות לכהן בתוך ל' יום ע\"מ שיחול הפדיון מיד אינו פדוי ואם נתנם לו על מנת שיחול הפדיון לאחר ל' יום פדוי אפילו אין המעות בעין לאחר ל' יום מי שלא פדאו אביו חייב לפדות את עצמו כשיגדל ואם הוא לפדות ויש לו בן לפדות פודה את עצמו תחלה ואחר כך בנו ואם אין לו אלא ה' סלעים פודה בהן את עצמו שעבד כל נכסיו עד שלא נשאר לו ה' סלעים בני חורין אין הכהן גובה הפדיון מן המשועבדים אע\"פ שקדם חוב הפדיון לחוב של ב\"ח פדיון הבכור תלוי במי שפוטר הרחם שאם הוא בכור לאב ולא לאם אינו חייב בפדיונו ואם יש לו כמה נשים ויש לו בכור מכל אחת ואחת חייב לפדות כולם אשה אינה חייבת בפדיון ולא לפדות לבנה כהנים ולוים פטורין מפדיון בכוריהם ואפילו כהנת ולויה נשואה לישראל אין הבן חייב בפדיון ואם הם מעוברות מנכרי לויה פטורה וכהנת מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו לפי שנתחללה מכהונה מביאת הנכרי וכן בת ישראל מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו כהן שנולד לו בן חלל ומת האב תוך ל' יום ללידת הבן חייב הבן לפדות את עצמו לאחר ל' כבר זכה האב בפדיון וירשו בניו ממנו הילכך יפריש הפדיון ויעכבנו לעצמו שפחה שילדה ואחר כך נשתחררה ונכרית שילדה ואחר כך נתגיירה וילדה אחר כך פטורין מן הבכורה נתעברה השפחה והנכרית ובעודן מעוברות נשתחררה השפחה ונתגיירה הנכרית וילדו חייבין בבכורה ספק אם ילדו קודם שנשתחררה ונתגיירה אם לאו פטור הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי כגון שמעוברת תאומים אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו והוציא הנפל ראשו חי ואחר כך החזירו ואח\"כ יצא אחיו השני שהוא בן קיימא אינו בכור לפדיון מפני הנפל שהוציא ראשו תחילה וכן בן ט' שיצא ראשו מת הבא אחריו אינו בכור וכן המפלת במין בהמה היה ועוף שחצי פרצוף פניהם דומה לצורת אדם או סנדל או שליא או שפיר מרוקם או שיצא הולד מחותך אברים אברים הנולד אחד כל אלו אינו בכור לפדיון אבל בן שמונה שהוציא ראשו מת והמפלת שפיר מלא גוונים או מלא מים או דם והמפלת כמין דגים שקצים ורמשים והמפלת ליום מ' הנולד אחר כל אלו בכור לפדיון: יוצא דופן והבא אחריו דרך רחם שניהם אינן בכור לפדיון מי שלא בכרה אשתו וילדה זכר ונקבה אינו נותן לכהן כלום דשמא נקבה יצאה ראשונה ילדה ב' זכרים נותן לכהן ה' סלעים מת אחד מהן תוך ל' יום אין לכהן כלום דשמא הבכור מת כתב הרמב\"ם מת האב קודם שפדאן בין מת תוך ל' יום או לאחר ל' יום והבנים קיימין נותן בין שניהן ה' סלעים אפילו חלקו כבר הנכסים ואינו נראה כן בגמרא אלא אם מת האב תוך ל' יום אפילו לא חלקו פטורין ואם מת לאחר שלשים יום אפילו חלקו חייבין שתי נשיו שלא בכרו וילדו ב' זכרים ונתערבו נותן י' סלעים לכהן מת אחד מהן תוך ל' יום והוא כבר נתן פדיונו אם לכהן אחד נתן יחזיר לו חמשה סלעים ואם לשנים נתן אין שום אחד מחזיר לו שכל אחד יאמר אני תופס בשביל החי ילדו זכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה נותן חמשה סלעים לכהן ואם מת אחד מהזכרים תוך ל' יום אינו נותן לכהן כלום ילדו ב' נקבות וזכר או ב' נקבות וב' זכרים אין לכהן כלום אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים נותן לכהן ה' סלעים ואם מת אחד מהם תוך ל' יום אין לכהן כלום ואם מת האב בין שניהם נותנין ה' סלעים זכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה אין לכהן כלום ב' נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו זכרים ונתערבו נותן כל אחד ה' סלעים לכהן מת אחד מהם תוך ל' יום אם לכהן אחד נתנו יכתבו הרשאה זה לזה ויוציאו ממנו ה' סלעים אבל בלא הרשאה אין שום אחד יכול להוציא ממנו כלום שיאמר לכל אחד בנך החי ואם לשנים נתנו אין יכולין להוציא מהן כלום ילדו זכר ונקבה או ב' זכרים ומת אחד מהם האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו וכן מבכרת שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וילדה מפק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו ילדו ב' נקבות וזכר או ב' זכרים ונקבה אין לכהן כלום אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן ה' סלעים זכר ונקבה אין לכהן כלום וכתב הרמב\"ם שאם ילדו ב' זכרים ונקבה נותן חמשה סלעים כיון שאינו נפטר אלא בשתי ספקות אם ילדה אשתו זכר חייב ואם ילדה זכר ונקבה חייב אא\"כ יצאה הנקבה ראשונה והואיל והדבר רחוק חייב ע\"כ ואיני מבין דבריו שגם אינו מתחייב אלא בשתי ספקות שמא ילדה אשו נקבה ואם ילדה זכר ונקבה פטור אא\"כ יצא הזכר תחלה כיון דאיכא למימר הכי והכי אין מוציאין מן הספק: " + ], + [ + "הלכות בכור בהמה
בכור בהמה טהורה נוהג בזכרים ולא בנקבות דכתיב כל פטר רחם הזכרים וגו' ונוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית וכתב הרמב\"ם שאינו נוהג אלא בארץ ואפילו אם הובאו מחוצה לארץ לארץ לא יקרבו שהם חולין גמורין והרמב\"ם כתב שנוהג בח\"ל וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב הרמב\"ן עוד שצריך להקדישו ואם לא הקדישו קדוש מרחם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין צריך וזו היא מצותו נותנין אותו לכהן ולא לכהנת בין אם הוא תם או בעל מום שנולד במומו או שנולד בו מום אחר שנולד ולא יתננו לו מיד כשיולד אלא הבעלים חייבין לטפל בו בבהמה דקה ל' יום וכנסה ג' יום ואין אין לו כהן מצוי חייב לטפל בו עד שיזמן לו כהן בד\"א בתם בזמן הזה אבל בעל מום שרוצה הכהן ליקח אותו ולאכלו מיד או תם בזמן הבית ורוצה לקבלו מיד ולהקריבו רשאי ואם הכהן מסרב מלקבלו מפני שיש טורח גדול לטפל בו בזמן הזה עד שיפול בו מום אינו רשאי מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה והתם בזמן הבית יקריבנו תוך שנתו שיזרוק דמו ויקטיר אמוריו ויאכל הבשר ומונין לו השנה משיהיה לו ח' ימים ואם לא הקריבו תוך שנתו לא נפסל ויקריבנו אח\"כ ובזמן הזה ישהנו עד שיפול בו מום והבעל מום שוחטו ע\"פ מומחה ואוכלו בכ\"מ ומאכילו לכל מי שירצה אפילו לנכרי ומוכרו ומקדש בו את האשה שהוא כשאר ממונו ובלבד שלא ימכרנו במקולי' ולא ישקלנו בליטר' ומ\"מ מותר לשקול בו מנה כנגד מנה וכנגד כלי וקופיץ וה\"מ בשרו אבל חלבו ודמו וגידו וקרניו נמכרים במקולים ונשקלין בליטרא ושומנו של גיד הנשה דינו כבשר כיון שהוא מן התורה ואף בעל מום מצוה לאוכלו תוך שנתו כיצד נולד במומו או קים לן בגויה שכלו לו חדשיו מונין לו משעה שנולד ואם לא קים לן ביה שכלו לו חדשיו מונין לו השנה משיהיה לו ח' ימים נולד תם ונפל בו מום תוך שנתו יכול להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו נולד בו מום אחר השנה יכול להשהותו ל' יום אחר שנפל בו המום וכן אם נפל בו מום תוך השנה ולא נשאר ממנו ל' יום יכול להשהותו עד שישלימו ל' יום לנפילת המום כגון אם נפל בו מום ט\"ו ימים קודם תשלום השנה משהה אותו ט\"ו ימים אחר השנה ושנה זו היא שנת הלבנה י\"ב חדש מיום ליום ואם היא מעוברת מונין לה י\"ג חדשים: כתב הרמב\"ם נולדו ב' טלאין א' בט\"ו באדר הראשון וא' בר\"ח אדר שני זה שנולד בר\"ח אדר השני כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה עלתה לו שנתו וזה שנולד בחצי אדר הראשון לא עלתה לו שנתו עד חצי אדר ��ל שנה הבאה הואיל ונולד בחדש העיבור מונים אותו לו ואם עבר ושהה אותו אחר זמנו לא נפסל: " + ], + [ + "אין מרגילין בבכור אפי' בעל מום פירוש להפשיט עורו משלם דרך מרגלותיו והרמב\"ם התירו וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן ואם שחטו ונמצא טרפה כתב הרמב\"ם שהעור מותר בהנאה אם נשחט על פי מומחה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שעורו עם בשרו אסור בהנאה וטעון קבורה. צריך הכהן לשהותו ולגדלו לעולם עד שיפול בו מום ובזמן שב\"ה קיים שעומד להקרבה אינו רשאי למוכרו כל זמן שהוא תם ובזמן הזה בין תם ובין בעל מום יכול הכהן למוכרו בין לכהן בין לישראל והלוקח ינהוג בו קדושת בכור בד\"א שהלוקח קונה אותו לצרכו אבל אסור לעשות בו סחורה לקנותו כדי להרויח בו קנאו לצרכו ולא נצרך יכול לחזור ולמכרו:" + ], + [ + "הבכור אסור בגיזה ובעבודה ואפי' אם עבר וגזזו או תלשו בידו או אפילו נשר הצמר מעצמו אסור בהנאה לעולם ל\"ש מת מעצמו ל\"ש שחטו אחר כן אפילו ע\"י מומחה אין השחיטה מתרת הצמר שנתלש מחיים אבל צמר המחבר השחיטה מתורתו כבשרו ואם נתלש מחיים ועודנו מסובך בשאר הצמר את שנראה כשאר הצמר ניתר בשחיטה ואת שאינו נראה בשאר הצמר כגון שעולה יותר או שעיקרו הפוך כלפי ראשו כגון שכפוף באמצעיתו ושני ראשין בולטין לחוץ אין השחיטה מתירו וכשבא לשוחטו יכול לתלוש הצמר של מקום השחיטה כדי לעשות מקום לשחיטה ודווקא ביד אבל לא בכלי כדי שלא יהא נראה כגוזז וכן מותר גם כן לעשותם כשבא לראות מומו: האורג מלא הסיט חוט מצר בבגד אם הוא דבר חשוב כגון מעשה צייר אינו בטל וכולו טעון קבורה ואם אינו דבר חשוב בטל ברוב:" + ], + [ + "בכור בזמן הזה אין לו היתר אלא ע\"י מום ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכונסו לכיפה עד שימות מעצמו אין רשאין אלא צריך הכהן לגדלו עד שיפול בו מום ואפי' כשיפול בו מום בגלוי וניכר לכל כגון שנקטעה ידו או רגלו וכיוצא בו אינו רשאי לשוחטו אלא ע\"פ מומחה שיורה לו שהוא מום הראוי לישחט עליו ואם אין חכם מומחה ניתר ע\"י ג' בני כנסת פירוש החכמים קצת ואינן בקיאין כ\"כ וכת ה\"ר יונה האידנא דליכא מומחין אינו נשחט על ידי בני הכנסת אלא במומים מובהקים כגון נסמית עינו ונקטעה ידו וכיוצא בהם אבל דוקין שבעין וחורור ומים הקבועין וכיוצא בו לא וצרימת האזן נראה שהוא מום מובהק היכא דמינכר שפיר ונראה לעינים שהוא יותר מחגירת הצפורן וכיצד צרימת האוזן שנפגמה בחסרון עד שתחגור בה הצפורן מן הסחוס פירוש התנוך ולא מן העור שבשפת האזן בין שנפגמה בידי אדם בין שנפגמה בידי שמים או שנסדקה סדק הניכר אע\"פ שאינו חסר כלום וכן אם ניקב מלא כרשינא או שיבש כדי שתהא נפרך בצפורן אזן הגדי שהיא כפולה ונראה כשתים אם אינו אלא עצם אחד כגון שאין לו אלא תנוך אחד אלא שנכפל תנוך העליון ונתחבר למטה ונראית כשתים הוי מום ואם אינו עצם אחד אלא התנוכים נבדלים למטה אינו מום אזנו אחת גדולה מחברתה עד שניכר למראית העין שהיא גדולה מחברתה הוי מום אבל אם אינו ניכר עד שימדדו אותו בידים אינו מום מושב עינו עגול כשל אדם הוי מום שדרך הבהמה להיות משוך עינו אחת גדולה כשל עגל והשניה קטנה כשל אווז הוי מום אבל אם שתיהן גדולות או קטנות אינו מום ושאר מומי העין אינן מובהקין להתירו על ידן האידנא על כן אין רצוני להאריך בהן רחל שיש לה קרנים או עז שאין לה קרנים אינו מום היה לעז קרנים ונחתכו עם הבשר שבהם אם נעקרו בכח ע�� שנשאר במקומן כעין גומא הוי מום נחתכו בשוה ולא נשאר במקומן גומא אינו מום פיו דומה לשל חזיר כזה ששפתו העליונה עודפת על התחתונה או שתחתונה עודפת על העליונה הוי מום ואפילו אם אינו חד כשל חזיר הוי מום ודווקא שיש באותו עודף עצם אבל אם אינו אלא בשר נוסף אינו מום פיו בלום פירוש סתום שאינו יכו לפותחו אם מחת העצם שהשפתים נפתחים יפה אלא שעצמות הלחיים נדבקים זה בזה הוי מום אבל אם אין השפתים נפתחים אלא כמו הלחיים אע\"פ ששניהם אין נפתחין כדרכן אינו מום ניטל רוב לשונו הוי מום אפי' לא ניטל הרוב של כל הלשון אלא הרוב מהמקום שאינו דבוק למלקחים נפגם העצם שבפיו שהשינים קבועים בו הוי מום יש לו ג' ידים או שאין לו אלא אחד או שאחת מפרסות ידיו או רגליו עגולות כשל חמור אפי' הן סדוקות או שנשמט הירך ממקום חבורו ואפי' לא איעכול ניביה או שאחד מירכותיו קבוע במקום הכסל והשנייה למעלה ממנה או שירך אחד גדול מחבירו או שנשבר עצם היד או הרגל אפילו אינו חסר כלום ואפי' השבר קטן שאינו ניכר בו שנשבר אלא כשהוא מהלך או שנפגם עצם ידו או רגלו בכל אחת מאלו הוי מום פרסות ידיו צרות שאינן רחבות כדרכן אם מחמת הבשר צר והעצם מרחיב ויוצא לחוץ הוי מום ואם הבשר והעצם שוין ששניהן צרין מכדרכן אינו מום נטלו הטלפים עם הבשר שבהם הוי מום אין לו בצים או שאין לו אלא אחת הוי מום אפילו יש לו שני כיסים וכן אם אין לו אלא כיס אחד הוי מום אע\"פ שיש לו ב' ביצים ואם יש לו ב' כיסים ואין לו אלא ביצה אחת שוחטו מיד בחזקת שאין לו אלא ביצה אחת וא\"צ למשמש בו לראות אם יש לו עוד אחרת ואפי' אם לאחר שחיטה נמצאת לו דבוקה בכסלים הוי מום כיון שאינו במקומו והרמב\"ם כתב אם לא משמשו תחילה ואח\"כ נמצאו בכסלים יקבר והרמב\"ן ז\"ל כתב מסברא ראשונה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ביצה אחת גדולה מחברתה אינו מום נחלק הזנב לשנים עד העצם הוי מום וכן אם יש בו בשר נוסף כגודל בין חוליא לחוליא זנב העגל שהוא קצר ואינו מגיע לפרק העליון שמחבר הארכובה לשוק הוי מום זנב הגדי שהוא עגול כשל חזיר הוי מום ואפי' אם הוא עב כדרכו ואם הוא קצר ואין לו אלא חוליא אחת הוי מום יש לו שתים אינו מום ובטלה יש לו שתים מום שלש אינו מום יבלת שיש בה עצם בכל מקום שתהיה בין בעין בין בכל מקום הוי מום ושאין בה עצם בכל הגוף אינו מום ואפי' יש בה שער ובעין אם יש בה שער הוי מום אין בה שער אינו מום כל אלו המומין מובהקין הן להתיר ע\"י אפי' בזה\"ז:" + ], + [ + "השוחט הבכור שלא ע\"פ חכם אפילו מראהו אח\"כ לחכם ומוצא בו מום אם הוא דוק שבעין וכיוצא בו שאינו חסרון בגופו לכ\"ע יקבר ואם הוא מום של חסרון רבי יהודה מתיר ור\"מ אוסר ופסק בשאלתות כרבי יהודה וכ\"כ ה\"ר שמואל הכהן הגאון בן חפני ובעל הלכות פסק כר\"מ וכן כתב הרמב\"ם וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל השוחט הבכור שלא על פי מומחה ומכר ממנו ואכלוהו מחזיר להם הדמים לא אכלוהו יקבר ויחזיר להם הדמים מי שאינו מומחה ורואה בכור ונשחט על פיו יקבר וישלם וכמה ישלם אם הוא בא\"י משלם בגסה חצי דמיו ובדקה רביע דמיו ובח\"ל בין בדקה בין בגסה חצי דמיו:" + ], + [ + "החשוד למכור בכור לשם חולין אין קונין ממנו בשר צבאים שדומה לבשר עגלים ואין לוקחין ממנו עורות שאין עובדים אפילו של נקבה שמא יחתוך זכרותו ויאמר שהיא של נקבה ואין לוקחים ממנו צמר אפילו מלובן וכל שכן שאינו מלובן אבל לוקחין ממנו צמר טווי ולבדים ועורות עבודים:" + ], + [ + "הנוטל שכר לראות הבכור אין שוחטין אותו על פיו אא\"כ הוא מומח' ואדם מוחזק וידוע לכל בכשר והוא שיהיה שכר בטלתו ניכרת ואם הוא פועל ומתבטל ממלאכתו כדי לראותו נותן לו שכרו כפועל שיש לו מלאכה כזו שבטל ממנה וכמה הוא רוצה ליקח כדי לישב בטל כך יתן לו וצריך שיתנו לו שכרו בין אם יהיה לו המום קבוע ויתירנו בין אם לא יהיה קבוע והרמב\"ם כתב ולא יתנו לו שכר על בהמה זו אלא פעם אחת ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה כדי שלא יבא לידי חשד אין החכם רואה בכור לעצמו אפי' הוא חכם ומומחה אין רואין מומין ביו\"ט אבל אם ראהו מערב יו\"ט יכול לחקור עליו ביו\"ט היאך נפל בו המום:" + ], + [ + "אסור להטיל מום בבכור ואסור אפילו לגרום לו מום כגון ליתן דבילה על גבי אזנו כדי שיטלנה הכלב משם ויקטע אזנו עמה וכיוצא בזה או שאומר לנכרי להטיל בו מום ואם עשה בו בידים או בגרסתו אין שוחטין אותו על ידו עד שיפול בו מום אחר מעצמו ואם עשה בו מום ומת אין קונסין בנו אחריו אלא שוחטין אותו על ידו ואם נכרי או תינוק מטיל בו המום מעצמו אם לא כיון להתירו מותר אפי' אם שואל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו לפי תומם שאסור לשוחטו עד שיפול בו מום אבל אם כיון להתירו כגון לאחר שראה שניתר אחד על ידו עושה ג\"כ לאחרים אסור וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה על שאמרו לנכרית המשרתת בבית יהודי על הבכור שאין לאכלו בלא מום והלכה וחתכה אזנו שזה חשוב לדעת ואין לשוחטו עליו היה הבכור רודף אחר הכהן ובעט בו כדי להציל עצמו וע\"י כן עשה בו מום מותר לשוחטו עליו וכתב הרמב\"ן דווקא שבעט בו בשעת רדיפה אבל אם בעט בו לאחר שניצל ממנו לא והרמב\"ם כתב אפילו בעט בו לאחר שניצל ממנו וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל דבר תורה בכור שנפל בו מום עובר מותר להטיל בו מום קבוע אלא שחכמים אסרוהו ובהמה שאחזה דם ואין לה רפואה אלא ע\"י הקזה שאם לא יקיזוה במקום שעושין בה מום קבוע תמות חשיבה כבעלת מום ומ\"מ אינה נשחטת עליו דחשוב כמום עובר כיון שיש לה רפואה ופליגי בהא רבנן סברי מותר להקיז להטיל בה מום קבוע אף על גב דבעלמא אסור להטיל מום קבוע בבהמה שיש בה מום עובר הכא שרי כיון שתמות אם לא יטילו בה המום הקבוע ומכל מקום סברי שאינה נשחטת על ידי המום של ההקזה ר\"ש מתיר לשוחטו עליו והרמב\"ם פסק כר' שמעון וא\"א הרא\"ש ז\"ל כרבנן ואם היא בענין שלא תמות אם לא יקיזוה או שיש לה רפואה על ידי הקזה במקום שאין עושין בו מום רבנן סברי לא יקיזוה אפילו סמוך למקום שיוכל לבא לידי מום כגון סמוך לאזנים או סמוך לניב שפתים וחוטם דחיישינן שמא יעשה בה מום בלא מתכוין ור\"ש שרי והלכתא כוותיה מותר להטיל מום בבכור בזמן הזה קודם שיצא לאויר העולם:" + ], + [ + "הכהנים חשודין להטיל מום בבכור מפני שיש להם בו טורח גדול לטפל בו עד שיומם אפי' אם הוא חכם ויושב בישיבה אם עשה דבר שנראה כמערים כגון שנתן לבכור שעורים בסל בענין כשיבא לאוכלם נפגם שפתו או כיוצא בזה אין לשוחטו על אותו המום לפיכך כל מום שראוי לבא בידי אדם אין שוחטין אותו עליו עד שיעידו שמעצמו נפל בו ומיהו כהן יכול להעיד לחבירו על בכור שלו ולא חיישינן שמא מעיד לו שקר כדי שיעידנו ג\"כ בפעם אחרת ואפילו בנו ובתו מעידין לו חוץ מאשתו שהיא כגופו ואפי' עד אחד סגי בהכי ועד מפי עד ורועה בהן נאמן להעיד עליו בעוד שהוא ברשות והרמב\"ם פסל רועה כהן להעיד עליו בעודו בבית ישראל ולא הכשיר אלא רועה ישראל על בכור שביד כהן והרמב\"ן כתב כסברא ראשונה וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כהן שיש לו בכור וראינו שעמד הוא וכל בני ביתו אצלו בחוץ ונכנס הבכור לבדו לבית שלם ויצא בעל מום מותר לשוחטו ולא חיישינן שמא אחד מבני הבית נטמן שם והטיל בו מום או שמא חפר גומא להכשילו שיפול בו לא היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר הכהן בכור הוא זה ומום זה נפל מעצמו נאמן היו מחזיקין בו בבכור והוא הביאו לפנינו במומו ואומר חכם פלוני התירו לי נאמן ודוקא שאומר חכם פלוני שמזכירו בפרט אבל אם אומר חכם סתם לא י\"א כשאומר חכם פלוני שהוא נאמן אפי' אם אין עדים מעידין על המום שמעצמו נפל בו אבל רש\"י פירש דוקא שיש עדם על המום וכ\"כ הרמב\"ם וכן נאמן לומר על בכור שהוא בידו והוא בעל מום ישראל פלוני נתנו לי במומו אבל אמר ישראל סתם שאינו מזכירו לא כתב ה\"ר יונה שאם הוא מום מובהק נאמן אע\"פ שאינו מזכיר שם החכם נאמן ישראל לומר נתתי בכור זה לכהן במומו אפילו היה קטן והגדיל ולא חיישינן שמא אינו מכירו ישראל לא נחשדו על הבכורות אפילו על שלהם הילכך ישראל שיש לו ספק בכור שנאכל במומו לבעלים נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו אין רואין בכור ודאי לישראל אא\"כ יש כהן עמו דשמא לאחר שידע שהוא מום יאכלנו ולא יתננו לכהן ואם הוא מובהק ובא לישאל עליו רואין לו ולא חיישינן להכי דכיון שיודע שהוא מום ובא לחכם להתירו לו מפני שחושש לכבוד חכם א\"כ מדקדק במעשיו וע\"כ כתב הרמב\"ם אם היה חכם מדקדק במעשיו רואין לו לבדו:" + ], + [ + "ספק בכור אין הבעלים צריכין ליתנו לכהן אלא ישהנו עד שיפול בו מום ויאכלנו ואסור בגיזה ובעבודה ואם תקפו כהן כתב הרמב\"ם שאין מוציאין אותו מידו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שמוציאין אותו מידו יוצא דופן ושנולד אחריו דרך רחם שניהם אינן בכור אפילו ילדה נקבה תחלה דרך דופן וזכר אחריה דרך רחם כיון שקדמו אחר: בכור שהוא טומטום ספק אם הוא זכר אם לאו יאכל לבעלים לכשיפול בו מום אבל מה שהוא טומטום אינו חשוב מום לישחט עליו וכתב הרמב\"ם בין אם מטיל מים במקום זכרות או במקום נקבות אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דוקא במטיל מים במקום נקבות אבל אם מטיל במקום זכרות בכור ודאי הוא וצריך ליתנו לכהן ואנדרוגינוס כתב הרמב\"ם שהוא חולין גמורין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהוא ספק ויאכל במומו לבעלים. מבכרת שיצאה מלאה וחזרה ריקנית הבא אחריה בכור מספק שמא הפילה דבר שאינו פוטר מן הבכורה. רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה ואם הולד דומה לאמו במקצת סימנים חייב ומיהו חשוב בעל מום לישחט עליו. רחל בת רחל ואותה רחל היא בת עז ועז בת עז ואותה עז היא בת רחל ורחל בת עז בת רחל כולן פטורין: פרה שילדה מין חמור וחמורה שילדה מין פרה או סוס אינו קדוש לא בקדושת בהמה טהורה ולא בקדושת בהמה טמאה (ואפילו) אם דומה לאם במקצת סימנין פרה שילדה כמין חמור חייב וינתן לכהן ופרה שילדה כמין סוס או גמל ספק ויאכל במומו לבעלים וחמורה שילדה כמין סוס הוא ספק פטר חמור ויפריש עליו טלה והוא שלו בהמה דקה שטנפה פי' שנימוח העובר ויצא המיחוי פטורה מן הבכורה וצריך להראותו לרועה חכם שיראה אם הוא מחוי הולד ובהמה גסה שהפילה שליא פטורה מן הבכורה והשליא עצמה אין בה קודשה ומותר להאכילה לכלבים שפעה חררת דם פטורה מן הבכורה והחררה תקבר לפרסמה שהיא פטורה מן הבכורה. בכור שכרכו בסיב והוציאו ולא נגע ברחם או שכרכו בשליא אחרת או שנתכרכה עליו אחותו ויצא ולא נגע ברחם או שנפחתו כותלי בית הרחם ויצא או שנעקרו כותלי בית הרחם ונתלו בצוארו ויצא כולם איבעיא ולא איפשיטא והוי ספק בכור וכן הדביק שני רחמים ויצא בזה ונכנס בזה ואח\"כ יצא מן השני איבעיא אם הבהמה שהבכור נכנס בה ויצא פטורה מן הבכורה אם לא ולא איפשיטא נפרץ מקצת הרחם ועומד מרובה על הפרוץ ויצא דרך הפרוץ או שפרוץ מרובה על העומד ויצא דרך העומד ה\"ז ספק נגממו כותלי בית הרחם אינו קדוש:" + ], + [ + "הלוקח בהמה מהנכרי וילדה ואינו יודע אם בכרה אם לאו הרי זה ספק ויאכל במומו לבעלים בין אם לקחה תוך שנתה או אחר שנתה ואפילו אם הנכרי מסיח לפי תומו שכבר בכרה אינו נאמן ואפילו אם היא חולבת כתב ר\"ת שהוא ספק דשמא חולבת אע\"פ שאינה יולדת ולהריב\"ן אם היא חולבת היא חולין גמורין וכן הוא מסקנת א\"א ז\"ל ואם ראינוה שהיא חולבת אע\"פ שאינה יולדת ואח\"כ ראינוה מניקה ולד פטורה מן הבכורה שלא היתה מרחמת עליו להניקו אא\"כ ילדתו ואפילו אם הוא מין אחר שאינה מינה כגון רחל מניקה חזיר מי שיש לו בעדרו מבכירות ושאינן מבכירות וילדו ולא היה שם אדם ומוצא מבכירות מניקות נקבות ושאין מבכירות מניקות זכרים אינו חושש שמא בנה של זו בא אצל זו אלא הדבר בחזקתו שכל אחת מניקה את בנה הלוקח בהמה מחברו ולא הודיעו המוכר אם בכרה אם לאו כתב בה\"ג שהוא ודאי חולין ורבינו יונה כתב שהוא ספק בכור וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "שנים שהפקידו אצל א' ב' זכרים אחד בכור ואחד פשוט ומת אחד מהם ואינו יודע איזו מניח הנשאר ביניהם והוא בין שניהם ודינו כספק בכור א' שהפקיד בכור אצל חברו ולחברו פשוט ומת אחד מהם המוציא מחברו עליו הראיה וכיון שהנפקד מוחזק יחזיקנו ויאכלנו במומו רועה כהן שנתן הבהמות בחצר בעל הבית וילדה אח' מהן בכור ונתערב עם של בע\"ה ומת אחד מהן לא אמרינן כיון שהוא רועה שלו הקנה לו חצרו שיקנה לו הבכור מיד והוה ליה כשנים שהפקידו אצל אחד אלא כיון שלא בא ליד כהן לא זכה והו\"ל בע\"ה מוחזק ויאכלנו במומו:" + ], + [ + "רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים אפי' יצאו ב' ראשיהן כאחד אין לכהן אלא אחד והכחוש שבהן והשני ספק ויאכל במומו לבעלים וחייב במתנות כהונה מת אחד הוי ספק שזה יאמר לו הבכור מת ועליו להביא ראיה זכה ונקבה אין לכהן כלום ויאכל במומו לבעלים שתי רחלים שלא בכרו וילדו שנים זכרים שניהם לכהן זכר ונקבה הזכר לכהן שני זכרים ונקבה אין לכהן אלא הכחוש ויאכל השני במומו לבעלים ואם מת אחד מהן הוי הכהן מוציא. שתי נקבות וזכר או שתי נקבות ושני זכרים אין לכהן כלום ויאכלו במומו לבעלים. אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים נותן לכהן הכחוש ויאכל השני במומו מת אחד מהן או שילדו זכר ונקבה אין לכהן כלום ויאכל במומו לבעלים. גר שנתגייר ספק בכרה בהמתו קודם שנתגייר ספק אחר כן הוי ספק ויאכל במומו לבעלים:" + ], + [ + "מבכרת המקשה לילד יכול לחתך אותו אברים אברים ולהשליכו לכלבים וכתב הרמב\"ם דוקא במחתך אבר אבר ומשליכו אבל אם מניח האברים לפניו עד שיצא רובו קדוש למפרע ואסור להשליכו לכלבים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפילו במחתך ומניח אינו קדוש למפרע יצא כולו כאחד קדוש ואסור להשליכו לכלבים וכתב ג\"כ הרמב\"ם בשמחתך אבר אבר ומשליך שלא נפטרה מהבכורה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהיא פטורה יצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא ��ליש לדעת הרמב\"ם חל עליו קדושה למפרע ולדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כיון שלהבא הוא קדוש מכירה שמכר לנכרי הוי מכירה ומפקיעה ממנו קדושת בכורה יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם כתב הרמב\"ם כיון שלמפרע מתקדש נמצא שרוב הראשון מקדשו וכיון שיצא רוב הראשון דרך דופן אינו קדוש ולדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל קדוש יצא רוב העובר ע\"י מיעוט א' האברים שמשלימו לרוב חשוב כילוד אע\"פ שרוב האבר מבפנים ואסור למוכרו לנכרי ולהשליכו לכלבים ופוטר הבא אחריו ואם יצא חציו של עובר על ידי רוב אחד מהאברים שעל ידו נשלם יציאת חצי העובר מיבעי' אם חשוב כילוד ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא שאסור למוכרו לנכרי ולהשליכו לכלבים ואינו פוטר הבא אחריו:" + ], + [ + "כהנים ולוים חייבין בבכור בהמה טהורה ויפרישנו הכהן ויעכבנו לעצמו השותפין חייבים אבל שותפות הנכרי פוטר הלכך המוכר עובר פרתו לנכרי או לוקה ממנו עובר פרתו פטור מהבכורה ואפילו אין לו עמו שותפות אלא באזן בין באם בין בעובר פטור והרמב\"ם כתב היה להנכרי שותפות באם או בעובר אפילו באחד מאלף פטור מהבכורה היה לו באחד משניהם אבר א' כגון יד או רגל או כל שאילו יחתך ויהיה בעל מום פוטר ואם אפשר שיחתך ולא יהיה בעל מום אינו פוטר ואיני יודע למה כתב היה לו באח' משניהם אבר אחד דה\"ה נמי אפילו אם אין לו אלא כל שהוא ביד או ברגל פטור שא\"צ שיהיה לו כל האבר בהמת ארנונא פירוש שהמלך נוטל ממנה המעשר חשיב יד נכרי באמצע ופטור מהבכורה ובזמן הזה מצוה לשתף עם הנכרי באזנו וכיוצא בו קודם שיצא לאויר העולם כדי לפוטרו מהבכורה אע\"פ שמפקיע קדושתו הכי עדיף טפי כדי שלא יבא לידי מכשול ליהנות ממנה בגיזה ובעבודה ואם יקנה לעכו\"ם אזן העובר אין הקנין חל לפי שאין אזן העובר בעולם והיה צריך להקנות לו האם שהיה בעולם כדי לקנות אזן העובר ואין הכל בקיאין בזה לכך טוב יותר להקנות לו אזן האם שהיא בעולם ולרש\"י שפירש שמעות קונות בנכרי צריך להקנות לו במעות ולר\"ת דמשיכה קונה בנכרי צריך שימשוך הבהמה לרשותו או לסמטא הילכך לצאת ידי שניהם צריך שיתן הנכרי מעות וגם ימשכנה לרשותו והמחוור שבכלם שיקבל פרוטה מהנכרי ומקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם והמקום יקנה לו האוזן המקבל צאן ברזל מהנכרי אע\"פ שהמקבל מקבל עליו האחריות חשוב כיד נכרי באמצע ליפטר מהבכורה ומינו אין כל הולדות פטורין לעולם אלא לרב הונא הרביעי לאם שקבל חייב ליתנו לכהן ולרה יהודה החמישי וכתב הרמב\"ן ולא אפסיקא הלכתא כמאן הילכך הוי הרביעי ספק וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק כרב הונא וכן כתב הרמב\"ם ואם העמיד ולדות תחת אמותיהן שאמר לנכרי אם ימותו האמהות יהיו ולדותיהן תחתיהן ויהיו בידו עד הזמן שקצב כאשר היו האמהות והשתא שייכא בה יד נכרי טפי הלכך דור שלישי לולדות שהוא רביעי לאם גם הוא שלו והרביעי לולדות הוא לכהן לרב הונא ולרב יהודה החמישי ופרש\"י שמקבל הצאן לזמן ידוע ושם אותם בדמים להחזירם לו לאחר זמן אף אם ימותו ומה שילדו תוך הזמן יחלקו הולדות וצריך לומר לפירושו דאפילו לאחר שחלק עם הנכרי בולדות חלקו פטור עד דור שלישי ומה שתלד השלישי דהיינו רביעי לאם יתן לכהן ולרב יהודה עד דור רביעי וכתב הרמב\"ם ז\"ל המקבל בהמה מן הנכרי להיות מטפל בה והולדות ביניהן או שהנכרי קבלם מישראל בזה פטורין המקבל צאן בדמים קצובין ופוסק עמו שיהיה השכר ביניהם ואם פחתו פחתו לישראל אע\"פ שברשות ישראל הן והם בקנינו הואיל ואם לא ימצא הנכרי מעות לגבור ממנו יגבה מן הבהמות האלו או מולדותיהן נעשה כמי שיש לו אחריות עליהן ועל ולדותיהן והרי יד נכרי באמצע ופטורין הן וולודתיהן אבל ולד ולדות חייבין שהרי של ישראל הן ואין לנכרי עליהן רשות ע\"כ יראה שר\"ל אפילו אין לנכרי חלק כלל בולדות אלא שנותן לו חלקו מהריוח בדמים אפ\"ה מה שילדו הולדות פטורין ומה שילדו ולדי הולדות חייבין:" + ], + [ + "הלכות פטר חמור
בכור בהמה טמאה נוהג בכ\"מ ובכ\"ז ואינו נוהג אלא בחמורים וזה מצותו שכל ישראל שיש לו חמורה שבכרה פודהו בשה בין זכר בין נקבה בין תם בין בעל מום בין גדול בין קטן ויתננו לכהן ולא לכהנת ואין לו זמן ידוע אלא מיד לכשיולד עד שימות אלא שמצוה הוא לפדותו מיד שלא להחמיץ המצוה שבא לידו ולאחר שיפדנו הוא חולין גמורין ומותר בגיזה ובעבודה כשאר חולין והכהן יעשה ג\"כ בזה כמו בשאר חולין וכשם שפודהו בשה כן פודהו בכל מה שירצה אלא כשפודהו בשאר כל דבר צריך לפדותו בשוויו אבל שה אפילו אינו שוה אלא כל שהוא ופדאו בו פדוי אבל הבא לימלך בתחלה אומרים לו שלא לפדותו בפחות משה ששוה ג' דינרים ודוקא בשה פודין פחות מכדי שוויו אבל לא בעגל ולא בחיה ולא בכוי ולא בכלאים אלא בכדי שוויו ואפי' בשה אם הוא שחוט אין פודין בו אלא בשוויו ובן פקוע חשוב כשחוט ונדמה מיבעיא ולא איפשיטא הלכך אין פודין בו אלא בשוויו ואם פדה בו הוי ספק הלכך אם מת פטר החמור קודם שנתן הפדיון לכהן לא יתן לו הפדיון ופטר החמור יקבר ואם אחר שנתן הפדיון לכהן מת הפטר חמור יקבר והפדיון ישאר לכהן כיון שהוא מוחזק והרמב\"ם כ' שפודין בבן פקוע לכתחלה ואם פדה בנדמה פדוי וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה. פודין בשה אחד כמה פעמים כגון אם קנאו מהכהן אחר שנתנו לו או ישראל שיש לו ספק פטר חמור שדינו להפריש עליו טלה והוא שלו אם יש לו הרבה מהם פודה כולן בשה אחד שמפרישו על כל אחד ואחד: מיד כשהפריש הטלה תחת פטר חמור חוזר הפטר חמור חולין אפילו קודם שנתנו לכהן ומותר ליהנות בו ואם מת לא יקבר והכהן זכה בשה מיד והוא באחריותו שאם מת ביד הבעלים קודם שנתנוהו לכהן פטורין שאינן חייבין באחריותו לפיכך מיד כשמפרישו מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על פדיון פטר חמור ואין להמתין עד שיתן הפדיון ליד כהן וכתב בס\"ה שמברך ג\"כ שהחיינו וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן ישראל שפודה פטר חמור של חברו הוא פדוי ופטר חמור הוא לבעליו פטר חמור יכול למוכרו קודם שיפדנו ובלבד שיודיע ללוקח שהוא פטר חמור והוא יפדנו אע\"פ שהלוקח לא יפדנו אלא בשה כל שהוא וזה ימכרנו לו בשוויו בדמים מרובים חוץ מכדי דמי השה של כל שהוא שצריך לפדותו בו אפ\"ה כל מה ששוה יתר על שה כל שהוא מותר בהנאה אבל אם מכרו בשוויו למי שאינו יודע שהוא פטר חמור שאינו פודהו הדמים אסורים: פטר חמור קודם שיפדה אסור לעבוד בו ולגוזזו כדי ליהנות בשערו אבל אם היה שערו מסובך או שיש לו מכה במקום השער מותר לגוזזו להנאתו והשער אסור בהנאה ויקבר פטר חמור שמת קודם שנפדה יקבר לפיכך ישראל שיש לו ספק פטר חמור יפריש עליו טלה להפקיע איסורו ומעכב הטלה לעצמו לא רצה בעליו לפדותו ונתנוהו לכהן מפריש עליו הכהן טלה והוא לעצמו או יערפנו לפניו שהם חשודים על דבר זה מפני שהן אומרים מה אני צריך להפריש עליו טלה כיון שהוא לעצמו: לא רצה לפדותו ולא ליתנו לכהן מכהו בקופיץ בערפו עד שימות ויקברנו שהרי הוא אסור בהנאה וא ימיתנו בקנה ולא במגל ולא בקורדם ולא במג��רה אלא בקופץ ולא יכניסנו בחדר וינעול בפניו עד שימות מצות פדייה קודמת למצות עריפה. חמורה שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן: זכר ונקבה ספק ומפריש טלה והוא לעצמו ב' חמורות שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן: זכר ונקבה הזכר לכהן שני זכרים ונקבה א' לכהן ועל הב' מפריש טלה והוא לעצמו ב' זכרים וב' נקבות או שתי נקבות וזכר אין לכהן כלום ובשתי נקבות וב' זכרים מפריש ב' טלאים והן לעצמו ובזכר ושתי נקבות מפריש טלה והיא לעצמו והרמב\"ם כתב דב' זכרים ושני נקבות א\"צ להפריש כלום ולא נהירא: אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה א' לכהן זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו הלוקח חמורה מהנכרי ואינו ידוע אם בכרה אם לאו מפריש טלה והוא לעצמו ישראל שירש מאבי אמו כהן ודאי פטר חמור ואותו כהן ירשו מאבי אמו ישראל מפריש טלה והוא שלו גר שבכרה חמורתו ספק קודם שנתגייר או אח\"כ מפריש עליו טלה והוא שלו כהנים ולוים פטורים מבכור בהמה טמאה שותפות הנכרי פוטר בו כמו בבהמה טהורה וכל דיני שותפות הנכרי בטהורה כן דינו בטמאה אלא שאסור להשתתף עמו כדי להפקיע קדושתו כיון שאפשר בפדי' או בעריפה ונראה דה\"ה נמי שותפות כהנים ולוים נמי פוטר נכרי שהפריש פטר חמור מודיעים אותו שאינו חייב והרי הוא מותר בגיזה ובעבודה פדה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין פרה כתבתי למעלה בהלכות בכור בהמה טהורה: " + ], + [ + "הלכות חלה
כתיב (במדבר טו) ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה מלמד שחייב כל אדם להפריש חלה מעיסתו וליתנה לכהן ואין לה שיעור מן התורה אפילו כל שהוא רק שלא יעשה כל העיסה חלה אלא ישייר ממנה מעט וחכמים נתנו בה שיעור כאשר יתבאר ואין חיוב זה אלא בארץ דכתיב באכלכם מלחם הארץ ומדרבנן נוהג אפילו בח\"ל ובזמן שהיה טהרה בארץ לא היו מפרישין אלא חלה אחת ונאכלת לכהן ובמקומות הקרובות לה ב' חלות א' לאור וא' לכהן ועתה שאין טהרה בא\"י א\"א לכהן לאכול שם החלה אלא נשרפת וכתב בה\"ג שא\"צ להפריש אחרת לכהן וכ\"כ הרמב\"ם אבל בשאר המקומות כתב שצריך להפריש שתים כבראשונה וי\"א כיון שאין חלה נאכלת בא\"י גם בשאר המקומות אין צריך להפריש אלא אחת ולשורפה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שצריך להפריש שתים בכל המקומות בין בארץ בית בח\"ל בד\"א כשאין שם כהן טהור אבל אם יש כהן קטן שלא ראה קרי או גדול שטבל לקרויו א\"צ להפריש אלא א' ואין לה שיעור אפילו כל שהוא והקטן או הגדול שטבל לקרויו אוכלה ואם אין כהן קטן או כהן גדול שטבל מפריש ב' אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור ומותר אפילו לזבין ולזבות ונדות ויולדות ואינה אסורה אלא לזרים ומדברי הרמב\"ם יראה דדוקא בח\"ל שעיקר חיוב בדרבנן שרי לכהן קטן או גדול שטבל לאוכלה אבל בא\"י אין הם לאכול שתרומת א\"י אסורה אפילו לטמא מגע אפי' אינה דאורייתא וכ\"כ דאיכא מ\"ד שהוא דאורייתא אפי' האידנא שקדושה שנייה לא בטלה ובימי עזרא נתחייבו בחלה אף על פי שלא עלו כולם: " + ], + [ + "כל חלה שהיא מדרבנן ניתנת אפילו לכהן ע\"ה ואינה טובלת שמותר לאכול מהפת ולהפרישה אח\"כ ומתבטל ברוב חולין כדי לאוכלה בטומאה כגון שיש כהן גדול שטבל לקרויו שאין מפרישין אלא א' והוא ואכלה בטהרה היינו דוקא כשהיא בעיניה אבל יכול לערבה ברוב חולין לאוכלה בימי טומאתו והרמב\"ם כתב שיכול זר לערבה עם חולין שוה בשוה ולאוכלה ור\"י פי' שאסור לבטלה כדי להאכילה לזר אלא אינה ��טלה בחולין אלא בק\"א תרומה דאורייתא כן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב בסה\"מ שצריך ליזהר בה שלא לאוכלה בקערה במרק רותח שלא יאסור מלאכול חזר באותו קערה ואם נתערב בככרות אחרות במינו כגון חטין בחטין צריך ק\"א לבטלה לזר ומין בשאינו מינו בטלה בס'. כהן יכול לאוכלה עם הזר על השולחן ולא חיישינן שמא יבא לאכלה עמו ואין בה משום כהן מסייע כמתנותיו שאסור ליתן לו מתנות כהונה:" + ], + [ + "לא כל המיני חייבין בחלה אלא ה' מינין חטין ושעורין וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון אפילו באלו המינין אין חיוב אא\"כ יש בעיסה ה' רבעים שהן מ\"ג ביצים וחומש ביצה והרמב\"ם שיער מדת הכלי שהוא שבע אצבעות פחות ב' תשיעית אצבע על ז' אצבעות פחות ב' תשיעית אצבע ברום ז' אצבעו פחות ב' תשיעית אצבע וכל שאר המינין כגון אורז ודוחן ומיני קטנית או אפילו מינים אלו ואין בהם כשיעור פטור וכל אלו המינים מצטרפין שאם אין בעיסה אלא חמשת רבעים מחמשתן מצטרפין בד\"א כשערבן קמח אגבל אם לש כל אחד לבדו ואין בו שיעור ומדבקו למין אחד אין מצטרפין אלא בזה המדר החטין אין הצטרפין אלא עם הכוסמין והכוסמין מצטרפין עם כל אחד ואחד השעורין מצטרפין עם הכל חוץ מעם החטין ושיפון מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחטין ושבולת שועל מצטרפין עם שעורין וכוסמין ולא עם חטין ושיפון וכיון שאין מצטרפין בעיסה אלא במיניהן עירב קב מהעיסה עם קב אחד מעיסה שאינו מינו וחלקו אח\"כ והוסיף על כל אחד רובע הקב ממינו חייב כיון שלא נצטרפו כשהיו מעורבין אבל אם עירב קב קמח עם קב קמח ממין אחר על דעת לחלקו וחלקם והוסיף על כל א' רובע הקב ממינו פטור ואם לש כל מין ומין לבדו ויש בו כשיעור ורוצה להפריש ממין זה על זה אין מפרישין אלא על מינו כיצד אין מפרישין על שום אחד מהם ולא משום אחד מהם עליהן וכוסמין ושיפון מפרישין מזדה על זה וכן שיבולת שועל ושעורין מפרישין מזה על זה ואלו ה' רבעים אפילו השאור והסובין והמורסן כולן מצטרפין להשלימה בד\"א שלא הפריש סובנן מתוכן אלא לשן בלא הרקדה אבל אם ריקד הקמח והפריש סובנן ומורסנן מתוכן וחזר וערבן עמו אינו מצטרף ומשערין אותם לפי התבואה אבל לא לפי הקמח אע\"פ שהן יותר משאילו היו משערין אותן בקמח לכן כשממלאין המדה קמח צריך לגודשה: קב חטין מצד זה וקב שעורין מצד זה וקב כוסמין באמצע מחברן והרי אלו מצטרפין וצריך להפריש מכל מין ומין חצי קב חטין מצד זה וחצי קב שעורין מצד זה וחצי קב כוסמין באמצע מצטרפין ותורם מהכוסמין על שלשתן קב חטין מצד זה וקב חטין מצד זה וקב אורז באמצע קב של נכרי או קב של חלה באמצע אינן מצטרפין היה ביניהן קב של מין אחד מחמשת מינין או קב משל אשה אחרת מצטרפין קב של תבואה חדשה וקב של ישנה אין מצטרפין היה קב חדש מצד זה וקב חדש מצד זה והישן באמצע מצטרפין העושה עיסה מהאורז ומהדגן אם יש בה טעם דגם חייבת בחלה אע\"ג דרובה אורז ואם לאו פטורה נתן שאור מעיסת חטין לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה נתן שאור מעיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה והכל ממין אחד אם יש לו קמח או עיסה שלא ניטל ממנה חלה מפריש ממנו על זה השאור לפי חשבון כיצד אם הוא קב מפריש עליו אחד מכ\"ד בקב או אם ירצה יביא רובע הקב מקמח ויערבנו עם זו העיסה ויפריש ממנה ואם לאו שאין לו קמח אחר יפריש אחד מכ\"ד שבכל העיסה וכתב ה\"ד פרץ דה\"ה נמי אם השאור של הפטור והעיסה של החיוב כמו במוצאי פ��ח שלוקחין שאור של נכרי ונותנין בעיסה שיכול להפריש מיניה ובית ומה שנוהגין ללוש עיסה אחרת חומרא יתירא היא: מי שנתערב לו פת שהפריש ממנו חלה עם פת שלא הופרש ממנו אם יש לו עוד קמח יעשה עיסה מחמשת רבעים ויצרפנו עם הככרות בכלי ויפריש ממנה על אותן ככרות שנתערבו ואם רוצה להפריש מיניה וביה צריך להפריש מעט מכל ככר וככר או יצרפם כולם בכלי אחד ויפריש מכל אחד על כולן עד שיפריש מכדי חשבון הככרות ומאחד יותר כגון אם ה' שהופרש עליהן נתערבו בעשר שלא הופרש עליהן יפריש מששה שאז ודאי הפריש מאחד שלא הופרש עליו: עיסה שאין בה כשיעור ולאחר אפיה תפחה ונתרבית עד שנראית כאילו יש בה כשיעור פטורה אסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי להפקיע ממנו חיוב חלה:" + ], + [ + "שתי עיסות שאין בשום אחת כשיעור אם נוגעים זו בזו עד שנדבקים מעט מזו בזו מצטרפין בדבר הראוי להצטרף ואם אינן נדבקין והם בסל הסל מצרפן ואפי' אחר שנאפה ונעשה פת ואם נתנם על לוח וכיוצא בו בדבר שאין לו בית קבול כתב הרמב\"ם שהוא ספק אם מצרפו אם לאו ואם הוא חלה מדבריהם פטורה לכן כשמצרפין בכלי צריך שלא יצא ממנו שום דבר למעלה מדופני הכלי ואם מכסה הפת במפה חשוב כמו כלי לצרפם ואם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו אין צריך לא צירוף כלי ולא נגיעה אלא רק ששתיהן לפניו מפרישין מזו על זו:" + ], + [ + "שנים שלשו כל אחד ואחד קב לבדו והשיכו יחד או שנתנו הקמח לנחתום וערבו מצטרף ואפי' שנים שלשו כל אחד קב לבדו אם נתערבו ואינן מקפידין על תערובתו אם הוא מין אחד מצטרף וסתם שנים מקפידין זה על זה ואינו מצטרף עד שיודע שאינן מקפידין וסתם אדם אחד אינו מקפיד ומצטרף עד שיודע שהוא מקפיד ואם אחד פת קיבור ואחד פת נאה אפי' של אדם אחד מסתמא מקפיד ואינו מצטרף שנים שלשו יחד כל אחד קב וחלקוה והוסיף כל אחד רובע הקב על שלו פטור ונראה דה\"ה נמי באחד אם לש ב' קבין והיה בדעתו לחלק וחלק והוסיף על כל אחד ואחד שכיון שהיה בו כשיעור נתחייב אע\"פ שחלקה אח\"כ המפריש חלה מהעיסה שאין בה שיעור אינו כלום שאין עליה שם חלה לפיכך ב' עיסות שאין בשום אחד כשיעור והפריש מכל אחד ונתערבו חייבת בחלה:" + ], + [ + "אין חיוב חלה להתחייב על האוכל בלא חלה עד שתדבק העיסה ונעשה גוף אחד ומיהו מיד כשיתערב ממנה ה' רבעין קמח במים יכול להפרישה אבל אם הפרישה קודם אין שם חלה עליה לפטור העיסה ואפי' נתנה לכהן צריך להחזירה ואם יש בה ה' רבעים צריך להפריש ממנה חלה כמו משאר חולין ומיהו קאמר רבי יהושע אע\"פ שהכהן צריך להחזירה אסור לזר לאוכלה משום מראית העין דכיון שראו שבא לידי כהן יאמרו ראינו זר אוכל חלות אלא הישראל מוכרה לכהן ורבנן פליגי עלה וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא פסק כדברי מי ונראה שהלכה מחכמים וגם הרמב\"ם לא כתב בו לאיסור וכתב ה\"ר אליעזר ממי\"ץ דוקא באומר שיחול עליה שם חלה בעודו קמח אבל מפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימין אע\"פ שיכול להפרישה מיד אחר שיתערבו ה' רבעים מ\"מ עיקר מצותה לאחר שתגמר כל העיסה אלא שיכול להפרישה מיד אם ירצה ובלבד שלא ישארו עדיין ה' רבעים שלא נתערבו במים ומיהו אם מתנה שתחול החלה אף על מה שמתערב אח\"כ אין לחוש אם היו עדיין ה' רבעים שלא נתערבו וטוב ללמד הנשים שיתנו שתהיה החלה אף על מה שמתערב אח\"כ מפני שדרך לערב הרבה קמח בפת וצריך ליזהר שלא לשרוף החלה עד אחר כל העריכה שאל\"כ אינו חלה על המתגבל אח\"כ אע\"פ שהתנה לא הפריש חלה מן העיסה יפריש מן הפת אחר שנאפה:" + ], + [ + "שיעור חלה לבעל הבית אחד מב\"ד בין אם עושה עיסה לעצמו או למוכרה ולנחתום אחד ממ\"ח בין אם עושה למכור או לעצמו ובשעה שיפריש החלה יברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו להפריש חלה וי\"א להפריש תרומה ואין חילוק לפיכך אסור לאיש להפריש חלה ערום לפי שא\"א לו לברך אפי' אם פניו שלמטה טוחות בקרקע מפני שערותו בולטת אבל אשה שפניה טוחות בקרקע יכולה להפריש ערומה לפי שערותה מתכסת: כתב הרמב\"ם הסומא והשיכור מפרישין לכתחלה לפי שאין בעיסה רעה ויה שיכוונו ויפרישו מהרעה על היפה אין מפרישין חלה בלא רשות בעל העיסה ומיהו אם נתן רשות לאחר להפריש אפי' בעודו קמח מועיל אע\"פ שעדיין לא נתחייב וכתב בסמ\"ג שאם הנבל הפריש בלא רשות דהוי חלה:" + ], + [ + "אין חיוב חלה אלא בלחם דכתיב (במדבר ט\"ו) באכלכם מלחם הארץ לפיכך הסופגנין העשויין כספוג רכיכים רכים והדובשנים והסקריטין והן מטוגנין בדבש פטורים מן החלה ועיסה שבלילתה רכה ובשלה במים או טגנה בשמן פטורה אבל אם אפאה בתנור או אפאה במחבת בלא שמן והרתיח תחילה ואח\"כ הדביק בו העיסה לכ\"ע חייבת אבל אם הדביר ולבסוף הרתיח בזה פליגי רשב\"ל פוטר ור\"י מחייב ור\"ח פוסק כרשב\"ל ורב אלפס כר\"י וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ובלבד שלא ע\"י משקין ועיסה שבלילתה עבה שבשלה במים או טגנה בשמן כתב ר\"ת שחייבת דכבר נתחייב בשעת גילגול ור\"ש כתב דאפי' העושה עיסה גמורה אם דעתו לבשלה או לטגנה פטורה אבל אם בשלה ולא היה בדעתו לבשלה אלא לשה סתם ואח\"כ נמלך לבשל חייבת וכ\"כ הרמב\"ם שהכל הולך אחר דעת האדם כיצד העושה עיסה ותחלתו וסופו על דעת סופגנין פטורה גלגלה על דעת עיסה ונמלך לעשותה סופגנין חייבת שכבר נתחייבה משעת גילגול גלגלה על דעת סופגנין ונמלך שלא לעשות סופגנין אלא עיסה סתם חייבת וכן מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ומיהו כתב הר\"ש אפילו כשעושה אותה על דעת לבשלה אם דעתו לאפות ממנו מעט אפי' אין באותו המעט שיעור חלה כולה מתחייבת ע\"י וכן היה מנהג הר\"מ מרוטנבורג בביתו כשהיו עושין עיסה כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן לאפות מעט ממנה ועי\"כ נתחייב כולה בחלה ומ\"מ לא היה מברך עליה ברכת המוציא אחר שנתבשלה או נטגנה וגם לא היה אוכל אותה בלא המוציא אלא היה מברך על לחם אחר המוציא ואח\"כ היה אוכל: טריתא והיא עיסה שבלילתה רכה ושופכין אותה על הכירה ומתפשט עליה ונאפת פטורה אבל אם יש בכירה גומה ושופכין אותה לתוכה חשוב לחם וחייב בצק שאופין אותו בשפוד ומושחין אותו בביצים או בשומן או במי פירות פטור לחם העשוי לכותת ומייבשין אותו בהמה פטור בד\"א כלמודין פירוש שלא ערכו ועשאו כצורת לחם אבל כעכין פירוש שערכו ועשאו צורת לחם חייב חלט עיסה ברותחין בין שנתן הרותחין על גבי הקמח או שנתן הקמח ברותחין חייבת בין שנאפה בתנור או באלפס בלא משקים עיסה שנילושה במי ביצים או ביין או דבש בלא שום מים כתב הרמב\"ם שחייבת בחלה וא\"א ז\"ל היה מסתפק בדבר וכתב טוב ליזהר שלא ללוש עיסה במי ביצים לבדן בלא תערובות מים כדי לצאת מידי ספיקא:" + ], + [ + "עיסת נכרי פטורה אפי' לשה לו ישראל ושל ישראל חייבת אפי' לשה לו נכרי נתנה לישראל במתנה אם עד שלא גלגלה נתנה לו חייבת ואם לאחר שגלגלה נתנה לו פטורה עיסת השותפין חייבת ישראל שהיא שותף עם הנכרי אם אין בחלק ��ישראל כשיעור פטורה ואם יש בה כשיעור חייבת ויכול להפריש מיניה וביה. נכרי שהי' לו עיסה ונתגייר גלגלה קודם שנתגייר פטור' אחר שנתגייר חייבת ספק אם גלגלה קודם שנתגייר אם לאו חייבת שני נכרים שעשו שני קבים בשותפות וחלקו אותו ואח\"כ נתגיירו והוסיף כל אחד על שלו עד שהשליטו לכשיעור חחיבין ובשני ישראל כיוצא בזה פטורים כדפרישית לעיל היתה העיסה בין ישראל ובין הנכרי והוסיף כל אחד על שלו עד שהשלימו לכשיעור של ישראל חייבת ושל נכרי פטורה הפקיר עיסתו קודם שנתגלגלה וחזר וזכה בה ואח\"כ גלגלה או הפקיר אחר שגלגלה וחזר וזכה בה חייבת הפקירה ונתגלגלה בעודה הפקר ואח\"כ זכה בה פטור העושה עיסה לבהמה ולחיה פטור עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת ואם לאו פטורה לכאורה משמע אם ראויה לרועים ואם לאו שאינה ראוייה לאכילה והרמב\"ן פירש על פי הירושלמי שאפילו אם היתה סולת נקייה ואם עשה לשם הכלבים פטורה ומיהו דוקא שניכר בה שהיא לכלבים כגון שאינה ערוכה ועשויה כצורות לחם הא לאו הכי חייב כתב הרמב\"ם הלוקח מהנחתום בחוץ לארץ צריך להפריש חלה מספק אבל הלוקח מבעל הבית א\"צ להפריש מספק וא\"צ לומר המתארח אצלו שא\"צ להפריש מספק:" + ], + [ + "הלכות תרומות ומעשרות ומעשר עני וראשית הגז
שלא מפני שאין נוהגין תתרומות ומעשרות בארצות אלו אין רצוני להאריך בהם אע\"פ שמצינו בכמה מקומות בתלמוד שהיו מפרישין תרומות ומעשרות בח\"ל פירש ר\"י דהיינו דוקא במקומות הקרובים לא\"י כמו עמון ומואב ומצרים ובבל שחייבום חכמים בתרומות ומעשרות גזירה אטו א\"י אבל באלו המקומות הרחוקים מא\"י לא חייבום אבל בא\"י נוהגין וכתב הרמב\"ם שאינו אלא מדרבנן שאפי' בימי עזרא לא היה דאורייתא כיון שלא עלו כולם ולא היו כל יושביה עליה ונ\"ל דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה דכתיב בה בבואכם ודרשינן מינה בביאת כולכם אבל לענין תרומות ומעשרות לא בעינן שיהא כל יושביה עליה ומ\"מ איכא מ\"ד דהאידנא אינו אלא דרבנן שבטלה קדושת הארץ משגלו ממנה אבל ר\"י פירש שהם דאורייתא דקדושה שניה שקדשו בימי עזרא לא בטלה הילכך הזורע בא\"י חייב להפריש תרומות ומעשרות לפי סדר שנות השמיטה וזה סדרן שנה ראשונה תרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר שני וכן בשניה בשלישית הכל כסדר ב' שנים הראשונים אלא שבמקום מעשר שני נוהג מעשר עני וג' שנים השניים כג' הראשונים ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודת קרקע ובא\"י האידנא מדרבנן ואין בה תרומות ומעשרות ובח\"ל שאין שמיטת קרקע נוהגת אפי' מדרבנן הקרובים לא\"י כמו עמון ומואב ומצרים נותנין מעשר עני כמו בששית והרחוקים כמו בבל נותנין מעשר שני ושמיטה היא בשנת פ\"ח לר\"י ולרש\"י בשנת פ\"ט וכן עיקר וכן ימנה לעולם שבע שנים אחר שבע דקי\"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וזה משפט התרומות והמעשרות תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה וחכמים נתנו בה שיעור עין יפה אחד מארבעים ועין רעה אחד מששים ובינונית אחד מחמשים בד\"א בזמן שא\"י בטהרתה והיא נאכלת ואז לא היו נותנין אותה אלא לכהן חבר ומיוחס בין גדול בין קטן ומאכיל לכל קנינו כמו לאשתו ולעבדיו ואוכלין דברים העומדים לאכילה ושותין דברים העומדים לשתייה וסכין בדברים העומדין לסיכה אבל לא ישנו בדבר ממה שדרכו לעשות בו ולא יעשו משקין משום פירות חוץ מבענבים וזיתים לבד אבל האידנא שהכל טמאים ואי אפשר לה ליאכל מפריש כל שהוא אפילו חטה אחת ונותנה לכהן אפי' לעם הארץ ואינו מיוחס רק שיהא מוחזק בכהן והוא שורפה ויכול להניחה עד שישרפנה ליהנות בה בשעת שריפה ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה אפילו אם מניחה בבלי שאינו מאוס כיון שאין שום תרומה נאכלת אבל זר אסור ליהנות בשריפתה אם לא שיהא כהן נהנה עמו ומ\"מ שאר הנאות שאינו מכלה אותה מותרת אפי' לזרים כדתנן מערבין לישראל בתרומה ואין מפרישין אותה אלא מן המוקף בד\"א בא\"י אבל בח\"ל מפרישין אותה לכתחילה שלא מן המוקף אע\"פ שאין לה שיעור למטה יש לה שיעור למעלה שאינו יכול לעשות כל גורנו תרומה ואם קרא שם תרומה על כל הכרי אין שם תרומה חלה עליו וזה הדין אם הוכשרה התבואה כגון שבא עליה מים אחר שנתלשה אבל אם לא הוכשרה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה ואי אפשר לאוכלה שהכל טמאים וטמא אסור לאכול בתרומה טהורה וא\"א לשורפה כיון שהיא טהורה אלא תקבר וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כדי שתטמא וישרפנה מיד פן יבא לידי מכשול ליהנות ממנה ואח\"כ מפריש אחד מי' מהנשאר ויתננו לכהן או ללוי והכהן או הלוי שנתנוהו להן יפרישו ממנה אחד מי' והוא הנקרא תרומה מעשר ואם זה המפריש תרומת מעשר כהן הוא יעכבנה לעצמו ואם הוא לוי יתננה לכהן ודינה כדין תרומה גדולה והנשאר הוא ממונו של הכהן או הלוי לכל דבר ומותר לזרים וכן כהן ולוי צריכין להפריש מעשר משלהן אע\"פ שהוא לעצמו כדי להפריש ממנה תרומת מעשר וכן הדין בכל התרומות ומעשרות אע\"פ שהן לעצמן צריכין להפרישן כמו ישראל ואם הפריש הישראל מעשר בשבלים קודם שהפריש תרומה גדולה אין הלוי צריך להפריש ממנו חלק תרומה גדולה שהיה על הישראל להפריש אבל אם דש הישראל והריש המעשר מן הדגן קודם שהפריש ממנו תרומה גדולה חייב הלוי להפריש תרוהמ גדולה שבו מלבד תרומת המעשר לוי שלקח המעשר בשבלים לא יתן ממנו תרומה בשבלים אלא קונסים אותו לדוש ולהבר וליתן המעשר דגן ואינו חייב ליתן המעשר מן התבן והעצה ואם הפריש תרומת מעשר שבלים כמו שלקח ה\"ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן ומפרישין תרומת מעשר אפי' שלא מן המוקף ואח\"כ יפריש הישראל אחד מעשרה מהנשאר והוא הנקרא מעשר שני וזה משפטו אם לא הוכשר אז הוא טהור והיה ראוי לאוכלו בירושלים שאע\"פ שאין חומה קדושת העיר והבית לא בטלו אלא שא\"א לאוכלו כיון שאין מזבח דאיתקש לבכור בהמה מה בכור בזמן שיש בית אף במעשר דוקא בזמן שיש מזבח אלא אם הוא חוץ לירושלים יחללנו על שוה פרוטה וישחקנו וישליכנו לנהר ואם הוא בירושלים שהוא טהור א\"א לפדותו ואיכא למיחש שמא יבא בו לידי תקלה הילכך מותר להכשירו כדי שיטמא ואע\"פ שאף לאחר שנטמא אסור לאוכלו ולא לבערו בטומאה מ\"מ כיון שנטמא יכול לפדותו אפילו בירושלים ויחללנו על שוה פרוטה אפי' אם הוא הרבה וישחקנו ויוליכנו לנהר ובלבד שיהא במעשר שני ש\"פ ואם אין לו ממנו ש\"פ ישהנו עד שיהא לו ממנו ש\"פ ובשעה שמחללו יברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על פדיון מעשר שני וכ\"כ הרמב\"ם שאף בזמן הזה אין פודין אותו בירושלים ולא מחללין אותו ולא מוכרין אותו שם ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו עד שירקב ואם עבר והוציאו מניחין אותו עד שירקב לפיכך אין מפרישין מעשר בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישוהו שם בזמן הזה ירקב מ\"ע של שנה שלישית וששית נותנו לעניים םוהוא ממונן לעשות בו כל מה שירצו ולאוכלו בטומאה כמו שיר��ו ואם באו העניים בשבילו בשדה צריך ליתן לכל אחד כדי שובעו ואם אין לו ליתן לכל אחד כדי שובעו נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם ואם הביאו לביתו מחלקו כמו שירצה אפי' אין מגיע לכל אחד אלא כזית באו איש ואשה לשאול נותנים לאשה תחילה ופוטרין אותה ואח\"כ לאיש וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בעל כרחו ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה אב ובנו שני אחים ושני שותפין שהיה אחד מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו שני עניים שקבלו השדה באריסות זה מפריש מעשר עני של חלקו ונותן לחברו וכן חברו מפריש מחלקו ונותן לו מעשר עני אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמולין ולא פודין בו השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו לצדקה אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע שהוא מעשר עני ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה ואין מוציאין אותו מהארץ לח\"ל וכל אלו התרומות והמעשרות ואפי' מעשר עני טובלין שאסור לאכול מהתבואה קודם הפרשתם ועל כלם מברך בשעת הפרשתם. ואין תורמין אלא מן היפה ולא ממין על שאינו מינו ולא מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שמגמרה מלאכתו ואין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ואין תורמין מן היבש על הלח ולא מן הלח על היבש ואם תרם אין תרומתו תרומה ואין תורמין מפירות הארץ על פירות ח\"ל ואל מפירות ח\"ל על פירות הארץ ולא מפירות שאינם חייבין בתרומה כגון לקט שכחה ופאה והפקר או פירות שנתרמה תרומתן על פירות שחייבין בתרומה ולא מפירות החייבין על פירות הפטורין אפי' אחד חיובו מדברי תורה ואחד חיובו מדבריהם אין תורמין מזה על זה ואם תרם אין תרומתו תרומה: עושה אדם שליח להפריש לו תרומותיו ומעשרותיו ואין עושין שליח נכרי: ה' לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה הש\"ו והנכרי שתרם של ישראל אפילו ברשותו והתורם שאינו שלו שלא ברשות הבעלים אבל התורם משלו על של חברו הרי זו תרומה וטובת הנאה שלו שנותנו לכל כהן שירצה התורם משל חברו שלא ברשות ומצאו בעל הפירות ואומר לו כלך אצל יפות אם יש שם פירות יפות יותר מאותן שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד לא היו יפות מאותן שתרם אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא דרך מיחוי ואם בא בעל הפירות ולקח והוסיף אפי' אין יפות מאלו תרומתו תרומה: חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה חרש המדבר ואינו שומע ואלם ששומע ואינו מדבר והערום והשיכור והסומא קטן שהגיע לעונת נדרים אע\"פ שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה כתב הרמב\"ם האומר לשלוחו צא ותרום והלך לתרום ואינו יודע אם תרם אם לא תרם ומצא כריו תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים חזקה שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא תרם אחר שלא ברשות וכ\"כ ר\"ת אבל ה\"ר שמשון פסק דאפי' בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו אם הוא בענין שיהיה מכשול למשלח אם לא יעשנה הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן לשמא תרם אחר אבל אם אין ידוע לו שהוא תרם לא יסמוך אשליה שהשליח חושש שמא לא יסמוך עליו ולא יאכל ממנו עד שיודע לו שהוא תרום ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל פירות השותפין חייבין בתרומות ומעשר ואין השותפין צריכין ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה תרם אחד מהם ובא השני ותרם תרומה שנייה שלא ידע שתרם חברו אם היו ממחין זה על זה אין תרו��ת השני תרומה ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת הב' תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה כתב הרמב\"ם האומר לשלוחו לתרום והלך ותרם וזה בטל שליחותו קודם שתרם אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום ובטל שליחותו קודם שתרם אינה תרומה ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם למה לי שינה אפי' בלא שינוי אינה תרומה ואם שינה אפי' לא ביטל השליחות אינה תרומה אריס שתרם ובא בעל הבית ומצאו ועכב אם עד שלא תרם עכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עכב תרומתו תרומה האפטרופסין תורמין על של יתומי נכרי שתרם משלו על של ישראל דבר תורה אינה תרומה ומדרבנן היא תרומה ובודקין הנכרי שהפרישה אם אמר כדעת ישראל הפרשתיה תנתן לכהן ואם לאו מעונה גניזה בד\"א בא\"י אבל בח\"ל אינה תרומה כלל אין הישראל חייב לטפל בתרומה להביא אותה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא כהנים יוצאים לגרגות וישראל נותנין להם חלקם שם ואם לא יצאו ה\"ז מפריש ומניחה בגורן ואם היה ובהמה מצוים שם ואינה משתמרת שם תקנו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ונוטל שכר הבאתה מהכהן אסור לכהן שיטול תרומה או שאר מתנותיו עד שיפרישום הבעלים שאין לו זכיה לכהן עד שירימו אותם ואח\"כ זוכה בהן ואף אחר שהורמו לא יטול אותם אלא מדעת הבעלים שהרי הם לבעלים ליתנם לכל כהן שירצו ואם לקחן שלא מדעת בעליהן זכה בהם שאין לבעלים בהן אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון ואסור לכהנים ולוים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהן ואסור לישראל להניחן לסייען אלא נותן להם חלקם דרך כבוד נותן תרומה לכהן על מנת להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות ואפי' לשאול אותם בפיהם אסור אלא נוטלן בכבוד לא יתן אדם תרומה לשומר שדהו ולא בכור לשומר עדרו ולא מתנות לרועה בהמתו ואם נתן חלל אא\"כ נתן לו שכר שמירתו תחלה כתב הרמב\"ם ורשאי ישראל לומר לישראל הילך סלע זו ותן תרומה זו או בכור זה או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי בד\"א שהיו הבעלים רוצים ליתן אותה לאחר משני כהנים אלו בחנם ואמר לו חבירו הילך סלע ותלזה אבל בעלים שאומרים לכהן או ללוי הילך חלק זה בטובת הנאה אסור ע\"כ ומיהו בבכורות בפרק עד כמה משמע דדוקא בתרומה ומעשר שרי למימרא הילך ותנם לבן בתי כהן אבל בבכור זרוע לחיים וקבה אסור ואיתא נמי התם דוקא ישראל שרי למימר הכי לישראל חברו אבל כהן לכהן אסור: אסור לעשות סחורה בתרומה ומעשרות אע\"פ שלוקח מכהן ומוכר לכהן כהן שנשא ישראלית מאכילה בתרומה וכן אם קנה עבדים ודוקא עבדים כנענים אבל שאר עבדים אפילו נרצע אזנו אוכל כיון שאין גופו קנוי לו וכהן אפי' ערל וטמא שאין אוכלין מאכילין לנשיהן ועבדיהם בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו ובת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל לא יאכלו כהן הדיוט שנשא גרושה והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי מלוג לא יאכלו ועבדי צאן ברזל יאכלו בת ישראל שנשאת לכהן ומת ויש לה זרע ממנו ואינה מעוברת היא והעבדים אוכלין בין של מלוג בין של צאן ברזל הניחה מעוברת ואין לה זרע ממנו לא היא ולא העבדים אוכלין עד שתלד ואם היא מעוברת וגם יש לה זרע אם יש בהן זכר תאכל היא וכל העבדים ואם כולן נקבות היע ועבדי מלוג יאכלו ועבדי צאן ברזל לא יאכלו ובת כהן שנש��ת לכהן ומת והניחה מעוברת תאכל היא וכל העבדים אפי' קודם שתלד בת כהן שנשאת לישראל ומת ויש לה זרע או שהניחה מעוברת לא תחזיר לבית אביה לאכול מת הזרע חוזרת בת ישראל מאורסת לכהן או שואמת יבם לכהן אינה אוכלה וכן בת כהן מאורסת לישראל או שומרת יבם לישראל נפסלת בת כהן נשואה לישראל חרש שוטה וקטן פוסלה ובת ישראל נשואה לכהן חרש שוטה וקטן אינו מאכילה ישראל שבא על בת כהן באונס או פיתוי אינו פוסלה ואם נתעברה ממנה פוסלה וכהן שבא על בת ישראל באונס או פיתוי אינה אוכלת עד שתלד: כל זרע הכהן מאכיל ושל ישראל פוסל אפי' הוא ממזר כיצד בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן וילדה בת ונשאה הבת לממזר וילדה בן הרי הוא ממזר היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל אפי' מתה אמו בת כהן לישראל לא תאכל ואם הזרע עבד אינו פוסל ולא מאכיל כיצד בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן וילדה ממנו בן והלך הבן ולקח שפחה וילדה בן הרי הוא עבד היתה אם אביו בת כהן לישראל תאכל אחרי מות אביו בת ישראל לכהן לא תאכל: פעמים שהזרע כהן גמור ופוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה ממנו בת ונשאת הבת לכהן וילדה ממנו בן הרי זה כהן גמור ומאכיל את אמו אפי' אחרי מות אביו ופוסל את אם אמו שהרי זרע הישראל קיים בת ישראל שיש לה זרע מכהן שאוכל בשבילו ונשאת לישראל ויש לה זרע ממנו אותו הזרע פוסלה מת אותו זרע חוזרת לאכול בשביל זרעה מכהן אע\"פ שאין עתה תרומה נפקא מינה לחלה שנוהגת עתה אפי' למ\"ד לא בטלה קדושה עזרא וחיוב תרומות ומעשרות האידנא דאורייתא היינו דוקא בזורע שדהו ואוכל תבואתה אבל זורע ומוכר אינו אלא מדרבנן וכן הלוקח אפי' מחבירו ישראל א\"צ לעשר אלא מדרבנן ואצ\"ל בלוקח מן הנכרי ומיהו מדרבנן חייב לעשר אפי' למ\"ד יש קנין לנכרי בא\"י ודוקא בלוקח אחר שמירחום הבעלים אבל הלוקח קודם שמירחום הבעלים חייב לעשר מן התורה כזורע בתוך שלו אפי' לוקח מנכרי המוכר פירות שדהו לנכרי אפי' לאחר שגדלו השליש ומירחם הנכרי פטור מן התורה ומדרבנן חייב לעשר אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל לא נפטרו בכך: לשון הרמב\"ם פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בא\"י אם נגמרו מלאכתן ביד נכרי פטור מכלום ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה ומפריש תרומה גדולה ונותנו לכהן ותרומת מעשר ומכרה לכהן ומעשר ראשון והוא שלו מכר הנכרי לישראל הפירות כשהן מחוברין אם עד שלא באו לעונת מעשרות באו לידי ישראל חייבין בכל ונותן התרומות והמעשרות לבעלים ואם מכרן לאחר שבאו לעונת מעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר שני ונותן לבעלים לפי חשבון כיצד לקח התבואה זרועה מן הנכרי אחר שהביא שליש ונגמר ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות ונותן שני שלישי המעשר ללוי ושני שלישי התרומה לכהן ומוכר לו השליש: ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שבאו לעונת מעשרות פטורין מן התרומות ומעשרות ואם לאחר שבאו לעונת מעשרות אע\"פ שגמרן הנכרי חייב בכל מדבריהם וכן נכרי שגומר פירותיו של ישראל הואיל ודינונן ביד נכרי אינן חייבין בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם מכר הנכרי פירות לישראל מחוברין אחר שבאו לעונת מעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי ברשות הישראל אינן חייבין בתרומות ומעשרות הואיל ובאו לעונת מעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי אף על גב שהן ברשות הישראל: פירות ארץ ישראל שיצאו לח\"ל פטורין מן החלה ומן המעשרות ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם ופירות של ח\"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה ואם נקבעו למעשר ביד ישראל לאחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם ע\"כ אע\"פ שהלוקח מן הישראל והלוקח מהנכרי שוין שחייבין להפריש מדרבנן בזה הן חלוקין שהלוקח מן הנכרי צריך להפריש הכל ונותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר ומעכב המעשר לעצמו והלוקח מישראל אם המוכר חבר ובקי במעשרות ואינו חשוד עליהן אינו צריך לעשר שאסור לו לאדם למכור פירותיו טבלים ואם הוא ע\"ה מפריש אחד מעשרה למעשר ומפריש האחד מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן ומעכב המעשר לעצמו ומעשר ב' יחללנו על שוה פרוטה ומעשר עני יפרישנו ויעכבנו לעצמו אבל תרומה גדולה א\"צ להפריש כלל שאין ע\"ה חשודין עליה כתוב בסה\"ת אע\"פ שלוקח מנכרי ומישראל שניהם אינן אלא דרבנן אין תורמין מזה על זה לפי שיש יותר חיוב בלוקח מישראל מבלוקה מנכרי ודמי לתורם מחיוב על הפטור או איפכא וכ\"ש שלא יתרום אפי' בלוקח מישראל על פירותיו ואצ\"ל בלוקח מנכרי דלא: המקבל שדה מן הנכרי בא\"י למ\"ד יש קנין לנכרי א\"צ לעשר אבל החוכר ממנו בדבר ידוע צריך לעשר והרמב\"ם כתב שאין קנין לנכרי בא\"י:" + ], + [ + "מתנות עניים שהם לקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות כתב הרמב\"ם שאין נוהגין מן התורה אלא בארץ ובח\"ל הם מדרבנן ואם אין שם עניים א\"צ להניחם והאידנא אין נוהגין בהן לפי שהרוב נכרי' אם יניחום יבואו נכרי' ויטלום לפיכך איני רוצה להאריך בהם:" + ], + [ + "ראשית הגז כתיב ראשית גז צאנך תתן לו שחייב כל ישראל לתת מראשית גז צאנו לכהן בכ\"מ ובכל שנה ואינו חייב אא\"כ יהיה לו חמש רחלות ויגזוז מהם משקל ששה סלעים לאחר שיהיה מלובן וכשהיה לו כשיעור הזה יתן לכהן ממנו ה' סלעים וא\"צ ללבנו תחילה וכן אם יש לו אפילו כמה מינים אינו נותן לו אלא משקל ה' סלעים ואם יש לו שני מיני גיזות א' טוב ואחד רע לא יתן מהרע על הטוב אלא יתן מכל אחד לפי שיעורו היה לו ה' רחלות וגזז ראשונה ומכרה חייב כיון שהיה לו חמש כשהתחיל לגזוז לא הספיק ליתנו לכהן עד שצבעו פטור שקנאו בשינוי לבנו ולא צבעו עדיין אין כאן שינוי וחייב הלוקח גז צאנו של נכרי שלא קנה עיקר הצאן אלא הגיזה לבד פטור אבל אם לקח עיקר הצאן שיהיה שלו עד שיגזוז אותם ויחזיר' אח\"כ חייב לקח גז צאנו של חבירו אם המוכר שייר לו קצת מהגיזה הוא חייב לא שייר מהם כלום אם מכר לו סתם הלוקח חייב ואם פירש לו אני מוכר לך הכל אין שום אחד מהם חייב היו לו רחלות שחורות ולבנות או זכרים ונקבות ומכר שחורות או זכרים ושייר אצלו לבנות או נקבות קרינן ביה שפיר שייר ומוכר חייב דזכרים ונקבות וכן שחורות ולבנות חד מינא נינהו ואם ירצה המוכר יקנה מהלוקח מהשחורים או מהזכרים שאין צמרן טוב כמו של לבנות ונקבות שיעור כדי להפריש כדי שלא יצטרך להפריש מהיפה על הרעה דבר תורה ראשית הגז נוהג האידנא אפילו בח\"ל אלא שלא נהגו כן:" + ], + [ + "הלכות נדוי וחרם
גרסינן בפרק אלו מגלחין אמר רבא מנלן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז ומנלן דמחרימינן דכתיב אורו ארור למאן דאכיל ושתי בהדיה ויתיב בד\"א דידיה דכתיב יושביה ואמר עולא בד' מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז וקודם שינדו מתרין בו שני וחמישי ושני בד\"א כשמנדין על עסקי ממון אבל אם מנדין שעובר על דבר איסור מנדין אותו לאלתר ואין נידוי פחות מל' יום ואם אינו חוזר בו שונין לנדותו לאחר ל' יום ואם אינו חוזר בו ממתינין לו עוד ל' יום ומחרימין אותו אפילו פגע הרגל בתוך ל' יום של נידוי אינו מבטל אותו בד\"א דנידוי ל' יום בנידוי דידהו אבל בנידוי דידן כנזיפה דידהו שהוא ז' ימים ובנזיפה דידן חד יומא ושל נשיא שלשים יום כתב הרמב\"ם כיצד הנידוי אומרים פלו' יהא בשמתא והראב\"ד כתב שאין אומרים בשמתא יהא שהוא חמור יותר מן נדוי אלא אומר בנדוי יהא ואם נראה לב\"ד להחמיר עליו מפני גודל חטאו אומרים ארור והיינו שמתא שיש בו נידוי וקללה וזה דין המנודה והמאורר אין אוכלין ושותין עמו ואין יושבים בד' אמותיו חוץ מאשתו ובניו ובני ביתו שמותרין לישב עמו ואין מזמנין עליו ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך י' ואסור בתספורת כאבל ומיבעיא אם חייב בקריעה ובעטיפת הראש ובכפיית המטה ואם אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה ואם מותר בתפילין ובשאלת שלום ולא אפשיטא וי\"א דאזלינן בהו לחומרא כיון דלא אפשיטא ורב אלפס פסק לקולא ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ולכ\"ע מותר לדבר עמו ובנעילת הסנדל כתב רב אלפס שהוא מותר והראב\"ד כתב שהוא אסור וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ומותר במלאכה ובדברי תורה והמוחרם אסור בד\"ת ובמלאכה דתניא מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו אבל שונה הוא לעצמו שלא ישכח לתלמודו ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו מנודה שמת ב\"ד סוקלין את ארונו לא שיעשו עליו גל כגלו של עכן אלא ב\"ד שולחין ומניחין אבן על ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו ב\"ד סוקלין את ארונו ואע\"פ שאסור לאכול ולשתות עם המנודה מ\"מ האוכל ושותה עמו אין לו דין מנודה ואם רצו ב\"ד למעט הנידוי פחות מל' יום או להוסיף עליו הרשות בידם למעט או להוסיף סוף דבר כפי מה שקוצבין זמן הנידוי כך הוא וכשיגיע הזמן מתירין לו אם ירצו אף אם לא יחזור בו ומכל מקום טוב שלא יתירו לו אם לא יחזור בו שלא תתמעט יראתם ואם ירצו ב\"ד להחמיר עליו עוד ולהחרימו שהוא חמור יותר כדפרישית הרשות בידם ואפילו המוחרם האוכל ושותה עמו אינו מוחרם ואם ירצו ב\"ד להחמיר עליו יותר לפי שראו בו קושי האיסור והעבירה מחמירין גם האוכל ושותה עמו והיושב בד' אמותיו אבל אין מחרימין מיד אלא למי שנתקשה על פעם ושתים כדפרישי' לעיל שבפעם הראשון מנדין אותו ושונין לו הנידוי לאחר ל' וממתינין לו עוד ל' יום ומחרימין אותו כתב הראב\"ד הא דאמרינן במנודה סתם שהוא אסור בדיני המנודה דוקא מנודה לב\"ד שהוא מנודה לכל אדם בין דלא אתי לבי דינא או דלא ציית דינא או לאפיקוריתא או לדבר עבירה בין שנדוהו ב\"ד בין שנדוהו כל אדם דינו שוה בין לעירו בין לעיר אחרת אבל מנודה לחצאין כגון תלמיד שנדה לכבודו וכן מנודה לעיר אחרת שנדוהו לכבודם כיון שאינו מנודה לכל אינו אסור בכל דין המנודה אלא שבני אדם מרחיקין אותו כדי לביישו אבל אבילות אין עליו שאין אבילות לחצאין וכתב עוד הא דאמרינן סתם נידוי ל' יום היינו לענין כשמנדין אותו אומר פלוני יהא בנידוי ל' יום ומ\"מ אם חזר בו אם היה הנידוי בשביל ממון או בשביל דבר עבירה או אפקירותא ופייס לבעל דינו מתירין אותו לאלתר ואפי' אם לא חזר בו מתירין לו לאחר ל' יום והוא שיבא לבית דין ומבקש יתירו לו אבל אם מזלזל בנידויו ואינו מבקש שיתירו לו מניחין אותו בנידויו עד שימות ולכשימות סוקלין את ארונו נזיפה הוא שאדם גדול גוער בו לומר כמה פלוני חצוף וכיוצא בו וזה משפטו שיהא מתחבא ויושב בביתו ויהא נכלם ולא יראה פנים למי שמכלימו ולא יעמוד בפניו בגילוי הראש וימעט בשחוק ובדיבור ובעסקיו כמי שמרחק ממי שגדו�� ממנו ויצער עצמו לעיני רואיו אבל א\"צ להתרחק מבני אדם לא באכילה ושתייה ולא בשאלת שלום ואין צריך לנהוג באחד מכל דיני האבל וא\"צ לפייס למי שהחציף כנגדו וא\"צ שיתירו לו אלא כיון שנהג בנזוף זמן נזיפה מותר ממילא מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד שנדה לכבודו אינו מנודה לרב אבל נדויו נדוי לשאר כל אדם וכתב הראב\"ד דוקא שלא בפני הרב אבל בפני הרב אפקירותא הוא והוא עצמו צריך נידוי ואי פליג ליה רביה יקרא שפיר דמי וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביא דבריו בפסקיו ולא השיב עליהם אבל כתב בתשובה וז\"ל תלמיד יכול לנדות לכבודו במקום גדול ואין זה כפוגם כבוד הגדול ממנו שגם הרב לא ניחא ליה שמביישין תלמידיו כי כבודם הוא כבודו ואינו מקפיד אם התלמיד לוקח נקמתו ממנו ע\"כ ויש במשמעות זה אפילו לפני הרב ממש ואם נידה התלמיד על דבר איסור הוא מנודה גם לרב וכן כל מי שנדה על דבר איסור אין לזלזל בנדויו ואין להתיר לו עד שיחזור בתשובה מהדבר שנדוהו בשבילו. ירושלמי זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אינו נידוי וכתב אבי העזרי לא ידענא מה פירושא דהא מנדין לכבוד הרב ושמא הכי פירושא שנידה כהלכה ומיהו לא נתכוין אלא לריוח שלו שישתכר בהתרת הנדוי הלכך אינו נידוי מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת אפילו גדולה מזאת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו אבל מנודה הוא לשאר עיירות שהן כיוצא באותה שהוא מנודה לה או פחותות ממנה מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא כיצד התרת הנדוי שאומר לו שרוי לך מחול לך ואם הוא שלא לפניו אומר שרוי לו כתב הרמב\"ם מתירין הנידוי בג' הדיוטות או ביחיד מומחה ותלמיד מתיר החרם והנידוי אפי' במקום הרב ג' שנדו והלכו להם וחזר בו המדבר שנדהו בכללו מתירין לו ג' אחרים אבל הראב\"ד כתב שאין ג' אחרים מתירין לו אא\"כ יהיו גדולים כמותן שכתב נדהו ג' אין השנים יכולין להתירו אא\"כ יתן להם השלישי רשות אבל שלשתן מתירין לו אפי' זה שלא בפני זה אע\"פ שהיו ביחד בשעת הנדוי ואפילו ג' אחרים יכולין להתירו ובלבד שיהו חשובים וגדולים כראשונים ואם היו רבים בשעה שנידוהו צריכין שיתירו כולם או אחרים כמותן ושיהו גדולים חשובין כמותם נדוהו ואינו יודע מי נדוהו אין אחרים יכולין להתירו אלא הנשיא ואם יודע מי נדהו המנדה יכול להתירו אפילו הוא ע\"ה או אחר כמוהו אבל מאוד צריך לדקדק בעצמו מי שרוצה להתיר מה שאסר חבירו שיהיה שוה לו שאם הוא שקול בחכמה שמא אינו דומה לו ביראת שמים ובגדולה ובשנים ע\"כ נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו נידוהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו נידוהו על תנאי חל הנדוי וצריך התרה אף על פי שמקיים התנאי ואפילו נדה עצמו על תנאי ומיהו פירש ר\"ת דוקא שהמנודה מסופק בשעת התנאי אם יוכל לקיימו אבל אם ברור לו שיכול לקיימו א\"צ התרה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אפילו אם קבע זמן שאומר יהא בנדוי אם לא יעשה דבר פלוני לזמן פלו' יכול להתירו מיד אע\"פ שלא הגיע הזמן ולא חל הנדוי עדיין ת\"ח שנדה לעצמו מתיר לעצמו וכתב הרמב\"ם אפילו נדה לעצמו על דעת פלוני אפילו על דבר שחייב עליו נדוי אבל מי שאינו ת\"ח אינו יכול להתיר לעצמו ואם היה הנדוי דרך שבועה אפילו ת\"ח אינו יכול להתיר לעצמו וכ\"כ א\"א הרא\"ש אלא יתירו לו עשרה כמו נדוהו בחלום אבל לא בעינן דתנו הלכתא בהתם דשאני התם דחמיר טפי שנדוהו מן השמים נדוהו בחלום הוי נדוי וצריך התרה ואפילו התירו לו בחלום אינו כלום ואפילו יודע מי נדהו אינו ��כול להתירו ואין לו התרה אלא ע\"י י' דתנו הלכת' או מתנו ל' הרמב\"ם צריך י' ב\"א ששונין הלכות להתירו לא מצא טורח אחריהם עד פרסה לא מצא מתירין לו אפילו י' ששונין משנה לא מצא מתירין לו י' שיודעין לקרות בתורה לא מצא מתירין לו ואפי' עשרה שאינן יודעין לקרות לא מצא במקומו י' מתירין לו אפילו ג' ע\"כ ומל' א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה שאין לו התרה אלא על ידי עשרה דמתנו או תנו: השומע הזכרת השם מחבירו צריך נדות ויכול להתיר לו מיד ואם לא נדהו הוא עצמו חייב נדוי וכתב בסה\"מ בד\"א במזיד אבל בשוגג שאינו יודע שהוא אסור אין לו לנדותו והרמב\"ם כתב אם הוא שוגג אין לנדותו אלא מזהירו שלא לשנות בכך הרואה חבירו שאכל מפירותיו ואומר יהא בנדוי והשיב לו אדרבה הוא יהא בנדוי נדוי של השני הוא נדוי ולא של הראשון וכן כל כיוצא בזה כל המנדה חברו שלא כדין ואמר השני אדרבה אבל אם קודם שלקח מפירותיו התרה בו ולא שמע לו ונדהו נדויו נדוי שבדין נדהו. אח גדול בשנים שביזה וחירף לאחיו הקטן ממנו בשנים והוא ת\"ח ונדה ת\"ח הקטן בשנים לגדול בשנים כת' א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשוב' שנדויו נדוי תלמיד שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא אבל יכולים להלקותו ואי מנו שומעניה כגון שמתעסק בספרי מאיני\"ן ושותה במיני זמר או שחביריו מתביישין ממנו וש\"ש מתחלל ע\"י עד שאומרים שרא ליה מריח לפלוני משמתינן ליה לשון הרמב\"ם על כ\"ד דברים מנדין האדם בין איש בין אשה ואלו הן. א' המבזה את החכם אפילו לאחר מותו. ב' המבזה שליח ב\"ד. ג' הקורא לחבירו עבד. ד' המזלזל בדבר אחד מד\"ס ואצ\"ל מד\"ת. ה' מי ששלחו לו ב\"ד וקבעו לו זמן ולא בא. ו' מי שלא קבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. ז' מי שיש ברשותו דבר המזיק שיסור הנזק. ח' המוכר קרקע שלו לנכרי מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן הנכרי לישראל חבירו בעל המיצר. ט' המעיד על ישראל בערכאות של עכו\"ם והוציא ממנו ממון בעדותו שלא כדין מנדין אותו עד שישלם. י' טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנן לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן. י\"א המחלל י\"ט שני של גליות אף על פי שהוא מנהג. י\"ב העושה מלאכה בע\"פ אחר חצות. י\"ג המזכיר ש\"ש לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. י\"ד המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. ט\"ו המביא את הרבים לידי חילול השם. ט\"ז המחשב שנים וקובע חדשים בח\"ל. י\"ז המכשיל העיר. י\"ח המעכב את הרבים מלעשות מצוה. י\"ט טבח שיצתה טרפה מתחת ידו. כ' טבח שלא הראה בדיקת סכינו לחכם. כ\"א המקשה עצמו לדעת. כ\"ב מי שגרש אשתו ועשה בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאין להזקק זה לזה כשיבואו שניהם לבית דין מנדין אותם. כ\"ג חכם ששמועתו רעה. כ\"ד המנדה למי שאינו חייב נדוי צורבא דרבנן עביד דינא לנפשיה במה דברים אמורים במלתא דפסיקא ליה פירש רש\"י אפילו לדון להוציא ממנו ממון ולנדותו אם לא יתן לו והראב\"ד כתב ודאי בענין ממון אינו יכול לדון לעצמו אבל מי שמפקיר עצמו כנגדו ואם הדין פסוק כההוא דהקורא לחברו עבד שהוא בנדוי יכול לנדותו והוא מנודה לכל ישראל ואם אין הדבר פסוק אינו מנודה אלא לו לבדו כתב הרמב\"ם המבזה את החכם אפילו בדברים אם יש עדים בדבר בית דין מנדין אותו ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכ\"מ ונותנין אותו לחכם והמבזה החכם ברבים אפי' לאחר מיתה ב\"ד מנדין אותו והן מתירים לו כשיחזור בתשובה אבל אם החכם חי אין מתירין לו עד שירצה החכם שנדוהו בשבילו וכן החכם בעצמו מנדה לכבודו לע\"ה שהפקיר כנגדו ואין צריך לא עדים ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה החכם ואם מת החכם באין ג' ומתירין לו ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו הרשות בידו אע\"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לת\"ח שינהיג עצמו בדבר זה אלא יעלים עיניו מדברי ע\"ה ולא ישים לבו להם וכן היה דרך החכמים הראשונים שומעים חרפתן ולא משיבין ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים וחכמים גדולים היו משבחין במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נדו אדם ולא החרימו לכבודם בד\"א כשנדוהו וחרפוהו בסתר אבל ת\"ח שביזוהו או חרפוהו בפרהסיא אסור לו למחול לו על כבודו ואם מחל נענש מפני שזה בזיון התורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו: " + ], + [ + "הלכות ביקור חולים ורפואה ונוטה למות וגוסס
קוצר דברים לספר תורת האדם שחבר הרב הגדול הרמב\"ן עם קצת דעות אחרות שאכניס בו ועל כל דבר ודבר אכתוב מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ועד הסדר שסידר הרב חוץ מהדברים שכתבתי במקומות אחרים א\"ר יצחק בריה דרב יהודה לעולם יבקש אדם שלא יחלה שאם חלה אומרים לו הבא זכות ותפטר וכיון שחלה האדם מצוה על כל אדם לבקרו שכן מצינו בהקב\"ה שמבקר חולים כמו שדרשו בפסוק וירא אליו ה' באלוני ממרא מלמד שבא אליו לבקר החולה וסמכוה אקרא והודעת להם את הדרך ילכו בה ומצוה גדולה היא לבקר שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו וגם מתוך שרואהו מעיין בענינו אם יצטרך לשום דבר משתדל בו להמציאו לו ועושה שיכבדו וירבצו לפניו והקרובים נכנסין מיד לבקרו והרחוקים אחר ג' ימים והחברים כקרובים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסין מיד ואפילו הגדול ילך לבקר הקטן ואפי' כמה פעמים ביום ואפי' בן גילו שנוטל א' מס' בחליו וכל המוסיף הרי זה משובח ובלבד שלא יטריח לו ולא ישב ע\"ג מטה ולא ע\"ג כסא ולא על ספסל אלא מתעטף ויושב לפניו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי ואין מבקרין אותו בג' שעות ראשונות של יום מפני שכל חולה מיקל עליו חוליו בבקר ולא יחוש לבקש עליו רחמים וכן לא בג' שעות אחרונות של יום שאז מכביד עליו חוליו ויתיאש מלבקש עליו רחמים וכשמבקש עליו רחמים אם מבקש לפניו יכול לבקש אלא בלשון הקדש כשאר תפלות יחיד ויכלול אותו עם חולי ישראל שיאמר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל ובשבת יאמר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין שבתו בשלום ומזכירין אותו שיתן דעתו על עניניו דתניא משעלה אדם למטה נכנסין אצלו ואומרים לו לא דברים מחיים ולא דברים ממיתים שמא הלוית או שמא הלוך אדם או שמא הפקדת אצל בני אדם או הפקידו אצלך פי' אומרים לו שיתן דעתו על עניניו ואל יפחד מפני זה יותר מן המות. אין מבקרים לא לחולי מעיים ולא לחולי העין ולא לחולי הראש חולי המעים משום כיסופא חולי העין והראש מפני שהדברו קשה ליה הלכך כל חולי דתקיף ליה עלמא וקשה ליה דבורא אין מבקרין אותו בפניו אלא נכנסין בבית החיצון ושואלין ודורשים בו אם צריכים לכבד ולרבץ לפניו וכיוצא בו ושומעין צערו ומבקשין עליו רחמים. מבקרין חולי נכרים מפני דרכי שלום תניא האיש משמש האיש בחולי המעיים אבל לא את האשה והאשה משמשת האשה והאיש בחולי המעיים ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ליכנס לו ולבקרו ובמקום שנותנין שכר למי שישב אצל החולה לצוות לו לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד ואם חלה בנו של שמעון נכנס ראובן לבקרו מעומד אבל לא ישב חלה בנו אינו נכנס כלל אלא שואל עליו בשוק: " + ], + [ + "תנא ��בי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות שלא יאמר מה לי לצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג והוא שיזהר מאד מאד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות א\"נ שלא יאמר הקב\"ה מוחץ ואני ארפא שכן אין דרכן של ב\"א ברפואה אלא שנהגו שנאמר (ד\"ה ב' ט\"ז) גם בחליו לא דרש ה' כי ברופאים ע\"כ בא ללמדנו שנתנה לו רשות לרפאות ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא והזריז ה\"ז משובח ואם מונע עצמו ה\"ז שופך דמים ואפילו יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות ומיהו לא יתעסק ברפואה אא\"כ יהא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה ולא יהא שם גדול ממנו אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו לא יהא עוסק בה וכן אם יש גדול ממנו לא יתעסק בה כלל ק\"ו משאר דינים והוראות שבתורה דהיאך יורה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו ואם לא נתעסק בה כלל ה\"ז שופך דמים ובן גיהנם הוא בודאי ואם ריפא שלא ברשות ב\"ד והזיק חייב בתשלומין אפילו אם הוא בקי וכ\"ש באחד שאינו בקי שאין ב\"ד מרשין למי שאינו בקי אבל אם ריפא ברשות ב\"ד וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו ומ\"מ א\"צ לימנע מפני חשש טעות כדפרישית וכן מיעביא אי שרי להקיז לאביו ודעת הרמב\"ן להתיר אלא שכתב אבל רבינו הגדול כתב איבעיא להו בן מהו להקיז לאביו ואסיקנא רב פפא לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא ולענין שכר הרופא מותר ליטול שכר בטלה וטרחא אבל שכר הלימוד אסור דאבדת גופו היא ורחמנא אמרה והשבותו לו לרבות אבדת גופו ואמרינן בענין עשיית המצות מה אני בחנם אף אתם בחנם הילכך שכר החכמה והלימוד אסור אבל שכר הטורח שכר הבטלה מותר מי שיש לו סימנין וחבירו חולה וצריך להם אסור להעלות לו בדמיהן יותר מן הראוי ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהן הרבה מפני צורך השעה שלא מצאו סממנין אלא בידו אין לו אלא דמיהן אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו שחכמתו מכר לו ואין לו דמים ואע\"פ שמצוה עליו לרפאותו שכל מ\"ע דרמיא אכולי עלמא ואם נזדמנה לאחד ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוציאין ממון מידו ולא מפגיעין מידו חיוב שלה שאין זה כדין ריבית שיוצאה בדיינין דרחמנא אומר וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דלחיי בהדך: ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון אם אין מנהג המקום ליתן שכר לרופא יכול לרפאותו אפילו בידו ואפילו אם יש לו רופא אחר שירפאנו אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם:" + ], + [ + "חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו עליו ואין קורעין חלוקו ואין בוכין ואין מספידים בפניו שלא ישבר את לבו ומשתיקין את המנחמין מפניו:" + ], + [ + "מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין אדם יוצא לשוק דומה לו כמי שנמסר לסרדיוט חש בראשו דומה לו כמי שנתנוהו בקולר עולה למטה ונפל למשכב דומה לו כמי שנתנוהו לגרדום לידון שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומעשים טובים וכדי שלא ישבר את לבו אומרים לו הרבה התודו ולא מתו והרבה שלא התודו ומתו והרבה שהולכין בשוק ומתודין שבשכר שאתה מתודה אתה חי וכל המתודה יש לו חלק לעה\"ב אם יכול להתודות בפיו יתודה ואם לאו יתודה בלבו אחר המתודה בפיו או בלבו ובלבד שתהא דעתו מיושבת עליו ואם אינו יודע להתודות אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וכל אלו הדברים אין אומרים לו לא בפני ע\"ה ולא בפני נשים ולא בפני קטנים שמא יבכו וישברו את לבו ובלשון הוידוי פליגי רמ\"א עויתי פשעתי חטאתי וחכ\"א חטאתי עויתי פשעתי. ופסק הרי\"ץ גיאת כר\"מ ובעל הלכות ורב אלפס פסקו כחכמים ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרמב\"ן בסדר וידוי שכיב מרע קבלנו מחסידים ואנשי מעשה מודה אני לפניך י\"י או\"א שרפואתי בירך ומיתת בידך יר\"מ שתרפאני רפואה שלימה ואם אמות תהי מיתתי כפרה על כל עונות וחטאים ופשעים שעויתי ושחטאתי ושפשעתי לפניך ותן חלקי בג\"ע וזכני לעה\"ב הצפון לצדיקים ואם נתרפא צריך להתודות בי' וכתב בא\"ח בסוף ברכות:" + ], + [ + "הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין את לחיו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו ואין שומטין הכר מתחתיו ואין נותנין אותו לא ע\"ג חול ולא ע\"ג חרסית ולא על אדמה ואין נותנין על כריסו לא קעאה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר מלח ולא משמיעין עליו עיירות ואין שוכרין חלילין ומקוננות ואין מעמיצין עיניו עד שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת הנפש ה\"ז שופך דמים ואין קורעין ואין חולצין ולא מספידים עליו ולא מכניסין עמו ארון לבית עד שימות כללו של דבר כל שהוא מזום עסקי מיתה אין עושין לו עד שתצא נפשו ואין פותחין עליו בצידוק הדין עד שתצא נפשו וכתב הר\"מ מרוטנבורק דודקא בעודו לפנינו חשוב כחי לכל אבל מי שאמרו לו ראינו בנך או אחיך גוסס היו ג' ימים הוא בחזקה שמת וצריך להתאבל עליו תניא כשמת רבי נכנס ר' חייא אצלו ומצאו בוכה א\"ל מפני מה אתב בוכה והא תניא מת מתוך השחוק סי' יפה לו מתוך הבכי סי' רע לו פניו כלפי העם סי' יפה לו כלפי הכותל סי' רע לו פניו למעלה סימן יפה לו למטה סימן רע לו פניו צהובין סימן יפה לו ירוקין סימן רע לו עצובין סימן רע לו מת בע\"ש סימן יפה לו במוצאי שבת סימן רע לו במוצאי י\"ח סימן יפה לו בערב יום הכפורים סימן רע לו בחולי מעים סי' יפה לו שרובן של צדיקים מתים בחולי מעים א\"ל אתודה ואמצות קא בכינא ת\"ר מת פתאום זו מיתה חטופה חלה יום א' זו מיתה דחופה ר\"ח ב\"ג אומר זו מיתת מגיפה ב' ימים זו מיתה דחויה ג' ימים זו מיתת גערה ד' ימים זו מיתת נזיפה ה' ימים זו מיתת כל אדם ובאבל רבתי תניא לד' ימים ולה' ימים זו מיתה דחופה לו' ימים מיתה האמורה בתורה לז' ימים מיתה של חיבה יותר מכן ביסורין בן נ' שנה זו מיתת כרת בן נ\"ב שנים זו מיתת שמואל הרמתי בן ס' שנים זו מיתת כל אדם בן ע' שנים שיבה בן פ' שנים גבורה ר\"ח בן אנטיגנוס אומר זקן שחלל שבת או אכל חלב מי מודעני שמת בהכרת אלא המת בג' ימים מת בהכרת מת לד' וה' מיתה דחופה לו' מיתה האמורה בתורה לז' מיתה של חיבה יותר מכן ביסורין:" + ], + [ + "הלכות קריעה
מי שמת לו מת והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם כאשר יתבאר חייב לקרוע עליו ועונשו מיתה בידי שמים אם אינו קורע וצריך שיקרע מעומד ואם קרע מיושב כתב הראב\"ד שיצא וכן דעת רב אלפס והרי\"ץ גיאת כתב שלא יצא וצריך לחזור ולקרוע וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ומקום הקריעה בכל מקום בית הצואר לפניו אבל אם קרע בשולי הבגד למטה או מצדדים תחת בתי הידים לא יצא והרמב\"ם כתב שגם לאחוריו לא יצא והרמב\"ן כתב ג\"כ שאין מקום קריעה אלא שלפני בית הצואר אבל לא מן הצדדין של בית הצואר מכאן ומכאן ואם קרע שם לא יצא ושיעורה טפח בד\"א בתחילת קריעה אבל אם קרע על מת ובא להוסיף באותו קריעה על מת אחר סגי בכל שהוא חוץ מעל אביו ואמו שחמורים יותר כאשר יתבאר וכשם שקורע על קרובו שמתאבל עליו כך קורע על מת שמת לקרובו וכתב הרמב\"ן שאינו קורע אלא בפני קרובו כדרך שאומרים באכלות שאינו מתאבל עם קרובו אלא בפניו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כיון דקריעה אינו אלא בשעת חימום קורע מיד אפי' שלא בפניו וכשם שקורע על הקרובים כך צריך לקרוע על הרחוקים כל אחד כפי מה שהוא דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו בשביל כבוד שעשו לו ופירוש בוכה ומתאבל שבוכה וקורע עליו אבל א\"צ לישב עליו באבלות אלא על רבו מובהק וכל המוריד דמעות על אדם כשר הקב\"ה גונזן בבית גנזיו ואם הוא חכם יעשה עליו כראוי לו דתניא חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין הכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחובה של עיר לפיכך יעשה על כל אחד ואחד לפי הראוי כיצד כל העומד בשעת יציאת נשמה של כל אדם חייב לקרוע וכתב ה\"ר יונה דוקא כאדם שאינו רשע אבל אם הוא רשע וחשוד אין לקרוע עליו והר\"מ מרוטנבורג כ' שעל הכל חייבין לקרוע חוץ מעל מומר ועובד אליל או עובר על כל אחת מכל מצות שבתורה להכעיס שאותו חשוב כמומר אבל אם אדם עושה לפעמים עבירה לתיאבון או שמניח מלעשות המצוה בשביל טורח כגון זה חייב לקרוע עליו כיון שאינו כופר בתורה ואינו עושה להכעיס והטעם שקורעין על כל אדם בשעת יציאת נשמה קאמר רבי שמעון בן אליעזר מפני שדומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבין לקרוע עליו ופירש\"י שעדיין היה זה יכול ללמוד ודומה לס\"ת וכתב הרמב\"ן ולפ\"ז אין צריך לקרוע על אשה ופירש הוא שאינו אלא דמיון בעלמא שהוא הפסד גדול וחרדה רבה וחייב אדם לקרוע עליו כעל ס\"ת שנשרף ועל כן כתב שקורעין גם על אשה ואם אינו עומד בשעת יציאת נשמה אם הוא אדם כשר שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום ביטול מצוה ולא סנו שומעניה אלא שאינו גדול בתורה חייב לקרוע אם ידע בין מיתה לקבורה אבל אם לא ידע בין מיתה לקבורה אינו צריך לקרוע והרמב\"ן כתב על אדם כשר צריך לקרוע בפניו יראה שאינו מחוייב אלא בפניו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב סתם בין מיתה לקבורה ולא אמר בפניו ועל חכם ות\"ח ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר קורעין עליו אפי' לאחר קבורה ביום שמועה אם הוא תוך ל' יום ואם לא קרע בשעת שמועה יקרע בשעה שעוסקין בהספד ועל רבו שלמדו חכמה אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה א' ועל חברים שלומדין שמועות זה מזה קורע ואינו מאחה כקרע של אביו ואמו והרמב\"ן כתב שדומה לאביו ואמו שקורע לעולם כשישמע אבל הוא מתאחה ורמב\"ם דימה אותו עוד לאביו ואמו שקורע עד שמגלה לבו ולא נהירא להרמב\"ן וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כהרמב\"ן אלא שכתב שאינו מאחה לעולם על כל המתים קורע טפח בבגד העליון ודיו ועל אביו ואמו קורע כל בגדיו אפי' הוא לבוש עשרה עד שמגלה לבו ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא ידי קריעה וגוערין בו כמי שעובר על מצות עשה מדברי חכמים וכל זמן שאותו בגד עליו אומרים לו קרע אפי' לאחר כמה ימים כמי שלא קרע בשעת חימום ואפרקסותו אינה מעכבת הקריעה פירוש שאם קרע כל בגדיו חוץ ממנה יצא אבל לכתחלה כתב הראב\"ד שצריך לקורעה והרמב\"ן כתב שאפי' לכתחלה א\"צ לקורעה וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ואפרקסותו פרש\"י שהוא סודר שעל ראשו ונופל על פניו ולפי שאינו מלבוש א\"צ לקורעו ובעל הערוך פי' שהוא לבוש התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת העליונה על כל המתים רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה ועל אביו ועל אמו צריך לקרוע כל השפה על כל המתים קורע מבפנים אם ירצה ועל אביו ועל אמו דווקא מבחוץ ופרש\"י מבפנים בחדר מבחוץ בפני העם והרי\"ץ גיאת פי' בפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורעו וכ\"פ הרמב\"ן ועיקר על כל המתים אם בא להחליף בגדיו תוך ז' מחליף ואינו קורע ועל אביו ואמו אם מחליף תוך ז' קורע כל הבגדים שהוא מחליף ואינו מאחה לעולם כמו בפעם הראשון ורבינו האי כתב שאינו קורע בבגדים שמחליף כל שבעה אלא העליון בלבד וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה על כל המתים שולל לאחר ז' ומאחה לאחר ל' ועל אביו ואמו שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם והאשה שוללתו לאלתר משום כבודה על כל המתים רצה חולץ רצה אינו חולץ ועל אביו ואמו חולץ פי' חולץ זרועו ומוציא כתפו חוץ לקרע ונמצא זרועו עם כתפו מגולין ואם הבן גדול ואין כבודו שילך חלוץ כתף א\"צ לחלוץ ונשיא דומה לאב שצריך לחלוץ עליו כתף ולקרוע מבחוץ ולא לשאר דבר ורבו שלמדו חכמה דומה לקרע אביו שאינו מאחה לעולם כדפרישית לעיל וכתב הרמב\"ן אבל שולל מיד ביום השני ואינו דומה לו לשאר דברים ונוהג עליו אבלות מקצת היום והקורע על חכם שמת כיון שהחזיר פניו מהמטה שולל מיד וכתב הרמב\"ם שמאחה ביום השני והרמב\"ן כתב שמאחה מיד א\"נ לאחר קבורה ת\"ר על חכם חולץ מימין ועל אב ב\"ד משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן ומדלא פי' באב היכן חולץ ש\"מ רצה מכאן או מכאן ואם רצה חולץ את שתיהן וכן רבו שלמדו חכמה רצה חולץ שתיהם על כל המתים אם לא שמע תוך לק יום אינו קורע או מי שאין לו חלוק ונזדמן לו חלוק תוך ז' קורע לאחר ז' אינו קורע ועל אביו ואמו קורע והולך ופי' הגאונים עד י\"ב חדש והרמב\"ם כתב כל ל' יום ובעל הלכות כתב לעולם וכן עיקר וכשם שאסור לאחות קרע שקרע על אביו כך אסור להפוך צד העליון של הבגד למטה ולאחותו ואפי' הלוקח אותו אסור לאותו לפיכך אם בא למוכרו צריך להודיעו ללוקח: מכרו לו סתם ולא הודיעו אסור לו לאחותו עד שידע שאינו מקרעים שאין מתאחין ואסור למוכרו לנכרי הקורע מתוך המלל ומתוך השלל ומתוך הליקוט ומתוך הסולמות לא יצא ידי קריעה ומתוך האיחוי יצא ובאיחוי אלכסנדרי ופירש הראב\"ד דהיינו תפירה שהיא שוה למעלה ובולטת מלמטה והרמב\"ן פי' דסתם תפירה שוה למעלה ובולטת מלמטה ואיחוי אלכסנדרי שוה מלמעלה ומלמטה וכעין אריגה וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לפירוש הראב\"ד: קרע על מת ומת לו מת אחר תוך ז' קורע קרע אחר לאחר שבעה מוסיף על קרע הראשון כל שהוא ועד היכן קורע ומוסיף עד טבורו הגיע לטיבור מרחיק ג' אצבעות וקורע נתמלא מכאן ומכאן נעשה כמי שאין לו חלוק שאינו קורע: אמרו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף תחתון מתאחה ועליון אינו מתאחה מת בנו וקרע מת אביו והוסיף עליון מתאחה תחתון אין מתאחה מת אביו ומתה אמו מת אחיו ומתה אחותו קורע קרע אחד על כולם רבי יהודה אומר על כולם קרע אחד ועל אביו ואמו קרע אחד והלכתא כוותיה ופירש רש\"י דארישא נמי פליג היכא שמת אביו וקרע ואח\"כ מת בנו או שמת בנו וקרע ואח\"כ מת אביו לעולם צריך שיהא קרע אביו או אמו בפני עצמו וה\"ר אברהם פירש דרישא דברייתא דאיירי בזה אחר זה מיירי דשמע לאחר שבעה והוסיף על הקרע בהא מודה רבי יהודה ולא פליג אלא בסיפא שבא לקרוע על שניהם וגם ר\"י לא פליג אלא על אביו או על אמו עם אחרים אבל על אביו ואמו ביחד מודה שקרע אחד לשניהם וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כלל הדברים מי שמתו לו ב' מתים כאחד או שבא לו שמועה מב' כאחד קורע קריעה א' על שניהם קרע ואח\"כ מת לו מת אחר תוך ז' קורע קרע בפ\"ע בין באותו קרע עצמו שמוסיף בו וקורע עוד טפח או מרחוק ג' אצבעות וקורע טפח לאחר ז' מוסיף על קרע ראשון כל שהוא מת אביו או אמו ואחד משאר קרוביו קורע תחלה על אביו או על אמו עד לבו ומרחיק ג' אצבעות וקורע טפח על מת האחר מת אביו וקרע ואחר ז' מת אחד מהקרובים מוסיף על קרע הראשון ותחתון מתאחה ועליון אין מתאחה מת אחד מהקרובים ואח\"כ מת אביו או אמו בין בתוך ז' בין לאחר ז' מרחיק ג' אצבעות וקורע מן הצד בשפת הבגד שהרי צריך להבדיל קמי שפה וקורע עד שמגיע ללבו מתו אביו ואמו כאחד קורע קרע אחד על שניהם אמרו לו מת אביו וקרע או שאמרו לו מת סתם וסבור שהיה אביו וקרע ואח\"כ נמצא שהוא בנו אם נודע לו תוך כדי דיבור של הקריעה א\"צ קריעה אחרת לאחר כדי דיבור צריך קריעה אחרת וכן היה לו חולה ונתעלף וקרע עליו ואח\"כ מת אם מת תוך כדי דיבור של קריעה א\"צ קריעה אחרת ואם לאו צריך קריעה אחרת כתב הרי\"ץ גיאת על שם גאון מי ששמע שמת אביו וקרע וישב עליו אבלות ג' ימים ובאו ואמרו לו קיים הוא ופסק ואח\"כ אמרו לו מת כיון שקרע בשעת חימום יצא ידי קריעה וא\"צ לחזור ולקרוע אבל צריך לישב שבעה ימים של האבלות רצופים ודחה הוא דברי הגאון דכיון ששמע לאחר כדי דיבור אף ידי קריעה לא יצא וכתב הרמב\"ן ודאי היכא שאמרו לו מת וקרע ולא מת ואח\"כ מת לא יצא ידי קריעה אבל אמרו לו מת ושקרע ונהג ג' ימי אבילות ואח\"כ אמרו לא מת והפסיק וחזרו ואמרו לו בפעם הראשון מת כמו שאמרו הראשונים ואלו שהפסיקו אבלותך עדי שקר הם ודאי יצא ידי קרעה כד' הגאון ולענין מה שאומר שצריך שיהו שבעה ימי אבילות רצופים ראוי לומר כבר הורה זקן אלא שיש להשיב והנה היא כתובה בספרו אלא שאין רצוני להאריך וסיום דבריו וקרוב היה לומר שכיון שחלה עליו אבילות ונהגו בו אע\"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבלות ודבר זה צריך תלמוד: קטן שמת לו מת מקרעין לו מפני עגמת נפש פירוש כדי להרבות בהספד כתב הרי\"ץ גיאת ואם הגיע לחינוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו לשאר מצות אין קורעין לכבוד אשתו אלא על חמיו ועל חמותו בלבד הקורע בשבת על מתו אע\"פ שחלל השבת יצא ידי קריעה ופריך עלה בירושלמי הרי מצה גזולה אין יוצאין בה בפסח ומשני התם העיקר ברם הבא עבר עבירה כתב הרמב\"ן ושמעינן מהכא הקורע בחלוק הגזול לא יצא ידי קריעה: קטן שמת ביום ל' דלא קים לן ביה שכלו חדשיו כתב הרמב\"ן י\"א שקורעין עליו אע\"פ שאין מתאבלין עליו ולא נהירא אלא אין קורעין עליו אין קורעין בי\"ט אפי' ביו\"ט שני של גליות אבל בחוה\"מ קורעין על כל אחד כפי מה שהוא אם עומד בשעת יציאת נשמה או אם הוא אדם כשר או חכם על כל אחד כדינו ואם שמע שמועה קרובה ברגל שנוהג בה אחר הרגל שבעה ושלשים ודאי קורע אבל אם שמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשה רחוקה כתבו הגאונים כיון שאינו נוהג שבעה אחר הרגל אינו קורע ברגל והרמב\"ן כתב הוא קרוע ברגל ההולך בבגד קרוע לפני המת פירוש שמראה עצמו כאילו קרע ולא קרע הרי זה גוזל החיים והמתים האומר לחבירו השאילנו חלוקך שאלך לבקר את אבא שהוא חולה ומצאו שמת קורעו ואינו מאחה ומחזיר לו חלוקו ומשלם לו דמי קרעו א\"ל שאלך ואבקר את אחי או בני קורעו ומאחו ומשלם דמי קרעו לא הודיעו שהלך לבקר בו החולה לא יגע בו המשאיל לחבירו חלוק לילך בו לבית האבל אינו רשאי ליטלו ממנו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה קורעין על שמועות רעות כגון שנקבצו ��וב הצבור למלחמה ושמעו שנגפו לפני אויביהם אפי' לא נהרגו אלא המיעוט מהם ועל השומע ברכת השם מישראל אפי' בכינוי אפי' בזמן הזה אבל השומע מהנכרי בכינוי אינו חייב לקרוע עד שישמע שם המיוחד ואחד השומע או השומע מהשומע כגון ששמע מהעדים היאך בירך פלוני והעדים אין צריכין לקרוע פעם אחרת והרואה ספר תורה שנשרף או אפי' מגילה אחת מהנביאים או הכתובים קורע שתי קריעות ודוקא שרואה ששורפין אותה בזרוע ובמעשה שהיה הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע על הראשונה ודיו וכשרואה ירושלים אומר ציון מדבר היתה וירושלים שממה וקורע ואם קרע על ירושלים תחילה אינו קורע על האחרות וכשרואה בית המקדש בחורבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה וקורע ואם פוגע במקדש תחילה קורע על כל אחד ואחד בפני עצמו לסוף ל' יום צריך לקרוע אם אינו רואה אותו בנתים וכל אלו הקרעים רשאין למוללן לשוללן ללוקטן ולעשותן כמין סולמות לאחר ז' אבל אין רשאין לאחותן לעולם: " + ], + [ + "הלכות אונן והספד
מי שמתו מוטל לפניו או אפי' אינו לפניו ומוטל עליו לקוברו והיינו כל הקרובים המתאבלים עליהם אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו אין בית לחבירו עושה לו מחיצה ואוכל אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ולא שותה יין ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון אפי' אם אוכל עם אחרים שמברכין לא יענה אחריהם אמן ופטור מכל המצות האמורות בתורה ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו ואפילו אם ירצה להחמיר על עצמו ולברך או לענות אחר המברכים אינו רשאי ובשבת וי\"ט אוכל בשר ושותה יין ומברך וחייב בכל המצות חוץ מבתשמיש המטה שאסור בו ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת חל עליו אנינות ליאסר בכלן משעה שמחשיך ואם רוצה לקוברו בי\"ט ראשון על ידי עממין כיון שצריך להמציא לו צרכי קבורה חשיב כמוטל לפניו ואסור בכולן וכ\"ש ביו\"ט שני שהוא בעצמו יכול לקוברו שחל עליו דין אנינות ראיתי לא\"א הרא\"ש ז\"ל שמת לו מת בשבת ובמוצאי שבת לא הבדיל ולא התפלל ולא ביום א' בבקר ולאחר שנקבר המת התפלל תפלת שחרית שעדיין לא עבר זמנה אבל תפלת הערב לא שכבר עבר זמנה ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל ובענין ההבדלה איכא פלוגתא הר\"מ מרוטנבור\"'ק כתב שצריך להבדיל דקי\"ל מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה וה\"ר יהודה כתב שאין להבדיל ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ר\"י כשנפטרה אמי מורתי הודיעו הדבר לר\"ת שהיה אחיה והיא דר בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין קודם קבורתה ונתן טעם לדבריו שכון שהיא לה בעל שחייב בקבורתה מוטלת על בעלה ולא עליו ולא קרינן ביה מי שמתו מוטל לפניו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וסברא חלושה וקלושה היא זו דאם כן אחי המת יאכלו בשר וישתו יין כיון שבניו שיורין אותו חייבין בקבורתו אלא ודאי לא פלוג רבנן אלא כל המתאבלים ומתאוננין קרויין מוטל עליו לקוברו ואפי' אינו בעיר דלא בעינן מוטל לפניו מקום שנוהגין שם שכתפים מיוחדין להוציא המת ולאחר שיתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרו להם והם יקברוהו משמסרוהו להם מותרין הקרובים בבשר וביין אפי' קודם שהוציאוהו מהבית ושוב אינו מוטל עליהם לקוברו ומתוך כך הורה ר' יצחק על מי שהיה תפוש ומת בתפישה ולא ניתן לקבורה שלא חל אנינות על הקרובים דלא קרינן ביה מי שמתו מוטל לפניו כיון שלא נתנוהו לקוברו ומ\"מ לא חל עליהם אבילות כיון שלא נתייאשו מלקוברו וכן אם קרובי המת בתפיסה שאין אנינות חל עליהם מטעם זה וכן מי שנהרג בדרך או גררו חיה או שטפו נהר ולא נתייאשו מלקוברו אין על הקרובים לא דין אנינות ולא דין אבלות ומונין לו ז' ול' מיום שנתייאשו מלקוברו כתב הרמב\"ם שכל זמן שאל נקבר המת אינו אסור בכל הדברים שאבל אסור בהן וכן כתב הרי\"ץ גיאת שאינו אסור בין מיתה לקבורה בתכבוסת ובתספורת וברחיצה ותשמיש המטה ובשאר גזירת שבעה וכתב הרמב\"ן שגגה היה מה שהתירו בתשמיש המטה דכולי עלמא בחול אסור בו וכן קצת דיני אבילות נוהגין בו כגון רחיצה וסיכה ק\"ו מאכילת בשר ושתיית יין וא\"צ לומר בשמחה ובתפורת ואסור בהנחת תפילין ואסור בשאלת שלום ושאף אחרים אסורין כשהמת בעיר ובמלאכה נמי אי במלאכת עצמו אף אחרים אסורין וכבר אמרו שאסור לישב אפי' ע\"ג מטה כפויה אלא ע\"ג קרקע צריך לישב ולא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל ואינו חייב בעטיפת ראש ובכפיית המטה והקילו באלו מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקוברו ולילך מעיר לעיר ואם באת להחמיר עליו בחליצת מנעל וסנדל ועטיפת הראש אף עסקי המת נפסדים בכך לפיסך לא החמירו עליו באלו אע\"פ שמותר לאכול בשר ולשתות יין משנמסר לכתפים היינו משום שאינו מוטל עליו לקוברו אבל בעדונין ובשמחה אסור וכ\"כ הר\"ר פרץ שאסור בכל מה שנוהג באבל חוץ מנעילת הסנדל ומדברי בעל התוספות יראה שאינו אסור אלא בבשר ויין ותשמיש המטה אבל בשאר כל דיני אבלות מותר המשמר המת אפילו שאינו מתו פטור מק\"ש ותפילין ומכל מצות האסורות בתורה היו שנים זה משמר וזה קורא: " + ], + [ + "מי שהכין כל צרכי חופתו שאפה פתו וטבח טבחו ומזג יינו ומת אביו של החתן או אמה של הכלה שאין להם מי שיטריח בשבילם לפעם אחרת וגם הוא בענין שאם ידחה החופה יפסיד מה שהכין כגון שאינו נמכר מכניס את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וכיון שחלה עליו החופה הויא ליה לדידיה כרגל ונוהג שבעת ימי המשתה ואח\"כ נוהג שבעת ימי אבילות וכל ז' ימי המשתה שהן לו כרגל נוהג בהן דברים שבצנעה ואסור בתשמיש המטה הילכך כל שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים וכתב הראב\"ד דתרוייהו דוקא שיהו אנשים ישנים עם החתן ונשים עם הכלה ודוקא בלילה אבל ביום מותר להתיחד עמה כמו עם שאר נשים ואינו אסור אלא בתשמיש המטה אבל במיני פרישות כמזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו מותר ולא עוד אלא אפי' בחבוק ונישוק וכיוצא בו מותר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרבה הפליג החכם להחמיר בלילה להצריך שתי משמרות והפליג להקל ביום להתיר יחוד חיבוק ונישוק ואיפכא מסתבר' כי למראית העין היצר מתגבר הלכך יחוד אסור ביום כמו בלילה אבל במיני פרישות א\"צ להרחיק וא\"צ שתי משמרות אלא הוא בין האנשים או היא בין הנשים וכתב הרמב\"ן מני ל' אינו מונה אלא משבעת ימי האבלות ואילך ואינו דומה לקובר מתו ברגל שהרגל עולה לו למנין ל' אע\"פ שאינו מונה ז' אלא לאחר הרגל דהתם נוהג מצות ל' ברגל אבל הכא כל שבעת ימי החופה מותרין בגיהוץ ותספורת הילכך לא סלקי כלל וכ\"כ א\"א ז\"ל והיכא שאין לו פסידא שיכול למכור מה שהכין או אפי' אית ליה פסידא ומת אמו של חתן או אביה של כלה או אחד משאר הקרובים שנשאר להם מי שיכין להם לפעם אחרת לא התירו לדחות האבלות וכתב בעל הלכות שמכניס המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי אבלות ואח\"כ ז' ימי המשתה וכ\"כ הרי\"ץ גיאת ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא קובר אותו מיד ונוהג ז' ימי האבלות ודוחה חופתו עד שיעברו כל ל' יום אם לא שיש לו בנים קטנים או לא קיים פריה ורביה כאשר יתבאר והרמב\"ן כתב שאין מאחרין החופה ל' יום כיון דטריח ליה וקאי עליה מילתא:" + ], + [ + "מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה ואם יש חבורות בעיר שכל א' מתעסק במתים ביומה כל א' מותרת ביום שאינו יומה בד\"א שלא בשעת הוצאתו אבל בשעת הוצאתו הכל בטלים כדלקמן כתב הרי\"ץ גיאת בהלכות מוקי לה דוקא במת מצוה שאין לו קוברין ולא נהירא אלא בכל מת איירי רב המנונא אקלע למתא שמע קול שיפושרא דשכבא וחזי לחנך אנשי דעבדי עבידתא אמר בשמתא להוי הנך אנשים לאו שכבא איכא במתא אמרו ליה חבורתא איכא כדפרישית וכתב הרמב\"ן מכאן אני שומע כל הרואה מת ואינו מלוהו עד שיהא לו כל צרכו בר נדוי הוא אין שואלין שלום זה לזה והמת בעיר בד\"א בכפר קטן אבל בעיר גדולה שואלין:" + ], + [ + "מצוה גדולה להספיד על המת כראוי וכל המתעצל בהספדו של אדם כשר אינו מאריך ימים וראוי לקוברו בחייו ומצוותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים הלבכד להרות בכייה ולהזכיר שבחו ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדותיו הטובות שבו ומוסיפין בהם קצת רק שלא יפליג ביותר ואם לא היה בו מדות טובות כלל לא יזכיר עליו וחכם וחסיד מזכירים להם חכמתן וחסידותן וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו גורם רע לעצמו ולמת ונשים נספדות בין האנשים ובין החכמים כראוי להם ותנן אפי' עני שבישראל לא יפחות מב' חלילין ומקוננות כענין הספד אשתו תניא באבל רבתי (בפי\"ד) במקום שמספידין פירוש שרגיל להשכיר מקוננות להספיד מספיד על אשתו ואם לא רצה בעלה בא אביה וקוברה ומוציא בע\"כ תניא קטן בן כמה שנים יהיה שמספידין עליו רמ\"א משום רבי ישמעאל עניים בני ג' עשירים בני ה' ר' יהודה אומר משמו עניים בני ה' עשרים בני ו' והלכה כר' יהודה והניא באבל רבתי (בפ\"ג) בני עשירים כבני חכמים בני חכמים כבני מלכים לענין שבח מעשיהם שמוסיפין קצת על שבח מעשיהם תינוק שיודע לישא וליתן יוצא במעשה עצמו אין לו מעשים יוצא במעשה אבותיו ואם אין מעשים לאבותיו יוצא במעשה קרובין פי' כשמספידין אותו ויוצא מזכירין לו שבחיו ואו של אבותיו או של קרוביו והכלה יוצאת בין בכבוד אביה בין בכבוד בעלה שעולה עמו ואינה יורדת עמו כ' רב האי תינוק שעברו עליו ל' יום אומר עליו צדוק הדין וקדיש ואין זה דומה להספד דקי\"ל עניים בני ה' ועשירים בני ו' המחותך והמסורס והנפלים ובן ח' ובן ט' מת עכו\"ם והעבדים אין מתעסקין עמהם לכל דבר פי' להספד וללוות אבל צרכי מטה וקבורה מתעסקין עמהם ויורשין שאינם רוצים להספיד מוציאין מהן בעל כרחן דהספדא יקרא דשכבא הוא לפיכך צוה שלא יספדוהו שומעין לו אסור לתלוש על המת אפילו שער א' בין במקום העינים בין בכ\"מ שבראש אחד האיש ואחד האשה וכן אסור לשרוט בשרו בין ביד בכלי וכתב הרמב\"ן דוקא לשרוט שריטה אבל מותר להכות על בשרו אע\"פ שהדם שותת ולא נהירא לא\"א הרא\"ש זכרונו לברכה אלא בכל ענין אסור אבל על אדם גדול בתורה שמת הכל מותר אם אינו מכוין אלא על התורה ועל המצות שבטלו העם העוסקין בהספד כל זמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין את שמע אין המת מוטל לפניהם הן יושבין וקורין והאונן יושב ודומם הן עומדין ומתפללין והוא מצדיק עליו הדין ואומר יר\"מ ה' אלהי שתנדור פרצותיני ופרצות עמך בית ישראל ברחמים ודוקא העם הבאים לשמוע ההספד אבל החזנים המספידים פטורים מק\"ש ומיהו דוקא ביום הראשון אבל מיום הראשון ואילך גם החזנים חייבין להרמב\"ן ההספד שקודם הקבורה לפני המטה נשמטים כל אחד ואחד וקורין את שמע ואין מתפללין בזמן שאין ההספד לפני המת קורין ומתפללין לאחר קבורה אין מפסיקין השורה לא לק\"ש ולא לתפלה אבל ההספד מפסיקין בין לק\"ש בין לתפלה על כן אין עושין שני הספדין בעיר א' אא\"כ היה בה כדי הספד לזה וכדי הספד לזה אין עושין ב' קלוסים בעיר אחת אלא אם כן היה כדי קלוס לזה וכדי קלוס לזה רבי שמעון בן גמליאל אומר אעפ\"כ אסור משום איבה אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת כגון צרכי קבורתו והספד אבל שאר כל דבר אסור בין בד\"ת בין במילי דעלמא ודוקא תוך ד\"א אבל חוץ לד\"א שרי הכל ורבינו האי כתב דאף חוץ לד' אמות אסור בד\"ת. ת\"ר חכם שמת בית מדרשו בטל פירוש שסופדין כל ז' ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצין בבית מדרשו אלא מתחברין שנים שנים ולומדין בבתיהם אב\"ד שמת כל מדרשות שבעיר בטלין בו מספידים אותו בכ\"מ ובני עירו נכנסין לב\"ה ומשנין מקומם היושבין בדרום יושבין בצפון והיושבין בצפון יושבין בדרום נשיא שמת כל המדרשות בטילין כי מספידין אותו בכ\"מ כל ז' ואחר ההספד אין נכנסין לב\"ה אלא מתחברין שנים שנים ולומדין בבתיהם ובני עיר נכנסין לב\"ה וקורין ז' בשבת ובב' וה' קורין ג' ויוצאין שכל בני העיר מתפללין בבית האבל בין בחול בין בשבת ואין מתפללין בב\"ה אלא קריאת התורה בשבת ובב' וה' שצריכין לקרות בב\"ה משא\"כ בחכם ואב\"ד שאין ב\"ה בטל אלא מקצתן מתפללין בבהכ\"נ ומקצתן בבית האבל ובבהכ\"נ ובבה\"מ מספידין בהן תלמידי חכמים ונשותיהם אבל לא שאר העם נשאל מרבינו האי אדם חשוב שמת מהו לעשות לו הספד וס\"ת מונח לפניהם וסדין פרוס עליה והתיר לעשות כן לאדם חשוב וגדול בתורה ויחיד בדורו לגאון בענין ההספד נוהגין בישיבה להספיד לפני המטה לשאר התלמידים אבל חכם ואלוף גאון מכניסין אותו לב\"ה ומכניסין המטה במקום שהיה דורש וסופדין התלמידים וקהל ישראל וכשמוציאין המטה סופדין אותו עד לבית הקברות ואם חכם הוא סופדין אותו עד יום א' בתוך ימי האבל ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל הקרובים והרחוקים לפי כבודו בחודש אדר ואלול וליום ג' וז' עולין לבית הקברות ומבקרים אותו וליום ל' ושוב אין מבקרין אותו ותכלית י\"ב חדש משכיבין ומבקרין אותו:" + ], + [ + "המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים פי' מפני שהוא כבוד לחיים וכל שהוא כבוד לחיים מתעסקין בו וכל שאינו כבוד לחיים אין מתעסקין בו והאי אין קורעין פירוש לרחוקים לכבוד אבל הקרובים הראויין להתאבל קורעין עליו ואיזהו מאבד עצמו לדעת לא שעלה באילן ונפל ומת דאיכא למימר שמא נאנס ונפל אלא שאומר ראו שאני עולה באילן ונופל ומת אבל ראוהו חנוק ותלוי באילן ומושלך זהו המאבד עצמו שלא לדעת ואין מונעין ממנו כל דבר קטן אפילו מאבד עצמו לדעת חשבי כשלא לדעת כיון דלאו בר דעת הוא וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעים ממנו כל דבר מנודה שמת ��ינו כמאבד עצמו לדעת אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ולא עוד אלא שמבזין אותו וסוקלין ארונו וה\"מ באפקירותא שעובר על דבר תורה אבל בממונא כיון שמת פטור מגזרתם ואין סוקלין ארונו ומספידין אותו כראוי הרוגי ב\"ד אין מתעסקין עמהם בכל דבר אלא אחיהם וקרוביהן באין ושואלין בשלום הדיינין ובשלום העדים שאין בלבנו עליכם כלום שדין אמת דנתם ולא היו מתאבלין עליהם אלא אוננים ולא היו מברין עליהם כל הפורשים מן הצבור והם שפורקין עול מצות מעל צוארם ואינם בכלל ישראל בעשיית המצוה ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ומדרשות והמומרים אין מתעסקין עמהם בכל דבר אלא אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלין ושותים וכתב הרי\"ץ גיאת מכאן שהאבלים וקרובי המת לובשים שחורים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב וכל מקום ומקום יש לעשות כפי מנהגו הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר והרמב\"ן כתב הני מילי הרוגי מלכות ישראל בדיני מלכות אבל הרוגי מלכות אומות העולם אין מונעים מהם אלא הספד: מי שנפל לים או טבע בנהר או אכלתו חיה רעה אין מונעים מהם כל דבר ארון העובר ממקום למקום אם שלדו קיימת עומדים עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים אם יש אבלים שמתאבלים עליו ואם אין שלדו קיימת אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים:" + ], + [ + "מי שהיה בעלה צלוב בעיר או אשתו צלובה בעיר או אביו ואמו צלובות בעיר לא ישהה בתוכה אא\"כ היתה גדולה כאנטוכיא ולא ישהה בצד זה אלא בצד זה ועד מתי אסור עד שיכלה הבשר כולו שאין הצורה ניכרת בעצמות:" + ], + [ + "מי שמת לו מת לפני שלשים יום הסמוכים לרגל לא יספידנו משיכנסו ל' יום הסמוכים לרגל אבל מת תוך ד' יום לרגל מותר לסופדו אפי' בערב הרגל ואפי' אם מספיד על מת שמת תוך ל' יום לא יעורר עמו אותו שמת בפני שלשים לשמואל אפילו יספידו לו בחנם אסור ולרב דוקא בשכר אבל בחנם מותר ופסק הרמב\"ן כרב והראב\"ד פסק כשמואל ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל מהו להספיד בחלילין שהביא נכרי בשבת או להחשיך עליהן להביאן או לקבור בקבר שעשה נכרי כתבתי בהלכות שבת בספר א\"ח:" + ], + [ + "הלכות קבורה
שורפים על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי ומה שורפין עליהם מטתם וכלי תשמישן ותניא בתוספתא כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים אבל לא על ההדיוטות הילכך הבא לשרוף על ההדיוטות מעכבין אותו דאיכא יוהרא והשחתא האומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בעל כרחן וכן כל מה שרגילין לעשות לבני משפחתו ואפילו האבן שנותנין על הקבר והוא שירשו ממון מאביהן ואפילו מת שאין לו יורשין ואומר אל תקברוהו אין שומעין לו דבזיונא דכולהו חיי הוא ולא משום משפחתו לחוד: " + ], + [ + "מת ותכריכיו אסורים בהנאה ודוקא שהזמינם לצרכו ונתנם עליו אבל בהזמנה לבד ואפי' עשאם לצרכו לאחר שמת לא נאסרו דהזמנה לאו מילתא היא וכן אם נתנם עליו ולא הזמינם לכך תחלה עדיין לא נאסרו ונויי המת המחוברים בגופו כגון פאה נכרית וכיוצא בזה אסורים כמו המת עצמו בד\"א בסתם אבל אם צוה שיתנו נויי גופו המחוברים בו לבנו או לצורך דבר אחר מותרים אבל שערו ממש אפילו אם צוה עליו אסור בהנאה כמו גופו אשה שנגמר דינה ויצאה ליהרג מותר ליהנות משערה מחיים שאין גמר דינה אוסרה אלא מיתה אוסרתה אבל בהמה שנגמר דינה ליסקל אסור ליהנות ממנה מחיים תניא היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילן רשב\"ג אומר בד\"א שלא נגעו במטה אבל אם נגעו במטה הנקברת עמו אסורים משום דמחלפי בתכריכי המת ותניא באבל רבתי כל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל המתים ויש שמצילין ויש שאין מצילין עד שלא נגעו לארון מצילין משנגעו בו אין מצילין אבל מלמדין את האדם שלא יהא חבלן מפני שאמרו כל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום בל תשחית דברי ר\"מ ר\"א בר ר' צדוק אומר מנוולו ר\"ג אומר מרבה עליו הרמה עוד תניא באבל רבתי כל שהמת זוכה בו אסור בהנאה חוץ מהסל והמגריפה המיוחדין לקבורה אין אדם אומר דבר שאינו שלו לפיכך הפורש על המת דבר שאינו שלו אפי' לקוברו בו אינו נאסר כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שאין נאסר אלא מה שזורקין על המת במרירות הלב כדי שיהא נקבר עמו ונגע במטה הנקברת עמו אבל אם מניחין המת על מצע או שנותנין כר או כסת תחת מראשותיו או שפירשו סדין או טלית על הארון או על המטה שמוליכין בה המת לקוברו אינו נאסר:" + ], + [ + "תניא באבל רבתי מתירין שערות לכלות ומגלין פניהם של חתנים ונותנין דיו וקולמוס בצדו ואין חוששין משום דרכי אמורי תולין מפתחו של מת ופנקסו של מת בארונו משום עגמת נפש ועוד תניא התם עושין חופות לחתנים וכלות ותולים בהם אחד דברים שהביאו אוכל נפש ואחד דברים שלא הביאו אוכל נפש דברי ר\"מ וחכ\"א אין תולין בהם אלא דברים שלא הביאו אוכל נפש כללו של דבר כל התלוי בחופתו של מת אסור בהנאה לפיכך אין תולין בו דברים שהביאו אוכל נפש שאין אוסרין אוכלין ואין מפסידין אותן שלא לצורך:" + ], + [ + "תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים ובענין הטלת ציצית בהן איכא פלוגתא דרבוותא י\"א להטיל בהם וי\"א שלא להטיל והר\"ז הלוי כתב בשם ה\"ר יצחק בן מלכי צדק כשנושאין אותו לקוברו מטילין בו ציצית שלא יהו נושאי המטה מעוטפין בציצית והוא בלא ציצית וכשקוברין אותו נוטלים אותו ממנו ובשעת פטירת רבינו גרשון אמר ציצית חוץ ונסתפקו בדבריו אם רצה לומר שיסירו מהטלית או שיוציאום חוץ לארון ויש מקומות שקושרין אותן בכנף הבגד והרמב\"ן כתב אין בזה שום ספק אלא אין קוברין המת אלא בטלית שיש בו ציצית:" + ], + [ + "ת\"ר בראשונה היתה יציאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו מפני שהיו מוציאין עליו יציאות מרובות עד שהיו מניחין אותו ובורחים ממנו עד שבא ר\"ג הזקן ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כולן אחריו בכלי פשתן ואמר רב פפא והאידנא נהוג בצרדא בר זוזא תניא רבי נתן אומר כסות היורדת עם המת עולה עמו לעתיד לבא על כן צוה ר' ינאי לבניו לא תקברוני בכלים לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים ולא בשחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים אלא בכלים צבועין קצת והאידנא נהגו בלבנים וכן ראוי לעשות תניא האיש כורך ומקשר האיש אבל לא האשה האשה כורכת ומקשרת האיש והאשה לשון הרמב\"ם מנהג של ישראל במתים ובקבורתן מעצימים עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרים לחייו ופוקקים נקביו אחר שמדיחין אותו וסכין אותו במיני בשמים וגוזזין שערו וצפרניו ומלבישין אותות תכריכין תפורין של פשתן לבנים ולא יהו דמיהן יקרים ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים מרוקמים אפי' לנשיא שבישראל שזו גסות הרוח והשחתה מעשה נכרים:" + ], + [ + "תניא בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים מפני שמשחירין בשעת בצורת והיו עניים חיים מתביישין התקינו שיהיו מכסין פני הכל בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבה והיו עניים חיים מתביישין התקינו שיהו מוציאין הכל בכליבה לפיכך אין לשנות לעניים ולעשירים אין מניחין ס\"ת על מטתו של חכם וכבודו של חכם להוציאו דרך פתחים שלא לשלשלו דרך גגות ובמטה ראשונה שעשו לצרכו שלא לשנותו ממטה למטה תניא תינוק כל ל' יום יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובב' אנשים אבל לא באיש אחר ובשתי נשים משום ייחוד ואין עומדים עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ואפילו אם קים לן ביה שכלו חדשיו מן ל' יום ואילך יוצא בדלוסקמא רבי יהודה אומר לא בדלוסקמא הניטלית בכתף אלא בדלוסקמא הניטלית באגפיים ועומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים בן י\"ב חדש יוצא במטה ר\"ע אומר הוא כבן שנה ואבריו כבן שתים הוא כבן שתים ואבריו כבן שנה יוצא במטה רשב\"א אומר היוצא במטה רבים מתעסקין עמו ומצווחין עליו שאין יוצא במטה אין הרבים מתעסקין עמו ומצווחין עליו ר\"א בן עזריה אומר את שניכר לרבים רבים מצווחין עליו ומתעסקין בו שאינו ניכר לרבים אין רבים מתעסקין בו ומצווחין עליו לרבי נחשון תינוקא דאתיליד דהוה בר תרין או תלת או ארבע יומין ומית הכי רגילין וגמרין כי נח נפשיה דמהלין ליה על קבריה ולא מברכין על המילה ומסקין ליה שמא דכי מן שמיא מרחמין והויא תחית המתים והיא ידיעה בינוקא ומבחין ליה לאבוי תניא אין מוציאין המת במטה אא\"כ היה ראשו ורובו קיים רבי יהודה אומר השדרה והגלגולת הן רובו:" + ], + [ + "תניא עיר שיש בה שני מתים כאחד מוציאין הראשון ואח\"כ מוציאין השני ואם היו מלינין הראשון מוציאין השני חכם ותלמיד חכם מוציאין החכם ת\"ח ועם הארץ מוציאין תלמיד חכם ב' ת\"ח שני ע\"ה מוציאין הראשון פי' אותו שמת תחלה איש ואשה מוציאין האשה מפני שקרובה לבית הניוול הוציאו ראשון וקברוהו אין עומדין עליו בשורה ואין עומדים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים עד שיוציאו השני הוציאו השני וקברוהו באין ועומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים ואין מנחמין שני אבלים כאחד אא\"כ היה כבודם שוה וקילוסם שוה אין מוציאין ב' מתים במטה אחת אא\"כ כבודם וקילוסם שוה:" + ], + [ + "אין מניחין מטה של נשים ברחוב מפני שקרובה לינוול לא שנא של יולדת ל\"ש של שאר אשה ועולין בחבר עיר על האיש ואין עולין בחבר עיר על האשה:" + ], + [ + "מת שלא היה לו צרכי קבורה וגבו לצרכו מעות או שאר דברים והותירו אם כשגבו גבו סתם ולא יחדו לזה המת יעשו מהם צרכי שאר מתים ואם יחדו לצרכי זה המת יתנו ליורשיו ל\"ש מעות או שאר דברים:" + ], + [ + "אסור להלין המת ואם מלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות מותר תניא כל המדחה מטתו ה\"ז משובח פי' שממהר להוציאו על אביו ואמו ה\"ז מגונה היה ערב שבת או עי\"ט או שהיו גשמים מזלפין על מטתו ה\"ז משובח לפי שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו:" + ], + [ + "נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חילופיהן את שלמטה צורך בהן בין מלפניהם בין מלאחריהם פטורים מק\"ש שאין למטה צורך בהן חייבי אלו ואלו פטורים מן התפלה הלכך אין מוציאין המת סמוך לק\"ש בענין שלא יוכלו לקוברו קודם זמן ק\"ש ואם התחילו והגיע זמן ק\"ש אין מפסיקין ואיתא בגמרא שאדם חשוב מותר להוציאו סמוך לק\"ש וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא הביאו בפסקיו ואיני יודע למה ירושלמי הכתפים אסורים בנעילת הסנדל שמא יפסק מגדלו של אחד מהם ונמצא מתעכב מן המצוה:" + ], + [ + "מקום שנהגו נשים לצאת לפני המטה יוצאות מקום שנהגו להיות אבלים הולכין לפני המטה הולכין:" + ], + [ + "ת\"ר מעבירין את המת מלפני הכלה פי' אם פגעו זה בזה בדרך מקדימין הכלה תחלה וה\"ה נמי להקדים שאם אין בעיר כדי לזה ולזה מקדימין ומכניסין הכלה לחופה ואח\"כ קוברין המת והרמב\"ם כתב מי שהיה לפניו מת וכלה מניח הכלה ומתעסק במת וכתב הרמב\"ן ולא נהירא ומיהו דוקא הכנסת כלה לחופה קודם לקבורת המת אבל לאחר שנכנסה לחופה ויש לפניו לנחם אבל ולשמח החתן תנחומי האבל קודם וכן הבראת האבל קודם למשתה של חתן בד\"א שיש בידו ספוק כדי שנהם אבל אם אין בידו כדי שניהם משתה החתן קודם המת והמילה המילה קודמת וכל זה כשאינו מת מצוה אבל אם הוא מת מצוה מת מצוה קודם שהרי הוא דוחה ת\"ת ומקרא מגלה וטומאה דכהן ונזיר ופסח ומילה אין דבר שקודם לו בכל התורה:" + ], + [ + "ת\"ר מבטלין ת\"ת להוצאת המת ולכנסת כלה לחופה למאן דמתני פי' ששימש ת\"ח אין לו שיעור אפי' יש עמו כמה אלפים תתבטל בשבילו מאן דתני פי' שלמד מעצמו אם יש ששים ריבוא א\"צ להתבטל בשבילו למאן דלא קרי ותני כ' בהלכות גדולות כיון שיש לו מי שיתעסק עמו א\"צ להתבטל בשבילו ורב נטרונאי כתב דכי ליכא י' מבטלין וכתב הרמב\"ן דטעמא דמסתבר הוא דהא איכא שורה וקדיש וברכת אבלים דבעי עשרה וכתב עוד שא\"צ שידע בודאי שיש לו כל צרכו אלא כיון שיש בעיר מי שראוי לעסוק בו א\"צ לראות אם יש מי שיעסוק בו אלא כיון שיש מי שיעסוק תלמוד תורה קודם יש אומרים שאין צריך לבטל בשביל אשה ותינוק אלא כמאן דלא קרי ותני וי\"א כיון שאינה מצווה לקרות ועושה מה שמוטל עליה וזהירה בלמוד בניה ובעלה דינה כמאן דקרי ותני וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרב רבינו יום טוב מיוני שתינוקות של בית רבן אינן מבטלין בשביל הוצאת המת שהרי אין מבטלין אפילו לבנין בית המקדש וכל זה לא איירי אלא בשעת הוצאתו שצריכין להתבטל ללוותו אבל כל זמן שמוטל לקוברו אין מבטלין בשבילו ת\"ת אלא אם יש חבורות בעיר שכל אחת מתעסקת יומה אותה שאינה יומה מותרת בין בתלמוד בין בשאר מלאכות ובשעת הוצאתו מבטלין ת\"ת אבל בשאר מלאכות אפילו לא קרי ותני הכל בטלים ובאין ללוותו ואם אין חבורות בעיר כל בעלי מלאכות צריכין להתבטל ולהתעסק בו עד שיקבר אבל מת\"ת אין צריכין להתבטל אלא בשעת הוצאתו כדפרישית יש אומרים הא דמבטלין ת\"ת להוצאתו היינו דוקא במת מצוה ולא נהירא אלא בכל מת נמי איירי ירושלמי רבי אבהו שלח לרבי חנניה בריה לטבריא פירוש ללמוד אמרו לו גומל חסד הוא פירוש שגומל חסד למתים ללוותם שלח לו המבלי אין קברם בקסרין שלחתיך לטבריא שכבר נמנו וגמרו בעליית בית ארזא בלוד התלמוד קודם למעשה רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא בשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה המעשה קודם לתלמוד והיינו מה שמחלק בגמרא דידן בין אם יש שם כל צרכו או לא אמר רחבה אמר רב יהודה א\"ר הרואה מת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ובר נידוי הוא כדפי' לעיל ולפחות ילוונו ד' אמות ואם לווהו מה שכרו עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל ירושלמי א\"ר יוסי אילן דקיימי מקמי מיתא לא קיימי אלא מקמי אילן דגמלין ליה חסד וכתב הרי\"ץ ��יאת ש\"מ עומדין לפני המת וכן ראינו חסידים ונשי מעשה עושים ר\"ל אפי' במקום שאין צריכין ללוותו צריכין לעמוד מפניו וארון העובר ממקום למקום אם שלדו קיימת צריכים ללוותו כמו בשעת הוצאת המת:" + ], + [ + "א\"ר יוחנן מניין לקבורה מן התורה פירוש שצריך לקוברו בקרקע ולא יתננו בארון ויניחנו כך ת\"ל כי תקבור תקברנו לפיכך הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום שמלין המת אלא צריך לקוברו בקרקע ואם עשה לו ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו ומ\"מ יפה לקוברו בארץ דקבורת ארץ ממש מצוה אפי' בח\"ל ובכל מקום ומקום לפי מנהגו יש קוברין בכוכין ויש בחפירות ויש בארון ויש בלא ארון ולדברי הכל נותנים המת על גביו ופניו למעלה והכי איתא בירושל' יהבוני על גבי לא עומד ולא יושב ולא מונח ראשי בין ברכי אלא כאדם שהוא ישן שאלה לרב נטרונאי איזו דרך ישרה לקבורה אם להטילו בכוך ולהניח לוח למעלה מן הכוך שלא יגע בפניו עפר וטיט או כשם שאנו עושין שנותנין עפר על כולו והשיב להטיל עפר על פניו יש בזיון בדבר ולא נכון לעשות כן ולא כל הארצות שוות יש מקום שיש ברד גדול כמו בא\"י מכניסים אותו לכוך ואין נותנין עליו עפר כל עיקר שסומכין שיש שם ברד ויבש המת ואינו מתליע אבל בבבל שאין שם ברד קוברין אותו בארון ונותנין עפר על פניו ועל עיניו ואם יש גשמים מביאים עפר יבש ונותנין עפר על פניו ומכסין פניו בבגדיו ונותנין עפר על בגדיו (שהוא) ועל כולו וכיון שנותנין בגובה טפח נותנין לוח שהוא כיסוי של ארון על העפר וחוזרין ונותנין עפר הרבה עד שנעשה גל גבוה כמו אמה או יותר ומה שנותנין עפר שרפואתו עפר היא שכן כתיב כי עפר אתה וגו' ירושלמי בצואתו של רבי אמר אל תרבו עלי מאוד תכריכין ותהי ארוני נקובה לארץ פירוש שיטלו דף הארון התחתון וישכיבהו על הארץ שקבורת קרקע מצוה ולא תימא משום חביבותא דא\"י אלא אפילו בח\"ל דכתיב כי עפר עתה וגו' בראשונה היו קוברין במהמורות נתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותו בארונו אותו היום היה מתאבל למחר היה שמח לומר שינוחו עצמות אביו מן הדין תניא באבל רבתי אין קוברין ב' מתים זה בצד זה אא\"כ היה דופן הקבר מפסיק ביניהם שנמצא כל אחד ואחד בתוך קבר לעצמו ולא המת בצד העצמות ולא העצמות בצד המת ר' יהודה אומר האיש נקבר עם בתו הקטנה והאשה נקברת עם בנה הקטן ועם בן בנה הקטן זה הכלל כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו ונהגו עכשיו כר' יהודה אין נותנין שתי ארונות זה על זה ואם נתן כופין העליון שיפנה שאין נוהגם בזיון במתים ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים אבל אם יש ביניהם עפר ששה טפחים מותר אין קוברין רשע אצל צדיק אפי' רשע חמור אצל רשע קל אין קוברין וכן אין קוברין צדיק וכ\"ש בינוני אצל חסיד מופלג:" + ], + [ + "ירושלמי אין מפנין המת והעצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד ולא מקבר בזוי לקבר בזוי ולא מבזוי למכובד ואצ\"ל ממכובד לבזוי ואפילו בתוך הקבר תניא אין מלקטין עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך הקבר לצד הקבר לקבור שם מת אחר ובתוך שלו אפי' ממכובד לבזוי שרי שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו נשאל לרבינו האי גאון מערות שיש בהן כוכין שמכניסין שם המתים ובשעה שמכניסין שם המת מלקטין העצמות משם ומערבין אותם ומניחין אותם בגומא שבמערה או שרי או לא וכן בית הקברות שנתמלא ואין להם מקום וחופרים בקברים הישנים ומניחין העצמות לבד אי שרי אי לא והשיב דשלא כדין עבדי דהא חיישי רבנן למקום תפישת שני מתים אלא צריך שלא יהא בין מת לחבירו פחות מששה טפחים ג' לזה וג' לזה ולענין בית הקברות שנתמלא ודאי אי ליכא דוכתא אחריתי אפי' שיהא רחוק משם מה יעשו אי אפשר ליה למשבקי למת בלא קבר אבל אי איכא דוכתא אחריתי אפילו בטרחא בדוחקא ילך שם ולא ינוול המתים וכמה בתי קברים שנדחקו המתים ודנינו שלא יקבר שם אבל ודאי אם יכול להעמיק שיהא הקבר בעומק ויהא בין מת למת ו' טפחים ש\"ד אע\"פ שזה למעלה מזה ע\"כ לפיכך אסור לפנות המת או העצמות ממקומן לצורך מת אחר וכ\"ש לצורך המקום ואפילו כדי לעשות לו קבר מכובד מזה אסור אבל לכפרה שלו או לכבודו כגון להעלותו לא\"י או לקוברו בקבר אבותיו מותר ואם מתחילה היה דעתם שלא נתנוהו שם אלא לפי שעה או שנוהגין לקבור במהמורות בלא ארון עד שיתעכל הבשר ואח\"כ נותנין העצמות בארון מותר תניא באבל רבתי ארון שפינוהו אסור בהנאה אם הוא של אבן יקבר של חרש ישבר המוצא נסרים בבית הקברות לא יזיזם ממקומן:" + ], + [ + "קבר אסור בהנאה ודוקא קבר של בנין אבל קרקע עולם של קבר אינו נאסר כתב ה\"ר ישעיה שהעפר שמכסין בו המת בתוך הקבר אסור בהנאה דתלוש ולסוף חברו הוא וחשוב כתלוש ואיזה קרקע עולם כגון החופר כוך בסלע שהוא קרקע שלא נתלש ואינו נראה אלא העפר נקרא קרקע עולם אפילו תלשו ואח\"כ החזירו דהא לא משכח תלמודא למיסר אלא בקבר של בנין וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב ה\"ר ישעיה עכשיו שקוברין הקטנים בקברי הגדולים באיסור הן עושין שקבר מת אסור בהנאה אפי' לקבור בו מת אחר וגם לישב על הקבר אמור ועל האבנים שמכסין בו הקבר או על עפר הקבר דכולהו כתלוש ולבסוף חברו דמי וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא היה אומר לישב על האבן שאינו נחשב מן הקבר אלא ציון שנותנים עליו אח\"כ והא דקבר של בנין אסור לעולם דוקא שבנאו לשם מת ונתנו בו אפילו על דעת לפנותו ואפי' אם לא נתן בו אלא נפל אבל אם בנאו לשמו ולא נתנו בו מותר וכן אם נתנו בו אדעתא לפנותו ולא הזמינו מתחלה מותר לאחר שפינהו אבל אם נתנו על דעת להיות בו עולמית אסור אפי' לאחר שפינה ואפי' לא בנאו לשמו ואם לא בנאו לשמו ונתנוהו בתוכו והוסיף בו דימוס לשמו כולו אסור אפילו לאחר שפינהו ואע\"פ שקברו שם על דעת לפנותו ואם מכיר הדימוס שהוסיף לשמו מסירו והוא לבדו אסור ושאר הקבר מותר: המוצא קבר בתוך שדהו ואינו יודע אם נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו טהור ואם מדעת בעל השדה נקבר שם אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה ואם הוא מת מצוה שמצאו אדם שם וקברו אפי' שלא מדעת בעל השדה אסור לפנותו שמת מצוה קונה מקומו וכל המוצאו צריך לקוברו במקום שמוצאו ואם מצאו על המיצר שצריך לפנותו משם מפני הרבים שלא יאהילו עליו מפנהו לאיזה מקום שירצה מצאו בין שדה בור לשדה ניר מפנהו לשדה בור בין שדה ניר לשדה זרע מפנהו לשדה ניר בין שדה זרע לשדה אילן מפנהו לשדה אילן ואם שתיהן שוות מפנהו לקרובה שבהן ואם שתיהן שוות בקירוב מפנהו לאיזה מהם שירצה בד\"א במוצאו חוץ לתחום אבל אם מוצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות ואינו נקרא מת מצוה אלא א\"כ מצא ראשו ורובו או שדרה וגולגולת וקבר המזיק לרבים כגון שהוא סמוך לדרך אפי' נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו טהור ואסור בהנאה ובירושלמי מחלק דוקא שהקבר קודם אבל אם הדרך קודם מקומו מותר בהנאה ולאו כל כמיניה לאסור של רבים החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו הוא עולמית משום כבוד אביו אבל אחר מותר ליקבר בו וי\"א דוקא בקבר בנין אבל קרקע עולם שרי והרמב\"ן כתב דטעמא משום כבוד אביו אפי' קרקע עולם נמי אסור:" + ], + [ + "החופר כוך למת פטור מקריאת שמע ומהתפלה ומהתפילין ומכל מצות האמורות בתורה ואם הם שנים והגיע זמן קריאת שמע אחד עולה ונוטל ידיו וקורא קריאת שמע ומתפלל וכתב הרמב\"ן דוקא כוך דלא חפיר ליה אלא חד לפיכך זה חופר וזה קורא אבל אם היה מקום ששנים מתעסקין בו כאחד פטורין מרחיקין הקברות מן העיר חמשים אמה:" + ], + [ + "המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ומקום הספדו באין בני משפחתו וקוברין אותו בעל כרחו של לוקח ומחזירין לו דמיו תניא באבל רבתי אשה שירשה קבר נקברת בתוכה היא וכל יוצאי ירכה דברי ר\"מ וחכ\"א היא ולא יוצאי ירכה ומודים חכמים שאם ראתה אותה בחייה נקברים עמה במותם פי' שירשה מקום בית הקברות ממשפחתה ובניה מתיחסים על שם משפחת אביהם וגנאי לבני משפחת' ליקבר אצלה אביה אומר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר אצלי תקבר אצל בעלה ואם יש לה בנים ואמרה קברוני אצל בני קוברין אותה אצל בניה אביה אומר לא תקבר אצלי ובעלה אומר לא תקבר אצלי תקבר אצל בעלה שחייב בקבורתה חפירת כוכין בח\"ה וחינוכן כתבתי בספר א\"ח בהלכות ח\"ה:" + ], + [ + "קוברין מתי נכרים עם מתי ישראל ומנחמין אבליהם מפני דרכי שלום ופרש\"י לא שיקברום בקבר ישראל אלא משתדלים בקבורתם כמו שמשתדלים בקבורת ישראל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס\"ת בזרועו ויקרא בו או יתפלל והוא הדין נמי על פה אסור ודוקא בתוך ד' אמות אבל חוץ לד' אמות מותר ופר\"י דוקא תפילין ושאר מצות וכיוצא בהן אבל ציצית שהוא חובת הבגד מותר שאינו יכול לפשוט בגדיו כשנכנס לבית הקברות וכתב ה\"ר יונה וזהו דוקא בימיהם שהיו עושים ציצית בכל בגדיהם וא\"א שיפשטו בגדיהם אבל טליתות שלנו שאין אנו מכוונים בהן למלבוש אלא לשם מצות ציצית הוי כמו תפילין וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "ת\"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעין בהן בהמות ואין מוליכין בו אמת המים ולא יטייל בהן לקפנדריא ולא ילקט בהן עשבים ואם ליקט או שצריך ללקטן לצורך בית קברות שורפין במקומן תניא באבל רבתי קבר חדש נמדד ונמכר ונחלק והישן אינו נמכר ולא נמדד ולא נחלק פי' אין מודדין אותו כמה מתים נקברים במקצתן שיתנו אותו מדה למתים אחרים כנגדו ולא נמכר משום פגם משפחה ולא נחלק בין היורשים אלא כולם נקברם שורות שורות לעצמם והכל משום כבודם של מתים:" + ], + [ + "הלכות טומאת כהן
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כ\"א) מכאן שהכהן מוזהר שלא לטמאות למת וכן לכל טומאות הפורשות ממנו ולא לגולל שהוא האבן שנותנין על הקבר לציון ולא לדופן והוא שפעמים סומכים האבן באבנים קטנים ונקראין דופן שכולן מטמאי' והכהן מוזהר עליהן וכן על אבר מן החי שיש עליו בשר כ\"כ שאם היה מחובר היה ראוי לעלות ארוכה על ידו ואפי' ספק טומאה וכגון אילן שמיסך על הארץ וענפיו מובדלין זה מזה וטומאה תחת א' מהן ואין ידוע תחת איזה או אבנים יוצאין מן הגדר וטומאה תחת אחד מהן ואין ידוע תחת איזה או שדה שנחרש בו קבר ואין ידוע מקומו וכל ארץ העכו\"ם אסור לכהן לטמאות בהן: " + ], + [ + "מי שנשברה מפרקתו ורוב בשר עמה וכן מי שנקרע מגבו כדג אפי' עד��ין הוא חי חשוב כמת ומטמא אבל בגוסס ומי שנשחטו בו ב' סימנים או פצוע הרבה פצעים אינן מטמאין עד שתצא נפשם ומכ\"מ אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס:" + ], + [ + "כשם שאסור ליגע במת כך אסור ליכנס תחת האהל שהמת תחתיו אפילו הוא גדול הרבה ואפילו לבית אחר או לעלייה אחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על טפח ובית לאותו בית עד עולם ואם סתם הנקב מותר לו ליכנס לבית האחר שהסתימה חוצצת אפי' לא בטלו להיות שם עולמית וה\"מ שסתם כל הנקב אבל אם לא סתם כולו אלא מיעטו מטפח אם נתנו להיות שם עולמית ממעט וחוצץ בפני הטומאה שלא תעבור ואם לאו אינו ממעט ארובה שבין בית לעלייה ואין בה פותח טפח וכזית מהמת למטה בבית כנגדה הבית טהור ועלייה טמאה ב' חדרים פתוחים לבית ובכל אחד חצי זית מהמת ודלתותיהן נעולין הבית טמא והם טהורים ואם נפתחו גם הם טמאין החצר המוקפת זיזין ואכסדראות וטומאה באחד מן הבתים אם כל פתחי הבית וחלונות נעולים טומאה יוצא לתחת הזיזין ואכסדראות ואם נפתח חלון או פתח מצד האחד ואותו של צד החצר כולן נעולות אין הטומאה יוצאה לתחת הזיזין ואם נפתח ג\"כ אחד מהן לצד הזיזין הטומאה יוצאה מהבית לתחת הזיזי וכן אם טומאה תחת הזיזין נכנסה מתחתיהן לבית וכן אם הרבה גגין בולטין למעלה על פתחי הבתים וטומאה באחד מהבתים כל הבתים שפתחיהן פתוחים טמאים אסור לקרב תוך ד' אמות של מת או תוך ד\"א של הקבר בד\"א שאין הקבר מסוים במחיצות גבוהות י' טפחים אבל אם הוא מסוים במחיצות גבוהות י' או בחריץ עמוק י' א\"צ להרחיק ממנו אלא ד' טפחים:" + ], + [ + "אע\"פ שהכהן אסור ליכנס לשדה שנחרש בו קבר או לארץ העמים אם צריך לילך שם לדבר מצוה כגון לישא אשה או ללמוד תורה ואין לו דרך אחר לעבור יכול לעבור דרך שם אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר וכן אבל העובר דרך שם יכול הכהן לילך אחריו לנחמו ומטעם זה קאמר בגמרא שהיו מדלגין על הקברות לילך לקראת מלכי ישראל ונכרים דכיון דרוב ארונות [יש] בהן פותח טפה אין בו אלא איסורא דרבנן ולדבר מצוה לא אסרו וזהו דוקא בימיהם שהיו קוברין בענין שיש ביציאת הקבר פותח טפח אבל האידנא שכולו סתום אפילו יש בו אויר טפח כל כנגדו טמא מן התורה קברי נכרים כתב הרמב\"ם שמותר לכהן לילך עליהם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה בהא איכא פלוגתא דרבותא וראיתי להר\"ם מרוטנבור\"ק שמיחה בכהנים מלילך עליהם והמחמיר תבא עליו ברכה עכ\"ל:" + ], + [ + "כשם שהכהן מוהר שלא לטמאות כך הוא מוזהר להזהיר הקטנים מלטמאות כתב הרמב\"ם שאין הגדולים מוזהרים על הקטנים אלא שלא לטמאות ביד אבל אם בא לטמאות בעצמו אן בית דין מצווין להפרישו אלא שאביו מצווה לחנכן בקדושה ונ\"ל שצריכין להפרישו וכן משמע הלשון שדרשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים משמע שצריך להזהירם מלטמאות ודוקא כהן כשר מוזהר ואפילו הוא בעל מום אבל חלל וכהנת מותרים לטמאות: כל המתים האמורים בפרשה שכהן מטמא להם מצוה שיטמא להם ואפילו לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו אחד האיש ואחדה האשה והרמב\"ם כתב כיון שכהנת אינה מוזהרת על הטומאה גם אין הנשים מצוות לטמאות לקרובים ולא נהירא לא\"א הרא\"ש זכרונו לברכה אלא אשה מצווה לטמאות לקרובים כמו האיש ושלו הקרובים שמטמא להם אשתו נשואה שהיא כשרה אבל פסולה או גרושה או ארוסה אינו לא אונן בשבילה ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו ומטמא לאביו ולאמו אפי' נתחללה ולבנו ולבתו אפילו הפסולין חוץ מבנו ובתו משפחה ונכרית ודוקא שהם משלשים יום ואילך או שקים לן בהו שכלו לו חדשיו שיצא מכלל נפל הא לאו הכי ספק נפל הוא ואין מטמאין לו ומטמא לאחיו ולאחותו מאביו אפילו הם פסולים אבל לא לאחיו ולאחותו מאמו ואינו מטמא לאחותו הארוסה אפי' היא ארוסה לכהן ולא לאנוסה ומפותה אבל מטמא לארוסה שנתגרשה ובוגרת ומוכת עץ לכל אלו מטמא בין לצורך בין שלא לצורך עד שיסתום הגולל אבל משנסתם הגולל שוב אין מטמא להם ובעוד שהכהן מתעסק במתו מותר לטמאות גם לאחרים אבל משפירש לטמאות למתו אסור לטמאות גם לאחרים אפילו בו ביום לפיכך אין לו ליכנס לב\"ה לקבור מתו אף ע\"פ שבשעה שמכניסו מותר לטמאות לאחרים מ\"מ לאחר הקבורה כשחוזר על הקברים מוסיף לו טומאה לפיכך משפחות כהונה עושין להם שכונה בסוף בית הקברות שלא יטמאו בקברי אחרים וכן כתב הרמב\"ם ור\"ת כתב שיכול ליכנס לב\"ה לקבור מתו ולא נהירא כהן שפרשו אבותיו מדרכי צבור כגון המאיני\"ם אינו מטמא להם ולא להרוגי בית דין ולא למי שמאבד עצמו לדעת ואינו מטמא לספק כגון שנתערב ולדה בולד שפחה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ואינו מטמא לקרובים אא\"כ יהא המת שלם אבל אם חסר ממנו כל שהו אפי' הוא מונח אצלו אין מטמא לו וה\"מ שנחסר לאחר מיתתו אבל אם חסר ממנו אבר בחיים ומת מטמא לו אע\"פ שאינו שלם ואינו מטמא לאבד מן החי של קרובים:" + ], + [ + "כשם שמטמא לקרובים כך מטמא למת מצוה ואפי' הוא כ\"ג ונזיר והלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ומצא מת מצוה מטמא לו ואינו נקרא מת מצוה אלא אם כן מצא ראשו ורובו או שדרה וגולגולת ואם מצא ששדרה וגולגולת או ראשו ורובו וקברו חוץ מאבר אחד חוזר לטמאו בשביל אותו אבר ובזה חמור מקרובים שאינו מטמא להם אא\"כ יהו שלמים כדפרישית ואי זהו מת מצוה כל שמוצאו במקום שאם יקרא המוצאו לישראל לבא להשתדל בו לא ישמע אותו לבא להשתדל בו אבל אם קרא כהן המוצאו לאחרים לבוא ובאים לא יטמא הכהן המוצאו אם יש לו כל צרכו וכמה כל צרכו למאן דקרי ותני עד שיהא לו שיתא אלפי גברי ולמאן דמתני אין לו שיעור וכן לנשיא מטמא לעולם לרבו לא יטמא אם יש לו שיעור כל הקרובים שהכהן מטמא להן שהם אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו הבתולה ואשתו מתאבלים עליהם ועוד הוסיפו עליהם אחיו מאמו ואחותו מאמו בין בתולה בין נשואה ואחותו נשואה מאביו שמתאבלים עליהם אף על פי שאין כהן מטמא להן וכשם שהוא מתאבל על אשתו כך היא מתאבלת עליו ודוקא אשתו כשרה ונשואה אבל פסולה או ארוסה לא אבל בנו ובתו ואחותו אפילו הם פסולין מתאבל עליהם חוץ מבני ובתו או אחיו ואחותו משפחה נכרית שאין מתאבל עליהן גר שנתגייר הוא ובניו או עבד שנשתחרר הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה וכל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו אם מת לו מת ומיהו דוקא בעודו בפניו אבל אם אינו בפניו א\"צ לנהוג אבלות חוץ מאשתו שאע\"פ שמתאבל עליה אינו מתאבל עמה אלא כשמת אביה או אמה משום כבוד חמיו וחמותו אב אם מת אחיה או אחותו או בנה ובתה מאיש אחר אינו מתאבל עמה ומ\"מ אינו יכול לכופה להתקשט אבל יכולה למזוג לו הכוס ולהציע לו המטה ולרחוץ לו פניו ידיו ורגליו וי\"א שהוא ג\"כ אינה מתאבלת עמו אלא כשמת חמיה או חמותה אבל שאר קרוביו שמתו אינה מתאבלת עמו וכן כתב הרמב\"ם אבל הרמב\"ן כתב שהיא מתאבלת על כל הקרובים שמתאבל עליהן וכן יראה דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרמב\"ם שאין מתאבלין עם הקרובים שמתאבלין עליה�� אלא כשמתאבלין על קורבה דשאר כגון בנו ואחיו שמתאבל על בן או בת שלהם אבל על קורבה דקידושין שלהן כגון שמת אשת בנו או אשת אחיו או בעל בתו או בעל אחותו אינו מתאבל עליהם וכן כתב הרמב\"ן ואין נראה כן דעת אדוני אבי הרא\"ש זכרונו לברכה שלא חילק בזה וי\"א שלא אמרו להתאבל עם מי שמתאבל עליו אלא כשהמת קרוב לו אבל אחיו מאביו שמתאבל על אחיו מאמו שאינו קרוב לו אבל אחיו מאביו שמתאבל על אחיו מאמו שאינו קרוב לו כלל אינו נוהג שום אבילות כתב הרמב\"ן שהאבלות שנוהג עם מי שמתאבל עליו הוא אבילות גמורה בחליצת מנעל וסנדל ועטיפת הראש ומתעסקין בו בהבראה וכל שאר דיני אבילות וכן נוהג דין שלשים בגיהוץ ותספורת ולא כמו שנוהגן עכשיו כשנכנס לבית חולץ וכשיוצא לשוק נועל והאבל מכיר אותו שיוצא לשוק כשאר כל אדם אלא נוהג אבלות גמורה וכן אינו מסתפר בבית אחר ואינו מגהץ ואע\"פ שאמרו שאינו נוהג אבילות אלא עמו בבית כיון שהוא נראה עמו בבית נוהג אבילות גמורה ולא התירו אלא כגון דברים שבצנעה שבתוך ביתו שאינו נוהג אלא לעצמו וכן בעיר אחרת אינו נוהג כלל אבל בפני האבל נוהג כמוהו בכל דבר וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל והאידנא נהגו להקל באבילות של המתאבלים עמהם וסומכין על זו שאינו אלא בשביל כבוד האבל ואם רצה האבל למחול על כבודו אין צריך להתאבל עמו והאידנא כל האבלים נוהגים למחול על כבודם לכן נהגו להקל וכ\"כ הרמב\"ן תינוק כל שלשים יום ויום ל' בכלל אין מתאבלין עליו אפילו גמרו שערותיו וצפורניו ואין צריך לומר שאין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו תנחומי אבלים וברכת אבלים מיום שלשים ואילך מתאבלים עליו אפילו נולד לשמונה חדשים ואי קים לן ביה שכלו חדשיו כגון שבעל ופירש ונולד לט' חדשים בין שלמים בין מקוטעים מתאבלין עליו אבל אין עומדים עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים עד אחר שלשים יום ועל רבו שלמדו חכמה צריך לנהוג כל דין אנינות ומתאבל עליו בחליצת סנדל וכל דין אבילות יום א' ונשיא אע\"פ שהכל מטמאים לו אין מתאבלים עליו כלל:" + ], + [ + "הלכות אבילות
מנין לאבלות ז' דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג ז' אף אבלות ז' ומשום דאיכא חג שאינו אלא יום אחד סמכו ליום שמועה רחוקה יום אחד וכן ל' יום לגיהוץ ולתספורת אסמכוה אקרא והכל אינו אלא אסמכתא בעלמא שאין אבלות דאורייתא אפי' ביום הראשון אבל הגאונים כתבו שאבלות יום ראשון דאורייתא ולפנים יתבאר בע\"ה ומאימתי חל האבלות משיסתום הגולל ופרש\"י כסוי הארון וכ' הרמב\"ן ולדבריו כשנותנין אותו בבית בארון וסותמין הכסוי במסמרים ע\"ד ליתן הארון בכוך או בקבר מונה משעת סתימה אבל אם מוציא המת במטה או בארון פתוח לב\"ה וקובר מתו בקרקע אינו מונה אלא משיסתום הקבר בנסר ובעפר שנותנין על המת או על הארון ור\"ת פירש גולל הוא האבן שנותנין על הקבר מלמעלה וכן פירשו הגאונים כל זמן שהארון מגולה אין מונין לו עד שינתן בכוך או בקבר ויסתום פיהם באבנים או בנסרים לפי מה שדרכן בקבורה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל אחר שנגמר ונסתם סתימת הקבר מתחיל האבלות אפי' אם ישהו הרבה מליתן עליו האבן בד\"א באותם שהולכים עם המת לב\"ה אבל אותם שאינם הולכין עמו מיד כשיחזרו פניהם מהמטה מתחילין למנות ומיהו כתב הרמב\"ן דוקא כשמוליכים המת מעיר לעיר מיד כשמסרוהו לאלו שמוליכין אותו והחזירו פניהם מהמטה כבר נתייאשו ממנו ודמי לסתימת הגולל אבל הקוברים בב\"ה סמוך לעיר החוזרים ��שערי העיר אינן מתאבלין עד שאמרו להם שנקבר וכ\"כ הרמב\"ם מי שדרכו לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינו יודעין מתי יקבר מיד שיחזרו פינהן מתחילין למנות האבלות אבל בעל הלכות לא חילק דאפילו נקבר בעירו מתחילין מיד כשיחזרו פניהן ומסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כדברי הרמב\"ם והא דאמרינן כשמוליכין אותו מעיר לעיר שאותן שבכאן מונין משיצא המת ואותם שיוצאין עמו משיסתום הגולל היינו דוקא שאין בהן גדול משפחה אבל אם יש בהם גדול משפחה הכל הולך אחריו אם נשאר בכאן אלו ואלו מונין משיצא המת ואם הולך עמו אלו ואלו מונים משיסתום הגולל וגדול משפחה כתב הרי\"ץ גיאת היינו דביתא סמוך עליה וגרירי כולהו בתריה ל\"ש אח ול\"ש בן קטן והיכא שמפנין המת מקבר לקבר אם קברוהו בקבר ראשון ע\"ד להיות קבור שם עולמית אלא שלאח\"כ נמלכו לפנותו משם אין מונין לו אלא משיסתום גולל הראשון אפי' פינוהו תוך ז' ימים אבל אם בתחילה קברוהו ע\"ד לפנותו כשיזדמן להם מתחילין אבלות מיד ואם פינוהו תוך ז' חוזרין ומונין משיסתום גולל ב' ואם לא פינוהו עד לאחר ז' כבר עבר אבלותם ואין מתאבלין עליו פעם אחרת ואם מתחילה היה דעתם לפנותו משום תוך ז' אין מתחילין למנות עד שיסתום גולל ב' הרוגי מלכות מאימתי מונין להם משנתייאשו לשאל אבל לא מלגנוב מי שנפל לים או הרגוהו ליסטים או גררוהו היה מאימתי מתחילין למנות משנתייאשו לקוברו מצאוהו אברים אברים אין מונין להם עד שימצאו ראשו ורובו ר' יהודה אומר השדרה וגולגולת הם רובו שאלה לרבי' האי גאון ולרב שרירא על שהרגוהו שלטון וקרוביו בעיר אחרת מאימתי מתחילין האבלות והשיבו משעת שמועה דמה שאמרו בהרוגי מלכות בשעה שנתייאשו מלשאל מיירי שלא נתברר שמת אלא קול יוצא בכך וקרוביו מחפשים על אמתת הדבר בהא קאמר בשעה שמתייאשין ופוסקין דרישתן מונין כי כבר נתקרר דעתם אבל אם יודעין שנהרג כמת מעצמו דמי ומונין משעת שמועה אבל ר\"י כתב על מי שמת בתפיסה ולא נתנו המושל לקבורה שאין מונין לו אלא משעה שנתייאשו ממנו לגמרי וכ\"כ הרמב\"ן ואם נמצא אחר שנתייאשו ממנו אין הקרובים צריכין להתאבל אלא הבנים ואם הם שם בשעה שנמצא מתאבלין אותו היום דלא גרע ממלקט עצמות אביו שמתאבל עליו אותו היום וקורע אבל אם אינן שמה ושומעין אחר שיעבור היום אין צריכין להתאבל. אחד מהאבלים שלא היה עם האחרים בשעת מיתת המת ואח\"כ בא אצלם אם היה קרוב להם תוך י' פרסאות והיה גדול הבית בבית אפי' בא ביום הז' מונה עמהם והוא שבא ומצאן שעדיין נוהגין אבלות בחליצת מנעל ועטיפת הראש ורבים מתעסקין עמהם לנחמם אבל אם היה רחוק מי' פרסאות או שלא היה גדול הבית בבית או שזה הבא הוא הגדול אפילו בא ביום הב' מונה לעצמו הלך הגדול לב\"ה להתעסק בצרכי המת לעשות לו מצבה ובנין לקבר ובא א' מהאבלים ממקום קרוב שלא היה אצלם אם חזר הגדול לבית תוך ג' ימים הרי הוא כאילו לא הלך כיון שהלך לצורך המת וקטן הבא נגרר אחריהם ומונה עמהם לא בא לבית תוך ג' ימים הוי כאילו אין הגדול בבית וקטן הבא מונה לעצמו אפילו בא ביום הב' כתב הרמב\"ן י\"א הלכו מקצתן עם המת לב\"ה ומקצתן נשארו בבית אלו שבבית נוהגין אבלותן משהחזירו פניהם מהמת ואלו שהולכין עמו אין נוהגין אלא משיסתום הגולל חזרו אותם שהלכו עם המת תוך ג' ימים מונין עם אלו שבבית לאחר ג' ימים מונין לעצמן בין שבית הקברות רחוק או קרוב בין שהיה ההולך שם גדול הבית או קטן אבל הוא פסק שאותם שחזרו מב\"ה מונין לעולם עם אותם שבבית אפי' באו ביום ז' אפי' ב\"ה רחוק והגדול הלך שם והוא שבאו קודם שפסקו מאבלותם ועל כן כ' הלך גדול הבית לב\"ה ובא אפילו ביום ז' אם בא אחד מהאבלים שלא היה עמהם נגרר אחריהם כאילו היה הגדול בבית וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה שאינו נגרר אחריהם אלא א\"כ חזר הגדול תוך ג' ימים כתב הרמב\"ן שאין חילוק בין אם זה הבא שמע מיתת המת באותו מקום שהיה שם תחלה בין אם שמע עליו באותו מקום שנכנס שם בין אם לא שמע עד שמצא האבלים בביתם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דמיירי דוקא שלא שמע עד בואו אל אחיו דאי נודע לו ביום ב' והתחיל להתאבל לא מסתברא כלל שיקצר אבלותו בשביל שבא אל אחיו אבל כשלא התחיל כלל ובא אל אחיו חשבינן ליה כאילו התחיל להתאבל עמהם ע\"כ כתב רב נטרונאי היה במקום רחוק ונכנס ביום ג' במקום קרוב ועמד שם ב' ימים או שלשה ימים חשבינן ליה כאילו בא ממקום קרוב ולא נהירא: " + ], + [ + "תנא אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים עד שיסתום הגולל נסתם באין ועומדין עליו בשורה ומנחמים פוטרין את הרבים קברו סמוך לק\"ש יחזרו אם יכולין להתחיל ולקרות אפי' פסוק אחד עד שיגיעו לשורה יתחילו ויקראו מה שיוכלו ואם לאו לא יתחילו אלא יעשו שורתם ואח\"כ יקראו ויתפללו והעומדין בשורה בשעת ק\"ש הרואה את הפנים פטורין שאינם רואין את הפנים חייבין שהיו רגילין לעמוד שורות שורות זו לפנים מזו אין שורה בפחות מי' ואין פוחתים משבעה מעמדות ומושבות למת כנגד הבל הבלים אמר קהלת הכל הבלים הכל הבל ואין עושין מעמד בפחות מעשרה אין המנחמין רשאין לפחות עד שיפתח האבל תחלה והאבל מיסב בראש וכיון שנענע האבל בראשו שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו דכיון שהוא אסור בשאלת שלום בזמן שפוטר המנחמין שוחה בראשו בתלמיד השואל לפני רבו ליתן שלום לכל אומרים שב פי' אם בא לכבד חברו ולקום מפניו אומר לו שב חוץ מלאכל ולחולה דמשמע שב באבילות שלך ובחולה שלך א\"ר יהודה מת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם ויושבים במקומו ההוא דשכיב בשכבותיה דרבי יהודה ולא הוו ליה מנחמין בכל יומא הוה מכניף רבי יהודה י' ואזיל ויתיב בדוכתיה לבתר ז' יומין אתחזי ליה בחלמא א\"ל תנוח דעתך שהנחת דעתי ל' הרמב\"ם באין י' בני אדם כשרים ויושבין במקומו כל שבעה ימי האבלות ושאר העם מתקבצין עליהם ואם לא היו שם י' קבועים בכל יום מתקבצין י' ויושבין במקומו ע\"כ כל אלו הדברים תלויין במנהג לפיכך כל מקום ומקום יעשה כמנהגו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל והאידנא לא נהגו לעשות אלא מעמד אחד בצאתם מן הקבר עושין שורה אחת ואומרים קדיש ובאשכנז ובצרפת אומרים צידוק הדין ואח\"כ אומרים קדיש ומנחמין האבל ומלוין אותו עד ביתו והרמב\"ן כתב המנהג שהיו נוהגין בימי רבותי כך היו קוברין המת וחוזרין למקום סמוך לבית הקברות והוא הנקרא מקום מעמד של בני המשפחה ומתעכב שם האבל ועומד לצד אחד והעם מסדרין עצמן לפניו שורות שורות שורה ראשונה בקרובים ושנייה בחברים ושכינים ושלישית בכל העם ואין שורה פחותה מי' בני אדם ואם היו מועטים נעשו כולם שורה אחת והיו מזכירין שם עניין תחיית המתים כגון האל הגדול ברוב גדלו אדיר וחזק ברוב נוראות מחיה המתים באמארו ומבקשים רחמים על המת לומר הוא יזכה פלוני לתחיית המתים ואינו חותם בזו ומקדישין שם ואומרים בעלמא דהוא עתיד לחדתא עלמא וכו' וזה הוא הנקרא המפטיר בבית עלמין ואח\"כ במקום שנהגו לעשות מעמד ומושב עומד ש\"צ ואומר עמדו יקרים עמודו עומדין ואומרין ברוך דיין ��אמת וכיוצא בזה דבר של צידוק הדין בקצרה ואח\"כ חוזר הש\"ץ ואומר להם שבו יקרים שבו וכך עושין עד ז' פעמים ובפעם הז' כשאומר להם עמדו יקרים עמודו עומדין וכל העם עוברים שורות שורות על הסדר שהושבו ועובדין משמאל האבל וכל אחד אומר לו תתנחם מן השמים ומשם הולכין למקום אחר סמוך לזה והוא הנקרא מקום הספדו וסופדין ומקוננין כדרכן ומשם לרחובה של עיר ומברכים על הכוס ברכה שמסיימין בה בא\"י מנחם אבלים ואם בא לרבות בברכות כנגד שבחו של הקב\"ה ולחתום בא בא\"י מחיה המתים וכנגד המנחמין בא\"י משלם הגמול וכנגד כל ישראל לחתום ברוך עוצר המגפה הרשות בידו לרבות כפי הענין ולהאריך בשבחו של הקב\"ה ובקשת רחמים ממנו: ואחר כך נכנסין עם האבל לביתו והוא מיסב בראש וש\"צ אומר נשאלו רבנן טעמא ואבל אומר ברוך דיין אמת וגדולי החכמים מנחמין כל אחד ואחד כפי מה שרואה לדרוש בנחמד ויש עיירות וכפרים שאין שם רחוב והולכין ממקום הספד ונכנסין לבית הכנסת ומברכין אותה בבית האבל והיו נוהגין לצאת לבית הקברות כל שבעה להספיד וכשחוזרין לרחובה של עיר מברכים ברכת של רחבה כל שבעה והוא שיש פנים חדשות ומאריכין בשאר הברכות כמו שעושין ביום הראשון ואם לא יצאו לבית הקברות ובאו פנים חדשות הולכין לביתו של האבל ומברכין ומנחמין אותו בבית ובדורותינו בטלו מנהגות הללו שלא היה חובה ואפי' הברכות כולן שהיו מברכין רשות הם אלא כך נוהגין עכשיו נותנין המת בקבר וסותמין גולל הקבר וחולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מבית הקברות ומקדישין יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דהוא עתיד לחדתא ולאחיאה מתיא ולשכללא היכליה ולמפרק חייא ולמבני קרתא דירושלם ולמעקר פולחנא נוכראה מארעיה ולאתבא פולחנא קדישא דשמיא לאתריה וזיויה ויקריה ושכינתיה בחייכון וביומיכון וכו' תתכלא חרבא וכפנא ומותנא מיננא ומכל עמיה בית ישראל ואמרו אמן וכו' הכי אומר גאון מנהגינו להתרחק מבית הקברות שיעור חמשים אמות ואו ק' אמות ויש מקומות שבונין בית לדבר זה אבל לתוך ארבע אמות לא דמת תופס ד' אמות לקריאת שמע נשאל לגאון נוהגין אצלינו כשחוזרין מבית הקברות רוחצין ידיהם קודם כניסתן לבתיהן ויושבין על הדרך מה טעם והשיב אין צריכין לרחוץ ואם נוהגין ורוחצין אין בכך כלום וכשאמרו במי שחוזר מאחורי המת לישב ז' פעמים לא אמרו אלא למי שהולך לבית הקברות ובחזרתו ובקרובים וביום ראשון ובמקום שנהגו וצריך לישב שבעה פעמים מפני שהרוחות מלוות אותו ובכל שעה שיושב ברוחין ממנו ואמר רב האי לא נהגו מעולם לקנח ידיהם בבבל בעפר וכן אנו רואים דמאן דעבד הכי אין בכך כלום אלא שרי למיעבד אבל נטילת ידים לבתר הכי ליכא אלא במי שנשאו למטה ע\"כ לגאונים ובמקומות הללו נהגו בכך לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחבור לאחר קדיש ולרחוץ ידיהם במים והם אומרים שהן רומזין ליצירת האדם כענין שאמרו בהגדה (ירושלמי דסוטה פ\"ב) ולקח הכהן מים קדושים בכלי חדש ומן העפר למה מים ועפר שתחילתה מן המים וסופה לעפר לפיכך נבדקת במים ועפר אם טהורה היא בברייתה ואם לאו חוזרת לעפר וכן המים והעפר אלו רמז ליצירה ולמיתה והעשב רמז לתחיית המתים כענין שנאמר ויציצו מעיר בעשב הארץ:" + ], + [ + "העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה ואין עומרים עליהם ברכת אבלים ואל תנחומי אבלים אלא כשם שאומרין לאדם על שורו וחמורו שמתו המקום ימלא חסרונך כך אומרים על עבדו ושפחתו שמתו שאלו מקמי דרב יהודאי אבל מנודה מהו להברותו ולא השיב וכתב הרמב\"ן ונראה כיון שאסור לישב בד' אמותיו אין עושין לו שורה ולא מברכין לו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים שכל שהוא כבוד לחיים אין עושין לאבל המנודה אבל מנודה שמת עומדין עליו בשורה ומנחמין אבליו:" + ], + [ + "אבל אסור לאכול משלו בסעודה הראשונה אבל בשניה מותר אפילו ביום ראשון ומצוה על שכיניו שיאכילוהו משלהם כדי שלא יאכל משלו ויכול אחד להאכיל לחבירו בימי אבלו והוא יחזור ג\"כ ויאכילנו בימי אבלו ובלבד שלא יתנו תחילה אשה שאירעה אבל אין לאנשים להברותה כתב הרמב\"ם אבל ודאי גם אסורה לאכול סעודה ראשונה משלה ונשים מברות אותה ואם יש לה בנים אפי' קטנים יכולים אנשים להברותה ואשה נשואה שארעה אבל אינה יכולה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה דכיון שחייב במזונותיה כמשלה דמי וכן מי שיש לו סופר או שכיר אם אוכל עמו בשכרו וארעו אבל אינו אוכל עם בעל הבית אבל מי שנותן מזונות לעני או ליתום או לבנו או לבתו הגדולים בלא תנאי וארעם אבל יכולין לאכול עמו בסעודה ראשונה רצה האבל שלא לקבל ההבראה שלא רצה לאכול אותו היום הרשות בידו דגרסינן בירושלמי רבי זעירא מדמך פקיד לא תקבלון עלי יומא דין אכילה ולמחר מדיליה ואיתא נמי בירושלמי שהיו נוהגין להתענות ביום מיתת החכמים דגרסינן התם הרואה ת\"ח שמת כרואה ס\"ת שנשרף ואמר רבי אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום אותו היום ולכאורה נראה שאם אינו אוכל כל אותו היום שלמחרתו אסור לאכול מסעודה ראשונה משלו דכיון דילפינן ליה מקרא ולחם אנשים לא תאכל אלמא שמצוה נוהגת הוא באבל כשאר כל דיני אבלות אבל מלשון הירושלמי משמע שאין צריך דקאמר לא תקבלון עלי אכילה יומא דין ולמחר מדיליה פירוש למחר יאכלו משלו וכן יראה מלשון הרמב\"ן שכתב אם רוצה שלא לקבל הבראה רשאי משמע שום הבראה שאם לא יאכל ביום השני משלו הרי מקבל הבראה ביום השני וכן כתב בספר המצות רבינו נתנאל היה אבל וישב בתענית ובלילה אכל משלו והדבר צריך תלמוד אין מברין על הקטן עד שיהא בן שלשים ואי קים לן ביה שכלו חדשיו אפילו תוך שלשים מברין עליו ההולך לבית האבל לאכול עמו להברותו אם לבו גס בו יברחו על מטות כפויות ואם אין לבו גס בו יברהו על מטות זקופות פר\"י שהמברה יושב על מטה זקופה אבל האבל יושב על כפויה וכשלבו גס בו אף המברה יושב על כפויה כתב הראב\"ד כשאין לבו גס בו אף האבל יושב על מטה זקופה וכ\"כ הרמב\"ן וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל תניא מרביצים ומכבדין בבית האבל ומדיחין קערות כוסות וצלוחיות וקיתוניות ואין מביאים שם לא בשמים ולא מוגמר אבל מביאין אותם בבית שמת שם ואן מברכין עליה ואין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל אלא יושבין ודומין תניא בראשונה היו מוליכין לבית האבל עשירים בקלתות של כסף וזהב ושותין בזכוכית לבנה ועניים בסלים של נסרים ושותין בזכוכית צבועה והיו עניים מתביישין התקינו שיהו עושים לכל בשוה תניא י' כוסות התקינו בבית האבל ג' לפני סעודה וג' תוך הסעודה וד' לאחר הסעודה הוסיפו עליהם עוד ד' התחילו שותים ומשתכרים החזירו הדבר ליושנו ופי' רבינו שלמה לעשרה והרמב\"ן פי' ליושנו שלא ישתו אלא לתוך הסעודה דיין לאחר הסעודה משכר וכן עמא דבר תניא ויזר יעקב נזיד אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב תבשיל של עדשים להברות את אביו מאי שנא עדשים מה עדשה זה גלגל אף אבלות גלגל החוזר בעולם א\"ד מה עדשה אין לו פה אף אבל אין לופה מאי בינייהו איכא בינייהו לנחם בביצים שאין לו פה ואינו גלגל כתב הרי\"ץ גיאת תניא באבל רבתי (עיין ס\"פ י\"ד) מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים מאכילין מקום שנהגו לנחם בבשר ויין מאכילין וכ\"כ הרמב\"ן מקום שנהגו שלא להברות אלא בתבשיל של עדשים ובכוסות שתקנו חכמים עושין מקום שנהגו להברות בבשר ויין ובמיני מטעמים עושין ומנחמין תחילה בתבשיל של ביצים או של עדשים זכר לאבלות ואח\"כ אוכלין כל צרכם כתב הרמב\"ן כשמברין את האבל אוכלים ושותים עמו כל בני משפחתו והמציבים עליו והעוסקין עמו בהספד מדתנן (מ\"ק כ\"ד:) במועד אין מברין אלא קרוביו של מת הא בחול אחרים נמי מברין עמו ותניא (שם כ\"ה.) חכם שמת הכל מברין עליו ברחובה של עיר שהיו נוהגין להשקות שם האבל כוס אחד ולהאכילו מעט מהתבשיל של העדשים בבית שהיה ברחובה של עיר ואחר כך היו מברין אותו בבית האבל כמנהגם והאידנא נהגו הכל בבית האבל:" + ], + [ + "מזכירין בברכת הטוב והמטיב מעין המאורע בבית האבל וזה נוסחו בא\"י אמ\"ה האל הטוב והמטיב אל אמת שופט צדק לוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכהו גודר פרצות ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל אבל זה לחיים ולשלום הרחמן וכו' כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בעל הלכות לא כתב ולוקח נפשות במשפט וגם רב אלפס לא כתבו דאיתא בפרק במה אשה (נה:) יש מיתה בלא חטא ומיהו נראה שלא למוחקו וכן עמא דבר וכתב רב עמרם ברכת אבלים בבית אבל נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו ולבתר הטוב והמטיב שבכל יום יטיב לנו אל אמת וכו' ומעל כל עמי ישראל לחיים והוא יגמלנו לעד לחן ולחסד ולרחמים וכל טוב הרחמן וכו' ועוד מדכר מלתא דאבלים בבונה ירושלים ומסיים בה מנחם אבלים ובונה ירושלים וגאון אחד אומר אומרים בברכת אבלים בברכת המזון בין ביחיד בין בג' בין בי' והאבל מן המנין והאידנא לית לן לא ברכת שורה ולא ברכת רחבה אלא הטוב והמטיב דיין אמת ושאומרים ברוך מנחם אבלים טעות הוא שמכניסין בברכה דבר שאינו מן הברכה ומוסיפין על המטבע שתקנו חכמים והרמב\"ן הסכים לדעת רב עמרם לומר ברוך מנחם אבלים כתב רב סעדיה שבעת ימי האבל מברך האבל לעצמו בהטוב והמטיב אל אמת ואם ברכו אחרים לפניו כך הם מברכין ויש מוסיפין בבית האבל נחם ה' אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים ואת אבלי עמך ישראל ואין בכך הפסד ושבת אין אומרים אל אמת וכ\"כ רב נטרונאי גאון שאין מברכין ברכת אבלים בשבת כיון שמברכין בג' או בי' לאו דברים שבצנעא הוא ובהלכות גדולות כתב שמברכין ברכת אבלים דהוי דברים שבצנעא דמי שאין לו מברכין הוא מברך לעצמו והרמב\"ן כתב ואני אומר בירך ביחיד או בג' אבלים מברך כדרך שמברך בחול דצנעא הוא ואם אכלו אחרים עמו וברכו אין מברכין דכיון דאיכא אחרים לאו צנעא היא ע\"כ ומ\"מ מדברי כולם נלמד שמברכין אל אמת כל ז':" + ], + [ + "אלו דברים שהאבל אסור בהם במלאכה ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה ואסור בשאלת שלום ובכביסה וחייב בעטיפת הראש ובכפיית המטה כל שבעה ואסור להניח תפילין ביום הראשון ואסור בגיהוץ ובתספורת ושמחה ואיחוי הקרע כל ל' יום וכולם אסמכוה אקרא מלאכה דתניא אבל כל ג' ימים הראשונין אסור במלאכה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך אם הוא עני ואין לו מה יאכל עושה בצנעא בתוך ביתו ואשה טווה בפלך בתוך ביתה פירוש אין מתירין לה אלא מלאכה של צנעא ו��ל עראי כגון להיות טווה בפלך בתוך ביתה ואם אינה מספקת בזה עושה אומנות שלה בצנעה תוך ביתה אבל אמרו חכמים תבא מארח לשכניו שהצריכוהו לכך ואפילו דבר המותר בה\"ה כגון דבר האבד אסור לאבל לעשותו בין הוא בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו אפילו אם הם גולים אם סמוכין על שלחנו וכשם שהוא אסור במלאכה כך אחרים אסורין לעשות מלאכתו ומיהו דבר האבד מותר לעשותו ע\"י אחרים כגון היו זיתיו להפוך ובורו של יין לגוף ופשתנו להעלות לו מן המשרה שכל אלו נפסדים אם לא יעשום מיד מותר שיעשנו ע\"י אחרים מרביצין לו שדהו משהגיע עונת מים שלו ופי' הרמב\"ן דהך השקאה מיירי בהשקאה מועטת שעושין לשדה הלבן קודם זריעה לזורעה מיד בזמנה ודבר האבד הוא שאם אין מרביצין אותה בעונתה באין ימות הגשמים ושוב אינו נזרעת בשנה זה אבל אם היא זרועה אסור להשקותה אא\"כ היא בית השלחין והיינו דקתני מרביצין ולשון ריבוץ משמע דבר מועט כגון ריבוץ הבית ורש\"י פירש השקאה מועטת לירקות ור' יצחק פירש דאיירי אפילו שדה זרועה לא משום פסידא דזרעים דלא שרינן להשקות אלא בית השלחין אלא משום פסידא דמיא שהמים חלוקין לבני הבקעה לכל אחד יומו ואם הגיע עונת מים בזמן אכלו ולא ישקו לו שדהו עתה הוי פסידא דלא הדר ר' יהודה אומר אף זורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן ורבנן פליגי עליה ופסק הרמב\"ן כר' יהודה ורב אלפס פסק כרבנן ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם אין שם אחרים שיעשו לו כל אלו דברים האבודים קאמר רשב\"ג שיעשה היא בעצמו ופסק רב אלפס דלא כותיה וכ\"כ הרמב\"ם והראב\"ד והרמב\"ן פסק כרשב\"ג ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם האבל ספר או בלן לרבים והגיע הרגל קאמר רשב\"ג שמותר לו לעשות כיון שהוא צורך רבי' ופסק הראב\"ד במותו אבל רי\"ף לא פסק כן וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל וכיון דדבר האבד מותר לאבל ע\"י אחרים כל דבר האבד מותר אפילו דבר האסור במועד משום טירחא ואפילו הוא מעשה אומן דדוקא במועד אסרו דברים של טורח משום כבוד המועד אבל באבל שעושה ע\"י אחרים מאי איכפת לן בטירחא דאחרים הילכך משקין לו בית השלחין אפי' ממי גשמים וממי קילון ועושין לו עוגיאות לגפנים ואמה לכתחלה וחופרין לו בורות שיחין ומערות אם צריך להם ובונין לו הפרצה כדרכן וזופתים לו חביותיו ומכניסין לו פירותיו מפני הגנבים ופרקמטיא שלו בדבר האבד שאם לא ימכור יפסיד מהקרן נמכרת לו ע\"י אחרים אבל אם אינו מפסיד מהקרן אלא שאם ימכרנה עתה ירויח בה יותר משאם ימכרנה אח\"כ אסורים למוכרה לו ומכל מקום אם השיירות באות עתה בימי אבלו ואינו מצוי שיבואו אחר כך וחושש שיזולו הסחורות אם אינן נמכרות עתה אחרים מוכרים להן בשבילו ואצ\"ל דשרי אם חושש שמא יפסיד מהקרן שלו אבל לענין לקנות מן השיירות כדי שיקנה בזול בזה חילק הרמב\"ן אם א\"צ מהדבר אלא להשתכר בו אסור ליקח אע\"פ שהריוח ניכר שלוקח בזול מהשיירא אבל אם צריך לעבדים ולשפחות בהמה כסות וכלים לצרכו ודעתו ודאי ליקח אותם ונזדמן לו עתה מי שמוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו אח\"כ כמו שיירא זו דבר האבד הוא וכהפסד גמור הוא ודומה לסחורה שיוזלה אח\"כ ושרי וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק בשיירא בין לקנות מהם או למכור להם אלא שרי בכל ענין בכל דבר ובענין הלואה לעכו\"ם ברבית בימי אבלו אסר הרמב\"ן אפילו ע\"י אחרים ור\"ת התירו אפי' בחול המועד א\"כ מותר באבל על ידי אחרים ור\"י כתב כיון שר\"ת היה מתיר ורבים נוהגן בו היתר אין בידי לאסור והמחמיר תע\"ב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב באשכנז הירא דבר ה' נוהגין איסור בהלואת רבית לעכו\"ם בחול המועד ואני התרתי בביתי להלוות לעכו\"ם שרגילין תמיד להלוות בביתי שאם לא ילוו להם ילכו לבתים אחרים וילוו להם וירגילם לבא אצלם ואיכא פסידא ע\"כ א\"כ בכהאי גונא שרי באבל ע\"י אחרים ואם מסיק זוזי באינש אחריני והאידנא משכח להו ובתר הכי לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו ומכאן הורו הגאונים שאם יש לו לאבל דין על אדם אינו תובע כל ז' ואם הוא דבר האבד כגון שבקש לילך למדינת הים או שעדיו חולים עושה מורשה ודן עמו וכל דברים שהתירו במועד משום צורך המועד כולן אסורין באבל אפילו ע\"י אחרים אפילו אין לו מה יאכל אלא עני ממש שאין לו במה שיתפרנס אותה משלישי ואילך אפילו ע\"י עצמו בצנעה בתוך ביתו אבל ששדהו ביד אחרים באריסות או בחכירות או בקבלנות הרי אלו עובדין כדרכו בימי האבל של בעל השדה ואפילו נשלם זמן חכירותם קודם האבל ונשארו בשדה כמו שהיו ואם האבל הוא אריס בשדה של אחר לא יעבוד הוא בעצמו אבל ע\"H אחרים מותר ואם יש לאבל חמור או ספינה ביד אחר מוחכר או מושכר ה\"ז לא יעשה בימי אבלו של בעל החמור והספינה אם לא ששכרו קודם שהתחיל האבלות ועדיין לא כלה הזמן אבל כלה הזמן ואפילו שכרו כבר ממנו לחדש או לשבוע כפי הרגילות אסור כיון שכלה הזמן וכתב הרמב\"ן אם היה החמור והספינה ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע דשרי כמו היה מוחברין ויש שאוסרין שלא התירו אריסות אלא בקרקע דלאריסא קיימא אבל כלים ובהמה לא משום דלעולם נקראין על שם הבעלים ואם האבל בעצמו הוא מוחכר או מושכר אצל אחר לא יעשה מלאכה בימי אבלו ואם יש שכיר יום שעובד שדהו אפילו בעיר אחרת לא יעשה היתה מלאכת אחרים בידו בדבר תלוש כגון לארוג בין בקבלנות בין שלא בקבלנות לא יעשה היתה מלאכתו ביד אחרים בקבלנות בדבר תלוש בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו היה לו בנין בית ביד אחרים בקבלנות בחול או בחולו של מועד לא יעשו אפילו הוא חוץ לתחום העיר ואם אלו הקבלנים נכרים מותרים לבנות בשבת וי\"ט שחלו בימי האבל אם הוא חוץ לתחום העיר ואן עיר אחרת בתחום של הבית וכתב הרמב\"ן דה\"ה נמי אם קבלו לחרוש ולזרוע שדהו שהדין כמו בקבלנות של בנין בית שהוא אסור בחול כיון שהוא לבדו אוכל הפירות נקרא הכל על שמו וי\"א כיון שהנכרי לבדו נראה בשדה חורש וזורע אינו נקרא על שמו ושרי וכ\"כ הראב\"ד וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביא דבריו ב' אחים או ב' שותפים כנוונין שאירע אבל באחד מהם הרי אלו נועלין הנותן שלא יעשה השותף בפרהסיא אבל יכול לעשות בצנעה בתוך ביתו אפילו בעסק השותפות ואם האבל אדם חשוב והשותפות נקרא על שמו שאפילו אם יעשוהו בצנעה בתוך ביתו ידוע שיש לאבל חלק בו אסור לשני לעשות אפילו בתוך ביתו תניא כיבוד הבית הדחת כוסות והצעת המטות אין בה משום מלאכה לאבל תניא אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט פירוש שלא יקנה וימכור אלא מעט ואם לאו יגלגל עמהם פי' יקנה לצורך הדרך דברים שיש בהם חיי נפש על כל המתים רצה ממעט בעסק רצה אינו ממעט ועל אביו ואמו ימעט בעסקיו ואפילו בדברים המותרים ירושלמי על כל המתים אסור לילך בסחורה עד ל' יום באביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו לך עמנו פי' בהולכין לסחורה למרחוק איירי ואיכא פירסום גדל ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה אבל שאר כל משא ומתן מותר לאחר שבעת הימים:" + ], + [ + "רחיצה כיצד אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצו��ן מותר ולסוך אפי' כל שהו אסור ודוקא שמכוין לתענוג אבל אם הוא מלוכלך בטיט וצואה ורוצה להעבירו רוחץ להעבירו או שסך להעביר הזוהמא או לרפואה כגון שיש לו חטטין בראשו מותר לפיכך יולדת אבלה שצריכה לרחוץ מותר לרחוץ מאן דאית ערבוביא ברישיה מותר לחוף ראשו בחמין דלא גרע מאסטניס שמותר לרחוץ אפילו כל גופו גרסינן בפרק היה קורא (ברכות טז:) רבן גמליאל היה רוחץ בלילה הראשון שמתה אשתו משום דאמר אסטניס אני קסבר אנינות לילה דרבנן ובמקום אסטניס לא גזרו כתב רב האי דלא קי\"ל כר\"ג דאמר אנינות לילה דרבנן ורב אלפס פסק כמותו וכתב עוד רב האי לאו כל דאמר אסטניס אני שומעין לו אבל ודאי אי מגליא מילתא מעיקרא דאית ביה האי מילתא ואם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ דדמי לסכנה ורפואה משום דאסטניס כחולה גדול הוא ממדה זו ולא כל מי שנוהג בשרו בנקיות אסטניס הוא אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ ע\"כ כתב הרמב\"ן מה שכתב שלא כל מי שאומר אסטניס אני ומתנהג בנקיות מתירין לו יפה כיון אבל מה שכתב אם אינו רוחץ בא לידי סכנה לאו סכנה ממש אלא מצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך ירושלמי מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין א\"ר יוסי בר בון מי שמתירין ברחיצה עשה אותו כאכילה ושתייה וכתב הרמב\"ם יראה מכאן שהיו נוהגים במקצת מקומות שהקרובים המברין האבל היו מרחיצים אותו קודם הבראה לפי שעשו אותו כאכילה ושתייה שצריכה להם הרבה מפני שצריכין להעביר מהם הזוהמא והיו מתירין זו הרחיצה ראשונה ואח\"כ היו נוהגין איסור ברחיצה כל שבעה הילכך אי איכא דוכתא דנהיגי ברחציה זו אין ממחין בידם מי שתכפוהו אבליו שארעו שני אבלות זה אחר זה מותר לרחוץ כל גופו בצונן נדה שנזדמנה זמן טבילתה בימי אבלה לדעת הגאונים שפוסקים טבילה בזמנה מצוה טובלת אבל שלא בזמן טבילתה אינה טובלת ור\"ת כתב דלא קי\"ל טבילה בזמנה מצוה ולפי זה אינה טובלת אפי' אם זמנה בימי אבלה וי\"א דאפי' אם אין טבילה בזמנה מצוה טובלת אשה לא תכחול ולא תפרכס בימי אבלה שכל אלו אסורים ברחיצה ואשת איש אינה אסורה אלא תוך ז' אבל אחר ז' מותרת בכל כדי שלא תתגנה על בעלה וכלה שאירעה אבל תוך ל' יום לחופתה מותרת להתקשט אפי' תוך ז' בוגרת כיון שעומדת לינשא מותרת בכיחול ופירכוס אבל אסורה ברחיצת חמין כל גופה ונערה אסורה אפילו בכיחול ופירכוס:" + ], + [ + "אבל אסור בנעילת סנדל ודוקא בשל עור אבל באנפליא של בגד ושל גמי ושל שער מותר וכן בשל עץ שאין מנעל אלא של עור ואם הוא של עץ ומחופה עור אסור וחיה מותרת לנעול כל ל' יום וכל אדם מותר לנעול מחמת סכנת עקרב תניא אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת סנדל וכשיגיעו לעיר חולצין הא דאמרינן על כל המתים רצה חולץ רצה אינו חולץ על אביו ואמו חולץ כ' הר\"מ מרוטנבורג י\"מ חליצת מנעל לילך יחף לבית הקברות וכן צוה ר\"י בר יהודה לילך יחף לבית הקברות ולחזור כשמתה אמו וכתב א\"א הרא\"ש על ההליכה תמהתי כי לא נסתם עדיין הגולל ולא חל עליו דין אבלות:" + ], + [ + "אבל אסור בתשמיש המטה ותניא באבל רבתי אבל בתשמיש המטה אסור מעשה באחד ששמש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גווייתו וא\"ר יוחנן אבל ששמש מטתו חייב מיתה וכתב הראב\"ד אבל בשאר דבר קורבה מותר אפי' במזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו בין באבילות דידיה בין באבילות דידה וכ\"ש שמותרת לאכול עמו בקערה ובפ\"ק דכתובות משמע שמותרת לישן עמו במטה וה��עת מכרעת שע\"י דבר חוצץ בינו לבינה קאמר ומיהו משום לך לך אמרין נזירא מבעי ליה לרחוקי שלא לישן עמה במטה כלל ע\"כ ור\"י ן' גיאת פי' שמותרין לישן במטה אחת ודוקא כל אחד בבגדו אבל בלא בגדים אסורים אפילו אם סינר מפסיק ביניהם אפי' בשבת ורגל ודוקא באבלות דעלמא אבל אם מת אביו של חתן או אמה של כלה שמכניסין המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונותנין ז' ימי המשתה ואח\"כ ז' ימי אבילות אסורין ליחד כל י\"ד הימים כדפרישית לעיל בדין מי שמתו מוטל לפניו אבל אם כנס לחופה והתחילו ימי השמתה שלו ואח\"כ מת לו מת מותר ליחד עמה כמו בשאר אבילות והוא שבעל אבל אם לא בעל לעולם אסור להתייחד עמה בין בחול בין בשבת וכתב הראב\"ד דמי שארעו אבל ברגל שאסור להתייחד עם אשתו והרמב\"ן התיר ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "אבל אסור לקרות בתורה ונביאים וכתובים ואסור לשנות במשנה תלמוד הלכות ואגדות וי\"א שאין איסור זה אלא ביום ראשון כמו תפילין ול\"ג אלא אסור כל ז' ואם רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא יעמיד תורגמן אלא יאמר לאחר ואחר יאמר למתורגמן והמתורגמן ישמיע לרבים וכתב הרי\"ץ גיאות דוקא בשרבים צריכין לו להתלמד אבל אם האבל כהן ואין שם כהן אחר אלא הוא אסור לקרות הואיל וסגי לישראל שיקרא במקומו וכ\"ש במקום ת\"ח דרב קרא בכהני וכתב הרמב\"ן כיון שאין האבל יוצא לב\"ה אצ\"ל שאינו עומד וקורא ואין כאן משום דרכי שלום כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה כשמתפללין בבית האבל אם אין שם מי שיתפלל יכול האבל להתפלל ולהוציא הרבים שהרי הוא חייב בכל המצות י\"א אף ע\"ג שבט\"ב מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה כאבל אסור כמו שהוא חמור מט' באב גם כן בשאר דברים ויש מתירין וכן דעת א\"א הרא\"ש שכתב וכן נהגו שהאבל קורא במסכת מ\"ק בהלכות אבלות אע\"ג דבאבל רבתי משמע שהוא אסור דתניא התם רב ת\"ח שמת לו מת באין ויושבין ונושאין לפניו בהלכות אבלים ואם טעו משיבן בשפה רפה והוא אינו שואל ואם רצה מדבר ע\"י עצמו ואם לאו אחר מדבר על ידו פירוש כשמשיבן בשטעו אבל לישראל אינו שואל כלל וי\"ל דבינו לבין עצמו מותר לשנות אבל כשאחרים נושאין ונותנין לפניו איכא פירסום טפי ואסור ומיירי כשאין רבים צריכין לו אבל אם צריכין לו אפי' בהלכות אחרות מותר לדורש כל היום ע\"כ:" + ], + [ + "אבל אסור בשאלת שלום כיצד שלשה ימים הראשונים אינו שואל בשלום כל אדם ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו צריך להודיעם שהוא אבל ולא ישיבם מג' עד שבעה אינו שואל ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו משיב להם מז' עד שלשים הוא שואל בשלום אחרים שאחרים שרויין בשלום ואין אחרים שואלין בשלומו וכ\"ש שמשיב למי ששאל בשלומו לאחר שלשים הרי הוא כשאר כל האדם בד\"א בשאר קרובים אבל על אביו ואמרו שואל בשלום אחרים אחר שבעה ואין אחרים שואלין בשלומו עד אחר י\"ב חדש תניא המוצא חברו אבל תוך ל' יום מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו ולאחר ל' יום שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין כדרכו אבל מדבר עמו מן הצד שאינו מזכיר לו שם המת אבל אומר לו תתנחם מתה אשתו ונשא אחרת אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין מצאו בשוק אומר לו תתנחם בשפה רפה ובכובד ראש וכתב הרמב\"ן אבל לא נשא אחרת מדבר עמו תנחומין עד שיעברו שלש רגלים כיון שכל כך מתאבל עליה שאינו רשאי לישא אחרת ועל אביו ואמו מדבר עמו תנחומים כל י\"ב חדש לאחר י\"ב חדש מדבר עמו מן הצד ירושל' מקום שנהגו להיות שואלין בשלום אבלים בשבת שואלין ר' אושעיא רבה אזל לחד אתר וחמא תמן אבליא בשבתא ושאל בהון ואמר איני יודע מנהג מקומכם אבל שלום עליכם כמנהג מקומי:" + ], + [ + "אבל חייב בעטיפת הראש פירוש שיכסה ראשו ולא יהא ראשו מגולה ואמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ואמר רב נחמן על גובי דיקנא וכתב רב האי דיקנא הוא שער שעל הלסתות ועטיפה זו למעלה מן החוטם וישמעאלים נראין עדיין שמחזירין קצת המצנפת על פניהם ועל ראש החוטם שלהן לרב מתתיה ששאלת עטיפת הראש בטלית או בסודר מתעטף בטלית או בסודר ושפיר דמי כתב הרמב\"ן ה\"מ שצריך עטיפה בכל היום אבל כשבאים אחרים ומנחמין מגלה ראשו מותו עטיפה לכבוד כדתניא באבל רבתי נסתם הגולל מכסה ראשו בא לעמוד בשורה מגלה ראשו פירוש לכבוד העם יצאו חוץ לשורה מכסה ראשו ונכנס לביתו באו אחרים לנחמו ה\"ז מגלה ראשו ופוטרן:" + ], + [ + "אבל חייב בכפיית המטה פי' מטות עץ הסרוגה בחבלים שיהפוך ראשו למטה ורגליה למעלה ותניא אפילו נתנו ע\"ג ספסלים או ע\"ג אבנים שהיא גבוהה הרבה מן הארץ ונתן עליה ג' או ד' מצעות יצא רק שיהו רגליה זקופות למעלה ואין טעם הכפייה כדי שיצטער שנאמר אם ישן ע\"ג הארץ או ע\"ג המטה או על חבלי המטה בלא מצע והיא זקופה שיצא אלא טעמא כדתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטתן עליה הלכך אם מצטער עצמו וישן ע\"ג קרקע או על חבלי המטה והיא זקופה לא יצא אבל אם הפכה וישן ע\"ג קרקע יצא אע\"פ שאינו ישן עליה והרמב\"ם כתב שלא יצא עד שישן ע\"ג מטה כפויה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה וה\"מ בשעת שינה או בשעת אכילה אז יושב על המטה כפויה אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא ע\"ג קרקע וכן המנחמין יושבין עמו ע\"ג קרקע דא\"ר יהודה אמר רבה מנין לאבל שאינו רשאי לישב ע\"ג המטה אלא על גבי הארץ דכתיב וישבו אתו לארץ ואמר רב יהודה אמר שמואל מנין למנחמין שאין רשאים לישב ע\"ג מטה דכתיב וישבו אתו לארץ ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בבית ופי' הראב\"ד כגון מטות אשתו ובניו שמתאבלין עמו אבל אם יש לו אכסנאין אינן כופין אע\"פ שהמטות שלו כיון שאינו ישן עליהם אלא מיוחדין לאכסנאין והרמב\"ן כתב אם יש הרבה מטות מיוחדין לאכסנאין צריך לכפות כולן ואם באין אכסנאין זוקף להם הצורך להם יוצאין חוזר וכופן וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברת הראב\"ד היו לו י' מטות בי' מקומות וישן על כולן פעמים כאן ופעמים כאן כופה כולן אע\"פ שעיקר שכיבתו בבית שהמת בו דתניא היו לו ה' בתים בזמן שמשתמש בכולן כופה כולן ואם לאו אינה כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד חמשה אחין ומת אחד מהן וכולן שוכבין בבתיהם כולן כופין אע\"פ שאין אחד מהם ישן בבית שהמת שם שאין מיתת המת גורמת הכפייה אלא חובת האבל היא ותניא ד' אחין שהיו אוכלין אצת אביהם ומת אביהם בזמן שכל אחד ואחד הולך וישן בבית כופה בביתו ואם לאו כופה בבית שמשתמש בו בלבד הדר עם חברו באכסניא אם לבו גס בו כופה ואם לאו אינו כופה הדר בפונדק אינה כופה שמא יאמרו חרש הוא פי' פונדק רבים נכנסין בו ואם יראוהו כופה יאמרו עליו שהוא מכשף וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאינן נוהגן בכפיית המטה לפי שדרין בין הנכרים וכל היום נכרים נכנסין ויוצאים בבתים וי\"א הטעם לפי שמטות שלהן לא היו ראשיהם בולטין כעין שלנו והיה ניכרם בהן הכפיה אבל מטות שלנו שראשיהם בולטין אינו ניכר בהם הכפייה לא שייך בהם כפייה מטה המיוחדת לכלים אינה צריכה כפייה דרגש והיא מטה שאינה סרוגה בחבלים אלא של עור שקושרין אותו ברצועות בארוכות המטה אינה צריכה כפייה אלא מתיר הרצועות שהעור קשור בהם והוא נופל לארץ מטה שנקליטיה יוצאים פי' שעצים זקופין לצד ראשה שאי אפשר לכפותה זוקפה על צדו ודיו וכשמברין את האבל מי שלבו גס בו מברהו על מטות כפויות ושאין לבו גס בו מברהו על מטות זקופות ולמעלה בדין ההבראה פירשתיו:" + ], + [ + "אבל אסור להניח תפילין ודוקא ביום ראשון אבל בשני מותר וכיון שהניחן ביום ב' שוב אינו חולצן אפילו באין פנים חדשות ויש אומרים שאינו מותר ביום השני מיד אלא אחר שיתפלל ויעמדו המנחמין מאצלו אבל רב אלפס כתב שאינו אסור אלא ביום הראשון וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל שמותר מיד ביום שני אחר הנץ החמה וכתב הרמב\"ן ומבעי ליה לאבל לאותובי דעתיה ולכוונו לביה לתפילין שלא יסיח דעתו מהם הלכך מנה להו בישוב דעתו אבל משעת הספד ובכי לא מנח להו:" + ], + [ + "אבל אסור לכבס כסותו כל ז' ימים אפילו במים לבד ולאחר ז' מותר וריב\"א אסר כל ל' ובספר המצות כתב מותר ללבוש חלוק לבן מיד אחר ז' והעולם נהגו בו איסור ונוהגין שאדם אחד לובשם תחילה ואח\"כ לובשם הוא וזה המנהג עיקר ע\"כ ואיני יודע טעם למנהג זה דאפי' גיהוץ מותר בישנים כ\"ש כיבוס וכשם שאסור לכבס כך אסור ללבוש המכובסים מקודם לכן אפי' ישינים ואצ\"ל שאסור ללבוש חדשים כת' הרמב\"ן ראיתי על שם רש\"י שהתיר ללבוש בז' אבלו' חלוק המכובס מקודם לכן ואינו נכון וגם הסדינין והמצעיות של מטה אסור לכבסן ולהציע המכובסין וכן מטפחות הידים והשלחן אע\"פ שמותר לכבסן במועד וכן בכל אלו ששנינו שמותרים לכבס במועד כגון היוצא מבית השביה ומבית האסורים ומנודה שהתירו לו חכמים והנשאל לחכם והיתר והכא ממדינ' הים שהלך להרויח ולא היה לו פנאי לגלח אסורין בימי אבלו שאם אירעו אחד מהם קודם האבילות ונכנס מיד לתוך האבילות אסור לכבס אא\"כ אירעו אחד מהם ותכפוהו מיד שני האבלות זה אחר זה אז מותר לכבס בין בנתר בין בחול אפי' תוך ז' ובלבד שיעשנו בצנעה בתוך ביתו ואחר שתכפוהו אביליו זה אחר זה מכבס במים אבל לא בנתר וחול כתב הרמב\"ן ז\"ל קרוב בעיני הדבר לומר שאסור בכלים חדשים צבועים ובישנים מכובסים היוצאים מתחת המכבש תוך ז' אע\"פ שאין בהם משום גזירת שלשים ומותרים לאחר ז' תוך ז' אסורין וכתב עוד הרבה כתבו בענין לכבס ולהניח ואני אומר שאסור מצד מלאכה בין ע\"י עצמו בין על ידי אחרים ואם היה כסותו בקבולת ביד אחרים מכבסין אותו כדרכו כמו שאר מלאכתו בתלוש שביד אחרים בקבולת ולאחר ז' אע\"פ שהוא אסור בגיהוץ מגהץ בין לעצמו בין לאחרים תניא כל יום לגיהוץ ופי' רבינו האי עבורי חומרתא אמנא אחד בכלים חדשים אחד בישנים יוצאת מתחת המכבש רבי אומר לא אסרו אלא בחדשים בלבד ר' אליעזר ברבי שמעון אומר לא אסרו אלא בחדשים לבנים והלכתא כוותיה הלכך ישנים אפי' לבנים או צבועין אפי' חדשים מותרים שאין איסור אלא כלבנים חדשים המגוהצים וכתב הראב\"ד שאפי' חדשים לבנים המגוהצים מותרים אא\"כ נתנן במכבש אחר הגיהוץ ומטעם זה התיר חלוק פשתן שחתכו אפי' מהיריעה של התגר אף ע\"פ שהתגר כובש היריעה ואינה מניחה לילך לכאן ולכאן כיון שביד החייט התופרה יוצאה לכאן ולכאן ואינו מקפיד בכך יוצאה מכלל מכבש לא משכחת כלים חדשים יוצאין מתחת המכבש אלא טלית וסדין שתפרו תחילה ונתנו לכובש וכבשו תחת המכבש אבל הרמב\"ן כתב דחדשים אסורים אפילו אינן כבושים במכבש שלא הוזכר מכבש אלא בישנים וכ\"כ הרמב\"ם וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל וחדשים לבנים מגוהצים אסורים ללבוש אפי' הן של פשתן אע\"ג דגבי ט\"ב אמרינן כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ היינו דווקא לגוהצן ולהניחן אבל אסור ללבוש המנוצחים הלכך הכא שאין איסור גיהוץ אלא בלבישה שהרי לגהץ ולהניח מותר בין בעצמו בין על ידי אחרים הלכך אין חילוק בין של צמר לפשתים והרמב\"ם כתב דכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ וכתב עליו הרמב\"ן ואין זה נכון ואנו דגיהוץ שלנו מכיבוס שלהם הכל מותר לאחר ז' ירושלמי על כל המתים אסור בגיהוץ עד ל' יום באביו ובאמו י\"ב חדש ובאבל רבתי (פ\"ט) תניא עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו וכתב הרמב\"ן ובגמרא דידן לא שוי חילוק בין גיהוץ דאביו ואמו לשאר קרובים וכן הרמב\"ם לא חילק בהם ומיהו סמכינן אירושלמי ואברייתא דאבל רבתי דגמרי גיהוץ מתספורת הלכך אסור באביו עד שיגיע הרגל אחר ל' יום ויגערו בו חביריו לומר לו לבוש כלים המגוהצים לכבוד הרגל וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "אבל אסור לגלח אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ואחד כל שער שבו אפי' בית הסתרים לכן כ' הראב\"ד אף ע\"פ שבחול המועד מותר לגלח השער שעל השפה באבל כל ל' יום אסור והרי\"ץ גיאות כ' שאסור תוך ז' ומותר לאחר ז' וכ\"כ בה\"ג והרמב\"ן כ' שאפי' תוך שבעה מותר ליטול כל שערה שעל השפה ומהצדדין כל שמעכב האכילה ישב לגלח ואמרו לו מת אביו ה\"ז משלים ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח כל אלו שאמרו מותר לגלח בח\"ה כגון הבא ממדינת הים שהלך להרויח ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד והיוצא מבית השביה ומבית האסורין ומנודה שהתירו לו חכמים והנשאל לחכם והותר כולם אסורין לגלח בימי אבלו שאם ארעו אחד מאלו קודם האבלות ונכנס מיד תוך האבל אסור לגלח אבל אם ארעו אחד מאלו ותכפוהו מיד שני אבלות זה אחר זה מגלח כדרכו בין בתער בין במספרים אפי' תוך ז' ואדם אחר שתכפוהו אבליו זה אחר זה מיקל שערו פי' שמגלחו קצת בתער אבל לא במספרים על כל המתים מגלח לאחר ל' יום על אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ואפי' פגע בו הרגל לאחר ל' יום על אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ואפי' פגע בו הרגל לאחר ל' יום אסור עד שיגערו בו חביריו תניא באבל רבתי אשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה וכ\"כ רב אלפס שאשה מותרת בנטילת שער והקשה הרמב\"ן אם כן תהא מותרת בגיהוץ וכן כל מצות ל' לא יהא נוהגת בה על כן נראה כדברי המפרשים דנטילת שער דשרי באשה היינו במעברת סרק על פניה וטופלתו בסיד שהוא משום תכשיט שלא תתנוול על בעלה אבל בתספורת ממש אסורה כל ל' יום כמו האיש וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל תניא כשם שאסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרניים דברי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר והלכתא כוותיה ומותר בין בשל ידים בין בשל רגלים ומיהו דוקא בשינוי כגון בידיו או בשיניו אבל במספרים או בסכין אסור כתב רי\"ף חזינא לקצת רבוותא דכתבי דוקא תוך ל' אבל תוך ז' אסור ואנן לא סבירא לן הכי אלא אפי' תוך ז' שרי וכ\"כ הרמב\"ן וכתב הרי\"ץ גיאת דאחר ז' מותר אפי' במספרים וכ\"כ בה\"ג וכן פסק בספר המצות אבל הרמב\"ן כתב שאין חילוק בין תוך שבעה לאחר שבעה שלעולם אינו מותר אלא ע\"י שינוי:" + ], + [ + "אבל אסור בשמחה כל ל' יום אפי' תינוק אין לו ליקח בחיקו שמא מתוך כך יבא לידי שחוק ומיהו זהו דוקא תוך ז' ותניא על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר ל' ועל אביו ואמו לאחר י\"ב חדש ואף אם השנה מעוברת מותר לאחר י\"ב חדש ומטעם זה אסור לו לילך בדרך בשיירא גדולה כל י\"ב חדש מפני שהוא כמו שמחה ששמחים הרבה בדרך ולשאר קרובים ל' יום א\"ר הונא ולשמחת מריעות מותר ליכנס לאלתר פי' כמו שעושין ריעים זה עם זה שאוכלים ושותים זה עם זה היום וחוזרים ואוכלים זה עם זה למחר מותר מיד אף על פי שאוכלים ושותין זה עם זה אין בו שמחה כמו בחופת חתנים בד\"א שצריך לפרוע יומו כגון שכבר אבל עם ריעיו והגיע יום הפירעון בימי אבלו אבל אסור להתחיל ולעשות סעודה מריעות עד לאחר ל' יום ועל אביו ואמו אסור בין להתחיל בין לפרוע עד לאחר י\"ב חדש תניא באבל רבתי על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד לאחר ל' יום ולאביו ואמו כל י\"ב חדש ואם היה חבורה לשם מצוה כגון קדוש החדש מותר מיד בין תוך ל' לשאר קרוביו ותוך י\"ב חדש לאביו ואמו וכתב הראב\"ד וכן משיא יתום או יתומה או עני ועניה לש\"ש שאם לא יאכל שם ויעשה הוא יתבטל המעשה מותר וכל זה לא התירו אלא מל' ואילך באביו ואמו אבל תוך ל' יום הוא אסור לכל סעודת מצוה שבעולם והרמב\"ן כ' ואינו מחוור להתיר סעודת של משיא יתום ויתומים וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביא דברי הראב\"ד ויש נוהגין להקל בכניסת בית המשתה ולהסב שם בשעת שמחה והם אמרו שלא אסרו אלא לאכול עמהם בשעת שמחה אבל הכניסה שם מותרת שאין שמחה בלא אכילה ושתיה וה\"ר יהודה אלברצ'לוני כתב כן שכ' יש נוהגים ליכנס תוך י\"ב חדש לחופה לשמוע הברכה או לבקר אבל לא לאכול ויש מחמירין שאין נכנס כלל והרמב\"ן כתב שאסור ליכנס שם כלל בין בשעת אכילה בין בשעה שעוסקים שם במזמוטי חתן וכלה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל וכן נוהגים באשכנז דכל י\"ב חדש עומד חוץ לבית לשמוע הברכות ואינו נכנס לבית כלל:" + ], + [ + "כל ל' אסור לישא או ליארס אפי' בלא סעודת אירוסין ונשואין ולאחר ל' מותר אפי' על אביו ואמו ואפי' לעשות סעודות אירוסין ונשואין כדרכו והרמב\"ם כתב כל ל' לנישואים אבל ליארס מותר אפי' ביום המיתה ולא נהירא מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה ג' רגלים רבי יהודה אומר ראשון ושני אסור שלישי מותר ופסק הרמב\"ם כת\"ק והרי\"ץ גיאת והרמב\"ן פסקו כרבי יהודה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל לא שנא אם הרגלים קרובים כמו פסח ועצרת לא שנא אם הם רחוקים אבל ר\"ה ויום הכפורים לא חשיבי כרגלים לדבר זה ודוקא לישא אסור אבל ליכנס לבית המשתה הוי דינא כמו בשאר קרובים והיא שמת בעלה אינה מתאבלת אלא ל' יום אלא שאסורה ליארס ולינשא עד ג' חדשים משום הבחנה כדאיתא ביבמות תניא אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פ\"ו ואם יש לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר משום פרנסתן או אם אין לו מי שישמשנו מותר לישא לאלתר ופירש הרמב\"ן דלעולם אסור ל' יום וקורא אותו לאלתר משום דזמן נישואין אחרי מיתת אשתו ג' רגלים או ב' לכך קורא לאחר ל' יום לאלתר ושאר כל המפרשים פירשו לאלתר ממש תוך ל' אבל תוך ז' ודאי כתב ר\"ת שאסור לכנוס תניא אעפ\"כ אסור לבא עליה עד לאחר ל' יום ופר\"ת דהיינו דוקא למי שיש לו בנים קטנים או מי שאין לו מי שישמשנו שאין ממהר לישא אלא כדי שתשמשנו אבל מי שאין לו בנים וממהר לישא משום פריה ורביה מותר לכנוס ולבעול מיד אחר ז' והרמב\"ם לא חילק ובכולם התיר ליארס ולכנוס מיד ולבעול אחר ל' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כר\"ת וכל זמן שאין לו בן ובת חשיב לא קיים פריה ורביה היו לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה אבל הניחו בנים כבר קיים ל\"ש ברא לברא וברתא לברתא או ברא לברתא וברתא לבראו דוקא תרי מתרי אבל תרי מחד לא מעשה בא' ששדך ומת אחי המשודכת קרוב לחופה אחר שהזמין הקרואים והתיר ר\"ת שתכנס לחופה תוך ל' יום משום פריה ורביה שלו כיון ששדך זאת ואם לא ישאנה לא ישא אחרת אבל אם לא שדך אף על פי שחפץ בזאת יותר מבאחרת דבר זה אסור וכן הורה א\"א הרא\"ש ז\"ל הלכה למעשה לאחד ששדך והכין כל צרכי חופה ומת אחוות המשודכת והוא לא קיים פריה ורביה והתיר לו לכנוס ולבעול אחר ז' שהיה סומך על ר\"ת כיון שהי לו הפסד בדבר אם לא יכנוס אבל בלא הפסד אמר שלא היה מתיר:" + ], + [ + "אבל כל ג' ימים הראשונים אינו יוצא לבית האבל ולא לבית הקברות ומכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין וכן הדין ביציאתו לבית הקבר ג' ימים הראשונים אינו יוצא מכאן ואילך הולך ועומד בשורה אצל האבל תניא אבל שבת ראשונה פי' שבוע ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו אפי' לדבר מצוה כגון למילה וכיוצא בו שנייה יוצא ואינו יושב במקומו ואינו מדבר שלישית יושב במקומו ואינו מדבר רביעית הרי הוא כשאר כל אדם אפילו לא שלמו ג' שבועות כגון שמת באמצע שבוע מיד כשכלתה אותה שבוע וב' של אחריה חשוב רביעית דלא בעינן מעת לעת ולענין יציאת האבל לבית הכנסת כתב הרי\"ץ גיאת שיוצא אפי' בחול והראב\"ד כתב שאפי' בשבת אינו יוצא ואינו כדברי שניהם אלא בחול אינו יוצא כל עיקר ובשבת תלוי במנהג וכ\"כ רב האי שהכל כמנהג המדינה היכא דרגילי דאתי לבי כנישתא מקדים ואתי מצפרא קמי צבורא לבי כנישתא והיכא דרגילי למיתב בכיתיה יתיב ובבבל בכפרים כולי עלמא נפקי לבי כנישתא ובכרכים ועיירות גדולות רובן יושבין בבתיהן וריעיהן וגומלי חסד באין עליהן ומיעול עיילי לבי כנישתא ויתבי במקום אבלים ומצלי וכ' א\"א הרא\"ש ז\"ל ונוהגין באשכנז שהאבל הולך לב\"ה וכל הקהל הולכין אחריו ויושבין אצלו ועומד האבל והולך לביתו וכל הקהל הולכין אחריו ויושבין שם שעה אחת וסומכין על דבר הגדה בפרקי רבי אליעזר ראה שלמה המלך שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקב\"ה לפיכך בשכנה ב\"ה בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים וחיי ישראל הולכים בשבתות בין השערים הללו הנכנס בשער חתנים יודעין שהוא חתן ואמרו לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות הנכנס בשער האבלים ושפמו מכוסה היו יודעין שהוא אבל ואומרים לו השוכן בבית זה ינחמך והנכנס בשער האבלים ואין שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה ואומרים לו השוכן בבית זה יתן בלבך לשמוע דבר חבריך ויקרבוך משחרב ב\"ה התקינו חכמים שיהו חתנים ואבילים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו ואת האבל ויושבין עמו לארץ כדי שיצאו כל ישראל ידי חיבתן בגמילות חסדים ועליהם הוא אומר ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסדים:" + ], + [ + "אין מתקשין על המת יותר מדאי וכל המתקשה עליו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה אלא ג' ימים לבכי ז' למספד ול' לתספורת וגיהוץ וכתב הרשב\"א בד\"א בשאר העם אבל ת\"ח הכל לפי חכמתן ואין בוכין עליהן יותר מל' יום ואין מספידין עליהן יותר מי\"ב חדש וכן חכם שבא שמועתו לאחר י\"ב חדש אין מספידין אותות. תניא באבל רבתי יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים ג' ימים ואין חוששין משום דרכי אמורי ומעשה שפקדו אחד וחיה כ' שנים והוליד ה' בנים ואח\"כ מת א\"ר לוי כל ג' ימים יראה האב�� עצמו כאילו חרב מונחת לו בין כתיפיו מג' ועד ז' כאילו זקופה כנגדו בקרן זוית מז' ועד ל' כאילו עוברת לפניו בשוק ירושלמי כל אותה השנה הדין מתוח כנגד אותה משפחה אמר רבי יוחנן כל ז' החרב שלופה עד ל' היא רופפת לאחר י\"ב היא חוזרת לתערה למה הדבר דומה לכיפה של אבנים כיון שנתרועעה אבן אחת מהן נתרועעה כולם אמר רבי אלכסנדרי נולד בן זכר באותה משפחה נתרפאה כל המשפחה כ' הרמב\"ם ז\"ל כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו החכמים ה\"ז אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה ואחד מבני החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה:" + ], + [ + "אבל כיון שעומדין המנחמין מאצלו ביום ז' מותר ברחיצה דמקצת היום ככולו ל\"ש מקצת יום ז' ל\"ש מקצת יום ל' י\"א דוקא מקצת יום שצריך לנהוג אבלות קצת היום ומה שנהג בלילה לא חשבינן ככל היום וי\"א דה\"ה נמי מקצת הלילה חשיב ככל היום והר\"מ מרוטנברק כתב דגבי ז' כיון שצריך ספירות ז' לא חשבינן מקצת לילה ככל היום אבל בשמועה רחוקה שאינו נוהגת אלא יום אחד אם שמע בלילה חשיב ככל היום ור\"ת התיר בשעת הדחק לרחוץ בליל ז':" + ], + [ + "כתב הראב\"ד אבל שלא נהג אבלות תוך ז' בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל ל' חוץ מהקריעה שאם לא קרע בשעת חימום אינו קורע אלא תוך ז' וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא שלא נהג אבילות כלל כל ז' אבל אם זלזל במקצת הימים ולא נהג בהן אבילות כגון מי שאמרו לו שמת לו מת ביום הראשון והיה בעיר אחרת ולא נהג אבלות ביום ראשון וביום השני בא לעירו ונהג אבלות אין צריך להשלים ומונה ז' מיום ראשון מי שמת אביו או אמו והיה קטן באותה שעה והגדיר קודם שעברו עליו ל' יום כתב הר\"מ מרוטנברק שצריך להתאבל משיגדיל ואינו מונה מיום קבורה אלא ז' ושלשים מונה הכל משיגדיל ואם עברו עליו ל' יום קודם שהגדיל בטל ממנו גזירת ז' ושלשים ומשלים י\"ב חדש מיום קבורה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כיון שהיה קטן בשעת קבורה אפילו הגדיל תוך ל' או אפילו תוך ז' בטל ממנו כל דין אבלות:" + ], + [ + "כתב הרמב\"ן שמתאבלין ע\"פ עד אחד ועד מפי עד ונכרי מסיח לפי תומו דמלתא דעבידא לגלויי לא משקר והר\"מ מרוטנברק מפקפק בדבר והיה תמה האיך נהגו העולם להתאבל ע\"פ עד אחד:" + ], + [ + "בענין האבילות איכא פלוגתא דרבוותא אם יש ממנו מן התורה הגאונים כתבו שאבלות יום ראשון אם הוא יום מיתה אז הוא דאורייתא ושאר הימים דרבנן והראב\"ד הוסיף לומר דגזירות שלשים לגיהוץ ולתספורת דאורייתא ור\"ת ור\"י פירשו שאין שום אבילות דאורייתא אלא אנינות לחוד הוא דהוי דאורייתא ביום ראשון ואנינות לחוד ואבילות לחוד האסור בזה מותר בזה ואונן אינו אסור ביום ראשון מן התורה אלא באכילת קדשים ומעשר שני ועוד החמירו בו חכמים לאוסרו בדברים המפורשים בפרק מי שמתו אבל אבילות לא מצאנו בשום מקום שיהא מן התורה והרמב\"ן האריך בו מאד וסיום דבריו נמצינו למדים שאבלות יום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה מן התורה ולא כל הנוהגים באבל אלא בז' מתים המפורשים בתורה שהן אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו הבתולה ואשתו נשואה אבל ג' מתים שהוסיפו עליהן לאבלות שהן אחיו מאמו ואחותו מאמו נשואה וארוסה מאב או מאם ואחותו אנוסה או מפותה אבלותן מד\"ס וכ\"כ הרמב\"ם אלא שכתב אשתו בכלל אותם שהם מדברי סופרים והיא ודאי מן התורה אם היא גדולה אבל אשתו קטנה מדברי סופרים וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדברי ר\"ת ולר\"י:" + ], + [ + "הקובר מתו קודם הרגל בענין שחל עליו אבלות ונהג בו אפי' שעה אחת קודם הרגל הרגל מפסיק האבלות ומבטל ממנו גזירת שבעה וימי הרגל עולין לו למנין ל' הרי שבעה לפני הרגל וימי הרגל ומשלים עליהם השלשים ודוקא שנהג אבלות באותה שעה אפי' לא נהג אלא דברים שבצנעה כגון ששמע שמועה קרובה ביום שבת שחל להיות ערב הרגל שאע\"פ שאינו נוהג אלא דברים שבצנעה הרגל מפסיק אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבלות או שהיה קרוב לחשכה ולא היה יכול לנהוג אין הרגל מבטל האבלות וכל שכן אם לא ידע במיתת המת קודם הרגל שאין הרגל מבטלה אלא נוהג ברגל דברים שבצנעה ומונה שבעה אחר הרגל ובאותם השבעה מלאכתו נעשית ע\"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעה בתוך ביתו דכיון דכבר נתבטל בשבעת ימי הרגל ממלאכה אף ע\"פ שלא נתבטל מחמת האבל אבל מחמת הרגל מ\"מ סוף סוף נהג כדין אבילות בענין המלאכה הילכך אין להחמיר בו כמו בשאר אבלות ומלאכתו נעשית על ידי אחים וכל ימי הרגל רבים מתעסקין בו לנחמו הילכך אין מתעסקין בו לנחמו אחר הרגל ורגע עולה למנין שלשים שהרי דין שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת נוהגין ברגל וכתב הרמב\"ן ולא מתורת רגל לבד אסור בהן אלא אף מתורת אבל שהרי מתורת הרגל מותר ללבוש בגדים מגוהצין חדשים ולבנים ונוטל צפרניו במספרים ושמח שמחת מריעות והבא ממדינת הים ומבית השביה ומשאר דרכם שמנו חכמים מותרין לספר ולכבס ומדים אבלות אסורים בכולן כמו בחול שהוא אסור בתספורת ובגיהוץ בין לכבס בין ללבוש ואפי' הבא ממדינת הים ואסור בשמחת מריעות ואסור בנטילת צפרנים במספרים ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה שאינו אסור כלל מתורת אבלות אלא בדברים האסורין לו מתורת הרגל הקובר מתו ברגל בח\"ה נוהג דין אנינות כל זמן שאינו נקבר ולאחר שיקבר נוהג דברים שבצנעה והרמב\"ם כתב שאינו נוהג אפי' דברים שבצנעה ולא נהירא והרגל עולה למנין שלשים שמשלים עליהם שלשים אפי' קברו בחג ולא אמרינן דחג שמיני עצרת מבטל ומתעסקין ברגל לנחמו ולאחר הרגל מתחיל למנות שבעה וכשיכלו ז' למיתת המת אף על פי שעדיין לא כלו ז' ימי האבלות מלאכתו נעשית ע\"י אחרים ואין רבים מתעסקין בו לנחמו כגון אם קברו בשלשה ימים אחרונים של הרגל מלאכתו נעשית ע\"י אחרים בג' ימים אחרונים של האבל ואם נהג ז' לפני הרגל והרגל פגע בו תוך שלשים הרגל מבטל ממנו גזירת שלשים אפי' אם חל יום ז' בערב הרגל דמקצת היום ככולו ועולה תחלתו לסוף ז' וסופו עולה לתחילת שלשים ומותר לספר ולכבס ולרחוץ ערב הרגל וכן אם חל יום שמונה בשבת שבערב הרגל מותר לספר ולכבס ולרחוץ בע\"ש ואם לא גילח בע\"ש או בערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל שכבר נתבטל ממנו גזרת ל' אבל תוך הרגל לא יגלח כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ואם חל שביעי שלו בשבת בערב הרגל אסור לגלח בערב שבת ומותר לגלח אחר הרגל וכן בתוך הרגל כיון שלא היה יכול לגלח קודם הרגל ואם חל יום ששי או יום ראשון שלו ערב רגל מותר לספר ולכבס כיון שאי אפשר לו לעשותם בלילה אבל אסור לרחוץ עד הלילה כיון שאפשר לו לרחוץ בלילה אע\"פ שמותר לכבס מבעוד יום אסור לו ללובשן עד הלילה וריב\"א כתב כמו שאסור לרחוץ כך אסור לכבס כל היום ומיהו בערב סמוך לחשכה מותר בשניהם וא\"צ להמתין עד הלילה והרמב\"ם כתב שאינו מותר לא לגלח ולא לרחוץ ולא לסוך ולא לעשות שום מלאכה עד שנכנס י\"ט וי\"ט מפסיק שאר הז' ולאחר י\"ט משלים ל' מיום המיתה וסברא ראשונה היא סברת הראב\"ד ולזה הסכים א\"א ז\"ל והא דרגל מבטל גזירת ל' דוקא בשאר מתם אבל באביו ואמו אינו תלוי בשלשים אלא אסור לספר עד שיגערו בו חביריו ומיהו כתוב בספר המצות דוקא שפוגע בו הרגל בתוך ל' אבל אם עברו שלשים ואח\"כ פגע בו הרגל או אפי' אם חל יום ל' ברגל הרגל מבטלו ר\"ה ויום הכפורים חשובין כרגלים לדחות האבלות ועולין בשביל ז' ימים אע\"פ שאינו אלא יום אחד כעצרת וזה הכלל לכל המועדים נהג שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כשבעה ושמנת ימי הפסח הרי ט\"ו ומשלים עליהן ט\"ו שעה לפני עצרת חשובה כשבעה ועצרת חשוב כשבעה כיון שאם לא קירב קרבן עצרת בעצרת יש לו תשלומין כל ז' חשוב כשבעה הרי י\"ד ומשלים עליהם י\"ו וי\"ט שני של עצרת עולה למנין י\"ו כיון שאנו בקיאין בקביעותא דירחא ואין אנו עושין יום טוב שני אלא משום מנהג חשוב כחול ועולה למנין י\"ו שעה לפני ראש השנה מבטל ממנו גזירת ז' ור\"ה הרי י\"ד ומגלח ערב יום הכפורים שמבטל ממנו גזירת שלשים שעה אחת לפני י\"ה וי\"ח הרי י\"ד ומגלח ערב החג שעה אחת לפני החג והחג י\"ד ושמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו חשוב כז' הרי כ\"א ויום ב' של שמיני עצרת שהוא כמו חול כדפרישית הרי כ\"ב ומשלים עליהם ח' וי\"א שהקובר מתו קודם ר\"ה אין י\"כ מבטל ממנו גזירת ל' וכן אם קוברו קודם י\"ה אין החג מבטל ממנו גזירת שלשים דתרי קולי בחדא אבלות לא עבדינן שיבא רגל אחד ויבטל גזירת שבעה ויבא רגל אחר ויבטל גזירת שלשים וכן דעת כה\"ג שכתב היכא שמת לו מת שעה קודם ר\"ח עולה למנין שבעה ור\"ה שבעה הרי י\"ד וז' שבין ראש השנה לי\"ה הרי כ\"א וי\"ה שהוא כרגל חשוב כשבעה הרי כ\"ח יום ונקיט בתר י\"ה ב' ימים וסברא ראשונה היא סברת הרמב\"ן ולזה הסכים א\"א ז\"ל כתב ה\"ר שמשון הקובר מתו שעה אחת לפני הרגל שאותה שעה והרגל חשובין כי\"ד ומיד אחר הרגל יש לו דין שבוע ג' לענין שיושב במקומו ואינו מדבר אפי' בר\"ה ועצרת שאינו אלא יום אחר כתב בה\"ג הלכה למעשה הקובר מתו ברגל לא חייבה עליה אבילות אלא אחר הרגל ונקיט יומי דאבילות מי\"ט האחרון אף ע\"ג דלא נהיג ביה אבילות עולה למנין ז' ולא נקיט לאחר הרגל אלא ששה ימים ומאן דשכיב ליה שכבא ביום שני שהוא י\"ט האחרון או ביום שני דעצרת נהיג ביה אבלות דהוא יום מיתה וקבורה דהכי אסכימו רבנן דאבלות יום ראשון דאורייתא דדחי עשה דרבנן וכן כתבו כל הגאונים וכ\"כ הרמב\"ן וכתב וכבר פירשנו שאינו קורע בי\"ט שני ופירשנו לדעת הגאונים שאין דינן אלא בשבעה מתים המפורשים בתורה אבל באותן שהוסיפו עליהם מדברי סופרים אין מתאבלים עליהם בי\"ט וי\"א דביום טוב שני של ר\"ה אין מתאבלין כלל דקדושה אחת להן אע\"פ שעולה אינו נוהג בו אבלות וזו היא דעת הרמב\"ם ולפי דעתו ודעת הגאונים כיון שהוא דרבנן אתי אבלות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי ליה הלכך נוהג בו כבשאר י\"ט שני של גליות ע\"כ וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אלו דברי הראשונים אבל חכמים האחרונים כתבו שאין שום אבלות דאורייתא אף ביום הראשון כי אם אנינות וראיותיהן ברורות וחזקות ולא תזוז מינה ע\"כ ומ\"מ לא היה מוחה במי שנוהג כדברי הגאונים:" + ], + [ + "שבת אינו מפסיק האבלות כמו הרגל שא\"א לשבעת הימים בלא שבת ואם היה מפסיק א\"כ לא יהיו לעולם ז' ימים ועולה שהרי קצת דיני אבלות נוהגין בו דקי\"ל פח\"ז חובה נת\"ר רשות פי' פריעת הראש שמגלחו מעטיפתו וחזרת קרע לאחוריו וזקיפת מטה חובה שלא לנהוג בהן אבלות בשבת לפי שהן של פרהסיא אבל נעילת סנדל ותשמיש המטה ורחיצה בחמין שהן דברים שבצנעה ��שות ויכול לנהוג בהן אבלות הלכך חייב לנהוג בהן כמו בחול כיון שאינו נראה כאבלות ואם יש לו מנעל ברגליו אף פריעת הראש רשות שמנעלים מוכיחין עליו והרמב\"ן כתב תשמיש המטה ורחיצה שהם דברים שבצנעה ממש חייב לנהוג בהם אבלות כפיית המטה וחזרת הקרע לאחוריו שהם דברים שבפרהסיא אסור בהן אלא חייב בזקיפת המטה ובחזרת קרע לאחוריו כסוי הראש וחליצת סנדל חייב לנהוג בהן אבלות בתוך ביתו באו אחרים להראות לו פנים פריעת הראש חובה שלא לנהוג ונעילת הסנדל רשות ואם היו סנדליו ברגליו אף פריעת הראש רשות ע\"כ וי\"א דאף חזרת קרע לאחוריו אינו חובה אלא כשהוא בגלוי אבל כשמטייל בתוך ביתו אין צריך להחזירו לאחוריו וא\"א ז\"ל כתב דברים שבצנעה כגון כסוי הראש ורחיצה בחמין ותשמיש המטה וכיוצא בהן נוהגין והאידנא שאין רגיל לילך יחף הוי נעילת הסנדל חובה ותלמוד תורה יראה דהוי דברים שבצנעה אבל לחזור הפרשה כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הצבור הוי כקורא את שמע ומותר ואם קראו את האבל לעלות לתורה צריך לעלות שאם היה נמנע הוי דבר של פרהסיא ושמעתי שר\"ת היו קורין אותו בכל פעם שלישי ואירע בו אבלות ולא קראו החזן ועלה מעצמו ואמר כיון שהורגל לקרות שלישי בכל שבת הרואה שאינו עולה אומר שבשביל אבלות הוא נמנע והוי דברים של פרהסיא ע\"כ ושאלת שלום תלוי במנהג כדפרישית בדיני שאלת שלום זוקפין המטות בערב שבת מהמנחה ולמעלה ואעפ\"כ לא ישב עליה עד שתחשך ולמוצ\"ש חוזר וכופה אפי' לא נשאר לו אלא יום אחד:" + ], + [ + "אין מניחין המטה ברחוב בחול המועד ולא קורעין בו אלא קרובים של מת הראוים להתאבל עליו פי' לאפוקי מי שרוצה לקרוע בשביל כבודו של מת אבל מי שצריכין לקרוע עליו בשביל חכמתו או שהוא אדם כשר או רבו או עומד עליו בשעת יציאת נשמה קורעין על כל אחד כדינו במועד כדפרישית לעיל בדין קריעה ואין חולצין כתף במועד ואין מברין בו אלא קרוביו של מת אבל הקרובים מיהא מברין ואף כשמברין אין מברין אלא על מטות זקופות ואין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באסקטלא לא בקנון ולא בדלים ואין בו ברכת אבלים שאומרים ברחבה אבל עומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים נשם בח\"ה מענות פירוש שכולם עונות כאחת אבל לא מטפחות להכות כף אל כף בר\"ח חנוכה ופורים מענות ומטפחות והני מילי לאיניש דעלמא אבל לתלמיד חכם בין בח\"ה בין בר\"ח חנוכה ופורים מענות ומקוננות כדרכן בחול והני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא כתוב בתשובת הגאונים וששאלתם היכא שמספידין בר\"ח מהו שיאמרו צידוק הדין כך שנינו נשים במועד מענות אבל לא מטפחות הילכך צידוק הדין אם עונין כולן כאחד מותר ואם אחד מדבר וכולן עונין אחריו אסור וכתב רב האי מנהגינו לומר קדיש על המת ביום טוב ולומר כן תתכלא חרבא ולשאל בו שלום כחול לשון א\"א הרא\"ש ז\"ל ועל צה\"ד לאומרו בר\"ח חנוכה ופורים נחלקו בו חכמי אשכנז חכמי גרמיז\"א אומרים דרך הילוך וחכמי מגנצ\"א א\"א אותו אלא על חכם גדול וכן חשיב רבינו משולם בן רבי משה שנינו אין מניחין המטה ברחוב שלא להרגיל ההספד ומתוך צידוק הדין נמי ירגיל את ההספד וכיון שאין צידוק הדין אין קדיש ודי לאדם מופלא שמספידין בחול המועד שאומרים צידוק הדין וקדיש ובחילוף מנהגים שבין בני בבל ובני א\"י כתב שלדברי שניהם אין אומרים צידוק הדין בחול המועד והרי\"ץ גיאות כתב אנו מנהגינו מימת זקנים הראושנים שלא לומר צידוק הדין אחר המת בר\"ת חנוכה ופורים דלא ��דיף צ\"ה דהדיוט מצידוק הדין דמשה רבינו דמסלקינן ליה בשבת שחל להיות במועד ואפי' בר\"ח וחנוכה שחלו להיות בשבת דהללו יומי שמחה נינהו דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ובכל חדא אומרים בו הלל זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו לפיכך מבטלין בו צידוק הדין ותלמידי רש\"י כתבו בשמו שאומרים על המת צידוק הדין וקדיש בחולו של מועד שאין זה הספד וחילול י\"ט אלא הודאת וקבלת דין שמים ע\"כ וכ\"כ הרמב\"ם שאומרים בחולו של מועד צדוק הדין וקדיש כדרכן וכן בי\"ט שני אבל בי\"ט ראשון כיון שאין מתעסקין במת אין אומרים כלום כתב בשאלתות שאם מת לו מת בפורים אסור להספיד ולנהוג בו אבילות ואם מת קודם פורים ופגע בו האבילות בתוך ז' בטלה ממנו גזירת ז' ודוקא פורים אבל חנוכה ור\"ח אין מבטלין האבילות אלא שאין מספידין בהם והרמב\"ם כתב שנוהגין בפורים כל דין אבילות והר\"מ מרוטנבורק כתב שגם פורים אין מבטל האבלות ומ\"מ אין אבלות נוהג בו לא בי\"ד ולא בט\"ו אלא דברים שבצנעה נוהגין ולאחר שיתפללו בבית האבל בלילה ילך לב\"ה לשמוע מקרא מגלה וחייב לשלוח מנות אע\"פ שאינו מתאבל בהן עולין לו ומשלים אבלוהו אח\"כ וי\"א שאינו הולך לבית הכנסת ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב כדברי הר\"מ מרוטנבור\"ק:" + ], + [ + "השומע שמת לו מת אם הוא בתוך ל' יום ויום ל' בכלל דינו כיום קבורה לקריעה ולהבראה ולכל דין אבלות ואם שמע מיום ל' ואילך אין צריך לנהוג אלא שעה א' ל\"ש שמע ביום או בלילה ואפילו שמע על אביו ועל אמו וכתב הרמב\"ן ז\"ל והני מילי לענין גזירת ז' אבל לענין גזירת ל' נוהג על אביו ועל אמו בתספורת עד שיגערו בו חביריו ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו וכן בשאילת שלום וליכנס לבית המשתה ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה לפיכך אם באתה לו שמועה על אביו ועל אמו לאחר י\"ב חדש אינו נוהג אלא יום אחד אף בדין ל' וכתב עוד שהשומע שמועה רחוקה אין צריך לנהוג כל דין אבלות אלא דיו בחליצת מנעל וא\"צ לא עטיפה וי\"א כפיית המטה ומותר במלאכה רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובת\"ת ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטוף ראשו שצריך שיעשה מעשה שניכר בו שעשה משום אבלות ודאי אם היה עוסק בתורה או במלאכה או שהיה רוחץ וסך ובאתה לו שמועה מפסיק שעה אחת משום אבלות וחוזר למה שבידו אבל אם היה לבוש תפילין אין צריך לחולצן ומ\"מ אינו יוצא ידי אבלות בהפסק זה וצריך שיעשה מעשה שניכר שעושה משום אבלות כגון חליצת מנעל או כפית המטה ועטיפה ומיהו בחדא סגי אין קורעין על שמועה רחוקה אלא על אביו ואמו קורע לעולם כדין קריעה שאינו מתאחה לעולם. השומע שמועה בשבת או ברגל ולמ\"ש ורגל נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד וכתב הרמב\"ן דשבת ורגל אסור בדברים של צנעא – והשומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אפילו דברים שבצנעה ולמ\"ש ורגל נוהג שעה א' ודיו וכתב בספר המצות השומע שמועה קרובה בשבת השבת עולה לו ליום א' ולמחר קורע והוה ליה יום ו' שביעי לאבלות וכ\"כ בה\"ג והר\"ר יחיאל כתב שאין שבת עולה לו בתחלת המנין אלא יתחיל למנות ביום א' והו\"ל יום שבת שביעי לאבילות ונוהג בו דברים שבצנעה:" + ], + [ + "תניא המלקט עצמות אביו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן אפילו צרורות לו בסדינו כתב הר\"מ מרוטנבורק כל זמן שלא נקברו חל עליו כל דין אנינות לאסור בשתיית יין ואכילת בשר ואחר שנקבר חל עליו כל דין אבלות עד הערב וא\"א ��רא\"ש ז\"ל כתב שאין עליו דין אנינות כלל אלא מיד חל עליו דין אבילות אפילו קודם שקברום: היה עומד ומלקט וחשבה לו מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין אותם סמוך לחשיכה. לאו דוקא עצמות אביו אלא על כל הקרובים נמי מתאבל ביום ליקוט עצמותיהן בכל הדברים הנוהגים באבל בקריעה ובכל דיני אבלות: כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות אין עומדין עליהן בשורה ואין אומרים עליהן ברכת אבלים אבל אומרים עליהן תנחומין לעצמו ואין מברין עליהן בחבר עיר אבל מברין עליהן לעצמו תניא ליקוט עצמות אין אומרים עליהם קינה ונהי וא\"א עליהן ברכת אבלים ותנחומי אבלים אבל אומרים דברים מה הן דברים רבנן אומרים קילוסין פירוש מקלסין המת ומספרים בשבחו לפי מה שהוא וי\"א קילוסין להקב\"ה שהוא ממית ומחיה כתב הרמב\"ן ז\"ל מותר ללקטן במועד ואינו מתאבל עליהן כלל מפני ששמחת הרגל עליו אבל הרמב\"ם כתב אין מלקטין עצמות אביו במועד ואין צריך לומר עצמות שאר קרוביו ירושלמי תניא אין שמועה לליקוט עצמות אמר רבי חגי והוא ששמח למהר אבל אם שמע בו ביום יש שמועה לליקוט עצמות פירוש אם שמע שלקטו עצמות אביו היום מתאבל עליהן אף על פי שלא היה שם תניא אין מפרקין את העצמות ואין מפסיקין את הגידין אלא אם כן נפרקו עצמות מעצמן ונפסקו הגידין: כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו דברי ר\"ע פירוש לא ילקטם בידו אלא אחרים ילקטו לו ר' יוחנן בן נורי אומר ליקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר כלה הבשר אין הצורה ניכרת בעצמות ואע\"ג דהלכה כר\"ע מחברו הכא מסתברא טעמא כרבי יוחנן: מלקט עצמות שני מתים כאחד בראש אפרסקא מכאן ובראש אפרסקא מכאן דברי ר' יוחנן בן נורי רבי עקיבא אומר סוף אפרסקא להתעכל וסוף עצמות להתערב אלא מלקטן ונותנה בארזים פי' סוף אפרסקא להתעכל ונמצא עצמות ב' מתים מתערבים אלא מלקטן ונותנן כל א' לעצמו בארון של ארזים א\"ר אליעזר בר צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתו מתחלה קברוני בבקעה ולבסוף לקטו עצמותי ותנם בארזים ואל תלקטם אתה בידך שלא יהו בזויין בידך וכן עשיתי לו נכנס יוחנן וליקט ופירש עליהן את אפרסקא ונכנסתי וקרעתי עליהן ופירשתי עליהן את הסדין וכשם שעשה אבא לאביו כך עשיתי לו: תניא המלקט עצמות והמשמר עצמות והמוליך אותם ממקום למקום פטור מק\"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה בין בחול בין בשבת לא שנא עצמות של קרובים לא שנא של רחוקים בין אם הוא בספינה או בדרך ואפילו אם הם מלקטין רבים ואם רצה להחמיר על עצמו לא יחמיר מפני כבוד עצמות המוליך עצמות ממקום למקום ה\"ז לא יתנם בשק ולא בדסקיא ויניחם ע\"ג חמור וירכב עליהן מפני שנוהג בהן מנהג בזיון ואם היה מתיירא מפני הגנבים והלסטין מותר תניא היה ר\"מ אומר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה כאשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה דקבר יקברוניה דיטעון יטענוניה דדלאי ידללוניה. היה ר\"מ אומר גדול השלום שלא ברא הקב\"ה מדה יפה מן השלום שנהנה לצדיקים שבשעה שנפטר האדם מן העולם ג' כתות של מלאכי השרת מקדימין אותו בשלום הראשונה אומרת יבא בשלום והשנייה אומרת ינוחו על משכבותם והג' אומרת הולך נכוחו ולא דיין לצדיקים שמיתתן בידי הכבוד שנאמר וכבוד ה' יאספך אלא שמקלסין לפניו יבא שלום יבא שלום:" + ] + ] + }, + "Even HaEzer": { + "Introduction": [], + "": [ + [ + "יתברך שמו של הקב\"ה שהוא חפץ בטוב ��ריותיו שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו ועל כן עשה לו עזר כנגדו ועוד כי כוונת הבריאה באדם כדי לפרות ולרבות וזה אי אפשר בלא העזר ועל כן צוהו לדבק בעזר שעשה לו לכך חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים דכתיב שופך דם האדם וסמיך ליה ואתם פרו ורבו וכאילו ממעט הדמות דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם ואתם פרו ורבו וגורם לשכינה לתסתלק מישראל וכל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה בלא ברכה בלא דירה בלא תורה בלא חומה בלא שלום ואמר רבי אליעזר כל מי שאין לו אשה אינו אדם וכיון שנשא אשה עונותיו מתפקקים שנאמר צמא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' ומצוה גדולה היא עד מאד שאין מוכרים ס\"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה ומצוה על האדם שישא אשה כשהוא בן י\"ח שנים דתנן בן י\"ח לחופה אבל המקדים לישא כשהוא בן י\"ג מצוה מן המובחר ת\"ר המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו' ואמר אביי הא דעדיפנא מחבריא משום דנסיבנא מכר שיתסר ואי נסיבנא בר ארביסר הוה אמינא גירא בעיניה דשטנא אבל קודם י\"ג לא ישיאם דהוי כזנות ובשום ענין לא יעבור כ' שנה בלא אשה דאמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל עד כ' שנה הקב\"ה ממתין לו לאדם שמא ישא אשה וכיון שעברו כ' שנה ולא נשא אומר הקב\"ה תפחנה עצמותיו וכתב א\"א ז\"ל רווק שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא ב\"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פ\"ו ומיהו מי שא\"א לו ללמוד אם ישא אשה אינו חייב לישא בשנת כ'. לשון הרמב\"ם ז\"ל ואם עוסק בתורה וטרוד בה ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויתבטל מן התורה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בת\"ת מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו ואומר א\"א הרא\"ש ז\"ל הא דאמר ואם א\"א לו ללמוד ילמוד ואח\"כ ישא אשה קצבת לאותו לימוד לא ידענא שלא יתכן שיתבטל ספריה ורביה כל ימיו שלא מ צינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה ע\"כ כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה היה הבן סריס או הנקבה אילונית לא קיים פריה ורביה היו לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה אבל אם מתו והניחו בנים כיון שיש לו לבן בן או בת או בן או בת לבת קיים פ\"ו אבל מת א' מהם בלא בנים ויש לשני בן ובת לא קיים היו לו בנים בכותיותו ונתגייר הוא והם קיים פ\"ו אבל עבד שהיו לו בנים ונשתחרר הוא והם לא קיים ואע\"פ שקיים פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אשה דאמר רב נחמן אע\"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לו לאדם לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו וא\"ר יהושע נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בזקנותו שנא' בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך ואין חילוק בין יש לו בנים לשאין לו אלא לענין מכירת ס\"ת שלעולם צריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו אפי' יש לו כמה בנים ואם אין ספק בידו לישא אשה בת בנים אלא א\"כ ימכור ס\"ת אם אין לו בנים ימכור כדי שישא בת בנים אבל אם יש לו בנים לא ימכור אלא ישא אשה שאינה בת בנים ולא יעמוד בלא אשה וי\"א שאפי' אם יש לו בנים ימכור ס\"ת כדי שישא אשה בת בנים ואין חילוק אם יש לו בנים לשאין לו בנים אלא לענין נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה שאם אין לו בנים חייב לגרשה כדי לקיים פריה ורביה ואם יש לו בנים אינו חייב לגרשה דרבי יהושע לא קאמר אלא לכתחלה ישא אשה בזקנותו שהיא בת בנים אבל אינו חייב לגרשה אם אינה בת בנים וכן ��יא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: נושא אדם כמה נשים דאמר רבא נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו ומ\"מ נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד' נשים כדי שיגיע לכל אחת עונה בחדש ובמקום שיש תקנה שלא ישא אלא אשה אחת הולכין אחר המנהג אשה אינה מצווה על פריה ורביה לפיכך אם שואלת גט בטענה שאינה ראוי' לבנות ממנו אין שומעין לה כאשר יתבאר לקמן באלו שכופין אותן להוציא כדאית' בהל' גירושין:" + ], + [ + "לא ישא אדם אשה אלא הוגנת לו פירוש שלא יהא בה שום פיסול שכל הנושא אשה שאינה הוגנת לו כשהקדוש ברוך הוא מעיד על השבטים אינו מעיד עליו וכאילו חרשו לעולם כולו וזרעו מלח פירוש שמביא שממה לעולם והויין לו בנים שאינם מהוגנים ואין הקב\"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסים פי' שאין בהן שמץ פסול ואיזהו סימן היחס זה השומע חרפתו ושותק דאמר רב יחסותא דבכל שתיקותא מ\"מ משפחה שנתערב בה ספק פסול אין צריך לרחקה שכולן טהורים לעתיד לבא בד\"א לישראל אבל כהן לא ישא מהן כדלקמן וכל הארצות סתמן בחזקת כשרות הן עומדות ואיש או אשה שיבא לינשא אין צריך לבדוק אחריהם כלל אבל רש\"י פי' איש שבא לישא אשה צריך לבדוק אחריו קודם שייאוהו וכ\"כ הרמ\"ה ופירוש הא דאמר כל המשפחות בחזקת כשרות היינו מאן דאית ליה חזקת כשרות א\"צ לבדוק אחריו אבל מאן דלית ליה חזקת כשרות כגון שאין משפחתו ידועה צריך ראיה ליוחסים ואין עד אחד נאמן אע\"פ דלא הוזהרו כשרות מלינשא לפסולים ה\"מ פסולי כהונה אבל פסולי קהל אם בא לישא ישראלית לא שבקינן עד דמייתי ראיה שמא עבד הוא ע\"כ ול\"נ דלישנא דכל המשפחות בחזקת כשרות אינו משמע כדבריו דאיירי במאן דאית ליה חזקה ור\"ת פירש שאין בדיקה אלא לכהונה ודקתני הנושא צריך שיבדוק בד' אמותיה פירוש שאין בנו כשר לשמש על המזבח ואין בתו כשרה לכהן המשמש על המזבח אלא א\"כ ישא אשה בדוקה ואפילו לכהונה דווקא האיש בודק אחר האשה אבל אשה כהנת אינה צריכה לבדוק אחר האיש שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין אבל ליוחסין שאין בו צד כהונה לא בעי בדיקה ע\"כ ומשמע מדבריו דליוחסי כהונה בעי בדיקה וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל כל הכהנים בזמן הזה בחזקת כהנים הם ואינם אוכלין אלא בקדשי הגבול והוא שיהיה תרומה של דבריהם כגון חלה ותרומה בזמן הזה אבל תרומה של תורה אין אוכלין אותה אלא כהן מיוחס ואיזהו כהן מיוחס שהעידו לו שנים עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופב\"פ הכהן עד איש שא\"צ בדיקה והוא ששימש ע\"ג מזבח שאילו לא בדקו ב\"ד הגדול אחריו לא היו מניחין אותו לעבוד ע\"כ ונראה דאפי' ליוחסי כהונה א\"צ בדיקה דהא מסיק על ההיא משנה דהנושא אשה צריך לבדוק בד' אמותיה אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות הן ואמר רב אחא בר גוריא אמר רב אם קרא עליו ערער צריך לבדוק אחריו אלמא דמסתמא אין צריך שום בדיקה ומיהו אפשר אע\"ג דלחכמים אין צרי בדיקה הלכה כסתם משנה שצריך בדיקה לכהונה באשה: כתב הרמב\"ם ז\"ל אע\"ג שכל המשפחות בחזקת כשרות הן ומותר לישא מהם לכתחלה שתי משפחות מתגרות זו בזו תמיד או מספח' שהיא בעלת מצה ומריב' תמיד או איש שהו' מרבה מריבה תמיד עם הכל והוא עז פנים ביותר חוששין להם וראוי להתרחק משם שאלו הן סימני פסלות. וכן כל הפוסל אחרים תמיד כגון שנותן שמץ פסול במשפחות או ביחידים ואומר עליהן שהם ממזרים חוששין לו שמא ממזר היא ואם אומר עליהם שהם עבדים חוששין לו שמא עבד הוא שכל הפוסל במומו פוסל: וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא הבריות ואינו גומל חסד חוששין לו שמא גבעוני הוא שסימני ישראל עם קדוש ביישנין רחמנים וגומלי חסד כל שקורין לו ממזר או נתין או חלל או עבד ושותק חוששין לו ולמשפחתו ואין נושאין מהם נשים בלא בדיקה וכן כל משפחה שקרא עליה ערער והוא שיעידו שנים שנתערב בהן ממזר או חלל או שיש בהן עבדות הרי זו ספק ואם ממשפחות כהנים לא ישא ישראל אשה ממנה עד שיבדוק עליה ד' אמהות שהן שמנה אמה ואם אמה ואם אבי אמה ואם אם אבי אמה וכן הוא בודק על אם אביה ואם אם אביה ואם אבי אביה ואם אם אבי אביה ואם המשפחה שקורין עליה ערער לויים או ישראלים מוסיף לבדוק זוג אח' ונמצא בודק י' אמהות שהעירוב בלוים וישראלים יותר מבכהנים אבל א\"צ לבדוק במשפחת האב של אשה אע\"פ שקרא עליה ערער ואשה הניסת להם אין צריכה לבדוק שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים ע\"כ מ,ש כל שקורין לו ממזר או נתין וכו' פר\"י ז\"ל היינו דוקא כשנתערב במשפחה ממזר או נתין ואחד מן המשפחה קורא אותו מזמר או נתין ושותק אז הוי הוכחה שהוא הוא אבל אדם בעלמא שקורין אותו ממזר או נתין ושותק לא הויא שתיקתו הודאה: לעולם ישתדל אדם לישא בת ת\"ח ולהשיא בתו לת\"ח שאם מת או גולה מובטח לו שיהיו בניו ת\"ח לא מצא בת ת\"ח ישא בת גדולי הדור לא מצא בת גדולי הדור ישא בת ראשי כנסיות לא מצא בת ראשי כנסיות ישא בת גבאי צדקה לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות ואל ישיא בתו לעם הארץ ולא ישא בת ע\"ה שהן שקץ ונשותיהן שקץ ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה ולא בכל ע\"ה קאמר אלא במי שהוא חשוד לעבור להכעיס: לא ישא אדם אשה לא ממשפחות מצורעים ולא ממשפחות גכפין והוא שהוחזקו ג' פעמים שיבאו בניהם כך אבל אם לא הוחזקו אלא ב' פעמים שרי: ע\"ה לא ישא כהנת ואם נשא אין זיווגם עולה יפה שתמות הוא או היא מהרה או תקלה יבא ביניהם אבל ת\"ח שנושא כהנת ה\"ז נאה ומשובח תורה וכהונה במקום אחד: לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה שדבר זה גורם לזנות: לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואם הודיעה תחלה שהוא נושא אותה לימים ידועים מותר: לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו הבנים זה לזה ונמצא אח נושא אחותו ואדם גדול ששמו ידוע וזרעו מפורסם אחריו מותר:" + ], + [ + "מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן אפי' בזמן הזה ואין מעלים אותו לכהונה לא לקרות בתורה ראשון ולא לישא כפיו ולא לאכול אפילו בתרומה בזמן הזה אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינה מטמא למת ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת לו היא ספק חללה ואם הוא מסיח ל\"ת נאמן כיצד כגון שמסיח לפי תומו ואמר זכורני כשהייתי תינוק מורכב על כתפו של אבא הטבילוני לאכול בתרומה אבל אם עד אחד מעיד עליו נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה ולקרות בתורה ראשון ולישא כפיו ואפי' אביו נאמן עליו ואפי' משטרות מעלין לכהונה בזמ\"ה כיצד כתוב בשטר פלוני כהן לוה מנה מפלוני כהן ועדים חתומי' עליו הרי זה בחזקת כהן במה דברים אמורים בזמן הזה אבל אין מעלין משטרות להחזיקו בכהן לשמש על המזבח וכן מי שהעידו עליו שראוהו שנושא כפיו הוא בחזקת כהן בזמן הזה אפילו באו שנים לפנינו וכל אחד מעיד על חבירו שהוא כהן נאמנים ולא חיישינן לגומלין נאמן הגדול לומר זכורני כשהייתי תינוק שראיתי לפלוני טובל ואוכל בתרומה ומעלין אותו על פיו מי שבא ואמר כהן אני ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן אין מעלין א��תו לכהונה על פיו שמא חלל הוא עד שיעיד העד על עצמו שהוא כהן אבל אם הוחזק אביו בכהן או שהעידו עליו שנים שהוא כהן הרי הוא בחזקת אביו מי שהוחזק אביו בכהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה חוששין לקול ומורידין אותו בא עד אחד והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו באו אח\"כ שנים והעידו עליו שהוא חלל מורידים אותו בא אח\"כ עד אחד להעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו שזה האחרון מצטרף עם הראשון והרי שנים מעידים עליו שהוא כשר מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים וניסת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון והיה א' מהם כהן הרי זה ספק כהן וכן אם נתערב הולד כהן בולד ישראל והגדילו התערובות כל אחד מהם ספק כהן ונותנין עליו חומרי ישראל וחומרי כהן נושאין נשים הראויות לכהונה ואין מטמאין למתים ואין אוכלים בתרומה ואם נשאו גרושה מוציאין ואין לוקין: שני כהנים שנתערבו ולדותיהן או אשת כהן שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וניסת לכהן אחר וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון נותנין על הולד חומרי שניהם הוא אוגן עליהם והם אוגנין עליו הוא אינו מטמא להם והם אין מטמאין לו ועולה במשמרו של זה ושל זה ואינו חולק ואם היו שניהם במשמר אחד ובבית אב אחד נוטל חלק אחד בד\"א בזמן שבאין מכח נישואין אבל בזנות משתיקין אותו מדין כהונה הואיל ואין ידוע ודאי מי הוא אביו כיצד עשרה כהנים שפירש אחד מהם ובעל אע\"פ שהוא ודאי בן כהן אין לו דין כהן ואינו עובד ואינו אוכל בתרומה ומיהו אם נטמא למת או נשא גרושה לוקה אף על פי שהוא נאמן על בנו לומר שהוא כהן אינו נאמן עליו ליוחסין היה הוא ואשתו בחזקת מיוחסין ויצא הוא והיא למדינת הים ובא ואמר אשתי שיצתה עמי זו היא ואלו בניה א\"צ להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים כד\"א שהם קטנים וכרוכים אחריה אבל אם הם גדולים או קטנים ואין כרוכים אחריה או אפי' קטנים וכרוכים אחריה והיו לו שתי נשים צריך להביא ראיה על הבנים שהם בנים של זו אף על פי שהביא ראיה עליה' והם כרוכים אחריה מתה ואלו בניה צריך להביא ראיה על הבנים שהם בניה וא\"צ להביא ראיה על האשה: אשה נשאתי במדינת הים הרי היא זו ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה וא\"צ להביא ראיה על הבנים הקטנים הכרוכים אחריה מתה ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה שהיתה מיוחסת ועל הבנים שהם בניה וחזקה זו אפי' ליוחסין שהרי שורפין וסוקלין על החזקה:" + ], + [ + "אלו שאין ראויין לישא או מחמת פסול יוחסין או מחמת דבר שבגופן או מחמת ערוה ישראל אסור בממזרת ונתינה והיא מן הגבעונים שגזר יהושע עליהם ואסור בעמוני ומואבי ומצרי ואדומי ממזרים ונתינים איסור עולם עד סוף כל הדורות לא שנא זכרים ולא שנא נקבות עמון ומואב הזכרים אסורים איסור עולם אבל הנקבות מותרות מיד מצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות אסורים שני דורות לאחר שנתגייר הוא ובנו אסורים אבל בן בנו מותר מצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה ואחד מאלו חוץ מממזר הבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה נתגיירה אחת מאלו וניסת לישראל או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית הולד הולך אחר הפסול לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא ישראלית הבת כשרה שאחר איזה מהן שנמלך היא כשרה ואפילו לכהונה אע\"פ שביאתו בעבירה מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנו שני מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה בנו שלישי שהכל הולך אחר האם עמוני שנשא מצרית הו��ד עמוני ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי שבאומות הלך אחר הזכרים נתגיירו הולד הולך אחר הפגום שבשניהם כמו גר עמוני שנשא גיורת מצרית או גר מצרי שנשא גיורת עמונית וילדה בן דינו כעמוני להיות אסור לעולם ילדה בת דינה כמצרית ליאסר שני דורות ובשאר כל העכו\"ם מיד לאחר שנתגייר הרי הוא כישראל מיד כתב הרמב\"ם האידנא בין מצרי בין עמוני מותרין מיד שעלה סנחריב ובלבל כל העכו\"ם וכל דפריש מרובא פריש ואנו תולין ברוב העכו\"ם שמותרין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שעמוני ומואבי ואדומי מותרים מיד אבל מצרי גם עתה הוא אסור עד דור שלישי: עבר שהוטבל לשם עבדות אסור בישראלית וישראל אסור בשפחה שהוטבלה לשם שפחות בין אם היא שלו או של אחר ולאחר ששחררו רבו או הפקירו או שהניח לו רבו תפילין או שהיה רבו ש\"צ וקראו לעלות לתורה הרי הוא כישראל לכל דבר אבל אם הוא בעצמו הניח תפילין לפני רבו או קרא לפניו בתורה לא יצא לחירות ואם השיאו רבו ישראלית או אפי' הוא בעצמו נשא' לפני רבו תופסין הקידושין דודאי שחררו כיון שהניחו לישא ישראלית וכ\"ש אם הוא נושא שפחתו שקידושין תופסין לו בה: איזהו ממזר זה הבא על אחת מכל העריות בין מחייבי מיתות בית דין בין מחייבי כריתות חוץ מהבא על הנדה שאינו מזר אפילו מדרבנן כתב הרמב\"ם היה בעלה במדינת הים וילדה הרי זה בחזקת מזר שאין הולד משתהה במעי אמו יותר מי\"ב חדש ובה\"ג כתב שאינו בחזקת ממזר שאנו תולין לומר שמא בצינעא בא ובעל אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים שרוב בעילות תולין בבעל אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה ואם היא פרוצה ביותר חוששין אף לבנים האשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת והרי בעלה קיים הולד מהשני ממזר גמור ומותר בממזרת ואם הראשון חזר ובא עליה וילדה הוא ממזר מדרבנן ואסור בממזרת גמורה ומותר בממזרת דרבנן כיוצא בו מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על אשת איש הולד ממזר וכתב הרמב\"ם שאסור אפילו בשפחה משום צד כשרות שבו ובניו כמוהו לעולם ישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר לעולם עכו\"ם ועבד שבאו על הממזרת הולד ממזר ואם באו על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש ופגום לכהונה ממזר הבא על עכו\"ם הולד עכו\"ם ואם נתגייר הרי הוא כישראל ואם בא על שפחה הולד עבד נשתחרר הרי הוא כשאר עבד המשוחרר לפיכך ממזר נושא שפחה לכתחלה להתיר בניו שישתחררו ויהיו מותרים בישראל גר ועבד משוחרר מותרין בממזרת וכן ממזר מותר בגיורת ובמשוחררת והולד ממזר ואפילו היתה הורתו ולידתו בקדושה כגון שהיה אביו גר ונשא גיורת אפ\"ה מותר בממזרת ודוקא עד י' דורות אבל מכאן ואילך אסור שכבר נשתקע ממנו שם גירות ויבאו לומר ישראל נושא ממזרת גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד הוא כישראל לכל דבר ממזר נושא ממזרת בד\"א בשניהם ודאין אבל אם האחד ודאי והשני ספק או אפי' שניהם ספק אסורים זה בזה דשמא האחד ממזר והשני אינו ממזר וכיצד ספק ממזר כגון שבא מספק ערוה שבא אביו על אשה שנתקדשה ספק קידושין או שנתגרשה ספק גירושין יבמה שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונתיבמה וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון הולד כשר והשני הוא ספק ממזר פנויה שנתעברה וילדה אם אינה לפנינו לבודקה או שהיא שוטה אל אלמת הרי זה ספק ממזר ואפי' אם אומרת של פלוני הוא שהוא ודאי ממזר אפי' הכי אינו אלא ספק אפילו מודה אותו פלוני שנבעלת לו כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר ��אם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת והולד כשר ומ\"מ אין אנו מחזיקין אותו כבנו ודאי ליורשו אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני: ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו בפנינו הולד כשר ואם אינו מודה אלא מכחישה שאינו ממנו הוי ממזר ודאי ואם אינה בפנינו לשאול אותה או שאומרת איני יודעת ממי הוא הוי ספק ממזר והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי ואפילו הוא מכחישה ואם נישאת לכהן לא תצא והולד ממנו כשר היו העם מרננין אחריה שזינתה עם ארוסה ועם אנשים אחרים אע\"פ שבא עליה ארוסה בבית חמיו הולד ספק ממזר שכשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה לאחרים ואם נבדקה ואומרת לארוס נבעלתי הולד כשר אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת לפוסלו אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו או על א' מבניו שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי ואם יש בנים לבן אינו נאמן שלא האמינתו תורה אלא על בנו ולא על בן בנו ואם היא אומרת מעכו\"ם או מעבד נתעברתי הולד כשר שאין הבעל יכול להכחישה בזה כתב הרמב\"ם האומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל ואסור בממזרת עד שיודע בודאי שהוא ממזר ובנו כמוהו ואם יש לו בני בנים אינו נאמן לפסול בני בניו ולא יפסול אלא לעצמו עד כאן אסופי שנאסף מן השוק הוי ספק ממזר וכגון שאין הוכחה שלא הושלך לשם מיתה אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשם מיתה בין שיש הוכחה בגופו כגון שהוא מהול או שאיבריו מתוקנין ומיוסדין כמו שעושין לנערים או משוח בשמן או ששמו לו כחול או תלו לו קמיע בין שיש הוכחה במקום כגון שנמצא במקום שרבים מצויים שם או שתלוי באילן במקום שאין החיה מגעת שם אין בו משום אסופי כיון שחוששין עליו לשומרו ולא הושלך שם אלא משום רעבון: האסופי כל זמן שהוא בשוק בא אחד ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן וכן אם באתה אשה ואומרת בני הוא נאמנת אבל לאחר שנאסף מן השוק אינן נאמנים שכבר הוחזק באסופי ובשנת רעבון אפילו אחר שנאסף מן השוק נאמנין שמחמת רעבון הושלך שם: נמצא בעיר שיש בה עכו\"ם בין שרובה עכו\"ם בין שרובה ישראל הרי זה ספק עכו\"ם לענין יוחסין ואם קדש אשה צריכה גט מספק: היתה רוב העיר עכו\"ם מותר להאכילו נבלות רובה ישראל הרי הוא כישראל מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת והרי הוא לענין נזיקין ככל ספק ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה כ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ונראה דאפי' ברוב עכו\"ם נמי מפקחין עליו הגל בשבת ולענין נזיקין אפילו ברוב ישראל ואם נגח תורא דידיה לתורא דישראל פלגא משלם ליה ואידך פלגא אמר אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לך אפי' במחצה עכו\"ם ומחצה ישראל: ב' נשים אחת כשרה ואחת פסולה שילדו כאחת ונתערבו ולדותיהן נאמנת ההיד לומר זה בן הכשרה וזה בן הפסולה או אם אחת כהנת ואחת ישראלית או לוייה בד\"א שלא קרא עליו ערער אבל קרא עליו ערער שוב אינה נאמנת: כל אלו הספקות כגון ספק ממזר ואסופי ושתוקי וכותי אסורים זה בזה ואם נשאו יוציאו והולד כאבותיו ואין להם תקנה אלא שישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום כיצד שתוקי או אסופי שנשא גיורת או משוחררת או גר או משוחרר שנשא שתוקית ואסופית הולד שתוקי ואסופי ממזרים ונתינים ודאי מותרים אלו באלו כתב הרמב\"ם יראה לי שכל מדינה שיש בה שפחה או כותית שראויה לילד הואיל ואסופי הנמצא בה ספק עכו\"ם או עבד כשישא גיורת הרי זו ספק אשת איש והבא עליה פטור שאין הורגין מספק וכן יראה לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שתהיה ערוה לו הרי הוא כספק אשת איש שאין קדושין תופסים בעריות ואיזו היא אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו כל אשה שאביה או אחיה קיים כשנתעברה אמו וכל אשה שנתגרשה או נתאלמנה שמא אשת אביו היא או אשת אחי אביו ע\"כ ודין הכתובה אם עברה וניסת אחת מאלו לאסור לה יתבאר לקמן בדין היוצאת בלא כתובה." + ], + [ + "פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת ואפי' כהן פצוע דכא וכן מותרים בנתינה והרמב\"ם כתב שאינו מותר אלא בנתינה ובספקות אבל אסור בממזרת שהיא דאורייתא ואינו נראה דהא דשרי בנתינה דריש לה מקרא לא יבא ממזר בקהל ה' דהיינו בישראל לא יבא אבל באהריני שרי ואין חילוק ואיזהו פצוע דבא כל שנפצע הגיד בסכין או במכת חרב או הבצים או אפילו אחד מהם או החוטים שהבצים תלוים בהם וכן אם נתמעך הגיד או הבצים או החוט או שנכרת הגיד או אפילו אחת מהבצים או החוט או אפילו ניקבה ביצה אחת או חסרה בכל שהוא בכל אלו אם נעשה בידי אדם או אפילו מעצמו ע\"י חולי פסול אבל נולד כך ממעי אמו או שנעשה בידי שמים כגון ע\"י רעם וכיוצא בו כשר והרמב\"ם ז\"ל מכשיר בנעשה על ידי חולי ורש\"י פוסל וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל וד\"ת מכשיר אם ניטלה ביצה אחת אפילו בידי אדם ובלבד שהיתה שלמה קודם שניטלה וגם שהנשארת היא של ימין אבל אם נפצע ואח\"כ ניטלה פסולה ואין דעת רב אלפס כן: בראש הגיד יש בשר ובחיבורו לגיד הוא גבוה ומקיף סביב הגיד ונקרא עטרה ואותו היקף אינו בעיגול ישר אלא בעליונו של גיד מארכת העטרה כלפי הגוף ומתקצרת והולכת בתחתיתו עד קרוב לראשו של גיד ואותו הבשר אינו דינו בשאר הגיד שאפי' אם נחתך כולו ולא נשאר אלא מלא החוט על פני רוב העטרה לצד הגוף כשר לפיכך ניקב למטה מהעטרה לצד הקרקע כשר ניקב העטרה עצמה אם הנקב גדול ששכבת זרע יוצא משם כשרואה קרי פסול ואי לאו בשר נסתם הנקב חוזר להכשירו ניקב נקב מפולש בראש הגיד בענין שבעליונו של גיד שהעטרה מארכת כלפי הגוף הוא למטה מהעטרה ובתחתיתו של גיד הוא למעלה מהעטרה פסול נחתך מהגיד למעלה מהעטרה בשיפוע כקולמוס כשר כמרזב שניטל חללו של גיד ונשארו הדפנות פסול והרמב\"ם ז\"ל מכשיר ורש\"י פירש כסברא ראשונה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל. המטיל מים משני מקומות במקום הוצאת מי רגלים ובמקום הוצאת הזרע כשר נסתם מקום הזרע ויוצא במקום יציאת מי רגלים אם הוא מ מעי אמו ממילא כשר ואם הוא על ידי חולי או לקוי פסול כתב הרב ר' אליעזר בניקב הגיד דפסול וכן בנסתם מקום הזרע לאו אגברא קאי אלא אולד קאי פירוש פסול הולד הנולד לו שאינו מוליד ובודאי ממזר הוא אבל הוא כשר לבא בקהל דלאו כרות שפכה הוא ואין הלשון משמע כן אסור לפצוע הגיד או הבצים או הגידין התלוין בהם בין באדם בין בבהמה חיה ועוף טמאים או טהורים בין בארץ בין בחוץ לארץ ועובר בלאו דכתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות וגו' ובארצכם לא תעשו ואפי' המסרס אחר המסרס לוקה כגון אם אחד כרת הגיד ובא אחר וכרת הבצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי הביצים או שאחר מעך הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו כולן לוקין בין באדם בין בבהמה אע\"פ שלא סירס האחרון אלא המסורס ואסור לשתות כוס של עיקרין אפילו אינו מכוין אלא לרפואה וכן אסור להשקותו לבהמה ואשה מותרת לשתותו כדי שלא תלד כתב הרמב\"ם ז\"ל הרי שכפה את האדם ושיסה בו את הכלב או שאר חיות עד שנעשה כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שנטלה ממנו אברי ה��שמיש אינו לוקה עד שיסרס בידיו וראוי להכותו מכת מרדות ע\"כ אסור לומר לעכו\"ם לסרס בהמה של ישראל ואם מעצמו עשאו מותר בד\"א שאין שום ערמה בדבר אבל עם הערים ישראל בדבר או אפילו לא הערים והעכו\"ם מכירו ומכוין לטובת ישראל אסור וקונסין אותו למוכרו לאחר ומיהו אפילו אם מוכר לבנו קטן סגי ואין קונסין אותו למוכרו לשחיטה אלא יכול למוכרו אף לחרישה:" + ], + [ + "כהן הדיוט אסור מן התורה בגרושה זונה וחללה ואסור בחלוצה מדרבנן לפיכך אם עבר ונשא ספק חלוצה אין צריך להוציא אבל בגרושה אפילו אינה אלא ספק גרושה צריך להוציא ול\"ש נתגרשה מן האירוסין או מן הנשואין ואפילו ריח הגט פוסל בכהונה ה\"ד ריח הגט כגון שאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם ואע\"פ שלא הותרה בזה הגט אפ\"ה פסולה אבל אם נתן לה גט על תנאי ולא נתקיים התנאי אינו כלום ואינו פוסל: קטנה שמיאנה בבעלה מותרת לכהן ואם גרשה אסורה ואם אחר שגירש' החזירה ומיאנה בו מותרת לכהן שהמיאון מבטל הגט ונ\"ל דה\"ה נמי אם אחר שגירשה ניסת לאחר ומיאנה בו שמותרת לכהן ואע\"ג דקי\"ל מיאון דחבירה לא מבטל גיטא דידיה ה\"מ לענין שלא תחזור לו דטעמא משום דמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו אזל ומשבש לה ועבד דממאנת בחבריה והדר אזיל ונסיב לה אבל לענין להתירה לכהן אין חילוק בין מיאון דחבירה למיאון דידיה: יצא קול פלוני כהן גירש לאשתו והרי היא יושבת תחתיו ומשמשתו אין מוציאין מידו שאין חוששין לקלא דבתר נישואין ואם מת וניסת לכהן אחר תצא יצא קול פלוני כהן כתב גט לאשתו אם קורין באותו מקום לנתינת הגט כתיבה הוי כאילו יצא הקול פלוני גירש אשתו ואם אין קורין לנתינת גט כתיבה אין חוששין: יצא קול על אשה שנתקדשה ונתגרשה מיד חוששין לקול לאוסרה לכהן ודוקא שיצא הקול בלא אמתלאה שלא נזכר בו שום צד לבטל הקידושין או הגירושין אבל אם יש בו שום צד לבטל כגון שיצא הקול שקידשה או גרשה על תנאי או שזרק לה קידושיה או הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה אין חוששין לקול ואם יש אמתלאה בגירושין ולא בקידושין חוששין לקול הקידושין לאוסרה לעלמא ואין חוששין לקול הגירושין לאוסרה לכהן ודוקא שיצא האמתלאה עם הקול מיד אבל אם יצא הקול ברור ולאחר זמן יצא האמתלאה אינה מבטלת הקול ואם אחר כך נתברר שהיה קול שקר מבטלין אותו וכל קול שלא הוחזק בבית דין פירוש כשיצא הקול בדקו בית דין אחריו ולא מצאוהו נכון או שאינו ברור כמו שמפורש לקמן בסימן מ\"ו אינו קול לאסור בשבילו: כהן שגירש לאשתו לא תדור עמו במבוי וחוץ למבוי מותר ואם היו דרים בשכירות או בחצר של שניהם היא נדחת מפניו ואם החצר שלה הוא נדחה מפניה לוה ממנה קודם שגרשה לא יפרע לה אלא על ידי אחרים ואם שניהם באין לפנינו והוא תובעה מנגדינן להו בד\"א שגירשה מן הנישואין אבל אם גירשה מן האירוסין לא ואם רגילין זה עם זה אפי' גירשה מן האירוסין נמי איזו היא זונה זו שנבעלה לאחד מן העריות לא שנא חייבי מיתות בית דין לא שנא חייבי כריתות בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשוגג בין כדרכה בין שלא כדרכה משהערה בה עשאה זונה ובלבד שתהיה מבת שלשה שנים ויום אחד ומעלה ויהיה הוא מבן תשעה שנים ויום אחד ומעלה חוץ מבא על הגדה שלא עשאה זונה אפילו מדרבנן אבל הבא על חייבי לאוין אפילו חייבי לאוין דשאר לא עשאה זונה כיון דתפשי בהו קידושין חוץ מהכא על יבמה שעשאה זונה דאיהי נמי לא תפסי בה קידושין לפיכך נעשית זונה בביאת זר והרמב\"ם ז\"ל כתב הנבעלת לאחד מחייבי לאוין השוין לכל ואינן מיוחדים לכהנים או מאיסורי עשה עשאה זונה וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה: הנבעלת לבהמה לא עשאה זונה: גיורת השוחררת אפילו נתגיירו ונשתחררו פחותות מבת ג' שנים ויום אחד הויין כזונות ואסורות לכהונה: אשת כהן שנבעלה אפילו באונס אסורה לו ולוקה עליה משום זונה ומשום טומאה אשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה אסורה לכהונה: אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ובא עלי אדם אחד או שבא עד אחד והעיר לו עליה שזינתה בין באונס בין ברצון אינה אסורה לו שמא עיניה נתנה באחר ואסורה לכהן אחר בעדותה אחרי מות בעלה דשויתה לנפשה חתיכה דדאיסורא ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסמכה דעתו לדבריהם יוציא כדי לצאת ידי ספק: כהן שקד שאשה בין גדולה בין קטנה ולאחר זמן בא עליה וטען שלא מצא לה בתולים נאסרה עליו מספק שמא לאחר הקידושין נבעלה אבל ישראל שטען טענה זו אינה נאסרת עליו כאשר יתבאר לקמן בדין טענת בתולים בעזרת השם: אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ולא שתתה אסורה לכהן משום ספק זונה בין שלא רצתה היא לשתות או שלא רצה היא להשקותה בין יש שם עדות שמונעה מלשתות בין שהיא מן הנשים שאינן ראוים לשתות ואפילו קנאו לה ב\"ד כל זמן שלא שתתה אסורה לכהונה משום ספק זונה אשה שיצא עליה שם שהיא מזנה אין חוששין לה לפוסלה לכהונה: פנויה שראוה שנבעלה והלך לו הבועל או אם באת לפנינו מעוברת ואומרת שלכשר נבעלתי נאמנת והיא ובתה כשרות לכהונה אפילו רוב פסולים אצלה ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה שבא כהן לפנינו לימלך אין מתירין לו לישא אותה עד שיהו רוב כשרים אצלה בד\"א כשאומרת לכשר נבעלתי אבל אם אינה יודעת מי הוא הבועל או שהיא שוטה שאין בה דעת או אלמת אפילו בדיעבד תצא עד שתהיה תרי רובי רוב העיר כשרים ורוב שיירא של כשרים הבאה ממקום אחר עוברים שם כתב הרמב\"ם דוקא שנבעלה בפרשת דרכים שאין שם דבר קבוע אבל ראוה שנבעלה בעיר או שנתעברה בעיר אפילו לא שוכן בה אלא עכו\"ם או עבד אחר לא תנשא לכתחילה שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואם ניסת לא תצא הואיל ואומרת לכשר נבעלתי עד כאן ונראה דאפילו נתעברה בעיר אם הלך הבועל אליה תנשא לכתחילה כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים אא\"כ הלכה היא אליו וסתמא נמי שאין ידוע מי הלך למי נראה דתנשא לכתחילה:" + ], + [ + "שבויה שנשבית יתירה מבת ג' שנים ויום אחד אסורה לכהן שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעכו\"ם ואם יש עדים שלא נבעלה לעכו\"ם אפילו אשה או עבד או שפחה אפילו היא שפחת בעלה או אביה ואמה ואחותה נאמנין אבל בנה ובתה ועבדה ושפחתה אין נאמנין ואין מסיחין לפי תומן כההיא עובדא באחד שנשבה הוא ואמו והיא מסיח לפי תומו ואמר נשבינו לבין העכו\"ם אני ואמי יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי נאמנין אבל היא עצמה ובעלה אין נאמנין אפילו מסיחין לפי תומם היו השבויות שתים וכל אחת מודה על חברתה נאמנות ולא חיישינן לגומלין בהן שמעיד על השבויה שהיא טהורה לא ישאנה חיישינן שמא נתן עיניו בה ואם פדאה והעיד בה ישאנה שאילו לא ידע שהיא טהורה לא היה נותן בה מעותיו: אשה שאין לה עדים שנשבית ובאת לפנינו ואומרת נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואפילו היא אומרת יש לי עדים שטהורה אני אין צריך להמתין עד שיבואו העדים אלא מתירין אותה מיד וכתב הרמב\"ם ז\"ל אפילו יצא קול שיש עליה עדי טומאה מתירין אותה מיד התירוה ואחר כך באו עדים שנשבית אפילו לא נ��את עדיין תנשא ואפי' נכנס השבאי אחריה והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה לא תצא מהתירה הראשון ומשמרין אותה עד שתפדה ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא כתב הרמב\"ם ז\"ל אפי' יש עד אחד שמעיד שהיא שבויה היא נאמנת אבל אם יש שני עדים שנשבית אינה נאמנת עד שיעיד עד אחד שהיא טהורה היו שני עדים שנשבית ועד אחד מעיד שנטמאה ועד אחד מעיד שהיא טהורה מותרת אפילו זה שמעיד בה הוא עבד או שפחה האב שאמר על בתו שנשבית ופריתיה אינו נאמן לאוסרה בין אם היא קטנה או גדולה שלא האמינתו תורה לאוסרה אלא בענין אישות דכתי' את בתי נתתי לאיש הזה אבל לא לפוסלה משום זנות: אשה שנחבשה בידי עכו\"ם בשביל ממון מותרת אפילו לכהונה בשביל נפשות כגון שבעלה רוצה ונגמר דינו להריגה אסורה אפילו לבעלה ישראל בד\"א שעל ידי ממון מותרת כשיד ישראל תקיפה אבל אם יד עכו\"ם תקיפה אפילו על ידי ממון אסורה לכהונה: עיר שבא במצור ונכבשה כל הנשים שבה פסולות לכהונה כשבויות שמא נבעלו לעכו\"ם לשון הרמב\"ם ועיר שנכבשה אם היו מקיפים אותה מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אפילו אשה אחת עד שיראו אותה ותעשה רצונם כל הנשים שבתוכה פסולות כשבויות ואם היה אפשר שתמלט אשה אחת ולא ידעו בה או שהיתה בעיר מחבואה אחת אפילו אינו מחזיק אלא אשה אחת הרי זה מציל על הכל אפי' אינה אומרת שנחבית אלא אומרת לא נחבאתי ומ\"מ טהורה אני וי\"א אם אין המחבא מחזיק אלא אחת לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא רב אלפס פסק שתנשא לכתחלה וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרמב\"ם ז\"ל בד\"א שהנשים אסורות בגדוד של אותו מלכות שהם מתישבים בעיר ואין יראים אבל בגדוד של מלכות אחרת לא נאסרו הנשים לפי שהם פושטים והולכין ואין להם פנאי לבעול ורב אלפס לא חילק אלא אסורין בכל ענין וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה מותר לדור עמה בחצר ובלבד שיהיו בניו ובני הבית תמיד עמם בחצר לשומרם: איזו היא חללה זו שנולדה מאיסורי כהונה כגון כ\"ג שבא על אלמנה או כהן הדיוט שבא על הזונה או על הגרושה הולד חלל ל\"ש הוא זכר או נקבה והיא עצמה נתחללה בביאתו משהערה בה בין שבא עליה בשוגג בין במזיד או שבא עליה באונס או ברצון והוא שיהיה כהן מבן ט' שנים ויום אחד ומעלה והנבעלת מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה אבל כהן שקדש אחת מאיסורי כהונה ונתארסלה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה אבל מן הנשואין אע\"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע\"פ שנמצאת בתולה כהן שבא על אחת מן העריות אין הולד חלל אבל עשאה זונה ואם חזר ובא עליה הולד חלל וכן אם בא על יבמה לשוק אבל הבא על גיורת או משוחררת הולד חלל חלל שנשא כשרה זרעו ממנה חלל עד סוף כל הדורות וכן בן בנו כולם חללים שבן הזכר החלל הוא חלל לעולם ואם ילדה בת אסורה לכהונה אבל בתה של אותה הבת כשרה לכהונה. אם ניסת לישראל שישראל שנשא חללה הולד כשר: עכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל אע\"פ שהולד כשר לבא בקהל פגום הוא לכהונה והיא נתחללה בביאתו חלוצה אסורה לכהן מדרבנן לפיכך אם בא עליה הויא חללה מדבריהם וגם הולד חלל מדבריהם כהן הבא על ספק גרושה או ספק חלוצה הרי זו ספק חללה והולד ספק חלל ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים ואינו אוכל תרומה ואינו מטמא למתים ונושא אשה הראויה לכהונה ואם אכל תרומה או נטמא או נשא גרושה מבין אותו מכת מרדות וכן הדין בחלל של דבריהם אבל החלל של תורה הודאי הרי הוא כזר לכל דבר גר שנשא גיורת וילדה בת לא תנשא לכתחל�� לכהן אפילו בת בתה עד כמה דורות אע\"פ שהורתה ולידתה בקדושה אבל אם ניסת לכהן לא תצא ואם יש בה צד אחד של ישראל כגון גר שנשא ישראלית או ישראל שנשא גיורת הבת מותרת לכהן לכתחלה הכהנים דוקא הוזהרו שלא לישא גרושה זונה וחללה אבל הכהנות לא הוזהרו לפיכך כהנת מותרת בגר ועבד משוחרר: משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אלמנה שמאותה משפחה לא תנשא לכהן דשמא היא אלמנת החלל ואם ניסת לא תצא דהוה ליה ספק ספקא אבל אם נתערב ודאי חלל אפי' אם ניסת תצא עד שיבדוק שאינה מאותה התערובת וכ\"ש אם נתערב בה ממזר או ספק ממזר שאסור לכהן שישא מאותו משפחה ואפי' ישראל שנתערב בה ספק איסור שאסור לישראל כגון ממזרת ונתינה אסור לישא ממנה ואם נשא הוי הולד ספק ממזר:" + ], + [ + "כהנים לוים וישראלים מותרים זה בזה והולד הולך אחר הזכר בן הכהן כהן בן הלוי לוי בן הישראל ישראל ישראל וחללי גרים וחרורי מותרין זה בזה וגר ומשוחרר שנשא לויה או ישראלית או חללה הולד הולך גם כן אחר הזכר לא שנא גר שנשא ישראלית או ישראל שנשא גיורת אבל כל הניסת באיסור הולד הולך אחר הפגום כמו הנולדים מפסולי כהונה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הולד פגום לכהונה וישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר ולד שפחה ועכו\"ם ולדן כמותן לא שנא נתעברו מכשר או מפסול ודין הכתובה באחד מאלו שעברו ונשאו לפסולים יתבאר לקמן בדין היוצאות בלא כתובה בע\"ה:" + ], + [ + "אשה שנשאת לשנים ומהו לא תנשא לג' שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים ואם ניסת לשלישי כתב א\"א ז\"ל שכופין אותו להוציא דחמירתא סכנתא מאיסורא וכמו שב\"ד חייבין להפריש האדם מאיסור כך חייבין למונעו שלא יפשע בעצמו ואם הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה אבל משני יש לה כתובה אע\"פ שלא הכיר בה ואיש שמתו לו שתי נשיו אין צריך למנוע מלישא השלישית." + ], + [ + "המגרש אשתו ונשאת לאחר וגרשה או מת אפילו לא ניסת לאחר אלא נתארסה לאחר אסורה לחזור לראשון ואסור לו לדור עמה בכל השכונה ואם נרשה השני או נתאלמנה מותר לדור עמה בשכונה ובלבד שיהיה חוץ למבוי ואם לוה ממנה קודם לכן דינה כדפרישית לעיל בכהן שלוה מאשתו גרושה אבל זנתה אחר הגירושין מותרת לחזור לו: המוציא אשתו משום שם רע שיצא עליה או מפני שהיא אילונית או שהיא נדרנית לא יחזיר ודוקא שאמר לה משום שם רע או משום אילונית או נדרנית אני מוציאך וכפל דבריו לומר אילמלא השם רע או אילונית או הגדר לא הייתי מוציאך ואז יאמרו לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע או משום אילונית ונדר לא יחזיר אבל לא כפל דבריו יכול להחזירה והרמ\"ה ז\"ל כתב שאם אמר לה משום שם רע ואילונית ונדר אני מוציאך אע\"פ שלא כפל דבריו אינו יכול להחזירה וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה אבל האיש שהוציא אשתו משום נדר שנדר להוציאה יכול להחזירה:" + ], + [ + "הנחשד על האשה והוציאוה ב\"ד מבעלה על זה לא ישאנה הנחשד ואם נשאה אם יש עדי טומאה תצא אפילו יש לה בנים מהבעל אין עדים בדבר אלא שיצא הקול שזינתה מפני שראו בה דבר מכוער כמו שראו אותה חוגרת בסינר אחר שיצא הנחשד מהבית או שראו רוק למעלה מהכילה או מנעלי' הפוכי' תחת המטה אחר שיצא הנחשד ועבר ונשאה אם יש לה בנים מהבעל לא תצא ואם אין לה בנים מהבעל תצא אפי' לא ראו עדים הדבר המכוער אלא שהבעל ראה אותו ובלבד שיהא ממשות בדבר בקול כג��ן שלא הוציאוהו אויבים ולא פסק עד יום וחצי אבל אם אין בקול ממשות כגון שהוציאוהו אויבים או שבתוך יום וחצי יצא קול על לעז הראשון שהוא שקר אז אין מוציאין ממנה אא\"כ ראו העדים דבר מכוער אבל לא בראיית הבעל ומיהו על ידי עדים שראו הכיעור אסורה בין לבעל בין לנחשד לדעת ר\"ת אבל לרב אלפס כשאין בקול ממש אז אין מוציאין לא מבעל ולא מנחשד אלא בעירי טומאה וכשיש בקול ממש אם יש עדי כיעור מוציאין בין מבעל בין מנחשד אם אין לה בנים אבל בראיית הבעל לחוד לא ספקינן אע\"פ שיש ממש בקול וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל הוציאה הבעל בעדי כיעור וניסת לאחר וגירשה לא תנשא אחרי כן לנחשד לכתחלה ואם ניסת לא תצא אפילו אין לה בנים הנחשד משפחה וכותית ונתגיירו ונשתחררו לא יכנוס ואם כנס לא יוציא:" + ], + [ + "המביא גט ממדינת הים שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם או שמעיד על בעלה שמת או שאמר הרגתיו לא ישאנה משום חשד ואם כנס לא יוציא אבל המביא גט בארץ ישראל כיון שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ישא: אשה שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאה לפני חכם להתירה ואסרה שלא מצא לה פתח להתירה לא ישאנה שמא יאמרו אסרה כדי שישאנה ואם כנס לא יוציא מיאנה או חלצה בפני בית דין יכול אחד מהם לישאנה כיון שהם שלשה לא היו אחרים חוטאים בשבילו וכל אלו שאסורים לישא משום חשד אם היו להם גשים לחכם בשעה שאסרה ולזה בשעה שהביא הגט או מעיד בה ומתו מותרים לינשא להם דהשתא ליכא חשד כיון דבאותה שעה היתה אשתו קיימת גרשו לנשותיהן אם גרמו הם הגירושין אסורות ואם נשותיהן גרמו הגירושין מותרות וכולם מותרות לקרוביהם שאינם חשודים להוציאן מבעליהם בשביל קרוביהם:" + ], + [ + "כל הנשים שמתו בעליהם או גרשום לא יתארסו עד שיהו להן ג' חדשים אחר מיתת הבעל או אחר הגירושין חוץ מיום המיתה והגירושין וחוץ מן היום שנתארסו בו אפילו נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אפילו היה לה כעס עם בעלה או שהיה הוא או היא חולה שודאי לא שמשו או קטנה או זקנה או עקרה ואילונית כולן צריכות להמתין שלשה חדשים ואם נשתהה הגט בין כתיבה לנתינה כתב רב אלפס שמונין שלשה חדשים משעת כתיבה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב משעת נתינה מעשה באחת שנתגרשה ויצא קול של פסול על הגט והצריכה ר\"ת גט אחר מפני הלעז אע\"פ שכשר היה והתירה לינשא מיד ולא הצריכה להמתין ג' חדשים אחר הגט השני כיון שלא הצריכה הגט השני אלא לבטל הקול ור\"י אומר שצריך להמתין שלשה חדשים אחר הגט השני וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ואפילו אחר ביאת זנות כגון שנאנסה או נתפתתה צירכ להמתין שלשה חדשים ודוקא גדולה אבל קטנה שנאנסה או נתפתתה או יוצאת במיאון אינה צריכה להמתין וגיורת שנתגיירה ושפחה שנשתחררה אפילו גדולות אינן צריכות למתין אבל גר וגיורת שנתגיירו ביחד צריכים להמתין ושבויות אפילו גדולה כתב הרמ\"ה שאינן צריכות להמתין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שצריכין להמתין ואם קדש או נשא תוך ג' חדשים צריך לגרש ומשמתינן ליה אי לא מגרש אבל אין כופין אותו בשוטים ואפילו אם הוא כהן שתאסר עליו צריך לגרש ואם הוא ישראל יחזירנה אחר שלשה חדשים ואם קדש תוך שלשה חדשים וברח ליה אין כופין אותו ליתן גט כיון שגילה בדעתו שאינו רוצה לכונסה והורה ה\"ר יחיאל ב\"ר יוסף שלכתחלה אומרים לו ברח ובחכי סגי וכתב א\"א ז\"ל ויראה דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק שירחיק עד שיהא שיעור חזרתו אחר שלשה חדשים דלאו מסתבר דיקדש בעיר זו ויברח לעיר אחרת דאם כן בטלה תקנת חכמים ולא ישא אדם מעוברת חברו ומניקת חברו עד שיהא לולד ארבעה ועשרים חדשים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו ל\"ש אם היא אלמנה או גרושה אפי' אם גמלה הנער או נתנתו למניקת אסורה אפילו נשבעה המניקת או נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה אפי' אם נשבעה לאדם גדול כמו אילו שהולכים בחצר המלך ולא אמרינן כיון שאדם גדול הוא תירא המניקת לחזור בבה אבל אם מת הולד או שגמלתו בחיי הבעל או שאינה הולכת לעולם כגון שיש לה צימוק דדים או שפסק חלבה בחיי בעלה או ששכרו לה מניקת בחיי בעלה כתב אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל שאינה צריכה להמתין עבר ונשאה או קדשה יגרשנה וצריך ליתן לה כתובה אם תתבענה לו ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס אם ישראל הוא וצריך לכתוב לה כתובה אחרת וכתב הר\"ר מאיר מרוטנברק ז\"ל אפילו אם הדיר הנאת תשמיש עליו על דעת רבים עד שעה שיגיע זמנו לכנוס אפ\"ה צריך להוציא ואם ברח והרחיק נדוד עד מקום שאינו יכול לחזור תוך כ\"ד חדשים אין צריך להוציא: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל הבא על נערה ונתעברה ממנו והודו שניהם שממנו נתעברה ואומר שבא עליה לשם קידושין ואח\"כ נתקדשה לשמעון וגירשה שמעון ורצתה לינשא לראובן אם צריכה להמתין ג' חדשים אחר גירושי שמעון כיון שידוע שהיתה מעוברת מראובן לא שייך הבחנה ואינה צריכה להמתין ג' חדשים או לא תשובה צריכה להמתין ג' חדשים שקדושי ראובן לא היו כלום כיון שלא היו בעדים וקדושי שמעון היו קדושין גמורים אע\"פ שהיתה מעוברת מראובן תחילה לא חלקו חכמים אלא בכל הנשים הצריכו להמתין שלשה חדשים:" + ], + [ + "אסור לו לאדם לארס תוך שלשים יום של אבלות ומי שיש לו בנים קטנים ואין לו מי ישמשנו מותר לכנוס אפילו תוך שבעה ומיהו לא יבא עליה עד לאחר שלשים יום ומי שאין לו בנים או שלא קיים עדיין פריה ורביה אסור לכנוס תוך שבעה אבל לאחר ז' מותר לכנוס ולבעול אפי' מתאבל הוא על אביו ועל אמו ולאחר שלשים יום כל אדם מותר אפילו קיים פריה ורביה ואין לו בנים קטנים אפי' הוא מתאבל על אביו ועל אמו שדך אשה ואירעה אבל והוא לא קיים פריה ורביה מותר לכונסה תוך שלשים לאבלה:" + ], + [ + "אלו שאינן בני קדושין מחמת ערוה מהן מן התורה ומהן מדרבנן אותם שהן מן התורה לא תפסי בהו קדושין כלל ואותן שהן מדרבנן או שהן ספק ערוה כאשר יתבאר לקמן בע\"ה צריכות גט: אמו אסור לו מן התורה ואם אמו אסורה לו מדרבנן וכן אם אם אמו עד עולם ואם אבי אמו אסור לו מדרבנן אבל אם אם אבי אמו ואם אבי אבי אמו מותרת לו אם אביו אסורה לו מדרבנן וכן אם אם אביו עד עולם אם אבי אביו אסורה לו מדרבנן אבל מכאן ואילך כגון אם אם אבי אביו או אם אבי אבי אביו מותרת לו: אשת אביו אסורה לו מן התורה בין שהיא אשתו מן האירוסין בין שהיא אשתו מן הנישואין בין בחיי אביו בין כשמת אביו או גירשה אבל אם אנס אביו אשה מותרת לו ואשת אבי אביו אסורה לו מדרבנן וכן אשת אבי אבי אביו עד עולם ואשת אבי אמו אסורה לו מדרבנן אבל מכאן ואילך כגון אשת אבי אבי אמו או אשת אבי אם אמו מותרת לו: אחותו אסורה לו מן התורה לא שנא אחותו מאביו או מאמו בין אחותו מן הנשואין או מהזנות או אפילו בא אביו על הערוה והוליד ממנה אחותו היא וחייב עליה חוץ מאחותו מן השפחה וכותית בד\"א שפחה דעלמא אבל אם בא אביו על שפחתו והוליד ממנה אחותו היא ומותר בבת אשת אביו ואפילו חורגת הגדלה בבית מותרת לאחיו ולא חיישינן למראית העין לומר שנראית כאחיתם: בתו אסורה לו מן התורה וכן בת בנו ובת בתו ובת בת בנו ובת בת בתו או בת בן בנו או בת בן בתו אסורות לו מדרבנן אבל מכאן ואילך כגון בת בת בת בנו ובת בת בת בתו כתב הרמב\"ם שהן מותרות לו ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא כולן אסורות לו עד עולם: בת אשתו אסורה לו מן התורה וכן בת בנה ובת בתה ודוקא בת אשתו מן הנשואין אבל בת אנוסתו לאחר מיתתה ובת בת אשתו ובת בת בן אשתו אסורה לו מדרבנן אבל מכאן ואילך כגון בת בת בת אשתו ובת בן בן בן אשתו כתב הרמב\"ם ז\"ל שמותרת לו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהן אסורות לו עד עולם ואם אשתו אסורה לו מן התורה וכן אם אם אשתו ואם אבי אשתו אבל אם אם אם אשתו ואם אם אבי אשתו ואם אבי אבי אשתו אסורות לו מדרבנן מכאן ואילך כגון אם אם אם אם אשתו ואם אם אם אבי אשתו כתב הרמב\"ם שמותרות ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב שאסורות לו לעולם אחות אביו ואחות אמו אסורות לו מן התורה לא שנא היא אחותו מן האב או מן האם ומותר בבת אחי אביו ובבת אחיו אמו ואחי אביו ואחי אמו מותר באשתו ובבתו אבל הוא אסור מן התורה באשת אחי אביו ומדרבנן באשת אחי אמו ודוקא שהוא אחי אביו מן האב אבל אשת אחי אביו מן האם ואשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם אין אסורות אלא מדרבנן ומכאן ואילך כגון אשת אחי אבי אביו מן האם ואשת אחי אם אמו בין מן האב בין מן האם מותרות ובאשת אחי אבי אביו מן האב ואחות אבי האב בין מן האם בין מן האב ואחות אם האם פסק ר\"י שהן אסורות מדרבנן ובשאלתות פסק שהן מותרות וכן פסק רבינו תם ומסקנת אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כדברי ר\"י אשת בנו אסורה לו מן התורה ואשת בן בנו אסורה לו מדרבנן וכן אשת בן בן בנו עד עולם אשת בן בתו אסורה לו מדרבנן אבל מכאן ואילך כגון אשת בן בן בתו מותרת לו: אשת בן אשתו מותרת לו ובן אשתו מותר באשתו אשת אחיו אסורה לו מן התורה בין אם הוא אחיו מן האב או מן האם בין מן הנישואין בין מן הזנות אלא שאשת אחיו מן האם אסורה לו מן התורה לעולם ואשת אחיו מן האב מותרת לו אם מת אחיו בלא בנים כאשר יתבאר לקמן בהלכות יבום בע\"ה: ב' חורגין הגדלין יחד בבית מותר כ\"א באשת חבירו ולא חיישינן למראי' העין לומר שנראה כאשת אחיו: אשת חמיו אסורה לו וגם חמיו אסור באשתו ומותר באשת בן אחיו ובאמת בן אחותו: אחות אשתו אסורה לו מן התורה כ\"ז שאשתו קיימת ל\"ש אם היא אחותה מן האב או מן האם ואפי' גירש את אשתו אבל לאחר מיתתה מותר באחותה: הלכה אשתו למ\"ה ואמרו לו שמתה ונשא אחותה ואח\"כ באתה אשתו אם היתה אשתו נשואה לו מותרת לחזור לו שהכל יודעים שבטעות נשא את אחותה דאין זנות שמזנה עם אחותה אוסר אשתו עליו אפילו במזיד וכן בכל הקרובות הנאסרות ע\"י אשתו אם מזנה עמהם לא נאסרה אשתו עליו ומותר בקרובות שניה היתה ארוסתו ואמרו לו שמתה ונשא אחותה ואח\"כ באת ארוסתו אסור בשתיהן מתה הראשונה מותר בשנייה אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה ואח\"כ אמרו לו קיימת היתה הולד הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר היתה אחות אשתו נשואה והלכה אשתו ובעל אחות אשתו ואמרו לו מתה אשתך וגיסך ונשא אחות אשתו ואח\"כ באו אשתו וגיסו אשת גיסו צריכה גט ל\"ש נשאת לו בב' עדים או בעד א' ואסורה לגיסו ואשתו אסורה עליו ל\"ש היתה נשואה לו או ארוסתו:" + ], + [ + "כותית אע\"פ שאין בה לאו אסורה מדרבנן ואם בא עליה בזנות דרך מקרה מכין אותו מכות מרדות ואם יחדה לו בזנות חייב עליה מדרבנן משום נדה ומשום שפחה ומשום עכו\"ם ומשום זונה כתב הרמב\"ם ז\"ל בא על הכותית משאר העכו\"ם דרך אישות לוקה מן התורה או ישראלית שנבעלה לעכו\"ם דרך אישות לוקה מן התורה משום לא תתחתן בם אחד ז' עכו\"ם ואחד כל העכו\"ם באיסור זה ע\"כ ונ\"ל שאינו אלא בז' עכו\"ם דלא קי\"ל ברבי שמעון דאמר כי יסיר לרבות על המסירין ואפילו בז' עכו\"ם אין לוקין משום לא תתחתן אלא לאחר שנתגיירו אבל בעודם עכו\"ם לא שייך בהו חתנות ואינו לוקה עד שיבעול ואז לוקה עליה משום לא תקח ואם בא עליה בפרהסיא לעיני י' מישראל הי' קנאים פוגעי' בו פירוש הממהר וזריז להורגו ה\"ז הי' משובח והוא שמעצמו יקנא לה' ויפגע בו אבל אם בא לב\"ד לשאול אין מורין לו לעשות ואין רשאין לפגוע בו אלא בשעת מעשה אבל פירש ממנה אין הורגין אותו והורגו נהרג עליו ולא עוד אלא אפי' בא הקנאי להרוג הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו לא פגעו קנאין ולא הלקוהו ב\"ד הרי עונשו מפורש בקבלה שהוא בכרת שנא' כי חלל יהודה את קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכתב הרמב\"ם עון זה אע\"פ שאין בו מיתת ב\"ד אל יהא קל בעיניך אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו שבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל הוא ובנו מן הכותית אינו בנו ומסיר אותו להיות אחד עכו\"ם ודבר זה גורם לידבק בעכו\"ם שהבדילנו ה' מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו ושפחה שהוטבלה לשם עבדות אסורה לבן חורין אחד שפחתו ואחד שפחת חברו והבא עליה מכין אותו מכת מרדות גם בזה כתב הרמב\"ם ז\"ל אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה' שהבן הוא עבד ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל ולהיות' עבדים והבא על השפחה אפילו בפרהסיא אין קנאין פוגעין בו נתערב ולד של ישראל בולד שפחה שניהן עבדים וכופין בעל השפחה ומשחרר שניהן ואם היה הבן מן האדון של העבד כשיגדלו ישחררו זה את זה ויהיו מותרין לבא בקהל היו התערובות בנות שתיהן ספק שפחות והבא על אחד מהן הולד ספק עבד וכן אם נתערב ולד כותית בולד ישראלית מטבילין את שניהן לשם גרות וכל אחד מהם גר:" + ], + [ + "אשת איש בכלל עריות ולא תפשי בה קידושין בד\"א בודאי אשת איש אבל ספק אשת איש כגון שקבלה גט או קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה או שגירשה בגט הכתוב בכתב ידו ואין עליו עדים כלל או עד אחד או שיש עליו עדים ואין בו זמן אם קדשה אחר צריכה גט משניהם וכן כל פסול שאירע בגט כגון שגרשה בגט קרח והיה במזרח וכתב במערב או ששלחו לה בח\"ל ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם ושאר פסולי גט דרבנן שיתבארו לקמן בהל' גיטין בע\"ה אם קדשה אחר צריכה גט משניהם ואם נשאת לשני יש מהן שתצא ויש מהן שלא תצא כאשר יתבאר לקמן בע\"ה: אשת איש שקבלה קידושין בפני בעלה מקודשת דכאלו אמרה גירשתני דמי והאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל אם נתקדשה לאחר שלא בפני בעלה או אפילו בפניו ויש עד אחד שמעיד כדבריה אינה נאמנת שאז מעיזה כיון שהעד מסייעה ואין הקדושין כלום: אשה שהלך בעלה למ\"ח והעידו עליו שמת אפילו עד אחד אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב מותרת לינשא ואפילו עד מפי עד או אשה מפי אשה או עבד או שפחה כשרים לעדות זה ופסולי עדות אם פסולים מדרבנן כגון משחק בקוביאות ומפריחי יונים וכיוצא בהם כשרים לעדות זה אבל פסולי עדות דאורייתא פסולים ואם משיחים לפי תומם כשרים בא אחד מהם ואמר הרגתיו תנשא דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה כתב א\"א ז\"ל בתשובה אם שנים מעידים שמת אפילו אם יש הכחשה בדבריה' נושאי' את אשתו כיון ששניהם מעידים על מיתתו אפי' לא שמעו אלא קול שאמרה פלוני מת והלכו שם ולא מצאו שום אדם משיאין את אשתו והוא שראו צל צלו דאי לאו הכי חיישינן שמא שד הוא בד\"א בשד' או בעיר בבור וכיוצא בו שהוא מקום חרוב אבל בעיר שלא בבור אפילו לא ראו צל משיאים אות אשתו כתב גאון האידנא לא בקיאין בבבואה דבבואה היכי הוי הלכך לא עבדינן בה עובדא: כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג פליגי בה בירושלמי חד אמר משיאים את אשתו וחד אמר אין משיאין אשתו וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביא דברי שניהם ולא אסיק מחד מיגייהי: ולכאורה נראה דאזלינן לחומרא והרמב\"ם כתב מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני וידוע שהוא כתב ישראל תנשא אשתו וכן מי שנשתתק בודקין אותו אם נמצאת דעתו מכוונת וכתב מת פלוני בן פלוני סומכין עליו ותנשא אשתו אפי' שמעו מן התינוקות שאמרו מת פלוני בן פלוני בין כיונו לשם עדות בין כיונו שלא לשם עדות משיאין את אשתו ואם שומעין מהם שאומרים הרי אנו באים מקבורתו ואין סומכים עליהם להשיא אשתו אא\"כ יאמרו כך וכך ספדנים היו שם וכך וכך הלכו אחר המטה שיש דבר שמורה על הענין שהוא אמת: עכו\"ם שמסיח לפי תומו שמת ואינו מכוין לשם עדות משיאין את אשתו וכן השומע ממנו ובא והעיד בפני ב\"ד משיאין את אשתו כיצד מסיח לפי תומו כגון שאמר אני ראיתי לפלוני שמת כמה היה נאה או כמה טובה עשה עמי וכיוצא בזה שמוכיח שאינו מכוין לשם עדות אבל אם מכוין לשם עדות או שנראה שאמר כן כרי שירא מפניו כגון שאמר עשה דבר פלוני ואם לאו אהרוג אותך כמו שהרגתי לפלוני אינו נאמן כתב הרמב\"ם יצא ישראל ועכו\"ם מעמנו למקום אחר ובא עכו\"ם והסיח לפי תומו איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו אע\"פ שאין העכו\"ם יודע את האיש והוא שאמר קברתיו ע\"כ ואיני יודע למה צריך שיאמר קברתיו התחיל העכו\"ם להסיח לפי תומו וחזר ושאלו לו ואח\"כ פירש כל הענין קרוי שפיר מסיח לפי תומו כתב הרמב\"ם ז\"ל שמע מערכאות של עכו\"ם הרגנו לפלוני אינן נאמנין ויראה מדבריו שאם אמרו נהרג בדין ושלא על ידם נאמנים ומדברי א\"א הרא\"/ש ז\"ל יראה שאפילו אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים בא אחד ואמר אמרו לי כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יוסף בן שמעון ובא ואמר כן ואנו מכירים פלוני הידוע בשם זה אשתו מותרת אע\"פ שלא אמר בו סי' שנכירנו על ידו ואין אנו חוששין שמא אחר היה ששמו כך וי\"א דוקא כשלא הוחזק אחר באותו מקום בזה השם וגם לא שכיחי שיירו' שעוברים שם הא איכא חד מינייהו אין משיאין ורב אלפס כתב אפי' שכיחי תרי בהאי שמא או שכיחי שיירות משיאין עד דאיכא תרווייהו לריעותא וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב הרמב\"ם ז\"ל ישראל שאמר מת יהודי עמנו במקום פלוני וכך צורתו וכך וכך סימנין אין אומרים באומר דעתן פלוני הוא עד שיעיד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו אבל אם אמר שיצא מעמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא אלא הוא תנשא ע\"כ וטעמא משום דקי\"ל סימנין לאו דאורייתא ולא דמכינן בהו לענין איסורא: יש נשים שאין סומכין על עדותן אם העודה לאשה שמת בעלה מפני ששונאו' זו את זו מתכוונת לקלקלה לאוסרה על בעלה ואלו הן חמותה ואפי' אינה חמותה עתה אלא מצפה להיות חמותה כגון שהיא אם יבמה ולא אם בעלה ומעידה שמת בעלה אינה נאמנת וכן הכלה לא תעיד לחמותה ואפילו באה ואמרה מת בעלי ואח\"כ מת חמי שלפי דבריה אינה עוד חמותה אפ\"ה אינ�� נאמנת ובת חמותה וצרתה ואשת אחי בעלה שמא ימות בעלה או אחי בעלה ויהא צרות זו לזו ובת בעלה לא תעיד לה ולא היא לבת בעלה: כל הבא להעיד עד עדות אשה א\"צ דרישה וחקירה ומעידין לאור הנר ולאור הלבנה שאפי' לא ראו אותו אלא לאור הנר והלבנה והכירוהו המעידים עליו שהוא הוא ראו אחד שאמר על עצמו שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני והרי הוא מת שנחש נשו והלכו שם ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו: אין מעידין עליו אא\"כ ראו פרצופו שלם עם פדחתו וחוטמו וכתב ר\"ת דוקא כשאין שם אלא הראש אז אין יכולין להכירו בטביעת עין אם לא יהא כל פרצוף שלם עם החוטם אבל אם כל גופו שלם אפי' אין כאן פרצוף ופדחת וחוטם יכולין להכירו בטביעת עין או ע\"י סימנין מובהקין שיש להם בגופו ושומא לא הוי סימנין מובהקין להכיר על ידה לפי שעשויה להשתנות ואם אין מכירין אותו בטביעת עין אפילו יש להם סימנין בכליו ובגופו אין סומכים עליהם אם אינן מובהקין אין מעידין עליו אא\"כ ראה אותו תוך ג' ימים למיתתו בד\"א שהוא ביבשה אבל אם היה במים אפילו שהה שם כמה ימים מעידים עליו שהמים מעמידין אותו שלא ישתנה צורתו והוא שראוהו מיד אחר עלייתו מן המים וגם שאין בו מכה אבל יש בו מכה או שלא ראוהו מיד בעלייתו מן המים משתנה ואפילו אם היה ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידים עליו לאחר כמה ימים ע\"י טביעת עין של גופו וצורתו ואפילו היה חבול בפניו שאין מעידין עליו אלא על שלשה ימים אם מצאוהו הורג ומכירין אותו בטביעת עין ואין יודעין מתי נהרג תולין שנהרג תוך ג' ימים ומעידים עליו: נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שאפשר שלא אכלוהו נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים או לתוך כבשן האש או לתוך יורה מלאה יין או שמן מרותחת על גבי האש מעידין עליו: ראוהו צלוב או מלא פצעים אפי' במקום שנעשה טרפה או שהיה אוכלת בו אין מעידין עליו עד שראוהו שתצא נפשו וכתב הרמ\"ה דווקא שראוהו מגוייר בסכין המלובנת באור וה\"ה נמי בסכין שאינה מלובנת ונכוה אח\"כ כדקאמר רבי שמעון בן אלעזר מפני שיכול לכוות ולהחיות אחרי כן אבל אם נחתכו גידי שוקיו ולא נכוה מעידים עליו כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בן אלעזר וכן הלכה ע\"כ ואין נראה כן מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל: בד\"א שאין מעידין על מי שהיה אוכלת בו במקום שאין נפש יוצאת בו אבל אם ראוהו אוכל בו החיה במקום שנפשו יוצאת בו כגון בלב או במוח או במעים מעידים עליו: ראוהו שנשחט בו שנים או רוב שנים מעידים עליו: ראוהו שנפל למים שאין להם סוף והרי הם גדולים כל כך עד שהעומד על שפתו אינו יכול לראות כל ד' רוחות אין מעידין עליו שמא יצא לצד אחר ואם עד אחד מעיד ראיתיו מיד אחר שהועלה והכרתיו ע\"י סימנין שהיה לו בגופו נאמן אבל אם אינו אומר שהכירו ע\"י סימנין אלא ע\"י טביעת עין אינו נאמן בד\"א שראהו העד שנפל שם דכיון שראהו העד שנפל שם אומר בדדמי ואמר שהוא הוא אפילו אינו ברור לו לפיכך אינו נאמן אלא אם כן שראהו מיד אחר שהועלה ומכירו ע\"י סימנים אבל אחר שלא ראהו שטבע נאמן אפי' לא ראהו מיד אחר שהועלה ואפילו בטביעת עין בלא סימנים והוא שיראנו שלם בכל גופו אבל אם אינו שלם אלא פרצוף פנים עם החוטם לא סמכינן אטביעת עין לחוד בלא סימנין: ניסת ע\"י שהעידו עליו במים שאין להם סוף לא תצא נפל למים שיש להם סוף ושהה שם כדי שתצא נפשו תנשא לכתחילה וכן אם נפל למים שאין להם סוף ובאו להעלותו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי והיה מעידים עליו להשיא את אשת��: עיר שהקיפוה כרקום וספינה המטורפת בים והיוצא לדון הרי הן בחזקת חיים לפיכך אין מעידים על אחד מאלו שמת להתיר את אשתו ואפילו על מי שבעיר שכבשה כרקום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג נמי אין מעידים שהם בספק חיים ונותנים עליהם חומר מתים וחומרי חיים: עד אחד אומר מת והתירוה להנשא ובא עד אחר ואמר לא מת אפילו קודם שנשאת מותרת לינשא אלא משום לזות שפתים לא תנשא אבל אם בא השני קודם שהתירוה לא תנשא ואם באו שנים פסולים לבסוף ואומרים שלא מת חשובים כאחד ואם התירוה קודם שבאו לא תצא מהיתירה הראשון לא התירוה עד שבאו לא יתירוה: אשה אומרת מת ושתים אומרות לא מת אע\"פ שנשאת תצא שתים אומרות מת ואחת אומרת לא מת אע\"פ שלא נשאת תנשא אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת או עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת ב' אומרים מת ושנים אומרים לא מת בכולן לא תנשא ואם נשאת למי שאינו מעיד תצא ואם נשאת לאחד מעידיה והיא אומרת ברי לי שמת לא תצא נשאת על פי עד כשר ואחר כך באו ב' ואמרו לא מת או נשאת על פי אשה ואחר כך בא עד כשר ואומר לא מת אפילו נשאת לאחד מעידיה תצא: האשה בעצמה נאמנת לומר שמת בעלה ותנשא או תתיבם על פיה ונותנים לה כתובתה ואם תתיבם נכנס היבם לנחלה על פיה בד\"א שאומרת מת בעלה והתירוני לינשא לבד אבל אם אומרת תנו לי כתובתי והתירוני לינשא אפילו התירוני לינשא ותנו כתובתי אין מתירין אותה לינשא והרמב\"ם ז\"ל כתב בשניהם מתירין אותה לינשא אלא שיש חילוק ביניהם לענין הכתובה כדלקמן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: יש לה צרה אין עדותה מועיל להתיר צרתה אע\"פ שהיא מותרת הצרה אסורה וחשבינן ליה כחי לגבבי צרה ואוכלת בשבילו תרומה אם הוא כהן: באו ב' הצרות אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא ואותה שאומרת לא מת לא תנשא אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג שתיהן מותרות בד\"א שהיא נאמנת על עצמה כשיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם אבל יש קטטה בינו לבינה כגון שאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני ובאו פלוני ופלוני והעידו שאינו אמת אינה נאמנת אפי' יש שלום בעולם לא שנא התחילה היא הקטטה או שהתחיל הוא ואפילו אם עד מסייעה אינה נאמנת ואם נשאת כתב הרמב\"ם ז\"ל לא תצא כיון שהעד מסייעה וכן אם יש מלחמה ואמרה מת אפי' בסתם אינה נאמנת אע\"פ שיש שלום בינו לבינה ואפילו לא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה והיא אומרת מת במלחמה אינה נאמנת והרמב\"ם ז\"ל כתב בזה שאם נשאת לא תצא וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן: כתב הרמב\"ם כיון שיש מלחמה בעולם אפי' אומרת מת וקברתיו אינה נאמנת ואינו נראה כן בגמרא אלא אפילו היא אומרת מת על מטתו נאמנת אף על פי שיש מלחמה בעולם כ\"ש מת וקברתיו ואם יש מלחמה בעולם ובא עד אחד ואומר מת במלחמה אינו נאמן וכתב הרמב\"ם ז\"ל שאם נשאת לא תצא ואם אמר העד מת וקברתיו נאמן וכתב הרי\"ף דה\"ה נמי בשנים במלחמה דאינם נאמנים אא\"כ אומרים מת וקברנוהו וראב\"ד כתב דאפי' אחד נאמן אפילו אם אינו אומר קברתיו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאחד אינו נאמן אא\"כ אומר מת וקברתיו אבל שנים נאמנים אפילו אם אינם אומרים קברנוהו: ואם יש רעב בעולם ובאה ואמרה מת אינה נאמנת אפילו אומרת מת על מטתו עד שתאמר וקברתיו ואם באה ואמרה מת תחת המפולת שנפלה עליו או שיש שילוח נחשים ועקרבים ואומרת שנשכו נחש או עקרב או שיש דבר בעולם ובאה ואמרה שמת בכל אלו דינו כמלחמה ואינה נאמנת ואם אומרת עישנו עלינו את הבית והוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת נפלו עליו עכו\"ם או לסטים והו�� מת ואני נצלתי נאמנת שאין דרכן להרוג הנשים: בא בעלה אחר שניסת ל\"ש ניסת ע\"פ עד אחד או ע\"פ ב' עדים תצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם ואין לה כתובה משניהם ולא פירות שאכל מנכסי מלוג שלה אע\"פ שאינם חייבין בפרקונה ודוקא שאכל השני קודם שבא הראשון אבל מה שאכל אחר שבא הראשון צריך לחזור ואינו חייב ליתן הבראות מנכסי צאן ברזל שלה והוא שבלו לגמרי אבל מה שיש מהן בעין ניטלתו ואם נטלה מזה או מזה כתובה או פירות צריכה להחזיר ודוקא שנטלה מהשני אחר שבא הראשון אבל אם נטלה ממנו קודם שבא הראשון צריכה להחזיר ושניהם אין מטמאין לה אם הן כהנים ואין זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ונפסלה מהכהונה ומהתרומה ומהמעשר אם היה בת לוי מתו אחין של זה ושל זה חולצין ולא מייבמין והולד מן השני הוא ממזר מן התורה בד\"א שלא גירשה הראשון אבל אם גירשה או מת אז לא הוי משני אלא ממזר דרבנן ואם החזיר הראשון הולד ממזר מדבריהם ואם אחר שניסת אמרו לה בעלה היה קיים ומת בן שנולד קודם שמת ממזר מן התורה ושנולד אחר שמת ממזר מדרבנן ואם לא ניסת לשני אלא נתקדשה לבד והא בעלה אינה צריכה גט מהשני ומותרת לחזור לראשון וכן מותרת לשני אם מת הראשון או גירשה:" + ], + [ + "חייבי לאוין וחייבי עשה וכ\"ש שניות דרבנן תפסי בהו קדושין לפיכך אחד מאלו שנתקדשה בין אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט או ממזרת ונתיני לישראל או מחזיר גרושתו משנישאת לאחר בכולן צריכות גט ואפילו מקדש יבמה לשוק נמי כאשר יתבאר לקמן בעזרת השם:" + ], + [ + "מי שהוחזק בשאר בשר דנין ע\"פ חזקה זו אע\"פ שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב ומלקין וחונקין וסוקלין על חזקה זו כיצד הרי שהוחזק שזו אחותו או בתו או אמו ובא עליה בעדים ה\"ז לוקה או נשרף או נסקל אע\"פ שאין ראיה שזו אחותו או בתו או אמו אלא חזקה זו בלבד איש ואשה שבאו ממדינת הים היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזק בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה משום אשת איש אבל תוך ל' יום אין הורגין עליה משום אשת איש:" + ], + [ + "הבא על אחת מן העריות או שבעל ביאה אסורה בין כדרכה בין שלא כדרכה משהערב בה חייבים שניהם או כרת או מלקות או מיתת ב\"ד בין שהיו שוכבים או עומדים ומה היא העראה משהכניס העטרה מהגיד אע\"פ שפירש מיד ולא גמר ביאתו ולא הוציא זרע חייבים חוץ משפחה חרופה לפי שאין חייבים עליה אלא בגמר ביאה אבל מי שבעל בלא קושי באבר מת והכניסו בידו אין חייבים כלום וכתב הרמב\"ם אבל מכין אותו מכת מרדות ואם בעל בעילת איסור במתעסק כגון שהיה סבור שהוא ביאת היתר ועלה בידו ביאת איסור חייב חטאת אבל הבא על הערוה והיא מתה פטור והבא על הטרפה ואפילו נשחטה ברוב שנים שודאי לה למות בחולי זה חייב עד שתמות או עד שיתיז את ראשה הבא על אחד מן העריות דרך אברים או שחבק או שנשק ונהנה בקירוב בשר ה\"ז לוקה מן התורה שנא' לא תקרבו לגלות ערוה דברים המביאים לידי גילוי ערוה והעושה דבר מחוקות אלו ה\"ז חשוד על העריות נשים המסוללות זו בזו פירוש מתחברות זו בזו דרך תשמיש אסור וזהו מעשה ארץ מצרים שהוזהרנו עליו שנאמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו ואמרו חכמים ז\"ל מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה ניסת לשני אנשים ואף על פי שהוא אסור אין לוקין עליו ואין האשה נאסרת על בעלה בכך אבל ראוי לנדותה ולהכותה מכת מרדות הואיל ועשו איסור ויש לאיש ל��קפיד על אשתו בדבר זה ולמנוע הנשים הידועות בכך מליכנס לה ושלא לצאת היא אליהן כל אשה האסורה אם היא בת ג' שנים ומעלה גדול הבא עליה חייב והיא פטורה אא\"כ היא גדולה אבל אם היא פחותה מזה שניה' פטורי' שאין ביאתה ביאה וכן אשה גדולה שבא עליה קטן אם הוא בן ט' שנים ומעלה היא חייבת והוא פטור ואם הוא מבן ט' שנים ולמטה שניהם פטורין היה אחד מהם ער ואחד ישן הער חייב והישן פטור א' מזיד ואחד שוגג המזיד חייב והשוגג מביא קרבן אחד אונס ואחד רצון האונס פטור ואין העדים המעידים צריכים שיראו שיכנסו כמכחול בשפופרת אלא משיראו אותם דבוקים זה בזב כדרך המנאפים הרי אלו נהרגין בראיה זו:" + ], + [ + "צריך אדם להתרחק מן הנשים מאד מאד ואסור לו לקרוץ בידיו וברגליו ולרמוז בעיניו לאחת מן העריות ואסור לשחוק עמה או להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה ואסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין של אשה שהוא מכירה אפילו אינן עליה שמא יבא להרהר בה פגע באשה בשוק אסור להלך אחריה אל רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו ולא יעבור בפתח אשה זונה אפילו ברחוק ארבע אמות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון ליהנות ממנה כאילו מסתכל בבית התוכף שלה ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה המתכוון לאחד מאלו הדברים מכין אותו מכת מרדות ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין לא ילכו בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה ואחת א\"א ומותר להסתכל בפני הפנויה לבודקה אם היא יפה שישאנה בין שהיא בתולה או בעולה ולא עוד אלא שראוי לעשות כן אבל לא יסתכל בה דרך זנות ועל זה נאמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה וכן מותר אדם להביט באשתו אע\"פ שהיא נדה והיא ערוה לו אע\"פ שיש לו הנאה בראייתה הואיל והיא מותרת לאחר זמן אינו בא בזה לידי מכשול אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה ואסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת שמא יבא לידי הרהור עבירה באיזה שמוש אמרו ברחיצות פניו ידיו ורגליו אפי' ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו והצעת המטה בפניו ומזיגת הכוס שאין עושה לאיש דברים אלו אלא אשתו לבד ואין שואלים בשלום אשה כלל אפילו ע\"י שליח ואפילו ע\"י בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה והמחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהן אע\"פ שאין לו שום הנאה כלל ה\"ז מגונה ביותר ודבר זה אסור שאין קרבים לערוה כלל בין גדולה גבין קטנה חוץ מהאב לבתו והאם לבנה כיצד האב מותר לחבק לבתו ולנשק ולישן עמה בקירוב בשר וכן האם עם בנה כל זמן שהם קטנים הגדילו שיש לבת י\"א שנה ולבן י\"ב שנים זה ישן בכסותו וזה ישנה בכסותה ושם הבת בושה לעמוד בפני אביה ערומה או נתקדשה אפילו היא קטנה אסורה וכן אם האם בושה לעמוד ערומה בפני בנה אסור אפילו הוא קטן:" + ], + [ + "אסור מן התורה לאיש שיתייחד עם הערוה בין ילדה בין זקנה וחכמים גזרו על כל יחוד אפילו של פנויה וכותית ובלבד שתהא מבת ג' שנים ומעלה חוץ מן האב שמותר להתייחד עם בתו והאם עם בנה והבעל עם אשתו נדה וחתן שפירסה אשתו נדה קודם שבעל אסור להתייחד עמה אבל אחר שבעל בעילה אחת מותר לו להתייחד עמה והמתייחד אפילו עם פנויה בין כותית בין ישראלית מלקין אותו אבל היא לא נפסלה אם נתייחדה עם הפוסל בביאת�� והמתייחד עם אשת איש אין מלקין אותו שלא להוציא לעז על בניה שהם ממזרים כתב הרמב\"ם ז\"ל לא תתייחד אשה אחת עם אנשים הרבה עד שתהיה שם אשתו של אחד מהם וכן לא יתייחד איש אחד אפילו עם נשים הרבה ונשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין משום יחוד ע\"כ ואיני מבין דבריו כיון שאוסר אשה אחת עם אנשים הרבה מאי נ\"מ שאשתו של אחד מהם שם אכתי איכא למיחש לאחריני וא\"א ז\"ל כתב שאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים בעיר ובשדה עם ג' אבל בפריצים אפילו בעיר ובי' נמי לא ורש\"י מתיר לאיש אחד עם נשים הרבה אא\"כ עסקו עמהם שאז אסור אפילו עם נשים הרבה כיון שלבו גם בהם ור\"ת פירש דאפילו איש אחד עם נשים הרבה אסור אא\"כ אשתו עמו ואם עסקו עמהם שלבו גם בהם אסור אע\"פ שאשתו עמו ב' בתים זה לפנים מזה ונשים בפנימי ואנשים בחיצון או בהפך ופירש אשה לבין אנשים או איש לבין הנשים חוששין משום יחוד מי שאשתו עמו מותר להתייחד עם הנשים שאשתו משמרתו אבל ישראלית לא תתייחד עם עכו\"ם אע\"פ שאשתו עמו שאין אשתו משמרתו לפי שאין לה בבושת: אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתייחד עמה מפני שאימת בעלה עליה כתב הרמב\"ם ז\"ל ואם זה גם בה כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו לא יתייחס עמה אף על פי שבעלה בעיר בית שפתחו פתוח לרשות הרבים אין חשש להתייחד שם עם הערוה: מותר להתייחד עם ב' יבמות אם עם ב' צרות אם עם אשה וחמותה או עם אשה ובת בעלה או עם אשה ובת חמותו מפני ששונאות זו את זו ואין מחפות זו על זו וכן עם אשה שיש עמה קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה שאינה מזנה לפניה לפי שהיא מגלה את סודה כתב הרמב\"ם ז\"ל תינוק פחות מבן ט' שנים מותר להתייחד עם הנשים שלא גזרו אלא באיש הראוי לביאה אנדרוגינוס אינו מתייחד עם הנשים ואם מתייחד אין מכין אותו מכת מרדות לפי שהוא ספק אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום: תקנו חכמי' שיהיו הנשים מספרות זו עם זו בבית הכסא כדי שלא יכנס שם איש ויתייחד עמהן לא תלך אשה בשוק ובנה אחריה שמא יתפסו בנה ותלך אחריו להחזירו ויתעוללו בה הרשעים שתפסוהו אין ממגין אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים אפילו הוא עומד בחוץ שאין אפוטרופוס לעריות לא ימנה אדם אפוטרופוס על ביתו שלא ינהיג אשתו לדבר עבירה לא ידור תלמיד חכם בחצר שיש בו אלמנה אפילו אינו מתייחד עמה מפני החשד אא\"כ אשתו עמו: אלמנה לא תגדל כלב ולא תקנה אשה עבדים זכרים אפילו קטנים מפני החשד מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמותיהם של הבנים באות לבית הספר ונמצא מתגרה בנשים וכן אשה לא תלמוד קטנים מפני אבותיהם שבאים בשביל בניהם ונמצא שמתייחדים עמה ואם יש לו אשה למלמד יכול ללמוד תנוקות אפילו אינה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו:" + ], + [ + "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה לפיכך לא יהא דש מבפנים וזורה מבחוץ ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד ואלו שמנאפים ביד ומוציא שכבת זרע לבטלה לא די לו באיסור הגדול שעושה אלא שהוא בנדוי ועליהן נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הורג הנפש ואסור לאדם שיקשה לדעת או שיביא עצמו לידי הרהור ואם יבא לידי הרהור יסיח נפשו מדברי הבאי והשחתה לד\"ת שהיא אילת אהבים ויעלת חן לפיכך אסור לישן על ערפו ופניו למעלה עד שיטה מעט כדי שלא יבא לידי קישוי ולא יסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שנזקקין זה לזה ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת מפני שהן טרודין במלאכתן ולא יבואו לידי הרהור כתב הרמב\"ם ז\"ל אסור למי שאינו נשוי לשלוח יד במבושיו כדי שלא יבא לידי הרהור ואפילו מתחת טיבורו לא יכניס ידו כדי שלא יבא לידי הרהור ואם ישתין מים לא יאחוז באמה וישתין ואם הוא נשוי מותר ובין נשוי ובין שאינו נשוי לא יושיט ידו באמה כלל אלא בשעה שנצרך לנקביו ואני כתבתי בא\"ה דאף נשוי אסור אם לא מהעטרה ולמטה לצד הארץ:" + ], + [ + "ישראל לא נחשדו על משכב זכור ועל משכב בהמה לפיכך מותר להתייחד עמהן והמחמיר עצמו שלא להתייחד אפילו עם בהמה ולא עם אביו ה\"ז משובח העכו\"ם חשודים על הכל לפיכך אין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר או אומנות ואין מעמידין בהמה בפונדקאות שלהם אפי' זכרים אצל זכרים ולא נקבות אצל נקבות ואין מוסרין בהמה לרועה שלהם אפילו זכרים לזכר ונקבות לנקבות מפני שכולם הם בחזקת מנאפים וכשיבא הזכר לשכב עם הנקבה ישכב עם הבהמה ור\"ת פסק שמותר להעמיד בהמות אצלם דקי\"ל שאינן חשודים על הרביעה:" + ], + [ + "כתב הרמב\"ם אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב בני אדם לפרוש ממנו יותר מן העריות ומביאות האסורות ואמרו רבותינו (חגיגה יא) גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן ועוד אמרו רובן בגזל ומיעוטן בעריות והכל באבק לשון הרע לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר הזה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה כדי להנצל מהם ויזהר מהיחוד שהוא הגורם הגדול גדולי חכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו בדבר זה ויתרחקו מן היחוד וכן יתרחק מן השחוק ומהשכרות ומדברי עוגבים שאלו גורמים גדולים הם והם מעלות של עריות ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה וגדולה מכל זאת אמרו יפנה אדם עצמו ומחשבתו לד\"ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבות העריות מתגברות אלא בלב הפנוי מן החכמה ובחכמה מה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשנה תמיד ואשתו של אדם מותרת לו לפיכך כל מה שירצה לעשות באשתו עושה בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים ובלבד שלא יוציא ש\"ז לבטלה ור\"י פירש דאפילו בהוצאת ש\"ז נמי מותר לשמש שלא כדרכה ובלבד שלא יהא רגיל כן אלא אקראי בעלמא שמתאווה לאשתו לשמש שלא בדרכה אלא אסור להיות רגיל בכך עוד מדברי הרמב\"ם ז\"ל מדת חסידות שלא יקל ראשו בכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש ולא יסור מדרך העולם ושאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצל אשתו תמיד שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא אלא כל הממעט בתשמיש ה\"ז משובח ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו ע\"כ ואיזהו העונה האמורה בתורה הטיילים שפרנסתם מצוי להם ואין פורעין מס עונתם בכל יום הפועלים שעושים מלאכה בעיר אחרת ולנים בכל לילה בבתיהם פעם אחת בשבוע ואם עושין מלאכה בעירם פעמים בשבוע והחמרים אחת בשבוע והגמלים אחת לשלשים יום והספנים אחת לששה חדשים ועונת ת\"ח מליל שבת לליל שבת וכל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך כתב עוד הרמב\"ם ז\"ל בענין ריחוק התשמיש שכבת זרע הוא כח הגוף ומאור עינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים וזהו שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חילך וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשיחיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות ושער זקנו ושיחיו ושער רגליו רבה ושיניו נופלים והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חולאים והאלף ברוב התשמיש לפיכך צריך אדם ליזהר בדבר אם רוצה להיות בטובה לא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו ומסיח דעתו לדבר אחר והקישוי כשהיה וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאילו חומי הבצים נמשכין ובשרו הם זה צריך לבעול ורפואה לו שיבעול לא יבעול אדם והוא שבע או רעב אלא לאחר שיתעכל המזון במיעיו ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביום ביאתו מן הדרך לא לפניהם ולא לאחריהם ע\"כ ואף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתו ולקיים מצות בישראל ולא יבעול אלא מרצונה ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה ויהיה צנוע מאד בשעת התשמיש ולא ישמש בפני כל חי גרסינן בנדה בפרק כל היד רבה מקרקש גזי דבלתי' אביי באלי דרבי פירוש היו מכריחים אפילו הצרעים והזבובים שסביב מטותיהם בשעת תשמיש מיהו הם היו מחמירים על עצמן דגרסינן נמי התם אמר ליה רב יהודה לשמואל אפילו בפני עכברים פירוש שאל לו על מה שאין משמש מטתו בפני כל חי אם אסור אפילו בפני עכברים אמר ליה לא אלא כגון של בית פלוני שמשמשים מטותיהן בפני עבדיהן אלמא שמותר בפני עכברים אלא שהם היו מחמירים על עצמן הילכך מותר אפילו בפני בהמה וחיה ועוף ותינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי והא דאסור בפני כל חי דוקא בניעור אבל בישן שפיר דמי ויש להסתפק אי מהני בהפסקת מחיצת עשרה ומסתברא דלא מהני אע\"ג דמהני גבי ס\"ת הכא כיון דטעמא משום צניעות הוא לא מהני: בית שיש בו ס\"ת לא ישמש עד שיעשה בפניו מחיצה עשרה ואם יש לו בית אחר צריך שיוציאנו ואם יש בו תפילין או שאר ספרים ל\"ש חומשין או ספרי תלמוד אסור עד שיתן אותם בכלי תוך כלי והוא שלא יהיה כלי השני מיוחד לו אבל אם הוא מיוחד לו אפילו מאה כחד חשיב ואם פירש טלית על הארגז חשיב ככלי תוך כלי ויעשה הדבר באימה וביראה לא בתחילת הלילה ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת אלא באמצע הלילה כדאיתא בנדרים בפרק אלו נדרים שאלו לאימא שלום אשתו של ר\"א מפני מה בניך נאים ביותר אמרה מפני שאינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסופה אלא באמצע הלילה פירוש מ ספר בשעת תשמיש וכשהוא מ ספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד פירוש באימה וביראה כמי שכפאו שד כתב הראב\"ד י\"מ מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ודומה במי שכפאו שד שעושה הדבר מאונס ונ\"ל מגלה טפח באשה כלומר מגלה אותה לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אותה כלומר שלא היה מאריך באותו מעשה כמי שכפאו שד ונבעת והניח המעשה כל כך היה מקצר בתשמיש ואם תקשה לך א\"כ לא היה משהא על הבטן ואמרו חכמים (נדה לא:) שכר פרי הבטן בשכר שמשהין עצמן על הבטן עד שיזרעו נשותיהן הויין להו בנים זכרים יש לתרץ כי כל לבבות דורש ה' וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם מי שיודע בעצמו שיוכל לעשות המעשה ולא תכנס בו מחשבה אחרת והוא משהה עצמו כדי שתהנה האשה מן המעשה ותזריע היא תחלה מכוין לעשות מצוה ועושה אותה הקב\"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים ומי שאינו בטוח בעצמו וממהר כדי להנצל מן החטא גם הוא עושה מצוה והקב\"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים ע\"כ וי\"מ מגלה טפח על הסיגר שהיא חוגרת בו שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגור בו מגלה רק טפח ממנו ומכסה מיד לאחר תשמיש כדי למעט הנאתו גרסינן במסכת כלה הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות שמשו שניהם זה דרך עיקש ואל יספר עמה לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת ואם ספר עמה ושימש מיד עליו נאמר מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה בטלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו כדאיתא בברכות פרק הרואה רב כהנא עייל ננא הותי פוריה דרב שמעיה שח ושיחק ועשה צרכיו או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס יכול לספר עמה כדי לרצותה כתב הרמב\"ם ז\"ל אסור לשמש בשווקים וברחובות ובגנים ובפרדסים אלא בבית דירה שלא יראה כזנות וירגילו עצמן לזנות והבועל אשתו במקומות אלו מכין אותו מכת מרדות ע\"כ: אסור לשמש מטתו ביום ובלילה לאור הנר ובבית אפל מותר ביום ות\"ח כיון שצנוע בכל דרכיו מאפיל בטליתו ושפיר דמי: אסור לשמש בשנת רעבון אלא לחשוכי בנים: אכסנאי אל ישמש עד שיבא לביתו: מדברי הראב\"ד צריך לברר איזו מחשבה נכונה שצריך שתהיה לאדם בשעת תשמיש ודרשתי וחקרתי ומצאתי תוכן המעשה הזה על ארבעה כוונות ג' מהם עיקר קבול השכר והרביעית קרובה לקבול שכר ושכרה מועט מן הג' ראשונה לשם פריה ורביה והיא הנכונה שבכולן לקיים מצות עשה השנייה לתקון הולד כמו שאמרו רז\"ל שלשה חדשים הראשונים קשה לאשה וקשה לולד אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד אחרונים יפה לזה ולזה שמתוך כך יצא הולד מלובן ומזורז וגם זו הכוונה נמשכת לכוונת פ\"ו השלישית אם ילדה אשתו והיא מניקתו ומשתוקקת אליו והוא מכיר שמשדלתו ומרצה אותו והיא מתקשט' לפניו כדי שיתן דעתו עליה כן בצאתו לדרך שהיא משתוקקת אליו גם באלו יש קבול שכר והיא מצות עונה האמורה בתורה והרביעית שהוא מכוין לנדור עצמו מן העבירה כדי שלא יתאוה לעשות עבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה על דבר ההוא גם בזו יש שכר אך לא בראשונות לפי שהיה יכול לדחות את יצרו ולכבוש אותו כענין שאמרו חכמים אבר קטן יש באדם מרעיבו משביעו ומ\"מ מי שכוונתו לכך שישבע מן ההיתר כדי שלא ירעב ויתאוה אל האיסור כוונתו לטובה ויש לו שכר כאדם שיכול להתענות יום אחד בלא טורח גדול שלא יחלה ושלא יצטער הרבה אעפ\"כ הוא אוכל מעט בדרך שאר בני אדם שאינו נתפס באותה אכילה ומקבל עליה שכר שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו רוצה לצער אותו כענין שאומר (משלי יא) גומל נפשו איש חסיד ונא' (שם יג) צדיק אוכל לשובע נפשו אבל מי שאינו צריך לדבר ואין יצרו מתגבר עליו והוא מעורר תאותו ומביא עצמו לידי תאות קישוי כדי שישביע את יצרו ולמלא תאותו מתאות העולם הזה הוא עצת יצר הרע מן ההיתר יסיתנו אל האיסור ועל זה אמרו רז\"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי ופריך ולימא אסור דמגרי יצר הרע בנפשיה וזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל ושותה יותר מדאי עד שמשתכר ומקיא ודומה לבהמה שאוכלת עד שיאחזנה דם ותמות ויש עוד מחשבות המפסידות את שכרו והן בני תשע מדות בני אנוסה בני שנואה בני נידוי בני תמורה בני מורדת ע\"א בני מריבה בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה ותניא לא תתורו אחרי לבבכם מכאן א\"ר נתן שלא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחד ואמר רבינא לא נצרכא אלא אפי' לשתי נשיו: בני אנוסה אין צ\"ל שאם אנס אשה והוליד ממנה בן אלא אפי' אנס אשתו וכן שנינו במסכת כלה מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין מפני שתובעה ואינה נתבעת לו פירוש אינה מתרצה לו ורבי יהודה אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני ואיכא בינייהו רוצה ואינו רוצה נמצא כי האונס גם באשתו אסור אלא אם הוא צריך לאשתו יפייס ואח\"כ יבעול: בני שנואה כמשמעו והוא ששנאה בשעת התשמיש אבל אם רצויה בשעת תשמיש שרי אע\"פ שהיא שנואה: בני נידוי בני נדה אע\"פ שאינו ממזר מן התורה וי\"מ שהוא או היא בנידוי שאוסרים בתשמיש המטה וה\"ה נמי אם אחד מהם אבל: בני תמורה שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו וי\"מ אפילו שתי נשיו שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת: בני מורדת דאמרה ליה לא בעינא לך ואעפ\"כ משמש עמה והרי היא אצלו כמו זונה אע\"פ שהוא מדעת: בני מריבה שהם התקוטטים יחד בכל פעם דהוי ביאה זו כמו זנות כיון שאינה מתוך אהבה: בני שכרות שהוא או היא שכורים: בני גרושת הלב שבלבו לגרשה אפי' אין בלבו שנאה כגון מאותן שכופין להוציא וגמר בלבו לגרשה ואח\"כ בא עליה: בני ערבוביא שמשמש עם אשתו ונתן דעתו על אחרת אפי' שתיהן נשיו: בני חצופה שתובעו בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה על זה ארז\"ל שיבואו ממנה בנים חכמים כלאה שיצא ממנה יששכר וכל אלו מדות אפי' צריכים לפריה ורביה כגון שאינה מעוברת אפ\"ה באלו המדות פוגם הולד ונקרא רשע: ויש עוד דברים שפוגמים המעשה ומקלקלים אותו והן מה שפירש בנדרים א\"ר יוחנן בן דהבאי ד' דברי' שחו לי מלאכי השרת חגרין מפני מה הויין מפני שהופכים שלחנם פירוש שנוהגין כמעשה בהמה סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלים באותו מקום בשעה שהם רוצים לשמש אע\"פ שבשעת המעשה מצניע עצמו אם ביום מאפיל בטליתו בלילה מכבה הנר מ\"מ נוהג בה מנהג הפקר וכ\"ש כשמסתכל שלא בשעת התשמיש שהוא משמה יצה\"ר בעצמו אלמין מפני מה הויין מפני שנושקין באותו מקום חרשין מפני מה הויין מפני שמספרין בשעת תשמיש הראשונות מפני שנוהג בה מנהג הפקר הרביעי' מפני שנותן דעתו באשה אחרת ומה שאמר ר' יוחנן אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי שאוסר אינו אלא על הפיכת שלחן אבל כל האחרים אסורים והפיכת שלחן נמי שהתירו דוקא שהיא מתרצה לו אבל אם הוא כופה אותה לכך קורא אני עליו גם בלא דעת נפש לא טוב שהרי אמרו אץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה ופריך והאמר רבא הרוצה לעשות בנים זכרים יבעול וישנה ומשני כאן לדעת כאן שלא לדעת השתא אפילו זה שבועל כדי לעשות בנים זכרים אם הוא שלא לדעת אסור כ\"ש אם הופך שלחנו שלא לדעת שנקרא חוטא ויש מקשין מהא דאמר יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת כיון שנתנו חכמים עונה לכל איש לפי כחו כדאיתא בכתובות א\"כ מה תהא עוד דחיית השמאל והקרבת הימין ויש לתרץ שלא אמרו כן אלא על הטיילים שעונתן בכל יום שעליהם אמר תהא השמאל דוחה למעט מהן ברשותה כדי שלא יתגבר יצרו עליו אבל מעונת תלמיד חכם אין למעט וכל שכן מעונות אחרות כגון הנמלים והספנים ועוד יש לומר כי עונות שנתנו חכמים למלאות תשוקת האשה אינו רשאי למעט מהן שלא מדעתה אבל אם יצטרך להרבות כדי להנצל מן העבירה הרשות בידו ועל הדרך הזה הזהיר שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאותו אלא תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ולא דחייה גמורה כי שמא מתוך לוחמו עם יצרו לדחותו יבטל עונתו אלא תהא ימין מקרב לקיים עונתו ועוד י\"ל כי העונות שקבעו חכמים ז\"ל ע\"ד סתם קבעו אותם כי אמרו דעת האשה שהיא מתפייסת בכל אבל אם רואה שהיא מבקשת יותר ע\"י קישוטה והשתדלותה חייב לשמחה בדבר מצוה כדאיתא בפסחים אמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה ואפילו היא מעוברת וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר אר\"י בן לוי היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה נקרא חוטא ואם בשעת עונתה פשיטא דאורייתא היא אלא אפילו שלא בשעת עונתה קאמר ואמרי' נמי חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיוצא לדרך אפילו בשעת וסתה ואיתא נמי במסכת כלה מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו חפצי שמים יפזר מעותיו לעניים חפצי אשתו ר\"א אומר יפתנה בשעת תשמיש ר' יהודה אומר ישמחנה בדבר מצוה ואחר שצריך לעשות חפצי אשתו לשמחה בדבר מצוה בכל שהיא צריכה ע\"כ הזהירו שתהא שמאל דוחה פן תסיתנו לעבור על המדה הזאת ותמשיכהו אחריה להבלי העולם ע\"כ מדברי הראב\"ד ז\"ל:" + ], + [ + "הלכות קידושין
אין האשה נחשבת אשת איש אלא על ידי קדושין שנתקדשה כראוי אבל אם בא עליה אדם בלא קידושין לשם זנות לוקה משום לא תהיה קדשה והיא זונה האמורה בתורה ואפילו לא בא עליה לשם זנות אלא לשם אישות בינו לבינ' אינה נחשבת כאשתו אילו אם יחדה אלא אדרבא כופין אותו להוציאה מביתו וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה פנויה המשרתת בבית ראובן ויצא קלא דלא פסיק שמתייחד עמה לא מיבעיא שבני משפחתה יכולין למחות בידו שהוא פגם להם שתהיה פלגשו אלא בית דין כופין אותו להוציאה מביתו שדבר ידוע שהיא בושה לטבול ונמצא שבועל נדה ואפי' אם הכניסה לחופה אינו קונה להיות כאשתו ור\"ח כתב שאם הכניסה לחופה צריכה גם מספק ומשנתקדשה נחשבת כאשת איש לחייב הבא עליה וצריכה גט אבל אינה חשובה כאשת איש לכל דבר באשר יתבאר לקמן בעזרת האל: דבר תורה היא מתקדשת בכסף או בשטר או בביאה אבל חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות ולא עוד אלא שהמקדש בביאה מלקין אותו אבל קדושיו קידושין ואפילו המקדש בכסף או בשטר ולא שידך תחלה או אפילו שידך וקידש בשוק אמר רב שמלקין אותו וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין הלכה כרב אלא בהא הלכה כרב שמלקין על המקדש בביאה ולא באינך:" + ], + [ + "בכסף כיצד נותן לה בפני שנים פרוטה או שוה פרוטה בין כסף והוא משקל חצי שעורה בין כל דבר ואומר לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאנתו וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קידושין ודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קידושין ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין ונתנו לה אפילו בשתיקה הוו קידושין והוא שעדיין עסוקין באותו ענין וכ\"כ אם אמר לשון קידושין ודאי אלא שאינה מבינה אותו דהוו קידושין אמר לה הרי את אשתי הרי את זקוקתי הרי את קנויה לי הרי את ארוסתי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את לקוחתי מקודשת אמר לה הרי את מיועדת לי מיוחדת לי עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי שהן ספק אם הן לשון קידושין אם היה מדבר תחלה על עסקי קידושין אז הוויין ספק קידושין ואם לאו אינן כלום אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום ואם היה מדבר עמה על עסקי קידושין הוו ודאי קידושין וכתב הרמ\"ה אבל אם קידש תחלה אשה אחת קידושין גמורים ואמר לאחרת בפניה תהא מקודשת ולא אמר לו ידים מוכיחות נינהו וחוששין לקדושין: אמר לה הריני אישך הריני בעליך הריני ארוסיך אינו ברום אפי' היה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין נתנה לו היא ואמרה לו הריני מקודשת לך בזה אינה מקודשת ואם נתן הוא ואמרה היא אם היה מדבר עמה על עסקי קידושין והוו ודאי קידושין ואם לאו הוי ספק קידושין וכתב הרמ\"ה וכ\"ש אם ענה הבעל הן בשעת נתינה דהוי ודאי קדושין אפי' אם אין עסוקים באותו ענין ואם נתנה היא ואמר הוא הרי את מקודשת לי במה שקבלתי ממך אם הוא אדם חשוב מקודשת שהיא נהנית במה שמקבל מתנה ממנה כאילו נתן לה שוה פרוטה ואם אינו אדם חשוב אינה מקודשת וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם חשוב להתירה בלא גט והרמב\"ם ז\"ל כתב נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק וסברא ראשונה היא סברת רב אלפס וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "הכסף שמקדש בו צריך שיהיה שלו אבל אם גנב או גזל וקדש בו קודם שנתייאשו הבעלים אפילו שידך אותה תחלה שנתרצתה לקדש לו ואמר לה התקדשי לי בזה ואמרה אין אינה מקודשת אבל קדשה לאחר יאוש מקודשת אפילו לא שידך וכתב הרמ\"ה דוקא בגזל דעלמא מקודשת לאחר יאוש דאיכא יאוש ושינוי רשות בל אם גנב או גזל משלה ולא שידך אותה תחלה וכשנתנו לה אמר לה התקדשי לי בזה וקבלה אותו ושתקה אינן קידושין אבל אם שידך תחלה או אפילו לא שידך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה אמרה אין הוי קדושין אבל אם אחר שבא לידה אמר התקדשי לי בו ואמרה אין אינה מקודשת: וכן הדין אם קדשה בחוב שהיה לה בידו שאמר לה כנסי סלע זו שאני חייב לך וחזר ואמר התקדשי לי בו אם שידך אפי' קבלתו בשתיקה מקודשת וכן אם אמרה אין אפילו לא שידך תחלה מקודשת קבלתו בשתיקה ולא שידך תחלה אינה מקודשת: א\"ל כנסי סלע זה בבפקדון חזר וא\"ל התקדשי לי בו אם אמר כן בשעה שנתנו לידה או קודם לכן אפילו קבלתו בשתיקה מקודשת דכיון דשתקה וקבלתו איכא הוכחה שנתרצית בקידושין וכתב הרמ\"ה דוקא דשקלתינהו ואישתקה אבל זרק לה קידושיה אפילו לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אישתקה ואזלה לעלמא שתיקה כה\"ג לאו כלום היא דהא דתנן זרק לה קידושין קרוב לה מקודשת ה\"מ היכא דארצאי מעיקרא לאקדושי ליה אבל סתמא אפי' ספק קידושין לא הוי ואם לאחר שנתנו לידה בתורת פקדון אמר לה התקדשי לי בו ואמרה אין מקודשת שתקה אינה מקודשת בד\"א שבא לידה בתורת פקדון אבל בא לידה בתורת קידושין שאמר לה התקדשי לי בחפץ זה ואמרה לו והרי אינו שוה פרוטה אם אמר לה יש בתוכו שוה פרוטה התקדשי לי בו ושתקה הוי ספק קידושין: היה לו פקדון בידה או שהשאילה חפצים ואמר לה התקדשי לי בזו ונמצא שנגנב או נאבד אם נשתייר ממנה שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא שאינה יודעת סכום הפקדון ומתרצית להתקדש לו הן אם רב הוא או מעט אבל אם יודעת סכום הפקדון ונגנב או נאבד ממנה אינה מקודשת שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון שיודעת שהוא בידה וגם הוא אינו חייב להשלים לה כיון שלא הזכיר לה סכום הקדושין: היה לו מלוה אצלה אפי' היא בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך אינה מקודשת אפי' עדיין המעות בידה ולא שלחה בהן יד דהני מעות דידה נינהו דמלוה להוצאה ניתנה ולא יהיב לה השתא מידי לא שנא מלוה ל\"ש שכירות ואפי' הגיע זמן השכירות והמלוה לגבות ואפי' החזיר לה השטר כתב הרמב\"ם ז\"ל שאינה מקודשת אפי' יש בו ש\"פ כיון דלא אדכרה בעידן קידושין לקדושי ביה כתמא כמקדש במלוה להודיה דמי אבל אם אמר התקדשי לי בשטר חוב זה ונונו לה שמץ הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו הוי ספק קדושין אבל אם אמר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה מקודשת אפילו לא מחל לה המלוה אלא אמר לה הרי את מקודשת לי במה שאני מרויח לך הזמן מקודשת שיש בהנאה זו ש\"פ ואסור לעשות כן משום ריבית ובעל העיטור כתב שאין בו איסור אא\"כ אמר לה הריני מלוה לך מנה עד זמן פלוני ע\"מ שתתקדשי לי בההיא הנאה וכיון דלא קץ לאו ריבית הוא אלא אבק ריבית עד דאמר לה ד' מה' וכ\"כ ר\"ח שאם היה לו מלוה בידה ומרויח לה הזמן ומקדש בה אינה מקודשת אלא כשמלוה לה עתה עד זמן פלוני וכתב הרמב\"ם וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם קדשה בהרווחת זמן מלוה דמעיקרא הוי ספק קידושין ולא שריא לעלמא בלא גט ואם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם אבל אם היה לו משכון ממנה במלוה שיש לו אצלה וקידש בו מקודשת ואפי' משכנה בשעת הלואה ואפי' לא החזיר לה המשכון אלא אמר לה התקדשי לי במלוה שיש לי אצלך כיון שיש לו משכון מקודם והרמ\"ה כתב דוקא כשהחזיר לה המשכון וכתב עוד דוקא דמטא לידיה דמקדש בתורת משכון אבל אי לא טמא לידיה בתורת משכון אע\"ג דמדינא מצי למיתפשיה אזוזי דכל כמה דלא גלי דעתיה דנקטיה ליה בתורת משכון אינה מקודשת ואם יש לו מלוה אצל אחרים ויש לו משכון מהם וקדשה בו גם בזה כתב הרמב\"ם שבכל ענין מקודשת וא\"א ז\"ל כתב דוקא שמשכנו שלא בשעת הלואה אבל אם משכנו בשעת הלואה אינה מקודשת היה לו מלוה על אחרים ואמר לה הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה במעמד שלשתן מקודשת אפי' היא מלוה על פה אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן אפי' היא מלוה בשטר והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ובמסירה אינה מקודשת אלא שמץ בנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ודאי ואם לאו הוי ספק קידושין היה לו מלוה אצלה ונתן לה עתה פרוטה ואמר לה התקדשי לי במלוה ופרוטה זו מקודשת דדעתה אפרוטה לפיכך אם אמרה לו עשה לי שירים וגזמים ואתקדש אני לך בשכר המלאכה אינה מקודשת דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ומיד כשעשה קצת המלאכה היא מתחייבת לו בשכירות והיא ליה מקדש במלוה וכתב הרמ\"ה לא שנא אם הוא שכיר יום על המלאכה ולא שנא אם הוא קבלן דקי\"ל אין אומן קונה בשבח כלי וה\"ל מלוה וכ\"כ הרי\"ף אבל ר\"י כתב דקי\"ל דדאומן קונה בשבח כלי ואין כאן מלוה דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: ואם נותן שום דבר משלו לצורך המלאכה מקודשת דה\"ל מלוה ופרוטה: קדש במלוה ובעל סתם בפני עדים צריכה גט דודאי לשם קידושין בעל מי שלקח מפירות חבירו בלא דעתו וקדש בהם אפילו מצאו חבירו וא\"ל למה לא לקחת מהיותר יפות ונמצא שם יפות מהן אינם קדושין שאין כאן הוכחה שהוא חפץ במה שלקחן אלא מבושה אומר כן וכתב הרמב\"ם ז\"ל קדש בדבר שאין מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הוי ספק קדושין וכתב הרמב\"ם ז\"ל אריס שנטל מן הפירות קודם חלוקה וקדש בהן אינן קדושין ואם נטל במדה וקדש הוי קידושין: ומי שיש לו סחורה בשותפות עם חבירו ולקח בלא דעת חבירו וקדש בם אינן קדושין דכיון שצריך שומת ב\"ד: השואל חפץ מחבירו וקדש בו כתב בה\"ע איכא מאן דמדמי ליה למתנה ע\"מ להחזיר ואינה מקודשת ואיכא מ\"ד סתם שאלה ל' יום ובההיא הנאה מקדשא ומספקא לא עבדינן בה עובדא ע\"כ ורבינו שמשון כתב בתשובה שהיא מקודשת וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אם השאילו החפץ ולא ידע המשאיל שרוצה לקדש בו האשה אינה מקודשת אא\"כ השאילו לזמן ידוע ונתן לו רשות להשאילו לאחר וכשקדש כי האשה הודיעה שהוא שאול עד זמן פלוני ושמץ אם יש בהנאת אותו קשוט שוה פרוטה מקודשת אע\"פ שאין החפץ שלו ואם לאו אינה מקודשת אבל אם המשאיל יודע ששאל החפץ לקדש בו האשה מקודשת בכל ענין דכיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו האשה אנן סהרי שגמר בלבו ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין הקדושין שתהא מקודשת בו אם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה ולכל הפחות תהיה אותה מתנה ע\"מ להחזיר ותהא מקודש' ויקנה ומהאשה ויחזירנו או יחזיר דמיו שאם נתנו מתנה לאדם על מנת להחזיר וקדש בו האשה מקודשת רק שיחזיר המתנה למי שנתנו לו או דמיה: כתב הרמב\"ם ז\"ל המקדש באסורי הנאה אפילו דרבנן כגון חמץ בשעה ששית אינ' מקודשת עבר ומכרו וקדש בדמיו מקודשת אפי' באיסור דאורייתא חוץ מדמי עכו\"ם וא\"א ז\"ל כתב המקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ששית או בשאר איסורי דרבנן מקודשת ימיהו המקדש בחמץ דרבנן מו' שעות ולמעלה אינה מקודשת: ובמוכר איסורי דאורייתא ומקדש בדמיהן דמקודשת דיוקא כשמכרו לעכו\"ם או לישראל ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה אבל אינו יודע לא חל המכר והמעות גזל ביד המוכר." + ], + [ + "הכסף של הקידושין צריך שיתנהו לה במתנה גמורה ואם נתנו לה ע\"מ שתחזירהו לו אינן קדושין בין אם החזירתו או לא החזירתו אמרה לו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ונתנו ואמר לה התקדשי לי במנה שנתתי לפלוני מקודשת אמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו ונתנו לו ואמר לה אותו פלוני הרי את מקודשת לי באותה מנה שקבלתי מפלוני בשבילך מקודשת כתב הרמ\"ה ואי נמי לא אמר פלוני הרי את מקודשת וכו' אלא עשה לבעל המעות שליח לקדש לו אשה ואמרה לו האשה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו וענה בתרה הן אי נמי היו עסוקין באותו ענין אפילו לא ענה הן מקודשת אמרה לו הילך מנה ואקדש אני לך וקבלו ואמר לה הרי את מקודשת לי במה שקבלתי ממך אם הוא אדם חשוב מקודשת כדפרי' לעיל אמר לה הילך מנה והתקדשי לפלוני ואותו פלוני עשאו שליח או שלא עשאו שליח ואמר לה אותו פלוני התקדשי לי במנה שנתן לך פלוני מקודשת אמר לה התקדשי לי בדינר ונתן לה משכון עד שיתן הדינר אינה מקודשת אמר לה הרי את מקודשת לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת מיד והוא ישלים לה המנה אבל אם אמר לה במנה זו או אפילו במנה סתם והיה מונה והולך אינה מקודשת עד שישלים לה כל המנה ואם היה חסר דינר אינה מקודשת ואם אמר לה דינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת: היה בו דינר רע או של נחושת אם הכירה בו וקבלה אותו סברה וקבלה לא הכירה בו כגון שהיה לילה או שדרך המטבע להיות מעורב בו רעים ולא הכירה בו אם יכולה להוציאו ע\"י הדחק מקודשת וצריך להחליפו ואם אינה יכולה להוציאו אינה מקודשת וכתב הרמ\"ה ואם אמר לה בחר הכי התקדשי לי בו ושתקה הוי ספק קידושין הוא אומר התקדשי לי במנה והיא אומרת לא אתקדש לך אלא במאתים והלך הוא לביתו והיא לביתה ואח\"כ תבעו יה את זה וקדשה אם האיש תבעה יעשה כדבריה ואם היא תבעתו יעשה בדבריו אמר לה התקדשי לי בכוס זה והיה בו מים ונתנו לה זכתה בכוס ולא במים היה בו יין זכתה ביין ולא בכוס היה בו שמן זכתה בשניהם לפירש\"י ור\"ח אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב היה בו מים זכתה בשניהם היה בו יין זכתה בכוס ולא ביין היה בו שמן זכתה בשמן ולא בכוס: היו לו מיני כלים או מיני מאכל או שאר כל דבר ובאת אשה ואמרה תן לי מהם ואמר לה אם אתן לך מהן התקדשי לי ואמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת ואם אמרה נתן תתן או תתן לבד וקבלה אינה מקודשת שרצונה לומר רק תתן פעם אחת ולא נתרצית בקידושין וכל כיוצא בזה שמשמעותו לא תשחק עמי בדברים רק תתן וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אם אומר בשעה שנתנו לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת:" + ], + [ + "אין צריך שיתן הקידושין לתוך ידה אלא אפי' זרק לה מדעתה לתוך חיקה או לתוך חצרה המשתמרת לדעתה מקודשת אפילו אינה עומדת אצלו ואם היא עומדת ברשות הבעל צריך שיתנם לתוך ידה או לתוך חיקה השאיל לה הבעל מקום חשוב הרי היא בשלה ואם זרק לה בו קידושיה מקודשת היה במקום שהשאיל לה מקום חלוק בפני עצמו שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות או שגבוה עשרה טפחים ואין בו ארבע על ארבע או שהוא חלוק בשמו אפילו אין בו ארבע על ארבע ואינו גבוה עשרה אינו שאול לה ואם זרק לה שם הקידושין אינה מקודשת היתה עומדת בסימטא או בצידי ר\"ה וזרק לתוך ד' אמותיה מקודשת ואם נשארו תוך ד' אמותיו אינה מקודשת אפילו נכנסה היא לתוך ד' אמותיו כיון שקדם הוא לתוכן זכה בהם והם שלו כ' הרמב\"ם ז\"ל היו שניהם עומדים ברה\"ר וברשות שאינו של שניהם וזרק לה קרוב לה מקודשת קרוב לו אינה מקודשת מחצה על מחצה או שהוא ספק אם קרוב לו אם קרוב לה הוי ספק קידושין כיצד קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשומרו ולא היא זהו קרוב לו היא יכולה לשומרו ולא הוא זהו קרוב לה שניהם יכולין לשומרו זהו מחצה על מחצה ע\"כ: אמר לה התקדשי לי במנה ונטלתו וזרקתו לאור או לכל דבר האבוד או אפילו שלא לדבר האבוד אלא זרקתו לפניו אינה מקודשת שזה מוכיח שאינה חפצה בקידושין אמרה תנהו לפלוני או לאבא או לאביך ונתנו להם ואמר לה התקדשי לי במנה שנתתם להם אינה מקודשת אבל אם אמרה תנהו לפלוני או לאבא או לאביך שיקבלו לי מקודשת אפי' לא חזר ואמר התקדשי לי במנה שנתתי להם: אמר לה התקדשי לי במנה אמרה לו תנהו על הסלע אינה מקודשת ואם הסלע שלה מקודשת וכתב הרמ\"ה כגון שיחדה לו הסלע אבל אם אמרה לו תנהו על הסלע סתם אפילו נתנו על שלה אינה מקודשת ואם הסלע של שניהם הוי ספק קידושין ומפרשים התוספות דמיירי שנתנו לתוך חיקה אחר שאמרה לו תנהו על הסלע אפילו הכי אינה מקודשת דכיון שאמרה לו תנהו על גבי הסלע הוי כאילו אמרה איני חפץ בקידושיך ואפילו זרקו לתוך חיקה בשתיקה כיון שגלתה בדעתה שאינה רוצה להתקדש יכולה לומר בתורת מתנה קבלתיו אבל אי אמרה תנהו על הסלע שהוא שלה וזרקה אח\"כ לתוך חיקה מקודשת שזו מוכיח שהית' חפצה בקידושין ובסלע של שניהם הוי ספק אם חפצה בקידושין לענין שאם יזרקנה לתוך חיקה שתהא מקודשת או לאו: התקדשי לי בככר זה תנהו לכלב אינה מקודשת היה שלה מקודשת אינה שלה ורץ אחריה לנושכה מיבעיא והוי ספק גם בזה מפרשים התוספות דמיירי בכי האי גוונא שזרקו לה לתוך חיקה אחר שאמרה תנהו לכלב התקדשי לי בככר זה תנהו לפלוני עני אינה מקודשת אפילו בעני המוטל עליה לפרנסו גם זה מיירי בכה\"ג כתב א\"א ז\"ל יש אומרים אם אמרה תן ככר לכלב או תן מנה על גבי סלע ואקדש אני לך שהיא מקודשת כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ונ\"ג שאינה מקודשת וראוי להחמיר בדבר:" + ], + [ + "אין מקדשין בפחות משוה פרוטה ומיהו אם קדשה בחפץ סתם אין צריך לשום אותו תחילה אם שוה פרוטה אלא אם שוה פרוטה מקודשת ואפילו אם אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה נ' זוז וקדשה בו ולא שמו אותו תחלה אם נמצא אח\"כ ששוה חמשים זוז מקודשת וכתב ר\"ת דוקא בחפץ ששומתו ידוע קצת כמו מלבושים ואין רגילות לטעות בו כל כך אבל אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהן שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועין בהן הרבה ואמר לה התקדשי לי באבן ששוה נ' זוז צריך שומא דלא סמכה דעתה ולכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ומיהו לא ברירא לי האי טעמא למה נהגו העולם להסיר האבן מהטבעת דלא ��עינן שומא אלא כשמזכירים הסכום ואין דרך להזכיר הסכום בטבעת של הקדושין קדשה בדבר שאינו שוה פרוטה הוי ספק קידושין וצריכה גט מספק להתירה לעלמא ואם רוצה לקיימה צריכה קידושין אחרים ואם קדשה אחר קדושין גמורים יגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון וכתב הרמ\"ה אם ילדה משני ולא גירש הראשון הולד כשר דהני דחיישינן לקידושי ראשון להצריכה גט ולהוציאה משני אבל לא לפסול הולד ממנו והטעם משום שמא שוה פרוטה בשום מקום וכתב הרמב\"ם ז\"ל אם קדשה בתבשיל או בירק וכיוצא בו שאינו מתקיים אם אינו שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהיה שוה שם כלום ע\"כ ולפי דבריו אם ידוע ששוה פרוטה בשום מקום מקודשת מן התורה אבל ר\"י כתב שאפילו ידוע ששוה פרוטה בשום מקום לא הוי קדושין ודאי ולעולם הוי קידושי ספק אפילו אינה מתקיימת להוליכו למקום ששוה פרוטה וכך היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרמ\"ה אי קדיש במידי דלא ידעינן השתא אי הוה שוה פרוטה בעידן קידושין או לא אזלינן בתר השתא ואי אית בה שוה פרוטה השתא הוי קדושין ודאי עד דמתברר בסהדי דלא הוי בעידן קדושין שוב פרוטה ואם אפשר להתברר ע\"י עדים שהיה שוה פרוטה בשעת קידושין חיישינן להו ולא שרינן לה אפי' העדים רחוקים מכאן הרבה לא מיבעיא אם ידוע שיש עדים שיודעין אלא אפילו יצא קול שיש עדים שיודעים שהיה שוה פרוטה חיישינן להו אבל לא אסרינן לה ע\"פ אשה או ע\"פ קרוב שאומר שהיו יודעים שהיה שוה פרוטה באותה שעה א\"ל התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בתמרה זו אם אין באחת מהן ש\"פ אינה מקודשת ודאי שאינן מצטרפות כיון שהזכיר בכל אחת לבד קדושין אם אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו כולן מצטרפות לשוה פרוטה היתה אוכלת ראשונה ראשונה אותן שאכלה כבר אינן מצטרפות שאותן שאכלה נעשו כמלוה שלא חלו הקדושין עד שיגמור דבריו נמצא שלא קבלתן בתורת קדושין והוה להו כמלוה ואין מקדשין במלוה ואם יש בנשארות שוה פרוטה מקודשת דהוה ליה כמלוה ופרוטה שדעתה אפרוטה אמר לה התקדשי לי כאלו ואכלה אותם ראשונה ראשונה גם אותם שאכלה מצטרפות לשוה פרוטה כיון שגמר כל דבריו קודם שנתן לה כלום א\"כ כשנתן לה הראשונה בתורת קדושין באה לידה ומדידה קאכלה וכתב הרמ\"ה ה\"ה נמי כי אמר בזו ובזו אם גמר כל דבריו קודם שקבלה אותן כולן מצטרפות אפי' אכלה ראשונה ראשונה ור\"י פירש דאפילו גמר כל דבריו קודם שקבלה אותן אינן מצטרפות כיון שחלקן זו מזו אמר לה התקדשי לי חצייך בחצי פרוטה וחייך בחצי פרוטה או שאמר לה חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה או חצייך בפרוטה היום וחצייך הפרוטה למחר או שני חצייך בפרוטה או שאמר לחברו ב' בנותיך לשני בני בפרוטה או בלך ופרתך בפרוטה או בתך וקרקעתך בפרוטה בכולהו כתב ר\"ח דהוי ספק קדושין ועבדינן לחומרא והרמב\"ם כתב דחצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה הוו קדושין ודאי ואידך הוו קדושין ספק ודעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כדברי ר\"ח הרי את מקודשת לי לחצאין מקודשת אבל אי אמר חצייך מקודשת לי או הרי את מקודשת לי ולפלוני אינן קדושין מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין הוו ספק קדושין וצריכה גט מספק המקדש מי שחצייה שפחה וחציה בת חורין הוו קדושין לחייב עליה אשם וצריכה גט חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה ואח\"כ קדשה אחר שניהם הוו ספק קדושין וצריכה גט משניהם או אחד מגרש ואחד נושא ואם מתו אחיו של אחד חולץ והשני מיבם קדשה בפחות משוה פרוטה ושלח לה אחר כך סבלונות לא חיישינן שמה שלח לה לשם קדושין ואפי' ספק קדושין לא הוו וכתב הרמ\"ה ודווקא דקדיש בכספא אבל קדש במידי אחרינא דיקיר וזילא אפילו איןבו שוה פרוטה חיישינן שמא שוה פרוטה במדי אבל אם קדשה בפחות מש\"פ ואח\"כ בא עליה סתם בפני עדים צריכה גט שודאי בעל לשם קדושין:" + ], + [ + "בשטר כיצד כותב לה על הנייר או על החרם אף על פי שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי או באחד מהלשונות ונתנו לה בפני שני עדים וצריך לכותבו מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת ופסק רב אלפס כרב פפא ורב שרביא וכ\"כ ר\"ח וכתב עוד וי\"א שהלכה כרבא ורבינא וצריך עיון וכ\"פ בה\"ג כרבא ורבינא וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וכיון דאיפליגו בה רבוותא עבדינן לחומרא וכ\"כ הרמ\"ה דמקודשת מספק וכ' עוד אע\"פ שהשטר פסול לקדש בו שמץ הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם אין בו שוה פרוטה הוי ספק קידושין." + ], + [ + "בביאה כיצד אמר הרי את מקודשת לי בביאה זו או ב' מהלשונות ונתייחד בו עמה בפני עדים ובעלה בין כדרכה בין שלא כדרכה והויא לה כארוסתו לכל דבר שאינו יורשה ואינו מטמא לה ואם לא גמר ביאתו לא הוו קדושין עד גמר ביאה שאם קבלה קידושין מאחר קודם שגמר הוא מקודשת לשני אבל הערה בה ופירש מיד או שאמר תחילה שדעתו לקנות בהעראה קנה מיד." + ], + [ + "המקדש האשה מברך וכן אם קדשה על ידי שליח מברך השליח מאי מברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע\"י חופה וקדושין בא\"י מקדש ישראל וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ונהגו האידנא לומר מקדש ישראל ע\"י חופה וקדושין כתב הרמב\"ם ז\"ל נהגו העם להסדיר אותה על כוס של יין או של שכר ומברכין תחילה על הכוס ואח\"כ מברכין אותה ואם אין שם יין או שכר מברך בפני עצמו וכתב עוד מברך קודם הקדושין ואם קדש ולא ברך לא יברך אחר הקדושין דזו ברכה לבטלה היא דמה שעשה כבר נעשה ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב יש שכתבו שצריך לברך ברכת אירוסין קודם הקידושין כדאמרינן כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן ויש שכתבו שצריך לברך אחר הקדושין דלמא הדרא בה האשה והוי ברכה לבטלה ועוד שכל המצות לפי שמזכירים עשיית המצוה מברך עליהן עובר לעשייתן אבל כאן אין מברכין אקב\"ו לקדש אשה וכיון שאין המברך מזכיר עשיית המצוה אין צריך לברך עובר לעשייתן כתב רב שרירא גאון המארס בלא ברכה חיסר את אירוסיו ברכה שהיא מצוה והמברך ברכת אירוסין בבית חתנים ברכה שאינה צריכה היא ועובר משום לא תשא ורבינו ניסים הורה שאים לא בירך ברכת אירוסין בשעת אירוסין יברך אותם כתב רב שמואל הנגיד שאין ברכת אירוסין צריכה עשרה ורב האי כתב שצריכה עשרה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה בין אשה סתם בין אשה פלונית ויאמר לה השליח הרי את מקודשת לפלוני אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמה אסור לקדשה ע\"י שליח אלא אם כן מכירה שמא אחר כן ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו והשליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה אין צריך עדים אחרים בד\"א כשאין שם כפירת ממון כגון שקדשה בשטר או אפילו בכסף והם אומרים שנתנוהו לשם קידושין והיא אומרת לשם פיקדון אבל אם יש שם כפירת ממון שאמרה שלא קבלתי כלל אינן נאמנין כתב הרמב\"ם ז\"ל שא\"צ עדות במינוי השליחות רק אם השליח והמשלח מודים בדבר אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל קידושיה צריך שיהיה בעדים והראב\"ד כתב שגם שליחות האיש צריך שיהיה בעדים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כדברים הרמב\"ם והיה מפקפק לומר שאף שליחות האשה אין צריך עדים וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דאפי' לא מינוהו שליח בהדיא אלא שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לו לשדכה לו והלך וקדשה בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת לו אבל אם לא אמר לשדכה לו והלך וקדשה לו אינה מקודשת ולא חיישינן שמא עשאו שליח לא שנא אם המקדש אביו אם איש נכרי לו ואפילו נתרצה בו בקדושין כששמע אינו כלום וכתב הרמ\"ה אם האב הרצה הדברים לפני הבן שהוא רוצה לקדשה לו ושתק הבן והלך האב וקדשה לו הוו קדושין גמורים דמחמת כיסופא דאב שתק ועשה שליח לקדשה לו אבל באינש אחרינא כי ה\"נ הוו ספק קדושין: כתב הרמב\"ם ז\"ל הכל כשרים לשליחות זה חוץ מחש\"ו לפי שאינם בני דעת והעכו\"ם לפי שאינו מאמונתינו וכן העבד לפי שאינו בתורת קדושין ע\"כ: אמר לשליח קדש לי אשה במקום פלוני וקדשה לו במקום אחר אינה מקודשת וכן בכל מה שישנה שאם אמר לו לקדש סתם וקדשה על תנאי או שאמר לו לקדשה על תנאי וקדשה סתם או ששינה בתנאי אינה מקודשת אמר לו קדשה לי והרי היא במקום פלוני וקדשה במקום אחר מקודשת שאינו מקפיד אלא מראה לו מקום השולח לחבירו לקדש לו אשה וקדשה בעצמו ה\"ז רמאי ומה שעשה עשוי אפילו אמר לה תחילה פלוני שלחני לקדשך לו ובשעת נתינת הקדושין אמר לה הרי את מקודשת לי סלקא דעתא אמינא לי דאמר לעשות שליחותו לקדשך למי ששלחני לקדשך ותהא מקודשת לראשון אפילו הכי מקודשת לשני ודווקא שהאשה שמעה והבינה יפה קודם קבלת הקדושין שאמר הרי את מקודשת לי שאם לא כן אדעתא שאמר תחלה לקדש לפלוני קבלה הקדושין ואם טעה השליח וכשהיה לו לומר הרי את מקודשת לפלוני אמר לי אין כאן מיחוש ואם לא רצתה והתקדש למשלח וקדשה השליח לעצמו אין נקרא רמאי ומיהו צריך להודיע אם יוכל העושה שליח לקדש לו אשה סתם ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם שיש להם קרובות שהן ערוה עמה כגון אם או בת או אחות שמא קידש לו השליח קרובות ובאשה שאין לה קרובות פנויות בשעת השליחות מותר בה אפי' אם הם פנויות עתה קודם שמת השליח כיון שלא היו פנויות בשעת מינוי השליחות לא חל עליהן השליחות כיון שהוא בעצמו לא היה יכול לקדשה בשעת השליחות אמר לשליח קדש לי אשה פלונית והלך הוא בעצמו וקדש את אמה או בתה ואין ידוע איזו נתקדשה ראשונה שתיהן צריכות גט ואסורות עליו עשה שליח וביטל השליחות קודם הקידושין הרי הוא בטל ואם אין ידוע אם ביטל השליחות קודם או אחר הקידושין הוו ספק קידושין כתב הרמב\"ם ז\"ל העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקדשה השליח אמר לעצמי קדשתי והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשתי אם לא עשה השליחות בעדים הרי השליח אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו והאשה אסורה בקרובי המשלח והמשלח מותר בקרובותיה ואם הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לראשון אמרה איני יודע למי נתקדשתי אם למשלח או לשליח אם לא הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לשני ואם הוחזק שהוא שלוחו שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ע\"כ וכתב א\"א ז\"ל בירושלמי בריש פירקין מצאתי דברים הללו ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון הרי עומד וצווח אע\"פ שמינני שליח בפני עדים חזרתי משליחותי ולעצמי קדשתי וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובותיה הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנ��קדשה לו ומאי נפקא מינה במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח ע\"כ וצריך עיון:" + ], + [ + "האשה ג\"כ יכולה לעשות שליח לקבל לה קדושיה ומצוה היא שתתקדש ע\"י עצמה אם תוכל אבל איסור ליכא כמו שיש באיש כדפרי' ואומר האיש לשליח הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי וכתב הרמב\"ם ז\"ל שהשליח אומר קדשתיה לך ואם אומר הן דיו אפילו שתק אם היו עסוקים באותו ענין ונתן לשליח ולא פירש ולא אמר דבר דיו ואם מקדשה בשטר אינו כותבו אלא מדעת השליח וכן בכל הדברים של הקידושין דין האיש עם השליח כדין האיש עם האשה אמרה לשליח קבל הקדושין במקום פלוני והוא קבלם במקום אחר או בכל דבר שישנה בשליחותה אינה מקודשת אמרה לו הרי הוא במקום פלוני וקבלם במקום אחר מקודשת שמראה מקום היא לו חזרה ובטלה השליחות קודם שקבלה הקידושין הרי הוא בטל ואינה מקודשת ואם אין ידוע אם בטלה השליחות קודם קבלת הקידושין ואם לאו הוי ספק קידושין ואם היא בעצמה קבלה הקידושין מאחר ואין ידוע איזה קודם אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס בד\"א ברחוקים אבל אם קידשה השליח לאב וקידשה היא בעצמה לבן או לאחר שניהם נותנין גט ואסורה לשניהם האשה נעשית שליח לחבירתה לקבל לה הקידושין אע\"פ שנעשית לה צרה שמקדש לשתיהן ולא מבעיא אם עשתה שליח בפירוש והיא נתרצית להיות שלוחה אלא אפי' לא נתרצית לה היא אלא כשאמרה לה חבירתה קבלי קידושין בשביל שנינו ושתקה וקבלה בסתם אפי' הכי אמרינן בשביל שתיהן קבלה ואם היא שליח לקבל קידושין לחבירתה ולאחר שנתן הקידושין לידה א\"ל את נמי או וכן את וכיוצא בזה שתיהן מקודשות אבל אם לא אמר לה אלא ואת הרי זו שקבלה הקדושין ספק מקודשת דשמא לא כיון אלא לראות מה בלבה וכאילו אמר לה ואת מה תאמר בדבר זה כתב הרשב\"א שאין האב יכול ליעשות שליח לקדש בתו בוגרת וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל יכול ליעשות שלוחה והביא מדברי בעל העיטור ראיה לדבריו שכתב היכא דקידש ראובן בתו בוגרת לשמעון ולא שויתיה שליח וידוע מילתא דאביה קדשה ושמעון שדר סבלונות לבתו דראובן אע\"ג דלית לאביה רשות בה לקדשה אי קבלתה לסבלונות חיישינן דילמא מצבתיה בהני קידושין וצריכה גט מספק ואפי' לא שדר סבלונות צריכה גט מספק והכי שדר גאון ע\"כ וסיים א\"א הרא\"ש ז\"ל מתוך תשובת זו שהאב ובעשה שליח לקדש בתו הגדולה:" + ], + [ + "האב זכאי בבתו לקדשה משעה שתולד עד שתבגר בין בכסף בין בשטר בין בביאה וכסף קידושיה שלו וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה אלא שבכסף יכול לקדשה מיד אחר שתולד וקידושין קידושין גמורין והיא כאשת איש אבל אינו יכול למוסרה לביאה עד שתהיה בת ג' שנים ויום א' ומשבגרה אין לו רשות בה קדשה אביה בבקר והיא קדשה עצמה בערב ושניהם ביום שנשלם בו ו' חדשים של ימי נערות ובדקנוה ומצאנוה בוגרת מחזיקין אותה בחזקת בוגרת מהבקר וקדושי האב אינן כלום אפילו אינה מכחישתו לומר שבאו הסימנים בבקר והרמ\"ה כתב דוקא במכחישתו אבל אם אינה מכחישתו צריכה גט משניהם אבל בתוך הו' חדשים אם קדשה אביה שלא לדעתה והיא קדשה עצמה שלא לדעת אביה ונמצאו לה סימני' הוי ספק וצריכ' גט משניהם: קידשה ונתארסלה או נתגרשה קודם שתבגר חוזרת לרשות אביה אפי' כמה פעמים אבל אם השיאה ונתאלמנה או נתגרשה קודם שתבגר אין לו עוד רשות בה וכשם שיכול לקדשה בעצמו כך יכול לקדשה ע\"י שלוחו או ע\"י עצמה שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך בין בכסף בין בשט�� ומ\"מ מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ואם נתן רשות לשלוחו לקדשה והלך גם הוא וקבל קידושיה איזה מהם שקדם הויין קידושין אין ידוע איזה קודם אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם וכתב הרמ\"ה אי שוי שליח אחרינא לקידושין ולא בטליה לשליח קמא בפירוש ואזל כל חד מינייהו וקדש דבתרא הוי קדושין ולא דקמא דכיון דשויה שליח לבתרא בטליה לקמא וסיום דבריו הדין הוא סברא דילן ומיהו לענין מעשה לא מורינן הלכה למעשה אלא בעיא גט מתרוייהו: קטנה או נערה שקידשה עצמה או נשאת בלא דעת אביה אינו כלום ואפילו מיאון אינה צריכה ואפי' שדכה אביה תחלה וכתב רב אלפס אפי' נתרצה האב כשידע ואפילו נתקדשה בפניו אינו כלום ואם נתגרשה מאותן נישואין מותרת לכהונה וכ\"ש אם מת המקדש ונפלה לפני אחיו שאינה צריכה לא חליצה ולא מיאון וא\"א ז\"ל תמה על רב אלפס שכתב אפילו נתרצה האב וכ\"כ הרמ\"ה דוקא סתם דלא ידעינן אם נתרצה אם לא כגון ששמע ושתק אבל אם נתברר שנתרצה כששמע הוו קדושין משעת שמיעה אפילו אם לא שידך ואפי' אם לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח\"כ נתרצה הוכיח סופו על תחילתו והוה קידושין משעת שמיעה אפילו אם נתאכלו המעות קודם שמיעה בד\"א שלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה אבל אם מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה לא הוו קידושין אפילו נתרצה האב אחר כך וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה חיישינן שמא נתרצה והוו קידושין כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח לחזור ולשדכה לשני ואם נתקדשה לדעת אביה ונישאת שלא לדעתו ואביה כאן או שהלך למדינת הים אינן נשואין ואם כהן הוא אינה ואכלת בתרומה ואם מתה אינו יורשה ואינו מטמא לה קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אחיה ואמה כתוב בשאלתות דהוו קדושין וצריכה מיאון וכדאתי אבוה לא בעיא קידושין אחריני והתוספות כתבו שאינן קידושין ואפי' מיאון אינה צריכה ומ\"מ אין לאסרה עליו משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות כיון דדרך קדושין ונשואין היא אצלו: המקדש בתו סתם או שאמר לו אחת מבנותיך מקודשת לי אין הבוגרת בכלל אפי' נתנה לו רשות לקבל קידושין ושיהיה הכסף שלו והוו קידושי הקטנה ודאי וכתב הרמ\"ה ודווקא דשויתיה שליח לקבל קידושין סתם ולא אמרה לפלוני אבל אמרה ליה מפלוני מסתמא כי קביל מיניה אדעתא דידה בלחוד הוא דקביל ואפ\"ה לא מכרע מילתא לאפוקי שאר בלא גט אלא היא וכל הקטנות והנערות מקודשות מספק ושאר הבוגרות אינם בכלל וכן אם שידך בתו הגדולה והיו לו בנות אחרות ואמר לו המשדך בתך מקודשת לי ועשתה אותו שליח לקבל הקידושין אין דעתו על האחרות והוי מקודשת קידושין ודאין ואפי' לא שידך ואמר לו בתך הגדולה מקודשת לי ואין לו בנות אלא מאשה אחת ודאי דעתו על הגדולה והיא מקודשת בודאי ועוד היה אומר ר\"ת אפשר לומר אפילו לא אמר לו בתך הגדולה אלא בתך סתם דעתו על הגדולה אפילו בלא שידוכין דלא חשיב קידושין שאין מסורים לביאה אלא כשאמר אחת מבנותיך ומ\"מ לא להורות הלכה למעשה אמר כן כתוב בשאלתות ראובן היו לו ד' בנות ונתן לו שמעון קידושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל בתו הגדולה (אינה) ברשותו ואינה מקודשת ואותן שהן קטנות שהן ברשותו לקדשן נאמן לומר לזו נתכוונתי ועליה קבלתי הקידושין ואם אינו יודע ששכח כולן צריכות גט: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל על ראובן שהיו לו שתי בנות קטנות רחל ולאה וקידש רחל לבן אחיו ושידך לאה עם כהן אחד ושוב לא נשא הכהן חן בעיניו והסכים בדעתו לקדש ��אה לאחר לפוסלה על הכהן ובא אחי ראובן למקום שראובן אחיו מצוי ולאה בתו והוציא טורטנייש ואמר לראובן בפני עדים הילך קידושין לבתך ולא פירש איזה מבנותיו ולא למי קדשה ולא דבר בענין קידושין כלום בפני עדים קודם המעשה אך אחר שפרשו משם שאלו אחד מהעדים למי קדשה והשיב לעצמו קדשה והשיב שאין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט: מי שיש לו שתי כיתי בנות מב' נשים וכולן ברשותו לקדשן ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות ואם גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות וכן אם אמר קדשתי את בתי הקטנה ואיני יודע אם הקטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מהקטנות שבגדולות כולן מותרות חוץ מהקטנה שבקטנות מי שיש לו ה' בנים ועשו כולם את אביהם שליח לקדש להם נשים ואמר אבי הבנים למי שיש לו חמשה בנות אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני וקבל האב הקידושין כל אחת צריכה גט מכל האחים הואיל וכולם נתנו רשות לקדש להם מת אחד מהם כל אחת צריכה ד' גיטין וחליצה אחת מאחד מהן: האב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי אסורה לכל העולם עד שיאמר נודע לי למי קדשתי ואפי' לא נודע לו עד שבגרה בא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ומותרת לו כיון שהאב אומר איני יודע אבל אם האב מכחישו אינו נאמן אפי' להצריכה גט ממנו באו שנים וכל אחד אומר קדשתיה שניהם נותנים לה גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס בא אחד וכנסה ואח\"כ בא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאוסרה עליו האשה שאמרה קדשתי את עצמי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיך נאמן ליתן לה קט להתירה לעלמא אבל לא לכונסה האב שאומר על בתו בעודה קטנה או נערה קדשתיה וגירשתיה נאמן לפוסלה לכהונה אבל לאחר שבגרה אמר קדשתיה וגירשתיה כשהיתה קטנה אינו נאמן:" + ], + [ + "המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לא נתקיים התנאי אינה מקודשת בין שהיה התנאי מהאיש או מהאשה ובלבד שיהא התנאי בהלכתו אבל אם אינו כהלכתו אינו כלום והקידושין קידושין אף על פי שלא נתקיים התנאי וכיצד הלכות התנאי צריך שיהיה כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ושיוכל לקיימו ע\"י שליח כגון שאמר לה אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה ואם לא תתני לא תהיה מקודשת נתנה לו מנה מקודשת לא נתנה לו מנה אינה מקודשת אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי אם תתני לי מנה ואם לא תתני לי מנה לא תהיה מקודשת אינו תנאי כיון שהקדים המעשה דהיינו הרי את מקודשת קודם לתנאי אע\"פ שלא נתן הקידושין לידה עד שהשלים כל תנאו ומלשון הרמב\"ם יראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לידה הקידושין דהוי תנאי שכתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר לידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח\"כ התנה אף על פי שהכל היה בתוך כדי דיבור הרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא שאם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי וכן אם לא כפל אלא אמר אם תתני לי מנה תהיה מקודשת ולא כפל או שלא התנה בדבר אחר אלא אמר אם הדינר שאני מקדשך בו שלי תהיה מקודשת ואם לאו לא תהיה מקודשת או שהקדים הלאו שאמר אם לא תתני לי מנה לא תהיה מקודשת ואם תתני לי תהיה מקודשת בכל אלו לא הוי תנאי והקידושין חלין אף על פי שלא יתקיים התנאי וכן תנאי שאי איפשר לקיימו כגון אם תעלה לרקיע או תעבור הים הרגליך תהיה מקודשת לי ואם לאו לא תהיה מקודשת אינו תנאי שלא כיון אלא להפליגה בדברים אבל אם התנה על דבר שאפשר לקיימה אע\"פ שהתורה אוסרתו הוי תנאי כגון אם תאכל חזיר או חלב תהיה מקודשת לי בדינר זה ואם לאו לא תהיה מקודשת אם לא אכלה אינה מקודשת שאפשר לה שתאכל ותלקה ואין כאן מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי אפשר לה שלא תאכל ולא תתקדש התנה עמה בשעת קידושין ע\"מ שתבעל לאבא הוי כמו שתעלה לרקיע ותנאו בטל שאינו בידה שיבא אביו על הערוה ונמצא מתנה במה שאין בידה לקיימו אבל אם התנה עליה שיתן לו פלוני חצרו או שישיא בתו לבנו וכיוצא בזה תנאו קיים שהרי בידה לקיימו ותתן לפלוני ממון הרבה עד שיתן לו פלוני חצרה או ישיא בתו לבנו כתב הרמב\"ם כל האומר מעכשיו אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים התנאי למעשה אלא אף על פי שהקדים המעשה התנאי קיים אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואין צריך לכופלו ולא להקדימו למעשה ור\"ח כ' דאפילו במעכשיו ובעל מנת לא הוי תנאי עד שיהיה בו כל דיני התנאי ולזה הסכים א\"א הרא\"ש וי\"א דלא בעי תנאי כפול ולא שאר דיני תנאים אלא באיסור כגון בקדושין וגיטין אבל בממון הוי תנאי בלא כל זה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דבכל מקום שהזכירו תנאי בין באיסור בין בממון צריך כל דיני התנאי וכ\"כ הרמב\"ם התנה בשעת הקידושין שלא יהא עליו שאר או כסות תנאו קיים ואינו מתחייב לה בהם אבל אם התנה שלא יתחייב בעונתה תנאו בטל וחייב בה נתן לה פרוטה ואמר לה ע\"מ שאתן לך מנה התקדשי לי כשיתקיים התנאי יחולו הקידושין למפרע אע\"פ שלא אמר מעכשיו דכל האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי ואם קבלה קידושין מאחר קודם שנתקיים התנאי ואח\"כ נתקיים אין קידושי השני כלום ואם אמר לה על מנת שאתן לך מנה תוך ל' יום אם נתן לה תוך שלשים יום הוו קדושין למפרע לא נתן לה תוך שלשים יום אינה מקודשת ואם לא אמר לה על מנת אלא אמר אם אתן לך מנה תוך שלשים יום תהא מקודשת לי בדינר זה אין הקידושין חלין אלא משעה שנתנו לה לפיכך אם קדשה אחר קודם שיתקיים התנאי מקודשת לשני אמר לה תהא מקודשת לי על מנת שירצה אבא ר\"ל על מנת שישתוק אבא כשישמע לפיכך אם שמע ושתק חלו הקידושין מיד אפילו אם אמר בתר הכי לא וכן אם מת ולא שמע מקודשת מיד אבל אם מיחה כששמע אינה מקודשת אמר על מנת שלא ימחה אבא אפילו שמע ושתק לא חלו הקידושין שאם ימחה אחר כך אינן קידושין אבל אם אמר אין פעם אחת שוב אין יכול למחות ואם מת ולא מיחה מקודשת אם מת הבן מלמדין את האב שימחה כדי שלא תזקק ליבם והרמב\"ם כתב בעל מנת שירצה אבא לא רצה או שתק או מת קודם שמיעה אינה מקודשת ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה ואם אמר על מנת שיאמר אין כתב הרמ\"ה מתי שיאמר אין מקודשת אפילו אמר תחילה לא הילכך לעולם הוי ספק עד שימות האב ואם מת הבן אפילו אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת אבל לא מיפטרה בלא חליצה דילמא הדר ואמר אין ומקיימא תנאה אמר לה תהא מקודשת לי בפרוטה על מנת שאעשה עמך כפועל או שאדבר עליך לשלטון אם יש עדים שעשה עמה כפועל ודבר עליה לשלטון מקודשת בודאי ואם אין עדים מקודשת מספק ופירשו התוספות שכיון שדבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מוקדשת ואינה יכולה לומר למלאכה זו לא הייתי חפצה לדברי' הללו לא חפצתי ובתוספתא קתני אם דבר עליה כדרך המדברים מקודשת משמע שהדברים ידועים הם שיש לו לדבר עליה כ��אומר ע\"מ שאדבר עליך לשלטון לא נתן לה כלום ואמר לה התקדשי לי בשכר שאדבר עליך לשלטון אינה מוקדשת שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוה ליה מקדש במלוה: ע\"מ שיש לי מנה אם ידוע כעדים שיש לו מנה ביד פלוני מקודשת בודאי ואם אין ידוע מקודשת מספק אפי' אומר אותו פלוני אין לו בידי ע\"מ שיאמר פלוני שיש לי מנה בידו אמר יש לו בידי מקודשת לא אמר יש לו בידי אינה מקודשת ע\"מ שאראך מנה אינה מקודשת עד שיראנה מנה שלו ואם יש לו מאחרים בעיסקא אינה מקודשת וכתב הרמ\"ה אפילו איכא סהדי דיכול לאחוויי לה לא הוו קידושין עד דמחזי לה דלהכי אמר לה ע\"מ שאראך ולא אמר לה ע\"מ שיש לי דלא ניחא לה למסמך אסהדי עד דמחזי לה ומכי מחזי לה איגלי מילתא דמעיקרא תפשי בה קדושין ויש לה קולא מצד אחד דאילו בע\"מ שיש לי אם יש עדים שיש לו בשעת קידושין מקודשת ודאי ואי לא הוו קידושין ספק דיש לו בשעת קדושין משמע ואילו בע\"מ שאראך להבא נמי משמע ואע\"ג דמחזי לה ממציאה דאשכח או ממתנה שניתן לו אח\"כ הוו קידושין ומיהו לא חיישינן דילמא אחזי לה בתר הכי למיהוי ספק קידושין: ע\"מ שאראך בית כור עפר אם ידוע שיש לו משלו מקודשת בודאי ואם אין ידוע הוו קדושין ספק היה לו בית כור עפר ויש בו סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמו היו בקעים עמוקים י' אם הם מלאים מים הרי הם כסלעים ואין נמדדין עמו ואם אין מלאין מים נמדדים עמו ע\"מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם אין לו באותו מקום כתב הרמב\"ם דהוו ספק קדושין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפי' ספק קדושין לא הוו על מנת שיש לי מנה במקום פלוני ויש לו במקום אחר י\"א שהיא מקודשת משום דזוזי נקל להוליכם ממקום למקום והרמב\"ם כתב שגם בזה אינה מקודשת וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל על מנת שאני עשיר ונמצא עני או עני ונמצא עשיר ע\"מ שאני כהן ונמצא לוי או לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר ממזר ונמצא נתין בן עיר ונמצא בן כרך או בן כרך ונמצא בן עיר ע\"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק רחוק ונמצא קרוב ע\"מ שיש לי בת או שפחה גדולה ונמצא שאין לו ע \"מ שאין לו ויש לו או ע\"מ שיש לו בנים ואין לו או ע\"מ שאין לו ויש לו או שאמר התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו עד אח\"כ שאילו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבלה או דבש ונמצא יין בכולן אפי' אומרת בלבי היה להתקדש לו אפי' לא יתקיים התנאי אינה מקודשת לא שנא אם קבלה היא הקידושין ל\"ש אמרה לשליח לקבלם בתנאי ושינה השליח וכתב הרמ\"ה דווקא שאמרה בלבי היה ולא הוציאה בשפתה אבל אם אומרת כן בשעת קדושין הוו קדושין כיון ששמע הבעל ולשתק נתבטל התנאי וכן אם היא הטעתו אינן קדושין אבל אם כנסה סתם ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והיא לויה או לויה והיא כהנת עשירה והיא ענייה ענייה והיא עשירה ה\"ז מקודשת על מנת שאני קורא אינה מקודשת אא\"כ קורא ג' פסוקים בתרגום אונקלוס ואם אמר קראה אנא עד דקרי אורייתא נביאי וכתיבי בדיוקא ע\"מ שאני שונה לרב אלפס עד שישנה משניות ולדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל אם יודע מדרשי התורה מקודשת ואם אמר תנאה אנא עד דידע הלכתא ספרא וספרי ותוספתא ע\"מ שאני תלמיד איני אומר כבן עזאי אלא כל ששואלים אותו דבר אחד בתלמודו ואומרו ואפילו בהל' החג שהם דברים קלים שמלמדים אותן ברבים ע\"מ שאני חכם אין אומר כר\"ע וחביריו אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה פירוש דבר התלוי בסברא בכ\"מ ואומר על מנת שאני גבור אין אומר כאבנר ויואב אלא כל שבני עירו יראים ממנו מפני גבורתו על מנת שאני עשיר אין אומרים כאלעזר בן חרסום אלא כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עושרו על מנת שאני צדיק אפילו הוא רשע גמור הוי ספק קידושין שמא הרהר תשובה בלבו על מנת שאני רשע אפי' הוא צדיק גמור הוי ספק קדושין שמא הרהר עכו\"ם בלבו על מנת שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך על מנת שאני בשם ונמצא בשם ובורסקי על מנת ששמי יוסף ונמצא שמו יוסף ושמעון מקודשת שאיני אלא בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך שאיני אלא בשם ונמצא שהוא בשם ובורסקי שאין שמי אלא יוסף ונמצא שהוא שמו יוסף ושמעון אינה מקודשת כתב הרמב\"ם המקדש ע\"ת וחזר בו אחר כמה ימים ובטלו ה\"ז מקודשת סתם אע\"פ שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי וכן אם היה מן האשה ובטלה איתו אח\"כ בינו לבינה בטל לפיכך המקדש על תנאי וכנס אח\"כ סתם או בעל בתם צריכה גט אע\"פ שלא נתקיים התנאי שמא בטל התנאי כשבעל או כנס וכ\"כ הר\"מ נרבוני בע\"מ שאתן לך מאתים זוז אם אמר המקדש שאין רוצה לקיים תנאו לעולם אין כופין אותו לקיימו אלא קידושין בטלים ואינה צריכה גט ומ\"מ בעל נפש לא ישאנה בלא גט שמא אח\"כ יאמר שרוצה לקיים התנאי לקלקל על השני ואם אמר שעדיין רוצה לקיימו אין יכולין לכופו כל י\"ב חדש כדין זמן שנותנין לבתולה ומי\"ב חדש ואילך כותבין עליו אגרת מרד ואם מת קודם שיקיים התנאי אפי' חליצה לא בעיא ואם מחלה היא התנאי בחיי המקדש גמרו הקדושין מיד כאילו קיימו וכל הני תנאי מיירי בשלא כנסה אבל כנסה מקודשת מיד דמסתמא בשעת כניסתה לחופה אחלה לתנאו כדאמרינן במקדש על התנאי ובעל חייב ליתן לה כתובתה ממה נפשך אם מחלה הרי נישואיה גמורים ואם לא מחלה באותה שעה הרי עדיין יכולה למחול וכשתמחול איגלאי מילתא דנשואין גמורים הוו וכתובה יש לה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה באחד שהלך למדינת הים וקדש על תנאי אם באתי מכאן ועד י\"ב חדש תהיה מקודשת מעכשיו וקודם שהלך נתרצו שניהם להאריך הזמן ועברו י\"ב חדש ולא בא ובא קודם הזמן האחרון וכתב דהוו קדושין דכל מעשה שנעשה על תנאי יכול לבטל התנאי ואפילו נתאכלו המעות הוו קדושין למפרע כשנתקיים תנאי השני אמר לה תהא מקודשת לי חוץ מפלוני שלא תאסר עליו אלא תחיה כאשת איש לכל העולם חוץ מפלוני שתהיה לו כפנויה אינם קדושין והרמב\"ם כתב שהן ספק קדושין אבל אם אמר ע\"מ שלא תיאסר לפלוני אינו תנאי והוו קידושין גמורין ואסורה לו: " + ], + [ + "קדשה ע\"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה אחת מג' נדרים אלו שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט בבגדי צבעונין אינן קדושין ואינה צריכה גט אבל אם נמצאו עליה שאר נדרים הוו קדושין אפילו אם הוא אומר שמקפיד בד\"א שהתנה סתם על מנת שאין עליה נדרים אבל אם אמר לה על מנת שלא יהא עליה שום נדר אפילו נמצא עליה נדר כל שהוא כגון שנדרה שלא לאכול חרובין אינה מקודשת היו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה מקודשת אפילו אם היא אשה חשובה צריכה גט ולא אמרינן לא ניחא ליה דליהוי קדושין כדי שלא יאסר בקרובותיה במה דברים אמורים שהתירה חכם קודם שנודעו לבעל אבל אם נודע לבעל קודם שהתירה מיד נתבטלו הקדושין: ואם קדש על תנאי ובעל סתם ויש עדים על היחוד צריכה גט מספק אפילו בעל לאלתר לאחר הקדושין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין אבל כתובה אין לה ואם ניסת לאחר צריכה גט משניהם וכן נמי בלא בעל אם לא התנה בשעת קידושין ונמצא עליה נדרים צריכה גט מספק ואין לה כתובה: וכן אם קדשה סתם ונמצא עליה מומין צריכה גט מספק אבל קדשה ע\"מ שאין עליה מומין ונמצאו עליה אחד מכל מומין הפוסלים בכהנים אינה מקודשת ויתר על מומין הפוסלים בכהנים כגון זיע' וריח הפה וקול עבה ודדין גסים עבים טפה מחברותי' וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב ונעשה מקומו צלקת שכל אלו מבטלים הקדושין אע\"פ שאין פוסלים בכהנים ואם יש בה שומא שיש בה שער אפילו היא קטנה הרבה או גדולה כאוסר אפילו אין בה שער בכל מקום שהיא בגופה הרי זה מום ואם היא קטנה מכאיסר ואין בה שער ועומדת בפדחתה תחת כיפה שבראשה פעמים נראית ופעמים אינה נראית הרי זה מום ואם עומדת במקום אחר אינו מום ואם בכל פעם נראית סבר וקביל שאין מומין מבטלין הקידושין אא\"כ הם במקום סתר שיכול לומר לא ידעתים אבל אם הוא במקום גלוי אין מבטלין הקדושין ואם יש מרחץ בעיר אפילו מומין שבסתר אין מבטלין וכתבו הגאונים אפי' הוא גר שאין לו קרובות בעיר אי אפשר שלא יהא לו ריעים ומיודעים ובודק ע\"י נשותיהן והרמב\"ם כתב דוקא שיש לו קרובים שאין מוציא מה שבלבו מאלו הדברים אלא לקרוביו ועוד שאין דעתו סומכת אלא לדברי קרוביו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כדברי הגאונים בד\"ר שדרך הבנות לילך למרחץ בגלוי אבל במקום שאין דרכן לצאת ואף למרחץ אינן הולכות אלא בלילה בהחבא אפי מומין שבגלוי מבטלין נכפה אם הוא לזמן ידוע הוי מום שבסתר ואם אינו לזמן ידוע הוי מום שבגלוי נמצאו בה מומין לאחר שנתארסה והיא עדיין בבית אביה והאב טוען שלאחר שנתארסה נולדו ומזלו גרם עליו להביא ראיה ואם אין לו ראיה תצא בלא כתובה ואפילו הקידושין צריכה להחזיר ואם לא נמצאו עד אחר שכנסה אז האב נאמן ועל הבעל להביא ראיה שהיו בה קודם שנתארסה אבל אם הביא ראיה שהיו בה המומין בבית אביה לאחר שנתארסה לא מהני ליה בד\"א שעל האב להביא ראיה בנערה אבל בוגרת אפי' היא בבית אביה על הבעל להביא ראיה נמצאו בה מומין שבודאי היו קודם כגון אצבע יתירה וכיוצא בו על האב להביא ראיה שידע בהן הבעל ונתרצה או שחזקתו שידע בהן הבעל ואם לא תצא בלא כתובה כתב הרמב\"ם בא עליה ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה אפילו הוא בתוך הקמטים או בכף הרגל אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס פגום אא\"כ בודקו יפה וחזקתו שידע ונתרצה נמצאו בה מומין והלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת אבל נתקדשה לו ע\"מ שלא יהא בה מומין ונמצאו בה מומין ורפאן הרופא הרי זו מקודשת:" + ], + [ + "קדשה לאחר זמן כגון שנתן לה פרוטה ואמר לה תהא מקודשת לי לאחר ל' יום הרי זו מקודשת לאחר ל' יום אפילו נתאכלו המעות שאינן בעין לאחר ל' יום ואם חזר בו הוא או היא תוך ל' יום בטלו הקדושין בא אחר וקדשה תוך ל' יום מקודשת לשני ובטלו קדושי ראשון אפילו מת השני או גרשה תוך ל' יום וי\"א שאם מת השני או גרשה תוך ל' יום שחזרו קדושי הראשון ולא נהירא לא\"א ז\"ל אמר לה מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה תוך שלשים יום אסורה לשניהם לעולם אלא אא\"כ יתן לה האחר גט ותהא מותרת לשני אבל לעלמא אסורה עד שיתנו שניהם גט ואם אמר לה הראשון מעכשיו ולאחר ל' יום ואמר השני מעכשיו ולאחר כ' יום ואמר השלישי מעכשיו ולאחר י' ימים לדעת ר\"ח ורב אלפס צריכה גט משלשתן וכ\"כ הרמב\"ם ולדעת א\"א ז\"ל אינה צריכה גט אלא מראשון ומאחרון אמר לה תהא מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך אינה מקודשת ואם אמר ליבמה לאחר שיחלו�� ליך יבמיך הוו ספק קדושין נתן לה שתי פרוטות ואמר לה באחת התקדשי לי עתה ובאחת לאחר שאגרשך הרי זו מקודשת ולכשיגרשנה הרי זו מקודשת עד שיגרשנה פעם שני מקידושי פרוטה שנייה אבל אם נתן פרוטה לאשת איש ואמר לה תהא מקודשת לי לאחר שתתגרש או אם נתן פרוטה לאשתו ואמר לה תהא מקודשת לי לאחר שאגרשך אינו כלום והרמ\"ה כתב דהויא ספק מקודשת האומר אם תלד אשתך נקבה תהא מקודשת לי אינו כלום וכתב הרמב\"ם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הבת מקודשת ויראה לי שצריך לחזור ולקדשה מאביה לאחר שתלד כדי שיכנסנה בקידושין שאין בהן דופי והרמ\"ח כתב דאפילו הוכר העובר אינה מקודשת:" + ], + [ + "מקדש אדם כמה נשים כאחת והוא שיהא בשוה פרוטה לכל אחת ואחת מהן יכולה לקבל הקדושין בשביל כולן לדעתן המקדש אשה ובתה או שתי אחיות כאחד שאומר הרי שתיכן מקודשות לי אינן מקודשות ואין שום אחת מהן צריכה גט ואם לא קדש אלא אחת ולא פירש איזו כגון שאמר לאב אחת משתי בנותייך מקודשת לי או שאחת עשתה שליח לחבירתה לקבל קידושי' ונתן בידה ואמר לה אחת מכם תהא מקודשת לי הוו קדושין ואסור בשתיהן בכל אחת שמא היא אחות אשתו ונותן גט לשתיהן היו עמהן גבריות ואמר כולכם מקודשות לי וקבלה אחת מהן בשביל כולן לרב אלפס אחיות אינן מקודשות ונכריות כולן מקודשות ולבעל הלכות אף נכריות אינן מקודשות אלא אם יאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי ואז כל אחת מן הנכריות הוו מקודשות ואם אמר אחד מכולכם מקודשת לי כולן מקודשות מספק וכ\"כ הרמב\"ם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כהרי\"ף וכן אם אמר כולכם מקודשות לי והיה בהן שפחה או כותית או א\"א או אחת מכל העריות:" + ], + [ + "האשה מתקדשת אלא לרצונה נתקדשה שלא לרצונה אינן קדושין נשאל לא\"א הרא\"ש ז\"ל לאה שאמרה לראובן תן לי מנה שאתה חייב לי ונתן לידה ג' פשיטים וכשנתנם לידה אמר לה הרי את מקודשת לי וששמעה השליכה המעות ואמרה אינו רוצה לקדש ועדים מעידים בזה והשיב ששאין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט וכתב הרמב\"ם ז\"ל אבל האיש שאנסוהו וקדש קדושיו קדושין ורי\"ף כתב שאין קדושיו קידושין וכ\"כ בעל העיטור: המקדש שלשא בעדים ואפילו בפני עד אחר אינם קידושין ואפילו שניהם מודים בדבר ובספר המצות כ' שחוששין לקידושין להצריכה גט אבל קדש בפני עדים אפי' לא אמר להם אתם עדי שפיר דמי המקדש בפסולי עדות דאורייתא אינם קדושין וכתב הרמב\"ם אבל בפסולי עדות דרבנן או בעדים שהם ספק פסולי תורה אם רוצה לחכנוס חוזר ומקדש בעדים כשרים ואם לא רוצה לכנוס צריכה גט מספק ואפי' אם כפרה האשה ואומרת לא קדשתני כופין אותו ליתן גט:" + ], + [ + "קטן שקדש או נשא אינו כלום דלא תקינו רבנן נישואין לקטן ואפי' שלה לה סבלונות משהגדיל אינו כלום דלא חיישינן ואפי' אין עדין שבא עליה משהגדיל אלא שנתייחד עמה צריכה גט ואם קיימה משהגדיל כתובתה קיימת וא\"צ לכתוב לה כתובה אחרת ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה המקדש קטנה אינן קדושין אבל לאחר שתגדיל חלין הקדושין ואינה צריכה קדושין אחרים ומיהו תקנו לה נשואין ע\"י אחיה ואמה שאם אין לה אב או שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה שאין לו עוד רשות בה והשיאוה אחיה ואמה לדעתה הוו קדושין ומ\"מ אם רצתה לצאת ממנו אינה צריכה גט אלא יוצאה במיאון כאשר יתבאר לקמן בהלכות מיאון בע\"ה ודוקא שיש בה קצת דעת להבחין בין טוב לרע כגון שאם נותנין לה צרור זורקתו אגוז נוטלתו כך יש בה דעת לשמור קידושיה אבל אם אין בה דעת כזה או אפילו יש בה דעת והשיאוה אמה ואחיה שלא לדעתה לא הוו קדושין כלל והרמב\"ם כתב דפחות מבת שש אפי' היא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת אינם קדושין ואינה צריכה מיאון ואם יתרת מבת י' אפי' היא סכלה ביותר הואיל ונתקדשה לדעת צריכה מיאון היתה מבת ו' ועד סוף י' בודקין אותה אם מכרת ומבחנת עסק הקידושין והנשואין צריכה מיאון ואם לאו אינה מתקדשת ואינה צריכה מיאון וכל זמן שלא תמאן בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וחייב במזונותיה ובפדיונה כל זמן שהיא תחתיו ואוכל פירותיהן אבל אם הלך למ\"ה ולותה ואכלה או לצורך פדיונה ועמדה ומיאנה אינו חייב לשלם אע\"פ שאוכל פירותיה ואפי' הן בעין עדיין שליקטן ומונחין ברשותו אינו מחזירן ורינן בענין הכתובה יתבאר לקמן בדין היוצאת בלא כתובה:" + ], + [ + "חרש וחרשת אינן בני קידושין מן התורה ל\"ש נשאו כיוצא בהן ל\"ש חרש שנשא פקחת או חרשת שנישאת לפקח אבל חכמים תקנו לה נישואין וכתב הרמב\"ם לפיכך אם בא פקח וקדש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורים ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש ומ\"מ אינה יכולה למאן שאם היתה יכולה למאן לעולם לא היה שום אדם נושא אותה וכתובה לא תקנו לה כאשר יתבאר לקמן בע\"ה ושוטה ושוטה אין להן קידושין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים לא שנא נשאו עם כיוצא בהן לא שנא עם פקחים כתב הרמב\"ם שיכור שקדש קדושיו קדושין אפי' נשתכר הרבה הגיע לשכרותו של לוט אין קדושין קידושין ומתיישבין בדבר זה וכתב עוד סריס שקדש בין סריס חמה בין סריס אדם וכן אילונית שנתקדשה הוו קידושין והתוספות כתבו דאילונית שנתקדשה לו הויין קידושין אפילו מדרבנן ואינה צריכה גט בד\"א באילונית שיש לה סימני אילונית שאין לה דדים או שהתשמיש קשה לה או שקולה עבר כקול האיש או שאין לה בשר גבוה ועגול כמין כף למעלה מאותו מקום שבאחד מאלו חשובה אילונית אבל ספק אילונית צריכה גט וטומטום ואנדרוגינוס שקדשו או שקדשם איש כתב הרמב\"ם שקידושיהן ספק וצריכין גט מספק וכן כתב רב אלפס והתוספות כתבו דאנדרוגינוס ודאי זכר הוא וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרמב\"ם המקדש אחת מכל העריות לא עשה ולא כלום שאין קידושין תופסין בהן חוץ מהנדה שהמקדש נדה מקודשת קדושין גמורין ואין ראוי לעשות כן: המקדש אחת מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה וכן היבם שקדש צרת יבמה הרי זו מקודשת קידושין גמורים אע\"פ שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו הרי זה מגרש בגט חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא מקודשת מספק ע\"כ: המקדש עכו\"ם או שפחה אינו כלום שאינן בני קדושין וכן עכו\"ם ועבד שקדשו ישראלית אינו כלום: ישראל מומר שקידש קדושיו קידושין וצריכה ממנו גט וי\"א דמומר לחלל שבת בפרהסיא ולעבוד כו\"ם דינו כעכו\"ם גמור ואין קדושיו קדושין ולא נהירא וכותי הוה עובדא ואצרכיה גט רב יהודאי ומר רב שמואל ריש כלה וכתב הרמב\"ם מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש ישראלית הוו קידושי ספק וצריכה גט כתב הרמב\"ם המקדש מי שחציה שפח' וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורי' עד שתשתחרר ולאחר שתשתחרר אינה קידושין אחרים וא\"א הרא\"ש ז\"ל אמר דהוו קדושין גמורים וצריכה גט ומיהו הבא עליה אינו חייב מיתה כמו על שאר אשת איש אלא חייב אשם ואם נשתחררה לגמרי וקדשה אחר מקודשת לשניהם וצריכה גט משניהם או אחד מגרש ואחד נושא ואם מתו אחיו של אחד חולץ ואחיו של שני חולץ או מיבם:" + ], + [ + "חוששין לסבלונות ופרש\"י שאם שדכה תחילה ואח\"כ שלח לה סבלונות בעדים אנו חוששין שמא שלחם לה לשם קדושין וצריכה גט לפיכך אם רוב העיר רגילים לקדש ואח\"כ שולחין סבלונות חוששין שמא לשם קידושין שלחם אבל אם רוב העיר רגילים לשלוח תחילה ואח\"כ מקדשין אין חוששין ור\"ח פסק א פילו הרוב שולחים הסבלונות תחילה ואח\"כ מקדשין אין חוששין למיעוט שמקדשין תחלה להחמיר ופירש ג\"כ חוששין לסבלונות שמא קדשה בפני עדים והלכו להם למדינת הים ולפי זה אפילו לא שלחם בעדים חוששין להם ויצא גם כן קולא מתוך זה הפירוש שאם יש עדים שלא קדשה אחר השידוכין שאין חוששין באלו הסבלונות משום קדושין ולפרש\"י חוששין הלכך טוב לחוש לשני הפרושין להחמיר וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל וחוששין לכתובה שאם כתב לה כתובה ולא הגיע עדיין לידה רואין אם דרך מקצת אנשי העיר שמקדשין ואח\"כ כותבין כתובה חוששין שמא נתקדשה אע\"פ שאין שם סופר מצוי ואין אומרים שמא הסופר נזדמן לו וקדם וכתב ואי דרך כל אנשי העיר שכותבים הכתובה קודם הקדושין אין חוששין לקידושין:" + ], + [ + "פנויה שיצא עליה קול שנתקדשה חוששין לו וצריכה גט והוא שהקול ברור והוחזק בב\"ד פי' כשיצא הקול בדוק ב\"ד אחריו ומצאוהו נכון אבל אם אינו ברור או לא הוחזק בב\"ד לא וכיצד הקול הברור כגון שבאו עדים והעידו שראו נרות דולקות ומטות מוצעות ונשים שמחות לה ואומרות נתקדשה פלוני' היום לפלוני או שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני ופ' ופ' מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ודוקא תרי מתרי כדפרישית כגון ששמע ראובן משמעון ולוי ושמעון ולוי מיששכר ויהודה אבל חד מחד או תרי מחד לא אבל חד מתרי כתב הרמב\"ן דהוי קלא אפילו אשה שאמרה מפי תרי ודוקא שתלו בשנים שהלכו למדינת הים דמרתתי היום או למחר אתו אבל אם תולין בשנים שמתו לא הוי קלא וא\"א ז\"ל כתב דלא מהני אלא תרי מתרי וכן אם אינם מזכירים שנתקדשה לפלוני אלא שנתקדשה סתם או אפילו אומרים נתקדשה לפלוני ואומרים שנתקדשה לו בעיר אחרת או שאומרים פלונית תתקדש היום לפלוני אינו קול ואם יצא הקול שנתקדשה לפלוני וגירשה אין חוששין לאוסרה משום הקידושין ואסורה לכהן משום קול הגירושין וכל קול שיש לו אמתלא ששוברת אותו כגון שיצא הקול שקדשה על תנאי או שזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה או אפילו אם יש לחוש לאמתלא לבטל הקול כגון שיש להסתפק אם יש בקדושין ש\"פ או שמא קטן היה אין חוששין לקול וכגון שיצא האמתלא מיד עם הקול אבל אם יצא הקול ברור ולאחר זמן יצא האמתלא אינה מבטלת הקול והרמב\"ם כתב יצא הקול שנתקדשה ולאחר ימים יצא האמתלא אם נראין הדברים לב\"ד שהן סומכין על האמתלא הוחזקה מקודשת ואם לא הואיל ולא נשמע האמתלא בעל שנשמעו הקידושין אין חוששין לאמתלא ע\"כ נתברר אח\"כ ע\"י אותם שהוציאו קול שהוא שקר מבטלין אותו וכתב הרמ\"ה דוקא שנתברר בודאי ששקר היה כגון אותם שתלה בהן הקידושין שנתקדשה בפניהם אמרו לא היה הדבר מעולם אבל אם לא נתברר ששקר היה אלא באמתלא וצד ספק אע\"פ שנתברר שהיה האמתלא מעיקרא אינה מבטלת הקול כיון שלא יצאת עם הקול ממש: וקול שיוצא אחר הנשואין שנתקדשה לאחר תחלה אפילו אחר האירוסין אין חוששין לו להצריכה גט מראשון יצא קול שהיתה מקודשת לפלוני וקדשה אחר קדושין גמורין בודקין על קדושין הראשונים שהם בקול אם באו עדים על קדושין הראשונים שהם ב��ול שהם גמורים אז אין הקידושין השניים כלום ואינה צריכה גט משני לא נתאמתו קידושין הראשונים מגרש ראשון דלא מבטלינן לקלא דקידושין הראשונים אע\"פ שנישאת ונושא שני אם ירצה ויתן לה עתה קדושין גמורים ודוקא שקדשה השני ולא כנסה אבל אם כנסה אסורה לו עד אחר שגירשה הראשון שכיון שמצריכין אותה גט מראשון הרי היא בחזקת שהיתה אשתו ונמצא שבא עליה השני בזנות ואסורה עליו עולמית אבל לא יגרש שני וישא ראשון שלא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין אחר שנתארסה לשני אבל אם לא קדשה השני קדושין גמורים אלא שיצא לה קול גם ממנו שקדשה אחר שיצא לה קול מהראשון אחד מגרש ואחד נושא בין ראשון בין שני. שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן היה לו בת ומיראתו עליה פייס משמעון שיתן לה קידושין בשם לוי וכן עשה ולוי לא היה בעיר וכשבא לעיר נתרצה בדבר ויצא לה קול בעיר שהיא מקודשת ללוי תשובה צריכה גט מלוי אפילו אם הוא כופר ואומר שמעון לא היה שלוחו ואפי' אם גם שמעון אומר כן: אחרת לו לאה שיצא עליה קול שנתקדשה ולא הוחזק הקול בב\"ד אלא שהיה קול הברה שבלילה בצאתם מן המרחץ בא פלוני וקדשה בלא דעת קרובים ולא נשמע דבר זה מפי עדים וקרובי לאה הכריחו למקדש ליתן גט ושוב נתקדשה לאחר קדושין ודאין וגירשה האחר ורוצה לינשא לראשון שיצא עליו קול בקידושין והשיב שאסורה לינשא לו:" + ], + [ + "שנים אומרים ראינו שנתקדשה וב' אומרים לא ראינו שנתקדשה הרי זו מקודשת אפי' כולם דרים עמה בחצר לא ראינו אינו ראיה שאפשר שנתקדשה בצינעה שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה ל\"ש שזרק לה קדושיה שנים לא היה בה ספק קידושין תנשא לכתחלה ואם זרק לה קדושין אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה לא תנשא ואם ניסת לא תצא אמרה היא בעצמה נתקדשתי וחזרה ואומרת פנויה אני תוך כדי דיבור נאמנת לאחר כדי דיבור אינה נאמנת ואם נותנת אמתלא לדבריה שאמרה כן תחילה כדי שלא יקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים וכיוצא בזה נאמנת ואם לאו אינה נאמנת כתב הרמב\"ם ואם קדשה עצמה לאחר הוי ספק קידושין לפיכך נותן גט ותהא אסורה עליו ועל הכל עד שיבא ארוסה:" + ], + [ + "אמר לאשה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ואם היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו והוא מותר בקרובותיה הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי הוא אסור בקרובי האם והיא מותרת בקרוביו והבת מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה שאין האשה נאמנת על בתה קטנה לומר שקדשה כדי לאוסר הקדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי הוא אסור בקרובי הבת והיא מותרת בקרוביו ומותר בקרובי האם והיא אסורה בקרוביו וכשאומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך מבקשין אותו שיתן גט להתירה ואם מעצמו נותן גט כופין אותו ליתן כתובה מעשה באחד שאמר קדשתי אחות אשתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים קודם שקדשתי את אשתי ולא גירשתיה והרי היא נשואה ויש לה בנים וכתב ר\"ת שאינו נאמן לאוסרה על בעלה כל זמן שלא יביא עדים ואפילו אם תאמר אמת שקדשתני אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה ואפילו יביא עדים שקדשה אם הוא היה בחופת אחות אשתו מותרת לבעלה כיון שנתקדשה לפניו שהאשה שנתקדשה לאחר בפני בעלה הוה קדושין וזה אסור באשתו כיון שאמר שקדש לאחותו תחילה ואסור בקרובות שתיהן:" + ], + [ + "המקד�� אחת מה' נשים ואינו יודע איזו מהן קידש וכל אחת ואחת אומרת אותי קידש אסור בקרובות כולן ונותן גט לכל אחת ומניה כתובה ביניהן ומסתלק בד\"א כשקדש בכסף או בשטר אבל אם קידש בביאה קנסוהו חכמי' שיתן כתובה לכל אחת ואחת וכגון שהדבר ידוע שהכתובה של אחת מהם נאבדה וכל אחת אומרת קדשתני ואבדה כתובתי: המקדש אשה וחזר בו מיד ואומר שהמעות יהיו מתנה אפילו תוך כדי דבור אין חזרתו כלום וצריכה גט: כל מי שאינו יודע בטיב קדושין לא יהיה לו עסק עמהן להורות בהן שבקל יכול לטעות ויתיר הערות וגורם להרבות ממזרים בישראל:" + ], + [ + "קידש האשה ונתבטלו הקדושין אין כסף הקדושין חוזר אליו ל\"ש מת הארוס או הארוסה או חזר בו הוא או אפי' חזרה בה היא והדורונות ששלח פעמים חוזרין ופעמים אינן חוזרין כיצד שלח לה בגדים וכלי מילת דברים שעומדים להשתמש בהם בבית אביה ואפשר שתשמש בהן עד שיבלו ושמשה בהן בבית אביה וכן אם שלח לה מיני מאכל או משתה אם אכל ושתה בבית חמיו שוה דינה כששלחם שכך דרך להאכילו כששולח הדורון אז אינה צריכה להחזירם אפילו הן עדיין בעין ואפילו הן שוה מאה מנה לא אכל שם כלל או שאכל שם פחות מדינר צריכה להחזירם בד\"א שחוזר בו הוא אבל אם היא חוזרת בה אפילו כישי דירקי חוזרת אפילו אם אכל שם וכשמשלמת לו מנכה השליש ממה שהיתה שוה ופורעת שני חלקים שלח לה כלי כסף וכלי זהב ובגדים שאינם עומדים ליבלות בבית אביה חוזרים בכל ענין אפילו אכל שם שלחו לא לאכול בביתו כששלח הדורון או ששלח הדורון ע\"י שלוחו והאכילו לשליח מיבעיא אם חשוב כאילו אבל שם ולא איפשיט' ותו מיבעיא אם אכל שם שוה חצי דינר אם מחל על חציה ותו מיבעיא אם השביחו הסבלונות אם אותו השבח חוזר עם הסבלונות כשהן חוזרים ולא איפשיטא ואין מוציאין מספק ואין חוזרים כתב הרמב\"ם הורו רבותי אם מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשון וכיוצא בזה ועשה כדרך שעושים כל העם וחזרה בה משלמת לו הכל שהרי גרמה לו לאבד ממונו וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם לו והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע וגומל והשיג עליו הראב\"ד וכתב אינו משוה עם רבותיו בזה דגרמא זו דומה למוכר זרעוני גינה ולא צמחו שאינו משלם לו הוצאה כללו של דבר איבוד ממון שבעל הממון עושה אע\"פ שזה גורם לו פטור ע\"כ שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן שידך בתו לשמעון ופסק עמו ליתן סכום ידוע ומאותו הסכום נתן לו שלש מאות זהובים ושמעון שלח למשודכת תכשיטין שעלו ק\"כ זהובים והלך ראובן ושידך בתו לאחר ותובע משמעון שיחזיר לו השלשה מאות זהובים והוא יחזיר לו בלאות התכשיטים ששלח ושמעון משיב אתה פסקת ליתן לי סכום ידוע וממנו נתת לי ג' מאות זהובים והוצרכתי לשלוח בשביל זה תכשיטים אני אומר שיש לך להחזיר לי וההוצאה שהוצאתי בתכשיטים והבלאות יהא שלך כי לא שלחתי לה אלא על דעת שתהיה אשתי וכיון שחזרת תחזיר לי שלי עוד טוען כי שלח שלש טבעות ולא היו שלו והיו מבקשים לו בהם סכום גדול ואומר שיחזיר לו הכל ויפסיד הג' מאות זהובים בדמי בושתו תשובה מה שנשאר ביד שמעון מהשלשה מאות זהובים יותר מהסבלונות ששלח למשודכתו יחזור לראובן שידוע שלא נתנה לא אלא אדעתא שתינשא לו בתו וכיון שנתקדשה לאחר צריך להחזיר ודמי הסבלונות יהיו בחשבון תשלומים ולא מצי ראובן למימר החזר מעותי משלם וקח סבלונות שלך במה שהן שוין עתה דאמרינן דעתו של שמעון שלא שלח סבלונות אלא על מנת שתינשא לו ולא שתבלם ותנשא לאחר ותחזיר לו הבלאות הלכך כיון שחזרה בה חשבינן דמי הסבלונות מעיקרו בחשבון וישבע שמעון כמה הוציא בקניית הסבלונות וכמה היו שוים הטבעות והמותר ישלם ואם הטבעות ישנן בעין תחזירם לו עוד שאלה לו ראובן שידך בתו לבן שמעון וקבע זמן לחופה והתנה ביניהם שכל שיעבור המועד שיפרע סכום ידוע לקנס וקודם שהגיע זמן החופה יצתה בת ראובן אחות המשודכת מן הכלל וכפרה בעיקר ובשביל פגם זה לא אבה שמעון שיכניס בנו את משודכתו לחופה והעביר המועד וראובן תובע הקנס ושמעון אומר דאדעתא דאונס גדול כזה שישא בנו אחות מומרת להשחית נחלתו ולפגום משפחתו לא אתני יראה שהדין עם שמעון אע\"פ שלא פירש שום תנאי בשעת עשיית הקנס כיון שאירע אונס כזה דאנן סהדי שאם היה יודע שדבר זה עתיד ליעשות לא היה משדך בנו לבתו והוי כאילו פירש מעיקרא בשעת מעשה שאם יארע דבר כזה שיתבטלו השידוכין ואם חזקו שטרות על עצמם ונתנם ביד שליש יחזיר לכל אחד שטרו ואם שלח סבלונות יחזירם לו כתב ר\"י שכל קנסות שעושין בענין שידוכין שמי שחוזר בו יתחייב לחבירו כך וכך דלא הוי אסמכתא הילכך אם כל אחד עשה שטר על עצמו והשלישום ביד שליש בתנאי שכל מי שיחזור בו שיתנם למי שכנגדו יעשה שליש שלישותו ואם כל א' נותן משכון לחבירו על הקנס שמתחייב לו אם אמר זה לזה אם אחזור בי אני נותן לך כך וכך והרי זה החפץ בידך בשביל הקנס שאתחייב לך אם אחזור בי אינו כלום דכי האי גוונא לא קנה במשכון כל זמן שלא נתחייב לו כלום שאדם יכול לשעבד נכסיו בדבר שכבר נתחייב אבל בדבר שלא נתחייב בו לא יחול בו שיעבוד אלא צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא בבית דין חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזור בו ואז יתן לו החפץ במשכון ואז יחול השיעבוד על המשכון כיון שנתחייב לו בקנס אם יחזור בו או יאמר לו אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגו חפץ זה:" + ], + [ + "שנים שיש ביניהם שידוכין בנו של זה לבתו של זה ואמר זה לזה כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו באמירה בעלמא בלא קנין ובלא כתיבה לא שנא בתו גדולה ולא שנא בתו קטנה וכתב הרמב\"ם צריך שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותן שאין אדם מקנ דבר שלא בא לעולם ודוקא שקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים אבל הפסיקו בדברים אחרים לא ואפי' לא הפסיקו בדברים אחרים דוקא בנשואין ראשוני' אבל בשניים לא ודוקא באב הפוסק על בנו או בתו אבל מי שפוסק בשביל אחותו או אחת משאר קרובותיו או אשה שפסקה בשביל בתה אינ נקנה באמירה בלא קנין והרמב\"ם כתב ג\"כ איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך וכמה אתה נותן לי כך וכך שקונין באמירה ומיבעיא לן דברים הללו שנקנין באמירה אם ניתנו ליכתב ואסיקנא שלא ניתנו ליכתב ופרש\"י שאפי' אם שניהם רוצים לכותבם ולהחתים עדים בדבר אין שומעין להם כדי שלא יוכל לטרוף ממשעבדי וכן נראה דעת הרמב\"ם שכ' דברים אלו לא ניתנו ליכתב לפיכך אינו כשטר עד שיטרוף בכך ור\"י פירש ודאי אם שניהם רוצים לכותבם הרשות בידם אבל מדעת אחד לבדו אין לנו לכותבם ולעשות שטר עד שירצו שניהם:" + ], + [ + "הפוסק מעות לחתנו ולא רצה ליתן והחתן אינו יכו להוציא מידו כגון בנשואין שניים או שאין לו והחתן אינו רוצה לכנוס אלא א\"כ יתן לו מה שפסק יכולה היא שתאמר או כנוס או פטור אני לא פסקתי לך כלום אבל אם היא פסקה על עצמה או תתן או תשב עד שתלבין ראשה וכתב הרמב\"�� בד\"א בגדולה אבל בקטנה שפסקה על עצמה כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא ע\"כ וי\"א דאפי' פסקה היא אם בפני אביה פסקה אומרים לו או כנוס או פטור וכך היא מסקנת א\"א ז\"ל:" + ], + [ + "הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אפי' יש לו אח והיא זקוקה לו אינו זוכה במה שפסק שיכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך ואפי' הבת חפצה בו ואפי' היה הראשון עם הארץ והשני ת\"ח וכתב הרמב\"ם וכן הפוסק מעות לבנו לא קנה עד שיכנוס שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע\"מ לכנוס וכתב רב האי ז\"ל דוקא בפוסק לחתנו אבל בפוסק לבתו כיון שאמר בשעת קדושין הרי אני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת אע\"פ שמת החתן שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע\"מ שתבא לנישואי החתן דמ\"מ לבתו פסק וקנתה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל משמע מתוך דבריו אם מת החתן אפי' לא יבמה אחיו שחייב ליתן לבתו מה שפסק לה והא לא מסתבר כלל דודאי לא פסק לה אלא ע\"מ שתנשא בהן ואם לא ניסת ומתה והיה לה בן לא ירש הבן אותו ממון אבל אם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעי הקדושין שמכחם יבמה אחיו פסק הגאון מי שפסק מעות לחתנו בשעת הקדושין ונתנם לו קודם החופה ומתה הבת ויש לה בן יחזיר המעות לאב שכל הפוסק דעתו ע\"מ לכנוס אבל מי שנותן לבתו סתם שתנשא בו ולא הזכיר שתנשא לפלוני קנתה אותה מתנה וכיון שנתקדשה אף על פי שבטלו הקידושין כשמת הארוס אין האב יכול לחזור בו:" + ], + [ + "מי שנתן מעות ליד שליש שיקח בהם קרקע לבתו כשתנשא בין בריא בין שכ\"מ ומת והבת אומרת לשליש שיתן המעות לבעלה שיעשה בהם מה שירצה אם היא גדולה וניסת שומעין לה אבל אם היא קטנה אפי' ניסת או גדולה ונתארסה אין שומעין לה אלא מקיים דברי המת אעפ\"י שצוה כשהיה בריא:" + ], + [ + "האשה משנתארסה אע\"פ שהיא כאשת איש לחייב הבא עליה ואינה יוצאת אלא בגט אינה חשובה כאשתו שהרי אסור לו לבא עליה ואם בא עליה היו מכין אותו מכת מרדות ואפילו אם קדשה בביאה אסור לבא עליה ביאה שנייה עד שתכנס לחופה ואינו חייב במזונותיה ומיהו יתומה קטנה שניזונת מן האחין ונתארסה כתב רב אלפס שהארוס חייב במזונותיה וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן מתה אין הארוס מטמא לה אם הוא כהן ולא היא חייבת ליטמא לו אם מת הוא ולא יורשה ולא חייב בקבורתה אלא אביה יורשה ואביה קוברה כתב לה אביה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה אינה יורשה פירש\"י אם מתה מן האירוסין ור\"ת פירש אפילו ניסת אם מתה קודם שיבואו לידי הבעל אינו יורש אותם וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל מת הוא או גירשה מן האירוסין יש לה מנה מאתים מתנאי ב\"ד אפי' לא כתב לה כתובה ואפי' ממשעבדי טרפה אע\"ג שלא כתב לה ותוספת שהוסיף לה אינה גובה אפי' אם כתב לה בד\"א שנתאלמנה מן האירוסין אבל אם ניסת וכלל מנה מאתים עם התוספת וכתבם מזמן הנשואין ונתאלמנה או נתגרשה בין עיקר בין תוספת אינה גובה אלא מזמן הנישואין אפי' אם כתב לה כתובה מן האירוסין ורב שרירא גאון כתב אפילו כתב לה מנה מאתים ונתאלמנה מן האירוסין לא טרפה ממשעבדי וכ\"כ הרמב\"ם המארס אשה וכתב לה כתובה ומת או גירשה גובה העיקר מבני חרי ואינה גובה תוספת כלל ואם לא כתב לה אפי' מנה מאתים אין לה ולא נהירא לא\"א ז\"ל מנה מאתים יש לה אפילו ממשעבדי אפילו לא כתב לה ותוספת אפי' מבני חרי לא נביא אפילו אם כתב לה: המארס את בתו ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אפילו כמה פעמים קודם שבגרה כתובתה של אביה נשאת ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין אין לאביה בה כלום אפי' בראשונה:" + ], + [ + "ארוסה שתבעה הארוס לינשא נותנין לה י\"ב חדש משעת תביעה לתקן עצמה ותכשיטיה אפילו אם ניסת לאלמן וכשם שנותנים לה זמן כך נותנים לבחור י\"ב חדש אפילו נושא אלמנה עשתה ו' חדשים לפני הראשון ומת ונתארסה לאחר נותנין לה י\"ב חדש גם לשני ואין משלימין לה על ששה חדשים הראשונים שעשתה בפני הארוס הראשון ולאלמנה נותנין זמן שלשים יום במה דברים אמורים שנותנין לבתולה י\"ב חדש משעת תביעתה שנתארסה בקטנותה או בנערותה ולא תבעה עד שבגרה אבל בגרה יום אחד ואח\"כ נתארסה או אפי' נתארסה בנערותה ואח\"כ בגרה אין נותנין לה י\"ב חדש אלא מיום שבגרה ואם עברו עליה י\"ב חדש בבגרותה ואח\"כ נתארס' אין נותנין לה אלא ל' יום כמו לאלמנ' ופרש\"י משעת קדושין והרמ\"ה פירש משעת תביעה וכ\"כ א\"א ז\"ל ואם לא עברו עליה י\"ב חדש שלמים בבגרותה קודם הקדושין משלימין לה י\"ב חדש משעת הבוגרת ואם שלמו לה י\"ב חדש בתוך ל' יום של שעת תביעה משלימין לה שלשים יום משעת תביעה הגיא הזמן שנתנו לה ואין הארוס כונס חייב במזונותיה ואם מעכבו אונס כגון שחלה הוא או היא או שפירסה נדה או שנגיע זמן באחד בשבת שאינו יכול ליכנוס כדלקמן אינו חייב לזונה אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה ואם תבעה הארוס שתנשא בין היא בין אביה יכולין לעכב אבל פוסקין על הקטנה להשיאה לכשהגדיל ופרש\"י דוקא בלא קידושין אבל אין לקדשה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה כתב הרמב\"ם ואם רוצה לכנסה כשהיא קטנה כונס ואין ראוי לעשות כן:" + ], + [ + "מסרה האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיה לבעל חצר בדרך ונכנסה עמו ונתייחדה עמו מסתמא לשם נישואין נכנסו ויורשה אם הגיע נדוניתה לידו אבל אם לא הגיע לידו אינו יורשה לדעת ר\"ת כדפרישית לעיל והרמב\"ם כתב שיורשה אפילו נדוניתה בבית אביה ואם יש תקנה בדבר שיש מקומות שתקנו שאם תמות בלא בנים שהאב נוטל כל מה שנתן ויש מקומות שחולקין הכל לפי המנהג אבל אם הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיה לה חצר בדרך ונכנסה עמו מסתמא לא נכנסה אלא ללין ולא יצתה מרשות האב ואפי' אם נדוניתה ביד הבעל האב יורשה:" + ], + [ + "המשיא בתו סתם לא יפחות לה מכסות ששוים נ' זהובים ממטבע סלע מדינה בד\"א בעני אבל בעשיר צריך שיתן לפי כבודו התנה עם החתן להכניסה לו ערומה לא יאמר לכשתבא לביתי אכסנה אלא מכסה אותה ועודה בבית אביה:" + ], + [ + "המשיא לבנו גדול בבית קנאו שאמדו חכמים דעתו שמרוב שמחתו גמר ונתנו לו במתנה ודוקא שיש לאב בית אחר לדור בו ודוקא בנו הגדול והוא שיהיו נשואין ראשונים של זה הבן ולא השיא בן אחר קודם לו אבל אם השיא בת קודם לו אין לחוש ושישיא לו בתולה אבל אי בציר חד מהנך לא קנאו ואפי' אי איתנהו כל הני לא קנאו אא\"כ פינה לו כל הבית לגמרי שאפי' השאיר בו כלי קטן כל דהו לא קנאו כי בזה גילה דעתו שלא נתנו לו ואם יחד לו בית וכלי בית ושייר בבית כלי אחד בענין שלא קנה הבית אפ\"ה קנה הכלים שיחד לו ואם יחד לו בית ויש עלייה על גביו או שני בתים זה לפנים מזה או בית ואכסדרה לפניו לא קנה אלא הבית ולא העלייה על גביו ולא האכסדרה ולא הבית החיצון:" + ], + [ + "דרך הבחורים כשאחד נושא אשה חבי��יו שולחין לו דורונות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שהוציא על החופה ובאים ואוכלים עמו ז' ימי המשתה או מקצתם וכשישאו גם הם הוא פורע להם מה שעשו לו ושולח לכל אחד ואחד מהם כפי מה ששלחו לו ואוכל ושותה ושמח עמהן וזה נקרא שושבינות פירוש מריעות ודין מלוה יש לו שאם אחד שלח לחבירו ונשא הוא אח\"כ ולא חזר חבירו ושלח לו יכול לתובעו בב\"ד מיהו אינו יכול לתובעו קודם שישא ואפילו כשנושא אינו יכול לתובעו אלא אם כן נושא כדרך שנשא הראשון אבל אם משנה בין בתוספת שמחה בין בגירעון אין חייב לשלוח לו כגון אם הראשון נושא אלמנה וזה נושא בתולה יכול לומר כשתשא אלמנה אפרע לך או איפכא או אם הראשון עשה משתה בצינעא וזה עשה בגלוי או שהראשון עשה בגלוי וזה בצינעא אינו יכול לתובעו שזה יאמר לו איני עושה לך אלא כדרך שעשית עמדי כך פרשב\"ם והרמ\"ה כתב דוקא אם בא המשלח לשנות ולפחות השמחה אין המשתלח שומע לו אבל אם בא לשנות ולהרבות בשמחה אין המשתלח יכול לומר איני רוצה לשמוח עמך אלא בדרך ששמחת עמי ואין בו משום רבית אם יוסיף השני לשלוח על מה ששלחו לו ואין שביעית משמטתו אם עברה עליו דלא קרינן ביה לא יגוש שאינו יכול לתובעו עד שיבא זמנו ואין הבכור נוטל פי שנים בה כשחוזרת ליורשיו ושאין היבם נוטל בה כגון שאחר שנעשה שושבין לחבירו וחוזר חבירו לעשות לו שושבין ואכל ושמח עמו ולא הספיק זה לפורעו עד שמת החתן ויבם אחיו את אשתו אין היבם זוכה בו דהוה ליה ראוי ואינו נוטל בראוי ראובן ששלח לשמעון שושבינות אין שמעון חייב להחזיר לו אא\"כ יקראנו שיאכל וישתה וישמח עמו ומיהו אם הוא בעיר או סמוך לה כ\"כ שאפשר לו לידע משם שזה נושא אשה יש לו לבא מעצמו לאכול ולשמוח עמו ולפורעו לא בא צריך לשלם לו משלם אע\"פ שלא אכל עמו וכתב הרמב\"ם ודוקא במקום שאין דרך לקרות לכל אחד ואחד אלא כל השומע יבא אבל אם דרך לקרות לכל א' צריך לקרותו קראו לו לאכול ולא בא צריך לפורעו משלם לא היה בעיר ולא במקום שיכול לידע משם שזה נושא צריך החתן להודיעו שיבא לא הודיעו משלם לו מה שהוא חייב אלא שמנכה ממנו מה שהיה אוכל אילו היה מודיע ופורע המותר כיצד היה חייב לו זוז אינו משלם לו כלום שלא היה מאכילו פחות מזוז היא חייב לו סלע מנכה לו חצי סלע מסלע ומעלה כל אחד מנכה לו כפי מה שראוי להאכיל למי ששלח דורון כזה שלפי ריבוי הדורון מכינין לכל אחד לאכול מת המשלח קודם שישא או שנשא ומת בתוך ימי המשתה אין מי ששלחו לו חייב להחזירו ליורשיו שיאמר תנו לי שושביני ואשמח עמו שמח עמו ואח\"כ מת החתן או שקרא לזה ולא בא או שלא הודיעו ושלמו ימי המשתה ואח\"כ מת החתן חייב האחד להחזיר השושבינות ליורשין או כולה או בניכוי אם לא הודיעו כתב הרמב\"ם מת מי ששלחו לו אחד שנשא המשלח ושלמו ימי המשתה ולא שלח כופין את היורשים ומשלמין השושבינות בכ\"מ שהרי נתחייב אביהם לשלם אם היה חייב לשלם כולה משלמין כולה ואם היה חייב בנכוי משלמין בנכוי ואם מת מי ששלחו לו ואח\"כ נשא המשלח ושלמו ימי המשתה במקום שנהגו לגבות השושבינות מן היורשים כופין יורשין מי ששלחו לו להחזיר בנכוי ובמקום שלא נהגו אינן משלמין כלום והראב\"ד כתב לא ראיתי בגמרא מנהג לשושבינות כתה הרמ\"ה נשתלח לאביהם ומת חייבין להחזיר לא מיסעיא אם נשתלח לו בנישואי בניו חוזרת מן האמצע וכגון שהאב השיא את בנו ועשה לו צרכי חופה ומשתה אע\"פ שחוזרת מן האמצע אין להם דין שושבינות לשמוח עמו אלא אותו שהיה שושבינו צריך לשמוח ולא האחרים כתב הרמב\"ם השולח לחבירו כדי יין ושמן ופירות בעת הנשואין אין נגבית בב\"ד שלא נאמרו דיני השושבינות אלא במעות בלבד והשיג עליו הראב\"ד וכן פירש הרשב\"ם במשנה אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב\"ד או ששלח לו שלא בשעת החופה או בעת החופה ולא אכל עמו כדרך השושבינות אבל אם אכל עמו אין חילוק בין פירוש למעות אחד מן האחין שעשה שושבינות לרעהו בחיי אביו ואביו נתן לו מה ששלח ומת האב ובא אותו שנעשה לו שושבינות לפרוע אם יחד האב לזה כששלחו שא\"ל לך ותעשה שושבינות לפלוני עתה כשחוזרת היא לו לבדו ואם לא ייחד לשום אחד אלא אמר אחד מכם יעשה שושבינות לפלוני ועמד זה מעצמו ועשאו חוזרת לכולם וחולקין בו בשוה כמו בשאר מלוות אביהן ואינו צריך להחזיר הכל בנשואי הראשון שנושא אלא ראשון ראשון שנושא משלם חלקו המגיע לו ולענין שמחת המשתלח עם האחים כתב הרמ\"ה אם שמחו כולם עמו כשמחזיר לכל אחד ואחד צריך לשמוח עמו ואם אי אפשר לו לשמוח צריך לנכות לו ואם לא שמחו עמו אלא אחד מן האחים גם הוא אין לו לשמוח אלא עם אותו ששמח עמו ואם א\"א לו לשמוח מנכה לו מחלקו אבל לכל האחרים כשישאו נותן לכל אחד חלקו ואינו מנכה לו כלום:" + ], + [ + "האיש שיכניס אשה לחופה היא כאשתו לכל דבר ומה היא החופה שתתייחד עמו אפי' לא בא עליה כיון שנתייחדו לשם נשואין היא כאשתו לכל דבר וגובה עיקר כתובתה ותוספת אם תתאלמן או תתגרש בד\"א דחזיא לביאר אבל אם פירסה נדה ואח\"כ כנסה לחופה אינה כאשתו לגבות התוספת אבל לכל שאר מילי אקרי שפיר חופה והרמב\"ם כתב משתכנס לחופה נקראת נשואה אע\"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לביאה אבל אם היתה נדה אע\"פ שכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא עדיין כארוסה ולא תינשא נדה עד שתטהר ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר ע\"כ וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שנקראת חופה לכל דבר חוץ מזה שאינה גובה תוספת ויכולין לברך ברכת חתנים אבל אינה נכנסת עמו בסתר אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים." + ], + [ + "מברכין ברכת חתנים קודם כניסת חופה והן ששה ברכות בא\"י אמ\"ה שהכל ברא לכבודו: בא\"י אמ\"ה יוצר האדם: בא\"י אמ\"ה אשר יצר את אדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד בא\"י יוצר האדם: שוש תשיש ותגל עקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה בא\"י משמח ציון בבניה: שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם בא\"י משמח חתן וכלה: בא\"י אמ\"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה שלום וריעות מהרה יי' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם בא\"י משמח חתן עם הכלה: כתב הרמב\"ם אם היה שם יין מביאין כוס של יין ומברך על היין תחילה ומסדר כולן על הכוס ונמצא מברך ז' ברכות ויש מקומות שנוהגין להביא הדס עם יין ומברך על ההדס אחר היין ואח\"כ מברך ז' ברכות ור\"ן כתב אם הוא במקום שאין שם יין מצוי יקח צימוקים וישרה אותם במים ויסחוט אותם ויברך עליו ואם לא ימצא צמוקים יברך על השכר שהכל דלא סגי בלא כסא אבל ברכת אירוסין אם לא ימצא יין ואפילו יש שם שכר מברך בלא כוס ברכת אירוסין דלאו מצוה מן המובחר הוא אבל ברכת חתנים שהיא ז' ברכות חייב לברך על הכוס בפ\"ה או שהכל על השכר אם לא ימצא יין כל עיקר ואם יש ב' חתנים מתברכין כאחד וכן הורה א\"א ז\"ל הלכה למעשה לברך לשני חתנים כאחד וכ\"כ הרמב\"ם יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחד ביום אחד ומברך ברכת חתנים כא' אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל א' וא' שמחה הראויה לה עם בתולה ז' ועם בעולה ג' ולא מערבין שמחה בשמחה ע\"כ במקום שנוהגין שהחתן מתייחד עם הכלה אחר האירוסין מברך ברכת חתנים מיד בשעת האירוסין והאידנא אין נוהגין ליארס אלא בשעת חופה הלכך מברך ברכת אירוסין וברכת נישואין יחד זה אחר זה וצריך כוס לכל א' וא' כ' הרמב\"ם המארס האשה ובירך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בביתו עדיין אסורה היא שאין ברכת חתנים עושה נישואין אלא כניסה לחופה אירס ונכנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי היא כנשואה גמורה וחוזר ומברך אחר כמה ימים ע\"כ אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים בני חורין וחתנים מן המנין ומברכין אותם כל ז' אחר אכילה והוא שיהא שם פנים חדשות שלא אכלו בחופה אפילו היו בשעת ברכה ואינו נקרא פנים חדשות אא\"כ מרבים בשבילם ויש מקומות שנוהגין שהקהל הולכים עם החתן מב\"ה לביתו ביום שבת שחרית אחר התפלה ומברכים שם ז' ברכות ויראה שאינו מנהג טוב שאפי' אם יש שם מי שלא היה בשעת ברכה לא מקרי פנים חדשות כיון שאין מרבים בשבילו וכ\"כ רב האיי שאינו מנהג יפה אלא שאין איסור בדבר ושבת וי\"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית וכתבו התוספות לפי שאין עושים מצות חבילות חבילות אין מברכין ברכת המזון וברכת חתנים על כוס אחד אלא מביאין כוס ומברכין עליו ברכת המזון ולאחר שסיים ברכת המזון מניחו לפניו ומביאין לו כוס אחר ואומר עליו ז' ברכות ומניחו ונוטל הכוס שבירך עליו ברכת המזון ואומר עליו בפ\"ה וכן נוהגים באשכנז ובצרפת ובספרד אין נוהגין כן אלא אומרים הכל על כוס א' ואין מברכין אותם אלא במקום חופה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וצריך לדקדק מה נקרא חופה אם במקום שמברכין ברכת נישואין דהיינו תחילת הנישואין ולהכי קרי ליה חופה אי אפשר לומר כך שלפעמים מברכין אותו ברחוב העיר כשהם מרובים אלא מקום עיקר ישיבת חתן והכלה קרי חופה ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל זו ונוהגין באשכנז שעושין אפריון למושב החתן והכלה והוא נקרא חופה ושם מברכין ואם יצא משם לאכול בבית אחר ודעתו לחזור אח\"כ לחופתו אין מברך שם שבעה ברכות אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו ונעשה אותו הבית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין שם ברכת חתנים וכן לפעמים שהולכים החתן והכלה לעיר אחרת צריך לברך שם ברכת חתנים ולא שהשמחה במעונו אלא בבית החופה ולי נראה שאם יש שמש שמשמש בכל הבתים השמש מצרפן ומברכין בכולן שבע ברכות וה\"ר יחיאל אומר בשם מר ה\"ר יהודה שאפילו אין שמש כיון שהתחילו אותן של שאר הבתים לסעוד כשהתחילו אותן של החופה כולם חשובים כאחד לשמחה ומברכין ברכת חתנים כיון שאוכלין מסעודה שתקנו בחופה וכן עמא דבר ע\"כ לא היו שם פנים חדשות אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה הראשונה ל\"ש אכלו בו ביום או בלילה של אחריו אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא מברכין כל ז' ונראה דאפי' אלמנה לאלמן שאין מברכין ז' ברכות אלא יום אחד אפילו איכא פנים חדשות שהשמחה במעונו ואשר ברא מברכין כל ג' בזמן שמחתם ואומרים אותה אפי' אין שם י' וי\"א שגם אשר ברא צריך עשרה ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל מז' ואילך עד תשלום שלשים אומר שהשמחה במעונו בין אם מזמינם סתם בין אם מזמינם בשביל החופה ומל' ואילך עד תשלום השנה אם מזמינם לאכול בשביל החופה אומר שהשמחה במעונו ואם ��זמינם סתם אין אומרין אותו ובני החופה מתחילין לאומרו משעה שמתחילין להכין צרכי החופה וכתוב בספר המצות והאידנא ערבה כל שמחה ואין לומר אותו כלל אחר שבעה ואחת בתולה ואחת אלמנה מברכין לה ברכת חתנים כל שבעה בתולה אפי' נשאת לאלמן ואלמנה דוקא שנישאת לבחור אבל אם נישאת לאלמן אין מברכין אלא יום אחד:" + ], + [ + "בועל בעילת מצוה ופורש מותר לבעול לכתחלה בשבת ובספר יורה דעה כתבתי בהלכות נדה דין בעילת מצוה וכיצד יתנהג עם הכלה כל שבעה כ' בה\"ג ברכת בתולים בא\"י אמ\"ה אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום על כן אילת אהבים שמרה בטהרה וחוק לא הפרה ברוך הבוחר בזרעו של אברהם:" + ], + [ + "הנושא בתול' צריך לשמוח עמה ז' ימים שלא יעשה מלאכ' ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח עמה בין אם הוא בחור או אלמן ואם היא בעולה שמח עמה ג' ימים בין בחור בין אלמן לפיכך תקנו חכמים ז\"ל שתנשא אלמנה ביום ה' ותבעל בליל ו' כדי שיהיה שמח עמה ג' ימים ה' בשבת וששי בשבת ושבת בד\"א בבעל מלאכה אבל אדם בטל שאין לחוש שילך למלאכתו יכול לישא בכל יום ולבתולה לא תקנו יום ידוע לנישואין בשביל זה שאין לחוש שמא יניחנה וילך למלאכתו אבל תקנו שתנשא ביום רביעי ותבעל בליל ה' לפי שב\"ד יושבין בדין ביום שני וחמישי ואם יהיה לו טענת בתולים ישכים מיד בבקר לב\"ד אבל לא תקנו שתנשא ביום א' ולבעול בליל שני אע\"פ שב\"ד יושבים ביום שני דשקדו חכמים שיהא טורח בסעודה ג' ימים ואחר כך כונס ובזמן הזה זאין זמן קבוע לישיבת ב\"ד יכול לישא בכל יום שירצה מימות החול ובלבד שיהיה לו צרכי סעודה מוכן ואם אין לו מוכן לא ישא קודם יום רביעי כתב ה\"ר אפרים אי אמר חתנא לא טריחנא אלא כניסנא בלא סעודתא וקרובי הכלה בעו דליעביד סעודתא כייפינן ליה דליעבד סעודתא כפום מנהגא דחזי לדידיה ולדידה דקי\"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו אבל אין כונסין את הבתולה לחופה ביום שבת לפי שעל ידי החופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והוה ליה כקונה קנין בשבת ואלמנה אין חופה קונה בה אלא ע\"י יחוד של ביאה זוכה במציאתה לפיכך צריך להתייחד עמה בע\"ש כדי שלא יהא כקונה קנין בשבת וכן אין לכנוס הבתולה ביום ששי לבעול ביום שבת לפי שאין בתי דינין קבועים בשבת וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ומה שנהגו האידנא לכנוס ביום ששי משום דאף בכל ימי השבוע אין לנו בתי דינין קבועין ומי שיש לו עסק מקבץ ומסדר טענותיו לפניהם וזה יכול לעשות אפילו בשבת כתב הרמב\"ם אין נושאים נשים בע\"ש ולא באחד בשבת גזירה שמא יבא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה שהחתן טרוד בסעודה ואצ\"ל שאסור לישא בשבת וא\"א ז\"ל כתב ומסקנא דהלכתא מותר לבעול בתחילה בשבת ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף ואהא סמכינן למיעבד סעודתא בין במוצאי שבת בין בשבת אין נושאים נשים בח\"ה לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין אבל מחזיר גרושתו מן הנישואין אבל לא מן האירוסין וטעמא משום דאין מערבין שמחה בשמחה או משום ביטול פריה ורביה פירוש שלא ישהא לישא עד המועד לפיכך מותר לישא בערב המועד דין מי שהכין צרכי סעודה ואירעו אבל כתבתי בספר י\"ד בהלכות אבל:" + ], + [ + "מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד בפניה ולומר שהיא נאה וחסודה ואפי' אינה נאה ואמרו על ר' יהודה ב\"ר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה ואיתא במדרש למה לא אכלו הכלבים כפות של איזבל לפי שהיתה מרקדת בהן לפני חתן וכלה וכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות דכתיב קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם וגו' ומ\"מ אסור להסתכל בה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל י\"א שביום ראשון מותר להסתכל בה שהוא עיקר החבוב כדי לחבבה על בעלה וליתא דאפי' שעה אחת אסור להסתכל בה אבל מותר להסתכל בתכשיטין שעליה או בפריעת שערה ובתוך השמחה צריך לעשות שום דבר זכר לאבלות ירושלים כדכתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ואמר רב זה אפר מקלה שבראש חתנים וכן נוהגין באשכנז בשעת ברכה נותנין לחתן אפר בראשו במקום תפילין דכתיב לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר ופאר היינו תפילין אלמא במקום תפילין מנח ליה ובספרד נוהגין ליתן בראשו עטרה עשויה מעלה זית לפי שהזית מר זכר לאבלות ירושלים ונהרא נהרא ופשטיה מת וכלה שפגעו זה בזה מעבירין את המת מלפני הכלה ליתן לה את הדרך:" + ], + [ + "הלכות כתובות
אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה והבעל נותן שכר הסופר שחכמים תקנו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואפילו אם ירצה ליחד לה כתובתה במעות או בשאר מטלטלין אין שומעין לו אלא צריך שיכתוב לה שטר על עצמו בדמי הכתובה ויהיו כל נכסיו משועבדים לה ואם כתב לה כתובה ונאבדה או שמחלה לו עליה שכתבה לו התקבלתי כתובתי צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה ובנאבדה כתב בעל העיטור איכא מ\"ד שכותב לה זמן של עכשיו ואיכא מ\"ד כיון דאיכא סהדי דאיתתיה הות וידיע לסהדי זימנא קמא כתבי מההיא זימנא ומסתברא אי ידעי סהדי זימנא קמא כתבי ההיא זימנא ואי לא ידעי כתבי מהשתא ובמוחלת אין כותבין אלא מזמן של עכשיו וכן אם מכרה כתובתה לבעלה צריך לכתוב לה כתובה אחרת אבל אם מכרה לאחר בטובת הנאה א\"צ לכתוב לה כתובה אחרת שמפני זה לא תהא קלה בעיניו להוציאה שאם יוציאנה צריך לפרוע הכתובה ללוקח כמו שהיה נותן לה ומיהו אם אינו יכול לכתוב לה כתובה כגון בשבת או ששכח לכותבה יכול ליחד לה מטלטלין בשבילה כדי שיבעול ויכתוב לה מיד אח\"כ וכתב הרמב\"ם וכן אם העידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מאתים או ק' זהובים ה\"ז מותר עד שיהא לו פנאי לכתוב לה וכמה שיעור הכתובה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ואם ירצה להוסיף מוסיף וזה התוספת שמוסיף יש דברים שדינו בהן כדין עיקר הכתובה ויש דברים שהוא חלוק בהן מעיקר הכתובה כאשר יתבאר לקמן בע\"ה כתב רב האי שא\"צ קנין בשעת נשואין במה שנתן לה דתנאי כתובה ככתובה דמי כי היכי דבשעת קדושין לא בעי קנין מדרב גידל וכתב בעל העיטור ואי כתב לה בשעת קידושין ומגרש לה נביא ולא אמרינן אדעתא למשקל ומיפק מיניה לא אקני לה וכן שדר רב שר שלום גאון והסכימו עליה כל בני מתיבתא: וכל הפוחת משיעור הכתובה בעילתו בעילת זנות לא מיבעיא אם כתבה לא אח\"כ התקבלתי ממך הכתובה או מקצתה דאז אין לה כתובה כיון שמחלה דפשיטא דהויא בעילת זנות אלא אפי' התנה בשעת קדושין שלא יהא לה כתובה או שפיחת משיעורה אע\"פ שתנאו בטל ויש לה כתובה משלם אפ\"ה בעילתו בעילת זנות היא כיון שהיא סבורה שאין לה ולא סמכה דעתה כתב ר\"ת דכתובת בתולה מן התורה ומשערין אותה בכסף צורי והוא נ' סלעים שכל סלע ד' דינרין ורבי מאיר וכל הגאונים כתבו שהוא דרבנן ומשערין אותה בכסף מדינה שהיא ו' סלעים ורביע וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל שהיא כ\"ח דינרי כסף ומשקל כל דינר צ\"ו שעורים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ודאי כתובה דרבנן אלא שתקנו חכמים נ' סלעים של צורי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואסמכוה אקרא כמוהר הבתולות ומשום הכי יש מקומות שנוהגין לכתוב כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא שלא יטעה אדם לומר כיון שהיא דרבנן לא תגבה אלא נ' סלעים דרבנן והכותב כסף זוזי מאתן דחזו ליכי לא הפסיד ע\"כ ואם יש משפחה שנוהגין לכתוב בכתובתה יותר משיעור חכמים אין למחות בידם ולא עוד אלא אפילו אחד מבני המשפחה ההיא שלא כתב כתובה לאשתו מגבין לה בתנאי ב\"ד לפי מה שרגילים לכתוב לפיכך אשה שאבדה כתובתה ידקדקו בכתובות קרובותיה כפי שנהגו לכתוב בני המשפחה כותבין לה ואם כתובות נשי משפחתו יתרות מכתובות בני משפחתה עולה עמו ואינה יורדת עמו אם האשה מכנסת לו מעות או בגדים ומקבלין עליו וכתב אותם בכתובה דינן כשאר הכתובה ונגבית עמה וזה נקרא נדוניא ויש מקומות שנוהגין כשכותבין סכום הנדוניא שמכנסת לו אם מכנסת לו מטבע היוצא בהוצאה או מיני סחורות שרגילין לסחור בהן שמוסיפין שליש על מה שהכניסה כגון אם מכנסת לו אלף כותבין עליו אלף וחמש מאות ואם מכנסת לו בגדים הנשומים מקבלם בחומש פחות ממה ששמו אותם לפי שרגילים להוסיף החומש בשומתן ויש מקומות שרגילין לכתוב כתובה יותר ממה שמכנסת לו שאם מכנסת לו אלף כותבין אלף ות\"ק לפיכך לעולם תגבה אותה כפי המנהג אם ידוע שמוסיפין וכותבין אלף ות\"ק כשמכנסת אלף לא תגבה אלא אלף ואם ידוע שפוחתין וכותבין אלף כשמכנסת לו אלף ות\"ק תגבה אלף ות\"ק ואם אין מנהג להוסיף בשומת הבגדים תגבה כפי מה ששמו אותם ל' הרמב\"ם הנושא סתם כותב לפי המנהג וכן היא שפסקה להכניס נותנת כפי מנהג המדינה וכשבאת לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה ע\"כ ועכשיו נוהגין לכתוב בכל הכתובות בשוה תוספת ונדוניא אפילו לא הכניסה כלום ומגבין אותה לפי תקנת הנישואין: נוסח הכתובה הוא ידוע:", + "נוסח כתובה דאירכסא:
בכך וכך וכו' בא לפנינו פלוני בן פלוני ואמר לנו דעו כי מקדם נשאתי את אשתי פלונית כהוגן וכתיקון חכמים בקדושין ובכתובה ועתה אירכס ההוא שטר כתובה דהוה כתיבא מההוא זימנא דנסיבא בהלכות בנות ישראל דמנסבין לגברייהו בקדושין ובכתובה ואמרו חכמים אסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה וכיון שכן הוא ראיי לחדש לה כתובה דאירכסא לא ושעבדתי לה כל נכסי כמו שהיו משועבדים לה בכתובה הראשונה ויהבינא לה מוהר בתולתא כסף זוזי מאתן דהזו לה וקבלתי על עצמי מזונהא וכסותהא וסיפוקהא ומיעל עלה כאורח כל ארעא ואוסיפת לה מדילי עכשיו תוספת על עיקר הכתובה ראשונה דאירכסא סכום כך וכך ועוד רציתי ונתתי לה במתנה סכום כך וכך ועוד קבלתי עד עצמי נדוניתה שהכניסה לי מבית אביה כך וכך אגב ד' אמות קרקע וכען הוו לי מהדין בהדין מאתן זוזי ובתוספת האלף ובאותן האלף שנתתי לה במתנה ובאלף שהכניסה לי בנדוניא כשנשאתיה כחומר כל תנאי כתובה דנהיגי בישראל והשתא כתיבנא קדמיכון הדין כתובה חילופי כתובה דאירכסא ותהוי הך כתובה במקומה בכל הסך הנזכר בכל דיני כתובה ושיעבודיה וכן אמר פלוני אחריות חומר כתובה זו ותוספתא דילה ומתנה ונדוניא הכל קבלתי עלי ועל יורשי אחרי ועל כל מקרקעי ומטלטלי וכו': ", + "נוסח כתובה למי שמחלה כתובתה:
בכך וכך וכו' בא לפנינו פלוני ואמר לנו פלונית אשתי כתבתי לה כתובה כשנשאתיה ומחלה לי ולפי שאסור לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה כתבתי לה אחרת והוו עלי עדים וכתבו לה כתובה מאתן זוזי דחזו לה ואוסיפית וכו': ", + "שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל היודע לחתום ואינו יודע לקרות אם חתום בכתובה והשיב דבר זה תלוי במנהג כי יש מקומות שרגילין לחתום בכתובה לכבוד ושני עדים חותמין בראש השיטה ועל פיהם מקיימים הכתובה ובאותו מקום יכולין לחתום אע\"פ שאינן יודעים לקרות אבל במקום שאין רגילין לחתום בכתובה אלא הראוין להעיד לא יחתום מי שאינו יודע לקרות: " + ], + [ + "בתולה שנתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן האירוסין וניסת כתובתה מאתים נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הנישואין כגון שנכנסה לחופה כתובתה מנה דמשנכנסה לחופה היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה אפילו יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון אנו אומרים שבחזקת בעולה כונסה ולפיכך אין עליה טענת בתולים הגיורת והשבויה והשפחה שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו פחות מבת ג' שנים ויום אחד כתובתן מאתים ומבת ג' שנים ויום אחד ומעלה כתובתן מנה קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ולמטה שנבעלה אפילו בא עליה גדול כתובתה מאתים וקטן בן ט' שנים ויום אחד ולמטה שבא על הגדולה ונשאת כתובתה ר' שאין ביאתו ביאה עד שיהא בן ט' שנים ויום אחד ודוקא שלא השיר בתוליה אבל אם השיר בתוליה אין לה אלא מנה מוכת עץ כתובתה מנה ואפילו לא הכיר בה וכנסה ע\"מ שהיא בתולה ונמצאת מוכת עץ יש לה מנה אבל כנסה על דעת שהיא בתולה ונמצאת בעולה אפי' מנה אין לה בתולה שהיא בוגרת או סומא או אילונית כתובתה ר' אבל חרשת ושוטה אין לה כתובה ל\"ש נשאו לפקח או לחרש ושוטה ואם נשאו לפקח וכתב לה כתובה יש לה מה שכתב לה מפני שהפסיד על עצמו ורוצה ליזוק בנכסיו אבל אם לא כתב לה אין לה כלום נתפקחת החרשת נשתפית השוטה וקיימה אח\"כ יש לה כתובה מנה וחרש ושוטה שנשאו נשים אין להם כתובה כדתניא חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אע\"פ שנתקפח החרש ונשתפה השוטה אין להן עליו כלום רצו לקיימן יש להן כתובה מנה השיאו פקחת לחרש וכתבו לה כתובה על נכסיו נוטלת כל מה שכתבו לה דלא גרע מאילו קנו לו שפחה לשמשו אבל שוטה אין ב\"ד משיאין אותו שלא תקנו לו נשואין כלל קטן אפילו מבן ט' שנים ומעלה שהשיאו אביו אין לה כתובה ואם הגדיל וקיימה יש לה עיקר כתובתה ר' לבתולה ק' לאלמנה אבל מה שהוסיף בקטנותו אין לה ואפילו העיקר אינה גובה מכח שטר הכתובה אלא מתנאי ב\"ד לפיכך אינה גובה אלא מבני חרי ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו וכן הדין בגר שנתגיירה אשתו עמו:" + ], + [ + "כל בתולה שכתובתה מאתים יש לה טענת בתולים וכל שכתובתה מנה או שלא תקנו לה כתובה אין לה טענת בתולים וכל המתייחד עם ארוסתו קודם נישואין אין לו טענת בתולין אבל בכל מקום שאין מתייחדין יש טענת בתולים אפילו אין מעידין להם עדין למשמש שלא ינהגו מנהג רמאות בד\"א שאין מנהג המקום להעמיד עדים אבל אם מנהג המקום להעמיד עדים ואירע הדבר שלא העמידו עדים אז אינו יכול לטעון מה היא טענת בתולים שנושא אשה בחזקת בתולה ואומר לא מצאתיה בתולה ושני סימנים יש לה לבתולה האחד שהדם שותת ממנה בסוף ביאה ראשונה בשעת תשמיש והשניה שימצא דוחק בביאה ראשונה בשעת תשמיש וכשאינו מוצא דוחק זהו שנקרא פתח פתוח וטענת דמים ישנה בין בקטנה בין בגדולה שכל בתולה יש לה דמים בין קטנה בין נערה או גדולה לפיכך אם בא ואמר לא מצ��תי דם אם תאמר עדיין בתולה אני בודקין אותה שמושיבין אותה על פי חבית של יין אם היא בתולה אין ריחה נודף ואם היא בעולה ריחה נודף והרמ\"ה כתב שאין לבדוק בבנות ישראל תחלה אלא בתחלה בודקין בשתי שפחות בתולה ובעולה אי סלקא מילתא על בורייה עבדינן מעשה בבנות ישראל או חוזר ובועל בפני עדים ואם תאמר ודאי נבעלתי ומה שלא מצא דם מפני שכך דרך בנות משפחתי שאין להם דם נדה ולא דם בתולים בודקין בנות משפחתה אם מוצאין כדבריה היא בחזקתה ואם אין מוצאין כדבריה רואין אם יש בה צד חולי או רעבון שאפשר לתלות בו שמחמתו יבש ליחלוחית שבה מאכילין ומשקין אותה עד שתבריא ותיבעל פעם שנייה ונראה אם יוצא דם אם לאו אין שם שום דבר ליתלות הרי זה טענת בתולים אפילו לא מצא פתח פתוח כיון שלא מצא דם שכל בתולה יש לה דם בין גדולה בין קטנה לפיכך יש להן טענת דמים אפי' סומא או אילונית ויש שאין לה טענת פתח פתוח כגון בוגרת שמתוך שהיא גדולה נתרפו איבריה לפיכך אם בא ואמר פתח פתוח מצאתי אם היא בוגרת אין טענתו טענה ואם אינה בוגרת שואלין אותו שמא הטית ומתוך כך נראה לך כפתוח או שמא לא בעלת בנחת אלא בכח ומתוך כך לא הרגשת בדוחק ונראה לך כפתוח ואם אומר לא כי ודאי פתח פתוח מצאתי הרי זה טענת בתולים לכל בתולה שלא בגרה בין קטנה בין גדולה בין בריאה בין חולה שכל נערה פתחה סתום אף על פי שמצא דם הואיל ולא מצא פתח סתום אין כאן בתולים ור\"י פי' כיון שמצא דם אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח וחרשת ושוטה ומוכת עץ אין להן טענת בתולים כלל וכשטוען טענת בתולים אם הוא כהן שאשתו אסורה עליו אפילו באונס או אם הוא ישראל וקבל בה אביה קידושין פחות מג' שנים ויום אחד שודאי היה תחתיו אסורה עליו שאין כאן אלא חדא ספיקא שמא באונס היה או ברצון ובחדא ספיקא הולכין להחמיר כשל תורה ואפי' נתיחדה עמו תחלה אסורה לו כיון שאומר שברי לו שלא בא עליה הרי שויתה לנפשיה חתיכה דאיסורא אבל בישראל וקבל בה אביה קידושין יתירה מבת ג' שנים ומעלה אינה אסורה עליו דהוי ליה ספק ספיקא שמא לא היתה תחתיו ושמא אנוסה היתה וכתב ה\"ר יונה הא דנאמן לאוסרה עליו דווקא במכחישתו ואומרת שהיתה בתולה או שותקת אבל אם אומרת אמת הדבר שלא מצאתני בתולה אבל נאנסתי תחתיך אם ישראל הוא מותרת לו מפני שהיא טוענת טענת ברי והוא טוען טענה שמא שאינו יודע אם באונס אם ברצון וברי ושמא ברי עדיף ולענין להפסידה כתובתה אין חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל וכן אם קבל בה אביה קידושין קטנה או גדולה אלא בכל ענין האמינוהו חכמים דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ודווקא שהיא מכחישתו ואומרת שמצאה בתולה או שותקת אבל אי אומרת תחתיו נאנסתי והוא אומר קודם לכן נאנסה או אחר כן נבעלה במזיד נאמנת ולא הפסידה כתובתה וכן אם היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מנה והוא אומר בעולת איש את ואין לך כלום נאמנת וכתב הרמב\"ם והוא מחרים סתם על מי שטוען שקר לחייבו ממון כתבו הגאונים שאין נאמן להפסידה אלא מנה ומאתים אבל תוספת שכתב לה מדעתו אינו נאמן להפסידה וכ\"כ הרמב\"ם שאינו נאמן להפסידה התוספת אא\"כ נודע לו בראיה ברורה שהיתה בעולה קודם שתתארס והטעתו לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדרך כל הנשבעים ונוטלין ואח\"כ תגבה התוספת אבל היא אין להשביעו שלא מצאה בתולה ואח\"כ תפסיד והעיקר שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אלא היא תחרים סתם על מי שטוען עליה שקר ואם רוצה לקיימה אחר שהפסידה כתובתה חוזר וכותב לה מנה לפ�� שאסור לשהות עם אשתו שעה א' בלא כתובה ע\"כ אין טענת בתולים אלא כשטוען מיד אחר שנסתרה עמו אבל אם אינו מערער מיד בין אם טוען בעלתי מיד ולא מצאתיה בתולה או אם טוען לא בעלתי עד עתה ולא מצאתיה בתולה אינו נאמן בד\"א שב\"ד מצוי לו כל שעה אבל אינו מצוי וטוען בב\"ד הראשון שמצא שבעל מיד ולא מצא בתולים נאמן ואין טענת פתח פתוח אלא בנשוי שהוא בקי אבל בבחור לא מיבעיא שאינו נאמן אלא שמלקין אותו אם טוען טענת פתח פתוח מצאתי:" + ], + [ + "כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין קטנ' או גדולה אחת בת ישראל או גיורת או משוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בד' דברים העשרה שמתחייב הן ג' מן התורה דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע שארה מזונותיה כסותה כמשמעה עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ והשבעה מדברי סופרים וכולם מתנאי ב\"ד האחד מהם עיקר כתובה והשאר נקראים תנאי כתובה ואלו הן לרפאותה אם חלתה ולפדותה אם נשבית וקוברה אם מתה ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כ\"ז אלמנותה להיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם וה' שזוכה בהן כולם מד\"ס ואלו הן מעשה ידיה ומציאתה ואוכל כל פירות נכסים בחייה ואם מתה בחייו ירשנה ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה וקבורתה כנגד ירושת כתובתה לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה אבל אם אומר הבעל איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק ואפי' היא אומרת איני נותנת לך פירות ואיני חפץ שתפדני אם אשבה אין שומעין לה כדי שלא תתערב בין העכו\"ם וכל אלו הדברים אפילו לא נכתבו בכתובה או אפי' לא כתבו כתובה כלל אלא נשא סתם זכתה האשה בכל י' דברים והוא בד' התנה הבעל כשנשאה שלא יתחייב באחד מהדברים שהוא חייב בהם או שהתנית האשה שלא יזכה הבעל באחד מהדברים שיש לו לזכות בהן התנאי קיים חוץ מג' דברים שאין התנאי מועיל בהם ואלו הן עונתה ועיקר כתובתה (וירושתה) כיצד התנה ע\"מ שלא יתחייב בעונתה חייב בעונתה כיון שאינו תנאי של ממון תנאו בטל וכן התנה לפחות מעיקר כתובתה או שכתב לה מנה או ק\"ק ומחלה לו עליה תנאו בטל וכן אם התנה עמה אחר שנשאה שלא ירשנה תנאו בטל אבל בכל שאר הדברים תנאו קיים כגון שהתנה עמה ע\"מ שאין לה שאר וכסות או שלא יאכל פירות נכסיה וכיוצא בו תנאו קיים ור\"ח ור\"י כתבו ג\"כ שלענין ירושה אינו מועיל תנאה אפילו התנה קודם שנשאה שלא ירשנה אינו מועיל ויורשה ורב אלפס פסק שגם לענין ירושה מועיל תנאי ולזה הסכים א\"א ז\"ל:" + ], + [ + "חייב במזונותיה כיצד אוכלת עמו ממה שהוא אוכל ושותה עמו ממה שהוא שותה ואם משפחתה ובית אביה מנהגם בגדולות יותר ממה שנוהג הבעל אם כל בני משפחתה בין אותם שהן עשירים בין שאינם עשירים מבקשים אותם הגדולות אז צריך להנהיגה כדרך שנוהגין בני משפחתה דקי\"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו ואם אין כל משפחתה מבקשים אותם הגדולות אז אינו חייב לה בהן כל זמן שאוכלת עמו אבל אם אינה אוכלת עמו אלא נותן לה מזונותיה לבדה אז צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה שהרי ברשותו היא ליתן לה מזונות והיא תאכל לבדה כל זמן שתרצה דתנן המשרה אשתו ע\"י שליש פירוש שמפרנסה ע\"י אחר לא יפחות לה מב' קבין חטין לשבוע או ד' קבין שעורין ונותן לה חצי לוג שמן וחצי קב קטנית וקב גרוגרות או מנה דבילה ואם אין לו פוסק לעומתם פירות ממקום אחר ואם היא מניקה נותן לה יין ואם היא רגילה ביין נותן לה אפילו אינה מניקה ואוכלת על שלחנו מליל שבת לליל שבת ונותן לה מעה כסף לשבוע לצורך דברים קטנים ואם אינו נותנו לה מה שעשתה מותר על מעשה ידיה הקצוב שחייבת לתת לו כדלקמן הוא שלח אם צמצמה והותירה מאלו המזונות הוא של הבעל בד\"א בעני שבישראל אבל בעשירים הכל לפי כבודם ובירושלים משמע שאין יכול לפרנסה ע \"י פרנס והיא תאכל לבדה אא\"כ שיהיה מרצונה וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל לשון הרמב\"ם כמה מזונות פוסקין לאשה פוסקין לה לחם ב' סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא רעבתן מאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חיטין חיטין ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או שאר מינין שנוהגין בהן ופוסקין לה פרפרות לאכול בו הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ופירות ומעט יין לשתות אם הוא מנהג המקום ששותות הנשים יין ופוסקין לה שלש סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצורכה כגון פרוטה לכבס או למרחץ וכיוצא בה בד\"א בעני שבישראל אבל אם הוא עשיר הכל לפי עושרו אפילו היה ממונו ראוי שיעשה כמה תבשילין בשר כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו ואם אינו יכול ליתן לה לחם הצריך לה גופין אותו להוציא ותהיה כתובתה עליו כחוב עד שתמצא ידו ויתן הבעל שרוצה ליתן לה מזונות הראוין לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת ע\"כ כתב ה\"ר אליהו חייב אדם להשכיר עצמו כפועל לפרנס את אשתו דמספר כתובה נלמוד אנא אפלה ואוקיר ואזון ואפרנס ואכסי יתיכי ור\"ת היה אומר שא\"צ ומכתובה אין ללמוד דאנא אפלה אין פירושו שישכיר את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע וכ\"כ הרמ\"ה לחיוביה למיעבד לא מחייבינן ליה אבל היכא דעבד ושקל אגרא אע\"ג דגבי ב\"ה לא מחייבינן ליה למפרע מיניה אלא לבתר דשיימינן ליה מזון שלשים יום ושאר מילי דסדור גבי מזונות אשתו כיון דלאו זוזי אסקה ביה אלא מזוני חייב לזונה כפי כבודה אפי' אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מינייהו או למיכל בהדיה במאי דאכיל מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בב\"ד ג' חדשים הראשונים אין נותנין לה שחזקה אין אדם מניח את ביתו ריקן מכאן ואילך פוסקין לה אפי' לא שמעו בו שמת אפילו שבועה אינה צריכה אבל אין נותנין לה במה שתתקשט דכיון שאין בעלה בכאן אינה צריכה להתקשט ויש מהגאונים שכתבו שאין פוסקין לה מזונות עד שתביא כתובתה דשמא מחלה כתובתה ואין לה מזונות והרמב\"ם כתב שפוסקין לה אפי' אין כתובתה בידה וכן אמר א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרמב\"ם שב\"ד פוסקין לה מזונות ואין חושבין על מעשה ידיה עד שיבא בעלה ואם מצא שעשתה הרי אלו שלו וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ואינה צריכה לא שבועה ולא הכרזה עד שיבא בעלה ויטעון או עד שתבא לגבות כתובתה אחרי מותו ואז מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונותיה שהיא צריכה לה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין ב\"ד פוסקין לה עד שידקדקו אם לא יספיקו לה מעשה ידיה שהיא רגילה לעשות שכשנפרעין מנכסיו של אדם שלא בפניו ראוי הוא שיהפכו בזכותו ואם עמד אחד ופרנסה מדעתו אין הבעל חייב לשלם כיון שלא צוה לו לפרנסה אבל אם לותה בעדים חייב לשלם לזה שלותה ממנו ��פירש ר\"י דוקא שלותה אחר שפסקו לה ב\"ד אבל אם לותה קודם שפסקו לה ב\"ד אם ירצה לא ישלם כי יאמר היה לה להתפרנס ממעשה ידיה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אם לותה בעדים אף בלא ב\"ד חייב לפרוע ומוציאין מן הבעל ואם יאמר כשיבא צאי מעשה ידיך שעשית או שהיה לך לעשות במזונותיך רשאי ואין משלם מה שלותה אע\"פ שאינה מספקת כל צרכיה ממעשה ידיה כיון שמספקת לדברים גדולים היתה דוחקת ומצמצמת עצמה קודם שתתבייש לבא לב\"ד על עסק מזונותיה אבל ב\"ד אין פותחין לו בטענה זו אלא אומרים לו צא ופרע מה שלותה ואם בעצמו יטעון רשאי אם ידוע שהיא מספקת לדברים גדולים אבל אם אינה בת מלאכה לאו כל כמיניה לטעון כך ואם קדמו ב\"ד ופסקו לה כיון שבאתה לפני ב\"ד גלתה דעתה שאינה רוצה להתפרנס בדוחק ואין לו עוד טענה על מעשה ידיה כי מסתמא כשב\"ד פסקו לה מזונות דקדקו מה שצריכ' יתר על מעשה ידיה שרגילה לעשות ואם בא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות כשיצאתי מכאן נאמן פר\"י שנאמן להשביעה אם ב\"ד פסקו ומכרו ונתנו לה ואפילו לותה ואכלה צריך לשלם מה שלותה ע\"פ שבועתה ורש\"י פירש שנאמן בשבועתו אפי' להוציא מידה מה שפסקו ונתנו לה ב\"ש שלא יפרע מה שלותה והרמב\"ם חילק בדבר וכתב אם פסקו לה ב\"ד ומכרו ונתנו לה או שמכרה היא בעצמה נאמן להשביעה ונשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה ואם לותה נאמן הוא בשבועת היסת ונפטר ונשאר החוב עליה לא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל הסכים לדעת רש\"י דכיון שהוא מוזחק וטוען ברי לי אין מוציאין מידו וכ\"נ דעת רב אלפס שכ' בתשובה ששאלוהו באשה שהלך בעלה למ\"ה ובעלה שגר לה מזונות ובחזרתו מצא עליה חשבון מהוצאות שהוציאו עליה אביה ואחיה והשיב שבעלה יחשוב ממה ששגר ומה שהניח לה ואם יש בו כדי סיפוקה כשיעור שפסקו לה חכמים על הדרך שאמרו עולה עמו ואינה יורדת עמו עם מה שמתחייב במעשה ידיה פטור במה שלותה ואם יפחות יפרע מה שנפחת ואם האשה אינה מודה בחשבון ששגר לה בעלה ישבע שבועת היסת ונפטר ע\"כ ואם בא ואמר קודם שהלכתי אמרתי לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית נאמן והרמב\"ם כתב אפילו לא נתרצית בפירוש אלא שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ושתקה אין לה מזונות שאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכא דעתה היה לה לתובעו או לומר אין מעשה ידי מספיקין לי:" + ], + [ + "חייב אדם לזון את בניו ובנותיו עד שהן בני שש וכ' ר\"מ מרוטנבורק אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם חייב לזונם כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפי' אם יש להם להתפרנס משלהם ומשש ואילך מצוה לזונם עד שיהיו גדולים ועל זה נאמר עושה צדקה בכל עת ואם אינו רוצה אין כופין אותו אבל מפצירים בו ואם אינו מתרצה מכלימים אותו ומכריזין עליו פלוני אינו רוצה לפרנס בניו והרי הוא גרוע מעוף טמא שמרחם על בניו בד\"א שאינו אמוד לנו בממון ליתן צדקה אבל אם הוא אמוד שיש לו ממון ליתן צדקה לוקחין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו ואם הלך למדינת הים והניחן כאן מוכרין מנכסיו לפרנסם עד שיהיו בני שש כמו שמוכרין למזון האשה למי שהלך למדינת הים אבל אם הם מבני שש ומעלה אין זנין אותן מנכסיו דכיון שיצא לדעת אם היה רוצה שיתפרנסו מנכסיו היה לו לצוות אבל מי שנשתטה מפרנסין אשתו מנכסיו ונותנין לה במה שתתקשט ומפרנסין לבניו ולבנותיו אפי' יתרים משש עד שיגדילו דמסתמא ניחא ליה שיפרנסו לבניו ולבנותיו והרמב\"ם כתב דבשניהם אין מפרנסין לבניו ולבנותיו מבני שש ומעלה אפילו אם הוא אמוד ואינו נ\"ל כמו שכתבתי:" + ], + [ + "המדיר את אשתו מליהנות ממנו אין הנדר חל להפקיע מזונותיה שהרי הוא משועבד לה שאינו יכול להפקיעם ואם אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך והיא מספקת לדברים גדולים ולא לדברים קטנים ואותם הדברים קטנים נוהגין בהם בני אביה מפני שהוא עשיר אבל שאר משפחתה שיש להם עושר כמו שיש לבעלה אין נוהגין בהן אז חל הנדר שהרי אינו חייב לה באלו דברים הקטנים כל זמן שהיא עמו אבל משהדירה ואינה עוד עמו צריך להנהיגה בכבוד בית אביה אף באותן הדברים הקטנים לפיכך אם הדירה עד ל' יום יפרנסנה באלו הדברים הקטנים ע\"י פרנס שיאמר לו כל הזן אינו מפסיד אבל לא יאמר לו להדיא לך ותזון אותה דא\"כ הוה ליה שלוחו וכן אם הדירה סתם או זמן רב יפרנסנה ע\"י פרנס ל' יום דשמא בתוך כך יתיר נדרו אחר לא יום יוציא ויתן כתובה לר\"י כופין אותו בשוטים ולר\"ח אין כופין ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל נדרה שלא תטעום א' מן המינים וקיים לה הוא או שאמרה לו הנאת תשמישך עלי אם אוכלנו אפי' הוא רע ולא טעמא אותו מעולם יוציא מיד ויתן כתובה ואם הוא הדירה שאמר לה הנאת תשמישך עלי אם תטעום מאותו המין יקיים ז' ימים ואז יוציא ויתן כתובה כתב הרמב\"ם בנדרה היא וקיים לה הוא אם רוצה לישב עמו ולא תאכל מאותה המין תשב ואם הוא אומר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה שהרי הוא היה לו להתיר' וקיימה לה מרצונו:" + ], + [ + "כסותה כיצד חייב להלבישה לפי כבודו ואמרו חכמים בעני שבישראל שיתן לה בגדים ששוים נ' זוז מכסף מדינה שהם ו' דינרין ורביע של כסף ולא יתן לה שחקים בימות הגשמים ולא חדשים בימות החמה אלא נותן לה חדשים בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקים שהם מותר הבלאות הן שלה להתכסות בימי נדותה וכיפה לראשה וחגור למתניה לשנה ומנעלים חדשים ממועד למועד וכתב הרמב\"ם בד\"א בימים ההם ובא\"י אבל בשאר זמנים ובשאר מקומות אין הדמים עיקר יש מקומות שהבגדים ביוקר ויש מקומות שהן בזול אלא העיקר שסומכין עליו שמחייבין אותו ליתן בגדים הראויין ליתן לה לימות הגשמים ולימות החמה כסות שלובשת כל אשה בעלת בית באותו מדינה ובכלל הכסות שהוא חייב לה בלי בית ומדור שיושבת בו ומה הן כלי בית מטה מוצעת ומפץ ומחצלת לישב עליה וכלי אכילה ושתייה כגון קדרה וקערה וכוס ובקבוק וכיוצא בהן המדור שנותן לה בית של ד' אמות ותהיה רחבה חוצה לו כדי להשתמש בו ויהיה לו בית הכסא חוץ ממנו וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטים כגון בגדי צבעונין להקיף על ראשה ועל פדחתה ופוך ושרק וכיוצא בהן כדי שלא תתננה עליו בד\"א בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי עושרו וכבודו ואפי' אם היה לו כדי לקנות לה כלי רקמה וכלי זהב כופין אותו וכן שכר המדור להוציאה ותהיה עליו הכתובה חוב עד שיעשיר ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים עד בני שש חייב ליתן להם כסות המספיק להם וכלי בית ומדור לשכון בהם ואינו נותן להם לפי עושר אלא לפי צרכם זה הרכלל כל מי שחייב במזונותיו בין בחייו בין במותו חייב ליתן לו כסות וכלי בית ומדור ודין בעל עם אשתו בטענת הכסות וכלי בית ושכר המדור כדינם בטענת המזונות אם הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נתת קמום שדרך הנשים שלא לצאת בכיפה שעל ראשה לבד עד שיהיה עליה רדיד שהיא חופה את כל גופה כמו טלית נותן לה רדיד בכלל הכסות הפחות שברדידים ��אם הוא עשיר נותן לה לפי עושרו כדי שתצא לבית האבל או לבית המשתה שכל אשה יש לה לצאת לבית אביה לבקרם ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לריעותיה ולקרוביה כדי שיבאו גם הם לה שאינה כמי שהיא בבית הסוהר שלא תצא ולא תבא אבל גנאי לאשה שתהא יוצאת תמיד בחוץ פעם בחוץ פעם ברחובות ויש לבעל למנוע לאשתו מזה שלא יניחנה לצאת אלא כמו פעם בחדש או פעמים בחדש כפי הצורך שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שנאמר כל כבודה בת מלך פנימה:" + ], + [ + "הדירה שלא תתקשט ותלאו בתשמיש שאמר קונם תשמישך עלי אם תתקשטי היא תתקשט מיד ותיאסר בתשמיש ויקיים ז' ימים ואז יוציא ויתן כתובה נדרה היא שלא תתקשט או שאמרה קונם תשמישך עלי אם אתקשט ושמע קיים לה יוציא ויתן כתובה והרמב\"ם כ' הדירה שלא תתקשט בעניות שנה אחת יקיים יתר מכאן יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ובעשירות ל' יום יקיים יתר על כן יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה והרמ\"ה כתב בעניות רגל אחד יקיים וכאשר כתבתי כ\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל: אסר הבעל כלי שכניו עליו או כליו על שכניו כדי שלא תשאילם ולא תשאל מהם או שאמרה היא קונם תשמישך עלי אם אשאל משכיני כלים או אשאילם מכלי ושמע וקיים לה יוציא מיד ויתן כתובה ואם אמר הוא קונם תשמישך עלי אם תשאל מהם כלים או תשאילם א\"א לה שלא תשאל מהם ולא תשאילם והרי היא נאסרת מיד ויוציא לאחר ז' ימים ויתן כתובה ואם היא אומרת כלי שכניה עליה כדי שלא תשאל מהם או שאסרה על עצמה כלי בעלה שלא תוכל להשאילם כדי שלא יחזיקו להם טובה או שנדרה שלא לארוג בגדים נאים לבניו והוא אינו יכול להפר שאין זה דברים שבינו לבינה ואסורה לארוג ולשאל ולהשאיל כלים לפיכך תצא בלא כתובה שמשיאתו שם רע בשכיניו נדרה שלא תלך לבית אביה ותלאתו בתשמיש שאמרה קונם תשמישך עלי אם אלך לבית אבי שאם לא תלאתו בתשמיש אלא אמרה קונם בית אבי עלי אינו יכול להפר אלא כיון שתלאתו בתשמיש יכול להפר וכיון ששמע ולא היפר אם אביה בעיר נדרה עד חדש יקיים יותר מחדש או סתם יוציא מיד ויתן כתובה ואם אינו דר בעיר והיא רדופה לילך לביתו רגל אחד יקיים שנים או סתם יוציא ויתן כתובה ואם אינה רדופה לילך לביתו ב' יקיים ג' או סתם יוציא ויתן כתובה ואם הוא אומר קונם תשמישך עלי אם תלך לבית אביך יותר מחדש או יותר מרגל יוציא מיד אחר ז' ימים הדירה שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה אם נדרה היא שאמרה קונם תשמישך עלי אם אלך וקיים לה יוציא מיד ויתן לה כתובה ואם הדירה הוא שאמר קונם תשמישך עלי אם תלך יוציא לאחר ז' ימים ואם טוען הדרתיה בשביל בני אדם פריצים המצויין שם אם הוחזקו שם נאמן ואם לא הוחזקו אינו נאמן כ' הרמב\"ם הדירה שלא תלך למרחץ בכרכים שבת אחד שבכפרים שתי שבתות שלא תנעול מנעל בכפרים ג' ימים ובכרכים מע\"ל יתר על כן יוציא ויתן כתובה האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אמך ואחיותיך שומעין לו ותהיה הולכת להם כשאירע להם דבר ותלך היא לבית אביה פעם אחד בחדש ובכל רגל ורגל ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אביך ואמך ואחיותיך שומעין לה שאין כופין את האדם שיבואו אחרים ברשותו האיש שאמר איני דר במדור זה מפני שבני אדם רעים או פריצים או עכו\"ם בשכונתי ואני מתירא מהם שומעין לו ואפי' לא הוחזקו בפריצות שכך צוו חכמים הרחק משכן רע ואפילו המדור הוא שלה מוציאה ממנו ושוכן בין בני א��ם כשרים וכן היא שאמרה כן אע\"פ שהוא אומר איני מקפיד עליהן שומעין לה מפני שאומרת איני רוצה שיצא עלי שם רע בשכונות אלו:" + ], + [ + "שלש ארצות בא\"י חלוקות זו מזו לענין נישואין יהודה ועבר הירדן וגליל שמי שהוא מאחד מאלו הארצות ונשא שם אשה אינו יכול לכופה שתצא עמו לארץ אחרת אבל אם היא מאחד מאלו הארצות והלך לארץ אחרת ונשא שם צריכה לילך אחריו לארצו ונרא' דהוא הדין בכל ארץ וארץ כיוצא בזה לפי מה שהיא חלוקה בגבולותיה וכתב ה\"ר מאיר מרוטנבורק אם הוא מיהודה וקדשה בגליל אפי' לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן צריכה לילך אחריו ליהודה שהיה מקומו בשעה שקדשה ובנושא אשה ביהודה והוא מיהודה שאינו יכול להוציאה משם לגליל גם בזה כתב ר\"מ מרוטנבורק שאינו יכול להוציאה מאותו הארץ להביאה לארצו כגון אם הוא מיהודה ונשאה שם אינו יכול להוציאה משם ולהביאה לגליל אפילו אם היתה מגליל ובאותה הארץ יכול להוציאה מעיר לעיר ומכפר לכפר אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכפר ולא מכפר לעיר שיש דברים שישיבת העיירות טובה להם ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להם וכשיוציאנה מעיר לעיר ומכפר לכפר לא יוציאנה מנוה היפה לנוה הרע ואף לא מנוה הרע לנוה היפה וכן לא יוציאנה ממקום שרובם ישראל למקום שרובם עכו\"ם ובכ\"מ מוציאין ממקום שרובם עכו\"ם למקום שרובם ישראל בד\"א מח\"ל לח\"ל או מא\"י לא\"י אבל מח\"ל לא\"י כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע ואפילו ממקום שרובן ישראל למקום שרובן עכו\"ם ואין מוציאין מא\"י לח\"ל אפילו מנוה הרע שרובן עכו\"ם למקום היפה שרובן ישראל אמר האיש לעלות לא\"י והיא אינה רוצה או שהיא שם ומבקשת לצאת תצא בלא כתובה האשה שאומרת לעלות והוא אינו רוצה או שרוצה לצאת משם יוציא ויתן כתובה וה\"ה נמי לכ\"מ מא\"י לירושלים שהכל מעלין מא\"י לירושלים ואין מוציאין משם: ירושלמי הוא רוצה לעלות והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות היא רוצה לעלות והווא אינו רוצה אין כופין אותו לעלות וכתב ה\"ר מאיר דירוש' איירי בזמן הזה ומתני' דקתני שכופין אותו לעלות איירי בזמן הבית ואין תירוץ זה מספיק דאי איירי בזמן הזה למה כופין אותה אלא נראה שאין חילוק בין בזמן הזה לזמן הבית כסתמא דמתני' כתב ר\"ת מי שהוא ביהודה והביא אשה מגליל ליהודה ונשאה שם אין כופין אותו לצאת ממקומו אחריה אבל אם הלך הוא לגליל ונשאה שם אז כופין אותו לעמוד שם עמה ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אף על פי שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל אפילו מעיר לכרך ומכרך לעיר ואם האיש מעיר והאשה מכרך או איפכא ושניהן מיהודה ונשאה בעירו אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון שאין המקומות שוין והוא נשאה בעירו וכל שכן אם נשאה בעירה שאין האיש יכול לכופה להניח מקומה כיון שאין שני המקומות שוין ונשא בעירה אבל אם מקומותיהן שוין שתיהן או כרכין או עיירות כופין האיש לעזוב מקומו אע\"פ שנשאה במקומו שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן שטוען כי קודם הנשואין התנה עם אשתו שישאנה במקומה על תנאי שאחר הנשואין תבא אליו לדור במקומו והיא מודה בזה התנאי אלא שאומרת אח\"כ כשנשאה וכתב בכתובה שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה זו בטל התנאי הראשון ואינה רוצה לצאת ממקומה תשובה לא נמחל תנאי הראשון בזה כי הכתובה נכתבה כמו שרגילין לכתוב בכל הכתובות ולא כיון לעקור תנאי שהתנה בפירוש ועוד שהוצרכה לתנאי הכתוב שכתב שלא יוציאנה ממקומה דהיינו מדינה שקבלה לדור ואדעתא דהרי ניסת לו שתדור שמה ולא יוכל להוציאה משם נמצא שתנאי הכתובה אינו עוקר התנאי הראשון כלל ואם אינה רוצה לדור עמו במקומו אינו חייב במזונותיה:" + ], + [ + "חייב בעונתה כיצד כל א' כפי כחו וכפי מלאכתו הבטלים שאין להם מלאכה והם בריאים ומעונגים ואין פורעים מס אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהם עונתן בכל לילה ומי שיש לו מלאכה כגון חייט או אורג או בנאי וכיוצא בו ועושה מלאכה בעירו עונתו ב' פעמים בשבת ואם עושה מלאכה בעיר אחרת ובא ולן בכל לילה בביתו די לו בעונה אחת בשבוע מפני טורח הדרך והפועלים שאין לנין בביתם יוצאים ז' ימים וביום שמיני שבין לביתן וכן לעולם מח' ימים לח' ימים שבין פעם אחת לבית והחמרין פעם אחת בשבת והגמלים פעם אחת לשלשים ימים והספנים פעם אחת לששה חדשים ותלמיד חכם פעם אחת בשבת מפני שתורתו אומנותו ומתשת כחו ודרך ת\"ח לשמש מטתו מליל שבת לליל שבת כתב הרמ\"ה והני מילי במי שגופו בריא ויכול לקיים העונה הקצובה לו אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים אין האיש רשאי לצאת לסחורה או לצורך דבר אחר בענין שמתבטל מעונתו המוטלת עליו אלא ברשות אשתו ואפי' אם תתן לו רשות אין ראוי לו להתאחר אלא חדש בחוץ וחדש בביתו כי אף על פי שנותנת לו רשות על ידי פיוס או על ידי שמתביישת למונעו היא מצטערת בלבה והרמ\"ה פסק חדש בחוץ וב' חדשים בביתו וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק חדש בחוץ וחדש בביתו כתב הראב\"ד אבל מי שתורתו אומנותו יכול לילך בכל מה שתתן לו רשות והרמ\"ה פסק דאפי' בלא רשות יכול לילך ללמוד דאמר רב אדא בר אהבה זו דברי ר\"א דאמר התלמידים יוצאים בלא רשות ל' יום אבל חכ\"א יוצא אדם ללמוד תורה ג' או ד' שנים שלא ברשות אמר רבא סמכי רבנן אדרבא דא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו שהיו יוצאין בלא רשות והיו נענשים וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל רב אלפס לא הביא דרב אדא בר אהבה משום דהלכה כר\"א והרמ\"ה פסק כרב אדא בר אהבה מדקאמר וסמכי רבנן אדרבא דא בר אהבה אלמא כל הני רבנן סברי כרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו ואע\"ג דהלכה כרב אדא לא מיבעי להו לענוגי לנשותיהן כולי האי דמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם ות\"ח יוצא שלא ברשות אשתו ג' או ד' שנים אין האיש רשאי לשנות מלאכה שעונתה קרובה לאחרת שעונתה רחוקה יותר כגון מחמר לגמל בלא רשותה אע\"פ שיש בה ריוח יותר חוץ מאדם בטל שיכול לחזור ת\"ח בלא רשותה דכיון שהוא אצלה תמיד וגם חוזר ללמוד תורה אינה מקפדת כתב הרמב\"ם בפט\"ו מה' אישות האשה שהרשה לבעלה אחר הנשואין שימנע עונתה הרי זה מותר בד\"א שקיים פ\"ו אבל אם לא קיים פריה ורביה חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים מפני שהוא מצות עשה של תורה שנאמר פרו ורבו כתב הרמב\"ם בפי\"ז נושא אדם כמה נשים אפי' מאה בין בבת אחת בין בזו אחר זו ואין אשתו יכולה לעכב והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת ואינו יכול לכופן שישכנו בחצר אחד אלא כל אחת ואחת לבדה כמה היא עונתה לפי המנין כיצד פועל שיש לו ב' נשים לכל אחת עונה בשבת היו לו ד' נשים נמצא כל אחת בב' שבתות ואם הוא ספן יש לו ד' נשים עונת כל אחת פעם אחת בב' שנים לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר מד' נשים אפי' יש לו ממון הרבה כדי שיגיע לכל אחת עונה בחדש והמדיר את אשתו מתשמיש המטה בין שהדירה סתם או ז' ימים או יותר יקיים שבעה ולאח\"כ יוציאה ויתן כתובה אפי' הוא ספן שעונתו לו' חדשים וכיצד מדירה אמר הנאת תשמישך אסור עלי שאז הוא נאסר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו אבל אם אמר הנאת תשמישי עליך או נשבע שלא לשמשה אינו חל כתב הרמב\"ם אסור לאיש למנוע מאשתו עונתה ואם מנעה כדי לצערה עובר בלא תעשה שנא' שארה כסותה ועונתה לא יגרע ואם חלה או תשש כחו ואין יכול לבעול ימתין ו' חדשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו ואח\"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה האשה שנדרה נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה שעליו להפר ואמר לה אני מיפר לך על מנת שתאמר לפלוני מה שדברנו יחד בדברים של שחוק שאדם מדבר על עסקי תשמיש הרי זה יוציא ויתן כתובה שאינה יכולה להעיז פניה ולומר אלו הדברים ונמצא שלא הותר הנדר וכן אם אמר ע\"מ שתתהפך בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר או ע\"מ שתעשה מעשה שוטים כגון שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה וכיוצא באלו יוציא ויתן כתובה:" + ], + [ + "המורד על אשתו שאינו רוצה לשמש עמה או שאינו רוצה לזונה אם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה ואם היא רוצה להמתין אולי יחזור בו ממתינין לו ומוסיפין לה על כתובתה לכל שבוע ג' דינרין שהן ל\"ו שעורים של כסף וכל ימי עומדו במורדו כופין אותו לזונה ואפ\"ה מוסיפין לה על כתובתה והאשה שמרדה על בעלה מתשמיש הרבה תקנות נתקנו בה בתחילה תקנו בימי חכמי המשנה שיפחתו לה מכתובתה ז' דינרין לשבוע עד כדי כתובתה ואז יוציאנה ואפילו אם ישמש עמה במרדה יפחות לה כיון שהוא בעל כרחה ושוב תקנו שישלחו מבית דין שתחזור בה לא חזרה בה מכריזין עליה ד' פעמים בד' שבתות זו אחר זו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פלונית מרדת על בעלה כדי לביישה לא חזרה בה שולחין לה הוי יודעת שאפילו כתובתך ק' מנה הפסדת ומגרשה ושוב הוסיפו לתקן שימתינו לה י\"ב חדש ואז יגרשנה אם ירצה בלא כתובה ובתוך השנה אם בא לגרשה צריך ליתן לה כתובה ובתוך השנה אין נותן לה מזונות ומעשה ידיה שלה אבל נוטל פירותיה ויורשה אם תמות וחייב בפדיונה ובקבורתה וכשיוצאת לאחר השנה אין לה לא מנה ולא מאתים ולא תוספת ואפילו בגדים שקנה לה יפשוט מעליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא זבין לה ונכסי צאן ברזל שלה אם הכניסה לו קרקע ברשותה הוא ונוטלתן ואם הם מטלטלין מה שתפסה מהן אין מוציאין מידה ומה שלא תפסה אין מוציאין מן הבעל ונכסי מלוג ברשותה הן ונוטלתם והאי תקנתא איתא בין באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה שאינה מבקשת להתגרש מיד בין באומרת מאיס עלי ומבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה ורשב\"ם פירש באומרת מאיס עלי לא כייפינן לה שתהא עמו י\"ב חדש אלא מגרשה מיד בלא כתובה בע\"כ וכ\"כ הרמב\"ם שכופין אותו לגרש שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה וכתב עוד דכשאומרת מאיס עלי נוטלת בלאותי' הקיימין בין מנכסי מלוג בין מנצ\"ב וד\"ת פירש דלעולם אין כופין אותו לגרש ואין ביניהם כלום אלא בכל דיניהם שוין שלעולם אין כופין אותו לגרש וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב הרמב\"ם ז\"ל כתבו הגאונים שיש מנהגות אחרות במורדת ולא שפטו המנהגות ברוב ישראל על כן אין ראוי לדון אלא כדין התלמוד אבל רב אלפס כ' האידנא דייני במתיבתא בר אתיא ואומרת לא בעינא להאי גברא ליתיב לי גיטא יהיבנ' לה גיטא לאלתר ואי תפסה מידי מכתובתה מפקינן לה מינה ויהיבנא לה לבעל ונכסי מלוג שישנן בעין או דבר הבא מכחם כגון שמכרו בתים וקנו שדות שקלה להו אבל אם בלו לגמרי לא מחייב בעל לשלומי ובנכסי צאן ברזל כל שישנן בעין אפילו בלו הרבה שקלה להו אפי' נפחתו מדמיהם הרבה אינו משלם הפחת ובלבד שיהיו ראויין להשתמש בהן מעין מלאכתן ראשונה אבל אם אין ראויין להשתמש בהן מעין מלאכתן ראשונה חייב לשלם כל דמיהן וכ\"כ אם נגנבו או נאנסו דברשותיה קיימין כתב א\"א ז\"ל בתשובה אשה שהכניסה לבעלה מלבושים לבושים עליה אין אני קורא בהם נכסי צאן ברזל שאין דרך לשום המלבושים שעל הכלה ונכסי צאן ברזל היינו שומא שהאשה מכנסת לבעלה ע\"כ וחזינא לגאון דקאמר יהיב לה עיקר כתובה מנה מאתים כי היכי דלא ליהוי בנות ישראל הפקר אבל מאי דכתיב לה מדיליה בין תוספת בין מתנתא לית לה והדין תקנתא ליתא אלא היכא דאימרדא איתתא בבעלה ובעיא למיפק מיניה משום דלא בעיא ליה אבל אם חלתה או שהיה בה חשש מיתה ורוצה להפקיע את עצמה מתחת בעלה כדי שלא ירשנה ליתא להאי תקנתא ובכי האי מילתא איכא למימר היכא דמעיקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן ואי מתה מקמי דתיפוק מיניה דבעל בגט ירית לה בעל דלא מיפקעה ירושה דבעל אלא בגירושין גמורים וכתב אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל על דברי רב אלפס אפשר לפי שראו הקילקול בבנות ישראל ואי משהי תריסר ירחי שתא אגיטא תולות עצמן בעכו\"ם ויוצאות לתרבות רעה בטלו השהייה ונתנו רשות לבעלה לגרשה מיד בלא שהייה אבל לא שיכפוהו לגרשה שלא להרבות מזמרים בישראל ומוטב שבנות ישראל הרעות יוסיפו רעה על רעתן ואל ירבו ממזרים בישראל וכן היה דן ר\"מ מרוטנבורק כדינא דמתיבתא אבל היה מצוה להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נדוניתה מיד בעלה וכשהיה רואה ערמה בדבר לא היה מצוה להחזיר אפילו נדוניתה הלכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה לא היה מקובל עליה או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו ע\"כ ובאר עוד בתשובה וכתב והסכימו חכמי אשכנז וצרפת שבטענת מאיס עלי אין לכוף לבעל לגרש לכן יזהר כל דיין שלא לכוף לגרש בטענת מאיס עלי וכן אין כופין אותה להיות אצלו ולענין הממון אם הכניס לה ממון והוא עדיין בעין שלא הוציאו יקח כל מה שהכניסה לה אבל ממונה ישאר בידה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל ומכל מה שהכניסה לו לא יקח מאומה ע\"כ אפי' נדה וחולה שאינן בנות תשמיש ומורדות בימי נדותן וחוליין או שבעלה ספן שאין עתה זמן עונתה בכולן דינן כשאר מורדת וכן ארוסה שאינה רוצה לינשא דינה כשאר מורדת ושומרת יבם שאינה רוצה להתייבם כתבו רב אלפס והרמב\"ם שדינה במורדת והם הולכים לשיטתם שפוסקים מצות יבום קודמת ור\"ת פסק שמצות חליצה קודמת לפיכך אין דינה כמורדת ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרמב\"ם איש ואשתו שבאו לפני ב\"ד הוא אומר מורדת מתשמיש והיא אומרת כדרך כל הארץ אני עמו או היא אומרת שמורד הוא והוא אומר כדרך כל הארץ אני עמה מחרימין תחילה על מי שמורד ואינו מודה בב\"ד ואם לא הודו אומרים להם להתייחד לפני עדים נתייחדו ועדיין הם טוענים מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין אבל לבעול לפני עדים א\"א שאסור לבעול לפני כל בריה:" + ], + [ + "בפדיונה כיצד נשבית חייב לפדותה ואינו יכול לומר הרי זה גיטך וכתובתיך ותפדה את עצמך ואפי' אם יאמר איני פודך ולא אטול פירותיך אין שומעין לו אע\"פ שתקנו פרקונה תחת פירות שאוכל משלה אפי\"ה אין שומעין לו אלא צריך לפדותה אפילו אם פדיונה עולה יותר מכתובתה ואפילו יותר מכדי שויה אבל רב אלפס פוסק שאינו חייב לפדותה אלא בכדי שויה וכ\"כ הרמב\"ם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה ואינו חייב לפדותה אלא פעם אחת נשבית שנית אינו חייב לפדותה וי\"א שא��נו חייב לפדותה בפעם ב' ביותר מכדי כתובתה אבל עד כדי כתובתה חייב גם בפעם ב' ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא אינו חייב בפדיונה כלל בפעם השנית והרמב\"ם כתב נשבית פעם שנית ורצה לגרשה ה\"ז מגרש ויתן כתובה והיא תפדה את עצמה נשבית והוא במ\"ה בית דין יורדין לנכסיו ומוכרים בהכרזה ופודין כדרך שהבעל פודה: כהן שנשבית אשתו חייב לפדותה אע\"פ שאסורה לו כיון שמתחלתה היתה מותרת ואיסור שבייה גרם לה ליאסר חייב לפדותה ומחזירה לבית אביה אפי' הוא בעיר אחרת ונותן לה כתובתה אבל אם נשאת לו באיסור כגון אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה כתב הרמב\"ם המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן לה כתובתה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה שבשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובה אין חיוב פדיונה עליו אלא בחייו אבל אלמנתו אינה נפדית מנכסיו לא מיבעיא אם נשבית אחר מותו אלא פי' נשבית בחייו ולא הספיק לפדותה עד שמת אין היורשין חייבין לפדותה ואפי' אם היא זקוקה ליבם אלא נפדית משל עצמה או תטול כתובתה ותפדה את עצמה:" + ], + [ + "רפואתה כיצד לקתה חייב לרפאותה בין רפואה שיש לה קצבה בין רפואה שין לה קצבה אבל אלמנתו אינה מתרפא' מנכסיו אלא ברפואה שאין לה קצבה שדומה למזונות אבל אם יש לה קצבה דומה לפדיונה ואין חייבין בה כמו שאין חייבין בפדיונה ובעל העיטור כתב שגם הבעל אינו חייב אלא ברפואה שאין לה קצבה ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל רוצים היורשים לקצוב עם הרופא כדי שיהא לו קצבה ויפטרו ממנה הרשות בידם ואם ראה הבעל שהחולי ארוך וא\"ל ה\"ז גיטך וכתובתיך ורפאי את עצמך רשאי לשון הרמב\"ם אמר לה הרי כתובתיך או רפאי עצמך בכתובתיך או הריני מגרשך ונותן לה כתובתה שומעין לו ואין ראוי לעשות כך מפני דרך ארץ:" + ], + [ + "מעשה ידי האשה לבעלה ומה הן מעשה ידיה שחייבת בהן כדתנן אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת פירוש יושבת בריחים ושומרת ומחמרת אחר החמר ובמקום שדרך לטחון בריחים של יד טוחנת בידה ואופן הפת ומבשלת התבשיל ומכבסת הבגדים ומניקה את בנה וכתב רי\"ף שאם יולדת תאומים אינה חייבת להניק שניהם וכ\"כ הרמב\"ם וא\"א ז\"ל כתב שאם יכולה להניק שניהם צריכה להניק שניהם אבל אם יש לו בן מאשה אחרת אינה חייבת להניקו כתב הרמב\"ם רצתה להניק בן חבירתה עם בן בעלה הבעל מעכב ונ\"ל דאפילו על בנה שיש לה מאיש אחר מעכב דתניא הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמו לא בן חבירתה ולא בנה ואין חילוק בין אם נתנו לה בן להניק בין אם מניקה בן בעלה ומצעת לו המטה ועושה בצמר או בכל מיני פשתן בר מכיתנא רומאה שהוא מזיק לפה ולשפתי' וכמה עושה לשבוע משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשר בגליל וזה השיעור לא נתנו אלא במשרה אשתו על ידי שליש שאינה עמו בבית ואין עושה לו שום דבר אבל אם היא עמו בבית ועושה כל צרכי הבית אינה חייבת לעשות כ\"כ אלא לפי המנהג שדרך נשים לעשות אם היא מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה ונותנין לה דברים היפים לחלב כגון יין וכיוצא בו לא הוסיפו לה על מזונותיה צריכה לאכול משלה אם יש לה כתב הרמב\"ם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא רוצה לאכול יותר או מאכלות אחרות מפני חולי התאוה שיש בה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יותר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד מפני שצער גופה קודם ואינו נראה כן דתניא פסקה קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב ירושלמי שבעה גופי מלאכות מנו חכמים והשאר לא הוצרכו למנות דפשיטא שצריכה לעשות כל צרכי הבית ולעמוד לפני בעלה לשרתו אבל אינה צריכה לשרת לא לבנו ולא לאביו ואינה צריכה ליתן תבן לפני סוסיו וחמוריו אבל צריכה ליתן לפני בהמתו המיוחדת לו למרכבתו אבל לא לפני שאר בהמות ולא לבקר וצאן שלו הכניסה לו שפחה אחת או דמים שראוי לקנותה מהן או שמצאה לו שפחה או דמים לקנותה אינה טוחנת ואינה אופה ואינה מכבסת כתב הרמב\"ם היא אומרת ראוי לו לקנו' או לשכור שפחה והוא אומר אין ראוי עליה להביא ראיה ואין כאן מקום לשבועה הכניסה לו שתים או דמיהן או שמצאה לו שתים או דמיהן אינה מבשלת ולא מניקה את בנו שלשה אינה מצעת לו את המטה לטרוח ולהביא את המצעות ולהפך בהם אבל פורסת את הסדין ומסדרת לו את המטה שהוא דרך חיבה וראוי לכל אשה לעשות דבר זה לבעלה אפי' יש לה כמה שפחות וכן למזוג לו הכוס ולרחוץ פניו ידיו ורגליו וכן צריכה לעשות בצמר אפי' יש לה כמה שפחות שהבטלה מביאה לידי זימה וכ\"כ הרמב\"ם אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום אלא לפי רוב הממון ממעטת המלאכה ומה עושה לו הכל כמנהג המדינה במקום שדרכה לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות פשתן או צמר טווה ואם לא היה דרך אנשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה לעשות אלא בצמר בלבד שהפשתן מזיק הפה והשפתים והטווי היא מלאכה המיוחדת לנשים שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו וה' מלאכות הן שכל אשה עושה לבעלה טווה ורוחצת לו פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו הכוס ומצעת לו המטה ועומדת לשמש לפניו ושש מלאכות שמקצתן עושות ומקצתן אינן עושות כגון טוחנת ואופה ומבשלת ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו ע\"כ דחקה ועשתה מלאכה יותר ממה שהאשה חייבת פסק רב האי שהוא לבעל אפי' ביתרון שבא ע\"י הדחק ודוקא שדוחקת להרבות במלאכה כגון שעושה בלילה בשעה שבני אדם ישנים אבל אם עושה ב' וג' מלאכות ביחד המותר לעצמה ור\"ח פסק דלא הוי המותר לבעל אלא במותר שלא ע\"י הדחק אבל ככל שדחקה בין שעושה בלילה או שעשתה ב' וג' מלאכות ביחד הכל לעצמה וא\"א ז\"ל הביא דברי שניהם ולא פסק כמי והרמב\"ם כתב בסתם דחקה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעלה וכל אלו המלאכות אין מחייבין אותה לא מכולן ולא במקצתן אא\"כ יהיה דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן אבל אם אין דרכן לעשותן אינה חייבת בהן כתב הרמב\"ם אשה ששכרה כלי בבית בעת מלאכתה פטורה ולא מן הדין אלא תקנה שאם אי אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם שהיא נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה בבית לעולם כל המלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מהצעת המטה בפניו אבל שלא בפניו מותר ולא תמזוג לו כוס אפי' להניחו בפניו על השלחן אם לא שינתה כגון ביד שמאל או תניחנו על הארץ או על ד\"א ולא תצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואסור ליקח שום דבר מידו לידה או ליתנו לידה כתב הרמב\"ם כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה שהיא חייבת לעשותה כופין אותה ועושה אפילו בשוטים והראב\"ד השיג עליו ואומר מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים אלא ממעט לה מזונותיה וצרכיה עד שתכנע טען הוא שאינה עושה וטענה היא שעושה מושיבתו אשה או שכינים ביניהם ודבר זה כפי מה שיראה הדיין שאפשר הדבר ע\"כ יראה שפוסק דמורדת ממלאכה הויא מורדת וא\"כ קשה לדבריו למה לא יפחתו מכתובתה כדין מורדת מתשמיש וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין כופין אותה דקי\"ל כרב הונא דאמר אשה יכולה לומר לבעל איני ניזונית ואיני עושה לפיכך אם תרצה לא תעשה ולא תזון כתב ה\"ר יונה דוקא בעיקר מעשה ידיה אבל המותר על ה' סלעים שהוא שלו ותקנו לה כנגדו מעה כסף אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר לפי שתקנו לו מותר משום חינא ובתר הכי תקנו לה כנגדו מעה כסף והרמ\"ה כתב שגם במותר יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר:" + ], + [ + "המקדיש מעשה ידי אשתו אין ההקדש חל לא מיבעיא על עיקר מעשה ידיה שאינו חל שהרי אינו ברשותו שאם תרצה לא תעשה ולא תיזון אלא אפילו על המותר שהוא שלו על כרחה כדפי' אינו חל שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואם היא אסרה מעשה ידיה עליו כגון שאומרת קונם מה שאני עושה לפיך וכגון שאומרת יתקדשו ידי לעושיהן דהשתא לא הוי דבר שאינו בעולם שידיה ישנן בעולם יפר שהוא מדברים שבינו לבינה אע\"פ שאין הנדר חל לאוסרה עליו שהרי הם שלו ואפילו המותר מ\"מ כיון שאם יגרשנה יחול הנדר ותיאמר עליו חשיב דברים שבינו לבינה המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה יוציא ויתן כתובה התיר לה מלאכה כל שהוא כגון לשחק בכלבים וכיוצא בהן לרב אלפס יוציא ולדעת א\"א ז\"ל לא יוציא:" + ], + [ + "נדרה שלא להניק בנו אינו חל שהרי חייבת להניקו עד שישלמו לו כ\"ד חדשים ואם היא אומרת אני אניק והוא אינו רוצה שתניק כדי שלא תתנוול שומעין לה שהחלב מצער אותה ואם הוא אומר שתניק והיא אינה רוצה אם אין בני משפחתו רגילין להניק שומעין לה ואפי' בני משפחתה רגילין להניק נתגרשה אינה חייבת להניקו אא\"כ מכירה שאינו רוצה לינק מאחרת אז כופין אותה ונותן לה שכרה ומניקתו ובתוך ג' יום ללידתו ודאי הוא בחזקת שאינו מכירה וא\"צ לבדוק אם מכירה ואפי' אם נראה כאילו אינו רוצה לינק מאחרת אקראי בעלמא הוא ולא בעי בדיקה ומבן ג' ואילך אם אינו רוצה לינק מאחרת צריך לבדוק אחיו אם הוא מכירה כופין אותה אבל אם רוצה לינק מאחרת אפילו בן שנה אין כופין אותה ואם אינו רוצה לינק מאחרת כלל אפילו קטן הרבה כופה ומניקתו מפני הסכנה ולאחר שיגמל הנער י\"א שברשות האב אם ירצה יקחנו אצלו ואם ירצה יניחנו עמה דהא דאמרי' בת אצל האם היינו דוקא באלמנה לא שבקינן לה בהדי קרובי אביה שראויין ליורשה אבל בגרושה שבקינן לה אצל אביה והרמ\"ה כתב בשם הגאונים דה\"ה נמי בגרושה וכ\"כ הרמב\"ם שלמו כ\"ד חדשים וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן ו' שנים גמורים אלא כופין האב ונותן לו מזונות אצל האם ולאחר ו' שנים יוכל לומר האב אם הוא אצלי אני נותן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו והבת אצל האם לעולם אפי' אחר ו' שנים כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו בעל כרחו וזנין אותה אצל אמה ואפי' ניסת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב ותיזון מנכסיו בתנאי כתובה והיא אצל אמה ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה אחרי שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות חרשות בידה ונותנים אותן לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב והם מטפלין בהן:" + ], + [ + "אשת איש שחבלו בה השבת לבעלה כיון שמעשה ידיה שלו והרי היא מתבטלת ממעשה ידיה ולא כל מה שמתבטלת ממלאכתה הראשונה שאם היתה טווה מתחילה וחתך ידיה והרי אינה ראויה אלא לשמור קישואין היינו בכלל פגם שהוא נזק והוא שלו אלא נותן לו כל ימי חליה ביטול של שמירת קישואין ואם חבלו בה ולא איפחיתא מכספה כגון שצמתה ידה וסופ�� לחזור אין כאן אלא שבת לחוד ואותו כולו של הבעל והצער שלה ואם אמדוה שתתרפא בה' ימים ועבדו לה סמא חריפא ואיתסית בתלתא יומי היינו בכלל הצער שציערה עצמה בסם חריף כדי להשתכר המותר והוא שלה והריפוי ינתן לרופא לרפואתה ובושת ופגם בזמן שבסתר לו חלק א' ולה שני חלקים ואם הוא בגלוי לה חלק אחד ולו שני חלקים וכן אם חירף אותה שום אדם בדברים בגלוי לו שני חלקים ולה חלק אחד ואם חרפה בסתר לה שני חלקים ולו חלק א' ושלה ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות ואינה יכולה למחול לא על חלקה ולא על חלקו ואם מחלה אינה מחילה ומ\"מ אינו יכול לתובעו אלא בהרשאתה כתב הרמב\"ם שהריפוי לבעלה ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל וכ' עוד בד\"א שחבלו בה אחרים אבל אם חבל בה בעלה חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבושת ואין לבעלה בהם פירות ואם רצתה ליתן לאחרים הדמים נותנת וכך הורו הגאונים והבעל מרפא כדרך שמרפא כל חליה והראב\"ד השיג עליו וכתב תימה הוא למה הוא ישלם הכל שהרי נוטל בשם אחרים שליש או ב' שלישים וכשחבל בה איהו למה ישלם הכל אולי טעה בדברי הגאונים שלא אמרו אלא על מה שראוי לקנוס שלא יאכל הפירות דבהכי לא תקון רבנן דהוא עושה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר:" + ], + [ + "מציאת האשה לבעלה אפילו דחקה עצמה עד שמצאה אותה ודוקא אשת איש ודאי אבל ספק מגורשת כגון שזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה אע\"פ שחייב במזונותיה מציאתה לעצמה כתב הרמ\"ה הא דמציאתה לבעלה דוקא בניזונת אבל אם אינה ניזונת מציאתה לעצמה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל לא רק דלא משכחת אינה ניזונת אלא באומרת איני ניזונת ואיני עושה או שאמר לה בעלה צאי מעשה ידיך במזונותיך וכיון שהרשות בידם לומר כן הוי כניזונת ומציאתה לבעלה:" + ], + [ + "האיש אוכל פירות של נכסי אשתו כל זמן שהיא תחתיו ותקנת חכמים היא שתקנו לו זה תחת פדיונה שחייבוהו לפדותה ואם אמר איני חפץ בפירותיה ולא אפדנה אין שומעין לו דשמא לא יספיקו דמי פירותיה לפדיונה ואע\"פ שהתקנה לטובתה א\"ת איני חפצה בה אין שומעין לה כדי שלא תתערב בין עכו\"ם אלא אוכל מכל נכסיה ששני מיני נכסים יש לה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל נכסי צאן ברזל הם שמכנסת לו ושמין אותם וכותבין אותם בכתובתה ודא נדוניא דהנעלת ליה בגדים ותכשיטים ומקבל עליו אחריות שאם הם עבדים ובהמה ומתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ואם הם מטלטלים ופיחתו או הותירו או נגנבו או נאבדו הכל הוא באחריותו ואם אינו מקבלן עליו באחריות אז נקראין נ\"מ ואם פחתו או הותירו או נגנבו או נאבדו אז הכל באחריותה ופי' ר\"י אם פשע בהם ונאבדו בפשיעה פטור שהיא עמו במלאכתו ופשיעה בבעלים פטור כתב רבי' אפרים דנכסי צאן ברזל לא מחייב בסתמא באחריותן עד דשיימינהו עליה בדמים קצובים בד\"א בסתמא אבל אם קבל אחריותן בפירוש אע\"ג דלא שיימינהו עליה חייב באחריותן ובעל העיטור כתב כתבינהו בכתובה אע\"ג דלא כתב אחריות כמאן דכתוב דמי אף על גב דלא שיימינהו ובשניהם אוכל פירותיהן ומשתמש בהן כל זמן שהיא עמו לפיכך אם שום אדם מחזיק בשלה ובא הבעל להוציאו מידו א\"צ הרשאה ממנה דמגו דנחית לפירי נחית לגופא ואע\"פ שאוכל פירותיהם אינו כבעליו לענין שאלה בבעלים שאם יש לה פרה של נכסי מלוג והשאילה לאחר ונשאל עמה לא חשיב שאלה בבעלים פשע הוא בפרתה פטור דהוי ליה פשיעה בבעלים שכרה פרה מאחר וניסת ומחה או פשע בה הבעל פטור באו לידה אחר שנשאה בין שבאו לידה בירושה או שניתנו לה במתנה או שחבלה בה ונתנו לה חלקה בבושתה ופגמה נקראים נכסי מלוג באותן שהכניסה לו ולא קבלם באחריות חוץ מאשה שמכרה כתובתה ונדוניתה בטובת הנאה פירוש בדבר מועט שאם תתאלמן או תתגרש שיקחם הלוקח אותן הדמים אין הבעל אוכל פירותיהן וכן אם נתנה מתנה לאחר קודם שניסת אע\"פ שאין המתנה מתנה כדלקמן אפ\"ה אין הבעל אוכל פירות וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מטלטלים קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא ליתנו לאחר אלא ישאר בידה ואם תמות ירשנה והפירות שיוצאין לה ממנו דינן כשאר נכסי מלוג וימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והרמ\"ה כתב שאם מכרה או נתנה קיים כיון שאין לו פירות ואם מתה עד שלא מכרה יורשה אפי' אקני לה ע\"מ שלא ליורשה והני מילי שאינו אוכל פירות כשנתן לה אחר הנישואין אבל אם נתן לה קודם הנישואין אחר שידוכין ואירוסין אפילו אם פירש במתנה בין קודם נישואין בין אחר נישואין כיון שנשאה אהניא ליה זכות דנישואין עליה דהאי ארעא כדמהניא אשאר נכסי לזכות בפירותיהן והוי כשאר נכסי מלוג שאוכל הפירות הלכך אם נתנה ומכרה בטל ואם נתאלמנה או נתגרשה שקלה להאי ארעא לבד מכתובתה ודוקא שנתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין אבל מן האירוסין לית לה שלא כ' לה אלא ע\"מ לכונסה ואפי' נתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין דוקא שלא מתוך מרדה אבל נתאלמנה או נתגרשה מתוך מרדה לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה הפסידה כל מה שנתן לה מכר לה קרקע אם היו המעות שקנתה בהן הקרקע גלויים וידועים לו קנתה והבעל אוכל פירות ואם לא היו המעות גלוים לו לא קנתה שלא כיון במכירתו אלא להוציא המעות מידה וכיון שנתגלו לו יקחם עם הקרקע וה\"ר יונה כתב דוקא דקא טען טענת ברי דידי אינון אבל אי טענה איהי טענת ברי שהן שלה והוא טוען טענת שמא צריך להחזירם לה דכי אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי היינו דוקא בטוען ברי כך וכך יש לה משלי אבל כשטוען שמא צריך להחזירם לה וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וכתב הרמ\"ה היכא דלא ידעינן אי מעות טמונין הוו אי לא הוא אומר טמונים הוו והיא ואמרת לאו טמונים הוו עליה להביא ראיה דהא קרקע בחזקת בעלה עומדת אע\"פ שיש לה שטר עליו כל זמן שלא נתברר דלאו מעות טמונים הוו כמי שלא נתקיים השטר דמי אחר שנתן לה מתנה אפילו אמר לה ע\"מ שלא יהא כלום לבעל אני נותן לך אפ\"ה אוכל הפירות אא\"כ אומר לה ע\"מ כך אני נותן לך שלא יהא לבעל בהן כלום אלא שתאכל אותו אתה כתבו הגאונים הבעל שחבל באשתו שמתחייב לה חלקה בבשתה ובפגמה קנסו אותו שאין לו בו כלום ואינו אוכל פירותיהם כתב הרמב\"ם הרי שנמצאת ביד האשה מעות או מטלטלין והיא אומרת מתנה נתנו לי והוא אומר מעשה ידיך הם ושלי הם נאמנת ויש לו להחרים על מי שטוען שקר ואינו כן וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואם אומרת ע\"מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהן אלא שאעשה בהן מה שארצה עליה להביא ראיה שכן ממון שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה אמרה אתה נתתו לי במתנה נשבעת שבועת היסת שנתנו לה הבעל ואינו אוכל פירותיה ע\"כ כיון שאוכל פירות נכסי אשתו אם נפלו לה בירושה או נתנו לה במתנה במטלטלים דבר שאינו עושה פירות ימכר וילקח בו דבר שעושה פירות לפיכך כשבא ליקח בדמים דבר העושה פירות רואין דבר שפירותיו מרובים ויציאותיו מועטין וקונין אותו בין שיהיה הדבר ברצונו או שלא ברצונו כיצד אם אחד מהן אומר לקנות קרקע ואחד ��ומר בית שומעין לזה שאומר קרקע בתי ודקלי בתי דקלי ואילני דקלי אילני וגופני אילני ואין קונין דבר שאין גזעו מחליף ואם נפל לה דבר שגזעו מחליף א\"צ למוכרו כיון שגזעו מחליף אוכל הפירות והקרן קיימת לה ואפי' אין גזעו מחליף אם ישאר קצת מן הקרן א\"צ למוכרו כגון שנפל לה אילן שקוצצין אותו לעצים ואין גזעו מחליף קוצץ ואוכל כיון שישאר לה המקום וכן אם נפל לה גלימא מכסה והולך עד שתכלה כיון שישאר לה השחקים ומ\"מ אם נפלו לה מעות ובאים לקנות דבר שעושה פירות אין קונין בה גלימא וכיוצא בה אלא דבר שגזעו מחליף הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירות אוכל והולך עד שיכלה ופי' רי\"ף אפי' אין גוף העז והרחל והתרנגולת והדקל שלה ואין לה בהן אלא הפירות אפ\"ה אוכל והולך ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל דכיון דליכא שיור כלל אין לכלות הקרן לגמרי אלא כפרש\"י שגוף העז שלה ונקט עז לחלבה דסתמא עז להכי קאי והשתא נשאר לה הגוף לשיור וכן באידך נפלו לה עבדים ושפחות זקנים שאין ראוין עוד למלאכה ישתמש בהם כמו שהם ואינה יכולה לכופו למוכרן ולקנות בדמיהן קרקע כדי שיתקיים לה הקרן ואם ירצה הוא למוכרן ולקנות בהן קרקע אינה יכולה לעכב עליו והרמ\"ה כתב כמו שהוא יכול למוכרם בעל כרחה כך היא יכולה למוכרם בעל כרחו כדי שיתקיים לה הקרן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה ר\"ש בן גמליאל אומר יכולה לעכב עליו משום שבח בית אביה וכיוצא בזה פליגי בנפלו לה זיתים זקנים ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה שפסק בשניהם כחכמים שאינה יכולה לעכב עליו למוכרן ודוקא כשאינם נטועים בשדה שלה אבל נטועים בשדה שלה או עושין כדי טיפולן יכולה לעכב עליו והרמב\"ם כתב נפלו לה עבדים ושפחות אע\"פ שהם זקנים לא ימכרו משום שבח בית אבי נפלו לה זיתים וגפנים זקנים אינה יכולה לכופו למוכרן ולא לעכב עליו למוכרן ודוקא כשאינם נטועים בשדה שלה ואינם עושין כדי טיפולן אבל אם נטועים בשדה שלא או אפי' אינם נטועים בשדה שלה ועוין כדי טיפולן יכולין לעכב עליו למוכרן משום שבח בית אביה ואיני יודע למה פוסק בחד בחכמים ובחד כרשב\"ג נפלו לה פירות תלושין דינם ככספים וימכרו וילקח בהן קרקע נפלו לה פירות מחוברים הרי הן שלו אפי' הגיע זמנו ליקצר כיון שהן מחוברים זכה בהן עבדים ושפחות ובהמות של נכסי מלוג הבעל חייב במזונותיהם וכמו שמשתמש בהן ואוכל פירותיהן כך נוטל ולדותיהן וולד ולדותיהן עד עולם אבל לדעת רב אלפס אינו נוטל אלא ולדות ולא ולדי ולדות דפירא דפירא לא תקינו ליה רבנן והא דתנן אוכל פרי פירותיהן עד עולם היינו שמכר פירות וקנה בדמיהן קרקע דכיון דלא אכל לפירי דיניה דליכול פירי דפירי דקיימי במקום פירי אבל אם אוכל פירות לא יאכל פירי דפירי וכ\"כ בעל העיטור שאם מכרה נכסי צ\"ב בטובת הנאה אין הבעל אוכל פירות מאותה טובת הנאה ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא דווקא פירי דפירי דאתו מעלמא כגון שמכרה כתובתה בטובת הנאה לא שקיל אבל פירי דפירי דלא אתו מעלמא כגון ולדי ולדות שקיל ועוד נראה אם תמות האם בעוד הולד קיים דהולד ממלא מקום אמו וחזור להיות קרן ואע\"פ שהולד הוא לבעל אם נגנב ונמצא הגנב אין הכפל לבעל ואפי' האם בעצמה אם נגנבה אין הכפל לבעל ואפי' רצה הבעל למכור קרקע של נכסי מלוג לאחר שיקח פירותיו לשנים מרובות ומקדים לו המעות אין שומעין לו אפי' אם הקרקע קרוב לו ומעיין לו בכל יום שלא יפסידנו הלוקח משום רווח ביתא פי' שטוב לה יותר שישאר בידו כדי שיהיה הוצאת הבית מרווחת שאם מוכר הפירות לשנים מרובות ונוטל שאם מוכר הפירות לשנים מרובות ונוטל הדמים ביחד ליכא רווח ביתא אבל יכול למכור הפירות בכל שנה ושנה אחר שלקטן דהא איכא רווח ביתא בכל שנה ושנה וכן אם ימכור פירותיו לשנים מרובות ועושה סחורה במעות שפיר דמי כתב רב האי אם הקרקע רחוק ומכר לפירות מכור כיון שהוא רחוק ואינו יכול להביא הפירות לבית גם מעיקרא ליכא רווח ביתא ואע\"פ שאם היה מוכר הפירות בכל שנה ושנה היה לו רווח ביתא בדמים כיון שהוא רחוק ממנו וצריך להוציא יציאות ולטרוח בכל שנה ושנה טוב יותר למוכרו לפירות הכניסה לו שני שפחות יכול ליחד אחת מהן לאשה אחרת שיש לו שתשמשנה לדעת הרמב\"ם אפי' בבית אחר שכ' זה לשונו יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיו שישמשו אותו בבית אשה אחרת שנשא בין היו מנכסי מלוג בין היו מנכסי צאן ברזל אבל אינו יכול להוליכם לעיר אחרת שלא לדעת אשתו אבל לפירוש רשב\"ם אינו יכול להוציאה מן הבית אלא באותו הבית יכול ליחדה שתשמש לאשתו אחרת ולזה הסכים אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "אין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן הקטנים דסתמא הוא של הבעל ושל האדון ושל האב וכשלא יקבלו מהם יחזירו אותם עבר וקבל מן האשה יחזיר לאשה אפי' הבעל עומד וצווח ואומר שלי הוא ואם היא אומרת משל פלוני הוא אם היא בריאה נאמנת במגו שאם היה רוצה תקחנו ותתננו לו ואם היא חולה אם היא נאמנת בעיני הנפקד יעשה כדבריה ויתנהו לאותו פלוני אפי' אם הבעל מוחה בידו ואם לאו יתנהו לבעל מתה ולא אמרה של מי הוא יתנהו לבעלה נתגרשה ואח\"כ מתה יתנהו ליורשיה קבל מהעבד יחזירהו לו מת יתנהו לאדום אפילו נשתחרר קודם שמת דמסתמא גנבו מבית אדונו קבל מהקטן יקנה לו בו דקל לאכול פירותיו מת יחזיר לאביו כתב ר\"י אם היה לה מעות או מטלטלין ותקפם הבעל אינה יכולה להוציא מידו שאינה נאמנת לומר שלי או של פלוני הן ור' שמשון חולק בדבר שאם היו המעות טמונים שלא ידע בהן הבעל ותקפם מידה אין מוציאין מידו ואם לא היו טמונים ותקפם הבעל מידה מוציאין מידו שנאמנה לומר שלי הם או של פלוני הם וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל לוה ממנה וגירשה היו המעות טמונים אין לה עליו כלום שלא כיון אלא להוציאם מידה לא היו טמונים צריך לפורעה והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית או אפי' אינה נושאת ונותנת בתוך הבית אלא שהבעל מאמינה ומפקיד מה שיש לו בידה אינה נאמנת לומר שלי או של פלוני הוא אבל שטרי חובות וקניית הקרקעות שעשה הבעל על שמה הם שלה ואם הם עשויים על שמה ועל שם בעלה הם שותפות בין שניהם:" + ], + [ + "אין לאיש חזקה בנכסי אשתו אם טוען שמכרה לו מנ\"מ שלה ואין לו שטר ואין לו עדים אלא שבא בטענת חזקה שאכל הפירות ג' שנים אפי' סילק עצמו מפירותיה שכתב לה דין ודברים אין לי בהם דמהני כדלקמן אפ\"ה אינה חזקה שאינה חוששת למחות בו אבל אם יש עדים שמכרה לו מהני ודוקא בנ\"מ אבל לא בנכסי צאן ברזל ולא בשאר נכסים כדלקמן ואפי' אחר שמחזיק בנכסיה בחיי בעלה אינה חזקה שסומכת על בעלה ואינה מוחה אפי' אם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך כיון שאם מתה הוא יורשה אבל אחר שהחזיק בהן ג' שנים אחרי מות בעלה אפי' אם התחיל להחזיק בהן בחיי בעלה וטען בפני מכרתם לבעליך והוא מכרם לי הויא חזקה במגו שהיה יכול לומר שקנה ממנ' אחרי מות בעלה ודבר זה מבואר עוד בספר ח\"ח בדיני חזקות:" + ], + [ + "האשה שיוצאת מתחת ידי בעלה בין במיתתו בין בגירושין נוטלת כל נכסיה בלא שבועה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל אע\"פ שהאלמנה אינה נוטלת כתובתה אלא בשבועה נכסיה נוטלת בלא שבועה ונכסי מלוג נוטלתן כמו שהן אפילו בלו הרבה ואין ראוים לעשות בהן מעין מלאכה ראשונה ונכסי צאן ברזל מדינא דגמרא כיון שהם באחריותו נוטלתן כמו ששמו אותן החלה ואם פחתו משלימין לה כל הפחת וכך אם הותירו בחיי הבעל המותר ליורשים אלא שהיא נותנת דמים ונוטלתן כגון אם הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפים האחד נוטלתו בלא דמים והשני נותנת דמיו ונוטלתו וכל הולדות של שפחה ובהמה ונכסי מלוג אף על פי שהן של הבעל כשיוצאת נותנת דמיהן ונוטלתן ומטעם זה כתב הרמ\"ה שאינה רשאי למוכרם אפילו בעודה תחתיו ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל דודאי בעודה תחתיו עושה בהן כל מה שירצה אלא אם שיירה נותנת דמים ונוטלתן ומ\"מ אם הקדישו היורשים נכסי צאן ברזל שלה אחרי מות אביה או שהיה בגד ופירשו אותו על המת נאסר ונותנין לה דמיו אלא שנהגו שכל זמן שראויין לעשות בהן מעין מלאכתן ראשונה שנוטלתן כמו שהם אבל אם אין ראויין למלאכתם ראשונה משלמין לה כל דמיהן וכ\"כ רב אלפס אע\"ג דמדינא דגמרא נכסי צאן ברזל שפחתו צריך לשלם כל הפחת אע\"ג דראויין למלאכתם ראשונה מ\"מ כיון דלא נהוג עלמא הכי כל מאן דמקבל צאן ברזל אדעתא דמנהגא מקבל הלכך לא מקבל אלא לפום מנהגא וכל זמן שראויין למלאכתן ראשונה אין צריך לשלם עד כאן אבל בהותירו לא כתב כלל והרמב\"ם הוסיף לומר אף בהותירו שכתב הורו הגאונים נכסי צאן ברזל אע\"פ שפחיתותן על הבעל אם הבלאות קיימין ועושין בהן כעין מלאכתן ראשונה נוטלתן כמו שהן ואם אין ראויין למלאכתן ראשונה הוי כמו שנגנב או שאבד וחייב לשלם דמיהן כמו ששמו אותן בשעת נישואין ומנהג פשוט הוא וכל הנושא אשה על מנהג זה הוא מקבל עליו אחריות הנדוניא וכמו שאינו מקבל הפחת כך אינו מקבל השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה ע\"כ הכניסה לו קרקע וכשיוצאה יש בו פירות מחוברים נוטלתו עם פירותיו אפי' הגיעו ליקצר וה\"ר יוסף הלוי פסק שהפירו' לבעל וכ\"כ הרמ\"ה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה תלשן הבעל קודם הגירושין זכה כהן אפי' לא הגיע זמנם ליקצר הוציא הוצאות על נכסי אשתו וגירשה ולא אכל ולא נהנה מהם כלום רואין אם השבח שהשביח יותר על ההוצאה ישבע כמה הוציא ויטול ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא כשיעור השבח בשבועה בד\"א שלא אכל כלל אבל אם אכל מהן רב או מעט אפי' גרוגרת אחת מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל והוא שאכלה דרך כבוד בדרך איש בביתו אבל לא אכלה דרך כבוד כתב הרמב\"ם צריך שיאכל בדינר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דסגי בפרוטה נפלו לה נכסים במקום אחר והלך אחרי והוציא הוצאות מרובות והביאן וגירשה אפי' לקח מהן והוציא אין זה כאוכל מן הזבח שנדון בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שהרי מהקרן לקח אלא ישבע כמה הוציא ויטול עד כדי השבח דהיינו ששמין אלו המעות כמה שוין כאן יותר ממה שהיו שוין במקום שהיו תחלה בד\"א במגרש מדעתו אבל במורדת שתובעת גט ומקניטתו עד שמגרשה בין אכל בין לא אכל אם השבח יותר על ההוצאה ישבע כמה הוציא ויטול ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא כשיעור השבח ובשבועה הוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו אם הוציא ולא אכל או אפי' אכל מעט שמין לו כשאר אריסי העיר ואם חפץ יותר שיטול כשיעור ההוצאה הרשות בידו ואם אכל הרבה והוציא מעט מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל וכתב הרמ\"ה דוקא קטנה ממאנת אבל יוצאת בגט דינה כשאר מוציא הוצאות על נכסי אשתו וגבי אלמנה אם נתברר שהוציא ולא אכל יגבו היתומים מה שנתברר במה הוציא לא יקחו היורשים כלום דליתיה לבעל דלישתבע ולבעל הוא דתקון רבנן דליהמניה בשבועה ולא ליורשין וכל זה אינו אלא בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל כל שבח ששבחו בין מחמת הוצאה בין שלא מחמת הוצאה הכל לבעל מדינא דגמרא בעל שהוריד אריס בנכסי מלוג של אשתו ומגרשה אחר שעבד אותה קודם שיטול חלקו אם לא היה יודע שהשדה של האשה נוטל אריסותו משלם ואם יודע שהוא של האש הרואין אם הבעל אינו יודע בטיב השדה לעבדו אז היה השדה עומד להעמיד בה אריס ונוטל אריסותו משלם ואם הבעל יודע בטיב השדה יכולה היא לומר לאריס אף אם לא ירדת בה היה הוא עובדה ולא אתן לך כלום ודינו כדין הבעל שהוציא ולא אכל וגם הבעל לא יתן לו כלום כיון שידע שהיה של האשה ולא התנה א\"כ אדעתא דהכי נכנס שיסתלק כשיסתלק הבעל:" + ], + [ + "מתה האשה בחיי הבעל חייב לקוברה ליטפל בה כל צרכי קבורתה בכלל זה האבן שנותנין על הקבר ולהספידה אפי' עני שבישראל לא יפחות לה משני חלילין ומקוננת אחת ועשיר הכל לפי כבודה ואם היה כבודו גדול מכבודה צריך לעשות לפי כבודו ואפילו לאחר מיתה עולה עמו ואינה יורדת עמו לא רצה לקוברה ועמד אחד וקברה בית דין מוציאין ממנו ונותנין לזה ואם הלך למדינת הים ומתה בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין וקוברין אותה לפי כבודה בד\"א בחייו אבל אלמנתו אינה נקברת מנכסיו אלא יורשי כתובתה חייבים בקבורתה כתב הרמב\"ם מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה נשבעה שבועת האלמנה ואח\"כ מתה יורשיה יורשי כתובתה הן חייבין בקבורתה ע\"כ יראה שחושב ליורשי הבעל יורשיה כל זמן שלא נשבעה כיון שאין יורשיה נוטלין כל זמן שלא נשבעה ולא נהירא כיון שראויין לירש אותה אילו נשבעה חשיבי שפיר יורשיה וכ\"כ הראב\"ד:" + ], + [ + "האיש יורש את אשתו שמתה בחייו משנמסרה לו או ליד שלוחו כדפרישית לעיל ויורש כל נכסיה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל בד\"א במוחזק לה אבל בראוי לה כגון ירושה שראויה לירש ומתה בחיי מורישה אינו עומד במקומה לירש אבל שבח נוטל במה שיורש ממנה שהרי ברשותו השביח ואינו יורש מלוה אשתו ואפי' ר\"י שהלותה מנכסי מלוג שלה בעודה תחתיו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ודאי מה שהלותה בעודה תחתיו הוא יורש אלא איזו היא מלוה שלה שאינו יורש כגון שמתו מורישיו והיה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה קודם שגבתה אותה אינו יורש אותה וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה האשה קודם שגבתה אותה אינו יורש אותה מי שאמר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי קי\"ל דה\"ה נמי ליורשי יורשיה ואם היה לו בת ומת בחיי אותו פלוני והיה בן לבת הבן עומד במקום אמו לירש לפלוני אבל אם אין לבת יורש אלא בעלה אינו יורש אותו לפלוני דהוה ליה ראוי ואם אמר מעכשיו נכסי לפלוני ואחריו ליורשי הוה ליה מוחזק ובעל הבת יורש כתב הרמב\"ם הנושא אשה שהיא אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו יורשה פירוש כגון איסורי לאוין דתפסי בה קידושין וכן הנושא קטנה אע\"פ שאין קדושיה קדושין גמורין יורשה אבל פקח שנשא חרשת ומתה לא ירשנה והחרש שנשא פקחת ומתה ירשנה שהרי היא בת דעת ולדעת ניסת וזכתה לו ממונה קטנה שנתקדשה לדעת אביה וניסת שלא מדעתו בין בפניו בין שלא בפניו שאביה יכול למחות בנש��איה אם מתה אפי' שתק האב ואם מיחה אין הבעל יורשה אא\"כ אומר האב שחפץ בנישואיה ע\"כ כתב הרשב\"ם אפילו אשתו נשואה שהיא עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה ומתה אינו יורשה ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים אבל ודאי ארוסתו שאמרו עליה שהיא בעלת מום והכניסה לביתו לבודקה ובתוך כך מתה ואומר שלא מצא בה מום ומבקש ליורשה שאומר שהיה בדעתו בהכנסתה לביתו לשם נישואין דקי\"ל סתם חצר דידיה לנשואין אינו יורשה דכיון שהכניסה לבודקה לא חשבינן הך כניסה לשם נשואין וכ\"כ הרמב\"ם הורו הגאונים אשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה ותצא בלא כתובה כדי שלא ירשנה אין שומעין לה ואפי' אמרה אני שונאת אותו ואיני רוצה לעמוד עמו אין שומעין לה ע\"כ נפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע איזה מת תחילה ואין לו בנים ממנה יורשי הבעל אומרים היא מתה תחילה וירשה ואנו גירשנו ויורשי האשה אומרים היא מתה תחילה וזכתה בכתובתה ונדוניתה ואנו נירש אותה וכגון שיחד לה נכסים לכתובתה שאינה צריכה לישבע דאם לא כן אפילו מת הבעל תחילה אין יורשין כתובתה יורשי הבעל יורשים עיקר הכתובה והתוספת ויורשי האשה יורשים נכסי מלוג שלה ובנכסי צאן ברזל יחלקו בין שניהם אשה שיש לה נכסים ורוצה לינשא ונתנה במתנה קודם לכן ונישאת הבעל אינו זוכה בהם וגם המקבל לא קנאם לא שנא נתנתם לרחוק או לקרוב שלא כוונה אלא להבריחם מבעלה אפי' לא הודיעה לעדים שמכוונת להבריחם רק שידוע שעומדת לינשא או שניסת מיד אחרי המתנה אנו אומרים דעתה שלהכריח כוונה בד\"א שלא שיירה לעצמה כדי פרנסתה אבל אם שיירה כדי פרנסתה מתנתה מתנה עד שתכתוב לו היום ולכשארצה פירוש היום תחול זו המתנה ותהיה תלויה ועומדת עד שארצה לקיימה אבל בכל פעם שארצה הרשות בידי לבטלה וכיון שנתנה לו כל נכסיה או מקצתם וכתבה לו היום ולכשארצה אע\"פ שהמתנה תלויה עד שתרצה ועדיין לא נגמרה אין הבעל אוכל הפירות אלא המקבל ואם תרצה ליתנם או למוכרם לאחר הרשות בידה אבל כל זמן שלא תמכרם או תתנם לאחר אוכל המקבל הפירות ואם מתה בחיי הבעל תשאר למקבל מת הבעל בחייה תחזור לידה ואפי' מתה אחרי מות הבעל מיד קודם שחזרה בה כתב הרמ\"ה שישאר למקבל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שתחזור ליורשים: כיון שהבעל יורש את אשתו אינה יכולה למכור שום דבר מנכסיה ואם מכרה אחר שניסת בין אם נפלו לה קודם אירוסין או אחר אירוסין הבעל מוציא מיד הלקוחות שעשו אותו כלוקח בנכסיה והוא לקח תחילה לפיכך מכרה בטל לאלתר שהוא מוציא מיד הלוקח הגוף ופירי אלא לענין זה הוא מכר שאם תתאלמן או תתגרש יחזור ללוקח ואם תמות בחייו ישאר בידו והרמב\"ם כתב הבעל מוציא מיד הלוקח פירות כל ימיה אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלוקח וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה ויש מהגאונים שכתבו שהבעל צריך ליתן הדמים ללוקח כמו הכיר בה שאינו שלו ולקחה שיש לו דמים ולא עוד אלא שאם השביח הלוקח הנכסים נוטל הזבח ויש מהגאונים שכתבו שנוטלם בלא דמים וכ\"כ ר\"ח אלא שכתב ואי איתנהו לדמי בידה דאשה בעידנא דמתה שקלינהו לוקח ולא מצי בעל למימר אחריני נינהו ומציאה אשכחה וכ\"כ הרמב\"ם וא\"צ ליתן ללוקח דמים שקבל ומיהו אם הדמים שלקחה מהלקוחות בעצמם הם בעין צריך להחזירם ללוקח ואינו יכול לומר מציאה מצאה ור' אפרים כתב אפילו הודה הבעל שהם בידו א\"צ להחזירם אבל אם הבעל מודה או שיש עדים שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דבשלוחו דמיא ואי בעי לוקח מחרים עליה דבעל דלא עביד הערמה ומאי דמכרה להנאתו ולדעתו אי לא מודה אית ליה דינא להחרים סתם בכל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אפילו נמצאו בידה מעות ואין ידוע אם הם אותם אנו תולין שדמי מכר זה הן ולא מצי בעל למימר דילמא מציאה אשכחה נפלו לה קודם שנתארסה ונתארסה מוכרת לכתחילה נפלו לה משנתארסה לא תמכור לכתחילה בעודה ארוסה ואם מכרה ונתנה קיים כד\"א בנכסים ידועים לבעל אבל בנכסים שאינן ידועים אפילו נפלו לה משניסת אם מכרה או נתנה קיים אלא שלכתחילה לא תמכור ואיזה הן שאין ידועים כגון שנפלה לה ירושה במדינת הים בין מקרקעי בין מטלטלי שאין הבעל מצפה לאותן נכסים כגון שמתו מורישית במדינת הים ולא הכיר הבעל באותן המורישין וכיוצא בזה כגון שהיה לאביה נכסים ביד אחר ולא נתברר שהיו של אביה עד אחר נישואין גם זה לא נשאה על דעת אלו הנכסים וגם צריך שלא נודעו לבעל בין נפילה למכירה דמיד כשנודעו לבעל נעשו נכסי מלוג וכן הפירות שימצאו בידה מיד שיודעו לו יהיו נכסי מלוג וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכמו שהיא אינה יכולה למכור כך הוא אינו יכול למכור לבדו ואם מכר המכר בטל מיד ואפילו הוא יכול לערער עליו וכ\"ש היא ולא מיבעיא נכסי מלוג שהן באחריותה שאינו יכול למוכרם אלא אפילו נכסי צאן ברזל שהם באחריותו אם מכרן לבדו מכרו בטל וכ\"ש אם מכרה היא לבדה ופר\"ח שדין נכסי צאן ברזל בדין נכסי מלוג שאפי' הבעל מבטל מיד המכר שמכר לבדו וכל שכן שהאשה מבטלתו וכן אם מכרה היא הבעל מבטלו מיד ולדעת רש\"י דוקא מכרה האשה מבטלו הבעל מיד אבל אם מכר הבעל הוא אינו יכול לבטלו מיד אלא אה יכולה לבטלו מי' אם תרצה ואם מתה ולא בטלה אותו אז הבעל יורש כחה ויכול לבטלו כמו שהיא היתה מבטלת אותו אם היתה חיה ורב אלפס פסק המכר שמכר הבעל לבדו מנכסי צאן ברזל קיים ואפילו האשה אינה יכולה לבטלו עד שעת טירפא וכן פירש ר\"י דבין בשדה שהכניסה לו שום משלה וכתבו אותו בכתובה ובין נכסי צאן ברזל הוי מכר שלו קיים עד שעת טירפא ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב דוקא בקרקע אמרינן שמכר הבעל קיים עד שעת טירפא אבל המכנסת נדוניא לבעלה במטלטלין כסף וזהב ובגדים אין הבעל יכול למוכרם אע\"פ שהבעל יש לו נכסים כנגד נדוניתה וכ\"כ שאין הבעל חוב יכול ליטלן בחובו וכן מה שהחתן פוסק לה אינו יכול למוכרן ע\"כ והרמב\"ם כתב מכר מטלטלים של נכסי צאן ברזל אע\"פ שאינו רשאי מכרו קיים ע\"כ מכרו שניהם ביחד או אפילו לקח מהאיש תחלה ואח\"כ מהאשה המכר קיים בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל ובשאר כל נכסי הבעל אם לקח מהאשה ואח\"כ מהאיש המכר קיים אבל אם לקח מהאיש ואחר כך מהאשה או שמכרו שניהם ביחד המכר בטל מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואפי' כתבה לו דין ודברים אין לי עמך עד שדה זו וקנו מידה אינו מועיל וטורפת מן הלקוחות אא\"כ קבלה עליה אחריות אם יטרפוה ממנו שיחזור עליה דכולי האי לא היתה עושה משום נחת רוח וכן אם מכר לאחד ולא נתרצית במכר ואח\"כ מכר לאחר לא שנא אותו קרקע ולא שנא אחרת ונתרצית וחתמה לו קנה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כיון שלא נתרצית לראשון וכ\"ש אם מכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל שאינה כלום שיכולה לומר מפני נחת רוח עשיתיו אבל אם מכרה אם נתנה לו מנכסי מלוג שלה קיים כתב הרמב\"ם נכסי צאן ברזל שנגנבו או נאבדו ומחלה אותן האשה לבעלה וקנו מידה בעדים יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הא למה זה דומה למי ש��נו מידה שאין לה אחריות ושהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג שהרי אין הבעל מביא ראיה זו ליטול כלום ולא להחזיק כנכסים אלא ליפטר מתביעתה מלשלם אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי נכסי צאן ברזל הקיימין לא קנה מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ע\"כ: שאלות לא\"א הרא\"ש ז\"ל רחל אשת יעקב נסתלקה ליעקב בעלה מקרקע ידוע שהיה לו בענין שלא יהיה לה שיעבוד כתובתה ולא שיעבוד שאר שטרות שהיה לה עליו על אותו קרקע הידוע ונסתלקה ממנו סילוק גמור ונתנה לו הקרקע ידוע שנסתלקה ממנו במתנה גמורה שלמה וקיימת מעכשיו ולעולם ובטלה מאותו קרקע שנסתלקה ממנו טענת נחת רוח עשית לבעלי ושאר כל הטענות המפסידות זו הסילוק וקבל בעדה ובעד כל הבאים מהמתה לבד יעקב בעלה אחריות הקרקע שנסתלק לו והתנתה רחל בעיקר זה הסילוק שלא יתקלקל לה שום דבר מכל מה שחל שיעבוד שמר כתובה שנתחזק לה על יעקב בעלה ולא שום דבר מכל מה שנתחזק עוד משיעבוד שום שטר שנתחזק לה עליו באיזו ענין שיהיה אלא שישאר לה שיעבוד כתובת שטר או שאר שטרות שנתחזק לה עליו על כל שאר נכסיו חוץ מקרקע הידוע שנסתלק לו ממנו או הוי סילוק אי לא תשובה אין סילוק זה מועיל דקי\"ל כשמואל דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כל זמן שלא קבלה עליה אחריות ואפילו אמרה בשעת הסילוק על מנת שלא אוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אין מועיל כלום דכל זה אומרת כדי לעשות נחת רוח לבעלה ואין לך דבר שמבטל טענת נחת רוח אא\"כ כתבה ללוקח אחריות שאם יטרוף של בעלה ממנו שהיא תשלם לו דכולי האי לא עשתה לנחת רוח לבעלה אם לא שגמרה להקנות ובסילוק זה שקבלה עליה אחריות אין בקבלת אחריות זה כח וטעם לומר שיבטל טענת נחת רוח דמה היא מפסדת בקבלת אחריות זה דנימא כולי האי לא עבדה בשביל נחת רוח דבשלמא כשקבלה עליה אחריות כשיטרפום ב\"ח של בעלה מחלוקה שהיא תשלם לו דבר גדול הוא שהכניסה עצמה לדבר זה ובשביל נחת רוח לא היתה עושה דבר זה אם לא שגמרה בדעתה להקנות אבל באחריות זה מה היא מפסדת וא\"ת האחריות שקבלה עליה היינו שאם מכרה כתובתה לאחר ואם תתאלמן או תתגרש ויבא הלוקח שלקח כתובתה לגבות מקרקע זה שנסתלקה ממנו שהיא חייבת לסלקו ותפרע לבעלה או ליורשין מה שיגבה הלוקח מאותו הקרקע באותו אחריות לא היתה מפסדת כלום דכיון שמחלה שעבוד אותו קרקע לבעלה לא יוכל הלוקח שקנה כתיבתה לגבות מאותו קרקע דהוי כמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו שהוא מחול שהרי היא מכרה כתובתה ללוקח וכתבה ליה קני לך איהו וכל שעבודיה ומחלה שיעבודה שוב לא יוכל הלוקח לגבות מאותו קרקע הילכך יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואפי' היה מסילוק מועיל כגון אילו מכרו לאחר וקבלה עליה אחריות שאם יטרפנו בעל חוב שהיא תשלם לו אפילו הכי לא נתמעט חלק האשה בשביל סילוק זה לפי תקנת טוליטולה שתטול האשה חצי עזבון המת בכתובתה והיורשים חצי האחר כי אותו קרקע שסלקה עצמה ממנו בכלל עזבון המת הוא לחלקו בין היורשים ובין האלמנה כי היא לא מחלה אלא שיעבוד כתובתה שאים ימכרנו שלא תטרפנו מן הלקוחות או אם תתאלמן ויהיה חצי עזבון המת יותר מכתובתה שאז תטרוף כתובתה משלם לפי תקנת טוליטולה או לא תגבה כתובתה מאותו קרקע כי מחלה שיעבוד מעליו אלא תגבה כתובתה משלם משאר נכסי המת כי לא מחלה ולא פחתה כתובתה כלום רק שיעבודה שעל אותו קרקע מחלה הלכך גם עתה שיש לה חצי עזבון המת בכתובתה ואותו קרקע בכלל עזבון המת אף אם תאמר שלא תטול ממנו בחצי חלקה בשביל שסילקה שיעבודה מכל מקום בחצי עזבון המת זכתה ויטלו היורשים חלקם מאותו קרקע שסילקה שיעבודה ממנו והיא תטול ממקום אחר ואפשר כיון שזוכה בחצי עזבון המת מכח התקנה ואינה באה לב\"ד לגבות כתובתה אלא לגבות חצי עזבון המת מכח התקנה נסתלק מכאן מחילת שיעבוד כתובתה שמחלה על אותו קרקע והיא זוכה מכח התקנה אף בחצי קרקע שנסתלקה ממנה כי הוא בכלל עזבון המת וששאלת בעל אומר לאשתו שתעשה בבגדיה ותכשיטיה מה שתרצה ונתנת לאחר במתנה אי הויא מתנה דע שאין במתנתה כלום שהבעל חייב לכסות אשתו והיא אינה יכולה למכור וליתן לאחר הכסות שהוא קונה לה ואפי' הכניסה לו הבגדים מבית אביה הוי כאילו קנאם שאם תתנם לאחר צריך לקנות לה אחרים והמלבושים שהכניסה לו בין אם הן נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל אינה יכולה למוכרם וליתנם ומה שאומר לה שתעשה לה בתכשיטיה מה שתרצה אין הלשון מועיל שאני יכול לפרש שתעשה בהן מה שתרצה להשאילם או להפקידם ביד אחר כדי שלא יוכל הבעל ליקחם ואין מתנתה מתנה וששאלת ראובן שהיה לאשתו קרקע של נכסי מלוג ונתחזק עליו שטר לשמעון ואחר ללוי ולשמעון שהוא הראשון לא נתחייבה לו האשה עם ראובן בעלה בשטר וללוי שהוא המאוחר נתחייבה ומתה בחיי הבעל מי קודם לגבות תשובה לוי המאוחר גובה ולא שמעון דכיון שלא נתחייבה לו האשה החיוב שנתחייב לו ראובן אינו כלום שאינו יכול לשעבר נכסי מלוג של אשתו לאחרים אבל לוי שנתחייבה לו גם האשה גובה אע\"פ שהוא מאוחר כיון שהיא נתחייבה לו לא פקע שיעבודו אע\"פ שמתה בחיי הבעל אע\"פ שהבעל שיעבד לשמעון המוקדם כל מה שעתיד לקנות והיה עתיד לקנות הקרקע של אשתו מ\"מ הרי סילק עצמו ועשה דבר שגרם שלא בא לכלל ירושה ושיעבוד [כי] דאקני לא חל אלא לאחר שיבואו הנכסים לידו:" + ], + [ + "אשה שהכניסה ש\"ח לבעלה ומחלה אותו אינו מחול אע\"פ שהמוכר ש\"ח לחבירו ומחלו מחול והוא כמו לוקח בנכסיה אפ\"ה אינו מחול מפני שידו בידה וכיון שהבעל כלוקח בנכסי אשתו מי שאמר לאשה נכסי לך ואחריך לפלוני וניסת הוי כלוקח ואין לאחריך במקום בעל כלום דקי\"ל נכסי לך ואחריך לפלוני ומכר הראשון אין לשני אלא מה ששייר ראשון בד\"א באומר כן לפנויה אבל האומר לנשואה נכסי לך ואחריך לפלוני ומתה אחריך קונה ולא הבעל דכיון שהוא אומר כן כשהיתה נשואה הרי סילק הבעל בהדיא לפיכך האומר לנשואה נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל יכול להוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד הבעל והלוקח מיד אחריך הלכך מניחין אותו כמו שהוא ונשאר ביד הלוקח ועוד נ\"מ מאי דחשיב כלוקח שאם גבו לה קרקע מבעל חובה וניסת ומתה יורשה הבעל אף על גב דשומא חוזרת לעולם הכא אינה חוזרת דהוי כאילו מכרתו לאחר וכן אם גבו ממנה לב\"ח וניסת ומתה וירשה הבעל אינו מוציא מיד הלקוחות היה עליה מלוה ע\"פ קודם שניסת וניסת אינה נגבית מן הבעל דמלוה ע\"פ אינו גובה מי הלקוחות היה עליה מלוה בשטר גובה ממנו ורשב\"ם פירש שאף מלוה ע\"פ גובה ממנו וכ\"פ ר\"ח והרמ\"ה ורב אלפס כתבו כסברא הראשונה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל וששאלת ראובן שידך לאה ושלח לה סבלונות והלכה לאה וניסת לאחר ועתה תובע ראובן הסבלונות והיא אומרת שאין לה לשלם כי היא כלתה ואכלה כל הסבלונות תשובה אם הכניסה לבעלה נכסי מלוג ראובן גובה מהן סבלונותיו דה\"ל כמלוה בשטר שדרך לשלוח הסבלונות בפומבי הילכך גובה מנכסי מלוג שהכניסה לו:" + ], + [ + "אע\"פ שהבעל אוכל פירות נכסי אשתו אם התנה עמה שלא יאכלם מהני ��נאה כיצד כתב או אמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך מהני תנאה שאם מכרה או נתנה נכסיה לאחר שהוא קיים אבל כל זמן שלא מכרה או נתנה אוכל הפירות ואם מתה יורשה בד\"א בכותב או אומר לה כן בעודה ארוסה והנכסים נפלו לה בעודה ארוסה אבל אם נפלו לה משניסת אע\"פ שהתנה בעודה ארוסה פר\"י שאין התנאי מועיל והרמב\"ן כתב שהתנאי שהתנה בעודה ארוסה מועיל לנכסים שיפלו לאחר נישואין וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרמב\"ם שאם קנו מידו בעודה ארוסה בקנין שאין לו דין ודברים בנכסיה הרי סילק עצמו מגוף הקרקע ואין לו בנכסיה פירות לעולם אפילו ערער על קנינו ואמר לא היה בדעתו שלא יהיה לו פירות בשביל קנין זדה אלא לענין זה היה התנאי שאם מכרה ונתנה קיים אין שומעין לו אלא מגוף הקרקע סילק עצמו וכן דעת רב אלפס ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל דכיון שאין במשמעות לשון זה סילוק אלא לענין שאם מכרה ונתנה קיים אין תקנין גורם ליתן יתרון בלשון מה שאינו במשמעותו וכתב עוד הרמב\"ם שאם קנו מידו מהני תנאה אפילו התנה אחר הנישואין ואם מכרה ונתנה קיים וכן פר\"י ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל שהוסיף להתנות גם על הפירות שאמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם אין אוכל פירות בחייה אבל יורשה אם תמות ואוכל פירי פירות וכתב הרמב\"ם שהדין הוא שימכרו הפירות ויקנה בהן קרקע ויאכל פירות שהן פירי פירות וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דוקא אם מעצמה שיירה הפירות ימכרם ויקח בהם הקרקע ויאכל פירותיו אבל אין ב\"ד אומרים לה לשייר אותם כדי שיאכל פירי פירות הוסיף להתנות גם על פרי פירות שאמר בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן אינו אוכל לא פירותיה ולא פירי פירות אבל אוכל פירי פירי פירות כגון אם לקחה מהפירות קרקע ומפירי אותו קרקע לקחה עוד קרקע אוכל פירי הקרקע השני וכן לעולם עד שיאמר דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם ואם כתב דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירי פירותיהן ולא הזכיר הפירות אוכל הפירות ולא פירי פירות ונ\"מ אם שייר הפירות ולא אכלם וקנה מהם קרקע אינו אוכל פירותיו שהם פירי פירות ועדיין אם מתה ירשנה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם ובפירי פירותיהן בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות ולא פירי פירות ואם מתה אינו יורשה ואם לא הזכיר פירות אלא דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותיך אוכל פירות ואם מתה אינו יורשה ואם מכרה ונתנה קיים וכן אם התנה עמה אם תמות בלא בנים שיחזרו נכסיה לבית אביה הכל לפי תנאה ורשב\"ג פליג ואמר שאין תנאי מועיל לבטל ירושה שהיא דאוריית' ור\"ת ור\"י פסקו כרשב\"ג ורב אלפס והרמב\"ם פסקו כת\"ק ולזה הסכים א\"א ז\"ל ודוקא שהתנה בעודה ארוסה אבל אם התנה אחר שניסת אינו מועיל לבטל ירושה דאורייתא:" + ], + [ + "מת הבעל בחיי אשתו או שגירשה גובה כתובתה אבל לא קודם אע\"פ שהכתובה היא כמו שטר חוב אינה נגבית בכל עת אלא לכשתתאלמן או תתגרש ואם תתגרש אין לה עסק עמו אלא נוטלת כתובתה והולכת בד\"א שנתן לה כתובה בלא איחור אבל אם מעכב מליתנה לה חייב במזונותיה עד שיפרע לה עד פרוטה אחרונה וכן אם זרק לה גט ברשות הרבים ספק קרוב לו ספק קרוב לה חייב במזונותיה ודוקא בחייו אבל אם מת אין היורשים חייבים לזונה נתאלמנה חייבים היורשים לזונה כתנאי כתובה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותך בביתי אפילו אם לא נכתב בכתובתה ואפי' אם צוה בשעת מיתה אל תיזון אלמנתי מנכסי אין שומעין לו אבל אם התנה בשעת נישואין שלא תיזון אלמנתו מנכסיו הוי תנאי שבממון וקיים פליגי אנשי יהודה וגליל אנשי גליל אומרים שכך הוא התנאי שהדבר תלוי בה להיות ניזונית כל זמן שלא תרצה לגבות כתובתה ואנשי יהודה אומרים שהדבר תלוי ביד היתומים בכל פעם שירצו ליתן לה אין לה מזונות ופלוגתייהו בסתם שלא פירש אבל אם פירש הכל לפי תנאו וכן פסק רב הלכתא כאנשי יהודה ושמואל פסק כאנשי גליל וכתבו רבינו חננאל ורב אלפס דבמקום שיש מנהג ידוע היאך נהוג יעשו המנהג ואם אין מנהג ידוע יעשו כשמואל ותיזון עד שתגבה כתובתה ואין חילוק בין אם הנכסים מרובים למועטים אע\"ג דברי בת הניזונת יש חילוק בין מרובים למועטים כדלקמן הבא אין חילוק אלא בכל ענין אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת תיזון היא עם הבן או עם הבת עד שיאכלו הנכסים ואפי' אם תנשא הבת ומכנסת הנכסים לבעל היא תיזון מהן אפי' אחר מיתת הבת אבל אם יש אלמנה ובן ובת והנכסים מועטים שאין בהן כדי שיזונו הבת והבן עד שתבגר הבת או ידחו הבן והבת ותיזון האלמנה לבדה עד שתגבה כתובתה אלמנה שתבעה כתובתה בבית דין אין לה עוד מזונות אפילו לא פרעוה אבל תבעה שלא בב\"ד לא הפסידה מזונותיה ואפילו בב\"ד לא הפסידה אא\"כ תבעה מעצמה אבל אם תבעה מדוחק שלא נתנו לה מזונות או שרימוה ואמרו לה פלוני חפץ לישא אותך ומחמת זה תבעה כתובתה או כיוצא בזה לא הפסידה מזונות תבעוה לינשא אפילו מתפייסת לא הפסידה מזונותיה וכן אם כחלה או פרכסה או זינתה לא הפסידה מזונותיה נתארסה הפסידה מזונותיה מכרה או משכנה כתובתה או שעשתה כתובתה אפותיקי לבעל חוב בין בב\"ד בין שלא בב\"ד בין בחיי בעלה או אחרי מות בעלה הפסידה מזונותיה מחלה כתובתה לבעלה הפסידה מזונותיה ודוקא אחרי מותו הפסידה מזונותיה במחילתה אבל בחייו נזונת אף על פי שמחלה ודוקא שמכרה או שמשכנה או שמחלה כל הכתובה אבל שיירה מקצתה ניזונת אפילו לא שיירה אלא תוספת ומכרה או שמחלה כל העיקר ניזונת בשביל התוספת וכתב אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל ומיהו אם ירצו היורשים יפרעו לה הטוהר של הכתובה ומסלקין אותה אפילו לאנשי גליל דאל\"כ כל אשה תגבה כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בשביל הדינר החסר ואם תבעה כתובתה בסתם לא אמרינן אין דעתה אלא העיקר אלא מסתמא הכל תבעה ואין לה מזונות כתב רב אלפס כשאין בנכסים שתתפרנס מן הריוח כגון בשכירות בתים ומפירות קרקעות אלא שצריכה למכור מהנכסים כדי לפרנסה או אינה ניזונת אלא כדי כתובתה אלא אם יש בפירות ובשכירות הבתים כדי שתיזון ניזונת לעולם ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא לעולם ניזונת והולכת עד שישארו בנכסים כדי כתובתה ונוטלתן בכתובתה וכ\"כ הרמב\"ם אלמנה שהיא ענייה ופרוצה שאינה בושה לשאול מזונותיה ושתקה ב' שנים ולא תבעה מזונותיה ודאי מחלה מזונותיה בר\"א במזונות שעברו אבל להבא לא ואפילו שעברו אם יש לה משכון מהיורשים או שלוחה ממקום אחר לא הויא שתיקתה מחילה ואם היא עשירה אפי' פרוצה או ענייה צנועה לא הויא שתיקתה מחילה עד סוף ג' שנים שלמות והרמ\"ה כתב דבענייה לחוד הויא מחילה בב' שנים וא\"א הרא,ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה ואם היורשים אומרין נתננו לה מוזונות והיא אומרת לא נטלתי לא מיבעיא להכא שין היורשים נאמנים אלא אפילו לשעבר אם לא שתקה ג' שנים אינם נאמנים וכתב הרמב\"ם והיא נשבעת שבועת היסת וגומלת בד\"א כל זמן שלא ניסת או אינם נאמנים אפילו פרעו לה כתובתה בב\"ד אבל אם נישאת אז היורשים נאמ��ים גם בזה כתב הרמב\"ם ונשבעין שבועת היסת ונפטרין מי שיחד לאלמנתו קרקע שתיזון ממנו אם אמר יהיה מקום זה למזונותי' ריב' לה מזונו' ואם היה שכרה פחות ממזונותי' הראויין לה נוטלת מזונותי' משאר נכסיו ואם יש בו יותר מהראוי לה נוטלת הכל ואם אמר יהא מקום פלוני במזונותיה ושתקה אין לה אלא אותו המקום לבד שהרי קצץ לה מזונות האשה שאומרת מת בעלי נאמנת וניזונת והולכת לעולם כדין כל אלמנה אבל אם באה ואומרת גירשני אינה ניזונת אלא עד כדי כתובתה שאינה נאמנת לומר גירשני כדי ליטול כתובה ואינה ניזונת משלו כיון שאומרת שגירשה אבל עד כדי כתובתה ניזונת ממ\"נ אם לא גירשה חייב במזונותיה ואם גירשה תחשב לה בפירעון כתובתה כתב הרמב\"ם אלמנה שאין שטר כתובתה בידה אין פוסקין לה מזונות דשמא מחלה כתובתה או מכרה או משכנה ואפילו לא טען היורש אנו טוענין לו שתביא כתובתה או שתשבע שלא מחלה או משכנה ואף כשיש בידה כתובה כתב שצריכה שבועה שלא תפסה משל בעלה כלום ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא ניזונת מתנאי ב\"ד אפילו בלא כתובה ואפילו בלא שבועה מדינא דגמרא אין אלמנה ניזונית אלא מקרקעי בני חורין לא מיבעיא אם מכר או נתן הבעל בחייו שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלא אפי' מכרו או שמשכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהם אין מוציאין למזון האשה והבנות ודוקא שנתן האב מתנת בריא אבל אם נתן מתנה שכיב מרע ניזונת ממנו ולא ממטלטלי אפי' בני חרי ומיהו אם תפשה מטלטלין אפילו אחר מיתה לא מפקינן מינה אבל לפי תקנת הגאונים שכתובה נגבת ממטלטלים הוא הדין נמי מזונות ואפי' לא תפשה ניזונת ממטלטלין כתב הרמב\"ם לפיכך אם הניח נשים רבות אפילו נשאן זו אחר זו כולן ניזונות בשוה שאין דין קדימה במטלטלים והראב\"ד כתב דאפילו אם ניזונות ממקרקעי אין בהן דין קדימה לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת והוה ליה כלוה וחזר ולוה ואחר כך קנה שכולם שוין בו והכי איתא בירושלמי כתב הרמב\"ם אם הניח בעלה מטלטלים ולא תפשה אותן היורשים נוטלין אותם והם מעלים לה מזונות ואינה יכולה לעכב ולומר יהו המטלטלין מונחים בבית דין שאזון מהן שמא יאבדו ולא יהיה לי מזונות ואפילו התנתה עליו בפירוש שתיזון מן המטלטלין אינה מעכבת אבל אם הניח קרקע יכולה לעכב עליהם שלא ימכרוה ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות שאין האשה והבנות ניזונות אלא מנכסים בני חורין ע\"כ ולענין דמי הקרקע שמכרו שבידה לרב האי שכתב קדמו הבנים ומכרו בנכסים מועטים שהבנות ניזונות מדמים שבידם הכא נמי ניזונת מהדמים ולדעת אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל אינה ניזונת מהם תפשה הרבה מטלטלים בשביל מזונותיה אין מוציאין מידה וקאמר בירושלמי מהו למימר לה הוי מה שבידך תלמידי ר' יונה אמרי אמרינן לה הוי מה שבידך א\"ל רבי יוסי בר בון כיון שיש לה לישבע לבסוף אפי' הוי מה שבידך לא אמרינן לה וכתב ריב\"א דוקא שהדבר ידוע שתפסה פחות מכדי כתובתה אבל אם היורשים אומרים שתפשה יותר מכדי כתובתה צריכה לישבע מה שתפשה ואפילו תפשה פחות מכדי כתובת' אם באת אח\"כ ואמר אכלתי הכל צריכ' לישבע ורבינו שמשון כתב אפי' תפסה יותר מכדי כתובתה אין צריכה לישבע וכן יראה מדבר הרמב\"ם שכתב אלמנה שתפשה מטלטלי כדי שתזון בהן בין שתפשה מחיים ובין שתפשה אחר מיתה אפילו שתפשה ככר זהב אין מוציאין מידה אלא שכותבים לה ב\"ד שתפשה ופוסקין לה מזונות ומחשבינן עמה והיא ניזונת ממה שבידה עד שלא יה��ו לה מזונות יותר או עד שתמות ויקחו היורשים השאר ע\"כ וכן כתב רבינו מאיר מרוטנבורג אפי' תפשה הרבה יותר מכתובתה אין מוציאין מידה ואין משביעין אותה אבל אם אחר כך שואלת מזונות יותר אפי' אם לא תפשה יותר מכתובתה אלא שתפשה יותר ממה שראוי להגבות בב\"ד בפעם אחת דהיינו מזון ל' יום לא יהבינן לה עד שתשבע שמשביעין אותה שלא נשאר בידה ממה שתפשה ולא נתנה ולא בזבזה ממנו כלום וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב מתוך דברי הרמב\"ם יראה שפוסק כתלמידי רבינו יונה שאומר לה הוי מה שבידך וכן מסתבר ע\"כ אבל לעולם אין משביעין אותה עתה עד שתתבע יותר אלמנה שבאת למכור מנכסי בעלה למזונות אינה צריכה שבועה ולא הכרזה ולא לבא לפני ב\"ד מומחין אבל צריכה לפחות ג' אנשים בקיאים בשומא לפיכך אם לקחה הקרקע לעצמה בסכום ידוע אינו כלום ואם נתייקר אח\"כ צריכה להחזירו ליורשי' או אפי' לא נתייקר אם ירצו יבטלו המקח ואם טעתה אפילו כל שהוא שמכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל והאחריות הוא על היתומים אפ\"ה כשבאה לגבות כתובתה אינה יכולה לטרוף מהלקוחות שמכרה להם לצורך מזונותיה וכתב הרמב\"ם וכן אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה מכרה קיים וכשיבאו היורשים להשביעה נשבעת אבל ר\"ח כתב אם מכרה שלא בב\"ד אפי' הדיוטות מכרה בטל ומוכרת כדי מזונות הצריכות לה לו' חדשים והמעות ישארו ביד הלוקח שלא יתנם לא הכל מיד שמא תינשא או תתבע כתובתה שאין לה עוד מזונות אלא נותן לה מזונו' של ל' יום וכן לעולם וכתב בעל העיטור ומסתבר דוקא קרקע שאינו ראוי לימכר דבר מועט אבל מטלטלין בזמן הזה אין למכור אלא חפץ אחד לריש מתיבתא כי אמרינן מוכרת לו' חדשים שלא בב\"ד הדיוטות לאלתר דשכיח שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב\"ד אבל מכאן ואילך מוכרת בב\"ד אפי' לכמה שנים עד שתטול כתובתה והני מילי סתמא אבל היכא דיהיב ברשותה לזבוני ואיתזוני מוכרת אפילו שלא בב\"ד הדיוטות ולא בריר לן ומסתבר לעולם אינה מוכרת אלא לששה חדשים וכל זה אינו אלא כשהיא מוכרת אז לא הרשוה למכור אלא כדי מזונות ו' חדשים אבל מכרו ב\"ד אין קצבה לדבר אלא לפי ראות עיניהם מה שהוא תועלת היתומים:" + ], + [ + "כדרך שחייבין במזונות האלמנה כך חייבין ליתן לה מדור לדור בו וכלים להשתמש בהן ועבדים ושפחות כדרך שהיו לה בחיי בעלה ואם מכרו היורשים הבית לא עשו ולא כלום אבל אם נפל אין חייבין לחזור ולבנותו ולא עוד אלא אפילו תאמר אני אחזקנו ואבננו משלי כדי שלא יפול אין שומעין לה אלא תדור בו כל זמן שהוא קיים ואם בית בעלה קטן מהכיל אותה ואת היורשין ובחיי אביהן היו הבנים שוכרין בתים ועתה רוצים לחזור ולדור בביתה או שהיה בעלה שוכר בית ובניו דרין בביתו כשמת אין היורשים חייבים לשכור לה בית שלא התנה אלא את תהא יתבא בביתי וכיון שהבית קטן מהכיל' תצא היא ממנו ואין צריכים לשכור לה בית אחר אבל מזונותיה יש לה וכן אם אין הנכסים מספיקין לזונה והיא רוצה לשבת בבית בעלה בלא מזונות ובלא תביעת כתובה תשב שאין המזונות והדירה תלויין זה בזה וי\"א שאם הבית קטן מהכיל שצריכין לשכור לה בית וליתן לה בו מזונותיה משלם אלא שבזה יפה כח היורשים שאם היא אומרת תשכרו אתם ואני אדור בבית בעלי אין שומעין לה אבל לעולם צריכין ליתן לה או בית בעלה או לשכור לה אחר וכ\"כ הרמב\"ם נפל הבית או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה וכן מזונותיה וכסותה לפי כבודה וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז \"ל ואם היא אומרת תנו לי מזונות בבית אבי והיורשים אומרים תשב עמנו אין נותנין לה מזונותיה בבית אביה אלא רואין כמה תספיק לה אם תשב עמהם כי ברכת הבית ברובה נר לאחד נר למאה וכיוצא בזה ולפי זה יתנו לה ואם יש לה טענה שאינה יכולה לדור עמהם מפני שהיא ילדה והם ילדים נותנים לה מזונותיה בבית אביה משלם וכתב הרמ\"ה שאין טענה זו אלא כשאינם בניה כגון באשת אב או שלא הניח בנים אלא אחיו יורשין אותו אבל אם היא אמם אינה יכולה לטעון כך דגבי אמם ליכא למיחש להכי וחייבים לפרוע בשבילה כסף גולגלתה ומס מעליה כדרך שפרע בעלה בשבילה אבל אינם חייבים בפדיונה וברפואתה שיש לה קצבה ולא בקבורתה כדפרישית לעיל:" + ], + [ + "כיון שחייבים במזונותיה מעשה ידיה שלהן ואם אומרים לה היורשים טלי מעשה ידיך במזונותיך אין שומעין להם אלא אם כן תתרצה היא וכל מלאכות שהאשה עושה לבעלה עושה היא להם חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה ורחיצת פנים ידים ורגלים ומציאה ופירות נכסיה לעצמה צמצמה והותירה ממזונותיה כתב הרמב\"ם שהוא ליורשים והראב\"ד הביא הירושלמי שהוא לעצמה אבל אם הותירה מכסותה ובגדיה לדברי הכל הוא ליורשים כתב הרמב\"ם כשבאה לב\"ד לתבוע מזונותיה אין מחשבים עמה על מעשה ידיה עד שיבאו היורשים ויתבעוה אם נמצאו לה מעשה ידיה נוטלים אותו ואם לאו ילכו לדרכם ואני אומר שאם היורשים קטנים ב\"ד מחשבין עמה ופוסקין מעשה ידיה כדרך שפוסקין לה מזונות ע\"כ כתב רשב\"ם אלמנה שניזונת מן היתומים והניח בעלה קרקע והשביחתו כיון שמעשה ידיה שלהן כל השבח שלהן אפילו שכר טרחה אינה נוטלת והראב\"ד פירש אע\"פ שהיא ניזונת אין השבח שהשביחה הקרקע שלהן שלא אמרו מעשה ידיה שלהן אלא במעשה ידיה הקבועים כגון טווה או אורגת אבל במלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא כיון שאינם יכולים לשנותה לאותה מלאכה אם עשתה הרי היא לעצמה ולענין לשלם ליתומים שכר בטלה של מעשה ידיה יש מחייבים ויש פוטרים וכתב עוד ואם אינה ניזונית כגון שתבעה כתובתה בב\"ד דשוב אינה ניזונית והניח בעלה נכסים מועטים שאין בהן כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח בעלי ואשביח לעצמי ונתעצלו היורשים או ב\"ד להשביעה ולהגבות כתובתה אפילו השביחו הנכסים ועמדו על אלף זוז השבח לעצמה אבל השביחו הנכסים סתם נוטלת כתובתה והמותר ליורשים וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל משמע מתוך לשונו שאינה נוטלת בשבח כלום ונראה לי דדוקא אשה יורשת ואחין הוא דמחלי אהדדי אבל אשה שאינה יורשת היא אצל הבנים כיורד בנכסי אחר ונוטלת שכר טרחה אלא שידה על התחתונה ליקח בשדה שאינה עשויה ליטע את ההוצאה אם השבח מרובה ואם הן מעות אינה נוטלת אלא שכר טרחה דבר מועט כיון שלא קבלה עליה אחריות וגם מ\"ש אם לא היה בנכסים כדי כתובתה והיא השביחתן שנוטלת כתובתה מאותו השבח לא נהירא דכיון שהשבח ליתומים משום שלא אמרה ראו והשביחה סתם אינה נוטלת כתובתה מאותו שבח וגם מ\"ש אם אמרה ראו שנוטלת כל השבח לעצמה לא נהירא אלא בין אמרה ראו בין לא אמרה ראו כל השבח ליורשים ולא תטול ממנו כלום ואפי' כתובתה לא תגבה ממנו אלא שנוטלת שכר טרחה וידה על התחתונה ליקח בשדה שאינה עשויה ליטע ההוצאה אם השבח מרובה ואם הן מעות אינה נוטלת אלא שכר טרחה:" + ], + [ + "אין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה לפיכך אם מתה קודם שנשבעת אין יורשיה יורשים כתובתה שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה אבל נתגרשה ומתה בניה נשבעין שבועה שלא פקדתנו ונוטלין ואפילו מיורשיו אם מת אחריה אבל כל נכסיה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל יורשיה יורשין אותה אפילו נתאלמנה שאינה צריכה לישבע עליהם ומה שבועה נשבעת שלא התפיסה הבעל צררי בחייו ולא תפשה היא משלו כלום והרמב\"ם כתב שצריכה לישבע ג\"כ שלא מחלה לו כתובתה או שלא מכרה לו ונראה שאם כתובתה בידה אינה צריכה לישבע על זה שאילו מחלה לו או מכרה היתה מחזרת לו הכתובה ואם היורשים קטנים והאפוטרופסים רוצים להשביעה והיא אומרת שאינה רוצה לישבע עד שיגדלו בניה כי שמא הם ימחלו לה או תתפשר עמהם כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה אין שומעין לה אלא לא תטול כלום עד שתשבע וששאלת אלמנה שאומרת בעלי נתן לי מנה קודם מותו במתנה גמורה ע\"מ שלא ינכם לי בכתובתי ועדים אין לה תשובה אם היא מוחזקת במנה כגון שיש ממון בעלה תחת ידיה והיא יכולה לטעון על אותו ממון אין בידי משל בעלי כלום נאמנת ג\"כ במגו לומר נתנו לי במתנה ובשבועה אבל אם היא אינה מוחזקת בממון בעלה או אינה נאמנת כתב רי\"ף שאם מכרה או נתנה מנכסי יתומים קודם שנשבעה מה שמכרה ונתנה קיים ומנכין אותו בכתובתה ומשמע מדבריו אפילו מקרקע וא\"א הרא\"ש ז\"ל מביא דבריו בפסקיו לפסק הלכה אבל כתב בתשובה דווקא במטלטלי אבל מקרקעי בחזקת יורשים קיימי ואין בידם לתתם עד שיגבוה ב\"ד ואם מכרה או נתנה אין מכירתה ומתנתה קיימת ואם מחלה לבעלי חובות של בעלה אין מחילתה כלום שכל זמן שלא תגבה חובות בעלה אין לה בהן כלום ואין בידה לא ליתן ולא למחול ופעמים שאף גרושה משביעין אותה אפילו כשלא יטעון דתנן הפוגמת כתובתה או ע\"א מעידה שהיא פרועה והנפרעת שלא בפניו ומנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה פוגמת כיצד היתה כתובתה אלף זוז והוא אומר קבלת כתובתיך והיא אומרת לא קבלתי אלא כך וכך אפילו יש לה עדים כמה קבלה דאיכא למימר אם איתא דקבלה טפי הוה פרע לה בעדים אפילו דקדקה מה שנטלה אפילו כחצי פרוטה דאיכא למימר כיון דדקדקה בודאי אומרת אמת אפ\"ה לא תפרע אלא בשבועה או שכופרת בכל ואומרת לא נפרעתי כלום ועד אחד מעידה שהיא פרוע לא תפרע אלא בשבועה או מנכסים משועבדים שבאו לטרוף מהלקוחות או שלא בפניו כגון שגרש והלך לו לא תפרע אלא בשבועה וכתב הרמב\"ם והוא שיהיה במקום רחוק שיש טורח להודיעו אבל אם הוא קרוב להודיעו מודיעין אותו ואם לא יבא ישביעוה ותטול וכ\"כ רי\"ף וכתב א\"א ז\"ל ויראה לי דהאי מקום קרוב כדי שילך השליח ויחזור תוך ל' יום שהוא זמן ב\"ד אבל טפי מל' יום אין לנו לאחר הפירעון אלא ב\"ד מוכרים מיד ופורעין והאשה נותנת שכר השליח ומוספת אותו על כתובתה וכל הנך שבועות הן דרבנן אפ\"ה צריכין נקיטת חפץ ולא נפקא מינה אלא דאי קדמה ותפשה ואומרת לא משתבענא ולא מהדרנא דדידי שקלי לא מפקינן מינה כיון דהוא דרבנן אבל בדאורייתא מפקינן בכהאי גוונא אי לא בעי לישבע אבל אפוכי לא אפכינן להו אף על גב דק\"ל דשבועה דרבנן מפכינן ה\"מ כשהנתבע יש לו לישבע וליפטר יכול להפכו על התובע ולומר לו אין לך אצלי כלום או השבע וטול או תלך לך אבל כשהתובע יש לו לישבע וליטול אינו יכול להפכו על הנתבע ולומר השבע והפטר שיכול לומר לו איני רוצה לישבע אתה יש לך לישבע וליטול או השבע וטול או תלך לך ואם היא חשודה על השבועה שאינה יכולה לישבע אם שכנגדה אינו חשוד ישבע ויפטר ואם הוא חשוד אין כאן לא שבועה ולא תשלומין ובעד אחד מעידה שהיא פרועה יכול להביאה לידי שבועה דאורייתא כיצד יפרע לה כתובתה פעם שני בפ��י העד הראשון ועד אחר עמו הרי כאן שני עדים על פרעון השני ויתבענה מה שנתן לה תחילה ויאמר בהלואה נתתיו לך שהרי נתקבלה כתובתך פעם שנית והיא כשתכפור ותאמר לא קבלתי אלא פעם אחד הרי עד מכחישה וצריכה לישבע שבועה דאורייתא וצריך שיאמר לעד הראשון שמכוין לכך שאם לא כן תאמר באמת שקבלתי שתיהן אבל היו עליך ב' כתובות והרי העד הראשון מסייעה אבל כשמודיע לעד תחילה שאין כוונתו אלא להביאה לידי שבועה דאורייתא אז אין הראשון מסייעה וכיון שאין מסייעה אינה יכולה לומר ב' כתובות היו לי דמילתא דלא שכיחא היא הפוחתת כתובתה אינה צריכה שבועה ה\"ד פוחתת כגון שהוציאה כתובתה מאלף זוז והוא אומר נפרעת והיא אומרת לא נפרעתי כלום אבל אין לי עליך אלא ה' מאות זוז כי אמנה היתה ביני לבינך שנתחייבת לי בקנין אלף זוז והאמנת בי שלא אתבע ממך אלא ה' מאות נוטלת בלא שבועה אבל אם אינה אומרת אמנה היתה ביני לבינך אפילו ה' מאות אינה נוטלת דהאי שטרא חספא בעלמא הוא היא אומרת בתולה נשאתני וכתובתי מאתים והבעל כשנתגרשה או היורשים כשנתאלמנה אומרים אלמנה ניסת ואין לך אלא מנה והכתובה נאבדה או במקום שאין כותבים כתובה אם יש עדים שיצתה בהינומה פי' שעשו לה כמנהג הבתולות במלבוש שרגילין להלביש בתולות או בשאר דבר ידוע לפי מנהג העיר כתובתה מאתים אפי' אחד מהם קטן כשראה העדות דכיון שהוא עתה גדול ויש אחר עמו מהני ואם אין עדים אינה נוטלת אלא מנה כתב הרמב\"ם שהבעל צריך לישבע שבועה דאורייתא וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאינו נשבע אלא היסת מי שהיה נשוי ד' נשים שנשאתן זו אחר זו ומת ובאין לגבות כתובתן הראשונה נשבעת לשניה שאין משל בעלה כלום והשנייה לשלישית והשלישית לרביעית והרביעית נשבעת ליתומים ואפי' אם הם גדולים אין נפרעין מהם אלא בשבועה היו כולם יוצאות ביום אחד במקום שכותבים שעות הראשונה תקדום ואם אין כותבין שעות אז שיעבוד כולם חל ביחד ואם כתובתה של האחת מנה ושל זו מאתים ושל זו ג' מאות לר\"ח בין הניח רב או מעט כך הדין שיחלקו כל עזבון המת לו' חלקים ונוטלת של מנה חלק אחד ושל מאתים ב' חלקים ושל ג' מאות שלשה חלקים שכל אחת ואחת נוטלת לפי מעותיה עד שתפרע כתובתה ולפ\"ז אם הניח שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מאה ושל ג' מאות מאה וחמשים ולרב אלפס חולקות ממש שוה בשוה עד שתפרע כל אחת מכתובתה ולפ\"ז אם הניח ש' כל אחת נוטלת מנה ואם הניח יותר השתים הנשארות חולקות אותו ביניהם בשוה ולזה הסכי' א\"א ז\"ל וכשב\"ד או יורשין משביעין האלמנ' אין להשביעה בב\"ד אלא חוץ לב\"ד אבל מדירין אותה אפילו בב\"ד וצריך שידירנה בדבר שיש בו עינוי נפש ושתהיה באיסור כל ימיה כגון שתאמר יאסר עלי דבר זה אם נהניתי שום דבר מכתובתי והוא דבר שיש בו עינוי נפש אבל אם אין בו עינוי נפש או אפילו יש בו עינוי נפש ואינה באיסור כל ימיה כגון שאומרים לה משביעין אנו עליך שלא תאכל דבר זה אם גבית שום דבר מכתובתך והיא אוכלת אותו בפנינו לא מהני שאינה חוששת על העונש אלא בגדר של עינוי נפש שעומדת בו כל ימיה ולא מהני נדרה אלא כל זמן שלא נשאת אבל אם נשאת אינה גובה כנדרה שהבעל יפר לה אפילו נדרה ע\"ד רבים ואפילו אם נתן לה רשות שתדור ע\"ד הב\"ד יכול לחזור ממה שהרשה ויפר לה וגרושה שבאה לישבע כגון שהבעל אומר פרעתי או פוגמת וכיוצא בזה נשבעת אפילו בבית דין וכתב ר\"י שהאידנא נהגו להשביע אלמנה בב\"ד:" + ], + [ + "הבעל שמשביע אשתו על כתובתה יכול להשבי��ה ג\"כ על כל שנתעסקה בו כל ימי היותה תחתיו אבל קודם לכן אינו יכול להשביעה בטענת שמא דתנן המושיב אשתו חנונית או שמינה אפוטרופוס הרי זה משביעה בכל שעה שירצה כיון שנושאת ונותנת בשלו יכול להשביעה אפילו בטענת שמא אם הפסידה שתי כסף אבל אם אינה נושאת ונותנת אלא שמתעסקת בצרכי הבית בפלכה ובעיסתה כדרך כל הנשים אינו יכול להשביעה בטענת שמא אם לא בטענת ברי או ע\"י גלגול ורבי שמעון פליג ואומר דאף אם הושיבה חנונית או מינה אפוטרופוס אינו יכול להשביעה בטענת שמא כ\"ז שאינה תובעת כתובתה אבל אם גירשה ותובעת כתובתה משביעה על הכל ופסק רב אלפס כת\"ק שאם מינה אפוטרופוס משביעה כל שעה שירצה ור\"ת פסק כר' שמעון והורה הלכה למעשה באשה שמינה בעלה אפוטרופוס והיה לה הרבה מעות ואומרת של אחרים הם ורצה בעלה להשביעה ופסק ר\"ת שלא היה יכול להשביעה כל זמן שלא תבעה כתובתה וכתב א\"א ז\"ל ונראין דבריו וגם כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא עבדינן עובדה לחייבה שובעה:" + ], + [ + "פטרה הבעל משבועה גובה כתובתה בלא שבועה וכפי לשון הפטור היא נפטרה כיצד כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה שום שבועה לא שבועת אפוטרופסת אם היתה נושאת ונותנת ולא שבועת פוגמת אבל לענין עד אחד מעידה שהיא פרועה כתב הראב\"ד אינו מועיל הפטור וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאף לזה מועיל אבל לענין נפרעת שלא בפניו כתב יש להסתפק אם יועיל דלכאורה נראה שלא יועיל דכיון דנפרעת שלא בפניו מעיזה פניה אמנם יראה שהפטור מועיל גם בזה ע\"כ אבל משביע את יורשיה אם גירשה ומתה יורשיה נשבעין שבועת יורשין שלא פקדתנו בשעת מיתה ולא אמרה לנו קודם לכן ששטר זה פרוע ואת הבאים ברשותה כגון אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעים כתובתה נשבעים שבועה שלא פקדתנו ודוקא שמתה אבל אם היא עדיין קיימת לא יתנו ללקוחות כלום אלא אם כן תשבע היא שלא נפרעה ומשביעין גם כן יורשיה והבאים ברשותה אם פגמו הכתובה או אם נעשו אפוטרופין ואפילו אם נתן לה רשות למנות אפוטרופין ליורשים או לאחרים אינו מועיל להם לפטור בפטור שפטרה כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך אינו יכול להשביע לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה שום שבועה אבל יורשיו או הבאים ברשותו כגון לקוחות שקנו ממנו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה כגון אם נתגרשה ומתה אבל נתאלמנה ומתה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשין כתובתה כדפירשתי לעיל כתב לה נדר ושבועה אין לי וליורשי ולבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו יכולין להשביע לא היא ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה ואפילו אם פגמה כתובתה או היורשים או אפי' יורשים מן היורשים פטורין משבועה אבל אם נעשית אפוטרופא לאחר מיתת בעלה לזה אינו מועיל הפטור אלא משביעין אותה על אותו אפוטרופסת אבל לאפוטרופא שנעשית בחיי בעלה מועיל שאפילו על ידי גלגול אין יכולין להשביעה ורב אלפס כתב שאפילו לא פטרה אין היורשים יכולים להשביעה על אפוטרופוס שנעשית בחיי בעלה ולא נהירא לא\"א ז\"ל ומיהו על מה שמכרה לצורך קבורה בין מיתה לקבורה מהני שאין משביעין אותה עליו אפילו ע\"י גילגול ובירושלמי משמע דאפילו אם מכרה שלא לצורך קבורה בין מיתה לקבורה מועיל הפטור שפטרה ובגמרא דידן לא משמע כן וגמרא דידן עיקר כתב לה דלא נדר ודלא שבועה או נקי נדר או נקי שבועה מנכסי הוי כאיל�� כתב לה שבועה אין לי עליך והוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו ובאי כחו משביעין אותה ואם כתב לה נקי נדר או נקי שבועה או דלא נדר דלא שבועה מנכסי אילין לא הוא ולא יורשיו ולא באי כחו יכולין להשביעה כתב רי\"ף אף על פי שהאמינה על יורשיו ועל הבאים מכחו אין מועיל אלא לענין יורשין אבל אין פטור מועיל לגבות מלקוחות בלא שבועה לפיכך אם יש עליו ב\"ח אחר או כתובה או לקוחות אין הפטור מועיל לה וכן כתב ר\"ח מעשי' בכל יום שאין נפרעין מנכסים משועבדין אלא בשבועה אע\"פ שיש לה נאמנות ומהיורשין בלא שבועה ורבי זרחיה הלוי כתב אם מכר קודם הנאמנות אז אינו מועיל דלאו כל כמיניה לגרוע כח דלקוחות אחר שמכר להם כבר אכל אם קדם הנאמנות ללקוחות לא פקע בשביל שמכר נכסיו אחר כן וכ\"כ הרמ\"ה וי\"א דהיינו דוקא שכתב לה הנאמנות בשטר וקנו מיניה שאז מועיל אף גבי לקוחות משום דאית ליה קלא וא\"א ז\"ל כ' האידנא דנפישי רמאי נכון להחמיר כרב אלפס ואבא שאול פליג את\"ק הפטור יורשים וקאמר דאפי' פטרה בפירוש מן היורשים או כתב לה נקי נדר נקי שבועה מנכסי אילין אינו מועיל גבי יורשין ואינה גובה מהן אלא בשבועה ופסק רב אלפס כת\"ק דפטור מועיל אף גבי יורשים וה\"מ כשפירש לי וליורשי אבל לא פירש אע\"פ שכתב נקי נדר נקי שבועה מנכסי אילין לא מהני וצריכה שבועה ור\"ח ור\"י פסקו כאבא שאול דלא מהני כלל גבי יורשין אפילו פירש לי וליורשי ולזה הסכים א\"א ז\"ל וכתב ר\"ח דוקא דלא קנו מיניה אבל קנו מיניה אין משביעין לא אותה ולא יורשיה דאלים כח קנין לפוטרה לגמרי ממנו ומיורשיו ייחד לה קרקע שתגבה כתובתה ממנו אפילו לא פירש ד' מצריו אלא אחד מהם גובה בלא שבועה דלא חיישינן תו לצררי ואם יחד לה מטלטלי אפי' אינן בעין גובה בלא שבועה אבל לרב אלפס צריך שיהו בעין או אחרים שבאים מחמתן כגון שיחד לה מטלטלים והם עסקא והוא נושא ונותן בהם ומכרם וקנה בדמיהם סחורה אבל אם אינן בעין ולא אחרים שבאין מחמתן צריכה שבועה אבל לרש\"י אפי' נגנבו או אבדו אותם שיחד אינה צריכה שבועה דכיון שאבדו אותן שיחד לה תו לא מייחד לה אחריני וכן היא מסקנת א\"א ז\"ל:" + ], + [ + "אלמנה שבאת לגבות כתובתה שמין כל בגדיה בין של חול בין של שבת ומנכין אותם מכתובתה אבל גרושה כיון שמוציאה מדעתו אין שמין לה בגדיה לא של חול ולא של שבת וכ\"ש שגובה מתנה שכתב לה בכתובתה וכתב בעל העיטור דוקא שמוציאה מדעתו בלא טענה רק שמוצא אחרת נאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה ע\"כ ואפילו לדבריו נראה שאין לחלק בין סרחה עליו למוציאה מדעתו אלא בגדיה שקנה לה אבל מתנה שכתב לה גובה לעולם וכן כתבו הגאונים:" + ], + [ + "אין הכתובה נגבית מדינא דגמרא אלא ממקרקעי ומן הזיבורית שבנכסיו ולא משבח שהשביחו הנכסים אחר מותו לא שנא השביחו יורשין ול\"ש השביחו לקוחות ובאה לטרוף מהם ולא מהראוי אבל במלוה שחייבים לבעל מוחזק נקרא מוחזק ונגבית מהם אפי' הוא על העכו\"ם ומתקנת הגאוני' נגבית ממטלטלים וה\"ה נמי לכל תנאיה חוץ מכתובת בנין דכרין כדלקמן לפיכך אם גבו היורשים מעות בחובת אביהן גובה מהן ודוקא מטלטלי דבני חרי אבל מכרע הבעל או נתנם במתנת בריא אינה גובה מהם ואם מכרום היורשים אחרי מותו גובה מהם כ' הרמב\"ם נהגו לכתוב בכל הכתובות מקרקעי ומטלטלי ודבר זה תקון גדול הוא ואנשים חכמים ונבונים נהגו כן והוא בכל תנאי שבממון שהוא קיים ונמצא האלמנה גובה מן המטלטלים בתנאי זה ולא מתקנת האחרונים הרי שלא כתב כן בכתובתה אלא שנשא סתם אם הוא ידוע בתקנת הגאונים גובה ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתיישבים בדבר זה שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה לפי שלא נתפרסם הדבר בדין תנאי כתובה שהוא תקנת סנהדרי גדולה ועד שנוציא בה ממון מן היורשים ע\"כ: אם מוצאים לו קרקע בן חורין מוכרין ונותנין לה ואם לאו טורפת ממשועבדים שמכר או שנתן ל\"ש נתן במתנת בריא או שכיב מרע שהרי כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה אפי' אם נתרצי' בקנינו שקנו מידה אינו מועיל אלא א\"כ קנו ממנו תחילה כדפי' לעיל מכר לאחד קרקע ולא נתרצית שלא רצתה לחתום לו ואחרי כן מכר לאחר לא שנא אותו קרקע ולא שנא קרקע אחרת וחתמה לו קנה ואינה גובה ממנו שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שאם היתה רוצה לעשות נחת רוח היתה עושה לראשון ולענין אם יכולה לגבות מן הראשון איכא פלוגתא לרש\"י אינה גובה ממנו וכ\"כ הרמב\"ם ואבל העיטור ולר\"ח ולר\"ת גובה ממנו ולזה הסכים א\"א הרא\"ש מי שהיה נשוי ב' נשים ומכר שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך בענין שמועיל כגון שלקח מן האשה תחלה ומת השנייה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מיד השנייה שהיא קדמה ולא הוסר שיעבודה רק מלוקח והלוקח מיד הראשונ' שהרי הסירה שיעבודה ממנה וחוזרת חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת איש ואשה שמכרו בית לאחד וכתבו לו בשטר שהודו המוכרים שלא שיירו לעצמם במכר זה שום זכות בעולם ואח\"כ יצא על המוכר שטר חוב מוקדם למכר והבע\"ח הוציא הקרקע מיד הלוקח בכח שטרו והאשה מוציאה שטר נדוניתה שהיה מוקדמת לזה החוב כדי לקיים המקח ביד הלוקח והבעל חוב טוען שכבר סלקה זכות נדוניתה מעל זה הקרקע והיא טוענת אע\"פ שסלקתי זכותי לענין שלא אתבענו אבל כל זכות שהיה לי בקרקע מכרתי לו וזה זכותי שהיה חובי מוקדם לשלך תשובה הדין עמה שלא סלקה מעל הקרקע אלא לגבי הקונה שלא תוכל להוציאו בשטר נדוניא אבל לגבי אחר לא סלקה זכותה והוי דינא הכי בעל חוב המוקדם מוציא מיד הלוקח והאשה מיד בעל חוב בנדוניתה והלוקח מן האשה וב\"ח מיד הלוקח וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם והלוקח עומד במקום האשה ובמקומו נמצא הפשרה עשויה בנדון זה כי הב\"ח יוציאנו מיד הלוקח והלוקח יוציאנו מיד ב\"ח בשטר נדוניתה שמסרה לו האשה וישאר כך הענין כי לא יוסיף אח\"כ לזכות בבית מכח הקנייה ואין הכתובה נגבית אלא בפחות שבמטבעות כגון אם נשא במקום אחד וגירשה במקום אחר אם מעות של מקום הנישואין טובים מהמעות של מקום הגירושין נותן לה ממעות של מקום הגירושין ואם מעות מקום הגירושין טובים משל מקום הנישואין נותן לה ממעות מקום הנישואין אף על פי שבשאר חוב נותן לעולם ממעות של המקום שנשתעבד בו בכתובה הקילו ור\"ת כתב שגם כתובה נגבית לעולם לפי המקום שנשתעבד בו אבל הרמב\"ם ורי\"ף וכל הגאונים כתבו כסברא הראשונה כתב הרמב\"ם בד\"א כשהיה בכתובתה מעות סתם אבל אם פי' בה מטבע ידוע בין עיקר בין בתוספת הרי הוא כדין המלוה לחבירו מטבע ידוע שפירש לו מה שהלוה ובמקום שכותבין כתובה אינה נגבית אלא אם כן יהיה שטר כתובה בידה אלא נשבע שבועה היסת ונפטר ובמקום שאין כותבין עיקר כתובה גובה בלא כתובה בתנאי ב\"ד בעדי מיתה או אפילו בלא עדים שהאשה שאומרת מת בעלי נאמנת כדפירש' לעיל גם נותנין לה כתובה על פיה ונדוניא ותוספת אינה גובה אא\"כ כתובתה בידה אפילו יש עדים כמה היה והרמב\"ם כתב שצריכה לישבע שמת אבל אם א��מרת מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירים אותה שאינה אומרת כן אלא ליטול כתובתה והרמב\"ם כתב שאם אומרת התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובתה ואם אומרת תנו לי כתובתי ואם תפסה אין מוציאין מידה ואני כתבתי למעלה דבשניהם אין מתירין אותה לינשא במקום שאין כותבין כתובה והביא עדים שכתב לה כתובה כתב הרמב\"ם שדינו כבמקום שכותבין ואינה גובה בלא כתובה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שגובה כיון שבאותו מקום לא נהגו לכתוב ולא מהימן לומר פרעתי דאיהו דאפסיד אנפשיה שכתב לה ולא ישתנה הדין בכך ובספר המצות כתב על שם ר\"י אפי' במקום שכותבים גובה עיקר כתובה וכל תנאיה בתנאי ב\"ד וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בסברא ראשונה הוציאה גט ואין בידה כתובה דינה כמו אלמנה שבמקום שאין כותבין גובה עיקר ולא נדוניא ותוספת ובמקום שכותבין אינה גובה כלל ואם הוציאה כתובה בלא גט שאומרת שאבד גיטה והוא אומר שכבר הוציאה הגט וגבתה בו והוא במקום שאין כותבין ואומר מפני שאין רגילין לכתוב לא האמינו לי במה שכתבתי לה והוצרכתי לפרוע ע\"פ הגט וכתבו לי שובר ואבד אם יש לה עדי גירושין אינו נאמן ואם אין לה עדי גירושין נאמן במגו שיכול לומר לא גירשתיך ואע\"פ שהיא אומרת גירשתני אינה נאמנת כיון שתובעת כתובתה ואם הוא במקום שאין רשאין לכתוב גט מפני הסכנה היא נאמנת וגובה הכל אפי' אין לה עדי גירושין והרמב\"ם כתב בזה אם הוא טוען לא גרשתיה חייב ליתן לה עיקר כתובה אבל לא תוספת עד שתביא ראיה שגירשה או שהוציאה גט עם הכתובה ואם הוא אומר גירשתיה ופרעתי הכל עיקר עם תוספת ואבד שוברי הרי זה נאמן ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה עיקר והוא נשבע שבועת היסת על התוספת ולא נהירא שאם הוא נאמן למה יתן לה עיקר ואם אינו נאמן יתן לה הכל שהרי כתובה בידה וכן השיג עליו הראב\"ד: הוציאה ב' גיטין וב' כתובות וזמן כתובה ראשונה קודם לגט הראשון וזמן הב' קודם לגט הב' גובה שתיהן הוציאה ב' כתובות וגט אחד שכתב לה ב' כתובות זו אחר זו אינה גובה אלא אחרונה שבטל הראשונה כשכתב לה האחרונה ואם האחרונה יתירה על הראשונה ולא כתב לה ואוסיפית ליך כך וכך על הראשונה אם רוצה לגבות הראשונה גובה מזמן א' או ב' מזמן ב' ואם כתב לה ואוסיפית ליך כך וכך על הראשונה גובה ראשונה מזמן ראשונה ותוספת מזמן ב' בד\"א ששתיהן מן האירוסין או מן הנישואין אבל אם אחת מן האירוסין והב' מן הנישואין בכל ענין אינה גובה אלא אות' שמן הנישואין הוציאה כתובה וב' גיטין שהחזירה ולא כתב לה כתובה אין לה אלא כתובה אחת שהמגרש אשתו והחזירה על דעת כתובה הראשונה החזירה הוציאה גט וכתובה ועדי מיתה אם הגט קודם לכתובה רואין אם אין דרך לכתוב כתובה גובה בגט עיקר הכתובה ובכתובה גובה כל מה שכתוב בה שהרי זכתה בה במיתת הבעל ואם כתובה קודמת לגט אין לה אלא כתיבה אחת שעל דעת כתובה הראשונה החזירה:" + ], + [ + "אלמנה כל זמן ששטר כתובתה בידה גובה כתובתה לעולם בין אם נותנין לה מזונות בבית אביה או בבית בעלה אפי' אחר שתנשא ונשבעת אע\"פ שהיא נשואה ובעל התרומות כתב שאם נשאת שוב אינה נאמנת ואין נותנין לה אא\"כ תביא עדים שלא קבלתה וכ\"כ בעל העיטור וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה ואפילו עברה עליה שמטה אינה נשמטת מפני שהוא מעשה ב\"ד פגמה אותה שגבתה מקצת או אפילו שלא פגמה אלא שזקפה במלוה יצאה מכלל מעשה ב\"ד ושביעי' משמטתה ואם אין כתובתה בידה ובאה לגבות בתנאי ב\"ד כגון ב��קום שאין כותבין אם נותנין לה מזונות בבית בעלה גובה לעולם ואם נותנין לה מזונות בבית אביה אינה גובה אלא עד סוף כ\"ה שנים אבל שתקה כ\"ה שנים ולא תבעה מחיה ואם תבעה תוך כ\"ה שנים מונין לה כ\"ה שנים מיום שתבעה וכן יורשיה צריכין לתובעה תוך כ\"ה שנים למיתתה ואם שתקו יותר מכ\"ה שנים מחלו ואפילו אם נזונת בבית אביה אם היורשים מכבדין אותה שמוליכין לה מזונותיה בעצמם אין שתיקתה מחילה שמפני הבושה היא שותקת ולא מפני שמחלה להם ויראה מדברי הרמב\"ם שאין הוכחה השתיקה מחילה אלא לעיקר אבל התוספת לא וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ' שגם התוס' מוחלת אבל הנדוניא אינה מוחלת ואם יש לה עדים ממנה גובה אותה לעולם ודוקא באלמנה הויא שתיקותה מחילה בשאין כתובה בידה אבל גרושה גובה לעולם כשאר בעליל חובות:" + ], + [ + "מי שמת ואלמנתו באה לגבות כתובתה ועליו ב\"ח אם זמנו של אחד מהם קודם ולא הניח אלא קרקע כדי לפרוע לאחד מהם מי שזמנו קודם יגבה והאחר ידחה בין אלמנה בין ב\"ח ואפי' תפש המאוחר מוציאין מידו לא הניח אלא מטלטלים שאין בהם דין קדימה וכגון דלא אקנו ליה מטלטלי אגב מקרקעי ינתנו לב\"ח אפילו הוא מאוחר ותדחה האשה ומיהו אם תפשה אפילו שלא בב\"ד אין מוציאין מידה ואם זמן שניהם שוין או שנשא ולוה ואח\"כ קנה או שלוה ונשא ואח\"כ קנה שחל שיעבודם כאחד משעה שקנה בין אם הניח מקרקעי או מטלטלי ינתנו לב\"ח ותדחה האשה ואם קדמה האשה ותפשה קרקע אם קדמה וגבתה בב\"ד כגון שהגבוה בית דין קודם שידעו שהיה שם ב\"ח אין מוציאין מידה אבל אם גבתה מעצמה אפי' ע\"י שומא דליכא למימר מאן שם לך מפקינן מינה ואם קדמה ותפשה מטלטלין אפילו שלא בב\"ד לא מפקינן מינה ואם יש שם כדי לפרוע לשניהם בקרקע ובמעות אם זמנן שוין ונותנין לב\"ח מעות ולאשה קרקע ואם קדמה לגבות מעות כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שמוציאין מידה ונותנין לבעל חוב ולכאורה יראה שלא אמרו כן אלא מפני תקנת ב\"ח אבל אם חפץ יותר בקרקע וליתן לאשה מעות שומעין לו והרמ\"ה כתב דאין שומעין לו ואם אין זמנן שוה המוקדם נותנין לו מעות ואם קדם המאוחר ותפש המעות לפי דברי א\"א הרא\"ש ז\"ל שכתב שמוציאין מידה אם קדמה ותפשה מעות כשזמנן שוה יראה דה\"ה נמי שמוצאין המעות מיד המאוחר אם קדם ותפשם כתב הרמב\"ם היו כתובים בכתובה נכסי צאן ברזל וטענה שאבדו או שלקחן הבעל הרי היא בנכסי צאן ברזל כשאר בעלי חובות ונשבעת שלא לקחה אותם ולא נתנם ולא מחלם וחולקת עם בעלי חובות ורש\"י לא פי' כן אלא דין נכסי צאן ברזל כדין שאר הכתובה הערב לאשה בכתובתה אינו מתחייב אפי' בקנין אפילו אם יש נכסים לבעל אבל הערב לכלתו בשביל כתובתה מתחייב בקנין אפילו אם אין נכסים לבנו בד\"א בערב דעלמא אבל בקבלן שאמר לה הנשאי לזה ואני קבלן או אני אתן לך משתעבד ולכאורה נראה דוקא בקנין אבל הרמב\"ם כתב אפילו בלא קנין והכי מסתבר דהוי כמו ערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין והראב\"ד כתב דאפי' ערב גרידא מתחייב בקנין ולפי זה ערב לכלתו מתחייב אפי' בלא קנין והכי מסתבר הערב לאשה בכתובתה וגירשה בעלה ואין לו נכסים לבעלה לפורעה ותובעת כתובתה מן הערב לא יתן לה אא\"כ ידירנה בעלה הנאה על דעת רבים שאין לה התרה שלא יחזירנה שלא יעשו קנוניא עליו שיגרשנה כדי שתגבה כתובתה מהערב ויחזירנה אח\"כ ואפילו לא הדירה בשעת הגירושין ידירנה אח\"כ כשתתבענו הכתובה ואסור לאדם שישיאנו עצה שיגרשנה כדי שתגבה הכתובה מהערב דשמא לא ידירנה הנאה מיהו אם האב ערב ��כלתו כנגד בנו והבן ת\"ח והשעה דחוקה לו ואין האב מהנהו מנכסיו מותר להשיאו עצה לגרש כדי לגבות הכתובה מהאב וכן אם הקדיש כל נכסיו ומגרשה לא תגבה מן ההקדש אא\"כ ידירנה אבל מן הלקוחות גובה אפילו בלא הדירה ואם ירצה להחזירה אח\"כ יחזירנה שכיון שידעו הלקוחות שיש עליו כתובת אשה אינהו דאפסידו אנפשייהו שקנו ממנו:" + ], + [ + "אלמנה בין מן הנישואין בין מן האירוסין מוכרת מנכסי בעלה לגבות כתובתה שלא בבית דין ושלא בהכרזה לא שנא אם מוכרת לגבות כל כתובתה ביחד ל\"ש אם מוכרת ג' או ד' פעמים לגבות מעט מעט בכל פעם מוכרת שלא בב\"ד מומחין אבל צריכה ב\"ד הדיוטות ג' אנשים בקיאים בשומת קרקע ואם מכרה בלא ב\"ד הדיוטות כתב ר\"ח שמכרה בטל והרמב\"ם כתב גבי מוכרת למזונות שקיים ונשבעת שלא זלזלה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה כר\"ח ואחריות המכר על היתומים בין אם תמכור היא או ב\"ד וגרושה לא תמכור אלא בב\"ד ואלמנה נמי אם נשאת לא תמכור אלא בב\"ד ואם ב\"ד מוכרין ונותנים לה אז אינה נשבעת אלא שלא התפיסה צררי ושלא תפשה היא משלו ואם היא בעצמה מוכרת צריכה לישבע שבועת צררי ושלא גבתה יותר ושלא זלזלה בנכסים ואם לקחה לעצמה אינו כלום אף על פי ששמוה שלשה הדיוטות אלא צריכה להחזיר ליתומים אפילו אם הכריזה ועצה טובה היא לה שתפרש מה שמוכרת לצורך כתובתה שלא יאמרו שמוכרת הכל לצורך מזונותיה ויקראוה רעבתנית ואם אינה חוששת שיקראוה רעבתנית טוב לה שלא תפרש שאם יכלו הנכסים תאמר כל מה שמכרה הוא לצורך מזונות ותטרוף מהלקוחות שקנו מבעלה לצורך כתובתה אבל אם תפרש שמוכרת לצורך כתובתה לא תוכל לטרוף מהלקוחות מזונות ויש צד אחר שטוב לה יותר שלא תפרש שאם לא תפרש ויצא עליו שטר חוב תאמר שלכתובתה מכרה ואם כתובתה קודמה לא יוכל בעל השטר לטרוף ממה שמכרה ואם תפרש למזונות יטרפנו ב\"ח מפני שזמנו קודם שאין חיוב המזונות אלא עד אחר מיתה היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנח והוזל שאינו שוה אלא מנה והיא רוצה לקיים המקח נתקבלה כתובתה ולא אמרינן כיון שהיה המקח בטעות לא יצא הקרקע מחזקת היתומים וברשותם הוזל אלא כיון שבשעה שקבלה הקרקע להכניסו לרשות הלוקח היה שוה מאתים כאילו כוונה לקנות הקרקע ונתקבלה כתובתה ואינה חוזרת ליתומים וכן אם מכרה שוה מנה במאתים והוקר והלוקח רוצה לקיים המקח ונתקבלה כתובתה והריוח ליתומים טעתה ומכרה שוה מנה ודינר במנה או שטעתה אפילו כל שהו אפילו אם רוצה ליתן ליתומים מה שמעתה מכרה בטל היתה כתובתה ד' מאות ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון שוה מנה ודינר במנה הראשונים מכרן קיים והאחרון מכרו בטל בד\"א שהן ד' שדות חלוקות אבל אם הכל שדה אחת ומכרה ממנו לד' לרב אלפס שפסק במכור לי כורא וזבין לי' ליתכא שהמכר בטל שחשוב כמעביר על דבריו אפי' הראשונים מכרן בטל אם עשה לכל אחד ואחד שטר בפני עצמו אלא אם כן מכרה לכולם בשטר אחד אז מכר הראשונים קיים אבל רבי' האי פסק במכור לי כורא וזבין ליה לתכא שהמכר קיים ולפי זה אפילו מכרה לד' בד' שטרות הראשונים מכרן קיים לבד מהאחרון וכך היא מסקנת אדוני אבי ז\"ל:" + ], + [ + "בית דין שמוכרין להגבות לאלמנה כתובתה אין מוכרין אלא בהכרזה ומכריזין ל' יום רצופין זה אחר זה ואם אינם רוצים להכריז רצופים אלא בכל יום שני וחמישי יכריזו ס' יום בכל ב' וה' כיצד מכריזין הכרוז יוצא פעם אחת בבקר בשעת הכנסת פועלים ופעם אחת בערב בשעת הוצאת פועלים שדה פלוני שסימניה כך וכך ומצריה כך וכך עומדת לימכר כל הרוצה ליקח יבא ויקח ויפרש הכרוז שמוכרין אותה כדי לפרוע לאשה כתובתה שלא יסבור הלוקח שנמכרה כדי לפרוע לב\"ח שיש מי שרוצה יותר ליתן לאשה מפני שלוקחת המעות מעט מעט ואם הכריזו וטעו ומכרו אפי' שוה מאתים במנה מכרן קיים אבל אם לא הכריזו אפילו מכרו שוה בשוה מכרן בטל בד\"א בדברים שצריכין הכרזה ובשעה שמכריזין ובמקום שמכריזין אבל דברים שאין מכריזין עליהן כמו עבדים ושטרות ומטלטלין שנמכרין לעולם בלא הכרזה ושעה שאין מכריזין היינו לכרגא ולמזוני ולקבורה שלצורך אלו מוכרין בלא הכרזה ואפי' מי שמלוה לצורך אחד מאלו כשפורעין לו מוכרין בלא הכרזה ובמקום שאין מכריזין שיש מקומות שנוהגים שלא להכריז מפני שיש שלא ירצו לקנות אם יכריזו שלא יקראו אותם אוכלי נכסי דאכרזתא פירוש שצריכים למכור מפני הדחק כיון שאין צריכין הכרזה אם מכרו וטעו פחות משתות מכרן קיים טעו בשתות מכרן בטל אם הכריזו כדבר שאין צריך הכרזה או בשעה או במקום שאין מכריזין כתב רב אלפס דכמאן דליתיה דמי ואם טעו בשתות מכרן בטל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כיון שהכריזו אע\"פ שלא היו צריכין אם טעו אפילו בכפל המקח קיים והיכא שטעו בפחות משתות בדבר שאין מכריזין שמכרן קיים פירש רבי יצחק שצריכין להחזיר האונאה והרמב\"ם כתב דהוי מחילה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל והיכא דטעו ונתאנו בשתות שהמכר בטל כתב הרמב\"ם אם ירצו ב\"ד לקיים המקח ולהחזיר האונאה הרשות בידם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין שומעין להם דכיון שהרשות ביד ב\"ד לבטל המקח גם כן הרשות ביד הלוקח לבטלו ואם ירצו להכריח הלוקח שיתקיים המקח ויחזיר האונאה אין שומעין להם שליח שמכר וטעה ונתאנה המכר בטל ואפילו בכל שהו שנתאנה בין אם הוא שליח ב\"ד או שליח כל אדם ואם הטעה הלוקח כתב רב האי שגם בזה המקח בטל בכל שהו וה\"ר יונה כתב שאם טעה הוא ונתאנה המקח בטל בכל שהו שיאמר לו המשלח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל אם הטעה את הלוקח זכה המשלח ביתרון וששאלת על קרקע של יתומים שהכריזו ב\"ד עליו למוכרו להגבות אשה כתובתה ואחר ההכרזה מחלה ליתומים כתובתה ושלחה מצד אחר מורשה שלה לב\"ד להגבות כתובתה ומכרו ב\"ד הקרקע וכתבו אחריות המכר על היתומים ועתה רוצים היתומים להוציא הקרקע מיד הלוקח כי אמרו שלא כדין מכרוהו שכבר מחלה להם כתובתה תשובה מרמה עשו ולא תעשנה ידיהם תושיה כי ב\"ד מכרוהו כי לא ידעו באותה מחילה טמירתא ואחריות המכר על היתומים ואי איניש דעלמא היה הבא להוציא הקרקע היו היתומים חייבים לפרוע ועתה נמי שהם באים להוציא מיד הלוקח האחריות עליהם הילכך אינה מחילה וישאר הקרקע ביד הלוקח:" + ], + [ + "יכולה אשה שתמכור כתובתה או ליתנה לאחרים בין כולה בין מקצתה והלוקח והמקבל עומדים במקומה שאם תתאלמן או תתגרש יקחו הם כתובתה ואם תמות בחיי הבעל אין להם כלום לפיכך אין הלוקח קונה אותה אלא בדבר מועט ואם מכרה לבעלה המכר מכר ואסור להשהותה כדפירש' לעיל אלא א\"כ יעשו לה אחרת בעיקר הכתובה ואפילו אם מת הבעל בחייה אם מתה קודם שנשבעה על כתובתה אין ללוקח ולמקבל כלום במה דברים אמורים כשנתאלמנה ומתה שהיא לא היתה יכולה ליפרע מהיתומים אלא בשבועה אבל נתגרשה ומתה לקוחות נשבעים שבועה שלא פקדתנו ונוטלים ודוקא שמתה אבל אם היא חיה צריכה לישבע שלא נפרעת ואם אינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במגו שאם היתה רוצה למחול אבל אם אמרה שנפרעה קודם שהמכר אינה נאמנת שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן שמת והניח בנים ואלמנה ומתה האלמנה קודם שנשבעה על כתובתה אם יש לבכור פי שנים דמספקא לן אם קרויין נכסי האם כל זמן שלא נשבעה על כתובתה תשובה כל זמן שלא נשבעה האלמנה על כתובתה ולא הגבוה בין דין הכתובה כל הנכסים בחזקת בעלה ולא זכתה בהם כלום והבנים את אביהם הם יורשים ויש להן דין בכורה המוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים לא הפסידה שום דבר מתנאי כתובה אבל המוחלת כתובתה לבעלה אע\"פ שאסורה לישב תחתיו מכל מקום מחילתה מחילה והפסידה כתובת בנין דכרין ונראה דהוא הדין נמי שהפסידה כל שאר תנאי הכתובה וכ\"כ הרמב\"ם המוחלת כתובתה לבעלה הפסידה כל תנאי כתובתה ואפי' מזוני לית לה ויראה מדבריו שאפילו בחייו אין לה מזונות ואני כתבתי למעלה שיש לה מזונות בחייו ולא אבדה אלא מזונות שלאחר מיתה כתב הרמב\"ם המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים כשאר מוחלין והוא שיהיה דברים שהדעת סומכת עליהם ולא יהיה שחוק והיתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל לפיכך מכרה כתובתה ומת הבעל ואח\"כ מתה בנה יכול למחול והמכר בטל ואפי' אין לה יורש אחר אלא זה הבן ונמצא פרעון הכתובה עליו יכול למחול לעצמו כדי לבטל המקח ויורש הכתובה מכח אביו בן שמכר כתובת אמו פי' שמכרה בחיי אביו שאם ימות אביו ואח\"כ תמות אמו ויורש הוא את כתובתה שיהיה הלוקח עומד במקומו ליקח אותה והתנה שאם תערער אמו על המקח שלא יסלקו מערעור ומתה ולא ערערה אינו יכול לומר אני במקום אמי וכמו שהיא היתה יכולה לערער על המקח גם אני מערער ואבטלנו שערעור של עצמו ודאי קבל על עצמו:" + ], + [ + "המחלק נכסיו לבניו וחלק לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה בין אם הוא בריא או ש\"מ ואפילו אם לא חילק בפניה רק ששתקה כשנודע לה דאמרינן כיון שחלק לה כבוד לחלוק עם הבנים ודאי מחלה ור\"ח פי' דוקא כשחלק לה חלק אחד כאחד מן הבנים אז מחלה בשתיקה לחוד אבל אם לא נתן לה כאחד מן הבנים אז לא מחלה בשתיקה אלא א\"כ כתב לה וקבלה עליה ורב אלפס כתב כסברא הראשונ' ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ודוקא שחלק לה קרקע וחלק כל נכסיו אבל אם כתב מטלטלי או שלא חלק כל נכסיו לא אבדה כתובתה ומיהו אפי' לא כתב לה אלא דקל לפירותיו או פירות מחוברין והן צריכין עדיין לקרקע חשיב שפיר קרקע ואפילו כתב לה קרקע וחלק כל נכסיו לא אבדה אלא מאותן נכסים אבל אם קנה נכסים אחרים או אפילו באו לידה מאותן הנכסים כגון שמת אחד מהבנים וירשו גובה מהם ודוקא שחלק נכסיו בינה ובין בניו אבל אם חלק נכסיו בינה ובין אחרים לא אבדה ורשב\"ם כתב דהוא הדין נמי אם חלק בינה ובין אחרים ולא נהירא לאדוני אבי ז\"ל:" + ], + [ + "הכותב כל נכסיו לאשתו ל\"ש בריא ל\"ש שכיב מרע ויצא עליו ש\"ח מוקדם למתנתה הפסידה כתובתה מכל הנכסים שהיו לו אז בין מאותם שהיו בידו בין מאותן שמכר קודם לכן מפני שמחלה שיעבוד כתובתה כשכתב לה המתנה אבל אם קנה נכסים אח\"כ לא מחלה וגובה מהם ודוקא שכתב לה נכסיו אבל אם לא כתב לה אלא פירות נכסיו או אפי' כתב לה גוף הקרקע אלא ששייר קצת לא הפסידה כתובתה וביאר א\"א הרא\"ש ז \"ל בתשובה הא דלא הפסידה כששייר היינו כשכותב לה סכום מנכסיו ואפי' הסכום הוא גדול שכתב לה מחציתם או שני חלקים מהם אבל אם כתב לה כל נכסיו ופירש השיור אפי' אם שייר הרבה אבדה כתובתה מנכסים שיש לה שכבוד שעושה לה שכותב לה כל נכסיו גורם המחילה בד\"א שאבדה כתובתה כשכתב לה כל נכסיו באשתו ארוסה או גרושה דבהנך הויא מתנה ולכך אבדה כתובתה אבל אם כתב כל נכסיו לאשתו נשואה לא אבדה כתובתה משום דלא קנתה דלא הויא מתנה שלא כיון אלא לעשותה אפוטרופא על נכסיו כדי שיכבדוה לא שנא יש לו בנים ממנה או אין לו בנים ממנה אלא מאחרת או אין לו בנים כלל ואחיו יורשין אותו היו לו שתי נשים וכתב כל נכסיו לשתיהן לא קנתה שום אחת מהן ושתיהם אפוטרופסים כתב חצי נכסי לאשתי פלונית וחצי נכסי לאשתי פלונית הראשונה קנתה שהרי שייר והשנייה לא קנתה כתב כל נכסיו לאשתו ולבנו אשתו קנתה החצי ובנו לא קנה אלא הוא אפוטרופא כתב לאשתו ולאחר האחר קנה החציה ואשתו הויא אפוטרופא בשאר החצי שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן חלה וצוה מחמת מיתה ואמר הוו עלי עדים שאני מצוה מחמת מיתה ואני נותן כל נכסי לאשתי אמנם שיהיו כולם משועבדים לתת ולפרוע מהם בכל שנה עד עולם כל החלק משלם שיש עלי לתת לצורך בית המדרש הידוע לנו ואני משייר בה לעצמי שאוכל לתת מה שארצה בעבור נפשי ובכלל דבריו אמר אל תחשבו לי לשטות שנתתי כל נכסי לאשתי שאני יודע בה שלא יהיה לה בעל לעולם והיורשים אומרים שלא עשאה אלא אפוטרופא שהרי נתן לה כל נכסיו ומה ששייר לצורך בית המדרש וגם להניח בעד נפשו אינו שיור כי כבר היה חייב בראשונה לבית המדרש והיו הנכסים משועבדים לדבר ואינו משייר כלום מחדש ועוד שהרי לא צוה לתת כלום בעד נפשו ואפילו ששייר הואיל ולא אמר כלום כמי שלא שייר דמי ועוד כי אביו של פלוני הנפטר כשנפטר צוה לתת מנכסיו למדרש ההוא והרי הם הנכסים משועבדין ועומדין והאשה אומרת סוף סוף הרי שייר מנכסיו אע\"פ שנתחייב בראשונה לבית המדרש לדבריהם הרי הוא מתחייב עכשיו בכל הדורות ועוד כי על יורשי הנפטר להביא ראיה שנתחייב מקודם או שחייבו אותו מורישיו ועוד ששייר לתת בעד נפשו בשעה שנתן לה מתנה אע\"פ שלא נתן כלום סוף סוף בשעה שהקנה לה שייר תשובה המתנה שנתן לאשתו היתה בלא שיור כי לא הניח ליורשיו כלום ומה שצוה לתת למדרש מוכיח מתוך לשון הצוואה שהיה חייב כבר מדקאמר כל החלק משלם שיש לי לתת ולפרוע אלמא פירעון חוב היה ואף אם היה מתנה אין כאן שיור כיון דבפעם אחד חלק כל נכסיו כדאמר בפרק מי שמת שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אם כמחלק מת קנו כולם עמד חוזר בכולם אם נמלך מתקנו כולם עמד אינו חוזר אלא באחרון ואמרינן נמי התם אשתו ואחר לאחר במתנה ואשתו אפוטרופא ומה ששייר לתת בעד נפשו לא הוי שיור אף אם נתן הרבה דמתנה של האשה לא חיילה אלא לאחר מיתה ובאותו שעה לא שייר הילכך לא עשאה אלא אפוטרופוס והפוסק דין זה צריך שידע מי הם היורשים אם הם בניה או בני הבעל או אחי הבעל או הוי אפוטרופא אבל אם הם בני אחי הבעל או רחוקים יותר אז הויא מתנה דטעמא דכותב כל נכסי לאשתו לא הויא מתנה משום שאנו אומרים דעתו של אדם שאין אדם מניח בניו וכותב כל נכסיו לאשתו אלא שמינה אפוטרופא על נכסיו לפרנס בניו כדי שיכבדוה ומיבעיא לתלמודא אשה אצל האחין ואצל בני הבעל מהו מי אמרינן אף באלו רוצה שיכבדוה או אינו חושש אם יכבדוה והוי מתנה ומסיק דאף באלו הויא אפוטרופא אבל ביורשין רחוקים מאלו פשיטא דהויא מתנה כל זה כתבתי בשביל שכתבת לי להודיעך כל הפרטים לפיכך כתבתי לך דין כותב כל נכסיו בסתם ואין בשטר מוכיח על הענין דהויא מתנה גמורה אז אנו אומדין דעתו שבדעתו היה שתהיה אפוטרופא על נכסיו כדי שיכבדוה יורשיו אבל שטר צוואה זו אני רואה לשון המורה על הענין דהוי מתנה גמורה שהרי אמר בו אל תחשבו לי לשטות שאני נותן כל נכסי לאשתי שהרי אני ידוע בה שלא יהיה לה בעל לעולם והשטות שחושבים לו לאדם שמניח יורשיו ונותן כל נכסיו לאשתו זה בשביל שהיום או מחר תנשא לבעל תכניס לו נכסיו וזהו עגמת נפש שתאכל עמלו עם איש אחר אבל המכיר את אשתו שלא תנשא לאיש אחר באהבתו אותה נותן לה כל נכסיו הילכך לשון זה מוכיח דהוי מתנה גמורה שאם לא היתה כי אם אפוטרופא מה שטות יחשבו לו אם מינה אפוטרופא אף אם תנשא לבעל כי הדבר ידוע אם תנשא לבעל שיסלקוה ב\"ד מן האפוטרופסת שלא יאכלם הבעל הלכך מוכיח לשון זה דהוי מתנה גמורה דכיון דטעמא שאנו מבטלין המתנה הוא משום אומדנא כדפרישית לעיל כל היכא שיש להוכיח מתוך השטר דהוי מתנה גמורה הרי בטלה האומדנא:" + ], + [ + "שכיב מרע שאומר תיטול אשתי כאחד מן הבנים אינה חולקת אלא בנכסים שיש לו עתה אבל אם קנה אח\"כ נכסים אינה חולקת בהן ורואין כמה בנים היו לו בשעת המיתה נוטלת חלק כאחד מהן בין אם היו מרובין ונתמעטו או מועטין ונתרבו מתו כל הבנים רואין כמה היו בשעת הצוואה ונוטלת חלק הראוי לאחד מהן והשאר ליורשיו:" + ], + [ + "שכיב מרע שאמר תנו ק\"ק זוז לאשתי כראוי לה נוטלתן לבד מכתובתה ואם אמר תטול ק\"ק זוז בכתובתה לא תטול שתיהן אלא ידה על העליונה אם ק\"ק זוז יותר נוטלתן ואם כתובתה יותר נוטלתן וכתב הרשב\"ם דה\"ה נמי אם אמר תנו ק\"ק זוז לאשתי סתם דהוי דינא הכי דידה על העליונה וא\"א ז\"ל כתב שאם אמר לנו ק\"ק זוז לאשתי סתם דהוי מתנה לבד מכתובתה ש\"מ שצוה שיתנו לאשתו בגדיה נוטלת כל בגדיה בין של חול בין של שבת:" + ], + [ + "האשה שבאה ליפרע מכתובתה והוא במקום שאין כותבין או במקום שכותבים והביאה עדים שאבדה כתובתה וצריכין לכתוב שובר לבעלה שנפרעה מכתובתה ובאה לסופר שיכתוב לה שובר כותב לה אע\"פ שאין בעלה עמה והוא שיכיר שם האשה ושם בעלה והבעל נותן שכר הסופר ת\"ח שחתם על שובר של כתובת אשה שנפרעה ובאה האשה שכתובה בו ואומרת לא צויתי לכותבו אלא אחרת ששמי כשמה צותה לכותבו והודה לדבריה ואמר לא זו היא שצותה לכותבו יכול לחזור בו מדבריו הראשונים ואין כאן משום חוזר ומגיד אבל אם אמר תחלה ברי לי שאינה זאת אינו יכול לחזור בו המוצא שובר כתוב על שם האשה שנפרעה כתובתה בזמן שהאשה מודה שנתנה לבעל יחזירנו לו אינה מודה אלא אומרת ממני נפל לא יתנו לא לאיש ולא לאשה:" + ], + [ + "תנאי כתובה שיהיו בניה זכרים יורשים כתובת אמן ונדוניתה שהכניסה בתורת נצ\"ב ותוספת שהוסיף לה בעלה אפילו אם מתה בחיי הבעל ואח\"כ חולקין המותר עם אחיהם אפי' לא נכתב בכתובה או אין לה כתובה ובמקום שאין כותבין כתובה ודוקא זכרים אבל אם אין לה אלא נקבות לא אפילו אם אין שם יורשים אלא בנות וזהו שנקרא כתובת בנין דכרין כיצד היו לו שתי נשים לזו בן וכתובתה אלף זוז ולזו בן וכתובתה ה' מאות זוז ומתו בחייו ואח\"כ מת הוא כל אחד נוטל כתובת אמו ואח\"כ חולקים המותר ואינה נגבית אלא מבני חרי ולא ממשעבדי כשאר ירושה ודוקא במקרקעי שיש שם קרקע כדי שתי הכתובות אבל אם אין שם אלא מטלטלי לא וצריך שיהיה שם מותר על שתי כתובות כל שהוא אפילו דינר ומיהו אפילו אין המותר אלא מטלטלי שפיר דמי ואפילו יש בעל חוב שצ��יכים לפרוע לו המותר יש כאן כתובת בנין דכרין אפילו אם החוב יותר מהמותר שעל שתי הכתובות ופרעו לב\"ח חובו ומה שיותר יחלקו כפי שתי הכתובות לא היה שם קרקע כדי שתי כתובות או שיש שם קרקע ואין שם מותר דינר אין כאן כתובת בנין דכרין אפילו יש עליהם חוב ולא אמרינן בפרעון חוב יתקיים נחלה דאורייתא והמותר על הפירעון יחלוקו כפי ב' הכתובות אלא כיון שאין שם מותר אין כאן כתובת בנין דכרין אפילו היה ראוי ליפול להם ירושה מאבי אביהן בענין שיהיה שם מותר לא חשיב מותר אפילו מת אבי אביהן קודם שיחלקו כיון שלא היה שם מותר דינר בשעת מיתר לא חשיב מותר אמר בן הכתובה הגדולה הריני מעלה על הנכסים דינר כדי שיהא שם מותר ואטול כתובת אמי אין שומעין לו אלא שמין את הנכסים בב\"ד כפי מה שהיו שוין בשעת מיתת אביהן היו מרובים בשעת מיתה ויש שם מותר ונתמעטו בשעת חלוקה כבר זכה בן הגדולה בכתובת אמו והיכא שלא נשאר כדי ב' כתובות שמין לכל אחד כפי חלקו שהיה לו בנכסים וכן אם היו מועטים ואין שם מותר ונתרבו כבר זכה בן הקטנה ואין כאן כתובת בנין דכרין והא דבעינן שיהא שם מותר דינר דוקא כששתיהם מתו בחייו ששניהם באין מכח התקנה לפיכך בעינן מותר לקיים בו נחלה דאורייתא אבל אם מתה אחת בחייו ואחת אחר מותו ונשבעה על כתובתה אותה שמתה אחרי מותו קודם שמתה שאם לא כן אין בניה יורשים כתובתה נמצא שבני אותה שמתה אחרי מותו אינן באים מכח התקנה שמן הדין יורשים כתובת אמן אז א\"צ שיהיה שם מותר אלא בני כל אחת נוטלים כתובת אמן שהרי בפרעון כתובת השניה מתקיים נחלה דאורייתא ואותה שמתה בחייו אע\"פ שלא נשבעה בניה נוטלים כתובת בנין דכרין שאין עליה שבועה שלא נתנה כתובה לגבות מחיים ובה\"ע כתב שגם בני השניה שמתה אחרי מותו נוטלין כתובת בנין דכרין אע\"פ שלא נשבעה אמן קודם מיתתה ול\"נ וכ\"ש אם מתו שתיהן אחרי מותו שבני כל אחת נוטלין כתובת אמן אפי' אם אין שם מותר שהרי באין בתורת חוב וכן אם נירש אחת ומתה אחת בחייו ואח\"כ מת והניח בנים משתיהן בני המתה נוטלין כתובת בנין דכרין אפי' אין שם מותר דינר דכתובת הגרושה שהיא חוב נעשית מותר לחבירתה לפיכך בני הגרושה נוטלים תחילה ואח\"כ בני המתה אין שם אלא כדי כתובה הראשונה לא אמרינן יפרעו לבני השניה שבאין בתורת חוב והמותר יקחו בני הראשונה בתורת כתובת בנין דכרין אלא אין כאן כתובת בנין דכרין ובני השני היטלו כתובת אמן והמותר יחלקו שוה בשוה אבל אם יש מותר על כתובה הראשונה אפילו דינר יפרעו לשנייה כתובת אמן והמותר יקחו בני הראשונה בתורת כתובת בנין דכרין וכאשר הדין במתה אחת בחייו ואחת אחרי מותו כן הדין אם מתה אחת בחייו והשניה קיימת שדין בני הראשונה עם השניה כדינם עם בניה אם יש שם כדי ב' כתובות בני הראשונה נוטלים כתובת אמן והשנייה כתובתה ואם יש מעט יותר על כתובת הראשונה השנייה נוטלת כתובתה והמותר לבני הראשונה אע\"פ שבני השנייה אינם נוטלין כלום ואם אין שם אלא כדי כתובה הראשונה השנייה נוטלת כתובתה והמותר יחלקו בני הראשונה ובני השנייה ויש מהגאונים שכתבו שאם השנייה קיימת אין בני הראשונה נוטלין כתובת אמן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה המוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים לא הפסידה כתובת בנין דכרין ואם תמות בחייו ואח\"כ מת הוא בניה נוטלים כתובת אמן כאילו לא מכרה אבל אם מחלה כתובתה לבעלה הפסידו בניה כתובת בנין דכרין מי שצוה בשעת מיתה שלא ירשו בניו כתובת בנין דכרין אין שומעי�� לו שא\"א לו לבטל תקנת חכמים אבל אם התנה כן בשעת נישואין הוי תנאי שבממון וקיים ורבים מהגאונים כתבו שאין כתובת בנין דכרין עתה נוהג כלל שעיקר התקנה היתה כדי שיתן אדם לבתו כבנו ועכשיו נוהגים לתת להם יותר ויותר וכ\"כ בעל העיטור ורבינו האי כתב שהיא נוהגת שאין לנו כח לבטל תקנת חכמים וכ\"כ הרמב\"ם וריב\"א ור' שמשון כתבו שנוהגת אפי' במטלטלי דכיון דתיקון רבנן בתראי דכתובה נוהגת במטלטלין ה\"ה כתובת בנין דכרין ור\"י והרמ\"ה כתבו ודאי כתובת בנין דכרין נהגו האידנא שאין לעקור תקנת חכמים אבל כיון שמרבים ליתן לבנות נעמידנה בחזקה דמעיקרא דוקא במקרקעי ולא כמטלטלי ולענין מה שתקנו הגאונים דכתובה נגבית ממטלטלין לענין זה לא עשו כתובת בנין דכרין כתובה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "תנאי כתובה שיהיו בנותיה ניזונות מנכסיו אחר מותו עד שינשאו או עד שיבגרו אפי' לא נכתב או אפילו אין לה כתובה ובמקום שאין כותבין ואע\"פ שניזונת מן האחין מעשה ידיה ומציאתה לעצמה בגרה הבת או נתארסה אפילו בקטנותה שוב אין לה מזונות וכתב הרמ\"ה ה\"מ שלא נתארסה אפילו בקטנותה שוב אין לה מזונות וכתב הרמ\"ה ה\"מ שלא נתארסה מדעת היורשים אבל נתארסה מדעת היורשים אית לה מזונות דלאו כל כמינייהו דיורשים להשיאה עצה להתארס דתפסיד מזוני ואי נמי נתארסה שלא מדעת יורשים וחזו כי דינא דליכא מאן דיהיב לה מזוני מלמדין אותה שתמאן ושקלה מזוני מאחי ע\"כ קטנה שהשיאוה האחין ומיאנה יש לה מזונות ארסה אביה ונתגרשה מן האירוסין ומת יש לה מזונות וכן נתאלמנה מן האירוסין אפילו היא שומרת יבם יש לה מזונות ואפי' א\"א ז\"ל דוקא נתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה שבשעת מיתת האב היתה ברשותו אבל אם נתארסה בחייו ונתגרשה או נתאלמנה אחרי מותו שבשעת מיתת אביה לא היתה ברשותו אין לה מזונות בת יבמה כגון שיבם אשת אחיו ילדה לו בת אם אין לאחי המת נכסים שאז חל עליו חיוב הכתובה וכל תנאיה פשיטא שהבת ניזונת מנכסיו אחרי מותו אבל אם יש לאחיו נכסים שלא חל חיוב הכתובה על היבם מיבעיא אם הבת ניזונת מנכסי היבם וכן מיבעיא בנושא שנייה וילדה לו בת ובאנס נערה ונשאה אחר כך וילדה לו בת ובבת ארוסתו שבא על ארוסתו וילדה לו בת ואחר כך נשאה בכל הנך מיבעיא ולא אפשיטא ואין להן מזונות בד\"א אחרי מותו אבל בחייו חייב לזונם מתקנת אושא עד ששה שנים כתב הרמב\"ם פוסקין לבת מזונות כסות ומדור מנכסי אביה כדרך שפוסקין לאלמנה ומוכרין למזון הבנות וכסותן בלא הכרזה בדרך שמוכרין למזון האלמנה וכסותה אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה ולבת פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד ואין הבנות נשבעים ע\"כ מדינא דגמרא אין הבנות ניזונות אלא מקרקעי אבל מתקנת הגאונים שכתובה נגבית ממטלטלי גם הבנות ניזונות מהם ואינן ניזונות אלא מבני חרי אבל אם מכר האב או נתן או פי' הבנים אחרי מותו אם מכרו או משכנו או נתנו אין ניזונת ממנו ואפי' קנו מיניה והיו בשעת קניין כגון שגרשה והיו לו בנות ממנה והחזירה וקנו מיניה לפרנסן אפ\"ה אינם ניזונות ממשעבדי כיון דבתנאי ב\"ד אכלי וגם ניחא ליה בהרווחה דידהו חיישי' לצררי אבל מבני חרי ניזונו' אע\"פ שגירשה ולא אמרינן כבר נתבטל תנאי ב\"ד אלא חייב לזון בנותיה שנולדו לה ממנו קודם שגירשה בתנאי ב\"ד אחרי מותו וכ' הרמ\"ה הא דלא מהני לה קנין דוקא דקנו מיניה בשעת נישואין בכלל מאי דקנו מיניה בתנאי כתובה ולא כתב לבנות שטר באפי נפשייהו אבל אי כתב להו שטרא באפי נפשייהו אי נמי קנו ממנו לאחר נישואין סתם קנין לכתיבה עומד וגבי ממשעבדי דמעידנא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה ואם איתא דאתפיס צררי איבעי ליה למנקט שטרא מינה או למכתב תברא עליה ומיהו זימנין דמשכח לה דמיתזני בנות ממשעבדי כגון שפסק עמה שיתפרנסו אף אחר שיבגרו דכיון דלא אכלי בתנאי ב\"ד לא חיישינן שמא התפיס צררי בד\"א שנתן האב מתנת בריא אבל אם נתן מתנת שכיב מרע ניזונות ממנו והראב\"ד כתב דאף במתנת שכיב מרע אינם נזונות והרמב\"ם כתב כסברא ראשונה וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל מי שצוה בשעת מיתה אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו ואם התנה בשעת נישואין שלא יזונו הוי בכלל תנאי שבממון וקיים מי שמת והניח בנים ובנות אם הנכסים מרובים שיש בהם כדי שיזונו בנים ובנות עד שיבגרו הבנות ירשו הבנים הכל שישארו הנכסים בחזקתן והם יפרנסו הבנות מתחת ידם שאין מחייבים אותם להפריש חלק הבנות עד שיבגרו ואין מחייבים אותם לצמצם במזונות אלא אם ירצו יותירו במזונות ומ\"מ אם ב\"ד רואין שמכלין הממון ואין משגיחין בישוב העולם חייבים ב\"ד להשגיח בתקון הבנות ולהפריש להן חלקן ואם אין בנכסים כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו הבנות אז נקראים מועטים ומפרישים חלק הבנות עד שיבגרו והשאר לבניו ואם אין שם אלא עד כדי שיבגרו הבנות הכל לבנות והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר לעולם ירשו הבנים הכל ופסק הרשב\"ם במותו ורב אלפס פסק בתנא קמא ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל בד\"א במקרקעי אבל במטלטלי אם הנכסים מועטים יזונו אלו ואלו יחד עד שיבלו דכיון שאינם ניזונות אלא בתקנ' הגאונים די להן שיהיו בבנים ולא שיפה כחן יותר מן הבנים לוקח הכל ואם יש מטלטלי ומקרקעי והמקרקעי הם מועטי' וע\"י המטלטלים יהיו מרובים ירשו הבנים ואין הבנות יכולות לומר כיון ששיעבודנו על הקרקע והרי הן מועטים יפרשו לנו מזונותינו אלא המטלטלין מצטרפין עם המקרקעי לעשות מרובים היו מרובים בשעת מיתה ונתמעטו כבר זכו בהן הבנים ויש להן דין מרובים ויזונו יחד עד שיכלו הנכסים ורשב\"ם פירש ששמין כמה הגיע לבנות במזונותיהן עד שיבגרו ולבנים בירושתן ורואין כמה נפחתו מהנכסים ויפסיד כל אחד בפחת כפי שיעור שהיה לו בנכסים ולפ\"ז אפשר שכלה חלק הבנות ועדיין חלק הבנים קיים ואפ\"ה אין הבנות ניזונות עמהם וכן פירש הרמ\"ה וא\"א ז\"ל כתב כסברא הראשונה וכן אם היו מועטים בשעת מיתה ונתרבו יש להם דין מרובים אפילו העמידו כבר בדין ופסקו להם ב\"ד נכסים מועטים כיון שנתרבו חזרו לדין מרובים ויעמידום בחזקת הבנים והם יזונו הבנות מדי יום יום ואפילו חזרו אחר כך ונתמעטו יש להם דין נכסים מרובים ונתמעטו ויזונו אלו עם אלו היו מרובים ויש עליהם ב\"ח או חיוב מזונות בת אשתו או חיוב מזונות האלמנה או חיוב עישור נכסים לפרנס בתו וכשיוציא אחד מאלו ישארו מועטים יש להם דין מרובים ויפרעו החוב שעליהן ויזונו הבנות מתחת ידיהם ובאלמנה יזונו שלשתן יחד אבל כתובת האלמנה ממעטת ועושין אותם מועטים כתב הרמב\"ם הניח אלמנה ובת אלמנה תיזון והבת תשאל על הפתחים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בהניח אלמנה ובת או אלמנה ובן יזונו יחד אבל אם הניח אלמנה ובן ובת ואין בנכסים די שיזונו אלו ואלו עד שתבגר הבת האלמנה תיזון והבן והבת ידחו כתב הרמב\"ם שמזונות הבת קודמת לכתובת בנין דכרין כיון שדוחין ירושת בן שהוא דאורייתא כ\"ש לכתובת בנין דכרין שהיא דרבנן היו הנכסים מועטים וקדמו הבנים ומכרום מכרן מכר ונדחו הבנות וכתב רב האי כיון דהאידנא תקנו הגאונים שיזונו ממטלטלין ניזונות מהדמים שקבלו בהם ול\"נ להרא\"ש ז\"ל שהרי אין שיעבודן אלא על נכסי אביהן וכיון שמכרון ואינם יכולים לטרוף מהלקוחות גם במעות אין להם כלים והם של הבנים ופירש\"י דוקא שמכרום קודם שהחזיק ב\"ד הבנות בנכסים אבל מכרום אח\"כ אינו מכור וי\"א שאפילו אם מכרום אחר שהחזיקו ב\"ד בנכסים שמכרם מכר וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדעת רש\"י הניח בנות גדולות וקטנו' אין אומרים יזונו הקטנות עד שיבגרו ואח\"כ יחלקו הנכסים אלא מיד יחלקו בשוה וכל אחת תזון ותתפרנס משלה:" + ], + [ + "מי שמת והניח בת להשיאה משיאים אותה מנכסיו וזה נקרא פרנסת הבת ואינו כשאר תנאי הכתובה אלא תקנה שתקנו חכמים לפיכך אם צוה בשעת מיתה אל יתפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו ואם התנה בשעת נשואין שלא יתפרנסו מנכסיו לפירוש רב האי אין שומעין לו וכמה נותנים לפרנסתה רואין אם השיא שום בת בחייו נותנין לה כמו שנתן לאחותה שהשיאה אותו בחייו וכתב הראב\"ד אפילו לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה ב\"ד אומדין דעתו שיתן לשנייה כל מה שהניח והוא יטרח לחזור אחר נכסים אחרים וכופין ג\"כ את היורשים ליתן לה כולו ואם לא השיא שום אחת אומדין דעתו כמה היה נותן אילו היה חי ולפי עושרו ולפי כבודו ולפי ותרנותו וכך יתנו לזאת ואם היה עשיר והעני או ותרן ונשתנה דעתו אומדין אותו בפי ממונו ודעתו האחרון ואם אין יודעין לשער דעתו יתנו לה עישור הנכסים וכשנותנים לפי אומד דעתו אין חילוק בין מקרקעי למטלטלי שאם השיא בת בכל מה שנתן לה בין מטלטלי בין מקרקעי כך יתנו לזאת ואם לא השיא ואומדין דעתו שהיה נותן מטלטלי ומקרקעי כך יתנו לזאת אבל כשאין יודעין לשער דעתו ונותנין לה עישור נכסים אין נותנין לה אלא מקרקעי אפי' לתקנת הגאונים שכתובה ותנאיה נגבית ממטלטלי הפרנסה אינה נגבית אלא ממקרקעי ואצטרובלי חשוב מקרקעי לגבות ממנו ושכירות בתים חשיב מקרקעי ואפי' מה שעבר כגון אם השכיר בית לשנה ודר בו המוכר חצי שנה מגבין אותה אפי' מחצי השנה שעברה ואפי' על השכירות בחיי האב דכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף חשיב כמקרקעי אבל אם כבר גבו אותו היתומים הוי כשאר מטלטלין ודוקא לגבות אינה נגבית אלא מקרקע אבל כששמין הנכסים לידע העישור שמין בין מקרקעי בין מטלטלי ומגבין לה העישור ממקרקעי ובסה\"מ כתוב שלתקנת הגאונים אף פרנסה נגבית ממטלטלי וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה יש מהגאונים שכתבו כשנותנין לפי אומר דעתו נותנין לה כפי מה שישערו שהיה נותן בין להוסיף על עישור נכסים בין לגרוע ממנו וי\"א שאין הולכים אחר אומר דעתו אלא לגרוע מהעישור אבל לא להוסיף עליו וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל אם יש בנות רבות להשיא נותנין לראשונה עישור נכסים ולשנייה עישור מה ששיירה הראשונה וכן כולן באו לישא כאחת ראשונה נוטלת עישור נכסים והשנייה עישור במה ששיירה ראשונה והשלישית במה ששיירה שנייה וחוזרות וחולקות כל העישורים בשוה והמותר לבנים הבת לגבי עישור נכסים חשובה בבעל חוב של האחין לפיכך נוטלת מהן מהבינונית בלא שבועה ומן הראוי כגון אם מת אביה בחיי זקנה ולא היו נכסים לאביה ואח\"כ מת זקנה וירשוה אחיה נוטלת מהם עישור נכסים לאביה ואח\"כ מת זקנה וירשוה אחיה נוטלת מהם עישור נכסים ויכולים ליתן לה איזה קרקע בינונית שירצו ולסלקה בזוזי אבל אם מתו אחיה קודם שנטלה עישור נכסים אינה גובה מבניהם אלא מזיבורית ובשבועה מכרו האחין או משכנו אחר מיתת אביהן טורפת מהלקוחות השיאוה האחין ולא נתנו לה פרנסתה או שלא נתנו לה כראוי לה יכולה להוציא מהן כשתגדיל פרנסתה הראוי לה או באומדן דעת האב או עישור נכסים אפילו לא מחתה בשעת הנישואין לומר דעו שאיני מוחלת על פרנסתי וגם לא פסקו שיתנו לה עוד מזונות בד\"א כשנישאת ועודה קטנ' אבל נישאת נערה ולא נתנו לה פרנסת' אם לא מחתה וגם לא פסקו ליתן עוד מזונות אבדה פרנסתה אא\"כ מחתה או פסקו ליתן לה עוד מזונות ואם בגרה ואח\"כ נשאת אפי' אם יפסקו ליתן לה מזונות אבדה מזונותיה אא\"כ מחתה: וכן נמי מיד כשבגרה אפילו לא ניסת אבדה פרנסתה אא\"כ מחתה או שפסקו ליתן לה עוד מזונות ומיהו במחאה לחוד סגי אפילו אין פוסקין ליתן לה עוד מזונות וכתב הרמ\"ה דאירוסין בנערות חשיבי כנישואין ואם אין פוסקין לה מזונות צריכה למהות ואין נראה כן לדעת התוספות כתב ה\"ר יונה הא דבוגרת לא הפסידה עישור נכסים אם מחתה היינו דוקא כשבגרה אחרי מות האב אבל אם בגרה בחיי האב אין האחין חייבים להשיאה שלא תקנו עישור נכסים אלא במי שמת והניח בנות קטנות מפני שאמרו חכמים דעתו של אדם שאינו מניח בתו עד שתיבגר אבל זאת שבגרה בחיי האב כיון דאשתהי אשתהי והרמב\"ם כתב דאפילו בגרה בחיי האב לא אבדה פרנסתה אם מחתה או אם נתנו לה מזונות וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה כדברי ה\"ר יונה מי שמת והניח שתי בנות ובן ונטלה הראשונה עישור נכסים ולא הספיקה שניה ליטול עישור נכסים עד שמת הבן קאמר ר' יוחנן הפסידה עישור שלה ור\"ח אומר גם היא נוטלת העישור שלה ואח\"כ יחלקו ופסק רב אלפס כר' יוחנן וכ\"כ הרמב\"ם וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק כר\"ח כתב ה\"ר יצחק קרקוש\"א אי איכא אלמנה ובת אלמנה תובעת כתובתה או מזונות ובת פרנסתה אלמנה קודמת שהיא בעלת חוב דאב ובת בעלת חוב דאחים ואפי' אין שם אלא מטלטלי דלא שייך בהו דין קדימה כי היכי שהיא קודמת כי איכא מקרקעי דכי תקנו הגאונים לגבות כתובתה ומזונות ממטלטלי כעין דינא תקון ולענין דינא היכא דאיכא קרקע אלמנה קודמת לגבות כתובתה לא תקנו פרנסה לבת אלא במקום בן אבל אם לא הניח אלא בנות לא תקנו אלא יחלקו הכל בשוה ואפילו נשאו הגדולות בחיי אביהן ואומרות הקטנות גם אנחנו נישא מהממון קודם חלוקה אין שומעין להן אבל אם נשאו הגדולות אחר מתת אביהן מהאמצע ישאו גם הקטנות ואח\"כ יחלקו:" + ], + [ + "כל אלו הדברים אינו חייב אלא בבת אשתו שילדה לו אבל אם יש לה בת מאיש אחר אינו חייב לה כלום אלא מה שהתנתה עמו דתנן הנושא את האשה ופסק עמה שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים אבל אם לא פסקה לא וכתב הרמב\"ם דדוקא שהתנתה עמו בשעת קידושין אז מהני בדבור בעלמא אבל שלא בשעת קידושין אינו מתחייב עד שיקנו מידו או עד שיכתוב שטר ע\"כ וצריך לזונה ה' שנים הראשונים שאחד הנישואין בין אם המזונות ביוקר או בזול לא זנח בהם והוזלו המזונות אם הוא עכב לזונה צריך לפרוע לה בדמים ביוקר של עכשיו ואם היא עכבה אין נותנין לה אלא כדמי הזול היו בזול וחוקרו בין שעכבה היא או הוא אין נותן לה אלא כדמי הזול ומעשה ידיה שלה אע\"פ שזנה ואם האם פוטרת אותו מלזונה אחר שפסקה עמו לזונה אין שומעין לה דלאו כל כמינה להפסיד בתה מת הבעל הבת מוציאה מזונותיה מנכסים משועבדים כשאר בעלי חוב ודוקא שקנו מידו או שחייב עצמו במזונותיה בשטר אבל אם פסקו בשעת קידושין ולא היה שם קנין הן הן הדברים שלא ניתנו ליכתב ואינה ניזונת ממשועבדים מתה הבת אין יורשית יורשים מזונותיה נתגרשה בתוך הזמן שקבל לזון את הבת לא יוכל לומר כשתבא הבת אצלי אתן לה מזונות אלא נותן לה מזונות משלם במקום שתהיה אמה ולא לפי ברכת הבית נשאת לאחר ופסקה גם עמו שיזון את בתה אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות משלם ואם גירשה גם השני ושניהם חייבים במזונותיה וכל אחד ואחד אומר אני אזון אותה ולא אתן דמים כתב הרמ\"ה שהדבר תלוי בה שתבחר איזה מהם שתרצה שיזון אותה ואם היא חרשת שאין בה דעת לבחור זנין אותה לפרקים זה שבת וזה שבת וכן מסתבר לא\"א הרא\"ש ז\"ל נישאת הבת תוך הזמן הבעל חייב במזונותיה והשנים כל אחד ואחד נותן לה דמי מזונות כתב לה אני אזון את בתך כל זמן שאת עמי מתה אינו חייב עוד לזונה וכן אם נתגרשה אפי' חזר ונשאה דכל זמן שאת עמי מאלו הנישואין משמע כתב הרמ\"ה שאלו המזונות שנותן לה אינו נותן לה אלא כזן את אשתו ע\"י שליש ואפילו עשיר שבישראל אינו חייב ליתן לה לפי כבודה ואפילו היא עשירה הרבה אינו חייב לזונה אלא בפחות שלא אמרו שנותן לפי כבודו אלא באשתו שאוכלת בתנאי ב\"ד אבל בבת אשתו שהוא חייב את עצמו יד בעל השטר על התחתונה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ולא נהירא לי דמי שנותן מעות לבעל הבית כדי לפרנסו או עשה לו טובה כדי לפרנסו בסתמא דעתו שיתפרנס כאחד מבני ביתו ולא שישנהו לרע מכל בני הבית שיאכלו הם בשר וישתו יין והוא יאכל זרעונין וישתה מים ולא נתנו חכמים קצבה במזונות אלא במשרה אשתו ע\"י שליש אבל כשהיה אצלו מתגלגלת עמו במה שהוא סועד הן רב הן מעט לפיכך כל המתחייב בפרנסת אדם מתחייב לפרנסו כשאר ב\"א ואם הלה אינו חייב לרפאותו אע\"ג דתנן במזון האשה דרפואה שאין לה קצבה הרי היא במזונות ה\"מ כשאוכלת בתנאי ב\"ד שהוא חייב להספיק כל צרכה אבל המקבל עליו לפרנס חברו אין הרפואה בכלל ע\"כ:" + ], + [ + "אלו יוצאות בלא כתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר או אחד מכל האיסורים כגון דם או חלב שהכשילתו ואכלו על פיה ונודע לו אח\"כ כגון שאמרה פלוני חכם תקן לי הכרי הזה או התיר לי חתיכה זו או טיהר לי הדם הזה ונמצאת שקרנית ודווקא שהוכחשה בעדים כגון שהעידו שבאותה שעה שאמרה שפלוני תקן לה שלא היה אותו פלוני בעיר וגם יש עדים שאמרה לו שהוא מתוקן ושהוא אכלו על פיה אבל אם אין עדים והיא כופרת שלא האכילתו או שמכחשת החכם שאומר שלא תקן לה והיא אומרת שתקן לה נאמנת ודווקא שהכשילתו ואכל על פיה אבל אם רצתה להאכילו דבר איסור ונודע לו ופירש או שהיא בעצמה אכלה דבר איסור לא אבדה כתובתה הוחזקה נדה בשכנותיה שראוה לובשת בגדי נדותה ואמרה לו טהורה אני ובא עליה יוצאת בלא כתובה הנודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה דבעון נדרים בנים מתים קטנים ואיזו היא דת יהודית יוצאת וראשה פרוע אפילו אין פרוע לגמרי אלא קלתה בראשה כיון שאינה מכוסה בצעיף תצא כתב הרמב\"ם אע\"פ שמכוסה במטפחת כיון שאין עליה רדיד ככל הנשים תצא בלא כתובה ודוקא שיוצאת כן ברשות הרבים או במבוי המפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין הרבים בוקעים בו לא תצא וכן הטווה בשוק שמראה זרועותיה לבני אדם וכן הטווה ורד כנגד פניה ופרש\"י שטווה בכפה על ירכה והחוט מתוח כנגד פניה של מטה והרמב\"ם כתב כשטווה בשוק וטווה ורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או לחייה כדרך שעושין הפרוצות וכן המדבר והמשחקת עם הבחורים וכן המקללת אביו בפניו ��ו בפני בנו וכן התובעת מבעלה התשמיש בקול רם עד ששכנותיה שומעות אותה או שמריבה עמו עד שנשמע קולה כשתובע על עסקי תשמיש בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה ומ\"מ לא אבדה כתובתה אא\"כ יש עדים שהתרה בה תחילה ועברה על התראתו ואם אין עדים תשבע שהוא כדבריה ואם רצה לקיים אותה אח\"כ אין כופין אותו להוציאה ומ\"מ מצוה עליו שיוציאנה כתב הרמב\"ם אע\"פ שלא הוציאה אין לה כתובה שכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו: עברה בינה לבינו וידע שהיא עוברת על דת והתרה בה בלא עדים וחזרה ועברה הוא טוען שעברה והיא טוענת שלא עברה או לא התרתה כי אם רצה להוציאה יתן כתובה אחר שתשבע שלא עברה אחר ההתראה שאם תודה שעברה אחר ההתראה אין לה כלום ע\"כ: כל אלו אין להם אל עיקר כתובה ולא תנאי כתובה ולא תוספת אבל תטול מה שהכניסה אליו והוא בעין בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג ואם כלה או נגנב או נאבד אין מוציאין ממנו וכן הדין במי שזנתה או יוצאת משום שם רע שאבדה עיקר כתובתה ותוספת ונוטלת מה שהוא בעין מכל מה שהכניסה וכן הדין בכל אותן ששנינו בה תצא מזה ומזה שהרי מצד זנות היא מפסדת כתובתה אין עדים שזינתה אלא שהיא עצמה אומרת שזינתה אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו אבל אם נאנסה לא הפסידה כתובתה לא אשת ישראל ולא אשת כהן ואם יש עד אחד שזינתה אינו חייב להוציאה בדיני אדם אבל משום לזות שפתים אסור לו לעמוד עמה אם הוא סומך עליו מהימן ליה כבי תרי וצריך ליתן לה כתובה וכן כשאומרת אשתו שזינתה אם הוא מאמינה וסומך על דבריה צריך להוציאה לצאת ידי שמים וכתב הרמב\"ם מי שראה אשתו שזינתה או שאמרה לו אחת מקרובותיה או אחד מקרוביו שהוא מאמינו ודעתו סומכת עליה שזנתה אשתו בין שהיה האומר איש בין שהיה אשה הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ויוציא ויתן כתובה ואם הודתה לו שזנתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה בעצמו שזינתה ואח\"כ תגבה כתובתה אבל מדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול האומר לאשתו בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני ויש עדים שנכנסה עמו בסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לבעלה עד שתשתה ואם מת קודם שישקנה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספ' אע\"פ שלא מצאו עליה דבר מכוער שאין לך דבר מכוער יותר מזה ובזמן הזה שאין מי סוטה אמורה לו עולמית ותצא בלא כתובה שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להיאסר אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לו בזמן הזה שאין מי סוטה וחייב להוציאה ויתן לה כתובה ואם הודה שנתסרה אחרי שהתרה בה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה על זה ואח\"כ נותן לה כתובה שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן השביע לאשתו שלא תדבר לפלוני ופלוני ולא תכנס עמהם לבית הסתר יקבלה שבועתו בפני עדים לזמן קצוב אם עברה על שום דבר משבועתה אם אבדה כתובתה תשובה אם נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה בשני עדים אסורה לבעלה ותצא בלא כתובה ודוקא שיש ב' עדים שנסתרה אבל נסתרה עמו בעד אחד אינה אסורה אבל אם לא נכנסה לבית הסתר אלא דברה עם אחד מהם לא נאסרה מכח הקינוי אבל מ\"מ עוברת על דת היא כיון שנשבעה שלא לדבר עמו ועברה ודברה עמו יוצאת בלא כתובה ודוקא שהתרו בה תחילה אם תעברי על שבועתך תפסידי כתובתך אבל אם לא התרו בה לא הפסידה כתובתה:" + ], + [ + "הנושא אשה בעבירה כגון חייבי לאוין דתפסי בהו קידושן כמו אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין או פצוע דכא שנשא ישראלית אם הכיר בה יש לה עיקר כתובה ותוספת כל תנאיה ומיהו מזונות אין לה אלא אחר מיתת הבעל כגון שלא הספיק להוציאה עד שמת אבל בחייו אין לה לא מיבעיא בעודו לפנינו דהא בעמוד והוצא קאי ואי יהיב לה מזונות שמא תתעכב אצלו אלא אפי' הלך למדינת הים ולותה ואכלה אינו חייב כלום והרמב\"ם כתב שאם לותה ואכלה חייב לשלם ואני תמיה על דבריו דבהדיא מסיק בגמרא שהוא פטור בלותה ואכלה לא הכיר בה אין לה מנה ומאתים אבל תוספת יש לה ואין לה שום תנאי מתנאי הכתובה ואפילו מזונות אחרי מותו ואינו חייב בפרקונה ואפ\"ה אינו משלם פירות שאכל משלה ואפילו אם הם עדיין בעין כגון שלקוטים ומונחים אצלו א\"צ ליתנם לה נכסים שהכניסה לו אם הם בעין בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל תטלם ואים אינן בעין כגון שנשתמש בהם ובלה אותם של נכסי מלוג צריך לשלם ושל נכסי צאן ברזל א\"צ לשלם והרמב\"ם כתב דחייבי עשה כיון שאיסורין קל אפילו אם הכיר בה דינם כחייבי לאוין שלא הכיר בה ודין אילונית כדין אלו שאם הכיר בה יש לה הכל ואם לא הכיר בה אין לה עיקר כתובה ותנאיה אבל יש לה תוספת ובלאותיה הקיימין בין של מלוג בין של צאן ברזל ואפי' שאינן קיימין של מלוג חייב לשלם אלא שבזה חלוקה מהם שחייב במזונות בהכיר בה אפי' בחייו והנשאת לשני ולא היו לה בנים וניסת עוד לשלישי ולא היו לה בנים דינה כיוצא באלו והנושא באיסור דרבנן כגון שנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה אין לה מנה ומאתים ולא מזונות לא בחייו ולא אחרי מותו ואינו חייב לפדותה ואוכל פירותיה אבל תוספת יש לה ונכסים של נכסי מלוג מה שהן בעין תטלם ושאינן בעין אין מוציאין מידו ושל צאן ברזל אפילו שאינן בעין חייב לשלם לה והרמב\"ם כתב דאילונית וחייבי לאוין שהכיר בה וחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה ושנייה דינן בשאר נשים נצ\"ב חייב לשלם אפילו ליתנהו ונ\"מ אי איתנהו שקלה ואי ליתנהו אינו חייב לשלם ואילונית וחייבי לאוין שלא הכיר בה נכסי צאן ברזל אי איתנהו שקלה ואי ליתנהו אינו חייב לשלם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה קטנה היוצאת במיאון אין לה מנה מאתים אבל יש לה תוספת וחייב לזונה ולפדותה כל זמן שהיא תחתיו ואוכל פירותיה אבל אם הלך למדינת הים ולותה ואכלה למזונותיה או לפדיונה ואח\"כ מיאנה אינו חייב לשלם אע\"פ שאכל פירותיה ואפי' הן בעין עדיין שלקטן ומונחים ברשותו אינו נותנן וקטנה היוצאת בגט דינה כגדולה היוצאת בגט:" + ], + [ + "אשה שאין לה וסת לא תשמש אלא ע\"י בדיקה כיצד היא הבדיקה בודקת קודם תשמיש ומיד אחר תשמיש אם נמצא בעד שאחר תשמיש דם בג' תשמישים זה אחר זה הוחזקה נדה כל ימיה ויוצאת בלא כתובה ואין לה פירות ולא מזונות ולא בלאות שאינן קיימין דלאו בת תשמיש היא ויוציא ולא יחזיר עולמית אפילו אם תתרפא ומותרת לינשא לאחר כמו שפירשתי בהל' נדה בספר י\"ד ואם שמשה ג' פעמים ולא מצאה דם כתב רי\"ף שהיא ככל הנשים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שלעולם לא תשמש בלא בדיקה וכ\"כ הרמב\"ם וכתב עוד בד\"א שהיתה כך מתחלת נישואי' ומביאה ראשונה ראתה דם אבל אם אירע לה חולי זה אחר שניסת נסתחפה שדהו לפיכך אם בעל פעם אחד ולא מצא דם ואח\"כ חזרה ולהיות רואה בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה ולא יחזיר עולמית וכן כל אשה שנולדו בה מומין אחר שנשאת אפילו נעשית מוכת שחין אם רצה לקיים יקיים ואם רצה להוציא יוציא ויתן כתובה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל האומר על אשתו שאינה ראוי לאיש והיא אומרת שהיא ככל הנשים דבר זה יבדוק ע\"י נשים הגונות וכשרות אם הן אומרות שאינה ראויה לאיש אין לה עליו לא כתובה ולא תנאי כתובה ואם הם אומרות שהיא ראויה לאיש הרי היא ככל הנשים וכל זמן שלא נבדקה אינו חייב במזונותיה נמצאו עליה מומין או נדרים תצא בלא כתובה אפילו נשאת סתם ולמעלה בהלכות קדושין פירשתי באיזה מומין ונדרים איירי ודין הכתובה בנשא אשה ושהתה עמה י' שנים ולא ילדה וכן דינה בענין הכתובה אם אח\"כ ניסת לשני לשלישי ולרביעי יתבאר לקמן בע\"ה בסוף הלכות גירושין בסי' קנ\"ד:" + ], + [ + "תקנת הנשואין של קהל טוליטולה ותשובות שהשיב עליה א\"א:
כשתמות האשה תחת בעלה והניחה ממנו זרע של קיימא בין שיהיה בן או בת שכוונתינו בזרע של קיימא שיהיה אותו הזרע בחיי האם ואחר פטירתה ל' יום שלימים או יותר מכל מה שימצא מעזבונה שהוא מבגדים שלה או קרקע נדוניתה או קרקע קנוי בשמה יחלוק אותו הבעל עם אותו הזרע לחצאין בשוה ואם לא הניחה זרע של קיימא כמו שזכרנו יהיה כל מה שביארנו מענינא עזבונה הנמצאים בעין בין הבעל ובין הזוכים בירושתה זולתו ויחזור הנזכר ממנו שהיה לו לירש מן הדין לאשר יהיה לו דין קדימה בירושתה משאר יורשים אם היה הוא נפטר בחייה ונחשוב או כאלו היה נפטר בחייה לענין שיזכה הזוכה בירושתה בחצי מה שמצא שנשאר מעזבונה שהוא עיקר נדוניתה ומה שהכניסה לו בנשואיה קרקע או מטלטלי וישאר לו החצי השני ותכריכים וצרכי קבורתה עליו אם יש לו ממון מלבד זה ואם אין לו ממון זולתו יוציאו תחלה מכלל הממו התכריכים וצרכי הקבורה ותהיה החלוקה בשאר הממון כמו שזכרנו ואם יש לה אז אם בחייה ויתבאר באר היטב שאותו ממון שהניחה היא ממה שהכניסה לה האם ומה שנתנה לה כגון שתהיה אלמנה או גרושה מלבד שהכניסה כבר לבתה בנישואיה קרקע שלה או בגדים שקנתה ונכתב בכתובתה שנתחזקה לה ממה שנתנה לה פלונית אמה או רמז זה הענין בענין שיתברר בירור מספיק שאותו קרקע היה של האם או אותם חפצים נתנה משלה ונפטרה אח\"כ הבת תחת בעלה בלא זרע של קיימא כמו שביארנו יחזור חצי כל מה שימצא שנשאר מכל זה לרשות האם שנתנתה והכניסה לה ולא יטרוף אותו מי שאין לו קורבה עם האם מיורשי הבת ותשאר היא זולתו ויתקיים בה דברי הנביא ע\"ה שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו אלא יחזיר לה החצי וישאר החצי השני לבעל והתכריכין וצרכי הקבורה מכלל הממון כמו שזכרנו זהו ענין התקון במה שימצא שנשאר בעין ממון האשה ברשות הבעל בין קרקע בין טלטל ואפילו אם כבר יצא אותו קרקע בשיעבוד או בהברחה ממנו שלא בקנין האשה אין לחוש לכל מה שעושה מזה אלא שיגמור בו זה התקון: זהו בקרקע ובבגדים וחפצים שיהיו נראין בעין אבל מה שאינו נמצא מהבגדים והחפצים והתכשיטין והזהב ונעלם עינו ונחשד הבעל שהעלים דין זה הזוכה בחצי ע\"פ זה התקון ממנו שיביאנו לידי שבועה חמורה שישבע שלא הבריח שום דבר מהם לאחר פטירתה ולא בחייה אלא מה שהיתה במצותה ומרצונה ושלא תחליף ממנו שום דבר שהוא נשאר ולא יתעולל בזה שום עלילה שיתכוון בה להפקיע זכות יורשים: והזוכה כמו שזכרנו מזה התקון זהו במה שינתן בנישואי הבת או מה שתקנה לעצמה ובשמה מממונה אבל מה שיקנה הבעל מממונו ב��די מלבוש ומחלי ותכשיטין שלה היא ראוי קודם לזכות בה כשנפטרה יקחנו כולו לבדו בין שהניחה זרע בין שלא הניחה בין שהיה לה אז אם או יורש או לא יהיה לה: ואין תובעין מהבעל לפרוע מה שיכתוב על עצמו לאשתו מנכסי נדוניא לפי שרוב בני אדם כותבין עליהן יותר ממה שהם גומלים וכיונתם דרך כבוד ואין לו עיקר ואשר יהיה ממנו הנמצא מהנדוניא האמיתית קרקע יהיה או טלטול ואין לחוש למה שנכתב מזה בכתובה וכשיפטר הבעל בעודנו נשוי עם אשתו והוציאה שטר כתובה כדין כל אלמנה אין לה לגבות מה שיתקיים לה מסכום כתובתה אלא ממחצית מה שהניח מנכסים קרקע או טלטל וישאר החצי משוחרר משועבד לזוכה בירושת בעלה בין שהיה מצוי בין שאינו מצוי ואין לה רשות שתגבה יותר מסכום כתובתה מהחצי בלבד בין שיספיק בין שלש יספיק זה בממונו ובקנינו אבל ממון נדוניא ומה שהכניסה לו או מה שנפל לה בירושה מקרקע לאחר נישואיה או מה שקנתה ממנו בשמה ומת בעלה יחזיר כולו בעינו לה לבדה כי אין זה התיקון אלא במה שידוע שיהיה מממון הבעל וקנינו והתכריכין וצרכי הקבורה יהיה מכל ממונו ואז תקח האשה כתובה מחצי ממונו וישאר החצי השני ליורשיו ואם יצא באותו החצי שיהיה ליורשיו שטר שיעבוד או הברחה בקנינו שלא בקנין אשתו יגבה אותו בעל השיעבוד ויטול השאר היורש ואם תהיה אותו ההברחה מקודם לכן ויתקיים יזכה ג\"כ בו המוציא אותו שטר ואם תהיה אותו שיעבוד או הברחה שיצא בממונו בקנינו ובקנינה יוציאו תחילה אותו שיעבוד מממונו ויפרישו אותו קרקע המוברח מנכסיו לזוכה בו מה שישאר אחרי כן תטול היא ממחציתו מה שיהיה לה מסכום כתובה וישאר החצי השני ליורשים: מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובות נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין בענין כזה אמרו חכמינו ז\"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיטב לא כתב לה ויחזור אז בזה להשביע' שבועה חמורה בענין זה על סכום מה שהכניס' לו בודאי ושלא נתנה רשות למכור ממנו שום דבר ולא אבד עינו במה שנלבש או נתקרע או יפרע וכל מה שאבד עינו בלובשה ובהשתמש בו אין על הבעל אחריותו כשתתבע היא הגירושין ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא והנמצא בכתובה זהב מטבע והיא תובעת הגירושין תגבהו בשבועתה שהוא אמת ולא נכתב דרך כבוד וששאלת אלמנה שיש לה לחלוק עם יורשי בעלה בכח התקנה אם שמין מה שעליה תשובה כל בגדי שבת שמין לה אבל בגדי חול אין שמין וששאלת ראובן גירש את אשתו סמוך למיתתה ותובעת כתובתה ומתנתה כי אומרת גרושה אנכי והתקנה אינה מדברת אלא מאלמנה והיורשים אומרים כי לא נתן לה גט אלא שלא תזקק ליבם ולא שתגבה כתובתה תשובה אין בדברי היורשים כלום דכיון שנתן לה גט מאי זה טעם שיהיה מ\"מ הרי היא מגורשת וזכתה בכתובתה שלא הטיל תנאי בגט על תנאי שלא תגבה כתובתה: וששאלת בענין התקנה שכל אלמנה שתבא לחלוק עם יורשי המת שתהיה יד היתומים על העליונה או יתנו לה כתובתה או חצי הנכסים ומת ראובן והניח אלמנה ובת ושהתה האלמנה חצי השנה קודם שתבעה כתובתה ולא היתה נזונת משל בעלה ועכשיו תובעת כתובתה ומזונותיה שכך התנה לי לבעלי שאהיה נזונת מהנכסים כל זמן שאתעכב בשבילו וקרובי המת טענו שכיון שביד היתומים לסלקה מכתובתה אבדה מזונותיה תשובה לא אבדה מזונותיה שהם תנאי כתובה שתקנת הקהל אינה יכולה להפסיד לאלמנה מזונותיה שהם תנאי כתובה אלא שתקנת הקהל היא לתועלת היתומים לענין זה שאם כתובתה מרובה שיכולה לסלקם בחצי הנכסים ואותם חצי הנכסים היינו הכתובה וכל זמן שלא תבעה כתובתה יש לה מזונות וששאלת אשה שמת בעלה והיו עליו חובות לעכו\"ם ובאו לגבותה מקרקעיתו והלכה האלמנה ופרעה אותם מנכסיו כדי שלא יזלזלו במכירת הקרקעות ועכשיו תובעת לאפוטרופוס של היתומים כיון שאין עליה לפרוע חובות של בעלה שיתן לה מחלק היתומים כדי חצי מה שפרעה בחובות הנזכרות ואומרת שעשתה ע\"פ אחד מזקני העיר ויש לה מזה עדים וקיום ואפוטרופוס אומר שאין לו לפרוע לה כלום כיון שלא אמר לה שום אדם לפרוע החובות תשובה אם הדבר ידוע שהיו לעכו\"ם שטרות על בעלה ורצו למכור הקרקעות יפה עשתה האלמנה שפרעה החובות כדי שלא יזלזלו העכו\"ם במכירת הקרקעות אע\"פ שלא עשתה ע\"פ ב\"ד כיון שהיתומים היו סמוכים אצלה הויא כאילו נתנמית אפוטרופא עליהם ויש לה לעשות תועלת היתומים בלא ב\"ד וששאלת ראובן משכן בית לשמעון ומת ראובן והיה עליו כתובת אשה ותובעת כתובתה והורידוה ב\"ד בחצי נכסי המת בכח התקנה ובאה להוציא את שמעון מחצי הבתים הממושכנים בידו ככח ההורדה שהורידוה ב\"ד בחצי נכסי ראובן ושמעון אומר שאין זכות כתובתה כל בחצי הבתים כיון שהיו משועבדים בידו והמת הניח בתים אחרים בני חורין והזכיה שיש לה תגבה מבני חרי שאין לה לגבות מן המשועבדים כל זמן שיש בני חרי תשובה יראה שהדין עם שמעון כיון שנמצאו לראובן נכסים בני חורין לפרוע להם לאלמנה חצי נכסי המת שהוא פרעון הכתובה לפי התקנה שתקנו שלא תטול כל בכתובתה אלא חצי נכסי המת והוא פרעון כתובתה לא היה להן לב\"ד להורידה לנכסים משועבדים כיון שהיו למת נכסים בני חורין שתגבה מהם אלמנתו חצי נכסיו כי אין התקנה כך שתגבה חצי כל הקרקע וחצי כל המטלטלים אלא שתגבה חצי נכסיו והוא תחת גביית כתובתה הילכך אין להגבות מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין הלכך ההורדה שהורידו בית דין לאלמנה לבית שמשכן ראובן לשמעון לא היתה כלום ותגבה האלמנה משאר נכסי המת כנגד סך הממון שהורידוה באותם הבתים והבתים ישארו ביד שמעון עד שיפרעו יורשי ראובן לשמעון דמי המשכנות כך יראה הדין מדין ההלכה אמנם באו לפני סופרי העיר ועדיה ואמרו שכך נהגו העולם ע\"פ התקנה ליתן לאלמנה חצי הנכסים חלק בחלק כבכל הנכסים קרקע וטלטול כל דבר ודבר חציו ואמרתי אם כן יעשו כמנהגם ויתנו לה גם חצי הקרקע המשועבד לשמעון: שאלה ילמדנו רבינו הסכימו קהל מוילנא שכל אלמנה שתבא לחלוק עם בנים שיהיה יד היתומים על העליונה או יפרעו כתובת אמן ומתנתה או יחלקו עמה לעולם שתהיה יד היתומים על העליונה לתועלתם כגון שאם היו הנכסים מרובים יפרעו לה כתובתה ומתנתה ואם היתה כתובתה יתירה על הנכסים שיחלקו עמה עכשיו מת ראובן והניח בנם ובנות והיה עליו שטר חוב מאלף זהובים לשמעון ועמדה לאה אשת ראובן והשיאה הבנות ולא מיחו בה היתומים והיתומים לא גילו דעתם אם היו רוצים לפרוע כתובת אמן או אם היו רוצים לחלוק אבל אומדן דעת היה שקודם ירצו לחלק כיון שהכתובה יתרה על הנכסים עכשיו מתו היתומים ובא שמעון לתבוע שטר חובו שהיה לו על ראובן וטען שיפרעו לו חצי הנכסים עמ��ו היתומים ואמרו אין אנו רוצות לחלוק עם אמנו אלא היא תטול כתובתה ושמעון אומר כיון שהיתומים לא גילו דעתם אלא סמכו על התנאי אנן סהדי דניחא להו כדי שיפרעו חובות אביהן טענו היתומים אנו במקום אחינו קיימינן וכי היכי שהם היו יכולים לותר גם אנחנו יכולים לותר: תשובה מה שכתבת שהברירה תלויה ביד היתומים אם ירצו יחלקו עם האלמנה ואם ירצו יעמידו הדבר על דין תורה שתטול האלמנה כתובתה והם יטלו המותר דבר ידוע הוא שלא יעקר דין תורה ממקומו עד שיאמרו יורשים רוצים אנו לחלוק ולא שייך הבא אומדן דעת לפי שכך התקנה שלתועלת היתומים תקנו שיכולים לסלק האלמנה בחצי הנכסים וכל זמן שלא סלקוה נעמידנה על דין תורה והרי מתו הבנים ולא סלקוה והבנות שעומדות במקום אחיהן לירש אומרות שאין רוצות לסלק אמן ומי יסלקנה ועוד אדרבא אומדנא דדעתא הוא יותר שהבנים היו חפצים שתטול אמן הממון בכתובתה ממה שיטלם בעל חוב אחר וזהו לפי מה שכתבתם שהברירה תלויה ביד היורשים אם ירצו לחלוק עם האלמנה או אם ירצו יתנו לה כתובתה אבל בעיר הזאת אין התקנה כך אלא אם כתובתה מרובה מחצי הנכסים ממילא כל חצי עזבון של היורשים ובעל חוב גובה ממנו חובו ואם יאמרו היורשים תטול האלמנה כל כתובתה אין שומעין להם. שאלה וששאלת בענין התקנה שהאלמנה והירושים חולקים כל עזבון המת ויצא על המת שטר חוב מאוחר לכתובת אשה והאשה לא שיעבדה עצמה באותו שטר אם יפרעו אותו מתפיסת הבית קודם חלוקה או אם יתנו לאלמנה חצי כל עזבון המה ומחלק היורשים יפרעו החוב תשובה אחר שאין דבר זה מפורש בנוסח התקנה יד התקנה על התחתונה כי התקנה באה להוציא מד\"ת שהדין נותן שתטול האלמנה כל כתובתה הלכך אמרינן מסתמא כך היתה התקנה שכל הנמצא ברשות המת בשעת מיתה דבר שהגוף שלו יחלקו ולא יפחתו חלק האלמנה בשביל שיעבוד שהיה באותו הממון משועבד לאחר כי היכי שאם לא היתה התקנה לא היה השיעבוד מגרע כח כתובתה כיון שקדמה הכתובה לחוב וגם האלמנה לא נשתעבדה בחוב ה\"נ לא יגרע השיעבוד חלק הראוי לה מכח התקנה כי התקנה שתטול חצי הנכסים היא במקום גביית כתובתה הלכך כי דין שיש לה מגביית כתובה יש לה ג\"כ בחצי הנכסים שנוטלת מכח התקנה הלכך יחלקו כל עזבון המת כל דבר שהגוף היה שלו ומחלק היורשים יפרעו החוב וכן נ\"ג שנוהגים פה בטוליטולה וששאלת עוד יש בתקנה אם לא הניח בנים ובנות ותבע האלמנה לחלוק עם יורשי המת תוציא הנדוניא שהביאה לבעל כמו שהיה בשעת חלוקה ושאר הנכסים תטול האלמנה חציה וליורשי המת נשאר החצי ונוהגין שבשעה הנשואין כותב לאשתו שטר מתנה גמורה מלבד שטר הכתובה ועתה באו לחלוק האלמנה ויורשי המת כפי התקנה וטוענת האלמנה שישלה לקחת שטר המתנה קודם חלוקת הנכסים והיורשים אומרים שאין לה ליטול שטר המתנה אלא יחלקו כל הנכסים חוץ מנדוניתה שתוציא תחילה תשובה הדין עם הירושים דכיון שכתוב בתקנה שתוציא נדוניא שהביאה לבעלה ושאר כל הנכסים תטול האלמנה חציה ויורשי המת חצי האחר ומאחר שהוציא לשון התקנה כל הנדוניא מכלל שאר הנכסים ולא שטר המתנה מכלל דחלוקה קיימא על כל שאר הנכסים כך נראה מלשון התקנה ועוד דיד בעל השטר על התחתונה כיון שבאה להוציא מיד היתומים הלכך לא תטול אלא חצי הנכסים אחר שתוציא מהם תחלה נדוניתה: ששאלת אם האשה יכולה לתת בחייה לבעלה או לאחר מי שתרצה שיזכה אחרי מותה באותו החצי שראוי לירש זרעה או אחר הזוכה בירושתה והאריך הרבה בדבר ושה שיצא מכלל דבריו שאין בידה לשנות כלל לתתו לא לבעלה ולא לאחר ואם נתנה אותו אין מתנתה כלום אלא הראוי לירש ירש ודאי אם היתה נותנת מעכשיו נכסים לבעלה בענין שלא היתה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי היתה המתנה קיימת אבל אם נתנה לו מעכשיו ולאחר מיתה אין מתנתה כלום: ששאלת רחל שהיתה נשואה ולה בת אחת ומתה וצותה שיטול בעלה חצי נכסיה ובתה חצי האחר כפי התקנה וצותה עוד שאם תמות בתה קודם שתנשא שיהיו נכסיה לאחות רחל ומתה הבת ורוצה אחות רחל לזכות בנכסים בחלק הבת בכח צוואת אחותה ובעלה של רחל שהוא אבי הבת אומר שיש לי לירש את בתו הדין עמו כי הצוואה שצותה אם הבת שאחרי מות הבת תירש אחות הממון אין באותה צוואה כלום אלא האב יורש אותה וששאלת על תקנת טוליטולה שהבת יורשת חצי הנדוניא אם יכול ב\"ח של אבי אם הבת ליקח מהבת מאחר שהיה יורשת החצי או נאמר מאחר שהבת איננה יורשת אלא מכח התקנה לא תפרע החוב של אבי אמה תשובה דבריך סתומים אם הנדוניא שנתן האב לבתו דבר מסויים כגון קרקע שחל שיעבוד ב\"ח עליו לא פקע שעבודו וביד מי שימצא שעבודו יטלנו ואין אנו חוששין היאך בא לידו ואם אין מסויים היאך יגבה ב\"ח אינו גובה מטלטלים בין מלוקח בין ממקבל מתנה אי לא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי ואי אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי יש למטלטלי דין מקרקעי שאלה ילמדנו רבינו ראובן אמר לעדים הוו עלי עדים בקנין שלם מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לאשתי להיות בידה לזכות ולראיה שרציתי ברצון נפשי ובגוף בריא ועשיתי אחוה עם אשתי שאם חס ושלום אפטר לבית עולמי קודם ממנה מהיום ולאחר מיתה עשיתי אותה יורשת בכל נכסי שקניתי ושאני עתיד לקנות ומהיום תלך פלונית אשתי ותחזיק בכל מה שיש לי בעולם קרקע או מטלטל בגדים ושימוש ערש חוזק גמור מהיום ולעולם ומעכשיו תירש ותוריש ותנחיל ותחסין ותעשה חפצה ורצונה בכל מה שיש לי בעולם ונפטר ראובן לבית עולמו אם זכתה האשה בנכסיו ולפי שעשאה יורשת ואינה יורשת אלא ב\"ח תשובה מה שנתן לאשתו בלשון ירושה אינו כלום כיון שאינה ראוייה לירש אמנם רואה אני לקיים שטר זה מתוך תיבה אחת שכתוב בה ותחזיק בכל מה שיש לי בעולם ומלת ותחזיק היא לשון מתנה ותנן בפרק י\"ג (קל) כתב לשון מתנה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין וקנתה בין מה שיש לו עכשיו בין מה שיש לו אחר המתנה כי כתב לה ושעתיד אנו לקנות: יש נוהגין לכתוב שט\"ח לנשותיהן בשעת נישואין שמחייבים עצמם בסכום ידוע וקורין אותו נדוניא יכולה לגבותו בכל עת שתרצה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שיש לו דין נכסי מלוג שמנחת החוב ביד בעלה כ\"ז שהיא רוצה וכשתרצה תגבנו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות דכל הנכסים הנמצאים ביד האשה היאך שבאו לידה בין בירושה בין במתנה כולן זכה בהן הבעל כפירות ולא דמיא להא דאמרינן הנותן מתנה לאשה קנתה ואין הבעל אוכל פירות דהתם מיירי שנתן לה אחר שנשאה שבעין יפה נותנה לה ואינו משייר לעצמו כלום אבל מתנה שכותב לה קודם שישאנה היא כאחת משלשה שדות שהכניס לה שום משלו אלא שאותן נקראין שעבוד כתובה ובחוב זה יש לה יפוי כח יותר שתוכל לגבות בכל עת שתרצה וכשתגבנו יחזיר נכסי מלוג לפיכך אם יש עליה חוב שלותה קודם שניסת גובה ממנו אבל אם אין שטר הנדוניא עומד לגבות בכל שעה שתרצה אלא לכשתתאלמן או תתגרש אין ב\"ח גובה ממנו ולא אמרו שתמכור שטר נדוניתה בטובת הנאה שאם תתאלמן או תתגרש שיגבנו הלוקח וטובת נאה זו יטול ב\"ח בחובו או ימכרו ב\"ד לב\"ח הנדוניא בטובת הנאה ויעכב המעות בחובו דכל לגבי בעלה ודאי מחלה שאם היתה צריכה למוכרו היתה מוחלת אותו לבעל ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ואפילו אם שטר הנדוניא עומד לגבות בכל עת שתרצה אם יש עליה חוב שלוחה אחר שניסת אינו גובה ממנו ואם נתן הבעל לה מתנה אפי' ב\"ח שהלוה לה אחר שניסת גובה ממנו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ששאלת ראובן הלוה מעות ללאה ושואל מב\"ד שיגבוה משטר מתנה שכתב לה בעלה שזה נוסחו הוו עלי עדים בקנין שלם מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים כך וכך מפרדסים ועוד נתתי לה אלף זהובים במתנה גמורה וכו' תשובה אם שטר המתנה כתוב כהלכתו אז זכתה לאה בכל הקרקעות שנתן לה והן שלה ואע\"פ שמנחת לבעל לאכול פירות זה תלוי בדעתה כל זמן שהיא רוצה וכשתרצה תוציא מיד בעלה קרקע ופירות הלכך אם היה השטר נכתב כהלכתו היה גובה ב\"ח מן הקרקעות שנתן לה אבל מ\"ש נתתי לה אלף זהובים בשביל מתנה זו לא נוכל להוציא מן הבעל כלום מדרבי נתן כי לא שעבד עצמו להתחייב לה כלום אלא שכתב לה מתנה אלף זהובים ולפי לשון המתנה כבר היה בידה כל זה כתבתי לך אם השטר היה כתוב כהלכתו אבל תורף השטר היה נ\"ל שאין בו ממש לפי שכתוב בו וכתבו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים כו' ואין ניכר בשטר שהוא נותן לה כלום ודאי אם היו מטלטלין ונתנו ליד העדים ואמר להם תנו ממון זה לאשתי זכתה האשה דתן כזכי דמי אבל כיון שלא נתן ליד העדים לא זכתה האשה כי הוא צוה לעדים אבל הוא לא נתן לה כלום וכן רגילים לכתוב בשטרות הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לפלונית להיות בידה לזכות ולראיה מהמת שרציתי ברצון נפשי ונתתי לה כך וכך אבל מה שצוה לעדים ליתן אין זה כלום וששאלתם שמנהג הוא כשהאשה מכנסת קרקע לבעלה היא כותבת לו שטר מתנה והוא כותב לה שט\"ח על עצמו וקורין לו נדוניא ואין מזכירין באותו שטר הקרקע שנתנה לו אותו קרקע אם יש לו דין נכסי צאן ברזל או כדין שאר נכסיו תשובה יראה כיון שקורין לזה השטר נדוניא ויכולין לגבותה בכל עת שתרצה ודאי הקרקע שנתנה לו הרי הוא כשאר כל נכסיו דהיאך יתנו ביניהם שהיא תוציא ממנו החוב שהוא דמי הקרקע ויהיה הקרקע בחזקתה ששאלת ראובן הוציא שטר על שמעון ומצא לו מטלטלים ורוצה לגבותם והוציאה אשת שמעון נדוניתה מוקדם לשטרו של ראובן ומנעו מלגבות המטלטלים וטוען ראובן שכיון שתגבי מטלטלי אלו בנדוניתך תקרעי שטר נדוניתיך שאם ישאר היום או מחר בידך תוציאנו ותמנעני מלגבות מטלטלים אחרים הדין עמו דכיון שבאה לגבות מכח נדוניתה יגבוה ואם יש במטלטלין כדי כל הנדוניא תגבה ותקרע ואם אין בהם כדי כל הנדוניא יגבוה הנמצא ויכתבו ביני שיטי כך וכך הגבנוה מחפץ פלוני ופלוני שאם יבא בעל חוב להגבותה היום או מחר שידע כמה הגבוה והמותר יקח בעל חוב: ששאלת ראובן היה חייב לשמעון מנה ולא נטלה לאה לאשתו בקנין כאותו החוב ומתה לאה בחיי ראובן והניח שטר נדוניא שנתחזק לה על בעלה ולפי התקנה נפטר ראובן מחצי הנדוניא לפי שמתה בחייו וחצי השני ירשו בניה ואח\"כ מת ראובן והניח הרבה נכסים מעות וקרקעות ותובע שמעון שיגבהו חובו מקרקעות ראובן ואומרים בני ראובן שקודם יגבו מקרקעות ראובן חצי נדונית אמם שירשו מכחה שהיא מוקדמת לשטרו של ראובן וטעם שמעון שאין להם לגבות מקרקעות ראובן כיון שבא לידה ממון ראובן כפליים משטר הנדוניא תשובה כיון שבני ראובן ירשו והחזיקו בממון אביהם וירשו ג\"כ ירושת אמם הרי שפרעו לעצמם מה שאביהם היה חייב לאמם כי הם עומדים במקום אמם לירש נדוניתה ומה שבא לידם כאילו בא ליד אמם ונחשוב אותו לפירעון ולא לירושה מצד אביהם ושמעון יגבה חובו: וששאלת ראובן הוציא שטר נדונית אחותו שהיתה אשת שמעון ומתה ותובע חציה לפי התקנה שהוא יורש אחותו ושמעון אומר הניחה בן וחיה אחריה ימים רבים והוא יורשה ואח\"כ מת ואני יורש בני וראובן אומר הבן מת תחילה תושבה עליו להביא ראיה: וששאלת ראובן נתחזק לו על שמעון שט\"ח ונשא שמעון אשה ועשה לה שטר נדוניא על עצמו והיא פסקה להכניס לו סכום ידוע במעות ובשביל שלא היו לה המעות עשה לו אחד מגיסיו שטר משכונא על ביתו בסכום המעות שפסק לו ונפטר שמעון וצוה להחזיר שטר המשכונות אשתו ועתה בא ראובן ותובע שיגבוהו מזו המשכונא השטר שנתחזק לו על שמעון תשובה אין מגבין לו ממנה דאי חשבינן להך קרקע שהיא ממושכן לשמעון בשביל מה שפסקה להכניס לו כאילו הכניסה לבעלה בנדוניתה הרי לא חל שיעבוד עליו כדרך שלא יוכל למוכרה ואי לא חשבינן ליה כאילו הכניסתו בנדוניתה כיון שאינו אלא משכון בעלה ולא שייך למימר שתטול האשה הקרקע משום שבח בית אביה כי לא הכניסה לו הקרקע אלא משכון בעלמא בשביל נדוניתה הילכך ראובן שהיה חובו מוקדם יקח הקרקע בחובו הא ליתא שהקרקע אינו אלא שעבוד בעלמא בשביל הנדוניא שהיא חייב לו והבעל מחל לאשתו אותו החוב שהיתה חייבת לו כיון שצוה להחזיר לו השטר וכיון שמחל החוב ממילא פקע השיעבוד שהיה לו לבעל על הקרע ועוד אפילו אם לא צוה להחזיר שטר המשכונא היה הדין עמו כמו שכתבתי שהרי האשה היתה חייבת לבעלה נדוניא שפסקה לו ומשכנה הקרקע בשביל אותו החוב וגם הבעל היה חייב לאשה נדוניתה אם יגרשנה או ימות וכשמת הבעל עוד הנדוניא ביד האשה הרי היא נפרעת החוב שהיה חייב הבעל ממעות שבידה שהיא חייבת אותם לבעל וכיון שהיא נפרעת מאותו החוב הרי פרעה לבעלה החוב שהיתה חייבת לו ונפטר המשכון ששעבדה לו בעבור החוב ששאלת מה שנוהגים לכתוב בכתובה ע\"מ שלא ישא אשה אחרת אי הוי כמתנה ע\"מ שכתוב בתורה שמא תשהה עמו י' שנים ולא תלד ואז הוא מחויב לישא אחרת והרי היא כמתנה על מה שכתוב בתורה תשובה דע דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דאף אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לשיא אשה אחרת צריך לגרש הראשונה וליתן לה כתובה וכן נמי המנהג שנוהגין וכותבין בכתובה על מנת שלא לישא אשת אחרת ואם יעבור וישא אשה אחרת שיפטרנה בגט ויתן לה כתובה וששאלת אם שהתה עמו י' שנים ולא ילדה ולא התנה עמו בשעת נשואין ועתה התנה בקנין שאם ישא אשה אחרת יתחייב לה סכום ידוע אי הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה תשובה לא הוי כמתנה ע\"מ שכתוב בתורה הוא רוצה ליזוק בנכסיו ויקים מצותו ויפרע מה שקבל על עצמו ששאלת שנוהגין לכתוב למטה בכתובה שטר שפלוני החתן נתן לפלוני כך וכך מעכשיו באחריות על כל נכסיו אם מתנה זו נידונית כשטר חוב תשובה פשיטא דהויא כשטר חוב גמור ששאלת אלמנה שהיתה אמודה בממון ומפני זה נתן בה שמעון עיניו ונשאה ונשבע שלא ישא אחרת וקודם שנשאה פסקה מלדת וזה ידע שמעון ואחר שנשאה ידע שלא היה לה ממון ורוצה לגרשה בטענה שרוצה לקיים פריה ורביה תשובה אין טענתו טענה ואין יכולין להתיר לו שבועתו שלא מדעתה ששאלת ראובן חייט נשבע ליתן לשמעון חצי מה שירויח ועתה אין מספיק לראובן לפרנס אשתו באותו החצי שהרויח ואשתו תובעת מזונות או שיכפו לגרשה וכתב שיש מי שאומר כיון שהוא משועבד לאשתו ל��ונה לא היה יכול לישבע ליתן חצי מה שירויח לאחר והוי שבועה לבטלה תשובה אין בדבריה כלום דאפי' אם מוכר אדם נכסיו אין מוציאין מהן למזון האשה והבנות כ\"ש אם שיעבד גופו דאין שיעבוד חל על גופו של אדם בשום ממון שהוא חייב ואלמלא השבועה לא היתה המתנה כלום כי נתן לו דבר שלא בא לעולם אבל בשביל השבועה שנשבע צריך לקיימה וששאלת על יהודים שנהרגו בדרך ולסוף ט\"ו ימים מצאו והכירו ראשו של אחד מהם שהיה עדיין שלם בסימנים מובהקים ושאר הגוף אכלוהו חיות תשובה דע כי אינו עדות להתיר את אשתו דתנן בפרק האשה בתרא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואין מעידין אלא עד ג' ימים כי המת משתנה אחר ג' ימים ואותן שמצאו רגלו והכירו הבתי שוקים כי היו שלו סימן מלבושיו לא הוי סימן שפעמים שמשאיל אדם מלבושיו לאחרים ועכו\"ם שאומר שהוא ועכו\"ם אחרים הרגו ואומרים הסימנים שהיו בכל אחד ואחד ושמותם לא ידע הא תנן אין מעידין על סימני הגוף כגון ארוך או קטן או חיור או סומק לא הוי סימן אבל אם אמר סימן מובהק כגון שהיה חסר אחד מאבריו או יותר ברגליו או בידיו אם שום שינוי בא' מאבריו סומכין עליו: עדות על תלמיד אחד שמת והתיר א\"א הרא\"ש ז\"ל את אשתו ואת גיסתו בהיותי במיורקא ראיתי תלמיד אחד והראה לי אגרת חתומה בחתימת מורינו הרא\"ש ז\"ל והיה כתוב שמו של התלמיד אשר וסיפר לי שהוא בא מטוליטולא ושלמד לפני מורינו רבי אשר והראה לי תוספות מקצת מסכתות שחבר מורינו הרב הנזכר ולפי הדבר שהגיד ומצאתי אמת נתברר לי שבא מטליטולא ויצא ממנו ללכת לארצו אח\"כ בא תלמיד א' ושמו ר' שמואל ובמל\"ת אמר תלמיד חשוב אשכנזי שפירש מכאן ושמו רבי אשר ולמד לפני הרב רבי אשר ז\"ל בא בציציליא בעיר שהייתי ונתאכסן עמי והיה עמי יום או יומים ואח\"כ נטל רשות ללכת ופטרתי אותו בלויה וראיתי שנפל בדרך ואמרתי לו תחזור כיון שאתה חולה ולא רצה לחזור אחר ימים מועטים בא אלי המגיד והגיד לי שאותו תלמיד היה חולה נוטה למות והלכתי שם לבקרו ואני החזקתיהו בדברים ובמה שיכולתי ולא הועיל ואחר זמן מועט נפטר לבית עולמו ועשיתי לו כבוד גדול במותו וקברו אותו יראה לי שאשתו של ר' אשר מותרת לינשא בעדות זו כדאיתא בהדיא בשילהי יבמות מעשה באדם אחד שבא להעיד עדות אשה לפני חכמים אמרו לו בני היאך אתה יודע בעדות זו אמר להם אני והוא מהלכים בדרך ורדפו אחרינו עכו\"ם ונתלה ביחור של תאנה ופשחו והחזיר את העכו\"ם לאחריו אמרתי לו יישר כחך אריה א\"ל מנין אתה יודע שכך קורין אותי בעירי יוחנן בן יונתן ארי' דמכפר שחרא לימים חלה ומת והשיאו חכמים את אשתו אלמא אע\"פ שלא הכירו אלא ע\"י שסיפר לו שמו ושם מקומו התירו את אשתו וכן בנדון זה שהגיד להם שמו ושלמד הנה אצלינו והראה להם תוספות שידוע לנו שהוליכם עמו מכאן הרי נתברר לנו שאותו ר' אשר שיצא מכאן ומת ואני מעידים וידוע לכל בני חבורתינו שמיום בואו לכאן לא בא שום אדם ללמוד לכאן ששמו ר' אשר אלא אותו רבי אשר בר רב סיני והוא היה מארץ רוסיא ובא לכאן עם בחור אחד ששמו ר' יהונתן לפיכך כיון שידוע לנו שרבי אשר בא מארצו ולמד פה אצלנו והועד עליו שמת אשתו מותרת: וששאלת אשה שמחלה כתובתה ונדוניתה לבעלה מחילה גמורה והיא טוענת שעשתה המחילה מפני שהיה מגזם לה לגרשה או לישא אחרת מפני שאינה יולדת אין זה טענת אונס לבטל המחילה כי בדין היה עושה לישא אחרת כדי לקיים מצות פריה ורביה והיא שיחדתו בממונה מלישא אחרת ועוד שאין האונס ידוע ולא מסרה מודעה מעיקרא:" + ], + [ + "הלכות גיטין
כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידו ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ותנן ב\"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא\"כ מצא בה ערות דבר דדרשי ליה לקרא כפשטיה אם לא תמצא חן בעיניו לפי שמצא בה ערות דבר וב\"ה סברי אפילו הקדיחה תבשילו דדרשי לקרא הכי כי מצא בה ערות דבר או ערוה או דבר אחר שפשעה כנגדו ור' עקיבא סבר אפילו מצא אחרת נאה הימנה דדריש לקרא הכי והיה אם לא תמצא חן בעיניו פי' חן של נוי או שמצא בה ערות דבר ולהלכה כב\"ח שאם פשעה כנגדו יכול לגרשה אבל לא יגרשנה כדי ליקח נאה הימנה בד\"א בזיווג שני אבל בזיווג ראשון אין למהר לגרשה דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות לפיכך אין לו לגרשה בשביל שפשעה כנגדו אבל אם מצא בה ערות דבר או פריצות מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ ויצא מדון והרמב\"ם כתב אין למהר לשלח אשתו ראשונה אבל אם שנאה ישלחנה ול\"נ דהאי דכתיב כי שנא שלח מוקמינן ליה בזיווג שני אבל בזיווג ראשון אין לשלחה אלא א\"כ מצא בה ערות דבר בין בזיווג ראשון ובין בזיווג שני בכל עניין שעבר וגירשה אין כופין אותו להחזיר לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה וכן היושב עם אשתו ודעתו לגרשה עובר משום אל תחרוש על רעך רעה ויכול לגרשה בלא דעתה אבל האיש אינו מוציא אלא לרצונו לפיכך קטנה מתגרשת אע\"פ שאין בה דעת אפילו אם קבל אביה קדושיה שהן דאורייתא או חרשת שנתקדשה כשהיתה פקחת ונתחרשה אבל נשתטית שאינה יודעת לשמור עצמה לא יוציאנה אפי' אם יודעת לשמור גיטה שעשו בה תקנת חכמים כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר לפי שאין בה דעת לשמור את עצמה וכתב הרמב\"ם לפיכך מניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה ואין מחייבין אותו בשאר וכסות ועונה שאין כח כבן דעת לדור עם השוטים ואינו חייב לפדותה ולרפאותה ואם גירשה הרי זו מגורשת ומוציאה מביתו ואינו חייב עוד ליטפל בה ע\"כ ומדברי הרמב\"ם יראה שחייב במזונותיה שהוא כתב שאפילו גירשה חייב במזונותיה וכל תנאי כתובה לבד מתשמיש המטה שאסור דאי אמרת פטור מה הועילו חכמים בתקנתן ועוד כיון דאמור רבנן לא יוציא לא מצי מפיק לה ולא גרעה ממגורשת ואינה מגורשת דבעלה חייב במזונותיה ע\"כ וא\"כ כל שכן כל זמן שלא גירשה שחייב בכל וגם על מה שפטרו מלרפאותה כ' הראב\"ד ואם בת רפואה היא למה לא יתחייב לרפאותה וכמה יש משתטות מחמת חולי וחוזרות ומתרפאות ע\"כ אשה שנתגרשה משום פריצות אין ראוי לאדם כשר לישאנה שלא יכניס לביתו רשעה שהוציא זה מביתו: הגרושה לא תנשא לאחר בכל אותו שכונה שדר בה המגרש ואם הכפר קטן אסורה בכל הכפר ואם גירשה השני אז אינה אסורה לדור אלא במבוי שדר בו הראשון אבל חוץ למבוי מותרת לוה ממנה קודם שגירשה לא תתבע ממנו בעצמה אלא ע\"י אחר ואם שניהם באין לפנינו והוא תובעה משמתינן להו בד\"א שנתגרשה מן הנישואין שאז רגילה עמו אבל מן האירוסין לא ואם ידועה שהוא רגיל עמה אפילו מן האירוסין נמי לא:" + ], + [ + "אין האשה מתגרשת אלא בכתב דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן שיכתוב בכתב הוא פוטר אותה ומתירה לכל ונותנו בידה ואומר לה שהוא מתירה בו וזהו שנקרא גט וגט זה צריך שיכתבנו הבעל או יצוה לסופר לכתבו: וכותבין אותו על כל דבר ובלבד שיהא תלוש ובכל דבר שרישומו ניכר ושיהיה כתיבתו לשם איש המגרש והאשה המתגרשת בו ויחתמו בו ב' עדים כשרים ויתנו לה הוא או שלוחו לידה או ליד שלוחה ויאמר לה שנותנו לה לפטרה בו פטור גמור בלא תנאי או בתנאי כמו שירצה צריך שיכתבנו הבעל דכתיב וכתב לה או שלוחו בציוויו יכתיב ואף אם שלוחו כתבו צריך שיהא משל הבעל לכך צריך שהסופר יתן הקלף והדיו לבעל במתנה קודם כתיבה והבעל יתן שכרו ומפני תקנת עגונות תקנו חכמים שהאשה תתן השכר של הסופר ותקנהו לבעל כתב הרמ\"ה האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי אין צריכין לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אע\"ג דכתבו מדידהו ויהבי לה כיון דבשליחותו קעבדי מכי יהבי לה בשליחותיה דבעל כמאן דיהבו לבעל והדר בעל ויהיב לאתתא דמי דכיון דמוכח לאיתתא בשליחותיה אקנויי אקנו לבעל לגרושי ביה ונמצא זכיית הבעל וגירושי האשה באין כאחד ואי גזל נייר וכתב ביה גיטא ויהיב לה כשר אפילו נתנו לה קודם יאוש שהרי אינה חייבת להחזירו לבעלים שיש כאן שינוי שם ושינוי מעשה וכותבין לו הגט אע\"פ שאין אשתו עמו והוא שיהיו מכירים ויודעים העדים והסופר שזהו פלוני ואשתו פלונית ובשעת הסכנה כותבים אע\"פ שאין מכירים לא יכתבנו הסופר ולא יחתמו בו העדים עד שיאמר להם הבעל לכתוב ולחתום וכשיאמר להם הבעל יכתבו הם בעצמם ולא יאמרו לאחרים לכתוב ולחתום ואפי' שאמר לג' שיש עליהם תורת ב\"ד לכותבו ולחומתו אין להם לומר לאחרים לעשותו ואפי' אמר להם אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו ואף אם הוא חרש אפי' הוא שומע אלא שאינו מדבק או אפי' פיקח וכתב להם בכתב ידו שיכתבו ויחתמו לא יעשו עד שישמעו מפיו והרמב\"ם כתב נשתתק וכתב בכתב ידו שיכתבו גט לאשתו אם דעתו מיושבת עליו כותבים ונותנין שאין דין מי שנשתתק כדין החרש וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה והרמ\"ה כתב באומר לשנים אמרו לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו ואמרו להם וכתבו וחתמו וגירש בו שהיא ספק מגורשת ורב אלפס כתב שאינו גט כלל וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ע\"י כולם כולכם כתובו אחד כותב במעמד כולם אמר לעשרה כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמים ואחד נותן כתב הרמב\"ם אפי' אם היה הכותב אחד משני העדים החתומים בו והוא השליח שנותנו לה הרי זה כשר ויראה מדבריו שהוא מכשיר כתב סופר ועד ולקמן בעינן לברורי שהוא פסול אמר כולכם חתמו כולם חותמים בו ושנים שחותמין בו תחילה הרי הם משום עדים והאחרים משום תנאי לפיכך אם היו השאר פסולים או שחתמו זה היום וזה מחר אפי' בי' ימים כשר מת אחד קודם שחתם ה\"ז פסול היה א' מהשנים הראשונים פסול ה\"ז פסול ודוקא שחתם קודם שחתמו האחרים אבל חתמו האחרים למטה תחלה ואח\"כ חתם פסול למעלה כשר בתחתונים הכשרים והרמ\"ה כתב לכתחילה אין לקרוב או פסול לחתום עמהם אפי' חותם בסוף אפי' חתמו שנים הראשונים ביומיה והקרוב או פסול אחר כך ואי חתום בדיעבד בתר דחתימו תרי כשרי כשר והוא דחתימי הנך תרי ביומיה ואי אמר כולכם משום עדים לא מתבשר עד דהוו כולם כשרים וחתימי ביומיה מנאם שאמר אבג\"ד יחתמו גט לאשתי ולא אמר כולכם כולם יחתמו בו בחשבון שמנה בין אם היה שם יותר מחשבון שמנה בין לא היה שם יותר מחשבון שמנה והאידנא תקינו חכמים בגט דכולכם כתובו כך חד מנכון פירש רש\"י תקון חכמים בגט שאדם מצוה לכתוב במעמד רבים שיכתבו בפירוש שכך אמר כתבו כל א' מכם שלא יטעו לומר שצוה לכולם ומשמע מדבריו שיפרשו שכך אמר אפי' אמר סתם ושאר מפרשים פירשו שתקנו שיפרש דבריו ומיהו כתב גאון דאפי' ��תר תקנה אי אמר סתם ולא אמר כולכם כשר אע\"פ שאמר במעמד כולם:" + ], + [ + "צריך שיהיה בדעתו בשעה שמצווה לכתו' הגט לפיכך אחזו רוח רעה בשעה שמצווה לכתו' אין כותבין אותו אפילו לכשיבריא וכתב הרמב\"ם וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין היה הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט הרי זה ספק היה בריא בשעה שצוה לכותבו ואח\"כ אחזו החולי אין כותבין אותו בעודו בחליו ואם כתבו ונתנוהו בחליו אינו כלום לא שנא מת מתוך החולי לא שנא נתרפא אבל לכשיתרפא כותבין אפי' אם בחליו מיחה מלכותבו אין באותו מיחוי כלום ונותנין אותו לכשיתרפא וא\"צ לימלך בו פעם שנית לפיכך שכיב מרע שמצווה לכתוב גט לאשתו צריך לדקדק בו שהיה שפוי בדעתו בשעת כתיב ובעל העיטור כתב שאין צריך אלא כיון שצוה לכתוב כותבין אפי' אם נשתתק וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה מי שנשתתק ושאלוהו אם ירצה שיכתבו גט לאשתו והרכין בראשו לומר הן בודקין אותו בדברים אחרים שואלין אותו דבר שראוי להשיב עליו אם רואין שדעתו מיושבת עליו שרומז על תשובת לאו הרכנה כדרך בני אדם על לאו ועל הן הרכנת הן ג\"פ בכל אחד כותבין ונותנין ולא יבדקו ג\"פ הן או ג\"פ לאו זה אחר זה אלא חד הן ותרין לאו ותרין הן וחד לאו ולא יבדקוהו בדברים הנמצאים באותו הזמן אלא בקיץ שואלין אותו אם רוצה בפירות של החורף ובחורף אם רוצה בפירות של הקיץ אם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואם ישיב לאו פקח הוא אבל אם שאלוהו בקיץ אם רוצה ללבוש בגדים חמים הראויין לחורף ומשיב הן אינו בחזקת שוטה דשמא אחזו קור וכן אם משיב הן בחורף על בגדי הקיץ יש לתלות שמא אחזו חום והוי ספק מגורשת ודווקא כשנשתתק או אלם השומע ואינו מדבר סומכין על רמיזתו להוציא אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו מוציא את אשתו ברמיזה במה דברים אמורים שנשאה כשהיה פקח ונשתטה או נתחרש או שנפלה לו יבמה מאחיו אבל נשאה כשהוא חרש אפילו היא פקחת מוציא ברמיזה וגוסס פירש רש\"י שהוא חשוב כמת ואינו מוציא את אשתו וכן פסק ר\"ח אבל ר\"י כתב שחשוב כחי ויכול לגרש וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל שחטו בו שנים או רוב שנים וכן ראוהו מגוייד או צלוב והחיה אוכלת בו ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין כל עוד שנשמתו בו אע\"פ שבודאי ימות מהמכה:" + ], + [ + "אמר לעדים לכתוב הגט ולחתום וליתנו לה וטעו בכתיבתן או שכתבוהו ונאבד יכולין לכתוב אחר ולא אמרינן שלא עשאן שלוחין אלא לגט אחד וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ומיהו אם לא נאבד ומסופקין אם הוא כשר אם לאו מכמה חומרות שנהגו להחמיר ואין להם שורש ועיקר מן התורה הרי עשו שליחותן אם הוא כשר לפיכך טוב להנהיג שיאמר הבעל לעדים ולסופר לכתוב ולחתום עד שיהא הגט כשר לפי דעתם בלא שום פקפוק אמר לסופר ולעדים כתבו וחתמו ותנו לשליח ונאבד מיד השליח בהא ודאי לא עשאם שלוחים אלא להגיע ליד השליח ואינן יכולין לכתוב גט אחר אפילו אם אמר כתבוהו ותנוהו ליד השליח ויוליך לא אמרינן שעשאן שלוחין עד שיוליך אלא מיד כשנתנוהו ליד השליח עשו שליחתו ואין כותבין גט אחר עד שישאלוהו ואם כתבו אחר ונתגרשה בו הרי זו ספק מגורשת אבל אם כתבו גט פסול ונתנו לשליח ודאי יכולין לכתוב אחר:" + ], + [ + "הכל כשרים לכתוב את הגט ואפילו האשה בעצמה כותבת גיטה ומקנה אותו לבעלה וחוזר ונותנו לה וכתב הרמ\"ה ודוקא שיאמר לה הבעל תחילה לכותבו שצריך שיכתבנו הוא או שלוחו דאי לאו הכי אינו כלום אפילו ריח הגט אין בו חוץ מחש\"ו ועבד ועכו\"ם וישראל מומר לעכו\"ם או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו\"ם וחש\"ו יכולין לכתוב הטופס ויעמוד פקח גדול על גביו ויאמר לו לכתוב לשמו ויניחו מקום התורף שהוא מקום האיש והאשה ומקום הזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם שיכתבנו גדול פקח אבל אם אין גדול עומד על גביו לא יכתוב אפי' הטופס והתורף לא יכתוב אפי' אם גדול עומד על גביו אבל עכו\"ם ועבד לא יכתוב אפילו טופס אפילו אם ישראל עומד על גביו ומדברי הרמב\"ם יראה דלא בעינן עומד על גביו אלא לכתחילה שהוא כתב אם כתב אחד מהחמשה טופס והניח תורף וכתבו פקח גדול לשמו כשר מותר להניח חש\"ו לכתוב טופס הגט לכתחלה והוא שגדול עומד על גביו אבל עכו\"ם ועבד אין כותבין טופס לכתחילה אפילו ישראל עומד על גביו ע\"כ והר\"י פוסל אפי' בחש\"ו ואפי' גדול עומד על גביו וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה כתב הרמב\"ם כתב גט בשבת או בי\"ה בשוגג ונתנו לה ה\"ז מגורשת כתבו וחתמו בזדון בי\"ט אינה מגורשת שהרי העדים פסולים מן התורה: כתבו וחתמו בזדון ביום טוב ונתנה לה בפני עדים כשרים הרי זה גט פסול:" + ], + [ + "על כל דבר תלוש כותבין הגט אפילו על איסור הנאה אפילו על עלה של זית אע\"פ שהוא דבר המזדייף כשר אפי' לזמן מרובה ולא חיישינן שמא היה בו תנאי ונמחק והוא שיהיו עדי מסירה לפנינו אבל בעדי חתימה אפי' הם לפנינו פסול אבל בדבר שאינו מזדייף כשר בעדי חתימה לחוד וכותבים אותו על יד העבד וקרן הפרה ונותנין לה העבד והפרה והוא שיהיה בעידי מסירה אבל לא יחתוך יד העבד וקרן הפרה ויתן לה דבעינן שלא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה וכתב הרשב\"א ודווקא שכתב על בעלי חיים או מחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו אבל דבר אחר לא וכ\"כ בשם רש\"י שהיה מכשיר גט שנכתב בקלף גדול ונחתך ממנו אח\"כ ומעשה היה בימי רבינו יצחק בר' מנחם ופסלו ונחלקו עליו בני דורו וכך הביא בעל העיטור תשובה להכשיר ובה\"ג פוסל אותו אם נחתך ממנו כלום וכ\"כ ר\"ת וכן מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב מיהו דוקא כשנחתך מקלף גדול הוא דחשיב מחוסר קציצה אבל אם חתכו ממנו דבר מועט כדי ליפותו לא מקרי מחוסר קציצה ומ\"מ כתב בסדר כתיבת הגט וז\"ל ויחתוך הסופר הקלף למדת הגט שלא יצטרך לחתוך עוד ממנו ע\"כ לפיכך אם טעה הסופר בגט לאחר שכתב קצתו ומתחיל באותה הקלף יחתוך תחילה המיעוט שכתב כתב בעל העיטור כתבו על ספר אע\"פ שיש ענינים אחרים בתוכו ונתן לה הכל כשר אין כותבין אותו על המחובר אפילו יתן לה המחובר כמו שהוא דבעינן ונתן בידה כתב הטופס כמחובר ותלשו והשלים עליו התורף כשר אבל אם כתב גם התורף במחובר אפי' בדיעבד פסול והרמ\"ה פסק כר' יהודה ופסול עד שיכתוב כולו בתלוש ולא נהירא וכתב עוד כל היכא דפסלינן מחובר אפי' תלוש ולבסוף חברו פסול ואפילו כתבו וחתמו בתלוש ואחר חתימתו חזר וחברו ואח\"כ תלשו ונתנו לה פסול ולא מיבעיא אם אשרוש אחר כתיבה וחתימה אלא אפי' לא אשרוש נמי פסול כיון דמחוסר מעשה מקמי נתינה דבעינן וכתב ונתן שלא יהא מחוסר מעשה משעת כתיבה עד שעת נתינה כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר ויתן לה החרס כמו שהוא ולא חיישינן שמא יקטום שבר ממנו ויתן לה והוא שיהיו עדי מסירה לפנינו שהרס דבר המזדייף הוא כתבו על עלה של עציץ הקוב פסול שמא יקטום ויתן לה וכתב בעל העיטור אבל כשאינו נקוב כשר אפילו אם קוטם ונותן לה אבל להלכות גדולות ולר\"ת פסול עבד שהוחזקו בו שהוא שלו וגט חקוק עליו והיא מוחזקת בו ואומרת שמסרו לה בעדי מסירה להתגרש בו פסול אפילו העדים חקוקים בכתובת קעקע בענין שאינו יכול להזדייף לפי שאינה נאמנה דשמא עכשיו נכנס לרשותה וכ' הרמ\"ה דחיישינן מספק לחומרא והויא ספק מגורשת ואי ניסת לשני תצא בגט אבל לא היה הבד בחזקת שהוא שלו והעדים חקוקים בו בענין שאינו יכול להזדיי ויוצא מתחת ידה הרי זו מגורשת אפילו אם אין עדי מסירה לפנינו ואצ\"ל שאם מביאה עדי מסירה שאז הוא כשר אפילו אם עדי חתימה יכולין להזדייף אם הגט חקוק על טבלא שהיא ידוע שהוא שלה ויוצא מתחת ידה ואומרת שנתנתו לו וחזר ונתנתו לה ומביאה עדי מסירה הרי זו מגורשת דודאי אקנויי אקני ליה ואם העדים חקוקים בענין שאינו יכול להזדייף אפי' אין עדי מסירה לפנינו מגורשת כתבו על טס של זהב ואמר הרי זה גיטך ותתפרע בזהב שבו בכתובה נתקבלה גיטה וכתובתה:" + ], + [ + "כותבין הגט בכל דבר שרישומו ניכר בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום באבר בשחור ובשיחור פי' באבר חתוכי אבר מעורבי' במי' שחור פחמי' מעורבי' במי' שחור אירמנטי והרמב\"ם כתב כתבו בשחור ובשיחור באבר כשר ואין כותבים בהם לכתחילה ואין נראה כן מל' א\"א ז\"ל וכותבין אותו במי עפצי' והוא שלא יהיה הקלף מעופץ אבל אם הוא מעופץ לא שאין מי עפצי' ניכר על קלף מעופץ אין כותבין במי פירות חקקו על הטבלא חקק ירך האותיות שנמצא הכתב שוקע כשר חקק תוכו וסביבותיו ונמצא הכתב בולט פסול חקק הגט בחותם והכה בו על הטס עד שנראי' כתיבת הגט בהם פסול לשון הרמב\"ם הפר יריכי האותיו' כשר וכן אם חקק היריכות מאחורי הטס עד שבלטו פני הטס אבל אם חפר תוך האות עד שיראו היריכות גבוהות מכאן ומכאן כמין דינרי זהב פסול שאין זה כתב המקרע על העור תבנית כתב או שרשם על הטבלא תבנית כתב הרי זה כשר ע\"כ: אין צריך שיהיו האותיות מוקפים גויל ומ\"מ נהגו להחמיר לעשות מוקף גויל ויש שמצריכין לעשות בו זיינין באותיות שעטנ\"ז ג\"ץ ובספר התרומה כתב שאין צריך ויש למנוע מלעשותן ואם יש בו אותיות דבוקים יכול לגרר הדיו שביניהן להבדילם אבל אם נפלה טיפת דיו בתוך האות ואינה ניכרת אינו יכול להעביר הדיו לתקן האות דהוה ליה חק תוכות וכתב בספר התרומה ואף אם רוצה לעשות מ\"ם פתוחה ונמשכת ידו ונסתמה אין יכול לגרר הדביקות לפתחה דה\"ל חק תוכות ונוהגין לשרטטו וכתב רב האי לפי שנקרא ספר ונוהגין לעשותו י\"ב שיטין רמז לדבר בשם ר\"ת גט עולה י\"ב ואם חסר מי\"ב או יתר עליה לא נפסל ויחתוך הקלף שיהא ארכו יותר על רחבו וכתב בספר התרומה ולא יהו האותיות עוברות מהשיטין בימין ובשמאל לתוך הגליון ולא יהא בו שום טשטוש ולא יכתבנו על המחק כתב הרמב\"ם צריך שיהא הגט מבואר היטב באותו כתב שיכתבנו עד שידעו לקרותו הקטנים שיודעים אותו הכתב שאינם לא נבונים ולא סכלים כקטנים אלא בינונים ולא יהא הכתב מעוקם ולא מבולבל שמא תדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה היה בו משמעות ב' ענינים או שהיה בכתב עקום או בלבול עד שאפשר שיקרא ממנה ענין אחר הואיל ונקרא לענין אחר אע\"פ שיש בו משמעות גירושין ויש בו מענין גירושין ה\"ז פסול ע\"כ שאלה לאדוני אבי ז\"ל גט הבא מארץ מרחק ויש בו אותיות שמשתנות ממדינה למדינה שיש מקומות שכותבין נון זקופה כמו זי\"ין ורי\"ש כותבים גג שלה קצר עד שנראה כמין יו\"ד תשובה צריך שיהא נקרא כתב הגט במקום כתיבתו לינוקא דלא חכים ולא טיפש ואם לאו אין כאן גט כלל כתב עוד הרמב\"ם גט ש��מחק בו אותו או תיבה שתלה בין השיטין אם מטופס הגט הרי זה כשר ואם מהתורף אינו גט ואם חזר ופירש בסוף הגט שאות פלוני תלויה או על המחק אפילו מתורף הגט כשר וכן גט שנמצא קרוע שתי וערב שהוא קרע של ב\"ד הרי זה גט בטל אבל נקרע קרע שאינו של ב\"ד כשר: נימוק או שהרקיב או שנעשה ככברה כשר נמחק או נטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו אינו גט בד\"א כשהגט יוצא מתחת ידה בעדי חתימה ואין כאן עדי מסירה אבל אם יש עדים שנמסר לה הגט לפניהם והיה כשר הרי זה כשר אע\"פ שתורף הגט על המחק או בין השיטין או שהוא קרוע שתי וערב כשנתנו לה בפניהם עד כאן ורבינו סעדיה כתב דמחק בשמו ושמה פסול אפי' אם הוא מקויים ושאר מחקים אם נתקיים כשר בדיעבד אבל לא לכתחילה ורבינו נסים כתב כדברי הרמב\"ם ז\"ל שבכל מקום שנמחק ונתקיים כשר ובטופס כשר אפי' בלא קיום וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שגט שיש בו מחקים וקיומים כשר:" + ], + [ + "הגט כשר בכל כתב ובכל לשון שיכתבנו ויהיה ענינו שמגרשה ופוטרה ממנו ומתירה לכל אדם כגון הרי את מותרת לכל אדם ויהיה מבואר שלא יהיה בו לשון המתפרש לב' ענינים עד שאדם יכול לומר לכך נתכוון או לכך אלא יהיו הדברים שאין בו ספק באותו לשון אלא שמשמעותו אחד שפלוני מגרש אשתו פלונית וצריך שיכתוב בו ודן דיהוי ליכי מינאי גט פטורין וכולי ונהגו בכל המקומות לכתוב בלשון ארמית וזהו נוסחו בכך וכך בשבת כך וכך לירח פלוני כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מנין בו כאן במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני אנא פלוני בר פלוני דממתא פלונית דיתבא על נהר פלוני וכל שום אוחרן וחניכא דאית לי ולאהבתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני דממתא פלונית דיתבא על נהר פלוני וכל שום אוחרן וחניכא דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי דהות אנתתי מן קדמת דנא וכדו שבקי' ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי דתהויין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דיתצביין ואינש לא ימחא בידיכי מן שמיא מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ואדם דיהוי ליכי מינאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגם פטורין כדת משה וישראל: בשלישי ברביעי בחמישי מלאים יו\"ד בשני בששי חסר יו\"ד כתב ה\"ר פרץ ביום ראש חודש יכתוב ביום אחד לירח פלוני בשני יכתוב בשני ימים בשלשה בארבעה כולן לשון זכר בה\"א לבסוף וכן באחד ועשרים בשנים ועשרים בשלשה ועשרים וכן כולם ובחשבון השנים יכתוב לשון נקבה כגון בשנת חמשת אלפים ואחת לבריאת עולם שתים שלש ארבע כולם בלא ה\"א לבסוף וכן אחת עשרה שתים עשרה עד עשרים ומשם ואילך עשרים ואחת עשרים ושתים עשרים עד עשרים ומשם ואילך עשרים ואחת עשרים ושתים עשרים ושלש המנין המועט לשון נקבה וכן לעולם ואם יכתוב גט ביום ראשון של חדש אייר יכתוב ביום ל' לחדש ניסן שהוא ר\"ח אייר וכן בכל ראשי חדשים שהם ב' ימים וביום שני של ראש חדש יכתוב באחד לירח פלוני כי חשבונו מיום השני ואם השנה מעוברת יכתוב באדם הראשון לירח אדר הראשון ובשני יכתוב לירח אדר השני כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ראיתי בנוסח טופס הגט של רב אלפס שכתוב בו איך אנא פלוני בר פלוני וכן בשאר טופסי גיטין ואינו נופל על הלשון דודאי בשאר שטרות שכותבים העדים דבר שנתקיים לפניהם שייך למימר זכרון עדות איך נעשה דבר זה לפנינו אבל לשון נוסח הגט הוא ספירת דברים שהבעל מספר שבזמן הזה הוא מגרש את אשת�� ולא שייך למיכתב אלא בזמן הזה אני פלוני מגרש את אשתי הלכך טוב שלא לכתוב איך ומה שנהגו לכתוב ולאתריהון דאבהתיכי תמהתי למה נהגו לכתוב כך מאחר שאין מזכירין מקום אביו ומקום דירת אבי האשה ע\"כ ולא יכתוב ודין מלא אלא חסר יוד ולא יכתוב ואיגרת מלא יוד אלא ואגרת ודתהוייין ודתצבייין כל אחד ג' יודי\"ן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתקון הגט של רבינו יוסף טוב עלם דיתיהוייין דיתיצבייין כל אחד ואחד חמשה יודי\"ן כי די תיהוייין הן ב' תיבות אשר תהיי ודי הוא תרגום של אשר וכן די תיצבייין אשר תרצנה ואני אומר דאף הכותב דתהוייין תיבה אחת אינו טעות עד כאן ולורכי' לוי\"ו דתירוכין ולוי\"ו דשיבוקין ולוי\"ו שניייה דוכדו ולאו דוקא לורכיה טפי משאר ווין אלא שצריך לדקדק בהן שלא יקצר בהן עד שיהו נראות כמו יוד ויכתוב תרוכין שבוקין חסר יוד ראשונה ופיטורין מלא בב' יודין ולמהך חסר יוד ויזהר יפה ברגל של ה\"א דלמהך שירחיקנה מגנה וכן בכל ההי\"ן צריך שיזהר שלא יגע הרגל למעל' אלא שבזה צריך ליזהר יותר לפי שבזה משתנ' כל המשמעו' ולא לכתוב לאתנסבא אלא להתנסבא כתב הרמב\"ם ועל דרך זה צריך ליזהר בכל כתב ובכל לשון שיכתוב שלא יהא בהם משמעות שני ענינים עד כאן כתב הר\"ר פרץ לא ימחא בא' וצריך שלא יהא בשטה אחרונה לא ספר תירוכין ולא גט פטורין ולא אגרת שבוקין אלא כדת משה וישראל לבד ויעשה ממנו אותיות ארוכות כדי שלא יסיים באמצע השיטה דאיכא למיחש אם יסיים באמצע השיטה שמא יחתמו העדים מיד בחצי השטה הנשאר ואין ראוי לעשות כן שאלו' לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת גט שהיה בשטה אחרונה יותר מכדת משה וישראל אם נפסל בכך דע כי לא נפסל בכך ומה שכתב וישראל אל\"ף למ\"ד כאחר אינו נפסל ומה שכתב לא ימחא באל\"ף אם בא הגט לידה אין לפוסלו בכך ושאלת אם כתבו עדים נתגרשה פלונית בגט כשר ואח\"כ נתגלה שהיה בו טעות הדבר פשוט שאין עדות העדים מועיל להכשיר גט פסול אלא תלינן שמא לא דקדקו העדים ולא הרגישו בטעות או שלא היו יודעים בטיב גיטין ולא ידעו שהוא טעות ששאלת גט שכתוב בו למנין אנו מנין ודילג השין וכתב ברביעי כ' ימים לירח שבט ודלג ולא כתב בשבת וגם יום רביעי היה כ\"א יום לשבט והוא כתב כ' הגט כשר שאין לחוש לדילוג השי\"ן דכיון שאנו מכירין סגנון הדבר בשביל דילוג אות אחד אין לפוסלו וכן בשביל שדילג בשבת אין לפוסלו כי ברביעי אין לו פירוש אחר אלא בשבת כיון דכתיב בתריה כ' יום לחדש וגם אין לפוסלו במה שכתב כ' לחדש שבט והוא כ\"א ונמצא שהקדים זמן הגט יום אחד והוי גט מוקדם דכיון שידוע שר\"ח שבט היה ביום חמישי ורביעי בשבת אי אפשר להיות כ' בחדש אלא כ\"א תלינן בטעות הסופר שלא היה זכור קביעות החודש ולא הוי מוקדם אע\"ג דקיימא לן דוקא עד רובו של חדש טעו אינשי בקביעא דירחא אבל משעבר רובו של חדש לא טעו בו אינשי הכא אין חילוק דע\"כ טעה שהרי דבריו סותרים זה את זה אם הוא רביעי הוא כ\"א לחדש ואם הוא כ' בחדש כמו שכתב הרי הוא ביום ג' ועל כרחו טעה או בקביעות החדש הנכון או בין יום שלישי לרביעי ובימי השבוע לא שכיחי דטעו אינשי הלכך תלינן הטעות בקביעות החדש ואין כאן הקדמה והגט כשר כתב הרמב\"ם אם לא האריך בווי\"ן או שלא כתב יודין היתרות או שכתב יודין שלא היו לו לכתוב הגט פסול וכל כיוצא בזה בכל לשון הגט פסול ובעל העיטור כתב משמייהו דרבוותא דכל חגי דקדקי דוקא כשהבעל כתב הגט או שהסופר כותבו מפיו ובא הבעל ואמר כוונתי לשנות כדי לקלקלה אבל אומר לסופר לכתוב ולחתום גיטו סתם ��טעו באחד מאלו והבעל אין מערער הגט כשר ותנשא לכתחיל' וכן כתב רב האי יהיב בעל רשותא לסופר למכתב וטעה בהון או במקצתהון אי איתיה לספרא מתקן להו ואי לא מתקן ומינסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה ואי אתיא לאינסובי ואתא בעל ומערער ואומר האי דכתיב ודין דינא אמרי ולכך כיונתי לא מינסבא ואי מינסבא לא מפקינן לה וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל תשובה לו ששאלת שליח הולכה שהביא גט ולא היו הווי\"ן ארוכים אם רשאין ב\"ד להאריכן תשובה אין יכולין להאריכן ואם ניתן לה הגט ואין הווי\"ן ארוכים והבעל רחוק מכאן לא הייתי פוסלו בשביל זה וכן אם יש בו תקנת עגון כגון שהובא ממקום רחוק יאריכו הווי\"ן כי מסתמא הבעל צוה לכתוב כתקון חכמים ואם לא כתב הסופר כראוי ניחא ליה לבעל שיתקנוהו ועל זה יש לסמוך בשעת הדחק:" + ], + [ + "צריך לכתוב הזמן בגט כיצד בכך וכך בשבת בכך וכך לירח פלוני כך וכך לחשבון פלוני שחכמים תקנו לכתוב בו הזמן משום שפעמים שאדם נשוי קרובתו ותזנה תחתיו וירצה לחפות עליה ויתן לה גט אחר הזנות ולא יכתוב בו הזמן היא תאמר קודם הזנות נתגרשתי אבל כיון שתקנו לכתוב בו הזמן ואם תאמר כן צריכה להביא ראיה אבל לא הוצרכו לתקן זמן כדי לידע מתי תטול פירות מנכסים שהיו בידו דקי\"ל יש לבעל פירות עד שעה שיתן הגט לידה וכשיגיע הגט לידה תלך לב\"ד ותראה להם גיטה ויכתוב לה ב\"ד הזמן שנתגרשה בו ואם נתגרשה בגט שאין בו זמן לא תנשא ומיהו אם ניסת בו לא תצא אפי' אם אין לה בנים ואם הקדים הזמן פסול ומ\"מ נכתב ביום ונחתם בלילה של אחריו או אפילו מכאן ועד עשרה ימים פסק א\"א הרא\"ש ז\"ל שהוא כשר בשעת הדחק שא\"א ע\"י גט אחר והרמ\"ה כתב שהוא פסול וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה אם נתגרשה בגט מוקדם ולא נודע פסולו עד שקדשה אחר דלא תפסי בה קדושי שני ואינה צריכה גט ממנו ומותרת לחזור לראשון השולח גט ממקום למקום אע\"פ שמקדים הזמן שהרי כתב הזמן מיום הכתיבה שאינו ידוע מתי מגיע לידה כשר כיון דאית ליה קלא שהקול יוצא בשליחות הגט וכל אדם יודע שנכתב קודם שנמסר לה ואם תבא לגבות הפירות שמכר הבעל משלה צריכה להביא ראיה מתי בא הגט לידה ופסק ר\"י דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא על ידי שליח שימסרנו לה על ידי שליח דבהכי אית ליה קלא כדאמרינן גבי גיטין הבאין ממדינת הים אית להו קלא לפי שיש קול להולכת השליח ולביאתו ומידע ידעי אינשי זמן המסירה ה\"ה נמי בגט שנכתב קודם שנמסר אע\"פ שאם היה מוסרו מידו לידה היה פסול משום דאתיא למיטרף מלקוחות שלא כדין מיום שנכתב כשנתנו ליד שליח ליתנו לה אית ליה קלא ולא נפיק מינה חורבה ואין נראה כן מדברי הרמב\"ם שכתב הרי שאמר לשים כתוב גט ולחתום וליתנו לאשתו ונתאחר הדבר ימים או שנים או שנמצא הגט בטל והוצרכו לכתוב לה גט אחר כשכותבין הזמן והמקום אין כותבין לא הזמן שאמר להם הבעל לכתוב בו ולא אותו המקום כיצד היה בירושלים כשאמר להם הבעל והיו עומדים בתשרי ונתאחר עד ניסן והרי הן בלוד כותבין זמן מניסן ובלוד וא\"א ז\"ל כתב דברי רבינו יצחק לפסק הלכה: סתם גט הבא לפנינו אנו תולים שביום שנכתב נמסר ואינה צריכה להביא ראיה מתי בא לידה אבל אם יש בו ריעותא כגון שנמצא מושלך צריכה להביאה ראיה מתי בא לידה גט שזמנו מאוחר כשר לגרש בו ופי' הראב\"ד כשר לגרש בו מיד בשעת הכתיבה ור\"ח פי' שאינו גט אלא עד הזמן שכתוב בו אפי' אם נותנו לה מיד כי אין הגירושין חלין אלא עד הזמן שכתוב בו ויש לבעל פירות עד הזמן שכתוב בו והרמב\"ם פסל גט המאוחר שכתב גט שיש עליו עדים ואין בו זמן או שהיה מוקדם או מאוחר או שנכתב ביום ונחתם בלילה אע\"פ שהיו עסוקים באותו ענין או שכתב הגט בירושלים וטעה וכתב בלוד פסולים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה וכתב עוד שאין לסמוך על מה שפסל נכתב ביום ונחתם בלילה אף על פי שעסוקים באותו ענין כתב עוד הרמב\"ם חתך ממנו הזמן ונתנו לה או שלא כתב שם היום אל בשבת ראשונה או שנייה בחדש פלוני או בשנת פלוני ולא הזכיר החדש ואפי' בשבוע פלוני כשר וכ\"כ בו היום גירשתיך שמשמע היום הזה שיצא בו הגט ואיני יודע היאך מכשיר חתך ממנו הזמן דהיינו אין בו זמן וכל השיג עליו הראב\"ד: בימי חכמי התלמוד היה דרכם לימנות לשנות המלכים ואם שינה ומנה לחשבון אחר הגט פסול והאידנא נוהגין בכל המקומות למנות לבריאת עולם:" + ], + [ + "צריך להזכיר בגט שם המקום שהעדים עומדים שם בשעת חתימה ואם שינה והזכיר בו מקום אחר פסול אבל עם מקום עמידת הסופר בשעת כתיבה אין לחוש לפיכך אם נכתב במקום אחד ונחתם במקום אחר יזכיר שם המקום שנחתם בו ובסה\"ת כתב שצריך להזכיר בו ג\"כ מקום עמידת הסופר ולכך אמר שצריך שיעמדו הסופר והעדים במקום אחד וכ\"כ הרמ\"ה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה שינה מקום עמידת העדים כתב ר\"ח שאם ניסת בו הולד ממזר וכ\"כ הרמ\"ה שאפילו אם נשאת תצא אבל הולד כשר מן השני ודוקא מן השני אבל מן הראשון הוי ממזר ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל ור\"ת פסק שהולד כשר אבל לא תינשא בו לכתחילה ולפירוש רש\"י תנשא בו לכתחילה וכן הוא דעת רב אלפס וכותבים שם מקום הבעל והאשה פי' מקום עיקר דירתו כגון פלוני שממקום פלוני ואם יש לה שתי שמות כותב שממקום עיר פלוני וכל שום וחניכה דאית ליה וכתב הרמ\"ה כשמגרש בעירו כותב שם העיקר בפרט וכולל שם הטפל בכלל שום וחניכה וכשמשלה הגט למקום אחר צריך לפרט שניהם שם מקום הכתיבה ושם מקום הנתינה ואם רגיל בשני מקומות כותבים שם מקום עיקר דירתו והוא אותו שדר בו י\"ב חדש ואם קנה בה בית דירה מספקא לן אי מיקרי דירה ולכך טוב לכתוב וכל שום אחרן דאית ליה ולאתריה ומן הדין היה צריך לכתוב שם העיר של הלידה אלא דחיישינן שמא יטעה בעיר מולדתו ואם כתבה ולא טעה בה כשר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין צריך לכתוב אלא שם מקום עיקר דירתו אבל א\"צ להזכיר מקום עמידת הבעל והאשה בשעת הכתיבה ולא מקום לידתן דעירו ועירה לא קאי אלא אמקום עיקר הדירה וגם עירו ועירה אין עיכוב בכתיבתן דמתני' לא קאמר אלא אם שינה בהם אבל אין עיכוב בכתיבתן נוהגין באשכנז ובצרפת לכתוב מקום עירו ועירה של עמידה ודירה ולידה היכא דיודעים משום חששא דשני יוסף בן שמעון ואם טעה ושינה מקום הלידה זה היה מעשה והכשירו רבינו תם דדוקא בעיקר מקום הדירה הוא דאיכא חששא משום שהוא ידוע לכל וכל אדם נקרא על שם מקום דירתו ממקום פלוני וכשרואים שינוי במקום אומר הוא לא גירש אלא אחר הוא שגירש אבל מקום לידת האיש אינו ידוע וגם אינו נקרא על שם מקום לידתו וליכא חששא:" + ], + [ + "כותבין שם האיש והאשה בגט ואם יש לאחד מהם שני שמות כותבין שם העיקר שלו וכל שום וחניכה דאית ליה אבל אין כותבין שם הטפל וכל שום וחניכה דאית ליה בד\"א לכתחלה אבל בדיעבד אפילו לא נכתב אלא אחד מהם כשר והרמב\"ם פסל שכתב כתב השם שאינם ידועים בו ביותר וכתב וכל שום וחניכה שיש לו הרי זה פסול וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסבר' ראשונ' ואם חניכתו ידוע וניכרת בכ\"מ והכל קורין אותו בה אלא כשחותם בשטר או קורא בספר קורין אותו בשם המובהק אז סגי בחניכה לחוד אפי' לכתחלה וגן בחניכת שם המשפחה סגי ודוקא עד שלשה דורות אבל מכאן ואילך לא והא דכשר בדיעבד כשכתב שם הטפל וכל שום וחניכה דאית ליה דווקא למגרש במקום הכתיבה אבל אם עומד במקום אחד ומגרש במקום אחר והוחזק בשני המקומות באלו שני השמות שידוע הוא שיש לו שני שמות אבל בני מקום זה אין מכירין בשם שיש לו במקום אחר צריך לכתוב שניהם וכותב שם מקום הנתינה וכל שום וחניכה דאית ליה ואם לא כתב כן פסול ואם ניסת בו הולד ממזר וכל י\"ג דרכים האלו בה אבל אם לא הוחזק בשני השמות שאין יודעים במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה וגם במקום הנתינה אין יודעים שיש לו שם אחר במקום הכתיבה א\"צ לכתוב אלא השם של מקום הכתיבה ולא כל שום וחניכה דאית ליה ואפילו אם יודע לנו אח\"כ שיש לו שם אחר במקום אחר הגט כשר שאין לנו אלא בשם שהחזיק לעצמו וכתב הרמ\"ה שאין חילוק בין אם מגרש במקומו לשולח הגט במקום אחר לעולם צריך לכתוב שני השמות אלא כשמגרש במקומו כותב שם העיקר בפרט והטפל כולל וכותב אני פלוני וכל שום וחניכה דאית לי ואם כתב שם טפל בפרט וכולל שם העיקר הויא ספק מגורשת ואם גירש בשם שלא הוחזק בו כלל אע\"ג דכתב וכל שום וחניכה דאית לי לא הוי גט כלל וכששולח הגט למקום אחר צריך לפרט שני השמות בפרט שם מקום הכתיבה ושם מקום הנתינה ומומר אין לו לגרש אלא בשם ישראל ואם גירש בשם עכו\"ם אע\"פ דכתב וכל שם שיש לו פסול וגר ששינה וכתב שמו של גיותו כשר והני ספרי דפלני יקרא לבעלי זרועות וכתב פלוני החכם או רב או נשיא אע\"ג דלא קרו ליה אינשי הכי ואיהו נמי לאו בר הכי אין זה שינה שמו והגט כשר כיון דקרי ליה בשמיה בפירוש אע\"ג דפליג יקרא דלא חזי ליה לאו שינוי השם הוא וכ\"כ ר\"ח במומר המגרש שא\"צ לכתוב אלא שם של יהדות כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שאם לא הזכיר שם אבי האשה אלא כינויו או אפילו לא הזכירו כלל שהוא כשר וכתב עוד על אחד ששמו יוסף בן שמעון והמיר אביו והבן היה לו לגרש ולא רצה להזכיר שם אביו וכתב יוסף בן שמואל שהגט פסול שהרואה אומר אחר מגרשה כי שם בעלה יוסף בן שמעון וזה היה יוסף בן שמואל:" + ], + [ + "צריך שיחתמו שני עדים כשרים למטה משיטה התחתונה של גט ולא יניחו כדי אויר שני גיטין בין חתימתם לשיטה התחתונה ואם הניחו אויר שני שיטין הגט פסול והרמב\"ם כתב שאם יש עדי מסירה כשר אפילו אם הניחו שני שיטין והראב\"ד השיג עליו כי שמא תתן תנאי בגט באותן ב' שיטין ותוציא גיטה בעדי חתימה ונמצא זה כמזוייף מתוכו דאתו למימר שסומכין על עדי חתימה ויתחילו בראש השטה שלא ישאר חלק בגליון הגט לפני חתימתן ולא יהיה בין הגט לחתימת העדים כתוב שום דבר אחר שאינו מענין הגט דאיכא למיחש שמא לא כיונו העדות לחתום אלא על אותו דבר כדאמרינן כתב למטה בגט שאלו בשלומה פסול שמא לא חתמו אלא על שאלת שלום אבל אם כתב ושאלו כשר שהוי\"ו חוזר על של מעלה ועל הכל חתמו וכן כל כיוצא בזה חתמו בראש הגט או מצדו בימינו או בשמאלו או מאחוריו פסול אלא למטה דוקא ואף כשחתמו למטה צריך שיהא גב החתימה כלפי הגט ולא תהיה רגלי החתימה כלפי הגט לפיכך כתב ב' גיטין באורך הדף ראשו של זה בצד ראשו של זה וחתמו באמצע שניהם פסולים שהרי הם כב' ראשי הגיטין ואם כתבן זה תחת זה כסדר והעדים בין שניהם העליון כשר ואם כתב סופו של זה בצד סופו של זה והעדים באמ��ע את שהעדים נקראים עמו שתבא גם חתימתן כלפי כתב הגט כשר ובכולן כתב הרמב\"ם שאם יש כאן עדי מסירה שהוא כשר: שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני שכתבו בב' דפין זה אצל זה והעדים חתומים תחת חצי השני כשר והוא שיהיה ניכר בקלף שלא נחתך ממנו כלום אלא שהסופר כיון לכך מתחילה אבל אם אינו ניכר פסול דשמא שני גיטין היו כתובים זה אצל זה השמאלי נכתב בגובה של המגילה יותר מהימיני והיה שום תנאי בימיני למטה וחתם התחתון מהימיני והעליון מהשמאלי וכיון אותם ביחד: וכתב הרמב\"ם שאפילו אם מסרו בפני עדי מסירה שיהא ספק מגורשת ואיני יודע למה כיון שיש כאן עדי מסירה הם זכורים אם היה בו תנאי ואפשר שרוצה לומר שאנו חוששין שהסופר מעצמו עשה כן מפני שנזדמן לו הענין בכך כתב שני גיטין בב' דפין במגילה אחת זה אצל זה והעדים יוצאין מתחת זה לזה את שהעדים נקראים עמו כשר כגון אם שמם תחת הימיני ושם אביהם תחת השמאלי או הימיני כשר ואם שמם תחת השמאלי ושם אביהם תחת הימיני כגון שחתמו בשני שיטין כזה או השמאלי כשר חמשה שכתבו ה' גיטין לחמשה נשותיהן אם כתבו בכלל שכתבו בכך וכך בשבת גירש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית פירוש אחר שכתב הראשון גירש ופלוני לפלונית מסיים כל ענין הגט וכן אמר כל חד לאשתו אחר שכתב גירש פלוני לפלונית פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי וכל טופס הגט וב' עדים חתומים למטה כולן כשרים ותנתן המגילה ליד כל אחת ואחת ודוקא שכתב ופלוני בוי\"ו שהוא מחברו אבל אם כתב פלוני בלא וי\"ו אין כשר אלא האחרון וכתב הרמב\"ם ותנתן לכל אחת בעדי מסירה ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת ולמאי דבעינן למכתב שכל גט שבא לפנינו חתום אין צריך לבקש אחר עדי מסירה ואם לא נמסר בפני עדים פסול אפילו עדים חתומים בו ה\"נ אין צריך שיהו עדי מסירה לפנינו אלא כולן מתגרשות בו ואחת תתפוש אותו בשביל כולן או תתן אותו לכל אחת כשתצטרך לה ואם אין שם עדי מסירה כלל אין שום אחת מתגרשת בו אפי' אותה שיוצאה מתחת ידה אבל אם כתב בכך וכך גירש פלוני לפלונית והשלים הגט והתחיל אחר תחתיו באותה המגילה וכתב ביום זה או בכך וכך גירש פלוני לפלונית והשלים הגט וכן בכולן והעדים חתומים מלמטה אין מתגרשת בו אלא אותה שגיטה למטה שהעדים חתומים על גיטה גם בזה כתב הרמב\"ם אם נתנה מגילה זו לכל אחת בעדי מסירה כולן מתגרשות ואם אין שם עדי מסירה אין מתגרשות בו אלא אותה שגיטה באחרונה כתב אנו פלוני ופלוני מגרשין נשותינו פלונית ופלונית והשלים הגט אין שום אחת מהן מתגרשת שאין ב' נשים מתגרשות בגט אחד ואם חזר ופירש אח\"כ בגט פלוני מגרש פלונית ופלוני לפלונית כולן כשרים ותנתן לכל אחת ואחת וכתב הרמ\"ה דה\"ה נמי אם כתב פלוני מגרש פלונית ופלוני לפלונית הוי ב' נשים בגט אחד אא\"כ סיים על כל אחד ואחד כל ענינו של גט כדפרישית לעיל כשחותם העד צריך לפרש שמו ושם אביו כגון יוסף בן יעקב עד כתב יוסף עד או בן יעקב עד או יוסף בן יעקב ולא כתב עד כשר אבל כתב יוסף לבד ולא כתב עד פסול ומיהו אם היו שני גיטין בשני דפין זה בצד זה וחתם באחד יוסף לבד וחתם בשני בן יעקב עד שניהם כשרים שעד שכתב בשני הוא חוזר ג\"כ על הראשון והוה ליה כאילו כתב יוסף עד: ולא יחתמו אלא זה בפני זה ואם חתמו זה שלא בפני זה פסול ומיהו כתב ר\"ת חתמו שנים זה בפני זה ורוצה להחתים בו שלישי שלא בפניהם שפיר דמי נכתב הגט בכתב עבר ועדיו חתמו בכתב יונית או איפכא או שעד אחד חתם עברית והשני יונית כשר וכתב הרמב\"ם ז\"ל והוא שיהו העדים מכירין לשון הכתב והכתיבה אבל אם היה קצת הגט בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר פסול: עדים שאין יודעים לקרות אחד קורא בפניהם והם חותמים וכתב הרמב\"ם והוא שיכירו לשון הגט ונראה דאפילו אין מכירין לשונו אם הקרא לפניהם מתרגמו לפניהם שפיר דמי ודוקא בגיטי נשים הקילו בכי האי גוונא משום עיגונא אבל בשאר שטרות לא יסמכו על אחד שיקרא לפניהם עד שיהו שנים או ראש ב\"ד וסופר שלו כההיא דר\"נ שהיה דין מומחה וסופר ב\"ד קורא לפניו וחותם ואם אין העדים יודעים לחתום רושמין להם צורת האותיות על הגט באבר או בדבר אחר שאין רישומו ניכר שפסול לכתוב בו והם ממלאים אותו בדיו אבל אין רושמין להם בדבר שכשר לכתוב שא\"כ כתב העליון אינו כלום ולא הקילו לעשות כן אלא בגיטי נשים אבל בשאר שטרות דיין המחתים אותם בכי האי גוונא מנגדינן ליה והשטר כשר והרמ\"ה כתב דאפילו בגט לא שרי' לכתחלה אלא לקרוע להם נייר חלק אבל לצייר להם אפי' ברוק לא וכ\"ש באבר או במי מילין אפי' על גבי מי מילין דלא דכיון שרישומו ניכר לפי שעה גזרינן אטו סיקרא וכיוצא בו ודוקא לכתחילה אבל בדיעבד שציירו להם ברוק או באבר או במי מילין כשר ותתגרש בו לכתחילה אבל ציירו להם במיא דאברא או בעפצא על גב מגילתא דלא עפיצא וכל כיוצא בזה שהתחתון כתב וחתמו עליו אע\"פ שהעליון ניכר יותר אינו גט ואם נתגרשה בו פסולה לכהונה ופי' מקרעין הנייר פי' הרמ\"ה לא שישרטו להם צוירת האותיות של שמותיהן על הנייר של הגט והם ימלאו השרטים דיו אלא חותכים צורת האותיות של שמותיהן בנייר חלק בפני עצמו ונותנין אותן על גב הגט במקום שיש להם לחתום והם ממלאים הקרעים דיו והוא עובר דרך הקרעים ונרשם בגט וכן פר\"ח גט שחתמו בו כותיים או שאר פסולים או אפילו אחד כשר ואחד פסול ה\"ז פסול אפילו יש כאן עידי מסירה שהרי הוא מזוייף מתוכו חתם בו הסופר שכתבו ועד אחד עמו פסול לדעת התוס' לפיכך אם אמר לשנים כתבו גט ותנו לאשתי לא אמר כלום כי הסופר היה צריך לחתום עם הב' וזה א\"א ואם חתמו בו ב' והסופר כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל לכתחילה אין לעשותו אבל בדיעבד כשר אבל הרמב\"ם מכשיר חתם הסופר ועד וכן פסק הרמ\"ה: נעשה בערכאות של עכו\"ם ועידי עכו\"ם חתומים עליו פסול אפילו כתבו ישראל ונמסר בעדי מסירה ישראל ושמות עדי העכו\"ם החתומים בו מובהקים וניכר לכל שהם עכו\"ם וליכא למיחש דילמא אתי למסמך עלייהו אפילו הכי פסול והראב\"ד מכשירו אפי' לכתחלה ור' חננאל פוסלו לכתחילה ומכשירו בדיעבד וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה אבל אשה שמביאה גט לפנינו שנתגרשה בו לינשא בו ושמות עדיו כשמות עכו\"ם אם הם שמות שאין דרך ישראל לקרות בהן כלל תנשא בו שודאי ישראל הן שלא היו טועים מחתימי הגט להחתים שמות כאלו אם לא שידעו שישראלים הם ואם הם שמות שדומין קצת לשמות ישראל חיישינן שמא טעו מחתימי הגט והם סבורין שהם ישראל ושמא עכו\"ם היו ולא תנשא בו גט שאין עליו עדים אפי' ניכר שהוא כתב יד הבעל או שאין עליו אלא עד אחד אפי' ניכר כתיבת הגט שהיא כתיבת יד סופר ב\"ד או אפילו שהיא כתיבת יד הבעל פסול ומיהו אם ניסת בו לא תצא אפילו אין לה בנים:" + ], + [ + "צריך שתהא כתיבת הגט וחתימתו לשם האיש והאשה לא שנא טופס ל\"ש תורף לפיכך לא יכתוב הסופר טופסי גיטין כדי שיהו מצויין אצלו בכל עת שירצה וכשיבאו להתגרש כותב התורף לשמו ואפילו בדיעבד שכתבו כבר כתב הרמב\"ן שפסול לגרש בו וכן כתב הרמ\"ה ואפי' אם ניסת תצא והרמב\"ם מכשירו אפילו לכתחלה לגרש בו אם כתבו וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ולי נראה דלא נפסל אלא לכתחילה אבל בדיעבד שכתבו כבר כשר לגרש בו ומ\"מ טוב להחמיר ולגרשה בגט אחר אם הבעל לפנינו לא נכתב לשמו פסול לכך צריך ליזהר כשהבעל מצוה לסופר לכתוב שיאמר כתוב לשם פלונית אשתי וכן יאמר הסופר בפיו כשמתחילו לכתוב והעדים החותמים צריך שיהיו שם בשעה שהסופר כותבו ושיכירוהו שזהו הגט שכתב הסופר למה ומיהו אפילו אם אינם שם אלא בתחילת הכתיבה ושמעו שמתחיל לכתוב לשמה שפיר דמי כיצד שלא לשמה סופר שהיה כותב גטין להתלמד וכתב שם איש בעלמא ושם אשתו ושם עירם ובא האיש שנכתב בשמו לגרש בו פסול ויותר מכאן אפילו צוה א' לכתוב גט לגרש אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לו לגרש בו כיון שלא נכתב לשמו ואפילו יש לו ב' נשים ששמותיהן שוין וצוה לכתוב לגרש בו אחת מהן לא יגרש בו השנייה ואפילו אמר לסופר כתוב ואיזה שארצה אגרש בו וכתב הסופר על דעת זה פסול כיון שלא פירש לשם איזו הוא כותבו ואפילו תלה בדעת אחרים שאמר לו כתוב לאיזו שתצא בפתח תחילה אגרשנה בו פסול דאין ברירה ובכולן לא הוי גט כלל דאפילו לכהונה לא נפסלה אם נתגרשה בו חוץ מאיזה שארצה אגרש או לאיזה שתצא בפתח תחילה שהוא גט לפוסלה לכהונה ואם נכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה לא מהני ואפילו אם נכתב לשמה אם לא חתמו העדים לשמה פסול כתב הרמב\"ם יש אומרים שהוא בטל לגמרי מפני שהוא מזוייף מתוכו ויראה לי כיון שאין העדים חומין על הגט אלא מפני תקון העולם שאינו מזוייף מתוכו ויראה לי כיון שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם שאינו מזוייף ממש הואיל ונמסר בעדים הוי גט פסול מדבריהם:" + ], + [ + "אמר לסופר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה וכנס וגירשה בו הוי גט כיון שבידו לגרשה עתה בד\"א שכתב בו זמן הנתינה אבל אם כתב בו זמן הכתיבה פסול צוה לכתוב גט לגרש בו אשה בעלמא לכשיכנסנה כתב הרמב\"ם שאין גט ליבמתו הוי ספק מגורשת וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפי' לאשה דעלמא הוי גט למ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל שנים ששמותיהם שוין ושמות נשותין שוין ושלחו ב' גיטין ונתערבו זה בזו נותנין שניהם לזו ושניהם לזו בעדי מסירה דממה נפשך יגיע לכל אחת גיטה בידה ואם נאבד אחד מהן גם השני בטל וכתב בעל העיטור ש\"מ ספק נערה ספק בוגרת ונותן גט לאביה ואח\"כ נותן לה מתגרשת ממ\"נ ואיני יודע מה צריך ליתנו ליד אביה שגם נערה מקבלת גיטה כדלקמן: המביא גט ונפל ממנו במקום שהשיירות מצויות או אפילו במקום שאין השיירות מצויות ובעיר שנכתב הגט הוחזקו שנים ששמותיהן ושמות נשותיהן שוין אם מצאו לאלתר שראה שלא עבר שום אדם שם משעה שנפל עד שמצאו או אפילו לא מצאו לאלתר ויש לו סימן מובהק או טביעות עין בגט או אפילו אין לו סימן וטביעות עין בגט אלא שמצאו בכלי שהיה בו הגט ויש לו סימן או טביעות עין בכלי ויודע שלא השאילו לאחר או שמצאו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת שלו או שמצאו בביתו בין כליו כשר ולא חיישינן שמא אחר הוא ולא נכתב לשם זה האיש אבל לא מצאו לאלתר כגון שאינו ידוע אם עבר אדם שם אם לאו ואין לו טביעות עין וסימן בכלי ולא בגט פסול דשמא לא זהו הגט שנאבד אלא אחר ששמו כשמו של זה כתבו ונפל ממנו ואפילו אם עדים מעידים שהאחר שהוחזק כשמו של זה לא היה בעיר כשנכתב הגט פסול וכן אם ראה שעבר אדם שם פסול אפילו לא שכיחי שיירות ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ואפי' היה עכו\"ם שעבר שם אא\"כ עדי הגט אומרים מעולם לא חתמנו על גט אחר ששמו כשם האיש הזה אז הוא כשר אפי' אם אינם מעירים שזה התובעו הוא אותו שחתמו לו וכתב הרמ\"ה אע\"ג שאינן מעידים בפי' שזהו חתימת ידם כגון שאין הגט עתה בפנינו אפילו הכי כשר וכגון דלא איתחזק דאיכא עדים אחרים ששמם כשמם של אלו אבל אם יש עדים אחרים ששמם כשם אלו אינו כשר עד שיעידו שזהו חתימת ידם או שיאמרו העדים אנו מכירים הגט שיש לנו בו סימן מובהק שיש בו נקב בצד אות פלוני ואפי' אינם אומרים הסימן עד אחר שיראו אותו ואם התובעו אומר הסימן אינו מועיל אא\"כ יאמר אותו קודם שיראה הגט אבל בטביעות עין אין מחזירין אותו לתובעו שאין מועיל טביעת עין להכשירו אלא כשמוצאו אותו בעצמו שאבד לו והיכא שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ולא שכיחי שיירות מחזירין אותי בלא סימן אפי' שהה כדי שיעבור אדם שם וכל זה כשהבעל מודה שנתנו לאשה או שהיא נותנת בו סימן מובהק הא לאו הכי אין מחזירין לה כדלקמן בסימן קנ\"ג בד\"א דמחמירין לפסול בחד צד לריעותא בהוחזקו שנים ששמותיהם שוין או בשיירות מצויות בגט מפני שאפשר לכתוב אחר אבל לענין מיתה כמו שמעידים על יוסף בעל פלונית שמת אשתו מותרת אא\"כ שיירות מצויות וגם הוחזקו באותה העיר שנים באותו השם והרמב\"ם חילק שבמקום שהשיירות מצוי תחשיב לאלתר כל שלא שהה אדם שם אע\"פ שעבר שם ובמקום שהוחזקו שנים ששמותיהן שוין לא חשיב לאלתר אא\"כ לא עבר אדם שם ואינו נראה כן אלא אין חילוק ביניהם כדפרישית וכן השיג עליו הראב\"ד:" + ], + [ + "צריך שיהיו שני עדים כשרים בשעת מסירת הגט שימסרנו לה בפני שניהם מסרו לה שלא בעדים או אפילו בעד אחד או שנמצאו עדי מסירה פסולין אינו גט ואע\"פ שצריך למוסרו לה בעדים תקנו חכמים להחתים עליו ב' עדים שמא ימותו עידי מסירה ויבא הבעל ויערער לקלקלה לכך תקנו עידי חתימה ומשרואן אותן חתום בו תולין שבודאי נמסר כראוי בעידי מסירה אבל אם ידוע שלא נמסר בעדים אינו גט כלל ורב אלפס ז\"ל כתב ודאי לכתחלה צריך עדי מסירה ועידי חתימה אבל בדיעבד שלא היו אלא עדי מסירה או עדי חתימה או שנמצאו עדי מסירה פסולין מני בעדי חתימה ולא אמרינן עדיין היא א\"א הואיל ואיכא עדי חתימה והם כשרים והגט יוצא מתחת ידה גט מעליא הוא וכ\"כ הרמב\"ם חתמו בו שנים ועבר ונתנו בינו לבינה או שנמצאו עדי מסירה פסולין ה\"ז כשר הואיל ועדים שבו כשרים והרי הוא יוצא מתחת ידה ויש מהגאונים שהורו שהוא פסול וא\"א ז\"ל כתב כדברי הגאונים:" + ], + [ + "צריך שיבטל כל מודעה קודם שיתן הגט שאם מסר מודעה בפני ב' ואמר גט זה שאני רוצה ליתן לאשתי דעו שאני אנוס ליתנו ולכן אני אומר בפניכם שיהא בטל הרי הוא בטל אע\"פ שלא לקח בקנין אע\"פ שאין מכירין את אונסו ואפילו אינו אומר אמת שאינו אנוס כיון שבטלו אינו גט ואע\"פ שנותנו אח\"כ לא אמרינן שבטל המודעא שמסר עד שיאמר בפירוש שמבטל המודעא ואז היא בטילה וא\"צ קנין כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם מסר מודעא ואמר אף אם אבטלנה לא תבטל אם בטל מודעא ומודעא דמודעי עד סוף כל מודעי הכל בטל כשם שמועיל ביטולו על מודעא אחת כך מועיל על כמה מודעות ועל כל תנאין שהתנה וכן עמא דבר דלא כהרמב\"ם שכתב אמר גט זה שאכתוב לאשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זו הרי זה בטל וכתב אחרי כן גט ונתנו לה אף ע\"פ שביטל המודעא קודם שיכתוב הגט ויתנו לה הרי הגט בטל אם כן מה תקנת דבר זה שיאמרו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותן הדברים לבטל גט זה הרי הם בטלים והוא אומר כן ואח\"כ אומר להם לכתוב ולחתום וליתן לה ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יבא לבטלו ולא המוסר מודעא ולא המבטל מודעא צריך קנין ע\"כ והמגרש אשתו מרצונו אין כאן חשש אם לא יבטל מודעא דכיון דמדעתו מגרש אינו חשוד לקלקלה בידי שמים עכ\"ל א\"א הרא\"ש ז\"ל ומ\"מ לכתחילה טוב הוא שיבטל מודעא ואפילו במגרש מרצונו והא דאינו גט כשהיה אנוס דוקא כשאנסוהו שלא כדין אבל אנסוהו כדין כגון שהוא חייב להוציא ואינו רוצה ואנסוהו ב\"ד עד שהוציאה הוי גט ומצוה על כל ב\"ד שבכ\"מ ובכל זמן לכופו לגרשו ואם מסר מודעא תחילה כדי לבטלו משמתינן ליה ואפילו אנסוהו שלא כדין שאינו גט להתירה פוסלתה מיהא מן הכהונה ואם אנסוהו עכו\"ם לגרש אפילו אנסוהו כדין שחייב להוציא אינו גט להתירה אלא לפוסלה לכהונה ואם אנסוהו שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו לפוסלה לכהונה אבל אם ב\"ד של ישראל כופין אותו ע\"י עכו\"ם ואומרים לו עשה מה שב\"ד ישראל אומרים לך וכופין אותו על כך הוי גט וכתב הרמ\"ה דוקא בזה הלשון אבל אם עכו\"ם כופין אותו ואומרים לו תן גט אע\"פ שישראל אומר להם לכופו פסול ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל דכיון שישראל אומר להם לכופו אפי' אם העכו\"ם אומרין ליתן גט כשר:" + ], + [ + "העדים שנותנין הגט לפניהם צריכין לקרותו קודם נתינה ולאחריה ואם קראוהו אחר הנתינה ולא לפניה הוי גט ותנשא לכתחילה לא קראוהו כלל ונאבד והוא אומר שלא היה גט מה שנתן לה אלא שטר בעלמא לא תינשא ופסולה לכהונה ואם ניסת לא תצא והרמב\"ם כתב אפילו אומר הבעל גט כשר היה הרי זו ספק מגורשת קראוהו ונתנוהו לבעל והכניסו לבין ידיו לכתחילה צריך לקרותו פעם שניה קודם שיתנהו לה לא קראוהו ונתנו לה והוא ואמר שהחליפו ונתן לה שטר אחר ונאבד הרי זו מגורשת ותינשא לכתחילה כיון שקראוהו פעם אחת ואם הגט בידו ומראה אותו נאמן כל זמן שלא נישאת כדלקמן נתן לה נייר חלק ואמר לה ה\"ז גיטך אם לא בדקו הנייר במי נירין לראות אם היה שום דבר כתוב בו אם יבדקו ותפלוט הכתיבה הרי זו ספק מגורשת ואם יבדקוהו ולא תפלוט הכתיבה אין כאן חשש גירושין וכתב הרמ\"ה ואם נשרף או נאבד קודם בדיקה אין חוששין כלל ושריא אף לכהונה זרק לה כתב בפני עדים בין החביות ואמר לה ה\"ז גיטך ובקשוהו ומצאו מזוזה או שטר אחר אין חוששין לגירושין שזה ודאי שנמצא הוא שזרק ודוקא שלא קראוהו אבל אם לאחר שקראוהו שהיה גט וחזר הבעל ולקחו מידה וזרקו ונמצא מזוזה הרי ספק מגורשת נמצאו ב' או ג' מזוזות חוששין שמא גט שזרק גררוהו עכברים והרי זו ספק מגורשת:" + ], + [ + "נותן לה גט הוא או שלוחו לידה או ליד שלוחה ואומר בשעה שנותנו לה הרי את מגורשת ממני בגט זה ומותרת לכל אדם או הרי את משולחת ממני ואם שלוחו נותנו לה אומר הרי את מגורשת מפלוני בעלך וצריך שתדע בשעה שמקבל' גיטה שהוא גיטה ושהיא מקבלת אותו להתגרש בו אבל אם נותנו לה בחזקת שהוא שט\"ח אינה מגורשת אא\"כ יאמר לה אח\"כ ה\"ז גיטך או שיודיענן לעדים תחלה כדלקמן נתנו לה בשתיקה והיא מדבר עמה על עסקי גיטה והיו עדיין עסוקים באותו ענין הוי גט ואם לאו אינו גט ואם אמר לה איני אישך איני בעלך אינו גט אפילו לפוסלה לכהונה אפילו היה מדבר עמה על עסקי גיטה דכתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו אמר לה הרי את לעצמך ה\"ז גט אבל אמר ��ה הרי את בת חורין לא אמר כלום ואם יש אחד בעיר ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו אינו יכול לגרש אלא בפני האחר שמא יכתוב גט ויתננו לאשת האחר ששמו כשמו ויאסרנה על בעלה אין מגרשין בשבת ואם השעה צריכה לכך כגון שכיב מרע שתקף עליו החולי ורוצה לגרש כדי שלא תיזקק ליבום אם הגט ברשותו יתן לה הרשות ותזכה בו ובגט שבתוכו אבל לא יטלטל הגט ליתנו לה מפני שהוא מוקצה ואם אי אפשר בלא טלטול כגון שאין הגט מונח ברשותו יטלנו בידו ויתננו לה שלא העמידו דבריהם במקום שכיב מרע:" + ], + [ + "צריך שיתירנה היתר גמור שתהא מותרת לכל אדם אבל אם אמר לה הרי את מגורשת ממני ותהא מותרת לכל אדם חוץ מפלוני שתהיה אסורה לו או שאומר אלא לפלוני אינו גט ויטלנו ממנו ויחזור ויתננו לה ויתירנה לכל אדם אבל אם אמר לה ע\"מ הרי הוא כשאר תנאי גט והגט גט והיא תקיים התנאי בין א\"ל ע\"מ שלא תנשא לו או ע\"מ שלא תבעלי לו או על מנת שלא תהיה מותרת לו והרמ\"ה כתב ע\"מ שלא תהיה מותרת לפלוני לא הוי גט ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל: היה אותו פלוני שהוציא מכלל גט אסור לבא עליה משום ערוה כגון שהוא אביה או אחיה לא הוי שיור והגט גט כיון דבלאו הכי לא תפשי בה קדושין אבל אם שייר מי שתופשין לו בה קדושין אפי' בעבירה כגון חייבי לאוין הוי שיור התירה לכל חוץ מפלוני והוא קטן הוי שיור ואינו גט ולדברי ר\"ח הוי ספק מגורשת שייר בעל אחותה מיבעיא אי הוי שיור כיון שראויה לו אחרי מות אחותה או ששייר מי שעתיד עדיין לילד או שאמר לה חוץ מזנותיך פירוש שתהיה מותרת להנשא אבל בזנות תהיה באיסור א\"א או שתהיה מותרת לכל מי שיבא עליך כדרך כל הארץ אבל שלא כדרך הרי את באיסור אשת איש או שתהיה מותרת להתקדש בכסף אבל לענין שטר וביאה תהיה באיסור א\"א או שאמר לה תהא מותרת לכל אלא שישאר לי רשות עליך להפר נדריך וליורשיך בכולהו מיבעיא ולא איפשיטא והויא ספק מגורשת א\"ל הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר לה בשעה שמסר לה הגט לראובן ושמעון מיבעיא אם נאמר שחזר ממה ששייר ומתירה אף לראובן ושמעון או נאמר שלא רצה להתירה אלא לראובן ושמעון או אם חזר ואמר בשעת מסירה לראובן ולא הזכיר שמעון או לשמעון ולא הזכיר ראובן או אם אמר אף לשמעון בכולהו מבעיא אי הוי שיור ולא איפשיטא והויא ספק מגורשת והרמב\"ם כ' דלראובן ושמעון ודאי הוי גירושין לראובן אינה מגורשת לשמעון או שאמר אף לשמעון הוי ספק גורשת אמר לה ה\"ז גיטך והרי את מגורשת ממני היום ולמחר את אשתי כתב הרמב\"ם שאינה מגורשת וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהיא מגורשת:" + ], + [ + "אע\"ג דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה דנתינתו צריך שתהא מידו ממש או מיד שלוחו אבל קבלה אינה צריכה שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה מדלא כתיב ונתן לה אלא בידה דרשינן לרשותה כיצד אמר לה טול גיטך מע\"נ קרקע אינו כלום או אפילו היה מונח ע\"ג ידו והיה קרובה אליו ולקחתו משם שאינו גט כיון שלא סייע בנטילתו או אפי' היתה ידו סגורה והגט בתוכה ופתח הוא ידו ולקחתו מתוכו שסייע בנטילתו אפ\"ה אינו גט כיון שלא קירב הגט אליה אבל אם אוחז הגט בראש האחד ומושיטו לה והיא לקחה אותו בראש השני הוי גט וכן אם הגט תחוב לו תחת חגורתו על מתניו וצמצם מתניו ונתחלחלו והטה עצמו לצדה ונטלתו קרינן ביה שפיר ונתן אבל אם צמצם מתניו ולא הטה עצמו אליה או שהטה עצמו ולא צמצם מתניו לא הוי נתינה והרמב\"ם כתב בז�� שהוא גט וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה נתן הגט לידה ונשאר החוט שהוא קשור עדיין בידו אם הקשר אמיץ עד שיכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת: ואם הקשר אמיץ שהיה יכול לנתקו ולהביאו אצלו אילו לא קפצה ידה אלא מחמת שקפצה ידה אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו בזה כתב ר\"ת דלא הוי נתינה כיון שגמר הנתינה היתה מכה שקפחה ידה ור\"י כתב דהוי שפיר נתינה כיון שהתחיל בנתינה וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדעת ר\"ת נתנו לה כשהיא ישנה וננערת והגט הוא בידה אומר לה ה\"ז גיטיך אפילו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אינו כלום כיון שהיא היתה ישנה וכן אם נפל מידה בעודה ישנה אף על פי שחזרה ולקחתו אינו גט עד שיחזור ויתננו לה ויאמר ה\"ז גיטיך כתב הרמ\"ה דה\"ה אם מסר מודעא על הגט ונתנו לה ואח\"כ בטל המודעא מרצונו וא\"ל תתגרשי בגט שנתתי לך כבר אין צריך לחזור וליטלו ממנה כיון שמכח נתינת הבעל באה לידה אע\"ג דמעיקרא לא הוה בדעתו ליתנו לה בתורת גירושין אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי ואמר לה בשעה שמסרו לה כנסי שטר חוב זה ה\"ז גט אע\"פ שלא אמר ה\"ז גיטך ולא אמרינן שבטלו אח\"כ שהרי הודיע לעדים שנותנו לה בתורת גירושין ולא אמר כן אלא מפני הבושה או שהיה ירא שלא תקבלנו וכתב הרמ\"ה דוקא שלא אמר להו לעדים מעיקרא קמה אבל אמר להו מעיקרא קמה ראו גט שאני נותן לה וחזר ואמר כנסי שטר חוב זה ש\"מ לית ליה כיסופא מינה וא\"כ למה אמר כנסי שטר חוב ש\"מ בטולי בטליה וכל כה\"ג עבדינן לחומרא וצריכה ממנו גט שני ואם קבלה קידושין מאחר צריכה גט מזה ומזה ואם מת אע\"פ שלא נתן לה גט אחר פסלה מן הכהונה ע\"כ אבל אם לא אמר תחילה ראו גט זה שאני נותן לה ואמר לה כנסי שטר חוב זה צריך שיאמר לה ה\"ז גיטך אבל אין צריך ליטלו ממנה ולהחזיר וליתנו לה וכתב הרמ\"ה דוקא דאמר כנסי דמשמע לשם פקדון בעלמא אבל אם אמר לה מעיקרא זכי בשטר חוב זה מגו דקנתה ליה בנתינה קמייתא לצור על פי צלוחיתא אע\"ג דאמר לה בתר הכי הרי זה גיטך לית לה תקנתא עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה:" + ], + [ + "קבלתה כיצד זרק לה הגט בחצרה בין שהוא קנוי לה או שאול או מושכר הרי זו מגורשת בד\"א שהיא עומדת בחצרה והוא משתמר לדעתה אבל אם אינה עומדת שם אע\"פ שהוא משתמר לדעתה אינה מגורשת כתב הרמ\"ה אם נתן הגט בחצרה ואח\"כ בא שם ואמר לה ה\"ז גיטך אע\"פ שעדיין הגט שם אינה מגורשת עד שתטלנה משם או עד שיטלנו משם ויתננו לה להתגרש בו דבעינן שתהא סמוכה לחצר בשעת נתינת הגט לתוכה וכן בגיטה וחצירה באין כאחד בעינן שעומדת בצד החצר בשעת נתינה ואע\"ג דאזלה בתר הכי והדר אתיא ואקניה החצר בתר דאתיא ואמר לה ה\"ז גיטיך מגורשת כיון שהיא סמוכה לחצר תחלה וסוף וה\"ה בחצר דידה בעינן דתהוי סמוכה לה בעידן דלימא לה ה\"ז גיטך ואי לא סמוכה לה מתחילה ועד סוף מספקא לן לחומרא עבדינן בה ע\"כ: היתה עומדת על גגה וזרקו לה לראש הגג אם יש לו מעקה כיון שהגיע לאויר תוך מחיצת המעקה או אפילו אין לו מעקה והגיע לתוך ג' טפחים סמוך לקרקעית הגג הרי זו מגורשת אפילו נשרף קודם שנח והוא שקדם גט לדליקה שהרי ראוי לנוח אלמלא האש שבא אחר שזרקו אבל אם קדם האש לא שלעולם לא היה ראוי לנוח ברשותה ומדברי הרמב\"ם יראה שאם נשרף אפילו אחר שהגיע תוך ג' טפחים סמוך לגג אינה מגורשת אפילו קדם הגט לדליקה ואינו נראה כך בגמרא היה הוא בגגו וזרקו לה לחצרה אם מחיצות החצר גבוהות מהגג בענין שמיד כשזרק הגט מאויר הגג נכנס לאויר מחיצות החצר מגורשת אפילו נמחק קודם שהגיע לארץ וכגון שנמחק לאחר שהתחיל לירד דכשזרקו מידו כדי להעבירו המעקה צריך לזורקו כלפי מעלה ואם נמחק בעודו דרך עלייה אפילו יצא מתוך מחיצות הגג ונכנס לאויר מחיצות החצר לא הוי גט אא\"כ הוא דרך ירידה לאחר שהתחיל לירד היה לה קנה נעוץ בחצרה והוא עולה למעלה ממחיצות החצר וזרק הגט עליו אינה מגורשת שאינו משתמר שם זרקו לה לרשותה ועבר כל רשותה ויצא חוץ לרשותה אינה מגורשת אע\"פ שהיה בתוך ג' טפחים סמוך לקרקע בתוך רשותה כיון שלא היה סופו לנוח ברשותה שתי חצרות זו לפנים מזו החיצונה שלו והפנימית שלה וכותלי החיצונה גבוהות מכותלי הפנימית וזרקו לה לפנימית כיון שהגיע כנגד אויר הפנימית אפי' למעלה ממחיצותיה והוא בתוך אויר מחיצות החיצונה מגורשת ובקופה כי האי גוונא וזרקו לה לפנימית אינה מגורשת עד שיגיע לתוך חלל מחיצות הפנימית ומיהו כשיגיעו לחללן מגורשת אע\"פ שעדיין לא נח בשוליה כיון שסופו לנוח ומיירי שאין לחיצונה שולים ונמצא שעומד הפנימית ע\"ג הקרקע שאם היה לה שולים הוי ליה כליו של לוקח ברשות מוכר והויא ספק מגורשת והרמב\"ם כתב שאינו גט עד שינוח בשוליה היתה בחצרו וזרקו לה שם אינה מגורשת אפילו היא יושבת במטה ונפל הגט במטה אינה מגורשת אלא א\"כ הגיע לידה או לכלי מן הכלים שלה שאין הבעל מקפיד על מקומו כגון צלוחית או כפיפה קטנה וכיוצא בהן וכן אם נפל למטה שלה היא גבוה י' טפחים מגורשת שהיא חלקה מקום לעצמה ואין הבעל מקפיד על מקום רגלי כרעי המטה שלה השאיל לה הבעל חצרו וזרק לה לתוכו מגורשת היה בחצר מקום חלוק לעצמו שיש בו ד\"א על ד\"א או אפילו אין בו ד' על ד' והוא גבוה עשרה טפחים או אפילו אין בו ד' על ד' ולא גבוה י' והוא חלוק בשם לעצמו חשוב מקום לעצמו ואינו שאול לה בכלל החצר ואם נפל הגט שם אינה מגורשת אבל אם השאיל לה גגו ונפל הגט על גג אחר שיש לו אצלו מגורשת כיון שאין דיורין קבועין בגג אינו מקפיד עליו ומדברי הרמב\"ם יראה שאפילו נפל לה הגט על גג של כל אדם והיא יכולה ליטלו משם שהיא מגורשת שכתב היתה עומדת על גגה וזרקו לה ונפל על גג אחר הסמוך לו אם יכולה לפשוט ידה וליטלה מגורשת שאין בני אדם מקפידין על מקום זה היתה עומדת בר\"ה וזרקו לתוך ד' אמותיה מגורשת בד\"א שאין הבעל עומד עמה בתוך ד' אמותיה אבל אם עומד עמה בתוכה אפילו קדמה היא וזכתה בהן אינה מגורשת עד שיגיע לידה וכן אם זרקו לה ברשות הרבים והוא רחוק ממנה אפילו אם היא יכולה לשמרו ולא הוא אינה מגורשת עד שיגיע לידה שנים אומרים הגיע לתוך ד' אמותיה ושנים אומרים לא הגיע הוי ספק מגורשת ור\"ח כתב אפילו זרק לה גט בחצרה לא משתריא לעלמא עד דמטי לידה ותמה א\"א הרא\"ש ז\"ל על דבריו וכאשר כתבתי היא הסכמתו היתה ידה קטפרס וזרקו לתוכה ונפל לארץ אם נח בתוך ארבע אמותיה מגורשת לא נח בתוכו אלא נתגלגל מיד מתוכו לחוצה להן מיבעיא אי אויר של ד' אמות קונות ולא אפשיטא והוי ספק מגורשת ואם עומדת על שפת הים או אצל האש שמיד כשנפל מידה נפל למים או נשרף אינה מגורשת נתנה ביד עבדה ורגליו קשורות בחבל שאינו יכול להלך והוא ישן שמשתמר לדעתה ה\"ז גט וי\"א שאם ידיו ורגליו קשורות בחבל והיא אוחזתו בידה ומשמרתו י\"א שהוא גט אפילו ניעור וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאינו גט שאא\"כ הוא ישן ורגליו כפותו' וכן ירא' דעת הרמב\"ם שכ' נתן הגט ביד עבדה והוא נעור והיא משמרתו אפילו היה כפות אינו גט נתנו ביד עבדה והוא ישן והיא משמרתו הרי זה גט פסול היה כפות ה\"ז מגורשת ע\"כ נתנו ביד עבדו והוא ישן וכפות ונתן לה העבד במתנה כיון שזכתה בעבד זכתה גם בגט והיא מגורשת וכן אם נתנו בחצירו ונותן לה חצירו זכתה בשניהם אבל אם נתנו בחצירו של כל אדם והאחר נתן לה החצר או שקנאתו ממנו אינה מגורשת:" + ], + [ + "האיש עושה שליח להוליך גט לאשתו וזהו שנקרא שליח להולכה ואינו גט עד שיגיע גט לידה לפיכך יכול לחזור בו עד שיגיע גט לידה וכל דין האיש עם האשה בענין נתינת הגט בקריאתו ודבורו כן דין שלוחו עמה כתב בעל העיטור אמר לשליח הולך גט זה לאשתי בפני עדים ואם יאבד תכתוב גט אחר עד שיבא הגט לידה לית ליה רשות למימר לספרא למכתבי' דמילי לא ממסרי לשליח ואם כתב הוא בעצמו ונתנו לה בפני עדים כשר ותנשא בו לכתחילה דעדי מסירה כרתי בדיעבד ע\"ב האשה עושה שליח לקבלה והיא מגורשת בקבלתו מיד כשיגיע הגט לידו ובהם מספקא לן אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק לחצרו או לתוך ד' אמותיו שתהי' מגורשת ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר ובין אמרה לו התקבל לי גיטי או טול לי או יהא לי בידך כולן לשון קבלה הן ויכולה ג\"כ לעשות שליח להובאה שתאמר לו הבא לי גיטי ודין זה כדין שליח הולכה של הבעל שאינו גט עד שיגיע לידה אבל האיש אינו יכול לעשות שליח קבלה שאינו יכול לעשות שליח לחובתה שלא מדעתה: ואפילו אם היה קטטה ביניהם ואמר לאחר זכה בגט זה בשבילה אינו כלום דלעולם חובה הוא לה: עשאתו שליח לקבלה וכשבא לבעל אמר איני רוצה שתהיה שליח לקבלה אלא להולכה נתבטלה שליחות הקבלה שאין הגט גט אלא כפי רצון הבעל ואפי' לא אמר לו איני רוצה שתהיה שליח לקבלה אלא אמר לו הולך גט זה או בן לה לא הוי כזכי ולא נתגרשה עד שיגיע לידה אבל אמר לו הולך לה גט או זכי לה בגט זה או התקבל והיא עשאתו שליח לקבלה נתגרשה מיד בקבלתו ומדברי בעל העיטור יראה היכא דאמר ליה זכי לה או התקבל לה והיא רצה בו שנתגרש' מיד בקבלתו אפילו לא עשאתו שליח לקבלה שכתב על שם הגאונים אמר לו זכי לה בגט זה ובא לחזור אינו יכול ופירש הוא דבריהם כיון דא\"ל זכי לה והיא רצונה בו מתגרשת אבל בעל כרחה אינה מתגרשת ואין נראה אלא כל זמן שלא עשתה אותו שליח אין יכול לזכות לה שחוב הוא לה וא\"כ יכול לחזור בו: לא עשאתו שליח לקבלה והבעל אומר תתקבל לה או הולך לה לכשיגיע לידה מגורשת שאדם יודע שאין בידו לעשות שליח לקבלה והתקבל והולך לה קאמר עשאתו שליח להביא לה גיטה ובא לבעל ואמר אשתך עשאתני שליח לקבל לה גיטה והוא אמר הילך כמו שאמרה היא אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת שהרי הוא עוקר שליחותו ממה שנתרצה להיות שליח להובאה מפני שיש בו טורח יותר שצריך להגיע גט לידה והבעל ג\"כ לא עשאו שליח להולכה כיון שאמר לו הילך כמו שאמרה היא נמצא שאין כאן שליחות כלל ואפילו נמלך אח\"כ להוליכו לה אינו כלום כיון שלא בא לידו בתורת שליחות: ודוקא שאמר לו הילך כמו שאמרה אבל אמר לו הולך או זכי לה ודאי עתה עשאתו שליח להולכה ואדעתא דהכי קבלו וכשיגיע לידה מתגרשת: עשאתו שליח לקבלה ובא לבעל ואמר אשתך עשאתני שליח להובאה וא\"ל הילך כמו שאמרה היא כיון שהגיע גט לידה מגורשת שהרי לא עקר שליחותו אלא נתרצה להיות אפי' שליח להובאה ואם נשרף הגט או אבד קודם שהיגע לידה הויא ספק מגורשת:" + ], + [ + "האשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה בד\"א שעשתה שליח אחר לקבלו ממנו אבל אם אמרה לשליח הבעל לפני עדים ת��יה גם שלוחי לקבלה הרי זו ספק מגורשת ואם מת חולצת ולא מתייבמת ובספר התרומה כתב שאינה יכול' לעשות שליח לקבלו מיד שליח בעלה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונ' נערה המאורסה אע\"פ שמתגרשת בקבלת גיטה ליד' כמו בקבלת אביה אינ' יכול' לעשות שליח לקבל' אבל אביה יכול לעשות שליח לקבלה בד\"א כשיש לה אב אבל אין לה אב או שנישאת יכול' לעשות שליח לקבלה קטנה אפי' אין לה אב או שנישאת אינה יכולה לעשות שליח לקבלה אבל היא בעצמ' מקבלת אותו בד\"א שאין לה אב או שנישאת אבל אם יש לה אב והיא ארוסה בהא איכא פלוגתא דרש\"י פירש בתחלה דוקא אביה מקבל גיטה ולא היא וכן פירשו רבינו האי והרי\"ף ושוב חזר בו רש\"י ופירש שהיא בעצמה יכולה לקבלו וכן פר\"י וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי לנו להחמיר שלא תקבלנו אלא ע\"י אביה והא דקטנה מתגרשת ע\"י עצמה כשיש בה דעת להבחין בין גיטה לחפץ אחר כגון בת ו' ובת ז' דהיינו בפעוטו' שמקחן מקח וממכרן ממכר ומפרשי ליה כבר ו' וכבר ז' כל חד וחד לפום חורפיה אבל פחות מכאן אינה יודעת לשמור גיטה ואינה מתגרשת בו ופירש רש\"י אפילו בקבלת אביה אבל רבינו חננאל פירש דוקא בקבלתה אינה מתגרשת אבל אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו מתגרשת בקבלה ולזה הסכים אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל וכל היכא שיש לקטנה יד לקבל גיטה יש לה תורת חצר לקבלו שאם זרקו לתוכו מגורש' כשהיא עושה שליח לקבל' צריכ' לעשותו בפני ב' עדים וצריך השליח לקבל הגט בפני שנים אפילו אם השנים המעידים על השליחות הם המעידים על קבלת הגט או אחד מעיד על השליחות ואחד מעיר על הקבלה ואחד מצטרף עם כל אחד לחיות מעיד על זה ועל זה כתב בעל העיטור מה שצריך שנים על הקבלה דוקא כשאין השליח כשר אבל אם הוא כשר מצטרף עם עד אחד כתב הרמב\"ם בד\"א כשאבד הגט או נקרע אבל אם יוצא מתחת יד שליח קבלה אין צריך עדים אפי' נתנו לה הבעל בינו לבינה כשר אע\"פ שלכתחלה לא יתן לו אלא בפני עדי מסירה וכ\"כ בשליח הובאה שלכתחלה נותנו לה בפני שנים עבר ונתנו לה בינו לבינה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ואם מת הואיל והגט יוצא מתחת ידה מקויים בחותמיו ה\"ז גט כשר ולמאי דכתבינן לעיל דאף באשה עצמה אם לא נמסר לה בפני עדים פסול א\"כ הוא הדין נמי בשלוחה המקבל אותו ומיהו הא דבעינן שצריך שתביא שני עדים שנמסר לה בפניהם מיירי כשאין מכירין חתימת העדים החתומי' על הגט אבל אם נתקיימו חתימ' העדים שעל הגט אין צריך שתביא עדי מסירה בפנינו רק שיאמר השליח שקבלו בפני שנים ומתירין אותה על פי הגט שחתום בעדים שאנו תולין שבא לידו כראוי כדפירשתי לעיל ובשליח הובאה והולכה כתב הרמב\"ם שאין צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות זה אלא להודיע אמיתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אין צריך עדים אבל בירושלמי יש עשה שליח להוליך לה גט צריך להחזיקו בפני שנים ואין שליח משם השנים וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביאו לפסק הלכה ופירש אותו אין השליח משם השנים שהרי הוא בא במקום הבעל עכ\"ל ויראה מלשונו דאפי' במקום א' אינו עול' כיון שנתן טעם לדבר שהוא במקום הבעל ונ\"ל שעולה במקום אחד שהירושלמי אינו אומר אלא שאינו במקום ב' אבל עולה במקום עד אחד הלכך נראה שעולה במקום אחד דהא קי\"ל (קדושין מג.) אמר לשנים גרשו את אשתי הן הן שלוחיו הן הן עדיו הה\"נ אמר לא' עולה במקום א' וא' מצטרף עמו וכן דייק לישנא דירושלמי דקאמר אינו עולה במקום שנים אבל במקום א' עולה וכן דקדק בעל העיטור לשון הירושלמי וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל שהשליח הוא עד אחד הילכך נראה שהוא עד אחד והשני שחתום עמו על השליחות צריך שיתקיים חתימתו קודם שיתן השליח גט לאשה בד\"א בא\"י אבל בחוצה לארץ א\"צ כדלקמן: כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בין שליח האשה בין שליח האיש אין צריך שישמעו מפיהם שממנים אותו שליח לפיכך בין האיש בין האשה יכולים לעשות בפני עדים שליח העומד במקום אחד והעדים כותבין וחותמין שמינה לפלוני שליח: בעל שעשה שליח להולכה צריך שיאמר לו תן גט זה לאשתי או שיאמר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו גט ויתנו לאשתו או לשון שמשמעו שיגרשנה כמו גרשוה או שלחוה או שבקוה או תרכוה או כתבו אגרת ותנו לה אבל אם אמר פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי אין כלום ואם כתבו ונתנו לה אינו כלום אמר להם עזבוה הוציאו' התירוה הניחוה הועילו לה ה\"ז ספק אם משמעות מלות אלו הוא לשון גירושין או לשון דבר אחר לפיכך לא יכתבו ויתנו ואם כתבו ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת אבל אמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו יכתבו ויתנוהו לידו אבל לא יתנוהו לידה שלא עשאם שלוחים אלא לכתוב ולא לגרש בד\"א בבריא אבל בחולה לאחר ג' ימים או תוך ג' ימים ונתחזק עליו החולי אע\"פ שלא אמר אלא כתבו כותבין ונותנין שדעתו לומר תנו אלא שהוא בהול מחמת החולי וכן הדין ביוצא בשיירא ומפרש בים וביוצא בקולר בין על עסקי ממון בין על עסקי נפשות שנותנין אע\"פ שלא אמר אלא כתבו: בריא שאמר כתבו וכתבו ונתנו לה ואח\"כ המית את עצמו כגון שעלה לגג ונפל ומת ה\"ז גט שדעתו לומר תנו אלא שהיה בהול אבל אם עלה ודחפו הרוח ונפל ומת אינו גט ספק אם הרוח דחפו או מעצמו נפל כתב הרמב\"ם שהוא ספק גט עד שיודעים בודאי שהרוח דחפו והראב\"ד השיג עליו וכת' שהוא ודאי גט והכי איתא בירושל' וכך היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל וכן מי שהוא מושלך בבור ואומר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתי ופירש שמו ושם אשתו ושם עירו ושם עירה יכתבו ויתנו אע\"פ שהעלוהו ולא הכירוהו שזהו שעת הסכנה שכותבין ונותנין אע\"פ שאין מכירין וכגון דחזר ליה בבואה דבבואה הא לאו הכי חיישינן שמא שד הוא ואין כותבין וה\"מ במושלך בבור או בשדה במקום ששדים מצויים אבל אדם שאומר בלילה כתבו גט לאשתי לא חיישינן שמא שד הוא וכותבים ונותנים אע\"ג דלא חזו ליה בבואה דבבואה כתב הרמב\"ן שאם היו שם ג' ואומר כל השומע קולי וכולי אחד כותב ושנים חותמים ואין צריך במעמד כולם אע\"פ שאמר כל השומע שלא כיון לרבות בעלים אלא ליתן רשות לכל שנים איזה שירצה רשאי היו רבים עומדים ביחד ואמר הוליכו גט לאשתי איזה מהם שירצה יוליך אותו בשביל כולם ואם אמר ב' מכם יוליכוהו יוליכוהו ב' אפילו היה בכללם אב ובנו דעתו גם על הבן ונעשה הבן שליח במקום האב והאב או הבן יצטרפו עם אחד מהם להיות שלוחים אמר לחבורה כולכם הוליכוהו אינו גט עד שיוליכוהו כולם והאידנא תקון חכמים שהאומר במקום מעמד רבים הוליכו גט לאשתי שיפרש בהדיא הוליכוהו א' מכם ואפילו אמר סתם ולא פירש אחד מכם סגי בחד כדפי' לעיל בכולכם כתובו מדברי הר\"ף מ\"ש בתקון שטרות שטר הרשאה בשולח גט ממקום למקום נראה שאין צריך אלא לפי שכתוב בה שנותן הבעל לשליח רשות לעשות כמה שלוחים ואפילו לא יחלה ולא יאנס ע\"כ בתשובה והורגלו עתה לעשות הרשאה לשולח גט וז\"ל:
בפנינו עדים חתומי מטה בכך וכך בשבת בכך וכך לירח פלוני בשבת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מנין בו כאן במתא פלוני מסר פב\"פ לפב\"פ גט להוליך לאשתו פב\"פ וכך אמר לפנינו פב\"פ לשליח פב\"פ הולך גט ז�� לאשתי פב\"פ ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי ונותן אני לך רשות לעשות שליח ושליח שליח עד מאה ליתן גט זה לאשתי פב\"פ כל מקום שתמצאנה אתה או שלוחך או שליח שלוחך והגט שנעשה עליו פב\"פ שליח להוליכו ככל הכתוב למעלה נכתב ונחתם בפלונית מתא בכך וכך בשבח בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם ועדיו החתומין בו פב\"פ ופב\"פ ובפנינו בטל פב\"פ הבעל כל מודעות שמסר על גט זה וגם בפנינו קבל עליו פב\"פ הבעל בחרם שלא לבטל את הגט ואת השגיח ומה שראינו ונעשה בפנינו כתבנו וחתמנו:
וימסרנו הבעל לשליח בפני עדים ויקראוהו לפני מסירה ולאחר מסירה וכך יאמר הבעל לשליח הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי ותהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם וקודם מסירתו לשליח יבטל כל מודעי דאית ליה וגם יקבל עליו חרם שלא לעשות שום ביטול בגט והשליח אומר לאשה הילך גט מפלוני בעלך המכונה פב\"פ והתקבלי גיטך והרי את מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם ואם הבעל רך בשנים טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח שאין קטן עושה שליח ומיהו אם לו זקן יש בפניו אין לחוש: שליח קבלה צריך שטר הרשאה וז\"ל:
זכרון עדות שהיתה בפנינו חתומי מטה בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני המכונה פלונית בת פלוני העומדת היום במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני מינתה בפנינו את פב\"ב להיות שליח לקבל גיטה מיד פלוני בעלה המכונה פב\"ב ובפנינו אמרה לזה פב\"ב שלוחה התקבל לי גיטי מיד פב\"ב בעלי ותהא ידך בידי וקבלתך כקבלתי ותזכה לי בו ותקלהו לי ומיד כשיגיע הגט לידך אהיה מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם ומה שנעשה בבנינו ושמענו וראינו כתבנו וחתמנו לראיה על מינוי שליחות קבלת גיטה והכל שריר וקיים:
ויחתמו בו ב' עדים כשרים וצריך שיהיו בני אדם ידועים שתהיה חתימתן ניכרת במקום הנתינה ואף אם יקיימוהו בהנפק צריך שתהיה חתימת הדיינין ניכרזת וידועות לבני מקום הנתינה וגם צריך ליזהר ולדקדק שתהיה האשה שעושה שליח לקבלה גדולה בשנים ובסימנים ואם אין השנים ידועות כי אם על פי האב צריך רבוי שערות שחורות וגדולות כדי לכוף ראשון לעיקרן ובשעת נתינת הגט ליד השליח יושיב הבעל בית דין כשרים שאין קרובים זה לזה ולא לבעל ולא לאשה ולא לשליח קבלה ויראו שטר ההרשא' אם החתימות ניכרות ואחר שיכירו חתימות ההרשאה יביא הבעל הגט ויראוהו קודם הנתינה ויחזירוה לו ויבטל כל מודעא ויתנהו ליד השליח ויאמר לו התקבל גט זה לפלונית אשתי המכונה פלונית בת פלוני והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם ולא יטיל בו שום תנאי ויקראוהו אחר הנתינה והדיינים יכתבו עדותן וימסרנו ליד השליח וזה לשונו:
בכך וכך בשבת בכך וכך לירח פלוני בשבת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מנין בו כאן במתא פלוני דיתבא על נהר פלוני אנו ב\"ד חתומי מטה במותב תלתא כהדא הוינא ובא פלוני המכונה פלוני בן פלוני העומד היום בפלוני מתא דיחבא על נהר פלוני וגירש לאשתו פלוני בת פלוני ה\"פ (ולא יכתוב שם מקומה כיון שאינה עומדת שם לקבל גיטה מפלוני בעלה) ונתן גיטה ליד פב\"ב שעשאתו אשתו שלוחה לקבל גיטה מיד בעלה פלוני בן פלוני ואמר לו התקבל גט זה לאשתי פלונית מכונה פלונית בת פלו' והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם וקודם נתינתו בטל לפנינו כל מודעי דהוה ליה שאם מסר שום מודעא שתהא מבוטלת ולא נתן לה שום תנאי בגירושין אלא גירשה גירושין גמורין והגט קראנוהו וראינוהו כשר כדת וההלכה ומחמת שראינו גירושי פלונית בין פלוני מר' פלוני בן פלוני בעלה שנתן גט ליד שלוחה לקבלה כתבנו לה שטר זה להיות בידה לראיה והכל שריר וקיים.
פלוני בן פלוני דיין
פלוני בן פלוני דיין
פלוני בן פלוני דיין...
וגם הבעל יכתוב תחת החתימות כך:
אני פלוני החתום מטה המכונה פלוני בן פלוני העומד היום בפלוני מתא דיתבא על נהר פלוני גירשתי אשתי פלונית בת פלוני וגירשתיה בפלונית מתא דיתבא על נהר פלוני ביד פב\"ב שלוחה בפני ב\"ד פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני החתומים בשטר של מעלה וגירשתיה גירושין גמורין בביטול כל מודעי ובלא שום תנאי ככל הכתוב למעלה ושטרם וחתימתם היא אמיתי ובעבור שהכל אמת כתבתי גם אני שטר זה להיות לה גט כתב ידי לראיה ולזכות שלא יהא לי פתחון פה לערער על דבר זה והכל שריר וקיים: פלוני בן פלוני. ע\"כ מדברי הר\"ף הנה הפליג להחמיר ואחר כל זה כתב הנה פירשנו דין שליח לקבלה אבל נכון שלא תעשה אשה שליח לקבלה שאין אדם יכול לצאת ידי חובתו נקי כי ברוב הפעמים אינו צמוי שיהיו ג' בני אדם ידועים וחתימתן ניכרת במקו' כתיבת הגט עדים שיכירו חתימת כל השלשה דיינים וצריך שהג' דיינין שהן בשעת נתינה שיכירו החתימות שחתמו בשטר שעשתה אותו שליח קבלה ולא סגי בחתימות שיקיים זהו מעיר לעיר דשמא לא יכירו החתימות מכולם וצריך לקיים כל שלשה בגט דקיום שטרות בג' לכך נכון להחמיר שלא לעשות שליח לקבלה ע\"כ הכל כשרים לשליחות הגט בין לקבלה בין להולכה אחד האיש וא' האשה חוץ מחש\"ו עבד ועכו\"ם שהם פסולים לכל ענייני שליחות בין לקבלה בין להולכה וה\"ר יוסף ן' מינאש כ' דעבר אינו פסול אלא לקבלה אבל להולכה שרי וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה היה השליח קטן כשנתן לו והגדיל והביאו או חרש ונתפקח שוטה ונשתפה עבד ונשתחרר עכו\"ם ונתגייר פסול אבל אם ניתן לו הגט כשהוא פקח ונתחרש חזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר כיון שתחילתו וסופו בכשרות כ' הרמב\"ם הקרובים כשרים לעדות זה וכן הפסולים מדבריהם בעבירה כשרים לעדות זה אבל הפסולים מדברי תורה פסולים להביא הגט ואם הביאו ח\"ו פסול בד\"א כשנתקיים בחותמיו אבל אם לא נסמך בו אלא על דברי הפסולים בעבירה מן התורה אינו גט כלל ואין דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כן שכתב כל הפסולים מדברי סופרים יכולין להביא הגט אפילו בח\"ל ואם היו פסולים מדברי תורה פסולים להביאו וכתב הרמ\"ה שפסולים בין בארץ בין בח\"ל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין פסולים אלא בח\"ל ואם היו פסולים כשנתמנו שלוחים וחזרו בתשובה קודם שנתנוהו לאשה כ' הרמ\"ה שכשרין וכן מסתברא דבני כריתות נינהו ואינן פסולים אלא דחשדינן להו דמחמת ממון קא מסהדי שיקרא יכוין שעשו תשובה מהימני דלא בעי תחלתן וסופן בכשרות ואם הגט מקויים אפילו לא עשו תשובה כשר דבני כריתות נינהו ולשיקרא ליכא למיחש ועוד כתב אדוני אבי ז\"ל על מה שכתבו הגאונים בגט שכרכוהו בבגד ונתן הבגד לעכו\"ם ואמר לו הולך בגד זה לישראל ויתננו לאשתי שלא תינשא בגט זה ואם ניסת לא תצא אע\"פ שלא מינה העכו\"ם שליח לגירושין וכתב הוא ז\"ל ודאי אם עשה הבעל את העכו\"ם שליח וא\"ל שימנה הוא ישראל במקומו הוי פסול דאין שליחות לעכו\"ם וגם לא הוי בר כריתות אלא כיון שלא עשה העכו\"ם אלא מעשה קוף בעלמא ומינה הבעל בכתב שליח לישראל שבאותו מקום למה יפסל הגט וכן נוהגין באשכנז ובצרפת ע\"פ ר\"ת לשלוח גט קידושין ע\"י עכו\"ם וממנה בכתבו ישראל שבאותו מקום שליח: השולח גט לאשתו ואין השליח מכירה יתנהו לה ע\"פ ב' שיעידו בפניו שהיא זאת אשתו אמר לשליח הולך גט לאשתי ואמר לו איני מכירה או כיוצא בזה שאמר לו אני מתבייש ליתנו לה ואמר א\"כ תנהו לפלוני שהוא מכירה ויתנהו לה ראשון לא נעשה שליח לגירושין רק להוליך הגט לאותו פלוני לפיכך אין יכול ליתן הגט לאשתו ולא לעשות שליח אחר להוליך הגט לאותו פלוני ואותו פלוני הוא שליח לגרש ונותנו לה או משלחו לה ביד אחר אם נאנס או חולה אבל אם עשה שליח ליתן גט לאשתו לאחר ל' יום ואירעו אונס שאינו יכול ליתנו לה לאחר ל' יום יכול לעשות שליח בתוך ל' שיתנהו לה לאחר ל' יום אע\"פ שאינו עתה שליח לגירושין כיון שלאחר ל' יום יהיה שליח לגירושין ובלבד שיאמינה שאפילו אם יאמר שבטל הגט תוך הזמן שתהא נאמנת לומר שלא בטלו שכל מי שנותן גט כה\"ג לאחר זמן אינו גט אלא א\"כ יאמינה בכך כדלקמן וכתב הרמ\"ה דוקא שלא יתן מיד הגט ליד שליח הב' אלא ימסור שליחותו לב\"ד והם לא יעשו לשני שליח אלא עד לאחר ל' יום אבל לא יתנו לשליח אע\"פ שמתנה עליו שלא יתננו לה עד לאחר ל' יום שמא לא ידקדק בשליחותו ויתנו לה קודם: השולח גט ע\"י שליח ואמר לו אל יתנהו לה אחר אלא אתה ונתנו לאחר ונתנו לה פשיטא שאינו גט שהרי פירש שלא יתנוהו לה אחר אלא אפילו אמר ליה הולך לה סתם לא ישלח לה ביד אחר כל זמן שיכול להוליכו חלה או נאנס שאינו יכול להוליכו ישלחנו ביד אחר כל זמן שיכול להוליכו חלה או נאנס שאינו יכול להוליכו ישלחנו ביד אחר ואפילו אמר ליה אתה הולך כיון שלא פירש שלא יוליכנו אחר ור\"ח פירש דבהולך סתם יכול לשלחו ע\"י אחר אע\"פ שלא חלה ובאתה הולך לא ישלחנו אלא א\"כ חלה ורב אלפס כתב כסברא ראשונה וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל והשליח שיעשה שליח יכול ג\"כ לעשות שליח אחר אם אירע לו אונס אפילו עד מאה והרמ\"ה כתב דשליח שני יכול לעשות שליח אפילו בלא אונס דדוקא שליח ראשון דתלה בקפידא דבעל יש חילוק בין חלה ללא חלה אבל בשליח שני אין חילוק ורב אלפס כתב דוקא שאירעו אונס כמו הראשון וא\"צ לומר אם פירש שיעשה שליח אחר שעושין כמה שלוחים אפילו עד ק' אפילו שלא בפני ב\"ד אם הוא בא\"י או הגט מקויים רק שיעשו זה לזה שליח בפני עדים ואפי' מת השליח הראשון לא נתבטל השליחות כל זמן שהבעל קיים מת הבעל בטלו כולם כתב הרמ\"ה שאם מת השליח השני לא נתבטל בכך שליחות של ראשון ויכול ליטלו מיורשיו של ב' ויוליכנו לה או ישלחנו ביד אחר ולא נאמר בזה כבר עשה שליח שליחותו כדאמרינן גבי עדים שחתמו בשטר ונאבד השטר לפי שלא נגמרה שליחות זה עד שיגיע גט לידה: שאלה לגאון אשה עשתה שליח לקבלה וחלה השליח אותו שליח עושה שליח אחר או לא עד דאמר לו בפירוש שוי שליח בתר שליח או לא ואי נמי שויה ב' שלוחים לקבלה ואמרה איזה מכם שיגיע אצל הבעל תחילהוכן אם הגיעו ביחד איזה מכם שיתבענו יהא שליח לקבלה יש מן הדין ליחד אחד מהם או לא וכן אם עשתה שליח לקבלה וחששה שמא לא ימצאנו אותו שליח ועשתה שליח אחר לקבלה מי אמרינן נתבטל שליח הראשון או לא והסכימו דעתו עם חכמי הדור נהי שידו בידה לענין קבלה לענין שוי שליח לא מצי משוי עד דדאמרה ליה בפירוש ודוקא לקבלה אבל להולכה מצי משוי דשליח הולכה מכח בעל קא אתי וכאילו בעל בעצמו עשאו שליח ובעל העיטור כתב על דברי הגאון ומסתברא דבמקום שהבעל עושה שליח ושליח שליח ואם שללחה ב' שלוחים או שליח אחר שליח כיון שלא בטלה בפירוש קבלת השליח כיון שהגיע הגט ליד הראשון מגורשת והרמ\"ה כתב ושליח קבלה אינו יכול לעשות שליח אפילו חלה ואפילו אמרה לו התקבל סתמא שלא אמרה התקבל אתה ולא עוד אלא אפילו נתנה לו רשות לעשות שליח אחר אינו יכול דלא מסרה לו אלא מילי ומילי לא מימסרן לשליח וכתב עוד בין אם עשתה ב' שלוחים לקבלה בזה אח\"ז או שעשה הבעל ב' שלוחים להולכה זה אחר זה בטל שליחות הראשון בעשיית השני אם לא שגילו דעתם כשעשאו השני שעדיין חפצים בראשון ואין דעת א\"א ז\"ל כן שכתב בתשובה אשה שמנתה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בכל מקום שימצאנו וכאשר ארכו לה הימים עשתה שליח אחר ג\"כ לבקשו ואח\"כ בא שליח ראשון והביא הגט ואין ידוע אם הגיע לידו קודם מנוי הב' אם לאו ונסתפקת אם מנוי שליחות הב' הוי ביטול שליחות הראשון דע כי לא נתבטל שליחות הראשון בכך ושניהם שלוחים ואיזה מהם שמביא הגט היא מגורשת בו ע\"כ וגם מ\"ש שאפילו אם נתנה רשות לשליח קבלה לעשות אחר שאינו יכול לעשותו משום דמילי לא מימסרן לשליח לא נהירא דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח אלא כשמוסר לו דבר לעשותו אינו יכול למוסרו לאחר כגון מי שעשה שליח לחתום גט שאינו יכו לומר לאחר לחתמו אבל כשאמר לו בהדיא לומר לאחר לחותמו יכול לעשותו כדאמרינן לקמן באומר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב בו לפלוני ופלוני ויחתומו דלא הוי מילי. השליח ששינה בשליחותו ממה שאמר לו הוא או היא אין הגט גט כיצד א\"ל תנהו לה במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר אל תתנהו לה אלא בעליה ונתנו לה בבית או איפכא אל תתנהו לה אלא בימין ונתן לה בשמאל או איפכא אינו גט כתב הרמ\"ה אל תגרשנה אלא בימינך הוה ליה כאילו אמר לו את הולך ואינו יכול לעשות שליח שני אא\"כ חלה ונראה דאפילו חלה נמי אינו יכול לשלחו ביד אחר דהויא ליה כאילו פירש לא יגרשנה אחר אלא אתה אבל אם אמר לו תן גט זה לאשתי והרי היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר ה\"ז גט שאין זה קפידא אלא מראה לו מקומה כתב הרמב\"ם א\"ל תנהו לה ביום פלוני ונתנה לה בתוך הזמן אינו גט אל תתנהו לה אלא ביום פלוני ונתנו לה בין מלפניו בין מלאחריו אינו גט שהרי הקפיד על עצמו של יום ומשמע מדבריו אבל כשאומר לו תנהו לה ביום פלוני יכול לאחר ובלבד שלא יקדים וכך היא שאמרה לשליח קבל גיטי במקום פלוני וקבלו במקום אחר אינו גט אבל אם אמרה הבא לי גיטי ממקום פלוני והביאו ממקום אחר הוי גט אמרה לו התקבל לי גיטי במקום פלוני ופעמים תמצאנו במקום אחר בכ\"מ שיקבלנה הוי גט ובלבד לכשיגיע למקום שאמרה היא אמר הבעל לשליח טול ממנה חפץ פלוני אם לא הקפיד שיטול ממנה החפץ תחילה אפילו הגיע הגט לידה תחילה ואח\"כ נטל החפץ הויא גט לפיכך יכול השליח לשלחו ביד אחר אבל אם הקפיד לומר שיטול החפץ תחילה אינו גט אא\"כ יגיע החפץ לידו תחילה לפיכך לא ישלחנו ביד אחר שאפי' אם תתן החפץ ליד השליח הב' תחילה אינו גט כיון שלא הגיע ליד השליח הראשון תחילה ואפי' אם אחר שקבל השני החפץ ונתן לה הגט בא ליד השליח הראשון אינו גט כיון שלא הגיע הגט לידה בתורת גירושין אלא יקחנו הראשון מידה ויחזור ויתננו לה בתורת גירושין אחר שהגיע לידו החפץ כתב הרמ\"ה הוא הדין נמי בכל תנאי שהתנה הבעל עם השליח כגון אל תגרשנה אלא בבית או בעלייה שאינו יכול לשלחו ביד אחר שמט לא ידקדק השני בשליחותו ויתבטל הגט והרמב\"ם כתב שאם הגיע החפץ ליד השני קודם שנתן לה הגט שהוא גט וכם פרש\"י וכתב עוד שאפילו א\"ל תן לה הגט ואח\"כ קבל החפץ שלכתחלה לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואם שלחו ביד אחר הוי גט וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה כתב הרמב\"ם אפילו לא אמר קח החפץ תחילה ואח\"כ תן הגט אלא אמר קח החפץ ותן הגט הוי קפידא שיקח החפץ תחילה ואם שינה אינו גט והרמ\"ה כתב בזה שהיא ספק מגורשת ולא תנשא ואם נשאת לא תצא: שליח המביא גט מא\"י נותנו לה ומתגרשת בו וניסת אע\"פ שאין מכירין חתימת העדים וגובה כתובתה מבני חרי אבל לא ממשעבדי ואם בא עד אחד וערער לומר שהוא מזוייף אין שומעין לו באו שנים וערערו אפי' נשאת כבר תצא בא הבעל וערער יתקיים בחותמיו ואם לא יתקיים תצא אבד הגט הרי זו ספק מגורשת לפיכך נשים שהן בחזקת ששונאות זו את זו והן חמותה וצרתה ויבמתה ובת חמותה ובת בעלה אינן נאמנות להביא גיטה בא\"י דשמא מזוייף הוא והן מכוונות לקלקלה שתינשא ותיאסר על בעלה אבל בח\"ל נאמנות כדלקמן וכתב הרמ\"ה ואם אומרת בפני נכתב ובפני נחתם אפילו לא\"י כשרות להביאו שאז אין הבעל יכול לערער ונמצא שאין יכולה לקלקלה עשתה שליח לקבלה בעדים והגט יוצא מתחת ידו והבעל אומר מזוייף הוא יתקיים בחותמיו וכיון שנתקיים בחותמיו או בעירי מסירה כשר ואם הוא מודה שכתבו אלא שאומר שלא נתנו לו בתורת גירושין אלא בתורת פקדון והשליח אומר שקבלו בשבילה שתתגרש בו אם שלשתן בעיר אחת הבעל נאמן דאם איתא דבתורת גירושין יהבי לו לדידה הוי יהיב לה ודוקא כשמוען שלפקדון נתנו לו אבל אם טוען שעשאו שליח להולכה ורצה לחזור בו קודם שיגיע לידה אינו נאמן ואם אינן בעיר אחת השליח נאמן ומיירי שאומר שמסרו לו בפני עדים ועל כן טוב ליזהר שלא לגרש ע\"י שליח כשהבעל והאשה שניהם בעיר כיון דמצי מיפק מיניה חורבה שאם יטעון שלא נתנו לו בגירושין שהוא נאמן והרמב\"ם כתב שהשליח נאמן בכל ענין אפילו אין הגט בידו רק שיש עדים שראוהו בידו וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה ואם היא אומרת בפני קבלו השליח לגירושין נאמנת וי\"א דוקא שהגט ביד האשה ואומרת שהשליח קבלו לגירושין ואח\"כ נתנו לה וכן כתב הרמב\"ם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפילו אם הוא ביד השליח נאמנת נאבד הגט והיא אומרת שקבלתו מיד השליח כראוי ונתגרשה בקבלתה אע\"פ שהבעל והשליח שניהם מודים שבא ליד השליח כדי שיתנו ליד האשה שתתגרש בו אינו גט כיון שאין עדים שראו הגט ביד האשה ואין כאן ב' עדים אלא השליח לבד ומ\"מ כיון שחזקה שליח עושה שליחותו הויא ספק מגורשת ואם בעלה כהן אסורה לו ולעלמא לא השתריא עד דיהיב לה גיטא אחרינא ואם מת אסורה לכהן ואם יש לה יבם חולצת ולא מתייבמת וכתב הרמב\"ם אפילו אמרה בפני נתנה לשליח לגירושין ונתנו לה הואיל והשליח והבעל מסייעים אותה אפשר שתעיז פניה ושמא עדיין לא נתגרשה כתב הרמב\"ם שליח קבלה שקבל הגט לאשה ושלחו לה בפני עדים והגיע הגט לידה ואינה יודעת אם בעלה שלחו או שליח קבלה שלחו או שלוחו של בעל ה\"ז מגורשת בא הבעל וערער שלא נתנו ה\"ז יתקיים בחותמיו שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יצא מתחת יד שלוחה שידו כידה ואע\"פ שיא אינה יודעת הרי העדים יודעין ואם לא יתקיים בחותמיו אינה מגורשת בעל שכתב גט לאשתו ואח\"כ נתייחדת עמו דקי\"ל שלא תתגרש בו שזהו גט ישן כדלקמן ואם נתגרשה בו תינשא לכתחילה היינו דוקא כשהגט ביד הבעל ינתנו מידו לידה אבל אם שלחו לה ע\"י שליח ונתייחד עמה אחר שנתנו ליד השליח ונתנו לה השליח לא תינשא בו ואם נישאת לא תצא כיון שהשולח גט לאשתו ע\"י שליח אינו גט עד שיגיע גט לידה הוא חייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע לידה ואם ��ת קודם שיגיע לידה לא יתנהו לה ואם בטלו קודם שיגיע לידה אינו יכול לבטלו אפילו חזר בו תוך כדי דיבור ולכתחילה אין לו לבטלו אלא בפני שליח ששלח או בפניה אבל בדיעבד אפילו בטלו בפני ב' אחרים הוא בטל וא\"צ לבטל בפני ג' שלחו ע\"י י' יכול לכתחילה לבטל זה שלא בפני זה ואפי' לא בטל כל אחד ואחד בפני ב' מן השוק אלא שבטלו בפני שליח לבדו מותר לכתחלה ואותם שבטל שליחותן בטל ואינם יכולין ליעשות שלוחים אלא אם כן יתמנו פעם אחרת ודוקא שלא יבטל שליחות כולן זה שלא בפני זה דכיון דאפילו אם בטל לכולן שלא בפניהם הוי בטיל נפיק מינה חורבה דזימנין דבטיל לכולהו שלא בפניהם ולא ידעי ואזלי ויהבי לה גיטא ומנסבא בה ומיהו אם עבר ובטל כולן הוי בטל ול\"ש עשאם שלוחים לכתוב וליתן גט ול\"ש עשאם שלוחים להולכה אם בטל מקצתם לא נתבטלו כולם ול\"ש עדות ול\"ש שליחות שנתבטלו מקצתן לא נתבטלו כולם אלא שכשעשאם שלוחים לכתוב וליתן הגט צריך שישאר שליחות של שנים קיים דאי אפשר ליתנו לה בפחות משנים אבל כשעשאם שלוחים להולכה אפילו לא נשאר קיים אלא שליחות של אחד מהם יכול ליתנו לה אפילו עשאם כולם שלוחים ביחד כ\"ש אם עשאם שלוחים בזה אחר זה והרמב\"ם כתב כיון שבטל שליחות קצתם נתבטלו כולם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה וכן השיג עליו הראב\"ד בד\"א שהוא בטל כשבטלו בפירוש אבל גילה בדעתו שחפץ בבטולו כגון שבא אליו השליח ואמר לו לא נתתיו לה עדיין ואמר לו ברוך הטוב והמטיב דגילה בדעתו שהוא חפץ במה שלא נתנו לה וכיוצא בזה אינו בטל ולא עוד אלא אפילו היה מחזר לרוץ אחר השליח לבטלו ולא הספיק להגיע אליו עד שנתנו לה לא הוי בטל ובאיזה לשון מבטלו אמר בטל הוא אי אפשי בו לא יועיל לא יתיר לא יעזיב לא ישלח לא יגרש יהא חרס הרי הוא כחרס באחד מאלו הלשונות שאמר הרי הוא בטל אבל אם אומר פסול הוא אינו גט אינו מועיל אינו מתיר אינו מעזיב אינו משלח אינו מגרש חרס הוא כחרס הוא אינו לשון ביטול ואם אמר בטל ולא אמר הוא מיבעיא אי הוי לשון ביטול ולא אפשיטא ואם נתגרשה בו הוי ספק מגורשת והרמב\"ם פירש דמיבעיא כבטול שמשמעותו פועל עבר כתב הרמ\"ה אמר יהא פסול הוא בטל אע\"פ שאינו יכול לפסול גוף הגט כיון שאמר יהא לשון להבא רוצה לומר יהא פסול לגרש בו מידי דהוה איהא חרס אע\"ג דחזינן דלאו חרס הוא אמרינן כיון דמודה דלאו חרס הוא אמרינן יהא כחרס לענין גירושין קאמר ה\"נ יהא פסול לגירושין קאמר וכ\"כ ה\"ר מאיר כהן בחרי הוא פסול דמהני מידי דהוה אחרי הוא כחרס ונ\"ל דלא דמי דשאני יהא חרס או הרי הוא כחרס דשם זה אי אפשר להתקיים על הגט כלל לפיכך צריכין לפרש דבריו שיהא כחרס לענין שלא להתגרש בו וכיון שלהבא משמע דבריו קיימים אבל יהא פסול או הרי הוא פסול כיון ששם זה יכול להתקיים על הגט ר\"ל שיהא פסול וזה אינו פסול שאינו יכול לפוסלו מעתה הלכך אינו כלום והא דאמרינן פסול שאינו מועיל פירש\"י שאינו מועיל לבטל הגט אבל ערעור הוא לפוסלול וצריך שיתקיים בחותמיו וכן פירש הרמ\"ה בכל הנך דלא הוי לשון ביטול שהוא ערעור לפוסלו וצריך לקיימו בחותמיו ודאי אם גילה דעתו מעיקרא שרוצה לבטלו ואמר אחד מאלו הלשונות אינו כלום שאינם לשון ביטול אבל לא גילה דעתו מעיקרא שרוצה לבטלו ואמר אחד מאלו הלשונות כיון שנוכל לפרש דבריו שרוצה לערער עליו אם לא נתקיים בחותמיו הוא נאמן ואם נתנו השליח אח\"כ ליד האשה אינו כלום אבל נתקיים בחותמיו כשר: השולח גט ובטלו יכול לחזור ולגרש בו בד\"א בסתם שאז לא בטל אלא השליחות אבל אם מפרש שמבטל הגט או שמבטל גט שבידו אינו יכול לחזור ולגרש בו כתב הרמב\"ם השולח גט ומבטלו בפני ב' אחרים או המוסר מודעה על הגט מכין אותו מכת מרדות שמרבה ממזרים בישראל שהיא לא תדע ותנשא ונמצא בניה ממזרים השולח גט לאשתו נותנין אותו בחזקת שלא בטלו ובחזקת שהוא קיים אפי' הניחו זקן או חולה והרמ\"ה כתב דוקא בזקן שהוא פחות מבן שמונים או מבן ק' שנה ולמעלה אבל מבן פ' עד בן ק' לא ואם נתנו לה תנשא לכתחילה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה שאין חילוק אבל הניחו גוסס לא שמא כבר מה אבל כל זמן שהוא חי יכול לגרש כדפרישית לעיל ואם נתנו לה הוי ספק מגורשת: וכן עיר שהקיפוה חיל מאותו מלכות והיו במצור וספינה המטורפת בים והיוצא לידון בדיני נפשות הם בחזקת חיים ואם גט של אחד מאלו ביד השליח יתנהו לאשתו והיא בחזקת מגורשת אבל עיר שכבשוה כבר או עיר שהקיפוה חיל ממלכות אחרת וספינה שטבעה ומי שגררתו חיה או מי ששטפו נהר והיוצא ליהרג בדיני ישראל אפילו יצא אחר פסק דין או בדיני עכו\"ם קודם שחתמו עליו פסק דין הם ספק חיים ואם גט של אחד מאלו ביד השליח לא יתנהו לאשתו ואם נתנו הוי ספק מגורשת אבל היוצא ליהרג בדיני עכו\"ם אחר פסק דין חשוב כמת ובלבד שעדי ישראל מעידים שיצא ליהרג והרמ\"ה כתב שגם ביוצא ליהרג בדיני עכו\"ם חשוב כספק חי אפילו אחר פסק דין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן מינה שליח להוליך גט לאשתו בכל מקום שימצאנה ואמר לשליח אם תאבה האשה ללכת אחריך ולבא אלי לאשבילייא אקיימנה ואם לא תאבה פטור אותה בגט והשליח ביאה עמו לאשבילייא והוא מקום שנמסר בו השליחות ובבואם שמה השליח והאשה כבר הוחזק ראובן בדרך והאשה תובעת שיגרשנה בזה הגט ונסתפקת אם יכול לגרשה תשובה הגט כשר לגרש בו כי לא בטלו הבעל ולא נתבטל בשביל שבאה לאשביליא כי התנה אם תבא אלי אקיימנה והיא לא באתה אליו אלא לאשבילא כי פנה משם טרם בואם ואפילו אם היה עדיין ראובן באשבילא כשבאו שמה האשה והשליח ולא היה רוצה להתפייס עמה היה יכול השליח ליתן הגט כי לא הטיל תנאי במינוי השליחות שיתבטל אם תבא האשה לאשבילא אלא דברים בעלמא אמר אם תבא עמך אקיימנה וגלוי דעתא בגט לאו מילתא הוא וששאלת בענין השליח לאחר שנתן הגט ליד האשה ואמר בפני נכתב ובפני נחתם ועדי הגט לא היו בעיר אם יכול לישאנה תשובה לא ישאנה אע\"פ שנכתב הגט ונחתם באשבילא כיון שלא היו העדים בעיר בשעת נתינת הגט ולא נתקיימה חתימתן א\"כ ב\"ד שהיו בשעת נתינת הגט לא יתנו אותו בלא קיום החתימות אם לא אמר בפ\"נ ובפ\"נ וכיון דאדיבורא דידה סמכינן אסורה לו ואפילו אם היו העדים בעיר בשעת נתינת הגט אם לא היו כמעמד נתינת הגט צריך השליח לומר בפ\"נ ובפ\"נ ואסורה לו ואפי' אם ניסת כבר תצא ואע\"ג דקיימא לן בהא אם כנס לא תצא ה\"מ בדיעבד אבל זה שהתרית בו ועבר על התראה וכנסה מפקינן מיניה ומכין אותו מכת מרדות וששאלת לשון מינוי השליחות קנינא מר' יונה שנתן דק אמות קרקע בחצרו לר' שלמה ואגבן מינהו שליח להוליך גט לאשתו וכו' אלא שאחר כן כתב זה הלשון ויותר על זה ר' יונה זה מינה עוד שליח בעדו בגט הנזכר לסופר הנזכר הכותבו בענין שיתנהו בעדו לר' שלמה זה ואמר ר' יונה לסופר תן בעדי הגט הנזכר מידך ליד ר' שלמה והכף שיגיע מידך לידו תהיה מגורשת ממני ומותרת לכל אדם מי אמרינן בטל שליחות הראשון או לא תשובה אע\"ג דלכאורה משמע שבטל שליחות ההולכה ועשאו שליח לקבלה שהיה סבור שיש בידו למנות שליח לקבלה יראה לי שאין לתלות בזה שחזר בו משליחו ההולכה אלא ודאי תלינן הענין בטעות הסופר שזה המגרש לא רצה להמתין עד שיכתוב הגט ומינה לר' שלמה שליח ליתנו ומינה עוד לסופר שליח שיתננו בשליחותו לר' שלמה בשביל שמינה שליח על שליח טעה ואמר מיד לכשיגיע הגט ליד השליח תהיה מגורשת ממני וכך היה לו לומר לסופר תנהו לשליח שיתנהו לאשתי ומיד לכשיגיע לידה תהיה מגורשת ממני והשמיט הבעל זה או אמר והסופר השמיטו הלכך לא תלינן שחזר בו ועשאו שליח לקבלה דאדם יודע שאין בידו לעשות שליח לקבלה ואפי' אם תמצא לומר שהיה עם הארץ ולא ידע זה למה יש לנו לתלות בחזרה יש לנו לומר דליפות כהו נתכוון אם הועיל שליחות הקבלה שתתגרש בו מיד ואם לאו ישאר שליחות ההולכה במקומו והלשון שכתב ויותר על זה שר' יונה מינה עוד שליח וכו' משמע שלתוספת נתכוון ומימר אמר תתגרש כל היכי דמיגרשה לכן הן אם נתלה הדבר בטעות הן אם נתלה בתוספ' אין כאן בטול שליחות ההולכה: ראובן עשה לבנו שליח להוליך גט לאשתו וכשבא לאמו לא רצה ליתנו לה אא\"כ תתן לו כך וכך אמר לו א' מהזקנים כלום אתה עושה זה אלא כדי שלא תינשא בלא דעתך תמסור לנו הגט וכשתרצה לינשא נודיעך ונתנו להם ע\"פ הדברים האלה לאחר זמן בא בעלה ועדיין היה הגט ביד הזקן ובטל הגט ונתייחד עמה ואמר הזקן שהוא שליח לקבלה ונתגרשה בקבלתו ושני חביריו הזקנים עדים בדבר תשובה אם יש עדים ששמעון בנה היה שליח של הבעל ובעדים נתנו ליד הזקן ושהיה הזקן שליח האשה לקבלה בעדים הגט גט ואין ביטול הבעל מועיל אחר שבא ליד שליח לקבלה ומה שנתייחד אח\"כ עמה ודאי לא בעל לשם קידושין כי היה סבור שהיה גט בטל ובעל אדעתא דקידושין הראשונים הלכך מותרת לעלמא או יקיימנה:" + ], + [ + "המביא גט ממ\"ה והבעל עשאו שליח להוליכו לאשתו צריך שיעמוד על כתיבתו וחתימתו ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם אבל מא\"י אין צריך וטעמא משום דבחוצה לארץ אין עדים מצויין לקיימו ואם תנשא בו היום או מחר יבא הבעל ויערער ולא תוכל למצוא עדים לקיימו לכך תקנו שלא תתגרש בו עד שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם והאמינוהו ואז לא נחוש לערעורו של הבעל אבל בא\"י שתוכל לקיימו תינשא בו אע\"פ שלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם ומטעם זה אפי' חמש נשים שאין נאמנות להביא גט בא\"י כדפרישית לעיל נאמנות להביאו בח\"ל ולומר בפני נכתב ובפני נחתם דליכא למיחש שמא מכוונות לקלקלה כיון שאין הבעל יכול לערער במה דברים אמורים כשמערער בלא ראיה אפילו מביא עד אחד אבל אם מביא ב' עדים שהוא מזוייף הרי הוא בטל שלא האמינו לשליח שומר בפני נכתב ובפ\"נ אלא לדחות ערעורו אבל במקום שמכחישין אותו לא האמינוהו ובא\"י נמי אם אומר בפני נכתב ובפני נחתם מועיל לדחות ערעורו של בעל אע\"פ שלא היה צריך וכמו שאין צריך לקיים עידי הגט כשאומר בפ\"נ ובפ\"נ כך א\"צ לקיים עדי השליחות אלא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים אף על פי שאין מכירין חתימת עדי השליחות או אפילו אין לו שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח כראוי נאמן והרמ\"ה כתב דאף בא\"י שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם נאמן על השליח לומר שהבעל עשאו שליח וכשנותנו ליד האשה כשמביאו ממדינת הים צריך שיתננו לה בפני ג' שיהיו דיינין אלא שאם הוא ראוי לדון שאינו לא קרוב ולא אשה מצטרף עם שנים ואם לאו צריך ג' זולתו והר\"ף מחמיר וכתב אע\"ג דקי\"ל כר' יוחנן דאמר בפני כ' טוב ליתנו בפני ��' שלא יבאו לטעות כשהשליח קרוב או אשה וכתב עוד אין צריך שישבו הג' אע\"פ שהן כעין דיינין לקבל עדות השליח שאומר בפני נכתב ובפני נחתם והשליח צריך לעמוד כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם אמנם שמעתי ממורי ה\"ר מנחם בר' שמואל שהיה מצריך להושיב הג' דיינין לקבל עדות השליח ואולי לא אמר אלא לכתחילה אבל בדיעבד אין לחוש אם עמדו: ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנתנו ליד האשה או סמוך לו מיד בתוך כדי דיבור לפיכך נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנשתתק פסול ולא תנשא בו אא\"כ יתקיים בחותמיו ואם איחר יותר לאומרו לא מהני אא\"כ יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר בשעה שנותנו לה בפני נכתב ובפני נחתם והרמ\"ה כתב אי איתנהו לעדי מסירה קמן או אפילו ליתנהו כלל ואיכא עדים דידעי בהאי שליח דמסריה להאי גיטא ניהלה בעדים אין צריך ליטלו ממנה וליתנה לה פעם אחרת אלא אומר לה כפני עדי מסירה או לפני העדים שיודעים שהוא מסרו לה בעדים גט שנתתי לה בפניכם או בפני פלוני ופלוני בפני נכתב ובפני נחתם וכי קאמר שצריך ליטול ממנה ולחזור וליתנו לה מיירי שאין כאן עדי מסירה ולא שיודעין שמסרו בפני עדים וכתב עוד וצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם בפני האשה ומסתברא דאי אמר להו לסהדי ולא אמר לדילה וליתיה לשליח לחזור ולומר לא מצרכי לה מידי אחרינא וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה אם עושה השליח שליח כגון שחלה או נאנס יעשנו בפני ב\"ד ואומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנותנו לשליח וכן אחר לאחר עד ק' וכל אחד יאמר לפני ב\"ד שליח ב\"ד אני ואין צריך שלשה אלא שנים והוא מצטרף עמהם וכן יאמר האחרון כשנותנו לידה וכשבא לעשות שליח אחר אין צריך שיהיה בפניו אלא אומר בפני ב\"ד הרי פלוני שלוחי אפילו שלא בפניו וכן יכול למסור שליחותו לבית דין לעשות שלוחין שהם יעשו אחרים ויכולים לעשותו שלא בפני השליח הראשון לא אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ונתנו לה לא תינשא בו ואפילו אם ניסת כבר תצא אם לא יחזיר ויתן כדפרישית ומיהו אין הולד ממזר ואם נאבד הגט הויא ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער הוי ספק ממזר סומא פסול להביא הגט בחוצה לארץ שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפיכך כשר בארץ ישראל וכן בחוצה לארץ אם היה פקח כשנותנו לו ונסתמא כשר דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות והוא שיכיר האשה בטביעת קול אבל אם אין מכירה בטביעת קול לא ולא מהני מה שאחרים אומרים לו שהיא זאת אע\"ג דמהני בפקח: וכתב הרמ\"ה אם יש עדים שהבעל מסר לו זה הגט לגירושין כשר שהרי בר שליחות הוא ואינו פסול אלא משום שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכיון שיש עדים אין צ\"ל בפ\"נ ובפ\"נ ויחיב לה באפי הנהו סהדי גופייהו וכשר דלא בעינן לקיימו אלא עדי מסירה גרידתא בעינן ותא דבעי באפי הנהו סהדי גופייהו דלא ליהוי סהדותייהו חצי דבר ואם נתקיים בחותמיו אפילו הוא סומא מתחילה ועד סוף ולא מסריה ניהליה בסהדי כשר אפילו במדינת הים האשה עצמה מביאה גיטה ואומרת בפני נכתב ובפני נחתם כגון דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית להתם שוי שליח להולכה וקבלי את גיטיך מיניה דהשתא הוי כמו שליח שעושה שליח שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שיצא הגט מידו אי נמי דאמר לה הוי שליח עד דמטית בבי דינא פלונית וכי מטית להתם אימא בבי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ולשווא ינהו שליח ליתנו לך שאם לא התנה עליה כך אינה צריכה לומר דבר כיון שגיטה יוצא מתחת ידה ועדים חתומים עליו ומתירין ��ותה לינשא אע\"פ שאין מכירין חתימת העדים שעדים החתומים על הגט כמי שנחקרה עדותן בב\"ד דמי כל זמן שאין מערער וכן כתב הרמ\"ה שהאשה המביאה גיטה ואומרת שבעלה נתנו לה במקום פלוני להתגרש בו מיד נאמנת ואינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואע\"ג שאין מכירין החתימות ואפילו אמר לה אל תתגרשי בו אלא בב\"ד פלוני תנאה הוי כאילו אומר לה אל תתגרשי בו אלא עד ל' יום וכשיגיע ל' יום או לכשתבא לב\"ד פלוני והגט ברשותה מתגרשת בקבלה ראשונה ואינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם: כתב הרמב\"ם נכתב בארץ ישראל ונחתם בחוצה לארץ צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם נכתב בחוצה לארץ ונחתם בא\"י אין צ\"ל בפני נכתב ובפני נחתם ור\"ת כתב דהאידנא בכל המקומות חשיבי ניידי וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אין צריך שיעמוד השליח על כל כתיבתו רק שיתחיל הסופר לכתוב בפניו או אפילו לא ראה מכתיבה כלל אלא כשתקן הקלף והקולמוס לכותבו אמר לכתוב בו הגט לשמו ולשמה סגי ואין צריך שיראה אח\"כ ויכירנו אם הוא אותו שתקן כי מסתמא כיון שאמר לכתוב את הגט בשעה שתקן הקלף כן עשה ומיהו אם שמע שאומר לכתוב את הגט לשמה ולא ראה תיקון הקלף והקולמוס לא מהניא רשמא לא כתבוהו מיד וכתבוהו לאחר זמן לשם אחר ששמו כשמו ורש\"י פירש לא ראה שום דבר אלא שמע העברת הקולמוס על קלף שקולו נשמע בשעת הכתיבה סגי וכל זה דוקא בכתיבת הגט אבל בחתימתו כל מקום שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם צריך שיראה כל החתימות מתחילה ועד סוף וכן אם היה בבית כשהתחיל הסופר הגט ויצא הסופר לחוץ והשלימו כשר ולא חיישינן שמא מצאו אדם אחר ואמר ליה לכותבו לשמו ואם בא להחמיר ולכוין על כתיבת כולן אם שומעין לו שלא להוציא לעז על כתיבת גיטין הראשונים: אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם או אומר בפני נחתם ולא אמר בפני נכתב או שאמר בפני נכתב חציו האחרון ונחתם כולו בפני או שאמר בפני נכתב כולו ונחתם חציו אינו כלום אפי' הוא בעצמו העד השני אבל אם הוא ואחר עמו מעידים על חתימת העד השני שלא חתם בפניו שפיר דמי ואין צריך לומר אם שנים אחרים מעידים עליו ואם היו ג' חתומים בו וחתמו שנים בפניו ואחד שלא בפניו כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שהוא כשר ואם ב' שלוחים להביאו א\"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא ינתן לה אע\"פ שאינו מקויים בחותמיו ותנשא בו ומ\"מ כשיבא הבעל יכול לערער ולומר מזוייף הוא וצריך שיתקיים בחותמיו ואין צריך שיהיו שניהם אדוקין בגט אלא אפילו הוא ביד האחד ואמר שהבעל עשה שניהם שלוחים להוליך גט זה לאשתו והאחד נתנו במעמד חבירו ואפילו לא עשה שליח אלא א' והשני מעיד על שליחותו אין צ\"ל וכ\"כ הרמ\"ה וכתב עוד היכא ששניהם שלוחים דלא סגי דלא מסרי לה תרוייהו ומקיימת כולה מילתא בבת א' אבל חד דמייתי אע\"ג דאיכא תרי דמסהדי אשליחותיה א\"נ חד דמצטרף בהדיה לא איפסיקא מילתא לאכשורי ביה סתמא דהא ודאי צריך ליתנו לידה בפני עדי מסירה ואי לא מסר לה באפי עדי שלוחי' גופייהו אף על גב דמסר לה באפי סהדי אחריני לא מתכשר דהוה ליה שליחות דכל כת וכת חצי דבר וכהא אפילו רבנן מודו דלא מצטרפות ע\"כ לפיכך שנים שמביאים גט ואחר אמר בפני נכתב וא' אמר בפני נחתם אם אין שניהם שלוחים לא ינתן דכל זמן שלא אמר אחד בפני נכתב ובפני נחתם לא אמר כלום ואמירתו כמאן דליתיה דמי ואם שניהם שלוחים ה\"ז ינתן דכך אחד אמירתו כמאן דליתיה הרי יש כאן ב' שלוחים וכן אם שנים אומרים בפנינו נכתב וא' שלישי אומר בפני נחתם אם אין שליח א��א א' לא ינתן ואם ב' מהם שלוחים ינתן אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם אם האומר בפני נכתב הוא שליח אפילו אם הוא לבדו ה\"ז ינתן דכיון דשנים מעידים על החתימה הרי מתקיים בחותמיו אבל אם אחד מהאומרים בפני נחתם הוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהא אחד עמו:" + ], + [ + "המגרש על תנאי ה\"ז בשאר כל מעשה שנעשה על תנאי שאין המעשה מתקיים אא\"כ יתקיים התנאי ואם לא יתקיים התנאי אין כאן גט כלל ואפי' אם הוא כהן מותרת לו ובלבד שיהא כהלכתו שיהו כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ושיוכל להתקיים המעשה על ידי שליח ושיהיה כדבר שתוכל לעשותו כדפירש בהלכות קדושין אבל אם לא נעשה כהלכתו התנאי בטל והגירושין קיימין ולכשיתקיים התנאי מתקיים הגט למפרע משעת נתינה לפיכך מת הבעל או נשרף הגט או נאבד קודם קיום התנאי הוי גט בד\"א שאומר מעכשיו או ע\"מ דהוי כמעכשיו כיצד אמר לה ה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי ר' זוז לאחר ל' יום חל הגט מיד ולכשתתן לו תהיה מגורשת למפרע אפילו אם נשרף הגט ומ\"מ לאחר לא תנשא עד שתתן ואם נישאת כתב הרמ\"ה שיוציא עד שיתקיים התנאי ואם קיימה התנאי יקיים והרמב\"ם כתב שיכולה לינשא מיד ולא חיישינן שמא לא תתן כיון שהיה התנאי במעכשיו או בעל מנת ולא נהירא דבהדיא קתני בברייתא על זה ולאחר לא תנשא עד שתתן ואם לא נתנה לו בחייו שוב לא תוכל לקיים התנאי אפי' אם תתן ליורשיו דע\"מ שתתן לי משמע לי ולא ליורשי וכיון שלא תוכל לקיים התנאי בטל הגירושין וחולצת או מתייבמת והרמב\"ם כ' חולצת ולא מתייבמת ולא נהירא אבל לא אמר ע\"מ אלא ה\"ז גיטך אם תתן לי מאתים זוז לאחר ל' יום לא חל עד שעת נתינה ואם נקרע או נאבד קודם נתינה אינה מגורשת אמר לה ה\"ז גיטך ע\"מ שתתי לי ק\"ק זוז ולא רצה לקבלם נתנה לו בעל כרחו כתב רב האי דהוי גט והרמב\"ם כתב דהויא ספק מגורשת וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל אמר ל ע\"מ שתתנ לי מאתים זוז ומחל לה עליהם לא הוי כאילו נתנם לו ולא הוי גט ע\"מ שתתן לי איצטליתי ואבדה אפילו אם נתנה לו דמיה אינו גט אלא אם כן הוא מתרצה בקבלת הדמים אבל כי מתרצה מיהא הוי גט אע\"פ דאילו מחלה עליה לא הוי גט על מנת שתתני לו מאתים זוז בתוך שלשים יום נתנה לו בתוך שלשים יום מגורשת לא נתנה לו תוך ל' יום אינה מגורשת כתב הר\"ם כהן אפילו לא נתנו לו עד ל' יום בסופו מגורשת דעד ל' יום דיהו שלמים קאמר ואם אמר לה בתחילת יום ראשון לחדש ונתנה לו המעות בסוף ליל ראשון לחדש שני הויא ספק מגורשת דמספקא לן אי בעינן ל' יום מעת לעת או ל' יום כדאמרי אינשי דלא קפדי בהדי ליליא דעבר לה מיומא קמא וצריכה גט שני ואם מת קודם שיתן לה גט שני חולצת ולא מתיבמת כתב הרמב\"ם מת בתוך ל' יום כיון ששלמו שלשים יום ולא נתנה לו אינה מגורשת לא קבע זמן לנתינתה ומת קודם שנתנה אינה יכולה ליתן ליורשיו שלא התנה עליה אלא שתתן לו ולא בטל התנאי שהרי לא קבע לו זמן לפיכך אע\"פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו מגורשת מספק ולא תנשא לאחר עד שתחלוץ ואיני מבין דבריו כיון שאינה יכולה לקיים התנאי לעולם א\"כ למה לא יתבטל הגט: התנה עמה שתעשה דברים ולא פירש כמה כגון ע\"מ שתעשה לי מלאכה או שתשמשי את אבא או תניקי את בני כתב הרמב\"ם דהוי כמפרש יום אחד ואם עשתה עמו מלאכה יום אחד או ששמשה את אביו יום אחד או הניקה את בנו יום אחד בתוך הזמן שהתינוק יונק שהוא כ\"ד חדש דהוי גט וכן הוא דעת ר\"י אבל לדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל צריכה לשמש את אביו כל ימיו חייו ולהניק את בנו עד שישלמו כ\"ד חדשים ללידתו וכ\"כ הרמ\"ה ותוך הזמן אינה רשאה לינשא שמא לא תקיים התנאי וה\"מ דלא בעי ב' שנים שלימים אלא עד שיהא לולד ב' שנים היכא דאתני מקמי דשלמו ליה ב' שנים אבל לאחר ששלמו ב' שנים ע\"כ לאו לשיעורא זוטא דהיינו ב' שנים איכוין אלא לכל זמן שהתינוק ראוי לינק כרבי יהושע דאמר אפילו ג' וד' שנים ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא אפילו לא הניקתו אלא שעה אחת קיימה תנאה כיון ששלמו ב' השנים כתב עוד הרמ\"ה אמר לה ע\"מ שתשמשי את אבא ושתניקי את בני יום אחד אם שמשתו והניקתו יום אחד כליל שבת ויומו ה\"ז גט ואם לאו אף על פי ששמשתו והיניקתו מעת לעת ומת הבן או האב אינו גט והוא שיהיה יום אחד בתוך ב' השנים של הנקת הולד ע\"כ ונ\"ל שאם אמר לה על מנת שתניק לבני ו' חדשים רואים אם נשאר לזמן הנקת העובר דהיינו עד שתהיה לו ב' שנים יותר מו' חדשים אז ודאי לאו לצעורה מיכוין אלא להקל מעליה שלא תניק עד שישלימו כ\"ד חדשים ואם כן אם מת הבין תוך ו' חדשים אחר שהניקה מעט הוי גט אבל אם לא נשארו ששה חדשים להנקת העובר אז ודאי כיון שפירש ו' חדשים לצעורה קא מכוין ואם מת תוך ו' חדשים אינו גט מת האב או הבן אחר שהתחילה להניק או לשמש אפילו יום אחד הוי גט אבל מתו קודם שהתחילה כלל אינו גט פירש ע\"מ שתשמשי או תניק ב' שנים מת בתוך הזמן שאין העכבה מצדה או שאמר האב איני חפץ בשימושך לא מפני שהכעיסתו אלא שהעכבה תלויה בו קאמר רשב\"ג שהוא גט כיון שהעכבה אינה מצדה וחכמים אומרים אינו גט ופסק ר\"י כרשב\"ג והרי\"ף כחכמים וכ\"כ הרמב\"ם א\"ל לפני ב' כשאמסור לך גיטך יהיה ע\"ת שתשמשי את אבא ב' שנים ולא מסרו מידו לידה אח\"כ א\"ל בפני עדים אחרים ע\"מ שתתני לי ר' זוז ומסרו לה בפני כולם בסתם לא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים אלא הוי כאומר לה עשי אחד מאלו הדברים אם תרצה תשמשי את אבא או תתני לו ר' זוז וחזר ואמר ע\"מ שתתני לי ש' זוז בטלו דבריו האחרונים את הראשונים וצריכה ליתן ג' מאות זוז וכ' הרמ\"ה ה\"ה איפכא שאמר תחילה ג' מאות זוז ואח\"כ אמר מאתים: ה\"ז גיטך ע\"מ שתחזיר לי הנייר מגורשת ותקיים תנאה ה\"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ותקיים תנאה ה\"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת לא שנא אמר על הנייר של עיקר הגט לא שנא על הנייר שבין השיטות ל\"ש אם אותיות הגט מעורות ודבוקות זו בזו לא שנא אם אינן דבוקות זו בזו התנה על דבר שאי אפשר לקיימו כגון ע\"מ שתעלי לרקיע או שתרדי לתהום או שתבלעי קנה של ד' אמות אינו תנאי והגט גט אע\"פ שלא תוכל לקיימו שלא כיון אלא להפליגה בדברים בד\"א בדברים שאי אפשר לה לקיים כלל אבל דבר שאפשר לה לקיימו אפילו באיסור כגון ע\"מ שתאכלי בשר חזיר הוי תנאה שאפשר לה שתאכלנו ותלקה ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה שאינו מתנה שתאכלנו עכ\"פ שאם לא תאכלנו לא תתגרש בד\"א כשהאיסור תלוי בה לעבור עליו אבל אם תלוי באחרים שא\"ל ע\"מ שתבעלי לאבא לא הוי תנאי שאביו לא ישמע לה לעשות איסור אמר לה ע\"מ שלא תבעלי לאבא ונבעלה לא הוי גט אבל כ\"ז שלא נבעלה לו מותרת לינשא ולא חיישינן שמא תבעל אמר לה ע\"מ שלא תינשא לאבא וניסת לו הוי גט שאין לו בה נישואין אמר לה ע\"מ שתנשא לפלוני ונשאת לו הוי גט כשאר תנאי אבל אמרו חכמים לא תנשא לו לאותו פלוני ולא לאחר לאותו לא שמא יאמרו מחליפין נשותיהן זה לזה במתנה לאחר לא תנשא כל זמן שלא נתקיים התנאי בנשואי פלוני ואם ניסת לאותו פלוני לא תצא ניסת לאחר קודם שניסת לאותו פלוני תצא ��אם תקיים התנאי שתנשא לאותו לוני הוי גט למפרע ואם לא תקיים התנאי הוי בניה ממזרים כתב הרמ\"ה דתצא ולא יחזיר עולמית ואפילו לאחר מיתת הבעל אפילו נתן לה הבעל גט שני לאחר נישואי שני דאי לא יתקיים תנאה דגט ראשון ולא מצי לאהדורה דכי אינסבה ליה מעיקרא באיסור אשת איש אינסבא ליה ואיתסר עליה איסור עולם כמו סוטה שאסורה לבועלה אפילו לאחר מיתת הבעל ה\"נ כיון דלא איקיים תנאה דגט ראשון לא מצי לאהדורה אפי' לאחר מיתת הבעל נמי לענין חשש דאיסורא כחיי הבעל דמי דכי היכי דבחיי הבעל תצא משום דחיישינן דילמא לא תקיים תנאה לאחר מיתת הבעל נמי תצא חיישינן דילמא לא תקיים תנאה ופגע באיסור סוטה אבועל ואי אקיים תנאה נמי אסורה אשני לאהדורה דהא לא משכחת שני דמקיימת תנאה בחיי אא\"כ גירשה וניסת לבעל התנאי ותו לא מצי שני לאהדורה דהוה ליה מחזיר גרושתו מן הנשואין וה\"מ שניסת לשני אבל נתקדשה תצא ולא יחזיר אלא לאחר מיתת הבעל או שיתן לה הבעל גט שני בלא תנא אבל בתר דמקיים התנאי בגט ראשון לא מצי לאהדורה דהוה ליה מחזיר גרושתו מן הארוסין אמר לה ע\"מ שלא תנשאי לפלוני ה\"ז גט ומותרת לינשא מיד כיון שבידה לקיימו שאי איפשר לינשא לו אלא מדעתה ואין תקנה להתירה לו אא\"כ יקדשנה המגרש ויחזיר ויגרשנה סתם אבל אין תקנה להתירה במה שיטלנו מידה ויחזור ויתננו לה סתם כי כבר אינם ברשותו שגט גמור נתן לה אלא שהטיל בו תנאי ואם נישאת לאחר וגירשה האחר אפי' סתם לא הותרה עדיין לאותו לוני ואם נישאת לו בטל הגט ובניה ממזרים מן הראשון זנתה עמו הולד כשר והגט כשר שלא התנה אלא על נישואין ע\"מ שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי שנבעלה לו בין בזנות בין בנשואין ה\"ז גט ובירושלמי קאמר לכתחילה לא תבעל לו דהא אינה מגורשת עד שתבעל לו נמצא תחילת ביאה באיסור שעודה א\"א והרשב\"א כתב כיון דקי\"ל האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי א\"כ כשבועל פנויה היא דלכשיתקיים הגט פנוי היא למפרע על מנת שלא תבעלי לפלוני הויא גט ולא תנשא עד שימות אותו פלוני דחיישינן שמא תבעל לו באונס ומטעם זה נמי ע\"מ שתתני לי מאתים זוז לא תנשא עד שתתן שמא לא תתן שלא יהיה לה ממה ליתן וצריך שלא יתנה עליה תנאי שעומדת בה כלימיה כגון ע\"מ שלא תאכל בשר ולא תלכי לבית אביך כל ימי חייך שאם התנה כך אין זה כריתות אבל ע\"מ שלא תאכלי בשר עד זמן קצוב הוי גט ותנשא מיד שהרי בידה לקיימו שלא תאכל בשר ולא תכנס לבית אבי כל אותו הזמן ואפי' אם הרחיק הזמן יותר מכדי חיי האדם כיון שהוא דבר פסוק: כתב הרמב\"ם אמר לה ע\"מ שלא תנשא לפלוני אין זה כריתות כמו על מנת שלא תשתי יין או שלא תלכי לבית אביך ולא נהירא דכיון שאפשר שימית אותו פלוני בחייה ויתבטל התנאי הוי שפיר כריתות ולא דמי לשלא תלכי לבית אביך שאפי' לאחר מיתתו אסורה ליכנס בו שנקרא על שם אביה וכתב עוד הרמב\"ם ע\"מ שלא תשתי יין זה לעולם ונשפך היין אין זה כריתות משום שלא הותרה כמה שנאסרה ובתוספתא איתא בהדיא בהפך זה דקתני ע\"מ שלא תעלה באילן זה לעולם ונקצץ האילן ה\"ז גט כתב הרמב\"ם כל תנאי שאינו במעכשיו או בע\"מ אלא אמר לה אם תעשה כך וכך יהא גט יכול הבעל לבטל התנאי או להוסיף על התנאי או להתנות תנאי אחר כל זמן שלא נתקיים התנאי ראשון אע\"ג שהגיע הגט לידה אינה מגורשת ואם מת הבעל או נאבד הגט קודם שיתקיים אינה מגורשת ולכתחלה לא תנשא עד שיתקיים ואם נישאת לא תצא אבל אמר מעכשיו או ע\"מ כיון שנתקיים התנאי חל הגט למפרע משעת נתינה ואינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על התנאי משיגיע גט לידה ואם אבד הגט או נשרף אפילו מת הבעל קודם שיתקיים ה\"ז מקיימת התנאי אחרי מותו וכבר היא מגורשת משהגיע הגט לידה ויכולה להנשא אע\"פ שעדיין לא נתקיים התנאי ואין לחוש שהיא לא תקיים הואיל והוא במעכשיו או בע\"מ ע\"כ וכן יראה מדבר רב אלפס שכתב בתשובה נתן גט על תנאי צריך שימסור הגט ליד האשה בכדי שלא יוכל לבטלו ור\"ל משהגיע הגט לידה שוב אינו יכול לבטלו ונראה דמה שחילק בין תנאי דמעכשיו לתנאי דאם דבמעכשיו תהא מגורשת למפרע אפי' מת הבעל או נשרף הגט מה שאין כן בתנאי דאם יפה חילק אבל מ\"ש דבמעכשיו יכולה לינשא מיד אע\"ג שלא נתקיים התנאי נ\"ל שאינו תלוי בזה דאע\"פ שחל למפרע מ\"מ אינה יכולה לינשא בתנאי שאין בידה לקיימו אע\"פ שהוא חל למפרע אם יתקיים שמא לא יתקיים ולא יחול הגט לעולם כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה באחד שנתן גט במעכשיו אם לא יבא תוך שתי שנים שיכול לבטל התנאי ותנשא מיד כי בביטול התנאי חל הגט למפרע משעה שיבא הגט לידה וכתב הוא הדין בכל תנאי שמתנה בשעה שנותן הגט ומבטלו אח\"כ קודם שיתקיים התנאי שהוא בטל אע\"פ שהתנאי לטובתה ולא היתה מקבלת הגט אלא בתנאי זה ואינו רוצה בביטולו אפ\"ה יכול לבטלו דכיון שבא הגט לידה מגורשת דלא בעינן דעתה וכ\"כ בעל העיטור שיכול לבטלו כל זמן שלא יתקיים:" + ], + [ + "כשם שקיום הגט תלוי בתנאי שתולה באשה כמו שביארתי כן הדין בתנאי שמתנה עליו שאם יתקיים התנאי יתקיים הגט ואם לאו לא יתקיים כיצד אמר לה הרי גיטך מעכשיו אם לא אבא בתוך ל' יום או שאומר על מנת שלא אבא בתוך שלשים יום אם בא בתוך ל' יום נתבטל הגט לא בא נתקיים הגט למפרע אע\"פ שנאנס ולא יכול לבא כגון שחלה או שעכבו נהר אין שומעין לטענת אונס שלו אפילו עומד וצווח ראו שאני אונס כיון שלא התנה חוץ מאם יקראנו אונס וכן אמר הרי זה גיטך על מנת שאם לא אפייסך שתתרצי בתוך שלשים יום יהא גט ופייסה ולא נתרצית הוי גט אע\"פ שהוא אנוס שהרי פייסה בהרבה פיוסים ולא נתרצית ואפשר שתתרצה אם היה לו ממון הרבה והוא אנוס שאין לו אפילו הכי אין אונס בגיטין בד\"א באונס שלא חולי או שלא היה יכול לעבור הנהר דשכיח קצת אבל אונס דלא שכיח כלל כגון אכלו ארי או הכישו נחש כון דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה להתנות עליו ומבטל הגט והיא זקוקה ליבם ואם לא אמר מעכשיו אלא אם באתי בתוך ל' יום יהא גט ואם לא באתי בתוך ל' יום לא יהא גט כתב הרמב\"ם שלא חל הגט עד תשלום שלשים יום בשלא בא לפיכך אם מת בתוך הזמן אינו גט כלל ומתייבמת והראב\"ד כתב דהוי גט ומותרת לשוק והרמ\"ה חילק וכתב על פה שלא כתב התנאי בגט אינו גט כלל ומתייבמת ואם כתב התנאי בגט הוי ספק חולצת ולא מתייבמת וי\"א שלעולם הוי ספק מגורשת וחולצת ולא מתייבמת וכן דעת התוס' שחולת ובמעכשיו אם לא אבא תוך י\"ב חדש אע\"פ דחל למפרע משעת נתינת הגט אם מת בתוך י\"ב חדש לא תנשא עד סוף י\"ב חדש ואם באה לינשא בתוך י\"ב חדש צריכה חליצה ולא מדינא אלא משום דגזרינן מת אטו לא מת כיוצא בזה נתן לה גט בלילה ואמר לה ה\"ז גיטך ע\"מ שיזרח השמש ומת בלילה כשיזרח השמש הוי גט למפרע ואם אמר לה אם יזרח השמש ומת בלילה לדברי הרמב\"ם אינו גט ולדברי הראב\"ד הוי גט גמור ולדברי הרמ\"ה ספק ואם אמר לכשתזרח השמש ומת בלילה לכ\"על א הוי גט אמר לעדים אם לא באתי עד י\"ב חדש כתבו גט ותנו לאשתיאו שאמר כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי עד י\"ב חדש אין כותבין תוך י\"ב חדש אפילו לא ירצה ליתנו עד אחר י\"ב חדש כתבו בתוך י\"ב חדש ונתנו לאחר י\"ב חדש אינו גט כתבו ונתנו לאחר י\"ב חדש ומת אם מיתה קדמה לגט לא הוי גט ואם גט קודם למיתה הוי גט ספק איזה קודם חולצת ולא מתייבמת כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי לאחר השבוע לא יכתבו ויתנו עד שיעברו שני השמיטה הזאת שעומדים בה ושנה ראשונה של שמיטה שאח\"כ ואם אמר אם לא אבא עד אחר השנה לא יכתבו ויתנו עד שיעבור חדש משנה שנייה ואם אמר אם לא אבא עד אחר חדש לא יכתבו ויתנו עד שיעברו ז' ימים מחדש השני: ואם אמר אם לא אבא עד אחר השבת לא יכתבו עד שיעברו א' ב' ג' ימים בשבת שנייה ואם אמר אם לא אבא עד אחר הרגל לא יכתבו ויתנו עד שיעבור ט\"ו ימים אחר הרגל ובכולן אין מקדימין ממה שאמר אבל אם אחרו אין בכך כלום וכן הדין אם נתן הגט בידה ואמר לה ה\"ז גיטך אם לא אבא אחר השבוע אינו גט עד שיעבור שנה שמינית וכן אחר השנה חדש ואחר החדש שבת ואחר שבת א' ב' ג' ור\"ח פירש שאם נתן גט לאשתו ואמר ה\"ז גיטך אחר השבוע אינו גט עד שיעבור שנה ראשונה של שמינית וחדש ראשון של שנה שניה וכן באידך וכתב א\"א הרא\"ש על דבריו שהיא מתגרשת מיד אחר השבוע ולא דמי לאומר ה\"ז גיטך אם לא אבא לאחר השבוע דלא מצי למימר שיהא גט אם לא בא בתוך שבוע דאם כן הוה ליה למימר אם לא באתי בתוך שבוע זו אלא ודאי מדתלה זמן ביאתו בלאחר השבוע על כרחך ר\"ל אם לא יבא בזמן הנקרא אחר השבוע והיינו שנה משנת שבוע הבאה ובשנה חדש אחד מחדשי השנה הבאה ובחדש שבת אחד משבתות חדש שני ובשבת לישנא דעלמא לחלק ימי השבוע חציין נקראין אחר שבת שעברה וחציין נקראין קודם שבת הבאה אבל הנותן גט לאשתו שתתגרש לאחר שבוע למה לא תתגרש מיד לאחר שתעבור השמיטה כי קביעות הזמן היה כדי שלא תתגרש בתוך השבוע ואם היה בדעתו עד שתעבור שנה שמינית היה אומר אחר השבוע ע\"כ כתב הרמב\"ם אמר כתבו ותנו גט לאשתו לאחר השבוע אין כותבין אלא עד שנה של אחר השבוע ובשנה אין כותבין ונותנין עד חדש של אחר השנה ובחדש אין כותבין ונונהין אלא עד שבת שבחדש השני אמר כתבו ותנו לה לאחר השבת נותנין מיום שבת עד יום ג' אמר כתבו ותנו לה קודם השבת כותבין לה מיום ד' עד סוף יום ששי אחרו הזמן שאמר ואח\"כ כתבו ונתנו לה כמו שאמר אחר החדש וכתבו ונתנו לה אחר ב' שבתות מחדש השני ה\"ז פסול ע\"כ וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל על דבריו גם פירוש זה אינו נכון דאם צוה לכתוב וליתן אחר השבוע כותבין מיד אחר השבוע ע\"כ ויראה שהוא מפרש דברי הרמב\"ם שרוצה לומר שלא יכתבו עד שנה אחר השבוע ואינו נראה כן מדבריו אלא אדרבא ר\"ל שיכתבו מיד אחר השבוע ואין להם זמן לכותבו אלא בתוך השנה וכן באינך אמר לה ה\"ז גיטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך ל' יום שלא אראך יהא גט אע\"פ שהיה הולך ובא ה\"ז גט כשר וראוי להתגרש בו לכשיתקיים התנאי דהיינו שיהא שלשים יום שלא ראה אותה אע\"פ שהיה הולך ובא לא חיישינן שמא נתייחד עמה בנתים והוי גט ישן והוא שהאמינה תחילה שאף יאמר שנתייחד עמה שתהא נאמנת להכחישו ולומר שלא נתייחד עמה ולא תנשא עד שיעברו ל' יום רצופים שלא יראנה וכתב הרמ\"ה ודוקא שאמר כל זמן שאעבור ולא אמר מעכשיו אבל אמר לה מעכשיו אם לא אעבור או ע\"מ שלא אעבור כשלא עבר חל הגט למפרע ואינו יכול לבטל תנאו ואין צריך להאמינה ולפי מה שכתבתי בשם א\"א הרא\"ש ז\"ל דאף בתנאי דמעכשיו יכול לבטל אין חילוק וכן כל מי שנותן גט לזמן קצוב שאם לא יבא לאותו זמן שיהא גט אינו גט אא\"כ יאמינה להכחישו ולומר שלא בא אף אם אמר שבא בד\"א במגרש מן ��נשואין אבל במגרש מן האירוסין א\"צ להאמינה וכתב א\"א ז\"ל בתשובה אם כשהתנה תלה ביאתו בעדות שלא יתבטל הגט בבואו אא\"כ יעידו עליו עדים שבא ועבר הזמן ואין מעידים עדים שבא הרי הא גט אע\"פ שלא האמינה כתב הרמב\"ם דוקא כשהוא עמד במדינה ונתן לה גט לאחר זמן חיישינן שמא פייס עד שיאמר נאמנת עלי שלא פייסתי וכן בכל התנאים שתלויין ברצונה ואם רצתה מחלה אותה לבעלה בטל הגט דחוששין שמא פייס עד שיאמר נאמנת עלי אבל אם אינו במדינה ואמר ה\"ז גט אם לא באתי בתוך י\"ב חדש אין חוששין שמא בא בסתם שאין דרך בני אדם לבא בסתם ואם תם הזמן ולא בא ה\"ז מגורשת ול\"נ לא\"א הרא\"ש אלא בכל ענין צריך להאמינה וכ\"כ הראב\"ד:" + ], + [ + "שכיב מרע שאמר לאשתו ה\"ז גיטך לאחר מיתה אינו כלום שאין גט לאחר מיתה וכן אם אמר ה\"ז גיטך מחולי זה שיש במשמע כשיפסוק חולי זה וימות וכן אם מתי לאחר מיתה משמע אמר מהיום אם מתי או מעכשיו את מתי הרי זה גט וטוב לעשות שיאמר מעכשיו אם מתי שאם אמר מהיום שמא אין דעתו אלא מסוף היום ואילך ואם מת קידם שיעבור היום אין גט לאחר מיתה והרמ\"ה כתב דמהיום כמעכשיו דמי ואם מת קודם שיעבור היום מגורשת ודוקא שיש עדים שהגיע הגט לידה בחייו אבל אם אין עדים מתי יבא לידה אע\"פ שכתוב בו זמן וכתוב בו מהדיום כיון דלא משתרי' אלא בעדי חתימה לא הוו גירושין דעדי חתימה אינם שעושים אותו גט אלא אחר היום וכיון שמת קודם לכן הויא ספק גרושה וחולצת ולא מתיבמת אמר מהיום או מעכשיו ולאחר מיתה הוי ספק שמא חזר בו ממה שאמר מהיום או לא וחולצת ולא מתייבמת והרמ\"ה כתב שאין מעכשיו כמו מהיום דאע\"ג דמהיום ולאחר מיתה הוי ספק מעכשיו ולאחר מיתה הוי גט והיכא דאמר מעכשיו דהוי גט אפילו לא מת בחוליו אלא עמד הוי גט אף על פי דגבי מתנה אינו כך אלא מיד כשעמד נתבטלה המתנה בגט הוי גט אא\"כ פירש בפירוש שאם יעמוד שלא יהא גט לכך צ\"ל בשעת מסירת הגט אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשיו ואם לא מתי לא יהא גט ואז הוא בטל כשיעמוד ואם ירצה שלא יתבטל מיד כשיעמוד אלא עד זמן יאמר אם מתי עד זמן פלוני יהא גט מעכשיו ואם לא מתי עד זמן פלוני לא יהא גט: עמד מחוליו והלך בשוק בלא משענת כדרך הבריאים אע\"פ שחזר וחלה ומת מהחולי הראשון בטל הגט כיון שנתרפא בינתים לא הלך בשוק אפילו ניתק מחולי לחולי והלך בינתים בביתו בלא משענת ה\"ז גט ואין צריך אומר שודאי מחולי זה מת ואם עמד והלך בשוק על משענתו אם לא ניתק מחולי לחולי אלא שהכביד עליו חליו ומת אפילו היקל בינתיים א\"צ אומד שודאי מחולי הראשון מת ואם ניתק מחולי לחולי כיון שעמד והלך בשוק על משענתו אומדין אותו אם מחולי הראשון מת ה\"ז גט ואם לאו אינו גט לא עמד מחליו וגם לא מת מחמת החולי אלא נשכו נחש או נפל עליו הבית ומת לא הוי גט שלא התנה אלא על מיתה בדרכה אבל אונס כי האי לא שכיח ולא אסיק אדעתיה ולא הוי גט בין שיאמר מהיום אם לא אעמוד מחולי זה בין אם אמר בסתם אם מתי מחולי זה ור\"ח פסק מהיום אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש אינו גט אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש הוי גם והרמב\"ם כתב שאם לא אעמוד מחולי זה דהוי ספק מגורשת ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא בתרוייהו לא הוי גט ש\"מ שנתן גט ליד אחד ואמר לו זכה בג זה לאשתי כדי שלא תפול לפני יבם ומת קודם שיגיע לידה הוי ספק מגורשת וחולצת ולא מתיבמת:" + ], + [ + "כתב הרמב\"ם יש דבר שדומה לתנאי ואינו תנאי כגון המגרש לאחר זמן שקבע שאמר לה ה\"ז גיטיך ולא תתגרש בו עד לאחר ל' יום ה\"ז דומה לתנאי שאינה מגורשת עד לאחר ל' יום ואם מת הבעל תוך ל' יום או נשרף הגט או נאבד אינה מתגרשת ואינו תנאי שהמגרש ע\"ת מגרש מיד אלא שמטיל תנאי בגט וזה אינו מגרש עד שיגיע אותו הזמן לפיכך המגרש ע\"ת צריך לכפול תנאו וזה א\"צ לכפול תנאו ולא לשאר משפטי התנאים: הניח הגט בצדי רה\"ר בסוף ל' יום ונגנב משם לאחר ל' יום הרי זו מגורשת הואיל והיה קיים ביום שהיתה מתגרשת בו ויחדה אותו במקום שאינו רה\"ר שצדי רה\"ר אינו כרה\"ר וכן אם תלה הגירושין במעשה דינו כדין המגרש אחר זמן כיצד אמר לה ה\"ז גיטך ולא תתגרשי בו עד שתתני לי ר' זוז מתגרשת אחר שתתן ר' זוז וא\"צ לכפול תנאו ולא לשאר משפטי התנאים שהרי לא פירש ע\"ת אלא שתלה הגירושין בעשיית המעשה ואחר המעשה תתגרש ומה יש בין המגרש על תנאי לזה שקובע זמן לגירושין או שתלאן בעשיית מעשה שמגרש ע\"ת יש שם גירושין: אינם גומרים עד שיתקיים התנאי לפיכך כשמתקיים התנאי מגורשת אפילו אין הגט ברשותה וא\"צ לחזור וליטלו אחר שיתקיים התנאי שהרי כבר הגיע לידה בתורת גירושין ואם ניסת קודם שיתקיים התנאי לא תצא אבל התולה גירושין בזמן או בעשיית מעשה לא בא הגט לידה בתורת גירושין אלא בתורת פקדון עד זמן שקבע או עד שנעשה המעשה לכך צריך שיהא הגט ברשותה או שתחזור ותטלנו או שיהיה במקום שיחדה אותו ואם ניסת קודם הזמן שקבע או קודם שנעשה המעשה תצא והולד ממזר שהרי הוא עדיין אשת איש גמורה הנותן גט לאשתו בידה ואומר לה אם לא תתני לי מאתים זוז אין זה גט או אין את מתגרשת לא אמר כלום שאין כאן גט לא על תנאי ולא גט התלוי במעשה מי שנתגרשה על תנאי וקדשה אחר קודם שתקיים התנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו בטל הגט ואינה צריכה גט משני אבל אם נשאת ולא נתקיים התנאי בטל הגט וצריכה גט משני ע\"כ והראב\"ד כתב כמדומה לי שהוא מדמה זה לאשה שהלך בעלה למ\"ה ואמרו לה מת בעלך שאם נתקדשה מותרת לחזור לו ואם נשאת אסורה לחזור לו ואין הנדון דומה לראיה דלעולם אסורה לחזור לראשון דמאן מוכח שלא נתקיים התנאי שהרי בידה לקיימו והיא מגורשת גמורה ואסורה לחזור לראשון הילכך בין כך ובין כך צריכה גט משני ואסורה לחזור לראשון:" + ], + [ + "המטיל תנאי בגט צריך שלא יכתבו בגט אלא יאמר אותו לה בשעה שמוסר לה גט דכל תנאי שנכתב בגט קודם התורף דהיינו והרי את מותרת לכל אדם פרש\"י שהוא פסול אפי' אם נתקיים ואם נכתב אחר התורף כשר אם יתקיים ומוסיף עליה תנאי דחוץ מפלוני שאפי' אם כתבו אחר התורף פסול אפי' אם חזר ומחקו ואם אמר אותו על פה לפני התורף פסול ולאחר התורף כשר אם חזר ובטלו אבל ר\"י פי' דשאר כל תנאי בר מחוץ מפלוני אפי' נכתב קודם התורף אם לא נמחק ונתקיים כשר אבל אם נכתב לפני התורף ונמחק פסול אע\"פ שבטלו וכגון שלא נתקיים דגזרינן אטו חוץ מפלוני דבההיא לא מהניא ביה מחיקה כיון שלא נכתב לשם כריתות והיא פסול אם נכתב בו אפילו אם נמחק אבל לאחר התורף אין שאר תנאי פסול אפילו אם נכתב בתוכו אם נמחק אפילו אם לא נתקיים כיון שמבטלו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה פי' זה נאה ומקובל אלא שלא מלאני לבי להקל כי ראיתי שהחמיר בו הרמב\"ם שכתב כיצד מגרש אדם על תנאי לא שיאמר כתבו גט לאשתי ע\"ת או כתבו ותנו לה ע\"ת ואצ\"ל שלא יכתבו בגט על תנאי זה גירש פלוני לפלונית אלא יאמר לסופר ולעדים לכתוב ולחתום גט בלא תנאי ואח\"כ נותן לה ה��ט ויאמר לה ה\"ז גיטך ע\"מ כך וכך או יאמר לשליח תן לה הגט ע\"מ כך וכך כתב תנאי בגט אחר שגמר לכתוב תורף הגט ה\"ז כשר בין שכתבו קודם חתימת העדים בין אחר חתימת העדים אבל כתבו קודם התורף אפילו כתב על מנת כך וכך הרי זה ספק כריתות שהרי נשאר לו זכות בגט וכן אם התנה ע\"פ קודם כתיבת התורף ה\"ז ספק גירושין כל המגרש על תנאי שמבטל הגט כגון חוץ מפלוני או שהתנה עליה שאר תנאי קודם כתיבת התורף אם היה התנאי כתוב בגט וחזר ומחקו ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת ואם היה התנאי על פה הרי זה נוטל הגט ממנה וחוזר ונותנו לה בתנאי כשר או בלא תנאי כלל עכ\"ל: ויותר מזה מחמיר רב אלפס שכתב בתשו' הנותן גט ע\"ת צריך שימסור הגט לאשה כדי שלא יוכל לבטלו ולא ימסור ליד שליש ושטר התנאי ביד הבעל או ביד השליש אבל לכתוב התנאי בתוך הגט או מאחריו אינו רשאי שאם כתבו בתוכו ה\"ל לבעל זכות בגוה ואינו כריתות ואם בא הבעל בתוך הזמן אפי' ריח הגט אין בו ומ\"מ הורה א\"א הרא\"ש ז\"ל הלכה למעשה בגט שהיה כתוב מעכשיו אם מתי מחולי זה קודם התורף ולא נכפל וחזר וכתב אחר התורף אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעת שאני בעולם והכשירו משום דלא חשיב תנאי מ\"ש מעכשיו אם מתי מחולי זה אלא הוה כאומר מעת שאני בעולם מעכשיו ושעה א' קודם למיתתו דהכי מפרש ליה תלמודא נעשה כאומר מעת שאני בעולם והוי כאומר לאשתו ה\"ז גיטך לאחר ל' יום דלא חשיב תנאה ואפילו את\"ל תנאה הוי כיון שלא נכפל לית ליה דינא דתנאה והגט קיים אע\"פ שלא נתקיים התנאי נמצא שאין כאן תנאי קודם התורף ולכך כפלו התנאי אחר התורף וכ\"ש דאפילו תנאה ליכא אלא קביעות זמן למתי יחול הילכך הגט כשר:" + ], + [ + "לא יפטור אדם את אשתו בגט ישן ונקרא גט ישן כל שנתיחד עמה בין כתיבה לנתינה ואם נתגרשה בו תנשא ולכתחלה והוא שנתן הגט מידו לידה כדפרישית לעיל לפיכך שכיב מרע שכתב גט לאשתו מעכשיו אם מתי לא יתיחד עמה אלא בעדים דקי\"ל כר' יוסי שהימים שבין גט למיתה היא ספק מגורשת דמספקא לן אם חל הגט מיד או בשעת מיתה לפיכך היא כאשתו וחייב במזונותיה אלא שהבא עליה הוא באשם תלוי כיון שהיא בספק מגורשת לפיכך לא יתיחד עמה שאם אין גט חל עד שעת מיתה הרי הוא גט ישן ואם חל מיד הרי הוא ככל אדם המתיחד עם גרושתו שצריכה ממנו גט דשמא בעל לשם קדושין לפיכך אם נתיחדה עמו צריכה גט שני מספק ודוקא מן הנשואין שלבו גס בה אבל מן הארוסין לא והיא שראו ב' עדים ביחד שנתיחדו אבל אם ראו הא' בבקר והא' בערב אין מצטרפין ואם פירש בפירוש שלא יחול הגט אלא עד שעת מיתה ונתיחד עמה בנתיים בעדים או שנתן לה גט על תנאי ועדיין לא נתקיים אז ליבא למיחש שמא בעל לשם קדושין ומ\"מ לא תתגרש בו לכתחלה אבל נתגרשה בו תנשא אפילו לכתחלה ויכול להתייחד עמה אפילו ע\"פ עד אחד אפילו הוא עבד ושפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גם בה:" + ], + [ + "המגרש אשתו מן הארוסין בין מן הנשואין ובא עליה אח\"כ בעדים קודם שנשאת לאחר צריכה ממנו גט שני שודאי בעל לשם קדושין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם לא ראוה עדים שבא עליה אלא שנתייחד עמה אם היא מן הנשואין צריכה ממנו גט ב' שעדי יחד הן עדי ביאה ובעל לשם קידושין ואם היא מן הארוסין אינה צריכה ממנו גט שני שאין לבו גס עליה ולא אמרינן שבעל לשם קדושין כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה באחד שגירש ונתיחד עמה אח\"כ וקודם שגירשה פעם שנית קדשה אחר לשם פלגש ושהתה עמו לשם פלגש שאסורה לשניהם וצר��ה גט משניהם שודאי השני בא עליה ונאסרה עליו כיון שהיא א\"א משום יחוד של ראשון וצריכה גט משניהם ואע\"ג דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה לא חשבינן לה א\"א ודאי לצאת מן השני בלא גט כתב הרמב\"ם הורו הגאונים שאפילו הבא על אשה בעלמא בעדים שצריכה ממנו גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והוא כתב שאינה צריכה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "כתב הרמב\"ם כל גט שפסול מדברי תורה אם נתגרשה בו עדיין היא כאשת איש ואם נישאת בו תצא והולד ממזר ותריכה גט משני מדבריהם ומהראשון מן התורה להתירה לעלמא ואסורה לשניהם לעולם וכל י\"ג הדרכים שנוהגים באשה שהלך בעלה למ\"ה ונישאת נוהגים בה אבל אם לא נישאת עדיין אלא נתקדשה מותרת לבעלה ואינה צריכה גט משני ואם היה בעלה כהן לא נאסרה עליו משום גרושה חוץ מהמגרש אשתו וא\"ל הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם שאע\"פ שמן התורה אין כאן גט כלל פסולה לכהונה וזהו ריח הגט שפוסל בכהונה וכל גט שפוסל מדבריהם לא תנשא בו לכתחלה ואם נישאת לא תצא והולד כשר וכותבין לה גט אחר והיא יושבת תחת בעלה ואם אי אפשר לכתוב לה גט אחר והיה הבעל ותיק וגירש מעצמו הרי זה משובח בד\"א שאין לו בנים ממנה אבל אם יש לו בנים ממנה לא יוציא מפני שמוציא לעז על הבנים וכל שהיא ספק מגורשת בין מחמת פסול שבגט או מצד או מצד התנאי לא תנשא ואם ניסת תצא והולד ספק ממזר מי שגירש אשתו בגט שיש בו פסול מדבריהם או שיש בו צד ספק ורוצה להחזירה הרי זו מותרת לבעלה וא\"צ לחדש הנישואין ולברך ז' ברכות ולכתוב לה כתובה עד שתתגרש גירושין גמורין ורב אלפס כתב דאפילו גט פסול דרבנן תצא והולד ספק ממזר חוץ מכתב ידו ואין עליו עדים או שיש עליו עדים ואין בו זמן או כתב ידו ועד אחד ויש בו זמן שבאלו הג' אם ניסת לא תצא אפילו אין לה בנים ורב האי כתב כסברא ראשונה כל פסולי גט דרבנן שוין אם ניסת לא תצא חוץ מגט ישן שתנשא בו לכתחלה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "כתב הסופר השובר והגט וטעה ונתן השובר לאיש והגט לאשה ונתנום זה לזה וכמדומה להם שנתגרשה ולאחר זמן ערער הבעל לומר שלא נתגרשה שלא נתן לה אלא השובר והרי הגט עדיין בידו אם לא נישאת עדיין נאמן ויגרשנה ותהא מותרת מעתה ואם לא גרשה ועמדה ונישאת תצא מזה ומזה וכל הי\"ג דרכים בה לא ערער הבעל עד אחר שנישאת אינו נאמן לאוסרה והרי היר בחשקת גרושה שאנו תולין שנפל ממנה והוא מצאו:" + ], + [ + "הבעל שאומר גרשתי את אשתי אינו נאמן אפילו מכאן ולהבא וחוששין לדבריו שאם מת חולצת ולא מתיבמת וכתב הרמב\"ם אפילו הודתה לו שגרשה אינו נאמן שמא מכוין לקלקלה או גירשה בגט פסול והיא אינה יודעת או שמא תעיז פניה כיון שהוא מאמינה לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרשה עתה בפנינו ואם היא אומרת לו גרשתני והוא מכחישה נאמנת שאין האשה מעיזה פניה לומר לבעלה גרשתני אבל שלא בפניו מעיזה ואינה נאמנת אפי' אם ניסת או נתקדשה וכשבא מכחישה החזיקה בדבריה ואומרת לו שגרשה אינה נאמנת שלהחזיקה דבריה אומאת כן ואינה צריכה גט מהשני ואפ' אם היא בפניו אם היה קטטה ביניהם או שתובעת כתובתה דאיכא למימר שאומרת כן כדי לגבות כתובתה אינה נאמנת ואם ב' עדים אומרים שנתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי היר בחזקת אשת איש ואפילו אם הבעל לפנינו ואומרת לו גרשתני אינה נאמנת כיון שעדים מסייעין לה חיישינן שמא מעיזה פניה ואצ\"ל זנתה תחלה שאינה נאמנת ומ\"מ אם נישאת לא תצא אפי' אם נישאת אחר שבאו אותם שאומרים שלא נתגרשה בד\"א כשאומרת שנתגרשה זה כמה ימים דאיכא למימר אבד גיטה ונישאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי שגרשני אבל אם היא אומרת שנתגרשה היום אפילו אם נשאת תצא שאומרים לה אם אמת שגרשך היום הראה גטך וכן אם נשאת לאחר שאינו מעדיה או שאינה אומרת ברי לי שגרשני אפילו אם ניסה תצא כיון שהיא ספק א \"א והולד ספק ממזו: שנים אומרים ראינו שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינו שנתגרשה אפילו אם הב' שאומרים לא ראינו דרין עמה בחצר ה\"ז לא תינשא ואם ניסת לא תצא והולד כשר שאפשר שגרשה בצנעה אחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה לא תנשא ואם נישאת אם היתה בחזקת א\"א תצא בכל ענין ואם לא היתה בחזקת א\"א אלא על פיהם אם יש הכחשה בעדותן כגון שאחד אומר נתגרשה ואחד אומר מעולם לא היו בה ספק גרושין תנשא לכתחילה ואם אין הכחשה בעדותן כגון שזרק לה גט אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה אם נישאת תצא לא היתה בחזקת אשת איש ובאה לפנינו ואומרת אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת כתב הר\"ר יונה דוקא בתוך כדי דבור אבל לאחר כדי דבור לא מהימנא אא\"כ נותנת אמתלא לדבריה והרמ\"ה כתב שא\"צ תוך כדי דבור ומ\"מ צריך שתאמר כן קודם שיסתלקו מאותו ענין כל זמן שתעסוק בו בתוך כדי דיבור של דיבור אחרון ונ\"ל שא\"צ לא לזה ולא לזה כיון שאינה עוקרת דבריה הראשונים אלא מוספת עליה לומר נתגרשה וכיון שלא ידענו שהיתה אשת איש אלא על פיה נאמנת ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת ואם נשאת תצא ואפילו אם נשאת קודם שבאו העדים שהעידו שהיא אשת איש אבל פסולה לכהונה על פיה לעולם ואם מת חולצת ולא מתייבמת שחוששין לדבריה יש לה שני עדים שנתגרשה מתירין אותה לינשא על פיהם אפילו אינה מוציאה גיטה וכן אם מוציאה גיטה מתירין אותה לינשא על ידו ואם יבא הבעל ויערער ויאמר לא נתתיו לה אלא ממני נפל אינו נאמן כיון שמודה שכתבו והרי הוא יוצא מתחת ידה: ערער לומר שנתנו על תנאי ולא נתקיים או בתורת פקדון או שהוא מזוייף ולא כתבו מעולם יתקיים בחותמיו או בעדי מסירה ואם לא יתקיים אינה מגורשת להיות מותרת לאחרים אבל פסולה לכהונה על פיה כתב בעל העיטור אפילו אם יתקיים בחותמיו אם העדים מערערים עליו פסול הוא עד שיתברר דתרי ותרי נינהו ואיני יודע מה בירור יש אחרי הקיום כיון דחשיב כתרי ואפילו אם תביא מאה כתרי דמי אלא ודאי אין אחרי הקיום כלום דבתר בי דינא לא דייקינן: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת על גט שהוא מקוים במעשה ב\"ד וז\"ל במותב תלתא הוינן כדנפקא פלוני קדמנא גט כשר ועדיו כשרים ועדיו פלוני פלוני ומערערים אתה על הגט לפוסלו שמביאים עדים שמעידים על אחד מעידי הגט שגנב ויש עדים שעשה תשובה והתשובה שראוהו מתענה ומניח תפילין וגם שבאה שבועה לידו ולא רצה לישבע ועוד עד אחד מעידי הגט אומר שכשצוה הבעל לכתוב הגט לא צוה לחתום וגם הסופר מעיד כן תשובה אם באו עדים שגנב הרי זה פסול והגט אינו גט ואע\"פ שלא הכריזו עליו שהוא פסול מקודם שחתם ומה שאמרו עליו שעשה תשובה שהתענה ולא רצה לישבע כל זה אינו תשובה להכשירו עד שיעשה תשובה בממון שגנב והדיינין שכתבו שהגט ועדיו כשרים ישאלו למה כתבו שהגט ועדיו כשרים דאם יאמרו ידענו שגנב וגם ידענו שעשה תשובה והחזיר הממון שגנב הרי הגט כשר אבל אם יאמרו לא ידענו שגנב או שמא עשה תשובה הרי לא העידו על כשרותו והגט פסול ועוד כיון שהעיד הסופר שלא צוה לחתום וכן עד אחד אומר כן הגט פסול ואפי' אם כתב יד העד יוצא ממקום אחר נאמן לומר לא צוני לחתום ולבטל עדותו:" + ], + [ + "המוציא גט אשה בשוק אם האשה נותנת סימן כגון שאומרת נקב יש בצד אות פלוני ואומרת שכבר נתגרשה בו וממנה נפל יחזירהו לה אפי' אם הבעל מכחישה ואומר שממנו נפל ולא גרשה מעולם אלא שצוה לכתבו ולא נתנו עדיין אפילו אם גם הוא נותן בו סי' ואם אינה נותנת בו סימן והבעל מכחישה לא יתנוהו לא לו ולא לה ואם הבעל מודה שכתבו ואומר שיתנוהו לה להתגרש אם נמצא במקום ובשעה שראוי להחזיר דליכא למיחש שמאחר נפל כדפרישית לעיל יתנוהו לה ותתגרש בו מעתה ואם לאו לא יתנוהו לה ואם הוא מודה שנתגרשה בו והיא שואלת אותו לגבות בו כתובתה כההיא דתנן הוציאה הגט ואין עמו כתובה גובה כתובתה והוא אומר שכבר פרעה והחזירתו לו וממנו נפל מחזירו לה אפי' אינה אומרת נקב יש בו בצד אות פלוני רק כשאמרה סימן מובהק כגון שאומרת כך וכך אצבעות באורך הגט או ברחבו או שאומרת מדת אורך החוט הקשור בו אבל אם אמרה הגט היה ארוך או קצר ואינה מכוונת מדתו או החוט לבן או שחור או שאמרה שהיה מונח בחפיסה או בדלוסקמא אינו סימן להחזירו לה על ידו:" + ], + [ + "אלו שכופין אותן בשוטים להוציא וליתן כתובתה מוכה שחין וריח הפה וריח החוטם והמקבץ צואת כלבים והבורסקי והמחתך נחשת מעיקרו ואפילו היו בו קודם שנשאה וידעה שהיו בו בד\"א שניסת לו סתם אבל אם התנה עמה תחילה צריכה לעמוד בתנאי ואינה יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל חוץ ממוכה שחין שאפילו התנה עמה תחילה כופין אותו להוציא והרמ\"ה כ' דאפי' בסתם נמי אם ידעה בהם אין כופין אותו להוציא דבהרה וקבילה ואם היו בו אחד מאלו הדברים ומת ונזקקה לאחיו ליבם וישנו גם באחיו יכולה לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך אי איפשי לקבל וכי הני אי אמרה חפצה אני בו שומעין לה חוץ ממוכה שחין שאפילו חפצה בו אין שומעין לה לפי שתשמיש קשה לו לפיכך אם אמרה יהיה בעדים עמי שלא יקרה אלי שומעין לה האומר איני זן ואיני מפרנס או שאינו רוצה לשמש כופין אותו ויוציא מיד ויתן כתובה אם תרצה היא אבל מפני סומין שבו אין כופין אותו להוציא לא שנא נולדו בו אחר שנשאה ולא שנא היו בו קודם ואפילו מומין גדולים כגון נסמית עינו או נקטעה ידו או נשברה רגלו בד\"א בעין אחד או יד אחד או רגל אחת אבל נסמו ב' עיניו או נקטעו ב' ידיו או ב' רגליו כופין אותו להוציא וליתן כתובה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל באיש המשתטה מדי יום ואומרת אשתו אבי עני הוא ומחמת דוחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי לקבל כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים שכופין אלא תפייסנו לגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו: מי ששואלת גט בטענה שאינה ראויה לבנות ממנו אין שומעין לה ואם באה בטענה שחפצה לילד שיהיה לה בן שתשען עליו ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ שומעין לה אפי' יש לו בנים מאשה אחרת דשמא אח\"כ נתקלקל וכופין ויתן מנה ומאתים אבל לא תוספת ויתן נדוניתה מה שהכניסה בד\"א כשאין לחוש שמא עיניה נתנה באחר כגון ששהתה עמו י' שנים ולא ילדה אבל לא שהתה עמו י' שנים אין כופין אותו ואם ידוע שהוא עקר והיא באה בטענה יוציא מיד ויתן כתובה ואפילו שהתה עמו י' שנים אם תובעת כתובתה שיש לחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה או שיש לתלות בשום דבר אחר למה שואלת גט אין כופין אותו להוציא אלא כשאין לתלום בשום דבר ואם טוענת שאין לו גבורת אנשים לבא עליה כדרך כל הארץ ושואלת גט והוא מכחישה נאמנה היא וכופין אותו להוציא מיד אפילו בתוך י' שנים דכיון שטוענת טענה שהבעל יודע אם הוא אמת אם לאו לא היתה מעיזה פניה בפניו אם אינו אמת אבל לא יתן כתובה כיון שהוא מכחישה ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה יתן לה כתובה בד\"א כשאין תובעלת כתובתה אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנה ואף להוציא אין כופין שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל אשה שטוענת שאין הבעל שוכב עמה בשום ענין כדרך שהבעל שוכב עם אשתו כדרך שאבנה ממנו ואינו יכול לבא עליה כדרך כל הארץ כדי שיהיה לה בנים וכשנשאה כדי שיהיו לו בנים נישאה לו ואינו יכול לוליד בשביל מה שכבר אמרה והאריך בתשובה והיוצא מכלל דבריו אע\"פ שנראה כאילו טוענת שתי טענות שמתחלה טענה בשביל שאינה ראויה להיבנות ממנו ובטענה זו לא היינו כופין אותו להוציא ואחר כך אמרה שאינו יכול לבא עליה כדרך כל הארץ ובטענה זו כופין אותו להוציא יש לנו לפרש דברים בענין שלא יסתרו זו את זו שגם בתחילת דבריה כוונה לומר שלא בא עליה כלל וכופין אותו להוציא ויתן כתובה מנה ומאתים ונדוניא שהכניסה לו אבל לא תוספת דאדעתא למישקל ומיפק לא אוסיף לה שאלה ראובן שהה עם אשתו כ' שנה ולא ילדה והוא כדי לידע אם העכבה ממנו לקח אשה אחרת בקידושין ונתעברה ממנו ושוב הכניסה לחופה ועיקר דירתו עם הראשונה וכאשר ילדה השנייה נתן לה שכר היניקה מהולד ומת הולד ופסק מלזונה ותבעתו בדין והשביעוהו הדיינין להיות עמה ולזונה וזה לשון השבועה שישים בית דירה לפלונית ושידור עמה ביום ובלילה וכל מה שירויח שיביא לבית שהוא דר עמה ויוציאנו ביציאתה בצורך אכילה ושתייה ושאר הוצאות הצריכין לה ושיתן לה מלבושים כפי יכלתו ועמדה עמו כמו ו' חדשים ולא נתן לראשונה כלום ואין בידו לפרנס שתיהן ותובעת הראשונה שאר כסות ועונה ואם היה יכול להיות עם הראשונה מצד הדין יראה שלא נשבע לבטל עונתה אף כי נשבע שידור עם השנייה ביום ובלילה מ\"מ לא קבל עליו שלא יצא מהבית אלא יצא לקיים עונתה ויחזור אמנם על המזונות יראה שנשבע לעבור מה שקבל עליו כי לא היתה ידו משגת לפרנס שתיהן ויראה שלא תחול השבועה אמנם לפי תנאי הכתובה שכותבין אם עבר ונשא וכו' שיתן לה גט וכתובה יראה שחלה השבועה ויוציא הראשונה אמנם אם רוצה לישאל על השבועה הורני אם יכול לעשות בלא דעת השנייה כי עשתה לו טובה כי נתחייב לה מעות ממזונותיה ופטרתו בשביל שבועה זו גם הוא מתחרט על שבועתו ואומר שאיימו עליו ליתנו בבית הסוהר על מה שנתחייב לה מתוך הדחק נשבע לה עד הנה אני נושא ונותן אם היתה הראשונה בת בנים הואיל ואינו כך בלאו הכי חייב להוציאה מדרך הגמרא אמנם אין נוהגין כן אבל בנדון זה שכבר נשא אחרת וגם נשבע הורני מה אעשה אם נאמר לו לגרש הראשונה הואיל ואין לו ספק לשתיהן ואם יגרשנה מה יתן לה מנה ומאתים או יותר או גם נדוניתה וצריך לעשות שטר עליו כי אין בידו מאומה ופועל ידיו לא יספיק להוצאתו א\"כ מתי יפרענה תשובה עונתה יכול לקיים אע\"פ שנשבע שידור עם השנייה ביום ובלילה יכול ליכנס לבית הראשונה ולשמש עמה כי לא נשבע שלא יכנס לבית הראשונה אלא שיהיה עיקר דירתו עם השנייה וגם אם אינו יכול להיות עמה בקבע ביום ובלילה בשביל זה לא יוציא דלא אשכחן אלא האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה הלכך בשבועה זו אינו ביטול עונתה וחלתה השבועה לדבר זה אבל מה שנשבע ש��וציא עם השנייה כל מה שירויח לענין זה לא חלתה השבועה כי כבר היה מחוייב לראשונה לפרנסה מכל מה שיזדמן ומחוייב נמי לפרנס השניה אע\"פ שהראשונה קדמה הלכך כל מה שיותר על כדי חייו יתן חצי לזו וחצי לזו ואין היתר לשבועתו כיון שנשבע לה על טובה שעשתה לו במחילת המזון ואם הראשונה תובעת גט צריך לגרשה כיון שאין לו לפרנס שתיהן ויכתוב שטר עליו ככל הכתוב בשטר כתובתה כתובת נדוניא ותוספת וכאשר תשיג ידו יתן לה שאלה על התשובה הראשונה אינה שואלת גט אלא מזונות ורואה אני שאינה מגרע כחה אף כי אין בת בנים וכי אינה יולדת ושאלתיך למה לא תחול השבועה על הממון הואיל ויכול לקיים השבועה ולקיים תנאי הראשונה שאם עבר ונשא וכו' ועוד שאלתיך למה מחוייב לפרנס השניה הואיל והיה מחוייב לראשונה תשובה אין לגרוע כח הראשונה במה שאין לה בנים כיון שלא הוחזקה בג' אנשים וכן מוכח בפ' הבע\"י דלא גרע כחה בין לענין מזונות בין לענין כתובה אע\"פ שיש לו בנים מאשה אחרת כל זמן שלא הוחזקה בג' אנשים וששאלת למה לא תחול השבועה על הממון וכו' מה קיום התנאי הוא אחר שאין לו לפרוע הכתובה כי התנאי הוא שיוציאנה בגט ויתן לה כתובה וששאלת למה חייב לפרנס השנייה הואיל והיה משועבד לראשונה מה קדימה שייך במזונות ופרנסה יכול לשעבד עצמו לכמה נשים דגופו של אדם יכול לשעבד עצמו לכמה חובות דלא שייך קדימה אלא בשיעבוד מקרקעי ובטענת מאיס עלי אם כופין אותו להוציאה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה אע\"פ שהרמב\"ם כתב כי אמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא ר\"ת ור\"י כתבו שאין כופין אותו להוציא וראייתם ברורות וחזקות וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכניס ראשינו בין ההרים הגדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר א\"א וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל ועל להבא אני אומר אבל אם לשעבר סמכו על דברי הרמב\"ם מה שעשו עשוי ואם היא ארוסה ואינה רוצה לינשא בטענת מאיס עלי ואביה פסק ליתן עליה ממון והארוס שואל מה שפסק ודאי כיון שבתו אינה רוצה לינשא לו אינו חייב ליתן שלא פסק לו אלא ע\"מ שתנשא לו והיא אינה ברשותו לכופה שתנשא לו וששאלת אשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת ושואלת שיגרשנה או שישבע שלא ילך תשובה אם ידוע שדעתו לילך ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שיגרשנה לזמן קודם שילך וששאלת מי שטוענת שיכפוהו לבעלה שיגרשנה מפני שהוא מוכתב למלכות והוא בורח ממקום למקום ואינו רשאי לעמוד במקום אחד מפני סכנת נפשות תשובה דבר זה תלוי בחקירת הדיינין אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאת מפני סכנת נפשות אין לך טענה גדולה מזו כיון שאינו רשאי לישאר אצלה והיא אינה חייבת לילך אחריו לארץ אחרת וכופין אותו לגרשה ואם רשאי להיות בעיר אע\"פ שהוא מוכתב למלכות בעיר אחרת אין כופין אותו להוציאה נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה אחרת שראויה לילד ואפי' אמרה דיירנא בהדיה בסהדי שלא אתייחס עמו או שהוא אומר כן אין שומעין לה אלא יוציא ויתן כתובה הפילה תוך י' שנים מונין לה י' שנים משעה שהפילה הוא אומר הפילה תוך עשר שנים ורוצה למנות משעה שהפילה והיא אומרת שלא הפילה היא נאמנת הפילה ג\"פ יוציא מיד ויתן כתובתה שהוחזקה להפיל מ\"מ מותרת לינשא לאחר ואם הוא אומר שלא הפילה אלא ב\"פ ואינו רוצה להוציאה והיא אומרת שהפילה עד ג\"פ נאמנת וכתב הרמב\"ם ועל כל זה משביעה שבועת היסת שלא הפילה או שהפילה ג\"פ שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה יש דבר ליתלות בו מה ��אינה יולדת כגון שהיה הוא או היא חולים באלו י' שנים או שהיה חבוש בבית האסורים אין עולים להם מן המנין ופי' א\"א הרא\"ש ז\"ל לא בחולי שמנעם מלשמש ולהוליד איירי דבהא לא הוה צריך למימר דפשיטא שאין עולין להם מן המנין אלא מיירי שהוא או היא חולה ומשמשין מטותיהן וראויין להתעבר אלא שאינן כשאר בני אדם והן חבושים בבית האסורים ומשמשין מטותיהם בבית האסורים אפ\"ה אין עולין להם מן המנין שאנו תולין להם העון שגרם להם להיותם חולים או חבושים גם מנעם מלהוליד: אין ישיבת ח\"ל ממנין י' שנים כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל י\"א שבח\"ל אין כופין להוציא אחר י' שנים דתלינן בעונש דירתו בח\"ל כדחזינן באברהם שישיבת ח\"ל לא עלתה לו מן המנין ולא מסתבר להורות כן שיבטל אדם מפ\"ו בסברא רעועה כזאת דהא חזינן רובא דאינשי שפרין ורבין בח\"ל ומה שלא עלה לאברהם ישיבת ח\"ל לפי שצוהו הקב\"ה לך לך מארצך ונתעצל ולא הלך לפיכך נענש וה\"ה כל כיוצא בו שיש לתלות הדבר בשום עונש כמו בחולי או שחבושים בבית האסורין כדפי' תולים בו אבל כשאין שום דבר לתלות בו אין חילוק בין בארץ בין בח\"ל והרמב\"ן כתב שכך אנו לומדין מאברהם שאם שהה אדם י' שנים בח\"ל ואח\"כ נכנס לארץ אין ישיבת ח\"ל עולה לו מן המנין ונותנין לו י' שנים מעת ביאתו לארץ אולי בזכות הארץ יבנה אבל מי שלא נכנס לארץ ודאי גם הוא יוציא אחר י' שנים בא להוציא תוך י' שנים בלא כתובה ואומר שהיא גורמת והיא אומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ נאמנת וצריך ליתן לה כתובה אם ירצה להוציאה וגם לאחרים שכופין אותם להוציא אם בא להפטר מכתובה שאומר שהיא גורמת והיא אומרת שהוא גורם נאמנת וצריך ליתן לה כתובה וכתב הרמב\"ם ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינה יודעת בודאי ואם הוא אומר אשא אשה אחרת ואבדוק עצמי שומעין לו דאמר רבא נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר בסיפוקייהו ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתוב' ואם גם האחרת אומרת שאינו יורה כחץ יוציא מיד ויתן לה כתובה וגם לראשונה רוצה לבדוק עוד בשלישית שומעין לו ואם גם השלישית אומרת שאינו יורה כחץ הוחזק ויוציא כולן ויתן לה כתובה והרמ\"ה כתב שבקינן ליה למבדק נפשיה באחריתי ורשאי לשהות עמה י' שנים אם ילדה תצא הראשונה בלא כתובה ואם לאו יוציא שתיהן ויתן כתובה או ישא שלישית והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו ע\"כ וכאשר כתבתי כן נראה שאם גם השנייה אומרת שאינו יורה כחץ שיוציא מיד כיון ששהה עם הראשונה י' שנים או אפילו לא שהה כיון שהוא בא להוציא את הראשונה מדעתה דליכא למיחש שנתנה עיניה באחר כולן יוציא מיד כדין הראשונה ואם מבקשת תוך העשר שיוציאנה בטענה זו אינה נאמנת אלא לאחר היא נאמנת וכגון שבאה בטענה זו כדפירשית לעיל גרשה הראשון יכולה לינשא לשני נישאת לשני ושהתה עמו י' שנים ולא ילדה דינה עמו כדין הראשון ולאחר שתצא ממנו לא תנשא לשלישי אם לא קיים פריה ורביה עברה וניסת לו ולא הכיר בה תצא מיד ואין לה כתובה כיר בה יש לה כתובה ואם שהתה עם השלישי י' שנים ולא ילדה לא אמרינן כיון שהוחזקה עקרה תחזיר מה שנטלה משנים הראושנים דשמא עתה חלתה ומ\"מ אם עדיין לא גבתה מהם אינה מוציאה מהם ואם ניסת לרביעי וילדה אחר שהוציאה הג' בלא כתובה אינה יכולה לגבות כתובה משלישי דשמא עתה נתרפאת כתב הרמב\"ם אשה שבאת לב\"ד ואומרת בעלי אינו יכול לשמש עמי שמוש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד או שאינו יורה כחץ יעשו הדייינין פשרה ביניהם ויאמרו לה ראוי לך שתתנהגי עם בעלך עדיין עד שתשהי עשר שנים ולא תלדי ואחר כך תתבעי ומגלגלין עמה בדבר ואין כופין אותה לשבת עמו ולא דנין אותה כדין המורדת אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה ע\"כ כל הנושא בעבירה בין באיסור דאורייתא כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר בין באיסור דרבנן כגון שניות כופין אותו בשוטים להוציא וכתב רב אלפס דה\"ה בכל הנך דקתני בהו יוציא שכופין אותו אפילו בשוטים וכן פרש\"י כשנשא אשה ושהה עמה עשרה שנים ולא ילדה ב\"ד כופין אותו להוציא ור\"ח כתב כל היכא דאמור רבנן יוציא ויתן כתובה אין כופין אותו להוציא אלא אומרים לו כבד חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו בשוטים לא אם לא שמפורש בו שכופין אותו להוציא כגון הנושא בעבירה והאומר איני זן ואיני מפרנס וכתב א\"א ז\"ל וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראיי להחמיר שלא לכוף בשוטים כדי שלא יהא גט מעושה:
סדר כתיבת הגט ונתינתו לא\"א הרא\"ש ז\"ל:
הרוצה לגרש את אשתו יזמין לו סופר וב' עדים ויאמר לסופר כתוב גט זה לשם אשתי ויאמר לעדים חתמו עליו לשם אשתי ויאמר להם לכתוב ולחתום גט אחר גט כמה גיטין עד שיזדמן להם אחד שיהיה לפי רוצנם ולא יכתוב הסופר ויחתמו העדים עד שישמעו מפי הבעל שצוה להם לכתוב ולחתום ולא מפי השליח ואפילו אמר לג' אמרו לפלוני שיכתוב ולפלוני ולפלוני שיחתמו לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו קולו והסופר יתן הקלף והדיו לבעל במתנה ושכר הסופר יתן הבעל ואם נתנה האשה הגט כשר ויאמר הבעל קודם נתינת הגט שמבטל כל מודעות ודברים שמסר שגורמים לבטל הגט ושהוא מגרש מדעתו בלב שלם בלי שום אונס ותנאי וטוב הוא שיהיה הבעל אצל הסופר והעדים עד שיכתוב ויחתום וינתן הגט כדי שלא יצא וימסור מודעא או יבטל הגט ואם יצא אין לפסול הגט בשביל זה כל זמן שלא שמענו שביטל ואם אין האשה בעיר וצריך לשלוח לה הגט טוב הוא שישביעו את הבעל בשבועת התורה שלא ימסור מודעא ושלא לבטל הגט ויחתוך הסופר הקלף למדת הגט שלא יצטרך לחתוך ממנו שום דבר אחר כתיבת הגט ויהיה ארכו יתר על רחבו ונקרא ארכו דרך קריאתו מתחילתו לסופו וישרטטו בו י\"ב שיטין כמנין גט ובתחלת כתיבתו יאמר הסופר אני כותב גט זה לשם פלונית אשת פלוני ויהיו שם ב' עדי חתימה בשעה שמתחיל לכתוב הגט כדי שידעו שנכתב לשמה ויכירוהו בשעת חתימה ויאמרו העדים שחותמין לשמה ויחתמו זה בפני זה ולא יחתום הסופר בגט ויתחילו בראש השיטה שלא יניחו חלק בגליון מימין לפני החתימה ואם ירצו יחתמו זה אחר זה בשיטה אחת ואם ירצו יחתמו זה תחת זה בשני שיטות ואחר שיחתום יתנהו ליד הבעל ויתנהו ליד האשה כשהיא פתוחה ידה ויקראוהו העדים קודם ניתנת הגט ואחר ניתנתה ואם לא קראוהו קודם נתינה ואחריה וכשיתן הבעל גט ליד האשה יאמר ה\"ז גיטך הרי את מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם ואם הבעל שולח הגט לאשתו מחוץ לעיר צריך השליח המביא הגט להיות אצל הסופר והעדים כשכותבין וחותמין כדי שיוכל לומר בפ\"נ ובפ\"נ וכשיתן הגט ליד האשה יאמר תכף נתינת הגט לידה ה\"ז גיטך ששלח ליך בעליך והרי את מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם ואם ש\"מ מצוה לכתוב גט לאשתו יזהר הסופר שיהיה החולה שפוי ומיושב בדעתו מתחילת כתיבת הגט עד גמר כתיבתו שאם תטרף דעתו בינתים אע\"פ שחזר לדעתו הגט פסול ובשענ שנותן הגט לידה יאמר ה\"ז גיטך והרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם על תנאי זה אם לא אמות לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשיו ואם לא ��תי לא יהא גט ולא יתייחד עמה אחר נתינת הגט אם לא שיהיה אחר עמהם ואפילו עבד או שפחה חוץ משפחתה מפני שלבו גס בה ושליח המביא גט ואומר בפני נכתב ובפ\"נ א\"צ להביא שטר שליחות שהבעל מינהו שליח אלא כמו שהאמינוהו על קיום הגט כך הוא נאמן על השליחות ומאד יש לכל אדם ליזהר שלא ישתדל בענין גיטין אם לא שיהיה בקי בהלכות גיטין כי רבו בהן הדקדוקין ובנקל יכול אדם לטעות בהן והוא פסול ממזרת וצור ישראל יצילנו משגיאות כתב ה\"ר פרץ שגם הקולמוס צריך שיתן הסופר לבעל קודם הכתיבה וצריך לדקדק שיהיה כל הגט יבש היטב בשעת הנתינה וצריך לשום חרם על כל העומדים שם שלא יוציאו לעז על הגט ואם נשבע הבעל ליתן גט צריך שיתירו לו קודם שלא יהא דומה לאונס אך ערבון יתן אם ירצה שאין זה דומה לאונס:" + ], + [ + "קטנה שאין לה אב או שיש לה אב והשיאה אביה ונתארמלה או נתגרשה שאין לו עוד רשות בה והשיאוה אחיה או אמה לדעתה כיון שקדושיה דרבנן אם אינה חפצה בבעלה אינה צריכה גט אלא יוצאת ממנו במיאון בל השיאוה שלא לדעתה או אפי' לדעתה ואינה יודעת לשמור קדושיה אפילו מיאון אינה צריכו' ולעיל בהלכות קדושין פירשנו דין קטנה שנשאת שלא לדעת אביה אם צריכה מיאון והמיאון הוא שתאמר אי אפשי בפלוני בעלי ואי אפשי בקדושין שקידשוני אמי ואחי ואפי' לא מיאנה אלא שנתקדשה לאחר אינה צריכה מיאון אחר ומבטלת מעשה הראשון אפילו אם היתה נישאת כבר וממאנת בין מן האירוסין בין מן הנשואין אפילו שלא בפני הבעל ושלא בפני ב\"ד רק שיהא בפני שנים שיעידו על הדבר ור\"ח כתב דלכתחילה בעינן ג' ובדיעבד כשר בפני שנים וכן כתב בעל העיטור וממאנת כל זמן שהיא קטנה אפילו ד' וה' פעמים וכשם שממאנת בבעל כך ממאנל ביבם אם מת הבעל ולא מיאנה בו והשנים שמיאנה בפניהם כותבין לה גט מיאון וחותמין לה ואינו כגט גירושין להיות נתינתו מגרשת לפיכך אין צריך לא כתיבה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי הגט ואין כותבין בו טופס הגט שלא יראה כגט גמור ואתי לאיחלופי בגט וזהו נוסחו:
בכך וכך בשבת בכך וכך לירח פלוני שנת כך וכך למנין פלו' מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו ואמרה אמי או אחי הטעוני וקדשוני או השיאוני ואני קטנה לפלוני בן פלוני והשתא גליתי דעתי קדמיכון דלא צבינא ביה ולא קאמינא עמיה והשתא בדקנו פלוני' ואתברר לנד עדיין קטנה היא וכתבנא וחתמנא ויהיבנה לה להיות לזכות ולראיה בידה:
אלו שממאנת בפניהם צריכין שיכירו אותה ואת בעלה לפיהך כל י שיראה שמיאנה בפני שנים יכול לכתוב לה גט מיאון להתירה אע\"פ שאינו מכירה שודאי הכירוה אותן שמיאנה בפניהם קטנה שממאנת אין לה כתובה מנה או מאתים אבל יש לה תוספת ואין לה מזונות ופירות כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה או פדתה עצמה ואח\"כ מיאנה אינו חייב לשלם אבל בעודה תחתיו חייב לזונה ולפדותה וכן אם יוצאה במיאון והוא ליקט פירות אפילו הם מונחים בעין הוא נוטלן ונכסים שהכניסה לו אם הם בעין בין של מלוג בין של צאן ברזל נוטלתן ואם אינם בעין צריך לשלם ומותרת בקרוביו וכשרה לכהונה ואינה צריכה להמתין שלשה חדשים מלהנשא ואם נשאת לאחר וגרשה או מת מותרת לחזור לראשון: וקטנה שנתגרשה יש לה כתובה ואסורה בקרוביו ואסורה לכהונה אבל גירשה והחזירה בעודה קטנה וממאנת בו וניסת לאחד אחר שמיאנה בזה וגירשה השני מותרת לחזור לראשון שכיון שיצאה ממנו במיאון אחרי גירושין נתבטלו גירושין הראשונים אבל אם מיאנה בראשון ואח\"כ הח��ירה וגרשה ונשאת לאחר וגרשה השני אסורה לחזור לראשון ולקרוביו אע\"פ שיוצאה מן השני במיאון שכל שיוצאה ממנו במיאון לבסוף מותרת לחזור לו וכל שיוצא' ממנו בגט לבסוף אסורה לחזור לו הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראת לו ככלתו בשעה שמת בנו אבל מותרת בשאר קרוביו לפיכך מיאנה מאחד מהיבמים מותרת לשאר האחין: עד מתי הקטנה ממאנת עד שתביא ב' שערות וא עד שתלד שאם ילדה חשובה כגדולה אבל כל זמן שלא ילדה ולא הביאה ב' שערו' יכולה למאן עד שתהא בת כ' שנה שכ\"ז שאינה בת כ' ולא הביאה ב' שערות חשובה כקטנה אפילו נולדו לה סימני אילונית אבל אם היא בת כ' ונולדו בה סימני אילונית חשובה כגדולה ואינה יכולה למאן והרמב\"ם כתב היתה בת כ' פחות ל' יום ונולדו בה סימני אילונית הרי היא אילונית ע\"כ ונ\"ל דטעות סופר הוא אלא כך יש לו להיות אם היא בת י\"ט שנה ול' יום דקי\"ל דלא בעינן עשרים שנה שלמים כיון דלא תני בת כ' שנה ויום אחד כי היכי דתני ג' שנים ויום אחד ול' יום בשנה חשיב שנה אבל אין שום טעם לומר כ' שנה פחות ל' יום ואם היא בת כ' שנה ולא נולדו בה סימני אילונית ולא הביאה שתי שערות חשובה כקטנה עד שתביא שתי שערות או עד שתגיע לרוב שנותיה שהן ל\"ו שנה אז חשובה כגדולה ואינה יכולה למאן אף על פי שלא הביאה שתי שערות וסימני אילונית יתבאר לקמן בעזרת השם בהל' יבום אין שתי שערות סימן גדלות אא\"כ כמו מי\"ב שנה ואילך אבל אם באו קודם לכן אפילו תוך שנת שני עשר חשיבי כשומא ואינה נחשבת גדולה על ידם אא\"כ הביאה אחרות אחר י\"ב שנה ומיהו כשמוצאין לה ב' שערות אחר הזמן מחזיקין לה כגדולה ואפי' לחליצה ולא חיישינן שמא באו קודם הזמן ואפילו נשים נאמנות לומר שהביאה שתי שערות אחר י\"ב ור\"ת כתב שאם הביאה שתי שערות ביום האחרון של שנת י\"ב חשיבה שפיר גדולה: שתי שערות אין צריך שיהיה לכל אחד גומא אלא אפילו שנים יונקות מגומא אחת וכן ג\"כ אם יש לה ב' גומות אפילו בלא שערות חשובה גדולה וקאמרי חכמים שצריך שיהיו שתי שערות במקום אחד ור' ישמעאל אומר אפי' אחד בגבה ואחד בכריסה או אחד בקשרי אצבעותיה של יד ואחד בקשרי אצבעותיה של רגל ופסק רב אלפס כרבנן וכ\"כ הרמב\"ם שתי שערות צריכין שיהיו במקום בית הערוה ובית הערוה כולו ממקום סימנים בין מלמעלה בין מלמטה בין על איברי הזרע עצמן וצריכין להיות במקום אחד ושיהיו כעיקרן גומות ואפילו שתיהן בגומא אחת הרי אלו סימנין ע\"כ ור\"י פסק כדברי שניהם להחמיר אחת בגבה ואחת בקשרי אצבעותיה לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהיו שניהם במקום אחד וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ולענין שיעור אורך השערות פליגי בהן תנאי ר' ישמעאל אומר כדי לכוף ראשן לעיקרן ורבי אליעזר אומר כדי לקרוץ בצפורן ורבי עקיבא אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג וקי\"ל כדברי כולן להחמיר משיהיו כדי לקרוץ בצפורן לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהיו כדי לכוף ראשו לעיקרן והרמב\"ם כתב משיהיו נטלות בפי הזוג חשובה גדולה ויראה מדבריו שהוא קודם קריצתן בציפורן בד\"א שיכולה למאן אח' י\"ב שנה שבקדו אותה ולא הביאה שערו' אבל סתמא משיש לה י\"ב שנה אינה יכולה למאן חזקה שהביאה שערו' מ\"מ לא תחלוץ עד שיבדקו אותה שהביאה שתי שערות ובד\"א שיכולה למאן כשבודקין אותה ולא הביאה כשלא בעל אחר היות לה שנים עשר שנה ויום אחד אבל אם בא עליה אחרי כן אינה יכולה למאן שאע\"פ שאין מוצרין לה סימנים חוששין שמא נשרו קודם שהוא ספק דאורייתא שאם היה ידוע שהיה לה שערות קודם שבא עליה הוי קדושין גמורים ש��דאי בעל לשם קדושין ואם קדשה אחר אינה צריכה ממנו גט וכיון שהוא ספק דאורייתא חיישי' שמא הביאה סימנין קודם שבעל וצריכה גט מספק ואם מיאנה בו אחר שנבעלה ונבדקה ולא נמצא לה ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מספק ואסורה לחזור לו ואם ניסת תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר ובסה\"ת החמיר וכת' דבזמן הזה אינה ממאנת אחר י\"ב שנה אע\"פ שלא בעל משום דקי\"ל גומות אע\"פ שאין שערות ואין אנו בקיאין להבחין בדבר הזה שלא יהו בו גומות ועוד שמא הביאה ב' שערות אפילו אחד בגבה ואחד בכריסה או על קשרי אצבעותיה ומי יוכל לבדוק כל הגוף ולעמוד על אמיתת דבר זה הביאה סימנים אחר י\"ב ולא בעל אח\"כ הוו ספק קידושין ואם בא להוציאה צריכה גט מדרבנן ומיהו אם לא גירשה ועמדה ונתקדשה לאחר צריכה גט משניהם ואם ירצו מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני ונושא ראשון שמא יאמרו מחזיר ראשון גרושתו משנתארסה וכתב הרמב\"ם דוקא היכא שלא בעל אחר שגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מהשני ואסורה לחזור לראשון אבל בעל אחר שגלדה ונתקדשה לאחר אפילו גט אינה צריכה מהשני ומותרת לחזור לראשון ואפי' לא בעל אחר שגדלה ונתקדשה שצריכה גט מהשני ואסורה לחזור לראשון אם חטפה אחר דרך אונס וקדשה בביאה אינה צריכה גט משני ומותרת לחזור לראשון וכתב רב אלפס דוקא שלא בא עליה שני קודם גירושי ראשון אבל אם בא עליה שני קודם גירושי ראשון אסורה לשניהם וצריה גט משניהם כאשה שהלך בעלה למ\"ה ונשאת לאחר שאסורה לשניהם וצריכה גט משניהם אבל ממזר לית בה דנשואה דרבנן נינהו ולא נשואה תורה וכ\"כ הרמב\"ם וסיים עוד אבל אם בא עליה ראשון קודם גירושי שני הולד ממזר והראב\"ד ז\"ל התיר אפילו בא עליה שני קודם גירושי ראשון וכתב על דברי רב אלפס כדי הוא הרב לסמוך עליו אף אם יאמר על המותר אסור כי בכאן אין איסור חמור ולא לגזור בה משום אשה שהלך בעלה למדינת הים שאם גזרו במקום שיש ערוה או איסור לאו דבר תורה נגזור במקום שאין איסור ערוה ולא איסור לאו דבר תורה הלכך אם יש כאן מי שמורה להיתר נשמע לו וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: " + ], + [ + "הלכות יבום וחליצה
כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה מצוה עשה היא משמת אחיו מאביו בלא זרע אפילו היה לו זרע ומת שייבם את אשתו או יחלוץ לה ולקמן יתבאר איזה מהן קודם לא שנא אשת אחיו מן האירוסין או אשתו מן הנישואין ובלבד שהיה להן ישיבה אחת בעולם ושלא תהיה היבמה ערוה עליו אבל אם היתה ערוה עליו או שנולד אחרי מות אחיו מותרת לזר בלא חליצה ולא יבום ואם הניח אחיו זרע ל\"ש בן או בת או זרע הבן או זרע הבת עד סוף כל הדורות שאשתו פטורה מן החליצה ומן היבום ואפי' הניח זרע עובר עבירה או ממזר פוטר נשיו מן החליצה ומן היבום חוץ מבן שיש לו מן השפחה והכותית שאינו נקרא זרעו ואינו פוטר וכתב רב נטרונאי גאון דוקא בן שיש לו משפחה שאינה שלו אבל בן שיש לו משפחתו פוטר שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות בודאי שחררה קודם שבא עליה וגאון אחד כתב דמספקא ליה בההיא מלתא ואזלינן ביה לחומרא שאם אין לו זרע אלא בן שיש לו משפחתו ויש לו אשה ומת בלא בנים חולצת ולא מתייבמת ולענין ממונא אזלינן ביה לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מצי מזבנא ליה ירתי ואינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין ואם קדש בת חורין צריכה גט והרמב\"ם לא חילק בין שפחתו לאחרת שכתב שאפי' יש לו בן משפחתו אשתו מתייבמת וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדברי רב נטרונאי ואפי' היה הזרע גוסס אם פצוע מכות שא\"א לו לחיות פוטר מן החליצה ומן היבום ואפי' זרע שיולד אחרי מותו כגון שמת והניח אשתו מעוברת פוטר ודוקא לאחר שיולד ויהיה בר קיימא כגון שידוע שנולד לט' חדשים ולא משכחת לה אלא כשפירש ממנה אחר טבילתה ולא קרב אליה אחר כך או אפילו אין ידוע וחיה שלשים יום אחר שנולד והוא שגמרו צפרניו ושערו אבל אם ילדה ולא היה ל' יום אחר שנולד אפילו מת ביום שלשים או אפי' חיה ל' ולא גמרו צפרניו ושערו הרי זה ספק נפל ספק קיימא וחולצת ולא מתיבמת ל\"ש מת מחמת חולי ל\"ש נפל מן הגג או אכלו ארי אמת ואם אין ידוע שכלו לו חרשיו אלא על פיה אינה נאמנת להיות מותרת לזר אם מת תוך ל' יום ואם הפילה נפל אחרי מותו מתיבמת וה\"ר פרץ כתב היכא דאיכא לאיסתפוקי שמא כלו חרשיו או אפי' ילדתו מת אסור להתיבם וחולצת כדמוכח בנזיר נבי אהא נזיר כשיהיה לי ולד והתפילה דהוי נזיר ספק לר' שמעון שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל על יבמה שנישאת לשוק בחזקת שהיה לה ולד של קיימא והוציאו עליה לעז שלא היה של קיימא והביאה ב' עדים שהיה יותר מל' יום תשובה כיון שהביאה ב' עדים אפילו אם עדים אחרים מעידים שלא היה ל' יום מותרת לבעלה ואינה צריכה חליצה ואם אין העדים האחרונים מעידים עדות ברורה אלא הוציאו קול ולעז אפי' אי ליכא עדים שהיה ל' יום לא אסרינן לה בקלא דבתר נישואין האומר זה בני או יש לי בנים נאמן לפטור אשתו מן היבום אפי' הוחזק באחים ואפילו באו אח\"כ עדים שיש לו אחים מותרת אבל אם יש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים להתירה אמר בשעת קידושין יש לי בנים וחזר ואמר בשעת מיתה אין לי בנים אינו נאמן לאוסרה והרמ\"ה כתב שחולצת ולא מתיבמת כתב הרמב\"ם עד אחד נאמן להעיד שנולד בן לבעלה להתירה וכתב עוד מי שזינה עם פנויה או עם א\"א ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו הוא ואפלו הוא מודה לה אע\"פ שהוא בנו לענין ירושה ה\"ז ספק לענין יבום שכמו שזנתה עמו כך זנתה עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה ולעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו ולא מתיבמת ע\"כ וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשושבה על אחד שהיה לו משרתת בביתו והיתה מיוחסת לו וילדה ואמרה שהוא בנו שפוטר את אשתו מן היבום אף על פי שלא רצה ליכנס למילה כשמלוהו והביא דברי הרמב\"ם וכתב דבריו תמוהין מאחר שקורהו ספק למה כתב שירשו ומוציא הממון מחזקת היורשין הודאין ואי משום שהאב נאמן על בנו כרבי יהודה א\"כ לענין חליצה נמי יהא נאמן ואף לפי דבריו בנדון זה שהיתה מיוחדת לו בביתו וילדה ואומר שהוא בנו אפשר דבכה\"ג לא קאמר שתחלוץ כי הוא לא כתב אלא זנות באקראי פנויה דומיא דא\"א האשה שהלך בעלה ובנה למ\"ה ובאו ואמרו לה מת בעלך מותרת לינשא לזר שנעמיד הבן בחזקת שהוא קיים הלכה היא ובעלה ובנה ובאה ואמרה מת בעלי ואח\"כ בני נאמנת ומותרת לזר מת בני חאח\"כ בעלי אינה נאמנת שתתיבם אלא חולצת ולא מתייבמת: הלכה היא ובעלה לבד ובאה ואמרה ניתן לי בן במ\"ח ומת בני ואח\"כ מת בעלי נאמנת ומתייבמת מת בעלי ואח\"כ מת בני אינה נאמנת וחולצת ולא מתיבמת וכתב הרמב\"ם בד\"א כשהיתה פסולה מתחלה לכהונה כגון שהיא גרושה או חללה או שאמרה במערה היינו כשמתו אבל אם אין הדבר כן אינה חולצת שמא יבואו עדים ויעידו שהדבר כן כמו שאמרה שהבעל מת תחילה נמצא שחליצה זו אינה כלום ותנשא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן לפיכך לא תחלוץ ולא תתיבם אלא תשאר בחזקת זקוקה כמו שיצאת עד שיבואו עדים האשה ששהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואין לה בנים ובאו עדים שמת בעלה לא תתיבם ולא תנשא לעולם עד שתדע אם ילדה צרתה או לא ילדה ולא אמרינן שתחלוץ אחר ט' חדשים למיתת הבעל ותנשא ממה נפשך שאם ילדה צרתה הולד פוטר ואם לא ילדה החליצה פוטרת דשמא ילדה ולד של קיימא והחליצה כמי שאינה ואולי תנשא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן לפיכך אם היא גרושה או חללה תחלוץ אחר ט' חדשים ותנשא אבל לא תחלוץ בתוך ט' ותנשא אפי' אחר תשעה דשמא מעוברת היתה צרתה והפילה וכיון שהיתה צרתה מעוברת לא היתה חליצה זו חליצה:" + ], + [ + "מי שיש לו אח מכ\"מ אפי' הוא ממזר זוקק אשת אחיו ליבום בין קטן בין גדול אפי' הוא גוסס או פצוע מכות שאינו יכול לחיות מהן לא תנשא כ\"ז שהוא חי ובלבד שנולד בחייו אפי' לא יצא אלא ראשו ורובו לאויר העולם קודם שימות ואפי' עבד או שפחה נאמנים להעיד עליו שהוא אחיו מאביו אבל אם נולד אחרי מותו או שהוא אחיו מאמו אינו זוקק אשתו ליבום גרים שנתגיירו ועבדים שנשתחררו הרי הם כזרים ואין להם אחוה זה עם זה לענין יבום אפי' אח' מהם הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה ואפי' הם תאומים ונולדו בקדושה הרי הם כזרים ואין להם אחוה עד שיהיו שניהם הורתם ולידתם בקדושה כתב רב שרירא גאון נפלה לפני מומר כיון שהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבם ומתעגנה עד דחליץ לה ורב יהודה כתב אי כד נסבה בעלה הוי יבם מומר לא בעי חליצה מיניה ואם היה הבעל מומר ויושבת תחתיו ומת בהמרותו בלא בנים אינה צריכה יבום דהא לאו אחיו הוא ואין זקוק לה חליצה ע\"כ ולא ידענא למה לא תהיה אשת מומר זקוקה ליבם וגם מה חילוק יש בין אם היה יבם מומר כשנישאת או לא: לא היה מוחזק באחין ואמר יש לי אחין אינו נאמן בא אחד ואמר אני אחיו אינו נאמן ואפילו עד אחד מעיד עליו שהוא אחיו אינו נאמן להוציאה מחזקתה היה מוחזק באחיו ואמר אין לי אחין או שאמר על מי שהוא מוחזק שהוא אחיו אינו אחי כתב ה\"ר זרחיה הלוי שהוא נאמן להתירה והרמב\"ם כתב שאינו נאמן וכן דעת רב אלפס וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל לא היה מוחזק באחין ויצא קול שיש עדים במדינת הים שיודעים שיש לו אחין הרי זו חוששת ותמתין עד שיבואו העדים ויעידו אשה שאין לה בן ולא אחין לבעלה וחמותה וחמיה במדינת הים ומת בעלה בכאן מותרת לינשא ולא חיישינן שמא ילדה חמותה זר והיא זקוקה לו יצתה חמותה מכאן מעוברת חוששין שמא ילדה זכר:" + ], + [ + "כשם שהאשה נאמנת לומר מת בעלה שתנשא כך נאמנת לומר מת בעלה שתתיבם והיבם נכנס לנחלה על פיה אבל אינה נאמנת לומר מת יבמה שתנשא לשוק ואין האיש נאמן לומר מת אחי ואיבם את אשתו לפיכך הלכה היא ובעלה ויבמה למ\"ה ובאה ואמרה מת בעלי ואח\"כ מת יבמי או מת יבמי ואח\"כ מת בעלי אינה נאמנת הלכה היא ובעלה לבד ובאה ואמרה ניתן לי יבם ומת בין שאומרת מת בעלה ואח\"כ מת יבמה או יבמה ואח\"כ מת בעלה נאמנת כתב הרמב\"ם שעד אחד נאמן ביבמה להעיד שמת בעלה שתתיבם או שמת יבמה שתנשא לשוק ואפילו עבד ושפחה או עכו\"ם מל\"ת נאמן להעיד במיתת היבם כמו שנאמן במיתת הבעל ודין עדות זה לענין עדים המכחישין זה את זה במיתת היבם כדין עדים המכחישין זה את זה במיתת הבעל וכן כתב רב אלפס דעד אחד נאמן ביבמה בין להתירה ליבם בין להתירה לעלמא ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב להתירה ליבם דוקא נאמן ובין אם אומר מת בעלך ובין אם אומר מת בנך ואח\"כ בעלך אבל להתירה לעלמא לא המימן בין אם אומר מ�� יבמך בין אם אומר מת בעלך ואח\"כ בנך: חמש נשים שאינן נאמנות להעיד לאשה שמת בעלה כדפרישית לעיל אינם נאמנות ג\"כ להעיד לה שמת יבמה: לפיכך נשי ב' אחים שבאות וכל אחת ואחת אומרת מת בעלי ואין להם בנים כל אחת אסורה מפני בעלה של חבירת' שהיא יבמה והיא זקוקה לו ואף ע\"פ שאשתו נאמנת להעיד עליו שמת לגבי עצמה אין עדותה מועיל לזו שהיא יבמה ואם יש לזו עדים שמת בעלה ולזו אין עדים את שיש לה עדים אסורה משום יבמה ושאין לה עדים מותרת שעל בעלה נאמנת ועל יבמה יש עדים יש לזו בנים ולזו אין בנים ולשתיהן אין עדים את שיש לה בנים מותרת ושאין לה בנים אסורה היו להם כאן שני יבמין ונתיבמו להן שהאשה נאמנת לומר מת בעלי שאתיבם ולענין יבום לא הוצרכו זו לעדות זו ומתו היבמין אסורות לינשא לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו דשמא עדיין הם חיים והרי הן זקוקות ליבום אע\"פ שכבר נתייבמו בחזקת שמתו בעליהן נאמנות הן אצל עצמן אבל אי אפשר להתירה לזר אלא בעדות יבמתה שמעידה לה שמת יבמה ואין יבמות מעידות זו לזו שום צד היתר נתיבמו ונתגרשו הרי אלו מותרות לזר:" + ], + [ + "אע\"פ שיבמה אסורה לזר קודם שתתיבם או תחלוץ אם קדשה זר תפסי בה קידושין וצריכה גט ואם קדשה במזיד קנסינן ליה לאוסרה עליו אף אם ירצה היבם לחלוץ לה אלא יגרשנה ומותרת ליבם אם הוא ישראל וחפץ בה ואם הוא כהן אסורה לו וחולץ לה ומתירה ואם קדשה בשוגג שלא ידע שהיתה זקוקה ליבם אם ירצה היבם ליבם כופין את המקדש לגרש ואם לא ירצה ליבם חולץ לה ומותרת למקדש וצריך לקדשה פעם אחרת אחר שתחלוץ כתב הרמ\"ם אם חזר המקדש וקדשה אחר שחלץ לה יבמה אין מוציאין אותה ממנה ומשמע מדבריו אפילו אם קדשה תחלה במזיד וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה ואם נשאת לזר בין במזיד בין בשוגג בין שיש לו בנים ממנה בין שאין לו בנים ממנה תצא וכתב בעל העיטור אפילו מת היבם תצא ואפילו חזר ונשאת אחר שחלץ לה היבם תצא ודינה כדין האשה שהלך בעלה למ\"ה וניסת ואח\"כ בא בעלה שתצא מזה ומזה וכל י\"ג דרכים בה וי\"א אע\"פ שדינה שתצא אין הולד ממזר וכ\"כ הרמב\"ם האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך ואח\"כ מת בנך וניסת ואח\"כ אמרו לה חלוף הדברים תצא והולד כשר וכאשר כתבתי תחלה כן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל זינתה מותרת ליבם נתיבמה במעו' כגון ששמעה שמת בעלה ונתיבמת ואח\"כ בא אם היתה נשואת אחיו אינה צריכה גט מהיבם ומותרת לחזור לבעלה ואם היתה ארוסה צריכה גט מהיבם שמא יאמרו תנאי היא לאחיו בקדושין ולא נתקיים ובדין נשאה זו וצריכה גט ולכך אסורה לחזור לבעלה אחר מיתת הבעל נזקקה אשתו לאחיו וזו היא שנקראת שומרת יבם ומחמת אותה הזיקה חשובה כארוסתו ליאסר בקרובותיה אפי' מת קודם שייבם או יחלוץ ואפי' נפלה לפני שני אחין שאין ידוע איזה מהם ייבם אותה או יחלוץ אפ\"ה שניהם אסורים בקרובותיה לפיכך אם קידש אחד מהם אחות זקוקתו אסור לו לכונסה שהיא באחות ארוסתו עד שייבם אחיו או יחלוץ לזקוקה ותפקע הזיקה ופירש ר\"י דווקא כשקדש לאחותה משום שבשעת נישואין הוי כנושא אחות זקוקתו אבל אם כנסה לחופה אין צריך להמתין מלבעול דבשעה שכנסה אשתו גמורה היא ופקעה לה זיקה לגמרי ודווקא קדש לאחר שנזקקה לו שקדשה באיסור אבל אם קדשה קודם לכן כיון שלא היתה אחות זקוקתו מעולם לא גזור רבנן מת אחיו שלא נשארה זקוקה אלא לו מוציא את ארוסתו בגט ואת היבמה בחליצה מתה ארוסתו חוזרת היבמה ל��יתרה הראשון רצה חולץ רצה מייבם:" + ], + [ + "היבמה ג' חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם עמדה בדין ותבעתו ליבם או לחלוץ ונתרצה ליבם ואירעו אונס שחלה או שהוצרך לברוח מחמת ממון או מחמת מרדין חייב במזונותיה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דווקא ברח יש לה מזונות אבל לא ברח אפי' אירע הדבר שנתאחר זמן מועט מליבם לא תקנו לה מזונות דלא שכיח שיתאחר מלייבם כיון דאיתיה קמן ונתרצה ואין לה מזונות אם לא שתבא בפני ב\"ד ותתבע ממנו שייבם או שיתן לה מזונות: ואפי' אם ברח לא מחייב אלא כשנתרצה ליבם דכיון דסופו ליבם הרי היא כאשתו וחייב במזונותיה אבל לא נתרצה ליבם אלא לחלוץ ואירעו אונס שהוצרך לברוח לא מסתבר שתקנו לה מזונות משל יבם ע\"כ והרמב\"ם אינו מחלק בין ליבם או לחלוץ ומחייב אפי' בלא נתרצה שכתב תבעתו לדין ליבם או לחלוץ וברח או חלה או שהיבם במדינה אחרת הרי זו ניזונת משל יבם בלא שבועה הניחה מעוברת ה\"ז ניזונת עד שתלד ילדה ולד של קיימא הרי זו ניזונת כל ימי אלמנותה כשאר כל הנשים ע\"כ נפלה לפני יבם קטן אין לה מזונות עד שיגדיל מעשה ידיה שלה לעולם אפילו היא ניזונת: נפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם מוכרת ונותנת וקיים שאין ליבם בהם כלום עד שיכנוס ואפי' עשה בה מאמר בד\"א בנכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל לא תמכור שיש ליבם זכות בהם ואם מתה כתובתה בחזקת יורשי הבעל ונ\"מ בחזקת יורשי האשה ובנכסי צאן ברזל איכא פלוגתא דרבוותא לרש\"י יחלקו בהן יורשי הבעל ויורשי האשה וכ\"כ הרמב\"ם ולר\"ת כולם בחזקת יורשי הבעל כמו הכתובה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכי היכי דאיכא פלוגתא בנכסי צאן ברזל לאחר מיתה ה\"נ איכא פלוגת בחייה ובפירות לרש\"י חולקים בהם היא והיבם ולר\"ת הוא נוטל הכל נפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה ומת ונפלה לפני יבם אצ\"ל שלא תמכור בנכסי צאן ברזל שהרי היבם אוכל כל פירותיה אלא אפילו נכסי מלוג נמי לא תמכור שגם בהם יש חלק ליבם בפירותיהן שחציים שלו והחצי שלה ואם מתה יחלקו בהם יורשיה ויורשי הבעל וכתובה ונכסי צאן ברזל הם בחזקת יורשי הבעל והרמב\"ם כתב שאפילו נכסים שנפלו לה תחת הבעל ומת אין ליבם בהם פירות ואפילו בנכסי צאן ברזל ולא נהירא:" + ], + [ + "מי שהיו לו נשים רבות ומת ולו אח ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת כולן ואין היבם יכול ליבם אלא אחת מהם ולא חולץ אלא אחת מהן היא בהן כשרות לכהונה ופסולות כמו גרושה או חללה בא ליבם מיבם לאיזו שירצה בא לחלוץ חולץ לפסולה ולא לכשרה כדי שלא לפוסלה לכהונה בחליצה היו לו אחין רבים ונפלו נשותיו לפניהם אחד מיבם או חולץ לאחת מהיבמות והותרו שאר הצרות ומצוה על הגדול שבהם ליבם או לחלוץ לא רצה חוזרים על כל האחין זה אחר זה דרך גדילתן לא רצו חוזרים אצל גדול ואומרים לו עליך המצוה או חלוץ או יבם וכופין אותתו לחלוץ אבל אין כופין אותו ליבם אמר הגדול המתינו עד שיגדל הקטן או שהיה אחיו חרש ואמר המתינו עד שיבריא אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך המצוה או חלוץ או יבם וכן אם היה גדול במדינה אחרת אין הקטן ממנו בשנים שהוא כאן יכול לומר על אחי הגדול המצוה המתינו לו עד שיבא אלא אומרים לזה שבכאן חלוץ או יבם: לא רצה הגדול ליבם אלא לחלוץ והקטן ממנו רוצה ליבם ביאת הקטן עדיפא אבל אם שניהם אין רוצים ליבם אלא לחלוץ חליצת הגדול עדיפא מהקטן אע\"פ שמצוהב בגדול ליבם קדם הקטן ויבם זכה היו לו אח��ם רבים ומתו ונפלו נשותיהם לפניו אם אפשר לו ליבם את כולם מיבם ואם לאו חולץ למי שירצה מהן ומיבם למי שירצה מהן אחת מכל בית ובית:" + ], + [ + "הכונס את יבמתו נאסרו צרותיהן עליו ועל שאר האחין ואם בא הוא או אחד משאר האחין על הצרה אין עוברין אלא בעשה לפיכך תפסי בה קדושין ואין הולד ממנה ממזר החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וצרותיה עליו ועל שאר האחין ואינה אלא בעשה לפיכך תפסי בהו קדושין ואין הולד ממזר וכשם שהחולץ אסור בחלוצה כך אסור בכל קרובותי' כגון באמה ובבתה והיא אסורה בבנו ובאחיו ואפילו באיסור שניות כגון אם אם אמה ובת בן בנו כמו בגרושתו לפיכך מתה מותר באחותה והאחין מותרין בכל קרובות החלוצה החולץ מותר באחות צרת החלוצה ובשאר קרובותיה ואסור בצרת אחות החלוצה ופרש\"י אפילו אם נשואה לאיש נכרי ור\"י פירש אם היא נשואה לאיש נכרי מותרת ואינה אסורה לו אא\"כ נשואה לאחין וכן היא מסקנת א\"א ז\"ל:" + ], + [ + "המיבם זוכה בנכסי המת ועומד במקומו ליטול חלקו בנכסי אביהן ודוקא במוחזק כגון שמת אביהם ואח\"כ מת אחיו קודם שחלקו אז נוטל חלק אחיו בנכסי אביהם אבל לא בראוי כגון אם מת אחיו ואח\"כ אביהם לא יטול חלק אחיו ואפי' במוחזק לא יטול אלא בגוף הנכסים אבל אם ישביחו הנכסים אינו נוטל חלק אחיו באותו שבח אפילו אם שבחו אחר יבום קודם חלוקה החולץ הוא כאחד משאר האחין לנחלה ואם האב קיים הוא יורש הכל ואם מת יחלקו האחין ביניהם יבא היבם לסוף ב' חדשים למיתת אחיו וילדה לסוף ט' חדשים ספק אם הוא בן ט' חדשים לראשון או בן ז' לשני ותובע הספק נכסי המת שאומר שהוא בנו והיבם אומר אני יורשו כי אתה בני אם אבי המת קיים אז יחלקו היבם והספק ביניהם אפילו אחד מהם מוחזק אין שומעין לו לחזקתו אלא חולקין ואם מת הסבא אז יטול היבם הכל ואם הסבא קיים דהוי דינא דיחלוקו הספק והיבם ומת הספק קודם חלוקה יחלקו הסבא והיבם ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי המת הוא אומר אני בן המת ואטול הכל והם אומרים אחינו אתה ואין לך חלק אלא כאחד ממנו החלק שהם מודים לו יטול הכל והשאר יחלקו ביניהם ויטול הוא החצי והן כולם החצי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לאחר שחלק היבם בנכסי המת ואומ' הספק ממ\"נ אם אחיכם אני תנו לי חלק עמכם ומה שלקחתי בנכסי המת עם אביכם אחזיר ונחלוק הכל ואם אינני אחיכם תחזרו לי נכסי אבי שלקח אביכם מנכסי המת בזה מחלוקת בין הפוסקים י\"א שהדין עמו וי\"א שהדים עם בני היבם וכתב א\"א ז\"ל כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מבני יבם ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ואומר הספק אני בן המת ויש לי ליטול החצי אין שומעין לו ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי הסבא אומר הספק אני בן המת ויש לי ליטול החצי והם אומרים לא כי אלא אתה אחינו ואין לך אלא השליש כאחד ממנו בחצי שהוא מודה להם יטלו הם והשליש שהם מודים לו יטול הוא והשתות הנשאר שהם חולקים עליו יחלקו ביניהם ויטול הוא חציו והם חציו סבא ויבם בנכסי ספק או ספק וסבא בנכסי יבם חולקים:" + ], + [ + "היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהיו צ' יום ממיתת הבעל חוץ מיום המיתה ויום היבום ויום החליצה חלצה או נתיבמה תוך שלשה חדשים ולא נמצאת מעוברת הרי זו פטורה ואינה צריכה כלום אבל לא תנשא לאחר אע\"פ שחלצה עד שיהיו לה ג' חדשים וםיהו כשישלימו לה ג' חדשים למיתת הבעל תנשא אע\"פ שאין לה ג' חדשים אחר החליצה אבל אם מת היבם תוך ג' חדשים או אפילו אחר הג' צריכה להמתין שלשה חדשים אחרי מיתתו חלצה ונמצאת מעוברת וילדה אם הולד של קיימא אין החליצה כלום ומותרת לכהונה ומותר בקרובותיה ואם הפילה או ילדה ולא חיה ל' יום צריכה חליצה אחרת שחליצת מעוברת לא שמה חליצה וכתב הרמב\"ם וחולץ לה או הוא או אחר משאר האחין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שלא יחלוץ לה הוא אע\"ג דחליצה קמייתא לאו כלום היא מ\"מ הודעה זיקתו והרי הוא כאילו נתן גט ולא מצי חליץ חליצה כשירה ע\"כ וכן ביאת מעוברת לא שמה ביאה לפיכך הכונס או חולץ ליבמתו תוך ג' חדשים ולה צרה לא תנשא עד שתלד זו דשמא תפיל ולא היתה הביאה והחליצה כלום והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם היבמה לא תתיבם בעת נדותה אבל חולצת היא ואם עבר ויבם ובא עליה בעת נדותה קנאה הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין אותה ממנו ואם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה ולא שהה הולד שלשים יום הרי זו ספק וצריכה גט וחליצה והרמ\"ה כתב כיון דספק הוא אין מוציאין אותה ממנו ואם שהה ל' יום ה\"ז של קיימא ויוציא ואינה צריכה כלום ואם יש לספקו בראשון כגון שכנסה לסוף ב' חדשים וילדה לסוף ז' ספק אם הוא בן ט' לא' או בן ז' לשני יוציא בגט והולד כשר ואם בא עליה אח\"כ וילדה הוי ספק ממזר יבמה שילדה אחר מיתת הבעל ומת הולד בתוך ל' יום או ביום ל' חולצת ולא מתיבמת ואם עמדה ונתקדשה לשוק אם לישראל נתקדשה חולצת ואם לכהן נתקדשה שתיאסר עליו אם תחלוץ לא תחלוץ ואם נתייבמה כ' הרמ\"ה כיון דספיקא הוא אין מוציאין אותה ממנו ולא נהירא דהא מעם דשרינן לה לכהן מספק משום דסמכינן אדרבנן דאמרי אע\"פ שלא שהה הוי בר קיימא והיא מותרת לשוק וא\"כ אדרבא מהאי טעמא נמית תצא מיבם דלרבנן הוי בר קיימא והוי אשת אחיו שלא במקום מצוה:" + ], + [ + "רב אלפס פסק שמצות יבום קודמת למצות חליצה וכ\"כ הרמב\"ם ורש\"י כתב שמצות חליצה קודמת ומכל מקום אם שניהם לפנינו ורוצין ליבם שומעין להם ולא חיישי' שמא אינם מכוונים לשם מצוה אבל אם אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים הנכרים אם יכולים להטעותו שיאמרו לחלוץ לה על מנת שתתן לך מנה מטעינן ליה ואי לא כייפינן ליה וחליץ בכל אמתלא שתתן לדבריה ורבינו תם כתב דמצות חליצה קודמת ואפילו אם שניהם רוצים ליבם אין שומעין להן אא\"כ ידוע שמכווני' לשם מצוה כגן שבא לב\"ד לחלוץ ואמרו לו אי צבית ליבומי יבם מאז ודאי אי מייבמים מכוונין לשם מצוה כיון שבא לחלוץ מתחלה וכיוצא בזה אם רוצה לייבם וידוע שמכוין לשם מצוה והיא ממאנת אם יש לה טענה שהיתה מועלת לה אפילו כנגד בעלה כגון שהוא מאותן שכופין אותו להוציא כופין אותו נמי לחלוץ ואם לאו אם יכולין להטעותו שיחלוץ לה הרי טוב ואם אין יכולים להטעותו אין כופין לחלוץ וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב עוד בתשובה על יבמה שנפלה לפני יבם נער ולא רצתה להתיבם בטענה שאמרה שהוא נער ובער ואין לו במה לפרנסה והוא לא רצה לחלוץ עד שיתנו לו דבר קצוב וכתב שאם יכולים להטעותו שיחלוץ מטעין ליה ואם לאו כופין אותו לחלוץ בחנם ובספר המצות כתב שאם יש לו אשה אחרת שכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלוץ מתוך שפסק רב אלפס שמצות יבום קודם משמע שיבמה שאינה רוצה להתייבם שדינה כדין מורדת וכ\"כ הרמב\"ם יבמה הראוי להתייבם ולא רצתה להתייבם דינה כדין מורדת על בעלה וכופין אותו לחלוץ ותצא בלא כתובה הניח אחיו נשים רבות כל מי שתובע היבם ליבם ולא רצתה היא המורדת וחולץ לה ותצא בלא כתובה ושאר צרותיה שלא נתבעו נוטלות כתובתן כשאר האלמנות היא היבמים רבים ותבע אותה הגדול ליבם והיא אינה רוצה בו ורוצה באחיו אין שומעין לה שמצוה בגדול ליבם אמר הגדול איני רוצה לא ליבם ולא לחלוץ הרי אחי לפניך ותבע אותה אחד מן האחין ליבום והיא אומרת איני רוצה בו ורצתה באח אחר והוא רוצה בה אין זה מורדת מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו כולן שוין הואיל והיא רוצה באחד מהן והוא רוצה בה הרי לא מרדה ולא עוד אלא אם היה אחד מהם במדינה אחרת ואמרה הריני ממתנת עד שיבא ויבם אותי אבל זה איני רוצה בו אין זו מורדת ואומרים לזה שאינו הגדול ותובע אותה אם תרצה לחלוץ וליתן לה כתובה חלוץ ואם לאו הרי רצתה שתשב עד שיבא אחיך הואיל ואין לך דין קדימה עליו בא אותו שתלתה בו ולא רצה בה חוזרין אצל זה שתבע אותה ליבם והיא אינה רוצה ואומרים לה אין כאן מי שירצה ליבם אלא זה ומצות יבום קודמת או תתייבם או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת ע\"כ אבל לר\"ת שמצות חליצה קודמת אין לה דין מורדת אלא כופין אותו לחלוץ אם הוא מאותן שכופין ואם לאו מטעין אותו אם יוכלו ואם לא יוכלו להטעותו אין כופין אותו אם ידוע שמכוין לשם מצוה אלא תשב לעולם: יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה שיש הוכחה שלא כיונה לאסור עצמה על היבם או שנדרה הנאה מכל העולם בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ונותן לה כתובה נדרה מהיבם אחר מיתת הבעל או אפילו בחיי בעלה ונתכוונה בנדרה כדי לאסור עצמה על היבם מבקשין ממנו לחלוץ ואם אינו רוצה אין כופין וכתב רב אלפס שדינה כדין מורדת וכ\"כ הרמב\"ם שתצא בלא כתובה והראב\"ד כתב שאין כופין אותו לחלוץ ומ\"מ אין לה דין מורדת שתצא בלא כתובה וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל דאפילו למאן דאית ליה מצות יבום קודמת אין לה דין מורדת שתפסיד כתובתה כתב הרמב\"ם יבמה שתבעה היבם לחליצה והיא אומרת איני חולצת ולא נוטלת כתובה אלא אשב בבית בעלי כשאר כל האלמנות אין שומעין לה אלא רצה מיבם רצה חולץ ונותן לה כתובה ולא עוד אלא אפי' אומרת אני ניזונת משלי ואשאר עגונה כל ימי אין שומעין לה שהיבם אומר כל זמן שאת זקוקה לי אין נותנין לי אחרת ואפילו היה נשוי אפשר שישא אשה אחרת או שתהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה כל יבמה שדינה שתחלוץ ולא תתייבם הרי זו נוטלת כתובתה אם יש לה כתובה כשאר כל האלמנות וכן אם היה יבמה מוכה שחין או שיש בו שאר מומי אנשים חולץ לה ונוטלת כתובתה נולדו בה מומין כשהיא שומרת יבם נסתחפה שדהו ואם אינו רוצה ליבם חולץ לה ונותן לה כתובה ע\"כ:" + ], + [ + "מצות יבום וחליצה כך הוא שתלך היבמה אחר היבם למקום שהוא שם אפילו מב\"ד הגדול לקטן ממנו ובאה לדיינים והם קוראין לו ונותנין לו עצה ההוגנת לשניהם אם הוא עצה לייבם שייבם ואם הוא עצה לחלוץ כגון שהוא זקן והיא ילדה או אפיכא שיחלוץ בא לייבם דבר תורה א\"צ לקדש שמן השמים הקנוה לו אלא בא עליה וכתובתה על נכסי בעלה הראשון ואם אין לראשון נכסים כתובתה על נכסי היבם וחכמים תקנו שלא יבא עליה עד שיקדשה קדושין גמורים בפני עדים ובשוה פרוטה וזהו שנקרא מאמר ואינו קונה קנין גמור כדלקמן ואין עושין בה מאמר אלא מדעתה כמו שהאשה אינה מתקדשת אלא מדעתה וקטנה שנתאלמנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה וכותב לה כתובה כדין כל הנושא אלמנה דעלמא ואם בא עליה בלא מאמר קונה קנין גמור וא\"צ לחזור ולקדש ומכין אותו מכת מרדות כדין מקדש אשה דעלמא בביאה וכותב לה כתובה ואם נולד לו בן ממנה א\"צ לקרותו על שם אחיו המת מדברי בעל העיטור כתב הרב המחבר לעניות דעתי הכונס יבמתו מצוה רבה היא ומברך אקב\"ו על בעילת יבמה ככל המצות דאע\"ג דפליגי גבי מצות בעילה דלאו דיבמה איכא מ\"ד דלא צריכה לברוכי ביבמה דברי הכל דצריך לברך ואיכא למ\"ד דעל כניסת יבמה כשקדש יבמתו צריך לברך על כניסת יבמה וליתא דה אבריך ברכת אירוסין ואי משום דמוסיף מצות יבום הא ליתא למצוה אלא בביאה ואנן כתבינן דכל מצוה התלויה באחר לא מברכינן עובר לעשייתן ע\"כ:
טופס כתובת יבמין:
ביום פלוני כך כך לשנת פלוני וכו' איך פלוני בר פלוני אתא קדמנא וכך אמר לנא אחי דמן אבא שכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת מורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק ושבק הדא אתתא דשמה פלונית בת פלוני דממתא פלונית דהות נסיבא ליה וחזי לי מן דאורייתא לייבומה כדכתיב בספר אורייתא דמשה יבמה יבא עליה ואנא אפלח ואזון ואפרנס יתיכי כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי כסף עשרין וחמשה זוזי דחזו ליכי כדהוו כתיבי בכתובה דכתב לך בעלך קדמאה ועלי מזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ומיעל עלייכי כאורח כל ארעא וצביאת פלונית בת פלוני דלא ואתייבמת לפלוני בר פלוני יבמה כדי לאוקמי שמיה בישראל כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ודא נדוניא דהנעלת ליה מבי אבוה כך וכך וצבי הוא ואוסיף לה מדיליה כך וכך וקבל עלוהי פלוני דנא אחריות תוספת כתובה דנא עלוהי ועל ירתוהי בתריה מקרקעי ומטלטלי ואפילו מן גלימא דעל כתפיה: וכו' כדכתבינן בשאר כתובה דעלמא וצריך לשרטט אותה בשביל הפסוקים שכותבין בה והבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס כגון שאנסוהו עכו\"ם והדביקוהו ביבמתו בעל כרחו ע\"י קושי בין ברצון בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס בין שהיא ערה או ישנה בין כדרכה בין שלא כדרכה אפילו בהעראה קאה בד\"א כשנתכוין לשום ביאה בעלמא ואפילו לא נתכוין אלא לביאת בהמה ובא על יבמתו קנאה אבל לא נתכוין לשם ביאה כלל כגון שהוא ישן או שכור שאינו מכיר כלום או שנתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו או שנתקשה לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנה וכן אם הדביקוהו ביבמתו בלא קישוי באבר מת לא קנה והא דביאת שוגג קנה ביבמתו בכל דרך דוקא כשנפלה לו מן הנשואין אבל נפלה לו מן האירוסין אינו קונה בביאה שוגג אלא לירש בנכסי אחיו ולהוציאה בגט ולפטור צרתה אבל אינו קונה ליורשה ולטמא לה ולהפר עדריה אבל בהעראה קונה לכל דבר אף כי נפלה לו מן האירוסין: " + ], + [ + "קטן פחות מבן תשע שנים אין ביאתו כלום ומבן תשע שנים ואילך ביאתו ביאה וקונה ביבמתו ודוקא ביבמתו ביאתו ביאה אבל באשה דעלמא לא לפיכך נשא אשה ולו אח אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום ואפילו ביבמתו אין ביאתו קונה בה קנין גמור אלא כמאמר לפיכך בבן ט' שנים םויום אחד שבא על יבמתו קנאה אבל אינו יכול לפוטרה בגט עד שיגדיל ויבא עליה אחר כך ואם לא בא עליה אח\"כ ובא להוציאה צריכה גט וחליצה ואם בא עליה כשהוא קטן ומת קודם שהגדיל או מת אחר שהגדיל אבל לא בא עליה משהגדיל ולו אח חולצת ולא מתייבמת ואם משהגדיל נשא אשה אחרת ולא בא על יבמה משהגדיל ומת שתיהן חולצות ולא מתיבמות קטן אינו חולין עד שיגדיל ויבדקוהו שהביא ב' שערות אחר שהגדיל אבל אם היו לו שערות קודם שהגדיל אינו נחשב גדול על ידם אא\"כ יביא אחרות אחר שהגדיל ומ\"מ אם מוצאין לו ב' שערות אחר שהגדיל לא חיישי' שמא היו לו קודם שלכן: קטנה מבת ג' שנים ויום אחד ביאתה ביאה לכל דבר ואם בא עליה יבם יקנאה קנין גמור שיכול להוציאה בגט אבל אינה חולצת עד שתגדיל ויבדקוה אם הביאה ב' שערות יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה היבמה שנתייבמה ובא להוציאה ואמר שעדיין לא בעל וצריכה חליצה והיא אומרת שנבעלה ודי לה בגט בתוך ל' יום נאמן וצריכה חליצה וכיון שהיא אומ' שבעל ולפי דבריה צריכה גט אין די לה בחליצה ומבקשין אותו שיתן גט אבל אין כופין אותו ואם היא אומרת לא נבעלתי והוא אומר שבעל נאמנת וכופין אותו לבעול או לחלוץ ואם גט יוצא מתחת ידה והוא אומר שבעל קודם הגט ודיה בגט והיא אומרת שלא בעל עדיין והשתא א\"א לו לבעול כיון שלפי דבריה פסלה עליו בגט קודם שבעל כופין אותו לחלוץ ואם אחר ל' יום אומר לא בעלתי וצריכה חליצה והיא אומרת נבעלתי נאמנת ודיה בגט ואם היא אומרת לא נבעלתי והוא אומר שבעל נאמן ואין כופין אותו לחלוץ ומ\"מ היא שויתה עצמה חתיכה דאיסורא להצטרך חליצה ומבקשין אותו שיחלוץ לה ואפילו אם חזר והודה לדבריה שלא בעל ודי לה בחליצה אין שומעין לו וצריכה גט וחליצה ואפילו אם יש לה גט ממנו והוא אומר שנתנו לה קודם שבעל צריכה גט שני וחליצה ולענין איסור הצרה לדעת ר\"י אינו נאמן לאוסרה אפילו הוא והיא אומרים שלא בעל אפילו תוך ל' יום ולדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל תוך ל' יום אם הוא אומר שלא בעל נאמן לאסור הצרה ואפילו אם היא אומרת שבעל אבל לאחר ל' יום אפי' אם שניהם אומרים שלא בעל אינם נאמנים לאוסרה:" + ], + [ + "משיבם היבם היבמה הרי היא כאשתו לכל דבר שיכול להוציאה בגט ולהחזירה ולא אמרי' כיון שכבר קיים מצות יבום חזר איסור אשת אח למקומה וכתובתה על נכסי בעלה הראשון ואם אין נכסים לראשון יש לה כתובה מנה משני כדין אלמנה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל כ\"ז שיש לראשון אפילו הן ביד לקוחות אין לה מנכסי שני כלום גרשה והחזירה קודם שפרע לה כתובתה דינה כאשה אחרת שגרשה והחזירה שאין לה אלא כתובה אחת שהמגרש אשתו והחזירה על דעת כתובתה הראשונה הוא מחזירה וכיון שכתובתה על נכסי המת אין היבם רשאי למכור כלום מנכסי אחיו אלא יהיו כולם קיימין לשיעבוד כתובתה ואם מכר או נתן מהם מעכשיו בטלים לא שנא אם מכר או נתן קודם יבום או אחרי יבום ואפילו אם הניח מטלטלין כגון מעות או פירות תלושין ימכרם וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והגוף יהיה קיים לשיעבוד כתובתה ואפי' היה הוא חייב לאחיו מנה לא יאמר הואיל ואני יורשו אחזיק במה שבידי אלא מוציאין אותו מידו וילקח בהם קרע והוא אוכל פירות והראב\"ד כתב בזה שאין מוציאין אותו מידו והרמב\"ם ז\"ל כתב דאפילו בשאר מטלטלין שהניח אחיו משתמש בהן כמו שירצה ואינה יכולה לעכב עליו כיון שאין כתובה נגבית ממטלטלין אלא מתקנת הגאונים אין כח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו לאוסרו באחריות זו שלא ישא ויתן בהם ע\"כ ורב אלפס כתב כסברא ראשונה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ואפילו גרשה וכנסה אח\"כ סתם אינו יכול למכור דכיון שכנסה סתם לא נתחייב לה בכתובה אא\"כ יתנו בשעה שמחזיר שכתובתה על נכסיו ואז יכתוב לה כתובה באחריות על כל נכסיו שקנה ושיקנה ויכול למכור וה\"ה נמי בלא גרושין אם מתרצת לו שימכור ע\"מ שיתחייב לה באחריות כתובתה שיכתוב לה אחריות על כל נכסיו שקנה ושיקנה יכול למכור: כתב הרמב\"ם יבמה שלא היתה לה כתוב�� או שמחלה כתובתה זכה בנכסי אחיו ויכול למכור וליתן בחפצו וכשיכנוס יבמתו יכתוב לה מנה ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה כשאר כל הנשים וכתב עוד יבמה שלא היה לה על בעלה כתובה מפני שהיבמה אסורה עליו והרי היא מותרת לאחיו אם רצה היבם ליבם כונס ואין לה כתובה כדרך שלא היה לה על בעלה ודינה עם יבמה בתוספת כמו שהיה לה על בעלה אבל לא כתב לא בעלה כתובה או שמכרה לו או שמחלה צריך היבם לכתוב לה כתובה כדרך כל האלמנות:" + ], + [ + "הלכות חליצה
בא לחלוץ יוועדו ג' דיינים לחלוץ בפניהם שמצות חליצה בג' דיינים ישראלים כשרים שלא יהו קרובים זה לזה ולא ליבם ויבמה ואפי' הם הדיוטות רק שידעו להקרות את היבם והיבמת נמצא אחד מהם קרוב או פסול או גר אפילו היה אביו גר ואמו מישראל פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל ובספר המצות הכשיר אמו מגרים רק שיהא אביו מישראל ומיהו חליצה פסולה מיהא הוי לפוסלה על האחים אפילו ביחיד ואפילו בינו לבינה נמצאו עמי הארץ שאין יודעין אפילו להקרות החליצה כשרה ולכתחילה מצוה שיוסיפו שנים על הג' לפרסומי מילתא ואפילו הן ע\"ה חלצה בג' חליצה כשרה כתב בעל הלכות צריכין למיתב חמשה בההוא בי דינא וכד כתבי גיטא לכתבו במותב תלתא הוינא וכן אמר רב צמח גאון ויקבעו מקום תחיל' לומר נחלוץ במקום פלוני וכתב אבי העזרי רבותי אומרים בההוא יומא ואני ראיתי לאבא מורי שקבע מקום בערב ביום שלפניו: כתב הרמב\"ם צריכין הדיינין לקבוע מקום ואח\"כ תחלוץ לפניהם לא נועדו ולא קבעו מקום אלא נקרה מקרה והקרו הוא והיא לפניהם וחלצה חליצתם כשרה ע\"כ אין חליצה כשרה אלא ביום חלצו בלילה חליצתה פסולה וצריך שיכירו אותו שאומר שהוא היבם שהוא אחי המת ושהיה בעולמו ושזאת היא אשת המת ומיהו אפילו אין כאן אלא עד אחד שמעיד עליהם שפיר דמי ואפילו הוא עבד או שפחה וצריך שידעו הדיינים שיש שלשה חדשים ממיתת הבעל ויבדקו היבם והיבמה אם הביאו ב' שערות ואם הוא בן י\"ג שנה ויום אחד ואם היא בת י\"ב שנה ויום אחד והיא נבדקת ע\"פ נשים ואם רואים שגדלו דדיה ושנתמלא זקנו א\"צ לבדוק יותר כתב הרמב\"ם אין סומכין במנין השנים לא ע\"פ קרובים ולא ע\"פ נשים אלא ע\"פ עדים כשרים להעיד ובסה\"ת כתב אם אין השנים ידועות אלא ע\"פ האב כגון שבאו ממקום אחר ואין מכירין אותו אינו נאמן להחזיקו בגדול אבל במקום שהוא דר והוחזק בעיני השכנים שלא על פי האבל שבא לכלל שנים או שיצא עליו קול שבא לכלל שנים נאמנים להחזיקו כגדול אם הביא ב' שערות ולא חיישינן שמא עדיין לא בא לכלל גדול ושומא נינהו ואפילו בלא חזקת השכנים אם יש להם ריבוי שערות או שהן ארוכות חזקה שבאו לכלל שנים ועל זה סומכין שא\"צ לבדוק אם יש בהן גומות אע\"ג דקי\"ל שצריך שיהיו בעיקר גומות אם יש רבוי שערות או שהן ארוכות א\"צ לבדוק על הגומות וישבו הדייני כמו שצריכין לישב בדין ויעמדו לפניהם היבם והיבמה שמצות חליצה מעומד לא עמדו אלא חלצו מוטין או יושבין חליצתם כשרה וישאלוהו אם ירצה ליבם או לחלוץ ואם אמר שרוצה לחלוץ יאמרו לו לבטל כל מודעות שמסר כמו גבי גט שאם מסר מודעא תחלה החליצה פסולה מי שכופין אותו לחלוץ בדין ומסר מודעא תחלה ולא בטלה משמתינן ליה ויתנו לו מנעל החליצה במתנה שצריך שיהא שלו אע\"פ שמחזירו אח\"כ קרינן ביה שפיר שלו וי\"א שצריך שיהלך בו מעט כדי שיהא נראה כשלו ואם לא נתנוהו לו כשר והמנעל צריך שיהא כולו של עור לפיכך צריך לתופרו בעור אבל רצועותיו א\"צ ��יהא מעור וכתב בסה\"מ צריך שיהיה העור קשה קצת שיהיה דומה קצת לסנדל שמן הדין לא היה ראוי לחלוץ אלא בסנדל אלא שאינו מצוי לכך צריך שיהא דומה קצת לסנדל ולא יהיה תפור בו בגד בפנים ומאיזה עור שיהיה הסנדל שפיר דמי ולא כדברי ר\"ת שכתב שצריך שיהיה עור בהמה טהורה דוקא ויהיה לו רצועות לקושרו בהן ולהדקו על הרגל וגם כמין קשר באזנו האחת שיכניסוה בנקב שיהיה לו באזנו השנית כדי להדקו יפה וכתב בסה\"מ צריך שיהו הרצועות לבנות ושלא יהיה לו לשון כמו שרגילין לעשות במנעלין כדי שלא יהא מעל דמעל ושיהיה התפירה מבחוץ ושיהיה עשוי לצורת הרגל הימנית וינעלנו ברגלו הימני ויהיה למדת רגלו שלא יהיה גדול עד שאין ראוי להלוך בו ולא קטן עד שאין מכסה רוב רגע ולא יהיה קרוע עד שאינו יכול להלוך בו היה בגד פשתן תפור בו מבפנים או שתפירותיו כפשתן או שהוא של עץ או של סיב או שעם ומחופה עור או שהוא גדול ממדת רגלו ויכול להלוך בו או שהוא קטן ממדת רגלו ומכסה רוב הרגל ויכול להלוך בו או שלא היה שלו או שהוא עשוי בצורת רגל שמאלי ונועלו בימין או שחלץ באנפיליא של עור או בסמיכת הרגלים או במוק החליצה כשרה בדיעבד והרמ\"ה כתב דבמנעל התפור בפשתן פסול אפילו בדיעבד אבל חלצה בשל עץ או של שעם שאינו מחופה עור או ברגל שמאל או שיהיה המנעל גדול עד שאינו יכול להלך בו או קטן שאינו מכסה רוב רגלו או קרוע שאינו יכול להלך בו או בסנדל שאין לו עקב או באנפיליא של בגד חליצתה פסולה כתב הרמב\"ם חלצה במנעל של בגד אינה חליצה כלל אפילו לפסול על האחין: מנעל של עכו\"ם שמניחין אותו ברגלי הדמות כו\"ס לא תחלוץ בו ואם חלצה בו חליצתה כשרה אבל סנדל של תקרובת עכו\"ם או של עיר הנדחת או שנעשה למת שנקבר בו אם חלצה חליצתה פסולה שהרי אינו עשוי להלוך בו כתוב בסה\"מ אפי' אטר חולץ בימין של כל אדם אע\"פ שהוא שמאלו וי\"א שהוא חולץ בשתיהן במנעל של ימין לימין ובמנעל של שמאל בשמאל אבל אם שולט בשתי רגליו וכן היא בשתי ידיה אז יעשו בשל ימין וי\"א שאטר חולץ בימין שלו שהוא שמאל של כל אדם והכי מסתברא דבכה\"ג אמרינן בתפילין שמניח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם וינעול המנעל על רגלו כשהוא יחף ולא על בתי שוקים שלא יהא מעל דמעל ומטעם זה יש מדקדקים שלא יהא טיט דבוק במנעל בפנים שלא יהא מעל דמעל ויקשרנו קשר גמור ולא בעניבה וי\"א שצריך שני קשרים זה על זה וכתוב בספר המצות צריך שיהא הקשר על בשר שוקו ולא על אזני המגעל לכך כתב בספר המצות שצריך שיחתוך ממנו לפניו ולאחריו כמו פנימה ויכוין שיבא הקשר באותו מקום ולא באזני המנעל כדי שיהיה על בשרו ויכניס הקשר שבאזנו בנקב שבאזנו השנית וצריך שיקראו אותה בעמידה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואפי' אם היא מאותן שחולצות ולא מתיבמות שלא התירו להתייבם אפ\"ה צריכה קריאה ויקראו אותה מלה במלה זו אחר זו בלשון הקדש רק לא אבה צריך שיקראוהו בנשימה אחת בלא הפסק והרמב\"ם כתב מלמדין אותה שתהא רגילה לקרות לא אבה בנשימה אחת שלא יהיה משמע דבריה אבא יבמי ומאחר שתהיה רגילה לקרות אע\"פ שלשא קראה בנשימה אחת אין מקפידין על זה אבל אם אינה יכולה מרגילין אותה עד שתדע ע\"כ וכן יראה מדברי רב אלפס שאם אינה יודעת לקרות כאחת אינו מעכב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שצריך שתקרא אותו בלי הפסק ויקראוהו מעומד לא חפצתי לקחתה ואין לחוש אם יפסיק בין לא חפצתי וידחוק רגליו בקרקע ותגביה היא בידיה רגלו מעל הקרע ותחלוץ המנעל ויעמוד היבם אצל הכותל או אצל עמוד וישען עליו כדי שיוכל לדחוק רגליו בקרקע וכיצד הוא חליצת המנעל שתתיר היא קשירת המנעל בידה הימנית ותתפוש רגלו בידה השמאלית ותחלוץ המנעל בידה הימנית כדי שתהא התרה וחליצה בידה הימנית ר\"ת כתב שולפתה בימין ושמאל מסייעתה ובספר המצות כתב שצריך שיהא הכל בימין בלא סיוע השמאל ואם עשתה בשמאל או אפילו בשיניה כשרה וגדמת חולצת בשיניה לכתחילה התיר הוא הקשר ושמטה היא המנעל מרגלו או שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמוט וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל הא דפסיל כשהתיר הוא דוקא שהוא בענין שלא היה יכול להלוך בו אם לא שהוא קשור לפי שהתרתו הוי כאילו שמטו כיון דסופו ליפול מעצמו אבל מנעל שיכול לעמוד ברגלו ולהלוך בו בלא קשירה וחלץ בו כשרה בדיעבד בלא קשירה לשון הרמב\"ם ינעץ בארץ רגלי והיא יושבת ופושטת ידה בב\"ד ומתרת רצועות המנעל וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ ע\"כ ואיני יודע למה כתב ויושבת והלא מצות חליצה מעומד ועיקר חליצה התרת המנעל וחליצתה ועוד למה הצריכה להשליכו לארץ אמר אמימר מאן דחליץ צריך למדחפיה לכרעיה פירוש צריך לדחוק רגלו בארץ ופירש רב אלפס שאם לא עשה כן החליצה פסולה שהוא מדמה אותו לאידך דאמימר דאמר דמאן דמסני אלוחתא דכרעיה וחלץ חליצתו פסולה פירוש מ' שרגליו הפוכות שכף רגלו למעלה ודורס על עליוני שפי' טעמא דלא חליץ מאן דמסני אלוחתא דכרעיה משום דבעי למידחפיה אארעא וכיון דלא מצי למדחפיה לא חליץ וכן כתב הרמב\"ם היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או שמהלך על אצבעות רגלו אינו חולץ שהחולץ ציך לנעוץ עקבו בקרקע וזה אינו יכול חלצה למי שהולך כך חליצתה פסולה והראב\"ד כ' שאין עם שתי מימרות דאמימ' אחד דטעמא דמאן דמסני אלוחתא דכרעיה פסולה לפי שנעלו נחלצת מעל כף רגלו ולא מעל רגלו וגם כשהוא הולך ראש נעלו הולך למטה מרגלו אבל אי לא דחיף לכרעיה לא מיפסיל החליצה בהכי וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל טעם שצריך לדחוק רגלו אינו אלא כדי שתהא טורחת לחלוץ רגלו דלפעמים מנעל של ב\"ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאיליו אם לא ידחוק רגלו בקרקע חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה פירש רב אלפס דאקשירה קאי שאם יהיה הקשר למעלה מן הארכובה הרי החליצה פסולה וכן כתב הרמב\"ם ולדבריהם לא מצינו חליצה לקיטע אפילו נקטעה רגלו מן הארכובה ולמטה וכ\"כ בסה\"ת דקיטע פסול לחלוץ ור\"ח פירש דאנקטעה רגלו קאי שאם נקטעה מהארכובה ולמטה חולץ מהארכובה ולמעלה אינו חולץ ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב דוקא שישאר כל כך משוקו שיכול להכניס המנעל בשוקו ולקושרו למטה מן הארכובה אבל אם נחתך שוקו סמוך לארכובה שאינו יכול לקשור המנעל בשוקו אלא למעלה מהארכובה פסולה קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו פסולה היה לבוש שני מנעלים זה על גב זה וחלצה שניהם כשרה קרעה העליון בענין שחלצה התחתון ונשאר העליון במקומה חליצתה פסולה ותרוק בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינים כשיוצא מפיה כתב הרמב\"ם לא ראו הדיינים הרוק שיצא מפיה כשרה רקקה וקלטתו הרוח קודם שהגיע נגד פניו כגון שהיא ארוכה ממנו צריכה לרוק פעם אחרת אבל לאחר שהגיע הרוק כנגד פניו אפילו לא הגיע לארץ כשרה לפיכך אם הוא ארוך והיא קצרה קרינן ביה שפיר בפניו יבמה שרקקה דם אינה צריכה לרוק פעם אחרת וכתב רב אלפס דוקא במוצצת דאז אי אפשר לה בלא צחצוחי רוק אבל אם שותתת צריכה לרוק פעם אחרת אמר רבבה יבמה שאכלה שום או גרגישתא וירקה ל��ו כלום הוא ורב אלפס לא הביא דברי רבה אולי רוצה לומר משום שאי אפשר בלא צחצוחי רוק שיוצא עם מה שאכלה ונהגו למונעה מלאכול כלום ע\"כ והרמב\"ם כתב אכלה שום וגרגיר וכיוצא בו או מדברים המזיבין הרוק והיה רוק זב מפיה אינו כלום עד שיהיה הרוק מעצמה יראה מדבריו שאין לחוש אלא בדברים ידועים המזיבין הרוק ובספר התרומה כתב שצריך שלא תאכל כלום ואחר כך מקרין אותה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ומצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל שלשה פעמים נמצא סדר חליצה קוראה מאן יבמי וקורא לא חפצתי לקחתה וחולצה ורוקקת וקוראה ככה יעשה לאיש ואין הסדר מעכב שאפי' לא קראו תחילה לא היא ולא הוא או שהקדימה רקיקה לחליצה או שקראוה ואח\"כ רקקה חליצתה כשרה ולא עוד אלא אפי' לא קראה ולא רקקה אלא שחלצה בלבד החליצה כשרה צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו נתכוין הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין לפיכך יבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם אסורה להתייבם שמא כיוונו לשם חליצה אבל כל זמן שלא ראינו שחלצה לאחד מהם מותרת להתייבם ולא חיישינן שמא חלצה וכן אם רקקה לפני היבם בפני בית דין אסורה להתייבם ומיהו דוקא כשרקקה רוק אבל רקקה דם לפניו אינה נפסלת בכך אא\"כ יהא רוק מעורב בו ואם קראה לבד לא נפסלה בכך מלהתייבם הסומא לכתחלה לא יחלוץ ואם חלצה מהסומא חליצתה כשרה והראב\"ד כתב שאם אין אח אלא הוא חולצת לכתחלה חליצת חרש וחרשת ואלם ואלמת פסולה ופוסלת אבל שוטה וקטן אין חליצתם כלום אפילו לפסול על האחין קטנה שחלצה לגדול נפסלה על האחין וא\"א הרא\"ש זכרונו לברכה השוה חליצת קטנה לחליצת קטן חליצה מוטעת כשרה היכי דמי חליצה מוטעת שאומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך כך וכך החליצה כשרה אפי' אינה נותנת לו כלום ואע\"פ שהחליצה כשרה אף אם לא תתן לו מ \"מ היא חייבת ליתן לו מה שהתנה כשאר שוכר שכיר לעשות מלאכתו שצריך ליתן לו שכרו אבל אם יש טענה שאינה חפצה בו והוא חייב לחלוץ אלא שאינו רוצה וצריכים להטעותו כדי שיחלוץ לה יכולה לומר משטה אני בך ואינה צריכה ליתן לו כלום אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה אינה חליצה להתירה כיון שלא כיון להתירה ומ\"מ נפסלה בכך להתייבם וכופין אותו לחלוץ חליצה כשרה חליצה מעושת שלא כדין ע\"י דייני ישראל שטעו וכפו לחלוץ פסולה ופוסלת ואם בדין כפו כשרה ועכו\"ם שכפו מעצמו אפילו כדין פסולה ופוסלת כפוהו שלא כדין אינו כלום אפילו לפוסלה כפוהו דייני ישראל על ידי עכו\"ם שכפוהו עכו\"ם לעשות מה שישראל אומרים לו כשרה והרמב\"ם כתב עכו\"ם שכפו מעצמן אם הדין שיחלוץ חליצתה כשרה ולא נהירא חליצה פסולה אע\"פ שהיא פסולה פוסלה על האחין ופוסל לכהונה ואוסרת עליו קרובותיה ואינה נישאת לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה עברה ונשאת לזר קודם שתחלוץ חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה ממנו: לאחר שחלצה כותבין לה ב\"ד שחלצה בפניהם גט חליצה להתירה לינשא ואם לא כתבוהו לה כל שנים שראו החליצה יכולין לכותבה אע\"פ שאינם מכירים לא היבם ולא היבמה שב\"ד לא היו חולצין להם אם לא שהיו מירי' אותם וצריכין לשרטטו מפני מקראות שבו לשון א\"א הרא\"ש ז\"ל סידור חליצה מצות חליצה בג' שיודעים להקרות ויקבעו דוכתא שאומרים נלך למקום פלוני ונחלוץ שם ומוסיפין עליהם עוד ב' אפילו עמי הארץ לפרסומי מילתא וחולצין ביום ולא בלילה בב\"ד של ישראל ולא בב\"ד של עכו\"ם וצריכים הדיינים שיכירו שהיא אשת המת הוא אחי המת מאביו והכרה זו סגי בקרובים ונשים וצריכים לידע שהיא בת י\"ב שנה ויום אחד והוא בן י\"ג שנה ויום אחד ושהביאו ב' שערות והיבמה נבדקת ע\"פ נשים ואם רואין שגדלו דדיה ושנתמלא זקנו אין צריכין בדיקה וצריך שישבו הדיינים והיבם והיבמה יעמדו וראיתי לרבותי שהעמידו היבם אצל הכותל או עמוד כי היכי דמצי למדחסיה לכרעיה ואומרים ליבם אם ירצה ליבם ואם אומר שרוצה לחלוץ אומרים לו בטל מודעא כמו בגט דחליצה מעושה פסולה ונותנים לו ב\"ד המנעל שיהא שלו ואחר החליצה יחזור ויתנהו לדיינים והמנעל צריך שיהא בו שתי רצועות לקושרו בהן על רגלו אע\"ג דאית ליה חומרתא במין קשר עגול ומכניסי בחור של רצועה וצריך שיהו כל תפירות המנעל ברצועות ולא בפשתן ונועלו ברגלו וקושרו ברצועות על רגלו בקשר ולא בעניבה וברגל של ימין ומקרין ליבמה בלשון הקדש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי מלה במלה זו אחר זו רק לא אבה יבמי יקראוה בפעם אחת ומקרין ליבם לא חפצתי לקחתה והיא מתרת בימינה קשר המנעל ושולפתו מעל רגלו בימינה וזורקה רוק מפיה לפניו וצריכים הדיינים לראות הרוק כשיוצא מפיה ולא תאכל היבמה כלום קודם חליצה ומקרין לה ככה יעשה לאיש אשא לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל וכל הנמצאים שם אומרים חלוץ הנעל ג' פעמים ומשרטטים קלף וכותבין לה:
ביום פלוני כך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין בו כאן במקום פלוני אנחנא דייני דמקצתנא חתימי למטה במותב תלתא כחדא הוינא וסליקת קדמנא פלונית בת פלוני ארמלת פלוני בר פלוני והקריבה לקדמנא חד גברא דשמיה פב\"פ וכך אמרת לנא פלוניתא דא פב\"פ דנא אחיהי דפלונ' בעלי מאבוה הוא דהוינא נסיבא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת וירית ומחסין ומוקים שמו בישראל לא שבק והדין פלו' אחוהי חזר ליבומי יתי וכען רבנן דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא ליטלע לי קדמיכון רגליה דימיניא ואשרי מסאנא מעל רגליה וארוק באפוהי ואישתמודענוה לפלונית דא דהא אנתתיה דפלוני מיתנא ואישתמועינוהו דפלוני דנא אחוהי דפלוני מאבוהי הוא ואמרינן ליה אי צבית ליבומי יתה ייבם ואי לא איטלע לה קדמנא רגלך ימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך ועני ואמר לנא לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לפלונית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ והנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין תמן ענינא בתרה חלוץ הנעל תלתא זימנא ומדאיתעבידא עובדא דנא קדמנא שרינוה לפלוני' דא למהך להתנסבא לכל גבר די תיצביין ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ובעת מיננא פלונית דא גיטא דחליצתא דנא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכות ולראיה כדת משה וישראל:
וחתמין עליה תלתא ולא בעיא לאמתוני לבתר חליצה תלתא ירחא אלא שריא לאלתר לאינסובי לכל מאן דבעיא: " + ], + [ + "אע\"פ שמן התורה גט לא מעלה ולא מוריד ביבמה תקנו חכמים שכל גט שפוסל באשתו לכהונה כיוצא בו ביבמתו מועיל שאם א' מהאחין נתן לה גט פסלה ואת כל צרותיה עליו ועל כל האחין ואינה ניתרת בו לזר עד שיחלצו לה וכן המאמר שתקנו בה חכמים אינה קונה בה קנין גמור שאם בא להוציא אחר המאמר אינו יכול להוציאה בגט לבד שלא נפקעה הזיקה ע\"י המאמר אלא צריכה גט למאמרה וחליצה לאפקועי הזיקה וכיון שאין מאמר קונה קנין גמור ולא גט דוחה דחייה גמורה לפיכך מועיל המעשה שנעשה אח\"כ בין גט אחר גט או מאמר אחר מאמר או גט חליצה וביאה אחר המאמר או מאמר וביאה וחליצה אחר גט בין ביבם אחד וב' יבמות בין ביבמה אחת ושני יבמין בין בשתי יבמות וב' יבמין: כיצד יבם שנתן גט ליבמתו וחזר ונתן גט לצרתה נאסר בקרובות שתיהן או שני יבמים שנתנו שניהם גט ליבמה אחת זה אחר זה שניהם נאסרו בקרובותיה או שני יבמין ושתי יבמות כל אחד נתן גט לאחת כל אחד נאסר בקרובות של אותה שנתן לה גט וכשבאים להוציאה למ\"ד חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין בב' יבמין ויבמה אחת צריכה חליצה מכל אחד ואחד וכתב הרמב\"ן והוא הדין נמי ביבם אחר וב' יבמות ונתן גט לשתיהן שצריך לחלוץ לשתיהן מדברי רש\"י יראה דאפי' אם נאמר בשני יבמין ויבמה אחת צריכה חליצה מכל אחד ואחד ביבם אחד ושתי יבמות נפטרה אחת בחליצת חבירתה ולמ\"ד חליצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין בין בשני יבמין ויבמה אחת בין ביבם אחד וב' יבמות סגי בחליצה אחת וכן הוא דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל וכן יש מאמר אחר מאמר שאם עשה מאמר בזו ואח\"כ בזו או אחין בה או בחברתה כל אחת צריכה גט למאמרה וחליצה לאחת מהן לפטור שתיהן וכן אם עשה מאמר בזו ואחר כך נתן גט או חלץ לה או לצרתה או שבא על צרתה או שאחר המאמר שלו נתן לה אחיו גט או חלץ לה או לצרתה או שבא עליה או על צרתה מועיל מה שנעשה אחר מאמר לאסור בעלת המאמר וליאסר בקרובותיה כמעשה שנעשה אחר המאמר ולהצריך גט למאמר וביאה שנעשה אחריו וזה תקנתם עשה בה מאמר ונתן לה גט צריכה חליצה עשה בה מאמר וחלץ צריכה גט עשה מאמר בזו ונתן הוא או אחיו גט לזו נותן גט לבעלת המאמר והוא או אחיו חולצין לאחת מהן לאיזו שירצה ותפטר האחרת דקי\"ל בעלת גט ובעלת המאמר כי הדדי נינהו ופרש\"י כי הדדי נינהו וחולץ לאיזו שירצה ותפטר צרתה והריב\"ם פירש ששתיהן צריכות חליצה וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לפרש\"י עשה מאמר כזו ובעל הוא או אחיו צרתה צריכות ב' גיטין וחליצה לאחת מהן עשה מאמר בזו וחלץ הוא או אחיו לזו בעלת המאמר צריכה גט וכן אם נתן לה גט ואח\"כ בא עליה או עשה בה מאמר או בחבירתה או שחלץ לחבירתה או שאחר הגט שלו עשה בה אחיו מאמר או בא עליה או חלץ לה או לחבירתה מועיל מה שנעשה אחר הגט ליאסור בקרובותיה ולהצריך גט למאמר שנעשה אחריו וזה תקנתא נתן לה גט ואח\"כ בא עליה או עשה בה מאמר צריכה גט וחליצה נתן לה גט ואח\"כ בא הוא או אחיו על צרתה או שעשו בה מאמר זו שבא עליה או שעשו בה מאמר צריכה גט וחליצה לאחד מהן לפטור שתיהן הבעילה קונה קנין גמור וכן חליצה דוחה דחייה גמורה לפיכך אין המעשה שנעשה אחריהן מועיל לא לפסול את זו ולא לאסור בקרובות כיצד בא על יבמתו וחזר הוא או אחיו וחלץ לה או לצרתה אין אותה החליצה כלום וכן אם אחיו ונתן לה גט או לצרתה אינו כלום וכן אם חזר ועשה בה מאמר או בעל אינו כלום שכבר היא אשתו של אחיו ואין הקידושין תופסין באשת איש אבל אם בא הוא או אחיו על צרתה או עשו בה מאמר צריכה גט וכן אם חלץ ליבמתו וחזר הוא או אחיו וחלצו לצרתה אין אותה חליצה כלום לאסור בקרובותיה או ב' יבמים שחלצו ליבמה אחת זה אחר זה אין חליצת האחרונה כלום ומותר בקרובותיה אבל אם אחר שחלץ ליבמתו בעל או קדש הוא או אחיו אותה או צרתה תפשי להו בהן קדושין וצריכה גט בין קדשה לשם אישות כגון שקדשה סתם בין לשם יבמות כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי לזיקת יבמין והראב\"ד כתב קדשה לשם יבמין אינו כלום ואינה צריכה גט וכ\"�� הרמב\"ם ורב אלפס כתב כסברא ראשונה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל והא דאין מעשה מועיל אחר ביאה דוקא בביאה כשרה שלא קדם לה מעשה אחר אבל ביאה פסולה כגון שנתן גט לזו ובעל את זו או עשה מאמר בזו ובעל את זו מועיל מעשה שיעשו אחריה שאם יחלוץ הוא או אחיו לשלישית יאסרו בקרובותיה וגם היא לא סגי לה בגט דאכתי נשאר בה זיקה אבל חליצה אפילו היא פסולה שקדם לה מעשה אחר כגון שנתן גט בזו או מאמר בזו ואח\"כ חלץ לה או לצרתה אפ\"ה אין מועיל אחריה כלום עשה מאמר ביבמתו ואח\"כ נתן לה גט לזיקתו פסלה עליו ועל כל האחין וצריכה גט למאמרה וחליצה לזיקתה נתן גט למאמרה ולא לזיקתה נשארה זקוקה כמו שהיתה ופרש\"י שאינה מותרת אלא לשאר האחין אבל המגרש אסור בה וכן כתב הרמב\"ם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהיא מותרת אף למגרש וכן כתב הראב\"ד ביאת בן ט' כמאמר הגדול לפיכך בא על היבמה פסלה על כל האחין ואם אחר שבא עליה חזר אחיו הגדול ובא על צרתה או שנתן לה גט או חלץ לה או לצרתה פסלה על הקטן וכן אם חזר הקטן ובא על צרתה או שאחיו בן ט' בא עליה או על צרתה פסלה עליו כדין מאמר אחר מאמר וכן אם עשה הגדול מאמר ביבמה וחזר אחיו בן ט' ובא עליה או על צרתה פסלה עליו כדין מאמר אחר מאמר ומאמרו של בן ט' אינו חשוב כמאמר הגדול ואינו מועיל אלא בתחילה אבל לא בסוף כיצד עשה קטן מאמר מועיל לפוסלה על האחין אבל אם עשה הגדול מאמר וחזר בן ט' ועשה בה מאמר או בצרתה אינו מועיל לפוסלה על האח הגדול אבל מאמרו של בן ט' אחר מאמר בן ט' איכא למימר שמועיל כיון שמאמר הראשון מבן ט' וגט וחליצה אין לקטן כלל לא בתחילה ולא בסוף גדול שעשה מאמר ביבמה או נתן לה גט ולה צרה כשבא לחלוץ א' מהן ולהתירן אין חליצת בעלת הגט או בעלת מאמר פוטרת הצרה אבל חליצת הצרה פוטרת לבעלת הגט לגמרי ולבעלת המאמר מחליצה וצריכה עוד גט למאמר ואם עשה מאמר בזו ונתן גט לזו חולץ לאיזו שירצה ופוטר השנייה כדפרישית לעיל וכתב הרמב\"ם וכן אם נפלו לפניו איסור לאו או איסור עשה וצרתה חלץ לאסורה לא הותרה הצרה חלץ לצרה הותרה האסורה ג' אחיות יבמות שנפלו לפני ב' אחין יבמין אם נפלו כאחד שלא הספיקה ראשונה לחלוץ עד שנפלה שניה ושלישית קאמר רב ששלשתן צריכות חליצה מכל אחד מהאחין ואם נפלה האחת תחילה וחלץ לה א' מהם כשתפול השנייה יחלוץ השני וכשתפול השלישית צריכה חליצה מכל אחד ואחד שחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין ושמואל אמר בין שנפלו כאחד בין בזה אחר זה חולץ לכולן ואיכא תרי שנויין בגמר' לשינויא קמא אחד חולץ לאחת והשני לשנייה ואחד מהם איזה שירצה חולץ לשלישית דכל היכא דמצי למיחלץ חליצה כשרה לא תחלץ חליצה גרועה ולאידך שיגויא אחד חולץ לכולן אפילו בתחילה דלפטור נפשה פטרה אפילו בחליצה גרועה ופסק הרמ\"ה כרב וכ\"פ הרמב\"ן והרמב\"ם כתב יבמות רבות שנפלו מבית אחד שנבעלה אחת מהן ביאה פסולה או שניתן לה מאמר פסול כולן נאסרות ליבום וצריכה גט אותה שנבעלה או שניתן לה המאמר וצריכה אחת מהן חליצה להתירה לשוק נחלצה אחת מהן חליצה פסולה הותרה לינשא לזר אותה שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לאותה שנחלצה חליצה פסולה שאין חליצה פסולה מסלקת הביום עד שתחזור על כל האחין ע\"כ ויראה מדבריו שפוסק כשמואל וכשינויא קמא דלפטור נפשה אם אפשר בחליצה כשרה לא תחלוץ חליצה גרועה הילכך לכתחלה זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואחד מהם לשלישית ואי עבר חד וחלץ לכולהו מאי דעבד עבד ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרמב\"ם שני יבמין שיבמו שני יבמות הבאות מבית אחד ולא נודע מי יבם תחילה שניהם יוציאו בגט ויותרו לזרים ואסורות ליבמיהם לפיכך ראובן שהיה בירושלים ולו ב' נשים אחת בעכו ואחת בצור ושמעון אחיו בעכו ולוי אחיו בצור ושמעו שמת ראובן לא ייבם אחד מהם עד שידע מה עשה אחיו קדם אחד מהם ויבם אין מוציאין מידו עד שיודע שאחיו יבם תחלה רצה לחלוץ קודם שידע מה שעשה אחיו אין מונעין אותו:" + ], + [ + "קטנה יתומה שהשיאוה אחיה קידושיה 'רבנן כדפירשתי לעיל וכן חרשת קידושיה דרבנן מ\"מ אין קידושי שתיהן שוות אלא קידושי הקטנה הם בספק אם קונין קנין גמור אם אם אין קונין כלל וקידושי החרשת קונין במקצתה ומשיירים במקצתה לפיכך מי שהיה נשוי יתומה וחרשת ומת ונפלו לפני אחיו ליבום אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה וכיצד תקנתן דחרשת לאו בת חליצה היא ואם ייבם אותה ויחלוץ לקטנה לכשתגדיל תאסר עליו החרשת בחליצה דאידך שאין ביאת החרשת ביאה גמורה להפקיע כל הזיקה ונשאר עדיין זיקה בקטנה וחליצתה חליצה וקאמר רב חסדא כונס החרשת ומוציאה בגט וחולץ לקטנה לכשתגדיל וכ\"פ הראב\"ד ורב אלפס פסק כר\"א שמלמדים הקטנה שתמאן וייבם החרשת ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם יראה אחר כן לגרש החרשת הרשות בידו היו שתיהן הרשות או קטנות ביאת אחת מהן פוטרת צרתה אחת גדולה ואחת קטנה ביאת גדולה או חליצתה פוטרת הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה אחת פקחת ואחת חרשת ביאת הפקחת או חליצתה פוטרת החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת הפקחת ואם שתיהן קטנות ובא יבם על אחת מהן וחזר ובא הוא או אחיו על השניה לא פסל הראשונה עליו אבל אסור לו לקיים השנייה אלא מלמדין אותה שתמאן ויקיים הראשונה וכן אם שתיהן חרשות אין ביאת השנייה פוסלת את הראשונה והשנייה אסורה לו ויוציאנה בגט אחת קטנה ואחת חרשת בא על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לרש\"י פסל הקטנה עליו וכן פירש הראב\"ד ולפי זה יוציא שתיהן בגט והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ אבל לגירסת רב אלפס לא פסל הקטנה עליו וכן היא גירסת א\"א הרא\"ש ז\"ל וכן כתב הרמב\"ם ויוציא החרשת בגט בא על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה כתב הרמב\"ם דפסל החרשת עליו ומלמדין את הקטנה שתמאן ויוציא החרשת בגט והשיג עליו הראב\"ד דכיון ששתיהן יוצאות למה מלמדין אותה שתמאן ויראה מדבריו שסובר שחרשת תצא בגט והקטנה תשאר אצלו ול\"נ אלא מלמדין הקטנה שתמאן ותשאר החרשת אצלו וכן יראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל אחת פקחת ואחת חרשת בא על הפקחת וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל הפקחת והחרשת תצא בגט בא על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הפקחת פסל החרשת והחרשת תצא בגט והפקחת בגט וחליצה אחת גדולה ואחת קטנה ובא על הגדולה וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה לא פסל הגדולה ומלמדין הקטנה שתמאן בא על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על הגדולה מלמדין הקטנה שתמאן ותעקור קדושין הראשונים ויקיים הגדולה:" + ], + [ + "יש יבם ויבמה שאינן בני חליצה ויבום מפני שינוי שבגופם ומהן מיבמין ולא חולצין ומהן חולצין ולא מיבמין ובאותם שהאיסור עליהם מהם לא מיבמין ולא חולצין ומהם חולצין ולא מיבמין כיצד הסריס והאילונית אינם בני חליצה ויבים לפיכך אילונית שחלצה לא נפסלה בכך לכהונה וכן הסריס שחלץ או שחלצו לאשתו אינו כלום היה לאילונית צרה מותרת להתיבם ודוקא אילונית ודאית שיש בה סימני אילונית אבל ספק אילונית חו��צת ולא מתיבמת ודוקא סריס חמה שלקה ממעי אמו אבל סריס אדם שהיה לו שעת הכושר חולצין לאשתו או מיבמין והוא חולץ ואינו מייבם מפני שפסול לבא בקהל ואם עבר ובא עליה קנאה ומוציאה בגט ואלו הן סימני אילונית כל שאין לה דדין או שתשמיש קשה לה או שקולה כקול האיש או שאין לה בשר גבוה ועגול כמין כף למעלה מאותו מקום ובאחת מאלו חשובה כאילונית ואלו הן סימני סריס שערו לקוי ורך אי שמחליק בשרו ורך כבשר האשה או כשמטיל מים בגומא אינו מעלה קצף או שאינן מחמיצין כששוהין לעמוד בכלי או שאינו עושה כיפה פירוש שאין קילוח השתן הולך למרחוק ועושה כיפה כשמטיל מים כלפי מעלה אלא יורדין מיד או שאין בשרו מעלה הכל כשיוצא ממרחץ בימות הגשמים או שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה או שלא נתמלא זקנו אפילו הביא שתי שערות בערוה ואין לו שערות בזקנו כלל אפילו אין בו אלא אחד מאלו הסימנין חשוב סריס אבל אם יש לו ב' שערות בזקנו לא חשיב סריס עד שיהיו בו כל הסימנים אבל אם יש בו כל הסימנים חשיב סריס אע\"פ שיש לו ב' שערות בזקן אע\"פ שאם יש לו ב' שערות במקום אחד בכל הגו מוציאין אותו מחזקת סריס היינו טעמא לפי שבמקום הזקן רגיל להיות שם שער לכך אינו יוצא על ידו מכלל סריס שאם יש לו כל סימני סריס נדון כסריס ואע\"פ שהביא שתי שערות בזקן חשוב אין לו זקן כיון שלא נתמלא זקנו בד\"א שע\"י הסימנין נידונית כסריס ואילונית כשיהיו בהם הסימנים אחר שהם בני כ' שנה אבל קודם לכן אפילו יש בהם סימני סריס ואילונית ולא הביאו שתי שערות אין נידונין כסריס ואילונית אלא תולין הדבר במה שהם קטנים ודינן כקטנים בפחות מבן עשרים אבל מבן כ' ואילך אם יש בהן סימני סריס ואילונית נדונין כסריס ואילוני' אפי' הביאו אחר כן שערות ואם אין בהן סימנים וגם לא הביאו ב' שערות אין נידונים כסריס ואילונית אלא חשובים כקטנים עד רוב שנותיהן ומרוב שנותיהן נידונין כסריס ואילונית אפילו אין להם הסימנין והרמב\"ם כתב דמשהגיע לעשרים שנה פחות ל' יום ולא הביאו ב' שערות ויש בו הסימנין חשוב כסריס וכתב עוד בד\"א בסריס חמה אבל מי שנחתכו או ניתקו גידיו או ביציו הוא הנקרא סריס אדם כשיהיה בן י\"ג שנה ויום אחד נקרא גדול שאינו מביא סימנים לעולם אנדרוגינוס כתב הרמב\"ם שדינו כסריס חמה שאינו בר חליצה ויבום וכן הוא לדעת רב אלפס אבל לדעת ר\"י דינו כזכר גמור לכל דבר וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז \"ל וטומטום כתב הרמב\"ם חולץ ולא מיבם מפני שהוא ספק ואם נקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מיבם וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אפילו אם נמצא זכר זמא הוא סריסס הלכך אם יש לו אחים אחרים וחלץ הוא פסל עליהן ואם אין לו אחים אלא הוא חולץ ולא מיבם אחים מן האם וגר ועבד משוחרר אפילו הם תאומים והורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה אינם לא חולצין ולא מיבמים פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם והזקן לאו בני יבום נינהו אבל חולצין לפיכך מתו ולהם אחין מיבמים או חולצין לנשותיהן מתו אחיהם הם חולצין ולא מייבמים ואם בעלו קנו ופצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם יוציאו בגט חרשת קטנה ושוטה לאו בני חליצה הן אבל מתיבמות לפיכך אחת מאלו שנפלו לפני יבם אינו יכול לחלוץ אבל כונס ומוציא בגט אם ירצה וכן חש\"ו לאו בני חליצה הם אבל מיבמים והחרש אינו יכול להוציא לעולם שאין גירושין גירושין בד\"א כשנפלה לו מאחיו פקח אבל נפלה לו מאחיו חרש כשם שכנס אחיו ברמיזה כך יוציא ברמיזה והקטן יוציא בגט אם בא עליה לאחר שהגדיל ב' אחין אחד פקח וא' חרש נש��אין לשתי נשי' נכריות פקחות מת חרש בעל פקחת אחיו הפקח רצה חולץ רצה מיבם מת פקח בעל פקחת אחיו החרש כונס ואינו יכול לחלוץ ואינו מוציא' לעולם שני אחין פקחין נשואין ב' נשים נכריות אחת פקחת ואחת חרשת מת פקח בעל חרשת אחיו פקח כונס ואינו יכול לחלוץ ואם ירצה יוציא בגט מת פקח בעל פקחת אחיו רצה חולץ רצה מייבם ב' אחין אחד פקח ואחד חרש נשואין לשתי נשים אחת פקחת ואחת חרשת פקח לפקחת וחרש לחרשת מת חרש בעל חרשת אחיו הפקח כונס ואם ירצה יוציא בגט מת פקח בעל פקחת אחיו החרש כונס ואינו מוציאה לעולם הסומא מיבם ואינו חולץ ואם חלץ חליצתו כשרה אשת הקטן והשוטה פטורין מן החליצה ומן היבום אבל אשת החרש והזקנה והעקרה הרי הן כשאר כל הנשים וחולצות ומתיבמות:" + ], + [ + "היבמה שהיא אסורה ליבם והיא מחייבי כריתות או מיתות ב\"ד אינה זקוקה ליבם ומותרת לזר בלא חליצה כיצד הרי שאחיו מאביו היה נשוי בתו או בת בתו או חמותו או אחת מכל העריות ומת ונפלה הערוה לפניו פטורה מן החליצה ומן היבום וכשם שהיא פרטוה כך צרתה פטורה שאם היה נשוי עוד אחרת אע\"פ שאינה ערוה על היבם פטורה כמו הערוה וכן צרת צרתה כגון שמת ראובן ולו ב' נשים ואחת מהן היא ערוה על שמעון אחיו ולא עוד אח לוי שאין אחת מהן ערוה עליו והלך לוי ויבם אותה שהיא צרת ערוה לשמעון ולו אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן לפני שמעון שתיהן פטורות מן החליצה והייבום האחת שהיא צרת ערוה לשמעון והשנייה משום צורתה וכן עד עולם שאם נשאת צרת הצרה לאח רביעי ומת אבל אחת מכל העריות שהיא נשואה לנכרי שאינו אחיו מאביו ומת מותר לישא צרתה היבמה שהיא ספק ערוה ליבם כגון שקדש אשה בספק קדושין ואחותה נשואה לאחיו מאביו ומת אחיו ונפלה אשתו לפניו שהיא ספק אחות ארוסתו הרי זו חולצת ולא מתיבמת ומוציא אשתו בגט מספק ושתיהן אסורות יבמתו שהיא ספק אחות ארוסתו וגרושתו שהיא ספק אחות חלוצתו היתה היבמה באיסור ערוה על הבעל כגון שעבר או טעה ונשא בתו או חמותו ומת ונפלה לפני אחיו אין זו אשתו שאין קדושין תופסין לו בה ולא שייך בה לא חליצה ולא יבום ואם היה לה צרה חולצת או מתיבמת וזו שהיתה לבעל באיסור ערוה היא ליבם כמו אשה נכרית ומותר בה ראיתי בדברי הרמב\"ם שאם היתה היבמה בספק ערוה לבעל שחולצת ולא מתיבמת ויראה שהוא טעות סופר דממה נפשך תתיבם שאם לא היתה עליו ערוה הרי היא זקוקה ליבם ואם היתה עליו ערוה לא תפסי לו בה קידושין והרי היא ליבם כאשה נכרית היה לאחיו בערוה ספק קידושין או ספק גירושין כגון שזרק לה קידושין או גיטא ספק קרוב לו ספק קרוב לה או שגירשה בגט שכתב בכתב ידו ואין עליו עדים או שיש עליו עדים ואין בו זמן או שיש בו זמן ואין בו אלא עד אחד והוא כתב ידו ולא אשה אחרת ומת הצרה חולצת ולא מתיבמת מתה הערוה בחיי אחיו או גירשה או שהיתה הערוה קטנה ומיאנה באחיו ומת מותרת צרתה להתיבם ואפילו כנס הצרה קודם שגירש הערוה כיון שלא היתה צרת ערוה בשעה שנפלה ליבום אבל אם לא מיאנה בו בחייו ומיאנה בו אחרי מותו צרתה חולצת ולא מתיבמת ספק אם מתה הערוה בחייו אם לא כגון שאחיו היה נשוי בתו ונפל הבית על שניהם ואינו יודע איזה מהם מת תחלה ולו אשה אחרת חולצת ולא מתיבמת היתה הערוה אילונית צרתה מתיבמת ולא מיבעיא אם לא כיר בה דהוי מקח טעות שנמצא שלא היתה אשתו מעולם ואינה צרת ערוה אלא אפילו הכיר בה מתיבמת הצרה דכיון דאילונית לאו בת יבום היא הרי הוא כמי שאינה ולא נפלה הזיקה אלא על הצרה לבד יבם הצרה שהיה סבור שהערוה אילונית ואח\"כ נמצא שאינה אילונית תצא מיבמה בלא גט והולד ממזר ניסת הצרה לזר שהיתה סבורה שאין הערוה אילונית ואח\"כ נמצאת אילונית תצא מהבעל ומהיבם וצריכה גט מהבעל וחלוצה מהיבם להתירה לזר ואם נתקדשה לזר מותרת ליבם כדפרישית לעיל ביבמה שנקדשה לזר מי שזנתה אשתו תחתיו בעדים וברצון ומת בלא זרע ונפלה לפני אחיו דינה כדין הערוה והיא וצרתה פטורות מן החליצה ומן היבום בד\"א שזנתה בודאי אבל אם ספק זנתה אם לאו היא חולצת וצרתה חולצת או מתיבמת אשת אחיו שלא היה בעולמו אינה בת יבום דכתיב כי ישבו אחים יחדו שהיה להם ישיבה אחת בעולם וכיון שאינה בת יבום הרי היא כאשת אחיו שלא במקום מצוה שהיא ערוה ופוטרת צרתה כיצד ראובן שמת ונפלה אשתו לפני שמעון אחיו ואח\"כ נולד לוי אחיו בין אם נולד קודם שיבם שמעון אשת ראובן שמתת בין אם נולד לאחר שיבמה שמעון ומת אסורה על לוי לעולם וכשם שהיא אסורה כך צרתה אסורה כגון שהיה לשמעון אשה אחרת כתב הרמב\"ם עשה שמעון מאמר באשת ראובן ומת קודם שכנסה הרי לוי חולץ לצרתה ולא מיבם שהיא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו במאמר שקנה קצת וא\"א ז\"ל כתב דאפילו מת בלא מאמר צרתה חולצת ולא מתיבמת דקי\"ל יש זיקה קטנה שהיתה נשואה לאחיו מאמו או לאחי אמו ומת ונשאה אחיו מאביו ומת ונפלה לפניו ליבום ועודנה קטנה אינה יכולה למאן לעקור נישואין הראשונים כדי שתתיבם וצרתה חולצת ולא מתיבמת ונראה שאף היא חולצת אם תמאן היה אחיו נשוי קטנה שאינה ערוה עליו ומת ומיאנה הקטנה ביבם אסורה לו ומותר לזר בלא חליצה ודוקא היא אבל צרתה מותרת לו ואפילו היא מותרת לשאר האחין שלא מיאנה בהן היה לאחיו באשתו ספק גירושין ומת ונפלה לפניו ליבום חולצת ולא מתיבמת דשמא הוו גירושין והיר היא גרושת אחיו שהיא בכרת אבל אם היו לאחיו בה ספק קידושין מתיבמת שאם היו בה קידושין הרי היא זקוקה לו ואם לא היה קידושין הרי היא נכרית המגרש אשתו גדולה או קטנה שהשיאה אחיה והחזירה ומת ונפלה לפני יבם מותרת לו אע\"פ שהיתה אסורה לו בחיי אחיו משום גרושת אחיו משום שהיתה אשת אחיו שמיתת אחיו מזקיקין אותה לייבום ובאותה שעה לא היה לה שום איסור אבל קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה בקטנותה ע\"י אביה והחזירה ומת בעודה קטנה אסורה ליבם שגירושיה גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה וחולצת וכן הדין במגרש הפקחת ונתחדשה והחזירה ומת והיא חרשת ולענין צרתה כתב הראב\"ד שהיא כמותה וחולצת ולא מתיבמת ורב אלפס כתב שהיא מתיבמת וכ\"כ הרמב\"ם ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל החזירה כשהיא קטנה או חרשת ונתגדלה או נתפקחת אצלו ואח\"כ מת מותרת להתיבם אחות גרושתו היא אסורה לו מן התורה כאחות אשתו לפיכך נפלה לפניו ליבום פטורה היא וצרתה מן החליצה ומן היבום:" + ], + [ + "יבמה שהיא אסורה ליבם בלאו או בעשה או באיסור שניות דרבנן היא חולצת וצרתה או חולצת או מתיבמת ואין חליצתה פוטרת צרתה אבל חליצת צרתה פוטרת אותה כדפרישית לעיל ואם עבר ובא עליה קנאה ונפטרת צרתה ומוציאה בגט היתה אסורה לבעלה באיסור לאו או עשה או איסור דרבנן ומותרת ליבם הרי היא זקוקה לו דכיון שלא היתה אסורה לבעלה אלא בלאו תפסי בה קידושין וכיון שמותרת ליבם יכול ליבם אותה חוץ ממחזיר גרושתו משניסת שאם החזיר אחיו גרושתו משניסת ומת חולצת ולא מתיבמת אחות חלוצה אסורה מדרבנן לפיכך נפלה לפני יבם חולצת ולא מתיבמת מי שיש ��ליה זיקת שני יבמין היא וצרתה חולצות ולא מתיבמות כיצד ג' אחין נשואין ג' נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה אחד מהנשארין מאמר ביבמתו ומת קודם שכנסה בין שיש לה צרה או אין לה צרה היא או צרתה חולצת ולא מתיבמת נתן לה גט ופי' שהוא למאמרו הרי בטל המאמר שעשה ואין עליה אלא זיקת יבם אחד ומתיבמת אבל אם נתן הגט סתם אסורה קטן שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתיבמת שאין ביאתו קונה קנין גמור ויש עליה זיקת שני יבמין מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וקדשה שמעון אחיו ומתו שניהם ונפלה לפני לוי אחיהם מתיבמת לו שאינה אשת שני מתים שאם קדושי ראובים קדושין אין קדושי שמעון כלום ואם קדושי שמעון קדושין אין קדושי ראובן כלום:" + ], + [ + "יבמה שאינה ראויה להתיבם בשעת נפילה משום איסור ערוה אסורה עולמית אפילו אם יפקע האיסור כגון ב' אחיו שנשואין ב' אחיות ומת אחד מהם ונפלה אשתו לפני השני שנשוי אחותה אפילו אם תמות אשתו אח\"כ שפקע איסור אחות אשה אפ\"ה אסורה ואפילו נפלה לפניו פעם אחרת אחרי מות אשתו כגון שהיה להם אח שלישי שלא היתה ערוה עליו וכנסה ומתה אשתו של זה שהיה נשוי אחותה ומת השלישי שכנסה וחזרה לפניו אסורה ל\"ש מתה אשתו קודם שכנס השלישי ל\"ש מתה אחר שכנס אע\"פ שלא היתה אסורה עליו בנפילה אחרונה אפ\"ה אסורה לו היא וצרתה כגון שהיתה אשה אחרת לאח הג' כיון שהיתה אסורה לו בשעת נפילה ראשונה אבל אם מותרת לו בשעת נפילה אפילו אם תיאסר אח\"כ אם פקע האיסור חוזרת להתירה כיצד ג' אחין ב' מהם נשואין ב' אחיות ומת אחד מהם ונזקקה אשתו לשלישי שאינו נשוי אחותה ולא הספיק לכונסה עד שמת האח הב' שהי' נשוי האחרת והרי שתיהן אסורו' עליו מתה האחרונה חזרה הראשונה להתירה כיון שהיתה מותרת בשעת נפילה אע\"פ שנאסרה בנתים אבל אם מתה הראשונה לא הותרה האחרונה כיון שהיתה אסורה בשעת נפילה וכן אם היו שם עוד אחים וקדם אחד מהם וחלץ לאחרונה או שהיתה הראשונה אסורה לא' מן האחים ויבם את האחרונה שהרי היא מותרת לו הותרה הראשונה לשאר אחין שהרי האחרונה שאסרה אותה עליהם נחלצה או נתיבמה למור לה אבל אם האחרונה אסורה לאחד מהם משום ערוה הרי הוא מותר ליבם הראשונה ושאר האחין אסורים בשתיהן וחולצות ולא מתיבמות ד' אחים ב' מהם נשואים לב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות בבת אחת או בזה אחר זה קודם שהספיקו ליבם לראשונה שתיהן חולצות ולא מתיבמות שא\"א לשום אחת מהן להתייבם משום איסור אחות זקוקה קדמו וכנסו אין מוציאין אותן מידם היתה אחת מהן אסורה לאח' מהיבמין משום איסור ערוה כגון שהיא בתו או אחת משאר כל העריות מותר בשנייה שהרי אין הערוה זקוקה לו ונמצא שאין לו זקוקה אלא אחת והשני אסור בשתיהן היתה אחת מהן אסורה לזה משום ערוה והשניה אסורה לב' משום ערוה האסורה לזה מותרת לזה והאסורה לזה מותרת לזה שכל א' אין זקוקה לו אלא א' אבל אם אין אסורות עליהם אלא באיסור לאו או עשה לא נדחית הזיקה מהם כיון שמן התורה הן בני חליצה ויבום וחולצות ולא מתיבמות ג' אחין ב' מהם נשואין ב' אחיות ומת אחד מבעלי האחיות ועשה הג' מאמר ביבמתו ואח\"כ מת בעל אחות השניה ונפלה גם האחות הב' לפני האח השלישי אינה נדחית מפני הראשונה שהיא אחותה כיון שלא עשה בה אלא מאמר שאינו קונה קנין גמור וגם אין יכול לכנוס הראשונה שהאחרונה אוסרתו ושתיהן אסורות עליו ויוציא בעלת המאמר בגט ובחליצה והאחרונה בחליצה וכתב הרמב\"ם מת זה שעשה מאמר והיה לו אשה אחרת ונפלו שתיהן לפני בעל האחות השניה בעלת המאמר פטורה מן החליצה ומן היבום שהיא אחות אשתו והאשה האחרת חולצת ולא מתיבמת שאין המאמר קונה קנין גמור שיפטור צרתה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אפילו לא עשה הג' מאמר באחת מן האחיות אלא אחר שמת אחד מנשוי האחיות מת הג' ונפלה אשתו לפני בעל נשוי האחות האחרת אשתו חולצת ולא מתיבמת כיון שהיא צרת אחות אשתו בזיקה ג' אחים ב' מהם נשואים ב' אחיות ואחד נשוי נכרית וגירש אחד מבעלי אחיות ומת אחיו נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת מותרת לאח הנשאר שלא היתה מעולם צרה ערוה שהרי גירש אחיו הערוה קודם שנזקקה לו הנכרית אבל אם מת נשוי נכרית קודם שגירש אחד מבעלי אחיות את אשתו אפילו אם לא כנס הנכרית ומת שנמצא שהיתה צרת ערוה בזיקה אסורה לאח הנשאר אפילו גירש הערוה קודם שמת וכ\"ש אם לא גירש הערוה ומת אבל אם כנס בעל האחות את הנכרית וגירש הערוה ומת ל\"ש גירש קודם שכנס הערוה ל\"ש אח\"כ מותרת הנכרית לאח הנשאר ב' אחים פקחים נשואים ב' אחיות קטנות או חרשות ומת אחד מהן תצא משום אחות אשה שהרי נשואי שתיהן שוות אחד נשוי פקחת ואחד נשוי חרשת מת בעל החרשת תצא משום אחות אשה מת בעל הפקחת בעל חרשת מוציא את אשתו בגט לפי שקדושי הפקחת לפקח שהן דאורייתא אוסרות את אשתו עליו משום אחות זקוקה שאין כח בקדושי אשתו לדחות הפקחת משום אחות אשה לפיכך מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה היתה אחת גדולה ואחת קטנה מת בעל הקטנה תצא משום אחות אשה מת בעל הגדולה היא אוסרת הקטנה עליו כדפי' גבי פקחת וחרשת ומלמדין הקטנה שתמאן בבעלה וייבם הגדולה ב' אחין א' פקח וא' חרש נשואין לב' אחיות פקחות או אחת פקחת ואחת חרשת והפקחת נשואה לפקח מת חרש בעל חרשת או חרש בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת החרש בעל החרשת או בעל הפקחת מוציא את אשתו בגט שאחותה הפקחת אוסרתה עליו ואשת אחיו אסורה לעולם שאינו יכול לחלוץ לה כיון שחרש הוא ב' אחין חרשים נשואין לב' אחיות פקחות או חרשות או אחת פקחת ואחת חרשת וכן ב' אחיות חרשות נשואין לב' אחין פקחין או חרשין או אחד פקח ואחד חרש ומת אחד מהם תצא משום אחות אשה דכיון דב' האחין חרשין או ב' אחיות חרשות קדושיהן שוות וכמו שהן הקדושין כך היא הזיקה ויוצאת משום אחות אשה ואם היו נכריות יכניסו ואם ירצו להוציא בגט יוציאו דכמו שכנס אחיו ברמיזה כך יוציא גם הוא ברמיזה ב' אחין אחד פקח ואחד חרש והחרש נשוי ב' נשים פקחות ואחת מהן ערוה על הפקח ומת החרש שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום שאם נישואי הערוה נישואין הרי השניה צרתה ופטורה ואם אין נישואי הערוה נישואין גם אין נישואי הצרה נישואין ואינה זקוקה לו היו שניהם פקחין ואחד מהם נשוי ב' נשים אחת פקחת ואחת חרשת והחרשת היא ערוה על אחיו השני הפקחת חולצת ולא מתיבמת שאין נישואי החרשת שהיא ערוה נישואין גמורים שתחשב זאת צרת ערוה:" + ], + [ + "מי שקדש אחת מב' אחיות ואינו יודע איזו קידש אפילו לא הוכרו מעולם שלא נתנו לביאה הוו קידושין וצריך גט לכל אחת ואחת מת ולו אח חולץ לשתיהן שאינו יכול ליבם לא' ולחלוץ לשניה שמא ישא אחות זקוקתו ולא לחלוץ לאחת ולייבם לשנייה שמא ישא אחות חלוצתו היו לו ב' אחין אחד חולץ ואחד מיבם לשניה שאם היא זקוקתו הרי טוב ואם אינה זקוקתו היא לו כאשה נכרית ואחות זקוקה אינה שהרי כבר חלץ אחיו לאחותה קדמו ב' אחין וכנסו את שתיהן אין מוציאין אותן מידן שכל אחד ואחד יאמר הזקוקה ��זדמנה לי ואפילו לא נזדמנה לי הזקוקה פקע האיסור כשיבם אחיו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא היכא שכל אחד ואחד אומר כנסתי הזקוקה אבל מי שעבר ויבם אחות זקוקתו בודאי יוציא כיון שבא עליה באיסור בודאי צריך להוציא ואפ\"ה דוקא שקדמו וכנסו קודם שנמלכו בבית דין אבל אם נמלכו בב\"ד ואמרו להם שיחלוץ האחד וייבם הב' והלכו שניהם ויבמו יוציאו כיון שעברו על דברי ב\"ד ב' שקדשו ב' אחיות זה אינו יודע איזו קדש וזה אינו יודע איזו קדש ומתו ולזה אח ולזה אח כל אחד חולץ לשניהם ואין שום אחד מהם יכול ליבם כדפי' לעיל לזה אחד ולזה ב' היחיד חולץ לשתיהן והשנים אחד חולץ לאחת תחילה ואח\"כ מיבם הב' לשניה אבל לא ייבם קודם שיחלוץ היחיד אפי' אחר חליצת אחיו שמא יפגע ביבמה לשוק קדמו השנים וכנסו אחר שחלץ היחיד אין מוציאין מידם אפי' שניהם כהנים שכל אחת אינה אלא ספק חלוצה שחליצת אחת מהם אינה כלום וספק חלוצה לא גזרו בה רבנן היו לזה ב' אחין ולזה ב' אחין אחיו של זה חולץ לא' ואחיו של זה חולץ לאחרת ואח\"כ בא האח הב' של זה ומיבם חלוצתו של זה והאח הב' של זה מייבם חלוצתו של זה ואם קדמו ב' האחים של האחד וחלצו לשתיהן לא ייבמו הב' האחין האחרים של הב' לשתיהן אלא אחד חולוץ וא' מיבם לשנייה קדמו הב' האחרונים וכנסו אחר שחלצו ב' הראשונים אין מוציאין מידם מי שהלך בעלה למ\"ה ושמעו שמת וניסת ואח\"כ בא בעלה ומתו שניהם ולזה אח ולזה אח אחיו של זה ושל זה חולצין ולא מיבמין האשה שהיו לה בנים ולכלתה בנים וילדה היא וכלתה ב' זכרים במחבא ונתערבו הבנים וגדלו התערובות ונשאו נשים ומתו בני הכלה חולצין לשתיהם תחלה ולא מיבמין שכל אחת משתיהן ספק אם היא אשת אחיו שהיא מותרת לו או אם היא אשת אחי אביו שהיא ערוה לו ובני הזקנה אחר חליצת בני הכלה חולצין או מייבמין שאם היא אשת אחיו הרי היא יבמה ואם היא אשת בן הכלה הרי היא אשת בן אחיו ומותרת לו שכבר נחלצו מתו הבנים הודאין של הזקנה והכלה והספקות קיימין הספקות לנשי בני הזקנות חולצין ולא מיבמין שהיא ספק אשת אחי אביו ולנשי בני הכלה אחד מהספקו' חולץ לה תחילה והשני מיבם ממה נפשך אם זה שחלץ בן הכלה הוא הרי חלץ לאשת אחיו ואם כן הספק השני הוא בן הזקנה ומותר לו לישא אשת בן אחיו אחר שנחלצה מיבמה ואם זה שחלץ תחלה הוא בן הזקנה הרי חלץ לאשת בן אחיו ולא עשה ולא כלום א\"כ הספק השני הוא בן הכלה והרי הוא מיבם את אשת אחיו מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וניסת וילדה ואין ידוע אם הוא בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון והיו לה בנים מן הראשון ומן השני וגדל הספק ונשא אשה ומת בנים מן הראשון ומן השני חולצין ולא מיבמים שלכל אחד מהם הוא בספק שמא אחיו הוא מן האם ולא מן האב וכן הספק לנשותיהן חולץ ולא מיבם היו לראשון ולשני לכל אחד בן אחד מאשה אחרת ומתו זה הספק חולץ או מיבם לנשותיהם שאם הוא אחיו מאביו הרי היא יבמתו ואם אינו אחיו נכרית היא לו ומותר בה כיון שאין לה יבם אחר שתהא זקוקה לו מת הספק אחד מב' הבנים הודאי חולץ לה תחילה והשני מיבם ממה נפשך אם הוא אחיו הרי היא יבמתו ואם אינו אחיו נכרית היא לו וכבר נחלצה מהאח האחד שהוא יבמה ה' נשים שהיה לכל אחת בן ידוע ונתערבו חמשתן וילדו כאחת במחבואה וגדלו התערובות ונשאו נשים ומתו ונפלו נשותיהן לפני ה' הבנים הודאין שאין אחת מהם יודע איזו היא אשת אחיו זו היא תקנתם ארבעה מהודאין יחלצו לאחת והה' ישאנה אחר שנחלצה ד' חליצות שאם היא אשת אחיו הרי היא יבמה ואם אינה אשת אחיו נכר��ת היא לו וכבר נחלצת מיבמה שאחד מאלו הד' שחלצו לה היה יבמה וכן השניה חולצין לה ד' והה' ישאנה נמצא שחמשתן נושאין ה' נשים אחר שנחלצה כל אחת ואחת ד' חליצות וה\"ה נמי שאחד יכול לישא כלן אחר שיחלצו לה הד' אלא שזה יותר טוב שמא יזדמן לכל אחד יבם את יבמתו ואם מת אחד מהבנים הודאין ד' הספקות יחלצו לה והה' ייבם היו קצת הודאין כהנים וקצתם אינם כהנים הכהנים חולצים ולא מיבמים שמא יפגעו בחלוצה ושאינם כהנים מיבמים היו קצת הודאין שיש להם באלו הספקות אחים שהם אחים מן האם שלא מן האב וגם יש לו בהן אחים מן האב חולצים ולא מיבמין כגון יעקב נשא לאה והיה לה בן מבועז ואשה אחרת שיש לו לבועז ילדה עם לאה אשת יעקב ועם שלש אחרות במחבואה נמצא שבן בועז מלאה יש לו בתערובות אח מאם שלא מן האב שהוא בן לאה מיעקב ובן בועז מאשתו האחרת הוא אחיו מן האב לפיכך אינו יכול ליבם לשום אחת שמא היא אשת אחיו מאמו מקצתם כהנים ומקצתם שיש להם אחים מן האם אלו ואלו חולצים ולא מיבמים:" + ], + [ + "הלכות אונס ומפתה
המפתה או מאנס בתולת ישראל קונסים אותו ג' סלעים כסף בין אם היתה בת גדול שבישראל או בת קטן שבישראל ואיזהו מפתה ואיזהו מאנס מפתה לרצונה מאנס שלא לרצונה וכתב הרמב\"ם כל הנבעלה בשדה היא בחזקת אנוסה ודנין בו דין אונס עד שיעידו עדים שלרצונה נבעלה וכל הנבעלת בעיר היא בחזקת מפותה מפני שלא צעקה עד שיעידו שהיתה אנוסה כגון ששלף חרבו ואמר לה אם תצעק אני אהרוג אותך וכתב הראב\"ד חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה אם יש עדים יבאו ויעידו ואם אין עדים אין שם קנס ואם לענין שלשה דברים אם יש טענה ביניהם כלל גדול בדן המע\"ה והעיר והשדה שווים הם דין ג' סלעים הם הם קנס על המעשה הרע שעשה אבל מלבד זה צריך ליתן לה במפותה בושת ופגם אבל לא צער שאין למפותה צער ובאנוסה שיש לה צער צער ובושת ופגם ואלו אינן שוין בכל אדם אלא הכל לפי מה שהוא בושת הכל לפי המבייש והמתבייש שאינו דומה המבייש נערה חשובה ממשפחה מיוחסת למבייש בזויה וענייה ואינו דומה המתבייש מאדם חשוב למתבייש מאדם בזוי ונקלה לפ\"ז רואין ב\"ד מעלתו למעלתה ושמין כמה הי' נותן אביה ומשפחתה ולא יארע להם דבר זה וכמוהו יתן לו פגם רואין כמה שוה פחות ממה שהיתה שוה תחלה ושמעין אותה כשפחה הנמכרת בשוק לפי יפיה ולפי משפחתה כיצד מי שיש לו עבד שחשוב בעיניו וחביב עליו עד שירצה להשיאו אשה יפה ומיוחסת כזאת כמה יוסיף ליתן לה כשהיא בתולה מבעולה צער רואין לפי קטנו וקטנותה ולפי בריאותה כמה נצטערה וכן יתן מותר על חמשים של קנס וקונסין המאנס שצריך לישא אותה אפילו היא היא חגרת או סומא ואינו רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה לפיכך א\"צ לכתוב לה כתובה ואם עבר והוציא כופין אותו להחזירה דה\"ל לאו הניתק לעשה דכתיב ולו תהיה לאשה אע\"ג דכתיב קודם ל יוכל לשלחה כל ימיו הכי פירושו לא יוכל לשלחה שלוחים שתהיה בה כל ימיו אלא יחזירנה לפיכך אם עבר וגירש כופין אותו להחזירה ואינו לוקח מתה גרושתו קודם שיחזירנה או שנתקדשה לאחר או שהוא כהן שאסור בגרושה הרי זה לוקה שהרי עבר על לא תעשה ואין יכול לקיים עשה שבה ומיהו אם היא אסורה לו אפילו אינה אלא חייבי לאוין ועשה או אפילו שנייה דרבנן א\"צ לישא אותה וכן אם נשאה ומצא בה ערות דבר יכול לגרשה ואם היא או אביה אינם חפצים שישא אותה יכולין לעכב אבל הוא אינו יכול לעכב בד\"א במאנס אבל במפתח בין הוא או היא או אביה יכולין לעכב הנישואין ואם כנס המפתה אינו נותן ג' כסף אלא נותן לאביה בשת ופגם וכותב לה כתובה כמו לשאר הבתולות אבל מאנס אף על פי שכונסה צריך ליתן מיד הקנס ובושת צער ופגם ומיהו אם מת או מוציאה לרצונה א\"צ ליתן לה כתובה שכסף קנסה יוציא בכתובתה כתב הרמב\"ם אין האונס והמפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה ובעדי' וא\"צ התראה באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה אם הראשון בא עליה שלא כדרכה חייב בבושת ופגם ולא בקנס ואם הוא האחרון אינו חייב אלא בבושת שכבר נפגמה וזה שבא עליה כדרכה בין הראשון או אחרון חייב בקנס ובשאר הדברים אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבושת ופגם של זו שנבעלה שלא כדרכה ע\"כ. וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שחייב בקנס אפי' שלא כדרכה ואם באו עליה הרבה זה אחר זה שלא כדרכה כולם חייבים בקנס וכן כתב הראב\"ד מאימתי יש לה קנס משתהיה בת ג' שנים ויום אחד עד שתבגר בין אם יש לה אב או אין לה אב אבל קודם ג' שנים ולאחר שתבגר אין לה ור\"ח פסק שאין קנס לקטנה אלא משנעשית נערה עד שתבגר וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברא ראשונה גיורת ושבויה ושפחה שנתגיירו ונפדו ונשתחררו בת ג' שנים או פחות יש להן קנס ואם נתגיירו או נפדו או נשתחררו מבת ג' שנים ולמעלה אין להן קנס נתארסה ונתגרשה מן האירוסין יש להם קנס נתגרשה מן הנשואין אע\"פ שהיא בתולה כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין לה קנס מי שיצא עליה שם רע כגון שבאו שנים והעידו עליה שתבעתם לזנות אין לה קנס אבל בשביל קול בעלמא על ש\"ר שיצא עליה אינה מפסדת הקנס הבא על אסורה לו באיסור לאו כגון ממזרת נתינה וכותית או באיסור כרת כגון אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ונדה אם התרו בו לוקה ואינו משלם שאין אדם לוקה ומשלם ואם לא התרו בו משלם כיון שאינו חייב מלקות ואם בא על חייבי עשה או שנייה משלם לעולם כיון שאין בהן מלקות ואם בא על חייבי מיתות ב\"ד כגון בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו בת בנה בת בתה אע\"פ שלא התרו בו פטור מן הקנס כתב הרמב\"ם הממאנת והבוגרת והאילונית החרשת ושוטה אין להם קנס ולא נהירא שהרי הוא פסק כרבנן שקטנה יש לה קנס והאילונית דינה כקטנה עד שתהיה בת כ' שנה ומשם ואילך דינה כבוגרת שמקטנותה יוצאת לבגר וכן בחרשת ושוטה השיג עליו הראב\"ד וכתב יש לה קנס וכ\"כ הרמ\"ה ואפילו למוכת עץ ומדברי ר\"י יראה שאין קנס לחרשת ושוטה ולא למוכת עץ כתב הרמב\"ם כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם ואם היתה אנוסה יש לה צער וכל בת שאין לה קנם אין לה בושת ולא פגם אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת וחרשת ושוטה כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אף על פי שאין להם קנס יש להן בושת ופגם וצער והאונס השוטה והחרשת משלם את הצער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכולם עד כאן ואיני מבין דבריו דמה תלוי צער ובושת ופגם בקנס דאף על פי שאין להם קנס למה לא יהא להן שאר הדברים: בא עליה ומתה קודם שהעמידו האב בדין פטור כתב הרמב\"ם ג' דברים של מפתה וארבע של אונס הם של אב נתארסה אחר שנתפתית אין האירוסין מוציאין מרשות האב והן שלו ואם אין לה אב הרי הן של עצמה והראב\"ד כתב דצער לעצמה דבי היכי דאמרי' בשאר חבלות צערא דגופה לא אקני ליה רחמנא לאב ה\"ה נמי הכא אפילו אם יש לה אב ואם לא הספיק האב להעמידו בדין עד שבגרה או ניסת או מת הכל לעצמה אבל אם העמידו בדין ואחר כך בגרה או ניסת כבר זכה בו משעת העמדה בדין והוא שלו ואם מת מורישו לבניו נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה לפיכך המאנס אותה חי��ב והמפתה פטור שמחלה לו וכתב הרמב\"ם שהקנס לבד הוא לעצמה אבל צער ובושת ופגם הוא לאביה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כת' שהכל לעצמה אין אדם משלם קנס ע\"פ עצמו אלא ע\"פ עדים לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אבל משלם צער ובושת ופגם כת' הרמב\"ם אם הבת תבעתו ואומרת אנסת או פתית אותי והוא אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע שבועת היסת שאילו הודה יה משלם בושת ופגם וצער ע\"פ עצמו אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה והראב\"ד כתב שהצער לעצמה דצער דגופה לא אקני ליה רחמנא הלכך אינו מודה במקצת דהנך ג' דברים דאביה נינהו ומה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר ועוד אם טען אביה טענה שמא הוא אונס ומפתה דנין אותו בג' לפיכך דנין אותו בכל זמן ואפי' שלא בזמן הבית אבל צריך מומחין לפיכך אין דנין אותו בבבל ולא עבדינן בהו שליחותייהו אבל מתקנת הגאונים מנדין אותו עד שיפייס לחבריה וכ\"כ הרי\"ף מנהג שתי ישיבות אע\"פ שאין גובין בבבל מנדין אותו עד דמפייס לחבריה וכד יהיב שיעור מאי דחזי למיתב שרינן ליה לאלתר בין איפיים בין לא איפיים: וכן נשאל מרב צמח גאון אלו נערות שיש להן קנס מהו לגבותו כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצים בנזיקין והשיב כבר אמרו חכמים אין גובין קנס בבבל אבל כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצי' בנזיקין נהגו חכמי' האחרונים לנדותו עד שיפייסו בממון או עד שירבה עליו רעים ויפייסו בדברים כתב א\"א ז\"ל הנטען על הפנויה יש דעות חלוקות י\"א שלא לכנוס משום לזות שפתים וי\"א שמצוה לכנוס כדאשכחן באונס ומפתה ולא תהיה לאשה ואני אומר נהי דחייבתו תורה לכונסה אחר שפגמה ה\"מ בודאי אבל בקול דעלמא אין להחזיק הקול לפגום שניהם כתב הרמב\"ם אני אומר זה שאמרה תורה אל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר אדם הואיל ולא חייבה תורה אונס ומפתה אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בממון בכ\"מ שארצה או אניח לזה לבא עליה בחנם שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה לכך נאמר אל תחלל את בתך להזנותה שזה שחייבה תורה לאונס ומפתה ממון ולא מלקות כשאירע הדבר במקרה שלא מדעת אביה שדבר זה אינו מצוי אבל אם הפקיד את בתו הבתולה לכל מי שיבא עליה גורם שתתמלא הארץ זימה שנמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו שאם תתעבר ותלד לא ידוע בן מי הוא והמכין בתו לכך הרי היא קדשה אחד הוא בין בתולה בין בעולה ולפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה ש\"ר בילדותה אין לה קנס כמו שביארנו שהרי זו בחזקה שהפקירה עצמה לדבר זה לרצונה המוציא שם רע על בתולת ישראל ונמצא הדבר שקר לוקה ומשלם ק' סלעים כסף לאביה ואם היא יתומה הרי הוא של עצמה והמוציא שם שרע על הקטנה ועל הבוגרת פטור מהקנס וכיצד הוא הוצאת שם רע בא לבית דין ואומר בעלתי כדרכה ולא מצאתי לה בתולים ומביא עדים שזינתה אם זינתה קודם אירוסין פטורה ואין לה כתובה ואם לאחר אירוסין זינתה סוקלין אותה הוזמו עדים לוקה ומשלם ק' כסף אבל אם לא הביא העדים אלא שהעידו מעצמן והוזמו הן נהרגין והוא פטור וכן אם הוציא עליה שם רע שזינתה שלא כדרכה והוזמו פטור לא בעל ואפילו אם בעל אלא שלא בעל כדרכה והוציא עליה שם רע אפילו שנבעלה כדרכה והוזמו עדיו אינו חייב אלא מכות מרדות מדרבנן ועוד יש בו דינין הרבה ואין רצוני להאריך בהן לפי שאינו נוהג עתה שאין דנין אותו אלא בב\"ד של כ\"ג:" + ], + [ + "הלכות סוטה
המקנא לאשתו ונסתרה ואינו יודע אם נטמאה בזמן שבית המקדש קיים מביאה אל הכהן ומשקה אותה מי המרים ונבדקת על ידן אם נמצאת טהורה מותרת אבל אסורה לעולם עד שתבדק כי רק ההיתר תלוי בהשקאת המים בזמן הבית אבל באיסור אחר הסתירה אינו תלוי בזמן הבית שאפילו א\"א להשקותה כמו בזמן הזה או שאינה ראויה להשקותה שיש דברים רבים שמונעים השתיה ויש נשים רבות שאינן ראויות להשקות כולן אסורות ובכאן אין רצוני להאריך לא בדברים המונעים לה השתייה ולא בנשים שאינן ראויות לשתות כיון שכולן אסורות ובלבד שיהא הסתירה והקינוי כראוי כיצד הקינוי אומר לה בפני ב' אל תסתרי עם איש פלוני אפילו הוא אביה או אחיה או עכו\"ם או שחוף פי' שאינו מתקשה ואינו מוליד והוא שיהיה גדול אבל אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני והוא קטן אם עם בהמה לא הוי קינוי ומקנא לה בין אם היא ארוסה או נשואה או זקוקה ליבם כתב הרמב\"ם קטנה שהשיאה אביה אם זנתה לרצונה אסורה לבעלה לפיכך מקנאין לה ולא להשקותה אלא להפסידה כתובת' אבל קטנה בת מיאון אין מקנאין לה לפי שאין לה רצון לאוסרה על בעלה ואפילו אם הוא כהן אינה נאסרת עליו והראב\"ד השיג עליו וכתב והלא אמרינו פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינה התראה שאין לה דעת אלא אם זנתה אסורה ודאי לבעלה כהן ולא מצאתי הפרש בין קטנה לקטנה לענין פתוי לומר בת מיאון אין לה רצון ויתן הצער כמו אנוסה אלא כולן שוין להתפתות בקלות הדעת ע\"כ וכיצד היא הסתירה שנסתרה בפני עדים עם פלוני שקינא לה עליו ושהתה כדי טומאה שהיא שיעור כדי לצלות ביצה ולגומעה קינא לה מב' שאמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאח' ושהתה כדי טומאה אפי' הם ב' אחים או אביה או אחיה אסורה עד שתשתה אמר לה בפני ב' אל תדברי עם פלוני אין זה קינוי ואפילו נסתרה עמו ושהתה עמו כדי טומאה מותרת או אמר לה אל תסתרי עם פלוני ודברה עמו בפני עדים מותרת שאין זו סתירה וכן אם נסתרה בפני עדים ושהתה כדי טומאה ולא קינא לה בפני עדים מותרת שאין אוסרין על היחוד אפילו נסתרו יחד על דעת ערוה אא\"כ קינא לה תחלה בפני ב' ומ\"מ לא תתייחד אשה עם אנשים כדפרישית לעיל באיסור יחוד כתב בס\"ה לא יאמר אדם לאשתו בזמן הזה אל תסתרי עם פלוני דשמא הלכה כר\"י דאמר קינא לה בינה לבין עצמו שלא בפני עדים הוי קינוי ועכשיו אין מי סוטה ותיאסר עליו לעולם בא ע\"א והעיד לו שנסתרה עם אותו שקינא לה עליו ושהתה כדי טומאה אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו יוציאה ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו ואם הוא בעצמו ראה שנתסרה עמו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה שאינה יכול להשקותה ע\"פ עצמו לא קינא לה ובא עד אחד ואמר לו זנתה והוא שותק אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציאה ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה על אחד שהוציא קול על אשתו שזנתה ואמר שנתברר לו הדבר ואח\"כ אמר אינו אמת אלא שמחמת הכעס שהכעיסתו הוציא עליה קול זה אם נתן אמתלא לדבריו מותרת לו ואם לאו אסורה לו עד כאן שמע העם מרננים אחר הקינוי והסתירה עד שהנשים נושאות ונותנות בה שזנתה מהאיש שקינא לה עליו אסורה ויוציאנה ויתן כתובה בעל שמחל על קינויו קודם סתירה קינויו מחול וכאילו לא קינא אבל לאחר סתירה אין קינויו מחול גרשה ה\"ז כאילו מחל לה ואם החזירה צריך לקנאות לה פעם אחרת ואלו שב\"ד מקנאין להם מי שנתחרש בעלה או נשתטה או היה במדינה אחרת או שהיה חבוש בבית האסורין ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה כיצד שמעו ב\"ד שהעם מרננין אחריה קוראין לה ואומרים לה אל תסתרי עם פלוני באו עדים אח\"כ שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה אוסרין אותה על בעלה לעולם וקורעין לה כתובתה וכשיבא בעלה או יבריא או יצא מבית האסורין יתן לה גט ואינו יכול להשקותה שהרי לא קינא בא עד אחד והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה אינה שותה ותצא בלא כתובה אפילו עד הטומאה הוא עד אחד מעדי הסתירה ואפילו עבד או שפחה או אשה או קרוב כשר לעדות זה ואפילו נשים ששונאות זו את זו מעידות זו לזו לומר שנטמאה ונאמנת עליה לאוסרה על בעלה ושלא להשקותה אבל לא להפסיד כתובתה אבל נוטלת כתובתה ויוצאה בא עד אחד ואמר שנטמאה ואחר כך בא עד אחר ואמר לא נטמאה אין שומעין לאחרון שעד אחד בטומאת סוטה כשנים ואין דברי האחרון דוחין דברי הראשון שהוא בשנים באו שנים כאחד זה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת או שבא אחד ואמר נטמאת ואח\"כ באו ב' ואמרו לא נטמאת הרי זו שותה פי' בשעה שאתה אומר נטמאת ידענו שלא נטמאת לפיכך שותה שנתבטלו דברי האחד ואוקמה אחזקת ספק בא עד אחד כשר ונשים רבות כאחד העד הכשר אומר נטמאת והנשים אומרות לא נטמאת הרי זו שותה שעד אחד כשר ורבים פסולים כמחצה על מחצה דמי היו כולם פסולים הולכין אחר רוב דעות כתב הרמב\"ם כיצד ב' אומרות נטמאת ושלש אומרות לא נטמאת הרי זו שותה ג' אומרות לא נטמאת וד' אומרות נטמאת אינה שותה היו מחצה על מחצה הרי זו שותה ע\"כ כל שאינה שותה מפני עדי טומאה אסורה לעולם ותצא בלא כתובה כתב בה\"ג שאין מוציאין על ידי עדי טומאה עד שיראה כמכחול בשפופרת ור\"ח כתב שאין צריך רק שיראו אותם דבוקים זה בזה ונוהגין כדרך מנאפין וכ\"פ רב אלפס ביבמות פרק כיצד וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ומת אינה נוטלת כתובתה כל שאסורה לבעל משום קינוי אסורה לבועל לפיכך האידנא שאסורה לעולם אחר קנוי וסתירה אסורה גם כן לבועל ואם ניסת תצא ואם אין עדי טומאה אלא עדי כיעור פירשתי למעלה בסימן י\"א כתב ר\"ת ישראלית שהמירה ונשאת לעכו\"ם ושוב חזרה בתשובה ונתגייר העכו\"ם עמה וגרשה בעלה שמותרת לגר שנתגייר עמה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ואף על פי שבודאי אסור לבעל מותרת לעכו\"ם כתב הרמב\"ם מצות חכמים היא על בני ישראל לקנאות לנשותיהן שנא' וקינא את אשתו וכל המקנא לאשתו נכנסה בו רוח טהרה ולא יקנא לה מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מריבה ולא להטיל עליה אימה ואם עבר וקינא לה מתוך אחד מאלו הדברים הרי היא קנוי ואין ראויה לקפוץ ולקנאה בפני עדים תחלה אלא בינו ובינה בנחת ובדרך טהרה ואזהרה כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסירה ממכשול וכל שאינו מקפיד על אשתו ובניו ומזהירן ופוקד דרכיהן תמיד עד שידע שהם שלמים מכל חטא נקרא חוטא שנאמר ופקדת נוך ולא תחטא:
נשלם ספר אבן העזר. בעזרת האל העוזר" + ] + ] + }, + "Choshen Mishpat": { + "Introduction": [], + "": [ + [ + "חושן משפט", + "סימן א", + "רבן שמעון בן גמליאל אומר על ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום פי' ה\"ר יונה ז\"ל אין פירושו שבשביל ג' דברים אלו נברא העולם שהרי בתחילת הפרק אומר על ג' דברים העולם עומד ואינם אלו שזוכר כאן אלא מתחלה אמר שבשביל ג' דברים נברא העולם ואלו הן התורה והעבודה וגמילות חסדים תורה דכתיב ה' קנני ראשית דרכו אמרה תורה אני נבראתי לפני כל ה��בראים ובעבורי נבראו כל הנבראים וכן בשביל העבודה שבחר הקב\"ה בישראל מכל האומות ובחר בבית המקדש מבכל המקומות שיעבדוהו בו ובשבילו נברא העולם וכן גמילות חסדים שהיא מדת חסד שגורמת להיות לרצון לפני הש\"י וכאן אמר העולם קיים פירוש אחר שנברא מתקיים על ידי אלו שעל ידי הדיינין שדנין בין איש לחבירו העולם קיים כי אלמלא הדין כל דאלים גבר וכן האמת כמו שאמרו [עי' שבת קד.] ששקר אין לו רגלים אבל האמת הוא יסוד ומעמד גדול לכל הדברים וכן השלום כמו שאמרו [אבות פ\"ג] הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו ע\"כ: וזהו כוונת רבותינו ז\"ל באמרם כל הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב\"ה במעשה בראשית כי הקב\"ה ברא העולם להיות קיים והרשעים שגוזלין וחומסין מחריבין אותו במעשיהם וכמו שמצינו בדור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל דכתיב כי מלאה הארץ חמס וכתיב בתריה הנני משחיתם את הארץ נמצא שהדיין המשבר זרועות רמות הרשעים ולוקח מידם טרף ומחזירו לבעלים מקיים העולם וגורם להשלים רצון הבורא יתברך שמו שבראו להיות קיים והרי כאילו נעשה שותף להקב\"ה בבריאה ואברהם אבינו לא ידעו השם וקראו אוהבי אלא על אשר הלך בדרך המשפט והדריך בו בניו כדכתיב [בראשית יט] כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ומרע\"ה רבן של כל הנביאים לקח עצת יתרו בענין המשפט להעמיד שופטים להזהיר את ישראל ולצוותם ע\"ד המשפט וה' הסכים על ידו ויהושע אחרי כרתו ברית עם ישראל לעבוד את ה' סיים את דבריו במשפט דכתיב [יהושע כד] ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם כי המשפט הוא יסוד ועיקר גדול בעבודת השם ואחריו כל שופט ושופט שפט את דורו והשיבו מדרכי הרעה לעבודת ה' ללכת בדרך אשר דרך בה אברהם אבינו לעשות צדקה ומשפט ובעבור זה ניצולו מידי אויביהם עד קם שמואל לנביא נאמן השם וישפוט את ישראל כל ימי חייו והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה והגלגל ושפט את ישראל את כל המקומות האלה ואמרו חכמים שבדרך שהלך שנה זו לא הלך שנה זו למען השיב לב כל העם לעבודת השם וללכת בדרך אשר הלך אברהם אבינו ע\"ה וימשח את דוד למלך על ישראל וילך גם הוא בדרכי השם מכל אשר היו לפניו דכתיב ויעש דוד משפט וצדקה ויואב יחיה את שא העיר ואחז\"ל בזכות משפט וצדקה שעשה דוד יואב יחיה את שאר העיר ויקם בנו תחתיו ידיד ה' אשר אהב ללכת בחוקות דוד אביו וישאל מאת ה' לב מבין שומע לשפוט את עמו להבין בין טוב לרע וייטב בעיני ה' על אשר שאל את הדבר הזה ויתן לו לב חכם ונבון אשר כמוהו לא היה לפניו ואחריו לא קם כמוהו וייראו כל ישראל מפניו כי ראו כי חכמת ה' בלבו לעשות משפט וגם יהושפט שהלך בדרכי אביו וגבה לבו בדרכי ה' נתחזק בדבר המשפט והעמיד שופטים בכל עיר ועיר ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפוטו כי לה' ועמכם בדבר המשפט וגם יאשיה שהכתוב מעיד עליו וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ואחז\"ל שכל דין שדן עד שהיה בן י\"ח שנה החזיר לבעליו וגם מלך המשיח שיגלה במהרה בימינו משבחו הפסוק בדבר משפט דכתיב [ישעיה יא] ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ וגו' וכפי גודל משכורתו כן עונש המבטלו והמעוותו כדתנן חרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין וכן אמר דוד [תהילים קי\"ט] עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי מכלל שבמניעת המשפט יונח ביד העושקים ולא חרבה ירושלים ולא גלו ישראל ��לא על שבטלו המשפט כדכתיב [ישעיה א] מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים וכתיב [שם] יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם וכתיב בתריה הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי ובמשפט עתידה לפדות דכתיב [שם] ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה וכתיב [שם] דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה וכתיב בתירה אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו והוא מקרב הגאולה דכתיב [ישעיה ט] שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות והקב\"ה חפץ בו יותר מבכל הקרבנות דכתיב [משלי כא] עשה צדקה משפט נבחר לה' מזבח מחטאת ועולה לא נאמר אלא מזבח ובכמה מקומות הזהיר עלינו ע\"י משה רבינו עליו השלום [דברים א] לא תכירו פנים במשפט לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא ועוד הזהיר עלינו בעשה [ויקרא יט] בצדק תשפוט עמיתך [דברים א] ושפטתם צדק וצוה למנות שופטים בכל המקומות דכתיב [דברים טז] שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך שופטים הם הדיינין הקבועין לשפוט ושוטרין הן בעלי מקל ורצועה העומדין לפני הדיינין לרדות על פי הדיינין: וא\"ר ירמיה אשר תשים לפניהם אשר תלמדם מיבעי ליה אלא אלו כלי הדיינין מקל ורצועה מנעל ושופר וכתב רב האי בית דין צריך שיהא לו מזומן במושב ב\"ד מקל לרדות בו ורצועה להלקות בו ושופר לנדות בו וספר תורה נמי צריך שתהא מזומן בב\"ד כדאמרינן בתקנת עזרא שיהו בתי דינין קבועים בב' ובה' ואמרינן מ\"ט משום דשכיחי בהו רבים איבעית אימא משום טירחא לאפוקי ספר תורה ותנן בפ\"ק דמכות סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בח\"ל ומסקינן בגמרא שאין ח\"ל שוה לארץ שבארץ חייבין למנות בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ובח\"ל אין חייבין למנות אלא בכל פלך ופלך ולא בכל עיר ועיר ודוקא בזמן שיש סמיכה אבל האידנא דליכא סמיכה כל הדיינים בטלים מן התורה כדכתיב לפניהם לפני אלהים הכתובים בפרשה דהיינו סמוכים ודרשינן לפניהם ולא לפני הדיוטות ואנו הדיוטות אנו לפיכך אין הדיינין מן התורה אלא דשליחותייהו דקמאי עבדינן: ומסקינן דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס כגון הודאות והלואות פי' שתובע אותו בעדי הודאה שהודה לו בפניהם או שהלוה לו בפניהם אבל במידי דלא ששכיח אפילו אית ביה חסרון כיס כגון אדם שחבל בחבירו אין דנין אותו וכן מידי דלית ביה חסרון כיס כגון בושת אע\"ג דשכיח אין דנין אותו וכתב הרמב\"ם אבל ריפוי ושבת דנין אותו וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות ריפוי ושבת בבבל ומדברי א\"א הרא\"ש זצ\"ל יראה שאין דנין אותו וכן שור שהזיק אדם אינו מצוי ואין דנין אותו אבל אדם שהזיק שור ושור שהזיק שור מצוי הוא ודנין אותו ודוקא שהזיק בשן ורגל בין שהזיק לבהמה כגון שנתחככה בה או אכלה פירות שדרכה לאכול וכיוצא באלו ובין שהזיקה אוכלין שחייבת עליהם נזק שלם דנין אותו אבל אם הזיקה בקרן או בתולדותיו אין דנין אותו שאם תם הוא קי\"ל פלגא נזקא קנסא ואין דנין אותו ואם במועד אין מועד בבבל ואפילו הועד בא\"י ובא לבבל אין דנין אותו דמילתא דלא שכיחא הוא. כתובת אשה וירושות ומתנות דינן כהלואות ודנין אותו כדי לנעול דלת בפני עושה עולה שלא יסמוך לומר שכנגדו לא ימצא מומחים שידונו אותו וכן גזלות דנין אותן אבל כל קנס אין דנין וכ\"כ הרמב\"ם כל הקנסות שקנסו חכמים בתוקע לחבירו וסוטר לחבירו וכיוצא בהן אין גובין אותם וכל המשלם חצי נזק או יותר ממה שהזיק אין גובין אותו חוץ מחצי נזק צרורות שהוא ממון ואינו קנס: מי שגנב או גזל גובין ממנו ��קרן בחוץ לארץ ולא התוספת ולא כל המשלם על פי עצמו גובין אותו בח\"ל שהרי הפגם והבשת והכופר משלם אדם ע\"פ עצמו כגון פיתיתי בתו של פלוני המית שורי את פלוני ואין גובין אותו בדייני חוצה לארץ: דיני גרמות אינם כקנסות וגובין אותן בחוצה לארץ וכןין המסור אע\"פ שלא עשה מעשה גובין אותו ע\"כ: וכל אלו שאין דנין אותן אם תפש הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול אין מוציאין מידו וכתב ר\"ת דוקא שתפש דבר המזיק עצמו וכשתפשו בשעת הנזק אבל מידי אחריני לא שאם תועיל תפישה לכל מה שיתפוש היום או למחר יתפוש הרבה משלו ואין מוציאין מידו שאין דנין דיני קנסות בבבל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אף אם תפש ד\"א לא מפקינן מיניה ואם תפש יותר מכדי נזק שמין לו ב\"ד כדי נזקו ומוציאין מידו המותר ואין זה דיני קנסות שכבר נפרע מנזקו בתקנת רז\"ל שאמרו ואי תפש לא מפקינן מיניה ואין דנין אלא להחזיר המותר: ומלשון רב אלפס יראה שאם יאמר הניזק תשומו לי הנזק מיד כדי שאדע כמה יש לי לתפוס שומעין לו וא\"א כתב דלא נהירא שאין שמין כלל לגבות הנזק אלא אם תפש שמין לו ואומרין לו כך וכך תחזיר לו: ואם בא הניזק לב\"ד ואמר להם קבלו עדות שאם אתפוש משלו היום או למחר שלא יוציאנו מידי אין ב\"ד נזקקין לו לקבל עדותו ודכיון דאין דנין דיני קנסות בבבל אין נזקקין לו לקבל עדותו אם יתפוש כדאמרינן אין מועד בבבל אין בית דין נזקקין לקבל העדות אע\"פ שאין בו עתה הוצאת ממון אבל אם תפש הניזק ותבעו המזיק לב\"ד אומדין לניזק שיביא עדים אם יראה לבית דין שבדין תפש אומרין למזיק אין אנו דנין לך קנס אלא אם תרצה לפדות מה שתפש משלך תן לו כך וכך ממון ואם תפש יותר אומרים לו להחזיר המותר ואם לא הביא עדים שראוי לזכות בהם אומרים לו להחזיר מה שתפש: כתב רבי אברהם ב\"ר דוד ז\"ל שאם הודה ואח\"כ באו עדי' קי\"ל כרב דאמר מודה בקנס ואח\"כ באו פטורואי תפש מפקינן מיניה ואי תפיש קמי הודאה ואח\"כ הודה מפקינן מיניה ולא אמרינן דתפישה דקמי הודדאה כעדים דמיא והרמב\"ן הקשה לדבריו דלא הויא הודאה אלא בב\"ד והאידנא ליכא ב\"ד מומחין והו\"ל כמודה חוץ לב\"ד שאין נפטר מן הקנס כדאמרינן שאין העדאה בבבל משום דבעינן העדאה בב\"ד וליכא הילכך אי תפש לא מפקינן מיניה בין תפש מקמי הודאה או אחר הודאה: כתב רב אלפס מנהג ב' ישיבות אע\"פ שאין גובין קנס מנדינן ליה עד שיפייס לחבירה וכדיהיב שיעור מה דחזי למיתב ליה שרינן ליה לאלתר בין אפייס מרי דיניה או לא אפייס וכ\"כ הראב\"ד והוסיף לומר שאם יש לקנס קצבה כגון ג' של אונס ומפתה מנדינן ליה עד שיתן אותה קצבה וכן כתבו קצת מהגאונים ולא נהירא לא\"א שאין לך גוביינא גדולה מזו דמשמתינן ליה דלנקטינן בכוכסיה עד דשבק לגלימיה: ורב שרירא גאון כתב לא מצינו בתלמוד לנדותו אלא עד דמסלק הזיקו וסמכו חכמים האחרונים וראשי ישיבות כי ראו נזק גדול משום שאין דנין דיני קנסות ועשו תקנה לנדות החובל עד שיפייס הנחבל בקרוב כי אין דרך לדקדק ולומר כך וכך קצבנו עליך לתת כך וכך וגם לזה קצבנו ליטול כך וכך כי זה היה דיני קנסות אלא משערים בלבם שיעור קרוב ואין מגלין אותו ומנדין לחובל עד שיפייס לנחבל ורואין עד כמה מגיע לתת לו אם קרוב לאשר בלבם והנחבל אינו רוצה לקבל אומרין לו אין בנו כח לנדותו יותר מכאן ומתירין אותו ואם רחוק ממה שהיה בלבבם אין מתירין אותו עד שיקרבו לאותו שיעור: וכן על המבייש בדברים דקי\"ל שהוא פטור כתב רב שרירא גאון שמנדין אתו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו וכתב ��\"א ז\"ל ומסתברא דיותר הוא בושת של דברים מבושת של חבלה שאין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חבירו: ירושלמי המבייש את הזקן נותן לו בושתו שלם חד בר נש איפקר לרבי יודא בר חנינא אתא עובדא קמיה דר\"ל וקנסוהו ליטרא דדהבא:" + ], + [ + "אף על פי שאין דנין בחוצה לארץ דיני נפשות ודיני מכות ולא קנסות אם רואין בית דין שצורך שעה הוא שהעם פרוצים בעבירות דנין בין יתה בין ממון בין כל מיני עונש. ואם הוא אלם חובטים אותו על ידי עכו\"ם ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך: וכתב רב אלפס בפרק הגוזל בהא דקנסיה רב נחמן לההוא גברא דגזלן עתיקא הוה ש\"מ דקנסינן בכי האי גוונא אפי' בח\"ל. ודוקא גדול הדור כמו רב נחמן דחתניה דבי נשיאה הוה וממונה לדון ע\"פ הנשיא או טובי העיר שהמחום רבים עליהם אבל דייני דעלמא לא ע\"כ. ונראה שאפי' אין בדבר עדות גמורה שהיה מתחייב על פיהם בדין בשעה שהיו דנין דיני נפשות אלא שיש רגלים לדבר וקלא דלא פסיק אם נראה לדיין שיש צורך השעה לדונו בכך הרשות בידו: וכן יראה מדברי הרמב\"ם שכתב יש לב\"ד להלקות למי שאינו חייב מלקות ולהרוג למי שאינו חייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכיון שרואין בית דין שפרצו העם בדבר יש להם כח לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה ולא שיקבעו הלכה לדורות. וכן יש להם [בכל מקום ובכל זמן] להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננין אחריו שהוא עובר על העריות והוא שיהא קול שאינו פוסק ולא יהיו לו אויבים שמוציאין עליו דבה רעה וכן מבזין את מי ששמועתו רעה ומבזין את יולדיו בפניו וכן יש להם להפקיר ממון שיש לו בעלים ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור ולקנוס אלם ולנדותו ולהחרימו ולקללו ולהכותו ולתלוש שעור ולאוסרו בבית האסורים ולהשביעו בשם על כרחו שלא יעשה ושלא עשה כל אלו הדברים לפי מה שיראה לדיין שזה צריך לכך והשעה צריכה לכך ובכל יהו מעשיו לשם שמים ואל יהא כבוד הבריות קל בעיניו שהרי דוחה לא תעשה של דבריהם וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקים בתורת אמת שיהא זהיר שלא יהרוס כבודם אלא להוסיף כבוד המקום בלבד ע\"כ:" + ], + [ + "אין ב\"ד בפחות מג' וכל ג' נקראים ב\"ד ואפילו הדיוטות וכתב הרמ\"ה דוקא דגמירי דינא אע\"פ דלא סבירי [ס\"א סמיכי] ויראה מדבריו דבעי שלשתם גמירי אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בג' אי אפשר דלית בהו חד דגמיר ששמע או קרא בספרים ויודע סברות בדינין בל אם לית בהו חד דגמיר פסולים לדינא: ואלו הג' דנין לאדם בע\"כ בד\"א שהנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו אבל אם רוצה לדון עמו בעירו אלא שאין חפץ בג' שבירר התובע אז זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כמו שיתבאר בע\"ה: ופחות מג' אין דיניהם דין ואפילו לא טעו: והודאה שמודים בפניהם כמי שמודה חוץ לב\"ד ולא הוה הודאה אא\"כ שאמר אתם עדים ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם ולטעון טענות אחרות: בד\"א כשאינם מומחין ולא קבלום עליהם אבל אם קבלום עליהם או אפילו לא קבלום עליהם והם מומחין אפילו יחיד ולא נקיט רשותא מריש גלותא דיניו דין ויכול לכוף האדם לדון לפניו בע\"כ: וכתב רב שרירא גאון יחיד מומחה היינו דחשיב כר\"נ בדורו ופקיע במשנה ובתלמוד ופקיע נמי בשקול הדעת ומעיין בדינין כמה שנין ומנסין ליה זימנין סגיאין ולא הוו ביה טעות כגון האי הוי מומחה לרבים ע\"כ: ואי נקיט רשותא מריש גלותא אפילו אינו מומחה יכול לכוף ��אדם לדון לפניו ודוקא דגמיר אפילו אם לא סביר אבל אם לא גמיר ולא סביר פסול לדינא ולאו כל כמיניה דריש גלותא לאכשורי פסולים ולקמן יתבאר בע\"ה באיזה ענין ישלם אם טעה: כתב הרמב\"ם אע\"פ שיחיד מומחה או מי שנטל רשות מב\"ד הגדול מותר לדון יחידי מ\"מ אינו חשוב ב\"ד להיות הודאה שבפניו כמודה בב\"ד אפילו הוא סמוך אבל ג' הדיוטות ההודאה לפניהם חשובה כלפני ב\"ד וכן הכופר בפניהם ואח\"כ באו עדים חשוב כפרן ומדברי א\"א ז\"ל יראה שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר: וכתב עוד הרמב\"ם אע\"פ שיחיד שנטל רשות מותר לו לדון מצות חכמים היא שיושיבו אחר עמו שאמרו ואל תהי דן יחידי: ואע\"פ שב\"ד של ג' ב\"ד שלם הוא כ\"ז שהם רבים ה\"ז משובח ומוטב שיחתך הדין בי\"א מבי' וצריך שיהיו כל היושבים שם בב\"ד ת\"ח וראויין: ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע מי ישב עמו שמא יצטרף לאנשים שאינם מהוגנים ונמצא בכלל קשר בוגדים ולא עם ב\"ד ע\"כ: והאידנא שאין לנו נטילת רשות שאין נטילת רשות אלא מב\"ד סמוך בא\"י או מריש גלותא בבבל ואין לנו לא זה ולא זה לפיכך יראה דרשות שנותן המלך אינו כלום דהא דמהני נטילת רשות ילפינן מקרא דלא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל אבל רשות שנותן המלך אינו כלום: וגדולה מזאת כתב הרמב\"ם שאפילו רשות מריש גלותא אינו מועיל למי שאינו מומחה שכתב מי שאינו מומחה ולא קבלו אותו בעלי דינין עליהם אע\"פ שנטל רשות ה\"ז בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל דיינים לפיכך אין דינו דין בין טעה בין לא טעה וכל אחד מבעלי דינין אם רצה חוזר ודן בפני ב\"ד אחר ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם וחוזר ולוקח מבעלי דין מה שנתן לו שלא כדין ואם אין לו להחזיר או שטמא או שהאכיל לכלבים דבר המותר ישלם כדין כל אדם המזיק ע\"כ ומיהו אע\"פ שאין מועיל רשות המלך כיון שמקבלין אותם הקהל ע\"פ כתב המלך יכולין לדון:" + ], + [ + "אע\"פ שיחיד אינו יכול לדון עושה דין לעצמו פי' אם רואה את שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחת מידו מה שגזל לו ואם האחר עומד כנגדו למחות בו יכול להכותו עד שיניחנו ליקח שלו לא מיבעיא אם הוא דבר שאם לא יקחנו עתה מידו שיהיה לו הפסד כגון שהאחר יוציאנו ושוב לא יוכל להוציאה מידו דפשיטא שעושה דין לעצמו ופטור על מה שמכהו אם הוא בענין שאינו יכול להציל את שלו מידו אם לא ע\"י הכאה אלא אפילו אם הוא דבר שלא יפסיד אם ימתין עד שיעמידנו בדין אלא שאינו רוצה לטרוח להעמידנו בדין אפ\"ה כיון שברור לו שהדין עמו ויכול להוציא בדין מידו יש לו רשות להציל את שלו ואפילו ע\"י הכאה אם אינו יכול להצילו בענין אחר ואם בעל דינו מתרעם עליו והביאו לב\"ד ומצאו שעשה כהלכה אין סותרין דינו אבל אם אינו יכול לברר שבדין עשה יכול להוציאו ממנו ולאו כל כמיניה לומר שלי הוא ולהציל את שלי אני רוצה ודוקא שבא להציל את שלו שגזלו כדפרישית או שבא לגזלו והוא עומד עליו להציל שלו אבל אין לו רשות למשכנו בשביל חובו כאשר יתבאר בע\"ה:" + ], + [ + "מעשר תקנות שתקן עזרא שיהו ב\"ד יושבין בשני ובה' והאידנא קביעות כל הימים שוין וכ\"כ ה\"ר יהודה ברצלוני אע\"פ שעיקר קביעות של בתי דינין בב' וה' אם יש שום עיר שצורך לישב בה ב\"ד בכל יום מושיבין בה בתי דינין בכל יום הכל לפי צורך השעהף דבר תורה כל הימים ראוים לדין אבל חכמים אסרו לדון בשבת ויו\"ט משום גזירה שמא יכתוב ואם עבר ודן בהם בין שוגג בין מזיד דיניו דין: וכן בע\"ש וי\"ט אין דנין שטרו��ין להכין לצורך שבת וי\"ט ואם הזמינו לבעל דין לבא לב\"ד א\"צ לבא ואפילו אם הזמינו בע\"ש וי\"ט לבא אחרי כן ולא בא אין קונסין אותו: וכן אין קובעין זמן לבא לדין בניסן ותשרי מפני טרדת המועדות: אבל אם הזמינו בניסן ותשרי לבא אחרי כן ולא בא קונסין אותו וכתב הרמ\"ה הא דאין קובעין זמן בניסן ותשרי ה\"מ לבא מעיר לעיר אבל מי שהוא בעיר קובעין לו זמן ודנין אותו: אין דנין בלילה בד\"א בתחילת דין אבל אם התחילו לדון ביום גומרין בלילה: זמן ישיבת הדיינין מהבקר עד חצי היום מכאן ואילך אין צריכין לישב: אין יושבין בדין סמוך למנחה גדולה דהיינו מתחלת שעה ז' עד שיתפלל וכתב ר\"ת דוקא בתחילת דין אבל בגמר יכול להתחיל סמוך למנחה גדולה ואם התחילו אפילו תחילת דין סמוך למנחה גדולה כגון שהתחילו בעלי הדינין לטעון או שנתעטפו הדיינין אין מפסיקין אפי' לכשיגיע מנחה קטנה ובלבד שיהא להם שהות להתפלל אחר שיגמרו הדין אבל אם התחילו סמוך למנחה קטנה דהיינו מתחילת שעה עשירית מפסיקין ולרב אלפס אפי' לגמר דין אין להתחיל אפי' סמוך למנחה גדולה כן מסקנת א\"א ז\"ל:" + ], + [ + "אין הדיינין יושבין לדון על פחות משוה פרוטה וכתב הרמב\"ם ואם הוזקקו לדון על שוה פרוטה גומרין אותו אפילו בפחות משוה פרוטה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפילו אם הוזקקו כבר לשוה פרוטה אין גומרין אותו בפחות משוה פרוטה:" + ], + [ + "כל ישראל כשרין לדון אפילו ממזר: וגר פסול לדון את ישראל אפילו בדיני ממונות עד שתהא אמו מישראל אבל יכול לדון את הגר חבירו אע\"פ שאין אמו מישראל: קטן פסול לדון וי\"א שאינו ראוי לדון עד שיהיה בן י\"ח שנים והביא שתי שערות מהא דאמר שמואל כל דין ששדן יאשיהו מבן ח' עד י\"ח החזיר לבעליו אבל בירוש' מוכח דמן י\"ג שנה ומעלה ראוי לדון ואפילו לא הביא ב' שערות אם הוא מפולפל וקי בחדרי התורה בין שמושיבין אותו עם אחרים בג' או ביחיד מומחה ויאשיהו שהחזיר חומרא יתירא נהג בעצמו שהחזיר מבן י\"ג שנה ומעלה וכתב ה\"ר יהודה ברצלוני צ\"ע אם הלכה כשמואל דאסר עד י\"ח או כרבי אבהו דאמר בירושלמי פחות מבן י\"ח ולא הביא ב' שערות כשר לדיני ממונות: סומא באחד מעיניו כשר לדון אבל הסומא בשתי עיניו פסול: אשה פסולה לדון ודבורה לא היתה דנה אלא מלמדת שופטי ישראל: אין עד נעשה דיין ודוקא עד שמעיד כגון אם העיד אחד מן הדיינין בפני חביריו על מעשה שראה אינו יכול להצטרף עמהם לדון על אותו מעשה אבל אם אינו מעיד כגון ששלשתן הדיינין ראו המעשה אפילו אם כיונו לראותו בתורת עדות אם ראוהו בשעה שראוים לדון נעשים דיינים ודנין על המעשה ההוא אבל אם לא ראוהו בשעה שראוים לדון אין דנין עליו: מי שתובעים אותו לדין לפני דדין שקטן ממנו כתב רב האי גאן אין הדיין יכול לכופו לילך לפניו אלא שמכנפין מאן דאיכא התם מחכימי ומעייני' בינייהו: אין הדיין יכול לדון את אוהבו ולא את שונאו ואיזהו שונא שאינו יכול לדונו כל שלא דבר עמו ג' ימים מחמת איבה ואוהב שהוא חבירו ורעהו: ואם הבעל דין אומר שהדיין שונאו ואן הדיין מודה לו אין הבעל דין יכול לפוסלו מלדונו אא\"כ יביא עדים שלא דבר עמו תוך ג' ימים באיבה ובאלו אין דיניהן דין כמו שאר הפסולין: ואם אינו אוהבו ושונאו כ\"כ אין לדונו לכתחלה דאמר רבא לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה דרחים ליה לא חזי ליה חובתיה ולדסני ליה לא חזי ליה זכותא ואפילו אם אין מכוין להטות הדין מתוך שלבו נוט�� לזכות לאוהבו ולחייב את שונאו אינו יכול להוציא הדין לאמתו אבל אם דנו דיניהם דין: ב' ת\"ח השונאים זה את זה אסורין לישב יחד בדין לשון הרמב\"ם אסור לדון למי שהוא אוהבו אע\"פ שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא לשונאו אע\"פ שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו אלא צריך שיהו ב' בעלי הדינין שוין בעיני הדיינים ואם לא היה מכיר שום אחד מהם ולא את מעשיו אין לך דין צדק כמוהו ושני ת\"ח ששונאים זה את זה אסורין לישב בדין יחד מפני השנאה שביניהם דעת כל אחד מהם לסתור דברי חבירו: כל הפסולים להעיד מחמת קורבה ומחמת עבירה כאשר יתבאר בעזרת השם בהלכות עדות פסולין לדון: וצריך שלא יהו הדיינין קרובים זה לזה: דיין שיודע בחבירו שהוא גזלן או רשע אין לו להצטרף עמו וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו יושבין בדין אא\"כ היו יודעים מי ישב עמהם: כתב הרמב\"ם אע\"פ שאין מדקדקין בב\"ד של שלשה בכל הדברים שמדקדקין בסנהדרין צריך שיהיה בהם ז' דברים אלו חכמה ענוה ויראה ושנאת ממון שאפי' ממון שלהם אין נבהלין עליו ולא רודפי' לקבץ ממון שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו ואהבת האמת שיהו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן מדעתן אוהבין האמת ושונאים את החמס ובורחים מכל מיני עול ואהבת הבריות להם שרוח הבריות נוחה מהם ובמה יהיו אוהבים לבריות בזמן שיהו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ומשאם ומתנם טובה ודבורם בנחת עם הבריות ובעלי שם טוב שיהיו גבורים במצות ומדקדקין על עצמן וכובשים את יצרם עד שלא יהא עליהם שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקו נאה ויהיה לב אמיץ להציל עני מיד גוזל עד כאן: כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה אינו יכול לדון עליו: כדתניא בני העיר שנגנב להם ס\"ת אין דנים אותו בדייני אותה העיר והאומר תנו מנה לעניי העיר אין דנים אותו בדייני אותה העיר לפי שמוטל עליהם לפרנסם ואפילו בעניים שיש להם קצבה אין מועל סילוק לומר יתנו להם אחרים קצבתן וידונו אותם הדיינים שהנאה להם שיהיה להם בריוח כיון שהמוטלין עליהם לפיכך כל עסקי המס אין דנין אותו בדייני אותה העיר לפי שיש להם חלק בו אלא יסתלקו הם וקרוביהם שלא יהנו מן הדבר שבאין לדון עליו ועל ס\"ת אין מועיל סילוק כי א\"א להם להסתלק שלא ישמעו קריאת הספר אא\"כ יש להם ספר אחר בעיר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה על ענין סילוק להכשיר בענין המס איני רואה שיועיל שום סילוק בענין זה כי פריעת מס נוהג לעולם ואי אפשר מהם להסתלק לעולם מהמס שיתן: ואם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על עניני המסים דיניהם דין כמו מי שקבל עליו פסול או קרוב לדון שדיניו דין:" + ], + [ + "אין למנות דיין שאינו הגון וכל מי שממנה מי שאינו הגון ואינו חכם בתורה אפילו יש לו מדות אחרות טובות הרי זה עובר בלא תעשה ואמרו חכמים כל הממנה דיין שאינו הגון כאילו מקים מצבה ובמקום תלמידי חכמים כאילו נוטע אשרה ועוד דרשו חכמים לא תעשון אתי אלהי כסף וגומר זה הבא בשביל כסף וזהב וזהו דיין שמינוהו בשביל עושרו: וכל דיין המתמנה בשביל כסף אסור לעמוד לפניו ולא עוד אלא שמצוה להקל בו ולזלזל בו: וכל ב\"ד מישראל שהוא הגון שכינה עמהם לפיכך צריכים הדיינים לישב באימה וביראה ובעטיפה ובכובד ראש: ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבר בטלה בב\"ד אלא בדברי תורה ובחכמה: ויראה הדיין כאילו חרב מונחת לו על צוארו וכאילו גיהנם פתוחה לו מתחתיו וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן ומי הוא עתיד ליפרע ממנו אם הוא ��וטה מקו הדין שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט ואומר ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפוטו כי לאלהים: וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין הקב\"ה נוטל ממנו נפשות: וכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת כאילו תקן כל העולם כולו וגורם לשכינה שתשרה בישראל ושמא יאמר הדיין מה לי ולצרה הזאת ת\"ל ועמכם בדבר המשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות: כתב הרמב\"ם כך היה דרך החכמים הראשונים בורחין מלהתמנות ודוחקין עצמן הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמותן ושאם ימנעו עצמן מהדין תתקלקל השורה ואע\"פ כן לא היו יושבין בדין עד שהיו מכבידין עליהם העם והזקנים ומפצירים בם עד כאן: ואסור לדיין להתנהג בשררה וגסות הרוח על הצבור אלא בענוה ויראה: וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן ת\"ח לעולם וכן אסור לנהוג בהם קלות ראש אע\"פ שהם עמי הארץ: ולא יפסיע על ראשי עם קדוש אע\"פ שהם הדיוטות ושפלים בני אברהם יצחק ויעקב הם: וצריך שיסבול טורח הצבור ומשאם כמו שדרשו ויצום אל בני ישראל על מנת שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים: וכשם שנצטווה הדיין לנהוג במדה זו כך מצוה לצבור לנהוג כבוד בדיין ויהיה אימתו עליהם: וגם הוא לא יתבזה ולא ינהוג קלות ראש לפניהם: שכיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור לו לעשות מלאכה בפני ג' כדי שלא יתבזה בפניהם והלא הדברים ק\"ו ואם מלאכה ברבים אסור לו ק\"ו לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים ובכניסת ע\"ה ובסעודת מריעות אוי להם לאותם הדיינים שנהגו בכך ומועלין בתורת משה רבינו ע\"ה שביזו דיניה והשפילה עד ארץ והגיעוה עד עפר וגרמו להם רעה ולבניהם בעוה\"ז ובעוה\"ב: ואף שליח ב\"ד אסור לנהוג בו קלות ראש והמצערו יש להם רשות לב\"ד להכותו מכת מרדות והשליח נאמן כשנים להעיד על מי שביזהו כדי לנדותו:" + ], + [ + "מאד מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד אפילו לזכות הזכאי: ואם לקח צריך להחזירו כשיתבענו הנותן: וכשם שהלוקח עובר בלא תעשה כך הנותנו עובר בלפני עור לא תתן מכשול: ולא שוחד ממון לבד אלא אפילו שוחד דברים כההוא עובדא דאמימר דהוה יתיב ודן דינא פרח גדפא ויתיב ליה ארישיה אתא ההוא גברא ושקיל א\"ל מאי עבידתך א\"א דינא אית לי א\"ל פסילא לך לדינא ותו מר עוקבא הוה יתיב שדי רוקא קמיה אתא ההוא גברא וכסייה אמר ליה פסילנא לך לדינא וכל כיוצא בזה על כן צריך כל דיין להרחיק מזה. לכן כל דיין שצריך לשאול כלים משכניו פסול להם לדין אבל אם גם הוא משאילם כשר שאינו אלא פרעון על שמשאילים: תשובה לגאן היכא דמפרסמא תביעותא דאיניש גבי חבריה ובעי לאזמוניה לדינא וקדם תובע ושדר ליה מנחה אי אית ליה לנתבע למיפסל לדינא בהאי מילתא או לא מדת חסידות היא זו דאי חזי ביה דייני דאיקרב דעתיה לגביה תובע לממנע הוא מדעתו מן ההוא דינא עד שמתרחק אבל מדינא לית ליה לנתבע למיפסליה ואי דמי לרבא דהוה שאיל מדבר בר מוריון ולא הוה משאיל להו והוי מכוין לאחשבינהו אפי' מדת חסידות ליכא: וכתב הר\"י ברצלוני נהגו ברוב מקומות לעשות לב\"ד קופה שפוסקין מזון ב\"ד ופרנסתם לכמה עולה בשנה ומגבין אותו בתחילת השנה או בסופה ואין בזו משום תורת שוחד ותורת אגרא כי חובה הוא על כל ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם וגם אם יש נדבות או הקדשות סתם לוקחין מהן ומיהו במקום שמגבין אותו בתחילה אין צריכין הדיינין לט��וח לכך ולא לבקש משום אדם כלום כדי שלא יהא צריך לשום אדם ולא להחניפו ולא להחזיק לו טובה אלא דבר קצוב הוא על הצבור ומגבין אותה בעונתו כמו ארנונות כדי שיהא מקובץ ומוכן לו ולא יהא צריך הדיין להחזיק טובה מגבויו לשום אדם: כתב הרמב\"ם כל דיין שיושב ומגדל שכר לחזנים ולסופרים הרי זה בכלל הנוטים אחר הבצע וכך עשו בני שמואל ונאמר בהם ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד: הנוטל שכר לדון דיניו בטלים: ואם אינו נוטל אלא שר בטלתו מותר בדא שניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש לו לדון ואמר לבעלי הדין תנו לי מי שיעשה מלאכתי במקומי או יתנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה אז הוא מותר וכגון שיקבל משניהם בשוה אבל אם אינו ניכר כגון שאין לו מלאכה ידועה אלא שאמר שמא יזדמן לו שכר בקניית סחורה ובסרסרות ובשביל זה מבקש שכר אסור: אין לדיין להניח לתלמיד בור לישב לפניו שלא ישא ויתן עמו ויטהו מדרך האמת מתוך בורתו: ותלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני והרב רוצה לחייב צריך ללמד עליו זכות ואם שותק עובר משום מדבר שקר תרחק: תלמיד היושב לפני רבו ורואה שטועה רבו בדין אל יאמר אשתוק עד שיגמור הדין ואסתרנו ואחזור ואבננו כדי שיקרא על שמי אלא יאמר לו דרך כבוד רבי כך וכך למדתני:" + ], + [ + "צריך הדיין להיות מתון בדין שלא יפסקנו עד שיחמיצנו וישא ויתן בו ויהיה ברור לו כשמש כי ברוב משא ומתן ירד לעומקו כמו שאמר אסף כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן: והגס לבו בהוראה וקופץ ופוסק הדין קודם שיחקרנו היטב בינו לבין עצמו עד שיהא ברור לו כשמש הרי זה שוטה רשע וגס רוח: וכל מי שבא לידו דין ומדמהו לדין אחר שבא לידו כבר וספקו ויש עמו חכם בעיר שיכול להימלך בו ואינו נמלך בו הרי זה שוטה וגס רוח: ודשו חכמים כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה: ועצומים כל הרוגיה הוא שהגיע להוראה ואינו מורה והוא שיהיה הדור צריך לו אבל אם יודע שיש אחר ראוי להוראה ומונע עצמו מן ההוראה הרי זה משובח: וכל המונע עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא: ואל ישים חילוק בין דין קטן לגדול אלא יהא בעיניו דין של פרוטה כדין של מאה מנה:" + ], + [ + "וכיצד מזמנין לבעלי הדינין לדין שולחין לו בית דין שלוחם שיבא ליום המזומן לדין לא בא מזמינין אותו פעם שנית לא בא מזמינין אותו פעם שלישית לא בא בפעם שלישית ממתינין לו כל היום לא בא מנדין אותו למחרתו ואשה שהזמינוה ולא באה מנדין אותה בפעם הראשון כתב הרמב\"ם שגם לאיש המצוי בעיר מנדין אותו בפעם הראשון ואין מזמינין ג\"פ אלא למי שדרכו לילך על הכפרים והוא יוצא ונכנס בעיר: והשליח נאמן לומר לא רצה לבא או ביזה לבית דין ומנדין אותות על פיו אבל אין כותבין הנדוי על פיו עד שיעידו עליו שנים שלא רצה לבא: ואם הזמינו השליח ולא הזמינו על שם שלשתן אין מנדין אותו עד שיזמינו על שם שלשתן בד\"א שלא הזמינו ליום הידוע לישיבת הדיינין אבל אם הזמינוהו ליום הידוע לישיבת הדיינים אפי' לא הזמינוהו אלא על שם אחד כותבין עליו נדוי שהכל יודעים שהדיינים מקובצים: מזמינים על פי אשה ושכנים ההולכין לפי תומן אצל הנתבע אע\"פ שאינם שלוחים לשם כך אלא אומרי' להם לפי דרכך שאתה הולך אצל פלוני הזמינו לדין שיבא וסומכין עליהם שיעשו שליחותם ומנדין אותו אם לא בא וכ\"ש ע\"פ שליח ב\"ד אע\"פ שלא חזר לומר עשיתי שליחותי בד\"א שסומכין ע\"פ נשים ושכנים כשלא היה הנתבע בעיר ואמרו לאלו הודיעוהו לכשיבא שיבא לב\"ד אבל אם הוא בעיר אין סומכין עליהם שמא יאמרו בלבם שמא כבר מצאוהו ואמרו לו ואפי' אינו בעיר דוקא כשיש לו לבא בו ביום ואין דרכו עוברת על פתח ב\"ד אבל אם אין לו לבא בו ביום לא שמא שכחו מלומר לו ואם דרכו עוברת על פתח ב\"ד אין סומכים עליהם שיאמרו שמא בעוברו על פתח ב\"ד אמרו לו: מי שכתבו עליו נדוי על שלא בא פילו אמר אבא אין קורעין הנדוי עד שיבא אבל מי שכתבו עליו נדוי על שהיה מסרב לעשות ציווי ב\"ד מיד כשאומר הריני מקבל עלי לעשות צווי ב\"ד קורעים הנדוי והוא נותן שכר הסופר:" + ], + [ + "דיין שבאו לפניו ב' בעלי דינין אחד רך ואחד קשה כל זמן שלא שמע דבריהם או שמע דבריהם ואינו יודע להיכן הדין נוטה רשאי לומר איני נזקק לכם שמא יתחייב הקשה וירדפני אבל מששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה אינו רשאי לומר איני נזקק לכם שנאמר לא תגורו מפני איש: ומצוה לדיין להתחיל להם בפשרה שיאמר בהמ אתם רוצים יותר בפשרה או בדין: אפילו אם שמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה כל זמן שלא גמר הדין לומר פלוני זכאי ופלוני חייב אבל לאחר גמר דין אינו יכול לעשות פשרה ומיהו אם יש שבועה ביניהם רשאי לעשות פשרה ביניהם אפילו לאחר גמר דין כדי ליפטר מעונש שבועה: וכל דיין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח ועליו נאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם איזה משפט שיש בו שלום זו פשרה: וכשם שמוזהר שלא להטות דין כך מוזהר שלא יהא נוטה בפשרה לאחד יותר מחבירו: כתב בספר המצות צריכין הדיינין להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה כי מאד נתמעטו הלבבות וגרסינן בירושלמי פ\"ק דסנהדרין בימי ר\"ש בן יוחאי בטלו דיני ממונות אמר ר\"ש בן יוהאי לית דחכים בדין רבי יוסי בן חלפתא באו ב' אנשים לפניו אמרו לו על מנת שתדיננו דין תורה אמר להם איני יודע לדון לכם דין תורהף אף על פי שנתרצו בעלי הדינין בפשרה יכולין לחזור בהן כל זמן שלא קנו מידם: דפשרה צריכה קנין אפילו בשלשה אבל אם קנו מידם אינם יכולין לחזור בהן אפילו ביחיד אבל מחילה א\"צ קנין: כתב הר\"ר ישעיה מה שצריכין קנין דוקא במידי דמצי למהדר ביח כגון אתן לך או במחול לך ותפיש שטרא אבל במחול לך ולא תפיש שטרא אינה צריכה קנין וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק:" + ], + [ + "לא נתרצו בפשרה אלא בדין ורצו לדון כאן אלא שאין מסכימים שניהם לפני איזה שלשה ידונו כל אחד מבעלי הדינין בורר לו דיין אחד: והדיינין בוררין להם שלישי וא\"צ שיהא השלישי ברצון בעלי הדינין: וכותבים פלוני בירר לפלוני ופלוני לפלוני שכל זמן שלא כתבו יכולין לחזור בהן ומשכבתו אין יכולין לחזור בהן: הילכך אין כותבין אללא מדעת שניהם ושניהם נותנין שכר הסופר וטוענין לפניהם: באו לכתוב טענותיהם לא יכתבו אלא מדעת שניהם ושניהם נותנין שכר הסופר: וכתב הרמב\"ם אפילו היה האחד שבירר הבע\"ד חכם וסמוך אינו יכול לכוף לבעל דינו שידון אצל זה אלא גם הוא בורר את מי שירצה ואני כתבתי למעלה שהמומחה דן את האדם בע\"כ ואיפשר לומר שדעת הרמב\"ם ז\"ל אינו אלא דוקא כשבירר כבר אחד דאז אינו יכול לכוף חבירו דאל\"כ לא היה הדין שוה דכמו שבירר האחד כן יש לו לחבירו לברור אחד אם ירצה אבל כל זמן שלא נברר המומחה יכול לכוף שניהם לדון לפניו: ואם אחד בא לפסול דיין שבירר חבירו אין שומעין לו אפילו יש לו אחד שמעיד כדבריו ולא מיבעיא אם פוסלו לבדו לומר שה��א גזלן אלא אפילו אם פוסלו בכלל המשפחה אין שומעין לו שהוא נוגע בדבר: איתמר בגמרא מתוך שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושנים בוררין להן עוד שלישי יצא הדין לאמיתו פירש\"י דצייתי בעלי דינין וסברי הרי אני ביררתי לי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך והדיינין עצמן נוח להם להפך בזכות שניהם מפני שהם ביררום ע\"כ יראה מלשונו שהדיין יש להפך בזכות מי שבררו וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל שיהא זה מהפך בזכותו של בעל דין שביררו וזה מהפך בזכותו של שני וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב וז\"ל לפי שיש חסרי הדעת טועים בדברי רש\"י ולומדין ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות מי שבררו ועומד במקומו להפך דברים אשר לא כדין ונהגו כמה אנשים לברור להם דיין בעל תחבולות ונתלים בדברי רש\"י שמשמע שיש לו להפך בזכותו וחלילה וחס שלא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי ביררתי שסובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך כך צייתי לדינייהו אבל הדין עצמו חלילה שיהפך למצא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור אבל אם היה יכול להטעות את חבירו שיקבל סברתו אף ע\"פ שהוא מפוקפק בה הרי זה בכלל מטה משפט אבל דעת הרב ז\"ל מתוך שזה בידיו מבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חבירו וכן עושה דיין השני למי שבררו ונמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני שניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדי לאמיתו: ואם לא יוכלו הדיינים להשוות דעתם לברור להם שלישי זקני העיר ומנהיגיה יתנו להם שלישי ואם אין זקנים ומנהיגים בעיר ילך התובע לפני ג' ויכופו הנתבע לבא לדין בפניהם וכן אם הנתבע מערים לברור דיין שאינו הגון כדי לשבת אצל דיין הגון כופין אותו לדון בפני שלשה או שיברור דיין הגון:" + ], + [ + "לא נתרצו לדון בעירם אלא בבית הוועד מקום קבוץ חכמים אם הנתבע אומר כן אין שומעין לו אלא כופין אותו ודן בעירו ואם יצטרכו לשאול כותבים ושולחים לבית הוועד ודנים להם בעירם כפי מה שישלחו להם מבית הוועד ואם התובע אומר לילך לבית הוועד שומעין לו ל\"ש תובע על עסקי מלוה או על עסקי גזילות ומקח וממכר וירושות ומתנות בד\"א כשידוע שיש לו תביעה על הנתבע כגון שמודה מקצת או שטוען פרעתי אבל אם אין ידוע כגון כופר הכל אין שום אחד מהם יכול לכוף את חבירו ואם מסתלקים מב\"ד של עירם לילך לב\"ד הגדול פי' ב\"ד חשוב ומומחה שבדורו כל דור ודור לפי מה שהוא שומעין לשניהם לנתבע כמו לתובע וי\"א לב\"ד הגדול אין שומעין אלא לנתבע דאם לא כן יתנו העניים עיניהם בעשירים ויתבעוהו לילך למרחוק ויתנו להם כל תביעתם כדי שלא יצטרכו לילך אבל ר\"ת דקדק מלשון בה\"ג דאפילו תובע מצי טעין שכתב ואי טעין לוה לאישתמוטי לב\"ד הגדול קאזלינא טענתו טענה וכיון דלוה מצי טעין לאישתמוטי כ\"ש מלוה: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אם עני יזמין עשיר לב\"ד הגדול יסדר טענותיו לפני דייני עירו ואם יש ממש בדבריו יאמרו לו שילך עמו ועל זה הדרך כתב הרמב\"ם בזמן שאין ב\"ד הגדול אבל יש מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים ויש מקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם אם אמר התובע נלך למקום פלוני לפני פלוני הגדול ונדון לפניו כופין הנתבע להלוך עמו: כתוב בספר המצות אם יש ב' ת\"ח בעיר אחת ואחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי הדינים לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואף על פי שהוא קטן ממנו כיון ששניהם בעיר אחת ולא נהירא ונראה שאינו יכול להסתלק מאחד לחבירו אפילו בשוין אלא מהקטן להגדול ממנו: ואף במקום שאין שומעין לנתבע להסתלק מן הדין אם אמר לדיין כתוב לי מאיזה טעם דנתני כותבין ונותנין לו ואם יראה לדיין שבעל הדין חושדו שנוטה הדין כנגדו צריך להודיעו מאיזה טעם דנו אפי' אםא לא ישאל כדי שיהיה נקי מהשם ומישראל: אע\"פ שאחד מבעלי דינין נסתלק מב\"ד שבעירו לב\"ד הגדול ויצא חייב אין צריך לפרוע לשכנגדו יציאותיו שהוציא לילך עמו בד\"א שאינו מסרב לירד עמו לדין לב\"ד אלא שאמר לילך לב\"ד הגדול אבל מסרב מלירד לדין והוצרך התובע להוציא עליו יציאות לכופו לירד לדין צריך לפרוע לו כל יציאותיו:" + ], + [ + "צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחילה דכתיב כקטן כגדול תשמעון אבל צריך להקדים דין של ת\"ח אפילו התלמיד חכם בא לבסוף לכבוד תורתו: וכן מצוה עליו להפך בזכותו בכל מה שיכול כתב הרמב\"ם היו לפני הדיינין הרבה מקדימין דין היתום לדין האלמנה שנא' שפטו יתום ריבו אלמנה ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכם ודין ת\"ח קודם לדין ע\"ה ודין האשה קודם לאיש שבושת האשה מרובה: הדיין שבא לפניו דין מרומה לא יאמר אחתכנו ויהיה העון תלוי על העדים אלא ידרשנו ויחקרנו היטב אם יראה לפי דעתו שאין בו רמאות חותך הדין ע\"פ העדים אבל אם לבו נוקפו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אף על פי שאינו יכול לפוסלן או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי והשיא את העדים אע\"פ הם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם או שנראה לו מכלל דבריהם שיש שם דברים אחרים ואינם רוצים לגלותן כל אלו הדברים וכיוצא בהן אם באו לדיין אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו ממנו וידין אותו מי שלבו שלם בדבר והדברים מסורין ללב והכתוב אמר כי המשפט לאלהים הוא וזה דוקא כשהתובע רמאי אבל אם הנתבע רמאי כ\"ש שישתדל בו לבטל דברי הרמאי: כתב הרמב\"ם יש לדין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה בהן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אע\"פ שאין ראיה ברורה ואין צ\"ל אם הוא ידוע בודאי שהוא כן שהוא דן כפי מה שיודע כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב\"ד ואמר לדיין אדם נאמן אצלו ושדעתו סומכת עליו שזה האיש חשוד על השבועה יהפוך השבועה על שכנגדו ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה ואפי' אשה או קרוב ואצ\"ל אם ידוע הדיין בעצמו שהוא חשוד וכן אם יצא שטר לפניו וא\"ל אדם שהוא סומך עליו אפילו אשה או קרוב שהוא פרוע אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויגיה זה שנפגם שטרו כדברי האחד או ישליך שטרו לפניו ולא ידון בו כלל כפי מה שיראה וכן מי שטוען יש לי פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונותן בו סימן מובהק ולא היה זה הטוען רגיל ליכנס בבית זה שמת אם יודע הדיין שזה החייב אינו אמור להיות לו חפץ כזה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מן הירושין ונתנו לזה האמוד שנותן בו סימן וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין א\"כ למה הצריכה התורה ב' עדים שבזמן שבאו העדים לפני הדיין ידון על פיהם אע\"פ שאינו יודע אם העידו אמת או שקר כל אלו הדברים מעיקר הדין אבל משרבו בתי דינין שאינם הגונים במעשיהם ואם הם הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה גמורה ולא יפגמו שטר ולא יפסידו חזקתן בעדות אשה או קרוב או פסול וכן בשאר הדינין לא ידון הדיין בסמיכת דעתו שלא יאמר כל הדיוט והדיוט לבו מאמין לדבר זה ודעתי נסמכת עליו אעפ\"כ אם העיד אדם נאמן באחד מכל הדברים ונוטה דעת הדיין שאמת הוא ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד או יעשה פשרה או יסתלק מן הדין ע\"כ וכן הביא א\"א הרא\"ש ז\"ל דברי גאון על ההא כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה מרענא שטרא אפומיה והאידנא לית ליה לדיין למימר קים לי בגויה דלא בריר לן קים לי בגויה היכי הוא הילכך לית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה ואפי' הכי באדם כשר מחמיצין הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמתו:" + ], + [ + "אמר אחד מבעלי הדינין יש לי עדים ושאל זמן להביאם נותנין לו זמן ל' יום ולא יותר ולאחר ל' יום פוסקין הדין ואם מביאן אח\"כ יסתור הדין כתב הר\"ר ישעיה הא דיהבינן זמן שלשים יום דוקא כשתבעוהו תחלה בלא ראיה וחייבוהו ב\"ד שישבע וזה טוען יש לי ראיה ואינה מצויה עתה בידי ואיני רוצה לקבל שבועתו אז נותנין לו זמן ל' יום אבל אם טען תחלה יש לו ראיה ואינה מצויה עתה בידי מה צורך ליתן לו זמן לכשיביא ישיב לו הנתבע וכ\"ז שלא יביא לא ישיב לו טענה ואם חזר ואמר אין לי ראיה ישיב לו בלא ראיה ונשבע ונפטר ואינו נאמן עוד להביא ראיה כיון שאמר אין לי ראיה ואם גלוי וידוע לבית דין שפלוני ופלוני הן עדים בדבר והרחיקו נדור נותנין לו זמן עד זמן שיוכל להביא: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה טען אחד מבעלי הדינין יש לי זכות בעדים או בראיה ואיני יודע ביד מי הוא חייב הדיין להטיל חרס כל מי שיודע לו זכות בעדים או בראיה שיראה אותו לדיין אפי' אם הזכות של העדים והראיה ביד מי שכנגדו דמאי שנא הוא מאחר אדרבא כ\"ש הוא כיון שיש בידו זכותו של כנגדו והוא תובע ממנו שלא כדין היאך יאכילוהו דבר איסור להגבותו ממון שאינו שלו אלא מזקיקין אותו להראות כל מה שיש בידו זכות לשכנגדו: עוד שאלה לו ששאלת האומר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו שהורו הגאונים שכופין אותו להוציא אם צריך התובע שיאמר בפירוש מה זכות יש לו בשטר או לא תשובה הוראה זו של הגאונים לא שפטה בארצינו ואין כופין לשום אדם להראות שטר שבידו בשביל טענות אחד שאר שיש לו בו זכות אם לא שאמר בפני ב\"ד דברים שיש להם אמתלא אז יראה השטר לדיינין ויראו אם ימצאו בשטר הזכות שטען זה ובענין אחר אין כופין לאדם להראות שטרו שאין אדם רוצה להשביע את עצמו שידעו העולם עושרו וממונו:" + ], + [ + "צריכין הדיינים ליזהר שישוו ב' בעלי הדינין ולא יסבירו פנים לאחד יותר מלחבירו ולא יאמר לאחד דבר כל דבריך ולאחר קצר דבריך ואם אחד לבוש בגדים נאים והשני בגדים פחותים ובזויים יאמרו לזה לבוש כמותו ואו הלבישהו כמותך שלא יסתמו דבריו שיחשוב שישאו לו פנים בשביל בגדים: ולא יהא האחד עומד והשני יושב אלא שניהם עומדים ואם רצו להושיב שניהם מושיבין ולא יהא אחד יושב למעלה והשני למטה אלא זה בצד זה וזה בצד זה בד\"א בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין צריכין להיות שניהם בעמידה ואיזהו גמר דין פ' זכאי ופ' חייב והעדים לעולם בעמידה: ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם ישבו אף בשעת גמר דין או שהעידו העדים בישיבה הדין דין: ותלמיד חכם ועם הארץ שבאין לדין מושיבין לת\"ח ואומרים גם לע\"ה לישב ואם לא ישב אין מקפידין בכך: וכתב הרמב\"ם וכבר נהגו כל בתי דיני ישראל שלאחר התלמוד שמושיבין בעלי הדינין והעדים כדי להסיר המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם: אסור לדיין לשמוע בעל דין האחד קודם שי��א חבירו או שלא בפני חבירו: וכן הבעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שבא חבירו: לפיכך תלמיד שיש לו דין לפני רבו לא יקדים לבא לפניו קודם בעל דינו שלא יהא נראה כאילו מקדים לסדר טענותיו ואם יש לו זמן קבוע לבא לפניו ובא בזמנו מותר: לשון הרמב\"ם לא יהא הדיין שומע מפי המתורגמן אא\"כ היה מכיר לשון בעלי הדינין ושומע טענותיהם ואם אינו מכיר בלשונם כדי להשיב להם יעמיד תורגמן כדי להודיע אותן פסק דין ומאיזה טעם חייב את זה וזיכה את זה: וצריך הדיין לשמוע דברי בעל הדינין ולשנות אותם שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת בני החי וגו' ומצדיק את הדין בלבו ואחר כך חותכו: ומניין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין שנאמר מדבר שקר תרחק אלא יאמר מה שיראה לו וישתוק: ולא ילמד אחד מבעלי דינין כלל: אפילו הביא א' מבעלי דינין עד א' לא יאמר לו אין מקבלין עד א' אלא יאמר לנטען הרי זה העיר עליך עד שיטען ויאמר עד אחד אינו נאמן עלי וכל כיוצא בזה: ראה הדיין זכות לאחד מהם ובעל הדין מבקש לאומרם ואינו יודע לחבר דברים או שראה עצמו מצטער להציל עצמו בטענות אמת ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחילת הדבר משום פתח פיך לאלם וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהא כעורכי הדיינים עד כאן ואינו משמע כן בירושלמי דגרסינן התם רב הונא כי הוה חזי זכו לחד בר נש והוא לא הוה ידע פתח ליה על שם פתח פיך לאלם וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביאה בפסקיו: ואי לו לדיין לרחם על דל שלא יאמר עני הוא זה ובעל דינו עשיר וחייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד: ולא להדר פני גדול שאם בא לפניו עשיר וחכם גדול אם עני והדיוט לא יכבדנו ולא ישאל בשלומו שלא יסתתמו דברי בעל דינו ולא יאמר היאך אחייבנו בדין ונמצא מתבייש אלא אפטרנו ואח\"כ אומר לו שיתן לו את שלו אלא יחתוך הדין מיד לאמתו: ואם בא לפניו אחד כשר ואחד רשע לא יאמר הואיל וזה רשע וחזקתו משקר וזה בחזקת שאינו משנה בדיבורו אטה הדין על הרשע אלא לעולם יהיו שני בעלי הדינין בעיניו כרשעים ובחזקת שכל אחד מהם טוען שקר וידון לפי מה שיראה לו מן הדברים וכשיפטרו מלפניו אז יהיו בעיניו ככשרים כשקבלו עליהם את הדין וידון כל אחד לכף זכות: וצריך שיפסוק הדין מיד אחר שיתברר לו שאם מענה הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מבעלי הדינין ה\"ז בכלל לא תעשו עול:" + ], + [ + "הביא אחד מבעלי דינין עדים לדבריו מכניסין העדים ומקבלין עדות כראוי כאשר יתברר בהלכות עדות ולאחר שמקבל עדותן יוציאו כל אדם לחוץ וישאו ויתנו בדבר אם יסכימו לדעת אחד מוטב ואם לא ילכו אחר הרוב ב' אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי חייב אמר א' זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע או אפילו ב' מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו שני דיינין ונמצאו שהם חמשה נושאים ונותנים בדבר אם ג' מזכין ושנים מחייבין זכאי ואם ג' מחייבין וב' מזכין חייב ב' אומרים זכאי ושנים אומרים חייב וא' אומר איני יודע יוסיפו עוד הדיינין. כתב הרמב\"ם אבל ד' אומרים זכאי או חייב ואחד אומר איני יודע או שאומרים ג' זכאי ואחד חייב ואמר אחד איני יודע בין שהיה זה שהוא אמר איני יודע תחלה בין שאמר אח\"כ הולכים אחר הרוב היו מחצה על החצה ואחד אומר איני יודע הרי אלו מוסיפין ב' אחרי' וכן אם נסתפק הדבר מוסיפין והולכין עד שיגיע לע\"א הגיעו לע\"א ול\"ה אומרים זכאי ול\"ה אומרים חייב ואחד אומר איני יודע נושאים ונותנין עמו עד שיחזור לצד האחד ונמצא ל\"ו מזכין או מחייבים לא חזר לא הוא ולא אחד מהם נמצא הדבר ספק ומעמידין הממון בחזקת בעליו כל מי שאומר איני יודע א\"צ ליתן טעם לדבריו ולהודיע מאיזה טעם בא לו הספק בדרך שמראה המזכה מאיזה טעם מזכה והמחייב מאיזה טעם מחייב:" + ], + [ + "אחר שנשאו ונתנו בדבר מכניסין בעלי הדינין והגדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב כדי שלא ידע אחד מבעלי הדינין איזה דיין חייב ואיזה דיין זיכה: ואסור לדיין לומר כשיוצא מב\"ד אני הייתי מזכה אבל חבירי רבו עלי והעושה כן הוא בכלל הולך רכיל ומגלה סוד: שאל אחד מבעלי הדינין שיכתבו לו הפסק דין אין מזכירין שם המזכין ולא שם המחייבים אלא כותבין סתם פלוני בא עם פלוני בעל דינו לפני ב\"ד ומדבריהם יצא פלוני זכאי ופלו' חייב: ואחר שקבלו הדין ואמרו לו לך ושלם הלך ולא שלם ממתינין לו בה\"ב לא בא לשלם מנדין אותו עד שיתן מה שחייבוהו עמד כנדוי שלשים יום ולא בא להתיר נידויו מחרימין אותו:" + ], + [ + "מי שנתחייב בדין ומצא אח\"כ עדים או ראיה לזכותו מביא וסותר הדין אפילו אחר כמה ימים אפילו אם פרע כבר אפילו אם אמר לו הדיין כל זכות שיש לך הבא תוך שלשים יום ולא הביאו אלא אחר שלשים יום סותר הדין אבל אם אמר לו להביא עדים או ראיה ואמר אין לי אע\"פ שמצאם אח\"כ לאו כלום הוא ואצ\"ל אם לאחר שאמר אין לי וכשרואה שמתחייב אומר לפלוני ופלוני קרבו והעידוני או שהוציא ראייתו מכיסו שאינו כלום בד\"א שהיה הראיה אצלו והעדים עמו במדינה אבל אם אינו עמו ואחר כך באו לו עדים ממדינת הים או שהיו שטרותיו מופקדים ביד אחרים ובאו אלו שהיו מופקדים בידם והוציאו לו ראיותיו סותר הדין שמה שאמר אין לי עדים וראיה רצה לומר אין לי עדים וראיה מצויין בידי לפיכך אם פירש דבריו אין לי עדים וראיה כלל לא כאן ולא במדינה אחרת ולא בידי ולא ביד אחרים אינו יכול לסתור הדין ודוקא בגדול הוא שאינו יכול לסתור הדין אחר שאמרו לו הבא ראיה ואמר אין לי אבל קטן אפילו בכי האי גונא יכול לסתור הדין דמה שאמר אי לי ראיה מפני שלא ידע בעניני אביו ואחר כך מצא. וכתב הרמ\"ה אפילו הוא גדול בשעת העמדתו בדין כיון שהיה קטן כשמת אביו אינו יודע בענין אביו וכן כתב הרמב\"ם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דוקא בבא לב\"ד כשהוא קטן אבל אם הוא גדול בשעת העמדתו בדין ודאי אמרינן או ידע קודם בואו לדין או חוקר אחר שתבעו לדין כיון דבר דעת הוא ודינו כאחר:" + ], + [ + "כתב הרמב\"ם מי שקנו מידו שאם לא יבא ליום פלוני וישבע שיהא חבירו נאמן בטענותיו ויטול כל מה שטען בלא שבועה או שאם לא יבא ליום פלוני וישבע ויטול אבד כל זכותו ויפטור חבירו ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים ואבד כל זכותו ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו יום הרי זה פטור מקנין זה וישבע כשיתבענו חבירו כמו שהיה מקודם וכן כל כיוצא בזה:" + ], + [ + "מי שקבל עליו קרוב או פסול בין אם קבלו התובע לקבל דינו לפטור לנתבע בכל מה שידון עליו שיפטר בין אם קבלו הנתבע לקבל דינו ליתן לתובע בכל מה שידון עליו ליתן לו אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו בד\"א קודם ג\"ד אז יכול לחזור בו אפילו במחול לך אבל לאחר גמר דין אפילו לא קנו מידו אינו יכול לחזור בו אפילו באתן לך לשון הרמב\"ם נגמר הדי�� והוציא ממון בדין הפסול הזה אינו יכול לחזור בו יראה מדבריו שיכול לחזור בו כל זמן שלא הוציא ממון על ידו ונראה אפילו לא הוציא ממון רק שאמר פלוני חייב נקרא גמר דין ואינו יכול לחזור בו: ואם כופר ואמר לא קבלתיו עלי לדון ואין עדים בדבר ישבע שלא קבלו עליו אפילו אם הדיין מכחישו ואמר שקבלו עליו: והא דמהני קבלת פסול דווקא שקבלו במקום אחד דליכא אלא חדא לריעותא וה\"ה נמי אם קבל כשר אחד במקום ב': אבל קבל עליו פסול אחד במקום שנים כשרים דאיכא תקתי לריעותא אפילו נגמר הדין על פיו יכול לחזור בו ואם קנו מידו אינו יכול לחזור בו אפילו שקבל עליו הפסול במקום שנים וההוא דאמר ליה לחבירה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא דמהניא כתב הרמ\"ה דווקא דאמר לו הכי בשעת הלואה דאדעתא דהכי חייל עליה שיעבודא או לאחר הלואה וקנו מיניה אבל לא קנו מיניה לא כיון שקבל עליו פסול כבי תרי דאדם קרוב אצל עצמו וא\"א הרא\"ש זצ\"ל כתב דלא בעי קנין דכיון דקבל עליו הלוה שיהא המלוה נאמן שלא נפרע ואפילו עדים מעידין עליו שפרעו הרי האמינו עליו ופסל כל העדים ומכחישין דבריו וכל תנאי שבממון קיים כאדם האומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני דלא צריך קנין אלא קבלה: וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בב\"ד בין שאמר תובע לנתבע השבע לי בחיי ראשך והפטר או שאמר נתבע לתובע השבע לי בחיי ראשך ואתן לך לא קנו מידו יכול לחזור בו כל זמן שלא נשבע נשבע אינו יכול לחזור בו וכן מי שנתחייב שבועה בב\"ד ואמר איני רוצה לישבע אלא לשלם יכול לחזור בו כל זמן שלא שלם ורש\"י פירש שאם יצא חוץ לבית דין אינו יכול לחזור בו דחשיב כגמר דין וכן מסתבר לא\"א הרא\"ש ז\"ל אפילו לפ\"ז נראה מי שנתחייב בבית דין שבועה דרבנן ושתק ולא אמר שירצה להפכה על שכנגדו ויצא מבית דין ואחר כך אמר שירצה להפכה על שכנגדו ויצא מבית דין ואחר כך אמר שירצה להפכה על שכנגדו הרשות בידו וכן הדין בשבועת היסת אם נתחייב בה והפכה אם קנו מידו או נשבע זה שהפכה עליו אינו יכול לחזור בו וכן מי שלא חייב שבועה ואמר אני אשבע שבועה חמורה אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לאו יכול לחזור אע\"פ שקבל עליו כל זמן שלא נשבע:" + ], + [ + "כל זמן שבעלי הדינין עומדין לפני הדיין נאמן לומר לזה חייבתי ולזה זכיתי נסתלקו מלפניו אינו נאמן אם אין בידו פסק דין ודוקא בשודא דדייני בשאינו תלוי בטענו' אלא בראות הדיין ליתנו למי שיראה לו שדעת הנותן היתה קרובה אליו יותר בהא חיישינן שמא נשתנה דעת הדיין ממה שהיה כבר אבל דין התלוי בטענות לא שייך בו נאמנות שלפי הטענות שטענו יזכה לזוכה ובלבד שלא יסתור טענות הראשונות: וכל זה דוקא בדיין אחד כמו מומחה או יחיד וקבלו עליו אבל שנים נאמנים לעולם שאינם חשובים נוגעים בדבר ואפילו יש שני עדים שמכחישין אותם הם נאמנים יותר מהעדים:" + ], + [ + "אין נזקקין אלא לתובע תחלה ואי זיילי נכסי דנתבע נזקקין לו תחלה פירש רש\"י כגון ראובן תובע משמעון מנה שהלוהו בשטר בענין שאין שמעון נאמן לטעון פרעתי ושמעון משיב תפשת משלי החזיר לי מה שתפשת או משכון היה לי בידך ונפחת מדמיו בתחלה נזקקין לטענות ראובן ומוציאין לו המנה ואחר כך נזקקין לטענת שמעון לדון על התפישה ועל המשכון ואי זיילי נכסי שמעון אם היה צריך למכור נכסיו או שיש לו קונים לחפץ שתובע מראובן ואם לא ידונו לו להוציאו מידו ילכו מכאן ויצטרך למוכרו בזול נזקקין לו תחלה ומייר�� כגון ששמעון הנתבע אמר שיש לו עדים פלוני ופלוני שיודעין שהוא כדבריו רק שאינן מצויין לו להביא עד אחר שלשים יום ואנן ידעינן שאומר אמת שפלוני ופלוני יודעין בדבר שאם לא כן אפילו אם זיילי נכסיה אין ממתינין לו יותר משלשים יום ואילו אמר להביא העדים תוך שלשים יום פשיטא דממתינין לו אפילו אי לא זיילי כדין כל נתבע שנותנין לו זמן שלשים יום להביא ראיה ועוד כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שנפקא מיניה אפילו אם אמר להביא העדים תוך שלשים יום נזקקין לתובע תחלה מיד לפסוק הדין ואם יביא עדים תוך ל' יום יסתור הדין ואם לא יביא אותו נמצא שהתחילו שלשים יום שנותנין לו פרעון מזמן הראשון שנפסק הדין וריב\"א כתב דנזקקין לתובע תחלה מיירי כדי לשמוע דבריו ולקבל עדותו תחלה ונפקא מינה אפילו ימותו עדיו של נתבע או ילכו למדינת הים בעוד שמקבלין עדותו של תובע והראב\"ד פירש נזקקין לתובע תחילה כגון ראובן שתבע שמעון לדין ולא מצא עדים לדבריו והדין נוטה לדברי שמעון לזכותו ואמר ראובן שאינו רוצה שיפסיקו הדין כי שמא היום או מחר ימצא עדים או שמעון יודה לו ושמעון תובע שיפסקו הדין נזקקין לראובן שתבע תחלה ושומעין לו שלא לפסוק הדין ואי זיילי נכסיה מחמת שהוציא עליו קול שחייב לו נזקקין לשמעון לפסוק הדין לפוטרו לבטל הקול מעליו:" + ], + [ + "דיין שדן וטעה אם הטעות בשיקול הדעת כגון דבר שהוא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסק באחד מהם והוא פסק כאחד מהם וסוגיא דעלמא אזלא כדיאך כגון שסתמא דתלמודא פריך ממילתיה וכיוצא בזה ורש\"י פירש וסוגיא דעלמא כאידך פירוש שרוב הדיינים נראה להם דברי השני אם זה הדיין הוא יחיד שאינו מומחה או אפילו שנים שאינן מומחין וקבלום עליהם מה שעשו עשוי וישלמו מביתם אפילו לא נשאו ונתנו ביד ואינו יכול לומר לבעל דין שזיכה תחזיר מה שנתן לך כי טעיתי ואפילו אם יש גדול ממנו להחזירו אין הבעל דין שזיכהו צריך להחזיר דקנס הוא שקנסו חכמים שיתקיים הדין וישלם מביתו במה דברים אמורים שקבלוהו סתם אבל אם קבלוהו בפירוש בין לדין בין לטעות פטור מלשלם וכן הדין ביחיד או שנים מומחין ולא קבלו עליהם ולא נקיט רשותא מריש גלותא וטעו בשיקול הדעת מה שעשו עשוי וישלמו מביתם אפילו לא נטל בידו וכן הדין בשלשה הדיוטות ולא קבלו עליהם ולא נקיטי רשותא מריש גלותא שאם טעו בשיקול הדעת מה שעשו עשוי וישלמו מביתם אפילו לא נשאו ונתנו ביד ואם הסכימו לדעת אחד משלמין בין שלשתן ואי גמר דינא בתרי מינייהו משלמי הנך תרי שני חלקים והשלישי פטור ובעל דין מפסיד השליש ואם היה ארבעה או חמשה וגמיר דינא בשלשה משלמין הכל דלא מצי למימר אי לאו אתון לא הוה סליק דינא בדידן דשלשה יכולין לדון את האדם בעל כרחו אי נמי אי הוו שלשה וגמיר דינא בשנים וחד מהנך תרין מומחה משלמי הנך תרי כולה דמצי דינא למיגמר בהנך תרי כיון דחד מינייהו מומחה מצי למידן ליה בעל כרחו ויחיד או שנים מומחין וקבלום עליהם אפי' לא נקיטי רשותא מריש גלותא או אפילו שלשה הדיוטות וקבלום עליהם וטעו בשקול הדעת פטורין מלשלם: אפילו נשאו ונתנו ביד אפילו יש גדול מהם אין מחזירין אלא קם דינא ופטורים וכן הדין בשלשה מומחין אפילו לא קבלום עליהם. וכתב הרמ\"ה ודוקא שהיו סמוכים בענין שהם ראויים לדין מן התורה אבל אם אינם סמוכין אפילו אי גמירי וסברי צריכים לשלם ומאן דנקיט רשותא מריש גלותא אפילו יחיד הדיוט ולא קבלוהו עליהם וטעה בשקול הדעת דינו די�� ופטור מלשלם אפילו נשא ונתן ביד ודוקא דגמיר אפילו אם לא סביר אבל אם לא גמיר ולא סביר פסול לדינא כדפירש' לעיל ויחיד או שנים הדיוטות שלא קבלום עליהם ולא נקיטי רשותא מריש גלותא אפילו לא טעו אין דיניהם דין כתב בעל העיטור משום רב האי יחיד שאינו מומחה וקבלוהו עליהם וטעה בשיקול הדעת שדינו שישלם מביתו דוקא כשאין כאן בעל הדין שזכה או שישנו ואין לו לשלם אבל אם יש לפנינו ויש לו לשלם חוזר ומוציא מנו מה שנתן לו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כל היכא דדינא שישלם מביתו כגון יחיד שאינו מומח' וקבלוהו עליהם או יחיד מומחה ולא קבלוהו עליהם או ג' הדיוטות ולא קבלו עליהם בכלהו אפילו אם הבעל דין לפנינו ויש לו לשלם אינם יכולין לחזור ולהוציאה ממנו אלא קם דינא וישלמו מביתם והרמב\"ם כתב מומחה שנטל רשות או שקבלו עליהן הואיל והוא מומחה חוזר הדין ואם אי אפשר להחזיר הדין פטור מלשלם היה הטועה מומחה ולא נטל רשותא ולא קבלוהו עליהם או שלא היה מומחה אבל הם קבלוה וטעה בשיקול הדעת אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם לא נשא ונתן ביד חוזר הדין ואם אי אפשר לחזור ישלם מביתו ע\"כ וכאשר כתבתי היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם הטעות בדבר פשוט כגון דבר המפורש במשנה בכל ענין חוזר הדין אפילו שלשה מומחין אפילו קבלום עליהם שאין כאן דין כלל כיון שהטעות בדבר הפשוט ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון למדינת הים או שהוא אלם או שאין לו מה לשלם או שהורה בכשרה שהיא טרפה והאכילוה על פיו לכלבים כתב הרמב\"ם שהוא פטור אע\"פ שגרם להזיק לא נתכוין להזיק וכן כתב הרמ\"ה אלא שחלק אם לא נשא ונתן ביד הוא פטור ואי נשא ונתן ביד אם הוא מומחה גמיר וסביר וקבלוה עלייהו פטור ואי לא חייב והדיוט אף על גב דקבלוה עלייהו חייב דכל היכא שאם טעה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי וחייב לשלם אם טעה בדבר משנה כהאי גוונא ואית ליה פסידא לבעל דין אם נשאו ונתנו ביד חייב ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב דבכל ענין חייב אפילו מומחין ואפילו לא נשאו ונתנו ביד: כתב הראב\"ד שאין אדם עתה בזמנינו רשאי לחלוק על דברי גאון כדי שישתנה הדין מדברי גאון אלא בקושיא מפורסמת וזהו דבר שאינו נמצא לפיכך החולק על דברי גאון הוי כטועה בדבר משנה וכן אם טעה בפסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו זהו טועה בדבר משנה: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ודאי מי שטועה בדברי הגאונים שלא שמע דבריהם וכשאמרו לו פסק הגאונים ישר בעיניו טועה בדבר משנה הוא ולא מיבעיא בפסקי הגאונים אלא אפילו חכמי כל דור ודור שאחר הגאונים לאו קטלי קניא באגמי הוו ואם פסק הדיין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר אבל אם לא ישרו בעיניו ומביא ראיה לדבריו המקובלת לאנשי דורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ואין לך אלא כל שופט ושופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם כי כל הדברים שאינם מבוארים בתלמוד שסדרו רבינא ורב אשי יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים והיכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כאיזה מהם שארצה ואם עשה כן זהו דין שקר אלא אם הוא חכם גדול וגמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו דאפילו אם פסק גדול אחד יכול החכם לסתור דבריו בראיות ברורות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה וכ\"כ אם יש סיוע מא' מהמחברים החולקים עליו ואם לאו בת הכי הוא לא יוציא ממון מספק דכל היכא דאיכא מפיקא דדינא אין מוציאין הממון מיד המוחזק ואם לא ידע הפסק במחלוקת הגדולים ואח\"כ נודע לו ואינו בר הכי שיוכל להכריע או שאינו יודע להכריע אם נראין כדברי האחד לרוב החכמים והוא עבד כאידך היינו שיקול הדעת ואם א\"א לעמוד על הדבר אין כאן טעות ומה שפסק פסק ע\"כ: כתב הרמ\"ה דיינא דטעה ולא הספיק תובע לאפוקיה מיניה דנתבע עד דאיתברר דטעה ל\"ש הדיוט ול\"ש מומחה ל\"ש טעה בדבר משנה ל\"ש טעה בשיקול דעת כל כמה דלא זכי תובע בממונו הדר דינא ואפילו זכי בפלגא ופש פלגא גבי אידך ההוא פלגא דזכי ביה אם טעה בשיקול הדעת זכה לפום הנך אנפי דפרישנא בטועה בשיקול הדעת ואידך פלגא דפש גביה ל\"ש טעה בדבר משנה ל\"ש טעה בשיקול הדעת ל\"ש מומחה ול\"ש הדיוט לא מפקינן מיניה דחזינן בההוא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב ואמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא אתו תבעינהו קמיה דרבי ישמעאל בר' יוסי אמר כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ה\"מ בחייו אבל לאחר מותו לא זילו פרעו אזול פרעו פלגא ובאידך פלגא אתו לקמיה דרבי חייא אמר כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך עשוי שלא להשביע את בניו א\"א ניזול וניהדור בו מאידך פלגא דפרעיה א\"ל כבר הורה זקן ע\"כ. וא\"א ז\"ל כתב בזה ולא הוה רבי ישמעאל טועה בשיקול הדעת כיון שלא נחלקו תנאים ואמוראים בזה תחלה ורבי ישמעאל לפי סברתו חייב ואין כח לרבי חייא להוכיח שטעה אלא בסברא נחלק עליו ויראה מדבריו שאם היה הטעות בשיקול הדעת מיד כשפסק הדין אע\"פ שעדיין לא הוציאו מיד המתחייב קם דינא ומה שעשה עשוי וחייב הדיין כל אחד לפי מה שהוא על הדרך שפירשתי למעלה והכא היינו טעמא כיון שלא היו חולקין אלא בסברא מה שדן רבי ישמעאל והוציא בכח סברתו אין להחזיר אבל מה שלא הוציא עדיין אין להוציא כיון שרבי חייא חולק על סברתו: כתב הרמב\"ם דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח\"כ ידע שאינו בר שבועה אע\"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום שלא קבל עליו ליתן או למחול אלא כדי להפטר מהשבועה שחייבו זה הטועה וכל קנין בטעות חוזר וכן כל כיוצא בזה:" + ], + [ + "אסור לדון בפני דייני עכו\"ם אפילו בדין שדנין כדיני ישראל וכל הדן בדיניהם הרי זה רשע וכאילו חירף והרים ידו בתורת משה: ואם בעל דינו אלם ואינו יכול להוציאו ממנו בדייני ישראל תובעו תחילה לדייני ישראל ואם אינו רוצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל את שלו מבעל דינו בדייני עכו\"ם: כתב בעל התרומות לוה שחייב עצמו בקנין בכך וכך לילך עם המלוה לדון בדייני עכו\"ם אם יש זכות למלוה בכך שיכול לזכות בדיניהם ולא בדיני ישראל אין הלוה יכו לחזור בו שאין מועיל אחר קנין כלום וה\"ז כמקבל עליו עדות עכו\"ם בקנין שאינו יכו לחזור בו: ומכאן אני אומר הואיל וכותבין בשטרי חוב שיוכל לגבות חובו בין בדיני ישראל בין בדיני עכו\"ם רשאי להביא לפני דייני עכו\"ם בזמן שאינו יכול לכופו בדיני ישראל כגון שעברה עליו שמיטה וכיוצא בזה שהרי קנו מידו אבל בזמן שיכול לכופו בדיני ישראל כמו בדיני עכו\"ם היה אסור להביאו בפני עכו\"ם והקנין אינו כלום שאינו אלא קנין דברים וכמו שהקנין אינו כלום גם הקנס שהתנה על עצמו בשביל הקנין אינו כלום ואין מוציאים ממנו בב\"ד אלא שאם התנה על עצמו להתחייב כך וכך לעניים או לב\"ה מודיעין אותו שחל הנדר עליו ואומרים לו עליך ליתן מדעתך מה שפסקת על עצמך כי זה הוא כמו נדר שאם לא יחלל שבת יתן מנה לעניים שהוא חייב לשמור את השבת וליתן מנה לעניים בקיום מצוה חייב באותו מנה אבל אין בית דין מחייבין אותו ע\"כ: אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אף על פי שכתב בשטר לדון בדיני עכו\"ם אין בכלל זה שלא ישמט שאין הכונה בזה אלא שאם הוא אלם ולא ציית דינא שמקבל על עצמו שיכרחוהו בדיני עכו\"ם אבל לא שיעבור על דברי התורה: וכתב עוד בתשובה אע\"פ שכתב בשטר לדון בדיני עכו\"ם אינו יכו לתובעו שם כל זמן שהוא ציית דינא ולא דיין ישראל רשאי לדונו בדיני עכו\"ם ואפילו אם יש על המלוה שטר חוב לעכו\"ם אינו יכול למסור לו זה השטר שכתוב בו שיכול לתובעו בדיני עכו\"ם כדי שלא יתבענו עכו\"ם בדיני עכו\"ם ואם עבר ומסרו לעכו\"ם צריך לקבל עליו כל אונסא דמתיילד ליה ואם יעבור עליו העכו\"ם הדרך ויוציא ממנו יותר ממה שהישראל יכול להוציא ממנו בדיני ישראל באותו שטר או אם בא לו היזק מפני שתבעו עכו\"ם בדינין שלהם והוצרך ליקח מליץ שיטעון בעדו וכל כיוצא בזה צריך לסלק הכל מעליו:" + ], + [ + "אסור לקלל הדיין והמקללו עובר בלאו שנאמר אלהים לא תקלל כל המקלל אחד מישראל עובר בלאו שנאמר לא תקלל חרש ופרט לן בחרש להשמיענו שאע\"פ שאינו שומע ואינו מצטער וכ\"ש השומע שהוא מצטער בקללתו לוקין עליו כתב הרמב\"ם המקלל את הישן חייב כי לא גרע מחרש: המקלל את המת פטור: אפילו המקלל עצמו חייב שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד: ואינו חייב בכל אלו עד שיקלל בשם או באחד מהכינויים: וכיון שמקלל בכינוי חייב א\"כ המקלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין העכו\"ם להקב\"ה הם בכלל הכינויין: ואם אמר ארור יהא הוי קללה כי ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה ובכל אלו אינו חייב מלקות עד שיתרו בו בפני עדים ככל חייבי לאוין אבל אם לא היה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כינוי כגון שאמר ארור פלוני או שהקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לח' או אל יברכהו ה' וכיוצא באלו אינו לוקה אבל מיהא איסורא איכא אע\"פ שאינו לוקה: אם חירף תלמיד חכם מנדין אותו ואם רצו ב\"ד להכותו מכת מרדות מכין אותו ועונשין אותו כפי מה שיראו שהרי ביזה את החכם ואם היה עם הארץ עונשין אותו כי שהשעה צריכה כפי המחרף ומתחרף: אע\"פ שמחל החכם או אחד משאר העם למקלל על קללתו מכין אותו שכבר חטא ונתחייב: אבל מי שחייב נידוי מני שהפקיר בב\"ד ורצו ב\"ד למחול על כבודם ולא לנדותו הרשות בידם והוא שלא יהא בדבר הפסד בכבוד הבורא אבל אם יש הפסד בכבוד הבורא כגון שהיו העם מבעטין בדיני התורה ובדייניהם הואיל ופקרו העם בדבר צריכין לחזק ולענוש כפי מה שיראה להם:" + ], + [ + "הלכות עדות", + "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד לו בין אם הוא לבדו יודע בעדותו בין אם יש אחד עמו שכשם שב' העדים מחייבין ממון כך האחד מחייבו שבוה ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא מרויח זה בעדותו: בד\"א בדין שבין ישראל לחבירו אבל בעכו\"ם שתובע לישראל ויש לו לעכו\"ם עד אחד אסור להעידו מפני שמפסידו לישראל שלא כדין שהעכו\"ם מוציאין ממון על פי עד אחד. וישראל התובע לעכו\"ם וכופר ויש לעכו\"ם עד אחד יכול להעידו שגם בדיני ישראל העד המסייע פוטרו. וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וכל זה בשלא יחדו העכו\"ם אותו לעד אבל אם מתחיל' יחד העכו\"ם לישראל להיות עד איכא חלול השם אם לא יעידו כ\"ש בזמן הזה שחק לישראל הוא שאין עכו\"ם נאמן להעיד על ישראל אם לא שיהיה ישראל עמו ואם ישראל יכחד עדותו יבטלו זה החק ��יאמינו לעכו\"ם להעיד על ישראל: ואינו חייב להעיד עד שיתבענו שיעיד לו: ואם כבש עדותו ולא העיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים: ואם העד ת\"ח וגנאי לו לילך אצל ב\"ד הקטן ממנו אינו חייב לילך. בד\"א בעדות ממון אבל בעדות שיש בו צד אפרושי מאיסורא חייב לילך שאין חכמה ואין תבונה נגד ה': ואם הבעל דין אלם ובא מי שיש לו תביעה עליו לב\"ד ואמר פלוני בעל דיני אלם ויש לי עדים עליו ואינם רשאים להעיד מפני אלמותו ב\"ד כופין את האלם שיביא אותם העדים שאומר אותו שכנגדו שיודעין בדבר ודוקא שיש הוכחה שהעדים יודעין אלא שיראים להעיד כגון שאומרים מה לנו ולצרה שנכניס עצמינו על זה או דברים כיוצא כאלו אבל אם אין רגלים לדבר לא דאם לא כן כל מי שיש לו דין עם אלם יאמר כן כדי שנחייב האלם להביא העדים: וצריך שיעידו העדים מעומד וי\"א שאם העידו מיושב שאינו עדות ואין דנין על פיו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהוא עדות: ואם העד ת\"ח מעיד מיושב לכתחילה לכבוד תורתו: וצריך שיבינו הדיינין לשון העדים שלא ישמעו מפי התורגמן ומיהו אם מכירין לשונם אפיל ואם אינם יודעין להשיב להם שפיר דמי: ומאיימין על העדים שלא יעידו שקר ומודיעים להם עונשו של מעיד עדות שקר ושהוא בזוי בעיני השוכרו: ובודקים כל א' לבדו לומר היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם יאמר שהמלוה או הלוה אמר לי או אדם אחר הכשר לי בעיני ומאמין אני בו הוא אומר לי שראה שהלוה לו אינו כלום: עד שיעיד שהוא בעצמו ראה שהלוה לו או שיאמר בפני הודה לו ואמר אתם עדי כאשר יתבאר בע\"ה: ואפילו תלמיד שאמר לו רבו אתה יודע שאם נותנים לי כל ממון שבעולם איני משקר מנה יש לי אצל פלוני יש לי עד אחד בא והצטרף עמו לא יעשה ואפילו אמר לו בא ועמוד עם העד האחד ולא תעיד אלא כדי שיראה הלוה ויפחד שיסבור שיש לי שני עדים ויודה לא ישמע לו: ואחר שבדקו האחד בודקין גם את השני אם נמצאו דבריהם מכוונים גומרין את הדין על פיהם: ירושלמי רב כד הוה חמי סהדי מכוונים הוה חקר כד הוה חמי סהדי הכן והכן הוה מכוון פירוש כשהיה רואה עדים שהיו אומרים עדותן מכוונים בלשון אחד היה חושש שמא משקרים ובעצה כיונו לשונם אחת והיה חוקר ודורש אותם אבל אם לא היו אומרים ממש בלשון אחד אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה רק שתהא עדותן מכוונת בלא הכחשה לא היה דורש כל כך: כתב רש\"י שאין העדים יכולין להעיד עדותן בכתב וישלחו אותו לבית דין כדאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם וכן יראה מדברי הרמב\"ם שכתב דין תורה שאין מקבלין עדות אתא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מדברי סופרים שחותכין בדיני ממונות בעדות שבשטר אע\"פ שאין העדים קיימי' כדי שלא תנעול דלת בפני לווין הרי שלא התירו אלא לחתום בשטר אבל ר\"ת התיר שישלחו העדים עדותן לבית דין בכתב לא קרינן מפיהם ולא מפי כתבם כיון שראוין להעיד אבל אלם לכולי עלמא אינו ראוי להעיד בכתב כיון שאינו ראוי להגיד: כל זמן שזוכר האדם העדות יכול להגיד לעולם ואין לו לחוש אולי נתיישן הדבר ואינו זוכר הדבר על בוריו אלא כל כמה דרמי אנפשיה ומידכר יכול להעיד ואפילו אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב שכשמסרוהו לו כתבו בפנקסו לזכרון דברים פלוני העיד אותו עליו ביום פלוני כך וכך ושכח הדבר ואינו נזכר אלא מתוך הכתב יכול להעיד ומיהו דוקא כשזוכר הדברים ע\"י הכתב אבל אם אינו נזכר לדברים אף מתוך הכתב לא יעיד: וכן אם נזכר לדבר ע\"י אחר שהזכירו לו יכול להעיד אבל אם הבעל דין בעצמו מזכירו ונזכר לא יעיד ו��ם העד תלמיד חכם אף אם הבעל דין בעצמו מזכירו שפיר דמי שודאי לא היה מעיד אם לא שזוכרו מעצמו והרמב\"ם כתב אם הבעל דין ת\"ח שפיר דמי כיון שהוא ת\"ח הוא יודע שלא יהא העד מעיד אם לא שזוכרו מעצמו: איןמקבלין את העדות אלא בפני בע\"ד: וקטן אפילו בפניו כשלא בפניו דמי ודוקא בנכסים שהיו בחזקת אביו ובא אחד להחזיק בהם והוציאו הקטן משם אפיל יש לאחד עדים שהחזיק בהן אין מקבלין אותם. אבל אם אין לקטן חזקת אב מוציאין מידו: ואם קבלו העדות שלא בפני בעל דין אין דנין על פיו: היו העדים חולים או רוצים לילך למדינת הים ובקש התובע שיקבלו עדותן קודם שילכו או ימותו שולחין לנתבע שיבא לא בא מקבלין העדות שלא בפניו אבל כל זמן שלא הודיע אותו לא וי\"מ דוקא כשהעדים רוצים לילך למדינת הים שיש שהות להודיעהו אז אין מקבלין אלא אם כן הודיעוהו אבל אם היו חולים שאין שהות מקבלין אע\"פ שלא הודיעוהו וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברא הראשונה וכן אם התובע חולה ומבקש שיקבלו הערות בחייו כי הוא יזכיר לעדים לכוין את העדות ושלחו לנתבע ולא בא מקבלין את העדות אפילו שלא בפניו וכתב ריב\"א אבל אם היה הנתבע חולה ואומר התובע שיקבלו עדות בחיי הנתבע שלא בפניו כדי שיחזיקוהו בנכסי הנתבע בחייו שאם ימות יצטרך להמתין עד שיגדלו היתומים כי לא ישמעו העדות בעודם קטנים אין שומעין לו לקבל העדות שלא בפניו כדי שיגבה חובו מיד כי מזל רע שלו גרם שחלה הנתבע ואין מקבלין עדות שלא בפניו לחוב ליתומים שלא כדין: וכתב הראב\"ד אפילו אם אומר התובע לדיינין הרי עדי לפניכם אלא שאינכם רוצים לקבלם לכל הפחות קחו ממון הקטנים בידכם שלא יכלוהו הקטנים אין שומעין לו וכן אם פתחו ליה בדינא ולא אתא מקבלן העדות שלא בפניו פירוש שכבר טענו לפני הדיינין והביא התובע את עדיו ושלחו בית דין לנתבע שיבא וישמע עדי התובע ולא בא:\n" + ], + [ + "אחר שנחקר עדותן בבית דין אינו יכול העד לחזור בו ולומר דבר שסותר עדותו ואם יאמר טעיתי או שגגתי אין שומעין לו אפילו אם נותן טעם לדבריו אבל בדבר שמוכח שטעה כגון שהעיד חובתו של המביא אותו שומעין לו דסתמא אין אדם מביא עד להעיד חובתו: וכתב הרמב\"ם וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי כללו של דבר כל דבר שיאמר העד אחר שנחקר עדותו שבא מכללו ביטול העדות או תוספת תנאי אין שומעין לו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דבתנאי שומעין לו ואפילו אחד אמר תנאי ואחד אמר לא היה תנאי שומעין לזה שאומר תנאי ורב מתתיה גאון כתב דאע\"פ דעד אחד אמר תנאי ואחד אמר לא היה תנאי קיימא לן דהאומר תנאי נאמן כיון דאיכא רב נחמן דמחייב שבועה והתקין היסת מישתבע ליה היסת דתנאי הוה ומיפטר:" + ], + [ + "אין צריך לדרוש עדי ממונות בדרישה וחקירה בין עדי הודאות והלואות בין עדי ירושות מתנות וגזלות חוץ מעדי חבלות כיצד אמרו בפנינו הלוה פלוני מנה לפלוני בשנה פלוני אע\"פ שלא כיונו החדש שהלוה בו ולא המקום ולא המנה אם היה ממטבע פלוני או פלוני עדותן עדות: אבל אם נראה לדיין שהדין מרומה צריך דרישה וחקירה להוציא הדין לאמיתו: ואע\"פ שאין צריך דרישה וחקירה אם הכחישו זה את זה בדרישות וחקירות עדותן בטילה: אבל אם הכחישו זה את זה בבדיקות עדותן קיימת כיצד אחד אמר בניסן לוה הימנו והשני אמר לא כי אלא באייר לוה הימנו או שאמר האחד במקום פלוני והשני אמר לא כי אלא במקום פלוני עדותן בטלה: וכן אחד אמר חבית של יין הלוה לו ואחד אמר חבית של שמן עדותן בטלה אפי' אם תבע שניהם אבל אם אחד אמר מנה שחור והשני אמר מנה לבן והוא תבע שניהם או שאחד אומר בבית והשני אומר בעלייה והמקומות הם קרובים שאפשר לראות מזה לזה עדותן קיימת ונותן לו הפחות: אמר אחד ק' והשני ר' נותן לו ק' וכן אם אחד אמר דמי חבית של יין והשני אמר דמי חבית של שמן והוא תבעו שניהם נותן לו הפחות שבשניהם. שאלה ראובן תבע משמעון אל ות\"ק זהובים ומביא חמשה עדים אחד אמר ראיתי שהלוה לו ק' ואחד מעיד על מאתים ואחד מעיד על ג' מאות ואחד על ת' ואחד על ת\"ק כתב הרמב\"ן אם העידו כל אחד מהם בעדות מיוחדת כגון שאמר הראשון באחד בניסן בשעה ראשונה והשני אמר בזמן אחד וכן כלם משלם ת\"ש לפי שנצרף עד אחד מהר' עם עד של הש' ומשלם מאתים מתוך ז' ועוד נצרף על הת' עם הת\"ק ומשלם ת' מתוך ת\"ק ועוד נצרף עד של הק' עם עד של הת\"ק בק' הנשארים בעדותו שמן הדין ראוי לצרפם שזה אמר הלוהו ק' באחד בניסן וזה אמר הלוהו ת' ומאה בזמן אחר ולא גרענו מעדותו כי אם ת' א\"כ נשאר לו מאה שראוי לצרפו עם עד הראשון וכן ראוי להצטרף עם עד של הג' מאות שנשאר לו מאה בעדותו שלא נשתלם ויש עוד דרך אחרת להעלות החשבון לת\"ש ולהזקיקו שבועה על המאה וכן עיקר להעלות החשבון בכל מה שנוכל ולהצריף כל עדות העדים לתועלת התובע כיצד נצרף עד של הת' עם עד של הת\"ק ויתחייב על פיהם ת' ואח\"כ נצרף הק' הרי ת\"ק ואח\"כ נצרף הר' של העד השני עם ר' שנשארו מהעד של הש' ויהיה בין הכל ת\"ש ועד של המאה אין לו צירוף וזוקק לשבועת התורה על הק' ויגלגלו על הת\"ש שנשארו אבל אם העידו על כלם ביום אחד בהכחשה אינו משלם אלא ר' שהרי יש כאן שני עדים שאין הלואה זו יותר מר' אפילו אם ק' עדים מעידים ביותר מכאן פטור: וכן אם העידו סתם דנין הדבר כמכחישין להקל שהמוציא מחבירו עליו הראיה: א\"צ בדיני ממונות שיראו המעשה באחד כיצד אמר אחד בפני הלוהו ביום פלוני מנה והשני אומר ביום אחר או אפילו שאמר אחד בפני הלוה לו והשני אמר בפני הודה לו או שאמר הראשון בפני הודה לו והשני אמר בפני הלוה לו בכל ענין מצטרפין וכתב הרמ\"ה דוקא היכא דלא מכחיש המלוה לחד מינייהו כגון שתבע מיניה ב' מנים א' שהלוה לו בא' בשבת והמנה השני בב' בשבת והביא ב' עדים אחד על הראשון ואחד על השני אע\"ג דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי מצטרפין לחייב הלוה מנה אחד אבל אם המלוה מודה דלית ליה גביה אלא חד מנה ואתו תרי סהדי הד אסהיד דאית ליה גביה חד מנה וחד אסהיד דאית ליה גביה חד מנה חזינא אי איכא למימר דטעי חד מינייהו בזימנא דהלואה כגון שאמר האחד בשני בחדש ואחד אמר בג' בחדש דאיכא למימר דתרווייהו אחד יומא מסהדי וטעו בעיבורא דירחא מצטרפי דאימור אחד מנה מסהדי ואי הוברר הדבר דאתרי מנה מסהדי הא ודאי חד מינייהו הוי שיקרא דהא מלוה מודהדלית ליה גביה אלא חד מנה הילכך מישתבע ליה שבועה דאורייתא ומיפטר: וכתב בעל התרומות דה\"ה לענין פירעון כיצד תבעו ר' בשטר ואמר לו פרעתיך ומביא ב' עדים אחד אומר בניסן פרעו מנה והשני אומר בתשרי מצטרפין ואם נעשה השטר קודם ניסן נחזקינן בפרוע ממנ שהרי לדברי שניהם פרעו מנה וכן אם הודה בפני א' שפרעו מנה והשני מעיד לפני הודה שפרעו מנה בכל ענין מצטרפין ולא יוכל המלוה לומר סטראי נינהו ממלוה ע\"פ או מחוב שהיה לי עליך בשטר והחזרתיו לך: וכן א\"צ שיעידו שניהם כאחד בב\"ד אלא שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין לו: וכן אם העיד אחד בכתב ואחד בע\"פ מצטרפין להיות מלוה על פה: העיד אחד בבית דין זה והשני בב\"ד אחר שני בתי הדינין מצטרפין עדותן: וכן אם העידו בב\"ד זה ואח\"כ העידו בב\"ד שני וחזרו והעידו בב\"ד ג' יכולין כל אחד ואחד מכל ב\"ד וב\"ד להצטרף ולעשות ב\"ד חדש ולדון על מה ששמעו: אבל דיין שהעידו שנים לפניו אינו יכול להצטרף עם אחד מן העדים לדון: צריך שיעיד כל אחד ואחד על דבר שלם אבל אם העידו על חצי דבר אינו כלום כיצד באו להעיד על אחד שהוא גדול והעיד אחד שראה לו שעד אחד בימינו והשיני בשמאלו אינו כלום שכל אחד לא העיד אלא על קצת הסימנים אפילו העידו ב' בשער אחד ושנם בשניה אינו כלום שהרי כל כת וכת לא העידה אלא על חצי דבר אבל העיד אחד שראה שתי שערות בימינו ואחד העיד שראה ב' בשמאלו מצטרפין וכל כיוצא בזה:" + ], + [ + "שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו כגון אחת אומרת פלוני לוה מפלוני מנה ביום פלוני ואחת אומרת לא לוה דברי שניהם בטלים אבל לעדות אחרת כל אחת באה בפני עצמה ומעידה אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו שהעידו עדות אחד אינו כלום שאחד מהם ודאי שקרן: לפיכך שני מלוים ושני לוים ושני שטרות ואחת מאלו הכיתות חתומים על שטרו של זה והשנייה על שטרו של זה שניהם כשרים מלוה שיש לו על לוה אחד שתי שטרות מאלו שני הכיתות אם הוציאו כאחד אחד מק' ואחד מר' לא יגבה אלא של ק' ומוציאין אותו של ר' מידו ושורפין אותו שהא' מהם פסול ויד בעל השטר על התחתונה וישבע על השני ויפטר וכתב הרמב\"ם שצריך לישבע בנקיטת חפץ כדי מודה במקצת שהרי יש עליו ב' עדים במקצת הממון שכפר בכלו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם הוא פקח יוציא השטר הגדול לבדו בב\"ד אחד ויוציא השני בב\"ד אחר ויגבה בו ומיהו כשבא לגבות הגדול ישיבענו הלוה שאין בידו שטר אחר שהאחד מאלו הכיתות חתומין עליו לפיכך טוב לו שישרוף הקטן ויגבה הגדול. שני מלוים שהוציאו כל אחד שטר על לוה אחד שאלו הכיתות חתומים בו כל אחד נשבע ונוטל אפילו אם טוען לכל אחד אין לך בידי כלום כ\"ש אם טוען אחד מכם יש לו בידי ואיני יודע איזה מכם הוא ואפילו אם יש נאמנות בשטרות צריכים לישבע וכתב הרמ\"ה לא מיבעיא אם באו לגבות כאחד אלא אפילו באו כל אחד לגבות לבדו צריכין שבועה. מלוה אחד שהוציאן על שני לוין אם הוציאן כאחד ישבע כל אחד ואחד היסת ויפטר ואי מודי חד מינייהו יבהו ממנו מבני חרי ולא ממשעבדי הוציא בזה אחר זה מגבין לו שניהם שכל אחת ואחת מעידה בפני עצמה ל\"ש על לוה אחד ול\"ש על ב' לווין: מי שהביא עדים והוכחשו מתוך עדותן ואח\"כ הביא אחרים על אותה תביעה גם הוכחשו אפילו עד מאה פעמים ואח\"כ הביא אחרים ונמצא מכוונין דנין על פיה ולא אמרינן כבר הוחזק התובע להביא עדים שקרנים אלא דנין לו ע\"פ אלו כיון שלא הוחזקו שקרנים:" + ], + [ + "ראובן שתבע משמעון מנה והודה לו כן בפני עדים אינם יכולין להעיד בשביל זה שחייב לו מנה ל\"ש אם תבעו והודה לו ל\"ש הודה לו מעצמו אם תבעו והודה לו לא יעידו שאם יטעון שמעון משטה הייתי בך נאמן ופטור: וכתב הר\"ר סעדיה שצריך לישבע שלא כיון בהודאתו אלא להשטות בו וכן מסתברא לא\"א הרא\"ש: ואפילו טען להד\"מ פטור דכל מילי דכדי לא דכידו אינשי: אבל אם לא טען משפה הייתי בך לא טענינן ליה: והא דנאמן לומר משטה הייתי בך דווקא שלא תבעו בשעת מיתה אבל תבעו בשעת מיתה והודה לו בניו חייבים לשלם אפילו לא אמר אתם עדים דאין אדם משטה בשעת מיתה: אבל אם תבעו שלא בשעת מיתה ובא זה ותבע ליורשין טוענים להם שאביהם היה משטה בו אע\"פ שלא היינו טוענין לו אם היה קיים אביהן אם לא שיטעון בעצמו ליתומים טענינן כל מה שאביהן היה יכול לטעון: ובהודה לו מעצמו נמי לא יעידו דני דאינו נאמן לומה משטה הייתי בך דלא שייך משטה הייתי בך אלא כשאדם תובעו שכן דרך אדם להתל בחבירו להודות לו כשתבעו דבר שאין חייב לו: מ\"מ יכול לומר שלא להשביע את עצמי הודיתי אפילו הודה בפני האחד שא\"ל מנה לך בידי כיון שלא תבעו יכול לומר לו כדי שלא להשביע עצמי הודיתי: אפילו אי לא טעין ליה אנן טענינן ליה: אפילו הודה בשעת מית אמרינן כיון שלא להשביע את בניו וטענינן להו אפילו אם לא טענו אינהו הכי: אבל כשתבע והודה אינו יכול לומר שלא להשביע עצמי הודיתי אלא יטעון משטה הייתי בך שזה הוא דרך העולם כדפרישית: לענין שבועה אם טוען תן לי מנה שאתה חייב לי ואם תרצה לכפור הרי פלוני ופלוני שאמרת לפניהם שאתה חייב לי צריך לישבע היסת דדל עדים מהכא צריך לישבע לו על תביעתו: אבל אם אמר תן לי מנה שאמרת בפני פלוני ופלוני שאתה חייב לי אף שבועה אין צריך: ואינם יכולין להעיד שחייב בשביל הודאתו אלא אם כן שאמר הלוה הוו עלי עדים שאני מודה שאני חייב לו: או שאמר המלוה אתם עדי ואמר הלוה כן תהיו עדים או ששתק: ודוקא בפני המלוה אבל שלא בפני המלוה אפי' אמר הלוה הוו עלי עדים שאני מודה לו שאני חייב לו אינם כלום: והרמב\"ם כתב המודה בפני עדים דרך הודאה ולא דרך שיחה זה יש לו אצלי כך וכך חייב וכן כתב הרמ\"ה שאם אמר הריני מודה לפניכם אין צריך לומר אתם עדי דעד כאן לא קאמרי' שצריך לומר אתם עדי אלא בשלא אמר לוה בלשון הודאה אבל אם אמר בלשון הודאה א\"צ לומר אתם עדי דתו לא מצי לומר משטה הייתי כך ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה: וכתב הרמ\"ה היכא דאודי ליה קמי סהדי בהודאה גמורה וחזי ליה סהדי אחריני אע\"ג דליתנהו עדי הודאה כי אתו עדי ראייה ומסהדי דאודי קמי הנך מחייב דהודאה כהלואה דמיא וכי היכי דבהלואה לא בעינן עד דמקבל לסהדי אנפשיה אלא מכי חזי ליה מהימני לאסהודי לגבי הודאה נמי אע\"ג דלא מקבל לאחריני עליה מהימני דמשעת הודאה מחויב ליה והני גלויי מלתא בעלמא נינהו: כתב בעל המאוד שאם הודה בפני אחד אין בהודאתו כלום אפי' שאמר לו אתה עד ולא משתבע אפומיה אם כפר בהודאתו ולא מיחייב אם הודה בהודאתו דמילי דכדי נינהו עד שיאמר לשנים אתם עדי: ולא עוד אלא אפי' המטמין עדים לחבירו והודה לו בינו לבין עצמו והעדים שומעין לו מאחורי הגדר ואמר לו הודה לי בפני עדים והוא משיב לו הייתי מודה לך אלא שירא אנכי שתכפני לפרוע אע\"פ שהעדים שומעין שהיה מודה לפניהם אם לא שירא אינה הודאה להעיד על פיו ויכול לומר משטה הייתי בך: ואם לאחר שאמר לו רצונך שתודה לי בפני עדים אמר לו הן כ' הרמ\"ה דהוי הודאה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ' שאינה הודאה ודווקא כי האי גוונא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שהיו שם עדים אבל אי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שהיו שם עדים כההוא דאטמין סהדי לחבריה בכילתא ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הן אמר לו עירי ושכבי ליהוו סהדי עליך ושתק הוי הודאה בפני עדים דשתיקתו הוי קבלה דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים כי למה אמר עירי ושכבי ליהוו סהדי אם לא שהיו שם וכל כיוצא בזה אבל כשאמר לו עירי ושכבי הוי סהדי ואמר לו לא הרי מיחה בהדיא שלא יהיו עדים: השוכר עדי שקר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים:" + ], + [ + "כל הפסולין לדון פסולין להעיד חוץ מאוהב ושונא שכשרין להעיד אע\"פ שפסולים לדון: ואלו הפסולין מהן מחמת קורבה ומהן מחמת עבירה ומהם מחמת שאינם מתנהגין בדרך ישוב העולם ומהם מחמת קטנות ומהם מחמת ריעותא שבגופם ומהם מחמת שיש להם צד הנאה בדבר: ואלו הן הפסולין מחמת קורבה האב פסול לבנו והוא חשוב ראשון בראשון: לפיכך שנים נשואין זה האם וזה הבת אסור להעיד זה לזה כדאמרינן בעל כאשתו ובראשון בראשון אמרינן אפילו תרי בעל כאשתו ולבן בנו הוא חשוב ראשון בשני: לפיכך שנים שנשואים זה האם וזה בת בנה או בת בתה מותרים זה לזה לדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל: אבל לבן בן בנו מכשיר רב אלפס וכ\"כ הרמב\"ם אבל לר\"ת דפוסל ראשון בשלישי פסול: וכשם שקרובי האב פסולים כך קרובי האם פסולין כיצד הוא פסול לאמו ולבעלה ולאם אמו ואבי אמו פסול לו: אבל בעי אם אמו כשר לו: אחין פסולין זה לזה וכן אח לאחותו בין שהן מן האב או מן האם: וכן הנשואין שתי אחיות דראשון בראון אמרינן תרי בעל כאשתו: בני אחין כגון בן ראובן לבן שמעון או בני אחיות אסורין בין שהן אחין או אחיות מן האב או מן האם: וכל שכן שראובן פסול לבן שמעון שהוא בן אחיו אע\"פ שאינו דודו אלא מן האם: וכן חתן ראובן פסול לשמעון ולבנו: אבל הנשואין שתי בנות אחין או שתי בנות אחיות כשרים דלא אמרינן תרי בעל כאשתו בשני בשני ואפילו ראשון בשני לא אמרינן ב' בעל כאשתו: כגון הנשוי רחל כשר לנשוי בת לאה אבל הרמב\"ם פסל שכתב לא יעיד לבעל בת אחות אשתו ורב אלפס פסל אפילו נשואין שתי בנות אחין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה: שלישי בראשון כגון ראובן לבן בן שמעון רב אלפס הכשיר ור\"ת פוסל: אבל לאשתו מכשיר כיון שהוא מופלג: כל אשה שפסול להעיד לה פסול להעיד לבעלה אבל מעיד הוא לשאר קרוביו כגון לבנו ולאחיו לפיכך פסול לבעל אחות ולבנו ולחתנו שיש לו ממנה ולבעל אחות אביו ולבעל אחות אמו ולבניהם ולחתניהם ולבעל אמו ולחתנו אפילו לחתן בנו ובתו: אבל מותר לבניהם ולחתניהם שיש להם מנשים אחרות: כל איש שפסול להעיד לו כך פסול לאשתו אבל כשר לשאר קרוביה ולפיכך פסול לאשת אחיו ולבנה ולחתנה ממנו ולאשת אחי אביו ולאשת אחי אמו ולבניהם וחתניהם ולאשת אביו ולכלתו ואפילו לכלת בנו ובתו: אבל כשר לבניהם ולחתניהם שיש להם מאנשים אחרים: חמיו ובנו ובן בנו וחתנו פסולין לו: אבל אבי חמיו כשר לו אע\"פ שהוא פסול לאשתו: אחי חמיו ובנו הן פסולין לו: אבל לא חתנו: ובן אחות חמיו פסול לו אבל לא חתנו: אחי חמותו ובן אחי חמותו ובן אחות חמותו פסולין לו ולא חתניהם: חורגו פסול לו אבל לא בנו וחתנו אע\"פ שהן פסולין לאשתו: אבי חתן ואבי כלה מעידים זה לזה: אחי האח מעידים זה לזה כגון ראובן נשא רחל וילה לו את ימין והיה לו בן מאשה אחרת ושמו נמואל שהוא אחי ימין מן האב ומת ראובן ונשאת רחל לשמעון וילדה לו אח אוהד הוא אחי ימין מן האם נמואל ואוהד כשרין זה לזה אע\"פ שימין הוא אח לשניהם: הארוס פסול להעיד לארוסתו בד\"א לעצמה אבל לקרוביה כגון לבנה ולבתה ולבעל אחותה כשר עד שישאנה: כתב רמב\"ם האיש עם אשתו ראשון בראשון לפיכך אינו מעיד לא לבנה ולא לאשת בנה ולא לבתה ולא לבעל בתה ולא לאביה ולאמה ולא לבעל אמה ולא לאשת אביה: מה שפסלה תורה קרוביה לא מחמת אהבה שביניהם שהרי פסולין לו בין לזכות בין לחובה לפיכך האוהב והשונא כשרים להעיד אע\"פ שהן פסולין לדון: הגרים אין להם קורבה אפילו שני אחין תאומים שנתגיירו מעידין זה לזה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: כל קורבה שע\"י הנשואין מתה בטלה הקורבה כגון אם היה חתנו ומתה בתו מותר להע��ד אפילו יש לו בנים ממנה: היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פסול לו אף אל פי שהיה כשר בשעה שנמסר לו העדות כיון שעתה הוא פסול וכן אם היה פסול בשעה שנמסר לו העדות וכשר בשעת העדאת העדות דבעינן תחילתו וסופו בכשרות: לפיכך שכיב מרע שצוה בפני עדים הקרובים לו ורחוקים מבנים אין הצואה כלום כיון שהיו קרובים בשעה שנמסר להם העדות: אבל הכשר בתחילתו וסופו כשר להעיד אע\"פ שהיה פסול באמצע: והא דבעינן תחילתו וסופו בכשרות דוקא בפסול קורבה שהוא פסול הגוף אבל פסול ממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות לפיכך אם היה נוגע בדבר בשעת ראיית העדות מפני שהיה לו הנאה בדבר יכול להסתלק בענין שלא יהא לו הנאה בדבר ויעיד: כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה אם הקהל מנו עדים ותקנו שלא ישוה שום עדות זולתם יכולין להעיד אף לקרוביהם כיון שקבלו עליהם: עדים הקרובים לערב פסולים ללוה לא שנא אם הלוה בא לפטור בטענת כפירה והם מעידים עליו שלוה או אם טוען שפרע והם מעידים עליו שלא פרע:" + ], + [ + "רשע פסול להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס: ואפילו עד כשר היודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינין מכירין את רשעו אסור לו להעיד עמו אע\"פ שהוא יודע שהוא עדות אמת מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם רשע: איזהו רשע כל העובר על עבירות שחייבים עליהם מלקות וכ\"ש אם עובר על חייבי כריתות ומיתות ב\"ד ל\"ש אם עובר על העבירות לתיאבון לא שנא להכעיס דהלכה כאביי דלא בעינן רשע דחמס: היתה עבירה שעבר עליה מן התורה פסול מן התורה היתה מדרבנן פסול מדרבנן כיצד כל בשר בהמה בחלב או חילל י\"ט ראשון פסול מן התורה אכל בשר עוף בחלב או שחילל י\"ט שני פסול מדרבנן: קוברי המת בי\"ט ראשון פסולים לרב אלפס וא\"א הרא\"ש ז\"ל הכשיר אפי' נדו אותו על ככה ושנו באולתם ודוקא קוברי מת משום דסברי מצוה קעבדי אבל מחללי י\"ט בדבר אחר פסולין: העובר על השבועה אחד שבועת שוא ואחד שבועת שקר של ממון ובטוי פסולין: ואפילו עובר על חרם שהחרימו הקהל: הבא על הערוה או על הזכר פסול לכל עדות: אבל החשוד על העריות שרגיל עם העריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו שפרוץ בהם כשר לעדות אחר ופסול לעדות אשה בין להכניסה לבעלה בין להוציאה מבעלה: טבח שנמצא אחריו נבלה הרי הוא כאוכל נבלות לתיאבון ופסול: לשון הרמב\"ם טבח שבודק לעצמו ומוכר לאחרים ויצאה טריפה מתחת ידו פסול יראה מלשונו שהבודק לאחר אינו נפסל אם יצאה טריפה מתחת ידו: גנב וגזלן אע\"פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות פסולים לעדות והיינו רשע דקרא דכתיב עד חמס: עד זומם פסול למפרע משעה שהעיד כגון אם העיד בניסן והוזם בתשרי על אותו עדות כל מה שהעיד מניסן ואילך פסול: ואם הוא עדות בשטר פסול משחתם בשטר וה\"מ שנתברר מתי חתם אבל אי לא ידעינן מתי חתם לא פסלינן ליה מזימנא דשטרא דכיון דזייף איכא למימר השתא חתם על שטרא ולא מפסדי לשטרי דאינשי דהוה חתום בהו מספק ואם הוחזק שטר זה שמזימין אותו בו בב\"ד נפסל משעה שהוחזק השטר בב\"ד: כתב הרמב\"ם אע\"ג שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו ושלם עד הזומם הממון שהוזם עליו פסולים ואיני יודע למה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון ואפשר שר\"ל אע\"פ ששלמו כיון דבכפיית ב\"ד שלמו פסולים עד שישובו מעצמם: המלוה ברבית פסול אחד המלוה ואחד הלוה אם ברבית קצוצה פסולין מן התורה ואם באבק ריבית פסולים מדרבנן ור\"י נסתפק בערב ועדים אי פסולים או לא דאיכא למימר לא תשי��ון עליו נשך למלוה וללוה משמע כדאמרינן בעלמא לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב מצאתי כתוב בשם הגאונים שמנו כל פסולי עדות ומנו הלוה והמלוה ולא מנו עדים וערב עמהם: העובר על גזל של דבריהם כגון גוזלי מציאות חרש שוטה וקטן וכגון החמסנים שגוזלים משל חברים שלא ברצונו ונותן לו הדמים פסולים מדבריהם: אריס שגונב מחלוק של בעל הבית דבר מועט בדבר שנגמרה מלאכתו אינו נפסל בכך שמורה היתר לעצמו להיות כמו פועל שאוכל בדבר שנגמרה מלאכתו ודווקא אריס שיש לו חלק בגוף הפירות: אבל רועה שגונב משל בעל הבית אפילו כל שהוא פסול: הרועים אחד רועה בהמה גסה ואחד רועה בהמה דקה סתמא פסולים שחזקתן שמרעין בשדות אחרים אפילו לא ראינו שעשו כן ודווקא ברועה בהמות שלו אבל של אחרים אינו פסול עד שנדע שמרעה בשדות אחרים: המוכסין סתמן פסולים שחזקתן שנוטלין יותר מקצבתן: וגבאי מנת המלך סתמן כשרין ואם נודע אפי' בפעם אחת שנטלו יותר מהראוי להם לגבות פסולים: משחקים בקוביא פסולים ולאו דוקא בקוביא אלא אפי' בכל מיני שחוק אפי' בקליפי רימונים ואגוזים ודווקא כשאין לו אומנות אחרת אלא הוא והטעם מפני שאז אינו מתעסק בישובו של עולם לידע כמה טורח האדם אחר הממון ונקל בעיניו להעיד שקר להפסיד ממון חבירו לפיכך אם יש לו אומנות אחרת כשר: ומפריחי יונים והוא שאומר לחבירו אם תקדום יונתי לשלך למקום פלוני תתן לי כך וכך ואם שלך תקדום אתן לך כך וכך והוא הדין העושין כן בכל מיני בהמה והיה ועוף גם אלו אינן פסולין אלא כשאין להם אומנות אחרת. כתב הרמב\"ם מפריחי יונים בישוב פסולין שחזקתן שגוזלין יונים של אחרים וכן מפרש טעמא לפי שאינו עוסק בישובו של עולם גבי קוביא וחזקתו שהוא אוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל ולפי זה אם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו פסול אבל לפי הטעם שפירשתי פסול לעולם: כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ פסול לעדות ונתן הרמב\"ם טעם לדבר שכל מי שירד לכך חזקתו שעובר על רוב עבירות שיבואו לידו לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין עדות ממנו אא\"כ הוחזק שהוא עוסק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי ישראל ויש בו דרך ארץ דאז מקבלין עדותו אע\"פ שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה: נמצא כל תלמיד חכם בחזקת כשרות עד שיפסל וכל עם הארץ בחזקת פסלות עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הכשרים וכל מי שמקבל עדות עם הארץ קודם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבואו עדים ומעידין שהוא נוהג במצות ודרך ארץ הרי זה הדיוט ועתיד ליתן הדין שהוא מאבד ממון ישראל על פי רשעים: האוכל בשוק פסול לעדות מפני שאין לו בושת פנים ואינו חושש להעיד שקר ופי' ר\"ח דוקא בחוטף ואוכל ור\"ת פי' דוקא בקובע סועודתיו בשוק: לשון הרמב\"ם הבזויין פסולין לעדות מדבריהם והם האנשים האוכלים בשוק בפני כל העם וכגון אלו שהולכים ערומים בשוק בעל שהן עוסקין במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבושת כל אלו הן חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר: מקבלי צדקה מהעכו\"ם בפרהסיא אם היה אפשר להם להתפרנס בציענא והם אינן חוששין להתבייש לקבל בפרהסיא פסולין לעדות ואם אי אפשר להם להתפרנס בצינעא כשרים: כתב הרמב\"ם האפיקורסין והמינין והמומרין לא הוצרכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל אבל אלו וכו': כל הפסול מן התורה כגון גזלן דאורייתא וכיוצא בו פסול אע\"פ שלא הכריזו על פסולו פסולי דרבנן אין נפסלים עד שיכריזו עליהם וכל עדות שהעידו קודם הכרזה כשר: וסתם רועה מכריזין עליו: כתב הרמב\"ם כל הפסול בעבירה אם העידו שני עדים שעשה העבירה אע\"פ שלא התרו בו והרי אינו לוקה מ\"מ הרי זה פסול לעדות בד\"א שעבר על דבר הפשוט בישראל שהוא עבירה כגון שנשבע לשקר או לשוא או גזל וכיוצא בו אבל אם ראוהו עדים שעובר על דבר שקרוב העושה אותו להיות שוגג צריכין להודיעו שמחלל שבת בזה מפני שרוב העם אין יודעין זה וכן אם ראוהו עושה מלאכה בי\"ט או בשבת צריכין להודיעו שהיום שבת שמא שכח וכן המשחק בקוביא תמיד ומי שנעשה מוכס או גבאי שמוסיף לעצמו צריכין העדים להודיעו שהעושה דבר זה הוא פסול לעדות שרוב העם אינם יודעים דברים אלו וכל כיוצא בזה כללו של דבר כל עבירות שהדברים נראים לעדים שזה יודע שהוא רשע ועבר בזדון אע\"פ שלא התרו בו ה\"ז פסול ואינו לוקה: אין אדם נפסל בעבירה ע\"פ עצמו הרי שבא לב\"ד ואמר שגנב או גזל או לוה ברבית אע\"פ שמשלם ע\"פ עצמו אינו נפסל וכן אם אמר שאכל נבילה או שבעל בעילה האסורה לו אינו נפסל עד שיהיו שם עדים שאין אדם משים עצמו רשע: לוה שהעיד על המלוה שהלוה לו בריבית ויש עד אחד עמו מצטרפין לפוסלו אע\"פ שעושה עצמו רשע שלוה ברבית פלגינן דיבוריה ומאמינין לו גבי מלוה ולא לגבי עצמו: כתב ה\"ר יקר הנשבע להכחיש העד העד דואותו שנשבע לו מצטרפין להעיד עליו לפוסלו דלא חשיב כנוגע בדבר שכבר נשבע לו ונפטר ממנו: וכן מי שהעיד על פלוני שרבעו בין לרצונו בין לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו: וכן אם העיד פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להורגה: פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להרגן שאין אדם קרוב אצל ממונו: כתב הרמב\"ם ב' שהעידו באחד שהוא פסול באחת מן אלו העבירות ובאו שנים והעידו שחזר בו ועשה תשובה או שלקה הרי זה כשר אבל באו שנים והכחישום ואמרו לא עשה עבירה זו ולא נפסל הרי זה ספק פסול לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו ולא ידון עד שיודע שעשה תשובה כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חזר לכשרותו אבל שאר פסולי עדות שהן מחמת ממון שחמסו או שגזלו אע\"פ ששלמו צריכין תשובה והרי הם פסולים עד שיודע שחזרו בהם מדרכם הרעה ע\"כ: מאימתי חזרת מלוי רבת משיקרעו שטרותיהם ויחזרו בהם חזרה גמורה שאפי' לעכו\"ם לא ילוו עוד בריבית וצריך להחזיר כל מה שלקח בריבית כל אחד לבעליו ואם אינו יודע ממי לקח צריך לעשות בו צרכי רבים אם ירצה לעשות תשובה שלימה מאימתי חזרת משחקי בקוביא משישברו כליהם ששוחקין בהם ויחזרו חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבדי וכן מפריחי יונים משישברו כליהם העשוים לכך ויחזרו בהן חזרה גמורה ולא יעשו עוד אפי' בחנם ומאימת חזרת מועלי בשבועות משבא לב\"ד שאין מכירין אותו ואומר חשוד אני או יתחייב שבועה בממון חשוב בב\"ד שאין מכירין אותו וישלם ולא ירצה לישבע וחזרת טבח שיצתה טריפה מתחת ידו שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויכסה שחורים ויחזיר אבידה בממון חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו בממון חשוב (ומ\"מ ש\"ץ יוכל להיות) וחזרת עד זומם שהולך למקום שאין מכירין אותו ונותנין לו ממון חשוב להעיד שקר ואינו מקבל וכן כל כיוצא בזה:" + ], + [ + "קטן פסול להעיד אפילו פקח וחכם עד שיביא שתי שערות אחר שיהיה בן י\"ג שנה ויום אחד: אפילו הגיע לכלל שנים אין מקבלין את עדותו עד שיבדקוהו שהביא ב' שערות: ואם משהין לבודקו זמן רב אחר שהיה לו י\"ג שנים ובדקוהו ומצאו לו שתי שערות כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שהוא בחזקת גדול משעה שהיו לו י\"ג שנה: ואם צמח זקנו למעלה א\"צ בדיקה: ואם הגיע לכ' שנים ונולדו בו סימני סריס הרי זה גדול ויעיד ואם לא נולדו לו סימני סריס לא יעיד עד רוב שנותיו: בן י\"ג שנה ויום אחד שהביא ב' שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן אין עדותו עדות במקרקעי אלא במטלטלי: ואפילו לאחר שהגדיל הקטן אינו יכול להעיד על מה שראה בקטנותו אבל יש דברים שמעיד עליהם בגדלו אע\"פ שלא ראה אותם אלא בקטנותו כגון שמעיד זה כתב יד אבי או כתב יד רבי או אחי כדי לקיים השטר אע\"פ דכבר מתו בעוד שהיה קטן ודווקא על אלו ג' מעיד שהוא רגיל בהם ומצוי אצלם אבל אם מעיד על אחר לא ודווקא שיש גדול עמו שמעיד כדבריו וכן נאמן להעיד כשיגדל על אשה שכשנשאת יצאה בהינומא ונעשה לה כמנהג הבתולות וגובה כתובתה מאתים כיון שהרוב בתולות נישאות וכן נאמן אפילו הוא לבדו לומר ע\"כ תחום שבת כיון שתחומין דרבנן ושאמר לו אביו משפחה זו כשירה או פסולה ושאכלנו בקצצה של פלוני שהאכילנו להודיע שאחיהם נשא אשה שאינה הוגנת לו: ובכל אלו שמעיד בהן גדול שידע בהן כשהיה קטן אם היה עכו\"ם או עבד כשראה דברים אלו ונתגייר או נשתחרר אינו נאמן להעיד עליהם: שוטה פסול להעיד וזהו שוטה שיצא יחידי בלילה והלן בבה\"ק והקורע כסותו ומאבד מה שנותנין לו ובאחד מאלו שעושה דרך שטות נקרא שוטה. והרמב\"ם כתב ולא שוטה שהולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצא דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע\"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר הדברים הרי זה פסול ובכלל שוטה יחשב: הנכפה בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע והוא שלא יהא דעתו משובשת תמיד שיש נכפין שגם בעת בריאותן דעתן מטורפת עליהן וצריך להתיישב בעדות הנכפין הרבה: הפתאים ביותר שאינן מכירין הדברים שסותרין זה את זה ולא יבינו ענין הדבר כדרך שיבינו שא העם וכן המבוהלין ונחפזים בדעתן והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעות בכתב ע\"כ: חרש פסול וחרש שאחז\"ל בכל מקום זהו שאינו מדבר ואינו שומע ולכאורה נראה שאם הוא מדבר ואינו שומע שכשר להעיד אבל הרמב\"ם כתב אחד חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר אע\"פ שראייתו ראיה מעולה ודעתו נכונה צריך שיעיד בכ\"ד בפיו ויהא ראוי לשמוע דברי הדיינין והאיום שמאיימים עליו: וכן אם נשתתק אע\"פ שנבדק כדרך שבודקין לגיטין ונמצא שעדותו מכוונת והעיד לפנינו בכתב ידו אינו עדות כלל חוץ מעדות אשה שבעגונה הקילו ע\"כ: סומא פסול אף על פי שהוא מכיר הקול והאנשים ומכוונת עדותו התורה פסלתו דכתיב והוא עד או ראה אבל סומא באחד מעיניו כשר: וכל אלו בין שהיה חרש שוטה וקטן או סומא בשעה שנמסר לו העדות ובריא בשעת העדאת העדות או איפכא פסולין עד שיהא בריא בשעת העדאת העדות ובשעה שנמסר לו עדות ואז הם כשרים אפילו הם פסולים באמצע:" + ], + [ + "עדים רבים שהעידו בעדות אחת ונמצא אחד מהם קרוב או פסול כל העדות בטילה. וכתב הרמב\"ם כיצד בודקין אותן אומרים להם כשראיתם המעשה לראות באתם או להעיד באתם אותו שאומר שבא להעיד פוסל כל העדות ואותו שאומר שבא לראות אינו פוסל: בד\"א כשיש עמהם קרוב או פסול אבל אם כלם כשרים בין אותן שכיוונו להעיד בין אותן שלא כיוונו להעיד חותכין הדין על פיהם כיון שראה הדבר וכיון עדותם והרמ\"ה הוסיף לומר דהא דאמרינן כשאומר שבא לראות אינו פוסל זהו דווקא שלא העידו ביחד בב\"ד בתוך כדי דבור אבל אם העידו יחד בתכ\"ד אפילו אומרים שלא באו אלא לראות ואפי' לא ראה זה את זה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה דהא עיקקר קרא בשעת הגדה קאי הלכך ל\"ש נצטרף עמהם קרוב או פסול בשעת ראיה להעיד ולא העיד עמהם בשעת הגדה ול\"ש נצטרף עמהם בשעת הגדה ולא בא להעיד בשעת ראיה או שלא ראו כאחד עדותן בטילה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אפי' אם כיון לראות כדי להעיד אינו פוסל אלא א\"כ כיון לראות כדי להעיד ובא לב\"ד והעיד אבל אם לא כיון לראות כדי להעיד אפי' בא לב\"ד והעיד או שכיון לראות כדי להעיד ולא העיד אינו פוסל: ואם הזמין התובע עדים כשרים ועמדו שם עדים קרובים או פסולין אפי' אם כיונו להעיד והעידו לא נתבטל העדות של כשרים דכיון שהזמין עדיו והוציא את האחרים מכלל העדות לאו כל כמינייהו לבטל העדות: וכן כשאדם צריך לעדות ומצוה להכריז כל מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד והעידו כשרים ופסולין לא נתבטל עדות הכשרים שלא היה כוונתו אלא בראוי להעיד: כתב רב אלפס שאם העיד קרוב עם רחוק ואין הרחוק יודע בקורבתו של זה שעדות הרחוק כשר ומחייבו שבועה ובלבד שלא יהא רגיל בו שאפשר שלא ידע בקורבתו ונאמן לומר שלא ידע בקורבתו אבל אם רגיל בו אז ודאי ידע בו ופסול וכ\"כ הרמב\"ן דכי היכי דתלינן בדעת הפסולין אי למיחזי קא אתלו אי לאסהודי קא אתו הכי נמי תלינן בדעת הכשרים אם לא הכירו הפסולין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב לא מסתבר לי כלל דכיון שהעיד הפסול בב\"ד נתבטל גם עדות הכשר ואינו תלוי במה שמכיר הכשר בקורבתו או שלא מכיר:" + ], + [ + "כל עדות שיש לו לאדם הנאה בו פסול להעיד לפיכך קרקע של שני שותפין ובא אחר להוציאה מתחת יד האחד לומר שאותו שמכרה להם גזלה ממנו אין שותפו מעיד לו עליה לפסול עדי המערער ואפילו על חלק השותף לא יועיל עדותו אא\"כ שסילק עצמו ממנו וקנה מידו שלא נשאר לו כלום זכות בו: ואפי' שלא סילק את עצמו עד לאחר הערעור וצריך להתנות אם יבא בעל חובו לגבותו ממנו בשביל חובו שהוא יסלקו במעות דאל\"כ שמא הוא מעיד כדי להעמידו בידו כדי שיפרע ממנו בעל חובו אפי' יש לו שדה אחרת כי מי יודע כמה בעלי חובים יש לו וגם צריך להתנות שאם יבא לחטפה ממנו בטענות אחרות לומר שהיתה גזולה בידו וכיוצא באלו שאינו מקבל עליו אחריות אבל אם אין המערער טוען אלא על חלק השותף בלבדד כגון שטוען שמכרה לו השותף יכול להעיד לו שאז אינו נוגע כלל בעדות: אריס אינו מעיד לבעל השדה להעמידה בידו כשיש בה פירות דשמא מעיד כדי להעמידה בידו כדי שיטול חלקו בפירות ואם אין בה פירות מעיד לו ופי' רשב\"ם והוא שלא טרח בה דאם טרח לא דניחא ליה דתיקום ביד בעלה שאם יזכה המערער יטול הוא שבח ופירי הכל ולא יתן לאריס כלום וה\"ר יונה ז\"ל הוסיף לומר שאפי' אם אכל פירי מעולם אינו מעיד שצריך לשלם לנגזל כל הפירות היתרים על ההוצאה שלקח ממנו מעולם ומיהו אם אין עדים שלקח ממנו פירות או כמה לקח נאמן להעיד במיגו דלא לקחתי אלא כדי ההוצאה ואין צריך שבועה כיון שאין המערער טוען בודאי שלקח יותר מההוצאה ואם טוען בריא אז הוא צריך שבועה וליכא מיגו ואינו נאמן אם לקח ממנו פירות מעולם ור\"י פי' אפי' אם אית בה פירא בארעא מעיד שאפי' אם יטרפנה המערער יטול האריס חלקו דחשיב כיורד ברשות אלא היכא שהתנה בעל השדה ליתן לאריס יותר מלאריסי העיר שאז אינו מעיד דשמא המערער לא ירצה ליתן לו אלא כמו לשאר אריסי העיר והרמ\"ה כתב כשאין בה פירות מעיד לו אע\"פ שטרח בה שהמערער צריך לשלם שכר טרחו כדין השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו וכ\"כ א\"א הרא\"ש: השוכר אם לקח בידו השכירות ואומר כל מי שתתקיים השדה בידו ה\"ז יטול אז מעיד למשכיר ואם נתן כבר השכירות אינו מעיד שאם תצא השדה למערער חייב ליתן לו השכירות פעם אחרת ומיהו הר\"ר יונה כתב יכול המשכיר לחזור ולתנו לשוכר ויאמר לו תנהו למי שיזכה בדין כדי שלא יהא נוגע בעדות: לוה שבא לערער עליו להוציא קרקע שלו מידו אם לא ישאר בידו קרקע אחרת כנגד החוב שיש למלוה עליו אין המלוה והערב יכולין להעיד לו להעמידה בידו שהן מעידין להעמידה בידו המלוה כדי לגבות ממנו חובו והערב כדי שלא יחזור המלוה עליו כשלא ימצא כלום ביד הלוה אבל אם ישאר קרקע בידו כנגד החוב אפי' אם היא זיבורית יכולין להעיד אפי' אם הקרקע שמעידין עליה בינונית לא חשוד להעיד שקר משום חילוף שבין בינונית לזיבורית כיון שמוציא כדי לגבות בו חובו אבל אם הערב קבלן שמן הדין יכולין לגבות הימנו תחלה אינו מעיד אפי' אם ישאר קרקע אחרת ביד הלוה שהוא חפץ שימצא המלוה לגבות בריוח מן הלוה שמתוך כך לא יחזור עליו ואפי' אם השדה שמעיד עליו עידית או זיבורית שמא ניחא ליה למלוה ליקח בזיבורית טפי פורתא ושמא ניחא ליה ללוה ליתן ליה בעידית בציר פורתא: לוקח ראשון מעיד ללוקח שני להעמידה בידו והוא שתשאר למוכר שדה אחרת בת חורין כנגד דמי שדה זו של לוקח ראשון או שתשאר שדה אחרת ביד לוקח שני שאז אין ללוקח ראשון הנאה במה שתשאר השדה ביד הלוקח שני שאפי' אם יטרפו ממנו השדה שקנה יש לו על מי לחזור אבל אם לא תשאר שדה על מה שיחזור לא יעיד וכן לוקה שני לא יעיד ללוקח ראשון אא\"כ שתשאר ביד המוכר קרקע כדי חובו של לוקח ראשון: ראובן שמכר שדה לשמעון ובא לוי לערער עליו לומר שראובן גזלה ממנו פשיטא שראובן אינו יכול להעיד ולפסול עדי לוי אפי' מכרה שלא באחריות שודאי נוגע בעדות הוא דניחא ליה דלא לקרויה גזלנא אלא אפי' אם אין טוען לוי שראובן בעצמו גזלה אלא שקאנו ממי שגזלה ממנו אפ\"ה אין ראובן מעיד להעמידה ביד שמעון אע\"פ שמכרה לו שלא באחריות (ס\"א או באחריות) ושמעון מכיר שזו השדה היתה של ראובן ושל אבותיו מעולם אלא שלוי בא להוציאה מידו בעדים שקרים והודה בזה ונמצא שאפי' אם יוציאנה לוי מידו אינו חוזר על ראובן אפ\"ה אינו יכול להעיד לו עליה לפי שהוא חפץ שתשאר בידו שאם יבא בעל חובו של ראובן ליפרע מראובן ולא ימצא לו כלום שיטרפנה משמעון ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם ולגבי שמעון הלוקח אינו לוה רשע ולא ישלם שהרי מכרה לו שלא באחריות ואפי' אם קנה השדה ומכרה מיד ולא לוה בנתיים אפ\"ה חיישינן שמא לוה קודם שקנאו וכתב [למלוה] דאקני וקי\"ל דאקני וקנה ומכר משתעבד ואפילו אם אין אנו יודעין לו שום ב\"ח או שאנו יודעין שיש לו קרקע המספקה כנגד חובו אפ\"ה אינו מעיד שאנו חוששין שמא יש לו עליו חובות שאינן ידועין לנו או שמא עשה זה השדה אפותיקי מפורש שנמצא אפי' שיש בידו שדות אחרות אינו יכול לגבות אלא מזו ואם אין המערער בא מכח המוכר אלא מכח שמעון הלוקח כגון שיש לו חוב או שום תביעה עליו אז יכול ראובן להעיד שאינו נוגע בעדות כלל שבעל חובו יכול להוציאו מיד לוי המערער כמו מיד שמעון: מכר לו ראובן פרה או טלית שלא באחריות ובא לוי לערער עליה להוציאה מידו בטענה שקנאה מגזלן יכול ראובן להעיד לו שאין לו בזה שום הנאה שתשאר בידו שאפי' יבא בעל חובו אינו יכול לטורפה שאין ב\"ח גובה ממטלטלין שביד לוקח אפי' עשאה לו אפותיקי בד\"א שיכול להעיד להעמיד המטלטלין בידו כשעדים מעידים שלא היה לראובן קרקע מעולם וכתב ר\"ח שצריכין להעיד שזה האיש לא נפרד ממנו מעולם וברור לנו במה שקנה וכי לא קנה קרקע מעולם לא בקנייה ולא במתנה אז יכול להעיד לו וה\"ר יונה כתב שאין צריכין להעיד שלא נפרד ממנו מעולם ולא עשה שום מעשה משהגדיל שלא בפניהם אלא כיון שדרו בעיר אחת והכירו בעסקיו והוחזק אצלם בעיר שלא היה לו קרקע מעולם תו לא חיישינן אבל אם אין עדים שלא היה לו קרקע אינו יכול להעיד גם על המטלטלין כי שמא הקנה אותם לבעל חוב אגב קרקע וכתב לו דאקני שנקנו לו מטלטלין אגב קרקע והיה לו קרקע ונשתעבדו לו המטלטלין ונמצא ב\"ח יכול לטורפה מן הלקוחות ומעיד כדי להעמידה לפני בעל חובו כתב הרמב\"ם שאין מעיד לו עליה אא\"כ הודה שמעון שזו הפרה וטלית הן של ראובן והוא ידוע בודאי שהם שלו שאם לא כן אע\"פ שמכרם לו שלא באחריות היה צריך לשלם לו אם יטרפם ממנו שמכר לו דבר שלא היה שלו יראה שפוסק כרב פפא דמוקי לה דמכיר בה שהיא בת חמורו. וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק כרב זביד שא\"צ דכיון שמכר לו שלא באחריות אפילו נמצאת שלא היתה שלו א\"צ לשלם לו והרמב\"ן כתב הא דמעיד דווקא בהנך עניינים דלית בהו תקנות השוק דלאו נוגע בעדות הוא דאי מערער זכה בטענותיו אין משלם כלום ואי לוקח זכי לה לא מהני ליה כלום א\"נ כשהמערער טוען שלי הוא וזה מעיד ללוקח ואומר אני מכרתיו לו ואינו שלך א\"נ כגון שאינו טוען שהמוכר גזלה אלא שלקחה מגזלן אבל אם טוען שהמוכר גזלה ודאי נוגע בעדות הוא שהמערער כשבא להוציאה מיד הלוקח צרי ליתן לו דמים משום תקנת השוק והדר גבי להו מהאי מוכר שהוא גזלן: ראובן שגזל שדה או טלית משמעון ובא לוי להוציאה מידו לומר שהיא שלו אם שמעון מעיד שיודע ששדה זו או טלית זו שהוא של ראובן שומעין לו שאז אינו יכול להוציאה מיד ראובן כיון שהודה שהוא שלו אבל אם בא לפסול עדי לוי כדי להעמיד השדה והטלית ביד ראובן אין שומעין לו שהוא מכוין להעמידם בידו ולחזור להוציאם מידו בטענה שגזלם ממנו ואפשר שנוח לו יותר להוציאם מיד ראובן משאם יבואו לידו לוי וכתב ה\"ר יונה אפי' אם אין אנו יודעין שנוגע בעדות אלא על ידי שנתרעם על ראובן בב\"ד יש לנו לפוסלו ע\"פ דבריו שיש לנו לחוש שמשא נוגע הוא בעדות אבל ר\"י פירוש שמשום חששא שנתרעם עליו בב\"ד שגזלה ממנו אין לפוסלו לעדות אא\"כ ידוע לנו שיש לו עדים שיכול לזכות בדין: וכן הדין אם מכר ראובן את השדה הגזולה ליהודה ובא לוי לערער עם יהודה אין שמעון יכול להעיד לו להעמידה בידו מטעם דהראשון נוח לו והשני קשה לו שכשם שמוציאה מיד הגזלן כך מוציאה מיד הלוקח אפילו נתייאש קודם שמכרה אבל אם מכר הטילית הגזולה ליהודה ובא לוי לערער אם מת ראובן ושמעינן ליה לנגזל דאייאש קודם שנמכר יכול להעיד ליהודה הלוקח להעמיד בידו שאין לו שום הנאה בזה העדות שאפי' אם תשאר ביד יהודה לא תחזור לו שקנאה בייאוש ושינוי רשות ואף דמיה לא יחזרו לו כיון שמת ראובן אבל אם ראובן חי לא יעיד שהוא נהנה בדבר שתשאר ביד יהודה דנחי שהטלית אינה חוזרת לו מ\"מ ראובן מתחייב לו בדמיה ואם תבא ליד לוי לא יתחייב לו כלום ואפילו מת דוקא שלא הניח אחריות נכסים אבל אם הניח אחריות נכסים חייב לשלם ונמצא בזה שנוגע בעדות וכתב הרמ\"ה והאידנא דתקינו רבנן לב\"ח למיגבי אפי ממטלטלי דיתמי אע\"פ שמת הגזלן ולא הניח אחריות נכסים אין הנגזל מעיד לו דאכתי נוגע בעדות הוא ואם לא מכרו הגזלן אפי' אם מת ולא הניח אחריות נכסים חייבין הבנים להחזיר אף מדינא דקיי\"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח ונוגע בעדות הוא: בני העיר שבא אדם לערער על שום דבר משולחן כגון מרחץ או רחוב של עיר או כל דבר שהוא צרכי העיר אין אחד מבני העיר יכול להעיד עליו וגם א\"א לו להסתלק כיון שהוא צרכי העיר אבל במקום שאפשר להסתלק כגון שותפין דלעיל מסתלק ומעיד אע\"פ שלא היה תחלתו וסופו בכשרות: דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות אלא בפסול הגוף אבל בפסול ממון כי הא לא ואם באים להעיד על ס\"ת לא מהני בה נמי סילוק דלשמועה עבידה וא\"א שלא ישמעו אא\"כ יש להם ס\"ת אחרת בעיר: מי שחייב מנה לעניי העיר אם עניי העיר סומכין עליהם ורגילין לפסוק להן צדקה בכל עת אין מביאין להן ראיה מאנשי העיר אפילו אמרו ב' מבני העיר אנו ניתן הדבר הקצוב עלינו ונעיד אין שומעין להן שהן נהנין במה שיהיה ריוח לענייהם הואיל והן סומכין עליהן: כתב הרמב\"ם כל כיוצא בזה לא יעיד עליהן ודברים אלו אינן תלוים אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עקרי המשפטים וידע הדבר הגורם לד\"א וידע להעמיק לראות. אם ידע שיש לו לעד שום צד הנאה בעולם בעדות זו אפי' בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה וכשם שלא יעיד בדבר שנוגע בעדות כך לא ידון וכל הפסלות כדרך שפוסל בעד כך פוסל בדיין:" + ], + [ + "שני עדים שהעידו באחד שהרג הנפש או שחייב לפלוני מנה ובאו ב' והכחישום דברי שניהם בטלין והוא והן פטורין אבל אם באו האחרונים והזימום אז האחרונים נאמנין ועדות הראשונים בטלה והן חייבין כפי מה אשר רצו לחייב אותן שהעידו עליו אם באו לחייבו מיתה נהרגין במיתה שבאו להרגו בה: ואם לחייבו ממון באו משלמין הממון בין שניהן ואין לוקין כיון שמשלמין: חוץ מאם העידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה שאז לוקין לפי שא\"א לקיים בהם ועשיתם לו כאשר זמם וכן אם העידו באחד שהרג שוגג ובאו לחייבו גלות והוזמו או שהעידו באחד בשור המועד שלו שהרג ובאו לחייבו כופר והוזמו או שהעידו באחד שגנב ואין לו לשלם ובא לחייבו והיותו נמכר בגנבתו והוזמו באחד מכל אלו לוקין: ומה שמתחייבין הניזמין אינו אלא קנס לפיכך אין משלמין על פי עצמן שאם אמרו העדנו בב\"ד פלוני והוזמנו אינן חייבין אבל אם אמרו הוזמנו בב\"ד פלוני ונתחייבנו ליתן לו כך וכך הרי אלו משלמין שזה ממון גמור הוא כיון שכבר נתחייבו בו בב\"ד: אבל אם אמרו עדים שקר העדנו כתב ר\"ח לא מבעיא שאין משלמין ע\"פ עצמן אלא אפי' העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ומתקיימת שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד: ומה יש בין הכחשה להזמה הכחשה אינה בגוף העדים אלא שמכחישין אותן שאלו אומרים פלוני לוה מפלוני ואלו אומרים יודעין אנו שלא לוה כי היינו אצלו כל היום וראינו שלא לוה והזמה בגוף העדים שאומר באותו שעה שאתם אומרים שלוה הייתם עמנו: ומפני זה האחרונים נאמנין כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאלו העידו עליהן שהרגו הנפש או שחללו שבת והן אינן נאמנין על עצמן לומר לא עשינו כך וכך: ואפי' היו הראשונים ק' נאמנין אלו עליהן להורגם בין אם העידו המאה בבת אחת בין אם העידו בזה אחר זה שנים אחר שנים ואלו המזימין הזימו כל בת ובת בזה אחר זה: עדים זוממין אין צריכין התראה: ואין מזימין אותן אלא בפניהם: אבל מכחישין אותן אפילו שלא בפניהם: ואם הוכחשו ואח\"כ הוזמו לוקין או משלמין שהכחשה תחלת הזמה היא: והזמה שלא בפניהם אף על פי שאינה הזמה הכחשה מיהא הוי לבטל עדותן: אין העדים זוממין לוקין או משלמין עד שיהו כולם כשרים ראוים להעיד ויגמר הדין על פיהם ויוזמו כולם אפי' מאה אע\"פ שהעדות מתקיים אפי' בב' אין חייבין עד שיוזמו כולם והוא שהעיד כל אחד ואחד תוך כדי דבור של חבירו או שאמר אחר עדות חבירו ואני כמותך אבל אם יש ביניהם הפסק יותר מכדי דבור אז נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשים והאחרונים שהיה הפסק ביניהן ובין דבר הראשונים אינן נענשין אף ע\"פ שכל העדות בטילה וכתב הר\"ר ישעיה מה שצריך שיעידו כולם בתכ\"ד זהו דוקא כשהעידו מאליהם בלא התראת הדיינין לומר להם למיחזי קאתיתו או לאסהודי קא אתיתו אבל אם כשבאו להעיד אמר להעיד כיוננו כבר נעשו אגודה אחת בין לענין הזמה דבעינן שיוזמו כולם כאחד בין לענין שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול שעדותן בטלה ובלבד שיראו כלם כאחד ודוקא בשאר העדים בעינן שיעידו תכ\"ד לצרפם עם ב' הראשונים אבל בשנים הראשונים אע\"פ שהפסיקו בין זה לזה אין בכך כלום אבל אם לא הוזמו כולם או שהוזמו קודם שנגמר הדין על פיהם או שנמצא אחד מהן קרוב או פסול פטורין: העידו שנים פלוני לוה מפלוני מנה במזרח הבירה ובאו שנים ואמרו עמנו הייתם במערב הבירה אם העומד במערה הבירה יכול להביט מה שעושין במזרחה אינן שוממין ואם לאו זוממין הם ואין אומרים מאור עיניהם של ראשונים גדול והביטו מרחוק יותר משאר כל אדם. וכן אם אמרו פלוני לוה מפלוני מנה בסוריא ביום פלוני בבקר ובאו שנים ואמרו באותו יום הייתם עמנו בנהרדעא בערב אם אדם יכול לרוץ בסוס מסוריא לנהרדעא מבוקר עד ערב אינם זוממין ואם לאו זוממין הם ואין אומרים שמא נזדמן להם סוס רץ יותר מבדרך העולם ובאו בו ביום אלא משערים כפי דרך העולם ולא יותר: שנים שהעידו באחד שגירש את אשתו ובאו לחייבו ליתן לה כתובתה והוזמו אין חייבים לפרוע לו כל הכתובה שהרי אף לפי מה שהוזמו נשאר עליו חיוב הכתובה לכשתתאלמן או שתתגרש אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זאת אם היתה עומדת לגבות מיד ורואין כמה היא שוה מי שבא לקנותה מספק אם תתאלמן או תתגרש ומאי דבינו ביני יתנו הם לבעל שכל כך באו להפסידו שרצו לחייבו ליתן לה מיד. ושומא זו תלויה באשה שאם היא זקנה או חולה שקרובה למות אז שוה יותר. וכן לענין גירושין אם היא קנטרנית בענין שאין הבעל יכול לסובלה אז קרובה להתגרש יותר וגם שמין לפי מה שהיא השדה המיוחדת לכתובתה אם היא עידית או בינונית או זיבורית: העידו באחד שחייב לחבירו מנה ליתנו לו לאחר שלשים יום והוא אומר שאינו חייב ליתנו לו אלא לאחר חמשה שנים והוזמו אומדים כמה אדם רוצה ליתן וישאר מנה בידו מל' יום ואילך על תשלום חמשה שנים וכך יתנו לו וכן כל כיוצא בזה: שנים שהעידו לאחד שהחזיק בשדה חבירו ג' שנים והוזמו משלמין לבעל השדה כל דמי השדה: העידו שנים שאכלה שנה ראשונה ושנים העידו על שנה שנייה ושנים העידו על שנה השלישית והוזמו משלשין ביניהן כל כת וכת השליש: לפיכך ג' אחין ואחד מצטרף עם כל אחד ואחד מהם והעידו שנה שנה שנה הרי אלו שלשה עדיות ותתקיים בהם החזקה והם כעדות אחת לענין הזמה שאם הוזמו כולם שלשת האחים משלמים דמי חצי השדה וזה שנצטרף עם כל אחד ואחד משלם החצי האחר:" + ], + [ + "הלכות הלוואות", + "המלוה את חבירו בעדים זהו נקרא מלוה על פה ואינו גובה מן המשועבדים ואם נתן לו כתב ידו גם זה דינו כמלוה על פה שאינו גובה ��ן המשועבדים ולקמן בסימן ס\"ו יתבאר אם נאמן לומר פרעתי: ואם מלוה את חבירו בשטר גובה מן המשועבדין: אפילו לא כתב בו אחריות דקי\"ל אחריות טעות סופר הוא: לפיכך אף על פי שראו העדים שהלוה פלוני לפלוני לא יכתבו לו שטר למלוה עד שיאמר להם הלוה כתבו וחתמו ותנו שאולי אינו רוצה שיהא לו שטר עליו: אבל אם לקח לו בקנין כותבין לו סתמא דסתם קנין לכתיבה עומד: ואפי' לא ראו ההלואה אלא שהודה בפניהם שחייב לו מנה וקלח בקנין כותבין לו אפי' שנשתהא זמן מרובה ואח\"כ בא המלוה ותבעם שיכתבו לו הרי אלו יכתבו ויתנו לו ואין צריכין לחוש שמא פרע ואפי' אם מת הלוה קודם כתיבת השטר יכולין לכותבו אחר מותו וכן אם מת המלוה ובאו יורשיו לעדים שיכתבו להם השטר כותבין להם: אבל אם הלוה מוחה בעדים שלא יכתבו אין כותבין לו אפילו מיד אע\"פ שלקח בקנין לפיכך אם יאמר המלוה כיון שאינך רוצה שיכתבו לי השטר תחזיר לי מעותי שומעין לו כי ודאי לא הלוה לו אלא אדעתא שיהא לו שטר בידו לראיה לטרוף לו ממשעבדי: לא לקח בקנין אפי' הודה בפני ג' אין כותבין אפי' אמר הוו עלי עדים (ס\"א דיינים) אא\"כ קבעו הג' מקום להתקבץ בו לדון ושלחו לא לבא ובא והודה בפניהן אז כותבין אפי' לא אמר אתם עדי וכתב הרמב\"ם והוא שיכירו ב\"ד את שניהם כדי שלא יערימו לחייב את איש אחר בד\"א שאין כותבין ההודאה כל זמן שלא לקח בקנין שהודה לו במטלטלין אפי' הן בעין דהא מחסרא גוביינא: אבל הודה לו במקרקעי כותבין ובמטלטלי נמי אם המודה חייב באחריות משעה שהודה כותבין אע\"פ שלא לקח בקנין: ופירשו התוספות הא דהודאה בפני ב\"ד השיב כמלוה בשטר לטרוף מהלקוחות דוקא כל זמן שידוע שלא פרעו או שהוא מודה שלא פרעו אבל אם טוען שפרעו נאמן בין אמרו לו צא תן לו בין אם אמרו לו חייב אתה ליתן לו: לפיכך אין ב\"ד כותבין לו אע\"פ שהודה בפניהם אלא אם כן ידוע שהוא לא פרע ע\"פ עדים או על פיו: ואפי' אם כתבו לו פ\"ד ועודנו בידו וטוען האחד שפרע כתב אבי העזרי שנאמן וכ\"כ הרמב\"ם: שנים שבאו לדין ותבע אחד מהם את חבירו ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הנתבע הן יש לך בידי בין שאמרו ב\"ד צא תן לו בין שאמרו אתה חייב ליתן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע שבועת היסת ויפטר לפיכך אם הזר התובע ואמרו כתבו לי הודאתו אין כותבין לו שמא פרע ע\"כ: שטר הודאה שחתמו בו ב' ולא פירשו בו שאמר להם כתבו וחתמו (ותנו) לו כשר דמסתמא לא היו כותבין אא\"כ צוה בד\"א שהיה כתוב בלשון שמוכח שלא היו ב\"ד כגון זכרון עדות: אבל אם כתוב בלשון ב\"ד כגון זכרון דברים בפנינו ב\"ד הודה ואין חתום בו אלא שנים ואין כתוב בו וחד ליתוהי פסול דשמא טעו לומר ב' חשובים ב\"ד אא\"כ מוכיח מתוכו שהיו ג' כגון שכתוב בו שנעשה בפני מומחה שלא היה טועה לומר ב\"ד בשנים וי\"מ אם יש בו לשון שמוכיח שהיו ג' שפיר דמי כגון ואמר לנו הרי ג' שהשנים אומרים שהשלישי אמר להם: כותבים שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו ובלבד שיכירו הלוה כדאיתא לקמן בסימן מ\"ט: כיצד אמר קנו ממני שאני חייב לפלוני כך וכך וכתבו השטר ותנו אותו בידי הרי אלו כותבין ונותנים ללוה ולא יזכה בו המלוה עד שיצא מתחת יד הלוה ואינם רשאין ליתנו למלוה: אבל כשיצוה שיתנוהו למלוה נשתעבדו לו נכסי הלוה משעת הקנין ואם אמר קנו ממני שאני חייב לפלוני כך וכך וכתבו לו שטר או אפילו כתבו סתם הרי אלו כותבין ונותנין לו ואין נותנים אותו ליד הלוה: כתב הרמב\"ן ראובן שהתנדב להלוות לשמעון מנה ואמר לו לך לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו שאתה חייב ל�� מנה ומסור לי השטר ואלווך והלך והביא לו השטר כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו ואח\"כ חזר בו ראובן אם היה מודה ראובן שמדעתו נכתב השטר הואיל ונשתעבדו לו נכסי שמעון מעכשיו חייב להלוותו עד זמן שקבע לו ויקנה נכסיו לשעבודו ואם כפר ואמר שלא צוהו לכתוב אלא מדעתו עשה הכל שמעון התובע צריך להביא ראיה שמדעת ראובן כתב השטר ואז יתחייב להלוות לו מעותיו ואם אין לו ראיה אז ישבע ראובן היסת שלא צוהו לכתוב השטר ויפטר ע\"כ ואינו נראה שבכתיבת השטר יתחייב להלוות לו בע\"כ: חייב עצמו לשנים בקנין ואמר לעדים שיכתבו השטר ויתנו לידו וכן עשו ומסר החייב השטר לאחר מאלו שחייב עצמו להם אף על פי שלא ידע האחר מזו המסירה ואפי' מת ולא ידע ממסירה זו לעולם מכיון שיצא השטר מתחת יד החייב זכו בו שניהם ויגבו בו יתומים חלקם: ואין כותבין שטר למלוה בלא לוה: והלוה נותן השכר ואפילו הוא שטר עיסקא: כתב הרמב\"ם בד\"א בשטר שיש בו קנין שהרי מיד בשעה שקנה נשתעבד נכסיו אבל בשטר שאין בו קנין אין כותבין אפי' ללוה עד שיהא מלוה עמו ויתן השטר למלוה בפניהם שמא יכתוב בו ללות בניסן ולא ילוה עד תשרי ונמצא המלוה טורף עתה מהלקוחות שלא כדין וכ\"כ רב אלפס שאין הלכה כאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו אבל ר\"י פסק הלכה כאביי לפיכך כותבין כל שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו ואפילו אין בו קנין דמשעה שיגיע השטר לידו יזכה למפרע משעה שנחתם בין שהוא שטר הלואה בין שהוא שטר מכר זכה בקרקע למפרע אפילו אם מכרו המוכר או נתנו לאחר אח\"כ קודם שמסרו לראשון קנאו: ודוקא שניכר מזמן שכתוב בו שקדם למעשה שנעשה אחריו כגון שהיה בב' ימים אבל בשני שטרות שנכתבו ביום אחד ומסר האחרון תחילה קנה אותו שנמסר תחילה ואפילו בשניכר מזמן הכתוב בו דוקא שבא לידו לבסוף אז קנה משעת חתימה אבל לא הגיע לידו לא קנה ומיהו דוקא בדבר שצריך מקבל השטר לזכות ע\"י השטר דבר שלא היה בא לידו כגון שטר הלואה שזוכה בנכסי הלוה על ידי השטר: אבל כשזוכה ע\"י השטר דבר שהיה בידו כגון שמחל לו על מה שהיה חייב לו זכה למפרע משעת חתימה אפילו אם לא יגיע השטר לידו לעולם:\n" + ], + [ + "האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר חייב ופרש\"י שמסר לו שטר בפני עדים שכתוב בו פלוני חייב לפלוני מנה או אני חייב לך מנה בשטר (ס\"א אינו) ואינו כתב ידו הוי הודאה וחייב לו אע\"פ שלא אמר אתם עדים רע\"פ שאילו אמר לו זה על פה היה צ\"ל אתם עדי אלימא מילתא דשטרא כשכתב לו בשטר ומסרו לו בפני עדים שאצ\"ל אתם עדי: אבל המודה לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ואח\"כ נודע שטעה ונתברר הדבר בעדים או שהודה לו מלוה שאינו חייב לו הרי זה הודאה בטעות ואינו כלום אפילו מסר לו השטר בעדים ועדים חתומים בו: ור\"ת פירש דלא מיירי בהודאה שמודה בדבר שחייב בו אלא מתחייב לו עתה מנה וכותב בכתב ידו אני פלוני חייב לך מנה ומוסר לו השטר ובמסירת זה השטר מתחייב לו עתה במנה אם מוסרו לו בפני עדים גובה ממשעבדי ואם מוסרו לו בינו לבין עצמו גובה מבני חרי והרמ\"ה פי' שאמר לו זה הלשון מנה אני חייב לך בשטר: וכ\"כ הרמב\"ם כתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אף ע\"פ שאין שם עדים או שטמר לו בפני עדים הרי אני חייב לך מנה בשטר אע\"פ שלא אמר אתם עדי כיון שאמר בשטר חייב אע\"פ ששניהם מודים שלא היה לו אצלו כלום שכבר שעבד עצמו כמו שמשתעבד הערב: וכתב עוד לוה שכתב שטר אף ע\"פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים ה\"ז מלוה בשטר והוא שיהיה כתב שאין יכול להזדייף ויקראוהו העדים שנמסר לפניהם ויש מהגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם:" + ], + [ + "מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובאין לפני ב\"ד ועושין לו קיומו ופירש ר\"י שלא נמחק לגמרי אלא שרישומו עדיין ניכר אבל הוא ירא שמא ימחק לגמרי מעמיד עליו עדים שמכירין החתימות ובאין לפני ב\"ד ומעידים שראו ביד פלוני שטר שהתחיל לימחק והכירו החתימות וכותבין לו ב\"ד אנחנו ב\"ד פלוני פלוני ופלוני הוציא פלוני שטר מחוק לפנינו שזמנו ביום פלוני ופלוני ופלוני היו עדי השטר ופלוני ופלוני העידו עליו שנמחק וגובה בזה השטר ממונו מזמן הראשון ורשב\"ם פירש שאפילו אם נמחק לגמרי כיון שיודעין העדים מה היה כתוב בו ומאימתי נכתב ושזהו השטר שהיה לו על פלוני יכולין להעיד לפני ב\"ד וב\"ד עושין לו קיום והכי מסתברא: אבל עדים בלא ב\"ד לא יעשו לו שטר אפילו מזמן שנמחק: ואם כתבו ב\"ד שעמדו על דברי המעידים שהעידו עליו שנמחק ונמצאו מכוונין גובה בזה וא\"צ ראיה אחרת ואם לא כתבו כן צריך להביא ראיה על כל מה שהיה כתוב בשטר. וכתב הרמ\"ה שצריך לכתוב בקיום שקרעו שטר הראשון דאל\"כ פסול הוא דשמא ילך לב\"ד אחר ויעשו לו קיום אחר ויגבה ויחזור ויגבה אבל שטר מתנה שנמחק כותבין לו אחר אע\"פ שלא נקרע הראשון דלא נפקא מיניה חורבא שאינו אלא להעמיד המתנה בידו אבל אם היה במתנה אחריות: וכן בשטרי מקח וממכר צריך לקרוע הראשון או לכתוב בפירוש בשני זה השטר לא נכתב לטרוף בו ממשעבדי ולא מבני חרי אלא כדי להעמיד שדה זו ביד מקבל מתנה או הלוקח שלא יוציאנו מידו הנותן או המוכר: ודווקא שיש עדים שנמחק באונס אבל מחקו מלוה מדעת או שהניחו במקום שאינו משתמר ונמחק אין עושין לו קיום דכיון שהניחו במקום שראוי למחוק ודאי פרעיה ורוצה שיעשו קיום כדי שיגבה בו פעם שנית: אבל מי שהיה לו שטר ואבד ובא לב\"ד שיכתבו לו שטר אחר אין כותבין לו אפילו אם הביא עדי שטר הראשון ומעידין שכתבו ונתנו לו הראשון דאיכא למיחש שמא פרע: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה ע\"כ אין לב\"ד לכתוב העתקת שום שטר אם לא שיראו שיש בו צורך כי ההיא דנמחק שטר חובו ואם כתבו לאדם טופס שטר ובא לפני ב\"ד אין ב\"ד גובין בו עד שיוציא גוף השטר אם לא כתבו בו טעם למה עשו שטר אחד כי ההיא דנמחק שטר חובו וכיוצא בו כגון שידוע לעדים שאבד אבל אין ידוע לעדים לא יכתבו לו: ובתשובה אחרת כתב אפילו נאבד בעדים אין כותבין לו דשמא ימצאנו אלא א\"כ עדים מעידים שנשרף ואפילו לפי זה כתב אם היה ביד אחר ונאבד משם בעדים כותבין לו אחר דליכא למיחש שמא ימצאנו כיון שלא היה בידו: כתב הרמב\"ם הורו רבותי אפילו היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע הזמן הואיל וכתבו לו שטר ואין בידו השטר והלוה טוען פרעתו נאמן ונשבע היסת שפרעו שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר: וכן הורו רבותי שאפילו השטר יוצא מתחת יד אחר והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתי אע\"פ שהוא בתוך הזמן נשבע היסת ונפטר שכיון שאין שטר ביד המלוה אין כאן חזקה ע\"כ אבל אם הפקידו המלוה אצל אחד אע\"פ שיוצא מתחת יד הנפקד אין הלוה נאמן לומר פרעתי וממנו נפל ואתה מצאתו ואף על פי שלא הפקיד לו בעדים כי הנפקד נאמן לומר שהמלוה הפקידו אצלו במיגו שהיה מחזירו לו בינו לבינו: אבד שטרו ותבע את הלוהב ב\"ד ואומר לא היו דברים מעולם ועדים מעידים שלוה וכתבו שטר למלוה הוחזק כפרן ושוב אינו נאמן לומר פרעתי: כתב בעל התרומות יש מהמורים שהורו אם הלוה במדינת הים והמלוה חושש שלא יוליך שטרו בידו שמא יאבד לו בדרך בא לב\"ד וכותבין לו אחר והוא מניח את שטרו ביד ב\"ד זה שבעירו וב\"ד שבמקום שהלוה שם יודיעו לב\"ד שבמקום המלוה שהוא נפרע מחובו וקורעין השטר הראשון שבידם ואם נאבד השטר כשהוא הולך לבעל חובו וידוע זה בעדים הולך לפני ב\"ד ומחזירין לו השטר אבל על דרך אחרת אין מתפישין שטר חוב:" + ], + [ + "אין כותבין שטר חוב על דבר שיכול להזדייף ואם כתבו עליו פסול אפילו לגבות בו לאלתר אף ע\"ג דאיכא למימר כיון שבא לגבות בו מיד אם היה בו שום זיוף, היו העדים נזכרים לדבר אפ\"ה פסול ור\"ח מכשירו אם בא לגבות בו מיד ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל: ונכתב בכל לשון ובכל כתב רק שידקדק הסופר בכתב ההוא שלא יהא בו שום שינוי ואם בא לפני דיין ורואה בו שום שינוי שאותיותיו דחוקים ויש לחוש שמשא הוסיף בו או שאותיותו מרווחין ויש לחוש שמא מחק כגון ה' או ח' שמחקה והניח רגליה במקום ו' או ז' וכל כיוצא בזה צריך לדקדק ויש לו לדיין לכוף לבעל השטר להוציא הדבר לאמתו: כתב הרמ\"ה צריך הסופר ליזהר בכתיבת השטר שיהא אותיותיו דומות זו לזו ויהיה הכתב מיושר ושוה בכל דבריו שלא ירחיק האותיות זו מזו יותר מדאי ולא ידחוק הכתוב יותר מדאי ואל ידחוק במקום אחד וירחיק במקום אחר לפיכך אין העדים רשאים לחתום עד שידקדקו היטב בכל אותיותיו: ולפיכך כשיבא השטר לפני הדיין צריך לעיין בכל אותיותיו ולדמות אות לאות ואם רואה בו שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטב ואם צריך לכוף בעלי השטר ולהכותו יעשה כדי שיצא הדין לאמתו ומסתברא דה\"מ היכי דאתי לאפוקי מיורשין או מלקוחות דקי\"ל טוענים ליורשים וללוקח אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ומנותן גופייהו ולא קא טעין נתבע טענות דשייכא בההיא ריעותא דאשתכח בשטרא לא טענינן ליה אנן ע\"כ ונ\"ל שאפילו אם לא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון כדי להוציא הדין לאמתו: וצריך ליזהר שלא יכתוב בסוף שיטה משלש עד עשר שמא יעשה מעשר עשים ומשלש שלשים ואם נזדמן לו בסוף שיטה מחזיר הדבר פעמים רבות עד שיבא בתוך שיטה: וכן יזהר שלא יכתוב החשבון באותיות כגון ב' או ד' שלא יעשנו כ' או ר': היה כתוב בו למעלה דבר אחד ולמטה דבר אחר וסותרין זה את זה כגון שכתוב למעלה ק' ולמטה ר' או איפכא הולכן אחר התחתון ובלבד שלא יהא בשיטה אחרונה וכתב ה\"ר ישעיה אם למעלה היה פורט והולך ולמטה כתוב סכום הכל כך וכך ופיחת או הוסיף בזה אנו אומרים ודאי טעה בחשבון ואחר הפרט אנו הולכים כגון אנו שכותבין בכתובה עולה למנין כל מה שהביאה כך וכך: ואם נמחק מהתחתון אות אחת שאפשר להבן ענינו מן העליון למדים ממנו כגון שכתוב למעלה שנתחייב לחנני ולמטה כתוב לחנן ילמד תחתון מעליון וינתן לחנני אבל ב' אותיות אין למדין כגון למעלה חנני ולמטה חן ואפילו אם יש בתיבה העליונה ששה אותיות ולא נמחק בתחתונה אלא ב' אין למדין הימנה אבל אות אחת למדין אע\"פ שאין בכל העליונה אלא שני אותיות אנו צריכין ללמוד חצי תיבה וכיון שאין למדין וידוע שנמחק אח\"כ השטר פסול ואין גובין בו אבל אם היה חסרון בלא מחק שלמעלה כתב חנני ולמטה חן ודאי חזרה היא שהסופר לא היה טועה בב' אותיות וינתן לחן: ואם אפשר לתלות המחק בזבוב כגון שלמעלה כתב קפל ולמטה ספל דאיכא למימר שמא זבוב מחק רגל של ק' ונעשה ס' תולין לומר שהיה קפל שהוא הפחות דיד בעל השטר על התחתונה: היה כתוב בו לשון שמשתמע כך וכך הולכין אחר הפחות כגון פלוני לוה מפלוני מאה זוזי דאינון עשרים סלעים אין לו אלא כ' סלעים שיש לפרש ק' זוזי גרועים שאינן שוין אלא כ' סלעים. ק' זוזי דאינון ל' סלעים אין לו אלא ק' זוזי שיש לפרש ק' זוזי ששוין ל' סלעים גרועים שאינן שוין אלא מאה זוזי דיד בעל השטר על התחתונה: ואי תפיש מטלטלין מיניה לא מפקינן להו מיניה: כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה דוקא כהאי גוונא שאין השטר בטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו לא: כגון שכתב בו פלוני נתחייב לפלוני מנה אחר הפסח צריך ליתנו אחר פסח הבא ראשון ואינו יכול לומר לא אתנם לך אלא אחר הפסח הבא אחרון: כתוב בו מטבע פלוני דאינון ונמחק אין לו אלא שנים ממנו: כתוב בו סלעין מלוה אומר ה' ולוה אומר ב' נותן לו ב' ונשבע לו היסת על השאר: כתוב בו פלוני לוה מפלוני כסף נותן לו חתיכה של כסף כל דהו פחות שבמשקלות. כתוב בו מטבע של כסף אם פרוטות של כסף יוצאות באותו מקום נותן לו פרוטות ואם אין פרוטות של כסף יוצאות בו נותן לו מטבע של כסף הקטן שיוצא שם ואם כתב בו דינרין כסף או כסף דינרין נותן לו ב' דינרין של כסף ואם כתוב בו כסף בדינרי נותן לו כסף ששוה ב' דינרין זהב ואם כתוב בו זהב בדינרי נותן לו דהבא פריכא שוה ב' דינרין זהב ואם כתוב בו כסף בדינרין נותן לו שברי כסף ששוה ב' דינרים של כסף ואם כתוב בו זהב נותן לו חתיכה של זהב פחות שבמשקלות ואם כתוב בו מטבע של זהב נותן לו מהמטבע הקטנה היוצא של זהב כתוב בו זהב דינרים או דינרי זהב נותן לו ב' דינרי זהב ואם כתוב בו זהב בדינרים נותן לו זהב שוה ב' דינרי כסף: ואם אין שום מטבע מפורש הולכין אחר המטבע של אותו המקום שנכתב בו אם נכתב בבבל נותן לו מטבע של בבל אם נכתב בארץ ישראל נותן לו מטבע של ארץ ישראל ואם אין מפורש בו באיזה מקום נכתב נותן לו מהמטבע הקטן היוצא במקום שמוציא אותו ואם טוען הלוה המעות שאני חייב לך הן פחותין מזה ישבע המלוה ויטול: היה כתוב בו חשבון סתם הולכין אחר המנהג שרגילין לעשות בו באותו מקום סכום חשבונם כההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית מאה וזוזא דאמרינן שיתן לו שית מאה איסתירא שהוא פחות אבל אין לספק בשית מאה פרוטות לפי שאין עושין סכום חשבון מפרוטות וכל כיוצא בזה: כל הלשון שרגילין לכתוב בשטרות אפי' אינו מתקון חכמים ז\"ל אלא לשון הדיוט שנהגו לכתוב במקום ההוא הולכין אחריו ואפי' לא הכתב דנין אותו כאילו נכתב:" + ], + [ + "כותבין בשטר זמן הלואה כדי שנדע מאיזה זמן יטרף מהלקוחות שקנו מן הלוה: ומיהו אפי' אין כתוב בו זמן השטר כשר לגבות בו ממנו אלא שאינו יכול לגבות מהלקוחות שיכולין לומר לו קנינינו קדמה להלואה שלך: וכבת ר\"י אם כתב הסופר החשבון כדינו הכלל והפרט אלא שדילג לבריאת עולם השטר כשר לטרוף בו מהלקוחות שאנו תולין אותו בטעות הסופר: וכן אם לא כתב חמשת אלפים אלא כתב הפרט כדאמרינן דלמא שבק לאלפא קמא ונקט לאלפא בתרא: וה\"ה נמי שבק לכולהו כללי ונקט פרטא בתרא לחוד: ואם הקדים זמן השטר פסול לגבות בו ממשעבדי אפי' מזמן ההלואה שיבא לטרוף בו מהלקוחות שלא כדין לפיכך קנסו אותו שאינו גובה אלא מבני חרי שמא יבא לטרוף מזמן הכתוב בו אבל מבני חרי מיהא גבי ששטר גמור הוא ואינו יכול לומר פרעתי דא\"ל שטרא בידי מאי בעי ונשבע מלוה ונוטל. ואם יש בו נאמנות נוטל בלא שבועה ואם טוען לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן וזה לדעת רב אלפס ורש\"י אבל ר\"י כתב שהוא פסול לגמרי וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: וכתב הרמ\"ה דווקא כגון שלוה באחד בניסן והקדים הזמן באחד בתשרי שלא ניתן להכתב מזמן הראשון אבל כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי אינו פסול לגמרי אלא טריף מלקוחות מתשרי ואילך ע\"כ ואין נראה לחלק דנהי דניתן ליכתב מ\"מ איכא למיחש שמא יבא לגבות מניסן שלא כדין: ובמה יודע שהוא מוקדם י\"א כגון שהעדים החתומים בו מעידים שהוא מוקדם והן נאמנין אפי' אם כתב ידם יוצא ממקום אחר שהרי הוא ניתן ליכתוב מזמן שנעשית ההלואה לפיכך נאמנין לומר לא נתכוונו לחתום אלא מזמן שנעשית ההלואה ולא הרגשנו בשעה שחתמנו שהוא מוקדם אבל לדעת ר\"י אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין אלא א\"כ מעידים עדים עליהם שהיו אנוסים מחמת נפשות או שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו שטעו בשנת המלך וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל: אבל המאוחרים כשרים אפי' אין מפורש בו שהוא מאוחר בד\"א שכתוב בו דאיקני אבל אם אין כתוב בו דאיקני אפי' מאוחרין פסולין אא\"כ כתוב וגם מפורש בו ואיחרנוהו וטעמא משום שמא לוה בניסן וקנה קרקע באייר ואיחרו וכתב זמן מסיון ואחר כך מכר את הקרקע ונמצא אילו כותבין הזמן מניסן לא היה טורף הקרקע שקנה באייר כיון שלא כתב לו דאיקני ובשביל האיחור שכתבו מסיון גובה אותו שהרי קנאו קודם הזמן הנכתב בשטר: וכל שטר הבא לפנינו אנו תולין שנמסר בזמן הכתוב בו חוץ מהיכא דאיתרע כגון שנפל דכיון דאיתייליד ביה ריעותא אינו יכול לגבות בו עד שיביא ראיה שבא לידו מזמן הכתוב בו: ואם נכתב בלילה ונחתם ביום שלאחריו כשר שהיום הולך אחר הלילה אבל נכתב ביום ונחתם בלילה פסול בד\"א בשאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר: ודוקא כשלא לקח מיד בקנין אבל אם לקח מיד בקנין אפי' לא חתמו אלא לזמן מרובה כשר לפיכך עדים שראו הקנין ואיחרו לכותבו עד אחר זמן אם זוכרים זמן הקנין יכתבו הזמן מאותו היום ואל לאו יכתבו מיום הכתיבה: וכתב הרשב\"א לעולם כשכותבין יום שקנו בו סומכין הקנין לאותו יום וכותבין קנינא מפלוני ביום פלוני וכתבנו ונתננו לפלוני וכשכותבין יום שעומדין בו אז סומכין הכתיבה [ס\"א סומכים הכתיבה וכו' עד אז סומכין הקנייה] לאותו יום שחותמין וכותבין קנינו מפלוני וכתבנו וחתמנו ביום פלוני ונתננו לפלוני ואי לא מיחזי כשיקרא ע\"כ: ואם אינן נזכרים ליום הקנין לא יאמרו ברור לנו שקנינו ממנו בתשרי ואין אנו יודעים בכמה בו ולפיכך נכתב מתחלת מרחשון שזה מיחזי כשיקרא: ראו הקנין בטבריא והלכו לציפורי וכתבו שם השטר יכתבו בשטר שנכתב בציפורי המקום שעומדים בו בשעת כתיבה ודוקא כשאין זוכרין זמן הקנין וכותבין זמן הכתיבה אבל אם זוכרים זמן הקנין וכותבין אותו אז יכתבו גם כן המקום שנעשה בו הקנין אע\"פ שעומדים בזמן הכתיבה במקום אחר שאם יכתבו מקום הכתיבה נמצא משקרין שלא נעשה שם הקנין כתב הרמ\"ה הא דאמרינן שכותבין מקום הכתיבה אף על פי שקנו במקום אחר דוקא שאין המטבע משתנה ממקום הקנין למקום הכתיבה אם אפילו אם משתנה ובלבד שכתוב בשטר המטבע שיוצאה מקום פלוני אבל אם המטבע משתנה ממקום המסירה למקום הכתיבה ואין כתוב בשטר המטבע היוצא במקום פלוני אין להם לכתוב אלא המקום שמסרו להם הדברים שם שמטבע אותו מקום נשתעבד ואם יכתבו מקום אחר היה משתעבד ממטבע היוצא במקום כתיבת השטר: שטר שזמנו בשבת הרי ודאי לא נכתב בזמן הכתוב בו לפי שאין כותבין בשבת ואין חוששין שמא מוקדם הוא שהלוה לו בשני בשבת והקדים הזמן משבת שקודם לכן אלא מעמידים אותו על חזקתו ואמרינן ��איחרוהו וכתב בעל העיטור ומסתברא דאי א\"ל אישתבע לי דקא משתבע ליה [ס\"א לא משתבע] ודוקא בשטר מקוים אבל אם אינו מקוים על בעל השטר להביא ראיה דמאירנן ליה קיים שטרא וחות לדינא ואע\"ג דליכא מערער אנן טענינן ליה ע\"כ: לפיכך אין עדי השטר נעשים זוממין עד שיאמרו בב\"ד שטר זה כתבנוהו בזמנו ולא איחרנוהו שאם לא אמרו כן אע\"פ שזמנו של שטר באחד בניסן ונכתב בטבריא ובאו עדים ואמרו באחד בניסן עמנו הייתם בציפורי השטר כשר ועדיין העדים כשרים שיכולין לומר באחד באדר היינו בטבריא וכתבנו זמו באחד בניסן: אמרו בזמנו כתבנוהו והוזמו אם יש עדים שיודעים באיזה יום חתמוהו או שראו השטר ביום פלוני חתום בחתימת ידם כיון שהוזמו נפסלו למפרע מיום שנודע שחתמו על השטר דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב\"ד דמי מיום החתימה אבל אם אין עדים שראו חתימתן ולא ראו השטר מקודם אין נפסלין אלא משעה שהעידו בבית דין שזה כתב ידם ואמרו בזמנו כתבנו שאפשר שביום זה שהעידו בב\"ד בו ביום חתמו על השטר שיש לו כמה שנים והם שקרו ואמרו בזמנו כתבנו: ראובן ושמעון שיש לכל אחד מהם שטר על לוי בשל ראובן כתוב בה' בניסן ובשל שמעון כתוב בניסן סתם ואין ללוי אלא שדה אחת שאין בה כדי חובות שניהם נותנין אותה לראובן דשמא שטרו דשמעון היה בסוף ניסן וכן אין שמעון יכול לטרוף מלקוחות שקנו מלוי מאייר ואילך שיאמרו לו זמנך מאחד בניסן והנחנו לך מקום לגבות חובך והוא אותו שדה שגבה ראובן כי שלא כדין גבה שאתה מוקדם לו לפיכך אם יכתבו הרשאה זה לזה יגבו מהלקוחות שקנו מאייר ואילך: שני שטרות שנעשו בשנה מעוברת אחד כתוב בו אדר בתם ואחד כתוב בו אדר שני ואין ללוה נכסים כנגד שניהם נותנן למי שכתוב בו אדר בתם דסתם אדר הוא הראשון דלשני קורין לו אדר שני ואם שניהם נכתב בהן סתם אדר הרי הן נעשו באדר הראשון ומעמידין אותו ביד מי שזמנו קודם:" + ], + [ + "צריך להחזיר מעניינו של שטר בשטה אחרונה לפי שאין למדין משטה אחרונה משום שאין העדים יכולים לצמצם שיחתמו מיד סמוך לכתב ויש לחוש שמא הניחו שם כדי שיטה וכתב שם מה שרצה ועל כן אמרו אין למדין משיטה אחרונה ולפיכך תקנו שיחזיר בה מעניינו של שטר מה שכבר כתב למעלה ואין צורך בו ואפי' אם יש אויר כדי שיטה בין הכתב לעדים שאז ודאי לא הוסיף בו דבר והיה לנו ללמוד משיטה אחרונה אפי' הכל פסול אם לא הוחזר בו מעניינו שכל שטר שאינו עשוי כתקון חכמים ז\"ל פסול אע\"פ שאין בו חשש זיוף ממש: והרמב\"ן כתב שאין כל השטר פסול אלא שיטה אחרונה לבד שאין למדים ממנה ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל פוסל כולו: ואם יש מחקים או תלויות בשטר צריך לקיימם שיכתוב למטה אות או תיבה פלונית שעל המחק או תלויה וזו קיומה והכל שריר וקיים: ואם לא קיים התלוי אין כל השטר נפסל בכך אלא התלוי לבד פסול שאין למדין ממנו והרי הוא כמאן דליתיה: אבל אם לא קיים המחק נפסל כל השטר דשמא היה בו שום חובה לבעל השטר ומחק אא\"כ יהא מוכח ממה שלפניו ולאחריו מה שהוא המחק כההיא דכסף זוזי דאינון ונמחק אז לא נפסל כל השטר: ואם המחק בסוף השטר במקום שראוי לכתוב שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים או יותר פסול אפילו חזר וקיימה דאיכא למימר שמא היה כתוב שריר וקיים ומחקו וכתב ביה מה שרצה וקיימו בריוח שבין הכתב והעדים ונראה שאין לפוסלו אלא דווקא כשאין אויר שיטה בין עדים לשטר דאיכא למיחש שמא הוסיף אות באותו האויר שהניחו העדים אבל יש בו אויר שיטה כשר ולא חיישינן שמא הניחו אויר ב' שיטין והוסיף מה שרצה בשיטה ונשאר עוד שיטה אויר: כתב ר\"ת צריך לכתוב קיום המחקים והתלויות קודם שיכתוב וקנינא לפני שיטה אחרונה דאל\"כ אין למדין מהם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב האידנא נהגו לכתוב קיום מחלקים ותלויות אחר וקנינא לפי שהורגלו עתה לכתוב בכל השטרות שריר וקיים ואי אפשר לזייף: ולמדין משיטה אחרונה וא\"צ להחזיר מענינו של שטר משום הכי: שטר שאין בו שריר וקיים פסול: ואין להם לעדים לחתום אלא א\"כ כתב בו שריר וקיים שאם יחתמו בלא שריר וקיים ימחוק למעלה חובתו ויכתוב על המחק מה שירצה ויקיימנו בשיטה אחרונה: ולפי זה היה נראה לפסול אם כתב בו שני פעמים שריר וקיים דשמא אחר קיום הראשון זייף וקיימו פעם שנית אבל ה\"ר יהודה ברצלוני כתב בגט פשוט כיון שעדיו מתוכו כתבינן שפיר שריר וקיים טובא:" + ], + [ + "העדים חותמין למטה בשטר וצריך שיקראוהו קודם שיחתמוהו ואם קראו אחר לפניהם לא יחתמו ואם חתמוהו השטר פסול: אבל שנים קוראין לפניהם והן חותמין: או ראש ב\"ד וסופר שלו כההיא דרב נחמן דקרי קמיה ספרא דדיינא והוא חתם וטעמא כיון שהוא ראש ב\"ד והסופר שלו ירא מפניו לשקר אבל איניש דעלמא וסופר שלו או ראש ב\"ד וסופר אחר לא: ואם אינן יודעין לחתום לא יחתמו על ידי שישרטו להם צורות האותיות והם ימלאו אותם דבגיטין דווקא שרינן כי ההיא גוונא משום עיגונא אבל לא בשאר שטרות ואי חתים כהאי גוונא השטר כשר ומנגדינן ליה והרמב\"ם כתב שהשטר פסול: כל שטר הבא לפנינו שעדים מעידים על חתימת העדים מקיימין אותו שחזקה אין העדים חותמין על השטר אא\"כ קראוהו ויודעים לחתום: כתבו הגאונים אי איתנהו לסהדי קמן וקים לן בהו דלא ידעי למיקרי אף ע\"ג דאסהדו אחתימות ידייהו דייקינן בסהדותייהו על פה אי מכווני אשטרא מקיימין ליה ואי אמרי אקרינא ליה למאן דידע למיקרי סמכינן עלייהו: וידקדקו העדים שלא ירחיקו מן הכתב רוחב שני שיטין ואם הרחיקו ב' שיטין פסול אפילו כתב שריר וקים אפילו ידוע שלא הוסיף ולא זייף בו שום דבר ואפילו טייטוהו בדיו פסול זלא יאמרו חתמו על הטיוטא ולא על עיקר השטר וכתב ה\"ר יונה אע\"ג דפסלינן ליה לשטרא היינו דוקא למגבי ביה ממשעבדי א\"נ מבני חרי אם הלוה טוען פרעתי דלאו שטרא הוא כדי שיכול מלוה לטעון שטרא בידי מאי בעי אבל אינו יכול לטעון להד\"ם כיון שניתנה עדות זו להכשיר אילו מלאוהו בקרובים ואפילו בשטרי חוב המוקדמים נ\"ל לדון כן ע\"כ: פחות מכאן שלא הרחיקו ב' שיטין כשר וב' שיטין אלו משערין בכתיבת ידי עדים שהיא גסה ולא בכתיבת יד סופר שכל המזייף אינו הולך אצל סופר ואינו פסול אא\"כ הרחיק ב' שיטין וג' אוירים כגון ל' בשיטה עליונה וכ' בשיטה התחתונה: ואם השטר מסיים באמצע השיטה והניחו אותה שיטה ועוד אחרת והתחילו לחתום בשיטה שלישית הוא פסול שיכול לכתוב באותו חצי שיטה מה שירצה ויחזור מענינו בשיטה אחרונה: וכן אם מסיים בסוף השיטה והרחיקו העדים שיטה שלימה והתחילו העדים באמצע שיטה שנייה פסול אם יחתמו זה אחר זה באותה חצי השיטה שיכול לכתוב בחצי השיטה החלק שלפני חתימתו פלוני לוה מפלוני מנה ויהא שטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת שהוא כשר ויחתוך כל העליון אבל אם חתמו זה תחת זה כשר אם נאמר דשני עדים בב' שטרות אין מצטרפין ומ\"מ אין למדין מחצי שיטה אחרונה ומשיטה שלימה שלפניה לפיכך אין לחוש שמא זייף וכתב בשטה עליונה: וכן צריך ליזהר כשחותמין ויש חלק לפני חתימתן שלא יחתמו זה אחר זה בשיטה אחת ודשמא יכתוב בחלק שלפני חתימתן מה שירצה ויחתוך העליון ויהיה שטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת: וכיצד יעשו יטייטנו בדיו ולא אמרינן דאטיוטא חתימו אלא היכא שהטיוטא עומד בין שטר לעדים: ואם התחילו לחתום באמצע השיטה וחתכו החלק שלפני חתימתן פסול דשמא היה כתוב שם חובתו או שום תנאי וזה חתכו ומיהו אם כתב למעלה בסוף השיטה שריר וקיים כשר ובלבד שיהיו העדים חתומין זה תחת זה אבל אם חתומין זה אחר זה פסול דשמא היה שטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת וחתכו והיה חלק מלמעלה וכתב עליו שטר זה: הרחיקו העדים שני שיטין או יותר ומלאוהו בחתימות קרובים או פסולין אם שנים האחרונים כשרים כשר ואם לאו פסול: לפיכך שטר הבא לפנינו ועדים הראשונים פסולין אם שנים האחרונים בשרים כשר שאנו תולין על שם מילוי חתמו כל הראשונים הפסולין אבל אם ב' האחרונים פסולין פסול: לפיכך שטר שעדיו מרובין אין מקיימין אותו אלא מעידיו שלמטה ודוקא בדיעבד מכשרינן שטר הבא לפנינו שעידיו הראשונים פסולין אבל: לכתחלה אין לחתום קרוב או פסול למעלה וכשרין אחריו דאיכא למיחש שמא יאמר הרואה לשם עדות חתמו ויבא להכשיר קרוב או פסול בעלמא והגאונים לא חלקו בין אם הקרוב או פסול בתחלה או בסוף שכתבו: שטר שהיו חתומין עליו עדים הרבה ונמצא קצתן קרובין או פסולין אם יש עדות גמורה שישבו כולם לחתום פסול ואם לאו אין פוסלין אותו מספק אלא מקיימין אותו בעדות הכשרים והפסולים שמא רווהא שביק למאן דקשיש מיניה וחתים שמיה בלא דעת חבירו וא\"א הרא\"ש כתב בסברא הראשונה: וכתב בתשובה אע\"פ שנפסל ע\"י חתימת הפסולין אם הכשרים זוכרים לעדות על ידי ראיית השטר יכולין להעיד ובית דין יכתבו עדות כמו שכתוב בשטר וחשיב כמו שטר הראשון: כתב ה\"ר יונה מלאוהו בקרובין אפי' אחר שבא ליד המלוה כשר ודוקא שמלאוהו מדעת הלוה אבל אם המלוה מלאהו מדעת עצמו לא מתכשר בהכי דכיון דפסלי רבנן האי שטרא בהרחקת שני שיטין נמצא שהלוה שטר פסול נתן לו וכי משוי ליה מלוה שטר כשר בלא דעת הלוה לא נשתעבד הלוה מאותו שטר: ודוקא שמלאוהו בקרובים ביום שנכתב ונחתם אבל אם מלאוהו למחר וליומא אוחרא אפי' במצות הלוה פסול דהא לא איתכשר להשתעבד בו אלא משעה שמלאוהו בקרובים והוה ליה מוקדם ופסול: וי\"א שאם הובא לפני ב\"ד קודם שמלאוהו בקרובין פסול דכיון שבא לפני ב\"ד בעוד שיש בו חשש זיוף שוב אין לו תקנה ומלתא בלא טעמא הוא ע\"כ וא\"א ז\"ל הסכים לזו הסברא דכיון שנראה פסולו בב\"ד שוב אי לו תקנה וכתב עוד אבל אם הוכשר ע\"י מלוי קרובין קודם שבא לב\"ד אפי' עשאו המלוה מדעתו כשר: שטר הבא כולו בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול דשמא הרחיקו העדים מהשטר שיטה אחת וחתך כל השטר וכתב זה השטר באותה שיטה ונמצאו העדים חתומין עליו: היה השטר כולו עם עדיו בשיטה אחת כשר דליכא למיחש למידי: אבל אם השטר ועדיו בשיטה אחת ועוד למטה ממנה בשיטה אחרת ב' עשים יש לחוש שמא חתך כל השטר העליון שהיו העדים התחתונים חתומים ובשיטה שבין שטר לעדים כתב שטר ועדיו ובעדים שבשיטה שניה יאמר כוונתי להבות בעדים ולפיכך כשיבא לפנינו שטר כזה אין מקיימין אותו מעדים שבשיטה שנייה אלא מעדים שבשיטה ראשונה: שטר הבא הוא ועידיו על המחק כשר והוא שלא יהיה שום שינוי בין השטר למקום חתימת העדים שאם יש בו שום שינוי יש לחוש שמא מחק וכתב מה שרצה ולפיכך הוא משונה שהרי מחקו ב' פעמים: על כן לא יחתמו העדים על שטר מחוק אלא א\"א נמחק בפני��ם שאם לא כן יש לחוש שמא מקום החתימות נמחק ב\"פ ומקום השטר פ\"א ונמצא כשחוזר ומוחק פעם שנית וכותב מה שירצה השטר ומקום חתימת העדים שוה הכל מחוק ב\"פ ואם יש בין חתימת עד האחד לשני ריוח כשיעור כתיבת אנהנא עדים חתמנו על המחק והשטר על הנייר כשר והוא שכתבו כן בין חתימת עד הראשון לחתימת עד השני אבל אם כתבו כן לפני חתימתם או אחריהם לא מנהי: שטר שהוא על המחק ועדיו על הנייר פסול אפי' כתבו אנחנו עדים חתמנו על הנייר והשטר על המחק דסוף סוף ימחוק השטר ויזייפו ויכתוב מה שירצה אע\"פ שנמחק ב\"פ אינו ניכר כיון שאין אצלו מקום שמחוק פ\"א שיכולים להבחין בין זה לזה: כתב א\"א הרא\"ש בתשובה לפי מה שנוהגין לכתוב פרעון ביני שיטי: צריך ליזהר שלא יהא שום גרר ביני שיטי דאיכא למיחש שמא היה בו פרעון ומחקו: וכ\"ש אם הפרעון שביני שיטי הוא על המחק דאיכא למיחש שמא היה יותר ומחקו וכתב מה שרצה ואם יש עדים שהפרעון הוא כתב יד הלוה כשר ותו ליכא למיחש למידי:" + ], + [ + "תקנת חכמים לקיים השטר שכל זמן שלא נתקיים לא מיבעיא אם הלוה אומר שהוא מזוייף ומעולם לא צוה לכותבו שהוא נאמן אלא אפילו אם מודה שכתבו אלא שאומר שהוא שטר אמנה או פרוע נאמן במגו שהיה יכול לומר מזוייף הוא: וכתב בעל העיטור דוקא כשאין בו נאמנות אבל אם יש בו נאמנות לאו כל כמיניה ובעל התרומות כתב דאפילו אם יש בו נאמנות נאמן משום הגו והמ\"נ מסתברא לכן תקנו חכמים לקיימו ושוב אין הלוה יכול לומר שום דבר: וכיצד הוא הקיום באים עדי השטר ומעידים לפני שלשה אפילו הן הדיוטות זאת היא חתימתינו: וכותבין למטה במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פלוני ופלוני ואסהידו קדמנא אחתימית ידייהו ומדאיתברר לנאד הא הוא חתימת ידייהו אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי: וחותמין למטה: ואין מקיימין אותו בלילה שהוא כמו דין: ומקיימין אותו אפילו שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווה מזוייף הוא אל תקיימוהו אין שומעין לו דקל הוא שהקילו חכמים בקיום שטרות דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב\"ד דמי: ומ\"מ אע\"פ שהוא מקויים אם אין מכירים חתימת העדים ולא חתימת הדיינין יכול הלוה לערער עליו ולפוסלו ומיהו נפקא מינה בקיום כיון שב' עדים חתומים עליו וג' דיינין יותר בקל יוכל המלוה למצוא מי שמכיר החתימות משאילו לא היה חתום אלא בב' עדים: ואם אין עידי השטר בפנינו ויש עדים בפנינו שמעידים על חתימת העדים שמכירים שהיא חתימתן מקיימין אותו על פיהם: ודוקא ששנים מכירים ב' החתימות אבל אם אחד מעיד על כתב יד האחר ואחד על כתב יד השני לא נתקיים לפי שצריך שני עדים על כתב יד של כל אחד ואחד אבל אם יש שלישי עמהם שמעיד על כתב יד שני העדים נתקיים: ואם אין כאן לא העדים ולא מי שמכיר אותם או שחתמו בפניהם מקיימין אותו שעד הרואה נעשה דיין לקיים שטרות לפי שהוא דרבנן: כשעדי השטר מעידין בפני דייני הקיום על חתימתן אין צריכין שיעיד כל אחד על כתב ידו ועל כתב יד של חבירו אלא כל אחד יעיד על כתב ידו לבד דקיימא לן על מנה שבשטר הן מעידין והאי יש כאן שני עדים שמעידים עליו: במה דברים אמורים כשזוכרין ההלואה ואפילו שאין זוכרים אותו אלא על ידי ראיית השטר אבל אם שכחו ההלואה ואין נזכרין לה אף על ידי ראיית השטר אז ודאי על כתיבת ידם הם מעידין ויכולין להעיד על כתב ידם אפילו אינם זוכרין שחתמוהו מעולם אלא שמכירים שזה כתב ידם וכיון שמעידים על כתב ידם צריך ב' עדים על כל חתימה לכן צריך שיע��ד כל אחד אכתב ידו ואכתב יד חבירו או שיצטרף אחר עמהם שיעיד על כתב ידי שניהם כדי שיהא על כל חתימה ב' עדים: אמר הראשון זה כתב ידי והעיד הוא ואחר על כתב יד השני לא נתקיים לפי ששלשת רבעי הממון יוצאין על יד עד אחד וכן אם העיד אחיו או אביו של הראשון עם אחר על כתב ידו של השני לא נתקיים שהרי שלשת רבעי ממון יוצא ע\"י קרובים: מת אחד מהעדים והחי הנשאר זוכר ההלואה ע\"י ראיית שטר החי יעיד על חתימתו ועל חתימת המת צריך ב' מן השוק להעיד עליו ואין העד החי יכול להצטרף עם אחד להעיד על חתימת המת שא\"כ יצאו ג' רבעי ממון על ידו ואם לא נמצא אלא אחד שיכיר חתימת המת זה החי יכתוב חתימת ידו על החרס וישליכנו בפני ב\"ד כדי שתתחזק כתב ידו בב\"ד ומקיימין מתוכה חתימת ידו כדי שלא יצטרך להעיד על חתימתו ואח\"כ יעיד הוא ואחר על חתימת המת: עד ודיין אין מצטרפין לקיים השטר פי' אם אין מכירין לא חתימת עדים ולא חתימת דייני הקיום ואחד מעדי השטר מעיד על כתב ידו וב' עדים מעידין על כתב יד אחד מהדיינים או הדיין בעצמו ואחר עמו מעיד על כתב ידו אינו מועיל דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי העד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על חתימת העדים: לפיכך אין לחוש אם העדים קרובים לעידי הקיום: וכתב ה\"ר יונה אם שני דייני הקיום כל אחד מעיד על כתב ידו השטר מקויים ולא אמרינן על כתב ידם הם מעידים אלא כל אחד מעיד על קיום השטר שהוא כשר והרי הן כשני עדים שמקיימין השטר וכן מסתברא לא\"א הרא\"ש ז\"ל: ג' שישבו לקיים השטר ב' מהם מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא כתבו הקיום מעידים השנים לפניו והוא חותם עם הב' האחרים לפי שעד נעשה דיין אבל משכתבו אפילו לא חתמו עדיין אין יכולין להעיד בפני הג' כדי שיחתום עמהם שדיינין שאין מכירין חתימת ידי העדים צריך שיעידו בפני כל אחד ואחד קודם שיכתבו הקיום אבל אם העידו בפני שנים מהם וכתבו אותו ואח\"כ העידו בפני השלישי פסול משום דמיחזי כשיקרא שכתוב במותב תלתא הוינא ואישתמודענא דהיא חתימות ידייהו ובשעה שכתבו לא ידע השלישי שהוא חתימת ידיהם: אבל אם ידעו כולם קודם שכתבו אפילו אם לא העידו בפני שלשה כאחד אלא בפני כל אחד ואחד לבדו כשר: שלשה שישבו לקיים השטר וקרא ערער על אחד מהם עד שלא חתמו מעידים עליו וחותם ופי' רש\"י עד שלא חתמו השנים יכולין הן להעיד על השלישי שהוא כשר ויחתום עמהם ואם משחתמו יצא הערער אין יכולין להעיד עליו להכשירו שהן נוגעין בעדות מפני שגנאי להם שיחתמו עם פסול ודוקא שיצא עליו ערער שהוא גזלן והעידו אלו השנים שעשה תשובה והשתא איכא נפקותא בעדותן אבל אם ב' אומרים גזל ואתו השנים אומרים לא גזל אין נפקותא בעדותן שכל תרי ותרי ספיקא דרבנן ופסול מספק ואם יצא עליו שם פסול משפחה כגון שלא נשתחררה אמו והוא עבד אפילו משחתמו מעידין עליו שאינו אלא גלוי מלתא וסופו להתברר ולאו עלייהו סמכינן ולפי זה ב' מן השוק יכולין להעיד עליו אפילו משחתמו אבל ר\"ח ורי\"ף פירשו משחתמו אפילו ב' מן השוק אין יכולין להעיד עליו דכיון דלאחר שחתמו השנים יצא עליו הערעור הרי נתבטל וועד הראשון שנועדו לקיימו והלכך אינו מצטרף עמהם אא\"כ ישבו פעם אחרת אבל אם יצא הערעור קודם שחתמו השנים ובאים שנים אחרים ואומרים שהוא כשר לא נתבטל וועד הראשון כיון שהוכשר קודם שחתמו וחותם עמהם ודוקא שבאו לפוסלו בגזלן או בשאר עבירות והב' האחרונים מעידין עליו שעשה תשובה כדפרישית אבל אם באים לפוסלו בפסול משפחה ונתברר ��שתא שהוא כשר אפילו אם משחתמו באו לפוסלו יכול לחתום עמהם אחר שהוכשר שהוברר הדבר שלא היה פסול מעולם ולא נתבטל וועד מושב הראשון כלל: שלשה שישבו לקיים השטר ומת אחד מהם קודם שחתמו צריכין לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי שלא יטעו לומר קיום שטרות בשנים ופירשו התוספות דוקא לכתחלה קאמר טוב הוא שיכתבו כך אבל אם לא כתבו וחד ליתוהי וכתבו במותב תלתא כחדא הוינא כשר ואי כתבו במותב בי דינא הוינא והזכירו בו שהיה הענין בפני מומחה שידוע הוא שלא היה טועה לומר קיום שטרות בפני שנים אפילו לכתחילה אין צריך לכתוב וחד ליתוהי והרמב\"ם כתב אפילו כתוב בו בי דינא צריך לכתוב וחד ליתוהי ואם יש בו משמעות שמוכיח שהיו ג' כגון ואמר לנא פלוני ואמרינן ליה תו לא צריך: שטר שאין כאן מי שיכיר חתימת העדים אם יש כאן שטר שקרא עליו ערער ונתקיים והוא חתום באותם עדים עצמן ומדמין החתימות והם דומים מקיימים את זה מתוכו כתב הרמ\"ה דוקא שקרא עליו ערער והוחזק דאז דקדקו בקיומו ולא קיימוהו אא\"כ נתברר להם חתימת עדיו אבל קיימוהו בלא ערעור לא וא\"א הרא\"ש ז\"ל פירש כיון שנתקיים אפילו לא קרא עליו ערער אפ\"ה מקיימין מתוכו שודאי לא קיימוהו אא\"כ עמדו על חתימת עדיו והאי דנקט קרא עליו ערעור אורחא דמלתא נקט שלא היו רגילין לקיים שום שטר בלא ערעור ואם אין כאן שטר מקויים שיהא דומה לו אם יש כאן שני שטרי שדות או ב' כתובות חתומות באותן העדים וזה דומה להם מקיימין אותו מתוכן אבל מאחר לא וכגון שאכלום בעליהם ג' שנים בשופי בלא ערעור והוא שיצאו שני השטרות מתחת יד אחר ולא מתחת יד זה שבא לקיים השטר דשמא זייף מתוכם ודוקא בכי האי גוונא שאין מכירין החתימות בטבעיות עין חיישינן שמא זייף מתוכם אבל אדם אחר שיש לו שני שטרות מחתימות שני עדים שוות וניכרות בטביעות עין כשרים ולא חיישינן שמא זייף אחד מתוך חבירו ופירש הרמ\"ה דדוקא שני שטרי שדות או שני שטרי כתובות שאכילת פירות של המחזיק ג' שנים בשופרי וכן כתובת אשה שישיבתה תחת בעלה ג' שנים בשופי מעידין ששטר כשר הוא אבל ב' שטרי חובות אחרים או ב' שוברין אם לא נתקיימו אין מקיימין מהן דליכא מידי דמחזיק להני שטרי דאפשר דזייפינהו מרייהו ולא ידעי בהן הנך דליתבעינהו מיניה וכתב עוד דהנך שני שטרות שמקיימין צריך שיהיו ביד שני לקוחות אבל אם הם ביד לוקח אחד לא חשיבי אלא כשטר אחד דכי היכי דאיכא למיתלי בחד שטרא ה\"נ איכא למיתלא בתרי ולא נהירא לי דכל היכא דיוצא מיד אחר לא חיישינן שמא זייף כיון שאינו מצוי אצלו אלא היינו טעמא דבעינן שני שטרות דאיכא למיחש שמא אותו עצמו שאנו מקיימין מתוכו שמא מזוייף הוא ובתרי לא חיישינן שהיו שניהן מזוייפין תדע לך שהרי משטר אחד מקויים מקיימין אפילו יוצא מתחת ידו כיון שידוע שאינו מזוייף ולא חיישינן שמא כיון וזייף וכיון דהכי הוא אפילו ב' שטרות היוצאין מיד לוקח אחד מקיימין מתוכן: כתב הרמב\"ם ב\"ד שכתבו במותב תלתא הוינא ונתקיים שטר זה בפנינו הרי זה מקוים אע\"פ שלא פירשו באיזה ענין נתקיים אם העידו העדים בעצמם על חתימתם אם שהעידו אחרים עליהן שאין חוששין לבית דין טועין שמא טעו וכבר נהגו כל בתי דינין בישראל שיכתבו הדרך שנתקיים בה השטר בפניהם: ולעולם אין ב\"ד בודקין אחר ב\"ד אלא מחזיקין אותן בחזקת בקיאין שלא יטעו אבל בודקין אחר העדים ע\"כ: צריך שיהיה הקיום סמוך לחתימת העדים ואם הוא רחוק מהם אפילו שיטה אחת פסול פן יחתוך העליון ויעשה השט�� ועדיו בשיטה אחת דקי\"ל שהוא כשר והקיום מקיימו ואם הרחיקוהו ומלאוהו טיוטא כשר דב\"ד לא חתימי אטיוטא וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל הא דהרחיקו פסול דוקא הקיום שאין מקיימין על פיו אלא על פי עדים דכיון שאין ריעותא בין שטר לעדים אין לפסול אלא מהריעותא ולמטה: כתב הרמב\"ם שטר הבא הוא ועדיו על המחק והקיום על הנייר אין מקיימין אותו מדייני הקיום אלא מעדים של מעלה דשמא היה הקיום רחוק מהשטר הרבה והיה הריוח מלא שריטות של דיו וחתך גוף השטר ומחק השריטות וכתב השטר הוא ועידיו על המחק: חתם בכתב קודם שנעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו אבל אם אחרים מעידין שמכירין חתימתו וראוהו קודם שנעשה גזלן כשר אבל אם לא ראוהו עד אחר שנעשה גזלן לא דאיכא למיחש שמא עתה זייף וחתם. חתם בכתב עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין עליה אפילו לא ראוהו עד שנעשה חתנו שזה אינו חשוד לזייף שאינו פסול רק מחמת קורבא חתם כשהיה בריא ונשתתק הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין עליה: עדות זו שמעידין על חתימת ידי העדים לקיים השטר א\"צ עדות גמורה שהקילו חכמים בקיום שטרות לפיכך אפילו קרוב כשר לכך כיצד שטר שעדיו ראובן ושמעון ובא בנו של ראובן ואמר זה כתב ידו של אבי ובא בנו של שמעון ואמר זה כתב ידו של אבי הרי זה ב' עדים ואם יבא להם שלישי שמעיד על שני חתימות מקיימין על פיהם: ולא עוד אלא אפילו מת האב בעוד הבן קטן יכול להעיד על חתימת אביו אחר שיגדיל להצטרף עם אחד כשר וכן יכול להעיד על כתב יד אחיו או על כתב יד רבו שהכיר בקטנותו ודוקא אלו שרגיל עמהן אבל על כתב יד אחר אינו נאמן להעיד בגדלו שהכיר אותו בקטנותו: שנים חתומין על השטר ומתו ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא זה אבל קטנים היו או פסולין היו הרי אלו נאמנים וקורעין השטר ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר מקויים בב\"ד אף על פי שלא קרא עליו ערעור אין נאמנין ופירשו התוספות הא דאין נאמנין דוקא כשאומרים פסולין היו כשחתמו ועכשיו הם כשרים שאין באין לפסול העדים אבל אם הם באים לפסול העדים שאומרים עכשיו הם פסולין נאמנין אע\"פ שכתב ידם יוצא ממקום אחר דלא עדיפי עדים החתומין ממה שהיו עומדין לפנינו דהוו מצי אמרי פסולין הן ואדוני אבי ז\"ל כתב דאפי' באין לפוסלו עכשיו אינו מועיל לגרע כח השטר כיון דכתב ידם יוצא ממקום אחר ופירש\"י הא דקאמר אין נאמנין לא דליהוי שטרא מעליא למיגבי ביה אלא דלא מקרעינן ליה ואי תפש מדידיה לא מפקינן מיניה ואפי' תפש בעדים והדר האי ותבע מיניה לא מפקינן מיניה ודוקא מטלטלי אבל מקרקעי לא מהני בהו תפישה וה\"ר יונה כתב דלא מהני להו תפישה אלא לענין זה שאם התפישוהו ב\"ד או שהתפישו הלוה קודם שבאו העדים אינו מחזיר והרמ\"ה כתב דאף תפישת ב\"ד לא מהני דאף אם התפישוהו ב\"ד קודם הספק כשיבאו עדים האחרונים מוציאין מידו וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדעת רש\"י: העדים שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואומרים כתב ידינו הוא זה ואומרים מיד תכ\"ד אנוסין היינו מחמת נפשות או קטנים היינו או פסולי עדות היינו מחמת קורבה ונתרחקנו או מסר מודעא בפנינו או תנאי היה בדבר ולא ראינו שנתקיים התנאי הרי אלו נאמנים ואפי' עד אחד אומר לא היה תנאי ועד אחד אומר היה תנאי ולא נתקיים נאמן והשטר בטל כל זמן שלא נתקיים התנאי אבל אם אמרו שהיו אנוסים מחמת ממון או שהיה שטר אמנה או שהיו פסולין בעבירה אין נאמנין לפי שאין אדם משים עצמו רשע ואפילו אם אומרים שעשו תשובה והם עכשיו כשרים דכיון שהעדות מתבטל ע\"י שעושין עצמן רשעים אין להאמינם וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל נהי דאין נאמנין לבטל השטר מ\"מ לגבי דידהו נאמנין דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וחייבין לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתן שחתמו שקר מדינא דגרמי ואם אומרים שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה ואח\"כ נתברר להם שהוא אמנה נאמנין ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר בכל דבר אין נאמנין ורבינו נסים כתב דבמודעא נאמנין אפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר והרמב\"ם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתבו כסברא הראשונה והר\"י ברצלוני כתב בשם רב האי דבתנאי נאמנין אפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר דלאו חוזר ומגיד הוא שהרי השטר חל והשטר כשר אם יתקיים התנאי: ואם כתוב בשטר ואנן סהדי מסהדינן דלא הוי שום שיור בשטרא לא יכלי למימר תנאי היה דברינו דאינהו גופייהו מרעי לסהדותא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומיהו אם העדים מעידים שהיה במכר תנאי ואומרים מה שכתבו בשטר שלא היה בו שום שיור לא נאמר לבטל התנאי אלא רצו לומר שבגוף המכר לא היה בו שיור לכשיתקיים התנאי נאמנין: כתב הרמ\"ה בעד אומר היה תנאי ועד אומר לא היה תנאי אם על מטלטלין מעידין נשבע הנתבע שבועה דאורייתא ע\"פ העד האחד שאמר שלא היה תנאי אף ע\"פ שהעד האחר מכחישו לא אמרינן אוקי חד לבהדי חד דרחמנא הימניה לחד לחיוביה שבועה וכל מקום שהאמינה תורה לעד אחד הו\"ל כשנים והאי דקאמר תנאי הו\"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכן הדין באחד אומר פרוע ואחד אומר אינו פרוע ע\"כ ואיני יודע למה נחשב דברי האומר שלא היה תנאי בשנים יותר מדברי האומר תנאי ונראין דברי רב מתתיה שכתב אע\"פ שהלכה שעד אומר תנאי נאמן מ\"מ כיון דרב נחמן מחייב שבועה אפילו היכא דליכא דררא דממונא משתבע ההוא דתנאי היה ובטיל לשטרא: כתב הרמב\"ם ז\"ל עדים שאומרים כתב ידינו זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרין שזה לוה מזה לא נתקיים השטר והרי הם כחרשין עד שיזכרו עדותן אבל אם כתב ידם יוצא ממקום אחר מקיימין השטר ואין משגיחין לדבריהם שאומרים אין אנו זוכרין העדות שמא חזרו בהן וזה שאומרים אין אנו זוכרין העדות כדי לבטל השטר וכאילו אומרי' קטנים היינו שאינם נאמנין הואיל ומתקיים שלא על פיה ע\"כ ונראה שאפילו אם אין זוכרין שלוה או שחתמו מעולם כיון שמעידים שזהו כתב ידם מקיימין אותם על פיהם:" + ], + [ + "מלוה שאמר על שטר שבידו שהוא אמנה או פרוע אם אינו חייב לאחרים שאינו מפסיד לאחרים נאמן ותבא עליו ברכה ואם הוא חייב לאחרים ואינן יכולין ליפרע אלא מזה השטר והוחזק השטר בב\"ד או שהוא ביד שליש אינו נאמן כיון שבא לחוב לאחרים ואפילו לא נודע בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים ונודע אח\"כ אינו נאמן כיון שבא לחייבו לאחרים אפילו אם הוא מפסיד גם לעצמו כגון שחייב לאחרים מנה והשטר שמורה בו שהוא פרוע הוא ממאתים אפ\"ה אינו נאמן בד\"א כשיש נאמנות בשטר אבל אם אין בו נאמנות כיון שמלוה הראשון לא היה יכול לגבות אלא בשבועה גם המלוה השני לא יגבה עד שישבע מלוה ראשון והרי הוא אומר שהוא פרוע ואם לא הוחזק השטר בב\"ד נאמן לעולם במגו דאי בעי לאצנועי לשטריה: ואם לאחר שאמר אמנה פרע לבעל חובו ובא לגבות מן הלו הרואין אם כשבא בעל חובו לגבות מזה השטר אמר ששטר אמנה הוא אז ודאי לא היה כוונתו אלא לדחות בעל חובו וחוזר וגובה את חובו אבל אם מעצמו אמר שטר אמנה הוא בלא תביעת בעל חובו אינו חוזר וגובה בו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי: " + ], + [ + "סופר שבא לכתוב טופסי שטרות כדי שיהיו מצויין אצלו הרשות בידו ויכול לכתוב הכל שם הלוה והמלוה והמעות רק שיניח מקום הזמן שלא יהא מוקדם: אבל שטר שנכתב על הלואה אחת ונפרע אינו יכול לחזור וללוות בו ואפילו אם הוא הכל ביום אחד שאינו מוקדם שכיון שנמחל שיעבודו אינו חוזר ולוה בו:" + ], + [ + "כשכותבין שטר בשם הלוה והמלוה אם יש להם שני שמות א\"צ לכתוב אלא העיקר ואם כתבו הטפל לחוד השטר כשר וכן א\"צ לכתוב החניכא או כהן ולוי אלא אם יהיו ב' בעיר ששמותיהן שוים: וצריך שיכירו העדים ששם לוה פלוני בר פלוני ושם המלוה פלוני בר פלוני דאל\"כ יש לחוש שמא יעשו קנוניא שיעלו להם שמות של אחרים ויכתבו פלוני חייב לפלוני: וכל שהוחזק שמו ל' יום בעיר אין חוששין שמא שינה שמו כדי לעשות קנוניא אבל כל זמן שלא הוחזק שמו ובא לפני ב\"ד ואמר כתבו עלי שאני חייב לפלוני כך וכך אין כותבין עד שיביא ראיה ששמו כך וכך: ומיהו א\"צ עדות גמורה אלא אפילו אשה או קרוב סגי דמלתא דעבידא לגלויי הוא: ובפחות מל' יום נמי כתב הרמ\"ה אי קראו ליה ועני מחזקינן ליה בהאי שמא לחובתו כגון שקרא את עצמו ראובן וכתב שטר עליו ראובן לוה משמעון וטען השתא לאו ראובן שמי אי קראו ליה ראובן ועני אע\"ג דלא איתחזק ל' יום בבהאי שמא חייב: וכל שטר הבא לפנינו וטוען הלוה איני חייב לו כלום שמא אחר רמאי העלה שמו כשמי והודה לזה או שאמר איני חייב לו כלום אלא לאחר וזה רמאי הוא שהעלה שמו בשם בעל חובי אין שומעין לו שחזקה אין העדים חותמין על השטר אא\"כ מכירין אותן הנזכרים בו: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה מי שהוחזק שם כנויו בעיר וכתבו עליו שטר באותו כינוי ואח\"כ נודע שהיה לו כינוי אחר יכולין העדים לעשות שטר אחר בשם כינוי השני ואל אמרינן עשו עדים שליחותן: וכן אם טעו בשם הלוה או המלוה וכתבו ראובן במקום שמעון או שטעו בסכום המעות יכתבו אחר: ואפילו אם לא כתבו אחר אם יתברר הדבר שיש בו טעות סופר השטר כשר עד כאן: היו ב' בעיר ששמותיהן שוין כל אחד יוסף בן שמעון אין שום אחד מהם יכול להוציא שטר על חבירו שיאמר לו שטר זה שאתה מוציא עלי שלי הוא והחזרתיו לך כשפרעת לי החוב שהיה לי בידך. וכתב ה\"ר ישעה דוקא בעיר אחת אין מוציאין אבל בשני עיירות מוציאין: אלמא שצריך לכתוב פלוני מעיר פלונית לוה מפלוני שאל\"כ אף אם יש יוסף בן שמעון בעיר אחרת יאמר אותו שלוה ממנו לא אני לויתי ממך אלא אותו שמעיר אחרת לוה ממך לפיכך צריך לכתוב שם עיר של הלוה והמלוה ואין חילוק בין שטרות לגיטין ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהן שכל אחד יאמר לא עלי נכתב שטר זה אלא על חבירי אא\"כ שבאו עדי השטר בעצמם ואומרים זה הוא אשר העדנו עליו וזה שהעדנו לו בהלואה ומה תקנתם יכתבו שם זקנם ואם גם שם זקנם שוים יכתבו שום סימן: אבל הם מוציאין שטרות על אחר ולא יוכל האחר לומר לא נתחייבתי לך אלא לחבירך ששמו כשמך שכל מי שהשטר יוצא מתחת ידו מחזקינן לו בשלו ואם יש בידו שובר מאחד מהם אין שום אחד מהן יכול לתובעו שיאמר לכל אחד מהם אתה כתבת לי זה השובר ומיהו אם יכתבו הרשאה זה לזה יגבה אחד מהם שהרי הוא מודה שלא פרע אלא לאחד ואם יטעון פרעתי לשניכם וצויתי לכתוב שובר אחד כי הוא יספיק לי להראותו לכל מי שיבא מכם שיתבעני חובו טענתו טענה ולא יועיל הרשאה: וכתב הרמ\"ה ודוקא כשאין משולשין לא בש��רות ולא בשובר על בעל השובר להביא ראיה ואיני מבין מה יועיל שילוש שטרות לענין שובר זה ועוד מה צורך שילוש שטרות והלא מוציאין שטר חוב על אחר מלוה אחד שהלוה לשני יוסף בן שמעון בשני שטרות והיו משולשין ב' שטרות של כל אחד ואחד ונמצא אצל המלוה שובר מקווים ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע ולא היה השובר משולש ונמצאו ב' השטרות בין שטרותיו של מלוה הקרועים הורע כחן של השטרות ושניהם בחזקת פרועין: שני יוסף בן שמעון שלוה אחד מהם מאחר ונמצא לאחד מהם שדה שקנה מיוסף בן שמעון השני או שהיו שותפין בו אין המלוה יכול לטרוף השדה ולומר אם לך הלויתי מוטב ואם לחבירך הלויתי כיון שאין לחבירך בן חורין הרי לקחת שיעבודי וכן כשהן שותפין לא יוכל לגבות חצי ממה נפשך לפי שאין נכסים של ב\"ח משועבדין אלא מטעם ערב: והערב אינו משתעבד אלא במקום שיוכל לתבוע מהלוה בעצמו וכיון שאינו יכול לתבוע מהלוה בעצמו אינו גובה מנכסיו: נמצא הערב לשני יוסף בן שמעון בין לשני מלוים בין למלוה אחד כשם שאינו יכול לתבוע מהם כך אינו יכול לתבוע מהערב:" + ], + [ + "שטר שכתוב בו אני פלוני לויתי ממך מנה כל המוציאו גובה בו שיאמר המוציאו ממני לוית ולא הוצרכתי לפרט את שמי שכשמסרת לידי כתבת לויתי ממך ודוקא בשטר גמור חתום בעדים אבל אם הוא כתב ידו בלא עדים מתוך שיכול לומר פרעתי יכול לומר לא לויתי ממך אלא מאחר ונפל ממנו ומצאתו:" + ], + [ + "שטר שאין בו אלא עד אחד ואחד מעיד על פה על ההלואה בלא קנמין מצטרפין לחייבו ומיהו לא גבי אלא מבני חרי ולא ממשעבדי כיון דלית בה אלא חד סהדי כתב הרמב\"ם ואם אמר אותו שלא כתב עדותו קניתי מידו על ההלואה ולא בא המלוה ולא שאל ממני שאכתוב לו שניהם מצטרפין ונעשה מלוה בשטר גמורה ע\"כ ואם אותו שמעיד על פה אומר בפני נמסר השטר הוי כשטר גמור לטרוף בו ממשעבדי: אבל שני שטרות שנעשו על הלואה אחת כל אחד אין חתום בו אלא עד אחד ונמסר בעד אחד אינו גובה בו ממשעבדי: שטר שאין חתום בו אלא עד אחד או שנים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול כתוב בשאלתות שאינו כלום אפילו לגבות בו מבני חרי ויכול לכפור בו או לטעון פרעתי: וכן כתב הראב\"ד שאפילו אחד חתם בכתב זה ואחד חם בכתב אחר אינו כלום שאינן מצטרפין אבל הרמב\"ם כתב הוציא עליו שטר בעד אחד והלוה אומר פרעתי הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם טען ואמר ישבע לי שלא פרעתי הרי זה נשבע אבל אם יטעון לא לויתי אז נשבע להכחיש העד ונפטר: וכן כתב בה\"ג שטרא דחתים עליה ב' סהדי דאשתכח חד מינייהו קרוב או פסול נהי דממונא לא מפקינן אפומיה אבל מחייבין שבועה אפומיה והא דלא מפסיל עד כשר בצירופו דפסול דאמרינן רווחא שבק למאן דקשיש מיניה ואתא פסול וחתים וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל בפסקיו וכתב עוד בתשובה על צוואה שנמצא אחד מעדיה קרוב או פסול שנתבטלה ואין דנין על פיה כלל אבל העד שאינו קרוב אם זוכר העדות יבא לפני ב\"ד ויעיד והעד אחר ששמע הצוואה מבחוץ מצטרף עמו להעיד אע\"פ שלא יחדוהו להעיד: שטר שכתוב לשנים והעדים רחוקים לאחד וקרובים לשני כתב רבינו האי אע\"פ שהוא פסול לאותו שהעדים קרובים לו כשר הוא לאותו שהעדים רחוקים לו ורבינו חננאל כתב שהוא פסול לשניהם וכן כתב רב אלפס וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל וכן כתב הרמב\"ם הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחד והעדים רחוקים לזה וקרובים לזה פסול אבל אם כתבם בשטר אחד נתתי לראובן שדה פלוני ולשמ��ון שדה פלוני ונמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים לזה זה שהם רחוקים לו מתנתו קיימת וזה שהם קרובים לו מתנתו בטלה שאלו שני עדיות הן אע\"פ שהן בשטר אחד: הלכתא עדי מסירה כרתי בין בגיטין בין בשאר שטרות לפיכך שטר שנמסר בפני שני עדים גובין בו ממשעבדי אע\"פ שאינן חתומים בו: ומ\"מ אם נמצאו עדי חתימתו פסולין הוא פסול אע\"פ שנמסר בפני עדים כשרים:" + ], + [ + "שטר שיש בו רבית אינו גובה בו הריבית אבל גובה בו את הקרן אפילו ממשעבדי שאין העדים נפסלים בכך אפילו אם הוא רבית דאורייתא ודוקא שהריבית מפורש בשטר דליכא למיחש שמא יגבה הריבית אבל אם כלל הקרן עם הריבית פסול לפי שיבא לגבות בו הריבית: שטר שבא לפנינו קרוע קרע ב\"ד והוא שקרוע במקום העדים והזמן והתורף או שקרוע שתי וערב פסול ואם אינו קרוע בזה הענין כשר: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה וכל זה דוקא שאין יכולין לעמוד על הקרע אם הוא בסכין או ממילא אבל אם ניכר שנעשה בסכין ולא נעשה ממילא כמו שדרך שטר ליקרע בכפליו אף ע\"פ שאינו נקרע שתי וערב פסול וכתב בעל התרומות הא דכשר כשאינו קרע של ב\"ד דווקא כשהוא מעורה קצתו אל קצתו אבל אם נקרע ממש לשנים גרע טפי מקרע ב\"ד ופסול: נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר ואם לאו פסול תניא בתוספתא הרקיב ונעשה ככברה כשר נמחק או נטשטש ושלדו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו פסול:" + ], + [ + "מי שיש לו על חבירו שטר של מנה ואמר לב\"ד שיעשו לו שנים של נ' נ' או שיש לו שנים של נ' נ' וא\"ל שיעשו לו אחד של מאה אין שומעין לו ואפילו יש לו אחד של מאה ואומר שיקרעוהו ויעשו לו אחד של נ' אין שומעין לו רשמא פרע לו אותו של ק' וכתב לו עליו שובר ויוציא זה של ג' שעשו לו ויגבה בו:" + ], + [ + "מי שפרע מקצת חובו אם רצה המלוה ב\"ד יעשו לו שטר ממה שנשאר חייב לו ויכתבוהו מזמן ראשון אבל עדי השטר אינם יכולים לעשות לו שטר מזמן הראשון: רצה יכתוב לו שובר וישאר שטרו שלם כמו שהיה ואפילו פרע הלוה כל החוב ואמר המלוה אבדתי שטרי אין הלוה יכול לומר לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי אלא יכתוב לו שוברף אבל אם אמר המלוה אין שטרי עתה בידי כי הוא בעיר אחרת ואכתוב לך שובר אין שומעין לו כיון שהוא בעולם לא יפרע לו עד שיחזיר לו שטרו: וכשכותבין שובר אם זוכרין זמן השטר יכתוב שובר על שטר שזמנו כך וכך: ואם אין זוכרין אותו יכתבו סתם על שטר שסכומו כך וכך ולא יכתבו זמן בשובר שמא אחרו העדים זמן ההלואה בשטר ונמצא שלפעמים זמן השובר קודם לזמן השטר ויחזור ויוציא שטר חובו המאוחר ויטרוף בו לפיכך אין לעדים לכתוב זמן בשובר אא\"כ זוכרין זמן ההלואה: ושובר שנכתב סתם פלוני פרע לפלוני מבטל כל שטר שיש לו עליו שיד בעל השטר על התחתונה וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל: אם זמן השטר והשובר יוצאין ביום אחד השטר פסול: ואם כתוב בו דינרים סתם מבטל כל שטר שיש לו עליו: אבל אם היה כתוב כך וכך דינרים ונמחק הסכום ונשאר דינרין או שכתוב הסכום על המחק ולא נתקיים פסול: כתב הרמב\"ם יכול הלוה להחרים סתם על מי שכובש שטרו ואמר שאבד ואם טוען הלוה טענת ברי שהשטר אצלו ועתה הניחו בכיסו הורו רבותינו שישבע המלוה שאבד השטר ויכתוב לו שובר: מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו ביד שליש ואומר אם לא אתן לך ביום פלוני תן לו שטרו ויגבה כל חובו והגיע הזמן ולא נתן אם עכבו אונס כגון חולי וכיוצא בו לא יתן ואם לא עכבו אונס הרי זה יתן: דאסמכתא קניא היכא דלא אניס אם קנו הימנו בב\"ד חשוב ודוקא שפירש אם לא אתן עד יום פלוני תן לו שטרו ויהיו כל המעות הללו מתנה וישאר השטר קיים כבתחלה שאל\"כ הוי שטר שנמחל שיעבודו כדי המעות שנתן וכתב רב אלפס דוקא כי האי גוונא דאתפיס שטריה אבל העלמא לא והרמ\"ה כתב אף על גב דאתפיס שטריה לא מהני עד דאתפיס בבית דין ואמר ליבטלו זכותיה וקנו ממנו בבית דין חשוב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפילו לא מתפיס זכותיה קניא אם קנה בב\"ד חשוב ובית דין חשוב כתב ה\"ר מאיר דבקיאי בדיני אסמכתא: ראובן לוה משמעון מנה באחד בניסן עד י\"ב חודש ועשה לו שטר מכר משדהו מעכשיו בלא שום תנאי ושיור אלא שהשליש ראובן שטרו ביד לוי ואמר לו אם לא אפרענו מכאן ועד זמן פלוני תן לו שטר מכירה זו וראובן אוכל הפירות תוך הזמן ובתוך הזמן מכר שמעון השדה ליהודה קודם שזכה בשטר המכר שביד השליש וכשהגיע הזמן ולא פרע ראובן נתן השליש שטר המכר לשמעון והחזיק יהודה בשדה ואכל פירותיה ובא ראובן להוציא יהודה מן השדה בשביל שלקחה קודם שזכה שמעון בשטר כתב הראב\"ד שאין שומעין לו:" + ], + [ + "שליש בזמן ששלישותו בידו נאמן כב' עדים אפילו אם הוא קרוב ואין צריך לישבע שחזקה אין אדם חוטא ולא לו ואפילו אם נראה כבר בב\"ד שהוציא השטר מתחת ידו סתם ושתק עד שנתקיים ואמר פרוע הוא אפ\"ה נאמן אין שלישותו בידו הרי הוא כשאר כל אדם ומיחייב שבועת התורה לשכנגדו אם אינו קרוב כתב בעל העיטור בשם ה\"ר יהודה ברצלוני הא דחשיב כעד אחד דוקא כששניהם נסתלקו מעליו ואין להם עליו שום תרעומת אבל אם יש לם עליו שום תרעומת בענין השלישות הוה ליה נוגע בעדות ואין מקבלין עדותו: הכחיש אחד מהם את השליש ואמר שלא עשאו שליש מעולם יש אומרים שאין לו דין שליש ואינו נאמן במה שיאמר ובעל התרומות כתב שהוא נאמן לא מיבעיא אם טוען שלא עשאו שליש אלא בתורת פקדון מסרו לידו שאין מועיל לבטל השלישות הואיל והוא מודה שהאמינו עליו דרך פקדון הרי הוא נאמן בכל מה שיאמר אלא אפילו טוען גזלת ממני והלה אומר לא כי אלא שליש מניתני בינך ובין פלוני נאמן בד\"א כשאין ביניהם הכחשה בסך ממון שתחת ידו אלא שאחד מהם אומר או אפילו שניהם אומרים דרך גזלה תפסתו והוא אומר שהשלישו בידו אבל אם יש ביניהם הכחשה בסך הממון שהוא אומר לא השלשת בידי אלא כך וכך והם אומרים או אחד מהם אומר יותר היה כיון שהוא חייב שבועה הו\"ל נוגע בעדות ואינו נאמן: הכחישוהו עדים ואומרים לו לא על תנאי זה היית שליש ביניהם כתב הרמב\"ן העדים נאמנין בין שהזמינו העדים שיעידו על השליש בין שלא הזמינום אלא שאירע שהיו באותו מעמד וראו בכל ענין אין השליש נאמן בד\"א כשאומר השליש ביום פלוני נמסר בידי השלישות בתנאי כך וכך והעדים מכחישין אותו אבל אם אומר בתנאי כך וכך הוא בידי סתם אע\"פ שאומרים העדים כשנמסר לידו לא היו התנאים כן השליש נאמן דשמא אחר כך באו לפניו והתנו כענין זה אע\"פ שאין השליש טוען בפירוש כן אנן טענינן ליה כדי שלא יהא מוכחש מן העדים: שליש שמת ונמצא מכתיבת יד השליש או מכתיבת אחר ששטר זה המונח אצלו פרוע הרי זה פרוע אע\"פ שאין עדים על הכתב: כתב בעל העיטור אמרי רבוותא אפילו עבר הזמן שהיה לו להחזיר לאחד מהן ולא החזיר עדיין שליש הוא: וכתב הוא ומסתברא אם נעשה שליש לזמן ידוע ועבר הזמן אין לו ליתן השלישות אלא בפני בית דין ויפרש להם ענין השלישות שמא יפול ביניהם מחלוקת ואם יוציא השלישות מתחת ידו לא יהיה נאמן אלא כעד אחד לפיכך צריך שיכתבו בב\"ד ויחתמו הענין: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן שהיה לו שטר על שמעון ונתפשר ביניהם שיפרענו לזמנים ידועים ועשה שמעון שטר עליו מת\"ק זהובים ונתנו ליד נאמן בתנאי שאם יעבור אחד מהזמנים שקבע לפרוע ולא יפרע שיתן השטר לראובן ועברו הזמנים ולא פרע שמעון וראובן תובע שטרו תשובה הנאמן ישלים נאמנותו ויתן השטר לראובן כמו שהושלש בידו אבל קודם שיתן השטר לידו יעתיקנו ויקיימנו בעדים ויאמר לפני העדים היאך בא השטר לידו ושהוא צריך לקיים שלישותו ויכתבו ויחתמו העדים כל הדברים ויתנום ביד השליש והשליש יתן כתב העדים וחתימתן לשמעון וכשיתבע ראובן את שמעון לדין לגבות ממנו השטר יטעון כל זכותו אבל השליש יקיים שלישותו ואין לו לטעון בשביל שמעון ושמעון יטעון בעצמו מה שירצה: שטר שיוצא מתחת יד שליש והלוה טוען כי הוא מזוייף או פרוע ואין יכולין לקיים חתימת העדים והשליש מעיד כי המלוה והלוה מסרו לו השטר ואמרו לו שכך וכך נשאר עדיין לפרוע משטר זה אינו נאמן שאין השליש נאמן בשביל תפיסתו יותר מבעל דבר בעצמו ואילו היה השטר ביד מלוה כיון שאינו יכול לקיימו אינו כלום שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואין כח ביד השליש לעשות משטר מזוייף כשר" + ], + [ + " שליש בזמן ששלישותו בידו נאמן כב' עדים אפילו אם הוא קרוב ואין צריך לישבע שחזקה אין אדם חוטא ולא לו ואפילו אם נראה כבר בב\"ד שהוציא השטר מתחת ידו סתם ושתק עד שנתקיים ואמר פרוע הוא אפ\"ה נאמן אין שלישותו בידו הרי הוא כשאר כל אדם ומיחייב שבועת התורה לשכנגדו אם אינו קרוב כתב בעל העיטור בשם ה\"ר יהודה ברצלוני הא דהשיב כעד אחד דוקא כששניהם נסתלקו מעליו ואין להם עליו שום תרעומת אכל אם יש להם עליו שום תרעומת בענין השלישות הוה ליה נוגע בעדות ואין מקבלין עדותו: ", + " הכחיש אחד מהם את השליש ואמר שלא עשאו שליש מעולם יש אומרים שאין לו דין שליש ואינו נאמן במה שיאמר ובעל התרומות כתב שהוא נאמן לא מיבעיא אם טוען שלא עשאו שליש אלא בתורת פקדון מסרו לידו שאין מועיל לבטל השלישות הואיל והוא מודה שהאמינו עליו דדך פקדון הרי הוא נאמן בכל מה שיאמר אלא אפילו טוען גזלת ממני והלה אומר לא כי אלא שליש מניתני בינך ובין פלוני נאמן בד\"א כשאין ביניהם הכחשה בסך ממון שתחת ידו אלא שאחד מהם אומר או אפילו שניהם אומרים דרך גזילה תפסתו והוא אומר שהשלישו בידו אבל אם יש ביניהם הכחשה בסך הממון שהוא אומר לא השלשת בידי אלא כך וכך והם אומרים או אחד מהם אומר יותר היה כיון שהוא חייב שבועה הוה ליה נוגע בעדות ואינו נאמן: ", + " הכחישוהו עדים ואומרים לו לא על תנאי זה היית שליש ביניהם כתב הרמב\"ן העדים נאמנין בין שהזמינו העדים שיעידו על השליש בין שלא הזמינום אלא שאירע שהיו באותו מעמד וראו בכל ענין אין השליש נאמן בד\"א כשא��מר השליש ביום פלוני נמסר בידי השלישות בתנאי כך וכך והעדים מכחישין אותו אבל אם אומר בתנאי כך וכך הוא בידי סתם אע\"פ שאומרים העדים כשנמסר לידו לא היו התנאים כן השליש נאמן דשמא אחר כך באו לפניו והתנו כענין זה אף על פי שאין השליש טוען בפירוש כן אנן טענינן ליה כדי שלא יהא מוכחש מן העדים: ", + " שליש שמת ונמצא מכתיבת יד השליש או מכתיבת אחר ששטר זה המונח אצלו פרוע הרי זה פרוע אע\"פ שאין עדים על הכתב: ", + " כתב בעל העיטור אמרי רבוותא אפילו עבר הזמן שהיה לו להחזיר לאחד מהן ולא החזיר עדיין שליש הוא: ", + " וכתב הוא ומסתברא אם נעשה שליש לזמן ידוע ועבר הזמן אין לו ליתן השלישות אלא בפני בית דין ויפרש להם ענין השלישות שמא יפול ביניהם מחלוקת ואם יוציא השלישות מתחת ידו לא יהיה נאמן אלא כעד אחד לפיכך צריך שיכתבו בב\"ד ויחתמו הענין: ", + " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן שהיה לו שטר על שמעון ונתפשר ביניהם שיפרענו לזמנים ידועים ועשה שמעון שטר עליו מת\"ק זהובים ונתנו ליד נאמן בתנאי שאם יעבור אחד מהזמנים שקבע לפרוע ולא יפרע שיתן השטר לראובן ועברו הזמנים ולא פרע שמעון וראובן תובע שטרו תשובה הנאמן ישלים נאמנותו ויתן השטר לראובן כמו שהושלש בידו אבל קודם שיתן השטר לידו יעתיקנו ויקיימנו בעדים ויאמר לפני העדים היאך בא השטר לידו ושהוא צריך לקיים שלישותו ויכתבו ויחתמו העדים כל הדברים ויתנום ביד השליש והשליש יתן כתב העדים וחתימתן לשמעון וכשיתבע ראובן את שמעון לדין לגבות ממנו השטר יטעון כל זכותו אבל השליש יקיים שלישותו ואין לו לטעון בשביל שמעון ושמעון יטעון בעצמו מה שירצה: ", + " שטר שיוצא מתחת יד שליש והלוה טוען כי הוא מזוייף או פרוע ואין יכולין לקיים חתימת העדים והשליש מעיד כי המלוה והלוה מסרו לו השטר ואמרו לו שכך וכך נשאר עדיין לפרוע משטר זה אינו נאמן שאין השליש נאמן בשביל תפיסתו יותר מבעל דבר בעצמו ואילו היה השטר ביד מלוה כיון שאינו יכול לקיימו אינו כלום שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואין כח ביד השליש לעשות משטר מזוייף כשר: ", + " שליש שהושלש שטר בידו לזמן ידוע שיפרענו ביום פלוני ועבר הזמן וטען הלוה שפרעו בזמנו או שמת הלוה הרי הוא בחזקת שאינו פרוע ומחזירו למלוה שאילו פרעו היה מודיע לשליש בפני המלוה והיה תובע ממנו שטרו ולא היה מניח שטר בידו ואע\"פ שהדבר מוכיח שאינו פרוע אם מת הלוה לא יפרע המלוה אלא בשבועה בדין הבא ליפרע מן היתומים שאפשר שפרעו ואירעו אונס או ששכח להודיעו לשליש: ", + " מי שחייב עצמו בשטר בקנין לחבירו והפקידו החייב ביד אחר בסתם ולא פירש לו באיזה ענין מוסרו לידו ומת המפקיד הרי זה לא יתננו למלוה משני טעמים האחד שמא לוה בו ופרע לפיכך נמצא בידו של החייב והפקידו החייב אצל זה והשני שמא לא לוה בו מעולם והתנה על העדים שקנו מידו שיתנו השטר לידו ולא ליד המלוה שלא זכה בו המלוה לענין שיעידו בו העדים עד שיצא מתחת יד המתחייב וגם לא יחזירנו ליד יורשי הלוה שמא אמר לעדים בסתם קנו ממני לפלוני וכתבו השטר או שמא אמר בפירוש וכתבו לו השטר ונמצא שזכה המלוה בהיותו ביד העדים ואפשר שטעו ומסרוהו ללוה שלא כדין: ", + " שליש הנעשה ע\"י שליח כגון שבא הלוה עם אחר שבידו משכון או שטר ואמר לזה המלוה עשאני שליח להביא אליך משכון או שטר זה למוסרו בידך על ענין כך וכך וקבלו השליש מיד השליח בתנאי כך וכך ואח\"כ בא המלוה והכחיש השליחות ואמר שלא עשאו שליח לדבר זה מעולם אלא שלא מדעתי נכנס לביתי ולקחו וכיון שאתה יודע שהשטר שלי ואני לא עשיתיך שליש עליו אלא שפלוני גזלו ממני וכחש לך על שמי תחזיר לי שלי בזה כתב הרמב\"ן יעשה שליש מה שאמר לו השליח שהרי השליש נאמן שכך אמר לו השליח והשליח נאמן בשעה שיצא השטר או המשכון מתחת ידו במיגו שאם היה רוצה היה אומר הושלש בידי על תנאי כך וכך: " + ], + [ + "אסור לשהות שטר פרוע בתוך ביתו: שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו ואם אמר לו הלוה פרעתיו והשיב לו המלוה כן היה אבל החזרתיו לך הרי מודה שנמחל שיעבודו ואינו גובה בו אבל אם אמר החזרתים לך מפני שלא היו טובות או שתחליפם לי לא בטל השטר בכך:" + ], + [ + "מי שהוציא שטר על חבירו ואמר ליה פרעתיך והשיב לו אמת שקבלתים ממך אבל מלוה אחרת יש לי עליך על פי ובשבילה קבלתים וזה השטר עדיין בחזקתו עומד אם לא נותנו לו בפני עדים נאמן והשטר עדיין בחזקתו וגובה בו שלא שבועה אם יש בו נאמנות ואם אח\"כ יתבענו שלקח ממנו שלא כדין נשבע זה היסת ונפטר ואם אין בו נאמנות אינו נוטל אלא בשבועה: ואם לא נתן לו המעות אלא שלחם ביד שליח חייב השליח לפרוע למשלח בד\"א שאמר לו בפירוש ליקח השטר מיד המלוה אבל אם לא הזכיר לו השטר וגם לא אמר לו שיתן בפני עדים פטור השליח: ואם נתנם לו בפני עדים אינו נאמן ואיתרע שטרא וכתב הרמב\"ן דלא איתרע שטרא אלא כשנתנם לו בפני ב' עדים אבל אם נתנם לו בפני עד אחד לא איתרע שטר עור\"ח כתב שלא איתרע שטרא אלא לענין שצריך לישבע אפילו אם יש בו נאמנות אבל בשבועה מיהא גובה בו ורב האי ורב שרירא פירשו שהשטר בטל לגמרי ונשבע הלוה היסת ונפטר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דלענין זה איתרע דלא גבינן ביה ולא קרעינן ליה ואי תפיש לא מפקינן מיניה. כתב ה\"ר יוסף הלוי ז\"ל הא דאיתרע כי יהיב ליה באפי סהדי ה\"מ כשמעידין שבתורת פרעון נתנם לו ואינן יודעין אם מזה השטר אם מאחר אבל אם מעידין שנתנם לו ואינן יודעין אם בתורת פרעון אי בתורת פקדון אי בתורת מתנה לא איתרע ויכול לומר סיטראי נינהו דמיגו דאי בעי אמר בתורת מתנה נתנם לו וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל אבל ראו שנתן לו ולא ידעו אם בתורת פרעון אם בתורת מתנה אם אמר בעל השטר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן ובטל השטר ואם אומר על פרעון של חוב אחר שהיה לי עליו נאמן ונשבע ונוטל שהרי לא פרעו בעדים ומתוך שיכול לומר במתנה נתנם לי יכול נמי לומר פרעון של חוב אחר הם ור\"ת פירש אפילו לא ידעו בתורת מה נתנם לו כיון שראו נתינת המעות איתרע שטרא ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: ואם אמר הלוה והלא מעות אלו מדמי שור שלקחתי ממך ואתה גבית דמי בשרו כשמכרתיו והשיב לו בעל השטר כן גביתי אבל מחוב אחר שהיה לי אצלך כיון שהודה שמדמי השור היה החוב ומדמי השור נפרע בטל השטר וכתב הרמב\"ם אפילו אין עליו עדים שפרעו מדמיו ישבע הלוה היסת שפרעו אבל ה\"ר יוסף הלוי פירש דוקא שיש עדים שפרע לו דמי השור דאי לאו הכי היה נאמן לומר סיטראי נינהו במגו דלא נתפרעתי מדמי השור והכי מסתברא:" + ], + [ + "מלוה שהוציא שטר חוב מקוים וטוען הלוה שהוא פרוע והמלוה אומר איני יודע צריך להחזיר לו שטרו ואין עליו אלא חרם שהיה לו לידע בשטרו אם פרוע אם לאו וכיון שאינו יודע אין לו עליו כלום:" + ], + [ + "לוה שכתב למלוה דקנינא ודאנא עתיד למקני וקנה ומכר או הוריש משתעבד וב\"ח גובה מהלקוחות ומהיורשין: אם לוה הלוה משנים וכתב לכל אחד דאקני וקנה חל שיעבוד שניהם כאחד בשעה שקנה הנכסים וחולקין: לפיכך לוקח שהשביח את הקרקע ובא ב\"ח לטורפה ממנו עם השבח אינו גובה אלא חצי השבח שזה השבח דדאיקני הוא והוה לה ב\"ח ולוקח גבי השבח בלוה ולוה ואח\"כ קנה ויחלוקו שכיון שמכר לו באחריות חל שיעבוד על כל מה שקנה ושיקנה: ואם שיעבד לו מטלטלין אגב מקרקעי כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה על ששאלוהו בדיין שדן דין קדימה במטלטלי שוכר או משכן הלוה מדינא דגמרא או גם מכח המנהג כי בררו שאותו דיין שהיה דיין בעיר הוציא פעמים מטלטלין שמכר הלוה ונתנם למלוה בחובו והשיב ודאי מדינא דגמרא יש למטלטלין דין המקרקעי לכל דבר לגבותו מן הלקוחות ויש בהן דין קדימה ואף אם היו ללוה שטרות על אחרים ונתנם או מכרם לאחר המלוה גובה אותם דשטרי בכלל מטלטלין הן ומשתעבדי אגב מקרקעי כמו שאר מטלטלין אמנם מיום בואי לארץ הזאת תמהתי על כי ראיתי שכותבין בשטרות שיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי שא\"כ אין לך אדם שקונה חפץ מחבירו ורציתי לבטלו ואמרו אע\"פ שכותבין כן בשטרות כבר נהגו בכל הארץ הזאת שאין מגבין לב\"ח ממטלטלין שמכר או שנתן הלוה מפני תקנת השוק: על כן לבי נוקפי כי מאחר שידוע הוא שפשט המנהג בכל הארץ שאין מגבין לבעל חוב ממטלטלי של לוקח שאם היה מקום שלא פשט בן המנהג ראוי היה שבאותה מקום לא יקנה אדם מחבירו שום חפץ כי אם בשטר ובאחריות כמו קרקע והיה הרגש גדול בדבר כי דין זה היה נמצא בכל יום כמה פעמים והיה הדבר ידוע לכל בני העיר גם מתוך דברי הדיינין מוכח שידוע להם שפשט המנהג בכל הארץ אלא שראוי לומר אחר שעשה מעשה הדיין המוקדם והוציא מטלטלי מיד הלוקח ונתנו למלוה זו היא ראיה שלא פשט המנהג בעיר ההוא: ואני אומר שזו אינה ראיה שמא הדיין ההוא דן דין תורה ולא שם אל לבו המנהג ההוא שאילו לא פשט המנהג היה ידוע ומפורסם לכל בני העיר על כן אני אומר שאין להוציא המטלטלין מיד הלוקח עד שיתברר בודאי בירור גמור שלא פשט המנהג שם כי אומדנא דמוכח הוא שפשט המנהג שמה שאם לא פשט שם רבו דינים בכל יום בנדון זה: וביאר עוד בתשובה אחרת אע\"פ שהדין בשאר מטלטלי כן אם היה ללוה שטר חוב על אחר ומכרו בעל חוב גובה ממנו דטעמא שאין גובים ממטלטלי שמכר משום תקנת השוק אבל בשטרות לא שייך תקנת השוק דלא שכיח ועוד שלא יצא השטר מרשותו לגמרי שעדיין נשאר בידו כח למחול השטר הילכך חשיב שפיר ממונו לגבות בו ממנו בעל חוב: חזר השואל ואמר שאי אפשר לו לברר המנהג כיצד נהגו ועל זה חשיב לו סבור הייתי שאי אפשר שלא תוכלו לעמוד על המנהג לכן כתבתי שאין להוציא מיד הלוקח עד שיתברר המנהג וכיון שכתבת שאי אפשר לברר שפשט המנהג שם שלא להגבות לב\"ח ממטלטלי משועבדים אלא אדרבה אירע מעשה פעמים שהגבה הדיין ממטלטלי משועבדים אומר אני כיון שאין בירור למנהג יעמוד הדבר על דין תורה ויגבו לבעל חוב ממטלטלין הידועין שקדמו ללוה קודם החוב שלוה ע\"כ: כתב הרמב\"ם המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר לחבירו הרי אני חייב לכסותך או לזונך לא משתעבד שאין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו לו במתנה והראב\"ד ז\"ל השיג עליו וכן כתב הרמב\"ן ז\"ל המחייב את עצמו בדבר שאין לו קצבה כגון שאמר לחבירו הריני חייב לפרנסך או אתם לך כך וכך חטים בכל שנה אע\"פ שאין לו קצבה שמא יתייקרו החטים הרי זה כשאר חוב לפיכך אם לא קנו מידו ולא חייב עצמו בשטר גובה מבני חורין אבל אם קנו מידו או שחייב את עצמו בשטר גובה ממשועבדין: והמחייב את עצמו בדבר שלא בא לעולם או בא לעולם ואינו מצוי אצלו חייב אע\"ג דקיימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה\"מ כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה אבל בלשון חוב חייב לפיכך לא מיבעיא כתב לו מודה אני לך שאני חייב לך כך וכך מדות של פירות שהוא חייב לו שהרי הודה לו בהם אלא אפילו אם אמר הוו עלי עדים שאני מתחייב עתה לפלוני כך וכך מדות של פירות שהוא חייב ודוקא בלשון חיוב חל האחריות והשעבוד על החיוב: אבל הנותן מתנה דבר שאינה מצוי אצלו או שלא בא לעולם אפילו כתב לו שעבוד על שדה או קבל עליו אחריות על כל נכסיו אינו כלם שאין שעבוד אחריות גדול ממשכון ואפילו אם נתן לו משכון על מתנה זו לא קנה דמתנה אין כאן ומשכון אין כאן וכ\"ש שיעבוד דגרא ממשכון: ראובן הוציא שטר על שמעון שכתב בו מחמת שנתתי לו מאה זהובים ושיעבדתי לו כל נכסי באלו ק' זהובים שיגבה אותן מהם וטען שמעון שבשעה שכתבו על עצמו לא היו בידו ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וגם העדים החתומים בשטר אומרים שאינם יודעים אם היו ברשותו הזהובים אם לא כתב רב אלפס בתשובה אם הזהובים שנתן בקנין הוא מטבע שנושאין ונותנין בהם כדרך שנושאין ונותנין במטבע של כסף הרי הקנין אינו כלום שאין מטבע נקנה בחליפין אבל אם אין נושאין ונותנין באותה מדינה בזהובים הניתנין בקנין הרי הן פירות ונקנין בחליפין אלא שצריך שיהא ברשותו בשעת קנין ואם אין הדבר ידוע אם היו ברשותו בשעת קנין או לא על התובע להביא ראיה לפיכך אם טוען בעל השטר טענת ברי שיודע שהיו בידו בשעת קנין צריך לישבע היסת שלא היו בידו ואם אינו טוען אלא טענת שמא מחרימין לו סתם על מי שנתן זהובים במתנה וכחש בו והשעבוד ששיעבד בו אינו כלום דכיון שהמתנה אינו כלום גם השעבוד לא חל: והראב\"ד כתב על זה שלא נראה לו תשובת הרב כי האומר נתתי לפלוני כך וכך הודאה היא ולא הקנאה: ומי שהודה על עצמו שנתן אין בודקין אחריו היאך נתן ויד לנו להעמיד השטר בחזקתו ולומר שזיכה אותן לו על ידי אחר ונשארו בידו ונעשה שומר עליהם וכתב לו אחריות עליהם בקנין והרי יש כאן זהובים ושעבוד חל עליהם: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בריש פרק אע\"פ שאדם יכול לשעבד עצמו להתחייב בדבר שאינו חייב בו עתה אע\"פ שאין לו עתה נכסים כמו שנוהגין לשעבד בכתובה גדולה אע\"פ שאינו חייב בה ואין לו עתה הנכסים: ראובן הלוה לשמעון מנה ולאחר זמן כתב לו שטר ובקנין מחמת שלויתי מפלוני כך וכך ונתחייבתי לו בהן ומשכנתי לו קרקע פלוני זכה במשכונא ולא אמרינן כיון דמלוה להוצאה ניתנה לא קנה ה��רקע ולא נשתעבד לו בחובו שהרי נשתעבד לו בחובו בשביל הודאה שהודה שלוה ממנו מנה ואין קנין דמשכונא לגוף הקרקע אלא להחזיק בו ולאכול פירותיו עד שיפרע מחובו ודומה למי שהלוה לחבירו מנה על פה ואלחר זמן מסר לו משכון על הלואתו שאינו יכול להוציא המשכון מידו עד שיפרע לו חובו: ראובן הוציא שטר שכתוב בו שלוה שמעון מלוי וטען ראובן שלוי שלוחו היה ובשליחותו הלוה וכתב השטר על שמו ולא הקפיד עליו ושמעון טוען לאו בעל דברים דידי את שהרי אין לך הרשאי מלוי ולא מכר שטר זה לך ולא נתנו לך אם הודה לוי לראובן ששלוחו היה הרי נתגלה הדבר שממון זה של ראובן היה והוא המלוה והלוה נשתעבד לו אע\"פ שלא נכתב השטר בשמו וכופין הלוה לפרוע לו ויפטר בכך שלא הוצרכו כתיבה ומסירה אלא למי שבא לזכות ממונו למי שלא היה בו שום זכות עד עתה אבל כאן כיון שזה מודה לדבריו ואינו חב לאחרים בהודאתו יש לנו להאמינו לפיכך אם בא לוי למחול ללוה אינו יכול למחול לו כיון שיש כאן מסירה והודאה זכה ראובן בשלו וכאילו הלוה ראובן לשמעון מידו לידו וא\"צ הקנאה חדשה: ראובן הלוה מעותיו ללוי ובשעת הלואה אמר ללוי שיחייב עצמו בקנין ובשטר על שם שמעון אך שיתנו העדים השטר ליד ראובן וכשתבע ראובן מלוי בזמנו טען לאו בעל דברים דידי את כי נתחייבתי לשמעון במצותיך והשטר נכתב על שמעון וראובן טוען ממני קבלת המעות ואני הלויתי לך ואתה חייב להחזירו לידי ולא הלויתי אותה ההלואה בשם שמעון אלא כדי שלא להשביע את עצמו הדין עם ראובן ולא מיבעיא אם הודיע דבר זה ללוה ולעדים שלצורך דבר שבלבו הוא תולה ההלואה בשמעון ושמעון אינו מערער כלל בדבר אלא אפילו עשה ענינו בסתר ושמעון מערער ואומר אע\"פ שלא היה הממון שלי זכיתי בו מאחר שצוית ללוי להשתעבד לי בקנין ונכתב השטר על שמי הרי נתת אותו לי אין ממש בדבריו הואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון הרי גילה בדעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה שיהיה של שמעון שהרי לא הוציא בשפתיו אלא שיעשה השטר ע\"ש שמעון מדרך אמנה שסומך עליו ולא זיכה לו כלום וכיון ששמעון מודה שלא נעשית ההלואה מממונו כופין הלוה לפרוע לראובן שהלוה לו: ואם תבע ראובן לשמעון שנכתב השטר על שמו שיחזור ויעשה לו שטר מכר ממנו אין כופין אותו דמצי אמר ליה לא יקרא דידך בעינא ולא זילותא דידך בעינא ולא עוד אלא אפילו אם הודיעו לשמעון בשעה שכתבו על שמו שעל מנת כן כתבו על שמו שיחזור ויעשה לו שטר מכר עליו אפ\"ה אין כופין אותו שהרי לא עשה מעשה שיתקיים התנאי ביניהם: ואע\"פ שהודה לו לעשותו אינו אלא כמפליגו בדברים וחוזר בו אבל אם אמר ללוה בשעת ההלואה ע\"מ כן אני מלוה לך שתעשה לי שטר בשם שמעון ולכשארצה תחזירנו לי על שמי כופין אותו. על כן אפילו לא פירש דבריו אלא אמר לעדים בפני הלוה עוד שטר אחר תכתבו לי על הלואה זו מחייבין אותו לכתוב לו שטר אחר על שמו: כתב הרמב\"ם האומר לחבירו שטר שבידך יש לי זכות בו וזה אומר אינו יודע אם יש לך זכות בו אם לא או איני מוציא שטרי כופין אותו להוציאו טען ואמר שאבד השטר מחרימין לו חרם סתם טען בודאי שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו ה\"ז נשבע היסת שאינו אצלו ונאבד ממנו וכזה הורו רבותי:" + ], + [ + "שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל", + "ששאלת על שתקנו הקהילות שכל חוזק של מקח וממכר מתנות והלואות שלא יועיל שום שטר אם לא יהיה מכתיבת יד סופרי העיר ואם יש בכלל זה מחילה שמחל ראובן לשמעו�� והכתב אינו מכתב יד הסופרים וראובן חתם שמו על המחילה אם מועיל מאחר שאינו כתיבת יד הסופרים תשובה נ\"ל שהתקנה לא נתקנה אלא על שטר המתקיים בעדים וכך רגילין לתקן שלא יתקיים שום שטר רק בכתיבת יד הסופרים ובחתימת יד העדים המיוחדים בעיר: אבל שטר מחילה מעשה בכול יום שהמחול כותב בכתב ידו וחותם וכן היה הדין אם כתב אחר וחותם הוא מהני כמו שאם היה הוא כותב וחותם: וששאלת שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני כך וכך זהובים שיתנם לו לזמן פלוני בנאמנות ובאחריות ובכל יפוי שייפה סופר תשובה אם אין תקנה בעיר שלא יגבה בזכירה יראה שגובין בו שהרי העדים מעידין שנעשה הקנין בפניהם ע\"מ שיכתוב הסופר השטר בכל יפוי כח שרגיל הסופר לכתוב שטרי העיר וכן מוכח הלשון שנקרא זכירה לפי שכותבין העדים הענין מיד כדי שלא ישכחוהו ואח\"כ הולכים לסופר והוא כותב השטר ע\"פ דבריהם הילכך אם אירע כך שלא נכתב השטר מ\"מ נלך אחר עדות העדים החתומים על הזכירה ובחתימתן יצא הקול והויא מלוה בשטר ונדון בו כפי יפוי כח שרגילין לכתוב הסופרים בשטרי העיר: ומה שכתבת שאין כתוב בו באיזה מקום נעשה ולא מאיזה מטבע הם הזהובים על המקום אין קפידא ועל המטבע הפחות הנקרא זהובים יתן לו: וששאלת אשה שיצא עליה שטר חוב ונתחייבה לישבע בתקנת הגאונים שתקנו להשביע ללוה אם יש לו מטלטלין שיפרע מהם והיא מסרבת תשובה אשה שוה לאיש לכל עונשין שבתורה ואיש צריך לנדותו עד דציית דינא דאל\"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כל אדם יאמר איני רוצה ליתן מטלטלין או לישבע תגבו לבעל חובי קרקע: ששאלת שטר שיש לראובן נכתב על שמו אם יוכל אחר לגבות בו בלא הרשאה לפי שרגילין לכתוב בכל השטרות שנותן רשות לכל מוציאי שטר זה יהודי או עכו\"ם וכמדומה לי שבטוליטולא אין מגבין בלא הרשאה כי אין כותבין זה אלא לחיזוק בעלמא בלא צוואת הלוה וגם נאמנות רגילין לכתוב בשטרות שיפרע כל ההוצאות עם הכפל היאך יגבו והלא אסמכתא היא. תשובה כך נהגו פה שצריך הרשאה אף על פי שכתוב בשטר כל מי שמוציאו אם לא שכתוב מפורש בו אף בלא הרשאה: וכל דבר שנתנו במדינה לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא הן שאר שופרי דשטרי שכבר נהגו הסופרים לכתוב לכל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה ואין צריך לפרש שיכתבו כל לישני שפירי דאית ביה ואם היה בא לידי מעשה לגבות ההוצאה לא הייתי פוסק לגבותה אם לא נעשה הקנין בב\"ד חשוב ודלא כאסמכתא: ששאלת מלוה שירד מעצמו לנכסי לוה בלא שומת ב\"ד ומכר מנכסיו עד כדי חובו מחמת שרגילין לכתוב בשטרי חובות שיש רשות למלוה למכור כל מה שימצא ללוח מנכסיו בין בפניו בין שלא בפניו שלא ברשות ב\"ד ובלא שומא והכריזה בין בשויה בין בפחות. תשובה אמת הוא כל מה שנהגו הסופרים לכתוב בשטרות שיש לנהוג ע\"פ מה שנהגו לכתוב ומיהו בנדון זה נ\"ל דלאו כל כמיניה דמלוה לירד לנכסי לוה אלא בכח בית דין: וכיוצא בזה דנתי כבר בכאן על מה שנוהגין לכתוב בשטרות בין בדיני ישראל בין בדיני עכו\"ם ואמרתי חלילה וחס שיהיה רשות למלוה לתבוע הלוה בדיני עכו\"ם: אפילו אם המלוה והלוה עומדין בפנינו ואמר הלוה למלוה ואם תרצה תתבעני בפני דייני העכו\"ם מהינן למלוה ואמרינן ליה שלא יתבענו אלא בדיני ישראל ואי לא ציית שמותי משמתינן ליה. והא דכתבינן בין בדיני עכו\"ם יש לפרשו שלא לעקור דברי תורה כגון אי גברא אלמא הוא ואין כח בדיני ישראל לכופו אז יש לו רשות להביא אותו בדיני עכו\"ם שלא יפסיד ממונו: וכן בנדון זה אע\"פ שכותבין בשטרות שיש רשות למלוה שירד לנכסי לוה מ\"מ אין לעבור על דברי תורה דתנן המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב\"ד: ויש לפרש מה שנהגו לכתוב שיוכל המלוה לירד לנכסי לוה כגון שלא מצא המלוה דיין שרוצה למשכנו אז יש לו רשות לעשות דין לעצמו וכן חקרתי שנוהגין בשני דברים הללו פה בטוליטולא ועוד רגילין לכתוב לכל מוציאי שטר זה אע\"פ כן נוהגין לכתוב הרשאה אלמא לא נהיגי לדון בלשון הכתוב בשטרות כל שכן בדברים הללו שיש עבירה בדבר ויש לפרש הלשון בענין שלא יהא בו עבירה: וששאלת שמעון שכתב שטר לראובן עליו באחד בניסן שנתחייב לו בכל סך ממון עד אלף זהובים מה שיודה שמעון אחר זמנו של שטר זה שיש לראובן עליו ויכתוב ויחתום בחתימת ידו בהודאה זו והוציא ראובן כתב ידו של שמעון שהודה שיש לראובן עליו ק' זהובים וזמן כתב ידו בכ\"ז בניסן ונתקיימה חתימת שמעון באחד באייר ונסתפקת מאימתי גובה ראובן מזמן שטרו או מזמן שנתקיים חתימת יד שמעון בב\"ד יראה שראובן גובה מזמן שטרו דאז יצא הקול שנתחזק שטר על שמעון באלף זהובים והיה להם ללקוחות לחוש שמא לאלתר ימסור שמעון כתב ידו לראובן כי אין קול יוצא לכתב ידו שיאמרו אין אנו צריכין ליזהר אלא עד שימסור לו שמעון כתב ידו כי דוקא העדים הוא דמפקי לקלא: וששאלת ראובן תבע משמעון ואמר לו אתה הודית בפני עדים שאתה חייב לי מנה חוב גמור בשטר וקנו מידך קנין גמור ועתה גנבו ממני השטר ונתנוהו לך תן לי ממוני והשיב שמעון אתה לא מכרת לי כלום ולא הלויתני אלא לוי נתן לי משכון ושאל ממני לעשות עלי שט\"ח בשמך והוא החזיר לי שטרו והחזרתי לו משכונו. תשובה אם ההודאה שהודה שמעון בפני עדים הוא כמו שטען באחרונה לאו הודאה היא כי לפי דבריו לא היה עקר הממון של ראובן מעולם ואף אם הודה תחילה בפני עדים כמו שטען ראובן שחייב לו מנה חוב גמור בשטר ועתה שאין השטר יוצא מתחת יד ראובן והוא טוען שעיקר הממון לא היה שלו אלא של לוי היה ובקש ממנו לכתוב השטר בשם ראובן ופרעו ללוי והחזיר לו שטרו הוא נאמן בטענה זו במגו שיכול לומר לראובן ופרעו ללוי והחזיר לו שטרו הוא נאמן בטענה זו במגו שיכול לומר לראובן לך פרעתי והיה נאמן בשבועה כיון שאין השטר ביד ראובן גם עתה נאמן בטענה זו שהוא טוען בשבועה ואינו סותר בטענה זו את הראשונה כי שתיהן אמת כי היה חייב לו מנה חוב גמור בשטר כיון שהשטר נכתב בשמו ויכול להוציא המנה בכל עת שירצה אף ע\"פ שאין עיקר הממון שלו ומה שטען עתה אינו סותר דבריו הראשונים אלא מתרץ דיבוריה ונאמן במגו כדפרישית: שאלה ילמדנו רבינו ראובן הוציא שטר מאלף זהובים על שבעה אנשים מהקהל ויש לו כמו ל' שנים ולא נשאר מהלווים חי אלא אחד ובעל השטר תובע ליורשי הלווין ומניח לאחד מן הלווין אותו שהוא חי עדיין ואינו תובעו ויש לו ממה לפרוע החוב והיורשין טוענין שאבותיהם עשו שטר זה בשביל הקהל והקהל שבאותו זמן פרעו השטר כי ראובן לא היה אמוד שילוה משלו אלף זהובים לאלו הלווין ועוד למה לא הוציאו בחיי הלווין ובהיות הקהל קיים עוד כי המלוה הזה עברו עליו כמה שנים שהגיע לתכלית העוני ולא הוציא שטר זה עד שמתו הלווין וכל הדור ההוא ועוד כיון שלוה אחד קיים ואינו רוצה לתובעו ש\"מ שטרא רעוע הוא ומפני שהחי יודע מה טיבו של שטר זה אינו מעיז פניו כנגדו ואולי נתפשר עמו. תשובה מה שרצית לפסול השטר מפני שלא הוציאו בחיי אביהם ועוד מפני שבא לתכלית העניות ולא הוציאו אין זה טענה לפסול שטר אמנם אם י��אה לדיין שהדין מרומה הוא ימנע מלהשתדל בו: וכן אני עושה כשמביאין לפני שטרות ישנים אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמתו אם אני רואה באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר אני אומר שאין לשום דיין ישראל להשתדל בדין זה וזה אני כותב וחותם ונותן ביד הנתבע: שאלה ראובן שיצא עליו שטר שזה נוסחו ביאור מה שהודה בפנינו ראובן שיש עליו מממון עזבון יעקב דמי חפץ פלוני כך וכך וגבה משטר פלוני כך וכך נמצא סכום מה שהודה ראובן שיש עליו מממון עזבון יעקב כך וכך וכתבנו זה בכך וכך לירה פלוני והעדים חתומין למטה וטען ראובן שלא הודה הודאה זו על מנת שתכתב אלא שישב לעשות חשבון מה שהיה לו בידו ומה היה לו לקבל ואח\"כ נתבלבל המעמד ולא נגמר הדבר ושעד היום הזה לא ידע שנכתב ובכתב ההודאה אין כתוב העידנו על עצמו. תשובה כיון שטען ראובן שלא הודה הודאה זו על דעת שתכתב אלא לעשות חשבון לידע מה היה בידו ומה היה לו לקבל נמצא שאינו מקפיד אלא על הכתיבה שכתבו בלא ידיעתו אבל אינו מכחיש בחשבון וגם אינו אומר משטה אני באותו חשבון שהודיתי או עשיתי שלא להשביע את עצמי א\"כ מה קפידא יש בכתיבה זו ולא כיוונו בכתיבה זו אלא לזכרון דברים ולא לשם שטר וכן מוכיח הלשון ביאור מה שהודה במעמדנו ולא כתבו העידנו על עצמו כמו שרגילין לכתוב בשטרות אלא הודה בפנינו כמו שכותבין בשטרי הודאות הלכך שטר זה אין גובין בו ממשעבדי כי אין בו קנין ואינו שטר הלואה אלא הודאה בעלמא הוא על חשבון שבינו ובין יעקב ולענין זה הוי עדות מעליא לקיים מה שהודה בפני העדים:\n" + ], + [ + "אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרות מקניית קרקעות ועבדים או שטרי חובות כתובים על שמה והיא אומרת שלי הן עליה להביא ראיה בעדים שהוא כדבריה שהיה לה ממון מיוחד ואין צריך שיעידו על אלו השטרות שהן שלה וכתב הרמ\"ה דה\"ה אם נמצאו לה מטלטלין ברשותה עליה להביא ראיה: וכן אחד מן האחין שנושא ונותן בתוך הבית ושטרות עשויין על שמו ואומר שלי הם מנכסים שנפלו לי מבית אבי אמי עליו להביא ראיה בעדים ואם מת והניח יתומים אז צריכים האחין להביא ראיה ואם חלקו בשום דבר אז על האחין להביא ראיה אפילו בחייו ואפילו אם השטרות יותר מכדי הדבר שחלקו והוא שזמן השטרות אחר הזמן החלוקה: [אחר מן האחין ששט\"ח יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו בכתיבה ומסירה או שצוה לו בו כשהיה ש\"מ ואם לא הביא ראיה הרי הוא לאמצע ס\"א ועיקר]. וכתב הרמב\"ם דוקא באחין דשמטי אהדדי אבל אחר שטען שנתנו לו או שקנאו מבעליו גובה [בו] וא\"צ להביא ראיה והראב\"ד השיג עליו שאין גובה בלא ראיה וכן פר\"י ז\"ל:" + ], + [ + "עדים שהעידו על ראובן שבא להם שיזייפו שטר של מנה על שמעון ואחר כך הוציא שטר של מנה על שמעון אין גובין לו בו אפילו אם הוא מקוים עד שיעידו עדיו שהם כתבוהו וחתמוהו אבל שאר שטרותיו שיש לו על אחרים או אפילו על שמעון ואינם מזה הסכום הרי הם בחזקתן ואם לא הזכירו העדים שהעידו עליו שם הלוה וסכום המעות רק העידו על שטר סתם שחזר עליו לזייפו כל שטרותיו איתרעו ולא מגבינן בהו והרמ\"ה כתב אפילו אם עדי השטר מעידין שזו היא כתיבתן וחתימתן אינו מועיל לא מגבינן ביה ולא מקרעינן ליה דחיישינן שמא זייף עד שהן בעצמן סבורים שהיא חתימתן אבל אם עדי השטר מעידין שראו החלואה או אחרים מעידין עליהם שראו שחתמו מגבינן ביה דהא תו ליכא למיחש לזיופא: ומיהו לא משהינן ליה בידיה דילמא ��יית לוה ואזיל ומפיק ביה מיתמי בבי דינא אחרינא ולא איתברר גבייהו דהוה מהדר אזיופא אלא מוקמינן ליה ביד שליש עד דאיתברר מילתא בסהדי:" + ], + [ + "מי שהפקידו בידו שטרות ומת המפקיד וטוען הנפקד מחיים תפשתי אותם למשכון בשביל חוב שיש לי על מפקיד דאילו לגבותם לא היה מועיל תפיסה בלא כתיבה אם יש עדים שתבעם ממנו מחיים ולא רצה להחזירם לו אז הויא תפיסה ואי לא לא ומיירי שיש עדים שהפקידם בידו וגם יש עדים שראו אותם עתה בידו שאל\"כ היה נאמן במגו דנאנסו או לא היו דברים מעולם: וכל זה לדינא דגמרא אבל למאי דתקון רבנן שגובין ממטלטלי דיתמי גובין משטרותיהן אפילו לא תפש מחיים:" + ], + [ + "המוצא שטר אצלו ואינו יודע מה טיבו אם המלוה הפקידו או הלוה או אם הפקידוהו בידו בתורת שלישות ומקצתו פרוע יהא מונח עד שיבא אליהו: ואם שטר משכונא נמצא בידו ואינו יודע מה טיבו כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אע\"פ שבעל המשכונא מוחזק בקרקע אינו מועיל לו כלום לשום טענה לא לומר לקוחה היא בידי ולא לומר ממושכנת היא בידי בכך וכך כיון שידוע שבתורת משכונא באה לידו והורעה כח המשכונא כיון שנמצא ביד שליש ואינו יודע כמה נפרע ממנו וקרקע בחזקת בעליה עומדת והוי כמלוה על פה ויהא השטר מונה עד שיבא אליהו ותחזור הקרקע לבעליה: ואם טעה זה שמצא השטר ונתנו לאותו שהוא כתוב על שמו כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה לא יפה עשה זה שמצאו שנתנו לזה שעבר על דברי חכמים ואם היה זה שהשטר עתה בידו מכחיש דברי אותו שנתנו לו היה יכול לגבות בו ואם הוא מודה לו שנתנו לידו צריך להחזירו לו ויהא מונח עד שיבא אליהו: וכן יורשי הנפקד לא יחזירו שום שטר שנמצא ברשות אביהם אא\"כ יודעין מה טיבו: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ראיתי מפרשים שאפי' שניהן רוצים לא יוציאם מתחת ידו אלא קרוע דחיישינן לקנוניא ולא מסתבר דלא חיישינן לקנוניא ולשמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי אלא בשטר שנפל דאיתרע דאיכא למימר משום דהוה ביה ריעותא לא נזהר בשמירתו אבל שטר המופקד לא אתייליד ביה ריעותא אלא שאין הנפקד זכור מכח מי בא לידו ואם שניהם רוצים יעשו כמאמרם פי' אם יתפשרו ביניהן שיאמין האחד לחבירו בשבועה כי המלוה יכול להשביע ללוה שהוא פרוע כולו או מקצתו והלוה יכול להשביעו למלוה שנפרע אף על פי שיש בו נאמנות לפיכך כל זמן שלא נתפשרו יהא מונח ע\"כ: ואם יטענו היורשין על שטר שמוצאין ברשות אביהן שאביהן הלוה עליו מעות להמלוה אע\"פ שאינו יכול לגבותו מהלוה בלא כתיבה ובלא מסירה מ\"מ לקחו בשביל משכון טענתם טענה אבל אנן לא טענינן להו כיון שאין להם כתיבה ומסירה: המוצא שטר חוב אפילו אין בו אחריות ולוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה דחיישינן לפרעון ולקנוניא וכתב בעל התרומות ואפילו אמר הלוה או המלוה נקב יש בצד אות פלוני לא יחזיר לא לזה ולא לזה שהרי נשתהא ביד המלוה וידע בו הסימן ואפשר שנפל מיד הלוה והוא פרוע וגם הלוה שכותב שטרו אף על פי שאין מלוה עמו עומד בזה הסימן בעודו בידו ואפשר שנפל מיד המלוה ואע\"פ שאין בו אחריות קיי\"ל אחריות טעות סופר הוא לפיכך אם פירש בו בהדיא שאינו חייב באחריות וחייב מודה יחזיר או שיש ללוה בני חורין שמספיקין לשיעבוד החוב יחזיר וכן אם נמצא ביום שנכתב וחייב מודה יחזיר אבל אם לא היה החייב מודה אף על פי שזמנו הוא בו ביום לא יחזיר דחיישינן לפריעה אפילו ביומיה וכתב הרמ\"ה שמעינן מיניה דאפילו בקובע זמן לחבירו אי נ��ל שטרא ואישתכח בנו זימניה לא יחזיר דהא סתם הלואה ל' יום ואפילו הכי כי אין חייב מודה לא יחזיר דחיישינן אפילו לפריעה דיומא וה\"ה נמי בקובע זמן איכא למיחש שמא הוא פרוע: מצא בשוק שטרות קרועין ושטר חוב ביניהן לא יחזיר ואם יש עליו שובר אפילו בלא עדים יחזיר השטר ללוה שאילו לא היה פרוע לא השליכוהו בין שטרותיו הקרועין והרי שובר נמצא עמו שאומר שהוא פרוע: המוצא שטר בכלי יתננו למי שנותן סימן בכלי ואע\"ג שאין מועיל סימן בגוף השטר לפי שהיה השטר ביד הלוה וביד המלוה ושניהם מכירין בו אבל כשנותן סימן בכלי הוכחה גמורה הוא שהוא שלו ואפילו אם אין נותן סימן בכלי אלא כשזה מכריז שטר מצאתי זה אומר מצאתו בכלי פלוני אם אין דרך העולם ליתן שטרות באותו הכלי הוי סימן: מצא ג' שטרות או יותר כרוכין זה על זה או שאחד כרוך בראש חבירו יכריז שטרות מצאתי ולמי שיאמר לו מנינים יחזירם ואין צריך שיאמר לו היאך היו כרוכים והרמ\"ה כתב אע\"ג דקי\"ל דקשר או מנין לחודיה הוי סימן הכא בעינן מנין עם כריכה או קשירה וטעמא דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפעם אחת פרע הלוה והמלוה נתנם לו כרוכין ולכך ידע שהן כרוכין או כשלוה הלוה שמא לקח ממנו המעות בפעם אחת ונתן לו השטרות כרוכין ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן לא לבו ולכך צריך מנין עם הכריכה או הקשירה והני מילי שאין שניהן לפנינו אבל אם הם לפנינו ואחד יודע בכריכה או בקשירה או המנין והאחר אינו יודע לא זה ולא זה נותנין למי שיודע: מצא ג' שטרות יחד על לוה אחד שלוה מג' אנשים והם מקויימים יחזירם ללוה אף בלא סימן שאילו היו של ג' מלוים לא היו נמצאים ביחד ולא יתנם למלוים אף אם יתנו בהם סימן ואם אינם מקוימים לא יתנם ללוה אלא למי שנותן בהם סימן: ואם מצא ג' ביחד מג' לווים שלוו ממלוה אחד והם כתיבת יד ג' סופרים יתנם למלוה אף בלא סימן ואם הם כתיבת יד סופר אחד יתנם למי שיתן בהן סימן: מצא אגרות שום ששמו ב\"ד נכסי לוה למלוה ואגרות מזון שקיבל עליו לזון את בת אשתו או שמכרו בית דין קרקע למזון האשה והבנות ושטרי חליצה ומיאונין וכל מעשה ב\"ד כגון שטרי חלטתא שהחליטו בית דין נכסי לוה למלוה יחזיר לבעליו: המוצא שטר שחרור אם אין האדון מודה בו לא יחזיר לא לזה ולא לזה ואם האדון מודה שנתנו לעבד להשתחרר בו יחיזרנו לעבד ומיהו אם יבא לטרוף בו ממה שמכר אדוניו מנכסיו מאחר זמן הכתוב בו צריך להביא ראיה שהגיע לידו מזמן הכתוב בו כיון דאיתרע בנפילה: המוצא שטר מתנת בריא או שטר מכר אפילו אומר הנותן או המוכר שיתנהו למקבל או ללוקח לא יתננו לו אא\"כ פירש במתנה ששייר לעצמו כח שיוכל לחזור בו כל ימיו כגון שכתב מהיום אם לא אחזור בו כל ימי חייו ואם הוא שטר הקנאה שפירש שהקנה לו מיד אף ע\"פ שלא הגיע השטר לידו יחזיר אפילו לא שייר לו כח שיוכל לחזור: המוצא שטר מתנת שכיב מרע אם הנותן קיים ואומר שיתנוהו למקבל יתנו לו אבל מת הנותן ובנו אומר שיתנוהו לו לא יתנוהו לו אא\"כ יהא שטר הקנאה כדפרישית: מלוה ולוה שהם אדוקים בשטר כל אחד אומר שלי הוא וממני נפל אם אינו מקוים הלוה נאמן וישבע היסת ויפטר ואם הוא מקוים ואוחזין בו שניהם בשוה בטופס או בתורף או ששניהן אוחזין בגליון ואפילו כל התורף קרוב לאחד יותר מלחבירו זה ישבע שאין לו פחות מחציו וזה ישבע שאין לו פחות מחציו ויפרע לו חציו אפילו אם יש בו נאמנות שהורע כחו כיון שנפל ואם אוחז אחד בתורף ואחד בתופס האוחז בתורף נוטל יתרון הממון ששו�� התורף על התופס והשאר יחלקו בשוה בשבועה וכיצד שמין זה היתרון שמין במה שוה שטר שיש בו זמן יותר משאין בו זמן שהרי לא תורף ולא תופס ראויין לגבות בהן זה בלא זה לפיכך בעיקר השטר הן שוין אלא שהתורף שוה יותר בשביל הזמן שבו וכך נוטל תחילה מי שהוחזק בו ואם יש כאן עדי מסירה נמצא שבין תורף ובין טופס שניהם כשרים לגבות בו בלא עדי חתימה אלא שהטופס שוה יותר בשביל העדים החתומים דשמא ילכו עדי מסירה למ\"ה או ימותו הלכך שמין עילויו של טופס בשביל עדיו ועילויו של תורף בשביל הזמן ומאי דביני ביני מנכין מעיקר המלוה והשאר חולקין בשבועה וי\"א שחולקין בלא שבועה שלא נתקנה שבועה זו אלא כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף את טליתו של חבירו לפיכך לא תקנוה אלא בטלית וכיוצא בו דשכיח אבל לא בשטרות דלא שכיח: המחזיר שטר שמן הדין לא היה לו להחזירו כתב הרמב\"ם שהוא כשר וגובין בו ואין מוציאין מתחת יד הבעלים והראב\"ד השיג עליו וכתב כיון שהוחזק בפסול בב\"ד או נודע בעדים בטל ואין גובין בו וכתב בעל התרומות אפילו אם ב\"ד גבו בו ואח\"כ נודע בערים שנפל מחזירין ב\"ד הדין ומוציאין מן המלוה להחזיר ללוה אבל אם פרע הלוה מעצמו ואחר כך באו עדים שנפל אין מוציאין מידו הואיל שמעצמו פרע יודע היה שאינו פרוע ועכשיו שמצא עדים שנפל רוצה לומר פרוע הוא ואינו נאמן ומהניא תפישה למלוה שהרי ברי לו שעדיין חייב לו ואפילו אם פרע ליורשי המלוה שאין התפישה ברורה להם שהיא כדין אפ\"ה מהניא להם תפישה כיון שמדעת הבעלים באה לידם: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל רשאובן היה לו שטר על שמעון ולוי שהיו שותפין בהרבה עסקים והיה השטר באלף ותש\"ס זהובים ומת שמעון ונשארו בניו בחזקת חשוכי ממון ויצאו הרבה שטרות על שמעון ולוי והוצרך לוי לפרוע מקצתם כי בני שמעון לא היו להם ממה לפרוע והרחיקו בני שמעון גדוד למרחוק בשביל נגישת החובות ונשארה אמם חולה מוטלת על ערש דוי ותבע מורשה של ראובן ללוי והורידוהו ב\"ד לבתים של לוי ואח\"כ תבע לוי לאמם של בני שמעון בשטר חיוב שהיה לו עליה ועל בניה שנתחייבו לו בכל מה שיוציאו ממנו בשטר הנזכר שהיה עליו ועל שמעון בעלה שיפרע לו ובקשה שירויחו לה זמן עד שתתרפא מחלייה ומיד אח\"כ קודם שנתרפאה יצא קול הברה בעיר ששטר הנזכר נפל מיד המורשה הנושאו בכיסו והוא צועק ומרדף ומחזר אחר אבידתו ובעודו מחזר בשווקים וברחובות נודע שעכו\"ם מצאו והעכו\"ם אומר שמכרו ליהודי פלוני אלמוני ואותו פלוני מכר לקרובי שמעון וקול אמתלא זו נתאמת קרוב לודאי כי בא שלוחו של פלוני אלמוני ללוי ואמר לו אם הוא רוצה לקנות אותו שטר שנתחזק עליו ועל שמעון והשיב לוי לפי תומו וצדקתו מה לי לקנות שטר שאני יודע בודאי שאינו פרוע הלילה לי מעשות כדבר הזה אף אם נפל השטר יודע אני שעלינו מוטל לפרוע ממון זה ואח\"כ באו קרובי בני שמעון ואמרו שאפשר שקרוביהם בני שמעון שלחו הממון הנזכר בשטר ע\"י שליח ופרעוהו והוחזר השטר לשליח ומידו נפל ואח\"כ נמצא כתב ששלחו קרובי בני שמעון להם שזה נוסחו הוו יודעין ששטר שנתחזק על אביכם ועל לוי שותפו נאבד ולא נמצא ולא ימצא עוד וכך וכך טעננו בשבילכם והודענו אתכם כל הדברים שאם יגיעו דברים אלו אליכם שתדעו מה שתעשו: תשובה אחר הדברים והאמתלא והסיבה אשר אירע בשטר זה אכתוב אני את אשר עם לבבי על פי התורה אשר הורוני ולמדוני חכמי התורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ונצטוינו בה לדון דין אמת לאמיתו ואע\"פ שאין אנו נב��אים לדון דברים שבלב חכם עדיף מנביא ונצא בעקבות הראשונים ונלמוד ממעשיהם מהוא עובדא דפרק חזקת הבתים ההוא גברא דשמע לדביתהו דקאמרה לברתה אמאי לא צניעה ההיא איתתא באיסורא עשרה בני אית לי ולית לי מאבוך אלא הד כי קא שכיב אמר כל נכסי להד ברי דאית לי כי קא שכיב לא ידעו אינשי להי מינייהו אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו זילו חבוטו לקברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו אזלו כולהו וההוא דבריה לא אזל אמר כולהו נכסי להאי נינהודלא אזל וכן בכמה מקומות וכן הלכו חכמי התלמוד בתר אומדנא דמוכח גבי שטר מברחתא וכן גבי כתב כל נכסיו לאחר ואח\"כ נודע שיש לו בן וכן מתנת ש\"מ בכולה וההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל וגמל האוחר בין הגמלים ודבר זה יש לו עיקר מדברי קבלה מאב לחכמים אשר צוה ליתן הילד החי וגו'. וכל בכל דור ודור מצווין לשבור מתלעות עול והמטים עקלקלות להדריכם בנתיבות יושר. לכן אחוה דעי בנדון זה מה דינו. אמת שאמרו חכמים בשטר שנפל מה דינו ונחלקו בו ר\"מ וחכמים בפ\"ק דב\"מ ר\"מ אומר אם אין בו אחריות נכסים יחזיר שאין ב\"ד נפרעין מהם יש בו אחריות נכסים לא יחזיר שב\"ד נפרעין מהן וחכ\"א בין כך ובין כך לא יחזיר שב\"ד נפרעין מהן ונחלקו בפירוש דבריהם רבי אליעזר ורבי יוחנן ר\"א אומר מחלוקת כשאין חייב מודה ר\"מ סבר שטר שאין בו אחריות אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חרי ורבנן סברי ממשעבדי הוא דלא גבי הא מכני הרי מיגבא גבי אבל כשחייב מודה ד\"ה יחזיר דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן ור' יוחנן אומר מחלוקת כשחייב מודה ר\"מ סבר שטר שאין בו אחריות ממשעבדי הוא דלא גבי אבל מבני חרי גבי ורבנן סברי ממשעבדי נמי גבי הלכך אע\"ג דחייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא אבל אין חייב מודה ד\"ה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ותניא כותיה דר\"י והלכתא כוותיה דשטר שנפל אפי' אם חייב מודה אם אין לו נכסים ללוה חיישינן לקנוניא אבל יש לו נכסים ללוה ליכא למיחש לקנוניא והיכא דאין חייב מודה בכל ענין לא יחזיר דחיישינן לפרעון דאיתרע שטר זה דכיון שנמצא מוטל באשפה ניכר שלא חששו לשמירתו מחמת שנפרע וזרקוהו וכיון שהדבר מוכרע ושקול המלוה אומר ממני נפל והלוה אומר פרעתי וממני נפל חיישינן טפי לדברי הלוה כיון שאין סברא מוכרעת לדברי זה יותר מלדברי זה ומעמידין ממון בחזקתו ואין לומר אדרבה העמד שטר על חזקתו שלא נפרע לפי ששטר עומד ליפרע אבל כשיש סברא לומר שלא נפרע לא חיישינן לפריעה כדא\"ר אסי אר\"י מוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וזמנו בו ביום יחזירנו לבעלים אי משום שמא כתב ללות ולא לוה הא כתוב ביה הנפק ואי משום פריעה לפריעה בת יומא לא חיישינן דלא שכיח לפריעה בו ביום וכן בנדון זה יש כמה סברות וידים מוכיחות דלא חיישינן לפריעה שהאשה בקשה להרויח זמן החוב לה ולבניה עד שתתרפא וכן עשו ובתוך חלייה אירע מקרה הנפילה והוי כקובע זמן לחבירו דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ועוד שידוע שיצאו הבנים מן העיר להשמט מן הדין וידוע אם היו רק מתחילין בפרעון ופורעין מעט מעט היו מרויחין להן זמן אחר זמן ואיך הוציאו כל כך ממון מידם בעין יפה בבת אחת בלא נגישה ודוחק ועוד ירשאה היכא שידוע שאין הלוה בעיר בין נפילת השטר למציאתו שיותר נכונים דברי המלוה שאמר שאינו פרוע כ\"ש בנדון זה שהלכו למרחקים שלא נחוש דלמא אתו בגמלא פרחא או שלחו ממון ביד שליח ופרעו במסתרים שלא בידיעת שום אחד מקרוביהם הרי קרוביהם אף אחר שלמדום לטעון לא אמרו אלא שמא יכוין לטעון ששלחו הממון על ידי שליח והחזירו השטר ליד השליח וממנו נל אבל כולם הודו שלא ידעו בפרעון זה כלום והאיך אפשר שנפרע ממון זה ולא ידעו כמה אנשים מאנשי העיר עוד שהרי זקני העיר מנו את הה\"ר שלמה ואותי אפוטרופסים על ההקדש של רבי משה נ\"ע ששטר הנזכר היה ממנו ואיך נפרע השטר בלתי ידיעתנו אף כי אנו מוסרים שטרות ליד שלוחים לנגוש הנושים לפרוע מ\"מ אין השליח מקבל הממון אלא לידינו בא הממון וסגור בחותמינו ועוד ידוע כי לא היה שהות בין נפילת שטר זה למציאתו בטורח כדי שיעור מנין המעות הללו ואיך יתכן שבאותו זמן בא השליח והביא המעות ופרעם ונפל השטר מידו ועוד כיון שידוע שכבר נכתב אדרכתא על נכסי לוי שותף של אביהם בשביל ממון זה והם מחויבים לסלקו מאותו תביעה היאך יפרעו ממון זה בלא ידיעתו ושלא בפני ב\"ד כדי לבטל מעשה ב\"ד שעשו על נכסי לוי ועוד שהדבר ידוע שאינן אמורין לפרוע ממון זה כי כבר אמרו שאביהם לא הניח להם שום ממון ומפני זה הוצרכו לברוח מרחוק מפני נושיהם ועוד מי יסכן עצמו לשלוח ממון כזה על ידי שליח בעת כזאת שהדרכים משובשים ולואי שיתנוהו למלוה במקום שהוא שם כי אם היו רוצים לפורעו במקום שהוא שם ברצון היה מקבל המלוה עליו אחריות הדרך להביא אליו ועוד אין אנו מאמינין לשלוחנו שהוא אמר שנפל השטר מידו כל זמן שלא נראה השטר ביד מוצאו ושמא השליח כובשו ואינו רוצה להחזיר לנו ולא איתרע שטר זה בשום נפיל דכיון שחוב זה ידוע לכמה בני אדם יכתבו לנו שטר אחר שכן הדין נותן במי שנמחק שטר חובו ורישומו ניכר שב\"ד עושין לו קיומו ואין לך רישומו ניכר יותר מנדון זה מכמה אמתלאות ואומדנות ברורות וידים מוכיחות שגלוי וידוע לכל שממון זה לא נפרע ומחויבים ב\"ד לכתוב מעשה בית דין ולקיים השטר כבתחילה ולכופו לפרוע: ואם היו הנושים בכאן והיו טוענין אותו טענה שבדו קרוביהם מלבם היו ראויים לכופתם ולרדותם עד שיאמרו אמת הוא דעדיפי כל הני אומדני מהיא אומדנא דמר זוטרא חסידא דאיגניב כסא דכספא מאושפיזיה הוה חזי לההוא בר בי רב דמשי ידיה וכפר בגלימא דחבריה וכפתיה ואודי: המוצא שובר בשוק בזמן שהמלוה מודה שנתנו ללוה יחזירו ללוה אינו מודה לא יתננו לא לזה ולא לזה: ואם נמצא ביד המלוה שובר על א' משטרותיו שהוא פרוע אינו כלום לגרוע כח השטר אפי' אם הוא כתב יד הלוה או המלוה עצמו: אא\"כ השטר שהשובר כתוב עליו מונח בין שטרותיו הקרועין אע\"פ שהוא אינו קרוע מ\"מ איתרע הלכך סמכינן אשובר אפילו אין על השובר עדים אבל לא נמצא עליו שובר אע\"פ שנמצא בין שטרות קרועין לא נרע וגובין בו יורשיו: ואם עדים חתומים על השובר שנמצא ביד המלוה ישאלו לעדים אם יודעין אם השטר פרוע אם לא ויעשו על פיהם ואם אינם יודעין או שאינן לפנינו אינו כלום דשמא הפסיד שטרו והיה ירא כשיבא הלוה אם לא יתן לו השובר לא יפרענו ולכך כתבו שיהא מזומן בידו ואם הוא מקוים אז ודאי הוא כשר שהמלוה אינו מקיימו אלא ודאי נתנו ללוה וחזר והפקידו בידו: ואם השובר ביד השליש ואומר הוא פרוע נאמן אפי' ראוהו כבר ב\"ד בידו ואפי' אין עליו עדים ואפי' מת השליש השובר כשר ודוקא שהשטר בידו עם השובר אבל אם אין השטר בידו ואין עדים בשובר אינו כלום דלא עדיף שליש מלוה עצמו שהוציא שובר בלא עדים שאינו כלום ואם יש עליו עדים אע\"פ שאינם כאן שיוכלו לשאול אותם אם הוא פרוע אם לאו אם הוא מקוים כשר שודאי מיד הלוה בא: ואם אינו מקוים יתקיים בחותמ��ו ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע ואם השליש מת לא יחזיר לא ללוה ולא למלוה אפי' שהחייב מודה שהמלוה הפקידו בידו ועדיין לא נפרע החוב לפי שחוששין לקנוניא לפיכך אין גובין בשטר חוב שזה השובר יוצא עליו ואין קורעין אותו: שטר שנמצא בו שובר בגוף השטר בין מלפניו בין מלאחריו שטר זה פרוע או שנפרע ממנו כך וכך עושין כמש\"כ בשובר שאם לא היה פרוע לא היה כותב אותו בגוף השטר: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן נפטר ונמצא באחד משטרותיו מכתב ידו שטר זה חציו לפלוני אם יזכה בו פלוני באותו החצי. תשובה אין לפלוני חלק בו ולא דמי לשטר שנכתב עליו פרעון דמגרע השטר דכשיוצא השטר בב\"ד לגבות רואין עליו פרעון הילכך לא היה כותב אותו אם אינו אמת אבל מ\"ש עליו שיש לאחד חלק בו אינו מגרע כח השטר הלכך אין בו ממש שאפילו אם היה אומר לו בפני עדים זה השטר חציו שלך אם לא היה אומר אתם עדי יכול לומר שלא להשביע את עצמי עשיתי ואינו אמת ולא עדיף מ\"ש מאילו הודה לו בפני עדים: האומר שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו כל שטרותיו פרועין נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע ולא הקטן: האומר לחבירו שטר לך ביד שהוא פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע כל שטרותיו שיש לו עליו פרועין:" + ], + [ + "הלכתא אותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה לפיכך האי מאן דמזבין שטרא להבריה צריך למיכתב ליה קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה ואם לא כתב כן לא קנה המלוה שבו ואפי' הנייר בעלמא לצור על פי צלוחיתו לא קנה אלא מקח טעות הוא ומחזיר הנייר ויחזיר לו הדמים וכ\"כ הרמב\"ן שלא קנה אפילו הנייר לצור ע\"פ צלוחיתו מפני שעיקר מקחו לראיה והכל בטל ולא יתקיים לחצאין: ואפילו אם מסרו לידו וקנו מידו בקנין שמוכר לו כל השיעבוד שבו אינו כלום אע\"ג דסתם קנין לכתיבה עומד וכתבו לו העדים הקנין אינו כלום דכתיבה שהשטר נקנה בה הוא הקנין בעצמו שבזה הכתיבה נקנה השטר כשמסרו לו אבל כתיבה שכותבים העדים שראו הקנין אינה אלא לראיה בעלמא לפיכך כיון שלא כתב לו השטר בשעה שהקנה לוא אין כותבין אח\"כ ואפילו אם כתבו לו העדים אינו שטר הקנאה אלא שטר של ראיה: וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה בראובן שנתן לשמעון כל נכסיו במתנת בריא מטלטלי אגב מקרקעי בקנין ואף ע\"ג דשטרי בכלל נכסי אינון לא קנאם אע\"פ שהיו שטרות בבית ראובן והקנה לשמעון כל נכסיו ונמצא שקנה הבית שהשטרות בתוכו ויש כאן כתיבה וחצרו דהוי כמסירה אפ\"ה לא קנה השטרות כיון שלא כתב לו קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה: ואם כתב לו שטר מכירה קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה ומסר לידו אלא שטר הנמכר לא היה מצוי אצלו וקנו מידו שמוכר לו שטר פלוני כתב הראב\"ד שקנה דחליפין הן במקום המסירה דכמו ששאר מטלטלין נקנין בחליפין כן גופו של שטר נקנה בחליפין והכתיבה לקנות שיעבוד שבו והרמב\"ן כתב שאינו מועיל אא\"כ ימסור לו גופו של שטר ובכתיבה: ושטר העשוי בערכאות של עכו\"ם ושטר של כתב ידו נקנין גם כן בכתיבה ומסירה ולא אמרינן דליחשביה כמלוה על פה שאינה נקנית אלא במעמד שלשתן דשטר העשוי בערכאות של עכו\"ם אם עשוי כתיקונו גובין בו אפילו ממשעבדי וכתב ידו נהי דלא חשיב כשטר לגבות בו ממשעבדי גובין בו מבני הרי: ובשטר משכונא איכא פלוגתא ה\"ר יוסף מיגא\"ש כתב שדינו כשאר מלוה כיון שיכול לסלקו במעות וצריך כתיבה ומסירה והגאונים כתבו דמסירה בעלמא בלא כתיבה לא קניא אבל כתיבה קניא בלא מסירה דכיון שהחזיק בקרקע ו��תב לו קני לך וכו' קנה אע\"פ שלא מסר לו שטר המשכונא ודוקא במשכונא מוחזקת אבל אינה מוחזקת הוי כשאר מלוה: אבל שטר חוב על המשכון של מטלטלין כיון שמכר לו החוב ומסר לו המטלטלין אע\"פ שלא מסר לו השטר קנה החוב שעליו במשיכת המשכון: והאי מסירה דשטרות מפרשים התוס' לאו מסירה לחודא שימסרנו המוכר ליד הלוקח שלא הוזכרה מסירה אלא בבעלי חיים וספינה דמסירה דידהו דמיא למשיכה דכשאוחז הספינה בחבל ומנענעה כל שהו הולכת מכחו וכן בבעלי חיים הלכך אפילו בלא ניענוע נמי קונה אבל בשאר מטלטלי לא אלא הך מסירה צריך הגבהה עמה או משיכה אם הוא שק מלא שטרות שאין דרכו להגביהו והא דקרי ליה מסירה אע\"ג דבעי משיכה או הגבהה עמה משום דבעינן מסירה מיד ליד עם ההגבהה או עם המשיכה וטעמא משום דבעינן קנין חשוב לקנות שיעבוד השטר אי נמי אפילו אי לא בעינן מסירה מיד ליד נקט לשון מסירה משום דבעינן דעת אחרת מקנה אותה כמו שאר מסירה שחבירו מוסר לו: לפיכך הזוכה בשטר הפקר שחבירו הפקיד שטרו אינו קונה על ידו המלוה הכתובה בו כיון שאין כאן דעת אחרת מקנה: ובכתיבה איכא פלוגתא ר' יוסף מיגא\"ש אומר דאפילו למאן דבעי כתיבה אין צריך להביא ראיה ונאמן לומר שטר כתוב היה לי ואבד אבל ר\"י פסק כיון שדרך לעשות על אותיות שטר צריך להביא ראיה ואינו נאמן לומר שטר היה לי ואבד: ואין נקנין נמי אגב קרקע אע\"ג דשאר מטלטלי נקנין אגב קרקע הכא בעינן קנין חשוב כדפרישית והא דתנן כיון שהחזיק בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא היינו דוקא שטר שכתב מוכר ללוקח שמכר לו שדהו בההוא שטר קאמר שאם החזיק בקרקע נקנה לו השטר אבל המוכר לחבירו שטר חוב שיש לו על אחר אינו נקנה על גב קרקע אבל רב אלפס כתב שכל שטר נקנה אגב קרקע ואפילו לדבריו פי' א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שצריך לומר לו על פה קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה ולא מהני אגב אלא שאין צריך כתיבה אבל ע\"פ צריך לאומרו וכ\"כ הרמב\"ם שנקנה אגב קרקע וא\"צ עדים לענין הקנייה אבל צריך עדים לענין התביעה שהרי הנתבע יאמר לו מי לימא לן שבעל דברים דידי את שמסרו לך: לפיכך ראובן שהיה מוציא ש\"ח שיש ללוי על שמעון וטוען שלוי נתנו לו בכתיבה ובמסירה ואבד השטר שהקנה לו בו או שהקנהו לו אגב קרקע ה\"ז גובה בו כיון שיוצא מתחת יד ראובן טען שמעון שפרע ללוי ואמר ישבע לי לוי ישבע לוי ואחר כך יגבה ראובן הודה לוי שפרע ישלם לוי לראובן טען לוי שלא מכר ולא נתן לו שטר זה שבע היסת ונפטר ע\"כ אבל ר\"ח כתב שצריך להביא ראיה וגם נקנה באגב וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כיון דאותיות אין נקנות אלא בכתיבה ובמסירה: הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר לא חזרה מתנתו עד שיכתוב לו קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה: כתב ה\"ר ישעיה דשטר שכתוב בו קנין נקנה במסירה אע\"פ שעיקר הקנין לא היה בשטר אלא בקנין כי היכי דשטר חוב נקנה במסירה אע\"פ שעיקר החיוב לא היה על ידי השטר אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין שטר נקנה בכתיבה ומסירה אלא שטר חוב או שטר של קנייה שכתב לו שדי מכורה לך שהוא עיקר הקנין ובו קנה השדה ולפיכך כשמסרו הלוקח לאחר וכתב לו קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה קנה על ידו הקרקע אבל אם קנה הקרקע בכסף או בחזקה או בקנין סודר וכתבו לו שטר לראיה אם מסרו לאחר וכתב לו קני לך איהו וכו' לא קנה שהרי גם הראשון לא קנה השדה באותו שטר והיאך נייפה כח השני לקנותו באותו שטר ולא דמי לשט\"ח דהתם לא שייך ביה קנין אלא ממון שהלוהו נתחייב לו ע\"פ אלא שהשטר נכתב לגבות בו ממש��בדי ובמסירת שט\"ח קנה בו שיעבוד הנכסי' וגם החוב כתקנת חכמים וכיון שקנה החוב קונה גם כן שיעבוד הנכסים הכתובים בשטר אבל בקניית שדה לא אלים כח שני לקנות בשטר שגם לוקח ראשון לא קנה בו: לוקח שקנה מהמלוה שטר חוב שיש לו על הלוה ומת הלוה אם אחר שלקחו מת נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום ושאינו יודע ששטר זה פרוע וגובה ודוקא שמת המוכר אבל אם הוא חי עדיין גם הוא צריך לישבע קודם שיגבה הלוקח וכן נמי אם הלוה קיים וטוען שהוא פרוע ואין בו נאמנות אם המוכר קיים ישבע ונוכח הלוקח ואם אינו רוצה לישבע יפסיד ואם מת כתב ה\"ר יהודה ברצלוני נשבע היורש שלא פקדני אבא ואם אינו רוצה חוזר על יורשי המוכר וי\"א שהלוקח נשבע שלא פקדני המוכר ונוטלו ואם מת הלוה קודם שלקחו זה אינו גובה אפילו בשבועה: כתב בעל התרומות אם לא כתב המוכר ללוקח קני לך איהו וכו' שלא קנה השיעבוד והלוקח משתמש בנייר לצור ע\"פ צלוחיתו ופרע הלוה למוכר ב\"ד כופין ללוקח להחזיר השטר ללוה אלא שהלוה נותן לו דמי הנייר: ואם אחר שמכר לו השט\"ח כראוי בכתיבה ובמסירה באן המוכר והלוקח לתובעו מהלוה פשיטא שב\"ד אומרין לו ליתנו ללוקח ואדרבה אם יפרע למוכר הלוקח חוזר וגובה ממנו ואם קדם הלוה ופרע למוכר אין ללוקח עליו אלא תרעומת אבל לעולם נפטר במה שפרע למלוה וב\"ד מחייבין את המלוה ליתן ללוקח מה שגבה מהלוה ואם אינו יכול להוציאו מהמלוה כגון שהוציא ובזבז מה שגבה מן הלוה אין הלוה חייב ללוקח כלום וי\"א אם פרע הלוה למלוה לא נפטר בה מן הלוקח: לוה שפרע ללוקח שמסר לו המוכר השטר ולא כתב לו קני לך איהו וכל שיעבודיה אינו חייב למוכר כלום שאע\"פ שאין המכר כלום מ\"מ אם תפש הלוקח אין מוציאין מידו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ודוקא שידע המוכר שגבאו הלוקח דכיון שידע ושתק מחל אבל אם לא ידע המוכר חוזר וגובה מבעל חוב דא\"ל לא היה לך ליתן לו חובי עד שיראה לך שקנאו ממני בדין קניית שטר: ראובן שהיה לו שט\"ח על לוי ואמר לו מנה יש לי בידך בשטר תנהו לשמעון במעמד שלשתן כתב הרמב\"ן ז\"ל שמעון קנה אותו אע\"פ שלא נתן לו השטר ונשתעבדו לו הלקוחות כמו שנשתעבדו לראובן אלא שאין שמעון הזוכה יכול להוציא גוף השטר מידו של מלוה שאותיות יש בהן שני קניינים קנין הגוף וקנין השעבוד ואין אחד מהם נקנית בהקנאת חבירו אלא שמעון הוא תובע ללוה ואם כופר לו או שהוצרך לגבות מן המשועבדין בית דין כופין למלוה להוציא לו השטר ודנין לו על פיו שראיה של הזוכה היא אצל המלוה ואין כובשין לו עדותו וראייתו ואם פרע הלוה לשמעון הזוכה מוציאין גוף השטר מיד המלוה ומחזירין אותו ליד הלוה: ראובן הפקיד שט\"ח אצל שמעון וא\"ל שטרות שהפקדתי בידך תנם אותם ללוי במעמד שלשתן כל זמן שלא חזר בו ראובן יש לשמעון ליתנם ללוי חזר בו יש לו להחזירם לו שכל זמן שלא קנה השיעבוד שבהם לא קנה גופם בין במסירה בין בחליפין בין במעמד שלשתם ואם כתב לו והקנה לו הן וכל השיעבוד שבהם והמחה זה אצל אותו המופקדים בידו שמחאה זו כמו מכירה ונמצא שהם קנויין לו בכתיבה ומסירה: ראובן היה לו שטר על שמעון ולוי חתום בו ומכרו ללוי העד אין לוי חשוב נוגע בדבר ולא חיישינן לחשדא לומר שהוא חתם לו שקר כדי שיקנהו ממנו אח\"כ לפי שהעד האחר לא היה מסכים עמו להעיד שקר בשביל הנאתו של לוי ואם מכרו לב' העדים החתומים עליו חיישינן להכי ואם אין הלוה מודה בו אין יכולין לגבות: ראובן שיש לו שטר על שמעון ונתנו ללוי בכתיבה ובמסירה והיה שמעון אחד מעדי המתנה ו��חר עמו ורוצה ראובן לחזור מן המתנה וטוען שהשטר פסול הוא לפי ששמעון נוגע בעדות הוא שרוצה להעיד כדי שיפטר מבעל דינו שהשני נוח לו הדין עמו והרי הוא חשוב נוגע בדבר: המוכר שטר לחבירו במכירה גמורה בכתיבה ומסירה וחזר ומחלו ללוה מחול ומה תקנתיה יפייס ללוה שיעשה לו שטר על שמו ושוב לא יכול למחול כתב בעל העיטור ואפילו עבד תנאה דלא מצי מחיל לא מהני: ואפילו היורש של המוכר יכול למחול כתב בעה\"ת שאין היורש יכול למחול לעצמו להפסיד ללוקח כיצד ראובן הלוה לבנו בשטר ומכרו לשמעון ומת ראובן לא יאמר הבן הואיל ואני יורש החזקתי למחול לעצמי ואין לי לשלם כלום מדינא דגרמי שאני לא כיונתי להזיק ללוקח אלא לפטור עצמי אלא פורע כל החוב ללוקח אבל התוספות כתבו דאפילו לעצמו יכול למחול: כתב הראב\"ד שאם בתב לוה למלוה משתעבדנא לך ולכל דאתי מהמתך ומכרו שוב אינו יכול למחול וב\"ב בעל העיטור ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא אפילו שכתב לו הכי יכול למחול וכ\"כ הרמ\"ה: נתנו במתנת שכיב מרע ומת אין היורש יכול למחול: וכן המכנסת שטר חוב לבעלה אינה יכולה למחול שאין קנין לאשה בלי בעלה: וכן הנותן שטר חוב או מכרו במעמד שלשתן אינו יכול למחול: וכתב בעה\"ת המוכר שטר משכונת קרקע לחבירו אע\"פ שירד הלוקח למשכונא והחזיק בה יכול למחול הואיל ויכול הלוה לסלקו במעות אבל המוכר ש\"ח לחבירו ויש משכון בידו מסרו ליד הלוקח שוב אינו יכול למחול ללוה מה שכנגד המשכון שכבר זכה הלוקח במשכון עד כדי דמיו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה שאף במוכר משכונת קרקע שהחזיק בו ומכרו אינו יכול למחול: לוקח שטר חוב שחזר ומכרו למלוה אינו יכול למחול שהרי עיקר קניינו של שטר נשאר מתחילה אצל המלוה שהרי המלוה יכול למחול אותו לפיכך עכשיו נתרוקן החוב לגמרי למלוה ולא נשאר אצל הלוקח שום זכות ולא עוד אלא אם מכרו לוקח ראשון ללוקח שני שוב אין הלוקח ראשון יכול למחול שהרי לא נשאר לו שום זכות בשטר שהקנין שהיה לו בו מכרו כבר לשני: וכשמוחל המוכר או יורשיו צריכין לשלם ללוקח ואם מת בנו משלם תחתיו שאין זה קנס לומר שלא קנסו לבנו אלא ממון גמור הוא וכל שכן שאם מחל היורש שצריך לשלם בד\"א שהמוחל חייב בתשלומין בזמן שהשטר כשר והמלוה ראוי ליפרע ממנו אבל טען הלוה שהוא מזוייף ואינו יכול לקיימו או שהלוה אלם ולא ציית דינא או שהוא עני ואין לו לשלם אינו חייב לשלם לו כלום הואיל ולא גרם לו הפסד ממון במחילתו שלעולם אינו מתחייב מחמת מחילתו עד שיתברר שאין החוב נפסד ללוקח אלא מחמת מחילתו של זה ואינו משלם דמי כולו אלא הדמים שנתן בו שכ\"כ רב שרירא גאון: המוכר שט\"ח לחבירו ומחלו וקא הדר לוקה עליה דמוכר אינו גובה ממנו אלא אותם דמים שנתן לו ולא דמי לשאר זבינא דאית ביה ללוקח שבהא דהכא כיון דיש בידו למחול ואפילו היורש שלו מעיקרא זביני ריעי נינהו דאיבעי ליה לשנויי שטרא למיכתביה בשמיה וכיון דלא עבד הכי דין הוא שלא יטול אלא מה שנותן בשטר וכן מסתברא לא\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב בעה\"ת כי היכי דבעלמא אמרינן אחריות טעות סופר הוא ה\"נ אמרינן במוכר שט\"ח לפיכך אם בא בעל חוב של מוכר וטרף זה החוב או שבא אחר והביא ראיה ששטר זה שלו או שלקחו מהמלוה תחילה וכל כיוצא בזה חוזר הלוקח וגובה כל השטר מהמוכר או מנכסיו: אבל אם הוציא הלוה שובר ששטר זה פרוע או שמחל לו המלוה קודם לכן ה\"ז מקח טעות והמעות חוזרין: ואם היה הלוה עני בשעת מכירה בכלל אונאה הוא שמכרו ביות מדמיו ואין לשטרות אונאה ואם העני אח\"כ אינו יכול להוציא ממנו כלום דאין זה בכלל אחריות דמזל דידיה גרם ע\"כ: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה היכא דמחלו אע\"פ שקבל עליו אחריות אינו גובה מנכסיו שמכר אח\"כ אפילו אחר המחילה דכל אחריות שמקבלין בשטר היינו אם נמצא שמכר דבר שאינו שלו או אם טרפו בעל חוב מוקדם אבל אינו מקבל עליו אחריות אם יעשה שום היזק במה שמכר לו: ואם מכר לו בית וקבל עליו אחריות ושרפו המוכר אח\"כ אינו גובה ממשעבדי אלא מעמידו בדין וגובה ממנו כאילו היה גובה מאחר ששרפו ומוכר שט\"ח ומחלו נמי הוי כאילו שורפו באותו שעה שאין המחילה במטלת השטר מעיקרו דלימא הספא בעלמא זבין ליה אלא שטרא מעליא היה עד ההיא שעתא דמחילה ועל אותה שעה הוא מתחייב: המוכר שט\"ח לחבירו לגבותו אין בו דין אונאה וכתב רב אלפס ואפילו ביטול מקח אין בו כלל ור\"ת כתב עד פלגא אין בו משום ביטול מקח ולא פלגא בכלל אבל אם הטענו בכפל המקח בטל: ואין בהם דין שומרין שאם נתנו שטר לשמור בחנם או בשכר ונגנב או נאבד שומר חנם אינו נשבע שלא פשע בהן ושומר שכר אינו משלם ומיהו מדרבנן נשבעין עליהן: וכתב הרמב\"ם שאם פשע השומר בהם ונפסדו חייב לשלם שאינו פטור אלא מדין גניבה ואבידה ומתה שאם היה ש\"ח על המטלטלין ונגנבו ונאבדו ישבע ובשטרות פטור משבועה וכן אם היה שומר שכר שחייב בשאר מטלטלין בגניבה ואבידה בשטרות פטור אבל אם פשע חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא ואין הפרש בין מזיק שטרות למזיק שאר מטלטלין אבל רב אלפס כתב בתשובה המפקיד שטרות אצל חבירו ומודה שפשע בהן ונגנבו או נאבדו פטור מלשלם וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל שאין בהן חיוב אלא במזיק בידים אבל אם פשע בהן ונגנבו פטור: ומיהו אם פשע בהן שומר שכר ונגנבו או נאבדו מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי: ולענין חילוק שטרות כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה אחין או שותפין שבאין לחלוק ויש להן שטרות ישומו ב\"ד כל השטרות לפי שוויין כל אחד לפי קירוב הזמן או ריחוק הזמן ולפי נכסי הלוה ואלמותו ויחלקו בגורל דבכל דבר שייך בו דין חלוקה ואם אין בו שיעור חלוקה שייך בו נוד או אגוד ובשטרות נמי איכא שיעור חלוקה ע\"פ שומת ב\"ד ואם הוא שט\"ח אחד יכול כל אחד לומר נוד או אגוד ואם אחר ששמו ב\"ד וחלקו בגורל נתקלקל שטרו של אחד מהן מזל רע דידיה גרם ומ\"מ מחמת חששא זו שמא יתקלקל אחד מהם אין לבטל החלוקה מעיקרו: אמר נכסי לפלוני שטרות בכלל נכסי אינון אע\"ג דלא נפקא מיניה בבריא למאי דפסקינן דבעי מסירה וכתיבה ולא יקנה אותם עד שימסרם לידו נפקא מינה בש\"מ שדבריו ככתובים וכמסורים דמו אם אמר נכסי לפלוני קנה גם השטרות כאילו כתב לו ומסרם לידו:" + ], + [ + "הלכות שמיטה ופרוזבול", + "כל שטר חוב אפילו יש בו אחריות שביעית משמטתו ואפילו משכנתא באתרא דמסלקי: ואפי' אם התנה ע\"מ שלא תשמיטנו שביעית משמט דהו\"ל מתנה על מ\"ש בתורה: והשמטת כספים נוהגת האידנא: ואינה משמטת אלא בסופה: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה ששאלת שנוהגין בארץ הזאת לגבות שטרות שעברה עליהן שביעית הוי יודע שתמהתי על זה מיום בואי לארץ הזאת וצווחתי ככרוכיא ולית דמשגח בי ואמרו כי כבר נהגו כן בארץ הזאת וא\"א לשנות המנהג: ואמרתי מנהג כזה שהוא לעבור על דברי תורה ולהוציא ממון שלא כדין אין לילך אחריו ואמרו לי כי הרבה יפוי לשון רגילין לכתוב בשטרות שהן מורין על זה שלא תהא ששביעית משמטתו ודקדקתי ולא מצאתי שום תנאי ויפוי לשון שיורה על דרך זה: ומה שכתבת שכתוב בש��רות שיוכל המלוה לגבות בכל צד שיוכל בין בדרכים שאינם דתיים הרי הוא מתנה על מ\"ש בתורה: ואני מיום בואי לכאן איני דן שלא תשמט שביעית וגם איני מותר מנהגם אלא אני מניחם לדון כמנהגם: ובחשבון שנת שביעית איכא פלוגתא לר\"י היתה בשנת פ\"ח ולרש\"י בשנת פ\"ט והוא עיקר: וכל דבר ששביעית משמטתו משמטת שבועתו לפיכך שבועת הדיינין וכיוצא בהן דבר שאם יודה בו שביעית משמטתו משמטת שבועתו אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן דבר שאפי' אם יודה בו קודם שביעית אין שביעית משמטתו גם שבועה שבו אינה משמטת: תבעו וכפר ונשבע לו והגיעה שמיטה והוא בכפירתו ולאחר שעברה שמיטה הודה או באו עדים אינו משמט אבל כפר ונשבע והודה אח\"כ או שבאו עדים קודם סוף שביעית נעשה עליו מלוה ומשמטת: כתב בשטר על מנת שלא תשמטנו בשביעית אינה משמטת: וכן המלוה לזמן אפי' הרחיב הזמן למאה שנה אינה משמטת והרמ\"ה כתב שמשמטת וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאינה משמטת: וכן המוסר שטרותיו לבין דין אינה משמטת: וששאלת אם התובע הלך והראה שטר שיש לו על חברו והיה מתרעם ממנו קודם שביעית שלא היה יכול להשיג ולא הגיע לדין עד שבא שביעית אם יהיה זה כמוסר שטרותיו לבית דין. תשובה אין לנו אלא מה שאמרו חכמים ז\"ל המוסר שטרותיו לב\"ד דוקא משום דלא קרינן ביה ולא יגוש שא\"צ ליגוש שב\"ד נוגשין אותו אבל בנדון זה נוגש ונוגש הוא: המלוה על המשכון אינה משמטת והרמב\"ם ז\"ל כתב דוקא מה שכנגד המשכון אבל המותר משמט וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאינו משמט כלל: וכן משכנו שלא בשעת הלואתו ע\"י ב\"ד ולקח ממנו כלים אע\"פ שצריך להחזירם אינו משמט: וכן ב\"ד שגמרו הדין וכתבו איש פלוני חייב לאיש פלוני כך וכך אינו משמט שכל מעשה בית דין כגבוי דמי: הקפת חנות אינה משמטת זקפו עליו במלוה לפרעו לזמן ידוע משמטת: יש לו פרוזבול אינה משמטת: וכותבין אותו אפי' בזמן הזה בכל ב\"ד דלית הלכתא כשמואל דאמר אין כותבין אותו אלא בבי דינא דסורא ודנהרדעא פירוש דוקא בית דין הקבוע ומומחה שבדורו אלא בכל בית דין וב\"ד יכולין לכתבו: וזה לשונו פלוני ופלוני ופלוני הדיינים מוסרני לכם כל חוב שיש לי על פלוני שאגבנו כ\"ז שארצה וחותמים בו ג' הדיינין בין שכתבו בל' דיינים כגון בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני וכו' וחתמו בלשון עד כגון איש פלוני עד בין כתבו בלשון עדות כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפנא וחתמו פלוני דיין ויש מפרשים לא שנא כתיבי בלשון דייני וחתימי בלשון דייני ל\"ש כתיבי בלשון סהדי דמסהדי מאי דאמר לדייני וחתימי סהדי: ואפי' לא נכתב אלא אמר זה הלשון על פה לדיינים מהני: ואין פרוזבול מועיל אא\"כ יש לו ללוה קרקע ומיהו אפי' יש לו כל שהוא: אפי' עציץ נקוב מונח על גבי יתדות באויר ואין מקום היתדות שלו סגי ובלבד שיהא העציץ נקוב אפילו אין ללוה כלל ויש לחייב לו או לערב או למי שחייב לו כותבין אותו: ואפי' אין לו לזה ולא לזה ויש למלוה או למי שחייב לו מזכין אותו ללוה אפילו ע\"י אחר שלא בפניו: או משאילו מקום לתנור או לכירים וכותבין לו: כותבין על איש שלוה אם יש קרקע לאשתו וכן על אשה אם יש קרקע לבעלה: חמשה שלוו מאחד די לו בפרוזבול אחד שיכתוב מוסרני לכם כל חוב שיש לי על פלונ ופלוני ואם לוו בשטר אחד אפילו אין קרקע אלא לאחד מהם כותבין פרוזבול על כלם: חמשה שהלוו לאחד כל חד וחד צריך פרוזבול: יתומים שיש להם מלוה ביד אחרים אין צריכים פרוזבול: ואין כותבין אותו אלא עד סוף שנה ששית. נכנסה שנה שביעית אע\"פ שאין משמטת עדיין אלא בסופה אפ\"ה אין כותבין אותו: פרוזבול המאוחר פסול כגון שעומד בניסן וכתב זמנו מאייר שאינו מועיל אלא לחוב שקדם לו נמצא שבאיחורו מיפה כח המלוה והמוקדם כשר שמגרע כח המלוה: א\"ר נחמן נאמן אד לומר פרוזבול היה לי ואבד. כתב בעל העיטור שאין הלכה כרב נחמן אלא בסתם משנה שאינו נאמן וכן דעת רב אלפס וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק כר\"נ שהוא נאמן ולא עוד אלא שפותחין לו שמא פרוזבול היה לך ואבד ואם אמר כן נאמן וכן אם אומר המלוה תנאי היה בינינו שלא תשמטנו שביעית או הקפת חנות יה או שאר דברים שאין שביעית משמטתו נאמן במגו דאי בעי אומר פרוזבול היה לי ואבד והרמ\"ה כתב שהוא נאמן אבל צריך שבועה ואפילו בשבועה לא מהימן אלא באתרא דנהיגי למכתב פרוזבול אבל באתרא דלא נהיגי למכתב פרוזבול לא מהימן וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביא בפסקיו דברי ר\"ת שכתב שנאמן בלא שבועה ולא חילק בו ובתשובה שאלה כתב מה ששאלת אם נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד האמת שכתבו רבותינו שנאמן אפי' בלא שבועה ואני לא סמכתי מעולם על זה משום דלא שכיחי האידנא כותבי פרוזבול וגם אין איסור לשמיטת כספים ידוע להמון העם ולא מחזיקין ליה איסורא ולאהדורי בתר היתירא ולכתוב פרוזבול וכשהיה בא לפני אחד וטען פרוזבול היה לי ואבד הייתי שואלו מהו פרוזבול ולמה כתבת אותו ומי הוא שכתבו לך עד שהיה נתפס בשקרו ומעולם לא זכה לפני אדם באשכנז בטענה זו: המחזיר חוב שעבר עליו שביעית צריך שיאמר לו המלוה משמט אני ואם אמר לו הלוה אעפ\"כ אני רוצה ליתנו לך יכול לקבלו מיד וא\"צ לסרב יותר: ולא עוד אלא שיכול להיות עיניו תלויות בו אולי יאמר אעפ\"כ שיקבלו מידו ומיהו צריך שיאמר לו לא בחובי אני נותן לך אלא במתנה אני נותן לך: שט\"ח שעבר עליו שביעית ולא נכתב עליו פרוזבול הואיל ונמחל שעבודו של שטר גופו של שטר של לוה הוא ומוציאין אותו מהמלוה להחזירו ללוה: המוכר שט\"ח לחבירו ועברה עליו שמיטה לאחר המכירה אין הלוקח חוזר על המוכר שהרי הלוקח פשע בעצמו שלא עשה פרוזבול: אבל אם כבר עבר עליו שמיטה כשמכרו טוענין ללוקח שהמוכר שמכרו היה לו פרוזבול ואבד שכל מה שיכול מוכר לטעון טוענין ללוקח ואם הודה המוכר שלא היה לו פרוזבול אם אין למוכר נכסים אינו נאמן שאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים ואם יש למוכר נכסים נאמן המוכר לחוב לעצמו ומשלם ללוקח שהרי הטעהו שמכר לו שטר שנמחל שעבודו בחזקת שהוא קיים:\n" + ], + [ + "הלכות שטרות הנעשים בערכאות של עכו\"ם", + "שטרי מקח וממכר ושטרי הלואות שנעשו בערכאות של עכו\"ם ועדי עכו\"ם חתומים עליהם כשרים: ואם לא ידעו ישראל לקרותו נותנו לשני עכו\"ם לקרותו זה שלא בפני זה וסומך עליהם וכתב הרמב\"ם ז\"ל צריך שיתן המעות בפניהם ושיהא כתוב בו בפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי מקח או מעות החוב ואינו גובה בו אלא מבני חרי וכתב עוד וצריכים עדים ישראל שיעידו על אלו העכו\"ם שהם עדי השטר ועל זה השופט שקיים עדותן שאינן ידועים בקבלת שוחד ואם חסר דבר מזה הרי הוא כחרס ויראה מדבריו שהוא מפרש שעדי עכו\"ם החתומים על השטר וערכאות שהוא דיין ממונה ע\"פ המלך מקיים אותם וכן פירש הרמ\"ה וכתב והוא דמיתחזקי בהימנותא דלא מצלי דינא ולא מחנפי לבר נש ולא מקבלי שוחדא ואף לא מקבלי סהדי אא\"כ איתחזק להו בהימנותא והך חזקה הוא דהוחזקו בה כגון דהוו דייני ואזלי ולא אישתכח עליהם ריעותא דלא יכילנא לאפוקינהו מסתמא מחזקה דלא מקבלי שוחדא אלא בראיה וכ' ג\"כ דלא גבי בה אלא מבנ\"ח וכ\"כ הראב\"ד וכ' א\"א הרא\"ש ז\"ל ולא נהירא לי דמי יעיד על זה והא סתם עכו\"ם מקבלי שוחד הם אלא דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא וכיון שנעשה בפנים גובין בו אפילו ממשעבדי בלא עדי מסירה ישראל ופי' הוא ערכאות היינו שאין העדים חותמין השטר עד שיבאו בעלי הדבר בפני הערכאות וירו וידעו הערכאות אמתת הדבר ואז יתנו הם רשות לעדים לחתום ונגמר כל הדבר לפני הערכאות ויכירו וידעו הערכאות שאנו סומכין עליהם דאי לא יהבי זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו לצוות לחתום ואפי' כי נפיק עלייהו קלא דמקבלי שוחדא לאצלויי דינא לעדות שקר לא הוו מרעי נפשייהו ע\"כ יראה מדבריו שא\"צ שיהא כתוב בו שראו נתינת המעות אלא שאנו סומכין עליהם שוודאי ראו: ולדברי הכל אלו השטרות שכותבין הסופרים אין להם דין ערכאות אע\"פ שהם ממונים מפי השופטים כיון שאין נעשין בפני השופטים: ואם לא נעשו בערכאות אפילו נעשו במקום הקיבוץ שלהם פסול אפילו נמסר בפני עדי ישראל כיון שעדי עכו\"ם חתומים ואינם ערכאות הוה לי' כמזוייף מתוכו וחספא בעלמא הוא אבל אם אין עדי עכו\"ם חתומים בו ונמסר בפני עדי ישראל כשר לגבות בו מבני חרי ומיתמי ואינו יכול לומר פרעתי והוא שידעו עדי מסירה לקרותו ויהא עשוי כהלכתו בכל העניינים שיהא נכתב על דבר שאינו יכול להזדייף והחזירו בו מעניינו בשטה אחרונה והרמב\"ם כתב שאם נעשה בהדיוטות ועדי עכו\"ם חתומים בו ומסרו בפני עדי ישראל גובין בו מבני חרי וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה: אבל שטרי מתנות כגון שדי נתונה לך שעיקר הקנין נעשה ע\"י השטר והם חתומים בו וכן שטרי הודאות שפלוני הודה לפלוני שהוא חייב לו אם שטרי מחילות או פשרות שנעשו בערכאותם אינו כלום ואפילו אם נמסרו בפני עדי ישראל וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אם הנהיג המלך שלא יעשה שום שטר אלא בפני הערכאות אז היו כל שטרות הנעשים בערכאות כשרים אפילו שטרי מתנות והודאות משום דינא דמלכותא אבל כיון דהאידנא ליכא דינא דמלכותא שיהיו כל השטרות נעשין בערכאות הני שטרי מתנות הנעשים בערכאותיהן חספא בעלמא הן אפילו אם נמסרו בפני עדי ישראל: אבל אם הנותן הקנה למקבל בקנין סודר וכתבו הערכאות שבפניהם הקנה נותן למקבל בקנין סודר השטר כשר דלראיה בעלמא הוא אע\"ג דקנין סודר לא מהני ליה בדיני עכו\"ם כיון דבעלי הדבר ישראל מהני עדותן דכל מילי דאיתעביד קמייהו לא מרעי נפשייהו לאסהודי שיקרא ע\"כ והרמ\"ה כתב דשטרי מכר והלואה שנעשו כהדיוטות או שטרי הודאות שנעשו בין בערכאות בין בהדיוטות אם נמסרו בפני עדי ישראל דידעי למיקרייהו ומכירין השטר ומעידין שקראו אותו השטר בשעה שנמסר לפניהם ולא נשתנה בו שום דבר והוא עשוי כהלכות ככל תיקון השטרות ועדים החתומים בו שמות מובהקין שאין ישראל קורין בשמן או במקום שאין ישראל רגילין לחתום כלל בשטרות אז הם כשרים לגבות בו מבני חרי כדין שטרי מכר העולים בערכאות ואם חסר דבר אחד מכל זה פסולים דחספא בעלמא נינהו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: כתב הרמב\"ן שטרות העשויין בנטורין של מלכות פירוש ע\"י סופרי המלך ואפילו אין עדים חתומים בו אלא אחד ממונה על פי המלך כשר ולא מן הדין אלא משום דינא דמלכותא וגובין בו מן המשועבדין דקלא אית להו ואם חסר בו דרך מדרכי ההקנאה כגון שלא הקנה מטלטלי אגב מקרקעי או שלא כתב דאיקני וכיוצא בו אין דנין בו לענין אותו דבר שחסר בו ואם הו דבר הפוסלו כגון שנתן לו מעות בלא אגב או שטרות בל�� מסירה וכתיבת קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה פסולין לגמרי דלא עדיפי בערכאות מכסופרי ישראל שאין דינין של מלכים אלא להכשיר שטרות שלהן ולעשות סופר שלהם נאמן כמאה עדים שלנו אבל לענין דרכי הקנאה לא עדיפי משטרות שלנו שאף העכו\"ם במקומות הרבה בדינין חלוקים דנין אותם וכשחסר להם דרך מהנימוסים שלהן לפי דעתו של דיין פוסלין אותו זה בורר לו דין ונימוס אחד וזה בורר לו דין ונימוס אחר כפי מחלוקת חכמיהם ומנהג מקומותיהם שאין המלכים מקפידים אלא בהכשר שטרות שלהם:\n" + ], + [ + "הלכות כתב ידו", + "מי שלוה מחבירו ולא עשה לו שטר אלא כתב בכתב ידו כגון שכתב אני נבא על החתום מודה שאני חייב לפלוני מנה וחתם למטה: או שכתב בכתב יד אחר והוא חתום למטה ונתנו לו בינו לבינו היינו דתנן הוציא עליו כתב ידו גובה מבני חורין: לפיכך אמרו חכמים לא ליחתום אינש אלא ארישא דמגילתא דילמא משכח אינש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין: וכתב הרמב\"ם דה\"ה נמי לא חתם למטה אלא כתב אני פלוני בר פלוני חייב לך מנה אלא שבזה יש חילוק כשחתם למטה אפילו כל העליון כתב יד אחר גובה אבל כשחתם שמו למעלה צריך שיהא הכל כתיבת ידו דשמא חתום שמו בראש המגילה ומצאו אחר וכתב תחתיו אבל כשהוא הכל כתב ידו תו ליכא למיחש לזיופא: אפילו לא כתב שמו אלא שכתב אני חייב לפלוני כך וכך כיון שהוא כתב ידוף לפיכך הפיתקות שהשותפין מוציאין זה על זה הואיל והוא כתב ידם אפילו אין בו חתימה כלל אלא קבלתי ביום פלוני כך וכך גובין בו מבני חורין ואינו נאמן לומר להד\"מ: ואפילו אם נתקיים כתב ידו בבית דין דינו כמלוה ע\"פ בעדים ואינו גובה מהיורשים ומן הלקוחות אלא ממנו אם הוא מודה שלא פרע אבל אם טוען פרעתי נאמן ונשבע היסת ונפטר ואינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי שאינו חושש להניח בידו כיון שאינו שטר גמור והרמ\"ה כתב נהי שאינו כשטר לגבת ממשועבדים משום דלית ליה קלא אבל חשוב כשטר לענין שאינו נאמן לומר פרעתי אבל רב אלפס כתב כסברא ראשונה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם מודה לו במקצת נשבע לו שבועה דאורייתא שאין שטר זה שיעבוד קרקעות שהרי אין גובין אלא מבני חורין: ואם הוא כופר ואומר שאינו כתב ידו אם נתקיים ב\"ד או שעדים מעידים שהוא כתב ידו הוחזק כפרן ומשלם ואם לאו נשבע היסת ונפטר: ואם טוען ואומר אמת כי היא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה זו אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה או שטוען אמנה היתה הודאה זאת ביני לבינו אבל לא לויתי הלואה זו מעולם הואיל ולא כופר בחתימתו נאמן בהיסת במיגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי וכתב רב שרירא גאון מקיימין אותה על פי עדים שיעידו בבית דין שהוא כתב ידו אבל אם קיימוהו משני שטרות או משתי כתובות לא כיון דקיום שטרות דרבנן היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר ונראה שאין לחלק בין קיום דהכא לשאר קיומים: ואם כתוב בו נאמנות שהאמינו עליו ועל יורשיו ונתקיים בבית דין או שיש עדים שהוא כתב ידו שוב אינו נאמן לומר פרעתי שאילו פרעו לא היה מניחו בידו כיון שיש בו נאמנות: ויש אומרים שצריך שיקנה בקנין על הנאמנות שאם לא כן אינו מועיל הנאמנות ובעל התרומות כתב שאין צריך קנין וכ\"נ: ואם יש בו נאמנות ואינו מקוים וטען פרעתי כתב בעל העיטור שאינו נאמן שאין כאן מיגו שנאמר שיהא נאמן במיגו שיה אומר אינו כתב ידי שהרי דבריו סותרי�� כתבו שהוא האמינו שלא יהא נאמן לומר פרוע ובעל התרומות כתב שהוא נאמן כיון שאין הכתב כלום אלא ע\"י הודאתו שמודה לו נאמן לומר פרוע בשבועת היסת שאין טענתו סותרת הודאתו בנאמנות שאפשר שהאמינו ואע\"פ כן פרעו ולא תבע שטרו לפי שהיה בטוח בו כיון שאינו יכול לקיימו כי אם על פיו: מי שהוציא כתב יד הלוה על יורשיו אע\"פ שמודים שהוא כתב יד אביהם אנו טוענין להם שפרוע הוא וכתב בעל התרומות ונשבעין היסת שלא אמר להם אביהם שהוא חייב חוב זה ואם הוא תוך הזמן או שהודה החייב וצוה בחליו שהוא חייב לו כך וכך בכתיבת ידו או שנדוהו כדי שיתן ומת בנדויו ולא נתן הואיל ומודים שהוא כתב יד אביהן או שהיה כתב יד אביהם יוצא ממקום אחר או שיש עדים שהוא כתב ידו גובין מהם ואם אין כתב ידו יוצא ממקום אחר וגם אין עדים שיקיימוהו אף על פי שהוא תוך הזמן או שיש אחד מאלו הדרכים אין גובין אותו דשמא מזוייף הוא: ונשבעין היסת שאינו כתיבת יד אביהם ע\"כ ולא נהירא מה שכתב ונשבעין היסת שאינו כתב יד אביהם וגם מ\"ש ונשבעין היסת שלא אמר להם אביהם וכו' שלא מצינו שבועת יורשים אלא לגבות שטר שהניח להם אביהם אבל ליפטר אין צריכים שבועה וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה ששאלת ראובן הוציא כתב יד שמעון על יורשיו שהוא חייב לו מנה והם אומרים אף על פי שהוא כתב יד אבינו שמא פרע הדין עם היורשין ואם היה אביהם קיים היה נשבע שפרע והיורשים פטורים בלא שבועה שלא נתקנה שבועת היסת אלא בין טוען לנטען אבל לא על היורשין והא דנשבעין יורשין שבועה שלא פקדנו אבא היינו כשבאין לגבות בשטר שהניח להן אביהן אבל להחזיק מה שבידם אפילו שבועה לא בעו אלא מחרימין סתם במעמד היורשים בכל מי שיודע בממון זה אם פרוע שיודה ואם אינו פרוע שיעידו וגם היורשין יאמרו אם יודעים שאינו פרוע: וגם השאלה השנייה שראובן הוציא פסק דין על יורשי שמעון שאביהם נתחייב לו שבועה על עסק תביעת ממון והם אומרים שמא נשבע או פרע לך היא בכלל תשובה זו כיון שאביהם לא היה חייב אלא שבועה הם פטורים אף בלא שבועה אלא מחרימין סתם במעמד היורשין כמפורש לעיל ע\"כ: כתב לו בכתב ידו ונתנו לו בפני עדים זהו שטר חוב גמור וגובה בו ממשעבדי משעת מסירה דקיימא לן עדי מסירה כרתי ואפילו אם לא היה כתב ידו היה לו דין שטר גמור אע\"פ שפסק רב אלפס שאין הלכה כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי אלא בגטין אבל לא בשאר שטרות ר\"י פסק כרבי אלעזר אף בשאר שטרות וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל:\n" + ], + [ + "הלכות מלוה ולוה", + "אסור לאדם להלוות מעות לחבירו בלא עדים אפילו לתלמיד חכם אלא אם כן הלוהו על משכון ואם עושה עליו שטר הרי זה משובח: אבל בעדים יכול להלוות וזהו שנקרא מלוה על פה כיון שאין בו קנין ואם יש בו קנין חשוב כמלוה בשטר כדפרישי' לעיל: והמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אלא נאמן לומר פרעתיך טען ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומרים לו הבא אותם ויעידו שצריך לברר דבריו ומיהו אם א\"א לו לברר כגון שמתו העדים או שהלכו למ\"ה ישבע היסת ויפטר ואם באו העדים ואמרו להד\"ם כתב הרמ\"ה שהוחזק כפרן ואינו נאמן שוב לומר פרעתי והא דאמרינן בפרק שבועת הדיינים מילתא דלא רמי עליה דאינש לאו אדעתיה ולא הוחזק כפרן כשאמר פרעתיך בפני עדים והכחישוהו כיון שלא היה צריך לפרעו בעדים היינו דוקא כשאומר דרך תימה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני שאין משמע מדבריו שאומר אותו בלשון ודאי הלכ�� אע\"פ שאמרו העדים להד\"ם לא הוחזק כפרן אבל כשחתך דבריו ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אז צריך לברר דבריו והרז\"ה חילק כשאמר שהזמינם לעדות אז צריך לברר דבריו והוחזק כפרן אם יכחישוהו בל כשלא הזמינם עדות א\"צ לברר דבריו ורש\"י כתב שא\"צ לברר דבריו אלא כההיא דשבועת הדיינים כל מילתא דלא רמיא אאינש לאו אדעתיה וא\"צ לברר דבריו וכן יראה מדעת רב אלפסכן כתב הרמב\"ם האומר לחבירו מנה לי בידך ואומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומרים לו הביאם ותפטר מתו או הלכו למד\"ה ישבע היסת שפרעו שאין אנו מצריכים להביאן אלא לברר דבריו להפטר אף משבועה שהמלוה לחבירו בעדים א\"צ לפרעו בעדים ע\"כ: אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים פרעו שלא בעדים אינו נאמן והמלוה גובה ממנו אפילו בלא שבועה וכתב הרמב\"ם בין שאמר לו בשעת הלואה אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר לו כן לאחר הלואה אין חילוק וצריך לפרעו בעדים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אם כשאמר לו אל תפרעני אלא בעדים קבל דבריו אז אין חילוק בין בשעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה אבל אם לא השיב לו על דבריו אלא שתק בזה יש חילוק בשעת הלואה אפילו לא אמר הן אלא שתק שתיקתו הוי הודאה דאדעתא דהכי קבל המעות אבל שלא בשעת הלואה צריך לקבל עליו בפירוש ולא הוי שתיקתו הודאה כיון דהימניה מעיקרא לא חשש השתא להשיבו: אבל אם נתחייב לחברו ב\"ד והתרה בו אל תפרעני אלא בב\"ד [ס\"א בעדים] אפילו אם יאמר איני מקבל עלי תנאי זה לאו כל כמיניה כיון שהוצרך להביאו לב\"ד בשביל ממון זה והתרה בו בפני ב\"ד הוי התראתו התראה: אמר לו אל תפרעני אלא בעדים ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו או הלכו למדינת הים לדעת רב אלפס אינו נאמן וה\"ר ישעיה חילק שהוא נאמן לענין זה שאם הלכו למדינת הים שנמתין לו עד שיבואו אולי אמר אמת ולא אמרינן דליפרעיה מיד ולכי מייתי עדים ואמרי דפרעיה מיהדר ליה אבל אם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו שאינו יכול להתברר לעולם אינו נאמן וצריך לפרעו מיד והרמב\"ם כתב שבכל ענין נאמן ונשבע היסת ונפטר וכן דעת ר\"י ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכן כתב הרמ\"ה אלא שחילק דוקא שאמר פרעתי בפני פלוני ופלוני אבל אם אומר בפני עדים סתם אינו נאמן: אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אחרים ומתו או הלכו למדינת הים אינו נאמן שמפני זה יחד עדיו שלא יוכל לדחותו ולומר פרעתיך בפני אחרים [והלכו להם] ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שיחדת ומתו או הלכו למדינת הים נאמן בשבועה שהרי אמר שקיים תנאו: ואם מודה שלא פרעו אלא שאומר לא אפרעך עד שיבואו פלוני ופלוני אשר יחדת לי ואפרעך בפניהם אין שומעין לו אלא פורעו בית דין וכותבין לו שפרעו: ואם פרעו בפני עדים אחרים והם בפנינו ומעידים שפרעו וכן אם אמר לו אל תפרעני אלא בפני עדים תלמידי חכמים או רופאים והלך זה ופרעו בפני אחרים בהא איכא פלוגתא לרש\"י אינו נאמן וכן דעת רב אלפס ולדעת ר\"ח והרמב\"ן נאמן ולזה הסכים אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל: אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו בינו לבינו הוא מודה לו רק שאומר שקבלו בתורת פקדון עד שיבואו פלוני ופלוני שיחד לעדים ובתוך כך נאנסו בידו ותבעו שיחזור ויפרענו פטור: מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעה קודם לכן בענין שהמכר בטל הסעות של האנס שביד המוכר יש להן דין מלוה ע\"פ ואינו טורף ממשעבדי בכח שטר שבידו שאין לו דין שטר שלא נכתב כדין וגם נאמן לומר פרעתי:\n" + ], + [ + "הלכות נאמנות", + "לוה שהאמין למלוה שיהא נאמן לומר שלא נפרע הרי זה נוטל בלא שבועה אבל אם הביא הלוה עדים שפרעו פטור שלא האמינו אלא עליו ולא על העדים: ואם כתב תהא נאמן עלי כשני עדים אפילו הביא ק' עדים הוא נאמן מהם ונוטל בלא שבועה: וה\"מ דא\"ל מהימנת לי כבי תרי אבל אמר מהימנת לי כתלתא ופרעיה בפני ד' נאמן כיון דנחית לדעות אזלינן בתר רובא ונאמנין: כתב הרמ\"ה הא דמהני נאמנות בלא קנין דוקא בשעת הלואה אבל לאחר הלואה ולא קנו מיניה לא משתעבד: כתב בעל התרומות טען המלוה כשהלויתיך התניתי על פה שאחיה נאמן עליך כשני עדים והלוה אומר הן אבל פרעתיך נאמן ע\"כ: ואם פרעו בפני עדים וצריך לפרעו שנית כתב רב האי שמביא העדים שפרעו בפניהם ומוציא ממנו וה\"ר יוסף מיגא\"ש כתב אפילו יש עדים על הפרעון הראשון אין עדותן מועיל לגבי הלואה זו לעולם שכיון שבתורת פרעון נתנם לו וכבר פסלן לזה אין לו עליו רק שבועת היסת כמו מנה לי בידך: ודוקא שהעדים מעידים בפנינו פרע לו בהא אמרינן שנאמן יותר מן העדים אבל אם יעידו בפנינו הודה שנפרע נאמנין שלא פסלם אלא לפרעון אבל הודאה מלתא אחריתא היא ובזה לא פסלם וכ\"כ רב אלפס בתשובה: וכן כתב הרמב\"ם זה שהאמין למלוה כשני עדים מה תקנתו כשיפרע יקרע השטר או יעיד זה המלוה על עצמו שבטל כל שטר שיש לו על פלוני או יעיד על עצמו שקבל כל חוב שיש לו על פלוני וה\"ר ישעיה כתב דאפילו להודאה נמי פסולין אא\"כ בפני בית דין פרעו (וכתבו בו במותב תלתא כחדא הוינא ופרעיה קמן) או הודה לו שפרעו נאמנין דנהי שהתנה עליו שלא יהו עדים נאמנין על ב\"ד לא התנה: והרמב\"ן חילק ודאי אם א\"ל מהימנת לי כל אימת דאמרת לא נפרעתי ובאו ב' עדים והעידו ואמרו בפנינו הודה שנפרע והוא אומר לא [ס\"א נפרעתי] הודיתי הוא נאמן דהא הימניה כל אימת דאמר לא איתפרע והא אמר הכי אבל אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי ואמרו דאודי קמייהו נאמנין שהרי לא פסלם אלא לאותו פרעון והואיל ומשום תנאי הם פסולים אין לך אלא מה שהתנה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כדברי ה\"ר יוסף מיגא\"ש: וכתב בספר התרומות אבל מחילה ודאי מלתא אחריתא היא ואי אתו סהדי ומסהדי דמחליה מלוה ללוה נאמנין אע\"פ שיש בו נאמנות: והמדקדקין עושין שובר מכתיבת ידו של מלוה על שטר שיש בו נאמנות ותו ליכא למיחש למידי וגם במלוה בשטר שייך נאמנות ואע\"פ שיש לו שטר אם טוען פרעתי צריך לישבע: ואם האמינו עליו גובה בלא שבועה ואפילו לא האמינו אלא בסתם ולא פירש כשני עדים ואף אם לא פירש בהדיא שיהא פטור מהשבועה אלא כתב מהימנת לי למימר לא נפרעתי: כתב בעל התרומות מה שנהגו לכתוב בטופסי דשטרות בלא שום שבועה קלה וחמורה לעולם ומה צריך כיון שהאמינו כב' עדים הכל בכלל אלא נ\"מ שלא יוכל להשביעו לא בתחילת הפרעון ולא בסוף הפרעון שאפילו אחר הפרעון אם אמר לו השבע לי שלא לקחת ממון זה שלא כדין זה יכו לומר לו אשבע לך מכל ממון שבעולם חוץ מממון פלוני שלא אשבע לך עליו שפטרתני ממנו מכל שבועה בעולם מה שאין כן בשלא כתב לו אלא שהאמינו עליו כשני עדים שאע\"פ שהוא מתחייב בממון ולא יועילו לו העדים שמעידין שפרע כיון שהאמינו מ\"מ יכול הוא לתבוע אחר כן ולומר לו כבר את יודע שלקחת ממני ממון שלא כדין ופרע ליה והדר מייתי ליה לידי שבועת היסת וכ\"כ הרמב\"ם זה שפרעו ב\"פ מפני הנאמנות הלוה חוזר ותובע למלוה בדין ואומר לו כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך ב\"פ אי הודה ישלם ואי לא הודה וכפר ישבע לו היסת שלא פרעו אלא פעם אחת ע\"כ לפיכך אם כתב לו בנאמנות שיהא נאמן בלא שום שבועה קלה וחמורה וגלגול לא משתבע לא בתחילת הפרעון ולא בסוף הפרעון וכ\"כ הראב\"ד: ואין פטור מועיל אלא לענין שלא נפרע או אם שטר שותפות הוא פוטרו משבועת השותפין אבל לא לכל דבר כמו שכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה ששאלת ראובן שנתן לשמעון מעות להתעסק בשותפות והאמין שמעון לראובן עליו ועל יורשיו וכתב בו שאם יארע בשמעון דבר שמעכבו מלישבע שבועת השותפין שהוא מאמינו מעכשיו כב' עדים לומר שלא אירע הפסד באותו העסק ובכל אשר יאמר בעיקר הממון ונפטר שמעון והניח מעות ביד לוי כשיעור חובו של ראובן ובא ראובן בשטר השותפות לגבות מאותן המעות הנמצאים בעין ואומר שמממונו הם ואומר שיש להאמינו בדיבורו בלא שבועה ע\"פ שטרו יראה שאין ראובן נאמן שלא האמינו שמעון אלא משבועת השותפין שהיתה מוטלת עליו לישבע אם היה טוען שאירע הפסד בממון ולא הרויח כל כך דהיינו בכלל שלא עיכב משלו כלום ואם יארע בו דבר שאינו כול לישבע שבועה זו כגון ששמעון היה טוען טענת שמא אז יהיה ראובן נאמן בדיבורו אבל על טענה זו [אף] אם היה שמעון חי והיה טוען אלו שטרי חובות הן מממונך והיה ראובן אומר אינם מממוני אלא המעות שבתיבתך הן מממוני על דבר זה לא האמינו ע\"כ: וכן אין הנאמנות מועיל שלא להחרים חרם סתם אפילו אם פירשו בפירוש וכ\"כ רב האי גאון בתשובה תנאה דחרם סתם והדרת ראש לא מהני בנאמנות ואין חבירו יכול לעכב עליו ולומר הוציאנו מן הכלל שלא האמינו לגזול ואם לא גזל אין עליו חרם סתם: וכי מחרים לא לימא כל מאן דגזליה אלא כל מאן דאיתיה לגזילה בידיה ולא מהדר הכי והכי ליהוי: והוו יודעין שאין אנו רגילין ליתן רשות לכל מי שבא ויאמר כתבו לי פתקא דלטותא ותנו לי רשות להחרים בצבור אלא כך אנו אומרים לו אם אתה תובע אדם ידוע הרי דין ביניכם ואם לאו מסור אתה בביתך [ס\"א בב\"ד] על גוזליך וקלל אותם כרצונך אבל יתומים שבאו בטענת אביהם או אפוטרופוס ואמרו אין אנו יודעים אצל מי יש למורישנו כלום כותבין פתקא דלטותא: ואם אחד רצה לצאת מב\"ה כשזה מחרים יש לב\"ד לומר לו למה אתה יוצא ואם לא רצה להתעכב אין מונעין אותו ואפי' שיצא בשעת החרם חל עליו: וכל חרם שב\"ד גוזרין אותו אינו צריך לבע\"ד לענות אמן עליו ואף אם היה במצולות ים החרם חל עליו ע\"כ שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת שטר שיש בו נאמנות והלוה מוציא כתב יד המלוה שקצתו פרוע והמלוה אמר שהפתקא הוא מעסק אחר והכתב עדיין בחזקתו. תשובה אין שומעין לו שהנאמנות מועיל לענין שלא יוכל הלוה לטעון שהשטר פרוע אבל אינו מועיל כנגד עדים שמעידין שנפרע אא\"כ שפירש שיהא נאמן יותר משני עדים והודאת בעל דין כמאה עדים דמי: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן נתחזק לו שטר על שמעון בג' אלפים שיפרע לו מחציתם לסוף שלשה חדשים ומחציתם לסוף ו' חדשים ונפטר ראובן בתוך הזמן ותבעו יורשיו לשמעון לפרוע השטר וטוען שמעון שכבר פרע לראובן לפני מותו ומראה כתב פרעון ועדים חתומים עליו ושואל שיחזירו לו שטרו והיורשין אומרים שהעדים מעידין שקר ומבקשים מב\"ד שיעשו בהן דרישה וחקירה ולכפותם ונותנין אמתלא לדבריהם שאין בין זמן השטר וזמן הפרעון אלא ט\"ו יום ולא היה יכול המלוה לינצל לומר לא מצאתי השטר ואכתוב לך שובר א\"כ למה לא נתן לו השטר לקרוע ועוד כי עדיין לא הגיע זמן פריעת חוב השטר אלא לאחר פטירת המלוה ועוד כל העומדים בבית ראובן מעידין שלא ידעו ולא שמעו מפרעון שטר זה מעולם ואם היה אמת היו יודעין הפרעון שכל משא ומתן של ראובן היה על ידם. תשובה אמת הדבר שאלו העדים צריכין דרישה וחקירה ע\"י ב\"ד מומחה מכל אמתלאות שיש בדבר ואם ידרשו ויחקרו כדת וכראוי ויכוונו עדותן אין כח באמתלאות לבטל עדותן אע\"ג דהקובע לחבירו זמן אינו נאמן לומר פרעתי תוך הזמן אם יש עדים שפרע אין להכחיש העדים בשביל חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו ואע\"פ שזמן הטר היה תוך ט\"ו יום לזמן הפרעון אפשר שהשטר היה במקום אחר וראובן היה צריך למעות ושמעון עשה עמו טובה ופרע בלא החזרת השטר על ידי שובר ומה שהעומדים בבית ראובן לא ידעו ולא שמעו מפרעון זה לא ידעתי ולא שמעתי אינה ראיה וקמי שמיא גליא לב העומדים [ס\"א העדים] אם לעקל אם לעקלקלות אלא שאין לפסול עדים ולהוציא מעות באמתלאות הללו ואילו היו באים העדים לפני ב\"ד מומחה יראי שמים אפשר שיתברר הדבר לאמתו בדרישות וחקירות ואם אחרי כל הדרישות וחקירות יראה לב\"ד שהעדות מכוונת חייבין היורשים להחזיר השטר ללוה: ששאלת שטר שיש בו נאמנות וכתוב בשטר שחייב עצמו בהוצאה ושוחד וטוען הלוה שאין הנאמנות אלא בגוף השטר ולא בהוצאות. תשובה כל תנאי שבממון תנאו קיים ומועיל הנאמנות אף לענין הוצאות ושוחד כמו שמועיל לעיקר הממון שכתוב בשטר: תשובה לרבי קלונימוס שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחר וע\"י עדים לא מהני ליה הנאמנות אע\"ג דקיי\"ל הוחזק כפרן לאותו ממון לא הוחזק כפרן לממון אחר אפ\"ה בהא בטל לנאמנות דהימניה לוה למלוה ולא שקיל מיניה אלא בשבועה: שטר שיש בו נאמנות ואין עדי השטר בפנינו וטוען הלוח כי לא נכתב הנאמנות בציוויו כי דרך הסופרים לכתוב מעצמן שופרא דשטרי אינו נאמן כיון שכתוב בו וקנינא מיניה על כל מה דכתיב לעיל אינו יכול לבטלו אבל אם העדים בפנינו ומעידים שלא כתבוהו בציווי הלוה אלא מפני שיפרא דשטרי כמו שרגילין הסופרים לכתוב בכל השטרות אע\"ג דכתיב בה וקנינא מיניה על כל דכתיב לעיל אין סומכין על הנאמנות ואין כאן מגיד וחוזר ומגיד דאיכא למימר אשאר מילי דשטרא חתימי כדאיתא בירושלמי: נאמנים העדים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו אבל אם מפור בו שקנו ממנו על הנאמנות ואח\"כ אמרו לא אמר לנו מעולם או בטעות חתמנו אינם נאמנין: ועל כן כתב ה\"ר יהודה ברצלוני שהוא מנהג טוב לכתוב בשטרות קנין על הנאמנות מפורש ושוב אין לפקפק ואע\"פ שנהגו לכתוב וקנינא מיניה על כל הכתוב לעיל כתב בעל התרומות דלענין הנאמנות אין צריך קנין: ובמקום שנהגו שלא לכתבו אלא בציווי הלוה כשמצוה הלוה מועיל אפילו בלא קנין: תשובה לרב אלפס שטרא דכתיב ביה נאמנות וקבע לו זמן אע\"פ שכבר עבר הזמן עדיין הנאמנות קיים וכל אימת דנפיק שטרא מידיה נאמן בלא שבועה: בד\"א דמהני פטור סתם לפטרו משבועה בעוד שהלוה חי ובא לגבות ממנו אבל אם מת ובא לגבות מיורשיו לא מהני אא\"כ שפירש שפוטרו ממנו ומיורשיו וה\"ה נמי אם כתב תהא נאמן עלי ועל באי כחי יורשיו בכלל ופטור גם מהיורשים וכ\"כ רב אלפס בתשובה מי שהאמין בשטר הוא וכל הבאים מכחו היורשין נמי נאמנים כי הם באים מכחו ומקבלי מתנה נמי באים מכחו אבל אם אמר הוא ויורשיו לא האמין אלא יורשיו בלבד אבל לא מקבל מתנה ולוקח והרמ\"ה כתב אע\"ג דיורשין הן בכלל הבאים מכחו אם כתב הבאים ברשותו אין היורשין בכלל אלא רק מקבל מתנה ולקוחות ולא נראה לחלק: ולענין פיטור אם מועיל כשבא לגבות מלקוחות בהא איכא פלוגתא ר\"ח כתב אף על פי שמועיל גבי יורשין גבי לקוחות ואין גובין מהן אלא בשבועה: וי\"א שאם קנו מידו וכתב שטר זה מועיל גם גבי לקוחות משום דאית ליה קלא והראב\"ד והרמב\"ם חלקו בין היכא שקדם הנאמנות ללקוחות אם לאו שאם קדם הנאמנות למכירה מועיל נמי גבי לקוחות ואם המכירה קדמה כגון לאחר שמכר כתב לו נאמנות על ההלואה שקדמה למכירה אז אינו מועיל וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל והאידנא דנפישי רמאי נכון להחמיר כדברי ר\"ח וכן אני דן אבל גבי יורשים מהני: לפיכך אפילו מת לוה בחיי מלוה ואח\"כ מת מלוה אם כתב לו שפטר אותו והבאים מכחו ממנו ומבאי כחו נוטלין יורשי המלוה בלא שבועה: בד\"א דנאמנות סתם אינו מועיל גבי יורשין כשהאמין הלוה למלוה סתם ומת הלוה אין המלוה נאמן על יורשיו אבל מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן לומר על השטר שהוא פרוע מועיל נמי גבי יורשין שאם מת המלוה ובאין יורשין לגבות מהלוה נאמן לומר שהוא פרוע: ומיהו הלוה צריך לישבע שהוא פרוע אפילו בחיי מלוה כיון דלא כתב ליה מהימנת לי בלא שבועה דילמא הכי קאמר ליה מהימנת לי לבטולי שטרא וליהוי כמלוה על פה והוי כמאן דטעניה מנה על פה וא\"ל אידך נתתיו לך דמשתבע אידך שבועת היסת דיד בעל השטר על התחתונה ולכך נאמן שלא יועיל הנאמנות אלא לבטל השטר אבל לא ליפטר משבועה אם לא שפירש: כתב הרמב\"ם אם התנה הלוה שיהא נאמן לומר פרעתי מועיל גם גבי יורשי הלוה שאם מת הלוה אינו גובה מיורשיו ואין צריך לומר מן הלקוחות שאין גובין אפילו אם הלוה מודה שלא פרע דחיישינן לקנוניא: ואם טען הלוה פרעתי מקצתו והמלוה טוען לא נפרעתי כלום משלם המקצת שהודה ונשבע שבועת היסת ואם פטרו גם משבועת היסת אינו נשבע כלל ע\"כ: ובעה\"ת הוסיף לומר ונאמן לוה לומר פרעתי אפילו תוך הזמן לפיכך אם מת הלוה תוך הזמן אין גובין מהיורשים שאנו טוענין שאביהן פרע שאם היה קיים היה נאמן לומר שפרע אפי' תוך הזמן מכח תנאי הנאמנות אנן נמי טענינן להו ומיהו בשבועת היסת דלא ידעי דלא פרע: אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב מת הלוה ואמרו היתומים אבינו אמר לנו שהוא פרוע אין בדבריהם כלום שאומר המלוה לאביכם האמנתי כשאומר שהוא פרוע ולכם לא האמנתי ואני אומר שלא אמר אביכם מעולם כלום לכם אבל אם הביאו עדים שאביהם אמר לפניהם שהוא פרוע נתבטל השטר: תשובה לא\"א הרא\"ש ששאלת שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני או לפלוני והאמין למוציא השטר ואחד מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחבירו וחבירו מודה לו כיון שהאמין למוציא את השטר לאו כל כמיניה לומר שפרע כל זמן שזה מוציא השטר ואם היו שותפין בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש לו נכסים למודה ב\"ד יורדין לנכסיו ופורעים לחבירו חלקו ואם אין לו נכסים לא מהימן להפסיד כיון שהשטר בידו אבל על חלקו הוא נאמן וב\"ד מגבין לאחר חלקו:\n" + ], + [ + "הלכות המלוה על המשכון
המלוה לחבירו על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו רבית:", + "ואם הלוה לעני על מרא ופסל וקורדום וכיוצא בו ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט יכול להשכירו ולנכות לו דמי השכירות בחובו אל בדברים אחרים שתשמישן מרובה לא ויראה דאפילו במרא וקורדום דוקא לאחרים יכול להשכירם אבל הוא לא ישתמש בהן וינכה לו בחובו משום חשדא כדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן:", + "כל הגאונים פסקו שהמלוה על המשכון ש\"ש הוא וחייב בגניבה ואבידה ופטור מן האונסין וכן פסק רב אלפס וכ\"כ הרמב\"ם:", + "ופסקו ג\"כ ד��יתא לדשמואל דאמר האי מאן דאוזיף לחבריה אלפא זוזי ואנח ליה קתא דמגלא עליה אי אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אלא לא הפסיד אלא כנגד משכונו וכנגד משכונו מיהא הפסיד לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו ל\"ש משכנו בשעת הלואתו בין הלוהו פירות בין הלוהו מעות ולשיטתם הוי פיסקא הכי שאם נגנב או אבד המשכון והיה כנגד דמי החוב אין לאחד על חבירו כלום ואם החוב יותר על המשכון משלם הלוה היתרון ואין חילוק בהן אם פירש המלוה שאינו מקבל המשכון אלא בכדי שוויו בין אם קבלו סתם ואם דמי המשכון יתרים על החוב נותן המלוה ללוה היתרון ואם נאבד המשכון באונס פטור המלוה וגובה כל חובו אבל ר\"י פסק שהמלוה על המשכון שומר חנם הוא ואף על פי כן כנגד דמי החוב הוי כאילו פירש שמקבלו בתורת פרעון ואיתא לדשמואל ולפ\"ז הוי פיסקא הכי אם המשכונות כנגד החוב ונגנב או אבד יצא זה בזה ואין לאחד על חבירו כלום ל\"ש משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו בין הלוהו פירות בין הלוהו מעות ואם החוב יותר על המשכון הלוה הוא נותן למלוה דמי היתרון בד\"א שהלוהו סתם אבל אם פירש לא מיבעיא אם אמר בהדיא אם יפסיד המשכון שיפסיד כל חובו דפשיטא שאינו משלם לו היתרון אלא אפילו לא אמר אלא אע\"פ שאינו שוה כנגד כל החוב קבלתיו אפילו הלוהו על שני קתות אלף זוז או על קתא עם משכון אחר אלף זוז ואבד הקתא או המשכון הפסיד חצי החוב אבד השני הפסיד חצי האחר ואם דמי המשכון יתרים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון ואם נאבד באונס ישבע המלוה כדין השומרים וגובה כל חובו ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל:", + "לפיכך המלוה לחבירו על המשכון אבד ואומר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה ושואל שקל כי הלוהו סתם ולא פירש שמקבלו בשביל כל החוב והלוה אומר שהיה שוה סלע ישבע המלוה כעין דאורייתא שאינו ברשותו וישבע הלוה היסת ויפטר אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה הודה במקצת ואומר שהיה שוה ג' דינרין ישבע המלוה שאינו ברשותו וישבע הלוה שבועת התורה שהיה שוה ג' דינרין ושילם לו דינר ואם אמר המלוה סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלוה אומר איני יודע כמה היה שוה אלא שקל וישלם לו הלוה ב' דינרין שודאי הוא חייב לו ואינו יודע אם פרעו אם לאו ואם יש למלוה עדים שנאבד נוטל שקל בלא שבועה אלא שמחרים הלוה סתם על מי שנטל ממנו שלא כדין:", + "ואם הלוה תובע למלוה ואומר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה ואבדתו בפשיעה ולדברי הגאונים אפילו נגנב או נאבד והמלוה אומר שלא היה שוה אלא סלע אם הלוה מאמינו שנאבד או שיש לו עדים שנאבד נשבע המלוה היסת ונפטר ואם אין הלוה מאמינו וגם אין לו עדים שנאבד נשבע המלוה כעין של תורה שאינו ברשותו ומגלגל עליו שלא היה שוה יותר ממה שהלוהו ואם המלוה מודה במקצת שאמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה ואמר המלוה שלא היה שוה אלא ה' דינרין משלם לו ה' דינרין [ס\"א דינר אחד] שמודה וישבע שבועת התורה שלא היה שוה יותר מה' דינרין וכולל בשבועתו שאינו ברשותו אם אינו מאמינו שנאבד וגם אין לו עדים שנאבד ואם אמר לו הילך הדינר שהוא שוה יותר ממה שהלויתיך או שאומר היה לי בידך בכדי שהיה שוה יותר על החוב ה\"ז נשבע היסת ונפטר אם זה מאמינו או אם יש לו עדים שנאבד ואם אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע כמה היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ויפטר ואם יש עדים שנאבד או שהלוה ��אמינו נשבע היסת שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ויפטר ואם השיב אני יודע שהוא שוה יותר מדמי החוב ואיני יודע כמה הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם לו סלע ואם רצה המלוה מחרים סתם על מי שנוטל הימנו מה שלא היה לו ליטול:", + "ואם שניהם תובעין זה את זה שאמר הלוה סלע הלויתני עליו ב' היה שוה והמלוה אומר שלא היה שוה אלא שקל נשבע הלוה היסת שלא היה שוה פחות מסלע והמלוה נשבע שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שלא היה שוה יותר מסלע ואם היה הלוה מאמינו שנאבד או שיש לו עדים גם הוא לא ישבע אלא היסת שלא היה שוה יותר מסלע:", + "היו שניהן מודין זה לזה כגון שאמר הלוה סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה ובא לפדותו והמלוה מודה אלא שאומר שאבד אם אין לו עדים ואין הלוה מאמינו נשבע שאינו ברשותו ויצא זה בזה:", + "ואם יש שם עדים שנגנב והיה שוה יותר על החוב והמלוה טוען שלא פשע בו ואין לו לשלם כי אין לו עליו אלא דין שומר חנם לדעת ר\"י והלוה אומר כי פשע בו ושואל ממנו מה שהיה שוה יותר על החוב ישבע המלוה כדין שומר חנם שלא פשע בו ואם הלוה תובע ביתרון שהיה שוה יותר על דמי החוב ויש עדים בזה או שהמלוה מודה לו אלא שטוען שנאבד באונס ותובע דמי חובו ישבע המלוה כעין תורה שאינו ברשותו ושלא שלח בו יד ושנאבד באונס וגובה חובו מהלוה שהרי אין הלוה יודע כיצד נאבד והו\"ל כהלויתני ואיני יודע אם החזרתיו לך אם לאו:", + "וכל היכא שהמלוה צריך לישבע שאינו ברשותו אפילו שאמר הריני משלם כפי שתבע הלוה ואיני נשבע אין שומעין לו דחיישינן שמא עיניו נתן בו ואם היה דבר שמצוי בשוק לקנות כמותו באותן הדמים שרוצה לשלם הרי זה משלם ואינו נשבע בד\"א בזמן שהשבועה מוטלת רק על המלוה ואין על הלוה שום שבועה אבל בזמן שהלוה נשבע כמה היה שוה כדי ליטול או ליפטר אז לא ינצל המלוה לעולם מלישבע שאינו ברשותו אפילו אם ירצה לשלם והוא דבר מצוי לקנות דחיישינן שמא יוציא את המשכון אחר שבועת הלוה:", + "ואם לא נאבד המשכון וחלוקין בעיקר ההלואה ואומר המלוה שהלוהו סלע והלוה אמר שלא הלוה אלא שקל אם הוא בענין שהיה מלוה יכול להחזיק במשכון ולטעון לקוח הוא בידי או לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך נאמן גם לומר שהלוהו עליו עד כדי דמיו בשבועה. וכתבו הגאונים אע\"פ שאם היה טוען לקוח הוא בידי או להד\"ם היה נפטר בשבועות היסת כשטוען שהלוהו עליו עד כדי דמיו צריך לישבע בנקיטת חפץ כעין הנשבעין ונוטלין והראב\"ד כתב שגם עתה שנשבע שהלוהו עליו כדי דמיו אינו נשבע אלא היסת:", + "ואפילו לדברי הגאונים דוקא כשתפש חפץ זה שצריך להחזירו לבעליו ויטול מעותיו אבל אם תפש מעות נשבע היסת ונפטר דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום לפיכך אם המשכון שוה סלע הרי זה נשבע ונוטל אין המשכון שוה אלא דינר הרי המלוה נוטל דינר מדמי המשכון ופורע הלוה עוד דינר שמודה בו ונשבע על השנים שכפר בהם:", + "ואם כפר בכל ואומר אין זה משכון אלא פקדון בידו ואין לו אצלי כלום הרי המלוה נפרע מדמי המשכון ואם אינו שוה עד כדי חובו נוטל ממנו מה ששוה ועל השאר נשבע הלוה היסת ונפטר ואם הוא בענין שאינו יכול לטעון לקוח הוא בידי או להד\"ם או החזרתיו לך נשבע הלוה שלא הלוהו אלא שקל ופורע לו ונוטל משכונו כיצד דברים שאינן עשויים להשאיל והשכיר ואין עדים לומר היאך באו לידו אפי' ראו עדים עתה בידו נאמן לומר לקוח הוא בידו וכן אפילו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר או שאן עשויין להשאיל ולהשכיר אלא שיש עדים שבאו לידו בתורת שאלה או אם אין עדים שראו עתה בידו יכול לומר החזרתיו לך או להד\"ם אם אין עדים שמסרם לידו אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ויש עדים שראוהו עתה בידו אינו יכול לומר לקוח הוא בידי או החזרתיו לך:", + "ודברים העשויין להשאיל ולהשכיר פירש הרמב\"ם ז\"ל כגון שתחילת עשייתם היה להשאיל ולהשכיר ור\"ת ורבינו אלפס פירשו שא\"צ שיהא תחילת עשייתם להשאיל ולהשכיר אלא כל דבר שמקפידין עליו להשאיל מפני חשיבותו או שמתקלקל הוא דבר שאין דרכו להשאיל ולהשכיר ושאר כל הדברים הן דרכן להשאיל ולהשכיר והוא שיהיה זה שהחפץ בידו רגיל אצל בעל החפץ וגם שיהיה בעל החפץ רגיל להשאיל כליו לאחרים והכל תלוי באהבת האיש ובשנאתו ולפי מנהגו ומנהג המקום ולפי ראות הדיין כי יש אדם קשה שאינו משאיל כליו לשום אדם ויש שמשאיל לכל אדם אף על פי שאינן רגילין אצלו ויש שמשאיל לרגילים ואינו משאיל לשאינן רגילין אצלו:", + "שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת התופש חפץ מחבירו וטוען שיש לו עליו עד כדי שמיו מעסק משא ומתן שביניהם אם צריך לברר הדבר. תשובה נכון הוא לברר הדבר האיך דנתחייב לו משום דנפישי רמאי אולי מתוך דבריו יתבאר רמאותו וכן אני נוהג לפסוק וכ\"כ הגאונים:", + "והיכא שמוחזק במשכון שלא בעדים שאמרנו שיכול לטעון עליו עד כדי דמיו ואם אינו שוה לשומת הבקיאין החצי שהוא טוען עליו ואומר אני אטלנו בחובי לפי שהוא שוה בעיני כדי חובי והאחר כופר שאינו חייב לו כלום ואומר אע\"פ שאיני חייב לו אני רוצה לסלקו בדמים שהוא שוה לשאר בני אדם כתב בעה\"ת שהדין עם בעל הכלים שלא האמינו להמחזיק אלא בשביל תפיסתו לפיכך אינו נאמן אלא בכדי תפישתו ולא יותר לפיכך יתן לו כדי שוויין לשאר ב\"א ויקחנו אם ירצה וי\"א שהדין עם המחזיק והכי מסתברא כיון שאין כאן עדים ואילו היה אומר לקוח הוא בידי היה נוטל בעל כרחו של השני גם עתה נמי שטוען עליו יותר מכדי דמיו אלא שאמר שרוצה ליטלו בחובו נוטלו בע\"כ:", + "ואין חזקת המחזיק מועלת לטעון עליו כדי דמיו אלא בדבר שאינו יכול לילך מעצמו והוא עומד תחת יד בעלים כגון מטלטלין ועבד קטן שאינו הולך על רגליו ובהמה המשתמרת ביד הרועה דכיון שהוא שמור ביד בעליו וזה מוחזק בו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו אבל עבדים גדולים ובהמה שאינה מסורה לרועה אלא מעצמה הולכת ורועה אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי או משכון הוא בידי אלא כשיביא עדים האחר שהם שלו יחזיר לו העבד והבהמה והוא ישבע לו שלא מכר ולא משכן לו כלום לפי שאין תפישתן תפישה שמעצמן הולכם בכל מקום ובכל מקום ברשות בעלים הם ואם החזיק בהם שלש שנים ויש לו עדים בכך הרי זה נאמן וישבע היסת שלקחה ממנו או שמסרו לו בחובו:", + "משכן לחבירו כלים שעושין בהן אוכל נפש או משכן אלמנה בלא עדים לא אמרינן כיון שחייב להחזירו אזל ליה מגו ואינו יכול לטעון עליו כדי דמיו אלא כיון שאין עדים והיה יכול לכפור יכול לטעון עליו כדי דמיו:", + "כתב בעל העיטור אם המלוה כופר במשכון ושניהם מודים בהלואה ישבע המלוה היסת שלא הניח בידו משכון והלוה ישבע היסת שהוא תופש משלו כנגד חובו אם היה משכונו כנגד חובו או יותר ואע\"פ ששוה יותר כבר נפטר המלוה ממנו שכבר נשבע עליו ואם היה שוה פחות נשבע שמשכונו היה שוה כך וכך וישלם השאר:", + "משכון שנפחתו דמיו ביד המלוה וטוען הלוה ברי לי שנפחת מחמת שנרקב או אכלוהו עכברים או עש אם טוען המלוה ששמרו במקום שמשתמר מעכברים וריקבון וניערו כראוי אם כן אנוס הוא ", + "ונשבע היסת שהוא כדבריו ונפטר ואם מודה שלא שם אותו במקום המשתמר מעכברים או לא ניערו כראוי חייב לשלם הפחת ואם יש מחלוקת ביניהם זה אומר נפחת כך וכך וזה אומר לא נפחת כל כך אם הלוה מודה שמתחילה לא היה שוה אלא כדי החוב כגון שהלוהו עשרים והיה שוה עשרים ועתה שוה עשרה והמלוה אומר שמתחילה לא היה שוה אלא ט\"ו ושואל ממנו ה' נשבע הלוה היסת ונפטר ואע\"פ שהוא מודה מקצת שהרי המשכון הילך הוא אבל מלוה אינו נשבע שהרי גם מתחילה לא היה שוה אלא כדי חובו ואם מתחלה היה שוה יותר מכדי החוב כגון שטוען הלוה שהיה שוה ל' והלוהו כ' ועתה אינו שוה אלא ט\"ו ושואל ממנו י' והמלוה אומר שלא היה שוה אלא כ\"ה ואין לו ליתן אלא ה' נשבע המלוה שלא נפחת אלא עשרה לא ומנכה לו חמשה מתוכו והשאר גובה מהמשכון שהוא נאמן בשבועה עד כדי דמיו וכ\"ש אם אפי' אחר שנפחת שוה כדי החוב והם חלוקים בפחת או שאמר המלוה איני יודע כמה נפחת שנשבע המלוה שבועת היסת ונפטר:", + "כתב בעל העיטור מלוה אומר סלע הלויתיך עליו וג' דינרין היה שוה ויש לי אצלך דינר ולוה אומר מכרתיו לך בשלשה דינרין ולא נתת לי המעות ותובע אותו בהם שניהם נשבעין שבועת היסת זה נשבע שמשכונה הוא בידו וזה נשבע שמכרו לו ואם רצו להפך שבועתן זה על זה הופכין:", + "ואם הם חלוקים על ההיפוך זה אומר אני מהפכה וזה אומר אני מהפכה עומד הדבר עד שיתרצה אחד מהם ואם לא נתרצו שניהם נשבעין:", + "כתב ה\"ר יהודה ברצלוני מלוה שטוען שנאבד המשכון באונס והלוה טוען ברי לי שאתה מכרתו ולקחת דמיו נשבע הלוה היסת ונפטר במגו שאין לך בידי כלום או פרעתיך:", + "ראובן שמשכן משכון ביד שמעון והלך שמעון ומשכנו ללוי או נתנו לו במתנה מה שהיה לו עליו ונאבד מיד לוי ותובע ראובן משכונו מיד שמעון ואומר כי סלע היה שוה ולא הלוה עליו אלא ב' דינרין ושואל ממנו ב' דינרין ושמעון אומר שלא היה שוה אלא ג' דינרין ואינו חייב לו אלא דינר ונמצא שמעון מודה מקצת וצריך לישבע שלא היה שוה אלא ג' דינרין ואינו חייב לו אלא דינר עוד צריך לישבע שבועה השומרים שאינו ברשותו ושלא פשע בו ליפטר מהדינר וזה א\"א לו לישבע כיון שמסרו ליד לוי ולוי אינו יכול לישבע לפטרו כי יאמר לו אתה מהימן לי ולוי לא מהימן לי לפיכך הו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכן הדין אם נפחת המשכון ויש מחלוקת ביניהן כמה שיעור פחיתותו ומודה שמעון שנפחת ואינו יודע אם בפשיעת לוי נפחת או באונס הו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואם רצה שמעון להחרים על כל אדם שיודע שמשכונו אינו שוה כמו שטוען הרשות בידו ואם יש שם עדים ששמרו לוי כראוי ונאבד ממנו באונס נפטר שמעון שהרי אין עסק שבועה ביניהם דנימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואפי' אין עדים והיה דרך ראובן להפקיד פקדונותיו ביד לוי שנמצא שנאמן הוא בעיניו וטוען לוי שנאבד ממנו באונס ישבע לוי שבועת השומרין שאינו ברשותו ושלא שלח בו יד ושלא פשע בו ויפטר שמעון ואם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם אע\"פ שראובן רגיל להפקיד אצל לוי שמעון חייב לשלם לראובן דינר אחר שישבע לו שלא היה המשכון שוה יותר מג' דינרין שהרי שמעון הוא בעל דבר של ראובן וישאר לו חוב דינר על לוי הפושע:", + "שאלה לא\"א ז\"ל ששאלת ראובן שואל משמעון משכון שמשכן בידו והשיב שמעון בנך הקטן בא ושאל אותו בשמך ונתתיו לו וראובן אמר שלא בא לידו. תשובה שמעון פושע הוא שמסרו ליד בן ראובן אפילו אם היה גדול אע\"ג דאמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מ\"מ דוקא פקדון לפי שאין דרך בני אדם לשמור ולסגור כל חפציהם בתיבות דאדעתא דהכי הפקיד דיניחנו ביד אשתו ובניו מ\"מ אם פשעו בו אשתו ובניו חייב הנפקד לשלם אבל הממשכן או המשאיל חפץ ליד חבירו צריך להחזיר ליד הבעלים כדתנן השואל את הפרה ושלח לו ביד בנו וכו' כ\"ש הכא ששלחו לו ביד בנו קטן דאבידה מדעת היא: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן היה לו מעות ביד שמעון ובקש ממנו לוי שילוה אותם לו ונתרצה להלוותן לו ונתן לו בהן משכון ושלח ראובן כתב לשמעון שיתן המעות ללוי ונתנן לו ונאבדו המשכונית ביד ראובן. תשובה ודאי דין מלוה על המשכון יש לו כיון ששמעון נתן המעות שהיה בידו משל ראובן ללוי בציווי ונתחייב ראובן בשמירת המשכונות ומיהו לא נתחייב בשמירתם עד שנעשית ההלואה דהיינו אחר שהגיע המעות ליד לוי ואם נאבדו המשכונות קודם לכן פטור ראובן ואם ישבע ראובן שנגנבו קודם שבאו המעות ליד לוי יתן לו לוי מעותיו כי עדיין לא נתחייב בשמירתם באותה שעה ואם הוא מסופק ואינו יכול לישבע אין מוציאין המעות מיד לוי:", + "עוד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן תובע ללוי ספרים שמשכן לשמעון ואמר ששמעון המחהו אצל לוי לתת אותם לו בשבילו כשהיה נותן לו המעות כמו שהם ממושכנים וכשהוציא לוי הספרים לתתם לראובן אומר שנפחתו ונפסדו בידו ותבע לשלם לו הפחת ולוי אומר לאו בעל דברים דידי את כי ממי שקבלתי הספרים הוא הרשני ללמוד בהם כל זמן שיהיו ברשותי וצוני לכשתתן לי המעות שאתנם לך אם תרצה ליתן לי המעות אתנם לך ואם לא ישארו הספרים עד שיבא שמעון והשיב ראובן משעה שהמחני אצלך לא היה לך ליגע בהן ובנך למד בהן בענין שנפחתו ויש לך לשלם לי הפחת: תשובה מה שטוען לוי לאו בעל דברים דידי את מי שנתן לי הספרים הרשני ללמוד בהן טענה זו היתה מועיל לו אילו היה סבור שהיו הספרים של שמעון אבל הוא היה יודע שהספרים היו של ראובן כי שמעון ציוהו ליתנן לראובן כשיתן לו המעות הלכך אף אם הרשהו שמעון ללמוד בספריו לא היה לו לשמוע לו כי מה כח יש לו לשמעון להרשות ללוי להשתמש בהן בלא רשות ראובן והלא אף לשמעון לא היה רשות להשתמש בהן בלא רשות ראובן והוא לא טען שהרשה ראובן לשמעון ללמוד בהן הלכך שלח בהן יד שלא ברשות וחייב לשלם כל מה שנפחתו הספרים בתשמיש שנשתמש בהן ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את אין לך דין כי אם עם שמעון דהו\"ל כגוזל ומאכיל לאחר רצה מזה גובה רצה מזה גובה:", + "יורש שהוציא שטר שיש למורישו כך וכך ממון אצל פלוני ויש לפלוני משכון ביד המוריש בהן וטוען היורש שהמשכון נאבד מיד מורישו באונס ותובע המעות נשבע הנתבע היסת ונפטר ולא אמרי' שישבע היורש שבוע' היורשין ויטול דכל שטר' שמוציא היורש הוא ודאי והפרעון ספק אבל הכא כיון שהגיע ליד המוריש משכון כנגד הלואתו וספק נאבד באונס או בפשיעה לפיכך השטר בטל וישבע זה היסת שלא החזיר לו המשכון ושהיה שוה כנגד חובו ויפטר:", + "ראובן הניח משכון ביד שמעון ומת שמעון והניח בנים קטנים ובא ראובן לשאול משכונו מיד יורשי שמעון ואומר שהוא ממושכן ביד אביהן בחמשים וטוענין היתומים כי אביהן צוה שהוא ממושכן במאה הנ' שראובן מודה יתן ��יד ליתומים והנ' האחרים יתן ביד שליש עד שיגדלו היתומים וישבע שבועת יורשין שלא פקדנו אבינו ושלא מצאנו בין שטרותיו שמשכון זה פרוע ונוטלין הנ' מיד השליש בד\"א כשהיה המשכון שוה ק' ואם לאו אין עליו לתת אלא כדי דמיו ועל השאר ישבע היסת שאילו היה אביהן קיים לא היה יכול לטעון עליו יותר מכדי דמיו בד\"א שאין המשכון מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אבל אם הוא מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו משלם אלא הנ' ואפילו אם המשכון שוה יותר שהוא נאמן במגו שהוא שאול בידו:", + "משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ואין לו יורשים ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו ומחזירין אותו לבעליו שכיון שמת הגר פקע שיעבודו וכן הדין נמי אם יש לו שטר משכונא על קרקע של ישראל ומוחזקת בידו ומת ובא ישראל אחר והחזיק בה לא עשה ולא כלום שמיד כשמת הגר פקע שיעבודו וברשות בעליה עומדת:", + "וכתב הר\"מ מרוטנבורק עכו\"ם שהלוה לישראל על המשכון ונפל הימנו ומצאו ישראל חייב להשיבו לבעליו לפי שגוף המשכון ונפל הימנו ומצאו ישראל חייב להשיבו לבעליו לפי שגוף המשכון שלו ולא היה לו לעכו\"ם עליו אלא שיעבוד וכיון שנפל ממנו ומצאו ישראל אחר פקע שיעבודו דאין להחזיר אבידה לעכו\"ם ואם בא לומר לשום קדוש השם אחזירנו לעכו\"ם יקדש השם בשלו ולא יקדש השם בשל אחרים בלא דעתם:", + "משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו שהיה הגר חייב וזה קנה השאר בד\"א כשהיה המשכון בחצר שאינה משתמרת ולא היה המלוה בחצרו בשעת מיתת הגר אבל אם היה המלוה בחצרו או אפילו לא היה בחצרו והמשכון בחצר המשתמרת זכה לו חצרו בכל המשכון:", + "שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן היה לו בידו משכונות של שמעון ומת שמעון ובאו יורשיו ותבעו ממנו המשכונות וטוען ראובן אותן המשכונות אני תופש בשביל שאמר לי לוי שותפי ששמעון הוא חייב לו מדמי השותפות ורוצה לישבע על משכונות שבידי כי אמר תפישתי כתפישתו כי ידי בידו בכל עסק השותפות ובשליחותו אני תופש אותם ויכול הוא לישבע על תפישתו כאילו הוא היה תופש בהם תשובה נ\"ל שאין לוי יכול לישבע על המשכונות שביד ראובן שותפו כי אם היה ראובן טוען שמעון היה חייב לי מעות ואני תופש המשכונות בשביל המעות היה נאמן במגו דלהד\"ם או החזרתיו לך אבל גבי לוי אין כאן מגו כי אין מגו אלא במה שבידו לטעון אבל מה שביד אחר לטעון אין כאן מגו כי שמא חבירו לא היה רוצה לשקר ולומר להד\"ם או החזרתיו לך:", + "עוד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן שכר חבית משמעון ונתן משכון בשבילה ובשביל השכר אח\"כ החזיר לו חביתו ונתן לו שכרו וא\"ל תן לי משכוני א\"ל לך עתה ובוא למחר ואחזירנו לך ובינתיים נגנב מביתו ושואל שיפרע משכונו. תשובה כיון דקיי\"ל המלוה על המשכון ש\"ש הוא חייב בגניבה ואבידה אע\"ג דפקעה כח ההלואה דכבר פרע לו דטעמא שהמלוה חבירו על המשכון ש\"ש לאו משום שיהא בטוח במעותיו דנימא דכיון דאזיל ליה האי טעמא לא הוי תו שומר שכר אלא טעמא משום פרוטה דרב יוסף שמא יבוא לו עני בשעה שהוא טרוד לשוטחה שא\"צ ליתן לו הילכך אם נגנב קודם הזמן שקבע לו לבוא בשבילו נמצא עדיין היה ברשותו וצריך לנערו ואם נגנב אחר הזמן שקבע לו לבוא בשבילו נמצא שלא היה ברשותו ולא היה צריך לנערו דהוי כשאר פקדון שאין הנפקד חייב לנערו כיון שברשות המפקיד לבוא וליקח אותו ולנערו ולא דמי למשכון שאינו ברשות הלוה ליקח אותו ולנערו שאין המלוה מניח אותו ליקחנו לכך צריך המלוה להשתדל בו וזה כפקדון דמי ואין לו בו שום שכר ופטור מגניבה ואבידה ואם יש עדים ללוה שבא בזמן שקבע לו ופטור:", + "אע\"פ שכתב בתשובה שהמלוה על המשכון שומר שכשר בפסקיו כתב שהוא שומר חנם כדפי' לעיל ודאחרונה היא ולא כתבתי תשובה זו אלא ללמוד ממנו חילוק זה למי שפוסק שהוא ש\"ש: " + ], + [ + "המלוה לחבירו סתם ולא קבע לו זמן יש לו זמן ל' יום שאינו יכול לתבעו קודם בין במלוה בשטר בין במלוה על פה בין במשכון בין בלא משכון:", + "אבל שאלה סתם זמנה לאלתר ויכול לתבעו מיד:", + "כתב הרמב\"ם המלוה לחברו וקבע לו זמן לפרעו אע\"פ שלא קנו מידו אינו יכול לתבעו קודם הזמן בין במלוה ע\"פ בין בשטר בין במלוה על המשכון בין שמת לוה בין שמת מלוה:", + "וסתם מלוה שזמנה ל' יום אם התנה שיתבע כל זמן שירצה יש לו לתבעו אפילו ביומו שכל תנאי שבממון קיים:", + "טען המלוה ואמר היום סוף הזמן שקבעתי לך ולוה אמר עד י' ימים קבעת לי נשבע הלוה שבועת היסת ואם היה שם עד אחד שהיום סוף זמנו נשבע שבועת התורה כשאר טענות:", + "זה אומר ה' ימים נשאר מהזמן וזה אומר י' ימים אומרים למלוה שימתין עד סוף ה' וישבע היסת שנשארו עוד ה':", + "היתה המלוה בשטר או על המשכון וטוען הלוה זמן קבעת לי ישבע בעל החוב שלא קבע לו זמן ויטול המלוה מיד עד כאן:", + "שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן הלוה לשמעון מנה לפרעו לזמן פלוני ושמעון הקנה לראובן בקנין וישעבד לו נכסיו ואח\"כ מיחה בסופר ובעדים שלא יעשו שטר על ההלואה אם יכול לתבוע ראובן מעותיו מיד. תשובה פשיטא שצריך לפרעו מיד כי נתן לו זמן על דעת שיעשה לו שטר וכיון שאינו רוצה לעשות לו שטר למה יפסיד זה מעותיו אם זה ימכור נכסיו וזה לא ימצא ממה לגבות:", + "שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן נשבע שלא למכור משלו כדי לפרוע לשמעון מה שהוא חייב לו ושוב נשבע לו לפרעו לזמן פלוני וכשהגיע הזמן טוען אין לי מעות וכבר נשבעתי שלא למכור כלום משלי כדי לפרוע לך. תשובה ב' שבועות הללו מכחישין זו את זו שהרי כשנשבע שנית שיפרע לזמן פלוני היה בכלל שאם לא יהיה לו מעות לזמן שימכור משלו כדי לפרוע לו והוא נשבע כבר שלא למכור לפיכך אם לא ימכור כדי לקיים שבועה ראשונה נמצא השניה שבועת שוא ומכין עליה מכת מרדות ואם יתחרט מתוך המלקות וימצא פתח לשבועה הראשונה יתירו לו וימכור ויקיים שבועה שניה בד\"א שקדמה שבועה ראשונה לחוב שמעון כגון שנשבע סתם שלא למכור משלו בשביל שום חוב שיתחייב:", + "אבל אם קדם חוב שמעון לשבועת ראובן לא חלה השבועה כלל דהו\"ל נשבע לבטל המצוה דמושבע ועומד הוא מחר סיני לפרוע חוב שלו ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע:", + "עוד שאלה לאדוני אבי הרא\"ש זכרונו לברכה ראובן נתחייב לשמעון מנה לזמן פלוני ונשבע לפרוע לו קודם שיעבור הזמן שקצה לו ולא תבעו בתוך הזמן עד שעבר ואמר ראובן אמת שאני חייב לך אבל לא מכח השבועה כי כבר בטלה כיון שלא תבעת אותו בזמנו. תשובה יראה אע\"פ שלא תבעו בתוך הזמן עדיין השבועה במקומה עומדת כי הזמן הוא נעשה לזרזו שימהר לפרעו ועיקר השבועה על הפרעון ונהי שלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו שום אדם מ\"מ עדיין מוזהר ועומד בשבועתו לפרוע כשיתבע לו מידי דהוה אמלוה לזמן אם לא פרע לו באותו הזמן חייב לפרעו אחר הזמן דלא נפטר ב��עברת הזמן:", + "עוד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן נשבע לשמעון ליתן לו מנה בז' בניסן ואירע ז' בניסן באותה שנה בשבת ואומר ראובן כיון שנשבע ליתן לו ביום ידוע ואירע אותו יום בשבת שהוא פטור מן השבועה וטוען שמעון כי אין הכוונה דוקא לפרוע באותו יום אלא שלא יאמר מאותו יום ויפרע קודם הזמן ויפטר משבועתו. תשובה רואה אני דברי שמעון כי כוונת שניהם היתה שיהא שמעון פרוע בז' בניסן ולא שיפרענו דוקא באותו היום:", + "ועוד אני אומר אם לא פרעו ראובן קודם ז' ניסן צריך ליתן לשמעון משכון שוה מנה ביום השבת לקיים שבועתו דשוה כסף ככסף וחפצי שמים הוא שיקיים שבועתו. ושוב אמרו לי שנשבע לפרוע בז' בניסן מעות ולא משכון. ואמרתי שאף על פי כן לא נפטר מן השבועה כיון שבשעה שנשבע לא ידע דז' בניסן יהיה בשבת ואין זה כנשבע לבטל את המצוה ושבועתו קיימת:", + "עוד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל שטר שכתוב בו אם לא יפרענו לזמן פלוני שיפרע כך וכך ממון לקנס וכתוב בו דלא כאסמכתא אם הוא נגבה בבית דין. דע כי אסמכתא הוא ואינו נגבה אלא בקנין ומעכשיו ובבית דין חשוב:", + "לוה לזמן ובתוך הזמן רואה מלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע ותובע המלוה שלו כתב הרמב\"ן שאין ב\"ד נזקקים לו עד שיגיע זמנו וכ\"כ רבי יהודאי גאון לוה שבקש לילך למדינת הים ולא הגיע זמן הפרעון אין לו לתובע לבקש ממנו ערב שלא ניתנה מלוה ליתבע קודם הזמן כלל:", + "אבל רב אלפס כתב בתשובה ראובן שקנה שדה משמעון ויצאו עליה עסיקין ובא לב\"ד וטוען אני חושש שמא תצא השדה מידי ואני חושש שתאבד ממונך ולא אמצא לך כלום קנה באותו ממון קרקע כדי שאטרוף אותו שומעין לו:", + "וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל מי שיש לו שטר על חבירו ולא הגיע זמנו ובא בתוך הזמן לבית דין ואמר מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שמא יבואו לידו ויבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי ומבקש מב\"ד שיעכבו הנכסים עד שיגיע זמן השטר אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו או שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן מצווה הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר:", + "וביאר עוד בתשובה מי שנשבע לפרוע ממון לזמן ידוע וירא בעל הממון שיעבור החייב על שבועתו ולא יפרע לו בזמנו ורגלים בדבר שראוי הוא שיראה שמן הדין יש להטיל קנס עליו ולאיימו שיפרע בזמן ולא יעבור על שבועתו:", + "ולאחר שעבר הזמן שקבע לו או ל' יום במלוה סתם אם הלוהו על משכון סתם יכול למכרו ע\"פ ב\"ד:", + "וי\"א שב\"ד יודיעו ללוה תחלה אבל הרמב\"ם כתב מלוה שבא לב\"ד והביא משכונות ואמר זה משכונו של פלוני ואני רוצה למכרו וליפרע מחובי אין ב\"ד נזקקין לומר לו המתן עד שיבא הלוה ויטעון שהרי אם ירצה לשקר יכול לומר לקוח הוא בידי אלא משיאין לו עצה למכרו בעדים כדי שידע הלוה בכמה נמכר:", + "אם המשכון כלה והולך יכול למכרו בב\"ד אפילו תוך ל' יום בין שהיו שם בעליו בין שלא היו שם בעליו:", + "וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה המלוה לחבירו על המשכון סתם והוא דוחהו מיום ליום יתבענו בפני עדים שיפרענו ואח\"כ יעכבו ל' יום דאילו היה תובעו לדין היו נותנין לו זמן ל' יום ואח\"כ ימכרנו בשומת ב\"ד יראה מדבריו אע\"פ שעבר מזמן ההלואה ל' יום צריך להמתין מלמכרו ל' יום אחר התביעה:", + "וביאר עוד בתשובה מי שיש בידו משכון א\"צ להביא בעל המשכון לפני הדיינין ולהזהירו שיפדה משכונו אלא לאחר שיזהירנו בינו לבינו שיפדה משכונו ��אם לאו שימכרנו יקח ג' שמאים וישומו המשכון כמה הוא שוה לימכר בשוק וימכרנו באותה שומא ואם לא שם אותו אלא נתנו בפני עדים לסרסור עכו\"ם הממונה ע\"פ השופט אם יודעים כמה הוא שוה יעידו העדים ועל פיהם יפרע לו המותר:", + "ואם אין עדים יודעים כמה היה שוה והמלוה אומר היה שוה כך וכך ישבע שהוא כדבריו ויפרע לו המותר ע\"פ שבועתו ואם אינו יודע כמה היה שוה או אינו רוצה לישבע ישבע הלוה כמה היה שוה ויפרע לו המלוה מה ששוה יותר על חובו:", + "כתב עוד הרמב\"ם המלוה לחבירו על המשכון ומת הלוה והמלוה בין שמת לוה תחלה בין שמת מלוה תחלה הואיל ונפרע ממה שתחת ידו ואילו היה רוצה היה אומר לקוח הוא בידי ה\"ז נשבע בנקיטת חפץ ונוטל:", + "שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת המלוה לחבירו על המשכון על מנת להחליטו אם לא יפדנו לזמן פלוני אי הוי אסמכתא. ודאי אסמכתא הוא ויכול לפדותו מתי שירצה:", + "וששאלת אי שייך אסמכתא במשכון אם התנה עמו אם לא יפדנו לזמן פלוני שיגבה כדי חובו מהמשכון והמותר יהיה מתנה מעכשיו אם מועיל תנאי שלא יהא אסמכתא או לא. פשיטא דהוי טפי אסמכתא כיון שהזכיר מותר כמו [ב\"ה קד:] אם אוביר ולא אעביר אשלם אלפא זוזי:", + "וששאלת מי שיש לו משכון מחבירו מהלואה או מכר וכשהגיע הזמן אמר לו צא ומכרו הלך ומכרו אם יכול בעל המשכון לחזור לתבעו וליתן דמיו ולומר לא כוונתי אלא לדחותך כל זמן שלא הקניתי לך או אין צריך קנין. דבר פשוט הוא אם אמר אדם לחבירו מכור חפץ זה וטול הדמים ומכרו שאין צריך קנין לדבר זה שלא הוזכר קנין אלא לקיים מכר או מתנה או שכירות:", + "אבל כשאדם מצוה לחבירו לעשות דבר ועושה צוויו אין צריך קנין:", + "וששאלת אם אמר לו המלוה אין נותנין בו אלא כ' זהובים ואמר ליה הלוה תנהו ונזדמן לו דרך למדי והוליכו עמו ומכרו שם בשלשים זהובים אם התוספת לבעליו ואם יש חילוק בין מכרו כאן או מכרו במדי ואם יש לו לנכות שכר טרחו הואיל והלך בלא זה: תשובה מילתא דפשיטא היא כל זמן שלא נמכר הוא ברשות הלוה כי לא מכרו למלוה אלא אמר ליה תנהו כך הלכך דמי המקח כולם של לוה הם ואין חילוק בין מכרו כאן או מכרו במדי אבל אם הוציא יציאות לשכור חמור והוליכו למקום היוקר יפרע הלוה אבל שכר טרחו אינו משלם לו כיון דבלאו הכי אית ליה אורחא להתם:", + "וששאלת ראובן שרוצה לפדות משכונו שביד שמעון ואמר ליה שמעון כבר מחלת לי וטוען ראובן שאינו מחילה לפי שלא היה בקנין:", + "מחילה לא בעי קנין מיהו מחילה לא שייך במשכון בשלמא כשאדם חייב לחבירו מנה ומוחל עליו הוי מחילה במקום פרעון:", + "אבל כשיש לאדם חפץ ביד חבירו ואומר לו אני מוחל לך החפץ לאו כלום הוא אא\"כ שיאמר לו אני נותנו לך:", + "ששאלת ראובן תבע משכונו משמעון ושמעון משיב הלויתיך לזמן פלוני וכשהגיע הזמן הזהרתיך לפדותו ואמרת לי לך ומשכנו ומשכנתיו על פיך ברבית תן הקרן והרבית ויחזרו לך משכונך שאל הדיין לשמעון וכי אמר לך למשכונו ברבית והשיב באמת לא אמר לי אלא לך ומשכנו והבנתי מדבריו שאמשכן אותו ברבית וראובן טוען שמעולם לא אמר לו למשכנו וכל שכן ברבית. כיון ששמעון מודה שראובן לא א\"ל למשכנו ברבית אלא למשכנו סתם אין בלשון הזה במשמע שימשכנו ברבית ושיפרע הוא הרבית אלא שיבקש מי שילוה המעות בחנם על המשכון ומה שהוא אמר שהבין מדבריו שימשכנו ברבית דברים שבלב אינן דברים ולא היה לו לסמוך על מחשבתו עד שיפרש לו שיפרע הרבית וכיון שלא פירש אינו מחויב לו רק הקרן ויחזיר לו משכונו:" + ], + [ + "המלוה ניתנה ליתבע בכל מקום שאפילו הלוהו בישוב יכול לתבעו במדבר ולא יועיל לומר לא אפרע לך עד שאגיע לישוב וכתב הרמב\"ן וראי אם הלוהו בישוב ומצאו במדבר אין יכול לכופו שיפרענו שם כי מי ימציא לו מעות שם ואפילו שמודה שיש לו שם מעות אך אין לו אלא כדי ספוקו עד שיגיע לישוב אינו חייב ליתנם לו שאף בישוב מסדרין לו ונותנין לו מזון הראוי לו אלא מיירי שהמלוה א\"ל פרע לי כאן כי יודע אני שיש לך דבר המספיק לפרעון שלי ולמחייתך והלוה אמר אין לי כאן מה שיספיק לחובך כי אם למחייתי עד שאגיע לישוב הדי זה נשבע היסת שאין בידו ספוק לפרעון חובו בא הלוה לפורעו במדבר אם ירצה המלוה לא יקבל ממנו לפי שיכול לומר לו לא אקבל ממך אלא בישוב כדרך שנתתי לך בישוב: ומיהו בכ\"מ ישוב יכול לכופו ולקבל אפילו אינו מקום המלוה ולא מקום הלוה ולא במקום שהלוהו יכול לכופו לקבל אפילו אם יש כמה מדברות קודם שיגיע למקומו: הלוהו במדבר יכול לכופו לקבל במדבר ואפילו הלוהו בישוב ואומר לו הלוה אני רוצה לצאת למדבר ואמר לו המלוה גם אני רוצה לצאת למדבר הוי כאילו הלוהו במדבר וצריך לקבל במדבר: ואם קבע המלוה ללוה זמן ורוצה הלוה לפרעו תוך הזמן כדי שלא יעמוד הממון כאחריותו עד הזמן והמלוה אינו רוצה לקבלו לפי שכמה קלקלות ואונסים מצויין במעות בזה כתב בעל התרומות ודאי אם הגיע הזמן אע\"פ שהלוה ממהר לפרוע חובו כדי להציל עצמו מן האונסים העתידים לבא כמו חילוף המטבע וגזירת המסים והתשחורת הדין עמו שאין עתה נראית הקלקלה אף על גב שעתיד לבא למחר או ביום לאחר הפרעון אין לו להשגיח על תקלת חבירו לפי שאין דומה לפריעת מדבר ששם הסכנה מצויה וגלויה אבל אם לא הגיע הזמן אם מצוי וניכר לעינים חילוף המטבע מיד וגזירת המסים והתשחורת ומפני זה רוצה הלוה לפרוע מיד כדי להציל עצמו מן הסכנה ולהכניס בה חבירו ועדיין לא הגיע זמן הפרעון הרי זה כפריעת מדבר ואין ראוי לפרעו קודם זמנו לקלקלתו ולהפסדו של מלוה אבל אם אין שם אחד מכל החששות האלו אע\"פ שטען המלוה כי אין רצונו לקבל מעותיו כדי שלא יהו באחריותו הלוה יכול לכופו לקבלם תוך הזמן שקביעות הזמן הוא לתקנת הלוה בכ\"מ: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן חייב מעות לשמעון והגיע זמן הפרעון ואמר ראובן אין לי מעות ולא מטלטלין אלא קרקע מול אותו בחובך ושמעון אמר איני חפץ בקרקע שלך ואיני רוצה להמתין לך עד שיהו מעות בידך ואם תרצה לפרוע לי מיד מכור הקרקע ותן לי המעות וראי אם הייתי תובע אותך לפרוע הייתי צריך ליקח קרקע כיון שאין לך מעות אבל כיון שאיני תובע אותך אינך יכול לכופני ליקח ממך בפרעון דבר שאיני חפץ בו. תשובה הדין עם שמעון דכל זמן שאינו תובע חובו אינו חייב ליקח דבר שאינו חפץ בו וישמור שטרו עד שיהו לו מעות כמו שהלוהו ואם הלוהו על המשכון ישמרנו עד שיתן לו מעות כמו שהלוהו דמצי אמר ליה אילו הוה לי זוזי לא שקילנא קרקע כי איני צריך לו בשביל שמעותי אצלך תכופני ליקח בהן קרקע: ואם לפרוע תוך הזמן בפרוטרוט דינר דינר אין המלוה יכול לעכב ולומר תן לי כל חובי בפעם אחת דאף פרעון של דינר דינר נקרא פרעון אלא שיש למלוה תרעומת עליו: ומיהו אם משכן לו שדהו או אפילו ב' שדות כתב הרמב\"ן שאינו יכול לכופו שיחזיר לו חצי המשכונא בחצי המעות שיאמר לו על כולם נתתי מעותי לפיכך אינו מחזיר לו משכונותיו עד שיפרע לו כולו וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה ששאלת ראובן משכן בית לשמעון ודר בו בנכייתא ואמר ראובן לשמעון שיקח קצת מהבית בחובו בשומת ב\"ד ואומר שמעון כי על הבית כולו הלוהו ואינו רוצה לקבל קצתו. תשובה הדין עם שמעון כי דבר פשוט הוא אם הלוה ראובן לשמעון כ' זהובים על משכונות ששוים ל' אינו יכול לכופו שיקח מהמשכונות כנגד חובו ויחזיר המותר כי יאמר לו אין לי מעות לקנות חפצים שלך ואיני רוצה לטרוח ולמכור חפציך וכ\"ש בנדון זו שהלוהו על בית בנכייתא כדי לדור בו ושיעבד לו הבית לדירתו עד שיפרע לו מעותיו שאינו יכול לבטל שעבודו עד שיפרע לו מעותיו ועוד אני אומר אפילו אין כל הבית שוה יותר מן החוב אינו יכול לכופו שיקח הבית בחובו ויחזיר לו שטרו כי יאמר אין לי מעות לקנות בהם קרקע אני הלויתיך על ביתך לדור בו וכשאצטרך מעותי שתפרעני איני רוצה לקנות קרקע וגם אני נוגשך שתפרעני ואם תרצה שאחזיר לך שטרך מכור ביתך ותפרעני: המלוה לחבירו על המטבע פירוש שמכר לו סחורה או הלוהו מעות והתנה עמו שיתן לו מטבע לזמן פלוני ובינתים נפסל המטבע אם אינו יוצא בשום מקום צריך ליתן לו מטבע החדשה אבל אם נפסל כאן ויוצא במלכות אחרת אם יש למלוה דרך במקום שיוצא המטבע צריך לקבל המטבע הנפסל מאחר שיש לו דרך שם יוליכנו עמו אבל אם אין לו דרך שם או אפילו אם יש לו דרך שם וקפדי המלכיות ומחפשים על כל מי שיש לו מטבע הנפסל צריך ליתן לו מטבע החדשה ואם אין המלכיות מקפידות כלל שאפילו במקומו יכול להוציאו צריך לקבל מטבע הנפסל אפי' אם אין לו דרך שם וכל זה לא איירי אלא כשהתנה ליתן לו מעות אבל בסתם שלא התנה כלל נותן לו מטבע הנפסל אפי' אם אינו יוצא בשום מקום ואם הוסיפו על המטבע כתבתי בהלכות רבית בספר יורה דעה: תשובה לא\"א הרא\"ש ז\"ל במי שהלוה לחבירו בשעה שהיו עשרה קורדנוס בזהוב ובשעת הפרעון ו' בזהוב שצריך ליתן י' בזהוב דהשתא המלוה סתם בלא תנאי נותן לו המטבע שהלוהו אע\"פ שנפסל ואינו יוצא בשום מקום כ\"ש בארץ הזאת שלא נפסל שום מטבע וכולם יוצאים אלא שזה שוה יותר מזה שצריך לפרוע לו מטבע שהלוהו:" + ], + [ + "הלכות טוען ונטען", + "התובע את חבירו בב\"ד ואמר מנה לי בידך כתב הרמב\"ם שבית דין אומרים לו ברר דבריך למה חייב לך הלוית לו או הפקדת בידו שאפשר שהוא חושב שהוא חייב לו ואינו חייב לו וכן הנתבע אם משיב אין לך בידי כלום או איני חייב לך כלום צריך לברר דבריו דשמא טועה וסבור שאינו חייב לו והוא חייב לו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה שאין אדם צריך לברר לא פרעון מתי פרעו ובמה פרעו ולא הלואה היאך הלוה ומתי הלוה ומיהו הכל לפי הענין להוציא דין לאמיתו שאם יראה לדיין שבאין ברמאות יש לו לחפש ולפשפש בין בטענת התובע בין בטענת הנתבע כדי להוציא הדין לאמיתו: טענו מנה לי בידך והשיב אין לך בידי אלא נ' או כפר בכל והעדים מעידין שחייב לו נ' חייב לישבע לו מן התורה שאינו חייב לו אלא נ' ונותן הנ' שהודה או שהעידו עליו העדים בד\"א בשטענו מנה של מלוה אבל אם טענו מנה של פקדון וכפר ועדים מעידים אותו שראו נ' בידו הוחזק כפרן והתובע נשבע ונוטל: ואם מודה בנ' ויש עד אחד שמעיד כדבריו פוטרו מן השבועה: השיב אין לך בידי כלום או שטען יש לי בידך כנגדו כסות או כלים או שאומר אמת היה לך בידי אבל אתה מחלתו או נתתו לי במתנה כיון שכופר בכל פטור משבועה מן התורה אבל חכמים חייבוהו לישבע וזהו שנקרא ש��ועת היסת: וכן אם אמר אין לך בידי אלא נ' והנני נותנן לך אינו נשבע אלא מדרבנן: אפילו אם השיב איני יודע אם הלויתני אם לאו פטור מלשלם אבל נשבע שבועת היסת שהוא כדבריו שאינו יודע אם חייב אם לא ואם בא לצאת ידי שמים ישלם: ואפילו אם תבעוהו תחלה וטוען טענת ברי ואומר אין לך בידי כלום וחייבוהו לישבע היסת וכשבא לישבע חזר בו ואמר איני יודע אם הלויתני אם לאו כדי להקל בשבועתו וליפטר בשבועת איני יודע שומעין לו ונשבע שאינו יודע אם הלוהו אם לא ונפטר ואין כאן טוען וחוזר וטוען: אבל אם השיב יודע אני שהיה לך בידי ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו חייב לשלם כיון שיודע שהוא חייב לו וספק לו אם פרעו אם לאו והתובע אין צריך לישבע אבל אם ירצה יחרים סתם על כל מי שנוטל ממונו שלא כדין: ואם לא תבעו שום אדם אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני או גזלתיך או הפקדת בידי ואיני יודע אם החזרתיו לך פטור ואם בא לצאת ידי שמים ישלם אבל אם בלא תביעה אמר איני יודע אם הלויתני או אם גזלתיך פטור אף לצאת ידי שמים: כתב הר\"מ מרוטנבורק אמר לו אני חייב לך מנה והשיב לו ודאי לי שאינך חייב לי פטור אע\"פ שיודע בודאי שהוא חייב לו והרי כאילו מחל לו ולא הוי מחילה בטעות דכיון שאמר לו אני חייב לך היה לו להשים אל לבו ולדקדק ולא עשה כן אלא אמר בודאי אינך חייב לי מחל לו בלב שלם: טענו הלויתיך מנה והלוה אמר איני יודע אם הלויתני או לא ועד אחד מעיד שהוא חייב לו מתוך שאינו יכול לישבע משלם לש\"ש טען איני יודע אם לויתי אם לאו ל\"ש טען איני יודע אם פרעתי אם לאו דכיון דעד אחד מסייע לתובע ברי ושמא ברי עדיף ומתוך שאינו יכול לישבע משלם: וכן אם העיד עליו העד שהוא חייב לו מנה והוא טוען כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה ה\"ז מחוייב שבועה להכחיש העד ואינו יכול שהרי הודה לדברי העד ומשלם: וכן אם טענו חטפת חפץ מידי ויש לו עד אחד שחטפו והוא אומר ודאי חטפתי ממך אבל שלי הוא גם זה מחויב שבועה ואין יכול לישבע ומשלם: וכן אם טענו מנה לי בידך וכפר ואמר להד\"מ ובא עד אחד והכחישו הואיל דאם היו כאן שנים היה משלם על פיהם עתה שאין כאן אלא עד אחד נשבע חזר ואמר אין לויתי ופרעתי כיון שאם היו שנים היה מחוייב לשלם דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי השתא דאיכא חד סהדא הו\"ל מחוייב שבועה להכחיש העד שלא לוה ואינו יכול לישבע שהרי מודה שלוה לפיכך משלם: טענו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם והתובע א\"צ לישבע אלא אם ירצה יחרים סתם על מי שנוטל ממנו ממון שלא כדין: אבל אם השיבו נ' לויתי ממך בודאי ופרעתיך והנ' האחרים איני יודע אם לויתי אם לאו ישבע היסת שפרע הנ' ושאינו יודע מהנ' שתבעו בהן שהרי אינו מודה לו עתה בכלום: כתב הרמ\"ה דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן כגון מודה במקצת וליכא כפירת שתי כסף אי נמי ליכא דבר שבמדה ושבמשקל א\"נ ליכא הודאה ממין הטענה או דא\"ל הילך וה\"ה נמי לכל הנך שאינן נשבעים עליהן מן התורה כגון עבדים ושטרות וקרקעות לא אמרינן בהו מחויב שבועה הוא ואינו יכול לישבע משלם וה\"ה נמי גבי שבועה דעד אחד היכא שאין השנים מחייבים אותו ממון אלא ע\"י שבועה התובע אי איכא חד סהדא נמי לא מחוייב שבועה הוא: יש אומרים דלא אמרינן בשבועה הבאה ע\"י גלגול מתוך שאינו יכול לישבע משלם בין שיכול לישבע על עיקר שבועה ושע\"י גלגול אינו יכול לישבע בין שאינו יכול ��ישבע על עיקר השבועה ושע\"י גלגול יכול לישבע כיצד הרי שטענו מנה והשיב לו אין לך ביבי אלא נ' ונ' איני יודע והתובע גלגל עליו דברים אחרים והשיב הנתבע על הגלגול אין לך בידי כלום אע\"פ שאינו יכול לישבע על עיקר השבועה ודנין בה מתוך שאינו יכול לישבע משלם אין דנין כך על הגלגול אלא ישבע על הגלגול אם ירצה או יהפכנה על שכנגדו וכן אם טענו מנה והודה לו נ' וכפר לו נ' וכשבא לישבע גלגל עליו דברים אחרים והשיב על הגלגולים איני יודע ישבע שבועת התורה על הנ' אשר כפר והיסת על הגלגולים שאינו יודע בהן אבל הרמ\"ה כתב כיון שנתחייב שבועה מן התורה על הכפירה וגלגול ששבועה דאורייתא הוא והוא טוען על הגלגולים איני יודע קרינן ביה שפיר מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: והא דאמרינן כשמשיב הנתבע איני יודע אם פרעתיך אם לא שחייב לשלם ה\"מ בלוה גופיה אבל אם תבעו ליורש ואמר אני יודע שאבי חייב לך ואיני יודע אם פרעך אם לא פטור כיון שאם היה קיים היה יכול לומר פרעתי אנן נמי טענינין ליה ליורש שאביו פרע וכתב רב אלפס שנשבע היורש היסת שאינו יודע לו אצל מורישו כלום וכ\"כ הר\"ר יהודה ברצלוני שאם טוען היורש איני יודע אם לוה מורישי אם לאו אע\"פ שעד אחד מעיד עליו שלוה אין עליו שבועה אלא שלא פקדנו אבא אע\"פ שבלוה עצמו כה\"ג הו\"ל מחוייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דוקא בבעל דבר שהיה לו לידע וכיון שאינו יודע משלם אבל ביורש לא היה לו לידע ולפי מ\"ש למעלה בסימן ס\"ט בשם א\"א הרא\"ש ז\"ל שאין חיוב שבועה על היתומים אלא כדי לגבות אבל ליפטר אין צריכין לישבע שבכל דבר שאביהם היה נשבע ונפטר הם פטורין בלא שבועה ה\"נ אין צריכין לישבע וכ\"כ בעל העיטור שא\"צ לישבע לא שבועת היסת ולא שבועה שלא פקדני אבא לפיכך התובע ליורש מלוה על פה ל\"ש אם אומר היורש איני יודע אם לוה אם לאו ויש עדים שלוה ל\"ש אמר איני יודע אם פרע אם לאו ל\"ש אמר נ' ידענא ונ' לא ידענא בכל ענין פטור אפי' בלא שבועה אלא שמחרים סתם על כל מי שיודע שמורישו חייב לו כלום: אבל אם הודה בנ' וכפר בנ' שאמר נ' חייב לך ולא יותר הרי הוא כשאר מודה במקצת ונשבע שבועה דאויריית': כל טענת ספק אין משביעין עליה כלל: כיצד א\"ל כמדומה לי שיש לי אצלך מנה או מנה שהלויתיך כמדומה לי שלא פרעתני פטור אף משבועת היסת ואפילו לצאת ידי שמים אינו מחויב כיון שהתובע אמר שמא והנתבע לא מודה לו אלא אמר ברי: וכן אם אומר לחבירו נתחייבת לי מנה מפני שהודית לי שלקחת משלי אבל לא היתה ההודאה בעדים אין זה טענת ברי שאין זה יודע שחייב לו אלא בהודאת פיו והודאה שלא בעדים או אפילו בעדים ולא אמר אתם עדי אינו כלום שיכול לומר משטה אני בך אבל אם טען לחבירו הודית לי מעצמך שאתה חייב לי כך וכך ואמרתי לעדים אתם עדי או אתה אמרת אתם עדי ואין העדים כאן זה טענת ברי אף על פי שאינו יודע אם חייב לו אם לאו יכול להשביעו היסת שלא הודה לו בפני עדים באתם עדי ואם יהפכנה עליו ישבע הטוען שהודה לו באתם עדי ויטול: טענו שניהם ספק כגון שטענו הלויתיך ואיני יודע כמב והשיבו אמת כי הלויתני ואיני יודע כמה כיון שאינו טוענו בודאי אלא באינו יודע אין על הנתבע אפילו היסת ומשלם לו מה שברור לו ויוצא בו אף ידי שמים שלא אמרינן לצאת ידי שמים אלא בטוענו ברי: מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שאם בא לצאת ידי שמים ישלם אבל כשטוענו שמא כגון שאומר איני יודע כמה או איני יודע אם הלויתיך אין לחייב הנתבע לצאת ידי שמים מפני שלא דקדק דיכילנא למימר דקדק ושכח שהרי אף התובע שכח ומה היה לו לעשות ויש אומרים כיון שהוא אומר שזוכר שלוה אינו יוצא ידי שמים עד שיתפשר עם המלוה במה שיוכל ובין כך ובין כך יכול המלוה להחרים סתם על כל מי שיודע שהוא חייב לו ואינו פורעו: טענו איני יודע כמה הלויתיך אבל לפחות הלויתיך ב' כספים ופרוטה או שטענו מנה והלה אומר אמת לויתי ממך אבל איני יודע כמה יש לב\"ד לחקור ולשאול לו אע\"פ שאינך יודע הסכום אתה יודע לכל הפחות כי אתה חייב לו פרוטה ואם הודה הרי הדה במקצת ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ואם אומר אפילו בפחות משוה פרוטה א\"י בודאי ה\"ז נשבע היסת ונפטר מדיני אדם וי\"א אף אם לא שאלוהו ב\"ד חייב לשלם שהרי אם באו לגבות ממנו הודאתו אינה בפחות משו\"פ שהוא הפחות שבממון והרי הודה בפרוטה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם: ואין חילוק לענין טענת ספק בין תובע עצמו ליורשיו אע\"ג דגבי נתבע יש חילוק בינו ליורשיו לענין תשובת טענת ספק כדפרישית לענין תובע אין חילוק דכמו שאין נשבעין על טענת ספק של תובע כך אין נשבעין על טענת ספק של יורשו שאם טוען אני סובר שיש לאבא מנה בידך לא שנא תובע ללוה בעצמו ול\"ש תובע ליורשו אין לו עליהן שבועה כלל אלא חרם סתם אלא אם כן יטעון ברי לי שמנה לאבא בידך שאז נשבע שבועה דאורייתא במודה במקצת והיסת בכופר בכל ל\"ש אם תובע הלוה בעצמו ל\"ש אם תובע ליורשו שאין חילוק ביניהם אלא כשמשיב היורש נ' ידענא ונ' לא ידענא כדפרישית לעיל גבי תביעה הלוה בעצמו: ואם אומר אבי אמר לי שאתה חייב לו מנה כתב הרמב\"ם שהוא נקרא ספק שכתב אמר היורש אבא אמר לי שיש לו אצלך מנה והלה אמר אין לך בידי אלא נ' הרי זה משיב אבידה ופטור והראב\"ד השיג עליו וכתב שהוא טענת ברי: וכ\"כ רבי האי גאון האומר הוגד לי שיש לי אצלך מנה אין מחייבין אותו לישבע אבל אם טוען אבא אמר לי שאתה חייב לו או שראה כתוב בפנקסו של אביו שהוא חייב לו וברור לו שהוא כתב ידו משביעין אותו שבועת היסת: ואם טענו בספק על פי העד כגון שאמר פלוני אמר לי שנטלת משלי מנה והוא כופר והביא את העד בהא איכא פלוגתא רבי יוסף מיגא\"ש כתב שעל פי העד אין נשבעין אלא בטענת ברי וכן כתב הר\"ר אפרים והראב\"ד כתב מי שטוען לחברו ידעתי שיש לי בידך כך וכך מפי פלוני ופלוני שאמרו לי שלקחת משלי כך וכך או פלוני לבדו אמר לי אם פלוני ופלוני או אותו פלוני לבדו הם כאן בפנינו יבואו ויעידו ונשמע מפיהם ואם אינן כאן וטוען הוא על פיהם והוא אינו יודע אינו טענת ברי ויראה כי הוא מחלק בין אם העד לפנינו אם לאו שכשהוא לפנינו משביעו על פיו שבועה דאורייתא אבל כשאינו בפנינו אין משביעין היסת על פי מה שאמר לו העד וכ\"כ רב אלפס שנשבעין ע\"פ העד בעסק חד גברא דאמר לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה דלא באנפאי ושקלת מינאי חד טעינא דכיתנא ואמר אין שקלי ודידי שקלי דהוה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכ\"כ הרמב\"ם וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום או פרעתיך ואמר התובע השבע לי היסת והשיב הנתבע הלא יש לך שטר עלי ואתה רוצה להשביעני תחלה ואחר כך תוציא השטר הפרוע ותגבה בו אומרים לו הבא השטר ואם אומר התובע לא היה לי שטר מעולם או היה לי שטר ואבד כתבו הגאונים שאומרים למלוה בטל כל שטר שיש לך עליו קודם לזמן הזה ואחר כך השביעהו היסת או החרים סתם ואח\"כ צא ובקש השטר: \n" + ], + [ + "אחד שלוה משנים בבת אחת מזה ק' ומזה ר' והודיעוהו משל מי היה הק' ומשל מי היה הר' וכשבאים לתובעו אומר כל אחד שלי הם הר' והוא אינו יודע איזהו בעל הק' ואיזהו בעל הר' כתוב הרמב\"ן כיון שהודיעוהו שלזה ק' ולזה ר' הו\"ל כפושע שלא דקדק בדבר ואיהו דאפסיד אנפשיה והו\"ל כאומר לויתי מאחד מכם ר' ואיני יודע מי הוא ותבעוהו כל אחד בר' שצריך ליתן לכל אחד ר' ה\"נ צריך ליתן לכל אחד ר' שאין ספק מוציא מידי ודאי אבל כה\"ג במלוה בשטר שעשו שטר אחד עליו מחזיק ש' והודיעוהו שלאחד ק' ולאחד ר' נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו דכיון שנעשו שותפין בהלואה אחת ובשיעבוד אחד וסמכו זה על זה והאמינו זה לזה בתפישת השטר שהרי הוא יוצא מתחת יד אחד מהן והוא יכול לגבות בו כל החוב בלא הרשאה הרי לא פשע הלוה בכלום שלא היה לו לדקדק ולכתוב בפנקסו מי בעל הק' ומי בעל הר' לפיכך נותן לכל אחד ק' והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו: היו ב' תובעין אותו כל אחד ואחד אומר הלויתיך ק' והוא אומר לויתי מאחד מכם ואיני יודע מאיזהו מכם צריך ליתן לכל אחד ואחד ק' שהוא פושע שהיה לו לזכור ואי לא תבעי ליה אלא שאומר אחד מכם הלוה לו מנה ואיני יודע איזהו פטור וי\"א שלצאת ידי שמים צריך ליתן לכל אחד ואחד והרמב\"ן כתב דאף לצאת ידי שמים א\"צ ליתן לכל אחד ואחד ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה דמלוה ע\"פ דהו\"ל למידק אי תבעי ליה ישבע כל אחד ואחד ויטול כדבריו ואי לא תבעי ליה פטור מדיני אדם וחייב בבא לצאת ידי שמים ובשטר אי תבעי ליה נותן לזה ק' ולזה ק' והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו ואי לא תבעי ליה וכן באחד מכם הלוה לי מנה ואיני יודע איזהו מכם ולא תבעי ליה פטור אף בבא לצאת ידי שמים:" + ], + [ + "אחד שהלוה לשנים יכול לגבות מאחד מהם הכל וכתב בעל העיטור דוקא שאינו מוצא לגבות מהשני אבל אם מוצא לגבות משניהם גובה מכל אחד ואחד חלקו: אבל הרמב\"ם כתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן ב' שותפין שלוה א' מהן או שלקח בשותפות יפרע ממי שירצה ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע מן השני השאר ע\"כ אלמא אע\"פ שלכל אחד יש כדי החוב יכול לגבות מאחד מהם כל החוב אם ירצה שהרי כתב ואם לא היה כל החוב לא' מהם חוזר ותובע את השני וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: וכתב הרמב\"ם שותפין שלוה א' מהם מא' הבא משתעבד ר\"ל שהב' משועבד במה שלוה חבירו אפילו לא היה עמו בקנין ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו הוא לצורך השותפות ואז הוא מתחייב אע\"פ שלא נכנס עמו בשעת הלואה שהשותפין כשלוחין זה לזה אבל אם כפר השותף ואמר שמעולם לא נכנס דבר זה בשיתוף אין הודאת שותפו מזיקו לכלום עד שיתברר הדבר שלצורך השותפות לוה מה שלוה וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כך בתשובה שכתב ששאלת ראובן ושמעון היו שותפין במעות ולוה ראובן מלוי ממון בשטר ועתה בא לוי לגבות שטר חובו משמעון כי אומר אף אם לא היית בקנין מ\"מ מה שהלויתי לו בא לתועלת שניכם ששותפין הייתם בכל ממונכם ושמעון אומר לאו בעל דברים דידי את הדין עם שמעון כי לא חל השיעבוד עליו דנהי שהיו שותפין בממונם מכל מקום כל זמן שלא שיעבד גופו וממונו לא חל השיעבוד עליו שאין שמעון משתעבד במאמר ראובן כל זמן שהוא בעצמו לא היה בשיעבוד אמנם אם יש ממון השותפות ביד שמעון יגבה לוי חובו מחלקו של ראובן אחר שממון השותפות ביד שמעון: ראובן שהוצרך ללוות מנה משמעון ולא רצה להלוותו עד שיכנסו יהודה ולוי ערבות ובעלי חובים והעני ראובן וגבה שמעון כ�� חובו מלוי וחזר לוי לתבוע מחצית המנה מיהודה וטען יהודה לא נכנסתי ערב בזה הממון לך אלא לראובן שפייסני ליכנס עמו בשטר ואיני חייב לך אלא השליש שנתחייבתי בו לשמעון והמותר תפסיד אין שומעין לו דכיון שהמלוה יכול לגבות החצי מיהודה כמו מלוי על דעת כן נכנסו אם יעני ראובן שיפרע כל אחד ואחכ מחצה וכיון שפרע לוי הכל יגבה מיהודה החצי שפרע בשבילו: ראובן שתבע משנים שלוו ממנו כאחד וכפר אחד והודה השני שלוו שניהם ממנו בתורת שותפות הרי נתחייב בכל אבל אין מקבלין עדותו על חבירו לחייבו שבועה דאורייתא מפני שהוא נוגע בעדות: וכן אם היו הנתבעין ג' וכפר האחד והודו השנים עליו ועל עצמן ואין האחד מתחייב ממון על פיהם: אבל אם הוציא ראובן שטר על ג' שיש לו אצלם כך וכך ממון וטענו כולם ואמרו פרענו זה בפני זה אם כל אחד ואחד כתוב עליו סך ידוע בפני עצמו בשטר ואין ביניהם שותפות הרי הם מעידין זה על זה ואין חוששין לגומלין לפי שאין אחד מהם נוגע בעדותו של חבירו: כתב אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל ראובן ולוי שלוו מנה משמעון בשטר וכתבו שט\"ח על שניהם ומחל שמעון לראובן כל תביעה שיש לו עליו מאותו השטר כל החוב מחול וגם מלוי אינו יכול לגבות דכיון שהיה יכול לגבות כל החוב מאיזה מהם שירצה כשמחל לו כל דין שיש בידו מאותו השטר היינו כל החוב והרי הוא כאילו פרע כל החוב ושניהם פטורין ואין שמעון יכול לומר ללוי לראובן מחלתו שלא לגבות ממנו אבל ממך אגבה שהרי היו שותפין בחוב ומה שמחל לאחד מהם מחל לכולם: ואין הדין כן בראובן ושמעון שנעשו ערבים בשביל לוי ופטר את ראובן מהערבות יכול לגבות כל החוב משמעון כיון שלא מחל אלא לערב ונשאר עדיין כל החוב על הלוה יכול לגבותו מן הערב שלא מחל לו: ב' שהלוו או הפקידו לאחד ובא אחד מהם ליטול חלקו אין שומעין לו עד שיבא חבירו אבל אם חבירו בעיר ושמע ולא בא אז צריך ליתן לזה שתובע הכל דשליחותיה קא עביד דכיון דידע חבריה דהאי תבעיה ולא אתא אלמא לא קפדי אהדדי ונחא ליה במאי דעביד כל חד מינייהו: איש ואשתו שלוו מאחד היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה שהיא לענין חצי החוב כאילו לוותה בפני עצמה ואם הבעל או היתומים פרעו כל החוב חוזרין ונפרעין ממנה החצי ואם הבעל קיים והיא טוענת אתה לקחת כל המעות אלא שאני נכנסתי עמך בשטר אינה נאמנת אלא במגו דפרעתיך החצי סוף דבר הרי הם בטענות הללו כשאר ב' לווין שלוו ביחד:" + ], + [ + "הקובע זמן לחבירו ותבעו תוך הזמן או בתחלת היום שכלה בו הזמן ואמר לו פרעתיך אינו נאמן דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואפי' מיתמי שמת הלוה בתוך הזמן והניח יתומים אפי' קטנים נפרעין מהן בלא שבועה אם היה מלוה בשטר או אפילו מלוה על פה והעמיד אביהן כבדין ונתקבלה העדות בפניו וכתב ה\"ר יוסף אבן מיגא\"ש שגם מהלוה נפרע בלא שבועה וכ\"כ רב אלפס בתשובה שאינו צריך שבועה אלא חרם סתם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שצריך שבועה כשבא ליפרע מהלוה בעצמו אע\"פ שאם בא ליפרע מהיתומים אין צריך שבועה שאני התם שאין אדם מכחישו אבל הכא שהלוה טוען שפרע צריך לישבע: ואם מת תוך הזמן ובא לטרוף מלקוחות במלוה בשטר כתב רב האי שצריך שבועה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: ואין חילוק בין מלוה בשטר למלוה על פה ובלבד שיש עדים בהלואה ובקביעת הזמן שאם אין עדים נאמן בשבועת היסת במיגו דלהד\"מ או לא קבעת לי זמן בסופו או כבר עבר הזמן ופרעתיך בזמני: תבעו ביום שנשלם בו הזמן בסופו נאמן לומר פרעתיך היום דעביד אינש דפרע ביו��א דמישלם זימניה וא\"כ כי אמר נמי בסוף היום פרעתיך תוך זמני נאמן במיגו דפרעתיך היום: וכל זה לא איירי אלא בקובע זמן אבל בסתם הלואה אע\"פ שזמנו ל' יום נאמן לומר פרעתיך בתוך ל' יום דעביד אינש דפרע תוך ל':" + ], + [ + "האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר להד\"ם ובאו עדים שהלוהו ופרעו חייב לפרעו שכל האומר לא לויתי מודה הוא שלא פרע והרי יש עדים שלוה ואע\"פ שגם הם מעידין שפרע הואיל שמתוך כפירתו הוא מודה שלא פרעהו הודאת בעל דין כק' עדים דמי לפיכך אם לאחר שפרע חזר ותבע את זה ואומר פרעתיך ב' פעמים אין משביעין אותו היסת על טענה זו שהרי הודה בבית דין שלא פרעו פעם אחרתמהלואה זו: כתב הר\"י אבן מיגא\"ש מי שהודה בב\"ד שחייב לחבירו מנה שהלוהו ואח\"כ טוען ואומר שטעה בהודאתו כי זוכר הוא שפרעו והביא עדים שפרעו אינו יכול לחזור בו כיון שהודה בב\"ד ולא עוד אלא אפילו אם יש בהעדאת עדים דבר שיש לו זכות בו ודבר שיש לו בו חובה מקבלין מהם חובתו ולא זכותו כמו שמקבלין עדות העדים שלוה ואין מקבלין עדותן שפרע אבל הרמב\"ם כתב מי שהודה בב\"ד שחייב לפלוני מנה ואח\"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חוב זה שהודיתי והרי אלו עדים עדות זו מועלת לו ועושים על פיהם שהרי לא הכחיש עדותם ואינו כאומר לא לויתי מעולם ובעה\"ת הכריע כדברי הרמב\"ם: א\"ל מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני וא\"ל להד\"ם ובאו עדים שמנה לו מנה אע\"פ שלא ידעו אם דרך הלואה נתנם לו אם דרך מתנה הוחזק כפרן ואם יטעון אח\"כ דרך מתנה נתנם לי או אם יאמר פרעתיו אח\"כ אינו נאמן אבל אם טען תחלה אמת שקבלתי ממך מנה אבל במתנה היה או בפרעון חובי נאמן כיון שאינו מכחיש העדים ונשבע היסת ונפטר: ואם הכמין לו עדים מבחוץ ושמעו שנתנם לו דרך הלואה וטען זה להד\"ם ודאי הוחזק כפרן על פי העדים אבל אם טוען אני לא קבלתי ממנו אלא בפרעון שלי ומפני שלא הייתי יכול להוציא ממנו הודיתי לו כל מה שאמר כדי להוציא חובי ולא חששתי להודות לו שהיה דרך הלואה כיון שלא ראיתי עדים טענתו טענה ונשבע היסת ונפטר: אמר לו מנה לי בידך וא\"ל להד\"ם ועדים מעידים שהלוהו וחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן לאותו ממון ודוקא לאותו ממון הוחזק כפרן אבל לא לממון אחר ונאמן עליו בשבועתו כשאר כל אדם והוא הדין נמי לטוען להד\"ם והוציא המלוה שטר בעדים שהלוהו הוחזק כפרן ואין המלוה צריך לישבע אפילו אם אין נאמנות בשטר: וכן נמי אם הוציא עליו כתב ידו שלוה ממנו הוחזק כפרן ואין נאמן לומר פרעתי עד שיודה לו בעל דינו או שיביא עדים שפרע בפניהם שכל מי שהוחזק כפרן שכנגדו נוטל בלא שבועה וי\"א דהוי כמו חשוד על השבועה דשכנגדו נשבע ונוטל ורב אלפס העיד דרב האי חזר מסברא זו ואמר שאין עליו אלא חרם סתם מי שנוטל ממונו שלא כדין וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: ואינו מוחזק כפרן אלא כופר בב\"ד והכחישוהו עדים אבל הטוען לא היו דברים מעולם וחייבוהו שבועה וכשבא לישבע חזר וטען פרעתי או איני יודע הואיל ולא הכחישוהו עדים אלא שמדקדק בשבועתו לעשות כתקנה אפי' אם עד אחד מכחישו ישבע היסת שפרע או שאינו יודע ויפטר שאין זה חוזר וטוען כיון ששתי הטענות באות לפוטרו: וכן נמי אפילו הכחישוהו עדים אם לא היתה הכפירה בב\"ד לא הוחזק כפרן אבל אם התובע אמר לעדים שכפר בפניהם אתם עדי כיון שתבע אותו ואמר לו לויתי ואומר זה אתם עדי כאומר לא פרעתי דמי ואם חזר ואמר פרעתי קודם לכן אינו נאמן אבל אם אמר פרעתיך אחר כן נאמן שלא הוחזק כפרן כיון שלא כפר ב��\"ד אלא שאינו נאמן לומר שפרע קודם כיון שלא כפר בב\"ד אלא שאינו נאמן לומר שפרע קודם כיון שהודה באתם עדי שלא לוה אבל אם אמר שפרע אחר כן נאמן וה\"ר יונה כתב אפילו כפר חוץ לבית דין אינו נאמן לומר אח\"כ פרעתי: ובעה\"ת חילק וכתב אם תבעו מנה והשיב אין לך בידי כלום או שקר אתה דובר והלך זה והביא עדים שהפקיד אצלו או שהלוהו בפניהם ואומר הנתבע כן הוא אבל החזרתי לו פקדונו או פרעתי חובו לא הוחזק כפרן שהרי מתקן דיבורו אבל אם אחר העדאת עדים אומר פרעתי אחרי שטענתי אין לך בידי כלום הוחזק כפרן שהרי הודה שטענתו היתה דרך להד\"ם וכ\"ש אם שאלוהו ב\"ד קודם שבאו עדים מה רצונו לומר באין לך בידי כלום ופירש שדעתו לא היו דברים מעולם שהוחזק כפרן. א\"ל מנה לי בידך ואמר ליה הן ולמחר אמר נתתיו לך נשבע היסת ונפטר אבל אם אמר לו מעולם לא היה לך בידי הוחזק כפרן שכבר הודה שהיה לו בידו והודאתו כמאה עדים דמי אבל אם אמר לו אין לך בידי סתם לא הוחזק כפרן שיכול לתקן דבריו הראשונים ולומר אין לך בידי דקאמינא שהרי פרעתי לך ואינו סותר בזה דבריו הראשונים ורב האי כתב שלשון אין לך בידי כמו לא היו דברים מעולם ולפ\"ז לא היה יכול לחזור ולתקן דבריו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: אמר ליה מנה הלויתיך בצד עמוד פלוני ואמר ליה אידך לא עברתי בצד עמוד פלוני מעולם ובאו עדים שראוהו שעבר בצדו אבל לא ראו שהלוהו לא הוחזק כפרן ונאמן לומר אין עברתי ולא לויתי או לויתי ופרעתי דמילתא דלא רמיא עליה דאינש אמר ולאו אדעתיה: וכן אם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואתו פלוני ופלוני ואמרו להד\"ם וחזר ואמר לו פרעתיך בפני אחרים או ביני לבינך לא הוחזק כפרן ונאמן אלא שלכתחלה צריך לברר דבריו כדפרישית לעיל בסימן ע': אבל אם אמר לו פרעתיך מנה בסחורה פלונית שסכומה כך וכך והביא עדים שלא היתה שוה כל כך ותובע ממנו המותר וחוזר וטוען פרעתיך או באותה סחורה או בדבר אחר הוחזק כפרן שבני אדם נותנים דעתם לזכור סכום השער לפיכך אם הודה לו המלוה שנטל הימנו אותה סחורה אלא שלא נפרע ממנו הכל לפי שלא היתה שוה דמי כל החוב אינו נאמן לומר רעתי לך המותר אח\"כ ונוטל מה שנשאר לו מן החוב בלא שבועה: מי שנתחייב בב\"ד בין אמרו צא תן לו בין אמרו חייב אתה ליתן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן בשבועת היסת לפיכך אם בא הזכאי לב\"ד ושואל מב\"ד שיכתבו לו פסק דין שוה נתחייב לו כך וכך אין כותבין לו דשמא פרעו ויבא לגבות ממנו פעם שנית בפסק דין שכתבו לו: וכתב הרמב\"ם לפיכך בקיאי הדעת שבספרד כשיודה כלום בפני ב\"ד או כשיתחייב שבועה בב\"ד אומר המלוה לפני אותו ב\"ד הוו עלי עדים שלא יפרע לי או שלא ישבע לי אלא בפני עדים: בד\"א דציית דינא אבל אם יוצא מלפני ב\"ד בסרבנות ושמתוהו אינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפי' ממשעבדי שכל העומד בדין והוא מסרב כמלוה בשטר דמי לפי שיש לו קול לפיכך כותבין למלוה אפי' בלא דעת הלוה: לא יצא מב\"ד מסרב אלא שאמר פרעתיך ביום פלוני ועדים מעידים שכל אותו יום היה עמהם ולא פרע לו כלום אם אמרו לו ב\"ד צא תן לו הוחזק כפרן ואינו נאמן שוב לומר פרעתי אבל אם אמרו לו חייב אתה ליתן לו לא הוחזק כפרן שלא אמר פרעתי אלא כדי לישמט מן התובע עד שיעיינו בית דין עוד בדינו לפיכך אם חזר ואמר פרעתי ולא הכחישוהו עדים על פרעון השני אע\"פ שהכחישוהו על פרעון הראשון נשבע היסת ונפטר ואפילו אם אמרו לו צא תן לו אם אינן מעידים שהיו עמו כל היום ולא פרע אלא אומרים שתבעו בפניהם ולא פרע ��א הוחזק כפרן:" + ], + [ + "מי שטוען בפני ב\"ד טענה אחת ונתחייב בה אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה: אבל אם בא לתקן הטענה הראשונה ואומר לכך כיונתי ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון שמתקנה שומעין לו: בד\"א שלא יצא מב\"ד אבל אם יצא מבית דין אין שומעין לו אפילו לתקן אותה דשמא למדוהו לטעון שקר אבל כל מה שטוען חוץ לב\"ד יכול לחזור ולטעון אפילו לסתור טענתו הראשונה לפי שאין אדם מגלה טענותיו אלא בב\"ד כדי שלא ידע בעל דינו מה שירצה לטעון ויחשוב להשיב שקרים על טענותיו: בד\"א שאין טוען חוזר וטוען לסתור טענתו הראשונה דוקא שנתחייב בדין בטענה ראשונה אבל אם יכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה כדפרישית לעיל בסימן שלפני זה יכול לחזור ולטעון ולזכות בטענה האחרת וכתב הרמ\"ה והוא דלא אתו סהדי בתר הכי אבל אי אתו סהדי בתר הכי ואכחישוהו בטענה קמייתא לא משגיחינן בטענה בתרייתא עד דמייתי ראיה ודוקא דהדר ביה לבתר תוך כדי דבור אבל אם הדר ביה תוך כדי דבור יכול לחזור ולסתור דבריו הראשונים וה\"ר יוסף מיגא\"ש כתב דאין טוען חוזר וטוען אלא דוקא בהכחישוהו העדים בטענה הראשונה אבל כל זמן שלא הכחישוהו חוזר וטוען אע\"פ דנפק לברא במגו דאי בעי קאי אטענתיה קמייתא מיפטר מצי נמי טעון טענה אחריתא ומיפטר וכן כתב הרמב\"ם שיכול לחזור ולטעון טענה אחרת אע\"פ שסותרת את הראשונה שכתב אע\"פ שיצא מב\"ד יכול לחזור ולטעון כל מה שירצה עד שיבואו עדים ויכחישוהו אבל אחר ביאת עדים שהכחישוהו טענה הראשונה שסמך עליה אינו יכול להשיאה לטענה אחרת אלא אם כן נתן אמתלא לטענה אחרת שסמך עליה ויש במשמעות כמו שהשיא בטענה הזאת האחרת והוא שלא יצא מב\"ד אבל אם יצא מב\"ד אינו יכול לטעון אחר שבאו עדים שמא אנשים רעים למדוהו לטעון שקר וכן כל כיוצא בזה:" + ], + [ + "אמר לחבירו מנה לי בידך א\"ל הן ובפני עדים למחר אמר ליה תנהו לי והשיב משטה הייתי בך כמו שהשטית בי לשאול ממני דבר שלא היה לך בידי כן אני השטיתי כך להודות לך בדבר שלא היה בידי נאמן: וצריך לישבע שהוא כדבריו שכוונתו היתה להשטות בו: ולא עוד אלא אפי' החביא לו עדים אחורי הגדר וא\"ל מנה לי בידך וא\"ל הן ואמר ליה רצונך שתודה לי בפני עדים והשיב לו הייתי מודה לך בפני עדים אלא שאני מתיירא שמא תכפני שאשלם לך מיד והעדים שומעין כל זה פטור: ואפילו לא טען משטה הייתי בך אלא טען להד\"ם פטור ולא הוחזק כפרן ואע\"פ שהודה בפני עדים כיון שלא היתה הודאתו הודאה לא נזכר דמילי דכדי לא דכירי אינשי: בד\"א בבריא אבל בשכיב מרע שתבעוהו והודה אינו יכול לומר משטה הייתי בך שאין דרך האדם להשטות בשעת מיתתו ואפילו בריא דוקא שהוא בעצמו טען משטה הייתי בך אבל אי לא טען לא טענינן ליה: בד\"א שהוא קים אבל אם טענו חבירו מנה לי בידך כשהוא בריא והודה ומת טענינן להו ליתמי שלא כיון אלא להשטות בו דכל מה דמצי איהו למיטען טענינן להו ליתמי: כתב בע\"ה אם התובע תופס ממון הנתבע בשעת הודאתו כנגד המנה שהוא מודה לו בו אף על פי שיש עדים שהוא ממונו של זה הנתבע שוב אינו יכול לטעון טענת השטאה שהתפישה עושה להודאתו הודאה גמורה הודה בפני ב\"ד או בפני עדים שיחדום לעדים בין שאמר להם הנתבע אתם עדי בהודאה זו או שאמר התובע אתם עדים ואמר הנתבע כן תהיו לי עדים או ששתק הנתבע שוב אינו יכול לומר משטה אני בך אבל יכול לטעון פרעתי: אבל אם שלא בפניו אמר הלוה לעדים אני חייב לפ��וני מנה והוו עלי עדים לאו כלום הוא כיון שלא היתה ההודאה בפני המלוה: והא דמהני אתם עדי דוקא כשתבעו מנה ואמר לו הן ואח\"כ אמר אתם עדי ושתק לוה אבל אם אמר לו מנה לי בידך והלה שתק ואמר לעדים אתם עדי ושתק הנתבע אין שתיקתו כלום: דלא הוי שתיקה כהודאה אלא כשהודה לו תחלה ואמר לו הן וכשאמר התובע אתם עדי שתק אבל כששתק מתחלה ועד סוף יכול לומר לא חששתי להשיבך: כתב הרמ\"ה דה\"ה נמי אם אמר הריני מודה בפניכם אין צריך לומר אתם עדי דעד כאן לא אמרינן דצ\"ל אתם עדי אלא כשלא אמר בלשון הודאה אבל אם אמר בלשון הודאה אצ\"ל אתם עדי דתו לא מצי לומר משטה הייתי בך: והיכא שמודה בפני עדים כשרים הודאה גמורה וחזו ליה סהדי אחריני אף ע\"ג דליתנהו לעדי הוראה כי אתו עדי ראייה ומסהדי דדאודי קמי הנך מיחייב דהודאה כהלואה דמיא וכי היכי דגבי הלואה לא בעינן עד דמקבל להו להני סהדי אנפשיה אלא מכי חזו ליה מהימני לאהודי עליה גבי הודאה נמי אע\"ג דלא מקבל לאחריני עליה מהימני דמשעת הודאה איחייב ליה והני גילוי מילתא בעלמא נינהו ע\"כ וכ\"כ הרמב\"ם: הודה בפני שנים שיש לו לפלוני אצלו מנה דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה אף על פי שלא אמר אתם עדי ואע\"פ שאין התובע עמו הרי זה עדות גמורה תבעו בדין ואמר לא היו דברים מעולם אין שומעין לו אלא משלם על פיהם עד כאן וא\"א הרב רבינו אשר ז\"ל כתב דלא מהני אלא באתם עדי כדפרישי' לעיל: וכתב בע\"ה שהודא' בפני ע\"א לאו כלום היא אפי' א\"ל אתה עד ולא משתבע אפומיה אם כפר בהודאתו ולא מיחייב אם הודה בהודאתו דמילתא דכדי נינהו עד דאמר לשנים אתם עידי וכן כתב הרא\"ד משום גאון אבל הרמב\"ם כתב דהוי הודאה בין לישבע על פיו אם כפר בין לפרוע אם הודה וכ\"כ רב אלפס וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה: ההוא דאכמין סהדי לחבריה בכילתא וא\"ל מנה לי בידך א\"ל הן א\"ל ערי ושכבי להוו סהדי עלך א\"ל לא ואסקינן דלא הוי הודאה כיון דא\"ל לא אבל אי שתק הויא הודאה ודוקא כהאי גוונא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים דלמה א\"ל ערי ושכבי להוו סהדי אם לא שהיו שם אבל אי לא איבעי לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים כגון שאמר אתם עדי וזה אינו יודע שיש שם עדים ושתק לא הוי הודאתו הודאה: לא תבעו שום אדם אלא הוא בעצמו הודה מנה לפלוני בידי בין שלא בפניו בין בפניו שא\"ל מנה לך בידי ואח\"כ תבעו וא\"ל תן לי המנה שאתה חייב לי וא\"ל אין לך בידי כלום שלא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי שלא אראה כעשיר נאמן ופטור בין בבריא בין בשכיב מרע: והרמב\"ם כתב דוקא שלא בפניו שכתב הודה לו בפני עדים וכשתבעו אח\"כ טען שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמן ונשבע היסת: ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודיתי אבל אם טען פרעתי נאמן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה ולענין שבועה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אם טען תן לי המנה שאתה חייב לי ואם תרצה לכפור הרי פלוני ופלוני שאמרת בפניהם שאתה חייב לי צריך לישבע היסת דדל מהכא עדים חייב לישבע על תביעתו: אבל אם אמר תן לי מנה שאמרת בפני פלוני ופלוני שאתה חייב לי אף שבועה א\"צ: כתב הראב\"ד אפילו אמר אתם עדי ושתק יכול לחזור ולטעון שלא להשביע הודיתי כיון שמעצמו הודה ולא נהירא לי מהא דאמרינן שכיב מרע שהודה א\"צ לומר אתם עדי דמשמע אבל בבריא צריך שיאמר אתם עדי ומכי אמר מיהא אינו יכול לחזור בו: וטענת שלא להשביע אינה מועלת אלא כשמודה מעצמו אבל אם תבעוהו והודה אינו יכול ליפטר בטענה שלא להשביע שלא היה לו להוד��ת לטענת חבירו כדי שלא להשביע את עצמו אלא טענת משטה אני בך שייכא כשתובעין אותו שכן דרך להשטות בחבירו להודות לו כשתובעו מה שאינו חייב לו וזה הכלל כשתובעין אותו שייך לומר השטאה ולא שלא להשביע וכשמודה מעצמו שייך לומר שלא להשביע ולא השטאה: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שאם הודה בכתב ידו שחייב מנה לפלוני או כתב יד אחר והוא חתום עליו וחתימתו ניכרת אינו יכול לטעון שלא להשביע הודיתי דכולי האי לא הוה עביד שלא להשביע עצמו: כתב הרמב\"ם המודה לחבירו מעצמו ועדים שומעין אותו מבחוץ וכן האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר הן כל אלו הדברים וכיוצא בהם כשיבאו לפני ב\"ד אומרים לנתבע למה לא תתן לפלוני מה שאתה חייב לו ואם אמר אין לו אצלי כלום אומרים לו והלא אמרת בפני אלו כך וכך אי משלם מוטב אם לא טען אין טוענין לו אבל אם טען להד\"מ או משטה הייתי בך או שלא להשביע עצמי כוונתי פטור ונשבע היסת וי\"א אפי' לא טען שלא להשביע אלא שתק כזשזה חזר ותובעו טוענין לו שלא הודה אלא שלא להשביע את עצמו והראב\"ד כתב חס ושלום שנפתח לו אנחנו להשיב דבריו ולשנותן שלא בטענה אבל אם חזר ואמר איני חייב לך כלום אנו טוענין לו: וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל אפילו לא טען אלא כשזה תובעו במנה שהודה לו אמר איני חייב לך כלום הדיין פוטרו ותולה הודאתו במה שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו אע\"פ שהוא לא טען כן: הודה בקנין או במעמד שלשתן שוב אינו יכול לטעון טענת השטאה ולא טענת השבעה: תשובה לגאון אם הודה בב\"ד ל\"ש אם הודה מעצמו ל\"ש תובעו והודה אינו יכול לחזור אלא תכ\"ד והני מילי בפני ג' אבל בפני יחיד אפילו הוא מומחה אין הודאתו בפניו כלום ואני כתבתי למעלה שיחיד מומחה דינו כג' הדיוטות: לרבינו האי תבעוהו בדין בחפץ פלוני והשיב אינו שלך אלא של פלוני אינו הודאה להוציא השני מידו אפי' אמר הודאה זו בב\"ד וכי אמרינן הודאה בב\"ד אצ\"ל אתם עדי ה\"מ דכי מכוין לאודויי בהא מילתא אבל הכא שיחה בעלמא היא ולא היתה הודאה שהרי יכול לומר אינו שלך ולא היה צ\"ל אלא של פלוני והרבה דברים שיחה בעלמא הם ואינו מזיק לו כלום: וכתב בעה\"ת ראובן שאמר לשמעון חייב אתה מנה ללוי ואמר שמעון כן ואמר ראובן אתם עדי דהוי הודאה וכשיבא לוי לתובעו אינו יכול לטעון לא טענת השטאה ולא טענת השבעה אע\"פ שלא בא ראובן בהרשאת לוי ולא עוד אלא אפי' לא אמר ראובן אתם עדים אינו יכול לומר ללוי משטה אני בך שהרי לא תבעו לוי ולא השטה בו שישטה בו בהודאתו גם הוא: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן שאמר לשמעון ולוי מנה לי בידכם וא\"ל שמעון הן ולי שתק אי הוי הודאת שמעון ושתיקת לוי הודאה גבי לוי או לה. תשובה לגבי שמעון שאמר הן אם אמר ראובן לעדים אתם עדים ושתק שמעון הוי הודאה אבל גבי לוי לא הוי הודאה דהודאת שמעון אינה הודאה לגבי לוי וגם בשתיקתו לא הפסיד כלום וכ\"כ בעה\"ת אפילו אם היו שמעון ולוי שותפין אין הודאת האחד מחייב את חבירו בהודאתו: אמר מנה לפלוני בידי ולא אמר אתם עדי וקפץ זה ונשבע על הודאתו בפני עדים ובא המלוה ותבעו והשיב שלא להשביע את עצמו כיון ונשבע לשקר אין שומעין לו וכן אם יטעון שכחתי כשנשבעתי והייתי סבור שהייתי חייב לו ועכשיו נזכרתי שאיני חייב לו כלום אין שומעין לו דחזקה אין אדם נשבע אלא באמת ובבירור: המודה לחבירו בפני עדים קבלתי ממך כך וכך מחוב שיש לי עליך אצ\"ל אתם עדי ל\"ש מלוה בשטר ל\"ש מלוה ע\"פ שאין כאן לא השטאה ולא השבעה הא למה זה דומה לפורע חובו בפני עדים שהמעשה נמגר בראייתם ואצ\"ל אתם עד אף כאן ההודאה נגמרת בעדותו ואצ\"ל אתם עדי: וה\"ה נמי למוחל חובו בפני עדים שאצ\"ל אתם עדי שהמחילה היא כפרעון וכשם שאצ\"ל אתם עדי כך אצ\"ל כתובו שאצ\"ל כתובו אלא כשהוא מחייב עצמו בהודאתו שלא תהא עליו כמלוה בשטר בלא שיצוה לכתוב אבל בענין מחילה ופטור א\"צ: המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח בכל שנה ולבסוף טען כי לא היה שם ריוח ורוצה לחשוב מה שנתן לו בשביל קרן כתב הראב\"ד שאם נתן הריוח בפני עדים ואמר אתם עדי אינו יכול לחזור בו אבל אם לא אמר אתם עדי בין שאמר לשם ריוח וכל מה שנתן לשם ריוח יעלה לו לשם קרן ובעל העיטור כתב אי יהיב ליה רווחא באפי סהדי א\"נ מודה ליה דכי יהיב בשם רווחא קא\"ל לאו כל כמיניה למיחשב ליה השתא לשם קרנא וגבי ליה כולה אע\"ג דלא אמר אתם עדי אבל אי יהיב ליה בסתמא משתבע דלא הוה ביה רווחא וזקיף קרנא ארווחא: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן נתן מנה לשמעון ולוי להתעסק ועשו עליהם שטר ונשבעו שיתנו לו חצי הריוח שאל ראובן את מעותיו ונתנו לו מנה שאל מהם הריוח אמרו לו כך וכך הרווחנו ולא יותר אמר ראובן לשמעון אתה אמרת לי שהרווחתם נ' ואמר ליה שמעון לא אמרתי לך כלום ונשבע ראובן שכך א\"ל שמעון וכיון שנשבע שכך א\"ל ושיתנו לו כ\"ה זהובים ומפני כח השטר שהיה לו עליהם ולא היה כתוב בו שום פרעון הוצרכו ליתן לו כפי מה שאמר עתה בא לוי ותבע לראובן בדין ואמר לקחת ממנו כ\"ה זהובים שלא כדין כי לא הרווחתים והוצרכתי לפרוע בכח השטר והשיב ראובן מה שלקחתי מריוח לקחתי כפי מה שאמר לי חבירך תשובה יראה כיון שהלוה ראובן לשמעון ולוי בשותפות נעשו אחראין וערבאין זה לזה והיה כח לראובן לתבוע כל החוב מאיזה מהם שירצה והנה תבע לשמעון ונשבע ראובן ששמעון אמר ליה שהרויח נ' זהובים ונתנו לו מהם חלקו אחר שנשבע ראובן שכך אמר לו שמעון הרי נסתלק ראובן משמעון ולוי כי פרעו לו חובן מדעתם על פי מאמר שמעון שאמר הוא עצמו לראובן שכך וכך הרויחו ומה שטען לוי שאנוסים היו מחמת השטר לאו טענה היא כיון שלא מסר מודעא בפני עדים קודם שיפרע:" + ], + [ + "מלוה שהוציא שטר שאינו מקויים ואינו מוצא עדים לקיימו והלוה מודה שכתבו אלא שטוען פרעתי נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואפי' אם כתבו בו נאמנות אינו מועיל לו כלום וה\"ה נמי לכל מה שיטעון בו דבר שמבטל השטר כגון אמנה או כתבתי ללוות ולא לויתי או על תנאי נעשה ולא נתקיים נאמן דהאי שטרא הספא בעלמא הוא אמאי קא סמכת אלוה ואיהו מבטל ליה כתב הרמב\"ם ואם אח\"כ מצא המלוה עדים לקיים השטר בב\"ד הרי הוא כשאר השטרות וגובה בו: ואם השטר מקויים וטוען הלוה פרעתי כולו או קצתו והמלוה אומר לא נתפרעתי כלום אם יש נאמנות אינו נאמן ואפי' אם אמר השבע לי אין שומעין לו וגובה בלא שבועה ומיהו אם יש בעל חוב המאוחר ממנו לא יגבה אלא בשבועה שצריך לישבע לבעל חוב המאוחר שלא נפרע מחובו כלום ואין המוקדם יכול לומר למאוחר לא אשבע עד שתשבע שלא נפרעת מחובך אבל מחרים סתם על מי שיודע שהוא פרוע ומשביעו בחנם וכתב בעל התרומות שאם יש בו נאמנות מפורש לראשון שא\"צ לישבע ע\"כ ונראה כמו שאין מועיל נאמנות גבי לקוחות ה\"נ אינו מועיל לבעל חוב מאוחר: אין בו נאמנות כל זמן שלא יטעון השבע לי שלא פרעתיך אין משביעין למלוה אלא אומרים ללוה שלם ואם טען השבע לי שלא פרעתיך משביעין אותו בנקיטת חפץ ויטול לא רצה לישבע ותפש מנכסי הלוה לא מפקינן מיניה שהשטר עומד בחזקת שאינו פרוע אע\"פ שלא נשבע המלוה אבל אם לא טען לא טענינן ליה וזה החילוק יש בין פוגם שטרו למי שאינו פוגם: כתב הראב\"ד ואם הוחזק הלוה כפרן באותו השטר כגון שאמר להד\"ם ובאו עדים שנתקיים השטר וחייבוהו בית דין לפרוע שוב אינו יכול לומר השבע לי שלא פרעתיך אע\"פ שאין בו נאמנות שכבר הודה שלא פרעו שכל האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי דמי אבל אם יחרים סתם על מי שנטל ממנו ממון שלא כדין אין מוחים בידו: שאלה לרב אלפס אם לא טען השבע לי וגם לא פתחו לו לישבע אם ישאל מב\"ד מה חייב לו תובע זה אם יש להם לומר חייב לך שבועה אם לא. תשובה אין אומרים למלוה כלום אלא אומרים ללוה פרע לו ואם שאל דעת ב\"ד מה חייב לי אין אומרים לו לכתחלה חייב לך שבועה אלא אומרים לו מה אתה רוצה שיתחייב לך אם אמר רוצה אני שישבע לי משביעין אותו ואם לאו אין פותחין לו היה המלוה ת\"ח אין משביעין אותו שאין אנו חושדים אותו שמוציא שטר פרוע מ\"מ לא מגבינן ליה אלא אי תפיש משל לוה לא מפקינן מיניה ואם הוא מעצמו רוצה לישבע כדי לגבות שלו שומעין לו ואם המלוה והלוה שניהם תלמידי חכמים מסתברא חזר הדין לכמו שהיה: והא דמשבעינן ליה דווקא כשבא הלוה בטענת ברי שהוא פרוע אבל אם בא בטענת שמא לא משבעינן ליה כלל אפי' אם גם במלוה משיב איני יודע אם פרוע הוא אם לאו: ואם מת המלוה ויורשיו מוציאין השטר והלוה טוען שהוא פרוע י\"א כיון ששבועה זו קילא שהרי אין פותחין בה אם לא שישאל הלוה לפיכך נוטלין היורשין בלא שבועה ורב שר שלום כתב כיון שאין המלוה כאן שיוכל לישבע נשבע הלוה ונפטר ורב אלפס כתב שהיורשין נשבעין שבועה שלא פקדנו אבא ושלא מצאנו בין שטרותיו ששטר זה הוא פרוע ונוטלין וכ\"כ הרמב\"ם וכן עיקר: טען המלוה כיון שיש לו לישבע תאמרו ללוה שיביא ממונו לפניהם קודם שאשבע כדי שיהא מוכן לכשאשבע הדין עמו: ואם לאחר שבאו ב\"ד להשביע למלוה שאין שטרו פרוע טען הלוה שאין לו לפרוע וצריך לישבע על זה כפי תקנת הגאונים צריך עיון מי ישבע תחלה שכל אחד יש לו טענה הלוה יאמר למה אשבע שמא לא ישבע המלוה אח\"כ שאינו פרוע והמלוה יאמר למה אשבע שמא ישבע הלוה שאין לו במה לפרוע ונמצא שנשבעתי לבטלה: וכתב הרמב\"ם שהלוה ישבע מיד כתקנת הגאונים וכשתשיג ידו ויתן לב\"ח ישבע המלוה שאין שטרו פרוע ואח\"כ יתן והגאונים כתבו שאין אחד מהם נשבע שהנתבע אינו חייב כלום עד שישבע התובע והתובע אינו חייב עד שיהא ממונו מזומן ואם רצה התובע והתובע אינו חייב עד שיהא ממונו מזומן ואם רצה התובע והתובע אינו חייב עד שיהא ממונו מזומן ואם רצה התובע ישבע אם נתן לו מוטב ואם לאו ישבע שאין לו במה לפרוע: היה המלוה חשוד כתב הרמב\"ם כל הנשבעין מדבריהם ונוטלין אם היו חשודים הנתבע נשבע היסת ונפטר והרמ\"ה כתב שנוטל בלא שבועה כיון ששטר מקוים בידו אלא שרבנן הטילו שבועה עליו לא יפסיד בשביל שאינו יכול לישבע והכי מסתברא: לא היה חשוד ורוצה להפך השבועה על הלוה אין שומעין לו כיון ששבועה חמורה היא כעין דאורייתא אין שומעין לו להפכה אלא אומרים לו השבע וטול או לך בלא שבועה: ואם יאמר המלוה אי אפשי לישבע שאיני רוצה בתקנה זו שתקנו חכמים להנאתי אלא תהא תביעתי כמלוה ע\"פ וישבע הלוה היסת ונפטר ואמר הלוה איני רוצה לישבע אלא אחר שאתה מטיל עלי שבועת היסת לפי דבריך שהחזרת אותה שבועת היסת הריני מהפכה עליך דהא בדרבנן מהפכינן הדין עמו ומחייבין התובע לישבע היסת ויטול: ואם אמר התובע איני נשבע ואיני נוטל אלא אחרים סתם הרשות בידו ואין הלוה יכול לומר או השבע וטול או הוציאני מכלל החרם: ואם יצא הלוה מב\"ה ולא רצה לשמוע החרם אין מנדין אותו בכך שהרי אין בחרם לא הזכרה ולא אמן ומחריין שלא בפניו וכוללו בכלל החרם: ואם אין הלוה טוען פרוע אבל טוען טענות אחרות כגון אמנה או רבית על זה כתב הרמב\"ם הוציא עליו שטר מקוים והלה אומר שטר מזויף הוא או מרבית או שטר אמנה או כתבתי ללוות ולא לויתי כללו של דבר אם טוען טענה שאם הודה בה בעל השטר היה בטל והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה טוען שקר והלוה אומר ישבע ויטול בזה יש חילוק בין הגאונים יש מי שהורה שחייב בעל השטר לישבע כעין של תורה כמו שנשבע כשטוען עליו שפרעו ורבותינו הורו שלא ישבע המלוה אלא כשטוען הלוה שהוא פרוע בלבד שהרי הודה בשטר ולפרעון הוא עומד אבל כל אלו הטענות לאו כל הימנו לבטל שטר מקוים אלא ישלם אפי' אם אין בו נאמנות ואח\"כ יטעון על המלוה במה שירצה אם יודה יחזיר לו ואם כופר ישבע היסת ויפטר ולזה דעתי נוטה ע\"כ ואם טוען הלוה מחלת לי השטר כתב בעל העיטור שהוא כמו טענת אמנה ורבית אבל הרמב\"ן כתב דלא חשיב כמו אמנה ורבית דהנך באין לעקור את השטר לפיכך אין שומעין לו אפי' אם אין בו נאמנות אבל מחילה אין עוקר השטר וכשוב כמו פרעון: לפיכך אם טוען שמחל לו שומעין לו אפילו אם יש בו נאמנות שהנאמנות אינו מועיל אלא כנגד הפרעון והמדקדקין כותבין והאמנתיו לומר לא נפרעתי ובכל ענייני חוב זה ועדיין יש לפקפק: טען הלוה השטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטר וקיימתיו כבר והמלוה אומר שלא היה שום תנאי בדבר אם כתוב בו שנעשה בלא שום תנאי ובלא שום שיור בעולם אין הלוה נאמן לומר בתנאי נעשה ואם אינו מפורש בו שבלא שום תנאי היה והלוה אומר בתנאי היה וקיימתיו ואין המלוה מודה לו שהיה שום תנאי ביניהם ואין העדים לפנינו נשבע המלוה כעין של תורה ונוטל חובו שהרי אינו עוקר בטענה זו גוף השטר והרי היא כטענת פרעון ואפילו אם יש בו נאמנות אינו מועיל שהרי אין הנאמנות רק כנגד הפרעון: ואם הודה המלוה שנעשה על תנאי אלא שאומר שעדיין לא קיימו הלוה הואיל ומודה לדברי הלוה ובא להוציא מן הלוה על המלוה להביא ראיה ואינו נאמן במיגו שאין אומרים מגו להוציא ממון ואם אין לו ראיה ואינו נאמן במיגו שאין אומרים מגו להוציא ממון ואם אין לו ראיה נשבע הלוה היסת ונפטר: ואם יש ללוה עדים שבתנאי נעשה ואין המלוה מודה לו מקבלין עדותן שאפי' עדי השטר עצמן נאמנין לומר תנאי היו דבריהם אפי' אם כתב ידם יוצא ממקום אחר ונפטר הלוה אפי' בלא שבועה: ואם אחד מעדי השטר אומר תנאי היה ואחד אומר לא היה תנאי בטל השטר ונשבע הלוה היסת ונפטר אבל אינו נשבע שבועת התורה להכחיש העד האומר אינו תנאי כיון שהעדים מכחישין זה את זה: וכל אלו הטענות שאמרנו שאין הלוה נאמן להשביעו כגון אמנה או רבית או לא לויתי וצריך לפרעו אחר הפרעון יכול לתבעו בטענות הללו אם יודה יחזיר לו ואם לא ישבע היסת ויפטר: טען הלוה על שטר מקוים שחציו פרוע והמלוה אמר שלא נפרע ממנו כלום ועדים מעידים שכולו פרוע נשבע וגובה מחצה שהרי הודה בחציו ולא חשוב כמשיב אבידה שלא הודה אלא מפני השטר שעליו ואין המלוה גובה אותו החצי אלא מבני חרי שיאמרו הלקוחות נסמוך על העדים והם אומרים שנפרעת מפלוני בד\"א שאין בו נאמנות או שהאמינו על עצמו ולא כב' עדים אבל אם האמינו כשני עדים גובה כל כובו מבני חרי בלא שבועה ואם אין לו בני חרי לדברי המפרשים שאין הנאמנות מועיל לגבי לקוחות אינו גובה בהם ולדברי המפרשים שאם קדם הנאמנות ללקוחות מועיל הנאמנות אף לגבי לקוחות גובה נמי ממשעבדי דהא הימניה ופסלינהו לסהדי:" + ], + [ + "אם המלוה מודה שקבל ממנו דמי השטר אלא שאמר שקבלם בשביל מלוה על פה שהיה לו עליו ואין הלוה מודה באותה מלוה זה כתבתי בסימן נ\"ח: ואם הלוה מודה בשתי ההלואות ושתיהם עבר זמנן ונתן לו מנה בסתם ולא פירש והמלוה אומר שרוצה לחשוב אותן בפרעון מלוה פלוני מפני שאין לו כח על לוה לנגשו ובאחרת יש לו יותר כחל נגשו כגון שיש לו ערב והלוה רוצה לחשוב אותה בפרעון המלוה שיש לו בה ערב כי אומר על אותה נתכוין אין שומעין לו: וכתב בעל התרומות אפילו אומר הלוה בפירוש לא אפרע לך אלא מחוב פלוני שיש לך ערב והמלוה שהרי עבד לוה לאיש מלוה: ואם יש מחלוקת ביניהם שהלוה אומר מחוב פלוני שפלוני ערב בו נתתים לך ואתה על מנת כן קבלתם והמלוה אומר מעולם לא נתרציתי לך לקבלם אלא מחוב פלוני שאין לי בו ערב רואין אם החוב שאמר הלוה שפרעו בו הוא מלוה על פה נאמן בהיסת לומר פרעתיו ונפטר הערב אפי' אם היה קבלן ואם שני החובות יש לו עליהן שטרות אם לא פרען בעדים נאמן המלוה במיגו דלהד\"ם ואם אין בו נאמנות נשבע על שטרו ונוטל ואם יש בו נאמנות נוטל בלא שבועה אבל אם פרעו בעדים ומעידין שתורת פרעון נתנם לו ואינם יודעים מאיזה שטר י\"א דאיתרע שטרא כמו גבי סיטראי היכא שנתנם לו בפני עדים ולדידן מסתברא אע\"ג דיש עדים שנתנם בתורת פרעון נאמן לומר שקבל בשביל החוב שאין לו בו ערב כיון שמברר שיש לו ב' שטרות עליו שהרי אינו מכחיש העדים בכלום דלא אמרינן בסיטראי איתרע שטרא אלא בזמן שאין המלוה מברר דבריו שיש לו עליו חוב אחר שאז טענתו גרועה כיון שהפרעון ודאי והחוב האחר שאומר שקבלם בשבילו ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל כאן שמוציא ב' שטרות בב\"ד ואינו מכחיש העדים כלל הרי השטר שטוען עליו הלוה שהוא פרוע עומד בחזקתו לפיכך אם יש בו נאמנות נשבע ונוטל: טען הלוה על שטר מקוים שהוא אמנה או פרוע ואמר המלוה אמת הוא כמו שאתה אומר אבל היה לי שטר כשר ואבד אין טענתו טענה אע\"פ שהוא בעצמו פוגם את שטרו ואילו היה רוצה היה אומר כשר הוא שהרי הוא מקוים אפילו הכי אינו גובה והלוה נשבע היסת ונפטר:" + ], + [ + "הפוגם את שטרו לא יפרע אלא בשבועה אע\"פ שלא טען הלוה השבע לי כיצד הרי ששטרו היה אלף זוז וטוען הלוה פרוע כולו והמלוה אומר לא נפרעתי אלא מקצתו לא יפרע השאר אלא בשבועה כעין של תורה אפילו היו עדים בשעת הפרעון או שכתב לו שובר במה שפרע ולא אמרינן אי איתא דפרע טפי בעדים הוה פרע ליה כדפרעיה מעיקרא או כותב לו שובר דשמא נזדמן לו מעיקרא לפרעו בעדים או בשובר ואח\"כ פרעו בינו לבינו ואפילו דקדק לצרף חשבונו אפילו בפחות משוה פרוטה ולא אמרינן כיון שדקדק כולי האי ודאי קושטא קאמר במה דברים אמורים כשאין בו נאמנות אבל יש בו נאמנות אע\"פ שלא פירש בין בכולו בין במקצתו אלא האמינו סתם נאמן ונוטל בלא שבועה: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שאם כתותב בו פרעון ביני שיטי לא חשיב כפרעון לחייבו שבועה: כתב הרמב\"ם אע\"פ שפוגם שטרו היה החוב לזמן ותבעו בתוך זמנו נפרע בלא שבועה עבר זמנו לא יפרע אלא בשבועה ורבינו האי כתב שאפילו בזמנו לא יפרע אלא בשבועה: הפוחת שטרו נפרע שלא בשבועה כיצד היה שטרו אלף זוז וטוען הלוה פרעתיך כולו והמלוה אומר לא נתפרעתי כלום אבל אינ�� חייב לי אלף זוז כמו שכתוב בשטר שלא הלויתיך אלא ת\"ק ומה שנכתב אלף אמנה היה בינינו נפרע שלא בשבועה אף על פי שאין בו נאמנות כיון שאינו מודה לו בפרעון כלל ואם יאמר הלוה השבע לי שלא פרעתיך צריך לישבע: טען המלוה ואמר לא נתפרעתי כלום אבל אין החוב אלא חמש מאות והעדים טעו וכתבו אלף זוז הרי הוא פוסל שטרו שהרי מודה שהעדים העידו שקר ונשבע הלוה היסת ונפטר: עד אחד מעיד בשטר שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה וגם בזה כתב הרמב\"ם שכשתבעו בתוך זמנו שנוטל בלא שבועה ורב האי כתב שצריך שבועה: בד\"א במלוה בשטר אבל המלוה על פה שתבעו ואמר שפרעו ומביא עד אחד סיוע לדבריו הלוה פטור כיון שהעד מסייעו ואין עליו אלא חרם סתם ובעל התרומות כתב אע\"פ שהעד מסייעו צריך שבועת היסת ליפטר ולא נהירא דכמו דעד אחר מחייבו שבועה ג\"כ פוטר מן השבועה:" + ], + [ + "ראובן הוציא שטר חוב על שמעון ושמעון הוציא שטר שראובן מכר לו שדהו אחרי שהגיע זמנו של שטרו ואומר אילו הייתי חייב לך היה לך ליפרע ממני ולא למכור לי שדך אם הוא במקום שנוהגין שמי שקונה שדה נותן מעות ואח\"כ כותבין לו שטר טענתו טענה שלא היה לו לכתוב שטר המכירה אחר שקבל המעות ונאמן הלוה לומר פרעתי ושובר היה לי ואבד אפילו שיש בו נאמנות אבל אינו נאמן לומר מזויף הוא כיון שהוא מקוים אבל אם עדיין לא הגיע זמן שטרו אין יכול לומר אילו הייתי חייב לך היה לך ליפרע שלך שהרי עדיין לא הגיע זמנו ואם הוא במקום שכותבים השטר ואח\"כ נותנין המעות אין טענתו טענה שזה יאמר לא מכרתי לך השדה אלא כדי שיהיה לך ממה לגבות חובי וי\"א שהטענה זו אינה אלא כשאין לו שדות אחרים וה\"ר יונה כתב אפילו אם יש לו שדות אחרות יאמר המלוה הייתי ירא שהיו עליך חובות מוקדמים ולכך מכרתי לך זה השדה שאם יהיו חובות מוקדמים אני אקח חלקי מזה השדה שמכרתי לך דלוה ולוה ואח\"כ קנה משועבד לשניהם וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: ואם הלוה מכר קרקע למלוה אחרי שהגיע זמן פריעת שטרו יכול לומר לו אילו הייתי חייב לך היה לך לטרוף השדה כשמכרתיו ולך ולא מיבעיא באתרא דכתבי שטרי והדר יהבי זוזי דמצי א\"ל איבעי לך לאעכובי זוזך בפרעון אלא אפילו היכא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא מצי לוה למימר היה לך לגבות קרקע בחובך כדי שלא אקח המעות ואוציא אותם ולא יהיה לך ממה לפרוע חובך: ראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון הוציא שטר על ראובן מאוחר לשטרו של שראובן והגיע זמן הפרעון של ראובן קודם שלוה משמעון יכול שמעון לומר לראובן אילו הייתי חייב לך לא היה לך ללוות ממני אלא היה לך ליפרע בחובך וכתב הרמ\"ה ל\"ש באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ל\"ש באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך ולא דמי למוציא שט\"ח על חבירו ומכר לו השדה דבאתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי שאינו יכול לומר אילו הייתי חייב לך היה לך ליפרע בחובך שיכול לומר חששתי שמא תוציא המעות ולכך מכרתי לך השדה שאוכל למשכנך אבל הכא אפילו באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך וי\"א דה\"נ אם כותבין השטר תחלה אין הלוח יכול לטעון היה לך ליפרע בחובך שיאמר המלוה הוצרכתי למעות ולא יכולתי ליפרע ממך וה\"נ מסתברא לפיכך אם הוא במקום שהמלוה נותן ללוה את המעות ואח\"כ כתב השטר יכול שמעון לומר לראובן אילו הייתי חייב לך למה לוית ממני דהיה לך לתפוס המעות בחובך ואפילו אם יש לראובן זיבורית ולשמעון עידית אין יכו לו��ר לויתי ממך כדי שאגבה העידית ממך ואגבה אותך הזיבורית שלי שאפילו אם לא לוה ממנו יכול לגבות העידית שלו ואם לוה ממנו כדי להגבותו הזיבורית שלו אין דרך בני אדם ללות כדי למכור נכסיהם ואם יאמר כוונתי למוכרה ושאפרע ממנה המעות כך היה יכול ללות מאחר כדי להגבותו את הזיבורית שלו ואם הוא במקום שנוהגין לכתוב השטר ואח\"כ נותנים המעות אז אינו יכול לומר היה לך ליפרע מחובך כדפרישית אלא כל אחד ואחד גובה חובו ומיהו אם יש לשניהם עידית או בינונית או זיבורית או שיש לאחד עידית או בינונית ולשני זיבורית עומד כל אחד בשלו שאפילו אם יבא בעל הזיבורית תחלה לגבות מהעידית או בינונית של זה ולהגבותו זבורית אין שומעין לו כיון ששניהם תובעין זה לזה אלא אדרבה מגבין לבעל העידית או בינונית מזיבורית של זה ותעשה הבינונית שלו עידית דבשלו הן שמין וחזר ומגבין לזה מזיבורית שלו וכן אם יש לזה בינונית וזיבורית ולזה זיבורית עומד כל אחד בשלו שהרי הגינונית תחשב לו כעידית ונמצא מגבהו מזיבורית אבל אם יש לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית זה גובה וזה גובה ממ\"נ שאם יגבה בעל הזיבורית תחלה יגבה בינונית של זה ותחזור בינונית שבאה לידו עידית וזיבורית שלו בינונית ומגבין לו ממנה ואם יגבה בעל הבינונית תחלה גובה הזיבורית ויבא האחר לגבות ממנו בינונית שהרי יש לו עידית ובינונית וזיבורית ואם זמן השטר שמוציא שמעון על ראובן היה קודם שהגיע זמנו של שטר של ראובן אז בכל ענין יעמוד כל אחד בשלו שאין יכול לומר לא היה לך ליפרע מחובך שהרי עדיין לא הגיע זמנו: אפילו היה ביום אחרון כגון שראובן הלוה לשמעון בשטר לה' שנים וביום שנשלמו ה' שנים בא ראובן ולוה מן שמעון לעשר שנים אין שמעון יכול לומר לראובן אילו הייתי חייב לך למה שעבדת עצמך בשביל יום אחד לפי שאדם עשוי לשעבד עצמו להיות עבד לוה לאיש מלוה כשצריך למעות אפילו בשביל יום אחד וגובה זה שלו לסוף ה' שנים וזה שלו לסוף י' שנים ואם מת אחד מהם והניח יתומים קנים ולא הניח קרקע מדינא דגמרא היתומים גובין מן השני מטלטלין והוא פסיד ואם הוא פקח יגבה אותם קרקע וחוזר וגובה אותו מהם ועכשיו שתקנו הגאונים שגובין ממטלטלי דיתמי כל אחד עומד בשלו אפילו לא הניח להם אביהם כלום שאם יגבו מזה אפילו מעות חוזר וגובה אותם מהם וכתב הרמב\"ן אפילו היתומים קטנים אין אומרים שהן יגבו מיד ולא יגבה מהם עד שיגדלו כיון שתפש מחיי אביהן: שנים שיש לכל אחד מהם שטר במנה על חברו והם שוים בנכסיהם דדינא הוא שיעמוד כל אחד בשלו ומכר אחד מהם חובו לאחר והלוקח בא לתובעו וטוען הלוה כיון שכל אחד ואחד עומד בשלו הרי השטר כמו פרוע וכשם שהוא לא היה יכול להוציא ממנו כך אתה שבא מכחו לא תוציא ממני כלום כתב הרמב\"ן שאין שומעין לו שאין השטרות בחזקת פרועין אלא שאין ב\"ד נזקקין להן משום אפוכי מטרתא תדע שאם אח\"כ קנה זה עידית ובינונית ואין לשני אלא זיבורית כל אחד גובה חובו אע\"פ שבשעת הלואה היו שניהם שוין בנכסיהן אלא כך הוא הדין הלוקח גובה מן הלוה וחוזר הלוה וגובה מן המוכר מבני חרי ואם אין למוכר נכסים אם גבה הלוקח קרקע מזה חוזר וגובה ממנו שהרי היא משועבד לו לחובו ואם גבה ממנו מטלטלין רואין אם שיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושיקנה חוזר וגובה אותם ממנו ואם לאו אינו טורף ממנו כלום:" + ], + [ + "ראובן שנושה מנה בשמעון ושמעון בלוי מוציאין מלוי ונותנין לראובן לא שנא אם נתחייב לו כך כבר לשמען בשעה שלוה מראובן ל\"ש אם נתחייב לו אח\"כ ואין חילוק בזה בין מלוה בשטר בין מלוה ע\"פ כיון שב' הלווים מודים כל אחד למלוה שלו מוציאין מלוה ונותנין לראובן בכל ענין שיתחייב לוי לשמעון בין דרך הלואה שהלוה לו בין דרך שכירות מוציאין מידו ונותנין לראובן: וכתב בעל התרומות דווקא דאין לשמעון נכסים ליפרע ממנו שסדר לו ב\"ד והשביעוהו ולא מצאו אלא חוב זה אבל אם יש לו נכסים אין ב\"ד נזקקין להוציא מזה ולתת לזה ואף בזמן שאין לשמעון נכסים אין ראובן יכול לכופו שיתבע מלוי ויפרענו שאין מוטל עליו זה הטורח אלא על ראובן לטרוח ולהוציא מלוי: ואין שמעון יכול למחול ללוי שהרי פקע השעבוד שיש לשמעון על לוי ונשתעבד לראובן וכן אם אמר שטר אמנה או פרוע הוא אינו נאמן להפסיד לראובן כדפרישית לעיל בסימן מ\"ז: ואם אחר שנתחייב לוי לראובן בב\"ד הלך ופרע לשמעון חייב לפרוע לראובן פעם אחרת שכבר נתחייב לראובן בב\"ד: ראובן הלוה לשמעון על פה ושמעון הלוה ללוי בשטר ומכר לוי כל נכסיו ובא ראובן לטרוף מן הלקוחות של לוי בכח השטר שיש לשמעון על לוי אע\"פ ששמעון היה יכול לטעון לראובן פרעתיך אין הלקוחות של לוי יכולים לדחות לראובן ולומר לו פרוע אתה משמעון ואין שמעון נאמן בהודאתו עלינו שלא פרע שעשיתם קנוניא עלינו לפי שסוף סוף הלקוחות חייבין לפרוע לשמעון שהוא מלוה של שמעון טורף מהם הואיל ושמעון מודה לו מת שמעון ונשארו יורשיו וטוען לוי פרוע הוא נשבעין היורשין שלא פקדנו אבא וגובין מלוי וחוזר ראובן וגובה מהן בשבועה אם היה חובו בשטר ואם לא רצו לישבע ואומרים יודעים אנו שפרוע הוא הרי זה משביעם היסת שהרי הוא טוען טענת ברי שירשו זה השטר מאביה' ויש לו זכות בו ויש אומרים שנשבע ראובן שלא פקדנו שמעון המלוה השני וגובה מלוי ובעל העיטור לא כ\"כ: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן יש לו חוב בשטר על שמעון ושמעון על לוי אחיו ובא ראובן לגבות מלוי וטוען לוי אחי גמלני חסד והלוני להחזיר ידי והתנה עמי שלא יכפני לפרוע אלא לכשארצה וב\"ד מכירין טענתו קצת שהיא אמת מי הוי טענתו טענה או לא. תשובה ירשאה אם תנאי זה מפורש בשטר שלא יוכל לכופו אלא לכשירצה אין לוי משועבד לראובן יותר מלשמעון אבל אם אין תנאי זה מפורש בשטר אע\"פ שידוע הוא ששמעון לא היה נוגש את לוי אחיו לפרוע מ\"מ בכל עת שירצה יגבנו מלוי אחיו ואותו כח יש לו לראובן ומה שנסתפקת בשאלתך מי אמרינן כל זמן ששמעון חייב לראובן כלום עבדו הוא ולאו כל כמיניה לגמול חסד בממון רבו הא לאו מלתא היא כי היה יכול ליתן מטלטלין לכל מי שירצה ולא נשתעבד לוי לראובן אלא לאחר ההלואה אבל אחר ההלואה נשתעבד לוי לראובן בכל השעבוד שהיה לו לשמעון עליו ולאו כל כמיניה דשמעון למחול לו ולהרויח לו הזמן:" + ], + [ + "הלכות שבועה בבית דין", + "התובע מחבירו ממון או חפץ שהיה יכול להחזיק בו כפי מה שביארתי למעלה אם הוא מודה במקצת או כופר בכל וע\"א מכחישו חייב לישבע מן התרה אפילו אינו יודע שחייב לו אלא ע\"פ העד כמו שפירשתי לעיל: אבל הכופר בכל ואין עד מכחישו פטור מה\"ת בלא שבועה: ואפילו במודה מקצת אם א\"ל הילך המקצת שאני מודה לך בו פטור מה\"ת בלא שבועה: ואינו נקרא הילך אא\"כ יהא המקצת שהוא מודה לו מוכן בידו בפני בית דין ליתנו לו מיד אבל אם אמר הרי הוא בביתי ואתננו לך לא וכתב ה\"ר יוסף אבן מיגא\"ש אפילו אם יתן לו משכון על מה שמודה לו לא חשיב הילך אבל בעל העי��ור כתב דמשכון חשיב שפיר הילך דהא אפילו שטר חשיב הילך והכי מסתברא: תבעו שני כלים והודה לו באחד מהן ואמר ליה הילך וטוען התובע שנשתמש בזה שלוה מודה לו ונפחת מדמיו אם יש לו עדים בזה או שהוא בעצמו מודה לו אין זה הילך: ואם נראה לדיין שהנתבע מערים כדי לדחות ממנו השבועה צריך לישבע שבועה דאורייתא: כתב הרמב\"ם אמר לו מנה וכלי יש לי בידך אין לך בידי אלא הכלי והילך ואמר התובע אין זה הכלי שלי הרי זה נשבע היסת וכולל בשבועתו שזה כליו ואם הודה הנתבע שאין זה כלי שלו אלא שנתחלף לו אף על פי ששוה כמו כליו צריך לישבע שבועה דאורייתא ע\"כ ואפשר שהוא סובר דמשכון אינו נקרא הילך אבל לפי מה שכתבתי דמשכון נקרא הילך לא גרע זה משאר משכון: אע\"פ שכופר בכל והילך פטורין מן השבועה מן התורה חכמים חייבוהו שבועה וזו היא שנקרא שבועת היסת ל\"ש אמר לי מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אמר תנהו לי נתתיו לך או שאמר לו יש לי בידך כנגדו כסות וכלים או שאמר לו אמת שהיה לך בידי אבל אתה מחלתו לי או נתתו לי במתנה דאיכא דררא דממונא ל\"ש אמר מנה לי בידך ואמר לו אין לך בידי כלום דליכא דררא דממונא בכל ענין נשבע היסת: ובלבד שיתבענו התובע טענת ודאי כדפירשתי לעיל: פירש\"י שאין כופר הכל פטור מן התורה אלא בהלואה שתבעו מנה הלויתיך אבל תבעו בפקדון שהפקיד בידו אפילו כפר בכוליה חייב לישבע מן התורה אבל אין דעת הרמב\"ם כן שכתב אין אחד מהשומרים צריך להודות במקצת כיצד הפקידו כלים וטען שנגנבו אז נשבע ונפטר אבל אם אמר לו הפקדתיך וזה אומר לא הפקדת או החזרתי ונסתלקה מעלי שמרתך נשבע היסת וכן פירש רבי יצחק שאף בפקדון אם כופר בכל ואומר אין לך בידי כלום פטור מן התורה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: וכשם שעד אחד מחייבו שבועה מן התורה כך פוטרו ממנה שאם תבעו במנה והודה לו בג' ועד אחד מסייעו פטור מן השבועה ואע\"פ שיש בזה דעות חלוקות א\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים שהוא פטור: מדברי הרמב\"ם בביאור ענייני השבועות שבועה שמחייבין ב\"ד למי שנתחייב שבועה היא נקראת שבועת הדיינין בין שהוא חייב שבועה מן התורה בין מדברי סופרים: ג' מיני שבועות חייבין מן התורה מודה במקצת וכופר בכל שעד אחד מכחישו ושבועת השומרים שטען שאבד הדבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת או כיוצא בו הרי זה נשבע מספק אף ע\"פ שאין בעל הפקדון מכחישו בודאי שאינו יודע אם טוען אמת אם לאו וכל שבועה חוץ מאלו הג' הם מד\"ס ומ\"מ גם הם נקראין שבועת הדיינין: ובשל דבריהם יש ב' מיני שבועות יש מהם על ידי טענת ודאי וכפירה כגון שבועת שכיר ופוגם שטרו וכיוצא בהן ויש מהם על ידי טענת ספק כגון טענת שותפין ואריסין וכיוצא בזה: ויש שבועה אחרת שנתקנה בדורות אחרונים מחכמי התלמוד והיא שבועת היסת ואף על פי שבית דין משביעין אותה אינה נקראת שבועת הדיינין ע\"כ: ואלו הדברים שבין שבועה דאורייתא לשל דבריהם מי שנתחייב שבועה דאורייתא ולא רצה לישבע ב\"ד יורדין לנכסיו ונותנין לתובע מה שתבע ומי שנתחייב שבועה מדבריהם אם מהנשבעין ונפטרין כגון הנשבעין על טענת שמא או שבועת היסת ולא רצה לישבע מנדין אותו ל' יום לא בא ולא תבע נידויו מכין אותו מכוח מרדות ומתירין לו נידויו ואין יורדין לנכסיו: ועוד יש ביניהם שבועה דאורייתא אם הפכה על שכנגדו ואמר לו השבע וטול אין שומעין לו אלא אומרים לנתבע התורה הטילה עליך שבועה או השבע או תן לו וכתב ר' שמואל בן חפני דלא מהפכינן כלל אפילו שניהם רוצים בכך אבל רב אלפס כתב בתשובה אם ש��יהם רוצים מהפכין והכי מסתברא והמתחייב שבועה מדבריהם אם הוא מהנשבעין ונפטרין כגון שבועת היסת יכול להפכה לעל שכנגדו ולומר איני רוצה לישבע אם תרצה השבע וטול ואם לא רצה ילך לו והנשבעין ונוטלין אע\"פ שהן מדבריהם אינו יכול להפכה על שכנגדו ולומר לו השבע והפטר שזה יאמר לו השבע וטול כמו שתקנו לך חכמים או תלך לך וכן שבועת השותפין וכיוצא בהן שבאות על הספק אין מהפכין שהרי זה טענו טענת ספק וכתב הרמ\"ה אי טען לישתבע לי דחשיד לי בכך וכך הדין עמו דהא לא רמי עליה שבועה דלא מצי לאישתבועי: לפיכך אין שבועה שמתהפכת אלא של היסת אבל של תורה ושל דבריהם שהוא כעין של תורה אין מהפכין: וכתב רב אלפס דאף של היסת לא מהפכינן אלא כשאין בה גלגול אצל הנתבע אבל כשיש בה גלגול שבועה לא מהפכינן: כתב הרמב\"ם הורו רבותי אע\"פ שאין מהפכין בנשבעין ונוטלין אם יאמר התובע אינני חפץ בתקנה זו שתקנו לי חכמים אלא הריני כשאר כל התובעים וישבע לי הנתבע היסת שומעין לו ואם יחזור הנתבע ויהפוך השבועה על התובע שומעין לו ואם לא רצה לישבע ילך לו ונפטר הנתבע כדין כל שבועת היסת וכן תשובה לגאון שבועת הנשבעין ונוטלין שהפכה על שכנגדו אע\"פ שאינה נהפכת צריך הנתבע לישבע היסת: ועוד יש ביניהם דבשל תורה היה הנתבע חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל ובשל דבריהם אם הנתבע חשוד פטור בלא שבועה אבל אם רצה התובע מחרים סתם ואין מונעין אותו אבל אם הנשבע ונוטל חשוד יתבאר לקמן: ועוד יש ביניהם דבשל תורה צריך נקיטת חפץ ובשל דבריהם א\"צ נקיטת חפץ וכתבו הגאונים דכל הנשבעין ונוטלין החמירו עליהן לישבע בנקיטת חפץ כעין של תורה: כתב רב אלפס כפר בכל ונשבע היסת בלא נקיטת חפץ ואח\"כ הביא עד אחר חוזר ונשבע דאורייתא בנקיטת חפץ: היא חפץ צריך שיהיה ס\"ת ומיהו אם לא נתן בידו אלא תפילין והשביעו בהם א\"צ יותר להשביעו ות\"ח אפילו לכתחלה א\"צ ס\"ת אלא שישביעוהו בתפילין ופירש הרמ\"ה דוקא בפעם הראשונה אבל מכאן ואילך הרי הוא כשאר כל אדם בס\"ת: וצריך לישבע בשם או באחד מן הכנויין: מעומד ולמיד חכם אפילו לכתחלה מיושב ובשאר כל אדם נמי אם נשבע מיושב אינו חוזר ונשבעף ומשביעין אותו בלשון שהוא מבין בו כת' הרמב\"ם הורו רבותינו שאין משביעין אלא בלשון הקדש ואין ראוי לסמוך על הוראה זו אע\"פ שנהגו בכל בתי דיני ישראל להשביע בלשון הקדש ואפילו שבועת היסת נהגו להשביע בלשון הקדש ומ\"מ צריך להודיע את הנשבע שיכיר לשון השבועה: ויאיימו עליו קודם שישביעוהו ואומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב\"ה לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא ובכל עבירות שבתורה נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שמחפין עליו ולא עוד אלא שגורם ליפרע משונאיהם של ישראל שכל ישראל ערבים זה בזה וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו עד ב' או ג' דורות וכאן נפרעים ממנו מיד ודברים שאין אש ומים מכלים אותן שבועת שקר מכלה אותם: ואם אומר איני נשבע פוטרים אותו ונותן מה שטוענו חבירו ומיהו כל זמן שלא יצא מב\"ד יכול לחזור בו אבל משיצא מב\"ד אינו יכול לחזור בו: ואם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואומרים לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת ב\"ד: מדברי הרמב\"ם שבועת הדיינים בין שהיא של תורה בין שהיא של דבריהם בין על טענת ודאי בין על טענת ספק כך היא הנשבע אוחז ס\"ת בזרועו ועומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינים כיצד מפיו אומר הריני נשבע בשם יי' אלהי ישראל או הריני נשבע במי ששמו רחום וחנון שאיני חייב לזה כלום וכן אם אמר הרי הוא ארור ליי' אלהי ישראל או הוא ארור למי ששמו חנון אם יש לזה אצלי כלום כיצד מפי הדיינין שיאמרו אנו משביעין אותך ביי' אלהי ישראל או במי ששמו חנון שאין לו לזה בידך כלום והוא עונה אמן או שיאמרו לו הרי פלוני בן פלוני ארור לה' אלהי ישראל או למי ששמו חנון אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה והוא עונה אמן אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ שאין הנשבעין שבועת היסת אוחזין ס\"ת בידן אלא משביעין אותן בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו אם מפי ב\"ד: וכבר נהגו הכל להיות ס\"ת ביד חזן בה\"כ או שאר העם גם בשבועת היסת כדי לאיים עליו: וכל מי שיתחייב שבועת הדיינין שהיא על ידי טענת ודאי וכפירה בין שהוא מן התורה בן שהוא מדבריהם מאיימין עליו ומי שנתחייב בטענת ספק בין מן התורה בין מדבריהם אין צריך איום: ואע\"פ שאין מאיימין בשבועת טענת ספק ולא בשבועת היסת צריכין הדיינין לפצור בבעלי הדינין אולי יחזרו בהם כדי שלא ישבעו כלל ע\"כ: וכתב רש\"י בדורותינו בטלו שבועה לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה דארור בו שבועה וכן כתב הרמ\"ה מכי אתו רבנן בתראי דבתר תלמודא נהוג לאישתבועי בגזירה כדאמרינן אררור בו שבועה משום דחזו דשבועה בשם אלהים טפי ענשה מיהו אידי ואידי צריך ליה לאנקוטי ס\"ת בידיה: כתב הרמב\"ם הורו רבותינו כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם אפילו היסת יש לו להחרים חרם סתם קודם שישבע על מי שיטעון עליו דבר שאינו חייב בו כדי להשביע אותו בחנם ויענה המשביעו אמן: הטוען את חבירו טענות הרבה אין משביעין אותות על כל טענה וטענה אלא שבועה אחת על הכל: נתחייב ב' שבועות על ב' טענות קלה וחמורה משביעין אותו בחמורה ומגלגלין בה שאר הדברים: כל הטוען לחבירו טענה שאפילו אם הודה לו לא יתחייב לו ממון אע\"פ שכפר אין מחייבים אותו היסת כיצד אתה אמרת ליתן לי מנה ואמר להד\"ם אין משביעים אותו לא היסת ולא חרם שאף אם הודה לו אינו חייב לו כלום: אתה קללת אותי אתה הוצאת עלי שם רע וזה כופר אין מחרימים על כיוצא בזה ע\"כ ומסתברא שמחרימים על זה שהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו אתה חבלת בי לא היו דברים מעולם נשבע היסת שאע\"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם שבת וריפוי אתב ביישתני וזה אומר לא היו דברים מעולם אם הוא במקום שגובין קנס נשבע היסת שהרי אילו הודה היה חייב לו הבושת במה דברים אמורים שפטור במודה בקנס כגון חבלתי בפלוני אבל אם הוא מודה שחבל בו והעמידו בדין ונתחייב ע\"פ ב' עדים באותו ב\"ד כך וכך חייב לשלם: לפיכך אם טענו בדין חייבוך לשלם ק' דינרים על שחבלת בי והוא אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע היסת ונפטר: מי שנתחייב שבועת ב\"ד ובא ואמר נשבעתי נאמן אא\"כ התרו בו לא תשבע אלא בפני עדים ואם העדים מעידים שלא ישבע בו ביום שאומר שנשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן לומר נשבעתי אח\"כ עד שיודה לו בעל דינו או עד שישבע בפנינו ורבינו האי חילק דוקא מי שנתחייב שבועה דרבנן וטוען שנשבע לא ישבע דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אבל חייב שבועה דאורייתא וטוען שנשבע ישבע היסת: כתב רב אלפס בתשובה נשבע היסת ואח\"כ הודה מעצמו במקצת הו\"ל חשוד ופרע מאי דאורי ושכנגדו הוא נשבע על השאר ונוטל ותמהו על דבריו איך יחשד ע\"פ עצמו ורב שרירא גאון כתב כי אודי מדעתיה אם דרך תשובה הודה שמתחרט על מה שנשבע לשקר נפטר מהשאר ואם הודה שלא על דרך תשובה נשבע על השאר שאינו נפסל לשבועה ע\"פ עצמו: מי שכפר בכל ועד אחד מכחישו ונשבע להכחיש העד ואחר כך הביא התובע עד אחר מצטרף עם הראשון ומשלם לו זה הממון אע\"פ שנשבע הנתבע עליו ונעשה עוד חשוד על פי ב' עדים: אף על פי שנשבע הנתבע ונפטר ע\"פ בית דין אם תפש התובע אח\"כ משלו בלא עדים וטוען שתופס אותו על אותה תביעה שנשבע לו עליה שלא נשבע לו באמת וזה אומר כבר נשבעתי ויצאתי מב\"ד זכאי הדין עם התופז ונאמן במגו שלא תפשתי משלך כלום ונשבע היסת ונפטר: ואצ\"ל שאם הביא התובע עדים אחר שנשבע שמוציאין מידו ונותנין לזה בין נשבע שבועה דאורייתא בין נשבע היסת ונפטר ונעשה חשוד על השבועה ע\"פ העדים: כתב הרמב\"ם טען שיש לו אצלו חוב בקנין או בשטר ואבד והוא אומר פרעתי או איני חייב לך כלום ונשבע ואח\"כ באו עדי הקנין או שהוציא השטר ונתקיים הרי זה משלם אחר השבועה שישבע המלוה ואינו חשוד שהרי לא העידו שלא פרע ולא טען הנתבע להד\"ם ע\"כ ונראה שאם יש נאמנות בשטר או בקנין נוטל בלא שבועה: " + ], + [ + "אין מודה מקצת הטענה חייב לישבע עד שיודה לפחות בפרוטה ותהיה הכפירה לפחות שני מעין כסף לפיכך אינו חייב עד שיתבענו שני מעין ופרוטה והוא מודה בפרוטה וכופר בשני מעין אבל תבעו שני מעין ופרוטה והודה לו בשני פרוטות כיון דאין בכפירה שני מעין או אם הודה בחצי פרוטה פטור כיון שאין בהוראה פרוטה: ושיעור הפרוטה כתב ר\"ח ורב אלפס הוא משקל חצי שעורה של כסף נקי: ושיעור שני מעין משקל ל\"ב שעורות של כסף נקי וכן אם לא תגעו כסף אלא מיני סחורות והודה לו מקצת שמין הכפירה וההודאה אם יש בכפירה שוה שני מעין ובהודאה שוה פרוטה חייב: בד\"א כשתבעו פירות או מיני סחורות אבל תבעו שני כלים והודה לו באחד מהם לא בעי שיהא באחד מהן שיעור כפירה והודאה וכתב רבינו האי אפי' אין בשניהם שוה פרוטה חייב וכ\"כ הרמב\"ם אפי' היו י' מחטים בפרוטה תבעו שנים והודה לו באחד מהם חייב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאף כלים צריך שלא תהא ההודאה פחות משוה פרוטה ולא תהא הכפירה פחות משוה פרוטה: תבעו כלי ודבר אחר וכפר בכלי והודה לו בדבר אחר חייב אפילו אינן שוה שני מעין ובלבד שיהא שוה פרוטה לדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כפר בדבר אחר והודה לו בכלי אינו חייב עד שיהא הדבר שכפר בו שוה ב' מעין: והא דבעינן כפירת ב' מעין דוקא במודה מקצת אבל כופר בכל ועד אחד מכחישו אפילו לא כפר אלא בפרוטה חייב: ובשבועת שומרין איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דמחייב אפי' אין בכפירה ב' מעין ואיכא מאן דלא מחייב עד שיהא הכפירה ב' מעין ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ובשבועת היסת כתב ה\"ר ישעיה שצריך כפירת ב' מעין דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אבל רבינו האי כתב שמשביעין אותו אפילו על ש\"פ והכי מסתברא: אין מודה מקצת חייב עד שיודה ממין הטענה כיצד תבעו כור חטין או כור תבואה והודה לו בלתך שעורן פטור אבל אם תבע בכור פירות והודה לו בלתך שעורין חייב שהכלב הכלל פירות: לפיכך אם לא תבעו בדבר מסויים אלא א\"ל שוה מנה יש לי בידך מכל מה שיודה לו חשיב שפיר ממין הטענה שכל דבר הוא בכלל שוה: אבל אם תבעו (שוה) מנה מדבר מסויים והודה לו בשוה [חצי] מנה לא חשיב ממין הטענה: תבעו דינר כסף או דינר זהב כאילו תבעו שוה דינר כסף או שוה דינר זהב ובכל מה שיודה לו השיב שפיר ממין הטענה בד\"א כשתבעו דינר כסף או דינר זהב שהלוהו אבל תבעו דינר זהב או דינר כסף שהפקיד בידו דוקא קאמר דינר זהב ולא שוה דינר ובהלואה נמי דוקא דקאמרינן שתבעו מטבע היוצא בהוצאה בהא אמרי' בסתמא שוה דינר קאמר לפי שאדם עשוי לשום כל דבר שמטבע אבל תבעו ליטרא זהב או מטבע שנפסל ואינו יוצא בהוצאה לא חשיב כאילו תבעו שוה וכן תבעו דינר זהב זהוב יש לי בידך לא חשיב שוה דינר אפי' שיוצא בהוצאה אלא דינר דוקא קאמר ואפילו אם הודה במטבע של חצי דינר לא חשיב ממין הטענה תבעו ק' דינרים ממטבע פ' והשיב אין לך בידי אלא ג' ממטבע אחר לרש\"י כולם מטבע חד הוא וחשיב שפיר ממין הטענה ולר\"ח לא חשיב ממין הטענה אא\"כ יאמר לו נתתי לך דינר זהב להחליפו לי במטבעות ותובע המטבעות והוא אומר נתתים לך חוץ ממטבע אחת אבל בענין אחר לא מיחייב אפי' תבעו דינר זהב והודה לן במטבע של חצי דינר זהוב וכן עיקר: ואן צ\"ל תבעו דינר או ליטרא זהב והודה לו בכסף שוה חצי דינר זהב שהוא פטור: תבעו בב' דברים כגון חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב ליתן לו מה שהודה לו ועל השטר נשבע: אבל תבעו חטין והודה לו בשעורין ובכל הנך דפרישנא פטור אף מדמי השעורים וטעמא משום דחשיב ליה כאילו הודה לו התובע שאינו חייב לו שעורים משום הכי כתב בעה\"ת אפיל יש לו עדים על השעורים פטור דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא כשאמר לו הלויתיך חטין באותו יום ובאותה שעה והלה אומר שעורים היו דאם איתא שהלוהו שניהם היה טוען שניהם כיון שבפעם אחת הלוהו אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורים דאי לא תימא הכי פשיטא שהוא חייב שאין אדם מוחל על שאר תביעותיו אם לא תבע אלא אחד: ואם תפש השעורים כתב הרמב\"ם דלא מפקינן מיניה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דמפקינן מיניה ויש מחלקם שאם תפש קודם התביעה מהניא תפישה אפי' אם יש עדים שתפש שהטעם שפטור מהשעורים משום שהודה לו שאין בידו שעורים וכיון שתפש לא חשיב כהודאה שיכו לומר מה שלא תבעתי שעורים מפני שהייתי מוחזק בהם אבל תפש אחר שהודה לו לא מהני דכיון שכבר הודה שאין לו בידו שעורים לא מהני תפישה אחר כך: תבעו בור חטין יש לי בידך וקודם שישלים דבריו לומר וגם כור של שעורים מיהר הנתבע ואמר לא אלא כור של שעורים ואמר התובע גם שעורים היה רצוני לשאול ממך אם כמערים שמיהר להשיב קודם שיגמור זה טענתו חייב דחשבינן ליה כאילו תבעו כבר שניהם ואם עש כן לפי תומו פטור משבועה ומתשלומין אפי' אם מיד תכ\"ד אחר הודאתו אמר גם אני היה רצוני לבקש ממך השעורים: אבל אם אחר שהודה לו בשעורים אמר התובע ודאי כדבריך כן הוא שיש לי בידך שעורים אבל איני שואלם עתה רק החמין שאיני רוצה לשאול עתה כל תביעתי כתבו הגאונים שחייב לשלם לו דמי השעורים. קדם הנתבע ואמר שעורים יש לך בידי ואח\"כ תבע התובע חטין וכפר הואיל והודה לו בשעורים קודם שיתבע החטין אין כאן הודאה ממין הטענה ומשלם השוערים ונשבע היסת על החטין וכן אם תבעו החטין והודה בהן ואח\"כ תבעו השעורים וכפר כיון שהודה בתביעת החטין קודם שתבעו השעורים אינה ממין הטענה ומשלם החטין ונשבע היסת על השעורים וי\"א דבהך נמיר ואין אם הנתבע מיהר להודות בחטין קודם שיספיק לתבעו בשעורים חייב ואם במתכוין להודות פטור: תבעו חטין והשיב שאינו יודע אם חטין חייב לו או שעורים כתב בעל העיטור דאפי' בכל האי גוונא פטור מתשלומין ושבועה דאורייתא אם לא בבא לצאת ידי שמים והרמב\"ם כתב שמשבע היסת שאינו יודע ומשלם לו שעורים: אמר לו י' כדי שמן יש לי בידך והודה לו בשמן וכפר לו בקנקנים פטור שאין בהודאה ממין הטענה אבל אם א\"ל י' כדים מלאים שמן או י' כדים שמן יש לי בידך יש במשמעות לזון זה שמן וקונקים ואם הודה לו באחד מהן חשיב שפיר ממין הטענה: כתב הרמב\"ם תבעו במנה של מלוה והודה לו בג' אבל אמר שאינה מלוה אלא פקדון בזה הורו רבותינו שהוא מודה מקצת הטענה שהרי זה תבעו בק' והודה לו בג' מה לי מלוה מה לי פקדון והראב\"ד השיג עליו וכתב דמלוה ופקדון שני עניינים הם ואפילו תבעו מלוה ופקדון והודה לו באחד מהן לא חשיב מודה מקצת: וכתב עוד שאם תבעו בחוב של אביו והודה לו בחוב של עצמו דהוה ליה כמו טענו חטין והודה לו בשעורין וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדעת הרמב\"ם גם אינו נראה מה שדימה תבעו בחוב של אביו והודה לו בחוב של עצמו לטענו חטין והודה לו בשעורים אלא נשבע היסת על חוב אביו ופורע לו חובו: שני בעלי דינין שכל אחד תובע לחבירו ואין תביעתו של זה כתביעתו של זה אלא אחד אומר מנה הלויתיך וזה מודה לו בדינר והשני טוען כור של חטין יש לי בידך וזה הודה לו במקצת וכפר לו בשאר מי אמרינן כיון דלטענתיה דכל חד וחד לא פש ליה גבי חבריה מאי דתבע ליה מאי דאודי לה לאו הודאה הוא או דילמא כיון דבמאי דתבעיה ליה אודי ליה במקצת ולא טעין בבי דינא תפיסנא ליה במאי דתבענא אלא אמר הריני מזומן לפרעו מודה מקצת הוא והשיב הראב\"ד שאם הודאתו של שני שוה כמו שהודה הראשון פטרו משבועה חמורה דהילך הוא אבל אם הודאתו יותר מהודאת הראשון אז גם הוא חייב בשבועה חמורה כיון שלא אמר לו בשעה שהודה להד\"ם שהרי יש לך משלי כנגדו ובשבילו אני רוצה לתפשו אלא הודה לו בדרך הודאה גמורה מודה מקצת הוא וחייב שבעה דאורייתא: מי שתבעוהו ק' והודה בג' וכשבא לישבע שבועת התורה טוען לפני בית דין איני רוצה לישבע אלא אשלם כל המנה וישבע לי היסת שיש לו בידי מנה וזה אומר לא אשבע עד שיפרעני תחלה ולטענתי יש ליזקק תחלה י\"א שהדין עם הנתבע ואין בזה משום נזקקין לתובע תחלה דהתם מיירי שהנתבע תבע לתובע תביעה אחרת אבל הכא חד תביעה וחד דינא הוא דקאמר נתבע שלא כדינא תובע ממני הג' ובעל התרומות כתב שהדין עם התובע שזה צריך לישבע שבועת התורה או ישלם: אך אם ירצה יחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאין כן ומשלם ואחר שישלם יוכל להשביעו היסת שיטעון עליו שנטל ממנו ממון שלא כדין אבל קודם שימסרו לידו אינו יכול להשביעו כלל: אין מודה מקצת חייב עד שטוענו דבר שבמדה ובמשקל ובמנין ועד שיודע או יכפור בדבר שבמדה ובמשקל ובמנין כיצד א\"ל י' דינרים או כור תבואה או שני ליטראות משי יש לי בידך והלה משיבו אין לך ביבי אלא דינר או לתך או ליטרא אבל א\"ל כיס מלא מעות יש לי בידך וזה משיבו אין לך בידי אלא ג' דינרין: או שתבעו ק' דינרים וזה אומר אין לך בידי אלא נ' דינרין: או שתבעו ק' דינרים וזה אומר אין לך בידי אלא צרור מעות שמסרת לי ואיני יודע כמה הם כי לא מניתים ומה שהנחת אתה נוטל פטור משבועה דאורייתא: אמר לו בית מלא פירות יש לי בידך וזה אומר אין לך בידי אלא י' כורין או שטענו י' כורין וזה משיבו איני יודע כמה הם כי לא מדדתים ומה שהנחת אתה נוטל פטור אפילו תבעו בית זה מלא פירות אבל תבעו בית זה שהיו בו פירות עד הזיז מסרתי לך והלה משיבו לא היו אלא עד החלון חייב וכגון שהרקיבו בפשיעתו שחייב לשלם דאל\"כ הו\"ל הילך ופטור: תבעו מנורה גדולה והודה לו בקטנה פטור אבל תבעו מנורה בת י' ליטרין והודה לו בשל ה' ליטרים חייב ואם תבעו מנורה של פרקים אז חייב בכל ענין תבעו תבעו אזור גדול והודה לו בגטן פטור ואם תבעו אזור של פרקים חייב תבעו יריעה של י' מדות והודה בשל ה' חייב: אין הודאה בשטר חשובה הודאה להתחייב שבועה על הכפירה מן התורה: כיצד תבעו מנה בנ' שבעל פה וכפר בנ' של השטר שאין כאן שבועה כלל אלא משלם נ' שהודה ושל השטר שכפר ישבע בעל השטר ויטול אלא אפי' הודה בנ' דשטר וכפר בנ' שבעל פה אינו נשבע דשטר חשוב כמו קרקע כיון שהוא על שיעבוד קרקעות וכשם שאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות כך אין הודאתו מחייבת שבועה: וכתב בעל התרומות למדנו מכאן שאם תבעו מנה הלויתיך בניסן ומנה בתשרי והודה לו באחד מהן חשיב שפיר הודאה ממין הטענה אע\"פ שלא הלוהו כאחד שאינו פטור אלא מפני שתבעו מנה בשטר עם מנה בע\"פ אבל אם היו שניהן ע\"פ והודה לו באחד חייב אע\"פ שב' הלואות הן ולא היה זמנן שוה: הוציא עליו שט\"ח שכתוב בו סלעין או דינרין סתם מלוה אומר ה' ולוה אומר ב' פטור משבועה דאורייתא שאין כאן הודאה דבלאו הודאתו נמי מיעוט סלעים ב' ונמצא שלא הודה אלא מה שבשטר ואין כאן הודאה ואפי' אמר הלוה נ' שהודה לו באחד יותר על משמעות השטר אפ\"ה פטור דהוי כמשיב אבידה שאם היה רוצה היה אומר שנים וכל משיב אבידה פטור: לפיכך א\"ל מנה לך או לאביך בידי ופרעתיך מחצה והשיב זה לא הייתי זכור אך אתה הזכרתני ויודע אני שלא פרעת כלום פטור משבועה ואפי' מדרבנן שאינו אלא כמשיב אבידה: וכשם שהודאת מלוה בשטר אינה הודאה כך הודאת מלוה בקנין ויש כאן עידי הקנין אינה הודאה דסתם קנין לכתיבה עומד ודינו כשטר: לפיכך אמר לו נ' דינרין יש לי בידך בקנין ונ' בלא קנין והודה לו באותן של קנין וכפר באחרים נשבע היסת והרמב\"ן כתב בד\"א כשהעדים לפנינו אבל אם אין שם עדי קנין אע\"פ שהורה הלוה שהיה בקנין הרי הוא כשאר תביעה ע\"פ ונשבע כשאר מודה מקצת: וכן נמי בשטר אם אין יכול לקיימו או משאר שטרות או מעדים שיכירו אלו החתימות אע\"פ שמודה הלוה כיון דקי\"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הרי הוא כהודאת ע\"פ ונשבע על הכפירה שעמה: ואצ\"ל אם אין למלוה שטר וטוען שטר היה לי ואבד והודה לו הלוה ששטר עשה לו וכפר במקצת או שהודה בכל השטר אלא שאומר שקצתו פרוע שנשבע שבועת התורה כשאר מודה מקצת וכ\"ש אם לא הודה הלוה לא בשטר ולא בקנין אע\"פ שטוען המלוה שטר היה לי ואבד אם הודה לו הלוה במקצת וכפר במקצת או שהעיד עליו עד אחד שקנה ממנו על אותו הממון והוא אומר להד\"ם שחייב שבועה דאורייתא כשאר מודה מקצת וכשאר העדאת עד אחד אבל התוספות כתבו דאפי' במלוה ע\"פ ליכא שום שבועה דאורייתא לא במודה מקצת ולא בהעדאת עד אחר כיון דקיימא לן דשיעבודא דאורייתא א\"כ כל מלוה הוא שיעבדו קרקעות ולא משכחת שבועה דאורייתא אא\"כ אין ללוה קרקע או שמחל לו המלוה השיעבוד וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: הוציא עליו כתב ידו שלוה ממנו אע\"פ שהוחזק כתב ידו בב\"ד הודה במקצת וכפר בשאר אם אין בו נאמנות נשבע על מחצה שפרע וכן אם תבעו מנה ע\"פ ומנה בכתב ידו שהוציא עליו מקויים והודה בשל כתב ידו וכפר בבע\"פ או שכפר בכתב ידו וטען שפרעו והודה בבעל פה נשבע שבועת התורה: שלא אמרו בשטר שחשוב כשעבוד קרקעות אלא בשטר שיפה כחו לגבות מן המשועבדין אבל זה שאין טורפין בו מן המשועבדין אין בו שעבוד קרקעות דהוי כשאר תביעות שבעל פה ונשבעין עליו לפיכך אם מסר לוה למלוה כתב ידו בעדים אין נשבעין עליו אלא היסת כיון שטורף בו מן המשועבדין:" + ], + [ + "כל הנשבעין שבורה נשבעין ולא משלמין (ס\"א ולא נוטלין) אלא נשבעין להפטר: ואלו נשבעין ונוטלין. השכיר שעושה מלאכה אצל בע\"ה ואומר לא פרעתני בין אם יאמר לו בע\"ה פרעתיך כל שכרך או קצתו נשבע השכיר בנקיטת חפץ כעין של תורה ונוטל: ובלבד שתהא הכפירה בשתי כסף וכ\"כ הרמב\"ם והראב\"ד השיג עליו וכתב מה יעשה השכיר שהשכיר עצמו במעה ילך בפחי נפש ומסתברא כדברי הרמב\"ם: ועוד כתב הרמב\"ם אפילו אם השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל והראב\"ד השיג עליו וכתב ודאי אין משביעין לקטן אלא ישבע בע\"ה אעפ שתובעו קטן וראיתי בנוסחאות אפילו השוכר קטן השכיר נשבע ונוטל: ודוקא ששכרו בעדים ותבעו קודם שעבר זמנו דהיינו שכיר יום כל הלילה שלאחריו ושכיר לילה כל היום שלאחריו אבל שכרו שלא בעדים נאמן לומר פרעתיך בלא שבועה ופר\"י דהיינו דוקא כשטוען פרעתיך כל שכרך דאז הוא נאמן במגו דלא שכרתיך ששתי הטענות שוות שיש בהם העזה אבל אם מודה מקצת ליכא מגו דלא אמרינן יהא נאמן במגו דאי בעי לומר לא שכרתיך מעולם דהוה ליה העזה הילכך אם טוען ברי שפרע קצת נשבע השכיר ונוטל ואם טוען ספק נוטל השכיר בלא שבועה אבל הרמב\"ם כתב שאין חילוק שכתב שכרו שלא בעדים נאמן לומר נתתי לך שכרך וישבע בע\"ה היסת שנתן או שבועת התורה כשמודה מקצת והכי מסתברא: ואם יש עד אחד ששכרו ובע\"ה אומר שפרעו כתב הרמ\"ה שצריך לישבע שבועה דאורייתא וה\"ר ישעיה כתב שהשכיר נשבע ונוטל והרמב\"ם כתב שעד אחד אינו כלום ונשבע בע\"ה היסת ונפטר ומסתברא כדברי הרמ\"ה: תבעו אחר שעבר זמנו אע\"פ ששכרו בעדים המוציא מחבירו עלו הראיה ואם אין לו ראיה ישבע בע\"ה ויפטר ואם יש עדים שתבעו בסוף זמנו ה\"ז נשבע ונוטל אפי' עבר זמנו עד כדי משך זמנו כיצד היה עושה עמו ביום ב' עד הערב זמן כל ליל ג' וביום ג' אינו נשבע ונוטל ואם יש עדים שתבעו בסוף ליל ג' הרי זה נשבע ונוטל כל יום ג' ומים ג' ואילך אינו נשבע ונוטל וכתב הרמב\"ם וכן אם הביא עדים שהיה תובע והולך עד סוף יום ד' ה\"ז נשבע ונוטל כל יום ה': בד\"א ששכיר נשבע ונוטל כשחלוקים על הפרעון אבל אם חלוקים על הקציצה שהאומן אומר קצצת שנים ובע\"ה אומר לא קצצתי לך אלא אחד בע\"ה נשבע ונפטר לא שנא אם כופר בכל שאומר קצצתי לך ב' ופרעתיך לא שנא אם מודה מקצת שאומר נתתי לך אחד מהם נשבע כעין דאורייתא ונפטר וכתב הרמב\"ם בד\"א ששכרו בעדים ולא ידעו כמה קצץ לו וזה תבעו בזמנו וכן אם יש עדים שתבעו בסוף זמנו כדלעיל נשבע כעין דאורייתא אפילו אחר זמנו כדי משך זמנו אבל שכרו שלא בעדים ותבעו אחר זמנו אין בע\"ה צריך לישבע אלא היסת שלא קצץ לא אלא מה שכבר נתן לו או שלא נשאר לו אצלו אלא מה שאומר לו במגו שלא שכרתיך כדין כל הטענות: הנותן טליתו לאומן והאומן אומר ב' קצצת לי ובע\"ה אומר לא קצצתי לך אלא אחד אם הטלית ביד האומן ויכול לטעון עליה לקוח הוא בידי כאשר יתבאר בחזקת האומן בעה\"י נאמן לטעון עליה עד כדי דמיה ומיהו צריך לישבע בנקיטת חפץ אע\"ג דאילו משתבע לקוח הוא בידי לא היה נשבע אלא היסת ואם אין הטלית בידו או שאי לו בו חזקה שאינו נאמן לטעון לקוח הוא בידי המע\"ה ואם אין לו ראיה נשבע בע\"ה היסת אם הוא כופר בכל ודאורייתא אם מודה מקצת: ואע\"פ שמגלגלין שבועה כאשר אפרש בע\"ה אין מגלגלין על שבועת שכיר: לשון הרמב\"ם ז\"ל שכיר שבא לישבע אין מחמירין עליו ואין מגלגלין עליו כלל אלא נשבע שלא נטל ויטול: וכל הנשבעין אין מקילין עליהן חוץ משכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחילה ואומרים ל�� אל תצער עצמך השבע וטול: ואפילו היה שכרו פרוטה אחת ובע\"ה אומר נתתיה לך לא יטול אלא בשבועה:" + ], + [ + "נגזל נשבע כעין של תורה ונוטל וקנס הוא שקנסו חכמים לגזלן: ודוקא שהוחזק גזלן בעדים כגון שראו עדים שנכנס לבית חבירו שלא ברשות למשכנו שחשוב כגזלן כיון שנכנס שלא ברשות וכשנכנס ראו אותו שלא היו לו כלים תחת כנפיו וכשיצא ראוהו שהיו לו כלים תחת כנפיו ואינן יודעין מה הן ובע\"ה תובעו תן לי כך וכך שגזלתני בין אם יאמר הגזלן כן נכנסתי למשכנו אבל לא נטלתי כלום והכלים שהוצאתי תחת כנפי שלי הם ובין אם יאמר מעולם לא נכנסתי לביתך ליטול ממך כלום ובין אם יאמר לא נטלתי אלא כלי זה ובע\"ה אומר נטלת עוד אחרים נשבע בע\"ה ונוטל ואפי' שהעדים מכירין קצת מהכלים ובע\"ה אומר שהטמין יותר דאיכא הוכחה שלא היו יותר כיון שראו אלול ולא ראו יותר אפ\"ה בע\"ה נשבע ונוטל: בד\"א שהבע\"ה אמוד בכלים שטענו בהם ואפשר שינטלו תחת כנפיו או אפילו אינו אמוד בהן שיהיו לו אלא הוא אומר שהיו פקדון בידו הא לאו הכי לא וכתב רב האי אלא הנתבע נשבע ונפטר: וה\"ר ישעיה כתב כיון שהנתבע יש לו דין גזלן כיון שנכנס למשכנו שלא ברשות א\"כ הוא חשוד על השבועה והרי הוא ככל מי שנתחייב היסת והוא חשוד שמעמידין אותו על דין תורה ופטור בלא שבועה אלא שמחרימין סתם על מי שכופר ממון חבירו ואינו משלם לו: אבל אם לא ראו העדים שהיו לו כלים תחת כנפיו כשיצא אע\"פ שראוהו שנכנס ואמר שרצה למשכנו או אפי' אם יש אחד שראהו יוצא וכלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הם והוא אומר לא גזלתי כלום או בחובי נטלתים אין בע\"ה נשבע ונוטל אלא זה נשבע היסת ונפטר שאינו מוחזק גזלן על פי עד חד: כתב הרמב\"ם אפי' אם יש עדים שראוהו נכנס אבל לא ראוהו שהוציא כלים ובע\"ה אומר כך וכך נטלת והוא מכחיש את העדים ואומר מעולם לא נכנסתי אפ\"ה פטור שאם אמר כן נכנסתי ולא נטלתי נשבע היסת שלא נטל כלום לפי שאפשר שנכנס לגזול ולא גזל ע\"כ ויראה כיון שהעדים מכחישין אותו שאינו נאמן עוד בשבועה אלא בע\"ה נשבע ונוטל: ושם שבע\"ה נאמן בשבועתו ליטול כך האמינו אף לשומר של בע\"ה או אפילו לאשת השומר להיות נשבעין שכך וכך גזל ונוטל בע\"ה אבל לא האמינו לשכירו ולקיטו: כתב הרמב\"ם לא היה שם בע\"ה שיוכל להשביע והעדים אינם יודעין כמה הוציא כדי שנחייב הגזלן אין משביעין את הגזלן שהרי הוא חשוד על השבועה וכיצד עושין מחרימין ב\"ד חרם סתם על כל מי שנטל כלום מביתו ואינו מודה בב\"ד ואפי' אם הודה הגזלן שנטל קצת מחזיר המקצת שהודה בו בלבד שהרי אין בע\"ה טוענו טענת ודאי: גרסינן בירושלמי על מתניתין נכנס לבית למשכנו לתוך ביתו ולא לתוך חצרו למשכנו ולא לדבר אחר כתב הרמ\"ה לכאורה פליגא אתלמודא דידן דלא מפליג בין בית לחצר וכדי להשוותן צריך לפרש הא דקתני ולא לתוך חצרו לא ממעט חצר לגמרי אלא משום דקא פסיק ותני נשבע ונוטל אע\"פ דלא ידיע אי הוה שכיח בביתא ההיא שעתא כשיעור מה דטען נגזל או לא ולהכי קאמר בביתו אע\"ג דלא ידיע משתבע ושקיל משום דסתמא כל מאי דאית ליה לאינש בביתיה מנח ליה אבל בחצר לא משתבע ושקיל אלא היכא דידיע דשכיח ביה ההיא שעתא מאי דטעין נגזל מיהו לא ידע כמה שקיל אבל אי לא ידעינן חזינן אי טעין מידי דאורחיה לאנוחיה בחצר מישתבע ושקיל ואי לא לא: וכתב בעל העיטור על הירושלמי שאומר למשכנו ולא לדבר אחר שאם נכנס לביתו לדבר אחר ולא למשכנו וראוהו שנטל כלים תחת כנפיו נשבע ונפטר: וכן ב��דליק אש בשל חבירו האמינו לניזק לישבע וליטול כל מה שהוא אמוד שיהיה לו משלו או שהפקידו בידו: ודוקא שהצית בבית חבירו נאמן הניזק בכל מה שיטעון שכן דרך להניח כל דבר בבית אבל הצית אש בגדיש של חבירו אינו נאמן אלא בדברים שדרך להניחם בגדיש כמו מוריגים וכלי הבקר אבל אם טוען שהיה בו שאר דברים אינו נאמן ורואים מקום שאר דברים שהוא טוען כאילו הוא תבואה וכן משלם לו: בד\"א כשהצית האש בשל חבירו אבל הצית האש בשלו והלך ודלק בשל חבירו פטור על מה שהיה טמון בו אפי' שדרך להטמין בתוכו: ובמפסיד ע\"י אנסים מיבעיא אם עשו בו תקנת נגזל להיותו נשבע ונוטל ולא איפשיטא וכתב רב האי גאון דכל תיקו דממונא חולקין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דמספיקא לא מפקינן ממונא ופירש ר\"ת הך בעיא כגון שהמפסיד מכחיש את הנפסד אבל אם המפסיד עצמו אינו יודע כמה הפסיד ישבע הנפסד ויטול ור\"י פי' אפי' אין המפסיד טוען ודאי לא ישבע הנפסד ויטול ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת על לאה שטוענת על ראובן שהפסידה בידי עכו\"ם ובזה הפסידה הרבה וקצת ביררה בעדים ורצת בהוכחות. תשובה כל מה שתוכל לברר בעדים שהפסידה יפרע לה וישבע ראובן שאינו יודע שהפסידה יותר אבל בהוכחות לא מפקינן ממונא: לשון הרמב\"ם המזיק ממון חברו ואינו יודע כמה הזיק הניזק נשבע ונוטל כתקנת חכמים: כיצד לקח כיס של חברו והשליכו לים או לאור או שמסרו ליד אנס ואבד בעל הכיס אומר זהובים היה מלא והמזיק אומר איני יודע מה היה בו הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל והוא שיטעון בדברים שהוא אמוד ודרכו להנח בכיס אבל אם אין דרכו להניח בכיס הרי זה פשע בעצמו ואינו נשבע ונוטל ואם תפס אין מוציאין מידו אלא נשבע ונוטל. ידע המזיק שזהובים היו בו וא\"י כמה והניזק אומר אלף היו בו נוטל אלף בלא שבועה והוא שיהיה אמוד שהרי המזיק מחויב שבועה ואינו יכו לישבע ע\"כ והראב\"ד השיג עליו וכתב נשבע ונוטל וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ודבר זה מבואר עוד לקמן בדיני פקדון בסימן רצ\"ח: ובנפקד כתב רב אלפס שעשו בו תקנת נגזל שישבע המפקיד ויטול וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ודבר קשה הוא מאד שמעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק במה שיש בכיסים ובשקים שמפקידין אצלו ושמעתי שהגאונים כתבו שעשו תקנת נגזל בפקדון ואין לזוז מדבריהם ע\"כ ויראה מדבריו שאינו מסכים לדברי הגאונים אלא כשהנפקד טוען שמא אבל אם טוען כדי לא והירושלמי שהביא רב אלפס חד בר נש הפקיד גבי חבריה חד שק צרור אירעו אונס הדין אמר סינין הוה מלא והדין אמר מטכסא הוה מלא אתא עובדא קמיה דרב אמר ה\"ז נשבע ונוטל מיירי נמי כהאי גוונא שטען הנפקד שמא היה מלא סינין: וכתב הרמב\"ם שאם הנפקד יודע שהיה בו זהב ואינו יודע כמה שנוטל המפקיד בלא שבועה דהוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ונותן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דלא קרינן ביה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע שלא היה לו לידע מה היה בתוכו: ראו אחד שנכנס לבית חבירו ריקן ויצא טעון כלים תחת כנפיו ואומר שלקחתם מבע\"ה ובע\"ה אומר שהשאילם לו אם הם דבריו העשוין להשאיל ולהשכיר בע\"ה נאמן והוא שאינו עשוי למכור את כליו וזה היוצא הוציאם טמונין והם כלים שאין דרכן להטמין והוא אינש דלא צניע ולא בוש להוציא כליו מגולין אבל אם חסר אחד מכל אלו שדרך בע\"ה למכור כליו או שהוציאו מגולה או שדרך להטמין כלים כאלו או שהוא צניע ולא בוש להוציא כליו מגולין אבל אם חסר אחד מכל אלו שדרך בע\"ה למכור כליו או שהוציאו מגולה או שדרך להטמין כלים כאלו או שהוא צניע אז היוצא נאמן ובדברים שאינם עושיין להשאיל ולהשכיר נאמן היוצא לעולם אפילו איכא כל הני צדדין לריעותא וזהו לדעת ר' יוסף הלוי ולדעת רש\"י והרמ\"ה אבל לדעת ר\"ח ור\"ת בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בע\"ה נאמן לעולם אפי' עשוי למכור את כליו ואפי' כלים שדרכן להטמין ואינש דצניע ואפילו הוציא מגולים ובדברים שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר אם אין בע\"ה עשוי למכור כליו וזה הוציאן טמונין ואין דרך כלים כאלו להטמין והוא אינש דלא צניע אז בע\"ה נאמן אבל אם חסר אחד מהצדדין האלו שבע\"ה עשוי למכור כליו או שדרך להטמין כלים כאלו או שהוא צניע אז שהוציאן מגולים או היוצא נאמן ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכל זה לא איירי אלא כשבע\"ה אומר שהן שאולין ויוצא אומר לקוחין אבל כשבע\"ה אומר גנובין אז בכל ענין אינו נאמן אלא נשבע שבועת היסת שהכלים לקוחין בידו ופטור ואם הוחזק היוצא בנגב אז אין חילוק אם טוען גנובין או שאולין לפיכך כל אלו החילוקים שייכין גם כן בנגזל שנכנס אחד לביתו למשכנו וכל היכא דנאמן בע\"ה הכא התם נמי נאמן נגזל וכל היכא דהכא אינו נאמן התם נמי אינו נאמן אלא שזהו ביניהם שבנגזל צריך לישבע כעין דאורייתא כדי ליטול והכא כל היכא דבע\"ה נאמן נוטל בלא שבועה מיהו שבועת היסת צריך וזהו לדעת ה\"ר יוסף הלוי והרמ\"ה אבל רבינו האי כתב שאין חילוק ביניהם כלל דה\"נ לא יטול בע\"ה אלא בשבועה כעין דאורייתא והא דבדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בע\"ה נאמן דוקא כשיש לו עדים שהכלים הללו היו שלו וראו אותם עתה בידו אבל אם לא ראו אותם עתה בידו נאמן היוצא במיגו דהחזרתים לך וכן הא דאמרינן בדברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר דהיוצא נאמן דווקא כשלא ידעו עדים שבאו לידו בתורת שאלה או שכירות אבל אי ידעעי עדים שבאו לידו בתורת שאלה או שכירות אינו נאמן ולמעלה בסימן ע\"ב פירשתי דברים העשויין להשאיל ולהשכיר: וכל זה לא מיירי אלא בדאיתא בע\"ה התם בשעה שנכנס זה והוציא הכלים אבל אם ראו עדים שנכנס לרשות חבירו ונטלם שלא בפניו אינו נאמן לומר לקוחין הן בידי: וכן אם חטף חפץ מחבירו ואומר בחובי נטלתי אינו נאמן אלא אם יש עדים שחטפו מידו או מביתו צריך להחזירו ואם אין שם עדים אלא עד אחד והוא כופר ישבע להכחיש העד ואם אינו כופר אלא שאומר שמשכנו בחובו צריך להחזירו: נחבל ג\"כ נשבע כעין של תורה ונוטל בד\"א שיש עדים שראוהו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול ולא ראו שחבל בו וזה אמר חבל בי וזה אומר לא חבלתי בו נשבע ונוטל ואם יש הוכחה שזה חבל בו כגון שהוכה בין אצילי ידיו שאי אפשר לו לחבול בעצמו וגם לא היה שם אחר עמו שניחוש שזה אמר לו לחבול בו כדי שיתרעם מזה אז נוטל בלא שבועה: כתב הרמ\"ה מסתברא היכא דאיכא אחר עמו דבריר להו לסהדי דלא חבל ביה ההוא אחר כמאן דליכא אחר דמי ונוטל בלא שבועה וה\"ה אי בריר דלא איקריה לגבי כותל כל היכא שאינו יכול לחבול נוטל בלא שבועה וה\"מ דנוטל בשבועה בתרי דמינצי בהדדי ונכנס אחד מהם לתוך ידו של חבירו שלם ויצא חבול דמוכח מילתא דאיהו חבל ביה כיון דהוה קטטה בינייהו אבל אם לא מינצי בהדדי לא מישתבע ושקיל אפילו אי ברירא מילתא: וכי היכי דאמרינן גבי נחבל אי איבריר מילתא דחבל ביה שקיל בלא שבועה ה\"ה גבי נגזל אי בריר מילתא דגזליה אע\"ג דלא הזו דגזליה שקיל בלא שבועה והיכא משכחת לה כגון דמסהדי סהדי דהוה ליה בביתו כך וכך כלים וכזו להאי דעייל לבתיה ונפק ולא עיל התם אינש אחרינא ומקמי דעייל להתם אינש אחרינא עייל לביתיה ומנינהו להנהו כלים ואשתכחו חסר ולא הוה התם דוכתא דליפלו הנך כים בנויה שקיל בעל כלים מההוא דמסהדי בו סהדי דעייל להתם בלא שבועה וזו היא עדות המתקיימת בידיעה בלא ראות ע\"כ: כתב הרמב\"ם הודה החובל שהוא חבל משלם כל ה' דברים שהרי עדים ראו שנכנס לביתו שלם בשעת המריבה ויצא חבול אבל אם לא היו שם עדים שראו וזה אומר חבלת בי וזה הודה מעצמו פטור מן הנזק והצער וחייב בשבת ובבושת וריפוי על פי עצמו לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע היסת:" + ], + [ + "חנוני על פנקסו נשבע ונוטל כיצד בע\"ה שאמר לחנוני תן לפועלים סלע והוא מודה שא\"ל כן או שיש עדים בדבר והחנוני אומר כבר נתתי להם והפועלים אומרים לא קבלנו ממנו כלום שניהם נשבעין כעין של תורה ונוטלין מבע\"ה וצריכין שישבעו כל אחד בפני חבירו חנוני בפני פועלים ופועלים בפני חנוני כדי שיתביישו יותר וה\"ה אם אמר הלויני מנה ופרע לבעל חובי זה אומר נתתי וזה אומר לא קבלתי ישבעו שניהם זה בפני זה ויתן בע\"ה לשניהם: וכתב הרמב\"ם בד\"א כששניהם לפנינו ותובעין מבע\"ה אבל אם מת החנוני והפועלים לבדם תובעים או שמתו פועלים והחנוני לבדו תובע נוטל בלא שבועה שהרי אין בע\"ה מפסיד כלום שהרי אינו משלם אלא תשלום אחד והרמ\"ה חילק וכתב אי אתו פועלין מעיקרא בלא חנוני ותבעי לבע\"ה אי מודה בע\"ה דהוה להו אגרא גביה ולא ידע אי פרעינהו חנוני אי לא וליתיה לחנוני קמן דלישייליה שקלי בלא שבועה: ואי חנוני אתי מעיקרא להודיה וליתנהו פועלים דלישיילינהו לית ליה למישקל אלא בשבועה אפי' אם מתו פועלים דליכא למיחש דילמא הדר שקלי מבע\"ה לא יהיב לחנוני בלא שבועה דאיכא למיחש שמא לא יהיב לפועלים מידי והכי מסתברא: כתב ה\"ר יוסף הלוי דוקא חנוני המקיף לבע\"ה ופורע לו חובותיו ואחר כך פורע לו בע\"ה אבל הקדים בע\"ה מעות לחנוני ואמר לו תן לפועלין סלע אם המחם אצל חנוני במעמד שלשה והפועלים נתרצו אין לפועלים על בע\"ה כלום אבל החנוני נשבע להם היסת ונפטר ואם שלא במעמד שלשה המחם אצל חנוני נשבע החנוני לבע\"ה שעשה שליחותו ונפטר והפועלים נבעין לב\"ה שלא נטלו כלום מחנוני ונוטלין מבע\"ה והרמ\"ה כתב שהפועלים צריכין לישבע כעין דאורייתא כיון שנוטלין: וה\"ר ישעיה כתב מתניתין איירי דלא אמר לפועלים הפרעו מן החנוני לפיכך יכולין לומר לא נטלנו ולא האמננו לחנוני עלינו אבל אם אמר להם הפרעו מן החנוני ונתרצו שניהם הם ליטול והוא ליתן לא שנא בהקפה ולא שנא הקדים מעות כבר נסתלקו מבע\"ה ואם יש כפירה ביניהם הוי כשאר תובע ונתבע והחנוני נשבע ונפטר מהם ונוטל מבע\"ה בלא שבועה ע\"כ ולא נהירא: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה מדתנן במתניתין וחנוני על פנקסו וכו' ולא קתני החנוני אומר לבע\"ה אתה אמרת ליתן לפועליך כך וכך ש\"מ דמיירי שאין החנוני טוען ברי שנתן אלא אומר שמצא בפנקסו שנתן לפועליו כך וכך ואשמועינן שאנו סומכין על מה שמוצא בפנקסו אע\"פ שהפועלים טוענין ברי והוא אינו טוען ברי כיון שאומר שכך מצא בפנקסו הרי הוא כברי ומיהו לא הוה פנקס הוכחה כנגד כל אדם כגון אם יאמר לאדם מצאתי בפנקסי שאתה חייב לי כך וכך דלא סמכינן אפנקסו אלא היכא דאיכא רגלים לדבר כגון שצוה לו בע\"ה ליתן לבנו או לפועלו והוא כתב שנתן דההוא מילתא דשכיח ואזלינן בתר פנקסו אבל בעלמא לא: ומתוך זה פסק שיש לדון על פי פנקסו של אדם שרגיל לעשות בתוך ביתו לכתוב בו ענייניו ואפילו להוציא מן היתומים ��יכא דיש רגלים לדבר שמה שכתב בפנקס הוא אמת כגון ראובן שמסר לשמעון אלף זוז לעיסקא בלא שטר תוך ד' חדשים לפני מות שמעון ונפטר שמעון בלא צואה ואחרי מות שמעון מצא פנקס מכתב ידו שהיה כתב בו זכרון המשכונות שלקחתי מהאלף זהובים של ראובן למחצית שכר והמשכונות הנמצאין באותו פנקס היה כתוב בכל פתק ופתק שם ראובן והחזיר לראובן מעותיו אע\"פ שהניח שמעון בן קטן: אמר החנוני אתה אמרת לי ליתן לפועליך מנה ונתתיו והוא כופר ואומר לא אמרתי לך כלום נשבע בע\"ה היסת ונפטר והחנוני עושה דין עם הפועלים ואם מודה בנ' וכפר בנ' נשבע שבועת התורה שלא צוהו אלא נ' כדין מודה מקצת ויפטר ואם אמר לו נ' צויתיך ליתן ונ' לא ידענא מתוך שלא יכול לישבע משלם: ואם אל נתן הבע\"ה לחנוני קצבה כמה יתן לפועליו אלא אמר לו תן לפועלי מה שצריכין אם אין הפועלין לפנינו או מתו החנוני נאמן לומר כך וכך נתתי להם ונוטל בע\"ה בלא שבועה דחזקתו שעשה שליחותו והואיל ותלה הדבר במאמר הפועלים ושמע החנוני וקבל דבריו כאילו קצץ דמי: וכתב ה\"ר יוסף הלוי קטן ששכר פועלים ואמר לחנוני לפרוע להם אע\"פ שאין קטן חייב בתביעות אחרות הבא שניהם נשבעין ונוטלין אע\"ג דקרא מיעטיה לקטן מאיש כי יתן היינו דוקא שלא לישבע על טענתו אבל שבועת הנשבעין ונוטלין דלא מחמת תביעה באה דינא הוא דנשבעין ונוטלין ומיהו אין בהם שנשבעין ונוטלין אלא בשכיר לפי שיש בה הנאה לקטן אבל באחרינא דלא מטי הנאה לקטן לא וחנוני נמי אע\"ג דלא מטי הנאה לקטן שהרי הוא צריך לפרוע לפועלים שהרי לא נפטר הקטן במה שהמחה הפועל אצל החנוני וצריך לשלם לו אפ\"ה נשבע החנוני ונוטל שאומר ליה מאי דאמר תליתן לפועלים בהנאתו יהבית להו והרמב\"ם כ' דווקא שכרי שיש בו לקטן הנאה נשבע ונוטל אבל החנוני אינו נשבע ונוטל כיון שאי לקטן בזה הנאה שהרי חייב ליתן לפועלין והחנוני מפסיד על עצמו שנתן ממונו ע\"פ קטן: בע\"ה שאמר תן לי בדינר פירות ומדד הפירות והניחן לפניו בחנות ושואל הדינר מבע\"ה ואומר כבר נתתיו לך נשבע בע\"ה בנקיטת חפץ ולוקח הפירות שאין דרך חנוני להוציא פירותיו מרשותו עד שיקבל מעותיו אבל אם היו הפירות עדיין ברשות החנוני ובע\"ה תובע אותם נשבע החנוני היסת ונפטר ואם כבר הכניס בע\"ה הפירות לרשותו והחנוני שואל הדינר מבע\"ה נשבע היסת ונפטר: לקח הבע\"ה הדינר ונתנו לפי החנוני ושואל הפירות וטען החנוני כבר נתתיו לך נשבע החנוני בנקיטת חפץ ונוטל הדינר אבל אם הדינר עדיין ברשות בע\"ה והחנוני שואל ממנו נשבע בע\"ה היסת ונפטר ואם הכניס החנוני כבר הדינר לרשותו ותובע בע\"ה הפירות נשבע החנוני היסת ונפטר:" + ], + [ + "החשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועה של תורה ולא שבועה של דבריהם ואפילו אם אמר התובע אקבל שבועתו אע\"פ שהוא חשוד אין שומעין לו: ונקרא חשוד מי שנשבע לשקר אחד שבועת עדות ואחד שבועת הפקדון ושבועת שוא וביטוי: ופרש\"י דוקא אכלתי ולא אכלתי שבשעה שנשבע מוציא שבועת שקר מפיו אבל אם נשבע שלא יאכל ועבר עליו ואכל אינו נקרא בכך חשוד על שבועת שקר להוציא שבועת שקר מפיו ולפ\"ז העובר על החרם שגוזרין הציבור אינו נקרא חשוד וכן כתב הרמ\"ה וכ\"כ הרמב\"ם וכן דעת רב אלפס אבל ר\"ת פי' אפילו העובר על החרם נקרא חשוד וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל: וכן הפסול לעדות מחמת עבירה בין בעבירה של תורה כגון מלוה בריבית או אוכל נבילות וכיוצא בו בין של דבריהם כגון מפריחי יונים ומשחקי בקוביא נק��א חשוד: וכן מי שחשוד ליקח ממון חבירו חשוד על השבועה ודוקא שיש עדים שלקח ממון חבירו אבל בלא עדים אי אפשר להיות חשוד דשמא מלוה ישנה יש לו עליו שבשבילו תפש אותו: התובע לחבירו מלוה שהלוהו וכפר אע\"פ שמביא עדים להכחישו אפילו הכי אינו חשוד כל זמן שלא נשבע: אבל הכופר בפקדון הוי חשוד אע\"פ שלא נשבע וכגון שיש עדים שראוהו בידו בשעה שכפר הא לאו הכי לא: כתב הרמב\"ם אין אדם נעשה חשוד עד שבאין עליו עדים שעבר עבירה שנפסל בה אבל המודה מעצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה אע\"פ שחושדין אותו ואין ראוי לעשותו עד שכתחילה אם נתחייב שבועה משביעין אותו שהרי אומרים לו אם אתה אומר אמת השבע ולא מפני שעברת עבירה אסור לישבע לך באמת ואם שקר אתה אומר הודה לבעל דינך וכתב הרמ\"ה אבל אי ניחא ליה לתובע לישבע ליטול כי אמר נתבע חשוד אני נשבע ונוטל וה\"מ דלא מהימן למימר חשוד אני בשבועה בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל נאמן דהא לחיוביה נפשיה ממונא קאתי והודאת בעל דין כמאה עדים דמי: תשובה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן נתחייב שבועה לשמעון ושאל שמעון שיחרימו בבית הכנסת על מי שיודע אם ראובן עבר על השבועה כדי לפסלנו חלילה וחס לא תהא כזאת בישראל לבייש בן ברית ברבים ואף התובע החרם ראוי לנזיפה שהוציא עליו לעז והזכיר עליו שם פסול: מי שנתחייב שבועה והוא חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אם טוען עליו טענת ודאי ואם שניהם חשדין פסק רב אלפס מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכ\"כ הרמב\"ם ורבינו האי גאון כתב שיחלוקו וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ולא אמרינן שמי שחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אלא בשבועה דאורייתא אבל בשל דבריהם לא: וכתב הרמב\"ם שומר שהוא חשוד וטוען שאבד הפקדון או נגנב אין שכנגדו יכול לישבע וליטול שהרי אינו טוענו ודאי שאכלו לפיכך אם טען בעל הפקדון לפי שלח יד בפקדוני או אכלו נשבע התובע כתקנת חכמים ונוטל: וה\"ר ישעיה כתב נראה לפרש דכיון שהוא חייב שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע מפני שחשוד משלם שאם היה התובע טוען ודאי שלח בו יד הוינן משביעינן ליה ועכשיו שטען ספק הוא אינו יכול לישבע ושכנגדו מחויב שבועה ואין יכול לישבע ומשלם וכן דעת הרמ\"ה: מי שנתחייב שבועה מדבריהם הוא חשוד אם הוא מהנשבעין ונוטלין אינו יכול לישבע וליטול וכתב רב אלפס שהנתבע פטור בלא שבועה ובעל העיטור כתב שנשבע היסת וכ\"כ הרמב\"ם וכתב עוד שבפוגן שטרו או היכא שהלוה טוען אישתבע לי שלא פרעתיך והמלוה חשוד שנשבע הלוה היסת ונפטר והראב\"ד השיג עליו וכתב שיטול המלוה בלא שבועה כיון ששטר מקוים בידו ואין לבטלו בשביל ששבועה דרבנן וכ\"כ הרמ\"ה דגבי פוגם שטרו אם הוא חשוד נוטל בלא שבועה ובשאר נשבעין ונוטלין אם הם חשודים ישבע הנתבע היסת חוץ משכיר אם הוא חשוד ישבע בע\"ה כעין של תורה: כתב הרמב\"ם היה החשוד מן הנשבעים בטענת ספק אינו נשבע לפי שהוא חשוד ואין שכנגדו נשבע ונוטל שאין טוען טענת ודאי שישבע על טענתו: החשוד על השבועה ומוציא שטר על היתומים כיון שאין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה והוא אינו יכול לישבע יפסיד כמו גבי מת לוה בחיי מלוה שאין בני מלוה נפרעין מן הלוה כיון שאינן יכולין לישבע: מי שנתחייב שבועת היסת והיה התובע חשוד אין הנתבע יכול להפך עליו שבועה שהרי אינו יכול לישבע אלא ישלם או ישבע היסת ואין שומעין לזה לתלות בדבר שא\"א וה\"ז כמי שמהפך שבועתו על הקטן שאנו אומרים לו או השבע היסת או תשלם לו: מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא חשוד אין שבועתו שבועה ואם נשבע ונטל יחזור בעל דינו ויטול כל מה שנתן לו ואם נשבע ונפטר ישבע זה או שכנגדו ויטול ממנו: לעולם דנין כזה לחשוד עד שילקה בב\"ד ואם היו עדים שלקה על ידם ועשה תשובה חוזר לכשרותו בין לעדות בין לשבועה:" + ], + [ + "אלו נשבעין בטענת שמא אע\"פ שאינו טוען ודאי אלא אומר סובר אני שאתה תפשת משלי השותפין שהיו שותפין ביחד והאריס לבעל הבית והאפוטרופסין פירש רש\"י אפוטרופוס שמינה אדם בביתו להתעסק בשלו דאילו אפוטרופא של יתומים קיימא לן מינוהו בית דין ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע והרמ\"ה כתב דמיירי נמי באפוטרופא שמינהו אבי יתומים דהא דאמרינן ביה לא ישבע היינו דוקא היכא דליבא הודאה מקצת אבל איכא הודאה מקצת ישבע אבל מינוהו ב\"ד אפילו ליכא הודאה במקצת ישבע ואשה הנושאת ונותנת בבית בחיי בעלה או שהושיבה בעלה חנונית: וכן הבית פי' אחד מן האחין שמתעסק בבית אחרי מות אביהם כל אחד מאלו נשבע אע\"פ שאין טוענין עליו ודאי והטעם משום שמורים היתרא לעצמן שבהיתר הם לוקחים בשביל שכר טרחם לפיכך הטילו עליהם חכמים שבועה כדי שידקדקו: ומיהו אינן נשבעין כטענת ספק עד שיחשדנו התובע בב' מעין כסף ופירש רש\"י שטוענו אני סובר שעכבת משלי ב' כסף ופרוטה והוא כופר שני כספים ומודה בפרוטה וכ\"כ הרמ\"ה וה\"ר ישעיה כ' שנשבעין אפילו בכופר בכל שהו וראשון עיקר: כתב הרמב\"ם מכאן הורו רבותינו שאם מת השותף האחד שאין היורש יכול להשביע שותף של אביו בטענת שמא שהרי אינו יודע שחושדו אביו בב' כסף ויש מי שהורה שגם היורש משביעו בטענת שמא וכזה ראוי להורות שהרי היורשים משביעין האשה שנעשה אפוטרופסית בחיי בעלה: וכל אלו אפילו אין עדים שהיה שותפו או אריסו אלא שמודה מעצמו שהיה שותפו או אריסו אלא שאומר לא גזלתי כלום אפילו הכי נשבע בנקיטת חפץ שאין אומרים מגו לפטור משבועה וכן כתב ה\"ר יוסף הלוי ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל שאין חילוק בזה בין ממון לשבועה דשבועה אתיא לכלל ממון דשמא לא ישבע ונמצא מתחייב ממון לו: המשלח ביד חבירו חפץ למכרו או ששלח בידו מעות לקנות לו סחורה אע\"פ שאינו נותן לו שכר ואין לו שום הנאה בשליחות זה הואיל ונשא ונתן בממון חבירו הרי הוא כאחד מהאחין שמתעסק בנכסים ויכול להשביעו מספק שלא עכב משלו כלל: השותפין שנושאין ונותנין ביחד או שהיה אחד מהם נושא ונותן ומפקיד הסחורה או מקצתן או המעות ביד השני בלא משקל ובלא מנין ובלא מדה הרי שניהם נכנסין לספק ויכול כל א' להשביע את חבירו אבל אם היה האחד נושא ונותן והשני לא נתעסק כלל אין נשבע אלא זה שנשא ונתן: חלקו השותפין אין משביעין עוד זה את זה בטענת שמא אלא מחרימים סתם על כל מי שתופש משל חבירו כלום: וכתב רב אלפס הוא הדין לאינך אם נפתלקו כבר ולא אשתייר לגבייהו מידי אינו יכול להשביעו וכ\"כ הרמב\"ם חלקו השותין והאיריסן ונתגרשה האשה ונתפרדו האחין זה מזה ולא תבעו זה מזה כלום אינן יכולין עוד לתבעו והרמ\"ה כתב מדנקט חלקו השותפין ונתגרשה האשה ונתפרדו האחין זה מזה ולא תבעו ולא נקט חלקו סתמא משמע דוקא באלו אבל באחריני אפילו חלקו נמי וטעמא משום דאלו יש להם במה שחולקים הילכך כיון שחלקו ונטל כל א' חלקו ולא תבעו אחליה לשבועה אבל אינך כולהו ממונא דבעל הבית והוא ולית להו לדידהו מנותא בגויה אע\"ג דפרשי מהדדי לא בטלה שבועה מינייהו דהא לא שבקינהו בעל הבית למשקל מידי דנימא מדלא תבעיה לשבועה אחיל גביה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: אע\"פ שחלקו אם יש עליו טענה משביע עליה ומגלגל עליו השאר וכן אם לאחר זמן נתחייב לו שבועה בין של תורה בין של דבריהם בין של שותפות מגלגל עליו שותפות הראשון: וכתב בעל העיטור איכא מאן דאמר דוקא שחלקו סתמא אבל פטרו זה את זה משבועה אין יכולין עוד לגלגל: מדברי הרמב\"ם חלקו השותפין ונשאר להם חובות גבי אחרים אין יכולין להשביע זה את זה מספק שהרי חלקו והחוב שנשאר להם אצל אחרים דבר ידוע הוא וכשיפרע יקח כל אחד מהם חלקו וכחלוק דמי וכן אם נשאר לאחד מהם דבר קצוב ביד חבירו אף על פי שלא נטלו הרי זה כאילו חלקו ואין משביעין זה לזה אבל כל זמן שנשאר כל זהו שלא חלקו אותו ואין יודעין משקלו או שנשאר ביניהם מן השותפות שלא עשו בו חשבון ולא ידע כל אחד מהם כמה הוא חלקו עדיין השותפות קיימת והנתבע אומר חלקנו כבר או שאמר התובע כן חלקנו אבל תנאי היה שאשביעך בכל עת שארצה ועדיין לא נשבעת לי אין יכול להשביעו בטענת ספק אפילו אמר הנתבע חלקנו וכך וכך נשאר לך אצלי וזה שנשאר לך אצלי אינו אלא חוב שזקפת עלי במלוה או שהנחתו אצלי פקדון אינו יכול להשביעו בטענת ספק וגם אינו יכול להשביעו היסת שכבר חלקו או שמעולם לא נשתתפו ואפילו ע\"י גלגול: לפי שאין משביעין היסת ולא מגלגלין אלא טענה שאם יודה בה יהיה חייב ממון אבל דבר שאפילו אם הודה אינו חייב לשלם אלא שבועה אינו נשבע עליו אפי' על ידי גלגול: טענו עדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך וזה אומר כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום או לא היית שותפי מעולם הנתבע נשבע שאין לו בידו כלום ומגלגל עליו שלא גזלו מעולם אבל אינו מגלגל שכבר חלקו או שלא היה שותפו מהטעם שאמרנו: וכן יש שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן שטען את שמעון טעיתי עמך בחשבון בנ' זהובים כשהיינו שותפין ונשאר מהן אצלך ל' זהובים ושמעון השיב כבר תבעתני בזו התביעה והרצתי אותך בענין שלא נשאר לך בידי כלום ובית דין חייבו לשמעון לישבע שהרצה לראובן ושמעון הפך השבועה על ראובן וטען ראובן ימציא לי הל' זהובים שיהיו מוכנים ואני אשבע. תשובה הדין עם ראובן ישבע שמעון שהרצה לראובן ופטרו מתביעה זו או יתן משכון ביד ב\"ד בל' זהובים וישבע ראובן שלא נתן לו כלום בשביל תביעה זו ולא פטרו ואחר שישבע יתנו לו בין דין ל' זהובים או המשכון: טען עדיין שותפין אנחנו ויש לי להשביעך בטענת ספק והלה טוען לא נשתתפנו מעולם והתובע הביא עדים שהיה שותפו וחזר הנתבע ואמר חלקנו אין שומעין לו שהרי הוחזק כפרן לשבועה זו. שותפין שטען אחד מהם כך היה התנאי בינינו ואחד אומר לא היה כך או שטען שהקרן שלו היה כך וכך וזה אומר אינו אלא פחות או שטען כבר נתתי לך מהשותפות וזה אומר לא לקחתי או שטען על הסחורה שהיא שלו לבדו וזה אומר משל השותפות היא וכל כיוצא בזה אם ירצה ישביענו היסת בפרט על הטענה שהוא תובע ואם ירצה יגלגל עליו כל אלו הדברים בשבועת השותפין שישבעו שלא גזלתני מעולם כל ימי השותפות ושהיה התנאי כך וכך וזהו הסחורה מהשותפות ושנתתי לי כך וכך: כתב הרמב\"ם ראובן שהטיל לכיס ת' זהובים ושמעון הטיל ר' ונשתתפו ונשאו ונתנו ביחד והממון כולו ביד ראובן וטוען ראובן שחסר הקרן ת\"ק זהובים אין אומרים ישבע ראובן שבועת השותפין וישלם שמעון נ' מביתו אלא ישבע ראובן שבועת השותפין וילך במנה שבידו ולא ישלם לו שמעון כלום טען ראובן ששמעון יודע ודאי בפחת זו שפחתו יגלגל על שמעון שאינו יודע ודאי ס��ום הפחת ואם לא עסק שמעון בשותפות כלל ישבע שמעון היסת שאינו יודע בודאי מזה ההפסד ויפטר ולא עוד אלא אם היה המנה הנשאר ביד שמעון חולקין אותו בשוה שאין השותף מן הנשבעין ונוטלין כדי שישבע ויטול מה שביד חבירו אלא ישבע ונפטר או נוטל מדבר שתחת ידו וכתב עליו הראב\"ד מה שכתב ישלם שמעון נ' הולך על הדרך שכתב הוא למעלה הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר או הפחת לאמצע ונמצא שראובן מפסיד ר\"נ ושמעון ר\"נ אלא שאינו הדין שישלם שמעון כלום בכל גירעון שיהיה שם שלא קבל אחריות לזה ואינו כן אלא כל אחד מפסיד ממה שהיה לו ולפי מעותיו השכר לעולם לאמצע ומ\"ש בסוף שאם היה המנה ביד שמעון שיטול ממנו ראובן נ' אינו דין אמת שההפסד לפי מעות שני חלקים לראובן ושליש לשמעון נמצא לראובן בהפסד ת\"ק של\"ג בקירוב ולשמעון קס\"ז נשאר לשמעון באותו המנה ל\"נ והשאר לראובן וזה דין אמת: וכתב עוד הרמב\"ם טען שמעון שיש ללוי עליו חוב מזה השותפות במנה אם היה בידו כדי החוב והיה יכול ליתנו ללוי נאמן ונותנין החוב ואחר כך מחשבין ואם אינו בידו אינו נאמן להוציא מראובן או מן הסחורה הידוע לשותפות שמא שמעון ולוי עושין קנוניא על ראובן ואפילו היתה המלוה בשטר אין ראובן חייב לשלם ממנה כלום אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעלי מחמת השותפות הוא ישבע ראובן היסת או ע\"י גלגול שאינו יודע שחוב זה אצלנו וישלם שמעון החוב משלו: וכן אם יצא שט\"ח על לוי בשם שמעון במאה זהובים ממון השותפות ואמר שמעון נפרעתי והחזרתי לכיס או שאמר שמעון קבעתי לו זמן לשנה או לב' אינו נאמן דשמא עשה קנוניא על נכסי ראובן וכיצד דנין בדין זה לוי נפטר בהודאת שמעון ואם אל הביא שמעון ראיה ישלם מביתו ויתבע ללוי בסוף הזמן וכל כיוצא בזה והראב\"ד כתב מאחר שהשטר שעל לוי מפרש שהוא מממון השיתוף של שראובן אם השטר ביד ראובן למה יפטר לוי מהכל בהודאת שמעון כי אם מהמחצה שלו אם יכול להוציא משמעון יוציא ואם לאו יתבע מלוי אבל אם השטר ביד שמעון נאמן לומר נפרעתי: שאלה לא\"א הרא\"ש ראובן ושמעון היו שותפין מתעסקין ביחד והלך שמעון ונשאר ראובן מתעסק וקנה בגדים מעכו\"ם ומכרן ללוי ולוי הקונה ממנו יצא לעכו\"ם במעות ועשה ראובן עוד שטר לעכו\"ם על עצמו שאם לא יפרע לו לוי לזמן שקבע לו שיפרע לו הוא ואחר כן חלקו ראובן ושמעון השותפות שביניהם ובקש ראובן משמעון שיעשה לו שטר על עצמו שאם לא יתן לוי לעכו\"ם המעות ויצטרך הוא לפרוע לעכו\"ם שיפרע לו שמעון חלקו מכל מה שיפרע לעכו\"ם ומכל הוצאה שיצטרך לעשות על זה ושמעון אומר איני עושה שטר על עצמי אלא כשיבא הפסד לראובן מזה אז יתבעני לדין. יראה אחר שראובן הוצרך לעשות עליו שטר בעסק השותפות ובתועלת שניהם ואילו היה שמעון שותפו שמה היה צריך גם הוא ליכנס עמו בשטר ועכשיו שלא היה שמה הוצרך ראובן לעשות השטר עליו יראה ששמעון חייב לעשות עליו שטר לראובן שאם יברר עליו ראובן בעדים שלא פרע לוי שקנה הבגדים לעכו\"ם ויצטרך ראובן לרוע לעכו\"ם שיפרע שמעון חלקו וכל מה שיוציא על עסק זה הוצאות ובשאר דברים בכל מה שיברר ראובן בעדים שיפרע שמעון חלקו: עוד אירע בעוד שהיו שותפין שנשא ונתן ראובן עם עובדי כוכבים וטעו בחשבון ונתן הטעות לשותפות וירא שיזכרו בטעותם ובקש שיעשה לו שמעון שטר עליו גם בזה שאם יצטרך להחזיר שיפרע לו חלקו: עוד תבעו כשהיו שותפין היו לו משכונות מאחרים ומכרם וירא שיבוא לו הפסד מזה שיעשה לו שטר שיפרע לו חצי ההפסד שיבוא לו מזה ושמעון אומר כשיבוא לך ההפסד או תצטרך להחזיר הטעות אז תתבעני לדין. באלו שתי התביעות יראה שאינו חייב לעשות עליו שטר בדברים הללו אלא שמעון יודה בפני עדים שהמעות שסכומן כך וכך שטעו העובדי כוכבים שהכניס אותן לשותפות והעדים יכתבו הודאת שמעון ויחתמו עליה ויתנו אותה ליד ראובן ותהיה בידו לעדות לזכות ולראיה שאם יוציאו העובדי כוכבים הטעות מיד ראובן שיוכל לתבוע לשמעון שיפרע חלקו וכן במשכונות שמכר ראובן יודה שמעון בפני עדים כל הדברים כמו שהיו ויכתבו הודאה ויתנוה לראובן: עוד אירע כשהיו שותפין שאחיו של ראובן היה לו מעות אמר ראובן לאחיו תשתדל עמנו בשותפות ותניח מעותיך עם שלנו וקח ריוח בכדי מעותיך ושמעון [ס\"א לא] ידע שאח ראובן היה לו מעות בשותפות עמהן עתה אמר שמעון מאחר שלא הודעתני מזה אין לי ליתן לאחיך מן הריוח אם אתה נתפשרת עמו תן לו מחלקך וראובן אומר כיון שהיינו ביחד שותפין כל אחד ואחד היה לו כח לעשות כל מה שיראה לו שהוא תועלת השותפות והיה נ\"ל תועלת בחברת אחי ועל כן לא הפסיד במה שלא הודיעו. הדין עם ראובן ויטול אחיו חלק בריוח כפי חלקו במעות: וששאלת ראובן ושמעון שנשתתפו על תנאי שיתעסק ראובן בכל מיני סחורות רק שלא ילוה לעכו\"ם ברבית וכשבאו לחלוק הביא ראובן עסק השותפות קצת במעות וקצת בשטרות שמכר ליהודים בהקפה ואמר שמעון שאין לו לקבל השטר. תשובה אם מנהג בעיר למכור במקפה צריך שמעון לקבלם אבל אם אין מנהג למכור בהקפה אז שינה ראובן ופשע ולא יטול שמעון חלקו בהקפה אלא במעות ובסחורה ואם ירצה שמעון ישביע לראובן שאלו הקפות הם מעסק השותפות ושעשאם לצורך העסק ולטובתם:" + ], + [ + "כל מי שנתחייב שבועה בב\"ד אפי' מדרבנן מגלגלין עליו לישבע על כל דבר שאם היה מודה בו מתחייב ממון: אבל אם אין בו חיוב ממון אלא שבועה כגון שאמר לו נשתתפת עמי ונתחייבת לי שבועה וזה אומר לא נשתתפתי עמך אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר אין מגלגלין עליו שלא נשתתף עמו: ועד היכן גלגול שבועה אפילו אם יאמר לו השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי: מגלגלין עליו אפילו שבועה דרבנן על שבועה דרבנן: חוץ משכיר שנשבע ונוטל שאין מגלגלין עליו: ואפילו לא תבעו התובע שיגלגלו בית דין מעצמן מגלגלין אפי' שבועה דרבנן: ומיהו אין מגלגלין אלא כשהנתבע טוען ודאי ונתחייב שבועה אבל טען טענת ספק ונתחייב שבועה אין מגלגלין עליו: אבל על טענת ספק של התובע מגלגלין ובלבד שיהיה רגלים לדבר כמו סוטה שהרי קינא לה ונסתרה ושבועת השותפין הא לאו הכי לא: מי שנתחייב שבועה ובא התובע לגלגל עליו שבועות אחרות וכשרואה זה שזה מגלגל עליו רוצה לשלם תביעה ראשונה כדי שלא יגלגל עליו ויצטרך לישבע על הגלגול כתב רב אלפס שאין שומעין לו אלא צריך לפרוע הכל או ישבע אבל אם הודה קודם שידע שרצה לגלגל עליו העניינים האחרים אינו משלם אלא מה שהודה וכתב א\"א הרא\"ש וכיון שצריך לישבע נשבע ונפטר מהכל אפילו מתביעה ראשונה אע\"פ שכבר נתרצה לפרוע אותה יכול לחזור בו אפי' אחר שיצא מב\"ד שלא נתרצה לפרוע אותה יכול לחזור בו אפי' אחר שיצא מב\"ד שלא נתרצה לפרוע רק ליפטר מן השבועה אבל אחר שצריך לישבע נשבע אף על התביעה ראשונה: נתחייב לו שבועה מן התורה ובא לגלגל עליו שבועת היסת יכול לומר לו שבועה דאורייתא אשבע לך והגלגולים תשבע ותטול: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת מחויב שבועה ואינו יכול לישבע שדינו לשלם אם רצה הלה לגלגל עלי�� אם יכול או אם יאמר המתחייב הריני משלם. תשובה דבר פשוט הוא שאין כאן גלגול שלא נתחייב לו שבועה מעולם אלא חייב לשלם לו מן התורה ואין כאן גלגול:" + ], + [ + "אלו דברים שאין נשבעין עליהם מן התורה קרקעות ועבדים ושטרות והקדשות לא שנא מודה מקצת ל\"ש אם כופר בכל ועד אחר מכחיש ול\"ש שבועת שומרין: ואפילו אם פשעו בהן ונאבדו פטורין מלשלם לא שנא שומר חנם או שומר שכל ושואל והרמב\"ם כתב דבפיעה חייב אפי' שומר חנם וכ\"כ הרמ\"ה אבל רב אלפס כתב בתשובה המפקיד שטרות אצל חבירו ופשע בהן ונאבדו פטור מלשלם וכ\"כ אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל: וכתב ה\"ר יוסף הלוי מי שמשכן כרם לחבירו או הוריד אריס לתוכו והתנה עמו לעבדו ופשע בו ולא עבדו חייב שלא פטרה אותו תורה אלא בחיזק דאתי מעלמא או ממילא מחמת דלא נטריה אבל זה כיון דלא עבדו כהיזק דבידים דמי וחייבין אבל הרמ\"ה כתב כל מאן דגרים לאפסודי דבר שלא בא לעולם אינו חייב עד שיקבל עליו בפירוש והיינו דתנן אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא: יש גאונים שכתבו מה שאין נשבעין על קרקעות דוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ נשבעין עליהן מן התורה שחשובין עליהן שמטלטלין אבל הרמב\"ם כתב שאין חילוק: טענו במחובר לקרקע והוא צריך לקרקע הרי הור כקרקע ואם א\"צ לקרקע כגון כנבים העומדות ליבצר ותבואה העומדת ליגזז שאומר לו י' גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר לא היו אלא ה' כתב הרמב\"ם דנשבעין עליהן דכתלושין דמי ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה שאין נשבעין עליהן אלא היסת דלאו כתלושין דמי וכן ר\"ח פסק כר\"א דאית ליה כל המחובר לקרקע כקרקע דמי וכתב ה\"ר יוסף הלוי דוקא לענין שומרים אבל מאן דמזבין לחבריה ענבים העומדות ליבצר כיון דאדעתא למישקל זבינהו ניהליה כבצורות דמיין ודנינן בהו דין מטלטלין ככל מילי כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן דקי\"ל כל העומד ליבצר כבצור דמי והכא היינו טעמא דגבי שומר לאו כבצורות דמיין כיון דלשמירה הן כשהן מחוברין לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה הוו ליה כקרקע דהא לאו למיתלשינהו מסרינהו ניהליה אבל הרמ\"ה כתב דלאו דוקא לענין שבועה דה\"ה לענין כל מילי למיעטיה רחמנא לקרקע כגון גזל ואונאה ושבועת הפקדון: וכתב בע\"ה דוקא גידולי קרקע אבל תלוש ולבסוף חיברו כגון כותל בנין וצנור שקבעו וכוורת דבורים דקי\"ל כחכמים דהמחובר לרקע לאו כקרקע דמי: כתב הרמב\"ם הטוען ללחבירו שכנת בביתי ב' חדשים ואתה חייב לי שכרם וזה אומר לא שכנתי אלא חדש הרי זה מודה מקצת שאם היה שכר החדש שוה ב' מעין ה\"ז נשבע מן התורה: שטר מסרתי לך וי' דינרים היה לי בו ראיה וזה אומר להד\"ם ישבע היסת הפכה עליו ה\"ז נשבע היסת שהיה לו בו ראיה י' דינרים ואבדו לו באבדת השטר ויטול ואם אמר הנתבע אמת אתה מסרתו לי ואבד הרי זה פטור אף משבועת היסת והראב\"ד השיג עליו וכתב אולי הוא ברשותו עדיין וכפר בו אם פטרוהו משבועת פשיעה משבועת שאינו ברשותו לא פטרוהו: ולא נהירא דכיון דפטור מעיקר השבועה פטור נמי משאר השבועות: טענו כלים וקרקעות בין שהודה בכל הכלים וכפר בכל הקרקעות בין שהודה בכל הקרקעות וכפר בכל הכלים בין שהודה במקצת קרקעות וכפר בכל הכלים נשבע היסת ונפטר אבל אם כפר בכל הקרקעות והודה במקצת כלים וכפר במקצת נשבע שבועה דאורייתא על הכלים ומגלגלים עליו שבועה על הקרקעות: כתב הרמב\"ם החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידה הרי הוא חייב לשלם בין שטוענו שחפר והוא אומר לא הפרתי בין שטוענו ב' מערות חפרת והוא אומר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום נשבע היסת ונפטר וכתב הראב\"ד ודוקא שתבעו למלאות החפירות אבל תבעו לשלם פחתו הרי שה כשאר תביעת ממון ונשבע שבועה דאורייתא: והא דאין נשבעין על כל הנך דוקא שבועה דאורייתא אבל שבועה דרבנן נשבעין עליהן וכן ע\"י גלגול נשבעין עליהן: ועל ההקדשות כתב רב האי דאפי' היסת אין נשבעין עליהן כדאיתא בפ\"ק דב\"ב אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדשות עם הגזברים והרמב\"ם כתב שעל כולם נשבעין היסת חוץ מהקדש שנשבעין עליו כעין של תורה מתקנת חכמים שלא יזלזלו בהקדשות וה\"ר ישעיה כתב ודאי הממונה על ההקדש אין להשביעו אפילו היסת אבל אדם אחר שגזל מן ההקדש דין הוא שישביעוהו: ומה שמקדישין בזמן הזה לבית הכנסת מעות או ס\"ת או המקדיש לקנות בהם קרקע לבית הקברות דינו כשאר נכסי הדיוט ואם יש תביעה לקהל עם אחד שגזל מהם או שמעכב על ידו ואינו מוסרו לקהל דין הוא להשביעו בין היסת בין דאורייתא כדין כל התביעות שהרי לצורך הדיוט הם ואין כאן עסק גבוה ע\"כ:" + ], + [ + "אין נשבעין על טענת חש\"ו: אפילו אם היה גדול בשעת תביעה אם היה קטן בשעת נתינה אין נשבעין לו: ופירש רש\"י אבל אם היתה הנתינה בגדלות כגון שנתן אבי הקטן ומת והקטן תובעו נשבעין לו [אבל קטן הבא בטענת אביו נשבעין לו הואיל והיתה הנתינה מכח בן דעת] אבל רבי יצחק פירש דאפי' בכה\"ג אין נשבעין לו וכן עיקר: אבל גדול שבא בטענת אביו ואומר ברי לי שמנה לאבי בידך וזה מודה במקצת צריך לישבע כדפי' לעיל: ואף על פי שאין נשבעין לקטן שבועה דאורייתא נשבעין לו שבועת היסת: וכתב ה\"ר יוסף הלוי ואפי' שבועה דאורייתא דוקא מודה מקצת ועד אחד מכחישו אבל שבועת שומרין נשבעין אפילו לקטן וכ\"כ הרמב\"ם והרמב\"ן כתב שאין נשבעין ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: ושבועת השותפין וכיוצא בה שבאו בטענת שמא נשבעין לקטן בד\"א כשיש עדים שהיו שותפו או אפוטרופוס שלו ב\"ד מעידין לו אפוטרופא ומשביעין אותו בטענת שמא: וכשהקטן השביע שבועת היסת אין הנתבע יכול להפכה על הקטן שאין משביעין לקטן ואפי' חרם אינו מקבל שאינו יודע עונש השבועה: וכתב ה\"ר יוסף הלוי אפי' אינו חריף בענין משא ומתן נשבעין על טענתו היסת בין במודה מקצת בין בכופר הכל שלא יהא זה נוטל ממונו של קטן והולך לו וכ\"כ הרמב\"ם והרמב\"ן כתב שבין היסת בין שבועת הנשבעין ונוטלים אין נשבעין לו אא\"כ הגיע לעונת פעוטות וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב הרמב\"ם אין נשבעין על טענת קטן בין מודה מקצת בין כופר הכל ועד אחד מחייבו אבל למה שכתבתי למעלה דגדול התובע על פי עד אחד חייב הכי נמי חייב שאין החיוב בא על תביעת קטן אלא על פי העדאת העד והרמ\"ה ילק שבועת מודה מקצת ועד אחד דבעינן בהו טענה אין נשבעין לקטן אפילו אם היתה הנתינה מכח בן דעת אבל אי איכא בהו תביעה כגון שתבעו כשהוא גדול אע\"ג דנתינה היתה בקטנות חייב דבדידהו תלוי הכל בתביעה ולא בנתינה אבל שבועת שומרין דלא בעי בהו טענה היתה הנתינה מכח בן דעת אבל אי איכא בהו תביעה כגון שתבעו כשהוא גדול אע\"ג דנתינה היתה בקטנות חייב דבדידהו תלוי הכל בתביעה ולא בנתינה אבל שבועת שומרין דלא בעי בהו טענה היתה הנתינה מכח בן דעת נשבעין על טענת קטן ואם לא היתה הנתינה מכח בן דעת ואפילו תבעו כשהוא גדול אין נשבעין על טענתו דבשומרים הכל תלוי בנתינה ולא בתביעה וןכ בנשבעין בטענת שמא שנשב��ין על טענת קטן היינו דוקא היכא דהוי שבועה דלא אתיא מכח חיוב שמירה ואי אתיא מכח חיוב שמירה לא משביעינן ליה אלא היכא דהויא עיקר נתינה בגדול הדין הוא דינא דקטן תובע לענין שבועה דנתבע אבל לענין ממונא כל חיוב דאתו ליה מחמת מעשה דעביד ליה כגון פקדון דלא מחייב שומר בנטריותיה אלא מחמת דמסריה מריה ניהליה אדעתא דנטורי א\"נ דא\"ל דליששקליה אדעתא דהכי ושקליה לא מחייבינן ליה אנתינת קטן כלום דאיש כי יתן כתיב וכל חיוב דאתיא לנתבע מחמת נפשיה כגון גזילות וחבלות ומאי דדמי להו מתחייב נתבע לקטן בגוייהו: וקטן דאזיף מיד לאחריני ואכליה או אפסדיה בידים ודאי חייב מידי דהוה אגזילות וחבלות אבל אי איתניס ביד הלוה אחר שמשכו או הגביהו כיון דמחמת נתינת קטן אתא לידיה לפקדון מדמינן ליה וכיון דקיימא לן אין נתינת קטן כלום אישתכח דליכא נתינה הראויה לחייב עליה ואינו בא לידו לא בתורת שמירה ולא בתורת הלואה ולא בתורת מתנה אלא כל כמה דאיתיה ברשותיה מיחייב ליה לאהדורי ואי איתניס ברשותיה דמריה איתניס אבל אי אכליה או אזקיה בידים חייב עליה כגזלן והני מילי לדינא דאורייתא אבל השתא דתקון רבנן לפעוטות דהוי מתנתן מתנה במטלטלין מסתברא דהכי נמי הלואתן הלואה ומכי משך ליה לממונא חייב באחריותיה ע\"כ: והיכא דהוי קטן נתבע אם תובעין לו בדבר שיש בו הנאה לקטן כגון שהלוה לו על עסק מו\"מ לאחר שהגיע להיות כפעוטות והודה הקטן נפרעין מיד מנכסיו ואם אין לו ימתינו לו עד שיהיה לו וישלם: ואם כופר ימתין לו עד שיגדיל וישביענו היסת: אבל קניינו אינו כלום לפיכך עדים שראו קנין שלו לא יכתבו עליו שטר: ואם תובעין לקטן בדבר שאין לו הנאה ממנו כגון נזקין וחבלות אף על פי שמודה פטור אפילו אם יש לו ממה לשלם ואפילו לאחר שיגדיל כדתנן והם שחבלו באחרים פטורין: ואם תובעין אותו בדברים שנשבעין ונוטלין כשכיר וכיוצא בו פירשתי למעלה בדין שכירות: החרש והשוטה דינו כקטן לענין חבלות ונזקין שהם פטורין אפילו אחר שיתרפאו: ולענין עסקי הלואה ומשא ומתן דין החרש כדין הקטן שאם הלוהו בעדים או שמודה חייב לשלם מיד ואם הלוהו שלא בעדים וכפר ממתין לו עד שיתרפא ומשביעין אותו אבל שוטה לאו בר משא ומתן הוא כלל ואפילו אם נתרפא והודה אינו חייב לשלם אפילו אם הלוהו בעדים שאבדה מדעת היא וא\"צ לומר שאין משביעין אותו לכשיתרפא: והסומא הרי הוא כבריא לכל דבריו בעניינים אלו ונשבע בכל מיני שבועות ונשבעין על תביעותיו: ואשת איש כתב רבינו האי שאין משביעין אותה אלא כותבין לתובע שנתחייבה לו שבועה ואם תתאלמן או תתגרש תשבע: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת אשת ראובן שהשאילה לאשת שמעון כלי כסף וכלי זהב ובבקר יצא קול שנגנבו כלים ושאלה אשת ראובן את חפציה והשיבה אשת שמעון אין לי ממה לשלם שהכל של בעלי ושמעון בעלה אומר לא אשלם כלום שלא נתת לי ועוד חושדין לשמעון שיודע מה שנעשה בהם. תשובה הא מילתא דפשיטא שאין שמעון חייב לשלם מה שלותה אשתו אמנם אחרי שמודה שבאו הכלים האלו לביתו חייב לישבע שאינם ברשותו ושלא שלח בהן יד ושלא פשע במה שנגנבו וגם האשה תשבע שאינם ברשותה ויכתבו עליה פסק דין שחייבת ליתן דמי אותם הכלים לכשתתאלמן או תתגרש: וששאלת אשה שנתחייבה שבועה בשביל שטר חוב שיצא עליה כתקנת הגאונים להשביע הלוה אם יש לו מטלטלין והיא מסרבת מה דינה. תשובה אשה שוה לאיש לכל עונשין שבתורה ואיש צריך לנדותו עד דציית דינא וכן הוא דין האשה: וכן יש תשובה לגאון וששאלתם לענין הזמנת א\"א לדין שי\"א שאין מזמינין אותה דמאי נפקא מינה בהזמנתה בשם שאם מודה אינה משלמת כך אם כופרת אינה נשבעת כי השבועה במקום התשלומין לכך ימתין בעל דינה עד שתתאלמן או תתגרש וי\"א שמזמינין אותה לדין שאף על פי שאם תודה שלותה או גזלה אין מחייבין אותה לשלם שמא תודה דממון ההלואה או הגזל מצוי אצלה והבעל מודה גם הוא ואפילו אם לא יודה הבעל לדבריה ישביעו אותו שאינו יודע שיש לזה התובע ביד אשתו דבר מצוי אצלו ואם ישבע בעלה ולא נמצא דרך לדון עליו שישלם כותבין זכות לתובע שיגבה הוא או יורשיו ממנה לכשתתאלמן או תתגרש ואם כפרה משביעים אותה מיד שמא תודה ויקח התובע זכותו בידו ואנו רואים דברי אומר מזמינין אותה כי השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה ומה שאמרו כי השבועה היא במקום ממון אינו כן אלא משביעין את הנתבע אולי יודה לכן משביעין גם אותה אולי תודה ואם מצוי אצלה תחזיר לבעלים ואם לא יכתבו לתובע זכות שיהיה לו או ליורשיו עליה או על יורשיה ומה שאמרת שאומר הבעל אינך רשאי לגנות את אשתי אינה טענה ליקח הוא של אחרים ולא יגנו את אשתו להוציאו מידו וכך ראוי לעשות מזמינין אותה ואת בעלה ושואלין אותה לבדה ואותו לבדו על אותו ממון אם הוא מצוי ואם אינו מצוי במה הוציאו אותו או כמה היה ואם לא נמצא מכוונין דבריהם חוזרין ומדקדקין בדרישות ובחקירות בכל צד שיוכל הדיין אם יצא מזה כלום מוטב ואם כפרה משביעין אותה ואולם בצינעא ולפי כבודה ואם תודה ואמרה שאינו מצוי בידה אז משביעין את שניהם שאין ברשותם ממנו כלום ושלא עשו קנוניא על ממונו של זה: ויש מנהג כשמזמינין אשת איש בודקין בשכיניה אם היא רגילה לשאת וליתן עם אנשים מזמינים אותה אלא שמצניעים אותה לפי כבודה שלא תתננה ואם אינה רגילה בכך אלא צנועה ויושבת בביתה שואלין לתובע על מה תובעה ושואלין אותו איך נתת ממונך לאשת איש ושוקלין הדברים בלבם אם יראו רגלים לדבר מזמינין אותה ואם לא יראו פנים לדבר אין מזמינין אותה כי תואנה הוא מבקש ולא באשת איש לבד עושין כן אלא גם לבתולה היושבת בבית אביה שאין דרכה לצאת ולבא עושין כן:" + ], + [ + "הלכות גביית מלוה", + "מצות עשה להלוות לעניי ישראל: ומצוה גדולה היא יותר מן הצדקה שהמקבל הצדקה כבר נצרך לשאול וזה שלוח עדיין לא הגיע לידי כך: וקרובו עני הוא קודם לעניי אחרים ועניי אחרים ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת: ואפילו עשיר שצריך ללות מצוה להלוותו לפי שעה ולהתנותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו: אסור לנגוש את הלוה כדי שיפרע כשיודע שאי לו ואפילו להיראות לו אסור מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע לו: וכשם שאסור למלוה לתובעו כך אסור ללוה לכבוש ממון חבירו ולומר לו לך ושוב ומחר אתן ויש אתו: וכן אסור ללוה לקחת הלואה ולהוציא שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה יגבה חובו ואם עושה כן נקרא רשע: וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה הזאת מוטב שלא להלוותו ממה שילוהו ויצטרך לנוגשו אח\"כ ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה: ואם בא המלוה לב\"ד למשכן ללוה או ליפרע ממנו יש לב\"ד לעשות לו דין ולא יאמרו פלוני עני ואין לו ופלוני עשיר וא\"צ לו אלא אין מרחמין בדין: ואם בא למשכנו לא ימשכנו הוא בעצמו שאם משכנו בעצמו עובר בלאו אלא ב\"ד ישלחו לו שלוחם: ואם שלוחם לא יכנס לביתו למשכנו אלא אם ימצא לו שום דבר בחוץ יקחנו אבל לא יכנס לביתו: וא��ילו בחוץ לא ימשכנו דבר שעושין בו אוכל נפש כמו ריחים ורכב פירוש ריחים של יד שהוא מטלטלין ושייך ביה משכון: אבל בתי ריחים של מים הרי הם כקרקע: ולא שייך ביה משכון אלא גוביינא כשאר קרקעות דלא שייך משכון אלא במטלטלין שאין ב\"ד ממשכנים ליקח קרקע למשכון: ומ\"מ אם המלוה בעצמו נכנס לבית הריחים ונטל הריחים העליונה או הברזל והסובב והגלגלים כבר נעשו מטלטלין ויש להם דין כלי אוכל נפש ומחזיר אותם בשעת מלאכה: וכתב הרמ\"ה דכל מיני כלים בין שעושים בהם אוכל נפש כגון חרמש ומורג ורחת ומזרה נפה וכברה ועריבה ותנור וסכין של שחיטה ושמחתכים בו פת ובשר וסירות ומגרפות ומזלגות ושפודים וכוסות וקערות וכיוצא באלו בין שאינן אוכל נפש אלא כלים שעושין בהן מלאכה להתפרנס בהם כגון זוג של מספרים וצמד של פרות כולם אסור למשכנם בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה אלא היכא דמסרינהו מדעתיה למלוה או לשליח ב\"ד אז מותר ליקחם. והא דאין ממשכנין אוכל נפש דוקא דלית ליה אלא חד מכל מין ומין אבל אי אית ליה תרי מחד מינא שרי למשקל חד ולמשבק חד ודוקא דברים שעושים בהם אוכל נפש דלא עביד בהו עבידתא דמיתזן מאגריה אבל כלי אומנות דעביד בה עבידתא דאיתזן מאגריה שביק ליה תרי מכל מינא ומינא כדאמרינן גבי סידור ע\"כ ור\"י פי' דלא הוי אוכל נפש אלא כשעושין בהם ממש אוכל נפש כמו סכין של שחיטה ופרות המרכסות וכיוצא באלו אבל שאר כלי אומנות כגון פרות החורשות וזוג של ספרים אף על פי שמשתכרים בהם לקנות אוכל נפש מותר למשכנו וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: ואם משכן הרבה כלים של אוכל נפש עובר על כל כלי וכלי בפני עצמו: ואפילו שני כלים המחוברים יחד לעשות בהם מלאכה אחת כמו המספרים שגוזזין בו ירק עובר בשני לאוין: ואוכל נפש עצמו מותר למשכנו ובלבד שישאר לו השעור שמסדרין לו כדלקמן: והאלמנה בין שתהא ענייה או עשירה אין ממשכנין אותה: וכל זה לא איירי אלא במשכנו שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה הכל מותר שיקח הוא בעצמו את המשכון מביתו ואפילו היא אלמנה והמשכון שעושין בו אוכל נפש והרמב\"ם ז\"ל כתב דבחובל אלמנה ואוכל נפש עובר אפילו משכנו בשעת הלואתו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה וכן השיג עליו הראב\"ד: ואפילו שלא בשעת הלואתו אינו עובד אלא בממשכן ללוה ובהלואה שהלוהו אבל בבית הערב מותר למשכן ודוקא ערב סתם אבל ערב קבלן דינו כלוב בעצמו: וכן אפילו בביתו אם לא היה דרך הלואה אלא משום שכירות שהיה שכיר אצלו או שהשכיר לו בהמתו או כליו יכול ליכנס לביתו ולמשכנו ואם זקפו עליו בהלואה חזר להיות כמו הלואה וכתב הרמ\"ה דוקא לענין שלא ליכנס לביתו אנו מוציאין בית הערב מכל אלו אבל לענין שלא לחבול אוכל נפש והשבת העבוט וסידור דין הערב כדין הלוה: וכתב עוד הרמ\"ה כי אזהר רחמנא שליח ב\"ד שלא ליכנס לביתו של לוה היינו היכא דאפשר ליה לבע\"ה לאשתלומי מיניה באנפא אחרינא מקרקעי או מטלטלי אבל כי לא אפשר ליה לאישתלומי מיניה באנפא אחרינא אלא בהכי כגון דלא משכח ליה מקרקעי או מטלטלי וטעין דלית ליה מידי לפרעיה למלוה והמלוה טעין אפילו טענת ספק דאית ליה מטלטלין בביתיה דינא הוא דליעול שליח ב\"ד בביתיה ואי משכח מידי דהוה חזי מדינא למשכוניה ממשכין ליה אע\"ג דהאי מילתא לא איתמר בגמרא בהדיא ורבותינו נמי לא חזינן למיכתב מה דמסתבר לן בה משום דמלאכת שמים היא ואפילו הכי לא אורינן בה הלכה למעשה אלא היכא דאמיר לוה ולא משבח מיד מברא לאישתלומי לא מקרקעי ולא מטלטלין ש��ין לך נעילת דלת גדולה מזו: וכ\"כ רב אלפס בתשובה שאם הלוה אלם ורוע מעללים ומעיז פניו מלפרוע חובו מותר ליכנס לביתו לדעת מצפוניו אפי' ע\"י שליח עכו\"ם כדאמרינן ממשכנין על הצדקה וכן עושין בצרכי קהל ובעה\"ת כתב דאין אנו עושין כן אלא בדוחק גדול דצדקה ומס שאני שלא באו עליו דרך הלואה אבל מלוה שהתורה הזהירתנו עליו אין כח בנו לעקור מצוה זו אלא בקושי גדול ושיהא כוונת ב\"ד לשמים כדאמרינן ב\"ד מכין ועונשין שלא כדין ולא לעקור דבר מן התורה אלא לעשות סייג לתורה ע\"כ: ולדברי ר\"ת אין אנו צריכין לכל זה שהוא מפרש דכל זה לא איירי אלא במשכנו להיות בטוח במעותיו ולא בא עתה לפרוע ממנו אבל כשבא ליפרע מחובו והוא אינו רוצה לפרוע והוא בחזקה שיש לו מטלטלין ומכריחן שליח ב\"ד נכנס לביתו למשכנו ויפרע לזה חובו: שפריעת ב\"ח מצות עשה הוא ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה: ומיהו אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה אפילו התנה על עצמו שיתפוש המלוה את גופו וכתב לו זה בשטר אינו מועיל ואינו יכול לא לאוסרו ולא להשתעבד בו ובמשכון זה שמשכנו להיות בטוח בחובו נאמר בו מצות השבת העבוט ולא שייך ביה סידור אלא לוקח כל מה שימצא לו בחוץ ומחזיר לו כסות לילה בלילה וכסות יום ביום וכשבא ליפרע מחובו לא נאמר בו השבה שהרי בא ליפרע ולרחת את שלו אבל סידור שייך בו כמו שאפרש: וכיצד מצות השבת העבוט כשבא למשכנו להיות בטוח מחובו ממשכנו על יד שליח ב\"ד ולוקח לו כל מה שיש לו בחוץ: ומחזיר לו כסות יום ביום ונוטלו בלילה וכסות לילה בלילה ונוטלו ביום וכן מחזיר לו בלי אומנותו ביום ואפילו הוא עשיר הרבה בקרקעות ואין לו מטלטלין אלא אלו שמשכן צריך להחזירם לו אבל אם יש לו מטלטלין אחרים שא\"צ לאלו א\"צ להחזיר לו: וכתב ה\"ר יהודה ברצלוני שצריך להחזיר לו בעדים ולהתרות בו אל תחזירהו לי אלא בפני עדים שאם לא כן יכול לומר החזרתים לך אע\"פ שנתנו לו בפני עדים ואחר כך נאמן לומר פרעתיך בהיסת במגו דהחזרתי לך: ואינו יכול למוכרו לעולם כיון שלקחו בתורת משכון אם לא שיחזירנו לו על מנת שלא לחזור ליקחנו בתורת משכון אלא בתורת פרעון: וכל זמן שנוהג עמו בזה אין השביעית משמטתו ואם החזירו ומת הלוה נוטלו מהבנים ואין לו דין שאר מטלטלי דיתמי: ואין צריך להחזירו לבניו: וכיצד הוא הסידור שליח ב\"ד נכנס לביתו ומכריחנו לפרוע ואף אם אינו רוצה ליתן מכין אותו עד שיתן ואשר יקח ממנו יתננו למלוה ויחליטנו לו אלא שצריך לסדר לו למאן דאית ליה ולמאן דלית ליה נוטל הכל ואינו מניח לו כלום: ור\"ת פסק שאין מסדרין לב\"ח והגאונים פסקו שמסדרים וכן כתב רב אלפס וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: אומרים לו הבא כל מה שיש לך ולא תניח כלום אפילו מחט ומניחין לו מזון ל' יום וכסות י\"ב חדש כסות הראוי לו היה לבוש בגדי משי ורקמה מעבירין אותם ממנו ונותנים לו כסות הראויה לו לשנים עשר חדש ותפילין וסנדלים ומטה לישב עליה ומטה ומצע לעשיר לישן עליהן עם כל צרכי המטה כגון כר וכסת וסדינים וכיסוי ומטה ומפץ לעני ואם הוא אומן נותנין לו כלי אומנותו ב' מכל מין ומין כגון אם הוא חרש נותנין לו ב' מעצרין וב' מגרות היה לו ממין אחד שלשה או ד' וממין אחר לא היה לו אלא אחד מוכר מהמין שיש לו הרבה עד שלא ישאר לו אלא ב' ומהמין שאין לו אלא אחד אין מוסיפים לו היה אכר או חמר או ספן אין נותנים לו צמדו או חמורו וספינתו אף על פי שאינו מתפרנס אלא מאלו אינו כשאר כלי אומנות אלא בכלל שאר נכסים וימכרו בב\"ד ויפרעו מהם לבעל חובו וכתב ה\"ר יהודה ברצלוני אפילו אם הוא ת\"ח ותורתו אומנתו אין מניחין לו ספריו ואפילו ס\"ת לפי שהם כשאר נכסים שב\"ח גובה חובו מהם ולא אמרו שנותנין לו תפילין אלא שהן דרך מלבוש ומצוה המיוחדת לגופו וכשם שנותנין לו כסותו כך נותנין לו תפילין: ואין מניחין אלא לו לבדו אבל לא לבניו ואפילו הם קטנים ומוטלין עליו לפרנסו וכן לא לאשתו אף על פי שהוא חייב במזונותיה: ולא מיבעיא שלא תטול אשתו מזונותיה להבא אלא אפי' תפסה מנכסי בעלה כגון שהלך למדינת הים ותפסה מנכסים שתזון מהם מוציאין מידה ונותנין למלוה וי\"א שאם קדמה היא למלוה שתשבע ותטול: ורב אלפס כתב בתשובה שאין לו לאשה מזונות לא ממקרקעי ולא ממטלטלי עד שיפרע המלוה אפילו היתה קודמת ואפילו הלך בעלה למדינת הים ולותה בשטר ואכלה אף על פי שקדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו של בעל השטר אין הלואת המזונות נגבית עד שיפרע בעל השטר תחלה בד\"א במלוה בשטר אבל אם היתה המלוה שעל הבעל על פה והיא לותה לצורך מזונותיה על פה או בשטר איזה מהם שיבא לגבות תחילה קודם ואם באו שניהם כאחד חולקין: בד\"א שאין נותנין לאשתו ובניו כסות בזמן שלא היו להם בגדים שעשה להם הוא אבל אם היו להם בגדים שעשה להם הוא אין בעל חוב גובה חובו מהם אפילו אם הם חדשים שלא לבשו מעולם כיון שקנאם לשמם אין בעל חוב גובה מהם מכסות אשתו לא מכסות בניו: וכתב ה\"ר יהודה ברצלוני הוא הדין אם קנה ספרים לבניו ללמוד בהם הן בכלל מה ששנינו ואין לו בכסות אשתו ובניו ולא נהירא דלא עדיפי מספרים שלו כמו שכתבתי למעלה וא\"כ כ\"ש ספרי בניו וכתב הרמב\"ם בד\"א בכלי חול אבל בגדי שבת ומועד ב\"ח גובה מהם ואין צ\"ל אם היה בהם טבעות וחלי זהב שהם לבעל חוב ויש מחלקין שאם היא מיוחסת אין בעל חוב גובה אפילו מבגדי שבת ויו\"ט ולא מכל תכשיטים אפי' זהב ומרגליות מפני שהיא עולה עמו ואינה יורדת עמו וי\"א שאין חילוק בין מיוחסת לשאינה מיוחסת ולא בין בגדי חול לשבת אלא מכולן אין גובין לבעל חוב כיון שזכתה בהן משעה שלקחן אין לבעל חוב שיעבוד עליהם וכתב הרמב\"ן ז\"ל הא דאין לבעל חוב מכסות אשתו ובניו אף על פי שעדיין לא לבשום דוקא שקנאם לחם קודם שלוה אבל קנאם אחר שלוה אפילו לבשום כבר בעל חוב גובה מהם והוא שכתב לו דאקני ושיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אבל אם חסר אחד מכל הדברים האלו אין גובה מהם: וכל זה לא מיירי אלא בבגדים שהבעל קונה להאבל כל מה שהכניסה לו היא בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל אין בעל חוב גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא ואם אינו ידוע יראה שהיא נאמנת בשבועה בבגדים ותכשיטים שדרך האשה להכניס לבעלה: ואין חילוק בענן סידור בין מקרקעי למטלטלים דה\"ה אם אין לו מטלטלי ובא לגבות ממקרקעי מניחין לו לצורך כל הדברים שפירשתי: כתב בע\"ה התנה עמו ע\"מ שלא יסדרו לו בחוב זה לא אמרינן דהוי מתנה על מ\"ש בתורה אלא הוי ככל תנאי שבממון וקיים אבל במה ששיעבד לו כל נכסיו אין בזה תנאי לבטל הסידור שלא היה בדעתו אלא על נכסים הראויין לו על פי התורה עד שיזכיר בהדיא תנאי הסידור ואפי' אמר בהדיא מגלימא דעל כתפאי לא אמר אלא על איצטלא בת ק' זוז שאינה כסות הראויה לו שימכרוהו ויתנו לו כסות הראויה לו וכן אם אמר על מנת שלא יהא בחוב זה דין סידור אינו מועיל דהוה ליה מתנה על מ\"ש בתורה כמו ע\"מ שלא תהא שביעית משמטתו דלא מהני: ואין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה כגון שכירתו ושכירות בהמתו וכיוצא בו: וכן כשבא ליפרע מן הערב כדרך שכל אחד מכל אלו אינם בכלל השבת העבוט כך אין סידור נוהג בהם אבל קבלן דינו כלוה אבל הרמ\"ה כתב שדין סידור נוהג בערב ובכל אלו והראב\"ד כתב בענין הסידור והחזרה קרוב לזה שפירשתי אלא שהוא תלה בדעת הלוה שכתב אי אמר הלוה לא בעינא לזבוני מאני דילמא מתרמי לי זוזי ופרעינא ליה בהא אין מסדרין אלא שקיל מלוה כוליה ומהדר ליה ללוה ואי א\"ל בעינא דתסדרין לי מסדרינן ליה ומאי דפייש יהבינן למלוה ומחליטינן ליה ע\"כ וי\"א שגם בשעת משכון מסדרין ומניחים לו לכים הצריכין לו וכ\"כ הרמב\"ם לא ימשכננו דברים שעושין בהם אוכל נפש ומניח לו מטה ומצע לעשיר וכל הנמצא בידו חוץ מאלו יכול למשכנו ומחזיר לו לעולם כלי יום ביום וכלי לילה בלילה עד מתי חייב להחזיר וליקח עד עולם היה המשכון מדברים שא\"צ להם ואין מניחין אותו ללוה הרי זה מניחים אצלו ל' יום ומל' יום ואילך מוכרן בבית דין וקשה לדבריו כיון שצריך להניח לו בשעת משכון דברים הצריכים לו למה מחזירין לו והלא אין חזרה אלא בדברים הצריכים לו ואותם הניח לו וגם לדברי הראב\"ד קשה למה תלה הדבר בדעת הלוה מסתבר טפי לתלות בדעת המלוה על כן הוא עיקר כמו שכתבתי וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל:\n" + ], + [ + "סדר גביית החוב כך הוא כשהמלוה מוציא שטרות מקויימים כראוי אומרים ללוה שלם אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו ולא אמרינן מחל לו כיון ששתק כל אלו השנים בין ששטר חובו יוצא מתחת ידו בין שאין שטר חובו יוצא מתחת ידו אם החייב מודה: אם כתב הלוה כל נכסיו לבניו וכתב למלוה קרקע כל שהוא ושתק לא איבד בזה זכותו דלא אמרינן הכי אלא בכתובה אבל בש\"ח לא: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה שצריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם למה לא תבעו עד עתה אם יראה לו צד רמאות כדי להוציא הדין לאמתו: ואין יורדין לנכסיו עד שיודיעוהו תחלה אם הוא כאן או במקום קרוב ולקמן יתבאר עד כמה נקרא מקום קרוב: ואם טעה הדיין והורידו לנכסיו קודם שיתבענו מסלקין אותו: ואם טען הלוה מזוייף הוא שטרו תנו לי זמן שיש לי עדים לפסול שטרו נותנים לו זמן ל' יום וכתב הרמב\"ם אם יראה לדיין שיש ממש בדבריו נותנין לו זמן ואם נראה לדיין שאינו בא אלא בעלילות ובתואנות ובטענות של דופי אומרים לו שלם ואח\"כ אם יש לך ראיה יחזיר ואם היה המלוה אלם ושמא אינו יכול להוציאו מידו מניחין ביד שליש: לא בא בזמן שקבעו לו ממתינין לו עד ב' וה' וב' לא בא כותבין עליו נידוי וממתינין לו בנידוי צ' יום ואם לא בא מתירין לו נידויו וכותבין למלוה אדרכתא על נכסיו שיקחם בכל מקום שימצאם: וכתב בעל העיטור הא דמשהינן ליה צ' יום דווקא כשבא ליפרע מן הלוה בעצמו אבל אם בא ליפרע מן הלקוחות אז ממתינים לו רק ל' יום וכ\"כ רב האי וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כיון דחיישינן לפסידא דידיה וממתינן ליה צ' יום כ\"ש לפסידא דלקוחות: בד\"א דמשהינן ליה צ' יום דדאמר אתינא פי' שהוא נשמט לומר עתה אבא ואביא ראיה ואבטל השטר אבל אם הוא מורד ואינו רוצה לבא כותבין עליו אדרכתא מיד וכן אם התביעה היא פקדון אפילו אם נשמט לומר עתה אבא אין ממתינין לו אלא אם לא יבא כותבין עליו אדרכתא מיד ומ\"מ יודיעוהו קודם שיכתבו אדרכתא עליו והוא שלא יהיה רחוק אלא מהלך יום אחד אבל אם הוא רחוק יותר א\"צ להודיעו והרמב\"ם כתב ב' ימים ואין נראה כן בגמרא: והא דכתבינן אדרכתא על נכסיו כשלא בא דווקא על מקרקעי שלו דכשיביא אח\"כ ראיה לפסול את השטר יקח את שלו אבל אין כותבין אדרכתא על מטלטלין דשמא יבריחם המלוח ואפילו אם יש למלוה קרקע שיכול הלוה לחזור וליקח ממנו בשביל מטלטלין שלקח ממנו שלא כדין חיישינן שמא יתקלקל בענין שלא יוכל לפרוע ממנו: כתבו הגאונים אע\"ג דלא כתבינן להו אדרכתא על מטלטלין יהבי להו ביד שליש ויהבי ליה זמן הראוי לב\"ד אי מרע ליה בנו ההוא וימנא לחייה ואי לא יהיבנא ליה בידא דמלוה: וכן בקרקעות אם המלוה אלם ולא יוכל הלוה להוציא מידו אחר שיפסל שטרו מאחרים את האדרכתא עד שיודיעו ללוה אפילו אם הוא רחוק מכאן הרבה: כתב הרמב\"ם הא דאין כותבין אדרכתא במטלטלין כשהוא נשמט ואומר אתינא אבל כשהוא אומר לא אתינא כותבן אף במטלטלין וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק בזה: נוסח הפתיחה במותב תלתא כהדא הוינא ואפיק פלו' קדמנא ש\"ח דהו\"ל על פלוני ופתחנא ליה בדינא לקיומא שטריה ואמר לן פלוני דנן קביעו לי זמן עד שמרענא ליה לשטריה וקבעינן ליה יום פלוני ולא אתא קדמנא ונטרינן ליה תרי כשבתא וחמשה בשבתא ותרי בשבתא ולא אתא והשתא כתבינן ליה פתיחא עליה ושמתינן ליה ל' יום ובתר הכי ל' יום אחריני ולא אתא קדמנא וכתבינן אדרכתא אנכפיה:" + ], + [ + "לא היה לו שום טענה כנגד השטר אלא שאומר שאין לו במה לפרוע בזה כתב הרמב\"ם דין תורה אם נמצאו נכסים ללוה מסדרין לו ונותנין השאר למלוה לא נמצאו לו נכסים אם לא הוחזק כרמאי אין לב\"ד לתור ולדרוש אחריו ולא ליכנס לביתו ולא להכלימו בשום דבר ולא להזקיקו להביא ראיה שהוא עני אבל מחרימין על מי שיש לו ולא יפרע לו אך אם נסתפקו ב\"ד בענין הלוה ועסקיו יש להם לדרוש אם רמאי הוא: ומשרבו הרמאין וננעל דלת בפני לווין עמדו הגאונים ותקנו שיהו משביעין הלוה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו כלום יותר על הדברים שמסדרין לו ושלא החביא בבתים אחרים ושלא נתן על מנת להחזיר כדי להבריח מבעל חובו וכולל בשבועתו שכל מה שירויח או יבא לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו כלום לא לאשתו ולא לבניו ולא ילבישם ולא יטפל בהם ולא יתן מהם לאדם בעולם אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י\"ב חדשים מזון הראוי לו וכסות הראוי לו כדרכו וכל היותר מצרכו יתן לב\"ח ראשון ראשון עד שיגבנו כל חובו ואם לא כלל בשבועתו על כל אשר תשיג ידו מכאן ולהבא יכול להשביעו סוף כל ל' יום ומחרימין תחלה על כל מי שיודע לפלוני נכסים ולא יודיע לב\"ד: ואם יש לו בעלי חובות הרבה א\"צ לישבע שבועה זו לכל אחר ואחד אלא שבועה אחת לכולם: ששבועה זו תקנת הגאונים היא ואין מדקדקין להחמיר אלא להקל: ויש אומר שנותנים זמן לשבועה זו צ' יום שהיא במקום אדרכתא שאין נותנין אותה עד אחר צ' יום ויש מדמין אותה לאומר לא אתינא דלאלתר כתבינן אדרכתא וכן נוהגין להשביעו לאלתר: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן הביא כתוב כל מה שיש לו לישבע עליו כתקנת הגאונים בשביל חוב שיש לשמעון עליו וטען שמעון שלא נשבע על כל מה שיש לו ושיברר דבר זה תשובה דבר פשוט הוא מאחר שנשבע להביא לב\"ד כל נכסיו ולא הביא בכתב שעבר על שבועתו ופסול לעדות ולשבועה אם לא שהשאיר דבר מועט שנוכל לדונו בשוגג: ששאלת ראובן השביע לשמעון שבועה זו כתקנת הגאונים ולא השביעו להבא ואח\"כ תבעו לוי ששטרו מאוחר והשביעו להבא מה שירויח יותר על ההוצאה הראויה לו ואח\"כ בא ראובן המוקדם להשביעו גם להבא ואומר שכבר נשבע לתתו ללוי וטוען ראובן בי שטרו מוקדם והוא יקח תחלה לא שייך דין קדימה בדבר שאינו בעול ועתיד לבא לאחר זמן ואם לא נשבע היו חולקין וכיון שנשבע לתתו ללוי צריך לקיים שבועתו: גם אחר שתקנו שבועה זו אין ב\"ד יכול ליכנס לביתו של לוה לא הוא ולא שליח ב\"ד שלא תקנו לעקור ד\"ת אלא לעשות סייג אלא הלוה עצמו יוציא כליו או יאמר כך וכך אית לי ומניחין לו הראוי לו ויוציא השטר וישבע: ואם נשבע והשיג ידו יותר על הצריך להוצאתו ואומר שיש עליו חובות אחרים לא יטלו ממנו האחרים שאומר שיש להם חובות עליו אלא בעל השטר לבד שאינו נאמן בהודאתו להפסיד לבעל השטר: וכן אם נראה לו ממון אחר שנשבע שבועה זו או קודם שנשבע ואומר של אחרים הוא אינו נאמן עד שיביא ראיה שכל מה שנמצא ברשות האדם בחזקת שלו הוא: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן נתן חפץ לשמעון למכור ובא לוי ב\"ח של שמעון ולקחו בחובו ובא ראובן ותבעו מלוי ואומר ששלו הוא ואין לו עדים שנתנו ליד שמעון תשובה אם לקח לוי מיד שמעון בעל חובו חפץ הידוע שהוא של ראובן לאו כל כמיניה וצריך להחזירו לראובן אבל אם אין ידוע בודאי דשל ראובן הוא לאו כל כמיניה לומר שלי הוא ואף אם שמעון מודה לו כי כל הנמצא בבית האדם אנו מחזיקין שהוא שלו עד שיתברר בעדים שאינו שלו והודאת שמעון אינה כלום להוציא מיד לוי ואין כאן עסק שבועה אם לא שיטעון ראובן ללוי אתה יודע בודאי שהחפץ שלי אז ישבע שאינו יודע שהחפץ שלו ואם שמעון הוא סרסור יראה שהחפצים הנמצאים ביתו שהוא רגיל למוכרן אינם בחזקת שלו למשכנם בחובו והסרסור או בעל חפץ נאמנין בשבועתם וכן אם מצא בבית בעל חובו מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ובא אחר ואמר שהשאילם או השכירם לו ויש לו עדים שהיו שלו נאמן ולא יוכל ב\"ה למשכנם לו בחובו ואם אין לו אלא ע\"א שהוא שלו אינו מועיל לו להוציאו מחזקת ב\"ח שמשכנו: כתב הרמב\"ם מי שהוחזק עני וכשר הולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו והוחזק התובע שאינו מסתפק בענין של זה אלא שהוא מכוין לצערו ולביישו כדי להנקם ממנו או כדי שילוה מעכו\"ם ברבית או כדי שיתן לו בגדי אשתו להנצל מהשבועה אסור לדיין להשביעו שלא תקנו הגאונים שבועה זו אלא מפני הרמאים ומאחר שהוחזק זה שאינו רמאי אסור להשביעו וכן מי שהוא רמאי ומקולקלין דרכיו ואמור שיש לו ממון וטוען שאין לו והוא בא לישבע בתקנה זו אין ראוי להשביעו אלא אם יש כח לדיין לעשותו עד שיפרע לב\"ח או לנדותו עד שיתן יעשה: כללו של דבר כל מה שיעשה מדברים אלו וכונתו לרדוף אחר הצדק ולא להעביר הדין על כל אחד מבעלי הדינין ה\"ז מורשה לעשותו ומקבל שכר והוא שיהיו מעשיו לש\"ש: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן שהיה חייב לשמעון מלוה ע\"פ ונתן כל אשר לו ללוי להפקיע חוב שמעון תשובה נ\"ל בזה דאזלינן בתר אומדנא דמוכח וצלול במים אדירים והעלה בידו חרס ואין לך אומדנא גדולה מזו שיתן כל אשר לו לאחרים ויחזור על הפתחים אלא נתכוון להערים להפקיע מלוה שמעון ולא תפק זממו ולא תועיל ערמתו ויגבה ב\"ה מלוי שמקבל המתנה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן לוה משמעון מלוה בשטר ושיעבד לו כל נכסיו שקנה ושיקנה מטלטלים אגב מקרקעי ואח\"כ נתן כל נכסיו לאחד מקרוביו ולא שייר כלום לעצמו ואוכל עם קרובו הוא ואשתו ולובשים בגדים נאים ונותנין מתנות לאחרים אומרים שהכול נותן להם קרובם ויושב בטל ואינו רוצה להתעסק בשום דבר ועוד שאשתו מתעסקת בפרקמטי' בבית קרובו ואומר שהכל של שקרובו וכשבא בעל חובו לגבות ממנו נשבע קרו��ו שהכל שלו ובא ב\"ח להשביעו כתקנת הגאונים ושיגלגלו לו בשבועתו אם המתנה שנתן אם יש בה קנוניא ורמאות או לא ועוד שאם יש בידו כח ליטול מנכסים אלו שהכריח להגבות חובו שיטול מרשות מקבל המתנה בין מן המעות והמטלטלין עמם שנתן לו בין מה שקנה והרויח בדמיהם מקבל מתנה זו או שלוחו ובקש עוד שישביעוהו שיגבהו מכל מה שימצא בידו מכאן ולהבא ומה שירויח מאיזה צד שיהיה ואומר שישביעוהו שישתדל במלאכה שרגיל בה בפרקמטיא או ברבית ויגבה חובו ממה שירויח אחר שיוציא ממנו צורך מזונו ואם אומר איני מוצא מעות ברבית להתעסק או במלאכתי שהייתי רגיל בה אני אמציא לו מעות או יבא ויעשה עמי מלאכה בחובי במלאכה זו בעצמה ואתן לו שכר הראוי לו כי יש לכופו ולהכריחו להתעסק כדי לפרוע חובו שפריעת ב\"ח מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו ועוד שחייב עצמו בשטר שנתן לו רשות לגבות חובו כפי דיני א\"ה ודיני א\"ה להשתעבד בו כפי תנאו עוד כתוב בשטר שנתן לו רשות לגבות ממנו כפי יכלתו בין מן הדין בין שלא מן הדין לפיכך אני יכול לומר לו בא ועשה עמי בחובי אפילו שאינו מן הדין בשאר בעלי חובין בשביל תנאו שהתנה ועוד יש תשובה לגאון שחייב אדם להשכיר עצמו לזון אשתו משום תנאי כתובה גם לוה זה שהתנה מה שכתוב בשטר חייב כפי תנאי תשובה כיון ששעבד ראובן לשמעון כל נכסיו מטלטלי אגב מקרקע דין הוא שיגבה חובו מן המטלטלין שמכר ראובן או נתן כמו שהיה גובה ממקרקעי אם מכרם או נתנן אלא שנהגו בארץ הזאת ובשאר המקומות משום תקנת השוק שאין ב\"ח גובה ממטלטלי שמכר לוה או שנתן אע\"פ ששיעבד לו מטלטלים אגב מקרקעי ובנדון זה שכתבתי לא שייך ביה תקנת השוק דאומדנא דמוכח הוא שלהבריח מב\"ח עשה דחזקה אין אדם נותן נכסיו וימות ברעב הלכך גובה שמעון מהמתנה שנתן ראובן לקרובו בין מטלטלין בין מקרקעי: וישבע מקבל המתנה על דעת ב\"ד בלא ערמה ומרמה כמה קבל מתנה מראובן ויגבו ב\"ד לשמעון את חובו מכל מה שקבל מראובן אבל אם הרויח כלום בסחורה או ברבית באותה מתנה אין ב\"ד מגבין לו מן הריוח שעדיין לא זכה בריוח כל זמן שלא הגבו לו ב\"ד: דאפי' מקרקעי המשועבדים למלוה אם אכל לוקח או מקבל מתנה את הפירות כמה שנים בא ב\"ח וגובה את הקרקע כמו שהוא ואינו מוציא מידם הפירות שאכל וראובן ישבע שאין לו כסף ולא שוה כסף יותר על הסידור שמסדרין לב\"ח ויכלול באותה שבועה שאם יזדמן לידו שום ממון במציאה או במתנה או באיזה ריוח שיהיה שיפרע לשמעון ואם ירצה שמעון יזהירוהו באותה שבועה באיזה זמן שירצה וגם יכול לכלול באותה שבועה אם נתן מתנה וכמה נתן ויגבה ב\"ד לשמעון מאותה מתנה: ומה שטוען שמעון שיעשה עמו מלאכה כדי לפרוע חובו אין ב\"ד כופין אותו לכך שלא אמרה תורה אלא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה ואפילו שליח בית דין קאמר שמואל נתוחי אין משכוני לא כ\"ש שלא ישלחו יד בגופו לכופו להשתעבד לפרוע חובו: וכ\"כ ר\"ת בתשובה שאינו חייב להשכיר עצמו לפרוע חובו וחולק עם רבי אליהו שכתב שחייב אדם להשכיר עצמו לפרנס אשתו ואפשר שגם רבי אליהו מודה בשאר חוב שאין מחייבים אותו להשתעבד לפרוע רק במזונות אשתו דמספר כתובה ילפינן דכתיב ביה ואנא אפלח ואוזין ואפרנס: תשובה לא\"א הרא\"ש ז\"ל תורת אמת וחוקים טובים ומשפטים ישרים נתן הקב\"ה לישראל ע\"י משה רע\"ה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם והפושעים המתנכלים לעקש הישרה ולהגדיל שקל במאזני מרמה חייבין חכמי ישראל לסכ�� עצתם ולבטל מחשבותם וע\"ז נאמר צדק צדק תרדוף ואמרו חז\"ל דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה ויען אשר ראיתי מקצת אנשים שכותבין נכסיהם לאחרים יהודים או עכו\"ם ואח\"כ לווים וכשבא המלוה לגבות חובו מצוה להוציא השטר ותולה נכסיו באחרים והכל רואין שאע\"פ שכתב כל נכסיו לאחרים הוא מחזיק בהן ונושא ונותן בהן ומעולם לא יצאו מרשותו כמו דין שבא לפני בראובן שנתחייב לשמעון בשטר ותבעו לדין וכשרצה הדיין להורידו לנכסי ראובן ובא לוי והוציא שטר שנכתב לפני זה כמה שנים שראובן זה נתן לאחד מבניו כל נכסיו ושייר לעצמו זהוב שירשו מי שראוי ליורשו והאמין בנו על עצמו שאם יאמר בשעת מיתתו של שאביו או בחייו על איזה ממון שימצא ברשות אביו שזהו הממון שנתן לו במתנה ועוד עשה לו שטר על עצמו באלף כפולות והתנה שלא יתחייב בזאת המתנה ועוד עשה לו שטר על עצמו באלף כפולות והתנה שלא יתחייב בזאת המתנה אלא כל זמן שהשטר קיים ולא יועיל העתקה ממנו וגם לא יועיל אם יעידו עדים על הקנין אלא כל זמן שהשטר יוצא קיים מתחת יד בנו ובאתי לשבר מתלעות עול ולהפיר מחשבות ערומים ולהודיע ולבאר שאין במתנה זו ממש לפי שידוע וניכר לכל דאומדנא דמוכח שלא גמר להקנות אלא להבריח נכסיו מבעלי חוביו ויאכל ממון אחרים ולא ימצאו ממה לגבות חובם דאנן סהדי שאין אדם נותן שלו לאחרים ויחזור על הפתחים ואף אם הבן עכשיו קטן לכשיגדיל יתבע נכסיו ויוציאם מתחת ידו של אביו ויצטרך האב לחזור על הפתחים ועוד רגלים לדבר שהקנה לו אלף כפולות יותר על נכסיו וכי לא די לו לבנו האחד שנתן לו כל ממונו אלא ששעיבד עצמו לו באלף כפולות אלא כיון שהבריחם שיקדים הבן לכל בעלי חוביו ולא ימצאו ממה לגבות ולא כיון להקנות לו ועוד כי השטר שעשה לבן מוכח דהמתנה לא היתה מתנה אלא למראית העין להבריח נכסיו ורצה שישאר השטר בידו וכשיצטרך להראותו ימסרנו לאחר להראות ויחזרנו לידו והיה ירא שיעתיקו ממנו נוסחא מקויימת או יעידו העדים על הקנין ולכך הותנה תנאי זה: ובכל דוכתא אזלינן בתר אומדנא והאריך הרבה להביא כל אומדנות שבתלמוד וזה סוף דבריו: מצינו בדברי חכמים שבטלו עצת המערימים כדאיתא (ב\"מ קח). גבי דינא דבר מצרא זבין גריוא דארעא במציעא דנכסי חזינן אי עדית אי זיבורית משום עדית או משום זיבורית זבן ואי לא מפקינן מיניה והדברים ק\"ו ומה התם דתקנת חכמים בעלמא היא משום דינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב נתחכמו חכמי התלמוד לבטל עצתו ולא תעשנה ידיו תושיה על אחת כ\"ו הבא לגזול חברו ולבטל ד\"ת שנבטל את ערמתו וביבמות (קי.) הוא עשה שלא כהוגן לפיכך נעשה לו שלא כהוגן וכהנה רבות בתלמוד שכל מי שמכוין להערים ולהפקיע תקנת חכמים ולעשות עול לחברו לכדום חכמים בערמם ועמדו נגדו להפר עצתו ומחשבתו הרעה ונדון אנו ונלמד דבר מדבר כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל הנולדות דעתידות לבא המתחדשים בכל יום אלא שהבאים אחריהם יוצאים בעקביהן ומדמין מלתא למלתא: כיוצא בזה ראיתי מרנא ורבנא ה\"ר מאיר שדן באחד שקנה קרקע והתנה בשעת הקנין שלא תהיה לאשתו שעבוד כתובתה עליו וגם על אחד שקנה קרקע וצוה לכתוב השטר בשם אחיו כדי להפקיע ממנה שיעבוד אשתו ופסק שתגבה כתובתה ממנו אחר שכיון להערים להפקיע תקנת חכמים לא תועיל לו ערמתו כ\"ש בנדון זה שצורך שעה הוא ומגדר מתא ומלתא דשכיחא הוא: ועוד שדין גמור הוא כמ\"ש שראוי שיבטלו כל שטרי הברחות ותחבולות שנעשו עד היום הזה וכשיבאו לפני ב\"ד שיקרעום ותנת�� דת בטילטולא על הסופרים ועל העדים שלא יכתבו ולא יחתמו שטר על מתנת נכסים שיראו שיש בו תחבולה ומרמה אם לא שיציעו הדבר לפני גדולי העיר ועל פיהם יעשו ואם יעברו ע\"ז יעבירום מאומנותם:" + ], + [ + "לוה שאמר הריני משלם קבעו לי זמן שאלוה או אמשכן או אמכור ואביא המעות כתב הרמב\"ם נותנין לו זמן ל' יום ואין מחייבין אותו ליתן משכון שאילו היו לו מטלטלין בית דין גובין אותן מיד ואם ירצה המלוה יחרים סתם על כל מי שיש בידו מעות או מטלטלין ומפליג אותו בדברים ואין מחייבין את הלוה להביא ערב עד שיתן ע\"כ ונראה שאם יראה לדיין שיש לחוש לו שמא יברח או ישמט שצריך ליתן ערב רב אלפס כתב בתשובה הזמן לפי ראות הדיין אם יראה לו שלא יספיק לו ל' יום יוסיף או אם יראה לו שא\"צ כל כך יפחות: ואם יאמר התובע אני צריך לילך לדרכי ואיני יכול לישב ולהתעכב לזמן אומרים לו עשה שליח שישב כאן וימתין עד שיגיע הזמן: וכתב ר\"ח שאין נותנין זמן אלא למלוה סתם או שהתנה עמו שיפרענו כל עת שיתבענו כיון שאין לו זמן קבוע לפרעון אבל הקובע זמן לחבירו והגיע הזמן אין נותנין לו זמן אחר שכבר ידע הזמן והיה לו לטרוח ולחזר אחר המעות לפיכך מורידין המלוה מיד לנכסיו אבל הגאונים כתבו שעל כל מלוה נותנין זמן וכ\"כ רב אלפס בתשובה: נשלם הזמן שנותנין לו ולא בא כותבים מיד אדרכתא על נכסיו ואם לא ימצאו לו נכסים אין מנדין אותו שאין זה אפקירותא אלא שהוא נשמט מלפרוע חובו אבל אם יאמר איני רוצה לשלם שהוא מסרב לעשות ציווי ב\"ד כותבין אדרכתא על נכסיו ואם אין מוצאין לו נכסים מתרים בו שני וחמישי ושני ואח\"כ מנדין אותו ועומד בנידויו עד שישלם לו חובו או עד שיטעון שאין לו כלום וישבע על זה ואם עמד בנידויו ל' יום ולא תבע להתיר נידויו מנדין אותו עוד שלשים יום ואם עמד בהם מחרימין אותו: כל זמן שהוא בנידויו אסור לישב בתוך ארבע אמותיו חוץ מאשתו ובניו הסמוכין על שלחנו ומותר לכל אדם לדבר עמו אלא א\"כ הוסיפו עליו להחמיר שלא לדבר עמו: וכאשר יבא המנודה לפייס לב\"ד שזלזל בנידויו שיתירו לו הנידוי לפי שרוצה לקבל הדין מתירין לו לאלתר וכיצד אם נדוהו בפניו אין מתירין אלא בפניו ואומרים לו שרוי לך מחול לך מותר לך ואם נדוהו שלא בפניו מתירים לו שלא בפניו: " + ], + [ + "בא לפרוע אם יש לו מעות צריך ליתנם לו ואינו יכול לדחותו אצל מקרקעי או מטלטלי ומיהא היכא דאיכא פסידא ללוה אם יפרע לו מעות יכו לדחותו ליתן לו קרקע כיצד ראובן שמכר לשמעון שדה באחריות ולא נתן לו המעות אלא זקפו עליו במלוה ומת ראובן ובא ב\"ח של ראובן לטורפה מיד שמעון ופייסו מדמי קרקע שנשאר עדיין בידו בזה לא נפטרו בני ראובן וצריך ליתן להם מעותיהם שנתחייב לאביהן בשביל קרקע ואם יתן להם מעות לא יהיה לו במה לגבות דמי הקרקע שעליהם ליתן בשביל האחריות ואם יתן להם קרקע בחובם יכול לחזור ולגבות מהם לפיכך אם פקח הוא יתן להם הקרקע ויחזור ויטרפנו מהם: אבל אם אין ללוה מעות א\"צ למכור כדי ליתן לו מעות אלא נותן לו ממה שיש לו: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל יש לו מטלטלי וחפץ המלוה יותר במטלטלי מבקרקעי צריך ליתנם לו אלא שנותן לו מאיזה מטלטלין שירצה הוא ואין המלוה יכול לומר מחפץ פלוני אני חפץ שהוא חביב עלי: י\"א שאם יש לו מעות וקרקע או מעות ומטלטלין שיכול המלוה לומר במטלטלי או במקרקעי אני רוצה ולא נהירא שאין דינו אלא על המעות כיון שיש שם מעות וכן אם אין שם מעות אלא קרקע ומטלטלי אינו יכול לומר תן לי מקרקעי אלא יתן לו מטלטלין אם ירצה: ואם אין לו אלא קרקע ובא ליתנו לו ואמר המלוה איני רוצה אותם ואיני מבקש עתה ממך כלום אלא אמתין עד שיהיו לך מעות כתבתי למעלה בסי' ע\"ד: י\"א שאם יש ללוה שטרי חובות על אחרים שאין יכול להגבותם למלוה בחובו שאין גופם ממון ועוד שהקלקול מצוי בהם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שיכול להגבותם לו וישומו אותם כפי מה שהוא הלוה אם הוא אלם וכפי מה שהם נכסיו עדית או זיבורית: ואם יש לו מעות ללוה ותולה אותם בעכו\"ם והמלוה חושש שהם שלו ואומר כן כדי לדחותו מהם מחרימין על כל מי שיודע שיש לו מעות וי\"א שאם הלוה אמוד אין שומעין לו וכופין אותו ליתן מעות ואם נודע שהממון שלו אלא שתלה אותם בעכו\"ם ואינו יכול ליתן לו כי העכו\"ם מעכב כופין אותו למכור קרקע וליתן לבעל חובו מעות: וכן אם הדבר ידוע שיש לעכו\"ם ערעור על נכסי הלוה וירא המלוה ליטול קרקע מירא' ערעורו של העכו\"ם צריך הלוה לטרוח ולמכור כדי ליתן מעות: וכל מה שיתן לו מקרקעי או מטלטלי ישומו לו כפי מה שיוכל למוכרן מיד ואפילו בביתו לפי השער ולפי הזמן ולא שיצטרך לחזר ולמוכרו בעיירות ובשווקים או לעכבו עד שימצאו לו קונים או שיתייקר שאם לא כן נעלת דלת לפני לווין שיתן לו הפחות שבביתו אם אין לו מעות והמלוה לא יוכל למוכר לאלתר: לשון הרמב\"ם מגבין למלוה כל המטלטלין שימצאו ללוה לא יספיקו לו המטלטלין מגבין לו קרקע אחר שיחרימו על כל מי שיש לו מטלטלין או על כל מי שיודע לו מטלטלין ואינו מביאם לב\"ד: וגובין כל קרקע שיש לו ואפילו אם הוא משועבד לכתובת אשה או לבע\"ח שקדם גובין מיד לוה ואם יבא ראשון ויטרוף טורף ממנו: הו לו מטלטלין או קרקע ויש עליו חובות לעכו\"ם ואומר כל נכסיו משועבדים לעכו\"ם ואם יטלו אותם ישראל יבאו העכו\"ם ויאסרו אותו ויהיה בשביה הורו רבותינו שאין שומעין לו ואין משגיחין בו ויגבה הישראל ואם יאסרוהו עכו\"ם הרי כל ישראל מצווין לפדותו:" + ], + [ + "לוה שיש לו מקרקעי ובא ב\"ח ליפרע ממנו מגבין לו את חובו מן הבינונית: ובשלו הן שמין כגון שאם היה לו עידית ובינונית וזבורית אפילו אם הבינונית שלו טובה כעידית של שאר העולם מגבין לו ממנו: היה לו ג' או ד' שדות בינונית לא יוכל המלוה לומר תן לי משדה פלוני בינונית שהיא חביבה לי אלא ברשות הלוה הוא ליתן לו מאיזה שירצה: ואם חפץ המלוה בזיבורית ואומר לו תן לי זיבורית טפי פורתא כתב הרמ\"ה ששומעין לו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שיכול הלוה לומר לא אתן לך אלא כדינך אבל אם גם הלוה רוצה ליתן לו זיבורית טפי פורתא אלא שהיא עתה בזול ועתידה להתייקר ואומר לו אם חביבה היא עליך קח אותה כיוקרא דלקמיה בהא ודאי אין שומעין לו וצריך ליתנו לו בזולא דהשתא שלא תנעול דלת בפני לווין דא\"ל אילו הוו לי זוזי גבאי הוינא שקילנא כזולא דהשתא וגם אתה חפץ למוכרה לי אלא שאתה רוצה לדחוק אותי שאקחנה ביוקרא דלקמיה בשביל שמעותי בידך ולכך אין שומעין לו אבל אם לא גילה בדעתו שרצונו למוכרה אין כופין אותו ליתנו לו וכתב הראב\"ד אם שואל עידית בציר פורתא אין כופין אותו ליתנה לו אפי' כיוקרא דלקמיה וי\"א שגם בעידית כופין אותו ליתנה לו אפי' כזולא דהשתא אם גילה דעתו שרצונו למוכרה אלא שרוצה לדוחקו שיקחנה כיוקרא דלקמיה וי\"א שאין צריך ליתנה לו כזולא דהשתא אבל אם ירצה ליקחנה כיוקרא דלקמיה צריך ליתנה לו והכי מסתבר: תשובה לגאון מי שאין לו אלא עדית ויש עליו ב\"ח אינו יכול למוכרה ולקנות בינונית שכך שנינו אין לו אלא עידית כולן גובין מהעידית: ואפי' אם יש לו עידית במקומו ובינונית במקום אח אינו יכול לומר לו שיטול מן הבינונית שיש לו במקום אחר אלא צריך ליתן לו מעידית שבמקומו ע\"כ: אין לו אלא עידית או בינונית או זיבורית יקחנה כמה שהוא יש לו עידית ובינונית יתן לו בינונית יש לו עידית וזיבורית לא יתן לו אלא זיבורית יש לו זיבורית ובינונית אם היה לו עידית בשעה שלוה ומכרה צריך ליתן לו בינונית לא היה לו עידית יתן לו מן הזיבורית: היה לו עידית בינונית וזיבורית והתנה עמו לפרעו מהעידית הכל לפי תנאו: ואם התנה עמו לפורעו מעידית ויש לו עידי עידית ונפסדה קיימה עידית במקום עידי עידית ואינו פורעו אלא מהבינונית: נוסח האדרכתא על נכסי בן חורין אתא פלוני ואפיק שטר חוב על פלוני שסכומו כך וכך וזמנו ביום פלוני וקבענו לו זמן ב\"ד ולא פרעו וכתבנו לו אדרכתא על שדה פלוני וקרענו שטר חובו:" + ], + [ + "כאשר יורידו המלוה לנכסי הלוה יכנסו ג' שמאין לשום לו בהם כשיעור חובו: ואין להם בשומא זו אלא כפי הזמן וכפי השער שנמכרין הקרקעות עתה באותו מקום: נחלקו השלש' בשומא ואמר אחד במאה ושנים בר' או איפכא בטל היחיד במיעוטו אמר אחד במאה ואחד בפ' ואחד בק\"כ הולכין אחר אותו שאומר במאה וכן על דרך זה עושים לעולם: שמוה ג' ואומר הלוה ישומו אותו ג' אחרים הבקיאין יותר בשומא אין שומעין לו: ואחר השומא יכריזו עליה ל' יום פעמים בכל יום בוקר וערב שדה פלוני כך היא יפה ובכך נישומת כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת לפרוע לב\"ח בחובו לא הכריזו רצופין אלא רק ב' וה' צריכין להכריז ששים יום בכל יום שני וחמישי שבהן וכל מי שיבא ויעלה בה על השומא יקחנה: לא מצאו מי שעלה שומתה מוכרין אותה בכדי שומתן לא מצאו בכדי שומתן מחליטין אותה למלוה בכדי שומתן: וכן אם מוצאין קונה והמלוה רוצה ליקח אותה בשומא או שמוסיף על שומא הוא קודם לכל אדם ומ\"מ משלימין כל ימי ההכרזה אולי יבא מי שיתן יותר ממנו ואין מחזיקים אותו בה לאכול פירותיה עד שישלימו כל ימי ההכרזה: לשון הרמב\"ם ואח\"כ שמין לו ג' מאותו שדה כדי חובו ומכריזין עליה כפי מה שיראו עד אשר יפסקו המוסיפין ומורידם אותו בחובו לחלק ששמוה ע\"כ יראה מדבריו שא\"צ להכריז ל' יום אלא בשל יתומים ונראה שאין לחלק כיון שנמכר שלא מדעתו ע\"פ ב\"ד צריך שומא והכרזה כמו בשל יתומים וכיון שצריכין לעשות הכרזה אי טעו ומכרו בלא הכרזה מכרן בטל: וכן לענין אם טעו ופחתו או הותירו על שתות בדבר שא\"צ הכרזה מכרן בטל כמו בשל יתומים אבל הרמב\"ם כתב אם פחתו או הותירו אפילו כל שהוא מכרן בטל וכן כתב רב אלפס: ואם אין שיעור שדה באותו חלק ששמו ב\"ד למלוה בשביל חובו יכול לומר ללוה או מכור לי מהנשאר לך כדי שיגיע לי שיעור הראוי לי או פרע לי מעותי וכן אם היה הדבר בהפך שלא נשאר ללוה כשיעור יכול לכוף למלוה שיקננו ממנו במעות: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת קרקע שעשו בית דין שומא והכרזה להוריד בו המלוה ואירע שנשתהא כמו ו' חדשים שלא הורידוהו בו אם יש להורידו ע\"פ אותה שומא והכרזה או לא תשובה כ\"ז שלא החליטו ב\"ד הקרקע למלוה אי אייקור או זול ברשותא דלוה קאי וצריך לעשות שומא אחרת: ואם ירד המלוה לנכסי לוה והחזיק בהם או מכרו בלא ב\"ד אינה כלום: אפילו היתה משכונו בידו או אפותיקי מפורש כיון שיכול לשלמו ולסלקו במעות אין לו כח כלום למוכרה או לירד בה בלא ציווי ב\"ד וי\"א שאם עבר הזמן שקבעו לו לפרוע או שהיא משכונא מוחזקת בידי המלוה שיכול למוכרה והרמב\"ן כתב שבכל ענין אינו יכול למוכרה בלא ב\"ד: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת מלוה שרוצה לירד לנכסי לוה בלא שומא והכרזה בשביל שכתוב בשטר שיהיה לו רשות לגבות חובו מכל מה שימצא ללוה בלא רשות ב\"ד בלא שומא והכרזה בין בשוין בין בפחות ואומר כל תנאי שבממון קיים תשובה ודאי כל תנאי שבממון צריך לקיימו אם לא שיהיה מנהג כי בכאן אני רואה שכותבין בהם שיהיה לו כח לירד ולמכור נכסיו בלא שומא והכרזה אעפ\"כ נוהגין שב\"ד מורידין אותו בשומא והכרזה אע\"פ שיש לדון ע\"פ הלשון שנהגו הסופרים לכתוב בשטרות כדאמרינן רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט מיהו בנדון זה נ\"ל דלאו כל כמיניה לירד לנכסי לוה אלא בכח ב\"ד: מלוה שישרד לנכסי יתומים קודם שתבעו לדין גזלן הוי שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה וקודם שישבע אין לו שום זכות בנכסים דמי יימר דמישתבע וכל זמן דלא מישתבע קיימי נכסי בחזקת יתומים הלכך כל הפירות שאכל מגבין לו מחובו והשאר יגבו לו ב\"ד מנכסי היתומים: וכאשר יורידו ב\"ד המלוה לנכסי הלוה קורעין לו האדרכתא: וכותבין לו שומא. וזו נוסחה במותב בתלא הוינא ואסיק פלוני אדרכתא דאיתעביד ליה על שדה פ' מחוב פלוני שהיה כך וכך ומזמן כך וכך כדכתוב באדרכתא ריליה וקרענא ליה ואנחנא בתר הכי שמנא ליה ואכרזנא ליה להאי ארעא ל' יום כתקון חכמים ולא אסיקו דמי דההיא ארעא אלא כך וכך זוזי ולא אשכחן מאן דבעי לזבנא ושדרנא מבי דינא תלתא אינשי מהימני ובקיאין בשומא ושמו ליה ההיא ארעא בכך וכך זוזי דליהוי דיליה למיכל פירא דארעא בלא נכייתא וליהוי ליה רשותא למיבנה ולמיסתר ולמיעבד מינה כל רעות נפשיה ולא ימחה ביה איניש כלום דחכי איפסיק דינא קדמנא דיינים דחתימו מתתאי ואי אתי איניש מעלמא וטריף ליה מהדין לו' דשמינן ליה בדינא אחריותיה על הדין פלו' דהות חיליה מן קדמת דנא ובתר דשמינן ליה הא ארעא קרענא לשטרא דאדרכתא וכתבנא ליה הדין שטשרא ומה דהות קדמנא אנחנא בי דינא כתבנו וחתמנו להיות בידו לזכות ולראיה: בית דין ששמו קרקע של לוה למלוה בחובו ואחר זמן רצה הוא או יורשו לפדותה וליתן לו מעותיו הדין עמו אפי' שהתה בידו כמה שנים ודוקא במקרקעי אבל שמו לו מטלטלי בפרעון חובו אין צריך להחזירם: כתב בעל התרומות מלוה שסתר ובנה כרצונו בקרקע ולפי מראית העין לא השביח הקרקע באותו הבנין אלא שהוא היה חפץ לבנותו כך אף על פי שהוא כמקולקל בעיני הלוה כשבא לסלקו צריך לתת לו וישומו הבנין. ויש חולקין בדבר ואומרים כיון שלא השביחו מחזיר לו דמי חובו ונוטל הקרקע: ואם השביח הקרקע מאיליו כגון דאייקור ושוה כפלים. כיון דשומא חוזרת לעולם הרי המעות אצל הלוה עדיין כמלוה ואם יטול המלוה אותו שבח דממילא הוה ליה כנוטל שכר המתנה מעותיו והוה ליה כריבית: אבל שבח הבא מחמת הוצאה נוטל ונשבע כדין כל יורד ברשות: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאם השביחה המלוה אינה חוזרת כלל אפי' אם ירחה הלוה ליתן לו הוצאה שהוציא עליה. ואם נתייקרה חוזרת לו אם ירצה ליקחנה כפי היוקר ששוה עכשיו: כתב הרמב\"ם וה\"ה נמי אם שמו נכסי לוקח למלוה דהדרא ליה או ליורשיו. אימתי שירצה לוקח ליתן למלוה המעות ויקחנה. וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דלא דדרא ליה. ומה דשומא הדרא היינו משום ועשית הטוב והישר שישאר הקרקע ביד בעליו. אבל לוקח שלקח שיעבוד המלוה לא שייך ביה הטוב והישר כי נכנס בשעבודו של מלוה ולקחו במעותיו. יחזור ויקבל מעותיו מן המוכר וישאר למלוה שיעבורו: שמו אותו לבעל חוב בחובו וחזר גם הוא ונתנו לבעל חוב שלו בחובו גם השני צריך להחזירו לבעליו. ויפה כח השני דבין אם שמוה לבעליו הראשון במאה והוא נתנו לשני בר'. או אם שמוה לראשון בר' והוא נתנה לשני במאה לעולם לא יחזירנה אלא בר': ואם לאחר ששמוה לב\"ח מכרה לאחר. או נתנה. או הורישה. שוב אינה חוזרת לבעלים. ודוקא שהורישה בחייו לאחד מיורשיו אבל ירושה דממילא יורש במקום מוריש הוא וצריך להחזיר: וביאר א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה דוקא שלא היה לו אלא יורש אחד בהא אמרינן דהדרא. אבל היו לו יורשים הרבה וחלקו ונפל הקרקע לחלקו של אחד מהם אפי' לא שמאוה לאביהם בחייו אלא לאחר מיתתו שמוה ליורשין קודם שחלקו ירושת אביהן וחלוק ונפל זה הקרקע לחלק אחד מהם לא הדרא דקי\"ל אחין שחלקו לקוחות הם ונמצא אותו שירש שדה אביו מכר חלק שהיה לו בקרקע שגבה אביו בחובו לאחיו. ואחיו מכר החלק שהיה לו בקרקע של אבו. והוה ליה כמו זבינא דלא הדרא ליה כי אדעתא דארעא נחית מי שנפל לחלקו השומא שיהיה לו בקרקע כמו לאחיו ולא שירש אחיו קרקע והוא מעות: שמוה לאשה בחובה ונשאת ומתה וירש בעל זכותה או שמוה ממנה ונשאת ומתה וירש הבעל זכותה לא מיהדר ולא מהדרינן ליה שאין לו דין יורש שהוא חשוב כלוקח: הגבה אותו לוה למלוה מרצונו בלא ב\"ד לא מהדרינן ליה: כתב הרמב\"ם קנו מידו שלא לסלקו לא הדרא כיון שמחל כמו דינא דבר מיצרא דמהניא ביה קנין: היתה השומא בטעות כגון שומר חנם שפשע וחייבוהו לשלם ושמו קרקע שלו ואח\"כ נמצא שהפקדון היה ברשותו לא הויא שומא והדרא אפילו מכרו הראשון או הורישו והוא הדין נמי אם שמוה לב\"ח בחובו ואח\"כ נתברר שהיו ללוה מעות מצויין דהוי שומא בטעות ואם ירצה המלוה יכוף הלוה שיקחנה ויתן לו מעותיו אבל אם העשיר אח\"כ אינו יכול לכופו שיחזור ויקחנה דהוה ליה כמו קנאה ממנו על תנאי שאם ירצה הלוה שיחזור ויקחנה ואם לא ירצה לא יקחנה:" + ], + [ + "מי שיש עליו ב\"ח הרבה כל מי שקדם זמן קנין של שטרות קודם הוא לגבות אפי' אם הגיע זמן הפרעון של המאוחר קודם כגון שלוה מראובן בשטר בניסן וקבע זמן הפרעון לשנה ולוה משמעון באייר וקבע לו זמן בחצי שנה אע\"פ שזמן פרעון של אחרון קודם לזמן פרעון הראשון ראשון שקד זמן קנייתו קודם לגבות בין מלוה בעצמו בין מלקוחות: ואם קדם המאוחר וגבה קרקע מוציאין מידו ואם מכרה קודם שהספיק הראשון להוציאם מידו אין המוקדם חוזר עליו אפי' אם המעות בידו עדיין אלא חוזר על הלקוחות ששיעבודו בידם ואם מכרם לעכו\"ם שאינו יכול להוציאו מידו אז חייב לשלם לו אפי' אין המעות בעין מדינא דגרמי: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ב\"ח שגבה חובו מבתי שמעון בכתב שלטון העיר אחד שעשו הרזה שלשים יום אח\"כ בא ב\"ח המוקדם להוציא ממנו וטען המאוחר כיון שלא ערערת בשעת הכרזה הפסדת כחך תשובה אם היה הכרוז יוצא כל מי שיש לו זכות ושיעבוד על קרקע זה יבא ויערער וכל מי שלא יערער עתה יבטלו זכיותיו כיון שנהגו כן דינא דמלכותא הוא ובטלו זכיותיו אבל אם בסתם הכריזו כל מי שיש לו זכות יבא ויערער לא בטלו זכיותיו כיון שנהגו כן דינא דמלכותא הוא ובטלו זכיותיו אבל אם בסתם הכריזו כל מי שיש לו זכות יבא ויערער לא בטלו זכיותיו למי שלא בא בשביל השתיקה שאין כאן מחילה ושמא לא היה נראה לו שיש מקום וזמן באותה שעה: במטלטלין אין בהם דין קדימה לפיכך אם קדם המאוחר וגבה אין מוציאין מידו: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל לוי הוציא שטר על ראובן וקודם שהזמינו לדין שלח הדיין וסגר חנותו ואח\"כ הוציא שמעון שטר מוקדם לשל לוי וטוען שאין זה ב\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שסגר הדיין חנותו של ראובן הדין עם שמעון מה שסוגר החנות אין זו גבייה כל זמן שלא שמו הסחורה ונתנוה ללוי: שיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אז דינו כמקרקעי ואם קדם המאוחר וגבה מוציאין מידו ואם קדם המאוחר וגבה מעות אין מוציאין מידו שהרי מטבע אין בו סימן שיוכלו עדים להעיד על אלו המעות שראו אותן עצמן ביד הלוה והוה ליה כמו לוה ולוהב אגב וקנה וחזר וקנה שזכה התופס בין אם הוא ראשון או אחרון ואם אפשר הדבר להתברר בעדים זכה הראשון והכל לפי ראות עיני הדיין: והא דבמקרקעי שייך קדימה דוקא שהיו בידו קודם שלוה אבל אם קנאם אחר שלוה מבעלי חובים הרבה אף על פי ששיעבד לכל אחד מהם מה שעתיד לקנות אין בהם קדימה וכל הקודם בהן זכה ואפילו הוא אחרון: לוה וכתב לו מה שאני עתיד לקנות משועבד לך ואחר כך קנה שדה וחזר ולוה מאחר השדה משועבד לראשון היו עליו בעלי חובים הרבה כולם ביום א' או בשעה אחת במקום שכותבין שעות אין בהם דין קדימה וכל הקודם בהם זכה בין במקרקעי בין במטלטלי: כתב הרמב\"ם וכן הדין בלוה ולוה ואח\"כ קנה שאין בהן דין קדימה ומי שקדם וגבה מהם אפילו קרקע אין מוציאין מידו וכ\"כ ה\"ר יונה וכתב ומיהו דוקא שגבה בב\"ד כגון שהגבוהו ב\"ד קודם שידעו שהיה שם חוב אחר אבל אם מעצמו גבר אפילו ע\"י שומא דליכא למימר מאן שם לך מה שגבה לא גבה וכתב א\"א הרב אבינו אשר ז\"ל נראין דבריו במקרקעי אבל במטלטלי מה שגבה גבה אפילו שגבה מעצמו ובספר אבן העזר בסימן ק\"ב פירשתי דין כתובת אשה ובעל חוב המאוחר שקדם: היו בעלי חובים זמנם שוה ובאין לגבות כאחד וכן בעלי חובות שאחד מהם קדם לחבירו ובאין לגבות ממטלטלי שאין בהם דין קדימה או שבאין לגבות ממקרקעי שקנה הלוה אחר שלוה מן האחרון ואין בנכסים כדי שיגבה כל א' ואחד חובו חולקין הנכסים ביניהן כיצד לר\"ח כל אחד ואחד נוטל לפי מעותיו עד שיפרע מחובו כיצד היה האחד במנה ואחד במאתים ואחד בג' מאות חולקין הנכסים לששה חלקים ויטול של מנה חלק אחד ושל מאתים שני חלקים ושל שלש מאות שלשה חלקים ולרב אלפס חולקין בשוה ממש עד שיפרע מחובו כגון אם היו שם ג' מנים יטול כל אחד ואחד מנה היו שם פחות מג' מנים חולקן בשוה היו שם יותר מג' מנים חולקים שוה בשוה [ויסתלק בעל המנה] והשאר חולקים ב' הנשארים כיצד היו שם ה' מאות או פחות חולקים ש' בשוה [ויסתלק בעל המנה] והשאר חולקין אותו השנים היו שם ת\"ר חולקין ש' בשוה ויסתלק בעל המנה וחוזרים וחולקים מאתים בין השנים ויסתלק בעל המאתיים ומאה הנשארים יקחם בעל הלש מנים וכן כתב הרמב\"ם ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: מי שהוציא שני שטרי חובות על אחד שנעשו ביום אחד מסכום אחד הרי גובה שניהם ואין אומרים שניהם נעשו על הלואה אחת: ואם יש מלוה בשטר ומלוה ע\"פ שהיה מוקדמת למלוה בשטר כתב רב האי שמלוה ע\"פ קודמת לגבות מבני חרי כיון שעדים מעידין שקדמה ורב אלפס כתב שמלוה בשטר קודמת אף ע\"פ שהיא מאוחרת ששיעבד שטר דינו כמכר וכשם שמלוה ע\"פ אינו גובה מלקוחות מאוחרים מפני שאין לה קול כך אין גובין מבני חרי שנשתעבדו לאחר מכן מפני שאין לה קול: אבל מלוה ע\"פ מוקדמת קודמת למלוה ע\"פ מאוחרת: כתב הראב\"ד ראובן שלוה על פה מנה משמעון בעדים ומת תוך זמן הלואה והניח קרקע לחנוך בנו ששוה מנה וחנוך לוה לאחר מיתת אביו מנה מלוי בשטר ��הגיע זמן השטר ליפרע ובא לוי לגבות הקרקע שירש חנוך מראובן אביו וטוען שמעון אני קודם שכבר היה משועבד לי בחיי אביו ומלוה על פה גובה מן היורשין הדין עם ללוי אע\"פ שעדיין לא הגיע זמן של שמעון וליכא למיחש לפרעון לא מן האב ולא מן הבן אפי' הכי לוי קודם לשמעון שהרי מלוה בשטר מאוחרת קודמת למלוה על פה מוקדמת וכותבין ב\"ד שטר חוב לשמעון על חנוך במנה שהרי המזיק שיעבודו של חבירו חייב מדינא דגרמי וכ\"ש זה שפרע חובו משיעבודו של חבירו ואם עבר זמן הלואת שמעון אע\"פ שמת ראובן תוך הזמן יכול לוי לטעון לשמעון שמא פרעך חנוך כשעבר הזמן ואך אם יאמר שלא פרעך איני מאמינו כי הוא עושה עמך קנוניא להפקיע שעבודי ואף בשבועה איני מאמינו וישבע לוי לשמעון שלא פרעו חנוך אם אין נאמנות בשטרו וכותבין לשמעון שטר על חנוך במנה ואם לוה חנוך מלוי בחיי אביו ואח\"כ מת אביו אז שמעון קודם ללוי אע\"פ שכתב חנוך ללוי דאקני הואיל ובשעת השיעבוד לא היו הנכסים של חנוך: מלוה שלא מצא נכסים ללוה ליפרע מהם חובו אלא מה שנתנו לו על תנאי שאמר לו ואחריך לפלוני י\"א שהוא גובה מהם דכי היכי שהם קנויים לו לענין שיכול למוכרם דקיימא לן ירד הראשון ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון כך יכול לשעבדם והרמב\"ם חילק בין מכר לשיעבוד שאף ע\"פ שיכול למוכרם אינו יכול לשעבדם ואין בעל חוב גובה ממנו אלא הפירות אם בא הראשון חייב ואם מת הראשון ואח\"כ בא בעל חוב לגבות מהם אין מגבין לו מהם כלום אפי' עשאן אפותיקי אלא הרי הן של שני: לוה שנפל בבית עליו ועל אביו או עליו ועל אחיו ואין שם יורש אלא הוא ובני הלוה אומרים אבינו מת ראשון וירש את מורישו בקבר והוריש לנו ואין לב\"ח ליטול ממנו כלום שאינו נוטל בראוי והמלוה אומר המוריש מת ראשון ונמצא שזכה הלוה בנכסים מחיים וב\"ח גובה מן היורש על ב\"ח להביא ראיה שהמוריש מת ראשון ואם לא לא יטול כלום מאותם הנכסים:" + ], + [ + "התופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים כגון ראובן שחייב לשמעון ולוי ואין לו כדי לפרוע לשניהן ובא יהודה ותפש לראובן בשביל שמעון אינו מועיל לו כלום כיון שיש בו חובה ללוי שהרי לא ישאר לו במה שיפרע ללוי ואפי' עשאו שמעון שליח וכתב לו הרשאה לא מהני: אבל אפוטרופא שתפס בשביל היתומים כתב ר\"ח דמהני ואם ראובן חייב ג\"כ ליהודה מהני מה שתפס לצורך שמעון אע\"פ שלא תפש לצורך עצמו מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה: ואם הלוה אומר לו זכה בחפץ זה בשביל פלוני בעל חובי ודאי זכה לו ואפי' אם יש לו בעלי חובים אחרים: ובמקום שאינו חב לאחרים כגון שאין לו בעלי חובים אחרים מהני תפישה וכתב רב אלפס דוקא דאית ליה פסידא לבעל חוב כגון דמת לוה ואם לא תפיס ליה מפסיד לגמרי דנכסי דיתמי לא משתעבדי אי נמי בגברא דמפסיד נכסים או העני וירד מנכסיו אבל אם הוא אמוד לפרוע לא מהני וה\"ר פרץ כתב דא מהני תפישה אלא כשעבר הזמן ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא אפילו תוך הזמן נמי מהני אם אין לו נכסים אחרים ויפסיד המלוה אי לאו הך תפישה וכתב הרמ\"ה דוקא דנקיט ב\"ח שטרא בידיה דיכול השתא לקיימו בבי דינא אי נמי מחייב ב\"ח השבועה לא מפקינן מיניה דתופס אלא אומרים לו לישבע מיד ונוטל התופש אבל אי לית ליה ראיה מהדרינן ממונא למריה ולא מצי למימר קבעו לי זמן דמייתינא ראיה: כתב בעל העיטור התופש לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים חייב באחריותו דשוי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה וכיון שקנה נפטר הלוה וחייב באחריותו: ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה שאינו חייב באחריותו שכתב אם יאמר הלוה לתופש קבל עליך אחריות או החזר לי מה שתפשת שומעין לו דאפי' רב דאמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אם בא לחזור וליטלו אין שומעין לו ואפ\"ה הוא באחריות הלוה שאני התם שנתנו לו מדעתו והאמינו אבל זה שתפס שלא מדעתו יכול לומר לו לא מהימנת לי ע\"כ משמע אבל בסתם אינו חייב באחריותו: כתב הרמב\"ן נפקד שתפש בפקדון לתופשו לבעל חוב במקום שינו חב לאחרים מועיל לו תפישתו לענין זה אם מת המפקיד שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ושביעית אינו משמטתו ואם נתנו לאחר אינו נתון ומ\"מ אם אין בעל חוב כאן אין הנפקד יכול לעכב הפקדון בשבילו ואפילו אם הלוה מודה ולכשיבא המלוה יאמר אני תפשתי בשבילו וידונו ב\"ד ביניהם: ואם הנפקד מסרו ליד המלוה אין זה פשיעה ואפילו אם היה שומר שכר אינו מתחייב בכך לפי שאומר למפקיד אילו החזרתיה לך היה גובה ממך או משאר נכסיך:" + ], + [ + "מלוה שבא בשטר מקויים ואין הלוה בפנינו כתב ר\"ח שאין נזקקין לו שאין נפרעין כלל שלא בפניו אפי' בשבועה אבל רב אלפס כתב שגובין לו בשבועה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב הרמ\"ה דאפי' פטרו משבועה אינו מועיל אא\"כ פירשו בפירוש: ובעל התרומה כתב שאם כתב בו נאמנות עליו ועל באי כחו בית דין בכלל באי כחו הן אבל אם כתב בו נאמנות סתם אין ב\"ד הפורעין של בפניו בכלל צריך לישבע וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה שא\"צ שבועה אפי' בנאמנת סתם: וי\"א אפי' אין בו נאמנות והלך למדינת הים בתוך הזמן כיון שחזקה שאין אדם פורע תוך זמנו נפרע בלא שבועה אף על פי שעתה בשעת פרעון עבר זמנו ולא נהירא כיון שעתה עבר זמנו יש לחוש שמא שלח לו מעותיו ממקום שהוא ע\"י שליח והוא טוען שאבד שטרו וכתב לו שובר עליו: כתב רב אלפס ודאי אי מצי לשדורי ליה ולאודועיה מודעינן ליה וכתב הרמ\"ה שאם הוא קרוב כדי שיוכל השליח לילך ולבא תוך קל\"ח ימים מודעינן ליה ולא כתבינן אדרכתא ונכסיה עד דמשדרינן ומודעינן ליה ואם חזר השליח ואמר שלא היה רוצה לבא כתבינן אדרכתא אנכסיה מיד ואם אמר השתא אתינא אי נמי איעכב שליח עד האי שעורא מנטרינן ליה טפי לא מנטרינן ליה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב האי אפשר לאודועי שכתב רב אלפס נ\"ל כדי שילך שליח ויחזור תוך ל' יום שהוא זמן ב\"ד דטפי משלשים יום אין לנו לאחר פרעון הלוה והמלוה יתן שכר השליחות ויוסיפנו עם חובו ויגבנו עם חובו ואין השליח יכו לילך ולחזור תוך ל' יום יורדין לנכסיו מיד ומגבין לו חובו: כתב הרמב\"ם ג' ראיות צריך להביא לב\"ד ואח\"כ נפרע שלא בפניו ראשונה לקיים שטרו שניה שבעל חובו במדינה אחרת ואינו מצוי כאן שלישית שנכסים אלו של פלוני הן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה על דבריו כיון שהנכסים היו בחזקת הלוה עד היום יורדין לנכסיו אע\"פ שאין ידוע היאך באו לידו אם בירושה אם בקנייה ואם יבא אחר בשטר או בראיה מוקדמת לשטר המלוה יוציא ממנו: ששאלת אם ב\"ד יכולים למשכן לב\"ח קרקע בחובו כמו שיכולין למוכרו ועבדי ליה דטבא ליה כדי שיחזור לו קרקעות שיפדנו היום או מחר נראה שאלתך כשהלך הלוה למדינת הים שאם הוא בכאן נשאלה את פיו ויעשו כמו שאמר: ואם אינו בפנינו ב\"ד יעשו כאילו היה בפנינו ומבקש זכותו וטוען טענה שהיא טובה לו כך יעשו בית דין ויחפשו וידרשו כל דבר שהוא טוב לו זה יעשה לפי שזכין לאדם שלא בפניו:" + ], + [ + "הלכות גביית חוב מהיתומים", + "מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן וכופין אותן בכך כמו שכופין את אביהן: בד\"א שהניח להן אביהן אחריות נכסים שאז נשתעבדו אלו הנכסים בחיי אביהם אבל אם לא הניח להן אחריות נכסים מצוה עליהן לפרוע חובות אביהן משום כבוד אביהן: אבל אין כופין אותן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח מן התורה אפילו הם מופקדים ביד המלוה או ביד אחרים וטעמא משום דמצות כיבוד היא מצות עשה שמתן שכשרה בצדה וכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב\"ד שלמטה מוזהרין עליה אבל אם לא ירשו כלום מאביהן אין חייבין לפרוע חוב אביהן ואפילו מצוה נמי ליכא: טען היורש שאביו לא הניח לו ממון ואינו חייב לפרוע חוב אביו משלו כתב רב אלפס בתשובה אם טען המלוה וודאי שאביו הורישו ממון נשבע היורש היסת ונפטר ואם טוען שמא אין עליו אלא חרם סתם כדין כל הבא בטענת שמא אבל אין להשביע משום תקנת הגאונים שתקנו להשביע ללוה שלא תקנוהו אלא על הלוה בעצמו אבל לא תקנו על היורש: יורש שמכר כל הנכסים ודאי בע\"ח טורף מהלקוחות אפילו אם יש ביד היורש נכסים משלהן לפי שהנכסים שלהן אינם משועבדים לחוב אביהן: ואם היורש רוצה לסלק המלוה במעות יכול לסלקו מהנכסים שמכר אע\"פ שלא ירש המעות מאביו אלא אם כן עשה אביו נכסים אלו אפותיקי מפורש לבע\"ח אבל אם אין ליורש משל עצמו לא מטלטלי ולא מעות אלא קרקע ורוצה ליתן למלוה כדי לסלקו מן הלקוחות יכול המלוה לומר איני רוצה אלא בנכסים שהניח אביך שהם משועבדים לי ואפילו הם פחותים מנכסי היורש שאין מכריחין לאדם ליטול נכסים שאינו חפץ בהן ולא היה שיעבודו עליהם: ואם אין בעל חוב יכול לטרוף מהלקוחות כגון שמכרם לעכו\"ם או מלוה על פה או מלוה בשטר ולא שיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי לדברי רב האי גאון שפירש בההוא דיתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו דבתר דתקינו מזוני ממטלטלי דיתמי חייבים לזונם מן הדמים הכי נמי כיון דבעל חוב גבי ממטלטלי דיתמי גבי נמי מהדמים וא\"א הרא\"ש ז\"ל תמה על דברי רב האי וכתב כיון דהני זוזי לא אישתעבדו אבנות אלא שעבודייהו אניכסי אבוהון וכיון שמכרו ואין יכולין לטרוף הפסידו מזונותיהם למה הדבר דומה למלוה ע\"פ שיצא על היתומים ומכרו הנכסים שאין ב\"ח גובה מן המעות שבידם ולא הני זוזי שבק אבוהון ע\"כ נמצא לפי דבריו אין ב\"ח גובה מהמעות שבידם ונ\"ל שאם מכרו קרקע שחייבין לשלם ולא מטעם חוב איבן אלא מטעם מזיק שיעבודו של חבירו דקי\"ל שהוא חייב ואין לך מזיק גדול מזה שהכניסו למקום שאינו יכול לגבותו: ואם ימכרו מטלטלין אין חייבין לשלם שאין שיעבוד ב\"ח על המטלטלין אע\"פ שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי היינו דוקא בעוד שהם בידם אבל אם מכרו נוקמיה אדאורייתא ואין חייבין לשלם ומיהו א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה שאף אם מכרו קרקע אין חייבין לשלם שאפילו מזיק שיעבודו של חבירו ליכא כי לא קלקלו גוף הקרקע כלום עד כאן אף על פי שנראה לחלק כמו שכתבתי אינו משיב על דבריו: גבו קרקע בחובת אביהן אותו הקרקע משועבד לב\"ח של אביהם כאילו היה גבוי כבר בחיי אביהן: תפש המלוה מטלטלים מחיים גובה מהם: טען המלוה שמחיים תפשן והיורש טען שלאחר מיתה תפשן על היורש להביא ראיה או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו ויכול לטעון עד כדי דמיהן וכולל בשבועתו שמחיים תפשן: ואם תפס משטרי חובות של הלוה שהיו לו על אחרים ואומר שמחיים תשפן כתבתי למעלה בסימן ס\"ד: כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל האידנא שתקנו הגאונים לגבות מטלטלי דיתמי כל שיעבוד וסמך המלוה על מטלטלי כמו על מקרקעי כופין אף במטלטלי וכן עמא דבר עד כאן וכ\"כ הרמב\"ם כבר תנו הגאונים האחרונים שיהא בעל חוב גובה מהיתומים ממטלטלי שירשו מאביהן וכן דנין ישראל בכל בתי דינים שבעולם: ובמערב כותבין בשטר חוב שיש לו לגבות מהמטלטלין ומן המקרקעי בחייו ובמותו ונמצא גובה בשביל התנאי יתר על התקנה וסייג גדול הוא בדבר שמא לא ידע הלוה בתקנה ונמצא גובה ממון של יתומים שלא כדין שאין בה בתקנת אחרונים לחייב בהן יתומים ע\"כ: וי\"א שתקנת הגאונים לא היתה אלא במלוה בשטר אבל במלוה על פה לא תיקנו שאין בו משום נעילת דלת דלא שכיח ולכך לא תקנו בה שיגבו מטלטלין שירשו מאביהן דאומוה אדאורייתא ולא נהגו כן אלא אף במלוה על פה גובין מהן ואפי' קנאם הלוה אחר שלוה ולא כתב דאיקני דיורש במקום אביו קאי: וכן גובין ממלוה שהיה לאביו ביד אחרים בין אם גבו קרקע או מעות: ואם ירשו קרקע ומטלטלין ואינו מפורש בשטר שיגבה ממטלטלין בין בחייו בין במותו והיתומים רוצין שיגבה ממקרקעי ולא ממטלטלי שומעין להן שלא תיקנו להכריחם ממטלטלי אלא כשאין להם קרקע אבל כשיש להם קרקע דינו במקומו עומד שמטלטלין שלהם אינם משועבדים לב\"ח: היה על אביהם חוב של מנה והניח קרקע שוה נ' זוז ומת ובא ב\"ח וטרפו ונתנו לו היורשים נ' זוז סתם ולקחוה ממנו יכול לחזור ולטרפו בשביל נ' זוז הנשארים אלא א\"כ פירשו אלו החמשים זוז שאנו נותנים לך הן בשביל הקרקע ששוו נ' זוז: ירשו האחים קרקעות מאביהן וחלקום ובא הב\"ח לטרוף אם לא ירשו אלא שני שדות ולקח כל אחד שדה אחת אינן יכולין לומר לבעל חוב קח מכל אחד חצי שדה שהן במקום אביהן: ואילו היה אביהן קיים ואומר טול מכל אחד ואחד שבשדותי חלק חובך משדה זו חלק חובך משדה זה אין שומעין לו אלא ב\"ד מגבין לו כל חובו משדה אחת כך כשבא לגבות שדה מהיתומים נוטל שדה אחת מאיזה מהן שירצה אבל אם ירשו ד' שדות וחובו כנגד ב' שדות אינו יכו לומר אקח מאחד שני שדות אלא יקח מכל אחד שדה אחת כיון שיכול ליקח מכל אחד שדה שלמה צריך ליטול מכל אחד ואחד שדה אחת ואם עשאם לו אפותיקי אז ודאי יגבה הכל מאחד מהם לא מיבעיא אם עשאם אפותיקי מפורש שאמר לא יהי לך פרעון אלא מזו שנוטל מאחד הכל אלא אפילו לא עשאו לו אפותיקי מפורש אלא שיעבד כל נכסיו לו וסיים לו קרקע אחד במצריו להיותה תחילה לפרעון אם ירצה גובה הכל מאחד והאידנא דשקיל בעל חוב מהיתומים כתקנת הגאונים אי יהבינן לו מעות או מטלטלי שקיל מכל אחד ואחד כפי מנתיה דיליה: בד\"א שכולם מצויין לפנינו אבל אם אין כולם מצויין לפנינו א\"צ לחזור אחריהם אלא יקח כל חובו מאותו שלפנינו והוא יחזר אחר האחרים: ירשו קרקעות וחלקום ומכר אחד מהם חלקו או נתנו במתנה ובא בעל חוב אביהם לטרוף מהלוקח שקנה מהיורש ואומר הנחתי לך בני חורין ביד היורש הא' לגבות מהם כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שהדין עם הבעל חוב: דלא אמרינן אין גובה מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אלא כששיעבד הלוה נכסיו אבל גבי יורש או לוקה ששיעבדו לא אמרינן הכי הילכך יטול חצי החוב מהלוקח וחצי החוב מהיורש:\n" + ], + [ + "כיון שכופין היתומים לפרוע חוב אביהם מלוה שבא ליפרע מהיתומים מחוב שנתחייב אביהם אפילו הוא מלוה ע\"פ שאינו גובה מהלקוחות גובה מהיתומים לדין תורה מקרקעותיהן ולתקנת הגאונים אף ממטלטלין שלהם והוא שהודה אביהם לפני מותו שיש לפלוני חוב זה עליו או שהיתה ההלואה לזמן ועדיין לא הגיע זמנה שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו וגובה א��ילו בלא שבועה ואפילו מן הקטן וכגון שנתקבל העדות בחיי אביהם שאל\"כ אין מקבלין עדות בפני קטן אבל אם היתה סתם ע\"ג דסתם הלואה ל' יום עביד איניש דפרע תוך שלשים יום וכן אם נדוהו על שלא רצה לפרוע ומת בנדויו באחד מאלו הדרכים אין גובין מהם אפילו מלוה על פה בלא שבועה אבל אם אין כאן אחד מאלו הדרכים אין גובין מהם אפילו אם יש עדים שלוה אביהם דשמא פרע שהמלוה את חבירו בעדים א\"צ לפרוע בעדים: ואפילו יש לו כתב יד אביהם אין גובין מהם שאילו היה חי אביהם היה נאמן לומר פרעתי ואנן מענינן להם וי\"א שהיורש צריך לישבע שאינו יודע לו שום זכות בממון שיורש מאביו אע\"פ שאינו יכול לתובעו בברי אביך צוה לך שאתה חייב לי מנה מ\"מ כיון שטוען ברי לי שירשת מאביך ממון שיש לי בו זכות מחמת שהוא חייב לי צריך לישבע שבועת היסת שאינו יודע לו שום זכות במה שיורש מאביו: ואני כתבתי למעלה שאינו צריך שבועה שלא מצינו שום שבועת יורשין אלא לגבות אבל לא לפטור: ואם מת המלוה והיורשין באים לגבות מיורשי הלוה מלוה על פה אם היא על אחת מאלו השלשה דרכים גובין מהן בלא שבועה אע\"פ שמת לוה בחיי המלוה שהרי אביהם לא היה צרי לישבע ואם אינה על אחת מג' דרכים האלו אם טענו יורשי הלוה אבינו אמר לנו לויתי ופרעתי או שאומר שמא פרע אבינו אין יורשי המלוה גובין כלל אבל אם שותקין ואין טוענין כלל נוטלין יורשי המלוה אפילו בלא שבועה לפי שאין טוענין ליורשי הלוה לחוב ליורשי המלוה והרמ\"ה כתב אפי' לא טענו אנן טענינן להו וה\"נ מסתברא: ואם המלוה מוציא על היתומים שטר חוב מקוים אם הם קטנים אין גובין מהם אם לא באחד מאלו הדרכים ואם הם גדולים אז א\"צ אחד מאלו הדרכים אלא אם אין נאמנות בשטר נשבע כעץ של תורה בנקיטת חפץ ונוטל אפילו תפש משלהם בלא שבועה משביעינן ליה: ומיהו אי לא בעי לאשתבועי לא מפקינן מיניה אלא משמתינן ליה עד דאישתבע כדין מי שהוא חייב לישבע שבועת היסת ואם יש בו נאמנות נוטל בלא שבועה בד\"א שמשפורש שהאמינו עליו ועל יורשיו או על באי כחו ויורשיו הם בכלל באי כחו אבל אם כתב בשטר נאמנות סתם ולא פירש על יורשיו או על באי כחו אז צריך לישבע: ואם מוציא על היתומים שטר עיסקא החצי יש לו דין מלוה ונשבע ונוטל והחצי יש לו דין פקדון ואינו נוטל אפילו בשבועה שאילו היה אביהם חי היה יכול לטעון החזרתי במגו דנאנסו והיה נשבע ונפטר לפיכך טוענין להו נמי הכי ופטורים בלא שבועה ואין עליהם אלא חרם סתם אבל אם אין יכולין לטעון להם שהחזיר כגון שהודה אביהם שלא החזיר או שמת תוך זמנו א\"נ כגון שהימניה לבעל העיסק' כל אימת דאמר שלא החזיר חייבין ולא טענינן להו שנאנס אף על פי שאביהן היה יכו לומר כן ואם יש מהעסק בעין ויש עדים שהוא מאותו עסק נוטל מלוח בלא שבועה ואם יש בו ריוח יש ליורשי הלוה באותו ריוח חלקם: ואם מת המלוה ובאין יורשין לתבוע השטר מהלוה והוא אומר פרעתי לאביכם והיורשים אומרים לא ידענו אומרים לו זיל שלים ואם אמר להם השבעו לי ישבעו היורשים בנקיטת חפץ שלא צוה להם אביהם ע\"י אחר ושלא אמר להן בפיו ולא מצאו שובר בין שטרותיו ששטר זה פרוע שאם מצאו עליו שובר הוי בחזקת פרוע וכגון שמצא השטר בין שטרות הקרועים דאי לא הכי לא מיתרע בשביל השובר שנמצא עליו כדפרישית לעיל וגם צריך לפרש להם שבכלל השבועה שלא אמר להם אביהם שהיה לו שטר פרוע בין שטרותיו שאילו אמר להם כן לא היו יכולין לגבותו: ואם יש בשטר נאמנות שהאמין את המלוה ואת יורשיו עליו כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל גובין חוב אביהם בלא שבועה כיון שהאמין גם יורשי המלוה עליו ואינם צריכים לישבע שלא פקדנו אבא דמשבועה זו פטרם דאין שבועה מוטלת עליה אלא שלא פקדנו אבא ומשבועה זו פטרם: אפי' היה היורש קטן כשמת אביו או אפילו נולד אחרי מות אביו כשהגדיל נשבע שבועת יורשים ונוטל ומיהו כשהי' קטן כשמת אביו אז א\"צ לישבע אלא שלא מצאתי אבל שלא פקדני אבא ושלא אמר לי לא דלאו בר צוואה הוא: כתב הראב\"ד בתשובה אם יש לקטן אפוטרופס שמינהו אביו ומבקש חובותיו של קטן צריך לישבע שלא צוהו אבי יתומים ושלא מצא בין שטרותיו ששטר זה הוא פרוע ואם מינוהו ב\"ד אינו צריך לישבע שלא פקדני אבי יתומים אלא שלא מצא וכולי ואין חוששין לומר אם יצטרך לישבע שמא ימנע מלהיות אפוטרופא שלא ימנע בשביל זה שמצוה הוא עושה בשבועה זו כדי שלא יפסידו היתומים את חובם: ואם יש לקטן אחים גדולים אין צריך להמתין עד שיגדיל הקטן הם נשבעין שבועת יורשין וגובין הכל שאין שבועה מוטלת על הקטן כלל כיון שיש לו אחים גדולים שהרי אין עליו מוטל שלא פקדני אבא וכו' דלאו בר צואה היא וגם שלא מצא אין עליו שהאחרים מצאו מה שמצאו ולא הוא לפיכך גובין הכל בשבועה ונותנין לקטן חלקו וכן אם מת הקטן זוכין כולם בחלקו ונשבעין היורשים ונוטלים חלקו וחלקם: ואם אומר אחד מהיורשים לי צוה שהשטר פרוע ואחרים אומרים לא פקדנו רואים אם השטר יוצא מתחת יד זה שאומר שהוא פרוע הפסידו כולם שהוא נאמן במיגו שאם היה רוצה היה שרפו ואם היה יוצא מתחת יד אחד הוא הפסיד חלקו והאחרים נשבעין שבועת היורשים ונוטלין חלקם שהוא אינו נאמן להפסיד בהודאתו לאחרים: וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה אומר אפי' אם היה השטר בידו אינו נאמן להפסיד להם חלקם דכל שותפין של עסק אין כח ביד אחד להפסיד לחבירו כלום בהודאתו: ולא אמרנן אי בעי קלתיה אלא גבי שליש שהשלישו שניהם בידו: ואם יש עדים שאמר המלוה בשעת מותו שאינו פרוע נוטלים בלא שבועה בין מלוה בין מיורשיו: וכל הדין שיש ליורשי המלוה עם הלוה כשבאים ליפרע ממנו כך יש להם עם יורשי הלוה אם מת ובאין ליפרע מהן שנשבעין שבועת יורשין ונוטלין מהם אלא שזה יש ביניהם שכשטוענין עם הלוה אז אין צריכין לישבע אלא שלא פקדנו אבא וכו' אבל אין צריכים לישבע שלא נפרענו ממך שהרי אינו טוען שפרעם אבל כשטוענין עם יורשי הלוה צריכין ג\"כ לישבע שלא נפרעו עצמם מאביהם שאם היה אביהם קיים היה יכול לטעון פרעתי להם שהרי הם גדולים כיון שבאין לישבע וזהו לדעת הראב\"ד אבל בעל העיטור כתב שאין צריכין לישבע שלא נפרעו אלא א\"כ טוענין יורשי הלוה אבינו אמר לנו שפרע לכם אבל לא טענו אין טוענין להם: שאין טוענין ליורש במקום שיש חוב ליורש אחר ומסתבר בדברי הראב\"ד: שלעולם טוענין להחזיק הממון במקומו: כתב רב אלפס בתשובה אף ע\"פ שיורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין ה\"מ היורשין בעצמן אבל אם מתו היורשין שהיה להן לישבע שבועת היורשים אין היורשין שלהם נשבעין ונוטלין וכך כתב ה\"ר יהודה ברצלוני: וכיוצא בזה השיב הראב\"ד בתשובה היכא שמת מלוה בחיי לוה שהיה להם לישבע שבועת יורשין וליטול ומת אחד מהם קודם שנשבע אין האחים גובין חלקו בשבועתם שמא להם לא צוה ולו צוה והם אינם יכולים לישבע שלא נפקד אחיהם המת מאביו לפיכך נשבעין וגובין חלקם ומפסידין חלקו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ודבר תימה הוא נהי דאין אדם מוריש שבועה לבניו היינו שבועת ברי אבל גבי יורשין ויורשי יורשים כולם שבועת שמא היא ונשבעין שלא אמר להם מורישו ששטר זה פרוע וכ\"כ בעל העיטור: בד\"א שיורשי המלוה נשבעין ונוטלין מיורשי הלוה שמת מלוה ואח\"כ מת לוה אבל מת לוה בחיי מלוה ואח\"כ מת המלוה אין יורשין נוטלין כלום אפי' בשבועה שהרי כבר נתחייב המלו' שבועה ליורשי הלוה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה ואין חילוק בין אם מת מלוה והניח אחים או בנים או שאר יורשין שאף הם היו נשבעין שלא פקדנו אחא ונוטלין אילו מת מלוה בחיי לוה ועתה שמת לוה בחיי מלוה אינו מוריש שבועה לאחיו ולשאר יורשיו: ואפי' אם השטר משכונא והיה אביהם מוחזק בה ואוכל פירותיה בנכייתא אינו נפרע אלא בשבועה כיון שהיה יכול לסלקו במעות לא היה יכול לגבותו אלא בשבועה בחייו וא\"כ גם היתומים צריכין לישבע שלא פקדנו אבא ואם מת לוה בחיי מלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו וי\"א אם היתה מוחזקת ביד אביהם בחייו גובה בלא שבועה וגם היורשין גובין כיון שהיא מוחזקת ביד אביהם והכי מסתברא: במה דברים אמורים שאין יורשין נוטלין כשמת לוה בחיי מלוה כשאין נאמנות בשטר אבל יש נאמנות בשטר שהאמין לוה למלוה עליו ועל באי כחו נשבעין יורשין ונוטלין שהרי אביהם לא היה צריך לישבע לא ללוה ולא ליורשין אבל אם האמין גם לבני המלוה נוטלים בלא שבועה: ואע\"פ שלכתחלה דנין ליורשי המלוה שלא ליפרע מיורשי הלוה כשמת לוה בחיי מלוה אם עבר הדיין והשביען וגבו את חובו אין מוציאין מידם: לפיכך יתומים שיש להם שטר חוב על יורשי הלוה שמת בחיי מלוה אין לאפוטרופא שלהן לקורעו וכן אין לבית דין לצוותו שיקרעהו ואע\"פ שלכתחלה אין דנין בו כיון שאם גבו כבר אין מוציאין מידם יש להם לשהותו שמא ימצאו ב\"ד שיגבוהו להן אבל ודאי אם בא לידי ב\"ד יש להן לקורעו כיון שמן הדין אין דנין לגבות בו לכתחלה: וכתב הרמ\"ה אפילו אי אתא שטרא מעיקרא לידא דבי דינא ועבד כרב ושמואל דלא אגבו ביה והדר אתי לידא דדיינא אחרינא ומגבו ביה מאי דעבד עבד: קדמו יורשי המלוה ותשו מנכסי הלוה אעפ\"י שמת לוה בחיי מלוה אין מוציאין מידם: ודוקא בזו השבועה שהיה לו למלוה לישבע ליורשי הלוה אנו אומרים שאינו מורישה לבניו אבל שאר שבועה מורישה לבניו לפיכך הפוגם שטרו ומת אע\"פ שהוא היה צריך לישבע בניו נשבעין שלא אמר אביהן שהוא פרוע יותר ממה שאמר ונוטלין וכגון שהלוה קיים אבל אם מת לוה בחיי מלוה היינו יתומים מן היתומים דאין אדם מוריש שבועה לבניו וכן הבא ליפרע שלא בפני בע\"ד או מן הלקוחות או עד אחד מעיד שהוא פרוע ומת קודם שנשבע ובחיי הלוה יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין ואם ב' עדים מעידים שקצתו פרוע נשבעין שלא פקדנו אבא שיש ממנו פרוע יותר ממה שהעדים מעידים: ודוקא בכי האי גוונא דנקיטי שטרא נשבעין ונוטלין אבל שכיר ונגזל שאין להם שטר וכן שבועת היסת שנהפכה לתובע ומת אין היורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין שלא נתקנה תקנתם אלא בתביעת שטר שנשבעין ונוטלין: אע\"פ שאין אומרים בשאר שבועות שלא יהא מורישו לבניו היכא שמת לוה בחיי מלוה ואח\"כ מת מלוה והיה לו ערב ובאין היורשין לתבוע מהערב היינו כמו יורשין מיורשין ואין גובין שהרי כל מה שגובין מן הערב הוא חוזר על יורשי הלוה לפיכך אין נשבעין ונוטלין מהערב בין אם הוא ערב או קבלן וכתב ה\"ר זרחיה הלוה על שם ה\"ר משה ב\"ר יוסף לא מיבעיא אם ירשו בני הלוה נכסים מאביהן דפשיטא שאין נפרעין מן הערב שהרי הוא חוזר על היורשין אלא אפי' לא הניח להן אביהן מ��ומה הואיל דמצוה על היורשין לפרוע חוב אביהם אפילו לא הניח להן כלום הרי הערב הולך אחר היתומים ודין הערב הכל אחד עד כאן ולפי מה שכתב למעלה שאם לא ירשו כלום מאביהן שאין עליהן לפרוע חוב אביהם ואפי' מצוה נמי ליכא נראה כיון שלא ירשו כלום שיכול לחזור עליהם אלא בשביל החסד שנעשה לו ערב אין לו דין יורשין וגובין ממנו בשבועה וכ\"כ ה\"ר משה הכהן אפי' אי לא ידיעי ניכסי ללוה דלא אזיל ערבא בתר יתמי אפ\"ה לא גבי מערב דחיישינן דילמא שבק לוה נכסי במדינת הים ואזיל ערבא וגבי להו מיתמי אבל אי ודאי איתחזק האי לוה דלא הוו ליה נכסי כלל דליכא למיחש למידי גבינן מערבא ע\"כ: ואם לא הניח נכסים ליתומים ובאין יורשי המלוה לטרוף מהלקוחות נשבעין שבועת היורשין ונוטלין אע\"פ שמת לוה בחיי מלוה ואין למדין דין לקוחות מדין ערב שלקוחות אדעתא דארעא נחית ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה ואין מצוה על היתומים לפרוע לקוחות מנכסים שלא הניח אביהם לפיכך נשבעין וגובין מהן: מלוה או יורשיו שבאו לגבות מיורשי המלוה וטוענין אמר לנא אבא לא לויתי שטר זה מעולם הרי אלו המלוה או יורשיו גובין בלא שבועה ואפי' האמין מלו הללוה לומר פרעתי שהרי אינו טוען פרעתי אלא אומר לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי: יורשי המלוה שהם קטנים והוציאו על הלוה שטר והלוה הוציא שובר שנכתב בחיי אביהם ששטר זה פרוע הוא אין קורעין השטר וגם אין גובין בו עד שיגדלו היורשין שרגלים יש לדבר שהשובר מזוייף כיון שלא הוציאו בחיי אביהם כתב ה\"ר יוסף אבן מגא\"ש אפי' אם לא הגיע זמן השטר בחיי אביהן שאם השובר היה אמת היה מוציאו בחיי אביהם ולכשיגדלו אם יוכלו לפסול השובר יגבו להם שטרם ואם לאו יקרעו שטרם והרמ\"ה כתב דוקא שיש עדים שתבעו אביהם בזה השטר אחר זמנו של השובר אבל אם לא תבעו בו לא וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כדברי ה\"ר יוסף: אין גובין מהיתומים אלא בשבועה כדפרישית לעיל: וגם אין גובין מהם אלא מן הזיבורית בין אם הם גדולים ובין אם הם קטנים בין מהיתומים בין משאר יורשין כגון שירשוהו אחיו או שאר קרוביו ואפי' התנה שיגבה עידית או בינונית לא מהני הנאה גבייהו וכתב הרמב\"ן דוקא שכתב סתם שיגבה מעידית או מבינונית אבל אם פירש בפירוש ממני ומיורשי מהני תנאה וכן מסתבר לא\"א הרא\"ש ז\"ל: וכתב רב אלפס בתשובה דוקא שהזיבורית עושה פירות יותר על עבודתה אבל אם אינו עושה פירות רק בכדי עבודתה אין שם קרקע עליה אלא ארץ גזורה היא ואין בעל חוב נוטל הימנה: והיכא דתפש ב\"ח בינונית בחיי אביהם כגון שלוה אביהם ממנו מנה והוא לוה מאביהם מנה ויש ליתומים זיבורית ויש לו בינונית ובאין ליטול ממנו בינונית בחובם וליתן לו זיבורית בחובו הרי הוא מעכב בינונית שלו בחובו שהרי תפישתו מחיים אבל אם היתה תפישתו אחר מיתת אביהן כגון שקנה הוא בינונית שלו אחרי מות אביהם לא מהני תפישה: ואם ניזק בא לגבות נזקו מהיתומים כתב ה\"ר יונה אם הם קטנים אינו גובה אלא מהזיבורית אבל אם הם גדולים גובה כדינו מהעידית:" + ], + [ + "כשבאין למכור מנכסי היתומים שמים ב\"ד הקרקע ואח\"כ מכריזין אותו שלשים יום רצופים ואם אין מכריזין רצופים אלא בכל שני וחמישי יכריזו ששים יום בכל שני וחמישי שבהם וכיצד מכריזין הכרוז יוצא בקר פעם אחת בשעת הכנסת פועלין ופ\"א בערב בשעת הוצאת פועלין שדה פלונית שסימניה כך וכך ומצריה כך וכך עומדת לימכר ויפרש שמוכרין אותה כדי לפרוע לבעל חוב שלא ��סבור הלוקח שנמכרה לפרוע ממנה כתובת אשה שיש מי שרוצה לפרוע יותר לב\"ח מלכתובת אשה שאינו מדקדק כ\"כ שיהיו המעות טובים כמו שמדקדקת האשה: ואם יאמר המלוה אני אקבל השדה בלא שומא בפרעון חובי והיורש אומר לא כי אלא ישומו אותה ב\"ד שומעין ליורש וישומו אותה ויכריזו עליה ויקבלנה המלוה בשוויים דאי מזדמני ליורש זוזי בתר הכי מסלק ליה בדמי: וכיון שהכריזו אפילו טעו ומכרו שוה מאתים במנה מכרן קיים: אבל אם מכרו בלא הכרזה אפי' לא טעו ומכרו שוה בשוה מכרן בטל: במה דברים אמורים בדברים שצריכין הכרזה ובמקום שמכריזין ובשעה שמכריזין אבל דברים שאין צריכין הכרזה כגון עבדים ושפחות ושאר מטלטלין שנמכרין לעולם בלא הכרזה ובשעה שאין מכריזין כגון שמוכרין לצורך מזוני ולכרגא ולקבורה שכל מי שהלוה לצורך אחת מאלו כשפורעין לו מוכרין בלא הכרזה: ובמקום שאין מכריזין שיש מקומות שנוהגין שלא להכריז לעולם מפני שיש בני אדם שלא ירצו לקנות אם יכריזו שלא יקראו אותם אוכלי נכסי דאכרזתא פירוש שגנאי הוא שקונין נכסים שצריכין לימכר מפני הדוחק: וכיון שאין צריכין הכרזה אם טעו בפחות משתות מכרן קיים טעו בשתות מכרן בטל: וכתב רב אלפס כשא\"צ הכרזה אפי' אם הכריזו כמאן דליתיה דמיא ואם טעו בשתות מכרן בטל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כיון שהכריזו ולא היו צריכין יש הוכחה שדקדקו יפה ומכרן קיים אפי' מכרו שוה ר' במנה: ואם טעו בפחות משתות בדבר שאין מכריזין שהמקח קיים פי' ר\"י שמחזירין האונאה והרמב\"ם כתב שהיא מחילה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: והיכא שטעו ונתאנו בשתות שהמקח בטל ורצו ב\"ד לקיים המקח ולהכריח הלוקח שיחזיר האונאה כתב הרמב\"ם שהרשות בידם לקיימו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאם ירצה הלוקח לבטל הדין עמו דכמו שיש לב\"ד רשות לבטל המקח כן יש רשות ביד הלוקח לבטלו: כתב הרמב\"ם ז\"ל ב\"ד שמכרו קרקע או עבדים של יתומים שוה מנה במאתים אין הלוקח יכול לחזור בו שלא יהא כח הדיוט חמור מכח היתומים וכן הדין באפוטרופוס שמכר קרקע ועבדים אין הלוקח יכול לחזור באונאה כדין הדיוט וה\"ר יונה כתב דב\"ד שמכרו בשל יתומים בין פיחתו שתות בין הותירו שתות מכרן בטל פחות משתות מכרן קיים וכן מסתברא לא\"א הרא\"ש זכרונו לברכה: והא דבפחות משתות מכרן קיים כשמכרו הם בעצמם אבל מכרו על ידי שליח אפילו טעה בכל שהוא המכר בטל וכתב רב האי שאין חילוק בין אם נתאנה השליח או הלוקח בכל ענין המקח בטל וה\"ר יונה כתב אם הטעה הוא ללוקח עד שתות מכרו קיים וזכה המשלח ביתרון כשאר כל אדם שמוכר שלו אבל אם נתאנה השליח בכל שהוא המכר בטל דא\"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: ואחריות המכר הוא על נכסי היתומים: וכאשר יכתבו האדרכתא על נכסי היתומים צריך שיפרשו בה והכרנו ששדה זו היתה מנכסי המת ואם לא יכתבו כן בתוך האדרכתא פסולה ואין אוכלין על ידה פירות השדה אפילו אחר שישלימו ימי ההכרזה: " + ], + [ + "אין נזקקין לנכסי קטנים עד שיגדלו ויהיו בני שלשה עשר שנה: אבל קודם לכן אין נפרעין מהן אפי' יש נאמנות בשטר אלא א\"כ יש עליהם מלוה בריבית שלוה אביהם מעכו\"ם שקבל עליו לדון בדיני ישראל שלא יתבע ליתומים עד שיגדלו ולא קבל עליו שלא יקח ריבית וכן נפרעין מהן כתובת אשה כאשר פירשתי בספר אבן העזר: ואם יש יתומים קטנים וגדולים המלוה נפרע מן הגדולים חלק המגיע להם וכדי שיפרע בעל חוב מחלק הגדולים צריכין ב\"ד להעמיד אפוטרופא לקטנים ולחלק עם הגדול��ם ויגבו לבעל חוב מהגדולים חלקם המגיע להם לפרוע: וטעמא דאין נפרעין מן הקטנים משום דחיישינן שמא התפיש אביהם למלוה צררי: לפיכך אם תפש משלהן אפילו אחרי מות אביהן והוא בענין שיכול להחזיק בו ולטעון עליו לקוח הוא בידי מותר לו לתופשו בחובו כיון שידוע וברור לו שלא נפרע מאביהן: ואם שמתוהו ומת בשמתא על שלא רצה לפרוע או שמת בתוך הזמן או שהודה בעת פטירתו שלא פרע נפרעין אפילו מהקטנים: והיכא שמת הלוה והניח יתומים קטנים ויש למלוה ערב כתב הרמב\"ם נזקקין לנכסי ערב אף על פי שהיתומים קטנים ולא אמרינן סוף סוף ערבא בתר יתמי אזיל ונמצא נזקקין לנכסי קטנים שהרי אין הערב יכול לגבות מהן עד אשר יגדלו וכיון שאינם פטורין אלא בעודן קטנים ולכשיגדלו יתחייבו נמצא שבני חיובא נינהו אלא אריא דרביע עלייהו והרי זה כמלוה שתבע ללוה ונתחייב לו בדין ואין לו במה לפרוע שגובה מן הערב והרמב\"ן כתב שאין נפרעין מן הערב אפילו הוא קבלן ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל חילק בין ערב לקבלן וכתב שאין נזקקין לנכסי ערב אפילו שאומר ממי שארצה אפרע דניכסי דאיניש אינון ערבאים ביה וכאילו אמר על מנת שאפרע מן הנכסים אם ארצה ואפילו הכי אינו נפרע מן יתומים קטנים כיון שאינו יכול לתובען בעודן קטנים והוא הדין נמי אם אמר ממי שארצה אפרע הואיל ויש נכסים ללוה וצריך לתבוע הלוה תחילה לא יפרע מהערב: אבל בקבלן יפרע מהיתומים לכשיגדלו: צוה אביהן ואמר תנו מנה או שדה לפלוני בין אם אמר מנה זו או שדה זו או מנה או שדה סתם נזקקין לנכסיהן אבל מעמידין להן תחלה אפוטרופא להפך בזכותם לראות אם יכול לערער ולבטל הצוואה ואם תתקיים הצואה נזקקין לנכסיהן שהרי אין לחוש לא לצררי ולא לשובר: ודוקא שצוה בשטר שכתב בכתב ידו תנו מנה לפלוני וניכר שהוא כתב ידו אבל אם צוה בעדים אין נזקקין שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי והרמב\"ם ז\"ל כתב דווקא במנה ושדה סתם מעמידים אפוטרופא אבל במנה ושדה זו אין מעמידין אפטרופא כיון שפירש המנה והשדה שוב אין לערער וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת יורש שנתן נכסי מוריש לקטן ויצא שטר חוב על המוריש מי נחתינן לנכסי קטן או לא תשובה אם השטר מקויים מורידין הבעל חוב לנכסים: ואם אינו מקויים אין מורידין שאין מקיימין שלא בפני בעל דין: קרקע שהיא בחזקת היורש שאביו היה מוחזק בה ונתברר בעדים שהיא גזולה בידו ובא הנגזל להוציאה מהיורש ב\"ד נזקקין להוציאה מידו אע\"פ שהוא קטן ואין מעמידין אפוטרופא להפך בזכות היורש אולי יכול לפסול העדים של נגזל דאחזוקי מהדי בשיקרא לא מחזקינן ודווקא שנתקבל העדות בחיי האב או שהוציא שטר מקויים שהיה שלו שלקחה מאביו ואביו לא החזיק בה ג' שנים אחר זמן השטר אבל אם לא נתקבל העדות בחיי האב אין מקבלין אותו אח\"כ: במה דברים אמורים שהקרקע בחזקת הקטן כדפרישית אבל אם לא היה בחזקתו אלא שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו או שתקף ממנו בטליתו אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין ממנו מיד ולכשיגדיל יביא ראיה ויחזור ויטלנה: וכן אם הודה האב בכתב ידו על מטלטלין שבידו שהם מעסק שיש לו משל פלוני או פקדון שהוא בידו משל פלוני מוציאין מן היתומים ואפי' הם קטנים וכן אם גזל אביהם אפי' אכלום שאין הגזלה קיימת ואפי' אכלום אחר יאוש אם ירשו היתומים מאביהן קרקע או אפילו מטלטלין שאף הם משועבדים לבעל חוב מתקנת הגאונים גובים מהם לפרוע לנגזל אפי' הם קטנים: כתב הרמב\"ן שאם לוו ב\"ד או אפטרופס של יתומים לצרכם נזקקין לנכסיהן ומוכרין בלא הכרזה ונפרעין מהם בבינונית כמו בשאר בעל חוב: וכן בי דינא דזבין אחריותא איתמי אי טרפוה מהלוקח גובה בלא הכרזה ודינו כשאר בעל חוב: ולכל מילי דנזקקין לנכסייהו בין מנה ושדה זו בין מנה ושדה סתם מקבלים העדות בפני האפוטרופס שהאפוטרופס הוא הבעלים: וכן עדי צואה מקבלין אותה בפני האפוטרופס ורבי יצחק פירש דאפילו לוה האפוטרופס לצרכם אין נזקקין לנכסיהן וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדברי הרמב\"ן דכל מה שעשו ב\"ד או אפטרופסים לצרכם נזקקין לנכסיהן ומקבלין העדות בפני האפוטרופס: אבל לוו הם בעצמם אין נזקקין לנכסיהם עד שיגדלו ולא מעמידין אפוטרופס לקבל העדות ובעידי צוואה כתב גם כן שאין מקבלין אותם בפני האפוטרופס:" + ], + [ + "הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים", + "המלוה את חבירו על פה אינו גובה אלא ממה שימצא ביד הלוה אבל אינו טורף לא מהלקוחות שקנו ממנו ולא ממתנות שנתן אבל מכל מה שימצא בידו גובה בין קרקעי בין מטלטלי אפילו קנאו אחר ההלואה: אבל המלוה בשטר טורף מהלקוחות ומהמקבל מתנות שקנו ושקבלו ממנו אחר ההלואה אפי' אם אינו מפורש בשטר שקבל עליו אחריות: ומיהו אם פירש בפירוש שלא קבל עליו אחריות אינו טורף מהם: ואם קדם המכר או המתנה להלואה אינו טורף מהם ואם יש הוכחה שלא כיון במכר ובמתנה אלא להבריח בעל חוב גובה מהם אע\"פ שקדמו להלואה כמו שכתבתי למעלה בסימן צ\"ט: וכן אם נתן ללוה על תנאי שלא יחול עליו שום שעבוד לא חוב ולא כתובה שקדם למתנה ולא יחול עליו להבא כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שהתנאי מועיל ולא יגבה בעל חוב מהם שהנותן יכול להטיל במתנה איזו תנאי שירצה וכמו שיכול להתנות על מנת שלא תמכרנה ולא תמשכננה כך יכול להתנות ע\"מ שלא יגבה בעל חובו אפי' בחוב שנתחייב כבר ואע\"ג דכתב ליה דאקני הרי לא קנה אותו לשיעבוד זה שאינו יכול לקנות אלא מה שהנותן רוצה ליתן לו ואם היה הבעל חוב טורפו א\"כ לא נתקיים התנאי ונתבטל המתנה מעיקרא והדרא למריה ונמצא שהוא לוקח ממון אחרים בחובו הלכך לא יגבוהו ב\"ד ממנו וישאר ביד המקבל אבל אם קנה קרקע והתנה עמו המוכר על מנת שלא יחול עליו שום שעבוד אינו מועיל ובעל חוב גובה ממנו וראובן שנתן קרקע לבנו והתנה זה התנאי שלא יחול עליו שום שיעבוד ולא היה לו בן אחר ואח\"כ לוה ביאר עוד בתשובה אחרת שהבעל חוב גובה ממנו וזה לשונו התנאי שהתנה ראובן הנותן שלא יחול עליו שום שיעבוד היה קיים מטעם ששייר ראובן לעצמו כח בקרקע שאם יבא בעל חוב של בנו לגבות הקרקע שתתבטל המתנה למפרע ויחזור הקרקע על הנותן ואם לא נתקיים התנאי נתבטל המעשה כאילו לא נעשה ואותו כח ששייר ראובן לעצמו בקרקע כשמת ראובן ולא הניח אלא אותו הבן זכה הבן באותו כח ששייר אביו לעצמו וכשבא בעל חוב לטורפה נתבטלה המתנה מכח אותו תנאי וחזר לבן מכח השיור שירש מאביו והוה ליה כלוה ואח\"כ קנה דמשתעבד משום דכתב ליה דאקני הילכך בעל חוב של הבן גובה הקרקע בחובו בין בחוב שלוה אחר מות אביו בין בחוב שלוה בחיי אביו: בד\"א שטורף ממשעבדי כשאינו מוצא ביד הלוה בני חרי לגבות חובו מהם אבל אם מצא ביד הלוה בני חרי לגבות אפילו הם זיבורית לא יטרוף ממשעבדי ל\"ש אם הם לקוחות או מקבלי מתנה: לפיכך אם נתן הלוה מתנה לאחרים וכתב להם מתאים לפלוני ושלשה מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני ואין בנכסיו כדי שיספיק לכולם אין אומרים כל הקודם בשטר זכה אלא חולקים הנכסים לתשעה חלקים ויקח בעל מאתים זה שני חלקים ובעל שלשה מאות זוז שלשה חלקים ובעל ארבע מאות זוז ד' חלקים ואם יצא עליהם שטר חוב גובה מכולם וכפי החלוקה יפרע כל אחד ואחד מחלקו אבל אם אמר ר' זוז לפלוני ואחריו ג' מאות זוז לפלוני ואחריו ד' מאות זוז לפלוני כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליהם שטר חוב גובה מן האחרון ואם אינו מספיק גובה משלפניו ואם אינו מספיק גובה משלפני פניו: ואם מכר הלוה קרקע שיש לו בעידו וש לו קרקע עוד בעיר אחרת כתב א\"א ז\"ל שבעל חוב גובה מן הלוקח ואינו יכול לומר לו הנחתי לך בני חורין כיון שאינו בעירו: שגם הלוה בעצמו לא היה יכול להגבות למלוה הנכסיו שיש לו בעיר אחרת ולא עדיף האי מגברא דאתי מהמתיה: הניחו הלקוחות בני חרי ביד הלוה ונתקלקלו בעל חוב טורף מהלקוחות ודוקא נתקלקלו אבל לא נתקלקלו אלא שאינו יכול לגבות מהם מחמת פשיעתו כגון שסילק שיעבודו מהם ולקח המלוה בקנין שלא יגבה מהם אינו גובה מהלקוחות שיאמרו לו הנחנו לך מקום לגבות ממנו: ואם יש כאן שנים או ג' לקוחות שקנו ממנו כאחד ואין אחד מהם קודם לחבירו ובא ב\"ח לטרוף כתב רב האי שגובה מאיזה מהם שירצה ואינו צריך ליקח חצי שדה מזה וחצי שדה מזה: ואם הלוקח שקנה מהלוה מוכרו לאחר והאחר לאחר אפילו עד מאה ובא ב\"ח לטרוף מלוקח האחרון כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שאינו יכול לומר לו למה לא תבעת חובך מהראשון דשמא לא רצה לתבוע עד עתה שלפעמים הלוה אלים ולפעמים המלוה אדם עשיר ויש לו שטרות הרבה ואינו זוכה לכולם עד שיזדמן לידו ומיהו כשבא לידו שטר ישן אינו דורש וחוקר על איחר הגבייה לידע אם יש רמאות בדבר: לוה שמכר נכסיו וחתם המלוה על שטר המכירה לא הפסיד בשביל זה זכותו וטורף מהלקוחות שיוכל לומר השני נוח לי והראשון קשה ממנו: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן קנה בית משמעון ולוי היה לו שטר על ביתו של שמעון ולוי היה במעמד כשקנה ראובן הבית ולא הוציא שטרו וגם ראובן סתר הבית ובנה בו ומינהו לוי על הבנין ואח\"כ הוציא לוי שטרו תשובה לא אבד זכותו בשתיקתו: לוה שלוה ואחר כך נתן במתנה נכסיו על מנת להחזיר ודאי אין מתנתו כלום שהרי כבר זכה המלוה בנכסיו בשביל חובו שקדם למתנה ואם המתנה קדמה להלואה ונתנה לזמן ידוע זכה המקבל במתנה עד שיגיע זמנה ואם נתנה לו על מנת להחזיר בסתם ולא פירש לו באיזה זמן יחזירנה לו ואח\"כ לוה כשם שהמקבל יכול לעכב המתנה בידו אפילו לזמן מרובה בעל כרחו של נותן לפי שיכו לומר לו אחזירנה לך לאחר זמן ואקיים תנאי וכן יכול לדחותו בכל פעם כך הוא דוחה למלוה הבא מכחו אך המלוה יכול לכופו מדר' נתן לכשירצה להחזירה שלא יחזירנה אלא לו ולא לנותן: ראובן הלוה לשמעון ע\"פ ושמעון הלוה ליהודה בשטר ומכר יהודה כל נכסיו ובא ראובן לטרוף מהלקוחות שקנו מיהודה מכח שטר שיש לשמעון על יהודה הדין עמו אע\"פ ששמעון היה יכול לטעון לראובן פרעתיך אין הלקוחות שקנו מיהודה יכולין לדחות ולומר פרע אתה משמעון ואין שמעון נאמן בהודאתו עלינו שהוא עושה קנוניא עלינו לפי שסוף סוף צריכין לפרוע לשמעון שהוא מלוה של המוכר שלהם והואיל ויכול שמעון לטרוף מהם גם ראובן שהוא מלוה של שמעון טורף מהם הואיל ושמעון מודה שהוא חייב לו: לא היה ללוה נכסים אלא שטרי חובות שיש לו על אחרים לא מיבעיא בעודן בידו דפשיטא דהמלוה שלא גובה מהם אפי' לא שיעבד לו מטלטלי אגב קרקעי וא\"צ לעשות בהם שום הקנאה לא כתיבה ולא מסירה אלא גובה אותם מדרבי נתן דכי היכי דבעלי חוביו של לוה משועבדים לו משועבדים גם למלוה שלו אלא אפי' מת הלוה ונפלו השטרות לפני היורשין גובה מהם: לא מיבעיא אם נעשו השטרות שיש ללוה על ב\"ח קודם שלוה הוא מהמלוה אלא אפי' נעשו אח\"כ ואפילו קנו בעלי חוביו של לוה נכסים אחר שלוה הלוה מהמלוה שלו גובה מהם ומיורשיהם מדר' נתן: ואם מכר הלוה שטרי חובות או נתנם לאחר או שבעלי חוביו מכרו נכסיהם אחר שלוה הוא מהמלוה רואים אם יש בשטר שיש למלוה על הלוה וכן בשטר שיש ללוה על בעלי חוביו שיעבודא דמטלטלי אגב מקרקעי אז יש בה דין קדימה ונכסיהן של בעלי חוביו של הלוה משועבדים למלוה שלו מכחו כיון שהוא קודם למכירה שמכרו: ואם היו ללוה שני מלוים שהלוו לו ובאו כאחד לגבות מבעלי חוביו שלו ראוים אם הלוה הלוה לבעלי חוביו בשטר לאחר שלוה הוא משניהם יחלוקו ואם תפש אחד מהם זכה בתפיסתו ואם חובותיו של הלוה קודם שלוה משניהם או קודם שלוה מהאחרון וכתב לראשון אגב זכה בהם הראשון: שאלה לא\"א הרא\"ש ראובן היה לו שטר על שמעון ונתנו ללוי בכתיבה ומסירה וכשבא לוי לגבותו הוציא יהודה שטר שהיה לו על ראובן מוקדם לשטר שהיה לו לראובן על שמעון ואמר כי השטר שנתן ראובן ללוי הוא ממונו של ב\"ח וזכה בו מדין קדימה ולוי משיב השטר הוא מטלטלי ואין בו דין קדימה הדין עם יהודה כיון ששטרו מוקדם ושעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אע\"ג דשאר מטלטלי שנתן ראובן לא הוה גבי מיניה אע\"פ ששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי היינו משום תקנת השוק דאם לא כן לא היה אדם קונה חפץ מחבירו מפני שיעבוד נושיו אבל בנתינת שטר חוב לא שייך תקנת השוק דמילתא דלא שכיחא היא ועוד שלא יצא השטר מרשות ראובן לגמרי שעדיין נשאר בידו כח למחות השטר הילכך חשיב שפיר ממונו לגבות ממנו בעלי חוביו:\n" + ], + [ + "אין ב\"ח טורף ממשעבדי אלא אם כן היו הנכסים ללוה בשעה שלוה ומכרם או נתנם אח\"כ אבל אם קנאם אחר שלוה ומכרם לא נשתעבדו לבעל חוב ואינו גובה אותם מהלקוחות ומיהו בעודן ביד הלוה גובה מהם אע\"פ שקנאם אחר שלוה ואם שעבד לו נכסיו שקנה ושיקנה אז חל השיעבוד גם על מה שיקנה אח\"כ ואם קנה אח\"כ ומכרו ב\"ח גובה ממנו: ודוקא שפירש לו בפירוש אבל אם לא כתב לו דאקנה לא ולא נאמר בזה אחריות טעות סופר הוא אלא כל מה ששעבד לו כתב ומה שלא שעבד לו לא כתב וי\"א כיון דקי\"ל אחריות טעות סופר הוא בכל מה שראוי להשתעבד אמרינן טעות סופר הוא וכן דעת א\"א הרא\"ש: ואם אל כתב דאקני ומכר נכסיו אחר שלוה והמלוה בא לטרוף מן הלקוחות וטוען שאלו הנכסים היו ביד הלוה בשעה שלוה ולוקח טוען לאחר שלוה קנה ומכר כתב הרמב\"ן שאם יש עדים שהלוה קנה קרקע זה ומכרו אז צריך המלוה להביא עדים שקנאו הלוה קודם שעבודו אע\"פ שהמלוה טוען טענת ברי והלוקח טענת שמא כיון שהלוקח מוחזק וזה בא להוציאו מידו עליו להביא ראיה אבל אם יש עדים שהלוה היה מוחזק בו ושהיה שלו אז צריך הלוקח להביא ראיה שקנו הלוה ובאיזה שעה קנאו ואם לאו מעמידין אותו על חזקתו של לוה ונאמר שהיה שלו ושל אבותיו מעולם: וכן הורו הגאונים בנותן נכסיו מעכשיו ולאחר מיתה ולא נודעו הנכסים שיה לו באותה שעה ופסקו שאם לא נודע שקנה נכסים אח\"כ שהכל בחזקת מקבל מתנה וי\"א שלעולם על המלוה להביא ראיה שהיו הנכסים ביד הלוה בשעת הלואה שהלקוחות הן מוחזקין בנכסיהן ודאי והמלוה ספק אם חל שעבודו עליהם אם לאו ואין ספק מוציא מידי ודאי שאפילו ירשם מאביו שמא לאחר ההלואה נפלו לו ולא חל ש��עבודו של מלוה עליהן וכן בנותן מעכשיו ולאחר מיתת היורש ודאי מוחזק והמקבל מתנה ספק ועוד יד בעל השטר על התחתונה ועליו לברר שהיו נכסים אלו לנותן בשעת המתנה והכי מסתבר: ואם יש שני מלוין שהוציאו כל א' שטרו ואין בשום אחד מהם כתוב דאקנה ואין הנכסים מספיקין לחובות שניהם וטוען המוקדם כי כשלוה ממנו כבר קנה הנכסים והמאוחר טוען שלוה ולוה משנינו ואחר כך קנה והוא משועבד לשנינו כתב הרמב\"ן אם יש עדים כדברי המוקדם ודאי יקח הכל ואם אין עדים בזה אלא יש עדים שקנה ואין יודעים מתי קנה החצי שמודה המאוחר למוקדם יקח ובשאר החצי חולקים ואם אין עדים שקנאם מעמידין הנכסים ביד המוקדם ואומרים כי היו של הלוה ושל אבותיו מעולם והוא הולך לפי סברתו שלמעלה אבל לפי הסברא האחרת גם בכאן לעולם הוא ספק וחולקין החצי שחולקין עליו אא\"כ יש עדים למוקדם שהיו ברשות הלוה בשעת ההלואה: ראובן שלוה בשטר ולא כתב למלוה דאקנה וקנה ומת והיה לו בת וירשתו ועמדה ונשאת אין המלוה גובה מן הבעל ממה שהכניסו לו אשתו באותן הנכסים אפילו למ\"ד לוה וקנה והוריש משתעבד הכא לא גבי דבעל בנכסי אשתו חשוב כלוקח: " + ], + [ + "אין ב\"ח טורף מן הלקוחות אלא בקרקע שמכר הלוה אבל מטלטלי שמכר אינו גובה אפילו היו בידו בשעת הלואה לפי שאין דעת המלוה סומכת על המטלטלין מפני שהלוה יכול לחבריהם ואפילו התרה המלוה בלקוחות ואמר אל תקנו ממטלטלי הלוה אינו גובה מהם מפני שלא חל שיעבודו עליהם כלל: ודוקא שנתנם במתנת בריא אבל נתנם במתנת שכיב מרע גובה מהם שמתנת ש\"מ חשובה כירושה: ואם שעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אז יש להם דין מקרקעי אף לטרוף במה שמכר אח\"כ אם כתב לו דאקני וכן לכל דבר וכתבתי למעלה בסי' ס' שאעפ\"כ אין נזקקין לטרוף ממטלטלי המשועבדים משום תקנת השוק: וכי מקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי צריך לכתוב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא מפני שעיקר השיעבוד על הקרקעות ושעבוד מטלטלי אגב מקרקעי דומה לשיעבוד הערב שהיא כאסמכתא שאם לא יפרע הלוה הערב אף כאן אם לא ימצא קרקע שיפרע מן המטלטלין המשועבדים ע\"כ צריך לפרש שדעתו סומכת על המטלטלין כמו על המקרקעי ואם א\"ל מעכשיו א\"צ לפרש דלא כאסמכתא שכל קנין מעכשיו קונה אפי' כאסמכתא ובב\"ד חשוב ודלא כטופסי דשטרי פירוש שנכתב לשם שעבוד גמור ולא שטופס שטרות כך הוא: ואם שעבד ליה מטלטלי אגב מקרקעי אין צריכים להיות צבורים בתוכה ואפילו מטלטלי דניידי משתעבדי: ואפילו בקרקע כל שהוא יכול לשעבד כל מטלטלין: ואם אין קרקע ללוה והמלוה זיכה לו בתוך שדהו בקנין או באחת מהקנאות שקונין בהן קרקעות או שהשאילו או השכיר לו קרקע כל שהוא הרי זה מקנה על גביו כל מטלטלין שירצה וא\"צ לסיים המקום שמקנה אגבו המטלטלין: ואם אין קרקע ללוה וגם אין למלוה להשאילו או להשכירו יכתוב הקנתי לו ד\"א קרקע בחצרי ואגבן הקנתי המטלטלין לו ואע\"פ שאין אנו יודעים לו קרקע הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי לחובתו ולא מיחזי כשיקרא שאפשר שיהיה לו קרקע במדינה אחרת ואין אנו יודעים בה:" + ], + [ + "מלוה שיודע לקחות שקנו מהלוה אחר שלוה הולך וטורף מהם ואין צריך דבר אחר: ואם אינו יודע לקוחות שקנו מהלוה וצריך לחפש אחריהם כותבין לו ב\"ד שטר טירפא שיטרוף מהלקוחות: וקורעין שט\"ח וכותבין בטירפא שקרעו ש\"ח: וכאשר ימצא לוקח המאוחר ב\"ד כופין אותו לדון עמו ואינו יכול לומר לו לך אצל הלוה וכאשר יתחייב לך בדין ויכתבו לך טירפא על הלקוחות אז אפרע לך אלא ילך הוא אם ירצה אצל הלוה ויזקיקו לבא לדין ומיהו היכא דאיתיה מודעינן ליה כגון דאתי שליח בג' בשבת ואתי בד' בשבת וקאי בדינא בה' בשבת: ואם מבקש הלוקח זמן נותנין לו ב\"ד זמן ל' יום ובלבד להוציא הדין לאמתו שלא יבא עליו בעקיפין: ואם רוצה הלוקח לסלק המלוה במעות הרשות בידו וישאר לו הקרקע ויחזור וישאל מהמוכר מה שפרע למלוה בשבילו ואם עשאה אפותיקי אינו יכול לסלקו במעות: ואם קנה ב' שדות זו אחר זו כל אחד במנה והחוב שהיה למלוה על הלוה היה מאתים ובא וטרף ממנו שדה שקנה ראשון במנה וכשבא לטרוף השנייה במנה הנשאר הביא לו מאתים ואומר לו אם תרצה לקבל שדה הראשונה שגבית כבר בכל המאתים הרי טוב ואם לאו קח מאתים והסתלק הדין עמו: ואם רצה המלוה לעמוד בה בכל המאתים אין הלוקח חוזר על המוכר שמכרה לו באחריות אלא במנה כמו שהיה שוה ואע\"פ שהמלוה קבלה במאתים ואינו שוה אלא במנה כמו שהיה שוה ואע\"פ שהמלוה קבלה במאתים ואינו שוה אלא מנה אלא שהמלוה קבלה במאתים מפני שחביבה היא עליו וכתב ה\"ר יונה דוקא כשלא עשה בה תחלה שומא והכרזה לפיכך יכול להכריחו לקבלה במאתים זוז או להחזירה לו אבל אם עשו שומא והכרזה שוב אינו יכול לסלקו וכן מסתברא לא\"א הרא\"ש ז\"ל: וצריך שישבע הלוה תחלה שאין לו במה לפרוע קודם שיטרוף המלוה מן המשועבדים ל\"ש אם הם משועבדים דמכר או דמתנה: ומשביעין המלוה בנקיטת חפץ שלא נפרע כלום וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה ושלא מכרו לאחר ולא מחלו: וכתב הרמב\"ם אם השטר לזמן ועדיין הוא בתוך הזמן שהוא נפרע שלא בשבועה אבל רבינו האי כתב אפילו תוך הזמן אין נפרע מן הלקוחות אלא בשבועה: וכאשר יורידו המלוה בקרקע שמצא ללקוחות שמין לו קרקע כפי שיעור חובו ושמין אותו כפי מה ששוה עתה שאם השביחה אחר שקנאה או אפילו שבחה ממילא שמין אותה כפי מה ששוה עתה ומכריזין עליה שלשים יום כמו שעושין כשיורדין לנכסי יתומים ודינן לענין טעות אם טעו כמו שדנין לגבי יתומים: והרמב\"ם כתב שאם טעו בכל שהוא מכרן בטל לפי שהם כשליח לטורף וללוקח ויש להם רשות לתקן אבל לא לעוות ומסתברא שאין לחלק בין יורש ללוקח: ואם לא ימצאו שום לוקח יחליטוה למלוה כמו ששמו אותה: כתב ה\"ר יונה אם יבא שום אדם בתוך ימי ההכרזה ויעלה הקרקע יותר מאשר שמוה ב\"ד והמלוה רוצה ליקח הקרקע צריך לקבלו באותו עילוי שהשומא וההכרזה לתועלת הלוה היא שאם ימצאו מי שירצה ליתן בה יותר הרי טוב ואם לאו יקחנה הוא באותה שומא אבל אם הלוקח בעצמו רוצה לעלות השומא ששמו ב\"ד כדי שישאר הקרקע בידו אין שומעין לו כי בודאי לתועלתו הוא מכוין שאומר מה אני חושש שאוסיף ותשאר הקרקע בידי כי אח\"כ אחזור ואקח הכל מן המוכר הלכך בשביל העלוי שלו לא נתבטל שומת ב\"ד ששוה לרובא דאינשי: ורב האי כתב אם בעל חוב ולוקח באים להוסיף כל אחד על חבירו נותנין הקרקע לאותו שמוסיף יותר וזה נראה חולק על ה\"ר יונה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שאינו חולק שדברי רב האי כשאחד מוסיף עד כנגד כל דמי החוב אבל אם רצה הלוקח להוסיף מעט על שומת ב\"ד ולא יהיה כל החוב פרוע בהא אזלינן בתר שומת ב\"ד כדברי ה\"ר יונה: ואם יאמר המלוה אקבל הקרקע בכל חובי בלא שומת ב\"ד והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותה ב\"ד ואני אתן כפי אשר ישומו אותה ב\"ד אין שומעין ללוקח: וכשמחליטין אותה לו כותבין לו אחלטתא כמו ששמוה והכריזו עליה כראוי ושמחליטין אותה לו וכותבין בה שהכירו בה שהיא של פלוני הלוה ושקרעו שטר האדרכתא:" + ], + [ + "השביח לוקח את השדה כשבא המלוה לטורפה טורף אותה כמו שהיא עם שבחה בין שבחא דממילא כגון שעלו בה אילנות או נתייקרה בין שהשביח הלוקח מחמת הוצאה שהוציא עליה ולא שיטול כל השבח אלא רק חציו דקיימא לן היכא דכתב ליה דאיקנה ולוה ואח\"כ קנה חולקין מלוה ראשון עם מלוה שני לפי ששעבוד שניהם חל כאחד והאי שבח כאילו קנאו המוכר ומכרו ללוקח אחר שמכר לו השדה ונתחייב באחריותו ונמצא אחריות הלוקח על השבח לפיכך חולקין אותו כיצד היה עליו חוב של מאתים זוז ומכר ללוקח שדה שוה מנה והשביחה ששוה מאתים טורף בעל חוב ממנה מאה וחמשים מנה של דמי השדה וחמשים של השבח ולוקח יקח חמשים של שבח הנשארים: וחוזר הלוקח וגובה הקרן מנכסי המוכר או מהמשועבדים שמכר או נתן והשבח אינו גובה אלא מבני חורין: והרמב\"ם חילק וכתב דווקא שבח הבא מחמת הוצאה אינו נוטל אלא החצי אבל שבח הבא מאיליו נוטל הכל וא\"א הרא\"ש לא חילק בזה: וכתב עוד הרמב\"ם הורו חכמים גדולים ואמרו לא יהא חלוקה רע כחו מהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ששמים לו וידו על התחתונה לפיכך אם השביח מאה והוציא חמשים נוטל כל ההוצאה וחצי השבח היתר על ההוצאה עם הקרן טורף בעל חוב ויראה מדבריו אפילו אם החוב כנגד כל השדה עם השבח נוטל הלוקח כל ההוצאה תחילה וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן אלא אם החוב כנגד כל השדה עם השבח נוטל כל השדה עם השבח ואינו נותן ללוקח שום הוצאה: ומיהו אם יש ללוקח מעות וירצה לסלקו בדמים יכול לסלקו בין מן השדה בין מן השבח: במה דברים אמורים כשלא עשאה אפותיקי אבל עשאה אפותיקי שאמר לו לו לא יהא לך פרעון אלא מזו אפילו אם יש לו מעות אינו יכול לסלקו אלא יטול כל השדה עם שבחה ולא יתן לו כלום מן ההוצאה: ואם לא היה החוב אלא כנגד השדה ולא עשאה אפותיקי אז אין בעל חוב נוטל ממנו אלא כשיעור חובו והשאר ישאר ללוקח ורואין במה שנשאר אם הוא יותר על החוב שיעור שדה שהוא ט' קבין יכול בעל חוב לומר ללוקח טול חלקך בקרקע ואין לוקח יכול לומר לו תן לי חלקי במעות ואין מלוה יכול לכופו שיקחנה במעות ואם אין בו שיעור שדה אז תלוי ברצון הלוקח אם ירצה יטול קרקע ואם ירצה צריך ליתן לו מעות: ואם עשאה אפותיקי אפילו אין בחוב אלא כנגד השדה בלא שבח יטול כולה עם שבחה ורואין אם שבחה יותר על ההוצאה נוטל ההוצאה מבעל חוב ומותר הזבח נוטל מן המוכר ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מבעל חוב והשאר יפסיד: והפירות שאכל הלוקח או אפילו לא אכלם אלא שתלשם כבר אין בעל חוב נוטל מהם: אבל אם עדיין מחוברים אפילו אם נגמרו כל צרכן וקרובים ליתלש אז דינן כשאר השבח שאם החוב כנגד השדה והפירות גובה אותם עם השדה ואינו נותן לו כלום ואם אין החוב אלא כנגד השדה ישארו הפירות ללוקח במה דברים אמורים כשלא עשאה אפותיקי אבל עשאה אפותיקי אפי' אין החוב אלא כנגד השדה גובה אותה עם פירותיה ונותן לו הוצאת עידור וניכוש: כל אלו הדברים לא נאמרו אלא בלוקח אבל מקבל מתנה שהשביח השדה בידו ובא בעל חוב לטורפה אפי' אם החוב כנגד השדה עם השבח אינו גובה כלל מן השבח וכתב רב אלפס דוקא שבח הבא מחמת הוצאה אבל הבא מאיליו טריף וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל וה\"ר זרחיה הכהן כתב דאפילו בשבח דאתי ממילא נמי לא טריף ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: ואם הנותן קבל עליו אחריות אז דין מתנה כדין לוקח לענין שבח ופירות: ודין היתומים לענין שבח כדין מקבל מתנה שאין בעל חוב גובה מהם שבח כלל אפילו אם החוב כנגד השדה והשבח אא\"כ עשאה אפותיקי ואז גובה אותה עם שבחה ואפי' אין בחוב אלא כנגד השדה לבד ורואין אם השבח כנגד ההוצאה או יותר נותן להם ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נותן להם אלא הוצאה שיעור שבח: ואם בעל חוב אומר אביכם השביח והם אומרים אנחנו השבחנו אחרי מות אבינו אם עשאה אפותיקי על היתומים להביא ראיה ואם לא יביאו ראיה ואסיק ביה שיעור ארעא ושבחה נוטל אותה ושבחה ואינו נותן להם כלום ואם יביאו ראיה שהם השביחוה הוא נותן להם ההוצאה ואם לא עשאה אפותיקי עליו להביא ראיה ואם יביא ראיה ואסיק ביה שיעור ארעא ושבחה נוטל אותה עם שבחה ואינו נותן להם כלום ואם אינו מביא ראיה אינו נוטל אלא השדה בלא שבח:" + ], + [ + "לוקח שטרפו ממנו השדה כותבין לו ב\"ד טירפא היאך טרפוהו ממנו בשביל חובו של המוכר וחוזר וטורף מן המוכר: ואם קנאה בחמש מאות והוקרה ושוה אלף כותבין לו טירוף באלף וכן אם היתה שוה אלף בשעה שלקחה ובשעת טירפא לא היתה שוה אלא חמש מאות או שהיתה שוה אלף ולקחה בחמש מאות בכולם כותבין לו טירפא באלף: וכל הדין שיש למלוה על הלוקח כך דינו של לוקח ראשון שטרף בעל חוב ממנו ובא הוא לטרוף מלקוחות שקנו אחריו שהרי הוא כאילו יש לו שטר חוב על המוכר בשביל אחריות שלו אפילו לא מכר לו בשטר אלא בעדים בעלמא אפילו לא פירש לו האחריות וכתב ה\"ר יונה דוקא שמעידים העדים שלא חתמו על שום שטר וגם לא היו עדים אחרים כי אם הם דאי לאו הכי דילמא טריף בעדים והדר טריף בשטר ומכבש הוא דכביש ליה השתא ומ\"מ ב\"ד כותבין לו טירפא היאך נטרף ממנו לראיה שיתבע הלוה שמכר לו: ואם לקח שלא באחריות ומבקש מהמלוה שיתן לו כחו מן השטר חוב כדי שיוכל לתבוע הוא מהלוה אם כבר טרף ממנו שוב אינו יכול לעשות לו ממנו לא הרשאה ולא מכר שכבר נמחל שיעבודו ונתבטל אבל קודם שיטרוף בו יכול לפייסו שיתן לו כחו ואם ירצה המלוה לעשותו מעצמו יעשה אבל אם לא ירצה לעשותו אין ב\"ד כופין אותו ואין כותבין לו גם כן טירפא שהרי קנה שלא באחריות:" + ], + [ + "הלכות אפותיקי", + "העושה שדהו אפותיקי סתם שאמר לו אם לא אפרע אותך גבה מזו ושטפה נהר הרי זה גובה משאר נכסים ואם מכרו המכר קיים שכל זמן שימצא בני חורין אינו טורף את זאת ואם לא ימצא לו בני חורין טורף אותה ואף כשהיא בידו שלא מכרה יכול לסלקו בשאר נכסים עשאה אפותיקי מפורש שאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו יכול לסלקו בשאר נכסים אא\"כ יתן מעות שבמעות יכול לסלקו ממנה שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים ואם מכרה או משכנה לאחר הרי זו מכורה עד שיגיע זמן הפרעון וכשיגיע זמן הפרעון טורפה אפילו יש ללוה שאר נכסים בני חורין: ומשכונא דינה כאפותיקי אם היא סתם שמשכנה לו סתם הויא כאפותיקי סתם ואם פירש לו לא יהא לך פרעון אלא ממנה אז דינה כאפותיקי מפורש: עשה שורו או ששאר מטלטלין אפותיקי ומכרן אין בעל חוב גובה מהם אפילו עשאן אפותיקי בשטר משום דלית ליה קלא דלא מצו לקוחות ליזהר ואפי' ידע הלוקח שעשאה אפותיקי כגון שהיה עד באותה מלוה אפ\"ה אין המלוה גובה הימנה דלא פלוג חכמים: וכן לענין קדימה אפילו עשה מטלטלין אפותיקי מפורש בשטר לראשון גובה מלוה של אחריו כיון שהשעבוד לא חל על המטלטלין אין בהם דין קדימה: עשה עבדו אפותיקי והלוה שחררו ואפילו שפירש ואמר לו לא יהא לך פרעון אלא ממנו יצא לחירות שהשחרור מפקיע מידי שעבוד וגובה חובו מנכסים אחרים של הלוה מפני שהוא מזיק שיעבודו וכאילו הזיקו אחר דמי על כן כתב הרמב\"ם שכותב עליו שטר חוב וטורף מזמן שטר זה שהשטר הראשון כבר נפרע וכופין למלוה שיכתוב לו שטר שיחרור שמא יאמר לו עבדי אתה: הקדיש הלוה נכסיו הפקיען מידי שיעבוד ואין המלוה גובה מהם במה דברים אמורים כשהקדישן קדושת הגוף כגון ששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי והיה בהן שור והקדישו למזבח אבל קדושת דמים אין מפקיע אלא יפדנו המלוה בדבר מועט שלא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון ואותו מעט של הפדיון יוסיפנו על החוב ויגבנו עם שאר החוב לפיכך האידנא שאין קדושת הגוף אינו מפקיע ואיסורי הנאה מפקיע כמו קדושת הגוף לפיכך אם אסרו בהנאה כההיא דפרסיה אמיתנא או שעשאה עכו\"ם והשתחוה לה מפקיע מידי שיעבוד ורבינו האי כתב שאין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים אלא אם שייר לעצמו כדי חובו של זה והקדיש השאר בכה\"ג מפקיע מידי שיעבוד וגובה מבני חרי ששייר ונפקא מינה שאפילו היה בהקדש אפותיקי מפורש ההקדש מפקיעו וצריך לגבות במקום אחד מה ששא\"כ במכר אבל אם הקדיש כל נכסיו אפילו קדושת הגוף אינו מפקיע מידי שיעבוד אלא פודהו בדבר מועט שלא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון אבל משביעין אותו תחלה כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים: חוץ מש\"מ שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי שאין משביעין אותו דחזקה אין אדם עושה קנוניא בשעת מיתה והרמב\"ם כתב הקדיש נכסיו אין ב\"ח יכול לטרוף מההקדש שהתקדש מפקיע מידי שיעבוד וכשפודין הקרקע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו על מנת לפרוע בעל חוב לפיכך לכשתפדה ותצא לחולין ביד הלוקח יבא ב\"ח ויטרוף אותה שהרי שיעבודו עליה הא למה זה דומה לב' לקוחות שכתב לראשון דין ודברים אין לי עמך על שדה זו ומכר הראשון לשני שטורף מן השני וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה:\n" + ], + [ + "לוה שמכר נכסיו לשנים וכתב המלוה לשני דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו על זה אין לו על הראשון כלום אבל אם כתב לראשון דין ודברים אין לי עמך גובה מן השני לפי שלא היה לו על הראשון כלום ולא היה שיעבודו על הראשון כלל: ואם היה חובו כנגד מה שקנו שניהם כגון שחובו ר' זוז ומכר לראשון שדה שוה מנה ולב' שדה שוה מנה וכתב לשני דין ודברים אין לי עמך גובה השדה שביד הראשון ואין יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו שהרי חובו כנגד ב' השדות וראשון חוזר וטורף מהשני שהרי קנה אחריו ומלוה טורף אותה מלוקח ראשון ולוקח שני טורף אותה מהמלוה שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך ולוקח ראשון חוזר וטורפה מלוקח שני וחוזרין הלילה עד שיעשו פשרה ביניהם וכן הדין אם החוב מנה ומכר לשני לקוחות לכל אחד במנה וכתב ב\"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך ונמצא השדה שקנה הא' שאינה שלו הרי הראשון טורף מהשני וב\"ח טורף מהראשון ושני טורף מב\"ח וחוזרין הלילה עד שיעשו פשרה ביניהם וכן אם היתה אותה שדה שקנה הראשון אפותיקי לבעל חוב אחר מוקדם הרי אותו ב\"ח טורפה מהא' וראשון טורף מהשני וב\"ח האחרון טורף מהראשון ולוקה שני טורף מבע\"ח שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך וחוזרין חלילה: והרמב\"ם כתב שכן הדין שאם היה חובו מנה ומכר הלוה שדה שוה מנה לאחר ואותו מכרו לשני וכתב ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך שב\"ח גובה מלוקח שני ולוקח ראשון מב\"ח ולוקח שני טורף מלוקח ראשון שהרי הוא מכרה לו ובעל חוב חוזר וטורף מלוקח שני וחוזרין חלילה ולא נהירא דכיון שכתב לראשון די�� ודברים אין לי עמך אינו יכול לטורפה מהשני אע\"פ שלא פירש דין ודברים אין לי עמך ולא עם באי כחך לפי שיאמר לו השני אי שתקת שתקת ואי לא הדרנא שטרא למריה:" + ], + [ + "ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון בשטר אחד וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי והיא בינונית ולא נשאר בינונית אחרת ביד שמעון ובא ב\"ח לגבות רצה גובה מבינונית שביד לוי רצה גובה ממה שביד שמעון ולא מיבעיא שיכול לגבות מהזיבוריות שביד שמעון אלא אפילו לא נשאר בידו אלא עידית יכול לגבותו ממנה בד\"א שגובה מלוי כגון שלקח בינונית אבל אם לקח עידית או זיבורית אינו יכול לגבות ממנו וכן אם נשאר בינונית ביד שמעון אינו יכול לגבות מלוי אפי' אם לקח בינונית: וכל זה לא איירי אלא כשקנאם שמעון מראובן בבת אחת אבל קנאם בזה אחר זה וקנה זיבורית באחרונה אינו גובה מלוי וכשם שאם היתה הבינונית עדיין ביד שמעון היה דוחה אותו ממנו אצל זיבורית שקנה באחרונה כך יכול לוי לדחותו אצל זיבורית שנשארה ביד שמעון שהיתה בת חורין באחרונה: לוה שהתנה עם המלוה שיגבה מעידית שבנכסיו ומכר העדית ושייר בינונית וזיבורית אין ב\"ח טורף מעידית שמכר מידי דהוה אניזק ששיעבודו מן התורה מעידית ואם מכרה אין הניזק גובה אלא מזיבורית שביד המזיק שהיא בת חורין: ראובן שהיה לו עידית ובינונית וזיבורית והיו לו עליו ניזקין שדינן בעידית וב\"ח שדינו בבינונית וכתובת אשה שדינה בזיבורית ומכרן לשלשה בני אדם כאחד ביום אחד במקום שאין כותבין שעות כלם נכנסו תחת הבעלים וגובה ניזק בעידית וב\"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ואם טען כל לוקח ולוקח לזה שבא לטרוף ממנו אני לקחתי תחלה והנחתי לך מקום לגבות הימנה כתב הרמב\"ן ששומעין לו כיון שהוא ספק ואינו יכול לגבות עד שיביא ראיה מי קנה באחרונה ורבינו יצחק פירש כיון שאינו ניכר מתוך השטר שהרי שלשתן ביום אחד קנו ואין כותבין שעות קנין שלשתן לא חל אלא עד סוף הזמן ואז חלו כלם כאחד מכרן לשלשה בזה אחר זה בג' ימים או ביום אחד ונכתב השעות בשטר אם אין בהם דין קדימה כגון שזמנם ביום אחד אי נמי לאחר שנתחייב לכלם קנה וכתב להם דאקנה כולם גובין מן האחרון לא הספיק גובין משלפניו לא הספיק גובין משלפני פניו ואם שטרו של אחד מהם קודם לחבירו ובאין לגבות כאחד כל מי ששטרו קודם יגבה מן האחרון תחלה בין אם הוא עידית או בינונית או זיבורית והמאוחר ממנו גובה משלפניו והמאוחר ממנו גובה משלפני פניו ואם הניזקין קודמין ואחריו ב\"ח ואחריו כתובת אשה הנזקין קודמין לגבות מהאחרון אפילו הוא זיבורית וב\"ח משלפניו אפי' הוא עידית וכתובת אשה משלפני פניו אפילו הוא עידי עידית ואין הניזקין יכולין לומר א\"כ הורע כחינו שכך הוא הדין מי שקדם שיעבודו צריך לגבות תחלה ואינו יכול לגבות אלא מן האחרון ואם יבא לגבות משלפניו יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו ומיהו אם הניזק יפייס ללקוחות הראשונים שיניחו לו לגבות מהם ולא יאמרו הנחנו לך מקום לגבות ממנו לא יוכל בעל חוב וכתובת אשה לומר כבר נסתלק שעבודך מהם כיון שהניח בני חורין אצל המוכר דכיון ששטרך מוקדם אתה צריך ליקח מבני חרי שהניח אצל המוכר משום דאמר להו ניזק כולהו משעבדי דידי נינהו אלא שחכמים תקנו לטובת הלקוחות שאין גובין מהן כל זמן שיש בני חורין וכיון שהם מחלו על תקנות שתקנו לטובתם אתם מה לכם עמי אני אקח מאיזה מהם שארצה מכרן לאחד בזה אחר זה ולקח זיבורית באחרונה כולן גובין ממנה לא הספיק גובין משלפניה לא הספיק גובין משלפני פניה לא שנא אם המוכר מת או קיים ואם קנאם כאחד או שלקח עידית באחרונה אם המוכר עדיין חי כולן צריכין ליקח מהזיבורית שאנו רואין כאילו החזיר למוכר שטר של הזיבורית בכתיבה ומסירה ונמצא בידו בני חורין וצריכין כולן לגבות ממנו ולאו דוקא שיחזיר לו שדה זו אלא אפי' שדה אחרת ואפי' יתננה לו במתנה או אפילו מטלטלי רק שימצאו לו שום דבר לגבות ממנו אינן יכולין לגבות מן הלקוחות: ואינן יכולין לומר לו לכי תהדר דכל מה שאדם יכול לעשות רואין אנו כאילו הוא כבר עשוי וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אפילו אי לא טעין אנן טענינן ליה ואם מת המוכר דלא מצי למיהדר ליתמי דיתמי לא פרעי חובות אביהם ממה שקנו אחרי מות אביהם אז דינא הוי הכי אם לקח זיבורית באחרונה כולן גובין ממנה אם לקח עידית באחרונה יקחו כולן כדינן שיאמר לא ניחא לי בתקנת חכמים שתקנו אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואם לקח בינונית באחרונה נזקין וב\"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית: מכרן לאחד בזו אחר זו ומכר עידית באחרונה וחזר הלוקח ומכר בינונית וזיבורית ושייר לו עידית כולן גובים מהעידית שבידו שהרי אין בידו בינונית וזיבורית שיכול לומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ואם מכר עידית ושייר בינונית וזיבורית לפניו אז גובין כדינו ניזקין בעידית וב\"ח בבינונית כתובת אשה בזיבורית כדרך שהיו עושין אם היו שלשתן ביד לוקח ראשון:" + ], + [ + "דיני החזרת חוב להפטר", + "הלוה מעות מחבירו הם באחריותו עד שיגיעם ליד מלוה או ליד שלוחו ואם זרקן בפניו ונאבדו חייב לא מיבעיא סתם אלא אפילו א\"ל זרוק לי חובי וזרקו קרוב למלוה ונאבדו חייב דמסתמא זרוק ושמור קאמר ליה: אבל אם א\"ל המלוה זרוק לי חובי והפטר וזרקו אפי' רחוק למלוה ונאבד קודם שיגיע לידו פטור שהרי הרשוהו בכך: ואם א\"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין אז יש לו דין גט שאם זרקו לתוך ד' אמותיו של המלוה ונאבד פטור שכבר זכה בו זרקו חוץ לד' אמותיו אם יכול המלוה לשומרו ולא הלוה אפי' רחוק ממנו הרבה זכה בו ונפטר הלוה ואם הלוה יכול לשומרו ולא המלוה ואז לא יצא עדיין מרשותו וחייב ואם שניהם יכולים לשמרו אז הוא ברשות שניהם ואם נאבד משם נאבד לשניהם וכתב הרמב\"ן דכל זה מיירי בסתם שלא גילה המלוה דעתו שאינו רוצה לקבלם לפיכך אם זרקו לו ונאבד חייב שא\"ל אילו נתתם לי הייתי שומרם: אבל אם אמר הלוה הילך מעותיך ולא רצה המלוה לקבלם וזרקם לפניו אם הוא במקום שמלוה משתלמת שם נפטר ואין צריך להביאם לב\"ד דפרעון בע\"כ הוי פרעון: וכן נמי כי אמרו לו הנה מעותיך צרורים ומונחים בביתי בא וטול מעותיך והלה מסרב בו ונגנבו או נאבדו הלוה פטור אלא אם כן פשע בהן ונגנבו או נאבדו:\n" + ], + [ + "הלכות עושה שליח לגבות חוב או פקדון", + "שלח לו חוב ע\"י שליח אם עשאו המלוה שליח וא\"ל ללוה לשלחו ע\"י ונאבדו פטור אפילו לא א\"ל פה אל פה אלא ששלח לו בכתב שלח לי ע\"י פלוני ושלחם לו ע\"י ונאבדו פטור ואפי' שהשליח עכו\"ם חרש ש\"ו שאינן בני שליחות דכיון שא\"ל שלח לי ע\"י עכו\"ם או ע\"י חש\"ו פטור: ואפילו לא יחד לו המלוה אדם ידוע לומר שלח לי ע\"י פלוני אלא כתב לו שלח לי ביד מי שתרצה ושלחם לו ונאבדו או שכפר בהן השליח פטור והוא ששלח לו ביד אדם נאמן וכדרך שבני אדם רגילין להעביר שם ממונם אבל אם שלח לו ע\"י מי שהוחזק כפרן או במקום סכנת דרכים שאין הרבים רגילין להעביר שם ממונם הרי פשע וחייב שעל דעת כן לא הרשהו אא\"כ פירש לו כי בסתם לא נתכוין לפוטרו אלא מהאונסין: ואפילו לא אמר לשליח אמור לפלוני שישלח לי על ידך מעות שבידו אלא א\"ל בפני עדים מעות יש לי ביד פלוני לך וא\"ל שדעתך לבא לכאן ואם יתנם לך הביאם לי ונתנם לו הלוה ונאבדו בדרך פטור: אבל לא עשאו שליח אלא א\"ל יש לי מעות ביד פלוני ואינו שולחם לי אולי אינו מוצא שליח לשלחם על ידו לך והתראה אליו [אולי] ישלחם על ידך לי כה\"ג לא הוי שליח ואם נתנם לו ונאבדו חייב באחריותם: לא עשאו שליח בעדים אלא מסר חותמו לסימן שהוא שלוחו ומסרו לו לאמר לך והבא לי מעותיו והוא בא ללוה לומר פלוני שלחני אליך לאמר שלח לו מעותיו והנה לך חותמו לסימן והלך זה והראה הסימן ותובע המעות שבידו להוליכן לפלוני והעדים מעידים אותו שהוא חותמו אבל אינם מעידים שעשאו שליח ושלחם לו ונאבדו בהא פליגי שמואל אמר לא נפטר הלוה ר\"י אמר נפטר ופסק רב אלפס כשמואל ותמה עליו הרא\"ש ז\"ל דהא קי\"ל הלכה כרבי יוחנן כנגד שמואל וסיום דבריו וראיתי בשאלתות דרב אחאי שפסק גם הוא כשמואל ואע\"פ שדבריהם תמוהים אין לחלוק על דבריהם ע\"כ וכ\"כ הרמב\"ם: טען המלוה ואומר אני לא שלחתתי אלא אחר שלח ורימה בך הלוה חייב באחריותם ומשלם אחרי שיחרים מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודנו ויש מי שהורה שישבע המלוה כדין כל הנשבעין ונוטלין: כתב רב אלפס היכא דשדר ליה כתבא לחבריה ואמר ליה ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהליה לא מחייב באחריותו והכי נהיגי תגרי ומשמע מדבריו אפילו לא ייחד לו שום אדם וכתב הראב\"ד ובמקום שאין מנהג ידוע חייב באחריותו שאין ראיה מהבאת הכתב ליתן הממון למי שהביא הכתב שאפשר שרוצה לומר שלח לי במי שראוי לשלחו שיביאהו בלי סכנה ואם לא עשה כן חייב באחריותו אבל במקום שיש מנהג למוסרו ביד המביא הכתב אין לנו אלא מה שנהגו: אם הסכימו שניהם תחלה שישלח לו ממונו על יד מי שיביא לו כתב ידו ומשמסרו לו נאנסו ואח\"כ בא בעל הממון ותבע ממונו מהנפקד או מהלוה וטוען הלה כבר נתתי למי שהביא לי כתב ידך בשליחותך והלה אומר אני לא כתבתי כתב זה מעולם אם יוציא זה כתב ידו והוא ניכר לעדים שהוא כתב ידו או שכתב ידו יוצא ממקום אחר ודאי הוא פטור ואם אינו ניכר לעדים ואינו יוצא ממקום אחר והוא אומר אני מכיר בו שהוא כתב ידך אם זה הממון נפקד אצלו שלא בעדים או אפילו בעדים ע\"פ מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם או החזרתים לך מידי לידך נאמן לומר אני מכיר שהוא כתב ידך ועל פי כתב ידך מסרתי ליד שלוחך אלא שצריך לישבע שבועת היסת ונפטר ואם נפקד אצלו בשטר מתוך שיכול לומר נאנסו נאמן לומר מסרתיו ליד שלוחך אלא שצריך לישבע שבועה חמורה כעין של תורה ואם הוא לוה שלא היה לו שום טענה ליפטר אז אינו נאמן וחייב לשלם אלא שהמלוה צריך לישבע שבועה חמורה שאין זה כתב ידו והשליח שאומר שנאנסו צריך לישבע גם כן שבועה חמורה מפני שהיא שבועת השומרים: ואם התובע מודה שהוא כתב ידו אלא שאומר לשליח איני מאמינך שנאנסו ואיני מאמין לנפקד וללוה שנתנום לך הרי זה מחרים על הלוה או על הנפקד חרם סתם שנותנום לשליח ונשבע השליח שבועה חמורה שנאנסו מידו: וכל זה מיירי שהשליח מודה שבא לידו אלא שאומר שנאנסו אבל אם כופר במלוה או המפקיד שאומר לו נתתים לך והמלוה או המפקיד אומרים לא קבלנו השליח אינו נאמן אפילו אם הם שנים שהם נוגעים בדבר לפי שצריכין לישבע כדי ליפטר אלא השליח נשבע היסת ונפטר והלוה א�� הנפקד מקבלים עליהם חרם דתם שמסרום ליד השליח: ואם הוא כופר בנפקד או בלוה שאומר לא נתתים לי והוא אומר נתתים לך נשבע השליח ללוה או לנפקד שבועת היסת ונפטר והלוה או הנפקד נשבע למלוה או למפקיד שבועת היסת ונפטר וי\"א שאין על הלוה או על הנפקד אלא חרם סתם וקמא מסתבר: במה דברים אמורים שעשאו שליח להביא את שלו אבל לא עשאו שליח אלא שאמר לו הלוה או הנפקד תוליך לפלוני מעותיו שבידי או שבא אחד ללוה או לנפקד ואמר פלוני עשאני שליח להביא מעותיו והאמינו ומסר לו הממון והשליח אומר נאנסו או מסרתי למלוה והמלוה אומר לא עשיתיו שליח ולא קבלתים נשבע השליח שנתנם למלוה וישבע המלוה שבועה חמורה שלא קבלם ויגבה חובו מהלוה שהשליח אינו נאמן לפי שהוא נוגע בעדות שהרי צריך לישבע ליפטר לפיכך אם אין השליח צריך לישבע כגון שהמשלח הלך עם השליח ועמד מרחוק וראה שעשה שליח שליחותו הרי אין השליח צריך לישבע לפיכך חשיב כע\"א ומזקיק למלוה לישבע שבועה דאורייתא ואם הן שנים הן עדים ופטור הלוה אבל כשלא ראה המשלח שעשה שליחותו אפילו אם רוצה למחול תביעתו כנגד השליח כדי שיעיד על המלוה אין שומעין לו: כתב הרמב\"ם דוקא ששניהם לפנינו השליח והמלוה ומכחישים זה את זה אבל אם בא השליח לבדו ואמר נתתי כמו שאמרת לי אינו יכול להשביעו שעשה שליחותו כיון שאינו טוענו ודאי שלא עשה שליחותו וכן אם בא המלוה לבדו וטוענו אינו יכול להשביע שלא פרעו השליח שהרי אין כאן מי שטוען עליו טענת ודאי שלקח אלא מחרים הלוה חרם סתם ומשלם: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן חייב לשמעון מנה ודר בעיר אחרת ולוי היה חייב לראובן מנה אמר ראובן ללוי תן המנה שאתה חייב לי לשמעון ולוי אמר נתתי ושמעון אומר לא קבלתי אם יש חילוק בין הולך מנה לפלוני או תן לו מנה שאתה חייב לי דע שאין חילוק בין הולך מנה לפלוני או תן לו מנה שאתה חייב לי בשניהם הוא נשבע היסת שעשה מאמרו ונפטר ובע\"ח נשבע בנקיטת חפץ ונוטל: כתב הרמב\"ם שלח המלוה שלוחו לוה להביא חובו לו והחוב היה מנה וטען הלוה שנתן לשליח כל המנה והמלוה אומר שלא שלחו להביא לו אלא חמשים זוז ולא נתן לו אלא חמשים והשליח אמר שנתן לו כל המנה ישבע השליח היסת ללוה שנתן למלוה כל המנה והמלוה ישבע שבועה חמורה שלא שלחו לקבל אלא חמשים ולא נתן אלא חמשים כדין כל מודה מקצת ויטול חמשים מהלוה ואיני מבין דבריו דמה ענין זה למודה מקצת דמודה מקצת נשבע ליפטר אבל היאך ישבע זה ויטול אלא כיון ששלח שלוחו להביא שלו והלוה אומר שנתן לו הכל והמלוה אומר שלא נתן לו אלא חציו ישבע הלוה ויפטר:\n" + ], + [ + "אע\"פ שלוה ששלח למלוה חובו בציוויו על יד שלוחו ונאבד פטור אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו ע\"י שלוחו אפילו אם יש עדים שעשאו שליח להביא לו עד שיבוא בהרשאה: וטעמא משום שיש לו לחוש שמא בטל המלוה את השליחות או מת שאילו מת או בטל השליחות קודם שיתן לשליח ונתן אח\"כ לשליח ונאבד חייב באחריותו אע\"פ שלא ידע שמת המלוה או בטל השליחות ובעל העיטור כתב שאפילו בטל השליחות קודם שהגיעו המעות ליד השליח ונתנם לו אח\"כ ונאבדו פטור הלוה שיאמר למלוה סמכתי עליך שהיית עומד בשליחותך שכשם שחזקה שליח עושה שליחותו כך חזקה שבעל הבית עומד בשליחותו ולא היה לך לחזור בך ואין לי להפסיד בשביל חזרתך והראב\"ד כתב כסברא ראשונה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתנו לשליח אא\"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין הממון שיש לו ביד פלוני והשתא ליכא למיחש למידי: על כן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כיון שהרשה לשלוחו וכתב לו זיל דון ואפיק לנפשך הוי כאילו נתנה לו במתנה ותו לא מצי לבטל ליה אע\"ג דקי\"ל שליח שויה היינו לענין דלא מצי למיתפש לנפשיה אבל ודאי אהני מאי דכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך לענין זה שלא יוכל לבטל השליחות אבל הרמב\"ם כתב מי שהרשה לאחר ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר רשאי וכ\"כ רב אלפס משום רב יהודה: ואפילו לפי דבריהם כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אם בטל ההרשאה בלא ידיעת המורשה והלך וטען עם המחזיק בנכסים ונתחייב בדין לא מצי מרשה למימר כבר בטלתי שליחותי דכיון דנזקקין ב\"ד לדון על ההרשאה והיה כתוב בה זיל דון ואפיק לנפשך דיניהם דין וכן אם נתן לו הממון ונאנס פטור ובלבד שלא ידע שבטל השליחות אבל ידע שביטלו ונתן לו ונאנס חייב שלא היה לו ליתנו כיון שידע שבטל השליחות וכ\"כ הרמב\"ם: ואם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה היה נראה לפי סברת א\"א הרא\"ש ז\"ל שאינו יכול לבטל השליחות בחייו ג\"כ לא נתבטל במותו אבל הוא כתב בתשובה שנתבטל כשמת: אבל הקנה לו הממון אגב קרקע כבר זכה בו והיא שלו אפילו אם מת המשלח לא זכו בו יורשיו והרמ\"ה כתב אע\"ג דבשאר השליחות כשמת השליחות בטל שאני גבי הרשאה כיון דאוקמיה בדוכתיה כל זמן שאינו מבטלו במקומו עומד ואפילו מת התובע נפטר הנתבע והוא שלא ידע הנתבע במיתתו קודם שנתן הממון מתחת ידו אבל בשאר שליחות אפילו לא ידע חייב באחריותו עד שיבא ליד השליח בחיי התובע וכ\"כ הראב\"ד שאם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה לא נתבטלה ההרשאה אע\"פ שאילו היה חי לא היה יכול לבטלה: המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו צריך ליקח לו בקנין שהרשוהו וצריך לכתוב לו זיל דון ואפיק לנפשך שאל\"כ אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דבר שיאמר לו לאו בעל דברים דידי את ומיהו אפי' אם לא כתב לו כן ונתן המחזיק הממון לידי המורשה ונאבד פטור דלא גרע משליח שעשה בעדים: והרמ\"ה כתב שא\"צ להקנות לו בקנין אגב קרקע כיון דלאו לאקנויי ליה גופא דממונא מכוין אלא יהיב ליה רשותא למיתבע דיליה: תשובה לרב אלפס הרשאה יצאה לפנינו וכתב בה זיל סב ואפיק לנפשך ורצו מקצת תלמידים לבטלה כיון דלא כתב בה דון וזכי והשיב כיון שכתב בה סב סב וזכי חדא מילתא היא אבל משום ד\"א ראוי לבטלה לפי שאין כתוב בה דון אלא שמצאו כתוב בה כל מאי דמתעני ליה מן דינא בין לזכות בין לחובה עלי הדר וה\"ז במקום דון וכשרה ואם לאו פסולה: ואם כתב זיל דון ואפיק לנפשך ואין כתוב בה כל דמתעני ליה מן דינא עלי הדר כתב רב שרירא גאון שאין הנתבע יכול לפוסלה בכך שכ\"ש שאינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את שאין כותבין לשון זה אלא לתקנת המרשה שלא יוכל המורשה להחזיק בממון: ואע\"פ שכתב לו זיל דון ואפיק לנפשך אפ\"ה אינו אלא שליח ואינו יכול להחזיק בממון ולומר הקנית לי כבר שאינו אלא שליח: וכן מה שיוצא השליח על עסק זה שהורשה צריך המשלם ליתנו לו: ואפילו לא הקנה המשלח לשליח אלא שליש או רביע שיש לו ביד המוחזק צריך לדון עמו על הכל כיון שהוא בעל דינו על החלק שהקנה לו צריך לדון עמו על הכל וכתב ה\"ר אברהם דוקא שליש או רביע אבל אי כתב לו ק' דינרין ממה שיש לו ביד פלוני יהא שלך אינו דן אלא על הק': הבעל שבא לדון עם אחד שמחזיק בנכסי אשתו צריך הרשאה ואם יש פירות בקרקע א\"צ הרשאה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן שהכניסה לו אשתו שטר שיש לה על לוי והוציאו לגבותו והגבו לו ב\"ד קרקע של לוי שאינו עושה פירות ורצה ראובן לבטל השומא ששמו לו קרקע של לוי בטענה שאומר שהשטר אינו שלו אלא של אשתו והיא לא הרשתו ורצה לבטל השומא כי אין הקרקע ששמו לו עושה פירות תשובה נ\"ל שאין בדבריו כלום כי אם הכניסתו בנכסי צאן ברזל הרי הוא ברשותו וא\"צ הרשאה ואם בנכסי מלוג הרי המעות הכתובים בשטר כשיוציאם מלוי ילקח בהן קרקעות והוא אוכל פירות א\"כ היה לו זכות בהן ומיגו דטען בשביל חלקו טעין על הכל ואם שמו לו קרקע שאינו עושה פירות אין בכך כלום כי יכול למוכרו וליקח דבר שעושה פירות ועוד מתחלה היו עומדין המעות שבשטר ליהנות מפירותיהן ע\"כ אבל רב האי כתב שאינו יכול לדון בלא הרשאה אלא כשיש בקרקע עצמו פירות אבל אין בו פירות צריך הרשאה אע\"ג דכל דבר ראוי לימכר וליקח בהן קרקע ולאכול פירות והכי מסתבר: שני שותפין שיש לה תביעה על אחד יכול אחד מהן לתבוע הכל ואין יכול לומר זה לאו בעל דברים דידי את דודאי שלוחו הוא: לפיכך אם השותף שדן עם זה יצא חייב צריך שותפו לקבל דינו ודוקא בדברים שאף אם הוא בעצמו בא לדון לא היה יכול לשנות בטענות חברו לפיכך מתחייב גם הוא בטענות חבירו ונפקא מינה שיורדים מיד לנכסיו ואין יכול לומר תנו לי זמן עד שארד עמו לדין אבל אם יכול לשנות בטענות כגון שהודה הראשון או שאמר אין לי ראיה וזה כופר או יש לו ראיה לא הפסיד: ואפילו כשאינו יכול לשנות הטענות דאמרינן שאינו יכול לומר תנו לי זמן עד שארד עמו לדין דוקא כשהוא בעיר דכיון שהוא בעיר ולא בא ודאי ניחא ליה במה שטען זה בשבילו אבל אינו בעיר לא הפסיד ויכול לומר תנו לי זמן וכתב הרמב\"ם לפיכך יכול הנתבע לעכב ולומר לא אדון עמך אלא על חלקך או הבא הרשאה משותפך שהרי יבא שותפך ויתבע גם הוא וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל מאי איכפת ליה אם ידון על הכל אם יזכה בדין כנגדו הרי נפטר מחלקו ועוד מצי האי למימר ליה אם ארד עמך לדין על החצי ואזכה בדין אצטרך לחלוק עם שותפי שיאמר לי מאן פלג לך הילכך כיון שאינו יכול לזכות בחלקו אלא א\"כ ירד עמו לדין על הכל צריך להשיב לו על הכל ומסתברא כדברי הרמב\"ם דאיכפת ואיכפת שאם יזכה לא יזכה אלא בחצי ואם יתחייב יתחייב בכל א\"כ לקתה מדת הדין זכי בשביל שאין התובע יכול לזכות בחלקו אלא אם ירד עמו לדין על הכל נכוף למחזיק שירד עמו לדין על הכל בדבר שיכול להפסיד ולא להרויח וי\"א היכא שאינו בעיר שצריך המחזיק לדון עמו פעם אחרת שיוכל להחרים עליו שלא ידע שירד שותפו עמו לדין ושלא צוהו לירד עמו לדין:" + ], + [ + "מדינא דגמרא אין כותבין הרשאה אלא לתבוע פקדונו שביד חבירו ולא כפר לו וכן יכול להרשות לתבוע קרקע אפי' אם כפר בו או מלוה בשטר אפילו אם כפר בה הנתבע לפי שהוא כפירת שיעבוד קרקעות וכשם שיכול לקנות השטר ושעבודו בכתיבה ומסירה כך יכול להרשות עליו ולמסור השטר בידו כדי שיגבוהו וצריך לכתוב לו קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה אבל אין כותבין הרשאה על פקדון שביד חבירו שכפר בו כבר שנראה בשקר שנותן לו מה שאין לו ביד האחר וכך אין כותבין על מלוה שבעל פה דלהוצאה ניתנה ואינה נקנית אלא במעמד שלשתן ואפילו פקדון שביד חבירו אם הוא מעות אין נותנין עליו הרשאה שאין מטבע נקנית בחליפין: כל זה מדינא דגמרא אבל נהגו עכשיו לכתוב על הכל וכ\"כ הרמב\"ם הגאונים תקנו שכותבים הרשאה גם על המלוה שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך למדינת הים: ועוד תקנו שאם הרשוהו ליטול מעות שביד חבירו ואין לו קרקע שיקנה לו ד\"א מקרקע שיש לו בא\"י ומקנה לו המעות אגבן ודברים אלו קלים מאוד שנאמר שיקנה לו ד\"א שיש לו בארץ ישראל והגאונים בעצמן כתבו שא\"א בזה יקוב הדין את ההר ואינו אלא כדי לאיים על הנתבע: אם ירצה לדון בהרשאה וליתן נפטר דלא גרע זה משליח שנעשה בעדים אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופין אותו ליתן ולא לישבע עד שיבא בעל חובו: וכן הורו הגאונים שכותבים הרשאה אפילו על מלוה שכבר כפר הלוה ודוקא בשטר או בעדי קנין שהוא כפירת שעבוד קרקעות אבל מלוה ע\"פ שכפר בה אין כותבין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שעל הכל כותבין לא שנא פקדון וגזל ולא שנא מלוה בשטר ובעל פה ואף על גב דכפריה: מדברי הרמב\"ם היה לו שבועה על חבירו אינו יכול להרשות אחר עליו להשביעו שאינו דבר שנקנה בקנין שאינו אלא דברים בעלמא: מי שהרשה לחבירו ורצה לבטל השליחות ולהרשות ולומר לאחר רשאי ומ\"מ אין הנתבע יכול לדחות את המורשה ולומר ששמא המרשה אותך בטל שליחותך שזה יאמר לו תתן לי מה שיש לו בידך ותהא הרשאתו מונחת אצלך ואם הרשה לאחר הוא הפסיד לעצמו שהרי בהרשאתו נתת: ואם הנתבע ידע שבטל שליחות של זה המורשה והרשה לאחר ושניהם באין בהרשאתו לפנינו אין לו להשיב אלא לשני: אין למורשה רשות לכתוב הרשאה לאחר שזה יאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר לפיכך אם התנה עמו שירשה לאחר והאחר לאחר הכל לפי תנאו: הבא בהרשאה שמחל לנתבע או שמכר לו או שמחל לו על השבועה או שעשה עמו פשרה לא עשה ולא כלום שזה יאמר לו לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי לפיכך אם התנה עמו בין לתיקון בין לעוות אפי' מחל לו על הכל מחול וכ\"ש אם פירש בה מחילתך כמחילתי: מורשה שבא בטענת ברי כגון בפני הפקיד לך פלוני כך וכך או בפני לוית ממנו כך וכך אם הודה במקצת הרי זה נשבע שבועת התורה על מה שכפר ואינו יכול להפך השבועה על המורשה ואם אמר להד\"מ ישבע לו היסת ויפטר ואם תבע שישבע המרשה שהוא רוצה להפכה עליו מוציאין הממון מידו ויהא מונח ביד בית דין עד שיבא המרשה וישבע ויטול וכן בכל הדברים שתולה במרשה ידון עם המורשה ויהא הממון מונח ביד בית דין עד שיבא המרשה וישבע ויטול ויש כח למורשה להחרים על מי שטוען טענת שקר כדי לעכב הממון ולאחרו ואם טען הנתבע איני נשבע עד שאחרים בפני המרשה על מי שטוען עלי שקר אין שומעין לו שאין חרם זה אלא מתקנת הגאונים ואין מעכבין שבועה משום תקנה זו וי\"א שב\"ד ישלחו כתבם לב\"ד שבמקום המרשה ויחרימו בפניו ואז ישבע זה: כתב הרמב\"ן ז\"ל בתשובה מרשה שהורשה בשכר ידוע אפילו אם לא יוציא הממון מיד הנתבע כשרים הם קרוביו בין לעדות בין לדין שההפסד וההוצאה הכל לבעל הממון אבל מורשה שיש לו חלק במה שמוציא מהנתבע קרוביו פסולין הם בין לדין בין לעדות לפיכך מי שיש לו עדים על תביעתו לא ירשה אחד מהעדים אא\"כ קצץ לו שכר ידוע: וכן נתבע שיש לו עדים בפריעתו לא יבא לדון עם המורשה בזמן שיש לו חלק בתביעתו אם הוא קרוב לעדים שהרי יבטל העדות: יכול אדם להרשות נשים ועבדים אבל לא את עבדו שאין קנין לעבד על ידי רבו שהרי גופו קנוי לו וידו כידו נמצא שאינו אלא שלוחו ויכול הנתבע לומר לו לאו בעל דברים דידי את אבל יכול להרשות את אשתו שהרי אם נתן לה מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות נמצא כשכותב זכי לנפשך אין הנתבע יכול לומר לאו בעל דברים דידי את: ד\"ת היה נוהג לשלוח הרשאה ביד עכו\"ם מדקאמר מכסף מקנתו [בכסף] הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואות וכלים ומאי ניהו חליפין למדנו שבשאר דברים מועילין חליפין לעכו\"ם וצר��ך ליזהר שלא יכתבו בהרשאה שביד עכו\"ם וקנינא מיניה דאין שליחות וזכיות לעכו\"ם אלא יכתבו וקנה העכו\"ם ואע\"ג דקי\"ל שליח שוויה ואין שליחות לעכו\"ם היינו דוקא לענין שלא יוכל לעכב: ואשר לא טוב עשה בעמיו זה הבא בהרשאה בד\"א כשהנתבע והתובע במדינה אחת אבל אם התובע במדינה זו והנתבע במדינה אחרת הרי זה עושה מצוה שאין לך מציל ממון חבירו גדול מזה שאם אי אתה אומר כך כל אחד יטול ממון חבירו וילך למדינת הים:" + ], + [ + "בענין הנתבע אי מצי למנות מורשה כתב הרמב\"ן איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מ\"ד אי בעי איניש דלא למיתי בבי דינא מצי לשויה שליח בעדים למיטען בשבילו בב\"ד מהא דאמרי' בירושלמי דסנהדרין כהן גדול לא דן ולא דנין אותו ופריך וימנה אנטלר הגע עצמך אם יתחייב שבועה וכי אנטלר נשבע אלמא מצי לשויה שליח וכ\"כ בעל הערוך מהא שמעינן דמצי למנות שליח ואיכא מ\"ד שאינו רשאי שלא תהא סנהדרין שומעת טענת שקר מפי התורגמן והתם משום יקרא דכ\"ג שלא לבזותו וכ\"כ רב אלפס בתשובה שאין לנתבע למנות שליח וכ\"כ רב סעדיה: וכן הנשים היקרות לא ויתר להם בדין זה רב אלפס אלא לשגר להם סופרי הדיינין ולטעון בפניהם אבל לא למסור טענותיהן לאחרים וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביא כל זה בפסקיו והסכים לזה וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל דמצי תובע למימר ליה לאו בעל דברים דידי את ולא ניחא לי למיקם בדינא בהדך ואין המורשה יכול לכופו לתבוע למי שאינו רוצה:" + ], + [ + "ראובן שהיה חייב מנה לשמעון או שהיה לו פקדון בידו ואמר ללוי הולך מנה זה לשמעון אם בא לחזור וליטלו ממנו אינו יכול דהולך כזכי דמי ומיד כשהגיע ליד לוי זכה בשבילו לשמעון לפיכך בין אם מת לוה או מלוה יתנוהו ליורשי שמעון: ומ\"מ ראובן חייב באחריותו עד שיגיע ליד שמעון: ואם החזיר לוי המנה לראובן והעני אחר כך ולא היה לו לפרוע בענין שהפסיד שמעון שלו לוי חייב לשלם שהוא פשע במה שהחזירו לראובן ואם מחמת אונסו החזירו לראובן שאיים עליו ראובן עד שהוצרך לחהזיר פטור והרמב\"ם כתב החזירו לו שניהם חייבין באחריותו עד שיגיע לו חובו: והא דבפקדון אינו יכול לחזור וליטלו מיד לוי דוקא הוחזק הנפקד כפרן דאז זכות הוא למפקיד שיצא מתחת ידו אבל לא הוחזק כפרן יכול הוא לחזור וליטלו כתב הרמ\"ה ואי שוויה מריה דפקדון שליח להביאו לו כיון דגלי דעתיה דניחא ליה דליתביה ניהליה אם בא לחזור אינו חוזר ואפילו בממציא לו שליח דלא מיפטר שומר בהכי מאחריות או אפילו לא ממציא ליה שליח אלא דשליח מהימן גבי מפקיד ובכל יומא הוי מפקיד גביה אם בא לחזור אינו חוזר: כתב בעל התרומה אמר שליח למלוה הנה מעותיך ששלח לך פלוני בחובך בידי אך אני רוצה להחזיק בהן בשביל חוב שיש לי בידך אם המלוה מודה לשליח שיש לו בידו ואין לו שאר נכסים שיגבה זה מהם חובו והגיע זמן הלואתו אין כח ביד המלוה לערער על המשלח ולומר הפסדתני מעותי שמסרתו ליד מי שאינו יכול להוציאם מידו שהרי המשלח יאמר לו אף אם היה עדיין בידי היו מוציאין מידי מדרבי נתן הואיל ואין לך נכסים אחרים אבל אם יש לו נכסים אחרים המשלח כופה לשליח ליתנם למלוה שכל זמן שלא נתנם לו לא נפטר המשלח מן החוב והשליח חוזר וגובה אותם ממנו וכ\"ש אם אין המלוה מודה לשליח שחייב ליתנם למלוה אפי' אם אין לו נכסים אחרים אע\"פ שהוא נאמן כנגד המלוה לומר אני תופשם בחובי במיגו דפרעתיך הואיל וכל זמן שלא באו ליד המלוה לא פקע שליחותו ונמצא שהשליח בעל דברים של המשלח הוא וכנגד המשלח אין לו מיגו שאינו נאמן לומר החזרתים לך הואיל והולך כזכי דמי לפיכך אם מת המשלח ולא הניח נכסים חזר הדין בין השליח ובין המלוה שנשתלחו לו ואפי' קבלם השליח מן המשלח בעדים מיגו שיכול לומר למלוה פרעתיך ונאמן בהיסת נאמן גם בהיסת לומר לו אני תופשם בחובי שאתה חייב לי כיון שאין תובעו בהם המשלח ולא יורשיו אבל הרמ\"ה כתב אם השליח בא להחזיק בהן בשביל חוב שיש לו ביד המלוה או המפקיד אינו יכול דכיון דא\"ל הולך כמאן דא\"ל זכי דמי או הולך על מנת שתתננו לפלוני דמי ואי מקיים תנאיה זכי ואי לא לא זכי וכאילו לא יצא מיד הלוה או הנפקד ודוקא במלוה או בפקדון הוי הולך כזכי אבל במתנה לא הוי כזכי: ואפי' שעשאו שליח לקבל ואמר לו הנותן הולך לו לא הוי כזכי לפיכך אם אמר הולך מנה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו: ופי' ר\"ת דה\"ה נמי אם אמר תן מנה לפלוני במתנה שאינו כזכי ויכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע לידו: אא\"כ אמר לו זכי לו ואז זכה לו וקנה וכגון שהיה ברשותו אבל אם אינו ברשותו לא ומיהו אפילו אם אינו ברשותו לכשיבא לרשותו יזכה לו אם לא יחזור בו הנותן קודם לכן: והרמב\"ם כתב דתן הוי כזכי במתנה וכ\"כ הרמ\"ה וכתב ומיהו דוקא שנותן לו החפץ עתה בידו ואומר לו תן חפץ זה לפלוני דכיון דנותנו עתה לידו כדי ליתנו לו מיד שבא לידו זכה בו המקבל אבל אם מתחילה לא בא לידו על דעת לזכות לזה ואחר כך אמר לו תנהו לפלוני לא לקנה אלא במעמד שלשתן ואפי' הוא תופש החפץ בידו בשעה שאמר לו תן כיון שלא בא לידו מתחילה לשם כך והני מילי שא\"ל תן אבל אם אמר לו זכה לו בעוד שהחפץ בידו זכה לו אף על פי שלא בא לידו מתחילה לשם כך או אפי' לא היה בידו בשעה שאמר לו זכה לו אלא שהגביהו אח\"כ כדי לזכות לו זכה אפי' שלא בפני הנותן ושלא בפני המקבל דכיון שא\"ל זכה שליחותיה קעביד אבל אם לא אמר לו זכה מחד אנפי אפילו איתיה לפקדון בחצרו של שליח לא זכה למקבל מתנה ע\"כ: ראובן שאמר לשמעון הולך מנה ללוי שאני נותן לו מתנה והלך שמעון ליתנו ללוי ומצאו שמת חזינן אי בריא היה הנותן ומת בחיי מקבל יתן ליורשי המקבל. דקי\"ל מצוה לקיים דברי המת אפי' בבריא שצוה ומת לפיכך כשמת בחיי מקבל זכה בו המקבל והורישו לבניו ואם מת מקבל בחיי נותן יחזיר ליורשי משלח דהולך לאו כזכי דמי ואע\"פ שמת נותן אח\"כ לא שייך לומר מצוה לקיים דברי המת דכיון שמת מקבל בחיי נותן בטלו דבריו בחייו: ואם שכ\"מ היה הנותן חזינן אם מת מקבל בשעה שנתן המנה ליד השליח יחזיר לו ליורשי משלח דכיון שמת המקבל לא היה ראוי לקנות אבל אם היה חי בשעה שנתן המנה לשליח יתן ליורשי המקבל אפי' אם המקבל מת בחיי הנותן ואפילו נולדו יורשי המקבל אחרי מיתת הנותן אע\"פ שבשעת מיתת הנותן לא היו ראוין היורשין לקנות למאן דאמר המזכה לעובר לא קנה וגם המקבל לא קנה בחייו כיון שמת בחיי נותן אפי' הכי קנו משום דדברי ש\"מ ככתובין ובמסורין דמו למפרע משעת נתינה הילכך כיון דאיתא למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה משעת המתנה והורישו ליורשיו ולכאורה נראה שאם ירצה הנותן יכול לחזור בו כדין מתנת שכיב מרע שאינו קונה עד לאחר מיתה: אבל הרמ\"ה כתב שאינו יכול לחזור ולהכי אמר יתן למקבל או ליורשיו אם מת ולא אמר שישאר ביד השליח עד שיראה אם ימות הנותן אם לא כמו שעושין לשאר מתנות ש\"מ משום דלא דמי לשאר מתנות שכיב מרע שאינו נותן ��מסירה ואינו מוציא הממון מתחת ידו הילכך אינו קונה עד לאחר מיתה אבל זה שהוציא הממון מתחת ידו ודאי דעתו היה שיקנה מיד ולא משום דדברי ש\"מ ככתובין וכמסורין דמו דכל היכא דקני מקבל מהשתא לא קני באמירה גרידתא אלא הכא כי קני במשיכה דידיה או במשיכת ההוא דזכי ליה הוא דקני: אע\"ג דהולך דבריא לאו כזכי דמי הולך דשכיה מרע כזכי דמי דמסתמא כי יהיב ממונא לשליח אדעתא דלזכי ביה למקבל קא מסר ליה והא דלא אמר זכי אגב צערא לא דמי אדעתיה מידי דהוה אגיטו דאע\"ג דבריא שאמר כתבו גט לאשתי אינו כלום עד שיאמר תנו גבי ש\"מ כותבין אף על גב דלא אמר תנו שדעתו היה לומר תנו אלא שבהול היה הוא הדין נמי לגבי מתנתו הו\"ל כאילו אמר מהיום אם מתי לפיכך כל זמן שלא עמד אינו חוזר ואם יעמוד חוזר אפילו אם כבר בא ליד המקבל ומ\"מ כל זמן שלא נתברר שנתרפא צריך השליח לעשות שליחותו ואין לו לחוש שמא יתרפא אלא יתננו למקבל ואם ימות הנותן ישאר למקבל ואם יתרפא יחזירנו לנותן:" + ], + [ + "הלכות מעמד שלשתן", + "ראובן שהיה לו מנה ביד שמעון בין מלוה בין פקדון ואמר ליה תנהו ללוי במעמד שלשתן קנה ואינו יכול לחזור בו אעפ\"י שעדיין עסוקין באותו ענין דלא אמרינן שיכולין לחזור כל זמן שעסוקין באותתו ענין אלא בקנין סודר שאין הקנין נעשה בגוף הדבר אבל בשאר קנינים כגון משיכה ומסירה והגבהה הואיל ונעשה גוף הקנן באותו הדבר שנקנה אין אחד מהן יכול לחזור בן והוא הדין נמי מעמד שלשתן כבר נסתלק הזוכה מעל הממחה והמומחה נכנס במקומו ונמצא הכל עשוי ואן המומחה ולא הממחה יכולין לחזור בהם: ואפי' אם נולד לוי לאחר שהלוה ראובן לשמעון קנה ל\"ש נתנו ראובן ללוי בתמנה ל\"ש נתנו בפרעון חובו: ודווקא שהיה לו לראובן מנה ביד שמעון אבל אם לא היה לו מנה בידו אלא שאמר לו תן מנה ללוי בשבילי ואפרענו לך לא קנה וכל אחד משלשתן יכול לחזור בו ומ\"מ אם נתנו לו חוזר וגובה מראובן שהרי על פיו נתן הוא ללוי: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל רשאובן קנה סחורה משמעון ואמר ליה אעמידך אצל לוי שאני עושה לו מלאכה פלונית ונותן לי כך וכך לשנה ולכשיגיע הזמן יתן לך שכרי במקומי והעני מי שהיה חייב ליתן לו המעות אם חייב הלוקח ליתן למוכר המעות או לא תשובה חייב הלוקח ליתן למוכר המעות שזה שהיה עושה לו מלאכה לא נתחייב לו עדיין מעות לראובן הלוקח בשעה שקבל עליו ליתנם כיון שעדיין לא נעשית המלאכה ואין מתחייב במעמד שלשתן אא\"כ היו בידו מעות משל מי שירצה ליתן לו וכיון שקנה ממנו הסחורה נגמר המקח ואם לוי לא יתן לו חייב ראובן הלוקח ליתן לו: עוד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל לוי חזן העיר חייב לראובן נ' זהובים והעמידו אצל שמעון שהיה גובה ופורע ממנו לחזן שיתן בשבילו לראובן נ' זהובים וטען ראובן שיצא לו בהן בקנין במעמד שלשתן והשיב שמעון יצאתי לך בהן אבל לא היה שום קנין בדבר ולא היה ללוי באותה שעה בידי כלום אלא שפייס אותו לצאת לך בהן בשביל להבא ומיד יצא לוי מהעיר ולא היה לי ליתן לו כלום וע\"כ אין לי ליתן לך כלום בשבילו הדין עם שמעון כיון שלא היה לו בידו באותה שעה כלום לא נתחייב לו כלום מכח מעמד שלשתן אלא מכח קנין שטוען ראובן שהיה שם נתחייב לו ושמעון כופר ואומר שלא היה שם קנין וישבע שמעון שלא היה שם קנין ויפטר: אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי סתם ולא אמר ליה מנה שיש לי בידך תנהו ללוי ושמעון מודה שיש לראובן מנה בידו אלא שאומר כיון שלא פירש מנה יש לי בידך תנהו לל��י לא היה דעתו על מנה שיש לו בידי אלא שאלוה לו מנה ואתננו לך כתב הרמב\"ן דקנה דמסתמא על מנה שיש לו בידו קאמר והרמ\"ה כתב דלא קנה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה דכיון דמעמד שלשתן תקנת חכמים היא הלכתא בלא טעמא אין לנו אלא מה שתקנו מנה לי בידך תנהו לפלוני אבל כשלא הזכיר המנה לא מיחזי אלא כערבות: היה לראובן ביד שמעון בור של חטים ואמר לו במעמד שלשתן תן ללוי נ' דינרים שהרי יש לי בידך כור של חטים ונתרצה ואח\"כ רצה שמעון לחזור בו שאומר שאין לך בידי נ' דינרין אלא חטין בזה כתב הרמב\"ן ז\"ל אם החטין פקדון ופירש לו תן לו נ' דינרים במעות מן החטין לא קנה לוי שיכול לומר שמעון איני חייב למכור חטין של ראובן כדי לפרוע חובותיו ואפי' אם יאמר לוי תן לי חטין שוה נ' דינרים יכול לומר לא צוני ליתן לך חטים אלא מעות אבל אם א\"ל סתם תן לו נ' דינרים מהחטין שיש לי בידך נעשה כאומר לו חטים שוה נ' דינרים וקנה ואם היו הלואה אצלו הואיל והלואה להוצאה ניתנה ואם לא היה לו חטין נותן לו מעות אע\"פ שאמר לו נ' דינרין במעות קנה ונותן לו מעות או חטין שוה נ' דינרין בשער שבשוק שכל מה שנותן לו פרעון שוה כסף ככסף: כתב ר\"ת אפילו לא נתרצה הלוה או הנפקד ליתן לזה שצרה המלוה או המפקיד ליתן בעל כרחו צריך ליתנו לו כיון שאמר במעמד שלשתן וי\"א שלא קנה שאין כופין הלוה או הנפקד ליתן בעל כרחו שיכול לומר אתה נוח לי והשני קשה לי ממך ואיני רוצה להיות לוה או הנפקד שלו והרמ\"ה כתב כדברי ר\"ת וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל: לא אמר לו במעמד שלשתן לא קנה ויכול לחזור בו ל\"ש מתנה מרובה ול\"ש מתנה מועטת ואם קנה מידו בקנין אינו יכול לחזור בו וכתב הרמ\"ה וכי מהני קנין דוקא היכא דקני מההוא דאיתיה לממונא גביה אבל קנה ממריה דממונא לא מהני דמלוה להוצאה ניתנה ואינו מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו ואפילו קנו מההוא דממונא גביה דוקא דקנו בתורת הודאה דאית ליה לההוא שני גביה כך וכך זוזי אבל בתורת מתנה לא מהני ביה קנין גרידא ל\"ש מלוה ל\"ש פקדון דאין מטבע נקנה בחליפין: ואם לאחר שאמר לו תן במעמד שלשתן חזר הנותן ומחלו ללוה פירש ר\"י שאינו יכול למחול וכן כתב הרמ\"ה והרמב\"ן כתב שיכול למחול והראב\"ד חילק שאם אמר לוה למלוה בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אז אינו יכול למחול לאחר שמכרו או נתנו ואם לאו יכול למחול וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שבכל ענין אינו יכול למחול לו: ואם לאחר שהעמיד ראובן לשמעון אצל לוי במעמד שלשתן לקבל ממנו מה שהיה לו בידו כדי שיפרע שמעון מחובו ונתרצה לוי ליתן לו ואח\"כ דוחה לוי לשמעון ורוצה שמעון לחזור ולתבוע מראובן כתב רב אלפס שאינו כול שיאמר לו ראובן משעה שנתרצית ליפרע מלוי נפטרתי ממך: והכי איתא בירושלי ראובן היה חייב לשמעון מנה סמכיה אצל לוי איפרסן לוי (פירוש העני) לית ראובן חייב הדא דתימא כשלא עשו ערמה אבל עשו ערמה חייב אלמא בשלא עשו ערמה נסתלק ראובן מיד כשהמחהו אצל לוי ובעל העיטור כתב דבמהחאה לא נסתלק אם לא שפטרו בפירוש וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל בפרק המקבל גבי המחהו אצל שולחני שיכול לחזור ולתבוע מבע\"ח וביאר עוד בתשובה ראובן שאמר לשמעון מנה לי בידך תנהו ללוי במעמד שלשתן נהי דקנה לוי מ\"מ לא נפטר ראובן מלוי מאותו שהוא חייב לו אם לא שפטרו בפירוש אפילו אם שתק לוי יכול לומר לראובן לטובתך עשיתי שנתרצתי לקבל המנה שאתה חייב לי משמעון כדי להקל מעליך אבל לא פטרתיך אב שמעון לא יתן לי כי מעמד שלשתן הוא מלתא בלא טעמא: ופירש ר' י��חק שעשו אותו לתקנת השוק דמי שקונה סחורה ואין בידו מעות מעמידו אצל ב\"ח וא\"צ להמתין עד שיקנה לו בקנין ועוד יפו כח המלוה שאפילו בע\"כ של הלוה משתעבד הוא למקבל אבל שיעשו תקנה שיפטר ראובן מלוי המקבל משתיקה בעלמא אין לתקנה זו סברא וטעם אבל יראה שלא יתבע את ראובן תחלה כל זמן שיכול לגבות משמעון כי הוא עיקר החייב ולא נשאר על ראובן אלא דין ערבות וכ\"כ בעל העיטור שלא נפטר ראובן אם לא שפטרו בפירוש אבל רב אלפס כתב שנפטר ראובן והביא ראיה מהירושלמי והעיטור דחה הראיה שלו ע\"כ וי\"א ודאי אם העני שמעון לאחר שנתרצה לוי ליפרע ממנו אינו יכול לחזור על ראובן אבל אם היה עני באותה שעה ולא ידע לוי היא מקח טעות וחוזר על ראובן ולוי (ס\"א וראובן) מחרים סתם על מאן דידע ליה דעני הוה והשתא קא כפר ביה ואם טוען לוי ששמעון היה עני והטענו וראובן טוען עשיר היה והעני אם היה החוב שנתחייב ראובן ללוי ע\"פ נאמן במגו שאם היה אומר פרעתיך והיה נשבע היסת ונפטר כי אמר נמי ההמחאה שהמחתיך אצל שמעון בדין היתה נאמן ובשבועה אבל אם היה החוב בשטר על ראובן להביא ראיה שלא הטעהו ואם לא יביא ראיה אם יש נאמנות בשטר גובה לוי חובו בלא שבועה מראובן ואם אין בו נאמנות ישבע לוי ויטול שאפילו אם היה שובר ביד ראובן היה צריך לקיימו אף כאן צריך לברר בעדים שלא הטעהו: וםא לאחר שנתרצה הלוה או הנפקד ליתן למקבל אומר עיינתי בחשבוני ולא היה לי ליתן למקבל כלום וטעיתי במה שהודיתי לו אם יכול לברר בעדים שהוא אומר אמת פטור אפילו הוי בעדים כשנתרצה ליתן לו וחייב הנותן ליתן למקבל אם נתנו לו בפרעון חובו שטעות היה מעיקרא ואם אינו יכול לברר הטעות כתב בעה\"ת אם המחהו בפני עדים וכן אם קבע זמן למקבל ליתנו לו לזמן ידוע והוא בתוך זמנו אינו נאמן לומר טעיתי: וגם אם ירצה לומר משטה הייתי בך לא שמעינן ליה אע\"ג דלא הוי בקנין דמעמד שלשתן הוא כהודאה בקנין אע\"ג דלא אמר אתם עדי כי כל קנין הוא כשטר והמחייב עצמו בשטר אצ\"ל אתם עדי ועוד דלא שייך לומר משטה אני בך אלא בתובע מחברו לפי כשתובע לו שלא כדין מודה לו כדי להשטות בתובע למה ישטה בשלישי שלא ידע כלום אם חייב לו אם לאו ואם לא המחהו בעדים נאמן לומר טעיתי במגו דלא היו דברים מעולם או במגו דפרעתיך אם הוא אחר הזמן דכיון שלא היו עדים בדבר לא חשש להודות דמימר אמר אם אמצע שטעיתי הדרגא ביה כיון דליכא מאן דמסהיד עלי ונשבע שבועת היסת למקבל ונפטר והמקבל הוא חוזר לתבוע לנותן לסברת א\"א הרא\"ש ז\"ל שלא נסתלק המקבל מעל הנותן כשהמחהו אצל זה ולסברת רב אלפס שנסתלק גם הנותן פטור אלא שנשבע שבועת היסת למקבל שהיה לו מנה בידו כשהמחהו אצלו אם המחהו אצלו בשביל חוב שהיה לו בידו אבל אם מתנה נתן לו אז א\"צ לישבע לו: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה אף על פי שיכול לומר פרעתיו אינו יכול לומר טעיתי במגו דפרעתי דהוי כאן מגו במקום עדים דלא שכיח שיטעה אלא אדרבה אדם מדקדק היטב קודם שיודה: ואם הנותן מודה שטעה בחשבון והמקבל אינו יודע אם טעה אם לאו אם נתנו למקבל בשביל חוב שהיה לו עליו והמחהו אצלו לפרוע ממנו אם יש לו נכסים לנותן שיכול המקבל ליפרע ממנו נאמן הנותן לומר שטעה ויחזור המקבל ויגבה חובו מן הנותן אבל אם אין לו נכסים לאו כל כמיניה לחוב למקבל בהודאתו ואפילו אם יש לו נכסים והוא גברא אלמא והשני נוח לו ליפרע ממנו לא מהימן כיון שיש למקבל שום הפסד ואם מתנה הוא אינו נאמן כלל וצריך הנפקד ליתנו למקבל וחוזר וגוב�� אותו מן הנותן כיון שמודה שלא היה לו בידו כלום ובגרמתו הוא נתחייב ליתן לזה ואין בזה חלוק בין אם נתן הנותן למקבל בשביל חוב שהי לו בידו בין אם נתן לו מתנה: ואם המקבל מודה שטעה בחשבון והנותן אינו מודה הנפקד פטור בלא שבועה שהרי מיד כשהמחה הנותן למקבל אצל הנפקד ונתרצה ליתן לו נסתלק הוא ממנו ודינו עם המקבל והרי הוא מודה לו שאין לנותן ביד הנפקד כלום והנותן צריך לישבע שבועה למקבל במה דברים אמורים שהמחהו אצלו בשביל חוב שהיה לו בידו אבל אם המחהו אצלו בשביל מתנה פטור בלא שבועה דהא לית ליה גביה ולא מידי ואפילו אם יודה הנותן שלא היה לו ביד הנפקד כלום אינו חייב למקבל כלום דמתנה בטעות היתה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן קנה סחורה מלוי והמחהו אצל שמעון ואמר שמעון לפרוע ללוי מפני שהיה סבור שהיה לראובן מעות בידו ופרע קצת ללוי ושוב עיין בחשבונו ומצא שלא היה חייב לראובן כלום ולא רצה ליתן יותר ללוי הדין עם שמעון כיון שהיתה הסחורה כבר ביד ראובן קודם שהעמיד לוי אצל שמעון ונדר שמעון ליתן ללוי המעות בלא קנין ומטעם ערב לא מחייב דהוה ליה ערב שלא בשעת מתן מעות ומשום מעמד שלשתן לא מחייב כיון שלא היה לו בידו כלום: אבל המעות שנתן כבר ללוי אינו יכול להוציאם מידו בטענה שטוען טעיתי ולא היה לראובן בידי כלום דאמרינן שנתן לו כדי לקיים דבריו שאמר ליתנם לו אפילו אם ידע דלא משתעבד כיון שלא היה חייב לראובן כלום אפ\"ה ניחא ליה דליקום בהימנותיה ואע\"ג דלא בעי למיתה ליה טפי מ\"מ אמרינן דעתיה במאי דיהיב ליה כבר ניחא ליה דליקום בהימנותיה ועוד דלא מהימן לומר שטעה כדי להוציא מה שנתן כבר אדרבה אמרינן דקדק יפה ואילו לא היה לו בידו משל ראובן לא היה נותן בשבילו ללוי: ראובן חכר חכירות מהקהל והקהל היו חייבין לשמעון ג' זהובים העמידו הקהל לשמעון אצל ראובן שיתן לו מאותה החכירות ג' זהובים שלו מהקהל ואומר כשאמר ראובן לתתם לי בשבילכם אני שתקתי ולא סלקתי ידי מכם אלא אם יתן אקבל וכ\"ש שנתבטל החכירות והקהל אומרים אע\"פ שנתבטל החכירות יש לך לתבוע מראובן הג' זהובים תשובה כיון שנתחייב ראובן לקהל סכום ידוע ממון החכירות והתנה ליתן ממנו ג' זהובים בפני הקהל ובפני שמעון ונגמר החכירות בענין שאין בו חזרה אם לא מדעת כולם קנה שמעון במעמד שלשתן וחייב ראובן ליתנם לשמעון אע\"פ שנתבטל החכירות ואפילו אם לא יגבה הקהל אותם ג' זהובים כי כבר נתחייב ראובן לשמעון ולא יפסיד שמעון אם ראובן בטל החכירות מדעתו ולא דמי לההיא דעיינתי בחשבוני ולא פש ליה גביה ולא מידי דאמרינן דהוי קנין בטעות וחוזר אלמא כיון שמתברר שאין הלוה חייב למלוה כלום לא זכה המקבל אף על פי שהיה במעמד שלשתן ובקנין דהתם נתברר הדבר בעדים שבשעת מעמד שלשתן לא דיה חייב לו כלום אבל הכא בשעת המעמד היה חייב לקהל ונתחייב ג\"כ הוא לשמעון אם נתרצו אח\"כ לבטל החכירות החוב שנתחייב הוא בו לשמעון א\"א לו להפקיע הילכך חייב ראובן ליתן לשמעון ג' זהובים וצריך הוא לתובעו לדין ולהוציאם מידו ולא מן הקהל אמנם אם ראובן גברא אלמא הוא ולא ציית דינא או שאין לו נכסים חייבין הקהל לפרוע לשמעון וכן אני אומר בכל מעמד שלשתן אע\"פ שאמר ליתן למקבל במעמד שלשתן לא נפטר הנותן בשתיקתו של המקבל אא\"כ פטרו בפירוש: ראובן תבע מנה משמעון והשיבו מנה היה לך בידי אבל פרעתיך שהעמדתיך אצל לוי ונתרצה ליתנו לך בשבילי וגבית ממנו קצתו בפני והביא עדים ע\"ז שלוי נתרצה ליתנו לו ושאמ�� לו שמעון אז מעתה לא תתבע ממנו כלום שהרי לוי יתם לך בשבילי ושתק וראובן אומר שלא נתרצה לגבות מלוי ושתק מנפי שלא היה חושש לדבריו ומה שגבה מלוי הוא ממה שהיה הוא חייב לו אבל מזה המנה לא גבה ממנו כלום חייב שמעון לפרוע לראובן ואינו נאמן בשבועתו שפרע לו הוא או אחר בשבילו שהרי מודה שהיה חייב לו מנה אלא שאמר שפרעו במה שהעמידו אצל לוי ונדר לו ליתן לו המנה בשבילו וחשב כאילו פרעו בזה ונפטר ממנו א\"כ ודאי לא פרעו פעם אחרת ואותו פרעון לא היה פרעון שלא נתחייב לוי לראובן במעמד ג' כיון שלא היה לשמעון ביד לוי כלום אלא שאמר לפרוע לראובן בשבילו לפיכך חייב שמעון לפרוע לראובן אמנם מה שאמר שגבית מלוי מקצת המנה בפני זו טענה ודאית היא אע\"פ שלא נתחייב לוי מן הדין ליתן לראובן בשבילו כלום מ\"מ כיון שהוא טוען טענת ברי שבפניו קבל פרעון ממנו ישבע כמה היה הפרעון שקבל מלוי מאותו מנה ויפרע המותר: סוחר שאמר לסרסור שיקבל בשבילו טעות מן השולחני והעמידו אצל שולחני ואחר כך עיכב השולחני המעות מחמת חוב שהיה לו על הסרסור אם הסרסור היה חייב מעות לשולחני הרי עכבם בדין והוי כאילו נתנם לידו וחייב הסרסור ליתן המעות לסוחר אבל אם הסרסור אומר שאינו חייב לשולחני כלום וזה מעכבם שלא כדין ישבע הסרסור שאינו חייב לשולחני כלום ויפטר מן הסוחר: ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום פלוני שיצטרך לו וראובן היה חייב ללוי מאה זהובים והמחהו אצל שמעון ויצא לו בהן במעמד ג' על סמך אותו שכירות ולא נתחייב בשכירות אלא נ' זהובים כי לא נצרך יותר לחפץ ועתה תובע משמעון ק' זהובים כי יצא לו בהם בסתם בלא תנאי ושמעון אומר לא היה לראובן בידי אלא שכר החפץ תשובה אם שמעון יצא ללוי סתם במעות ואמר ק' זהובים שיש לי משל ראובן אתנם לך ולא הזכיר לו שכר החפץ אז צריך ליתנם לו ואפילו אמר ק' זהובים משכר החפץ לאו כל כמיניה לומר סמכתי על מה שהייתי עתיד להשתמש בחפץ אלא כיון שאמר שאני חייב לראובן הרי הודה שנתחייב בהן ללוי אבל אם מודה לוי שעל שכר החפץ הבטיחו לתת לו ולא היה שמעון חייב מעות לראובן אלא שכר אותו חפץ אינו חייב ללוי כלום אפי' דמי השכר שנשתמש באותו חפץ עד אותו יום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו כשיחזור לו החפץ ואין כאן לא מלוה ולא פקדון: תשובה לגאון ראובן הקנה לשמעון מנה שיש לו ביד לוי במעמד ג' ונתן לוי לשמעון ערב אף על פי שאינו ערב בקנין משתעבד לפי שהוא ערב בשעת מתן מעות שמשתעבד בלא קנין שהרי לוי לא היה חייב לשמעון כלום ועכשיו הוא מתחייב לו בזה המעמד וכיון שנתערב לו באותו מעמד עצמו מתחייב לו בלא קנין: מעמד ג' על ידי שליח כגון ששלח הנותן שלוחו לנפקד ליתנו למקבל כתב הרמב\"ן דלא מהני דהלכתא בלא טעמא הוא והבו דלא לוסיף עלה: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אבל במעמד שליח המקבל נראה דמהני דלענין הפקעת ממון הנותן הבו דלא לוסיף עלה אבל לענין זכיית המקבל שלוחו כמותו ע\"כ: ונראה דאפילו לדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל אם לא עשאו המקבל שליח אלא שאמר ראובן לשמעון בפני לוי מנה שיש לי בידך תנהו ללוי שיזכה בו ליהודה יכול לחזור בו שהרי לוי אינו יכול לזכות בו ליהודה עד שיבוא המנה לידו ונמצא שלא זכה יהודה בכלום: כתב רב אלפס בתשובה שאין חילוק במעמד שלשתן בין יהודי לעכו\"ם לפיכך ישראל שאמר לעכו\"ם מנה שיש לי בידך תנהו לישראל פלוני הואיל ונתרצה המקבל לחזור על העכו\"ם סילק את עצמו מהישראל ואין לו לחזור עליו אפי' שלא יתן לו העכו\"ם כלום איהו דאפסיד אנפשיה שנתרצה לסלק עצמו מבעל חובו ישראל ולחזור בחובו על העכו\"ם וכן ישראל ממונה בענין שלטון עכו\"ם ואמר לו השלטון מנה שיש לי בידך תנהו לישראל ואמר לו הממונה כן אעשה כן אעשה חייב הממונה ליתן לו ואינו יכו לומר אנוס הייתי אבל ר\"ת כתב שלא תקנו מעמד שלשתן אלא בישראל אבל בעכו\"ם לא תקנו ור' יצחק כתב בו ג' חילוקים שאם הנפקד או הלוה עכו\"ם ואמר לו ישראל תנהו לישראל אחר במעמד שלשתן לא קנה שהרי אפילו זיכה לו על יד עכו\"ם לא קנה שהרי אין זכיה לעכו\"ם ולא עדיף מעמד שלשתן מזכייה גמורה ואם הנפקד ישראל והמקבל עכו\"ם כל זמן שאין ישראל הנותן חוזר בו יכול ליתנם לעכו\"ם שאפילו אמר לו בינו לבין עצמו מה שיש בידך תנהו לעכו\"ם פשיטא שיתנהו לו כל זמן שאין ישראל חוזר בו אבל אם חזר בו הנותן אע\"פ שאמר לו במעמד שלשתן לא זכה העכו\"ם וחייב הנפקד להחזירו למפקיד ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מהעכו\"ם שלא ליתן לו לפי שבדיניהן הוא חייב ליתן לו כיון שאמר ליתן לו אז יתן לעכו\"ם והוא פטור מהמפקיד דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שאמר ליתנו לעכו\"ם כיוןדידע שצריך הנפקד לתתו לו ואם הנותן עכו\"ם והמקבל והנפקד ישראל קנה הישראל ויכול להוציאו מיד הנפקד בב\"ד דכיון שהפקיעו חכמים ממונו של ישראל במעמד שלשתן כ\"ש ממונו של עכו\"ם וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אם מלוה הוא והעכו\"ם הנותן אנס והוציא בכח מיד הלוה קודם שיתן לישראל המקבל חייב הלוה לפרוע גם לישראל המקבל שהרי כבר נתחייב לו ואם העכו\"ם אנס וגזל את הלוה אין הישראל המקבל מפסיד בכך ואם פקדון הוא ונכנס העכו\"ם בבית הנפקד ונטלו בחזקה אינו חייב לשלם לישראל שאינו אלא שומר לשני במה שהיה שומר לראשון ופטור מהאונסין ואפילו אם אנסו העכו\"ם עד שהביא הפקדון לביתו פטור ואין זה מציל עצמו בממון חבירו כיון שלא אנסו אלא על פקדון זה ודמי לההוא דהגוזל בתרא ההוא נברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו עליה גנבי ויהבינהו ניהליה אתא לקמיה דרבא פטריה א\"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר רב אשי גיחזי אנן אי אינש אמיד הוא עליה סליקו גנבי ואי לא אההיא כסא דכספא אתי אבל במלוה לא שייך האי טעמא דמלוה להוצאה ניתנה וכאילו אנסו ליתן לו ממון אחר:\n" + ], + [ + "האיש שלוה מאשתו ואח\"כ גירשה או לוה מעבדו ואח\"כ שחררו אין להם עליו כלום שכל מה שקנה עבד קנה רבו וכל מה שהוא ביד האשה הוא בחזקת בעלה עד שהיא תביא ראיה שהוא מנדונייתה כך כתב הרמב\"ם ולא חילק וכך כתב בעל התרומות דאפי' במעות שאינן טמונין נמי ורבינו שמשון כתב דוקא במעות טמונים אבל אם אין טמונין צריך לשלם להם וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: הלוה מהגר שנתגיירו בניו עמו ומת או שהיה לו ממנו פקדון לא יחזיר לבניו ואם החזיר להן אין רוח חכמים נוחה הימנו היו הבנים הורתן ולידתן בקדושה יחזיר להם:" + ], + [ + "הפורע חובו של חבירו אין חבירו צריך לשלם לו אפילו אם המלוה היה דוחקו לפרוע ולא עוד אלא אפילו היה לו ללוה משכון ביד המלוה והלך זה ופרע למלוה ונטל המשכון צריך להחזירו ללוה: ופרש\"י דבכל חוב איירי וכך כתב הרמב\"ם ז\"ל אבל ר\"ת פירש דלא איירי אלא בפורע חוב מזונות אשתו שאין חיובו כ\"כ ברור אע\"פ שהוא חייב במזונות אשתו דאם לא היה זה מפרנסה לא היה הבעל חייב שהיתה מצמצמת במזונותיה אם לא היתה מוצאה מי שמפרנסה אבל בשאר חובות לא וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל מי שמשכנו אותו לפרוע בשביל חביר�� פטור מלשלם לו אא\"כ משכנוהו בשביל המס שעל חבירו ליתן אז צריך זה שעליו חיוב המס לשלם לו והרמב\"ם ז\"ל כתב דוקא שמשכנוהו בשביל מס הקצוב והוא שלקחו ממנו בפירוש בשביל פלוני ובפני עדים אבל תפשוהו בשביל חבירו על מס שאינו קצוב אינו צריך לשלם לו: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן ושמעון היו להם שטרות בשותפות והיה כל אחד ואחד מהם חייב מס לקהל והיו השטרות ביד ראובן ולקחו אותם ממנו בשביל מס שהיה חייב וגבו אותם ושואל שמעון מראובן חלקו מן השטרות ואומר כיון שפרעת בהם המס שלך תפרע לי חלקי מהם וראובן אומר כיון שגם אתה חייב במס ואותם שטרות היו של שנינו יעלה חלקי מהם בפרעון מס שלו וחלקך בפרעון מס שלך. תשובה הדין עם שמעון כיון שניכו לראובן מס שלו מפרעון אלו השטרות הרי פרע חובו בשל חבירו וצריך לשלם לו ומה שאומר לפרוע בחלקו בשבילו המס שהוא חייב אינו טענה כיון שמחויב לפרוע לו חלקו מהשטרות אינו פרעון אם לא שיתנהו ליד שמעון או למקום שצוהל יתנו: אבל ליתנו בעל כרחו של שמעון למי שיש לו ממון ביד שמעון לאו כל כמיניה ולאו פרעון הוא: ראובן תבע מנה משמעון ואומר אמת היה לך בידי אבל אני רוצה לתפסו בשביל שמשכנו אותי בשביל מס הקהל ואני איני פורע מס בכאן והקהל חייבים לפרוע לי ואתה מפורע המס ואני רוצה לגבות ממה שיש לך בידי. הדין עמו כיון שמשכנו אתו בשביל מס הקהל אם הוא תופס בממון אחד מהקהל יתפשנו בחובו כי אינו מחויב לגבות ע\"פ הפנקס מכל אחד ואחד כי הם שותין לפרוע חובו והם אחראין זה לזה:" + ], + [ + "הלכות ערב", + "הערב לחבירו משתעבד מן התורה אפי' בלא קנין בד\"א כשערבו בשעת מתן מעות אע\"ג דמשעבד נפשיה בלשון אסמכתא אם לא יפרע לך פלוני אני אפרע לך חייב דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומקני ומשעבד נפשיה אפילו אם אין נכסים ללוה אבל אם לאחר שהלוהו אמר אני ערב או שהיה אחד חונק את חבירו ליתן לו שלו ואומר לו הנח לו ואני אתן לך או שהמלוה תבע מלוה חובו ואמר לו הנח לו ואני ערב לך בכל אלו אינו משתעבד אלא בקנין וערב דב\"ד לא בעי קנין: ולכאורה נראה ערב דב\"ד היינו שנעשה ערב בפני ב\"ד והרמב\"ם כתב אע\"ג דאמר בפני ב\"ד אני ערב לא משתעבד אא\"כ היו רוצים ב\"ד לגבות מהלוה ואמר להם הניחוהו ואני אתנם או ערב לכם הואיל ויש לו הנאה דהימנוהו ב\"ד באותה הנאה משעבד עצמו: וערב היוצא לאחר חיתום שטרות פירוש לאחר שחתמו העדים בשטר כתב ואני ערב וניכר שכתב ידו הוא זה או שהעדים מעידין עליו כתב הראב\"ד ז\"ל שהוא משתעבד בלא קנין לגבות ממנו מבני חורין דהוה ליה כמו מנה אני חייב לך בשטר שהוא משתעבד לו וכן כתב הרמב\"ן והרמ\"ה כתב שאינו משתעבד והכי מסתברא: וכשם שאין הערב משתעבד אלא קנין או בשעת מתן מעות או בב\"ד כך הקבלן אינו משתעבד אלא באחד מהדרכים הללו שאין חילוק ביניהם אלא לענין שיעבוד כתובה כאשר פירשתי בספר אבן העזר: וכל היכא דבעי קנין אי לא קנו מיניה אינו גובה ממנו אפילו מנכסים בני חורין אפילו כתב לו שטר: נעשה לו ערב בקנין וכתב לו שטר יש לו דין מלוה בשטר לטרוף ממשעבדי לא כתב לו שטר אע\"פ שנעשה ערב בקנין כמלוה על פה ואינו גובה אלא מבני חרי והרמ\"ה כתב היכא דקנו מיניה טורף ממשעבדי אע\"פ שלא כתב לו שטר וכן ערב בב\"ד דלא בעי קנין גובה ממשעבדי דהעמדה בבית דין והודאה בב\"ד כשטר דמיא וכן ערב היוצא קודם היתום שטרות וכתב ביה פלוני ופלוני ערב אע\"ג דלא קנו מיניה משתעבד כיון דכתב ליה שטרא וכ\"כ הראב\"ד דבקנין לחוד משתעבד אפילו לגבות ממשעבדי ורבינו האי כתב כסברא ראשונה דבלא שטר אינו גובה אלא מבני חרי אף על גב דקנו מיניה והכי מסתברא: לא עשה לו הערב שטר בפני עצמו אלא כתב הערבות בשטר החוב יש לו דין מלוה בשטר בד\"א שכתבו קודם חתימת העדים אבל אם כתבו אחר חתימת העדים אע\"פ שהיה בקנין אינו גובה אלא מבני חרי ואפילו שכתבו לפני חתימת העדים דוקא שכתב פלוני לוה מפלוני ופלוני ערב בו שאז חוזר על כל מה שלמעלה והקנין חוזר על הכל אבל כתב פלוני ערב בלא וי\"ו אז הוא תחלת דבר ואינו חוזר על הקנין של מעלה והוה ליה כערב בשטר בלא קנין: אע\"פ שהערב משתעבד כשבא המלוה ליפרע לא יתבע את הערב תחילה אלא יתבע ללוה ואם תבעו ואומר לו פרעתיך והיה מלוה על פה נשבע היסת ונפטר הוא והערב ואפילו אם אין ללוה נכסים ידועים כמו קרקעות ויש נכסים ידועים לערב לא יגבה מן הערב אלא צריך לחזור אחר הלוה אולי יש לו מטלטלים: חזר אחר הלוה ולא מצא לו כלום צריך לישבע שאין לו כלום כתקנת הגאונים קודם שיפרע מן הערב וצרי לכלול בשבועתו שעדיין הוא חייב לו חוב זה שלא יעשו קנוניא על נכסי הערב: ואינו יכול ליפרע מן הערב עד לאחר ל' יום מיום שנתחייב הערב לשלם שלא יהא כחו של הערב גרע מכחו של לוה עצמו ואם התנה עמו הכל לפי תנאו: ואם אין הלוה לפנינו צריך להודיעו אם הוא קרוב כדי שיוכל שליח לילך ולבוא תוך ל' יום ואם לא יתן או יתבע לערב ואם הוא במדינת הים שא\"א להודיעו ואין לו כאן נכסים או אם הוא גברא אלמא דלא ציית דינא אז יתבע את הערב ואח\"כ יחזור הערב על הלוה ויוציא ממנו או ינדוהו עד שיפרע לו מה שפרע בשבילו: כתב רב נחשון אמר הערב תנה לי זמן ואביאנו לב\"ד אי ידיע היכן הוא יהבינן ליה זמן כשיעורא דאייתי ואי לא ידיע יהבינן ליה זמן ל' יום: ומשיביאנו לב\"ד יפטר הערב עד שישבע הלוה שאין לו מה לפרוע: הביאו עש בין השמשות ובמ\"ש ברח לא נפטר הערב: וכל זמן שלא בא הלוה יכול הערב לטעון לא אפרע לך עד שתביא ראיה שלא פרעך: ואם התנה המלוה עם הערב שיהא נאמן לומר כל זמן שלא פרעו הכל לפי תנאו: ואם אמר המלוה ממי שארצה אפרע כתב ה\"ר יוסף הלוי שיכול ליפרע מן הערב תחילה אפי' אם יש לו נכסים ללוה אבל ר\"ת פירש אע\"פ שאמר ממי שארצה אפרע לא יפרע מן הערב תחילה כל זמן שיש קרקע ללוה אפי' היא זיבורית אלא כותבין אדרכתא על נכסי הלוה ומורידין אותו לנכסיו אפילו אם היו משועבדין גובה מהלקוחות קודם שיגבה מן הערב אבל אם אין ללוה קרקע ידוע אז יתבע את הערב וא\"צ לחזור אחר הלוה אולי יתן מטלטלין דלהכי מהני מה שהתנה ממי שארצה אפרע דמספיקא לא מטריחינן ליה לילך אחר הלוה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם אמר בפירוש ממי שארצה אפרע תחילה ודאי יכול לתבוע לערב תחילה אפילו יש נכסים ללוה והראב\"ד כתב שאפילו אמר בפירוש ממי שארצה אפרע תחילה לא יתבע לערב תחילה אם יש נכסים ללוה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה למעלה בסימן ק\"י כתבתי מה דינו של המלוה עם הערב כשיש יתומים קטנים: וכן מן הקבלן יכול ליפרע אפילו יש נכסים ללוה: ואיזהו קבלן כל שאומר תן לו ואני אתן לך אם הוא בשעת מתן מעות ואם הוא לאחר מתן מעות יאמר מה שנתת לזה אני נותן לך וכן נמי אם אמר תן לו ואני קבלן אבל אם א\"ל הלוהו ואני ערב הלוהו ואני חייב לך הלוהו ואני קבלן או תן לו ואני פועל תן לו ואני חייב לך תן לו ואני ערב בכולן הוי ערב ואינו יכול לתבעו תחילה ולא ליפרע ממנו כל זמן שיש נכסים ללוה עד שיאמר לו תן לו וא��י נותן לך או תן לו ואני קבלן אז יכול ליפרע מאיזה מהם שירצה ואין שום שאחד מהם יכול לדחותו על חבירו. כתב בעל התרומות שאם אמר תן לו ואני חייב ליתן לך דהוי ערב הואיל שאמר באמצע חייב אע\"ג דאמר בסוף ואני אתן לך אין זה אלא סיום הדבר של ואני חייב: וכתב עוד שצריך לכתוב בשטר הקבלנות ואני אמרתי תן לו ואני אתן לך אבל אם כתב בסתם ערב קבלן יד בעל השטר על התחתונה אולי אמר לו הלוהו ואני קבלן שאינו אלא ערב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אע\"פ שאינו מפורש בו אלא שכתב בו פלוני קבלן מסתמא בלשון המועיל להיות קבלן קאמר והרמ\"ה כתב דתן לו ואני פורע או תן לו ואני חייב הוי נמי קבלן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: ואם לקח הערב או הקבלן המעות מיד המלוה ונתנם ליד הלוה אז אין למלוה על הלוה כלום ואין יכול לתבוע אלא את הערב ומיהו אם אין לערב גובה מהלוה מדרבי נתן: והרמ\"ה כתב דהא דאמרינן כשנשא הערב ונתן ליד הלוה שאין למלוה על הלוה כלום ואין יכול לתבוע אלא את הערב ומיהו אם אין לערב גובה מהלוה מדרבי נתן: והרמ\"ה כתב דהא דאמרינן כשנשא הערב ונתן ליד הלוה שאין למלוה על הלוה כלום דוקא בקבלן אבל בערב אע\"פ שנשא ונתן ביד לא נפטר הלוה כיון שאמר לו בלשון ערבות דלשעבדיה ללומ נמי קא מכוין ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל לחלק בזה בין ערב לקבלן: וכתב עוד א\"א הרא\"ש ז\"ל דהערבות ולקבלנות היינו כשתבע הלוה מהמלוה שילונו ונכנס הערב עמו בדבר בלשון ערבות או בלשון קבלנות אבל אם לא דבר הלוה עם המלוה כלום אלא ראובן אמר לשמעון הלוה ללוי מעות ואני פורע הלוהו ואני נותן לך או הלוהו ואני חייב לך אין לשמעון על לוי כלום אפילו נתנם לו מידו לידו אלא על ראובן שאומר לו הלוהו וכשליחותו של ראובן נתנם לו (ביד): כתב בעל התרומות קבלן שלא נשא ונתן ביד ומכר הלוה כל נכסיו אע\"פ שיש נכסים לקבלן אם ירצה המלוה לטרוף מהלקוחות של הלוה אינם יכולים לדחותו אצל בני חורין של הקבלן לומר אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין לפי שרשות ביד המלוה לגבות מהלוה או מהקבלן מאיזה מהם שירצה והרי חל שיעבודו על נכסי הלוה שמכר להם ועל נכסי הקבלן לפיכך יכול לגבות מאיזה מהם שירצה: וכן הדין בשנים שנעשו אחראין זה לזה ומכר אחד מהם נכסיו אבל קבלן שנשא ונתן ביד אינו יכו לגבות מן הלקוחות של הלוה אלא אם כן אין נכסים לקבלן:\n" + ], + [ + "ערב או קבלן שפרעו למלוה בפני עדים או פרעו קודם שנודע אם פרעו הלוה וטוען הלוה שכבר פרעו אינו חייב לערב כלום שלא הרשהו לפרוע אלא כשאינו פרוע עדיין אבל לא כשהוא פרוע אבל אם פרעו אחר שהביא המלוה ראיה שלא נפרע צריך הלוה ליתן לו כל מה שפרע בשבילו בין שנתחייב הלוה למלוה בשטר בין נתחייב הלוה למלוה ע\"פ או בלא עדים כלל: וכתב הרמב\"ם ז\"ל בד\"א שאמר לו הלוה בשעה שנעשה ערב ערבני ושלם אבל אם מעצמו עומד ונעשה ערב או קבלן או שאמר לו הלוה ערבני ולא הרשהו הלוה שיתן ויפרע החוב אין הלוה חייב לשלם לו כלום והראב\"ד השיג עליו דרוצה לומר דבסתמא כיון שאמר לו ערבני כאילו הרשהו דמי: ואין הערב גובה מהלוה עד שיביא עדים שפרע בשבילו אבל כל זמן שאין לו עדים אינו גובה ממנו כלום אפי' אם השטר חוב בידו אינו מועיל לו לגבות ממנו כלום שיכול לומר פרעתי למלוה והחזירו לי ונפל ממני ומצאתו או לא פרעי עדיין למלוה ונפל ממנו ומצאתו או הפקידו בידך או יכול לומר לו פרעתיך כי אין שטר החוב שבידו ראיה לעשותו מלוה בשטר: ואם ��תב המלוה לערב קבלתי ממך דמי החוב מהני ליה לגבות מהלוה וכגון שמפורש הערבות בשטר או שהלוה מודה בו דאל\"כ מה אנו יודעין שהוא ערב ופי' רשב\"ם שאז הוי לגביה כמלוה בשטר ממש לטרוף בו אפי' מהלקוחות שקנו מהלוה: והר\"י פי' דאע\"ג דכתב לוה קבלתי ממך לא מהני ליה אלא לגבי הלוה בעצמו שאינו נאמן לומר פרעתי אבל אינו יכול לגבות ממשעבדי שמכר הלוה עד שימסור לו המלוה שט\"ח ויקננו לו דרך קנין שטרות שלא תהא תביעתו תביעה על פה וה\"ה נמי אם כתב הלוה לערב כשהכניסו ערב הריני משעבד לך עצמי ונכסי מעכשיו שכל זמן שתפרע אותו חוב שנעשית ערב עליו לפלוני המלוה כאילו קבלתי המעות ממך הרי זה גובה מהלקוחות ומהיתומים גדולים שאין לך מלוה בשטר גדולה מזו: ערב שפרע למלוה ולא בקש ממנו השטר אין הלוה חייב לשלם לו מה שפרע בשבילו שהרי פשע במה שהניח השטר ביד המלוה ולא יפרע לו עד שיחזיר לו שטרו: מת הלוה וקדם הערב ופרע למלוה קודם שהודיעו ליורשין אם נודע שלא נפרע המלוה כגון שהודה הלוה קודם מותו שלא פרע או שנדוהו על שלא רצה לפרוע או שעדיין לא הגיע זמן הפרעון חוזר וגובה מן היורשין מה שפרע בשבילם אפי' הם קטנים ואם אין שם אחד מאלו הדרכים אינו חוזר על היתומים קטנים ואם הם גדולים חוזר ונפרע מהם אם היתה מלוה בשטר: ואם היה ערב לעכו\"ם ופרעו אז בכל ענין אינו חוזר ונפרע מהיתומים דאיכא למיחש שאביהם התפיש צררי לערב כנגד החוב קודם שנכנס להיות ערב מפני שדרך העכו\"ם שתובעים לערב תחילה ולפיכך לא נכנס לערב עד שהתפישוהו צררי אבל אם הודיעם שהעכו\"ם תבעו והרי הוא נותן לו חייבין לשלם ומיהו צריך להביא ראיה שפשרעו בין כשבא ליפרע מן היורשין בין כשבא ליפרע מהלוה בעצמו כדפרישית:" + ], + [ + "תשובה לרב אלפס ערב שנתפייס להיות ערב וחזר ואמר למלוה חוזרני בי קודם ההלואה יכול לחזור בו קודם שיתן המלוה המעות ליד הלוה ואפי' קנו מידו ואם לא שמע אליו המלוה ונתן המעות אפי' קנו מידו איהו דאפסיד אנפשיה ואין לו על הערב כלום אבל לאחר מתן מעות (כיון) שצריך קנין והמעות כבר נתונים אין לאחר קנין כלום: כתב הרמב\"ם ז\"ל האומר לחבירו ערבת לי והלה אומר לא ערבתי או שאמר הערב ללוה אתה הרשיתני לערב אותך וליתן והלוה אומר מדעתך ערבת או לא ערבת כלל או שאומר הערב ללוה פרעתי למלוה בשבילך והוא אומר לא פרעת או שאומר כן פרעת אבל נתתי לך מה שפרעת או שאומר המלוה ערבת לי במאתים והוא אומר לא ערבתי אלא במאה ובכל אלו הטענות וכיוצא בהם המוציא מחבירו עליו הראיה או הנתבע ישבע שבועת היסת או שבועת התורה אם הוא מודה מקצת בשאר טענת ממון: כתב הרמב\"ן ערב או קבלן שתבע מהלוה להוציאו מהערבות אין שומעין לו אפילו שהלוה מבזבז נכסיו כמו שאין המלוה יכול לתבוע חובו תוך הזמן אף אם הלוה מפסיד נכסיו כך אין זמנו של הערב על הלוה עד לאחר שפרע בשבילו ע\"כ ואני כתבתי למעלה שגם המלוה יכול לשאול מעותיו תוך הזמן אם הלוה מבזבז נכסיו: עוד כתב הרמב\"ן בתשובה ערב שבא אצל המלוה בזמנו והתרה בו בפני עדים שיתבע ממונו מהלוה ואם לאו שיפטר מהערבות ולא רצה המלוה והאריך הזמן ללוה אין הערב נפטר בכל ואצ\"ל בקבלן שתובע למי שירצה ובזמן שירצה שאם האריך המלוה ללוה זמן הפרעון שלא נפטר הקבלן בכך ואפי' היו נכסים ידועים ללוה והערב אומר למלוה רד עם הלוה לדין וגבה חובך מנכסים הללו והאריך הזמן ללוה ובינתים נשתדפו הנכסים גובה מהערב כללו של דבר נכסוהי דאינש אינון ערבין ביה וכשם שאדם מאריך ללוה וקובע לו זמן אחר זמן וחוזר וגובה מנכסיו בין שהוא במדינת הים בין שמכרן אדר כך הוא גובה מן הערב ע\"כ ונראה שאם תובע את הלוה בזמנו שיוציאנו מן הערבות הדין עמו כי יאמר לו לא נתרציתי להתערב בשבילך אלא עד זמן פלוני: תשובה לרב אלפס ישראל שהיה ערב לחבירו בשביל עכו\"ם והערב נטל משכון מהעכו\"ם ונתנו למלוה ובא לו העכו\"ם אצל הערב בע\"ש בין השמשות וא\"ל היה ערב בשבילי לזה שאני חייב לו שיחזיר לי משכוני שאני צריך לו ואמר לו הערב כבר נכנס שבת ואיני עושה שום ערבות פייסו העכו\"ם לערב עד שאמר למלוה הריני כמו שהייתי והחזיר המלוה לעכו\"ם משכונו לאחר זמן תבע המלוה לערב טען כשאמרתי הריני כשהייתי לא היה בדעתי כקודם שבא המשכון לידך אלא כמו שהייתי לאחר שבא המשכון לידך שלא הייתי משועבד לך וראיה לדבר שכבר ראית סרבנותי כנגד העכו\"ם מלהכנס ערב בשבילו ותליתי הדבר באיסור שבת. הדין עם הערב שהיה לו למלוה לפרש ערבותו ואף על פי כן חייב הערב לסייעו להוציא החוב מיד העכו\"ם: תשובה לרש\"י ישראל שהיה בידו משכון מעכו\"ם והעכו\"ם שואל ממנו שיחזירנו לו בערב ישראל והודה לדבריו והביא העכו\"ם ישראל והתרה בו בלשון הקודש אני מתרה בך שלא תקבלני ערב ואומר בפני העכו\"ם אני ערב לך. הדין נותן שחייב ערב כיון שזה מסר לעכו\"ם משכון שבידו על פיו והרי הוא כערב בשעת מתן מעות שא\"צ קנין וההתראה שהתרה בו אינה כלום שהוא היה לו לישמט מן העכו\"ם ולדחותו מלהיות ערב לו וכיון שלא עשה כן אלא שהודה בערבות בפני העכו\"ם אינו יכול הלה לישמט ולומר לעכו\"ם איני מקבל לזה ערב שהכל יודעין שראוי הוא שיקבלהו לערב והוא כבר הודה לעכו\"ם שיחזיר לו המשכון ע\"י ערבות: שאלה לאדוני אבי הרא\"ש ז\"ל ראובן חכר חכירות מפרש ונכנס שמעון ערב בשבילו והלך לו ראובן והוצרך שמעון לפרוע בשבילו כשבא ראובן תבע שמעון מה שפרע בשבילו ואמר לו לא היה לך לפרוע כי כבר פרעתי ויש לי שטר פרעון ממנו א\"ל שמעון הוצרכתי לפרוע כ\"ז שלא הנחת בידי שטר הפרעון והנחת עיקר שט\"ח ביד העכו\"ם. תשובה כיון שמודה ראובן שהכניסו ערב חייב לפרוע כל מה ששמעון מברר שנתן לעכו\"ם: ואפי' שהעכו\"ם תבע ממנו הממון שלא כדין ואנסו ליתן לו כי הדבר ידוע שידם תקיפה עלינו וצריך ליתן לו כל מה שתובעו וזה ידע ראובן ששם אותו ערב לעכו\"ם וקבל עליו שעבוד זה לפצותו ולסלקו מכל היזק שיבוא לו מהעכו\"ם אע\"פ שלא פי' כן בפירוש ומה שטוען ראובן שיש לו שטר פרעון מהעכו\"ם אינה טענה דכל זמן שהניח עיקר השטר ביד העכו\"ם ולא כתב בו הפרעון יכול לגבות בו מהערב: על כן הוא צריך לפרוע לערב כל מה שיברר שפרע בזבילו והבירור יהיה ע\"י עדים או ע\"י פיתקא של העכו\"ם ניכרת שקבל מפלוני כך וכך או שכתוב בשטר ביני שיטי שפרעו כך וכך: וכן ב' שקבלו חכירות מעכו\"ם ונעשו ערבאין זה לזה והעכו\"ם מצא אחד מהם וגובה ממנו חייב חבירו לפרוע חלקו מכל הפסד שבא לו מאותו העכו\"ם ואם הוא היה מזומן לפרוע חלקו וההפסד בא לו מכח חבירו שלא פרע חייב חבירו לפרוע לו כל ההפסד: כתב הרמב\"ם ראובן שמכר שדה לשמעון ובא לוי וקבל עליו אחריות המכירה (אפי' בשעת המכירה) לא נשתעבד (שלא על אמונתו קנה השדה שפעמים אדם קונה שדה שלא באחרית דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה) ואם קנו מידו לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו שמעון חייב והראב\"ד השיג עליו וכתב שיבוש הוא זה שאם אמר כן בשעת מתן מעות משתעבד שאין באחריות משום אסמכתא: שאלה לא\"א הרא\"ש ראובן קנה שדה משמעון ועשה לו שטר ואמר לו שיעשה לו שטר גם על אשתו ולא היתה כאן נתערב לוי בשבילו שכשתבוא שתעשה גם שטר עליה וכשבאה לא רצתה ותבע ראובן ללוי הערב שיעשה לו הוא שטר על נכסיו בכדי דמי הקרקע וטוען הערב שאינו רוצה אלא יחזיר לו מעותיו. הדין עם הערב כי לא נדר לו שמעון המוכר אלא שתעשה אשתו השטר ואם לא תעשנו שיתבטל המקח וכיון שלא נתחייב המוכר אלא בחזרת המעות גם הערב לא נשתעבד אלא לדבר זה ואם ירצה ראובן הקונה לבטל המקח יחזיר השטר שעשה לו שמעון ושמעון יחזיר לו מעותיו: כ' הרמב\"ם ז\"ל ערב ששיעבד עצמו על תנאי אע\"פ שקנו מידו לא משתעבד שזו היא אסמכתא כיצד א\"ל בשעת מתן מעות תן לו ואני ערב אם יהיה כך וכך ואם לא יהיה כך לא ישתעבד שכל התולה שיעבוד שאינו חייב בו כי אם באם יהיה ואם לא יהיה לא גמר ומקנה אע\"ג דכל ערב הוי אסמכתא דאמר אם לא יפרע הלוה אני אפרע ואם יפרע לך לא אפרע שאני כל ערב שלא תלה שיעבודו בד\"א ובההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומקנה אבל הכא כיון שתלה שיעבודו בתנאי לא גמר ומקנה דסמכי' שלא יתקים התנאי ולא ישתעבד: אבל אם קנו מיניה מעכשיו שיתחייב לו בממון זה אם יתקיים התנאי הכל לפי תנאו שכל קנין מעכשיו אין בו משום אסמכתא ע\"כ וי\"א שמשתעבד אפי' בלא קנין שאין בערבות משום אסמכתא: וכתב עוד הרמב\"ם מי שאמר לחבירו הלוהו ואערב לך לגופו של לוה זה ולא ערב לו לעצמו של ממון אלא כל זמן שתרצה אני אביאנו לך וכן אם אמר לאחר שהלוהו ותבעו הניחהו וכל זמן שתתבענו אני אביאנו לך וקנו מידו ע\"ז אם לא יביא לו הלוה יש מהגאונים שהורו שחייב לשלם ויש מי שהורה שאפילו התנה עליו וא\"ל אם לא אביאנו לך או אם ימות או שיברח אהא חייב לשלם לך הרי זו אסמכתא ולזה דעתי נוטה ע\"כ והראב\"ד כתב עליו דל אסמכתא מהכא שהרי סילקו אותו בגמרא אלא אם אמר לו בשעת מתן מעות הלוהו ואערב לגופו ואם לא אוכל להביאו אשלם לך לית דין ולית דיין שחייב לשלם לו ואם לא אמר לו כך למה יתחייב לו ממון אבל י\"ל שיביא גופו תחת גופו עד שיתפשר עמו: וכ\"ע הרמב\"ם מי שלא פירש דבר קצוב שערב כגון שאמר לו כל מה שתתן לו אערב לך או מכור לו ואני ערב יש מהגאונים שהורו שאפילו מכר לו בעשרת אלפים או הלוהו מאה אלף הערב משתעבד בכל ונ\"ל שאין זה הערב חייב כלום כיון שלא ידע הדבר ששעבד עצמו בו לא סמכה דעתו ולא שיעבד עצמו ודברים של טעם הן למבין עכ\"ל והראב\"ד כתב א\"כ לא ברב ולא במעט אלא עד שהדעת מגעת לשם שהוא רגיל ואמיד ומשתעבד: וכתב עוד הרמב\"ם האומר לחבירו ערוב לפלוני בכך וכך ואני ערב לך ה\"ז כמי שאמר הלוהו ואני ערב וכשם שמשתעבד הערב למלוה כך משתעבד ערב שני לערב ראשון ודין ערב ראשון עם המלוה ודין השני עם הראשון אחד הוא:" + ], + [ + "עבד או אשת איש שערבו לאחרים או נכנסו קבלנים ונתחייבו לשלם אין חייבין עד שישתחרר העבד או תתאלמן אשה או תתגרש: אבל קטן שערב לאחרים הורו הגאונים שאינו חייב לו לשלם אף לכשיגדיל שאין לקטן דעת לחייב עצמו בדבר שאינו חייב בו לא בערבות ולא בכל כיוצא בה וזה שנתן מעותיו על פי הקטן אבד מעותיו: ואשה פנויה שערבה לאחרים ונשאת דינה כאילו לותה ונשאת שאם ערבה על פה אינה חייבת לשלם כל זמן שהיא תחת בעלה עד שתתאלמן או תתגרש ואם ערבה בשטר גובה ממה שהכניסה לבעלה: כתב הרמב\"ם שנים שערבו לאחד כשבא המלוה ליפרע מהערב יפרע מאיזה מהם שירצה ואם לא היה לא' מהם כדי החוב חוזר ותובע משני דמי שאר החוב: ואחד שערב בשביל שנים כשיפרע למלוה יודיעו בשביל איזה מהם הוא פורע כדי שיחזור עליו והראב\"ד השיג עליו וכתב אינו מחוור כלל שיפרע מאיזה מהם שירצה אלא לפי המנהג ולמדין ממנהג העכו\"ם לישראל וכ\"כ הרמב\"ן שאם יכול ליפרע משניהם לא יפרע מאחד מהם הכל אלא גובה מזה מחצה ומזה מחצה אא\"כ שאין לאחד מהם אז גובה מהשני הכל ואם אמר ממי שארצה אפרע יפרע מאיזה מהם שירצה פרע אחד מהם כל החוב למלוה ובירר זה בעדים או בהתקבלתי שכתב לו שפרעו הכל חוזר ותובע מחבירו את חלקו כדין ערב שתובע את הלוה כשמברר שפרע בשבילו: כתבו הגאונים שנים שנכנסו ערבים ופטר המלוה אחד מהם יכול המלוה לתבוע כל הממון מהערב השני שלא פטר אותו לפי שהממון כולו נתקיים על כל אחד ואחד מהם ולאותו שפטר פטור ולאותו שלא פטר לא פטור נשאר עליו ועל הלוה החוב עד זמן פרעונו וזה נוטה לדברי הרמב\"ם ז\"ל שיכול לגבות כל הממון מאיזה מהם שירצה:" + ], + [ + "כל דבר המיטלטל שהוא ביד האדם נאמן לטעון עליו שהיא שלו אפילו אם יביא המערער עדים שהוא שלו ואמר למוחזק הפקדתיו בידך או השאלתיו לך נאמן המוחזק לומר מכרתו או נתתו לי במתנה ונשבע היסת שהוא כדבריו: לפיכך אם טוען המוחזק משכון הוא בידי נאמן עד כדי דמיו בשבועת היסת כדפרישית לעיל וכתב הרמב\"ם אע\"פ שיכול הוא לטעון לקוח הוא בידי ונאמן בהיסת אם טוען שלך הוא אבל אתה חייב לי כך וכך נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין כל הנשבעים ונוטלים: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שאם טוען נתחייבת לי עד כדי דמיו מעסק משא ומתן שבינינו שנכון הדבר לברר מהיכן נתחייב לו משום דנפישי רמאי וכן כתבו הגאונים שצריך לברר מהיכן נתחייב לו דשמא הוא סבור שנתחייב לו וכשיברר דבריו נמצא שאינו חייב לו ע\"כ: ואפילו אם המערער מסר החפץ למחזיק בעדים אם אין עדים שהוא עתה בידו נאמן לומר החזרתיו לך או לקוח הוא בידי במגו שהיה יכול לומר החזרתיו לך שהמפקיד לחבירו בעדים אין צריך להחזירו בעדים: ואם אמר לו אל תחזיר לי אלא בעדים והוא אומר החזרתיו לך ביני לבינך נשבע שבועה דאורייתא במגו שהיה יכול לומר נאנסו והיה נשבע שבועה דאורייתא ואם טוען החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני ומתו או הלכו למדינת הים נשבע היסת ונפטר ואם לא מסרו לו בפני עדים אפילו אם ראו אותו עתה בידו נאמן לומר לקוח הוא בידי: אבל אם מסרו לו בעדים וגם ראו אותו עתה בידו אז אינו נאמן ודוקא שהעדים מעידים שנתנו לו בתורת פקדון אבל אם מסרו לידו סתם יכול לומר בתורת מכר או מתנה נתנו לי. כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה אם ראו עדים החפץ ביד המחזיק קודם שתבעו המערער לדין אפילו אם אמר בפניהם קודם שהראהו דעו כי הוא ממושכן לי בכדי דמיו קרינן ביה שפיר עדים וראה ואינו נאמן שוב כי הכל תלוי בשבועתו כי ב\"ד יפסקו לו שישבע שחייב לו כדי דמיו במגו שהיה יכול לישבע שהחזירו וכיון שראוהו בידו לא יוכל לישבע וצריך להחזירו ע\"כ: מצאתי כתוב על שם ה\"ר יונה שאם אמר המערער למחזיק מה טיבו אצלך ואמר לו אתה מכתו או נתתו לי במתנה וטוען המערער לפלוני הפקדתיו ואמרתי לו אל תחזירהו לי אלא בעדים ולא החזירהו לי ונתנו לך שלא במצותי שהדין עם המערער שאין תפיסתו של זה ראיה שהרי י\"ל מן הנפקד בא לידו הואיל ואנו חושדין את הנפקד שלא החזירו הוא מתחייב בדין לבעל החפץ ע\"כ ואני תמה אם כתבו כיון שהוא מוחזק בו ואומר שמכרו או נתנו לו מה טענה שיאמר אני מסרתיו לפלוני ואמרתי לו אל תחזירהו לי א��א בעדים כדי להוציאו מיד המחזיק יאמר אני מודה שכך היה ואני אומר שהחזירו לך בעדים וקניתיו ממך שהרי אם היה הנפקד לפנינו גם הוא היה נאמן לומר החזרתיו לך בפני פ' ופ' והלכו למדינת הים: בד\"א שהמחזיק נאמן בדברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר אבל בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ויש למערער עדים שהוא שלו וראו אותו עתה ביד המחזיק וזה אמר שהשאילו או השכירו לו אע\"פ שאין לו עדים היאך בא לידו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ולא ממושכן הוא בידי וצריך להחזירו ונשבע המערער היסת ונוטל: אפילו אם טען כנגד היתומים כגון שמת המחזיק ונפל לפני יתומים מוציא מידם וכתב הרמב\"ם הורו הגאונים שצריך לישבע [היסת] לפי שטוענים ליורש: וכתב בעל העיטור אפילו אם היה ביד המחזיק ג' שנים לא תועיל לו חזקתו דכיון דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו לא שייכא בהו חזקה וכתב ה\"ר יונה שאין להם חזקה אפילו אחר ג' שנים כי שמא שכח למי השאיל או השכיר ועוד פעמים שמשאילים ליותר מג' שנים: ולמעלה בסימן ע\"ב כתבתי פירוש דברים העשוים להשאיל ולהשכיר: והא דאמרינן בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר שנאמן המערער דוקא כשטוען השאלתים או השכרתים לך אבל אם טוען גנובים הם ממני אינו נאמן אא\"כ יצא לו שם גניבה בעיר כאשר יתבאר בהלכות גניבה בע\"ה: כתב הרמב\"ם מי שהיו בידו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר אע\"פ שמודה ואומר אני יודע שהיו שלך אבל פלוני מכרם או נתנם לי במתנה אין מוציאים מידו אפי' הביא זה עדים שהיו ידועים לו שאדם עשוי למכור את כל כליו טען זה ואמר אני שאלתים או השכרתים לך מוציאין מידו ע\"כ ואיני מבין דבריו מה יועיל שיאמר פלוני מכרם או נתנם לי אפי' אם היה אותו פלוני לפנינו והיה טוען שהמערער מכרם או נתנם לו לא היה נאמן א\"כ מה יועיל למחזיק שטוען שפלוני מכרם או נתנם לו כיון שהמערער טוען שהשאילם או השכירם לאותו פלוני וכן השיג עליו הראב\"ד:" + ], + [ + "אומן בדבר שהוא אומן דינו כדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לשאר כל אדם שאפילו לא נמסר לו בעדים אם ראו עתה בידו אינו נאמן לטעון לקוח והוא בידי אפילו אם שהה בידו כמה שנים והוא שיש עדים למערער שחפץ זה היה שלו אפי' אם מסרו לידו סתם ולא פירש לו שנתנו לו לתקנו שבאדם אחר היה נאמן לומר לשם מכר נתנו לי אומן אינו יכול לומר כן דמסתמא לתקנו מסר לידו: בד\"א שראו עדים אותו עתה בידו אבל אם לא ראו אותו עתה בידו נאמן לומר לקוח הוא בידי במגו דלהד\"ם או החזרתיו לך ונשבע היסת ונפטר ואע\"פ שמכרו בעדים אם העדים שראו החפץ בידו אין מכירין בודאי שזהו של המערער אלא שנדמה להם בסימנים כמו שלו אם טוען לא נתתו לי מעולם נאמן כיון שאין העדים מכחישין אותו בודאי אבל אם טוען נתתו לי לתקן ושוב לקחתיו ממך אינו נאמן שאין להאמינו בטענת לקוח הוא בידי אלא במיגו דלהד\"מ או החזרתיו לך ואין זה מיגו טוב שירא לומר כן כיון שעדים ראו כיוצא בזה בידו: ואם הטלית יוצא מיד אחר ואומר בפני אמרת לאומן למוכרו לי ולקחתיו ממנו נאמן במיגו שהיה אומר אתה מכרתו לי אבל כשטוען שהאומן מכרו לי שאמר שאתה מכרתו לו אינו נאמן ור\"ת כתב כשיש עדים שמסרו ליד האומן אפילו אם לא ראו אותו עתה בידו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אע\"פ שאם היה אומר החזרתיו לך היה נאמן בלקוח במיגו דהחזרתי אינו נאמן וכן כתב רב אלפס בין ראה בי לא ראה אף על גב דיכול למימר להד\"מ היכא דליכא סהדי או החזרתי לך כי איכא סהדי כי אמר לקוח הוא בידי אינו נאמן וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברא הראשונה וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל שכתב יש גאונים שהורו אע\"פ שלא הביא בעל הבית עדים שכל אלו הן שלו הואיל וראה כליו ביד האומן והאומן מודה שיה שלו ומכרו לו אין האומן נאמן אבל אם אמר להד\"מ ושלי היה כלי זה האומן נאמן ונשבע היסת ואם הביא הבעל הבית עדים שהכלי זה היה שלו אין האומן נאמן ודין זה פלא הוא בעיני ע\"כ: ירד האומן מאומנתו הרי הוא כשאר כל אדם ונאמן אפילו בכלי שבא לידו בעודו אומן והוא שנשתהא בידו אחר שירד מאומנתו זהמן שאין דרך להניח כ\"כ כלים בבית האומן אחר שנודע שירד מאומנתו: בן האומן שאינו אומן אם בא בטענת עצמו שאומר שקנאו מבעליו הרי הוא כשאר כל אדם ואם אומר שירשו מאביו הרי הוא כאביו:" + ], + [ + "אע\"פ שהמחזיק בדבר המטלטל נאמן לומר שהוא שלו על בהמה וחיה אינו נאמן דכיון שהיא מהלכת יש לחוש שמא מעצמה נכנסת לרשותו או שמא לקחה בדרך והחזיק בה אא\"כ החזיק בה ג' שנים לפיכך אם יש למערער עדים שהיא שלו נשבע היסת ונוטל ואם אין לו עדים נשבע המחזיק היסת ועומד בשלו ובמקום שדרך למסור הבהמה לרועה שחרית וליקח אותה מידו ערבית בענין שאינה הולכת לבדה כלל אז דינה כשאר מטלטלין ונאמן המחזיק לומר שקנויה לו או שהזיקה לו כדי דמיה ובשבועה: עבד כנעני גדול דינו כבהמה ואין לו חזקה עד אחר ג' שנים מאחר שהוא מהלך ואם קטן הוא שאינו מהלך על רגליו אז דינו כשאר מטלטלין ויש לו חזקה מיד אפילו אם יש לו אם שרגילה לצאת ולבוא לבית המחזיק ולא אמרינן שמא הביאהו שם ושכחתו שם:" + ], + [ + "מי שנתחלפו לו כליו בבית האומן הרי זה ישתמש בהן עד שיבוא בעל הכלי ויטול שלו דתלינן שמא אדם אחר נתן טליתו לאומן למכרו וטעה האומן ומכר טלית זה במקומו וכשבא זה ושאל טליתו מהאומן ידע שטעה ונתן לו בעבורו טליתו של האחר שצוה לו למכור ואין כאן תשמיש שלא מדעת ודוקא שנתנה לו האומן בעצמו אבל אם נתנה לו אשתו ובניו לא ואפי' אומן דוקא שאמר לו הילך טלית סתם אבל אמר לו הילך טליתך לא שודאי טעה ואם הוא שוה יותר על שלו כשיביא בעליה בשבילה יתן לו העודף או יחזיר לחבירו טליתו והוא יתן לזה דמי הטלית שלו שנמכר ואם יבוא בעל הטלית ויאמר לא צויתי לאומן למכור טליתי ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ויקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שזה הטלית היה לו או יתן בו סימן דנהי שאנו תולין שצוה לאומן למכרו היינו כל זמן שהדבר ספק אבל כשבא בעל הטלית וטוען ברי נאמן: נתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה לא ישתמש בהן:" + ], + [ + "היורד לתוך שדה חבירו ולקט פירותיו ובעל השדה טוען שבגזל לקחם וזה אומר שמכרם לו נאמן כיון שהוא מוחזק בהן אפי' אם יש עדים שלקטם אע\"פ שהקרקע בחזקת בעליה עומדת נאמן על הפירות כיון שלקטם כבר ואצ\"ל אם לקטם שנים רבות שהוא נאמן על הפירות במגו שהיה יכול לטעון גם על השדה לקוח הוא בידי: ואם אין בעל האילן והשדה כאן ואחד אומר אלך ואלקט פירות האילן או השדה של פלוני שמכר לי אין ב\"ד צריכין למנעו עד שיבואו הבעלים שנדע מהן אם הוא אמת שאין אדם חצוף ללקט פירות של אחרים: ואפי' אם באו הבעלים ומצאוהו כשדה קודם שהוליכם לביתו נאמן כיון שלקטם קודם שבאו הבעלים אבל אם באו קודם שלקטם מעכבין על ידו ואפילו אם לקטם כבר אם טוען שמכר לו גוף השדה אינו נאמן אף על הפירות שאכל כיון שאין לו שטר וכתב ה\"ר חזקיה לאו דוקא שאמר בפרהסיא אלך ואלקט פירות��ו של פלוני אלא \"ה נמי בצינעא והרמ\"ה ז\"ל כתב דוקא בפרהסיא ולא בתורת גניבה וגזילה: והאומר אלך ואכרות אילנות של פלוני ודאי מוחין בידו:" + ], + [ + "שנים המוחזקין בדבר המיטלטל כל אחד אומר כולו שלי הוא יחלקו ביניהן ויטול כל אחד חציו אחר שישבע שאין לו בו פחות מחציו ואם אמר א' לחבירו השבע וטול כולו שומעין לו ואם גם השני אינו רוצה לישבע חולקין בלא שבועה ופירש רש\"י דוקא שכל אחד טוען שמצאה דאיכא למימר של שניהם היא שהגביהוה כאחד וכן נמי אם כל אחד אומר שקנאו ונתן דמיו למוכר דאיכא למימר לשניהם נתרצה והוא של שניהם אבל אם הוא בגד וכל אחד אומר שארגו שודאי אחד מהם משקר יהא מונח עד שיבא אליהו וכן כתב הרמב\"ן דכל היכי שודאי האחד מהם רמאי בין תפשי ביה תרווייהו בין שהוא ביד שליש יהא מונח עד שיבא אליהו וכל היכא דליכא חד ודאי רמאי חולקין אפילו הוא ביד שליש: ורבינו יצחק פירש אפי' היכא שאחד מהן ודאי רמאי כגון שכל אחד אומר אני ארגתיו ולקין בשבועה חוץ משנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכל אחד מהם אומר מאתים שלי הם שנוטל כל אחד מנה והמנה השלישית שחלוקין עליו יהא מונח עד שיבא אליהו כיון שידוע לנפקד שהוא ודאי של אחד מהם אפילו קודם שבאו לפני ב\"ד לחלוק עליו לפיכך יהא מונח עד שיבא אליהו ולזה נוטה דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל: זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע ויטול זה ג' חלקים וזה רביע והא דאמרינן בשכל אחד אומר כולה שלי שחולקין אותה בשוה או כשזה אומר כולה שלי וזה שאומר חציה שלי שיטול זה שלשה חלקים וזה רביע דוקא כשאוחזים בשפתה שאין ביד שום אחד ממנה שלשה על שלשה ואז חולקין אותה בשוה: אפילו שהטלית מוזהבת והזהב לצד אחד מהם ואינו יכול לומר חלוק אותה לרחבה שיבא הזהב לחלקי אלא חולקין אותה לארכה כדי שיבא לשניהם בשוה: אבל אם כל אחד ואחד אוחז קצתה בידו כל אחד ואחד נוטל מה שבידו בשבועה והשאר חולקין לפי טענותיהן ובשבועה: היה האחד אוחז בה והשני תולה בה מעט כדי שיאחז בה גם הוא אינו כלום ונתנין אותה למי שאוחז בה: היו שניהם אדוקין בה ותקפה האחד מחבירו בפנינו וצווח לא אבד זכותו שתק הרי הודה לו שהיה שלו ואבד זכותו ואפילו שתק תחילה ואח\"כ צווח הויא כהודאה כיון ששתק תחילה והיה אומר א\"א הרא\"ש ז\"ל שאפילו אם יביא עדים אח\"כ שהיא שלו לא מהני ליה דהודאת בעל דין כק' עדים דמי כתב הרמב\"ם ז\"ל שאם חזר האחר ותקפה מיד זה התוקף אע\"פ שצווח מתחילה ועד סוף יחלוקו כבתחילה ע\"כ ונראה כיון שזכה התוקף מתחילה משום הודאתו של זה אין האחר יכול לתוקפה ממנו בלא ראיה וכן השיג עליו הראב\"ד ז\"ל וי\"א דלא הוי שתיקה כהודאה אלא בפני ב\"ד אבל שלא בפני ב\"ד לא הוי כהודאה שלא חשש לצווח וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה אומר שאפילו שלא בפני ב\"ד נמי הוי כהודאה כיון שהיה בפני עדים: באו לפני ב\"ד כששניהם אדוקין בה ואמרו להם ב\"ד לחלוק אותה וחזרו אח\"כ והיא ביד אחד מהם וטוען שהודה לו חבירו ונסתלק ממנה וחבירו טוען שזה חטפה ממנו נאמן ויחלוקו אבל אם טוען השכרתיה לו אינו נאמן והמוציא מחבירו עליו הראיה והרמב\"ם ז\"ל כתב שגם בטענת חטפה ממנו אינו נאמן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהוא נאמן: שנים שחלוקים על בהמה ושניהם רוכבים עליה ומנהיגים ברגליהם או שאחד מהם רוכב ומנהיג ברגליו והשני מנהיג אותה לבד שניהם קנו אותה בשוה וימכרוה ויחלקו דמיה: וכן בכל דבר שאין בו כדי חלוקה ויפסד אם יחלקוהו ימכרוהו ויחלקו הדמים: אבל אם רוכב בלא הנהגה ברגליו אינו קונה כלום: ואם אחד רוכב ומנהיג ברגליו והשני תופס במוסירה הרוכב קנה אותה ובית פניה והתופס במוסירה קונה מה שתפש בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה ואם יבוא אחר ויחזיק בה יקננה: ואם חלוקים בדבר שא\"א לעמוד עליו כלל כגון שני שטרות של מתנה היוצאים לשנים על שדה אחת ביום אחד וכל אחד אומר שהוא קודם שאין לעמוד על הדבר כי לא ישימו העדים לב לזמן המסירה לידע איזה מהם קודם קי\"ל כשמואל דאמר שודא דדיינא: פירוש שתלו בדעת הדיין לראות למי שדעת הנותן קרובה אליו יותר דאמרינן מסתמא לו מסר תחילה ונותנין אותו לו: " + ], + [ + "שנים שחלוקים בדבר ואין שום אחד מהם מוחזק בו כההיא ארבא דהוו מנצו עליה בי תרי וכל חד וחד אמר דידי הוא דינא הכי דכל דאלים גבר ואותו שתגבר ידו תחלה הוא שלו עד שיביא האחר ראיה ומיהו שכנגדו יכול להשביעו וצריך לישבע שהוא שלו וכל זמן שלא יביא האחר ראיה אף אם תגבר ידו אין מניחים לו ליקח מזה שגברה ידו תחילה: בא שלישי וחטפה בטענה שאומר שהוא שלו אין לב' האחרים בו כלום כיון שזה שהוא מוחזק בו טוען שהוא שלו: אבל אם חטפה בלא טענה מוציאין אותו מידו ופירש רשב\"ם שאין לו תקנה עד שיתן לכל אחד ואחד שהרי אינו יודע למי ישוב והרמב\"ם כתב שמחזירו למקום שנטל ודיו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה ומיהו פירש ר\"י דדוקא במטלטלין שהן נגזלים אבל אם הוא קרקע והחזיק בו ואכל פירותיו גוף הקרקע אינה נגזלת אבל הפירות צריך לשלם לכל אחד ואחד: ואם אחד מהשנים שחלוקים עליו אומר לב\"ד לכו ותפשוהו עד שאביא ראיה אין שומעין לו ואם תפשוהו ב\"ד מדעת שניהם או שעברו ותפשוהו אין מוציאין אותו עד שיתברר של מי הוא: כתב הרמב\"ם שנים אוחזין בכלי או שהיו יושבין מצד ערימה של חטין המונחת בסימטא וכל אחד אומר כולה שלי ישבע כל אחד בנקיטת חפץ שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו ע\"כ אפשר שר\"ל כיון שמונחת בסימטא שהוא מקום הראוי לקנות ושניהם יושבים בצדה חשוב כאילו שניהם מוחזקים בו: ואם הם חלוקים על שדה ואין אחד מהם מוחזק בה כגון שמת בעל השדה וב' באים ליורשו כל אחד אומר אני קרוב וראוי ליורשו ואין לשום אחד עדים כל דאלים גבר: ואם גבר האחד ואכל פירותיו ואח\"כ הביא הב' עדים שהוא קרוב ואין העדים יודעים אם זה שגבר קרוב או לא מוציאין מזה שגבר שהוא ספק קרוב והאחד קרוב ודאי וצריך להחזיר כל הפירות שאכל ואפילו אם אין ידוע שאכלם אלא על פיו שהודה בהן ואצ\"ל אם יש עדים שאכלם: ויש דבר שחלוקים עליו ואין אחד מהם מוחזק ואפ\"ה לא אמרינן כל דאלים גבר כגון המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה וכל אחד אומר ברשותו ילדה דאזלינן בתר חזקה דממונא ומוקמינן להו בחזקת מרא קמא אפילו אם אינה עומדת ברשותו ואלא עומדת באגם ואפי' אם המוכר טוען שמא והלוקח ברי מוקמינן ליה בחזקת מוכר ואם הלוקח מוחזק אז צריך המוכר להביא ראיה: וכן כל כיוצא בזה דאיכא דררא דממונא פירוש שיש שייכות ממון לשניהם שאפשר שבשעת חליפין ילדה וי\"מ דררא דממונא שאפילו בלא טענותיהן ראוי הדבר דיסתפקו בו ב\"ד ברשות מי נולד:" + ], + [ + "הלכות חזקת קרקעות", + "אע\"פ שאדם נאמן לטעון על המטלטלין שבידו לקוחין הן בידי קרקע בחזקת בעליה עומדת שקרקע הידוע לראובן בעדים שיודעין שהיה בחזקתו אפילו יום אחד והוא עתה בחזקת שמעון ומחזיק בו ואוכל פירותיו וטוען שלקחו וראובן מערער עליו לומר שהיא גזולה בידו נאמן וישבע ונוטל את שלו אא\"כ החזיק בו שמעון כראוי ובטענה אז אין מוציאין אותה מידו אלא נשבע ועומד בשלו ואם אין עדים לראובן שהיה שלו אז א\"צ שמעון חזקה אלא נשבע ועומד בשלו אע\"פ שלא החזיק בו: טען שמעון שיש לו שטר שמכרה לו וראובן כופר ואומר ששטרו מזוייף יתקיים השטר בחותמיו ואפי' שמודה שכתבו אלא שאומר שטר אמנה הוא יתקיים בחותמיו ואם לא יתקיים מוציאין השדה מידו דקי\"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו: טען שמעון שיש לו שטר שמכרה או נתנה לו וגם החזקתי בו ג' שנים אומרים לו קיים שטרך אם יכול לקיימו מוטב וצריך לחזר אחריו לקיימו ואם א\"א לקיימו כגון שמתו העדים או הלכו למדינה הים ואין כאן שמכיר עדותן מועיל לו חזקתו אבל אם ישנן לעדים לא תועיל לו חזקתו וצריך שיביא העדים וכתב רבינו חננאל שאם טען אח\"כ אבד השטר אינו נאמן וכ\"כ רב האי שאם לא הביא השטר או שהביאו ונמצא בטל נתבטלה נמי החזקה: וכיצד היא החזקה שישתמש בו ויהנה ממנו ג' שנים שלמים מיום ליום כל דבר כפי הנאתו ותשמישו שכיון שהוחזק בו ג' שנים ולא מיחה בו שום אדם לא נזהר עוד בשטרו ונאמן לומר מכרת או נתת לי ואבדתי שטרי: הבתים שהם לדירה צריך להביא עדים שדר בו ג' שנים ומשהביא עדים שדר בו ג' שנים הוי חזקה אע\"פ שלא העידו בפירוש על דירת ימים ולילות א\"צ לחקור עדותן אם מעידין גם על הלילות אלא מסתמא מעידין גם על הלילות כל זמן שלא יטעון המערער ואם יטעון המערער אני יודע שלא דר בו בלילות אז צריך המחזיק להביא עדים שיעידו בפירוש גם על הלילות ועל פי השכנים שיעידו בו שלא הרגישו בו שיצא בלילות אלא כפי ניהוג העולם ראינוהו נכנס בו בערב ויוצא בבקר: ואם יוסיף לטעון ראיתיו שיצא ממנו בלילות אחר שישנו השכנים לא הוי חזקה אא\"כ יביא עדים שיאמרו שכרנו ממנו הבית ודרנו בו ימים ולילות וכגון ששכירות הבית עדיין בידם ואומרים ניתן אותו למי שיזכה בו מן הדין ואף על פי שעדיין לא נהנה המחזיק מפירות זה הבית כיון שדרו בו מכחו היינו הנאת פירותיו ואפילו אם השאילו להם בחנם וכל שכן עתה שהשכר בידם ליתנו לו אם יזכה בו: אבל אם כבר פרעו השכר למחזיק אין יכולים להעיד לפי שנוגעין בדבר שחפצים להחזיקו בבית שאם יצא מתחת ידו צריכין ליתן השכר פעם אחרת למערער ואף על פי שהמחזיק צריך להחזירו להם מ\"מ פעמים שאין לו: ומיהו אפילו נתנוהו כבר למחזיק כתב רבינו יונה שיכול הוא לחזור וליתנו להם ויאמר להם תנוהו למי שיזכה בדין כדי שלא יהו העדים נוגעין בדבר: וכתב עוד שאם טעון המחזיק בבית דין קודם שיבא המערער יעידו לי השוכרים בפניהם שדרו בו ג' שנים ימים ולילות לפי שאם יבוא שום אדם לערער שוב לא יהיו השוכרים כשרים כיון שפרעו לי השכר טענתו טענה ולא הוו נוגעים בעדות כיון דלא הוי מערער קמן ואע\"פ שאין מקבלים עדות אלא בפני בע\"ד כיון דהשתא כשרים ואם יעידו משיבוא המערער יהיו נוגעים בעדות מקבלים אפילו שלא בפניו: וכתב ר\"ח שאם אין השוכרים דרין בו עתה אלא שדרו בו ג' שנים ויצאו ממנו אם אין המערער יודע שדרו בו אלא על פיהם אפילו אם נתנו כבר השכר למחזיק אינם נוגעים בעדות כיון דאי בעו אמרי לא דרנו בו מעולם גם כן נאמנין לומר דרנו ופרענו למחזיק ואינו נראה לי דכיון שבאים להעיד למחזיק להחזיקו בבית ואי אפשר להחזיקו בו אלא אם כן יעידו שדרו בו אם כן צריכים להעיד שדר בו ואין כאן מגו: כתב הראב\"ד ז\"ל שאין עדות השוכרים מועיל אלא אם כן שכרו בשטר דאית ליה קלא אבל בלא שטר לא כדאמרינן לקמן שלשה לקוחות מצטרפין וכולם בשטר וכן כתב בעל העיטור והרשב\"א חילק שאם שני שוכרים דרו בו ג' שנים הוי חזקה אפילו ששכרו בלא שטר אבל אם ג' כיתי עדים דרו בו כל כת שנה לא מהני בלא שטר אבל ה\"ר יונה כתב אפי' השכירו לג' שוכרים זה אחר זה לכולם בלא שטר מצטרפין דלא דמי ללקוחות דהתם אין שם המוכר נקרא על הקרקע ואם לא לקחו בשטר אין הדבר ידוע שלקחו זה מזה ויכול המערער לומר לא חששתי למחות לפי שלא היו דרים בו אלא כדרך גזלנים כל אחד שנה אבל שוכרים ששם המשכיר נקרא על הבית וידוע שמחמת המשכיר ירדו לתוכו היה לו למחות והכי מסתברא: וכתב הרשב\"א שאפילו לא דרו בו שני השוכרים ביחד אלא זה אב\"ג וזה דה\"ו ולא עוד אלא שהיו ששה אחד בכל שנה עלתה לו חזקה דס\"ל כרבי יהושע דעדותן מצטרפת אפילו בעדות קרקע היה המערער רוכל המחזר בעיירות אף על פי שלא טען ברי לי שלא היה דר בו בימים ובלילות טענינן ליה דשמא מפני שאינו דר בעיר אינו יכול לטעון טענת ברי: וצריך המחזיק להביא עדים גם על דירת הלילות זו שיטת רשב\"ם וכ\"כ ה\"ר יונה: רבינו תם כתב שאין צריך שיעידו העדים בפירוש על דירת יום ולילה דהא מילתא דלא איפשר הוא אטו בכפא תלא ליה דלא ניימי פורתא ביממא ולא יצאו לפעמים מן העיר יום או יומים אלא די בעדות מקצת ימים ומקצת לילות שיעידו השכנים אנו יודעים שדר בו ג' שנים כמנהג שרגילים השכנים לידע אף על פי שלפעמים יצאו השכנים לעסקיהם מהעיר ולא ידעו אם נשאר בית בעוד שלא היו בעיר אלא שמעידים שכשיצאו מן העיר הניחוהו בית וכשבאו מצאוהו דר בו הוי חזקה ואם יאמר המחזיק לעדים סתם העידו שדרתי בו שלש שנים בחזקת ימים ולילות אף על פי שאינם יודעים שדר בו כל הימים וכל הלילות אלא שראוהו דר בו מקצת הימים ומקצת הלילות טענתו טענה ומספיק עדותן אם יעידו כדבריו ואפילו שיטעון המערער ברי לי שלא דר בו בלילות ואם היו העדים רוכלים המחזרים בעיירות אפילו לא טען המחזיק העידו סתם אנו טוענין לו כיון שמעידים הרוכלים שיודעין שהבית היה בחזקתו ג' שנים סגי וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: ור\"ח כתב היה המחזיק או הדרים בו מכחו רוכלין אף על פי שלא דרו בו ג' שנים רצופין אלא שהיה בחזקתן ג' שנים הוי חזקה אע\"פ שהיו מחזרין ימים רבים ולא לנו בבית ואם הוא סבור שלא תועיל לו חזקתו מפני שלא דרו בו הרוכלים ג' שנים שלמות ואינו טוען יש לי עדים שהיה בחזקתו ג' שנים אנן טענינן ליה שיביא העדים הרוכלים שדרו בו מכחו והרמב\"ם כתב הפך הדבר שכתב היה המחזיק או העדים שדרו בו רוכלין טוענין אותו לכתחילה וכשיביא עדי חזקה אומרים לו הבא עדים שהיית מחזיק ביום ובלילה ע\"כ וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביא דברי ר\"ח וכתב ומדבריו למדנו שאם המחזיק יוצא מן העיר לעסקיו ושוהא מקצת ימים וכשחוזר לעיר נכנס תמיד לאותו בית הוי חזקה שכן מנהגו של עולם ולא מצי אידך למימר ליה לא החזקת כדמחזקי אינשי וגם א\"צ להשלים מה ששוהה חוץ לעיר אלא בתלת שני הויא חזקה ולא דמי לחנוותא דליממא עבידן ובלילה לא עבידן ובעינן ו' שנים דהתם זמן הביטול ידוע וצריך להשלימו אבל הכא אין קבע לביטול דירתו פעמים רב ופעמים מעט ואם לא יזדמן לו עסק לא יצא הלכך א\"צ להשלים: וכן נמי מקומות של ב\"ה אם מעידים העדים שישב עליה ג' שנים בכל עת שנכנס לבית הכנסת ולא ישב במקום אחר זולתו אם שינה מקומו בדבר אבלות שלו או ��ל אחרים אף אם היה טרוד בעסקיו ולא נכנס לפעמים לב\"ה הוי חזקה שכן מנהג העולם שלפעמים אינם נכנסים לבית הכנסת מחמת טרדת עסקיהם: ואם טען המערער דרתי בבית הפנימי ועברתי דרך עליך ולפיכך לא חששתי למחות אם ידוע שהוא היה דר בבית הפנימי והיה לו דרך לעבור על זה וגם דרך לצאת מצד אחר אלא שאין ידוע אם עבר דרך עליו אם לאו טענתו טענה וצריך המחזיק לברר שלא עבר דרך עליו אבל אם אין ידוע שהיה דר בבית הפנימי אין שומעין לו דאם לא כן כל המערער יטעון אני דרתי עמך בבית הפנימי וזה דבר שאין יכולין לעמוד עליו: החנויות שאין דרך תשמישם אלא ביום הרי חזקתו בתשמיש הימים אע\"פ שלא נשתמש בהן בלילות והרמב\"ם כתב דהוי חזקה בשלש שנים בימים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שצריך שש שנים בימים דהוה חזקה אע\"פ שהן בפיזור אף על פי שאם אחד שאינו חנוני היה מחזיק היה צריך שלש שנים רצופות בחנוני די הוא בשלש שנים מפוזרות: החזיק במקום מסויים בחצר חבירו כגון שהעמיד שם בהמתו או שהיה מגדל שם תרנגולים או שהעמיד שם תנור או שנתן שם זבל וטוען אתה מכרת לי מקום זה והחזיק בו שלש שנים הוי חזקה לא שנא עשה שם מחיצה לא שנא לא עשה שם מחיצה אפילו בחצר שותפות דאפילו שותפין קפדי אפי' אהעמדה לחודה כ\"ש בחצר אינש דעלמא דקפיד טפי: וברחבה שאחורי הבתים שהיא בינו ובין שותפו לא הוי חזקה באחד מאלו אלא אם כן עשה שם מחיצה גבוהה עשרה או העמיק המקום ג' טפחים לזבל אבל תשמיש בעלמא שנשתמש שם לא הוי חזקה אבל ברחבה של אינש דעלמא הוי חזקה אפי' בתשמיש לחוד ולדעת רב אלפס אפי' בחצר אם היא של שותפו לא הוי חזקה אלא אם כן עשה מחיצה שאינו מקפיד על תשמיש בלא מחיצה ובחצר אינש דעלמא הוי חזקה אפילו בתשמיש בלא מחיצה דאתשמיש לחוד קפיד וכן כתב הרמ\"ה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה: וכל זה מיירי בחזקת שלש שנים ובא בטענה כדפרישית אבל לא בא בטענה אלא נשתמש באחד מאלו כחצר שותפו חבירו מעכב עליו כל זמן שירצה לא שנא עשה מחיצה לא שנא לא עשה: וכתב ה\"ר יוסף הלוי דמבואות שאינן מפולשין כחצר השותפין דמי ויכולן לעכב על העמדת בהמה שם:\n" + ], + [ + "חזקת המרחצאות והשובכים ובית הבדים ובורות שיחין ומערות ועבדים יביא ראיה שנשתמש בהן ולקח פירותיהם ג' שנים. חזקת השדה בין שדה בית השלחין שעושה פירות תדיר בין שדה הבעל ושדה האילן שאינו עושה פירות תדיר כולן חזקתן ג' שנים מיום ליום שתהיה בידו ג' שנים שלמות ויאכל כל פירותיהם: והרמב\"ם כתב ששדה הלבן ושדה האילן אין צריך מיום ליום אלא כיון שאכל ג' תבואות ממין אחד הוי ג' שנים וכ\"כ ר\"ח והרמ\"ה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה וכ\"כ ה\"ר יונה: ג' שנים של חזקת השדה צריך שיהיו רצופות ומיהו במקום שנוהגין לזרוע שנה ולהוביר שנה ועשה כן גם הוא הוי חזקה בה' שנים שיאכל ראשונה שלישית חמישית אע\"פ ששני החזקה מפוזרות ואפילו אם יש שרגילים לזרוע כל שנה ושנה וזו עומדת ביניהם אפ\"ה יכול לומר אני חפץ להובירה למען תוסיף תת כהה בשני התבואות ואפי' אם יודע שהיא טובה ואינה צריכה להוביר אם השדות שסביביה מובירים יש לו טענה דמצי אמר חד ארעא בכולה באגא לא מצינא מינטר ומדברי רשב\"ם יראה שצריך שיעשה גיר בשנה שמובירה: כתב ה\"ר ישעיה שאם אכלה ג' שנים רצופות באתרא דמוברי חזי חזקה דכ\"ש דהוה ליה למחויי דלא מיתבר ארעיה ונראה דלא הוי חזקה דמצי מערער לומר גלית בדעתך שאינה שלך שעשית כמו גזלן ששומט ואוכל כל מה שיכול להוציא מ��נה ואינו חושש לשנים הבאות מפני שיודע שלא תשאר בידו: היתה השדה בחזקתו כמה שנים והובירה שלא נהנה ממנה או שהרשה ולא זרעה או זרעה ולא הוציא ממנה אלא כדי הזרע לא הוי חזקה: ירושלמי ראוהו חורש וקוצר מעמד דש זורה ובורר ולא ראוהו מכניס פירות לא הוי חזקה שאין חזקה אלא בהכנסת פירות: וכתב הרמב\"ן משמועה זו למדו הדיינים שאם בנה אדם חורבתו של חבירו ג' שנים או שנה אחת מג' שנים לא עלתה לו חזקה: וכתב עוד דגיר לא הוי חזקה דאפילו באותן ימים שגר בהן אינם עולין לחשבון ג' שנים של חזקה שאין מונין אלא משעת זריעה ואילך לפי שבשעת גיר לא היה נהנה מן הקרקע אלא מהנה ואין חזקה למהנה אלא לנהנה כדאיתא בירושלמי ראוהו חורש וכו' ואין דעת שאר המפרשים כן אלא משעת כניסתו לתקן השדה מונים לו כיון שלבסוף אוכל פירות וכן כתב א\"א הרא\"ש לקמן על בנות שוה ועוד לדבריו למה התחיל למנות משעת זריעה לא היה לו להתחיל אלא משעת הכנסת פירות: אכלה שחת לא הוי חזקה והוא שהמתין מלקצרה עד שנעשה גבעולים בענין שאינו חוזר וגדל אבל קצרה בעודה ירק שחוזר וגדל וקצרה אח\"כ הוי חזקה ובמקום שיש להם בהמות הרבה ודרכם לקצור תבואתם שחת לבהמות הוי חזקה ואם באה לידו בעודה שחת כשיגיע בשנה השלישית מיום ליום הוי חזקה אע\"פ שלא יאכלנו בשלישית אלא שחת: החזיק במקום שאינו משתמר כגון חוץ לגדר שזרע שם והחזיק בו לא הוי חזקה: תפתיחא לא הוי חזקה ופירש רשב\"ם ארץ רעה ומלאה בקעים שאין מוציאין ממנה אלא כדי הזרע ור\"ח פירש שלא חרשה אלא הונשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונבקעה כגון פתח חרישה וזרע בה: ורב האי פירש שפתח בו צינוי מים לתקן השדה אע\"פ שמחנה השדה כיון שאין הנאה למחזיק באותו עבודה: אכלה באיסור כגון שאכלה ערלה ושביעית לא הוי חזקה ודוקא שאכל הפירות שהם באיסור אבל אם נהנה מזמורותיה שהם היתר הוי חזקה אע\"פ שלא נהנה מפירותיה שהרי אין כאן הנאה אחרת שנים אלו וכגון שיש בזמורות יותר ריוח ממה שהוציא עליה והרמב\"ם כתב אכלה ערלה ושביעית וכלאים אע\"פ שאכלה באיסור הוי זקה וכן כתבו הגאונים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: זרעה כולה חוץ מבית רובע ממנה לא קנה אותו בית רובע שלא זרע ולא אמרינן שיהא בטל אגב השדה אפילו אם אינו ראוי לזריעה ודוקא ששייר בית רובע שהוא חשוב אבל פחות מבית רובע בטל אגב השדה: היתה השדה כולה סלעים שאינם ראויה לזריעה חזקתה כדרך תשמישה להעמיד בה בהמות או לשטוח בה פירות: בשדה האילן לא הוי חזקה אלא אם כן ילקט הפירות בידו אבל אם האילנות משירין את פירותיהם קודם שילקטם לא הוי חזקה אע\"פ שעמדו על האילן עד שיגדלו כל צרכם: היתה נטועה אילנות שאין עושן פירות אלא אחד לג' שנים כגון בנות שוח כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אם התחיל בשני חזקה בשנה ראשונה שחנטו ונעל ונדר השדה בכל השלש שנים ותקן צרכי האילנות ואכל הפירות בשנה השלישית הוי חזקה: שדה האילן שיש בה ל' אילנות בתוך שלש בית סאין ואכל עשרה בשנה ראשונה וי' בשניה ועשרה בשלישית הוי חזקה לכולם וכגון שבכל שנה לא עשו פירות אלא חי' שאכל כגון בנות שוח שעושה פירות לג' שנים פרי אחד וי' שאכל בשנה ראשונה חנטו כבר לפני ב' שנים ושל שנה שנייה חנטו אשתקד ושל שלישית חנטו בשנה ראשונה שהתחיל להחזיק אבל אם עשו פירות בכל השנים ולא אכלם לא הוי חזקה והוא שיאכל בפיזור שיאכל מכל ג' הסאין בכל שנה ג' לכל סאה וסאה אבל אם אכל י' בסאה אחת וי' בסאה שניה וי' בסאה שלישית לא הוי חזקה ופירש רבינו יצחק שגם ג' שבכל סאה צריך שיהיו מפוזרין שאם היו נטועין במקום אחד בתוך הבית סאה לא הוה חזקה לכל הסאה: לפיכך דוקא ל' נטיעות שאפשר לפזרם כדפרישית אבל תשעה אילנות זקנים ממטע ג' לבית סאה ואכל ג' בכל שנה דהיינו אחד לכל בית סאה לא הוי חזקה והרמ\"ה כתב דה\"ה נמי ט' זקנים לג' סאין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה ודוקא שנטועים י' לבית סאה אבל יותר מבית סאה לי' כיון שמפוזרים ביותר משיעור יניקתן לא קנה כל הקרקע באכילת הפירות אלא מה שצריך לאילנות ורשב\"ם פי' שה\"ה נמי אם היו נטועים רצופים יותר מי' לבית סאה לא קנה קרקע באכילת הפירות ור\"י פירש שקנה דקי\"ל אכלן רצופים הוי חזקה וכ\"כ הרמ\"ה ובלבד שלא יהו נטועין על פחות מד\"א דאז הוי כעקורין דנהי דהיכא דאכלינהו לכולהו ג' שנים רצופין דהוי חזקה השתא דלא אכל אלא עשרה מינייהו לכל שתא לא הוי חזקה להני אלא היכא דהוי בני קיימא המצטרפי להו למיהוי כולה כשדה אחת עד כאן: החזיק שדה האילן שאילנותיו נטועים רצופים ואכל כל האילנות שבה כל שלש שנים אפילו הם נטועים פחות מד\"א מזה לזה הוי חזקה: שדה האילן שהחזיק אחד באילן ואחד החזיק בקרקע וכל אחד בא בטענה שלקחו קיימא לן דזה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע ופרשב\"ם לאו דוקא חצי קרקע אלא בעל האילנות קנה מה שתחת האילנות וביניהם וחוצה להם כמלא אורה וסלו ואפי' לא קנה אלא שנים והשאר קנה בעל הקרקע וכ\"כ הרמב\"ם ור' יצחק כתב שבעל האילנות אין לו בגוף הקרקע כלום ואפילו במה שתחתיהם שאין לו כח בקרקע אלא לענין זה שאם יבשו יקח אחרים ויטעם במקומם ואין חילוק בין אם החזיק בג' או בשנים דאפי' בשלשה אין לו בגוף הקרקע כלום כיון שמכרו לאחד ואפי' בשנים אם יבשו יטע אחרים במקומן: וכן הדין בלא טענת חזקה אלא בשנים שקנו יחד בסתם מאדם אחד זה קרקע וזה אילנות: אף על פי שהקונה אילן אחד משדה חבירו לא קנה קרקע ואם יבש לא יטע אחר במקומו וגם המוכר יכול לחפור לו תחתיו למטה השרשין רק בענין שלא יזיק לאילן אם אכלו ג' שנים ובאו בטענה שמכרו לו ע\"מ ליטע אחר תחתיו טענתו טענה: לפיכך המוכר אילן יחידי לחבירו צריך למחות בו כדי שלא יחזיק עליו בקרקע:" + ], + [ + "אע\"פ שאין חזקה בפחות מג' שנים אם המחזיק יביא עדים שהמערער סייעו ללקוט את הפירות והוליכם לביתו מיד הוי חזקה ור\"ח פי' אם המחזיק שלח למערער מהפירות דורון וקבלם מידו הוי חזקה שאם היה הקרקע שלו לא היה לו לקבל ממנו בתורת דורון אלא היה לו ליקח הכל: ואם יטעון המערער לפירות הורדתיו ומפני זה סייעתיו או לקחתים ממנו בתורת דורון לפירוש ר\"ח נאמן ולא הוי חזקה עד אחר ג' שנים וה\"מ בתוך ג' אבל אם יטעון לאחר ג' לפירות הורדתיו אין שומעין לו: לפיכך אם הורידו לפירות צריך למחות בתוך שלש להודיע שלפירות הורידו: ואם סייעו ע\"י טעות כגון נפל הכותל שבין ראובן לשמעון ובנה ראובן הכותל והכניסו לגבול שמעון שטעה שלא היה מכיר מקום הראשון של הכותל אפילו אם סייע שמעון בבנין לא הוי חזקה להחזיק במה שלקח מגבול שמעון כיון שהיה הסיוע בטעות: וכתב ה\"ר יונה אבל אם שמעון המסייע מודה שידע שהכניס ראובן בתוך שלו הוי חזקה אע\"פ שלא ידע ראובן הבונה וקנה המקום שהכניס לתוך של שמעון מיד אף על פי שלענין פתיחת חלונות כי האי גוונא לא הוי חזקה שאם ראובן פתח חלון לחצר שמעון בפניו לא הוי חזקה אפילו שסייעו בפתיחה לגבי כותל הויא שפיר חזקה דכיון דראובן הסיג גבולו ונכנס בשלו והוא ידע לא היה לו לסייעו אלא ודאי גמר והקנהו לו:" + ], + [ + "אין חזקה אלא עד אחר ג' שנים כדפרישית אפילו שהחזיק בפני המערער ולאחר ג' הוי חזקה אפילו שהחזיק שלא בפני המערער והוא במדינה אחרת ואינו יכול לטעון לא ידעתי בחזקה שלו ולכך לא מחיתי והוא שיש שלום בין המדינות ששיירות מצויות בין זו לזו אבל אם אין שיירות מצויות ביניהם וידוע שלא היה בכאן לא הוי חזקה שיכול לומר לא ידעתי: ואפילו שיש עדים שבא המערער כאן לשוק ושהה כאן ל' יום והיו אלו ל' יום בסוף ג' שנים בענין שאם לא ימחה עתה לא יהיה לו עוד זמן למחות אפ\"ה יכול לומר כל אותם ל' הימים שהייתי כאן הייתי טרוד בעסקי ולא ידעתי שהיית מחזיק בביתי ומיירי שיש לו בית אחר לדור בו אבל אם טוען שלא מיחה מחמת טירדא שלא היה לו פנאי למחות אינו טענה שבקל היה יכול למחות בפני ב' והרמב\"ם ז\"ל כתב יראה לי שדין זה אינו אלא בכפרים שהעם טרודים בשוקים שלהם ע\"כ וכל אלו הדברים לא נאמרו אלא כשהדבר ידוע שלא היה המערער במדינה אבל אם אינו ידוע אין שומעין לו במה שאמר שלא היה כאן עד שיברר בעדים: ברח המערער מחמת סכנת נפשות אין מחזיקין בנכסיו שירא למחות פן יודע מקומו וירדפו אחריו ואם ברח מחמת ממון מחזיקין בנכסיו שאינו ירא כ\"כ: כתב ה\"ר יהודה ברצלוני ז\"ל השבויין והנטושים והרטושים והשוטים אין מחזיקין בנכסיהן רטוש מפני שאין אדם יודע אנה הוא שבוי מפני שהוא טרוד בשביו ונטוש שהוא במקום רחוק דלא שכיחי שיירא ואינו יודע מי מחזיק בשלו א\"צ למחות אבל נטוש שהוא במקום שיכול למחות צריך למחות כללא דמילתא כל מי שיכול למחות במקומו בפני ב' אם לא מיחה הפסיד והוא שהדבר ידוע שזה מחזיק בשלו והוא אינו מפחד מדבר ולא נפיש טירדיה וכל הנך מסתמא אינן יכולים למחות אי משום ין יודעין מי מחזיק בשלהם אי דנפיש טירדייהו:" + ], + [ + "שנים שהחזיקו בשדה אחד אחד אכל שנה ראשונה ובשלישית ובחמישית והשני אכל שנה שנייה ורביעית וששית ובאים בטענה אינה חזקה שיאמר המערער לא חששתי למחות כיון שלא החזיקו כראוי אחד לבדו ג' שנים לפיכך אם עשו חלוקה זו בשטר לא יוכל המערער לומר כן דקלא אית ליה והוי חזקה בג' שנים הראשונים וכתב ה\"ר יונה דה\"ה נמי אם טוענין שלקחו מפלוני ועשה להם המוכר שטר מכר קלא אית ליה דשותפין נינהו ושוב אין חזקתן כדרך הגזלנים ומצטרפין דחזקתן חזקה וטוענין להם שהמוכר קנאם מזה המערער אם יש ערים שדר בה יום אחד: אכלה האחד שנה ומכרה לאחר והחזיק גם הוא שנה ואחר כך מכרה גם הוא לשלישי והחזיק בו שנה אחת לא הוי חזקה שיאמר המערער לא ידעתי שהיית' באים כל אחד מכח חבירו אלא הייתי סבור שכל אחד וא' שומט ואכלו כגזלן לפיכך אם מכרו כל אחד לחבירו בשטר מצטרפין שיש בו קול וזה ידע שכל אחד בא מכח חבירו: אכלה האב שנה ומת וירשה הבן ואכלה ב' או שאכלה האב שתים והבן שנה או שאכלה האב שנה והבן שנה והלוקח שקנאה מהבן שנה אם קנא' ממנו בשטר הוי חזקה: אכלה המחזיק בחיי המערער שנה א' ואח\"כ בחיי בנו שנה ואח\"כ בפני הלוקח שקנאה מהבן שנה הוי חזקה ודוקא שמכר הבן כל שדותיו וזו בכללם לפיכך לא הויא המכירה כמחאה אפילו שהזכיר שדה זו בפירוש דכיון שמוכר כולם לית ליה קלא אבל אם מכר זו לבדה אין לך מחאה גדולה מזו והיה לו למחזיק ליזהר בשטרו לעולם וי\"א דוקא שמכר הבן בשטר דאית ליה קלא ורבי יצחק פירש אפילו בלא שטר דדוקא גבי לקוחות המחזיקין בעינן שטר כי אין למערער לחקור אם ��חזיקו כראוי אם לא שיתברר הדבר ממש בקול אבל הכא המחזיק יש לו לחקור שלא ימכור אחר שדהו וכ\"כ הרמ\"ה ודברי א\"א ז\"ל לקמן בההיא דשני חזקה טובה (משמע) נוטים לסברא הראשונה:" + ], + [ + "הביא המחזיק עדים על חזקתו ולא כיונו עדותן אלא אחד העיד שאכל שנה ראשונה ושנה שניה ושנה שלישית והשני מעיד שאכל שנה רביעית ושנה חמישית ושנה ששית אם זה מכחיש את זה שזה מעיד שאכלה שנה ראשונה ושנה שניה ושלישית ולא רביעית והשני מעיד שאכל רביעית וחמישית וששית ולא ראשונה ושניה ושלישית עדותן נתבטלה ומחזיר הקרקע ולא הפירות ואם אינן מכחישין זה את זה אלא אחד מעיד ראיתי שאכלה ראשונה ושניה ושלישית והשני מעיד על שנה רביעית וחמישית וששית הוי חזקה: ואם אחד מעיד אכלה שנה ראשונה ושלישית וחמישית והובירה שנה שניה ורביעית וששית והשני מעיד שאכל שניה ורביעית וששית והובירה שנה אחת ושנה שלישית ושנה חמישית לא הוי חזקה אפילו באתרא דמוברי דהוי חזקה ונ\"ל דלא הוי חזקה כיון דלדברי שניהם אכלם רצופין והוא באתרא דמוברי לא הוי חזקה כיון שלא החזיק כדאחזקי אינשי וכן נמי אם באתרא דלא מוברי לא הוי חזקה כיון שאין שום אחד מהם מעיד על חזקת ג' שנים רצופות: כיונו עדותן אבל חלוקים בפירות שהאחד אומר אכלה חטין והשני אומר שעורים הוי חזקה דבין חטים ושעורים טעו אינשי לפיכך אם אחד אומר חטין והשני אומר קטניות אין מצטרפין דבהכי לא טעו אינשי: לא מצא עדים על ג' שנים שלמות אלא על ב' שנים צריך להחזיר הפירות שאכל והקרקע ל\"ש אם ב' מעידים על ב' השנים ל\"ש אם אחד מעיד עליהם ומיהו פירות של שנה שלישית אין צריך להחזיר אע\"פ שאומר שאכלם שאם נאמין לו שאכלם נצטרך להחזיקו בקרקע: וכן אם הביא עד אחד שאכלה שלש שנים מחזיר הקרקע ולא הפירות מהאי טעמא ואין צ\"ל כשאין עדים כלל על אכילת הפירות שמחזיר הקרקע ולא הפירות ובכל אלו ישבע המערער שלא מכר ולא נתן לו כלום ותחזור לו הקרקע וישבע המחזיק שאינו חייב לו כלום מהפירות שאכל ופטור: הביא ב' עדים שאכלה ג' שנים והוזמו ל\"ש הוזמו בכל ג' השנים ול\"ש שהוזמו באחת מן השנים איזה מהן שתהיה משלמין למערער דמי הקרקע שבאו להפסידו אבל דמי הפירות אין צריכין לשלם שהרי נתבטלה עדותן והמחזיק נמי א\"צ לשלם הפירות אע\"פ שמודה שאכלה שהרי אומר דידי אכלתי ואם יש עדים אחרים שיודעים שאכלן פחות מג' שנים ויודעים כמה היו אז צריכים הוזמים לשלם למערער הפירות ע\"פ אותן עדים: ואם הביא שני עדים על שנה ראשונה וב' עדים על השלישית והוזמו יפרע כל כת וכת למערער דמי שליש הקרקע אם הוזמו כת אחת מהם משלמת פירות של ב' השנים על פי ב' כתות האחרות: הביא ג' אחרים כל אחד מעיד על שנה אחת ואחר עמו הוי עדות והוי חזקה: נמצאו זוממים משלמים ג' האחים החצי והאחר החצי: כתב הרמב\"ם כל המתחייב להחזיר הפירות אם לא היו ידועין ואין ב\"ד יכולים לשער אותם כשכר הבתים וכיוצא בה שהוא ידוע אלא פירות אילן ושדה שאינם ידועין הואיל ואין (ויש) כאן טענה ודאי משלם מה שמודה לו ומחרימים על מי שאכל יותר ולא ישלם: וכל מי שצריך להחזיר אם השכירה לאחרים בעוד שהיה מחזיק בה והשוכרים עדיין קיימים מוציאים אותו השכר מהם פעם שנית ונותנין לבעל הקרקע וחוזרם ותובעין לזה שהשכירה להם:" + ], + [ + "מחאה מבטלת החזקה אפילו מיחה המערער שלא בפני המחזיק ואפילו הוא במדינה אחרת אם השיירות מצויות ביניהם ובלבד שתהיה בפני עדי�� ודי בפני שנים ואפילו זקנים או חולים בענין שאין יכולים לילך ולהודיע למחזיק שהם יאמרו הדבר לאחרים ואחרים לאחרים עד שישמע למחזיק: כתב הרמב\"ן ז\"ל שאין מחאה בפחות משנים אבל באחד לא אפילו מיחה בפני המחזיק ואפילו שמודה במחאה דמתוך שיכול לומר לא מחית בי נאמן לומר נמי לקוחה היא בידי ואע\"פ שעד אחד מכחישו הכא טענת קרקע הוא ועד אחד בקרקע לאו כלום הוא: ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל דלא שייך הכא להזכיר מגו דהיה לו ליזהר בשטרו כיון שידע שזה מיחה: ואפילו אם יאמרו העדים שמיחה בפניהם לא הגדנו לשום אדם אפ\"ה הוי מחאה לבטל חזקה כיון שהוא מיחה כראוי וסמך עליהם שיאמרו אותו לאחרים ואחרים יאמרו לו: ואפי' שאמר לעדים כשמיחה בפניהם אל תאמרו לו אם שהם אמרו מעצמם לא נאמר לו הוי מחאה שהם יאמרו לאחרים ואחרים יאמרו לו ואפילו אם אמרו לא נוציא דבר זה מפינו הוי מחאה דמילתא דלא רמיא עליה דאינש אמר ולאו אדעתיה: אבל אם הוא אומר לא יצא דבר זה מפיכם לא הוי מחאה: וכיצד לשון מחאה שיאמר פלוני מחזיק בשלי בגזל או שיאמר משכונא או שכורה היא בידו ואפילו לא סיים לומר למחר אתבענו לדין וגם לא אמר פלוני גזלנא הוא אבל ר\"ח כתב צריך שיסיים לומר אתבענו לדין וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה ואם לא אמר אלא פלוני גזלנא הוא לא הוי מחאה שאינו אלא כמוציא דבה: מיחה בשנה ראשונה א\"צ למחות בכל שנה ושנה אבל צריך למחות בסוף ג' שלא יהא בין מחאה למחאה ג' שנים ומתי שימחה ימנה ג' שנים מאותה מחאה שלא יעברו עליו ג' שנים בלא מחאה: ודוקא מחאה ע\"פ אבל אם מכרה המערער לאחר בשטר תוך ג' שנים א\"צ למחות עוד וצריך המחזיק ליזהר בשטרו לעולם: ואם כשמיחה בסוף ג' שנים אמר גזולה היא בידו וכמיחה אח\"כ בסוף שלש שנים אמר משכונא היא בידו אין כאן מחאה ופירש א\"א הרא\"ש הטעם שהרי הודה שמחאה ראשונה בסוף ג' שנים היתה שקר וא\"כ חזקת ג' שנים הראשונים היתה בלא מחאה ויראה מדבריו דמסתמא כשמשנה דבריו נתבטלה המחאה הראשונה אבל הרמ\"ה כתב שלא נתבטלה אלא כשמוכיח מתוך השניה שמבטל הראשונה כגון שטען בשניה שמעיקרא כשירד המחזיק בתוכה ירד בה בטענה שטוען עתה אבל אם אינו מוכיח שמבטל הראשונה אלא שעתה טוען שירד בה בטענה שטוען עתה כל חדא וחדא הוי מחאה מעלייתא דמי לא עביד אינש דמחית אריסא לארעיה ג' שנים ובתר הכי ממשכן ליה גביה ג' שנים אחריני ובתר דאכיל לשני משכנתא אפשר דכביש לשטרא ובעי ליגזליה ולמטען לקוח הוא בידי מאי אית ליה למעבד אלא למחויי בכל ג' שנים מחמת ההוא אנפא דמחתיה דמחזיק בההוא ג' שנים לגו ארעא ואפילו אמחי מעיקרא בתורת גזלנות ובתר הכי מהי בתורת אריסותא או משכנתא מחאתו מחאה ולא אמרינן עד השתא חשדת ליה בגזלנותא והשתא מחית ליה באריסותא ע\"כ: וכתב הרשב\"ם ה\"ה אם מיחה בתוך ג' שנים ב' מחאות המכחישות זו את זו לא הויא מחאה לא ראשונה ולא אחרונה והויא חזקה בסוף ג' שנים שהרי במחאה שניה הודה שראשונה היתה שקר ובטלה וכ\"ש זו השניה שהרי הוחזק כפרן וכמי שלא מיחה כלל דמי וכתב א\"א הרא\"ש ולא נ\"ל שאין אדם מוחזק כפרן אלא ע\"פ עדים: אבל אם אדם טוען בפני ב\"ד ב' טענות המכחישות זו את זו לא נתבטלו אותם טענות אלא בוחר איזו מהם שירצה ויכול הוא לומר טעיתי במחאה ראשונה ע\"כ: מיחה בפני שנים כותבין אותה אע\"פ שלא א\"ל לכתבה: כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד אמר לו המערער מה אתה עושה בתוך שלי והשיב המחזיק ירדתי לתוכה מפני שלא אמר לי אדם דבר אינה חזקה לפיכך אם יש עדים למערער שהיתה שלו נשבע ונוטל את הקרקע מיד המחזיק ודין הפירות שאכל פירשתי למעלה מתי צריך להחזירם אלא צריך שיטעון אתה מכרת לי או אתה נתת לי במתנה ואבד שטרי: אבל אנו לא נפתה לטעון לא שמא קנית אותו ושטר היה לך ואבד: ומיהו אם הוא מעצמו יחזור ויטעון מכרת לי או נתת לי ושטר היה לי ואבד שומעין לו ואין זה חוזר וטוען: ואם בא מחמת ירושה שטוען אני ירשתי ממורישי א\"צ טענה אחרת ובלבד שיביא עדים שדר בה המוריש אפילו יום אחד והוא ג' שנים או שדר בה המוריש ג' שנים והוא יום אחד: טען המחזיק קניתיה ממך ביום פלוני והשיב המערער היאך תאמר שקנית הימני ביום פלוני והלא לא הייתי בעיר באותו היום שאתה אומר שקנית בו כתב הרמב\"ם שצריך המחזיק להביא ראיה שהמערער היה במדינה בזמן זה שטען שמכרה לו אפילו יום אחד כדי שיהיה אפשר שימכור וכ\"כ רב אלפס וכתב ה\"ר יהודה ברצלוני דוקא כשמזכיר היום שמכר לו אבל אם אינו מזכיר היום א\"צ להביא ראיה שהיה כאן ביום שקנאה לפי שאינו נזכר על היום: ואפי' אם יאמר המערער אמור באיזה יום קנית אותה אין מזקיקין אותו לכך וכ\"כ הרמ\"ה שצריך המחזיק להביא ראיה ודוקא בשעת חירום אבל שלא בשעת חירום אע\"ג דא\"ל זבנתי ממך ביום פלוני לא בעי לאתויי ראיה דההוא יומא הוה בהדיח דמגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בחדך או מילי מסרת לי כי אמר נמי בההוא יומא הוינא בהדך וזבינית ממך נאמן וכן כתב א\"א הרא\"ש שאם הוא במקום שהשיירות מצויות הוי חזקה ואין צריך להביא ראיה שהיה המערער כאן שאפשר שמכרה לו על ידי אחר שמעשים בכל יום שאדם מוכר נכסיו על ידי שליח שבא בהרשאתו: טען המחזיק מפלוני קניתיה והוא קנאה ממך בפני או אפילו לא אמר בפני ויש לו עדים שדר בה המוכר אפילו יום אחד או שעה אחת בתורת דירה הוי חזקה שטוענין ללוקח זה שהחזיק בה שאותו שמכר לו קנאה מהמערער אע\"פ שיש למערער עדים שהיתה שלו ומיהו דוקא שיש עדים שדר בה בתורת דירה אבל אם אינם מעידין על הדירה אלא שראוהו שנכנס בו למדדה לא מהני דשמא היה דעתו לקנות ולא קנאה: ואם לא טען קנאה ממך בפני וגם אין לו עדים שראוהו שדר בה לא הוי חזקה אפי' אם יאמר הוא שדר בה בפניו ואפילו אם אין עדים למערער שהיתה שלו יחזירנה לו וישאל מעותיו מהמוכר שמכרה לו: ואם לאחר שטען קניתיה מפלוני שאמר שקנאה ממך חזר וטען קנאה ממך בפני אין שומעין לו: אבל אם אמר מתחילה מפלוני קניתי סתם ושוב הוסיף לומר שקנאה ממך בפני שומעין לו: וכתב רבינו יצחק כיון שאין למערער עדים שהיתה שלו אם יטעון המחזיק קניתיה מפלוני שקנאה ממך בפני אין מוצאין אותה מידו אפי' שלא החזיק בה ג' שנים במגו שהיה אומר לא היתה שלך מעולם והרמב\"ם כתב ג\"כ אם יש לו עדים שדר בה המוכר יום אחד אפילו אינו טוען שקנאה ממך בפני וגם לא החזיק בה ג' שנים אין מוציאין אותה מידו כיון שאין עדים למערער שהיתה שלו ע\"כ אבל רשב\"ם פי' שאפי' אם אין עדים למערער שהיתה שלו מוציאין אותה מיד המחזיק אא\"כ החזיק בה ג' שנים וטוען קנאה ממך בפני או שיש לו עדים שדר בה יום אחד אבל לא החזיק בה ג' שנים אפילו שטוען קנאה ממך בפני או החזיק בה ואינו טוען קנאה ממך בפני וגם אין לו עדים שדר בה יום אחד מוציאים אותה מידו ופי' ה\"ר יונה דבריו דמה שוציאין מידו אפי' שאין למערער עדים דוקא כשהוד המחזיק שידע שהוא של המערער אפילו שלא על פי המוכרה לו אבל לא הודה לו בזה ולא ידע שהיא של המערער אלא ע\"פ שמוכר אין מוציאין אותה מידו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאפי' שלא ידע שהיתה שלו אלא ע\"פ המוכר צריך להחזירה: ולענין המעות שנתן למוכר בשבילה כתב הרשב\"ם שחוזר וגובה ממנו מה שנתן לו וה\"ר יונה כתב שאין חוזר עליו כיון שבפשיעתו הפסיד שאם היה אומר קניתיה מפ' ולא יותר לא היה המערער יכול להוציאה מידו אפילו אם לא החזיק בה עדיין כיון שאין לו עדים שהיתה שלו וגם הוא לא הודה לו שהיתה שלו לפיכך יאמר לו המוכר אף על פי שיצאה מתחת ידך אין לך לחזור עלי שפיך הכשילך להודות לו ששלו היתה ואילו בא לדון עמי הייתי פוטר עצמי בטענה שלך היתה ולקחתיה ממך במגו שלא היתה שלך מעולם אע\"פ שאתה אינך יכול לפטור עמך בטענה שטענת עמו כיון שהיה לך טענה לפטור עצמך וברוב דבריך נתחייבת לו אין לי להפסיד בזה: ואם עמד המוכר בדין עם המערער קודם שמכרה המחזיק ונפטר ממנו כיון שלא היה לו עדים שהיתה שלו אע\"פ שאחר שמכרה לזה המחזיק ערער עליו המערער והודה לו שהיתה שלו ע\"פ שהמוכר שא\"ל שהיתה שלו וקנאה הוא ממנו לא הפסיד בזה כיון שכבר יצא זכאי מב\"ד המוכר שמכרה לו: כתב הרמ\"ה הא דטענינן ליורש וללוקח כי אית ליה סהדי דדר ביה אידך חד יומא דוקא כשמברר בעדים שירשה או לקחה מפלוני אבל אם אין לו עדים אלא על פיו אינו נאמן לשוויה נפשיה לוקח ויורש אבל כשטוען פלוני זבנה ממך קמי דידי אז א\"צ עדים שהוא לוקח והרמב\"ן כתב שלעולם א\"צ עדים שהוא יורש ולוקח כיון שהחזיק בה ג' שנים וכן דעת א\"א ז\"ל: הביא המחזיק עדים שדר בה המוכר יום אחד ואח\"כ הביא המערער עדים שהמחזיק רצה לקנותה ממנו וטוען אילו קניתה מפלוני כמו שאתה טוען למה רצית לקנותה ממני אינה טענה שאומר רציתי לפייסך במעט מעות כדי לסלק תרעומתך: ואם לא הביא המחזיק עדים שדר בה המוכר יום אחד וטוען המערער שהמוכר גזלה או אפילו יש לו עדים שדר בה המוכר יום אחד אלא שיש עדים למערער שהוחזק המוכר גזלן על שדה זו וגזלן אין לו חזקה והביא המחזיק עדים שנתייעץ עם המערער אם יקחנה ויעץ לו לקנותה וטוען זה אילו היתה גזולה ממך למה יעצת לי לקנותה אינה טענה שיאמר המערער אתה נוח לי להוציאה מידך יותר ממה שאוציאה מיד הגזלן אבל אם כופר ואומר מעולם לא יעצתי לך לקנותה וזה מביא עדים שיעצו כתב ה\"ר יונה מחייבין ליה למערער שראיה גדולה זו שאינה שלו: ואפי' יביא המחזיק עדים שאמר לו המערער ליקחנה לו מיד המוכר אינה טענה לומר לו אם היא שלך למה רצית לקנותה דעביד אינש דזבין דיניה: טען המחזיק מפלוני קניתיה והחזקתי בה שני חזקה ויש לי עדים שהמוכר דר בה יום אחד והשיב לו המערער יש לי שטר שאותו פ' מכרה לי מהיום ד' שנים וקדמה קנייתי לקנייתך וחזר המחזיק וטען שני חזקה שאמרתי לא בשביל ג' שנים אלא שנים רבות וקדמה קנייתי לקנייתך שומעין לו: וכתב ה\"ר יונה דוקא שאמר תחילה שני חזקה סתם אבל אם פירש ג' שנים ואח\"כ הוציא זה השטר של ד' שנים אפילו הביא עדים שהחזיק בה ז' שנים אינו כלום דהודאת בע\"ד כמאה עדים דמי ובהודאתו ראשונה שהודה שלא היתה בידו אלא ג' שנים פסל העדים המעידים על ז' שנים ואין וטוען וחוזר וטוען אע\"פ שמביא עדים להכחיש דבריו הראשונים ע\"כ לפיכך אם אמר שני חזקה סתם ויש לו עדים שהחזיק בו ז' שנים שקדמה חזקתו לקניית המערער מחזיקין אותה בידו אבל אם לא הביא עדים אלא על ו' (נ\"א ג') שנים נמצא שמכר המוכר לאחר קודם שעמד בה הוא ג' שנים מוציאין אותה מידו שאין לך מחאה גדולה מזו מה שמכרה לאחר קודם שנגמרה החזקה והיה לו ליזהר בשטרו לעולם וכתב א\"א ��רא\"ש ז\"ל דוקא שמכרה המוכר למערער בשטר דאית ליה קלא אבל לא עשה לו שטר אלא מרה לו בעדים אין לו קול ולא חשיב כמחאה ודי לו בחזקת ג' שנים ומה שאינו נאמן לומר קנייתי קדמה לקנייתך במגו שהיה יכול לומר לקחתיה ממך אחר שקנית אותה והחזקתי בה ג' שנים לפי שאין זה מגו טוב שהיה ירא לומר שלקחה ממנו יתבענו המוכר לדין ע\"כ: כתב ה\"ר ישעיה אם היו הטענות בענין שנודע לו שיש לו שטר עליה קודם שטוען טענתו כגון שיאמר לו מאי בעית בההיא ארעא והשיב לו המחזיק ואת מאי בעית דתבעית לי ארעא דהויא לפ' ואפיק ליה המערער שטרא דזבנא הא ד' שנין וטען המחזיק השתא מקמי דזבנה לך זבנה לי חד יומא נאמן במגו דאי בעי אמר מינך זבינתה: טען המחזיק של אבותי היא והמערער ג\"כ טען של אבותי היא ואין לאחד מהם ראיה יותר מלחבירו כגון שאין לשום אחד מהם עדים או שיש לכל אחד ואחד עדים לדבריו או שטען כל א' שהחזיק בה והביא המחזיק עדים לדבריו והביא המערער עדים והכחישום ואומר אותן ג' שנים שאתם אומרים שאכל המחזיק היתה ביד המערער הוי דינא כל דאלים גבר ותשאר ביד המחזיק ואם אל היתה ביד שום אחד מהם עד עתה כל דאלים גבר: הביא אחד עידי אבות והם בעצמם העידו לו על החזקה והביא השני עידי חזקה והכחישו עידי חזקה של כנגדו עדיין נשאר עדותן שהעידו בעדות האבות קיים ומעמידים אותה בידו בשביל עדי האבות: חזר השני והביא גם הוא עדי אבות נמצא שלכל אחד מהם עדי אבות ועדי חזקה מחזירין אותה לכמוש היתה תחלה אם זה שהביא עדי אבות עתה שהביאם מחזירין אותה לידו ואם האחר היה מוחזק בה לא יצאה מתחת ידו לעולם: ואם מתחלה לא היתה ביד שום אחד מהם ונתנוה לאחד ע\"י עדי האבות כשיביא זה גם כן עדי אבות יוציאוה מיד מי שהחזיק בה ותהיה בין שניהם וכל דאלים גבר ור\"ח כ' דוקא שהיתה תחלה ביד מי שיביא עדיו באחרונה או שלקחוה ממנו כשהיה לשכנגדו עדים והוא לא היה לו הלכך כשחזר להביא עדים מחזירין אותה לו כבתחילה אבל אם לא היתה תחילה ביד שום אחד מהם והורידו לאחד מהם כשהביא עדיו אע\"פ שעתה מביא השני ג\"כ עדים אין מסלקין אותה מיד הראשון לדון כל דאלים גבר אלא תשאר ביד מי שהיא וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק בזה: טען כל אחד מהם שהיא של אבותיו והביא המערער עדים שהיתה של אבותיו מעולם ולא מכרוה והמחזיק מביא עדי חזקה מוציאין אותה מידו ומחזיר ג\"כ כל הפירות שאכל אפילו אם אין עדים שאכלם אלא על פיו שאין כאן מגו לומר אין אכלית ודידי אכלית שהרי עדים מכחישין אותו בין על גוף הקרקע בין על הפירות: אבל אם מעידין סתם שהיתה של אבותיו ואין מעידין שלא מכרוה אילו טוען המחזיק ירשתיה מאבותי לשון שאינו משמע ממנו שהיתה של אבותיו מעולם ודאי היינו שומעין לו והיינו מפרשים דבריו שאבותיו לקחוה מזה או מאבותיו שאין העדים מכחישין אותו בזה שאפשר שאבותיו של זה שהעדים מעידים לו שהיתה שלהם מכרוה לאבותיו של זה והורישוה לו אבל עתה שטען של אבותיו שמשמע שר\"ל שמעולם היתה של אבותיו שהרי בא להשיב על טענתו של כנגדו ולומר לא כי אלא של אבותי ולא של אבותיך והודה שלא לקחוה מאבותיו של זה לפיכך אין מפרשים דבריו לומר שאבותיו לקחוה מאבותיו של זה אלא אם כן יפרש הוא בעצמו ומיהו דוקא שאין לו עדים שאבותיו היו דרים בה יום אחד אבל אם היו לו עדים שהיו דרין בה יום אחד כתב הרמ\"ה אף על גב דלא טען אנן טענינן ליה לפרש דבריו: הזר המחזיק וטען אמת שהיתה של אבותיך אבל קניתיה ממך ומה שטענתי של אבותי רציתי לומר שאני סומך עליה כאילו היתה של אבותי שומעין לו: דקי\"ל חוזר וטוען בכי האי גוונא שאינו סותר דבריו אלא מפרש דבריו הראשונים וכ\"ש אם יאמר של אבותי וקנאוה מאבותיך ששומעין לו והוא שחוזר וטוען כן בעודן בפני בית דין אבל אם יצא מב\"ד וחוזר וטוען אין שומעין לו דחיישינן שמא למדוהו לטעון שקר וכן אם מתחילה אמר של אבותי ולא של אבותיך אינו יכול לחזור ולטעון של אבותי וקנאוה מאבותיך אפילו בעודו בפני ב\"ד בד\"א שאינו חזור וטוען כשטוען תחילה בפני בית דין אבל מה שאמר חוץ לבית דין יכול לחזור ולטעון בב\"ד אפילו בסותר דבריו הראשונים ופרשב\"ם אפילו אמר חוץ לב\"ד של אבותי ולא של אבותיך יכול לומר בב\"ד של אבותי ולקחוה מאבותיך והר יונה כתב שאינו יכול לחזור ולטעון של אבותי ולקחוה מאביך שכל האומר של אבותי ולא של אבותיך כאילו אומר לא לקחוה אבותי מאבותיך דמי נמצא שהודה חוץ לבית דין שלא לקחוה אבותיו מאבותיו של תובע: והודאת בעל דין אפילו חוץ לבית דין על חובתו כמאה עדים דמי: אף על פי שהמודה לחבירו שחייב לחבירו מנה כל זמן שלא אמר אתם עדי יכול לומר משטה אני בך אבל זה שטען של אבותי ולא של אבותיך אינו יכול לטעון ולומר משטה הייתי בך שהרי לזכות עצמו הוא בא והרי הודה בחובתו מכלל טענה שבא לזכות בה את עצמו: בא המחזיק מכח שטרו שיש לו שטר שקנאה מהמערער והמערער טען שהוא מזויף והודה לו המחזיק אלא שאמר שטר כשר היה לי ואבד ואמרתי אקח בידי זה כדי לאיים עליך אם הוא בענין שיכול לקיימו שהעדים שחתמוהו לו לשקר יקיימוהו או שהוא בעצמו זייף אותו עד שהעדים סבורים שהוא חתימת ידיהם ויקיימוהו אז נשבע שהוא כדבריו ומעמידים הקרקע בידו ופירשו רבינו חננאל ורב אלפס לא שיטעון מזויף ממש שא\"כ ודאי היו מוציאין מידו כיון שמודה לו אלא שטוען שטר אמנה היה ורשב\"ם פירש אפילו טוען מזויף ממש כיון שהמחזיק יכול לקיימו אין מוציאין מידו ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וה\"ר יהודה ברצלוני כתב בשם הגאונים דמשום שטרא לחוד לא היו מחזיקים בידו אלא מיירי שהחזיק בו ג' שנים כראוי ולא נהירא דא\"כ מה צריך שטרא:" + ], + [ + "בא המחזיק בכח שטרו שקנאה מפלוני והמערער חתום על שטר המכירה אלא שטוען שפ' גזלה ממנו אבד זכותו שאילו היה אמת לא היה לו לחתום על שטר המכירה: ואצ\"ל עשאה סימן לאחר שאבד זכותו פירוש שהמערער היה לו שדה אצל זה ומכרה לאחר וכשסיים לו המצרים כתב מיצר פלוני שדה של פלוני והזכיר המחזיק או שמכר המחזיק שדה שאצל זו וכתב מיצר פ' שדה שלי וחתם המערער ואפילו אם אחר היה לו שדה אצלה ומכרה לאחר וכתב לו מיצר שדה פ' של המחזיק וחתם המערער אבד זכותו וכן נמי הדין אם המחזיק מכר שדה שאצלה וכתב מיצר שדה פלוני של פלוני והזכיר המערער אבד זכותו: בד\"א שחתום בעד אבל אם המערער דיין וחתם בקיום השטר לא אבד זכותו שאפשר שלא קרא השטר שהדיין חותם על קיום השטר אע\"פ שלא קראו וכל היכא שאבד זכותו בהודאה אם חוזר וטוען לא הודיתי לו אלא בתלם אחד על פני כולו שומעין לו: וכתב ה\"ר יונה והוא שיש בתלם ט' קבין שהוא שיעור שדה שהרי כתב לו מיצר פלוני שדה פלו' ואין שדה פחות מט' קבין: ואם טען על התלם שהודיתי לו חזרתיו ולקחתיו ממנו אם אין כתב ידו יוצא ממקום אחר נאמן במגו שאין זה כתב ידו ואצ\"ל אם החזיק ג' שנים אחר ההודאה שהוא נאמן והרמ\"ה כ' אפי' אם כת\"י יוצא ממקום אחר נאמן במגו שי\"ל ע\"ת מכרתיה לו ולא נתקיים התנאי שמה שזכה בו מכ�� הודאתו של זה שחתם בה אין זה הודאה גמורה שלא יכול לומר על תנאי היה וכתב עוד הא דנאמן לומר חזרתי ולקחתי ממנו התלם אע\"פ שכבר הודה לו עליו היינו דוקא מקמי דנפק מבי דינא אבל אי נפק מבי דינא לא מהימן אימור טענותיה אגמריה:" + ], + [ + "מי שהיו ד' שדות של אחרים מקיפין סביב שדהו והיה לו דרך על אחד מהם ואבדו שאינו יודע על איזה מהם היה דרכו לא מיבעיא אם ד' השדות הם ביד ד' בני אדם שאין לו עליהם כלום שכל א' ואחד ידחנו אצל חבירו אפילו אם קנאם מאדם אחד אלא אפי' אם הם ביד אדם אחד אם קנאם מד' אין לו עליו כלום שיכול לומר אחזיר לכל אחד ואחד שטרו ואין אתה יכול לעבור על אחד מהם ואני קניתי מכל אחד מהם כל זכות שהיה לו אבל אם היו הד' שדות של אחד מעולם אז יש לו דרך עליו ממ\"נ וילך לו בקצרה באיזה מקום שירצה בעש השדות: וכתב הרמב\"ם אם החזיק בדרך ואמר זה דרכי אין מסלקין אותו אלא בראיה ברורה:" + ], + [ + "יש שאין להם חזקה שאפילו אם יחזיקו כמה שנים בשל אחרים אין מועיל להן אבל אחרים מחזיקין בנכסיהן ויש שאין מחזיקין בנכסי אחרים ולא אחרים מחזיקין בנכסיהן כיצד השותפין אין מחזיקים זה על זה שאם היתה ביד אחד מהם כמה שנים אין לו בה חזקה בין אם החזיק בכולה וטוען שמכרה לו או נתנה לו בין אם החזיק בחציה וטוען חלקנו וזה הגיע לחלקי אינו נאמן וישבע זה שכנגדו שהוא כדבריו ויטול ודוקא שידוע בעדים שהוא שותפו אבל אם אין לו עדים שהוא שותפו אלא על פי המחזיק אמר שהיה שותפו אבל מכרה או נתנה לו נאמן במגו שלא היה שותפו מעולם בד\"א כשאין בה דין חלוקה אבל אם יש בה דין חלוקה מחזיקין זה ע\"ז וי\"מ דוקא כשמחזיק בכולה אבל אם מחזיק בחציה ואמר חלקנו וזה חלקי לא אבל ר\"ח כתב שאף בחציה נמי יש לו חזקה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: כתב בעל העיטור דאחים אינן כשותפין ומחזיקים זה על זה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן ושמעון יש להם בית בשותפות ולוי החזיק בו בפני ראובן ולא מיחה ושמעון לא היה בעיר אם תועיל חזקתו לגבי ראובן בחצי שלו שיאמר לא חששתי למחות הואיל ואין מועיל חזקה לגבי שמעון והבית עדיין בשותפות ואין ברירה. תשובה לא ידעתי טעם למה לא תועיל חזקת לוי בחלקו של ראובן היאך יאמר לא חששתי למחות כיון שאין מועיל חזקתו גבי שמעון וכי בשביל זה ישתוק ויניח לאחר להחזיק בקרקע שלו ועוד לדבריך מי שקנה חלק השותף האחד ושכר חלק שותף השני לא יהיה לו חזקה כי יאמר לא מכרתי חלקי והבית עדיין הוא שלי ושל שותפי ואין ברירה ולכך לא חששתי למחות אלא ודאי לא חילקו חכמים אלא אם יש לשותף חזקה בחלק חבירו אבל אחר המחזיק בחלק אחד מהשותפין פשיטא שיש לו חזקה אף אם לא תועיל חזקתו בחלק השני: הבן שסמוך על שלחן אביו אין לאחד מהם חזקה על חברו נסתלק מעל שלחנו מחזיקין זה על זה: אין לאיש חזקה בנכסי אשתו אפי' אין לו חלק בהם ולא בפירותיהן כגון שכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסייך ולא בפירותיהן ולא לאשה בנכסי בעלה אפילו אם אינו חייב לה מזונות כגון שיחד לה קרקע במזונותיה והיא מחזקת בשלו בקרקע אחרת גירשה יש להם חזקה זה על זה אפי' אם לא גירשה ודאי כגון שזרק לה גרושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה: ואפילו אחר המחזיק בשלה בחיי בעלה אינה צריכה למחות שהיא סומכת על בעלה שימחה ופירש ר\"י אפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם בחייך ובמותיך אינה צריכה למחות שעדיין סומכת עליו שימחה שעדי��ן יש לו תועלת בנכסיה שאם תמות יירשנה וכתב הרמ\"ה אפילו אם טען זבינתה מינך ומבעליך אינו נאמן דכיון דאית לבעל פירות לא איכפת לה לידע מאן אכיל להו: וכן דינא במאן דזבן פירא דארעא לראובן ג' שנים ואתא שמעון ואכלינהו לפירי דארעא הנך ג' שנים לא קיימא ליה חזקה למחזיק כיון דזבנינהו מרי דארעא לפירי לראובן סבר דשמעון ברשותיה דראובן קא נחית: וה\"מ שלא חפר בה המחזיק בורות שיחין ומערות אבל חפר בה בורות שיחין ומערות קיימא ליה חזקה מידי דהוי אבעל ע\"כ: ואם ירד אחר לנכסיה בחיי הבעל ומת הבעל ונשארו בידו ג' שנים אחרי מותו וטען מכרתם לבעל בפני ואני קניתים ממנו נאמן במגו שאם היה רוצה היה טוען קניתים ממך אחרי מות בעליך: עוד איכא אוקימתא בגמרא דאשה צריכה למחות בעלה כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות פירוש שקלקל הקרקע דבהא ודאי אית ליה חזקה שלא היתה מנחת לו לקלקלו אם לא שמכרה לו ורב אלפס וכן א\"א הרא\"ש ז\"ל לשא הביאו זאת האוקימתא ואיני יודע למה דלפי הנראה הלכה היא וכ\"כ הרמ\"ה לפיכך אם קלקל השדה והיא לא מיחתה בידו הוי חזקה לטעון שקנה גוף הקרקע ודוקא שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך אבל אם לא כתב לה הכי אין לו חזקה בהם אפילו בחפירת בורות שיחין ומערות ע\"כ ונראה דאפילו אם לא כתב לה כן יש לו בהם חזקה אם חפר בהם בורות שיחין ומערות: כתב ה\"ר יוסף הלוי הא דאין חזקה לאיש ולא לאחר בנכסי אשת איש ה\"מ כשטוען על גופו של קרקע שמכרה או שנתנה לו אבל גבי ניזקין אין חילוק בין אשת איש לאחר דודאי מחזיקין עליה בכל ניזקין בר מקוטרא ובית הכסא וה\"ה פתיחת דלת וחלונות ומאי דדמי ליה כללא דמילתא כל חזקה דליתא מחמת טענה אלא דידעה ומחלה כגון פתיחת חלונות וניזקין ומקום כשורי והודרי ומאי דדמי ליה קיימא עלה חזקה דהא איהי נמי ידעה ומחלה דדוקא חזקה הבאה מחמת טענה שהיא בגופה של קרקע כההיא אין מחזיקין בנכסיה לא בעל ולא אחר ע\"כ וזו היא כדעת הגאונים דכל חזקה שאינו בגוף הקרקע כגון נזיקין ותשמיש שאינה צריכה לא טענה ולא שלש שנים אבל לדעת ר\"י כל חזקה צריכה טענה ושלש שנים: דבי ריש גלותא אין מחזיקים בנכסים אחרים מפני שיראים למחות בהן ואין אחרים מחזיקין בנכסיהם מפני שבוטחים בחילם ואינן חוששין למחות: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת על גדולים ההולכים בחצר המלך אם יש לדמותם לרבי ריש גלותא לענין חזקה. תשובה יראה שאין לדמותם להם שהם היו מזרע המלוכה והיו נוהגין כעין מלוכה על ישראל הילכך אימת מלכות עליהם אבל בדורות הללו אם ישראל מצא חן בעיני המלך אין טבעו יוצא כ\"כ שלא יהא רשאי בעל הקרקע למחות יכול לעשות מחאה בפני שנים: הגזלן אין לו חזקה מפני שיראין למחות בו וגם אין מחזיקין בנכסיו שאינו חושש למחות והיכי דמי גזלן אם הוא מוחזק שהורג נפשות על עסקי ממון אז אין לו חזקה בשום דבר ואם הוחזק גזלן על שדה ידועה אין לו חזקה בה אבל יש לו חזקה על שדות אחרות אפילו אם אין ידוע שבזה הפעם בא לידו בתורת גזילה כיון שפעם אחת הוחזק עליה גזלן ויצאה מתחת ידו בתורת גזילה שוב אין לו בה חזקה לעולם: וי\"א שאם הדבר ידוע שעשה תשובה גמורה נאמן אע\"פ שאין עדים שהשיב זה הקרקע נאמן לומר החזרתיו לך וקניתיו ממך אח\"כ דלא דמי לאומן שאין לו חזקה דחתם ידוע בודאי שבא לידו בתורת אומן אבל הכא שאינו ודאי אלא שהוחזק גזלו עליה נאמן לומר החזרתיו לך ולקחתיו אח\"כ ומסתברא שאין חילוק כיון שהוחזק עליה גזלן שוב אינו נאמן: עכו\"ם אין לו חזקה בשל ישראל אלא בשטר מפני זה הטעם בעצמו שהוא אלם: וישראל הקונה ממנו קרקע ידוע שהיא של ישראל דינו כמותו ואין לו חזקה אלא בשטר: טען זה ישראל המחזיק בפני קנאה העכו\"ם או הראני שטר שקנאה ממך נאמן במגו שהיה אומר קניתיה ממך: ואם החזיק בה העכו\"ם ונתגייר ושהתה בידו ג' שנים אח\"כ וטוען קניתיה ממך אחר שנתגיירתי י\"א שאינו נאמן וא\"א הרא\"ש ז\"ל אומר שהוא נאמן מידי דהוי שישראל הבא מחמת עכו\"ם שנאמן לומר קניתיה ממך: אין מחזיקין בנכסי קטן וחרש ושוטה דינן כקטן וכן חזקתם בנכסי אחרים אינה חזקה וכן כתב הרמב\"ם חש\"ו שאין אכילתן ראיה מפני שאין להם טענה כדי שתעמוד הקרקע בידם וכן המחזיק בנכסיהם אין אכילתו ראיה ע\"כ: והרמב\"ן ז\"ל כתב שקטן יש לו חזקה דאיהו נמי לאו בר איזדהורי בשטרי טפי מג' שנים והיה לו לבעלים למחות ומסתברא כדברי הרמב\"ם שלא חשש למחות כיון שאין מעשה קטן כלום: והיכא שירד לנכסי קטן והיה בידי המחזיק שני חזקה לאחר שהגדיל כתב ה\"ר יהודה ברצלוני בהא איכא פלוגת' דרבוותא איכא מ\"ד דהוי חזקה ואיכא מ\"ד דלא הוי חזקה והרמב\"ם כתב דהוי חזקה שכתב אכלה ב' שנים קודם שהגדיל ושנה אחר שהגדיל אינה חזקה עד שיאכל ג' שנים רצופות אחר כך וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאינה חזקה דכיון שירד לתוכה כשהיה קטן לא ידע שהיתה של אביו שימחה ורב האי חילק בדבר בתשובה וכתב אם החזיק בנכסי קטן אפי' אם החזיק בו כמה שנים אחרי שהגדיל אינה חזקה והוא שבא המחזיק מכח טענתו הראשונה שהחזיק עליו כשהוא קטן וטוען לו שמחל לו בשתיקתו אבל היכא שיכול לומר לו ולישבע חזרתי ולקחתי ממך אחר שגדלת והחזקתי אח\"כ שני חזקה הוי חזקה וישבע שעשה כך אי נמי אם החזיק האב בפני הקטן אחר שגדל ומת בנו יכול לטעון דחזר אביו וקנאה מאותו קטן לאחר שגדל וזהו בכלל טוענים ליורש אבל אם אינו יכול לבוא מחמת זו הטענה כגון שידוע לכל שמחמת טענה ראשונה הוא בא אי נמי שניהם בחיים המחזיק והקטן שגדל אח\"כ וזה טוענו קטן הייתי כשבא קרקע זו לרשותך וזה טוענו אתה ידעת ומחלת ואינו טוען חזרתי ולקחתי ממך לאחר שגדלת אינו יכול לישבע על כך ובהא אמרינן אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו שהגדיל ע\"כ: והא דאין מחזיקין בנכסי קטן דוקא כשידוע שהיה של אביו אבל אם אינו ידוע הוי חזקה במגו שהיה טוען לא היתה של אביך מעולם: ואם החזיק בה שלש שנים בחיי האב ואחרי מות האב בא בנו הקטן לערער ודאי אין שומעין לו ואם צריך להביא עדים על חזקתו מביאין ומקבלין עדותן אף על פי שהיה המערער קטן וקיי\"ל אין מקבלין עדות בפני קטן הכא מקבלים כיון שהחזיק כראוי והוא עתה בחזקתו: ואפילו אם יצא קול המגרע החזקה כגון שיצא קול שבתורת משכונא באה לידו פר\"י דאין חוששין לו כיון שאכלה ג' שנים בחיי האב ואין ידוע שבתורת משכונא בא לידו אין לגרע כח החזקה בשביל הקול אבל רשב\"ם פי' שהקול מבטל החזקה וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ורב האי ופירש ה\"ר יונה את דבריהם שאם יצא קול בחיי האב קודם שהחזיק בה שלש שנים שהיתה משכונא בידו לשנים ידועות וכלו השנים ההם אחרי מות אביהם לא הוי חזקה שאין לך מחאה גדולה מזו והיה לו ליזהר בשטרו כיון שיצא קול שבמשכונא באה לידו שמפני הקול לא הוזקק אביהם למחות אבל אם החזיק בה ג' שנים בחיי האב קודם שיצא הקול ואח\"כ מת הוי חזקה ומקבלין עדי החזקה אפי' בפני הקטן וכן היא מסקנת היא א\"א הרא\"ש ז\"ל: ואם החזיק בה המחזיק ג' שנים בחיי האב ובשעת מיתת האב היתה בחזקת האב אבל לא החזיק בה ג' שנים אחר שהוציאה מיד המחזיק אבל אם שהתה ביד האב ג' שנים או מקצת ג' בידו ותשלום הג' ביד בנו אחר שהגדיל אין מוציאין אותה מידו אבל מה שהיתה ביד הבן בעודו קטן אינו מצטרף לתשלום ג' שני חזקה של אביו: כתב עוד ר' יהודה ברצלוני היכא שמינה ראובן את לוי אפוטרופא על בניו קטנים או שמינוהו ב\"ד אחרי מיתת אביהם ראובן דקיי\"ל שהוא רשאי לעשות כל צרכי היתומים ולמכור בתים ושדות וכרמים להאכילם ובעוד שיה לוי אפוטרופוס על בני ראובן הקטנים החזיק שמעון באחד משדות ראובן שנים רבות ולאחר שגדל הקטן בן ראובן נסתלק לוי מהאפוטרופא תבע בן ראובן שמעון אותה שדה והביא עדים שהיא של אביו ושמעון טוען שקנאה מראובן והחזיק בה מפטירת ראובן עד עתה שגדל הקטן בפני לוי האפוטרופוס ולא מיחה בו ראובן אותה שנה שהחזיק בה בחייו ולא מיחה לוי האפוטרופא אח\"כ ואין לו לבן ראובן עדי מחאה לא מאביו ולא מלוי האפוטרופוס אלא שטוען קטן הייתי וכיון שלא החזקת בחיי אבי שלש שנים אין מחזיקין בנכסי קטן ואיני חושש שלא מיחה לוי האפוטרופא כי אפשר שלא ידע שזה הקרקע היה של אבי וכ\"ש שהיית מחזיק שנה בשאלה קודם פטירת אבי וע\"כ לא ידע לוי שהיא של אבי כדי שימחה וכן נמי אם לא החזיק שמעון בשדה בחיי ראובן כלל אלא שהחזיק בה לאחר מיתת ראובן יותר משני חזקה עד שגדל בן ראובן ונסתלק לוי מהאפוטרופא ותובע בן ראובן משמעון וטוען שמעון קניתי מלוי האפוטרופוס והחזקתי בה שלש שנים ואבד שטרי ולא מיחה בי לוי האפוטרופא ובן ראובן טוען אין מחזיקין בנכסי קטן ובודאי הקונה מאפוטרופוס קרקע שידועה שאינה שלו מיזדהר בשטריה טובא יותר מבשטר אחר ואם הפסיד השטר איהו דאפסיד אנפשיה ואפילו אם דבריך אמת את הוא דאפסדת אנפשך כ\"ש שאין לי להאמינך על קרקע שלי כי אפשר שלא קנית אותה מעולם מלוי האפוטרופא ולוי האפוטרופא ליתיה דנישייליה כגון שנפטר או שהלך למדינת הים ואפילו אם היה כאן והודה שמכרה לשמעו בן ראובן טוען כבר נסתלק לוי מאפוטרופסותו ואינו נאמן ואפשר שעשה קנוניא עלי ואין לי להאמינו עלי ואיכא מאן דבעי למימר כיון שאפוטרופא כמו אביהם ויכול למכור קרקע של יתומים להאכילן דינו כדין אביהם ואם טוען שמעון שקנה השדה מהאפוטרופא ויש לו עדים שירד באותה שדה בשעה שהיה לוי אפוטרופא והחזיק בה ג' שנים ולא מיחה דהוי חזקה ואינו ראה לנו דלא הוי חזקה לשמעון שאין דין האפוטרופא כדין אבי היתומים לענין מחאה כי אפוטרופוס שהפסיד מסלקין אותו וכיון שלא מיחה הרי הפסיד והאפוטרופא שליח הוא ובכל השלוחין יכול שולחן לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: האריס שהוא ידוע בשדה פלונית אין לו בה חזקה: אבל בע\"ה מחזיק בשל האריס בד\"א באריסי בתי אבות פירוש שדרכן לעבוד כל השדות של המשפחה הן ואבותיהם ואינם יכולין לסלקו לפיכך אינו חושש שיאכל האריס כל הפירות ג' שנים ואחר כך יאכל גם הוא ג' שנים כנגדם אבל אריס אחר שאכל כל חפירות ג' שנים יש לו חזקה ואפילו אריסי בתי אבות אם הוריד אריסים אחרים לשדה והוא אינו עובד עמהם הוי חזקה דלא עביד אינש דנחתי אריסי לארעיה ושתיק אבל אם הוא עובד עמהם לא קפיד בעל השדה ולא הוי חזקה ירד האריס מאריסותו ושהתה בידו ג' שנים אח\"כ יש לו חזקה: האומנין שהן בונין או מתקנין בשל בע\"ה והיה ברשותם כמה שנים אין להם חזקה: אבל בע\"ה מחזיק בשלהן. ירד מאומנותו יש לו חזקה: האפוטרופוס אין לו חזקה בנכסי בעל הבית: אבל בעל הבית מחזיק בנכסיו וכתב ה\"ר יהודה ברצלוני אין צריך לומר כשהתחיל א��וטרופא בעודן קטנים שודאי אין מחזיקים בנכסי קטן ואפילו הגדיל אלא אפילו אפוטרופוס על גדולים כגון שמינהו אדם בשעת מותו על בניו הגדולים או שמינוהו ב\"ד בין על גוף הקרקע או על הפירות היוצאים מן הקרקע בין שהוא אפוטרופא מיתומים שסמכו אצל בעל הבית בכולן אין להם חזקה עד שירדו מאפוטרופסותן: ירדו מאפוטרופסותן ושהתה בידם ג' שנים ולא מיחו יש להם חזקה ע\"כ: ונראה שאם הוא אפוטרופא בשדה ידועה יש לו חזקה בשדות אחרות מידי דהוי אגזלן שהוחזק גזלן בשדה ידועה שיש לו חזקה בשדות אחרות אע\"פ שאין נראה כן מדברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב האפוטרופא בין שהוא על שדה זו בין שהוא על שאר נכסים בין שמינוהו אותו ב\"ד בין שמינה אותו אבי יתומים וגדלו היתומים בין שמינה אדם אפוטרופא על הוצאתו והכנסתו הואיל ומשתמשים ברשות אין להם חזקה: כתב הר\"ר יהודה ברצלוני האחין שאוכלים על שלחן א' וכיס אחד לכולם הא מילתא ליתא בגמרא ומדאמרינן באב ובן ואשה ובעלה בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן בשאר כל אדם משמע דאחין בין חלקו בין לא חלקו הרי הם כשאר כל אדם אבל משיקול הדעת יש לנו לדקדק: אם [אין] חולקן בעיסתן קרובין להיות כאב ובן לפיכך אם כל הוצאתם ביחד אין להם חזקה זה על זה ולא עוד אלא אפילו אם מוציא האח על אחיו כגון שאח אחד עשיר והשני אין לו כלום ודר בבית מיוחד לאחיו אין יכול להחזיק באותו הבית: וגם בן הבית והשכיר אין מחזיקין על בע\"ה בן הבית כל זמן שהוא בן הבית והשכיר כל ימי שכירותו דהני בכלל אומנין ואריסין ואפוטרופסים הן: והמחזיק בהקדשות כגון הקדש של עניים ושל בהכ\"נ בזמן הזה אין להן חזקה שאין מוחה בעבור ההקדש שאם ירד בו שום אדם יאמרו העולם שירד בו לקבץ הפירות לצרכי העניים ויהיו אצלו עד שיצטרכו העניים ואם יטעון קניתיו משבעה טובי העיר כדרך שמוכרין ההקדשות ז' טובי העיר אם יודו [לו] שבעה טובי העיר יש לו חזקה אע\"פ שאין לו שטר ואם טוען שהלכו להן ז' טובי העיר למ\"ה או מתו נאמר לו ודאי אם מכרו ז' טובי העיר הוה ליה קלא וכיון שאין עכשיו מי שיעיד בזה ויש לקהל עדים או שטר שאותו קרקע היה הקדש ולזה אין לו לא עדות ולא שטר במה שהוא טוען לאו כל כמיניה:" + ], + [ + "מי שירד לתוך שדה אחת בתורת משכונא אין לו בה חזקה בד\"א שידוע שבתורת משכונא ירד לתוכה אבל אם אין כאן אלא קול בעלמא זה פירשתי למעלה: ומ\"מ עצה טובה לממשכן למחות בסוף כל ג' וג' שמא יכבוש זה שטר המשכונא אחר שישתבח הדבר ויטעון לקוח הוא בידי: כההוא דמשכן פרדיסא לחבריה לי' שנין ולבתר דאכלה ג' שנין א\"ל אי מזבנת לי מוטב ואי לא אכבשניה לשטר משכונא ואטעון לקוח הוא בידי נתנה הממשכן לבנו במתנה וחזר ועשה שטר מכירה לבעל המשכונא אסיקנא ששטר המכירה אינו כלום ואפי' המעות שנתן יותר על המשכונא אינם אלא כמלוה על פה: וכתב הרמב\"ן ז\"ל היכא שידוע שירד בה בתורת משכונא אין לו בה חזקה לעולם אפילו אם ידוע ששלמו ימי המשכונא והחזיק בה ג' שנים אחר כך והרמ\"ה כתב שאם אכלה ג' שנים אחר שכלו ימי המשכונא יש לו חזקה וכ\"כ ה\"ר יהודה הברצלוני ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה כדברי הרמב\"ן וכתב ה\"ר יונה העידו העדים ששדה זו משכונא אצלו לשנים ואין אנו יודעים לכמה שנים אפילו החזיק בה כמה שנים אין לו חזקה העידו שמשכנה אצלו סתם ואכלה ג' שנים משנה ראשונה ואילך יש לו חזקה דסתם משכונא שתא: ראובן שירד לתוך שדה שמעון בתורת משכונא והיה לראובן אצל שמעון עוד תביעה אחרת על פה ואינ�� יכול להוציאה מידו וכלו ימי המשכונא ורוצה לעכב השדה ולאכול פירותיו עד כדי התביעה שיש לו אצל שמעון ולהחזירה לו אחר כך אם ידוע לנו שירד לה בתורת משכונא אינו נאמן אפי' אם החזיק בה ג' שנים אלא צריך להחזירה מיד כיון שכלו ימי המשכונא ואם אינו ידוע נאמן על תביעתו האחרת במגו שהיה יכול לכבוש שטר המשכונא ולטעון לקוח הוא בידי ובשבועה ומיהו כתב ה\"ר יונה דוקא שאכל כבר הפירות כדי התביעה שטוען עליו אז הוא נאמן לעכבם בחובו במגו אבל אם בא לתבעו קודם שאכל הפירות אז אינו נאמן לעכב הקרקע בידו במגו דלעיל שלא מצינו מגו אלא במי שבא לזכות בממון מתוך שהיה יכול לזכות באותו ממון עצמו בטענה אחרת אבל הכא מיד כשהודה שכלו ימי המשכונא הקרקע היא בחזקת בעליה ואין להאמינו בתביעה האחרת במגו דלקוח הוא בידי: ואם אין ידוע שירד בתורת משכונא אלא קול יצא שירד לה בתורת משכונא אם יצא הקול קודם שהחזיק בה ג' שנים אינו נאמן עוד לטעון לקוח הוא בידי כדפרישית לעיל ואם יצא הקול לאחר שהחזיק בה ג' שנים ודאי אם היה טוען לקוח הוא בידי היה נאמן כיון שהחזיק בה ג' שנים בשופי קודם יציאת הקול אבל אם טוען שיש לו עליו תביעה אחרת ורוצה לעכב הקרקע עד שיאכל כדי התביעה במגו שהיה יכול לטעון לקוח הוא בידי אינו נאמן שהורע כח המגו כיון שיצא קול שירד בתוכה בתורת משכונא לפיכך לא היה חפץ לטעון לקוח הוא בידי: וכאשר הדין בין ראובן לשמעון כן הדין בינו ובין יורשי שמעון אם מת שמעון ובא לטעון כנגד יורשיו שאם הוא בענין שיכול לטעון לקוח הוא בידי נאמן גם על הפירות שאכל עד כדי התביעה ואם אינו יכול לטעון לקוח הוא בידי גם אינו נאמן על התביעה האחרת אלא שבזה כ' ה\"ר יונה שיש חילוק ביניהם האב משביעו בטענת ברי בין בעיקר הטענה שהיא התביעה האחרת שיש לו עליו בין בטענת המגו שהיא לקוח הוא בידי אבל כנגד היתומים שאין להם טענת ברי נוטל בלא שבועה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כל מאי דמצי אבוהון למיטען ולהשביעו טענינן להו ליתומים אפילו בשמא: ירד לתוכה בתורת משכונא ואכלה שלש שנים ואין עדים שבאה לידו בתורת משכונא ואומר שעדיין יש לו להחזיק בה בתורת משכונא ב' שנים ואין לו שטר נאמן במגו דלקוח הוא בידי וכ' ה\"ר יונה דלא הוי מגו להוציא לפי שכבר זכה בקרקע לפי טענתו משעה שירד בה והחזיק בה לה' שנים בחזקה דנעל וגדר ופרץ ואפילו למאן דפליג בפרק המקבל גבי מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' היינו בשטר דריע טענתיה דכיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה ולא (אירכס לי' אלא) כביש ליה: לפיכך אם טוען היה לי שטר משכונא ואבד אינו נאמן לפי שהמלוה נזהר בשטר המשכונא עד שיכלו ימי המשכונא שצריך לו לראיה שממושכנת בידו כיון שאינו בא להחזיק בגוף הקרקע אבל בלא שטרא דליכא ריעותא בטענת המלוה נאמן במגו ורב אלפס פסק דאפילו אם טוען המלוה שטר היה לי ואבד נאמן לומר שהוא לה' שנים במגו דלקוח הוא בידי וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "וכולם שאין להם חזקה היינו דוקא כשבאין בטענת חזקה אבל אם יש להם עדים שלקחו מבעלים אפילו לא ראו נתינת המעות ולא עשו לו שטר או שמעידים שנתנה לו במתנה מחזיקין אותה בידו חוץ מגזלן: ובעל בנכסי אשתו ואשה בנכסי בעלה שאפי' אם מעידים עדים שמכרום לא מהני ליה ודוקא במעות טמונין אבל אם קנתה ממנו במעות שאינן טמונין מה שקנתה קנתה והגוף שלה והוא אוכל פירות ובעל בנכסי אשתו נמי בנכסי מלוג שלח מהני ראיה אבל בכל שאר נכסים בין בנכסי צא�� ברזל בין בשאר נכסיה לא מהני ראיה שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והרמ\"ה כ' שדין נכסי צאן ברזל כדין נכסי מלוג דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: וגזלן אפילו אם מעידים שמכר לו ועשה לו שטר אינו מועיל שמחמת יראה עשה לו גם השטר וכתב ה\"ר יהודה אפי' עשה לו אחריות אינו מועיל אע\"ג דבלקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל אפילו עשה לו השטר וקיי\"ל שאם קבל עליו אחריות מהני שאני מקריקון שאינו מקפיד אם אין בעל הבית משעבד ללוקח נכסיו הילכך כיון שמדעתו שיעבד לו נכסיו ודאי גמר ומקני אבל גזלן שאנסוהו גם על האחריות לא קנה מיהו בגזלן שאינו הורג נפשות על עסקי ממון אלא שהוחזק גזלן על שדה זו ודאי כי היכי דאמרינן שאם הוחזק גזלן על שדה זו יש לו חזקה על שדה אחרת שאין יראים למחות בו אלא בשדה זו שמוסר נפשו עליה ה\"נ אין יראים למחות בו על שעבוד נכסים והשעבוד כשדה אחרת דמי הלכך אם כתב לו שעבוד קנה ע\"כ: ואם העדים מעידים שראו שנתן לו דמי השדה אז לא יוציא השדה מתחת ידו עד שיחזיר לא הדמים אבל אם מעידים בפנינו הודה שקבלם ממנו וזה טוען שלא קבל ממנו כלום צריך להחזיר לו השדה בלא דמים שמחמת יראתו הוצרך להודות: והא דלא הוי זביניה זבינא אע\"פ שנתן המעות דוקא כשמסר מודעא אבל לא מסר מודעא קיי\"ל תליוהו וזבין זביניה זבינא אפי' אנסוהו למכור שדה ידוע ולא מנה המעות שקבל שניכר שמחמת אונס מכר ולא הוי ליה לאישתמוטי אפ\"ה הוה זביניה זבינא ומיהו אין מסירת מודעה מבטל המקח אלא באונסא דאחריני אבל באונסא דאתא ליה מנפשיה לא מהני ליה לבטל המקח: לכן צריכין שיכירו העדים האונס ואפילו באונסא דאחריני אם לא אנסוהו בפירוש על מכירת השדה אלא שאנסוהו ליתן מעות ומחמת שלא היה לו מעות צריך למכור הוי זבינא ואף על פי שמסר מודעא ולקמן בסימן ר\"ה מבואר עוד דיני מסירת המודעא והרמב\"ם כתב שאין הנגזל צריך למסור מודעא כשמוכר לגזלן דאפילו בלא מודעא המכר בטל כיון שהוחזק גזלן על שדה זו שאינו דומה למאנס חבירו עד שמוכר לו שדהו שזה האנס אינו רוצה לגזול ולא גזל עדיים כלום לפיכך אם לא מסר המוכר האנוס מודעא מכרו קיים אבל זה שהוחזק גזלן המכר בטל בלא מודעא וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן:" + ], + [ + "כל אלו שאין להם חזקה בניהם יש להם חזקה אם שהתה ביד הבן ג' שנים וטוען אתה מכרת לי אפילו אם מודה שבאה ליד אביו בתורת אומנות ואריסות וגזלנות אלא שטוען שקנאה אח\"כ יש לו חזקה אבל אם טוען שירשה אין לו חזקה וגם בן הבן אין לו חזקה אם טוען שירשה מאבי אביו וכן עד עולם אבל אם טוען בן הבן שירשה מאביו יש לו חזקה ואם טוען הבן בפני הודית לאבי שמכרת לו והוא בעצמו החזיק בו ג' שנים נאמן במגו שהיה יכול לומר אתה מכרת לי חוץ מבן גזלן שאפי' אם הוא אמת שהודה לאביו אינו מועיל אלא א\"כ יאמר בפני מנה לך אבי המעות והוא החזיק בה ג' שנים וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אבל החזיק בו בן בן הגזלן ג' שנים וטוען בפני הודית שמכרת לאבי אבי מהניא הך הודאה דכולי האי אינו מטיל אימה בשביל בן בנו:" + ], + [ + "הלכות נזקי שכנים", + "יש חזקה שאינה לגוף הקרקע אלא להשתמש בדרך שהחזיק להשתמש וכאשר יסיר תשמישו ישאר המקום פנוי לבעליו: כיצד ראובן שהיה ביתו סמוך לחצר שמעון והחזיק בו ג' שנים וטוען שברשות הוציאו שקנה ממנו להוציאו או שנתנו לו במתנה הוי חזקה ומשתמש בו כל זמן שירצה ומונע את שמעון מלהשתמש בו: ולכתחילה כשבא להוציאו או לאחר שהוציאו ולא החזיק עדיין ג' שנים יכול שמעון למחות בו וצריך להסירו מיד: ובעוד שלא הסירו שמניחו שמעון שם מרצונו אין בעל הזיז רשאי להשתמש בו מפני שמזיק לבעל החצר בראייתו אבל בעל החצר יכול להשתמש בו כל זמן שירצה להניחו שם ואין בעל הזיז יכול לעכב עליו: בד\"א בזיז בולט טפח אבל אם אינו בולט טפח אין לו חזקה שבעל החצר לא חשש למחות בו כיון שהוא פחות מטפח לפיכך בין תוך ג' בין לאחר ג' יכול למנעו כל שעה שירצה וצריך להסירו ובעודנו שם משתמש בו בעל החצר ואין בעל הזיז מעכב עליו: ובענין שימוש בעל הזיז עליו פליגי רב הונא סבר שבעל החצר מעכב עליו ורב יהודה סבר כיון שהוא קטן ואין בו תשמיש קבוע אינו יכול לעכב עליו והרמ\"ה וה\"ר יהודה ברצלוני פסקו כרב הונא וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: החזיק בזיז בולט טפח במשך ד' טפחים באורך הכותל או שבולט ד' במשך טפח באורך הכותל וטוען עליו שלקח ממנו לעשות בולט ד' טפחים בשיעור משכו או לעשותו משך ד' כשיעור בליטתו נאמן ויכול לעשותו ד' על ד' אבל אם החזיק בזיז בולט טפח במשך י' באורך הכותל אינו יכול להשלים לי' כשיעור משכו אלא יכול לעשותו בולט ד' ולא יותר ואם הוציא זיז בולט טפח במשך ג' אין יכול להשלים בליטתו למשכו אלא ישאר כמו שהוא ורב אלפס כתב כשבולט טפח במשך ד' יש לו ג\"כ רשות להשתמש בד' שתחתיו וה\"ר יהודה ברצלוני הוסיף לומר שיכול לתלות בו חפציו יורדין לאויר החצר ואין בעל החצר יכול לעכב עליו לפיכך אין בעל החצר יכול לבנות בקרקע שתחת הזיז: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין יכול להשתמש אלא על גביו אכל באויר שתחתיו אין לו שום חזקה והרמב\"ם כתב דאפילו אם אין בו טפח אם לא מיחה לאלתר הוי חזקה אלא שחילק כשיש בו רוחב טפח החזיק באויר כנגדו ואם רצה בעל החצר לבנות תחת הזיז לבטל תשמישו בעל הזיז מעכב עליו ואם אין בו טפח לא החזיק באויר החצר וכל שעה שירצה בעל החצר לבנות תחתיו ולבטל את תשמישו אין בעל הזיז מעכב עליו: כתב ה\"ר יהודה ברצלוני זיז פחות מטפח אין בו חזקה כלל בין שקבעו בעל הגג בין שקבעו בעל החצר אין בו חזקה: ולענין למחות בו אין בעל החצר יכול למחות בבעל הגג מלקובעו שאם ירצה לקובעו ולהשתמש בו כלפי פנים אין בעל החצר יכול למחות ובלבד שלא ישתמש בו בחצר משום היזק ראיה וכן אם בעל החצר בא לקובעו בכותל של בעל הגג כיון שהוא פחות מטפח אין בעל הגג יכול למחות בו וכגון זה כופין על מדת סדום ותולה בו חפציו ואן על הגג יכול למחות בו דאי משום היזק ראייה לית ליה לבעל הגג ומשום חזקה נמי לית ביה דכיון שאין בו טפח אין בו חזקה ואי משום טענת היזק הכותל זיז שהוא פחות מטפח מעץ או מלוח אין יכול לתלות בו משא כבד כ\"כ שיש בו היזק לכותל אבל בזיז טפח יש בו חזקה שאיזה מהם שהחזיק בו בין בעל הגג בין בעל החצר הוי חזקה שאם החזיק בו בעל החצר בבעל הגג משתמש בו ובונה ומטעין עליו כל מה שיכול לפי רוחב הזיז שהחזיק בו ואם החזיק בעל הגג בבעל החצר יש לו חזקה בחצר במקום שתחתיו שיכול לעכב בבעל החצר שלא יבנה תחתיו כלום לא תחת ארכו ולא תחת רחבו ויכולין למחות בתחילה זה בזה ע\"כ ולא מסתבר כלל שבעל החצר יכניס זיז פחות מטפח בכותל בעל הגג בעל כרחו והא דאמר פחות מטפח אין יכול למחות דוקא בשימוש קאמר כדפרישית לעיל שבעוד שבעל החצר מניחו שם אין בעל הגג יכול למחות בו מלהשתמש בו: וכתב ה\"ר ישעיה דכל זה לא מיירי אלא בחצר חבירו שאין לו בו לא פתח ולא חלון אבל בחצר של ��ותפין שיש עליו פתחים וחלונות אם רוצה להוציא זיז לפני חלונו לשמש עליו לפני חלונו אין יכול למחות בו שהרי מחלונו רואה בו ומה יעשה לו היזק וגם לבנות כנגדו אבל הזיז אינו יכול לבנות מפני חלונותיו הלכך יכול להוציא גם הזיז: ראובן שהיה לו בית אצל חצרו של שמעון ועשה בשפת גגו על פני אורך כל הגג מזחילה שהיא מקבלת מי הגג ויורדין דרך עליה מראשה האחד לראשה הב' ויוצאין שם ונופלין לחצר שמעון והחזיק בה ג' שנים בטענה שטוען ששמעון מכר או נתן לו רשות לעשותה או טוען שהגג והחצר היה לאחד ומכר לך החצר ולי מכר הגג ונמצא שזכיתי בחצרך לשפוך בו מי גני הוי חזקה ואין שמעון רשאי לבנות תחתיו כלל ומוקי לה בגמרא במזחילה של אבנים דא\"ל לא ניחא לי דתתרע אשיתאי אבל בשל עץ יכול לבנות תחתיו וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא הביאו בפסקיו ואיני יודע למה: ואם נתן צינור בפי המזחילה לקבל מימי המזחילה להרחיק קילוח המים מהכותל וזה הצינור בולט לאויר חצירו של שמעון והחזיק בו בטענה אין יכול למנוע לבעל החצר לבנות תחתיו אלא יכול לבנות תחתיו אבל אינו יכול לומר לו להטותו לרוח אחרת ולא לשנות בו כלל שאפילו אם הוא ארוך אינו יכול לקצרו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ומיהו דוקא שיש לו קצת טענה לבעל המרזב שאין המים מקלחין יפה כבתחילה אע\"פ שאין לו בזה היזק אבל בלא טענה כופין אותו על מדת סדום רק שיקלחו מימיו יפה: ובין במרזב ובין במזחילה יכול לעכב עליו כשבא בתחילה לעשותו באויר חצירו: כתב הרמ\"ה כיון שיכול בעל החצר לבנות תחת הצינור ואין עליו אלא לקבל מימיו לפיכך אם רצה לקבלו בכלי או בצנור הדין עמו: ואם בא להשפיל הצינור בעל החצר מעכב עליו לפי שיש לו רשות לבנות תחתיו וכשישפילנו אינו יכול לבנות תחתיו כ\"כ אבל אם רצה להגביהו הרשות בידו לגביהו ואע\"פ שקילוחו חזק יותר ובעל העיטור כתב שאינו יכול להגביהו ומסתבר כדברי הרמ\"ה דקי\"ל אחזיק לנטפי ולשופכי אחזיק לצריפא דאורבני: ואם לאחר שהחזיק בעל הגג בחצר שיקבל מימיו רצה להסירה משם יכול בעל החצר לעכב עליו שכשם שהחזיק בעל הגג בבעל החצר לקבל מימיו כן החזיק בעל החצר במימי בעל הגג כתב הרמב\"ם ז\"ל רצה בעל הגג לעקור הצינור מצד זה לצד אחר או שהיה ארוך ורוצה לקצרו אין בעל החצר יכול לעכב עליו שהרי לא החזיק אלא במימי הגג והרי באים לו מ\"מ: ראובן שהחזיק בחצר שמעון שיקבל מי גגו ובטענות יכול לשנותן מענין לענין באיזה צד שירצה בין אם היו יורדין בלא צינור בכל אורך הגג ובא לשנותן שירדו דרך צינור למקום אחד בין שהיו מקלחין דרך צינור למקום אחד ובא לשנותן שירדו בכל אורך הגג בלא צינור אפי' אם הגג בענין שהטיפין תכופין זה על זה מאד שאין נח לשמש תחתיהן אפ\"ה אינו יכול לעכב עליו: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן היה לו בית אצל חצר שמעון ומי גגו נוטפין לחצר שמעון ונפל ביתו של ראובן ושוב בנה שמעון בית בחצירו וקנה מראובן שיקבל מי גגו בחורבתו בכ\"מ שירצה ואח\"כ בנה ראובן חורבתו והחזיר מי גגו לחצירו של שמעון כבתחילה ומי גגו של שמעון שקנה מראובן שיקבלם נוטפין על גג ראובן ראובן החזירם לחצר שמעון עם מי גגו של ראובן ושמעון טוען שאין לו לקבל מי גגו דראובן אלא אדרבה הוא צריך לקבל מי גגו. הדין עם שמעון דנהי דמתחילה היה לו לקבל מי הגג דראובן מ\"מ כשנפל בית ראובן והתנה שמעון שראובן יקבל מי גגו בחורבתו בכל מקום שירצה צריך לקבלם באותו מקום שלא יחזרו לחצר שמעון: סולם קטן שאין לו ד' שליבות אין לו חזקה ואם יש לו ד' שליבות יש לו חזקה ופרשב\"ם שראובן העמיד סולם בחצר שמעון לעלות בו לראש גגו והחזיק בו בטענה כיון שהוא קטן אין לו חזקה שלא חשש למחות ופי' ר\"י דכה\"ג אפילו קטן נמי יש לו חזקה דכיון שעובר הוא על חצירו ודאי קפיד אלא מיירי שסמכו בחצירו על כותל חבירו דכיון שהוא קטן חבירו אינו מקפיד עליו: כ' הרמב\"ם לפיכך כשבא בעל הגג להעמיד סולם גדול יכול בעל החצר למחות בו שלא יחזיק עליו אבל אם הסולם קטן אין יכול למנעו שהרי יאמר לו אין לך שום הפסד בזה שכל זמן שתרצה תבטלנו ע\"כ ואינו נראה דהיאך ישתמש בשל חבירו בעל כרחו: כותל הידוע שהיה של שמעון וראובן החזיק בו ג' שנים להכניס בו קורותיו הוי חזקה להכניס בכל הכותל באיזה מקום שירצה או להכניס בו קורות גדולות וכבדות אע\"פ שעד עתה לא היו לו בו אלא קטנות אפילו אם לא חיבר ראשי הקורות בטיט לכותל: ואם אין לראובן קורות בכותל אבל יש בכותל מצד ראובן מקומות חפורין להכניס בהן ראשי הקורות וטוען שקנה משמעון שהרשה לו להכניס בו ראשי קורותיו ועל כן חפר המקומות אינה טענה שיכול שמעון לטעון אני חפרתים כדי שיהיו מוכנים לך לכשתקנה ממנו רשות להכניס בו ראשי קורותיך ולא תצטרך לחפור ולקלקל הכותל: פרשב\"ם שלחזקה כזאת א\"צ ג' שנים שא\"צ ג' שנים אלא כדבר שיש בו חסרון קרקע כגון פתיחת חלונות ומרזב ומזחילה שהם תשמישים גדולים ורגילין לכתוב עליו שטר אבל תשמיש קטן כזה אין רגילין לכתוב עליו שטר הלכך לאלתר הוי חזקה אבל מענה צריך והגאונים פירשו דאפילו הוצאת זיזין ומרזב ומזחילה והעמדת סולם נמי א\"צ חזקה ג' שנים שהטעם הוא משום מחילה וכיון שרואה אותו משתמש בשלו ושותק לאלתר הוי חזקה אפי' בלא טענה: וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל חצר שמעון בכותל ראובן והניח בו קורה ושתק ראובן ולא מיחה בו החזיק במקום הקורה אפי' היתה קטנה ושמעון רוצה להחלפה בגדולה מחליפה החזיק בקורה אחת אינו יכול להחזיק בשנייה שהרי לא מחל אלא א': בד\"א שהודה שאין הכותל שלו אלא שחבירו מחל לו על הנחת קורה זו אבל אם טען זה כותל זה אני שותף בו הואיל ונשתמש בקורה אחת נאמן ומשתמש בו בכולן אחר שישבע שבועת היסת שהוא שותף בכל הכותל ע\"כ ור\"ת פירש שלכל דבר צריך חזקה ג' שנים ובטענה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ה\"ר יהודה ברצלוני אפילו החזיק בו ג' שנים ובטענה לא הוי חזקה לחלוק באבני הכותל ובמקומו שאין נעיצת קורותיו של זה חזקה במקום הכותל כיון שהדבר ידוע שהוא של אחד וה\"ר יונה כתב שאם נתן על הקורה תקרה ומעזיבה ונעשה לו הכותל כאחד מכותלי ביתו הרי זה החזיק בכל הכותל לנעוץ בו באיזה מקום שירצה ואפ\"ה לא הוי חזקה אלא לחלוק באבני הכותל ולא במקומן אבל אם לא נתן עליו תקרה אף לאבנים אין לו חזקה ואין לו בהם כלום אם יפול וכן לנעוץ במקומות אחרים או להרחיב אליו אינו רשאי אע\"פ שאינו מכביד והרמב\"ם כתב שאם בא בחזקה ובטענה הוי חזקה אפילו לגופו של כותל ומקומו שאם אי אתה אומר כן גופו של כותל במה יקנה ובמה יחזיק שאין לך אכילת פירות גדולה מזו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דהוי חזקה אף לחלוק באבני הכותל אם יפול אבל למקומו הוי חזקה כל זמן שלא פירש לו בפירוש:\n" + ], + [ + "יש חזקה לראייה שאע\"פ שאין אדם רשאי לפתוח חלון לחצר חבירו אם פתח והחזיק בו מועיל: אין אדם רשאי לפתוח חלון לחצר חבירו ואפילו לחצר שותפו נמי לא יפתח וכן אם קנה בית אצל ביתו אינו רשאי לפתחו לחצר השותפין שכ\"א מבני החצר אין לו רשות לשנות בו כלל אלא כמו שבנאוהו או קנאוהו או ירשוהו יש להם לנהוג בו: ולא מיבעיא שאינו רשאי לפתוח בית חדש לחצר אלא אפילו לפתחו לביתו ולצאת ממנו דרך ביתו לחצר אינו רשאי אבל יכול לבנות חדר אחורי ביתו או עלייה על גבי ביתו ופותח אותם לתוך ביתו אבל לחצר לא יפתח כלל ופרשב\"ם דאפילו עלייה וחדר לא שרי אלא בכה\"ג שבונה תקרה בחצי גובה ביתו ומוסיף בו עלייה או חולק ביתו לשנים ועושה מחיצה באמצע אבל להוסיף על הבנין כגון לבנות חדר חדש אחורי ביתו או להגביה כותלי ביתו כדי לחדש עלייה חדשה אינו רשאי אבל כשאינו מוסיף בבנין שפיר דמי שיכול למלאות כל ביתו אכסנאים ודיורים רק שלא יוסיף עליו בנין חדש לא בגובה ולא במשך והרמ\"ה כתב שאף דיורים אינו רשאי להוסיף עליו אע\"פ שאין מוסיף בנין דבר חדש ולא שרינן עלייה וחדר אלא לעשות מהן אוצר אבל להוסיף לו בנין לבנות עלייה על גבה או לפתוח חדר אחורי ביתו אע\"ג דלא חזי לאו סופי ביה דיורים הרי מרבה לעצמה דרך לחצר ליכנס מתוכה לרשות אחר ולזה לא נשתעבד לו החצר וה\"מ להוסיף דיורין אבל שלא להוסיף דיורין לא מצי מעכב דכיון שאינו מוסיף בית דירה החצר נשתעבד ליכנס עליה לבית ולא למנין אנשים ידועים נשתעבד אלא לבתים שבתוכה ל\"ש נתרבו דיורין או נתמעטו וכן פירש ה\"ר יונה והרמב\"ם ז\"ל כתב שאפילו אם קנה בית אצל ביתו רשאי לפותחו תוך ביתו שכל שהיא פתוחה לתוך ביתו אינה עשויה להכניס שם דיורין כיון שאין עוברין אלא דרך עליו ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה שאינו רשאי לפתוח בית שקנה אצל ביתו אפילו לתוך ביתו אבל יכול לבנות עלייה או חדר לפתחה תוך ביתו אף על פי שמוסיף בנין חדש: ואפילו אם יש לאחד פתח או חלון פתוח לחצר אינו רשאי להוסיף עליו כלל ולא לעשות מאחד שנים אפילו שאינו מתרבה בפתיחתו כגון שעשה מאחד של שמונה שנים מד' ד' והרמב\"ם כתב רצה לשנות חלונו בין למעלה בין למטה אפילו היתה גדולה ואמר אסתום זו ואפתח אחרת קטנה בעל החצר מעכב עליו ע\"כ ורוצה לומר אפתח אחרת קטנה במקום אחר: וחלון כנגד חלון או פתח כנגד פתח לא יעשה כלל אפי' שיש לו רשות לפתוח החלון או הפתח ופרשב\"ם שא\"צ להרחיק אלא משהו זה מכנגד זה ובתוספתא אומר צריך להרחיק ד\"א וכתב הרמ\"ה דאפילו חזקה לא מהניא ביה כיון דבאיסור עשאו ומיהו דוקא פתח כנגד פתח אבל חלון כנגד חלון דלא הוי כ\"כ קפידא מהניא בית חזקה ע\"כ: מותר לפתוח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון ברה\"ר דבלאו הכי צריך לשמור מבני ר\"ה שמסתכלין בו לפיכך העלייה גם בר\"ה אסור לפתוח כנגד חלונו חבירו שבעלייתו וכתב הרמב\"ן ז\"ל דאפי' בחלוני הבתים אם הם גבוהים קצת ואין בני ר\"ה ההולכין שם יכולים להסתכל אסור אף על פי שהרוכבין יכולין להסתכל שאין זה תדיר ואין מותר אלא בנמוכין במקום שההולכין יכולין לראות: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת מה שהתירו חכמים לפתוח פתח כנגד פתח בר\"ה אם צריך שיהיה רחב ט\"ז אמה כר\"ה של שבת. תשובה לא בעי רוחב ט\"ז אמה דאפילו שאינו רחב ט\"ז אמה כיון שיש לכל אדם רשות לילך שם אין אדם רגיל לעשות תשמיש צנוע פן יראוהו עוברי דרכים לפיכך מותר לפתוח פתח כנגד פתח: כתב ה\"ר יונה שהראשון הבא לפתוח בעלייה אין יכול לפתוח אלא עד חצי ביתו כדי שישאר השאר לשכנגדו אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כ' שאין אחד יכול לעכב על חבירו ולומר היום או למחר אפתח ותעכב עלי שרה\"ר הפקר הוא והראשון שפתח הוי כזוכה מן ההפקר: וחנות אסור לפתוח פתח כנגד פתח חבירו אפילו בר\"ה לפי שיושב שם תמיד ורואהו: כתב ה\"ר יה��דה ברצלוני דמבוי המפולש דינו כר\"ה ושאין מפולש דינו כחצר: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ילמדנו רבינו ראובן הוציא בליטת עלייתו לחוץ וברוחב הבליטה מן הצד פתח חלון והחזיק בו כמה שנים לסוף נמלך שמעון שכנו להוציא גם הוא בליטת עלייתו ועתה טוען ראובן ואומר שירחיק בניינו ד\"א מכנגד חלונו שלא יאפיל עליו ושמעון זה כבר הרחיק בניינו כי דנו לו הדיינים להרחיק ולא שאלו את פי אם אני מחוייב לומר לשמעון שא\"צ להרחיק: תשובה חזקה לא שייכא הכא דחזקה במקום שטר עומדת דעד ג' שנים אינש מיזדהר בשטריה טפי לא מזדהר ונאמן לומר קניתי ואבד שטרי והכא ממי יקנה וגם אין צריך לקנות משום אדם מי שפותח חלון לר\"ה וכיון שאי לראובן חזקה אין שמעון צריך להרחיק אמנם צרי לדקדק ראובן שפתח חלונו ברשות פתח שזכה לאורה מן ההפקר ואין שום אדם יכול לסלקו ומיהו לפי שאלתך משמע שמנהג בעיר שכל אדם מוציא זיזין וגזוזטראות ואין יכולין למחות בו דאל\"כ הראשון האיך הוציא בליטת עלייתו וכיון שכל אחד יכול להוציא בניינו לר\"ה לא הוי האור שלפני ביתו הפקר אלא הוי כחצר השותפין וכשפתח ראובן חלונו כנגד האויר שלפני בית שמעון שלא כדין פתח כיון שגם שמעון יכול להוציא בניינו ועד הנה לא היה שמעון מקפיד כי לא היה מזיק לו ולא היה יכול למחות בו: הילכך אין לו חזקה לראובן ויכול שמעון לבנות לפני חלונו ומצוה לומר לשמעון שאינו מחויב להרחיק דחשבת אבידה היא: וטעו בדבר משנה וחזר הדין: מי שיש לו חלון פתוח לחצר חבירו והחזיק בו שלש שנים בטענה שקנה ממנו שנתן לו רשות לפתחו אם הוא גדול כ\"כ שהאדם יכול להוציא ממנו ראשו אז יש לו חזקה בכל ענין אפילו שהוא למעלה מד\"א ואפילו שאינו עשוי להאיר אלא להכניס אויר ואם אינו גדול כשיעור זה בזה יש חילוק שאם הוא למעלה מד\"א ואינו עשוי להאיר אין לו חזקה שלא חשש למחות בו כיון שאינו קבוע ומ\"מ אם ירצה למנוע אותו שלא לפתחו רשאי ואם הוא למטה מארבע אמות ואפילו שאינו עשוי לאורה יש לו חזקה וכן אם עשוי לאורה יש לו חזקה ואפי' למעלה מד' אמות ואפי' הוא כל שהוא. ועשוי לאורה פר\"ח שעשוי להכניס אורה פירוש במקום אפל ורשב\"ם פירש שאין לו אורה ממקום אחר אלא מכאן וכ\"כ הרמ\"ה דבלאו האי חלון לא נפיל נהורא בההיא ביתא כמו דנפיל ברוב בתים אבל אי נפל בו אורה כמו דנפיל ברוב בתים אף על גב דמפיש באורה לאו עשוי לאורה הוא ובעל העיטור כתב עוד דוקא שניכר עשייתו לאורה כגון שצר מבחוץ ורחב מבפנים אבל אם הוא שוה אינו עשוי לאורה והכל לפי ראות הדיין. וכל שהוא פר\"ת שאין לו שיעור ויש אומרי' דשיעורו טפח י\"מ דאפילו היכא דאין לו חזקה א\"צ לסתמו אלא להכי אהני שאין לו חזקה שיכול לבנות כנגדו ולא נהירא לא\"א הרא\"ש אלא כיון שאין לו חזקה צריך לסתמו: כתב הרמב\"ן דחזקת חלון וזיזין וכיוצא בהן שאינו אלא נזק ואינו גוזל גוף הקרקע כגון סמיכת קורות ורפת וזבל וסיד וכל נזקי פרקין דלא יחפור אינו חזקת ג' שנים אלא מכי נתברר נזקיה ושתיק מחל וכ\"כ הרמ\"ה וכן דעת הגאונים וכ\"כ הרמב\"ם ור\"ת פי' שלכל דבר צריך ג' שנים וטענה בין בחזקת תשמיש בין בחזקת גוף הקרקע חוץ מלסתום שאם בונה וסותם כנגד חלון בההיא הוי חזקה לאלתר אין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק ומיהו טענה צריך שאם בעל החלון יש לו שטר על החלון או ראיה צריך שיטעון זה שקנאה וסתימתו בפניו הוי ראיה לדבריו ואם אין לו שטר ולא ראיה אלא חזקה אין זה צריך טענה אחרת אלא שיאמר שחזקתו היתה בטעות ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: ובעיקר חזקת החלון כתב הרמב\"ן לא כשיש בה היזק ראייה איירי לומר שאינו יכול למחות ולסלק היזקו מאחר שהחזיק אלא לענין זה יש לו חזקה שאין יכול לבנות כנגדו ולהאפיל אף ע\"פ שאינו עשוי לאורה כיון שיש לו ממנו אורה לאו כל הימנו שיאפיל עליו: וכאין בו היזק ראייה עסקינן אבל אם יש בו היזק ראייה לעולם אין בו חזקה דכקוטרא ובה\"כ דמי וכ\"כ רב אלפס בתשובה ואפילו אם נתן לו רשות לפתחו יכול לומר סבור הייתי לקבל ואי אפשי לקבל ואפילו מחל לו הניזק כיון דודאי אסור למזיק להזיקו בראייה ואין אדם יכול ליזהר ולעמוד כל היום בעצומת עינים על כרחנו נאמר לזה סתום חלונך ואל תחטא תדיר וכן כתב הרמב\"ם שאין חזקה להיזק ראיית חלון אבל אדוני אבי הרא\"ש כתב שיש לו חזקה וכן כתב ה\"ר יוסף הלוי: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן שבא לפתוח חלון לחורבת שמעון אין יכול למחות בו כיון שאין מזיקו וכיון שאינו יכול למחות אין לו חזקה לפיכך אם נמצא חלון פתוח לחורבה אין לו חזקה אם לא שיביא עדים שהחזיק בו ג' שנים קודם שנעשה חורבה: ואדם שיש לו חלון פתוח לרשות חבירו ונחרב המקום טוב הוא שיעמיד עדים שהחזיק בחלון זה ג' שנים ויכתוב עדותן להיות בידו לזכות ולראיה דשמא לאחר זמן יבנה זה חורבתו לפני חלונו ויאמר פתחת חלונך אחר שנעשה חורבה ולא הייתי יכול למחות בך כי לא הזקתני וגם אין לך חזקה: וכן בגגין שלנו שהן מכוסין ברעפין ואין עליהם תשמיש יכול לפתוח עליו חלון ואם אחר זמן יפתח (ס\"א יסתור) זה גגו ויכול לראות מאותו חלון לחצר כופהו לסתמו ואין לו חזקה: הלכך חלון הפתוח לחצר חבירו והוא במקום גבוה ובא חבירו לבנות תחתיו ולעשות על הבנן גג של רעפים ואותו הבנין מונעו מלהסתכל בחצר יכול למחות בידו מלעשות הבנין והגג כי יאמר לו היום או למחר תסתור הבנין שלך ותכופני לסתום חלוני כי תאמר אין לך חזקה כי היה פתוח על גגי ואני לא אוכל למצוא עדים שהחזקתי בו ג' שנים בעוד שהייתי יכול להסתכל בחצרך: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן יש לו בית ושמעון יש לו בית נגד ביתו של ראובן והיו בבית ראובן חלונות פתוחים נגד ביתו של שמעון ולאחר זמן מכר שמעון לראובן את ביתו והיה ללוי גינה אחת נגד הבית שקנה ראובן משמעון ובאותו הבית היו חלונות פתוחות לגינתו של לוי ומן החלונות של ראובן לא היה ללוי היזק ראייה לגינתו כי הבית שלקח משמעון מספיק בינתים אבל מחלונות שהיו בבית שקנה ראובן משמעון היו רואים לגינ ולא היה כח לבעל הגינה לערער על זה כי כבר החזיק בהם שמעון ולאחר זמן נפל הבית שקנה ראובן משמעון ונתגלו החלונות מבית ראובן שרואין בהן גינתו של לוי ותבע לראובן סתום חלוניך שנתגלו עתה כשנפל הבית שקנית משמעון ואתה מזיקני בגינתי בראייתך והרי כאילו בנית אותם מחדש כיון שלא היו מזיקין עד עתה והשיב ראובן כבר היו חלונותי אלו זה כמה שנים ועוד כמו שלא היה לך כח לסתום חלונותי שהם בבית שקניתי משמעון קודם שנפל אע\"פ שהיו רואין בהן גינתך ולא חלונות אלו מביתי כך אין לך כח לסתמם עתה שיהא פתוחים כמה שנים קודם גינתך. תשובה אני רואה שראובן בא בכח שתי טענות שאומר שהחלונות היו שם זמן מרובה ועוד טוען מפני שלא היה לו כח לסתום חלונות הפתוחים מבית שמעון לגינת לוי בטענה ראשונה איני רואה לו זכות מה שהיו לו החלונות הללו זמן מרובה אין חזקה זו מועלת לגינת לוי כי עד הנה לא היו מזיקין ללוי ולא היה לוי יכול למחות בו שיסתום אותם וכ\"מ שאין מחאה אין חזקה אבל עתה שנפ�� ביתו של שמעון ורואה ראובן לתוך גינתו מעתה נעשה מזיק אע\"ג דנעשה ממילא דקי\"ל על המזיק דהרחיק את עצמו היכא דהוו גירי דיליה והיזק ראייה גירי דיליה הוא ואע\"פ שקדמו חלונותיו בהיתר עתה שמזיקין חלונותיו לגינת לוי צריך להרחיק לפירוש רש\"י ולרב אלפס שמפרשים שהמזיק צריך להרחיק אע\"פ שסמך בהיתר ואפילו לפי' רבינו יצחק שאין המזיק צריך להרחיק היכא שסומך בהיתר וכן עיקר אפ\"ה צריך הכא להרחיקו שלא א\"ר יצחק אלא היכא שהמזיק ממך בהיתר ואח\"כ נתן שם הניזק הדבר הנזוק כגון בעל דבורים שבא לסמוך לחרדלו שקידם בהיתר לאו כל כמיניה לסמוך דבר חדש להזקיקו להרחיק חרדלו אבל בנדון זה שלא חדש בעל הגינה כלום והחלונות מזיקין לגינה שהיתה כבר (היזק) והגינה נפסדת כי אינו יכול להשתמש תשמיש צנוע מפני היזק ראייתו ליכא מאן דפליג שצריך בעל החלונות להרחיק היזק ראייתו אמנם בטענה האחרת אני מזכה את ראובן כיון שהחלונות של בית שמעון היו פתוחים לגינת לוי ולא היה יכול לסתמן אם כן לא ניתוסף שום היזק לגינת לוי בנפילת בית שמעון דמעיקרא נמי הוי בעי לאיצטנועי מחהדרים בבית שמעון ולא היה יכול לעשות בה שום תשמיש צנוע: ועוד אם ירצה ראובן יחזור ויבנה הבית שקנה משמעון ויפתח חלונות כבתחילה ומה לי חלונות של בית ראובן ומה לי חלונות של בית שמעון: עוד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן שיש לו חלון מביתו פתוח לחצר שמעון והחצר שהחלון פתוח לתוכה רחב ב' אמות וארוך ז' אמות גם חלונות קטנים פתוחים מרתפו של ראובן לחצירו של שמעון ועתה בא שמעון לבנות כנגד חלונות של ראובן העליונים והתחתונים לסתום אותם ורציתי לומר כיון שאין בחצר שיעור חצר שהוא ד\"א על ד\"א לא חזי לתשמיש ולא שייך ביה היזק ראייה ואילו היה בא ראובן לפתוח חלונותיו לאותו חצר קטן של שמעון לא היה שמעון יכול לעכב עליו וכיון שלא היה שמעון יכול לעכב עליו א\"כ אין חזקת (שמעון) [ראובן] חזקה: וכן החלונות שבמרתף כיון שהחומה מהלכת בפניה ולא הורחק מהם ד\"א הרי אני רואה כאילו החומה דבקה ממש לחלונות שאילו היה למרתף חזקת אורה לחצר היה בעל החצר צריך להרחיק מהם ד' אמות. תשובה דע אף על פי שאין בחצר שיעור חצר שייך ביה היזק ראייה דאיכא למימר דנהי דלא חזי לתשמיש גדול חזי לתשמיש קטן דאטו עני שאין יכול לעשות חצר גדול ועושה חצר קטן שכנו הקרוב אליו יפתח חלונותיו לחצר ויבטל תשמישתו לפיכך נהי דאינו יכול למנעו מלבנות בשביל החלונות של המרתף לפי שלא החזיק בהם כיון שכותלו של שמעון קרוב להן בתוך ד' אמות הרי הוא כאילו דבוק להן ממש כדפרישית מכל מקום ונעו לבנות בשביל חלון ביתו הפתוח לחצרו ובאותו צד אין הכותל כנגדו והחזיק בו כראוי: עוד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת על ראובן שפתח חלון לחצר השותפין והחזיק בו ג' שנים בפני האחד והשני איננו פה מי הוי חזקה אצל אותו שהוא כאן: ונפקא מינה לכשיחלוקו ויפול גורלו של אותו שבכאן לזה הצד דהוי חזקה או לא תשובה נ\"ל שאינו חזקה: אף אם היה טוען קניתי ממך אורה זו או נתת לי במתנה לאחר שתחלקו החצר אתה ושותפך ויפול גורלך אצלי שלא תוכל למחות עלי חדא דאינה חזקה דקיי\"ל האחין שחלקו לקוחות הן דאין ברירה וכשיפול לו הגורל אצלו נמצא שאותו חלק שנפל לו היה עד עתה של אחיו וחלק חבירו היה שלו והחליפו עתה נמצא שלא החזיק בשלו כלום אלא בשל חבירו ועוד אפילו אם יודה השותף שמכר או נתן לו האורה על תנאי זה אינו כלום דדמי לאומר שדה זו לכשאקחנה תהא קנויה לך דלא קנה: עוד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן יש לו בית אצל שכנו עכו\"ם ופתח חלון על גגו של העכו\"ם והחזיק בו כמה שנים לאחר ימים מכר העכו\"ם ביתו לישראל ובא הלוקח להגביה ביתו בענין שסותם החלון של ישראל וטוען ראובן אתה מאפיל על אורות חלוני שהחזקתי בו כמה שנים. תשובה טענת ראובן אינה טענה דהבא מחמת עכו\"ם הרי היא כעכו\"ם ואילו בעוד שהיה הבית של העכו\"ם אילו היה רוצה לבנות בפני חלונו של ראובן לא היה יכול ולמחות בו דבדיני העכו\"ם אין חזקה לאורה אלא כל אחד הוא פותח לרשות חבירו וכשרוצה חבירו סותם את אורו בפניו אפילו החזיק בו כמה שנים וכל כח וזכות שהיה לו לעכו\"ם קנה הישראל מהעכו\"ם ואין ראובן יכול למחות ועוד יש צד אחר בדין זה אם משופע הגג שאין משתמשין עליו אין לו חזקה באותה אורה דמתחלה כשפתח ראובן על גג של שמעון לא היה שמעון יכול למחות בו שלא יפתח כיון שאין מזיקו לפיכך אין לראובן חזקה דכל היכא שאין חבירו יכול למחות בו לא שייך חזקה שלא הפסיד בשתיקתו כיון שאינה מועלת מחאתו ע\"כ תשובה לא\"א הרא\"ש ז\"ל וראיתי תשובה לגאון שאמור לו לקונה לסתום שאין לו לעשות אלא דין תורה ולא אשכחן דקאי ישראל במקום עכו\"ם אלא לגריעותא מה עכו\"ם אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל אין לו חזקה אלא בשטר: עוד תשובה לגאון בישראל שהיה לו חלון פתוח לחצר העכו\"ם וסתם אותו מבחוץ והניחו פתוח לצד פנים לאחר זמן מכר העכו\"ם חצירו לישראל ואותו הישראל בונה כותל נזדמן קרן כותלו לסתום החלון וטוען הישראל אני מפני העכו\"ם סתמתיה משום היזק ראייה ועתה ארצה לפתחו אינו יכול לחזור ולפתוח כיון שסתם חוצה לו ושייר הכותל כולו לפנים גילה בדעתו שעקר מלהשתמש לאורה ועשאה כחלון שאדם עושה בתוך ביתו ועוד יכול הקונה לומר אני מצאתי חלון זו סתומה מנין שפתוחה היתה ונסתמה יש לחוש שמא העכו\"ם סתמה ונעשית חזקה כדאמרן ולסתום לאלתר הוי חזקה: עוד תשובה לגאון ראובן היה לו עלייה ולשמעון יש לו בית נגד עלייתו של ראובן ומבוי קטן כשיעור ג' אמות ביניהם לאחר זמן סתר שמעון קצת מביתו ועשאו חצר וראובן רואה מעלייתו לחצירו של שמעון ומזיקו וע\"כ רצה שמעון להגביה כותל חצרו למעלה מחלונו של ראובן ולהאפיל עליו אינו רשאי כיון שהוא בתוך ד\"א לחלון ומה שטוען שמעון כיון שאין בית כותלי לכותלך אלא ג' אמות א\"כ כבר החזקתי להאפיל על דלת הפתוחה מתחתית העלייה וכשם שהחזקתי להאפיל על הדלת כך אני יכול להגביה כותלי ולהאפיל על החלון אינה טענה דלמה שהחזיק החזיק ולמה שלא החזיק לא החזיק: ראובן שהחזיק בחלונו שפתוח לחצר שמעון ובא שמעון לבנות כנגדו צריך להרחיק ממנו ד\"א שלא יאפיל עליו ואם מגביה כותלו יותר מן החלון צריך שיהא גבוה ד\"א ולא פחות שלא יעמוד עליו ויציץ בחלון ואם הכותל נמוך מן החלון צריך שיהא נמוך מן החלון לכל הפחות ד\"א שלא יעמוד עליו ויביט בחלון ואם בא לבנות כותל מצד החלון כגון שהכותל שהחלון בתוכו הולך ממזרח למערב וזה בא לבנות כנגדו מצפון לדרום אם בא לבנות מצד אחר אצל החלון די לו בהרחקת טפח מכנגדו וצריך שיהא גבוה מן החלון או נמוך ממנו ד\"א וגם צריך שישפע ראש הכותל בענין שאין ראוי לעמוד עליו שאל\"כ אף על פי שהוא גבוה או נמוך ממנו ד\"א יכול להתרחק ולהציץ כיון שהוא מן הצד: ואם בא לבנות שני כתלים מב' צדי החלון אחד מזה ואחד מזה צריך שיהא בין שני הכתלים ד\"א מלבד רוחב החלון טפח מצד האחד וד\"א חסר טפח מצד הכותל השני ואם ירצה להרחיק ב' אמות מצד זה וב' אמות מצד זה הרשות בידו או יחלק אותו כפי מה שירצה רק שיהא בין שניהם ד\"א ולא יסכך על גביהם אא\"כ ירחיק הסיכוך מהכותל שיש בו החלון ד\"א כדי שלא יאפיל עליו: שאלה לא\"א ז\"ל ששאלת אם עשה גג משופע אצל חלון חבירו אם צריך להשפילו ממנו ד\"א לפי שאין עליו תשמיש קבוע אלא שלפעמים עולין עליו לתקנו. תשובה צריך להנמיך מן החלון ד\"א ויותר הוא גרוע ממקום שעולים עליו תמיד כי אז נזהרים בני הבית לעשות תשמיש צנוע בפני החלון שמא יעלו ויראו אבל בעליית ארעי אין נזהרין דאיכא היזק טפי: וכל אמות סתמא שבתלמוד הם ו' טפחים והטפח הוא ארבע גודלים: החזיק בחלון לצד חבירו ובא זה לבנות כנגדו ואמר לו אני אפתח לך חלון אחד בכותל זה למעלה הרי זה מעכב עליו שיאמר לו הכותל מתקלקל במה שפותחים ובונים בו ואפילו אם יאמר לו אסתור לך כל הכותל או אפי' כל הבית ואבננו לך חדש ואפתח החלון מלמעלה ואתן לך בית במה שתדור עד שאבננו לך מעכב עליו שיכול לומר איני רוצה לטרוח ולצאת ממקום למקום אפילו אינו משתמש בו אלא בעצים וכתב הרמב\"ם ז\"ל לפיכך אם לא היה שם טורח כלל ואינו רוצה לצאת אינו יכול לעכב עליו וכגון זה כופין על מדת סדום (ס\"א וכ\"ח מסקנת א\"א ז\"ל) אחין שחלקו והגיע החצר לאחד והבית לשני והיה לאביהם חלונות פתוחות מן הבית לחצר צריך לסתמן אע\"פ שחלקו בשומא ונותן בע\"ה מעות לבעל החצר בשביל שהבית יותר טוב מהחצר אפ\"ה צריך לסתום שלא היה דעתם בעילוי זה אלא על בנין הבית אבל לא היה דעתם על בנין החלונות בסתם כל זמן שלא פירש וה\"ר יונה כתב דוקא שפירשו שלא היה העילוי אלא בשביל הבנין אבל בסתם היה דעתם גם על החלונות וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה בד\"א בתוספת אורה כגון באכסדרה שאורה רב אבל אם הוא בית שאין לו אורה יותר מהצריך לו א\"צ לסותמו דמסתמא כי עילו אהדדי ושהו הבתים והעליות זו כנגד זו היה דעתו גם על עילוי האורח כי בית אפל אינו שוה כלום אבל אם יש בו אורה כמו אכסדרה יכול למעט האורה ובלבד שישאר בו אור שיהא ראוי לדירה כי אדעתא דהבי לא עלו אהדדי אלא שיהא ראוי לדירה וכתב הרמב\"ן ז\"ל נהי שאינו יכול לעכב על סתימת החלונות אם זה בא לבנות בפניהם מיהו כל זמן שלא בנה בפניהם אינו יכול לומר לו סתום חלונך אע\"פ שיש להם היזק ראיה ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא צריך לסתום: תשובה לגאון ב' אחין שירשו קרקע ולאחד נפל חצר החיצון ובו אמת המים שממנו משקה אביהם כל הגן והעביר הפנימי על החיצון אמת המים כדרך שהיו עוברים בחיי אביהם אחר זמן סתם החיצון האמה ולא הניח לעבור המים עליו וטען הפנימי שכבר החזיק בהעברת המים על החיצון כיון ששתק ולא מיחה טענתו טענה דכיון ששתק ולא מיחה מחל לו והוי חזקה מיד ומה שטוען שלא הניחו לעבור אלא דרך שאלה אינו טענה אלא סתמא כיון ששתק מחל ומה שטוען שלא ידע שהיה לו למחות לא מהימנינן ליה ועוד אפי' לא ידע מחילה בטעות כי האי דלא מוכח מילתא דבטעות הוא הוי מחילה: ראובן שמכר או נתן הבית לשמעון והחצר ללווי והיו לו חלונות פתוחים מהבית לחצר הלוקח או מקבל מתנה צריך לסותמה: ואם מכר החצר ושייר הבית לעצמו בזה כתב ה\"ר יהודה ברצלוני יש מי שאומרים כיון שמוכר בעין יפה מוכר כשמוכר לו החצר מכרו לעשות בו כל חפציו ואינו יכול למונעו ולומר שלא יאפיל עליו דהוי כמו שקבל עליו בשעת מכירה שיאפיל עליו הואיל ולא פירש לו שירחיק מחלונותיו שיעור הרחקה ויש מי שאומר שגם בזה צריך להרחיק והכריע הוא שא\"צ להרחיק משום דקי\"ל מוכר בעין יפה מוכר:" + ], + [ + "יש חזקה לנזקין שחייב כל אדם להרחיק אפילו בתוך שלו בענין שלא יגרום היזק לחבירו ואם לא הרחיק והחזיק בנזק מהני כאשר יתבאר. הבית והעלייה של שנים לא יעמיד בעל הבית תנור אא\"כ יש על גביו גובה ד\"א בינו לתקרת העלייה ובעל העלייה לא יעשנו בעלייתו אא\"כ יש תחתיו מעזיבה עבה ג' טפחים ועליו גובה ד' אמות ובכירה אם מעמידה בעלייה די במעזיבה טפח ושיעור הגובה שעל גבה אינה מפורש וכתב הרמ\"ה שהוא ח' טפחים השליש של שיעור התנור כמו שלגבי שיעור המעזיבה בעלייה הוא בכירה שליש של שיעור התנור כן הוא בגובה של גבה והרשב\"ם כתב כיון שבכירה אין פתיחה ע\"ג אלא מן הצד ואין שלהבת עולה ממנו א\"צ להרחיק אלא בשביל החום בין מלמעלה בין מלמטה סגי בג' טפחים ועל כן כתב שתנורים שלנו שפתחן מן הצד בין מלמעלה בין מלמטה שיעורו ג\"ט ולא נהירא לא\"א ז\"ל אלא תנורין שלנו כיון שהם גדולים צריך להרחיק יותר מד' אמות וה\"ר יהודה ברצלוני כתב ג\"כ כיון שבתנור שיש עליו מחיצות ואינו יכול לעלות כל כך צריך ד\"א גובה כ\"ש בכירה שאין עליה מחיצות שצריך ד\"א ובתנור של נחתומים צריך שיהא עובי המעזיבה ד\"ט ובכירה של נחתומים ג\"ט: ואם הזיק אחר שהרחיק כשיעור חייב לשלם: ונראה דאפילו כל אדם בביתו חייב להרחיק שיעורים הללו מפני השכנים שמעכבין עליו וכ\"כ ה\"ר ישעיה: היה לבעל העלייה אוצר של תבואה או יין או שמן בעלייתו אין בע\"ה רשאי לפתוח תחתיו חנות של נחתומים ולא של צבעים ולא רפת בקר ולא יתן לשם שחת וכיוצא בזה מדברים המביאים חום מפני שהחום מפסיד מה שבאוצר: וכתב הרשב\"ם דאפילו היה לו חנות של צבעים או של נחתומים בבית אחר הסמוך לבית שתחת האוצר לא יפתח אותו חנות לבית שתחת האוצר לפי שהחבל עובר מזה לזה ומפסיד האוצר: ואם קדם בע\"ה ועשה אחד מאלו ואח\"כ נמלך בעל העלייה לעשות אוצר אינו יכול לכופו לסלקו ואפילו אם גילה בדעתו שחפץ לעשות אוצר כגון שכיבד וריבץ לכך או שריבה בה חלונות כדרך שעושין לאוצר או שבנה עלייה לעשות האוצר או אפילו התחיל לאצר תפוחים ורימונים וקדם בע\"ה ועשה תחתיו אחת מאלו מיבעיא אם צריך לסרקו אי לא ולא אפשיטא לן וא\"צ לסלקו: ואם מימי העליון יורדים על התחתון ומזיקין אותו אם אין שם מעזיבה בענין שמיד כששופך מימיו יורדין לתחתון ומזיקין חייב לסלק היזקו ואם יש שם מעזיבה שהמים נבלעין בה ואין יורדין מיד אלא שאחר כך יורדין ומזיקין אינו חייב לסלק היזקו: מי שהיה ללחבירו כותל בסוף גבולו ובא הוא ליתן בסוף גבולו גפת או זבל או מלח או סיד או סלעים או חול לח צריך להרחיק ג\"ט ומרחיקין את הזרעים והמחריש ומי רגלים מן הכותל ג' טפחים או סד בסיד: כתב הרמב\"ם מרחיקין את הגומא שמתקבצין שם מי רגלים ג\"ט ע\"כ וצריך להעמיד דבריו בכותל אבנם דהא תניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אא\"כ הרחיק ממנו ג\"ט אלמא אפי' בלא גומא צריך להרחיק ג\"ט אלא הינו דוקא בכותל לבינים אבל בכותל אבנים א\"צ להרחיק ג\"ט בהטלת מי רגלים אלא א\"כ מתקבצים בגומא דקאמר בגמרא בד\"א דבעי ג\"ט בכותל של לבינים אבל בכותל של אבנים סגי בהרחקת טפח ואם הכותל של אבנים בנוי ע\"ג סלע מותר בסמוך לו מיד וצ\"ל הא דסגי בטפח דוקא בהטלת מי רגלים אבל אם מתקבצים בגומא אפילו בכותל של אבנים צריך להרחיק ג' טפחים (ס\"א וסד בסיד) וכן כתב הרמ\"ה הני מילי משתין או שופכין אבל ביב של מי רגלים או גומא שהן נקוין לתוכו אפי' כותל של אב��ים צריך להרחיק ג' טפחים וסד בסיד: מרחיקין הרחיים מן הכותל שלשה טפחים מהרחיים התחתונה שהם ד' מהעליונה לפי שהנדנוד קשה לכותל ואפילו ברחיים של חמור שאין בה נדנוד הקול קשה לו. ומרחיקין התנור ג' טפחים מקרקעיתו שהן ד' משפתו ומפרש בירושלמי משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל הג' טפחים: כתב ה\"ר ישעיה דכל הנך הרחקות ששנינו גבי כותל דוקא בכותל של שלבינים אבל של אבנים אינו ניזוק בכל אלה וכן יראה מדברי רש\"י וה\"ר יונה כתב דאפילו בכותל אבנים נמי מיירי: כתב הרמב\"ם לא יחפור אדם לא בור ולא שיח ולא מערה (ולא אמת המים) ולא יעשה בריכת מים לשרות בה בגדים לכיבוס בצד כותלו של חבירו אא\"כ הרחיק מן הכותל ג\"ט וסד בסיד לכותל הבור או לכותל מקוה המים או לכותל האמה מצד חבירו כדי שלא יבלעו בו המים ויזיק לחבירו ומקום שהכובס מכה שם על הבגדים כדי שיתלבנו צריך להרחיק ד' אמות מפני שניתזין למרחוק ע\"כ ובגמרא מסיק דמכותל בורו שנינו פירוש דכל הני מתניין בענין ריחוק מכותל בורו של חבירו ולא איירי בהרחקתו מכותל דעלמא ומכל מקום מסתברא שצריך להרחיקו גם מכותל חבירו דטפי מזקי הנך מימי רגלים שצריך להרחיקו ג\"ט: הכא לסמוך כותל בצד כותלו של חבירו צריך להרחיק ממנו ד\"א אף ע\"פ שאין לחבירו חלון בכותלו שיצטרך להרחיק בשבילו אפ\"ה צריך להרחיק משום דוושא (פי' שבהילוך שהולכין אצל הכותל נידוש הקרקע ומתחזק ומתקשה יסוד הכותל) ואפילו היה לו כבר שם כותל זה ימים רבים ונידוש הקרקע ונפל הכותל לא אמרינן כבר נידוש המקום ההוא וא\"צ עוד דוושא ויכול לסמוך אלא אפ\"ה לא יסמוך ואם העיר חדשה שעדיין לא נידוש קרקעיתה אז אין חילוק בין כותל גינה לכותל חצר ומכותל חצר נמי צריך להרחיק ואם העיר ישנה אז א\"צ להרחיק אלא בכותל גינה לפי שאין דרך בני אדם לילך בה וקרקעיתה אינו נידוש אבל בכותל חצר א\"צ וכתב ר\"ת שבית דירה דינו כגינה לפי שאין דרך בני אדם להלוך בו אצל הכתלים לפי שנותנים שם תיבות וספסלים ואם כותל חבירו הולך ממזרח למערב ובא הוא לבנות כותל כנגדו מצפון לדרום אז א\"צ להריק משום דוושא דבדבר מועט כזה לא חיישינן לדוושא ולהרמב\"ם דרך אחרת בזה שכתב ראובן שהיה כותלו סמוך לכותל של שמעון כמין גאם ובא ראובן לעשות כותל שני נגד כותלו של שמעון עד שיעשנה ג' כתלים כמין בי\"ת הרי שמעון מעכב עלו עד שירחיק מכנגדו ד\"א כדי שיהא המקום בין שני הכתלים רחב כדי שידושו בו רבים ויתחזק הקרקע ואם לא היה באורך הכותל שבונה כנגדו אלא פחות מד\"א כונה כנגדו ואינו מרחיק אע\"פ שמונע הרגל מלהלוך שם שכותל פחות מד\"א א\"צ חיזוק הארץ ע\"כ: עוצרי שמן או כותשי ריפות וכיוצא באלו שמכח הכאתם מזדעזע ומתנדנד כותל חבירו חייבין להרחיק כתב הרמב\"ם אם הזיק בשעת הנדנוד חייב לשלם שהרי מכחו בא הנזק: היה לחבירו שובך סמוך לכותל המפסיק ביניהם ובא זה להעמיד שם סולם צריך להרחיק מן הכותל שיהא בינו ובין הכותל אויר ד\"א כדי שלא תקפוץ הנמייה מהסולם לשובך: ואת הכותל מהמזחילה ד\"א כתב הרמב\"ם כגון שהחזיק במזחילה שמה שצריך להניח לו מקום ד\"א לתקנה ולא נהירא שלא נקנית לו חצר חבירו ליכנס בה לתקן מזחילתו בשביל שהחזיק שמה במזחילה ופר\"י שאם קנה ממנו מקום כדי לעלות למזחילתו צריך להרחיק ממנו ד\"א שיעור זקיפת סולם: הבא לחפור בור בסוף שדהו סמוך למיצר חבירו אם אין שדה חבירו עשויה לחפור בה בורות חופר מיד סמוך למיצר וא\"צ להרחיק: ואם אח\"כ נמלך חברו לחפור גם הוא בור צרי להרחיק ו' טפחים כדי שיהיה בין חלל בורו לחלל בור חבירו ו\"ט ואם שדה חבירו עשויה לבורות אז צריך להרחיק מן המיצר ג\"ט אפילו אם חופר בור בלא מים וכשיבוא חבירו לחפור ירחיק גם הוא ג' טפחים ויסוד כל א' כותל בורו בסיד לדעת הרמ\"ה שצריך הרחקת ג' טפחים וגם טיחת סיד אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דבחד סגי אם הרחיק א\"צ טיח סיד ואם ירצה יטיח בסיד ולא ירחיק: החופר בור לתוך שדהו ומכר חצי השדה ובא הלוקח לחפור גם הוא בור צריך להרחיק כל שיעור הרחקה אפילו אם היתה עשויה לבורות כיון שהראשון בהיתר עשה שהרי בשלו חפר: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן חפר גומא בחצירו שמי גשמים יקלחו לתוכה וכשרבו המים בוקעין ועוברין דרך חומות מרתף שמעון וגם מסריח בחצר שמעון מריח המים: נ\"ל שראובן חייב לסלק היזקו אף לר\"י דאמר על הניזק להרחיק את עצמו היכא דלא הוי גירי דליה מודה הכא כיון שנפיש היזק דשמעון וגם תשמיש שמעון קבוע וא\"א לו לסלק את עצמו דאין דירה בלא מרתף וחצר דלא קאמר ר' יוסי אלא בור ואילן אע\"פ שהבור קדם לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו משום דסתם בור הוא מים מכונסין ובקל יכול הניזק לסלק את עצמו ולהרחיק את בורו מהאילן כ\"ה אמות ובור לא הוי כולי האי תשמיש קבוע וגם לא נפיש היזקא כולי האי ולהכי קאמר ר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו אבל בכולהו הרחקות דמתני' מודה בהו ר\"י דעל המזיק להרחיק את עצמו והדבר ידוע דההיזק הזה גדול מכל הנך היזקות דמתני' דמודה בהו ר\"י וגם לא דמי לאילן שלימים רבים עתיד ההיזק לבוא אחר אשר יגדלו השרשים אבל בנדון זה מיד כשהמים רבים ומתאספים בגומא בוקעין ועוברין לחצר שמעון והוי גירי דיליה והמדקדק בפרק לא יחפור ששיערו חכמים כל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי להזיק כתבו השיעורים והיכא שאינו ידוע כתבו בכדי שלא יזיק כדתנן ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו כדי שלא יזיק כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו: ואמרו חכמים שלכל דבר מועיל חזקה לבד מלנזקים גדולים: ולהכי דקדקו הגאונים שרק יוסי מודה בכל הרחקות דמתני' כדי להחמיר בהרחקות: וכן מצאתי תשובה לרבינו מתתיה גאון ראובן דית ליה בירא בצד מצד שמעון וקם שמעון וחפר בית הכסא והרחיק ג' טפחים ואכתי מפסיד לבירא דראובן מיבעי להרחיק טפי או לא: ואמר הא דתנן לא יחפור וכו' תנא בא\"י קאי ותנא בור סמוך לבור ולא בור סמוך לבאר דבור מים מכונסין ודיין בג' טפחים דבהכי מחזיקין מימיו משום דמחצבי בהרים ואין נופל כותל שביניהם ואין מזיקות זו את זו אבל בארצות אחרות דרפו ארעיהון ועביד דמתלחלחין ושואבות מים מזו לזו צריך להרחיק בית הכסא מבאר מים חיים של חברו עד נ' אמה ועל המזיק להרחיק את עצמו ואין יכול לומר החזקתי שאין חזקה לנזקין וכ\"כ רב עמרם מדלא יהבי רבנן שיעורא לכל ניזקין ג\"ט אלא לכל היזק שיעור בפני עצמו הלכך ירחיק בית הכסא עד דאמרי אינשי דלא נגרי שורייני מן טעמא דבה\"כ דלרווחא דמלתא ליהוי נ' אמה כבורסקי: הרי כל הגאונים שוים בזה דילמד סתום מן המפורש וכל היזקות שלא נתפרשו בתלמוד שיעור הרחקותיהן בכדי שלא יזיק הילכך אם נראה לעינים שהמים הנאספים לגומת ראובן עוברין למרתף שמעון חייב ראובן לסלק היזקו עד כאן תשובת א\"א הרא\"ש ז\"ל: מרחיקין האילן מן העיר כ\"ה אמה וחרוב ושקה נ' אמה ואם נמצא קרוב לעיר בפחות מזה השיעור אם העיר קדמה קוצץ בלא דמי�� ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק איזה קודם קוצץ בלא דמים וטעמא דהא מלתא משום נוי העיר לפיכך אין דין זה נוהג בחוץ לארץ: מרחיקין גורן קבוע מן העיר נ' אמה אפילו בח\"ל דטעמא משום שלא יזיק המוץ לבני העיר ולא יעשנו בתוך שלו אלא א\"כ יש לו נ' אמה לכל רוח וכשיעור הזה צריך להרחיק גורן קבוע מנטיעותיו ומנירו של חבירו: מרחיקין הבורסקי והנבילות והקברות והכבשונות והדבורים מן העיר נ' אמה: ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר: מרחיקין השובך מן העיר נ' אמה: ולא יעשנו בתוך שלו אא\"כ יש לו נ' אמה לכל רוח: ואם לקחו כמו שהוא אפילו הוא בתוך בית רובע הרי הוא בחזקתו: ואף אם יפול יכול לחזור ולבנותו שטוענין ללוקח לומר ראשון עשאו ברשות ל\"ש נגד רבים לא שנא נגד יחיד: היו לחבירו אילנות נטועין סמוך למיצר ובא גם הוא ליטע אילנות בסוף שדהו צריך להרחיק ממנו כדי שיעור היפוך המחרישה כ\"מ ומקום לפי ארכה ואם היה גדר בינתים מותר לסמוך סמוך לגדר מיד אבל אם בא ליטע שאר אילנות סמוך לגפני חבירו או סמוך לשדה הלבן שלו צריך להרחיקו כפי אומר הדעת כאשר יפרחו העופות מן האילן כדי שיטתן קודם שינוחו: ואם לא הרחיק בזה השיעור צריך לקוץ וה\"ר יוסף הלוי כתב על שם רב אלפס שגם אילנות לגפנים א\"צ להרחיק אלא ד\"א וה\"ר יונה כתב ודאי צריך להרחיק ומיהו א\"צ להרחיק אא\"כ דרך העופות לפרוח בכל עת מהאילנות לגפנים ולא שיעשו כן במקרה והיכא דלא ידע דיינא לשעורי אין לחייב את הנוטע להרחיק מספק ומיהו ח\"א חייב להרחיק וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה: היה אילן של חברו נוטה לתוך שדהו קוצץ הענפים התחתונים שיעור גובה המרדעת ע\"ג המחרישה ובחרוב ובשקמה קוצץ כל הנוטה לתוך שדהו ואם היה אילן של חברו נוטה לתוך בית השלחין שלו או לתוך שדה האילן שלו קוצץ הכל: אף בשאר כל מיני אילנות אם היה נוטה בתוך רה\"ר קוצץ הענפים התחתונים כדי שיהא גמל ורוכבו עובר: וכתב הרמ\"ה וה\"ה גבי זיז אם אחד מבני המבוי רוצה להוציא זיז למעלה מגמל ורוכבו אין יכולין לעכב עליו ל\"ש במבוי ולא שנא ברה\"ר: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן יש לו ב' בתים במבוי בב' צידי המבוי ורוצה לעשות בנין על רחב המבוי לעבור מזה לזה ובני המבוי מעכבין עליו מפני שמאפיל עליהם המבוי הדין עמהן אע\"פ שהוא למעלה מגמל ורוכבו ורב אלפס כתב דלמעלה מגמל ורוכבו יכול להוציא זיזין שאני הכא שבא לעשות כמו גשר מבית לבית ובני המבוי טוענין שמאפיל עליהן המבוי טענתן טענה: תשובה לגאון ראובן יש לו תאנה ושרשיה בתוך כותלו של לוי וגופו נוטה על גבי עלייתו ומעכבו מלהטיח את גגו ורוצה לוי לקוץ גוף המעכבו הדין עמו התורה נתנה רשות לניזק לקוץ כדי היזקו כדתנן אילן הנוטה לתוך שדה חבירו קוצץ מלא המרדעת ואין ראובן יכול לומר ללוי אתה גרמת היזקך שהגבהת את גגך ולא כל הימנך שתגביה את גגך לקוץ את תאנתי: ועוד אותן נופין שנוטין לרשות לוי שלו הן ואוכל פירותיהן דאתמר אילן העומד על המיצר אמר רב הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר חולקין אע\"פ שבכ\"מ הילכתא כשמואל בדיני הכא הילכתא כרב שכן נהגו בני מיצרא אילן הנוטה לכאן לכאן: היה חופר בור בתוך שלו ומצא שרשי אילן של חבירו שהשרישו בתוך שלו הרי חופר וקוצץ ואינו נמנע והשרשים שקוצץ אם הם קרובים לאילן בתוך ט\"ז אמה הרי הן של בעל האילן ואם הם רחוקין יותר הם שלו לא היה חופר בור אלא חורש ופגע בשרשי אילן של חבירו קוצץ עד כדי עומק ג\"ט כדי שלא יעכב המחרישה: היה לחבירו ירק בגינתו אצלו מותר לו לעשות בסוף שדהו משרה ובלבד שירחיק ג' טפחים כשיעור הרחקת בור שיח ומערה וטעמא משום שאין הניזק בא לידי היזק מיד כשעושה המשרה אלא לאחר זמן לפיכך צריך הניזק להרחיק את עצמו: וכן כל כיוצא בזה שאין ההיזק שעושה בה בשעת המעשה כגון שהיה לחבירו אצלו בצלים זרועים מותר לסמוך לו כרישין אע\"פ שמזיגין לבצלים אח\"כ כשגדלו הכרישים וכן אם היה לחבירו אצלו דבורים מותר לסמוך לו חרדל אע\"פ שמזיק לדבורים אחר זמן כשגדל החרדל והרמב\"ם ז\"ל כתב שצריך להרחיק משרה וכרישים וחרדל מירק ובצלים ודבורים ג\"ט או מעט יותר כדי שלא יהיה ההיזק בידים וכן כתב רב אלפס ואין נראה כן מגמרא: וכן אם היה לחבירו בור אצל שדהו מותר ליטע לו אילן סמוך לו ואין זה יכול לומר לו שרשי אילנך מפסידין את בורי שאין זה הנזק בא לו מיד אלא לאחר זמן כשיגדל אבל כל שאר הרחקות שדברנו בהם עד עתה חשבינן להו כאילו הנזק בא לו מיד לפיכך חייב המזיק להרחיק: בד\"א כשישנו שם דבר הניזוק אבל אינו שם דבר הניזוק מותר לזה לסמוך חוץ מחפירת בור בשדה העשויה לבורות דחשבינן ליה מזיק בשעת חפירה משום דכל מרא ומרא מרע לארעיה דאידך ונמצא שמפסידו בידים אבל לדעת רש\"י ורב אלפס בכל הנך הרחקות אסור לסמוך אפילו אם אין שם דבר הניזוק כיון שהוא דבר שחבירו עשוי לעשותו ואפילו אם בא לסמוך לו דבר המטלטל אינו יכול לומר הניחני שאסמוך והיום או למחר כשתבא אתה לסמוך ארחיק את שלי דחיישינן שמא יתעצל בהרחקתו ובינתים יבא היזק לזה בסמיכתו לפיכך אינו יכול לסמוך: ואפילו שעשאו בהיתר כגון שעשאו בשלו ואח\"כ מכר חצי שדהו סמוך לדבר המזיק ללוקח צריך לסלק היזקו ור\"ח ור\"ת כתבו כסברא הראשונה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: סמך בא' מאלו שהיה להרחיק וגרם היזק לחבירו כתב הראב\"ד ז\"ל שפטור מלשלם כי היכא דפטרינן בהנך דהיו נפצי כיתנא והוה אזיל רקתא ומזיק לאינשי וכן גבי אם סמך כותלו לשובך חבירו ומזיקתו הנמייה בגרמתו דחשבינן ליה גרמא בניזקין ופטור וה\"ה באינך כולהו ומכל מקום לכתחלה כשבא לסמוך יכול חבירו לעכב עליו שלא יסמוך לו: אע\"פ שאין ההיזק יכול להגיע אליו מיד אלא מן הרוח שמסייעו כגון שמנפץ הפשתן והרוח מוליך המוץ למקום אחר ומזיק וכיוצא בזה אפ\"ה יכול למנען אבל בעל העיטור כתב על ההיא דלא יעמיד אדם תנור דקתני בה ואם הזיק חייב לשלם דה\"ה בכל אינך שיעורין אם הזיק אפילו לאחר שהרחיקו חייב לשלם ומשום דהיזק דנורא מינכרא לכולי עלמא וידיע נזקי ההוא דתנן הכי אבל נזקין דלעיל לא ידיע אבל אי ידיע ומינכרא מילתא לדייני חייב דממונא דידיה אזיק וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל שבכולם חייב לשלם חוץ מהיזק הנמייה ע\"י סמיכת כותל והיזקו דמנפיץ כיתנא שלא היה ההיזק ראוי לבוא מכח מעשיו אלא ע\"י הרוח והנמייה לפיכך לא חשיב מזיק אלא גרמא בנזקין הוא ופטור: ההיזק באחד מאלו הנזקין הויא חזקה וכתב הרמב\"ם ז\"ל שא\"צ חזקת ג' שנים שכתב בכל אלו אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הרי זה מחל ואין יכול לחזור ולהצריכו להרחיק והוא שנראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשאו בצדו בלא הרחקה ושתק אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאף באלו אין חזקה בפחות מג' שנים ובטענה: וכתב עוד הרמב\"ם מי שהחזיק בנזק כגון שפתח חלון או פתח אמת המים או שלא הרחיק מה שהיה לו להרחיק והמחזיק טוען אתה אמרת לי לעשותו או אתה מכרת לי או מחלת לי אחר שראית ושתקת ולא מחית והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעת�� מקודם או שאמר כשראיתי מחיתי ואתה אמרת עתה ארחיק או אסתום ואתה מדחה אותי מיום אל יום כדי שתקבע היזקך בכל אלו וכיוצא בהן על הניזק להביא ראיה ואם לאו ישבע המזיק היסת ויפטר עד כאן אבל לדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל שלכל דבר צריך חזקת ג' שנים כל זמן שאינו מברר שהחזיק כראוי אינו כלום וצריך להסיר היזקו: יש נזקין שאין להן חזקה כגון קוטרא ובית הכסא ואם החזיק בהן קודם שהיה שם דבר הניזק כתב ה\"ר יונה דהוי חזקה אם בא בטענה שמכר לו או שנתן לו רשות לעשות והוא הולך לשיטתו שהוא פסק כרב אלפס שאין המזיק רשאי לסמוך אע\"פ שאין שם דבר הניזוק וכיון שהיה יכול למחות ולא מיחה הוי חזקה: אבל אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב שאין להן חזקה ל\"ש אם החזיקו קודם שהיה שם דבר הניזוק ל\"ש אחר כן אם החזיקו קודם לכן אין להן חזקה לפי שלא היה יכול הניזק למחות בדברי ר\"ת שכל דבר רשאי לסמוך כשאין שם דבר הניזוק חוץ מבור וכיון שלא היה יכול למחות בו אין לזה חזקה ואם החזיק אחר כך לא הוי חזקה כיון שהיזק גדול הוא ודאי אין שום אדם מוחל עליו ועל זה סמך ולא מיחה וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל: וקוטרא פי' ר\"ת דוקא קוטרא דכבשן שהוא גדול אבל בקוטרא דעלמא הוי חזקה וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל כבשונות של נחתומים ושל יוצרין וכיוצא בהן אבל תנור שהיחיד אופה בו פת וכן כירה כיון דלא שהי קוטרייהו רובא דיומא לאו תדיר הוא ואית ליה חזקה ומיהו לכתחלה מצי מעכב אפילו בעשן שאין תדיר הואיל ונזקא הוי ועשן תדיר נמי דוקא היכא דמטיא לרשותא דחבריה ברוח מצויה אבל אי לא מטי ליה אלא ברוח שאינה מצויה לא מיחייב לסלוקי ואפילו ברוח מצויה נמי דוקא דמזיק לאינשי אבל אי לא מזיק לאינשי אף על גב דמטי לביתיה ומשחיר לאשיתיה היזק הגוף לא הוי אלא היזק ממון וקיימא עליה חזקה ומיהו הא נמי לכתחילה מצי מעכב דהיזק ממון ודאי הוי ע\"כ: ובה\"כ פירש ר\"ת דוקא כעין בתי כסאות שלהן שהיו ע\"ג קרקע ומגולין אבל שלנו שהן מכוסין בחפירות יש להן חזקה וכתב ה\"ר יוסף הלוי הא דקוטרא ובה\"כ אין להן חזקה דוקא דעביד להו מזיק ברשותא דנפשיה ואזיל מינייהו קוטרא וריחא לביתא דניזק: אבל אי אחזיק ועביד בה\"כ בגופיה דארעא דחבירה ופתח לביתיה דמזיק א\"נ דעביד בה\"כ ברשותיה דנפשיה ועוקא דיליה אזיל לביתא דחבריה כיון דבגופיה דארעא קא מחזיק אית ליה חזקה ואי טעין דזבנא ניהליה מהימן ובשבועה ומ\"מ אית ליה לכסויי לההוא בה\"כ או לההוא עוקא כי היכי דלסתליק מיניה ריחא אע\"ג דאחזיק ביה בהכי בלא כיסוי הא אמרינן אין חזקה לנזקים ואי לא קא מסלק ליה לריחא כתב הרמ\"ה דלא הוי חזקה כלל אפילו אם אמר מסליקנא ליה לבה\"כ ומשתמישנא ביה במילתא אחריתא לאו כל כמיניה דלבה\"כ אחזיק וכיון דלא הוי חזקה לגופיה לא הוי חזקה למילתא אחריתא ואינו נראה דכיון שהחזיק בגוף הקרקע הרי הוא שלו לאיזה תשמיש שירצה ובלבד שלא יגיע לחבירו ממנו שום נזק: ולאו דוקא קוטרא ובה\"כ אלא ה\"ה כל נזק גדול שאן דרך העולם לסבלו כי ההיא דפי דהוי דהנך עצורי בשיבבותיה דהוי דייקי שומשמי והוה נייד אפדנא וקאמר דלא הוי חזקה דאין אדם סובל שיפיל חבירו את כותלו: וכן ההיא דרב יוסף דהוה ליה אילני והוו אתו מקיזי דם ויתבי תחותייהו והוו אתו עורבי ואכלי דמא וסלקי באילניא ומפסדי להו וקאמר שהוצרכו להרחיק אע\"פ שהחזיקו בכך משום דמדמה ליה לקוטרא ובה\"כ לפי שרב יוסף היה איסטניס ולא היה יכול לסבלו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל מכאן משמע דכל דבר שיודע שאין המערער יכול לסבלו אע\"פ ששאר בני אדם סובלין אותו אין לו חזקה כנגד המערער הזה: והיזק ראייה דחלון כתב הרמב\"ם ז\"ל שאין לו חזקה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שיש לו חזקה: כתב ר\"ת כל ניזק שאין לו חזקה אפי' הקנה לו בעדים יכול לחזור בו דקנין בטעות הוא דסבור הוא שיכול לסבול ואינו יכול לסבול ויש מחלקין שאם יש לו ראייה שמכר או נתן לו מהני אבל אין מועיל ראיה שמחל לו אבל ר\"י פי' דנהי דלא אהני להו חזקה אבל אם יש ראיה שמחל לו מהני ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וקנין ג\"כ צריך שלא כדעת המפרשים שא\"צ קנין שאינו אלא מחילה ומחילה אינה צריכה קנין אלא ודאי צריך קנין ואז מהני בין אם מכר או נתן או מחל: וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל המחזיק בנזק שאין לו חזקה וטען שקנה מידו של ניזק על המזיק להביא ראיה ואם לא יביא ראיה ישבע הניזק היסת שלא קנו מידו על כך ויסלק זה היזקו: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן יש לו בתים באלקעל\"ה והעיר עשויה אכסדראות אכסדראות והחצירות הם פתוחות לאכסדראות ומקום הקצבים היה בחצר שפתוח לאכסדרה שבית ראובן פתוח לתוכה ועתה מקרוב חזרו למכור הבשר חוץ לחצר סמוך לביתו של ראובן וראובן מערער ואומר שאינו יכול לסבול שיהיו קצבין סמוך לבתו מפני ריח רע של בשר והכלבים והחזירי שמצויין שם במקום הקצבים. תשובה הדין עם ראובן ואפילו אם המקום שמוכרין עתה הבשר אינו של ראובן אלא של רבים כיון שמגיע ריח רע לבית ראובן יותר ממה שהיה מגיע לו כשהיו מוכרים בחצר אינם יכולין לקרב ההיזק לבית ראובן ולא עוד אלא אפילו אם היה המקום של הקצבים שקנה המקום מראובן לקצב שם בשר והחזיקו בו ג' שנים היו צריכין להרחיק שאין חזקה לניזקין כאלו ואפילו קנו והחזיקו אין חזקתן חזקה:" + ], + [ + "אחד מבני חצר שביקש ליעשות רופא אומן או גרדי או מלמד תינוקות של עכו\"ם או סופר שטרות של בני העיר שרבים באים אליו וצריכין לו בני החצר מעכבין עליו מפני שבא להם היזק ממנו וכן מעכבין עליו שלא למכור ביתו או שלא להשכירו לאחד מאלו אפילו שאינו מוצר להשכירו כדי שישכור אותו זה: ואפי' אם כל בני החבורה (ס\"א החצר) הסכימו לעשות כן חוץ מאחד שלא הסכים עמהם הוא מעכב עליהם: וכן אם ביקש א' מבני החצר לפתוח חנות בחצר יכולין לעכב עליו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאים: ודקדק הרשב\"א מדתנן חנות שבחצר יכולין למחות בידו ולא קאמר ולא יעשה אדם חנות בחצר ש\"מ שאפי' חנות שבחצר שנעשה ברשות אפ\"ה יכולין למחות בידו ולומר סבורין היינו שיכולין אנו לקבל ועכשיו אין אנו יכולין לקבל: וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל שהגאונים הורו שאם החזיק ונעשה אומן או גרדי ולא מיחו בו שכניו שאין לנזק זה חזקה דהוי היזק קבוע כקוטרא ובה\"כ וכתב הרמ\"ה דוקא בעלי אומנות וכיוצא בהן שאין קצבה לנכנסין ויוצאין דאין קבועות לכניסתם ויציאתם: אבל אי בעי לאוגורי לכמה אינשי דדיירי ביה לא מצי מעכבי: אבל הוא עושה מלאכתו בביתו ואין בני החצר יכולין לעכב עליו ולומר אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש ומקול הרחיים: וכן אין יכולין למחות בידו מללמד תינוקות של בית רבן ואפילו הן רבים וה\"ה נמי לכל מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה: והרמב\"ם ז\"ל נתן למבוי שאינו מפולש דין חצר שכ' א' מבני חצר (ס\"א מבוי) שאינו מפולש שמבקש ליעשות רופא או גרדי בני מבוי מעכבין עליו: כופין בני מבוי זא\"ז שלא להושיב ביניהם גרדי או רופא ולא אחד מבעלי אומנות פי' היה שם במבוי אחד מבני המבוי אומן או גרדי או שהיה לו שם חנות או רחיים ובא אחר לירד לאומנותו או לעשות שם חנות או רחיים יכול זה לעכב עליו במה דברים אמורים שאותו הבא הוא מעיר אחרת אבל אם הוא מזאת העיר אין יכול לעכב עליו אף על פי שאינו דר עמו במבוי ואצ\"ל שאם א' מבני המבוי רוצה לקבוע חנות או רחיים או לירד לאומנותו שאינו יכול למחות בידו ואפילו בן עיר אחרת אם הוא פורע מס עמהם בעיר הזאת הרי הוא בבני העיר ואין יכולין לעכב עליו בני העיר ובלבד שלא יכנס במבוי שיש שם בני אומנתו: וכן יכולים בני עיר אחת למנוע בני עיר אחרת שאינן פורעין מס עמהן שלא יביאו סחורתם למכור בעירם או שלא יבואו לעירם להלוות ברבית לעכו\"ם בד\"א שמעכבין עליהן שלא למכור על יד על יד בדרך החנוני אבל אם מוכרים בבת אחת אין יכולין לעכב. וכתב ה\"ר יוסף הלוי הא דמעכבין עליהם דוקא בדליכא פסידא ללוקחין כגון שמוכרין כשאר בני העיר וגם אין סחורתם טובה יותר משל בני העיר אבל אם נותנין יותר בזול או סחורתם יותר טובה משל בני העיר לא עשו חכמים תקנה למוכרין כדי להפסיד ללוקחין ע\"ש. וביום השוק אין יכולין לעכב עליהן כלל ובלבד שימכרו בשוק אבל אין רשאין לחזור בעיר וכן לענין להלוות ברבית אין יכולין לעכב על הבאין בשוק מלהלוות ברבית לבני העיירות המתקבצים שם לבוא לשוק אם בן עיר אחרת יש לו הקפות בעיר יש לו רשות לעמוד שם אפילו כשאינו יום השוק ולמכור כשיעור שירויח כדי פרנסתו מן הריוח עד שיגבה הקפותיו וכן לענין להלוות ברבית יכול להלוות עד שישתכר כדי פרנסתו עד שיגבה שטרותיו. לשון הרמב\"ם ואם יש לו מלוה בעיר מוכר כדי פרנסתו עד שיפרע את חובו וילך לו: ועל הרוכלין המחזרין בעיירות אין יכולין לעכב עליהן מלחזר ובלבד שלא יקבעו בעיר ואם הרוכל ת\"ח אין יכולין למנעו אפילו מלקבוע: וכן על מלמדי תינוקות אין יכולין למנוע אפילו מלקבוע אבל בשאר בעלי אומנות אין חילוק בין ת\"ח לאחר: תלמיד חכם המביא סחורה לעיר חייבין בני העיר למנוע לכל אדם למכור עד שימכור הוא את שלו וכתב הרמ\"ה ז\"ל דוקא דליכא עכו\"ם דמזבני אבל אי איכא עכו\"ם דמזדבני לא דהא לית ליה רווחא לצורבא מרבנן ואפסודי לחנך ישראל בכדי לא מפסידינן: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל יהודי שרוצה ללכת לכפר לדור שם להרויח וא\"ל אנשי רותו כפר קמפסדת לחיותינו ורוצים להרחיקו מעל גבולם. תשובה אין יכולין למנעו דלא קאמר תלמודא אלא אדם הדר בעיר הזאת ובא להעמיד רחיים או חנות במקום אחר ואינו שייך במס שלהם יכולן בני אותה העיר לעכב עליו אבל דבר פשוט הוא שאדם יכול לגור בכל מקום שירצה ואין בני העיר יכולין לעכב עליו וכי קנו אותו הראשונים בחזקה:" + ], + [ + "הלכות שותפים בקרקע", + "הלכתא היזק ראייה שמיה היזק: לפיכך ב' שהן שותפין בחצר אם יש בו דין חלוקה יכול כל אחד מהם לכוף את חבירו לחלק ואפילו לעשות ביניהם מחיצה למנוע כל אחד מהביט בשל חבירו ואם אין בו דין חלוקה ואין כל אחד מכיר את חלקו אין שום אחד מהן יכול לכוף את חבירו לחלק ואפילו נתרצו לחלוק יכולין לחזור בהן ואפילו אם לקחו בקנין דקנין דברים בעלמא הוא אבל אם בירר לו כל א' בחלקו וקנו ע\"ז או לאחר שחלקו החזיק אחד מהן בחלקו אפילו שלא בפני חבירו ואפילו לא אמר לו חזק וקני נתקיימה החלוקה ואין אחד מהם יכול לחזור בו: וכופין זה את זה לעשות כותל ביניהם י\"א הא דכופין לעשות כותל ביניהם דוקא כשאן בעיר מנהג ידוע אבל אם נהגו שלא לעשותו אין כופין: ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב שאפילו יש מנהג ��עיר שלא לעשותו אין הולכין אחריו וכופין לעשותות: וכתב הרמ\"ה ז\"ל מאן דמתחייב למגדר בינו ובין חבירו ולא גדר ואתו גנבי וגנבי ליה מידי דרך הגדר חייב לשלומי ליה: וכן כל הגורם לאפסודי ממונא דחבריה כי האי גוונא אע\"ג דלא עביד מעשה והא דאתרו ביה מעיקרא ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל דאפילו פורץ גדר בפני בהמת חבירו בידים פטור מדיני אדם על הבהמה: וכתב ה\"ר יהודה ברצלוני אם האחד עני ואין ידו משגת לבנות אם השני רוצה ליכנס בשלו ולבנות בשלו א\"צ ד\"א ואם לא רצה י\"א שדנין בזה כדין הבית ועלייה של שנים שנפלו ולאחד אין ידו משגת לבנותה: ואם שניהם עניים ואין להן כדי לבנות הרי שניהם שוים כל אחד מזיק ודרין ביחד עד שירויח להם המקום ומיהו צריכין להרחיק שלא יזיק אחד לחברו בכל מה שיוכלו ואם יכולין ליקח מהצדקה לעשות כותל מחוצא ודפנא הרי הם עושים ובין כך ובין כך צריכין לשמור עצמן מן ההיזק בכל מה שיוכלו ע\"כ: כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם חלקו ולא תבע שום אחד מהם לעשות הכותל ואחר זמן תבע האחד לחבירו שיעשו אותו וטוען חבירו מחלת לי על היזק ראייה שאני מזיקך או מכרתו או נתתו לי במתנה והחזקתי בר ג' שנים אינה טענה דלית כאן חזקה דטעמא דחזקה כיון שלא מיחה הפסיד והיינו דוקא היכא שהמחזיק מזיק ואינו ניזק כגון מי שיש לו חלון פתוח לחצר חבירו אבל היכא שהמחזיק ניזק כמו שהוא מזיק יכול לומר לא חששתי למחות כיון שאני מזיקך כמו שאתה מזיקני והייתי ממתין אולי תפתח אתה לתבוע וגם היזק תדיר הוא זה כמו קוטרא ולא דמי לחלון דהתם לאו היזק תדיר הוא שלאורה היא עשוי ולא להסתכל בו לחצר חבירו שאסור לאדם להסתכל לחצר חבירו: אבל אם יש עדים שמחלו זה לזה על היזק ראייה שוב אין יכולין לחזור בהן: וכותל זה יבנוהו על מקום שניהם ובהוצאות שניהם אע\"פ שאין בו דין חלוקה ואין אחד מהם יכול לומר לא נתרציתי לחלוק אלא בתנאי שתבננה אתה משלך: וכתב הרמ\"ה ז\"ל אפילו אם יש לאחד פי שנים בחצר כגון שהאחד בכור והאחד פשוט אפ\"ה יעשו הכותל בין שניהם שכל כך חייב לסלק ההיזק ראייה מי שאין לו אלא חלק אחד כמו מי שיש לו שני חלקים: לפיכך אם אחר זמן נפל הכותל המקום והאבנים הן של שניהם ואפילו שנפל כולו לרשות א' מהם או שפינם והכניסם לרשותו אפילו שלא בעדים ושהו ברשותו זמן רב ואפילו שאין בו דין חלוקה ואין יכו לומר לא נתרצית לחלוק אלא על מנת שאבננו הכל משלי וכתב ה\"ר יונה דוקא שהאבנים ניכרין שהן מזה הכותל אבל אם אינן ניכרין לא מיבעיא אם טוען לקחתי ממך חלקך שהוא נאמן במגו שיכול לומר אינן מאבני זה הכותל ואין כאן מגו במקום חזקה אלא אפי' אם טוען אני בניתיו משלי נאמן במגו: כתב ה\"ר יוסף הלוי שאם אין בו דין חלוקה ולא נתרצה האחד לחלוק אלא על מנת שיעשה חבירו כל הכותל אין לו תקנה אלא בשטר ואין מועיל לו סימן חזית אבל אם האחד בנה עליו תקרה ומעזיבה הויא חזקה לדידיה וכן אם יש לו בו חלונות מצדו וניכר שנעשו בשעת הבנין ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל דודאי מהני חזית בחצר כי היכי דמהני בבקעה וכ\"כ ה\"ר יהודה ברצלוני דמהני חזית בכ\"מ בין בחצר בין בבית: וכתב עוד אע\"פ שנשתנו המנהגות אם נהגו בשום מקום מנהג אחד לעצמן לשמור את כותליהן מן הרמאים ילכו אחר מנהגן ויבנוה כפי מה שיש מנהג בעיר לעשות כותל החולקת בין החצרות שא\"צ בנין חזק כמו כותלי הבית ואפילו אם לא נהג לעשות אלא מחוצין או מנסרים דקים אין יכולין לכוף יותר מכאן כיון שמסיר היזק ראייה מעליהם: וכתב הרמב\"ן ז\"ל דה\"ה נמי אם נהגו בפחות מזה מצלת שאין יכולין לכוף ביותר אבל ר\"ת כתב שאם נהגו בפחות מזה אינו כלום ואין הולכין אחריו: ואם אין מנהג ידוע בעיר כתב ה\"ר יונה שאין אחד מהם יכול לור אני אעשה מהוצא ודפנא אלא צריך לעשותו בפחות שבכותלין השנוים במשנה דהיינו כפיסים ולבנים: ושיעור עביו בגויל ששה טפחים עם הסיד ובגזית חמשה ובכפיסים ארבעה ובלבנים שלשה ואם יש מקום שנהגו לשנות באלו השיעורים לפחות מהן או להוסיף עליהן אין הולכין אחריו וכתב הרמב\"ן ז\"ל שלא נאמרו שיעורין הללו אלא בכותל של טיט אבל בשל סיד אינו צריך בשל גויל ו\"ט שהדברדוע דבציר מהכי קאי עד ד\"א הלכך בשל סיד אין לדיין אלא מה שעיניו רואות על פי מומחין: ואם נהגו לעשות מהוצא ודפנא וקנו מידו לעשות מבנין זה אינו יכול לחזור בו דלאו קנין דברים הוא: וכתב הרמ\"ה ומיהו דוקא דקנו מיניה דמיחייב ליתן כך וכך דדרך הודאה הוא א\"נ דרך שעבוד דשיעבד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא אבל אם קנו מידו לתת כך וכך או לבנות כיון שאין קנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא הוי קנין דברים ומצי הדר ביה ואיכא מרבוותא דסבירי להו דקנין לתת לאו קנין דברים הוא דלק מיקרי קנין דברים אלא במי שקנו מידו לחלוק או להשתתף או לילך ע\"כ ויראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל לדבנות לא הוי קנין דברים: ואם יש מנהג לעשותו מאבנים ואמר האחד אני אעשנו כולו משלי מהוצא ודפנא יא שחבירו מעכב עליו לומר אנו נעשנו בין שנינו כפי המנהג שהיום או למחר יפול ואצטרך לדון עמך בכל פעם ופעם וי\"א כיון שמסיר מעל חבירו היזק ראייתו אינו יכול לכופו ביותר ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: שיעור גובה הכותל ד' אמות וביותר מכאן אין כופין וכתב ה\"ר יהודה ברצלוני בד\"א בדרים בבתים אבל אם דרים בעליות צריכים משפת מעזיבה העלייה ולמעלה ד\"א: ואם לאחר זמן טען האחד שגנאו הוא לבדו וחבירו אומר שסייעו בבנין הרי זה בחזקה שסייעו: ואפילו אם ידוע שאחד בנאו לבדו ושואל מחבירו שיפרע לו את חלקו וטוען שפרעו נאמן בשבועת היסת ואפילו שטוען שפרעו קודם שגמר בנין הכותל נאמן ואין כאן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו דבכל שורה ושורה זמנו הוא ולאו דוקא בכל שורה ושורה אלא ה\"ה קודם גמר השורה: ואפי' אם יש עדים שתבעו חבירו שיסייענו בבנין ולא רצה נאמן לומר נתתי אחר כך עד שיביא עדים שהיה עמהם מיום שבנה חבירו הכותל שלא פרעו או שיעידו העדים שהעמידו בבית דין שיסייעו בבנין וציווהו ב\"ד לסייעו וסרב מלעשות ציווי בית דין: י\"א רצה האחד להגביה יותר מד\"א שהרשות בידו שיד שניהם שוה בו וכל א' יכול להשתמש בשלו ופעמים שזה צרי להגביהו או שזה צריך להגביהו אלא זה מגביהו וטעין וזה מגביהו וטעין שכל אחד מגביהו על שלו ובלבד שלא יגביהו כ\"כ שיתקלקל הכותל בכך לדעת הבקיאים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שחבירו מעכב עליו לומר חצי מקום הכותל שלי ואיני רוצה שתמעט האויר שלי כי אני רוצה להשתמש על חצי המקום שלי וכ\"כ ה\"ר יונה כותל המשותף בין שנים ובא א' מהם לבנות עליו ולהגביהו חבירו מעכב עליו כיון שלא התנו מתחילה להגביהו יותר משיעור הזה ואם נהגו השותפין להגביהו כל זמן שירצה הכל כמנהג המדינה: לא מנעו חבירו מלהגביהו והגביהו אין חבירו חייב לסייעו בבנין: ואם אחר כך בנה השני כותל כנגד תוספת השני וניכר שרוצה לעשות הדר או אכסדרה בין שני הכותלים ונמצא שנהנה בתוספת שהוסיף חבירו מחייבין אותו לסייע ג\"כ בתוספת כפי מה שבנה כנגדו באורך וברוחב אף ע\"פ שעדיין לא נתן התקרה מכותלו לכותל החולקת בין שניהם אבל אין מחייבין ביותר ממה שבנה כנגדו ואם יש הוכחה שרוצה להוסיף עוד בכותלו כגון שחפר בראשו מקום לראשי קורות או שהניח קורה ארוכה בראש הכותל ליתן עליה ראשי הקורות וכן בארכו שהניח אבן נכנסת ואבן יוצאת כדרך שעושין בבנין כשרוצים להוסיף עליו חייב לסייע בכל התוספת שהוסיף חבירו ומהו כ' ה\"ר יונה אם יטעון אין דעתי להוסיף אלא שורה אחת או שתים נאמן ואינו נראה כן בגמרא אלא אינו נאמן וחייב לסייע בכל: ואם לאחר שבנה כנגדו אמר שפרע חלקו בתוספת חבירו וחבירו אומר שלא פרעו אינו נאמן לומר שפרעו ואפילו אם יש לצד זה שלא רצה מתחלה לסייע בתוספת מקום חפור ליתן בו ראשי קורות אינה חזקה לטעון שסייעו עד שיביא עדים שפרע וכתב הרמב\"ם ז\"ל שחבירו נשבע בנקיטת חפץ ונוטל והרמ\"ה כתב שנוטל בלא שבועה דטפי הוי בחזקת שלא נתן מקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בזמני דקי\"ל דשקיל בלא שבועה: ואם סמך על התוספת סוכה העשויה לצל עד ל' יום לא הוי חזקה לטעון שפרע לו חלקו לאחר ל' יום הוי חזקה ואם חברה בטיט לאלתר הוי חזקה ואם סמך עליו סוכה של מצוה תוך ח' ימים לא הוי חזקה לאחר ח' ימים הוי חזקה: וכל זה מיירי שידוע בעדים שזה התובע בנה כל הכותל אבל אם אינו ידוע הרי הוא בחזקת שניהם שאין אחד מהם מוחזק בו יותר מחבירו: ואפילו הנתבע מודה לתובע שבנאו אלא שטוען פרעתיך נאמן במגו דאי בעי אמר בניתיו בהדך כי אמר נמי את בניתי ופרעתיך לפלגא נאמן: " + ], + [ + "שנים שהיו שותפין בגינה ובאין לחלוק אם יש בה דין חלוקה מחייבין אותם לגדור ביניהם אפילו סתמא שאין מנהג ידוע דמסתמא הוי כמקום שנהג לגדור אבל אם נהגו שלא לגדור אין מחיבין אותו: ובבקעה סתמא אין מחייבין אותו אא\"כ יש מנהג ידוע לגדור: וכתב הרמב\"ם דשיעור גובה הגדר בגינה ובבקעה י\"ט: רצה א' מהם לגדור בבקעה כונס בתוך שלו ובונה משלו ועושה חזית לסימן שהוא בנאו פירוש יטיח בראש הכותל מבחוץ על צד חבירו אמה על אמה ואם עושה גדר מהוצים ישים כל ראשי הקנים לצד חבירו שסימן זה קבעו חכמים למי שיעשנו לבדו לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו: ואם עשאוהו שניהם יעש כל אחד ואחד סימן כזה לצד חבירו ואם אחר כך יפול הכותל המקום והאבנים של שניהם: ופירש רש\"י דה\"ה נמי אם עשאוה שניהן ולא עשה שום אחד מהם סימן שהוא בחזקת שניהן אפילו אם יפול לרשות אחד מהם אבל רבינו יונה כתב אם אין לשום אחד מהם סימן ויפול לרשות אחד מהם הוא שלו: מי שיש לו ד' שדות סביב שדה חבירו והקיפו בג' רוחות בגדר אין הניקף חייב לסייעו כלום שהרי לא ההנהו כל זמן שהוא פרוץ ברביעית גדר גם את הרביעית חייב לשלם לו חצי מכל מה שהוציא אפילו בבקעה אף על גב דמסתמא לא נהגו לגדור ה\"מ גדר שבינו לבין חבירו משום היזק ראיה אבל אם הקיפו מד' רוחות ומנע ממנו רגל אדם ובהמה חייב לשלם: וכן אם גדר ניקף את הרביעית חייב לשלם חלקו בשלש כיו דגלי דעתיה דניחא ליה: וכתב הרמב\"ם דוקא שבנה המקיף הכותל על של שניהם אבל אם היה הכותל על של זה שבנאו בחלקו בזה אין מגלגלין עליו אלא דבר מועט כפי מה שיראה לדיינין שהרי אין יכול השתמש בכותל ע\"כ: כתב הרמב\"ן הא דמגלגלין עליו הכל דוקא כשגדר הרבעית בבנין ל\"ש מקיף ול\"ש ניקף אבל אם גדר הרביעית בקנים אין נותן לו אלא דמי הקנים: כתב הרמ\"ה אם אין המקיף יכול לברר כמה הוציא ישבע כעין דאוריי��א ויטול כיון שברשות הוציא ואם אמר שומו לי בפחות שבשומות ואטול בלא שבועה שומעין לו: ולענין טענת פרעון אינו נאמן לומר פרעתי עד שיביא ראיה: ואם מתחילה אמר לו ניקף לא אתן לך כלום דלדידי סגי בנטורא בר זוזא אין נותנין לו אלא דמי נטורא: ופי' הרמ\"ה לאו דוקא שאמר לו כן בתחילת ההיקף אלא אפילו לא אמר לו אלא לאחר שגדר השלישית כון שאמר לו קודם שגדר הרביעית שעדיין לא נתחייב לו כלום והוא מוחה בו פטור: ואם חיצון הקיף בינו לבין חבירו בפנים לפרש\"י אתיא כפשטה ומשלם לו לעולם החצי בין אם גדר מקיף או ניקף: אבל ר\"י פירש שהקיפו מבחוץ בינו לר\"ה לפירוש זה יש חילוק דבמקום שנהגו שלא לגדור אין לחלק בן אם גדר המקיף את הרביעית בין אם גדרה ניקף אבל אם במקום שנהגו לגדור אף אם גדר המקיף הרביעית אין מחייבין לניקף שיוכל לומר היום או למחר תזקיקני לגדור ביני לבינך ונמצא שלא נהניתי מהיקפך כלום או אני רוצה לגדור ביני לבינך ונמצא שלא נהניתי מהיקפך כלום אבל אם נדר ניקף הרביעית אז גלי דעתיה דניחא ליה ואינו חושש שצריך לגדור בינו לבין חבירו ומגלגלין עליו את הכל ואינו משלם חלקו בכל מה שגדר החיצון אלא במה שכנגד שדהו דוקא אבל לא במה שאינו כנגד שדהו ופירש הרמ\"ה דהכי עבדינן חזינן לכולי ריבועא דארעתיה דחיצון בהדי פנימי כדקיימי השתא בתברתא כמה הוי וריבועא דפנימי לחודיה כמה הוי בתברתא וחזינן חושבן דתברתא לחודיה כמה הוי מכלל תברתא דהך רבועא רבה דחיצון אי פלגא פלגא אי תלתא תלתא והוא ניהו שיעור דמחייבין פנימי למיתב לחיצון לפום מאי דאיתהני לפום חושבן ארעתיה מכלל כולה היקיפא והוא ניהו שיעור היקפא יתירתא דגרם פנימי לחיצון וצ\"ל לפירוש רבי יצחק דאף אם גדר ניקף בצד רביעית נגד שדהו אין מחייבין אותו אא\"כ גדר המקיף מה שנשאר עדיין פתוח בצד הרביעי בב' צדדין כפי גודל שדות המקיף דאל\"כ לא ההנהו כלום:" + ], + [ + "שני גנין הסמוכות זה לזה אין בהן היזק ראיה לפי שאין בגנין תשמיש קבוע וגם מתוך שסמוכין זה לזה יכול לראות מתי יעלה חבירו לגנו ויזהר ממנו לפיכך אין כופין זה את זה למחיצת ד\"א אבל כופין לעשות ביניהם מחיצה י\"ט כדי שיהא כל אחד נתפס על חבירו כגנב: אבל אם אינן סמוכין זה לזה לא שנא מפסיק ביניהם אויר רשות היחיד או אויר ר\"ה יש בהן היזק ראייה מזה לזה אע\"פ שצריך ליזהר מבני ר\"ה יכול לומר בני ר\"ה אינם יכולין לראותי אלא כשאני עומד וביום ואתה רואה אותי ביום ובלילה בשבתי ובקומי על כן כתב הר\"ר יונה שאם הגג שפל ובני ר\"ה יכולין לראות כמו מי שעומד בגג אין בה היזק ראייה: וכיצד עושין לסלק ההיזק כל אחד עושה מעקה לחצי גגו ומוסיף מעט נגד סתימת חבירו כדי שלא יראו זה את זה: ואם אחד אומר החצי שלי אבנה אותו לרוח מזרח והשני אומר לא כי אלא אני אבנה אותו ורוח יפילו גורל: ואם בא אחד לפנינו ותבע ואמר לחבירו כיון שבין שנינו יש לנו לעשות מעקה לצורך גג או תעשהו כולו ואני נותן לך חצי ההוצאה או תן לי ואעשנו שומעין לו שמרויחין בזה ההעדפה וגם שאין שום אחד יכול להסתכל כלל בשל חבירו: אבל אם המתין עד שעשה חבירו החצי שלו ואמר לו הואיל והתחלת תגמור יכול לומר לו למה לא התחלת אתה והיית עושה כולו על שלך אלא שלא רצית לקלקל חומת ביתך להכביד עליה בבנין גם אני מטעם זה איני רוצה לעשותו אף אם רחוקים זה מזה אפי' כמלא ראות העין ויש בהן היזק ראיה: ואם הם רחוקים הרבה בענין שאין מסתלק היזק ראיה במה שי��נה כל אחד חצי בהעדפה אא\"כ יבנה אחד מהם הכל אם יכולין להסכים שיבנה אחד הכל ויקבל חצי ההוצאה מחבירו הרי טוב ויבנה הכל ויעשה שטר לחבירו על חצי הבנין שהוא שלו ואם לאו יטילו גורל ביניהם מי יבנה הכל ויקח חצי הוצאה מחבירו:" + ], + [ + "גג הסמוך לחצר חבירו בעל הגג מזיק לבעל החצר ואין בעל החצר מזיק לבעל הגג לפיכך בעל הגג צריך לעשות ביניהם מחיצה גבוה ד\"א לסלקו היזקו ואין בעל החצר מסייעו אלא כפי שיגיע חלקו למחיצת י\"ט כדי שיהיה נתפש כגנב: ואם קרקעית החצר גבוה מן הגג צריך בעל הגג לבנות על שלו למטה עד שיהיה גבוה ד\"א למעלה מקרקעית החצר כדי לסלק חיזקו ואפילו אם גג נמוך מן החצר ד\"א אכתי איכא היזק ראיה ממנו לחצר שאע\"פ שאינו יכול להסתכל בכל החצר מ\"מ כשבעל החצר עומד בשפת חצרו יראנו בעל הגג לפיכך צריך לעשות מחיצה גבוה ד\"א מקרקעית החצר ולמעלה ואם הגג נמוך מן החצר י' אז א\"צ בעל החצר לסייעו לכלום שכיון שהוא גבוה מן הגג י' הוא נתפש עליו כגנב ואם אינו נמוך ממנו י' אז יבנה בעל הגג עד קרקעית החצר ורואין כמה חסר עדיין להשלים לגבוה י' ולזה יתן לו בעל החצר החצי שגם הוא חייב להשלימו עד י' כדי שיהא נתפש עליו כגנב כגון אם הגג נמוך ו\"ט יבנה הוא לבדו ו\"ט וד' הנותרים יתן לו מהם החצי וה\"ר יהודה ברצלוני כתב שאם הגג נמוך מן החצר ד\"א א\"צ לעשות כלום דכיון דהחצר גבוה ממנו ד\"א שוב אין לו היזק ראייה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: שתי חצרות שקרקעית האחת גבוה מחבירו צריך העליון לסייע לתחתון לבנות למטה והתחתון צריך ג\"כ לסייע לעליון עד שיהא גבוה ד' אמות מקרקעית העליון ולמעלה ומיהו אין לו שיעור אלא הכל לפי אורך החצר שאם חצרו של עליון גבוה הרבה או שחצרו של תחתון אינו רחב לעמוד בו ולהביט בה מרחוק אפשר שבמחיצה מועטת יסתלק היזק ראיה שלו ומ\"מ בונה למעלה עד שיראו בני אדם שאינו מזיק עוד בראייתו ע\"כ: וגם בכאן כתב ה\"ר יהודה ברצלוני שאם התחתון נמוך מהעליון ד\"א א\"צ לעשות כלום אלא העליון יעשה כל הד\"א ואם אינו נמוך ממנו ד' מה שחסר מן הד' יעשוהו בין שניהן ועליו ישלים העליון לבדו להשלימו ד' מקרקעית חצרו ולמעלה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה: " + ], + [ + "בני החצר כופין זה את זה לבנות דלת ובית שער לחצר וכתב הרמב\"ם ז\"ל וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול או הדברים שנהגו בני המדינה לעשותו אבל שאר הדברים כגון סיוד וכיור אינו כופהו: עשה אחד מעצמו אם גילה השני דעתו שהוא חפץ בו מגלגלין עליו את הכל ונותן לו חלקו בהוצאה: מי שיש לו בית בחצר אחד ואינו דר עמהם חייב לעשות עמהם דלת נגר ומנעול אבל לא שאר דברים ואם הוא דר עמהם חייב בכל: וכתב ר\"ח כשגובין דברים אלו בחצר גובין לפי הממון ולא לפי קירוב בתים ודוקא בעיר דאיכא חצר דמקרבא ואיכא דמרחקא שייך לחלק אבל בחצר לא והרמ\"ה כתב שדין החצר כדין העיר: וכתב עוד אם אומר א' מבני החצר איני רוצה ליתן בזה התיקון ואיני רוצה להשכיר ביתי שבחצר יתקנו הם וישכירו את ביתו ויקחו השכירות עד שיפרעו מחלקו המגיע לו: אחד מבני החצר שביקש להשתמש בחצר תשמיש קבוע או שאר כל דבר שאין דרך אנשי המקום לעשותו חוץ בחצרותיהן בני החצר מעכבין עליו חוץ מהכביסה שאין דרך בנות ישראל להתבזות על גב הנהר: ויראה מדברי רב אלפס שאין נקרא קבוע אא\"כ עשה מחיצה לפני בהמתו או לתנור וכירים ועושה לול לתרנגולים אבל בהעמדה בעלמא שהעמיד בהמה ��ו תנור וכירים או מגדל שם תרנגולין לא מקרי קבוע ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה דהאי נמי מקרי קבוע: חמש חצרות השופכות מים לביב אחד ונתקלקל הביב כולם צריכין לסייע לתחתונה לתקנה נמצאת עליונה מסייעת לכולן ואין שום אחת מהן מסייעת לה והתחתונה אינה מתקנת אלא כנגד חצרה:" + ], + [ + "בני מבוי כופין זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי: אבל אם באו להעמיד לו דלתות איזה מהם שירצה יכול לעכב לומר אני רוצה ליכנס בחבילתי עד פתחי: ואפילו אם יסכימו כולם להעמיד לו דלתות בני רה\"ר מעכבים עליהן ואפילו אם ירצו להעמיד הדלתות בפנים במבוי הרבה לפי שפעמים דוחקין ונכנסין לתוכו הרבה י\"מ דוקא בפתוח לרה\"ר אבל אם פתוח לכרמלית או לסימטא אין מעכבין עליהן וה\"ר יהודה ברצלוני כתב דאפילו פתוח לרה\"ר יכולין להעמיד לו דלתות אא\"כ הוא מפולש בשני ראשין לרה\"ר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין חילוק בזה אלא לעולם מעכבין: ומיהו מבואותו הקטנים הפתוחים לאותם הפתוחים לרה\"ר או לסימטא רשאין בני המבוי להעמיד להן דלתות: כתב הרמב\"ן ז\"ל דוקא במבוי שפתוח לרחבו לרה\"ר שאין בו פתח בדופן רביעית אלא כולו מפולש אבל היה בו פתח בדופן רביעית שאינו רחב כרחבו של מבוי ויש לו פצימין ומלבן לעכב רגל רשות הרבים ממנו מעמידין לו דלתות: וכן מבואות המפולשות לדרך עיר אחרת ובקשו בני מבואות לסתמן בני אותה העיר מעכבין עליהן אפילו אם יש דרך אחרת להם לעבור משם: חצר העומדת בין שני מבואות ופתוחה לאחד מהם ובא לפתוח פתח לשני ל\"מ שבני אותה מבוי שבאו לפתוח שם מעכבין עליהן אלא אפי' בני המבוי שהיא פתוחה לו מעכבין עליהן שמרבה דריסת הרגל של בני מבוי האחד לבוא לכאן דרך פתחה: היה לו כבר פתח פתוח למבוי ונסתם כל זמן שלא פרצו פצימיו יכול לחזור ולפתחו פרצו פצימיו שוב אינו יכול לחזור ולפתחו בד\"א במבוי שאינו מפולש אבל במבוי מפולש אין מעכבין עליו: וכתב הרמ\"ה ז\"ל ואי אית ליה דלתות שנועלין אותם בלילה כסתום דמי שמרבה עליהן הדרך בלילה: כתב הרמב\"ם ז\"ל אחד מבני מבוי שביקש לסתום פתחו ולהחזירו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו שמא יבוא עליהן מס ומתמעט מחלק המס הקצוב על בני המבוי לפיכך מקום שאין המס קצוב על בני המבוי סותם את פתחו בכל עת שירצה: וכתב עוד בענין תשמיש המבוי שבני המבוי מעכבין זה את זה שלא להשתמש במבוי אלא כדרך שנוהגים בני המדינה להשתמש במבואותיהם: ה' חצרות הפתוחים למבוי כל אחד יש לו רשות להשתמש מכנגד חצרו וכלפי חוץ אבל לא כלפי פנים לפיכך הפנימית משתמשת עם כולם ואין אחרת משתמשת עמה והחיצונה משמשת לכולם ואינה משתמשת עם אחת מהן: לפיכך אם בנה בעל השניה איצטבא לפני פתחו אין החיצונה מעכבת עליה אבל הפנימית מעכבת עליה מפני שמרבה עליהם באורך הדרך שצריכין להקיף סביב האיצטבא: כתב הרמב\"ם ז\"ל פתח בעל השניה פתח אחד בינו לבין החיצונה אין החיצונה מעכבת עליו שאין לה רשות להשתמש אלא מפתחה ולחוץ אבל אם פתח בינו ולבין השלישית הפנימית מעכבת עליה ונראה לי דכל כנגד חצרה יש לה רשות לפתוח בין כלפי פנים בין כלפי חוץ וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל וכ\"כ הרמ\"ה וכתב עוד אפי' אם חצרו של פנימית באמצע המבוי אלא שמחצרו ולפנים אין חצר עוד פתוח לו כולו ברשותו ויכול לסתמו כיון שאין אדם יכול לעבור שם אם לא דרך עליו ע\"כ וצריך לפרש שגם מן הצדדין הוא שלו עד מקום שהוא סתום וה\"ר יהודה ברצלוני כתב שיכול לסתום אע\"פ שאין הצדדין שלו: והוסיף לומר אם ראובן יש לו פתח לאורך המבוי בצפון וחצר שמעון כנגדו בדרום ופתחו של ראובן הוא לצד פנים כלפי סתימת המבוי יותר משל שמעון יכול לעשות כותל מפתחו עד כותל שכנגדו וסותם כל אותו המקום אע\"פ שהוא כנגד חצרו של שמעון ולא נהירא כלל שיקח מה שכנגד חצרו של שמעון שהיום או למחר אם ירצה שמעון יפתח פתח למעלה מפתחו כלפי סתימת המבוי לצד פנים:" + ], + [ + "בני העיר כופין זה את זה לעשות להם חומה דלתים ובריח ולבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ס\"ת נביאים וכתובים: וכל מי שיש לו חצר בעיר אחרת ואינו דר שם חייב לסייעם בחפירות בורות שיחין ומערות אבל בשאר הדברים אינו חייב לסייעם ואם הוא דר בעיר הרי הוא כאנשי העיר: וכל מי שדר שם יב\"ח או שקנה שם בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד לכל דבר: וכשגובין גובין לפי הממון ולא לפי הנפשות ולאחר שחלקו לפי הממון רואין ג\"כ איזה בית קרוב לחומה והוא פורע יותר: כיצד בק בתים שוים בקרוב זה כזה ויש בהן ממון בשוה פורעין בשוה ואם יש בית קרוב לחומה ואין בו ממון ואחד רחוק ויש בו ממון אין גובין מן הקרוב כלום כיון שאין לו על מה לחוש ואם ב' בתים יש בהן ממון כשוה ואחד קרוב ואחד רחוק הקרוב יתן יותר מהרחוק: ודוקא כשיש שלום בארץ ואיכא אימת מלכות ואין לחוש אלא לאותן הבאין דרך לסטיות ובאקראי בעלמא אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זה בזה אז לא איכפת לן בקירוב בתים כלל דלגבי כרקום הכובש העיר קירוב וריחוק בתים חדא מילתא היא הילכך אין גובין אלא לפי שכח הממון: ואם באים על עסקי נפשות גובין אף לפי נפשות החצי לפי שבח ממון והחצי לפי הנפשות: והאי שבח ממון דקאמר דוקא ממון המיטלטל דאיכא למיחש עליהן אבל ממון שאין מיטלטל אין גובין עליו כלל דליכא למיחש ליה למידי ואם יש לחוש לגזילות חצרות וקרקעות ולשרפת בתים ולנתיצתן גובים אף לפי כולן הואיל שעל עסק הכל הם באים: כל הדברים שהן לשמירת העיר תלמידי חכמים פטורים מכל מיני מסים בין קבועין בין שאינן קבועין: והרמב\"ן כתב דאין ת\"ח פטורים ממעשר תבואתן ומכסף גולגלתן אלא כשהצבור נותנים ביחד כך וכך לפטור את כולן והם פוסקים ביניהם אבל אם אמר המלך שיתן כל אחד כסף גולגלתו אין עמי הארץ פורעין בשביל ת\"ח ולא עוד דמלכא לא טרח אלא אומר כך וכך אנשים יש כאן וחייב כל א': אם תפס מאחד או מרבים ע\"י כולם כדיניה כדמפורש בהגוזל גובין בין מעם הארץ בין מת\"ח וכ\"כ ר\"ח כל אלה כגון שיש עליהם דבר קצוב במס הגולגולת או בטסקא דארעא ומעריכים על כל אחד ומקבצין אותו ביניהם ואין על ת\"ח לסייע כלום ואינו נראה לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא מכל ענין פטור וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל דמחייבי צבורא למפרע עלייהו ממונא דנפשייהו לבי גנזא דמלכא ואפילו שהת\"ח עשירים הרבה חייבים הציבור לפרוע בעבורם שלא מפני עניותם נפטרו אלא מפני תורתם וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל: וכתב ה\"ר יוסף הלוי דוקא בת\"ח שתורתן אומנותן אבל אין תורתן אומנותן חייבין וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל נראה שת\"ח שיש להם אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס בו קצת כדי חייו ולא להתעשר ובכל עת שהוא פנוי מעסקו הוא חוזר על לימודו ולומד תדיר נקרא תורתו אומנתו: ואדם שהוא בטל ואין לו שום משא ומתן בעיר אם בני העיר פייסו בשבילו כגון כשבא גובה המס לגבות חוק הקצוב והוא מטילו על בני העיר לפי אמידת דעתו עד כדי קצבתו ואמרו לו בני העיר אדם זה בטל הוא ואינו ראוי לפרוע המס ומחמת זה פטרו וגבה מהם חלקו שנתמעט צריך לשלם להם חלקו שהטיל עליהם אבל אם מעצמו פטרו גובה המס פטור אע\"פ שהטיל חלקו על שאר בני העיר: ובשאר צרכי העיר כגון חפירת בורות ותיקון הדרכים והרחובות גם ת\"ח חייבין בהן אבל אם כל אדם הולך בעצמו לחפור ולתקן אז הן פטורים שאין להן להזדלזל: ואף מן היתומים גובין לכל צרכי העיר ושמירתה ומ\"מ אם גבו מהם לחפור באר ולא מצאו מים צריכין להחזיר להם מה שגבו מהם:" + ], + [ + "הבית והעליה שהן של שנים כל הקלקלות שיארע בכותלים מן התקרה ולמטה חייב בעל הבית לתקנו ואם אינו רוצה לתקנו בעל העלייה כופהו ומן התקרה ולמעלה יתקננו בעל העליה אם ירצה והתקרה בעצמה כתב הרמב\"ם שהוא על בע\"ה והוא חייב לתקנה והמעזיבה חייב בעל העלייה לתקנה וכ\"כ הראב\"ד לפי שיאמר עליון לתחתון נטלתי אני עליה כנגד בית כשם שאתה עומד בקרקעך שנטלת כך העמידני בקרקעי וקרקע של עליון הוא תקרה וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל: ורש\"י פירש דוקא בשוכר ומשכיר קאמר שצריך תחתון לתקן התקרה אבל שותפין לא דמסתמא אדעתא דהכי נחית בעל העלייה לעלייה שלא יתקננה לו התחתון כי התחתון אינו חושש לתקרה שהגג מגין עליו ואף אם ירצה בעל העלייה לסלק הגג כדי שיצטרך בע\"ה לתקן התקרה מוחין בידו שהגג משועבד לבע\"ה אף כשיש שם תקרה כי הדבר ידוע אם ירדו גשמים על התקרה יעברו גם לבית ואדעתא דהכי חלקו מעיקרא שיתקן בעל העלייה את גגו שלא ירדו מי גשמים לתחתון אבל התחתון אינו חייב כלל להעמיד רגל לעליון וכן פירש ה\"ר יצחק וכ\"כ אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל: הושפלה התקרה כולה וירדה למטה הגיע לי' טפחים של תחתון חייבין שניהם לחזור ולבנותה אבל כל זמן שלא הגיע לי\"ט אע\"פ שאין התחתון יכול ליכנס לביתו אא\"כ ישחה ויכנס אין העליון צריך לסייעו ואפילו שאמר התחתון אני אבנה הכל משלי ואתן לך מקום לדור עד שאבננו יכול העליון לומר איני רוצה לטרוח ולצאת אפילו אינו משתמש בו אלא בעצים ואם התנו מתחילה שיסייענו לבנות כשתשפל כל זמן שנשאר הבית בגובה כדי שיקח אדם משוי בינוני על כתפיו ומתהפך אז אינו צריך לסייעו לא נשאר בו כשיעור הזה חייב לסייעו: נפל כולו חולקין בעצים ובאבנים ובעפר כל אחד מה ששלו גבוה משל חבירו אבניו ועציו ועפרו מרובים היו בו אבנים שלמות ושבורות וכל אחד אומר שלי הן השלמות רואין איזה מהן ראויין להשתבר כגן אם נופל למרחוק אז העליון משתבר יותר ואם נופל תחתיו אז התחתון משתבר יותר: ואם אי אפשר לעמוד עליו כגון שנפל בלילה ופינו אותם חולקין אפילו אם הן ברשות אחד מהם דלא חשבינן ליה מוחזק בהן דשותפין לא קפדי הדדי היה אחד מהם מכיר מקצת האבנים והם שלמות והשני מודה לו או שאומר על ג' ידענא ועל ג' לא ידענא נוטלן אפילו הן גדולות וטובות יותר משאר האבנים והשני נוטל כל כך כנגדן שלמות: ואם אמר בעל העלייה לבעל הבית שיבנה הוא התחתון עד התקרה כדי שיבנה הוא עליו עלייתו ואינו רוצה הוא יבנה לו הבית וידור בו עד שיתן לו כל יציאותיו: ואם אין להם במה שיבנו העליון יטול שליש הקרקע והתחתון יטול ב' שלישים ואם מוכרין אותו מדעת שניהן יטול העליון שליש הדמים והתחתון ב' שלישים: באו לבנות רצה התחתון לשנות בבנין בענין שמרבה בחוזק הבנין כגון להוסיף בערבי החומה או למעט בחלונות ובגובה הכותל ולעשות קורות חזקות יותר ממה שהיו הרשות בידו: אבל אם בא לפחות בעובי החומה ולהרבות בחלונות ובגובה הכותל ולעשות קורות קטנות אין שומעין לו וכן עליו שבא להרחיב בחומה ולמעט בחלונות אין שומעין לו מפני שמ��בה להכביר על כותלי התחתון ואם בא לפחות בעובי החומה ולהרבות בחלונות שומעין לו שממעט בכובד כתב הראב\"ד בענין שינוי עובי החומה אין שומעין לא לתחתון למעט בה ולא לעליון להרבות בה אפילו אם יש מנהג בשניהם בגויל וגזית שאם היה גויל ובא התחתון לשנות בגזית יאמר העליון אנא כותל חזק בעינא כדמעיקרא וכן אם היה גזית ובא עליון לשנות בגויל אין שומעין לו אפילו אם הוא רוצה ליתן תוספת ההוצאה שיאמר לו התחתון איני רוצה למעט באויר ביתי טפח אבל שינוי בכובד הבנין כגון שבא לשנות בארזים או למעט בחלונות ולהרבות בגובה העלייה דוקא אם בא לשנות מהמנהג אין שומעין לו אבל אם בא לשנות על המנהג שומעין לו כיון שאינו מפסידו אלא בענין הכובד והכי איתא בתוספתא: בית לאחד ועלייה לאחד ורצה בעל העלייה לבנות דיוטא על גבה במקום שנהגו לבנות ב' או ג' יעשו הכל כמנהג המדינה:" + ], + [ + "בית הבד הבנוי בסלע וגינה על גביו ונפתחה הכיפה בענין שאין בעל הגינה יכול לזרוע גינתו אפילו לא נפתחה אלא ד' טפחים במקום אחר בעל הגינה יורד למטה וזורע עד שיעשה בעל הבד לבית בדו כיפה בענין שיוכל בעל הגינה לזרוע ל\"ש אם הם שוכר ומשכיר ל\"ש אם הם שותפין שתחתון גם הוא צריך לתקרה שלא יתקלקל בית הבד שלו:" + ], + [ + "מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל כופין אותו לפנות אבניו ואם אמר לו פנה אותם ויהיו שלך אין שומעין לו ואם נתרצה בעל הגינה בכך ופינה אותם וחזר זה ואמר תן לי אבני ואתן לך יציאותיך אין שומעין לו אבל כל זמן שלא פינה אותן אפילו הן בחצרו של זה ואמר לו פנה אותם ויהיו שלך לא קנה לו חצרו שלא כיון אלא לדחותו:" + ], + [ + "ב' גינות זו אצל זו וקרקעית האחת גבוה משל חברתה וירק גדל באותו הגובה כל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטלו הוא שלו אע\"פ שגם ידו של תחתון מגעת שם ובלבד שלא יאנס לפשוט ידו יותר מדאי והשאר הוא של תחתון אפילו אם הוא גבוה ממנו הרבה עד שצריך לעלות בסולם כדי ליטלו ואם ידו של עליון מגעת עד למטה כתב ה\"ר אפרים ב\"ר דוד ז\"ל שהכל שלו חוץ מפחות מג' סמוך לקרקע שהוא ודאי של תחתון ואם יד העליון מגיע ליעקר ולא לגוף או לגוף ולא לעיקר מיבעיא ולא איפשיטא לפיכך לא יטול אלא חולקין ואם נטלו [אין] מוציאין אותו מידו: אבל אילן העומד על המיצר חולקין פירותיו אפילו שהוא נוטה לתוך שדה של אחד מהם:" + ], + [ + "שטף נהר זיתיו ושתלם בשדה חבירו אם נעקר מהעפר שסביבותיהם עמהם בענין שראויים להתקיים על ידו יחלוקו בעל הקרקע ובעל הזיתים בפירות בד\"א בתוך ג' שנים אבל לאחר ג' שנים הכל לבעל הקרקע ואם לא נעקר עמהם מהעפר שראויין להתקיים על ידו אפילו תוך ג' שנים הכל לבעל הקרקע: ואם בא בעל הזיתים ליטול אילנותיו בין תוך ג' שנים בין לאחר שלש שנים חדשות בידו בח\"ל אבל בארץ ישראל אין שומעין לו וזה נותן לו דמי זיתיו כמו שעומדין לימכר לנטיעות ואם זה אומר לו טול אילנותיך שומעין לו: המוכר זיתיו לקוץ אם פסק עמו שיקצצם מיד והשהה אותן כל הפירות שעשו לבעל הקרקע ואם התנה שיקוץ כשירצה הכל ללוקח: מכר סתם אם עשו זיתים רעים שאין יוצא מסאה מהן רביעית שמן הן של לוקח ואם הם טובים שמסאה מהם יוצא רביעית שמן מלבד ההוצאה יחלוקו:" + ], + [ + "מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו ויש לו דרך עליו אין לו רשות ליכנס שם אלא ביום בשעה שדרך ב\"א ליכ��ס ואין לו רשות להכניס בהמותיו שם אלא ממלא ומוציא לחוץ וכל א' מהם עושה מפתח לבור שלא ליכנס שום אחד שלא לדעת חבירו: מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו אין לו רשות ליכנס בה בלילה ולא להכניס לתוכה תגרין ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת והחיצון זורע הדרך: נתן לו דרך מן הצד מדעת שניהם נכנס בה באיזו שעה שירצה ומכניס לתוכה תגרין אבל לא יכנס מתוכה לשדה אחרת ושניהם אינם רשאים לזרעו:" + ], + [ + "חמש גינות המסתפקות מים ממעין אחד ונתקלקל כולן מתקנות עם העליונה ונמצא התחתונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה והעליונה אינה מתקנת אלא לעצמה: וחלופיהן בחמש חצרות המקלחות מים לביב אחד ונתקלקל כולן מתקנות עם התחתונה נמצא עליונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה והתחתונה אינה מתקנת אלא לעצמה: אמת המים המושכת על פני השדות ומשקין ממנה בדרך הליכתה כולן משקין על הסדר ואין א' מהם יכול לעכב ולומר אני אשקה תחילה ואם בא אחד לסתום הילוך המים להמשיכה לבורו עד שישקה תחילה ואחד מעכב על ידו כל דאלים גבר אבל אם האמה מושכת דרך הילוכה ע\"פ אחד מבעלי הבורות ימלא בורו וא\"צ לסתום פי בורו מפני דרכי שלום:" + ], + [ + "שותפין שיש להם קרקע בשותפות בין שקנאוהו בשותפות או ירשוהו או ניתן להם במתנה או זכו בו מן ההפקר או שאחד קנה מחבירו חצי שדהו ותבע מחבירו שיחלוקו ויהיה לו חלקו לבדו אם יש בו דין חלוקה כופה את חבירו ויחלוק עמו ואם אין בו דין חלוקה אינו יכול לכופו לחלוק ואין חילוק בזה בין קרקע למטלטלין בד\"א בזמן שאין אחד מהם מכיר את חלקו אלא כולם משתמשים בו בכולן אבל אם כל אחד מכיר את חלקו יכול לכוף חבירו להבדיל בין חלקו ובין חלק חבירו אף על פי שאין בו דין חלוקה. ואיזהו דין חלוקה כל שאילו יחלק לפי השותפין ויגיע לפחות שבהם חלק שעדיין ישאר שם הראשון עליו אבל אם יתמעט החלק שלא יקרא בשם הראשון אין בו דין חלוקה: לפיכך אין חולקים את החצר עד שיהא לכל אחד ד\"א על ד\"א ולא השדה עד שיגיע לכל אחד כדי חרישת יום אחד ולא הפרדס עד שיגיע לכל אחד ל\"ו אילנות שהוא כדי עבודת אדם אחד ליום אחד ושדה שרגילין להשקות עד שיגיע לכל א' שיעור שיוכל פועל להשקות ביום אחד וכתב הרמ\"ה בד\"א כשאין לו קרקע אצל אותו הראוי לו להצטרף עמו אבל אם יש לו קרקע אצל הראוי לו להצטרף עמו אם הוא בענין שאם היה בו דין חלוקה היו צריכים ליתן לו אותו שאצל המיצר שלו כגון דאיתנהו תרוויהו אחד מיצרא עתה נמי יכול לכופו לחלוק: וכתב עוד שאם באים לחלוק בית או חצר אע\"פ שיש בו דין חלוקה אם אין בו כדי שיגיע לכל אחד ואחד דרך בפני עצמו שלא יצטרך לעבור על חלק חבירו אין בו דין חלוקה: אלא דנין בו דין גוד או אגוד פירוש שאם אחד יאמר לחבירו מכור לי חלקך בכך וכך או קנה אתה חלקי באותו סכום שומעים לו ואפילו אם ישום אותה הרבה ביותר מכדי שויה כדי שלא יקחנה שותפו שכוונתו להעלותה כדי שתשאר לו אפילו הכי שומעין לו וה\"ר ישעיה כתב שאין שומעין לו אלא בכדי שויה וכ\"כ הגאונים ששמין אותו בב\"ד וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: ואם אין שום אחד מהן רוצה לקנות אלא למכור ימכרוהו לאחר: ואם אין שום אחד מהן רוצה למכור אלא לקנות או שאין שום אחד מהם רוצה לא למכור חלקו ולא לקנות חלק חבירו ישארו שותפין: והוי דינא הכי אם הוא דבר שאינו ראוי לשניהם להשתמש בו יחד ישתמש בו כל אחד יומו או ישכירוהו ויחלקו השכר כמו עבד ובהמה טמאה או חנות דכל חד וחד מפסיד לחיותיה דחבריה וכן בית שא\"א להם לדודר ביחד וכתבו הגאונים דאף בחצר א\"א להם להשתמש בו יחד משום היזק ראייה ונראה דבחצר צריכין להשתמש בו בשותפות כיון שאינם יכולין ליכנס לביתם אלא דרך החצר האיך יכנס לביתו ביומו של חבירו אבל בדבר שאפשר שישתמשו בו ביחד כגון מרחץ ובית הבד צריכין להשתמש בו ביחד ואין אחד מהם יכול לומר לחבירו נשתמש בו לזמן שכשם שאינו יכול להפקיעו ממנו שיסתלק ממנו לגמרי כך אינו יכול להפקיעו ממנו אפילו שעה אחת כיון שאפשר להם להשתמש בהם ביחד: כתב ה\"ר יהודה ברצלוני שאם יש לשנים בית בשותפות לאחד ב' חלקים ולשני שליש ואין בו דין חלוקה ואותו שיש לו שליש טוען תתן לי שליש משכירות או אתה תשוב ב' חדשים ואני חודש או שאמר גוד השליש שלי אבל לא אמר גוד או אגוד שני השלישים שלך ובעל שני השלישים אינו רוצה לא לקנות ולא לשכור הדין עמו וכ\"כ אם בעל שני השלישים אומר גוד או אגוד ובעל השליש אינו רוצה אלא שישכור ממנו אין הדין שישכור ממנו בעל שני השלישים כלום וגם אין בעל השליש יכול לומר לו תשב בו שני חדשים ואני חודש אלא ישב בו בעל שני השלישים הכל ולא נהירא דא\"כ לקתה מדת הדין אלא כיון שאילו ישתמשו בו ביחד יפסיד בעל שני השלישים אם יתרצו שניהם להשכירו ישכירוהו ויקח כל אחד חלקו מהשכירות כפי חלקו ואם ירצו להשתמש בו בעצמם ישתמשו בו כל אחד יומו אם הוא דבר שרגילין להשכירו לימים ואם הוא דבר שרגילין להשכירו לשלשים יום או לשנה ישתמשו בו כל אחד לפי הזמן שרגילין להשכיר לא פחות ולא יותר ובגורל שיטילו גורל איזה ישתמש בו תחילה ואותו שיש לו שני חלקים ישתמש בו זמן תשמישו רצופין: וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל בשאלה שני אחין שיש להם מרתף וגת בתוכו לאחד ב' חלקים ולאחד חלק שלישי אחד אומר שישתמשו בו כדי חלקם אחד שתי שנים ואחד שנה אחת ושיטילו גורל איזה ישתמש תחלה והשני אומר שישתמש עמו ביחד בכל שנה ושנה כל אחד לפי חלקו ועתה מספקא לי אי מדמינן ליה לבית וישתמשו בו לפי שנים או למרחץ ובית הבד מאחר שאינו עשוי אלא לאוצר יין וישתמשו בו ביחד ואם יהיה דינו כבית איך יטילו גורל אם יעשו ג' גורלות ואפשר שיפול הגורל למי שיש לו ב' חלקים שנה ראשונה ושלישית ולא יהיו שנים רצופין או אם יפילו שני גורלות ומי שיש לו ב' חלקים ישתמש בו לעולם רצופות: ואם דינו כמרחץ איך ישתמשו בבית הגת לפי שאחד מהם אומר שאינו רוצה לקנות עמו ענבים בשותפות. תשובה דעו שאין חילוק בין בית ובין מרתף ובית הגת אלא כל דבר שבעולם שהוא של ב' שותפין ואין התשמיש נוח לשניהם ביחד כופין זא\"ז לחלוק ואם כל חלק וחלק ראוי לתשמישו הראשון חלוקין ואם לאו חולקין אותו לזמנים ואם האחד עני ואין לו במה להשתמש בו ישתמש בו העשיר לבד אבל אם שניהם עשירים ואין נוח להם להשתמש ביחד פשיטא שחולקין אותו לזמנים ובנדון זה נראה מתוך טענתם שדרכן לקנות ענבים בימות הבציר ולדורכן בגת וכונסים היין במרתף למכרו כל השנה ואינם רוצים לקנות ולמכור בשותפות הלכך צריך לחלקו לזמנים ואינו ראוי לחלוק בפחות משנה ויעשו ב' גורלות אחד משנה ואחד משנתים ואותו שיש לו ב' חלקים ישתמש בו ב' שנים רצופות: שני אחין שירשו מרחץ ובית הבד ואינו ראוי ליחלק אם עשאן אביהם להשכיר השכר לאמצע ואם עשאן לעצמו אומר העשיר לעני קח לך עבדים ורחוץ במרחץ וזיתים ועשה בבית הבד ואם אין לו יפסיד י\"א שהכל תלוי בדעת האב שאם עשאן להשכיר צריכין להשכירו אפילו שניהם עשירים ואין אחד מהם יכול לומר נשתמש בו בעצמנו ואם עשאן לעצמו לא יוכל א' מהם לומר לחבירו להשכירו אפי' אם ימצאו שוכר ור\"י פי' שאינו תלוי בדעת האב שאפילו עשאן לעצמו אם ימצאו שוכר אין העשיר יכול למחות בעני מלהשכירו וכן אפילו אם עשאן להשכיר אם אין מוצאין שוכר להשכירו לו אומר עשיר לעני קח לך עבדים ורחוץ ומפסיד העני בעניו ואין תקנה לעני אלא א\"כ שימכור חלוק לעשיר או יתן חלקו לעשיר שיוכל לומר העשיר או גוד או איגוד או ישתמש בו: אין בו דין חלוקה ואמר אחד נעשה ב' חלקים האחד חלק גדול שיהיה בו שיעור והאחד חלק קטן ואקח אני הקטן ואתה תקח אתה גדול בחנם פסק רב אלפס שאין שומעין לו וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל ור\"ח פסק ששומעין לו ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: אבל אם יאמר אני אקח הקטן ואתה תקח הגדל ותן לי הדמים מה ששוה יותר על הקטן בזה ודאי אין שומעין לו: ואפילו אם יאמר קח הגדול לפי שויו בדמים ואני הקטן לפי שויו או אני אקח את הגדול לפי שויו בדמים ואתה הקטן אין שומעין לו וכתב ה\"ר יונה אבל אם יאמר לו קח אתה חלק הגדול לפי שויו בדמים ואני הקטן או אקח הגדול ואתה הקטן ואם אתה אומר שאינך חפץ בקטן אני אקח הכל שומעין לו אף על פי שאינו מניח לחבירו ליקח הכל: והיכא דראובן יש לו שיעור ולשמעון אין לו שיעור כגון חצר של ז' אמות ויש בו לראובן ד' חלקים ולשמעון ג' חלקים ואין שמעון רוצה לחלוק כתב הרמ\"ה ז\"ל שיכול ראובן לומר לו אחלוק עמך ואטול כל חלקי חוץ מאמה אחת שאשתתף עמך ברביע חלקך ושוב יאמר לשמעון גוד או אגוד: ואם אין בכל החצר אלא ג' אמות כתב הרמב\"ן דאית ביה דינא דגור או אגוד ולא נהירא לי דמצי למימר ליה נהי דהשתא נמי לא חזי לי מ\"מ מה שאתה אומר שאקח בדמים דבר שאין בו כדי תשמישו איני רוצה וטענה נכונה היא והרמ\"ה כתב אם אין בחצר אלא ג\"א כיון דלא חזי לתשמיש חצר אלא למשטח ביה פירי או למיעבד ביה עוקא לשופכין דיליה השתא נמי דפלגי מטי לכל חד וחד שיעור דחזי להכי ופלגין וקרינן ביה שפיר כל שאילו יחלק ושמו עליו: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דבחצר לא שייך ביה דינא דגוד או אגוד לפי שאינו דבר העומד לעצמו אלא משתמש הוא לבתים ואין בית בלא חצר וכיון שהבתים מספיקין לשניהם צריכין הן להשתמש בחצר בשותפות עד כאן: תשובה לגאון ראובן שמעון לוי ירשו בית שארכו י\"ב אמות ורחבו י' אמות וחצר שארו י\"ח אמות ורחבו י' אמות ומכר שמעון חלקו לראובן ומת לוי וירשו ראובן ושמעון חלקו ועתה באים ראובן ושמעון לחלוק חלק לוי שנפל להם ודאי שני חלקי ראובן חלקו וחלק שקנה משמעון נסתלקו מדינא דגוד או אגוד שאין להם עסק בענין החלוקה כלל שלא נשאר ביניהם לחלוק אלא חלק לוי שנפל להם אח\"כ וכיון שאין בו דין חלוקה אית ביה דינא דגוד או אגוד ויאמר ראובן לשמעון אקח מב' חלקי עד כדי שישאר בחלק המשותף בינינו שיעור חצר ובאותו שיעור גוד או אגוד: לית דינא דגוד או אגוד אלא בדבר שתשמישו שוה ואין בו כדי לזה ולזה ויש בו כראוי לאחד שאיזה מהם שיגוד מספיק לו לתשמישו לפיכך יאמר לו גוד כיון שמספיק לך או אגוד: אבל דבר שאין תשמישו שוה כגון ב' שפחות או ב' כלים שאין מלאכתן שוה וכל אחד צריך לשניהם אפילו אם דמיהן שוים אין אחד יכול לומר לחבירו טול אתה זה ואני השני או איפכא לפי שכל אחד ואחד צריך לשניהם ואין צ\"ל אם אין דמיהן שוה שאינו יכול לומר טול אתה האחד ואני השני ומי שיקח הטוב יתן לחבירו מאי דביני וביני: וכן אם יש להם שדה או כרם ואין בשום אחד מהם כדי חלוקה אפילו אם דמיהן שוה לא יאמר לו טול אתה שדה ואני כרם או איפכא וכתב הרמ\"ה אפילו אם יאמר לו גוד או אגוד בשניהם כאחד אין שומעין לו שיאמר באחד מספיק לי שהרי כל אחד תשמישו בפני עצמו אלא אם ירצה יאמר לו באחד מהם גוד או אגוד והשני ישאר בשותפות או יאמר לו בכל אחד זה אחר זה גוד או אגוד: וב' דברים שתשמישן שוים ודמיהם שוים ואין בשום אחד כדי חלוקה בהם ודאי חולקים אחד כנגד חבירו בגוד או אגוד אבל אם אין דמיהם שוים כתב הרמב\"ן שאין אומרין גוד או אגוד אע\"פ שתשמישן שוה דיפה ורע כב' מינין דמי והרמ\"ה כתב כיון שתשמישן שוה אע\"פ שאין דמיהם שוה יש בו גוד או אגוד בין אם יאמר לו כל מי שיקח המעולה יוסיף לחבירו דמים לפי שומא בין אם יאמר שיקח איזה מהם שירצה בלא תוספת דמים וכן כתב ה\"ר יונה: אם יש להם עידית וזבורית או גדולה וקטנה יכול לומר טול אתה מן העידית בשומא כדי שווי הזבורית ומה שישאר מן העידית יותר על שווי הזבורית אני אטלנה ואתן לך דמיו אף על פי שאין בו שיעור או תעשה אתה כן וכן בשדה גדולה וקטנה והיתרון אקחנו ואתן לך דמיו אף על פי שאין בו שיעור או אתה תעשה כן וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: וכ\"כ רב האי בתשובה על חצר שיש בה בתים ואין בכל אחד דין חלוקה אם יש לחלוק בתים נגד בתים או דיינינן בכל בית גוד או אגוד והשיב פשיטא בבתים שבחצר מתחליקים בתים כנגד בתים ובמדה בשוה ואין אומרים בכל בית בפני עצמו גוד או אגוד: עוד שאלה לו ראובן ושמעון שירשו ב' בתים בחצר אחד גדולים שיש בכל אחד ואחד כדי חלוקה וגם ראויים לחלוק זה כנגד זה והאחד אומר נחלוק כל בית ובית בפני עצמו והשני אומר לא כי אלא נחלוק בית כנגד בית והשיב שלא יפסידו על עצמן לחלוק כל בית אף על פי שיש לכל בית כדי חלוקה יחלוקו בית כנגד בית: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן מת והניח אלמנה ובן והנח בית ועל מקצתו עלייה וגם חנות על מקצתו ותחתיו מרתף לאצור בו יין וכל אלו הדירות כל אחד דירה בפני עצמה העלייה עולין בה ברשות הרבים וגם החנות פתוחה לרשות הרבים וגם המרתף [פתוח לר\"ה] והורידו ב\"ד לאלמנה ולבן לכל אחד לחצי הנכסים כפי' תקנת טוליטולא ובא היורש למכור חלקו ואומר שרוצה למכור הכל ביחד כדי שיהא שוה יותר ואומר לאלמנה או גוד ותן לי חצי מה שנותנין לי בכל הקרקעות או אגוד בשומא שנותנין לי בכולן ואקבל מעותיהם ואתן לך חצי הדמים והאלמנה אומרת איןלי מעות לקנות אלא אני אקח הבית ואתה תקח השאר וישומו בית דין או ישוו ששאר הקרקעות כפי הבית שאני לוקחת הרי טוב ואם ישוה חלק אחד על של חבירו יתן אחד לחבירו מאי דביני וביני. תשובה אם יש בבית כדי חלוקה שיהיה לכל אחד ד\"א על ד' אמות יחלקו הבית מתהום ארעא עד רום רקיע עם העלייה והחנות שעל גביו והמרתף שתחתיו ולא שייך כאן גוד או אגוד כיון שיש בו כדי לזה ולזה: ואם אין בבית כדי חלוקה והבן אומר שרוצה למכור הכל ביחד כדי שימכור חלקו יותר ביוקר ולומר לאלמנה גוד ותן לי החצי מה שנותנין לי בכל הקרקע או אגוד בשומא שנותנין לי בכולה ואקבל המעות ואתן לך חצי הדמים האי לאו טענה הוא שאין זה גוד או אגוד כיון שאין לו מעות לקנות משלו אלא שאומר לה למכור לאחר דלא אמרינן גוד אל אגוד אלא כשאומר אקנה חלקך לתשמישי או תקנה חלקך לתשמישך אבל בכי האי גוונא שאומר גוד חלקי כדי שאמכור כל הקרקע או אני אמכור הכל אתן לך חצי הדמים כדי שימכור חלקו יותר ביוקר לא שייך ביה גוד או אגוד ולא נדחה האחר מהסתפח בנחלתו בשביל תוספת הדמים של זה אלא ימכור חלקו כמו שיוכל והלוקח ישתתף עם האחר וכל שכן בנדון זה שהעלייה דירה בפני עצמה והחנות דירה בפני עצמה והמרתף לעצמו שהדין עם האשה שאם ירצה הבן יקחם בשומת בין דין ויעלו זה לזה בדמים: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל יש אומרים דלא אמרינן גוד או אגוד אלא אם כן יד שניהם משגת לקנות אבל אם אחד אין ידו משגת לא ורב אלפס כתב שהכל תלוי בתובע ולא חיישינן אי לית ליה לנתבע כיון שהתובע עשיר יכול לומר לנתבע גוד או אגוד אפילו אם אין לנתבע במה לקנות ע\"כ וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל: יש אומרים שלא אמרינן גוד או אגוד אלא בנתינת דמים מיד אבל אמר גוד ואמתין לך המעות ל' יום או אגוד ותמתין לי המעות ל' יום אין שומעין לו שיכול לומר לו אני נוח לך ואתה קשה ממני והרמ\"ה חילק בזה וכתב אם לאחר שאמר התובע גוד או אגוד אמר נתבע אגודנה והב לי זמן תלתין יומין זמן בית דין לפרעון נותנין לו אבל אם השיב נתבע לתובע גוד אתה ושאל התובע זמן אין נותנין לו ולא מחייבין הנתבע האידנא למיחת לדינא דגוד או אגוד ונפקא מינה דילמא עד הכי והכי איתרמי ליה לנתבע זוזי למיגד בהן אי נמי דילמא משכח מאן דזבן לחלקיה מיניה בדמי יתירי אי נמי לכי מייתי תובע זוזי אי אמר נתבע תנו לי זימנא דטרחנא בתר זוזי יהבינן ליה זמן מהשתא ולא מתביעה קמייתא: וה\"מ שנותנין זמן לנתבע כשמתחלה אומר אגוד והבו לי זימנא אבל לא אמר מתחילה אגוד אלא תובע בעי למיגד ואומר הבו לי זימנא ומן הדין אין ליתן לו זמן כדפרישית ובטל לו דינא דגוד או אגוד אם לאח\"כ בא ותובע דינא דגוד או אגוד ואמר נתבע אגודנה והבו לי זימנא לא יהבינן ליה דמוכחא מילתא דאישתמוטי קא משתמיט ליה כיון דלא בעי למיגד מעיקרא ואי טעין נתבע לא בעינא למטרה בתר זוזי עד דמוגידנא ניהליה מעכשיו ולאחר ל' יום ע\"מ דמייתינא זוזי תוך ל' יום הדין עו דלמא אזיל. ומזבין ליה בזול והדר ביה תובע מדינא דגוד או אגוד אבל אי לא טען לא טענינן ליה ואי טעין תובע לוגדה ניהליה מהשתא ולבתר ל' יום על מנת דאי לא מייתי לי נתבע זוזי תוך ל' יום למיגד בהו דתיהוי דידי מעכשיו ולאחר ל' יום לא ציתינן ליה ואפי' אי שביק מהשתא זוזי בבי דינא כיון דתבע נתבע זמן תוך ל' יום יהבינן ליה אי לא מייתי בתר ל' יום חזר דינו לשאול גוד או אגוד כדמעיקרא: וכי תבע חד לחבירה בדינא דגוד או אגוד אף על פי שנתרצה השני לגוד או לאגודו לחבריה בסכום שהסכימו עליו יכול התובע לחזור בו ולומר איני חפץ לחלוק אלא נשאר כבתחילה בשותפות כל זמן שלא הקנו זה לזה באחד מן הקניינים וכן נתבע נמי יכול לחזור בו מגוד לאגוד או מאגוד לגוד כל זמן שלא יקנה זה לזה באחד מן הקניינים ע\"כ: לשון א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הר\"י הלוי דינא דגוד או אגוד לא שייך אלא ביורשין או במקבל מתנה אבל אם לקחו שנים בית שאין בו כדי לזה וכדי לזה אין אחד מהם יכול לומר גוד או אגוד שהרי לדעת שיהיו ב' שותפין בו לקחוהו ולא למכרו איש אל אחיו ונראין דבריו אם לא היה להם בית דירה ולקחו לדור בו או אם היה להם בית דירה ולקחו להשכירו לאחר אבל אם היה להם בית דירה ונפל או נשרף דירתו של אחד מהם או הוצרך למכרו מחמת דחקו יכול לומר לחבירו גוד או אגוד כיון שצריך לו לדור בו ואינו רוצה לדור עם אחר וכן נמי אם הוצרכו שניהם ליכנס לדור בו: וכ\"כ דדינא דגוד או אגוד אינו בשדה וזו היא סברתו דדוקא בדבר שמשתמשין בו ביחד בשותפות כמו בית דירה ומרחץ טלית ושובך ואין נח לאחד להשתמש עם חבירו בשותפות שייך ביה דינא דגוד או אגוד אבל בשדה אפשר לעבדה בשותפות או למסרה לאריס ואין דבריו נראין לי בזה עד כאן: וכן כתב רב האי בתשובה דשייך בשותפין שנשתתפו גוד או אגוד: והרמב\"ם כתב דבשכירות נמי אית דינא דגוד או אגוד שכתב אחד השוכר מחבירו מקצת חצר או שדה שאין בו דין חלוקה או ב' ששכרו מקום א' בשותפות כ\"א מהם יכול לכוף את חבירו לומר או שכור ממני חלקי או אשכור חלקך ואם יש בו דין חלוקה חולקין ע\"כ ותימה האיך יחלקו במחיצה דבר שאינו שלהם אלא בשכירות: תשובה לרב האי היכא שאין בו דין חלוקה ויש שם יתומים גדולים וקטנים והגדולים רוצים לחלוק ב\"ד מעמידים להם אפוטרופוס ודנין להם גוד או אגוד וא\"א ז\"ל כתב בתשובה דלא שייך ביתומים גוד או אגוד שאין אפוטרופוס רשאי למכור חלקם וכ\"כ ר\"ת:" + ], + [ + "חצר המתחלקת נותן לכל פתח ופתח ד' אמות והשאר חולקים בשוה שכל פתח צריך לפניו ארבע אמות לתוך החצר ואפילו שהפתח רחב הרבה נוטל ארבע אמות על פני כל רחבו לתוך אויר החצר ואם אין הפתח רחב ד' משלים עליו מצדדים ד' כדי שיהיה ד' על ד': ואם יש לאחד בית פתוח לחצר ששיש בו ב' פתחים ולשני אין לו אלא פתח אחד אותו שיש לו ב' פתחים נוטל לכל פתח ד\"א כפי מה שהוא פתחו ובעל פתח האחד אין לו אלא ד' אמות לפניו ופי' ה\"ר יוסף הלוי דמיירי בשנים שקנו מן ההפקר כגון שבנו במקום הפקר זה בנה לו בית ופתח לו שני פתחים וזה בנה בית ופתח לו פתח אחד ואחר כך הקיפו אותם עד שנעשה להם לחצר וכ\"כ הרמב\"ם: אבל ב' שקנו או ירשו ודאי קנו וירשו בשוה חלק כחלק בין בבתים בין בחצר ולא יטול האחד יותר מחבירו כלום ורש\"י העמידו כראובן שחלק נכסיו על פיו לב' בניו ונתן לאחד בית שיש לו ב' פתחים ולשני בית בפתח אחד וכן פי' ר\"ח אבל שנים שירשו או קנו ודאי חולקים בשוה הבתים והחצר ואף אם קדמו וחלקו הבתים קודם חלוקת החצר לא אמרינן אותו שעלה לחלקו הבית שיש לו ב' פתחים זכה בד\"א בחצר לכל אחד מפתחיו אלא חולקין אותו בשוה: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בד\"א כששני הבתים שוים וחלקו בית כנגד בית ולא הוצרכו לשום אותם ולהעלות בדמים ואותו שהגיע לחלקו הבית עם הב' פתחים נתן לחבירו הדמים ששוה יותר על שלו בכלל זה העילוי ג\"כ ד\"א שבחצר וזכה בהם כמו שזכה במה שביתו שוה יותר משל האחר אע\"פ שבעוד שלא חלקו לא היו הד\"א שלו לגמרי אלא לפרוק בו משאו וחבירו היה משתמש בו ג\"כ כשהיה מוצא אותם פנויים עתה שחלקו הם שלו לגמרי והרמ\"ה כתב דמיירי בכל ענין בין באחין שחלקו או שותפין שקנו ביחד וחלקו הבית ואח\"כ חלקו החצר לעולם נוטל לכל פתח ד\"א בחצר: חפירה דסופלי יש לה ד\"א בחצר לכל רוח פירוש אם יש לאחד מהם חפירה בחצרו שנותנים בתוכה גרעיני תמרה או שאר תשמיש נותנין לו ד\"א בחצר לכל ד' רוחותיה ואם יחד אחד מפתחי ביתות שלעולם רגיל ליכנס לה דרך אותו פתח אין נותנין לו בשבילה אלא הד\"א שלפני החפירה שכנגד אותו פתח והראב\"ד אומר לאו למימרא שיהיה לחפירה ד\"א לכל רוחותיה אלא לענין זה אמרינן שיש לו ד\"א לכל רוח שיש לו לברר אותם לאיזה רוח שירצה ואם יחד לה פתח ביתו אין יכול לברר אלא יטלם כנגדו: אכסדרה אין לה ד\"א בחצר ופירש רש\"י אכסדרה הפתוחה לחצר אין לה תורת בית ליתן לה ד\"א בחצר ור\"י פירש בית שאכסדרה לפניו אין לבית ד\"א לפי שהיא פרוצה מרוח אחת ואפשר דעייל בגוה ומפרק משאו ואם אין לה ד' על ד' משלים עליה מן החצר לד' על ד' ואם יש לה מחיצה גם ברוח רביעית אלא שהם נמוכין אז נותנין לפניה ר\"א. בית שער יש לו ד\"א בחצר ופירש הרמ\"ה דמיירי בבית שער ממש שעוברין בו כשנכנסין לחצר והוא של אחד מהם אלא שהאחרים יש להם דרך לעבור עליו ונראה יותר כדפי' רש\"י שהוא כמין בית קטן אצל בית גדול ופעמים עוברים עליו ליכנס לגדול: מרפסת יש לה ד' אמות בחצר היו ה' פתחי עליות יורדות דרך מרפסת אחת אין לכולם אלא ד\"א: לול של תרנגולים אין לו ד\"א. בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה בין שקירויו כלפי פנים בין שקירויו כלפי חוץ אין לו (אלא) ד\"א: בית סתום כל זמן שלא נפרצו פצימיו יש לו ד\"א פרץ פצימיו אין לו ד\"א: בית שאין לו ד\"א על ד\"א אין לו ד' אמות בחצר: הזבל שבחצר מתחלק לפי פתחי הבתים: אבל חיל המלך המוטל על בני העיר לתת להם אכסניא אינו מתחלק לפי פתחי הבתים אלא לפי האנשים הדרים בבתים: לפיכך כיון שצריך ליתן לפני כל פתח ארבע אמות לכל אחד ואחד מלבד הארבע של הפתחים קאמר שצריך שיהא בו עד שיגיע לכל אחד לפתחו ד\"א ועוד ד\"א לכל אחד לשיעור החצר וצריך שיהא ה' על ה' מרובעות אבל אם היה ארוך וקצר אפילו שיש בו יותר מזה השיעור אין בו דין חלוקה וכתב ה\"ר יוסף הלוי שא\"צ שיהא בו עד שיגיע לכל פתח ד\"א אלא אפילו אם יש בו פתחים הרבה אם יגיע לכל אחד מהן ד\"א לאחד מפתחיו ועוד ד\"א לאויר החצר יש בו דין חלוקה וא\"א ז\"ל הביא דבריו לפסק הלכה ונראה לחלק דוקא כשפתחי בתיהם שוות שיש לאחד פתחים כמו לשני דבהכי מסתברא למימר כיון שיגיע לכל אחד ד\"א לפרוק משאו ועוד ד\"א לאויר החצר יחלקוה אבל אם יש לאחד בית עם ב' פתחים ולשני בית בפתח אחד למה יפסיד בעל שני הפתחים כיון שמדינא יש לו ד\"א לכל אחד מפתחיו אם כן למה נכריחנו לחלוק עד שיהיה בו שיעור חצר מלבד החלק המגיע לו לצורך פתחיו:" + ], + [ + "כל דבר שנתרצו שותפין לחלוק חולקין אע\"פ שאין בו דין חלוקה הרשות בידם חוץ מכתבי הקודש שאין חולקין אותם אפילו אם נתרצו שניהם משום בזיון בד\"א שהן בכרך אחד אבל בג' כריכות חולקים ואם הם שני עניינים אין בו דינא דגוד או אגוד דתרווייהו צריכין להאי ולהאי ואם הם ענין אחד אומרים בו גוד או אגוד כדפרישית לעיל בסימן קע\"א: השותפין שנתרצו לחלוק בדבר שאין בו דין חלוקה יכולין לחזור בהן אפילו אם לקחו בקנין שקנין דברים בעלמא הוא וכתב הרמב\"ם ז\"ל אם קנו מידם שזה רצה ברוח פלוני וזה רצה ברוח פלוני אין יכולין לחזור בהן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דכה\"ג קנין דברים בעלמא הוא אא\"כ בירר זה רוח פלו' וזה רוח פלו' וקנו מידם ע\"ז וכן אם חלקו והחזיק אחד מהם בחלקו אפילו שלא בפני חבירו נתקיימה החלוקה וזכה זה שכנגדו בחלק השני ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו לא אמר לו חבירו חזק וקני והרמב\"ם ז\"ל כתב דוקא שהחזיק כל אחד בשלו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה ואם חלקו בגורל לאחר שעלה הגורל לאחד נתקיימה החלוקה לעולם. שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת לאה ורחל שחלקו קרקעות בגורל בלא עדים ורצתה אחת מהם לחזור. תשובה הגורל אינו קונה כ\"א לברר החלקים אבל אם החזיקה אחת בהן בחלקה אז נתקיימה החלוקה אע\"פ שלא היו עדים בגורל כיון שהם מודות החלוקה קיימת דלא איברי סהדי אלא לשקרי היכלך אם מודות שהטילו גורל והחזיקה אחת מהן החלוקה קיימת ומה שכתבת שעשו תנאי שתטול רחל ולאה קנין שיתקיימו בידה הבתים שלה אם יפלו בגורלה וכן לאה לרחל ורחל אומרת שאינה רוצה לקיים ללאה הבתים בגורלה וכיון שנתבטל התנאי נתבטל נמי החלוקה ולאה טוענת כי הגורל לא נתבטל ואינה רוצה בקנינה של רחל לא הבנתי תוכן הדברים אם הבתים היו של לאה ורחל מה היו צריכות לקנין אחר החלוקה והחזקה דכיון דהחזיקה אחת מהן בחלקה קנו שתיהן ואם רוצה לומר שיעשו קנין לקיים החלוקה ולא החזיקה שום אחת מהן בחלק שנפל לה כי היו סבורות שאין קרקע נקנה אלא בחליפין כיון שחזרה רחל קודם הקנין נתבטלה החלוקה: אחין שחלקו אין להם זה על זה לא דרך שאם אביהם היה עובר דרך השדה שעלה לחלקו של ראובן לחלקו שלשמעון ראובן מעכב עליו ולא סולמות לא מיבעיא אם נפלה העלייה לראובן והבית והחצר לשמעון שאין ראובן רשאי להעמיד סולם בחצר שמעון לעלות לעלייתו אלא אפי' נפל בחלק ראובן העלייה והחצר והבית לשמעון אין ראובן יכו לסמוך סולם על בית שמעון לעלות לעלייתו ולא אמת המים שאם היא עוברת על שדהו לשדה אחיו הוא מעכב עליו ולא חלונות כדמפרשינן לעיל למסלקו לגמרי וסותם לו החלון שהם כשנים שקנו שדה מאחד וחלקוהו שאין לאחד על חבירו כלום: וכתב הרמב\"ם ז\"ל אבל שנים שקנו שדה משני אנשים או מב' אחין אין לאחד מהם להפסיק אמת המים ולא לשנות דבר מכל הניזקין שהחזיקו בהם המוכרין ע\"כ: ואחין שחלקו ועלה לחלק האחד חרם ולשני שדה הלבן יש לבעל הכרם ד\"א בשדה הלבן להפוך בו מחרישתו: " + ], + [ + "האחין שבאין לחלוק ושמו החלקים זה כנגד זה ובאו להטיל גורלות ואחד מהם חפץ באחד מהחלקים ומעלה אותו ואומר אני אתן בו כך וכך יותר על מה ששמאוהו או אתם תקחו אותו בכך וכך שומעין לו ואם אינן רוצים באותו עילוי יטלנו הוא בלא גורל: היה לאחד מהם שדה אצל שדה המשותף ואומר תנו לי חלקי אצל שדה שלי בלא גורל כתב הרמב\"ם אם כולו שוה עידית או זיבורית שומעין לו וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק שאין שומעין לו אע\"פ שאין חלק אחד שוה על חבירו כלום, אלא יכולין להעלותו עליו הרבה אע\"פ שאינו שוה כל כך לאדם אחר יאמרו בעינינו הוא שוה כל כך ומיהו אם הוא פקח יכול לפחות [מעילויו] ולומר אני אתן בה כך וכך מעט יותר משויה או אתם תקחו אותה בכך וכך והם לא ירצו בה ותשאר לו באותו הסכום ואין צ\"ל שאם החלק הטוב אצל שדהו ושמו הטוב נגד הרע שאין שומעין לו ליטול בלא גורל וכתב הרמב\"ם ז\"ל אבל אם חלק הרע אצל שדהו ואומר תנו לי מחצי מדתה מצד הרע בלא שומא וטלו אתם חצי הטוב כדי שיהא חלקי סמוך לשלי הורו הגאונים ששומעין לו: ואם יש להם שתי שדות לחלוק ואומר האחד שיחלקו כל שדה ושדה והב' אומר שיחלקו שדה כנגד שדה אם שתיהם שוות שאין אחת טובה כלום מחברתה שומעין לו וחולקין שדה כנגד שדה ואם אמר האחד אני רוצה שיחלקו כל שדה ושדה אולי יפול חלקי באמצע ויהיה שמור יותר אינה טענה אבל אם אחת טובה מחברתה בשום צד כגון שהאחת קרובה לנהר ואחת קרובה לנגר קטן או כל כיוצא בזה שומעין לו וחולקין כל שדה ושדה וכן אם יש לאחד שדה אצל א' מהם ואומר שיחלקו כל אחת לשתים בטענה שאומר אם יחלקו שדה כנגד שדה אולי לא יפול לי חלקי אצל מיצר שלי לכן אני רוצה לחלוק כל שדה ושדה כדי שיגיע לי לפחות חצי חלקי אצל שדה שלי שומעין לו: ואם חולקין שדה אחת ויש לה נהר במזרחה ונגר בצפונה חולקים אותה באלכסון לשמונה חלקים כדי שיגיע לכל אחד קרוב לנהר ולנגר כמו לחבירו: בכור שבא לחלוק עם אחיו צריך ליתן לו כל חלקו ביחד כגון אם יש להם שדה לחלוק חולקין אותה לג' חלקים ולא יכול הפשוט לומר נפיל הגורל בשלשתן ואם יעלה גורלי באמצע תקח אתה שני החלקים החיצונים אלא האמצעי של הבכור ממ\"נ ויפילו גורל על שני החלקים החיצונים איזה יעלה לגורלו בד\"א כשכולה שוה אבל אם יש בו מקום טוב מחבירו לא אמ��ינן שיהא כל חלקו במקום הטוב בשומא כנגד המקום הרע כדי שיטול כל חלקו ביחד אלא יטול חלקו בכל מקום ומקום בטוב וברע ואפילו אם כולה שוה אם יש לו טענה לפשוט כגון שיש להם שתי שדות האחת ב' ידות על חברתה והפשוט מצרן לגדולה יכול לומר אחלוק בו כדי שיפול לי חלקי קרוב לשדה שלי אע\"פ שלא יטול הבכור כל חלקו ביחד: ויבם שנוטל חלקו וחלק אחיו המת בנכסי אביו אין דינו כבכור ליטול שני חלקים ביחד אלא ע\"פ הגורל אל אשר יצא לו שמה הגורל יטול: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ונקטינן מהכא שנים שקנו שדה בשותפות אחד שליש ואחד שני חלקים כשחולקין נוטל שני שלישים ביחד כיון שקנאוה כאחד: אבל שלש שקנו שדה בשותפות ושוב קנה האחד חלק חבירו כשבאים לחלוק אינו יכול לכוף לחבירו שיתן לו ב' חלקים ביחד כיון ששני החלקים לא היו מתחלה שלו אלא בא מכחו ומכח חבירו שקנה הימנו השליש:" + ], + [ + "לא היו כאן כל האחים ואותו שלפנינו מבקש לחלוק מקבץ ג' שבקיאים בשומא וחולק בפניהם ואם הן מעות שאין צריכים שומא א\"צ ג' אלא ב' לראיה בעלמא וכתב ה\"ר ישעיה דוקא מטלטלין אבל מקרקעי אין יכול לחלוק בלא דעת חבירו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין חילוק בין מקרקעי למטלטלי ומיהו כשיבוא חבירו יכול לעלות על החלק שהגיע לחלקו של זה ולומר אותו החלק שוה בעיני יותר ואני אוסיף דמים יותר ממה ששמתם אותו שומעין לו לבטל החלוקה: אבל אם בא לבטל החלוקה בלא טענה ולומר נפיל גורל אחר אין שומעין לו: ואם אחר שחלקו בא להם אח שלא ידעו בו בטלה החלוקה ואפי' אם היה להם שלש שדות ונטל כל אחד אחת מןה והשלישית חלקוה ביניהם וכשבא האח השלישי נפל חלקו באותה שחלקו ביניהם לא נאמר ישאר כל א' מהם בשלו אלא איזה מהם שירצה יכול לבטל כל החלוקה ויפילו גורל אחד לכולם וכתב ה\"ר יונה אפילו נתרצה האח השלישי ליטול מעט מזה ומעט מזה בלא גורל אפ\"ה יכול כל אחד מהשנים לבטל החלוקה כיון שהיתה בטעות: וכן אם בא בע\"ח של אביהם וגבה חובו מחיקו של אחד מהם כגון שעאו אפותיקי בטלה החלוקה וחולקין חלוקה אחרת:", + "הלכות מצרנות", + "אחד מהאחין או מן השותפין שמכר חלקו לאחר שאר השותפין מסלקים ללוקח ואפילו אם קנאו המצרן כתב אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל שהשותף מסלקו דכל זמן שלא חלקו יש לו חלק בגוף השדה ועדיף טפי ממצרן וכן כתב ה\"ר יהודה ברצלוני ולא מיבעיא ששותף מסלק ללוקח אלא אפילו המצרן מסלקו כגון ראובן שמכר שדה לשמעון ולוי יש לו שדה אצל השדה הנמכר לוי נותן הדמים ללוקח ומסלקו: ואפילו שהלוקח ת\"ח ושכן וקרוב למוכר והמצרן עם הארץ ורחוק מן המוכר המצרן קודם ומסלק את הלוקח: והלוקח חשוב כשלוחו לכל דבר אע\"פ שלא הודיעו תחילה שהוא קנה אותו: ועדי הקנין של לוקח יכתבו השטר בשם המצרן ואין צריכים קנין אחר: וכן אם הוקרה צריך ליתנו לו כמו שקנאה וכן אם הוזלה צריך המצרן ליקח אותה כמו שקנאה אם חפץ בה: ומיהו שלוחו הוא לתקן ולא לקלקל לפיכך אם תיקן בה או השביחה נותן לו ההוצאה וכתב גאון דהוה ליד כיורד ברשות ושמין לו וידו על העליונה ואי בתר דתבעיה הוה ליה כיורד שלא ברשות ואי עקר מיניה נטיעות או קלקל מנכה לו מן הדמים מה שקלקל אפי' אם קלקל קודם שבא המצרן: ואם אכל הפירות אותן שאכל אחר שבא המצרן צריך לשלם ושאכל קודם א\"צ לשלם: ואם לוה הלוקח קודם שבא המצרן אין שעבוד הבעל חוב חל עליו ואינו טורף מהמצרן: קנאה הלוקח במנה והיא שוה מאתים אם היה נותנה כן לכל אדם כגון שמוכר מחמת דו��ק לא יתן לו המצרן אלא מנה ואם לא היה נותנה כן לאחר צריך ליתן לו מאתים וכן כל כיוצא בזה כגון שהריוח לו זמן הפרעון אם היה עושה ג\"כ לאחר אז גם המצרן לא יתן ללוקח המעות אלא עד זמן שקבע לו ואם לאו צריך ליתנה ללוקח מיד אע\"פ שהוא לא יתנם למוכר אלא עד הזמן שקבע לו ואם טען הלוקח שלא היה נותנה כן לאחר והמצרן אומר שכן הוא היה מוכרה גם לאחר על המצרן להביא ראיה: קנאה במאתים ואינה שוה אלא מנה לא אמרינן כיון ששלוחו הוא לתקוניה שדריה ולא לעוותיה ואין כאן שליחות ויתבטל המכר שאין זה עיוות שפעמים אדם קונה שדה ברבה יותר מכדי דמיו מפני שחפץ בו לפיכך אם המצרן רוצה אותה צריך ליתן לו מאתים: כתב הרמב\"ם ז\"ל אם טען המצרן שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל מאתים: היו שם עדים שנתן מאתים והמצרן טוען שאמנה היה בינו ובין המוכר והוא יודע בודאי שלא לקח ממנו אלא במנה נותן לו דמים כפי מה שהעדים מעידים ומסלקו ומשביעו שלקחו במאתים ונפטר: היה תנאי ביניהם בין שהתנה המוכר בין שהתנה הלוקח אין המצרן יכול לסלקו עד שיתקיימו התנאים ויזכה הלוקח בקרקע אחר שלא ישאר מזה הערמה כלל ואח\"כ יסלק אותו בעל כרחו ע\"כ: היה לשדה הנמכר ד' מצרנים מד' רוחותיו יד כולם שוה בו כאחד ויחלקוה באלכסון כדי שיגיע לכל אחד חלק על פני כל שדהו ואם היו ה' מצרנים כגון שהיו שלשה משלש רוחותיו וברוח רביעית שנים אותם השנים חשובין כאחד ונוטלין בין שניהם חלק אחד כאחד מן החלקים שנוטלים הג': במה דברים אמורים שבאו כאחד אבל אם קדם אחד וסילק ללוקח זכה בה הוא לבדו ואפילו היו המצרנים הרבה ויש בהם שאינו מצרן אלא בחלק קטן מאד אם קדם הוא וסילק ללוקח או קדם וקנאה זכה בה: באו קצת מהמצרנין ומקצתן במדינה אחרת אלו שבכאן מסלקין ללוקח והוא שלהן לבדן: היו הרבה שותפין ביחד לרוח אחת לשדה הנמכרת כל אחד ואחד מהן יכול לסלק ללוקח ואם קדם אחד מהם וסילקו זכה הוא ואין שאר השותפין יכולים לערער: ולא עוד אלא אפילו היה מצד אחד לשדה הנמכרת שדה משותף בין שנים ומצד אחר אצלה שדה של אדם אחר וקנאה אחד מהשותפין בשדה שאצל השדה הנמכרת אין בעל השדה שבצד אחר יכול לומר לאחד מהשותפין אני מצרן ודאי ואתה ספק דשמא יפול חלקך מצד אחר אלא חשוב ודאי כמוהו כיון שיש לו חלק בכל השדה וכיון שקדם זכה: ואצ\"ל שאם קנאה אינש דעלמא שאחד מהמצרנים יכול לסלקו אע\"פ שיש לו שיתוף עמו ואין הלוקח יכול לומר לו שמא יפול חלקך מצד אחר: וכן אם שדה הנמכרת של שנים ומכר אחד מהם חלקו לאחר המצרן מסלקו ואין הלוקח יכול לומר כיון שאין החלק שקניתי מסויים שמא יפול לי חלקי מצד אחר שאינו אצל מיצר השדה שלך: כתב הרמב\"ם ז\"ל אחד שלקח משנים שדה אחת ובא המצרן לסלקו מחציו שלקח מן האחר אינו יכול לסלקו אלא אם כן מסלקו מכולה או מניחו בכולה: אבל המוכר קרקע לב' יכול המצרן לסלק לשניהם או לסלק לא' ולהניח לאח': בעל בנכסי אשתו יש לו דין מצרנות שאם יש לה קרקע בנכסי מלוג ובאו למכור קרקע שאצלו יכול הבעל לסלק הלוקח אפי' אם קנו מידו שמחלה ללוקח אינו כלום והבעל יכול לסלקו: עמדה היא וסילקה ללוקח וכן העבד שהיה נושא ונותן בנכסי אדונו וסילק את הלוקח אם רצה הבעל או האדון מקיים על ידיהן ואם לא רצה לא יקיים ותחזור ללוקח ויחזיר הדמים: המצרן שבא לסלק את הלוקח וקודם שסילקו מכר את השדה שיש לו על המיצר אבד זכותו וגם הלוקח שקנה ממנו אין לו דין מצרן לסלק הלוקח שקנה סמוך למיצר: מי שעושה שליח למכור שדהו אע\"פ שהשליח בעצמו מצרן אינו רשאי לקנותו לעצמו כדאמרי' גבי אפוטרופוס שמוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו וכשמכר לאחרים כתב הרמב\"ם ז\"ל שאינו יכול לסלק הלוקח שהרי הוא מכר ואין לך מחילה גדולה מזו וגאון כתב דלא אשכחן ראיה לבטולי מצרנותיה בהכי ומיהו אית למיחש לית דילמא מוזיל גבי לוקח כי היכי דכי מסלק ליה איהו דלימטי ליה בדמים טועמין ואע\"ג דקנו מיניה שליחותיה דמוכר קא עביד וכי קנו מיניה לא לסלוקי נפשיה קנו מיניה אלא לסלוקי למוכר קנו מיניה: מת הלוקח קודם שסילקו המצרן כתב גאון שאין המצרן יכול לסלק ליורש: והוסיף הרמ\"ה ז\"ל לומר הוא הדין אם נתנו לאחר קודם שסילקו שאין המצרן יכול לסלק למקבל היכא דליכא למיחש לרמאותיה אבל ודאי אי זבניה לאחרים לא מיבעיא היכא דזבנה לוקח ראשון לאחריני דמצי מסלק ליה אלא אפי' היכא דזבנה לוקח שני ממקבל מתנה או מהיורש המצרן מסלקו ואפי' היכא דקנו מיניה דבר מצרא ללוקח ראשון יכול לסלק ללוקח שני ע\"כ ואיני מבין מה אין המצרן מסלק ליורש של לוקח או למקבל מתנה ממנו שהרי אין הלוקח יכול להוריש או ליתן אלא מה שיש לו בה: בעל חוב שטורף בחובו המצרן מסלקו ל\"ש שמוהו לו בית דין בחובו לא שנא אם הגביהו לוה מדעתו בד\"א שאין הלוה חפץ בה אבל אם הלוה חפץ בה חוזרת לו כדקיימא לן שומא הדרא לעולם: וכתב הרמב\"ם ב\"ח של המוכר שטרף מהמצרן המצרן חוזר ונוטל מן הלוקח והלוקח חוזר ונוטל מהמוכר והרמב\"ן כתב שאין המצרן חוזר על הלוקח שאין עשיית הטוב והישר בממונו של זה ואע\"פ שהמוכר קבל עליו אחריות ללוקח פעמים לא ימצא למוכר ממה לשלם ויהיה ללוקח הלכך אין אחריותו אלא על המוכר שהלוקח אינו אלא כשליח ע\"כ: כתב הרמ\"ה ז\"ל המצרן לא יכול לאחותי לאינש אחרינא בדוכתיה לסלוקי ללוקח בדינא דבר מצרא אלא היכא דאקני ליה בארעא קדמייתא דקא תבע מחמתיה ואי לא לא מצי לאורוכי ומיהו ה\"מ לאפוקי מיניה דלוקח הוא דלא מפקינן אבל למיהוי בדוכתי דבר מצרא לאזמוני זוזי ללוקח בזימניה סלא מפקע מצרנותיה דבר מצראה אפילו שדרינהו ע\"י שליח שעשאו בעדים בדוכתיה קאי: דינא דבר מצרא תקנת חכמים הוא משום ועשית הטוב והישר הואיל שהוא רוצה למכור טוב וישר הוא שיקננה המצרן יותר מאדם אחר הרחוק לפיכך אם יש שום הפסד למוכר לא תקנו שלא תקנו למצרן דבר שהוא הפסד למוכר: כגון אם הביא המצרן והלוקח כל אחד מעותיו בין אם היו מעותיו של לוקח טובים במשקלם או חריפין יותר לצאת בהוצאה בטל זכות המצרן וכן אם היו מעותיו של לוקח מותרין ושל מצרן צרורין ואומר שכך ניתנו לו ואינו רשאי לפתחן עד שיבואו בעליהם ויעמדו על המנין וכן כל כיוצא בזה: וכתב הרמ\"ה ה\"ה נמי אם הקדים הלוקח וזבין בזוזי טבי לא מצי לסלוקי ליה אלא בטבי: ואינו נראה כן מדברי הרמב\"ם שכתב החליף השדה בבהמה או במטלטין רואין דמי אותה הבהמה או דמי המטלטלין ונותן לו בן המצר ומסלקו ואין יכו לומר תן לי כמו שלקחתי בו שהערמה היא זו ואינה מועלת לו כלום: וסיים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכן כל כיוצא בזה שיראה לדיין שהוא ערמה אינו מבטל כח המצרן: אמר המצרן אטרח ואביא המעות לא נטרינן ליה ואבד זכותו אמר איזיל ואייתי זוזי אי אינש אמיד הוא נטרינן ליה ואי לא לא נטרינן ליה: וכתב הרמ\"ה דוקא דאתא בר מצר למיזבן או לסלק ללוקח לבתר דידע בזביניה ובדמי זביניה א\"כ בתר דידע דבעי מוכר לזבוני לחד מינייהו בהני דמי אבל אי מקמי דאתו לבי דינא לגבי מוכר לא הוה ידע בהני זביני א\"נ ידע בהני זביני ולא הוה ידע בסכום דמיה כי אמר איזיל ואייתי זוזי אע\"ג דלא אמיד נטרי' ליה ודוקא שיעור דאזיל ואייתי מגו ביתיה אבל טפיפ לא נטרינן ליה ע\"כ: קנאה הלוקח לבנות בה בית ומצרן רוצה אותה לזריעה אינו יכול לסלקו לפי שיש יותר ישוב העולם בבניינא דבתים מבזריעה [לפיכך] כ' א\"א הרא\"ש ז\"ל אם המצרן רוצה לנטעה שיכול לסלקו שחשוב טפי מבתים: היה דבר מפסיק בין שדה הנמכרת ובין המצרן כגול סלע או גומא או רכב דקלים וכיוצא בזה אם יכול להכניס אפילו תלם אחד בתוך דבר המפסיק לעקב ב' השדות יכול לסלקו ואם לאו אינו יכול לסלקו: קנה הלוקח מעט קרקע באמצע שדה המוכר ואחר כך מכר לו שאר הקרקע שבצד אותו שבאמצע רואים אם אותו המעט שקנה תחלה הוא דבר הראוי לימכר בפני עצמו כגון שהוא עידית או זבורית לגבי זו שקנה באחרונה יש לו דין כשאר מצרן אח\"כ כשקנה מותר השדה של המוכר ואם לאו שהוא כמו שאר השדה אז ודאי כיון להערים ואין לו דין מצרן ופירש רב האי שאף אותו מעט שקנה באמצע אינו קנוי לו וישאר ביד המוכר וכן פרש\"י וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהמכר של אותו המעט קיים אלא שאין לו דין מצרן במותר השדה שקנה אחר כך ואפילו לא ערערו המצרנים מיד ועמד אותו המעט ביד הלוקח ימים רבים ואחר כך קנה המותר מהמוכר יכולין המצרנים לערער: בא הלוקח למצרן ואמר לו פלוני שאצל המצר שלך רוצה למכור לי שדה האקנה אותה ממנו והשיב לו לך וקח לך לא אבד בזה זכותו אא\"כ לקח ממנו בקנין וכתב הרמ\"ה אם אמר בפני עדים הוו עלי עדים שנסתלקתי א\"צ יותר שרוצה לומר נסתלקתי בדין בקנין: ופירש גם הוא דוקא דלא אימליך בימ מוכר אבל אימליך ביה מוכר לזבוני ליה בהני דמי וא\"ל זיל זבין לעלמא דלא בעינא ליה לא צריך למיקנא מיניה ע\"כ: כתב הרמב\"ם ז\"ל בד\"א שצריך קנין כשמחל לו קודם שקנה אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח כגון שבא המצרן לסייע אותו או שכרו ממנו או שראה אותו בונה וסותר כל שהוא ומשתמש בו ולא מיחה ולא ערער הוי זה מוחל ושוב אינו יכול לסלקו: היה בן המצר במדינה אחרת או חולה או קטן ואחר זמן הבריא החולה או הגדיל הקטן ובא למדינה אינו יכול לסלקו שאם אי אתה אומר כן אין אדם קונה קרקע שיאמר הלוקח לאחר כמה ימים תצא ממני וכזה הורו הגאונים: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ומתוך לשונו משמע שאם לא סייע אותו ולא ראהו משתמש יכול לסלקו אפי' לזמן מרובה ולא מסתבר כלל דכיון דטעמא משום הטוב והישר אין לנו ליפות כחו כ\"כ וכיון שלא גילה לו ללוקח מיד כשידע בקנין שהוא חפץ שיעשה עמו טובה ויניח לו השדה יש לנו לומר שלא ישרה בעיניו או שאין לו מעות לקנותה: וה\"ר יהודה ברצלוני כתב בשם גאון שאם שתק יום אחד שוב אינו יכול לסלקו ומסתברא כדברי רב האי דכיון דשהה שיעור מיזל ואמטויי זוזי במקום דשכיחי ליה ואתויי ומתבעיה בדינא ולא תבעיה בדינא לסלוקיה תו לא מצי לסלוקיה: ומיהו דוקא משעה שנתגלה המכר לבני העיר והחזיק הלוקח בקרקע אבל אם לקחת בצנעא ולא החזיק אית ליהלבר מצרא רשותא לסלוקיה ע\"כ: כתב גאון שאם היו המצרנים רבים ומכר אחד מהם זכותו ללוקח אפילו בקנין יכולים האחרים לסלקו ולא אמרינן שהלוקח במקום המצרן כיון שמכר לו זכותו ויהיה כאחד מן המצרנים שקדם וקנה שזכה בו וכן כתב א\"א ז\"ל: מכר כל נכסיו לאחד אין המצרן משדה אחד מהן יכול לסלק הלוקח כיון שקנה כל נכסיו ביחד וכתב א\"א ז\"ל אפילו אם המצרן ג\"כ רוצה לקנות כל נכסיו בכ\"מ שהן לפי שאינו מצוי אדם שיקנה כל נכסיו ביחד לפיכך כשיזדמן לו אין לו להודיע למצרן דשמא בתוך כך ימלך חלוקה ולא תקנו הטוב והישר למצרן להפסיד למוכר: מכרה לבעלים הראשונים פירוש לאותו שקנה הוא ממנו תחלה אין המצרן יכול לסלקו וכתב בעל העיטור אבל מכרה לבן בעלים הראשונים המצרן מסלקו: וכתב ה\"ר יהודה ברצלוני ז\"ל מיהו אם קדם מצרן חבין אין בעלים הראשונים יכולן לסלקו דהוה ליה כמו שני מצרנים שקדם אחד מהם וכן נמי כל היכא דאמרינן אין בו משום דינא דבר מצרא כגון לאשה וליתמי ולשותפין: הקונה מן העכו\"ם אין המצרן יכול לסלקו: מכרה לעכו\"ם עכו\"ם לאו בר דינא דבר מצרא הוא אבל משמתינן ליה למוכר עד דמקבל עליה כל אונסא דאתייליד ליה לבעל המצר מהעכו\"ם עד שינהוג עם בעל המצר שלו כדין ישראל לכל דבר בכל מיני הרחקת ניזקין: וכתב גאון אם בא לבעל המיצר היזק מכח שכונת העכו\"ם בחיי המוכר ומת חייב הבן לשלם במה שירש מאביו אבל אם לא בא הנזק בחייו לא קנסו לבן אחריו לשלם מה שיזיק העכו\"ם: יש מהגאונים שכתבו שאפילו אם אינו מוצא ישראל שרוצה לקנותה וגם המצרן אין לו במה לקנותה אפ\"ה אינו רשאי למכרה לעכו\"ם אפילו שהוא עני ואין לו מה יאכל יתפרנס מן הצדקה ואל יגרום היזק לחבירו ויש מחלקים היכא שאינו מוכרה לפרנסתו אלא להרויח כגון לקנות אחרת יותר טובה או יותר קרובה אז אינו רשאי למכור לעכו\"ם אפילו אינו מוצא ישראל שירצה לקנותה אבל הרוצה למכרה בשביל פרנסתו ואינו מוצא ישראל שרוצה לקנותה יכול למכרה לעכו\"ם ויקבל עליו אונס שיבוא מהעכו\"ם אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב והוא שיכול למכרה לישראל באותם דמים שקנאה העכו\"ם אבל אינו חייב למכרה לישראל בפחות ואי חזינן שהעכו\"ם מכוין לקנות במצר ישראל כדי להשחית נחלתו כגון בשכונת היהודים או שיש ערמה בדבר הכל לפי ראות הדיין: המוכר שדה רע כדי לקנות בדמיה שדה יפה או שמכר מקום רחוק כדי לקנות מקום קרוב לית ביה משום דינא דבר מצרא שמא בינתים שיודע למצרן יקנה אחר אותו שדה שהוא רוצה לקנות: כתב הרמב\"ם החליף חצר בחצר אין בו דין המיצר עד כאן ובתשובה לגאון ראובן שמכר שדה הסמוכה למצר שמעון ללוי והחליפה עמו בכרם ורצה שמעון המצרן לסלק ללוי ורצה ליתן לראובן גם הוא כרם שהיה לו ואמר ראובן איני חפץ בכרם שלך שאינו טוב כמו של לוי והשיב שהדין עמו ויראה מדבריו שאם היה כרמו של שמעון טוב כמו של הלוקח שהוא מסלקו ואפשר שגם הרמב\"ם ז\"ל היה מודה בה שהוא לא כתה אלא החליף חצר בחצר אבל בשדה וכרם היה מודה: המוכר כדי לפרוע מס המלך או לצורך קבורה או למזון האשה והבנות לית ביה משום דינא דבר מצרא ואפילו אחר שלוה לצרכי הקבורה או למזון האשה והבנות או שהלוה לו חבירו לפרוע המס כשמוכר לפרוע למלוה לית ביה משום דינא דבר מצרא: כ' הרמב\"ם טען הלוקח מפני המס וכיוצא בזה מכרה לי והמצרן אומר שקר אתה טוען כדי להפסיד זכותו על המצרן להביא ראיה ואם לא יביא ראיה נשבע הלוקח היסת שאין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה: לפיכך אם טען הלוקח למצרן גזלן אתה בשדה זו או אריס או שוכר או ממושכן צריך המצרן להביא ראיה שהוא מצרן ושקרקע זו בחזקתו וכל כיוצא בזה: והרמ\"ה כתב לא מיבעיא אם שניהם טוענין טענת ברי שעל הלוקח להביא ראיה אלא אפי' אם המצרן טוען שמא ולוקח ברי על הלוקח להביא ראיה דארעא בחזקת מצרן קיימא וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ' כדברי הרמב\"ם: כ' הרמ\"ה היכא דסלקי' המצרן ללוקח ואח\"כ נודע ששדה זו לא היתה של מצרן יד הלוקח על העליונה רצה מחזיק במעותיו רצה מחזיר למצרן מעותיו וחוזר למקנתו וחייב לשלם לו כל הפירות שאכל: ואם הנגזל שבא הקרקע עתה לידו רוצה לסלק הלוקח משום דינא דבר מצרא חזינן אי ידע דזבניה והוא יכול לסלוקיה בעידנא דלקיה גזלנא ולא סלקיה תו לא יכול לסלוקיה ואי לא ידע ביה מקמי הכי אע\"ג דאתיידע ליה לבתר דסלקיה גזלנא ללוקח לא בטלה מצרנותיה בהכי ע\"כ: המוכר לאשה או ליתתומים קטנים אין בו משום דינא דבר מצרא לפי שאין דרך אשה לחזר ולקנות וכן היתומים אינם יכולין [ס\"א יודעים] לחזר וטוב וישר הוא למכור להם: כ' הרמב\"ם מכר לטומטום ואנדרוגינוס אין המצרן יכול לסלקו לפי שהוא ספק אשה: קטן שהוא מצרן ורואין ב\"ד שזכות הוא לו יסלקו את הלוקח או יטלו לו חלקו עם שאר המצרנים: המוכר לשותפו המשותף עמו בשדות אחרות ואפי' שאינו שותף עמו בשום קרקע אלא במשא ומתן ובסחורה אין בו משום דינא דבר מצרא: שכני העיר ושכני שדה שכני העיר קודמין: שכן ותלמיד חכם או קרוב ות\"ח תלמיד חכם קודם: שכן וקרוב שכן קודם ופי' רש\"י לא בדינא דבר מצרא איירי אלא דרך מוסר למי ימכור תחילה ואינן מצרנין לא זה ולא זה: אבל אחד מאלו שבא לקנות וגם המצרן רוצה לקנות המצרן קודם ואפילו שקנה כבר המצרן מסלקו וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל: וכתב עוד שאם קדם א' מהם לחבירו זכה ואין האחר הראוי לקדם לו מסלקו הואיל שאין אחד מהם מצרן: ור\"ת פי' ששניהם מצרנים כגון שהשדה סמוכה לעיר ואחד יש לו שדה בעיר סמוכה לה והשני שדה מצד אחר וכן שכן ות\"ח או שכן וקרוב או קרוב ות\"ח מיירי בשניהן מחרנים ובאו לקנות: קרקע שיש בו כנין והקרקע של אחד והבנין שלאחר אם בעל הבנין יש לו כח בקרקע להיות בניינו בו עד עולם שאף אם יפול יחזור ויבננו אז כל אחד ואחד הוא מצרן של חבירו לפיכך איזה מהם שמכר חלקו לאחר חבירו מסלק הלוקח ונראה שאפילו אם יבוא המצרן שאצל זה הקרקע לקנות אחד מאלו מסלקו דחשיב כמו שותף שקודם למצרן אבל אם אין לו כח בקרקע להיות בניינו בו אלא עד זמן ידוע או אם נפל שלא יוכל לחזור ולבנותו אז אם מכר בעל הקרקע זכה הלוקח ואין בעל הבנין יכול לסלקו מכר בעל הבנין בעל הקרקע מסלק ללוקח: וכן הדין במי שיש לו אילנות בשדה חבירו אם יש לו חלק בגוף הקרקע שאם ייבשו שיכול ליטע אחרים במקומן או כל אחד מצרן לחבירו ואם כשייבשו לא יכול ליטע אחרים במקומן אז בעל הקרקע מעכב וכן הדין נמי אם נמכר קרקע הסמוכה לזה הקרקע שהקרקע לאחד והבנין לשני שבעל הקרקע הוא קודם לקנותו מבעל הבנין אלא אם כן שיש לבעל הבנין כח בגוף הקרקע כדפרישית: בתים כתב ר\"ת שאין להן דינא דבר מצרא והרמ\"ה חילק שאם יש מקום ליכנס מזה לזה בענין שחשובין כאחד לענין עירוב לערב כאחד אית בהו דינא דבר מצרא ואי לא לית בהו דינא דבר מצרא ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב על דברי רבינו תם דבריו נכונים אלא שלא נהגו כך: וכ\"כ ה\"ר יהודה ברצלוני שכתב דאין דינא דמצרנות אלא בקרקעות אבל לא במטלטלין: וכל קרקעות שבעולם יש להן דין מצרנות כגון בית המרחץ ובית הבד ושובכות ומגדלות ושדות וכרמים ובית השלחין ובורות שיחין ומערות והדומה להם והמחובר לקרקע כללא דמילתא כל דבר שיש בו חזקה יש בו מצרנות: חוץ מהעבדים שיש לה חזקה ואין להם מצרנות: ובמקומות שבב\"ה כתב הראב\"ד מכח הדין יש בהם מצרנות שהם כקרקע אע\"פ שאין מתקבל על הדעת אבל זה אנו רואין שאם היתה האצטבא רחוקה שרבו יושביה ואחד מבני האצטבא רוצה למכור מקומו שצריך למכרו לבני האצטבא: הנותן מתנה לחבירו אין בעל המצר יכול לסלקו ואם כתב לו אחריות יכול לסלקו שודאי מכר הוא וכתב לו לשון מתנה להערים ולהפקיע זכות המצרן וישומו ב\"ד כמה שוה וכך יתן לו בה ואם מודה שכיון להערים אלא שקנאו בכך וכך נשבע בנקיטת חפץ ונוטל והרמב\"ם כתב ויראה שצריך לטעון דמים שהן ראויין או יותר מעט אבל אם אומר על שוה מנה שקנאו במאתים אינו נאמן ואם פירש בשטר המתנה שקבל אחריות בכך וכך ואינו מודה שלקחה אלא אומר מתנה היא צריך המצרן ליתן למקבל כל מה שמפורש באחריות אפי' הוא מאתים והוא אינו שוה אלא מנה: היתה שדה שאצל המצרן הפקר ובא א' והחזיק בה אם ימצא כמותה במקום אחר של הפקר להחזיק בה יכול המצרן לסלקו ואם לאו אינו יכול לסלקו: מי שמשכן שדהו ואח\"כ בא המלוה לקנותו אין המצרן יכול לסלקו ולא עוד אלא אפילו קדם המצרן וקנאו כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שהמלוה מסלקו וכתב הרמ\"ה ז\"ל ודוקא שקנאה בתר שתא אבל בגו שתא איערומי קא מערים ומיהו אם אירע למכור מקרה שצריך למכרה ומוכח מילתא דלא קא מערים אפי' בגו שתא לית ביה דינא דב\"מ: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אם בתחילת המשכונא בא המצרן לערער ולומר אני אלוה לך כי שמא כוונתך להערים למכרה למלוה י\"א שהדין עמו וי\"א דמצ\"ל האיך נוח לי ללוות ממנו כי ירויח לי הזמן ולא יגוש אותי וכן נראה אמנם דבר זה תלוי בראיית הדיינין אם יראה לדיין שיש בו ערמה כגון שלא נמשך זמן המכר אחר זמן ההלואה או שאין רגיל להלוות לו וכל כיוצא בזה דוחין את המלוה ע\"כ: ואם שדה הסמוכה למשכונא נמכרת נ\"ל דלוה מעכב על המלוה ואין המלוה מעכב על הלוה: אבל אם אין הלוה חפץ לקנותה ודאי לא גרע כח המלוה בה מכח שאר המצרנים ואם קדם וקנה זכה וכ\"כ ה\"ר יהודה ברצלוני: שכירות כתב הרמב\"ם שאין בו דינא דבר מצרא וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה שיש בו דינא שב\"מ דכשירות ליומיה ממכר הוא ומטעם זה יש בו אונאה והוא הדין לענין מצרנות שייך ביה הטוב והישר כמו גבי מכר:\n" + ], + [ + "הלכות שותפים", + "השותפין שבאין להשתתף אין השיתוף נגמר בדיבור לומר שאם אמרו בואו ונשתתף יחד בכך וכך שלא יוכלו לחזור בהם ואינו מתקיים אלא בקנין וכיון שצריך קנין כל דבר ודבר לפי קניינו מתקיים שיתופו: לפיכך המטבע שאינו נקנה בקנין אין השיתוף מתקיים בו בקנין שאפילו אם קנו מיד שניהם שיביא כל אחד מעותיו וישתתפו בהם וכתבו שטר על זה והעידו עדים אינו מועיל וכתב הרמב\"ם ז\"ל שצריך שיביא כל אחד מעותיו ויטילו אותם לכיס אחד ויגביהו שניהם את הכיס ע\"כ ונראה דה\"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו דמהני ואפילו לא עשו [משיכה] לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק השיתוף לקנות או למכור נראה דמהני: וכתב הרמב\"ם ז\"ל נשתתפו בשאר מטלטלין כיון שקנו מידם שזה יביא חביתו של יין וזה כדו של דבש נשתתפו בהן ונעשו שותפין בהן וכן אם עירבו פירותיהן או ששכרו מקום בשותפות והניח זה חביתו וזה כדו שנשתתפו בהן הרי אלו שותפין: האומנין שנשתתפו לאומנותם אע\"פ שקנו מדים אינן שותפין כיצד שני חייטין או שני אורגין שהתנו ביניהם שכל מה שירויח זה וזה במלאכתן יהיה ביניהם בשוה אין זה שותפות כלל שאין אדם מקנה דשלב\"ל אבל אם היו לוקחין בגדים מממון עצמן ותופרין אותם ומוכרין ולוקחין השתי והערב במעותיהן ואורגין ומוכרין ונשתתפו בממון שלוקחין בו הרי אלו שותפין וכל מה שירויחו בשכר מלאכתן ומשאן ומתנן הרי אלו לאמצע והראב\"ד השיג עליו וכתב ורבותי הורו שאדם יכול להקנות עצמו בקנין כדין העבדים וכשם שמצינו יקדשו ידי לעושיהן והרמב\"ן כתב כדברי הרמב\"ם שכ' ב' שהתנו ביניהם כל מה שנרויח יהיה לאמצע לא הוי תנאי ואין שום צד במה שיתקיים התנאי בין אם התנו על מה שירויחו באומנות שיהיה לאמצע בין אם התנו על מה שירויחו במשא ומתן יכולין לחזור בהן: ומתשובת א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה כדברי ה\"ר אברהם בר דוד ששאלוהו על ראובן ושמעון ולוי שהיו בכל דבר שותפין בין במלאכת ידם בין במשא ומתן ומלאכת שלשתן רצענות ואחר זמן הסכימו שיהיו שותפין בכל דבר חוץ מבמלאכת ידם וכוונתם כדי שירויח כל אחד פרנסתו ממלאכת ידו לאחר זמן ועודם בשותפות השנייה נתן עכו\"ם אחד עורות לראובן לעבדם וכל זמן שעסק בעיבוד העורות לא עסק ברצענות ועתה מבקשים חביריו חלקם במה שהרויח בעורות ואומרים כי לא הוציאו מכלל השותפות כי אם מלאכת הרצענות והשיב ראובן הלא לא היה כוונתינו אלא שירויח כל א' במלאכתו כדי פרנסתו מה לי במלאכת העבדנות מה לי במלאכת הרצענות. תשובה הדין עם ראובן כיון שהוציאו מלאכת ידם בסתם העיבוד גם הוא בכלל מלאכת ידם דאם איתא שהיה בדעתם על מלאכת הרצענות לבד היה להן לפרש לפי שדרך האדם להשתדל בכל מלאכת אומנות שהוא יודע לפיכך היה להם לפרש דמלאכת ידם דוקא רצענות ומדלא פירשו הפסידו ועוד דא\"כ לקתה מדת הדין שהם יעשו לעצמם והוט יטרח ויתן להם וימות ברעב אפי' אם היתה מלאכת העיבוד בכלל השיתוף לכל הפחות יקח מהעיבוד לעצמו כפי מה שהיה יכול להרויח ברצענות ואם יש מותר יהיה בשיתוף אלא אין הדין כך אלא כל מלאכת העיבוד לעצמו: שמו הדבר שנשתתפו בו ואינו שוה זה כזה יש בו דין אונאה: עירבו השיתוף בלא שומא ומכרוהו ונשאו ונתנו בדמים מחשבין השיתוף כמה היה שוה בשעה שנשתתפו ורואין כמה הוא השכר או ההפסד: שנים שנשתתפו יחד ונתן זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ולא לפי המעות וכן ההפסד אם הפסידו הוא לאמצע וכתב הרמ\"ה ז\"ל ה\"מ בגוף ממון שנשתתפו אבל להשתעבד לשלם מביתו ההפסד לא כגון אם נשתתפו זה מנה וזה מאתים ונפסד הכל לא אמרינן שישלם בעל המנה לבעל המאתים חמשים מביתו פי' ר\"ח ז\"ל ורי\"ף הא דאמרינן השכר לאמצע דוקא כשלקחו שור לחרישה או אפי' לטביחה ומכרוהו חי אבל אי טבחוהו שראוי ליחלק לאיבריו או שלקחו פירות או סחורה כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות ור\"י פירש שאפילו לקחו פירות או סחורה השכר וההפסד לאמצע ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב הרמ\"ה הא דאמרינן השכר לאמצע דוקא שלא קבעו זמן לחלוקתו אי נמי קבעו זמן ועלה בו ריוח קודם שהגיע זמן חלוקתו אבל אם עלה בו ריוח אחר שהגיע זמן חלוקה שקבעו נוטלין לפי המעות ואפילו אם נזדמן ומכרוהו לאותו עסק ביוקר שנתייקר אחר זמן חלוקה כל אחד נוטל לפי מעותיו עד כאן: לקח כל אחד פירות במעותיו ונשתתפו ועירבום חולקים לפי המעות ואפי' אם נשתתפו במעות אם לא הרויחו אלא שנשתנה המטבע להם מרע לטוב או מחדש לישן חולקין לפי המעות ופירש הרמ\"ה כגון שהוקר המטבע או הוזל או הטילו לכיס זוזים פסולים והכשירן המלכות או שהטילו היוצאים ונפסלו דאפילו לא נשתתפו אלא היה לכל אחד מעותיו בביתו היה עולה לו זה הריוח או ההפסד הילכך אפי' פרטינהו להני זוזי סתמא מקמי חלוקה וחלפינהו במעות או בסלעים לא פלגי אלא לפי המעות דהא רווחא מקמי דפרטינהו סליק בהו אבל אי זבני עיסקא בזוזי חדתי וזבנינהו בזוזי חדתי וזל השכר וההפסד לאמצע דהני זוזי אחריני נינהו והא רווחא ופחתא מחמת שותפותא דידהו קא אתי אבל רש\"י פירש שהטילו זוזי חדתי לכיס ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו ישנים אף על פי ��ע\"י עיסקא הרויחו כיון שלא הרויחו בסכום המטבע ואין להם אלא סכום הראשון חולקין לפי המעות וכן פר\"י ומסתברא כפירוש הרמ\"ה ז\"ל: וכתב עוד הרמ\"ה ז\"ל מסתברא היכי שהטילו לכיס ונגנבו או אבדו כיון דלא אשתני גופא דממונא חולקין לפי המעות וכל זה לא איירי אלא בנשתתפו סתם אבל אם התנו הכל כפי התנאי בין בריוח בין בהפסד: השותפין שומרי שכר הן שאם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות אחד מהן חייב באחריותו בד\"א בזמן שכל אחד ואחד מתעסק בשותפות זמן ידוע ונגנב לו בזמן שמתעסק בו אבל אם התחילו להתעסק ביחד אפילו אם אחר כך נתעסק בו כל אחד לבדו פטורין דשמירה בבעלים הוא ואם מתחילה נתעסק בו (כל) אחד לבדו ואח\"כ נתעסקו בו שניהם ביחד ונגנב הראשון חייב שלא היה השני עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו והשני פטור שהראשון היה עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו: אחין שהן שותפין יכולין כל א' למחות בחברו שלא יקנה דבר לעצמו מהשותפות אם לא ינכה אותו מחלקו: ואם לא מיחו וקנו לעצמן כשבאים לחלוק שמין הבגדים שעליהן כפי מה שהם שוים בשעת חלוקה אבל אם בלו לגמרי או אבדו אין מחשבין אותם להם ואם קנו בגדים לנשיהם ולבניהם ולבנותיהם אין שמין אותן בד\"א בבגדי חול אבל בבגדי שבת שמין להם: אבל בגדול שבאחין אף בגדים שקנה לעצמו אין שמין לו אבל לכתחילה יכולין למחות בו שלא יקנה: ומסתברא דה\"ה נמי בשאר שותפין וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל אחים או שאר השותפין שמתעסקין ביחד הרי הם כשאר שותפין לכל דבר: כ' הרמב\"ם המשתתף עם חבירו סתם לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה ולא ילך למקום אחר ולא ישתתף עם אחרים ולא יפקיד ביד אחרים ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו לימכר תדיר בהקפה אא\"כ התנו תחילה או שיעשה מדעת חברו עבר ועשה שלא מדעת חברו ואחר כך הודיעו ואמר לו עשיתי כך וכך והסכים למעשיו ה\"ז פטור ואין הדברים האלו צריכין קנין אלא בדברים בלבד: ואם שינה מכל אלו הדברים שהלך למקום שלא היה לו לילך או שמכר בהקפה או נשא ונתן בסחורה שאין דרך לסחור בה כל פחת שיבוא מחמת זה הפחת חייב לשלם לבדו ואם יהיה בו ריוח יהיה לאמצע כגון שנתן לו מעות לקנות חטים והלך וקנה בהם שעורים וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפות אם הפסיד הפסיד לעצמו ואם הרויח השכר לאמצע ואם התנו הכל לפי תנאם ע\"כ שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן ושמעון נשתתפו על תנאי שיתעסק שמעון בממון במה שיראה לו במיני סחורות ושאר עסקים מלבד שלא ילוה ברבית לעכו\"ם וכשישלם השותפו' וירצו לחלוק שיתחייב שמעון להביא כל מה שיהיה לו מממון השותפות במעות ובסחורה וזולתם משאר דברים מלבד שט\"ח לעכו\"ם ויקח כל אחד חלקו ועתה עבר זמן השותפות ושמעון רוצה לחלוק והביא מקצת הקרן במעות והמותר בבגדים וחובות על יהודים ועכו\"ם בלא רבית ואומר שהם ממה שנמכר בהקפה וראובן אינו רוצה לקבלם כי אומר שלא הרשהו למכור בהקפה. תשובה הדין עם שמעון כי היה לו רשות להתעסק בכל מיני סחורה חוץ משטרי חובות לעכו\"ם ומה שאומר ראובן שלא הרשהו למכור בהקפה תנאי זה איני רואה לו הוכחה מתו השטר אלא שהרשהו להתעסק בכל מיני סחורה כדרך הסוחרים ואם מנהג הסוחרים למכור בהקפה אז לא פשע שמעון אבל אם אין המנהג למכור בהקפה אז פשע שמעון ולא יטול ראובן חלקו אלא בממון המזומן במעות ובסחורה בין קרן בין ריוח אבל אם מנהג הסוחרים למכור בהקפה אז יחלקו גם הקפות כפי תאנם ואם ירצה ראובן יכול להשביע לשמון שאלו ההקפות באו מעסק הסחורה ושעשאם לטובת העסק: עוד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל יעקב ושמעון בנו היו שותפין בחנות ולקח יעקב מעות מראובן להתעסק בהן בחנות בסחורה ידועה הנמכרת בחנות ועשה שטר עליו ועל שמעון בנו ונפטר יעקב ותבע ראובן לשמעון שיתן לו מעותיו וחלקו בריות ושמעון משיב איני יודע ששיתף אבי עמך אני אפרע השטר לפי שהוא עלי אך ריוח לא אתן לך ראובן הביא עדים שיעקב לקח הממון בתורת עיסקא להתעסק בחנות ואמר לשמעון אתה שותף עם אביך ואביך היה מתעסק בשלי והרי אתה כאביך וחייב לשלם. תשובה כיון שיעקב ושמעון היו שותפין בחנות והביא ראובן עדים שהסחורה שמכר ליעקב היה מן הסחורות הנמכרות בחנות וגם השטר נכתב על יעקב ושמעון בנו כל זה מוכיח שדברי ראובן כנים הן ואיני ידוע שטוען שמעון שהוא שמא גרוע הוא: כי דבר בדור הוא שכיון שהם שותפים בחנות הדבר ידוע שכל מה שיקנה אחד מהשותפין מהדברים הנמכרין בחנות בחזקת שניהם הוא קונהו וגם נתנום בחנות וגם שמעון נזכר בשטר עם אביו הילכך מה שטוען איני יודע בשיתוף אבי עמך אינה טענה עד כאן: אחד מהשותפין שאמר נוליך הסחורה למקום פלוני שהוא נמכר ביוקר חבירו יכול לעכב עליו אפילו אם יקבל עליו כל האונס וכל הפחת שיבוא לו שיאמר לו חבירו איני רוצה ליתן מעותי שארדוף אחריך לדין להוציא מידך וכן כל כיוצא מזה: אחד מהשותפין שבא לישן פירות עד הזמן הידוע אין חבירו יכול לעכב ואם אין זמן ידוע חבירו מעכב עליו וכן פירש רש\"י שכל זמן שלא הגיע הזמן למכור אין אחד יכול למכור בלא דעת חבירו אבל משהגיע הזמן למכור יכול למכור: ואם מכר בלא דעת חבירו ונתייקר אחר כך אין לחבירו עליו כלום: וכתב עוד הרמב\"ם ז\"ל שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב כל אחד מהם מעכב על חברו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה כל ממון השותפות ואין אחד יכול ליטול חלק לא בקרן ולא בריוח עד סוף הזמן: נשתתפו סתם ולא קבעו זמן כל זמן שירצה אחד מהם יחלוקו ויטול כל אחד מהם חלקו מן הסחורה ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה או שהיתה בחלוקתה הפסד הרי אלו ימכור אותה וחולקין הדמים היה זמן ידוע לאותה סחורה כל אחד מעכב שלא יחלקו עד שתמכר הסחורה בזמן הידוע במכירתה ואין אחד מהם נוטל לא מן הקרן ולא מן הריוח עד זמן החלוקה אא\"כ התנו ביניהם: היה להם חוב על אחרים אינו יכול לומר לא נחלוק עד שנגבה כל החוב אלא חולקין וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו: היה עליהם חוב לאחר אם אינן אחראין זה לזה חולקין וכשיגיע זמן החוב ליפרע יפרע כל אחד חלקו ואם הן אחראין זה לזה כל אחד מעכב לחלוק עד שיגיע זמן השטר ויפרעו החוב ואפי' אמר אחד נחלוק וטול אתה דמים כנגד כנגד כל השטר ועשה בהם סחורה לעצמך ושלם כל השטר חבירו מעכב עליו ואומר שמא אפסיד שהשנים מרויחים יותר מהאחד ע\"כ וא\"א ז\"ל כתב בתשובה אחין או שותפין שבאו לחלוק ויש להם שטרי חובות ישומו ב\"ד השטרות כל שטר ושטר לפי שוויו לפי קירוב הזמן וריחוק הזמן ולפי נכסו הלו' ובטחון החוב ויחלקו בגורל ואם אין בו שיעור חלוקה חולקין בגוד או אגוד ואם אחד ששמו ב\"ד וחלקו בגורל נתקלקל חוב של אחד מהם מזל רע דידיה גרם ומ\"מ מחמת חששא זו שמא יתקלקל אחד מהחובות אין לבטל החלוקה מעיקרא: הנותן מעות לחבירו לילך לו למקום פ' לסחורה או לקנות בהן פירות או לישב בחנות אינו יכול לחזור ולתבוע ממנו הממון עד שילך למקום שהתנו ויחזור או עד שיקנה אותם הפירות וימכור או שישב בחנות הזמן שקבעו: וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל המקבל עסקא מחבירו לזמן קצוב ��מקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר אפי' בחצי היום אבל הנותן אינו יכול לחזור בו: ב' שותפין שיש להם תביעה על אחד ותבעו אחד מהם ויצא השותף חייב אם היה על עסק שבועה שהיה חייב לו ונשבע לו אין שותף השני יכול לתבעו דשבועה לאחד שבועה לק' היה להם תביעת ממון עליו ויצא השותף חייב אם לא היה שותפו בעיר יכול לתבעו פעם אחרת היה בעיר אינו יכול לתבעו במה דברים אמורים שלא נתחייב השותף מתוך טענותיו אבל נתחייב מתוך טענותיו כגון שהודה או שאומר אין לי ראיה לא הפסיד שותפו בהודאתו ואם יש לו ראיה יביא וגם צריך להיות שאינו יכול לשנות בטענות ממה שטוען הראשון לפיכך חשבינן ליה כאילו ירד כבר לדין ונותנין (ס\"א וכותבין) עליו פסק דין ויורדין לנכסיו ואינו יכול לדחות ולומר שימתינו לו עד שירד לדין וגם א\"י לומר אם הייתי שם הייתי בודק בעדים יותר עד שיהיו מוכחשים אבל אם יכול לשנות שומעין לו אע\"פ שהיה בעיר וי\"א היכא שלא היה בעיר שיכול לתבעו שהנתבע יכול להחרים עליו שלא ידע שירד שותפו עמו לדין: כתב הרמב\"ם ז\"ל דכי אזיל חד מב' שותפים לדינא בהדי חד מצי אידך למימר לא אדון עמך אלא על חלקך שהרי כשיבוא שותפך אצטרך לדון עמו וכ' א\"א הרא\"ש ז\"ל וליתא דמאי איכפת ליה שידון על הכל אם יזכה בדין עמו הרי נפטר מחלקו ועוד דמצי א\"ל האי אם ארד עמך לדין על החצי ואזכה בדין אצטרך לחלוק אותו עם שותפי משום דא\"ל מאן פלג לך הילכך כיון שאין יכול לזכות בחלקו אם לא ירד עמו לדין על הכל צריך להשיב לו על הכל ואלמלא שאין לי להכריע הייתי אומר שמסתברא כדברי הרמב\"ם ז\"ל שאם ירד עמו לדין על הכל ויזכה לא יזכה אלא בחצי ששותף השני יתבענו לדין כשיבוא ואם יתחייב יתחייב בכל א\"כ לקתה מדת הדין וכי בשביל שאינו יכול לזכות בחלקו אם לא ירד עמו על הכל נכוף לזה שידון עמו על הכל בדבר שיכול להפסיד ולא להרויח: כ' הרמ\"ה ז\"ל דהוא הדין ב' שותפין כקרקע שתבע אחד לאחד מהם אותו קרקע מפני חוב שיש לו על המוכר שמכרה להם או שיש לו עדים שגזלה ממנו והורידו לתובע בתוכה לא מצי שותפא מסתמא למיסתר דינא אלא אי מייתי ראיה סותר ואי לא לא סותר דהא שולף דקם בדינא בהדיה שליחותיה קא עביד ודוקא בממונא דלא מיחסר גוביינא מהך שותפא דלא אתא כגול קרקע או בהמה או עבד דהוה קאי ברשותיה דהאי דאתי לבי דינא אבל מידי דמיחסר גוביינא לא גבינן מיניה עד דקאי תובע בהדיה לבי דינא: אחד מהשותפין שבא לחלוק בלא דעת חבירו חולק בפני ג' ואפילו הן הדיוטות ובלבד שיהו בקיאין ורגילין בשומא ואם חלק בפחות מג' ולא עשה ולא כלום בד\"א שחלקו פירות או שאר כל מטלטלין שצריך שומא אבל אם יש להם מעות כחלוקין דמי ויכול ליקח מהם חלקו אפילו בלא ב\"ד ויתן חלק חבירו ביד ב\"ד והוא שיהיו כל המעות מטבע אחד ושוין אבל אם קצתם חדשים וקצתם ישנים לא ואצ\"ל אם מקצתם רעים ומקצתם יפים שאז הם כפירות ואין חולקין אלא בב\"ד: וכתב ה\"ר ישעיה דוקא שהשלימו שותפותן אבל אם שמו מעות בשותפות להתעסק בהם לזמן אין אחד מהם יכול לחלוק ויטול זוזיו ולומר כל מה שאזתכר בהם יהיה שלי עד שיודיע לחבירו או לשלשה שהן ב\"ד ע\"כ ומשמע מדבריו שכל אחד יכול לכוף חבירו לחלוק אפי' בתוך זמן השותפות ואין זה כדברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב שכל אחד יכול לעכב מלחלוק בתוך הזמן וכ\"כ הראב\"ד אין אחד מהם יכול לעכב מלחלוק תוך הזמן: ואם חילק בלא דעת חבירו והרויח או הפסיד הכל לאמצע כאילו לא חלקו וי\"א שכל ההפסד שלו שחבירו לא יערער על חלוקתו והוא ��עצמו אינו יכול לערער ולבטל חלוקה שחלק הוא ולא נהירא לי שלא חלק אלא על דעת שהיה סבור שהחלוקה היתה כדין וכיון שלא היתה כדין יכול לבטלה: כתב הרמב\"ם מת אחד מהשותפין או אחד מן המתעסקים שמת בטל השותפות או העסק אע\"פ שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון ליד היורשין וכזה הורו הגאונים וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן ושמעון שהיו שותפין ומתעסקין יחד והלך ראובן ונשאר שמעון מתעסק וקנה בגדים מסוחר עובד כוכבים ומכרם ליהודי והיהודי יצא במעות לסוחר ליתנם לזמן פלוני והוצרך שמעון לעשות שטר עליו לסוחר שאם לא יתנם לו היהודי לזמן פלוני שיפרע לו הוא אח\"כ חלקו ראובן ושמעון שותפות שביניהם וביקש שמעון מראובן שיעשה לו שטר על עצמו שאם לא יפרע היהודי הקונה לסוחר ויצטרך הוא לפרעו שיפרע לו חלקו מכל מה שיפרע הוא לעכו\"ם ומכל הוצאה שיצטרך להוציא על זה וראובן אומר שאין לו לעשות שטר על עצמו אלא כשיבוא הפסד על שמעון בענין זה אז יתבע לו לדין ויעשה מה שיצוה עליו הדיין. תשובה יראה אחרי ששמעון הוצרך לכתוב שטר בעסק השותפות ובתועלת שניהם ואילו היה ראובן עמו היה צריך לעשות גם הוא שטר עליו ועכשיו שלא היה שם הוצרך שמעון לעשות לו שטר עליו חייב ראובן לעשות שטר עליו לשמעון שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו\"ם ויצטרך שמעון לפרוע לעכו\"ם שיפרע ראובן חלקו מכל מה שיוציא על עסק זה בהוצאות ובשאר דברים כל מה שיברר שמעון בעדים שיפרע ראובן חלקו: עוד אירע בעוד שהיו שותפין שקנה שמעון סחורה מעובדי כוכבים ונשא ונתן עמהם וטעו בחשבון ונתן הטעות לשותפות ועתה אומר שירא שמא יזכרו טעותם וביקש שיעשה לו שטרש עליו גם בזה שאם יצטרך להחזיר שיפרע לו חלקו ועוד תובעו כשהיה מתעסק היה לו משכונות של אחרים ומכרם וירא שיבוא לו מזה הפסד שיעשה לו שטר גם בזה שיפרע לו חלקו מההפסד שיבוא לו מזה וראובן אומר כשיבוא לך הפסד אז אפרע לך באלו התביעות. תשובה באלו ב' תביעות יראה שאינו חייב לעשות לו שטר עליו אלא ראובן יודה בפני עדים שהמעות שסכומם כך וכך שטעה עובד כוכבים שהכניס אותם מעות לשותפות והעדים יכתבו הודאת ראובן ויחתמו עליה ויתנוה ליד שמעון ותהיה בידו לזכות ולראיה שאם יוציא העכו\"ם המעות משמעון שיוכל שמעון לתבוע מראובן שיפרע לו חלקו וכן במשכונות שמכר יודה ראובן בפני עדים כל הדברים ויכתבו הודאתו ויתנוה לשמעון: עוד אירע כשהיו שותפין שאחיו של שמעון היו לו מעות אמר לו שמעון השתדל עמנו ותקח מהריוח בכדי מעותיך וראובן (לא) ידע בזה שאחי שמעון היה לו מעות בשותפות עמהם ועתה אומר ראובן כיון שלא הודעתני בזה אין לי ליתן לו חלק בריוח אם אתה נתפשרת עמו תן לו מחלקך ושמעון אומר כיון שהיינו שותפין וכל אחד ואחד היה לו כח לעשות כל מה שהיה נראה לו תועלת השותפות והיה נראה לו תועלת בחבורת אחיו שלא הפסיד במה שלא הודיעו. תשובה הדין עמו ויטול אחיו חלק בריוח כפי חלקו במעות: עוד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן ושמעון היו שותפין ומת שמעון והניח אשה ובנים ונשארו הנכסים ביד ראובן אח\"כ מת גם ראובן ותובעת אלמנת שמעון שיתנו לה חצי נכסי בעלה כפי התקנה ועוד אומרת לאלמנת ראובן בעלה השיא יתומה אחת אחרי מות בעלי ונתן לה כך וכך ממון ואני רוצה ליטול כנגדו השיבה אלמנת ראובן בעלי נתחייב בחיי בעלך להשיאה ובפני מחל בעלך לבעלי כל מה שירצה לתת לה ואני מוחזקת בנכסים ולא תוציא מידי אף על פי שאין לי ראיה על המחילה. תש��בה יראה לי כדברי אלמנת ראובן שהיא נאמנת בשבועה שהוא כדבריה ששמעון מחל לאחיו כל מה שירצה לתת לה במגוש היתה רוצה לישבע אין לך בידי אלא כך וכך ממון כי לא היה להם אלא כך וכך ממון או נתתי לך מקצת ולא נשאר לך בידי אלא כך וכך ממון. עוד תובעת אלמנת שמעון יתומה אחת השיא בעלך ונתן לה כך וכך ואני רוצה ליטול כנגדו והשיבה אלמנת ראובן באותה שעה כבר חלקנו מקצת הנכסים ומחלקנו השיאנו אותה אע\"פ שאח\"כ פייסתני לבטל החלוקה כשחזרנו לערבם כבר היתה נשואה. תשובה אם הוא כדברי אלמנת ראובן שהתחילו לחלוק וראובן השיאה מחלקו ואח\"כ חזרו וערבו ממונם ה\"ז שותפות חדשה מכאן ולהבא וכל מה שהוציא כל אחד מהן משעת חלוקה עד שעה שחזרו ונשתתפו משל עצמן הוציאו אבל אם אחר שלקחו כל אחד מהן קצת מהממון השיא ראובן היתומה מממון השותפות שלא נחלק עדיין תטול אלמנת שמעון כפי מה שנתן ראובן ליתומה ולא הפסידה במה שחזרה וערבה עמו כי מיד כשלקח ממון השותפות נתחייב ליתן לאלמנת שמעון כנגדם ואח\"כ נשתתפו כל אחד בכל הממון שיש לו ולא הפסיד זכותו במה שלא פירש כך וכך יש לי בממון כי כשיבואו לחלוק שנית אז יש להם לברר לכל אחד כמה יש לו בממון: עוד תובעת אלמנת שמעון תקנת העיר לפטור האלמנות במס שתות ממה שיש להם לפרוע ד' שנים ובעלך ניכה מן המס בעבורי תניהו לי השיבה אלמנת ראובן בעלי היה נושא ונותן בנכסים כשם שנהנית במה שהרויח כך נהנה הוא ועל מנת כן היה נושא ונותן וטרח להרויח בנכסים לעשות בהם כשלו. תשובה יראה לי שעל ראובן היה מוטל דבר זה לומר לאלמנת שמעון הוי יודעת שאם תרצי לחלוק עמי מה שינכו לך במס מחלקך אני אטרח בממון לי ולך ואם לאו טול חלקך כי איני רוצה לטרוח יותר בחלקך כי דרך אחין השותפין אם נפטר אחד מהם הנשאר טורח בכל הממון בשביל יתומי אחיו ואלמנתו וכ\"ז ששתק ולא מיחה הריוח לאמצע ולא שיטול בשכר טרחו ממה שמנכין הקהל לאלמנה: ומה שטוענת אלמנת שמעון שהוציאו ראובן ובני ביתו אחרי מות בעלה יותר ממה שוציאה היא ובני ביתה. אם נהגו ראובן ושמעון עד היום הזה להוציא בשוה ולצמצם שלא יוציא האחד יותר מחבירו גם עתה לא יקפידו אם הוציא ראובן יותר שעל אלמנת שמעון היה מוטל דבר זה לפרש ולומר הוצאתך גדולה מהוצאתי כיון שבאת לשנות המנהג וכל זמן ששתקה אמרינן יודעת היתה המנהג שהנהיגו עד היום הזה ושתקה ומחלה: עוד תובעת אלמנת שמעון כך וכך מעות נתת לפלוני בחיי בעלך תני לי כנגדו והשיבה אלמנת ראובן נתתים לו לתועלת להתעסק בהן ולריוח כיונתי ואם נאבדו מה אני יכולה לעשות. תשבע אלמנת ראובן שהוא כדבריה שנתנתם לו להתעסק בהם לצורך השותפות וברשות ראובן בעלה ואם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית מדעת עצמה בלא ידיעת בעלה אם נתנה אלו המעות להתעסק בהם לשותפות בלא ידיעת בעלה לא פשעה בזה ואם נאבדו פטורה בשבועה שהוא כדבריה: ומה שטוענת אלמנת ראובן בעלי ובעלך נתנו לי כך וכך ממון ונשבעו לי שלא יקחום ממני כל ימי חיי ואני הוצאתים בבית באמצע ואני אבא עתה ליטלם קודם חלוקה כיון שאלמנת ראובן מוחזקת בנכסים תשבע שהוא כדבריה ותטול אותם המעות במגו דאי בעית אמרה נתתי לך חלקך: ומה שטוענת ששמעון פשע שהחזיר שטר חוב לעכו\"ם שהיה חייב להם שהיה רובו פרוע ומתוך כך באו לידי הפסד והיא רוצה ליטול מן הנכסים קודם חלוקה כנגד ההפסד שהפסיד שמעון בפשיעה ואלמנת שמעון אומרת שאין זה פשיעה כיון שעשה בו כבשלו אם תברר בעדים שפשע שמעון בחזרת השטר חייב שמעון לשלם כל הפסד שבא לראובן באותה חזרה דפשיעה גמורה היתה להחזיר שטר שהיה רובו פרוע ושותפין הן שומרי שכר וחייבין לשלם כל אחד לחבירו אף בגניבה ואבידה וכל שכן בפשיעה: ועל הרפואה שאומרת אלמנת ראובן שהוציאה אלמנת שמעון ברפואת בעלה רפואה שאין לה קצבה היא כמו מזונות ובדין הוציאה אותם: ומה שטוענת שהקדיש שמעון בשעת פטירתו והיא רוצה ליטול כנגדו דין הוא שתטול כנגדו כי ההקדש אינו בכלל הוצאה עוד שאלה לא\"א ששאלת ראובן ושמעון שהיו שותפין לעשות מרדעות וחלקו והלך אחד מהם ובא לוי ותובע לאותו הנשאר ואומר נתתי לחבירך בגד לעשות מרדעת תנהו לי שאתה שותפו וזה משיב לא נתת לי דבר ושאלהו אם ראה בגד כזה בחנות ואומר כן אבל איני יודע מה נעשה בו ולא לקחתיו יראה שאין ללוי עליו כלום אע\"פ שהיו שותפין וראה הבגד בחנות מה בכל דרך הוא שאחד מהשותפין מניח שלו בחנות ואין שותפו מקפיד בכך ואם הניחו שמה ונטלו בשביל זה לא נתחייב השותף ואין לתובע שום טענת ודאי על זה:\n" + ], + [ + "אחין השותפין או שאר שותפין שמינה המלך את אחד מהם להיות גבאי או שוטר אם דרך המלך ליטול אחד מכל בית ובית ונטלהו בשביל כולם כל מה שירויח או יפסיד באותו מינוי יהיה לאמצע ואם אין דרכו ליטול אלא הישר בעיניו הריוח וההפסד לעצמו: וכתב ה\"ר יוסף הלוי דוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת אע\"פ שמינהו מחמת אחיו הוא לעצמו וכתב ה\"ר יונה אפי' לאומנות המלך אותו אח נוטל שכר פעולה כל היום כראוי לפועל ושאר הריוח חולקין ודוקא שותפין אבל חלקו אמרינן לא נתכוין המלכות להרויח אלא לזה ע\"כ: חלה אחד מהם באונס אם יש קצבה לרפואתו מתרפא בשלו ואם אין קצבה לרפואתו מתרפא מהאמצע ואך חלה בפשיעה כגון שהלך בשלג בחורף או בחום בימות החמה וכיוצא בזה אפילו אין לו קצבה מתרפא בשלו וכתב ר' יוסף הלוי דוקא זה שמתעסק באומנות המלך בשביל כל האחין אבל שני שותפין שמתעסקין באומנות או בסחורה וחלה אחד מהם אפילו באונס מתרפא בשל עצמו: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן ושמעון היו שותפין ונשבה ראובן ופדאהו שמעון ומתו ראובן ושמעון ובאו נשיהם לחלוק ותובעת אלמנת שמעון כשיעור פדיון ראובן שנטל מן האמצע והשיבה אלמנת ראובן בעלך פדאהו מהאמצע והיה אחר כך כמה שנים ולא תבעו ועוד כשנשבה הלך בעסק השותפות וראוי לפדותו מהאמצע. תשובה יראה לי כדברי אלמנת שמעון כי לא נתחייב שמעון בפדיון ראובן דדוקא גבי רפואה שאין לה קצבה אמרינן שהיא כמו מזונות אבל אונס תפיסה ושביה אין זה כמו מזונות ושותף אינו חייב באחריות חבירו דשותפין הן שומרי שכר זה לזה בעס' הממון אבל בעסק שמירת גופות כל אחר שמירת גוו עליו ואין חייב בשמירת חבירו ואע\"פ שלא תבע שמעון כל ימיו בשביל זה לא מחל כי רצה להמתין עד שעת חלוקה ע\"כ: רצה אחד מן השותפין לילך ללמוד תורה או אומנות ישומו כמה יגיע לחלקו בהוצאתו כשהם ביחד וכך יתנו לו אע\"פ שצריך יותר כשהוא לבדו:" + ], + [ + "שותפין שביקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו: שותף שנכנס לשדה המשותפת ועבדה חשוב כיורד ברשות ונוטל כדין אריסי העיר אפילו בקמה העומדת ליקצר ואפילו בשדה שאינה עשויה ליטע: ונראה דה\"ה נמי אם משתדל בלא רשות בדבר המיטלטל המשותף (ס\"א ולזה הסכימו הגאונים):" + ], + [ + "דבר ��ידוע שהוא משל השותפות אין לא' חזקה בו על חבירו ואפילו נשתהה בידו זמן רב אינו יכול לטעון שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה אלא בראיה: וכתב הראב\"ד ז\"ל לא מיבעיא מילתא דידיע לתרוייהו שוה בשוה אלא אפילו לא ידיע לתרווייהו שוה בשוה כגון דחזו דהאי אייתי זוזי והאי אייתי זוזי וזבנו בהו עיסקא ולא ידיע כמה אייתי האי או האי ולבתר יומין נפק האי עיסקא מידא דחד ואמר תרי תילתא דידי ותילתא דחברי לא מהימן אלא פלגי לה בשוה והוא דלא מצי למיטען לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך כגון דחזו ליה מהדי תחות ידיה וידעי דההוא עיסקא דזבני תרווייהו:" + ], + [ + "שותפין שנדרו הנאה זה מזה ויש להן חצר בשותפות אם יש בו דין חלוקה אסורין ליכנס בו ואם אין בו דין חלוקה מותרין ליכנס בו אבל אסורין להעמיד בו רחיים ותנור וכירים ולגדל בו תרנגולין: הדיר אחד מהם אחד מן השוק אסור לו ליכנס בו לצרכו: היה אחד מהם מודר מחבירו הוא אסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה ולהעמיד בו רחיים תנור וכירים ולגדל בו תרנגולים אם אין בו דין חלוקה וחבירו מותר בכל וכופין את המדיר למכור חלקו לחבירו בין שהדיר עצמו מחלק חבירו ובין שהדיר את חבירו מחלקו ואפילו אם שניהם הדירו זה את זה אם אחד מהם רגיל יותר להדיר כופין את הרגיל למכור: והרמב\"ם ז\"ל כתב שאין כופין למכור אלא כשאוסר חלקו על חבירו אבל אם אוסר את חלק חבירו עליו אין כופין והרמב\"ן ז\"ל כתב בהפך שאין כופין אלא כשאוסר חלק חבירו עליו אבל אם אוסר חלקו על חבירו אין כופין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: וכן הדין נמי בשותפין בדבר המיטלטל שאם אין בו דין חלוקה מותרים בו ואם יש בו דין חלוקה אסורין בו:" + ], + [ + "שיירא המהלכת במדבר ועמד עליהם גייס לטרפה ועמד אחד מהם והציל אם היו הם יכולים להציל אפילו אמר לעצמי אני מציל כל מה שהציל הוא לאמצע פירוש ויקח כל אחד את שלו לא היו יכולים להציל כל מה שהציל הוא לעצמו אפילו לא אמר לעצמי אני מציל ואם יכולים להציל ע\"י הדחק בזה יש חילוק אמר לעצמי אני מציל הוא לעצמו לאל אמר הוא לאמצע: ואם הם שותפין ואמר לעצמי אני מציל אם הם יכולים להציל מה שהציל עד כדי חלקו הוא לעצמו ואם הציל יותר הוא שלהם ואין אין יכלים להציל הכל לעצמו לא אמר לעצמי אני מציל אפילו אין יכולין להציל הכל לאמצע ואם הוא פועל שלהם ואמר לעצמי אני מציל והם אינם יכולים להציל הכל לעצמו שפועל חוזר אפילו בחצי היום לא אמר הוא שלהם:" + ], + [ + "אסור להשתתף עם עובד כו\"ם שמא יתחייב לו שבועה וישבע לו בשם כו\"ם ואם עבר ונשתתף עמו ונתחייב לו שבועה רשב\"ם כתב שאין לו לקבלה ור\"ת כתב שמותר לו לקבלה כדי שלא יפסיד מונו ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב הרמב\"ם אסור לעשות סחורה בנבילות וטריפות שקצים ורמשים: ואם עבר השותף ועשה בהן סחורה השכר לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו מפני שעבר עבירה:", + "הלכות שלוחין", + "שלוחו של אדם כמותו לכל דבר חוץ מלדבר עבירה דקיי\"ל אין שליח לדבר עבירה וכתב הרמב\"ם ז\"ל האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין: ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו וא\"צ עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם: עבר השליח על דעת משלחו לא עשה ולא כלום וחילק הרמב\"ם ז\"ל דוקא שהודיעו שהוא שליח של פלוני לפיכך אע\"פ שמשך או שהמשיך אם נמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח ומחזיר אבל אם לא הודיעו שהוא שלוחו של פלוני נקנה המקח ויהיה דינו בינו ובין משלחו: טועה וקנה ביוקר אפילו בכל שהוא המקח בטל בין במקרקעי בין במטלטלי שיאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: לפיכך אם התנה עמו שעושהו שליח בין לתיקון בין לעיוות אם מכר לו שוה מנה בדינר או לקח לו שוה דינר במנה אינו יכול לחזור בו וחייב המשלח ליתן כפי התנאי וכתב הרמ\"ה כל זמן שלא יברר המשלח שעשאו שליח לקנות לו סתם יכול המוכר לומר שהתנה עמו בין לעוות בין לתקן והמוציא מחבירו עליו הראיה: וכתב רב האי דה\"ה נמי אם הטעה השליח את הלוקח (ס\"א המוכר) בכ\"ש שהמקח בטל וה\"ר יונה כ' שלענין טעות הלוקח דינו כשאר אדם שהמכר קיים עד שתות וזכה המשלח ביתרון וכן מסתברא לא\"א הרא\"ש ז\"ל: עשאו שליח לקנות לו קרקע וקנאו לו שלא באחריות הרי זה טעות ונתבטל המקח וקאמר בגמרא שצריך שליח לחזור ולקנותו שלא באחריות ולמכרו למשלח באחריות: וכתב הראב\"ד ז\"ל שכן הדין בכל שליח שעיוות שאם ירצה משלח לקיים המעשה יתקיים וצריך השליח לתקן מה שעיוות אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בההוא שקנה שלא באחריות שאם ירצה השליח יחזיר לו מעותיו אבל אם אין לו מעות להחזיר למשלח צריך לקבל עליו אחריות ואילו קנה השדה סתם היה המקח קיים דכיון שלא אמר לו שקונה אותו לפלוני לעצמו קנאו עד כאן וזה נוטה לדברי הרמב\"ם ז\"ל דכשלא הודיעו השליח שהוא שליח שדינו כשאר כל אדם שלוקח או מוכר: הפוסק על השער פי' שנותן מעות לחבירו ופוסק עמו שיתן לו בהם פירות כל השנה כשער של עכשיו דקיי\"ל שצריך להתנות עמו אם הוזלו שיתנם לו כשער הזול ואם לא התנה צריך שיקבל כשער שהיה בעת נתינת המעות ואם יחזור בו צריך לקבל עליו מי שפרע ואם פסק ע\"י שליח וטעה השליח ולא התנה שיתנם לו כשער הזול והוזלו ה\"ז עיוות והמשלח יכול לחזור בו וא\"צ לקבל מי שפרע לא השליח ולא המשלח: אמר לשליח מכור לי משדי בית סאה ומכר לו בית סאתים הסאה ממנו מכור ואינו יכול לומר הרי עבר על דברי ואין כאן מכר כלל ומיהו אם ירצה הלוקח אומר איני רוצה לקנות אלא בית סאתים ביחד: אמר לו מכור לי בית סאתים ומכר לו בית סאה או שמכר הסאתים לשנים הרי זה עובר על דבריו והמכר בטל במה דברים אמורים שמכרו בשתי פעמים ועשה שני שטרות אבל אם מכר לשנים בשטר אחד אפילו אמר לו מכור לאחד לא הוי עובר על דבריו וכ\"ש אם א\"ל מכור לי סתם אבל אם פירש לו לאחד ולא לשנים אפילו מכרו לשנים בשטר אחד לא קנו וזהו לדעת רב אלפס אבל לדעת רב האי אם אמר מכור לי סתם אפילו אם מכר לשנים בשני שטרות קנו וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביא דברי שניהם ולא הכריע והרמב\"ם כתב אמר מכור לי בית סאתים ומכר לו בית סאה לא קנה ולא חילק וכתב עוד אמר לו מכור לי שדה ולא פירש אפילו מכרו למאה מכרו קיים: עשה שליח לקנות לו שדה ואמר המוכר לשליח על תנאי שיחזירהו לי כשיהיו לי מעות והשיב השליח אתה והמשלח חברים בטוב תתפשרו אינו מכור אלא על זה התנאי וצריך להחזיר לו כשירצה המוכר והפירות שאכל הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין:\n" + ], + [ + "הנותן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה ולא לקחה לו אין לו עליו אלא תרעומת: לקחה השליח לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנקרא רמאי אבל אם המוכר אינו מתרצה למכרה למשלה יכול לקנותה לעצמו ומ\"מ צריך להודיע תחילה למשלחו ואם הוא מפחד שמא בתוך כך שיודיענו יקדימנו אחר אין צריך להודיעו: וכתב ה��מב\"ם ז\"ל הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה הרי זה קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאומר זקפתי עלי אותם המעות המלוה ואני אומר שאין זה דין אמת אלא המקח הוא של המשלח: כתב הרמ\"ה ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מיד וזבין ליה מסתמא קנייה ראובן משעת משיכה דכיון דא\"ל זבין לי לזבינא מעליא קא מכוין וכמו דא\"ל זכה לי דמי ואפילו שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כיוונתי לקנות אינו נאמן אף ע\"ג דיהיב שמעון דמים שלו קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי דכמאן דאוזפינהו דמי ודוקא שלא חזר שמעון קודם משיכה אבל אי חזר בו קודם משיכה ואומר שקנה לעצמו אפילו אם חזר בין מתן טעות למשכיה קנה כיון שמעות אינו קונות נמצא שעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זוכה לעצמו: ואפילו מי שפרע ליכא שלא תקנו מי שפרע אלא בין מוכר ולוקח אבל בשליחות לא ודוקא היכא דיהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה אבל אי יהיב ראובן לשמעון זוזי למזבן ליה מידי ואזיל ויהבינהו זוזי למוכר דדעתא דראובן ומקמי משיכה חזר בו שמעון וזבנה לנפשיה לא קנה שמעון עד דמודע למוכר ומיכוין מוכר לאקנויי ליה לדידיה דמעיקרא לא איכוין אלא לאקנויי לבעל המעות וכי לא הדר ביה מקמי משיכה לא אמרן דקנה ראובן אלא דא\"ל זבין לי אבל אמר אייתי לי דאזבין ואזיל וזביל זכה לנפשיה דלא שויה שליח אלא לאתויי והא הדר ביה: נתן לו מעות לקנות לו חטין בין לאכילה בין לסחורה וקנה שעורין או איפכא אם פחתו פחתו לשליח ואם נתייקרו הריוח למשלח: נתנם לו למחצית שכר ושינה בהן והרויח הריוח של שניהם ואם הפסיד ההפסד לו לבדו: היה השער ידוע וקצוב ונתן לו המוכר הדבר הקצוב והוסיף לו עליו מדעתו חולקין השליח והמשלח ואם הוא דבר שאין לו לקצבה הכל למשלח: ופירש ר\"ת במה דברים אמורים כשהוסיף לו מדעתו אבל אם טעה ונתן לו יותר הכל למשלח: וכ\"כ במי שעשה את חבירו שליח לקבל לו מעות וטעה שהכל למשלח ורבינו יונה כתב דגבי מקח אין חילוק בין שהוסיף לו מדעתו בין שטעה אלא שחילק בין טעות שבמקח ובין היכא שטעה בחשבון דגבי מקח היא סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ונתן הכל לבעל המעות לפיכך אם אין לו קצבה הכל לבעל המעות וחולקין כשיש לו קצבה אבל בטעות שבחשבון טעות בעלמא הוא שידע הסוחר בסך שהוא חייב לו והיתרון דבר בפני עצמו הוא כאילו מחל לו תדע שאילו היה רוצה היה אומר לעובד כוכבים טעית בחשבון והיה מחזיר לו המותר ותימה הוא לומר שלא היה יכול להחזיר לו ולזה הסכים אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל: תשובה להר\"מ מרוטנבורג ראובן שלח לשמעון שיקנה לו בגדים מעובד כוכבים בהקפה וכשהגיע זמן הפרעון נתן ראובן המעות לשמעון לפרוע לעכו\"ם ונמצא שהעובד כוכבים לא רצה לקבלם צריך שמעון להחזירם לראובן ואינו יכול לומר אני רוצה לעכבם שמא אחר זמן יזכרם העובד כוכבים דכיון דהימני' שמעון לראובן מעיקרא ונעשה ערב בשבילו בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל ערבון וגם אינו יכול לומר אני רוצה לקדש את השם ולהשיבם דבשלו יכול לקדש השם ולא בשל אחרים אבל ה\"ר אפרים כתב על כיוצא בזה ראובן שקנה חפץ מעובד כוכבים והאמין לו העכו\"ם ליתן מעות ליום המחרת ולמחרתו היה ראובן נחוץ לצאת מהעיר ונתן המעות לשמעון ליתנם לעכו\"ם ולא קבלם העכו\"ם וכתב שאם הדבר ברור ששכחם העובד כוכבים זכה שמעון בהם אבל מי יוכל לברר זה ויכול ראובן לומר לא שכחם העובד כוכבים והיום או למחר יתבעם וכיון שלא שכחם העכו\"ם אין שמעון יכול לומר כבר זכיתי לעכו\"ם שאין שליחות לעובד כוכבים הילכך שורת הדין שיחזיר לראובן אם הוא פקח לטעון כך והרמ\"ה סתם דבריו וכתב שאף אם היה ידוע שלא קבלם העכו\"ם צריך להחזיר לראובן מעותיו: " + ], + [ + "שלשה שעשו שליח לאחד ונתנו לו כל אחד מעותיו שיקנה להם אם כל אחד נתן לו צרור כספו לבדו למי שיקנה במעותיו הוא שלו וכתב הרמב\"ם ז\"ל אע\"פ שהיה בלב השליח שיהיה זה המקח לכולם ואם נתנו לו המעות מעורבים מה שיקנה הוא בין כולם לכל אחד לפי מעותיו גם בזה כתב הרמב\"ם אפילו שהיה בלב השליח שיהיה של הא' לבדו וכן אמר הרמ\"ה אפילו אמר בהדיא דלפלוני זבין לא קנה וה\"ר ישעיה כתב ואם קודם שקנאו הוא מפרש בהדיא אע\"פ שמתחילה קיבל המעות לקנות ביחד זה קנה לבדו שהרי חזר בו משליחותם ולא רצה לקנות אלא לזה והרשות בידו לחזור עד כאן והכי מסתבר. לשון הרמב\"ם ג' שנתנו לאחד מעות לקנות להם מקח אם המעות מעורבות וקנה במקצת הדמים המקח לכולם היה מעות כל אחד צרורין וחתומין לא קנה אלא זה שקנה במעותיו ע\"כ ולפי זה אינו תלוי במה שנתנו לו הן מעותיהן מעורבין או כל אחד לבדו אלא בשליח תלי הדבר אם הוא קנה בהן מעורבין או בשל כל אחד ואחד וכן פירש רש\"י: ראובן שקנה שדה משמעון ואמר שהוא שלוחו של לוי שיכתבו לו השטר בשם לוי ואח\"כ אומר לעצמי קניתיה ומבקש שמעון שיכתוב לו שטר אחר של שמו אין מחייבין לשמעון שיכתוב לו שטר אחר ואם אומר לעדים תחילה בפני המוכר יש לכם לכתוב לי שטר אחר על שמי כופין אותו לכתוב לו שטר אחר אע\"פ שלא אמר למוכר על מנת כן:" + ], + [ + "כתב הרמב\"ם ז\"ל הסרסור שליח הוא אלא שנוטל שכר על שליחותו לפיכך אם שינה מדעת הבעלים משלם מה שהפסיד כיצד נתן לו חפץ למכור וא\"ל אל תמכרהו הפחות ממאה ומכרו בנ' משלם הנ' מביתו מכרו במאתים הכל למשלחו: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ילמדנו רבינו ראובן נתן לו חפץ לסרסור למכור בד' ומכרו לו בששה אם חייב ליתן לו התוספת ומה הדין אם אמר הסרסור כשבא החפץ לידו הא לך ארבע בשבילו אם יכול לראובן לחזור בו אחר שמשך הסרסור החפץ שמא אדעתא דהכי לא נתנו לו ונראה דהא בהא תליא: ושוב מצאתי שכתב ה\"ר שלמה בן אדרת בפרק אלמנ ניזונת מאן שם לך כלומר מי מכרו לך לפי שהיא שלוחו למכור אבל לדידך מי מכרו לך ומכאן נראה שאין שליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשוהו הבעלים למכרו לפי שנעשה שליח להקנות הקרקע ללוקח אבל לעצמו אינו יכול לזכותו ולקנות דאין אדם מקנה לעצמו דאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו ושהוא במקום בעלים עומד ע\"כ. תשובה יראה לי שהתוספת הוא של ראובן שהרי לא הקנה ראובן החפץ לסרסור אלא בשליחותו מכרו לקונה ומיד כשקיבל המעות זכה בהם ראובן כאילו בא לידו כי בשליחותו קיבלם וכיון שקיבלם בשליחותו הקנה הקונה המעות לבעל החפץ והסרסור אינו יכול לעכבם ומה שאמר לו למכרם בד' היה סבור שלא היה שוה יותר ואפילו היה ידוע שהיה שוה יותר ומחמת דחקו צוה למכרו בזול מ\"מ לא כיון להקנות לסרסור המותר אם ימכרנו ביותר ותבוא עליו ברכה שעשה שליחותו בנאמנות ומכרו ביותר סוף דבר אין לסרסור במותר כלום: וכתב עוד הרמב\"ם אמר המשלח אני אמרתי למכרו במנה והסרסור אמר בחמשים נשבע הסרסור שבועת התורה שהרי הודה לו במקצת ואם כבר נתן לו חמשים נשבע היסת שעשה שליחותו וזוכה הלוקח והראב\"ד ז\"ל השיג עליו וכתב שאין כאן שבועת התורה ושהמשלח אינו תובע אלא חפצ�� ואינו יודע שנמכר אלא מפי הסרסור ואינו טוען לא במדה ולא בשום דבר מסויים אלא חפץ שלו: וכתב עוד הרמב\"ם ואם ידע הלוקח שחפץ זה של שראובן הוא וזה המוכר לו הוא סרסור יחזיר החפץ לבעלים ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בחמשים או שרצה בחמשים וחזר בו אחר שקניתי וגם בזה השיג הראב\"ד וכתב שלא יחזיר ולא עוד אלא אפי' אם יודה לו הסרסור יאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי והכי מסתברא: וכתב עוד הרמב\"ם ז\"ל כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זה של ראובן הוא ואחר שקנה הלוקח אמר ראובן איני רוצה למכור בדמים אלו מחזיר הלוקח שהרי לא פסק עמו הדמים לאמר מכור בכך וכך: וכל סרסור שאבד החפץ מידו או נגנב או נאבד חייב לשלם מפני שהוא שומר שכר וכתב הראב\"ד ז\"ל וכשהפקידו לא אמר לו כלום אבל אם אמר לו מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא והרי מצא והיאך יחזור ויאמר איני רוצה בדמים הללו:" + ], + [ + "הלוקח כלים מבית האומן לשלוח לבית חמיו והתנה שאם יקבלוהו ממנו שיתן דמיהם ואם לאו שיתן לו כפי מה שנהנה בו שהראה בבית חמיו שהיה חפץ לשלוח להן דורון ונאנס בהליכה חייב באונסין בחזרה פטור מן האונסין וחייב בגניבה ואבידה: נטלו למכרו לאחרים והתנה שאם אמכרנו במקום פלוני עד זמן פלוני אתן לך דמיו ואם לאו אחזירנו לך ונאנס בין בהליכה בין בחזרה חייב וכ' א\"א הרא\"ש ז\"ל והוא שיהיה דבר שי שלו קונים הרבה ויכול למכרו מיד בדמים שקצב אלא שמחזר למכרו ביותר כדי שישתכר בו:" + ], + [ + "כתב הרמב\"ם ז\"ל כל שליח שאירע לו אונס והפסיד נשבע על טענתו ונפטר ואם האונס במקום שאפשר להביא עדים או דבר שגלוי שהרי ימצא ראיה צריך להביא ראיה ואם לאו אינו נאמן ומשלם כההוא דיהיב זוזי לחבריה למיקני ארבע מאה דני דחמרא ואמר לו קניתים לך ואחמיצו דאסקינן שזהו דבר שיש לו קול פלוני החמיצו לו ד' מאה דני דחמרא ואינו נאמן אלא בראיה וכן הדין בכל טענה שיטעון השותף וכיוצא בו: והרמ\"ה כתב דלא אמרינן הכי אלא בשבועת שומרין אבל בעלמא כגון בטענת פרעון והשבה וכיוצא בו דעבידי אינשי למפרע בצינעא אפי' יש רואה מפטר בשבועה וההיא עובדא דארבע מאה דני כחמרא פירוש שפקדון היה שאמר לו לקנות ממעות שהפקיד אצלו לבסוף אמר ליה שקנאם והיו פקדון בידו והחמיצו:" + ], + [ + "אין שליחות לעובד כוכבים לא שיעשה הוא שליח לישראל ולא שיעשנו ישראל שליח אבל אשה ועבד ושפחה בני שליחות הן כיון שחייבין בקצת מצות ויש להן דעת אבל חרש שוטה וקטן כיון שאין להן דעת לאו בני שליחות הן לא שיעשו הם שלוחין ולא שאחרים יעשום שליח: לפיכך השולח בנו אצל חנוני וצלוחית בידו ופונדיון בידו שהוא שני איסרין כדי שיתן לו החנוני באיסר שמן ויחזיר לו איסר ומדד לו באיסר שמן והחזיר לו איסר ושבר הצלוחית ואבד האיסר החנוני חייב על האיסר והשמן שלא שלחו אלא להודיעו והיה לחנוני לשלוח ביד בן דעת ופטור על הצלוחית אפי' אם נטלה בידו למדוד בה לתינוק שאבידה מדעת היא כיון שמסרה ליד הקטן ואם נטל מיד הקטן למדוד בה לאחרים חייב גם עליה אפילו נשברה אחר שהחזירה ליד הקטן: כתב הרמב\"ם ז\"ל האומר לחברו מנה שיש לי בידך שלחהו ביד קטן ושלחו ואבד פטרו: ולמעלה בסימן קכ\"א כתבתי השולח לחברו מעות על ידי שליח שהיה לו בידו מלוה או פקדון:" + ], + [ + "אין המקח נגמר בדברים שהאומר לחבירו היאך אתה נותן לי חפץ זה ואמר לו בכך וכך ונתרצו שניהם ופסקו הדמים יכולין לחזור שניהן אפי' אם היה הדבר בפני עדים ואמר לעדים הוו עלינו עדים שפלוני מכר ושפלוני לקח איני כלום עד שיגמור המקח כל דבר ודבר כראוי לו קרקע לפי קניינו ובעלי חיים כגון בהמה לפי קניינה ושאר כל המטלטלין לפי קניינם: ולאחר שנגמר כראוי אין שום אחד מהם יכול לחזור בו אפילו נעשה בפניהם לבד ולא היו עדים בדבר דלא איברו סהדי אלא לשקרי ואין המקח מתקיים לקונה אא\"כ יקנהו לו המקנה: אבל אם היה לו פקדון בידו וכיון לקנות בסכום ידוע שאמר ליתן לו למפקיד לא קנה:" + ], + [ + "הלכות קנין קרקע", + "קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובקנין. בכסף כיצד מכר לו בית או שדה ונתן לו הכסף קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו: ואין נקנה בפחות מש\"פ: ואפילו נתן לו הכסף על מנת שיחזירנו לו קנה: אמר המוכר ללוקח תן הכסף לפלוני וקנה לך קרקע שלי ונתנם לו ואמר לו יקנה לי קרקע שלך בכסף שנתתי לפלוני קנה: וכן אם אדם אחד אמר למוכר כסף השדה קח לך ממני ומכור שדך לפלוני ואותו לוני עשאו שליח אלא שהנותן נתן את הכסף משלו או שאפילו לא עשאו הלוקח שליח ואמר הוא למוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן לך פלוני קנה: ואפי' אמר המוכר לאחר תן כסף ללוקח ויקנה בו שדה שלי ואר הלוקח למוכר שדך קנויה לי בכסף שקבלתי מפלוני קנה: ואפילו אם המוכר נתן הכסף ללוקח ואמר לו קנה שדי בכסף שנתתי לך וקיבלו אם הלוקח אדם חשוב שהמוכר נהנה במה שהלוקח מקבל ממנו מתנה קנה שאותה הנאה חשובה כאילו קיבל ממנו פרוטה: בד\"א שקונה בכסף לבדו במקום שאין דרך לכתוב שטר אבל במקום שכותבין שטר אינו קונה בכסף עד שיכתוב גם השטר אא\"כ פירש לוקח אם ארצה שיקנה לי הכסף יקנה ואם ארצה לא יקנה לי הכסף עד שתכתוב לי שטר אז הדבר תלוי בו אם ירצה יחזור בו כל זמן שלא נכתב השטר ואם ירצה יקנה מיד בנתינת הכסף ואין המוכר יכו לחזור בו וכתב הרמב\"ם ז\"ל וכן הרמ\"ה וכן הדין אם התנה המוכר בזה אז הדבר תלוי בו אם ירצה יגמור המקח מיד בנתינת הכסף ואם לא ירצה יחזור בו עד שיכתוב השטר ואינו תלוי בהלוקח: קנה ממנו קרקע ולא נתן לו כלום מהדמים אלא נתן לו משכון בשבילם לא קנה כלום: ואם נתן לו קצת מהדמים לא קנה אלא כנגד אותן הדמים ולא יותר בד\"א שלא נתן לו אותתו מקצת בתורת פרעון אלא א\"ל הנה לך ערבון ויקנה לך ערבוני לפיכך לא קנה אלא כנגד הערבון שהרי המוכר לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע באלו הדמים ל\"ש עייל ונפיק אזוזי ל\"ש לא עייל ונפקי אזוזי ואין חילוק בין אם המוכר חוזר בו או הלוקח לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה: אבל אם מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם ה' מאות בתורת פרעון בזה יש חילוק אי עייל ונפיק אזוזי פירוש שתבע המוכר מעותיו מהלוקח פעמיים ושלש ודחהו בלך ושוב אפילו נתן לו כל מעותיו חוץ מזוז אחד נתבטל המקח כנגד המעות שנשאר לו עדיין ליתן אפילו אם החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר או בקנין סודר וכנגד המעות שנתן כבר איזה מהם שירצה יכול לחזור בו אלא שהחוזר בו ידו על התחתונה שאם המוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או קרקע כנגד מעותי וצריך ליתנו מעידית שבנכסיו ואם הלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה לומר לו הא לך מעותיך או קרקע כנגד מעותיך ומגבהו מהזיבורית ואי לא עייל ונפיק אזוזי אין אחד מהם יכול לחזור בו והראב\"ד ז\"ל כתב דאפי' כי עייל ונפיק אזוזי לא מצי לוקח הדר ביה אלא מוכר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: ואם מכר לו השדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות וזקף עליו השאר בהלואה קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפי' אי עייל ונפיק אזוזי וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה ונתן הלוקח קצת מהדמים קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו אי עייל ונפיק אזוזי: ביקש למכור שדה במאה ולא מצא קונה לשדה שוה ק' והוצרך למכור במאתים וקבל קצת מהדמים ועייל ונפיק אשארא לא קנה ושניהם יכולין לחזור בהן אבל אם הוא בענין שאם היה רוצה לטרוח היה מוצא למכור שדה במנה ולא טרח ומכר במאתים מיבעיא אי הוי כמו מוכר שדהו מפני רעתה ואינו יכולין לחזור בהם או לא ולא איפשיטא וכתב הרמב\"ם ז\"ל לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור בו ואם תפש המוכר ממקח שמכר כנגד המעות שבידו אין מוציאין מידו: וכתב הרמ\"ה הוא הדין נמי מי שמכר נכסיו מפני שרוצה לילך לדור בעיר אחרת כמוכר שדהו מפני רעתה דמי כיון דלא ניחא ליה בהאי מתא אין לך מוכר מפני רעתה גדול מזה: כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל פירש ר\"ח הא דאמרינן כי עייל ונפיק אזוזי לא קנה היינו דוקא דגלי מוכר אדעתיה דלא מזבין אלא משום דצריך לדמי השתא בדוחקא אבל אי מזבין לאשתלומי למחר וליומא אוחרא בלא נחיצותא מעידנא דאחזק קנה וזוזי מקבל להו בתר הכי דנעשו עליו כמלוה אפילו עייל ונפיק אזוזי: והראב\"ד כתב אפי' קבע לו זמן לפרעון וכשהגיע הזמן דוחקו לפרוע לו מעותיו וזה דוחהו גם זה נקרא עייל ונפיק אזוזי ואם לא יפרענו אז יכול לחזור בו ואני אומר הכל לפי ראות הדיין כי לפעמים אדם חייב מעות ומוכר קודם זמן הפרעון שלא יראוהו דחוק למעות ויזדלזלו נכסיו ואינו רוצה לקבל דמי המקח עד שיצטרך לפרוע חובו פן יוציאם וכשהגיע הזמן אין לך עייל ונפיק אזוזי טפי מזה הילכך בכל עת שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ונפיק ועייל אזוזי בטל המקח ע\"כ והרמ\"ה ז\"ל כתב פירוש עייל ונפיק אזוזי שהלך אליו לבקש מעותיו ב\"פ ל\"ש מצאו וביקש ממנו ל\"ש לא מצאו רק שגילה שהלך לבקשם: ופירש עוד דוקא דעייל ונפיק ביומיה דאוקימו להו לזבינא או ביום (שקרוב) [שקבע] לו לפרוע דאמרינן משום דדחיק לזוזי זבין ולא זבין אלא אדעתא לאפרועי מיד ביומיה וכיון שלא נתנו לו באותה שעה יכול לחזור אבל לא עייל ונפיק ביומיה לא תלינן דמשום דדחיק זבין אפי' עייל ונפיק עלייהו למחר לא מצי הדר ביה ומיהו כי עייל ונפיק ביומיה אפילו אם שתק באותו פעם ולא גלי דעתיה ולאחר כמה ימים חוזר הרשות בידו: ואי עייל ונפיק ביומיה תרי זימני ולא יהיב ליה וקא הדר ביה מוכר ומקמי דשלים יומיה אייתי ליה לוקח זוזי קני ולא מצי הדר ביה דכל שפורע ביומיה כמי שפורע מיד בשעת מכירה דמי ע\"כ: ומטלטלין דינן במקרקעי לדבר זה שאפי' אם משך הלוקח פירות והכניס לרשותו והמוכר עייל ונפיק אזוזי לא קנה וכ\"כ רב האי מטלטלין שמשכן לוקח או קנאן בחליפין אי עייל ונפיק אזוזי לא קנה וכל בקרקע לא מהני חזקה אי עייל ונפיק אזוזי ע\"כ אלא שבזה יש חילוק במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון שמכר לו חמור וכיוצא בו ונתן לו קצת מהדמים במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון שמכר לו חמור וכיוצא בו ונתן לו קצת מהדמים ועייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי לפי שאינו ראוי ליחלק והמוכר אינו רוצה להיות שותף עמו אבל במידי דבר חלוקה הוא אין המקח בטל אלא כנגד מה שחייב לו והרמב\"ם לא חילק בזה אלא שנתן למטלטלי כל דין מקרקעי וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: כתב הרמב\"ם הקונה דברי מחבירו וטעה במעות במניי��ם ולאחר זמן תבעו המוכר וא\"ל המעות שנתת לי היו חסרין נקנה המקח ומשלים לו מעותיו אפי' אחר כמה שנים (ס\"א ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל):\n" + ], + [ + "בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס או על העלה שדי מכורה לך או נתונה לך קנה משהגיע השטר לידו אפי' אם אין שם עדים כלל אע\"פ דלית ביה ש\"פ: בד\"א במוכר שדהו מפני רעתה אבל בשאר קרקע לא קנה בשטר עד שיתן הדמים וגם יכתוב (לו) בשטר במקום שנוהגין לכתוב שטרות: והשטרות שכותבין עתה אינן אלא לראיה ואין הקרקע נקנה על ידן:" + ], + [ + "בחזקה כיצד מכר או נתן לו בית או שדה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא הוי חזקה וכגון שהיה הגדר בענין שהיו עולין בו בריוח וגדר בה כל שהוא ותיקן בתוספת שהוסיף שאין יכולין לעלות עליו אלא בדוחק וכתב הרמב\"ם ז\"ל שצריך ג\"כ שמתחילה לא היה גבוה י\"ט והשלימו לי' וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל וי\"א שא\"צ דהא דקאמר בגמרא כגון שלא היה גבוה והשלימו לי' אורחא דמלתא נקט דכל שהשלימו לי' הוי הכי וה\"ה נמי בפחות מעשרה אם הוא בזה הענין וכן פרץ כל שהוא מיירי בזה הענין שמתחלה לא היו יכולין ליכנס בה אלא בדוחק ועתה נכנסין בה בריוח: ונעל פי' רשב\"ם שתיקן המנעול אבל אם היה מתוקן ולא עשה כלום אלא שסגר הדלת לא קנה ור\"י פירש דבנעילת דלת לחודיה קנה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל דבחד מהם לחודא בהעמדת דלת או שהיה הדלת עומד ותיקן לה מנעול או שהיה הכל מתוקן ולא עשה אלא שסגרו קנה: וי\"א שגם בפתיחת דלת קונה לפי שאין דרך בני אדם לפתוח בית נעול אם לא שהוא שלו ולא מסתברא לי כלל דלא דמי לפרץ דהתם תיקון פתח הוא ליכנס ולצאת בו אבל פתיחה לחודה שמניחו ליכנס בו אינו נראה חזקה אלא דוקא נעילה הוי חזקה לפי שמונע כל אדם מליכנס בו והרמב\"ם כתב נעילה הוי חזקה כגון שהיה הפתח פתוח ונעל הלוקח הפתח וחזר ופתחו ואיני מבין דבריו מה צריך לפתחו אח\"כ: והך חזקה לא מהניא אלא בפניו בין במכר בין במתנה אבל שלא בפניו לא מהניא אא\"כ שא\"ל לך חזק וקני: ורשב\"ם כתב דמסירת מפתח נמי קונה ולא נהירא אלא להכי אהני מסירת מפתח דהוי כאילו א\"ל לך חזק וקני וכשיחזיק אפי' שלא בפניו קנה: וכן בבור אם מסר לו כיסויו דהוה ליה כאילו א\"ל לך חזק וקני שלא בפניו: וכן אם תיקן בה שאר מיני תיקונין כגון שפתח בה מקום כדי שיכנסו שם המים להשקותה או שהיו בה מים להשקותה והיה שם מקום שיצאו משם וסתמו כדי שלא יצאו הוי חזקה וכל כיוצא בזה אבל אם ראה שטף מים ושוטף ליכנס לתוכה ומנעו מלהכנס או שהיה כבר בתוכה ופתח לו מקום לצאת אינה חזקה: אבל בהילוך שהלך בה אפילו כך ארכה ורחבה לא קנה ואם מכר לו דרך שתשמישו להילוך כגון שביל שם כרמים כיון שא\"ל לך חזק וקני והלך בו קנה וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוך אם אינו מסויים במחיצות לא קנה אלא כדי שיוכל לילך שם דהיינו כדי שיגביה רגל ויניח רגל ואם הוא מסויים במחיצות שיעורו כדי שיוכל לילך שם טעון במשאוי של זמורות: כתב הרמב\"ם ז\"ל המוכר שדה לחבירו בצד שדהו או נתנו לו במתנה כיון שדש המצר שבין שתי השדות ונעשו שתיהן כאחד קנה הכל: היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא נדירה ולא פריצה ואינה בת זריעה קונה אותה בשטיחת פירות או בהעמדת בהמה וכיוצא בה משאר תשמישין: המוכר קרקע ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה או אסף פירות האילן או זמרן וכל כיוצא בו קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו וכן אם נתן המוכר ללוקח סל פירות קנה הלוקח מיד בחזקה זו שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קנין גמור ונעשו פירותיו שלו והראב\"ד השיג עליו וכתב דהעמדת בהמה ואכילת פירות לא מהניא אלא כנגד טענה אבל למיקני ביה ארעא לא מקניא אלא במידי דמהניא לארעא כגון נעילה נדירה ופריצה והכי מסתבר: כתב רב האי כל מה דמפלגינן והיכא דעבידא אדעתא דארעא דאז הוי חזקה והיכא דלא עבידא אדעתא דארעא דלא הוי חזקה היינו דוקא בבא להחזיק בנכסי הגר אבל בנכסי חבירו ל\"ש הכי ול\"ש הכי קנה דלעולם איכא הוכחה דאדעתא למיקני עביד דאי בפניו כל זמן שעסוקין באותו ענין ודאי אדעתא למיקני עביד ואי שלא בפניו וא\"ל לך חזק וקני מסתמא שליחותיה דמקנה קא עביד ואדעתא למיקני עביד אע\"ג דלא עביד אדעתא דארעא כיון דלא סגי דלא מהני ליה לארעא כל שהוא הוי חזקה והרמ\"ה כתב דה\"ה בנכסי חברו בחזקה לקיים המקח הוי דינא כמחזיק בנכסי הגר ומסתבר כדברי רב האי: מכר לו י' שדות בי' מדינות אם נתן דמי כולן כיון שהחזיק באחת מהן קנה את כולן לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו אפילו הן סמוכות זו לזו ומיהו כנגד מעותיו קנה: אפי' במקום שנוהגין לכתוב שטר שאין המעות לבד קונות אפ\"ה חזקה קונה וכן אם היו בשכירות והחזיק באחת מהן קנה את כולן: וכשם שקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה לזמן השכירות: היו מקצת הקרקעות במקח ומקצת בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן בין בשל מכר בין בשל שכירות ונתן המעות קנה כולן וכתב הרמב\"ם דה\"ה נמי אם היו של מתנה קונה בחזקת אחת מהן את כולן: אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דמתנה הוי כמו מכר ולא נתן המעות ולא קנה את כולן אא\"כ שא\"ל החזיק באחת וקנה את כולן ולפי זה אינו קונה בחזקת שדה אחת אלא כדי שיעור שקונה המחזיק בנכסי הגר כאשר יתבאר במקומו בעזרת הצור: האחין שחלקו הוי כמו מכר ונותן דמי כולו כיון שאותו שכנגדו זוכה בחזקתו של זה:" + ], + [ + "כל המחובר לקרקע דינו כקרקע ונקנה בכסף ובשטר ובחזקה אפילו לא כיון לקנות הקרקע אלא החזיק בקרקע לקנות המחובר בבה קנה וכן נמי אם מכר לו קרקע בכסף כדי לקנות המחובר בו קנה אע\"פ שלא קנה הקרקע: וכתב הרמב\"ם דוקא שצריך לקרקע אבל אם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדות ליבצר דינם כמטלטלין לענין קנייה ואונאה ונראה דכמחובר דמי דהא לענין שבועה כשבינן להו רבנן כמחובר אע\"פ שעומדות ליבצר:" + ], + [ + "עכו\"ם שמכר קרקע לישראל אינו קונה אותו אלא בשטר עם נתינת הכסף לפיכך עכו\"ם שמכר קרקע לישראל וקבל המעות קודם שכתב לו השטר אותו השדה הוא כהפקר שהרי נסתלק העכו\"ם והישראל לא קנה כל זמן שלא כתב לו השטר לפיכך אם החזיק בו אחר זכה בד\"א במקום שאין משפט ידוע למלך אבל אם דין המלך ומשפטו שיזכה בקרקע מי שיתן דמיו עושין כפי משפט המלך שכל דיני המלך בממון דנין על פיהם וכתב ה\"ר שלמה בן אדרת שה\"ה נמי אם החזיק בו לוקח לא קנה דמ\"ש חזקה מכסף דכסף ודאי בעכו\"ם קונה ואפ\"ה אמרינן שאינו קונה כאן משום דלא סמכה דעתיה עד דמטא שטרא לידיה משום דסתם עובד כוכבים אנס הוא א\"כ ה\"ה בחזקה ע\"כ: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אם פקח הוא אם נותן המעות יחזיק בו מיד בתורת הפקר קודם שיקדימנו אחר: וכתב רב האי אע\"פ שזכה בו המחזיק צריך ליתן הדמים לראשון שאף על פי שלא קנה הראשון גוף השדה מ\"מ חלה עליו זכות הלוקח לתורת משכונא בשעת מתן מעות וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאף המעות א\"צ ליתן לו ורשב\"ם כתב שנקרא רשע כעני המהפך בחררה ובא אחר ולקחה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפילו רשע לא מיקרי דלא אמרינן דהוי רשע אלא במכר ושכירות שנמצא במקום אחר אבל במציאה והפקר שאינו נמצא במקום אחר לא: ואפי' אם יכתוב העכו\"ם שטר לראשון קודם שיחזיק בו אחר אינו כלום כיון שכבר נסתלק א\"כ הרי הוא כאחר אלא צריך שיכתוב השטר קודם שיקבל המעות: ואם כתב לו השטר אחר שקבל המעות והחזיק בו כמה שנים ולא לשם קנייה כי היה סבור שיספיק לו שטרו ובא אחר והחזיק בו זכה: כתב רשב\"ם אם יוכל הראשון לדון עם העכו\"ם ולהוציא מעותיו יעשה ואם לאו יפסיד וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ודבריו אינם מובנים היאך יכול להוציא מעותיו מן העכו\"ם שבדיניהם וגם בדיניו נגמר המקח על ידי נתינת הכסף ושוב אינו חייב להעמיד לו מקחו בידו אם בדיני ישראל זכה המחזיק וזה בא לעשות תחבולה עם העכו\"ם שיבוא באלמות ובכח לכוף המחזיק להחזיר הקרקע לאשר קנהו מאתו יראה שעבירה היא בידו ודין גזלן יש לו כיון שזה בו מדין תורה: וכל זה לא איירי אלא בקרקע שאין דעת הלוקח לקנות אלא בשטר אבל במטלטלין קונה בנתינת המעות:" + ], + [ + "הלכות קנין סודר", + "בקנין כיצד הקונה יתן כלי למקנה והוא יקנה לו החפץ שלו חליפי הכלי שהוא נותן לו והוא הנקרא חליפין וכיון שמשך המקנה הכלי נקנו חליפין ללוקח או למקבל מתנה בכ\"מ שהם: ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפי' אם אין עדים בדבר אם מודים זה לזה: לשון הרמב\"ם נותן הקונה למקנה הכלי ואומר לו קנה כלי זה הלך החצר או היין שמכרת לי ואין נוהגים עתה שיאמר לו הקונה כן כי מסתמא אדעתא דהכי הוא נותן לו: אפילו לא נתן לו מתנה גמורה אלא ע\"מ להחזיר קונה בו: אפי' לא תפש המקנה בכל הכלי אלא במקצתו ונשאר מקצתו ביד הקונה קנה בו והוא שיאחז ממנו שיעור כלי דהיינו שיעור ג' אצבעות והרמב\"ם ז\"ל כתב אפי' אינו תופש בו כדי ג' אצבעות אם הוא בענין שיכול לנתקו ולהביאו אצלו קנה: אפילו לא נתן הקונה למקנה הכלי אלא אחר נתנו לו בשבילו ושלא בפני הקונה קנה וי\"א שאינו קונה אלא בפני הקונה ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: וכתב ולכך הורגלו לעשות הקנין בסודר של העדים אפי בפני הקונה לפי שרוב קניינים הם שלא בפני הקונה: קונין בכלי אע\"פ שאין בו ש\"פ: ובלבד שיהא עשוי מדבר החשוב לאפוקי מרוקא פירוש כלי העשוי מגללי הבקר אין קונין בדבר שהוא אסור בהנאה ולא בפירות ולא בשאר כל המטלטלין שאינו כלי אבל בהמה פירש רבי יצחק שהוא כמו כלי שקונין בה: אין קונין במטבע אף על פי שהוא כמו כלי ולא בכליו של מקנה: אין הקנין מועיל אא\"כ מקנה לו החפץ הנמכר או הניתן מיד אבל אם יאמר לו הקונה קנה סודר זה תקנה חפצך לי אחר ל' יום לא קנה דבשעה שיש לו להקנות כבר החזיר הסודר לקונה אבל אם אמר לו קנה על מנת שתקנה לי מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה: אף על פי שנגמר הדבר בקנין כראוי שניהן יכולין לחזור בהן כל זמן שעסוקין באותו ענין מה שאין כן בשאר דרכי הקנאה הפסיקו הענין אין אחד מהן יכול לחזור בו: וכשם שקרקע נקנה באחד מאלו הארבעה דברים כך שכירות נקנה בהם: ובשאלת קרקע י\"א שאין מועיל חליפין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שמועיל בהן חליפין:\n" + ], + [ + "הלכות קנין עבד", + "עבד כנעני דינו כקרקע ונקנה בכסף ושטר וחזקה וחליפין: ונקנה ג\"כ במשיכה כגון שתקפו והביאו אליו אבל אם קראו ובא אליו או שאומר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח והלך אליו לא קנאו אא\"כ הוא קטן אז הוא קנה בקריאה שקורא לו והוא בא אליו: וכיצד הוא חזקת העבד שישתמש בו כדרך שמשתמשין בעבדים כגון שיתיר לו מנעל או ינעילהו או יוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו או הלבישו סכו גרדו או שהגביה את רבו קנאו: ובהגביה רבו אותו כתב הרמב\"ם ז\"ל שג\"כ קנאו בהגבהה ואיני יודע למה שדברו יחיד הן דר\"ש קאמר לה אבל לרבנן לא קנאו בהגבהה: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא במלאכה של שימוש גופו אבל במלאכה אחרת כגון שתפר לו את בגדיו או עשה לו אחת מהמלאכות לא קנאו: וצריך שתהיה החזקה בפני רבו או פאילו שלא בפניו אם יאמר לו לך חזק וקני:\n" + ], + [ + "הלכות קנין בהמה", + "בהמה בין גסה בין דקה נקנית במשיכה וא\"צ להגביהה ומה היא משיכתה אפילו לא תפש בה: אלא קורא לה והיא באה או שהכישה במקל או שהנהיגה בקול משעקרה יד ורגל קנאה: ואין צרך שתהלך מלוא קומתה: כתב הרמ\"ה שגמל וחמור שניהם נקנין בין במשיכה בין בנהגה אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דוקא נטל במשיכה וחמור בהנהגה אבל גמל בהנהגה וחמור במשיכה איכא חד מינייהו דלא קנה ולא ידיענן הי מינייהו קני והי לא קני הילכך במכר ובמתנה לא קנה חד מינייהו דאוקי ממונא בחזקת מריה ובמציאה והפקר קנו שניהם: וברכיבה שרוכב עליה אינו קונה אלא אם כן מנהיגה ברגליו: וב' שרוכבין עליה ומנהיגין ברגליהם קונים שניהם זה בזה ולא אמרינן שהראשון עיקר והשני טפל לו וכן אם אחד רוכב ומנהיג ברגליו והשני מנהיג לבד קנו שניהם והרמב\"ם כתב שברכיבה לחוד קונה וכן דעת רב אלפס וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה ואם א' רוכב על החמור והשני תופס במוסירה הרוכב קנה החמור ובית פגיה ותופס במוסירה קונה מה שתפס ממנה בידו והשאר לא קנו לא זה ולא זה ואם יבוא אחר ויחזיק בו קנה: ומסירה גם כן קונה בבהמה ומה היא מסירתה י\"א שצריך המוכר למסרה מידו ליד הלוקח וי\"א שא\"צ למסרה מידו לידו רק שיאחז בה ברגלה או במשאוי או באוכף שעליה במצות המוכר אפי' שלא בפניו אם א\"ל לך חזק וקני ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: מסירה אינה קונה אלא בר\"ה ובחצר שאינו של שניהם אבל לא בסימטא ובחצר של שניהם ולא ברשות המוכר ומשיכה אינה קונה ברשת הרבים ולא בחצר שאינו של שניהם אלא בסימטא ובחצר של שניהם והגבהה קונה בכ\"מ: והא דמסירה קונה דוקא שאמר לו קני סתם או חזק וקני אבל אם א\"ל לך משוך וקני הוי קפידא ואינו קונה עד שימשכנה ואפילו אם עומדת בר\"ה צריך שימשכנה למקום הראוי למשיכה ואם עומדת ברשות המוכר ישכור את מקומה וכתב הרמ\"ה דוקא היכא דשני לגריעותא כגון דבר שקניינו במשיכה ומסירה ואמר ליה משוך וקני או שני ממשיכה למסירה אבל אי שני לקנין חשוב כגון להגבהה קנה אבל ודאי אי א\"ל לא תקנה אלא במשיכה לא קנה בקנין אחר אפילו אי עביד הגבהה דעדיף מיניה כיון דגלי דעתיה דלא בעי דליקניה אלא במשיכה: והוא הדין נמי בשוכר מקומה אינו קונה א\"נ קיימא ברשות לוקח ולא קבל עליה מוכר דזבין ליה סתמא אלא א\"ל משוך וקני גלי דעתיה דלא ניחא ליה דנקני ליה רשות לוקח ע\"כ ולדעת ר\"י אפילו שינה למעליותא כגון שא\"ל משוך וקני והגביהה או שא\"ל קני במסירה ומשכה לא קנה וכן דעת רב אלפס וא\"א הרא\"ש ז\"ל: משך שלא בפני המוכר לא קנה עד שיאמר לו משוך וקני ואם מסר לו משכוכית והיא בהמה המהלכת בראש העדר והכל הולכין אחריה אצ\"ל לו משוך וקני דכמאן דא\"ל דמי וקונה אפי' שלא בפניו: המוכר או נותן בהמה לחבירו ואמר לו קנה כדרך שבני אדם קונין אם משכה או הנהיגה או הגביהה בכל מקום קנאה ואם רכב עליה בשד�� או אפילו בעיר בסימטא קנאה ואם רכב עליה ברשות הרבים אם הוא אדם חשוב קנאה שכן דרכו לרכוב בעיר וכן אם אדם מזולזל הוא שאינו מתבייש לרכוב בעיר קנה ופי' הרמב\"ם כגון המטפלין בגידול הבהמות והעבדים אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אדם מזולזל קנה ובינוני לא קנה לפי זה דוקא בינוני לא קנה אבל כל שאינו בינוני אפילו אינו עבד קנה דבכלל מזולזל היא ואשה קונה בכ\"מ שכן דרכה לרכוב ובמציאה והפקר בכל ענין קנה: וכתב הרמב\"ם האומר לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקנה ומשך או החזיק לא קנה שתקנה משמע להבא ועדיין לא הקנה לו כלום אלא צריך המוכר או הנותן לומר משוך זקני או חזק וקני דמשמע שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק: וגדולה מזו פירש רש\"י שאפילו אם אמר לו משוך חפץ זה לקנותו לא קנה עד דא\"ל קני אותו דמשמע משוך לקנותו אבל אני איני מקנה לך: אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אם אמר לו משוך חפץ זה לקנותו קנה והראב\"ד השיג עליו ג\"כ וכתב במשוך ותקנה שקנה: האומר לחבירו משוך בהמה זו ולא תהא קנויה לך אלא לאחר שלשים יום לא קנאה ואם אמר לו מעכשיו ולאחר שלשים יום אפילו שעומדת לסוף שלשים יום באגם שאינה ברשותו קנאה:\n" + ], + [ + "הלכות קנין מטלטלין", + "דבר תורה מעות קונות בכל המטלטלין אחד בעלי חיים ואחר שאר כל המטלטלין שכיון שפסקו סכום הדמים ונתנו למוכר חזר המקח לרשות לוקח לכל דבר ואין אחד מהם יכול לחזור בו לפיכך משקבל המוכר המעות הן שלו מן התורה ואם קדש בהם את האשה מקודשת: וחכמים תקנו שלא יהו מעות קונות עד שיגביה דבר שדרכו להגביה או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה: וכיון שמשך או הגביה או שנמסר לו זכה אע\"פ שלא נתן המעות ואינו יכול לחזור בו וכופין אותו ליתן המעות: ופירש הרמב\"ם ז\"ל שאפי' משוי גדול של פשתן או של עצים שאינו יכול להגביה נקרא דבר שדרך להגביהו כיון שאפשר להתיר האגד ולהגביה כל עץ ועץ לבדו ואינו נקרא דבר שאין דרכו להגביה אלא כמו משוי של פלפלין או אגוזים ושקדים וכיוצא בהן והוא גדול שאין א' (מהם) יכול להגביהו ואם יתירוהו יהיה בו טורח גדול ויראה כיון שהוא משוי כבד נקנה במשיכה שלא הצריכוהו להתירו ולהגביהו אחד אחד: ואם מגביה דבר שאין דרכו להגביה קונה אע\"פ שאין דרכו בכך ספינה נקנית במשיכה או במסירה ואם בא לקנותה במשיכה צרך שימשוך את כולה שיחזיר סופה למקום שהיה ראשה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל י\"א דה\"ה נמי בשאר כל המטלטלין צריך שימשוך את כולה: ונ\"ל דדוקא ספינה צריך למשוך כולה וכן בבעלי חיים איכא מאן דאמר שצריך שתהלך מלוא קומתה משום דכי משך לה כל דהו אזלא ממילא להכי אין משיכה כל דהו דידהו חשיבא משיכה: אבל משיכת שאר כל המטלטלין שמשיכתם מכח אדם המושכן משיכה כל דהו דידהו חשיבא משיכה: כתב ה\"ר יונה י\"א דספינה אינה נקנית במשיכה אלא כדרך משיכתה כגון שמונחת במים או ברקק מים שהיא בסימטא או בחצר של שניהם אבל אם היא ביבשה אינו קונה עד שיגביהנה כתב הרמב\"ם ז\"ל ספינה כיון שיש בהטורח במשיכה לא הצריכוה משיכה אלא מסירה וכן כל כיוצא בזה ואם א\"ל המוכר לך משוך וקני לא קנה עד שימשכנה כולה כיון שמקפיד המוכר שלא יקנה אלא במשיכה ע\"כ: וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל שכל המטלטלין נקנין במסירה אלא שחילק היכא דלא מסר ליה מקנה לקונה מידו לידו אלא א\"ל חזק וקני ואזיל ותפיש בה אפילו שלא בפניו א\"נ תפש בה בפניו בתר דארצי מוכר לאקנויי ליה כה\"ג אמרינן מידי דבר משיכה הוא אינו נקנה במסירה אבל היכא דמסר ליה מק��ה גופיה לקונה מידו לידו כדי לאקנויי קנה אפילו במסירה אבל ר\"י פירש דלא מיקנה במסירה אלא ספינה ובעלי חיים וטעמא משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה וכשאוחז בספינה בחבל ומנענע כל שהוא הולכת מכחו על פני המים הלכך אפי' לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן בבעלי חיים אבל בשאר מטלטלין לא מהני מסירה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: וטעמא שתקנו חכמים שלא יהו מעות קונות משום שמא פעמים אחר שיתנן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס כגון שתפול דליקה בית המוכר ואם יהיה באחריות הלוקח לא יטרח מוכר להצילו לכך תקנו והעמידוהו חכמים באחריות המוכר כדי שיטרח ויציל וכיון דתקנו חכמים שיהיה ברשות המוכר א\"א לא נגמר המקח עד שימשוך: לפיכך אפילו אם נאבד באונס ולא היה כח במוכר להציל ולא נתעצל בהצלתו אפ\"ה הפסיד שיאמר הלוקח או תן לי מקחי או החזר לי מעותי ואפילו מי שפרע א\"צ לקבל כיון שחזר בו מחמת הפסד: וכיון שטעמא משום הכי הוא אם היה ביתו של לוקח מושכר למכר והמקח שם אין הלוקח יכול לחזור בו ואם יאבד באונס הוא באחריותו שהרי אם תפול דליקה הוא יטרח להציל ביתו: וכן אם המוכר השכיר ללוקח מקום בביתו והוא דר בו מעות קונות דכיון שהוא דר בבית המוכר אם תפול דליקה הוא טורח להציל פירותיו שבבית המוכר: אף על פי שהנותן דמים על המקח אינן קונות לו כתב רב אלפס משום רבינו האי כיון שקבלם המוכר כדי להשלים ללקוח מקחו הרי קבלם להוציא ולעשות בהם צרכיו להתחייב באחריותם והוי להו כהלואה גביה אפילו אי אמר למרי זוזי תא ושקול זוזך ואתניסו איחייב בהן שהרי צריך לקבל עליו מי שפרע הילכך כל זמן שלא קבל עליו מי שפרע ברשותו הם ויכול להוציאם הילכך חייב באחריותן ובאונסיהן אפילו אם הם בעין ואצ\"ל אם הוציאם שאז הם כמלוה אצלו וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל: ויראה מדברי רב אלפס שאם קבל עליו מי שפרע ואמר טול מעותיך אינם יותר ברשותו ואם נאנסו יפסיד הלוקח וכ\"כ הרמב\"ן שהוא פטור אפי' אי אפקינהו ויהיב ליה זוזי אחריני ויש מחלקים אי איתנהו להני זוזי אז נאנסו ללוקח ואם הוציאם אפילו יחד לו אחרים וקבל עליו מי שפרע נאנסו למוכר והרמ\"ה כתב אפילו אם קבל עליו מי שפרע ואמר לו טול מעותיך חייב בכל האונסים כדין מלוה גמורה עד שיעשה השבה שמועלת במלוה והכי מסתבר וכתב הרמב\"ם ז\"ל שאם חזר בו הלוקח ואמר לו המוכר טול מעותיך שאז הם אצלו כמו פקדון ואם נגנבו או נאבדו אינו חייב באחריותן ע\"כ ויראה שאין חילוק בין אם חוזר בו לוקח או מוכר ובין קודם שקבל עליו מי שפרע או לאחר כן אלא לעולם הן עליו כמלוה עד שיחזירם:\n" + ], + [ + "יש מעות קונות כגון שהיה לו מעות בידו בלא מנין ובלא משקל ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך במעות אלו שבידי ולקחן המוכר ולא דקדק לידע מניינם נקנה החפץ ללוקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו מפני שהוא דבר שאינו מצוי ולא הצריכו בו חכמים משיכה וכן ראובן שמכר לשמעון חפץ במנה ונתחייב לראובן במנה והיה לשמעון חפץ למכור ואמר ראובן לשמעו מכור לי חפץ שלך בדמים שאתה חייב לי מדמי החפץ שמכרתי לך וא\"ל שמעון הן נקנה החפץ לראובן בכ\"מ שהוא שגם זה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו חכמים משיכה וכתב הרמב\"ם אבל אם היה עליו חוב שלא מחמת מכר וא\"ל מכור לי חפץ שלך בחוב שיש לי אצלך ונתרצו שניהם לא קנה עד שיגביה או שימשוך: יש זמן שמעות קונות בההיא דתנן בד' פרקים בשנה משחיטין הטבח בעל כרחו פי' אם היה לו שור שוה מנה וקבל דינר אחד מלוקח ליתן לו בשר כשישחוט ולא נתקבצו לו קונים לכל דמי השור אינו יכו לחזור בו אלא צריך לשחטו וליתן הבשר ללוקח לפיכך אם מת השור מת ללוקח והם עי\"ט האחרון של חג ועי\"ט הראשון של פסח וערב עצרת וער\"ה וטעמא שהכל צריכין בשר בזמנים אלו לפיכך העמידו דבריהם על דין תורה: וביתומים ג\"כ העמידו דבריהם על דין תורה שאין קונן מהם אלא בכסף לפיכך אם האפוטרופוס מכר פירות משל יתומים ומשכן הלוקח ועדיין לא נתן המעות ונתייקרו חוזרין בהן היתומים שאין נכסיהן נקנין אלא בכסף הוזלו הפירות אין הלוקח יכול לחזור בו שלא אמרו שלא יהו נכסיהן נקנין אלא בכסף רק לטובתן קבלו היתומים הדמים ולא משך הלוקח הפירות ונתייקרו חוזרין בהם בשאר כל אדם ואם הוזלו ורוצה הלוקח לחזור בו חוזר גם כן ומקבל עליו מי שפרע ולא אמרינן שלטובת היתומים נעמידם על דין תורה לומר שנקנו הפירות ללוקח במעות שקבלו היתומים שרעה תבוא להם מזה שאם יצטרכו מעות לא ימעצו מי שיתנם להם עד שיתנו הם הפירות לקחו היתומים פירות ומשכום ולא נתנו הדמים והוקרו קנאו כשאר כל אדם הוזלו לא נאמר העמידם על דין לתורה שלא יקנום אלא בכסף ויחזרו בהם שא\"כ כשיצטרכו הם לקנות פירות לא ימצאו מי שימכרם עד שיתנו המעות קודם נתנו המעות ולא משכו הפירות והוזלו חוזרים בהם כשאר כל אדם הוקרו ורוצה המוכר לחזור בו חוזר ומקבל עליו מי שפרע שאם נעמידם על דין תורה לומר שקנו להם המעות יאמר לו המוכר נשרפו פירותיך או נאבדו שברשותך היו משעה שנתת המעות:" + ], + [ + "יש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בהם כגון שמונחין ברשותו ודחצרו קונה לו אם הוא משתמר שם אפילו אם אינו עומד שם ואם אינו משתמר שם אז צריך שיעמוד אצלו: ואם אין המקח ברשותו אלא ברשות אחרים אם הגביהו או שכר את המקום שמונה בו או נתנוהו לו במתנה ובקנין או אפילו בדיבור בעלמא קנהו דהשתא הוי ברשותו וחצירו קונה לו: ופירש רשב\"ם דה\"ה נמי אם הוא ברשות המוכר אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דוקא כשהוא מונח ברשות אחר ואמר בעל החצר יזכה חצרי לפלוני במקח שקנה מפלוני קונה אפי' באמירה לחוד דחצרו בידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו בשל אחרים אבל אם הוא מונח ברשות המוכר ואמר יזכה חצרי ללוקח במקח שקנה ממני לא קנה לו שאין אדם יכול לזכות בשל עצמו לחבירו שלא ע\"י אחרים אלא צריך שיגביה או ישכור המקום ויקנה לו בכסף או בשטר או בחזקה: ובאחד מאלו הדרכים קנה לאחר שפסק סכום הדמים אע\"פ שלא סדר: כליו של אדם ג\"כ קונות לו במקום שיש לו רשות כגון בסימטא ובחצר של שניהם שיש לו רשות להניח שם אבל לא ברשות הרבים לפיכך אם מדד מוכר הפירות ונתנם לתוך כליו של לוקח בסימטא או בחצר של שניהם קנה אפילו לא א\"ל זיל קני אבל אם לא מדדם ונתנם לתוך כליו של לוקח לא קנה אא\"כ יאמר לו זיל קני שלא היה דעת המוכר שיקנה לו כליו כיון שמחוסרין מדידה אבל ברשות הרבים לא קנה אפילו מדד ואמר ליה זיל קני: וכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא אם הוא קונה לו אם לאו ולא איפשטא לפיכך אינם קונים לו אא\"כ אמר ליה זיל קני דכיון דאמר ליה הכי חשבינן ליה כאילו נתן לו רשות להניח שם הכלי והו\"ל ככליו של לוקח ברשות לוקח וקונה לו אפילו לא מדד אבל אי לא אמר ליה זיל קני לא קנה אפילו מדד וכתב הרמ\"ה דוקא דא\"ל זיל קני דאז גלי אדעתיה דכי יהיב ליה רשות לאנוחי התם אדעתא למיקני ליה הוא דיהיב ליה אבל אי לא אמר זיל קני אע\"ג דיהיב ליה רשותא לאנוחי התם לא קנה ע\"כ: ואין דעת ה\"ר יוסף הלוי כן שכתב אם קנה כלי מהמוכר והגביהו שקנה בהגבהה ואח\"כ הניחו ברשות מוכר קונה לו מה שבתוכו מפני שנהנה המוכר במה שקנה ממנו הכלי ואינו מקפיד על מקומו והוה ליה כאילו השאילו המקום וכיון שספק אם קנה כליו של לוקח ברשות מוכר משום דמספקא לן אם הכלי בטל אצל הרשות או הרשות בטל אצל הכלי א\"כ כליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קני ופירש ה\"ר יונה אפילו אם אמר לו זיל קני דבלשון הזה אין הכלי שאול לו ולא דמי לכליו של לוקח ברשות מוכר דכשאומר לו זיל קני נתן לו רשות להניח הכלי ואף על פי שאין המקום קנוי לו מכל מקום הכלי קנוי לו וכתב הרמ\"ה כיון דתרווייהו ספיקי נינהו אי מתרמי תרווייהו גבי חד לוקח וחד מוכר חד כליו של לוקח ברשות מוכר וחד כליו של מוכר ברשות לוקח דינא הוא דאתי לוקח עליו ממה נשפך ומפיק מיניה חד מינייהו אלא שיד מוכר על העליונה ליתן לו איזה שירצה וה\"ה נמי בתרי תובעין וחד נתבע היכא דכתבי הרשאה זה לזה גבי חד מינייהו ממה נפשך עכ\"ל: משיכה מהניא בגליו של מוכר שאם מדד המוכר ונתן לתוך כליו ומשכו הלוקח בפניו קונה ואפילו לא אמר לו משוך הכלי לקנות מה שבתוכו: אין הרשות קונה ולא הכלי ולא המשיכה ולא ההגבהה אא\"כ פסק תחילה המדה בכך וכך אבל כל זמן שלא פסק אין לו שום צד שיקנה בו דכל זמן שלא פסק לא סמכה דעת שניהם שמא לא יסכימו על הסכום ואם המקח דבר שדמיו קצובין אז קונה אע\"פ שלא פסק וכן אם אמר לו הריני מוכר לך בפי שישומוהו שלשה קונה אפי' אם אין דמיו קצובין: בד\"א שאין המדידה מעכבת כשלא הזכיר לו סכום כל המקח אלא אמר לו כל מדה ומדה בכך וכך לפיכך הוי כל מדה ומדה דבר בפני עצמו אבל אם אמר לו כור בשלשים זוז אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו במדה אחרונה ואפילו הוא ברשות לוקח ובכליו או אפילו אם הגביה או משך כל הכור אינו קונה אא\"כ מדד כיון שגילה דעתו שאין רוצה למכור אלא כל הכור ביחד לא סמכה דעת שניהם עד שימדדו והרמ\"ה כתב דוקא בסימטא אבל אם הוא ברשות לוקח או שהגביה כל הכור קנה וכן כתב רב אלפס וה\"ר יונה הוסיף לומר דאפילו לא משך אלא כל סאה וסאה לבדה קנאה במשיכתה ולא נהירא אלא כדפרישית דאפי' משך כל הכור או הגביהו לא קנה אא\"כ שמדדו וכן דעת א\"א הרא\"ש דז\"ל וכתב עוד ה\"ר יונה דכי אמרינן כשמדד לו סאה אחרונה קנה כל הכור דוקא שמדד לו כל סאה וסאה ונשארו כולם בתוך הכלי עד אם כלה למדוד כל הכור אבל אם מודד כל סאה וסאה ונתנה ע\"ג סימטא כיון שלא קנה בשעת מדידה גם לבסוף לא קנה ואין נראה לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא כיון שגמר מדידת כל הכור אגלאי מילתא שקנה כל סאה וסאה למפרע משעה שנמדדה א\"ל כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה אם הוא במקום הראוי לקנות כגון בסימטא או בחצר של שניהם וטעמא משום דמספקא לן אי תפיש לשון ראשון או לשון אחרון הילכך מה שבא לידו והוא מוחזק בו לא מפקינן מיניה ואם לא נתן המעות כתב הרמ\"ה דאף במה שהוא תפוש יכול לחזור בו כיון שהוא מוחזק עדיין במעות אוקי ממונא בחזקת מריה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן מכר עשר חביות לשמעון ואמר לו אני מוכר לך חביות אלו המדה בכך וכך ולאחר שלקח שמעון קצת מהיין מחבית אחת חזר בו ולא רצה ליקח יותר אם יכול לחזור בו גם מחבית שפתח. תשובה ודאי משאר החביות יכול לחזור בו כיון שלא משך ואם לא נתן מעות אף מי שפרע ליכא ואותה חבית שפתח מילתא דפשיטא הוא שאם יניחנה כך תחמיץ ותתקלקל לפיכך צריך ליקח כולה אע\"פ שלא משך אמנם יכול לומר למוכר אני מחויב באחריות היין וטול אתה היין שבחבית בשומת ב\"ד ואם יפסד ויחסר אשלם ואפרע דמי החבית כפי מה שהיה שוה כשקניתיו: הכניס הלוקח את החמורים לביתו עם התבואה שעליהם אותה משיכה אינה כלום אפילו אם פסק הדמים ומדד המוכר על החמורים לא קנה אא\"כ פרקם ומכניסם שאז יקנה לו ביתו לכשיפסוק אם הוא במשוי שאינו מונח בכליו של מוכר אף על פי שלא מדד והראב\"ד כתב דאפילו מדד לוקח על החמורים לא קנה שלא נתכוין למשיכה ולקנות במדידה זו דלמדידה בעלמא נתכוין ולא מסתברא: היה המוכר מודד במדת הסרסור או של אחר שהשאיל להם עד שלא נתמלאת המדה הוא ברשות מוכר ויכול לחזור בו אפי' אם יש בה רישומים לידע עד היכן הוא לוג או ב' לוגין וא\"ל כל רושם ורושם בכל וכך משנתמלאת היא ברשות לוקח וקינה לו אם הוא בסימטא או בחצר שאיננה של שניהם ואם המדה של לוקח ויש בה רישומים ללוג ולשתים ולשלש וא\"ל כל רושם בכך וכך כשיגיע לכל רושם ורושם קנה ואם המדה הוא של מוכר לעולם הוא ברשותו אפילו נתמלאה עד שעירה אותה ואם הסרסור מודד להם בשכר ונשברה מהדה חייב עליה אע\"פ שלא נתנו שכר עליה אלא על המדידה: הנוטל כלי מבית האומן לבקרו ואם ייטב בעיניו יקחנו ונאנס בידו חייב אם דמיו קצובין דמשעה שלקחו חשוב כשלו כיון שדמיו קצובין ואפילו אם ירצה המוכר לחזור בו אין שומעין לו אבל מיהו הלוקח יכול לחזור ולהחזירו לו כל זמן שהוא בעין אלא שמידת חסידות הוא שלא לחזור בו כיון שגמר בלבו ליקחנו: ואם גילה בדעתו שאינו חפץ בו ונאנס בידו קודם שהחזירו י\"א שהוא חשוב כש\"ש וחייב בגניבה ואבידה והרמ\"ה כתב שדינו כשומר חנם ורשב\"ם פירש שחייב באונסין עד שיחזירנו וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל והוא שיהיה דבר שיש לו קונים הרבה ואין המוכר קץ בו אבל אם הוא דבר שהמוכר קץ בו ומחזיר למכרו מפני שאין מצוי לו קונים ברשות המוכר הוא עד שיפסוק דמיו ויקנהו הלוקח באחד מדרכי ההקנאות:" + ], + [ + "יש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בו והיינו דאמר רב פפא סיטומתא קניא ופירש רש\"י היינו רושם שרושמין החנונים החביות כשלוקחין מבעל היין וכתב הרמב\"ם ז\"ל דוקא כשרשם לפני המוכר או שאמר לו המוכר לך רשום על מקחך שהרי גמר להקנותו: ור\"ח פירש כדרך שנוהגין בגמר המקח שתוקע כפו לכף חבירו ובזה נגמר המקח: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וכיוצא בזה באיזה דבר שנהגו לגמור המקח כגון במקום שנותן חלוקה פשוט אחד למוכר ובזה נגמר המקח:" + ], + [ + "הלכות קנין אגב קרקע", + "מטלטלין נקנין אגב קרקע שאם מכר או נתן קרקע ומטלטלין לחברו כיון שקנה הקרקע באחד מן הדרכים שקונין בהן קרקע נקנו לו גם המטלטלין בכל מקום שהן אפילו אם אינן בתוך הקרקע לא שנא אם שניהם במכר או במתנה לא שנא אם אחד במכר והשני מתנה: אבל צריך שיאמר לו קנה קרקע זה וקנה אגביו מטלטלין שאם לא אמר כן אינן נקנין אגביו אפילו אם הם בתוכו והרמב\"ם כתב שאם הם בתוכו א\"צ שיאמר לו קנה אגביו המטלטלין והראב\"ד השיג עליו וכ' כסברא הראשונה וכן יראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל: וקרקע אפילו כל שהוא קונין אגביו אפילו מטלטלין הרבה: הקנה הקרקע לאחד ולשני מטלטלין אגביו מיבעיא אם קונה אם לאו ולא אפשיטא וכתב הרמב\"ם לא קנה ואם תפס אחר שחזר בו המקנה אין מוציאין מידו: היה לאחד עציץ נקוב וזרעים שבו הם של אחר והקנה בעל העציץ עציצו לבעל הזרעים כיון שמשך קנה הקנה בעל הזרעים זרעיו לבעל העציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים עצמם: היה העציץ והזרעים שבו הכל לאחד והקנה שניהם לאחר החזיק בעציץ לקנות הזרעים אף העציץ לא קנה החזיק בזרעים קנה העציץ שהם חשובים כקרקע כיון שהם מחוברים לקרקע אבל העציץ יש לו דין מטלטלין: הקנה עבדים וקרקעות לאחד החזיק בעבדים לא קנה הקרקעות החזיק בקרקעות אם העבדים בתוכן קנה ואם לאו לא קנה אפי' אם אמר לו קנה אותן אגב קרקע: הקנה עבדים ומטלטלין לאחד משך המטלטלין לא קנה העבדים החזיק בעבדים לא קנה המטלטלין אא\"כ הם ע\"ג העבד והוא שיהיה כפות וגם ישן שאז קונה מתורת חצר דהו\"ל כאילו הן בחצרו: אמר לו משוך בהמה זו ובמשיכתה קני כלים שעליה ולא הקנה לו הבהמה לא קנה כלים שעליה משיכתה ולא מיבעיא זה אלא אפילו הקנה לו הבהמה והכלים ומשך הבהמה וקנאה לא קנה הכלים שעליה במשיכתה ומטעם חצר נמי לא קנה דמהלכת היא ואינו קונה אפי' אם עמדה אלא א\"כ היתה כפותה דאז הויא כחצרו: ואם אמר לו משוך קופה זו ובמשיכתה קני מה שבתוכה קנה מה שבתוכה אף ע\"פ שלא קנה הקופה בד\"א בלוקח אבל במציאה שאמר אני מושך בהמה זו לקנותה ואת הכלים שעליה קנאם: \n" + ], + [ + "הלכות קנין בחליפין", + "מטלטלין קונין זה את זה בדרך חליפין לא מיבעיא אם אין המקנה מקפיד לידע סכום החפץ שנוטל בחליפין כעין שקונין בסודר דהיינו קנין גמור שמועיל לכל הדברים שכל דבר בין קרקע בין מטלטלין בין בעלי חיים נקנה בחליפין ופירות נמי אע\"פ שאין קונין בהם נקנין בחליפין חוץ מדבר שאין בו ממש שאין קנין מועיל בו כגון שקנו ממנו שילך עם פלוני למקום פלוני או שיחלקו חצר שביניהם וכיוצא באלו שהן קנין דברים ואין לו על מה לחול אבל שאר כל דבר נקנה בקנין חוץ ממטבע: אלא אפילו אם מקפיד לידע סכום החפץ שנוטל דהשתא דומה לדמים אפילו הכי נקנה כיצד היה לזה פרה ולזה חמור והעריכו אותה כמה שוה כל אחד מהם והסכימו להחליפם זה בזה כיון שמשך בעל הפרה את החמור נקנית פרתו לבעל החמור בכל מקום שהיא ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו החליף חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ולא משך את הטלה לא קנה כיון שאין כאן משיכה גמורה שלא משך גם את הטלה וי\"א דוקא בכי האי גוונא משום שאין החמור ראוי ליחלק אבל אם אמר פרה וטלה בכור חטין ומשך הפרה ולא משך הטלה קנה בחטין כנגד דמי דפרה ואין נראה לא\"א הרא\"ש ז\"ל: מטבע אין קונין בו ולא נקנה בקנין כיצד מכר לו פרה או טלית או אחד מכל מיני מטלטלין בדינרי זהב או כסף או במטבע של נחשת אע\"פ שקבל המעות לא נקנה החפץ ללוקח וכן אם בא להקנות לחבירו מטבע שבידו או שיש לו ביד אחר בקנין סודר אינו מועיל אבל יכול לשעבד נכסיו בקנין לאחר לגבות מהן סך ממון ומשמשך הלוקח החפץ נתחייב הוא למוכר בדמים ומיהו דוקא בתורת דמים שלא יחד לו המעות לפיכך משמשך המקח נתחייב במעות: אבל בתורת חליפין שיחד לו מעות ואמר לו באלו המעות לא קנה דכיון שיחדם אם אבדו אינו חייב באחריותן ליתן לו אחרים לפיכך לא סמכה דעתיה דבעל המקח עד שיגיעו המעות לידו וכמו שלא זכה המוכר במעות כך לא קנה הלוקח החפץ אע\"פ שמשכו בד\"א שמכר שאר כל המטלטלין כאחד מכל המטבעות שבעולם שבכולם יש להם דין מטבע גבי שאר מטלטלים בין לענין שאין עושים בהם חליפין להיות קונין בהם בתורת סודר ולא נקנין בקנין ואין קונין במשיכתן המטלטלין אבל מתחייב בהם במשיכת המטלטלין: אבל המוכר מטבע במטבע יש מהם שיש להם דין שאר מטלטלין שבמשיכתן מתחייב לחברו המטבע שנותן תמורתן ויש מהם שיש להם דין מטבע שאין מתחי��ב במשיכתן ליתן תמורתן כיצד זהב גבי כסף יש לו דין מטלטלין שאם מכר לו דינר זהב בעשרים וחמשה דינרי כסף בתורת דמים שלא יחד לו הכסף ומשך הלוקח דינר הזהב נתחייב למוכר בכסף מיד וחייב ליתן לו חמשה ועשרים דינרי כסף כפי מה שפסק עמו אם חדשים חדשים ואם ישנים ישנים אבל אם משך המוכר הכסף לא נקנה דינר זהב ללוקח עד שיגיע לידו וכל אחד מהם יכול לחזור בו: נחשת קונה הכסף ואין הכסף קונה הנחשת כיצד מכר לו שלשים איסרי נחשת בדינר כסף ומשך הלוקח באיסרות נתחייב בדינר הכסף למוכר וחייב ליתנו לו כפי מה שפסק אם חדש חדש ואם ישן ישן אבל אם משך המוכר בדינר הכסף לא קנה הלוקח האיסרות עד שיגיעו לידו. הנחשת גבי זהב פי' ר\"י שיש לו דין מטבע ולא נקנה הזהב במשיכתו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שיש לו דין מטלטלין ומתחייב בזהב במשיכתו וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל: מעות הרעות שנסדקו ועדיין יוצאין בהוצאה אבל לא להדיא ויש להם דין מטלטלים ומתחייב המעות היפות במשיכתן והם אונס נקנין במשיכת מעות היפות. אסימון הוא מטבע שאין עליו צורה מתחייב במשיכתו המטבע ומטבע אפילו מעות הרעות אין מתחייב במשיכת אסימון: וכולן יש להם דין מטבע לגבי שאר כל מטלטלין: וכולן זה כנגד זה כגון שמכר דינר זהב בדינר זהב או דינר כסף בדינר כסף או מעות רעות ברעות או אסימון באסימון יש להם דין מטבע ואין קונין זה את זה: בד\"א כשיוצאים בהוצאה אבל אם אין יוצאים בהוצאה ל\"ש פסלתן מלכות ל\"ש פסלתן מדינה יש להם דין שאר כל המטלטלין בין לענין שנקנין בקנין בין לענין שמתחייב במעות במשיכתן והם אינם נקנין במשיכת המעות וכן קונין בהן בתורת קנין סודר כיון שנפסלה צורתן: המטבע אין יכולין לקנותו אלא אגב קרקע כגון שישכור מקום המעות או באחד משאר דרכי ההקנאות ואז נקנו לו המעות שעליו מתורת חצר או יקנה לו קרקע ויקנה לו אגביו המעות אפילו שאינו עליו: וכ' הרמב\"ם ובלבד שיהו המעות קיימים כגון שהיו מופקדים ביד אחר אבל ראובן שיש לו חוב אצל שמעון והקנה קרקע ללוי ועל גביו חוב שיש לו אצל שמעון לא קנה החוב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שכותבין הרשאה גם על ההלואה ולמעלה כתבתיו: עוד יש דרך אחרת להקנותם במעמד שלשתן ולמעלה כתבתיו וגם מכירת שטר חוב כתבתי למעלה:\n" + ], + [ + "אע\"פ שמעות אינן קונות כל החוזר בהן בין המוכר בין הלוקח לא עשה מעשה ישראל וצריך לקבל עליו מי שפרע: ואפילו לא נתן כל המעות אלא מקצתן צריך לקבל עליו מי שפרע שיאמר לו הדיין מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצריים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה שהדיין אומר לו מי שפרע וכו' הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך: אבל כל זמן שלא נתן המעות אינו צריך לקבל עליו מי שפרע: ואם רשם המקח כדרך שעושין הסוחרים אף ע\"פ שלא נתן המעות צריך לקבל מי שפרע אפילו במקום שאין נוהגין לגמור המקח ע\"י רושם: אבל אם נתן משכון וחוזר בו א\"צ לקבל עליו מי שפרע: וכתב הרמב\"ם ז\"ל אבל אם היה לו חוב עליו ואמר לו מכור לי בחוב שיש לי עליך ונתרצה המוכר הרי זה כמי שנותן דמים עתה והחוזר בו עומד במי שפרע: ובקרקע בכי האי גוונא קונה לגמרי אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שלא קנה אפילו המעות עדיין בעין ביד הלוה דמלוה להוצאה ניתנה ואינו נותן לו עתה כלום: אבל אם אמר לו יקנה לי שדה שלך בהנאת מחילה מלוה קנה ואפילו לא מחל לו כולה אלא הרויח לו הזמן כגון שהגיע זמנו לפרוע והרויח לו הזמן ��אמר לו יקנה לי שדה שלך בההיא הנאה שהרוחתי לך קנה: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שא\"צ לקבל עליו מי שפרע אלא כשחוזר משום יוקרא וזולא: אבל אם חוזר משום שהוא ירא שיפסיד הכל כההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא לחבריה ושמע שבאו אנסים ליקח אותו ואסיקנא שחוזר בו ואין צריך לקבל עליו מי שפרע: אע\"פ שבדברים בלא מעות א\"צ לקבל עליו מי שפרע מ\"מ ראוי לאדם לעמוד בדיבורו אע\"פ שלא לקח מהדמים כלום ולא רשם ולא נתן משכון וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו וכ' בעל המאור ה\"מ בחד תרעא אבל בתרי תרעי אין זה ממחוסרי אמנה: וכן האומר ליתן מתנה לחברו ולא נתנה לו הרי זה ממחוסרי אמנה בד\"א במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אין בה משום מחוסרי אמנה:" + ], + [ + "הלכות מוכר באונס ומסירת מודעה", + "מי שאנסוהו למכור ומכר וקבל הדמים הרי זה מכר בין במקרקעי בין במטלטלין דאגב אונסיה גמר ומקנה אלא שה\"ר יונה חילק דבקרקעי אפילו לא נתן לו כל שויו לפי שאין אונאה לקרקע אבל מטלטלין כיון שיש בו כדי אונאה או כדי ביטול מקח אין כאן תורת מקח ונראה לפרש דבריו כשאינו כופהו אלא על המכירה אבל בסכום המעות אין כופהו אבל אם כופהו ליתן לו בפחות משויה אף בקרקע אין כאן תורת מקח והוי כמו שאנסוהו ליתן שאינה מתנה: במה דברים אמורים שראו עדים שקבל המעות אבל אם לא ראו אלא שהודה בפניהם שקבלם לא: והיכא שראו נתינת המעות לא שנא אנסוהו שימכור שדה ידועה לא שנא אנסוהו בסתם שימכור ומכר לו אחת משדותיו אפי' לא הו\"ל לאשתמוטי ולא מנה המעות כשקבלם דהשתא איכא הוכחה שבע\"כ קבלם אפ\"ה זביניה זביני: ל\"ש אנסוהו אונס הגוף כגון שהכהו עד שמכר לו ל\"ש אנסוהו ממון כגון שהפסידוהו בהפסד ממון בין ע\"י עכו\"ם בין ע\"י ישראל כההוא דמשכן פרדיסא לחבריה לשלש שנים ולאחר ששהתה ג' שנים בידו א\"ל אי לא זבנת לי אכבוש שטר המשכונא ואימא לקוח היא בידי והפסדתי השטר ועשה לו שטר מכירה ואסיקנא דהשיב אונס לבטל המקח: ואם מסר מודעה תחילה שאמר לעדים דעו מה שאני מוכר לפלוני חפץ פלוני או שדה פלוני מפני שאנוס אני המכר בטל אפילו החזיק בו כמה שנים: ודוקא באונס דאתי ליה מאחריני אותו מבטל המקח אבל אונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות לא ואפילו באונס דאתי ליה מאחריני דוקא שאנסוהו למכור אבל לא אנסוהו למכור אלא ליתן מעות ומחמת שלא היו לו המעות הוצרך למכור לא הוי אונסא וזביניה זביני: ואפילו אם עדי המודעא עצמם חתמו על המכר אינו כלום אפילו אמר להם ברצוני אני מוכר בלא אונס שכשם שאנסוהו למכור כך אנסוהו לומר שהוא מרצונו: ואם העדים מעידים שבפניהם מנה לו המעות אז לא יחזיר לו את השדה אא\"כ יחזיר לו המעות שקבל ואם מעידים בפנינו הודה לו שקבלם אז צריך להחזירם לו בלא מעות שמחמת יראה הודה שקבלם: וצריך שידעו העדים שהוא אנוס אבל לא יסמכו על דבריו שאומר להם שהוא אנוס: וכתב ה\"ר יונה אפילו יאמר כתבו לי שמסרתי מודעא בפניכם וכשיודע ע\"פ עדים האונס שאנסוני יצטרף עדותכם לבטל המקח אין שומעין לו: ולפיכך כל מודעא שאין כתוב בה והכרנו אונסו אינו מודעא: בד\"א במודעא של מכר אבל במודעא של מתנה שכפאוהו ליתן או על מחילה או גט אין צריכין להכיר אונסו שאפילו אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן או מוחל מדעתו אין המתנה או המחילה כלום דדוקא גבי מכר אמרינן כיון שקבל המעות גמר ומקנה מה שאין כן במתנה ומחילה: כתב הרמב\"ם ז\"ל בד\"א שצריך מודעא בחמסן שכופה את המוכר למכור לו שלא לרצונו אבל הגוזל והוחזק גזלן ואח\"כ לקח שדה שגזל אין המוכר צריך למסור מודעא: ואם מסר מודעא ובטלה אח\"כ כתב רב האי דלא הוי ביטול אפי' אם פירש בשטר זביני דזבין בדלא אניס וחתם ביה בביטול מודעא לאו כלום היא דההוא אונסא דאנסיה אעיקר זביני הוא גופיה אנסיה לאודויי ליה מאי דבעי: וכן כתב רב אלפס והרמב\"ם וכן כתב הרמ\"ה ז\"ל דלא מהני ביטול מודעא בזביני עד שיעידו העדים שידעו בסילוק אונסו או שהודה לו שלא מסר מודעא קודם לכן דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי: אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאם כפוהו לבטל המודעא מהני הביטול ולא הוי מודעא אע\"פ שאמר בשעת מסירת המודעא כל מה שאבטל לא יהיה ביטול אינו מועיל דמ\"מ לבסוף כשכפו אותו לבטל מה שאמר מקודם הכל בטל דאגב אונסיה גמר ומקני ומבטל ובמתנה היכא דידעי באונסיה אפילו אם בטל לא מהניא ביטול דכיון דאנוס הוא אפילו לא מסר מודעא לא הוי מתנה אבל מסר מודעא ולא ידענו באונסיה ואח\"כ בטלה מדעתו מהני הביטול כיון שלא הכרנו באונס ולהכי נהיגי למיכתב ביטול מודעא במתנה ע\"כ:\n" + ], + [ + "האומר לחבירו כשאמכור שדה זו אמכרנה לך מעכשיו במנה וקנו מידו ומכרה לאחר במאה ועשרים השני קנאה שלא היה תנאו עם הראשון אלא אם ימכרנה מרצונו ושמכרה לשני במאה ועשרים חשוב כאילו אנסוהו למוכרה לו שהתוספת שהוסיף לו אנסו למוכרה לו וכתב הראב\"ד שאם הראשון רוצה ליתן לו כמו השני שצריך ליתנה לו ולא עוד אלא אפילו אם מכרה כבר לשני במאה ועשרים אם הראשון רוצה ליתן כמו השני מוציאה מידו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאפי' אם ירצה הראשון ג\"כ ליתן מאה ועשרים זכה השני כיון שבשעת המכר קנה השני לא יתבטל בשביל תוספת דמים של זה ואפילו ידע הראשון קודם המכר שרצו ליתן בה מאה ועשרים ואמר תנה לי במאה ועשרים ומכרה לשני אפ\"ה קנה השני שלא היה תנאי אלא אם ימכרנה לאחר בשויה דהיינו מנה כיון שנתנו לו בה מאה ועשרים אין כאן תנאי: אבל אם מכרה לאחר במנה לא קנאה אלא הראשון: אבל לא הזכיר לו סכום אלא אמר כשאמכרנה לא אמכרנה אלא לך ומכרה לאחר קנאה השני כיון שלא קצב לו דמים ואם אמר כשאמכרנה אמכרנה לך כפי מה שישומו אותו בי תלתא די בשנים מהשלשה אמר כפי מה שיאמרו שלשה עד שיסכימו כל השלשה לדעת אחת אמר כפי מה שישומו ארבעה עד שיסכימו כל הארבעה לדעת אחת ואין צריך לומר אם אמר כפי מה שיאמרו ארבעה: שמוה שלשה או ארבעה ואמר מוכר ישומו אותה אחרים שבקיאין יותר בשומא אין שומעין לו:" + ], + [ + "הלכות מוכר על תנאי ודיני אסמכתא", + "המקנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלין על תנאי שאפשר לקיימו אם יתקיים התנאי נתקיים המקח שהוקנה לא נתקיים התנאי לא נתקיים המקח וכתב הרמב\"ם בין שהתנה מקנה או הקונה ע\"כ: וצריך לחלק בדבר שאם התנה המוכר בתנאי שהוא לטובת הלוקח אין זה תנאי כההוא דזבין ארעא לחבירה שלא באחריות ובתר הכי א\"ל מוכר ללוקח אם יטרפוהו מינך מגבינא לך שופרא שבחא ופירי דאסיקנא דלא הוי תנאה שהלוקח היה צריך שיתנה זה התנאי ומיהו כתב א\"א הרא\"ש דווקא שבתחילת הקנין פסקו שלא באחריות ועדיין לא נגמר המקח כגון שנתן המעות ולא כתבו השטר ובאתרא דקנו בשטרא וכיוצא באלו בכי האי גוונא כיון שנתרצה הלוקח בתחילת המקח לילה שלא באחריות אף ע\"פ שאמר לו המוכר אח\"כ קודם שנגמר המקח שמקבל עליו אחריות אינו תנאי כיון שלא התנה הלוקח תנאו אמרינן שלא חשש עליו אבל אם בתחילת המכר אמר המוכר ללוקח קני לך שדי ואי טרפי לה מינך מגבינן לך שופרא וכו' הוי תנאי גמור אע\"פ שהלוקח צריך לתנאי ומוכר התנה אותו כי בודאי לא נתכוון לוקח לקנות אלא כפי מה שפירש לו המוכר: ואין התנאי מבטל המקח אא\"כ התנה בכל דיני התנאי בתנאי כפול ככל משפטיו כאשר פירשתי בספר אבן העזר: ומיהו יש דבר שאין צריך אפי' להתנות אלא כיון שאומר שלדעת כן מוכר הוה ליה כאילו התנה כההוא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא אמר כלום בשעת המכר ולא עלה ואסיקנא שם שהמקח קיים משום דהויא דברים שבלב כיון שלא אמר בשעת המכר כלום אבל אי אמר בשעת המכר שלדעת כן הא מוכר ולא עלה לא נתקיים המקח אע\"פ שלא התנה בפירוש ופירש רש\"י דדוקא במוכר קרקעותיו לפי שאין דרך בני אדם למכור קרקעות שהוא מתפרנס מהם אם לא שהיה דעתו לעקור דירתו מכאן אבל מכר כל מטלטליו אפילו אי אמר בשעת המכר על דעת לילך לא\"י ולא הלך המקח קיים אם לא שהתנה לפי שפעמים אדם מוכר מטלטלין אפי' אם דעתו לישאר כאן: ואם פירש בעת המכר על דעת לדור במקום פלוני והלך לשם וצר לו המקום מלדור שם המקח קיים כיון שעלה ואם יארע לו סכנה בדרך שאינו רשאי לילך שם אלא בחבורה המכר בטל שלא היה בדעתו אלא על תנאי שיוכל לילך שם בלא שום אונס וכיון שאינו יכול לילך בלי חבורה הוי אונס: וכן הדין נמי במוכר חפץ לקנות בדמיו דבר ידוע ולא איצטריכי ליה זוזי אם אמר בשעת מכר שלדעת כן הוא מוכר המכר בטל אע\"פ שלא התנה ואם לא אמר הוי דברים שבלב והמקח קיים וכתב ר\"ח דוקא במוכר קרקע הוא דהוי האי דינא אבל לא במטלטלין אלא כיון שמשך קנה ושוב אין המוכר יכול לבטלו ודוקא דלא אצטריכו ליה זוזי משום דבר שנתחדש אח\"כ כההוא בצורתא דהוה בנהרדעא זבינהו לאפדנייהו למיזבן חטי ולבסוף אתו חלו חטי או שמכר נכסים לקנות דבר ידוע ואח\"כ חזר בו המוכר ולא רצה למוכרה לו אבל אם הוא בעצמו חזר בו ולא רצה לקנות אותו הדבר שמכר נכסיו בשבילו כדי לקנותו המקח קיים: כתב הרמב\"ם מי שהקנה לחבירו והתנה עליו על מנת שתתן מקח זה או תמכרנו לפלוני אם מכרו אם נתנו לאותו לוני קנה ואם לא קיים התנאי אלא מכרו לאחר או שלא מכרו או נתנו בזמן שקבע לו לא קנה: מכר קרקע והתנה המוכר שיחזירנו לו כשיהיה לו המעות צריך להחזירו לו כשיביא לו מעותיו לפיכך אסור לו ללוקח לאכול הפירות דהוי להו הנך זוזי כהלואה גביה: אבל אם אמר הלוקח מעצמו אחזירנו לך כשתרצה או לאחר שהתנה עליו המוכר השיב הלוקח כן אעשה אם לא תשתנה דעתי אבל אם תשתנה דעתי ולא ארצה להחזירה איני מתחייב להחזירה אין כאן תנאי לפיכך יכול הלוקח לאכול פירות שאף אם יחזירנו לו אח\"כ הוי כמוכרו לו מעתה: לשון הרמב\"ם ז\"ל מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיה לך מעות תביאם ואני אחזיר לך הקרקע הרי זה תנאו קיים והלוקח אוכל פירות ואין זה אבק רבית שהרי מדעתו חייב את עצמו לתנאי זה ע\"כ ואיני מבין דבריו כיון שמחשיב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו א\"כ היאך יאכל הפירות אלא ודאי אין כאן תנאי כלל: בספר יורה דעה בהלכות רבית כתבתי מכר לו שדה ונתן לו קצת מהדמים ואמר לו כשתביא יתר המעות טול את שלך: הלוהו על שדהו מאה זהובים והוא שוה יותר וא\"ל אם לא תפרעני עד ג' שנים תהא שלי הוי אסמכתא ולא קני ואם אמר לו אם לא תפרעני עד ג' שנים תהא שלי מעכשיו קנה ואם בתחילה כשלוה ממנו הקפיד שלא למשכן אלא שדה זו דווקא קנה אפילו בלא מעכשיו ואם אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו אפילו לא אמר מעכשיו מהני שאינו יכול להגבותו ממקום אחר ולא זה יכול לתבוע ממנו שיפרע לו ממקום אחר ומיהו אם ירצה יכול לסלקו במעות וכל היכא שלא קנה השדה משום דהוי אסמכתא הפירות שאכל תוך ג' שנים א\"צ להחזיר דהוי אבק רבית ואם אכלן אחר ג' שנים מפני שהלוה היה סבור שנחלטה לו והניח לו לאכול ושוב נודע לו שלא נחלטה לו צריך להחזיר לו הפירות שאכל: כתב הרמב\"ם ז\"ל בד\"א שקנה כשמקיים התנאי שקנו ממנו באחד מן הדרכים שקונין בהם אלא שהתנה שיהיה על תנאי לפיכך אם נתקיים התנאי נתקיים המקח אבל אם לא קנו ממנו עתה והתנה שאם לא יתקיים לא יקנה אע\"פ שנתקיים לא יקנה כיצד מכר או נתן לו בית על תנאי שילך ביום פלוני למקום פלוני והחזיק בו עתה אם קיים תנאו והלך ביום פלוני למקום פלוני קנה ואם לאו לא קנה אבל אם התנה ואמר אם תלך למקום פלוני ביום פלוני או תביא לי דבר פלוני אמכור לך בית זה או אתננו לך וקיים תנאו והלך ביום פלוני למקום פלוני ואח\"כ החזיק בבית לא קנאו שזו אסמכתא היא שסמך קנייתו לעשות כך וכך וכל אסמכתא לא קניא שהרי לא גמר להקנות: לפיכך הנותן ערבון על המקח ואומר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ואמר המוכר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חוזר הלוקח קנה המוכר הערבון שהרי הוא תחת ידו ואם חזר המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון שזו היא אסמכתא: וכן כל תנאים שמתנין בני אדם ביניהם אע\"פ שהן בעדים ובשטר אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן לך כך וכך או אקנה לך בית זה ואם לא יהיה כך או אם לא תעשה כך לא אקנה לך ולא אתן לך אף על פי שעשה לא קנה שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה שהרי אין דעתו סומכת שמא יהיה או לא יהיה ע\"כ והראב\"ד השיג עליו במ\"ש שהמוכר קונה את הערבון מפני שהוא בידו וכן פי' רש\"י שאף הלוקח אינו מוחל אם חוזר בו ובמה שכתב אם יהיה ואם לא יהיה ולא חילק בין היכא שהוא בידו אל לאו זה תימא דבגמרא מחלק בזה ור\"י חילק בו ופירש דבר שאינו בידו והוא תלוי ביד אחרים כגון האומר קנה לי יין ממקום פלוני או כיוצא בזה ואם לא תתחייב לי בכך וכך אסמכתא היא דלא גמר ומקנה דשמא לא ירצו המוכרים למכור לו היין שהיה לו לקנות לפיכך לא גמר ומקנה אפי' אי לא גזים: ודבר שאין בידו כלל ואין דבר לתלות בו לומר דאדעתא דהכי התנה שהוא סבור שמא יבא לידי כך כגון שחק בקוביא וכיוצא בו שאינו יודע אם ינצח אם לאו ואפ\"ה התנה ודאי מספק גמר ומקני בד\"א כששוחקין במעות מוכנין אבל אם שוחקין באמנה אין מוציאין הימנו מה שהפסיד: והמתנה על דבר שבידו לעשות אי לא גזים כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטב לא הוי אסמכתא ואם גזים שאמר אשלם אלפא זוזי הוי אסמכתא דלא גמר ומקנה ולא משלם אלא מה שהפסיד לפיכך כשהמוכר מקנה ללוקח על תנאי אם תעשה לי דבר פלוני תקנה הוי אסמכתא כיון שקיום התנאי אינו תלוי ביד המוכר אלא ביד הלוקח: כתב הרמב\"ם ז\"ל כל האומר מעכשיו אין כאן אסמכתא כיצד אם לא באתי מכאן ועד ל' יום קנה בית זה מעכשיו יקנו מידו על זה ה\"ז קנה אם לא בא בתוך הזמן שאילו לא גמר לו להקנותו לא הקנהו מעכשיו ואם קנו מידו בב\"ד חשוב קנה והוא שיתפיש זכיותיו בב\"ד והוא שלא יהיה אנוס כיצד התפיש שטרו או שוברו בב\"ד וקנו מידו שאם לא יבא לזמן פלוני שיתננו לו לבעל דינו והגיע הזמן ולא בא הרי אלו נותנין ואם עכבו חולי או נהר ולא בא אין נותנין ע\"כ וכ\"כ א\"א ז\"ל שאם קנו מיניה בב\"ד חשוב או מעכשיו קונה ונקרא ב\"ד חשוב שלשה שבקיא��ן בדיני אסמכתא והחילוק שיש בין היכא דגזים או לא גזים ובין היכא שיש בידו לעשות מה שקיים עליו או אין בידו לעשות דכיון דבקיאין בדיני אסמכתא והקנה דלא באסמכתא הפקר ב\"ד הפקר ואם קנו מידו בב\"ד חשוב קינה אפילו אם לא התפיש שטרו בב\"ד: כתב הרמב\"ם ז\"ל כשהיו רוצין חכמי ספרד להקנות באסמכתא היו עושין כך קונין מזה שהיה חייב לו מאה זהובים ואחר שחייב עצמו קונין מבעל חוב שכל זמן שיהיה כך או יעשה כך הרי החוב הזה מחול לו מעכשיו ואם לא יהיה כך או לא יעשה כך הריני תובעו בממון שחייב עצמו ועל דרך זה היו עושין כל התנאים ושידוכין וכל הענינים הדומה להן: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שקנס שעושין בשידוכין לקנוס החוזר בו אע\"פ שגזים לא הוי אסמכתא דלית כאן מילתא יתירתא כי כדי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושת שבייש את חבירו ואם כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא: ושנים שהתנו ביניהן לקיים דבר אחד ונתנו ערבונות לקנס שמי שיחזור בו שיזכה חבירו בערבון לא יאמר אם אני חוזר בי אתן לך כך וכך והרי זה משכון על ממון שאתחייב לך אם אחזור בי דכי האי גוונא לא זכה במשכון כל זמן שאינו חייב לו כלום אלא צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא ובב\"ד חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזור בו ואז יתן לו החפץ במשכון ואז יחול השיעבוד על המשכון כיון שנתחייב לו בקנס אם יחזור בו או יאמר אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף חפץ זה: וששאלת שטר שכתוב בו אם לא יפרע לזמן פלוני שיתחייב בכך וכך ממון וכתוב בסוף השטר דלא כאסמכתא אם אותו הקנס נגבה בב\"ד תשובה דע כי אסמכתא היא הא דגזים שקבל עליו אם לא יפרע בזמנו שיתחייב בדבר שלא היה חייב בו ואסמכתא לא קניא אלא בקנין מעכשיו ובב\"ד חשוב אע\"ג דכתיב בשטר דלא כאסמכתא לא מהני מידי דהא חזינן דאסמכתא היא ומאי אהני דכתב דלא כאסמכתא: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן היה לו פרח והיה ירא לשוחטה שמא תמצא טריפה א\"ל שמעון שחוט אותה ואם תמצא כשרה תן לי כך וכך ונתן שמעון משכון ביד שליש ושחט ראובן את הפרה ונטרפה והתחילו למכור הבשר וגבה שמעון המעות עד כדי חציה וראה שמעון שהיה מפסיד בה וחזר בו וא\"ל טול מעותיך והשיב לו ראובן כבר קניתי המשכון ואינך יכו לחזור בך ואמר שמעון כי לא קנאו כי אסמכתא היתה אם תמצא טריפה או כשרה ילמדנו רבינו עם מי הדין וא\"ת לנו שהדין עם ראובן המשכון שבידו אינו שוה כנגד כל המעות ואי מתחייב שמעון להשלים על המשכון או נאמר שלא קנה אלא כנגד המשכון תשובה יראה לי שמקח זה נעשה בלא קנין כי לא היה כאן אלא דברים בעלמא ויכול שמעון לחזור בו אע\"פ שנתן משכון ביד שליש בשביל זה לא נגמר המקח חדא דמעות אינן קונות ועוד אפילו אי הוו מעות קונות נתינת המשכון אינו קונה דאילו משך שמעון הפרה מחיים לקנותה אפילו אם תהיה הפרה טריפה או אם הגביה הבשר אחר שנשחטה אז ודאי קנאה ולא מצי למיהדר ביה ולא הוי אסמכתא דלא דמי לאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דהתם גזים והכא לא גזים: ואילו א\"ת דהכא נמי גזים דשמא קנה בשר טריפה יותר מכדי שויה כדי שישחטנה מ\"מ כיון שהתנה שמעון תן לי כך וכך ואדעתא דבעי למקני נמר ומקני כדאמרי' גבי ב' בני אדם שהמרו זה את זה ופי' ר\"ת ז\"ל דלא הוי אסמכתא דאגב דבעי למקני נמר ומקני: כתב הרמב\"ם ז\"ל המחייב עצמו לאחד ממון בלא תנאי כלל אע\"פ שלא היה חייב לו כלום ה\"ז חייב שדבר זה מתנה הוא ואינה אסמכתא: חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון הריני חייב לזון אותך או לכסות אותך ה' שנים אע\"פ שקנו מידו לא משתעבד שזה כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי: ומפני מה הפוסק לזון בת אשתו ה' שנים חייב לזונה מפני שפוסק בשעת נשואין ודומה לדברים הנקנין באמירה והראב\"ד השיג עליו: וכן נראה מתשובות א\"א ז\"ל ששאלוהו על ראובן שנתחייב לשמעון בשטר בקנין גמור על נכסיו כל מה שיצטרך שמעון במאכל ובמשתה ובכסות עד יום פטירתו והכל לפי כבודו ועתה אומר לשמעון אני אשלח לך משולחני מה שאוכל ואשתה בכל יום כפי צרכך ושמעון אומר איני רוצה לצפות לשלחנך אלא תן לי מעות ואקנה ואוכל כשארצה ועוד שואל מראובן שיתן לו שמש לשמשו ולקנות לו מה שצריך כי חייב עצמו הכל לפי כבודו ואין כבודו להיות בלי שמש ואם יראה לו ששואל יותר מן הראוי ישומו ב\"ד כמה צריך ויתן לו תשובה אחרי שראובן חייב עצמו ליתן לשמעון מאכל ומשתה וכסות לפי כבודו ולפי הראוי לו רואין אם שמעון היה מתפרנס כל ימיו בתוך ביתו ולא סמך על שלחן אחרים גם עתה נמי מחוייב ראובן ליתן לו מעות שיקנה צרכי אכילה ושתיה כפי מה שישומו ב\"ד כמה ראוי ליתנו לצורך אכילה ושתיה לפי כבודו וגם אם היה רגיל שמעון שמלאכתו נעשית על ידי שליח לקנות לו צרכי אכילה ושתיה ולא היה הולך מעצמו לשוק לקנות גם עתה צריך ראובן להמציא לו שליח להנהיגו לפי כבודו הראוי לו כאשר הורגל מימי קדם דאדעתא דהכי שעבר לו כל נכסיו:\n" + ], + [ + "מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת המעות או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר ונתקיים בקנין המקח קיים ויתן כשער של היתר דאין אחד מהן יכול לומר המקח בטל כיון שנעשה באיסור אלא מכיון שקנו באחד מדרכי ההקנאות המקח קיים והריבית שבו אין מוציאין אותו מיד המוכר:" + ], + [ + "הלכות מוכר דבר שאינו מסויים או דבר שלא בא לעולם", + "כתב הרמב\"ם המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים אם היה מינו ידוע אע\"פ שאין מדתו ומשקלו ידוע קנה ואם אין מינו ידוע לא קנה כיצד ערימה זו של חטין אני מוכר לך בכך וכך מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך אע\"פ שאין מדת הערימה ידוע ולא מנין הקנקנים ידוע מכרן קיים אף ע\"פ שנמצא חסיר או יתיר על האומדן שהיה בדעתם ויש להן אונאה כפי שער שבשוק אבל האומר לחבירו כל מה שבבית זה או כל מה שבתיבה זו אני מוכר לך בכך וכך ורצה הלוקח ומשך אין כאן קנין כלום שלא סמכה דעת הלוקח שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב ואין זה אלא במשחק בקוביא: וכן המוכר לחבירו בכ' דינרין חטין ולא פירש כמה סאה מכר לו נותן לו כשער שבשוק בשעת המכירה וכל החוזר בו אחר נתינת דמים ולא רצה כשער שבשוק בשעת מתן מעות מקבל עליו מי שפרע: אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע כיצד אמר לו מה שיוציא אילן זה מכור לך מה שתלד פרתי או שפחתי מכור לך אינו כלום אפי' היתה הפרה או השפחה כבר מעוברת ויכול לחזור בו אפי' אחר שתלד הפרה או השפחה ואחר שגדלו פירות האילן ובאו לעולם: ואם קדם הלוקח ותפס הפירות אין מוציאין מידו: ואם מכר האילן לפירותיו או פרה ושפחה לעובריהם קנה מיד ואין שום אחד מהם יכו לחזור בו: כתב בעל העיטור דלא חשיב דשלב\"ל אלא כגון פירות אילן וכיוצא בו ששניהם יודעין ומתנין בדבר שלב\"ל אבל אם המוכר מתנה בדבר שבא לעולם כגון שהמוכר מתנה ליתן לו דבר פלוני והוא בעולם אלא שאינו ברשותו חייב לקיים לו תנאו שעל מנת כן נתן לו הלוקח ��עותיו ואין דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כן: כשם שאין אדם מקנה דשלב\"ל כך אין אדם משייר דבר שלא בא לעולם כיצד מכר שדה לראובן ושייר מפירותיו לשמעון דבר ידוע לכל שנה לא קנה שמעון כלום מהפירות לפי ששייר לו דשלב\"ל והשדה עם הפירות הכל לראובן אבל אם שייר מהפירות לעצמו מהני משום דאמרינן לעצמו שייר בעין יפה ורואין כאילו שייר לו מקום הפירות והוי דבר שיש בו ממש: ואפילו מכר לוקח זה השדה לאחר חלקו של זה המוכר אינו יכול למכור וצריך ליתן לו כל מה ששייר: ואם אמר כל זמן ששדה זו בידך ומכרה לאחר כבר פקע כחו של מוכר ראשון כשמכרה לאחר הלוקח שקנאה ממנו אינו נותן למוכר ראשון כלום: ואם מת המוכר הראשון אין לבניו כלום אפי' מת בעודה ביד הלוקח הראשון אלא אם כן פירש לי וליורשי דכיון שאין לו אלא משום דאמרי' דבעין יפה שייר לא מהני אלא לו ולא ליורשיו: ואע\"פ שצריך ליתן לו הפירות ששייר אם לא יתנם לו אין המקח מתבטל בכך שאין קיום המקח תלוי בכך אבל אם מתנה על מנת שתתן לו מהפירות כך וכך בכל שנה אז קיום המקח תלוי בו ואם לא יתן לו כמו שהתנה יתבטל המקח: דנהי דאין אדם מקנה דשלב\"ל יכול להתנות על דשלב\"ל: וכן אם מכר או נתן דקל לאחד ופירותיו לאחר ראשון קנה דקל ופירות ושני לא קנה כלום: אבל אם אמר לאחד קני דקל זה חוץ מפירותיו שייר לעצמו גם מקום הפירות שהם הענפים ואין ללוקח אלא הגזע לכשייבש:\n" + ], + [ + "הלכות מזכה לעובר", + "כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם כמו המזכה לעובר ואפילו שהוכר העובר חשוב לדבר שלא בא לעולם והמוכר או המזכה לו לא קנה וכתב הרמ\"ה אפי' אמר לכשיולד לא קנה אבל ר\"ח אמר שאם אמר לכשיולד קנה ולזה הסכים א\"א ז\"ל והוא שלא מת המזכה וגם לא חזר בו קודם שנולד העובר אבל אם חזר בו המזכה או מת ונפלו נכסים קמי יתמי לא קנה שלא נגמר הקנין עד שיולד ומיירי נמי כשלא הקנה ליה בקנין סודר דא\"כ לכשיולד הדר סודר למריה וגם לא בחזקה אלא במשיכה וישנו ברשות הזוכה כשנולד העובר או עמד באגם או קרקע והשטר קיים ביד הזוכה בשעה שנולד העובר: ופסק ר\"ח דה\"ה נמי בירושתו שאין לעובר זכייה בה אע\"פ שבאה לו מאיליה וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל לא שנא הבן בירושת אביו ל\"ש בשאר יורשין והראב\"ד ז\"ל כתב שיש לו זכייה בירושתו כיון שבאה לו מאיליה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: ואם זיכה לעובר שלו קנה אפילו לא אמר לכשיולד שדעתו של אדם קרובה אצל בנו: ודווקא במזכה לעובר שלו שכבר נתעברה אשתו אבל אמר לאשתו נכסי לבניך שתלדי אינו כלום: ואם לאחר שאמר לה כך אמר לאחד מבניו קני את כחד מינייהו לא קנה דהו\"ל קני את וחמור דלא קנה כשם שלא קנה החמור: אבל אם אמר לאחד קני את וחמור נכסי או חפץ פלוני קנה הוא החצי:\n" + ], + [ + "אין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו כגון מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה במצודתי מכור לך לא אמר כלום ופר\"ת דוקא בסתם אבל אם פירש ואמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך קנה היה אביו גוסס וצריך למכור לצורך קבורתו ואמר מה שאירש מאבי היום מכור לך תקנו חכמים שהוא מכור משום כבוד אביו כדי שיהיה מוכן לו צרכי קבורתו וכן אם היה עני ואין לו מה יאכל ואמר מה שתעלה מצודתי היום מכורה לך כדי חיי אותו היום קנה: אפילו אמר מה שאירש מאבא היום מכור לך ומת הבן בחיי האב ואח\"כ מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות ואפילו הדמים שקבל אביו מהלקוחות א\"צ להחזיר שכיון שמת הבן בחיי האב לא באו מע��לם הנכסים לרשותו וזה בן הבן בא מכח אבי אביו: כתב רבינו האי ראובן שלוה מיעקב אביו ואח\"כ מכר נכסיו ומתו ראובן ויעקב וירש חנוך בן ראובן שט\"ח מיעקב מוציא הנכסים שמכר אביו מיד הלקוחות דמצי אמר אנא מאבוה דאבא יריתנא: אבל הכותב נכסיו לבנו או לאחר אחרי מותו שאין המקבל יכול למכור הפירות כל זמן שהנותן קים אלא יכול למוכרם מהיום ולאחר מיתת הנותן פירוש שיזכה הלוקח בגוף הקרקע מיד ובפירות יזכה בהן אחרי מיתת הנותן כשימות הנותן יזכה בהם הלוקח אפילו אם מת המקבל בחיי נותן שאין כאן מקנה דבר שלא בא לעולם כיון שהגוף שלו שקנין פירות שנשאר לו לאב לאו כקנין הגוף דמי: כתב הרמב\"ם ז\"ל הפוסק על שער שבעיר ולא היה לו אותו מין שפסק חייב המוכר לקנות וליתן ללוקח מה שפסק ואם חוזר עומד במי שפרע: מי שנתן לחברו קרקע ונתן לו אגביו מעות או שאר מטלטלין לא קנה אא\"כ היו המעות והמטלטלין ברשותו לפיכך צריך להביא ראיה שהיו המעו' והמטלטלין שהקנ' לו ברשותו באותה שעה: מי שהיה לו פקדון ביד אחר יכול להקנותו לאחר בין במכר בין במתנה שהוא ברשות בעליו והוא בחזקת שהוא קיים: אבל מי שיש לו מלוה על אחר אינו יכול להקנות אלא במעמד שלשתן ואני כתבתי למעלה שגם מלוה יכול להקנות בקנין לאחר:" + ], + [ + "אין אדם מקנה לאחר בין במכר בין במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אין קנין נתפש בו כיצד אין אדם מקנה לחבירו ריח התפוח ולא טעם הדבש ולא עין הבדולח לפיכך הקנה לחבירו דירת ביתו אינו נתפש בקנין: וכן המוכר אויר חורבתו ואויר חצרו וכגון שהיה לחבירו כותל סמוך לחצרו או לחורבה והקנה לו אויר חצרו להכניס בו זיזין לאו כלום היא אא\"כ יקנה לו הבית לדור בו והחצר להכניס בו זיזין: וכן המוכר רחל לגיזותיה ופרה לולדותיה ושפחה לעובריה הוי מכר ל\"ש מכרן או נתנן לזמן קצוב או כל ימי המוכר או כל ימי הלוקח: ומיהו אם מכרם לאחר ושייר הדירה והאויר לעצמו מהני כדפרישית לעיל דבעין יפה שייר והוי כאילו פירש ששייר לו המקום: ואפילו לא הזכיר לו שיעור בחצר כלל אלא מכר הבית ואמר לו על מנת שהדיוטא העליונה שלי אמרינן ששייר לו מקום בחצר להוציא זיזין מהדיוטא לחצר וכל כיוצא בזה: וכתב הרמב\"ם ז\"ל המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זו מכירה ומשתמש הלוקח בגוף הקרקע כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור למוכר: ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותו לפירותיה שהקונה לפירות אינו יכול לשנות בצורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הרי זה בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם ומה הפרש בין המוכר שדה לפירות ובין המוכר פירות שדהו לחברו פירוש אחר שבאו לעולם שהמוכר פירות השדה אין ללוקח רשות להשתמש בשדה כלל אפי' ליכנס בה אלא בעת הוצאת הפירות ויש לבעל השדה להשתמש בה כחפצו אבל המוכר שדה לפירותיה אין לבעל השדה רשות ליכנס בה אלא מדעת הלוקח ויכול הלוקח להשתמש בה כחפצו ומה הפרש יש בין קונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו שהקונה שדה לפירות מחבירו יכול לנוטעה ולזורעה כל זמן שירצה או להובירה והשוכר אינו כן והשוכר אינו רשאי להשכיר והקונה מקנה לאחר כל מה שקנה: וכתב עוד דין העניים והנדרים אינו כדין הדיוט שאילו אמר מה שתלד בהמתי יהיה הקדש או תתנו לצדקה או יהיה אסור עלי אע\"פ שאינו מתקדש לפי שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מ\"מ חייב לקיים דברו משום כל היוצא מפיו יעשה: והואיל וכן הוא אם צוה אדם כשהוא ש\"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה או שכר בית זה ינתן לעניים זכו בו העניים ויש גאונים שחולקין ואומרין שלא זכו העניים אלא בדבר שהדיוט זוכה בו לפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם ואין דעתי נוטה לדבריהם: ודעת א\"א הרא\"ש ז\"ל נוטה לדברי הגאונים שכתב מי שאמר חוב שיש לי על פלוני יהיה הקדש או לעניים לאו כלום הוא שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: אא\"כ יאמר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אתננו לעניים או לצדקה אז חייב לקיים דבריו וצריך להקדישו או ליתנו לצדקה כשיגבנו והראב\"ד השיג ג\"כ עליו וכתב אם חייב אדם את עצמו ואמר אתן כך וכך מהפירות שיצאו בכרם שלי וכן כל כיוצא בזה הרי חייב עצמו ויתן אבל אם אמר ינתן כך וכך מפירות שלא באו לעולם או שאמר לבניו תנו לא קנו עניים: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת אדם שקנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ואחר שקנאו נמלך ולא רצה להקדישו אי אמרינן בזה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט תשובה אם קנה אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום הוי דברים שבלב ואמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו אע\"ג דכתיב כל נדיב לב עולות הא אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן: והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הילכך צריך להוציא בשפתיו: וכן אם אמר קרקע זה לכשאקננו יהיה הקדש אינו כלום שאין אדם מקדיש דשלב\"ל אבל אם אמר לכשאקננו אקדישנו או אתננו להקדש הוי עליו נדר וצריך לקיים נדרו:" + ], + [ + "המוכר פירות שובך או פירות כוורת לחבירו קנה ואין זה מוכר דשלב\"ל ששאינו מוכר היונים שיולדו והדבש שיבא לכוורת אלא מוכר השובך לפירותיו והכוורת לדבשו והרי הוא כמוכר אמת המים לחברו שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה וכמוכר אילן לפירות והבצים והאפרוחים שהם עתה בשובך לא קנה אותם בעל השובך כל זמן שלא פרחו משום לא תקח האם על הבנים לפיכך הרוצה להקנות לחבירו בצים ואפרוחים שבשובך מטפח על השובך כדי שיגביהו האמהות מעליהם ואח\"כ יקנה אותם לחבירו בקנין או אגב קרקע או בשאר דברים שהמטלטלין נקנין בהם:" + ], + [ + "דברים שהמוכרן סתם מה נמכר מהם ואיזה דבר נמכר בכלל חבירו ואיזה דבר מהתשמישין נמכרים בכללם המוכר בית סתם לא מכר היציע שהוא כמו בנין קטן אצלו ולא את החדר שלפנים הימנו אפילו עומדים בין המצרים והוא שיש בהן ד\"א אז אין נמכרין עמו אפילו אינן פתוחין אלא לתוך הבית אבל אם אין בהן ד\"א אז נמכרין עמו אפילו פתוחים למקום אחר ונראה מדברי הרמב\"ם ז\"ל דדוקא ביציע אמרי' כשהוא פחות מד\"א נמכר בכלל הבית אבל בחדר אפילו אין בו ד\"א אינו נמכר עמו אבל א\"א כתב דאף בחדר אם אין בו ד\"א נמכר עמו ויראה עוד מדברי הרמב\"ם ז\"ל דדוקא בחדר אמרינן שאינו נמכר אע\"פ שעומד בין המצרים אבל יציע שאין חשוב כ\"כ אם עומד בין המצרים נמכר עמו וא\"א כתב שדינן שוה ובעלייה כתב הרמב\"ם שאם היא פתוחה לבית בארובה במעזיבת הבית שהיא בכלל הבית וי\"א שאינה בכלל הבית והרמ\"ה חילק שאם היא עשויה בחלל הבית כעין אוצר אז היא נמכרת עמו אבל אם היא עשויה על תקרת הבית ויש בה ד\"א וגבוה י' אפילו אינה פתוחה אלא לתוך הבית אינה נמכרת עמו ואפילו היא עשויה בחלל הבית ודוקא דפתוחה לנו ביתא ואפילו אם יש בה ד\"א וגבוה י\"ט ואפילו אם יש לה פתח גם בצד אחר מזדבנא אבל אם אינה פתוחה לבית אפילו אין בה ד\"א כל היכא דאית לה שיעורא דחזיא לפום מנהגא לאשתמושי בה באנפי נפשה לא מזדבנא לא מכר את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה י\"ט ויש בו רוחב ארבע אמות ולא את הבור והדות החפורים בקרקע אפילו עומדים בין המצרים וכתב לו עומקא ורומא וכתב לו גם כן ולא שיירית בזביני אילין כלום אפילו הכי אין כל אלו נמכרים ורשב\"ם כתב אפילו גג גבוה עשרה טפחים בכלל רומא הוא ונמכר עמו אם כתב לו רומא ור\"י ז\"ל פירש כסברא הראשונה וכן כתב הרמ\"ה ז\"ל שלא קנה גג הגבוה עשרה טפחים אפילו כתב לו עומקא ורומא וגם כשאינו גבוה עשרה אינו קונה אותו סתם עד שיכתוב לו רומא ומיהו נהי נמי שלא קנאו לוקח סתמא מכל מקום קרקעיתו של גג קנה ואי אפשר למוכר להשתמש בו אפי' בדריסת הרגל אבל היכא שגבוה עשרה שאינו מכיר מפני חשיבותו שחשוב בפני עצמו גם קרקעיתו אינו מכור: על כן לא מהני מה שכתב לו עומקא ורומא אלא לענין האויר שעל גביו שאין המוכר יכול להוציא זיזין על שלו ולא לחפור תחתיו שאילו לא כתב לו עומקא ורומא לא היה בכלל והיה המוכר יכול לבנות עליה ברומא על גבי עמודים בענין שלא יכביד על הבנין וכן לחפור תחתיו ובלבד שלא יזיקנו והרמ\"ה ז\"ל כתב דאפילו לא כתב עומקא ורומא אין המוכר יכול לחפור תחתיו אלא לענין זה הוא של מוכר שאם יש לו בית אצלו שיכול להשתמש בו בהכנסת קורות: וכ\"כ ה\"ר יוסף הלוי שאין המוכר יכול לחפור תחת הבית כדי שלא יזיק וא\"כ מה תועיל למוכר שיור עומקא ורומא שאם חפר הלוקח בורות שיחין ומערות הרי הן של מוכר וכיון שאין מועיל עומקא ורומא אלא לענין האויר והעומק ולא לענין גג בור ודות ומחילות להיות מכורים: לפיכך אם מכרם לו בפירוש צריך לכתוב בשטר מארעית תהומא עד רום רקיעא ומיהו אם כתב לו מארעית תהומא ועד רום רקיעא סגי וקנה גגו ובור ודות ומחילות וא\"צ לכתוב לו עומקא ורומא: כתב ה\"ר שלמה בן אדרת המוכר חצר סתם ולא כתב לו עומקא ורומא לא קנה עומקא ורומא אבל בחורבה כיון דסתם חורבה עומדת לבנות קנה באויר כדי סתם בית דהיינו כדי דנקיט איסורייתא דמחוזא והדר [ב\"ב ז. עי' רש\"י שם] ובשדה ובכרם בסתמא קני רומא דלכך עשוין שאין עשוין לבנות על גביהם אבל בעומקא לא קני עד דכתיב ליה עומקא דתנן המוכר השדה לא מכר הבור והדות וה\"ר יונה כתב דבחצר קנה כל האויר אע\"פ שלא כתב לו רומא כיון שאין מקום מסוים למעלה וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל דבכולן קנה כל רומא מסתמא: וכתב הרמב\"ן ז\"ל המוכר בית לחברו סתם שלא קנה עומקא ורומא פשיטא שאם נפל הבית שאין הלוקח יכול לבנות אלא כשיעור הראשון: ואפילו אם כתב לו עומקא ורומא והיתה עלייה בנויה על גבי עמודים כיון שלא קנאה לוקח אם נפל חוזר ובונה אותה: אבל אם מכרה המוכר לאחר ונפל' אזדא לה ואין הלוקח יכול לחזור ולבנותה שלא קנה קנין הגוף אלא אותם עצים ואבנים קנה: אבל הקונה עלייה בנויה על גבי בית ונפלה חוזר ובונה אותה ע\"כ ואיני מבין דבריו למה אין הלוקח שקונה העלייה מהמוכר יכול לחזור ולבנותה אם תפול כמו שהיה עושה המוכר שמכרה לו שהרי מחל לו כל הכח שהיה לו בה: בירה שהוא בית גדול ובתים קטנים פתוחין לתוכו והוא עומד באחד מהם ואומר בית זה אני מוכר לך אם הכל קורין לבירה בית סתם ולבית יחידי אין קורין בית סתם עד שיפרש בית לבד אז כולה מכורה אפילו לא מצר לו מצרים החיצונים ולא כתב לו ולא שיירית בזביני אילין כלום ואם אין שום אדם קורא לבירה בית אז אינה מכורה אפילו מצר לו מצרים החיצונים וכתב ולא שיירית בזביני אילין כלום ואם איכא דקרו לבירה בירה ולבית בית ואיכא נמי דקאו לבירה בית ולבית בירה אם מצר לו מצרים החיצונים וכתב לו ולא שיירית בזביני אילין כלום קנה כולה לא כתב ולא שיירית בזביני אילין כלום לא לקנה כולה אע\"פ שמצר לו מצרים החיצונים: מכר הבית והתנה על מנת שדיוטא עליונה שלי ולא היה צריך לזה התנאי שבלא\"ה אינה מכורה וצריך לקיים יתור לשונו שמועיל לשם דבר וקאמר רב זביד שמועיל להוציא זיזין לחצר פירוש שאם מכר החצר עם הבית יכול להוציא ממנו זיזין לחצר דחשבינן כאילו שייר לו מקום בחצר להוצאת זיזין וכן אם לא מכר החצר יכול להוציא זיזין ממנו על הדיוטא ורב פפא אמר דמהני יתור לשון שאם נפלה הדיוטא חוזר ובונה אותה: ופי' רשב\"ם דרב זביד ורב פפא פליגי והלכה כרב זביד ואם נפלה אין חוזר ובונה אותה: והרמב\"ן ז\"ל כ' ודאי הקונה עלייה מחבירו אם נפל חוזר ובונה וכל שכן אם מכר בית ושייר עליה לפניו וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל שאם נפלה חוזר ובונה אותה וא\"א ז\"ל כתב כרשב\"ם: והיכא שמכר לו סתם שאין בור ודות נמכר צריך הוא ליקח לו דרך מן הלוקח לילך לבורו דבעין יפה מכר ולא שייר לו דרך ואי א\"ל חוץ מן הבור והדות אז א\"צ ליקח לו דרך: המוכר בור ודות לבד אין הלוקח צריך ליקח לו דרך דבסתמא מכר לו הדרך: מי שיש לו ב' בתים זה לפנים מזה ומכרם או נתנם לשנים כאחת אין לפנימי דרך על החיצון ואצ\"ל אם נתן לחיצון במתנה ולפנימי במכר ודוקא כשהקנה לשניהם כאחד או לחיצון ברישא דאי הקנה לפנימי ברישא מיד כשהקנה לו ושייר לעצמו החיצון זוכה הפנימי בדרך על החיצון לא שנא מכר לא שנא מתנה ואם מכר לחיצון ונתן לפנימי יש לפנימי דרך על החיצון שנותן בעין יפה הוא נותן ודווקא שהקנה לשניהם ביחד או שנתן לפנימי תחילה אבל אם מכר לחיצון תחילה מיד כשהקנה לו ושייר לעצמו הפנימי זוכה בהמרת דרך מעליו: המוכר את הבית מכר כל הדברים הקבועים כגון דלת ומנעול והאיצטרובל ומכתשת הקבועה והתנור והריחים אם קבועים הם ולא מכר המפתח אפילו הוא קבוע בדלת ולא המכתשת המיטלטלת ולא הקלת ואם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו כל אלו מכורים אבל לא גג יציע ובור ודות ומחילות ל' הרמב\"ם ז\"ל המוכר בית מכר תנור כירים וריחים ומלבנים הפתוחים המחוברין בטיט ולא מלבני כרעי המטה ולא מלבני חלונות ואף על פי שהם מחוברים בטיט בזמן שהם לנוי ורשב\"ם זכרונו לברכה פירש דשל חלונות ג\"כ אם מחוברים בטיט נמכרים ולא ידענא מה ענין מלבני כרעי המטה לגבי מכירת הבית שאין המטה נמכרת בכלל הבית: האומר לחבירו בית אני מוכר לך יכול ליתן לו עלייה דעלייה בכלל בית היא ואם אמר לו בית בביתי אני מוכר לך אינו יכול ליתן לו עלייה דהאי לישנא משמע מעולה שבבתים ועלייה גרועה מבית משום עלייה וירידה ומיהו נותן הפחות שבבתיו: ואם אח\"כ נפל אחד מבתיו אינו נותן לו כלום שיאמר לו שלך נפל: המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית סתם או רפת בקר או בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו או המקבל עליו לעשותם עושה אותם ארבע אמות על שש אמות ויש אומרים דרפת סגי בד' על ד' ובבית סתם צריך שיהיה שש על שמנה מכר לו מקום בית גדול או שקבל עליו לעשותו עושה אותו שמנה על י' טרקלין י' על י' תרבץ אפדני י\"ב על י\"ב וכל שיעורין הללו לבד עובי המחיצות וגובה כל בית ובית כחצי ארכו וכחצי וכחצי רחבו:" + ], + [ + "המוכר את החצר מכר בורות שיחין ומערות שבה וכל הבתים החיצונים והפנימים והבתים שיש בהם חול שמתקנים בה זכוכית והחניות הפתוחים לתוכה ושאין פתוחים לתוכה אינן נמכרים עמה אבל לא מכר כל המטלטלים שאין נמכרים בכלל הבית ואם אמר לו היא וכל מה שבתוכה הכל נמכר עמה כל תשמישי הבית בר מחטי ושערי ומ\"מ מרחץ ובית הבד שבו אין נמכרין עמה: המוכר בית הבד מכר את האבן הגדולה הבנוי על הארץ שטוחנין עליה הזיתים ואת הים שהשמן יורד לתוכו כשנעצר והכלונסות שסומכין בהם הקורה ואת הלוחות שנותנין סביב הזיתים כשנעצרים שלא יתפזרו ולא מכר ריחים העליונה ולא את הקורה ואם אמר לו היא ומה שבתוכה הכל מכור חוץ משקין ומרצופין שמביאים בהם הזיתים אמר לו בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך והיה חוצה לו חנויות ששוטחין זיתים בהם והשומשמין ואין עיקר תשמישתן לבית הבד אם א\"ל בית הבד וכל תשמישתם אני מוכר לך ואילין מיצרנהא והן בין המצרים קנה ואי לאו לא קנה: המוכר את המרחץ מכר המקום שמצניעין שם הנסרים שיושבים עליהם בבית המרחץ ובית היקבים שנוטלין בהם המים ובית הספסלין שיובין עליהם בחצר בית המרחץ ובית הוילאות שמסתפנין בהם אבל לא מכר הנסרים והיקבים והספסלים והוילאות עצמם ואם אמר לו היא וכל מה שבתוכה הכל מכור ובין כך ובין כך לא מכר הבריכות המספיקות מים בימות החמה ובימות הגשמים ולא את בית אוצר העצים ואם אמר לו הוא וכל תשמישו אני מוכר לך כולן מכורין אפילו הן חוצה לה וכגון שהן בין המצרים וכתב לו אילין מצרנהא: המוכר את העיר מכר בתים וחצרות בורות שיחין ומערות מרחצאות ובית הבדין ושובכין ובית השלחים שבה והסמוכים לה והשדות הידועות לה והביברין של חיה ועוף שפתוחים כנגדה אע\"פ שרחוקים ממנה אבל לא קנה המטלטלין שבה ולא את כפריה ולא ביברי היה ועוף שאין פתוחים כנגדה ואם אמר לו היא וכל מה שבתוכה הכל מכור ואפילו בהמה ועבדים ושאר כל המטלטלין שבה: המוכר שדה מכר את מצריו וכל האילנות שבה והעומדים על מצריו ואת האבנים שמניחין על העמרים שלא יפזרם הרוח והוא שהונחו פעם אחת על העמרים ואת הקנים החלקים שמעמידין תחת הגפנים להעמידם ואת התבואה המחוברת אע\"פ שהגיע זמן ליקצר וחיצת הקנים הפחותה מבית רובע אע\"פ שהקנים שלה עבים ואת השומרה שאינה טוחה בטיט אע\"פ שאינה מחוברת לארץ ואת החרוב שאינו מורכב דהיינו בבחרותו אבל כשיזקין הוא חשוב ואינו נמכר ואת בתולת השקמה קודם שנקצצו ענפיה אבל לא מכר האבנים שלא נתנו מעולם על העמרים אפילו מוכנין לכך ולא את הקנים שבכרם שלא הועמדו עדיין תחת הגפנים אע\"פ שהן משופין וחלקין ומוכנין לכך ולא את התבואה העקורה אע\"פ שהיא צריכה עדיין לקרקע לשוטחה בה ליבשה ואם א\"ל היא וכל מה שבתוכה כולן מכורין ובין כך ובין כך לא מכר חיצת הקנים שיש בה בית רובע אע\"פ שהקנים שלה דקים וקטנים ולא ערוגה של בשמים שבה אם יש לה שם בפני עצמה כגון שקורין לה בית ורד של פלוני ולא השומרה שטוחה בטיט אפי' היא מחוברת לארץ ולא את החרוב המורכב ולא סדן השקמה אפילו הן דקין ולא את הבור והגת והשובך שבה בין חרבין בין ישובין: וצריך המוכר ליקח לו דרך לילך לבורו ולשובכו ואם אמר לו חוץ מאלו א\"צ ליקח לו דרך: וכל אלו שאינן נמכרין בכלל בית חצר ושדה וכל הנך אחריני אם נתנם לאחר במתנה הכל בכלל וזכה המקבל בכולם לפי שהנותן בעין יפה הוא נותן וכן אחין שחלקו והחזיק אחד מהם בשלו זכה בכולן וכן המחזיק בנכסי הגר זכה בכולן: כתב הרמב\"ם ז\"ל אף במוכר ולוקח אין כל הדברים הללו וכל כיוצא באלו אמורים אלא במקום שאין שם מנהג ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו אבל במקום שנהגו שהמוכר כך הוא ��וכר כך הרי זה מכור וסומכים על המנהג בין בבית בין בחצר בין בשדה בכל הולכין אחר המנהג בין שנהגו כשמוכרין אחת מאלו שמוכרין אותו לבדו או שימכרו עמו כל מה שסביבותיו וכן במטלטלי בכל הולכין אחר שמות הערוכות בפי כל וזה עיקר גדול בכל משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו מקום ואחר המנהג אבל במקום שאין מנהג ידוע ושמות מיוחדין לכל דבר עושין כמו שפירשו חכמים:" + ], + [ + "אע\"פ שהמוכר שדה בסתם מכר כל האילנות שבה טוב הוא לפרש בשטר שמכר אותה וכל האילנות שבה: וכן המוכר קרקע טוב הוא שיכתוב ולא שיירתי לי בזביני אילין כלום: מכר השדה ופירש ואמר חוץ מדקל פלוני רואין אם הדקל טוב שטוען קב שיירו לבדו ואחרים כולם מכורין ואם אינו טוען קב אז ודאי כיון ששייר אפילו זה כל שכן הטובים ממנו ומיהו כל הפחותים ממנו או שהם כיוצא בו מכור והרמב\"ם ז\"ל כתב כסברא ראשונה: מכר לו שדה וכתב לו חוץ מהאילנות אם אין בו אלא דקלים שיירם ולא כולן אלא הגבוהין שצריכן לעלות להן בחבל אבל שאינם גבוהים כל כך הם ללוקח ומכל מקום אם כולן נמוכין לא מכר מהם כלום ואם אין בו אלא נפנים שיירם ואם אין בו אלא שאר אילנות שיירם ולא כולם אלא אותן שהם עבים ואין העול כובשן אבל הדקין שהעול כובשן הם של לוקח ואם כולן דקין שהעול כובשן לא מכר מהם כלום ואם יש בה שאר אילנות ודקלים מכר את הדקלים ושייר האילנות וכן אם יש בה שאר אילנות וגפנים מכר הגפנים ושייר האילנות ואם יש בה גפנים ודקלים מכר הדקלים ושייר הגפנים היו בה חרובין ואמר חוץ מחרוב פלוני או חוץ מחצי חרוב פלוני לא קנה שאר חרובין וגם חצי חרוב ששייר בו לא קנה ואהני מה שהזכיר חרוב ששייר לו דרך לילך לאותו חרוב שהרי בלאו הכי לא היה נמכר עם כלל השדה: אמר לו קרקע ודקלים אני מוכר לך פר\"י שאין נותן לו אלא ב' דקלים ואפילו יש בו דקלים הרבה ורשב\"ם פירש צריך ליתן לו כל השדה כמו שהוא עם כל דקלים שבה ועוד פירש מכר לו ב' דקלים אם יש לו שני דקלים במקום אחר יתנם לו אבל אם אין לו א\"צ לקנותם כדי ליתנם לו שאין אדם מקנה דבר שאין ברשותו ואם אין בו דקלים כלל יראה שא\"צ לקנות לו דקלים כדפרישית והקרקע קנוי לו כמו שהוא ששתי מכירות הן שאין הקרקע תלוי במכירת דקלים אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב אפי' לא היו בו דקלים אם רצה לקנות לו שני דקלים הרי זה קנה המקח ואין הלוקח יכול לומר איני רוצה אלא בקרקע שיש בו דקלים יראה מדבריו שאם אינו נותן לו שני דקלים שגם מכר הקרקע בטל וכן פי' רב אלפס וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כדברי רשב\"ם: ואם אמר לו קרקע בדקלים אני מוכר לך אם יש בו שני דקלים קנה ואם לאו מקח טעות הוא וחוזר: קרקע של דקלים אני מוכר לך אפילו אם אין בו דקלים כלל הגיעו שלא אמר לו אלא קרקע שראויה לדקלים ומיהו אם יש בו דקלים קנאם: הקונה שלשה אילנות בתוך שדה חבירו קנה הקרקע וכתב ה\"ר יונה דוקא אילנות גדולות אבל שתילין קטנים שהעול כובשן ואין עולין להם בחבל אין להם קרקע אע\"פ שמכרן לקיימן בתוך שדהו בתר שעת מכירה אזלינן והרמב\"ם כתב אפילו הן נטיעות קטנות ומסתברא כדברי ה\"ר יונה ואם קנה שלשה יוצאין משורש אחד למטה תחת הקרקע אבל למעלה ביציאתן מן הקרקע הרי הן שלשה ונטועין כראוי יש להן קרקע יבש האילן או נקצץ יכול ליטא אחר במקומו וקונה כל אילנות קטנות שביניהן וכמה קרקע קונה עמהם תחתיהן וכל מה שביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו וזה המקום שחוצה להם אין אחד מהם רשאי לזורעו בלא דעת חבירו ��בל מה שביניהן ותחתיהן הלוקח זורעו אם ירצה ואם פירש ששייר הקרקע לעצמו לא קנה הקרקע שתחתיהן וביניהן וחוצה להן ל\"ש אם יש שם קרקע הרבה יותר ממה שצריך לאילנות לא שנא אם אין שם אלא כדי הצריך לאילנות אבל מקום האילנות קונה ליטע אחרים במקומן אם ייבשו במה דברים אמורים שבשלשה קונה קרקע בזמן שנטועין כחצובה פירוש אחר כנגד א' והשלישי כנגדם כזה +++ ושיהיה בין אילן לאילן לא פחות מארבע אמות ולא יותר משש עשרה ואלו הארבע והשש עשרה מודדין אותם ממקום יציאת האילן מן הארץ שהוא עב אבל אם אינן עומדים כצורה זו או שהן מקורבין יותר מארבע או מרוחקין יותר נמשש עשרה או שמכרן בזה אחר זה או שמכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המיצר או שנים בתוך שלו ואחד שיש לו בתוך שדה של חבירו ומכרו עם השנים שיש לו בתוך שדהו או שמפסיק ביניהם בור או אמת המים או רכב דקלים או רה\"ר ואצ\"ל אם לא מכר לו אלא ב' אילנות לבד בכל אלו לא קנה קרקע לפיכך לא קנה אילנות קטנים שביניהם ואם יבש או נקצץ אין לו בקרקע כלום והוא שאין גזעו מחליף אבל אם גזעו מחליף אין זה אילן חדש אלא כעולה מן הגזע דמי והוא משל בעל האילן ופירש רשב\"ם לר\"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר וקיימא לו כוותיה אפילו קונה שנים יש לו קרקע אבל ר\"י פירש דאפילו ר\"ע מודה דבקונה שנים אין לו קרקע וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ופירש רש\"י אע\"ג דבשנים אין לו קרקע ליטע אחרים במקומן ולא קרקע שביניהם מיהו יש לו כמלוא אורה וסלו וכ\"ש תחתיהם כדי ללקט בהם פירות וגם דרך יש לו לכולי עלמא אפילו לרבנן כאדם המשאיל מקום לחברו להניח שם חפציו שמשאיל לו ג\"כ מקום לילך שם וה\"ר יונה כתב שאין המוכר רשאי ג\"כ לזרוע תחתיהן דמטנפי פירי דלוקח והא דאמרינן שלא קנה לוקח תחתיהן היינו לענין שאינו רשאי לזרוע שם ובשלשה שקנה קרקע אם הגדילו הענפין ונתפשטו חוץ משיעור הקרקע שיש לו צריך לקצצם וכתב ה\"ר יונה דאפילו לא הגדילו אלא תוך מלוא אורה וסלו צריך לקצצן שאם לא ישפה שמא יחזיק על יד תוספת לענפים במלוא אורה וסלו חוץ לענפים ואם נחלקו לאחר זמן שאומר הלוקח עד כאן היו מגיעין הענפים בשעת מכירה והמוכר אומר לא כי אלא נארכו הבדים כתב הרמב\"ם ז\"ל שעל הלוקח להביא ראיה שאם הגדילו היה משפה דדלמא לאו אדעתיה וכל השרינין היוצאים מהם לא שנא אם הם מגוף האילן ל\"ש מן השרשים הכל לבעל האילן ובשנים שלא קנה קרקע אם נתפשטו אפילו הרבה א\"צ לקצצם ואם הוציאו שרינין מהשרשים והוא במקום שאינו רואה פני חמה הן של מוכר ואם הוציאו מן הגזע והוא ממקום שרואה פני החמה הן של לוקח אבל צריך לקצצם ביד שמא פעמים יצאו מן הגזע סמוך לארץ ויתכסו אח\"כ בקרקע עד שיראו כשלשה ויטעון הלוקח לקחתי שלשה ויש לי קרקע עמהם לפיכך צריך לקצצם מיד ואם קנה דקל אין לו כלום בשריגים אפילו היוצאים מעיקר הדקל: מכר הקרקע ושייר לעצמו האילנות אפילו לא שייר אלא שני אילנות יש לו קרקע הצריך להם והרמב\"ם זכרונו לברכה כתב יש לו חצי הקרקע הצריך להם ולא נהירא: מכר לשנים כאחד לזה הקרקע ולזה האילנות מסקינן זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע ופירש רשב\"ם לאו דוקא חצי קרקע אלא בעל האילנות קנה תחתיהם וביניהם וחוצה להם כמלוא אורה וכלו אי נמי חצי קרקע דוקא וכגון שכל הקרקע צריך לאילנות ואפילו לא מכר לו אלא שני אילנות ור\"י פירש שאין לבעל האילנות בגוף הקרקע כלום אפילו אם קנה שלשה כיון שמכרו לאחר ולא קנה אלא מקום האילנות ליטע אחרים תחתיהם אם ייבשו וכן הדין אפילו אם קנה שנים אם ייבשו יטע אחרים תחתיהן דכי היכי דלהאי זבין בעין יפה להאי נמי זבין בעין יפה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: הקונה אילנות לקצצן לשרפה בזיתי' מניח לו שני ענפים הסמוכי' לארץ שאז הן חוזרים וגדלים ובבתולת שקמה מניח ג' טפחים הסמוכים לארץ וקוצץ השאר ובסדן השקמה ב' טפחים ובשאר כל האילנות טפח בקנים ובגפנים מקשר התחתון ולמטה בדקלים ובארזים חופר ומשרש לפי שאין גזעו מחליף:" + ], + [ + "המוכר לחבירו מקום בתוך שדהו לעשות בו אמת המים להשקות ממנו בית השלחין נותן לו רוחב שלש אמות אמה רוחב לעיקר האמה ואמה לשפה מכאן ואמה לשפה מכאן והרמב\"ם ז\"ל כתב שצריך ליתן לו ארבע אמות שתים לרוחב האמה ואם מכר לו מקום להשקות בקילון נותן לו חצי אמה לעיקר רוחב האמה וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לשפה גם כאן כתה הרמב\"ם שצריך אמה לרוחב האמה ונותן השפות נוטען אבל אינו רשאי לזורען שהזרעים מלחלחים הקרקע ומקלקלים אמת המים ואם נפלו השפחות נוטל עפר מן השדה וחוזר ומתקנן: המוכר לחבירו דרך לעבור בו בתוך שדהו אם דרך היחיד נותן לו שני אמות ומחצה שיעורו שיעבור שם חמור טעון: מכר לו דרך לעבור בו מעיר לעיר נותן לו רוחב שמנה אמות בכל אורך הדרך: דרך רשות הרבים נותן לו ששה עשר אמות: מכר לו מקום לעשות לו מעמד נותן לו בית ד' קבין: מכר לו בור וכותליה נותן לו מקום רוחב הכותל ג' טפחים: המוכר מקום לחבירו לעשות לו מקום לקבורה או המקבל עליו לעשותו עושה מערה ד' על ו' ופותח לתוכה שמונה כוכין שלשה לכל צד לאורך המערה ושנים ברחבה ואורך הכוכים ארבע אמות ורחבן ששה טפחים וגובהן שבעה טפחים ועושה חצר על פתח המערה ששה על ששה וכן יעשה לצד השני של החצר כנגדה אחרת כיוצא בזה: המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ובית הספידו באין בני משפחתו וקוברין אותו בעל כרחו של לוקח ונותנין ללוקח דמי הקבר שקוברין אותה בה:" + ], + [ + "האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך והיו בתוך השדה הרים סלעים גבוהין עשרה טפחים או בקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה אפי' אם ראויים לזריעה ופירש רשב\"ם דוקא כשהן רחבים ארבע טפחים שאז חשובין מקום בפני עצמן וכתב הרמב\"ם אין נמדדין עמה אלא לוקח אלו הבקעים והסלעים בכלל בית כור בלא דמים וכ\"כ הרמ\"ה דשקיל להו לוקח בלא דמים דטפילי לגבי שדה ומזדבנא אגבה וה\"מ עד רובע הקב אבל אי אית ביה בחד מינייהו רובע לא מזדבני ורשב\"ם פירש שישארו למוכר וכן נראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל שכתב אין מודדים עמה אלא קרקע המישור שביניהן וצריך לקבלו ואינו יכול לומר איני רוצה שדה מופסקת בסלעים ובלבד שלא יפסיקו בכל אורך השדה בענין שיכול להעביר המחרישה ביניהם אבל אם מפסיקין ואינ יכול להעביר המחרישה ביניהם לא ע\"כ והראב\"ד כתב שכופין את הלוקח לוקח אותם בדמיהן מפני שהם כדברים אבודין ביד המוכר: ופירש רשב\"ם דווקא דאמר לו בית כור עפר דמשמע הראוי לזריעה אבל אי לא אמר לו עפר אפילו כולו סלע הגיעו וכן אם אמר לו בית כור קרקע אפילו כולו סלע הגיעו דשמא לבנות בו בית או למשטח ביה פירי א\"ל וכ\"כ הרמ\"ה אבל ר\"י פירש אפילו אמר לו בית כור סתם כיון שהזכיר בית כור סתמא לזריעה קאמר ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: לא היה הבקעים עמוקים עשרה ולא הסלעים גבוהים עשרה נמדדין עמה והוא שלא יהיה בכולן אלא שיעור ארבעה קבין אז נמדדין עמה אפילו מלאים מים שאין ראוין לזריעה כיון שאינם עמוקים י' וגבוהים י' אבל יש בהם יותר מד' קבים אין נמדדים עמה אפילו ראוין לזריעה ואינן גבוהין עשרה ומיהו היה אומר א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא כשגבוהין ג\"ט אבל אם אינן גבוהין ג' אפילו אם יש בהן יתר מד' קבין כיון שראוין לזריעה נמדדין עמה וכתב הרמב\"ן ז\"ל הא דנמדדין עמה כשאין בהן יותר מד' קבין דווקא כשהם קטנים מד\"ט עד י' אי נמי עד ד\"א אבל ביותר מכן לא שהרי יש להם שם בפני עצמן ואם אמר לו כבית כור עפר איפשיטא: ואם הוא סלע יחידי שאינו מובלע בתוך השדה אלא עומד אצלו או אפילו עומד בתוכו אלא שהוא סמוך למיצר בתוך ג\"ט אפילו אינו גבוה י' אין נמדד עמה. ויראה מדברי הרמב\"ם אם א\"ל כבית כור אז בכל ענין נמדד עמה ואדוני אבי הרא\"ש כתב סברא ראשונה: וכל זה מיירי כשאינו עומד הלוקח בתוך השדה לפיכך כשאומר לו בית כור עפר ודאי צריך ליתן לו בית כור שלם ואפילו אין חסר ממנו אלא קב צריך להשלימו ואפילו אם יאמר המוכר אגבה לך מן המעות כפי החסרון שחסר לא ישמע לו הלוקח שיאמר לו לא היה דעתי אלא לקנות בית כור שלם אלא שצריך לקבל הסלעין והבקעין כדפרישית אבל אם עומד בתוך השדה ורואה אותה וזה אומר בית כור עפר אני מוכר לך הוי ליה כאילו אמר לו הן חסיר הן יתיר ואפי' חסר שבעה קבין ומחה הגיעו והרבי' יוסף הלוי פירש דווקא כשאמר בית כור עפר זה אני מוכר לך וסיים לו השדה או אמרינן שאפילו אם חסר שבעה קבין ומחצה הגיעו אבל בית כור סתמא לא אפילו עומד בתוכו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה: אמר לו בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך פיחת כל שהוא ינכה לו מן הדמים הוסיף כל שהוא יחזיר: והיכא דא\"ל בית כור עפר הן חסיר הן יתיר ואפילו אינו עומד בתוכו או שעומד בתוכו ואמר בית כור סתם דאמרינן אם פיחת או הותיר ז' קבין ומחצה דהיינו רובע הקב לכל בית סאה דהוי מחילה ה\"ה נמי אפילו אלף רבעין לאלף סאין הוי מחילה היה הפחת או היתרון יותר מרובע הקב לאל בית סאה יחשב כל הרבעים שחסרו או שהותירו וכל מה שפיחת לו מבית כור ינכה לו מן הדמים וכל מה שהוסיף יחזיר לו אף הרבעים עצמן אע\"פ שאמר לו הן חסיר הן יתיר ואף על פי שלא הגיע התוספת לתשעה קבין ומה מחזיר לו רואין אם לא הגיע התוספת לתשעה קבין שהוא שיעור שדה כגון שמכר לו ארבעה סאין והיה התוספת ל\"ה רבעים אז תלוי ברצון המוכר אם ירצה יחזיר לו קרקע ואם ירצה צריך ליתן לו מעות אלא שבזו יפה כח לוקח שאם ירצה המוכר למכור התוספת שיתן לו הלוקח מעות ונשתנה השער בין שעת מכירה לשעת חזרה צריך ליתן לו כשער הזול לא שנא היה ביוקר בשעת מכירה והוזל בשעת חזרה לא שנא היה בזול והוקר ואם יש בתוספת ט' קבין והוא מכר לו פחות מששה ושלשים סאין אז צריך לקבל התוספת בקרקע וכן אם נשאר למוכר שדה אצל הנמכר' אפי' אין בתוספת ט' קבין צריך לקבלו לפי שראוי לצרפו עם שדהו ואם היה מפסיק ביניהם בור או אמת המים או רשות הרבים או ריכבא דדיקלא מיבעיא ולא איפשיטא ולקולא ומחזיר לו מה שירצה ובגינה הוי חצי קב כדין ט' קבין בשדה שעד חצי קב תלוי ברצון המוכר רצה קרקע רצה מעות ובחצי קב צריך לקבל קרקע היה שדה בשעת מכירה והיה במותר מעט יותר מב' רבעים לשני סאין שהוא כדין עשיית חשבון ונעשה גינה קודם שיחזיק בה וקם בדין חזרת קרקע או גינה ונעשית שדה ויצא מדין חזרת קרקע לדין עשיית חשבון מיבעיא אי בתר שעת לקיחה אזלינן או בתר חזרה ולא איפשיטא ולקולא ומחזיר לו מה שירצה ופי' רשב\"ם דלא מפלגינן בין פחות מט' קבין לט' קבין אלא ביתר מכן אבל אם פיחת טפי מרובע לסאה לעולם ינכה לו מהדמים דכיון דליכא בהאי דה טפי ליכא לחיוביה למיהב ליה משדה אחר ונראה דה\"ה נמי אם המוכר רוצה ליתן לו משדה אחר שיכול לוקח לומר מה אעשה בשדה קטנה כזאת בפני עצמו וצריך לנכות לו מן הדמים: א\"ל בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל הן חסיר הן יתיר מספקא לן אי תפיש לשון ראשון או אחרון ונלך אחר פחות שבלשונות וכתב הרמב\"ם ואין לו אלא כדין הן חסיר הן יתיר ורשב\"ם פירש שהולכין אחר הלשון שמפחית כחו של לוקח שהוא המוציא ואם הותיר כל שהוא יחזיר דהלך אחר לשון מדה בחבל ואם פיחת כל שהוא לא ינכה דהלך אחר לשון הן חסיר הן יתיר ור\"ל שהלוקח חשוב לעולם מוציא שקרקע בחזקת בעליה עומדת והראב\"ד כתב נתן הלוקח המעות אז הוא תובע ואם לא נתן הלוקח מעות והוא מוחזק והמוכר תובע המעות היתרים אז הוא התובע ופעמים שהחסר קולא או חומרא למוכר ופעמים ללוקח וכן יתיר: א\"ל בית כור עפר אני מוכר לך כמו שהוא בתוך סימניו ומצריו אפילו פיחת או הוסיף שתות הגיעו היה הפחת יותר משתות מנכה לו מן הדמים הותיר יותר משתות מחזיר גם השתות והי דינא כדלעיל גבי הרבעים שיתן דמים או קרקע הכל לפי מה שהוא היתרון שאם יש בתוספת פחות מט' קבין בשדה ובגינה פחות מחצי קב אז הוא תלוי ברצון המוכר ואם לאו יתן לו קרקע: וכתב הרמ\"ה ז\"ל אמר לו בית כור עפר זה ומצר לו מצריו כאילו אמר לו בסימניו ובמצריו: אבל לא מצר לו מצריו אי נמי מצר לו מצריו ולא אמר לו בית כור עפר זה ולא סיימה במצריו בבית כור עפר סתמא דמי: המוכר שדה לחבירו ואמר לו בסימניו ובמצריו והלוקח מכירה ואת מצריה אפילו אמר לו יש במדתה מאתים ואין בה אלא מאה וחמשים הגיעו שהרי הכירה וקבלה ומה שאמר לו חשבון מאתים ר\"ל שהיא יפה כאחרת ששוה מאתים וכתב הרמ\"ה ה\"מ דשויא כי ההיא שיעורא אבל אי לא שויא כי ההיא שיעורא לא במדה ולא בדמים לא הגיעו דמקח טעות הוא אבל רשב\"ם פירש דלהשביח מקחו אומר לו וריאה מדבריו שלא לשם תנאי אמר לו כן אלא להשביח מקחו וה\"נ מסתברא: האומר לחבירו בית כור פלוני אני מוכר לך אפילו אין במדתה אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שם המקום והוא שנקרא בית כור לפיכך צריך המוכר להביא ראיה שנקרא בית כור: וכן אם אמר לו כרם או פרדס שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך אפילו אין ענבים בכרם ולא רמונים בפרדס הגיעו והוא שקורין אותו כרם ופרדס: וכתב הרמב\"ם ז\"ל כל הדברים האלו כשאין מנהג במקום אבל במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום הידוע להם: האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך רואין כמה שוה כל השדה ונותנין לו כדי דמי חצי השדה ממקום הגרוע שבה: אמר לו חציה בדרום אני מוכר לך רואין כמה שוה חציה שבדרום וכשיעור הזה יתן לו ממקום הגרוע שבה והרמב\"ם ז\"ל כתב שנותן בדרומה כשיעור חצי שדה ולא נהירא והמוכר נותן לו מחצי הנשאר לו מקום לעשות לו גדר וחוצה לה מקום לעשות חריץ ורחב שלשה טפחים וחוץ לאותו חריץ מקום לחריץ אחר רחב ששה טפחים ובין שני החריצין מקום טפח: ראובן שהיה לו שדה בשותפות עם שמעון ומכרו ללוי ולא פירש כמה וכתב לו פלגא דאית לי בארעא אז מכר לו כל חלקו שהוא חצי השדה כתב לו פלגא בארעא דאית לי לא מכר לו אלא הרביע של כל השדה שהוא חצי חלקו: היה לו בקעה גדולה ובתוכה יש הרבה שדות וכל אחת ואחת חלוקה במיצר עולה לבדה ועומד באחת מהשדות ואומר שדה זו אני מוכר לך לא קנה אלא אותה שדה לבדה אע\"פ שסיים מצרים החיצונים של הבקעה במה דברים אמורים שחלוקות במצריהם אבל אם אין מיצר מפסיק בין שדה לשדה כיון שאמר לו שדה זו הכל מכור שכל מה שסובב במיצר אחד נקרא שדה: האומר לחבירו ארעא דבי פלניא אני מוכר לך ויש לו ב' שדות או שלש שנקראים על שם פלניא אינו נותן לו אלא אחת מהפחותה שבהם ואם אמר לו ארעתא מיעוט ארעתא שנים ונותן לו שנים: וכתב הרמ\"ה וה\"ה נמי אם אמר לו ארעתאי או ארעתא דילי שאין נותן לו אלא שתים ואם אמר לו כל ארעתא נותן לו כל ארעתא דאית ליה חוץ מגנות ופרדסים וכתב ה\"ר יונה דווקא כשאומר לשון ארעתא אין בכלל זה גנות ופרדסים וכ\"ש בתים לפי שלשון ארעתא כלשון ארצות ואין קורין ארצות בלשון פרט לא לבתים ולא למקומות שהם מיושבים כגון פרדסים ובוסתנים אלא לשדות אבל אם אמר לו כל קרקעותי אני מוכר לך הכל בכלל אפילו בוסתני ופרדסי ואפילו בתים: ואם א\"ל זיהראי אף גנות ופרדסים מכורים בר מבתי ועבדי ואם אמר ליה נכסי אפילו בתים ועבדים ופירש רשב\"ם אבל מטלטלי לא עד דאמר כל נכסי וה\"ר יונה כתב ודאי אם אמר נכסי אני מוכר לך אפילו לא אמר כל נכסי הכל מכור אפילו מטלטלים אבל כשאומר נכסי דבי פלניא אפילו אמר כל אין המטלטלים שקנה ממנו מכורים לפי שאין המטלטלין נקראים על שם המוכר אלא דוקא קרקעות ועבדים: האומר לחבירו נכסי דבי פלגיא אני מוכר לך לא מכר לו אלא קרקעות שקנה מפלוני ואם היה לו שדה אחת שנקרא על שם בי פלגיא ובא הלוקח ליקחנה וטוען המוכר שלא היתה של אותו פלוני אלא שנקראת על שמו אלא זו היא שהיתה של פלוני ואותה מכרתי לך על המוכר להביא ראיה ואם אינו מביא ראיה צריך ליתן לו השדה שהכל קוראין לה על שם פלוני ואם אין לו אלא שדה אחת והיא נקראת על שם פלוני ולא קנאה ממנו צריך ליתנו לו:" + ], + [ + "האומר לחבירו שדה פלוני אני מוכר לך קנה כולה אפילו היא גדולה הרבה אע\"פ שלא סיים המצרים כל זמן שאין מיצר מפסיק ואם סיים המצרים והזכיר מצר מזרחי ומערבי ולא הזכיר צפוני ודרומי קנה כולה ולא אמרי' שלא יקנה אלא תלם אחד על פני המזרח ותלם אחד על פני המערב הזכיר מצרי מזרח מערב ודרום ולא הזכיר צפון קנה כולה חוץ ממצר צפון וכתב ה\"ר יונה ז\"ל דוקא שיש שם מיצר והמיצר חלוק מן השדה אז לא קנה אותו המיצר כיון שלא מצר לו אבל אם אין שם מיצר קנה הכל ואפילו תלם אחד לא שייר שהרי כל השדה נכלל בשלש המצרים במה דברים אמורים שלא קנה מיצר רביעי כשאינו מובלע בין המצרים ויש עליו רכב דקלים או יש בו תשעה קבין אבל אם מובלע בין המצרים ואין עליו רכב דקלים וגם אין בו מ' קבין קנה גם אותו היה מובלע ויש עליו רכב דקלים או יש בו ט' קבין וכן אם אינו מובלע ואין עליו רכב דקלים ואין בו ט' קבין אז הדבר מסור לדיינים כפי מה שיראה להם לפי דעת המוכר והלוקח ולפי הדמים ומנהג המדינה שיהא מכור או אינו מכור כן יעשו מצר לו מצר מזרח כולו וחצי מיצר מערב קונה באלכסון מצד הקצר לצד הארוך אפילו לא מצר לו מצרי צפון ודרום וכתב הרמב\"ם ז\"ל דוקא שמצר הארוך הוא של שנים אבל אם הוא של אחד לא קנה מהארוך אלא כנגד הקצר וכן כתב הרמ\"ה ז\"ל וה\"ר יונה כתב דאפילו אם הארוך של איש אחד קונה באלכסון ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם מצר לו מזרח ומערב קצר ומצר דרום ארוך ומצר צפון קצר פלגינן לה כתרי ראש תור לא סיים לו אלא ארבעה מצרים שבארבע הקרנות ולא הזכיר המצרים שבצדדים כלל או שסיים לו כמין ג\"ם בשני הקרנות זה כנגד זה או שהיתה מוקפת הרבה שדות של הרבה בני אדם והזכיר אחת ודילג אחת וכן עשה בכולם בזה מיבעיא ולא אפשיטא לפיכך אינו קונה אלא מה שסיים לו ולא יותר כיצד מסיים לו את הקרנות נותן לו ב' רצועות של שתי וערב וכמין ג\"ם רצועה אחת כפי שני המצרים ובסירוגין בקרנזול ובלבד שיהו ט' קבין ואם אין לו ט' קבין משלים עליו לט' קבין: היה מצר ראובן במזרח ומערב ומצר שמעון בצפון ודרום צריך לכתוב לו מצד ראובן משתי רוחות ומצר שמעון משתי רוחות שאם לא כתב כן אלא כתה השדה שבין ראובן ושמעון לא קנה אלא חציה באלכסון ונראה דה\"ה נמי אם מצר ראובן מזרח וצפון ומצר שמעון מערב ודרום דהוי דינא הכי אבל הרמ\"ה ז\"ל כתב בזה שקנה הכל כיון שמצרי ראובן סמוכין זה לזה חשוב הכל כמצר אחד ארוך: היה לו שדה ומכר ממנה סתם ולא פירש כמה ומצר לו מצר מערב לא מצר מזרח אלא כתב מצר מזרח דמינה פלוגא או דמינה פסיקא או כתב לו ואילין מצרנהא קנה חצי השדה לא כתב לו כן לא קנה אלא תשעה קבין:" + ], + [ + "המוכר את הספינה מכר לו את התורן והוא אילן גבוה שפורסין עליו את הוילון ומכר הוילון והעוגין והם הברזלים שמעמידין אותה בה ואת כל המשוטים שמנהיגים אותה בהם ואת הכבש שעולין בה ממנה ליבשה ואת בור המים שבה אבל לא מכר הביצית והיא ספינה קטנה שהולכין בה ליבשה ולא את הדוגית והיא ספינה קטנה שצדין בה המלחים דגים ולא העבדים המשמשין אותה ולא המרצופין שנותנין בהם סחורה ולא את הסחורה ואם אמר היא וכל מה שבתוכה הכל מכור: המוכר הקרון לא מכר הפרדות: ואם מכר הפרדות לא מכר את הקרון ואם קשורין זה בזה מכר הקרון מכר גם הפרדות מכר הפרדות לא מכר הקרון: בד\"א במכר אבל המשכיר הקרון משכיר גם הפרדות אפילו אינן קשורים בו: המוכר הצמד לא מכר הבקר מכר הבקר לא מכר הצמד לא מיבעיא אם הכל קורין לצמד צמד ולבקר בקר ואין שום אדם קורא לבקר צמד אלא אפילו יש מקצת שקורים לצמד צמד ובקר בקר ויש מקצת שקורים לבקר צמד אפ\"ה לא מכר הבקר ואפי' משך הלוקח הצמד והבקר ולא נתן המעות מוציאים ממנו הבקר והמעות ואין הדמים ראיה לומר אין הצמד שוה כל כך בלא הבקר אלא אם טעה בכדי שהדעת טועה יש בו אונאה או ביטול מקח כדין כל לוקח ואם טעה בכדי שאין הדעת טועה הוי מתנה כך פסוק רשב\"ם ור\"ח והרמ\"ה ורב האי כתב שהדמים ראיה לבטל המקח אם טעה בכדי שאין הדעת טועה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כדברי רשב\"ם: וכ' רשב\"ם אפי' אם היו קשורין ביחד אינן מכורין אבל הר\"ר יוסף הלוי ז\"ל כתב דוקא כשאינם קשורין אבל אם קשורין מכורין והכי מסתברא ואם הכל קורין לבקר צמד לא מיבעיא אם אין קורין לצמד לבדו צמד עד שיפרשו צמד לבדו והוא מכר לו צמד סתם פשיטא שהכל מכור אפילו בלא הודעת דמים אלא אפילו אם הכל קורין לצמד לבדו ג\"כ צמד סתם כיון שהכל קורין ג\"כ לבקר צמד אמרינן הדמים מודיעין ואפילו אם אין הכל קורין לצמד בקר אלא הרוב קורין לצמד בקר כתב הרמ\"ה שהדמים מודיעין כיון דאיכא רוב והודעת דמים והא דאמרינן שאין הדמים מודיעין היינו דוקא היכא שהרוב קורין לצמד צמד ולבקר בקר והמיעוט קורין לבקר צמד או פלגא ופלגא והא דאמרינן מכר הבקר ולא מכר הצמד דוקא בסתמא דאיכא למימר לשחיטה זבניה אבל אי פירש לרדיא מכר את הבקר מכר את הצמד: כתב הרמב\"ם המוכר את העול מכר את הפרה מכר את הפרה לא מכר העול: המוכר העגלה מכר הבקר מכר הבקר לא מכר העגלה ותימה הוא היאך תמכר פרה אגב העול וכן השיג עליו הראב\"ד וכתב שאע\"פ שכתוב כך בתוספתא אין סומכין עליה: המוכר החמור מכר האוכף והמרדעת אפילו אין עליו בשעת מכירה אבל לא מכר שק ודסקיא ומרכבת הנשים אפי' היה עליו בשעת מכירה ואפילו אמר לו חמורך זה ואפילו אמר חמור וכליו אא\"כ שאמר הוא וכל מה שעליו כך פסק רב אלפס ור\"י והרמ\"ה כתבו דאוכף ומרדעת אם עודן עליו מכורין ואם אינן עליו אינן מכורין ושק ודסקיא אפילו אם הן עליו אינן מכורין אא\"כ אמר לו הוא וכל מה שעליו או כל מה שראוי להיות עליו בד\"א בסתם שלא פירש לו אם לרכיבה אם למשאוי אבל אם פירש לו לרכיבה שק ודסקיא אינן מכורין אפילו הן עליו ואם פירש לו למשאוי שק ודסקיא אם הן עליו מכורין ואם אינן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע ואוכף ומרדעת אם אינן עליו אינן מכורין ואם הן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע ואם פירש בין לרכיבה בין למשאוי כולהו חדא דינא אית להו אם הן עליו מכורין ואם אינן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב [כסברא הראשונה] כדברי רב אלפס: המוכר פרה או חמור סתם לא מכר ולדיהן ובפרה אפילו א\"ל פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר הולד אבל אם אמר לו חמורה מניקה אני מוכר לך מכר ולדה ואם אמר לו חמורה או פרה מעוברת אני מוכר לך מכר הולד ושפחה דינה כפרה שאפילו אמר לו שפחה מניקה אני מוכר לך לא מכר הולד ואצל אם אמר לו שפחה סתם ואם אמר לו שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר העובר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפילו פרה וחמורה ושפחה זו סתם ולא אמר מעוברת אם הן מעוברות מכר העובר: המוכר שפחה לחבירו מכר לו כל הכלים שעליה אפילו הן מאה אבל לא מכר את השירים ואת הנזמים ולא את הטבעות ולא הקטלאות שבצוארה ואם אמר שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך אע\"פ שיש עליה כלים של מאה מנה כולן מכורין: כתב הרמב\"ם ז\"ל האומר לחבירו ראש עבד זה או ראש חמור זה אני מוכר לך הרי זה מכור חציו וכן הדין בכל אבר שהנשמה תלויה בו אבל אם אמר יד עבד זה או יד חמור זה מכור לך משמנין ביניהן וכן הדין בכל אבר שאין הנשמה תלויה בו ואם אמר ראש פרה זו אני מוכר לך לא מכר אלא הראש שכן דרך למכור הראש לבד: המוכר הראש בבהמה גסה לא מכר הרגלים מכר את הרגלים לא מכר את הראש מכר הקנה לא מכר את הכבד מכר הכבד לא מכר הקנה אבל בבהמה דקה מכר הראש מכר הרגלים מכר הרגלים לא מכר את הראש: מכר הכבד לא מכר הקנה מכר הקנה מכר הכבד וכל זה לא איירי אלא במקום שאין מנהג ידוע אבל במקום שיש מנהג ידוע הכל כמנהג המדינה: כתב רשב\"ם ז\"ל כל אלו הדברים שאין נמכרין במטלטלין ה\"ה נמי שאין ניתנין שאין חילוק בין מוכר לנותן אלא בקרקע שהוא חשוב בטלי אגביה בנותן אע\"פ שאין בטלין גבי מוכר אבל במטלטלין אין חילוק בין מוכר לנותן: מכר בור מכר מימיו: מכר אשפה מכר זבלה ורב אלפס פסק שמכר בור לא מכר מימיו וכן כתב הרמב\"ם ורשב\"ם פסק שמכר מימיו וכן מסתברא לא\"א הרא\"ש ז\"ל: ואם מכר המים והזבל כתב הרמב\"ם ז\"ל שלא מכר הבור והאשפה: מכר כוורת מכר דבורים מכר השובך מכר היונים וכן נמי איפכא מכר דבורים מכר כוורת מכר יונים מכר השובך: בד\"א שפירש שמכר כל פירות הכוורת והשובך בלא שיור אבל אם מכר סתם פירות הכוורת לא מיבעיא שלא מכר הכוורת אלא אף הדבורים לא מכר כולם אלא יקח חלוקה ג' נחילים הראשונים ומכאן ואילך נוטל נחיל ומניח נחיל כדי שתתיישב הכוורת ואם מכר סתם פירות השובך לא יקח כל הגוזלות שיולדו שאם כן יברחו האמהות ויחרב השובך מכל וכל אלא מניח הזוג הראשון שיולידו ולאותו הזוג מניח גם הזוג הראשון שיולידו והנשארים יקח וכתב הרמב\"ם אם היו בו אמהות ובנות בעת מכירת הפירות מניח בריכה ראשונה שיולדיו ��אמהות ומניח ממה שילדו הבנות שתי בריכות וכל הנולד מאותן שתי בריכות של הבנות והבריכה הראשונה של האמהות הוא שלו:" + ], + [ + "מי שבקש לקנות מקח מחבירו ושאל ממנו מאתים ונתן לו בו מנה ולא נתרצה ואחר כך נתקבצו ונתן לו החפץ סתם אם הלוקח תובע למוכר שיתן לו החפץ צריך ליתן לו מאתים ואם המוכר אמר ללוקח שיקח החפץ אז אין צרך ליתן לו אלא מנה:" + ], + [ + "שנים שחלוקין על המקח כל אחד אומר לי מכר כל זמן שהמקח ביד המוכר נאמן לומר למי מכר יצא מתחת ידו אינו נאמן לרב אלפס כל זמן שהמקח בידו נאמן לא שנא נקיט זוזי מתרוייהו מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה לא שנא נקיט מחד ואפילו אם ידוע בעדים איזה מהם נתן לו המעות מדעתיה או מי מהן נתן לו בעל כרחיה נאמן לומר שנתרצה למי שלא נתן לו מעות וזה שאני תופס מעותיו לא נתרציתי לו אלא השליכם לי בעל כרחי וינתן למי שנתרצה ויחזיר לשני מעותיו ואם אין המקח בידו ונקיט מתרוייהו זוזי אינו נאמן לומר מזה קבלתי מדעתי ונתרציתי לו והשני השליכם בעל כרחי אבל אי לא נקיט אלא מחד נאמן אפילו אם אומר שנתרצה לשני דמידכר דכיר ולדעת ר\"ח היכא דנקיט זוזי מחד אפי' מקחו בידו אינו נאמן לומר שנתרצה לשני לפיכך אם קבל מעות מאחד מהן וידוע ממי קבלם לא שנא על פי עדים או על פי הלוקחים או ע\"פ המוכר בעצמו הוא זוכה במקח ואין המוכר נאמן לומר שנתרצה לשני אפילו אם מקחו בידו וכ\"ש אם אינו בידו ואי נקיט זוזי מתרווייהו ומקחו בידו ואין ידוע מאיזה מהם מדעתו ומאיזה מהם בע\"כ אלא ע\"פ המוכר נאמן לומר מזה קבלתי מדעתי ומזה קבלתי בעל כרחי אבל אם אין מקחו בידו אינו נאמן אלא הרי הוא כעד אחד דעלמא לפטור מן השבועה אותו שמסייע לו ואם שניהם תופסין במקח אותו שאומר שנתרצה לו נוטל חציה וחצי הדמים בלא שבועה והשני נוטל חציה וחצי הדמים ונשבע שבועה דאורייתא ואם אותו שמסייע לו מוחזק בו לבדו אין כאן שבועה ואם האחד מוחזק בו לבדו נשבע שבועה דאורייתא להכחיש המוכר ואם אין שום אחד מוחזק בו כל דאלים גבר ואם גבר אותו שהמוכר מסייעו אין כאן שבועה ואם גבר השני צריך לישבע להכחיש המוכר ואם נקיט זוזי מתרווייהו ואינו יודע למי נתרצה ולא ממי קבל מעדתו נשבעין שניהם בתקנת חכמים ונוטל כל אחד חציה וחצי הדמים לא שנא אם המקח ביד המוכר לא שנא אם אינו בידו אלא שניהן תופסין בו: לקח מקח מחמשה ואינו יודע ממי וכל אחד תובעו ואומר ממני לקחת מניח דמי מקח ביניהם ומסתלק ויהא מונח עד שיודו אחד לחבירו ואם הוא חסיד ובא לצאת ידי שמים נותן לכל אחד ואחד: לקח מאחד מחמשה וכפר לו ונשבע לו על שקר ורצה לעשות תשובה ורוצה לשלם וכל אחד אומר אני הוא שכפרת בי והוא אינו יודע חייב לשלם לכל אחד ואחד מפני שעבר עבירה: כתב הרמב\"ם ז\"ל הרי שטען לחבירו ואומר לו מכרת לי וזה משיבו לא מכרתי לך או מכרתי לך ולא נתת לי הדמים או שטוען הלוקח נתתי הדמים ועדיין לא משכתי או משכתי ולא ראיתי מכר זה והמוכר אומר הודעתיו לך או שאומר אחד מהם כך וכך היה התנאי בינינו והשני אומר לא היה תנאי בינינו או לא היה כך אלא כך היה בכל אחד מאלו הטענות וכיוצא בהן המוציא מחבירו עליו הראיה לא היה שם ראיה הכופר שמבקשים מאותו משביעין אותו שבועת היסת ואם הודה במקצת או שיש עליו עד אחד נשבע שבועת התורה כשאר כל הטענות כולן עד כאן:" + ], + [ + "המחליף פרה בחמור ומשך בעל הפרה את החמור ועדיין הפרה בביתו וילדה וטוען בעל הפרה שילדה קודם שמשך החמור ובעל החמור טוען אחר משיכת החמור ילדה וכן המוכר שפחתו וקבל המעות וילדה המוכר אומר שילדה קודם שקבל המעות והלוקח אומר אחר כן ילדה על הלוקח להביא ראיה אפילו אם אין הפרה והשפחה ברשות המוכר אלא עומדת באגם ואפילו אם הלוקח טוען ברי והמוכר טוען שמא ואם הלוקח מוחזק אז צריך המוכר להביא ראיה כתב הרמב\"ם ז\"ל לא הביא הלוקח ראיה ישבע המוכר על ולד הפרה בנקיטת חפץ אבל על ולד השפחה אינו נשבע אלא היסת שאין נשבעין על העבדים. זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע ואינו ברשות שום אחד מהם יחלוקו. זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה השני בולד ע\"כ. ולא נהירא דאין הלכה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אלא אפילו ששניהם טוענין שמא או אפילו התובע טוען ברי והנתבע טוען שמא אוקימנא ממונא בחזקת מריה קמא והמוציא מחבירו עליו הראיה: היו לו ב' שדות אחת גדולה ואחת קטנה או שני עבדים אחד גדול ואחד קטן הלוקח אומר גדול לקחתי והמוכר אומר קטן מכרתי על הלקוח להביא ראיה ואם לא יביא ראיה ישבע המוכר היסת שלא מכר אלא הקטן בד\"א בשלא טענו אלא שדה ועבד אבל אם טענו שדה גדולה בעומריה ועבד גדול בכסותו וזה אומר לא מכרתי לך אלא שדה קטנה בעומריה ועבד קטן בכסות קטן מאותו כסות שהיא טוען נשבע המוכר שבועת התורה על העומרים ועל הכסות ואגב זה נשבע גם על השדה ועל העבד ואם הלוקח אומר גדול לקחתי והמוכר אומר איני יודע אם אין עסק שבועה ביניהם פטור דלא אמרינן ברי עדיף להוציא ממון ואם יש עסק שבועה ביניהם כגון שתובעו שני עבדים בכסותם ומודה על האחד ועל השני אומר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם:" + ], + [ + "המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת ואין ידוע אם מת קודם משיכה או לאחר משיכה כתב רב אלפס שאם היה עומד בבית בעל החמור עליו להביא ראיה אבל אם היה עומד בסימטא אז צריך בעל הפרה להביא ראיה וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאפילו אם עומד בבית בעל החמור על בעל הפרה להביא ראיה דכיון שמשך בעל החמור את הפרה נקנה החמור לבעל הפרה בכל מקום שהוא וכיון שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה: ולא מיבעיא כאן שהוא בא להוציא אלא אפילו להחזיק מה שבידו עליו להביא ראיה כגון שלקח בהמה מחבירו ושחטה ומצא נקב בבית הכוסות דקיימא לן הוגלד פי המכה בידוע שנעשה ג' ימים קודם שחיטה ואם שחטה בתוך ג' ימים שקנאה הוי מקח טעות לא שחטה תוך ג' ימים הוי ספק אם היה כן בשעה שקנאה או לא וכיון שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה שהיתה טרפה בשעה שקנאה או יפרע אפילו אם הוא מוחזק שעדיין לא פרע המעות ושאר טריפות כגון מחמת סירכא יתבאר לקמן בענין המומין אם מבטל המקח:" + ], + [ + "המוכר לחבירו בין מקרקעי בין מטלטלי חייב באחריותן שאם הוציאו מיד הלוקח מחמת המוכר או שנמצא שהיה גזול בידו חייב באחריותו וחוזר ונוטל דמיו מהמוכר אע\"פ שלא פירש הלוקח אלא קנה סתם ואפילו לא נכתב האחריות בשטר חייב שתלינן בטעות הסופר שלא כתבו: בד\"א שהוציאו המקח מידו בב\"ד ישראל כגון שהיה גנוב או גזול ביד המוכר או שבא בעל חובו וטרפה מהלוקח והכל בדין ישראל: אבל אם עובד כוכבים הוציאו מיד הלוקח אינו חייב באחריותו אף על פי שטוען שהמוכר גנב או גזל חפץ זה ממנו והביא עדי עובדי כוכבים על כך אין המוכר חייב באחריותו שזה או��ס הוא ואפילו הוא חמור ולקחו העכו\"ם ולא לקח האוכף דאיכא למימר שהעובד כוכבים אומר אמת שהרי אינו נוטל אלא שלו כיון שלא לקח גם האוכף אפ\"ה אינו חייב באחריותו: ואם קבל עליו כל אונס שיארע לו בזה המקח אז חייב באחריותו אפילו אם הוציאו עכו\"ם מידו אבל אם שטפה נהר או שפסק ממנה הנהר שהיו משקין אותה ממנו וכיוצא בזה אינו חייב באחריותו כיון דאונסא דלא שכיח הוא ולא עלה על דעת המוכר שיבוא עליו כזה שיקבלנו עליו: וכתב הרמב\"ם ז\"ל והוא הדין נמי בכל תנאי שבממון שאומרים דעת המתנה ואין כוללין באותו התנאי אלא דברים הידועין שבגללן היה התנאי והן היו בדעת המתנה כשהתנה כההיא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע זבין שומשמי אגודא דנהר מלכא קבלא עלייהו המוכרין למעברינהו וכל אונסא דאתייליד ושכר המוכר ספינה להביאם ללוקח ונסתם הנהר ואמרינן שלא היה צריך לשכור בהמות להביאם שבודאי לא היה בדעתו על אונס כזה: ואם פירש המוכר בפירוש שלא יקבל עליו אחריות אפילו אם נמצאת גזולה ולקחה הנגזל מיד הלוקח אין המוכר חייב באחריותו ואין צריך לומר אם טרפה בעל חוב שאינו חייב באחריותו שכל תנאי שבממון קיים: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ילמדנו רבינו ראובן שמכר לשמעון מרחף של יין שהיה לו בכפר כל מדה בכך וכך ועשה לו שטר עליו במעות לפי אומד סכום המדות וכשבאין לחשבון אם יוסיף היין יוסיף לו מעות ואם יחסר יחסר לו מעות ומסר המוכר ללוקח מפתח המרתף והתנו ביניהם וזה לשון התנאי שלא יהא אחריות על המוכר מאותו יין רק אם תשבר החבית או תשפך בלבד וגם לא יהא אחריות על הלוקח כי אם לענין הטעם לבד כגון אם יחמיץ יהא באחריותו לדבר זה ועתה בא עכו\"ם אנס על הכפר לשלול וירא המוכר שמא ינסך היין והתרה ללוקח שימדוד היין קודם שיבוא שם האנס ואמר הלוקח אין עלי אחריות כי אם לענין הטעם והמוכר טוען אם יתנסך יתנסך ברשותך כי מסרתי לך כבר המפתח ואין עלי אחריות אלא שבירת החבית ושפיכתה לכן אם יתנסך חייב אתה ליתן לי מעותי ואף על פי כן אם תרצה לבטל המקח עכשיו וישאר היין ברשותי לי ולמזלי אבטלנו ואתן לך שטרך והלוקח השיב איני רוצה לבטלו כי עליך ליתן לי היין באיזה זמן שארצה למדוד אותו כי לא פסקנו זמן למדידה ועכשיו הייתי הולך למדדו ולולא סכנת הדרך. תשובה רואה אני התנאים שהתנו ביניהם שמוכר שהתנה שלא יהיה עליו אחריות מאותו היין אלא אם תשבר החבית או תשפך בלבד ותנאי הלוקח שלא יהיה אחריות עליו מן היין אלא לטעם בלבד אם יחמיץ ואם יארע בו הפסד ניסוך לא פירש על מי יהיה אותו אחריות ואיכא למידק אחריות שבידה ושפיכה קבל עליו המוכר בלבד ולא אחריות שום הפסד אחר שיבוא ליין ואיכא נמי למידק איפכא שאחריות הטעם קבל עליו הלוקח בלבד ולא קבל עליו אחריות שום הפסד אחר שיבוא ליין והואיל דאיכא למידק הכי והכי אוקי ממונא בחזקת מריה ולא נוציא המעות מהלוקח שהוא מוחזק בהן בי עדיין לא פרע המעות ועוד כי הדבר מוכיח כן כי המוכר קבל עליו אחריות היין אונס דאתי ליה מעלמא שפיכה ושכירה ומסתמא ה\"ה נמי כל אונסא דאתי ליה מעלמא דמאי שנא האי מהאי אלא שכתבו אונס שפיכה ושבירה דשכיח אבל אונס ניסוך דלא שכיח לא אסקו אדעתייהו להזכיר בכתיבה אבל הלוקח לא קבל עליו אלא אחריות גוף היין אם יתקלקל בטעם ואין להכניס בכלל אונס זה שום אונס דאתי ליה מעלמא אלא לכל שאר אונסין נשאר ברשות המוכר ומה שאמר המוכר ללוקח כשהיה היין בספק שהיה רוצה לחזור בו מן המקח ולא רצה הלוקח בזה ל�� הורע כחו של לוקח כי רוצה לעמוד במקח ע\"פ התנאים שהתנו ביניהם:" + ], + [ + "ראובן שמכר שדה לשמעון אפילו שלא באחריות ובא לוי בעל חובו להוציאה משמעון אם רצה ראובן לעשות דין עם לוי עושה ואין לוי יכול לומר מה לי ולך והלא אין עליך אחריות שיאמר לו אין רצוני שיהיה לשמעון תרעומת עלי ונפקא מינה במה שראובן טוען כנגד הבעל חוב שאם עשאה לו ראובן אפותיקי אף על פי כן יכול לסלקו במעות ושמעון לא היה יכול לסלקו במעות אי נמי נפקא מינה במסיק בה שיעור ארעא ולא שיעור שבחא דאם היה לוי גובה משמעון הלוקח היה גובה גם השבח ולא היה נותן לו אלא ההוצאה אבל כשלוקחו מיד ראובן אינו נוטל אלא הקרקע ולא השבח: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ראובן ולקחה משמעון באחריות ובא בעל חוב של ראובן לטרפה אינו יכול לחזור על שמעון דנהי שלא קבל ראובן אחריות שאם יטרפנה אחר שאינו חייב לסלקו מ\"מ אחריות של עצמו ודאי קבל עליו וכיון שבעל חובו טורפה הוי כאילו הוא בעצמו טורפה אבל אם ב\"ח של אביו דראובן בא לטרפה חייב שמעו לסלקו כאילו בא אחר לטרפה: ראובן שמכר קרקע לשמעון ונתקיים במקח בקנין או באח' מדרכי ההקנאות ועדיין לא נתן המעות ויצא קול שיש עליו עוררין אם אחר שיצא הקול גילה הלוקח בדעתו שהיה רוצה לקיים המקח כגון שהלך סביב מצרי השדה לראות ענין השדה אז קיים המקח לגמרי ואינו יכול לומר אחזיק במעות בשביל קול הערעור שיצא עליו אפילו אם קנה באחריות אלא יתן לו מעותיו ולכשיוציאוה מידו יתבענו לדין ואם לא הלך על מצרי השדה לאחר שיצא הקול יכול לעכב המעות דכיון שיש עליו עוררים הוי כמו מקח טעות דלא סגל דלא צריך טרחא לבי דינא ולמיבטל מעבידתיה והוי כשאר מומין למיהוי מקח טעות וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דמיירי שלא נתברר עדיין הערעור אלא אחד בא וערער ואמר שדה זו גזלה ממני ראובן ואביא עדים או שאמר יש לי חוב על ראובן ויש לי שטר עליו שאם לא יצא אלא קול אפי' לא נתקיים המקח לגמרי אינו יכול לעכב המעות דבשביל דברים בעלמא לא יעכב מעותיו של ראובן אבל אם יראה לבית דין אמתלא בדברי המערער כגון שהביא שטר ואינו מקוים ואומר שרוצה לקיימו אם הוא אומר שיכול להביא עדים תוך שלשים יום לא יוציא שמעון המעות מתחת ידו אבל אם המערער מרחיק זמן הבאת עדיו חזינן אי אית ליה לראובן מקרקעי או אמיד במטלטלי שיכול לשמעון לחזור עליו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו צריך ליתן לראובן מעותיו מיד אבל אם לא אמיד ואין לו קרקע כיון שיש אמתלא בערעור אין לדיין להוציא המעות משמעון עד שיהא בטוח שלא יפסיד מעותיו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו ועל כיוצא בזה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות הכל לפי הענין: כתב הרמב\"ם אסור לו לאדם למכור לחבירו קרקע או מטלטלין שיש עליו עוררין עד שיודיענו אע\"פ שאחריותו עליו שאין אדם רוצה ליתן מעותיו ויצטרך לירד עם חבירו לדין: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן קנה בתים משמעון בקנין סודר ונתן לו מהמעות אלף זהובים והתנו ביניהם שיתן לו ראובן תשלום המעות לשלשה זמנים וקודם שהגיע זמן הפרעון הראשון יצאו שטרי חובות על המוכר הראשון שמכר לשמעון בתים אלו ביותר מכדי שיווי כל הקרקעות שהיו למוכר הראשון ושמעון גם כן אין לו קרקע על מה שיהיה אחריות בתים אלו ורוצה ראובן לחזור בו לפי שעדיין לא החזיק חזקה דדייש אמצרי ועוד דשמעון זה קא עייל ונפיק אזוזי כיון שקבע זמני הפרעון והיה מעכב על ראובן הלוקח ליכנס בבתים עד שיפרע לו הממון כולו ושמעון טוען אחוי לי טרפך ואשלם לך שלא היה מאמין שהיו החובות אמת ושהיו כנגד כל שיווי הקרקע וב\"ד נודע להם סכום החובות וצוו לעשות שומא בכל הקרקעות שהיו למוכר הראשון ולא היו שוים כמו החובות ולפיכך תבע ראובן מב\"ד שיבטלו המקח ושיחייבו לשמעון להחזיר האלף זהובים שלקח שאין לך מקח טעות גדול מזה שלמחר יטרפוה ממנו ואין לו על מה לחזור וב\"ד נתאחרו לגמור דין זה שנה אחת מחמת שלא היה להם פנאי ועתה יצאו שוברות על החובות ובא שמעון לתבוע מראובן שיקיים המקח ויתן לו מעותיו וראובן טוען שכבר בטל המקח מהטעמים שהזכרנו ועוד שב\"ד נתנו לשמעון כמה זמנים זה אחר זה להראות השוברים על החובות ועברו הזמנים ולא הביא כלום וכיון שראה הקונה שלא הביא כלום עשה במעותיו שהיה לו לתת באלו הבתים תועלתו והוציאם ומה שלא גמרו ב\"ד הדבר לא היה אלא מחמת שלא היה להם פנאי. תשובה כיון שעדיין לא פרע כל המעות וגם שמעון היה מעכב על ראובן מליכנס בבתים עד שיפרע כל המעות וקודם שפרע נתברר הערעור וחזר בו ראובן נתבטל המקח כיון שאמרו לשמעון להראות שוברי השטרות ונתנו לו זמן אחר זמן ועברו הזמנים ולא הראה השוברים דלא אמרינן לראובן להוציא מעותיו לאיבוד כיון שאין לשמעון אחריות נכסים שיחזור ראובן על נכסי שמעון אם יוציאו הבתים מתחת ידו ואף ע\"פ שעתה יצאו שוברין על השטרות כבר נתבטל המקח כיון שעבר זמן ב\"ד ולא הראה השוברים: ועוד אני אומר מה שאמרו הדיינין לשמעון להראות השוברים ומשמע מדבריהם הא אם הראה השוברים שהיה קיים המקח אינו כן שאפילו אם היה נותן השוברים ליד ראובן היה יכול לחזור בו דמצי למימר איני רוצה לקנות קרקע להיות זקוק לשמור שובר לעולם שאם יאכלו העכברים השוברים או ישרפו יפסיד הקרקע ולא תועיל לי חזקה אע\"ג דקיי\"ל דכותבין שובר אם איבד המלוה השטר שאני התם כדמפרש טעמא אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי כיון שאנו יודעין שחייב לו לא יפסיד מעותיו בשביל שהפסיד שטרו ואע\"ג שגם הלוה צריך לשמור את שוברו שמא ימצא המלוה שטרו ויגבה ממנו פעם שנית הא קאמר תלמודא עבד לוה לאיש מלוה וזקוק הוא לזה מאחר שהמלוה עשה עמו טובה אבל בנדון זה למה נכוף ללוקח להוציא מעותיו לקנות קרקע להיות זקוק לשמור שוברו לעולם ודאי אדעתא דהכי לא קנה לוקח מעיקרא וכיון שנודע כל זה קודם נתינת המעות נתבטל המקח: אמנם בזה צריך לדקדק באותם האלף זהובים שנתן כבר אם צריך שמעון להחזירם לו אם יאמר לו טול אתה מהבתים כשיעור המגיע לאלף זהובים שהרי אילו נתן ראובן כבר המעות כולם לא היינו מחייבין שמעון להחזירם דפשיטא דאמר ליה אחוי טרפך ואשלם לך וכי כל ימיו בעמוד והחזק קאי אם יצאו עוררין כל זמן שלא טרפוה ממנו ועתה שנתן מקצת יטול מן הקרקע כנגד המעות ונדמה להא דתניא בהשוכר האומנין [עז :] המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או קרקע נגד מעותי מהיכן מגבהו מהעידית ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומיהו נראה דלא דמי להתם דהתם המקח בטל משום דעייל ונפיק אזוזי והלוקח דוחה אותו ואדעתא דהכי לא זבין ליה הילכך נתבטל המקח כשיעור הדמים שהוא חייב לו עדיין אם ירצה המוכר ואם ירצה יחזיר לו הדמים ויתבטל כל המקח ואפילו קנה כל הקרקע בקנין סודר או בשטר המקח חוזר ואם בתר דעייל ונפיק אזוזי נתרצה המוכר לקיים המקח והלוקח חוזר בו מאחר שנתבטל כבר המקח גם הלוקח יכול לחזור בו ככל אותו הדין של חזרת המוכר דאין ביטול מקח לחצאין הילכך התם בין בחזרת המוכר בין בחזרת הלוקח הדבר תלוי ברצון אותו שרוצה לקיים המקח דעיקר חזרת המקח היתה בפשיעת הלוקח שדחה את המוכר בפרעון המעות הילכך החזרה תלויה בדעת המוכר אבל בנדון זה שחוזר הלוקח בלא פשיעה אלא שירא שיפסיד מעותיו כל המקח בטל והדמים חוזרין דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא קנה והקדים מעותיו כדי לקיים מקצת המקח ולבטל מקצתו ודמי למקח שיש בו אונאה יתר על שתות שהמקח בטל לגמרי ואין המוכר יכול לומר טול מן המקח כדי שוויו אלא המקח בטל לגמרי:" + ], + [ + "אסור לאדם להונות לחבירו בין במקחו בין בממכרו ואיזה מהן שאינה בין מוכר בין לוקח עובר בלאו אם הוא במזיד ואם הוא בשוגג הוא באיסור לאו ואין לוקין עליו לפי שבכלל לאו דלא תגזול הוא דניתן לחשבון שהמאנה את חבירו חייב להחזירו ובלבד שאינהו במעה אבל לא אינהו במעה אינו חייב להחזיר וכן פסק רב אלפס שאין אונאה בפרוטות וכיון דאפיקתיה מפרוטה אינה בפחות ממעה שהיא מטבע הקטנה הנמצא מכסף: אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב דאפילו פרוטה נמי חייב להחזיר והכי מסתברא לא\"א הרא\"ש ז\"ל: כמה תהיה האונאה שחייב להחזיר שתות בין שתות במקח כגון שמכר שוה ששה בשבעה ונתאנה לוקח או שמכר שוה ששה בחמשה ונתאנה מוכר בין שתות במעות כגון שמכר שוה חמשה בששה ונתאנה לוקח או שמכר שבעה בששה ונתאנה מוכר באחד מאלו המקח קיים ומחזיר האונאה: היתה האונאה פחותה מכן כל שהוא כגון שמכר שוה ס' דינר בחמשים דינר ופרוטה או בשבעים פחות פרוטה אינו חייב להחזיר שפחות משתות אדם מוחל: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ויראה דאפילו פחות משתות אסור לו להונות אם יש בו ש\"פ כיון שיודע שאין מקחו שוה כך דרחמנא אמר אל תונו בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יונה את חבירו אלא שחכמים אמרו עד שתות הוי מחילה לפי שכן הוא דרך מקח וממכר שאין הלוקח והמוכר יכולין לכוין דמי המקח בצמצום ודרך העולם למחול טעות עד שתות אבל אם המוכר בקי בערך ממכרו ואין הלוקח בקי כל כך או אם הלוקח תגר ובקי בערך המקח יותר מהמוכר אל יונו זה את זה אם לא שפירש חוץ ממטבע שכל זמן שלא הגיע לכדי אונאה מותר לכתחילה להוציאה ביפה שגם אחר יקבלנו מידו ואין בו הפסד כלל או שמא כיון דדרך מקח וממכר בכך ופעמים הלוקח חפץ במקח ומוסיף עליו דמים יותר מדמי שוויו ופעמים שהמוכר מזלזל בממכרו לפי שאין חפץ זה ערב עליו או שהוא דחוק למעות הילכך עד שתות הוי בכלל המקח ואין כאן אונאה כלל וצריך עיון וירא שמים יוצא ידי שניהם ע\"כ: היתה האונאה יותר על שתות כל שהוא כגון שמכר שוה ששים בשבעים ופרוטה או בחמשים פחות פרוטה אין כאן חזרה אלא יתבטל המקח ויעמוד כל אחד בשלו: אבל אם המתאנה חפץ במקחו ואינו שואל אונאתו אין המאנה יכול לבטלו כ\"כ רב אלפס והרמב\"ם אבל ה\"ר יונה כתב אפילו אם אין המתאנה תובע אונאתו יכול המאנה לבטלו שכל זמן שהמתאנה יכול לחזור המאנה יכול ג\"כ לחזור דכיון שהאונאה יותר על שתות אין המקח ראוי להתקיים והוי כמו נושא ונותן בדברים בלא משיכה אבל אם המתאנה נתרצה במקח אין יכול לחזור בו אח\"כ וכן אם נתאנה לוקח ביותר על שתות ושהה בכדי שיראה לתגר או לקרוביו אע\"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אינו יכול לחזור כיון שנתקיים המקח גבי לוקח שנתאנה והכי מסתברא לא\"א הרא\"ש ז\"ל: עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות ולבטל המקח ביותר משתות עד כדי שיראה המקח לתגר או לקרובו ואם שהה יותר אפילו אם לקח שוה מנה במאתים אינו יכול לחזור ולא לשאול אונאתו: לשון א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה בלא עיכוב אונס מוחל על אונאתו ע\"כ ויש לדקדק בלשונו שאם מברר שאירעו אונס יכול לחזור בו עדיין: בד\"א בלוקח שהרי מקחו בידו ויכול להראותו אבל מוכר שנתאנה חוזר לעולם שאינו יודע ערך ממכרו עד שיזדמן לו מקח כאותו שמכר ונודע לו שטעה וכתב הרמב\"ם ז\"ל לפיכך אם היה המקח דבר שאין בו שינוי והוא כולו שוה כגון פלפלין וכיוצא בו הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל בשער שבשוק בלבד עד כאן: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל שאלת הא דאמרינן מוכר לעולם חזור עד מתי יהיה זה ועוד שאפשר שאדם דחוק לפי שעה ומוכר שוה סלע בדינא מחמת דחקו וכשיזדמנו לו מעות יחזור וכן פעמים שהשער משתנה. תשובה דע שמפני שינוי השער אינו יכול לחזור וגם אם זלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה שניכר שמפני דחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזור כי ידע ומחל: מכר לו שוה ארבעה בחמשה ונתאנה לוקח כדי ביטול מקח ולא הספיק להראותו לתגר ולקרוביו עד שהוקר ועמד על ז' נמצא חזר הדבר להיות ביטול המקח לגבי המוכר קודם שנתקיים המקח אפ\"ה אינו יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו אע\"פ שאין לו עתה אונאה וכן אם מכר שוה חמשה בארבעה ונתאנה המוכר כדי ביטול מקח והוזל ועמד בשלשה המוכר יכול לחזור ולא הלוקח והיכא שמכר לו שוה חמשה בששה ולא הספיק להראותו עד שעמד בשמנה אע\"פ שחזר לדין ביטול מקח אצל מוכר אפילו הכי אינו יכול לחזור בו ולא עוד אלא שחייב ליתן ללוקח האחד שהרי נקנה המקח וברשות לוקח הוקר וכן אם מכר שוה ששה בחמשה והוזל ועמד בשלשה חייב לוקח ליתן סלע של האונאה שהרי נקנה המקח וברשות לוקח הוזל: כשם שיש אונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר אע\"פ שהוא בקי: ובכל דבר שייך אונאה בין בפירות בין בבהמה בין בספרים ואבנים טובות ומרגליות: וכתב הרמב\"ם ז\"ל יש ללוקח לחזור בו עד שיראו אותו התגרים הבקיאין בהן שאין הכל בקיאין בדברים אלו לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למדינה אחרת או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה הרי זה חוזר: ואף במטבע יש בה אונאה ופסק רב אלפס עד שתות וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל הרי שהיה דינר זהב שוה כ\"ד דינרי כסף וצרפה בעשרים או בכ\"ח הרי זה מחזיר האונאה יותר מכן בטל מקח פחות מכן מחילה וכן אם נפחת וחיסר עד שתות הוי מחילה והוא שיהיה במקום שאין דרך לשקול אותו אלא מוציאין במנין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דעד חלק אחד משנים עשר הוי מחילה בי\"ב חזרה ביתר מכאן ביטול מקח: וכל זמן שהוא בתורת מחילה מותר לכתחילה להוציאה ביפה כדפרישית לעיל: ושיעור חזרה למטבע בכרכים עד שיראנה לשולחני בכפרים שאין שולחני מצוי עד ע\"ש שבא להוציאה ולאחר זמן אין המאנה חייב להחליפה ומיהו מדת חסידות להחליפה אפילו לאחר זמן זה אם הוא מכירה ובלבד שתצא ע\"י הדחק: נפחתה וחסרה כדי אונאה אסור לקיימה מפני שבקל מתרמאין בה ולא ימכרנה לא לאנס ולא לתגר מפני שמרמין בה אחרים ולא יעשנה משקל ולא יזרקנה לתוך גרוטאותיו אלא יתיכנה או יקבנה באמצעה ויתלנה בצואר בתו ודוקא באמצע אבל לא יקבנה מן הצד ויתלנה בצואר בתו: חסר עד שעמד על חציו כגון סלע שעמד על שקל ושקל על דינר וכן דינר על חציו מותר לקיימו שאז א\"א לרמות בו מני שניכר לכל הפחת שלו: מכור לי באלו כתב הרמב\"ם ז\"ל שיש בו אונאה פירוש שהיה תופש מעות בלא מנין ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך באלו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דספיקא הוא אם מחזיר האונאה אם לאו הלכך מספיקא לא מפקינן ממונא מיד המאנה: כתב הרמב\"ם ז\"ל החליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשריון או טלה בסוס אין בו דין אונאה שזה רוצה במחט יותר מבשריון: אבל החליף פירות בפירות בין שמו אותם קודם המכירה בין שמו אותם אחר מכירה יש להם אונאה: אמר המוכר חפץ זה אני מוכר לך ע\"מ שאין בו אונאה אין זה תנאי ופרשב\"ם משום דמשמע ע\"מ שלא יהיה לו דין אונאה וא\"א לו להתנות לבטל דין תורה וחזר הדבר לדין תורה פחות משתות הוי מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה ורש\"י פירש שאין זה לשון מחילת אונאה אלא לשון תביעת אונאה שהתנה ע\"מ שאין בו אונאה והרי יש בו והוי מקח טעות וחוזר בו לגמרי אם ירצה: ואפילו אם התנה ע\"מ שאין לך עלי אונאה אינו מועיל ויש בו אונאה: בד\"א בסתם אבל אם פירש ואמר חפץ זה אני מוכר לך במאתים ויודע אני שאינו שוה אלא מנה ע\"מ שאין לך עלי אונאה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה אני לוקח ממך במנה ויודע אני ששוה מאתים ע\"מ שאין לך עלי אונאה אז אין בו דין אונאה ומיהו כתב הרמב\"ם ז\"ל היה מוכר חפץ במנה ואמר חפץ זה אינו שוה אלא זוז על מנת שאין לך עלי אונאה יש בו אונאה שזה אומר ראיתי ששוה יותר מזוז ואמרתי אינו מכוין אלא להשביח דעתי עד שיפרש כדי האונאה שיש במקח ודאי או בקרוב לה בכדי שהדעת טועה שהרי זה ידע בודאי הדבר שמחל בו ע\"כ: בעה\"ב המוכר את כליו ואינה את הלוקח אין בו דין אונאה שאילו לא הרבה לו בדמים לא היה מוכר את כלי תשמישתו ואפילו שמכרם מחמת דוחק ולא שייך האי טעמא אפי' הכי לא פלוג רבנן אלא כל בעל הבית אין לו דין אונאה ומיהו פירש ר\"י דוקא בשתות אבל ביתר על שתות דינו כאינש דעלמא: ופי' א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא שהלוקח יודע שזה המוכר בעה\"ב אבל לא ידע או שקונה על ידי סרסור דינו כלוקח מהתגר: וכתב הרמ\"ה ז\"ל לא שנא מכר בעל הבית ואינה או נתאנה או לקח ואינה או נתאנה בכל ענין אין בו דין אונאה ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא דוקא במכר ואינה אבל מכר ונתאנה או קנה יש בו דין אונאה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן מכר חפץ לשמעון ולא נתרצו בסכום ובא לוי ונתרצו שניהם לגמור המקח ע\"פ שימתו ושם אותו בשבעים זהובים למחרת הראה שמעון החפץ לתגר ושם אותו בחמשים ורוצה שמעון לחזור בו ואומר שלא נתרצה בקנין אלא בדיבור בעלמא ואם לא יוכל לחזור בו אם לוי חייב לשלם מידי דהוה אמראה דינר לשולחני דהדיוט חייב היכא דמוכחא דסמך עליו אמנם אין נפקותא בדין זה כי ראובן היה בעל הבית אבל מסופק אני בזה אם הוא בעל הבית המוכר מחמת דחקו אם יש בו דין אונאה ומה הדין במראה לתגר וידוע לכל שטעה התגר. תשובה יראה דשמעון יכול לחזור בו כיון שיש בו ביטול מקח דמה שנתרצה שמעון לקחתו בשומת לוי לא עדיף ממה שפירש ע\"מ שאין לך עלי אונאה דקיי\"ל כרב דאמר שיש עליו אונאה וכ\"ש בנדון זה שלא כיון ראובן למכרו לו ביותר מדמיו ולא כיון שמעון לקנותו ביותר מדמיו אלא שהיו רחוקין זה מזה בשומא דמקח וכיונו שלוי ימצע המקח ויעמידנו בשומת דמיו ולא שיאנה שום אחד מהן: ומה שתלה חזרתו בשביל שלא היה בו קנין זו אינה טענה כיון שמסר החפץ ע\"פ שומת לוי אין לך קנין גדול מזה: ומה ששאלת אם לא יוכל לחזור בו אם לוי חייב דע שאם ראובן הלך לדרכו ואין שמעון יכול ליפרע מראובן אם לוי הוא תגר ובקי בשומא ולא קבל שכר על השומא פטור כמו טבח אומן שקלקל בחנם פטור: ולא דמי למראה דינר לשולחני וכל אדם חייב עליו אפילו בחנם דשאני הכרת מטבע שצריך בקיאות גדולה ואין לאדם להשתדל בו לראותו אם לא שיהיה בקי גדול אבל בשומת המקח אין בו כל כך אומנות וכל התגרין בקיאין בשומתו לפיכך בשכר חייב בחנם פטור: ומה שכתבת שאין בו נפקותא דראובן הוא בעל הבית דע כיון שיש אונאה יותר על שתות אין חילוק בין בעל הבית לאחר ואין חילוק בבעל הבית המוכר כליו בין אם מוכרן מחמת דוחק גדול שאין לו מה לאכול אם לאו דבכל ענין אין בו דין אונאה: ששאלת על סרסור שהביא חפץ של שמעון לראובן לקנותו ולא היו תגרין בעיר שהיו בקיאין בשומת החפץ כמו שמעון ולא ידע ראובן שהוא של שמעון ובקש ממנו ליעצו כמה הוא שוה ואמר לו שמעון קח אותו בק\"ג זהובים כי הוא בזול וכל זמן שיאמרו קרוביך שהוא ביוקר אחזיר לך המעות ולקח ראובן החפץ ושלחו לעירו מן היריד והראה לקרוביו והם אומרים שנתאנה בו יותר משליש ותבע משמעון שיחזיר מעותיו כמו שהתנה עמו וגם החפץ שלו היה וגם טוען אתה נתערבת לי בשעת מתן מעות שאמרת לי אחזיר לך מעותיך כל זמן שלא תרצה בו ושמעון אומר לא היה החפץ שלי כי לא הייתי אלא סרסור שנשלח על ידי ליריד ואיני חייב לך מטעם אונאה וגם לא מטעם תנאי כי איני רוצה לעמוד בתנאי. תשובה יראה כיון ששמעון מסר החפץ מידו לסרסור נקרא בעל החפץ ואפילו בלא תנאי יש במקח זה דין אונאה וצריך להחזיר האונאה בכדי שיראה לתגר או לקרוביו ואם האונאה יתר על שתות המקח בטל ובחפץ זה הואיל ולא היו התגרין מכירין בו הילכך היתה החזרה תלויה בקרוביו ואחרי ראיית הקרובים החזירו והדין דינא אם שמעון תגר אבל אם הוא בעל הבית אין לו אונאה בכלי תשמישיו עד שתות כל זמן שלא היה שם תנאי אבל בנדון זה שהיה שם תנאי בשעת מכר ושמעון מודה אלא שאינו רוצה לעמוד בו לאו כל כמיניה וצריך לקיים תנאו דכל תנאי שבממון קיים ואדעתא דהכי קנאו שיחזיר לו מעותיו: הכנעני עובד כוכבים אין לו אונאה וכנעני שאינה לישראל מחזיר האונאה דלא יהא כח הכנעני חמור משל ישראל: הנושא ונותן באמונה אין לו דין אונאה ופירש הרשב\"ם ז\"ל שאומר לו חפץ זה בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו ויש מפרשים דאפילו לא אמר לו בכך וכך לקחתיו אלא אמר לו תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר שקנית אותו ואוסיף לך כך וכך לריוח אין בו אונאה שאפילו אם נתאנה בו לוקח ראשון צריך ליקח כמו שקנאו דאדעתא דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו: והנושא והנותן באמונה לא יחשוב הרע באמונה והיפה בשוויו כגון אם קנה עשר יריעות בעשרה דינרין ויש בהן שאינן שוות עשירית ויש בהן ששוות יותר לא יאמר קניתי עשרה בי' דינרין דהיינו כל אחת בדינר וכן אחשוב הרעות ואחשוב היפות כפי שוויין אלא הכל באמונה כמו שקנאם ביחד: ומעלה לו על דמי המקח שכר הכתף והפונדק וכוללם בדמי המקח כי כולם בכלל דמי המקח הם אבל שכר טרחו לא יעלה על המקח אלא יקח ממנו כפי שנתפשר עמו שיתן לו ריוח: ואלו דברים שאין בהם אונאה עבדים ושטרות וקרקעות: וכתב הרמב\"ם ז\"ל אפילו מכר לו שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף וכ\"כ רב אלפס ור\"ת פסק דדוקא עד פלגא ולא פלגא בכלל כגון שמכר שוה מנה במעט פחות ממאתים אבל אם הטענו בכפל המקח בטל ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: ובחטין שזרען בקרקע ולא השרישו עדיין מיבעיא אם יש בהן דין אונאה כגון שמכר לחבירו קרקע ואמר זרעתיו כראוי ועדים מעידים שזרעה פחות מהראוי לה ולא איפשיטא לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע: וכשם שאין אונאה לקרקע כך אין אונאה לשכירות קרקע שאפילו שכר טרקלין גדול בדינא או רפת בקר במאה דינרין אין בו דין אונאה ולר\"ת דוקא עד פלגא: אבל בשכירות מטלטלין יש בו דין אונאה דשכירות ליומיה ממכר הוא בין נתאנה שוכר או משכיר וכתב הרמב\"ם ז\"ל ומחזיר האונאה אפילו לזמן מרובה: וכתב עוד השוכר את הפועל לעשות עמו בין במקרקעי בין במטלטלין אין בו דין אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן: ואין לעבדים אונאה: וקבלן יראה שיש בו אונאה כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד בחמשה דינרין יש בו דין אונאה וכל אחד משניהם בין בעל הבגד בין המקבלו חוזר לעולם כמוכר ע\"כ: שליח שמכר וטעה אין בו דין אונאה בין במקרקעי בין במטלטלין ואפוטרופא דינו כשליח: ואם אונה את הלוקח כתב רב האי שמכרו בטל וה\"ר יונה כתב שאם אינה הוא דינו כשאר כל אדם שמוכר את שלו וזוכה המשלח ביתרון ואם פיחת אומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ודין ב\"ד שטעו כתבתי למעל בסימן ק\"ט: האחין שחלקו דינן כלקוחות שאם הטעו זה את זה [במטלטלין] בפחות משתות הוי מחילה בשתות החלוקה קיימת ומחזיר האונאה ביותר משתות (במטלטלין) בטלה החלוקה במקרקעי אם טעו בשומא ששמו הרע כנגד היפה אין אונאה לקרקעות עד פלגא ואם הטעו זה את זה במדה אפילו בכל שהוא חוזרין במה דברים אמורים שחלקו הן בעצמן אבל אם עשו שליח שחלק בשבילם וטעה אפילו בכל שהוא בטלה החלוקה ואם אמרו נפלוג בשומא דבי דינא דינן כב\"ד שטעו ואם טעו בשתות החלוקה בטלה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן ושמעון אחים והיתה החלוקה על תנאי שמי שיפול לו בית פלוני שיפתח לו פתח במבוי ולא שמו אל לבם שהמבוי סתום ויכולין בני המבוי לעכב עליו מלפתוח ונפל אותו הבית לראובן ורוצה לבטל החלוקה שאומר שכיון שבני מבוי יכולין לעכב עליו אפילו אם יתן לי שמעון דרך בתוך חצרו א\"א ליכנס עמו דרך פתח א'. תשובה הדין עם ראובן כיון שבני המבוי יכולין לעכב עליו ואין הבית שוה כלום אם אין לו יציאה מהיכן לצאת ודמי להא דאמרינן לא אמרן אלא דפליג בעילוי אבל פליג במשחתא לא דכל דבר שבמדה במשקל ובמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ומה שטוען שמעון שהוא יסלק ממנו תרעומת של בני המבוי לאו טענה היא אלא כמו שטוען ראובן אי איפשי לי לקנות לי תגר בפתיחת הפתח ועוד כיון שבשעת החלוקה טעו הדיינין בזה שהיו סבורים שהיה יכול לפתוח הפתח והוא אינו יכול החלוקה מעיקרא בטעות היתה ובטלה לה:" + ], + [ + "כשם שיש אונאה במקח כך יש אונאה בדברים וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן לחשבון וזה לא ניתן לחשבון וזה בגופו וזה במונו והצועק על אונאת דברים נענה מיד: ויותר צריך ליזהר באונאת הגר בין בגופו בין בממונו לפי שהוזהר עליו בכמה מקומות וגם צריך ליזהר באונאת אשתו לפי שדמעתה מצויה ועונש אונאתה קרוב לבוא: וכיצד הוא אונאת דברים לא יאמר בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה והוא אינו רוצה לקנותו היו חמרין מבקשין לקנות תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא יודע שאין לו למכור היו חבריו בעלי תשובה לא יאמר להם זכרו מעשיכם הראשונים היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך היו יסורים באים על חבירו או שמקבר בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חברי איוב לאיוב הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד: ויזהר אדם מלכנות שם לחבירו די לביישו אפילו שהוא רגיל באותו כינוי כיון שכוונתו לביישו: אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח: ואף אם הוא עכו\"ם לא ימכור לו בשר נבלה בחזקת שהיא שחוטה: ואף לגנוב דעת הבריות בדברים אסור שמראה לו שעושה בשבילו ואינו עושה כגון שלא יסרהב בחבירו שיסעוד עמו והוא יודע בו שאינו סועד ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל ולא יפתח לו חביות הפתוחים לחנוני וזה סובר שפתחם בשבילו אלא צריך להודיעו שאינו פותחם בשבילו אבל בסתם אסור כיון שחבירו סבור שפתחו בשבילו ודוקא כהאי גוונא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמכרם וסבור שפתחם בשבילו אבל בדבר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו ומטעה את עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו א\"צ להודיעו כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבודו א\"צ להודיעו לא יאמר לו סוך מפך זה והוא ריקן ולא ילך לבית האבל ובידו כלי ריקן וסבור האבל שהוא מלא ואם הוא עושה כדי לכבדו מותר ולא ימכור מנעל של עור בהמה מתה בחזקת שהיא שחוטה ולא ישלח לו חבית של יין ושמן צף על גבו: אין מפרכסין האדם והבהמה והכלים אדם כגון לצבוע עבד העומד לימכר והוא זקן כדי שיראה כבחור ולא בהמה להשקותה מי סובין שמנפחין וזוקפין את שערותיה כדי שתראה שמנה וכן אין מקרדין ומקרצפין אותה כדי לזקוף שערותיה ולא את הכלים לצבעם שיראו חדשים ואין השבח שמשביחם בצבע כמו העילוי שמעלה אותם מדמים אבל חדשים מותר לצבעם כדי ליפותם שבלאו הכי הם חדשים וטובים ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים ולא שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן וכן כל כיוצא בזה: אין מערבין מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים כדי למכרם בחזקת יפים לפי שאין ניכרין בהם אפילו חדשים בחדשים ואצ\"ל חדשים בישנים שהישנים טובים יותר לאכילה ופירש\"י אבל ישנים מותר לערב בחדשים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ישנים אסור לערב בחדשים אע\"פ שהם טובים יותר לאכילה לפי שזה שקונה חדשים אולי רוצה לישנם והישנים אין רואיין לישן: ויין ביין מותר לערב בין הגתות אפי' קשה ברך ואע\"פ שהרך יותר טוב לשתות מהקשה וגם דמיו יקרים לפי שכשנותנין מעט קשה ברך הוא משביחו ומתקיים יותר אבל שלא בין הגתות לא והרך מותר לערבו בקשה לעולם: אין מערבין מים ביין ומי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות אא\"כ יודיע לקונה ולא ימכרנו לתגר אע\"פ שמודיעו שמא ירמה בו אחרים: ובין הגתות מותר לערב בו מים בכל מקום ומקום לפי מה שנהגו בו אפילו עד השליש והחצי ובמקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחילה מותר לערב בו לעולם אבל אם אין הכל טועמין לא: אין מערבין שמרי יין ביין אפילו אם קנה ממנו שתי חביות של יין אין מערבין שמרי חבית זו בשל זו לפי ששמרי חבית זו מקלקלין חבית אחרת אבל אם קנה ממנו חבית של יין המדה בכך וכך כשבא למדוד יכול לערב השמרים עם היין ומודד לו הכל ביחד: התגר נוטל מחמשה גרנות ונותן למקום אחד או מחמשה גתות ונותן לחבית אחת שהכל יודעים שלא גדלו כולן בשלו ובחזקה זו קונין ממנו ובלבד שלא יכוין לקנות הרוב ממקום הטוב כדי שיצא עליו קול שהוא קונה הכל ממקום הטוב וקונה גם ממקום הרע ומערבו עמו: מותר לברור הפסולת מתוך הגריסין ומן הקטנית כדי שיראו יפים שזהו דבר הנראה לעין ויכול הלוקח לראות ולהבין כמה שוות יותר בשביל שהוציא מהם הפסולת וטוב הוא לו לעלות בדמיהם כדי שלא יצטרך לטרוח ולבררם ובלבד שלא יברור העליונים ויניח הפסולת בתחתונים: ומותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילם שיקנו ממנו: ויכול למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו ואין בני השוק יכולין לעכב עליו: הקונה מחבירו חבית של יין או שמן סתם המדה בכל וכך מותר למוכר לערבו כדי שיתערבו השמרים המשוקעים בחבית וימדוד הכל ביחד אפי' אם מוכר בשעה שהוא צלול: ובלבד שלא יערב שמרי חבית זו בשל חבית אחרת כדפירשתי לעיל אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד ונותן לו מעט מעט מתוך חביותיו ונותן לו הכל צלול אינו מנכה לו בשביל השמרים שהיה יכול לערב בו כשמכר לו אילו היה נותן לו הכל ביחד אבל מנכה לו בשביל הקמחים הצפים עליו: בד\"א שקנאו ממנו בשעת הבדים שדרכו להיות עכור אבל אם קנאו לאחר שהוא צלול אף בשביל הקמחים אין מנכין לו והרמב\"ם ז\"ל כתב אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן אפי' כל שהוא ואפי' שמרים בשמרים אסור לערב אבל עירה מכלי אל כלי נותן שמריו לתוכו המוכר לחבירו שמן מזוקק אינו מקבל שמרים מכר לו שמן סתם מקבל עליו לוג ומחצה שמרים לכל מאה לוג ומקבל עליו שמן עכור העולה למעלה על פני השמן יותר על השמרים הידועים באותו מקום בד\"א כשנתן לו המעות בתשרי שהשמן עכור ולקח השמן בניסן מקבל עליו במדת תשרי שהיא גדולה מפני אותו השמן הצף למעלה אבל אם לוקח במדת ניסן שהיא קטנה מפני שכבר שקט אינו מקבל עליו אלא השמרים בלבד ע\"כ וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה:" + ], + [ + "המוכר לחבירו חטים סתם צריך שיקבל הלוקח לכל סאה מחטין רובע הקב קטנית ובשעורים מקבל רובע נישובת לכל סאה ובקטנית מקבל רובע עפרורית לכל סאה ובתאנים מקבל עשר מתליעות לכל סאה וה\"ה נמי אחד לי' וכ' הרמב\"ם ז\"ל ובשאר פירותך מקבל עליו רובע טינופת לכל סאה וכתב הרמ\"ה ז\"ל דוקא דא\"ל פירות סתם ולא א\"ל אלו או שאמר פירות יפות אלו אבל אם א\"ל פירות אלו ולא אמר פירות יפות אפילו כולן מתליעות הגיעו והוא שיהיה כיוצא בהם נמכרין בשוק לאכילה ואי א\"ל פירות יפות ולא אמר אלו נותן פירות שכולן יפות ע\"כ ואם יראה ללוקח שיש בהן יותר מאלו השיעורים והתחיל לבררם ומצא יותר צריך ליתן לו שלמים דקנסינן ליה משום דחשדינן ליה שערבם בידים וכל היכא שידוע שערבם אפי' כל שהוא אין הלוקח מקבל מהן כלום אבל אם ידוע שלא ערבם אע\"פ שמצא בהן יותר צריך לקבל אלו השיעורים והמותר ינכה לו ורשב\"ם פירש כשידוע שלא ערבם אפילו יש בהן יותר מאלו השיעורים צריך לקבל הכל והכי מסתברא בד\"א במקומות שאין בהן מנהג אבל במקומות שיש בהן מנהג ילכו אחר המנהג בין אם נהגו שיהיו הפירות נקיים מכל דבר ושיהא היין צלול בין אם נהגו לערב בהן הרבה בכל ענין ילכו אחר המנהג: הבורר צרור מתוך גרנו של חבירו צריך ליתן לו חטים כשיעור הצרור שהוא היה מוכרו במקום חטים וכיון שביררו אסור לו להחזירו:" + ], + [ + "האומר לחבירו מרתף של יין אני מוכר לך למקפה או אפילו לא הזכיר לו יין אלא אמר מרתף אני מוכר לך למקפה צריך ליתן לו יין שכולו יפה וראוי להתקיים כדי להסתפק ממנו מעט מעט לתבשיל א\"ל מרתף זה של יין ולא אמר למקפה נותן לו מיין הנמכר בחנות דהיינו שהתחיל קצת להחמיץ א\"ל מרתף זה אני מוכר לך ולא הזכיר יין וגם לא א\"ל למקפה נותן לו אפי' כולו חומץ א\"ל מרתף זה של יין אני מוכר לך למקפה או אפי' לא הזכיר יין אלא אמר מרתף זה אני מוכר לך למקפה או שא\"ל מרתף של יין סתם ולא אמר זה וגם לא אמר למקפה נותן לו יין טוב אלא שצריך הלוקח לקבל לכל מאה חביות עשר שאינם טובים שהתחילו קצת להשתנות. ובמוכר חבית אחת אם א\"ל של יין ולא אמר זה בין אם אמר למקפה בין אם לא אמר למקפה נותן לו יין שכולו יפה דבמרתף כה\"ג מקבל עליו עשר קוססות למאה אבל הכא דחבית יין מחד חמרא משמע לא מקבל עליו מידי אפי' אם התנה שיתן לו מעט מעט כשימכרנו בחנות אפ\"ה לא אמרינן שיתן לו חלק העשירי קוססת דכיון שהזכיר לו חבית משמע יין הראוי ליתן בחבית אחת. ובחבית זו של יין כתב הרמ\"ה ז\"ל שדינו כמרתף של יין אי לא א\"ל למקפה נותן לו מיין הנמכר בחנות ואי א\"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה כיון דחד חמרא הוא. לקח יין כדי למכרו בחנות הוי כאילו א\"ל למקפה שצריך שיתקיים מעט עד שימכור ואם החמיץ קודם חייב באחריותו בד\"א שלא שינה בו הלוקח לעשות נקב חדש והתחיל למכרו מיד ביום שוק הראשון אבל אם שינה בו נקב או שלא התחיל למכרו ביום שוק הראשון לא. כתב רב האי הוא הדין היכא דלא א\"ל למקפה שאנו אומרים שאינו חייב באחריות משום דאמר ליה לא איבעי לך לשהויי ה\"מ היכא דשהה טפי ממאי דראוי ליה לשהויי לפום שיעור יומי דאורחיה דהאי לוקח למישתי בהו שיעור הדין חמרא היכא דשתי מיניה כל יומא כי אורחיה אבל לא שהה טפי מהאי שיעורא ולא שני ביה דגרים לאחמוצי אע\"ג דלא א\"ל למקפה אי בקנקני דמוכר הוא חייב באחריותו ע\"כ. וכל זה לא איירי אלא בשלא עירה הלוקח את היין לתוך כליו אלא הניחו בתוך כליו של מוכר אבל אם עירהו לתוך כליו אפי' א\"ל למקפה או למכרו בחנות אין המוכר חייב באחריותו שיאמר לו כליך גרם לו להחמיץ ואפי' אם החמיץ תוך ג' ימים לקנייתו וכן נמי בכליו של מוכר ולא א\"ל למקפה שאין המוכר חייב באחריותו אפילו אם החמיץ תוך ג' ימים הראשונים אינו חייב באחריותו שאנו אומרים יין היה כשמכרו המוכר ומזל הלוקח גרם לו להחמיץ אא\"כ נמצא חומץ חזק שאז ודאי היה חומץ בשעה שקנאו דאם לא כן לא היה נעשה כל כך חזק תוך ג' ימים והיכא שידוע שיינו של מוכר מחמיץ אפילו עירהו הלוקח לתוך כליו חייב באחריותו ודוקא כשאמר לו למקפה: האומר לחבירו יין מבושל אני מוכר לך צריך ליתן לו יין שראוי להתקיים עד העצרת ואם החמיץ קודם והוא בכליו של מוכר חייב באחריותו אבל אם עירהו הלוקח לתוך כליו אינו חייב באחריותו יין ישן אני מוכר לך נותן לו משנה שעברה מיושן משל ג' שנים וצריך שיהא ראוי להתקיים עד החג: וכל זה לא איירי אלא במקום שאין מנהג אבל במקום שיש מנהג הכל לפי המנהג: המקבל יין מחבירו בעיסקא על מנת שיוליכנו למקום פלוני ודאי האחריות של גניבה ואבידה הוא על שניהם אבל אם הוזל או החמיץ קודם שהגיע למקום פלוני האחריות על המוכר: וכתב ה\"ר יונה ז\"ל אבל הלוקח יין מחבירו אע\"פ שאמר דעתי להוליכו למקום פלוני והוזל קודם שהגיע לשם המקח קיים שהרי מקחו מקח גמור אע\"פ שהמוכר על דעת לעלות לארץ ישראל ולא יכול לעלות מכרו בטל במוכר בלבד אמרינן שהמוכר מתוך אונס הוא מוכר והרי נודע הדבר שלא מכר זה אלא מפני שעלה בדעתו דבר שיהא צריך למכור אבל ר\"ח ז\"ל כתב שאין חילוק בין מוכר ללוקח: וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל אלא שחילק דוקא שהתנה שלא יתן הדמים עד שיוליכנו למקום פלוני דכיון שקנה על דעת שלא ליתן הדמים עד שיוליכנו לאותו מקום שנמכר שם ביוקר וקודם שהגיע לשם הוזל יכול להחזירו דמסתמא דעתו היה על מנת שימצא שם השער ביוקר כמו שהורגל וכיון שהוזל קודם שהגיע שמה הוי כאילו התנה על שום תנאי ולא נתקיים התנאי ע\"כ: שכשר אין דינו כדין היין שהיין תלוי במזל האדם טפי לפיכך אפילו נמצא חומץ תוך ג' ימים אין המוכר חייב באחריותו שאנו אומרים יין היה כשקנ��ו ומזלו גרם לו שמיהר להחמיץ משא\"כ בשכר לפיכך המוכר חבית של שכר לחבירו החמיץ תוך ג' ימים הראשונים הוא באחריות המוכר ואפילו קבל המעות צריך להחזירם דכיון שנמצא חומץ תוך ג' ימים ודאי התחיל להחמיץ כבר אף על גב דריחיה חלא וטעמיה שכרא קיי\"ל שכרא מ\"מ אשכרא כי האי לא יהיב אינש דמי כיון שכבר התחיל הקלקול שממנו נתקלקל ואפילו טעמו והוה ריחיה וטעמיה שכרא ודאי לא טעמו שפיר החמיץ אחר ג' ימים הוא באחריות הלוקח ואפילו לא נתן המעות חייב ליתן כיון דטעמיה והוה בסיס ומיהו אי לא טעמיה המוציא מחבירו עליו הראיה כיון דספק הוא במה דברים אמורים כשהניחו בכליו של מוכר אבל עירהו הלוקח לתוך כליו אפילו החמיץ תוך שלשה ימים אינו חייב באחריותו:" + ], + [ + "אסור לרמות לחבירו בענין המדה והמשקל אלא צריך שיהוה מדות והמשקלות ישרות מצודקות ולא ירמה בהן ואם אינו עושה כן עובר בלאו דלא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה מלבד מה שגוזל את חבירו: חייבין בית דין להעמיד ממונים שיהו מחזרין על החנויות שיהו מצודקות המדות והמשקלות והמאזנים וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזני' מקולקלין רשאין להכותו ולקנסו כאשר יראה לבית דין אסור לאדם להשהות מדה חסרה בביתו אפילו שאינו מודד בה ואפילו לעשותה עביט של מי רגלים שמא יבוא מי שאינו יודע וימדוד בה ואם יש מנהג בעיר שאין מודדין אלא במדה הרשומה ברושם הידוע וזו אינה רשומה מותר להשהותה: מכמה עושין המדות מסאה וחצי סאה ורובע הסאה קב וחצי הקב ורובע הקב וחצי רובע הקב ושמינית הרובע אבל אין עושין קביים שלא תחליפנו ברובע הסאה והוא קב ומחצה ובמדות הלח עושין אותו הין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין לוג וחצי לוג ורביעית הלוג ושמינית ואחד משמנה שבשמינית: והמחק אין עוין מדלעת מפני שהוא קל ורע למוכר ולא משל מתכת מפני שהוא כבד ורע ללוקח אלא עושין אותו משל אגוז שקמה ואשכרוע וכיוצא בהן ואין עושין אותו מצד אחד עב ומצד אחד קצר וכשהוא מוכר מוחק בצד הקצר וכשהוא קונה מוחק מצד העב: ולא ימחוק מעט מעט מפני שהוא מפחית ללוקח ולא בבת אחת במהירות מפני שהוא מפחית למוכר אלא בפעם אחת במתון: וכשמודד דבר לח לא יעשה בענין שתעלה הרתיחה ותראה המדה כאילו היא מלאה אפילו היא קטנה מאד שאין ברתיחה שוה פרוטה וצריך להשהותה אחר שיפסוק הקילוח כדי שיטיפו ממנה ג' טיפין ומה שישאר בה אחר כך הוא שלו בד\"א בבעל הבית המוכר אבל חנוני א\"צ להטיף כלל אחר שיפסוק הקילוח: הסיטון שקונה הרבה ביחד ומוכר לחנונים מקנח המדות שמודד בהן דבר לח אחת לל' יום מפני שמדבק בהן ומתמעטת המדה אבל לדבר יבש א\"צ שאינו מוכר כל כך די לו שיקנה אח' לי\"ב חדשים והחנוני שא\"צ להטיף שלשה טיפין ונדבק בה הרבה צריך לקנח פעמים בשבת: במקום שנהגו למדוד בדקה לא ימדוד בגסה אפילו אם יתן לו ג' גסות בשביל ד' דקות שטוב יותר ללוקח מדידה בדקה כדי שיקח הכרעה לכל מדה ומדה: וכן במקום שנהגו למדוד בגסה לא ימדוד בדקה ובמקום שנהגו לגדוש לא ימחוק אפילו אם ירצה לתת לו ג' מחוקות בשביל ב' גדושות ולא מיבעיא זה שאסור אלא אפילו במקום שמוכרין סאה גדושה בשלשה דינרין ואמר לו תן לי סאה מחוקה בשני דינרין אסור ולא אמרינן דליהוי כאילו קונה ב' שלישית מדה וכן במקום שנהגו למחוק אין גודשין: המשקלות עושין אותן מליטרא וחצי ליטרא ורביע ליטרא אבל לא פחות: אין עושין משקלות שיהא תוספת הגדול על הקטן פחות מהכפל לפי שמ��חלפין זה בזה לפיכך אין עושין ליטרא פחות רביע שמתחלף בליטרא או בחצי ליטרא: ואין עושין אותן לא מבדיל ועופרת ושאר מיני מתכות אלא עושין אותן של זכוכית ואבנים חלקים כאותן הנמצאים על שפת הנהר: ופי' ר\"ת ז\"ל דוקא משקלות ששוקלין בהן בשר ושומן לפי שהלחות דבוק בהן ומתייבש ומכביד אבל משקלות של כסף וזהב ודבר יבש מותר לעשותן ממתכת אבל הרמב\"ם ז\"ל נתן טעם לדבר מפני שמעלין חלודה ומתחסרין ולפי זה אין לחלק: ולא יטמין המשקלות במלח כדי שיקלו: החנוני ששוקל דבר לח צריך לקנח המשקל פעם אחת בשבת והמאזנים בכל פעם ופעם ששוקל בהם: והמאזנים צריכין שיהיו מיושרים כל אחת לפי מה שהיא כיצד מוכר עששיות נחשת וברזל יהיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים והחוט שהמאזנים תלויין בו יהיה ארוך שלשה טפחים כדי שיהיה האויר על הלשון שלשה טפחים: ואורך הקנה שכפי המאזנים תלוין בשני ראשיו י\"ב טפחים ואורך החוט שהכף תלוי בו י\"ב טפחים ושל מוכרי צמר וזכוכית תהא גבוה מן הארץ שני טפחים ואורך החוט שתלוי בו שני טפחים ואורך הקנה ואורך החוטין ט' ט' טפחים ושל חנוני ובעל הבית יהיו גבוהים מן הארץ טפח וארך החוט טפח ואורך הקנה והחוטין ו' ו' טפחים ושל מוכרי כסף וזהב ושאר עניינים דקים יהיו גבוהים מהארץ ג' אצבעות ואורך החוט שלש אצבעות ובאורך הקנה והחוטין לא נתנו בהן שיעור אלא כפי מה שירצה: במקום שנהגו להכריע צריך להכריע טפח ובמקום שנהגו שלא להכריע שוקל עין בעין וצריך להוסיף אחד ממאה בלח ואחד מד' מאות ביבש: היה שוקל לו עשר ליטרין לא יאמר לו שקול לי כל ליטרא וליטרא לבדה עם הכרעה אלא שוקל את כולן ביחד והכרעה אחת לכולן: היה שוקל לו ג' רביעי ליטרא לא יאמר לו שקול לי כל רביע ורביע בפני עצמה אלא ישקול לו ליטרא ויתן רביע ליטרא עם הבשר: באו בני המדינה להוסיף על המדות והמשקלות ולבטל את הראשונות יכולין להוסיף עד שתות שאם היה הקב משל חמשה יעשוה משל ששה אבל יותר משתות אין רשאין להוסיף: וכן צריכין לדקדק במדידת הקרקע והמודד קרקע בין אחין ובין שותפין לא ימדוד לאחד בימות החמה ולשני בימות הגשמים לפי שהחבל מתקצר בימות החמה לפיכך אם מדד בקנה או בשלשלת של ברזל אין בכך כלום: כתב הרמב\"ם ז\"ל אחד הנושא ונותן עם ישראל או עם עובד עבודת כו\"ם אם מדד או שקל בחסר עובר בלא תעשה וחייב להחזיר: קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות שזה בינו ובין המקום וזה בינו ובין חבירו וכל הכופר במצות מסות ככופר ביציאת מצרים שהוא תחילת כל הצוויים וכל המקבל עליו עול מצות המדות ה\"ז מודה ביציאת מצרים שהוא גרמא לכל הצוויים: חייבין ב\"ד להעמיד ממונים על השערים שלא ירויח כל אחד מה שירצה שאין לאדם להרויח אלא השתות בד\"א במוכר סחורתו ביחד בלא טורח אבל החנוני המוכר מעט מעט שמין לו טרחו וכל יציאותיו ומותר עליהם ירויח שתות בד\"א שלא הוקר השער אבל הוקר השער ימכור חפי היוקר וכתב הרמ\"ה ז\"ל ה\"מ היכא דאיכא בי דינא דפרשי לכולהו מוכרין לזבוני הכי אבל אי כל חד וחד מזבין בכל מה דיכיל לא מחייב האי לחודיה לזבוני בזול דכי שלמו פיר ידידיה מזבני אחריני ביוקר ואפסודיה לחודיה בידים לא מפסדינן: וכל המפקיע השערים שמוכר ביותר מן הראוי רשאין להלקותו ולענשו כפי הראוי לו: בד\"א בדברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות אבל בשאר עניינים אין פוסקין להן שער אלא ירויחו בהן מה שירצו אין משתכרין בביצים הכפל אבל עד הכפל רשאין להשתכר בהן לפי שאין בהן כל כך חיי נפש: אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בא\"י וה\"ה נמי בכל מקום שרובן ישראל בד\"א בלוקח מהשוק כדי לאצור אבל כל אדם רשאי לאצור הגדל בשלו ובשנת בצורת אין לאצור כלל יותר מכדי פרנסת ביתו: רשאין בני העיר לפסוק לכל השערים ולומר דבר פלוני בכל וכך ושכר הפועלים שלא ישתכרו אלא בכך וכך ולקנוס כל מי שעובר על תקנתן וכן כל בעלי אומניות רשאין לתקן תקנות בענין מלאכתם כפימה שירצו ולקנוס לכל העובר על תקנתם בד\"א כשאין אדם גדול וחכם בעיר לתקן עניינם אבל אם יש חכם ומנהיג אפילו כל בני העיר אין רשאין לתקן כלום זולתו ואם תקנו והתנו דבר בלתי ידיעתו אינו כלום:" + ], + [ + "המוכר לחבירו דבר במדה או במשקל או במנין וטעה אפילו בכל שהוא חזור לעולם שלא אמרו מחילה בפחות משתות אלא כשטעו בשומא אבל טעו באחד מאלו חוזר לעולם והמקח קיים ומחזירין הטעות בין אם טעה הלוקח ונתן לו יתרון בין אם טעה המוכר וקבל פחות וכן אם טעה במנין המעות שנמצא חסרון או יתרון על המנין שפסקו חוזרין לעולם לתבוע היתרון או החסרון ואפילו אם לא תבעו היתרון אם הוא בכדי שדעת טועה כגון לפי המנהג שרגילין למנות ב' ב' או ג' ג' או ד' ד' ומצא חשבון של ב' ב' או ג' ג' או ד' ד' יותר חייב להחזיר דאיכא למימר דטעה בחשבון וכן אם מצא י' פעמים ב' ב' או ג' ג' יותר איכא למימר דטעה בשעיריות אבל אם אין החשבון יוצא לפי המנין שרגילין למנות בו אין צריך להחזיר דאיכא למימר מתנה כיון ליתן לו או גזלו ומתבייש להודיעו וכיון להבליעו בחשבון: וה\"ה לכל המקבל מעות מחבירו בין בתורת הלואה בין בתורת פרעון ואפילו לא היה לו שום עסק עמו מעולם איכא למימר דאינש אחריני מיגזל גזליה וא\"ל להאי כי אתא פלוני גבך אבלע ליה בחשבון וכ' הרמב\"ם ז\"ל אפילו קנו מידו שלא נשאר בידו כלום הוי קנין בטעות וחוזר: וכתב הראב\"ד ז\"ל פעמים שהמקח בטל וחוזר בו כל זמן שלא השלים לו כיצד היה תופס שק מלא אגוזים וא\"ל הילך שק זה בדינר ויש בו סאה של אגוזים והלך ומדדו ולא היה בו סאה ה\"ז חוזר אע\"פ שזה רוצה להשלים לו הסאה אבל אם היה לפניו שק של אגוזים וזה יודע שאין בו שיעור מדה וזה אומר הנה לך סאה של אגוזים בדינר ונטלו ומדדו ולא מצא בו מדה ה\"ז קנה וישלים שהרי זה היה מכיר שלא היה בו סאה ועל דעת שישלים לו נטלו: מכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפילו אחר כמה ימים שזהו מקח טעות והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע המום אבל נשתמש במקח אחר שידע המום ה\"ז מחלו ואינו יכו לחזור בו אין מחשבין פחת המום אפילו מכר לו חפץ שוה מאת דינרין ונמצא בו מום המפחיתו באיסר מחזיר לו הכלי ואינו יכול לומר אחזיר לך כשיעור פחת המום שיאמר הלוקח בחפץ שלם אני רוצה וכן אם ירצה הלוקח לקחת פחת המום הרשות ביד המוכר לומר או קח אותו כמו הוא או תקח מעותיך והחזר לי מקחי: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן ושמעון היו באשבליא ויש לראובן בתים בקורטובא ושניהם מכירין הבתים והסכימו יחד שימכור ראובן לשמעון הבתים בסכום ממון ועשו קנסות שלא יחזרו בהן ולאחר ג' חדשים נעשה המכר ובין ההסכמה והמכר באו עכו\"ם אנסים לקורטובא וחנו בבתים ההם וקלקלו בהן מקצת מקומות ועשנו כותלי הבתים מחמת האש שהדליקו בבית ועקרו מקצת דלתי הבית והחלונות ורוצה שמעון לחזור בו כי אומר שנתקלקלו קודם גמר המקח והוא לא ידע והוי מקח טעות וראובן אומר שהקלקול הוא דבר מועט כנגד ערך הבתים שהוא ינכה מדמי המכר קלקול הבית ע\"פ ערך שמאין. ��שובה רואה אני את דברי ראובן כי בית מכר לו ועדיין נקרא בית אם אירע לו קלקול מום עובר הוא ובדמים שהוא מנכה לו יחזיר הבית לקדמותו ואין זה מקח טעות: כתב הרמב\"ם ז\"ל כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום ומחזירין בו המקח מחזירין וכל שהסכימו עליו שאינו מום אין מחזירין עליו אא\"כ פירש שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך וכל הלוקח סתם אין דעתו אלא דבר שלם בלי מום: ואפילו אם פירש המוכר ע\"מ שאין אתה חוזר עלי במום ה\"ז חוזר עד שיפרש המום בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה שיפחית דמיו עד כך וכך קבלתי עלי שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל ויפרש אותו עד כאן וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה שלדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל יכול להקנותו והוא הדין שיכול למחול: המוכר פרה לחבירו ואומר לו יש בה מום פלוני ולוני הניכרים ובכללן הזכיר מום שאינו ניכר ונמצא בה אותו שאינו ניכר ולא האחרים ה\"ז מקח טעות כגון שא\"ל פרה זו חגרת ועורת נשכנית ורבצנית ונמצאת נשכנית בלבד ה\"ז מקח טעות שיאמר הלוקח כשראיתי שלא היתה לא חגרת ולא עורת אמרתי כשם שאין בה אלו המומין כך אין בה מומין אחרים ואינו אומר אלא להשביח דעתי אבל אם יש בה מומין הניכרים בין כולם בין מקצתם ויש בה גם המום שאינו ניכר כגון שהיא חגרת וגם נשכנית או שהיא עורת וחגרת וגם נשכנית אין זה מקח טעות דכמו שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר. היה בה מום אחד ניכר והראהו לו ואומר יש בה מום פלוני ומום פלוני ופלוני שאינן ניכרים ונמצאו בה אותן המומין שהזכיר שאינן ניכרין אין זה מקח טעות ואפילו היו בה כל המומין שהזכיר שהרי לא הטעהו שלא הזכיר לו אלא מומין שבה: המוכר עבד או שפחה ונמצאו בהן מומין אין זה מקח טעות שאם הן גלויים הרי ידע ומחל ואם אינן גלויים כגון שומא וריח הפה אינו חושש עליהם שהרי אינם אלא למלאכה והרי הן ראויים למלאכה אא\"כ נמצא בהן שחין רע או נכפה או שעמום שהן דברים המבטלין אותן ממלאכה וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בזה שאדם קץ בו. נמצא לסטים מזויין או מוכתב למלכות ה\"ז מום. גנב או קוביוסטוס אינו מום ופרש\"י קוביוסטוס גונב נפשות וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ויש מפרשים דגונב נפשות חשוב כמו מוכתב למלכות ופי' קוביוסטוס הוא משחק בקוביא וכן פירש ר\"ח ועיקר: המוכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאת טרפה אם ידוע שהיתה טרפה כשלקחה כגון שניקב בית הכוסות והוגלד פי המכה שאז ידוע שיש לו שלשה ימים שניקב אם קנאה תוך ג' ימים הוי מקח טעות וצריך להחזיר הדמים לא קנאה תוך ג' ימים או שקנאה תוך ג' ימים ולא הוגלד פי המכה דאז הוי ספק אם ניקב תוך ג' אם לאו על הלוקח להביא ראיה ואם לא יפסיד ויתן הדמים אפילו אם הם עדיין בידו וכתב הרמב\"ן ז\"ל דהוא הדין נמי שאר טרפות מחמת סירכא מבטל המקח וה\"ר אפרים ובעל העיטור כתבו דוקא טרפות מחמת נקב וכיוצא בו שאינו מצוי מבטל המקח משום דלא אסיק לוקח אדעתיה לאתנויי אבל טרפות מחמת סירכא דשכיחי ורמי אינש אדעתיה איבעי ליה לאתנויי וכיו דלא אתני ודאי מחיל ולא הוי מקח טעות ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: וכתב הרמב\"ם ז\"ל מכאן אתה למד שהמוכר דבר שהיה בו מום כשמכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון אם עשה דבר שדרכו לעשות כגון זה ששחט הטרפה פטור ואם שינה ועשה בו מום אחר קודם שיודע לו המום מחזיר המקח לבעליו ומשלים לו דמי המום שעשה בו (ס\"א כיצד) קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלו�� ואח\"כ נודע לו המום מחמת הקריעה מחזיר לו הקרעים תפרו ואח\"כ נודע לו המום אם השביח נוטל את שבח התפירה מן המוכר [וכן כל כיוצא בזה]: המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ואח\"כ נראה בה מום אם רצה להחזיר הקרקע לבעליו מחזיר כל הפירות שאכל ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות לו שכר ע\"כ: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן שמכר לשמעון גבינות ולאחר ג' ימים פתחם ומצאם מרוקבות ריקבון גדול. תשובה יש לשאול לעושי גבינות בכמה ראוי לבוא ריקבון ועיפוש כזה אם יאמרו שנעשה הריקבון בבית המוכר נמצאו שהיה מקח טעות ואם הדבר ספק המע\"ה: ששאלת שמעון שקנה שני נודות של שמן ולא פתחם אלא סמך על המוכר שאמר לו שהוא טוב וכאשר פתחן מצאו עכור שלא היה יכול למכרו אלא בדוחק וטוען שמקח טעות היה ורוצה להחזיר לו השמן אם הדין עמו בשבועתו שלא החליף (לו) השמן. תשובה אין שמעון נאמן בשבועתו להוציא ממון אלא ראובן המוכר ישבע שנתן לו שמן טוב כאשר התנה עמו לתת לו ואם לא ירצה ראובן לישבע ישבע שמעון שהתנה עמו לתת לו שמן טוב וצלול ושזה הוא השמן שנתן לו ויחזיר לו השמן או ישומו כמה דמיו פחותים משמן טוב ויחזיר לו הפחת ואפילו אם שמעון יכול למכרו בלא שום הפסד זבין וזבין תגרא איקרי וגם למה יערבנו לרמות בו העולם כיון שהתנה עמו ליתן לו שמן טוב צריך לקיים תנאו: המוכר לחבירו דבר שיש בו מום שאינו נראה ואבד המכר מחמת אותו המום ה\"ז מחזיר הדמים כיצד מכר לו שור שאין לו טוענות ולא הכיר בו הלוקח ונתנו עם שאר השוורים ולא ידע שלא אכל ומת אם המוכר בעל הבית ומכיר בשורו חייב להחזיר הדמים ואם הוא סרסור שקונה ומוכר אפשר שגם הוא לא הכירו כתב הרמב\"ם ז\"ל ישבע שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה לו ללוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והיה הסרסור מחזירו לבעלים הראשונים והואיל ולא עשה כן הפסיד על עצמו עד כאן ואינו נראה כן מההוא עובדא דאפוטרופא דיתמי דזבין תורא ליתמי ומסריה לבקרא ולא הוה ליה ככי ושיני ומית ואסקינן שהמוכר חייב לשלם ליתמי אע\"פ שהיה סרסור שקונה ומוכר ואפשר שלא הכיר בו מ\"מ הטעה אותם וצריך לשלם: וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובות שכתב המוכר ביצים לחבירו ונמצאו מוזרות שאינן רואיין לאכילה אע\"פ שלא כיר בהן המוכר הוי מקח טעות: אע\"פ שקנאם גם הוא ונתאנה מ\"מ בשביל זה אי לו להונות אחרים ע\"כ: המוכר לחבירו זרעוני גינה וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ודוקא זרעוני גינה שאינן עומדים אלא לזריעה זבני אינו חייב באחריותן שיכול לומר לאכילה מכרתים לך ומיהו כתב הרמ\"ה ז\"ל דוקא שכבר פרע המעות אין מוציאין מידו בשביל הרוב אבל אם המעות עדיין ביד הלוקח כיון דרובא וחזקה מסייעין לו אין מוציאין מידו ואם פירש לזריעה אז חייב באחריותן אפילו בהטין והא דחייב באחריותן בזרעוני גינה דוקא כשאין דבר אחר לתלות בו במה שלא צמחו אבל אם יש דבר לתלות בו כגון ברד או דבר אחר תלינן בו ואינו חייב באחריותן אבל כל זמן שאין לו דבר לתלות בו מסתמא הוא חייב באחריותן ומחזיר לו דמיו ואבל לא מה שטרח והוציא בזריעתן וכל דמיו מיהא מחזיר לו ואינו יכול לומר לו החזר לי זרעוני ואתן לך הדמים דאיחו הוא דאפסיד אנפשיה דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיזרעם כיון דכולהו לזריעה קיימי: וכתב הרמב\"ם ז\"ל מכאן אתה למד שהלוקח מקח מחברו ומודיעו שמוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו שם מצא בו מום אינו יכול לומר לו החזר לי מקחי כאן אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל בו להביאו או למכרו שם ואפילו אם נגנב או נאבד אחר שהודיעו הרי הוא ברשות המוכר אבא אם לא הודיעו שרוצה להוליכו שם והוליכו שם ומצא בו שם מום הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר: הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב אח\"כ הרי הוא ברשות לוקח ואם התליע או נפסד מחמת המום הרי הוא ברשות המוכר היה לו להודיעו למוכר ולא הודיעו הרי הוא ברשות לוקח והרמ\"ה ז\"ל כתב ואם המוכר ידע שהיה בו מום חייב אף בהוצאה שהוציא הלוקח להוליכו למקום פלוני משום דינא דגרמי אבל אם לא היה המוכר מכיר במום אז ההוצאה שצריך להוציא עליו להביאו משעה שנגלה המום הוא על המוכר כיון דלצורך המוכר הוא ואין הלוקח חייב אלא בטרחא בעלמא אבל בהוצאה דהולכה אלוקח הוא: המוכר שור לחבירו ונמצא גנחן אם אין להוכיח מהלוקח אם קנאו לרדיא או לשחיטה כגון שהוא אדם שקונה לזה ולזה וגם אין הוכחה בדמים כגון דאייקור בשרא וקם בדמי רדיא אז אינו מקח טעות שיכול לומר לשחיטה מכרתי לך אע\"ג דרובא זבני לרדיא מ\"מ [לא] אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוכר אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח כתב הרמ\"ה ז\"ל לא מיבעיא אם רובא לרדיא זבני דאיכא רובא דמסייע לחזקת הממון דאמרינן המע\"ה אלא אפילו אי כי הדדי נינהו חזקת ממונא עדיפא והמע\"ה ואם הוא גברא דלא זבין אלא לרדיא והמוכר מכירו הוי מקח טעות אפילו לא יהיב אלא דמי בשרא דהוי כפירש לרדיא ואי גברה דלא זבין אלא לשחיטה מסתמא לשחיטה קנאו ודינו כשאר זביני לענין אונאה וביטול מקח: ואי זבין לרדיא ולשחיטה ואיכא הוכחה בדמים אי יהיב דמי רדיא ודאי לרדיא זבניה והוי מקח טעות ואי יהיב דמי שחיטה ודאי לשחיטה זבניה ואע\"ג דקיי\"ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה\"מ גבי צמד בקר שהדמים מכחישין את עיקר הלשון דעיקר לשון בני אדם קורין לעול בלא בקר צמד אבל הכא בין לרדיא בין לשחיטה נקרא שור לכולי עלמא והולכין אחר הודעת הדמים:" + ], + [ + "המוכר לחבירו מין ממיני פירות ונתן לו מין אחר אין כאן מכר ושניהם חוזרין בהן כיצד מכר לו חטין לבנות ונמצאו אדומות או איפכא או מכר לו יין ונמצא חומץ או איפכא או מכר לו עצים של זתים ונמצאו של שקמה או איפכא: אבל אם מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות לוקח הוא חוזר בו אפילו לא נתאנה בסכום שמכרם לו בשוויים אפ\"ה חוזר שהרי הוא מקח טעות שאומר לא ארצה לקנות אלא יפות ואין המוכר יכול לחזור בו אפילו אם הוקרו מכר לו רעות ונמצאו יפות מוכר חוזר בו אפילו מכרם לו בשוויים ולא לוקח אפילו אם הוזלו: מכר לו רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אע\"פ שאינן יפות שאין למעלה מהן ולא רעות שאין למטה מהן ויש במקח אונאה עד שתו אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא קנה ומחזיר אונאה:" + ], + [ + "המוכר בשר בכור לחבירו ונודע ששחטו ולא הראהו למומחה מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים והנשאר ביד הלוקח יקבר ויחזיר לו הדמים וכן הדין במוכר בשר טריפה מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים והנשאר יחזיר הבשר לטבח ויחזיר לו הדמים מכר הלוקח הטרפה לעכו\"ם או השליכו לכלבים לא יפרע למוכר אלא דמי טרפה ומה שקבל ממנו המוכר יותר מדמי הטרפה צריך להחזיר: וכתב הרמב\"ם ז\"ל וכן כל מוכר דבר שאסור לאכול מן התורה כן הוא דינו בין שהוא בלאו בין שהוא בכרת אבל אם הוא אסור לאכול מד\"ס אם הפירות קיימים מחזיר הפירות ואם אכלן אין המוכר מחזיר לו כלום וכל איסורי הנאה בין מן התורה בין מדבריהם מחזיר לו הדמים ואין להן דין מכיר��:" + ], + [ + "קטן דבר תורה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר אבל חכמים תקנו שמבן ו' שנים ואילך ויודע בטיב משא ומתן שממכרו ממכר במטלטלין אבל לא במקרקעי ודינו כדינו של גדול אם טעה עד שתות הוי מחילה ושתות קנה ומחזיר אונאה ויתר על שתות בטל המקח והרמב\"ם כתב קטן עד י\"ב שנה אין הקנאותיו כלום מי\"ב ואילך ממכרו ממכר אם יודע בטיב משא ומתן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה וכן הרמ\"ה ז\"ל אלא שחילק עד עשרה סתמיה בחזקת שאינו חריף וצריך בדיקת ומכאן ואילך סתמיה בחזקת חריף עד שיתברר שאינו חריף וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה אומר שמבן י' ואילך כל שאינו שוטה ממכרו ממכר בד\"א שאין לו אפוטרופא אבל יש לו אפוטרופא אין ממכרו ממכר וטעמא דתקנו חכמים שיהא ממכרו ממכר משום כדי חייו וע\"כ כתב רב האיי שלא ימכור אלא כדי חייו ולפי דעתינו אנו רואין שאם יש שם ממון הרבה שינתן לו ממנו קצת בסחורה כדי שיתלמד במקח וממכר אע\"פ שא\"צ לכדי חייו ולפי מראית עיני הדיינין ע\"כ והרמב\"ם כתב כיון דתקון רבנן שיהא ממכרו ממכר לא פלוג בין מוכר לכדי חייו ובין מוכר ותר מכדי חייו ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: ומתנתו נמי הוי מתנה משש ואילך ויודע בטיב מו\"מ בין במתנה מרובה בין במתנה מועטת בין במתנת בריא בין במתנת שביב מרע: ודווקא במטלטלי אבל במקרקעי לא אפילו נתנו לו במתנה או שקנאו לו אפוטרופוס שלא ירשה מאביו אפ\"ה לא הוי מתנתו מתנה: וכתב א\"א בתשוב' שאם ירש שט\"ח מאביו שיכול ליתנו לאחר במסירה וכתיבה דלענין זה חשוב במטלטלין ויכול ליתנו ור\"ח כתב דמתנתו מתנה אפילו אם יש לו אפוטרופא דלענין מתנה אין חילוק אם יש לו אפוטרופא או לא שהאפוטרופא אין רשאי ליתן משל יתומים כלום: וכתב הרמב\"ן ז\"ל אין מקח הקטן וממכרו קיים במטלטלין אלא כשמשך או המשיך אבל אם נתן מעות על המקח וחזר בו אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בהן עומדין במי שפרע: וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מיד הקטן כלום: שהקנין בשטר ואין העדים חותמין אלא עד שטר אדם גדול: וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנה מידם או שבר את מקום המטלטלין שהן עליהן לא קנה עד שימשוך לפי שאינו זוכה בדברים שזוכין הגדולים בהן כמו שאין חצרו קונה לו מפני שנתרבה מדין שליחות ולא מדין ידו: אבל קטנה שנתרבתה מידה קונה מטלטלין מאחרים אם קנתה מידן או בשכירות מקום: ויראה לי שהקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק שתעמוד בידו אע\"פ שאין ממכרו מכר בקרקע דקטן כאילו אינו בפנינו חשוב וזכין לו שלא בפניו ע\"כ והראב\"ד השיג עליו וכתב שאם הקנה בקנין קנה וכן אם קנה הוא בקנין קנה שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו: אבל אם הוא השכיר מקום הפירות לא קנה ממנו דשכירות כמכר הוא ואם אחרים שכרו לו מקום הפירות זכה בשכירות מקומו דכשאמרו אין לו חצר לענין מציאה לבד אמרו ע\"כ: ויראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל ומשהגדיל ודהיינו משהביא שתי שערות אחר שהיה לו י\"ג שנים אם הוא חריף ופקח ויודע בטיב משא ומתן אז דינו כגדול לכל דבר ומקחו מקח וממכרו ממכר בין במקרקעי בין במטלטלי אפי' שירש מאביו: אבל אם אינו חריף אז לא הוי ממכרו ממכר בקרקעי שירש מאביו אע\"פ שאינו שוטה עד שיהא בן עשרים שנים שלמים ויביא ב' שערות ואפי' אם הביא תוך שנת כ' עדיין אין יכול למכור ויהו אם קנה קרקע מקחו מקח אם הוא בן כ' ולא הביא שתי שערות עדיין חשוב קט�� ואינו יכול למכור עד שיהא בן שלשים ושש שנים בד\"א כשלא היו לו סימני סריס אבל אם היו לו סימני סריס מיד כשהוא בן כ' חשוב גדול ויכול למכור אבל אם קנה קרקע או ניתן לו במתנה יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל אפי' אינו יודע בטיב משא ומתן רק שאינו שוטה ואפי' קרקע שירש יכול ליתנו מיד אחר שיגדיל אילו אינו יודע בטיב משא ומתן ורב אלפס כתב דאפילו בנכסים שקנה אינו יכול למכור (ס\"א עד) לאחר שיגדיל אא\"כ יודע בטיב משא ומתן ובנכסי אביו אפי' יודע בטיב מו\"מ אינו יכול למכור עד שיהא בן כ' וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא הסכים לדבריו אלא לסברא ראשונה וכתב הרמ\"ה איכא מרבוותא דאמרי דוקא בנכסי אביו דשכיחא עבדו רבנן תקנתא שלא ימכור עד שיהא לו עשרים ולא בנכסי שאר מורישיו וכתב הוא שאין חילוק בין נכסי אביו לשאר מורישיו וכן נמי אם נתנו לו במתנת שכיב מרע שהיא כירושה דינו כירושה אבל אם נתנו לו במתנת בריא דינו כשאר נכסים שקנה או נתנו לו במתנה: וכתב עוד אף ע\"ג דמכר קודם שנתברר שהוא גדול כגון קודם כ' ולא הביא ב' שערות ולא נולדו לו סימני סריס ולאחר זמן הביא ב' שערות שעתה נתברר שעכשיו הגדיל אין מכירתו כלום עד עתה שקטין היה מ\"מ אם נתברר שהוא סריס כגון בן כ' שלא הביא ב' שערות ונולדו בו סימני סריס בין הביא אח\"כ ב' שערות בין לא הביא אי נמי עברו רוב שנותיו ולא הביא ב' שערות אע\"פ שלא נולדו בו סימני סריס בין הביא אח\"כ ובין לא הביא ב' שערות איגלאי מלתא למפרע שהיה סריס ממעי אמו הילכך כל שאילו הביא ב' שערות קודם שמכר היה ממכרו ממכר עתה נמי שנתברר שהוא סריס הוי מכר למפרע ע\"כ: כתב הרמב\"ם ז\"ל פחות מבן כ' שמכר בנכסי אביו חוזר ומוציא מיד הלקוחות בין קודם כ' בין לאחר כ' ומוציא כל פירות שאכלו ואם הוציאו הוצאות ונטעו או זרעו שמין לו ומחזיר השאר וכזה הורו רבותי: ואני אומר שאפי' קטן שמכר קרקע בנכסי אביו ונעשה בן עשרים ולא מיחה אינו יכול להחזיר כיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו כשהיה בן עשרים ולא מיחה נתקיימה ביד הלוקח שהרי רצה בממכרו: מי שמכר בנכסיו או בנכסי אביו ומת ובאו קרוביו וערערו לומר שהיה קטן כשמכר ובקשו לבדקו אין שומעין להן שחזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן יודעין שהמוכר נעשה גדול: קטן שלוה מאחרים כתב הרמ\"ה ז\"ל שחייב לשלם כשיגדיל והרב רבינו יונה כתב שאינו חייב לשלם שאם נפרעין ממנו לכשיגדיל יבזבז כל ממונו בקטנותו וא\"א הרא\"ש ז\"ל חילק בדבר וכתב שאם ידוע שלוה לצורך מזונותיו נפרעין ממנו אפי' כשהוא קטן כמו בפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין משום כדי חייו גם הלואתו הלואה ונפרעין ממנו כדי שימצא מי שילונו בשעת דחקו אבל אם אין ידוע שלוה לצורך מזונותיו אין מעשיו כלום ואין נפרעין ממנו לכשיגדיל: החרש דינו כקטן שמעשיו קיימין במטלטלין וכיצד הוא המכר ברמיזה שרומז באצבעותיו אבל לא בקפיצת פיו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה מדברי רב אלפס שאף בקפיצה הוא מוכר ולא מסתבר לי ואחד חרש גמור שאינו לא שומע ולא מדבר ואחד נשתתק שאינו מדבר ושומע דינן שוה ובשניהם אין מעשיהם קיימין עד שיבדקו אותן אם יש להן דעת כדרך שבודקין אותן לגטין כמו שפירשתי בספר אבן העזר בהלכות גטין ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח ואין דעת הרמב\"ם ז\"ל כן שכתב חרש שאינו [שומע ואינו] מדבר או מדבר ואינו שומע מוכר ולוקח ברמיזה במטלטלין ולא בקרקע ואף במטלטלין לא נתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו ומתיישבין בדבר. אלם ששומע ואינו מ��בר או שנשתתק מקחו וממכרו ומתנותיו קיימין בין במקרקעי בין במטלטלין והוא שיבדק כמו שבודקין לגטין או שיכתוב בכתב ידו ע\"כ הרי החמיר יותר במדבר ואינו שומע ואינו נראה כן: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת מי שהוא חרש ונושא ונותן יפה ומבין כשמדברים עמו בקול רם אע\"פ שדעתו אינה מיושבת כל כך אם יכול לעשות מחילה ולהיות מוכר ומקדיש תשובה דע כי כל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שאינו מדבר ולא שומע כלל וכך היה ממעי אמו אבל זה ששומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כפקח לכל דבר: שוטה אין מעשיו קיימי לא במטלטלי ולא במקרקעי: וכתב הרמב\"ם ז\"ל צריכין ב\"ד להעמיד אפטרופוס לשוטה כדרך שמעמידין לקטן: מי שהוא עת שפוי ועת שוטה כגון הנכפין בעת שהוא שפוי מעשיו קיימין ככל מי שיש בו דעת ובעת שהוא שוטה אין מעשיו קיימין וצריכין העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף עת שפייתו ובתחילת שטותו עשה מה שעשה: השיכור מקחו וממכרו ומתנותיו קיימין והוא שלא הגיע לשכרותו של לוט ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא שעושה ואינו יודע מה הוא עושה הרי הוא כשוטה ואין מעשיו כלום: כתב הרמב\"ם ז\"ל המוכר שמכר קרקע או מטלטלין וזכה בהן אחר ללוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה אם ירצה ליקח אין המוכר יכול לחזור בו לא רצה תחזור לבעלים: וכן העבד שקנה או מכר או נתן מתנה או נתנו לו יד האדון על העליונה אם רצה לקיים מעשיו הרי אלו קיימין לא רצה בטלו מעשיו ובדברים בלבד הוא שמקיים האדון או מבטלו ואין צריך לקנות ממנו כלום ע\"כ: ודין מכירת הבעל בנכסי אשתו ומכירת האשה פירשתי בספר אבן העזר: ב\"ד שמכרו או לקחו בנכסי יתומים בין במקרקעי בין במטלטלי וכן האפוטרופא בין שמינוהו ב\"ד או אבי יתומים מקחו מקח וממכרו ממכר אבל אין מתנתו מתנה ולא לצורך כל הדברים רשאין למכור כאשר יתבאר בע\"ה בדין האפוטרופסין: המוכר או קונה קנין בשבת ויום הכפורים אע\"פ שמכין אותו על שעבר על דברי חכמים מעשיו קיימין:" + ], + [ + "עכו\"ם אנס שישראל מסור בידו להרגו ואנס קרקע מידו אם שהתה בידו י\"ב חדש ואח\"כ קנאה ישראל אחר ממנו הרי זו שלו אלא שצריך ליתן לבעליו השליש ממה שנתן לעכו\"ם לפי שהעכו\"ם מוזיל גביה ומוכר לו שוה ארבעים בשלשים לפיכך צריך ליתן לבעליו אלו העשרה ואלו העשרה אם ירצו הבעלים צריך להחזירה להם ויתן לו כמו שקנאה מן העכו\"ם ואם ירצו יניחוה בידו ויתן לי שליש ממה שנתן לעכו\"ם: ואפי' תוך שנים עשר חדש אם קנאה מהבעלים תחילה ואח\"כ קנאה מהעכו\"ם מקחו קיים אבל אם קנאה מהעכו\"ם תחילה ואח\"כ מהבעלים מקחו בטל ואפילו עשה לו שטר אלא אם כן קבל עליו אחריות או שהודה או יש עדים שראו שקבל ממנו מעות: לקח אחד מן העכו\"ם ושהתה בידו שלש שנים ואח\"כ מכרה לאחר אין לבעלים על הלוקח השני כלום שטוענין לו לומר שהראשון קנאה מהבעלים ונתן להם שליש וה\"ה נמי אם לא שהתה ביד הראשון אלא יום אחד וביד לוקח שני ג' שנים וכן הדין נמי אם שהתה ביד הלוקח ג' שנים ומת והורישה לבנו טוענין ליורש: לקח העכו\"ם מהבעלים קרקע בחובו ומכרה לאחר כתב הרמב\"ם אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח בד\"א שהודו הבעלים שאמת טען העכו\"ם המוכר או שיעידו עדי ישראל שאמת טען העכו\"ם המוכר וא\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב שמוציאו מיד הלוקח אפילו שהתה בידו יותר משנים עשר חדש ונותן לו מה שפרע בשבילו: בא העכו\"ם בעקיפין עליו ולקחה ממנו ולא היה מסור בידו להרגו ומכר לאחר ��י' רש\"י שצריך להחזירה לבעלים בחנם אפילו שהתה בידו כמה שנים ורבינו גרשום כתב שא\"צ להחזירה בחנם אלא שמין כמה הוא רוצה ליתן לעכו\"ם כדי שיחזירנה לו וכך יתן ללוקח ואם יש שופטים בארץ והיה אפשר להוציאה מיד העכו\"ם בדין ולא עשה אז ודאי נתייאש ותשאר ביד הלוקח ולא יתן לבעלים כלום ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שאם הוציא עליו הלוקח כדי להוציאה מיד העכו\"ם עד כדי דמי הבית צריכין הבעלים ליתן לו אם רוצה הוא ליטלו מידו וגם אין צריכין ליתן לו יותר ממה שהוציא עליו כגון שאם היה העכו\"ם אוהבו ונתנו לו בזול אין הבעלים צריכין ליתן לו אלא כמו שנתן לעכו\"ם אע\"פ שהוא לא היה יכו להוציא בכך מידי העכו\"ם ואפילו שהעכו\"ם נתנו לו בחנם צריך להחזירו לבעלים גם כן בחנם: ואם בעודה בידו בנה אותה הוי כיורד לתוך של חבירו שלא ברשות ובנאו שיכול לומר לו טול עציך ואבניך:" + ], + [ + "המחזר אחר דבר לקנותו בין קרקע בין מטלטלי ובא אחר וקנאו נקרא רשע וכתב ר\"ת ז\"ל דהוא הדין נמי בשכירות אם רצה לשכור קרקע או מטלטלין או להשכיר עצמו ובא אחר וקדמו נקרא רשע אבל אם בא לזכות בהפקר או לקבל מתנה מאחד ובא אחר וקדמו אינו נקרא רשע שאינו דבר המצוי לו במקום אחר:" + ], + [ + "כותבין שטר למוכר שמכר דהו לפלוני אע\"פ שאין אותו פלוני לפנינו וכגון שמכירם דאם לא כן איכא למיחש שמצוה לכתוב על אחר שמכר שדהו לפלוני אבל אם בא אחד לפנינו ובקש שיכתבו לו שטר שקנה שדה מפלוני אין כותבין לו אלא מדעת פלוני: וכתב הרמב\"ן האי מילתא דפשיטא היא אלא מיירי שקנו מן המוכר שהקנה לפלוני שלא בפני הלוקח ובא הלוקח שיכתבו לו השטר אין כותבין לו דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא בפניו והלוקח נותן שכר הסופר אפי' שהשדה רעה והמוכר מכרה מפני רעתה: ואף למוכר אין כותבין בלא לוקח אלא בשטרי אקנייתא שמיד לקח לו בקנין להקנות לו השדה דאי לאו הכי איכא למיחש שמא כתב ליתנו לו בניסן ולא נתנו לו עד תשרי ואזל וזבנה לאחריני ביני וביני ואזיל האי ומפיק לשטרא שזמנו בניסן וטרף שלא כדין מאידך דזבנה בתר ניסן וזהו לדעת רב אלפס אבל ר\"י פסק דעדיו בחותמיו זכין לו הילכך אפי' בלא קנין כותבין לו שטר שאף אם כתבו ליתן לו בניסן ולא נתנו עד תשרי זכה למפרע בניסן ושפיר טריף מהאי דזבנה בתר ניסן: וכתב ה\"ר יוסף הלוי הא דכותבין שטר למוכר היינו שמעידין על עצמו שכבר קיבל הדמים מיד הלוקח שאין כאן חובה על הלוקח שיהא צריך להיות מדעתו אבל אם לא העידו על עצמו שקבל הדמים אין כותבים אלא מדעת הלוקח דשמא אינו רוצה לקבל אותה לקיחה: הילכך אם טעו עדים וכתבו שטר מכירה למוכר בלי קבול דמים כשיתבענו לדין ליתן הדמים צריך להביא ראיה שמכירה זו היתה מדעתו והרמ\"ה כתב עוד שאפי' העיד על עצמו שקבל המעות אם משמע מתוך השטר שהמקח הוא מדעת שניהם אין כותבין שהם מעידין שהלוקח חפץ במקח ופעמים לא ניחא ליה ללוקח בהכי דליפוק עליה קלא דאית ליה מאי דלית ליה דילמא גרים ליה האי קלא הפסד מאנפא אחרינא והרמב\"ן כתב שכותבין אפי' לא העיד המוכר על עצמו שקבל המעות שכתיבת השטר אין מחייב הלוקח ליתן מעות שלא מדעתו דכיון שכותבין שטר למוכר אע\"פ שאין לוקח עמו פשיטא שיכול לומר שלא מדעתו נכתב השטר: ומסתברא שאם העיד על עצמו שקבל הכסף מן הלוקח וקנה בכסף או בחזקה או בחליפין כותבין אפילו בלא שטרי הקנאה שאין שטר זה אלא לראיה שהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ולקנוניא ליכא למיחש שהרי נכסים שלו הם ומה שירצה יעשה בהם מהיום ואילך והיינו שטרי הודאה ולא שייך בהו קנין כלל ע\"כ: ואם לאחר שהקנה הקרקע ללוקח מיחה שלא לכתוב השטר דבר זה מובאר לקמן בסימן רמ\"ג:" + ], + [ + "מי שבא ואמר אבד לי שטרי שהיה לי על שדה פלוני שקניתי מפלוני שומעין לו לכתוב אחר וכותבין בו שטרא דנן כתבינן ליה לא למיגבי ביה לא מבני חרי ולא ממשעבדי אלא כי היכי דתיקום ארעא בידיה וכתב ר\"י דוקא מזמן ראשון ולא מזמן שני דאיכא למיחש שמא אח\"כ חזר ומכרה למוכר ומוציא אח\"כ שטר זה השני שזמנו אחר המכירה שמכר שיאמר הדרתי וזבינית ממך: אע\"ג דשטרי חוב המאוחרים כשרים שטרי מכר המאוחרים פסולים שאם מכר לו בניסן וכתב לו זמן מתשרי יש לחוש שמא קודם זמן תשרי יהיו לו מעות למוכר ויחזור ויקנה הקרקע מהלוקח ויעשה לו שטר מאותו זמן ואח\"כ יוציא הלוקח שטר שלו שזמנו מתשרי ויאמר הדרית וזבנית ממך אחר שמכרתי לך אלא יכתבו זמן שלקח בקנין: אפי' אם אחרו לכתוב ושהו זמן רב אחר הקנין אם זוכרין זמן הקנין יכולים לכתוב מאותו הזמן ואם אינן זוכרין יכתבו זמן הכתיבה:" + ], + [ + "מי שהוציא ב' שטרות על שדה אחת בין של מכר בין של מתנה וזמנו של זה אחר זמנו של זה ביטל אחרון את הראשון והמוכר או הנותן נוטל הפירות עד זמן שטר השני וכן אם לוה המוכר או הנותן בין זמן שטר הראשון לזמנו של שני בעל חוב גובה ממנו ואם יש שום תוספת בשני לא ביטל שני את הראשון וגובה התוספות מזמן השני ואת העיקר מזמן הראשון ואפי' אם לא כתב לו ואוסיפית לך על מה שמכרתי או שנתתי לך תחילה: ואם הראשון של מכר והשני של מתנה אם נוכל לתלות שכיון ליפות כחו במתנה משא\"כ במכר כגון דינא דבר מצרא שנוהג במכר ואינו נוהג במתנה אז לא נתבטל הראשון ונפקא מינה בשני שאם יבא בעל המיצר לסלקו יראהו שטר המתנה ולא יוכל לסלקו וצריך שלא יראה שטר של מכר כשמראה שטר של המתנה שאם יראה שניהם הראשון קיים והשני בטל כיון שלא נעשה אלא ליפוי כח ואפי' אי לא שייך ביה יפוי כח דדינא דבר מצרא כגון שהלוקח או המוכר עצמן מצרנים רואים אם יש בו שום יפוי כח אחר דשייך במתנה ולא במכר כגון לעניין דרך דקיי\"ל מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן לא ביטל אחרון את הראשון ואם לאו ביטל אחרון את הראשון וכ\"ש אם הראשון של מתנה והשני של מכר שכיון ליפות כחו שאם יטרפנה בעל חוב ממנו שיחזור עליו משא\"כ במתנה ולא נתבטל הראשון וגם בזה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שצריך להראות שטר השני לבדו שאם יבא בע\"ח ויראה שניהם ביחד אין האחרון כלום שלא כתבו אלא ליפוי כח ולא נתבטל הראשון והרמ\"ה ז\"ל כתב ודאי כשהראשון של מכר והשני של מתנה ואיתחזיק תרוויהו בבי דינא בהא אמרינן כיון שמוכח שלא כתב השני אלא ליפות כחו אזלינן בתר קמא ובתרא לאו כלום הוא ושייך ביה דינא דבר מצרא אבל אם הראשון מתנה והשני מכר דאמרינן משום יפוי כח דבעל חוב כתביה לא ביטל שני את הראושן ושניהם קיימים דהוה ליה כמאן דאוסיף ליה דיקלא שהרי הוצרך לכתוב השני בשביל אחריות ואי בעי בהאי גבי ואי בעי בהאי גבי ע\"כ וטעמא דמסתבר הוא כי כשהראשון במכר לא שייך אחרון במתנה על מה שמכר כבר לפיכך ניכר שלא נעשה אלא ליפוי כח ואם יראה שניהם ביחד אין האחרון כלום אבל כשהראשון של מתנה וכותב אחריות של מכר אין בו נפקותא לזה הקרקע אלא שכותב לו אחריותא על שאר נכסיו והוי כתוספ�� דקל: שני שטרות שיוצאים על שדה אחת של מכר או מתנה ואין בהם קנין אלא כתב לכל אחד שדי מכורה לך או נתונה לך וזמנם ביום אחד ואינו ידוע למי נמסר תחילה קיי\"ל שודא דדיינא שרואין לפי הענין שאם יראה לדיינין שלאחד אוהב יותר או כיוצא בו ודאי לו מסרו תחילה ויחזיקוהו בקרקע וכתב ר\"ח דלא אמרינן שודא דדיינא אלא במקרקעי ובדיין מומחה ור\"י כתב דאף במטלטלי נמי אמרינן שודא דדייני ואי שטרי הקנאה נינהו שהקנה בקנין לשניהם ואין העדים לפנינו או שהם לפנינו ואין עדי שטר זה חתומים על שטר זה שלא יוכל להתברר למי הקנה תחלה דיינינן בהו שודא דדייני ואם העדים לפנינו החתומים על זה חתומים על זה דיינינן ע\"פ עדותן: כתב הרמ\"ה הני מילי דדיינינן שודא כגון שנתן או מכר לשנים ויצא הממון מרשות המוכר או מרשות הנותן והוא ברשות אחד ממקבלי מתנה או הלקוחות דכיון שהוא לאחד משניהם ואין לאחד מהם זכות או ראיה בו יותר מלחבירו דנוכל לומר נוקי ממונא בחזקת מריה הלכך דיינינן בהו שודא אבל היכא שהקנה ראובן כל נכסיו לשמעון וחזר שמעון בו ביום והקנה כל נכסיו לראובן ואין אנו יודעים מי הוא האחרון שזוכה בכל הנכסים לא דיינינן ביה שודא דלא דיינינן שודא אלא היכא שהספק בין מקבלי המתנות שיאן לאחד מהם יותר זכות בו מלחבירו אבל היכא שהספק בין הנותן למקבל וכל אחד ואחד היה מוחזק בנכסין תחילה מוקמינן לנכסי דכל חד וחד ברשותיה דהיינו חזקתו הראשונה וה\"מ במקרקעי אי נמי במטלטלי ולא קיימי ברשותיה דחד מינייהו אבל אי קיימי ברשותיה דחד מינייהו מוקמינן להו בחזקתיה:" + ], + [ + "הלכות מתנה ומחילה", + "כדרך שנקנה המקח כך נקנה המתנה כיצד נתן לו מטלטלין לא קנה עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה או באחד משאר הדרכים שהמטלטלין נקנין בהן וכל זמן שלא קנה כראוי יכו לחזור בו ממתנתו וכן עבדים וקרקעות נקנין מיד הנותן בחזקה או בשטר כדרך שנקנה במכירה: וכיון שהחזיק בכל דבר ודבר כראוי לו אפילו בינו לבינו קנה אם מודים זה לזה: אבל המוחל לחבירו דבר שהוא חייב לו א\"צ קנין אלא מיד כשמחל לו זכה במה שבידו: וכ' הרמב\"ם וכן הדין בנותן פקדון לחבירו שהיה מופקד בידו קנה מיד בלא קנין: היה לו מנה ביד חבירו ונתנו לו במעמד שלשתן קנה ג\"כ בלא קנין ולמעלה פירשתיו יפה: כתב הרמב\"ם ז\"ל כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי קנויה לך או שכתב לו כל נכסי קנויין לך חוץ ממקצתן הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו דבר ידוע לא קנה כלום ואינו יכול לומר תן לי פחות שבנכסין עד שיסיים לו המקום שנתן לו אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלוני הואיל שסיים השדה אע\"פ שלא סיים החלק נוטל אותו מן הפחות שבאותו שדה עד כאן ואני כתבתי למעלה שגם במכר יכול להקנות דבר שאינו מסויים וגם איני מבין מה שחילק בין קרקע מנכסי ובין חלק משדה כיון שלא סיים החלק מאי שנא חלק שאינו מסויים משדה ידוע או קרקע שאינו מסויים מכל נכסיו ועוד דהא אמרינן במנחות (קח:) בית בביתי אני מוכר לך נותן לו עלייה אלמא שקנה אע\"פ שלא סיים לו אלא נותן לו עלייה משום דגריעא וכן השיג עליו הראב\"ד ז\"ל: הנותן מתנה לחברו אינה מתנה אא\"כ שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות המקבל לעשות בה כל חפצו: במה דברים אמורים שנתנה לו סתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנה לו שיעשה בה כל חפצו אבל אם מפרש אפי' אם נתנה על מנת שלא ליתנה לאחר או שלא למכרה או שלא ��הקדיש או אפילו ע\"מ שלא יעשה בו שום דבר אלא (על) דבר פלוני הויא מתנה אותו הדבר שמפרש: והנותן מתנה על מנת להחזיר בין מיד או לזמן קצוב או כל ימי חיי הנותן או כל ימי חיי המקבל הויא מתנה לזמן הקצוב בין במקרקעי בין במטלטלי ואוכל הפירות עד אותו הזמן במה דברים אמורים שמחזירה לנותן בזמן הקצוב אבל אם אינו מחזירה נתבטלה המתנה: לפיכך הנותן שור לחבירו וא\"ל על מנת שתחזירהו והקדישו והחזירו ה\"ז קדוש [שהרי קיים התנאי שהחזירו] אבל אם א\"ל ע\"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזירו אינו קדוש שאם אתה אומר שהוא קדוש לא קיים תנאו שצריך להחזירו בענין שיהא ראוי לו וכיון שלא קיים תנאו נתבטלה המתנה ואין כאן הקדש: וכן כל מתנה שהיא על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל אין המתנה קיימת אא\"כ נתקיים התנאי והוא שיהיה התנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי שאפשר לקיימו שאם אינו כהלכתו אינו תנאי ואף על פי שנתבטל התנאי המתנה קיימת אע\"פ שרשב\"ם וקצת גאונים כתבו שאין צריך כל אלו אלא לתנאי גיטין וקידושין רבינו תם פירש שצריך בכל התנאים וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן נתן ממונו לשני בניו וריבה לזה ומיעט לזה והטיל תנאי במתנתו על מנת שלא יוכל אחד מהם למכור שום דבר עד שיהא לקטן עשרים שנה ועמד הגדול ומכר קודם שהיה לקטן עשרים שנה. תשובה יראה לי כיון שנתן להם אביהן בתנאי שלא ימכרו עד שיהא לקטן עשרם שנה זה שביטל תנאו נתבטלה מתנתו דקיימא לן כל האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי ואם נתקיים התנאי המתנה קיימת משעת נתינה ואם לא נתקיים המתנה מעיקרא בטלה לפיכך אותו שביטל התנאי נתבטלה מתנתו מעיקרא ונשארה ביד אביו ואחרי מות אביו ירשה הוא ואחיו הקטן ומתנת הקטן קיימת כל לא ביטל תנאו וגם זכה בחצי מתנת אחיו אמנם צריך לדקדק בלשון השטר אם נעשה כתנאי בני גד ובני ראובן: אף על פי שפסק רב אלפס דלא בעינן תנאי כפול בעל מנת משום דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי הרי נחלקו עליו ר\"ת ור\"י וראיותיהן נכוחות למבין וגם רשב\"ם פירש דלא בעינן תנאי כפול בממון וגם רבינו שמשון פירש דלא בעינן תנאי כפול אלא בעריות כגון קידושין וגיטין והכל דחה ר\"ת: וכתב דאף בממון בעינן הילכך יש לדקדק אם יש בשטר תנאי כפול או בסוף השטר וקנינא מיניה כחומר כל תנאים וקניינים העשויין כתיקון חכמים כמו שרגילין לכתוב בארצנו בכל שטר שיש בו תנאי התנאי קיים והמעשה בטל כיון שעבר על תנאו ומכר וחזרה המתנה אל אביהם וירשוה שני האחין ואם לא נכפל התנאי התנאי בטל ומעשה קיים ותשאר מתנתו בידו: אע\"פ שכתוב בשטר ע\"מ שלא יוכל אחד מהן למכור ואין כתוב על מנת שלא ימכור האי על מנת שלא [יוכל] למכור כמו על מנת שלא ימכור הוא כמו לא תוכל לאכול בשעריך ועל כרחך צריך לפרש שלא ימכור ואם ימכור שתהא מתנתו בטלה ואינו יכול לפרש שלא יוכל למכור ואם ימכור יהא המכר בטל והמתנה קיימת שדבר זה אין בידו להתנות שאם המתנה קיימת יעשה בה כל מה שירצה: וששאלת אלמנה שנתנה לאחד מבניה על תנאי שאם לא יתרצה בנה הקטן לכשיגדיל בפשרה שעשו בין הבנים שיהיה מתנה ונפטרה האלמנה ושאלו לבנה הקטן אם יתרצה באותה הפשרה ולא אבא ועתה בא אחיו הגדול בכח אותה המתנה ובאת לומר שאינה מתנה משום דהוי אסמכתא שתלתה המתנה ברצון בנה הקטן וכל דאי אסמכתא הוא ועוד כי בשעה ששאלו את בנה הקטן אם ירצה בפשרה ולא אבה כבר נפטרה האלמנה נמצא שעתה חל הקנין ואין קנין לאחר מיתה. תשובה יראה לי שאין זה אסמכתא כלל כי כל אסמכתות שבתלמוד זהו שאדם נודר לחבירו לעשות לו דבר ואם לא יעשה שמקבל עליו להפסיד כך וכך אבל בנדון זה שנתנה ממונה לבנה הגדול אם [לא] נתרצה בנה הקטן בפשרה שעשו אין ענין אסמכתא כאן כלל דאם כן כל מתנה שיש בה תנאי תהיה אסמכתא וכי מתנה שנתן משה לראובן ולגד ארץ סיחון ועוג היתה אסמכתא לפיכך אם התנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו כגון שאמרה אם לא יתרצה בנה הקטן בפשרה שאז תהיה מתנת הגדול קיימת ואם יתרצה תהיה המתנה בטלה אז התנאי קיים ואם נתרצה בנה הקטן המתנה בטלה: או אם כתוב בשטר ותנאים הללו נעשו כדין התנאים המקויימים או כתנאי בני גד ובני ראובן אז התנאי קיים אבל אם אין כתוב בשטר אחד מהדברים הללו אז התנאי בטל והמעשה קיים: ומה שכתבת לבטל המתנה משום דאין קנין לאחר מיתה אינו נ\"ל כי הנתינה היתה ע\"מ שאם לא יתרצה בני הקטן בפשרה וקיימא לן כל האומר על מנת כאילו אמר מעכשיו דמי: ואפי' אם לא נכתב בשטר על מנת אלא אם לא ירצה בנה הקטן בפשרה אפילו הכי הוי כאילו אמר מעכשיו דקיימא לן בר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו הילכך כיון שבשטר כתוב בו זמן הוי כאילו כתוב בו מהיום ואינו קנין דלאחר מיתה:\n" + ], + [ + "הנותן מתנה מחמת אונס שאנסוהו ליתן אינה מתנה וכתב ה\"ר יונה אפילו אם קבל עליו אחריות נכסים בשטר אינה מתנה כיון שאנסוהו לכך: ואפילו אינו מוסר מודעא אם ידעינן באונס אינה מתנה לפיכך המוסר מודעא כתבינן ליה אע\"ג דלא ידעינן באונסיה שהרי אפילו היתה המודעא שקר כיון שגילה בדעתו שאינו חפץ במתנה הרי היא בטלה: והיכא דידעינן באונסיה ומסר מודעא ובטלה לא מהנה הביטול כיון דאנוס הוא אפילו אי לא מסר המודעא לא הוי מתנה אבל אי מסר מודעא ולא ידעינן באונסיה ואח\"כ בטלה מדעתו הביטול מהני כיון שלא הכירו באונסו ולכך נהגו לכתוב בטול מודעא במתנה: וכל מתנה בין של בריא בין של שכ\"מ צריך שתא גלויה ומפורסמת ל\"מ אמר לעדים תתחבאו וכתבו שאינה מתנה ואפילו אם תפש מפקינן מיניה אלא אפילו אמר סתם כתבו לו אינו כלום אא\"כ אמר להם כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא וכיוצא בזה: וכתב הרמ\"ה ואם לא כתבו העדים שאמר להם כן והחזיק בהם המקבל מוציאין הקרקע מידו אבל אם נתן מטלטלין והחזיק בהן המקבל וטוען דבמתנה גמורה יהביה ניהליה לא מפקינן מיניה דספיקא הוא וכל היכא דקיימא ממונא תיקום אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דמפקינן מיניה: וכתב ר\"ר יוסף הא דמתנתא טמירתא לא קניא דוקא בדלית בה קנין ולא מכוין לאקנויי ליה אלא בהך שטרא אבל אי מקנה ליה בקנין או בחזקה אפי' לא אמר כתבוהו בשוקא וכו' כיון שכבר קנאו לגמרי והשטר שמצוה לכתוב אינו אלא לראיה בעלמא לא איכפת לן אי לא אמר להו הכי ואיכא נמי למימר דאפי' אם קנו מיניה כיון דסתם קנין לכתיבה עומד דכמאן דאמר להו כתבו דמי ואי לא אמר להו כתבו בשוקא וכו' כמאן דאמר ליה כתבו ולא כתבו בשוקא דלא מגבינן בהי ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: וכתב הר\"י אם לא צוה לכתוב בפרהסיא וצוה לחתמו בפרהסיא כשר שהרי אפי' היה השטר כתוב ומצאו וחתמו ונתנו לו כשר אבל ודאי צריך לצוות על החתימה שתהא בפרהסיא ואם צוהל יתנו בעדי מסירה בפרהסיא כשר אע\"פ שלא צוה כן על החתימה דקיי\"ל עדי מסירה כרתי וכן אם צוה על החתימה שתהיה בפרהסיא אע\"פ שלא צוה על המסירה המתנה קיימת שהרי יש בה גילוי דעת שהוא נותן בנפש חפצה: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל האידנא דלא כתבינן בשטר כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנה הכי הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו היה שיכתבוהו כמנהג הסופרים הילכך הוי כאילו אמר כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא: מתנה טמירתא לא חשיבא אפילו כמודעא לבטל מתנה גלויה שאחריה כגון אם נתן שדה אחת במתנה טמירתא או בסתם שלא אמר כתבוהו בשוקא ואח\"כ נתן אותה שדה לאחר במתנה גלויה השני קנה ולא אמרינן הרי גילה דעתו במתנה ראשונ שאינו חפץ בשנייה אא\"כ איכא הוכחה בשנייה כהוא דאזיל לקדושי איתתא אמרה ליה אי כתבת לי כולהו נכסיך מיקדשנא לך ואי לא לא מיקדשנא לך אתא בריה בכי קמיה אמר לעדים זילו איטמרו וכתבו ליה והדר כתבו לה כהאי גוונא דאיכא הוכחה דאנוס היה במתנ' שנייה מהניא מתנתא טמירתא שקדמה לבטלה אע\"פ שאינה כלום מ\"מ גילוי דעת הוא לבטל השנייה כיון שידוע שהיה אנוס ואע\"פ שהיה אנוס בשנייה לא היתה מתבטלת אלא בשביל הראשונה שקדמה לה ופי' הר\"ר יוסף הלוי דהיינו טעמא משום דאנסא דאתי מחמת נפשיה הוא ואי בעי מצי למיכף ליה ליצריה דלא הוי איניש דכפי ליה מידי אבל אונסא דאתי מחמת אחרינא אפי' בלא מודעא לא הויא מתנה אבל רבינו חננאל פירש הא דלא קנתה איתתא לא משום מתנה קמייתא דלא חשיבא כלל כיון דטמירתא הואי אלא משום דמוכחא דילתא דאנוס הוה ואפילו בלא מודעה לא קניא. שתי שטרי מתנה על שדה אחת בת אחת או בזה אחר זה כתבתי למעלה בסימן ר\"מ:" + ], + [ + "המזכה לחבירו מתנה על ידי אחר כיון שהחזיק הזוכה במטלטלי או בקרקע או שהגיע השטר לידו זכה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו ויד המקבל על העליונה אם רוצה מקבל ואם אינו רוצה אינו מקבל: בד\"א שאמר זכה במתנה זו לפלוני אבל אם א\"ל הולך לפלוני מנה זו שאני נותן לו לא הוי כזכי ויכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט: ואפי' אם אמר לו זכי לפלוני אינו קונה אא\"כ הוא ברשותו אבל אם אינו ברשותו לא ומיהו אפילו אם אינו ברשותו לכשיבוא ברשותו זכה בשבילו אם לא יחזור בו הנותן קודם שיבוא לרשותו: ופי' ר\"ת דה\"ה נמי אם אמר תן מנה זה לפלוני לא הוי כזכי במתנה ויכול לחזור בו כל זמן שלא יגיע לידו והרמב\"ם ז\"ל כתב דתן הוי כזכי ועוד הארכתי למעלה בסימן קכ\"ה: ועוד כתבתי שם אם אמר הולך מנה לפלוני ומצא שמת המקבל ואם הה הנותן בריא או שכיב מרע: אמר לשנים זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו שטר עליה והחזיקו בשדה יכול הנותן לחזור בו ולמנוע אותם שלא יכתבו לו השטר אע\"פ שהקנה לו השדה על ידם בקנין: אבל אם אר להן זכו לו בשדה ע\"מ שתכתבו לו השטר או ע\"מ שתתנו לו מאתים זוז יכול לחזור בו שלא יכתבו לו השטר או שלא יתנו לו מאתים זוז ותתבטל ג\"כ המתנה כיון שהיתה על תנאי ונתבטל התנאי אפי' אם כתבו לו השטר כל זמן שלא מסרוהו לידו שע\"מ שתכתבוהו ותתנוהו לו קאמר וי\"א דוקא כשהתנה ע\"מ שתכתבוהו לו השטר: אבל אם אמר זכו בשדה ע\"מ שתתנו לו מאתים זוז אינו יכול לחזור בו אלא הם יתנו לו ויזכה בשדה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה ובזכו לו וכתבו לו השטר שחוזר בשטר כתב ר\"ת דוקא בשטר מתנה אבל אם הוא שטר מכר כשזכו לו בשדה כותבין לו שטר בע\"כ ור\"י פירש דאפילו בשטר מכר אין כותבין בלא דעת המוכר אלא שהלוקח יכול לחזור בו ולומר לא קניתי אלא ע\"מ שתכתבו לי שטר ומיהו גם המוכר יכול לחזור בשטר או יקבלנו הלוקח בלא שטר וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל: והר\"ר יונה כתב וחילק בין זיכה לו על יד אחר ובין זוכה הוא בעצמו שכתב אע\"פ שחוזר בכתיבת השטר אם הוא מכר אינו יכול לחזור בו מאחריותו ואם מתנה אם אמר שדה זו אני נותן לך באחריות לך חזק וקני וקנה מתחייב נמי באחריותו וכמו שמתחייב באחריות על ידי שטר כך מתחייב נמי באחריות על ידי חזקה למיגבי מבני חרי אבל לכתוב לו השטר אינו מתחייב בחזקתה דהוה ליה קנין דברים וי\"א דאפי' בכתיבת השטר נמי מתחייב כשמחזיק הלוקח או המקבל בעצמו: והא דאמרינן שחוזר בשטר היינו דוקא כשאומר לעדים זכו לפלוני אבל באומר ללוקח או למקבל בעצמו זכה ואכתוב לך השטר אינו יכול לחזור בו: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן שקנו מידו שנתן לשמעון בית והעדים עשו כתב זכירה על זה וחתמו עליו וכשבאו לכתוב השטר מיחה הנותן שלא יכתבו השטר אם יכול לעכב אם לא. תשובה יראה שיכול למחות אע\"פ דסתם קנין לכתיבה עומד ה\"מ סתמא דמסתמא ניחא ליה למקנה שיכתבו שטר לקונה אבל אם מיחה לא כתבינן: ואי משום שכבר כתבו הזכירה רשב\"ם פי' אפי' אם נכתב שטר גמור ונחתם יכול לחזור בו עד שלא בא ליד המקבל מתנה: ובמקומינו נוהגין שהעדים אומרין למקנה בשעת הקנין דע כי נכתוב השטר ולא תוכל למחות בנו ואפילו אם קנו מידו על השטר שאמר בפירוש אני מקנה לכתוב השטר ולא אוכל לחזור בי למחות בסופר מלכתוב ובעדים מלחתום עדיין יכו לחזור בו דהאי קנין דברים בעלמא הוא ואין קנין חל עליו שאין כאן שעבוד נכסים שיחול הקנין עליו דבשטר מתנה אין משעבד נכסיו ואפילו המקנה לחבירו שיכתוב שטר על מכר נמי קנין דברים הוא שכבר נשתעבדו לו נכסיו משעת מכירה הילכך אין תקנה שלא יוכל לחזור בו עד שיבוא השטר ליד מקבל מתנה ע\"כ: וי\"א שאם אמר כתבו וזכו לו בשטר שמיד שכתבוהו זכו לו ואינו יכול לחזור בו והרמ\"ה כתב דאפי' הכי יכול לחזור בו דבההיא שעתא אכתי ליתיה לשטריה בעולם ואין אדם מקנה דשלב\"ל והכי מסתברא: ששאלת ראובן הוציא שטר משכונא על חצר ידועה לשמעון וללאה אמו ובא שאול בנו של שמעון והוציא שטר מתנה שלאה נתנה לו החצר קודם זמן שטר המשכונא של ראובן וטען ראובן ששטר מתנה זו לא בא ליד שאול בחיי לאה זקנתו ולא זכה בו מעולם אלא היה מופקד ביד לוי ונתנו לשאול אחר פטירת לאה ושאלו ללוי היאך בא שטר זה ליד שאול ואמר ששטר זה לא נפקד אצלו אלא לאה הפקידה כרך אחד אצל ישמעאלית אחת שפחתה וכשנפטרה לאה לקח לוי הכרך מיד השפחה ונתנו לשמעון אבי שאול ולא עיין מה היה בו ועוד אומר לוי שמעולם לא צותה לאה לא מחיים ולא בעת פטירתה שינתן השטר לשום אדם ושאלו לשאול היאך בא השטר לידו או מתי והשיב כי מן הכרך הנפקד שנתן לוי לשמעון לקחו אחר פטירת זקנתו ושהיתה אומרת לו הזקנה שהחצר שלו וכתבה שאין המתנה כלום כיון שהודה שאול מקבל המתנה לפני ב\"ד שאחר פטירת זקנתו בא השטר לידו ואן קנין לאחר מיתה. תשובה דע כיון שכתוב בשטר שלאה נתנה החצר בקנין לשאול בן בנה א\"צ שיגיע השטר לידו או שיזכה בו אחר בשבילו מחיים ואין שייך לומר כאן אין שטר לאחר מיתה שהשטר אינו אלא לראיה בעלמא כיון שמשעת הקנין כבר זכה שאול בחצר וזכין לאדם שלא בפניו ואי משום שהוחזר השטר ליד הנותן בשביל זה לא נתבטלה המתנה דהא פלוגתא דרשב\"ג וחכמים היא (ב\"ב קסט:) רשב\"ג אומר הנותן מתנה לחבירו החזיר לו השטר חזרה מתנתו וחכ\"א לא כי אלא מתנתו קיימת והלכתא כחכמים וגם שטר זה אין ידוע שהיה ביד הנותן אלא ע\"פ שאול מקבל המתנה והנה גם הוא אומר בטענתו שאמרה לו לאה זקנתו בחייה שחצר ��ה שלו: ודאי שטר הנמצא ביד הנותן אם אין עדי הקנין והיה טוען הנותן שעל תנאי קנו מידו ולא נתקיים התנאי אפשר דהוה מהימן במגו דאי בעי הוה קלייה ליה לשטרא כל זמן שלא הוחזק בב\"ד אבל הכא שאין השטר יוצא מיד הנותן ואין ידוע שבא ליד המקבל אחר מות הנותן אלא ע\"פ דברי המקבל וגם הוא טוען שזקנתו אמרה לו שנתנה לו מחיים ולא היה השטר אלא פקדון בידה מהימן לומר טענה זו במגו דאי בעי אמר מחיים בא לידו ואין אדם מכחישו בדבר שגם לוי לא היה יודע מה היה בכרך שנתן לשמעון: ששאלת ראובן מת ונמצאו בידו שטרות קשורין יחד מקצתן יש לאחותו זכות בהן ומקצתן יש לה בהן חובה כגון שטר מתנה שנתנה לבעלה קרקע שהיה לה ואחותו מתה קודם שמת הוא ויורשיה תובעין השטרות ואומרים שאמם הפקידה אצלו שטר נדונייתה ושטר הקרקע שהיה לה ואיכא לאסתפוקי בשטר המתנה שנתנה לבעלה ונמצא קשור מאי נרון ביה מי אמרינן דילמא תנאה הוה ביה ולא גמיר תנאה וליתא למתנה או דילמא כיון דלא אשתכח ברשותה ואיכא בהדיה שטר מתנה אחרינא דיהיב לה בעלה קרקע אחרינא המתנה קיימת ויהבינן ליה ליורשי הבעל. תשובה ודאי שטר נדונייתה הוי בשאר שט\"ח שניתן לגבות בכל פעם והיינו דתנן (ב\"מ כ.) מצא שטר בין שטרות ואין יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו אמנם בנדון זה שהיו השטרות כולן קשורין ביחד שטר קרקעותיה ודאי שלה היו ושטר נדוניתה ינתן ליורשיה אגב שטר קרקעותיה כיון שהיה קשור עמהם שאנו תולין שכך הפקידתן קשורין ביחד זה בזה ומטעם זה שטר מתנה שנתנה לבעלה קרקע שלה אנו מחזיקין שהיא הפקידתו שמא היא צותה לכתבו שהיה לו לבעל לעשות לה דבר אחר כנגדו והיא צותה לכתבו כדי שיהא מזומן בידה כשיבוא הבעל לעשות הדבר שהיה לו לעשות לה: אין מזכין למקבל על ידי אחר אא\"כ הוא הזוכה גדול ובן דעת אבל חרש שוטה וקטן אין מזכין על ידם ואם יש בקטן קצת דעת כגון שנותנין לו אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים: וכן החרש זוכה לעצמו ולא לאחרים: אבל שוטה אין לו זכייה ואפילו לעצמו: והמזכה לחש\"ו אפי' בן יומו ע\"י פקח קנה: וכתב הרמב\"ם אחד האיש ואחד האשה יכולין לזכות למקבל ואפי' אשת איש ואפי' עבד ושפחה: אבל עובד כוכבים אינו זוכה הואיל ואינו ראוי לשליחות לעולם כך אינו זוכה לישראל וכשם שאין ישראל נעשה שליח לעובד כוכבים כך אינו זוכה לו: נתן המתנה בחצר המקבל קנה אפי' שלא מדעתו שאינו שם וכתב הרמב\"ם בד\"א בחצר המשתמרת אבל אם אינה משתמרת אינו קונה עד שיהיה עומד בצדו ויאמר יזכה לי חצרי וכן דעת רב אלפס אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דבמתנה קונה לו חצרו ואפי' אינה משתמרת ואינו עומד אצלה: נתן המתנה בד' אמותיו קנה ודוקא בסימטא או בצדי ר\"ה תקנו חכמים שיהיו קונות ד' אמות של אדם אבל בר\"ה ובחצר חבירו לא: וקטנה יש לה תורת חצר ותורת ד' אמות להיות קונין לה מה שיגיע לתוכם: אבל קטן אין לו תורת חצר ותורת ארבע אמות: הזורק ארנקי לבית בפתח זה ויצא דרך פתח אחרת ונתנו לבעל הבית במתנה וחזר בו בעודו באויר הבית מיבעיא אי הוי כמונח ויזכה לו אויר ביתו או לא ויכול לחזור בו ולא אפשיטא לפיכך אם חזר בו אין ב\"ה יכול להוציאו מידו: אבל אם הפקירו וזכה בו אחר בעודו באויר מוציאין אותו מידו ונותנין לבע\"ה ודוקא אויר שאין סופו לנוח: אבל אם סופו לנוח כגון שעומד בגג וזרקו לחצר ונתנו לבעל החצר וחזר בו בעודו באויר כמונח דמי ואינו יכול לחזור בו וזכה בו בעל החצר:" + ], + [ + "האומר לשנים כתבו וחתמו ותנו לפלוני שטר מתנה שאני נותן לו שדי אינן יכולין לומר לאחרים לכותבו דמילי נינהו ולא מימסרי לשליח: וכתב הרמב\"ם שאם אמר לשלשה שיאמרו לעדים שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלוני אינו כלום ואם אמרו לעדים כתבו וחתמו למקבל לא קנה והוסיף הראב\"ד על דבריו וכל שכן אם חתמו הם בעצמם והוא הדין אם אומר להם תני אבל הרמב\"ם כתב דלא אמרינן מתנה הרי הוא כגט אלא באומר כתבו שאין יכולין לעשות שליח אחר משום דמילי לא מימסרי לשליח אבל באומר אמרו לעדים לכתוב ולחתום כשר לכ\"ע בתנה והכי מסתברא:" + ], + [ + "כתב בשטר נתתי שדה פלוני לפלוני או שכתב נתתיה לו או הרי היא שלו באחד מאלו שלשה הלשונות שכתב ומסר לו שטר קנאה: אבל אם כתב אתננה לו ומסר לו השטר לא קנה: וכתב הרמ\"ה אבל אם כתב לו בשטר שדה פלוני תהא נתונה לו אם תהא שלו קנה אבל בדיבורא לא קנה בחד מהנך לישני אא\"כ קנו מידו: אבל אמר אתננו לו אפי' אם קנו מידו לא קנה דקנין דברים בעלמא הוא ולא מחייב לקיימו בעל כרחיה: ומיהו אם אמר אתננו לו מעכשיו בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר דכיון שאמר מעכשיו אין זה לשון הבטחה אלא בהאי שטרא או בהאי קנין מקנה ליה גופא דארעא: האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתת לי הולכין אחר דברי הנותן דאיכא למימר זיכה לו על ידי אחר ואין בעל חוב של הנותן גובה ממנו כל זמן שישאר ביד הנותן ממה לפרוע אבל אם לא נשאר בידו ממה לפרוע לב\"ח לא מהני הודאתו לחוב לבעל חובו כיון שב\"ח קדם והקרקע היה עד עתה בחזקתו ואם אומר נתתיה לו בידו והוא אומר לא נתת לי הודאת בעל דין כק' עדים והרי הוא של הנותן: ואם המקבל מת ובנו אומר שלא נתנה לאביו לא תנתן לא לזה ולא לזה אלא תנתן ביד שליש עד שיתברר הדבר ודווקא כשהבן אומר אני הייתי במעמד שאתה אומר שנתת לאבי וראיתי שלא נתתי לו ואפ\"ה משלשין ולא אמרינן הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי כיון שהבן לא קבל השטר בידו אלא אומר על קבלת אביו שלא קבל ואיכא למימר שמא טעה וסבר שלא קבל וקבל אבל אי לא היה במעמד היינו כמו נתתי שדה לפלוני והוא אומר לא נתנו דחיישינן שמא זיכה לו ע\"י אחר: כתב הרמב\"ם מקבל שטען שדה זו שתחת ידי אינה מתנה בידו (אלא) שומר אני עליה וכיוצא בזה או בטלה היתה מעיקרא שלא קבלתיה אלא בע\"כ באונס או בטעות או כיוצא בזה דבריו קיימים ונשבע ע\"ז שבועת היסת ותחזור לבעלים: טען הנותן שומר אתה עליה או שלא מדעת נתתיה או גזולה היא בידך נשבע המקבל בועת היסת ונפטר ע\"כ ואיני מבין מה ענין שבועה לכאן כשטוען המקבל שאינה מתנה יסתלק ממנה ויניחנה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל יעקב נתן לראובן בנו קרקע במתנה מעכשיו אחר זמן ירד יעקב מנכסיו ופייס מראובן שיחזיר לו שטר המתנה וכן עשה וגם עשה לאביו שטר מחילה אחר כן נתעשר יעקב ובקש ראובן מאביו שיחזור ויעשה לו שטר מתנה כבתחילה ולא רצה יעקב אז ערער ראובן על הבית ואמר שלא יוציא מתחת ידו בחזרת שטר המתנה ובמחילה שעשה לו. תשובה הדין עם ראובן שיעקב לא קנה בחזרת השטר ולא במחילה ואם יעקב מודה בכל הדברים בפני ב\"ד יחזיקו ב\"ד הקרקע ביד ראובן ואם כופר ואומר שלא נתן לראובן מעולם אם עדי המתנה הם קיימים ומעידים על המתנה הרי הבית של ראובן ואם אין עדים ישבע יעקב שלא נתן לראובן: מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תבטל אי איפשי בה אינה כלום אלא שלו היא ואם בא בעל חובה גובה ממנה: אבל אם אמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין אם קבלה הוא בעצמו שהרי זה מודה שהיתה בטלה מעיקרא ומעולם לא כיון לזכות בה והודאת בעל דין כק' עדים דמי וחזרה לנותן וכתב הראב\"ד דוקא שאינו חב לאחרים אבל אם חב לאחרים כגון שיש לו בעל חוב שיש לו לגבות ממנה אינו נאמן ורש\"י פירש שהוא נאמן אפילו יש לו בעל חוב וטעמא דמלתא כיון שלא היתה בחזקתו עד עתה וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב הרמב\"ם ז\"ל דכשאומר אי איפשי בה לאחר שבאה לידו הוי הפקר וכל הקודם בה זכה ורש\"י חילק במטלטלי כיון שהן בידו ואמר אי איפשי בהן הויא לשון הפקר אבל קרקע שאינו בידו לא הוי אי איפשי בו לשון הפקר אלא רוצה לבטל המתנה ואינו יכול כיון שכבר קבלה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל הכותב נכסיו או נתן מתנה לפלוני ואמר המקבל מיד איני רוצה בה לא קנה וחזרה ליד הנותן אבל שתק תחילה ואח\"כ אמר אי איפשי בה אם הנותן בריא לא זכה עד שיגיע לידו השטר וכיון שאמר אי איפשי בה קודם שהגיע לידו חוזר לנותן ואם הנותן שכ\"מ דבריו ככתובים וכמסורים דמו ומיד כשכתבו לו והוא שתק זכה וכשחזר ואמר אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה בה אם הן מטלטלין ואם הוא קרקע לא יצא מתחת ידו בשביל זה: ואם זיכה לו ע\"י אחר בפניו ושתק ואח\"כ אמר אי איפשי בה כתב הרמב\"ם שהוא ספק לפיכך אם קדם אחר וזכה בהן לעצמו אין מוציאין מידו דשמא המקבל זכה וכיון שאמר איני רוצה בה הרי הפקירה וזה שקדם זכה בה ואין מוציאין מידו ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפשוה מיד זה שזכה בה אין מוציאין מידן דשמא המקבל הוכיח סופו על תחילתו שלא זכה בה וברשות הבעלים הראשונים קיימא עד כאן ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה שזכה בה המקבל:" + ], + [ + "אף ע\"פ שהנותן נותן בסתם אנו הולכים אחר אומד הדעת: כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחרים ואח\"כ בא בנו אין מתנתו מתנה שאנו אומדין דעתו שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבם לאחרים: וכתב הרמ\"ה ז\"ל וה\"ה נמי בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח מפני בעלי חוביו או מפני אויביו ואח\"כ עשה פשרה עם בלי חוביו ואויביו או שמתות אם נתברר שלא כתב מתנה זו אלא מחמת כן הואיל ונדחה השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו בטלה המתנה ודומה לשכ\"מ שכתב כל נכסיו מחמת שהוא סובר למות ואם עמד מחליו חוזר בו וה\"ה נמי בבריא כיוצא בזה דההוא דמי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים איירי בבריא והרמב\"ן פי' דלא איירי אלא בשכ\"מ אבל בבריא אפילו בא בנו מתנתו קיימת דכיון דשביק נפשיה ויהיב לאחריני לבריה נמי שביק: וכן הכותב כל נכסיו לאחד מבניו לא שנא בריא ולא שנא שכיב מרע לא קנה שלא נתכוין אלא לעשותו אפוטרופא על שאר הבנים כדי שיכבדוהו ואפילו הוא קטן המוטל בעריסה: בד\"א שכתבם לו בלשון מתנה אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה אם הוא שכיב מרע ודוקא בכותב לבן בין הבנים אבל אם כותב כל נכסיו לבתו בין שיש לו בנים בין שאי לו בנים אלא בנות הוי מתנה וכן אם כתב לאח בין האחים או לאחד משאר היורשים קנה לדעת רב אלפס אבל לדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל בת בין בן הבנים בין בין הבנות לא קנתה וכ\"כ הרמ\"ה וכתב עוד בן בין הבנות היכא דחזיין למשקל מזוני וכתב כל נכסיו לבנו אע\"ג דמשמעתין לא משמע אי קני אי לא קני מסתברא אע\"ג דקני לא מפקינן לבנות מזוני דידהו: וכתב ה\"ר יונה איכא מ\"ד הא דאמרינן בכותב כל נכסיו לבנו שלא עשאו אלא אפוטרופא דוקא שלא כתב לו בקנין אבל אי כתב לו בקנין קנה כיון שיפה כחוב קנין דכותב דוקא קאמר ונר��ה דאיירי במייפה כחו דאמר תנו כל נכסי לפלוני ואף כתבו ואפילו הכי לא קנה: ואם אמר כתבו ותנו לו כל נכסי ואינו מייפה את כחו אפילו אפוטרופא לא עשאו שהרי זה בא לעשותו אפוטרופא בדרך הקנאה וחיישינן שמא לא גמר לעשותו אפוטרופא אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואפילו האריך בלשון כדרך שופרא דשטרי ילך יזכה יחזיק במתנה אפילו הכי לא עשאו אלא אפוטרופוס דכל יפוי כח שכתב לא הוי אלא כדי דלישתמעון מילה טפי: ומיהו אם פירש בשטר שמקנה לו הקנאה גמורה ולא בתורת אפוטרופוס או שפירש בשטר ויהא רשאי למכור ולתת לאחרים קנה ע\"כ: ואם כתב כל נכסיו לבנו ולאחר האחר קנה החצי ובנו הוי אפוטרופוס בחצי לא מיבעיא אם כתב החצי לאחר תחילה והשאר לבנו דהוי אפוטרופוס דבשעה שכתב לבנו הוי כל נכסיו אלא אפילו כתב לבנו ולאחר בבת אחת חשבינן ליה כותב כל נכסיו לבנו כיון שלא שייר כלום בנכסים אחר מתנת בנו ודוקא שכותב כל נכסיו לבנו ולפלוני אבל אם כתב חצי נכסי לבני וחצי נכסי לפלוני מדהוה ליה למכתב כל נכסי לבני ולפלוני ולא עשה כן אלא הקדים לבנו במתנתו לבנו נמי הוי מתנה והיה ליה כנותן לבנו המקצת תחילה ואח\"כ השטר לאחר ואם כתב שני שלישי נכסי לבני והשליש לאחר הוי ככותב כל נכסיו בבת אחת לבנו ולאחר אע\"פ שהקדים לבנו תחילה משום דלא הוה מצי למיכתב כל נכסי לבני ולפלוני דאז הוי משמע חצי לבני וחצי לפלוני: ואם כתב כל נכסיו לשני בניו שניהם הן אפוטרופין ואם כתב חצי נכסי לבני פלוני וחצי נכסי לבני פלוני הראשון הוי מתנה והשני והוי אפוטרופא על החצי לכל הבנים ואפילו הראשן נמי שנתן לו חצי הנכסים יש לו חלק בחצי האחר כאחד מן האחין: הכותב נכסיו לשתי נשיו הוי דינא ככותב לשני בניו וכותב לאשתו ובנו כתב ה\"ר ישעיה דתרוייהו הוי אפוטרופסין וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דלאשתו הוי מתנה ובנו אפוטרופוס וכן כתב הרמ\"ה: ודוקא בכותב כל נכסיו אבל אם שייר כל שהוא בין קרקע בין מטלטלים הוי מתנה בין ששמע שמת בנו וכתב לאחרים בין בכותב נכסיו לבן בין הבנים: וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס: והכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה: והכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב מוקדם הפסידה כתובתה: ושטר הברחה ושכיב מרע שאמר תטול אשתי כאחד מבנים בכל אלו אזלינן בתר אומדנא ובספר אבן העזר ביארתיו היטב: כתב הרמב\"ם ז\"ל כל הנותנין כל נכסיהן כשתבטל המתנה ויחזירו כל הנכסים לבעליהם הראשונים אין מקבל המתנה מחזיר הפירות שאכל: שאפילו הנותן מתנה בפירוש ע\"מ להחזיר לזמן הקצוב אוכל הפירות עד זמן הקצוב: " + ], + [ + "השולח חפצים שיתנום לבני ביתו ולא פירש היאך יחלקו אם יש לו בנים נשואים ובנות נשואות ינתנו לכלותיו ולא לבנותיו ואם אין הבנות נשואות אז דעתו שינתנו לבנות ויחלקו בין הבנים והבנות לכל אחד הראוי לו וכתב הרמ\"ה ז\"ל ואם יש בו דברים הראויין לבנים ולבנות יתנו לשניהן וה\"מ דלית ליה איתתא אבל אי אית ליה איתתא ודאי לדידה שדר דכגופו דמיא: שלח ואמר יתנו לבני הבנות בכלל ויתנו לבנים הראוי להן ולבנות הראוי להן וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואם יש בו דבר הראוי לבנים ולבנות יתנו אותו לבנים ע\"כ: בד\"א בבריא אבל שכיב מרע שאמר נכסי לבני אין הבנות בכלל אפילו שאין לו אלא בן אחד אין הבנות בכלל אע\"פ שאמר בני לשון רבים וכן אין בן הבן בכלל אע\"פ שאמר בלשון רבים: וכתב הרמ\"ה ומיהו אי לית ליה ברא אלא בר ברא ודאי אבר ברא קאמ��: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן חילק נכסיו מחמת מיתה והיה לו בת ואחר שכתב מה שרצה כתב והשאר יחלוקו שתי אחיותיו ויתמי אחותו ויתמי אחותו יש בהן זכרים ונקבות: תשובה נראה לי דבכלל יתמי אחותו יש בהם זכרים ונקבות קטנים וגדולים שלא מצינו חילוק בתלמוד בלשון יתומים שיצאו גדולים מכלל יתומים אלא ששיש מקומות שתקנו חכמים תקנה דלא שייכא בגדולים וכן נמי זכרים ונקבות בכלל כיון דמתנה נתן להם אף ע\"ג דאמרינן בירושלמי מי שאמר נכסי לבני הבנות בכלל ואם בשעת מיתה אין בנותיו בכלל היינו דוקא היכא דאמר בני אין הבנות בכלל אלא דבחייו אנו אומדים דעתו שאדם חפץ בכבוד בנותיו שתהיינו מלובשות בכבוד כדי שיהא להן קופצין אבל לאחר מיתה יש להם לבנות קצבה שלהם עישור נכסים אבל הכא דאמר ליתמי אחותי אין להוציא בנות נשואות מכלל יתומים: הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו נכסיו ואמר לו לך ולבני פלוני הוא נוטל החצי ובני פלוני החצי אע\"פ שהן רבים וכן הדין אם הנפרטין מרובין והנכללים מועטים נוטלים הנפרטין מחצה ואף אם יגיע לאחד מן הנפרטין פחות מלאחד מן הנכללין כגון שאמר נכסי לפלוני ולפלוני ולפלוני ולבני ראובן ולא היה לראובן אלא שני בנים:" + ], + [ + "הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו כל נכסיו ואמר לו ואחריך [יירש] פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני אחרי מות ראשון קנה שלישי וכגון שאין הראשון ראוי לירשו אבל אם הוא ראוי לירשו מן התורה שוב אינו יכול להפסיד ירושה דאורייתא והוא ליורשיו אחריו: ואם מת שני בחיי ראשון ישארו הנכסים ליורשי ראשון שלא יזכה לשלישי אלא מכח שני וכיון שלא בא ליד שני אי אפשר לשלישי לזכות שהרי כל זמן שהוא ברשות הראשון הכל שלו גוף ופירי שהרי יכול למוכרם דאחריך לפלוני לאו כאומר מעכשיו דמי וכאילו אמר כל ימי חייך יהו לך גוף ופירי ואם תשאיר דבר אחריך יהיה לפלוני לפיכך אין לשני אלא מה ששייר ראשון: ואפי' היו בהם עבדם והוציאן לחירות שעשה באיסור אפ\"ה מעשיו קיימין ואפילו היו בהם כלים ועשאן תכריכים למת אבל אם נתן הראשון לאח במתנת שכיב מרע לא קנה שאין מתנת שכיב מרע קונה אלא לאחר מיתה וכשימות יקדם השני לזכות וכתב הרמב\"ם ז\"ל בד\"א שמכר הראשון או נתן לאחרים אבל אם מכר הראשון או נתן לבנו או לאחד מיורשיו לא עשה ולא כלום ואיי מבין מה חילוק יש בין אחר ליורש כיון שמוכר או נותן לו מתנה גמורה: וכתב עוד היה חוב על הראשון או כתובת אשה ובאו לב\"ד ליפרע מנכסים אלו אע\"פ שהראשון קיים אין בית דין מגבין אותן מגוף נכסים אלו אלא מהפירות בלבד מת הראשון ובא בעל חובו ואשתו לגבות מנכסים אלו אין בית דין מגבין מהם כלום אפילו עשאן אפותיקי או שיחדן לאשתו בכתובתה אין גובין מנכסי' אלו כלום אלא הם של שני ע\"כ: וה\"ר מאיר מרוטנבורק לא כתב כן שכתב בתשובה על אחד שנתן לבנו קרקע והתנה שאם ימות בנו בלא זרע שתשוב המתנה לבנותיו ומת בלא זרע ורצו להפקיע מאותו קרקע שיעבוד כתובת אלמנתו וכתב הוא שהאלמנה גובה ממנו וא\"א הרא\"ש הביא דברי הר\"ם בתשובותיו והסכים לדבריו ונתן בהם טעם משום דכתובה חל שיעבודו מחים וקדמה לאחריך והוי כשאר לוקח שלקח מן הראשון שמקחו קיים וכתב ה\"ר יונה לאו משום רא\"ל ואחריך לפלוני דליהוי משמע מה שתשאיר אחריך אם לא מכרת אלא משום דנכסי לך לשון מתנה גמורה משמע וה\"ה נמי אם אמר נכסי לפלוני ואם מת לפלוני ומיהו אם אמר לו נכסי לך לעשר שנים ואחריך לפלוני ומכר ��ראשון השני מוציא מהלקוחות כיון שלא נתנם לו כל ימי חייו לאו למתנה גמורה נתכוין: ואם אמר נכסי לך ואחריך מהיום לפלוני ומכר הראשון השני מוציא מיד הלקוחות וכן אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי שני ואם הם ג' ואמר לראשון ואחריך מהיום לפלוני ואחריו מהיום לפלוני כתב הרמ\"ה ז\"ל שראשון ושני לא קנו אלא הפירות והשלישי קנה את הגוף מהיום ופירות לאחר מיתת השני והוא שבאו ליד שני תחילה הילכך אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן: אע\"ג דקיי\"ל היכא דלא א\"ל ואחריך מעכשיו לפלוני שאין לשני אלא מה ששייר ראשון אסור לו לראשון למכור הגוף אלא אוכל הפירות עד שימות ויזכה השני ואם עבר ומכרה מכרו קיים כדפירשתי והמשיאו עצה למכור או ליתן נקרא רשע: בד\"א שאמר ואחריך לפלוני אבל אם אמר ואחריך יחזור לי ומכר הראשון ינתן מעשיו בטלים: ואם אמר ואחריך ליורשי והיה לו בת ומתה בחיי המקבל והניחה זרע זרעה עומד במקומה ליטול כשימות המקבל אבל אם אין לה זרע אין שאר יורשיה כגו אחי אביה או בני אחי אביה עומדים במקומה ליטול וכן בעלה אינו עומד במקומה אחרי מות המקבל דהוה ליה ראוי ואין הבעל יורש בראוי: אבל נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי ומתה בתו בחיי המקבל בעלה עומד במקומה ליטול אחרי מות המקבל כיון דא\"ל מעכשיו הו\"ל כמוחזק: ואם אמר לאשה נשואה או פנויה נכסי לך ואחריך לפלוני זה בארתי בספר אבן העזר: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל מי שנתן מתנות לבניו לפלוני כך ולפלוני כך והתנה אם ימות אחד מהם בלא זרע שיפול חלקו לאחיו ולאחיותיו ונתן שמעון מחלקו לגיסו ועתה קם ראובן אחיו לבטל המתנה שנתן שמעון לגיסו כי אין בנים לשמעון וראויה המתנה ליפול עליו אחרי מות שמעון אחיו תשובה נ\"ל דמתנה טובה היא דהו\"ל כנכסי לך ואחריך לפלוני דקיי\"ל אין לשני אלא מה ששייר ראשון: ששאלת ראובן שנתן לשמעון ולוי בניו בית במתנה והתנה בעיקר המתנה שאם ימות לוי או ישא אשה בחיי אביו ראובן שתחזור המתנה שלו ממנו ותהיה לאחיו שמעון מעכשיו אם ימות לוי או ישא בחיי ראובן אביו ואח\"כ נתן שמעון ללוי אחיו כל זכות שהיה לו באותו בית מעכשיו ולעולם ואחר כך מת שמעון הנותן בחיי לוי ואח\"כ נשא לוי בחיי ראובן אביו ובא לוי לזכות בבית מכח מתנה שנתן לו שמעון אחיו וטוען שאם היה חי עדיין היה זוכה בכל הבית מכח התנאי שהטיל אבינו במתנה ועכשיו שמת אני יורש זכותו מכח המתנה שנתן לי וראובן אביו אמר אני יש לי לירש את בני והמתנה שנתן אינה כלום שלא בא עדיין לידו תשובה הדין עם לוי כיון שנתן ראובן לשמעון בנו הבית מעכשיו אם ימות לוי או ישא בחיי אביו ואותו זכות שהיה לו בו נתן ללוי ועתה שנשא לוי אם היה שמעון חי היה זוכה גם לוי יזכה בו מכח המתנה שנתן לו שמעון אחיו שאנו חושבים כאילו היה לשמעון הבית ברשותו בשעה שכתב כן ללוי כיון שאביו כתב לו מעכשיו: ששאלת ראובן נתן חדר בביתו לשמעון ולאשתו וכתב בשטר שישתמשו שמעון ואשתו בחצר ובבור שבחצר עם שאר בני הבית מעכשיו ולעולם ונסתפקת בשביל שכתב בשטר מעכשיו ולעולם אם יירשו בניו זכותו אחרי מותו. תשובה דבר זה יכול להתברר בלשון השטר ולפי הנראה לי מדהזכיר אשת שמעון שבא למעוטי בניהם אחריהם: בריא או שכיב מרע שאומר אני נותן לפלוני מטלטלי כל כלי ביתו בכלל חוץ מחטי ושערי ובהמותיו והרמ\"ה כתב דאף שאר מיני סחורות אינם בכלל כיון דלא עבידי לאישתמושי בהו בביתא ואינם ניקנין עד שיפרש כל מטלטלי. אמר כל מטלטלי אז נתן לו הכל. ועבדים מיבעיא אם הם בכלל ולא איפשיטא והרמ\"ה כתב שלא קנה ורב אלפס כתב שקנה וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל. וקנה הריחיים העליונה אבל לא התחתונה ואם אמר כל דמטלטל קנה גם התחתונה. ואם אמר נכסי לפלוני קנה כל המטלטלין ועבדים וקרקעות ובגדים ובהמה והיה ועוף אפילו תפילין אבל ספר תורה מיבעיא ולא איפשיטא לפיכך אם תפש אין מוציאין מידו והרמ\"ה חילק בין ספר תורה לשאר ספרים ובשאר ספרים כתב שהן בכלל: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן נתן לדינה אשתו כל נכסיו במתנת בריא מטלטלי אגב מקרקעי ולא שייר ליורשיו אלא חמשה זהובים והיו לראובן בביתו שטרי חובות ובאו יחד לדין דינה והיורשין אם השטרות הם בכלל. תשובה ודאי שטרות בכלל נכסים הן מיהו ה\"מ בשכיב מרע שאין צריך קנין שדבריו בכתובים וכמסורים דמו והוי כבריא שכתב שטר על השטרות בכל יפוי לשון של שטר דהיינו קני לך איהו וכל שיעבודיה וגם כאילו מסר השטרות ליד המקבל אבל בריא שאינו יכול להקנות שטר אלא בכתיבה ומסירה אף ע\"פ שהקנה לה השטרות בקנין כיון שלא היה מסירה לא קנתה: אע\"פ שפסק רשב\"ם דאין שטר צריך כתיבה רבים חולקים עליו רב אלפס ורבינו חננאל ורבינו תם כולם פוסקין דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ובמסירה ושיכתוב לו קני לך איהו וכל שיעבודיה וכיון דאיכא פלוגתא לא מפקינן ממונא ומוקמינן להו בחזקת יורשי ראובן: ואע\"פ שפסק רב אלפס שנקנין אגב קרקע היינו שהקנה לו בקנין אגב ואמר ליה קני לך איהו וכל שיעבודיה הילכך לא קנתה אע\"פ שהיו בבית והקנה לה כל נכסיו ויש כאן כתיבה וחצרה שהיא כמו מסירה לא קנתה השטרות כיון שלא כתה לה קני איהו וכל שיעבודיה הילכך לא קנתה אע\"פ שהיו בבית והקנה לה כל נכסיו ויש כאן כתיבה וחצרה שהיא כמו מסירה לא קנתה השטרות כיון שלא כתב לה קני איהו וכל שיעבודיה דאית ביה: ומה שנסתפקת אם השטרות של יורשים או של הפקר דכיון שלא נתן להם אלא חמשה זהובים סלקם מכל נכסיו והרי הם של הפקר וכל הקודם בהם זכה הא מילתא דפשיטא שלא היה בדעתו להפקירם אלא סילק היורשין מהם אדעתא דהכי שתקנם האשה ואם לא קנאתם נשארו בחזקתן וזכו בהן יורשין:" + ], + [ + "הנותן מתנה לחבירו וחזר בו הרי זה ממחוסרי אמנה במה דברים אמורים במתנה מועטת אבל במתנה מרובה לא שהרי לא סמכה דעת המקבל שיתננה לו עד שיקננה לו בקנין או באחד מן ההקנאות שהמתנה נקנית בהן: אמור ליתן מתנת חנם לעובד עבודת כוכבים אבל מותר ליתן לגר תושב שהרי מצוה להחיותו: הנותן מתנה לעבד או לאשה קנו האדון והבעל האדון קנה גם הגוף והבעל אינו קונה אלא הפירות אבל הגוף של האשה כשתתאלמן או תתגרש וזה ביארתי היטב בספר אבן העזר: הכותב כל נכסיו לעבדו קנה את עצמו בן חורין וזה ביארתי בספר יורה דעה: מדת חסידות שלא לקבל מתנה משום אדם אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו שנאמר ושונא מתנות יחיה:" + ], + [ + "הלכות מתנת שכיב מרע", + "במה דברים אמורים שמתנה צריכה קנין או אחד מדרכי ההקנאות במתנת בריא אבל במתנת שכיב מרע אינה צריכה כלום שהחכמים תקנו שדברי ש\"מ ככתובין ובמסורין דמו בין אם כתב או אמר נכסי לפלוני קונה לכשימות למפרע משעת נתינה אפילו בלא קנין: ואם יעמוד חוזר אפי' אם היתה בקנין ואין צריך לחזור בפירוש כשיעמוד ולומר חוזרני בי אלא מיד כשיעמוד תתבטל המתנה אפילו אינו אומר כלום וה\"מ כשנתרפא לגמרי אבל אם לא נתרפא לגמרי אלא ניתק מחולי זה לחולי אחר אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה וכתב רב אלפס הא דמתנתו מתנה ואין צריך אומד היינו כשלא עמד ולא הלך על משענתו בשוק אבל אם עמד בין חולי לחולי והלך על משענתו בשוק אומדין אותו ע\"פ רופאין אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אינה מתנה ואם הלך בשוק בלא משענתו אין צריך אומד ובטלה מתנתו וכן כתב הרמב\"ם: במה דברים אמורים בנותן מתנה אבל אם הודה על נכסיו שהם של פלוני לא הוי כנותן וקנאה זה שהודה שהם שלו ואפי' אם יעמוד אינו חוזר: ואם הקדיש נכסיו או הפקירן או נתנן לעניים מיבעיא אי הוי דינו כמו נותן וחוזר בו אם יעמוד או לא ולא איפשיטא וכתב הרמב\"ם והרמ\"ה ז\"ל כיון דלא איפשיטא חוזר בו דנכסי בחזקת נותן קיימי וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כיון דלא אפשיטא אין מבטלין ההקדש וההפקר והחילוק שחילק לעניים שהרי אנו באין לבטל מעשיו מכח אומדנא ואין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן האומדנא: ואם מכר כל נכסיו ועמד ורצה לחזור אם המעות בעין יכול לחזור בו שיש הוכחה שעל דעת כן מכרם ועל כן הצניע המעות ואם הוציאם אינו יכול לחזור בו: בד\"א בנותן כל נכסיו אבל אם שייר כלום שלא נתן אז דינו כמתנת בריא ואינה נקנית אלא בקנין אפי' אם מת צריך קנין לפיכך אם עמד אינו חוזר בו וכמה הוא השיור שנעשה אותו במתנת בריא כתב רב אלפס אפילו כל שהוא בין בקרקע בין במטלטלי וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כל זמן שלא שייר כדי פרנסתו יש לו דין מתנת שכיב מרע דטעמא דמתנת שכיב מרע בכולה שחוזר בו אם יעמוד משום דאמדינן דעתיה ודאי מחמת דאגת מיתה הוא נותן דלא יהיב איניש כל מאי דאית ליה ומיית הוא ברעב וכיון שהוא נותן משום דאגת מיתה תקנו חכמים שאין צריך קנין כדי שלא תטרף דעתו אם יראה שאי מקיימין דבריו ומטעם זה אם עמד חוזר שלא היה דעתו אלא אם ימות אבל כשמשייר ליתא האי טעמא הלכך כל זמן שלא שייר כדי פרנסתו איתא להאי טעמא ויש לה דין מתנת שכיב מרע וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ויראה שיעור פרנסתו אם הוא עובד אדמה שישייר קרקע כדי פרנסתו ובני ביתו ואם הוא מתעסק בסחורה או ברבית שישייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח עד כאן וכן דעת בעל העיטור דבעינן כדי פרנסתו אלא שנסתפק בשיעורו וכתב דאיכא למימר כדי פרנסתו לשנים עשר חדשים כדאמרינן גבי נכסים מרובים: וכל ג' ימים הראשונים יש לו דין מתנת שכיב מרע מכאן ואילך יש לו דין מצוה מחמת מיתה בד\"א שלא קפץ עליו החולי אבל אם קפץ עליו החולי אפי' תוך שלשה ימים כל צואתו סתמא מחמת מיתה היא: לשון הרמב\"ם ז\"ל הסומא או הפיסח או הגידם או החושש בראשו הרי הוא כבריא לכל דבר במקחו ובממכרו ובמתנתו אבל החולה שתש כחו וכשל מחמת חולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המטה נקרא שכיב מרע וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: ואם נשתתק ואינו יכול לדבר ורמז ליתן מתנה בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין כמו שפירשתי בספר אבן העזר ואם הוא בדעתו מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה: וגוסס כתב ר\"ח דאין מתנתו מתנה אפילו שמדבר וכן פי' רש\"י אבל רשב\"ם ורבי יצחק פירשו שמתנתו מתנה וכן היא מסקנת א\"א ז\"ל: בד\"א שמתנת שכיב מרע שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר כשנתן סתם ולא פירש מחמת מיתה אבל אם פירש מחמת מיתה או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה אפילו אם יש בה שיור נקנית באמירה בלא קנין לכשימות ואם יעמוד חוזר אפילו אם יש בה קנין: ור\"ש בן הפני פירש ��י שמזכיר מיתה הוא הנקרא מצוה מחמת מיתה הא לא\"ה לא ובעל העיטור כתב מסוכן שחוליו קשה וניכר שצואתו מחמת מיתה אע\"פ שלא הזכיר מיתה דינו כמצוה מחמת מיתה וג' ימים הראשונים נקרא שכיב מרע ואם הוא מזכיר מיתה אפילו בג' ימים הראשונים נקרא מצוה מחמת מיתה וזהו כדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב רב אלפס היוצא בקולר ומסוכן ומפרש ויוצא בשיירא דינם בצואתם כמצוה מחמת מיתה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב מסתבר טעמיה ביוצא בקולר ומסוכן אבל לא במפרש ויוצא בשיירא: כתב הרמב\"ם ז\"ל הא דמתנת ש\"מ במקצת בעיא קנין ובנותן הכל א\"צ קנין היינו בסתם אבל אם נתן מקצת נכסיו בפירוש במתנת ש\"מ שאינו קונה אלא לאחר מיתה א\"צ קנין ואם עמד חוזר ואם לא עמד קונה זה המקצת ואף אם יש בה קנין אינה קונה אלא במיפה את כחו: וכן אם כתב כל נכסיו ומפרש שנותן הכל מעכשיו ומקנה לו מחיים הוא כשאר מתנת בריא שאם הגיע השטר ליד מקבל או שקנה מיד הנותן קנה הכל ואין יכול לחזור בו עד כאן: אע\"פ שנתן ש\"מ כל נכסיו הידועים לנו חשבינן ליה כמתנת בריא וצריכה קנין ולפיכך אינו חוזר אם יעמוד משום דחיישינן שמא יש לו עוד נכסים שאין ידועים לנו ולא חשבינן ליה מתנת ש\"מ בכולה אא\"כ מוחזק לנו שאין לו עוד נכסים אחרים ופירש רשב\"ם שמוחזק בעדות גמורה שאי לו יותר ור\"י פירש שאין צריך עדות אלא בחזקה בעלמא סגי א\"נ באומר כל נכסי ופירש רשב\"ם שאומר אני נותן כל נכסי לפלוני דהשתא ליכא למיחש למידי שהרי נותן לו כל נכסיו בכל מקום שהם ור\"ח פירש שאין צריך לפרש שיתן לו כל נכסיו אלא אומר כל נכסי אלו הן ואנו מאמינים לו שאין לו יותר וכן פירש ר\"י: אין חילוק במתנת ש\"מ בכולה בין אם נתן לאחד בין אם נתן לשנים כאחד לפיכך ש\"מ שחילק כל נכסיו לשנים או לשלשה אם לא הפסיק בין אחד לחבירו אלא חלק זה לפלוני וזה לפלוני ומת קנו כולם אפילו בלא קנין עמד חוזר בכולם אפילו בקנין דכולה חדא מתנה היא בלא שיור ואם הפסיק בין אחד לחבירו דהשתא הויא כל חדא מתנה בפני עצמה כל הראשונים חוץ מהאחרון יש לה דין מתנת ש\"מ במקצת שצריכין קנין אפילו אם מת ולפיכך אם עמד אינו חזור ואם אין בהם קנין לא יקנו אפילו אם ימות והאחרון הוה מתנת שכיב מרע בכולה וקונה אם מת אפילו בלא קנין ולפיכך אם יעמוד חוזר: שכיב מרע שנתן כל נכסיו וחזר במקצתן מסתמא חזר בכל: לפיכך אם נתן כל נכסיו לאחד וחזר ונתן מקצתו לשני הראשון לא קנה אפילו אם ימות שהרי חזר בו והשני יש לו דין מתנת שכיב מרע במקצת שהרי שייר לו מה שחזר בו מן הראשון המותר שלא נתן לשני לפיכך אם יש בה קנין קונה אפילו אם לא מת ואם אין בה קנין אפילו אם מת אינו קונה: נתן מקצתו לראשון בקנין והמותר לשני ראשון קונה אפילו לא מת והשני הוא מתנת שכיב מרע בכולה ואם מת קונה אפילו בלא קנין עמד לא קנה אפילו הוא בקנין: שכיב מרע שנתן כל נכסיו דקיימא לן שחוזר אפילו שכתב לו שטר ומסרו לידו יכול לחזור בו אבל אם מסרו לידו ולקח עוד בקנין פירש רשב\"ם שאינו יכול לחזור בו ור\"י כתב אפילו כתב לו שטר ומסרו לידו וגם לקח לו בקנין אפילו הכי יכול לחזור בו: וכן נמי אם כתב לו שטר ומסרו לידו וזיכה לו המתנה ע\"י אחר כגון [אם הם] מטלטלין ונתנן ליד אחר שיזכה בהן למקבל ואם הוא קרקע ואמר לאחר לך חזק וקני לפלוני אפילו הכי יכול לחזור בו אם אין בו קנין כל זמן שלא הגיעה המתנה ליד המקבל וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל לפיכך אם שנים הוציאו כל אחד שטרו אפילו אם כתב השטר ומסרו וזיכה לזה על יד אחר וכתב ומסר וזיכה לזה השני קונה שהרי חזר בו מהראשון ודוקא במיפה כחו דשני כדלקמן דאי לאו הכי לא קנה דאין שטר לאחר מיתה: וכתב הרמב\"ם ז\"ל דה\"ה במתנת שכיב מרע במקצת ולא נהירא דמתנת שכיב מרע במקצת דינו כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו: אבל אם כתב לו שטר ומסרו לידו וגם זיכה לו המתנה ע\"י אחר ולקח בקנין ודאי קנה ואינו יכול לחזור בו בין לעצמו בין לאחר בין בכולה בין במקצתה. וכתב הרמ\"ה דמצוה מחמת מיתה נמי יש לו דין כותב כל נכסיו שאם זיכה לו וגם קנו מידו אינו יכול לחזור בו אם עמד: ומיהו הני מילי בסתם מצוה מחמת מיתה כגון דאמר ווי דקא מיית אבל אם פירש בהדיא דמחמת מיתה הוא נותן אפילו הקנה בכל מיני הקנאות חוזר בו: שכ\"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד לפי שיצא עליו קול שהוא בן חורין: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן ואשתו שהתנו ביניהם שאם ימות בחייה שיירשו אחיו שני שלישי הממון והיא תטול שליש הממון ונכתב ונחתם והגיע השטר ליד האחין וחלה ראובן וצוה ליתן משני שלישי הממון גם לאחרים ומת ובאין אחיו לבטל הצוואה ואומרים שזכו הם בשני שלישי הממון בקנין שהקנה להם ובא השטר לידם בחייו ולא היה לו כח למעט חלקם וליתן לאחרים שכבר קדמו הם לזכות בשני שלישי הממון אחר מותו. תשובה לא זכו האחין בחייו של ראובן כלום כי לא זיכה להם בחייו כלום אלא התנאי היה עם האשה שלא תטול כתובתה אלא שליש נכסיו ושני שלישים ישארו ליורשיו ומה שצוה ליתן לאחרים קיים: מתנת שכ\"מ בכולה לא בעיא קנין כדפרישית ואם היה בה קנין ל\"ש אם כתב לו שטר ופירש בו הקנין לא שנא נתן לו על פה גרע ולא קנה אפילו אם מת ואפילו אם מסר לו השטר מחיים לא קנה דשמא לא גמר להקנות לו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה: וכתב הראב\"ד דה\"ה נמי מצוה מחמת מיתה בקנין הוי דינא הכי שהקנין מגרע כחו ואם פירש שלא הקנה אלא כדי ליפות כחו כגון שכתב וקנינא מיניה ומוסיף על מתנתא דא קנה: ומיהו הא דאמרי' אפי' הגיע השטר ליד המקבל אינו קונה אלא במיפה את כחו היינו שאין השטר כתוב בלשון צוואה אלא בלשון מתנה שכתוב בו שדי נתונה לך ומסר השטר לידו דאז הוי מסירת השטר כמו קנין דקרקע נקנית בשטר והוי כמו מתנת שכיב מרע שיש בה קנין שצריכה יפוי כח אבל אם השטר כתוב בלשון צוואה בדרך שמצוה אל ביתו שאז אינו עומד אלא לראיה אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה (אלא) דאיכא למימר שהיה בדעתו שתתקיים צואתו במסירת השטר ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר רק כשלא מסר השטר לידו מחיים: גם בכאן כתב הרב רבינו משה בר מיימון ז\"ל דמתנת שכיב מרע במקצת שיש בה קנין אינו קונה אלא במיפה את כחו ולא נהירא דבמקצת הויא כמתנת בריא לכל דבר: ואם כתב לאחד והקנה לו וחזר וכתב גם לשני והקנה לו כתב הר\"ם מרוטנבורק שהשני קונה אף בלא יפוי כח ואפילו אם לא הגיע השטר לידו מחיים דלא תלינן למימר דהאי קנין דשני לגרועי אתא אלא תלינן למימר כיון שכתב והקנה לראשון היה סבור שאם יפחות לשני ממה שעשה לראשון שלא יקנה ולהכי הקנה לו ולא לאחר הקנין עד לאחר מיתה: ולפי זה אם כתב ומסר וזיכה גם לשני שני קונה אף בלא יפוי כח דקנין דשני לאו לגרועי אתא דקסבר שלא יקנה אם פיחת לו מן הראשון: וכן אם צוה שכ\"מ שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה אין כותבין ונותנין ופר\"ש בין אם אמר כתבו ותנו לו או תנו וכתבו לו ומת קודם שנכתב השטר לא יכתבו ויתנו דשמא לא גמר להקנות לו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלא אם כן יפה כחו בכתיבה כגון ש��מר תנו ואף כתבו לו וכתב הראב\"ד אם לא יפה את כחו אפילו אם נכתב השטר מחיים אין נותנין לו ע\"כ: ודוקא דאמר כתבו ותנו או כיוצא בזה דאיכא למיחש שמא לא גמר להקנות לו אלא בשטר אבל שכיב מרע שמסדר עניינו וגומר צוואתו ומצוה לכתבה ודאי אינו מצוה לכתבה אלא לזכרון בעלמא וגמר להקנות לו מיד ואין צריך יפוי כח: אבל ה\"ר יונה כתב דוקא דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני הוא דבעינן יפוי כח דמשמע כתבו מנה לפלוני ותנו לו את השטר ולכך חיישינן שמא לא גמר להקנות לו אלא בשטר אבל כשאומר תנו מנה לפלוני וכתבו לו את השטר כיון שאינו מזכיר שיתנו לו את השטר לא נתכוין בצוואת כתיבת השטר אלא לזכרון דברים ולא להקנות לו בשטר: וכן שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ולאחר כדי דיבור אמר כתבו ותנו לו את השטר מסתמא לא לחזור בו ממתנה ראשונה נתכוין אלא ליפות כחו שיהא לו לראיה והעדים כותבין מה שצוה בפניהם ואין כותבין ואמר לנו כתבו ותנו לפי שנמצאו מבטלין בכך המתנה דמשמע בשעה שאמר להם תנו מנה לפלוני אמר להם כתבו ותנו ע\"כ: ובריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין נותנין אפילו במיפה את כחו וכתב ר\"י אבל אם אמר להם תנו ולא אמר כתבו נותנין אע\"ג דליכא אלא דיבור בעלמא משום מצוה לקיים דברי המת דשייך אף בבריא: והרמ\"ה כתב דבבריא ובמתנת שכיב מרע במקצת שאינו מצוה מחמת מיתה לא שנא אם אמר כתבו ותנו ל\"ש אם אמר לנו לו להודיה אין כותבין ונותנין לו לא שנא מחיים לא שנא לאחר מיתה ולא קנה אלא במשיכה א\"נ אגב ארעא: והא דאמרינן בריא שאמר כתבו ותנו ומת אין כותבין ונותנין לאו למימרא דמחיים כותבין ונותנין דהא בריא הוא ולא קנה באמירה ולא בכתיבה כה\"ג אלא רבותא קמ\"ל דאפילו אם מת דסד\"א בהך דאמר כתבו גלי דעתיה דבדעת שלמה מפקד ומצוה לקיים דברי המת אפילו הכי אין כותבין דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסיה ביד שליש: וה\"מ דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני אבל היכא דאמר כתבו ותנו שדה לפלוני אפילו בריא נמי איכא לפלוני אי מחיים כותבין ונותנין אי לא הדר ביה קמי דמטא שטר לידיה דמקבל לאחר מיתה אין כותבין ונותנין ואי קנו מיניה ואמר להו כתבו ותנו בכל ענין כותבין ונותנין אף לאחר מיתה ע\"כ: מי שמת ונמצא קשורה בו צוואת שכ\"מ שאינה חלה עד לאחר מיתה או שמפורש בו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה שגם בזה לא נגמר הקנין עד לאחר מיתה שהרי כל ימיו יכול לחזור בו לא יתנוהו לזה שכתובה על שמו דכל זמן שלא הגיע ליד המקבל בחיי הנותן לא קנה זיכה בו לאחר בחייו בין מן היורשין בין שלא מן היורשין דבריו קיימים: פי' רשב\"ם אם זיכה בו לאחר ואמר ליה זכה במה שכתוב בזה השטר אע\"פ שאינו כתוב על שמו שכתוב על שם ראובן ואמר לשמעון זכה במה שכתוב בה קונה דלא גרע משאר צוואתו שהיא בכתובה וכמסורה והראב\"ד פירש זיכה בה לאחר שאמר לראובן זכה בשטר זה לצורך שמעון קנה אפילו אם ראובן הזוכה בשביל שמעון הוא יורש ולא אמרי' כיון שהוא יורשו כאילו לא יצא מתחת ידו ודוקא בחולק מקרקעי אבל מטלטלי לא שאין שטר למטלטלי ע\"כ: כתב הרמב\"ם וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם שאחר או בשם אחד מבניו ונתן אותו ביד שליש ואמר לו יהא זה אצלך ולא פירש כלום או אמר לו הנח עד שאומר לך מה תעשה בו ומת הרי זה אינו כלום וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה על דבריו דהיינו דוקא בשטר חוב לפי שכותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו ושמא כתב ללוות ולא לוה: אבל במתנת בריא בקנין כשהקנה קנה המקבל:\n" + ], + [ + "מתנת שכיב מרע בקנין במקצת שכתוב בה שדי זו אני נותן בחיים ובמות או מחיים ובמות כיון שהזכיר בה מות יש לה דין מתנת שכ\"מ שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולא הזכיר בה מחיים אלא לסימנא דחיי פירוש לישב דעתו שיחיה מחולה זה: וכתב הרמב\"ם אבל בריא שכתב מתנה וכתב בה מחיים ובמות הרי זו מתנה גמורה כיון שכתב בה מחיים ומה שכתב ובמות כמי שאמר מעתה ועד עולם: מתנת ש\"מ שכתב בכולה בקנין שאין מפורש בה כדקציר ורמי בערסיה וגם לא כדמהלך על רגלוהי בשוקא הוא אומר שכ\"מ היה ורוצה לחזור בו והמקבל אומר בריא היה ואינו יכול לחזור בו או שכתוב בו כדקציר ורמי בערסיה ואין מפורש בו דאתפטר מגו מרעיה והיורש אומר שנתרפא קודם שמת ונתבטלה המתנה והמקבל אומר שלא נתרפא והיא קיימת לרשב\"ם אם בריא הוא עליו להביא ראיה שש\"מ היה ואם חולה הוא על המקבל להביא ראיה וכן היכא שאין מפורש בו דאתפטר מגו מרעיה כיון שמת קברו מוכיח עליו שמת מתוך חוליו ורב אלפס פסק דלעולם על המקבל להביא ראיה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכ\"כ הרמב\"ם לא מצא ראיה ישבע הנותן שבועת היסת ויפטר והקרקע יעמוד בחזקת הנותן אבל [אם היו] המטלטלין בחזקת המקבל מתוך שיכול לומר שלי הם נאמן לומר בריא היה כשנתנן לי:" + ], + [ + "מתנת ש\"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה לפיכך מוציאין מיד המקבל למזון האשה והבנות ולכתובתה שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים למזון האשה והבנות ולכתובתה והמקבל אינו קונה אלא עד לאחר מיתה נמצא שקדמו הם למקבל: קי\"ל מצוה לקיים דברי המת אפי' בבריא שצוה ומת בד\"א שנתנו ביד שליש לשם כך אבל אם באו לידו אחר הצואה או שהיה בידו תחילה ולא לשם כך לא: שכ\"מ שהודה על כל נכסיו שהם של ראובן אלא שהם בידו בתורת פקדון בין הודה בכולם בין הודה במקצתם הויא הודאה ואין לו דין מתנת שכיב מרע ואינו יכול לחזור בה אם יעמוד: ואם הקדיש או הפקיר נכסיו מיבעיא אם חוזר ולא איפשיטא והרמב\"ם כתב שחוזר וכן הרמ\"ה אבל א\"א הרא\"ש פסק שאינו חזור: ואם מכר כל נכסיו ונתרפא אם המעות בעין שלא הוציאם יכול לחזור בו ואם אינם בעין שהוציאם אינו יכול לחזור בו:" + ], + [ + "חולה שצוה לפני שלשה לא מיבעיא אם שלח החולה לקבצם אלא אפילו לא באו אלא לבקרו וצוה לפניהם נעשו כדיינים אם ירצו להחזיק לכל אחד ואחד בשלו ולדון על כל דבר ספק שיסתפק בצואה יעשו (בס\"א הגריסא ואין אחד מן היורשים. ולא אחד מהם) יכול לומר לב\"ד הגדול אזלינן ל\"ש אם חולק נכסיו לבניו וריבה לאחד ומיעט לאחד ל\"ש אם צוה ליתן כל נכסיו לאחרים בד\"א ביום אבל אם צוה לפניהם בלילה כיון שאין השעה ראויה לדון נעשו עדים ואינם יכולים לדון אפי' אם דנו בדיעבד אין דינם דין כתב הרשב\"ם דוקא שלא נכנסו להעיד אבל אם נכנסו להעיד או שאמר להם אתם עדים או שכתבו הצואה בתורת עדות שוב אין יכולין לדון אלא א\"כ יעידו אחרים בפניהם ור\"י פירש שאין חילוק ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ופירש עוד רשב\"ם דאיירי במתנת ש\"מ במקצת בקנין ולא נהירא דההיא יש לה דין מתנת בריא לכל דבר ואין יכולים לעשות דין אלא לא איירי אלא בש\"מ שמחלק נכסיו כדפרישית ואין יכולין לעשות דין עד דמשהה לבתר דסליק מההוא ענינא בענין שאינו יכול לחזור בו אבל מקמי דסליק מההוא ענינא אין להם לדון ואם דנו פירש רשב\"ם שאינו דין אבל ר\"י פירש נהי דלכתחילה אין להם לדון אבל אם דנו דיניהם דין: ש\"מ שאמר יטול פלוני כל נכסי או מקצתן או יזכה א�� יחזיק או יקנה כולם לשון מתנה הם וקנה: וכתב הרמ\"ה ז\"ל ה\"מ בשכיב מרע אבל בבריא לא מהני הני לישני: וכן יחלוק פלוני בנכסי יאכל פירות דקל זה אע\"ג דבאו לעולם וכן נכסי לך דמהני בשכ\"מ לא מהני בבריא עד דאמר מכורין או קנויין לך וא\"א זכרונו לברכה כתב דהני לישני כיון דמהני בשכ\"מ כ\"ש בבריא שיש עמו קנין וכ\"כ הרמב\"ם: וש\"מ שאמר אני מניח לפלוני כתב א\"א ז\"ל בתשובה דהוי לשון מתנה: ואם אמר יחסין או ירש על מי שראוי ליורשו זוכה מתורת ירושה אבל אם אינו ראוי ליורשו לא דאלו לישני ירושה הם ואם אמר לשון יפול לפלוני כך וכך כתב בתשובה לשון ירושה הוא ואם אמר יהנה פלוני מנכסי או יעמוד או יראה או ישען בהם מיבעיא ולא איפשיטא הלכך לא קנה: כתב הרמב\"ם ז\"ל מצוה מחמת מיתה אין צ\"ל גלו את המתנה אלא אע\"פ שהיא כתיבה סתם אין חוששין לומר שמא מתנתא טמירתא היא וכתב רב האי אפי' אם אמר אל תגלו אלא עד לאחר מיתה הוי מתנה ולא הוי טמירתא שהרי בשעה שיש לו לקנות אמר שיגלו אותה: ששאלת ראובן שנתן קרקע לאשתו במתנת שכיב מרע ובאו היורשין לבטלה מפני שלא כתוב בה כתבוה בשוקא תשובה אין המתנה בטלה בכך: ומה שטענו עוד שתהא בטלה שלא כתב בה תלכי ותזכי ותירש ותוריש ותמשכן ותעשה ממנה חפצך ורצונך שלא נתן לה אלא בחייה בלבד אין בדבריהן כלום שלשונות הללו שרגילין לכתוב בשטרות אינן אלא לשופרא דשטרא דממילא הנותן מתנה לחבירו קנאה לעולם: שכיב מרע שאומרים לו נכסיך למי ואמר כמדומה לי שיש לי בן או שאשתי מעוברת ועכשיו שאין לי בן ושאין אשתי מעוברת נכסי לפלוני ונודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת אין מתנתה מתנה אפי' שמת הבן או שהפילה אשתו אח\"כ: שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני או שאמרו לו נכסיך למאן והשיב להם למי יהיו אלא לפלוני אם הוא ראוי ליורשו זוכה בהם משום ירושה ונ\"מ שאם אמר ואחריו יהיו לפלוני אינו כלום שירושה אין לה הפסק ואם אינו ראוי ליורשו זוכה משום מתנה ומהני אם אמר אחריו לפלוני בד\"א שנוטלו משום ירושה בבת או אח או אחד משאר יורשין אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופא כדפרישית לעיל: ש\"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני (בכורי) כראוי לו או לאשתי כראוי לה או לבעל חובי כראוי לו נוטלין מאתים זוז עודף על חלק הבכורה והכתובה והחוב: ואם אמר תנו מאתים זוז לבני בבכורתו ולאשתי בכתובתה ולבעל חובי בחובו ולא אמר כראוי להם לא יטלו שניהם אלא אחד מהן וידן על העליונה אם מאתים זוז יותר נוטלין ק\"ק זוז ואם הבכורה והכתובה והחוב יותר ממאתים זוז נוטלין אותם: אבל אם אמר תנו ק\"ק זוז לפלוני בני שהוא פשוט בירושתו אין לו אלא מאתים זוז: וכתב רשב\"ם דה\"ה נמי אם אמר לבני סתמא דידו על העליונה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ודאי אם אמר לבני בכור נוטלו בבכורתו וידו על העליונה כיון שהזכיר בכורי אבל אם אמר לבני סתמא או לאשתי או לבעל חובי סתמא מתנה נתן להן חוץ מהבכורה והכתובה והחוב וכ\"כ הרמ\"ה: וי\"א לפלוני בחובו אין לו אלא חובו משום דמחזי כריבית אם הוא נוטל יותר אבל כשאומר כראוי לו לא מיחזי כרבית כיון דלא אמר בחובו וכן היכא דאמר לפלוני בעל חובי ידו על העליונה ולא מיחזי כרבית כיון דלא אמר בחובו אבל כשאמר לפלוני בחובו מיחזי ברבית והרמ\"ה כתב דלא מיחזי כרבית: שכ\"מ שאמר תנו ר' זוז לפלוני וש' לפלוני ות' לפלוני אין אומרין כל הקודם בשטר זכה אם אין חממון מספיק לכולם אלא כולן שוין לגבות כל אחד לפי חלקו כיצד חולקים הממון לט' חלקים ויקח בעל הר' שני חלקים ובעל ��ש' ג' חלקים ובעל הת' ד' חלקים לפיכך אם יצא עליהם שטר חוב גובה מכל אחד לפי חלקו כיצד היה החוב ת\"נ בעל הר' נותן ק' ובעל ש' נותן ק\"נ ובעל הת' ר' ואם גבה הכל מהאחד חוזר ומשתלם מהאחרים ומיירי שנתן להם קרקע או שגבה קרקע במעות שחלק להם שאילו גבו מטלטלין לא משתעבדי לב\"ח: מתנת שכ\"מ כיורש שוויוה רבנן ואע\"פ שהוא כיורש כתב ה\"ר יונה שאם יש שם יורש גמור ומקבל המתנה ב\"ח קודם לגבות מהיורש ממקבל המתנה ודוקא שפירש חלק מקבל המתנה ולא פירש חלק היורש אבל אם אמר תנו ר' זוז לפלוני בני ור' זוז לפלוני שאינו ראוי לירשו בנו קודם שהרי הקדימו ואם יצא עליהם שטר חוב גובה אותו כאיש נכרי ע\"כ: ששאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל יעקב שציוה מחמת מיתה שיתנו מנכסיו לבתו ב' שלישים והשליש ישאר למי שראוי ליורשו ויש לו בן ויוצא עליו שטר חוב ואמר הבן שתפרע הבת ב' שלישים ממה שקבלה תשובה אין שומעין לו כיון שהבן יורש הוא צריך לפרוע הכל ואפילו אם הזכיר נתינה לבן ירושה היא כיון שראוי ליורשו וצריך לפרוע הכל: ואם אמר תנו ר' זוז לפלוני ואחריו ש' לפלוני ואחריו ת' לפלוני כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליהם ש\"ח גובה מן האחרון ואחרון אחרון קודם: ופירש ר\"י וכן הדין אם נתן לכולם בשוה ופרט אותם זה אחר זה כגון שאמר תנו ר' לפלוני ור' לפלוני ור' לפלוני הראשון קודם אף ע\"פ שלא אמר אחריו כיון שהיה יכול לומר תנו לכולם ת\"ר זוז או לכל אחד ואחד מאלו ר' זוז ודאי דעתו להקדים אותו שהזכיר קודם: והוא הדין נמי בבריא שזיכה להם ע\"י אחר הוי דינא הכי אבל אם הקנה למקבלי המתנות מעצמם הרי ניכר למי הקנה תחלה ואותו זכה תחלה: כתב הרשב\"א מי שאמר יש לי כך וכך נכסים ביד פלוני כך וכך ביד פלוני כך וכך ביד פלוני והיה מונה והולך את שלו ומתוך כך צוה תנו לפלוני ר' זוז אין נותנין לו כל הר' זוז אלא לפי חשבון מה שיקבצו מהם שהרי גילה דעתו דלפי מה שיש לו רוצה ליתן לפי חשבון אבל אם נאבדו מקצת הנכסים לא נאבדו אצל מקבל המתנה אא\"כ נתן לו דבר מסויים כמו תנו חבית יין מחביותי לפלוני ע\"כ: ש\"מ שאמר תנו ר' זוז לפלוני וישא את בתי הרי זה כמי שנתן לו שני מתנות ואיזה מהם שירצה יקח לפיכך אם רצה ליקח המעות ושלא ישא את הבת הרשות בידו אבל אם אמר ישא את בתי ויתנו לו ר' זוז הרי זה תנאי ולא יתנו לו המעות אם לא ישא את הבת: ש\"מ שאמר יתנו לפלוני שוה ר' זוז מייני והחמיץ קצת מהיין ההפסד הוא כפי חשבון לכל אחד ואחד כפי מה שיש לו ביין: ואם אמר תנו לו מדמי היין ר' זוז ונמכר ונאבדו קצת מהמעות ההפסד גם כן לפי החשבון אבל אם אמר תנו לו ר' זוז מייני בין אם החמיץ קצת מהיין או נמכר ונאבדו קצת מהמעות ]לעולם] כל האחריות על יורשי הנותן והמקבל נוטל מאתים שלמים: ואם נתייקר לעולם הריוח ליורשין באיזה ענין שאמר ואין נותנין לו אלא ר' זוז וכן אם הוזל ההפסד ליורשים: שכ\"מ שאמר תנו לפלוני בית המחזיר מאה חביות ונמצא שמחזיק ק\"כ חביות זוכה בו כמו שהוא שכוונתו ליתנו לו כמו שהוא דנותן בעין יפה נותן: שכ\"מ שאמר תנו לבתי ד' מאות זוז לכתובתה או בכתובתה אם דרך אנשי המקום לכתוב שוה ק' בר' בשומת הנדוניא אינה נוטלת אלא ר' כיון שהזכיר בכתובתה רוצה לומר תנו לה שיהא השומא שלה בכתובתה ת' דהיינו ר' שדרך המקום לשום שוה מאתים בת': ואם אמר תנו לבתי לנדוניא כך וכך חפצים בר' זוז והוקרו או הוזלו הריוח וההפסד הוא ליתומים: ובכל אלו נראה שאין חילוק בין שכ\"מ לבריא בקנין: שכ\"מ שצוה לתת לבניו שקל בשבוע והם צריכים לסלע נות��ין להם כל צרכם בין שאמר תנו להם שקל בין שאמר אל תתנו להם אלא שקל: ואם אמר ואם מתו יירשו פלוני ופלוני אחריהם בין אם אמר תנו בין אם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל: שכ\"מ שאמר תנו מנה לפלוני נותנין בין אם אמר מנה זה בין אם אמר מנה סתם והרמ\"ה כתב דוקא במצוה מחמת מיתה שקונה באמירה או במחלק כל נכסיו להרבה בני אדם וצוה לתת מכללן מנה לזה דהוה מסתמא מצוה מחמת מיתה אבל היכא דלא אקני אלא חד מנה בסתם לא קני באמירה דהוי מתנת שכ\"מ במקצת ובעיא קנין כמו מתנת בריא והכא כיון דמנה אקני ליה ואפילו בקנין לא קנה דמטבע אינו נקנה בחליפין עד דאקני ליה אגב קרקע אי נמי דמסר ממונא ליד שליח מחיים ע\"כ: שכ\"מ שאמר הלואתי ופקדוני שביד פלוני לפלוני נותנין ואין צריך מעמד שלשתן: וכן אם נתן לפלוני שטר חוב שיש לו על פלוני אין צריך לכתוב לו שדבריו ככתובים וכמסורים דמו ואין היורש של הנותן יכול למחול אע\"ג דבריא הנותן או המוכר לחבירו שטר חוב וחזר היורש ומחלו מחול אם נתנו במתנת שכ\"מ אין היורש יכול למחול: אבל אם אמר ידור פלוני בבית זה או יאכל פירות דקל זה אינו כלום עד שיאמר תנו לו הבית לדור בו או תנו לו הדקל לאכול פירותיו: צוה שיתנו דקל לפלוני ויש לו חצאי דקל וגם דקלים שלמים יכולים היורשים לתת לו שני חצאי דקלים אף על פי שאינן טובים כמו דקל שלם ויש אומרים שאם יש לו דקל שלם שצריכין ליתן לו אחד שלם ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל: שכ\"מ שאמר תנו ר' זוז לעניים או ס\"ת לבה\"כ יתנו באותה העיר שהוא רגיל בה היה רגיל בשתים יתנו לכל אחת ואחת: מי שאמר יחלוק פלוני בנכסי בין הוא בריא או שכ\"מ יטול חציים אבל אם אמר יטול פלוני חלק בנכסי אם הוא שכ\"מ ומחלק נכסיו לבניו נוטל חלק כאחד מן הבנים אם הוא בריא או אפילו שכ\"מ ואמר תנו חלק לפלוני מנכסי והשאר ינתן לפלוני שאין הבנים חולקין בנכסים לרב אלפס ולרשב\"ם נוטל רביע ולר\"י נוטל חלק אחד כל שהוא: אמר תנו לו חלק בכור שיש לי נוטל רביע הבור ואם אמר תנו לו מהבור חלק לחבית נוטל שמינית הבור תנו לו חלק לקדרה נוטל חלק אחד משנים עשר שבו תנו לו חלק אחד לטפיה נוטל חלק אחד ממשה עשר שבו לרב אלפס ורשב\"ם וכן דעת הרמב\"ם וכתב דאין למדין משיעורין הללו לדין אחר ולר\"י בכולן אין לו חלק אלא כל שהוא ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: שכ\"מ שהיתה אשתו מעוברת ואמר אם תלד אשתי זכר יטול מנה וילדה זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים וילדה נקבה תטול מאתים אם זכר מנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה הנקבה תטול מאתים והזכר מנה ופירש רשב\"ם דאו או קאמר פירוש ילדה זכה יטול מנה ואם ילדה נקבה תטול מאתים ואל ילדה תאומים לא יטלו כלום דשמא לא היה חפץ בלידת תאומים מדלא קאמר אם ילדה זכר ונקבה אלא אם זכר אם נקבה משמע זה או זה ויש מפרשים שאם ילדה תאומים יטול הזכר מנה והנקבה מאתים וכן פי' א\"א הרא\"ש ז\"\"ל בתשובה. ילדה טומטום ואנדרוגינוס יטול בפחות שבשניהם ואם נקרע אחרי כן ונמצא זכר יטול כפי תנאו דלא בעינן זכר משעת לידה. פירש רב אלפס וה\"ר יוסף הלוי דהא לא איירי אלא בשכיב מרע שדבריו ככתובין וכמסורין דמו אבל לא בבריא דאפילו אם קנו מידו קיי\"ל אין מטבע נקנה בחליפין ועוד דהא אסמכתא היא אם ילדה קאמר ועוד דקנין דברים בעלמא הוא דהא יטול קאמר עד כאן ואין נראה דהא אין שייך הכא למימר אין מטבע נקנית בחליפין שאינו מקנה לו מנה במטבע רק שמחייב עצמו ליתן לו מנה ומשעבד לזה נכסים ואסמכתא נמי ליכא אלא ככל מתנ�� שהיא על תנאי שמתנה אם תעשה כך שתהיה מתנה ואם יתקיים התנאי תתקיים המתנה ולא ידענא למה חשיב יטול קנין דברים דמעשה גדול הוא: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן שהיתה אשתו מעוברת וצוה מחמת מיתה שאם תלד אשתו זכר ינתן לו שני שלישי ממונו ולאחיו השליש ואם תלד נקבה שינתן לה שליש ממונו ולאחיו שני שלישים וילדה זכר ונקבה מהו הדין. תשובה ראובן זה רצה להעביר נחלתו מקצתה מיורשו הקודם לירש וליתנה לאחיו על התנאי שפירש שאם תלד נקבה העביר ממנה שני שלישים ונתנן לאחיו ואם תלד זכר העביר ממנו שליש ונתנו לאחיו ע\"פ התנאים המפורשים אם נתקיימו היתה המתנה שנתן לאחיו קיימת ואם נשתנה ולא נתקיים אחד מהם נתבטלה המתנה כי כל מתנה שניתנה על תנאי שאם יהיה דבר זה אתן לפלוני כך וכך ממון אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה ואם לא נתקיים התנאי המתנה בטלה ובנדון זה לא נתקיים אחד מהתנאים שהתנה כי התנה על נקבה לבד ועל זכר לבד אבל על זכר ונקבה לא התנה הנע עצמך אם ילדה שני זכרים וכי תאמר שיתן לאחיו השליש ולשני הזכרים שני שלישים הרי לא היה דעתו כך ליפות כח אחיו בכח אחד מבניו אלא אם באת לחלוק הממון לפי הצוואה היית צריך לחלוק לחמשה חלקים לאחיו חלק אחד ולזכרים לכל אחד שני חלקים ואז היה לכל אחד מהשני זכרים שני חלקים כאחיו כערך הצוואה וכן אם ילדה שתי נקבות לא היה דעתו לגרוע כח הנקבות כל כך שיטול אחיו שני שלישים ושתי נקבות שליש אלא ליפ ערך הצוואה יתחלק הממון לד' חלקים ויתנו לכל בת חלק אחד ולאחיו ב' חלקים ונמצא לאחיו פי שנים כאחת מהבנות כערך הצוואה וכן בזכר ונקבה יתחלק הממון לשבעה חלקים ויטול הזכר ארבעה חלקים ואחיו שני חלקים והנקבה חלק אחד הרי נוטל הזכר פי שנים כאחיו ואחיו פי שנים כנקבה כערך הצוואה אלא שאי אפשר לומר כן כי למה יפסיד הזכר ויגרע מחלקו בשביל נקבה שנולדה עמו והוא לא פירש בתנאו אם תלד זכר ונקבה במה יהיה דינה אלא הניח דינה על דין תורה ואין הנקבה מגרעת כח הזכר בדין תורה כי הכל שלו וכן בשני זכרים למה חלק כל זכר יגרע בשביל זכר שנולד עמו הרי לא התנה אביהם כן וכן בנקבות נמי הרי אין עליך לדון בדין זה אלא כאשר כתבתי בתחילה שלא זכה מקבל המתנה אלא אם כן שנתקיימו התנאים והרי לא נתקיים אחד מהתנאים כי על זכר ונקבה לא התנה ונתבטלה המתנה שנתן לאחיו וחזר הדבר לדין תורה והכל לבן: שכ\"מ שצוה ואמר נכסי לטוביה ובא אחר ששמו טוביה ותובע הנכסים ינתנו לו ואפילו אם יש טוביה אחר שראוי להסתפק בו אין ממתינין לו אלא ודאי זה שבא תחילה ידע שהיה דעתו קרובה אליו ונתנם לו ועל כן מיהר לבוא: ואם זה שבא שמו רב טוביה לא יתנו לו ואם השכ\"מ רגיל לקרותו בשמו ינתנו לו: באו שנים ששמם טוביה אם אחד מהם שכנו ואחד תלמיד חכם תלמיד קודם וכן אם אחד מהם קרוב ואחד תלמיד חכם תלמיד חכם קודם דמסתמא דעתו קרובה יותר לתלמיד חכם אלא אם כן שידוע שדעתו קרובה יותר לשכנו או לקרובו שכן וקרוב שכן קודם והאי שכן לא מיירי בשכן הדר אצלו דכמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להם שייכות ביחד אלא בשכן חבירו ורגיל עמו במשא ומתן ויש אומרים דהאי קרוב מיירי שאינו ראי לירשו שאם ראוי לירשו הוא קודם ולא נהירא דאדרבה כשהוא ראוי לירשו איכא הוכחה מפי שלא היה בדעתו עליו שלא היה צריך לצוות עליו דבלאו הכי ראוי לירשו ואם שניהם שכנים או קרובים או תלמידי חכמים יעשו הדיינים כפי מה שנראה להם למי שהיתה דעתו קרובה אליו יותר יתנו לו: שכ\"מ שצוה שלא יספידו��ו שומעין לו ואם צוה שלא יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו להעשיר את בניו ולהטיל עצמו על הציבור אלא כופין את בניו לקברו: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן עשה צוואת בריא ונתן לשמעון כל נכסיו במתנה לאחר מיתה חוץ מחפצי הבית שהניח ליורשיו מי חייב ליתן צרכי קבורה שמעון או היורשין. תשובה דבר ידוע אם אדם נותן מממונו הרבה מתנות לאחרים ושייר מעט ליורשיו אפילו הכי היורשים הקרובים לירש מן התורה חייבין בקבורתו כי מממונו הנשאר לו אחרי מותו חייבין בית דין לקברו ואם אמר אל יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו: ששאלת על שכ\"מ שאמר תנו מנה לפלוני בני ולא יירש ומנה לפלוני בני ויירש והיו לו נכסים הרבה היאך נדון לשון צוואה זו מלשון הראשון משמע שנתן לשני הכל זולת מנה שפירש לראשון ובמה שחזר ואמר לפלוני בני מנה ויירש יש להסתפק שמא חזר מן הראשון ונתן לשני מנה בראש והשאר יחלקו בשוה. תשובה אם חזרה יש כאן היה לו לומר לשני מנה לפלוני בני ויירשו אלא מדקאמר ויירש שמע מינה שעמד בדבריו הראשונים ויירש השני הכל ומה שאמר לשני מנה לפלוני שמא היו בידו מאתים שהיו של שני בניו ואותן צוה לתת להם ולא היו בכלל ממונו: ששאלת שטר צוואת שכ\"מ העולה בערכאות של עכו\"ם אי דמי למקח וממכר או למתנה. תשובה מתנת שכ\"מ בכל נכסיו או אפילו במקצת ומצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין בדיבורא בעלמא קני ושטרא ראיה בעלמא הוא וכשר אבל מתנת שכ\"מ במקצת ולא צוה מחמת מיתה וגם לא היה בה קנין אז נקנה הכל במסירת השטר ושטרא דידהו חספא כעלמא הוא: אבל נראה דבזמן הזה אין רגילין לא בדיני ישראל ולא בערכאות של עכו\"ם לקנות בשטר לא במכר ולא במתנה דשטר קנייה היינו שטר שכתוב בו שדי מכורה לך ומוסר השטר ליד הלוקח או שדי נתונה לך ומסרו ליד המקבל ובזה אין אנו רגילין בזמן הזה אלא מקיימין המכר באחד מהקניינים דשייכי בהו וכותבין השטר לראיה הילכך כולן כשרים בערכאות של עכו\"ם:" + ], + [ + "אע\"פ שמתנת שכ\"מ אינה צריכה קנין אם בקש שישקנו ממנו קונין אפילו בשבת ופי' הרמב\"ם ז\"ל קונין אפילו בשבת שזה הקנין אינו צריך ומשמע מדבריו שאם יש נפקותא בקנין כגון שכותב כל נכסיו ומפרש שלא יחזור בו אף אם יעמוד שאז מועיל הקנין אין קונין בשבת אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפילו הכי קונין ממנו בשבת דכיון שנתן כל נכסיו מדאגת מיתה הוא נותן ואיכא למיחש לטירוף דעת אשם לא יעשו כדבריו אבל אם נותן מקצת נכסיו אין קונין ממנו בשבת דלאו מחמת דאגת מיתה הוא נותן כיון שאינו נותן הכל וליכא למיחש לטירוף הדעת:" + ], + [ + "שכיב מרע שאמר יש לי מנה ביד פלוני כותבין העדים כך וכך צוה פלוני אף ע\"פ שאין יודעין אם אמת הוא אומר אם לאו לפיכך כשבאין יורשיו לגבות צריכין להביא ראיה וכתב רמ\"ה ז\"ל דוקא במחלק נכסיו לאחרים ואומר תנתן שדי שלי לפלוני ומנה שיש לי ביד פלוני תנתן לפלוני וכותבין העדים זכון עדות שהיתה לפנינו שצוה לתת מנה שיש לו ביד פלוני לפלוני שאין מעידין על גוף ההלואה אלא על הצוואה וכיון דאית למקבל זכות בגווה דאי מודה ליה או מייתי ראיה שקיל אבל היכא דאמר מנה יש לי ביד פלוני ותו לא כיון דלית ליורשין זכותא בגווה דהא צריכים להביא ראיה אין כותבין עד כאן ואינו נראה לחלק אלא בכל ענין כותבין: שכ\"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואותו לא תבעו או שהקדיש נכסיו ואומר מנה לפלוני בידי והוא לא תבעו אפי' אם יש עליו שטר במנה אם אינו מקויים אין נותנין ��ו ואין צריך לומר אם אין לו שטר דשלא להשביע את בניו אמר כן: אבל אם אמר תנו מנה לפלוני שיש לו בידי נותנין לו אפילו אין לו עליו שטר וכן אם תבעו והודה נותנין לו אף על פי שלא אמר אתם עדי שאין אדם משטה בשעת מיתה: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שאם הודה בכתב ידו שכל הנכסים שהיו לו שהן של פלוני הויא הודאה ולא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו דלא אשכחן אלא בדיבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פלוני אבל היכא שכתב בכתב ידו או אחר כתב והוא חתם בחתימה ניכרת ומקויימת כולי האי לא עביד שלא להשביע את בניו: תבעוהו מנה והודה ואין שטר ביד התובע וחזרו היתומים ואמרו פרענו כתב הרמב\"ם זכרונו לברכה שאין נאמנין שהרי לא אמר להם תנו ומנין יודעין שהן חייבין ליתן: אמר תנו ואמרו היתומים פרענו נאמנים ונשבעים היסת שנתנו וכן כתב הרמ\"ה ז\"ל והראב\"ד כתב דבכל ענין נאמנין לומר פרענו וכ\"כ ה\"ר ישעיה וכן נראה\" תבעוהו והודה ואמרו היתומים אחר כך אמר לנו אבינו שפרע נאמנים: אבל אם תבעוהו ואמר תנו לו ואמרו היתומים אחר כך אמר לנו אבינו שפרע אין נאמנים דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו פי' ברישא ואמר לנו פרעתי (כגון) שאומר שפרעו קודם שהודה לו אלא שלא נזכר בשעה שהודה ובבריא כי האי גוונא אינו נאמן וכן בסיפא וחזר אמר לנו פרעתי אין נאמנים כגון שאומר שפרעו קודם אבל אם אמר שפרעו אחר כך נאמנין אבל הרמ\"ה ז\"ל כתב אפילו אמר שפרעו אחר כך אין נאמנים בסיפא וכן ברישא חזר ואמר לנו פרעתי נאמנים דוקא דאמרי חזר ואמר לנו פרעתי אחר שהודה אבל אי אמרו שאמר שפרע קודם שהודה והודאה בטעות הויא אע\"ג דלא אמר תנו לא מהימני דאיהו נופיה לא הוי מהימן למיהדר ביה ולא אמרינן מגו דדאי בעי אמר פרעתי בתר הכי נאמן כי אמר נמי הודאה בטעות הויא מהימן דכיון דאודי קיי\"ל הודאת בע\"ד כק' עדים דמי ובמקום עדים לא אמרינן מה לי לשקר וה\"מ דאיכא סהדי דשמיעי לאבוהון לדאמר מנה לפלוני בידי וליכא סהדי דחזר ואמר פרעתי אלא אינהו אמרי חזר ואמר פרעתי אבל כי ליכא סהדי לא בקמייתא ולא בבתרייתא נאמנין במגו דאי בעי אמרי לא אמר לנו ולא מידי ולא מיבעיא אי חזרו ואמרו א\"ל פרעתי דנאמנים כיון דליכא סהדי אלא אפי' אמרי א\"ל עיינתי בחשבוני ולא פש ליה גבאי ולא מידי מהימן ומהימני אינהו עליה ואין כאן מה לי לשקר במקום עדים כיון דלא אמר בפני עדים מעיקרא: ואי איכא סהדי דשמעי דאמר מנה לפלוני בידי וחזר ואמר בפניהם פרעתי אם יש שהות בין הודאתו ובין שאמר פרעתי שהיה יכול לפרעו בענין שלא ידעו בו אלו העדים לא מיבעיא אם חזר ואמר חזרתי ופרעתי קאמר אי עיינתי בחשבוני ולא פש ליה גבאי ולא מידי קאמר אפי' הכי מהימן דאימור חזרתי ופרעתי אחר ההודאה קאמר ומספק אוקי ממונא בחזקת מריה ע\"כ: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן צוה מחמת מיתה ליתן מנה לשמעון ומת ומכרו היורשים כל הנכסים שלא מצא שמעון לגבות את שלו: תשובה גובה מהלקוחות ואין היורשין נאמנים לומר נתננו לו כיון ששטר הצוואה יוצא מתחת ידו ולא חיישינן נמי לקנוניא שמא נתנו לו ועושין קנוניא להוציא מיד הלקוחות כיון שכתב הצוואה בידו אבל אם אין כתב הצוואה בידו נאמנים לומר נתננו לו וחיישי' נמי לקנוניא: ראובן שהטמין אביו מעות ואמר של פלוני או של הקדש הם אם כמוסר דבריו בלשון צוואה דבריו קיימין ואם כמערים שלא יחזיקוהו בעשיר אין צריכין לקיים דבריו: וכן אם בא אחד ואמר ראיתי שהטמין אביהן מעות ואמר של פלוני או של הקדש הן אם הן טמונים במקום שהמגיד זה יכול ליטלם וליתנם נאמן במגו שאם היה נוטלן ונותנן ואם לאו אינו נאמן: היה פקדון ביד אביהם ואינן יודעין אנה הניחו ואמר להם בחלומו כך וכך הוא ובמקום פלוני הוא והלכו ומצאו במקום שאמר להם ובמנין שאמר להם זה היה מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין: " + ], + [ + "גר שנתן מתנת שכ\"מ אינו קונה דמתנת שכיב מרע כירושה שוויוה רבנן וכשם שאין הגר בתורת ירושה כך אינו בתורת שכ\"מ וכתב רב אלפס בשם רב האי ה\"מ בנותן לבניו או למי שראוי לירשו אבל לאחר קונה וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא אין חילוק בין בנו לאחר וכן השיג עליו הראב\"ד: אבל אם הודה שנכסיו לבנו הויא הודאה כדפרישית לעיל: כתב הרמב\"ם ז\"ל שכיב מרע שצוה לתת מתנה לעובד כו\"ם אין שומעין לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו: אבל אם הודה לו נותנין לו: אמר עשו לפלוני עבדי בן חורין כופין היורשין ומשחררים אותו שעבד חייב במצות: אמר פלונית שפחתי יעשו לה קורת רוח עושין לה ואינה עובדת עבודה אלא עבודה שהיא רוצה בה מכל העבודות הידועים לעבדים באותו מקום ע\"כ ורש\"י פירש שכופין אותן לשחררה וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם אמר אל ישתעבדו בה אין כופין אותן לשחררה רק שלא יטריחוה במלאכות כבדות: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל גיורת שנתנה נכסיה בצוואת שכ\"מ לשמעון וראובן דר בבית הגיורת בשכירות כמו חודש אחר פטירתה החזיק ראובן בבית בתורת נכסי הגר שהן הפקד ומקבל מתנה בא מכח מתנתו. תשובה יראה לי שראובן זכה בבית מן ההפקר שבמתנה אין בה ממש שאין בה כח ליתן אחר מיתה כמו שאין לה כח להוריש וגם מצוה לקיים דברי המת לא שייך בגר כיון שאינו בר ירושה אין צריך לקיים דבריו: ואפי' אם תמצא לומר מצוה לקיים דברי המת אינו תלוי בירושה ושייך נמי כגר אפ\"ה לא אמרינן הכא מצוה לקיים דברי המת: דלא אמרינן ליה אלא בממון שהושלש תחילה ביד אדם לשם כך אבל אם לא הושלש בידו לשם כך לא: וששאלת שאמרה הגיורת בצוואתה נכסי לשמעון ועוד אמרה כך וכך יתן שמעון ליתומה פלונית ועתה טוען שמעון אם החזקה שהחזיק ראובן בבית קיימת כבר זכיתי אני בנכסים [אחרים] שהחזקתי בהן ואיני רוצה לקיים צוואתה שאמרה ליתן ליתומה. אין הדין עם שמעון מאחר שהיה אפוטרופוס של היתומה לשמור ממונה והיה כוונתו לזכות [לה] במה שצותה הגיורת כדי ליתן לה הרי כבר זכה לה] אלא שעתה נתחדש אצלו דבר ונודע לו שאין בצוואתה כלום ורוצה לחזור במה שכבר זכה ליתומה אינו יכול לחזור דקיי\"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואינו יכול לומר אני כיונתי לזכות לה במתנה שנתנה לה והיא אינה כלום ומן ההפקר לא כיונתי לזכות לה ונמצא שלא זכתה היתומה מעולם לאו מילתא היא שהרי מ\"מ כיון לזכות לה והשאיל לה כחו ורשותו שיזכה לה אם לא תוכל לזכות מכח המתנה תזכה מכח הפקר:" + ], + [ + "הכותב נכסיו לבנו הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה האב תולש הפירות כל ימי חייו ואוכל ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש כשמת אפי' תלשו קודם שהגיע זמנו לתלוש או שהגיע זמנו לתלוש אפילו הוא מחובר חשוב כתלוש והן של יורשין אבל המחובר שלא הגיע זמנו עדיין לתלוש הוא של בן המקבל המתנה: בד\"א כנותן לבנו לפי שדעתו של אדם קרובה אצל בנו אבל אם נתן לנכרי או שמכר בן המקבל המתנה כחו לנכרי אפילו במחוברים שלא הגיע זמנן ליתלש אין לנכרי המקבל או לבא מכח הבן כלום אלא הן של היורשין ושמין כמה הן שוין עתה וכן יתן המקבל ליורשי הנותן או יניחם בשדה ליורשי הנותן עד שיגמרו: האב אינו יכול למכור הגוף והבן אינו יכול למכור הפירות מעכשיו מכר האב הפירות מכורין עד שימות וכשימות האב הולך הבן ומוציא מהלקוחות כדרך שהיה עושה אם לא מכר האב: ואפילו אם מת הבן בחיי האב יורשין עומדין במקומו לירש מתנתו: מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב וכשימות האב יקח הלוקח הכל אפילו אם מת הבן: כתב הרמב\"ם ז\"ל מתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה הרי זו כמתנת שכ\"מ שאינה קונה אלא לאחר מיתה שמשמע [דברים אלו] אע\"פ שקונה הגוף מחיים אינו זוכה בו לאכול הפירות עד לאחר מיתה ע\"כ לפיכך הגוף קונה מיד ואינו יכול לחזור בו ופירות לאחר מיתה: ואם כתב לו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ודאי היא לגמרי כמתנת שכ\"מ ויכול לחזור בו כל ימי חייו אף מן הגוף:" + ], + [ + "הנותן מתנה לחבירו וכתב שדי נתונה לך לאחר מיתה אם יש בשטר זמן שפירש בו הזמן אע\"פ שלא נתן לו מהיום ולאחר מיתה קנה את הגוף מיד: ואין הנותן יכול לחזור בו שזמנו של שטר מוכיח עליו שמהיום נתן לו כיון שפירש בו הזמן אפילו אין קנין בשטר: וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפילו אין בו זמן כיון שהוא בקנין קונה מיד כשהגיע השטר לידו והרמ\"ה ז\"ל כתב דוקא דכתיב ביה זמן אבל אם אין בשטר זמן צריך מהיום ואע\"ג דכתיב ביה מהיום לא קני אלא מעידנא דמטא שטרא לידיה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה: כתב עוד הרמ\"ה ז\"ל הא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו היינו דוקא בכותב נכסיו לאחר מותו אבל הכותב נכסיו לאחר או לבנו לאחר ל' יום ומת בתוך ל' יום לא קנה דהא לא מקני ליה אלא לאחר שלשים יום וכיון שמת תוך שלשים יום נפלו נכסים קמי יתמי וההקנאה דלאחר שלשים יום לאו כלום היא אף על גב דכתיב ביה זמנא לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו דבשלמא הכותב נכסיו לאחר מותו כיון שהמיתה מבררת הזמן מה צריך לכתוב שום זמן בשטר על כרחך להקנות לו מאותו הזמן אבל היכא דצריך לברר הזמן בשטר לברר הני ל' יום מאימתי מתחילים אין לומר זמנו של שטר מוכיח עליו וה\"ה אם מת מקבל בתוך שלשים יום לא קני מקבל בקבר להנחיל ליורשיו והוא הדין היכא דאקנינהו נותן לנכסים לאחריני ביני ביני בתרא קנה וכולהו לא אמרן אלא שטר שאין בו קנין אבל בשטר שיש בו קנין עידנא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה ולא בעי מהיום:" + ], + [ + "הלכות אבידה ומציאה", + "הרואה את האבידה חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם: ואם נוטלה ע\"מ לגזלה ועדיין לא נתייאשו ממנה הבעלים עובר משום השב תשיבם ומשום לא תגזול ומשום לא תוכל להתעלם ואפי' אם יחזירנה אח\"כ כבר עבר משום לא תוכל להתעלם: נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם המתין עד אחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם: בד\"א שהוא במקום שחייב להשיב משם ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכחת שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת ויהיה בה שוה פרוטה וסימן בגופה או במקומה ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו אבל אם חסר אחד מאלו אינו חייב בהשבתה: כיצד המוצא מציאה במקום שישראל מצויין שם חייב להחזיר שלא נתייאשו בעליהן שיחשוב אולי ימצאנו ישראל ויחזיר לו אפילו אם העיר מחצה כותים ומחצה ישראל או אפילו רובה כותים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב ל��חזיר: אבל אם רוב העיר כותים או אפילו רוב העיר ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם כותים לא היה חייב אפי' אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן שודאי נתייאשו הבעלים וכגון שהוא שמדברים שיש לתלות שנודע מיד בנפילתו כאשר כאשר יתבאר לקמן: לפיכך המוצא חבית של יין בעיר שרובה עכו\"ם תולין אותה בשל עכו\"ם והיין אסור בהנאה והקנקן מותר ולא בא ישראל ונתן בה סימן אז ודאי של ישראל היא ונתייאש ממנה ומותר בשתייה למוצאו אם היא רשומה דליכא למיחש למגע עכו\"ם: מצא חבית צפה בנהר בעיר שרובה עכו\"ם אסורה ובעיר שרובה ישראל מותר אפילו מצא קרוב לבית העכו\"ם: ונודות של יין הנמצאים במקום שרוב מוכרי יין ישראל גדולים מותרים קטנים אסורים ואם יש קטנים וגדולים ביחד הכל מותר: ואע\"פ שמן הדין אינו חייב להחזיר במקום שרוב כותים מצויין שם מ\"מ טוב וישר הוא לעשות לפנים משורת הדין להחזיר למי שנותן בו סימן אע\"פ שרוב כותים מצויין שם: מקום שרובן כותים ורוב טבחים ישראל בשר הנמצא שם שחוט מותר והוא של מוצאו דכיון דרובן עכו\"ם נתייאשו הבעלים: אבל עוף שחטף בשר והשליכו למקום אחר אפילו אם רובן ישראל הוא של מוצאו שודאי נתייאשו בעליו: המציל מן הארי ומן הדוב וזוטו של ים ומשלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפילו שהבעל עומד שם וצווח הרי הוא כצווח על ביתו שנפל בד\"א שאין מכשולות בנהר להעמיד דבר הצף בו אבל אם יש בנהר מכשולות אם נפל בו דבר שיש בו סימן סתמא לא הוי יאוש: נפלו בו קורותיו ועציו שהוא דבר שאין בו סימן שיחזירם על ידו אם הבעלים מרדפים אחריהם אז הוי הוכח שהן שלהם ומחזירה להם והוא שיהיה בענין שאם היו עומדים שם הבעלים ורואים ששטף היו יכולין להציל מיד נמצא שודאי לא נתייאשו או אפילו אם אינן שם כששטף ובא אחר והצילו לא זכה אפילו נתייאשו אח\"כ כיון שלא היה ראוי להתייאש ואם הוא בענין שלא היו הבעלים יכולין להציל מיד ממקום ששטף אלא עד שילך למרחוק ושם לא יועיל מה שיכול להציל כי בטרם הגיעו שמה שמא תבוא הקורה שמה ולא ידעו אנשי המקום ההוא שהיא שלו שהוא שלו שיחזירו לו בשביל רדיפתו אחריו וראוי שיתייאשו או אם עמדו שם כששטף ונתייאשו שלא רדפו אחריו הוי יאוש ואם סתמא הוא שלא ידענו אם נתייאשו או לא לא הוי יאוש: ונהר שעושין בו שכר אגמי נפש לצוד בו דגים ופועלים ישראל רגילין לעשותו ולתקנו כשיתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז דתלינן בישראל ולא נתייאשו הבעלים כיון שפועלים ישראל רגילין לתקנו וכן כל כיוצא בזה אע\"פ שרוב הדרים במקום כותים אם יש צד לתלות בישראל תלינן:\n" + ], + [ + "המוצא בגל או בכותל ישן שאין זוכרין מי בנאו ולא היה מימות העולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו הרי הוא שלו והוא שהעלה חלודה שניכר שארך לו הימים שם ואפילו שהיה הכותל של זה שנים רבות ואפשר שהעלה חלודה מאותו זמן אפילו הכי הוא של מוצאו וכתב הרמב\"ם ז\"ל והוא שימצאנו מטה מטה כדרך המטמוניות הישנות אבל אם מראים הדברים שהוא מטמון חדש אפילו אם נסתפק לו בדבר לא גע בו שמא הונח שם ע\"כ וכותל חדש שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה דר בו בנאוהו ולא יצא מרשותם מציאה הנמצאת בו מחציו לחוץ הוא של מוצאו אפי' יש בו סימן והוא שהעלה חלודה שודאי נתייאשו בעליו ממנו כיון שארך לו שם הימים מחציו ולפנים של בעל הבית אפילו אם העלה חלודה ואם הוא ממלא כל הכותל חולקין ואפילו אם הכותל משופע ולא אמרינן ממקום הגבוה הוא נתגלגל למקום השפל בד\"א במוכין או בנסכא שאין להוכיח מאיזה מקום בא שם אבל סכין או כיס הוא מוכיח על עצמו מאיזה מקום בא שם שאם בית ידן הסכין ורצונות הכיס לבד ודאי מחוץ בא שם והוא של מוצאו ואפי' מחציו ולפנים ואם הם לצד פנים הם של בעל הבית אפילו מחציו ולחוץ כתב הרמב\"ם ז\"ל הא דמחציו ולפנים של בעל הבית דוקא שהוא טוען שהוא שלו או שהוא יורש שאנן טוענין לו שמא של אביו הוא אבל אם הוא מודה שהיא מציאה הרי היא של מוצאו: המשכיר ביתו לאחרים מציאה הנמצאת בו היא של הדר בו באחרונה אפי' אין נותן בה סימן ואם האחרון עכו\"ם הרי היא של מוצאה וכן אם היו דרים בו שני עכו\"ם וישראל ביחד שאנו תולין אותה ברוב: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר וקנה ראובן מציאה בתוך הבית של מי היא של שמעון או של ראובן. נראה לי כיון דמעלה לו שכר ששכירות ליומיה ממכר הוא והוי כמו חצר השותפין ואם היה צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסין לבית היו זוכין בהן שניהם כי חצרם היה קונה להם והוי כשנים שהגביהו המציאה אבל אם קנה אחד מהם בו מציאה מגנב אין זה דבר הפקר דשייך ביה חצירו קנה להן ואין החצר זוכה בה לפיכך היא של הקונה אותה מיד הגנב: המוצא בחנות בין התיבה לחנוני הרי הוא של החנוני ובשאר כל החנות הרי הוא של מוצאו ופי' רש\"י דוקא [דבר] שאין בו סימן ור\"י פירש אפי' יש בו סימן וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: המוצא מעות בין כסא לשולחני הרי הם של שולחני והנמצא אפילו על השולחן הוא של מוצאו ואין צ\"ל לפני השולחן לצד חוץ ורמב\"ם ז\"ל כתב דבחנות גם כן הנמצא על התיבה הוא של מוצאו ואינו נראה כך מתוך הגמרא אלא הוא של החנוני וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהן על השולחן משא\"כ בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה: המוצא קציעות בדרך הרי הן שלו אפילו אם מצאן אצל שדה שיש בו קציעות שהדבר מראה שהן ממנו: וכן המוצא תאנים אפילו תחת התאנה הנוטה על אם הדרך ובודאי שממנו נפלו אפי' הכי מותרים שהבעלים מתייאשים מהן לפי שמיד בנפילתם נמאסין אבל כהאי גוונא בזיתים ובחרובים אסורים וכן תמרים שהרוח משיר אותם מותרים שהבעלים מתייאשין מהן ואם יש הוכחה שלא נתייאשו כגון שהקיפו מקום האילן גדר או שתקנו המקום שנפלו שם [עד שילקטו אותן] הרי אלו אסורות שהרי גילו דעתן שלא נתייאשו מהן: המוצא במקום הגורן שדשו התבואות קב חיטין מפוזר בארבע אמות על ארבע אמות או יותר הרי הם שלו מפני שטורח על הבעלים באספם ומתייאשים מהן אבל אם הקב מפוזר בפחות מארבע אמות או יותר על קב בארבע אמות לא יגע בהן עד שיבואו בעליהם ויטלום וחצי קב חטים מפוזר בב' אמות או קביים בה' אמות או קב שומשמין או קב תמרים או רמונים בד' אמות מיבעיא אי שרי ליטלן או לא ולא איפשיטא ואסירי: המוצא גוזלות בדרך אם אין שובך קרוב להן בתוך חמשים אמות הרי הן שלו ואם מצאן תוך חמשים אמות לשובך הרי הן של בעל השובך ואם מצאן בשביל של כרמים אפילו הן חוץ מחמשים לשובך הן של בעל השובך ואם נמצא בין שני שובבין לכל אחד מהם תוך חמשים או אפילו חוץ לחמשים מכל אחד ואחד ומצאן בשביל של כרמים נותנין למי שהן קרובים לו יותר מחצה על מחצה יחלוקו בד\"א בשיוני השובבין שוים במניינם אבל אם יוני אחד רבים הולכין אחר הרוב אפילו הוא רחוק וכל זה לא מיירי אלא כשהן מדדים פירוש שאין יכולים לפרוח אבל אם יכולים לפרוח בכל ענין הן של מוצאן: המוצא דבר במקום המשתמר כגון קורדום או טלית בצד גדר בין אם ידוע שבעליו הניחום שם או שהוא ספק אם הניחום שם אם לאו ה\"ז לא יגע בו אפילו אם יש בו סימן ואצ\"ל אם אין בו סימן שאין זה אבידה שמתחייב בהשבתה כיון שהניחום שם מדעת ואם נטלן להוליכם לביתו (ולא הוליכם) יחזירם למקומם דכיון שאינה אבידה לא מתחייב בשמירה בהגבהתן ואם נטלן והוליכם לביתו לא יחזירם למקומם דשמא בעוד שהוליכם לביתו באו הבעלים וחפשו ולא מצאו וכיון שלא מצאו לא יבואו עוד בשבילו אלא יכריז ויתנו הבעלים סימן בגוף האבידה או במקום: ובמקום שאינו משתמר כלל אפילו אם ודאי הונח שם אם אין בו סימן הרי הוא של מוצאו כמו כריכות קטנות ברשות הרבים שאין בהן סימן לפי שמתגלגלים ברגלי בני אדם ומתחילה הניחום בעליהם שם להקל ממשאם ושכחום שמה ונתייאשו כיון שאין בהן סימן לא בחפץ ולא במקום ואם יש בהן סימן נוטל ומכריז ובמקום שמשתמר קצת כגון שבילים שבשדות בין אם ידוע שהבעלים הניחום שם בין אם הוא ספק אם יש בו סימן בין בגופו בין במקום נוטל ומכריז כיון שאינו נשמר שם היטב ואם אין סימן בגופו אם הוא דבר שיש לתלות שהונח שם מדעת יש סימן במקום כגון אלומות גדולות שאין מתגלגלים ברגלי בני אדם ושלשה מטבעות עשויים כמגדלים נוטל ומכריז ואם גם במקום אי סימן כגון אלומות קטנות שמתגלגלין או גוזלות מדדין דאיכא למימר שמא נדדו שם לא יטול דאיכא למימר שמא הונחו שם ויבואו ויקחו שלהם ואם יטלנו יפסידנו לבעליו שהרי אין בו סימן ואם נטלו אפילו בידו ולא הזיזו ממקומו כבר נתחייב בהשבה מעליא ולא יחזירנו למקומו אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו והרמב\"ם כתב אם נטלו הוא שלו ולא נהירא: המוצא באשפה כלים מכוסים גדולם לא יגע בהן שמדעת הטמינום שם בד\"א באשפה שאינה עשויה להפנות כלל אבל אם מתחילה עשויה להפנות המטמין בה דבר אבידה מדעת היא והר היא של מוצאה ואם מתחילה לא היתה עשויה להפנות ונמלכו עליה לפנותה נוטל ומכריז בד\"א בכלים גדולים אבל בכלים קטנים בכל ענין שתהא האשפה שהן נמצאין בה נוטל ומכריז שאפשר שהושלכו שם על ידי כיבוד שכבדו הבית:" + ], + [ + "המוצא דבר שניכר שאינו אבוד מבעליו כגון טלית בצד הגדר ופרה וחמור רועים בדרך אפילו כמה ימים זה אחר זה אין צריך ליטפל בהן אבל אם מצאן בלילה או חמור וכליו הפוכין וטלית באסרטיא אז ודאי הוי אבידה וצריך להחזירם לבעלים מצא הפרה והחמור רועים בדרך בבוקר השכם או סמוך לפנות ערב שלשה ימים זה אחר זה הוי אבידה פחות מכאן לא הוי אבידה ודוקא רועה בדרך הוא דלא הוי אבידה אבל אם רצה בדרך אם אל המדבר פניה הוי אבידה ואם פניה לעיר לא הוי אבידה ואם היא רועה בין הכרמים אם הכרם של ישראל חייב להוציאה משם משום אבידת בעל הכרם שלא תפסידנו וכיון שהוציאה משם אנקטה נגרי ברייתא וחייב להחזירה ואם הכרם של עכו\"ם אם הוא במקום שהורגים בהמה המזקת בלא התראה חייב להחזירה לבעלים שאין לך אבידה גדולה מזה ואם אין הורגן אותה בלא התראה אינו חייב ליטפל בה שאם לא התרו לבעליה אין הורגין אותה ואם התרו בו ולא חשש להוציאה אבידה מדעת היא ואין חייב ליטפל בה וכתב הרמב\"ם אע\"פ שאין לראוה ליטלה לעצמו מ\"מ אין חייב ליטפל בה וכ\"כ הרמ\"ה ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר מצא הבהמה ברפת אפילו אם הוא פתוח אם אינה מתעה הבהמה להרגילה לברוח כגון שאין לו פתחים בכל ארבע רוחותיו אינו חייב להחזירה אבל אם הוא פתוח בכל ארבע רוחותיו חייב להחזירה בד\"א ברפת שהוא בתוך התחום אבל אם הוא הוא לתחום בכל ענין חייב ואם מצאה בר\"ה אפילו בתוך התחום חייב וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וכגון שניכר שהיא הולכת תועה דהא אמרינן לעיל דוקא רצה בדרך ואפה לגבי דברא חייב להחזירה הא לאו הכי לא והראב\"ד כתב היכא שמוצאה בסרטיא שבוקעין בה הרבה אנשים חייב לפי שמאימתן היא בורחת או שמא יקחוה אנשים שאינן מחוננין ולעיל איירי בשביל של כרמים שאין רבים בוקעין בו:" + ], + [ + "כל אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת השבה אינו חייב בה: אפילו היתה ש\"פ בשעת אבידה והוזלה או שלא היתה ש\"פ בשעת אבידה והוקרה אינו חייב אבל אם ש\"פ בשעת אבידה ובשעת השבה אפילו הוזלה באמצע חייב כתב דרמב\"ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז עליה עד כאן: ואפילו אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפין הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה אינו חייב להחזירה בד\"א שידוע שהן שותפין בה אבל בסתם שראה חפץ שנפל משלשה ואינו שוה אלא ב' פרוטות חייב להחזירה דשמא שותפין הם בו ואחד מהן מחל חלקו לחבירו והרי יש בו שוה שתי פרוטות לב' ואם אח\"כ נודע לו שלא מחלו אחד לחבירו הרי היא שלו אפילו בא לידו קודם נודע שלא מחלו כיון שאחר כך נודע שלא מחלו הרי הוא שלו ואם אינו שוה אלא פרוטה הרי הוא שלו דלא תלינן דשנים מחלו לאחד לפיכך לא יחזיר אם ידוע ששותפין הן ואין בו שוה פרוטה לכל אחד ואם אינן שותפין הן מתייאשין: אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו כגון שיכריז אבידה פלונית מצאתי וזה יאמר במקום פלוני מצאת או יתן סימן בקשריו או במניינו דכיון שיש בו סימן לא נתייאשו הבעלים שאומרים אתן סימן ואקחנו: אבל אם אין בו סימן בגופו ולא במקומו כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר כיון שנתייאשו בעליו ואם לא צריך להחזיר אף על פי שנתייאשו אח\"כ כיון שבא לידו קודם יאוש: ואצ\"ל אם הדברים מוכיחים שלא נתייאשו הבעלים שצריך להחזיר כגון הרואה חפץ שנופל מב' שודאי אינו מתייאש שאומר אין כאן אחר אלא זה ודאי הוא נטלה והיום או למחר אתפוש משלו כנגדו ואפילו שרואה שנפל מג' דאיכא למימר ודאי מתייאש שאומר למי מהם אתבע כל אחד ואחד מהם יאמר חבירי לקחה אפילו הכי חייב להחזיר דאיכא למימר שלשתן הן שותפין באותו חפץ ואין אחד מהם חושד לחברו ולא מייאש וצריך להחזיר אפילו אם אין בו סימן שאם ראה ממי נפל יחזירנו לו ואם לא ראה ממי מהן נפל אם יש בו סימן יכריז ביניהם ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבוא אליהו זכור לטוב ואפילו אינו שוה אלא שתי פרוטות כדפרישית לעיל: בד\"א בסתם אבל אם ידוע שנתייאשו הבעלים כגון שאמר ווי לחסרון כיס אפילו אם יש בו סימן הוא של מוצאו: וכן המוצא דבר שמוכיח בו שזמן רב נאבד מבעליו שנתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפילו יש סימן בגופו או במקומו: לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהן סימן לא בקשרים ולא במניינים וחתיכות של בשר שאין בהן סימן ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינן צבועים אניצי פשתן הרי אלו שלו שבכל אלו הרגישו הבעלים בנפילתם מעות אדם ממשמש בכיסו כל שעה וכן לשונות דארגמן חשיבי ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשיבי וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן הרי אלו שלו שבכל אלו הרגישו הבעלים בנפילתם מעות אדם ממשמש בכיסו כל שעה וכן לשונות דארגמן השיבי ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכן הוא וחשיבי וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמת כובדן מרגיש בנפילתן וכיון שאין בהן סימן מתייאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניח על גבי קרקע ודרך נפילה באו שם ואין ידוע מקומן והרמב\"ם ז\"ל כתב מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הן שלו ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים כדפרישנא לעיל בקב בד' אמות הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהן ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא אבל המוצא ככרות של בעל הבית גיזי צמר צבועים וחתיכות בשר או דג שיש בו סימן או כל דבר שיש בו סימן חייב להכריז והמוצא חבית של יין ושמן וגרוגרות ותבואה קודם שיפתחו האוצרות חייב להכריז שיש סימן ברשימתן אבל לאחר שנפתחו האוצרות אין בהן סימן ואן חייב להכריז ועוד אפי' אם יתן בהן בעל הבית סימן אינו מועיל שמא מכרו והוא מכיר הסימן שבו ופי' ר\"י דוקא במלאים שכל מדתם שוות אבל אם הם חסרות יש בהן סימן במדה שבהן מצא צבורי פירות חייב להכריז שודאי הונחו שם ומקומן הוי סימן אע\"פ שהוא ברשות הרבים שאינן מתגלגלים ברגלי בני אדם: וכן אם מצא שלשה מטבעות זו ע\"ג זו עשויין כמגדל התחתון רחב מהאמצעי והאמצעי רחב מהעליון שודאי כך הונחו שם ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג' הן ואצ\"ל שעשויין כמגדל וכן המוצא אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן או כסולם רובו של אמצעי ע\"ג תחתון ורובו של עליון ע\"ג אמצעי אבל מצא שנים אפי' עשויין כמגדל או אפי' ג' ואינן כמגדל אלא מונחין זה ע\"ג זה וכולן שוין ברוחב או שלחופי משלחפי פירוש מקצתו של זה ע\"ג זה ומקצתו של זה ע\"ג קרקע הרי הן שלו ואם מצאן כשיר פירוש מוטלין בעוגל או בשוה באורך זה אצל זה או כחצובה פירוש כג' רגלי קנקן מיבעיא ולא איפשיטא וכתב הרמב\"ם ז\"ל דלא יטול וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב נוטל ומכריז בד\"א שמחזירין מטבע בסימני מקום אבל אם אין לו סימן במקום אלא בגופו אפי' אמר רשומה בחותם מלך פלוני או אפילו שמו כתוב עליה אין מחזירין לו לפי שניתן להוציא ושמא הוציאה ומאחר נפלה: ראה שנפל סלע מחבירו בין החול או בתוך עפר מותר לו ליקחנו שוודאי נתייאש אפי' ראהו שכובר החול או העפר בכברה לחפשו שודאי נתייאש ומה שכובר החול או העפר אין כוונתו על זה הסלע אלא שחושש אולי אמצא שלי או סלע אחר שנפל מאחרים: מצא עמרים קטנים ברשות היחיד כמו שדה זרוע אם ניכר שדרך נפילה באו שם הרי הן שלו מפני שאין בהן סימן ואם דרך הנחה חייב להכריז שמקומן סימן: אבל מצאן ברה\"ר הרי הן שלו מפני שמתגלגלים ברגלי בני אדם ואין מקומן סימן אבל עמרים גדולים שאין מתגלגלין אפי' מצא ברה\"ר חייב להכריז שמקומם סימן ומקום שהכל רגילין ליתן שם כגון חבית בשפת הנהר אינו סימן שהכל פורקים חביותיהם שם כל דבר שיש בו סימן אפי' הוא ברה\"ר שהוא נדרס ברגלי בני אדם חשוב סימן: וסימן הבא מאליו כגון ככר שיש בו מעות ועיגול שיש בו חרס שאין דרך ליתנם בתוכן אלא מאליו נפל לתוכן קסבר רבי יהודה דהוי סימן לפי שפעמים יתן אל לבו לזכור שהוא בתוכו ואומר אותו לסימן ולפיכך חייב להכריז ורבנן סברי דלא הוי סימן והרמב\"ן ז\"ל כתב דהוי סימן ואיני יודע למה פסק כר' יהודה וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק כחכמים: המכוין משקל הדבר או מדתו או קשריו או מניינו במקום שאין רגילין לעשות כל הקשרים והמניינים בשוה הוי סימן לפיכך המוצא מחטין וצינורות ומסמרים אם מצאן אחד אחד הרי הן שלו שהרי אין בהן סימן ואפי' הרבה מחטין בבד אחת הן שלו שאין מניינין סימן לפי שרגילין לעשות כל הבדים מנין שוה אבל אם מצא שני בדין יכריז ויאמר מחטין מצאתי וזה יאמר ב' בדין הן וכן אם מצא מחטין הרבה בלא בד יכריז וזה יתן סימן במניינם: חתיכת בשר שאומר שהיא מן הצואר או מן הירך אינו סימן אבל כשנותן סימן בחתוכה הוי סימן: חלוקה פירות מחבירו או ששגרם לו חבירו ומצא בהם מעות אם צרורים הן חייב להכריז שהקשר סימן ואם הם מפוזרים הרי הן שלו בד\"א בלוקח מתגר לפי שלקח מאנשים הרבה ואינו יודע משל מי והבעלים מתייאשין וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן שהן שלו והוא ששהו בידו בכדי שיוכל לערבם עם פירותיו אבל אם לקח מב\"ה חייב להחזירם לו והוא שדשם בע\"ה בעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים אבל דשם ע\"י פועלים אין צריך להחזיר דשמא משל פועלים הן: מצא חמור ואוכף עליו הנותן סימנים באוכף מחזיר לו גם החמור: וכן כלי ופירות בתוכו וכיס ומעות בתוכו מחזירין הפירות אגב הכלי והמעות אגב הכיס אפי' אם אין כולן בתוכו אלא מקצתן ומקצתן על גבי קרקע אבל אם אין מהם כלום בתוך הכלי אם אחורי הכלי כנגד הפירות אז בכל ענין הם של מוצאן ואם פני הכלי נגד הפירות רואין אם יש לכלי אוגניים אז הפירות של מוצאן שאילו היו בכלי לא היו נופלים מתוכן שהאוגנים מעכבין אותן ואם אין לו אוגנים אז מחזירים הכלי אגב הפירות וכל זה בצנא ופירי אבל בכובא וכיתנא לרש\"י ז\"ל בכל ענין הם של מוצאן ולר\"י בכל ענין הן של הנותן סימן בכלי וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: המוצא דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז כדפרישנא ואם הוא דבר שאפשר שיכירנו בעליו בטביעות עין כגון שהוא ישן ונשתמש בו כבר אם התובעו ת\"ח ואומר שמכירו בטביעות עין שזהו הכלי שנאבד לו חייב להחזירו: לפיכך המוצא במקום שתלמידי חכמים מצויין שם כגון בבית המדרש חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים שאומרים המוצאו במקום שתלמידי חכמים יושבין חושב שהוא של ת\"ח ומשיבו לו ונוטל ומכריז בד\"א בת\"ח שאינו משנה בדיבורו אלא במסכתא ופוריא ואושפיזא ואם משנה דיבורו בדבר אחר אין מחזירין לו בטביעות עין אבל המוצאו במקום שאין ת\"ח מצויין שם או שהכלי עדיין חדש ולא נשתמש בו בענין שיכירנו אינו חייב להכריז:" + ], + [ + "המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו אם הוא בענין שאילו היה שלו מחזירו חייב ליטפל בו ולהחזירו לחברו ואם לא היה מחזירו בשלו גם אינו חייב בשל חבירו ואם היא בהמה והכה בה מעט כדי להחזירה חייב להשיבה לבעליה אע\"פ שלא היה מטפל בה אילו היתה שלו ואם אין דרכו ליטפל בה בעיר מפני שהוא מתבייש מבני העיר ודרכו ליטפל בה בשדה שלא מתבייש ומצאה בשדה מיבעיא ולא איפשיטא והרמב\"ם ז\"ל כתב אם מצאה בעיר אינו חייב ליטפל בה מצא בשדה חייב להחזירה אע\"פ שנכנס לעיר ואין דרכו בכך עד כאן וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ראיתי מפרשים כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא וחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אפ בעיר ואדרבה נ\"ל כיון שפטרה תורה הזקן שלא לזלזל בכבוד תורתו איסורא הוא גבי דידיה אם יזלזל בכבוד תורתו במקום שאינו חייב אלא יחזירנה מן השדה עד שיביאנה לעיר ואז יניחנה:" + ], + [ + "מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו אם יכול להחזיר שניהם חייב להחזיר ואם לאו יחזיר את שלו שאבידתו קודמת ואפי' לאבידת אביו ורבו כדדרשינן מאפס [כי] לא יהיה בך אביון ומיהו אע\"פ שלא חייבתו תורה אין לו לאדם לדקדק הרבה ולומר אקדים את שלי אם לא בפסידא דמוכח שאם ידקדק הרבה בדבר סופו לבוא לידי עניות פגע באבידת אביו ובאבידת רבו אם אביו שקול נגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת בד\"א ברבו מובהק שרוב חכמת תורתו שלמד היא ממנו: הניח אבידתו והחזיר של חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה ק' ושל חבירו שוה מאתים והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו: בד\"א שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה אבל אם לא היה שם או שהיה שם וזה התנה עמו ואמר לו אציל את שלך ואתה תתן לי דמי חמורי או שהתנה כך בפני ג' חייב ליתן דמי חמור שלו אפילו עלה שלו מאליו: ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו: וכן שנים שפגעו זה בזה וזה יש בידו חבית של יין וזה [יש] בידו כד של דבש ונסדק כד של דבש ושפך זה את יינו והציל הדבש לתוך החבית שלו אין לו אלא שכרו הראוי לו: ואם אמר לא אשפוך את ייני להציל הדבש עד שתתן לי דמי ייני או שאמר כך בפני ב\"ד חייב ליתן לו דמי יינו ואם הוא בענין שאם לא היה מציל הדבש היה נשפך לארץ ונפסד אז הוי כמו הפקר וכל מה שיציל לעצמו הוא: היה בא זה בדבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדק כד הדבש ואמר בעל הקנקנים איני מציל את הדבש עד שתתן לי חציו או כך וכך דמים וקבל עליו בעל הדבש אין לו אלא שכרו הראוי לו כיון שלא הפסיד כלום וכיוצא בו: הרי שהיה בורח מבית האסורים והיה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעירני אין לו אלא שכרו היה צייד וא\"ל בטל מצודתך והעבירני צריך לתת לו כל שכרו: " + ], + [ + "הרואה את האבידה חייב להשיבה בחנם בד\"א שהוא בטל אבל אם הוא עוסק במלאכה יכול לקבל עליה שכר: ולא יטול כל שכר ביטול מלאכתו כגון אם בטל ממלאכתו בסלע בשביל ההשבה לא יתן לו סלע אלא כפי מה שהיה רוצה ליקח להתבטל ולעסוק בהשבתה כגון שהיה עוסק במלאכה שהיה נוטל עליה ארבעה דינרין ולהניחה ולישב בטל היה נוטל דינר ולהניחה ולהתעסק בהשבתה היה נוטל ב' דינרים נותנים לו ב' דינרים אע\"פ שמגיע לו דינר בשכר ההשבה כיון שלא חייבתו תורה להניח שלו ולהתעסק בהשבה יכול ליטול שכר ההשב אפי' עד כדי האבידה כגון שאינה שוה אלא ב' דינרים והיינו אם עשה מעצמו אבל אינו חייב להניח את מלאכתו כדי להשיב ולהניח משכרו כלל ואם הוא בטל צריך להשיב בחנם כדפירשתי לעיל לפיכך אם שכר ההשבה יותר משכר הבטלה כגון שעל מלאכתו היה נוטל דינר ועל ההשבה ב' דינרין אין לו אלא דינר דלגבי המותר כמי שאין לו מלאכה דמי ואם אינו רוצה לפחות מסלע שהוא שכר בטלתו אינו חייב להשיב אלא אם הבעלים שם או ג' שהן ב\"ד יתנה ויאמר ע\"מ כן אשיב שיתן לי כל שכר בטלתי ואם אינו שם ולא ג' שלו שלו קודם ואינו חייב להשיב ומיהו אם הבעלים או בית דין שם ואמר לו השב ואתן לך כל שכרך חייב להשיב אף אם לא ירצה וגם הן חייבין יתן לו כל שכרו אפילו אם פסקו לו יותר מן הראוי והא דאמרינן שלוקח כפועל בטל דווקא כשעושה מעצמו ואין הבעלים שם אבל אם הם שם ולא התנה והניח שלו והשיב לא יטול אלא כפועל בטל לגמרי כגון שאם מלאכתו סלע ולישב בטל היה נוטל דינר ולעסוק בהשבה היה נוטל שני דינרים אין לו אלא דינר אחד כיון שהבעלים שם ולא התנה איהו ��אפסיד אנפשיה ולא יטול כלל על ההשבה:" + ], + [ + "אבידת כותים היתה מותרת לא מיבעיא כל זמן שלא הגיעה לידו שאין חייב לטרוח אחריה ולהשיב אלא אפילו אם באה לידו מותרת ולא עוד אלא שהיה איסור בדבר אם החזירו לו ואם יש חילול השם אם לא יחזירנה לו חייב להחזירה לו וכתב הרמב\"ם ואם מחזירה לו כדי לקדש את השם כדי שיתפארו ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח: ובכל מקום מכניסים כליהם מפני הגנבים עם כלי ישראל מפני דרכי שלום: אבל אבידה של כל ישראל חייב להחזיר לו ואפילו הוא אוכל נבלות לתאבון לא שנא אבידת מטלטלין לא שנא אבידת קרקע שאם רואה מים באין לשטוף שדהו חייב לגדור בפניהן כדי להציל: אבל להכעיס ה\"ז מין ומינין ואפיקורסים וכותים לא היו מחזירין להן אבידתן: מי שמודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבידתו ל\"ש אם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה לא שנא אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר או אפילו אם נכסי שניהם אסורין זה על זה ובמקום שנוטלין עליה שכר אם נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר (או איפכא) יפול השכר להקדש: חתול רע ההורג לקטנים אין צריך להשיבו לבעליו ואין בו משום גזל אלא כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו: אמר לו אביו אל תחזיר את האבידה לא ישמע לו:" + ], + [ + "כיצד מצות השבה אם הוא מכיר את הבעל יטפל בה עד שיגיענה לידו לא הגיעו לידו אלא נתנו לגינתו או לחורבתו יצא אע\"פ שלא ידעו הבעלים ובלבד שתהא משתמרת שם כתב הרמב\"ם ז\"ל החזירה למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם שחרית אינו חייב ליטפל בה יותר שהרי רואים הבעלים אותה ואפילו שהוא מקום שאינו משתמר [בד\"א בדבר שאין בן רוח חיים] אבל בעלי חיים לעולם חייב ליטפל בהן עד שיחזירנה לרשות בעלים ע\"כ: החזיר הבהמה לרשות הבעלים וברחה אפילו כמה פעמים חייב להחזיר: ואם אינו מכיר את הבעלים מכריז עליה ותניא בראשונה כל מי שמוצא אבידה מכריז עליה שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעת ימים משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסין שאמרו שכל מי שמוצא אבידה היא כיצד מצות השבה אם הוא מכיר את הבעל יטפל בה עד שיגיענה לידו לא הגיעו לידו אלא נתנו לגינתו למלך התקינו שיהא מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו והיכא דליכא למיחש להאי אונסא צריך להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה ואומר חפץ פלוני מצאתי ואינו חושש לרמאין שבקל ימצאו סימן כיון שמזכיר שם האבידה שהרי אין מחזירין אלא בסימן מובהק. ותניא בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימן ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול: והאידנא כולהו בחזקת רמאין והרמב\"ם כתב אפילו בסימן מובהק אין מחזירין לו עד שיביא עדים שאינו רמאי וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שא\"צ עדים אלא כשאינו נותן סימן מובהק אבל אם נתן סימן מובהק חייב להחזיר לכל אדם: מדה ומנין ומשקל ומקומה חשיבי סימן מובהק: באו שנים וכל אחד נתן סימן מובהק לא תנתן לשום אחד אלא תהא מונחת עד שתתברר בעדים: נתן האחד סימן מובהק ואחד הביא עדים ינתן לבעל העדים אפילו אינן מעידין שנפלה ממנו אלא מעידין שהיא שלו מחזיקין לה בחזקתו ולא אמרינן שמכרה: נתנו שניהם סימנים ואחד מהם הביא עוד עד אחד ואפילו אם העיד שראה שנפל ממנו עד אחד כמאן דליתיה ותהא מונחת עד שיתברר ומיהו א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אותו שהעד מעיד כנגדו ישבע דלא גרע משאם היתה בידו והיה אחד אומר שלי הוא והיה העד מסייעו ואם ישבע יתבטלו דברי העד ואם לא ישבע ינתן לבעל העד: הביא אחד עדי אריגה והשני הביא עדים שנפלה ממנו ינתן למביא עדי נפילה דשמא הא' מכרה לזה: אחד אומר מדת ארכה והשני מדת רחבה תנתן למדת ארכה שאפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיתה ביד הבעלים אבל מדת ארכה אינו יכול לשער: אחד אומר מדת ארכה ורחבה כל אחד בפרט והשני אומר מדת האורך והרוחב ביחד ואינו יודע כל אחד לבדו כמה הוא ינתן למדת ארכה ורחבה בפרט: אחד אומר מדת ארכה ורחבה והשני אומר מדת משקלה ינתן לבעל המשקל שאין דרך לשקול הטלית לפיכך הוי סימן מובהק: הכריז או הודיע לשכניו ולא באו הבעלים תהא מונחת עד שיבוא אליהו: וכל זמן שהיא אצלו כתב הרמב\"ם ז\"ל שהוא שומר שכר עליה מפני שצריך יטפל בה וכל זמן שמטפל בה הוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה וזהו שכרו ור\"י ז\"ל כתב שאינו אלא שומר חנם עליה ולזה הסכים א\"א הר\"ש ז\"ל: כל זמן שהאבידה אצלו צריך ליטפל בה שלא תפסד ולהשביחה כגון לגזוז הצאן ואפילו גיזת זנב השור שהוא דבר מועט צריך ליטפל בו: מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום אבל טפי לא שתתקלקל ולא ינערה במקל ולא בשנים אלא אחד מנערה בידו בד\"א בשל פשתן אבל צמר הניעור קשה לה כך פירש רש\"י ורב אלפס פירש להיפך דבשל פשתן הניעור קשה לה ושוטחה על גבי מטה לצרכה לבד ולא לצרכו אפילו אם גם היא צריכה לאותו שיטוח ואם יש לו אורחים לא ישטחנה בפניהם אפילו לצרכה לבד שמא תגנב: כלי עצים ישתמש בהן לצרכן מעט כדי שלא ירקבו כלי נחושת ישתמש בהן בחמין אבל לא ע\"י האור ופירש רש\"י שלא ישהו החמין על גבי האור כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין שמשחירין מגרפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מצא כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבוא אליהו: ובדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם הם בעיר אין צריך ליטפל בהן שיבוא הוא ויטפל בשלו: מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום כדי שלא יתעפשו ואם אינו יודע לקרות בהן גוללן אחת לל' יום ולא ילמוד בהן דבר שלא למד מעולם מפני שצריך עיון רב ויבוא להשהותו לפניו יותר מכדי צורך הספר ולא יקרא פרשה וישנה ולא יתרגם ולא יפתח בו מג' דפין ולא יהיו ב' קורין ביחד בענין אחד שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן אבל בשני עניינים קורין אבל נ' אפילו בשני עניינים אין קורין כך פרש\"י ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל פירש בהיפך דשנים קורין בענין אחד ולא בשני עניינים וג' אפילו בענין אחד אין קורין: וכן הדין נמי במי שהפקידוהו ספר ואין הבעלים בעיר: מצא בעלי חיים שצריך להוציא עליהם הוצאות אם הוא דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהם י\"ב חדש מיום ששוכרן ולוקח שכרן ומאכילין ואם יעלה שכרן יותר ישמרנו לבעלים וכן תרנגולת שהיא מטלת בכל יום ביצים מטפל בה שנים עשר חודש עגלים וסייחין במקום מרעה ג' חדשים שלא במקום מרעה שלשים יום אווזים ותרנגולים קטנים שלשים יום גדולים שלשה ימים מכאן ואילך שם דמיהם ומניחם ופירש רש\"י מוכרן בב\"ד ומניח הדמים אצלו והרמ\"ה כתב שיכול לשומם בעצמו אבל ב\"ד מיהא צריך ור\"י ז\"ל מפרש שיכול לשומם בעצמו בלא ב\"ד ונוטלן באותן הדמים וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל כתב שם דמיהם עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות כדרך כל השם בהמה לחבירו למחצית שכרה: ותפילין אין צריך לשמרם אלא מוכרן מיד מפני שמצויין בכל פעם לקנותם וכן פירות שהתחילו לירקב וכן כל כיוצא בהן מוכרן מיד: מה יעשה בדמים ישתמש בהן לפיכך הוא שומר שכר עליהם אפילו אם לא נשתמש בהן: בד\"א בדמי אבידה מפני שטרח ליטפל בה אבל מצא מעות או אפילו חפץ ולא היה לו בו שום טורח לשמרו אינו רשאי להשתמש בהן לפיכך אינו עליהם אלא שומר חנם וכן מי שהפקידו אצלו מעות של יתומים לא ישתמש בהן והוא שומר חנם עליהן: והרמב\"ם ז\"ל כתב שהוא חייב באונסין על דמי אבידה וזהו לשיטתו שכתב שהוא שומר שכר על האבידה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה ולאחר שישתמש במעות לכולי עלמא חייב באונסין שהוא שואל עליהן: כתב הרמב\"ם ז\"ל כל אותן הימים שהוא מטל בהן אם האכילם משלו נוטל מהבעלים ויראה שנוטל בלא שבועה ע\"כ: המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם שאם יצטרך לישבע יניחנה ולא יחזירנה לבעלים ואפילו אם טוען שני כיסין מצאת לי והן קשורין יחד שאי אפשר לימצא זה בלא זה וזה אומר לא מצאתי אלא אחד או שאומר שנים מצאת והחזרתי לך אחד אין צריך לישבע:" + ], + [ + "המוצא מציאה מיד כשהגיע לתוך ד' אמותיו קנאה אע\"פ שלא באה לידו שחכמים תקנו לאדם שיקנו לו ד' אמותיו: ואם באו שנים כאחד לתוך ד' אמות או שעומדים שניהם ונפלה המציאה בתוך ארבע אמותיהן קנו שניהן: וכתב הראב\"ד שלא תקנו ד' אמות אלא בעומד אבל במהלך לא וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה אומר שאין חילוק: בד\"א בסימטא או בצידי רשות הרבים אבל ברשות הרבים ובשדה חבירו לא תקנו שיקנו: לפיכך ראה את המציאה ברשות הרבים ונפל לו עליה לקנותה לא קנו עד שיגיע לידו ואם קדם אחר והגביהה קנאה: ואין צ\"ל שאם הגיעה המציאה לחצרו שקונה לו אפילו אינו עומד אצלו בד\"א שמשתמרת בתוכו אבל אם אינה משתמרת בתוכו אינו קונה לו אלא אם כן עומד אצלו ואפילו אם אמר תזכה לי חצרי בכל מציאות שיבואו לתוכו היום כיון שאינה משתמרת לא קנה ואם יצא לו שם מציאה בעיר והוא אמר כן אז קונה לו לפיכך אם היה צבי או גוזלות הפקר בתוך שדהו ואחרים באין ליטלם ולזכות בהן אם הם בענין שיכול לרוץ אחריהם וליטלם כגון שהצבי שבור וגוזלות שלא פרחו או שעומד בקרוב להן נמצא שנשמרים בתוך שדהו וזוכה לו שדהו אע\"פ שאינו אומר תזכה לי שדי אבל אם אינו יכו להגיע או שאינן משתמרין בתוכו אינו קונה להן אפילו אמר תזכה לי שדי והרמב\"ם כתב אפילו משתמר [ס\"א עומד] בתוכו אינו קונה אא\"כ שיאמר תזכה לי שדה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: קטנה יש לה תורת חצר וארבע אמות לקנות לה וקטן אין לו תרת חצר ולא תורת ארבע אמות:" + ], + [ + "המגביה מציאה לחבירו קנאה ואפילו לא אמר לו תחילה להגביה לו: הגביהוה שנים כאחד או אפילו הגביה אחד ראש האחד תחילה ובא השני והגביה ראש השני קנאוה שניהם: הגביה חרש לפקח לא קנה ולא עוד אלא אפילו הגביהוה חרש ופקח כאחד לא קנה לא זה ולא זה ואם חטפה אחר מידם קנהו ומיהו מה שביד כל אחד קונה ופי' הראב\"ד דוקא שלא הגביה פקח כדי שאם יניח אותה החרש שתעקר מע\"ג הקרקע אבל אם הגביה אותה כל כך כדי שתעקר מע\"ג קרקע קנה שאינה מונחת ע\"ג קרקע בהגבהתו ואין נראה לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא תפישת החרש מבטלת קניית הפקח הגביהוה שני חרשים קנאוה שניהם: טלית שמונח חציה ע\"ג עמוד שגבוה ג' טפחים וחציה על גבי קרקע ובא אחד והגביה ראש האחד שע\"ג קרקע וניתן ראש השני מעל גבי העמוד ונפל על גבי קרקע קנאה כיון שראש האחד עדיין בידו וראש השני היה מוגבה מכהו שלשה טפחים מן הארץ אבל אם לא היה ראש השני עדיין בידו בעוד שהטלית באויר לא קנאה ואע\"פ שהיה מוגבה מכחו ג' טפחים כיון שעתה כולה בארץ וכן אפילו ראה האחד בידו ולא ניתק ראש השני מעל גבי העמוד לא קנה אע\"פ שאילו נתקו היה מוגבה מכחו: ואם טלית מונח על גבי דף והכה בדף ועלה מכחו ג' טפחים קנאו אבל לא עלה מכח הבאהו למעלה אלא נפל לארץ אפילו שהדף גבוה ג' טפחים לא קנה: ראה המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה כיון שהגביהו לצרכו אע\"פ שלא הגיעה המציאה לידו הרואה קנאה ואין המגביה נאמן לומר לצרכי הגבהתיה: ואם אמר תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה קנה בין אם אמר זכיתי בה תחילה לצרכי בין אם אמר הגבהתי תחילה לצרכך אבל עתה אני רוצה לזכות בה אבל נתנה ליד הרואה ואחר כך אמר זכיתי בה תחילה לא אמר כלום: והוא הדין נמי אם הגביה מעצמו לצורך חבירו נעשה שלוחו וזכה בשבילו ואינו יכול לחזור בו אלא שנאמן לומר לצורך עצמו הגביה כל זמן שהיא בידו מה שאין כן כשאמר זכה לי שאפילו אם הגביה סתם אינו נאמן לומר לצרכי הגבהתיה אפילו בעודה בידו:" + ], + [ + "מציאת חש\"ו אין בהן גזל אלא משום דרכי שלום: לפיכך אם גזלה אחד מידם אין מוציאין אותה מידו: מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפילו הם גדולים ומציאת בתו נערה אפילו אינה סמוכה על שולחנו ואפילו היתה מכורה לאחר לאמה ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הן שלו ומציאת בנו ובתו שאינם סמוכים על שולחנו אפילו הן קטנים ומציאת עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו המגורשת אפילו בספק גירושין שחייב במוזונותיה הם שלהם: ומציאת פועל נמי לעצמו והא דתניא פועל ששכרו בע\"ה לעשות מלאכה סתם מציאתו לבע\"ה מוקי ליה רב פפא בגמרא ששכרו ללקוט מציאות ומשכחת לה ששטף הנהר על כל גדותיו והוליך עמו דגים וכשנהר חוזר לאחור נשארו על פני השדה ושכרו ללקטם וכיון ששכרו לכך אפילו מצא מציאה אחרת היא של בע\"ה כתב הרמ\"ה ז\"ל אמר לו נכש עמי היום והוליכו ללקט מציאות מציאותיו לעצמו דמעיקרא לא אשתעבד ליה אלא לנכש עמו וכשמוליכו ללקט מציאות לא הוצרך הפועל לפרש שלא נשכר ללקט ומה שלוקט הוא לעצמו אבל שכרו סתם והוליכו ללקט מציאות מציאותיו לבעל הבית דמעיקרא אשתעבד למאי דבעי בע\"ה וה\"ה נמי עבד עברי אם אמר לו רבו צא ולקט לי מציאות מציאותיו לרבו:" + ], + [ + "בהמה של הפקר ובא אחד לזכות בה או שנים נקנית כדרך שנקנית כמכירה ולמעלה בארתיו בסימן קצ\"ז: ומציאת שטרות ושוברים כתבתי למעלה בסימן ס\"ה ומציאת גט ושובר של כתובה כתבתי באבן העזר [סי' ק\"י וקנ\"ג]:" + ], + [ + "הלכות פריקה וטעינה", + "מי שפגע בחבירו ובהמתו רובצת תחת משאה חייב מן התורה לסייעו לפרקה וכן אם צריך להטעינה משאוי חייב לסייעו אלא שבטעינה רשאי לומר לו לא אטעון עמך עד שתתן לי שכרי אפילו אם הוא בטל ממלאכה לפיכך אם הוצרך להתנות עמו ביותר משכרו אין לו אלא שכרו הראוי לו אבל בפריקה צריך לסייעו בחנם: בד\"א שהוא בטל ממלאכה אבל אם הוא עוסק במלאכה רשאי ליטול שכר על בטלתו ודינו כמו שפירשתי בהשבת אבידה: פרק וטען פרק וטען אפילו כמה פעמים חייב: היו הבעלים שם והלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק ולטעון עשה פטור אבל אם אין הבעלים שם או שהיה שם והוא זקן או חולה חייב: אפילו היה עליו יותר ממשאו חייב אבל אם החמור דרכו לרבוץ תמיד תחת משאו או שהוא עומד ומשאו עליו אינו חייב: מאימתי חייב לפרוק ולטעון עמו משיראהו ראייה שהיא כפגיעה שהרי נאמר כי תראה וכתיב כי תפגע ושיערו חכמים משיהיה ביניהם רס\"ו אמות ושני שלישי אמה ואם רחוק יותר אין זקוק לו: ולאחר שפרק וטען צריך ללכת עמו מיל שאם יפול יחזור ויסייעו אבל צריך ליתן לו שכרו על זה: היה כהן והבהמה בבית הקברות אינו מיטמא לסייעו וכן אם הוא זקן ואינו כבודו שיפרוק ויטעון ואם היה שלו היה מניחו גם בשל חבירו אינו חייב: וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואם הוא חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו הוא הנשיא הגדול ורואה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים או כיוצא בהן פורק וטוען עמו אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כיון דהתורה פטרה לזקן אין לו לזלזל בכבוד תורתו ואיסורא הוא גבי דידיה אם יזלזל בכבוד תורתו והחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יותר ממונו כמו שעשה רבי ישמעאל ברבי יוסי שאמר לו אדם אחד בוא וסייעני לטעון משא של עצים וקנאם ממנו ר' ישמעאל כדי שלא יצטרך לסייעו אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו: הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרוק וצריך לטעון מצוה לפרוק תחילה משום צער בעלי חיים ואח\"כ יטעון בד\"א בששניהן אהובים או שנואים אבל אם אחד שונאו ואחד אוהבו מסייע את השונא תחילה ואפילו לטעון כדי לכוף את יצרו: קיימא לן צער בלי חיים דאורייתא לפיכך אף במקום שאינו חייב לפרוק כגון בחמור שהוא רבצן או שהוא עומד או שהבעל הלך ויישב לו ואמר לו פרוק שפטור מצד פריקה חייב משום צער בלעי חיים ונפקא מינה שאם ירצה ליתן לו שכר שרשאי לקבלו: אין חיוב טעינה אלא בישראל אבל לא בכותי אלא שחכמים אמרו בבהמת כותי אם הכותי שם צריך לטעון עמו משום איבה: לפיכך אם בא הכותי להטעינו יין נסך אין צריך לסייעו דליכא איבה: ובפריקה חייב אפילו אין הכותי שם משום צער בעלי חיים: כתב הרמב\"ם ז\"ל בהמת כותי והמשא של ישראל אם הכותי מחמר אחר בהמתו אין זקוק לו ואם ישראל שם חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשא של כותי חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל ע\"כ ואין דבריו מובנים לי ברישא שהכותי מחמר למה אין חייב לסייעו משום איבה וכי גרע מבהמה והמשא של כותי וכן בסיפא בהמה של ישראל והמשא של כותי למה לי משום צער ישראל תיפוק ליה משום מצות פריקת כיון שהיא בהמת ישראל: חמורים שרגליו של שאחד מהם רעועות אין חביריו רשאין להקדים ולעבור מעליו נפל רשאין לעבור מעליו: אחד רכוב ואחד טעון והדרך צר מעבירין הרכוב מפני הטעון אחד ריקן ואחד טעון או רכוב מעבירין הריקן מפני הטעון והרכוב היו שניהן רכובין או טעונין או ריקנין עושין פשרה ביניהם: וכן שתי ספינות שפגעו זו בזו בנהר אם שתיהן עוברות שתיהן טובעות אם יעברו בזה אחר זה יעברו וכן שני גמלים ופוגעין זה את זה במעלה גבוה אם שניהם עוברין נופלין ואם יעברו זה אחר זה עוברין אחת טעונה ואחת אינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני טעונה היו שתיהן שוות והאחת קרובה לעבור יותר תדחה לאחורה אותה שאינה קרובה לעבור היו שתיהן קרובות זו בזו ושתיהן טעונות או ריקנות יטילו פשרה ביניהן ומעלין שכר זו לזו שתחזור לאחוריה: שיירא המהלכת במדבר ועמד עליהם גייס לטרפה ופסקו עמהם ונתנו להם ממון מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות אם שכרו תייר להנחותם הדרך שלא יסתכנו מפני חיות ולסטים חצי שכר התיור יתנו לפי נפשות וכחצי לפי ממון ולא ישנו ממנהג החמרים: רשאין החמרים להתנות שכל מי שתאבד לו חמורו שיתנו לו חמור אחר אבדו בפשיעה אין נותנין לו חמור אחר ואם אומר תנו לי דמי חמורי (שאני רוצה ליקח חמור אחר ואני רוצה לשמור עמכם) כבתחילה אין שומעין לו אפילו יש לו עוד חמור אחר שיותר מוסר נפשו לשמור על שנים: ספינה המהלכת בים ובקשה ליטבע וזרקו בים להקל ממשאה מחשבין לפי המשאוי ולא לפי הממון ואל ישנו ממנהג הספנים: ורשאין הספנים להתנות ביניהן שכל מי שתאבד לו ספינתו מעמידין לו ספינה אחרת אבדה לו בפשיעה או שפירשה במקום שאין הספנים הולכין אין מעמידין לו אחרת:\n" + ], + [ + "הלכות זכייה מהפקר ובנכסי הגר", + "כל דבר של הפקר כל הקודם בו זכה בו לא שנא היו לו בעלים והפקירוהו לא שנא דבר שהוא מופקר ועומד: והוא שיפקירנו בעליו הפקר גמור אבל אם אינו מפקירו אלא לעניים ולא לעשירים לא הוי הפקר: כתב הרמב\"ם ז\"ל ההפקר הרי הוא כגדר ואסור לחזור בו: ומהו הפקר שיאמר נכסי אלו יהו הפקר לכל בין מטלטלי בין מקרקעי: וכל הקודם בהן זכה ואפילו זה שהפקירו הוא כשאר כל אדם וזוכה בו: הפקיר עבדיו הגדולים זכו בעצמן קטנים כל הקודם בהן זכה בהן: אמר דבר זה הפקר וזה הוי השני ספק הפקר אבל אם אמר וזה כמו זה או שאמר וגם זה הוי גם השני הפקר גמור: וכתב עוד דבר תורה אפילו הפקר בפני אחד הוי הפקר אבל חכמים אמרו שלא יהא בפחות משלשה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאם הפקירו אפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר: דבר של הפקר ובא אחד וישב אצלו לשמור והביט בו שלא יטלנו אחר לא קנהו אלא עד שיגביהנו אם הוא מטלטלים או יחזיק בקרקע כדרך שמחזיק הלוקח: ואיזהו דבר מופקר ועומד כגון המדברות והימים והנהרות וכל אשר בהן לפיכך הצד דג מן הנהרות וחיה או עוף מן המדברות זכה בהן: כתב הרמב\"ם ז\"ל אע\"פ שאין אדם רשאי לפרוש מצודה בשדה חבירו לצוד חיה או עוף אפי' הכי אם פירש וצדם קנה: ואם בעל השדה עומד בצד השדה ואומר יזכה לי שדי קנה בעל השדה ואין לבעל המצודה כלום אבל הצד בביבר שיש לו בעלים אפי' הוא גדול מאוד והן מחוסרין צידה הרי הן של בעל הביבר והצד ממנו הרי זה גזל ע\"כ ונראה דאפי' אם עומד בצד שדחו לא זכתה לו אא\"כ הוא בענין שיכול לקחתם בתוך השדה כדפירשתי לעיל ואז זכתה לו שדהו אפי' לא אמר כלום: דגים שקפצו לתוך הספינה קנאם בעל הספינה ולא חשבינן לה חצר המהלכת לפי שהיא נחה על המים והמים מוליכין אותה: מי שפירש מצודה לצוד וצד חיה ועוף ודגים ובא אחר ונטלם ממנה אם המצודה עשויה ככלי הרי קנו לו כליו והנוטלין ממנה גזלן הוא ומוציאין מידו ואם אינה ככלי אז אין על הנוטל דין גזלן אבל אסור לו ליטלם. עני המנקף בראש אילן ומשיר פרותיה ונפלו לארץ אם באו ליד העני קודם שנפלו לארץ קנאם ואם נטלם אחר לאחר שנפלו לארץ מוציאין מידו אבל אם לא באו לידו תחילה אין בהן משום גזל להוציאן מיד הנוטל אבל לכתחלה אסור לו ליטלם: שחלים הגדלים בשדה פשתן מותרים לכל אדם ליטלם מפני שהן הפקר שמפסידין את הפשתן ואם עמדו על המיצר או שגדלו כל צרכן אסורין: כל שדה שיש בו כלאים כגון שיש בו אחד מכ\"ד ממין אחר כמפורש בכלאים הרי הוא הפקר וכל הקודם לזכות בזרעים שבה קנאם:\n" + ], + [ + "עוד יש דברים המותרים אע\"פ שאינם הפקר משום תקנת יהושע שנוהגת אף בחוצה לארץ: ואלו הן שיהא כל אדם רשאי לרעות בהמתו ביער חבירו ודוקא בהמה דקה ביער שאילנותיו גסים אבל בהמה דקה ביער שאילנותיו דקים או גסה ביער גסה לא ואצ\"ל בהמה גסה ביער דקל דלא ומלקטין קוצים לחים המחוברים בכל מקום אבל התלושין או אפילו המחוברים והן יבשים וכן כל שאר עצים בכל ענין אסור: ומלקטין עשבין בשדה כל אדם בכל השדות ��וץ מבשדה תלתן לפי שהעשבים יפין לתלתן והוא שזרען לאכול הקנים או שזרען להאכיל התלתן לבהמה שאז העשבין יפין לה אבל אם זרען לזרע אז העשבים קשין לה ומותר ללקטן: וקוטמין נטיעה בכל מקום ליטע או להרכיב במקום אחר ולא יקפיד בעל האילן חוץ מבגרופיות של זית שאין רשאי לקטמן וכאשר יקטום צריך להניח בזיתים כביצה גבוה על פני הקרקע ובקנים ובגפנים יקטום מן הפקק התחתון ולמעלה כך פירש\"י והרמ\"ה פירש בזית כביצה מעיקר הענף וכן בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה מעיקר הענף אבל מגוף האילן לא יקטום כלל ובשאר האילנות לא יגטום אלא מן הענפים הדקים וממקום שיש שם הרבה ענפים ומאילן חדש שאינו עושה פירות אבל לא מהענפים שנתקשו כבר ולא מגזע האמצעי שבראש האילן באמצעיתו ולא מאילן ישן שכבר עשה פרי: מעין היוצא אפילו מחדש בני העיר מסתפקין ממנו וכ\"ש מישן שהיה מעולם: ומחכין בימים של כל אדם אבל אסור לכל אדם לצוד ברשתות ובמכמורות אלא לבעל הים ואפילו בעל הים אינו רשאי לפרוש קלע שלא יעכב מהלך הספינות: ונפנין אחורי הגדר ואפי' בשדה המליאה כרכוס שהריח קשה לה ונוטל הימנה צרור לקנח בו: לאחר שנקצרה התבואה הולכים בשביל שעל פני השדות עד שבעה עשר במרחשון שהוא זמן רביעה שנייה ומשם ואילך אינו רשאי ליכנס בשדות שדריסת הרגל קשה להן: ומסתלקין לצידי הדרכים מפני היתדות ואפילו בשדה זרועה: והתועה בכרמים כורת הזמורות ויוצא עד שיגיע לאם הדרך ומשלם לו הפסדו: ומת מצוה קונה מקומו והוא של יהא מוטל על המיצר ואם הוא מוטל על המיצר מפנהו לימין הדרך או לשמאלו שדה בור ושדה ניר מפנהו לשדה בור שדה ניר ושדה זרע מפנהו לשדה ניר היו שתיהן בורות או נירות או זרועות מפנהו לאיזה רוח שירצה: רבי יהודה אומר עוד תנאי בית דין שיוציא אדם את זבלו לר\"ה בשעת הוצאת זבלים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי בני אדם וברגלי בהמה ומיהו אם הזיק חייב לשלם רבי ישמעאל אומר עוד תנאי ב\"ד שמי שברח לו נחיל וישב לו על אילן חבירו שיכול להציל נחילו ולקוץ הענף ויתן לו דמי ענף והרואה את חבירו שיש לו חבית של דבש שנסדקה וקרובה להפסד והוא יש לו חבית של יין וחבירו אומר לו שפוך יינך ואמלא חביתך דבשי הנפסד ואפרע לך דמי יינך שחייב לעשותו וכן אם יש לחבירו חמור טעון פשתן ומת חבירו ולו יש חמור טעון עצים אומר לו לפרוק עציו ולהציל פשתנו והוא יפרע לו דמי עציו שחייב לעשותו וכתב רב אלפס שאין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי ישמעאל וכ\"כ הרמ\"ה וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק כדבריהם: עובד כוכבים שמכר קרקע לישראל וקבל הדמים ולא כתב לו השטר הרי הוא כהפקר וכל הקודם בהן זכה ולמעלה כתבתיו בסימן (קצ\"ו) [קצ\"ד]:" + ], + [ + "גר שמת ולא הוליד בישראל אחר שנתגייר אע\"פ שהוליד בנים בעודו עובד כוכבים אין יורשין אותו וכל הקודם בהן זכה: ואין בעל המיצר יכול לסלקו שהפקר אין בו משום דינא דבר מצרא: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל גר שמת ואין לו יורשין ובזבזו ישראל נכסיו אם חייבין הן בקבורתו. תשובה יראה דמיד כשמת הגר הופקרו נכסיו ושעבוד קבורתו לא מצינו שתהא מוטלת על שעבוד נכסיו דמחיים לא חל שעבוד זה שאם בא ב\"ח ונוטל נכי המת בחובו אין מחייבין אותו לקברו: וכ\"פ הרמב\"ם ז\"ל דאלמנה שגבתה כל הנכסים בכתובתה דאינה חייבת בקבורת בעלה: היה לגר הרבה שדות זה אצל זה ואין דבר מפסיק ביניהם החזיק באחד מהם לקנות כולם קנה את כולם אפילו במכוש אחד לא פירש לקנות כולם אלא החזיק סתם לא קנה במכוש אחד אלא כמלוא מענה לאורך השדה ולרחבו ואם נכש בגבול השדה באמצעיתו קנה מלוא מענה לימינו ומלא מענה לשמאלו ומלוא מענה לפניו מרובע כגון אם המענה מאה אמה קנה מאתים על מאה ואם נכש באמצע השדה קנה מאתים על מאתים במה דברים אמורים בשדה בית הבעל אבל בבית השלחין קונין במכוש אחד כל מה שנקרא על שם הגר כגון שיאמר שדה פלוני רגיל להשקות מבור פלוני ואם הוא מסויים במצריו כגון שיש ביניהם דבר המפסיק כל מה שהוא בתוך המיצר קונה במכוש אחד ומהו דבר המפסיק כגון מיצר וחצב והרמב\"ם ז\"ל כתב שאם אין ביניהם דבר המפסיק והוא בקעה גדולה קונה במכוש אחד כל מה שנקרא על שם אותו הגר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: היו לו שתי שדות חלוקות במיצר והחזיק באחת לקנותה קנאה לקנותה ואת חבירתה אותה קנה וחבירתה לא קנה לקנות לחבירתה אף אותה לא קנה החזיק בה לקנותה ואת המיצר ואת חבירתה או שהחזיק במיצר לקנות את שתיהן מיבעיא אם קנאה או לא ולא איפשיטא לפיכך אם בא אחר והחזיק בהן כראוי קנה: היו לו שני בתים זה לפנים מזה החזיק בחיצון לקנותו קנאו לקנותו ואת הפנימי חיצון קנה פנימי לא קנה לקנות הפנימי אף חיצון לא קנה ואם החזיק בפנימי לקנותו קנאו לקנותו ואת החיצון קנה שניהם לקנות החיצון אף הפנימי לא קנה ורב אלפס נתן לפנימי כל דין החיצון וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל וסברא ראשונה היא סברת רשב\"ם ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: כיצד היא החזקה בנכסי הגר כדרך שמחזיק הלוקח כגון נעל גדר ופרץ כל שהוא כדפרשינן לעיל ויש שהיא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר כגון אכילה פירות דבלוקח הוי חזקה אבל לא בנכסי הגר דאפילו אכל הפירות כמה שנים ולא תיקן גוף הקרקע לא הוי חזקה לפיכך המוצא שדה הגר חרושה וזרעה ולא כיסה אחר הזריעה וצמחה ואכלה לא הוי חזקה חניקה השדה מעצים ועשבים שבה אם כיון לתקנה לזריעה ומעשיו מוכיחים שכיון לכך כגון שליקט הכל גדולים וקטנים קנה ואם אין ניכר מתוך מעשיו שכיון לתקן לזריעה כגון שליקט הגדולים והניח הקטנים לא הוי חזקה ואפי' שאומר שכיון לתקנה וגם [היא] מיתקנה בכך שצריכין שיהו מעשיו מוכיחין שמכוין לתקן הקרקע כרת זמורות הגפנים ושריגי האילן אם ניכר שכיון לתקנה כגון שכרת מכל צד קנה ואם אינו ניכר כגון שכרת הכל מצד אחד לא קנה השוה פני השדה אם ניכר שכיון לתקנה לזריעה כגון שלקח ממקום הגבוה ונתנו למקום הנמוך קנה ואם אינו ניכר שמכוין לכך אלא להשוותה לעשות בה גורן כגון שלא הקפיד להשוותה כולה אלא משליך העפר והצרורות בכל מקום בלא הקפדה לא קנה כדפרישית שצריך שיהו מעשיו מוכיחין שמכוין לתקנה וכתב הרמ\"ה ז\"ל וה\"ה נמי בלוקח דהוי דינא הכי אבל רבינו הא כתב דלוקח קונה בכל ענין דלעולם איכא הוכחה דאדעתא למיקני עבד דאי בפניו כל זמן שעסוקים באותו ענין ודאי אדעתא למיקני עבד ואי שלא בפניו וא\"ל לך חזק וקני מסתמא שליחותיה דמקנה עבד ואדעתא למיקני עבד: הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות הראשון לא קנה שהרי לא עשה כלום בגוף הקרקע והוי כמי שעושה גל של אבנים על גבי הארץ שאינו קונה והשני המעמיד דלתות קנה שהרי מועיל להיות נשמר מה שבתוכה וכגון שעשה הדלת ונעלה: וה\"ה אם עשה הראשון גם הדלתות ולא נעל ובא השני ונעל קנה וכתב ה\"ר ישעיה והעצים והאבנים בין אם הם שלו או של גר וקנאם כבר בהגבהה חייב השני ליתנם לו וכיון שהראשון לא קנה קרקע הוה ליה כיורד לתוך חורבת חבירו וכנאה שלא ברשות והרמ\"ה כתב אם הלבנים היו של גר אע\"פ הגביהם ראשון לא קנאם כיון שלא כיון לקנותם אלא ע\"י בנין ובזה לא קנאם הילכך בתרא קנה הכל אבל אם היו הלבנים משלו או משל גר וכיון לקנותם לא קנה לא זה ולא זה ראשון לא קנה הקרקע כדפרישנא והג' נמי לא קנה קדיימא לן דיורד לתוך חורבת חבירו שלא ברשות ובנאה שיכול לומר עצי ואבי אני נוטל וא\"כ יכול לומר הראשון עצי ואבני אני נוטל נמצא שלא הועילו דלתות השני כלום אם יטול הראשון עציו ואבניו הילכך אם קדם קמא ומסלק דלתות דבתרא ואוקי הוא דלתות מדידיה קנה ואי לא דינא הכי דשקיל קמא לבנים דידיה ובתרא דלתות וארעא הוי הפקר כדמעיקרא ומאן דמחזיק בארעא זכה ע\"כ וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דלא משכחת ליה דקנה השני אלא כשבנה הראשון בלבני הגר ע\"י פועלים שהם לא כיונו לקנות ונמצא שנשארו הפקר עד שהעמיד השני דלתות וקנה הכל בהעמדתן אבל אם בנה הראשון בעצמו אם בנה בשלו ודאי לא יקנה השני הבנין שבנה הראשון אלא הראשון נוטל עציו ואבניו ואף אם בנה משל הגר הרי קנאם בהגבהת העצים ואבנים ולא נשאר אלא הקרקע ואותו הקרקע לא קנה השני בהעמדת דלתות לפיכך לא משכחת לה אלא כשבנה הראשון ע\"י פועלים כדפרישנא: המוצא פלטרין בנויין ועומדין והוסיף בהן אפילו ציור או כיון של שאמה על אמה כנגד הפתח קנה וכן אפילו לא צר בהן אלא צורה אחת של חיה או עוף קנה כיון דחשיב: המציע מצעות בנכסי הגר ושכב עליהן קנה אע\"פ שלא עשה מעשה בגוף הקרקע הואיל ונהנה מגוף הקרקע: ודוקא שהציע מצעות ושכב עליהן אבל מצאן מוצעות ושכב עליהן או שכב בבית בלא מצעות לא קנה: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שאם ערך בהן שולחן ואכל עליו קנה: היתה מחיצה בנויה בנכסי הגר ובא אחר ובנה עליה מחיצה להחזיק בו לא קנה אפי' נבלעו המחיצות התחתונות ונשארו העליונות קיימות שבשעה שבנה לא הועיל ובשעה שהועיל בא מאליו: היה גודר ופורץ ולא כיון להחזיק כגון שהיה סבור שהוא שלו ונמצא של גר לא קנה: אבל אם היה סבור לזכות בנכסי גר פלוני ונמצא שלא היה שלו אלא של גר אחר קנה מאחר שכיו לקנות: משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו דכיון שמת הגר פקע שיעבודו וחזר לבעליו: וה\"ה נמי אם יש לו [שטר על] משכונת קרקע מוחזק ביד ישראל ומת חוזר הקרקע לבעליו: משכונו של גר ביד ישראל ובא אחר והחזיק בו הראשון קונה כנגד מעותיו והשני קונה המותר בד\"א שלא היה המשכון בחצר הראשון אבל אם הוא בחצרו ומשתמר הראשון קנה הכל: גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שאשתו מועברת או שעדיין לא מת חייבים להחזיר: החזירו ואח\"כ שמעו שהשמועה הראשונה אמת ובראשונה מת או מת בנו או הפילה אשתו והחזיקו בהן אחרים המחזיקים בשנייה קנו והמחזיקים בראשונה לא קנו: גר שמת והיו לו עבדים גדולים וקטנים הגדולים זכו בעצמן ויצא לחירות והקטנים כל הקודם בהן זכה: גר שבזבזו ישראל את נכסיו והיו עליו חובות כל מלוה שנגבית מן היורשין ומן הלקוחות נגביה גם מאלו שזכו בהן ואן גובין מהן אלא בשבועה היו רבים שהחזיקו בהן אחרון אחרון נפסד אין לו גובין משלפניו:" + ], + [ + "הלכות נחלות", + "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו מפני שאין לו בן מעבירין את הנחלה לבת [אבל היה לו בן הוא קודם לבת ותנן נמי בן קודם לבת] וכל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת בת קודמת לאחין וכל יוצאי יריכה של בת קודמין לאחין אחין קודמין לאחי האב וכל יוצאי יריכן של אחין קודמין לא��י האב והאב קודם לכל יוצאי יריכו [ס\"א יריכן] נמצא סדר נחלות כך הוא מי שמת בנו יורשו לא נמצא לו בן רואין אם יש לו זרע (לבן) [בין] זכר או נקבה עד סוף כל הדורות עומד במקומ ויורש הכל לא נמצא זרע לבן אם יש לו בת תירשנו לא נמצא לו בת רואין אם יש לה זרע בין זכר בין נקבה עד סוף כל הדורות יורש הכל לא נמצא לה זרע תחזור הירושה לאביו של מת ואם אין אביו קיים תחזור לזרעו שהן אחי המת אם יש לו אח יורש הכל ואם אין לו (*אח ויש לו זרע זרעו) [*ס\"א אבל הניח זרע עד סוף כל הדורות] עומד במקומו לירש לא נמצא לו אח ולא זרע ממנו תחזור הירושה לאחות המת או לזרעה עד סוף כל הדורות לא נמצא לו אחות ולא זרע ממנה תחזור הירושה לאבי אביו של מת ואם אינו קיים חוזרת לזרעו שהם אחי אבי המת אם יש לו אחים או לזרעם עד סוף כל הדורות ואם אין אחים לאבי המת ולא זרע מהם חוזרת לאחות אבי המת ולזרעה ואם אין אחות לאבי המת ולא זרע מהם חוזרת לאחות אבי המת ולזרעה ואם אין אחות לאבי המת ולא זרע ממנה חוזרת לאב אבי אביו של מת ואם אינו חי מוריו לזרעו שהן אחי אבי אביו של מת או לאחות אבי אביו של מת ולזרעה ועל זה הדרך הנחלה ממשמשת למעלה עד ראובן ולעולם כשאין האב ולא זרעו ממשמשת דור אחד למעלה והזכרים וזרעם עד עולם קודמים לנקבות כגון בנות אחי המת לאחות המת ובנות אחי אבי המת לאחות אבי המת: ראובן שהיו לו ב' בנים ומתו בחייו ואחד הניח ג' בנים והשני לא הניח אלא בת אחת ואח\"כ מת ראובן שלשה הבנים הללו נוטלים החצי ובת בן השני תטול החצי שכל אחד עומד במקום אביו לירש חלקו: ועל דרך זה חולקין לעולם שכל מי שמוריש נכסיו ואין היורש קיים אלא יורשי היורש ולאחד מבניו יורשים רבים ולשני אין לו אלא בן אחד היחיד נוטל חלק כחלק המרובין: משפחת האם אינה קרויה משפחה שאין האם יורשת את בנה: לפיכך אחין מן האם אין יורשין זה את זה אלא כל אחד ואחד משפחת אביו יורש אותו: אבל האיש יורש את אמו וכן הבת את אמה אם אין לה בן שדינם בנכסי האם כמו בנכסי האב ששניהם יורשין אותה אלא שבן וזרעו קודמין לבת: אין הבן יורש לאמו בקבר להנחיל לאחין מן האב שאם מת בחייה ואח\"כ מתה אין אומרים אילו היה חי עודנו היה יורשה עכשיו נמי אם אין לו זרע אלא אחיו מאביו יעמדו במקומו לירש אותה אלא אם יש לו זרע עומד במקומו אבל אם אין לו זרע אין אחיו מאביו יורשין אותה אלא תחזור ירושתה למשפחת אביה: וגם עובר במעי אמו אינו יורש את אמו אם מתה כשהיא מעוברת להנחיל אחיו מאביו: אבל אם מתה האם בחייו ואח\"כ מת הבן אפי' הוא קטן בן יומו הואיל וחי אחריה אפי' שעה אחת נוחל אותה ומנחיל לאחיו מאביו: כל הקרובין אפילו בעבירה יורשין ככשרין כיצד היה לו בן או אח ממזר הרי זה יורש ככשר וכן שאר כל היורשין אבל בנו משפחה וכותית אין יורש אותו:\n" + ], + [ + "הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו בין אם הניח בנים מרובין או מועטין לעולם הוא נוטל פי שנים כאחד מן הבנים ואלו ב' החלקים חשובין לו כחלק אחד וצריכין ליתנם לו שניהם ביחד כאשר ביארתי למעלה: ודוקא שנולד בחיי האב אבל אם נולד אחר מיתתו כגון שמת והניח אשתו מעוברת וילדה תאומים או שהיו לו ב' נשים ומת והן מעוברות אין הבכור נוטל פי שנים: ואם יצא רוב פדחת בחיי האב הרי הוא כילוד ונוטל פי שנים אע\"פ שלא יצא כל ראשו לאויר העולם: בכור שנולד טומטום ואח\"כ נקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דבעינן שיהא זכר משעת לידה: בכור שילדה אמו נפל תחלה אפילו שיצא רו�� הנפל חי לאויר העולם זה שנולד אחריו הוא בכור לנחלה: אבל בן ט' חדשים שיצא ראשו חי אין הבא אחריו בכור לנחלה: יוצא דופן והנולד אחריו שניהם אינם בכור לנחלה: הבכורה תלויה באב לפיכך אם אין לאב בנים אפילו נשא אשה שילדה כבר וילדה לו הוא בכור לנחלה אבל אם היו לו בנים אפילו נשא אשה שלא ילדה וילדה אינו בכור לנחלה: כותי שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר ונולדו לו בנים אין לו בכור לנחלה: אבל ישראל שיש לו בן משפחה או מכותית בן הנולד לו אח\"כ מישראלית הוא בכור לנחלה: היה הבכור ממזר אפ\"ה נוטל פי שנים ואצ\"ל אם היה בן גרושה או בן חלוצה: ספק בכור כגון שילדו ב' נשיו ביחד ואין ידוע איזו ילדה תחיה אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה ונוטלים בין שניהם חלק בכורה לא הוכרו מעולם לא מהני להו שיכתבו הרשאה זה לזה: מי שלא שהתה אחר מיתת בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה לסוף ז' חדשים ואין ידוע אם הוא בן ט' חדשים לראשון או בן ז' לאחרון אין לו כלום מנחלת שניהם אפילו כפשוט והנולד אחריו נוטל בנכסי שני כפשוט אבל חלק בכורה אין לו אפילו ע\"י הרשאה שיכתבו זה לזה: ג' נאמנין על הבכור היה אמו ואביו חיה נאמנת מיד אחר שנולד לומר זה יצא ראשונה ומשיצא מתחת ידה אינה נאמנת אמו כל ז' ואביו לעולם: אפילו אומר על מי שלא הוחזק שבנו הוא זהו בכורי נאמן ונוטל פי שנים אפילו בנכסים שיפלו כשהוא גוסס: וכן אם אמר על המוחזק לנו בבכור שאינו בכור נאמן פי' רשב\"ם לאו בעדים מיירי שאם יש עדים עליו שהוא בכור אין האב נאמן להכחישם אלא בקול בעלמא והרמב\"ן פירש דאיפכא מסתברא דאי הוי מיחזק ע\"י אביו שהיה רגיל לומר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל אי איכא עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על זה שהוא בכור (והאחד) [והאב] אומר שאינו בנו: שמעו עדים שאמר פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים פלוני בני בכור הוא אינו נוטל פי שנים דשמא בכור לאמו הוא דקאמר: אבל אם אמר דברים שמוכיחים עליו שהוא בכור לאב אע\"פ שלא פירש נוטל פי שנים כגון שאמר לו' בני בכור הוא ורוקו מרפא חולי העינים דגמרינן שרוק של בכור לאב מרפא ולא רוק בכור לאם: מי שנשתתק בודקים אותו כדרך שבודקים לגיטין כמפורש בא\"ה אם רומז בני בכורי הוא נוטל פי שנים: טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו ממעט בחלק בכורה כגון אם יש שם ו' מנים ובכור ופשוט וטומטום חשבינן לענין חלק בכורה כאילו אינו ונוטל הבכור בחלק הבכורה שני מנין וד' מנין הנשארים יחלקו ביניהם ויגיע לבכור ג' מנים ושליש ואילו היה ממעט לא היה מגיע לחלקי אלא שלשה מנים וכן בן הנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בבכורה אם יש שם ו' מנים ובכור ופשוט ובן הנולד אחרי מות אביו ומת נוטל הבכור ב' מנים בחלק בכורה וד' מנים הנשארים חולקין ביניהם נמצא שיש לו ד' מנים: ואם נולד בחיי האב שממעט אינו נוטל בחלק הבכורה אלא מנה וחצי ולכל אחד מנה וחצי הרי שיש לו ג' מנים וכשימות האח חולקין המנה וחצי הרי שאין מגיע לחלק הבכור אלא ד' מנים פחות רביע: מת הבכור בחיי האב יורשיו עומדין במקומו ליטול חלק בכורתו כדרך שנוטלים חלק פשיטותו כגון ראובן שהיו לו ב' בנים בכור ופשוט ומתו בחייו ולזה בן ולזה בן כשימות ראובן יטול בן הבכור פי שנים בנכסיו כאילו היה הבכור קיים וכן הפשוט יטול השליש: לשון הרמב\"ם ז\"ל וכן הדין בבני אחין ובבני אחי האב ובכל היורשין אם היה אבי אחד (מהאחין) (ס\"א מהיורשין) בכור נוטל חלק הבכורה שלו זה היורש מחמתו עד כאן ואיני מבין דבריו דלא שייך בכורה אלא בבן היורש את אביו ולא בשאר היורשין:" + ], + [ + "אין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסי האב אבל לא בנכסי האם אפילו שהוא בכור לאב ולאם חולקין בה הוא והפשוט בשוה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן שמת והניח בנים ואלמנה והאלמנה מתה קודם שנשבעה על כתובתה אם יש לבכור פי שנים דמספקא לן אם הנכסים קרויין נכסי האם כיון שלא נשבעה על כתובתה. תשובה כל זמן שלא נשבעה על כתובתה ולא הגבוה ב\"ד את כתובתה כל הנכסים בחזקת בעלה ולא זכתה בהם כלום והבנים יורשים את אביהם ויש בהם דין בכורה: ואין הבכור נוטל פי שנים אלא במה שהוא מוחזק בבית אביו כשמת אבל לא במה שראוי לבוא לו אח\"כ כגון אם מת יעקב בחיי יצחק אין ראובן נוטל פי שנים במה שיורשין מיצחק: ולא נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אלא נוטל ב' חלקים כמו שהן עם שבחן ונותן דמים בשביל השבח של חלק הבכורה לא שנא שהשכיחוהו היורשין לא שנא שבחו הנכסים מהמתן לפיכך לא מיבעיא אם בנו בתים ונטעו כרמים והשביחו הנכסים שאינו נוטל פי שנים אף על פי שהוציאו עליהן מתפיסת הבית אלא אפילו היה להם פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים שאין מזונותיה עליהם או שהיתה רועה באפר (וילדה) אינו נוטל פי שנים לא בולד ולא בשבח שהשביח גוף הפרה ולא בשכירות הפרה ולא מיבעיא בשכירות שעלה בה אחרי מות אביהם אלא אפילו מה שעלה בה בחיי אביהם אינו נוטל דהוי כמלוה ומיהו דוקא כי האי גוונא וכגון שחת שגדל ונעשה תבואה או תמרים קטנים שגדלו ונעשו גדולים אבל אילן דק שנתעבה ונעשה גדול נוטל בו פי שנים ואם מחמת הוצאה השביחה אינו נוטל בה פי שנים ור\"ח פסק שנוטל פי שנים בשבח: והרמב\"ם כתב שאינו נוטל פי שנים בשבח ואפילו הכי כתב הניח להם אביהם בהמה מוחכרת או מושכרת או היתה רועה וילדה הבכור נוטל בה פי שנים ובולדה שחט אחד ממכירי אביו בהמה ואחר כך מת אביו נוטל פי שנים במתנות אותה בהמה עד כאן ודעת א\"א הרא\"ש ז\"ל נוטה לסברא הראשונה: ואם מיחה הבכור כפשוטים ואמר אל תשביחו הנכסים עד שנחלוק ולא שמעו לו והשביחום אם לא עשו בהם שינוי כגון שהיו ענבים ובצרום נוטל פי שנים בשבחם אבל אם עשו בהם שינוי כגון שדרכום קנאום בשינוי ואינו נוטל פי שנים בשבח וגם לא בהפסד שאם נתקלקלו הענבים משלמים דמי הענבים כמו שהיו קודם הבציר וכן אם לא שינו כגון שבצרום ונתקלקלו אין לו חלק בהפסד אף על פי שיש לו חלק בשבח: ואינו נוטל פי' שנים במלוה שהיה לאביהם ביד אחרים אפילו אם היא בשטר לא שנא גבו קרקע או מעות בד\"א במלוה בלא משכון אבל במשכון פי' רשב\"ם שנוטל פי שנים דכמוחזק דמי אפילו משכנו בשעת הלואתו ואם המלוה על משכונא של קרקע באתרא דלא מסלקי שקיל בה פי שנים ובאתרא דמסלקי לא שקיל ופירש ה\"ר יוסף הלוי הא דשקיל באתרא דלא מסלקי דוקא בדלא מטא זמנא בחיי אבוהון דאז כקרקע דמי כיון דלא מצי לסלוקיה אבל מטא זמנא בחיי אבוהון לא שקיל ורשב\"א כתב הא דלא שקיל באתרא דמסלקי היינו באתרא דמסלקי מיד אבל בסתם המקומות דסתם משכונא שתא הוי כמכר לעולם ואפילו לאחר הזמן וכשהממושכן פודה חשבינן ליה כחוזר ולוקח וכ\"ש באתרא דלא מסלקי אפילו אחר שהגיע זמנו ע\"כ והא דאינו נוטל באתרא דמסלקי לכאורה נראה דאפי' בגוף השדה הממושכן אבל הראב\"ד פי' דלאו אגופא דמשכנתא קאמר אלא אפירי דאכיל מההיא משכנתא בנכייתא דהוי כמו שבח ואין הבכור נוטל פי שנים בשבח אבל כי גבו מהאי ארעא שקיל פי שנים ומיהו אי גבו מעות לא שקיל בהו פי שנים דזוזי לאו מוחזקים נינהו אבל באתרא דלא מסלקי כיון דקנה להו ארעא לפירי כמאן דקנה להו גופא דארעא דמי ע\"כ: ואם היה לאביהם מלוה ביד בנו הבכור נוטל ממנה חצי חלק הבכורה: יצא עליהם שט\"ח בכור פורע בו פי שנים: ואם אינו רוצה ליטול פי שנים ולא לפרוע פי שנים רשאי ונפקא מינה דאם שאר היורשים קטנים או אם אינן כאן שאין הבעל חוב יכול לגבות ממנו אלא כפי חלק הפשיטות: כתב ה\"ר יוסף הלוי דדוקא בחלק הבכורה שהוא מתנה אבל בחלק הפשיטות אינו יכול לסלק עצמו ולומר לבעלי חובות הנה הנכסים לפניכם איני רוצה לירש כלום ולא לפרוע כלום אלא כופין אותו להטפל בדבר ולמכור אותן ולהגבותן או לשומן שהוא במקום מורישו וכמו שהמוריש אינו יכול לסלק עצמו גם היורש אינו יכול לסלק עצמו וכתב הרשב\"א ז\"ל על דבריו אפשר שלא אמר אלא לרב הונא דאמר פריעת ב\"ח מצוה וכופין אותו בשוטים כי אמר לא בעינא למיעבד מצוה אבל לדידן אין כופין בשוטים אלא בהורדת נכסים עד כאן והראב\"ד כתב דאפילו בחלק פשיטות אם אמר איני רוצה בירושה ולא אפרע חובותיו אין כופין אותו אלא הכא לענין חזרה קאמר דאילו בחלק פשיטות אי אמר לא ירתינא ולא פרענא וכי פרעו אחי בזוזי הדר ואמר הבו לי מנתי ואפרע לכו זוזי מצד הדר ביה דמכי מיית אבוהי זכה בחלק פשיטות וכי אמר לא פרענא לאו זבינא הוה ולא מתנה ולא הפקר אבל בחלק בכורה אכתי לא זכה ביה דמתנה קרייה רחמנא ובמתנה כיון דאמר אי איפשי בה דבריו קיימין הילכך מכי אמר איני נוטל לא מצי הדר ביה עד כאן: בכור שמכר חלק בכורתו קודם שחלקו מכרו קיים שיש בה זכות קודם חלוקה: לפיכך אם חלק עם אחיו במקצת נכסים בין במקרקעי בין במטלטלי ונטל חלק כפשוט גילה בדעתו שמחל על חלק בכורתו מכל הנכסים ואינו נוטל חלק אלא כפשוט וכתב הרמב\"ם ז\"ל בד\"א שלא מיחה אבל אם מיחה ואמר בפני שנים ענבים אלו שאני מחלק עם אחי בשוה לא מפני שאני מוחל על חלק בכורה הרי זו מחאה ולא הפסיד מחלקו כלום בשאר הנכסים אפילו מיחה בענבים כשהן מחוברים ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר בשאר הנכסים אבל דרכן וחלק עמהם בשוה ולא מיחה בהן משנעשו יין ויתר בכל הנכסים הא למה זה דומה למי שמיחה בענבים וחלק עמהן בשוה בזיתים שויתר בכל וכן כל כיוצא בזה ע\"כ: כתב רשב\"ם ובחלק פשיטות אין לו בו קודם חילוק למכרו או ליתנו במתנה ולא נהירא שמיד אחרי מות אביהם זכה בו למכרו או ליתנו: ומיהו אינו יכול להסתלק ממנו בדיבור כדרך שמסתלק מחלק בכורה אם לא בלשון מתנה או הפקר:" + ], + [ + "האומר על אחד שלא היינו מוחזקין בו כבנו שהוא בנו או אחיו או אחד משאר יורשין הראויין לירשו נאמן בין אם הוא בריא או שכ\"מ וירשנו בין נכסים שיש לו עתה בין נכסים שיפלו לו כשהוא גוסס: ואפילו נשתתק ורמז שזהו היורש בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין ורשב\"ם פי' שאינו נאמן אלא להורישו נכסים שהן עתה בידו אבל לא שיבואו לו אח\"כ וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: כתב הרמב\"ם ז\"ל היו מוחזקין בו שהוא אחיו או בן דודו ואמר אינו אחי ולא בן דודי אינו נאמן: אבל נאמן על מי שהוא מוחזק בבנו לומר אינו בני ולא יירשנו אפילו אם יש לבן בנים אע\"פ שאינו נאמן עליו לומר אינו בני לענין יוחסין ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו: אמר זה בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן במה שאמר עבדי אפילו בתוך כדי דבור שאם היה עבדו לא היה קורהו תחילה בני ואפילו אם אינו מ��משו אלא כבנו כך פירש רשב\"ם ונראה דוקא לאחר כדי דיבור אבל חזר בו תוך כדי דבור נאמן אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן שמה שקראו עבדו רוצה לומר שמשמשו כעבד ונאמן אפילו אינו משמשו תשמיש של עבד אבל אם אמר עבדי זה ששוה כך וכך או כיוצא בזה שאין אומרים אותו אלא לעבד וחזר ואמר בני אינו נאמן אפילו שמשו כעבד שאם היה בנו לא היה אומר עליו כך ואם היה עובר על המכס ואמר בני וחזר ואמר עבדי נאמן שלא אמר תחילה בני אלא לפטרו מן המכס אמר עבדי וחזר ואר בני אינו נאמן והרמ\"ה כתב הא דמהימן בבית המכס כי חזר ואמר עבדי ה\"מ דלא איתחזק אימיה בבת ישראל אב איתחזק אימיה בבת ישראל לאו כל כמיניה למימר עליה עבדי דכי הימניה רחמנא אבריה כגון דאמר בני זה ממזר הוא דאיכא למימר אולודיה מחייבי כריתות אי נמי כגון דידוע דבר אתתיה הוא ואמר עליה דלאו בריה הוא והוהליה ממזר ממילא אבל בעלמא לא מהימן והאי כיון דאיתחזק אימיה בבת ישראל לאו כל כמיניה לאחזוקה בשפחה עד כאן: כתב הרמב\"ם ז\"ל מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא זה ומשוחררת היא אמו אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר שהוחזק בדקדוקי מצות הרי זה יירשנו ואע\"פ כן אינו נושא ישראלית עד שיביא ראיה שנשתחררה אמו ואח\"כ ילדה שהרי הוחזקה שפחה בפנינו ואם משאר הדיומות הוא ואצ\"ל אם הוא מהמפקירין עצמן לכך הרי הא בחזקת עבד לכל דבריו ואחיו מאביו מוכרין אותו ואם אין אחים מאביו חוץ ממנו אשתו מתייבמת וזה הדין נ\"ל שהוא [הולך] על עיקר הקבלה ויש מי שלא חילק בין כשרין לשאר העם לענין שלא ימכרו אותו אחיו בלבד ויש מי שהורה שאפילו ליורשו לא נחלוק בישראל ואין ראוי לסמוך על דבר זה [ע\"כ] ורב נטרונאי כתב הוא בנו לכל דבר ויורשו ופוטר את אשתו מן היבום אפילו אין לה גט חירות ויש אומרים שהוא בנו לחומרא שאשתו חולצת ואינה מתייבמת וצריך גט שחרור לישא בת ישראל ואם קדש בלא גט שחרור צריכה גט ממנו ואין מניחין אותו לישאנה ולענין ממון נקטינן לחמרא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מזבני ליה ירתי וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדברי רב נטרונאי וכתב הרמב\"ם לא נראו לי דברי הגאונים ואין דבריו נראין ע\"כ [דבריו]:" + ], + [ + "אחד מהאחין שאמר על אחד מן השוק זה אחינו ויש לו לחלוק עמנו בירושתנו אם שאר האחין מודים לו יורש עמהן אלא זה המעיד לבדו נותן לו מחלקו מה שבא לידו מחלק הספק כגון אם הן שני אחין נוטל אותו שאינו מודה החצי והמעיד נוטל החצי ונותן ממנו לספק השליש מת הספק יחזור מה שנטל למקומו לזה שהעיד וכן אם יפלו לו נכסים ממקום אחר יירשנו זה שהעיד לבדו לא כפרו בו שאר האחים אלא אמרו אין אנו יודעים אם אחינו הוא אם לאו חולקין על הדרך שכתבנו וכשימות הספק יחזור מה שנטל לזה המעיד שנתנו אבל אם יפלו לו נכסים ממקום אחר יחלקו ביניהם ואפי' מה שלקח אם השביח שבח המגיע לכתפים יחלקו ביניהם אבל שבח שאינו מגיע לכתפים הוא של המעיד לבדו ופירש רשב\"ם שבח המגיע לכתפים שטרח והשביח ושאין מגיע לכתפים כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שירטון וה\"ר יוסף הלוי פירש שבח המגיע לכתפים כגון ענבים העומדות ליבצר ושאין מגיע לכתפים כגון שעדיין צריכות לקרקע כתב הרמ\"ה ז\"ל היכא שנטל הספק עם אחיו שהודה לו בחלקו וקנה נכסים ממקום אחר ומת ולא הניח אלא הנכסים שקנה ממקום אחר דינא הוא דשקיל האי אהא דאודי ליה מחנהו נכסים כשיעור מאי דשקיל מריה דנכסים מחלקו ושארא פליג ליה בהדי שאר אחין הילכך היכא דשביק האי ספק נכסים ל\"ש שבק הנהו נכסי גופייהו דשקיל מהאי אהא דאודי ליה ל\"ש נפלו לו ממקום אחר ל\"ש שביק שיעור נכסים דשקל מהאי לא שנא טפי מהכי דינא הוא דשקיל האי אחא דאודי מהנהו נכסים כשיעור מאי דיהיב ליה איהו מחולקיה ושארא פליג בשוה ואי לא שביק שיעור מאי דיהיב ליה שקיל אחא דאודי ליה כולי ממונא דשבק ואי ליתיה לממונא דהאי אחא דאודי בעיניה גבי דהאי ספק ולא ממונא דידיע דאתי מהמתיה פלגי להו כולהו אחי לכולא ממונא בשוה ע\"כ: הרי שיושב בנחלתו ובא אחד ואמר לו אחיך אני חלוק עמי וזה אמר לו איני מכירך נאמן אפילו שיצא קול שיש לו אח במדינת הים: כל יורש שהוא ודאי יורש ויש אחד שהוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי והודאי נוטל הכל היו שניהם ספק חולקין: לפיכך מי שמת והניח בן ובת וטומטום אם הנכסים מרובים שדין הבנים לירש ובנות ליזון הבנים דוחין אותו אצל הנקבות ומיהו אינו ממעט חלק הנקבות אלא מוציאים תחילה מזונות לבנות עד שיבגרו ואחר כך יתנו לטומטום כשיעור הזה ואם הנכסים מועטין שדין הבנות להיות נזונות ואי לבנים כלום הבנות דוחות אותו אצל הבנים ואין לו כלום ואם יש מותר משיעור מזון הבנות עד שיבגרו נוטל בו חלק עם הבנים ממה נפשך ואם אין שם אלא טומטום ובת והנכסים מרובים יטול הטומטום שלשה חלקים פלגא שקיל ממה נפשך אידך פלגא שמא זכר הוא ויש לו ליטול הכל הילכך הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין אותו כחצי ואם הנכסים מועטים אין לטומטום כלום ואם אין שם אלא טומטום וכן והנכסים מועטים יטול הטומטום שלשה חלקים פלגא ממה נפשך ואידך פלגא שמא נקבה הוא ויש לו ליטול הכל הילכך הוי ליה ממון המוטל בספק וחולקין ואם הנכסים מרובין הטומטום נזון ולא יירש: בד\"א בטומטום אבל באנדרוגינוס דבריה (בפ\"ע) הוא אם הוא עם הבן אין לו כלום לא שנא אם הנכסים מרובין לא שנא מועטין ואם הוא עם הבת אם הנכסים מרובין יורש עמה ואם הן מועטין אינו נזון עמה ואם אין שם אלא הוא יטול הכל: וספק וסבא בנכסי יבם ושאר ספיקות שבהן כתבתי בספר אבן העזר: נפל הבית עליו ועל אמו יורשי הבן כגון אחיו מאביו אומרים האם מתה תחילה והבן יורשה ואנחנו נירש אותו ויורשי האם אומרים הבן מת תחלה ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב מעמידים הנכסים בחזקת יורשי האם ל\"ש אם היה לה עוד בן מאיש אחר לא שנא אין לה בן מאיש אחר: נפל הבית עליו ועל בן בתו אם מת האב תחילה יירשנו בן בתו ומוריש לקרוביו שהן אחיו מאביו ואם בן בתו מת תחילה הנכסים של יורשי האב שאין האיש יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו וכתב הרמב\"ם ז\"ל שיורשי האב חולקין עם יורשי הבן וה\"ר ישעיה כתב שמעמידין הנחלה בחזקת יורשי האב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה להעמיד דברי הרמב\"ם בדוחק ודברי ה\"ר ישעיה מרווחין ביותר: וכן הדין אם נשבה האב ומת בשביה ומת בן בתו כאן או שנשבה בן בתו ומת בשביה ומת אבי אמו כאן ואינו ידוע איזה מת קודם: נפל הבית עליו ועל אביו או על אחד ממורישיו והיה על הבן שטר חוב ואין לו לפרוע אלא מאלו הנכסים שראוי לירש יורשי האב אומרים הבן מת תחילה ולא ירש כלום ולא יגבה מאלו הנכסים שראוי לירש ובעל חוב אומר האב מת תחילה והנכסים בחזקת יורשי האב על בעל חוב להביא ראיה שמת האב תחילה ואם לאו לא יטול:" + ], + [ + "האומר איש פלוני בני לא יירשני בני בכורי לא יטול פי שנים לא אמר כלום וכן אם אמר בתי תירשני ויש לו בן או שאמר לאיש נכרי או אפילו על אחיו יירשני והוא יש לו בת לא אמר כלום שאינו יכול להוריש מי שאינו ראוי לירש ולא לעקור הנחלה ממי שראוי לירש: אבל אם היו לו בנים רבים ואמר על אחד מהם שיירש הכל או שריבה לאחד ומיעט לאחר וכן אם יש לו בנות רבות ואמר על אחת שתירש הכל או שריבה לאחת ומיעט לאחרת דבריו קיימים בד\"א בלשון ירושה שאמר פלוני בני יירש הכל או יירש כך וכך אבל אם אמר פלוני לא יירש לא אמר כלום וכתב הרמ\"ה אי נמי אמר פלוני לא יירש אלא כך וכך א\"נ אמר ראובן בני יירש חלקו וחלק שמעון לא אמר כלום דלאו כל כמיניה לאורותי חלקיה לאחריני וכמאן דאמר לא יירש שמעון דמי וכן היכא דתליא לירושה דראובן בלא יירש דשמעון כגון שאמר לא יירש שמעון אלא ראובן לאו כלום הוא והני מילי דתליא נחלת ראובן בהעברת נחלת שמעון כדאמרי' אבל אם אמר ראובן בני יירשני או יירש כל נכסי ולא יירש שמעון כלום כיון דלא תליא לירושת ראובן בלא יירש דשמעון דביריו קיימים דכיון דאמר ראובן בני יירש קנה ודקאמר שמעון לא יירש מילתא באפי נפשיה הוא וכמאן דליתיה דמי עד כאן: בד\"א בפשוטים אבל בבכור אינו יכול להעביר מחלק בכורתו כלום להוריש לשום אדם ואפילו לאחר מן האחין: ואין חילוק בכל זה בין בריא לשכיב מרע לדעת ר\"ח אבל רב האי ורב אלפס פסקו דוקא בשכיב מרע יכול לשנות בלשון ירושה אבל בריא לא מהני לפיכך אם ריבה לאחד ומיעט לשני בלשון ירושה דבריו בטלים ותשאר הירושה בחזקתה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: והיכא שיש לו בכור וריבה לאחר בלשון ירושה כגון שאמר פלוני בני יירש כך וכך או שהשוה להם הבכור כתב ה\"ר יוסף הלוי כשם שדבריו בטלים אצל הבכור כך הן בטלים אצל הפשוטין אלא חולקין הכל בשוה כאילו לא אמר כלום שהרי אותן שריבה להן צריכין למלאות לבכור פי שנים מאותו הריבוי שריבה להן נמצא שבלה הצוואה שהרי נפחתה להם ממה שצוה וכיון שבטלה מכללה חזרה הירושה לעיקר הדין שיטול הבכור פי שנים והשאר יחלקו בשוה ע\"כ וי\"א שחלוקת הפשוטים קיימת ומקבצים מכולן כפי החשבון ומשלימים לבכור לפי שהבכור עם האחין בזה כדין ב\"ה שנוטל מהם כפי חשבון מה שנותן להן אביהן וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל: בד\"א דלא מהני בבת בין הבנים או אחר בין הבנות דוקא כשאמר לשון ירושה פלוני יירש אבל אם נתן בלשון מתנה דבריו קיימין ואפילו בחלק בכורה אדם יכול ליתן את שלו לכל מי שירצה ואפי' בת בין הבנים או אחר בין הבנות אם אמר בלשון מתנה עם הירושה מהני בין שכתב לשון מתנה תחלה כגון תנתן שדה פלו' לפלו' ויירשנה או לבסוף כגון יירש ותנתן לו או אפילו כתב לשן ירושה תחילה וסוף כגון יירש שדה פלוני ותנתן לו ויירשנה ואפילו נתן לאחד ב' שדות וכתב על אחת לשון ירושה ועל השנית לשון מתנה כגון תנתן שדה פלוני לפלו' וירש שדה פלונית או יירש פלו' שדה פלו' ותנתן לו שדה פלונית או שנתן לשנים שדה אחת וכתב תנתן לפלוני חציה של שדה פלונית ויירש פלוני חצי הנשאר מהני ואפי' שהה בין זה לזה יותר מכדי דיבור אבל ב' שדות וב' בני אדם וכתב תנתן שדה פלונית לפלוני ויירש פלוני שדה פלונית לא מהני עד שיאמר פלוני ופלו' יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי להם במתנה ויירשום ופי' רשב\"ם אפילו אמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי להם במתנה או פלו' ופלו' נתתי להם שדה פלונית ופלונית ויירשום ואפי' אמר פלוני ופלו' יירשו שדה פלונית ופלוני שנתתי להם או פלוני ופלוני נתתי להם שדה פלו' ופלונית ויירשום קנו והכי מסתברא בד\"א ששהה לומר לשנ�� אחר כדי דיבור שאמר לראשון אבל אם אמר לו תוך כדי דיבור שאמר לראשון מהני לשון מתנה דהאי ללשון ירושה דהאי אפילו בב' דשות ובשני בני אדם: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן היה מצוה ואמר אם אפטר אני קודם לאשתי עשיתי אותה יורשת גמורה בכל נכסי והנחתי ליורשי אחרי ה' זהובים לכל אחד ומהיום תלך אשתי ותחזיק בנכסים בכל מה שיש לי בעולם חזקה גמורה מהיום ולעולם ומעכשיו תירש ותוריש ותנחיל ותעשה חפצה בכל מה שיש לי בעולם ולקח קנין על זה. תשובה מה שנתן לאשתו בלשון ירושה לאו כלום הוא אמנם רואה אני לקיים צוואה זו מתוך תיבה אחת שכתוב בה ותחזיק בכל מה שיש לי בעולם ותחזיק הוא לשון מתנה ותנן כתב לשון מתנה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימים: שאלה אחרת ראובן צוה מחמת מיתה שיתנו נכסיו לפ' כך וכך והשאר יחלקו אותן לג' אחיותיו לכל אחת שליש והיה לו בת. תשובה ודאי מה שהוריש לאחיותיו במקום בת לאו כלום הוא אמנם כיון שאמר שיתנו לפלוני כך וכך מהני לשון מתנה ללשון ירושה דאחיות ועוד אין אנו צריכין לכל זה דאפילו ליכא הכא מתנה דאחר קנו אחיות דיחלקו לשון מתנה הוא ודבריו קיימים אפילו במקום בת: אע\"פ שלא שייר לבת כלום דלא בעי שיור במתנת שכ\"מ היכא שמת אלא דבריו קיימין וככתובין וכמסורין דמו: שאלה אחרת ד' אחיות היו פנויות ודרות ביחד והיה להן אח שלא היה נוהג כשורה לפי דעתן והיו רוצים להעביר נחלתן ממנו כל מי מהן שתמות שלא יירש אחיהן אלא אחיותיה יטלו חלקו ונתנו ארבעתן כל אחת מהן במתנת בריא מהיום כל נכסיה לשלש אחיותיה וכן עשו כל אחת ואחת נתנה חלקה לג' אחיותיה והכל ביום אחד ומתו הראשונה והשניה והשלישית ונשאר הממון ביד הרביעית ובאין בני האח לתבוע חלק של ג' אחיות אביהן ואומרים כי המתנה שנתנה כל אחת מהן לג' אחיותיה אחר שנתנו ד' המתנות חוזר כל הממון להיות לארבעתן בשותפות כבתחילה ויש לו לירש חלק הג' אחיות שמתו ונסתפקנו בדבר זה אחר שכולן בחיי אחיהן נתנו שלהן לאחיותיהן וחזרו חלילה לא היה דעתן שיירש האח אפילו מחלק שתירש כל אחת מאחיותיה כמו שלא יירש ממה שנתנה היא לאחיותיה או דילמא מה שנתנה היא במתנה לא יירש אבל מה שירשה כל אחת מאחיות יירש כי הרי הוא כאילו לא עשו ולא כלום: תשובה מתוך שאלתך משמע שפשוט לך שלא יירש ממה שנתנה לאחותה וזה מנין לך אם אחר שחזרו חלילה חזרו להיות שותפות כבתחילה דכל אחת ואחת החזירה המתנה שקבלה אז נתבטלו כל המתנות והיה ראוי שתשלח לי שטרי המתנות כי הדין מתחלק לפי שטרי המתנות אם יוכל להתברר מי נתנה תחילה ומי בשניה ומי בשלישית ומי ברביעית אז הדין כמו שאכתוב לך כי הרביעית לא נשאר בידה כלום כי היא נתנה באחרונה כל ממונה לג' אחיותיה וגם לג' אחיותיה אין לזו ממון כמו לזו אלא כמו שאבאר לך ותעשה סכום שיהיה כל הממון ק\"ח זהובים ויהיה ממנו לכל אחת כ\"ז זהובים והנה לך ציורו מחלה נועה חגלה מלכה כשנתנה מחלה תחילה ממונה לג' אחיותיה לא נשאר בידה מאומה וביד כל אחת ל\"ז וכשנתנה נועה לא נשאר בידה מאומה וביד מחלה שנים עשר וביד חגלה ומלכה כל אחת מ\"ח וכשנתנה חגלה נשאר ביד מחלה כ\"ח וביד נועה י\"ז וביד מלכה ס\"ד וכשנתנה מלכה נשאר ביד מחלה מ\"ט ושליש וביד נועה ל\"ז ושליש וביד חגלה כ\"א ושליש הרי ק\"ח לשלשתן ובידי מלכה לא נשאר כלום ואפילו נכתבו כל השטרות בשטר אחד אלא שכתוב פלונית נתנה לג' אחיותיה כל ממונה ופלונית נתנה לשלש אחיותיה כל ממונה וכן ב' האחרות הדין כמו שכתבתי כי הממון ��נתנה לה אחותה הוא בכלל ממונה ונתנה אותם לאחיותיה ואם היה הדבר כך שהמתנות היו מפורשות זו אחר זו ומתו ג' אחיות ונשארה הרביעית אותה שנתנה באחרונה ירש בן האח כל הממון כי לרבעית לא נשאר לה מאומה וכל הממון היה לג' אחיות שמתו כבר וירשם בן אחיהם ואם אותה שנתנה באחרונה מתה ירש בן האח חלק שתי האחרות שמתו ואותה שהיא חיה עדיין ישאר לה חלק כפי המפורש למעלה מהו חלק כל אחת ואחת ראשונה ושניה ושלישית ואם נכתב בשטר חגלה ונועה מחלה ומלכה כל אחת מהן נתנה ממונה לג' אחיותיה אין כאן מתנה כלל כי חזר כלל הממון להיות של ארבעתן כבתחלה ואם היו המתנות מהיום ושעה אחת קודם למיתתן אז לא היה בן האח יורש כי אם אחר מיתת האחרונה: ומה שכתבת אם יש לילך בתר אומדנא כגון מי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר ואח\"כ בא דמתנתו בטלה הכא נמי דעתן היה שלא יירש האח נכסיהם אלא ישארו ביד האחריות לא דמי דכל היכא דאזלי' בתר אומדנא אנו מבטלים האי מעשה שעשה ונשאר הענין כמו שהיה בתחילה כמו שמע שמת בנו אנן אמרינן ליה אילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותב נכסיו לאחרים הילכך כשבא בנו ירש ולאומדן דעתא אנו מבטלין [המעשה] ונשארו הכסים בחזקתם אבל בנדון זה אף כי ידוע שכיונו להבריח מן האח לא עשו דבר שיש בו הברחה ובדברים שבלב לא מיעקרה נחלה דאורייתא:" + ], + [ + "הנותן נכסיו לאחרים והניח בנים אע\"פ שמה שעשה עשוי וזכה המקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו להעביר הנחלה אפילו אם אין היורשין נוהגין כשורה: ומידת חסידות שלא יעיד [ולא יהיה] שום אדם חשוב בצוואה זו שמעבירין הירושה מהיורש אפילו ממי שאין נוהג כשורה למי שהוא חכם ונוהג כשורה ורז\"ל אמרו שלא ישנה אדם לבן בין הבנים אפילו בדבר מועט שלא יבוא לידי קנאה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ילמדנו רבי' אם יש שום צד שאדם יכול להנחיל נכסי לבנו הגדול ובנו הגדול לבנו הגדול עד סוף הדורות [כמשפט המלכות] שלא יהיה זכות לשאר היורשים שאני חזרתי למצוא ולא צאתי שלא אמרו נכסי לך ואחריך לפלוני אלא למי שהוא עכשיו בעולם אבל למי שאינו עכשיו בעולם לא ורבים אומרים שיכול אדם לעשות ע\"י שיקדיש נכסיו ע\"מ שאם יתן בהן בנו הגדול ובן בנו הגדול סלע בשנה ידור בהן ויאכל פירותיהן ואני אומר שהמקדיש ע\"מ מקדיש ומשייר ואי אפשר ליפות כחוב ששיור יותר מכשהיו שלו לגמרי ובתחילה לא היה לו כח ליתן בדרך זה וכ\"ש כשהקדיש. תשובה ששאלת ללכת בחוקי הכותים להעביר הנחלה מכל זרעו ולהעמידה ביד בנו הגדול אסור לכל בן ברית להעלות דבר זה על לבו כדתנן הכותב נכסיו לאחרים והניח בניו אין רוח חכמים נוחה הימנו וכ\"ש בדבר זה כמו שכתבת. ושוב השיב בתשובה שאלה זו יראה לי שלא תועיל מתנה שו בתנאי זה דהוי כמו נכסי לך ואחריך לפלוני דקיי\"ל כרשב\"ג שאין לשני אלא מה ששייר הראשון ואם מכר ראשון מכור ועוד אם לא נולד בן בנו בשעת המתנה אינו יכול להקנות לו כיון שלא בא לעולם ואף אם יקדיש הממון בתנאי שבנו הגדול יתן כך וכך לשנה ויהנה מאותו הקדש וכן בן הגדול עד לעולם אינו מועיל כי אין תנאי מועיל לזכות למי שלא בא לעולם ופעילו בע\"מ אלא בענין זה יכול אדם לעשות שיתן אותו הממון לבנו הגדול בתנאי זה כאשר יולד לבנו הגדול בן שיזכה הוא [לו] מיד הנכסים ואם לא יזכה אותם לבנו שיולד לו תוך חדש [אחר שיולד] שתתבטל המתנה ותחזור לאחיו הקטן ממנו וע\"מ שאחיו הקטן יזכה אותם הנכסים לבנו הגדול כשיולד לו ואם לא יזכה לו שתסוב הנחלה למי שקר��ב להם לירש אחרי בניהם וכשהוא מזכה הממון לבנו הגדול שיולד לו יתנהו לו על אותו תנאי שקבלו מאביו וכן לעולם:" + ], + [ + "אבל גר יורש אביו הכותי מד\"ס שלא יחזור לסורו: וכותי וגר שירשו אביהם כותי יכול הגר לומר לכותי טול אתה עכו\"ם ויין נסך ואני מעות ואם משבאו לרשותו אסור: ישראל שהמיר לעבודת כו\"ם מן הדין יורש קרובו הישראל וכתב הרמב\"ם ואם באו ב\"ד לאבד ממונו ולקנסו [שלא לירש] שלא להחזיק ידי רשעים הרשות בידם ואם יש לו בנים בישראל ינתן ירושת אביהם המומר להם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב טוב ליתנה ביד בית דין ואם יחזור בתשובה יתנוה לו: שאלה לא\"א הרא הכותי יורש את אביו דבר תורה ואין יורש את אביו הגר ולא גר את הגר לא מדברי תורה ולא מד\"ס: \"ש ז\"ל מומר לעבודת כו\"ם שנתן הירושה שהיה לו לירש מאביו לאמו ומת אביו ותבעה אמו הנכסים ויורשים בת המומר תבעו גם כן הנכסים. תשובה הנה כתב ה\"ר יהודה בספר הדינין תשובה אחת לרבינו משולם שמומר אינו יורש את אביו והביא ראיה מן הפסוק ונראה לי דקרא אסמכתא בעלמא הוא דאע\"פ שחטא ישראל הוא ובנו הוא לכל דבר אבל קנס הוא שקנסו חכמים ואסמכוהו אקרא וכיון שאינו יורשו מיד כשמת אבי המומר זכתה בת המומר בנכסי אבי אבה ולא היה למומר מעולם זכייה בהן ומתנתו לא היתה מתנה כלל דכיון שהפקיעו חכמים ירושות עמדה הבת במקומו וזכתה בנכסי אבי אביה וכל טצדקי דמצית למעבד ביהדות ובגיות להעמיד הנחלה בחזקתה אין עונש בדבר: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ילמדנו רבי' לאה נשבית ואמה קבצה ת\"ר זהובים לצורך פדיונה והרי הן מונחים ביד נאמן ואח\"כ שמעה שבתה המירה דתה ואמרה כיון שנטמעה בין הישמעאלים שיחזירו לה הממון והקהל אומרים לא כי אלא יעשו מהם הקדש לצורך פדיון שבויים ונראה לי שאין לקהל זכות בזה הממון דכיון שבא ליד אמה זכתה בו לפדיונה ואע\"פ שהמירה דתה דלמא הדרא בתשובה ומפרקא בה ואפילו אם תמות בגיותה דילמא בניה יחזרו לדת ישראל וירשי לה אלא יהו מונחים ביד נאמן עד שיודע בעדים שמתה היא ובניה וינתנו ליורשים. תשובה כיון שנטמעה בין הישמעאלים ונשאה וילדה בנים ודאי לא זכתה במעות שנתנדבו אלא לפדיונה הילכך לא זכתה בהן השבויה ואם היה אפשר להחזיר לכל אחד מה שנתן זה היה הנכון והישר כי התנדבו לצורך פדיונה ולא יצאו מרשותם עד שתפדה אבל זה אי אפשר כי יוציאו יותר מן הקרן להחזיר לכל אחד ואחד מה שנתן הילכך יעשה בו צרכי רבים ויותר הוא טוב לפדיון שבויים כאשר אמרו הקהל ויהיה הקרן קיים אם תוכל לפדות באחרית הימים אותה שבויה שתפדה בהן:" + ], + [ + "כל היורשין יורשין בחזקה אע\"פ שאין עדות גמורה שהוא יורש אלא שהעידו עדים שהוחזק להן שהוא בן פלוני או אחי פלוני הרי זה יורש אע\"פ שאינן עדי יחוס ולא ידעו אמיתת יחוסו: אבל אין יורדין לנכסי המת לירש עד שידעו בעדות ברורה שמת אבל אם שמעו בו שמת או כותים מעידין לפי תומן אע\"פ שמשיאין אשתו על פיהן ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם: האשה שאמרה שמת בעלה אף ע\"פ שנאמנת לינשא על פיה וליטול כתובתה אין האחים יורדין לנחלה על פיה: כתב הרמב\"ם ז\"ל מי שטבע במים שאין להן סוף ובאו עדים שטבע בפניהם אם אבד זכרו אע\"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה היורשין נוחלין על פיהם וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה או שנהרג ולא הכירו פניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו ��ח\"כ יורדין לנחלה בעדות זו אף על פי שאין משיאין אשתו שאני אומר שלא החמירו חכמים בדברים אלו אלא באיסור כרת אבל לענין ממון אם העידו עדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ושאבד זכרו ואח\"כ נשמע שמת הרי אלו נוחלים על פיהם וכזה המעשה עושין היום בכל בתי דינין ולא שמענו מי חולק על זה ע\"כ:" + ], + [ + "שבוי שנשבה והניח כאן נכסים מוטל על ב\"ד לשקוד בתקנתן שלא יפסידו נכסיו ואין להם רשות ליתנם לאריס שכיון שאין מי שיעיין עליו לא יכוין אלא להרבות בפירות ולא יחוש אם מפסיד הקרקע לפיכך אם יש מי שרוצה להיות אפוטרופא על הנכסים להשתדל בהן להעמיד עליהם אריס והוא יעיין עליהם תמיד שיעבדם כראוי אין תקנה גדולה מזו וימנו אותו אפוטרופוס אבל דבר זה אינו מצוי שלא ימצאו מי שיעשה זה שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה אבל לגדולים לא יעשה לפיכך אין ב\"ד מצווין לבקש על זה כי לא ימצאו: ומיהו היה אומר א\"א הרא\"ש ז\"ל אפילו אם יתרצה אחד להיות אפוטרופוס כיון שאינו מצוי ואין לב\"ד לבקש עליו אפילו כשימצא יכול היורש למחות שלא למנותו: לפיכך בין שמעו בו שמת בין לא שמעו בו שמת מורידין קרוב הראוי לירש לנכסיו ולא שימכרם אלא יעבוד השדות והכרמים וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם יש לו שנים או שלשה קרובים הראויין לירש יחלקו הנכסים ביניהם ואם מקצתן עובדי אדמה ומקצתן אין עובדין אדמה אלא עובדין שלהם ע\"י אחרים יורידו העובד אדמה: בא השבוי אח\"כ שמין לזה שהורידו כאריס ופי' רש\"י שמחשבין עמו בכל שנה ונוטל אריסותו וחלק הבעלים יהא מונח עד שנדע מה אירע בהם והרמב\"ם ז\"ל כתב שכל זמן שלא באו הבעלים יטול הכל ולכשיבואו הבעלים מחשבין עמו כמה הוציא וכמה אכל ויטול כאריס בין בפירי בין בשבח ור\"י פי' שנוטל כל הפירות ובשח דוקא הוא שמחשבין ונוטל בהם כאריס ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ולכאורה נראה שאין חילוק בין שמעו בו שמת ללא שמעו בו שמת אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דוקא בשלא שמעו בו שמת נוטל כאריס אבל שמעו בו שמת קודם הורידוהו ואח\"כ בא אין לו בשבח כלל אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל: וכל זה אינו אלא במקרקעי אבל במטלטלי שלו יהיה ביד ב\"ד או ביד נאמן שיבררו ב\"ד עד שיבוא או עד שיתברר בעדים שמת: וכן אם הניח קמח לקצור וענבים לבצור זיתים למסוק תמרים לגדור ב\"ד מעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר ומוסק וגודר ומוכר הפירות ומניח דמיהן בב\"ד עם המטלטלין ואח\"כ מורידין להם קרוב לעביד את האדמה: וכתב הרמב\"ם ז\"ל והוא הדין נמי בחצרות ופונדקאות והחנויות העומדין להשכיר ואינן צריכין לא טורח ולא עבודה ואין דרך ליתן אותם באריסות אין מורידין בהם יורש שמא יגבה השכר ויאכל אלא ב\"ד מעמידין להם גבאי ויהיה השכר מונח ביד בית דין עד שיביאו ראיה שמת או עד שיבוא ויטול את שלו שאין מורידין קרוב אלא לשדות וכרמים ופרדסים שצריכים עבודה: בורח מהמת נפשות הרי הוא כשבוי לפי שהוא נבהל לברוח ואין לו פנאי לצוות: אבל היוצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו דכיון שהיה לו פנאי לצוות ולא צוה שמא אינו רוצה שיורידו קרובו לנכסיו וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואם ירד מסלקין אותו: וכיצד דין נכסי זה מטלטלי יעמדו ביד מי שהן בידו עד שיבוא ויתבע או שימות ויתבעו היורשין ומקרקעי מי שהניחו שכן בהן אין לוקחין ממנו שכר ושדה או כרם שהניחם בורים ישארו בורים שהרי ברצונו הוא מאבד ממונו ואבידה לדעת אין אנו מצווין להחזירה שמעו בו ש��ת בית דין מוציאין המטלטלין ומניחין אותן ביד נאמן ומורידין הקרוב לשדות ולכרמים ויהיה כארוס עד שיביא ראיה ברורה שמת או עד שיבוא עד כאן: וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל לכשישמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו: כשמורידין קרוב לנכסיו אין מורידין בהן קטן מפני שאינו יודע לעבוד את האדמה ואם אין קרוב אלא קטן מעמידין לו אפוטרופא שיתנם ביד אריס והוא ישמור חלק השבוי: וצריך שלא יהא האפוטרופא קרוב לקטן שראוי לירש עמו וכן הדין כשמעמידין אפוטרופא על נכסי קטן אין מעמידין קרוב שראוי לירש עמו שמא יחזיק בהן ויאמר אלו הנכסים נפלו לי בחלק ירושתי מפני שזה הקטן אינו יודע שימחה ואפילו אם הוא קרוב מחמת קרוב אם יש בו צד שיכול להחזיק בהן משום ירושה כגון שהקטן יש לו אח מאם ואותו האח יש לו אח מאב והוא נכרי אצל קטן אפילו הכי אין מורידין אותו שמא ימות אח הקטן מאמו ויאמר אחיו מאביו של זה שמת אלו הנכסים שתחת ידי היו של אם אחי ואם הקטן ומתה אמם ואלו נפלו לחלק אחי מאבי וירשתיו ואין מורידין אפילו קרוב מאם שאינו ראוי לירשו אם יש בו צד שיוכל להחזיק בהן כגון שאם הקטן היתה נשואה לאביו ושמא יאמר אלו הנכסים היו של אם הקטן שהיתה אשת אבי והיא מתה בחיי אבי וירשה ואני ירשתי מאבי ואין חילוק בזה בין בתים לשדות ואפילו עשו ביניהם חלוקה בשטר שיש בו קול חשו חכמים שמא לאורך הזמן ישתכח הדבר ויבוא להחזיק בהן: כתב רב אלפס בשם רב צמח גאון דוקא במקרקעי אבל במעות של קטן ממנין עליהם אפילו קרוב כדאמרינן מעייני איניש דשפו נכסיה דלא פלגי רבנן בין קרוב ובין רחוק: ההיא סבתא דהוה לה תלת ברתא אישתבאי היא וחד ברתא וחד מהנך דהוו הכל ילדה ברא ומת' ואסקי' שאין מורידין הבת שנשארה לנכסים שמא מתו שתי השבויות ונמצאו חצי הנכסים לקטן ואין מורידין קרוב לנכסי קטן וכן אין מורידין קטן לנכסים ולא אפי' בחצי שראוי לירש אילו מתו השבויות דשמא לא מתו השבויות ואין מורידין קטן לנכסי שבוי אלא מעמידין אפוטרופא לכל הנכסים ופירש ר\"י שזה האפוטרופא אינו לתועלת הקטן לומר שיעשה האפוטרופא לקטן כדרך שעושה קרוב גדול היורד לנכסי שבוי שיאכל הקטן הפירות ואם יבוא השבוי שישומו לקטן כאריס אלא האפוטרופא הוא לתועלת השבוי שיעמיד אריס לנכסים ויקח בכל שנה חלק השבוי לשמרו לשבוי אח\"כ נודע שמתה הזקנה ולא נודע מה נעשה בבת הנשבית עמה ואסיקנא שתרד הבת לשליש הנכסים שהוא חלקה וירד הקטן לשליש שהוא חלקו והשליש שהוא חלק השבויה מעמידין בו אפוטרופוס לתועלת השבויה כדפרישנא: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל סבתא ותרתין בנתין אישתביין ושבקו ארעתא ומטלטלין ונפקו מכלל ישראל ואנסבו לישמעאלים מה יעשו בממונם מי אמרינן זכו בו כי דינא למיתביה לעניים או למעבד בהו מידי דניחא לקהלא. תשובה אין זה דומה לאוכל נבלות להכעיס כי אותו הוא יכול לאכול היתר ומניחו במרדו ואוכל איסור ומכוין למרוד הילכך נקרא מין אבל אלו שנשבו בין העכו\"ם לאונסן היה וכל מה שעושין להנאתן הוא ולא להכעיס אלא יורידו קרוב לנכסים ויחלקו בין הקרובים הראויין לירש ויתנו ב\"ד לכל אחד חלקו ולא שיהיה שלו אלא לעבדן ולשמרן ולאכול הפירות כל ימי חייהם וזה יכתבו ב\"ד ויהא מונח לזכרון בידם ואם יזובו הבעלים כל הפירות שאכלו יהיו של הקרובים ובשבח שהשביחו הנכסים שמין להן כאריס והמטלטלין יבררו להן בית דין אדם נאמן דמשפי נכסיה ויניחום בידו כל ימי חיי הסבתא ואחרי מותה יחלקו בין היורשים וכל ימי חייה הנכסים בחזקתם לרבות לזה ולמעט לזה ולתתם לכל מי שירצו וכתובתה לא בחזקת יורשיה קאי כיון שלא נשבעת על כתובתה לא זכתה בה:" + ], + [ + "מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים או בנות גדולות וקטנות והגדולים צריכין להוציא יותר מהקטנים במלבושים והקטנים צריכין להוציא יותר מהגדולים במזונות אין נזונין ולובשין מן האמצע אלא יחלקו הנכסים וכל אחד ילבש ויזון משלו: וכתב רבי ישעיה אפילו שתקו ונזונו ונתפרנסו ביחד לא אמרינן מסתמא דמחלו אלא יכולין לתבוע אלו מאלו מותר חלקן: בד\"א שאין תועלת לקטנים במה שלובשין הגדולם אבל גדול האחין הנושא ונותן בנכסים ויש תועלת לקטנים במה שהוא מלובש יפה כדי שיהא דבריו נשמעין יכול ללבוש מהנכסים ורשב\"ט פי' דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אין לו לזלזל בממון אחיו ור' שמעון פי' דאפילו לכתחלה יכול לעשותו ומיהו אם שאר האחין מוחין בו שומעין להם: נשאו הגדולים אחר מיתת אביהם מהאמצע ישאו גם הקטנים ואם נשאו בחיי אביהם ואמרו הקטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם: כתב הרמב\"ם ז\"ל השיא האב את בנו משל אב ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה לזה הבן שושבינות בחיי האב כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע אבל אם הוציא הבן [המשתה] משלו אינה חוזרת אלא משל הבן שנשתלחה לו בלבד ע\"כ: שלח האב שושבינות לאחר על יד אחד מבניו אם ייחד האב לזה כששלחו ואמר לו לך ותעשה שושבין לפלוני כשהא חוזרת היא של אותו הבן לבדו ואם לא ייחד לשום אחד אלא אמר אחד מכם יעשה שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לכולם כשאר מלוות אביהם והרמב\"ם ז\"ל כתב בדרך אחרת וז\"ל האב ששלח שושבינות בשם אחד מבניו תחזור השושבינות לאותו הבן אבל אם שלחה האב בשם בניו בסתם כשתחזור תחזור לאמצע ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזיר עד שישמחו בו הבנים כולם שהרי כולם שושבינין שבשם כולם נשתלחה לפיכך אם שמח עם מקצתן מחזיר חלק זה ששמח עמו בלבד והרי הוא לאמצע והראב\"ד השיג עליו וכתב איני יודע למה הוא לאמצע והרי אינו מחזיר לו אלא חלקו וכשישאו האחרים נשים יחזיר להם חלקם:" + ], + [ + "מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים כל השבח לאמצע ואפילו שכר עמלם לא יטלו בד\"א ששבחו מחמת הנכסים כגון שלקחו מן השותפות ושכרו פועלים אף על פי שטרחו בשכירות הפועלים השבח לאמצע כיון שאין בו אלא ריבוי טורח וכן אם טרחו בשכירות הבתים או בסחורת השבח לאמצע אבל אם השביחו משלחם שהוציאו יציאות מכיסם או שטרחו בגופן השבח לעצמן ואם השביחו בדבר שאם היו מודיעין אותו לקטנים גם הם היו יכולין לעשותו כגון לשמר וכיוצא בו השבח לאמצע אע\"פ שטרחו בגופן היון שלא הודיעום תחילה: והראב\"ד כתב הא דפלגינן בין שבחו הנכסים מחמת נכסם בין שהשביחום משלהם דוקא כשנזונים יחד מתפישת הבית אבל אם אין נזונים יחד אין לו רשות לירד ולהשביח ואפילו השביח מחמת עצמו אינו נוטל אלא כיורד שלא ברשות דידו על התחתונה: ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושין ואוכלין כל השבח שהשביחו בכל הנכסים אפי' בחלק האחין הוא של עצמן ואפילו שהשביחו מחמת הנכסים אע\"ג דשאר שותף אין לו בשבח אלא כשאר אריס אפי' אמר לעצמי אני עושה שאני הכא דכיון שהן אחין ולא נשתתפו תחילה אדעתא להרויח ושקתו כשאמר להם לעצמי אני עושה ודאי מחלי ולמה לא יטול כל השבח ור\"ח פירש שצריך שיאמר בפני ב\"ד לעצמי אני עושה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כת�� שאם הם כול גדולים אין צריך שיאמר בפני ב\"ד רק בפני עדים אבל אם יש בהם קטנים צריך שיאמר אותו בפני ב\"ד ואם זה שהשביח תלמיד חכם ואין דרכו ליבטל מלימודו ולטרוח בעבור אחרים הרי הוא כאילו פירש לעצמי אני עושה והרמב\"ם ז\"ל כתב אפילו אמר לעצמי אני עושה השבח לאמצע אא\"כ השביח מחמת הוצאה שהוציא משלו אבל אם שבחו מחמת נכסים השבח לאמצע וא\"א כתב כסברא הראשונה וכן השיג עליו הראב\"ד: וי\"א דהאי דינא לא הוי אלא בגדולים וקטנים אבל אם כולם גדולים והשביחו מקצת גדולים הנכסים לא השביחו לאמצע אלא נוטלין כדין אריס בחלק האחרים וכן אם אמר לעצמי אני עושה אין מועיל בכולם גדולים אבל א\"א כתב שאין חילוק בין גדולים וקטנים ובין כולם גדולים והשביחו מקצת הגדולים ל\"ש לענין שכל השבח לאמצע כשהשביחו סתם ול\"ש שיטלו כל השבח לעצמן כשפירשו: וכן הדין אם אשת המת ראויה ליורשו כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ולא היו בנים לשמעון אלא בנות וראובן שנשאה אין לו יורש ומת שמעון ואח\"כ מת ראובן ונפלה ירושתו לפני בנות שמעון אחיו ונמצאת אשתו יורשת נכסיו עם ששאר אחיותיה ואם השביח הנכסים השבח לאמצע ואם אמרה לעצמי אני עושה השבח לעצמה: מי שמת אביו וירד לנכסיו והשביחם בחזקת שהיה סבור שאין לו אח ואח\"כ באלו אח שלא היה יודע בו אם זה שבא קטן כל השבח לאמצע אפי' אם הוציא משלו והשביח ואם הוא גדול כיון שלא היה יודע בו לא אמרינן כיון דבסתם השביח מחל לאחיו חלקו ויהיה לאמצע שהרי לא ידע בו אלא יקח חלק בחצי של אחיו כשאר אריסי העיר:" + ], + [ + "האחין שבאין לחלוק שמין מה שעליהן שקנו מתפישת הבית ועדיין לא בלו ושמין אותן כפי מה ששוין עתה בשעת חלוקה ואם בלה לגמרי או נאבד אין מנכין להן מחלקן כנגדו דמעיקרא מחלו אהדדי כה\"ג שלא יפקידו זה על זה אלא בדבר הנראה לעינים: בד\"א שקנו בסתם אבל מתחילה יכולין למחות שלא יקנה שום אחד מהן מתפישת הבית אם לא שיחשוב אותו מחלקו. מה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין מפני שמתביישין להביאן להב\"ד ומחלו אהדדי: לפיכך דוקא בבגדי חול אבל בגדי שבת וי\"ט שמין שיוכלו להביא הבגדים לבית דין: ובגדול אחין אפי' מה שעליו אין שמין דניחא להו דלביש וכסי ביה כי היכי דלישתמעו מילה ומיהו לכתחילה יכולין למחות בו אבל כל זמן שלא מיחו מסתמא ניחא להו: צוה האב ליתן לפלוני שדה פלונית או אילן פלוני וחלקו ולא נתנו לו החלוקה בטלה ויתנו לפלוני כמו שצוה האב ויחזרו ויחלקו כבתחילה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם ירצה אחד לקיים החלוקה וליתן לו משלו וחבירו יתן לו מעות הרשות בידו:" + ], + [ + "האחין שיש בהן גדולים וקטנים ומבקשין הגדולים שיחלקו כדי שיהי' חלקם בידם והם ישמרוהו ויעבדוהו ב\"ד מעמידין אפוטרופוס לקטנים וחולקין בגורל ובשומת ב\"ד והחלוקה קיימת ואין יכולין למחות לכשיגדלו בד\"א שלא טעו אבל אם טעו בשתות החלוקה בטלה ואין חולקין בדבר דשייך בו גוד או אגוד: לא היו כל האחין כאן ואותם שבכאן מבקשין לחלוק או שחלקו ובא להן אח או בעל חוב ונוטל חלק אחד מהן כתבתי בסימן קע\"ה: ואחד מן האחים שירד לאומנות או חלה או רוצה לילך ללמוד כתבתי בסימן קע\"ו: ואחד מהאחין שהיו שטרות יוצאין על שמו וטוען שלי הן כתבתי בסימן ס\"ב: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת שיש מהיורשים שלקחו מחפצי הבית בלא חלוקה ומהם שלא לקחו כלום ויש מקרובי המת שאינן יורשין שאומרים ללוי שיתן מה שבידו לצרכי קבורה מפני שהוא מצוה ולוי טוען שרוצה ליתנו ליורשי שלא לקחו דבר תשובה אם אין אחד מהיורשין מערער בדבר יתן לו מה שבידו לצרכי קבורה אבל אם אחד מהיורשין מערער לומר פלוני נטל שיעור חלקו המגיעו ואני לא נטלתי אם יתנו הממון שביד לוי לצרכי קבורה נמצא שנתתי לצורך קבורה והוא לא נתן יפה מערער ויבואו לחשבון וכל אחד מהאחין יתן חלקו המגיע לו:" + ], + [ + "הלכות אפרטרופוס", + "מי שמת והניח יורשין קטנים או שאשתו מעוברת או שהניח קטנים וגדולים צריך למנות עליהם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדלו לא מינה אותו ב\"ד חייבין למונת אפוטרופא שב\"ד אביהם של יתומים הם: צוה המוריש שינתן חלק הקן לקטן ויעשה בו מה שירצה הרשות בידו: ואין ב\"ד ממנין אפוטרופוס לא נשים ועבדים וקטנים ועם הארץ שהן בחזקת חשודין על העבירו ולא קרוב הראוי לירש עם הקטן ואפילו הוא קרובו מאם אם יש שום צד שיכול להחזיק בהן כמו דפרישנא גבי שבוי שנשבה בסימן רפ\"ה ואם מינם האב הרשות בידו: וכתב הרמב\"ם בודקין על אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענותיהן ויש לו כח בעסקי העולם כיד לשמור את נכסיהן ולהרויח בהן ומעמידין אותו על הקטנים בין שהוא רחוק או קרוב לקטן אלא שאם הוא קרוב לא ירד לקרקעות ע\"כ: וכאשר ימנו אתו צריכין ב\"ד לחשוב עמו ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות והחובות וכל הדברים שסומרין לידם דהא על טענת ברי משבעינן ליה לכך צריך שידעו מה שיקבל ומה שיחזור: וכתב הראב\"ד שכותבין שני שטרות אות באות אחד לאפוטרופא ואחר לקרובים: והאפוטרופוס רשאי ללבוש בגדים נאים מנכסי היתומים לתועלתן שישתמעו דבריו בשביל שהבגדים נאים יותר: ואפי' אם אוכל ושותה יותר מכדי השגת ידו אין חושדין אותו לומר שאוכל ושותה מנכסי היתומים: אלא אם כן שבאו עדים עליו שמפסיד נכסיהם אז מסלקין אותו ומשביעין אותו שלא הפסיד יותר ולא מיבעיא אם הפסיד בפשיעה אלא אפי' שלא פשע אלא שעבד שמירה פחותה אבל אם הפסיד באונס לא מסלקינן ליה: וכתב הרמב\"ם ז\"ל דוקא כשמינהו אבי היתומים אין מסלקין אותו שביל חשד אא\"כ יש עדים אבל מינוהו בית דין מסלקין אותו אפילו בשביל חשד וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא יחלק בזה: וכתב הרמב\"ם עוד הה\"נ אם מינהו אבי היתומים בשעה שהיתב שמועתו טוב וישר ורודף מצות וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי חשך או שפורץ בגדרים (ס\"א בנדרים) ובאבק גזל שחייבין בית דין לסלקו ולהשביעו ולמנות להן אפוטרופא כשר וכל הדברים אלו כפי מה שיראה לדיין שכל בין דין וב\"ד אביהן של יתומים הם: וכשמעמידין ב\"ד האפוטרופא מוסרין לו כל נכסי הקטן מקרקעי ומטלטלי שלא נמכר והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה לו שזה טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ומלבישן ונותן להם הוצאתם כפי הממון וכפי הראוי להם ולא ירויח להם יותר מדאי ולא יצמצם להם יותר מדאי: ובמעות יתומים כתב שאין צריכין למנות עליהן אפוטרופוס אלא כיצד עושין בודקין על מי שיש לו נכסים שיש לן אחריות ויהיו עידית ויהיה איש נאמן ושומע דברי תורה ומעולם לא קבל עליו נידוי ונותנין לו המעות בב\"ד קרוב לשכר ורחוק להפסד ונמצאו היתומים מתפרנסים מן שכר המעות וכן אם אין לו קרקע ונתן משכון זהב משובר שאין בו סימן ונוטלין ב\"ד המשכון ונותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד וכמה יפסקו בשכר כפי מה שיראו הדיינים או שליש השכר או חציו או רביע שכר ליתומים אם יראו שזו תקנה להן עו��ין לא מצאו אדם שיתנו לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד הרי אלו מוציאין מהן מזונות מעט מעט עד שיקנו להן במעות קרקע וימסרו אותו ביד האפוטרופא שלהן ע\"כ ונראה שצריך למנות האפוטרופא על המעות והוא ישתדל לבקש אדם הראוי ליתנם לו שיותר ישתדל הוא בהן מב\"ד דתלמודא לא קאמר מותבינן להו בבי דינא ואכלי זוזא זוזא אלא לאפוקי דלא יהבינן להו בעסק דשמא תפסד העסקא אבל בתר דאשמועינן דיהבינן להו לאדם נאמן יתנום לו על ידי האפוטרופא והא דקאמר יהבינן ניהליה בב\"ד לאו למימרא שבית דין יתנום לו אלא האפוטרופא יתנם לו במעמד ב\"ד: ופי' רש\"י הטעם מפני שיש כח לב\"ד להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות עמו שיקבלם קרוב לשכר ורחוק להפסד שמותר ליתן נכסי היתומים בכהאי גוונא כיון שאין בו אלא איסור דרבנן וכן כל רבית דרבנן מותר בנכסי יתומים וכן משכנתא בנכייתא אפילו לדברי האוסרין אותו בנכייתא מותר בנכסיהם שאינו אלא מדרבנן: כתב הראב\"ד ז\"ל כמו שהאפוטרופא יכול ליתן המעות ביד אדם נאמן לשם עסק כך יכול ליקח אותם לעצמו בתורת עסק וליקח הריוח שהיה לוקח אחר ובלבד שיודיע הדבר לבית דין ונראה לי שגנאי הוא הדבר ליקח אותם הוא בתורת עסק משום לזות שפתים: מי שיש בידו מנכסי יתומים סחורה שיש לחוש שאם ישהה אותה עד שתתייקר שמא תפסד או אם יוליכנה לשוק שמא תאנס בדרך לא יאמר אעשה בהן כמו שהייתי עושה בשלי אלא לא יעשה בהן דבר כי אם על פי בית דין וכן מכירת מטלטלין דיתמי הכל לפי ראות עיני בית דין לפי מה שיראה להם תועלת יעשו בהן בין להשהותן עד יום השוק בין למכרן מיד ונראה דזה לא איירי אלא במי שהן בידו ולא נתמנה אפוטרופא אבל האפוטרופא אין צריך עוד בית דין אלא יעשה כפי הנראה לו: האפוטרופא רשאי למכור [בהמה] עבדים ושפחות ושדות וכרמים כדי להאכיל מדמיהם ליתומים אבל לא ימכור להניח המעות וימכור הפחות פחות קודם כגון בהמה קודם לעבדים ועבדים קודם לבתים והכל לפי ראות עין האפוטרופא שהוא תועלתם ואינו רשא למכור שדות וליקח עבדים אבל למכור עבדים וליקח שדות שרי תנא קמא רשב\"ג אומר גם בזה והרמב\"ם פוסק כרשב\"ג והרמ\"ה פוסק כת\"ק וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל ולכולי עלמא יכול למכור קצת שדות ליקח בדמיו שוורים לעבוד שאר השדות ואין רשאי למכור אפי' שדה רעה ורחוקה כדי לקנות בדמיה שדה טובה וקרוב שמא לא תצליח זו שקנה: היה לאדם תביעה אצל היתומים אין לאפוטרופוס לטעון בשבילם לדון עמו שמא יתחייב בדין אבל אם ירד עמו לדין וטען בשבילם וזכה הדין קיים: ואין רשאי להוציא עבדים לחירות ואפילו ליקח מהעבד דמים כדי שיצא בהן חירות אבל מוכרין אותם לאחרים ולוקחין מהם הדמים ע\"מ שהם יוצאים לחירות וכתב הרמ\"ה דכל זה מיירי בלא רשות ב\"ד אבל ב\"ד רשאין לעשות כל מה שיראה להם שהוא תועלת ליתומים: והאפוטרופסים עושין לקטנים סוכה ללוב ושופר ותפילין ומזוזות וציציל וספר תורה ומגילה וכן כל מצות עשה יש בה קצבה בין שהיא מדברי תורה ובין שהיא מדברי סופרים: ואין פוסקין עליהן צדקה אפילו לפדיון שבויים וכן כל דבר שאין לו קצבה מיהו אם פסק עליהם צדקה לאחשבינהו כדי שיצא עליהם שם טוב והן אמודים לכך שפיר דמי: וכאשר יגדלו היתומים נותן להם ממון מורישם ואין צריך לעשות להן חשבון מה כניס ומה הוציא אלא אומר להם זה נשאר ונשבע בנקיטת חפץ שלא עיכב משלהם כלום בידו במה דברים אמורים שמינוהו בית דין אבל אם מינהו אבי היתומים או שאר המורישין אין נשבעין בטענת ספק: ו��תב הראב\"ד מסתברא דאין בית דין יכולין למנות אפוטרופא להאמינו בלא שבועה שאין עושין חובה ליתומים לכתחילה וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה אומר שאם יראה לב\"ד שהוא תועלת היתומים שלא ימצאו בענין אחר הרוצה להיות אפוטרופא ושאין בו הפסד ליתומים רשאין למנותו: כתב הרמ\"ה דאין משביעין אותו עד דאיכא כפירת שתי כסף כגון דטעניה קטן או בי דינא אפילו בטענת שמא שתי כסף וכפר איהו בשתי כסף ואפילו הכי לא בעינן הודאת מקצת אלא אע\"ג דליכא הודאה כלל מיחייב אבל אי ליכא כפירת שתי כסף לא מיחייב: ואם יש לאפוטרופוס חלק בריוח לכולי עלמא בין מינוהו ב\"ד בין מינהו אבי היתומים ישבע והראב\"ד ז\"ל כתב שצריך שתהא בטענה שתי כסף הודאה במקצת או שתהא האפוטרופסות קיים בידו שהוא כהודאה אבל אם אין בטענתו כענין הזה אין משביעין אותו שבועת המשנה אלא שבועת היסת ונשבע להם על ידי גלגול על האפוטרופסות: וכשמינהו אבי היתומים שאינו נשבע כתב רב אלפס דוקא בטענת ספק אבל בטענת ברי משביעין ליה [כגון] דגדלי יתמי וטעני עליה בטענת ברי וכפר בהו כגון זה ודאי נשבע וכתב הרמ\"ה דאפילו בטענת שמא משכחת לה דמשביעינן ליה כגון היכא דאתנים גביה מידי ממונא דיתמה דמיחייב לישבע שבועת שומרין וכל שכן היכא דאיכא טענת ברי ואיכא עסק שבועה דאורייתא במודה במקצת או בעד אחד וכיוצא בו דאשתבע שבועה דאורייתא דהשתא כי קא משתבע לא מחמת אפוטרופסות קא משתבע ע\"כ: כתב רבינו חיים דאפוטרופוס שפשע בנכסי יתומים שהוא פטור ור\"י פסק שחייב בפשיעה בין מינוהו ב\"ד בין מינהו אבי יתומים ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב עוד מסתברא אף על פי שחייב בפשיעה אין לחייבו שבועה שלא פשע כל כמה דלא ידעינן אם נאבד ליתומים דבר דנהי דמשביעי' ליה שלא עיכב כלום משלהם לגניבה ואבידה לא חיישינן ולא משביעי' ליה בלא טענה והרמב\"ם ז\"ל כתב דבמינוהו ב\"ד חייב אפילו בגניבה ואבידה ובמינהו אבי היתומים פטור אף מן הפשיעה וכמו שכתבתי כן עיקר וכ\"כ רב האי ע\"כ: ההוא אפוטרופא דיתמי דזבין להו תורא ומסרו לרועה ולא היו לו שינים ונתנו הרועה עם השוורים ולא ידע שלא אכל ומת ואסקינן דלא הוי פשיעה דאפוטרופא ופטור והיתומים משתלמים מן המוכר או מן הרועה כמו שפירשתי בסימן רל\"ב: ואפוטרופוס שלוה לצורך יתמי כתבתי למעלה בסימן ק\"י: לאחר שנמסרו נכסי היתומים ליד האפוטרופא אינו יכו לחזור בו בין מינוהו בית דין בין מינהו אבי היתומים הכי איתא בתוספתא אפוטרופוס עד שלא הוחזק בנכסי יתמי יכול לחזור בו משהוחזק בנכסי יתמי אינו יכול לחזור בו: יתומים קטנים שסמכו אצל בעל הבית פירוש הן מעצמן נתחברו אליו ונשתדל בשלהן יש לו כל דין אפוטרופוס גמור למכור ולקנות ולכל דבר ואפי' סמכו אצל אשה וכתב הראב\"ד ז\"ל שאין משביעין אותו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שמשביעין ליה וכ\"כ הרמ\"ה וכתב הא דיש לו דין אפוטרופא דוקא שהקטן בן ט' אבל פחות מבן ט' לא ואפילו בבן ט' אין לו רשות לבעל בית זה למכור אלא מטלטלי כי היכי דקטן גופיה מצי לזבוניה אבל מקרקעי לא וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאין חילוק אלא הרי הוא דאפוטרופא ממש ואפילו בקטן ממש: לשון הרמב\"ם ז\"ל אע\"פ שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון צריך לחשוב בינו לבין עצמו ולדקדק וליזהר הרבה מאביהם של אלו היתומים שהוא רוכב בערבות שנאמר (תהלים פח) סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב אחריו אבי יתומים ודיין אלמנות אלהים במעון קדשו: קטן שהגדיל אפילו היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד ממונו בדר�� רעה אין ב\"ד מונעין ממנו את ממונו ואין מעמידין לו אפוטרופא אא\"כ צוה המוריש שלא יתנו לו אא\"כ שהוא כשר ומצליח או שלא יתנו לו עד זמן פלוני: השוטה והחרש דינן כקטנים ומעמידין להן אפוטרופסין: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל יתומים שהיה להן שטר על ראובן ונכתב השטר בשם שמעון ליחזוק ומפורש בו שהוא של יתמי פלוני אם שמעון יכול לדון בשטר זה להיות דיין לכוף לראובן לפרוע ובעל העיטור כתב שאפוטרופא מעיד. תשובה כ\"כ ר\"י שאפוטרופא מעיד ומילתא דפשיטא היא דמעיד כשאין מקבל פרס ואינו נוגע בדבר: עוד שאלה ראובן היה אפוטרופא דיתמי ונשבע לשאת ולתת בשלהן באמונה וניתן לו רשות לשאת ולתת להוציא עליהן ועל נכסיהן ולפרוע המס שלהן והיו סמוכין על שלחנו ונפטר והוציא בנו פנקסו שהוציא בפרנסת היתומים ובנכסיהן ובמס מנה ותבע מהיתומים אחר שגדלו. תשובה יראה לי שאין להוציא מהיתומים בטענת הפנקס דשמא נתפרע ולא נמחק: עוד שאלה שמעון ולוי נתחייבו ממו ליתומים קטנים וכתבו ליתומים שטר עליהם ונכתב בשם היתומים ושיגבו אותו על יד ראובן ושיהא כח ביד ראובן לכתוב שובר על השטר ומסר ראובן השטר ליד יהודה ומשכן יהודה הלוים ואמר הלוים שמה שמסר ראובן ליד יהודה לא היתה מסירה לפי שנכתב השטר בשם היתומים. תשובה יראה כיון שראובן היה אפוטרופוס של הקטנים לגבות הממון ולכתוב עליו שובר הרי הוא כאילו כתוב בשמו והקטנים הוזכרו בשטר כדי לידע שהממון שלהם וראובן אפוטרופא שלהם ובידו לגבות הממון ולעשות כל מה שנראה לו טוב ליתומים וכיון שראה שטוב למסור השטר ליהודה מסירתו מסירה כי אפוטרופוס יש לו כח לעשות בממון הנמסר לידו לטובת בעליו כאילו היה שלו:\n" + ], + [ + "הלכות פקדון", + "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם ופטר בה גניבה ואבדה ואצ\"ל באונסין הגדולים מהן כגון שבורה ומתה ולא חייב בה אא\"כ פשע בשמירתן ונגנבו או נאבדו בפשיעתו לכך פרט בה כסף או כלים שדרך לשמרן בחנם לפי שאין טורח בשמירתן וגם משמיענו אע\"פ שאין כל כך טורח בשמירתן ובקל יכול לשמרם שלא יגנבו אפ\"ה פטור ופרשה שנייה בש\"ש ופטר בה אונסין כגון שבורה ומתה וחייב בה גניבה ואבדה ואצ\"ל פשיעה ולכך פרט בה חמור או שור או שה לפי שיש טורח בשמירתן ואן דרך לשמרן בחנם וגם משמיענו אע\"פ שיש טורח בשמירתן ואי אפשר לשמרם שלא יגנבו אלא בטורח אפ\"ה חייב עליהם אבל לענין הדן אין חילוק בין כסף או כלים לבהמה ל\"ש בשומר חנם ל\"ש בש\"ש ורשה שלישית נאמרה בשואל וחייב בה אפילו אונסין ואינו פטור אא\"כ מתה מחמת מלאכתו עוד רמז לדין רביעי דהיינו שוכר בהמה או כלים לעשות בהן מלאכתו דכתיב ואם שכיר הוא בא בשכרו ולא פירש דינו ונחלקו בו חכמים דאיכא מ\"ד דינו כש\"ח ואיכא מ\"ד דינו כש\"ש והכי קיי\"ל והנני מפרש אותם כסדר חיובם ש\"ח וש\"ש ושואל ואקדים שוכר לשואל מפני שדינו כש\"ש: ש\"ח הוא שהפקיד אצלו כסף או כלים או בהמה או כל דבר לשמור והוא מקבל עליו לשמרו או אפילו אינו מקבל עליו לשמרו אלא א\"ל הנח לפני הוא ש\"ח אבל אם א\"ל הנח לפניך או הנח סתם אפילו ש\"ח לא הוי ואינו חייב שבועה כלל וכתב הרמב\"ם ז\"ל אבל מחרים על מי שלקח פקדון שלו ואינו מחזירו לבעליו וכן כל כיוצא בזה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן הלך ליריד וא\"ל שמעון הוליך לי עמך אלו המנעלים א\"ל הניחם כאן על החמור והניחם שם שמעון על החמור ולא קבלם ראובן בידו אלא כמו שהניחם שמעון על החמור כך הוליכם ראובן ולא קשרם והלך לו מן הצד לחסך רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים. תשובה הא דאמרינן הא ביתא קמך שאינו אפילו ש\"ח וכן הנח לפניך ומיבעיא בהנח סתם אי הוי ש\"ח זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר אבל ראובן שנתרצה להוליך המנעלם עמו ואמר לשמעון הניחם לפני על החמור פשיטא שקבל עליו שמירה כדין ש\"ח שאם לא ישמרם בדרך ודאי יאבדו הילכך דבר פשוט היא שהוא ש\"ח ופשע בשמירתם במה שהניחם על החמור בלא קשירה והפליג מהם: בקש מחבירו שיתן לו רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצרו ונתן לו רשות ולא פירש לו כלום בשמירתן בהא פליגי ר' סבר שלא קבל עליו שום שמירה ורבנן סברי שקבל עליו שמירתן ודוקא בהיזק דאתי ליה מיניה אבל לא קיבל עליו לשמרם מהיזק דאתי ליה מעלמא ורב אלפס פסק כרבי ור\"י פסק כחכמים וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: ואפילו כשמקבל עליו לשמור אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקבל עליו שאם נתן לו לשמור דינר זהב ואמר לו הזהר בו של כסף הוא ופשע בו ונאבד אינו חייב אלא בשל כסף שיאמר לו לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף וכן כל כיוצא בזה אבל אם הפסידו בידים משלם של זהב: והשומר הזה מיד כשמקבל עליו לשמור או שאמר הנה לפני ונסתלקו הבעלים משמירתו חייב עליו אם פשע אע\"פ שלא משך והרמב\"ם כתב שאינו חייב עד שימשוך ובמקום שמשיכה קונה אבל ר\"י כתב כסברא ראשונה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: וצריך לשמור כל דבר ודבר כראוי לו ואם שמרו כראוי לו ונגנב או נאבד פטור אבל אם פשע בו ולא שמרו כראוי אע\"פ שלבסוף נאבד באונס חייב כההוא דאפקידו זוזי גביה ואנחינהו בצריפא דאירבני ופשע בזה דאין שמירת כספים אלא בקרקע ולא בצריפא דאורבני משום שדרך האש לשלוט בצריפא ולבסוף באו גנבים וגנבום משם וזהו אונס ואפ\"ה חייבוהו חכמים וכן כל כיוצא בזה: שאל המפקיד פקדונו ואמר הנפקד איני יודע אנה הנחתיו הרי זו פשיעה וחייב: באו עליו גנבים וגנבו הפקדון ואילו צווח היו באים בני אדם להציל חייב דכיון שלא צווח פשע ואפילו אם באו עליו אנסים צריך לצעוק ולבקש אנשים שיעזרוהו לעמוד נגדם ואם היה אפשר לו לעשות כן ולא עשה חייב ודוקא בחנם אבל אינו חייב ליתן שכר שיעזרו: פשע השומר ולא שמר הבהמה כראוי ויצאה לאגם ומתה פטור אע\"פ שתחלתו בפשיעה לענין זאבים וגנבים ואם טרפה זאב או נגנבה משם היה חייב עתה שנאנסה שם על ידי מלאך המות פטור: אבל אם גנבה גנב מן האגם ומתה בבית הגנב חייב אע\"פ שהוא שומר חנם שאפילו אם לא מתה הרי היא בבית הגנב ויציאתם לאגם גרם לה להגנב: העלה הבהמה לראש ההר (לרעות שם) ונפלה ומתה הרי זו פשיעה מתה שם כדרכה פטור: לא העלה הוא לא מיבעיא אם עלתה בעל כרחו ונפלה ומתה שהוא פטור אלא אפילו לא עלתה בעל כרחו אלא היא עלתה מאליה פטור כיון שלא העלה הוא אין זו פשיעה מה שעלתה מאליה אלא דומה לנגנבה: הניח הבהמה ונכנס לעיר ובא ארי ודרסה או זאב וטרפה אין אומרין אילו היה שם היה מציל ויהיה חייב לשלם אלא רואין אם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס פטור אפילו אם היה יכול להציל אם היה שם ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס כתב רב אלפס שאם אינו יכול להציל אילו היה שם פטור אע\"פ שתחלתו בפשיעה וסופו באונס דלא הוי אונס מחמת הפשיעה ולא דמי לצריפא דאורבני אלא הוי כמו פשע בה ויצאה לאגם ומתה דפטור משום דמלאך המות קטלה מה לי קטלה התם מה לי קטלה הכא והראב\"ד ז\"ל כתב דחייב ולא דמי לפשע בה ויצאה לאגם ומתה שאין מקום לינצל ממלאך המות אב�� הכא כיון דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ואתא ארי אפשר אם היה שם היה בורח מנו וחשיב שפיר אונס מחמת פשיעה וחייב אע\"פ שאין יכול להציל וכן עיקר: כל דבר ודבר צריך לשמרו כראוי לו כתב הרמב\"ם ז\"ל כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון יש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית שער כגון הקורות והאבנים ויש פקדון שדרך להניחו בחצר כגון חבילות פשתן הגדולות וכיוצא בהן ויש פקדון ששמירתו בבית כגון שמלה וטלית וכיוצא בהן ויש פקדון שדרך להניחו בתיבה ובמגדל ונועל עליו כגון בגדי משי וכלי זהב וכיוצא בהן: השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו ונגנב משם או נאבד אפי' נאנס משם כגון שנפלה עליו דליקה ונשרף עליו כל הבית ה\"ז פושע וחייב: אע\"פ שהניח הפקדון עם שלו אם המקום ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב עד כאן: כספים אין להם שמירה אלא תחת הקרקע ויתן עליהם עפר בגובה טפח או יתנם בכותל בטפח התחתון הסמוך לקרקע או בטפח העליון הסמוך לקורה אפילו אם לא יתנם באמצע עובי הכותל רק שיכנס טפח בתוכו לא הטמינם כראוי אפילו נתנם בתיבתו ונעל בפניהם ונגנבו או נאבדו חייב ואם הופקדו אצלו בערב שת סמוך לחשיכה א\"צ לטמנם עד מוצאי שבת ובמוצאי שבת צריך לטמנם מיד ואם לא טמנם מיד הוי פושע ואם המפקיד תלמיד חכם אינו חייב אלא אם כן ששהה מלטמנם כשיעור אחר שיבדיל והראב\"ד כתב זה השיעור כהנפקד תלמיד חכם: כתב הרמב\"ם הורו מקצת הגאונים שהוא הדין לכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדת אותו מהרה כגון לשונות של כסף ואצ\"ל של זהב ואבנים טובות שאין להן שמירה אלא בקרקע ולזה דעתי נוטה עד כאן: כתב הרב ר' יהודה ברצלוני ודאי כך הלכה שאין לכספים שמירה אלא בקרקע אבל כך קבלנו מקבותינו שלא נאמר זה אלא בשעה שגנבים מצויין ואנשים רמאין שמחפשין אחריהן אבל במקום דליכא כל הני אין צריך לכסותו בקרקע אלא מניחו במקום שמניח מעותיו ולא עדיף מדידיה ועל זה סמכו קדמונינו ז\"ל וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וראוי לסמוך על קבלתו דהכי איתא בירושלמי אם נתנו במקום שרגיל להניח שלו פטור ע\"כ: ואם התנה הנפקד על מנת שלא אטמנם בקרקע וכן כל דבר ודבר שאניחנו עם שלי הכל לפי תנאו: צרר המעות בסדינו והפשילם לאחוריו ונגנבו או נאבדו חייב שצריך שיהיו בידו עד שיטמנם או שיהיו צרורים ומונחים לפניו על בטנו בענין שיהיו עיניו עליהם תמיד: נתן המעות או הפקדון בידו והוא נתן ביד בניו או בנותיו הגדולות או ליד אשתו ושמרו כראוי ונאבד או נגנב פטור שלא פשע במה שנתן לידם שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואם לא שמרו כראוי ונגנב או נאבד כתב הרב ר' משה בר מיימוני שאם הודיעם שהוא פקדון דפטור ודינו של המפקיד עמהם ואם אין להם לשלם הוא מפסיד וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאם פשעו ונאבדו שהוא חייב לשלם דאי לא תימא הכי אל פקדיון המופקד בים אדם יאכלו אשתו ובניו ויפטר: מסר הפקדון לבניו או בנותיו הקטנים או ליד עבדו בין גדול בין קטן או ליד שאר כל אדם ונגנב או נאבד חייב: דשומר שמסר לשומר חייב אפילו ש\"ח שמסר לשומר שכר דעלייה ליה לשמירתו שמוסר נפשו יותר לשמור ואפילו נאנס ביד השומר השני דאמר ליה את מהימן לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה ואפי' אם ידוע לכל שהשני אדם טוב וכשר יותר מהראשון אבל אם נתנו ביד מי שהמפקיד רגיל תמיד להפקיד בידו נשבע השני ששמרו כראוי ונפטר הראשון וכן אם יש עדים ששמר השני כראוי ולא נשאר עליו שבועה שיוכל המפקיד לומר אינו נאמן עלי בשבועה פטור הראשון אבל אם נשאר עליו שום ��בועה חייב: ההוא דאפקידו גביה דמי יהבינהו לאימיה ולא הודיעה שהיו פקדון בידו נתנתן בארגז ונאבדו ומסקינן שהוא ישבע שמסרן לידה ויפטר אע\"פ שלא הודיעה שהיו של פקדון מפני שיכול לומר הייתי סבור שיותר תזהר בהן לשמרם כשסבורה שהם שלי והיא תשבע שנתנתן בארגז ונאבדו שם ופטור ואינה צריכה לישבע שלא הודיעה שהיו של פקדון אע\"פ שהיתה חייבת אילו היתה יודעת שהיו של פקדון מפני שאין המפקיד יכו לטעון בודאי שאמר לה בני שהיו של פקדון והיא אומרת ודאי שלא אמר לה: ההוא דאפקידו גביה כריא דכשותא והוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא אמר לשלוחו לך והטל מזה הכשותא לתוך השכר והלך והטיל משל הפקדון ואסקינן אם הוא בענין שיוכלו הבעלים להרגיש שהטיל משל הפקדון כגון שהיה רחוק יותר משלו ושהה כדי להביא משל הפקדון אז גלי דעתיה דניחא ליה כיון שלא פירש לו הטל מזה ולא משל הפקדון ולא מיחה וצריך לשלם אפילו אם נתקלקל השכר שלא נהנה ממנו כלום ואם הוא בענין שאין יכולין להרגיש השליח פטור כיון שלא פירש לו הטל מזה ולא מן הפקדון והנפקד נמי פטור ואינו משלם אלא מה שנהנה לפיכך אם החמיץ השכר פטור וכן כל כיוצא בזה והרמב\"ם כתב בין כך ובין כך השומר צריך לישבע שכך אירע: בד\"א שאינו חייב אל בפשיעה בסתם שומר אבל התנה שיתחייב אפילו באונסין חייב אפילו בדברים בלא קנין: ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור היה המפקיד עושה לו שום מלאכה בין בחנם בין בשכר פטור הנפקד אפילו אם פשע ונאבד לא שנא אם המפקיד השכיר או השאיל עצמו לנפקד בשעה שמשך הפקדון לשמרו לא שנא שהיה שכור או שאול לו תחילה כיון שהיה עמו בשעה שמשך הפקדון לשמרו אע\"פ שלא היה עמו בשעה שנאבד פטור כדכתיב גבי שואל אם בעליו עמו לא ישלם ואמרינן היה עמו בשעת שאלה א\"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה וה\"ה נמי לכל השומרים אבל אם לא היה עמו בשעת משיכת הפקדון אפילו שהיה עמו בשעת אבידה חייב ודבר זה יתבאר עוד לקמן בדי שואל:\n" + ], + [ + "אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד או משהגביהו לשלוח בו יד אפילו אינו מכוין הבעל הבית לגזלו אלא להשתמש בו קם ליה ברשותיה וחייב באונסין אע\"פ שעדיין לא נשתמש בו דשליחות יד אינה צריכה חסרון רק שיגביהנו כדי להשתמש בו תשמיש שמחסרו אז מתחייב כאילו חסרו אבל הגביה לעשות תשמיש שאינו מחסרו אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש ולא משום שליחות יד שהרי אינו שולח בו יד כיון שאינו מחסרו אלא משום שהוא שואל שלא מדעת דקיי\"ל שדינו כגזלן: הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו חייב אלא ברביעת כיון שלא הגביהה: אבל הגביהה כדי ליטול רביעית חייב אפי' לא נטל: וכן אם הטה ונטל ממנה רביעית והחמיצה חייב בכולה שמחמת שחסרה החמיצה: בד\"א בחבית של יין שדרכו להחמיץ כשהוא חסר אבל שאר פירות ששלח יד במקצתן ולא הגביהן אינו מתחייב אלא כפי מה שנטל: אמר שרוצה לשלוח יד בפקדון אינו חייב אפילו שאומר כן בפני עדים: אמר לשלוחו לשלוח יד בפקדון ועשה מאמרו חייב המשלח: דין השולח יד בפקדון הוי כשאר גזלן שאינו משלם אלא כמו שהוא בשעת תשלומין שאם שלח יד ברחל ריקנית וטענה או נתעברה אצלו וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה ואפילו היתה טעונה או מעוברת בשעת גזילה וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה: וכן לענין יוקרא וזולא אם בשעה ששלח בה יד שוה ד' זוז ובשעה שמוציאה מן העולם שוה זוז אע\"פ שאם היה בעין היה אומר לו הרי שלך לפניך עתה שאינו עין משלם ד' זוז לא שנא שברו בידים ל\"ש נשבר מאליו ואם מתחלה היה שוה זוז ובשעה שמוציאו מן העולם שוה ד' אם שברו בידים משלם ד' זוז נשבר מאליו אינו משלם אלא זוז: שלח יד בחבית הופקדת אצלו כגון שטלטלה לצרכו לא מיבעיא אם נשברה בעודה בידו שחייב אלא אפילו החזירה למקומה שיחדו לו הבעלים חייב ואצ\"ל לא יחדו הבעלים לו מקום וטלטלה לצרכו שהוא חייב טלטלה לצרכה בין נשברה בעודה בידו בין לאחר שהניחה פטור בין שהחזירה למקומה בין החזירה למקום אחר ואם טלטלה לצורך מקומה כתב הרמה שלא נעשה גזלן אלא עדיין שומר הוא וחייב בשפיעה ופטור באונסין ודוקא שלא אירע האונס מחמת שינוי המקום אבל אם אירע האונס מחמת שינוי המקום ששינה ממקום שיחדו לה הבעלים חייב אפילו משהניחה דתחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא ואם לא יחדו לה מקום אע\"פ שאירע האונס מחמת שינוי המקום כיון שלא פשע מעיקרא פטור כשנאנסה משהניח ע\"כ: היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות אם אינן חתומין ולא צרורין קשר משונה אלא כדרך שכל אדם קושר מעותיו מותר לו להשתמש בהן לפיכך נעשה עליהם ש\"ש וחייב בגנבה ואבדה אפילו קודם שנשתמש בהן ואם נאנסו פטור ואם כבר נשתמש בהן חייב גם באונסין אפילו אחר שהחזירן למקומם עד שיחזירם לבעליהם היו המעות חתומין או קשורין קשר משונה לא ישתמש בהן לפיכך אינו חייב באחרותן הופקדו אצל בע\"ה אפילו אינן חתומין לא ישתמש בהן לפיכך אינו חייב באחריותן ור\"ת כתב אפילו בע\"ה אם רוב עסקיו ברבית דינו כשולחני לפי שצריך תמיד למעות: באו אנסים על הנפקד ונתן להם הפקדון אם אינו אמוד בממון פטור שודאי לא באו אלא בשביל הפקדון ואם אמוד בממון הוא חייב שיש לומר בשביל ממונו באו: הופקד אתו ממון של פדיון שבויים ובאו עליו אנסים ונתנו להם להציל עצמו פטור שאין לך פדיון שבויים גדול מזה וכתב הרמ\"ה דוקא שלא היה אצלו ממון אחר לפדות עצמו אע\"פ שיש לו ממון הרבה כיון שאינו אצלו פטור אבל אם יש לו ממון אחר לא: הופקדו אצלו פירות לא יערבם עם פירותיו אלא יניחם לבד ויאמר לו הרי פירותיך לפניך ערבם על שלו יראה כמה היו שלו וכמה היו של הפקדון ויראה כמה חסרו ויחשוב על כל אחד החסרון כפי פירותיו אחר שישבע שכך וכך היה החסרון נסתפק מהם ואינו יודע כמה יחשוב החסרון כמו שראויין להתחסר כיצד לחטין ולאורז קלוף ד' קבין וחצי לכל כור וכור לשעורים ולדוחן ט' קבין לכל כור וכור לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולים ולאורז שאינו קלוף ג' סאין לכל כור וכור וכמדה הזו לכל שנה ושנה בד\"א שהופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגורן אבל הופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגשמים אינו מנכה לו כלום בשביל החסרון מפני שהם נופחות ומותירות כשיעור החסרון הופקד אתו יין וערבו עם שלו ונסתפק ממנו מנכה לו שתות שמן מנכה לו ג' לוגין לכל ק' לוגין לוג וחצי בשביל שמרים ולוג וחצי בשביל בליעת הכלי לפיכך אם היה מתחלה השמן צלול אינו מנכה לו בשביל השמרים ואם היה הכלי ישן אינו מנכה לו בשביל בליעת הכלי: כתב הרמב\"ם הפקיד אצל חבירו פירות שאינן מדודין ולא מדדן וערבם עם פירותיו ה\"ז פושע: ואם אמר הפקיד כך וכך היו והנפקד אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וישלם וכזה הורו רבותי ה\"ר יוסף הלוי ורבו וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל והוסיף לבאר וז\"ל האומר כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה אומר פירות הפקדת אצ��י ואיני יודע כמה היו אם לפי טענת המפקיד היו שוים ב' כסף ופרוטה והנפקד אומר יודע אני שהיו שוים פרוטה ואיני יודע כמה היו שוים יותר יש כאן חיוב שבועה אבל אם אמר פירות סתם ולא הודה בשוה פרוטה אין בהודאתו משמעות של שוה פרוטה שאף בפחות משוה פרוטה קרויין פירות עכ\"ל: לא עירב הפירות עם פירותיו והן חסרין והולכין אם חסרו יותר מכדי חסרונן שראויין להתחסר לשנה ועדיין לא נשלם השנה לדעת רב אלפס לא ימכרם וכ\"כ הרמב\"ם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כיון שחסרו כדי חסרונן לשנה קודם שנשלם השנה יכול למכרם: הופקד אתו יין והחמיץ דבש והדביש וירא שמא יפסיד גם הכלי יכול למכרן שלא יפסיד הכלי: הופקד אתו חמץ והגיע זמן הפסח לא ימכור עד שעה חמישית וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל: וה\"ה בשאר הפקדונות שלא יגע בהן אע\"פ שיודע בודאי שיוזלו במקום פלו' או יאנוס אותם המלך שמא יבואו בעליהן קודם ויטלו שלהן ע\"כ: כל נפקד שמוכר פקדון לא ימכרנו כי אם ע\"פ ב\"ד: הופקדו אתו ספרים גוללן כל ל' יום וכשהוא גוללן לצורך הספר יש לו רשות לקרות בהן אבל לא יפתחנו לצרכו לקרות בו ואם פתח וקרא בו לצורך עצמו הרי זה שולח יד בפקדון והרמב\"ם כתב שגוללן אחד לשנים עשר חדש וכאשר כתבתי נראה: הופקד אתו כסות מנערה אחד לשלשים יום ובדיני אבידה כתבתי כיצד ניעור הכסות וגלילת הספרים בסי' רס\"ז בד\"א שאין המפקיד עמו במדינה אבל אם הוא עמו אין הנפקד צריך לטפל בו שהוא יבוא ויטפל בו:" + ], + [ + "אין המפקיד יכול לתבוע פקדונו אלא במקום שהפקידו לשם שאם הפקידו אצלו בטבריא אין יכול לתבעו בצפורי: אבל בכל מקום שירצה הפקד ליתן למפקיד פקדונו צריך לקבלו אפילו נתנו לו בעל כרחו חשוב נתינה ופטור: בד\"א בישוב אבל אם הפקידו בישוב ובא להחזיר לו במדבר יכול לומר לו איני מקבלו כאן אם לא תקבל עליך אחריות ואם כשהפקידו אצלו א\"ל אני רוצה לצאת במדבר וחשיב הנפקד גם אני רוצה לילך למדבר הוי כאילו פירש לו ע\"מ שאחזירנו לך במדבר ויכול להחזיר לו במדבר: כתב הרמב\"ם ז\"ל המפקיד אצל חבירו והלך המפקיד למד\"ה והנפקד רוצה לפרש מן היבשה לים או לצאת לשיירא יש מי שהורה שאם בא השומר והביא הפקדון לב\"ד נפטר מאחריות שמירתו ויש טעם בדבריהם שאין אוסרין זה במדינה מפני פקדון של זה ואי אפשר לו להוליכו עמו דשמא יארעו אונס אלא ב\"ד מפקידין הפקדיון ביד נאמן אצלם משום השבת אבידה לבעלים: שלח לו פקדונו על יד אחר בין שאומר לו הולך לו או תן לו פקדונו חייב באחריותו עד שיגיע ליד הבעלים כיון שבעל הפקדון לא עשאו שליח להביאו לו לפיכך אם בא לחזור וליטול מיד השליח רשאי בד\"א שלא הוחזק הנפקד כפרן אבל הוחזק כפרן זכה השליח מיד בשביל המפקיד ואין הנפקד יכול לחזור וליטלו מידו ומכל מקום חייב באחריותו:" + ], + [ + "תבעו הפקדון וכפר בו מיד נעשה עליו גזלן וחייב באונסין ופסול לעדות ולשבועה בד\"א שיש עדים שבשעה שכפר בו היה ברשותו אבל אם אין עדי לא שמא נאבד ממנו ואמר אכפור בו ואדחנו עד שאמצאנו ואחזירנו לו: לא כפר בו אלא טען נגנב או נאבד אם אמר שאירע הדבר במקום שעדים מצויין יביא עדים לדבריו ויפטר ואם לאו צריך לשלם וכתב הרמ\"ה דוקא מילתא דשלמא ביה עינא כההוא עובדא דההוא גברא דהוה מעביר חביתא בשוקא ואתבר ואמר רבא כיון דשכיחי אינשי בשוקא בעי לאייתי ראיה אבל מילתא כל דהו דעביד דמתרמי דלא שלטא ביה עינא כגון מאן דנקיט חפצא בידיה ואפשר דאתרע ביה אונסא דלא ידעי אינשי אע\"ג דרבים מצויין שם משתבע ומפטר: וכתב עוד מי שטען טענת אונס בפקדון ומביא עדים שנאנס בידו החפץ ששאל המפקיד כגון ששואל גלימא וטוען שנאנס ומביא עדים שראו שנאנס לו גלימא אע\"ג דלא ידעי אי גלימת המפקיד הוא פטור כיון שאילו היתה גלימא בידו ומפקיד אמר לא זו היא ונפקד אומר זו היא נאמן בשבועת היסת ואם המפקיד אומר שמא ונפקד אומר ברי אפילו היסת ליכא והכא כיון דמפקיד לא ידע האי גלימא דאתניס אי דידיה היא אי לא שומר מהימן ע\"כ: ואם אין עדים מצויין ישבע שהוא כדבריו ויכלול בשבועתו שלא פשע בשמירתו אלא ששמרו כראוי ואירעו זה שטוען ושלא שלח בו יד שאם שלח בו יד חייב כדפרישית: ופירש ר\"י דוקא שאין עדים שנגנבה או נאנסה לפיכך כיון שצריך לישבע שנגנבה או נאנסה מגלגלין עליו שאר השבועות אבל אם יש עדים שנגנבה או נאנסה אינו נשבע כלל אבל בירושלמי יש שאפילו אם יש עדים שנגנבה או נאנסה דהשתא אינו צריך לישבע שאינו ברשותו אפ\"ה צריך לישבע שלא פשע בה ואגב זה צריך לישבע שלא שלח בה יד אבל אם יש עדים שנגנבה ושלא פשע בה א\"צ לישבע שלא שלח בה יד דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: התנה הנפקד שיהא פטור מן השבועה כל תנאי שבממון קיים: ואם אחר שנשבע בב\"ד נמצא שקרן אלא הוא בידו יש לו כל דין גנב שמשלם כפל ואם טבח או מכר משלם ד' וה' אע\"פ שלא שלח בו יד תחלה: וכן אם שלח בו יד תחלה ואחר כך טען שנגנב ונשבע בב\"ד ונמצא שקרן יש לו כל דין גנב: אבל כל זמן שלא נשבע אע\"פ שכפר בב\"ד אין לו דין גנב: היה אמת שנגנב ונמצא הגנב אחר כך משלם כפל וד' וה' לבעלים נגנב באונס כגון בלסטים מזויין ונמצא אחד שומר חנם ואחד שומר שכר צריך לשלם לבעלים ויעמוד הוא עם הגנב לדין ליפרע ממנו כיון שאינו מפסיד כלום אלא שטורח להוציא מידו: ואם נשבע קודם שהוכר הגנב אם ש\"ח הוא רצה עומד בשבועה ואם ירצה יטרח להעמיד הגנב לדין ויפרע הוא לבעלים ואם שומר שכר הוא צריך לפרוע לבעלים ויעמיד הוא הגנב לדין:" + ], + [ + "טען הנפקד שנגנב הפקדון או נאבד ולא רצה לישבע אלא רוצה לשלם משביעין אותו שאינו ברשותו דחיישינן שמא נתן בו עיניו: וה\"ה נמי לכל השומרים כגון שטען השומר שכר שנאנסה והשואל שמתה מחמת מלאכה ורוצין לשלם משביעין אותו שאינו ברשותו ואם אומרים הבעלים שהוא שוה יותר ממה שהוא אומר יכלול בשבועתו שלא היה שוה יותר אלא כך וכך והרמב\"ם חילק בדבר וכתב שאם הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנותו כגון פירות או יריעות של צמר ופשתן וקורות שאינן מצויירות ה\"ז משלם ואינו נשבע אבל אם הפקדון בגדר מצוייר או בהמה או כלי מתוקן שאינו מצוי בשוק לקנותו נשבע ואחר כך משלם ע\"כ: טען שנגנב אבל אמר אני רוצה לשלם או אפילו אמר פשעתי והריני משלם ושלם ואח\"כ נמצא הגנב אע\"פ שלא נשבע עדיין שאינו ברשותו או נשבע שאינו ברשותו אע\"פ שעדיין לא שלם ואחר כך נמצא הגנב משלם הכפל לנפקד ל\"ש אם היתה עומדת ברשותו בשעה שנגנבה ל\"ש לא היתה ברשותו ודוקא בכפל זכה הנפקד משום דאתי מעלמא אבל בשבחא דגופא כגון בגיזות וולדות לא ואם הוקר כגון שבשעה שהופקד היה שוה סלע ונגנב ושלם ואח\"כ הוכר הגנב ושוה ד' כשבח דאתי מעלמא הוא והוא של נפקד בד\"א שקונה הכפל בשלם או נשבע שאינו ברשותו אבל לא שלם לא נשבע אע\"פ שאמר אני רוצה לשלם אינו זוכה בכפל ואפילו שלם אם לא שלם מעצמו אלא עד שהטריחו לכופו לב\"ד לפרוע ואח\"כ הוכר הגנב או נמצא הפקדו�� אינו זוכה בכפל ולא במה שהוקר אלא יחזיר הפקדון לבעלים כמו שהוא והם יחזירו לנפקד הדמים שנטלו ממנו ואם גבו מהשומר קרקע או כלים מחזירים לו קרקע או כלים שלו ודוקא שהטריחו בב\"ד על הפרעון בהא אמרינן שאינו קונה הכפל אבל אם פרע מעצמו אפילו נשבע והטריחו לבוא לב\"ד בשביל השבועה זוכה בכפל: אמר איני משלם וחזר ואמר הריני משלם ודאי זכה בכפל אף ע\"פ שאמר תחלה איני משלם: אמר בב\"ד הריני משלם וחזר ואמר איני משלם ודאי אינו יכול לחזור בו כיון שקבל עליו בב\"ד לשלם אפ\"ה מיבעיא אם זכה בכפל אם לאו או שאמר הריני משלם ומת ואומרים בניו אין אנו משלמין או שלא הספיק לתבוע לנפקד עד שמת ותבע לבניו ושלמו או שלמו בני הנפקד לבני המפקיד או ששלם הנפקד למפקיד החצי או ששאל שתי פרות ושלם אחת מהן או ששאל מהשותפין ושלם לא' מהן חלקו או שותפין ששאלו מאחד ושלם אחד מהם או ששאל מהאשה פרת נכסי מלוג שלה ושלם בעלה בכולהו מיבעיא לן אי זכו בכפל או לא ולא איפשיטא וכתב רב אלפס דהמפקיד והנפקד חולקין ואם תפש אחד מהם אין מוציאין מידו אפילו בחוצה לארץ וכ\"כ הרמב\"ם ור\"י פסק דהמוציא מחבירו עליו הראיה והנפקד חשוב כמוציא ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב הרמב\"ם ז\"ל אפילו היה הדבר הנפקד או השאול או השכור שוה שרוטה הרי השומר נשבע עליו ואין אחד מהשומרים צריך הודאה במקצת והרמב\"ן כתב שצריכין כפירת שתי כסף וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "אין חילוק בין המפקיד אצל חבירו בעדים או שלא בעדים דכיון שהודה לו שהפקידו אצלו או השכירו לשמרו בשכר או השאילו לו צריך לישבע שבועת השומרים ולא פטרינן ליה במגו שהיה יכול לומר לא הפקדת אצלי או לא השכרתני או לא השאלתני ופי' הרמב\"ם דלא אמרינן מגו להפטר משבועה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ודאי בעלמא אמרינן שפיר מגו ליפטר משבועה והכא היינו טעמא דלא אמרינן מגו משום דהוי מגו דהעזה דאין אדם מעיז פניו לכפור ולומר לא היו דברים מעולם: ומיהו נהי נמי דלא מהימנינן ליה בטענה אחרת במגו דהך אבל אם טוען לא הפקדת בידי מאומה ולא השכרתני ולא השאלתני או שאומר אמת השכרתני אבל החזרתי לך נשבע [היסת] ונפטר אפילו הפקיד אצלו בשטר נאמן לומר החזרתי לך במגו שהיה יכול לומר נגנב אם הוא ש\"ח ונאנס אם הוא ש\"ש ומת מחמת מלאכה אם הוא שואל אבל צריך לישבע שבועה דאורייתא בנקיטת חפץ כאילו היה נשבע אילו היה טוען נאנסו וכתב הרמב\"ם ז\"ל בד\"א כשהשומר היה יכול לטעון נאנסו ולא היה צריך להביא ראיה אבל אם היה צריך להבא ראיה על טענתו כגון במקום שעדים מצויין שהוא בענן שא\"א שאירעו אונס אם לא שיודע הדבר אינו נאמן לומר החזרתי אלא ישבע בעל השטר בנקיטת חפץ שלא החזיר לו וישלם: וכתב עוד הרמב\"ם בא להחזיר לו פקדונו וטען המפקיד אין זה פקדוני אלא אחר הוא או היה שלם ושברתו או חדש היה ושמשת בו או ק' כורין הפקדתי לך ואין אלו אלא נ' והנפקד אומר זהו שהפקדת בעצמה ומה שנתת אתה נוטל נשבע היסת שאין נשבען שבועת השומרים אלא בזמן שמודה המפקיד בדבר בעצמו של פקדון אלא שטוען נגנב או נשבר או מת ליפטר מתשלומין אבל הללו שחלוקין בעיקר הפקדון שה אומר כך היה וזה אומר לא כך היה אם מודה במקצת נשבע דאורייתא והיסת בכופר הכל כיצד מאה כורין של חטין הפקדתי גבך וזה אומר חמשים נשבע שבועת התורה ואם טוענו ק' כורין של חטין וזה אומר לא היה אלא ק' כורין של שעורין נשבע היסת: טען המפקיד שהתנה עמו להתחייב בגנבה ואונסין והנפקד א��מר שלא היה שום תנאי ישבע הנפקד שבועת השומרים ומגלגלים בה שלא היה שם שום תנאי: טען שהפקיד אצלו והנפקד אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך ולא נעשיתי שומר נשבע היסת שלא קבלו אלא כדרך שאמר וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד ושלא איבד בידים ושלא גרם לו שיהא חייב לשלם: טען הנפקד תנאי היה בינינו שלא אצטרך לשמרו כדרך השומרים והמפקיד אומר שלא היה שם תנאי אע\"פ שהפקיד אצלו בעדים נאמן לומר תנאי היה בינינו מתוך שיכול לומר שמרתי כדרך השומרים ונאנסו לפיכך ישבע שלא שלח בו יד ושאינו ברשותו ושהיה זה התנאי ביניהן והראב\"ד השיב על זה וכתב כיון שהעדים לא שמעו התנאי איך יהא נאמן לומר תנאי היה בינינו וכיון שהפקיד סתם בפניהם הרי זה נעשה שומר גמור והוא מודה שפשע ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן: וכתב עוד הרמב\"ם הביא המפקיד עדים שפשע השומר וטען השומר תנאי היה בינינו אינו נאמן שהרי יש עדים שפשע גם על זה השיג הראב\"ד אם טוען לא הייתי שומר אלא אמרתי הא ביתא קמך כי יש עדים שפשע מאי הוי אלא נשבע היסת שלא היה שומר אם הפקידו שלא בעדים:" + ], + [ + "המפקיד אצל חבירו שלא בעדים נאמן לומר להד\"ם וכן אם הפקידו בעדים ולא ראו אותו עתה בידו נאמ לומר החזרתי לך או נתתי לי במתנה: ואפילו לא אמיד הנפקד שיהא לו חפץ כזה והמפקיד נתן בו סימן נאמן לומר לא היו דברים מעולם ואפילו אם טוען הפקדתי נתן בו סימן נאמן לומר לא היו דברים מעול ואפילו אם טוען הפקדתי בידך חטין וזה אומר החזרתים לך והלה אומר ודרי כך וכך היו ונתתם בחבית פלוני ונמצא כדבריו אפ\"ה נאמן הנפקד לומר החזרתי לך את שלך ואלו אחרים הן אפילו הפקידם בעדים: אבל אם עדים מעידין שהפקיד בידו זה החפץ ורואין אותו עתה בידו אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך או נתתו לי במתנה ולא מיבעיא אם הוא חי שמוציאין אותו מידו אלא אפילו אם מת מוציאין אותו מן היורשים אפילו בלא שבועה: ולא מיבעיא אם העדים מכירין החפץ ורואין אותו עתה בידו אלא אפילו לא ראו אותו עתה בידו אלא המפקיד בא לב\"ד ואומר יש לי עדים שהפקדתי ביד פלוני חפץ שסימנו כך וכך ואנו רואין אותו ביד היתומים באותו סימן שהוא אומר צריכים להראותו לעדים ואם העדים מכירין שהוא זה מחזירין אותו אע\"ג דלגבי אביהן בעודו חי כה\"ג נאמן לומר לקוח הוא בידי במגו דהחזרתיו לך כל זמן שלא ראו אותו עדים בידו והכירוהו לגבי יתומים לא טענינן להו הכי כיון דלא שכיח וצריכין להראות לעדים ואם יכירוהו שזה הוא החפץ הו\"ל בעדים ומוציאין אותו מידם אע\"פ שאם היתומים בעצמן היו טוענין אבינו אמר טלו היה נאמנין בשבועה כל זמן שלא ראו אותו עדים בידו ממש אנן לא טענינן להו: לא אמרו היתומים שאמר להם אביהם שהיה שלו והמפקיד יהיב ביה סימן ואינו רגיל ליכנס לבית הנפקד ואין אמיד הנפקד מוציאין מהיתומים ונותנין לו ואי אמיד הנפקד או דלא יהיב ביה המפקיד סימן או שהוא רגיל ליכנס לבית הנפקד אין מוציאין מהיתומים ונותנין לו אלא הרי הוא בחזקת היתומים ומוכרין אותו אם ירצו: כתב הרמב\"ם אם באו עדים והעידו בפני ב\"ד שאין הנפקד אמיד אין מוציאין מהיתומים בעדותן שאין זה ראיה ברורה ואומדן דעתם אינו אומד ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות:" + ], + [ + "המפקיד אצל חבירו שלא בעדים נאמן לומר להד\"ם וכן אם הפקידו בעדים ולא ראו אותו עתה בידו נאמ לומר החזרתי לך או נתתי לי במתנה: ואפילו לא אמיד הנפקד שיהא לו חפץ כזה וה��פקיד נתן בו סימן נאמן לומר לא היו דברים מעולם ואפילו אם טוען הפקדתי נתן בו סימן נאמן לומר לא היו דברים מעול ואפילו אם טוען הפקדתי בידך חטין וזה אומר החזרתים לך והלה אומר ודרי כך וכך היו ונתתם בחבית פלוני ונמצא כדבריו אפ\"ה נאמן הנפקד לומר החזרתי לך את שלך ואלו אחרים הן אפילו הפקידם בעדים: אבל אם עדים מעידין שהפקיד בידו זה החפץ ורואין אותו עתה בידו אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך או נתתו לי במתנה ולא מיבעיא אם הוא חי שמוציאין אותו מידו אלא אפילו אם מת מוציאין אותו מן היורשים אפילו בלא שבועה: ולא מיבעיא אם העדים מכירין החפץ ורואין אותו עתה בידו אלא אפילו לא ראו אותו עתה בידו אלא המפקיד בא לב\"ד ואומר יש לי עדים שהפקדתי ביד פלוני חפץ שסימנו כך וכך ואנו רואין אותו ביד היתומים באותו סימן שהוא אומר צריכים להראותו לעדים ואם העדים מכירין שהוא זה מחזירין אותו אע\"ג דלגבי אביהן בעודו חי כה\"ג נאמן לומר לקוח הוא בידי במגו דהחזרתיו לך כל זמן שלא ראו אותו עדים בידו והכירוהו לגבי יתומים לא טענינן להו הכי כיון דלא שכיח וצריכין להראות לעדים ואם יכירוהו שזה הוא החפץ הו\"ל בעדים ומוציאין אותו מידם אע\"פ שאם היתומים בעצמן היו טוענין אבינו אמר טלו היה נאמנין בשבועה כל זמן שלא ראו אותו עדים בידו ממש אנן לא טענינן להו: לא אמרו היתומים שאמר להם אביהם שהיה שלו והמפקיד יהיב ביה סימן ואינו רגיל ליכנס לבית הנפקד ואין אמיד הנפקד מוציאין מהיתומים ונותנין לו ואי אמיד הנפקד או דלא יהיב ביה המפקיד סימן או שהוא רגיל ליכנס לבית הנפקד אין מוציאין מהיתומים ונותנין לו אלא הרי הוא בחזקת היתומים ומוכרין אותו אם ירצו: כתב הרמב\"ם אם באו עדים והעידו בפני ב\"ד שאין הנפקד אמיד אין מוציאין מהיתומים בעדותן שאין זה ראיה ברורה ואומדן דעתם אינו אומד ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות:" + ], + [ + "שנים שהפקידו אצל אחד ובא אחד מהם ליטול את שלו אין שומעין לו עד שיבא חבירו שיאמר לו הנפקד איני רשאי ליתן לך כלום עד שתבאו שניכם בד\"א בשאין השני בעיר אבל אם הוא בעיר ויודע שתבע חבירו ולא בא ודאי ניחא ליה במאי דעביד חבריה ושליחותיה קא עביד ואם מודה יתן לזה שתובעו ואי כופר ידון על הכל:" + ], + [ + "שנים שתובעין לאחד כל אחד אומר הפקדתי אצלך מנה והוא אומר אחד מכם הפקיד אצלי ואיני יודע איזה שניהם נשבעין ונוטלים: וכן אם הפקידו שנים זה מנה וזה מאתים וכל אחד אומר מאתים שלי והוא אינו יודע של מי הן המאתים כל אחד ישבע ויטול דהוה ליה כפושע דהוה ליה לדקדק מי הוא בעל המאתים או מי הוא בעל המנה בד\"א כשתובעים אותו אבל אם אינם תובעים אותו אלא הוא אומר להם שניכם הפקדתם אצלי אחד מאה ואחד מאתים ואיני יודע של מי נותן לכל אחד מנה והמנה שלישי יהא מונח עד שיתברר של מי הוא ומ\"מ אם רוצה לצאת ידי שמים יתן מאתים לכל אחד ובאומר אחד משניכם הפקיד אצלי ואיני יודע איזהו פטור אפילו לצאת ידי שמים: אבל אם אמר אביכם של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע אי זה אם בא לצאת ידי שמים צריך ליתן לכל אחד מנה בד\"א כשהפקידו לו כל אחד לבדו זה מנה וזה מאתים אבל אם שניהם הפקידו לו זה בפני זה וכל אחד תובעו מאתים אינו חייב אלא מאה לכל אחד שאומר לא חששתי לדקדק מי בעל המאה ומי בעל הק\"ק מאחר שראיתי שלא הייתם חושדים זה את זה ומ\"מ לצאת ידי שמים צריך ליתן מאתים לכל אחד ואחד אבל אם אי��ן תובעין אותו והפקידו זה בפני זה אפילו לצאת ידי שמים אין צריך ליתן אלא מנה לכל אחד: ורועה שהפקידו לו שנים כל אחד בהמתו ומתה אחת מהן ואינו יודע של מי היתה חייב ליתן לכל אחד ואחד שלו ואפילו שהפקידו זה בפני זה חשוב כפושע שהיה לו דקדק מי בעל של כל בהמה ובהמה שיחזירנה לו ואם נתנו הבהמות בעדרו שלא מדעתו מניח הנשארת ביניהם ומסתלק ותהא מונחת עד שיודה אחד מהם לחבירו או עד שירצו לחלוק איתה:" + ], + [ + "כל דין השומרים אינו נוהג בעבדים ושטרות וקרקעות והקדשות בין לענין שבועה כמו שפירשתי למעלה בסימן צ\"ה בין לענין תשלומין שאם הופקדו אצלו אחד מכל אלו ונגנב או נאבד או נאנס אינו חייב לשלם אבל נשבעין עליהן מדרבנן: וכתב הרמב\"ם שלא פטר בהם אלא גניבה ואבידה ואונסין בידים דמי וא\"א הרא\"ש כתב דאפילו פשע בהם ונאבדו פטור מלשלם ואפילו השואל וכן כתב רב אלפס: ולמעלה בסימן צ\"ה כתבתי מה הדין במי שהוריד אריס לכרמו ופשע בו ולא עבדו: והמוסר לחבירו לשמו דבר המחובר לקרקע דינו כקרקע ואפילו ענבים העומדים ליבצר: הופקדו אתו מעות של עניים דינו כשל הקדש ופטור עליהן בד\"א במקום שאין לעניים כל אחד קצבתו ידועה אבל אם יש לכל אחד קצבתו ידועה הוה ליה כאילו הפקיד כל אחד את שלו וחייב: ומעות של יתומים אין להן דין הקדש אלא הרי הן כשאר כל אדם ואסור להשתמש בהן: וכתב הרמב\"ם ז\"ל הפקיד הקדש ואח\"כ פדהו והרי הוא חולין ביד השומר או שהשאילו חולין ואח\"כ הקדישו והרי הוא ביד השואל וכן העכו\"ם שהפקיד ואח\"כ נתגייר והרי הוא ביד ישראל כל אלו אין בהן דין שומרים עד שיהא תחלתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישראל: אין השומר חייב אא\"כ שיתננו לו בתורת שמירה אבל אם נתן לו לאבד פטור דדרשינן לשמור ולא לקרוע:" + ], + [ + "אחד האיש ואחד האשה בדין השומרין בין שהיה הדבר השמור של האשה בין שהיה ביד האשה: וכתב הרמב\"ם קטן שהפקיד או השאיל לגדול נשבעין על טענתו ואני כתבתי למעלה בסימן צ\"ו סברת א\"א הרא\"ש ז\"ל שאין נשבעין על טענתו:" + ], + [ + "הלכות שומר שכר", + "שומר שכר הוא שנותנים לו בהמה או כסף או כלים לשמור בשכר ודינו כשומר חנם לענין שאינו מתחייב בשמירתו עד שימשוך במקום שראוי למשוך לדעת הרמב\"ם. אבל לדעת הר\"י מיד כשקבל עליו לשמור ונסתלקו הבעלים משמירתו חייב אעפ\"י שלא משך: וכיון שנוטל שכר על שמירתו צריך לשמור שמירה מעולה וחייב בגנבה ואבדה שאפי' שימר כראוי ונגנב חייב ואפי' נתן הכספים תחת הקרקע בעומק ק' אמה שאי אפשר לגונבם משם אם לא על ידי מחילות או גם בעידנא דניימי אינשי ונגנב או קפץ עליו חולי ולא יכול לשומרם וכל כיוצא בזה חייב והכי איתא בירושלמי שומר חנם כיון ששמר כל צרכו פטור אבל שומר שכר אפילו הקיפהו חומה של ברזל אין אומרים רואין אילו היה שם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור. אלא אומרים אילו היה שם היה יכו להציל: לפיכך לעולם חייב בגניבה ואבידה אא\"כ היה שם ולא היה יכול להציל וכ\"כ בשאלתות ואי באגרא אשלימו ליה אע\"ג דאוקמי בדוכתא דנטירתא ונגנבה או נאבדה חייב לשלומי דבעי למיתה בהדיה לנטורי ביממא ובליליא ואינו פטור אלא מן האונסין: ואיזהו אונס בא עליו ליסטים מזויין ה\"ז אונס ואפילו גם הרועה מזויין לפי שהליסטים מוסר עצמו יותר זאב א' אינו אונס אפילו בשעת משלחת זאבים באו עליו שנים ה\"ז אונס כלב אחד או אפילו ב' ובאו עליו מרוח א' אינו אונס מב' רוחות הוי אונס: כתב הרמ\"ה כל מה דאמרינן דלא הוי אונס דוקא כשלא נשתדל להציל אבל נשתדל להציל ולא יכול אין לך אונס גדול מזה וישבע על זה ונפטר הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסין בד\"א שבאו מאליהן אבל אם הוליכן למקום גדודי חיה וליסטין אין זה אונס ואם הרועה התחיל להתגרות בלסטים שאמר לו במקום לוני אנחנו רועים וכך וכך רועים אנחנו וכך וכך כלי מלחמה יש לנו ואין אנו חוששין ממך וע\"י כך באו עליו הרי כאילו הוליכם למקום גדודי חיה ולסטין וחייב: באו לסטין עליו או ארי ודרס אם אפשר לו לקבץ רועים שיעזרו לו להציל חייב לקבצם וליתן להם שכר עד כדי הבהמה וחוזר ולוקח מב\"ה מה שנתן להם ואם לא עשה כן חייב ושמין כמה שוה הבהמה יותר ממה שצריך ליתן לרועים שיסייעוהו ואותו מותר חייב לב\"ה ואם היה צריך לשלם להם כל דמי הבהמה צריך לשלם לו דמי טרחא שצריך לטרוח ולקנות בהמה אחרת: כתב הרמב\"ם רועה שטען הצלתי על ידי הרועים בשכר נשבע ונוטל מה שטוען שאינו יכול לטעון אלא כדי דמיה ויכול היה לומר נטרפה וישבע בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעין ונוטלין: רועה שהיה רועה בהמות בשכר והניח עדרו ונכנס בעיר אם נכנס בשעה שדרך הרועים ליכנס אומדין אותו אילו לא היה יכול להציל אם היה שם פטור כיון שאירעו אונס אבל אם היה יכול להציל אם היה שם אפי' ע\"י רועים אחרים חייב ואם נכנס בשעה שאין דרך הרועים ליכנס חייב אפילו לא היה יכול להציל אילו היה שם דהו\"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס כדפרישנא לעיל בדין ש\"ח והרמב\"ם כתב בין נכנס בשעה שדרך הרועים ליכנס בין נכנס בשעה שאין דרך הרועים ליכנס אומדין אותו אם היה יכו להציל חייב ואם לאו פטור וכאשר כתבתי כן עיקר כתב הרמב\"ם ואם אין הדבר ידוע אם היה יכול להציל אם לאו חייב לשלם: העביר הבהמות דרך הגשר ודחפה אחת לחבירתה והפילה לנהר חייב שאין זה אונס אלא דומה לאבידה שהיה לו להעבירם אחת אחת כיון שנוטל שכר צריך לשמור שמירה מעולה: מתה הבהמה כדרכה פטור סגפה ומתה כגון שהעמידה בהמה או בצינה חייב אפילו לא מתה מיד דכיון דסגפה תלינן שמאותה שעה התחילה להתקלקל והוי פשיעה: העלה לראש ההר או אפילו שעלתה מאיליה והיה יכול למונעה ולא מנעה ונפלה ומתה חייב אפילו שהיה אנוס בנפילתה כיון שפשע קצת בעלייתה בתחילתה שהניחה לעלות אבל אם גם העלייה היתה באונס פטור: העלה לראש ההר ומתה שם כדרכה או שפשע בה ולא שמרה כראוי ויצאה לאגם ומתה שם כדרכה פטור אבל אם גנבה גנב מהאגם ומתה בבית הגנב חייב:\n" + ], + [ + "המעביר חבית ממקום למקום ונתקל בדרך ישרה ונשבר החבית הוי פשיעה וחייב אפילו אם הוא שומר חנם מ\"מ מצוה הוא לעשות לו לפנים משורת הדין וליתן לו שכרו אם אין לו מה יאכל ואם נתקל במקום מדרון לא הוי פושע ודומה לגניבה ואבידה ומדינא שומר חנם נשבע שלא פשע בה ונפטר ושומר שכר ישלם אבל חכמים תקנו שגם שומר שכר ישבע שלא פשע בה ונפטר דאם לא כן אין לך אדם שמעביר חבית לחבירו ממקום למקום בשכר: אדם הנושא חבית גדול שהיא כבד למשא אדם אחד ונתקל בה ונשבר פושע הוא וחייב: והנושא משא כבד במוט כפוף באמצע ונותן על כתפו ונותן שני כדין בשני ראשין ונשבר משלם החצי שאינו אונס גמור שהרי קל הוא לשנים וכבד לאחד: לשון הרמב\"ם אם נשאו שנים החבית במוט ונשברה משלמין החצי הואיל ומשוי זה גדול לאחר וקל לשנים הרי זה אונס ואינו אונס ומשלמין החצי ע\"כ: ואם נשבר החבית בענין שחייב לשלם וביום השוק שוה ה' דינרין ובשאר הימים שוה ד' אם שבר באחד משאר הימים משלם ד' שבר ביום השוק אם בא לפורעם באחד משאר הימים משלם לו ה' ואינו נפטר במה שיתן לו חבית של יין שיאמר לו אילו לא שברת הייתי מוכר ביום ששברת והיו מעותי עתה בידי ואינו יכול לומר קח החבית ושמור עד יום השוק ותמכור שיאמר לו למעותי אני צריך אבל אם פורע לו ביום השוק אפילו אם עברו כמה ימי השוק משעה ששבר החבית נפטר בחבית של יין שהרי יכול למוכרו עתה לפיכך אם יש לו יין אחר כשבא לפורעו אע\"פ שהוא יום השוק צריך ליתן לו ה' דינרין שהרי יש לו יין אחר למכור היום ויום השוק לו כיום אחר דמי וי\"א אם היה לו יין באותו יום השוק ששברה ולא נמכר לו שא\"צ לשלם לו אלא ארבעה דינרין כמו ששוה בשאר הימים שהרי היה לו יין ביום השוק ולא נמכר לו וכן כתב הרמב\"ם ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל שהרי היה שוה חמשה ביום השוק ששברה ואם לא הספיק למכור כל יינו באותו יום השוק ימכרנו ביום שוק אחר ובין כך ובין כך מנכין לו כדי דמי הטורח שהיה צריך לטרוח במכירתה ולהוציא עליה לכרוז ולעשות נקב בחבית וכיוצא בזה:" + ], + [ + "שומר שכר דינו כש\"ח לענין שאם כופר או שיש טענות אחרות ביניהם כגון שאומר לו שמשת בחפץ וקלקלתו וכיוצא בזה נשבע היסת ונפטר ואם השומר טוען שנאנסה אם במקום שעדים מצויין יביא עדים ויפטר או ישלם ואם אין עדים מצויין ישבע שהוא כדבריו ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ושאינו ברשותו ואם טוען נגנבה או אפילו שאומר פשעתי בה והריני משלם משביעין אותו שאינה ברשותו נמצא הגנב הכפל שלו וכל הדינין שפירשתי למעלה בש\"ח נוהגין נמי בשומר שכר: ואם נגנבה בלסטים מזויין והוכר הגנב צריך לפרוע לבעל הבית והוא יעמיד הגנב בדין ואפילו אם נשבע כבר ונפטר קודם והוכר הגנב כיון שנמצא הגנב צריך להעמידו בדין והוא יפרע לבע\"ה: היו הבעלים עמו במלאכתו בשעה שמשך החפץ לשמור פטור אף מפשיעה כדפי' לעיל בש\"ח: ואם קבל עליו השומר להתחייב אף באונסין או שהתנה לפיטר מגניבה ואבידה ומהשבועה הכל לפי תנאו: שומר שכר שמסר לאחר לא מיבעיא אם מסרו לש\"ח שהיא חייב אלא אפילו מסרו לש\"ש חייב אלא שפעמים פטור כשמסרו לש\"ש כגון שהבעלים רגילים להפקיד בידו אבל אם מסרו לש\"ח לעולם חייב מפני שמיעט בשמירתו ומיהו אם יש לשני ראיה במה שיפטר בו הראשון פטור כיצד אם יש עדים לשומר שני שמתה או נאנסה פטור גם הראשון: שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבבעלים כדפרישי' לעיל בש\"ח אלא א\"כ יאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר דהשתא הוו שומרי שכר זה לזה: אמר השאילני כליך ואשאילך גם את שלי או שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך כולם נעשו שומרי שכר זה לזה שהרי אין כל הנאה שלו שהרי הוא משאיל לחבירו כליו או שומר לו תחת מה שמשאיל לו והרמ\"ה כתב בהשאילני ואשאילך ושמור לי ואשאילך או השאילנו ואשמור לך דהוי שמירה ושאלה בבעלים אא\"כ אמר השאילני היום ואשאילך למחר אבל רש\"י פירש באלו שאינו שמירה בבעלים שאין כאן בעלים של כלים במלאכתו של שומר ואפשר שדעת הרמ\"ה כשמשאיל וגם שאל ממנו כליו הרי הוא עמו במלאכתו לשמור לו כליו השאול בידו וזה ניחא בהשאילני ואשאילך אבל שמור לי ואשאילך אין המפקיד שהוא המשאיל עם הנפקד שהוא השואל אלא כליו שאול לו ואין זה נקרא בעליו עמו והשאילני ואשמור לך אין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו. שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת [שנים שהיו מהלכין בדרך אחד] אמר לחבירו השאיל��י גלימא שלך שהיא קלה וטול אתה שלי שהיא כבדה שאתה חוזק ממני ובאו לסטין ונטלו האחת מה יהיה הדין בנשארת. תשובה היינו עובדא דחד אריך וחד גוץ וחד רכיב גמלא כו' ושאלה בבעלים הוא כדתניא שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך כולן נעשו שומרי שכר זה לזה ופריך ואמאי שמירה בבעלים הוא א\"ר פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר והא עובדא הוי השאילני ואשאילך בבת אחת הילכך הנשארת היא של בעלים הראשונים עד כאן וזהו כדברי הרמ\"ה זכרונו לברכה:" + ], + [ + "כל האומנין שנותנין להן לתקן בקבלנות הם כשומרי שכר להתחייב בגניבה ואבידה וזהו שכרן שמשתכרין במה שנותנין להם לתקן וליטול שכר: ואם אמר לבעל הבית טול את שלך והבא מעות או שהודיעו שגמרו ולא לקחו אינו עוד שומר שכר עליו אלא שומר חנם אבל אם אמר לו הבא מעות וטול את שלך שנראה שמעכבו בשכרו הוא עדיין שומר שכר עליו: כל האומנין שקלקלו חייבין לשלם: וקיי\"ל דאין אומן קונה בשבח כלי הילכך לא שנא נתן לו שידה תיבה ומגדל לנעוץ בו מסמר ושברו לא שנא נתן לו עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ועשאן ואח\"כ נעץ בהם מסמר ושברו בכל ענין צריך לשלם דמי שידה תיבה ומגדל: בנאי שקבל עליו לסתור את הכותל ושבר את האבנים או הזיק חייב לשלם היה סותר מצד זה ונפל בצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב: הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה שנשרף ונתקלקל נותן לו דמי צמרו צבעו כעור או שאמר לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום אם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה ואם ההוצאה יתר על השבח אין לו אלא השבח כיצד נתן לו צמר וסמנין שוין י' וקצב לו שכר י' ואילו צבעו כמו שאמר לו היה שוה ב\"ה אין לו לצבע כלום אא\"כ שוה יותר מט\"ו שאותן ה' דינרין שהיה משביח הן בכלל הקרן לפיכך אם השבח יתר על היציאה כגון שהשביח בין הכל כ\"ו נותן לו עשרה דהיינו הוצאה ואם היציאה יתר על השבח כגון שאינו שוה אלא כ\"ד נותן לו השבח דהיינו ט' ואם אינו שוה אלא ט\"ו לא יתן לו כלום: וכן הדין בנותן עצים לאומן לעשות לו כסא נאה ועשאו בעור או שאמר לו לעשותו כסא ועשה ספסל או ספסל ועשה כסא. כתב הרמב\"ם אמר בעל הכלי איני רוצה בתיקון זה אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך ודמי עצך אין שומעין לו שאין אומן קונה בשבח הכלי: המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין בהמה לטבח ונבלה חייבין לשלם אפילו שחט בחנם בד\"א בהדיוט אבל אומן בחנם פטור בשכר חייב ונראה דוקא שנתקלקלה בשחיטתו אבל מצא הסכין פגום והוא בדקה תחילה כיון דאיכא למימר בעצם מפרקת נפגמה אלא דמחמירינן באיסור וחיישינן שמ בעור נפגמה לענין ממון לא מפקינן מספק: והטבחים שלוקחין הכרכשתות מן הכשרות נקרא שפיר בשכר אע\"פ שאין לוקחין כלום מן הטרפות כיון שאם לא נטרפה היה נוטל נמצא זה שכרו ועוד הכרכשתות שנותנין לו מן הכשרות הן הן שכרו גם על הטרפות: המראה דינר לשולחני ואומר לו שהוא טוב ונמצא רע אם הוא בקי גדול ואין צריך להתלמד כלל וראהו בחנם פטור בשכר חייב אבל אם אינו בקי גדול שצריך עדיין להתלמד אע\"פ שהוא אומן חייב אפ' בחנם וכתב רב אלפס שאינו חייב אלא אם כן יאמר לו ראה שאני סומך עליך וכיוצא בו שניכר שסומך על ראייתו וכ\"כ הרמב\"ם אבל ר\"י כתב דאפילו סתמא נמי חייב ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב הרמב\"ם ז\"ל טבח ששחט בחנם ונבלה וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכל כיוצא בזה עליו להביא ראי�� שהוא אומן ואם אינו מביא ראיה משלם: שתל הנוטל נטיעותיו של בעל הבית והפסיד חייב לשלם ומסלקין אותו אף על פי שלא התרו בו תחילה ומיהו נותן לו חלקו בשבח וכן הטבח שנבל והסופר שטעה בשטרות ומקיז דם שקלקל ומלמד תינוקות שטעה ולמד טעות או שלא למד כלום כמותרין ועומדין ומסלקין אותן אחר שטעו בלא התראה וכל כיוצא באלו שטעה בדבר שאי אפשר שיחזיר ההפסד שהפסיד והרמב\"ם נתן טעם בדבר הואיל והעמידו אותם צבור עליהם וכתב גם כן שתל של כל בני המדינה ונראה שאין חילוק בין של יחיד לשל רבים מההוא עובדא דרוניא שתלא דרבינא הוה וסלקיה בלא התראה:" + ], + [ + "הלכות שוכר", + "השוכר מחבירו בהמה או כלים דינו כשומר שכר להפטר מאונסין ולהתחייב בגנבה ואבדה מיד משעה שנסתלקו הבעלים: אבל המשכיר יכול לחזור בו עד שימשוך השוכר במקום הראוי למשיכה או שיעשה קנין אחר הקונה בלוקח: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן שכר בית משמעון ונתן חטה באוצר העשוי לכך ומחמת שעמדה שם החטה ימים רבים נתקלקלו כותלי העלייה ונראה לשכנים קלקול העלייה והתרו בו שיסלק החטה ולא סלקה ונפלו כותלי העלייה ונפלו כותלים אחרים שהיו סמוכות על אותו עלייה ותובע שמעון ושכניו את ראובן שהזיקן והפסידן וטען ראובן שלא פשע אלא נתן חטה באותו אוצר העשוי לכך ותמיד היו רגילין ליתן שם יותר משהניח הוא לשם. תשובה אם היה ניכר וידוע קלקול הכותלין והתרו בו השכנים לסלק החטה ולא סלקה פושע הוא וחייב לשלם כל ההיזקות שעשה לבע\"ה ולשכנים דהוי גירי דיליה שהכביד משאוי על כותלים רעועים שלא היו יכולין לסבלו והפילם: כל דיני ש\"ש בשבועותיו ובתשלומין ובענין קניית הכפל נוהגין ג\"כ בשוכר וכשם שאין הש\"כ רשאי למסור לאחר כך השוכר אין רשאי להשכיר לאחר ואם השכיר לאחר חייב אפי' באונסין אלא א\"כ יש לשני ראיה שיפטר בה הראשון: ואם השאילה לאחר ומתה כדרכה או נאנסה כיון שהשני חייב תחזור לבעלים הראשונים שאין הלה עושה סחורה בפרתו של זה ואפילו אם המשכיר יודע שמתה כדרכה אפילו הכי חייב לשלם למשכיר ומיהו אם אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך אז ישלם השואל לשוכר: כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל השוכר מחברו פרה ונולד בה מכה בפשיעת השוכר שלא מחמת מלאכה כגון ששינה פסקו חכמי צרפת שהוא פטור מלשלם כיון שסופה להתרפאות מאותה מכה לא הוי אלא שבת ואין שבת בבהמה לפיכך אם מתבטלת כמה ימים פטור כיון שסופה להתרפאות ויש מחייבין דדוקא גבי אדם לא חשבינן מכה שסופה להתרפאות אלא שבת לפי שאינו עומד לימכר הילכך לא אפחית מכספיה אבל בהמה שבכל שעה עומדת לימכר ואם יבא למכרה ודאי תשוה פחות מחמת מכה זו חשוב נזק וחייב ע\"כ: אין אדם רשאי לדוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית וכן כל כיוצא בזה:\n" + ], + [ + "השוכר בהמה לרכוב עליה איש לא תרכוב עליה אשה: לרכוב עליה אשה מרכיב עליה איש: שכרה לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה שירצה אפילו היא גדולה מאד והיא מעוברת ומניקה וכתב הרמ\"ה ז\"ל דדוקא ששכרה לאשה סתמא אבל שכה לאשה זו אינו רשאי לשנותה לאשה אחרת אלא א\"כ שכרה האשה לעצמה כגון שאמר לו השכיר לי בהמתך שלא הוצרך השוכר לומר לפלוני' זו אז יכולה לשנותה ובלבד שלא תהא כבדה ממנה: ואם אין השוכר בעצמו הולך עמה או שאין הבעלים בעצמן הולכין עמה אפי' מכבד לקל נמי לא ישנה שאין השוכר רשאי להשכיר עד כאן ורוצה לומר שהששוכר בהמה למשא ידוע אי��ו יכול לשנות וליתן עליו משא אחר אפילו אינו כבד ממנו כדאמרינן לקמן גבי ספינה זו ויין זה אבל יש אומרים שיכול לשנותו ובלבד שלא יהא כבד יותר וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל: ובמקום שמוצאין לקנות מזון בכל מלון ומלון בעל הבהמה מניח עליה תבן ושעורים ומזון של אותו היום ויותר מכן השוכר מעכב עליו: ואם אין מצוי לקנות מזון בכל מלון ומלון מניח עליה מזונותיו ומזונות בהמתו של כל אותו הדרך והשוכר מניח עליה כסותו ומזונותיו של כל אותו הדרך אפילו במקום שמצוי לקנות לפי שאין דרכו לחזור ולקנות בכל מלון ומלון יותר מכן בעל הבהמה מעכב עליו: השוכר חמור סתם להביא עליו משאוי טוען עליו חצי כור חטין הוסיף עליו שלשה קבין חייב ובמקום שיש מנהג הכל הולך אחר המנהג בין במשא בין בתוספת: שיעור משא אדם ל' קבין וקאמר בגמרא מכדי בר דעת הוא אי לא מצי (פי' שאינו יכול לישא יותר) ישליכנו וקא מתרץ אביי בשחבטו לאלתר (פירוש מיד נפל תחתיו) רבא אמר אפילו תימא בשלא חבטו לאלתר לא צריכא אלא לאגרא יתירא שצריך להוסיף בשכרו אם הוסיף במשאו רב אשי אמר קסבר חולשא נקיט ליה ועל כן לא השליכו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל והילכתא כוותיה לאפוקי מדרבא דלא בעי ליתן ליה אגרא יתירא עד כאן וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל וליתא לדרבא דאוקמיה לאגרא יתירא ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד אבל ארבעה דברים לא מיחייב אלא היכא דאזקיה בידים ע\"כ. לשון הרמב\"ם ז\"ל השוכר בהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף עליה אחת משלשים על הסכום שפסק עמו ומתה חייב פחות מכן פטור אבל נותן לו שכר התוספת שכר סתם אינו נותן עליה אלא משקל הידוע באותה מדינה ובאותה בהמה ואם הוסיף אחת משלשים על מה שדרכה לשאת כגון שדרכה לשאת שלשים סאין וטען עליה שלשים ואחד חייב ע\"כ: שכר החמור להביא חמשה עשר סאין של חטין והביא עליה שעורים הם קלים מהחטין אם הרבה בשעורים עד כדי משא חמשה עשה סאין חטין חייב אע\"פ שלא הוסיף בכובד המשא שלשה קבין כגון אם טען עליו ששה עשר סאין של שעורין שהם כבדם כמו חמשה עשר של חטין חייב כי הנפח של שעורין הוא יותר משל חטין והוא קשה לבהמה:" + ], + [ + "השוכר בהמה להוליכה למקום ידוע והוליכה למקום אחר אם אויר המקום שהוליכה לשם משונה מאויר המקום ששכרה לילך שם ומתה או שנחשים מצויין שם והכישה נחש חייב אפילו שהדרך קצר מהדרך שפסק עמו אבל אם אין האויר משונה שם ואין נחשים מצויין דרך שהוליכה פטור: ואם שינה מהר לבקעה ומבקעה להר ונתייגעה ומתה חייב אם שינה להוליכה בהר שמא בטורח העלייה נתייגעה אפילו לא מתה מיד עד שבאה למישור אנו תולין אותו בטורו העלייה ואילו הוליכה בבקעה לא היתה מתייגעת ואם שינה להוליכה לבקעה שמא אם הוליכה בהר היה האויר שולט בה ולא היתה מתייגעת ואם שינה להוליכה לבקעה והוחלקה פטור שכל שכן אילו הוליכה בהר היתה מחלקת ואם הוחמה חייב שמפני שאין אויר בבקעה הוחמה ואם שינה מבקעה להר והוחלקה חייב ואם הוחמה פטור שכל שכן שהיתה מתחממת בבקעה לפי שאין האויר שולט בה ואם מחמת טורח העלייה הוחמה חייב: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן השכיר לשמעון בהמתו לילך מאלשך לטוליטולא ולהחזירה לו למחרת והחזירה בו ביום וקבל ראובן לזקנים מה שעשה לו שמעון ואמרו לו לקבלה ולהשתדל ברפואתה וקבלה ומתה לסוף שמונה ימים ושמעון אומר לא נתקלקלה מחמתו אולי המיתה בסממנין ובמאכל ובמשתה. תשובה אחרי שראובן השכירה לשמעון שתלך ביום א' ותחזור לשני ושמעון החזירה ב�� ביום [והוליכה] מהלך ב' ימים ביום אחד הרי שינה שמעון והוי כמו השוכר החמור להוליכה בבקעה והוליכה בהר ומחמת שנתייגעה נכנס בה חלשות וחולי ומתה לסוף ח' ימים וראובן שקבלה במאמר הזקנים הוי כמו ש\"ח של שמעון וישבע שלא פשע בה במאכל ובמשתה ובמלאכה. הוסיף השואל לשאול תבאר לי תשובתך כי לא ביארת לי כל הצורך כתבת ששמעון פשע שהוליכה מהלך ב' ימים ביום אחד מה אתה קורא מהלך ב' ימים כי הדבר [ידוע] שמאלשך לטוליטולא רוב הבהמות יכולות לחזור ביומן והותר ואם הוליכה פרסה או חצי פרסה או רביע יותר ממה שהתנה יתחייב בזה משום שינוי יראה דבתוספת כי האי לא היה לה למות וא\"כ מה גבול יש לה אם הבהמה יכולה לחזור בו ביום כך ששה פרסאות כמו פסיעה אחת וא\"כ באר לי. ועד אימתי חייב לשלם אם תמות אפילו לסוף חצי שנה. וכתבת שישבע שלא פשע במאכל ובמשתה ובמלאכה וכי צריך שתעמוד בחצרו מאז ועד עתה ואם רכב עליה פעם אחת שמא קלקלה ואף אם במאכל אפשר שהאכילה פעם אחת יותר מדאי ולא ידע וקלקלה. תשובה דע כי הרבה בהמות חורשות בהרים אעפ\"כ כשהתנה שיחרוש בבקעה וחרש בהרים ה\"ז שינוי כי זה היה מכיר בהמתו שאינה יכולה לסבול טורח חרישות הר ומחמת שהוליכה בהר אנו תולין שמההר מתה וכן בנדון זה אף על פי שיש בהמות שהולכות וחוזרות ביום אחד זה שהתנה שיחזירה למחר מכיר כח בהמתו שאין בה כל כך כח לילך ולחזור ביום אחד וזה ששינה פשע והמשכיר אמר מיד שלא היה רוצה לקבלה כי מכיר היה בבהמתו שתחלש ובזה היה הדין עמו כי כיון שפשע השוכר עליו היה מוטל ליטפל בה עד שתתחזק אלא שקבלה במאמר הזקנים ונעשה ש\"ח של השוכר וכיון שמתה לסוף ח' ימים יש הוכחה גדולה שמתה מחמת ששינה ואם היתה חיה יותר צריך להראות בהמתו בכל יום לעדים והם יראו שמתנוונה והולכת וזה שברשותו לקחה ישבע שלא פשע בה במאכל והאכילה כדרך שהיה רגיל להאכיל תחילה ועל הרכיבה מאחר שקבלה במאמר הזקנים בחזקת חולי ואמרו להשתדל בה לראות אם תתרפא לא היה לו לרכוב עליה כלל ואם רכב עליה כדי להשקותה אין זו פשיעה אבל לרכוב עליה לצרכו הוי פשיעה כי לא היה לו לרכוב עליה לצרכו כיון שקבלה בחזקת שהיתה חולה: השוכר את הפרה לחרוש בה בהר וחרש בה בבקעה ונשבר היתד של המחרישה פטור השוכר ודין בעל הפרה עם הנערים החורשים בה והן משלמין ומי בהם משלם זה שאוחז ביתד להעמיקו בארץ והמנהיג את הפרה פטור ואם היא שדה מלאה אבנים בין שניהם משלמין כל אחד החצי וכן הדין אם לא שינה ואם שינה מבקעה להר ונשבר היתד השוכר חייב וכתב הרמב\"ם שדין השוכר עם הנערים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהם פטורים דמסתמא המשכיר שכר הנערים ללכת עם פרתו לעשות מלאכת השוכר ויכולין הנערים לומר לו אילו חרשת בבקעה כאשר התנית עמי לא נשבר ואנחנו לא קבלנו עלינו שמירת היתד אלא שלא ישבר היתד בבקעה ומכל מקום אין עוברין על דעת המשכיר ויזידו שכרם לענין שאם אין לו לשוכר לשלם שיפסידו שכר פעולתם שיאמרו למשכיר היינו סבורים שלא תקפיד כיון שאמרת לנו לילך עם השוכר לעשות מלאכתו מסתמא היה דעתך שנעשה ככל אשר יצונו: שכרה לדוש בתבואה ודשה בקטנית והוחלקה חייב שהקטנית מחלקת לדוש בקטנית ודש בתבואה והוחלקה פטור דכל שכן אילו דש בקטנית שהוחלקה:" + ], + [ + "השוכר את החמור ונסתמא או התליעו רגליו או חולי אחר כיוצא בזה שראוי עדיין למלאכה אלא שניתוסף בו טורח לשוכר לישרו לילך בדרך אם שכרו למשאוי אפי' אמר לו חמור סתם יאמר לו הרי חמור ל��ניך כיון שראוי עוד למלאכה וצריך ליתן לו כל שכרו. שכרו לרכיבה או לשאת עליו כלי זכוכית וכיוצא בזה שישכרם אם יפול החמור אם שכר לו חמור סתם חייב ליתן לו חמור אחר אמר לו חמור זה א\"צ ליתן לו אחר ומיהו נראה אם יש בדמי זה לשכור אחר ימכרנו וישכור אחר שחמור זה נשתעבד לו ואם נלקח החמור לעבודת המלך אם בדרך הליכתו ניטל א\"צ ליתן לו חמור אחר אפילו באנגריא שאינה חוזרת פי' שאין מחזירין מעצמן אם לא שילכו אחריהם ואם לאו צריך ליתן לו חמור אחר וכגון שאמר לו חמור סתם אבל אם אמר לו חמור זה אע\"פ שאינו בדרך הליכתו א\"צ ליתן לו חמור אחר ודרך הליכתו פי' רש\"י שיש לו לילך באותו דרך שילכו אנשי המלך הילכך כיון שיש לו לילך באותו דרך אע\"פ שאין דרכן להחזיר הבהמה עד שיחזרו אחריהן אומר לו לך עמהם עד שימצאו בהמה אחרת ויחזירו לך זאת כי כן דרכם ורבי' חננאל פי' דרך הליכתו שפגעו בו דרך הליכתו ואם לא שפגעו בו לא היו מחפשין אחריו ליטלו הילכך יאמר לו מזלך גרם אבל אם חפשו אחריו עד שמצאו ולקחו חייב ליתן לו אחר: מת החמור או נשבר שאינו ראוי עוד למלאכה בין שכרו לרכיבה בין למשאוי אם א\"ל חמור סתם חייב להעמיד לו אחר ופי' הראב\"ד דוקא שהקנה לו בקנין דאי לאו הכי במה נתחייב לו אין כאן אלא מי שפרע וכיון שמת לא שייך מי שפרע וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דבמשיכת החמור נשתעבדו נכסי המשביר להעמיד לו חמור עד אותו המקום אמר לו חמור זה אני משכיר לך ומת אם יש בדמי הנבלה ליקח אחר יקח ואם אין בדמיה ליקח ישכור אף על פי שמכלה הקרן ואם אין בדמיה גם לשכור אינו חייב ליתן לו חמור אחר אלא יתן לו שכרו הראוי לו עד כאן ויש לו עליו תרעומת והרמב\"ם חילק בחמור זה בין שכרו למשא ובין שכרו לרכיבה דדוקא לרכיבה ימכור הנבלה וישכור אחר אבל למשא כיון דא\"ל חמור זה אינו חייב ליתן לו אחר אלא נותן לו שכרו של חצי הדרך ומניח לו נבלתו ואיני מבין מה חילוק בין שכרו למשא או לרכיבה וכן השיג עליו הראב\"ד והא דאמרינן שנותן לו שכרו על שהוליכו לכאן דוקא כשמוצא לשכור במקום שמת זה או אפילו אינו מוצא לשכור אבל יכול למכור סחורתו במעט ריוח לכך צריך ליתן לו שכרו עד כאן אע\"פ שאילו לא מת והיה מולך סחורתו למקום שירצה לילך היה מוכרו יותר ביוקר אין זה אלא תרעומת אבל אם אינו מוצא לשכור חמור אחר וגם אינו יכול למכור סחורתו כאן בשום ריוח אינו נותן לו כלום משכרו ונראה שכל היכא שחייב להעמיד לו חמור אחר כגון דאמר ליה חמור סתם או חמור זה ויש בדמיו לשכור אם מת בחצי הדרך ואינו מוצא לשכור אלא ביוקר גדול צריך המשכיר לשכור לו ואינו יכול לומר לו אחזיר לך מעותיך וכן אם ימצא השוכר לשכור בזול לא יוכל לומר אשכור לעצמי ואתן לך שכר חצי הדרך שהלכתי עמך ומדברי רש\"י יראה שיוכל המשכיר לומר אחזיר לך שכרך ולא נהירא דכל זמן שיש בדמיה לשכור כאילו היא עדיין קיימת ואין אחד מהם יכול לחזור בו בד\"א שיש בדמיה לשכור אבל אם אמר לו חמור זה ואין הגבלה שוה כלום נראה שצריך ליתן לו שכר חצי הדרך אפילו אם אינו מוצא לשכור בכאן אלא ביוקר שאינו יכול לשכור בחצי הנשאר ואינו יכול לעכב משכר החצי שהלך כדי שיהיה לו חמור לפי מה ששכר תחילה שלא שעבד לו מנכסיו כלום אלא זה החמור אבל לא שיתן לו מביתו כלום לפיכך כיון שמת ואינו שוה כלום אין לזה על זה כלום אלא שצריך לשלם חצי הדרך שהביאו ואם הנבלה שוה קצת [יותר] משכר חצי הדרך הנשאר ואינו מוצא לשכור אלא ביוקר אינו יכול לומר קח שכירותך והעמד לי חמו�� או אקר אני הנבלה שזה החמור נשתעבד לי ואשלים עליה מחצי השכר שעדיין בידי לשכור לי מור שלא נשתעבד לו אלא עד כדי דמי הנבלה ולהוסיף עליה עד כדי חצי השכירות כפי מה שהיה בשעה ששכרה אבל אם אינו מוצא אלא ביוקר לזה לא נשתעבד לו להוסיף לו מביתו כיון שאין הנבלה שוה כל כך: ששאלת ראובן השכיר בהמתו לשמעון לב' ימים לילך ולחזור ובחזרתו ביום ב' גדל הנהר ממי גשמים עד שהוצרך לעכב יום א' אם צריך ליתן לו שכירות אותו יום ואת\"ל שהוא פטור אם המשכיר חייב ליתן מזונות של אותו יום. תשובה אם שכרה לימים פשיטא שצריך ליתן לו שכירות כל יום ויום כי כן היה התנאי בכל יום שיעכבנה שיתן לו שכרו ואם שכרו למקום פלוני ולחזור אם ששכרה לשני ימים והזכיר המקום שרוצה לילך שם וידוע שהוא מהלך שני ימים ועכבו הנהר אי לא היה רגיל להתגדל פסידא דבעל בהמה ואי היה רגיל להתגדל והשוכר מכיר ענין הנהר ולא המשכיר פסידא דשוכר ואם שניהם ידעו פסידא דבעל בהמה ומזונות הבהמה והשכירות דין אחד להם:" + ], + [ + "השוכר ספינה קטנה שיעור משאה ט\"ו כור ואם הוסיף בה חצי כור וטבעה חייב ובינונית שיעורה ל' כור והתוספת כור וגדולה שיעורה צ' כור והתוספת ג' כורין: השוכר ספינה להוליך בה יין למקום פלוני וטבעה בחצי הדרך אם אמר ספינה זו אני משכיר לך ושכרה השוכר ליין סתם אפילו קבל כל השכירות צריך להחזירו לו שיאמר לו הבא ספינה ששכרתי ואני אביא יין ואוליך בה אמר לו ספינה סתם והשוכר אמר ליין זה לדעת רב אלפס אע\"פ שלא נתן כלום מן השכר חייב לית לו כולו כיון שבעל הספינה יכול לקיים תנאו ולא בעל היין וכן כתב הרמב\"ם אלא שכתב צריך לנכות לו הטורח של חצי הדרך שאינו דומה המטפל בהולכת הספינה ליושב ובטל אבל הרמ\"ה כתב דלא שייך למימר אינו דומה הבא טעון לבא ריקן דבטילא דהאי דאפסדיה לספינתיה קשה ליה טפי מהיכא דעביד מלאכה ודמי לאוכלוסי דמחוזא דיחיב להו כל שכרן משום דכי לא עבדי חלשי וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שלא יתן לו אלא שכר של חצי הדרך אמר המשכיר ספינה זו והשוכר אמר יין זה כל מי שהחזיק ידו על העליונה ואם קבל אפי' כל השכירות לא יחזיר לו לא נתן לו השוכר כלום לא יתן כיון שאין אחד מהם יכול לקיים תנאו אמר המשכיר ספינה סתם וגם השוכר אמר יין סתם שכל אחד יכול לקיים תנאו אם המשכיר מביא ספינה אחרת ואין השוכר מביא יין אחר צריך ליתן לו שכרו ואם השוכר מביא יין אחר והמשכיר אינו מביא ספינה אחרת אפילו שקבל הכל צריך להחזיר וכל זמן שלא יביא לא זה ולא זה נותן לו חצי השכר אע\"פ שהוא מוחזק לא יוכל לומר לא אתן לך עד שתביא את שלך ואעכב אני מלהביא דמצי א\"ל אידך כל זמן שלא תביא את שלך אין לי להביא את שלי שאיני מאמינך שתביא שלך ונמצאתי טורח ואפסיד מעותי בחנם וכן אפילו אם קבל כל השכר חייב להחזיר לו כחצי: ודקדק מכאן הרמ\"ה מי ששוכר חמור או ספינה למשא ידוע אין יכול לשנות למשא אחר אפי' אינו כבד ממנו: וכן המשכיר חמור זה אין יכול לדחותו וליתן לו חמור אחר או ספינה אחרת וי\"א דודאי בעלמא יכול לשנות דמה לי יין זה שהתנה או אחר אלא שמצאה כאן מקום קפידא לנוח ונחה וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל: השוכר ספינה להוליך בה סחורה למקום לוני ופרקה בחצי הדרך אם אינו מוצא אחר שישכירנה ממנו צריך ליתן לו שכר כל הדרך אלא שינכה לו שאינו דומה הבא טעון להבא ריקן ואם מצא אחר השני ישלים לו השכירות והראשון יתן לו תוספת על חצי השכירות מה שנפסדה הספינה בהוצאת הסחורה של הראשון ובהכנסת הסחורה של האחרון ויש לו עוד עליו תרעומת שגורם לו לסבול דעת איש אחר שלא הורגל עמו מכר הסחורה שבה לאיש אחר ועלה הוא ונכנס האחר במקומו נוטל שכר חצי הדרך מהראשון ושכר חצי הדרך מהאחרון ויש לו תרעומת על הראשון כדפרישית: ומכאן ראיה דכל מה דאמרינן שקבלן וב\"ה אין יכולין לחזור בהם היינו דוקא כשיש הפסד לשכנגדו בחזרתו שאין הקבלן מוצא להשתכר ולא ב\"ה לשכור אבל מוצאין יכולין לחזור בהם:" + ], + [ + "המשכיר לחבירו בית או חצר או מרחץ או חנות לזמן קצוב אינו יכול לחזור בו ולהוציאו תוך זמנו: אפילו נפל ביתו של משכיר שאין לו מקום לדור בו ואפילו העני וצריך למכרו לאחר אינו יכול להוציאו והמקח קיים והלוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו: ואם הקדים לו השכר אפי' לזמן מרובה אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו: וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל אם אחד שהשכיר ביתו לפלוני חזר ומכרו או השכירו לעכו\"ם או לאנס שהפקיע לזה שיעבודו הראשון חייב להשכיר לו בית אחר וכן כל כיוצא בזה ע\"כ: וכן אם משכנו לשנים ידועים בכך וכך לשל שנה ושנה כל זמן שלא יפדנו וחזר ומכרו לאחר אין הלוקח יכול ליקחנו מיד המלוה תוך השנה אבל אחר השנה יכול ליקחנו: ולכשיכלה זמן הקצוב לו יכול להוציאו מיד אפילו כלה הזמן באמצע ימות הגשמים: השכירו לו ללינה אין פחות מיום א' לשביתה אין פחות מב' ימים לנשואין אין פחות מז' ימים: השכירו לו סתם בכל וכך לחודש אינו יכול להוציאו אא\"כ הודיע לו ל' יום קודם כדי שיבקש לו מקום בד\"א בימות החמה אבל בימות הגשמים אם לא הודיעו עד אחר הסוכות אינו יכול להוציאו עד הפסח ואפילו כשיגיע הפסח אינו יכול להוציאו אלא א\"כ הודיע לו שלשים יום קודם דהיינו מט\"ו באדר ואם הודיעו קודם החג ולא נשלמו כל השלשים יום לפני החג אפילו לא נשאר מהם רק יום אחד כגון שהודיעו כ\"ט ימים לפני החג אינו יכול להוציאו כל ימות הגשמים בד\"א בעיירות אבל בכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים צריך להודיעו קודם י\"ב חודש ובחנות בין בעיירות בין בכרכים צריך להודיעו תחלה י\"ב חודש ובחנות של נחתומים וצבעים צריך להודיעו תחלה בכל מקום ג' שנים וכשם שהמשכיר צריך להודיע לשוכר תחלה כך השוכר צריך להודיע למשכיר תחלה ל' יום בעיירות ובכרכים י\"ב חודש כדי שיבקש מי שידור בביתו ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא אם כן יתן לו השכר: וכשם שאינו יכול להוציאו אם לא הודיעו כך אם בא להוסיף עליו בשכירות אין שומעין לו במה דברים אמורים בשלא נתייקרו שכירות הבתים אבל נתייקרו שכירות הבתים יכו לומר לו בסוף כל ל' ושלשים או צא או תוסיף בשכירות כפי מה שנתייקרו אע\"פ שלא הודיעו וכן אם הוזלו יכול השוכר לומר למשכיר או השכר לי בשער של עכשיו או אצא: נפל בית המשכיר שהיה דר בו יכול להוציאו לסוף שלשים אף על פי שלא הודיעו לו: אבל אם נתן המשכיר בית לאחר במתנה או מכרו גם האחר אינו יכול להוציאו כיון שלא הודיעו קודם שלשים יום שלא יפה כח זה מזה שבא מחמתו: השיא את בנו וצריך הבית לבית חתנות או שנתן ביתו לבנו וצריך אבי הבן את הבית לעצמו אם היה יודע שבנו ישא לזמן פלוני והיה אפשר לו להודיעו אינו יכול להוציאו ואם עכשיו נזדמנה לו אשה שלא היה יכול להודיעו מוציאו אע\"פ שלא הודיעו: ששאלת בענין שכירות הבתים שיש ראשי שנים קובעים לשכירות הבתים והכל יודעים מתי כלה הזמן וראובן שכר בית משמעון לשנה אחת ואחר שכלתה השנה נשאר בבית חודש אחד ולא דברו זה עם זה כלום בשכירות שנה הבאה ואח\"כ רצה ראובן ליתן שכירות מה שדר בבית עד עתה ולצאת ושמעון אומר כיון שלא הודעתני שלא היה רצונך לישאר בבית סמכתי עליך שתשאר בו ולא בקשתי שוכר אחר ולכן אתה חייב לי שכירות שנה שלמה אף אם תצא. תשובה הדין עם שמעו דכיון שרגילין לשכור הבתים לשנה ונכנס חודש בשנה השנית נתחייב בשכירות כל השנה כי כבר (נשתכרו כל הבתים) [ס\"א שכרו כל השוכרים] ולא ימצא להשכירו והיה לו להודיעו איני רוצה לדור בביתך אלא חודש וכיון שלא הודיעו סמך האחר עליו שידור בבית כמנהג העיר ששוכרים הבתים לשנה והתחייב בשכירות שנה אחת: השוכר בית בסכום ידוע לשנה ונתעברה השנה א\"צ להוסיף לו בשביל חודש העיבור וכתב הרשב\"א ז\"ל בד\"א כשעמד בר\"ה ואמר לו שנה זו אי נמי השנה דקיי\"ל דהוי כאומר שנה זו אבל אם אמר לו שנה אחת אין לו אלא י\"ב חודש כרוב שנים שאינן מעוברות השכיר לו לחדשים צריך להוסיף לו בשביל חודש העיבור הזכיר לו חודש ושנה בין שא\"ל דינר לחודש י\"ב דינרין לשנה בין שאמר בי\"ב דינרין לשנה דינר לחודש חודש העיבור הוא של המשכיר דמספקא לן אי תפש לשון ראשון או לשון אחרון וקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין מוציאין אותה מידו ואפילו לא בא לשאול השכירות עד סוף החדש שכבר דר בו צריך ליתן לו השכירות: וכתב הרמב\"ם וכן אם אמר בעל הבית לזמן הזה השכרתי לך והשוכר אומר בסתם השכרת לי או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה ואם אינו מביא ראיה ישבע המשכיר ומוציא השוכר מן הבית: נפל הבית לאחר שהשכירו אם אמר לו בית זה אני משכיר לך אינו חייב לבנותו אלא מחשב עמו מה שנשתמש בו ומחזיר לו המותר וכן אם לא פרעו עדיין צריך ליתן לו כל מה שנשתמש בו וכתב הרמ\"ה שאם יש בעציו ובאבניו כדי ליקח אחר יקח ואם אין בהם כדי ליקח אחר ויש בהן כדי לשכור ישכור וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאפילו אם יש בעציו ובאבניו כדי ליקח אחר או לשכור אינו צריך ליתן לו אחר ודוקא כשנפל כולו בהא אמרינן כיון דנפל אזדה ליה אבל אם הוא קיים אלא שנתקלקל עד שהוא סכנה לדור בו חייב המשכיר לתקנו דהשתא לא שייך למימר אזדא ליה דמסתמא הוא עומד לתקן שעדיין נקרא בית אלא שהוא מסוכן לדור בו הילכך חייב המשכיר לתקנו עד כאן ואם המשכיר סותר הבית חייב ליתן לו אחר: אמר לו בית סתם חייב לבנותו או יתן לו אחר מיהו יכול הוא לשנותו ולעשותו קטן מהראשון שהרי סתם בית אמר לו ובלבד שיהא נקרא בית אמר לו בית כזה אני משכיר לך אינו יכול לשנותו אלא צריך לעשותו כמידת ארכו ורחבו של ראשון ואינו יכול לומר לא אמרתי לך כזה אלא שיהא קרוב לנהר או למרחץ אלא חייב להעמיד לו כמותו לפיכך אם היה קטן לא יעשנו גדול היה גדול לא יעשנו קטן ולא יפחות בו מהחלונות ולא יוסיף בו אלא מדעת שניהם: וכתב הרמ\"ה הא דצריך להעמיד לו בית כי אמר בית סתם לאו למימר שיכופו אותו לבנות לו בית או לשכור לו דאע\"ג דקנו מיניה שישכור לו או לבנות לו לא היה בעולם ולא חל עליו הקנין אלא להכי קאמר שחייב להעמיד לו בית שאם קבל כל השכירות שחייב להחזירו לו עד שיתן לו בית שאם קבל כל השכירות שחייב להחזירו לו עד שיתן לו בית ואפילו נפל בחצי הזמן שאינו מוצא לשכור אלא בכל השכר שנתן לו צריך להחזיר לו כל השכר או ליתן לו בית מיהו אם היה למשכיר בית אחר שלא היה משועבד בשעת שכירות לאדם אחר חל הקנין עליו דבית סתם אמר לו וצריך ליתנו לו ולפי מ\"ש א\"א הרא\"ש ז\"ל גבי שוכר חמור דבמה שמשכו נשתעבדו לו הנכסים ליתן לו חמור אחר הכי נמי כיון שקנו מיניה נשתעבדו לו כל נכסיו להשלים לו תנאו אפי' לבנות לו בית אחר: מי שיש לו בית ועלייה על גביו והשכיר לחבירו את העלייה ואמר לו עלייה זו אני משכיר לך ונפלה א\"צ ליתן לו אחרת ונותן לו שכירות כפי הזמן שדר בו אמר לו עלייה סתם חייב ליתן לו עלייה ומיהו אם ירצה יתן לו עלייה אחרת אבל אם אמר לו עלייה זו שעל בית זה אני משכיר לך הרי שעבד הבית לעלייה לפיכך אם נפחתה בארבעה טפחים או יותר חייב המשכיר לתקן לו ואם לא יתקנו ירד השוכר [וידור] עם בע\"ה ונכנס ויוצא דרך פתח הבית עד שיתקן לו העלייה אבל אם נפל הבית והעלייה א\"צ לבנות לו אחר כיון שאמר לו בית זה: כההוא דאמר לחבירה דלית שעל גבי פרסק זה אני משכיר לך ונעקר הפרסק ממקומו ואסיקנא שחייב להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת והרמ\"ה כתב דוקא נפחתה העלייה יורד לבית אבל אם נפלה לא שלא שעבד הבית לעלייה אלא בעודה קיימת וכתב עוד אי נפל ביתא וקיימא עלייה כגון דקימא על גבי קונדיסין לא מיחייב למבני בית כי היכי דאמרינן גבי עלייה זו אם נפלה אזלא לה הכא נמי כיון דאמר ליה בית זה כי נפל אזרא ליה אע\"ג דאמרינן גבי פרסק שחייב להעמיד לו פרסק אחר שאני התם אע\"ג דנעקר הפרסק ממקומו הא איתיה לפרסק מ\"מ ולא פקעו לשעבודיה מיניה כל היכא דאיתיה אבל בית שנפל אזל ליה ופקע שעבודיה מיניה לגמרי והא ליתיה כלל וה\"ה נמי גבי פרסק אי נקצץ לא מיחייב לאוקמי אחרינא ואפילו היכא דנפחתה העלייה או נעקר הפרסק דשעבדיה בית לעלייה ופרסק לדלית ה\"מ גבי בית ופרסק גופיה בית למידר ביה שוכר עד שיתקן לו העלייה וגבי פרסק לאהדוריה לדוכתיה אבל להוציא יציאות לבנות לו העלייה לא מיחייב ליה והא דאמרינן שחייב להעמיד לו פרסק לא להחזירו למקומו אלא שלא היה רשאי להכריתו והיה צריך להעמידו בפני השוכר בענין שהשוכר יכול להחזירו ע\"כ ואין נראה אלא ב\"ה חייב לבנות לו את העלייה וכן אם נפלה כולה חייב לבנותה לו כל זמן שהבית קיים: היו לו שתי עליות זו על גבי זו והשכיר לו העליונה ונפחתה יורד ודר בתחתונה: השכיר לו את התחתונה ונפחתה מיבעיא אם ירוד ודר בבית או אם עולה לדור בעלייה ולא איפשיטא לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאן מידו:" + ], + [ + "המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה יש לו רשות להשתמש בכותל חוץ לבית אף שלא כנגד ביתו באורך הכותל ובזיזין עד ד' אמות וכן בגינה שבחצר וברחבה שאחורי הבית ובמקום שנוהג כל אדם להשתמש בשלו על עובי הכותל ישתמש השוכר גם על עובי השותל: המשכיר לחבירו חצר סתם לא השכיר לו רפת שבה: השכיר לו בית בחצר אין לשוכר בחצר כלום אלא דריסת הרגל לעבור עליו לביתו כל הזבל המתקבץ בו משאר הבהמות הוא של המשכיר אבל המתקבץ מבהמות השוכר או שמוציאו מביתו לחצר הוא שלו ואפילו המתקבץ משאר הבהמות אם קלטו השוכר בכלי מן האויר ולא נח בחצר הוא שלו והיוצא מן התנור וכירה של השוכר ופי' הרמ\"ה דמיידי בתנור וכירה העומדים בחצר ושכורים לו לבשל בהם ואשמועינן כיון ששכורים לו אפי' אם באו אחרים לבשל ולאפות בהם האפר של השוכר:" + ], + [ + "המשכיר בית לחבירו חייב לעשות לו כל דבר שהוא עשה אומן כגון להעמיד לו דלתות ולפתוח לו חלונות אם הוא צריך לאורה והראב\"ד כתב אפילו אם יש בו אורה הרבה אם יש בו חלונות שנסתמו ולא נפרצו פצימיהן צריך לפתחן לו וצריך לחזק לו התקרה ולסמוך הקורה שנשברה ולעשות נגר ומנעול וכיוצא באלו: וכל דבר שהוא מעשה הדיוט כגון מעקה ומרזב וסולם ולהטיח הגג ומקום המזוזה [והמזוזה] על השוכר לעשותו ומ\"מ לא יטול המזוזה כשיוצא אם הבית של ישראל ואם נפחתה המעזיבה והתקרה בד' טפחים חייב לתקנה שמעזיבה נמי חיזוק התקרה היא וכתב הרמב\"ם בכל אלו הדברים הולכין אחר מנהג המדינה ובשמות הידועים להם כדרך שאמרו במקח ובממכר:" + ], + [ + "כשם שהקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף ושטר וחזקה: וכשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח כך מתנה בשכירות שהשכירות מכירה לזמן קצוב היא: וכל שממכרו ממכר בנכסיו שכירותו שכירות וכל שאין לו למכור כך אין לו להשכיר אא\"כ יש לו פירות בלבד באותו קרקע ה\"ז משכיר ואינו מוכר: ששאלת שמעון שכר בית מראובן ואומר ששכרו על תנאי שאם ירצה ישכיר מהבית לאחרים שידורו עמו ויעשה להם דיורין שידורו בבית וראובן אומר שלא השכירו הבית אלא שידור בו הוא ובני ביתו ונסתפקת מי יהא נאמן כשבועתו. תשובה דע כיון שראובן השכיר ביתו לשמעון סתמא לדירת שמעון ובני ביתו קא משכירו כי כן דרך כל שוכרין בית והרוצה להכניס עמו דיורין בבית הוא מתנה בפירוש ואם אין לו עדים שהתנה קרקע בחזקת בעליה עומדת לכל ספק הנולד ביניהם ועל השוכר להביא ראיה וכל זמן שלא יביא ראיה אין לו לשנות ממנהג השוכרין וישבע ראובן שלא התנה שמעון להכניס עמו דיורין לבית: ששאלת ראובן שכר נער לשמשו וא\"ל שמעון לסמוך עליו שישלם לו כל מה שיפסיד בהיות הנער כביתו ולא היה קנין בדבר אם יכול לראובן ליטול משמעון [בהיתר] דמי הפסדו. תשובה שכירות הוא וכל תנאי של שכירות א\"צ קנין:" + ], + [ + "כתב הרמב\"ם ז\"ל המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכירו לאחרים עד סוף הזמן משכירו לאחרים שהן כמנין בני ביתו אבל אם הם ד' לא ישכירו לחמשה שלא אמרו חכמים ז\"ל אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלים שהוא אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע וספינה שהרי בעליה עמה אין אומרים כן וכן אני אומר אם אמר בע\"ה לשוכר למה תטרח ותשכיר ביתי לאחר אם לא תרצה לעמוד בו הניחהו וצא ואתה פטור משכירותו אינו יכול להשכירו לאחר ויש מי שהורה ואמר שאינו יכול להשכירו לאחר כלל ויתן שכרו עד סוף זמנו ולא נ\"ל שזה דין אמת ע\"כ: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן ושמעון שכרו ב' בתים זה אצל זה ולהם שני חצרות ומלבד חצרות אלו עוד להם חצר בשותפות והיו כל אחד משתמש בחלקו והלך ראובן והשכיר ביתו ללוי ושמעון מעכב עליו ואומר איני חפץ בשותפות של לוי כי ירא אני שנתקוטט ביחד ואם על כל פנים תרצה להשכירו הנח לי החצר המשותף ואתן לך שכירות כפי חלק המגיע ממנו אם שומעין לו ואם ראובן יכול לגלגל הרבה שכירות כי יאמר שהוא צורך גדול לבית. תשובה יראה שהדין עם שמעון חדא שטוען ליתן השכירות החצר כפי המגיעו כי הוא מצרן ושכירות שייך בהי הטוב והישר כמו גבי מוכר כיון שראובן אינו מפסיד בדבר דשכירות ליומיה ממכר הוא ועוד אני אומר דשנים ששכרו בית בשותפות לדור בו יחד אין אחד מן השותפין יכול להושיב אחר במקומו ואפילו אם יש דיורין פחותין ממנו כי יכול לומר לו אותך יכול אני לקבל אבל אחר איני יכול לקבל כי ידוע שאין לקבל כל אדם בשוה יש מפני חשיבותו שאדם בוש מפניו ויש מפני גריעותו שאדם בוש לדור עמו ויש שהוא בעל קטטה ויש שאינו נאמן הילכך אדם הרוצה לדור בשותפות מדקדק תחלה עם מי הוא חפץ לדור ולא יכול אותו שקבל לדור עמו להושיב אחר במקומו וגם אינו יכול לכופו לחלוק שהבית אינו שלהם אלא הוא שכור להם לזמן:" + ], + [ + "אמר השוכר פרעתי שכר הבית והמשכיר אמר לא פרעת אם תבעו בתוך הזמן שקצב לו כגון ששכרו לשלשים יום או לשנה ותבעו בתוך הזמן על השוכר להביא ראיה או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו שלא כדין או יטעון עליו לאחר שפרעו תביעה בפני עצמה בדמים שנתן תחילה וישביענו שבועת היסת תבעו לאחר זמנו אפילו ביום שנשלם הזמן על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר שפרעו ויפטר ואין חילוק בזה בין אם היה שכירות על פה או בעדים או בשטר: השכירו לו בשטר לעשר שנים ואל הזכיר בו זמן המשכיר אמר כבר כלו והשוכר אמר עדיין לא כלו על השוכר להביא ראיה ואם לא יביא ראיה ישבע המשכיר היסת ויוציאנו מן הבית: השכיר לו הבית בשטר וכתוב בו שנים סתם המשכיר אומר לשנים והשוכר אומר שלשה וקדם השוכר ודר בו שלש שנים אין מוציאין מידו עד שיביא המשכיר ראיה שהיום או למחר יביא השוכר עדים שהוא כדבריו והיינו צריכין להחזיר לו ולאטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן לפיכך כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אם מתו העדים ונשתכח הדבר מפי אחרים ויראה לבית דין שלא יוכל השוכר לברר עוד דבריו מוציאין מיד השוכר מה שדר בו: ואם דר בו השוכר כבר ג' שנים וכבש השטר ואומר לה' שנים שכרתיו והמשכיר אומר לג' וא\"ל הבא שטרך וטען שנאבד נאמן במגו שהיה יכול לומר לקוח הוא בידי כיון שהיה בידו ג' שנים:" + ], + [ + "אמר השוכר פרעתי שכר הבית והמשכיר אמר לא פרעת אם תבעו בתוך הזמן שקצב לו כגון ששכרו לשלשים יום או לשנה ותבעו בתוך הזמן על השוכר להביא ראיה או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו שלא כדין או יטעון עליו לאחר שפרעו תביעה בפני עצמה בדמים שנתן תחילה וישביענו שבועת היסת תבעו לאחר זמנו אפילו ביום שנשלם הזמן על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר שפרעו ויפטר ואין חילוק בזה בין אם היה שכירות על פה או בעדים או בשטר: השכירו לו בשטר לעשר שנים ואל הזכיר בו זמן המשכיר אמר כבר כלו והשוכר אמר עדיין לא כלו על השוכר להביא ראיה ואם לא יביא ראיה ישבע המשכיר היסת ויוציאנו מן הבית: השכיר לו הבית בשטר וכתוב בו שנים סתם המשכיר אומר לשנים והשוכר אומר שלשה וקדם השוכר ודר בו שלש שנים אין מוציאין מידו עד שיביא המשכיר ראיה שהיום או למחר יביא השוכר עדים שהוא כדבריו והיינו צריכין להחזיר לו ולאטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן לפיכך כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אם מתו העדים ונשתכח הדבר מפי אחרים ויראה לבית דין שלא יוכל השוכר לברר עוד דבריו מוציאין מיד השוכר מה שדר בו: ואם דר בו השוכר כבר ג' שנים וכבש השטר ואומר לה' שנים שכרתיו והמשכיר אומר לג' וא\"ל הבא שטרך וטען שנאבד נאמן במגו שהיה יכול לומר לקוח הוא בידי כיון שהיה בידו ג' שנים:" + ], + [ + "מי שבקש מחבירו שישכיר לו ביתו להכניס בו פירותיו ולא רצה והטעהו עד שהכניסם לביתו רשאי בעל הבית ליקח מהפירות לשכור פועלים שישליכום לשוק אפילו אם הוא חצר דקיימא לאגרא שיכול לומר איני רוצה להשכירו לו כיון שהטעני ומיהו צריך להודיעו ואם נאנס לאחר שהודיעו פטור וכתב הרמב\"ם ומדת חסידות הוא שיודיע לב\"ד וישכרו ממקצת דמיהם מקום משום השבת אבדה לבעלים אף על פי שעשה שלא כהוגן:" + ], + [ + "הלכות חוכר ומקבל", + "החוכר שדה מחבירו ליתן לו ממנו דבר קצוב מן הפירות לשנה דינו כאילו שכרה ממנו במעות קצובים בכל שנה ואין ביניהם אלא השם שזה נקרא שוכר וזה נקרא חוכר: וקבלנות הוא שמקבל שדה לעבודה והוא יתן לבעל השדה חלק ידוע מהיוצא השדה כפי מה שיתנו וזה דינו חלוק מהשוכר במקצת דברים: ובין בחוכר ובין במקבל אע\"פ שכבר התנו ביניהם לקבל את השדה אין כותבין שטר על זה אלא מדעת שניהם שכל זמן שלא כתבו יכולין שניהם לחזור בהם ומשכתבו אינן יכולים לחזור בהם ואם התנו שישלם לו כלום משכתבו קנו והוה ליה כמלוה בשטר: והמקבל נותן השכר אפילו אם הובירה ודינו של מקבל שיתן בעל השדה עיקר הדברים הצריכים לעבודת קרקע כמו הקרדום שחופרים בו והכלים שמוציאין בו העפר והדלי והכד שדולין בו והדברים שאינן מעיקר העבודה אלא להקל מעבודתו כגון היאורים שעושין להמשיך בהן המים על פני השדה על המקבל לעשותן וכל דבר שאין השדה נשמר זולתו כגון הסייג והחפירה שסביב השדה הוא על בעל השדה וכל דבר שהוא כדי לעשות שמירה מעולה על המקבל הוא וכתב הרמ\"ה דה\"ה נמי בחכירות וי\"א דבחוכר אין על בעל השדה לתקן כלום והכי מסתברא: ובין בחוכר ובין במקבל במקום שנהנו לקצור התבואה אינו רשאי לעקור לעקור אינו רשאי לקצור ואיזה מהם שבא לשנות חבירו מעכב עליו ובמקום שנהגו לחרוש אחר הקצירה צריך לחרוש אפי' אין מנהג לנכש עשבים הרעים והוא ניכש והרמ\"ה ז\"ל כתב שאם פירש בשעת הניכוש שעושה זה כדי שלא יחרוש ושתיק בעל השדה גלי דעתיה דניחא ליה ואם נוהגים לנכש והוא אינו רוצה אין שומעין לו אפי' אם ירצה לחרוש אחר הקציר כדי לעקור העשבים ואם נוהגים שהחוכר שדה סתם נוטל חלקו באילנות שבו יש לו חלק בהם אפילו אם הוסיף בעל השדה בחלק החוכר ואינו יכול לומר הוספתי לך בחלקך כדי שלא תקח חלק באילנות ואם נהגו שלא ליטול חלק באילנות אז הן של בעל השדה ואפילו אם הוסיף בחלק של בעל השדה:\n" + ], + [ + "החוכר או המקבל שדה מחבירו והוא בית השלחין או שיש בו אילנות אפי' נקצצו כל האילנות שלא נשאר בהם ממטע עשרה לבית סאה ויבש כל הנהר הקטן אינו מנכה לו מחכירו כיון שאפשר להביא מהנהר הגדול להשקותה ואם יבש גם הנהר הגדול מכת מדינה היא ומנכה לו מחכירו בין אם הוא בחכירות בין בקבלנות שאם קבלה ממנו ברביע עתה שיבש המעין צריך להוסיף לו בחלקו היה עומד בתוכה ואמר לו בית השלחין זה או שדה האילן זו אפילו יבש הנהר הקטן ונקצץ האילן מנכה לו מחכירו בד\"א שלא נשאר בו ממטע עשרה לבית סאה ויבש הנהר כולו אבל אם נשאר בו ממטע י' לבית סאה ולא יבש הנהר כולו אלא אם היה עמוק ב' אמות ונתייבש עד שחזר עמוק ג' אמות אין מנכה לו מחכירו אבל אם אינו עומד בתוכו אע\"פ שאמר בית השלחין או שעומד בתוכו ולא הזכיר לו בית השלחין אין מגבה לו מחכירו ופירש הרמ\"ה הא דאמרינן דכי אינו עומד בתוכה אינו מנכה מחכירו דוקא כי אמר מחכיר לחוכר בית השלחין אני מחכיר לך אבל אמר חוכר למחכיר בית השלחין אני חוכר ממך מנכה לו אע\"פ שאינו עומד בתוכה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין חילוק אלא אף כי אמר ליה חוכר למחכיר אין מנכה לו אלא א\"כ עומד בתוכו ובתוספתא משמע כדברי הרמ\"ה ועוד מחלק בתוספתא כי אמר ליה חוכר למחכיר בית השלחין זה אני חוכר ממך ויבש הנהר מנכה לו ואינו חייב להעמיד אחר כיון דאמר לו זה אבל אמר לו סתם בית השלחין אני חוכר ממך ויבש הנהר צריך להעמיד לו אחר:" + ], + [ + "החוכר שדה בין בפירות בין במעות ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מחכירו ואם אינה מכת מדינה אינו מנכה ואיזו היא מכת מדינה כגון שלקו רוב השדות של אותה הבקעה ובאשתדוף ד' שדות לד' רוחותיה כ' הראב\"ד ז\"ל דהוי נמי מכת מדינה ודעת רי\"ף דלא הוי מכת מדינה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל לא לקו רוב שדות של הבקעה אע\"פ שלקו כל שדותיו של מחכיר אינו מנכה לו מחכירו דאמרינן מזלו גרם וכן אם לקו כל שדות של חוכר אע\"פ שלקו רוב שדות של הבקעה אינו מנכה לו דתלינן במזלו של חוכר ואם המחכיר התנה עמו לזרעה חטין ושינה וזרעה שעורין או שלא זרעה כלל או שזרעה ולא צמחה ולא זרעה פעם אחרת אע\"פ שבא חגב או שדפון ולקו רוב השדות אינו מנכה ועד מתי חייב ליטפל בה ולזרעה פעם אחרת אם לא תצמח כל זמן שראוי לזריעה באותו מקום:" + ], + [ + "החוכר שדה מחבירו ליתן לו כך וכך חטין לשנה לקתה שהיו חטין רעות נותן לו מתוכה כמו שהיא אפי' לא לקתה במחובר אלא שלקו העמרים בשדה אחר שנקצרו: ואם היו חטים יפות לא יאמר לו אקנה לך מן השוק אלא נותן לו מתוכה בין יפות בין רעות בד\"א שלא שינה אבל אם שינה כגון שהתנה עמו שיזרענה חטין והוא יתן לו כך וכך שעורין שיקנה לו מן השוק וזרעה שעורין ולקתה צריך לקנות לו שעורים טובים: קבל ממנו כרם בכך וכך סלי ענבים והקריסו בעודן בכרם אפילו אחר שנבצרו נותן כמו שהן אבל אם קבל ממנו בכך וכך [יין] והחמיץ בחבית צריך ליתן לו יין טוב:" + ], + [ + "החוכר שדה מחבירו ע\"מ שיזרענה שעורין לא יזרענה חטין שמכחישין השדה יותר וכן אם התנה לזרעה תבואה לא יזרענה קטניות שמכחישין את השדה יותר חטין יזרענה שעורין קטנית יזרענה תבואה בד\"א בחכירות לפיכך אין לו לשנות מדבר שאינו מכחיש לדבר המכחיש כגון משעורין לחטין ומתבואה לקטנית אבל בקבלנות יכול מקבל לשנות לדבר המכחיש אם הוא טוב יותר ואינו יכול לשנות לדבר שהוא שוה פחות אפילו אם אינו מכחיש כל כך בד\"א בא\"י אבל בבבל וכיוצא בה שהיא לחה יכול לשנות מאיזה מין שירצה:" + ], + [ + "החוכר שדה מחבירו לפחות משבע שנים לא יזרענה פשתן ואין לו בקורת שקמה שכשקוצצין אותה אינה חוזרת לכמו שהיתה עד אחר ז' שנים ואפי' בשבח שהשביחו הענפים בעודן ברשותו אין לו קבלה לז' שנים יכול לזרוע שנה ראשונה פשתן וקוצץ קורת השקמה בין אם ירד לתוכה בסוף שבע משנקצצה בין אם ירד לתוכה בשנה שלישית או רביעית קוצצה כשישלימו לה שבע שהרי יגדלו לכשיצא ממנה עד שיחזרו לכמוש היתה כשירד לתוכה ופרש\"י דזה לא איירי אלא בחכירות אבל בקבלנות יזרענה כל מה שירצה אפי' תוך ז' כיון שיש לו לבעל השדה חלק בו: קבל השדה לזרעה וצמחו בה אילנות מאיליהן אם עלו במקום שאין ראוי לזריעה כמו על המיצר אין לו בהם כלום ואם עלו במקום הראוי לזריעה אם אמר שחפץ במה שעלו בה אילנות ואפי' אם לא עלו היה נוטען שמין לו האילנות כאילו נטען ונותן לו שוויים כשיצא ממנה אבל אם אמר שיותר היה חפץ לזרוע במקום האילנות ממה שחפץ באילנות רואין את האילנות אם היה בענין שאם יעקרו אותן יהיו ראויין ליטע (בו) במקום אחר צריך ליתן לו בשבילם דמי נטיעות העומדים ליטע ואם אינן ראויין יטע אינו נותן לו אלא דמי עצים: " + ], + [ + "המקבל שדה מחבירו לזרעה שומשמין והן מכחישים הקרקע יותר מחיטין גם דמיהן יקרים יותר מזרע החטין וזרעה חטין והצליח עד ששוים כאילו זרעה שומשמין או יותר אין המקבל יכול לומר אילו זרעתיה שומשמין היה נכחש הקרקע יותר ��גם לא היתה מצלחת בזריעת החטין אם לא שטרחתי בה הרבה לפיכך אגבה לך מחלקך מה שהרווחת שלא נכחש הקרקע וגם אקח היתרון ששוין החטין על שומשמין אלא יחלקו לפי תנאם אם הוא בקבלנות ויתן לו כל מה שקבל עליו אם הוא בחכירות לשון הרמב\"ם המקבל שדה לזרעה שומשמין וזרעה חטין ועשתה חטין שוין כמו שהיתה ראויה לעשות מהשומשמין אין לו עליו אלא תרעומת עשתה פחות ממה שהיא ראויה לעשות מהשומשמין משלם המקבל כמו שהיא ראויה לעשות מהשומשמין עשתה חטין יותר ממה שהיא ראויה לעשות שומשמין חולקין לפי מה שהותנה ביניהם אע\"פ שנשכר בעל הקרקע:" + ], + [ + "המקבל שהגיע זמנו להסתלק ויש בשדה זרעים שעדיין לא נגמרו או אפי' נגמרו ולא הגיע יום השוק שיכול למכרם שמין אותן כמה הן שוין עתה ונותן לו בעל השדה דמיהן: וכשם שחולקן בעל השדה והמקבל בתבואה כך חולקין בתבן ובקש וכשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים שמעמידין תחת הגפנים אם עשאום בשותפות יחלקום ביניהם ואם אחד מהן עשאן לבדו יקחם האחד לבדו:" + ], + [ + "המקבל שדה מחבירו ורוצה להסתלק ממנה מפני שהיא רעה אם יש להוציא ממנה שתי סאין אחר כל ההוצאה אינו יכול להסתלק ואם לאו יכול להסתלק בד\"א בקבלנות אבל בחכירות אפי' אינו עושה כלום צריך ליתן לו חכירותו: לא עבדה אלא הובירה שמין כמה ראויה לעשות אם עבדה ונותן לו כפי תנאו שכן כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם לך במיטבא: ואם כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם לך אלפא זוזי הוי אסמכתא ולא קנה וכמו דלא כתב לו דמי וישלם לו לפי מה שראוייה לעשות:" + ], + [ + "המקבל שדה מחבירו לזמן ידוע ומת והניח בן לא יאמר לבן תן לי מה שאכל אביך וכן הבן לא יאמר לו תן לי מה שעשה אבי אלא שמין מה שעשה עד עת מותו ויתן לו אפי' אם התנה עמו לזמן קבוע:" + ], + [ + "המקבל שדה מחבירו שיטענה לו צריך בעל השדה לקבל י' אילנות בורין לכל מאה מהם ואם יש בהן יותר מכן מגלגלין עליו הכל וצריך ליטעם כולם יפות: נטע והשביח נטע והפסיד ועדיין יש שבח בנטיעות רואין כמה הוא המנהג שיש לו ליטול בשבח ומנכין לו מחלקו כשיעור שהפסיד ונוטל השאר ומסתלק: ואפילו אם התנה על עצמו ע\"מ שלא יטול בהן כלום אם יפסיד אפ\"ה נוטל שהרי אסמכתא היא ואין מנכין לו אלא מה שהפסיד: שתל שרוצה להסתלק אם המנהג שבכל שנה נוטל הב\"ה את החצי והשתל החצי ואריס היורד לשדה נטועה נוטל השליש ורוצה השתל להסתלק צריך לראות שלא יפסיד בעל השדה כיצד אם יש שם שבח י\"ב דינרין יטול בעל השדה חציה ומחצי השני יקח האריס ארבע שהם שליש והשתל ב' דינרין כדי שישאר לבעל השדה חציו שלו משלם כל שתל שנוטל החצי כמו שנוטל החצי בפירות כך נוטל החצי בגפנים שהזקינו דהוי כזמורות הגפן אבל אם שטפן נהר או עקרן הרוח אין לו בהן אלא השתות: טען האריס שהתנה שיטול החצי ובעל השדה טען שלא הורידו אלא ליתן לו השליש הולכן אחר מנהג המדינה:" + ], + [ + "הלכות פועלים", + "השוכר את הפועלים בסתם במקום שיש מנהג ידוע אינו יכול לשנות עליהם ממנהג המדינה לכל דבר בין לענין המזונות שצריך ליתן להם כפי המנהג: ואם יש מנהג שנותנין להם מזונות ואעפ\"כ פסקו עמו בפירוש שיתן להם קאמר ת\"ק שצריך להוסיף להם על המנהג דלהכי אהני מה שפסקו ורשב\"ג אומר שאינו צריך ולכאורה נראה שהלכה כת\"ק והרמ\"ה פסק כרשב\"ג: וכן לענין המלאכה י��שו כפי המנהג שאם נהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופם להשכים ולהעריב אפי' שמוסיף להם על שכרם כיון שלא התנה כן בשעה ששכרם: בד\"א שיש מנהג ידוע אבל אם אין בעיר מנהג ידוע או אפילו יש מנהג שלא להשכים ולהעריב והוא אומר להם אני שוכר אתכם בדין תורה חייבין לצאת מביתם בזריחת השמש ולעשות מלאכה עד צאת הכוכבים: ירושלמי בד\"א בחול אבל בערב שבת בין השכמה בין הערבה משל בע\"ה פי' שא\"צ להעריב כמו בחול עד היכן כדי למלאות לו חבית של מים ולצלות לו דג ולהדליק את הנר אחר שיבא לביתו: ואם אמר להם אני נותן לכם באחד או שנים מן העיר משמנין ביניהם ופרש\"י שנותנין להם כמו שנותנין לבינונים והרמ\"ה ז\"ל פירש מחשבין הגדול שבשכירות והקטן שבשכירות ומה שביניהן נותן החצי כגון אם גדול בשש וקטן בארבע נותן להם חמש:\n" + ], + [ + "האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' ושכרם לו בג' אינו נותן אלא ג' לא שנא אמר שכרכם עלי לא שנא אמר שכרכם על בעל הבית ואפילו עשו מלאכה ששוה ארבע ויש להם תרעומת על השליח ואם אמר לו בעל הבית בשלשה והוא שכרם בארבעה אם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו וכתב הרמ\"ה דווקא עד ארבע אבל יותר אינו נוטל מבעל הבית ואפילו שהמלאכה שוה יותר שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה ואם אמר להם שכרכם על בעל הבית נותן להם כפי מה שנשכרים הפועלים בעיר אם ד' ד' ואם ג' ג' ואפילו שהפועלים בעלי בתים שיש להם מלאכה בעצמן ואין יכולין לומר לא היינו נשכרים אלא על דעת ליקח ד' אלא אין להם אלא ג' ואפילו יש שנשכרים בג' ויש שנשכרים בד' אין להם אלא ג' ותרעומתם על השליח בד\"א כשאין מלאכתם שוה ד' אבל אם הוא שוה ד' נותן להם ד' אפי' שהפועלים נשכרים בג' והוא שיכול לברר שמלאכתם שוה ד' אבל אם א\"א לעמוד על המלאכה כמה היא שוה אין להם אלא ג' ותרעומתם על השליח וכתב הרמ\"ה ז\"ל אפי' שאומר ב\"ה איני יודע אם שוה ד' אם לאו דכל היכא דלא רמיא עליה לידע אפי' אם אמר איני יודע לא מחייב ואינו יכול להשבע: ואם הבע\"ה אמר לו בג' והוא אומר להם בד' ואמרו כמו שאמר בע\"ה ודאי לא היה דעתם לפחות ממה שאמר להם אלא כוונתם לומר מאמינין אנו לך שהב\"ה אמר כך ואם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מב\"ה מה שההנהו ואם אמר להם שכרכם על ב\"ה נותן להם ד' אם יש שנשתכרו בג' ויש שנשתכרו בד' או אם מלאכתן שוה ד' אפילו כולן נשכרין בג': ואם בע\"ה אומר בד' והוא אומר להם בג' והם אומרים כמו שאמר בע\"ה אין להם אלא ג' ואפי' מלאכתן שוה ד': שכרם בע\"ה בעצמו בסלע ונזדלזלה המלאכה והראה להן בעה\"ב פנים זועפות ופייסוהו בדברים אינו יכול לומר לא נתפייסתי אלא על דעת שתפחתו בשכרכם כפי הזול שהם יענו לא פייסנוך אלא לדעת שנעשה מלאכה טובה וכן עשינו: וכן אם הוקרה המלאכה והאם הראו לו פנים זועפות ופייסם בדברים אינן יכולין לומר לא נתפייסנו אלא על דעת שתוסיף על שכרינו כפי היוקר שהוא יענה להם לא פייסתי אתכם אלא על דעת להוסיף לכם אכילה ושתייה וכן עשיתי: ואם המלאכה שוה חמשה דינרין ושכרם בד' והוזלה ועמדה על ד' אינו יכול לומר כמו ששכרתי אתכם בפחות דינר מהראוי גם עתה שהוזלה אפחות לכם פחות דינר ממה ששוה עתה וכן אם שכרם ביותר דינר מהראוי והוקר המלאכה אינם יכולין לומר גם עתה תוסיף לנו דינר יותר מהראוי לפי היוקר של עכשיו:" + ], + [ + "השוכר את הפועל איזה מהם שבא לחזור הפועל או ב\"ה הרשות בידו שיכול בע\"ה לו��ר לפועל השכר עצמך במקום אחר וגם הפועל אומר לבע\"ה צא ושכור לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומת בשביל הטורח ומיהו כתב ר\"ת אם משך בע\"ה כלי אומנות שעושין בו המלאכה נגמר קנין השכירות ואין בע\"ה יכול לחזור בו ולא הפועל אם הוא קבלן בד\"א שיכולין לחזור בהן כ\"ז שלא משך כלי האומנות וכן בדבר דלא שייך ביה משיכה כשלא הלכו אבל אם הלכו החמרים להביא תבואה ולא מצאו או שהלכו הפועלים לעבוד את האדמה ומצאו שדה לחה נותנין להם שכרם כפועל בטל ששמין מי שהשכיר עצמו למלאכה זו וכן חמר שהשכיר חמורו להביא משוי כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל ולבא ריקן וכן ינכה לו משכרו ואם אמר לו לך והשכר עצמך במה שתוכל ואני אשלים זכרך והשיעור שפסקתי עמך צריך לעשותו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל לאו דוקא הלכו ולא הלכו אלא ה\"ה נמי אם הלכו ולא שהו כל כך שעדיין מוצאין להשכיר עצמם שאין להם עליו אלא תרעומת וכן אם לא הלכו ועכבם עד שאין מוצאין להשתכר צריך ליתן להם שכרם כפועל בטל כיון גרם להם הפסד אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשלא הלכו מוצאין להשתכר ומשהלכו אין מוצאין ומיהו לפעמים איכא נפקותא במה שהלכו אם הוא בענין שאינו מוצא להשתכר ואף אילו לא הלך לא היה מוצא להשתכר במקום אחר ואם הלך הוה ליה כאילו התחיל במלאכה ואין בעל הבית יכול לחזור בו ואם חוזר בו צריך ליתן לו שכרו כפועל בטל ואם לא הלך חוזר בו ואפילו תרעומת אין לו עליו אי נמי כגון ששאר פועלים נשכרים בג' והוא שכרם בד' כיון שהלכו הוה ליה כאילו התחילו ואינו יכול לחזור בו ואין יכול לומר השכירו עצמיכם כשאר פועלים אלא צריך ליתן להם כפועל בטל לפי התנאי הגדול שפסק עמהם או ישכירו עצמם כשאר פועלים והוא ישלים להם כתנאי שפסק עמהם: במה דברים אמורים כשלא התחילו במלאכה הילכך יכול הבעה\"ב לחזור בו כל זמן שאינו גורם להם הפסד אבל אם התחילו במלאכה אין ב\"ה יכול לחזור ואם חוזר נותן להם שכרם כפועל בטל והפועל אם הוא שכיר יום יכול לחזור אפי' בחצי היום וידו על העליונה ושמין כמה שוה מה שעשה ונוטל אפילו אם נתייקרה המלאכה שאינו יכול לגומרה בחצי השכר הנשאר בידו כגון ששכרו בח' דינרים ליום ועשה עמו חצי היום ואפילו אם נתייקרו שצריך ליתן לראשון ד' דינרין מחצי יום שעשה ולא אמרינן לא יתן לול אלא ב' דינרין כדי שתגמר לו מלאכה היום בח' דינרין כפי מה שהתנה וה\"ה נמי אם הוזלה שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין ליתן לו ששה דינרים ואינו מעכב עליו אלא ב' דינרים כדי שתגמר מלאכת היום כפי מה שהתנה ומיהו אומר ר\"י דוקא כחוזר בו סתם אבל אם חוזר בו מחמת היוקר אין שומעין לו ואם הוא קבלן שקבל עליו המלאכה בכך וכך גם הוא אינו יכול לחזור בו ואם חזר בו ידו על התחתונה ששמין לו מה שעתיד לעשות כפי מה שצריך לגמור את המלאכה שאם קבל לעשות המלאכה בח' דינרין ועשה חציה וחזר בו ונתייקרה המלאכה שאשי אפשר לגומרה אלא בו' דינרים לא יתן אלא שנים כדי שתגמור מלאכתו בח' כפי מה שהתנה ואם אינו יכול לגומרה בפחות מח' דינרין אינו ונתן לו כלום ומיהו אם נתייקרה הרבה שצריך ליתן עליה יותר ממה שפסק עמו אינו צריך לשלם לו מכיסו כלום לפיכך אם [ס\"א לא] התחיל במלאכה וחוזר בו אעפ\"י שהלך דהוי כמו התחילו במלאכה ונתייקרה אין מפסיד אלא טורח הליכתו כיון שאינו תופש משלו והוא א\"צ ליתן לו מכיסו כלום הוזלה שיכול לגומרה בב' דינרין אפ\"ה אינו נותן לו אלא ארבע דינרין וכן הדין בעל הבית החוזר בו שידו על התחתונה שאם הוזלה המלאכה ויכול לגומרה בשני דינרין צריך ליתן לו ששה דינרין על מה שעשה ולא ישאיר לו אלא ב' דינרין כדי שיוכל לגמור בהן מלאכתו כפי תנאו ואם הוקרה צריך ליתן לו ד' דינרין: בד\"א שפועל יכול לחזור יותר מקבלן כשאין הדבר אבד שיכול להמתין עד שיזדמן לו פועל לגמור מלאכתו אבל בדבר האבד כגון שפשתנו לעלות מן המשרה דנפסד אם אל יעלנו וכל כיוצר בזה אין חילוק בין פועל ובין קבלן אם הם אנוסים כגון שחלה או מת לא מת יכולים להחזיר בהם וידם על העליונה לשלם להם כל מה שעשו ומיהו אין צריך ליתן להם כל שכרם וכתב אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל ה\"מ שאינו נותן להם כל שכרם דוקא כשבא להם האונס בחצי היום האחרון אבל אם בא להם האונס בחצי היום הראשון ואחרי שעבר האונס קבלן הבע\"ה למלאכתן סתם נותן להם כל שכרן ואינו מנכה להם מה שבטלו בשביל האונס אבל אם אינן אנוסים וחזרו בהן ידן על התחתונה כיון שהוא דבר אבד ומען אפילו אם עדיין לא התחילו במלאכה כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו ב' כדי שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שקצץ להם וכתב הרמב\"ם אפילו אם נתן להם ב' צריכים להחזיר לו התוספת בד\"א בזמן שאינו מוצא פועלים אחרים לשכור אבל אם מוצא פועלים אחרים לשכור והטעה את אלו כתב א\"א צריך ליתן להם כפי מה שפסק עמהם באחרונה ואם אינו יכול להטעותן שוכר פועלים אחרים וכל מה שמוסיף לאלו יתר על מה שפסק עם הראשונים נוטל מהראשונים אפי' עד כדי הכפל השכר הראשונים ואם היה בידו משלהם יכול לתופשו לשכור בו הפועלים לגמור מלאכתו שלא תפסיד אפי' עד [עד מ' או] נ' דינרין ובכל זה אין חילוק בין פועל לקבלן בד\"א כשאינו מוצא עתה פועלים אחרים לשכור אבל אם מוצא פועלים אחרים לשוכרן ואומרים לו צא ושכור לי פועלים אחרים לגמור מלאכתן שלא תאבד בין פועל בין קבלן אין לו עליהן אלא תרעומת ושמין לשכיר יום מה שעשה לפי שידו על העליונה ולקבלן שידו על התחתונה שמין לו מה שעתיד לעשות וכתב הרשב\"א שמיירי ג\"כ שהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר אלו ועכשיו שאינו מוצא נמצא שמפסידין לו אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים שהרי לא הפסידו לו כלום: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן קבל לשמעון בגד לארוג ה' אמות בדינר וכשהתחיל לארוג אמר שהמטוה גרוע וגיזם לו להניח מלאכתו אם לא יוסיף לו ומפני חשש זה נדר לו להוסיף לו שכרו ד' אמות בדינר ועתה יורנו רבינו אם שמעון חייב לתת לו התוספת כי מחשיבו כדבר האבד דקי\"ל שוכר עליהן או מטען ל\"ש פועל ול\"ש קבלן כי אם היה מניחו כך לא היה מוצא אומן שהיה נכנס למלאכת חבירו והוה ליה כדבר האבד תשובה כיון שקבלן אינו יכול לחזור בו ואם חזר בו ידו על התחתונה יכול להטעותו ואפילו בדבר שאיננו אבד אם אינו מוצא פועל אחר לשכור: שאלה ראובן אומר לאומן עשה לי כך וכך דבר פלוני ואקחנו ממך ועשה אותם האומן ואומר לראובן ליקח המלאכה ואם לא יקחנה מיד תפסד וראובן אומר איני צריך לה תשובה חייב ראובן לפרוע לאומן משום דינא דגרמי מידי דהוה אהלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם כיון שהפסידו על ידו מלאכת היום הכא נמי על פי דבורו הפסיד:" + ], + [ + "השוכר הפועל לחפור בשדה ובא מטר בלילה בענין שאינו יכול לחפור אם הראה לו השדה בערב פסידא דפועל הוא דכיון שראה אותה והכירה שאינה ראויה לחפור אם ירד עליה מטר לא היה לו לבא ואינו נותן לו כלום לא הראה לו תחילה נותן לו שכרו כפועל בטל לפי שבעל הבית היה מכיר את שדהו והיה לו להודיעו שלא יבא והרמב\"ם כתב אם ביקר בעה\"ב מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים אין לו לפועל כלום דמה היה לו לעשות לא ביקר אותה מבערב נותן להם שכרם כפועל בטל וכ\"כ הרמ\"ה דכיון שלא ראה אותה פשע: השוכר הפועל להשקות שדהו מן הנהר ופסק הנהר אם אין דרך הנהר לפסוק או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום אע\"ג שגם בעל הבת יודע דרך הנהר אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר והבע\"ה יודע נותן לו שכרו כפועל בטל דלעולם לא יתחייב בע\"ה אלא א\"כ היה יודע והפועל לא ידע אבל אם שניהם יודעין או שניהן אינן יודעין הפועל מפסיד שהמוציא מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה: לפיכך אם שכרו להשקות שדהו ובא מטר בלילה בענין שאינו צריך אינו נותן לו כלום וכן אם בא בחצי היום אינו נותן לו מחצי היום ואילך כלום אבל אם עלה הנהר והשקה השדה פסידא דבע\"ה הוא ונותן לו שכרו כפועל בטל לפי שהוא מכיר שדהו והיה לו להתנות שאם יעלה הנהר וישקנה שלא יתן לו כלום אבל הפועל אינו מכיר השדה אפילו הוא מן העיר: בד\"א בפועל אבל מי שהתנה עם אריסו שאם ישקה השדה ג' פעמים שיקח חצי הפירות ושאר האריסין שאין משקין אלא שני פעמים אין נוטלין אלא השליש ובא מטר ולא הוצרך לדלות ולהשקותו נוטל חצי הפירות שאין דין האריסין כדין הפועל לפי שהוא כשותף בשדה: וכיוצא בזה כתב ה\"ר יואל הלוי מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד אם אינו רגיל באותו חולי או אפי' אם רגיל והמלמד מן העיר ומכיר בו פסידא דמלמד אבל אם רגיל בחולי ואין המלמד מכיר בו כגון שאינו מן העיר פסידא דבע\"ה הוא: ונותן לו שכרו משלם ולא כפועל בטל דכל לומדי תורה כשאין לומדין הבטלה גורם להם שכחה דדמי דאוכלוסי דמחוזא דכי לא עבדי חלשי:" + ], + [ + "השוכר את הפועל למלאכה ידועה כגון לעדור [או לנכש] ונשלמה בחצי היום אם יש לו מלאכה כמותה או קלה ממנה צריך לעשות לו אע\"פ שאינו עושה מלאכה ממש כגון מעידור לניכוש כיון שאינה כבדה ממנה אבל אינו כופהו לעשות הכבדה ממנה ונותן לו מחצי היום ואילך כפועל בטל ואם הוא אדם שהבטלה קשה לו נותן לו שכרו משלם ודוקא שלא הראה לו המלאכה תחלה אבל אם הראה אותה לו וראה שלא היה בה מלאכת יום ולא התנה אינו נותן לו כלום לאחר ששלמה כדפרישית לעיל דכל מה ששניהם יודעים יש לו לפועל להתנות ואם שכרו סתם למלאכת יום אחד יכול לשנותו מלאכה קלה לכבדה: השוכר הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא נותן לו שכרו משלם להביא לו קנים והלך ולא מצא נותן לו שכרו כפועל בטל: להביא תפוחים לחולה והלך והביא ומצאו מת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך:" + ], + [ + "השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שהתנהו ואינו יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך אפילו לא אמר שכרך עלי אלא שכרו סתם: אבל אם שכרו לעשות בשל חבירו סתם יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך כיון שאין שכרו עליו אלא על חבירו אבל אם א\"ל שכרך עלי אע\"פ ששכרו לעשות בשל חבירו אין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך: השוכר את הפועל לעשות בשלו או ללקוט לו דבר של הפקר אינו יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך ואם נתרצה הפועל ליטלו בשכרו ואח\"כ חזר בו הבעל הבת אין שומעין לו וכתב הרמ\"ה דוקא דעבד משיכה או הגבהה דאי לאו הכי במאי קני אבל ודאי אי קאי ברשותיה דפועל אי נמי נקט ליה אכתפיה לא בעי משיכה אחריתי ואם שכרו לשמור לו דבר של הפקר יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך לפי שעדיין לא זכה בו בע\"ה וילך הוא ויזכה בו וכתב הרמ\"ה הני מילי דליכא מידי אחרינא גבי בע\"ה לאישתלומי מיניה אבל אי איכא מידי אחרינא לב\"ה לאשתלומי מיניה או מידי דקפיץ עליה זביני טפי אין שומעין לו ואין נראה דטעמא שיכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך כיון שעדיין לא זכה בו בע\"ה נמצא שאין עליו חיוב שכר לכך יכול לומר טול מה שעשית בשכרך הילכך אפי' אם יש לו הרבה משלו יכול לומר לו כן: השוכר הפועל ונאחז באנגריא לעבודת המלך אינו יכול לומר לו הריני לפניך אלא אינו נותן לו אלא כפי מה שעשה עמו:" + ], + [ + "פועל העושה מלאכה לבע\"ה הרי זה אוכל ממה שהוא עושה אפילו אינו מזיז לא ידיו ולא רגליו רק נושא על כתפו: ומיהו אם חסמו שלא לאכול פטור ופירש רש\"י בין אם קצץ עמו שלא יאכל בין שחסמו בעל כרחו ודוקא לענין מלקות קאמר שהוא פטור אבל איסורא איכא אם חסמו בעל כרחו וכ\"כ הרמ\"ה דבעל כרחו לא מצי למחסמיה ואם חסים ליה שלא מדעתו שלומי משלם מלקי לא לקי: בד\"א שאוכל כשהוא עושה בגדולי קרקע במחובר בשעת גמר מלאכה כגון בוצר בענבים ומוסק בזתים ואורה בתאנים וגודר בתמרים ובתלוש מן הקרקע קודם שיגמר סוף מלאכה המחייבת אותו בחיוב אחרון שבו אבל העושה בדבר שאין גדולי קרקע כגון החולב והמגבן והמחבץ אינו אוכל וכן העושה במחובר שלא בשעת גמר מלאכה כגון העודר בגפנים או מכסה שורשי האילנות ואפי' המנכש בבצלים ושומים כגון שעוקר את הקטנים מן הגדולים לא יאכל מהם ואע\"פ שהוא גמר מלאכת הקטנים שעיקר המלאכה לצורך הגדולים להרחיב להן ועדיין לא נגמר מלאכתן: כ' הרמב\"ם העושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו כגון שיבצור ויתן לסל עד שימלאנו וינפץ הסל למקום אחר ויחזור ויבצור וימלאנו אינו אוכל אלא אחר שימלא הסל ע\"כ ואינו יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה וקצירה שלא אסרה תורה אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל העושה בדבר שנגמרה מלאכתו יכול לאכול כ\"ז שמתעסק בו: העושה בתלוש לאחר שנגמרה מלאכתו למעשר כגון בודל בתמרים ובגרוגרות אינו אוכל שכל דבר שאין אחר חיוב מעשר חיוב אחר כגון תאנים וענבים לאחר שנתחייבו במעשר אינו אוכל ממנו ובדבר שיש בו חיוב אחר כגון חטין העומדין לעשות פת שחייב בחלה אוכל עד שיגמור מלאכתו להתחייב בחלה ולאחר מכן אינו אוכל ופאי' האידנא שאין חיוב מעשר כיון שנגמר' מלאכתו במקום שיש חיוב מעשר השתא נמי לא יאכל הבודל בתמרים רעים שלא נתבשלו כל צרכן ונותן אותם בסל ומתחממין ומתרככין שם עדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר ויכול לאכול מהן [השוכר את הפועל לקצוע בתאנים אוכל מהם שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר] נפתחו חביותיו ונתפרסו עיגוליו ושכרו לעשות בהן לא יאכל מהם שכבר נתחייבו במעשר בד\"א שיודע הפועל שנפתחו אבל אם לא ידע שנתחייבו במעשר וסבור שעדיין לא נתחייבו במעשר כגון שנפתחו לגת וסבור שעדיין לא הועלו משם חייב לעשר ולהאכילו: אין הפועל אוכל אלא כשעושה מעשה אבל אם הוא יושב ומשמר אפילו במחובר בשעת גמר מלאכה אינו אוכל ואצ\"ל השומר במחובר שלא בשעת גמר מלאכה אבל השומר בתלוש קודם שיגמור מלאכתו למעשר אוכל מהלכות מדינה שנהגו כן: יכול הפועל לאכול אפילו יותר משכרו כגון שכל שכרו אינו אלא דינר יכול לאכול קישות שוה סלע ומ\"מ מלמדין אותו שלא לעשות כן כדי שלא ימנעו מלהשכירו בד\"א כשש��רו לכל היום אבל אם לא שכרו אלא ללקט קישות אחת לא יאכלנו ואפילו שכרו לכל היום לא יאכל קישות הראשון שלקט אלא יתן תחלה לכליו של בע\"ה ואח\"כ יאכל הוא: היה משמר ד' או ה' ערימות של ה' בני אדם לא ימלא כריסו מאחד מהן אלא אוכל מכולן לפי חשבון: היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים אפילו שכרו לעשות בשניהם אבל מונע עצמו מלאכול עד שיגיע למקום היפות ואוכל: לפיכך הפועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלין מענבים ואין שותין התירוש שאין מלאכתן ניכרת בתירוש משהלכו שתי וערב אוכלין בענבים ושותין בתירוש: ומיבעיא לן אם עושין בגפן זה ואוכלין בגפן אחר ולא אפשיטא לן לפיכך לא יאכל ואי אכיל לא מפקי' מיניה ולא (ס\"א אלא) מנכינן ליה באגריה ומיהו גפן שמודלית על גבי חברתה ועושה באחת מהן יכול לאכול מהשניה: ואינו רשאי לאכול אלא בשעת עשיית מלאכה ולא שישב ויאמר מנעתי עצמי עד עתה ולא בטלתי לאכול ועד כן אשב עתה ואוכל אבל מפני תקנת בע\"ה שלא יתבטל ממלאכתו אמרו חז\"ל אחר שגמר מלאכת שורה זו והולך להתחיל שורה אחרת יכול לאכול אף ע\"פ שאינו בשעת מלאכה שטוב הוא לבע\"ה כדי שלא יתבטל: ולא יאכל עם הענבים פת או דבר אחר כדי שיאכל הרבה מהענבים ולא יאכל במלח ואם קצץ עם בע\"ה שיאכל עד שיעור כך וכך אוכל בין בפת בין במלח בין בכל דבר שירצה ולא ימוץ בענבים ולא יהבהבם ע\"ג סלע אפילו אם אינו צריך לבטל מלאכתו בכך כגון שיש לו אשה ובנות שיהבהבם לו ולא יאכל אכילה גסה אבל רשאי פועל לטבל פתו בציר כדי שיאכל ענבים הרבה: ורשאי בע\"ה להשקות הפועל יין כדי שלא יאכל הרבה מן הענבים: איסי בן יהודה אומר הרוצה לעשות מלאכה בשדה ובכרם חבירו כדי שיאכל יכול לעשות ואוכל ואין הלכה כמותו: פועל שא\"ל לבע\"ה תן לאשתי ולבני מה שהיה לי לאכול או קצת ממנו אין שומעין לו שלא זכתה תורה לו אלא מה שיאכל הוא ואינו יכול לזכותו לאחר ואפי' נזיר ועושה בענבים ואומר לבע\"ה תן לבני מה שהיה לי לאכול אין שומעין לו וי\"א אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו לאשתו ולבניו לפי שכבר זכה בו בעצמו ונראה שאפ\"ה אינו יכול ליתנו לאשתו ולבניו: היה הוא ואשתו ובניו עושין והתנה ע\"מ שלא יאכלו אשתו ובניו אם הם גדולים ומדעתם מהני תנאו כיון שיש בהם דעת ומוחלין אבל אם הם קטנים לא יכול להתנות עליהם שלא יאכלו שלא משלו הם אוכלים אלא משל אביהם שבשמים: כתב הרמב\"ם המבטל מלאכתו ואוכל בשעת מלאכה או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה וכן אם הוליד בידו ממה שעושה או שנותן לאחרים עובר בלא תעשה עכ\"ל: אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום ולא ירעיב ולא יסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו מפני ביטול מלאכתו של בע\"ה שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בע\"ה בכח: כתב הרמב\"ם כדרך שמוזהר בע\"ה שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך מוזהר העני שלא יבטל מלאכת בע\"ה ויבטל מעט כאן ומעט כאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו שהרי דקדקו חכמים בזימון ועל ברכה רביעית שלא יברכו ברכה רביעית בברכת המזון וכן חייב לעבוד בכל כחו שכן יעקב אמר (בראשית ל\"א) בכל כחי עבדתי את אביכן לפיכך נטל שכר בעוה\"ז על כן שנאמר (שם ל') ויפרוץ האיש מאד מאד:" + ], + [ + "כדרך שפועל אוכל ממה שהוא עושה בגידולי קרקע בין במחובר בין בתלוש כך בהמתו אוכלת בין במחובר בין בתלוש ואוכלת ממשאוי שעליה בשעת הליכתה ובלבד שלא יטול בידיו ויאכילנה: ומותר הבהמה מן האדם שהחוסמה עובר בלאו דכתיב לא תחסום שור בדישו אחד שור ואחד כל שאר בהמות ולא שנא דיש ול\"ש שאר כל מלאכות של גידולי קרקע אלא שדבר הכתוב בהוה: ואחד החוסם ודש בה או שהיתה חסימה כבר ודש בה לוקה ואפילו חסמה בקול שגער בה ומנעה מלאכול לוקה: חסמה אחד ובא אחר ודש בה אין לוקין אלא הדש ולא החוסם: חסמה ודש בה אע\"פ שלוקה משלם ד' קבין לפרה וג' לחמור: ישראל הדש בפרתו של עכו\"ם אפלו אם השידה של עכו\"ם עובר משום לא תחסום: עכו\"ם הדש בבהמת ישראל מעצמו שלא אמר לו הישראל כלום אין בו איסור אפי' הדישה של ישראל אם הוא שלא בפניו ואם א\"ל הישראל חסום פרתי ודוש בה מבעיא אם איכא איסורא אי לא ופי' הראב\"ד דלא איפשיטא ולקולא וא\"א ז\"ל כתב דאיכא איסורא ופרש\"י שהבעיא היא באומר לו חסום פרתי ודוש בה אפי' אמר דוש בה תבואה שלך דאפילו בזה איכא איסורא: ובישב לה קוץ בפיה מעצמה שאינה יכולה לאכול או שפרש עור ע\"ג הדישה כדי שלא תאכל או שארי הולך כנגדה ומפחדה ואינה אוכלת או שהיתה צמאה ואינה יכולה לאכול בכולן מבעיא אם לוקה או לא ולא איפשיטא ואינו לוקה אבל איסורא איכא: אבל השוכר רשאי להאכילה פקיעי עמיר כדי שלא תאכל הרה מן הדישה: ורשאי בעל הפרה להרעיבה כדי שתאכל הרבה מן הדישה: היה לה לפרה חולי מעיים וקשה לה שתאכל הרבה מן הדישה מותר לחסמה שלא הקפידה תורה אלא להנאתה והיא אינה נהנית: שעורים שהושרו במים ומייבשין אותם בתנור ואח\"כ דשים אותם בפרות להסיר קליפתן אין בהם משום בל תחסום לפי שכבר נתחייבו במעשר אבל משום מראית העין שלא יאמרו שחוסם פרתו מביא מעט מאותו המין ותולה בצוארה שתאכל ממנו:" + ], + [ + "מצוה לתת שכר שכיר בזמנו ואם אחרו עובר בלאו אחד שכר אדם בהמה וכלים: ועל שכר קרקע כתב הרמ\"ה דאינו עובר דדרשינן כל אשר בארצך ולא כל ארצך: וכל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו ועובר בחמשה לאוין ועשה: ואיזהו זמנו שכיר יום יש לו זמן ליתנו לו כל הלילה לא נתנו לו בבוקר עובר משום בל תלין שכיר לילה זמנו ליתנו כל היום לא נתנו לו בערב עובר משום ביומו תתן שכרו ושכיר שעות אם כלה שכירותו ביום יש לו תשלום כל אותו היום אם כלה בלילה יש לו תשלום כל אותו הלילה שכיר שבת שכיר שנה שכיר חודש יצא ביום גובה כל אותו היום יצא בלילה גובה כל אותו הלילה: נתן טליתו לאומן לתקנה בקבלנות וגמרה כל זמן שהטלית ביד האומן אינו עובר נתנו לו אפילו בחצי היום כיון ששקעה עליו החמה עובר משום בל תלין שקבלנות היא בשכירות לפרעו בזמנו: האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים ושכרם ואמר להם שכרכם על הבע\"ה אין שום אחד מהן עובר על בל תלין ומיהו הבע\"ה עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן אם אינו טרוד ומכוין לדחותם ואם לא אמר שכרכם על בע\"ה אפילו לא אמר להם שכרכם עלי אלא שכרם סתם הוא חייב בשכרם לפיכך הוא עובר משום בל תלין וכתב הרמ\"ה דוקא ששכרו לעשות בשלו והראהו בשל חבירו בההוא קאמר שאם לא אמר להם על מי חיוב שכרם שהוא חייב אבל שכרם לעשות בשדה סתם כך וכך ולא פירש על מי שכרם אינו חייב בשכרם והיה אומר א\"א הרא\"ש ז\"ל שכן הוא כדבריו אם הפועל יודע שאינו שלו אבל אם אינו יודע של מי הוא חייב בשכרם: משעבר זמנו אין בע\"ה עובר משום בל תלין ומ\"מ הוא חייב ליתן לו מיד וכל שעה שאינו נותן לו עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב: שכיר שמכיר בבעל הבית שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק אינו עובר בבל תלין אפי' יש לו מעות ומיום השוק ואילך אם אינו נותן לו עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב: אין בע\"ה עובר משום בל תלין אלא א\"כ תבעו השכיר לא תבעו או שתבעו ולא היה לו מעות ליתן לו או שהמחהו אצל שולחני ליתן לו וקבל עליו ליתן לו אינו עובר אפי' אם אין לבעל הבית בין שולחני כלום ואם המחהו אצל שולחני ואין לו בידו כלום וזה לא אמר בפירוש אני פוטרך אלא בסתם ולא קנו מידו יכול השולחני לחזור בו מליתן לו ואז הוא דבר פשוט שחוזר ותובע מב\"ה אלא עפילו אם אין השולחני חוזר בו יכול לחזור ולתבוע מבעל הבית: דין שבועת השכיר שנשבע ונוטל כתבתי למעלה בסימן פ\"ט:" + ], + [ + "הלכות שואל", + "השואל מחבירו בהמה או כלים או כל מטלטלין ונאנסו בידו כגון שמתה או נשבר או נשבה חייב ואין צ\"ל שחייב בגניבה ואבידה אבל כל קלקול שאירע בה מחמת מלאכה ששאלה בשבילה לא מיבעיא אם הוכחשה מחמת מלאכה שהוא פטור מכל אלא אפי' מתה מחמת מלאכה פטור: והוא שלא ישנה לעשות בה דבר אחר חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה: וכן אם נכחש הבשר מאליו וסופו לחזור פטור: אבל אם נכחשה מאליה ומתה אח\"כ שהוא חייב לשלם כיון שאינה בעין משלם כמו שהיתה בשעת שאלה: כתב הרמב\"ם השואל מחבירו בהמה לילך בה למקום פ' ומתה [תחתיו] באותו הדרך או ששאל דלי למלאות ונקרא ונפל לבור בשעת מילוי וכל כיוצא בזה פטור שלא שאלה אלא לעשות מלאכה זו והרי לא שינה עד כאן לשונו ויראה מדבריו שאינו פטור אא\"כ מתה בשעת מלאכה ממש אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב מתה מחמת מלאכה היינו כגון שדרך הילוכה נכשלה ונפלה ומתה והשואל לא שינה בה ולא פשע בה או נתייגעה ונתחממה ומתה אבל אם מתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות טורח הדרך לא יוכל לישבע שמחמת מלאכה מתה דשמא אם היתה עומדת על אבוסה היתה מתה אבל היכא שנכנס בה חלשות ועייפות מטורח הדרך אפי' שלא מתה מיד אלא מתנונה והולכת זמן מרובה מתה מחמת מלאכה קרינן בה: כתב הרמ\"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטין באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו השיב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה. כי היכי דפטרינן לההוא דשאיל שונרא מחבריה ואכלה עכברים טובא ומתה אף על פי שלא הרגתה המלאכה גופה כיון שבמלאכה ששאלה לצרכה מתה בגרמתה וא\"א הרא\"ש ז\"ל אומר דאין נראה דלא נמי לשונרא ששאלה להרוג עכברים דבאותה מלאכה עצמה נאנסה והוי בשואל בהמה למהלך יום אחד ומחמת ההילוך מתה אבל אם נאנסה ממנו בדרך אונס אחר הוא ואינו מחמת מלאכה שאף בלא מלאכה אפשר שתאנס ממנו הילכך חייב: השואל את הפרה מיד כשנסתלקו הבעלים משמירתה חייב הוא בשמירתה ובמזונותיה אף על פי שעדיין לא משכה: ואם שלח לו המשאיל על ידי עבדו או על ידי בנו או על ידי שלוחו או על ידי עבדו או בנו או שלוחו של השואל ומתה בדרך פטור והך שליח מוקמינן ליה בשכירו ולקיטו שאינו שליח ממש אבל אם עשאו השואל שליח בעדים ושלח לו בידו נתחייב בה השואל משעת הגעה ליד שלוחו ואם אמר לו השואל שלח ביד אחד מאלו או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד אחד מאלו ואמר לו הן ושלחה ומתה חייב השואל בד\"א ביד עבד עברי אבל אם שלחה לו ביד עבד כנעני ומתה בדרך פטור שידו ביד רבו ועדיין לא יצאה מרשותו: כתב הרמב\"ם אמר לו השואל הכישה במקל והיא תבוא מאליה ועשה כן המשאיל אין השואל חייב עד שתכנס לרשותו אבל אם מתה בדרך פטור אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהוא חייב: וכן בחזרה אם החזירה השואל על ידי אחד מאלו ומתה חייב עד שיאמר לו המשאיל להחזירה על ידם או שיאמר לו השואל הריני מחזירה לך על ידם ואמר לו המשאיל הן בד\"א כשמחזירה תוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור בכל ענין מלהתחייב באונסין כשואל אבל חייב בגניבה ואבידה: בד\"א שהוא ברשות השואל מיד כשנסתלקו הבעלים לענין להתחייב באונסין אבל לענין חזרת הבעלים ברשותם הוא לחזור עד שעת משיכה או אחד מהדברים הקונים במקח:\n" + ], + [ + "השואל מחבירו חפץ סתם כתב ר\"ת שאינו יכול לתבעו בפחות מל' יום אבל רש\"י כתב שיכול לתובעו מיד ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכ\"כ הרמב\"ם השואל מחבירו כלי או בהמה המשאילו תובעו ממנו כל עת שירצה: שאלו לזמן קצוב כיון שמשכו וזכה בו אין הבעלים יכולים לתבעו להחזירו להם עד סוף זמן השאלה ע\"כ: תניא השואל פונדק מחבירו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות מב' ימים לנישואין אין פחות מל' יום: כתב הרמב\"ם שאל מחבירו חלוק לילך בו לבית האבל אין פחות מכדי שילך ויחזור שאלו לבית המשתה כל אותו היום שאלו לעשות בו משתה שלו אין פחות מל' יום עד כאן וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביאו בלשון אחר לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבלות וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה: הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסין וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ומיהו חייבין בגנבה ואבדה ויראה לי דבסתם איירי אבל אם המשאיל אמר ליתומים החזירו לי הפרה השאלתי לאביכם או קבלו עלייכו אונס הדין עם המשאיל: היו סבורין דשל אביהם היתה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שהוא שני שלישים והעור ישלמו כולו ואם הניח להן אחריות נכסים או מטלטלין האידנא חייבים לשלם וכתב הרמב\"ם דלא שנא טבחוה או מתה חייבים לשלם אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דוקא כשטבחוה ואכלוה אבל אם מתה פטורים אף על פי שהניח להם אחריות נכסים: השואל כלי לעשות בו מלאכה פלונית או כדי לילך בו למקום פלוני כגון שמשך השואל אין המשאיל יכול לחזור בו עד שיגמור אותה מלאכה או עד שילך למקום פלוני: שואל אדם מחבירו בטובו לעולם פירוש א\"ל השאילני כלי זה בטובו והשאיל לו שאול הוא לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה דבטובו משמע כל זמן שהוא טוב ואפילו החזירו למשאיל חוזר ונוטלו ממנו כשיצטרך ודוקא שלקח ממנו בקנין על השאלה הילכך חוזר ונוטלו ממנו אבל אם לא לקח ממנו בקנין אינו יכול ליטלו ממנו אם החזירו ולכשישתכר מחזיר לו שבריו דאינו יכו לומר אחזור ואתקננו ואשתמש בו שלא השאילו אלא כל זמן שהוא בטובו: ורב אלפס כתב בשם גאון שהאומר לחבירו השאילנו כלי זה בטובתך ולא קבע לו זמן לחזרתו ישתמש בו ואינו חייב להחזירו לבעליו אלא ישתמש עד שיכלה הברזל ויחזיר לו הקתא והוא דקנו מיניה דאושליה סתם ולא לזמן וכן פירש הרמב\"ם ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל דבשביל שא\"ל בטובתך לא יצא מכלל שאלה סתם אלא כך הוא לשון בני אדם עשה עמי טובה והשאילני כליך ומספקא להראב\"ד ז\"ל אם יכול המשאיל לקחתו שלא בשעת מלאכתו של שואל והרמ\"ה כתב מסתברא שאין יכול לקחת אותו שלא בשעת מלאכה דדאמרינן ליה חיישינן דלמא מיתבר או מיתבר מיהו לית ליה רשות לאשאולי לאחריני דעל כרחך בתורת שאלה הוא דקאי גביה ואין השואל רשאי להשאיל ותו דחיישינן דילמא מיתבר גבי שואל שני ומפסיד לקתא ע\"כ: האומר לחבירו השאילני קורדום לחפור בו כרם זה אינו רשאי לחפור בו כרם אחר אפילו אם הוא כמוהו אמר לחפור בו כרם סתם חופר בו כרם אחר איזה שירצה אפילו אינו כרם שלו ואפילו ��וא גדול הרבה אמר לחפור בו כרמים או כרמי חופר בו כל הכרמים שלו אפי' אם יפחת הברזל שלא ישאר בו אלא הבית יד ודוקא אותה שנה אבל לא בשנה אחרת: האומר לחבירו השאילני שוקת זה ונפל אינו יכול לחזור ולבנותו אמר לו השאילני שוקת סתם ונפל חוזר ובונהו עד שישקה כל שדותיו: א\"ל השאילני מקום שוקת ה\"ז בונה בכל מקום שירצה בקרקע המשאיל ובונה מקום השוקת שיספיק לו להשקות ממנו כל שדותיו או כל בהמותיו לפי מה שהתנה עם המשאיל והוא שלקח ממנו בקנין על זה:" + ], + [ + "אין השואל רשאי להשאיל אפילו שאל ספר תורה שעושה מצוה בשאילתה אינו רשאי להשאיל לאחרים: ואם השאיל לאחרים אפי' נתקלקל מחמת המלאכה ששאלו בשבילה חייב אא\"כ שיש לו ראיה שיכול ליפטר בה אילו היה בידו כשפירשתי לעיל:" + ], + [ + "השואל חפץ או כל דבר לזמן מיד כשיכלה הזמן חוזר החפץ השאול לרשות המשאיל ליפטר השואל מאונסים אפילו הוא עדיין בביתו ומ\"מ הוא חייב בגניבה ואבידה כדין שומר שכר: [ואם] שלחו לו בתוך הזמן ביד עבדו או שלוחו של משאיל או של שואל כתבתי למעלה:" + ], + [ + "טען השואל שמתה מחמת מלאכה אם הוא במקום שעדים מצויין אינו נפטר עד שיביא עדים שהוא כדבריו ושלא שינה בו ואם הוא במקום שאין עדים מצויין ישבע שהוא כדבריו ויכלול בשבועתו שאינה ברשותו: ואם התנה שלא ישבע או שלא ישלם אם נגנבה או נאנסה הכל לפי תנאו: לא רצה לישבע אלא אמר הריני משלם ואח\"כ נמצא הגנב לא נקנה לו הכפל באמירתו שאמר לו לשלם והרי הוא לבעלים ומיהו אם שלם ואחר כך נמצא הגנב קנה הכפל: וכאשר ישלם שמין לו השברים שאם שאל כלי ונשבר שמין לו השברים כמו שהיו שוין בשעת שבירה ונותנין לבעלים ומשלים עליהן ואם הוזלו בין שעת שבירה לשעת העמדה בדין שמין אותן כמו שהיו שוין בשעת שבירה וכן אם שאל בהמה ומתה שמין כמה היתה שוה הנבלה בשעה שמתה ונותנה לו ומשלים לו עליה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן השאיל חפץ לשמעון והפסידו אמר שמעון לראובן השבע כמה היה שוה ואפרענו לך והשיב בעל החפץ השבע אתה והפטר. תשובה ישבע בעליו ויפרע שכנגדו על פי שבועתו ואם לא ישבע לא יפרע שכנגדו ואינו נקרא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שמשלם: השואל פרה מחבירו יום אחד ע\"ת שליום השני תהיה אצלו בשכירות ומתה ואמר המשאיל ביום השאלה מתה והלה אמר איני יודע או שאמר השוכר ביום שכירות מתה ואני פטור מלשלם והמשאיל אמר איני יודע או כל אחד אומר איני יודע המוציא מחבירו עליו הראיה ואם אין לו ראיה ישבע השוכר שבשעת שכירות מתה וכשטוען איני יודע ישבע שהוא כדבריו שאינו יודע אמר המשאיל בימי שאלה מתה והשוכר אמר בימי שכירות מתה ישבע השוכר שמתה כדרכה ויגלגל עליו שביום שהיתה שכורה מתה: וכן הדן בשאל ממנו פרה אחת ושכר ממנו אחרת ומתה אחת מהן זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה או שטוענין שניהם איני יודע או שאחד אומר ברי והשני אומר איני יודע:" + ], + [ + "שאל ממנו שתי פרות היום בתנאי שלמחרתו יהיו שתיהן בשכירות וטוען המשאיל שתיהן מתו ביום השאלה והלה אומר אחת מתה ביום השאלה ואותה אשלם והשנית איני יודע מתי מתה מתוך שאינו יכול לישבע משלם: וכן אם מסר לו ג' פרות ב' בשאלה ואחת בשכירות וטוען המשאיל ב' של שאלה מתו ואמר השואל אחת של שאלה ודאי מתה והשניה איני יודע אם של שאלה מתה או הנשארת היא של שאלה מתוך שאינו יכול לישבע שהרי טע�� איני יודע ישלם השתים:" + ], + [ + "השואל פרה והיה המשאיל עם השואל במלאכתו בשעה שמשך הפרה פטור אפי' פשע בה ונגנבה או נאבדה לא שנא היה עמו בשאלה כגון שהשאיל את עצמו לעשות מלאכתו ל\"ש שהיה עמו בשכירות שהשכיר את עצמו לו. לא שנא שהיה עמו באותה מלאכה של הפרה ממש לא שנא במלאכה אחרת ואפילו אמר לו השקני מים והשקהו והשאיל לו פרתו בעוד שהוא משקהו הוי שאלה בבעלים: אבל משך תחלה ואחר כך השקהו לא הוי שאלה בבעלים: ולא שנא אם באו שאלת הבעלים עם שאלת הפרה כאחד לא שנא היה הוא שכור לו או שאול לו ואחר כך השאיל לו פרתו פטור. אפי' לא היה עמו בשעת שבורה ומתה אבל אם לא היה עמו בשעת שאלה ואחר כך שאל הבעלים או שכרם אין זה שאלה בבעלים אף על פי שהיה עמו בשעת שבורה ומתה: ומיהו אם שאל את הבעל ונתרצה לו להיות שאול לו אע\"פ שלא התחיל במלאכת השואל בשעת משיכת הפרה אלא מזמין ומכין עצמו ללכת חשוב שפיר עמו במלאכתו אבל באמירה שאומר להיות שאול לו ולא הכין עצמו למלאכתו לא הוי שאלה בבעלים וכ\"כ הראב\"ד אמר לו השאילני פרתך והשאל אתה עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אע\"פ שעדיין לא יצא מביתו כבר התחילה שאלתו וכ\"כ הרמ\"ה אלא שחילק דוקא שלא פירש לו זמן אלא אימתי שירצה השואל יעשה לו מלאכתו לפיכך כיון שאם אומר לו עתה לעשותה יעשנה נמצא שמעתה הוא שאול לו למלאכתו אע\"פ שעדיין לא עשה אבל כשאומר לו לעשות מלאכה ידועה [מיד] כל זמן שלא התחיל לעשותה אינו קרוי עמו במלאכתו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: השאיל לו פרתו או השכירה למשאוי והלך עמה לסעדה ולהטעינה המשאוי הוי שאלה בבעלים אע\"פ שמעצמו נשאל לו ואם לא הלך אלא לראות שלא יוסיף עליה המשאוי אין זה שאלה בבעלים: אמר לו שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלים שהמפקיד הוא עם הנפקד לשמור לו גם הוא אבל אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר אינה שמירה בבעלים אבל הם שומרי שכר זה לזה והוא הדין נמי אם א\"ל שמור לי היום ומחר ואני אשמור לך למחר חייב כיון שלא היה עמו תחלה כשמשך: האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי פסק רב אלפס דלא הוי שאלה בבעלים אלא א\"כ אמר לעבדו הכנעני להשאל עמה דעבדו כגופו דמי וכ\"כ הרמב\"ם והרמ\"ה כתב דשלוחו של אדם כמותו למיהוי שאלה בבעלים: שותפין ששאלו זה מזה וכן השואל מאשתו הוי שאלה בבעלים שכל אחד ואחד במלאכת חבירו והאשה מלאכת בעלה: שאל מהאשה פרת נכסי מלוג ונשאל לו בעלה או אשה ששאלה פרה לצורך נכסי מלוג שלא ונשאל בעל הפרה לבעלה לא הוי שאלה בבעלים: שאל פרה לרבעה או ליראות בה או לעשות בה פחות משוה פרוטה או ששאל ב' פרות לעשות בהן שוה פרוטה מיבעיא לן אם יש לו דין שואל או לא ולא אפשיטא לן וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דלא מיחייב כדין שואל אבל אי איכא שוה פרוטה לשואל חייב בגניבה ואבידה כדין שומר שכר הואיל ונהנה וכ\"כ הרמ\"ה שחייב בגניבה ואבידה כל היכא דאיכא שוה פרוטה לשואל אע\"ג דלגבי פרה ליכא שוה פרוטה ואף לענין אונסין אי תפס לא מפקינן מיניה: שאל משני שותפין ונשאל לו אחד מהם מיבעיא לן אי הוי בחלק של אותו שנשאל לו שאלה בעלים או לא וכן שותפין ששאלו ונשאל המשאיל לאחד מהם מיבעיא לן אי הוי לאותו השואל שאלה בבעלים או לא ולא איפשיטא לפיכך אין מוציאין מספק ואם תפס לא מפקינן מיניה וכתב הרמב\"ם ז\"ל הנך בעיין לא איפשיטו ולא מפקינן מספק ואם פשע בהן השומר הרי זה משלם ואיני מבין מה חילוק יש בין פשיעה לאונס כיון דקיימא לן פשיעה בבעלים פטור: מקרי דרדקי של בני העיר ושתלא וטבחא ומקיזי דם וסופרי העיר שהם שכורים לכל בני העיר לעשות להם מלאכתם אם בני העיר שואלין מהן בכל פעם הוי שאלה בבעלים כיון שאם יצטרך לו באותה שעה יצטרך לבוא לעשות לו מלאכתו אפילו אם צריך לתת לו שכר מ\"מ מוכרח הוא לעשות לו מלאכתו בשכר שנותן לו מידי דהוה אשותפין ששכרו שכיר חודש או שנה דבכל שעה הוי שאלה בבעלים לכל אחד מהם: הרב השונה לתלמידיו אם הם צריכים ללמוד עמו בכל מסכתא שירצה הוא ואף אם התחילו מסכתא אחת יכול לשנותם ממסכתא למסכתא אז הוו הם כשאולין לו שהם עמו במלאכתו ואם שאל מהם הוי שאלה בבעלים ואם הוא צריך ללמוד עמהם בכל מקום שירצו אז הוא נשאל להם ואפילו שלא בשעת הלימוד כיון שצריך ללמוד עמהם בכל עת שירצו ואם הדבר תלוי בשניהם שהמסכתא שהתחילו יגמרו ואין הרב יכול לשנות המסכתא בלא דעת התלמידים ולא התלמידים בלא דעת הרב אז אינן שאולים זה לזה כלל ולפני המועדים שדרך לדרוש לעם מהלכות מועד הוא נשאל להם: שאל פרה בבעלים ואח\"כ קודם שהחזירה לו שכרה שלא בבעלים ונגנבה בימי שכירות או שכרה בבעלים ואח\"כ קודם שהחזירה שאלה שלא בבעלים ומתה בימי שאלה מיבעיא אי הוי שאלה ושכירות בבעלים ואיפשיטו דהויין בבעלים: אבל שאלה בבעלים ואח\"כ קודם שהחזירה שכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים ומתה בימי שאלה אחרונה או ששכרה בבעלים ואח\"כ שאלה שלא בבעלים וחזר ושכרה שלא בעלים ונגנבה בימי שכירות אחרונה מיבעיא ולא איפשיטא ואט תפס [לא] מפקינן מיניה והרמב\"ם כתב דלא הוי שאלה בבעלים אלא בשאלה בבעלים ואח\"כ שכרה שלא בבעלים ובכל אינך כתב דהוי ספק וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: שכרה בבעלים וחזר וכשרה שלא בבעלים פשיטא כיון דשניהם בשכירות הוי שנייה בבעלים כמו הראשונה מיהו אם ראשונה שלא בבעלים ושנייה בבעלים לא אמרינן הראשונה תגרור לשנייה להיות שלא בבעלים דלהקל אזלינן בשומרים: בעל בנכסי מלוג של שאשתו אפילו פשע בהן ונאבדו פטור דבין אי חשיב בהן שואל או שוכר או שומר הוה ליה פשיעה בבעלים שהיא עמו במלאכתו ואפילו היו שאולין או שכורין בידו קודם שנשאה שלא בבעלים ואחר כך נשאה מאותה שעה ואילך חשוב שאלה או שכירות בבעלים ונסתלקה שאלה או שכירות הראשון שלא היה בבעלים ופטור: ואפי' שכרה פרה מאחר ואח\"כ נשאת לו ומתה או אפילו פשע בה ונגנבה פטור מפני שהוא חשוב בה כלוקה והיא חייבת לשלם לכשתתאלמן או תתגרש והרמב\"ם ז\"ל כתב ואם הודיעה לבעל שהיא שכורה ה\"ז נכנס תחתיה והשיג [ס\"א והגיה] עליו הראב\"ד והוא שקבל אותה על עצמו בשכירות כתב ר\"י אע\"ג דבעל בנכסי אשתו הוי לוקה יש לו דין שומר חנם וגבי בעל בנכסי אשתו לא נפקא מינה שאפי' אם פשע בהן ונגנבו פטור דהוי פשיעה בעלים: ומיהו נפקא מינה ללוקח בהמה לשלשים יום דלא שואל הוי ולא שוכר דבלשון מקח לקחה והוא שומר חנם עליה: וכל אלו החילוקים של שאלה בבעלים נוהגין גם כן בכל שאר השומרים:" + ], + [ + "שאל פרה בסתם והזיק שורו של שואל לשורו של משאיל אפילו אם הוא תם משלם נזק שלם שאפילו אם הוזק משור דעלמא צריך לשלם דמסתמא צריך לשמור שלא יוזק ושלא יזיק: ואם קבל עליו שמירתו שלא יזיק אבל לא שלא יוזק והזיקו שורו של שואל תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם ואי אזקיה תורא דמשאיל דשואל והשאלה היתה כסתם בין תם ובין מועד פטור דאי אזיק לתורא דעלמא שואל בעי לשלומי שעליו מוטל לשמרו שלא יזיק ואם קבל עליו לשמרו שלא יו��ק אבל לא שלא יזיק והזיק לשורו של שואל משלם לו המשאיל תם חצי נזק ומועד נזק שלם:" + ], + [ + "הלכות גניבה", + "אסור לגנוב אפילו כל שהוא אפי' דרך שחוק ואפי' ע\"מ להחזיר או ע\"מ לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך וכל הגונב אפי' ש\"פ עובר על לאו דלא תגנובו וחייב לשלם: אחד הגונב מישראל בין קטן בין גדול ואחד הגונב מעיבד כר\"ם שגניבתו אסור: אבל מעותו של כותי היה מותר ובלבד שלא יודע לו דליכא חילול השם: ואיזו גנב כגון הלוקח בסתר ואפי' רואין אותו כיון שמטמין עציו להסתיר דבריו נקרא גנב. וגזלן זה הלוקח בגלוי ובחזקה: ומשעה שמשך הגניבה נעשה עליה גנב בד\"א שמשכה חוץ מרשות הבעלים אבל כל זמן שהיא ברשות הבעלים אינו חייב עד שיגביהנה: ואם הכניסה לרשולתו אפי' לגגו חצירו וקרפיפו אם היא משתמרת חייב אע\"פ שלא משכה ולא הגביהה ומה משלם הגנב כפל דכתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' שנים ישלם וכל דבר נתרבה לענין כפל ומוסף עליהם שור ושה שאם טבחם או מכרם משלם ד' תחת השה וה' תח השור: בד\"א שבאו עדים שגנב וטבח ומכר אבל אם הודה מעצמו אינו משלם אלא הקרן דכתיב אשר ירשיעון אלהים ודרשינן פרט למרשיע את עצמו ואפילו מודה מקנס ואח\"כ באו עדים פטור ובלבד שמחייב עצמו בקרן כגון שהודה שגנב וטבח או מכר שנמצא שחייב עצמו בקרן ואח\"כ באו עדים שגנב וטבח ומכר אבל אם אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב והודה שטבח ומכר ואח\"כ באו עדים שטבח ומכר חייב ד' וה' ומיהו אין מודה בקנס פטור אלא דוקא בפני ב\"ד ובמקום ב\"ד אבל הודה בפני ב' או אפילו בפני ג' חוץ מבית דין אינו מועיל להפטר מקנס: לפיכך האידנא שאין לנו בית דין הראויין לדון דיני קנסות אין מועיל שום הודאה ליפטר מקנס: ואלו התשלומין בין קרן בין כפל אם יש לו מטלטלין גובין מהם ואם אין לו מטלטלין אלא מקרקעי יורדין להן וגובין מהעדית שלו כשאר נזקים ואם אין לו מקרקעי ולא מטלטלין בזמן שהיובל נוהג דבר תורה מוכר את עצמו ומשלם לזה את הקרן אבל בזמן הזה אינו נמכר שאין תורת עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג: שאלה לגאון מי שנחשד בגניבה ואין עליו עדים ויש עליו עדים על גניבה אחרת קודם לכן מה דין יש עליו. תשובה כך ראינו שאין עליו לא דין ולא מלקות שלא צותה תורה מלקות אלא בשני עדים אלא גוזרן עליו בגזירה בס\"ת ובשופרות וכן הלכתא: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת ראובן שאמר לשמעון הברחת ממוני השיבו שמעון ראית זה א\"ל ראובן לא אלא כך אני סבור שוב בירר ראובן דבריו שאשתו לקחה חפצים מביתו השליכתם דרך חלון לחצר אחרת ושמעון סייע לאשתו להוליכן משום שהיא אחותו וכתבת שחייבת לשמעון שבועה שלא גנב מאומה ושאין בידו כלום מראובן. תשובה מן הדין לא היה לך לחייב לשמעון שבועה דכיון שא\"ל ראובן לא ראיתי אבל אני סבור שגנבת הו\"ל טענת שמא ואין נשבעין על טענת שמא אא\"כ אמר ברי לי שמנה לי בידך או עבדי גנבת ואף על מה שסייע לאשת ראובן להוליך הבגדים אין לחייבו כי מיד שהגביהה החפצים ע\"ד לגנבם קנאתם אפילו ברשות הבעלים וכיון שנתחייבה בהגבהתם תו לא מיחייב שמעון במה שסייע להוליכם והא דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה היינו דוקא כשהשני גזלם מהראשון דכיון שלא נתייאשו הבעלים הוה כאילו גזלן מהבעלים אבל הכא שלא בא לגנוב אלא לסייע לאחותו והיא כבר קנאתם בהגבהה לא מיחייב דגנב אין כאן שלא נתכוין לקנות בהגבהתו ועוד כיון שאין לראובן עדים שלקחה אשתו החפצ��ם אם היתה אומרת ודאי לקחתי אבל היו שלי שהופקדו אצלי היתה נאמנת והיאך יתחייב במה שסייע לה להוליכם ואין לומר נהי שאין ראובן יכול להוציא מיד אשתו כיון שאין לו עדי גניבה מכל מקום שמעון שראה וידע שאחותם גנבתם מבעלה יש לו להחזיקה בתורת גזלנות שהרי החוטף חפץ מחבירו בפני עדים לאו כל כמיניה לומר אין חטפי ודידי חטפי הא ליתא שהרי טוען שמעון שבדין לקחה החפצים: ועוד אני אומר אם ראה ראובן ששמעון נכנס לבית לוי וגנב חפץ א' ובא אותו חפץ ליד ראובן והחזירו לשמעון אין לוי יכול להוציאו ממנו בדין ולא דמי לשומר אבדה שצריך להשיבה ליד בעלים כיון ששמעון אומר שמן הדין נטלה מבית לוי מחמת תביעה שיש לו עליו ואם היה ראובן מחזירו ללוי יהיה שמעון ין עליו כל ימיו ואם יתפוש שמעון משל ראובן לא היה מחזירו לו אין ראובן חייב להציל ממון לוי בממונו: ששאלת ראובן תבע לשמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו והוציאן מרשותו והשיב שמעון אמת היה שהוצאתים אבל כך היה המעשה שבקשני קרובתי כלתך להוציאם כי לא יכלה שאתם ולא ידעתי של מי היו שלה או שלך וגם לא לקחתים ולא הגבהתים ממקומך אך היא הגביהתם ונתנתם לי וטרחתי בשבילה ונתתים לאביה. תשובה שמעון חייב להחזיר הספרים כי מה היה לו ליכנס לחדרו ולהוציא ספרים שלא מדעתו כי כל המונח בביתו של אדם הוא בחזקת שלו וגם ניכר הדבר שכיון לסייע לקרובתו לגזול חמיה ומה שטוען שהיא הגביהתם ונתנתם לו מ\"מ הרי טוען שהיו כבדים ולא יכלה שאתם וכיון שלא יכלה להוציאם משם אם לא שסייעה הוה ליה כאילו הוציאם הוא ויגבה ראובן ממי שירצה מכלתו שהודתה לו שהם ברשותה ואם ירצה יגבה משמעון:\n" + ], + [ + "אחד האיש ואחד האשה שגנבו חייבין לשלם ד' וה' אלא שאשת איש שגנבה אין לה לשלם לפיכך אם הקרן בעין מחזירין לבעלים ובכפל ממתין לה עד שתתאלמן או תתגרש ויתבענה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל אשת ראובן השאילה לאשת שמעון כלי כסף וכלי זהב ויצא קול בעיר שנגנבו החפצים מאשת שמעון ושאלה אשת ראובן חפציה ואמרה אשת שמעון אין לי ממה לשלם שהכל של בעלי ושמעון בעלה אמר גם כן לא אשלם לך כלום שלא נתת לי כלום וגם חושדין לשמעון עצמו שיודע מה נעשה בהן ושמא הן עדיין ברשותו ומודה שבאו החפצים לרשותו ואינו יודע מה נעשה בהם. תשובה הא מילתא פשיטא שאין שמעון חייב לשלם מה שלותה אשתו אמנם אחרי שהודה שבאו אלו החפצים לביתו צריך לישבע שאינם ברשותו ושלא שלח בהן יד ושלא פשע במה שנגנבו וגם האשה תשבע שאינם ברשותה ויכתבו עליה פסק דין שחייבת לשלם לה החפצים לכשתתאלמן או תתגרש: קטן שגנב פטור מהכפל ומחזירין הקרן לבעלים אם הוא בעין ואם אינו בעין פטור גם מהקרן אף לאחר שיגדיל. ועבד שגנב מחזירין הקרן לבעלים אם הוא בעין וכפל אין לו דאין לו משלו מה לשלם וגם אין בעליו חייב לשלם בשבילו ולא שאר כל דבר שמזיק כיון שהוא בן דעת ובעלים אינו יכול לשמרו שאם יקניטו ילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא מחייב רבו מנה בכל יום אלא אם ישתחרר חייב לשלם. כתב הרמב\"ם ראוי לב\"ד להכות הקטנים כפי כח של קטן על הגניבה כדי שלא יהו רגילין בה וכן אם הזיקו שאר נזקים וכן מכין מעבדים אם הזיקו מכה רבה שלא יהו משולחים להזיק: מפני שאין דנין עתה דיני קנסות אין רצוני עתה להאריך בדין כפל ותשלומי ד' וה' אבל משום דלא מפקינן מיניה אם תפס אכתוב מהם מעט בדרך קצרה אע\"פ שכתב הרמ\"ה הא דאמרינן בקנסא אי תפש לא מפקינן מיניה היינו דוקא כדי נזקיה א��ל טפי מכדי נזקיה כגון כפל וד' וה' מפקינן מיניה דתקנתא עבדו ליה רבנן לניזק וכי עבדי ליה תקנתא דלא ליפסוד ממוניה אבל לארווחיה ממוניה דחבריה לא תקינו ליה רבנן ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב דלאו תקנתא היא אלא דינא הוא דאדאורייתא מיחייב אלא שאין לנו דיין בבבל שיכופנו ליתן וכל כה\"ג עביד אינש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב ליה כל מאי דמיחייב ליה מדאורייתא עד כאן ולמעלה בתחלת הספר הארכתי בדיני קנס:" + ], + [ + "גנב שטבח ומכר לא שנא לפני יאוש ול\"ש לאחר יאוש חייב בד' וה' היו מעידין אותו שגנב בין שאותם העדים מעידין עליו שטבח ומכר בין שהעידו בו אחרים שטבח ומכר משלם ד' וה' היו ב' עדים על הגניבה ואין על השחיטה אלא עד אחד או שהודה בה מעצמו משלם כפל ולא ד' וה': גנב שור של שותפין וטבחו או מכרו והודה לאחד מהן וכפר לשני ואח\"כ באו עדים שטבח או מכר משלם לזה שכפר ה' חצאי בקר: גנב ונתן לאחר במתנה או שהקיף לו או שפרע בחובו או שהחליפו באחר או שלחו בסבלונות לבית חמיו חייב: עשה שליח שימכרנה או יטבחנה ומכרה שלוחו או טבחה המשלח חייב: כתב הרמב\"ם ז\"ל גנב ומכרה לאחר שלא תהא קנויה לו אלא לאחר ל' ובתוך ל' הוכר הגנב אינו משלם ד' וה' אלא הכפל: מכרה חוץ מחלק א' ממאה שבה או חוץ מידה או חוץ מרגלה או ששייר כל הדבר הניתר עמה בשחיטה אינו משלם ד' וה' אבל אם שייר קרנה וגיזתה משלם ד' וה' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אפילו שייר קרנה וגיזתה פטור מד' וה': גנב קיטעת או סומא או טריפה או שגנב מהשותפין ומכרה חייב אבל אם היה לו שותפות בה וגנבה ומכרה פטור מד' וה': לפיכך גנב משל אביו ואח\"כ מת אביו ואח\"כ טבח ומכר פטור מד' וה' שהרי יש לו חלק בה אבל אם טבח ומכר ואח\"כ מת אביו חייב: גנב שלמה וקטע ממנה אבר ומכרה או שמכרה חוץ מל' יום או חוץ ממלאכתה מיבעיא אי חייב ד' וה' ולא איפשיטא וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואם תפס אין מוציאין מידו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפילו אם תפס מוציאין מידו: שותפין שגנבו אם טבח אחד מהן או מכר לדעת חבירו חייבים לשלם ד' וה' שלא לדעת חבירו פטור אף על חלקו: גנב ועמד בדין וא\"ל הדיין צא תן לו ואחר כך טבח ומכר פטור מד' וה' א\"ל חייב אתה ליתן לו ואח\"כ טבח ומכר חייב: שחטה הגנב ונתנבלה בידו או הנוחר או המעקר פטור: אבל השוחט לרפואה או לכלבים או שנמצאת טריפה וכן השוחט כלאים חייב: גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותן או איפכא חייב גנב וטבח ומכר הכל ברשותם פטור: היה העדר ביער כיון שהכיש הבהמה והטמינה בין האילנות חייב בכפל ואם טבחה שם חייב בד' וה': גנב ומכר בשבת או לעכו\"ם חייב שאין כאן חיוב מיתה ואם נעשית המכירה באיסור כגון שזרקה המוכר מר\"ה לחצר הלוקח ואמר ללוקח לא תקנה לך הגניבה עד שתנוח בחצרך או שאמר הלוקח למוכר עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי בה גנבתך פטור שאיסור שבת ואיסור מכירה באן כאחד וכן הטובח בשבת או לעכו\"ם פטור אפי' לא התרו בו שאין חייב מיתה כיון שיש בו חיוב מיתה אילו התרו בו ואפילו היתה גנובה לו קודם שבת שכבר נתחייב בקרן ואן חיוב בא בשבת אלא חיובו של כפל וד' וה' שהוא קנס אפ\"ה פטור ואצ\"ל דפטור היכא שגם חיוב הקרן בא בשבת כגון שהיתה שאולה בידו וטבחה בשבת לאם גניבה: הטובח ביוה\"כ והתרו בו פטור דקיי\"ל אין לוקה ומשלם: עשה שליח לשחוט לו בשבת והליח שחט בשבת כתב הרמב\"ם שהוא חייב שהרי אין בו חיוב מיתה [לגנב] ולדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל פטור משום שחיטה שאינה ראויה כר\"י הסנדלר: גנב שגנב מן הגנב אפילו אחר שנתייאשו הבעלים אינו חייב בכפל ולא בד' וה' לא לבעלים ולא לגנב הראשון: גנב וטבח ובא אחר וגנבו ממנו אחר טביחה הראשון משלם לבעלים ד' וה' והשני משלם כפל לראשון שהרי קנאו בשינוי מעשה: גנב ומכרו ובא אחר וגנב הראשון משלם ד' וה' והשני אם גנבו אחר שנתייאשו הבעלים חייב בכפל ואם גנבו קודם שנתייאשו פטור מן הכפל: וכן הגונב עבדים שטרות וקרקעות פטור מן הכפל וכן הגונב את העכו\"ם ואת ההקדש אינו משלם את הכפל אלא הקרן: גנב פטר חמור קודם שנפדה משלם כפל אע\"פ שעכשיו אינו שלו ראויה להיות שלו אחר שיפדה: הגונב חלבו של חבירו ואכלו משלם לו דמי חלבו:" + ], + [ + "יש גנב שפטור מלשלם ואיזה זה שבא עם התשלומין חיוב מיתה כגון הגונב כיס בשבת ולא הגביהו ברשות בעלים אלא היה מגררו ומוציאו מרשות בעלים לר\"ה וחבר ידו למפתן הבית תוך שלש סמוך לארץ והפילה לתוכה שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד אבל אם הגביהו תחילה בבית הבעלים חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא איסור שבת: וכן הבא במחתרת וגנב כלים והוציאן ושברן פטור אע\"פ ששברן אחר שהוציאן מרשות הבעלים שכל המוצא את הגנב בשעה שחותר את הבית לגנוב מותר להרגו לפיכך כל דבר שעושה שיש בו חיוב ממון כגון שהזיק את ממון חבירו או שטבח ומכר פטור ודוקא שאין הכלי בעין כגון ששברו אבל אם הוא בעין צריך להחזירו דברשותיה דמריה קאי וה\"ר ישעה כתב דאינו נפטר אא\"כ שברם בעודו במחתרת אבל שברם אח\"כ חייב לשלם דברשותא דמרייהו הוו עד שעת שבירה וכההיא שעתא לאו חיוב מיתה איכא והכי מסתברא ויש בא במחתרת שחייב לשלם כגון אב שחותר על הבן שאותו אין בו חיוב מיתה כאשר יתבאר לקמן בדיני נפשות:" + ], + [ + "הטוען על הפקדון שבביתו שנגנב ונשבע ונשבע על זה ואח\"כ באו עדים שנשבע לשקר שהיה הפקדון בידו דינו כגנב וחייב בכפל ואם טבח או מכר משלם ד' וה' אבל אם לא נשבע קודם שבאו עדים לא: כתב הרמב\"ם שאם שלח בו יד תחילה פטור המן הכפל אע\"פ שאח\"כ נשבע ובאו עדים וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דחייב: טען נאבד ונשבע על זה ונפטר וחזר וטען נגנב ונשבע ואח\"כ באו עדים והכחישוהו פטור מכפל שכבר נפטר בשבועה הראשונה: הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע ובאו עדים וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים אפילו כמה פעמים זה אחר זה חייב על כל שבועה ושבועה: ואם כפר ונשבע ה' פעמים משלם ששה הקרן וה' כפלים על ה' שבועות: כתב הרמב\"ם הפקיד לשנים וטענו נגנב ונשבעו שניהם והודה האחד ועל השני באו עדים בין שניהם משלימין הקרן ובכפל מיבעיא לן ולא איפשיטא לפיכך אין מחייבין אותו ואם תפש לא מפקינן מיניה ואין נראה כן בגמרא אלא כפל פשיטא דמשלם אותו שבאו עליו עדים ובחומש מיבעיא: תבע המפקיד פקדונו מנפקד ונשבע שנגנב והוכר הגנב ותבע הנפקד לגנב והודה שגנבו ואחר כך תבעו המפקיד וכפר ובאו עדים שגנב אם באמת נשבע הנפקד כשנשבע שנגנב ונמצא הוא שיש לו לתבוע לגנב שאע\"פ שיצא מידי בעלים מכל מקום עליו מוטל להחזיר אחריו להודיע שנשבע באמת וכשהודה לו נפטר מן הכפל ואין לו עסק עם המפקיד לפיכך אינו חייב על הכפירה שיכפור לו ואם לשקר נשבע כגון שנגנב בפשיעה או שטען נאנסה ונמצא שנגנבה כתב הרמב\"ם אין מוציאין הכפל מהגנב ואם פשו הבעלים אין מוציאין מידם ע\"כ ולפי גירסת רש\"י יראה שהבעלים מוציאין הכפל מיד הגנב: תבע המפקיד לנפקד ושילם ואח\"כ הוכר הגנב ותבעו המפקיד והודה לו שגנב ואח\"כ תבעו הנפק�� וכפר ובאו עדים שגנב אין מוציאין הכפל מיד הגנב ואם פש הנפקד אין מוציאין מידו: הטוען טענת גנב בפקדון של קטן פטור אפילו נתנו לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול דכתיב כי יתן איש אל רעהו עד שתהא תביעה ונתינה בגדול: מי שמצא אבידה וטען נגנבה ונשבע ואח\"כ באו עדים שהיתה בביתו גם זה דינו כגנב להתחייב בכפל וד' וה' וכתב הרמב\"ם והא שטען שנגנב בסלטים מזויין שאם לא נגנבה באונס לא מיחייב בכפל שהרי לא נפטר זה בטענתו מן הקרן שהוא כשומר שכר ולפי מה שכתבתי למעלה דשומר אבידה כשומר חנם מיירי שפיר בסתם גנב שהרי פוטר עצמו בטענת גנב:" + ], + [ + "נשתנית שם הגניבה ביד הגנב כגון שגנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנאה בשינוי השם וא\"צ להחזיר אלא דמיה ומשלם הכפל כמו שהיתה שוה בשעת הגניבה לפיכך אם טבחן ומכרן אח\"כ פטור מד' וה': וכן כל שינוי כיוצא בזה שאינו חוזר לברייתו קונה ואין צריך להחזיר אלא הדמים אבל שינוי החוזר אינו קונה ולקמן בדיני גזילה יתבאר איזהו שינוי החוזר: ואמם נתייאשו הבעלים מהגניבה קיימא לן שאינו קונה מן התורה וצריך להחזירה ונראה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כיון דרבה מספקא ליה אי קני דאורייתא או דרבנן נהי דלא קיימ' לן כוותיה בהא דמספקא ליה אי קנה דאורייתא אלא כעולא ורבי יוחנן דסברי דלא קני מ\"מ אם קדש בו אשה צריכה גט מספק דשמא קונה מדרבנן ואפילו אין ידוע בודאי שנתייאשו הבעלים דקיימא לן סתם גניבה יאוש בעלים היא: ואם יש עם היאוש שינוי השם אפילו הוא גרוע שחוזר לברייתו קונה מן התורה וא\"צ להחזיר אלא הדמים: ואם יש עם היאוש שינוי השם אפילו הוא גרוע שחוזר לברייתו קונה מן התורה וא\"צ להחזיר אלא הדמים: ואם יש עם היאוש שינוי רשות קונה פי' שמכרה או נתנה לאחר והרמב\"ם כ' דאינו קונה אלא לענין שא\"צ להחזיר גוף הגניבה אבל צריך ליתן דמיה וכ\"כ הרמב\"ן וה\"ר יצחק כ' שקונה לגמרי וא\"צ ליתן אפי' הדמים והכי מסתברא: ודוקא שנתייאשו הבעלים קודם שמכר או נתן אבל אם מכר או נתן קודם יאוש אינו קונה אע\"פ שנתייאשו הבעלים אח\"כ והרמב\"ם כתב שקונה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: ואין נקרא שינוי רשות אלא במוכר או נותן אבל אם מת והורישו לבניו לא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי: לפיכך אם נתייאשו הבעלים ומת והגניבה קיימת חייבין הבנים להחזיר ודבר זה יתבאר עוד לקמן בדיני גזילה:" + ], + [ + "השביחה הגניבה ביד הגנב השבח של הגנב לא מיבעיא אם גנב פרה ריקנית ונתעברה אצלו וילדה או רחל ריקנית ונטענה אצלו וגזזה שהגיזה והולדות שלו אלא אפ' גזל פרה מעוברת וילדה ורחל טעונה וגזזה הכל שלו ואינו חייב לשלם אלא כמו שהיו שוות הפרה והרחל בשעת הגניבה שקנאה בשינוי דמה שילדה וגזזה חשיב שינוי גמור ולא עוד אלא אפילו תבעום הבעלים בעוד הפרה והרחל טעונות כל השבח של הגזלן היכא שגנבה ריקנית ונתעברה הפרה ונטענה הרחל אצלו: והרמב\"ם חילק בין שבח דממילא ובין שבח שעל יד הוצאה דבשבח דממילא אינו קונה אלא א\"כ השביחה לאחר יאוש ובשבח שעל ידי הוצאה קונה אפי' קודם יאוש שכתב השביחה הגנבה מאליה כגון כבשה שילדה וגזזה אם לפני יאוש משלם אותה ואת ולדה ואת גיזתה אפילו אם נטענה ונתעברה ביד הגזלן הואיל ולא נתייאשו הבעלים ולא נשתנית הגנבה הרי היא ברשות בעלים ואם אחר יאוש השביחה משלם כשעת הגנבה כיצד גנב או גזל פרה מעוברת ונתייאשו הבעלים ואח\"כ ילדה משלם דמי פרה העומדת לילד והפרה והולד ישארו לגנב גזל או גנב פרה ריקנית ונתייאשו הבעלים ונתעברה אצלו משלם כשעת הגזילה כיצד אם ילדה כבר בשעה שהבעלים תובעים אותו הולד של הגנב ואם עדיין לא ילדה שמין לגנבה ונוטל השבח מן הבעלים ומחזיר לו הפרה עם עוברה הוציא עליה הוצאה והשביחה כגון שפטמה השבח של הגנב אפי' השביחה לפני יאוש והמחזיר הגנבה והכפל נוטל השבח מהבעלים או מנכין לו מן הכפל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה וכן השיג עליו הראב\"ד ז\"ל: גנב בהמה או כלים ובשעת גנבה היה שוה זוז ובשעת העמדה בדין שוה ארבע אם שחטה או מכרה או שבר הכלים או אבדו משלם הכל קרן וכפל כשעת העמדה בדין וד' וה' כשעת טביחה ואם מתה הבהמה והכלי נשבר מאליו משלם קרן וכפל כשעת גנבה: ואם היה שוה ד' בשעת גנבה ובשעת העמדה בדין שוה זוז וזחטה או מכרה או שבר הכלי או נשבר מאליו משלם קרן כשעת גנבה וכפל כשעת העמדה בדין וד' וה' כשעת טביחה ואם הוקר או הוזל בין טביחה או שבירה להעמדה בדין לעולם בתר טביחה או שבירת הכלי אזלי' ואם הכלי בעין שלא נשבר משלם הכפל כפי העמדה בדין וכחשה ופטמה דהוי ממילא כיוקרא וזולא דמי שאם היתה כחושה ונתפטמה מאליה וטבחה ומכרה משלם הכל לפי מה ששוה עכשיו היתה שמנה והוכחשה משלם הקרן כדמעיקרא וכפל וד' וה' כדהשתא אבל אם הוציא עליה יציאה והשמינה בין קרן בין כפל וד' וה' אינו משלם אלא כדמעיקרא וכן אם הכחישה הוא משלם הכל הקרן והכפל וד' וה' כשעת הגנבה: גנב כלי שברו או פחתו או נשבר או נפחת מאליו אין אומרים יתן לבעלים השברים וישלים עליהם אלא הוא יטול את השברים ויתן לבעלים כלי שלם או דמיו ואם ירצו הבעלים ליטול השברים שישלים עליהם שומעים להם: גנב או גזל ולא נתייאשו הבעלים אינו יכול להקדישו ולא הבעלים אפילו אם יש להם עדי גנבה שיכולין להוציאו בדיינין בד\"א במטלטלי אבל במקרקעי אם יש לבעלים עדים שיכולים להוציאו בדיינים יכולין להקדיש:" + ], + [ + "הגונב חפץ מבית חבירו והחזירו למקומו ולא ידעו הבעלים שהחזירו אם יודעים הבעלים שנגנב מהם אע\"פ שהחזירו הגנב לא נפטר והוא באחריותו עד שידעו הבעלים כגון שימנה חפציו וימצאם שלמים ומיהו כשמנאם נפטר אע\"פ שלא ידעו הבעלים בשעה שהחזירו: לפיכך גנב לו מעות והבליעם לו בחשבון ונתנם לתוך כיסו אם יודע מנין המעות שבכיסו יצא כי סופו למנות המעות ויודע לו המותר אבל אם זרקם לתיבתו או לכיסו שלא ידע מנין המעות שהיה לו לא יצא ואם לא ידעו הבעלים שנגנב מהם מיד כשהחזירן למקומן יצא אע\"פ שלא מנאם הבעלים בד\"א בדבר שאין בו רוח חיים אבל הגונב טלה מהעדר ולא ידעו הבעלים שנגנב והחזירו למקומו אפילו מנו הבעלים הצאן ומצאום שלמים חייב עד שיודיע לבעלים שנגנב כדי שישמרנו שצריך שמירה מעולה מפני שהרגילו הגנב ללכת בדרך אחרת אבל אם ידוע הבעלים שנגנב נפטר משידעו הבעלים שהוחזר: בד\"א שנפטר כשמחזירו למקומו בגנב הגונב מבית הבעלים אבל שומר שגנב מרשות עצמו כגון שהופקד אתו כיס או טלה ויש עדים שגנבו אע\"פ שיש עדים שהחזירו למקומו חייב באחריותו עד שיודיע לבעלים שהרי כלתה שמירתו ואינו עוד שומר עליו והרי הוא כאילו לא החזירו עד שיודיע לבעלים:" + ], + [ + "אסור לקנות מן הגנב שום דבר והקונה ממנו עון גדול הוא שמחזיק ידי עוברי עבירה שגורם לו לגנוב פעם אחרת שאם לא ימצא קונה לא היה גונב: והקונה ממנו לפני יאוש והוכר הגנב ויש עדים שזה החפץ שמכר לפלוני גנוב הוא צריך להחז��רו לבעלים: אפילו אם נתייאשו אחר שקנאו שאין שינוי רשות קונה אא\"כ שהיה היאוש קודם: והבעלים נותנין ללוקח מעותיו שנתן לגנב אע\"פ שהוכר הגנב והיה הלוקח יכול לתבעו מעותיו אפ\"ה תקנו חכמים שאינו צריך להחזיר לבעליו אלא עד שיתן לו מעותיו משום תקנת השוק ואצ\"ל בשלא הוכר הגנב שצריך ליתן ללוקח מעותיו ואין חילוק בו בין אם קנה שוה מאה במאתים בין שוה מאתים במאה בד\"א בגנב שאינו מפורסם אבל גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק וצריך להחזירו לבעלים בלא מעות והוא יוציא מעותיו מהגנב כך כתב רב אלפס והרמב\"ם ז\"ל אבל ר\"י כתב דאף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק אלא אם ידע הלוקח ודאי שהוא גנוב אז צריך להחזירו בחנם וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב הרמב\"ם נתייאשו הבעלים מהגניבה קנאו הלוקח בשינוי רשות ויאוש ואינו מחזיר הגנבה עצמה לבעלים אלא נותן להן דמיו ומנכה מהן דמיו מפני תקנת השוק אם לא היה המוכר גנב מפורסם ואם לקח מגנב מפורסם אז אינו נותן ללוקח כלום וצריך להחזיר לו הכלי בלא נכוי דמים והוא הולך לשיטתו שאין יאוש ושינוי רשות קונין לגמרי אלא לענין שאינו צריך להחזיר גוף הגנבה רק הדמים אבל דעת ר\"י כיון שיש יאוש ושינוי רשות קונה לגמרי: כתב הרב רבינו משה בר מיימון כשהבעלים צריכין ליתן לוקח הדמים ואין ללוקח עדים בכמה לקחו נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל וכשהלוקח צריך להחזירו בחנם והוא תובע מעותיו מן הגנב והוא אומר בכך וכך לקחתי ממך והגנב אומר לא מכרתיו אלא בפחות מזה הלוקח [נאמן לומר בכמה לקחו] ונשבע בנקיטת חפץ ונוחל אבל אין הגנב נאמן בנקיטת חפץ שחשוד הוא על השבועה: גנב ופרע בחובו או בהקיפו לא עשו בו תקנת השוק אלא הבעלים נוטלין הגנבה מהלוקח וישאר החוב על הגנב כשהיה: משכן הגנבה בין שלקח עליה מעות כשווייה או יותר או פחות משוויה עשו בו תקנת השוק וצריך ליתן ללוה את הדמים שהלוה לגנב: היה הגנב חייב ללוקח חמשה דינרין והביא לו הגנבה ונתנה לו ונתן לו עוד חמשה דינרין אין אומרים חמשה דינרין הראשונים הוי ליה גנב ופרע בחובו וא\"צ ליתנם לו אבל חמשה דינרין האחרונים יתן אלא צריך להחזיר לו בחנם שיש לומר כמו שהאמינו בחמשה הראשונים כך האמינו בחמשה האחרונים ולא נתנם לו בשביל הגנבה: ראובן שקנה מגנב שאינו מפורסם במאה וחזר ומכרה לשמעון בק\"נ והוכר הגנב הבעלים נותנין לשמעון הק\"נ ולוקחין הגנבה וחוזרין ונוטלין מראובן ג' שהרויח ומהגנב ק' וה\"ה אם מכר שני לג' ושלישי לרביעי עד ק' נוטלין מכל אחד ואחד מה שהרויח והקרן מהגנב ואם גנב מפורסם הוא נוטל הגנבה משמעון בלא דמים ושמעון נוטל ק\"נ מראובן וראובן חוזר ונוטל הק' מהגנב: " + ], + [ + "המכיר כליו וספריו ביד אחר והוא אינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גנבה בעיר כגון שבאו בני אדם ולנו בביתו ובלילה עמד וצווה כלי נגנבו ועדים ראו אותן בני אדם שחתרו להן בקיר וראו אותן יוצאין וחבילות על כתפן הרי זה מוציא כליו מיד המחזיק בהן ויתן לו כמו שאומר שהוציא עליהן אחר שנשבע שכך וכך הוציא עליהן אע\"פ שאין העדים מכירין שהן כליו בד\"א שאינו עשוי למכור כליו אבל עשוי למכור כליו אינו נאמן עד שיעידו העדים שהן אותן הכלים שראו נושאין אותן שחתרו בקיר וזה נותן בה סי' והראב\"ד כתב דמיירי אפי' לאחר שנתייאשו הבעלים שגם הוא סובר שאין יאוש ושינוי רשות קונה אלא לענין שא\"צ להחזיר הגנבה אלא הדמי אבל לדעת ר\"י צריך להיות שלא נתייאשו שאם נתייאשו אין הלוקח צר��ך להחזיר לו כלום אע\"ג דקיי\"ל סתם גניבה יאוש הבעלים היא מיירי בידוע לנו שלא נתייאשו הבעלים כגון שהבעלים מרדפין אחריהם כתב הרמב\"ם כשאינו עשוי למכור כליו אם יבואו עדים שהן כליו של זה ישבע הלוקח בנקיטת חפץ בכמה לקחו ויטול מהבע\"ה ומחזיר לו כליו ע\"כ ורוצה לומר כיון שעדים מכירין שהן כליו א\"צ שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וחבילות על כתפיהם והכי מסתברא וכתב עוד שאם הם כלים העשויין להשאיל ולהשכיר אפילו לא יצא לו שם גנבה בעיר נאמן וישבע המחזיק בהן כמה הוציא ויטול ויחזיר לזה כליו ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל דכיון שהוא אומר שהם גנובין אתרע ליה חזקה דעשויין להשאיל ולהשכיר שהרי טוען שנגנבו לו ולא יצאו מתחת ידו בשכירות: ולמעלה בסי' צ' כתבתי גנב שנכנס לבית חבירו והוציא כלים תחת בגדיו:" + ], + [ + "כל דבר שחזקתו גנוב או שרוב הדבר ההוא גנוב אסור לקנותו: לפיכך אין לוקחין מהרועים חלב טלאים וגדיים ולא צמר תלוש אבל אם הוא תפור מותר לפי שקנאו בשינוי ואין לוקחין מהן חלב וגבינה בישוב אבל לוקחין מהן במדבר מפני שטורח הוא לב\"ה להביאו לישוב ומניחו לו ולוקחין מהן ארבע צאן וד' גיזות מעדר קטן וה' מעדר גדול אבל לא ג' בד\"א בכחושות שאין עינו של בע\"ה עליהן ואינו מרגיש בהן אבל שמנות שמפקיד עליהן ג' מותר ליקח מהם וב' אסור כללו של דבר כל שהרועה מוכר ובע\"ה מרגיש מותר לקנותו ואם אין בע\"ה מרגיש אסור ואין לוקחין משומרי פירות [פירות] או עצים אלא בזמן שהן יושבין על פתח הגינה והסלים והמשקל לפניהם כדרך כל אדם בשלו שאין זה דרך גנבה אבל אם מוכרין אחורי הגינה דרך גנבה הוא ואסור וכולן שאומרין ללוקחין להטמין מה שקנה אסור בכל ענין ומותר ליקח מהאריס לפי שיש לו חלק בפירות בד\"א בסתם שתלינן לומר שכבר חלקו ומחלקו מוכר אבל אם ידוע לו שלא חלק אסור ליקח ממנו אוין אנו תולין לומר ודאי שיתן לבע\"ה כנגדן. לוקחין מהנשים כלי פשתן בגליל לפי שרוב עסקן בפשתן תלינן שמרצון בעלה מוכרתו ועגלים בשרון וכן בכל מקום ומקום לפי עניינו ולוקחין ביצים ותרנגולין בכל מקום מכל אדם וכולן שאומרים להטמין אסור. מן הבדדים לוקחים זיתים או שמן במדה אבל לא דבר מועט שחזקתו גנוב. מוכין שהכובס מוציא כשרוחץ הבגד אין בע\"ה מקפיד עליהן והן שלו אבל אותן שמוציא הסורק כשסורק הבגד בקוצים הרבה הן ומקפיד הבע\"ה עליהן ואסור לקנות ממנו. דרך אורגי בגדים לארוג בשפת הבגד ג' חוטין והן של הכובס כי דרכו ליטלן ואם הן יותר מג' כולן לבע\"ה ואם הן ממין אחר כגון שחור על גבי לבן אפילו הן יותר מג' הן של הכובס. אין לוקחין מהגרדי לא אירין ולא נימין ולא שירי פקעיות אבל לוקחין ממנו בגד ואפי' הוא מנומר וטווי או ארוג אפילו אינו טווי. ואין לוקחין מהצבע (ס\"א מהגרדי) לא אותות ולא דוגמאות ולא תלושין של צמר אבל לוקחין מהן בגד וצמר צבוע. מה שהעבדן חותך מהעור להשוותו הוא של ב\"ה ואסור לקנות ממנו אבל גיזה העולה משטף המים הוא שלו. החייט ששייר מהחוט מלוא מחט וחוץ למחט כמלוא מחט וכן אם שייר מהמטלית כשחותכין אותו להשוותו שלש אצבעות הן של ב\"ה פחות מכן הוא שלו. נסורת שהחרש מוציא במעצד וכן היוצא מתחת המקדח ומתחת הרהיטני והנגרר במגירה הוא שלו ומה שמוציא בכשיל וכן הנפסק במגירה הוא של בע\"ה ודוקא כשקבלו לעשות בביתו אבל אם עושה בבית בע\"ה הכל לבעל הבית. מסתתי אבנים ומפסגי אילנות ומפסקי גפנים ומנקפי זיתים ומנכשי זרעים ועו��רי ירקות בזמן שבע\"ה מקפיד עליהן אסורין משום גזל אין בע\"ה מקפיד עליהם אין בהם משום גזל כתב הרמב\"ם ובכל הדברים הללו וכיוצא בהן הולכין אחר מנהג המדינה:" + ], + [ + "הלכות גזילה", + "אסור לגזול אפי' כל שהוא לא שנא מישראל ול\"ש מעכו\"ם שגזל העכו\"ם אסור: וכל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה כאילו נוטל נפשו: ואסור לגזול אפילו ע\"מ לשלם וכתב א\"א ז\"ל דווקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת במקומו של עדשים ועדיין לא היו בידם העדשים אלא רצו ליקח גדיש של שעורים של ישראל ולכשיזדמן להם גדישי עדשים של פלשתים יתנו לישראל במקום גדיש השעורים אבל אם היו מזומנים העדשים אפילו אין בעלי גדיש שעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישי עדשים [ע\"י אחר] דעדיפי מהשעורים וזכין לאדם שלא בפניו ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל מחפצי ביתו לא: ואפילו אם הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו ולהציל את נפשו אסור לו לגזול אם לא על דעת לשלם דודאי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש לכך הוא רשאי ליטלו ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם: ואפילו הלוקח מחבירו בתורת שאלה אם אינה מדעת הבעלים נקרא גזלן: וכתב הרמב\"ם אפילו החוטף משכון מיד חבירו למשכנו שלא ברשות ב\"ד נקרא גזלן ואצ\"ל אם נכנס לביתו למשכנו והראב\"ד השיג עליו וכתב שאינו נקרא גזלן בכך: וכשם שאסור לגזול כך אסור לעשוק: ואיזהו גזל ואיזהו עושק גזל זה הלוקח של חבירו בחזקה כגון שחוטף מה שבידו או נכנס לביתו שלא ברשותו ונוטל משלו או תוקף בעבדיו ומשתמש בהם או נכנס לתוך שדהו ואוכל פירותיו ועושק זה שבא ממון חבירו לידו ברצון חבירו כגון בהלואה או בפקדון או שכירות וכשבא לתבעו אינו מחזירו ומחזיק בו בחזקה: ואפילו אם כופהו שמוכר לו משלו ומקבל דמיו אם הוא שלא מרצונו אסור אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא אלא מדרבנן כתב הרמב\"ם ז\"ל כל החומד עבדו או ביתו של חבירו או כל דבר שאפשר שיקחנה ממנו והרבה עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ה\"ז עובר בלא תחמוד ואינו עובר בלאו עד שיקנה החפץ שחומד: כל המתאוה ביתו או את אשתו או כליו או שדהו של חבירו וכיוצא בהם משאר דברים שאי אפשר לו לקנותו ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה עובר בלא תתאוה שאין תאוה אלא בלב בלבד התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל שאם לא ירצה הבעל למכרו לו בדמים יבוא לידי גזל והגזל מביא לידי שפיכת דמים כי כשהבעל ירצה להציל ממונו מן הגזלן יבוא לידי שפיכת דמים צא ולמד ממעשה דאחאב ונבות הא למדת שהמתאוה עובר בלאו א' והקונה דבר שמתאוה בו בהפצר שמפציר בבעלים או בבקשה מהם עובר בשני לאוין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה ואם גזל עובר בשלשה לאוין:\n" + ], + [ + "מצות עשה על הגזלן להשיב הגזילה דכתיב והשיב את הגזילה בד\"א שהיא שוה פרוטה אבל פחות משוה פרוטה אינה בתורת השבה ומיהו אם גזל ג' אגורות שוות ג' פרוטות והוזלו עד ששלשתן אינן שוות אלא שתי פרוטות והשיב לו שתים חייב להשיב גם השלישית כיון שמתחלה היתה שוה שלש פרוטות וכל שכן אם גזל ב' אגודות שוות שתי פרוטות והוזלו ועמדו על אחת והחזיר לו אחת שצריך להחזיר לו גם השנייה שהרי לא קיים מצות השבה כלל גזל ב' אגודות שוות פרוטה והחזיר לו אחת מהן קאמרינן גזילה אין כאן השבה אין כאן ופירש הרמ\"ה אע\"פ שאין כאן גזילה ואין ב\"ד נזקקין לכו��ו בתורת ממון מצות השבה אין כאן ומכין אותו עד שתצא נפשו או מקיים מצות השבה וכ\"כ הרמב\"ם גזילה אין כאן [מצות] השבה אין כאן: ומהו השלם גזלן לנגזל הקרן לא שנא הודה מעצמו לא שנא באו עדים דאם הגזילה בעין שלא נשתנית מחזירה כמו שהיא ואפי' היא קורה ובנאה בבירה דבר תורה הורס כל הבירה ומחזירה אבל חכמים תקנו שיתן דמי הקורה ולא יהרוס דבר משום תקנת השבים גזל קורה ועשה הימנה סוכה לחג ובא בעל הקורה ותבעו נותן לבעל הקורה דמיה לא תבעו עד אחר החג צריך להחזיר לו הקורה בעצמה כיון שלא נשתנית שהרי לא חברה בטיט: נשתנית הגזילה אע\"פ שלא נתייאשו הבעלים א\"צ להחזיר אל אדמיה כמו שהיתה שוה בשעת גזילה והוא שלא יהא שינוי החוזר לברייתו: אבל שינוי החוזר לברייתו אינו קונה כיצד גזל עצים משופים לעשות מהם כלי וחברם ועשה מהם כלי לא קנאם שאפשר לפרק הכלי ויחזיר העצים לכמות שהיו ואפילו שיפן אינו נקרא שינוי אם לא שישתנה שמם על ידי השינוי כגון שעשה מהם מכתש לכתוש בו או שעשה מהם נסרין או קורות וכיוצא בזה שמשתנה שמם מחמת מעשה. גזל עפר ועשאו (גינה או) לבינה לא קנה שאפשר שיתיך הלבינה ויחזור העפר לכשהיה לבינה ועשאה עפר קנאה שאם יחזיר ויעשה לבינה פנים חדשות באו לכאן ומטעם זה נמי גזל כסף ועשאו מטבע לא קנה מטבע ועשאו כסף קנה גזל מעות ישנות ושיפם וחדשם לא קנה שמתיישנין והולכין וחוזרים לכמו שהיו אבל צרפם בכור ועשאם חדשים קנה גזל מעות חדשים וישנן קנה שאם יחזור ויחדש אותן הרי הן פנים חדשות גזל אבנם וסתתן קנה צמר ולבנו בגפרית או צבעו בענין שאינו חוזר לברייתו קנה טווי ועשאו בגדים קנה גזל דקל מחובר וקצצו לא קנאו אפילו עשאו חתיכות קטנות עשה ממנו קורות קנה גזל קורות גדולות ועשה מהם קטנות לא קנה עשה מהן לוחות קנה גזל לולב והפליג העלין מן השדרה קנה גזל העלין כשהן פרודין והפריד כל עלה מגבו לשנים קנה חלק התיומת קנה גזל טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנה ומשלם כשעת הגזילה:" + ], + [ + "כל זמן שלא נשתנית הגזילה צריך להחזיר אע\"פ שנתייאשו הבעלים דיאוש לחוד לא קנה ומיהו [אם] קדש בו את האשה צריכה גט כדפרישנא לעיל בדין גנב: ויאוש ושינוי השם אפילו אם הוא שינויי השם גרוע שחוזר לברייתו כיון דאיכא יאוש בהדיה קני מדאורייתא: בד\"א בידוע שנתייאשו אבל סתמא קיימא לן סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים: ויאוש ושינוי רשות קונה שאם מכרו הגזלן או נתנו לאחר קנה ולדעת הרמב\"ם צריך ליתן הדמים אבל ר\"י פירש שאפילו הדמים א\"צ ליתן: וכתב הרמב\"ם בין שנתייאשו הבעלים קודם שמכר או נתן בין נתייאשו אחר כך קנה וא\"א הרא\"ש ז\"ל פירש דוקא שנתייאשו קודם קנה אבל מכרה או נתן קודם לא קנה וכן השיג עליו הראב\"ד: ולא הוי שינוי רשות אא\"כ שמכרו או נתנו לאחר אבל אם בא אחר ונטלו מבית הגזלן שלא מרצונו כאילו נטלו מבית הבעלים אם ירצה הנגזל גובה מהראשון או מן השני או אם ירצה יגבה חצי מזה וחצי מזה ואם פרע השני לראשון או שגזלן הראשון מחל לשני אינו כלום כי אין דינו של שני אלא עם הבעלים לא שנא שידע השני שהיה גזול ביד הגזלן לא שנא שלא ידע: ואפי' אם אכלו השני חייב לשלם לבעלים בד\"א שלא נתייאשו אבל נתייאשו ובא אחר ואכלו פטור נהי נמי שאם היה בעין היה חייב להחזירו עתה שאכלו פטור: וכן אם מת והורישו לבניו לא הוי שינוי רשות אלא הוי כאילו הוא קיים שאם הוא בעין ולא נשתנית צריכין להחזירה אפי' נתייאשו הבעלים ואם נשתנית והיא קיימ�� נותנין דמיה: אבל אם אכלום בין בחיי האב בין אחרי מותו אם קודם יאוש אכלום חייבין לשלם לאחר יאוש פטורין בד\"א כשלא הניח להם אביהם אחריות נכסים אבל הניח להם אביהם אחריות נכסים אפילו אכלום אחר יאוש חייבין לשלם: וכן אם מכרם האב או נתנם לאחר והניח להם אחריות נכסים חייבין לשלם והאידנא דמטלטלי משתעבדי אפי' לא הניח להם אלא מטלטלין חייבין לשלם ואין חילוק בין אם הם גדולים או קטנים ואפילו בגדולים אם אכלום פטורין ואפילו בקטנים אם היא קיימת חייבין ואם אמרו הגדולים ידענו שעשה אבינו חשבון עמך ולא נשאר לך כלום בידו אם אין ידוע שגזלה אביהם אלא על פיהם נאמנים ואם לאו אינו נאמנים:" + ], + [ + "השביחה הגזילה כגון פרה וילדה רחל וגזזה כתבתי למעלה בדין גנב שהשבח של גזלן ואצ\"ל שאם הוציא עליה יציאות והשביחה שהיא שלו ואפי' לא עשה בו אלא שינוי החוזר כגון עפר ועשאו לבינים עצים משופין ועשאן כלים דנהי דלא קנה גזילה שבח מיהא קנה ומחזיר לו הגזילה והוא יתן לו שבח שהשביחו ועשאו כלי: וכשם ששבח הגזילה הוא של גזלן כך אם לאחר שהשביחה מכרה או הורישה לבנו אפילו לפני יאוש קנה הלוקח והיורש השבח בין שבח שעל ידי פיטום בין שבח לידה וגיזה וכתב הרמב\"ם ז\"ל ונוטל דמי השבח מן הנגזל ומחזיר לו הגזילה וחוזר הנגזל ונוטל דמיו מן הגזלן שהרי לא נתייאשו עכ\"ל: והוא הולך לשיטתו שאינו מחשיב לידה וגיזה שינוי מעשה אבל לפי מה שכתבתי למעלה שהוא שינוי מעשה א\"צ להחזיר מהגזילה אלא דמיה כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה: וכן אם השביחה הלוקח או היורש השבח שלו: מכרה הגזלן לעכו\"ם אע\"פ שהעכו\"ם השביחה השבח לבעלים: ואם מכרה העכו\"ם לישראל אחר שהשביחה מיבעיא אם אותו השבח של הנגזל או לא ולא איפשיטא לפיכך אין מוציאין מיד הלוקח ואי תפש נגזל לא מפקינן מיניה: בד\"אט שהשבח של גזלן בגיזה וולדות ופיטום שעל ידי הוצאה אבל אם נתייקרה או נתפטמה מאליה כל זמן שלא נשתנית השבח של נגזל וצריך להחזירה כמו שהיא אפילו נתייאשו בעלים קודם שנתייקרה (או שנתפטמה הוי של נגזל): לפיכך גזל הבית של יין והיה שוה דינר בשעת גזילה והוקר עד שעמד על ד' ושברה או שתאה או מכרה או נתנה משלם ד' כמו שהיתה שוה בשעה שמוציאה מן העולם נשברה מאליה משלם כשעת גזילה היתה ששוה בשעת גזילה ד' ובשעה שמוציאה מן העולם לא שוה אלא דינר משלם ד' ל\"ש שתאה ל\"ש נשברה מאליה: הגוזל מחבירו אשכול של תמרים ובו נ' תמרים ואם ימכרו כולם ביחד אינו שוה אלא מ\"ט פרוטות ואם ימכרו כל אחד בפני עצמו ישוו נ' אינו משלם לו אלא מ\"ט ואין הנגזל יכו לומר הייתי מוכרם אחד אחד: הגוזל כלי ושברו אין אומרים יתן השברים וישלים עליהם לכמו שהיה שוה אלא צריך ליתן לו כלי שלם או דמיו והשברים שלו ואם ירצו הבעלים לקבל השברים ושישלים עליהן מוטב ושומעין להן:" + ], + [ + "גזל פרה והזקינה או כחשה כחש שאינו חוזר או יין והחמיץ או פירות והרקיבו כולן הוי כמו שגזל כלי ושברו שמשלם כשעת הגזילה אבל אם כחשה הפרה כחש שיכול לחזור או לא הרקיבו כל הפירות אלא מקצתם או גזל חמץ ועבר עליון הפסח אומר לו הרי שלך לפניך במה דברים אמורים שהוא בעין אבל אם נאבד אחר שנאסר בהנאה חייב להחזיר לו דמיהם כשעת הגזילה גזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזילה ואם נפסל כתב הרמב\"ם אם פסלתו מלכות שאינו יוצא כלל משלם כשעת הגזילה ואם פסלתו מדינה שאינו יוצא במדינה זו ויוצא במדינה אחרת א\"ל הרי ש��ך לפניך וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אפילו פסלתו מלכות א\"ל הרי שלך לפניך ובגזל עבדים וכחשו כחשא דלא הדר כתב רב אלפס דמשלם כשעת הגזילה דעבדי כמטלטלי דמי וכ\"כ הרמב\"ם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דא\"ל הרי שלך לפניך וכ\"כ הראב\"ד והרמ\"ה: גזל בהמת חבירו ועשה בה מלאכה והחזירה אח\"כ אע\"פ שעובר בלאו אינו חייב לתת לו כלום כיון שהחזירה בעין בלא כחש ובאל פחת ומיהו אם רגיל לעשות כן או כיוצא בזה קונסין אותו קפילו בח\"ל ומשלם לבעלים כפי מה שנתנה מבהמתו: התוקף עבדו של חבירו ועושה בו מלאכתו אם היה עושה מלאכת רבו בטלו ממנה חייב לשלם דעבדי כמקרקעי דמי ואינו נגזל ואם לא היה עושה מלאכה לרבו פטור ואם היו בעליו חייבין לו מעות אסור להשתעבד בו דמיחזי כרבית: התוקף בספינתו של חבירו או בשאר מטלטלין ועשה בה מלאכה וקלקלה אם אינן עומדין להשכיר אפילו אם נטלו על דעת שיתן מהן שכר דינו כגזלן כיון שאין דעת בעלים להשכיר ואינו משלם לו אלא מה שקלקלה דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואם עומדין להשכיר ונטלה זה על דעת ליתן שכר אז תלוי ברצון הבעלים רצו נוטלין שכרה רצו נוטלין מה שקלקלה לא נטלה על דעת ליתן שכר דינו כגזלן ומשלם מה שקלקלה: וכן הדין אם נטלו על דעת שאלה דשואל שלא מדעת הוי כגזלן וכתב הרמ\"ה ה\"מ שעשה בה מלאכה הוא בעצמו אבל השכירו לאחר אפילו שנכנס בתורת גזלנות כיון דקיימא לאגרא השוכר מן הגזלן צריך ליתן השכירות לבעלים שעדיין לא קנאה הגזלן קנין גמור אלא להתחייב באונסיה נמצא כשנוטל הגזלן השכר מן השוכר ממון הנגזל הוא נוטל וצריך להחזירו לו ע\"כ: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו פירוש שרואהו דר בו ולא א\"ל כלום שאם א\"ל צא ולא יצא ודאי חייב ליתן לו כל שכרו אלא לא א\"ל דבר וזה דר בו ופירש ר\"י שאם הדר בו לא היה צריך לשכור בענין שאינו נהנה פטור אפילו אם החצר עומד להשכיר ורי\"ף כתב אם עומד החצר להשכיר צריך ליתן לו שכר אפילו אם הדר לא היה צריך לשכור ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל והרמ\"ה הוסיף לומר דאפילו לא היה דר בו כיון שעומד להשכיר וגזלו ממנו חייב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב על זה דפטור ואם אין החצר עומד להשכיר א\"צ לתת לו כלום אפילו שהיה זה הדר בו צריך לשכור כיון שלא חסרו כלום לפיכך אם חסרו אפילו דבר מועט כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו צריך לשלם לו כל מה שאתהני מיניה ודוקא שלא גילה הדר בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר אם לא הניחו לדור בו בחנם אבל אם גילה בדעתו שאם לא הניחו לדור בו בחנם היה נותן לו שכר קודם שהיה יוצא ממנו צריך ליתן לו שכרו: ואצ\"ל בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא פטור ואפי' אם שכרו מאחר שהיה סבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו אין צריך ליתן לו שכר אע\"פ שנכנס על דעת ליתן לו שכר ואפילו אם נתנו לזה ששכרו ממנו צריך להחזירו ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר שחייב ליתן לו שכרו אפילו שכרו מראובן ונתן לו השכר ונמצא (שאינו שלו) שהוא של שמעון צריך ליתן לשמעון שכרו ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו ואפילו שכרו מראובן בפחות כדי דמיו צריך ליתן לשמעון כל השכר כראוי ליתן לו ואינו יכול לומר לא נכנסתי בו על דעת ליתן כל כך (ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו): מי שהיה לו צמר וסמנין שרויין ובא אחר וגזלן וצבע הצמר בסמנין והוזל הצמר הצבוע בענין שאינו שוה אלא כמו שהיה שוה בהיותו לבן ושואל הנגזל הסמנין מיבעיא אם חייב לשלם אם לאו ולא איפשיטא ואין מוציאין מהגזלן ואם תפש הנגזל לא מפקינן מיניה: אבל אם גזל סמנים אפילו אם הם שרויין בענין שלא שינה בהם וצבע בהם צמרו חייב לשלם דמי הסמנים אפי' לא השביח בהן צמרו:" + ], + [ + "נגזל נשבע ונוטל כתבתי למעלה בסי' צ' כגון שיש עדים שנכנס לביתו של פלוני בפניו ונטל כלים ואין ידוע כמה נטל אבל אם ראו עדים שנכנס לבית פלוני שלא בפניו ונטל משם כלים וכשנודע לו טען שדרך גזילה לקחן וזה טוען שלי היו או נתתם לי או בחובי לקחתים או מכרתם לי אינו נאמן אפי' הוציאן מגולים והבע\"ה עשוי למכור כליו: שכל מה שהוא בבית האדם הוא בחזקתו ואין אדם יכול להוציא משם אלא בראיה ומי שמוציא משם דבר אם יש עדים שהוציאהו וכמה היה אין כאן עסק שבוע' אלא צריך להחזירו כפי מה שיעידו העדים: ואם אין שם אלא עד אחד והוא כופר ואומר לא נכנסתי או נכנסתי ולא לקחתי כלום נשבע שבועה דאורייתא להכחיש העד ואם מודה שלקח אבל טוען שלי היו או בחובי לקחתים הוה ליה מחוייב שבועה להכחיש העד ואינו יכול לישבע להכחישו שהרי מודה לדבריו ומשלם: כההוא נברא דחטף נסבא מחבריה בפני עד אחד ואמרי דידי חטפתי ואסיקנא דהוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם שאם לא היה שם עד כלל היה נשבע היסת ששלו היה ואילו היה טוען לא חטפתי היה נשבע שבועה דאורייתא להכחיש העד אבל עתה שמודה שחטף אלא שטוען שלו היה משלם: כתב הרמב\"ם חטף זהובים בפני עד אחד ואמר דידי חטפתי ועשרים היו אע\"פ שאין העד יודע כמה חטף משלם העשרים שהרי ידע בודאי שזהובים חטף ואילו היו שנים משלם ונמצא בעד אחד מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע: אמר החוטף עשרים היו והנגזל אמר מאה היו הואיל ואין העד יודע מניינם משלם העשרים שהוא מודה בהן שחטפן ונשבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת ודעתי נוטה בזה שנשבע היסת שהרי לא הודה בכלום אלא שאומר דידי חטפתי: נטל מבית חבירו כלים בפני עד אחד ואין העד יודע כמה נטל ובע\"ה אומר כ' כלים היו לי בביתי והגוזל אומר לא נטלתי אלא עשרה והיו שלי חייב להחזיר העשרה מפני שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ואינו נשבע על השאר אפילו שבועת היסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי ע\"כ והראב\"ד השיג עליו וכתב אם טענת בעל הבית אינה ודאי היאך יתחייב זה שבועה ולמה משלם העשרה מכח מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע: וכתב עוד הרמב\"ם הטוען לחבירו גזלתני ק' דינרין והוא אומר לא גזלתיך נשבע היסת כדין כל הנתבעין ואם הודה שנטל נ' משלם נ' ונשבע שבועה דאורייתא על אידך חמשים כדין כל מודה מקצת שהרי לא הוחזק גזלן בעדים וכן הטוען לחבירו שנכנס לביתו שגזל ממנו כלים והוא אומר דרך משכון לקחתים בחוב שיש לי עליך ובעל הבית אומר אין לך בידי כלום אף על פי שהודה שמשכנו שלא ברשות הואיל ואין שם עדים הרי זה נשבע וגובה חובו מן המשכון שהפה שאסר הוא הפה התיר ונשבע בנקיטת חפץ כיון שנשבע ונוטל: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן היה דר בחצר ולאה דרה בו גם כן בבית אחר ויצא ראובן מן העיר וסגר ביתו וחזר ומצא שהיו חסרים כליו בביתו אמר ללאה מי נכנס בביתי אמרה לו אמרת לי בצאתך אם תשמעי דבר רע עלי תשמרי את שלי ובשמעי שנתפשת הוצאתי חפציך מביתך שלא יפסדו והנם בבית פלוני והוא אומר מעולם לא צויתיך דבר ונכנסת לביתו שלא ברשותי אם נאמנת בשבועה שלא לקחה יותר ממה שהיא מודה במגו דלא היו דברים מעולם או נאמר הואיל והודית בעדים שהכמין לה קודם שבאו לדין אן כאן מגו. תשובה האשה תשבע שלא נטלה יותר אלא כמו שאמרה שאין זה נג��ל שתקנו חכמים שנשבע ונוטל דהתם מיירי שעדים מעידין אותו שנכנס לביתו של נגזל ולא היה מאומה תחת כנפיו וביציאתו היו לו כלים תחת כנפיו ולא ידעו כמה היו דלא מצי הנכנס לישבע שהרי עדים מעידין אותו שגזל והוי כמו גזלן הילכך נשבע שכנגדו ונוטל אבל הכא שאין עדים בדבר היא נשבעת שלא נטלה יותר ואינה צריכה מגו אלא נאמנת בשבועתה כיון שאין עדין מעידים שנטלה כלום וגם היא אומרת שברשות נכנסה:" + ], + [ + "הגוזל לאחד מחמשה ואינו יודע מי הוא הנגזל וכל אחד ואחד אומר אותי גזל כל אחד נשבע ונוטל וכתב הרמב\"ם אפילו אין כאן עדים שגזלו: וכן נמי אם גזל משנים מאחד מאה ומאחד מאתים ואינו יודע של מי המאתים וכל אחד ואחד אומר שלי היו כל אחד נשבע ונוטל [מאתים]: בד\"א כשתובעין אותו אבל אם אין תובעין אותו אלא הוא בעצמו אומר גזלתי לאחר מכם ואינו ידוע איזה או של מי היו המאתים אין ב\"ד מחייבין אותו אבל אם בא לצאת ידי שמים צריך ליתן לכל אחד ואחד: אמר לאחד גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך אין ב\"ד מחייבין אותו אבל אם בא לצאת ידי שמים צריך ליתן לו: אמר איני יודע אם גזלתיך ואם לאו פטור אף לצאת ידי שמים:" + ], + [ + "גזלן הבא לעשות תשובה ולהחזיר הגזילה אמרו חכמים אין מקבלין ממנו כדי לפתוח לו פתח לדרכי תשובה והמקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו. ומיהו אם רצה לצאת ידי שמים ולהחזיר אין ב\"ד מוחין לנגזל מלקבל ויכול לקבלו ופירש ר\"י שלא תקנו חכמים אלא בגנב או גזלן מפורסם שעסקו בכך מפני שקשה לו לפרוש עשו לו דרך לשוב אבל הגוזל באקראי מקבלין ממנו ואפילו בגזלן מפורסם דוקא כשאין הגזילה קיימת והוא בא מעצמו לעשות תשובה אבל אם הגזילה קיימת או אפילו אינה קיימת והוא עומד במרדו והנגזל תובעו מחייבין אותו להחזיר: הרועים והגבאים והמוכסים תשובתן קשה מפני שגוזלין הרבים ואין יודעין למי יחזירו לפיכך יעשו בו צרכי רבים כגון בורות שיחין ומערות: עשה תשובה והחזיר הגזילה לרשות הבעלים אע\"פ שלא ידעו בשעה שהחזירה אם אח\"כ נודע להם כגון שמנה כליו ומצאם שלמים יצא כדפרישית לעיל בדין גנב: לפיכך גזל מעותיו והבליעם לו בחשבון ונתן לו לתוך כיסו יצא שודאי ימנה המעות שבכיסו וכשימצא יותר ידע בהן לפיכך אם לא ידע דמים שבכיס לא יצא וכתב הרמב\"ם וכן אם החזירם לכיס שאין בו מעות לא יצא עד שיודיעהו שהחזירם לכיס פלוני: וכן החוטף כלי מיד בנו של חבירו ומשתמש בו שחשוב כגזלן מפני שהוא שואל שלא מדעת אפילו אם החזירו ליד הבן שהוא קטן לא יצא עד שיחזירנו ליד הבעלים: הגוזל את חבירו בישוב ובא להחזירו במדבר לא יצא ואם ירצה הנגזל לא יקחנו עד שיגיע לישוב אבל אם מחזירו בישוב אע\"פ שאינו באותו מקום שגזלו יצא:" + ], + [ + "אין הנגזל לפנינו ובא הגזלן להחזיר א\"צ לילך אחריו להגיע לידו אפילו אם כפר בו אלא יודיענו לומר כך וכך גזלתיך בוא וקחנה בד\"א שלא נשבע אבל אם כפר לו ונשבע אין לו תשובה עד שיגיענו לידו אפילו אם הוא רחוק ממנו הרבה צריך להגיעו לידו: ולא יתן לא לבנו של נגזל ולא ליד שלוחו בד\"א שלא עשאו שליח אלא הוא שכירו או לקיטו או ממציא לו שליח ולא עשאו שליח בעדים אבל עשאו שליח בעדים יתנו לו וכן אם עשאוהו ב\"ד שליח ונתן לו יצא ואצ\"ל אם נתן לב\"ד שיצא: החזיר לו כל הגזילה או שמחל לו עליה חוץ מפחות מש\"פ א\"צ לילך אחריו אפילו שהגזילה קיימת ולא חיישינן שמא תתייקר ותשוה פרו��ה ור\"י פירש אפילו אם התייקר א\"צ להחזירה לו כיון שפעם אחת לא היתה ש\"פ והרמ\"ה כתב שצרך להחזירה לו אבל כל זמן שנשאר בידו ש\"פ צריך להחזירה לו או ליד שלוחו או ליד ב\"ד או שלוחם: מת הנגזל כשבא הגזלן לעשות תשובה יחזירנה ליד הבנים אם היא בעין ואם אינה בעין או שנשתנית יתן להם דמיה: הגוזל מאביו ונשבע לו ומת אביו יתננה לבניו של אביו שהם אחיו ואם אין לאביו בן אלא הוא יתננה לאחי אביו שהם יורשי אביו כתב הרמב\"ם ז\"ל הגוזל את אביו ונשבע לו ומת אביו אם אין הגזילה קיימת עושה חשבון עם יורשי אביו על הקרן ואם הגזילה קיימת חייב להוציא הגזילה עצמה מתחת ידו לפיכך נותן הגזילה לאחיו ועושה עמהם חשבון ואם אין לו אחים שנמצא זה הגזלן לבדו יורש מוציא הגזילה מתחת ידו לבניו ואם אין לו בנים לזה הבן הגזלן נותנה לבעל חובו בהלואתו או לצדקה הואיל ויוציאנה מתחת ידו נפטר אע\"פ שנתנה במתנה או פרעה והוא שיודיעם ויאמר זה גזל אבא ע\"כ ואין זה דרך המשנה אלא כמו שפירשתי שיתננה לאחי הגזלן או לאחי אביו אם אין לו אחים וגם מ\"ש ויעשה חשבון עם אחיו משמע שנוטל חלק בגזילה זה אינו אלא אינו נוטל בה מאומה ואם אין לו נכסים שיוכל לוותר חלקו ממנה לוה מאחרים ומשיב לאחיו כל הגזילה כדי לקיים מצות השבה ובעלי חובים באין ונפרעין מן הירושה כנגד חלקו כגון אם היו לו שני אחין והוא השלישי נפרעין בעלי חובים מהירושה שליש החוב והשאר יגבו ממנו ואם אינו מוצא יורש לאביו יתננה לצדקה ולכל מי שיתננה צריך שיאמר לו זה גזל אבא: הגוזל הגר ונשבע לו ומת אפילו זקפה עליו במלוה דהשתא הו\"ל נכסי הגר וזכה במה שבידו אפ\"ה צריך להוציא הגזילה מידו ליתנה לצדקה:" + ], + [ + "הלכתא סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים: לפיכך המציל מן הגזלן או הקונה ממנו לא קנה וצריך להחזיר לבעלים אבל סתם גניבה הוי יאוש בעלים: ולפיכך תנן הקונה מן הגנב קנה ופירש הראב\"ד שקונה גוף הגנובה אבל צריך ליתן לבעלים דמיה ור\"י פירש שקונה לגמרי ואפילו דמיה א\"צ ליתן: ויש מפרשים הא דבגנב הוי מתמיה יאוש דוקא בגנב ישראל אבל בגנב עכו\"ם לא הוי סתמיה יאוש: ולפ\"ז בלסטין אפילו אם הוא ישראל סתמא לא הוי יאוש אבל מדברי אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל יראה דבלסטין ישראל סתמא הוי יאוש ולסטין עכו\"ם סתמא לא הוי יאוש אלא אם כן ידוע שנתייאש ולפ\"ז בגנב אפילו אם הוא עכו\"ם סתמא הוי יאוש: שאלה לרב שרירא גאון ראובן שנאבדו כליו או נגנבו או נטלום לסטין ובאו ליד עכו\"ם וקנאם ישראל אחר ממנו בפחות משויים ובאו הבעלים ותבעום מיד זה שקנאם וא\"ל כבר נתייאשת מהן והשיב ראובן יש לי עדים שלא נתייאשתי וחפשתי אחר הכלים עד עתה ועוד כי מנהג אצלינו כל מי שיאבד ממנו ממון בין בגניבה בין בלסטין ויפול ביד ישראל אחר שיחזירנו לבעליו ויטול מה שהוציא עליו ואתה בא לשנות המנהג ואם המחזיק טוען נתייאשת והתובע טוען לא נתייאשתי ואשבע שלא נתייאשתי ואין עדין בדבר במה יתברר שנתייאש. תשובה אם הבעלים מרדפין אחר הכלים שנאבדו לו ודאי לא נתייאשו וזה שקנאם צריך להחזירם ואם אמר בעל הכלים דברים שניכר מהן שנתייאש אין לו לחזור על הקונה לתבעו ואם אינו ניכר או נודע מדבריו שנתייאש ואינו מרדף אחריהם ואומר לא נתייאשתי והקונה אומר נתייאשת אין סומכין לא על דברי זה ולא על דברי זה ואין כאן שבועה אלא בית דין אומדין ופוסקין את הדבר אם ראוי ליאוש אם לא ואם רואין הדבר שראוי ליאוש מעמידין ביד הקונה ואם רוא��ן הדבר שאין ראוי ליאוש מוציאין מהלוקח לפיכך אם נתברר הדבר שבעל הכלים היה מרדף אחריהן לא הוי יאוש וחייב הקונה להחזירן אף על פי שלקחן בפחות הרבה משוויים וכן אם הציל בלא כלום חייב להחזירם בחנם והלוקח מן הלסטין אם בא לצאת ידי שמים מחזיר לבעלים הראשונים ואם נתכוין לקדם הבעלים וליקח בזול הרי הדבר מסור ללב ומן השמים נפרעין ממנו. ומה שכתבתי שיש מנהג במקומכם שהקונה מהלסטין וגנבים מחזיר לבעלים ונוטל מה שהוציא אם בודאי כך הוא חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגם דאמרינן מנלן דמנהגא מילתא היא שנאמר אל תסיג גבול רעך אשר נבלו ראשונים וכ\"ש בדבר שיש בו תקנה גדולה והסרת מריבה לפיכך עשו כמנהגכם ולא תשנו ושלום:" + ], + [ + "אסור לקנות שום דבר מהגזלן ואסור להחזיר ידו ולסעדו בשום דבר מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה: והלוקח ממנו מטלטלין לפני יאוש דינו כלוקח מהגנב שאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים והוא יתבע לגזלן ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת חשוק שנוטל דמיה מן הנגזל ומחזיר לו הגזילה והנגזל חור ותובע מן הגזלן: ואם נתייאשו הבעלים קודם שלקח קנה. לדעת הרמב\"ם קנה גוף גזילה ומחזיר דמיה לבעלים ולדעת ר\"י אין מחזיר כלום: כתב הרמב\"ם אסור ליהנות מדבר הגזול אפילו אחר יאוש והוא שיודע בודאי שדבר זה גזול כיצד ידע בודאי שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה ידע בודאי שבית זה גזול אסור ליכנס בו וכל כיוצא בזה: מי שהוחזק גזלן אסור ליהנות ממנו דכל מה שיש לו הוא בחזקת גזילה ואם יש לו דבר שידוע לנו שאינו גזול מותר ליהנות ממנו אף על פי שהוא מועט ממונו עד שידע בודאי שהוא גזול ור\"ח ז\"ל פסק עד שיהא רוב ממונו שאינו גזול וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה וכ\"כ הרמב\"ם: נטלו לו מוכסין חמור או כסות ונתנו לו חמור או כסות אחר הרי זה שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן והרי הוא ממונו כאילו מכרו לו וכתב הרמב\"ם ואם ת\"ח ותיק הוא ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים: בד\"א שהמוכס הוא כגזלן במוכס העומד מאליו או אפילו מטעם המלך ואין לו קצבה ולוקח מכל אדם מה שירצה אבל אם פסק המלך ליקח קצבה ידועה מכל אדם והעמיד מוכס לגבות דבר זה אם ידוע שזה המוכס נאמן ואינו מוסיף ליקח יותר מחוק המלך אינו כגזלן דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא שאסור לאדם לעבור על המכס וכל המבריח עצמו מן המכס הוא גזלן לפי שגוזל מנת המלך בין שהוא מלך עובד כו\"ם בין שהוא מלך ישראל וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך מהבריח עצמו ממנו הרי גוזל ישראל שקנהו: מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ובנה מהם גשר או הרס בתים ובנה מהן חומה או דרך מותר ליהנות מהם לפי שזהו חוק המלך ואפילו שצוה לעבדיו לכרות מכל אחר ואחד דבר ידוע והלכו הם וכרתו הכל מאחד מותר וכן המס שיש לו לגבות מבעלי השדות אפילו הכניסו כולם תבואתם ולא נשאר שם רק אחד וגבה ממנו בשביל כולם אינו לפי שאין עליו לטרוח לגבות מעט מעט מכל אחד ואחד וזה שנטלו ממנו יגבה מכל בעלי השדות מכל אחד חלקו בד\"א בבעלי השדות אבל האריס אין להם למשכנו בשביל בעלי השדות: וכן רשות ביד גבאי המלך למשכן א' בשביל כל המס בד\"א בתוך שנתו שהמס למלך אבל עברה שנתו והגבאי פרע כבר המס למלך אין לו כח למשכן אחד בשביל חבירו: גבאי המלך שמוכרין שדות בשבל המס שעליהם אינו גזל ומותר ליקח מהן אבל המס שעל ראש האדם אינו מוטל [אלא] על האדם עצמו לפיכך אם מכרו שדהו בשבל מס הראש ה\"ז גזל ואין לקנות מהם: ואם צוה המלך שכל מי שלא ��תן המס הקצוב לו שתהיה השדה למי שיפרע המס וברח בעל השדה ובא אחר ופרעו ואכל פירותיה אין זה גזל אלא אוכל פירותיה עד שיחזרו הבעלים: וכן אם צוה שכל מי שלא יתן מס שישתעבד בו כל מי שיתננו בשבילו ופרע אחד בשבילו מותר לו להשתעבד בו ובלבד שלא יעבוד בו עבודת עבד שדין המלך דין בכל מה שיגזור בכל מלכותו: בד\"א בדבר כללי שגוזר על כל בני מלכותו כגון שמטיל מס דבר קצוב בכל שנה ושנה או על איש ואיש או שגזר כל מי שיעבור על דבר פלוני שיהיו נכסיו למלך וכיוצא בזה או שכעס על אחד ולקח חצירו או שדהו אינו גזל ומותר ליקחנה ממנו שכן חוק המלך ליקח ממון המורד בו אבל שר שלקח חצירו או שדהו של אחד שלא מדין חוק המלכות הרי זה אסור ליקח ממנו והרמ\"ה רצה לומר אפי' הוא מטיל על כל בני המדינה אם דבר חדש הוא שמוסיף על קצבתו שהורגלו ליתן בכל שנה ושנה שלא מדין לאו דינא הוא וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה וכתב הרמב\"ם בד\"א במלך שטבעו יוצא באותן הארצות והסכימו עליו שהוא אדוניהם והם עוברים לו אבל אם אין טבעו יוצא הרי הוא כבעל זרוע לכל דבר הוא ועבדיו:" + ], + [ + "כתב הרמב\"ם דברים רבים אמרו חכמים שיש בהן משום גזל והעובר עליהן פסול מדרבנן כגון מפריחי יונים ומשחקי בקוביא. מפריחי יונים כגון שמשלח בישוב יונה זכה להביא נקבה עמו או משלח נקבה שתביא זכר עמה ונמצא שגוזל מאחרים ולא ביונים בלבד אלא הוא הדין בכל מיני בהמה בישוב אסור לעשות כן: וכן אסרו לצוד יונים בישוב דשל אחרים הן: ואין פורסין רשתות ליונים אא\"כ הרחיק לתוך המדבר ארבע מילין ובמקום כרמים אפילו הרחיק מאה מילין לא יפרוש לפי שהולכין למרחוק על ידי הכרמים וכן אם יש שובכין אפילו הם שלו או של עכו\"ם לא יפרוש אפילו ברחוק מאת מיל לפי הולכין למרחוק על ידי שובכין: ומרחיקין השובכין מן העיר נ' אמה: ולא יעשנו בתוך שלו אלא אם כן מרחיק נ' אמה לכל רוח ולמעלה בדין הרחקת נזקין ביארתי דבר זה: משחקי בקוביא כגון אלו שמשחקין בעצים או בצרור או בעצמות וכיוצא בזה או אלו שמריצין בהמות וכל הקלה במרוצה והנוצח חבירו שיקח כך וכך וכל כיוצא בזה גזל מדבריהם הוא ואסור: והרמב\"ם כתב המשחק עם העכו\"ם בקוביא אין בו משום גזל אבל יש בו משום שעוסק בדברים בטלים שאין ראוי לאדם לעסוק כל ימיו אלא בדבר חכמה ובישוב של עולם ויראה שפוסל משחק בקוביא משום גזל אפילו שיש לו מלאכה אחרת ועל כן מחלק בין משחק בקוביא עם עכו\"ם או עם ישראל: ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל פוסק שאינו פסול אלא אם כן אין לו אומנות אחרת ואותו פסול אפילו משחק עם העכו\"ם: הפורש מצודה וצד חיה או עוף או דגים אם יש למצודה בית קיבול שעשויה בכלי או קונה לו כליו והנוטל ממנה הרי הוא כגזלן גמור ומוציאין מידו ואם אינה עשויה ככלי אין עד הנוטל ממנה דין גזלן דאורייתא ואין מוציאין מידו אבל גזלן מדרבנן הוא: ועני המשיר פירות של שכחה מן האילן ונפל לארץ אם באו ליד העני קודם הגעתם לארץ ובא אחר ונטלן הרי זה גזל גמור ומוציאין מידו ואם לא הגיעו לידו קודם שהגיעו לארץ אין בהם גזל ואין מוציאין מידו ואסור מדרבנן: כתב הרמב\"ם הדבורים אינם ברשותו ואע\"פ כן יש להם קנין מדבריהם והגוזל נחיל של דבורים או שמנען מבעליו הרי זה גזל מדבריהם: לפיכך מי שיצא נחיל של דבורים שלו מרשותו לרשות חבירו יכול בעל הנחיל ליכנס בתוך שדה של חבירו ליקח נחילו ואם הזיק משלם הנזק אבל אם ישבו על ענף אילן של חבירו לא יקצצנו על מנת ליתן לו הדמים ולמעלה כתבתי שהרשות בידו לקצצו על מנת ליתן דמיו ואשה או קטן נאמנין לומר מכאן יצא נחיל זה והוא שיהו הבעלים מרדפין אחריהם וגם משיחין לפי תומן:" + ], + [ + "קרקע אין דינה כמטלטלי שאם נתייאשו מהם הבעלים ואח\"כ קנאם הלוקח שקנאם ביאוש ושינוי רשות אבל קרקע אינה נגזלת: אפילו נתייאשו הבעלים קודם שמכרה הגזלן לעולם ברשות בעליה עומדת ונוטלה מיד הלוקח בלא דמים והלוקח יטול דמיו מהגזלן שמכרה לו ואפי' נמכרה אלף פעמים זה לזה וזה לאחר לעולם הנגזל נוטלה מיד שמוצאה בידו בלא דמים וכל לוקח נוטל דמיו ממי שמכרה לו עד הלוקח הלוקחה מהגזלן שנוטל דמיו מהגזלן: לפיכך אם אירע בה קלקול כגון ששטפה נהר הפסד הבא מאליו אין אחריות ההפסד על הגזלן שבחזקת בעליה עומדת ואומר הרי שלך לפניך בד\"א בהפסד שבא מאליו אבל אם הפסידה הגזלן כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות או שקצץ האילנות או הרס הבניינים חייב להעמיד בהית או שדה כמו שהיה בשעת הגזילה או ישלם לו דמיו: גזלוה מהגזלן או שנטלוה המלך ממנו אם מכת מדינה היא שגזלו ג\"כ שדות אחרות וכן המלך לקח שדות משל אחרים אומר לו הרי שלך לפניך ואם לא אירע כן לאחרים חייב להעמיד לו שדהו ברשותו: אנסו המלך לגזלן שיראה לו כל שדותיו והראה לו גם את זאת ונטלה המלך חייב להעמיד לו שדהו: וכשם שהקרקע הנגזלת היא באחריות הנגזל לחובתו שאם תתקלקל אומר לו הרי שלך לפניך כך היא לטובתו באחריותו שאע\"פ שאם גזל מטלטלין ונשתמש בהן אפ\"ה א\"צ לשלם לו מה שנהנה אלא כשעת הגזילה: גזל קרקע ונשתמש בה ואכל פירותיה צריך לשלם מה שנהנה ממנה: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה על ראובן שתבע לשמעון גזלת כרמי ואכלת את הפירות ימים רבים ועוד הפסדת עיקר הכרם שלא עבדתו כראוי ושמעון כופר הכל אם אין לראובן עדים ישבע לו שמעון ויפטר ואם יש לו עדים ישלם לו ענבים של אותן השנים כפי שישבע שמון ששוו בשעת הבציר והפסד קרקע לא ישלם דקרקע אינה נגזלת ואומרים לו הרי שלך לפניך: עוד לשון א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובות ג' עבירות הן בענין גזילת קרקע הראשונה במחשבה שחמד (ס\"א שהתאוה) ממון חבירו בלבו והשנית בדבור שדבר אילו היה אותו ממון של זה שלו והשלישית זה שמוציא מחשבתו לפועל והולך וגוזל ממון חבירו: מטלטלין משטלטלן מרשות הבעלים ומביאן לרשותו נגמר הגזל אבל מקרקעי נתמעטה מדין גזל לפיכך אם גזל שדה ולא הרשה ולא זרעה או בית ולא נשתמש בו אין כאן לא תגזול דברשות בעלים הן עומדין אע\"פ שמנעו הבעלים מהשתמש בהן גרמא בניזקין הוא ואינו חייב לשלם אבל אם אכל פירות השדה עובר משום לא תגזול וכן אם נשתמש בביתו ולא העלה שכר לבעליו עובר משום לא תגזול:" + ], + [ + "כשבא הנגזל ליפרע מן הגזלן מה שהפסיד לו בקרקע או הפירות שאכל אינו גובה אלא מבני חרי דהוי ליה כמלוה על פה בד\"א בשלא עמד בדין אבל אם עמד בדין ונתחייב לו לשלם ההפסד והפירות ואח\"כ מכר גובה מנכסים משועבדים אבל אם לא עמד בדין על שניהם אפי' עמד על אחד מהן אינו מועיל לו לשני להיותו טורף ממשעבדי וכן נמי אם גזלוה מהגזלן מחמתו שחייב להעמיד לו שדהו אם עמד בדין ואח\"כ מכר גובה הנגזל ממה שמכר: גזל והשביחה והנגזל בא לטרפה שמין לו השבח וידו על התחתונה אם חשבה יותר מההוצאה אינו נוטל מהנגזל אלא ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה כשיעור שבח:" + ], + [ + "מכר הגזלן את הקרקע ולא ידע הלוקח שהיא גזולה והשביחה כשבא הנגזל לטרפה טורף אותה מיד הלוקח כמו שהיא עם שבחה ואינו נותן לו כלום בין אם השביחה הוא בהוצאתו בין בשבחא דממילא והוא חוזר על הגזלן ליטול דמיו הקרן והשבח כיצד אם הוציא והשביחה והשבח יותר מההוצאה נוטל כל ההוצאה מהנגזל ומותר השבח עם הקרן נוטל מהגזלן קרקן מנכסים משועבדים אפי' אם לא כתב לו אחריות ושבח נוטל מבני חרי ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מהנגזל ואם הוא שבחא דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון נוטלו הנגזל ואינו נותן ללוקח כלום והוא חוזר ונוטלו מן הגזלן ואם ידע הלוקח שהוא גזולה ולקחה כשבא הנגזל לטרפה טורפה עם שבחה ואינו נותן ללוקח כלום והלוקח יחזור ויטול מהגזלן רק קרנא ולא שבחא דכיון דידע דגזולה היתה לא נתן לו הדמים בשבילה בתורת מקח אלא בתורת הלואה ואם היה נוטל יותר ממה שנתן לו היה מיחזי כרבית ורב אלפס כתב דוקא בשבח דאתי ממילא אבל בשבח הבא ע\"י הוצאה אינו מפסיד אלא השבח היתר על ההוצאה אבל הוצאתו נוטל מהנגזל ור\"י פירש דאפילו שבח על ידי הוצאה אין לו כלום כיון שידע שגזולה היא ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב הרמ\"ה הני מילי דלא קיבל עליה אחריות השבח בפירוש אי נמי קבל עליה ולא קנו מיניה ולית ליה למוכר קרקע אבל קבע עליה אחריות השבח וקנו מיניה אי אית ליה קרקע משתעבד ליה לא שנא קביל עליה אחריות דעיקר זבינא לא שנא לא קביל עליה ואי לא קביל עליה אחריות דשבח בפירוש אע\"ג דקביל עליה אחריות דזבינא סתמא מאי דקביל עליה קביל ושאר דלא קביל עליה לא קביל דכיון דידע שאינו שלו אפילו זבינא ליומיה אין כאן ולא נתכוין לעולם לשם מכר אלא לאכול הפירות והמעות פקדון ומיחזי כרבית ולכך אינו נוטל שבח אפי' קביל עליה אחריות ע\"כ: ואם יטעון המוכר שהלוקח ידע שהיתה גזולה ואין לו ליטול שבח והלוקח טען שלא ידע כתב הרמ\"ה שעל המוכר להביא ראיה ופירות שאכל הלוקח בעוד שהיתה בידו צריך לשלם אותם לנגזל ודינו בהן עם הגזלן כדינו של שבח שאם לא ידע שהיתה גזולה גובה אותה מן הגזלן מנכסים בני חרי ואם ידע שגזולה אינו גובה (מהם) כלום:" + ], + [ + "הגוזל שדה ומכרה או נתנה לאחר שאין מעשיו כלום ואח\"כ קנאה הגזלן מן הנגזל ונתקיים המכר או המתנה שעשה ולא אמרינן שקנה כחו של נגזל וכמו שהנגזל יכול להוציאה מהלוקח כך יכול להוציאה גם הוא ויתן לו מעותיו שלא כיון בלקיחתו אלא לעמוד בנאמנותו שתשאר ביד הלוקח או ביד מקבל המתנה לפיכך אם לא קנאה עד שתבעו הלוקח בדין שמכר לו שדה שאינו שלו ונתחייב לו לשלם והתחילו ב\"ד להכריז על נכסיו לשלם ללוקח ואח\"כ קנאה מהנגזל אז לא אמרינן שקנאה כדי להעמיד בהימנותיה שהרי אינו חושש לעמוד בנאמנותו ויכול הוא בעצמו להוציאה מיד הלוקח ולתת לו מעותיו: וכן אם אחר שמכרה הגזלן לראשון מכרה עוד ג\"כ לאחר או נתנה לו במתנה או הורישה לאחד מבניו ואח\"כ קנאה מהנגזל אין כאן הוכחה לקיים המקח הראשון אלא לקיימה ביד השני לקחה והשני מוציא מיד הראשון והגזלן מחזיר לו מעותיו ומלשון הרמב\"ם יראה ה\"ה נמי אם קנאה מהנגזל קודם שמכרה או נתנה לאחר ואחר שקנאה מכרה ונתנה לאחר דאמרינן נמי שלא כיון לקיימה ביד הראשון ואין נראה דמיד כשקנאה נתקיימה ביד הלוקח ואינו יכול למכרה עוד לאחר: כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ראיתי מפרשים דה\"ה נמי כל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של שדה זו כגון שסמוכה למיצר שלו או שהיא עדית וכיוצא בזה דכל דאפ��ר לתלות בדבר אחר יד לוקח על התחתונה דלא אמרינן לאוקמה קמי לוקח בעי אלא כשטרחו והשתדלותו אחריה מוכיח שמכוין להעמיד בפניו ולא מסתבר לי דאי איכא מידי אחרינא דמוכח דלאו לאוקמה קמי לוקח בעי תלמודא הוה מפרש ליה כי היכי דמפרש בזבנה אורתה ויהבה במתנה אלא בסברא כל דהו לא אמרינן הכי אלא היכא דמוכח בפירוש כמו באורתה וזבנה ויהבה במתנה ע\"כ: נפלה לפניו בירושה מהנגזל אחר שמכרה או נתנה לאחר אין כאן הוכחה לקיים המכר והמתנה שהרי לא טרח אחריה דממילא נפלה לו ויכול להוציאה מיד הלוקח גבאה הגזלן מהנגזל בחובו אם היה לנגזל קרקע אחר שהיה יכול לגבות חובו ממנה ולא רצה אלא זאת ודאי נתכוין להעמידה ביד הלוקח או מקבל מתנה ואם אין לנגזל קרקע אחרת לגבות חובו ממנה אין כאן הוכחה לקיים המכר והמתנה ואם נתנה הנגזל לגזלן במתנה פליגי בה רב אחא ורבינא אי חשיב כאילו קנאה ממנו או לא וכתב הרמ\"ה דלוקח מוחזק ודאי ומוכר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דלא מפקינן מן גזלן ועל הלוקח להביא ראיה שנתכוין להעמידה בידו: גזלן שמביא עדים שלקח שדה מהנגזל כתבתי למעלה בסימן קנ\"א ועכו\"ם שאנס קרקע מישראל ומכרה לישראל אחר כתבתי למעלה בסי' רל\"ו:" + ], + [ + "היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעו אינו יכול לומר נטיעותי אני נוטל: ואם בעל השדה אומר לו עקור נטיעותיך ולך יש אומרים אם היא שדה העשויה ליטע (פירוש שיותר טובה ליטע מלזרעה) אין שומעין לו ואם לאו שומעין לו ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב שאפילו אם היא עשויה ליטע שומעין לו וכן כתב הרמ\"ה ולא עוד אלא דמחייבינן לבעל אילנות למיגר אגורי לאפוקינהו מארעיה דהאיך ע\"כ: אמר בע\"ה שחפץ בנטיעות או אפילו אמר שאינו חפץ בהן ואח\"כ עשה מעשה דמוכח שחפץ בהן כגון שגדר סביבם וכיוצא בזה והיא שדה העשויה ליטע שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה ליטענה וכך נותן לו ואם אינה עשויה ליטע ידו על התחתונה שאם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אין נותן לו אלא ההוצאה כשיעור שבח והרמ\"ה ז\"ל כתב שאפי' בשדה שאינ' עשויה ליטע אי גלי דעתי' דניחא ליה בהו שמין ליה וידו על העליונה ואי לא גלי דעתיה דניחא ליה בהו איכא לפלוני אם היא שדה עשויה ליטע שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטענה ואם אינה עשויה ליטע ידו על התחתונה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: והיורד לשדה חבירו ברשות אפי' בשדה שאינה עשויה ליטע כתב הרמב\"ם דידו על העליונה: ובעל בנכסי אשתו כיורד ברשות דמי: הבונה חורבתו של חבירו שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה: אמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו: ואם אמר בעל החורבה טול עציך ואבניך וצא שדרו ממתיבתא דשומעין לו אבל אי שביק ליה בעל הבנין ואזל ליה וחזינא לבעל החורבה דגדר ליה ומנטר ליה ודאי ניחא ליה ומיחייב בדמי בנין עד גמירא וידו על העליונה והראב\"ד כתב שאין שומעין לו דכל חורבה עומדת ליבנות וזה מזיק הוא [ואין שומעין לו] וזה ישב בתוכה עד שישלם לו יציאותיו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב מסתברא טעמיה היכא שלא היה משתמש בחורבתו ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קיפוח פרנסתו דאז ודאי תואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין ואין שומעין לו הא לאו הכי שומעין לו ע\"כ: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן היו לו בתים והלך מעירו ובא שמעון ודר בהם וראה שהיה הבית רעוע ונטוי ליפול ובנה בו והחזיקו והצילו מסכנת נפילה וסיידו וכיידו וכשבא ראובן הוציא לשמעון מביתו כי אמר שבתחלה נכנס שלא ברשות אם חייב ליתן לשמעון השבח כי אילו לא בנאו היה נופל או אם אין לו אלא הוצאה. תשובה כיון שהיה רעוע וקרוב ליפול אין ראובן יכול להוציאו עד שיתןלו כל יציאותיו שהוציא להחזיק הבית ולהצילו מנפילה אבל מה שבנה שלא היה צורך לבנות כגון שבנה חדרים וסייד וכייד זה עשה להנאת עצמו ואין ראובן חייב לפרעם לו אלא אומר לו טול עציך ואבניך ושומא זו תהיה על פי בנאין שיראו מה שהיה צריך שמעון מחמת נפילה להוציא וישומו אותו וכשראובן נותן לשמעון זה אז יצא שמעון מבית ראובן. עוד שאל השואל ילמדנו רבינו למה לא נחשוב בנין המועיל אע\"פ שאינו סכנה ועוד כי הסיד הוא היה בבתים ומקודם לכן ומבפנים לסיד היה הכותל מעופש ורעוע והוצרך שמעון להרוס הסיד כדי לתקן הקיר ותקנו כמו שהיה קודם לכן ותקן שערים וחלונות וגגות הדולפין ומנעולים. תשובה כל בנין שאינו סכנה שהבית היה יכול להתקיים ולעמוד ולהשמר מנפילת קלקול למה נחייב לבעל הבית לפרוע יכול לומר איני רוצה להוציא מעותי בו כיון שהבית היה יכו להתקיים בלי אותו בנין אם בנית להנאתך טול עציך ואבניך: כתב הרמב\"ם החצרות הרי הן ראויות לבנין ולהוסיף בהן בתים ועליות לפיכך הורו הגאונים שהבונה בחצר חבירו שלא מדעתו ה\"ז כנוטע שדה העשויה ליטע ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו והוא שיבנה בנין הראוי לאותו חצר כמנהג אותו המקום: כל מה ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה או על התחתונה אינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ואם יאמר יבואו הבנאין וישומו ההוצאה והרי היר גלויה לעינים וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים בפחות שבשערים שומעין לו ויטול בלא שבועה וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו על העליונה א\"צ שבועה: כל ששמין לו נוטל כשטוען בעל השדה נתתי והיורד אומר לא נטלתי היורד נאמן ונשבע שלא נטל כלום ונוטל שהרי אומר לבעל השדה והרי עדיין לא שמו לך ולא ידעת כמה היית חייב ליתן ואיך נתת אבל אם שמו לו והוא אומר נתתי אע\"פ שעדיין לא נשבע היורד בעל השדה נאמן וישבע שבועת היסת שנתן ויפטר שהקרקע בחזקת בעליהן ע\"כ:" + ], + [ + "המסיג גבול רעהו והכניס מתחום רעהו לתוך תחומו אפילו מלוא אצבע אם בחזקה הרי זה גזלן ואם בסתר הרי הוא גנב ואם בא\"י עובר בלאו דלא תסיג גבל רעך:" + ], + [ + "מי שהיה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו ונטלה ונתן להם מן הצד הדרך שנתן להם הוא שלהם וגם הדרך הראשון היא שלהם ואינו יכול למנוע מהם אפילו נתן להם דרך טובה וישרה:" + ], + [ + "הלכות נזיקין", + "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה כיון שמזיקו בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם ובלבד שלא יהא אנוס כגון אם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק אבל אם נפל ברוח מצויה והזיק חייב דלאו אנוס הוא כתב הרמב\"ם היה עולה בסולם ונשמטה השליבה מתחתיו ונפל והזיק אם לא היתה חזקה ומהודקת חייב ואם היתה חזקה ומהודקת והתליעה פטור שזו מכה בידי שמים היא וכל כיוצא בזה והראב\"ד השיג עליו ואומר דאין זה אונס ליפטר טפי מרוח [שאינה] מצויה: ואפילו לגרום נזק לממון חבירו אסור אלא יש צד גורם שחייב לשלם ויש צד גורם שפטור כאשר יתבאר בע\"ה: ואפילו בראייתו אם יש בו היזק לחברו אסור לו להסתכל בו דאמר רב יהודה אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה ש��יא עומדת בקמותיה: כל מקום שמזיק חייב לשלם בין ברשות הרבים בין ברשות הניזק ואפי' ברשות המזיק אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשות והזיקו ל\"ש בגופו ול\"ש בממונו חייב לשלם דנהי דיש לו רשות להוציאו אין לו רשות להזיקו ומיהו דוקא במזיקו במזיד אבל אם בשוגג הזיק בו פטור בע\"ה: ואם בע\"ה הוזק בנכנס אפילו בשוגג חייב בנכנס כיון שנכנס שלא ברשות וכתב הרמ\"ה דוקא שלא ידע בע\"ה שנכנס בו אבל ראהו שנכנס והוזק בו פטור דאיהו דאזיק אנפשיה אע\"פ שנכנס שלא ברשותו: היו שניהם ברשות כגון שנתן בעל החצר לשניהם רשות ליכנס או שהיו שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה בין בגופם בין בממונם אם לא ידעו זה בזה שלא ראו זה את זה פטורין ראו זה את זה אע\"פ שלא כיונו חייבים לפיכך שנים שהיו רצים בר\"ה או שהיו מהלכים שניהם והוזקו זה בזה פטורים: הזיקו זה את זה חייבין: היה אחד רץ ואחד מהלך והוזק מהלך ברץ חייב מפני שרץ שלא ברשות בד\"א בחול אבל בע\"ש בין השמשות פטור מפני שרץ ברשות כתב הרמ\"ה ז\"ל אם שניהם רצין אפילו הזיקו זה את זה פטורין והא דאמרי' דהזיקו זה את זה חייבין היינו דוקא שהמזיק עשה מעשה שהוזק זה והניזק לא עשה כלום אבל גבי שנים רצין דהתרווייהו עבדי מעשה [והזיקו זה את זה הוי כאילו] הוזקו זה בזה פטורין: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל חתן היוצא מחופתו ומיודעיו הלכו עמו ורכבו בסוסים כנהג הבחורים ועבר החתן לפניהם בא אחריו אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליו והכהו ובא לו לחתן הפסד ש' זהובים בסיבה זו שהפרד היה של עכו\"ם וטוען המזיק כיון שהיה בר\"ה שיש רשות לכל אדם לילך בו שאינו חייב לשלם למאי מדמינן ליה מאחר שהכהו בסוסו הוי כמו חציו או לרגל מדמינן ליה מאחר שנעשה בשליכת האוכף או נאמר כיון שכוחו מעורב בו שרגלו של הרוכב הולך בשליבת האוכף כאילו עשאו הוא בעצמו אפילו אם היה אנוס כיון שתחילתו בפשיעה חייב. תשובה מה שטוען שהוא פטור כיון שהוא בר\"ה והיה לו לניזק לשמור עצמו לאו טענה היא שאין לו לרוץ בר\"ה ואפילו ברגליו שיכול לעמוד כשירצה כ\"ש הרוכב סוס שאין לו לרוץ במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל להעמיד הסוס כשירצה ונמצא שפושע בו ומזיק בגופו הוא כיון שרוכב על הבהמה ומזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה וחייב לשלם כל מה שישומו בית דין שנפחת דמי הפרד בשביל הכאה זו אבל אם הפרד של עכו\"ם וצריך הניזק לשלם לעכו\"ם יותר ממה שנפחתו דמי הפרד אין המזיק חייב לפרוע לו אם העו\"ם מעביר עליו הדרך בשביל זה אין לחייב לזה כיון שלא כיון:\n" + ], + [ + "שנים שמהלכין בר\"ה זה בחביתו וזה בקורתו ופגעו זה בזה ונשברה החבית בקורה פטור לפי שהיו שניהן ברשות ודוקא שסייע בעל החבית בשבירתה שדרך הילוכו הטיח חביתו בקורה אבל אם עמד בעל החבית ובעל הקורה בא בקורתו ושברה חייב היה בעל קורה ראשון ובעל הבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה לנוח מכובד משאו חייב אפילו אין הקורה ממלאה את כל הדרך ואם הזהיר לבעל החבית ואמר לו עמוד פטור ואם עמד לתקן משאו אף על פי שלא הזהירו פטור דטרוד היה ולא היה יכול להזהירו היה בעל החבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל חבית לנוח פטור ואם הזהיר לבעל הקורה שיעמוד חייב אע\"פ ששינה בעל החבית ועמד לנוח ואם עמד לתקן משאו חייב בעל הקורה אע\"פ שלא הזהירו: כתב הרמב\"ם מי שמילא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן אפילו הכניסן ברשות אם לא קבל עליו לשמרן ה\"ז נכנס ויוצא כ��רכו וכל מה ששובר בכניסתו וביציאתו פטור עליהן ואם שברם בכוונה אפילו שהכניס שלא ברשות חייב וכן כל כיוצא בזה ע\"כ ותימה הוא כיון שהכניס ברשות איך יפטר על מה שמשבר בכניסתו וביציאתו וכן השיג עליו הראב\"ד וכתב אפשר דדין זה שלא נתן לו רשות למלאות אבל נתן לו רשות למלאות חייב:" + ], + [ + "כתב הרמב\"ם האומר לחבירו קרע כסותי ושבור כדי והלך זה וקרעו ושברו ה\"ז חייב לשלם אע\"פ שהרשהו אלא א\"כ שאמר לו קרע כסותי והפטר בד\"א שחייב בשלא אמר לו קרע ותהיה פטור כשבא לידו בתורת שמירה או בתורת שאלה ופקדון אבל אמר לו קח כלי זה ושברו בגדי זה וקרעו וזה הלך ועשה כן פטור: אבל אמר לו קח כלי של פלוני ושברו אפילו א\"ל ע\"מ שתפטר ה\"ז חייב ואע\"פ שהמשבר בידיו חייב מ\"מ האומר לו שישברו שותפו הוא בענין ורשע שהכשיל עור וחיזק ידי עוברי עבירה ע\"כ: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אפילו לא אמר לו בפירוש ע\"מ לפטור אלא הניזק א\"ל שבור כדי ושאל אותו המזיק אתה אומר ע\"מ שאהיה פטור והשיב הניזק לא ואפי' אם נראה קצת בניחותא שמשמע שאינו נותן לו רשות ע\"מ ליפטר אפ\"ה יש לנו לומר דבתמיה קאמר לא פשיטא היאך לא הייתי אומר לך ע\"מ ליפטר אלא ודאי ע\"מ ליפטר אמרתי לך ולכן פטור ובשל חבירו כיוצא בזה חייב: רודף שהי' רודף אחר חבירו להרגו או אחר אחת מן העריות לאנסה בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות ב\"ד או אחרי הזכר לרבעו ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי הוא חייב מיתה ולכך פטור מהתשלומין ואם הנרדף שבר כלים של רודף פטור שלא יהא חמור ממונו מגופו ואם היו של אדם אחר חייב שהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם: ואחר שרדף אחר הרודף להציל את הנרדף ושבר כלים בין של רודף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא משום תקנה כדי שלא ימנע מלהציל הנרדף: כתב הרמב\"ם ספינה שטבעה מכובד משאה ועמד אחד מהם והקיל ממשאה והשליך לים פטור שהמשא שבתוכה היא רודפת להרגם ומצוה רבה עשה המשליכו והושיען ע\"כ והראב\"ד השיג עליו וכתב שאין זה רודף כלל דלא דמי לההוא מעשה דפרק הגוזל: ודין זה שהטיל לים אע\"פ שהפיל משל איש אחד מחשב על כולם כפי משאם: " + ], + [ + "כתב הרמב\"ם חמשה שישבו על ספסל אחד ולא נשבר ובא אחד וישב עליו ונשבר אע\"פ שהיה ראוי לישבר בהן קודם שישב אצלם הואיל וקירב שבירתו האחרון חייב שהם יאמרו אילו לא נסמכת עליו היינו עומדין קודם שישבר ואם ישבו כולם כאחד ונשבר כולם חייבין ע\"כ: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שסתם בני אדם היושבים על הספסל ונשבר תחתיהן פטורין ל\"ש ישבו כאחד ול\"ש בזה אחר זה דסתם ספסל עשוי לכך לישב עליו ואין בעליו מקפיד עליו והוה ליה כשואל הבהמה ומתה מחמת מלאכה אבל אם היושבין עליו גדולים ושמנים שאין סתם ספסל ראויה לסבלן וישבו כולם כאחד כולם חייבין ואם ישבו זה אחר זה אם לא היה נשבר אלמלא ישיבת האחרון אז הוא לבדו חייב ואם היה נשבר מיד אף עם לא ישב זה עליו אז הוא פטור ואם הענין כך שבזולתו היה מתקיים שעה וע\"י שישב עליו נשבר מיד אם בשישב עליו נשען עליהם ומנען מלעמוד הוא לבדו חייב ואם לאו כולם חייבין:" + ], + [ + "הקוצץ נטיעותיו אע\"פ שאינו רשאי (פטור) אחרים שקצצו חייבין: ואם האילן ראוי ליקצץ כגון שהוא מזיק את הרבים וקדם זה וקצצו או שיש לו שור העומד ליהרג כגון שמזיק את הבריות וקדם אחר והרגו שלא מדעת בעלים חייב לשלם כפי מה שיראו הדיינים משום שהפקיעו מלקיים המצוה: ואם יטעון אתה אמרת לי לקצוץ את האילן או להרוג את השור נאמן ופטור כיון שעומדין ליקצץ וליהרג אבל שאר כל מזיק הטוען אתה הרשיתני אינו נאמן וכיוצא בזה: השוחט חיה ועוף ובא אחר וכסה שלא מדעת השוחט חייב ליתן לו י' זהובים שמנעו מלעשות מצוה: והדין כן בכל מצות עשה שהוא עליו לעשות וקדם אחר ועשאה ומנע את זה מלעשות חייב ליתן לזה י' זהובים:" + ], + [ + "כשם שחייב על נזקי שאר ממון חבירו כך חייב על נזקי בהמתו לפיכך אם הניח נחלת על לב שור חבירו ונשרף או שדחפו לים חייב כאילו עשה כן לבגד חבירו: אבל אם הניח נחלת על עבד חברו ונשרף פטור שהיה לו לסלקה ולקמן בנזקי האש יתבאר שאינו חייב בהנחת נחלת על לב שור אלא בכפות ובעבד פטור אפילו בכה\"ג אבל אם אינו כפות בשור נמי פטור ומ\"מ כשדוחף השור לים וכיוצא בזה חייב לשלם: שור שעלה ע\"ג שור חבירו להרגו בין אם הוא תם או מועד ובא בעל שור התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל העליון ומת פטור דחף לעליון ונפל ומת אם היה יכול לשמטו חייב לא היה יכול לשמטו פטור: כתב הרמב\"ם שנים שהמיתו בהמה או שברו כלי כאחד משלשין ביניהן: ה' שהניחו ה' חבילות עליה ולא מתה ובא אחרון והניח חבילתו עליה ומתה אם היתה מהלכת באותן חבילות ומשהניח זה חבילתו עמדה ולא יכלה לילך האחרון חייב ואם מתחילה לא יכלה לילך האחרון פטור אם אין ידוע כולם משלמין בשוה: היתה בהמת חבירו במים וכבש עליה שלא תעלה ומתה במים או שהיתה בהמה ואחזה שלא יכלה לצאת עד שמתה חייב ודוקא שאחזה בידו אבל סגר עליה הדלת שלא תצא נראה שפטור מדיני אדם:" + ], + [ + "אדם המזיק הוא אחד מאבות נזיקין ונזק העושה בידו או בגופו הוא האב והנזק שאינו עושה בגופו הוא תולדתו כגון זרק אבן או ירה חץ או פטר מים על חבירו או על כליו והזיקו או שרק והזיקו בזריקת הרוק קודם שנח אבל אם הזיק אחר שנח הו\"ל תולדות בור כאשר יתבאר בנזקי הבור: הכה בפטיש ויצא מתחת ידו ניצוץ והזיק חייב: הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל וסתר ושבר את האבנים או הזיק חייב היה מכה בצד זה ונפל בצד אחר פטור ואם מחמת ההכאה חייב: החוצב שחצב אבן ונתנו לסתת והזיק בו הסתת חייב מסרו הסתת לחמר החמר חייב מסרו החמר לכתף הכתף חייב מסרו הכתף לבנאי הבנאי חייב מסרו הבנאי למסדר המסדרו על שורת הבנין המסדר חייב ואם אחר שמסדרו על שורת הבנין נפל והזיק אם הן קבלנין כולן חייבין ואם הם שכירי יום האחרון חייב וכולן פטורין:" + ], + [ + "המזיק לחבירו היזק שאינו ניכר כגון המטמא טהרותיו או שעירב לו יין נסך ביינו מן התורה הוא פטור אבל חכמים קנסוהו לשלם כדי שלא ירגיל עצמו לכך לפיכך אם מת המזיק קודם ששילם אין קונסין בנו לשלם וכן אם היה שוגג פטור שלא קנסו אלא מזיד. המנסך יין חברו לעבודת כר\"ם לא נאסר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואם היה לו בו שותפות או שהוא מומר או שהתרו בו וקבל ההתראה שחשוב כמו מומר ואוסר חייב לשלם אע\"פ שמתחייב בנפשו שחיוב תשלומין חל משעה שהגביהו ועדיין לא נתחייב כנפשו:" + ], + [ + "יש צד במזיק בממון חבירו ואינו עושה שום מעשה אלא שבגרמתו בא הנזק לחבירו וקיי\"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי: לפיכך כתב הרמב\"ם הדוחף מטבע של חבירו עד שנפל לים חייב לשלמו אע\"פ שלא הגביהו וכן הפוחס מטבע של חבירו והעביר צורתו חייב לשלמו אע\"פ שלא חסרו והמוכר שט\"ח לחבירו וחזר בו המוכר ומחלו דקיי\"ל שה��א מחול צריך לשלם ללוקח הפסדו וכן השורף שט\"ח של חבירו חייב לשלם כל מה שהיה מחזיק אע\"פ שלא שרף אלא נייר וכגון שמאמין למלוה במה שאומר שהיה מקויים וכמה סכומו ומיירי שאין עדים שיודעין כמה היה כתוב בו שאם יש עדים שיודעין אינו חייב לו כלום שהעדים יעשו למלוה שטר אחר וכן הזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות שראוי ליפול עליהם שלא ישברו ובא אחר וסלקם המסלק חייב אע\"פ שלא עשה הנזק אלא שבגרמותו בא לו: ור\"י פי' כיון דקיי\"ל דגרמא בנזקין פטור וגם קיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי צריך לחלק ביניהם והיוצא מכלל דבריו דשורף שטר חבירו והמוכר שט\"ח וחזר ומחלו ומראה ממון חבירו לעכו\"ם ומראה דינר לשולחני ואומר לו טוב הוא ונמצא רע ומסכך גפנו על תבואת חבירו ואסרה ודיין שדן וטעה וחייב שלא כדין בכל אלו חייב משום דינא דגרמי אבל המסלק כרים מתחת כלי שזרק חבירו והדוחף מטבע חבירו עד שנפל לים או שפיחס צורתו והנותן סם המות לפני בהמת חבירו והשולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן והפורץ גדר בפני בהמת חבירו והטומן קמת חבירו מפני הדליקה והמבעית את חבירו או שתקע באזנו וחרשו וליבה ולבתו הרוח ושיסה בו את הכלב כל אלו פטורים משום דינא דגרמי וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב הרמב\"ם הזורק כלי של חבירו מן הגג על גבי כרים של בעל הכלי וקדם בעל הכלי וסלק הכרים הזורק חייב שזריקתו הוא הגורם הראשון לשבירת הכלי ואם קידם אחר וסלקו שניהם חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה עד כאן ואני תמיה איך מחייב הראשון דבהדיא אמרינן בגמרא בעידנא דשדא פסוקי מיפסק גיריה אלא ודאי הזורק פטור לעולם אם סלקו אחר ואם סלקו הוא לדעת רב אלפס חייב ולדעת ר\"י פטור אף על הסילוק וכן השיג עליו הראב\"ד: הזורק כלים מראש הגג ואין תחתיהן כרים וכסתות ובעודן באויר בא אחר ושברן במקל הזורק חייב והמשבר פטור דחשבינן ליה כשבור משעה שזרקו:" + ], + [ + " כאשר ישלם המזיק שמין לו השברים שאם שבר לו כלים או הרג שור אין אומרים יקח השברים והנבלה וישלם לו כלי ושור אחר אלא הניזק יקח השברים והגבלה והמזיק ישלים לו עליהן מה שנפחתו כשבירתו ובהריגתו:" + ], + [ + "כמו שהנגזל נשבע ונוטל כך ניזק נשבע ונוטל שאם זורק כיסו לים הניזק אומר שהיה מלא זהובים והמזיק אומר איני יודע מה היה בו נשבע הניזק בנקיטת חפץ ונוטל והוא שיטעון עליו דברים שהוא אמוד בהן שיהא לו או שדרכו להיות פקדונות בידו וכגון שיטענו בדבר הרגיל כגון שטוענו שהיו מעות בכיסו אבל טוענו בדבר שאינו רגיל כגון שטוען שזרק לו סל מלא מעות לים ואין דרך ליתן בו מעות מיבעיא לן ולא איפשטיא אי נאמן בשבועתו וכתב הרמב\"ם אם תפס אין מוציאין מידו אלא נשבע ומחזיק וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כיון דפסיקא דדינא הוא אין מועיל בו תפיסה ודבר זה מבואר יותר למעלה בסימן צ':", + "הלכות מוסר", + "המוסר ממון חבירו ביד אנס בין אנס כותי בין אנס ישראל חייב לשלם לו מפני שגרם לו הפסד ממונו ודינו כשאר מזיק לכל דבר אף על פי שלא נשא ונתן ביד בד\"א שהראהו מעצמו בלי אונס או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו או שיסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב אבל אם אנסו האנס שיראה לו ממון פלוני והראהו פטור ואם נטלו בידו ונתנו לו חייב אפילו אנסו גם על הנטילה שיטלנו ויתננו לו כיון שעשה מעשה חייב והראב\"ד כתב שהוא פטור וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה וכ\"כ רב אלפס והרמב\"ם ומיהו אם כשאנסו האנס להראותו והראהו לו אחר כך נטלו ונתנו בידו פטור אם היה במקום שיכול להאנס ליטלו שעל מה שהראהו לו פטור כיון שהוא אנוס וגם לא עשה מעשה ועל מה שנטלו ונתנו לו אח\"כ פטור דכיון שראהו האנס ויכול ליטלו חשוב כאילו נטלו לפיכך אינו חייב אא\"כ שהאנס מאנסו לילך ולהביא אותו הממון מבית פלוני ואפילו בזה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שאינו חייב אלא א\"כ לא ידע האנס שיש לפלוני ממון אלא ע\"פ המוסר אבל ידע האנס שהיה לפלוני ממון ואנס לו לילך לביתו ולהביאו פטור: שנים שמריבין על דבר אחד קרקע או מטלטלין כל אחד אומר שלי הוא והלך האחד ומסרו ביד אנס היו מנדין אותו עד שיחזירנו כמו שהיה ויסלק האנס מעליו ויעשה לו דין: ראובן שהיה חייב מעות לכותי ואנס הכותי את שמעון עד שפרעם בשביל ראובן אין ראובן חייב לשלם לשמעון מה שלקח ממנו האנס בשבילו אא\"כ היה החוב שהיה לאנס על ראובן מן המס ואנס לשמעון שיפרע בשבילו אז חייב לפורעו ודבר זה מבואר עוד למעלה בסימן קכ\"ח: מסור מיבעיא לן אם נשבע ונוטל ולא איפשיטא וכתב הרמב\"ם שאם תפס הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע ומחזיק מה שבידו ולדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כיון דספיקא דדינא הוא לא מהני תפישה. ופירש ר\"ת דלא מיבעיא אי נשבע ונוטל אלא כשהמוסר מכחיש הנמסר אבל אם המוסר אינו יודע כמה הזיק אז ישבע הנמסר ויטול אבל ר\"י פירש אפי' אין המוסר טוען ודאי לא יטול הנמסר בשבועה ולזה הסכים א\"א ז\"ל: כתב הרמב\"ם אין המוסר לאנס נשבע לא שבועה דאוריית' ולא שבועה דרבנן שהוא רשע ואין לך פסול יותר מזה בד\"א שהראה מעצמו בלי אונס אבל אם אנסוהו להראות או להביא ואותו ונשא ונתן ביד אע\"פ שחייב לשלם אינו רשע אלא בר תשלומין הוא ומשבעינן ליה כשאר הכשרים ע\"כ: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל רחל שטוענת את ראובן שמסרה ביד אנס והפסידה הרבה וקצת ביררה בעדים וקצת בהוכחות והוא אומר לא הפסדתיך. תשובה מה שתוכל לברר בעדים שהפסידה יפרע לה וישבע ראובן שאינו יודע שהפסידה יותר דכיון דסליק בתיקו אם עשו בו תקנת נגזל במסור לא מפקינן ממונא ובהוכחות אין נראה לחייבו ולאפוקי ממונא: כתב הרמב\"ם אסור למסור ישראל ביד אנס בין בממונו בין בגופו ואפילו היה רשע ובעל עבירות ואפי' היה מיצר לו ומצערו: וכל המלשין בעלילה ישראל ביד אנס בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעוה\"ב: כשאומר הריני מלשין פלוני לאנס מתרין בו השמר ואל תמסור ואם העיז פניו ואומר אמסרנו מצוה למסרו ביד השלטון: וכל המיצר לציבור ומצערם מותר למסרו ביד השלטון להכותו ולקנסו ולאסרו אבל מפני צער היחיד אסור למסרו: ולאבד מממונו של מוסר בשקר לאנס אסור שממונו ראוי ליורשיו עכ\"ל וכן כתב רבינו אשר מלוניל שאסור למוסרו ביד השלטון בפעם ראשונה שנייה ושלישית עד שיתחזק במלשינות או שמתרין בו ולא ציית: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ילמדנו רבינו מה לעשות באיש שנתפרסם עליו שהוא מלשין בשקר ביחידים מישראל ובקהל לאנסים והוא מגזם תמיד שילך ויאמר על אנשים יחידים וקהילות ישראל דברים שיוכל להגיע להם נזק בגופם ובממונם והנה ניתן רשות לקהל מצד המלכות לענשו ועל זה נקבצו והעמידו ב\"ד לחקור הדבר אם יתאמת הפירסום הנזכר שיקבלו העדיות ועל פיהם ידונו ויצאו לפניהם עדיות וזה נוסחן העידו בבית דין ראובן ושמעון שנתברר להן שהאיש הזה היה מוחזק שהוא מלשין ומסור לאנסים ושגיזם במלשינות פעמים רבות ושמהיום חדש ועד הנה בהיות דו\"ן פידר\"ו בכאן באשבילי\"א שהיה מגזם כיוצא בזה גלגל עמו אחד מגדולי הקהל שיסור מזה הגיזום ולא רצה להמנע וגם העידו עליו אנשים רבים מלבד אלה שהוא מוחזק בחזקת מסור ומלשין לאנסים ושגיזם לפניהן במלשינות פעמים רבות עתה יורנו מורינו ורבינו אם יש לענשו כדין רודף. תשובה היינו לגמרי עובדא דרב כהנא מההוא גברא דבעי אהוויי אתבנא דחבריה וא\"ל לא תחוי הדר א\"ל אחוינא יתיב רב כהנא קמיה [דרב] וכו' ה\"נ בנדון זה שנתן רשות לקהל מצד המלכות לענשו והיה מגזם והתרו בו ולא רצה להמנע: וא\"צ לקבל העדות בפניו ואף שלא בשעת מעשה א\"צ לקבל העדות בפניו כי הדבר ידוע מי שהוא מוחזק מלשין בשקר לאנסים מקרבין אותו בשביל הנאתן ואילו רצה לקבל העדות לפניו ולדרוש ולחקור בדינו לעולם לא יענשו אותו כי נצול ע\"י מסירה לאנסים:\n" + ], + [ + "הלכות נזקי ממון", + "כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם לא שנא יש בו רוח חיים ל\"ש אין בו רוח חיים יש בו רוח חיים בהמה חיה ועוף אין בו רוח חיים כגון בור ואש ותולדותיהן ובלבד שלא יהא בן דעת אבל עבד שישנו בן דעת אין רבו חייב על נזקיו שאם היה חייב על נזקיו אם יקניטנו רבו ילך ויזיק לחייב את רבו בהמה דכתיב וכי יגוף שור איש את וגו' ותנן אחד השור ואחד כל שאר בהמה וחיה במשמע [אלא] שדבר הכתוב בהוה: ואין הדין שוה בכולם יש שמועדין לכתחלה בכל מה שיעשו ויש שיש בהן דברים שמועדין בהם מתחלתן ויש בהן דברים שהן תמים בו מתחלתן ואחר כך נעשו מועדין ודין המועד שישלם בכל מה שיזיק ותם אינו משלם אלא חצי נזק לפיכך דבר שהוא תם מתחלתו ונעשה מועד בעודו תם משלם חצי נזק ולאחר שיעשה מועד משלם נזק שלם ועוד יש בין תם למועד מועד שהזיק חיוב הנזק הוא על נכסי בעליו לשלם לניזק כל היזקו אבל תם אין החיוב על נכסי בעליו אלא על גוף שור המזיק אפילו המית שור שוה אלף דינר והוא אינו שוה אלא דינר אינו נותן משלו כלום אלא נוטל השור ואם מת השור ואין הנבלה שוה כלום יפסיד הניזק הכל ותם נעשה מועד ע\"י ג' נגיחות שיגח זה אחר זה ואין רצוני להאריך בהעדאתו כיצד נעשה מועד או כיצד חוזר לתמותו שאין מועד בזמן הזה מפני שלא נעשה מועד אלא ע\"פ סמוכין לפיכך נשאר לעולם בתמותו וגם אין רצוני להאריך בדיני שור שהמית אדם לפי שאין דנין אותו עתה מפני שצריך ב\"ד של כ\"ג אע\"פ שגם חצי נזק דתם קנס הוא ואין גובין אותו מכל מקום כיון שאין מוציאין אותו אם תפס הוצרכתי לפרשו: ואלו מועדין מתחילה הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר ואפילו אם הם בני תרבות אם המיתו או הזיקו אפילו בהמה גדולה מהן חייב לשלם הכל וכתב הרמב\"ם שכולן חייבין לשלם נזק שלם בכל מיני היזק שיזיקו אבל ר\"י פי' דלא בכל מיני היזק קאמר אלא כל אחד מועד בדבר שדרכו בו להזיק כגון הארי לדרוס ולאכול או לטרוף ולהגיח לפיכך באחד מאלו הוא מועד וחייב עליו ברשות הניזק נזק שלם ופטור בר\"ה כדין רגל אבל אם טרף ואכלו לאו אורחיה הוא והוה ליה כקרן תמה וחייב חצי נזק בין בר\"ה בין ברשות הניזק וזאב ושאר חיות דרכם בטריפה ולזה הן מועדים וחייבין עליו ברשות הניזק נזק שלם ופטור בר\"ה אבל בדריסה לאו אורחייהו והוה ליה כקרן תמה ונחש נמי מעוד מתחלתו ודרכו בכל מיני היזקות לפיכך באיזה ענין שיזיק חשוב כרגל ופטור בר\"ה וחייב ברשות הניזק נזק שלם וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ושאר כל הבהמות יש בהן דבר שהן תמים בו מתחילתו ונעשים מועד כגון קרן אבל בשן ורגל הם מועדין בתחילתן: וקרן תמה משלם חצי נזק בין שהזיק בר\"ה בין ברשות הניזק או בחצר השותפין באיזה ענין שיהיו שותפין בו או בחצר שאינו של שניהם בכל ענין חייב ואינו פטור אא\"כ נכנס הניזק ברשות המזיק והוזק שם שיכול לומר אילמלא נכנסת לרשותי לא היה שורי מזיקך: ומיהו פועלים שנכנסו לרשות ב\"ה לשאול שכרם ונגחם שם שור של ב\"ה או נשכם אם אין בעל הבית רגיל לצאת לשוק או אפילו אם הורגל לצאת לשוק לפעמים כיון שאינו מצוי בכל פעם בשוק חייב בעל הבית בנזקם שברשות נכנסין ואם הוא מצוי בשוק בכל פעם פטור שאז נכנסין שלא ברשות וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בזמן הזה מנהג פשוט שנכנסין הפועלין לבית ב\"ה לתבוע שכרן וגם אין מצוי לאדם בכיסו מעות בשוק לפרוע לפועלים הילכך ע\"פ המנהג חייב אפילו אם מצוי בע\"ה בשוק: ושן ורגל אין חייבין אא\"כ הזיקו ברשות הניזק אבל בר\"ה פטורין ואין צריך לומר ברשות המזיק ומיהו אם התיזה אבנים בר\"ה והלכו והזיקו ברשות והניזק או עץ ארוך מקצתו בר\"ה ומקצתו ברשות הניזק ודרסה עליו בר\"ה ושברה כלים ברשות הניזק חייב וחצר שאינה של שום אחד מהם או שהיא של שניהם להכניס בה כל דבר בין פירות בין שוורים או שהיא של שניהם לשוורים ואין שום אחד מהם רשאי להכניס בו פירות דינה כר\"ה לפטור בה שן ורגל אבל אם היא של שניהם רק להכניס בה פירותיהן ולא שוורים ונכנס בה שורו של אחד מהם ואכל פירות חבירו או שהיא של שניהם רק להכניס בה שוורים ולאחר מהם לפירות והכניס בה הוא פירותיו ואכלם שורו של חבירו חייב ואם היא של אחד מהם לפירות ולא לשוורים ושל שני לשוורים ולא לפירות והזיק אותו שהיא מיוחדת לו לשוורים לאותו שהיא מיוחדת לו לפירות בשן ורגל חייב דלגבייהו הוי חצר הניזק ובקרן פטור דלגבי דידיה הוי חצר המזיק ואם הזיק אותו שמיוחדת לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים בקרן חייב דלגבי דידיה הוא חצר הניזק בשן ורגל פטור דלגבייהו הוי חצר המזיק וראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון שלא ברשותו ונכנס שורו של לוי שם ואכלם פטור וחצר שהיא של שניהם לשוורים ולאחד מהם לשאר דברים והכניס בה טליתו וחבירו שמיוחדת לו לשוורים והכניס בה שורו והזיק השור לטלית וגם הטלית לשור אין אומרים יצאו זה בזה אלא שמין הנזקין בבית דין וכל מי שהוזק יותר ישלם: קרן ורגל נקראים אבות לפי שכתובים הן בפסוק ולהן תודלות שכל דבר הדומה לאחד מכל אלו הוי תולדתו ודינו כמותו לכל דבר כיצד שור האמור בפסוק הוא שנגח בקרן ואין דרכו בכך אלא דרך מקרה ואין לו הנאה בהיזקו וכל הדומה לו דינו כמותו כגון שנגפה בגופה או נשכה בשיניה או בעטה ברגלה או רבצה על כלים ושברתן ל\"ש על כלים גדולים או קטנים כל אלו דינן כקרן תמה לכל דבר והרמב\"ם כתב דוקא שרבצה על כלים גדולים אבל על קטנים אורחה היא ודינו כרגל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה וכ\"כ רב אלפס וכל דבר שאין דרכו בכך אע\"פ שהוא דרך אכילה כגון שאכלה כסות או כלים דינו כקרן ואינו משלם אלא חצי נזק בין ברשות הניזק ובין ברשות הרבים ועוד יש דברים שמזקת ברגלה או בפיה ודינה כקרן ולקמן יתבאר בדיני שן ורגל: פרה שרבצה בר\"ה ופרה אחרת הלכה דרך עליה ובעטה בה חייבת אע\"פ שזאת שינתה ורבצה אין למהלכת רשות לבעוט בה אבל אם הזיקה דרך הילוכה פטורה:\n" + ], + [ + "רגל הוא אב דושלח את בעירה דכתיב בקרא הוא שהבהמה הולכת ברגלה ומזקת דרך הילוכה והוא דבר שדרכה בכך ואין לה בה הנאה וכל הדומה לדברים אלו הוא תולדתו ודינו כמותו כיצד כגון שהזיקה בגופה דרך הילוכה או בשערה או בשליף שעליה או באוכף שעליה או בפרומביא שבפיה או בזוג שבצוארה או במשאוי שעליה ותרנגולים שהיו פורחים ממקום למקום ושברו כלים בכנפיה או שהיו מהדסין על גבי עיסה או פירות וטינפום או נקרו בהם וכן כל דבר המחובר בגופה כגון עגלה המושכת בקרון והוליכתה על גבי כלים ונשברו כל אלו דינן כמו רגל כשכשה בזנבה כדרך כל הבהמות ודאי אורחה הוא אבל בכשכוש רב מיבעיא אי הוי אורחא אי לא הוי אורחא והוי תולדה דקרן (כקרן) וכתב הרמב\"ם ז\"ל דלא איפשיטא אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאיפשיטא והוי אורחה ותולדה דרגל היא אבל כשכשה באמתה מיבעיא ולא איפשיטא וכתב הרמב\"םאם כשכשה באמתה בר\"ה פטור שמא רגל הוא ואם תפש הניזק גובה חצי נזק דשמא קרן הוא וחייב בר\"ה חצי נזק ואם הלכה ברשות הניזק והזיקה גובה נזק שלם אם תפש ור\"י פירש כיון דספיקא דדינא הוא לא מהניא ביה תפישה ואפילו תפש מפקינן מיניה ואם הזיק בר\"ה שמא רגל הוא וברשות הניזק אם תפש גוף המזיק מנכין לו ממנו ה\"נ ואפי' אם הזיק לאדם אחד בר\"ה וברשות הניזק דינא הכי ואינו יכול לומר אם תאמר שהוא קרן תתחייב בר\"ה וא\"ת רגל תן לי נזק שלם ברשות הניזק אלא הולכין בשניהם להקל: בהמה שהלכה בר\"ה והתיזה ברגליה אבנים או צרורות ושברה כלים אורחה הוא ופטור בר\"ה ותולדה דרגל הוא ואפ\"ה אינה חייבת ברשות הניזק אלא חצי נזק אבל משלמת מן העלייה דודאי תולדה דרגל הוא אלא שהלכה למשה מסיני שאינה משלמת ברשות הניזק אלא חצי נזק וכן כל כיוצא בזה דמידי דאורחה לא שנא צרורות כדפרישית לא שנא תרנגולין שהדסו והעלו עפר או צרורות ושברו כלים ל\"ש צרורות דשן כגון חזיר נובר באשפה והתיז צרורות והזיק. בהמה שהטילה גללים לעיסה וקלקלה היינו צרורות וכגון דדחיק לה עלמא שאין מקום לנטות אנה ואנה דאי לאו הכי הוי שינוי. בהמה שהלכה בר\"ה והתיזה שם צרורות והלכו לרשות הניזק ושברו שם כלים משלם חצי נזק היתה מהלכת ברשות הניזק ודרסה על כלי ושברתו וניתז ממנו שבר על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל השני חצי נזק ואין חילוק בין כחו לכח כחו שאם הותז שבר מהכלי שנשבר על ידי התזה על כלי אחר ושברו חייב עליו ג\"כ חצי נזק דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר ונשבר שם משלם נזק שלם אע\"פ שלא נשבר תחת רגלה חשבינן ליה כאילו שברתו בשעה שדרסה עליו הלכה ברשות הניזק ובעטה ברגליה ומכח הביעוט ניתזו צרורות ושברו כלים מיבעיא לן אם יש שינוי לצרורות ואינו משלם אלא רביע נזק אי לא ולא איפשיטא וכתב הרמב\"ם חייב רביע ואי תפש חצי נזק לא מפקינן מיניה וזהו בזמן שדנין קנס אבל האידנא דלא דנין קנס אא\"כ תפש לעולם גובה החצי ולדעת ר\"י שאין מועיל תפישה לספיקא דדינא אפילו אם תפש אינו גובה אלא הרביע ואם הלכה במקום שאי אפשר לה שלא תתיז ובעטה והתיזה מיבעיא אי אורחה הוא ומשלם פלגא אי לאו אורחא ויש שינוי לצרורות ואינו משלם אלא רביע ולא איפשיטא וכתב הרמב\"ם שאם הוא ברשות הניזק חייב רביע ואי תפש חצי אין מוציאין אותו מידו ואם ברשות הרבים פטור דשמא רגל הוא ואי תפש רביע נזק אין מוציאין מידו דשמא שינוי הוא ואינו תולדה דרגל אלא צרורות בשינוי ולדעת ר\"י דלא מהניא תפישה אם תפש ברשות הרבים מפקינן מיניה וברשות הניזק אי תפש גוף המזיק גובין לו ממנו רביע וכשם שחייב על כח שיש בו ממש כמו שהתיז צרורות כך חייב על כח שאי�� בו ממש כגון סוס שצנף וחמור שנער ושברו כלים בכח קולם ותרנגול ששבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו בד\"א שיש בו זרעונים דהשתא הוי אורחיה אבל אין בו זרעונים הוי שינוי ולא דיינינן ליה השתא ואם תפש גוף המזיק גובין הימנו רביע והרמב\"ם כתב שאף אם אין בו זרעונים משלם חצי נזק שהוא משונה ולא נהירא דכיון שהוא שינוי דצרורות אינו משלם אלא רביע וכן השיג עליו הראב\"ד: תרנגול שהיה הולך ושבר כלים דרך הילוכו אורחיה הוא ומשלם נזק שלם היה חוטין או רצועה קשורה ברגליו ושבר בה את הכלי אם גררה ושברה דרך הילוכו הוי כגופו ומשלם נזק שלם זרקה ושבר בה את הכלי משלם ח\"נ בד\"א בחוט של הפקר או שיש לו בעלים והצניעוהו ונקשר מאליו אבל אם החוט של בעל התרנגול ולא הצניעוהו אפילו נקשר מאליו וזרק התרנגול ושבר בו חייב נזק שלם דלא אמרינן בצרורות דמשלם חצי נזק אלא כשהתיזה דבר הפקר אבל אם מתזת דבר שיש לו בעלים ולא הצניעו ושבר בו הכלי יש בו חיוב נזק שלם אבל הצניעו בעליו או שהוא הפקר ונקשר מאליו ושבר בו דרך זריקה חייב בעל התרנגול חצי נזק ואם הזיק החוט אחר שנח פטור דהוה ליה בור וכתיב כי יכרה איש בור ודרשינן ולא שור בור לפיכך החוט שיש לו בעלים ולא הצניעו ונקשר מאליו ברגל תרנגול של הפקר חייב בעל החוט הכל בין שבר בו דרך גרירה בין זרקו ושבר בו וכתב הרמ\"ה ז\"ל אלא שיש לחלק שאם הזיק אחר שנח חייב משום בור המתגלגל ונפקא מיניה לפטור בו הכלים ואם בהדי דאזיל אזיק חייב בו משום אשו ואם יש לחוט בעלים וגם לתרנגול בעלים והזיק בו דרך גרירה משלם כל אחד החצי ואם הזיק בו דרך זריקה משלם בעל התרנגול רביע ובעל החוט שלשה חלקים ואם הזיק לאחר שנה פטור בעל התרנגול וחייב בעל החוט הכל ואם קשר אדם החוט ברגל התרנגול הקושר חייב בכל לא שנא יש לו בעלים ולא הצניעוהו ולא שנא אם הוא של הפקר אפילו שלא נתכוין הקושר לזכות בו: תרנגול שהיה מחטט בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי אם עיסה דבוקה בחבל דהשתא אורחיה הוא או אפי' אין בו עיסה והוא בלוי שדרכו לפסוק ע\"י חטיטת התרנגול חייב בין על החבל בין על הדלי נזק שלם ואם החבל חדש ואין עיסה דבוקה בו משונה הוא ואינו חייב אלא חצי נזק בין על החבל בין על הדלי ואם הוא הולך אחר הדלי ומגלגלו עד המקום שנשבר שם חייב נזק שלם: הכלב והגדי שקפצו מן ראש הגג ושברו כלים משלם ג\"ש ואם נפלו והכלים סמוכין לכותל שאין ראוי לישבר ע\"י קפיצה פטור דאונס הוא ואם הכלי ארוך וראשו הא' קרוב לכותל וראש הב' רחוק בענין שראוי לישבר ע\"י קפיצה ונפלו קרוב לכותל ושברו חייב דתחילתו היה בפשיעה ע\"י קפיצה לפיכך חייב אע\"פ שסופו באונס ואם הכותל צר אפי' אם קרובים לכותל ונפלו חייב ואם דלגו ממטה למעלה ושברו כלים אנוס הוא ופטור לגמרי ורב אלפס כתב שחייב חצי נזק ולא נהירא לאדוני אבי הרא\"ש ז\"ל אלא פטור לגמרי בד\"א דאמרינן ממעלה למטה דחייב נזק שלם כשקפצו כדרכם אבל אם שינו כגון שהכלב קפץ ברקידה והגדי בסריכה אינו משלם אלא חצי נזק ואדם ותרנגול בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה אורחיה הוא וחייב נזק שלם ונ\"מ מי שמסר ביתו לחבירו לשמור והיא בו חרש ש\"ו צריך לשמרם שלא ידלגו מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה: והרמב\"ם כתב קפצו ממטה למעלה משלם ח\"נ מלמעלה למטה נזק שלם והוא שנתלה הגדי ונסרך וקפץ הכלב אבל אם נסרך הכלב וקפץ הגדי בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה נזק שלם ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע\"י שינוי טפי מכי ��ורחיה:" + ], + [ + "שן הוא אב דהא ושלח את בעירה דכתיב בקרא מוקמינן לה בבהמה שאוכלת פירות חבירו דברים הראויין לה ונהנית באכילתה וחייב נזק שלם בין אם אכלתן בין אם לא אכלתן אלא שהפסידתן ולא כלתה אותן לגמרי לפיכך כל הדומה לזה שמזקת בדבר שהוא נהנית הוא תולדתו כגון נתחככה בכותל להנאתה והזיקתו או שטנפה כליו ופירות להנאתה כגון שנתגלגלה עליהם: בד\"א שאוכלת דבר הראוי לה אבל אכלה דבר שאין ראוי לה כגון כסות וכלים שינוי הוא ואינו משלם אלא חצי נזק בין שאכלה אותם בחצר הניזק בין בר\"ה אכלה דבר שאין דרכה לאכול אלא ע\"י הדחק כגון פרה שאכלה שעורין וחמור שאכל כרשינין וכלב שלקלק את השמן וחזיר שאכל חתיכת בשר וחתול שאכל תמרים חשוב שפיר אכילה אבל בהמה שאכלה בשר או תבשיל לאו אורחה הוא ומשלם חצי נזק אכלה פת הוי אורחה והני מילי בהמה אבל היה לאו אורחה לא בפת ולא בתבשיל בהמה שראתה לחם בסל ושברה הסל ואכלה הלחם משלמת נ\"ש גם על הסל שגם דרכה לשבר הסל כדי לאכול הלחם אכלה הלחם תחילה ואחר כך שברה את הסל אינו משלם על הסל אלא ח\"נ וכגון שתפש גופה של בהמה דמשונה הוא והוי קרן ואינו משלם אלא מגופו וכן אם ראתה אוכלין ע\"פ חבית ונסתרכה לעלות בחבית ולאכול האוכלין ושברתה משלם גם על החבית נזק שלם שכן דרכה לעלות עליה כדי לאכול האוכלין חיה שטרפה בהמה ואכלתה או שאכלה בשר חי אורחה הוא וחייב נ\"ש אבל כלב שהמית כבש ואכלו או חתול שהמית תרנגולים גדולים ואכלם משונה הוא ואינו משלם אלא חצי נזק וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא בפחת שפחתה מיתה אינו משלם אלא ח\"נ דאותו שינוי הוא שאין דרכו להמית אבל דמי הנבלה משלם ברשות הניזק נ\"ש ובר\"ה מה שנהנית שהאכילה אינה שינוי שכן דרכם לאכול נבלות אפילו של בהמות גדולות: אין חיוב השן אא\"כ אוכלת ברשות הניזק אבל לקחה בחצרן והוציאה משם ואכלה בר\"ה פטור אבל לקחה בר\"ה והלכה ואכלה ברשות הניזק כתב הרמב\"ם [צ\"ל הרמ\"ה] שחייב פי פרה כחצר הניזק דמי ונ\"מ אפילו במקום שאין לחייב על הנטילה כגון שהיו הפירות מונחים במקום שאי אפשר ליטלם משם ובא ראובן והושיט פירות של שמעון שבחצר שמעון לפי פרת לוי חייב לוי אם המושיט חש\"ו או שאין לו לשלם שאם היה אפשר להשתלם ממנו היה הוא חייב ובעל הפרה פטור לשון הרמב\"ם כלב שנטל בחצר הניזק והוציאו לר\"ה ואכלו שם משלם מה שנהנה אכלו בשדה של בעל החצר משלם נ\"ש כמו אכלו בתוך החצר שהרי ברשות הניזק אכלו כל מה שנקרא חצר הניזק לגבי רגל כפי מה שפירשתי למעלה חייב בו על השן: אכלה בר\"ה משלם מה שנהנית פליגי בה רבה ורבא כיצד משלמת מה שנהנית רבה אומר דמי עמיר פי' כל מה שאכלה אינו משלם אותות אלא כאילו היה תבן רבא אמר דמי שעורים גזול שליש פחות משויו ואיני מבין דברי הרמב\"ם שכתב רואין אותו כאילו היה שעורים או עמיר ומשלם דמי עמיר או שעורים היאך פסק כדברי שניהם דהא פליגי ורב אלפס כתב איכא מאן דפסק כרבא ואיכא מאן דפסק כרבה והראב\"ד פסק כרבא וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל וכיון דאינה משלמת אלא מה שנהנית אם אכלה דברים הרעים לה פטור: היו הפירות מונחין בצידי רחבה והיא בתוך הרחבה אע\"פ שאינה יכולה ליטלם אא\"כ תחזיר ראשה לצידי רחבה והחזירה ראשה ונטלתם ואכלתם ברחבה בין דרך הליכתה בין שעמדה שם ואכלתם אינה משלמת אלא מה שנהנית אבל יצאה מן הרחבה לצידי רחבה ולקחתם שם ואכלתם שם משלם כל מה שהזיקה אכלה מפתח החנות משלם מה שנהנית מתוך החנות משלם מה ��הזיקה: הקצה מקום מרשותו לר\"ח והניח שם פירותיו ואכלתם שם כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דחשוב בר\"ה: היתה מהלכת בר\"ה ופשטה צוארה ולקחה פירות מעל בהמה אחרת חשוב כר\"ה ואינו משלם אלא מה שנהנית אבל אם אינה יכולה להגיע וליקח הפירות מעל גבי חברתה אא\"כ תקפוץ ותקחם אז חשוב כחצר הניזק ומשלם נזק שלם וכן כל כיוצא בזה כגון שהיו הפירות מונחין בר\"ה במקום שא\"א ליטלם אלא א\"כ תקפוץ או שהיו פירות בקופה מופשלין מאחוריו בענין שאי אפשר לה ליטלם אא\"כ תקפוץ חשוב כחצר הניזק ואם אפשר לה ליטלם בלא קפיצה אז חשוב כר\"ה והרמ\"ה כתב דבאכלה מע\"ג חברתה או מתוך קופה המופשלת מאחוריו חייבת אפי' בלא קפיצה ובר\"ה אם קפצה משלם כל מה שהזיקה ובלא קפיצה כל מה שנהנית וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה: מתגלגל מיבעיא לן אי חשוב כחצר הניזק ולא איפשיטא ואם תפש אין מוציאין מידו ופירש\"י כגון לקחה הבהמה האוכלין וגלגלתם לר\"ה ודוקא כי האי גוונא שהיו כולם מונחין ברשות הניזק וגלגלתם לחוץ אבל משאוי שהוא ארוך ומקצתו מונח בפנים ומקצתו בחוץ וכשמושכת ראש האחד ראש השני נגרר אחריו בכל מקום שהיא מתחלת למשכו חשבינן לה כאילו אכלתו שם בין ברה\"י בין ברה\"ר ור\"י פירש שהיה האוכל מתגלגל מרשות הניזק לרשות הרבים ועכבתו הבהמה ואכלתו ברשות הניזק ואם לא עכבתו היה סופו לנוח ברשות הרבים לכך מיבעיא אי חשוב כרשות הרבים אי לא:" + ], + [ + "כלב שנטל חררה ובה גחלת והלך לגדיש של בעל החררה ואכל החררה והדליק הגדיש משלם על החררה נזק שלם ועל הגדיש חצי נזק ואם הניח החררה על הגדיש משלם על מקום החררה נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק ואם זרקה על הגדיש משלם על כל הגדיש חצי נזק אפילו על מקום שזרק הגחלת בד\"א כששמר בעל הגחלת את נחלתו אלא שהכלב חתר הדלת ונטל החררה אבל אם פשע ולא שמרה כתב הרמב\"ם בעל הגחלת חייב על שרפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה וכן כתב הרמ\"ה ז\"ל שבעל הגחלת לבד חייב על כל הגדיש ולא נהירא אלא אם הניחה על הגדיש על מקום החררה משלם כל אחד החצי ועל שאר הגדיש משלם בעל הכלב רביע ובעל הגחלת שלשה חלקים ואם זרקה על הגדיש אז משלם בעל הכלב רביע בין על מקום החררה בין על שאר הגדיש ובעל החררה ג' חלקים:" + ], + [ + "הכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות ואכלתם בהמתו של בעל החצר פטור ואפילו אם בעל החצר טוחן ונכנס זה עם בהמתו טעונה להביא חטין לטחון שבעל החצר משתכר בכניסתו אפילו הכי חשיב שלא ברשות: ואם הוזקה בהם בהמת בעל החצר בעל הפירות חייב בד\"א שנגפה בהן או הוחלקה וכיוצא בזה אבל אם אכלה מהם עד שהזיקו לה פטור בעל הפירות: ואם נתן בעל החצר לו רשות להכניס סתם אבל לא א\"ל לשמרה אם הוא עושה דבר של צניעות שצריך בעל החצר להסתלק משם חייב בעל הפירות אפילו אם אכלה מהם בהמת בעל החצר הרבה עד שהזיקו לה כההיא איתתא שנכנסה לבית חברתה ללוש ברשות והוצרך ב\"ה לצאת משם כדי שלא יסתכל בה ואכלה בהמתו מן העיסה עד שמתה וחייבוה לשלם מפני שהוצרך ב\"ה להסתלק משם ואם ניו עושה דבר צניעות אז אינו חייב אם אכלתה בהמת ב\"ה והוזקה באכילתה אלא אדרבה ב\"ה חייב בשמירת הפירות שלא תזיקם בהמתו לדעת ר\"י דבסתמא מקבל עליה נטירותא כדלקמן אבל אינו חייב לשמרם מהיזק של אחרים בד\"א שא\"ל כנוס סתם אבל אמר ליה כנוס ואשמור לך חייב לשמרו מכל היזק שיבוא לו: וכיוצא בזה מי שהגדיש בשדה חבירו שלא ברשות חייב אם הוזקה בהן בהמת בעל שדה ובעל שדה פטור אם הזיקתו בהמתו: ואם א\"ל שומר השדה כנוס ותגדיש אע\"פ שלא א\"ל בעל השדה כנוס הוה ליה כאילו נתן לו רשות ליכנס ופטור הוא בנזקי בעל שדה והשומר חייב בנזקי פירותיו אע\"פ שלא קבל עליו שמירתם:" + ], + [ + "המעביר בהמתו אצל גינת חבירו אם אפשר לה לירד וליכנס לגינה אפי' לא ירדה אלא נפלה באונס והזיקתו בין ע\"י אכילה שאכלה מן הירקות בין ע\"י נפילה שנפלה על הירקות ונפסדו משלם כל מה שהזיקה ואפילו ילדה וטנפה פירות במי לידה ואפי' שא\"א לה שתרד ונפלה שלא באונס משלם כל מה שהזיקה אבל אם אי אפשר לה שתרד ונפלה באונס אז אינו משלם אלא מה שנהנית ומה היא הנאתה שהירקות שנפלה עליה הן רכים והצילוה שלא נחבטה בכח ולא נתרסקו איבריה ואפילו שהתה שם כל היום והלכה מערוגה לערוגה ואכלה אינו משלם אלא מה שנהנית: אבל אם יצאה משם והוא ידע אפילו חזרה אח\"כ שלא לדעת ששמרה כראוי וחזרה משלם מה שהזיקה דלא סגי לה תו בשמירה פחותה ובעיא שמירה מעולה שלא תחזור לשם כיון שלמדה הדרך לילך לשם: ומהו נקרא אונס שפטור אם נפלה כגון שהוחלקה באבן או במי רגליה ונפלה אבל אם דחפוה חברותיה ונפלה פשיעה הוא ולאו אונס וחייב לדעת רב אלפס והרמב\"ם אבל ר\"י פירש דחפוה חברותיה לא הוי פשיעה ופטור וכ\"כ הרמ\"ה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו או שהכישה עד שהלכה על קמת חבירו אותו שהעמידה או שהכישה חייב: בהמה שאכלה או הפסידה פירות מחוברין כיצד משערים הנזק רואין מה שהפסידה ושמין מי שבא לקנות ס' חלקים כדי מה שאכלה כמה היה נותן בהם עתה קודם אכילתה וכמה היה פוחת בשביל אכילתה וכן נותן לניזק וכן הדין אם אכלה מעט או הרבה שמין כך וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שעדיין פוחתין מזה ששמין כמה הרויח הניזק שלא הוכחש שדהו במה שלא נשארו בה הפירות עד שנגמרו וכן מנכין למזיק והרמ\"ה כתב שאין מנכין אותן ואם אכלה פירות שנגמרו ואין צריכין לשדה משלם דמי פירות גמורין בשוויין אם סאה סאה ואם סאתים סאתים: הפסיד האילן וכן הקוצץ אילן חבירו אם לא נגמר גידולו ולא הגיע לכך שיהא ראוי לעקור ולשתול במקום אחר אז דינו כפירות שלא נגמרו ושמין אותו בס' ואם נגמר גידולו וראוי לשתלו במקום אחר אז דינו כפירות גמורין ושמין אותו בפני עצמו: ל' הרמב\"ם אכלה פירות דקל אם אין פירותיהן יפין משערינן בס' ואם יפין הן משערינן בפני עצמן כמה היו יפין קודם וכמה הן יפין עתה:" + ], + [ + "המשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים ובעל הכלב חייב וכתב הרמב\"ם חצי נזק וטעמא משום דהוי שינוי ואם שיסהו בעצמו פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור:" + ], + [ + "שור המועד וכן רגל ושן שהן מועדין מתחלתן די להו בשמירה פחותה לפיכך אם קשרן בעליו במוסירה או שמרן שמירה פחותה ויצאו והזיקו פטור בד\"א במועד אבן תם לא סגי ליה לא במוסירה ולא בשמירה פחותה עד שישמרנו שמירה מעולה ואיזהו שמירה מעולה דלת שיכולה לעמוד אפילו ברוח שאינה מצויה ושמירה פחותה שאינה יכולה לעמוד אלא ברוח מצויה אבל שאינה יכולה לעמוד אפילו ברוח מצויה הוי כאילו לא שמר כלל וחייב אפי' לא נפלה הדלת על ידי הרוח אלא לסטים הוציאוה או חפרה או חתרה הדלת והפילתו דתחילתו בפשיעה לגבי נפילת הדלת וסופו באונס לגבי חתירה וקיימא לן כל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס הבא מחמת הפשיעה חייב אבל אם חתרה בה פרצה ו��צאה משם פטור אף על פי שהוא רעוע שאין האונס בא מחמת הפשיעה: אבל שמרה כראוי ונפרצה בלילה או שחתרה הדלת ויצאה והזיקה פטור ודוקא נפרצה בלילה אבל נפרצה ביום חייב דקלא איתא למילתא ומסתמא ידע ומיהו בלילה פטור אפילו ידע שנפרצה שאינו חייב לצאת ולטרוח אחריה בלילה כיון שהוא אנוס: הוציאוה לסטין הם חייבין משעת משיכה או שהכישוה במקל להוציאה ודוקא שהוציאוה כדי לגזלה אבל הוציאוה כדי לאבדה פטורים: הפורץ גדר לפני בהמת חבירו וברחה ונפסדה אינו חייב לשלם הבהמה אפילו שהיה הכותל בריא אבל על הכותל חייב והרמ\"ה כתב שחייב ג\"כ לבעל הבהמה לשלם בהמתו והרמב\"ם ז\"ל כתב שחייב לשלם בנזקי הבהמה אם הלכה והזיקה והראב\"ד כתב שאינו חייב בנזקי הבהמה אא\"כ הכישה והזמינה לנזק ואם הכותל רעוע פטור מדיני אדם בין על הכותל בין על הבהמה לא שנא אם הזיקה לא שנא אם הוזקה וחייב בדיני שמים: הניחה בהמה או שמסרה לחש\"ו ויצאה והזיקה חייב אפילו היתה קשורה בקשר חזק ונפרצה בלילה או שחתרה והראב\"ד כתב שאם היתה קשורה שהוא פטור ודעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כסברא הראשונה: מסר שורו לחמשה לשמרו ופשע בו אחד מהם ויצא והזיק אם אינו נשמר אלא בשמירתו שלזה שפשע בשמירתו הוא חייב ואם הוא נשמר בנשארים אם הנשארים נסתלקו משמירתו הוא פטור והם חייבים אבל אם אמרו לו כיון שאינו רוצה לשמרו גם אנו מסתלקין משמירתו כולם חייבין: מסרו לשומר חנם או לשומר שכר או לשואל או לשוכר מסתמא קבל עליו שלא יזיק ושלא יוזק וה\"מ בשור סתם אבל אם מכיר בו שהוא נגחן אינו מקבל עליו אלא שלא יזיק אבל לא שלא יוזק ואם לא שמרוהו כראוי ויצא והזיק נכנסו תחת הבעלים וחייבין לשלם תם ה\"נ ומועד נזק שלם והבעלים פטורים ואם אחר שהזיק התם ברשותו אומר לבעלים הרי שלם לפניך לא אמר כלום שהרי ב\"ד לוקחין אותו להשתלם מגופו כתב הרמב\"ם ז\"ל שמרוהו כראוי שמירה מעולה השומרים פטורים והבעלים חייבים ואיני מבין דבריו כיון ששמרוהו כראוי למה יהו הבעלים חייבים וכן השיג עליו הראב\"ד שמרוהו שמירה פחותה אם שומר חנם הוא הוא פטור והבעלים חייבים ואם אומר שכר הוא או שואל הם חייבים והבעלים פטורין: מסרו השומר לשומר והוזק חייב ששומר שמסר לשומר חייב אלא אם כן שמסר לבנו או לתלמידו ואם הזיק כתב הרמב\"ם ז\"ל הראשון חייב לשלם לניזק שיאמר לו הניזק למה לא שמרת אתה ומסרת לאחר שלם לי אתה ותעשה אתה דין אם השני מסרו השומר לבנו או למסעדו נכנסו תחת השומרים וחייבין והשומר פטור והראב\"ד השיג עליו וכתב שהניזק גובה מהשני או מאיזה שירצה ולמעלה בין השומרים כתבתי אם הזיק שורו של שואל לשורו של משאיל או איפכא:" + ], + [ + "מי שבהמתו רגילה ליכנס לשדה חבירו ומיזקתו כתב ר\"י שיכול בעל השדה להתרות בבעל הבהמה שישמור בהמתו וצריך לשמרה ואינו יכול לומר גדור שדך כדי שלא תכנס בו אבל רבינו חננאל כתב שיכול בעל הבהמה לומר לבעל השדה גדור שדך ואם גדרה והזיקתו פטור בד\"א בשדה לפי שמתפשטין לרעות ואין הרועה יכול לשמור כולם שלא יכנסו בשדות אבל בעיר אם נכנסה לחצר הניזק והזיקה חייב שאין אדם יכול לנעול ביתו ועל הרועה מוטל לשמור הבהמה כשמוליכה בעיר שלא תכנס לבית הניזק וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל: הקצבים שיש להם בהמות לשחוט ביום השוק אם הם מזיקות אפילו ברשות הרבים מתרין בבעלים שישמרום ואם לא ישמרום רשאי הניזק לשוחטה ויתן אותה לבעלים שחוטה: לשון הרמב\"ם ז\"ל בהמה שהיתה רועה ונכנסה בשדה אחר אע\"פ שעדיין לא הזיקה מתרין בבעליה שלש פעמים ויש רשות לבעל השדה לשחטה ואומר לבעלים בא ומכור הבשר שלך מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק ואפילו לגרום נזק אסור ע\"כ משמע מדבריו שזה הדין נוהג בכל הבהמות וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דוקא באותן העומדות לשחיטה אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה לאו כל כמיניה אלא אי מפסדת משלם וכן השיג עליו הראב\"ד ז\"ל:" + ], + [ + "הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות וגנחו שור של בעל החצר פטור וכן אם הזיקו בעל החצר פטור שיכול לומר כיון שהכניסו שלא לדעת לא ידעתי בו עד ששניתי בו ומיהו אם הזיקו לדעת חייב לשלם נ\"ש מפני שיש לו רשות להוציאו מרשותו אבל אין לו רשות להזיקו: הזיק שור הנכנס לבעל החצר או לשורו דינו כאילו הזיקו בר\"ה ומשלם תם חצי נזק ומועד נזק שלם: קלקל את החצר כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי בעל החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור שהיה לו לסתמו: נפל לבור שבחצר והבאיש מימיו אם הבאיש בשעת נפילה חייב בנזקי המים ואם הבאישם אחר נפילה פטור שהרי נעשה כשאר תקלה שחשוב כבור והמים חשובים ככלים ובור פטור בזנקי כלים כדלקמן: ואם הכניס ברשות בעל החצר פטור בעל השור בנזקי בעל החצר והראב\"ד כתב שאינו פטור אל מגניחה שנגח שורו אבל לא מהבאשת המים שהרי חצר שותפין הוא ולא עוד אלא דלגבי מי הבור חצר הניזק הוא שהרי יש לו רשות לבעל החצר בחצר לשוורים ולפירות ולזה אינו אלא לשוורים ע\"כ: ואם הזיק שורו של בעל החצר לשור הנכנס אחר שנתן לו רשות ליכנס בהא איכא פלוגתא דרבוותא רב אלפס פסק כרבי שאינו חייב בשמירתו עד שיקבל עליו לשמרו וכן הרמב\"ם ור\"י פסק בחכמים דאמרי כיון שנתן לו רשות ליכנס הוי כאילו קבל עליו שמירתו מיהו דוקא בנזקין דאתו ליה מחמתיה חייב בהן אבל בנזקין דאתו ליה מעלמא אינו חייב עד שיקבל עליו שמירתו וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "אף על פי שהתם אינו משלם אלא מגופו פרה מעוברת שהזיקה גובה ח\"נ ממנה ומולדה מפני שהוא כגופה אפי' ליתה לפרה משתלם כל החצי נזק מהולד: אבל תרנגולת שהזיקה אין גובין מביצתה לפי שאינה כגופה: פרה מעוברת שנגחה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם קודם נגיחה ילדה ואז אין להשתלם מן הולד או לאחר שנגחה ילדה ויש להשתלם מן הולד ואין הפרה לפנינו המוציא מחבירו עליו הראיה ולא יטול מן הולד אא\"כ יביא עדים שנגחה קודם שילדה: וכן שור שנגח הפרה ונמצא עוברה מת בצידה ואין ידוע אם מחמת נגיחה הפילה או אם הפילה קודם המע\"ה ואפי' שהניזק טען ברי והמזיק שמא ואפי' שאין המזיק מוחזק כגון שעומדת באגם מוקמינן לה ברשותיה והוי ליה ניזק מוציא ועליו הראיה ואם לא יביא ראיה פטור אפי' משבועה דלא דמינן שבועה אנתבע אלא כי היכי דלודי אבל היכא דקנסא הוא ואי מודה מיפטר אכפירה נמי לא מיחייב שבועה וכתב הרמ\"ה דאפילו תפש בלא מהדי לא מהני דאפי' מהימנינן ליה מטעם מגו אינו כלום דכיון שהוא קנס לא שייך ביה חיובא אלא בעדים ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא כל היכא דתפיס בלא סהדי נאמן במגו דלא היו דברים מעולם אפי' בקנס אם הניזק טוען ברי: שור שנגח פרה מעוברת והפילה אין שמין פחת הפרה בפני עצמה ופחת הולד בפני עצמו שא\"כ מפסיד המזיק אלא שמין הכל ביחד כמה היתה שוה קודם נגיחה וכמה היא שוה עתה היא והנפל ומשלם אם הוא מועד כולו ואם הוא תם החצי היה הפרה לאחד והולד לאחר מה שנפחתה מחמת חסרון שומנה שאינה שמינה כבתחילה הוא לבעל הפרה לבד אבל מה שנפחתה מחמת שמתחילה היתה נראית יותר גדולה ממה שהיא עתה הוא של שניהם והנפל לבעל הולד:" + ], + [ + "שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק זה אומר שורך הזיק וזה אמר לא כי אלא בסלע לקה המע\"ה אפי' ניזק טוען ברי ומזיק טוען שמא וכתב הרמב\"ם ואם טען הניזק אתה יודע ששורך הזיק נשבע היסת שאינו יודע בד\"א במועד אבל בתם פטור אם מהיסת שהרי אם הודה מעצמו היה פטור הואיל והוא קנס: היו ב' רודפים אחריו ועדים מעידים שאחר מהן נגחו ואינן יודעין מי הנוגח וכל אחד אומר שלי לא נגח שניהם פטורין עד שיביא ראיה ואם שניהם של איש אחד נוטל ח\"נ ממה נפשך מהפחות שבשניהם ואם היו מועדים משלם נ\"ש מנכסיו בד\"א ששניהם לפנינו אבל אם מת אחד או נאבד והם תמים פטור אע\"פ ששניהם של איש אחד שאומר לו הבא ראיה שזה הזיקך וכתב ה\"ר יהודא ברצלוני על שם גאון דאין פטור כשמת אחד מהם אלא מהחצי אבל משתלם מן החי רביע נזק ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא הוא פטור מהכל: היו שנים הרודפים אחד גדול ואחד קטן אחד תם ואחד מועד הניזק אומר גדול הזיק או מועד הזיק והמזיק אומר קטן הזיק או התם הזיק המע\"ה וכל זמן שאין ראיה איזה הזיק אלא עדים מעידין שאחד מהם הזיק ואין יודעין איזה כתב הרמב\"ם משלם מה שהמזיק אומר ובודאי כן הוא כדבריו אם אין הניזק מברר דבריו לומר ודאי זה שהזיקני אז אם אין לו עדים נוטל כדברי המזיק אבל טוען ברי לי שזה היזקני אז הוא מודה שהאחר לא הזיקו לפיכך אם אין לו עדים אינו נוטל כלום מזה שאומר שהזיקו אינו נוטל שהרי המזיק מכחישו מהשני נמי אינו נוטל שהרי הודה לו שזה לא הזיקו ודומה טענו חיטים והודה לו בשעורים שפטור אף מדמי השעורים אבל יראה מדבריו שאף כשטוען הניזק ברי נוטל כדברי המזיק כשאין לו עדים וזהו תימה שזהו טענו חיטין והודה לו בשעורין ויותר מזה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שאפילו אם תפש הניזק התם או הקטן לא מהניא ליה תפישה ומוציאין מידו ופטור לגמרי כתב הרמב\"ם טען הניזק אתה ידוע ודאי שזה הזיק לפניך הרי המזיק נשבע שבועת התורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת והגיה עליו הראב\"ד דאתם ומועד קאי ורצונו לומר דוקא בתם ומועד שהחיוב הוא על נכסיו השיב הכל תביעה אחת הילכך הוי הודאה במקצת אבל אחד גדול ואחד קטן ששניהם תמים והחיוב הוא על גוף השוורים כל אחד חשוב תביעה בפני עצמו ואין כאן מודה מקצת ולדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל אין כאן שבועה כלל דהוי ליה טענו חטין והודה לו בשעורין: היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן או אחד תם ואחד מועד הניזק אומר גדול או המועד הזיק את הגדול וקטן או התם את הקטן ומזיק אומר לא כי אלא הקטן או התם הזיק את הגדול וגדול או מועד את הקטן המע\"ה אין שם ראיה פטור לגמרי אם הניזק טוען ברי דהוי כמו טענו חטין והודה לו בשעורין: ובזה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שאם תפש הניזק משתלם כמו שאומר המזיק לגדול מהקטן ולקטן מהגדול כיון שיש לו תביעה על שניהם ואפי' תפש בפני עדים נוטל כמו שאומר המזיק אבל אינו נוטל כפי דבריו כיון שתפש בעדים ודוקא שתפש קודם שבא לב\"ד אבל לאחר שבא לב\"ד לא מהניא ליה תפישה אפי' ליטול כדברי המזיק ואם תפש שלא בעדים נוטל כדבריו:" + ], + [ + "שור שנגח וחזר ונגח הניזק והמזיק שותפים וכל אחד מפסיד לפי חלקו כיצד שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' ואין הנבילה שוה כלום הניזק יטול ק' ובעל השור ק' חזר ונגח שור אחר שוה ר' והנבילה אינה שוה כלום והאחרון נוטל מאה והניזק שלפניו והבעלים כל אחד נ' חזר ונגח שור אחר שוה ר' ואין הנבילה שוה כלום האחרון נוטל ק' והניזק שלפניו נ' והניזק הראשון והבעלים כל אחד נוטל כ\"ה שכל אחד מפסיד בכל נגיחה החצי שיש לו בו אבל תפשו ניזק ליפרע ממנו אחר שנגח שנעשה שומר עליו להיות חייב בנזקיו כתב רב אלפס שנעשה שומר על הכל ואין הבעלים מפסידין מחלקם כלום וכן פרש\"י אבל ר\"י פי' שאע\"פ שתפשו אינו מפסיד אלא לפי חלקו ואין חילוק בין תפשו ללא תפשו ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל:" + ], + [ + "שני שוורים תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר ח\"נ כגון אם אחד הזיק בחבירו שוה ק' והשני הזיק שוה נ' יצאו נ' בנ' והנ' הנותרים ישלם לו חציים ואם שניהם מועדים משלמין במותר נזק שלם אחד תם ואחד מועד מועד בתם שהזיק המועד לתם יותר ממה שהזיקו ישלם במותר נזק שלם כגון אם הזיק מועד בתם במאה והתם לא הזיקו אלא נ' משלם לו ע\"ה תם במועד ישלם לו חצי נזק כגון שהזיק תם במועד ק' והמועד לא הזיקו אלא כ\"ה משלם לו כ\"ה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דמיירי דוקא שהתחילו בבת אחת או לאחר שנפרדו זה מזה חזר השני וחבל גם בראשון אבל אם אחר התחיל המתחיל משלם חצי נזק והאחר פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכתב עוד היכא שהתחילו כאחד גם התם משלם נזק שלם כמו המועד כגון אם המועד הזיק בתם נ' והתם הזיקו במ' היה מן הדין שישלם המועד שלשים לתם שהתם חייב לו עשרים שהוא חצי נזקו והמותר שהם שלשים יפרע לו אפ\"ה כיון שהתחילו כאחד אין כאן חבלה אלא במותר ויצאו [מ'] במ' ואינו משלם לו אלא י' כך דקדק מדברי רש\"י ואין דעת ר\"י כן אלא בין שהתחילו בבת אחת בין בזה אח\"ז נפרעים כמו שפירשתי תחלה:" + ], + [ + "שמין השברים בנזקין שאם שבר לו כלי אין אומרים יתן לו כלי שלם ויקח השברים אלא שמין כמה נפחתו דמיו בשביל השבירה ויקח הניזק השברים והמזיק ישלים עליהם: וכן אם המית שור יתן מה שנפחת מחמת המיתה ותשאר לו הנבילה ושמין אותה כמה שהיתה שוה בשעה שנודע לו ההיזק: ואם נפחתה בין שעה שנודע לו להעמדה בדין ההפסד לניזק כגון שהיתה שורו שוה מאתים ובשעה שנודע לו היתה הנבילה שוה מאה ובשעת העמדה בדין אינו שוה אלא שמונים משלם לו מאה אם הוא מועד ואם הוא תם חמשים לפי שלא היה לו להשהותה עד שתפסד: אע\"פ שטורח הנבילה הוא על המזיק כגון אם נפל שור לבורו חייב להעלותו וליתנו לניזק מכל מקום משנודע לו לניזק היה לו להשתדל בו להעלותו ועל המזיק ליתן לו ההוצאה: וה\"ה נמי אם הוזלה בין שעה שנודע לו להעמדה בדין אין שמין כשעת העמדה בדין אלא כשעה שנודע לו ואם השביחה כגון בשעה שנודע לו היתה שוה מאה ובשעת העמדה בדין שוה ק\"ק חולקין ואם הוא מועד משלם לו תשעים ואם הוא תם מ\"ה אבל אם השביחה כ\"כ עד שאם יטול חלק בשבח יעלה יתר מהיזקו כגון שור שוה ה' סלעים שנגח שור שוה ה' סלעים והנבילה שוה שלשים זוז בהא ודאי לא שקיל שבחא שאין לו להרויח:" + ], + [ + "שור שוה ר' שחבל בשור שוה ר' והפחיתו שוה חמשים ושבח הניזק עד ששוה בשעת העמדה בדין ת' אין המזיק יכול לומר לא הפסדתיך כלום שהרי שוה יותר ממה שהיה שוה תחלה וגם אין הניזק יכול לומר אלמלא שנגח בו היה משביח עד שהיה שוה ת\"ת אלא נותן לו כשעת הנזק בין שבח דממילא בין שבח דע\"י פיטום: כיחש מחמת הנגיחה שבשעת העמדה בדין אינו שוה אלא ק' שמין הפחת כשעת העמדה בדין וכגון ש��א כיחש מחמת מלאכה אלא מחמת עצמו: השביח המזיק בין גיחה להעמדה בדין אם השביח מעצמו נוטל הניזק חלק בשבח שמשעת נגיחה נחלט השור לניזק וברשותו השביח וכן אם כיחש ברשותו כיחש ואם מחמת הוצאה שהוציא עליו המזיק השביח אם ההוצאה יתירה על השבח אין לול לניזק בשבח כלום אלא נוטל כפי מה שמגיעו בשעת הנזק ואם השבח יתר על ההוצאה המזיק נוטל הוצאתו ושכר טרחו ועמלו כדין היורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות ובשאר השבח נוטל הניזק חלקו:" + ], + [ + "שור שחבל באדם דינו כשור שהזיק לשור אם תם הוא משלם חצי נזק ואם מועד נ\"ש: ואפילו נתכוין לבהמה וחבל באדם פטור ומצער וריפוי וששבת ובושת שלא חייבה תורה בד' דברים אלו אלא באדם החובל: לפיכך שור שבייש האדם פטור: ושורו שחבל באביו ובאמו או שהדליק גדיש בשבת חייב בנזקיו אע\"פ שאילו עשה הוא היה פטור חייב על מעשה שורו דמה שהוא פטור לפי שמתחייב בנפשו וק\"ל בדרבה מיניה: נגח האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות אפילו שמועד הוא לנגוח דלא חייבה התורה דמי ולדות אלא אדם: ומיהו אם נגח שפחה ויצאו ילדיה חייב בדמי ולדות כאילו נגח בהמה מעוברת ושמין אותה כמה היתה שוה מתחילה וכמה נפחתו דמיה ומשלם תם חצי נזק ומועד נזק שלם:" + ], + [ + "שור של ישראל שנגח שור של כותי היה פטור ושל כותי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם: ושל הפקר שנגח פטור שאם קדם אחר וזכה בו הוי שלו ולא עוד אלא אפילו היו לו בעלים בשעת נגיחה והפקירו קודם שעמד בדין פטור מיהו דוקא אם זכה בו אחר אבל אם הוא חזר וזכה בו חייב: וכן אם נגח ואחר כך מכר או הוריש חייב: שור של פקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן חייב ושל חש\"ו שנגח של פקח וכן של מי שהלכו בעליו למדינת הים שנגח פטורין: הוחזקו נגחנים היו ב\"ד מעמידין לו אפוטרופא לשמרו ולא לגבות ממנו אם יגח בתמותו אלא אם הועדו ואח\"כ נגחו נפרעין מן עליית היתומים:" + ], + [ + "שור תם שהזיק ומכרו הניזק אפילו קודם העמדה בדין הוי מכור לכשיתפשנו שיקחנו הלוקח ואם מכרו מזיק אינו מכור והניזק נוטלו מן הלוקח ואפילו אם נשתמש בו הלוקח קודם שנטלו צריך לשלם לו ואם שחטו המזיק צריך לשלם לו הפחת שפחתתו המיתה אפילו לדידן דלא מגבינן ליה בדינא כיון דאי תפש לא מפקינן מיניה: היה המזיק חייב לבעל חוב אפי' חל שעבודו קודם וקדם ותפש קודם לניזק אינו כלום ויכול הניזק ליקחנו מידו כיון שהב\"ח יכול לגבות ממקום אחר ואיזק אינו נפרע אלא מגוף השור: לפיכך אם היה משועבד לבעל חובו באפותיקי מפורש שגם הוא אינו יכול לגבות ממקום אחר אם החוב קודם לנזק אין הניזק גובה ממנו ואם הנזק קודם לבעל חובו הניזק גובה ממנו ואפי' קדם בעל חוב ותפס לא עשה כלום דב\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה:" + ], + [ + "כשם שאין דנין שאר דיני ממונות אלא על פי עדים כך אין דנין דיני נזקין אלא ע\"פ עדים כשרים: ופירש ר\"י שבא להשמיענו אפילו שור של עכו\"ם שנגח לשור ישראל אין דנין אותו אלא בעדים כשרים. לשון הרמב\"ם אין הניזקין משתלמים אלא בראיה ברורה ובעדים כשרים שלא תאמר הואיל ואין מצוי באורוות הסוסים ובגדרות הצאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהם אם העידו ששור זה נגח או הזיק לאדם שומעין להן אין הדבר כן אלא לעולם אין מחייבין ממון אלא ע\"פ כשרים ויעידו בב\"ד ויחייבו ב\"ד המזיק לשלם: שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו אע\"פ שזה מנ��גח וזה מועד ליגח או זה מנושך וזה מועד לנשום אין אומרים זה ודאי הרגו או זה ודאי נשכו אלא בעדים כשרים:" + ], + [ + "מפני שהבהמה דקה דרכה לרעות בשדות אחרות והזיקה מצוי תקנו חכמים שלא יגדלנה האדם במקום שדות וכרמים אלא ביערים ואפילו בבית אסור ואפילו שאינה שלו והחמירו בה כדי להרחיק מההיזק שאסור לאדם שיזיק את חבירו ומיהו עיקר תקנה זו לא נתקנה אלא על ארץ ישראל אלא דקאמר בגמרא שבבל יש לה דין ארץ ישראל לדבר זה וי\"א דבכל מנהגי דילן בתר בבל גרירינן ולדידן נמי אסור ונראה דבהא לא גרירינן בתר בבל דטעמא דאסור בבבל לפי שהיו שם רוב שדות ישראל וכיון דהשתא ליתא להאי טעמא שרי: ואע\"פ שאין מגדלין יכול להשהותה קודם לרגל וקודם למשתה בנו ל' יום: והטבח לוקח ושוחט ולוקח ומשהה עד שישחוט מעט מעט ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא לוקח ומשהה בביתו כדי שלא תזיק: ורועה שעושה תשובה אין מחייבין אותו למכור הכל ביחד אלא מעט מעט: אין מגדלין חזירים בכל מקום אפילו למשוח בהן עורות ואצ\"ל לסחורה: ואסור לגדל בלב רע אא\"כ הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהן ובעיר הסמוכה לספר מותר לגדלו וקושרו ביום ומתירו בלילה: מי שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה אין מחייבים אותו למכרם ביחד אלא מוכרם מעט מעט:" + ], + [ + "בור הוא מאבות נזיקין דכתיב כי יכרה איש בור שאחר שחפרו בין הפקידו או לא הפקירו חייב בנזקיו כיון שעשה דבר המזיק וזהו ממונו שמזיק במקום שעשאו שאינו זז ממקומו אלא עומד במקומו והעובר עליו ניזוק לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו ומינה במקומו ומזיק לא שנא אם הוא בעומק או בגובה או אפילו לא זה ולא זה אלא ששפך מים ברשות הרבים והוחלקו בה שור או חמור חייב: אחד הכורה בור ואחד הפותח בור שכרהו אחר וכיסהו כראוי ובא זה וגילהו חייב חפר אחד בור ובא אחר וכיסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב אבל אם מילאהו השני וחזר וסילק את העפר האחרון חייב שכבר נסתלק מעשה הראשון אחר שהחופר או הלוקח או שניתן לו במתנה כיון שהוא בעליו חייב עליו אבל אם ממונו עשאו כגון שהיה לו שור שחפר חפירה בר\"ה או גלגל שאם אבן וכשלו בו פטור אבל אם עשאו השור ברשותו חייב לסלקו אחר שיודע לו לא סילקו חייב עליו כתב הרמב\"ם אפי' נחפר מאליו במקום שחייב לכסותו ולא כיסהו חייב בנזקיו: אחד החופר ברשות הרבים או ברשותו בתוך ד' טפחים סמוך לר\"ה או באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו ונפלה בו בהמת חבירו בכל ענין חייב ומיהו דוקא קודם שנודע לבעל חצר אבל אחר שנודע לו פטור הכורה דכיון שהוא חייב בנזקי בעל חצר היה לו לבעל חצר למלאותו מיד וזה יפרע לו וכיון דלא מילאהו כמאן דכרייה איהו דמי אבל החופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו ולא רשותו פטור מפני שאין לו בעלים וגם בתחלה עשאו ברשות וכן החופר בר\"ה לצורך רבים ומסר להן כיסויו של בור פטור וכתב הרמב\"ם וה\"ה נמי אי לית ליה כיסוי והודיע לב\"ד שרוצה להסתלק ממנו שהן יתעסקו בו לכסותו פטור וה\"מ שחפר לצורך רבים במקום שיש לו רשות לחפור אבל במקום שאין לו רשות לחפור א\"נ דחפר מעיקרא לצורך עצמו וחדר מימלך למימסר לרבים לא אתפטר עד דטסים ליה או עד שמכסי ליה ע\"כ ואין נראה דכיון דמוסרו עתה לרבים והן צריכין לו מאי נ\"מ שחפרו מתחלה לצרכו: האומר לחבירו לחפור בור בר\"ה וחפרו החופר חייב והמשלח פטור: הבונה סמוך לר\"ה רשאי לחפור לצורך היסוד ואפילו להרחיבו בענין שחופר בר\"ה ואם הוזק בו אחד פטור כיון שעשה ברשות: אחד החופר בור שיח שמערה כולם שוין לחיוב ובלבד שיהא בו כדי להמית דהיינו י' טפחים אז חייב אם נפל שמה שור או חמור ומת או הוק ואם אין בו י' אינו חייב על המיתה אפילו שנפל בו השור מעומד בענין שיש בו גובה י' טפחים אם נצרף גובה רגלי השור עם עומק הבור אבל הרמ\"ה כתב בזה שחייב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה אבל אם הוזק בבור פחות מי' חייב: היה עמוק ט' טפחים וטפח מהן מים חשוב כעומק י' וחייב על המיתה אבל אם היה עמוק ח' וב' טפחים מהן מים או עמוק זק וג' טפחים מהן מים איבעיא לן אי חשוב כעומק י' ולא איפשיטא ואין מחייבין: חפר אחד ח' ובא חבירו וחפר בו עוד טפח שניהן חייבין בנזקין כל אחד לפי מה שחפר וכן אם חפר י' ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' שלשתן חייבין בין למיתה בין לנזקין אבל אם אחד חפר ט' ובא אחר והשלימו לי' בין שחפר בה טפח או שנתן אבנים על שפתו עד שחזר להיות עמוק י' אחרון חייב לבדו אפילו בנזקין ואם סתם אח\"כ הטפח או הסיר האבנים שהוסיף מיבעיא אם כבר נסתלק מעשה ראשון ונפטר או לא ולא אפשיטא לן ושניהן פטורין מספק ולדברי האומר דמהניא תפישה לספיקא דדינא מאיזה מהן שתפש לא מפקינן מיניה חפר אחד בור ובא חבירו והרחיבו קאמר עלה בגמרא הרי לישני ללישנא קמא אי בהבל מיית הרי מיעט הבלה ופטור ואי בחבטה מיית הרי קירב היזק וחייב ולאידך לישנא קאמר אי מהאי גיסא שהרחיבו נפל הרי קירב היזק וחייב ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלה ופטור וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דקי\"ל כלישנא בתרא והרמב\"ם כת' אי מחמת הבלה מת האחרון פטור ואם מחמת חבטה מת האחרון חייב שהרי קירב היזקו וכן אם נפל מאותו צד שהרחיבו חייב ואם מצד שחפר הראשון ונפל הראשון חייב ותימא הוא היאך פוסק כתרי לישני דודאי פליגי אהדדי דללישנא קמא אין חילוק מאיזה מקום נפל וללישנא בתרא אין חילוק בין אם מת בחבטה או בהבלה: כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ונפל לתוכו גמל ומת חייב אפי' לא שכיחי גמלים ואפי' דפקח הוא וביום דכיון שראהו מכוסה עובר עליו ואם לא נפל בו גמל אלא גמלים עברו עליו וקלקלו הכסוי ואח\"כ נפל בו שור ומת אם גמלים מצויין שם אפילו לפרקים חייב אבל אם אין גמלים מצויין שם כלל פטור כסהו כסוי שאינו יכול לעמוד בפני גמלים ויכול לעמוד בפני שוורים בענין שאם יעברו עליו גמלים יפלו מיד ולגמלים שכיחי ולא עברו עליו אלא התליע ונפל בו שור פטור אע\"פ שפשע לענין גמלין כיון דלענין שור לא פשע שאם יעבור עליו ולא יפול ואם יעברו עליו גמלים ויפילוהו וישאר פתוח פטור על שור פקח שיפול בו אח\"כ הילכך פטור אבל אם כסהו בענין שכשיעבור גמל עליו לא יפול מיד אלא יתקלקל בענין שיפול כשיעביר עליו שור אח\"כ ושכיחי גמלים והתליעו מתוכו ונפל בו שור חייב דאמרי' מיגו שפשע לענין שור זה עצמו שנפל שראוי ליפול בו אחרי שיעברו עליו הגמלים ויקלקלוהו פשע נמי לגבי היכא שנפל בו אחר שהתליע מתוכו: בור של ב' שותפין שעבר עליו הראשון ולא כסהו הב' ולא כסהו שניהן חייבין ואם מסר הראשון לשני הכיסוי שיכסנו השני חייב והראשון פטור: וכן הדולה מבור של רבים ובא חברו וא\"ל תן לי ואני אדלה אין השני מתחייב עד שימסור לו הראשון הכסוי לשון הרמב\"ם עבר עליו הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו הראשון חייב עד שימסור דליו לשני ולא ��הירא אלא שניהן חייבין עד שימסור דליו לשני: כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב ועד מתי יפטר הא' כדי שידע שהוא מגולה וישבור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו וכל תקלה שיארע בו בתוך זה הזמן השני לבדו חייב ופי' הראב\"ד אם יש בכדי שידע שיעור שרגיל לחזור לדלות מבורו חייב אע\"פ שלא ידע ופורש\"י שאין נותנין שיעור זה אלא לראשון אבל שני שעבר עליו ומצאו מגולה היה לו להושיב שם שומר מיד וכיון שלא עשה כן חשוב פושע ור\"י פי' דהה\"נ לשני נותנין לו שיעור לשכור פועלים ולכרות ארזים אלא שא\"צ הודעה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הרמ\"ה מדקאמר לכרות ארזים שמעינן שאם אינו מוצא לקנות ארזים אלא ביוקר שצריך להמתין לו עד שימצא לקנות בשווים מדלא קאמר ויקנה ארזים: ותו שמעינן מדלא קאמר לדידיה למיקץ ארזים אלא לשכור פועלים דהה\"נ לכל הנזקין אם הוא דבר שאין דרכו בעצמו לסלקו אין מחייבין אותו לסלקו עד שישכור פועלים וה\"מ דאניס כגון בור שכיסהו כראוי והתליע אבל בור שהניח מגולה פושע הוא ולאלתר חייב בנזקין: המכסה בור בכיסויו של חבירו ובא בעל הכיסוי ולקחו בעל הבור חייב ואין בעל הכיסוי צריך להודיעו שנטלו: המוסר בורו לשומר לשמור השומר חייב בנזקין מסרו לחש\"ו הבעלים חייבין אע\"פ שהוא מכוסה: בענין חיוב בור בר\"ה פליגי רב ושמואל רב סבר חיובו משום הבלה ולא משום חבטה אבל בור ברשותו חייב בין משום הבלה ובין משום חבטה: ונ\"מ שאם עשה תל בר\"ה ועלה עליו שור ונפל לארץ והוזק ומת: או שנפל השור לבור מאחוריו שלא על פניו בענין שלא נכנס בו הבל לרב פטור ולשמואל חייב ורב אלפס פסק כרב והרמב\"ם כשמואל ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל לפיכך עשה תל בר\"ה גבוה י' ועלה עליו שור ונפל לארץ והוזק או מת חייב ואם אינו גבוה י' חייב על הנזקין ואינו חייב על המיתה: היה הבור מלא ספוגין של צמר חייב עליו משום הבלה אע\"פ שאין כאן חבטה והוא שיהיה עומקו יתר על רחבו אבל אם רחבו כעומקו אין לו הבל ופטור: כתיב ונפל שמה שור או חמור ותנן אחד השור וא' כל הבהמה שוין לחייב על נפילתו בבור כשור אבל על אדם וכלים פטור דדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אפי' שנפל בו השור עם כלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים ולא נתמעט אדם אלא ממיתה אבל אם הוזק בו אדם חייב אבל על הכלים פטור בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו: ואפילו על מיתת בהמה אינו חייב אא\"כ שהיא פיקחת ונפלה בו בלילה או אם היא חרשת שוטה או סומא ונפלה בו אפילו ביום: אבל פקחת שנפלה ביום פטור: וכתב הרמ\"ה אבל אדם פקח שנפל אפילו ביום והוזק חייב שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולא איבעי ליה לעיוני: בכור שנפל לבור לא שנא תם ולא שנא בעל מום פטור: בור שכרוי ועומד ונכנס בו אדם להרחיבו או להעמיקו ועומד שור על שפתו ונבעת מקול הכורה ונפל לתוכו בין לפניו בין לאחוריו חייב בעל הבור אפי' היא פקחת וביום שהכורה פטור שאינו אלא גרמא וכיון שאי אפשר להשתלם ממנו משתלם מבעל הבור אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור: היתה אבן מונחת ע\"פ הבור ונתקל בו השור ונפל בבור ומת משלם בעל האבן החצי ובעל הבור חצי: ושור שדחף בהמה לבור אפי' היא פקחת וביום אם הוא מועד משלם בעל השור החצי ובעל הבור החצי ואם הוא תם משלם בעל השור רביע ובעל הבור ג' חלקים: ואם אדם ושור דחפו אותה לבור והיה אדם שלא בכוונה שאם היה אדם בכוונה היה בעל הבור פטור שלשתן חייבין אם השור מועד מ��לשין ביניהם ואם הוא תם משלם השתות והמותר ישלמו ביניהם האדם ובעל הבור ואם דחפו בהמה ויצאו ילדיה האדם לבדו חייב הכל ושור ובור פטורים ואם דחפו בו אדם והוזק שלשתן חייבין בנזק ובשאר ד' דברים חייב האדם לבדו ואם דחפו בו כלים ונשברו האדם ובעל השור חייבין ובעל הבור פטור: וכתב הרמ\"ה דה\"ה נמי שנים שמזיקין ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שהוא כאן ואין לו לשלם משתלם מן האחר ודוקא עד שיעור מה דהוה חייב ביה אהאי נזקא היכא דהוה עביד ליה איהו להודיה אבל מפי לא ע\"כ ואין נראה דלא מחייב ר' נתן היכא דליכא לאשתלומי מאידך אלא היכא שפטור מדינא דכיון שהתורה פטרה אותו שעמו והוא עשה כל הנזק צריך לשלם אבל אם שותפו בר תשלומין אלא שאי לו לשלם למה יפרע הוא בשבילו וכ\"כ הר\"ר חזקיה: שור שדחף בהמה לבור האידנא אינו משלם אלא ג' חלקים אע\"פ שהשור פטור אף מהרביע שהרי אין דנין דיני קנסות אין בעל הבור משלם אותו בשבילו: החופר בור בר\"ה ונפל עליו שור והרגו בעל השור פטור ואם מת השור נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל הבור:" + ], + [ + "תולדות הבור אבנו וסכינו ומשאו שהניחם בר\"ה והזיקו במקומם בין הפקירן או לא הפקירן או שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו במקומם אחר שנחו שדומה לבור ממונו שמזיק במקום שמונח שם לפיכך יש לול כל דין בור לחייב נזק שלם מתחלתו על מיתת בהמה או חיזקה ועל נזקי אדם בין נתקל באבן והוזק באבן בין נתקל בקרקע והוזק באבן אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע פטור פטור בו ממיתת אדם ונזקי כלים וכן אם הניחם ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירם ונתקל בקרקע וניזק בתקלה זו והוזק חייב בעל התקלה ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו בשעת נפילה או אפילו אחר נפילה כל זמן שלא היה לו פנאי לסלקם פטור אבל לאחר מכן חייב ואי אפקרינהו פטור אפילו לאחר מכן ואם הניחן ברה\"ר ולא הזיקו במקומן אלא נתגלגלו למקום אחר ע\"י רגלי אדם או רגלי בהמה אם הזיקו דרך הילוכן ע\"י רגלי אדם חייב המגלגל הכל שהוא פושע בהיזק זה ובעל התקלה פטור ואם גלגלום רגלי בהמה והזיקו בהילוכם חייב בעל הבהמה החצי ובעל התקלה החצי ואם התיזה הבהמה והזיקה דרך הילוכה משלם בעל הבהמה רביע ובעל התקלה ג' חלקים ואם לאר שנחו מגלגולם הזיקו הוה ליה בור וחייב בעל התקלה הכל: הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות והטילה בו גללים וטנפה בהן כליו של בעל החצר פטור בעל השור דהוו לו הך גללים בור ובור פטור בכלים:" + ], + [ + "המניח את הכד בר\"ה ובא אחר ונתקל בו ושברו פטור שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים ואם הוזק בו בעל הכד חייב: ואפילו הפקיר הכד שכל המפקיר נזקיו בדבר שאין לו רשות לעשות מתחילה חייב ואם הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחו כמו במקום פנוי שלפני בית הבד שפעמים מניחין שם כדים כשבית הבד מלא או כיוצא בו ובא אחר ושברו ונתקל בו חייב ואם הוזק בו בעל הבד פטור שהיה לו להסתכל לפניו ואם הוא אפילה שאינו יכול להסתכל ונתקל בו ושברו פטור ואם הוזק בו בעל הבד חייב אף על פי שהניחו ברשות: ואם מילא כל הדרך כדים שא\"א לעבור אפי' שברם בידים פטור: ומיהו אם בשעה ששברם הוזק בחרסיהם פטור אף על פי שזה מילא כל הדרך דאיהו דאזיק אנפשיה ודוקא אדם אמרינן אין דרכו להסתכל בדרכים אבל בהמה שעיניה למטה דרכה לעיין אנה תלך: לפיכך אם נתקלה והוזקה בכד המונח בר\"ה פטור בעל הכד ואם שברתו דרך הילוכה הו\"ל רגל ופטורה ודרך ביעו�� הו\"ל קרן וחייב: מי שהיה טעון כד ונתקל ונשבר הכד והזיק לאחרים בשעת נפילה פטור דנתקל לאו פושע הוא: לפיכך אם לאחר שנחו שברי הכד בארץ הוזק בהם אדם או שהוחלק במים שנשפכו מן הכד פטור מדיני אדם דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וחייב בדיני שמים אם היה לו פנאי לסלקם דמ\"מ היה לו לסלקם ואם מתכוין לזכות בשברי החרס חייב בנזקין שיזיקו אח\"כ דהשתא דהוה ליה בור ופטור בהם על הכלים ואם פשע בנפילתו ונשבר הכד חייב בין על מה שיזיק בשעת נפילה בין על אחר שנחו השברים אפילו דאפקרינהו: השופך מים לר\"ה ונטנפו בהם כליו של חבירו פטור דהוו להו בור ופטור בו הכלים בין אם הפקירם או לא אבל אם הוחלק בהם אדם ונפל לארץ והוזק חייב וכ\"ש אם נבלעו המים בארץ ונעשו רפש וטיט והזיקו דהשתא הוו להו בור ממש אפי' אם הוא בימות הגשמים שיש רשות לכל אדם לפתוח ביב שלו להיות מקלח לר\"ה אפ\"ה אם הזיק חייב לשלם וכ\"ש בימות החמה דחייב כיון שהוא שלא ברשות שאין לאדם רשות לפתוח ביבו לר\"ה בימות החמה:" + ], + [ + "שני קדרין שהלכו זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון אם הי' ראשון יכול לעמוד ולא עמד לדברי הכל חייב דפושע הוא אבל אם לא היה יכול לעמוד פסק רב אלפס שהוא פטור אפילו אם היה לו פנאי להזהיר לשני שלא יכשל בו לפי שהיה טרוד ולא נזכר שיזהירו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהוא חייב אם היה לו פנאי ולא הזהירו ואם היה יכול לעמוד או שהיה לו פנאי להזהיר לשני ונתקל בו שהוא חייב לדעת אדוני אבי ז\"ל כתב רב אלפס שגוף הראשון חשוב כאדם המזיק וחייב בין שהוזק בו השני בגופו בין הוזקו בו כליו שנשברו וממונו חשוב כמו בור אפילו אם הפקירו ואינו חייב אלא א\"כ הוזק בו הב' בגופו ואם נשתברו בו כליו פטור וכ\"כ הרמב\"ם ואדוני אבי ז\"ל כתב שגופו של ראשון יש לו דין בור וחייב אם הוזק השני בגופו ופטור אם נשתברו בו כליו אבל ממונו אפי' דין בור אין בו דהו\"ל מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס ופטור מכל מה שהוזק בו השני חשוב כמו בור וחייב אם הוזק בו השלישי בגופו ופטור אם נשתברו בו כליו וממונו אפילו דין בור אין לו ופטור בין אם הוזק בו הג' (בגופו) בין אם נשתברו בו כליו ואם מחמת הראשון נפלו הוא חייב על נזקי כולם ומשכחת ליה כגון שהיה מוטל לרוחב הדרך או באלכסון ונתקלו בו כולם ונפלו הוא חייב בנזקי כולם ולדבריו אם (לא) היה מוטל לרוחב הדרך ולא באלכסון לא היה חייב בנזקי כולם ולדעת רב אלפס אפ\"ה חייב וכ\"כ הרמ\"ה:" + ], + [ + "אין אדם רשאי להוציא זבלו לר\"ה שלא בשעת הוצאת זבלים כדי להניחם שם אלא מיד כשיוציאם יוליכם משם אבל בשעת הוצאת זבלים יש לו רשות להוציא הזבל והגלל לר\"ה ולצברם כל ל' יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה: ואסור לאחר לזכות בו ויש בו משום גזל אם יזכה בו אחר ומיהו אם הזיק חייב לשלם ולאחר שהזיק כל הקודם בהם זכה: בד\"א בזבל וגלל שאין בו כל כך היזק לרבים אבל תבן וקש שהם מזיקין יותר לפי שהם ארוכין ומחליקין בהם אדם ובהמה אין לו רשות להוציאם: ואם הוציאם וזכה בהן אחר הרי הן שלו בין בעיקר התבן והקש בין במה שהשביחו והוא שזכה בהן מעצמו אבל אם בא לשאול אם יש לו רשות לזכות בהן אין מורין לו כן בגופן אבל כשבחן מורין לו ואם התרו בבעלים ולא סלקן אז מפקירין אותן לכל וכל זה לא איירי אלא בשזכה בהן אחר לאחר שהשביחו אבל אם זכה בהן קודם שהשביחו מיבעיא ולא איפשיטא וכתב הרמ\"ה שאין מוציאין אותן מידו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דמוציאין אותן מידו. אע\"פ שהן כהפקר אם הוזק בהן אדם ובהמה חייב לשלם:" + ], + [ + "הגודר גדרו בקוצים סמוך לר\"ה אם הוציאן לר\"ה אפילו מעט חייב בנזקן ואם לא הוציאן כלום פטור אע\"פ שהן סמוכין לר\"ה לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים: המצניע קוצותיו וזכוכיותיו בתוך כתלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר את כתלו אם הזיקו בשעת נפילה חייב בעל הכותל בכל ענין ואם אחר שנחו הזיקו אם הכותל רעוע חייב בעל הקוץ ואין בעל הכותל צריך להודיעו ואם הכותל בריא חייב בעל הכותל בכל ענין: ומדת חסידות הוא שיצניע אדם קוצותיו ושאר כל דבר המזיק במקום שלא תבוא מהם תקלה כגון שישליכם לנהר או ישרפם:" + ], + [ + "הכותל והאילן שהן רעועין והתרו בבעלים לסלקם ונפלו לאחר הזמן שנתנו להן והזיקו בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה יש להן דין בור בין שהפקירן הבעלים בין שלא הפקירן ואם לא התרו בו או שהתרו בו ונפלו בתוך הזמן והזיקו לא שנא לאחר נפילה לא שנא בשעת נפילה כל זמן שלא ודע לבעלים שנפלו פטורים וכן אפי' אם נודע להן שנפלו אם לא היה להם פנאי לסלקם או שהפקירום פטורים אבל אם יש להם פנאי לסלקם ואל הפקירום חייבים דהוה ליה ממונו שהזיק שאפילו אם אחר מניח את כליו ברה\"ר במקום שיכולים להזיק חייב בעל הכלי לסלקו:" + ], + [ + "לא יזרוק אדם אבנים או דבר אחר לר\"ה שלא יכשלו בהם רבים: ואין עושין חלל תחת ר\"ה ולא בורות שיחין ומערות אפילו על כיפת אבנים חזקה מאד שמא תפחת: ואין מוציאין זיזין בר\"ה אא\"כ הוא למעלה מגמל ורוכבו והרמב\"ם זכרונו לברכה כתב והוא שלא יאפיל דרך הרבים: אבל במבוי יכול להוציאו מדעת בני המבוי משא\"כ בר\"ה שאין לו בעלים: ואם רצה כונס בתוך שלו ומוציא: כנס ולא הוציא יוציא כל זמן שירצה אבל אינו רשאי להחזיר הכותל למקומו. שדרך שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו: לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות בולטין לר\"ה הרי הן בחזקתן ואפי' אם נפלו חוזר ובונה אותן: אילן הנוטה לר\"ה קוצצו כדי שיהא גמל ורוכבו עובר: מניחין בשפתי הנהרות פנוי כרוחב כתפי המלחין שיורדין שם ומושכין הספינות וכל אילן הנמצא ברוחב זה קוצצין אותו וא\"צ להתרות בבעליו מפני שמעכב על מושכי הספינות: אין שורין טיט בר\"ה להשהותו זמן רב ואין לובנים בו לבנים. אבל גובלין שם טיט לצורך בנין אבל לא לעשות לבנים: והבונה ברה\"ר כשמביא (ס\"א כשמשכין) האבנים צריך שלא ישהם שם אלא מביא ובונה מיד ואפ\"ה אם הזיק חייב לשלם:" + ], + [ + "אש הוא אב דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע\"י הרוח שמוליכו לפיכך כל הדומה לו שהיא ממונו והולך ומזיק הוא תולדתו ויש לו דין לפטור בו טמון. כתיב כי תצא אש אפי' מעצמה שמדליק בתוך שלו והולך ודולק בשל חבירו אפילו לא שרפה אלא עציו ואבניו או שליחכה נירו שהוא דבר שאינו ראוי לו חייב לשלם הכל אלא אם כן הרחיק כשיעור אבל אם הרחיק כשיעור ויצא והזיק פטור וכמה שיעור הרחקה הכל לפי הדליקה שאם הרחיק מגבול חבירו עד כדי שאין ראויה דליקה כזו שתתפשט עד גבול חבירו וכן אם יש ביניהם גדר ומשערים שדליקה זו אינה ראויה לעכור נדר שביניהם ועברה והזיקה פטור לא הרחיק כל כך חייב ואם יש ביניהם נהר רחב ח' אמות אפי' אם אין בו מים או יאור קטן ויש בו מים פטור ואין צריך לשער וכל זה לא איירי אל כשמתמרת ועולה למעלה למעלה אבל אם נסרכה ל��דיה ועצים מצויין לה אין לה שיעור בין לענין גובה בין לענין רוחב אלא בכל מקום שתעביר חייב לשלם בד\"א שיש שיעור לפטור במדליק בתוך שלו אבל המדליק בשל חבירו אין לו שיעור לפטור אלא אפי' עברה כמה מילין חייב: נפלה דליקה בחצירו והיה גדר בינו לבין חבירו ונפל הגדר שלו מחמת הדליקה אם היה יכול לחזור ולגדור שלא תעבור חייב ואם אי אפשר לו לגדור פטור: השולח הדליקה ביד חש\"ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בד\"א במוסר לו גחלת שדרכה לכבות אבל מסר לו שלהבת חייב שלח ביד פקח הפקח חייב והמשלח פטור וכן אם מסר הבעירה ביד שומר לשמור ויצאה והזיקה השומר חייב: הביא האחד עצים ובא חבירו והביא האש והדליקו בעצים או שהאחד מביא האש והב' עצים והדליק בהם האש לעולם האחרון חייב בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתו רוח שאינה מצויה כולם פטורים ואם נתלבה ברוח מצויה האחרון חייב ואם אחר שהיו שם האש והעצים בא אחר וליבה עם הרוח שסייעתו אם יש ברוח לבדו כדי ללבות פטור המלבה אפי' אם יש בליבויו כדי ללבות וכן אם אין ברוח כדי ללבות ולא בליבויו כדי ללבות ונצטרפו יחד וליבו פטור אבל אם אין ברוח כדי ללבות ויש בליבויו כדי ללבות חייב: עשה אחד האש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ואם לאו הראשון פטור והאחרון חייב: הכופף קומתו של חבירו לפני הדליקה כדי שתגיע בה הדליקה אם כפפה במקום שתוכל להגיע שם הדליקה ברוח מצויה חייב לשלם ואם לאו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים: גמל שהיה טעון פשתן ועבר בר\"ה ונכנס פשתנו לתוך חנות של חנוני ודלקה בנרו של חנוני ודלקה כל הבירה בעל הגמל חייב שפשע במה שהרבה במשאוי עד שנכנס בתוך החנות ואם הגמל הולך ומסכסך האש בכל הבירה חייב בכולה נזק שלם ואם לא סכסך בכל הבירה אלא הדליק במקום אחד ומשם נתפשט בכולה חייב על מקום שהדליק נזק שלם ועל השאר ה\"נ ואם הניח החנוני נרו לחוץ הוא חייב לשלם אף דמי הפשתן לבעל הגמל ואפילו הוא נר חנוכה שהיה לו לשמור שלא יזיק: הלכתא טמון באש פטור שאם הדליק גדיש חבירו אפי' שהיו טמונין בו מוריגים וכלי בקר שדרך להטמינם בגדיש פטור ורואים מקום שהכלים טמונין כאילו היו שם שעורים או חטין כפי מה שהוא הגדיש וכך ישלם לו בד\"א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו וכלו חציו כגון שנפל הגדר שביניהם שלא מחמת הדליקה והיה אפשר לו לגדור ולא גדר אבל אם הדליק בשל חבירו או אפילו בתוך שלו ולא כלו חציו כגון שנפל הגדר מחמת הדליקה חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר ובבית כל דבר שכל דבר רגיל להיות בבתים ולא עוד אלא אפי' בכל מה שישבע בע\"ה שהיה בביתו נאמן ונוטלן והוא שיטעון בדבר שהוא אמוד בו שיהיה לו או שיהיה רגיל להפקידו בידו: המשאיל מקום לחבירו להגדיש והגדיש והטמין בו כלים ועשה המשאיל אש ויצאה והדליקה הגדיש אינו משלם אלא דמי הגדיש בלבד השאיל לו מקום להגדיש חטין והגדיש שעורין או להגדיש שעורין והגדיש חטין או שהגדיש חטין וחיפן בשעורין או שעורין וחיפן בחטין אינו משלם אלא דמי שעורין: ראה א' הדליקה שמתקרבת לקמת חבירו והלך וכיסה אותה אע\"פ שגרם לו ההפסד שהרי עשאם טמון וגרם לו שנפטר המבעיר פטור מדיני אדם וחייב בד\"ש: הלכתא אשו משום חציו שאפילו הדליק בתוך שלו והלכה והזיקה ברוח מצויה חשוב כאילו ירה חץ בידים ואם שרף אדם נהרג ע\"י ואם הזיקו חייב בד' דברים בד\"א כשהאש ראוי להגיע שם למקום שהזיק בשעה שהדליק אבל אם לא ה��ה ראוי להגיע שם כגון שהיה גדר ביניהם ונפל שלא מחמת האש אפילו אם היה אפשר לו לגדרה כבר כלו חציו ויש בו דין ממונו שהזיק: הניח לחבירו נחלת על לבו ונשרף פטור אפילו התרו בו שלא היה סבור שלא יסלקנה שאין דרך שיניח אדם עצמו לישרף כדי שיהרג חבירו: הניח על בגדו ונשרף חייב שאינו חושש לסלקה כיון שזה חייב לשלם לו: ועבדו כגופו שאם הניח לו נחלת על לבו פטור ושורו כממונו ופירש\"י דאפילו בשור שאינו כפות חייב המניח לפי שאין בו דעת להסירו אבל רשב\"ם פירש דאם אינו כפות המניח פטור לפי שיש בו דעת לברוח מן האש ואינו חייב אלא בשור כפות וחייב אפילו הבעלים עומדים אצלו שאינו חושש להסיר כיון שהמניח חייב לשלם לו שורו וכה\"ג בעבד פטור לפי שהמניח חושב שיסירנה אדוניו כיון שהעבד חייב במצות ולא יסמוך על תשלומין של זה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: תולדות האש אבנו וסכינו ומשאו שהניח בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הילוכן חייב אבל נפלו ברוח שאינה מצויה פטור:" + ], + [ + "כשבאין להגבות לניזק נזקו רואין אם יש למזיק מטלטלין אין יורדין לנכסיו למכור קרקעותיו אלא יתן לו מטלטלין ואפי' שיש לו כסף יכול לשלמו בסובין דכל מילי דמיטלטל מיטב הוא ושמין אותו כפי מה שיכול למכרן מיד ובמקומו ואם אין לו מטלטלין יורדין לקרקע עידית שבנכסיו ואפי' אם זיבורית של מזיק טובה כעידית של ניזק אינו מקבלה ממנו אלא צריך ליתן לו מעידית שבקרקעותיו: ואם יש לו שני עידית אין הניזק יכול לומר לו תן לי מעידית פלוני אלא תלוי ברצון המזיק ליתן לו מה שירצה אבל כשהמזיק חפץ ג\"כ ליתן לו העידית שבקש אלא שהיא עתה בזול וממתין עד שתתייקר ואומר אם תרצה אותה קחנה כפי מה שעתידה להתייקר אין שומעין לו וצריך ליתנה לו כפי מה שהיא שוה עתה: מת המזיק קודם שישלם אין ב\"ד יורדין למטלטלין דיתמי אלא אם הניח קרקעות מגבין לניזק מהם ומן הזיבורית משום שהנזק נעשה עליהן כחוב ומטלטלין דיתמה לא משתעבדי לב\"ח ואם קדם הניזק ותפש ממטלטלין בחיי אביהן גובין לו מהן והאידנא שתקנו הגאונים דמטלטלי דיתמי נשתעבדו לב\"ח מגבין לניזק ממטלטלי דיתמי כ\"כ רב אלפס וה\"ר אפרים כתב דלא תקנו זה אלא לב\"ח משום נעילת דלת אבל לנזקין דלא שכיחי לא תקנו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב נראה דבדורות הללו מטלטלי כמקרקעי לכל מיני שעבוד מדינא דגמרא אף בלא תקנה מידי דהוה אגמלי דערביא (כתובות פ\"ז :) שהאשה גובה כתובתה מהם:" + ], + [ + "הלכות חובל בחבירו", + "אסור לאדם שיכה לחבירו ואם הכהו עובר בלאו שנאמר פן יוסיף ואם הקפידה תורה בהכאת רשע קל וחומר בהכאת צדיק: והמרים ידו על חבירו להכותו אע\"פ שלא הכהו נקרא רשע וכל שכן שאסור לחבול בחבירו: והחובל בו חייב בה' דברים שהם נזק צער ריפוי שבת בושת אם החבלה בענין שיש בה כל הה' ואם אין בה אלא ד' משלם ד' ואם ג' ג' ואם ב' ב' ואם א' א': ואם הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה כיון שאין בו חיוב ממון: ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו לוקה שהרי הוא חייב במצות: כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע אחר או שחסרו אחד מכל איבריו נותן לו נזק וצער ריפוי שבת ובושת הכהו על ידו וצבה וסופה לחזור או הכהו על עינו ומרדה וסופה לחיות אין כאן נזק ונותן לו צער ריפוי שבת ובושת: הכהו על ראשו וצבתה אין כאן נזק ושבת ונותן לו ריפוי צער ובושת: הכהו במקום שאין נראה כגון על ברכיו ולא ראהו שום אדם נותן לו צער וריפוי: הכהו במקום שאין נראה ��גון על ברכיו ולא ראהו שום אדם נותן לו צער וריפוי: הכהו במטפחת שבידו וכיוצא בו אין כאן אלא בושת: בואו בשפוד על צפרנו במקום שאינו עושה חבורה ואינו מעכבו ממלאכה אינו נותן לו אלא צער: השקהו סם או שסכו סם ושינהו ממראה עורו משלם לו ריפוי בלבד שירפאהו שיחזור לו מראהו: אסרו בחדר ובטלו ממלאכתו נותן לו שבת בלבד וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא שהכניסו בחדר וסגר החדר עליו אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו ומנעו מלצאת הוי גרמא בנזקין ופטור מדיני אדם: גילח שער ראשו אינו נותן לו אלא בושת דסופו לחזור: סכו בסם שאין סופו לחזור נותן לו כל ה' דברים שהוא מצטער מן הסם ושבת כגון אם הוא יודע לרקד בראשו ולנדנד שער ראשו בריקודו ונמצא שבטלו ממלאכתו ובושת אין לך בושת גדול מזה אבל בכל אבר שחסרו נותן לו כל ה' דברים: ואפי' הפיל את שינו שא\"א שלא יחלה פיו שעה אחת אע\"פ שהשן אין לו רפואה בשר השינים צריך רפואה: ואפילו חסרו כשעורה מעור בשרו חייב לו ה' דברים שאין העור חוזר כמו שהיה לפיכך החובל בחבירו וקרע העור חייב בכל הה' דברים: וכיצד משערין הה' דברים נזק אם חסרו אבר או חבל בו חבורה שאין סופה לחזור שמין אותו כאילו היה עבד נמכר בשוק כמה היה שוה קודם שחבל בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה וכך יתן לו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ששמין הנזק לכל אדם כפי מלאכתו כגון אם היה עבד נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה נפחתו דמיו בשביל חסרון רגלו והוא דבר מועט ואם קטע ידו הוא דבר מרובה ומיהו יראה דשומא זו ששמין לאדם כפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא כגון אם קטע ידו של עבד נוקב מרגליות אבל אם קטע רגלו והיתה שומתו פחותה משומת עבד העומד לשימוש ולעשות מה שיצוה רבו לפי שהעבד נוקב מרגליות אין רבו מקפיד כל כך על חסרון רגלו שראוי הוא למלאכתו ראשונה ויותר יהיה קבוע במלאכתו ישומו כאילו לא היה נוקב מרגליות דמסתבר שלא יפסיד באמנותו שאם ירצה לא יעשה דבר זה ויהיה כשאר כל אדם הנמכר לכל מיני תשמיש ע\"כ. צער אם קטע ידו אומדין מי שנכתבה ידו למלכות לחתכה בסייף כמה רוצה ליתן שיחתכנה בסם בענין שלא יהיה מצטער דמים כאלו יתן לו על שצערו אבל אין לשום במי שנכתבה ידו למלכות לחתכה בסם כמה ירצה ליקח שיחתכנה בסייף שחומרא זו למזיק שאין אדם לוקח ממון כדי לקבל צער אבל זה כבר נצטער והיכא שכואו בשפוד על צפרנו שאין שם אלא צער בלבד יראה מדברי הרמב\"ם שאומדין כמה אדם כיוצא בזה לוקח להצטער בכך וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין שמין כך דאין שום אדם רוצה ליקח שום ממון כדי לקבל צער אלא שמין מי שחייבוהו מלכות ליכוות בשפוד על צפרנו במה היה נותן שלא יכווהו ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקח ממון לקבל צער פר\"י כששמין הצער אין שמין אלא צער של שעת המכה אבל צער הנמשך אח\"כ אינו משלם ורבינו משולם כתב שמשלם הכל וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל. כיצד משערין השבת אם לא חסרו אבר אבל חלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל הימנה ורואין כמה היה רוצה ליקח ויהיה בטל וזה תלוי כפי שהוא מלאכתו שיש מלאכה כבדה ושכרה מועט שהיה לוקח מעט שישב בטל ויש מלאכה קלה ושכרה הרבה וצריכין לתת לו הרבה שישב בטל ואם חסרו אבר כבר נתן לו נזק שהוא דמי האבר כגון אם קטע ידו כבר נתן לו מה ששוה פחות לפי שאינו יכול לעשות מלאכה בידו אבל ראוי הוא עדיין לשמור קישואין לכשיתרפא לפיכך נותן לו כי ימי משך חליו בכל יום ויום כמו שנותנין לשומר קישואין וכן אם שבר רגלו אחת עדיין הוא ראוי לשמור קישואין שבר שתי רגליו אינו ראוי לשמור קישואין אבל ראוי לישב במקום אחד לשמור הפתח [וכך יתן לו] כל ימי משך חליו סימא לו עינו אחת עדיין הוא ראוי למלאכה ראשונה סימא ב' עיניו אינו ראוי אחר שיתרפא אלא לטחון בריחים וכן יתן לו כל משך חליו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דזה מיירי בסתם בני אדם שאינם בני אומנות אבל אם הוא בעל מלאכה שמין אותו לאותה מלאכה שיכול לעשות אחר שירפא כגון אם הוא מלמד תינוקות וקיטע את ידו ושבר את רגלו לאחר שירפא הוא ראוי למלאכתו וכן אם היה נוקב מרגליות ושבר את רגלו לכשיתרפא הוא ראוי למלאכתו ולמה ישומו לו בימי חליו כאילו הוא שומר קישואין. כיצד משערין הריפוי אומדין בכמה ימים ראוי להתרפאות מחולי זה ונותנין לו מיד וכן השבת אומדין אותו ונותים לו מיד ארך לו החולי יותר משאמדוהו א\"צ לתת לו יותר וכן אם הבריא פחות ממה שאמדוהו אינו צריך לפחות לו כתב הרמב\"ם שדבר זה הוא לתיקון הזמיק שאין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו כל ימי חליו לפיכך אם אומר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא אתן לו דבר יום ביומו שומעין לו לא אמדוהו אלא נותן רפואתו של כל יום ויום ועלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה אחר שחיתה חייב לרפאותו ופטור מדמי שבתו ולא נהירא וכן השיג עליו הראב\"ד עבר על דברי הרופא והכביד את חליו אינו חייב לרפאותו וצריך לשכור לו רופא ואם יאמר החובל אני ארפאך או יש לי רופא שירפאך בחנם אין שומעין לו שיאמר הנחבל כשאין הרופא מצפה לקיבול שכר אינו מעיין כל כך בענין החולי ואם יאמר אני אביא רופא ממקום רחוק שיקח שכר מועט יכול הנחבל לומר לו הרופא שהוא במקומי הוא מדקדק יותר שלא יפסיד המחאתו ואם יאמר הנחבל תן לי שכר הרופא וארפא את עצמי יכול החובל לומר לו שמא לא תרפא עצמך יפה ויקראו אותי מזיק לעולם. בושת הכל לפי המבייש והמתבייש שיותר הוא בושת המבוייש מהמזולזל ממי שמבוייש מן המכובד וגם המתבייש לפי מה שכבודו גדול בושתו מרובה. הכה את חבירו באזנו וחרשו או אחזו ותקע לו באזנו נותן לו דמי כולו וכתב א\"א ז\"ל ודוקא בסתם בני אדם שאין להם אומנות אבל אם הוא בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות אינו נותן לו דמי כולו אלא רואין כמה נפחתו דמיו קטע ידו ולא אמדוהו ושבר רגלו ולא אמדוהו סימא עינו ולא אמדוהו ואח\"כ חרשו נותן לו דמי כולו כפי מה שאומדין אותו בפעם אחת ואם אמדוהו בין כל מכה ומכה נותן לו כפי מה שאמדוהו על כל מכה ומכה וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל לענין נזק ושבת אין חילוק בין חד אומדנא ובין כל אבר ואבר לבד ובכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר עד שיצטרפו כל אבריו יחד וגם שבת שבין הכאה להכאה פשיטא שנותן לו כי עדיין הוא ראוי למלאכה כשיתרפא כל זמן שלא חרשו ואין חילוק אלא לענין צער וריפוי ובושת ודבר פשוט שצריך ליתן לו צער וריפוי ובושת של כל מכה ומכה בפני עצמה אבל יותר יעלו כשישומו כל מכה ומכה בפני עצמה ממה שיעלו כשישומו כאילו עשאו כולו כאחד ואין ביניהם אלא דבר מועט אבל בנזק ושבת אפי' חילוק מועט כזה אין ביניהם כי שמין כל אבר ואבר בפני עצמו ע\"כ והרמב\"ם כתב אמדוהו לכל נזק ונזק ואחר כך אמדוהו לכולו אין גובין אלא דמי כולו בלבד ואם תפש הניזק נזק של כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו ע\"כ: כשבית דין מגבין לנחבל ארבעה דברים אין נותנין לחובל בהם שום זמן אבל אם לא עשה בו דבר אלא שביישו נותנין לו ��מן כיון שלא חסרו ממון: וכאשר ידונו ב\"ד על החובל צריכין לשער הדבר שהכהו בו והמקום שהכהו עליו אם ראוי לעשות מכה זו בדבר שהכהו בו חייב ואם לאו שאין ראוי לעשות מכה זו בדבר שהכהו בו או במקום שהכהו שם פטור אבל בבושת אין צריך אומד שהרי אפילו רקק בו לבד חייב בושת לפיכך צריכין העדים לידע במה הכהו ומביאין אותו לב\"ד ואומדין אותו: כתב הרמב\"ם אבד הדבר שהכהו בו ואומר החובל לא היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול וברזל אין צריך אומד דאפילו מחט קטן יש בו להמית ולהזיק: החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי (פטור) אחרים שחבלו בו חייבים כתב הרמ\"ה שאינה הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו: המבעית את חבירו אע\"פ שחלה מן הפחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והוא שלא נגע בו כגון שצעק לו מאחוריו או שנראה לו באפילה וכיוצא בו ואם צעק לו באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אחזו ותקע לו באזנו וחרשו ואו שנגע בו והפחידו (ס\"א והדפו) בשעה שהבעיתו או שאחזו בבגדיו חייב בתשלומין: כתב הרמב\"ם אם הנחבל אומר נחרשתי או נסמית עיני ואיני רואה ואיני שומע אינו נאמן שאין אנו מכירין את הדבר ושמא יערים ואינו נוטל הנזק עד שיבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש ואח\"כ ישלם זה: המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ פטור: נשבה בו הרוח והגביהה בגדיו ונראה כערום ובא אחר והוסיף בהפשטתו חייב בבושת ומ\"מ אין בשתו של זה מרובה כמו שמבייש מי שאינו ערום כלל וכן הגביה בגדיו לירד לנהר או שעלה מן הנהר וביישו חייב ומ\"מ אינו כ\"כ בושה כמי שמבייש המלובש ור\"י פי' ודאי מי שמבייש לערום או למי שהוא בבית המרחץ בשאר דברים כגון שסטרו או רקק בו חייב בבושת ולא קאמר בגמרא המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ פטור אלא לענין להתבייש בהפשטת בגדים דלא משכחת להו בושת כה\"ג: ביישו כשהוא ישן ומת מתוך שנתו שלא הרגיש בבושת כתב הרמב\"ם אין גובין אותה בושת מהמבייש ואם תפשו יורשיו אין מוציאין מידם וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהוא פטור: ישן שבייש פטור: המבייש את השוטה פטור את החרש חייב המבייש את הגר והעבד חייב המבייש לקטן אם כשמכלימין אותו הוא נכלם חייב ואם לאו פטור ומ\"מ אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא מבייש חרש למבייש פקח: רקק בחבירו חייב אבל רקק בבגדיו או שביישו בדברים פטור וכתב הרמב\"ם ז\"ל ויש לב\"ד בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו: ואם בייש תלמיד חכם חייב לו בושת שלמה אע\"פ שלא ביישו אלא בדברים וכבר נפסק הדין למבייש תלמיד חכם שקונסין אותו וגובין ממנו משקל ל\"ה דינר זהב וגובין בכל מקום בין בארץ ישראל בין בבבל ומעשה היה אצלינו כך בספרד ויש תלמידי חכמים שמוחלין וכן נאה לת\"ח למחול על זה ויש שתובעין הקנס ועושין פששרה ביניהם אבל הדיינין יאמרו למבייש חייב אתה לתת לו ליטרא זהב: אף על פי שהמבייש לשאר אדם בדברים אינו בר תשלומים מ\"מ עון גדול הוא ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח ואמרו חכמים הראשונים (אבות פ\"ג) כל המלבין פני חבירו שהוא אדם כשר מישראל ברבים אין לו חלק לע\"ה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל על תלמיד חכם שביישוהו בדברים ומסרו גופו וממונו למלכות ואמרו שחלל שבת ונמצא שקר ופטרתו מלכות ותבע ליטרא זהב. תשובה דע לך כי יש בירושלמי שהמבייש לזקן נותן לו ליטרא זהב וזקן זה שקנה חכמה והיינו תלמיד חכם שתורתו אומנתו וקובע עתים לתורתו ואינו מבטל לימ��דו אלא בשביל מזונותיו כי אי אפשר לאדם בלא מזונות ללמוד הילכך כל אדם שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי כגון שיש לו עתים קבועים ללמוד ואינו מבטל כלל ושאר היום כשהוא פנוי ואינו חוזר על מזונותיו חוזר ולומד ואינו מטייל בשווקים וברחובות אלא כדי להשתכר פרנסו ופרנסת אנשי ביתו ולא להרבות הון לזה אני קורא ת\"ח והמביישו חייב קנס ליטרא זהב ובלבד דלא סגי שומעניה דאי אין מעשיו מתוקנין יותר גרוע הוא מעם הארץ: כתב רב שרירא גאון המבייש את חבירו בדברים (ס\"א ברבים) מנדין אותו עד שיפייס המבוייש וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: כתב הרמב\"ם יש הכאות רבות שיש בהן צער וביזוי מעט ואין להן נזק וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים שיתן אותו דבר הקצוב ובכללן הוא דמי הצער והריפוי והשבת והבושת בין אם צריך לרפואה בין אין צריך כזה הוא משלם וכמה הוא משלם הבועט בחבירו (ס\"א ברגלו) משלם ה' סלעים הכהו בארכובותיו משלם ג' סלעים קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה משלם י\"ג סלעים תקע חבירו בכפו משלם סלע סטרו על פניו משלם ג' סלעים סטרו כלאחר יד משלם ק' סלעים צרם אזנו או תלש שערו רקק והגיע הרוק בבשרו או שהעביר טליתו ממנו או שפרע ראש האשה משלם ק' סלעים וכזה משלם על כל מעשה שעושה ואפילו עשאו כמה פעמים זה אחר זה והסלע יש בו חצי דינר כסף וג' דינרים ומחצה נחושת לפיכך מי שנתחייב בהכאתו ק' סלעים משלם י\"ב סלעים ומחצה כסף נקי בד\"א במכובד אבל מי שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים אינו נוטל אלא כפי מה שיראו הדיינין שראוי להשתלם ע\"כ ורב אלפס כתב שאלו דמים הקצובים אינן אלא בשביל הבושת והצער ששני דברים אלו ישנן ברוב היזק שאדם עושה לחבירו ואם יש ריפוי ושבת הכל לפי הענין ובזה לא יכלו חכמים ליתן קצבה וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל: שאלה לרבי' האי אמרו רבנן שאין דנין דיני קנסות בבבל החובל בחבירו בזמן הזה כגון שצרם אזנו או קטע ראש חוטמו או א' מראשי איבריו מה יעשו באותו החובל. תשובה קנסות וחבלות לא מגבינן בבבל ואם דבר שיש בו רפואה ושבת מגבינן בזמן הזה אבל ד\"א אין מגבין וגזילות מגבינן שפיר אפילו שוה פרוטה וכ\"כ רב צמח גאון אע\"פ שאין דנין דיני קנסות נהגו חכמים לדונו עד שיפייסו בממון או ירבה עליו רעים ומעשה באחד שהפיל שינו של חבירו ונידהו מר רב צמח גאון וא\"ל דבר קצוב איני חותך עליך לך ופייסו בדמים או בדברים ואני כתבתי למעלה בתחילת הספר דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל בסימן א':\n" + ], + [ + "אין חייבין על הבושת עד שיכוין לביישו והמבייש חבירו שלא בכוונה פטור. לפיכך ישן שבייש פטור: ואם כיון לבייש הקטן ובייש הגדול נותן לגדול דמי בשתו של קטן ואם כיון לבייש עבד ובייש בן חורין נותן לבן חורין דמי בשתו של עבד: אבל צער ריפוי ושבת חייב אפי' שלא בכוונה ובלבד שלא יהא אנוס אלא שוגג קרוב למזיד: אבל בנזק חייב אפילו אנוס דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן: בד\"א שישן חייב כשישנו שניהם כאחד ונתהפך אחד על חבירו והזיקו או קרע בגדיו אבל אם היה אחד ישן ובא חבירו ושכב בצדו זה שבא באחרונה מיחייב אם הזיק לראשון ואם הראשון הזיקו פטור וכן אם מגיה כליו בצד הישן ונתהפך עליהן ושברן פטור שזה שהניחן בצדו פושע הוא במה שהניחן בצדו: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל שנים שהתאבקו יחד והאחד הפיל חבירו לארץ ונפל עליו וסימא עינו של התחתון [בהפלתו] מה דינו. תשובה נראה דפטור מה' דברים אע\"ג דקיי\"ל אדם מועד לעולם היכא דהוי אנוס פטור כדאיתא בירושלמי היה ישן ובא חבירו ושכב אצלו הראשון פטור בנזקי שני ותניא גבי ב' שרצו בר\"ה והזיקו זה בזה שלא בכוונה פטורין ובנדון זה שהתאבקו זה עם זה מדעת שניהם והזיקו זה את זה שלא בכוונה כי הדבר ידוע בב' מתאבקין יחד עיקר כוונתם שיפיל אחד לחבירו ואי אפשר לאדם לצמצם ולכוון שיפילהו בנחת שלא יוזק כי בכל כוחם הם מתאבקים וכל אחד מהם מכוין להפיל חבירו ומחלו זה על זה ואדעתא דהכי התאבקו יחד: בכל מקום שחובל לחבירו בכוונה חייב בה' דברים אפילו נכנס חבירו לרשותו שלא ברשות וחבל בו והוציאו חייב דנהי שיש לו רשות להוציאו אין לו רשות לחבול בו אבל אם מסרב בו ואינו רוצה לצאת יש לו רשות אפילו לחבול בו ולהוציאו: ומיהו אם לא ידע בו שנכנס והזיקו בעל הבית שלא בכוונה פטור אף מהנזק ואם זה שנכנס הוזק מאליו בע\"ה פטור ואם בע\"ה הוזק בו חייב כיון שנכנס שלא ברשות וכתב הרמ\"ה דוקא כשלא ידע בו ולא ראהו שנכנס אבל אם ראהו פטור דאיהו דאזיק אנפשיה היו שניהם ברשות או שלא ברשות והוזקו זה בזה פטורין הזיקו זה את זה בכוונה חייבים כדפרישית לעיל בסימן שע\"ח: הנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות וניתזה לו בקעת על פניו וחבל בו פטור מהבושת כיון שלא כיון וחייב בד' דברים ופי' רש\"י ודוקא כשראהו שנכנס ורוצה לומר שאם לא ראה אותו פטור כמו נכנס לחצר חבירו שלא ברשות והזיקו שפטור אם לא ראהו וריב\"א פי' שאפילו לא ראהו נכנס חייב ואע\"ג דנכנס לחצר חבירו שלא ברשות והזיקו פטור אם לא ראה אותו היינו דוקא בב\"ה שאינו אומן אבל אומן שדרך בני אדם ליכנס לביתו בשביל אומנות יש לו להזהר יותר: המבקע ברה\"י והזיק בר\"ה בר\"ה והזיק ברה\"י או ברה\"י והזיק ברה\"י אחר חייב בד' דברים ופטור מהבושת: היתה אבן מונחת לו בחיקו בין לא הכיר בה מעולם בין הכיר בה ושכחה ועמד ונפלה מחיקו והזיקה חייב בנזק ופטור מד' דברים: נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים דשוגג קרוב למזיד הוא דלא היה לו לעלות לגג שאין לו מעקה כיון שיכול ליפול ברוח מצויה ופטור מבושת כיון שלא כיון ואם נתהפך דרך נפילתו כדי שיפול על האדם להנאתו כדי שלא יחבט בקרקע חייב גם על הבושת ואם נפל ברוח שאינה מצויה אינו חייב אלא בנזק: המכוין לזרוק ב' וזרק ד' או ד' וזרק ח' חייב בנזק ופטור מד' דברים: הזורק אבן ולאחר שיצאה מתחת ידו הוציא אחר ראשו וקבלה פטור מד' דברים וחייב בנזק: המזיק אשתו בתשמיש המטה חייב בד' דברים: כתב הרמב\"ם האומר לחבירו קטע ידי או סמא את עיני ע\"מ שתפטר אפ\"ה חייב שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אם הנחבל אמר לו בפירוש ע\"מ שתפטר ודאי פטור אלא מיירי שהנחבל אומר קטע ידי או סמא עיני סתם ושאל אותו החובל אתה אומר לי ע\"מ שאפטר והשיב לו הנחבל הן אפילו שאומר הנחבל הן שנראה כמו שאומר בניחותא דמשמע שנותן לו רשות ע\"מ שיפטר אפ\"ה חייב שיש לנו לפרש דבריו דבתמיה אמר הן כלומר והיאך הייתי אומר לך דבר זה ולכך חייב אבל אם א\"ל בפירוש עמל יפטר פטור: ב' שחבלו זה בזה [יצאו זה בזה] אם חבל האחד בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ודוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל זה בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל אם התחיל האחד השני פטור שיש לו רשות לשני לחבול בו כדי להציל את עצמו ומיהו צריך אמידה אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב מידי דהוה אהיה יכול להציל עצמו באחד מאבריו והרגו: וכן הדין באדם הרואה חבירו מכה את אביו או בנו או אחיו והרואה הכה המכה להציל את קרובו שפטור וכן אם רואה אחד מישראל מכה את רעהו ואינו יכול להצילו אם לא שיכה המכה אע\"פ שאינו מכהו מכת נפש יכול להכות למכה כדי לאפרושיה מאיסורא ע\"כ: כתב הרמב\"ם שנים שחבלו באחד כאחד שניהם חייבין ומשלשין ביניהן היה אחד מתכוין והשני לא כיון השני פטור מבושת:" + ], + [ + "אע\"פ שהחובל בחבירו נותן לו כל ה' דברים אין מתכפר לו מן הצער של הבושת שביישו עד שיפייסנו שימחול לו: וכאשר יפייסנו לא יהא אכזרי שלא ימחול לו אלא כיון שיבקש ממנו פעם ראשונה ושניה ויודע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו ימחול לו וכל הממהר למחול הרי זה משובח ורוח חכמים נוחה הימנו. ונחבל נשבע ונוטל כתבתי למעלה בסי' צ':" + ], + [ + "הנוגף האשה ויצאו ילדיה חייב בדמי ולדות לשלם לבעל ושמין אותה כמה היתה שוה קודם נגיפה בעודה מעוברת וכמה נפחתו דמיה ונותן לבעל ואם מת יתן ליורשיו וצער ונזק יתן לאשה וכיצד שמין אותו נזק שמין כמה האשה נפחתה ונכחשת יותר כשהיא מפלת ע\"י הכאה משילדה כדרכה [וגם הצער שמין כמה מצטערת יותר כשמפלת ע\"י הכאה מכשיולדת כדרכה] ושבת וריפוי רואין אם צריכה ריפוי או צריכה להתבטל יותר משאם תלד כדרכה ואם אינה צריכה ריפוי ולא להתבטל יותר פטור ובושת אם הוא בסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד ואם הוא בגלוי לה חלק אחד ולו שני חלקים: כתב הרמב\"ם ז\"ל נגף האשה אחד מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהם ליורשיו וכן השיג עליו הראב\"ד ז\"ל: היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לגר מת הגר פטור ואם חבל בה לאחר מיתת הגר כתב הרמב\"ם שהם לאשה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהוא פטור: וכתב עוד הרמב\"ם אם היתה שפחה או כותית בשעת הריון ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה דמי ולדות לאשה ולדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל לא משכחת בה לאשה שאם הבעל קיים הם שלו ואם מת פטור: נגף האשה ויצאו ילדיה ומתה פטור מלשלם אפילו הוא שוגג כיון שיש בו חיוב מיתה אילו היה מזיד. לא נתכוין לאשה חייב בתשלומין והראב\"ד כתב שאפילו לא נתכוין לאשה פטור מתשלומין:" + ], + [ + "החובל באביו ואמו ולא הוציא מהם דם חייב בה' דברים הוציא מהם דם חייב מיתה לפיכך פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג: לפיכך לא יקיז הבן לאביו ולא יוציא קוץ מבשרו ולא יפתח לו מורסא שמא יבוא להוציא ממנו דם: החובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג כיון שיש בו מיתת ב\"ד אבל החובל בחבירו ביוה\"כ אפילו במזיד חייב לשלם לו דהא רבייה קרא לתשלומין: החובל בעבד כנעני שלו פטור חבלו בו אחרים נזק וצער ושבת ובושת לאדון וריפוי יתרפא בו העבד: אמדוהו להתרפאות לג' ימים ונעשה לו סם חריף ונתרפא לב' ימים אותו היתרון הוא לאדון אע\"פ שהעבד מצטער יותר על ידי סם חריף: מי שחציו עבד וחציו בן חורין אם בעליו בני כפייה שיכולין לכפותן לשחררו חבלתו לעצמו ואם בעליו אינן בני כפייה כגון קטנים שאינן בני כפייה חבלו בו חבלה שסופה לחזור כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אם נעשה ביומו הוא שלו וביום של רבו הוא של רבו אבל אם אין סופה לחזור כגון שחסרו אבר חולקין בו רבו והוא והרמב\"ם לא חילק אלא כתב סתמא ביום רבו לרבו וביום עצמו לעצמו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה וכן השיג עליו הראב\"ד: עבד שיצא לחירות ועדיין לא כתב לו רבו גט שחרור וחבלו בו אחרים כתב הרמב\"ם אינו יכול להוציא מהם לעצמו כיון שעדיין לא נגמר שחרורו ולא האדון יכול להוציא מהם כיון שאין לו בו קנין והראב\"ד ז\"ל הגיה עליו וכתב ויש אומרים שכותבין הרשאה זה לזה וגובין אותו: החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מבשבת בזמן שהוא שלו חבלו בו אחרים כתב הרמב\"ם ילקח בהם קרקע והרב אוכל יאכל הפירות שהרי הוא מפסיד בקטיעת ידו מה שיש בין שאר מלאכות לשמירת קישואין אחר שיתרפא ולכך יאכל הפירות בעודו אצלו ולכשיצא לחירות יטלנו ושבת קטנה דהיינו שכר שמירת קישואין כל ימי משך החולי כולו לרבו ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל: חבלו בו דבר שאין בו הפסד לרבו כגון שקטע ראש אזנו או ראש חוטמו חבלתו לעבד ואין לרבו בזה כלום: החובל בבתו הקטנה או שחבלו בה אחרים צער וריפוי ובושת הוא שלה אפי' עשו לה סם חריף שמיהרה להתרפאות ונזק אם נפחתו דמיה בשביל החבלה כגון שפצעו בפניה ואילו בא האב לקדשה או למכרה היו נפחתין דמיה בשביל החבלה אז הוא של אב ואם לאו כגון שאין החבלה בפניה אז הוא לעצמה ובשבת כתב הרמב\"ם שאם היתה סמוכה על שולחן האב הוא שלו כיון שמעשה ידיה שלו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפילו היא סמוכה על שולחנו אם חבלו בה אחרים הוא לעצמה ואם חבל בה הוא פטור ואם אינה סמוכה על שולחן אביה אפילו חבל בה הוא חייב ליתן לה: החובל בבנו גדול שאינו סמוך על שולחנו או שחבלו בו אחרים יתנו לו מיד ואם הוא קטן יעשו לו סגולה ופליגי בה רב חסדא אמר ס\"ת ורבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי ופסק הרמב\"ם כרבה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כרב חסדא ואם הם סמוכים על שולחנו כתב הרמב\"ם חבל בהן הוא פטור בין קטנים בין גדולים חבלו בהן אחרים גדולים יתנו להן מיד קטנים יקחו להן בו קרקע והאב אוכל פירותיו עד שיגדלו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאינו פטור בסמוכין על שלוחנו אלא מן השבת אבל בנזק צער וריפוי ובושת חייב אפילו בסמוכים על שולחנו ולגדולים יתןלהם מיד ולקטנים יעשה להם סגולה: החובל בחש\"ו חייב והם שחבלו באחרים פטורים אפילו נשתפה השוטה ונתפקח החרש והגדיל הקטן אין חייבין לשלם: החובל באשה ועבד חייב והם שחבלו באחרים פטורים מפני שאין להם ממה לשלם נתגרש האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם לפיכך שמין ב\"ד כל ה' דברים וכותבין ונותנין ליד הנחבל ולכשיהיה להן נכסים משלמים ואם יש לאשה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל כופין אותה למכרם בטובת הנאה פירוש שאם תתאלמן או תתגרש שיקחם הלוקח ואם תמות ישארו לבעל ואותה טובת הנאה שקבל בהן תתן לנחבל אבל אינה חייבת למכור כתובתה לשלם הנחבל ואם חבלה בבעלה אם יש בחבלה כדי הכתובה תמכרנה לבעלה ונפרע בה דמי החבלה ולא חיישינן כיון שאין לה כתובה תהא קלה בעיניו לגרשה ולהוציאה שאף אם לא תמכרנה לו בשביל חיוב כתובה לא ימנע מלהוציאה שהרי אינו צריך ליתן לה כיון שחייבת לו כנגד החבלה אבל אם כתובתה מרובה מהחבלה אין אומרין למכרה לו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואלמלא המכר לא היה מוציאה כיון שכתובתה מרובה מהחבלה ורואין אם כתובתה מרובה מכתובה דאורייתא תעמידנה על כתובה דאורייתא ותמכור המותר ותפרע החבלה מהמותר ואם אינה יתרה על כתובה דאורייתא לא תמכור כלל ובספר אבן העזר פירשתי בחבלו בה אחרים למי יתנו ה' דברים: תשובה לגאון ששאלת אשה שחבלה בבעלה והוא שחבל בה וכן אחרים שחבלו בה כיצד משלמין. תשובה הוו יודעין כל ששמין אותו כעבד אין גובין אותו בבבל אבל אם קדמו ותפשו אין מוציאין מידן ואף על פי שלא תפשו יש עלינו מן הדין לנדותו עד שיפייסהו בממון לפיכך אשה שחבלה בבעלה במה תפייסנו כל מה שקנתה אשה קנה בעלה ואם תפייסנו בכתובתה שתקרע נמצא עומדת בלא כתובה אלא אם כתובתה יתירה מכ\"ה כספים יקרענה ויעמידנה על כ\"ה עיקר כתובתה כיון שכתובתה תפושה בידו נעשה דינו כמו שאמרו ואי תפש לא מפקינן מיניה אבל אם אחרים חבלו באשתו קשה עונשן יותר מבעל שחבל באשתו שזו יש לה רשות בעלה עליה ולאחרים אין להן רשות עליה לפיכך ב\"ד מנדין אותו עד שיפייסה ואת בעלה שאינו דומה מי שחובל הפנויה למי שחובל נשואה לפיכך יש לו עליו מן הדין שני פיוסין ובמה שיפייסה יקנה בו קרקע והוא אוכל פירות: שאלה לרב חנינא גאון האיש שרב עם אשתו ואחז בשערה ונשמט משערה בידו אם יש לה קנס וכמה נקנסהו. תשובה הכין חזינא לנא קנס זה ושיעורו כמו שאומרים תלש בשערו נותן לו ת' זוז וא\"ת לענין אחרים אבל זאת אשתו אעפ\"כ אין לו רשות לביישה ולא לחבול בה: אבל היום אין דנין דיני קנסות ולא מגבינן אותו וכן בושת נמי אין מגבין אבל אם קדם ותפש אין מוציאין מידו ובמקום שלא קדם ותפש אע\"פ שאין גובין מנדין אותו עד שיפייס לחבירו בממון או ירבה עליו רעים ואפילו במקום שגובין קנס של אשת איש הוא של בעל שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה וכ\"ש במקום שאין גובין אותו ואין לה יתרון בקנסה אבל יש מן הדין לפייסה ולרצותה ואם ידו משגת יוסיף לה כלום על כתובתה ויאיים על עצמו שלא ירגיל את עצמו לעשות כן וכיון שעושה כן כבר יצא ידי חובתו וראוי לה שתמחול ותתרצה לו:" + ], + [ + "מצוה לדון בחייבי מיתות ב\"ד ושיגלה הרוצח לערי מקלט ועתה אין אנו דנין דיני נפשות שאף בזמן הבית בטלו דיני נפשות וכ\"ש עתה שאין לדונם שצריכין ב\"ד של כ\"ג וכן ערי מקלט אין לנו שיגלה בהן הרוצח והרב נטרונאי גאון כתב דעל כל חייבי מיתות בית דין האידנא אין בידינו לא להלקותו ולא להגלותו ולא להרגו ולא לחבטו דודאי אין בידינו לדונו:" + ], + [ + "הרואה את חבירו טובע בנהר או שלסטין באין עליו חייב להצילו בין בגופו בין בממונו ומיהו אם יש לו ממון להציל עצמו חייב לשלם לזה: והרמב\"ם כתב הרואה שחבירו טובע בנהר או שלסטין באין עליו ויכול להצילו או שישכור אחרים להצילו או ששמע שאנסים מחשבים עליו רע ולא גילה לאוזן חבירו והודיעו או שידע באנס שהוא קובל על חבירו ויכול הוא לפייסו בגלל חבירו ולהוציא שטנה מלבו ולא פייס וכל כיוצא בזה עובר על לא תעמוד על דם רעך ואם מצילו הרי כאילו קיים עולם:" + ] + ] + } + }, + "schema": { + "heTitle": "טור", + "enTitle": "Tur", + "key": "Tur", + "nodes": [ + { + "heTitle": "אורח חיים", + "enTitle": "Orach Chaim", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + } + ] + }, + { + "heTitle": "יורה דעה", + "enTitle": "Yoreh Deah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + } + ] + }, + { + "heTitle": "אבן העזר", + "enTitle": "Even HaEzer", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + } + ] + }, + { + "heTitle": "חושן משפט", + "enTitle": "Choshen Mishpat", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file