diff --git "a/json/Musar/Acharonim/Shenei Luchot HaBerit/Hebrew/Shenei Luchot HaBrit, based on Amsterdam, 1698 ed. Part II.json" "b/json/Musar/Acharonim/Shenei Luchot HaBerit/Hebrew/Shenei Luchot HaBrit, based on Amsterdam, 1698 ed. Part II.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Musar/Acharonim/Shenei Luchot HaBerit/Hebrew/Shenei Luchot HaBrit, based on Amsterdam, 1698 ed. Part II.json"
@@ -0,0 +1,5481 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Shenei Luchot HaBerit",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001881900",
+ "versionTitle": "Shenei Luchot HaBrit, based on Amsterdam, 1698 ed. Part II",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionNotes": "",
+ "versionTitleInHebrew": "שני לוחות הברית, אמשטרדם תנ\"ח -- ח\"ב",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "שני לוחות הברית",
+ "categories": [
+ "Musar",
+ "Acharonim"
+ ],
+ "text": {
+ "Toldot Adam": {
+ "Introduction": [],
+ "Beit Hashem": [],
+ "Beit HaChochmah": [],
+ "Beit Yisrael": [],
+ "Bayit Ne'eman": [],
+ "Beit HaMikdash": [],
+ "Bayit Acharon": [],
+ "Beit Yisrael (tinyana)": [],
+ "Beit Chochmah (tinyana)": [],
+ "Beit Yisrael (telitaah)": [],
+ "Beit David": [],
+ "Beit Hashem (2)": [],
+ "Beit David (2)": [],
+ "Beit Chochmah (3)": [],
+ "Beit Hashem Beit David": [],
+ "Beit Ir Chomah": [],
+ "Beit HaBechirah": [],
+ "Shaar HaGadol": [],
+ "Conclusion": []
+ },
+ "Asara Maamarot": {
+ "Introduction": [],
+ "First Maamar": [],
+ "Second Maamar": [],
+ "Third and Fourth Maamar": [],
+ "Third Maamar": [],
+ "Fourth Maamar": [],
+ "Fifth Maamar": [],
+ "Sixth Maamar": [],
+ "Seventh Maamar": [],
+ "Eighth Maamar": [],
+ "Ninth Maamar": [],
+ "Tenth Maamar": []
+ },
+ "Shaar HaOtiyot": {
+ "Emet Ve'Emunah": [],
+ "Briyot": [],
+ "Gerut": [],
+ "Derech Eretz": [],
+ "Hallel": [],
+ "Vatranut": [],
+ "Zehirut": [],
+ "Chaver Tov": [],
+ "Tahara": [],
+ "Yetzer Tov": [],
+ "Kaf Zechut": [],
+ "Lev Tov": [],
+ "Matun": [],
+ "Ne'eman Ruach": [],
+ "Sipuk": [],
+ "Anava": [],
+ "Piryon": [],
+ "Tzniut": [],
+ "Kedusha": [],
+ "Kedushat HaAchilah": {
+ "Maachalot Asurot": [],
+ "Emek Beracha": [],
+ "Hagahot Emek Beracha": [],
+ "Birkot HaNehenin": []
+ },
+ "Hilchot Biah": [],
+ "Kedushat Kelal Komah": [],
+ "Ratzon": [],
+ "Shetikah": [],
+ "Teshukah": []
+ },
+ "Aseret HaDibrot": {
+ "Introduction": [
+ "ידבר מעשר מעלות שהוזכרו אחת הנה ואחת הנה. ששה הוזכרו חכמי משנה במסכת אבות פרק קמא (ב), על ג' דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. ועל ג' דברים העולם קיים (שם יח), על הדין, ועל האמת, ועל השלום. עוד שלשה דברים הורגלו בדברי רז\"ל, והם תשובה תפלה צדקה, הרי תשע קדושות. והעשירי קודש קדשים הכולל כולם יסוד האמונה בו יתברך, וכמרומז בסוף מסכת מכות (כד, א), בא חבקוק והעמידן על אחת (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה, דוגמא לעשרת הדברות שהדבור הראשון יחוד האמונה כולל כל הדברות שהוא (שמות כ, ב) אנכי יי' אלהיך, כענין המדרש שהביא הרמב\"ן שאמר הקב\"ה קבלו מלכותי ואח\"כ אגזור עליכם מצות. ודוגמא לעשרה מאמרות שאמרו רז\"ל (ר\"ה לב, א), בראשית נמי מאמר הוא, והוא המאמר הכולל את כולם הרומז על הש\"י שהוא ראשון ואין ראשית לראשיתו, והמציא וחידש את העולמות:",
+ "והנה עשרה זמנים סובבים בכל שנה ושנה, אשר יהיו בהם נזכרים ונעשים אלו עשרה, ונקרא בשם כל זמן וזמן בשם מסכתא, אשר זה יהיה נאה לזמן ההוא. ובכל מסכתא יהיה מבואר דבור אחד, דהיינו עמוד אחד מעשרה עמודים הנ\"ל. ובכל מסכתא ג' פרקים, והפרקים האלה יהיו עניינים על דרך (משלי ו, כג) נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר, שהתחיל בו זה החבור, וסובב כל החבור הזה על מרכז הזה. דהיינו חלק הדינין, וחלק הטעמים והכוונות והסודות, וחלק המדות, דהיינו הפרישות והזהירות היתר אשר מדרכי המוסר להוסיף קדושה, אשר מכח זה יתעורר להתעוררות גדול ולבא לידי תועלת, כאשר הרבה תועליות יוצאות מקיום המצות ובידיעת טעמן וסודן:",
+ "ועשרה זמנים הם א' ששת ימי בראשית. ב' שבת. ג' פסח. ד' שבועות. ה' תענית ט' באב ובכללו כל התעניתים. ו' ראש השנה. ז' יום כפורים. ח' סוכות. ט' חנוכה. י' פורים. ולאלו עשרה זמנים נקרא בשמות, ו' ימי בראשית שהן יומי דחול נקרא בשם מסכת חולין. ולשבת מסכת שבת. ולפסח מסכת פסחים. ולשבועות מסכת שבועות, על שם חג שבועות. גם על שם שבועה ממש, כי מושבעים ועומדים אנחנו מהר סיני. ולט' באב מסכת תענית. ולראש השנה מסכת ראש השנה. וליום כפורים מסכת יומא, כי ביום הזה יכפר (ויקרא טז, ל), וגם כלל התשובה היא דבר יום ביומו, וכמו שאמר התנא (אבות ב, י) שוב יום אחד לפני מיתתך, וכמו שיבא בארוכה. ולסוכות מסכת סוכה. ולחנוכה שהוא להלל ולהודות, ויורה על עמוד התפלה שאמרו רז\"ל (ברכות כו, ב) תפלה נגד תמידין תקנו, נקרא בשם מסכת תמיד. גם על שם נרות חנוכה, וכתיב (שמות כז, כ) להעלות נר תמיד. ועיין ברמב\"ן ריש בהעלותך, את הנרות (במדבר ח, ב), שרומז לנרות חנוכה. ולפורים זה שמו מסכת מגילה:",
+ "ולאלו עשרה זמנים שייכים עשרה מעלות הנ\"ל. יסוד האמונה מציאות הש\"י נודע מחידש העולם אשר עליו השבת מופת כמו שיתבאר בסמוך, על כן נסמך למסכת שבת. עמוד האמת הנה בריאת ו' ימי המעשה ראש דברי אמת כמו שכתב בעל הטורים בראשי\"ת בר\"א אלהי\"ם א\"ת סופי תיבות אמת, וכן חותם של ששת ימי המעשה הוא אמת אשר בר\"א אלהי\"ם לעשו\"ת סופי תיבות אמת, להודיע כי הם ימי המעשה ימי משא ומתן שהוא כלל גדול שיהיה באמת, כמו שיתבאר בארוכה. על כן נסמך למסכת חולין. עמוד החסד הוא פסח שנגאלו מצד החסד אברהם, כמבואר בזוהר ובכמה מקומות ויתבאר בארוכה במקומו, וישראל ג\"כ התעוררו החס\"ד כמו שנאמר (ירמיה ב, ב) זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר. ותכלית ההוצאה ממצרים היתה בשביל תורת חסד על לשונינו, כמו שנאמר (שמות ג, יב) בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה, על כן נסמך זה העמוד למסכת פסחים. עמוד התורה התורה נתנה בשבועות, על כן נסמך זה העמוד לחג השבועות. עמוד העבודה יש לו שייכות למסכת תענית, כי חלב ודם המתמעט הוא במקום קרבן כמו שיתבאר בארוכה. ותענית שבו נשרף המקדש מקום העבודה, מכל מקום נקרא מועד כי יתהפך לעתיד להיות בנין הבית נצחי, ועבודה נצחיית יתהפך לששון ולשמחה וליתרון האור מתוך החשך, החושך גורם להיות אור מרובה ביתרון, ויתבאר לקמן במקומו, על כן נסמך זה העמוד למסכת תענית. עמוד הדין ראש השנה הוא יום הדין של מעלה לעומת זה הדין שלמטה, על כן נסמך למסכת ראש השנה. התשובה היא מיוחסת ביותר פרטי ליום כפורים, על כן ענייני התשובה נסמכה למסכת יומא. עמוד השלום יש לו שייכות לחג הסוכות שהוא אחרי יום כפור שזכינו לשלום מהצר הצורר סמאל שנתהפך לטוב, אז שלום ושמחה, ועל ידי הענין שמחת בית השואבה, ועניינים אלו יתבארו בארוכה במקומן וזה חג האסיף, וסימן (תהלים קמז, יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, על כן נסמך זה העמוד למסכת סוכה. התפילה במקום תמידין תקנו, על כן נסמך למסכת ��מיד, ושייך לזמן חנוכה שנתקן להלל ולהודות. הצדקה מצינו יותר חיובה בימי הפורים מתנות לאביונים כו', על כן נסמך למסכת מגילה:",
+ "ועתה באתי להזכיר כפי סדר תקופת השנים, דהיינו חו\"ל ושב\"ת ופס\"ח ושבועות וט' באב וראש השנה ויום כפור וסוכות וחנוכה ופורים, אף שאינו לפי סדר העמודים כפי שהוזכרו, סדר זמנים זה סדר עדיף והיו לאותות ולמועדים וימים ושנים כפי סדר הקפתם:",
+ "וגם השתלשלות העמודים הם לפי סדר זמנים. בראשית ברא ו' ימי החול עמוד האמת מסכת חולין. ואח\"כ שבת ביום הז' מסכת שבת, ואז נתגלה מציאותו יתברך. והעולם נברא בחסד, שנאמר (תהלים פט, ג) עולם חס\"ד יבנה, וזהו חג הפסח. ותכלית הבריאה היתה בשביל התורה, כמו שאמרו רז\"ל (מד\"ר ורש\"י בראשית א, א) בראשית בשביל התורה ובשביל ישראל שיקבלוה. ויום הששי ה' יתירה, כולם תלויים ועומדים עד ו' בסיון, הרי חג שבועות והוא עמוד התורה. גם נברא העולם בשביל העבודה, כדתנן במסכת תענית בפרק בשלשה פרקים (כז, ב) שהיו קורין בכל יום במעשה בראשית. ואמרו בגמרא מנא הני מילי, א\"ר יעקב בר אחא א\"ר אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (בראשית טו, ח) ויאמר יי' אלהים במה אדע כי אירשנה. אמר אברהם, רבש\"ע, שמא ישראל חוטאין לפניך ואתה עושה להן כדור המבול וכדור הפלגה. אמר לו, לאו. אמר, רבש\"ע הודיעני במה אירשנה. אמר לו, (שם ט) קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו'. אמר לו, רבש\"ע תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם. אמר לו, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאלו הקריבם לפני, ואני מוחל להם על כל עוונותיהם, עד כאן. הרי שנברא העולם בשביל העבודה ג\"כ. ומה שהוקדם עמוד התורה, כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ברכות נא, ב), ועמוד התורה הוא תדיר, משא\"כ העבודה כשאין בית המקדש קיים, ואז תיקונו עמוד התורה קריאת פרשת קרבנות כמוזכר במאמר הזה:",
+ "ואף שנברא העולם בחס\"ד כמו שכתבתי, מכל מקום עלה במחשבה להתנהג בדין, רצוני לומר בראו בנדבה, לא בהכרח, רק מצד חסדו וטובו יתברך להטיב לו אם ילך בדרך טוב. אבל עלה במחשבה שיתנהג העולם ע\"פ שורת הדין לזכות את הזכאי ולחייב את החייב בלי ויתור, על כן שייך עתה עמוד הדין, ונסמך לראש השנה שבו נברא העולם. הרי הסדר כהוגן, ברא את העולם מצד חסדו כדי ליתן להם תורתו ולקבל עבודתם, ויתנהג ע\"פ הדין מי שמשמר התורה ועובד בעבודה אמיתית. אך ראה הקב\"ה שאין העולם מתקיים בשורת הדין, ושיתוף מדת הרחמים. וענין השיתוף הוא, אם יעשה תשובה, אז נתהפך מדת הדין למדת הרחמים. ואם לאו, אזי הדין יקוב ההר. על כן שייך אח\"כ עמוד התשובה הנסמך ליום כיפורים, ויום כיפורים עם ראש השנה שיתוף מדת הרחמים עם מדת הדין, ומהשיתוף הזה נמשך עמוד העולם (צ\"ל השלום) בסוד הקטיגור נעשה סניגור ושלום בכל. ומעמוד השלום נמשך עת רצון לתפילה, כי כשיש מקטרגים אז חוזרת התפילה ממערכי המלחמה ההם, כמו שיתבאר לקמן במקומו, על כן שייך עמוד התפילה לאחר עמוד השלום. ולהתפילה שייך עמוד הצדקה, כמו שכתוב (תהלים יז, טו, ב) אני בצדק אחזה פניך, וכמו שיתבאר לקמן במקומו. הרי השתלשלות העמודים כפי סדר הזמנים, והיו לאותות ולמועדים וימים ושנים:",
+ "והנה אסדר בעזרת שוכן מעונים, ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים, אליו באתי ברחמים ובתחנונים, שיצאו ממנו ומאתי דברים אמתיים וכנים, כמטמונים דברים הנתנים ממ\"ט פנים:"
+ ],
+ "Chullin": {
+ "Ner Mitzva": [
+ "עמוד האמת ובו ג' פרקים, פרק נר מצוה, פרק תורה אור, פרק תוכחת מוסר:",
+ "כתיב בי' הדברות (שמות כ, ט-י), ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת ליי' אלקיך וגומר. ובפרשת ויקהל (שם לה, ב) כתיב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון ליי'. קשה שינוי לשונות, בעשרת הדברות כתיב תעבוד ועשית, ובפרשת ויקהל לא הזכיר רק עשיה. גם בעשיה יש שינוי לשון, בי' דברות אמר ועשית בלשון ציווי, ובפרשת ויקהל אמר תעשה בצירי, ולא אמר תעשה בפתח. עוד יש שינוי לשון, בי' דברות אמר שבת ליי' אלהיך, ובויקהל אמר יהיה לכם קודש שבת שבתון ליי', אמר לכם ואמר ליי'. עוד יש לדקדק, בויקהל אמר וביום השביעי וגו', ויום השביעי הוי ליה למימר:",
+ "עבודה היא עבודת הקודש אנחנו עבדים להש\"י, ותכלית הבריאה לעבדה ולשמרה לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה, הרי עבודה היא מלאכת השמים. העשיה הוא מלאכת המעשה, שגם הוא מצוה לישא וליתן באמונה. ואלו השנים שהוזכרתי, מלאכת שמים, ומלאכת המעשה המשא ומתן באמונה, הם השאלות ששואלין את האדם בתחילת דינו (שבת לא, א), נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, על כן בא בציווי ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. לענין עבודת הקודש אמר ששת ימים תעבוד, כי הם נגד ו' אלפים שנה, ויום הז' הוא שבת נגד עולם שכולה שבת, אז שבת ליי' אלקיך, כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כב, א). ועל מלאכת המעשה שהוא המשא ומתן באמונה, אמר ג\"כ ועשית בציווי, כי גם הוא מצוה:",
+ "אמנם מלאכת המעשה נחלק לב' חלקים. חלק א' הוא העסק שבינו לחבירו, כגון משא ומתן. חלק הב' המעשה אשר הוא עושה בינו לבינו, כגון עשיית מלאכה. ועל חלק הב' רומז בויקהל, שאומר תעשה בצירי ולא בפתח, כי מוטב שתעשה מאליה, כענין שמצינו בחסידים הראשונים שתורתן היתה קבע ומלאכתן נעשית מאליהן (ברכות לב, ב). אבל כשעוסק במשא ומתן, אז אדרבה מצוה בו יותר מבשלוחו שיעסוק עבורו, כי אולי לא יעסוק באמונה עם חבירו כמו שהיה הוא בעצמו עוסק עמו, על זה אמר בי' דברות ועשית כל מלאכתך, אתה בעצמך תשא ותתן, ואז תראה שיהיה הן שלך צדק, ולאו שלך צדק. ובויקהל מדבר בעשיית מלאכה שזה יותר טוב להיות המלאכה נעשית ע\"י אחרים, אז נעשית מאליה, על כן תעשה בצירי. וזה שסיים, וביום השביעי יהיה לכם קודש וגומר, לא אמר ויום שביעי, שאז היה מוכרח, רק אמר וביום השביעי, נוסף על ענין שאמר תעשה מאליה אמר וביום השביעי יהיה לכם לכל צרכיכם, נחשב בעיניכם ביום השביעי כאלו כל מלאכתכם עשויה, וכמו שכתב הטור אורח חיים סימן ש\"ו אף על פי שהרהור בעסקיו מותר בשבת, מכל מקום משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל, ויהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה, עד כאן:",
+ "הרי מלאכת העבודה עבודת הקודש, ומלאכת המשא ומתן ג\"כ קודש. רק שזה קודש, וזה קודש קדשים, וצוה הקב\"ה לעבוד ולעשות שתיהם. בכן הנני מבאר בקצת עניינים מחודשים שבשניהם לענין מעשה, שעל שם זה נקרא זה הפרק נר מצוה:",
+ "מלאכת שמים, כתב הסמ\"ג בעשיין מצוה ד' וזה לשונו, משש מאות ושלוש עשרה מצות שנצטוו לישראל אין לך שום מצוה שתהא אות ועדות כי אם ג' מצות, והם מילה ושבת ותפילין שנכתב בשלשתן אות, והם שלשתן אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב\"ה, ועל פי שנים עדים יקום דבר (דברים יט, טו) כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא א\"כ יש לו שני עדים שהוא יהודי, הלכך בשבת ויום טוב שנקראת שבת, ושבת נקרא אות פטור אדם מלהניח תפילין, כי די שיש לו שני עדים שהוא יהודי, עדות שבת ועדות מילה. אבל בחול, חייב כל אדם להניח תפילין כדי שיהי' לו שני עדים, אות תפילין עם אות המילה. וכל מי שאינו מניח תפילין, אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי, ולכך חשבו כמנודה לשמים (פסחים קיג, א):",
+ "ואם תאמר מאחר שתפילין אות ועדות כמו מילה ושבת, מדוע היתה רפויה ביד ישראל. כבר פירשו רבותינו דבר זה (שבת קל, א), כל דבר מצוה שלא מסרו עצמן עליה בעת צרה, עדיין היא רפויה בידם, כגון תפילין. ולפי ששלשתן אות ועדות, נשקלו כל אחד כנגד התורה כולה. שהרי במילה נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, ובתורה שלש בריתות, ותורה ותפילין ושבת הושוו יחד בכמה מקומות, ואחד מהם (עי' נחמיה ט, יג-יד) ותתן להם תורה ומצות. ואת שבת קדשך הודעת להם. ותפילין, (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך:",
+ "ובתיקוני הזוהר (הקדמה, ב), אילין דנטרין אות ברית בתחומיה דאיהו לח' יומין, ונטרי אות שבת בתחומיה דאינין יי' יאהדונה\"י דבגינייהו אוקמוה מארי מתני' דלא אישתכח בר נש פחות מתרוייהו. כתיב (דברים כב, ו) לא תקח אם על הבנים, ואינין דלא אשתכחו בכל יומא בשתי אותיות אלו דאינין אות תפילין ואות ברית מילה, ובשבת אות ברית ואות שבת, כתיב בהון (שם ז) שלח תשלח את האם. ואי תמרין, אמאי צריכין למהוי תרווייהו בכל בר נש בכל יומא. בגין דלא תשתכח שכינתא דאיהו יו\"ד מן אדני יחידה בלא קודשא בריך הוא דאיהו יו\"ד מן ידו\"ד, וצריך בר נש דלא ישתכח בכל יומא פחית מתרווייהו. ואי לא, עליה אתמר (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, דא מפריד אלופים דעלמא משכינתא נוקבא, דאיתמר בה אות היא לעולם, תורה ברית מלח עולם היא, ובגין דא אות תפילין נוקבא, אות ברית דכורא, ורזא למלה (דברים ל, יב) מי יעלה לנו השמימה בראשי תיבין מילה, ובסופי תיבין ידו\"ד. בתפילין נוקבא, הדא הוא דכתיב (שמות יג, טז) והיה לאות על ידכה, יד כהה, עד כאן לשונו:",
+ "על כן פה במסכת חולין שהן ימי חול, ראוי לדבר מענין תפילין. וגם מענין מילה אות ועד השני. אף ששייך ג\"כ בשבת, מכל מקום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ברכות נא, ב). וגם יש דיני מילה הנוהגים בחול ואינן נוהגין בשבת, כמו מילה שלא בזמנה שאינו דוחה שבת ויום טוב, וכגון סילק ידו מן המילה אינו חוזר בשבת על ציצין שאינן מעכבין, וכן ספק בן ז' או בן ח' אינו מוהלין בשבת, ועוד הרבה דינים, שמצות מילה קביעא וקיימא יותר בחול מבשבת, על כן ראוי להזכיר בכאן ענייני מילה:",
+ "ויען כי מקום תפילין להזכיר אותם הוא מקום האמיתי בכאן במסכת חולין, ראוי להזכיר ג\"כ כאן ענין מזוזה וציצית דמישך שייכי להדדי, כהא דאיתא פרק התכלת (מג, ב) ר' אליעזר [בן יעקב] אומר, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, ומזוזה בפתחו, וציצית בבגדו, מובטח לו שלא יחטא, שנאמר (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ואומר (תהלים לד, ז), חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, עד כאן:",
+ "והואיל ואתא המאמר לידי, אבארהו. דקשה, מאי ואומר. והכוונה היא, דאם לא הביא רק פסוק הראשון דהחוט משולש וגו' יאמר האומר מנלן דחוט משולש קאי על אלו הג' תפילין ומזוזה וציצית, שמא קאי על פסח מצה ומרור, או מצות אחרות. על זה מביא קרא דחונה מלאך ה' סביב, שאלו המצות הם מסבבין. דהתפילין של יד מסבבין הזרוע, ושל הראש מסבבין את הראש. וכן המזוזה שבפתח הבית מסבב את כל מה שבתוכו, וכשנעול פתח הבית אז מסובב מכל ד' רוחות וכל מה שבתוכו שמור. וכן הציצית שהם בד' כנפות של מלבוש, והמלבוש מסבב הלובש. והוצרך להביא גם כן פסוק ראשון דחוט המשולש, דהוה אמינא דבחד מינייהו סגי, ומנלן דמעכב אם אין שלשתן ביחד. על זה מביא והחוט המשולש. ובשבת שאין תפילין, אז שבת במקום תפילין וק\"ל:",
+ "ובקריאת שמע הוזכרו ג' אלה. בפרשת ראשונה ושניה, הוזכר תפילין ומזוזה. ואח\"כ פרשת ציצית. ובשני פרשיות הראשונות אמר (דברים ו, ז. יא, יט), בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, כי הישיבה נאה בבית כמו שכתוב (תהלים פד, ה) אשרי יושבי ביתך, כלומר שראוי להיות יושב בד' אמות של הלכה, לא ילך חוצה. גם יהיה יושב ומשמר כל תורת הבית, דהיינו התורה והמצות הנוהגים בבית דבר יום ביומו. כל הלכות מאכלות אסורות ומותרות הנעשים בבית. וגם הלכות ביאה, וכבר נודע (שבת קיח, ב) ר' יוסי קרא לאשתו ביתו, וכל הנהגת הבית, וכבר דברתי מזה באות ק' קדושה:",
+ "אח\"כ אמר, ובלכתך בדרך, בהיותו בדרך שייך הליכה ולא ישיבה, כי אדרבא צריך לילך בזריזות לך לך כדי שישיב במהרה לביתו לעבודת הש\"י, מכל מקום בלכתו בדרך אמר הפסוק (תהלים קיט, א) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', רצה לומר הוא מאושר כשהוא תמים עם ה' אף בהיותו בדרך הממעט את השם, והוא הולך בתורת ה' שלא נפרד מהתורה והמצות ואינו מיקל בשום איסור כנהוג בהולכי דרכים, וגם תורתו ותפילתו מתקיימים. מי שזוכה לזה, אשריו:",
+ "אח\"כ הזכיר זמן שכיבה וזמן קימה, שהם הלילה והיום הכוללים כל ההיקף, ויהי ערב ויהי בוקר, ויהי ערב ויהי בוקר חוזר חלילה. על כן באתי להזכיר קצת מחידושי דיני ציצית, ודיני תפילין, ודיני מזוזה, ודיני מילה, דיני משא ומתן, ודיני ההולך בדרך, והיקף סדר הלילה והיום מששת ימי המעשה באיזה סדר ומנהג ינהג האדם, אך סדר שבתות וימים טובים יתבאר במקומן:",
+ "ענין הציצית , בפרק התכלת (מנחות מג, ב) גדולה מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות, שנאמר (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. וזה לשון טור אורח חיים סימן כ\"ד, אעפ\"י שאין אדם חייב לקנות טלית בת ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית, אלא דוקא אם רוצה להתכסות בטלית בת ד' כנפות, חייב להטיל בה ציצית. מכל מקום, טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז במצות ציצית שיהיה לו בגד קטן מצוייץ שילבש אותו כל היום, כי עיקר מצוותו על זכירת המצות, ובכל שעה ובכל רגע צריך לכך. דוגמא לדבר, כאדם המזהיר לחבירו על ענין אחד, שקושר קשר באזורו כדי שיזכר. ועל כן יש ה' קשרים, כנגד ה' חומשי התורה. וארבע כנפים בכל צד שיפנה יזכור. וגדול עונש המבטל עתה, ממה שהיה בזמן שהיה תכלת מצוי, שאז לא היתה מצויה כל כך ולא היה יכול כל אדם לחזור עליה, מה שאין כן עתה, עד כאן לשונו:",
+ "ובפרק התכלת (מנחות מא, א), מלאכא אשכחיה לרב קטינא. אמר ליה, סדינא בקייטא, סרבלא בסיתוא, ציצית [של תכלת] מה תהא עליה. אמר ליה, ענשיתו אעשה. אמר ליה, בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. וכתב המרדכי בשם תוספת שנ\"ץ, פירוש מי שיש לו טלית בת ד' כנפות, ומחזר עלילות כדי להפטר מן המצות, נענש. ודווקא בימיהם שהיו רגילין בטליתות בת ד' כנפים. אבל אנחנו אין דרכינו בבגדים ד' כנפים, אפילו בעידן ריתחא לא מיענשי, ומיהו מצוה מן המובחר היא, כדאמרינן (סוטה יד, א) לא נתאוה משה ליכנס לארץ משום פירותיה אלא כדי לקיים מצות התלויות בה. ומתן שכרה מרובה, כדאמרינן (מנחות מג, ב) ששקולה כנגד כל המצות, עד כאן לשונו. וכן כתוב בסמ\"ג:",
+ "אמנם בתוספות פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי\"ג) (ב, ד\"ה ואין לו בנים) משמע, דלפי הך ראיה דמשה היה תאב לכנוס לארץ ישראל כדי לקיים מצותיה, יהיה מן הראוי לענש בעידן ריתחא, שהרי הוא כמנודה לשמים. וזה לשון הברייתא שם, שבעה הם כמנודין לשמים כו' מי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו וכו'. וזה לשון התוספות שם בדיבור המתחיל ואין לו בנים, ומי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו, מיירי בשיש לו ואינו מניחן. אי נמי, אפילו אין לו, יש לחזור ולהביא עצמו לידי חיוב, כדאשכחן במשה שהיה תאב לכנוס לארץ ישראל כדי שיקיים מצות שבה, עד כאן. הרי לפי האי נמי כשאינו מביא את עצמו לידי חיוב הוא כמנודה לשמים, ובודאי בעידן ריתחא ענוש יענש:",
+ "והבית יוסף סימן כ\"ד כתב וזה לשונו, ובפרק ערבי פסחים (פסחים קיג, ב) תנו רבנן, ז' כמנודין לשמים וחד מינייהו מי שאין לו ציצית בבגדו. ובפרק ג' שאכלו (ברכות מז, ב) קורא אותו עם הארץ. ונראה לי, דווקא בשיש לו בגד של ארבע כנפות ואין בו ציצית, עד כאן לשונו. בודאי הבית יוסף לא ראה דברי התוספות ההם. וכן מצאתי כתוב בשם הרב רבינו יונה זה לשונו, אמרו רז\"ל ענוש יענש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבו יופי המצוה ושכרה, לבעבור סבב פנים דבר חיוב עליו, עד כאן לשונו. על כן צריך זהירות גדולה וחק לא יעבור שיהיה לבוש מלבוש של ד' כנפות מתוקן בציצית:",
+ "ומאחר שמצוה זו חביבה במאוד, יעשה מצוה מהמובחר שיבא עצמו לידי חיוב דאורייתא אליבא דכולי עלמא. דהרי\"ף והרמב\"ם (הל' ציצית ג, א) פסקו דאין חיוב בציצית מן התורה אלא בגד פשתים או של צמר רחלים, אבל בגדי שאר מינין אין חייבין בציצית אלא מדרבנן, וכוותייהו פסק הבית יוסף סימן ט'. אע\"ג דהתוספות (שבת כז, ב ד\"ה סד\"א) הרא\"ש וסמ\"ג ומרדכי סבירא להו דכולהו חייבין מדאורייתא, וכוותייהו פסק רמ\"א בהגה\"ה שלחן ערוך סימן ט' (סעיף א), מכל מקום ירא שמים יוצא ידי כולם. וכן כתב האגור בשם מהר\"י מולין שנשאל על טלית של משי מאיזה מין נוהגים לעשות הציצית, והטלית שהשתי פשתן והערב צמר גפן מה דינו. וסוף דבריו, צא ולמד ממנהג אשכנזים שנהגו איסור גמור לעשות טלית מבגד שהוא מעורב מפשתן וצמר גפן, ולכן הירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר, עד כאן. ועל הטליתות של משי כתב האגודה בפרק התכלת, שנהגו העולם שאין מברכין עליו, אלא מברכין על של צמר, ואח\"כ מסירין אותו ומניח של משי, כי הרי\"ף והרמב\"ם פסקו דשל משי אינו חייב בציצית. והמדקדקים נהגו לברך תחילה על טלית קטן, ואח\"כ מניח הטלית של משי:",
+ "הטלית קטן שלובשין לילך בו תדיר צריך לראות שיהיה כשיעור טלית שחייב בציצית, דהיינו שיהיה גדול כ\"כ, שיוכל להתכסות באורך וברוחב ראשו ורובו קטן ההולך בשוק לבדו ואין צריך לאחר לשמרו. והטור אורח חיים סימן י\"ו כתב, כל קטן בן ט' שנה כו'. נתן קצבה שיספיק לראשו ורובו של קטן בן ט' שנים. אמנם שאר פוסקים לא נתנו קצבה לשנים, רק סתם שיעורו בקטן שאין צריך שמירה. וכן בשלחן ערוך (סימן טז) כתב סתם. ובספר חינוך בפרשת שלח לך כתב וזה לשונו, ויהיה שיעורו גדול כדי שיוכל לכסות בו ראשו ורובו גופו של קטן המהלך בשוק לבדו בלא שומר. ולפי הדומה, שזמן זה הוא כבר שית או כבר שבע, עד כאן לשונו:",
+ "והבית יוסף סימן ח' הביא את תרומן הדשן שכתב וזה לשונו, והנוהג בטלית שיש לו בית צואר, יעשנו קצת גדול שיוכל לכסות בו ראשו ורובו מאחריו, ובשעת ברכה יעטפנו על ראשו ויפשילנו לאחוריו ויעמוד מעוטף כך לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואח\"כ ימשכנו מעל ראשו לפניו שיהיה נתלה בצוארו בבית הצואר של הטלית כו'. זה לשון הבית יוסף סימן י', ומתוך מה שכתב רבינו או שיש לו ציצית בחלוקו, נראה שדרך טלית קטן ללבשו תחת בגדיו. אבל ממה שכתב בסימן כ\"ד כי עיקר מצותה על זכירת המצות, ובכל שעה ורגע צריך, נראה שעיקר מצות טלית קטן ללבשו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות, וכך כתב נימוקי יוסף בשם הריטב\"א, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון הזוהר בפרק שלח לך (קעד, ב), כל בר נש דלא זכי בההוא עלמא להתעטפא בעטיפא דמצוה ולהתלבשא במלבושא דמצוה, כד עייל בההוא עלמא קאים במלבושא דטינופא דלא אצטרך וקאים בדינא עליה. תא חזי כמא לבושין מזדמנין בההוא עלמא, וההוא בר נש דלא ��כי בהאי עלמא בלבוש דמצוה, מלבשין ביה בחד לבושא דאשתמודע לגבי מאריהון דגיהנם, ווי למאן דאתלביש ביה, דהא כמה גרדיני נימוסון זמינין לאחדא ביה ועיילון ליה לגיהנם, ושלמה מלכא צווח ואמר (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, עד כאן לשונו:",
+ "אתה הראת לדעת שהבלתי זהיר במצות ציצית קטן וגדול, שזה רמז באומר להתעטפא בעטופא דמצוה שרמז על הגדול שאין עטיפא אלא בראש, ובאמרו ולאתלבשא בלבושא דמצוה רמז על הקטן, שיעמוד למעלה בלבוש מטונף, ויעמוד בדין על זה:",
+ "והנה הזוהר לא זכר בסיפא עטיפא ולבושא כמו ברישא, כי עיקר העונש הוא על בלתי זהיר בטלית קטן אשר הוא לבוש בכל עת, ולא בשעת התפילה לחוד, וזהו בכל עת יהיו בגדיך לבנים. וטעם הדבר ההוא, לקיים תמיד (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם וגומר. והנה מחמת המלעיגים גם אני לובש הטלית קטן תחת המלבוש, ומכל מקום אני לוקח השתי ציצית שהם לפנים ומשים אותם חוצה בין קרסי המלבוש, ואני רואה אותם תמיד, וכן ראוי לנהוג:",
+ "מקום עשיית הציצית בכנף, יהיה רחוק מהכנף הן באורך הטלית הן ברוחב הטלית כמלא קשר אגודל. ולא יהיו יותר משלשה אצבעות של גודלין, כי אם יהיה יותר, לא מקרי תו כנף, ואם היה פחות מקשר אגודל היה תחת הכנף, והתורה אמרה על הכנף. וקצת המוניים אינם נזהרים על זה, על כן באתי מזכיר ומזהיר:",
+ "זה לשון הבית יוסף סימן סימן י\"א דף ט\"ו, כתב בכלבו ובאורחות חיים, וצריך לתלות הציצית באורך הטלית ולא ברחבו, וכן כתב הרוקח. ובהגהות מיימון כתב וזה לשונו, כתב רא\"ם, וצריך לתת הציצית לאורך הטלית ולא לרחבו, דבעינן שתהא נוטפת על הכנף, פירוש תלוי על הקרן, ואי הוה ברחבו לא הוה נוטף, שהרי כלפי הקרקע הוא תלוי. וכן הנהיג מהר\"ם לדקדק בו בטלית שיהא הציצית נוטף על הכנף בשעה שמעוטף בו האדם, ויש כנף שהוא תולה הציצית בארכו, ויש ברחבו, הכל לפי מה שמתעטפים בו. ושוב חזר בו ואמר, דהכל נקרא נוטף על הכנף, ולא אמעיט אלא שלא יהא הציצית תלוי באלכסון קרן זויות. ורש\"י (מנחות מב, א ד\"ה שתהא נוטפת) פירש, הא שתהא נוטפת על הקרן, שתהא תולה ומכה על הקרן, פירוש שיגביה למעלה מן השפה כדי שתהא תלויה ונוגעת התלויה בקרן, עד כאן לשונו. אמנם גם מהר\"י סג\"ל כתב דאין לתלות הציצית למטה לצד הארץ, אלא על צד הכנף, שנאמר (במדבר טו, לח) על כנפי בגדיהם, ואין לשנות:",
+ "מנהג הכריכות, כתב הבית יוסף שראה נוהג לכרוך באויר ראשון ז' כריכות, ובשני ט', ובג' י\"א, ובד' י\"ג, שעולים כל הכריכות מ' כמנין ידוד אח\"ד שעולה ל\"ט, ועם השם עולה ארבעים, עד כאן:",
+ "אמנם יש מנהג מובחר מזה, דהיינו בפעם ראשון ז', ובב' ח', ובג' י\"א, ובד' י\"ג, ואז הכל ביחד ל\"ט כמנין ידו\"ד אח\"ד, ומה לי להוסיף אחד נגד השם אשר כבר הוא מרומז. גם השם במילואו עולה ט\"ל. כיצד, אותיות השם אינם אלא ג', כי הה\"א היא כפולה, ואלו הג' אותיות במילואם כזה יו\"ד ה\"א וא\"ו עולים ט\"ל. גם תמורת השם כוז\"ו עולה ט\"ל. ומהרש\"ל ז\"ל נתן סימן לזה (ישעיה כו, יט) ט\"ל אורות טליך, טליך הוא הטלית שבו תולי�� ציצית, כי אורות בגימטריא תרי\"ג כמו ציצית עם ח' חוטין וה' קשרים, והכריכות יהיו מנין ט\"ל, זהו טל אורות טליך. גם יכוין בשני כריכות הראשונים שהם ז' וח' עולים ט\"ו כנגד אותיות י\"ה מן השם, וכריכות ג' י\"א כנגד אותיות ו\"ה מהשם, ואחר כך י\"ג כמנין אחד. וכן חוטי הציצית עם הקשרים עולים כ\"ו כמנין יהו\"ה. כיצד, ח' חוטין תלוים למטה מהגדיל, וכן הם ח' חוטין בכנף למעלה מהגדיל הרי י\"ו. ואחר כך ה' קשרים, וכל קשר כפול, הרי מקיים וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות יי. כי וראיתם אותו קאי על הקב\"ה, כדאיתא בפרק התכלת (מא, ב) רשב\"י אומר כל הזהיר בציצית זוכה ורואה פני שכינה. כתיב הכא, וראיתם אותו. וכתיב התם (דברים ו, יג) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, עד כאן:",
+ "הבית יוסף סימן כ\"ד כתב בשם תשובת ריב\"ש, שראוי להסתכל בציצית בשעת עטיפה כשמברך. כתב הטור סוף סימן י\"א, ויהא זהיר לחתוך ראשי החוטין לעשותן שמונה קודם שיכרוך, שאם כרכן ואח\"כ חתך ראשי החוטין, פסולין. גם בזה צריך להזהיר ההמוניים שאינם נזהרין. מצאתי, ואל יחתוך ראשי החוטין בסכין שנאמר (דברים כז, ה) לא תניף עליו ברזל, ויפסוק אותם בשיניים שהם ל\"ב, ויפסקו בחוטין שהם ל\"ב, בשם ר' דוד בר מנחם ז\"ל:",
+ "אבא מורי ז\"ל בעמק הברכה סימן י\"ג, יבדוק הציצית ולא במקום הענף חוטין הנפרדין בלבד, אלא גם הגדיל הכרוך ומקום הראש, רצוני לומר מקום שהם תחומים בכנף צריכה בדיקה. וביותר צריך שם בדיקה מבמקום שנפרדים הציצית למטה, כי אם לא נפסוק בחוטין הנפרדין אלא ראש אחד כשר עד שיפסיקו ב' ראשים, משום חשש שמא נפסק חוט אחד. ואלו נפסק הוא למעלה בראשה, או למטה מראשו במקום הגדול בכל מקום אשר נפסק שם, פסול בפסיקא כל שהוא, וזהו נפסק החוט מעיקרו שאמר רב בגמרא (מנחות לט, א) שהוא פסול, כי בודאי נפסק חוט אחד. וזה לשון בית יוסף בטור אורח חיים סימן י\"ב, נפסק החוט מעיקרו פסול. פירש רש\"י (שם ד\"ה מעיקרו), ראש המחובר לטלית. דכיון דנפסק במקום חיבורו בכנף, לא נשארו כי אם ג' חוטין, עד כאן. כתבתי זה להודיע לבני אדם ההמוניים שאינם יודעים ליזהר:",
+ "בענין הנחת הטלית, ראוי שאותן ציציות שבאו ראשונה בצד ראש, שיהיו לעולם לצד הראש, כיון שזכו להיות מעלה אין ראוי שירדו ממעלתן. ועל כן נוהגים לעשות עטרת תפארת, להיכר שהוא חלק הראש שלא יחליפנו ולא ימיר אותו עליונים למטה ותחתונים למעלה:",
+ "וראיה לדברי ממאי דאמרינן בירושלמי (שבת סט, ב) והביאו ר\"ן במסכת שבת פרק הבונה גבי מה שאמרו חכמי המשנה ז\"ל (שבת פי\"ב מ\"ג) שכותבין קשרי המשכן לידע איזהו בן זוגו, זה לשונו שם, א\"ר אמי (שמות כו, ל) והקמות את המשכן כמשפטו, וכי יש משפט לעצים. אלא קרש שזכה לינתן בצפון, ינתן בצפון לעולם. וכן בדרום, ינתן בדרום. לפיכך רושמין עליהם שלא יחליפו וכו'. וכעין זה מצאתי במהרי\"ל בהלכות סוכה, איך שראה שרבו מהר\"ש היה מסמן הדפין למחיצת הסוכה א' ב' ג' כדי לראות סדר עמידתן שלא לשנותן משנה לשנה, עד כאן לשונו:",
+ "וכתב רמ\"א בהגה\"ה (או\"ח כא, ג), יש שכתבו שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציציות, גם שלא ליתנו לכובס גוים לכבס, והכל שלא יהא מצות בזויות עליו. אך נהגו להקל לשכב בהם, עד כאן לשונו. ונראה בעיני, שאף הנזהרים זהו בטלית של מצוה שמתעטף בו דווקא בשעת התפלה, אבל לא במלבוש שהוא לובש ויש בו ציצית. ו��ף אם תמצי לומר שאף בהם נוהגים שלא לשכוב בו, נראה דזהו דווקא שינת הלילה, דהדרך לחלוץ מלבושיו, ואם אינו חולץ נראה כביזוי, אבל לא בשינת היום:",
+ "ענין תפילין, חיוב מצות עשה של תפילין הוא להניח בראשו ובזרוע כל היום, וכן היו עושין חכמי התלמוד. וכשנכנסו לסעודת קבע, חלצו והניחו על השלחן עד זמן ברכה, וחזרו והניחו. ונתבטל, משום שתפילין צריכין גוף נקי. אך ראיתי בני עליה גם בזמן הזה שמלובשין בתפילין כל היום. וכתב ראשית חכמה בשער הקדושה, אם אי אפשר לאדם ללובשה בתוך היום מפני חשש נקיות גופו, לפחות בשעת התפילה ראוי ללובשם, כי בשעת התפילה ראוי להתפלל בנקיות הגוף, כי אסור להתפלל אם אינו יכול לעמוד בעצמו עד פרסה כדפירשו בגמרא (עי' ברכות טו, א), וכיון שגופו נקי להתפלל, נקי ג\"כ לתפילין. ופירשו בתיקונים (עי' זוהר ח\"א כג, ב) ששלימות התפילה היא בעטוף טלית ותפילין, זה לשונם, ואי צלותא סלקא שלימא בעטופא טלית ותפילין על רישי' ודרועא אתמר בהו (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, שם ידו\"ד אוקמי' דאיהו תפילין דרישא, ומאן דחזי שם ידו\"ד על רישא בצלותא דאיהי שם ידו\"ד מיד כלהון ברחין, הדא הוא דכתיב (תהלים צא, ז) יפול מצדך אלף וגו', עד כאן לשונם. ועוד בזוהר (ח\"א קמא, א) זה לשונו, ועל דא, מאן דלא אתעטף בהאי ולא אתעטר לאתקפא בתפילין בכל יומא, דמי ליה דלא שריה עמיה מהימנותא, ואתעדי מיניה דחילו דמאריה, וצלותיה לאו צלותא בדקא יאות, עד כאן לשונם:",
+ "ולכן ראוי שכל תפילה תהיה בעטיפת ציצית ותפילין, חוץ מתפילת ערבית. וכבר נתפשט המנהג בארץ ישראל ללבוש תפילין אפילו בתפילת מנחה, וכן ראוי לנהוג, עד כאן לשונו. וכן נוהגין תפוצת ישראל בכל מלכות ישמעאל, על כן צריך ליזהר בזה. ועל כיוצא בזה הזהיר יודא בן תימא (אבות ה, כ) שיהיה עז כנמר ויעיז פנים נגד המלעיגים, ואל ימנע מלעשות המצוה:",
+ "כתב אבא מורי ז\"ל בעמק הברכה סימן ט\"ו, וטוב ליקח מים לרחוץ מקום הנחת תפילין קודם הנחתן, לפי שהוא דבר שבקדושה צריך אתה לקדש את עצמך. וכבר ידעת אמרם ז\"ל (בפרק ר\"א דמילה (שבת קל, א)), תפילין צריכין גוף נקי וכו', ובכלל דבריהם דברי:",
+ "וצריך לברך על התפילין של יד אחר הנחת על הקיבורת, קודם קשירה. וכן בשל ראש אחר הנחה על הראש, קודם שמהדקן. והטעם הוא כמו שפירש הבית יוסף על דברי הרמב\"ם שהביא בטור אורח חיים סימן כ\"ה וזה לשונו שם, והרמב\"ם כתב (הל' תפילין ד, ז) וכל המצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן, לפיכך צריך לברך על תפילה של יד אחר הנחה על הקבורת קודם קשירתם, שקשירתן זו היא עשייתן, עד כאן. ויש לדקדק היכי קאמר דמשום דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך אחר הנחתן, דאדרבא אם יברך קודם הנחה הוה מברך טפי קודם לעשייתן. וי\"ל דבעינן שיברך קודם עשייתן בסמוך, וקשירתן זו היא עשייתן, וכשמברך אחר הנחה וקודם קשירה הוי שפיר קודם לעשייתן, אבל לא יברך קודם הנחה משום דה\"ל קודם דקודם, עד כאן:",
+ "וכך כתב נימוקי יוסף בהדיא בהלכות תפילין וזה לשונו שם, עובר לעשייתן, קודם לעשייתן, מלשון (ש\"ב יח, כג) ויעבור את הכושי, ולא אמר קודם, שהייתי אומר שיקדים הברכה הרבה לעשייתן, אלא עובר, כאשר הרץ לפני חבירו וחבירו מזרז עצמו להשיגו ומקדימו, עד כאן לשונו:",
+ "הא ק��ן דצריך לברך קודם מעשה המצוה וסמיך ליה. ואי היה מברך על תפילין של יד ושל ראש קודם הנחתן, לא היה סמוך לעשייתן, כי עדיין חסר ב' מעשים קודם גמר עשייתן, דהיינו הנחה וקשירה ביד, והנחה והידוק בראש. על כן צריך לברך על תפילין של יד אחר הנחה על הקיבורת, קודם שקושרם בזרוע. ובשל ראש, אחר הנחה על הראש, קודם שמהדקן:",
+ "ומה שהזכיר הרמב\"ם זה הדין גבי תפילין של יד בלבד, ולא כלל ג\"כ תפילין של ראש שיברך עליהם קודם שמהדקן ואחר הנחתן על הראש, מטעם קודם דקודם דלעיל. הרמב\"ם לשיטתיה אזיל (הל' תפילין ד, ה) דסבירא ליה דאין מברכין על שתיהן כי אם ברכה אחת שהיא להניח, (אלא אם כן שיפסיק ביניהם, שאז יברך על של ראש מצות תפילין), וכך כתבו הרבה מהמחברים כמו שאמר הטור והבית יוסף בסימן הנזכר (כה):",
+ "אבל הטור דקם בשיטת אביו הרא\"ש זצ\"ל דמברכין שתי ברכות אף בלא הפסק, על כן נזכרו בדברי שניהם יחדיו כמ\"ש עד שעה שמהדקן בראשו ובזרועו כדלעיל, כי כמו קשירה ביד היא גמר עשייתם, כן ההידוק, ורצה לומר שמהדקן לחברן על מקומן הראוי כדלעיל הוא גמר עשייתם בראש. וכן הוא משמע מדקדוק לשון מורי ורבי בשלחן ערוך שלו שכתב בפנים (שו\"ע כה, ח) שצריך לברך על תפילין של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתן שקשירתן זו היא עשייתן, עכ\"ל הפנים. וכתב הוא ע\"ז (שם בהג\"ה) וז\"ל, וכן בשל ראש קודם שמהדקן בראשו. על כן מדנקט קודם שמהדקן בראשו, ולא נקט קודם שמניחין בראשו, שמע מינה דסובר שמברך עליהן קודם הידוק דווקא, ולא קודם הנחתן מטעם דלעיל, וזה דקדוק אמיתי וראוי לתת לב אליו, עד כאן לשונו. וכך כתב ג\"כ רבינו יונה בספר היראה וזה לשונו, יניח תפילין של יד בזרוע שמאל למעלה מהפרק שקורין קוברי בלע\"ז מטעם כנגד הלב, ויברך להניח תפילין. ואח\"כ ישים על ראש כנגד המוח, ויברך על מצות תפילין, עכ\"ל:",
+ "כתב עוד אבי מורי זלה\"ה, וישים רצועה של יד על התיתורא של יד מיד אחר הקשירה, כדי שלא תזוז ממקומה, הואיל ובירך עליה להניח תפילין. וטוב לעשות כן, דאם היתה זזה ממקומה ולא היה יודע אם זה היה קודם הנחה של ראש או אחר הנחתה, אז היה בא לידי ספק אם צריך לחזור ולברך עליה אם לאו, ועל דרך שכתב שלחן ערוך בסימן כ\"ה (סעיף יב) וזה לשונו, אם הותר של יד קודם הנחת של ראש, מהדקן ואין צריך לחזור ולברך עליה. אבל אם הניח של ראש ואח\"כ הותר של יד, מהדק ומברך, עד כאן:",
+ "ותהיה מונחות שם עד אחר גמר הנחת תפילין של ראש, ואז יסירנה ויכרוך הרצועה על זרועו סביב, והתיתורא עצמה תהיה תלויה מכאן ואילך בלי רצועה על גבה. והטעם, כתב מהרי\"ל וכתב בספר תולעת יעקב בשם הזוהר והביא הבית יוסף בסימן כ\"ז (ב), שצריך לקרב היו\"ד אל הבי\"ת ש��א יקצץ בנטיעות וכו'. ומיד אחר קשירת תפילין של יד על זרוע, יניח תפילין של ראש קודם גמר כריכת הרצועה על זרועו, ואח\"כ משלים הכריכות סביב לזרוע. והטעם, כתב אורחות חיים סימן כ\"ה, עד כאן לשונו:",
+ "ואנחנו יושבי ארץ ישראל, וכן היושבים בכל מלכות ישמעאל הנמשכים אחרי קבלת הזוהר, נוהגין להניח תפילין של יד מיושב כמבואר בזוהר (ח\"א קלב, ב) ובשאר מקובלים שתפילין של יד נגד מדת מלכות שעליה נאמר (ישעיה ו, א) וארא את ה' יושב על כסא רם ונשא, בסוד אשה היושבת תחת בעלה. ותפילין של ראש מעומד מפני כבודו של מלך שהוא כמשל עולם הזכר. על כן כורכין רצועות סביב הזרוע שבעה כנגד (אסתר ב, ט) שבעה נערות הראויות לתת לה מאת המלך. ועל פי זה נתפשט המנהג בארצות האלה לעשות הכריכות של רצועות תכף אחר הנחת של יד על הקבורת קודם הנחת של ראש, על כן לא ישים רצועה של יד על התיתורא של יד כלל, מאחר שסובב הרצועה ז' פעמים על הזרוע:",
+ "וזה לשון התיקונים (תקון מז, פד, א), ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו (בראשית א, כז), האי פקודא דתפילין תא חזי, כל מאן דאנח תפילין על רישיה ועל דרועא, קלא סליק בכל יומא לכל חיוון מרכבות ואופנים שרפים ומלאכים דמאנין על צלותין הבו יקר לדיוקנא דמלכא דאיהו מאן דאנח תפילין, דעליה אתמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו. בצלמו, בתפילין דרישא כגוונא דתפילין דמאריה עלמא דאינין שכינתיה עילאה תפילין על רישיה, ואיהו עמידא דאמציעותא, ואיהו כללא דתלת ספירין קדמאין ועמודא דאמצעותא כלל שית ספירין ואימא עילאה תפילין על רישא איהו תפילין דאנח קודשא בריך הוא בכל יומא. תפילין דיד, דא שכינתיה תתאה ואיהו קשירא ליה, ועליה אתמר (שם מד, ל) ונפשו קשורה בנפשו, תרווייהו ביחודא חדא בקטורא חדא רצועה כריכא באצבעא שמאלא דא קידושין דילה, ואיהו טבעת כריכא באצבעא דילה ובה איהי קשירא עימיה ואיהו עמה, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון ראשית חכמה, הרי מבואר במאמר הזה מעלת המניח תפילין שהוא דומה ליוצרו, ומבואר במאמר קצת כונת התפילין, ויתבאר עוד בעזרת ה'. ואגב מבואר, שהרצועה שאנו כורכין באצבע היא טבעת הקידושין שהזכר נתן לה, ומכאן היה אומר מורי ע\"ה שאין ראוי לכרוך הרצועה על האצבע עד שיניח תפילין של ראש שהוא סוד הזכר, שאם עדיין לא בא הזכר קידושין מהיכן, וכן מנהג רוב ישראל ואין ראוי לשנות המנהג. וכן היה אומר מורי ע\"ה, שכריכה זו שבאצבע צריך שתהיה מעומד, שהזכר שמקדש האשה מקדש אותה מעומד, שהקידושין הם מעלמא דדכורא ודרכו מעומד. והכריכות צריכות שיהיו ג' כדפירש הר\"מ, עד כאן לשונו:",
+ "זה לשון תולעת יעקב, ולענין הברכה, פליגי רבותא בההוא דמימרי' דאביי ורבא דאמרי תרווייהו בפרק הקומץ רבה (מנחות לו, א), לא סח, מברך אחת. סח, מברך שתים. ופירש רש\"י, לא סח מברך אחת, על של יד ועל של ראש. סח מברך שתים, להניח שכבר בירך על של יד, וחוזר ומברך על מצות על של ראש, הרי שתים. וכן כתב הרי\"ף ז\"ל, והרמב\"ם ז\"ל. ור\"ת פירש (שם תוד\"ה לא סח), לא סח מברך אחת, על מצות על של ראש. סח מברך שתים, על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח. וכן כתב רב עמרם ובה\"ג ז\"ל. וקבלת רשב\"י ע\"ה, כי תפילין של יד ושל ראש כנגד זכור ושמור, ומה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו (ר\"ה כז, א), כך ברכה אחת לשניהם, עד כאן לשונו:",
+ "אף שהבית יוסף סימן כ\"ה מפקפק קצת בפירוש הזוהר, מכל מקום האמת יורה דרכו, וכן פסק בשלחן ערוך (או\"ח כה, ה), וכן נוהגין רוב תפוצות ישראל בכל מלכיות שבעולם, זולת פולין פיהם מעררין אישטרייך, ובספק ברכות ראוי להקל, ושלא להשגיח בהגהות רמ\"א (שם). ואף שבסוף פרק הרואה כמעט מבואר בהדיא כסברת ר\"ת, דאיתא התם דף ס' (ב), כי מנח תפילין אדרעיה לימא להניח תפילין, ארישא לימא אמצות תפילין, ומשם מביא ר\"ת סיוע. אבל עיין בהרי\"ף והרא\"ש ותמצא שלא היה גירסא זו בספריהם. על כן כל ירא וחרד לא יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה, ומה יועיל מה שאומר אח\"כ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כשהוא מברך במזיד ברכה באם היא לבטלה:",
+ "וכתב עוד אבא מורי ז\"ל, ויזהר כל אדם שהרצועות הסובבות סביב ראשו שלא יהיו רפוים, אלא מהודקין הידוק גמור בראשו, כי מתוך שיהיו רפויים לא יהיה הקשר מאחוריו ממש מול עורף ממש, וכתבו הפוסקים כולם שצריך שיהי' הקשר מאחורי הראש למעלה בעורף ממש מכוון, ובאמצע הראש ולא שיטה לצד פנים לכאן או לכאן:",
+ "וגרסינן בפרק הקומץ (מנחות לה, ב), אמר רב יודא קשר תפילין צריך שיהא למעלה שיהיו ישראל למעלה, וצריך שיהא כלפי פנים [כדי] שיהיו ישראל לפנים, עד כאן. ופירש רש\"י (עי' שם ד\"ה למעלה), שיהיה הקשר למעלה בעורף כנגד הפנים ולא כל כך למטה כנגד הגרון, עד כאן. ואם לא יהיו רצועות המקיפים הראש מונחים בראש מהודקין וחזקים, אז לא יהיה הקשר מאחוריו מונח במקום הראוי כנזכר, רק יהיה נמשך פעמים בראשו ופעמים למטה בצואר. ועוד מתוך שתהיה הרצועה המקפת הראש רפויה, תתהפכה כמו רגע והוא עון גדול, כדאיתא פרק ואלו מגלחין (מו\"ק כה, א) רב הונא אתהפכי' ליה רצועה דתפילין, ויתיב עליה מ' תענית. וכתב הרא\"ש בהלכות תפילין וזה לשונו, תשובת הגאון מאן דאפיך רצועה מחויב לישב בתענית, כי פושע הוא וצריך תענית וכו'. על כן יזהר כל אדם בזה, כי שגגת תלמוד עולה זדון:",
+ "ועוד נמשך מזה עבירה אחרת, כי בהיות הרצועות המקיפין את הראש רפויות, אז הקציצה של תפילין היא יורדת ממקום גבוה של הראש למקום נמוך למטה במצחו בין עינים, וזה אינו נכון, כי עיקר המצוה היא שהקציצה תהיה מונחת במקום שער, וסימנך (תהלים נ, ג) וסביביו נשערה מאוד, שצריך להיות סביבות התפילין השערות ולא על מצחו, ובזה יהיה בגובהו של ראש. ובהדיא אמרו רז\"ל פרק הקומץ (לז, ב), בין עיניך (שמות יג, ט), בגובה של ראש. אתה אומר בגובה של ראש, או אינו בין עיניך ממש. נאמר כאן כו', עד אף כאן בגבהו של ראש מקום שעושה קרחה. ופירש נימוקי יוסף, מקום שעושה קרחה, שער הרבה, עד כאן. למדנו מכאן, שעיקר הנחת תפילין של ראש הוא שתהיה הקציצה כולה מונחת מקום השער, ומי שאינו נזהר בזה לא זו שאינו יוצא ידי חובת מצות תפילין, אף זו שעבירה היא בידו כי זה הוא דרך מינות, כמו שאמרו חכמי משנה פרק שלישי דמגילה (כד, ב), והביאו הרמב\"ם ז\"ל בספר אהבה הלכות תפילין פ\"ד (הלכה ג), המניח תפילין על מצחו הרי זה דרך מינות כו'. פירש רש\"י (עי' ד\"ה הרי זה) שאינו מאמין בקבלה אלא אומר, בין עיניך, בין העינים ממש. ועל ידך, על ידך ממש. וחכמים למדו (מנחות לז, ב) מגזירה שוה, שנאמר כאן (שמות יג, ט) בין עיניך, ונאמר להלן (דברים יד, א) ולא תשימו קרחה בין עיניכם, מה להלן בגובה הראש במקום שעושה קרחה, אף כאן במקום שמוחו של תינוק רופס כו'. על כן יזהר אדם ברצועת שבין הקציצה ובין הקשר שתהיה קצרה מעט יותר ממדת הראש, כדי שיהיו הרצועות המקיפין הראש מהודקין בחוזק סביב הראש, ואז אינו בא לידי עבירה כנזכר, וטוב לו, עד כאן לשונו:",
+ "קבלתי ממורי מהר\"ש ז\"ל מלובלין, על מה שאמרו רז\"ל (מנחות לו, א) והביאו הטור בסימן ח' ובבית יוסף בסימן כ\"ה, וכן הוא בשלחן ערוך (כה, יב), דתפילין כל אימת דממשמש בהן מברך, פירוש אם זזו ממקומן, וממשמש בהן להחזירן למקומן. ואמר, שבזמן הזה שאינן מניחין תפילין אלא בשעת תפילה, אין צריך לברך אם ממשמש בהן להחזירן למקומן, כי בודאי כל זמן שעוסק בדברי קדושה אין זה נקרא מסיח דעתו מתפילין שגם הם דבר שבקדושה. ודינין אלו לא נאמרו אלא למי שלובש תפילין כל היום, וכל משא ומתן שלו בתפילין, אז שפיר הוא מסיח הדעת. ועוד דלא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא בשחוק ובקלות ראש כמו שכתב הטור סימן מ\"ד, ובודאי בבית הכנסת בשעת התפילה ליכא שום שחוק וקלות ראש, ונכון הוא:",
+ "ועוד שמעתי שאומרים ממורי מהר\"ש ז\"ל, שכשהסיר התפילין בבוקר השכם, היה מסיר של ראש ביד שמאלן ולא ביד ימין, ולא נודע טעמו למה, ועמו מתה חכמה. ואפשר דטעמו היה, דימין היא יד חזקה ובקל הושיעה לו יד ימינו להסיר בזריזות, ואם היה עושה כן נראה כאלו היה עליו משא, על כן הסיר ביד השמאל שאז יש שהייה בדבר ואינו נראה כמשא. ועל דרך זה מצינו (ברכות פ\"ה מ\"א) בחסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת קודם תפילה וכו', ושעה אחת אחר התפילה, שלא יהא נראה עליו כמשא. וכן אמרו רז\"ל פרק קמא דברכות (ו, ב), היוצא מבית הכנסת, אל יפסיע פסיעה גסה. ופירש רש\"י (ד\"ה אל יפסיע), שלא יהא נראה כמשא. ועוד דהא מצוותן להיותם עליו כל היום, רק מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהן, וצריך שלא יסיח דעתו מהן בעודן עליו ואין כל אדם יכול ליזהר בהן, על כן נהגו שלא להניחם כל היום כמו שכתב הטור בסימן ל\"ז. ומאחר שהוא כן שמצד הדין מחוייבים אנחנו להניחם כל היום, רק מצד פחיתותינו שאין אנחנו יכולין לשמור אותם בטהרה מסלקין אותם, על כן צריך להסירן בהכנעה ובמורא ביד שמאל יד כהה יד שאינו שולטת כל כך, ומתוך כך יזכר חסרונו, כי מידו היתה לו זאת שמוכרח להסיר התפילין מפני שלא יכול לשמור בטהרה ותשוח עליו נפשו. דומה להא דכתב במהרי\"ל בהלכות סוכה בענין אם ירדו גשמים כשיוצא מן הסוכה, יצא בהכנעה ובכובד ראש ובאימה ופחד כאלו הוא עבד ומבזה רבו בעבודתו. כך נראה לי טעם דבר זה, והוא טעם לשבח ונכון לעשות כן בחליצת תפילין:",
+ "ארבע פרשיות של תפילין של ראש, צריכין להיות מונחים בד' בתים. על כן נראה לי שיש למחות באלו העושין הפרשיות גדולות במאוד באופן שהפרשיות אינן מונחין כולם בבתים, רק מקצת הפרשיות הם תוך התיתורא שעושין התיתורא גבוה מאוד, רק יזהרו שהפרשיות יהיו כולם תוך הבית:",
+ "בטור אורח חיים סימן ל\"ח, אמר רבא אסור לחלוץ תפילין קמיה דרביה, דכתיב (מל\"א יא, כו) וירם יד במלך, ואמר רבי יוחנן, שחלץ תפילין לפניו. ומאי תקנתיה, לכרוך רביה ברישא והדר כרכי תלמידי':",
+ "וזה לשון הבית יוסף, אמר רבא אסור למחלץ תפילין קמי רביה וכו', עד והדר כרכי תלמידי, בשימושא רבה. והא דאמר רבי יוחנן דוירם יד במלך, היינו שחלץ תפילין בפני רבו, איתא בפרק חלק (סנהדרין קא, ב). וכתב הרב רבינו משה בר מיימון בפרק חמישי מהלכות תלמוד תורה (הלכה ו), ורבינו בטור יורה דעה סימן רמ\"ב. ופירש רש\"י (סנהדרין שם ד\"ה שחלץ תפילין), שהיה לו לפנות מצד אחר מפני אימת מלכות, ולחלוץ שלא בפניו, עד כאן. וכתב עוד (שם ד\"ה חלץ תפילין), דטעמא מפני שהוא מגלה ראש והוא זלזול לפני המלך. וכתב רבינו הגדול מהרי\"א ז\"ל, ומזה הטעם נראה שאמרו בשימושא רבה שהתלמיד עושה חוצפא כשמגלה ראשו. אבל אין מתיישב לי מה שאמרו, עד שיחלוץ רבו, שבכאן עכ\"פ יש עזות אם הטעם הוא זה. ואולי חששו לטעם אחר, מפני שפורק ממנו עול מלכות שמים, ואין ראוי לעשות כן בפני רבו, עד שיראה שרבו עושה כן. ועוד שיש בזה כמורה הלכה בפני רבו, כשחולץ מורה שהגיע זמן שאינו חייב בהן, ואין ראוי לעשות כן אלא בהוראות רבו, עד כאן לשונו. ולפי טעם שני שכתב, שאינו אסור אלא כשחולצן סמוך לשקיעת החמה שנראה כמורה שכבר הגיע זמן חליצת תפילין, ומיהו לענין מעשה יש לחוש לדברי רש\"י ז\"ל, עד כאן לשונו. וכן פסק בשלחן ערוך (לח, יא) זה לשונו, לא יחלוץ תפילין בפני רבו, אלא יפנה לצד אחר מפני אימתו ויחלוץ שלא בפניו, עד כאן:",
+ "ומצאתי שמהטעם זה שהתלמיד עושה חוצפא כשמגלה ראשו, מיחה מהרש\"ל ז\"ל שלא לחלוץ תפילין בפני ספר תורה, לפי שהוא זלזול לספר תורה כשמגלה ראשו כנגדו. אלא יסלק עצמו לצדדין, ויחלוץ מי שרוצה לחלוץ. ומכל שכן מי שבא עליו כיחה וניעה או רוק לאונסו, שיהפוך פניו ממקום הקודש:",
+ "ובשם הרב הגדול הגאון מוהר\"ר שכנא ז\"ל שמעתי פירוש אחר במאמר זה דלא לחלוץ תפילין קמיה רביה, כי במה שחולץ תפילין מונע עצמו מלשמש לרבו, וזהו איסור שיביא את עצמו לידי שיהיה פטור מאיזה עבדות לרבו, והוא כי הדין הוא, כל מלאכה שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו. ואם הוא במקום שאין מכירין, ואין לו תפילין בראשו וחושש שמא יאמרו עליו שהוא עבד, אינו נועל לו מנעול ולא חלצו, כמבואר בטור יורה דעה סימן רמ\"ב. נמצא כשהיו תפילין בראשו, אז היה נועל וחולץ לרבו אפילו במקום שאין מכירין. וכשחולץ תפילין, אז אינו נועלו וחולצו ובזה עושה איסור להביא את עצמו למנוע מאיזה שמוש. ואפילו על הרב, אמרו רז\"ל (כתובות צו, א) המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמים:",
+ "ומה שאמרו, מאי תקנתיה, לכרוך רביה ברישא, לא סיימוהו קמאי איך זה מתפרש לפי פירוש הגאון הנ\"ל. על כן אני אומר כך פירושו לפי דרכו ז\"ל, ויהיה יוצא מדין זה חדא, שאף במקום שאין מכירין ולא לבוש תפילין, מחוייב התלמיד לחלוץ ולנעול את רבו, כי אין לחשש שיאמרו עליו שהוא עבד כי זיל בתר רובא, דיותר הם תלמידים אצל הרב מהעבדים. ומה שחששו ז\"ל, היינו דווקא כשיש ריעותא, כגון שהרב מלובש תפילין, ותלמיד אינו מלובש תפילין, אזי יש ריעותא והוכחה שודאי הוא עבד, כי למה לא מלובש תפילין כמו שרבו לובש תפילין, אלא ודאי הוא עבד ועבד הוא פטור מתפילין. אבל כשגם רבו חלץ תפיליו, שאז מסולקת זו הריעותא ואין לחשש שיאמרו עליו שהוא עבד, ואז מחויב לנעול ולחלוץ אותו, ודו\"ק:",
+ "ענין מזוזה, מצות עשה לכתוב פרשת שמע והיה אם שמוע ולקובען על מזוזות הפתח, דכתיב (דברים ו, ט) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. וצריך ליזהר מאד בה, כמו שאמרו חכמים (מנחות מג, ב) כל מי שיש לו תפילין בראשו [ותפילין] בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא. מפני שיש במזוזה יחודו של הקב\"ה, ותמיד בבואו ובצאתו יזכור יחודו של הקב\"ה ויתן יראתו על פניו לבלתי יחטא. וכל הזהיר בה, יאריכו ימיו וימי בניו, דכתיב (דברים יא, כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם:",
+ "ואם אינו זהיר בה, יתקצרו, דמכלל הן אתה שומע לאו. וכן דרשו חכמים, בעון מזוזה בניו ובנותיו מתים קטנים, דכתיב (ירמיה ב, לד) דם נפשות אביונים נקיים, וסמיך ליה (שם) לא במחתרת מצאתים, כן איתא בפרק במה מדליקין (שבת לב, ב). ופירש רש\"י, במחתרת שאין לה פצימין, הכי אמר קרא, לא במחתרת פצימיהן מצאתים שלמים במצותי, כי על כל אלה הכיתם, דהאי קרא בתר לשוא הכיתי את בניכם כתיב, עד כאן לשונו. נשמע מזה, מה שמחוייב האדם להביא את עצמו לידי חיוב מזוזה. ואם עושה פתחו כדי שיפטור, נענש, וכדאיתא בפרק התכלת בענין הציצית (מנחות מא, א) דענשי בעידן ריתחא מי שאינו מביא את עצמו לידי חיוב ציצית בדאפשר לו:",
+ "ומכל שכן מי שיש לו בית, ויש בו הרבה חדרים הראוים למזוזות, שיהא זהיר וזריז לתקן במזוזות נאות לקיים (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות (שבת קלג, ב), ובפרט מצוה קדושה כזו, שבה יחוד השם יתברך וקבלת המצות, ולראות שתמיד יהיה נקי בארבע אמות למזוזה. ומה טוב ומה נעים לשום הקנה שבו המזוזה תוך כלי של זכוכית שלם העשוי כמו קנה, שאז אותיות של שם שד\"י מאירים דרך כלי זכוכית. וראיתי חסידים ואנשי מעשה נוהגין כן, וקדוש יאמר לו:",
+ "בא לקובעה, יניחנה במקומה, דהיינו בחריץ שעשה. וקודם שיסמרה במסמרים, יברך אשר קדשנו במצותיו לקבוע מזוזה. מקום קביעתה, בתוך חלל של פתח בטפח הסמוך לחוץ בתחילת שליש העליון, דהיינו משני שלישי גובה הפתח ולמעלה. ולמטה מזה השיעור, לא יניחנה. אבל מזה השיעור ולמעלה, הכל מקום המזוזה עד טפח רחוק מהשיקוף. מכל מקום אמרו רז\"ל (מנחות לג, א) דמצוה הוא להניח בשליש העליון. ויען כי ראיתי בעלי בתים אין נזהרים בזה, באתי מזכיר ומזהיר. ויכוון שיהא ראש המזוזה, דהיינו שמע לצד פנים. ושיטה אחרונה לצד חוץ. זהו למנהג אשכנזים שמדקדקים להוציא כל הדיעות, וקובעין המזוזה באלכסון. ואותן המדינות הנוהגות כרש\"י ורמב\"ם שהמזוזה צריכה להיות זקופה ארכה אורך מזוזת הפתח, יכוון שיהא שמע דהיינו סוף גלילה לצד חוץ:",
+ "ענין מילה, במסכת שבת פרק רבי אליעזר (שבת קל, א), תניא אמר רשב\"ג, כל מצוה שקבלוה ישראל עליהם בשמחה, כגון מילה דכתיב (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך, עדיין עושין אותה בשמחה. ופירוש בשמחה, שעושים במשתה. וגרסינן במדרש תילים (עי' תנחומא תצוה א), ואני תמיד אייחל והוספתי על כל תהלתך (תהלים עא, יד), אמר רשב\"י, בא וראה שאין חביב לאדם יותר מבניו, וכדי לעשות רצון בוראו רואה בנו שנשפך ממנו דם מילה ומקבל עליו בשמחה. א\"ר הונא ולא עוד, אלא שמוציא הוצאות ועושה אותו היום יום שמחה ומה שלא נצטווה. וזהו שאמר ואני תמיד אייחל וגומר. בספר הזוהר (ח\"א צה, א), זכאה חולקיה מאן דקריב האי קורבנא לחדוותא קמיה קודשא בריך הוא, ובעי למחדא בהאי חולקא כל ההוא יומא, דכתיב (תהלים ה, יב) וישמחו בך כל חוסי בך לעולם ירננו וגו':",
+ "ואם מצוה לשמוח שמחה גופניית, קל וחומר שמחה רוחניית. כשהביא את בנו למול אותו, יתעורר בלבו שמחה גדולה, ויפאר וישבח להש\"י על אשר זיכהו לבן, ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ויהיה חתום באות ברית קודש אשר נתן הש\"י ובזה אנחנו עבדיו נושאים חותם הקודש, ויגל וישמח שמחה גדולה בלבו שמחה רוחניית שהיא דביקות בו יתברך, ומתוך שמחה זו יפתח את פיו בשעה שהמוהל מוכן למהלו ויאמר, הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה שציווני הבורא למול את בני, לשם יחוד הקב\"ה ושכינתיה ע\"י ההיא טמיר ונעלם:",
+ "ויתפלל להש\"י תכף לאחר המילה, שיתן לו הש\"י להילד נשמה קדושה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ויברך את הילד, וכן יתנהו לאחרים לברך אותו, וכן איתא בתרגום יונתן פרשת ויחי (בראשית מח, כ) בפסוק בך יברך ישראל לאמר וגו', יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר וכו':",
+ "ואם היו אחרים עומדים שם, אומרים כשם שנכנס לברית כו' כדאיתא פרק ר' אליעזר דמילה (שבת קלז, ב), אבי הבן אומר, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. העומדים שם אומרים, כשם שנכנס לברית כו'. וכתב האבודרהם, כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, שאלו הן מצות הבן המוטל על האב, כמו שאמרנו וסדרום על זה הסדר דאמרינן (קידושין כט, ב) לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אשה. והזכיר אחר כן מעשים טובים, אעפ\"י שהוא חייב במצות כשהוא בן י\"ג שנה, אינו בן עונש עד עשרים וכבר היה בן י\"ח לחופה:",
+ "נוהגין לעשות כסא לאליהו כמבואר בפוסקים (עי' יו\"ד רסה, יא). וכן בזוהר (ח\"א צג, א) וזה לשונם, א\"ר אבא בזימנא דאפיק ברית לאעליה, להאי ברית קרי קודשא בריך הוא לפמליא דיליה ואמר, חמו מה ברית עבדית בעלמא, ביה שעתא אזדמן ליה אליהו ז\"ל וטאס עלמא בארבע טאסין ואיזדמן תמן. ועל דא תנינין דבעי בר נש לתקן כורסיא חדא ליקרא דיליה, הוא סליק ואסהיד קמי קודשא בריך הוא. תא חזי, בקדמיתא כתיב (מל\"א יט, ט) מה לך פה אליהו וגומר, וכתיב (שם י) קנא קנאתי ליי וגומר כי עזבו בריתך בני ישראל וגומר. אמר ליה, חייך, בכל אתר תזדמן ופומא דאסהיד האי יסהיד דישראל קיימין האי קיימא. וכתב רבי מאיר בן גבאי בספר תולעת יעקב, וצריך לומר בפירוש, זה כסאו של אליהו זכרו לטוב. ואם אין אומרים כן, אין בא לשם, כך ראיתי במדרשו של רשב\"י ע\"ה עד כאן:",
+ "מצות סנדיקאות הוא מצוה גדולה במאוד, במדרש שוחר טוב (תהלים לה, ב) החזק מגן וצינה, אמר דוד להקב\"ה במה שאתה עושה לי, אני משבחך בכל אברי אשר בי. בראש, אני מניח תפילין. בשערי, (ויקרא יט, כז) לא תקיפו. בירכי, אני עושה סנדיקים לילדים הנימולים. וצריך לחפש אחר יהודי כשר לעשותו סנדק דהוא הבעל ברית, כדי שיבא אליהו ז\"ל וישב על הקתדרא מכוסה במעיל אצל בעל ברית:",
+ "וצריך לחזור גם כן אחר אדם כשר למול, כדאיתא במדרש (שהש\"ר ד, טו), המול ימול (בראשית יז, יג), יבא טהור ויטפל עם הטהור. ולא יקח מוהל באהבת אדם, רק אומן ומוחזק לכך. והחסיד מהר\"י סג\"ל כשנעשה הוא בעל ברית, היה נוהג לרחוץ ולטבול עצמו להחזיק התינוק בטהרה לברית. ואמר, גדול מצות בעל ברית ממצות המוהל, מפני שרגליו דומה למזבח כאלו מקטיר קטורת לשמים. ומאותו טעם כתב רבינו פרץ ז\"ל, מה שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד פעמים ושלש, רק לכל בן בורר בעל ב��ית אחר, משום דאתמר פרק קמא דיומא (כו, א) כהן שהקטיר קטורת פעם אחת לא שינה עוד לעולם מפני שהקטורת היה מעשיר, דכתיב (דברים לג, י) ישימו קטורת באפך, וסמיך ליה (שם יא) ברך יי' חילו, לפיכך בכל פעם היו מעשרין כהן אחר. הכי נמי לא שנא:",
+ "ומטעם זה דגדול בעל ברית יותר ממוהל, אמר מהר\"י סג\"ל, דמקדימין אותו בקריאת התורה קודם המוהל. ונראה דהמוהל ראוי גם כן לטבול ומכל שכן הוא, דהא הוא במקום הכהן העובד עבודה, כי דם מילה במקום דם קרבן ויותר במעלה בסוד (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם. ועל כן מילה ביום הח' כמו שכתוב בקרבן (שם כב, כז) מיום השמיני והלאה ירצה. נמצא המוהל במקום הכהן העובד, והסנדק הוא מזבח:",
+ "מהא דאיתא התם (שבת קלז, ב) העומדים שם אומרים כשם כו', הביא מהר\"ם מרוטנבורק ראיה, שיש לעמוד בשעה שמלין את התינוק. ועוד דכתיב (שמות כ, יח) ויעמוד העם בברית, כך כתב התשב\"ץ סימן שצ\"ו, והמרדכי פרק ר\"א דמילה, והכלבו והאבודרה\"ם. והגהו\"ת חדשות סביב המרדכי פר\"א דמילה דף קע\"ו הביאו עוד ראיה מהירושלמי שיש לעמוד, על כן צריך ליזהר בזה:",
+ "אמרה התורה (דברים ד, ט) השמר לך ושמור נפשך, בכן ג\"כ ראוי שמירה יתירה לילד היולד בפני לילית המוכנת להמית ילדים בר מינן, ועיקר השמירה להיות נעור בלילות עד המילה, וללמוד תורה ולעסוק במעשים טובים. גם זה סגולה להיות הבית מלא אורה, רמז לדבר, (אסתר ח, טז) ליהודים היתה אורה, ודרשו רז\"ל (מגילה טז, ב) זו תורה, ושניהם טובים:",
+ "עוד מצאתי בספר אחד, סגולה נפלאה ליקח מילת נער קטן שאינו יודע עדיין משום יצר, וישים מילתו בפי זה הילד היולד. זה בשר קודש המושם בפי הילד מועיל, ומצוה ליהדר אחר כל זה שכתבתי לעשות שמירה ושמירה יתירה, וסימנך (בראשית יז, ט) ואתה את בריתי תשמור:",
+ "ענין משא ומתן באמונה, בפרק במה מדליקין (שבת לא, א), אמר רבי בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה. משמע דמתחילה שואלין אותו על המשא ומתן באמונה. ובפרק קמא דסנהדרין (ז, א) ובפרק קמא דקידושין (מ, ב) איתא, אין תחילת דינו של אדם אלא על התורה. והתוספות (סנהדרין שם ד\"ה אלא) תירצו, דהא דבמה מדליקין, היינו דווקא לענין שאלה ששואלין אותו על משא ומתן תחילה, אבל מכל מקום נפרעין ממנו תחילה על שלא קבע עתים לתורה. וטור אורח חיים סימן קנ\"ה הביא דברי רבא בנוסח אחרת, אומרים לו קבעת עתים לתורה נשאת ונתת באמונה. אפשר שהיה להטור נוסחא אחרת, או הוא כדברי הבית יוסף שכתב וזה לשונו, ונראה שרבינו סובר דאין הכי נמי דתחילת דינו אינו אלא על דברי תורה, ובפרק במה מדליקין לא נחת אלא למימר על כמה דברים שואלים אותו, ולא דק בסידרא. ומפני כך הפכום רבינו וכתב, קבעת עתים לתורה קודם נשאת ונתת באמונה. והתוס' תירצו בענין אחר, ותירוץ זה נכון הוא, עד כאן לשונו. מכל מקום יוצא מזה, דצריך לכתחילה לקבוע עתים לתורה, ואח\"כ ילך לעסקיו למשא ומתן, וסימנך (ברכת ק\"ש דערבית) אמת ואמונה. דהיינו תורת אמת, ומשא ומתן באמונה:",
+ "תנן בסוף מסכת שביעית (י, ט), כל המטלטלין נקנין במשיכה, וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו. על כרחך הא שאינו מקיים את דברו, אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואין לפרש הסיפא דקאי ארישא ולפרש המשנה כך, המטלטלין ניקנין במשיכה ולא במעות, ומכל מקום במעות בלא משיכה וחוזר אין רוח חכמים נוחה הימנו, דאז יכולין לומר כשלא היתה משיכה ולא מעות רק דברים בעלמא אינו בכלל שאין רוח חכמים נוחה הימנו, זה אינו, דעל כרחך צריכין לפרש דהסיפא כל המקיים את דברו כו' קאי אף בלא מעות, דאי בנתן מעות, לא סגי במה שאין רוח חכמים נוחה הימנו, אלא צריך לקבל מי שפרע, כדתנן בפרק הזהב (בבא מציעא מד, א). אלא על כרחך הסיפא איירי אף שלא משך ולא נתן המעות. ואף שלפום ריהטא פשוטה דמשנה לא משמע כן, מכל מקום תתפרש המשנה היטב כשנדייק הוספת תיבת כל, שאמר כל המטלטלים וכל המקיים. אלא הכי פירושו, כל המטלטלין, הן מטלטלין גמורין הן מטלטלין שאינם גמורים והם טבעא, רק שכנגד טבעא אחרת נקראין מטלטלין, קונין במשיכה, כהא דתנן ריש הזהב (שם) הזהב קונה את הכסף כו':",
+ "אח\"כ אמר בסיפא, וכל המקיים את דברו, רצו לומר בלא משך, ומקיים את דברו בכל ענין, הן היה מעות הן לא היה מעות, אז רוח חכמים נוחה הימנו. ואם לאו, אין רוח חכמים נוחה הימנו, ולא נחית עתה לחילוק זה בין מעות ללא מעות לענין מי שפרע, כי אין כאן מקומו האמיתי. ומכל מקום הראה בלישנא דכל שמדבר ג\"כ בלא משך ובלא מעות:",
+ "נמצא סתם משנה זו מסייע לר' יוחנן בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ט) (א) דאפליגו רב ורבי יוחנן בדברים בעלמא. רב סבר, אין בהם משום מחוסרי אמנה. ור' יוחנן סבר, יש בהם משום מחוסרי אמנה. ואין לפרש המשנה אליבא דרב ולומר דהסיפא לא מיירי רק שלא משך אבל נתן מעות, ובהא דווקא כשחוזר אין רוח חכמים נוחה הימנו:",
+ "ומה שהקשיתי הלא מחוייב לקבל מי שפרע, נאמר דזהו בעצמו פירושו של אין רוח חכמים נוחה הימנו, כלומר שצריך לקבל לטותא דרבנן, וכמו שכתבו התוספות בפרק הזהב ריש (בבא מציעא דף מ\"ח) (א) אהא דאיתא שם בברייתא דר' שמעון הנושא ונותן בדברים וחוזר אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואמר רבא, אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. וכתב התוספות (ד\"ה ואמר רבא) ואם תאמר מאי קמ\"ל רבא, בברייתא נמי הכי קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו. וי\"ל דאשמועינן דאין רוח החכמים לאו היינו מי שפרע דקתני ברישא, עד כאן לשונם. א\"כ נאמר גם כן אליבא דרב דהוא סובר כהוה אמינא דתלמודא, ומפרש המשנה ענין רוח חכמים על מי שפרע, על כרחך זה אינו כן, והוה אמינא זה בטל ולא מסתבר בשום פנים, דהא בדף מ\"ט כשמקשה ארב מהך ברייתא דר' שמעון שאמר החוזר בדברים אין רוח חכמים נוחה הימנו, אומר כתנאי, ולא אמר רב מפרש רוח חכמים לענין מי שפרע, אלא על כרחך לא מסתבר כלל לפרש כן. ואף שהתלמודא שמביא דברי רבא היה כדי שלא לפרש כן וכדברי התוספות דלעיל, זה עשה תלמודא בשביל תלמיד טועה שלא יטעה כן, אבל חלילה לרב לפרש כן. נמצא סתם המשנה דשביעית נוטה לדברי ר' יוחנן:",
+ "והנה כבר פסקו כל הפוסקים כר' יוחנן, ולא הבאתי המשנה הזו רק למילף מינה דאפילו בתרי תרעי המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, דהא סתמא תנן כל המקיים את דברו, משמע באיזה ענין שיהיה הוא עומד ומקיים. ודלא כבעל המאור וסיעתו הסוברים דבתרי תרעי אם חוזר אינו בכלל מחוסר אמנה, רק כרוב פוסקים דסבירא להו דאפילו בתרי תרעא אם חוזר הוא מחוסר אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו, כמו שהביאם הבית יוסף בחושן משפט סימן ר\"ד, וכן הסכים מהרמ\"א ז\"ל בהג\"ה שלחן ערו�� (סעיף יא):",
+ "ודבר זה רמיזא אפילו באורייתא, כדאיתא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ט) (א), תניא ר' יוסי ברבי יודא אומר, מה תלמוד לומר (ויקרא יט, לו) הין צדק, והלא הין בכלל איפה היה. אלא לומר לך, שיהא הן שלך ולאו שלך צדק. ופירש רש\"י (ד\"ה אלא שיהא), כלומר כשאתה מדבר הן או לאו, קיים דברך והצדק אותם, עד כאן. ומהך ברייתא מקשה שם ארב דס\"ל דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה, ואוקמא אביי שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. ופירש רש\"י (ד\"ה שלא ידבר), בשעה שהוא אומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות. אבל אם נשתנה השער לאחר זמן, והוא חוזר בו, לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה, עד כאן לשונו. והנה אוקימתא דאביי היא אליבא דרב, אבל לפי רבי יוחנן דהלכתא כוותיה אפילו בזה הענין בתרי תרעי, החוזר הוא מחוסר אמנה כסברת רוב הפוסקים. וגם רב מודה כשהוא בחד תרעא דהוה מחוסר אמנה. ואפשר דבהכי מפרש המשנה דסוף שביעית דלעיל, וסבירא ליה דאף שתנא התנא סתם כל המקיים, הלא אין למדין מהכללות אפילו במקום שנאמר חוץ (עירובין כט, א), וק\"ל:",
+ "וכן המבטיח לחבירו בדבור בעלמא לעשות לו איזה טובה או איזה שירות, או ליתן לו מתנות חנם, מחוייב להיות נאמן בדיבורו. ובמתנה לא אמרן, אלא במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל מתנה מרובה, אין בה חסרון אמנה, שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שהם נקנים בהם:",
+ "זה לשון ראשית חכמה, אם הוא חייב לפרוע לכך לזמן, יאריך הזמן בתחילה כדי שלא יצא שקרן. ושמעתי שעל זה נאמר (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר. רצה לומר, מי שהוא שפת אמת תכון לעד, פירוש שמאריך הזמן הרבה כדי שבאמצעות הזמן ישלים דיבורו. אמנם מי שהוא אומר ברגע הזה כעת מחר, לשון שקר, והכוונה על קיצור הזמן הוא לשון שקר, שאפשר שלא תזדמן לו בקשתו וימצא שקרן, עד כאן לשונו:",
+ "ואם הענין של משא ומתן באמונה כ\"כ אפילו בהבטחה בעלמא, קל וחומר בנו של ק\"ו אלף פעמים שיהיה אדם נזהר שלא יבוא לידי גזל ולא לידי ספק גזל אפילו בפחות מפרוטה, כי אין עון שנאוי כמו גזל. ועונש דור המבול לא נחתם אלא על הגזל, שנאמר (בראשית ו, יג) כי מלאה הארץ חמס, וכדפירש רש\"י שם (ד\"ה כי מלאה):",
+ "ודע כי אי אפשר להיות לאדם לא פחות ולא יותר ממה שקצב לו הש\"י ברוך הוא מדי שנה בשנה. ולא יאמר האדם, אם כן אשב בטל כי הנגזר לי מהש\"י על כל פנים היה יהיה. זה אינו, דכבר אמרה תורה (דברים טו, יח) וברכך ה\"א בכל אשר תעשה, ואמרו רז\"ל (ספרי ראה ע) יכול אפילו יושב בטל, תלמוד לומר אשר תעשה. וע\"י עשיה מעוטה מזמין לו הש\"י הנקצב לו. אבל אם הוא לוקח וגוזל וחומס מה שלא ציוה ה', הוא עושה עבירה גדולה בחנם, והוא כדמות ענין שכפה ר' יוחנן בן זכאי לבר אחתיה ליתן צדקה (ב\"ב י, א), כי ידע כי נגזר להיות ניזק בממונו, כפה אותו לטובתו שילך בדרך צדקה:",
+ "ועונש הגזל גדול במאוד, אף כשמת אין לו מנוחה עד שהשיב ישיב את הגזילה להנגזל או ליורשי הנגזל, וכל זה בסוד הגלגול. וסוד זה רמזו (ב\"ק קג, א) יוליכנו אחריו למדי, כלומר שיראה בחייו לתקן אפילו לילך בדרך רחוקה, כדי שלאחר מותו לא יוכרח להתגלגל רחוק רחוק:",
+ "ומתיקוני אנשי כנסת הגדולה בסדר התפלות נראה גודל ענין הגזל. הנה תכלית השנה היא י' ימי תשובה, ותכלית י' ימי תשובה הוא יום כפורים, ותכלית יום כפורים הוא תפילת נעילה ואז יום כפורים כי יום כפורים מכפר בסופו, ושם קבעו אנשי כנסת הגדולה לומר בנוסח התפילה ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום צום הכיפורים הזה קץ ומחילה וסליחה על כל עונותינו למען נחדל מעושק ידינו:",
+ "ואל יחשוב האדם כשנושא ונותן באמונה שהוא חסר, אדרבא הקב\"ה מברך מעשה ידיו, כדגרסינן בויקרא רבה (טו, ז) א\"ר לוי ברכות מברכין בעליהן, קללות מקללין בעליהן. כיצד, (דברים כה, טו) אבן שלימה [וצדק] יהיה לך, אם עשית כן, יהיה לך מה לישא וליתן, מה ליקח מה למכור, שכן הוא אומר יהיה לך, הוי ברכות מברכין בעליהן. קללות כיצד, (שם יג) לא יהיה לך בכיסך וגומר, (שם יד) לא יהיה לך בביתך איפה וגומר, אמר הקב\"ה, אני אמרתי אבן שלימה וצדק יהיה לך, אם עשית כן, יהיה לך מה לישא וליתן. ואם לא, לא יהיה לך מה לישא וליתן, שכן כתיב לא יהיה לך, הוי קללות מקללין בעליהן, עד כאן. ובמסכת תמיד דף כ\"ח (א), תניא רבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהב את התוכחות וכו'. ויש אומרים, יחזיק באמונה יתירה, שנאמר (תהלים קא, ו) עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו', עד כאן:",
+ "ובכלל משא ומתן באמונה אמרו גם כן, כשימכור אדם סחורתו לא ישבח אותם יותר מדאי, וכשיקנה לא יפליג בגנותה. וכל הדובר אמת בלבבו ואינו רוצה לדבר שקר, אפילו דברים שיחשוב וידבר, אע\"פ שלא יתכוון להם, מכל מקום דבריו מתקיימין, שנאמר (איוב כב, כח) ותגזור אומר ויקם לך. ומי שהוא איש אמת בכל משאו ומתנו, הן במקח וממכר הן בהלואה, לעולם יאמר בפעם ראשון סוף דעתו, וירגיל אותם המתעסקים עמו שידעו כולם שלא ישנה את דבריו ולא יעדיף ולא יחסר:",
+ "ריבית, כמה לאוין ואזהרות על זה, ועל המלוה ועל הלוה ואף הערב והעדים עוברים. ובסמ\"ג הוסיף, דאף הסופר עובר. וגם המלוה בריבית חי' לא יחיה בתחיית המתים, ומי זה הוא שיאבד כל הנ\"ל עבור כסף הנמאס. ורבים בחשיכה יתהלכו, שעושין שטר עיסקא, כלומר היתר ואינו עושין כפי הדין. גם הלוה לפעמים אינו מבין, וההיתר אינו אלא חוכא וטלולה, ואיך יעלה על לבם להטעות עין עליון ית':",
+ "על כן אנכי מצוך, כאשר ראית ממני כן תעשה להבין ולהסביר ללוה באם הוא עם הארץ. ובזה הנוסח, בפנינו בא פלוני ופלוני ואמרו לנו הוו עלי עדים נאמנים כו', איך קבלנו מאה זהובים מיד כו', להתעסק בהם ולהרויח עשרים וכו', ויהיה באחריות המלוה עד הרוחת סך זה, ועל זה קבלנו שכר עמלנו בשוה. ולאחר הרוחת סך זה פעם אחת, יהיה באיזה זמן שיהיה אזי הכל ביחד דהיינו מאה ועשרים זהובים על אחריותנו הלווים. וז' פעמים סך הנ\"ל יהיה לזמן פלוני, ואין אנחנו הלווים נאמנים לו על הקרן ולא על הריוח עד שנשבע על ספר תורה ערומה בין אשרי ללמנצח, וכל מה שיחמיר בעל השטר. ואם לא נשבע כנ\"ל, אזי אנחנו מחוייבים לשלם מאה ועשרים זהובים לזמן הנ\"ל, ואח\"כ כל שופרא דשטרא. וצריך ליזהר ליתן לו שכר עמלו, ואם מתנה בתחילה על שכר עמלו ליתן לו דבר מועט, סגי:",
+ "והנה כענין זה העיסקא אין שום פקפוק, דהא קרוב להפסד כמו קרוב לשכר. ומה שכתבתי בהנוסח שלא יהיה נאמן כי אם בשבועה על ספר תורה, אף שמדינא אינו מחוייב לישבע כי אם היסת, אף כשטענו המלוה ברי לי שהרווחת, ואם אינו טענו ברי לי אינו מחוייב רק לקבל חרם, מכל מקום רשאי מתחילה להתנות, כן כהא דתנן (עי' ב\"מ צד, א) מתנה אדם עם שומר שכר להיות כשואל. אבל לעשות כמו שרוב המוניים עושין שמתנין שלא יהיה הלווים נאמנים אלא ע\"פ עדים, הרחק תרחק מהכיעור הזה, כי אז הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד. וכבר עשיתי פסק גדול על זה, והבאתי דברי תרומת הדשן מה שכתב בענין זה, ובארתי דבריו וכתבתי מה שנראה בעיני. ואתם בניי אל תצאו מזה ויהיה יראת שמים בלבבכם להבין ולהסביר ללוה ענין העיסקא היטב, ואז תהיו יוצאים ידי שמים, ויברככם ה' בממון בכפליים:",
+ "ובבוא זמן פרעון ורוצה המלוה להניח המעות ביד הלוה ולעשות עוד על שנה עיסקא זה, צריך לעשות קנין חדש ושטר חדש, כי הלוה מחויב להחזיר למלוה בכל מה שכתוב בשטר, ואז מחדש יקח זה בעיסקא. נמצא שטר הראשון נמחל שיעבודו, והדין הוא שטר שלוה בו ופרעו וחוזר ולוה בו, אינו גובה. דאם לא יחזיר לו הלוה, א\"כ אין כאן דבר מסויים שעליו יהיה יוכל לעתיד לישבע הלוה בזה לא הרווחתי או הפסדתי, ונמצא נעשה הדבר בערמה ובשקר. על כן מחויב להחזיר לו, ואח\"כ עושה עמו עיסקא חדשה. או אפילו אינו מחזיר לו ממש, רק הלוה יש לו סחורה כפי הסך שחייב לו, ומקנה אותה למלוה בקנין גמור בעד הסך שחייב לו, ואח\"כ נותן המלוה לו סחורה זו בעיסקא חדשה שעושה עמו בקנין חדש ושטר חדש ונותן לו שכר עמלו, ואז טוב לו:",
+ "ודעו בניי יצ\"ו, כי זה הדרך הישר שיברור לו האדם בענייני עיסקא, והוא מוזכר בטור חושן משפט סימן קס\"ח. אבל יש כמה עניינים המוזכרים בטור בדיני ריבית המותרים, כולם הם בעיני ריבית גמור בדורותינו אלה, שמתחלה נותן המלוה ללוה המעות, ויודע שהלוה יעשה כך שיהא למלוה בודאי קרוב לשכר. כי אלו דינים המוזכרים, הם דוקא כשבא ונולד זה הענין אחר כך, אבל בשעה שהתחילו להשתתף לא סלקא אדעתן זה הדבר, כגון הא שכתבו התוספות (ב\"ק קב, א ד\"ה הנותן) והביא בטור יורה דעה סימן קע\"ז, מותר ליתן עיסקא למחצית שכר, ולהתנות שלא להתעסק אלא בדבר פלוני, ואם ישנה שיהיה כל אחריות על המקבל. וכן כל תנאי שירצה, כגון שיתנה שלא ישמור הכספים אלא תחת קרקע, ואם שינה והפסיד כל ההפסד למקבל, ואם הרויח הוא לאמצע כו'. זה אינו, אלא שהתנאי בלב שלם ביניהם על דרך האמת, שהמלוה סובר כפי מה שמתנה. אבל מי שיודע וברור לו שהלוה לא יעשה כן, והוא אינו מתנה כן אלא כלומר שיהא בהיתר, על זה כתבה התורה אצל הריבית (ויקרא כה, לו) ויראת מאלהיך. וכן הרבה דינים כזה שהם בהיתר, הוא דוקא שהוא בתמימות דברים כהווייתן. אבל אם ערום יערים, אז איסור ריבית במקומו, ענוש יענש. על כן צריך זהירות גדול, כי לב האדם חומד, וצריך אדם לקדש את עצמו ולקיים (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל מאודיך:",
+ "ואף שמשא ומתן באמונה הוא מצוה גדולה, מכל מקום אל יאבד זמנו בזה. לא מבעיא תלמיד חכם, פשיטא צריך לראות שתהא תורתו קבע ומלאכתו עראי. אלא אפילו בעלי בתים אשר יראת אלקים בלבם, ישכילו ויבינו לאחריתם ויקיימו (אבות ב, ב) טוב תורה עם דרך ארץ. ודורשי רשומות נתנו סימן, ג' אז כתיבי, (יהושע א, ח) אז תשכיל, (שם) אז תצליח, אז תישן (אולי צ\"ל ישנתי א\"ז ינוח לי, איוב ג, יג). לחלק היום שהוא כ\"ד שעות לג' חלקים, ח' שעות יהיו קודש ליי' תורה ותפילה, וסימן א\"ז תשכיל, אז בגימטריא ח', דהיינו ח' שעות ישכיל שהוא עסק התורה. וח' שעות יעסוק במשא ומתן, וסימנך א\"ז תצליח. וח' שעות ישן, וסימנך א\"ז תישן. אמנם באלו ח' שעות שעוסק בתורה ובתפילה, ישיש וישמח בהם ביותר שמחה רוחניות דביקות בהש\"י, כי אלו הח' שעות הם קודש לה', וסימנך (ברכות ק\"ש דשחרית) המלך המרומם לבדו מאז, כלומר מאז אחד לבדו, דהיינו אז תשכיל מזה התרוממות המלך:",
+ "וכשהולך למשא ומתן יאמר, לשם יחוד קב\"ה ושכינתיה, אני הולך בעסק זה ואני בטוח שהש\"י ישלח לי פרנסה וריוח מזה העסק, והעסק הזה הוא סיבה שעל ידו ישלח ה' ברכה בכל מעשה ידי. וכשיתן לו הש\"י שיגיע לו ריוח, אז יזכור בהש\"י ויתן לו הודיה יתברך, כמו שכתוב (דברים ח, יח) וזכרת את ה' אלהיך כי הוא נותן לך כח לעשות חיל. וכשמשפיע לו הש\"י ברכה מרובה, אזי לא ירום לבבו, אדרבא יהיה נכנע ויבוש מה אני כי הביאתני עד הלום, ויפחוד מאוד אולי הקב\"ה מנכה לו מזכיותיו בעולם הזה, או אולי מנסה אותו הש\"י לראות כיצד יתנהג עם המעות. על כן החכם עיניו בראשו, ויבין לאחריתו ויתנהג עם המעות הרבה צדקות והרבה גמילות חסד כפי הברכה אשר ברכו ה', ולהיות עניו ביותר. וכבר הזהירה התורה על זה וכיוצא בו בפרשת עקב (שם ז-יח) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. ואכלת ושבעת וברכת וגומר. השמר לך פן תשכח וגו'. פן תאכל ושבעת וגומר ורם לבבך ושכחת וגו'. וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל וגו'. ובסוף השירה דהאזינו אמר בגנותם (שם לב, טו), וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית וגו'. ושמעתי רמז גדול, (שמות יד, ל) ויושע ה', כי הקב\"ה עשה תשועות גדולות לישראל בים והצילם ונתן להם ממונם, וכתיב (תהלים קו, ז) וימרו על הים בים סוף, זהו ויושע ראשי תיבות וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית:",
+ "ואם מגיע לו הפסד, אז יודה וישבח להש\"י, כי בודאי לטובתו הוא, מאחר שעסק במשא ומתן באמונה בודאי ההפסד הזה שהוא רע בעיניו אלהים חשבה לו לטובה:",
+ "ואם הזמין לו הש\"י ריוח, אז תיכף ומיד יפריש מעשר כמו שכתוב (דברים יד, כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך. אמרו רז\"ל את לרבות מפרשי הים והולכי מדברות והולכי בסחורות. ואם אין עתה לנו תבואות מעשר זרעים, חייב אדם לעשר מכל הבא לידו, ויהי' לאדם כיס מיוחד למעות מעשר שלו, וממנו יתן לעניים קרובים ורחוקים. גם מצוה להלות ממנו לאדם בשעת דחקו, ואפילו לאיש אמיד שבעת ההיא הוא דחוק, מותר ללות לו ממעות מעשר, שגמילת חסדים נוהג בין לעניים בין לעשירים (סוכה מט, ב):",
+ "ואשרי האדם המפריש חומש, וכמו שאמר יעקב אבינו (בראשית כח, כב,) עשר אעשרנו, תרין עישורין הוא חומש. וביותר מחומש, תקנות אושא שאל יבזבז אדם (כתובות נ, א). ובריש מסכת פיאה (א, א) תנן, אלו דברים שאין להם שיעור כו', וחשיב וגמילות חסדים. ופירש הרמב\"ן וכן רבינו עובדיה, דאיירי בגמילות חסדים דבגופו, כגון ביקור חולים ולקבור מתים וכיוצא בהם. אבל גמילות חסדים דבממונו, כגון פדיון שבויים ולהלביש ערומים ולהאכיל הרעבים וכיוצא בזה, יש להם שיעור שיתן בכל פעם שתבא מצוה כזו לידו חמישית מן הריוח שבנכסיו ותו לא מחויב, דהכי אמרינן (כתובות נ, א) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. הילכך מבעי ליה לאינש לאפרושי חמישית הריוח בכל עת, כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיימו, ובהכי נפיק ידי חובתו, עכ\"ל:",
+ "ואף אם זיכהו הש\"י שיש לו מעשר הרבה, ראוי לבערו ולחלקו בשנה השלישית ובשנה השישית של שמיטה כדין מעשר תבואה. ואותן האנשים המעכבים את מעשרותיהם באופן שנשאר בידם עד אחר מותם, הם כסילים בחושך הולכים, שאין מקיימים בעצמם המצוה:",
+ "מצאתי בשם מהרר\"מ מ\"ץ, לשכור [מלמד] לבן קרובו עשיר [ללמוד עמו] שעה יתירה ממעשרות, הדעת נוטה דיכול להשכיר. כי מה שכתב מהר\"ם שאינו רשאי לתת מעשרות לבן קרובו עשיר, איכא למימר לשאר צרכיו. אבל ללמוד תורה, אפשר ליתן לו אם אין האב רוצה ליתן. וכן אני רגיל להורות לבני אדם, כל מצוה שתבא לידו להיות בעל ברית ולהכניס כלה לחופה וכיוצא בזה, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאיל לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידם ולא היה עושה אותו מעשה אז יקח מן המעשר, עד כאן לשונו:",
+ "עוד יתבארו דיני מעות מעשר בעמוד הצדקה",
+ "מצאתי בספר אחד וזה לשונו, ולפי שמצינו ממעשר בכמה מילי, אפילו בבנים, כדאיתא ברבות פרשת ויצא (ע, ז) רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, כותי אחד שאל את רבי מאיר, אמר ליה, אין אתם אומרים יעקב אמיתי, דכתיב (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב. אמר ליה, הן. אמר ליה, ולא כך אמר (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. אמר ליה, הן. אמר ליה, הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה, למה לא הפריש אחד מעשרה לשנים שבטים אחרים. אמר ליה, וכי י\"ב הן, והלא י\"ד הן, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (שם מח, ה). אמר ליה, כל שכן אוסיפא מיא, אוסיפא קמח. אמר ליה, אין אתה מודה לי שהן ד' אמהות. אמר ליה, צא מהן ד' בכורות לד' אמהות, הבכור קודש ואין קודש מוציא קודש. אמר ליה, אשריך ואשרי אומתך שאתה שרוי בתוכה, עד כאן. ואיתא ברבות פרשת עקב (פרשה ג, ז), מה פרי אדמתך צריכים עישור, אף פרי בטנך צריכין עישור, וזו המילה:",
+ "לכן נראה לי, דגם ימי האדם צריכין עישור, רצוני לומר דאוכל ט' ימים ומתענה בעשירי, וסמך לדבר יום כפור (ויקרא טז, כט-לא) בעשור לחודש ועניתם את נפשותיכם, הרי שיום עשירי מראש השנה חביב לפני קודשא בריך הוא להתענות בו. ויש לבאר ג\"כ דהיינו טעם (שם כג, מ) ולקחתם לכם ביום הראשון, דארבע ימים בין יום כפור לסוכות מוותר להם שלא לבא לחשבון, לפי שהשנה שנ\"ד ימים והלכו להם בעשירית חוץ מד' ימים, לכן וותר לאותן ד' ימים לפי שלא באו לכלל מעשר, אפילו למחציתו לא באו. והתחילו מט\"ו בתשרי וקראו ראשון להתחיל בו מצות מעשר. והיינו (תנחומא אמור כב) ראשון לחשבון עונות, כלומר הד' ימים שקדמו לו אינם חייבים במעשר, דאין בהם עונות, ויום ט\"ו הוא לחשבון עונות שחייב לעשורי ממנו להתענות עשירי שלו, ועל דרך המדרש דרבי נתחומא. ואף שכבר התענה בעשור לחודש, ההוא יומא לכפרת עון רק שבחר בעשירי לחביבתו, ועתה ט\"ו בתשרי להתחלות ימים החייבין במעשר:",
+ "ומצוה זו עשירי דיומא מצוה רבה היא, דעל ידו צריך לספור כל ימי חייו הימים שהש\"י זן ומפרנס אותו להתענות יום העשירי, ולא יזוז מנגד עיניו השגחת הש\"י, ועל ידי כן יעבוד אותו באהבה. ומאחר שלמדנו שחייב לעשורי יומא, צריכין אנו לידע היאך אנו מונין הימים ובאיזה ענין המעשר שלהם, דיש לפניך כמה דרכים:",
+ "הדרך האחד, למנות כל השנה עשרה ימים, והעשירי קודש למצות מעשר, ולא יחליפנו לא ימירנו. ואם הוא שבת או שאר ימים שאין מתענין בהם, כיון דדחוי דחוי ואין מתענין בהן, אין לדחותו ליום שלאחריו. והוא הדין אם יבוא יום העשירי שבלאו הכי מתענין בין חובה ובין רש��ת, לא אמרינן פורע חובו במעשר או מעשר בחובו ודחינן ליה למעשר ליום של אחריו, אלא יצא בו גם כן מצות מעשר, וההוא יומא עולה לכאן ולכאן:",
+ "והדרך השני, שאם יבא יום העשירי ביום השבת, או ביום שבלאו הכי מתענין בהם, דחינן ליה ליום שלאחריו ליום שמותר ואין חייב להתענות בו, ומתענין לחובת המעשר:",
+ "הדרך השלישי הוא, דלשני דרכים הראשונים החילוק ביניהם ביום העשירי אם נדחה אם לאו, אבל בענין מנין הימים עד העשירי מונין הכל. והנה יש עוד ספק וגדול הוא אלי, דאיך מונין בתוך הימים שבתות וימים טובים וכדומה להם שאין מתענין בהם, או ימים שבלאו הכי מתענין בהם, הרי אינן חייבין במעשר דאין קודש מוצא קודש כדאיתא ברבות שהבאתי למעלה, ולפום ריהטא לא היה למנות כי אם שאוכל בהם רשות, ולעשר יום עשירי שאוכל רשות, דאין מעשר אלא מן החולין ולא מן הקודש:",
+ "ונראה לי הדרך הראשון הוא עיקר וכן יש לעשות, שמונין כל השנה מט\"ו תשרי עשרה עשרה ימים, ויום העשירי אף שבתוכה ימי השבת וימים טובים וימי תענית, העשירי קודש הוא, לא יחליפנו ולא ימירנו. וסמך לדבר, עשור לחודש, אף שבתוך עשרה ימים שבת ויום טוב וראש השנה ויום תענית צום גדליה. ועוד ראייה קצת מרבות (בר\"ר ע, ז) שהבאתי למעלה, דקאמר הפריש שבטו של לוי, פירוש דהוא העשירי כשאתה מונה מלמטה למעלה, והרי בתוכם בכור שאתה צריך להוציאו ולעייל במקומו שמעון אפילו נמנה בתוך העשרה, ולקמן יתבאר טפי:",
+ "וכי תימא, כיון שמסקינן העשירי קדש וכיון דדחוי דחוי יחסרו לפעמים תשעה ימים שאין מתענין בהם שחלו העשירית ביום השבת או יום טוב ונמצא דאין מתענין לאותן ימי החול שאכל בהן. נראה לי שתי תשובות בדבר. חדא, כשתמנה ימי השנה שאין מתענין בהם שבתות וימים טובים וראשי חדשים וחנוכה ופורים תמצא יותר מצ' ימים, והרי מצ' ימים הלכו להם ט' ימים שאין חייבין לעשר. והתשובה השניה, אפקת תשעה ימים שאין מתענין בהם, עייל במקומן ט' ימים שמתענה בהם, דהיינו ד' צומות תענית אסתר זכור ברית בה\"ב. אף על פי שבה\"ב מתענין פעמים שם אחד לבד. מאי אית למימר, הלא לב' התשובות אין העשירית מכוונת במקומן אחר התשעה ימים, לפי דמספקי בהו הימים שאין חייבין במעשר, ולתשובה השנית התענית הבאים תחת מעשר לא בא במקומו וחשבונו, אין לחוש לזה:",
+ "ונחזור לראייתינו משבטו של לוי שהוא מעשר משמעון דלמעלה ממנו, לפי שלוי קודם לו למנין דלמטה למעלה, דאחד מעשרה מעשר ולאו דוקא העשירית, אמור לענין מניין העשירי קודש וכאשר ביארתי, עד כאן לשונו:",
+ "ובעיני נראה דלית דין צריך בשש, ובודאי כן הוא שהעשירי יהיה קודש, הן אם חל בחול הן כשחל בשבת ויום טוב, כי עיקר הקדושה היא שעשירי יהיה יום תשובה, ואף שלא יכול להתענות כגון שחל בשבת ויום טוב, מכל מקום יהיה לו יום תשובה לפשפש במעשיו ולהרהר הרהורי תשובה ולעשות הסכמות לקדושה, ויתבונן איך יתקן מעשיו, וכענין שכתב בטור אורח חיים סימן תקצ\"ו בשם הרי\"ץ גיאות דעשרת ימי תשובה ימי תשובה איקרי ולא איקרי ימי צום, על כן שבת שובה הוא ג\"כ ימי תשובה אף שאסור בתענית, כן ינהג ג\"כ ככה בכל יום העשירי, שודאי אם חל ביומי דחול פשיטא דיתענה. אבל אם חל ביום שאין יכול להתענות, מכל מקום יום תשובה יהיה. וכן אם חל ביום תענית ציבור, יוסיף בתשובה:",
+ "ומה שכתב להתחיל החשבון מט\"ו בתשרי, ולא ד' ימים שבין ראש ה��נה ליום כפור לא יעלו על החשבון, זה לא נראה בעיני, כי בודאי כל יום ויום יהיה בחשבון האדם. ומה שאמרו רז\"ל ראשון לחשבון עונות, יש הרבה פירושים על זה:",
+ "והנה הסדר הנכון יהיה כך, כל ימי חייו יתחיל לספור מן ראש השנה, ויום כפור הוא י' לחודש, וממחרת יום כפור יתחיל לספור עשרה ימים וכ' בחודש יהיה לו קודש, וככה יעשה בכל שנה. ובסוף השנה שלא יהיה החשבון מכוון, יעשה אלו הימים שאחר יום העשירי האחרון כולם קדושים, באופן שיתחיל תמיד החשבון מראש השנה, ככה ינהוג עולמית:",
+ "נחזור לענין משא ומתן ועובדא דחול לדבר מענין היוצא לדרך",
+ "במסכת ברכות פרק תפלת השחר (כט, ב), אמר ליה אליהו לרב יודא אחוה דרב סלא, כשאתה יוצא לדרך צא המלך בקונך. מאי המלך בקונך וצא, אמר רבי יעקב אמר רב חסדא זו תפילת הדרך. יש להתבונן על זה הלשון שאמר צא המלך, וכי יעננו קודשא בריך הוא ויתן לו עצה:",
+ "ושמעתי פירושו שהוא על דרך הא דתנן סוף פרק אין עומדין (ברכות לד, ב) אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, כשהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו, מנין אתה יודע. אמר להם, אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף, עד כאן. וזהו ההמלכה, שיתפלל תפילת הדרך, ואם תהיה שגורה בפיו אז ילך לבטח דרכו, שאז יודע שהקב\"ה עונה לו מה שקורא. ואם לאו, אז ישמור את עצמו מפני הסכנה ח\"ו, ועל זה ישיב לב כל בר דעת:",
+ "כתב הטור סימן ק\"י שמהר\"ם מרוטנבר\"ג כשהיה יוצא לדרך, היה אומר אחר יהי רצון כדי להסמיכה לברכת גומל חסדים ותהיה ברכה סמוכה לחברתה, ע\"כ. אין לטעות ולפרש שכך היה עושה מהר\"ם עולמית לסמכה כנ\"ל, דתינח כשיצא לדרך קודם שהגיע זמן הברכה ההיא אזי ניחא. אבל אם הגיע זמן ברכה דשחרית קודם שיצא לדרך, בודאי אין לעכב ברכתם, וא\"כ איך היה אומר תפלת הדרך קודם שיצא לדרך, הלא הדין הוא שאין אומר תפלת הדרך רק כשהחזיק בדרך כדאיתא בפרק תפלת השחר (ל, א), אימת מצלי, אמר רב חסדא בשעה שאחז בדרך. ואין לומר כי זה נקרא הדרך כשהסוס מוכן והוא הכין את עצמו לילך אעפ\"י שאינו הולך עדיין, זה אינו, דמי יודע בפתע פתאום בא סיבה שהוא מעוכב ואינו הולך, נמצא התפילה לבטלה וברכה לבטלה:",
+ "אלא על כרחך פירושו, שהחזיק ממש בדרך שהוא בדרך, וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא. אלא נראה לי שמהר\"ם לא היה עושה כן ביום ראשון שהלך, אם לא שהלך קודם אור הבוקר קודם שהגיע זמן סדר הברכות. אבל כשהיה בדרך והיה הולך מהלך איזה ימים, והנה הדין הוא שצריך לאומרה בכל יום ויום כל זמן שהוא בדרך, ואז בכל יום ויום בקל סומכה כך, כי אף שעדיין לא יצא מהמלון, כשהגיע זמן סדר הברכות הי' סומכה, כי כשהוא בדרך אף שהוא במלון נקרא החזיק בדרך. ומה שכתבתי שצריך דווקא לאחוז בדרך ולהיות בדרך, זהו ביום א' ליציאתו מעיר. אבל אח\"כ תמיד נקרא החזיק בדרך, ואף כשהוא במלון:",
+ "וכן ינהג כל אדם, אם משכים והולך מביתו קודם אור הבוקר קודם שאומר סדר הברכות וסמיכתם כמהר\"ם. ובאם הולך ביום, אז יביא את עצמו לידי חיוב ברכה שיטול מים וכיוצא בזה ויסמכנה. ואח\"כ כל הימים אשר הוא בדרך, בכל בקר ובקר יסמיכנה ליהי רצון כמהר\"ם, וק\"ל:",
+ "כתב אבי מורי ז\"ל ה\"ה בעמק הברכה, וכשיצא לדרך טוב הוא ליתן צדקה, שנאמר (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו:",
+ "עוד אמרו רז\"ל בפרק קמא דברכות (יד, א), אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל, שנאמר (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך וגומר, (צדק לפניו יהלך ראשי תיבות צלי, לומר שיתפלל האדם קודם). עוד אמרו רז\"ל בפרק היה קורא (ברכות יד, א) כל המתפלל ויוצא לדרך הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו, שנאמר (תהלים שם) צדק לפניו יהלך וגומר. על כן ירגיל כל אדם את עצמו לומר פסוקי דרחמי קודם יציאתו. וטוב הוא ג\"כ שילמד קודם יציאתו לדרך, ונרמז ג\"כ במלות צדק לפניו יהלך, דכתיב (דברים טז, כ) צדק צדק תרדוף, ודרשינן במסכת סנהדרין (לב, ב) הלך אחר בית דין יפה וכו'. ובצאתו מפתח העיר יאמר (ישעיה ב, ה) בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. (מיכה ד, ה) כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואני אלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד, כמו שכתב בעל צידה לדרך דף מ\"א ע\"א:",
+ "כתב החזקוני בפרשת שופטים וזה לשונו, ועינינו לא ראו (דברים כא, ז), מכאן למלוה את חבירו שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו, עד כאן:",
+ "ובפרק עגלה ערופה (סוטה מו, ב) הפליגו רז\"ל מאוד במצוה זו. ובכלל דבריהם אמרו, אמר רב יודא אמר רבא, כל המלוה את חבירו אפילו ד' אמות בעיר אינו ניזוק. פירש רש\"י (ד\"ה אינו ניזוק) אותו היוצא לדרך. ואמרו עוד, ששכר לויה אין לה שיעור. אמר רב יוחנן משום רבי מאיר, כל מי שאינו מלוה כאלו שופך דמים. וכן הביא רש\"י (דברים כא, ז) בפסוק ידינו לא שפכה דם הזה ועינינו לא ראו, וכי סלקא דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הם. אלא לא ראינוהו ופטרונוהו בלא מזונות ובלא לוויה. נראה מדברי רש\"י שהוא עושה לא שפכו ולא ראו בבא אחת, ואמר כי לא נעשית לו לויה על כן הוזק, וח\"ו שאנחנו ראינו אותו ומנענו ממנו מזונות ולוויה, דא\"כ היינו שופכים דמים:",
+ "ולפי מה שכתב החזקוני יתפרש כך, ידינו לא שפכה כי עשינו המוטל עלינו במזונות לתת לו כמסת ידינו, גם מצות לויה קיימנו כהוגן, ועינינו לא ראו עד שנתעלם ממנו. הרי כמה גדולה מצות צידה לדרך ומצות לויה:",
+ "נוסח תפלת הדרך הן ביבשה הן בים, יבא בארוכה בעזרת הש\"י בעמוד התפילה:",
+ "נשלם פרק נר מצוה"
+ ],
+ "Torah Ohr": [
+ "כתב הזוהר אור בגימטריא ר\"ז, גם אנכי בפרק זה אבאר סודות המצות הנזכרות בפרק נר מצוה",
+ "סוד ציצית, ציצית עולה ת\"ר, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי\"ג, והם בארבע כנפיו לד' רוחות לזכרון בין עיניו לכל צד שיפנה יזכור במצות ה'. ציוני, ח' חוטין יש בציצית. בחוט הראשון, לזכור מצות ועבירות התלויות בעין. בחוט השני, מצות ועבירות התלויות בפה. בחוט הג', בליעת הושט. בחוט הד', מצות ועבירות התלויות באזנו. בחוט הה', אף מריח אף כועס. בחוט הו', מצות ועבירות התלויות בידים. ובחוט הז', מצות ועבירות התלויות ברגלים. בחוט הח', מצות ועבירות התלויות בערוה, עד כאן:",
+ "פנימיות הסוד, ט\"ל כרוכין יו\"ד ה\"א וא\"ו, ה\"א אחרונה היא השכינה המשלמת יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א שהוא אדם. ל\"ב חוטין רומז לכלה שבשיר השירים המעוטפת וכלולה מל\"ב נתיבות חכמה, כל נתיב ונתיב מתחלק לשניים, טוב ורע, זכור ושמור, מצות עשה ומצות לא תעשה, והנה הם ס\"ד, וכל אחד כלול מי' ספירות הרי תר\"ם, הוציא מהם ז\"ך אותיות התורה, הנה הם תרי\"ג מצות. והל\"ב הם יוצאים מלמעלה ומתפשטין בחיות הכסא ח' לכל צד, כי לכל חיה מחיות הכסא ד' פנים וד' כנפים הרי ל\"ב, וד' פנים וד' כנפיים ההם הם לעומת ד' כנפיים ידו\"ד ד' כנפיים אדנ\"י, נמצא יאהדונה\"י לכל צד. וכן שד\"י במספר קטן עולה ח':",
+ "ובספר התיקונים (תקון י כה, ב), כד ישראל אמרין שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, חיוון שמטין גדפייהו באן אתר בכנפי מצוה, דאיתמר בהון (דברים כב, יב) על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה, דאינון כגוונא דמעיל האפוד, ופעמונים ורימונים אינון לקביל חליין וקשרין, שולי המעיל אינון לקביל כנפי מצוה, ואינון ה' קשרים לקביל שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, דאינון חמשה נימין דכינור דדוד דהיה מנגן מאליו. י\"ג חליין נחשבן אחד, דקלא דניגונא סלקא באחד ודאי. ח\"י בין חליין וקשרין לכל סטר סלקין ע\"ב, ודא איהו (ישעיה טז, ה) והוכן בחסד כסא, חסד ע\"ב. כל מאן דאתעטף בכיסוייא דמצוה כאלו אתקין כורסייא להקב\"ה, ואינון יאהדונה\"י לכל חד, ד' כנפים וד' גדפין סלקין ס\"ד, ותמניין אתוון יאהדונה\"י סלקין ע\"ב, וג' זמנין ע\"ב סלקין רי\"ו, דא הוא (עמוס ג, ח) אריה שאג מי לא יירא. וכנפי מצוה אולפין רזא דאינון ח' חוטין לכל סטר, לקביל ד' אנפין וד' גדפין לכל חיה, ובחושבן זעיר דנער חנוך א\"ז איהו שד\"י אז ישיר בכל אתר. ואמרו מארי מתניתן (פסחים קג, ב), כל מאן דפחית לא יפחות משבע, וכל מאן דאוסיף לא יוסיף על י\"ג, ואינון ז' לקבל ז' ימי בראשית דרמיזן לז' שמהן אבגית\"ץ וכו'. ועלייהו אתמר (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, בהון פרחת צלותא לעילא ואינון תמן מנא לקביל מ\"ב אזכרות דאינון בתפילין דיד ובתפילין דרישא, ועלייהו אתמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכו'. ואינון תכשיטין דכלה, תפילין דרישא, עטרת זהב ברישא דכלה. ותפילין דיד, טבעת ודרועא הא כלה ונתקנין בתכשיטין דילה, צריך לקרא לחתן דילה הדא הוא דכתיב (שם ו, ד) שמע ישראל, והא אינון בחופה צריכא עמא קדישא למיקם בעמידה קדמיהון עם חזן לברכה לון ז' ברכאן ולקבלה קידושין בנקדישך כו', וחיון קדישין דהוו מנגנין בגדפין אז תרפינה כנפיהם כדין, עד כאן לשונו:",
+ "וסוד הטלית הוא בסוד מטטרו\"ן, והוא כלול מד' חיות, עיין בראשית חכמה שער הקדושה. וכתב עוד וזה לשונו, ובענין כוונת הברכה להתעטף בציצית, ראוי לכוון שהנשמה היא באור מצוה מתעטפת בין למטה בין למעלה, שורש הנשמה שהיא למעלה ג\"כ תתעטף באור מצוה בחינות שיתבארו. וכלל זה לכל מצוה ומצוה שיעשה האדם, צריך לכוין כי נשמתו שהיא חלק אלוה מלמעלה מתקנת ומאירה באור מצוה זו, וכן לענין תפילין. ושמעתי מפי מורי ע\"ה שהכוונה להתעטף בציצית כמו שאמרו רז\"ל (ב\"ר יח, כא) שציצית עולה תרי\"ג מצות שבשכינה, בבחינה המתלבש בכסא ובמטטרו\"ן שבו סוד הציצית. ולפי מה שפירשתי שכונת העטיפה היא לנשמה, צריך לכוין שבנשמתו יש רמ\"ח איברים שס\"ה גידין רוחניים וכולם יאירו ע\"י מצות ציצית, עד כאן לשונו. זה הכלל, ציצית זה הכסא בפני חיוון וגדפי חיוון, ותפילין הן פני אדם היושב על הכסא. נמצא תפילין וציצית יהו\"ה דנחית על כורסייא:",
+ "סוד תפילין, אמרו רז\"ל (ברכות ו, ב), הקב\"ה מניח תפילין, רומז לתפאר\"ת שמתעטר בד' אורות חכמה בינה גדולה גבורה, ד' פרשיות שלמעלה, וכתר עליון כולל הכל, ונרמז בחכמה בקוצו דיו\"ד והיא תפילה של ראש. ומלכו\"ת מתעטר בד' אורות, ד' פרשיות תפארת נצח הוד יסוד, והיא תפלה של יד, כי אף שאנו מניחין תפילין של עור, במקום עליון הם של אור. וזהו סוד (בראשית ג, כא) ויעש אלהים לאדם ולאשתו (תפארת כתנות אור וילבשם ד' פרשיות של ראש רומזים לשם ידו\"ד) י' חכמה ה' בינה ו' נוטה אל הימין חס\"ד ה' נוטה אל השמאל גבורה (ראשית חכמה שער הקדושה פ\"ו), וד' בתים רומזים לשם אהי\"ה. ד' פרשיות של יד רומזים לשם ידו\"ד. (ועיין בפרדס ריש ספרו בסוד חמש נגד חמש חכמה בינה גדולה גבורה מרכבה ראשונה, תפארת נצח הוד יסוד מרכבה שנייה, מכוונת זו כנגד זו, והבית של יד אדנ\"י. ומה שאינו אלא בית אחד, כתב בתיקוני זוהר כתיב ידכה, איהי חמישאה ואיהי רביעאה ליה\"ו, יד כה, יה\"ו איהו אהי\"ה סילוק לחשבון כ\"א, וד' אתוון בכלל, עולה כ\"ה, ה' מן יהו\"ה רביעאה ליה\"ו וחמשאה לאהי\"ה דאיהו ד' בתים ואיהו בית חמישאה, עד כאן:",
+ "הרי שד' פרשיות של ראש עם הד' בתים סוד שם של יאהדונה\"י, ויש בד' פרשיות כ\"א אזכרות, נמצא של ראש ושל יד מ\"ב אזכרות נגד שם של מ\"ב. שי\"ן של תפילין כמין ד', רומז לקישור מלכות שהיא ד' מקושרת בתפילין של ראש. תפילין תפארת ונתקשרין בתרין רצועין נצ\"ח והו\"ד. ורצועה הימנית עד הברית יסוד המייחד תפארת במלכות, לכן רשימא דאתיא משד\"י בתפילה דיד המלכות הנקרא תפלה לעני. ורצועה דתפלה של יד רומז דמינה תליין תתאי ואתינהו מינה:",
+ "עוד כתב בתיקונים (מז\"ח קנח, א), יכוין בהתלבשות בתפילין שהם (תהלים סח, יד) כנפי יונה נחפה בכסף לכבוש עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה. ורצועה דתפילין, אינון כחבלים לקרני דסמא\"ל שור מועד, ולעתיד לבא נתלבש בתפילין דאור. וקשורים דתפילין, בסוד (בראשית מד, ל) ונפשו קשורה בנפשו:",
+ "זה לשון אבא מורי זלה\"ה, בשעת התרת רצועות תפילין יחשוב בלבו שציונו המקום להניח ד' פרשיות אלו שיש בהן יחוד שמו ויציאת מצרים, על זרועו כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח שהן איברים החשובים שבאדם, כדי שנזכור בהן הנסים והנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא ביציאת מצרים, מורים על יחודו ית' ואשר לו היכולת והכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו כמו שעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ ביציאת מצרים, ואין בהם מי שיאמר לו מה תעשה:",
+ "עוד יזכור, הנחת תפילין בזרועו כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח הוא כדי לשעבד להקב\"ה מוחו ולבו שהם האיברים הראשיים שבאדם, שבהם תלויים החיים והמחשבות. ודוגמת זה כתב רבינו יונה פרק היה קורא, והביאו הבית יוסף בטור אורח חיים בסימן כ\"ה בשם הזוהר, על מאמר שאמר ר' יוחנן (ברכות טו, א), הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה וכו', מניח תפילין וקורא קריאת שמע וכו', ז\"ל, שבתפילין שבראש אדם משעבד לבורא ית' הנשמה שהיא במוח. ובתפילין שבזרוע אדם משעבד גופו, ומפני כך הם כנגד הלב שהלב עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור את הבורא וימעוט הנאותיו. וכשקורא קריאת שמע ומתפלל, כענין שמשעבד לו נשמתו זו מלכות שמים שלימה וכו':",
+ "עוד יזכור שהם כנגד תרי סרסורי דעבירה, האחד הוא בראשו שהם העינים. ושני באמצע גופו שהוא הלב. ועל כן הזהירתנו התורה להניח תפילין לאות על ידך, כנגד הלב להכניע הלב. ולטוטפת בין עיניך, לתיקון עינים:",
+ "ויסתכל ג\"כ בשעת הנחת תפילין של ראש אל ב' שיני\"ן הנקמטין בתפר התפילין, אשר באחת ג' ראשין והשני ד' ראשין, לכוונה שהוא רומז לתרי\"ג מצות. כיצד, ב' שיני\"ן מספר ת\"ר, ושתיהן מלה אחת שקורין אותן שש, הרי תר\"ו. וז' ראשין שלהם, הרי הם תרי\"ג. אי נמי, אות שי\"ן רמז לשכינה, ד' ראשים נגד ד' חיות שבמרכבה שהן כנגד ד' גאים, ורם על כל גאים י\"י. ג' ראשים כנגד ג' אבות, על דרך אמרם ז\"ל (בר\"ר פב, ו) האבות הן המרכבה, כמו שכתב בעל ספר המוסר פרק ד' וזה לשונו, וסוד תפילין עמוק מי ימצאנו, אבל אכתוב מעט מזעיר ממה שכתבו חכמי האמת. דע שצריך לנהוג בהן קדושה גדולה, לפי שיש בהן סוד המרכבה קדושה, ואחר שנחרב הבית כתב הקדוש רשב\"י שעל תפילין נאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שבסיבתם הקב\"ה משרה שכינתו בישראל לפי שהם סוד המרכבה וסוד האבות. ולכן יש בהן שי\"ן של ג' רגלים מצד הימין כנגד האבות אברהם ויצחק ויעקב, ומצד השמאל שי\"ן של ד' רגלים כנגד ד' חיות נושאי המרכבה, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון בנימין זאב, ועוד אודיעך למה יש שי\"ן בקמטין בתפילין של ראש. הטעם הוא כנגד זכות דיעקב, כי שי\"ן הוא בי\"ת בא\"ת ב\"ש, והב' סופו של יעקב, ויעקב נקרא ישראל, ובישראל כתיב פאר שנאמר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, ופאר הוא בראש. והדלי\"ת הוא בקשר תפילין שבעורף, הוא כנגד זכות דיצחק, דקו\"ף הוא ד' בא\"ת ב\"ש. יו\"ד כנגד זכות דאברהם סוף שמו מ\"ם, והיו\"ד הוא מ\"ם בא\"ת ב\"ש. הרי בתפילין שם שדי בזכות האבות, עד כאן:",
+ "וזה לשון מערכת אלהות, וש' של ד' ראשים מימין הקורא ושל ג' ראשים משמאל הקורא, והם ז' ראשין כנגד הבנין אשר הם ד' ימיניים וג' שמאליים. הימניים חסד תפארת נצח יסוד, והשמאליים גבורה הוד מלכות. ואמרו בימין הקורא ושמאל הקורא, מפני שכוונת המצוות היות האדם מעוטף בה, ולחשוב כאלו עומד לפני קונו, ושמאלו כנגד ימינו, וימינו כנגד שמאלו, והוא מה שאמר (עי' שבת יב, א) שלא יסיח דעתו מהם. והרצועות היורדות מן הקשר ולמטה מכאן ומכאן, רמז להמחשבה הבא מן הראש. וראיתי מי שכתב, שירמזו הרצועות לנצחים, הנה ענין תפילין של ראש:",
+ "אבל תפילין של יד והנחתה הוא כנגד העטרה, לרמוז כי שם מתיחד הכל והיא כלולה מן הכל. ובאתה הקבלה להיות הד' פרשיות בבית אחת, ולכן נקרא כלה, כי היא כלולה מל\"ב נתיבות חכמה. ומפני שהיא כלולה מל\"ב נתיבות חכמה, נקראת כמו כן חכמה. ולהורות על היחוד וכשהיא פועלת על ידי כולם, אין בתפילין האלה רק בית אחד ורצועה אחת, כי מידה הכל וכלולה בכל והיא כלל הכל, כי אין בפרט אלא מה שבכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט. וענין הנחת תפילין על היד כנגד הלב, רמז לעטרה הנקראת יד ולב, והקשר הדומה לי' רמז אליה, כי היא רמוזה בי' כמו השניה, ועל זה אמר נעוץ סופו בתחילתו. ועל ענין תפילין של יד אמר הכתוב (שמות יג, טז) והיה לאות על ידכה, האות רמז ליסוד, והיד לעטרה הנרמזת בה', ודרשו (מנחות לז, א) במלת ידכה, יד כהה לרמוז על השמאל, כי גם העטרה נקראת שמאל, וכלל הנחת תפילין של יד להיות שלום בארץ והיא האות על היד, עד כאן לשונו:",
+ "וכנגד אלו ב' שי\"ן כתב בהג\"ה ספר המוסר, וכן ראוי שלא יסירם עד שיאמר קדיש תתקבל שאחר סדר קדושה, בענין שיענה עם התפילין ג' קדישים כנגד שי\"ן של ג' רגלים שיש בתפילין. וכן יענה עמהם ד' קדושות כנגד השי\"ן של ד' רגלים שיש בהן בצד שמאל. הקדושה הא', ברכו את ה' המבורך שהוא דבר שבקדושה. וקדושת בשפה ברורה, וקדושת העמידה, וקדושת ומקבלין דין מדין. ולכך יש לנהוג בהן קדושה גדולה אחר ששם יי' נקרא עליו ממש, הן תפילין של ראש, ותפילין של יד בסוד הספירות, עד כאן לשונו:",
+ "ורמ\"א כתב בהגה\"ה סימן כ\"ה (סעיף יג) וזה לשונו, ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ עד שיאמר בהם ג' קדושות וד' קדישים, דהיינו לאחר קדיש יתום, עד כאן לשונו. היה היפך הדברים ממש בהגה\"ה ספר המוסר, וגם ודבריו לא יתכנו לפי מנהג הקהילות שאין אומרים קדיש יתום אחר עלינו:",
+ "זה לשון תולעת יעקב, דע כי ארבע פרשיות אלו באותיותיהן ובחבורן ובכתריהן רומזות לחכמות העליונה, ולזה נצטוינו בהנחתן בשני משכנות השכל והם הלב והמוח. ובהיותן כתובין כראוי ומונחין כראוי, בודאי אין ספק שדבוקן גדול, כי קדושתן חמורה. ולכן אמרו רז\"ל (סנהדרין קא, ב) על (מל\"א יא, כו) וירם יד במלך, שחלץ תפילין בפניו, והיא כי התפילין כמו שכתבנו קבלת עול מלכות שמים, והתקשרות הצורות והכרת אדון הכל וכולם משועבדים אליו כמו שהעבד משועבד אל אדוניו, ובקבלת בני ישראל למלכי בית דוד למלכים, הנה מודים למלכות יי' כי משיח יי הוא, ובזה רוצה להודיע מלכותו בארץ, וכן התלמיד לרב, כי הוא מקבל שפע ממנו להכיר על ידו לאדון הכל, על כן (אבות ד, יב) מורא רבך כמורא שמים, ובחלוץ תפילין בפניו הוא פורק עול ממנו. וזהו שאמרו רז\"ל (עי' מכילתא פ' השירה ו, מדרש שמואל יג) על (שמ\"ב כ, א) אין לנו חלק בדוד, מלמד שכפרו בעיקר:",
+ "והנה האותיות האלו כתובות על הקלף דמיון הלוחות שהיו כסא לאותיות הכתובים בהן, והוא רמז למעלות שבמלכות (זהו העולם דבריאה), שהם כסא לחכמות (שהן עולם האצילות) העליונות שהאותיות רומזות אליהם, והמעלה שכל אחת מהפרשיות כתובה בו רמוז למעלות אחרות (זהו עולם היצירה. אח\"כ הבתים עם השער רומזים לעולם העשיה), שהם כסא למעלות ההם, כי הכל משתלשל זה מזה וזה כסא לזה, והעליון אצל התחתון כדמיון נשמה לגוף. והשער רמז למציאת הידוע לחכמי ישראל, והכל לצורך גמור כאשר ישר בעיני החפץ לעשות יתברך הוא אצל העליונים דמיון הקליפה הסובבת לפרי. ולזה באה ההלכה למשה רבינו ע\"ה להיות התפילין נכרכין בשער (שבת קח, א) בסימן (בראשית כז, יא) הן עשו אחי איש שעיר, וכסוי עור מכסה על הכל והוא עולם הגלגלים המורגש לנו. וי\"ב תפירות, רמז לי\"ב מזלות כנגד י\"ב גבולי אלכסון וי\"ב שבטי ישראל עליון ותחתון. ורצועות באות מהקציצה אל הקשר, להראות איך עולם היסודות קשור עם העולם העליון והשתלשלות ההשפעה וההשגחה אליו ממנו בכח המושל על הכל יתעלה, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון ספר הזוהר (ח\"ב רלז, ב), א\"ל רבי שמעון וכו' תא ואימא לך רזא חדא דלא אתיהיב לאתגליא בר לאינון קדישי עליונין. תא חזי, להאי אתר דאיהו רוחי' מסאבא, קודשא בריך הוא יהיב ליה שולטנא בעלמא בכמה סטרין, ויכיל לאזקא, ולית רשות לאנהגא ביה קללה דבעינן לאסטמרא מיניה דלא יקטרג לון בגו קדושא דילן, ועל דא רזא חדא אית לן דבעינן למיהב ליה דוכתא זעיר בגו קדושא דילן דלא אשתכח מקטרגא בגו קדושא דילן, דהא מגו קדושא דילן נפקא שולטנא דיליה. ובעינן גו רזא דתפילין לאצנעא חד שערא דעגלה דיפוק לבר ויתחזי, דהא חוטא דשערא לא מסאבא בר דאי כד אתחבר ההוא שערא ואתעביד כשעורא, אבל פחות מן דא לא מסאב. וההוא שערי בעי לאעלא ליה בגו קדושא עילאה דילן, ולמיהב ליה דוכתא בגין דלא מקטרג לן בישא, ויפוק מן ההוא שערא לבר דיתחזי דחד חמי ליה לההוא בר נש בקדו��א עילאה, ואי חולקא דיליה אשתתף לתמן כדי שלא יקטרג ליה, לא יכיל לאבאשא ליה לעילא ולתתא, דהא דוכתא יהיב ליה:",
+ "ואי האי חולקא לא יהבינן ליה דוכתא בגו קדושא דילן, יכיל לאבאשא לי' לתתא, וסליק ומקטרג ליה לעילא על הדין בר נש, השתא כך וכך עבד יומא פלוניא וכך אינון חובוי, עד דמסר דינא על ההוא בר נש ויתענש על ידו. וכד הוו ישראל עבדי דהוו ידעי רזא דא, כד שראן לאתקדשא בקדושא עלאה ביומי דכיפורי, הוי מסתכלי למיהב חולקא בינייהו בגין דלא אשתכח מקטרגא עלייהו ולא ייתון לאדכרא חוביהון דישראל, דכמה חבילין וכמה משריין אינון דאזדמנון לנטלא מלה מיניה כד אתי לקטרגא. זכאה חולקיה דמאן דיכיל לאשתזבא דלא ידכרון חובוי לעילא, ולא ישגחון עליה לביש, עד כאן לשונו:",
+ "וכל אחת מד' פרשיות אלו צריך לכרכן במטלית, והוא דמיון היכל בסוד השתלשלות, והם מעלת קרובים אל הקודש שהמאורות מסתתרים בהם, ולכרכן ג\"כ בשער של עגל וטעמו כטעם השעיר, וסודו רשע מכתיר את הצדיק. ושער זה חלקו בקדושתנו, כי ממקום הקדש מציאתו. ולזה כתב רבי שמעון בן יוחאי ע\"ה שיראה השער לחוץ, וכשרואה שאנו נותנים לו חלק בקדושתנו, מסתלק ואינו מקטרג עלינו. אבל כשרואה שאין חוששין לו, עולה ומקטרג ואומר פלוני שמתקדש באותה קדושה, כך וכך עבירות עשה יום פלוני, ונענש על ידו:",
+ "וכתב תולעת יעקב, ולא גילה לנו המאור הקדוש אבי החכמה ע\"ה מאיזו פרשה יצא השער. ושמעתי שצריך לצאת מקדש לי כל בכור, ולא שמעתי הטעם. ואני אומר באימה וביראה ברתת ובזיע, כי שם מקום מציאותו (עיין בספר עבודת הקודש סוף דף י\"ט) בסוד (יחזקאל כח, יג) בעדן גן אלקים, רצוני לומר הנחש הקדמוני היתה, והמשכיל יבין כי הוא בסוד העיבור, פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, עד כאן לשונו:",
+ "ואני קבלתי להניחם בפרשת והיה אם שמוע שהיא נגד הבינה, כי מבינה מתערין דינין כנודע, על כן נראה לי טוב להניחם אצל פרשת והיה אם שמוע בצד הפונה לפרשת קדש לצאת ג\"כ סברת תולעת יעקב:",
+ "סוד מזוזה, כתב הרקנ\"ט טעם מצוה זו לפי פשוטה ידועה, כדי שיזכור את בוראו בבואו ובצאתו. ואמנם על דרך האמת, המזוזה רמז לכנסת ישראל של מעלה, וקביעותה היא בפתחי שערים, כמו שאמרו רז\"ל על המדה ההוא, משרת שמתי' בפתח היכלי מבחוץ לעשות דין בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ובהיותה על הפתח כל משחית ומזיקין בורחין מפניה, וזה רמז במלת מזוזת שאותיותיה זז מות. ויש במזוזה י' שמות כנגד י' ההויות, וקבעו שדי מבחוץ כנגד והיה. סימן לדבר, והי\"ה שד\"י בצריך, זהו (תהלים צא, א) יושב בסתר עליון בצל שד\"י יתלונן, בשיר של פגעים. והיתה קביעותה בפתחים, כי כנסת ישראל היא השער להכנס לשם יי'. ויש מפרשים, כי השערים הרמוזות במלת ובשעריך רמז לחמישים שערי בינה, וכבר ידעת בענין התפילין כי הפרשה היא רומזת למדת החסד, ורמז בזה הפסוק שבאלו השערים הנזכרים יהיו זרועות עולם שהם הגדולה והגבורה, עכ\"ל. אמר הפסוק (שם קיח, כ) זה השער לה' צדיקים יבואו בו. ונודע כי מדת אדנ\"י היא השער לקדושה העליונה, (שם נא, יז) אדנ\"י שפתי תפתח, וכן מזוז\"ה בגימטריא אדנ\"י, ותרגום של שער תרע\"א כן עולה אדנ\"י במילואו אל\"ף דל\"ת נו\"ן יו\"ד:",
+ "סוד המילה, ויברך אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו (בראשית א, כז), הראש ששם משכן המוח והחיך והלשון, נגד ג' ראשונות החשובות כאחת. והגוף וברית המעור שהוא סיומא דגופא, נגד תפארת ויסוד. גוף וברית חד, בסוד (בראשית לז, ב) אלה תולדות יעקב יוסף. והזרועות, נגד זרועות עולם גדול\"ה גבור\"ה. והשוקיים, בסוד העמודים יכין ובעז נצח והוד. והעטרה, נגד עטרת שהיא סוף הבנין מקבלת מכל המעלות ע\"י סוד ששם מתערבים כל ההשפעות, ומשם יורד יסוד ששם ע\"י צינור למלכו\"ת, בסוד אמרם רז\"ל (חגיגה יב, ב) העולם שהוא מלכו\"ת עומד על עמוד אחד וצדיק שמו. ומשם השפע יורד לטוב ולרע כפי הכנת המקבלים, ומבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו):",
+ "יש במעור שני נקבים, אחד להשפיע הזרע הנמשך מהמוח להוליד בדומה בקדושה ובטהרה. הב' לגיעול המותר. כן יש בברית העליון, כמבואר בפרדס שער הצינורות פ\"ד עיין שם. וסביב לה רשעים יתהלכון, האומרים הב הב בהתגברות העון והחושך יכסה הארץ, וזהו הערלה. על כן אל חי חלקנו צוה להסיר הערלה, ומל ולא פרע כאלו לא מל (שבת קלז, ב), כי צריך לגלות כח העטרה, ואז תמים הוא כמו שכתוב (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים:",
+ "גם בפרוע פריעה, קירוב הערלה אל הקדושה, כענין פרי החג שמאל דוחה וימין מקרבת. והסוד, כי שבירת הקליפות והשבתתם הוא בהכנעתם בתוך הקדושה, ויכרעו ויפולו ולכבוד שמך יקר יתנו, כענין (תהלים קג, יט) ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. ופורע עד שמתגלה העטרה עטרת תפארת ישראל עם נקודות ציון, בסוד המחזיר שכינתו לציון, ברית המעור כמער איש ואשתו, בסוד אות וברית יסוד שם יאהדונה\"י. וצריך להכין כסא למלאך הברית הוא אליהו, ולומר בפה, זה כסא של אליהו, ויהי רצון שיתגלה לנו במהרה בימינו אמן אמן:",
+ "וכתב בתולעת יעקב, ואמרו רואי פני המלך ביופיו, שצריך אדם לומר כשבא להקריב את בנו קרבן לה' (תהלים סה, ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך. והעומדים עונין אחריו (שם), נשבעה בטוב ביתיך קדוש היכלך, (רומזות לחצר שהוא הראשונה. וירושלים מורה על מידה זו), אמר בתחלה חצריך, אחר ביתך, אחר היכלך, כמה דאת אמר (ישעיה ד, ג) והי' הנשאר בציון והנותר בירושלים וגו'. ביתך, כמה דאת אמר (משלי כד, ג) בחכמה יבנה בית, והוא בית העולם הבא. היכלך, כלומר היכל והוא שלימות עליונים ותחתונים. ושלשה מעלות אלו כלל עשר חופות שעתיד הקב\"ה לעשות לעולם הבא לצדיקים (עי' ב\"ב עה, א), ולפיכך יש בפסוק זה אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך י' תיבות. ומי שאינו אומרו, מוציא עצמו מהם, ולפיכך יש להזהר בו:",
+ "ומלין ופורעין. ומילה ופריעה כנגד הברית העמוד המעמיד את העולם, והעטרה עטרת זהב גדולה. ויש בערלה ג' קליפות זו על גב זו, והם כנגד ג' קליפות המקיפות את הברית אות ברית קודש, ועליהם אמר דוד המלך ע\"ה (תהלים קיח, י-יב) בשם ה' כי אמילם ג' פעמים. והמילה גלוי הברית הקודש, והפריעה גלוי העטרה המהודרה, הסר המצנפת והרם העטרה, והם רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת בגבורה. וענין זה הוא ביעור הקוצים מכרם ה' צבאות, ואז כרם חמד ענו לה ותסר את בגדי אלמנותה, וקשין דפריא נסתלקו ומאירים בה ג' גווני התפוח, ולפיכך וראיתיה לזכור ברית עולם. ובזה נכנסין ישראל לחפש בגנזי המלך לפני ולפנים:",
+ "ולטעם זה מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, כי כל עוד שלא נמולים אין נכנסין באמונה הקדושה, והמקריב בנו לקרבן זה כאלו בונה מזבח ומקריב עליו כל הקרבנות, והוא שכתוב (שמות כ, כא) מזבח אדמה תעשה לי וגו'. ולזה נותנין הערלה בעפר, והכי איתא בפרק ר' אליעזר (עי' יבמות עא, ב), כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא היו פורעים משום עינוי הדרך. וכשהיו מוהלין, נוטלין הערלה וטומנין אותה בעפר, ומאותה שעה ואילך היו נותנין הערלה בעפר, עד כאן:",
+ "ודע כי יש שלוחים ידועים ממונים על דם ברית, ונוטלין אותו ומניחים אותו בהיכל ידוע מז' היכלי המלך, ובשעת כעסו של הקב\"ה, משגיח בדם ההוא והמקטרג מסתלק משם, והקב\"ה מרחם על ישראל. ודע כי הערלה ההיא חלק השר היודע בקרבן ההוא, וכשרואה שזה חלקו, נכנע ואין לו יכולת לקטרג, ועולה ומלמד סניגוריא על ישראל. וסתרי הסתרים בגנזי החכמה גנוזים, טעם שימת הערלה בעפר שאל המאור הקדוש ע\"ה לאליהו ז\"ל. והשיב, שמעתי בישיבה של מעלה, שהערל הוא הנחש, וכיון שמעבירין אותו ממקומו, צריך לתת לו מזונו, הדא הוא דכתיב (ישעיה סה, כה) ונחש עפר לחמו:",
+ "סוד ברכת המילה. אשר קדש ידיד מבטן, הכוונה על יצחק אבינו ע\"ה שנקרא ידיד עד שלא יצא לעולם, וחבה יתירה חבבו הקב\"ה, שלא תתעבר שרה ולא יולד יצחק עד שנעשה אברהם אבינו תמים בסוד אות ברית קודש. וכמה מופלאים דרכיו של הקב\"ה, כי סבב שיולד ישמעאל קודם שנימול אברהם, לפיכך מקומו הוא הערלה למטה במצולת הים. ויצחק נולד בקדושה, והוא אחד מרגלי המרכבה הקדושה מרכבת הרוכב בשמי קדם, ולזה נקרא ידיד:",
+ "חוק בשארו שם. יסוד חוק הוא מקום ההבדלה שהוא קדש, ומשם והלאה חול, והוא סוד הברית, ומשם והלאה סוד הערלה, וזהו החוק שם בבשרו של הידיד להיות חתום בחותם האמת. וצאצאיו חתם באות ברית קדש, יו\"ד זעירא יסוד שהוא משך ו' דהיינו י' זעירא. על כן בשכר זאת, כדאיתמר (בראשית ט, יב) זאת אות הברית, הוא סוד (ויקרא טז, ג) בזאת יבא אהרן אל הקודש, ומה' היתה זאת. אל חי, הוא חי העולמים, והוא החוק הנזכר. והוא חלקנו וגואלנו וצורנו, ואין צייר כאלהינו (ברכות י, א):",
+ "להציל ידידות, זרע קדש. שארנו משחת, לומר כי המהול אינו יורד לגיהנם (תנחומא לך לך כ), והוא סוד (זכריה ט, יא) בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, והוא (משלי כג, כז) באר צרה נכריה, בור רק אין בו מים (בראשית לז, כד), אבל נחשים ועקרבים יש בו (שבת כב, א). וכל הרשום בחותם המלך נצול ממנו, לפי שהוא דוגמת הצדיק היורש את הארץ ארץ החיים סוד גן עדן של מעלה, ולפיכך (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, עכ\"ל (תולעת יעקב):",
+ "ובהגהות מערכת אלהות פירש, ולמה אנו מברכין בברכת מילה, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. כי שד\"י חותמו של הקדוש ברוך הוא. וזה ביאורו, כי ש' ראשו של אדם וב' זרועותיו זקופות למעלה נראה כדמות שי\"ן. וכשהזרוע השמאל פשוט, והימיני נח, נראה כדוגמת דל\"ת. וברית מילה שהוא כצורת יו\"ד, הרי שדי. ולאומות העולם שאין מילה, יהיה להם יהיה לו שד, ושד\"י הוא היסוד עולם. ועל כי התקרבו אל ה\"ע והיא מ\"ה שודד בגימטריא שד\"י, כי שוד משדי יבוא זה צדיק, ואמר כי מנצח מערכת הככבים כשיהיה המזל בלתי מוליד אמר (בראשית לה, יא) אני אל שדי פרה ורבה, עד כאן לשונו:",
+ "נמצא אות ברית קדש הוא אות י', כי אותיות ש\"ד בלא י' הוא טמא, ועם י' הוא שד\"י. וסימן (וי��רא כז, לב) העשירי הוא קודש:",
+ "סוד משא ומתן באמונה, להדבק במדותיו יתברך ויתעלה, (תהלים לג, ד) כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה, הצור תמים וגומר אל אמונה ואין עול (דברים לב, ד). הנה משא ומתן שלו סוד החליפין מתהפך ממדת הרחמים למדת הדין, וממדת הדין למדת הרחמים. ואומר (תהלים יט, ב) ומעשי ידיו מגיד הרקיע, כלומר מגיד על כי מעשיהו באמונה. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה כו' (שם ג). הנה היום לוה מהלילה, והלילה מהיום, וכולן נפרעין. וכבר נודע לילה מדת הדין, והיום במדת הרחמים. והאמת והשלום כו' ביניהם באין אומר ואין דברים, לא כמשא ומתן בני אדם אשר מתחדש בהם דברי ריבות וקולי קולות לא יחדלון:",
+ "פנימיות הסוד של משא ומתן באמונה של מעלה. הנה הש\"י נושא ומקבל התעוררות מלמטה למעלה, ונותן הברכה מלמעלה למטה. והכל ע\"י האמונה סוד מדת מלכות. ואם האדם למטה נושא ונותן באמונה, אז הולך בדרכי קונו. וכמו שחותם הקב\"ה אמת (שבת נה, א), כן תמצא בבריאת ששת ימי בראשית שהם ימי המעשה של משא ומתן חתום אמת ו' פעמים, כמו שזכרו המפרשים. א' (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את. ב' (שם ד) וירא אלהים את. ג' (שם כא) ויברא אלהים את. ד' (שם כז) ויברא אלהים את. ה' (שם לא) וירא אלהים את. ו' (שם א) ברא אלהים את:",
+ "כשהולך למשא ומתן יאמר, אני הולך לישא וליתן באמונה, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם, ויתפלל תפילה זו:",
+ "יהוה אלהים אמת תן לי ברכה והצלחה בכל מעשי ידי, ואני בטחתי בך שע\"י עסק זה תשלח לי ברכה, ויקוים בי מקרא שכתוב (תהלים נה, כג) השלך על ידו\"ד יְהָבְךָ והוא יְכַלְכְּלֶךָ:",
+ "וכשיזכיר השם, יצייר במחשבתו שם ידו\"ד נקוד בנקודת יהבך, ואלו נקודת עולין ע\"ב, כי כל נקודה הוא י' וכל שטח ו' נמצא קמץ עושה י\"ו, נמצא הכל ע��לה ע\"ב כמנין השם במילואו יו\"ד ה\"י וי\"ו ה\"י. ויחשוב יכלכלך עולה ק\"ל כמנין מילוי דמילוי כזה י' י\"ו יו\"ד ה' ה\"י ו' ו\"י וי\"ו ה' ה\"י, וזהו רמז הפסוק (ישעיה יט, א) הנה ידו\"ד רוכב על ע\"ב ק\"ל ובא מצרים (ישעיהו יט, א), ואמרו רז\"ל (פסחים קיח, א) קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, על כן טוב להזכיר זה, להמציא מזונותיו. גם יחשוב הנקודות של יכלכלך עולים קי\"ב והוא שם של יב\"ק העולה כמנין ג' שמות ידו\"ד אדנ\"י אדי\"ד, והוא נרמז בפסוק (תהלים כ, ו-י) ימלא ה' כל משאלותיך. עתה ידעתי וגומר. יעננו ביום קראינו. נרשם שם של יב\"ק. וכן ידו\"ד אלהים עולה יב\"ק, וכתיב (ירמיה י, י) ידו\"ד אלהים אמת, ומשא ומתן באמת, אז קרוב ה' לקוראיו באמת:",
+ "סוד לויה, אומה ישראלית נקראים כנסת ישראל שהם מכונסים מיוחדים באחדות אחד מצד נשמתם, והם פנימיים בהיכל המלך ברוך הוא, היא העיר אשר ה' שמה. אבל חוצה לה, שם מקום החיצונים. והסוד (בראשית כה, כז) עשו איש שדה. והנה כשפירש ישראל מן העיר חוצה לה, כל הדרכים בחזקת סכנה (קה\"ר ג, ג), מתעורר השדה של עשו, לכך בא מצות לויה. ולויה חיבור לוית חן, והכוונה שנשארים בעיר מלוין את היוצא ומעוררין החיבור, כלומר עדיין אנחנו מחוברים, כשם שאנחנו בני העיר, גם אתה כמונו, ומעוררים בזה החיבור שלמעלה, דהיינו מצד נשמתם. שאף שהגופות נפרדות, מכל מקום בשרשם מחוברים, ואז בהתעורר חיבור שדה לא ניזוק היוצא חוצה, והשדה מתהפך להשדה אשר יצא יצחק לשוח בשדה, והוא ריח השדה אשר בירכו ה' חק\"ל תפוחין אשר רמזו ז\"ל, ומזה יתבאר גודל מצות לויה. על כן ההולך בדרך, צריך להרהר תמיד בדברי תורה, והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות ג, ז):",
+ "עתה אפרש סוד ששת ימי המעשה, אף שהם ששת ימי החול, מכל מקום ממקום קודש באו, והמקדש את עצמו, אז הם חולין שנעשו על טהרת הקודש, וסימנך מסכת חולין הוא בסדר קדשים, ותמיד יתעורר האדם ויזכור בכל יום ויום שורש כל יום ויום מה הוא, ועל זה נאמר (דברים לב, ז) זכור ימות עולם. וימות העולם הקדמונים הקדושים הם ששה מדות העליונים אשר עליהם נאמר (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ולא כתיב בששת. ופירש הזוהר וכן כתבו כל המקובלים, כי ששת ימים הם שמים וארץ ושלימותם וקיומם, כי בהמצאם ימצאו כל המעשים, כי באצילות הששה ספירות שהם הימים העליונים הכלולים מדין ורחמים אור וחושך שהם חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד נפעלו כל מעשי בראשית ונעשו ששה ימים למטה, ונפעל כל פעולה דבר יום ביומו כאשר יתבאר בארוכה. ויום השביעי שבת קודש, היא מידה שביעית שבה עשו שביתה כל הששה ספירות, כמו שיתבאר, הרי כל הימים קדושים ושבת קודש קדשים:",
+ "ובזוהר פרשת יתרו (ח\"ב פט, א), א\"ר יודא ודאי כתיב (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד. תאני בההוא יומא כל נשמתיהון דצדיקים מתעדנים בתפנוקי עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין, ורוחא דא מענוגא דההוא עתיקא אתפשטא בכולהו עלמין, וסלקא ונחתא ומתפשטי לכלהו בני קדישין, לכלהו נטורי אורייתא, נייחן בנייחא שלים, ומתפשטי מכלהו כל רוגזין וכל דינין וכל פולחנין קשין, הדא הוא דכתיב (ישעיה יד, ג) ביום הניח ה' לך מעצבך וכו', עכ\"ל:",
+ "וזה לשון הראשית חכמה בשער הקדושה, כוונתו כי באמרו (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו פירש, כי ביום השבת הזהרנו בבירור לקדשו, וקדושתו בקדושת עצמינו, וכן אמרו ז\"ל במכילתא (כי תשא) בפסוק (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, רבי אליעזר בן פרטא אומר, כל המשמר את השבת כאלו עשה את השבת, שנאמר לעשות את השבת, עכ\"ל. וכוונתו היא על דרך מה שנתבאר בזוהר (ח\"ג קיג, א), ועשיתם אותם (ויקרא כו, ג), אמר מאי ועשיתם אותם. אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל בארחוי, כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר הקב\"ה כאלו עשאני ואוקמוה ועל דא ועשיתם אותם, ועשיתם אותם ודאי הואיל ומתערי עלייכו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אותם ודאי, עד כאן לשונו:",
+ "ונחזור לענין, כי באומרו זכור את יום השבת לקדשו קדושתו ודאי מבוארת, אבל בשאר ימים אין לנו ראיה שצריכים אנו לקדשם. וממה שאמר הפסוק (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו, סתם הכוונה על קדושת כל הימים. והביא (ישעיה נח, יג) ולקדוש ה' מכובד, ללמד גזירה שוה על כל קדוש אני, כי כמו שפסוק ולקדוש ה' מכובד הוא על יום השבת ממש שהקדים וקראת לשבת עונג, כן מה שאמר הפסוק כי קדוש אני כוונתו כל שהוא קדוש בקדושת שבת, שהשבת שורש לכל הקדושות. ולכן הביא ראיה, תאנא בהאי יומא נשמתהון דצדיקים מתעדני בתפנוקי עתיקא קדושא סתימא דכל סתימין, ואמר שביום השבת שאור זה מתפשט בכל העולמות. ולכן יום השבת הוא קדוש מעצמו, שאין קדושתו ביד בית דין כתיקון המועדים כדפירשו ז\"ל במכילתא. וזה שהביא הפסוק כי קדוש אני, על דרך שפירשו ז\"ל (ספרא קדושים א) במאמר שהעתקנו בפרק הקודם, שאמר או אינו אלא אם קדשתם אותי הריני מקודש, ואם לאו איני מקודש. תלמוד לומר, כי קדוש אני, בקדושתי אני עומד בין מקדשין, ובין שאינן מקדשין:",
+ "נמצאנו למידים מכלל דבריו, שחייב אדם לקדש ששת ימים מקדושת יום השבת. וכן נתבאר גם כן בזוהר (ח\"ב רד, א) זה לשונו, תא חזי, רזא עלאה דמלה, כל אינון שית יומין קיימא מלה דכלה אתאחדא ברזא דחד נקודא קדישא, וכולן יומין אתאחדין ביה. ואית יומין אחרנין דקיימין לבד בסטרא אחרא. ואית שית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא, ואתאחדין בנקודא קדישא. וישראל קדישין, וכל אינון דמתעסקין בקדושא כל יומין דשבתא, אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו, דאתאחדן בהאי נקודה, אתאחדן בהאי, בגין לנטרא לון. וכל אינון שית יומין דשבתא, ההיא נקודא טמירא איהי, כיון דעאל שבתא, כדין סלקא ההיא נקודא ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה. תא חזי, אית ימים ואית ימים, ימי חול כמה דאתמר ואילין קיימים לבר לעמין, ימי השבת דאינון ימי השבוע קיימין לישראל, וכד סלקא האי נקודא כלא אתגניז ואיהי סלקא, עד כאן לשונו:",
+ "וכונתו שהם שלשה מיני ימים. האחד, ימי החול, שהם עומדים חוץ לקדושה לעמים עובדי עבודת אלילים. הכוונה, כי לאומות עובדי עבודת אלילים להם נתן ל\"ט מלאכות שהם כנגד ל\"ט קללות שנתקללו אדם וחוה ונחש והארץ כדפירשו ז\"ל, והאדם אלו לא חטא לא היה צריך לרדת אל הפחיתות הזה שהיא בו שיצטרך לחרוש ולזרוע (קידושין פב, ב), והיה בגן עדן מקיים (בראשית ב, טו) לעבדה ולשמרה בקיום המצות עשה ולא תעשה בדרך רוחניי, כמו שיהיה לעתיד אחר התחיה שהתורה היא ומצותיה אכילה לעולם. וכאשר ירד האדם בחטאו אל הקליפה, הוכרח אל המלאכות האלו:",
+ "והקב\"ה לטהרנו ולקדשנו כדי שנהי' דביקים, העלנו מששת ימים החיצוניים והשליט על ישראל הנהגה קדושה על ידי מטטרון שהוא שר העולם, וכמו שנאמר ליהושע (יהושע ה, יד) אני שר צבא ה' עתה באתי, שאע\"פ שמשה רבינו ע\"ה דחהו, הוא הוכרח לקבלו. וכל שכן עתה בגלות שההנהגה על ידו כדפירש בתיקונים ובמקומות אחרים, וששת ימי חול ההנהגה ע\"י מטטרון וכן פירש ברעיא מהימנא. וכן פירש בתיקונים (הקדמה ב, ב) זה לשונו, עוף דאיהו צפור דיליה איהו מטטרון, עליה אתמר (קהלת י, כ) כי עוף השמים יולך את הקול, קול דקריאת שמע דאיהו כליל שית יומין דחול ושליט עלייהו, ונטיל ההוא קול ופרח ביה עד עמודא דאמצעיתא, עד כאן לשונו. וכן אמרו עוד לקמיה, דעל יד שליחא דא מתייחדין בשית יומי דחול. ומלת שית יומי דחול אינו מדוקדק, על דרך שאמרנו במאמר של פרשת ויקהל שאמרו שימי חול נקראים לחצוניים. אלא הכונה שבששת ימי החול מתנהג העולם ע\"י שר הנזכר, ועל ידו עולה תפלתינו ותחנונינו ועבודתינו:",
+ "וכן אמר בתיקונים כתיבת יד, שעליו נאמר (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. וזה לשונו, דביומין דחול סלקא עץ הדעת טוב ורע דאיהו אדם דוייצר ביצר הטוב ויצר הרע, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם, ואיהו עץ הדעת טוב ורע דחב ביה אדם, ודא הוא מטטרון דאיהו עבד דשליט בשית סדרי משנה ואיהו גופניי' ושליט בשית יומין דחול דאינין חולין דטומאה וחולין דטהרה, ומיניה אתיהבו שית סדרא משנה באיסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול, וביה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ולית עבודה אלא צלותא, דביה צריך בר נש למהוי כעבד המסדר שבחיו לפני רבו, וכעבד השואל פרס מרבו, וכעבד המקבל פרס מרבו והלך לו. אבל בשבת מלכתא דשלטא אילנא דחיי, ולא עץ הדעת טוב ורע, אוקמוה דאין משתמשין באילן שום שימוש, עד כאן לשונו:",
+ "הרי מבואר כל היות מציאות עבודת התפילה ע\"י עבד זה בששת ימי החול. אמנם בשבת שולט אור האצילות. ובזה יובן אומרו וביום השביעי שבת לה' אלהיך, שכל כוונת התפילה תהיה באצילות, ואצילות מלובש בבריאה, והיינו ה' אלהיך:",
+ "ואגב מבואר שהעבד הזה נקרא עץ הדעת טוב ורע, ואמר בתיקון עץ הדעת טוב דא מטטרון, ורע דא סמאל, וחטא אדם היה לערב הרע בטוב, ולכן במקום זה הם שית סדרי משנה להבדיל הטוב לעצמו והרע לעצמו. וכן אמר שם לקמיה, ואילנא דעץ טוב ורע, צריך למעבד פירוד בין טוב לרע, הדא דכתיב (בראשית א, ד) ויבדל אלהים בין האור והחושך. וצריך למעבד קיצוץ ביה, למיהוי בר נש בלא יצר הרע, כגוונא דדוד דקציץ ליה מניה והרגו בגרסתיה, הדא הוא דכתיב (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, ולקבל מ\"ט מן מטטרון, אינון מ\"ט פנים טהור, ומ\"ט פנים טמא, עד כאן לשונו:",
+ "ואגב מבואר כי סגולות גרסת המשניות להרוג היצר הרע ולהכניעו, עם היות שמשניות האלו שיש לנו ממחלוקות התנאים לא היו עדיין בזמן דוד, מכל מקום היה ששה סדרי משנה מהלכות פסוקות ובהם גורסין, ע\"כ:",
+ "והנה במציאות המבואר במאמר הזה, שמטטרון נקרא טוב ורע, ואמר גם כן שהוא שולט על ימי החול, ואמר שיש חולין דטומאה וחולין דטהרה על דרך זוהר במאמר של פרשת ויקהל (ח\"ב רד, ב), יש ימי חול בחיצונים, ויש בפנים שש ימי השב��ע שהם בטהרה להנהגת ישראל. וב' בחינות אלו הם דוגמת האילן וקליפתו, טוב מבפנים, ורע מבחוץ, עץ הדעת טוב ורע:",
+ "ואמר שש ימים אלו נאחזים בנקודה קדישא, כנראה מתוך הלשון, שהנקודה זו היא השכינה שהיא מתעלמת בתוך היכל קן ציפור כדפירש בתיקונים, ומטטרון כלול משש היכלות כנגד ו' ימי המעשה, ובהיכל ז' שם שכינה מתעלמת, ובששת ימי המעשה השכינה היא נקודה מתעלמת בתוך ששת ימים הנזכרים, והימים ההם מאירים ממנה, והיא בהסתר נותנת שפע לכל אחד ואחד מהימים:",
+ "ויש שש ימים באצילות, שהם שש קצוות מחסד עד יסוד, שהם פעלו כל מעשה בראשית, שעליהם נאמר (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. בששת לא נאמר כדפירש בזוהר. ועל אלו אמר, ואית שית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא ואתאחדון בנקודא קדישא. ואמר עגולא קדישא שהם שש קצוות שהוא מציאות העגולה, והוא קדישא במקום הקודש באצילות, והשכינה היא נקודה פנימיות להם שממנה יונקים:",
+ "והנה ביום שבת, המלכות שהיא למטה נקודה מתעלמת עולה למעלה באצילות, ומה שהיתה נקודה מתעלמת, עתה היא מתפשטת באורה, וכל הימים מתעלמת בה והיא באורה רב חופה עליהם. וזהו שאמר, כיון דאעל שבתא כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה. והיינו מה שפירשו בתיקונים שהעתקתי לעיל, שבימי המעשה ההנהגה ע\"י מטטרון, וביום השבת ההנהגה ע\"י האור האצילות שהוא עץ החיים. וכן ביארו בזוהר בענין (יחזקאל מו, א) שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת וגו', וקצור כוונתו הוא, ששער החצר הפנימית הוא אור האצילות והוא סגור בששת ימי המעשה שהוא ההנהגה על ידי מטטרון, וביום השבת הוא נפתח ואין ששת ימי המעשה שולטין כלל:",
+ "ואמר אח\"כ, וכלהו יומין כלהו אתדבקן ביומא דשבתא ואתזני מתמן, דהא כדין ביומא דשבתא כלהו תרעין פתיחון ונייחא אשתכח לכולא לעלאי ותתאי. והמאמר הזה מבואר במה שביארו במאמר שבפרשת ויקהל שכתבנו שביום השבת הששה ימים הם מתעלמים בנקודה, והנקודה שהיא אור השכינה באצילות מאירה להם וממנה יונקים:",
+ "והנוגע לדרוש שלנו, הוא מה שאמר במאמר שבפרשת ויקהל (ח\"ב רד, ב), וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושא כל יומא דשבתא, אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה. הכוונה, שהם קושרין ששת ימי חול שבמטטרון שש היכלות, בשש ספירות הבנין שבאצילות כדי שיאיר אור האצילות בהם, וזה ודאי ע\"י כוונת התפילה המבואר בפרשת פקודי, שע\"י כוונת קריאת שמע ותפילת י\"ח מתקשרים ומאירים ההיכלות מאור האצילות. ובזה אנו מפרידים הטוב מהרע, והטוב מתקדש באור הטוב שבאצילות, ובזה הם נשמרים מהרע. והטעם, כי ששת ימים אפילו שהם באצילות, אין להם קדושת יום שבת ממש, אלא בששת ימי חול שההנהגה למטה, גם שש קצוות עליונים שבאצילות הם יונקים מהנקודה, ובכל יום ויום שולט בשליטתו, חסד ביום א', גבורה ביום ב' וכו', והנקודה מתעלמת בתוכו. מה שאין כן ביום השבת, שהנקודה תתפשט באורה כדפירשתי. ובמה שאנו צריכים לקשר שש ימים תחתונים בשש עליונים, הוא כי בששת ימי החול הותרה המלאכה, מפני שההנהגה ע\"י העץ הדעת טוב ורע. וזה דקדק הרשב\"י ע\"ה בתיקונים שאמר, מטטרון שולט בשית יומין דחול, דאינון חולין דטומאה, וחולין דטהרה, והיינו ממש שית יומין דלבר, חולין דטומאה, והם ל\"ט מלאכות. חולין דטהרה, ו' ימים שבפנים מטוב שבמטטרון. וחולין דטומאה וחולין דטהרה, שניהם כאחד שולטין, ולכן הותרה המלאכה:",
+ "וישראל הוזהרו להתקדש כמו שהביא הפסוק קדושים תהיו, דהיינו שיתקדשו החולין הטהורים באור קדושת האצילות שכולו קודש ואין בו מגע חול, ויאירו שש הימים העליונים הקדושים בשש ימים התחתונים, ובזה הם מתקדשים. ואור השבת שהוא השער הפונה קדים, אעפ\"י שהוא סגור ששת ימי המעשה, ישראל מושכים מאור שש ספירות שבאצילות לקודש מה שהוא חול. וכיוצא בזה פרשו שם, שאע\"פ שאנו אומרים שהוא סגור ששת ימים, אין הכוונה שאור האצילות נסתם מכל וכל, שזה מורה סילוק ההשגחה. אלא האור העליון מתעלם מבפנים, והוא כמושב המלך שהוא בהיכלו בפנים, ומצוה לעבדיו שיעשו כך וכך. נמצא שכל מה שיעשה, הכל במאמר המלך, עכ\"ל:",
+ "ודברים אלו צריכין יותר ביאור, ובזה יבואר גם כן השבת קודש נקרא שבת, וגם השבוע נקראת שבת, שנאמר (ויקרא כג, טז) עד ממחרת השבת השביעית תספרו, מתרגמינן (תרגום אונקלוס) עד מבתר שבועתא שביעותא. ובמכילתא (יתרו פרשת בחדש ז) זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח), תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת. רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין, אלא תהא מונה לשם שבת, עד כאן לשונם. כלומר, היום יום א' בשבת, וכן כולם:",
+ "כבר האריך הפרדס וביאר שכל הימים יונקים מהשבת, שיום השבת הוא נקודת המרכז שעליה תסוב עגולת הששת ימים, והוא נקרא נקודה אמצעית פנימית, כי דרך כל נקודה יש לה ו' קצוות כאשר נבאר, והנקודה קיום הקצות, והם חלל נקודה, והם זוגות כזה חלל א' שהוא קצה זוג עם א', שהוא חלל קצה ד'. חלל ב' שהוא קצה שני זוג עם ב', שהוא חלל קצה ה'. חלל ג' שהוא קצה ג' זוג עם ג', שהוא חלל קצה ו'. נמצא שכל הו' קצוות שהם הימים, שהם חללים, יש להם זוגות. אבל לנקודה אמצעית אין לה זוג, אם כן היא יחידה, וכל החללים שהם הקצוות יונקים ממנה ומתמלאים ממנה, ולכן כל העושה מן הנקודות קצוות הוא חולל הוא הורס כל הקצוות. וכן הוא השבת הגדול שהוא הבינה, היא נקודה שבה ובכחה כל הקצוות, וממנה יונקים כל הקצוות, והיא שרשם והיא ממלאה את כולם, וממנה נאצלים כולם. ולכן אמר הפסוק (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת, כי הוא עושה מן הנקודה שהיא יחידה והיא קודש, והיא קיום הקצוות שממנה יוצאים הקצוות הנקראים חללים והחללים מתמלאים ממנה, והוא עושה חלל מהנקודה כשאר חללים, מות יומת:",
+ "והנה כי תדע, כי השבת שהיא נקודה עם הקצוות נאצלו מבינה, אם כן השבת עם הקצוות עומד בהעלם בסוד השורש הנעלם בכח בינה, כי לא היה מפורסם כל זמן שלא יצא לפועל הנגלה מהעלם שרשו, כל זמן שלא נאצל ונתגלה מהעלם כח שרשו. רוצה לומר נקודה עם הקצוות נקרא שבת שלם אחר אצילותו. אבל בהיותו בכח בינה קודם אצילותו, נקרא שבת הגדול. כי כל הדברים רוצה לומר אפילו הקצוות היו עומדים בכח אמצע הבינה בסוד הנקודה, עד שאפי' לקצוות כשהם בבינה בכחה יש להם סוד הנקודה, כאשר יתבאר זה הענין יותר מבואר. ומפני זה נקראת בינה חמישים שערי בינה, כי זאת הנקודה שאמרנו עם הקצוות היו כנגד ימי הבנין, ואינם יכולות להיות הקצוות בלתי הנקודות, ולא הנקודות בלתי הקצוות, שהרי כולם הם באחדות נקודת בינה, א\"כ בסוד הבינה כל אחת מהספירות יש לה כח כלם שהוא סוד נקודה עם הקצוות, אם כן יאירו שבעה פעמים כאשר יתבאר עוד בס\"ד שהם מ\"ט אורות שנאצלים מבינה, והם מ\"ט שערים, ועם בינה שהוא השער הגדול שכולם נכללים בו ובכוחו בנקידתו יהיו נ' שערים:",
+ "וזהו טעם שמונים בספירה מ\"ט ולא נ', כי השער הנ' שהוא שער הגדול הוא יחיד בכל מ\"ט שערים, שכלם יונקים ממנה והוא כמו מלך יחיד בעם. וכמו שאין ראוי למנות הנקודה עם הקצוות, כן אין ראוי למנות בינה עם הקצוות הנאצלות ממנה:",
+ "ולתוספות ביאור, צריך לבאר בארוכה. דרך כל נקודה יש לה ו' קצוות, רוצה לומר קצה מעלה, קצה מטה, קצה מזרח, קצה מערב, קצה צפון, קצה דרום, הסובבים לנקודה שהיא באמצע. והנקודה היא הקצוות, רוצה לומר מן הנקודה האמצעית יוצאים שש קצוות והיא קיומא, דאם אין נקודה האמצעית לא תוכל למצא שש קצוות, שהרי לא תוכל לצייר ששה קצוות שהם קצה מעלה מטה מזרח מערב צפון דרום מנגדים זה לזה, אם לא בערך הנקודה האמצעית שממנה יוצאים קוי הקצוות שהם מעלה מטה מזרח מערב צפון דרום, ומתרחבים ומתפשטים עד שיעשה מהם עגול. והמופת על זה, שהרי לא תוכל לעשות עיגול הכולל שש קצוות כמצוייר למעלה, אם לא שאתה צריך לעשות נקודה אמצעית בראשונה, ומן הנקודה יוצא העיגול, ומן הנקודה יוצאים הקצוות. וכשיש נקודה אמצעית, תוכל לייחס מצד הנקודה האמצעית, זהו קצה המעלה בערך הנקודה, וזה קצה מטה בערך הנקודה, וזה קצה מזרח לנקודה, וזה קצה מערב לנקודה, וזה קצה צפון לנקודה, וזה קצה דרום לנקודה. אבל אם אין נקודה, לא תוכל למצוא שום קצה, כי מאיזה צד אתה רוצה לייחס הקצוות אם אין שום נקודה שהיא ההתחלה לכל. ומפני כן, הנקודה היא קיום הקצות, והם חלל הנקודה. רוצה לומר, הקצוות הם חלל הנקודה, דהיינו סיבוב הנקודה שהוא עיגול הכולל ומקיף הקצוות כמו שציירנו. אבל הנקודה עצמה אינה מן הקצוות, רק היא להם כמדרגת האם אל הבנים. כמו שהאם מאצלת ומולדת הבנים, כמו כן הנקודה מאציל הקצוות והנקודה שרשם, והקצוות הם ענפיה התלויין בה כדפירשנו:",
+ "והם זוגות, רוצה לומר כל קצה יש לו חיבור וזוג קצה נגד קצה, דהיינו קצה מעלה יש זוג נגדו, שהוא קצה מטה שמתחבר עמו. וכן קצה מזרח יש לו זוג נגדו, שהוא קצה מערב שמתחבר עמו. וכן קצה דרום יש לו זוג נגדו, שהוא קצה צפון שמתחבר עמו. והקצוות נקראים חללים, מפני שצריכים מילוי מהנקודה להשפיע בחללותם שהוא בין קצה לקצה. אבל הנקודה מצד עצמה ובערך עצמותה, היא יחידה, נקודה יחידה אין לה זוג ולא חלל כלל ח\"ו עד שלא תוכל לייחס לה בערך עצמותה שם של קצוות כלל, ולכך היא יחידה בעצמותה מפרנסת ומשלחת שפע מזון וכח לענפים מעצמותה היחידה שהיא חיות ושורש ענפיה. ואין בה חלל כלל ח\"ו, רק היא מלאה לעולם בשפע ורב טוב להשפיע תמיד לעולם בלתי חסרה דבר, רק ממולא בכל טוב וכל טוב אדוניו בידה:",
+ "ולכן כל העושה מן הנקודה קצוות הוא חלל. פירש, מפני כן מי שעושה מן הנקודה קצוות, וכשעושה כן אם כן ע\"כ לפי דעתו ומחשבתו שעשה מן הנקודה קצוות הוא עושה חלל בנקודה, שהרי כשיש קצוות יש חלל שאין קצוות בלא חלל כמצוייר למעלה, וממילא כשיש חלל בנקודה אינה מליאה להשפיעה, רק היא ריקה בחלל שלה, וכשהיא ריקה אינה יכולה להשפיעה לקצוות, וממילא בטלים הענפים שהם הקצוות, והיינו הריסותם שזכר, שאין להם שורש חזק להניק ממנו למלאות חללותם, כי השורש עצמו חלל וריק ח\"ו. ולכן אמר מחלליה מות יומת, רצה לומר מי שעושה לשבת שהיא נקודה חלל, ואמר שאין ביד השבת להשפיע מזון ופרנסה לחול שהם ששת ימי החול של שבוע, כי היא רצה לומר השבת עצמה חלל, ועשה מהשבת עצמה שהיא נקודה קצוות, רוצה שעושה בו מלאכה כמו בימי חול, מפני שאומר גם היא קצוות כמו שאר ימי חול, מפני כן זה האיש מות יומת בעונו, שחטא ופגם בנקודה הקדושה שאינה משפעת לו חיים ומזון ומחיה ופרנסה, מדה כנגד מדה, מפני שעושה מן הנקודה שהיא יחידה ואין לה זוג, והיא קודש מליאה כל טוב משפעת חיות מזון ופרנסה בקצוות, והקצוות תלויים בה והיא קיומם, וחללים של קצוות מתמלאים ממנה, והוא פוגם בה בעונו לחשוב שהיא חללה כשאר חללים, ועושה בה מלאכה ואין בטחונו בה שהיא תשפיע לו מזון מחיה ופרנסה בימי חול עבור ששבת ממלאכתו ביום השבת, ומשוה את השבת לשאר ימי החול, כי אין בה תוספת קדושה וחיות להשפיע חיות יותר משאר ימי חול, מפני כן ענשו מדה כנגד מדה, הוא נוטל חיותו של שבת, יוטל חיותו, ונאמר עליו מחלליה מות יומת. כמו שהוא עשה לשבת חלל, כן יעשה גופו חלל מת, כי בהסתלקות נשמתו מגופו שהוא מיתתו ישאר הגוף חלל וריק מנקודת נשמתו שהיתה שוכנת בו מקבלת חיותה מנקודת שבת ב\"ה, והיינו מחלליה מות יומת:",
+ "והנה צריך לבאר לפי מה שכתבתי שהשבת נקודה יחידה בלא זוג, ובבראשית רבה (יא, ט) אמר שנתן לה הקב\"ה זוג, דאיתא שם תנא רשב\"י, אמרה יום שבת לפני הקב\"ה, רבש\"ע לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג. אמר לה הקב\"ה, כנסת ישראל תהי' בת זוגך, עד כאן. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקדוש ברוך הוא, הוו זכורים לאותו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל תהיה בת זוגך, זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח):",
+ "גם צריך ביאור בעצם, איך יונקים ששת ימי החול מהשבת. ועל זה צריך להקדים פרק י\"א מחלק סתרי תורה בעבודת הקודש, זה נוסחו, כבר כתבתי כי אלקים של מטה סוד ה\"א אחרונה ברא ופעל ועשה השמים וארץ התחתונים וכל צבאם בכח ראשית, כי היא שליח העליונים, וזה סוד (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ובבראשית רבה (יב, ב) רבי פנחס בשם רבי לוי אמר, בהבראם, בה' בראם, והרמז על ה\"א אחרונה שבשם. ולסוד זה ה' דבהבראם זעירא, ושם הקטנה רחל (בראשית כט, טז). ואלהים עליון בכח ראשית הוציא והאציל עולם העליון עולם הייחוד. ואלהים התחתון, ברא והוציא עולם הפירוד, שמים והארץ התחתונים וכל צבאם בכח ראשית, כמו שכתבנו. ולרמוז לשני בריאות והעולמות, באה ב' ראשית, הכל ב' ראשית, וכמו שרמזנו כבר:",
+ "ולשלמות מלאכת עבודת הקודש, ראיתי לכתוב קבלת חכמי האמת ז\"ל בענין זאת הבריאה התחתונה המוחשת. ואומר, כי כשברא אלקים את השמים ואת הארץ, בבת אחת נתהוו ועמדו לפניו הם וצבאותיהם, שנאמר (ישעיה מח, יג) קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, וכל התולדות וצבאות וימים היו בכחם, אלא שהיה הרצון שבתנועה הראשונה של הגלגל יצא מן הכח אל הפועל פעולה פלוני, ובתנועה השנית פעולה פלוני, וכן עד תשלום השרשים בששה תנועות. והנה במציאות הימים, אינו אלא יום אחד שנולד מהתנועה הראשונה שנולד בכ\"ד שעות כפי כחלוק י\"ב אלכסונות, והי\"ב כלולים בי\"ב אחרים, כי המשפיע חוזר להיות מקבל, והמקבל משפיע. והפנים אחור והאחור פנים, והשמאל ימין והימין שמאל, בענין שעמדו התנועות בשלימות בכ\"ד שעות, י\"ב יום וי\"ב לילה לחשבון השוה. או כפי מה שאמר הרמב\"ן ז\"ל בפרשת בראשית, שהזריח האור הראשון על היסודות שעור י\"ב שעות, ושקעו שעור י\"ב שעות. איך שיהיה, לא נברא ונתחדש בתחילה אלא יום אחד בלבד שנולד מתנועה ראשונה:",
+ "והנה מאז ועד עתה בכל תנועה ותנועה הוא יום נברא וממחודש נמשך לתנועה, ובששה ימים הראשונים יצאו מן הכח אל הפועל כל שרשי הדברים, וביום השביעי לא נתחדשה פעולה אחרת זולתי התנועה לבד, וכן כל התנועות שבאו אחריהן כולן מחודשות אחת אחת, ומעולם לא נמצאו שבעה ימים קיימים במציאות, אלא כשנעדר זה נמצא זה, אבל מה שנברא ביום השלישי הנה הוא נמצא בלי העדר מה שקודם, וכן בכולם. מה שאין כן במציאות הימים, כי לא נמצא במציאות אחד יום אמש והיום, ולעולם לא נמצא כי אם יום אחד בלבד, וזה יורה כי האצילות הנעלם נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו. כי הנה זה היום נולד ומחובר מעצמות תנועות עשרה גלגלים, עם שהם מתחלפים בתנועותיהם, הנה הם מתייחדים במציאות זה היום, ולפי צירוף וגלגול אותיות שבהם נברא שמים וארץ, חוזרים ומתגלגלים גלגול אחר גלגול. ואם בכל גלגול וגלגול אינם פועלים וממציאים אלא יום אחד בלבד, וכשם שהצירופים של האותיות לאלפים ולרבי רבבות, כך אלו הגלגולים ומכל גלגול וגלגול נוצר ונברא היום יצירה באור ובריאה בחושך. אלא שבששה הגלגולים הראשונים יצאו לפועל כל שרשי הדברים בהתלבשות הצורות בגופות רוחניות וגשמיות, ובגלגול השביעי לא נתחדש שם גוף שיתלבשו בו אותם הצורות שנשארו ערומות, כי הגלגול והצירוף השביעי הפסיק לעולם הגופיי שהוא חול, וחדוש גלגלו היא המשכת הצורות הקדושות והעבודות הקדושות:",
+ "והנה הם מתלבשים אחר כך בגופות שהמשכתם מכח ששת ימי החול, ושאר הגלגולים הם שיתפשטו בהם על פי השרשים שהם עשרה כתרים שמכחם נמצאו העשרה גלגלים. ולפי שכל האצילות נעוץ סופו בתחלתו, ותחלתו י\"ב גבולי אלכסון, וסופו י\"ב גבולי אלכסון, היה היום הנמצא ממנו באור וחשך כ\"ד שעות, והוא יום ראשון הנברא מכח כל עשרה כתרים. ונחקקות בהם כ\"ב אותיות, והאותיות ההן מצטרפות בייחוד כל הכתרים לאלפים ולרבבות, מכח הצירופים לוקחים כח העשרה גלגלים ונמשך מהם יום המחובר מכ\"ד שעות, וכן מכל צירוף וצירוף של כ\"ב אותיות הנחקקות בי' כתרים:",
+ "וכבר כתבתי למעלה כי שלשה מאמרים ראשונים אין שם יום נתפש בהם, לפי שהם מחשביות בערך השבעה, כי המלבושים שהם הכנפים והמצרים הם נאחזים מהתחלת השבעה ולמטה, לפיכך אמר המאור הקדוש ע\"ה בפרשת תרומה שהתחלת הימים היה ממדרגת הימין, והוא כלול מכל הכתרים וצייר תבניתו בכתר העשירי התחתון ונהיה בעולם הגופיי, ויום ראשון כלול מי' המדריגות, ונתחדשה הפעולה מיוחדת לכתר הימין הכלול מכל הכתרים. והיה צירוף אחד באותיות י' הכתרים ונתייחס לזרוע השמאלי, והוא כלול מכל הכתרים, וצייר תבניתו בכתר העשירי התחתון והוציא לפועל על הציור ההוא ונהיה בעולם גופני יום שני כלול מי' מדרגות וחדוש נמצאים המיוחדים לזרוע השמאלי. אח\"כ הי' צירוף שלישי באותיות הנחקקות בי' כתרים, ונתיחס לקו האמצעי והוא כלול מכל הכתרים וצייר תבניתו בכתר התחתון, והוא הוציא לפועל בעולם הגופיי יום שלישי כלול מי' מדרגות וחדוש נמצאים המיוחדים לקו האמצעי. ובאופן זה מהכתר הרביעי והה' והו'. והכתר השביעי היה מוציא לפועל כדמות הציור והתבנית ההיא ע\"י היכלותיו הנבראות, וההיכלות ע\"י מדריגות אחרות הקרויות חול, והיו לוקחים תבנית כל הגלמים ומתלבשים בצורות בין קדושות וטהורות, בין בלתי קדושות וטהורות, בין של איסור והיתר, וכל צדיק וצדיק היה כלול מי\"ב אלכסונות של אלכסונים, של נקבה לילה, ושל זכר יום, והנקודה שתופיע להיות יום יש נקודה אחרת כנגדה והיא לילה, ונעוץ זה בזה:",
+ "והנה כשיהיה צירוף וגלגול אותיות של כתר שביעי, לא נתחדש שום תבנית גופיי, אלא התנועה לבד שהיא קיום הנמצאים, בסוד זכר ונקיבה. והנה בשאר הו' גלגולים חדשה המדרגה השביעית כל מה שלמטה ממנה, לפי שהיתה שליח מהמדרגות של מעלה ממנה לזאת המדרגה בצירוף פלוני, וכל המדרגות כלולות במדרגה ההיא, וכן לכולם. והיא מושכת מעצמה נקודות ושלהביות בסוד הבריאה ראויות שיתלבשו בהם צורות פנימיות מכח המסור לה מהכתרים של מעלה, אבל היא אין לה מצד עצמה כלל לחדש בריאה חדשה ראויה לקיום, כשהיתה מחדשת היכלותיה ומרכבותיה וצבאותיה ופועלת על ידם השפלים, הנה הם ראויים לקיום, לפי שהיתה שליח מכל אחת ממדרגות עץ החיים, ועכשיו בגלגול השביעי שהגיע עת ממשלתה אם היתה פועלת ע\"י מדרגותה החיצוניים שהם חול והיא ראש עליהם, ואין אימת בעלה עליה, ח\"ו היו שתי רשויות. ולפיכך כל הפועל שום פעולה להבין שיתפשט ויפעל עולם הטבעי על דרך החול, הנה הוא מקצץ בנטיעות ולפיכך חייב מיתה, כי עץ הדעת שולט, כי הנה הוא הניח להטות אותו לצד הטוב, והטה אותו לצד הרע, ולפיכך חייב מיתה. והנה הש\"י לפי שרצה בקיום הנמצאים, כלל אותה במדרגה הששית להפיס דעתה ולהאיר פניה:",
+ "והנה היה ג\"כ הששי שביעי, כי הוא ששי לבנין מהתחלת זרוע ימין והוא אור ראשון, והוא שביעי למנין מבינה ולמטה, ומתוך כך עולם הצוריי מתפשט, ועולם הגופיי שוקט, והקדש מתרבה, ומדרגות החול שבתו ומתמעטו, כי אינם שואבים עתה ממדרגותם שהם הבנין ואחוריהם הכנפים שהם המצרים. ועכשיו הופיע נחלה בלי מצרים, ששם כל עולם הגופניי, רצה לומר הקליפות, ונגלו שני המדרגות, התחתונים המכונים זכור ושמור שמכחם מתחדשים תמיד הימים. נקראים יום מנוחה, כי נחו בו מדריגות הקודש, ובטלו מדרגות החול כי נגנזו ראשיהם, ונתגלתה המדרגה השביעית כלה כלולה מקושטת בבגדי קודש. וכשחזרה זאת מדרגה לחדש יום שמיני, הנה חזרה להיות שליח למדרגה הראשונה של בנין בצירוף אותיות אחד, וכן עד הששה מדרגות, ואינה חוזרת ומתחדשת תבניתיות אחרות, כי כבר נכללו בששה גלגולים הראשונים כל פרצוף, ובגלגולים האחרים מתרבה ומתפשט כל הפרצוף. ולפי היות שכל צירוף וצירוף של אותיות אינה דומה זה לזה, הנה התפשטות התבנית והפרצוף משונה זה מזה, ואם הם שוין במין:",
+ "והסוד בכל זה, אמרו (בראשית ב, א) ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, נכללו הששה כתרים שהם מלאכת שמים וארץ זה בזה וזה מזה, והוציאו מכל המלאכה מהכח אל הפועל ע\"י היום השביעי. וזה אמרו (שם ב) ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וכשהשלימו והגיעו עת ממשלת הכתר הרי זה שבתו כולם בו. וזה סוד (שם) וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ואחר שעשה השליח שליחותו וערבה לו פעולתו, נתן שכרו ביומו. וזה הסוד (שם ג) ויברך אלהים את יום השביעי, פתח את מקום האור והשפיע עליו, עד שנעשה כבריכה להשקות משם לכל הנבראים שברא לקיימם. ויקדש אותו (שם), לשון קדושין, נתנה כנסת ישראל לשבת לבת זוג, כי בו שבת. וכבר אמר וישבות ביום השביעי, ואמנם כפל השביתה לומר כי בכל מה שנברא בששה גלגולים ראשונים, נכללו כל הפרצופים, ובכל זה היה היום השביעי שליח הששה ימים, ושבתו בו בהשלימו כל הפרצוף, משם ואילך אין כל חדש כי אם רבוי והתפשטות הפרצוף ע\"י גלגול וצירוף אותיות, וזה עצם מעצם והויה מהויה, וכל זה הושם בכח היום השביעי לעשותו משם ואילך, וגם מזה הענין שבתו כולם ביום השביעי. וזה סוד כי בו שבת, וממה היתה השביתה, פירש ואמר, מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, משם ואילך, ואין בזה גם חידוש שום דבר מאת השליח, שהרי הכל ברשות המשלח ובכחו, וזה מבואר:",
+ "ומעתה נתבאר היטב הפסוק (קהלת א, ט) מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש. כי ששת ימים הראשונים השש ספירות שהיוו כל הויה והוציאו מכח אל הפועל בריאה דכל יום ויום ע\"י ספירות מלכות, ושם שבתם ממלאכתם, כמו שכתוב (שמות לא, יז) וביום השביעי שבת, ועל ידי ספירות מלכות יצא לפועל בריאת ששת ימים, וגם נשאר שם בכח מה שמוכן לעשות כל זמן עמידת העולם מדוגמתן של הנעשה בפועל כו' ימי בראשית, אשר הכח הזה שהוא הצורות של הראוי להיות נעשה זה הכח הצוריי מתפשט במלכות, ומשם יוצא בששת ימים ונתהווה בפועל מדוגמת ששת ימים הראשונים. נמצא המלכות היא נקודה, וששת ימים הם קצוות, ואח\"כ זה האור שנתפשט ונעשה ממנו בפועל מה שנעשה חוזר למקורו לספירת מלכות שהוא שבת, ואח\"כ חוזר ויוצא להיעשות בפועל בג' ימים וחוזר למקורו, וכן חוזר חלילה עולמות, ואז פירוש (בראשית ב, א) ויכלו כו' מבוארת היטב, ומדוקדק היטב תיבת (שם ג) לעשות, דמה שנעשה הוא שיעשה, נמצא כל ו' ימי המעשה הם ענפי השבת שהיא מלכות, על כן נקראת השבוע ג\"כ שבת. על כן כתבו שבערב שבת ראוי לעשות תשובה, כדי שיחזרו הימים למקורם מנוקים מכל חטא, כי הם חוזרים לשבת, ותמיד חוזרים חלילה הענפים יוצאות משבת וחוזרים לשבת, ויוצאים וחוזרים ככה חוזר חלילה, והם מחודשים. ובאמת הם מעשה בראשית, כי מה שהי�� הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה. וזהו (ברכת ק\"ש דשחרית) המחדש בכל יום כו' מעשה בראשית, הם מעשה בראשית, והם מחודשים. והרי מבואר לך, כי כל שבת ושבת יש לו יחוד עם השבוע שעברה, ועם השבוע שבאה. וזהו ענין כהנים במשמורת שהיו עובדים ביום השבת שתי משמרות, משמרה העוברת ומשמרה הבאה:",
+ "עוד נתבאר שהם שתי שבתות, וכל שבת הוא נקודה, והששה הם קצוות אחר שבת הגדול שהוא ספירות בינה, ששם היו הששה קצוות העליונים נעלמים ותוכיותם הבינה בעצמה, השני היא ספירת המלכות שממנה מתפשטים הששה קצוות התחתונים כסדר ההשתלשלות והמלכות היא נקודה, והשבת הגדול נקרא עולם הבא, וזה השבת נקרא בערכו העולם הזה:",
+ "אמנם מה שאמר הפסוק (ישעיה נו, ד) אשרי ישמרו את שבתותי ואמרו רז\"ל (שבת קיח, ב) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כו', זה לא מיירי בשבת הגדול, אלא בעולם המעשה. אבל יתכן הענין ויתבאר ג\"כ מה שנמצא בזוהר ובספרי המקובלים, לפעמים קורין יסוד שבת, ולפעמים קורין למלכות שבת. עוד יתבאר ג\"כ לפעמים אומרים בלשוניהם ששת ימי בראשית, ולפעמים אומרים בלשוניהם שבעה ימי בראשית:",
+ "הנה אלו ואלו דברי אלקים חיים. כבר נתבאר שכל ספירה היא שובת בהתגלות הספירה של אחריה, שאז שובתת מפעולתה הראשונה. וכן השנייה בשלישי, והג' ברביעי, וכן כולם. וכשתתחיל המנין מן בינה, אז גמר ו' ימי המעשה ביסוד, ויסוד שבת. וכשתתחיל מחסד, אז גמר ו' ימי המעשה במלכות, ובמלכות שבת:",
+ "וזה לשון עבודת הקודש סוף פרק י' מחלק סתרי תורה, אמנם ישוב הענין כך הוא, כי הבנין עד היסוד יחשב, והוא ששה לפעולה מזרוע ימין ולמטה, ושביעי למנין מבינה ולמטה, ובו נשלם הבנין. וכבר כתבתי כי הוא ובת זוגו מאור אחד, ושניהם שבת לה', היא כבוד לילה, והוא כבוד יום, והכל יחד נקרא שבת זכור ושמור דיבור אחד (ר\"ה כז, א). ולזה כתוב (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל אות היא, הוא כתיב, וקרינן היא, להורות על יחודם, ולכן הימים ששה ולא יותר, עד כאן לשונו:",
+ "וכן כתב החייט וזה לשונו, וכשנתחיל המספר מהבינה, אז היסוד הוא שבת, וה\"ע בת שבע, וגם אז היא שמיני חג העצרת, ויבא המספר על מתכונתו לפי סדר המידות. ומפני שיש אופן אחר ממספר, והיא הראשון אשר אמרתי המתחיל מהחסד על סדר המספר הימים, לפי זה גם העטרה היא שבת, כי הוא שביעית אליה, והכתוב אומר (שמות לא, יז) ביום השביעי שבת וינפש, ולזה הם ב' שבתות כנגד זכור ושמור. ומזה נדע כוונת רז\"ל שאמרו (שבת קיח, ב) אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות כהלכתן וגו', וגם הכתוב אמר (ישעיה נו, ד) לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו', ולשון שמור נאמר על הכלה. וחילוף ב' אופני המספר האלה בא לפי הענין, כי כלפי כח המחשבה אשר היא הנותנת הכח בכל מכל, אנו מונין מהבינה, אבל כלפי התחלת הפועל, אנו מונין מהחסד, כי (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה. וזה רמוז במה שאמר בכאן בספירות הבינה, ומתמן שירותא למימנא כל סתים ועומקא וכו', כלומר הדבר שעדיין הוא במחשבה בסוד ובחשאי:",
+ "ואל תתמה מזה, שכדומה לזה מצינו שיש ראשון למחשבה, ויש ראשון למעשה. ובספר הזוהר בענין מכירת יוסף אומר, כי אעפ\"י שראובן היה הבכור במעשה, עכ\"ז מפני שלא היה בכור במחשבה בעת ההריון, כי חשב ברחל, על כן באה הבכורה ליוסף בכור לרחל, כי הוא הבכור במחשבה בעת ההריון. וכן בכאן מהבינה ו��מעלה היא עולם המחשבה והרשימה, ומהגדולה ולמטה עולם המעשה והחקיקה, א\"כ ראוי שלפי כוונה זאת נתחיל ממנה המספר, ויהיה אז שביעי אליה היסוד והיא השבת האמיתי. וגם ראוי שתהיה העטרת שבת מאחר שהיא שביעית אל הפועל, עכ\"ל (החייט):",
+ "ואלו הם הב' שבתות והם שבת אחת, כי היום הוא יום ולילה וזכור ושמור בדיבור אחד, והבינה שהוא שבת הגדול היא עולם הבא, והוא מוכן. ועל שתי שבתות של מטה שהן יסוד ומלכות, נאמר אשר ישמרו את שבתותי:",
+ "ועל זה מתבאר המאמר (בר\"ר יא, ט) אמרה שבת לפני הקב\"ה, לכל נתת בן זוג כו'. זה המאמר אמר, יסוד הנקרא ג\"כ שבת, שבו שובתין ששת המידות שהם ו' ימי בראשית שמבינה ואילך. והנה בבחינות חשבון זה שחושבין מבינה ואילך, נשלם מעשה בראשית ביסוד, ועל כן אמר יסוד, לי לא יש בן זוג כמו לששה אלו, כמוזכר לעיל בהגה\"ה בשם רקנא\"ט, שכל אחת שובתת על ידי המציאה ספירה שאחריה לענין מעשה בראשית:",
+ "ואם תאמר מעלה הוא שתשאר יסוד יחידה נקודה הכוללת. זה אינו, כי הנקודה הכוללת שש קצוות שלמעלה היא בינה ולמטה היא מלכות, ואין להיסוד אפילו הזוג לענין מעשה בראשית כמו הששה שמבינה ואילך. ועל זה השיב הקב\"ה, כנסת ישראל בת זוגך, היא מדת המלכות, שאת והיא נקודה אחת בתוך העיגול בסוד מדת לילה ויום והכל אחד, זכור ושמור בדבור אחד. והנקודה היא כללי, ומאירה בששת ימי בראשית המתפשטים ממנה ולמטה, כמו בינה שהיא נקודה כללית למעלה לו' קצוות העולמות, כן יסוד ומלכות היו לאחד נקודה בתוך עיגול לו' קצוות שלמטה שהם נקראים עולם הזה, כי לעומתם ישראל שובתים שבת בעולם הזה, ובינה עולם הבא, וכנסת ישראל הגשמי למטה הם היכל לכנסת ישראל שלמעלה, ובעבורה היו כל הנבראים:",
+ "וזה שסיים במדרש הזה, כשעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם, הוו זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל תהיה בת זוגך כו'. ועל כן בא על נכון ג\"כ רמז ששה ימי בראשית הם נגד ששה אלפים של עמידת העולם, ושבת נגד עולם הבא שכולו שבת, כמו שביאר הרמב\"ן בארוכה בפרשת בראשית עיין שם. וע\"ז אמרו רז\"ל (י\"ז ג, א) מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. כי זה העולם הוא עולם המעשה, היום לעשותם ולמחר שהוא עולם הבא לקבל שכרם. וקראת לשבת עונג (ישעיה נח, יג), שעולם הבא היא יום שכולו שבת. העולה מזה, כי יש שבת למטה, ויש שבת למעלה, וכל שבת הוא נקודה הכולל ששה קצוות. והשבת שלמטה, אף שהוא שתי שבתות, מכל מקום שבת אחת זכור ושמור בדבור אחד:",
+ "ואז יתבאר המכילתא (יתרו כ, ח), זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח), שאם יתמנה לך מנה יפה כו'. ר' יצחק אומר שתהא מונה כו'. שניהם לדבר אחד נתכוונו, להביא את האדם להתעוררות קיום התורה ומצותיה בעולם המעשה. והנה בזכור אדם כי השבוע ג\"כ נקראת שבת כמו השבת, כי ששת ימי המעשה נמשכים מהנקודה כאשר נתבאר, אזי יקיים בכל יום ויום (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו. וזה שאמר שתהא מונה א' בשבת, ב' בשבת כו', דהיינו הששה קצוות הנמשכות מהנקודה שהיא שבת לה' זכור ושמור. וכבר נודע למקובלים, כי זכור ושמור הם סוד מצות עשה ולא תעשה, ומדוגמת הנקודה הם הקצוות שהם ענפי הנקודה. והתנא קמא מיירי בבחינת שהששת ימים רומזים לששת אלפי שנה, והשבת הוא עולם הבא, ובעולם המעשה צריך להכין על השבת לעולם הבא, וכמו שרמזו (ע\"ז ג, א) מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. זהו שאמר הת\"ק, המנה יפה תהא מתוקנת לשבת:",
+ "הכלל העולה, שכל יום הוא מקודש מקדושת שבת, אמנם השבת כולה קודש. וזהו הרמז (במדבר כח, י) עולת שבת בשבתו על עולת התמיד. כלומר, תמיד דבר יום ביומו צריך האדם להיות עולה לה', כלומר קודש. ובשבת קדושה יתירה סוד נשמה יתירה, ואז עולת שבת עולה למעלה על עולת התמיד. וכשמתבונן המשכיל על זה, ומקדש עצמו בכל יום איזה שעה ופורש מעסקי עולם הזה ומדבק בו יתברך, אז ששת ימי החול שלו הם חולין שנעשו על טהרת הקודש, ומסכת חולין בסדר קדשים. ולא נקראים ששת ימי החול, אלא ששת ימי השבת, כדאמר ר' יצחק במכילתא הנ\"ל. ולגבי האומות שאינם שובתים, הם ו' ימי החול, חול ולא קודש, כמבואר לעיל בדברי ראשית חכמה שהבאתי. וזה הרמז של הבדלה, המבדיל בין קודש לחול כו' בין ישראל לעמים. רצה לומר, אף על פי שיש הבדל בין קודש לחול, אל תבין שהוא חול ממש, רק יש הבדל בין ישראל לעמים. אצל האומות החול הוא חול ולא קודש. ואצל ישראל חולין שנעשו על טהרת הקודש, ובכל יום ויום יש בו חלק שבת:",
+ "וזה לשון ראשית חכמה שער הקדושה, ושמעתי מפי מורי ע\"ה שעל זה אמרו ז\"ל (שבת סט, ב) ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום שבת, מונה שבעת ימים מיום שנתן לבו אל שכחתו, ומקדש שביעי, שעושה קידוש והבדלה. הרי בפירוש כי הותר לו לעשות שבת אע\"פ שבאמיתות אינה שבת, והיינו מטעם כי הנקודה האמצעית שהיא שבת הולך עם כולם להשפיעם, וכל יום יש בו מקצת שבת, ולכן בכל יום ויום אינו עושה מלאכה יותר מכדי פרנסתו, מפני שבכל יום ויום הוא ספק שבת:",
+ "ולענין מעשה, נוכל לומר כי העולם הזה דומה למדבר, והאדם בו גורש ממקום מנוחתו מנוחת הנפש. ובעה\"ז בהיותו נמשך אחר החושך בעצת יצרו, שכח יום השבת, יום שכולו שבת שהוא עולם הנשמות ששם עיקר ישיבתו. ולכן מיום שנתן אל לבו שכחתו והוא רוצה לשוב בתשובה, צריך שיהיו לעולם בגדיו נקיים, ושכל יום יחשוב שהוא שבת, שמא באותו יום יזדמן לעולם שכולו שבת, כמו שאמרו (אבות ב, יב) ושוב יום אחד לפני מיתתך, ולכן לא יעשה מלאכה יותר מכדי פרנסתו ליומו כמזדמן לדרך, כי שמא אין לו חיים אלא אותו יום בלבד, ואין ראויה שיטרח וידאג על עולם שאינו שלו, וכמו שאמר דוד המלך ע\"ה (תהלים מט, יא) ועזבו לאחרים חילם:",
+ "ועוד אמרו במסכת עירובין (נד, א) זה לשונם, א\"ל שמואל לרב יהודא, שיננא חטוף ואכול, חטוף ואשתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי. א\"ל רב לרב המנונא, בני, אם יש לך היטב לך, שאין בשאול תענוג, ואין למות התמהמה. ואם תאמר, אניח לבני חוק. בשאול מי יגיד לך. ואם תאמר, אניח לבני ולבנותי. בני האדם דומין לעשבי השדה, הללו נוצצין, והללו נובלין, עד כאן לשונם. ופירש רש\"י, חטוף אכול, אם יש לך ממון לההנות עצמך אל תמתין עד למחר, שמא תמות ושוב אין לך הנאה. דעלמא דאזלינן מיניה, גרסינן. כהלולא דמי, היום ישנו ולמחר איננו [ומה לחופה שהולכת מהר]. אם יש לך, ממון. ואין למות התמהמה, עיכוב, כי פתאום האדם מת. חוק, מזון. מי יגיד לך, אם נשאר בידם שמא יאבדוהו. הללו נוצצין, כלומר כשהם גדלין גדילה פרנסתן ועושרן עמהן ואינו צריך לדאוג עליהם, עד כאן לשונו:",
+ "וצריך שיקדש שביעי, שיום א' בשבוע יקדשו כולו לה', כנגד כמה ימים שהלכו לו בהבלי הרע שבקרבו, וכבר הארכנו בשער היראה שנפרעין ממנו בגיהנם יומין על יומין על חד תרין. לכן צריך שיום א' יקדש לעבודת קונו בקדושת שב�� לקדושת הדיבור והמלאכה המבטלת דביקות האדם בקונו, ולכן טוב שיתבודד במקום מיוחד ויקדש חושיו כראוי. ולא יספיק לבעל תשובה יום שבת לבד, כי יום שבת נתן לו אלו לא חטא. אבל אחר שחטא ופגם כמה ימים, צריך שיום אחד בשבוע לפחות יקדשהו לה'. ואם אפשר לו יותר, יקדש יותר:",
+ "וכן אמר בזוהר (ח\"ג נו, ב), היו ב' אנשים תגרים פורשים מהישוב שני ימים בכל שבוע לעסוק בתורה. וזה לשונו שם, על ר' חייא שהיה הולך בדרך ומצא שני אנשים בבקעת סלע, ואמר קריבנא גבייהו, אמינא להו מאי עסקייכו באתר דא. אמרי, מזבני אנן, ותרי יומא בשבתא בדילנא מישוב ונעסק באורייתא, בגין דלא שבקין לן בני נשא בכל יומא ויומא. אמינא, זכאה חולקיכון, עד כאן לשונו. ונראה לי דאילין תרי יומין הם שני וחמישי, כי כבר נתבאר לעיל כי ששת ימים שלמטה שורש שרשם הם ששה מדות שלמעלה, חס\"ד גבור\"ה תפאר\"ת נצ\"ח הו\"ד יסו\"ד. הרי גבור\"ה והו\"ד שהם מדות הדין הם יום ב' וה'. וכן כתב הרקנטי בפרשת בראשית וזה לשונו, ומסוד ז' ימי בראשית שזכרנו תבין מה טעם יום ב' וה' ימי דין, ומפני זה נהגו להתענות בהן, כי הרמז בהן לספירות הגבורה וההוד עד כאן לשונו:",
+ "וזהו טעם ג\"כ הא דתנן בפרק סדר תעניות (תענית טו, ב), אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי, שלא להפקיע שערים. התנא מדבר בתחתונים, ורומז ג\"כ בעליונים. במה שאומר שלא להפקיע השערים, הוא כפשוטו. גם רמז על השערים העליונים, השערים אשר לה' צדיקים יבואו בם למתקם ולגרום השפעה מרובה לזול ולא ליוקר, וצריך לילך דרך סדרם, דהיינו מתחלה יום ב' שהוא גבורה, ואח\"כ יום ה' שהוא הוד. ולפי זה הטעם הנסתר, לא יהי' חילוק בין תענית גשמים, לתעניות אחרים על כל צרה שלא תבא. ודלא כדעת הר\"י שהביא הר\"ן, דדוקא בתענית גשמים אמרו כן:",
+ "נחזור לענין, כי צריך להתקדש בכל יום ויום, כי ימי המעשה הם הקצות של העיגול המתפשטיים מהנקודה. והנה הנקודה היא באמצע, כן ענין שבת לענין גיטין, כי אמרו רז\"ל (פסחים קו, א), ג' ימים קודם שבת, דהיינו מיום ד' ואילך נקרא מקמי שבתא. וג' ימים דאחר שבת, דהייינו א' ב' ג' נקרא אחר שבתא. כדמיון צורת המנורה, ג' קנים מצד זה, וג' קנים מצד זה, וגוף המנורה באמצע. וכל ששת הקנים פונים לגוף המנורה ויונקים ממנה. נר שבת הוא גוף המנורה:",
+ "ובכתבי הקודש של תלמידי האר\"י ז\"ל מצאתי, הנה בשבת תוספות נפש ריח ונשמה, ואלו מתקיימין באורם ביום השבת. וביום הא' מימי השבוע, הארת הנשמה עומדת, ואחר כך הולכות לה, ולכן אין ראוי להתענות ביום א'. והכוונה, כי יום השבת הוא באמצע השבוע, כי מיום ד' הוא שבת, ושבת הוא באצילות, ואח\"כ יום א' אם בבריאה, ויש הארה לרוח ביום ב' ליצירה, ואחר כך הולך ויש הארה ביום ג' בעשייה, ואח\"כ הולך. ומיום רביעי ואילך, יכוין להכין עצמו לקבל הנפש ורוח ונשמה בערב שבת הבאה, יום ד' להכין עצמו לקבל הנפש, ויום החמישי לרוח, ויום הששי לנשמה, וכן חוזר חלילה. הרי תלתא מקמי שבתא, ותלתא לאחר שבתא, והם ששה קני מנורה המאירים מול פני גוף המנורה, והם ענפי השבת:",
+ "וזהו ענין בפרשת בשלח כתיב (שמות טז, כג) שבתון שבת קודש לה', ובפרשת ויקהל (שם לה, ב) כתיב קודש שבת שבתון לה'. ועל תיבת קודש שכאן הקדים וכאן איחר, כתב בעל הטורים שרומז להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו. אבל עדיין קשה השינוי שבת שבתון, שבתון שבת:",
+ "ולפי הענין הנ\"ל מתורץ. ואקדים מתחילה דקדוק לשון הקודש, כי שבתון מורה אקטנות, (ותיבת שבת מורה ביותר גדלות, כמו איש אישון, איש מורה אגדלות, ואישון מורה אקטנות), ועל כן נקראים צורות אישים הקטנים שבעין אישון, וכן כתב הרמב\"ן על נהר שבתיון נקרא על שם שבת, שמורה על שבת כמו שאמרו (סנהדרין סה, ב) סמבטייון הנהר יוכיח. והנה דה\"ו שמקמי שבתא, יש מהם מדגמת שבת במקצת, עליהם נאמר שבתון שבת. ואב\"ג שלאחר שבת, יש בהם מדוגמת שבת, במקצת עליהם נאמר שבת שבתון. על כן בכל יום ויום יקדש אדם את עצמו, ויעיין זה היום באיזה מדריגה עומד, אם נפש או רוח או נשמה, ויעשה כן לעומתו:",
+ "והנה מדריגות הנזכרות בדברי רז\"ל ובדברי רשב\"י ע\"ה (ז\"ח יתרו מב, ב), שהם דיבור מחשבה מעשה, איתא בתיקונים (תקון כב סח, ב) שהם נשמה רוח ונפש, מחשבה כנגד הנשמה, דבור כנגד רוח, מעשה כנגד נפש. זה לשונו, ד' יסודא דגופא בהון שריא ידו\"ד, ודא איהו (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתי יצרתיו אף עשיתיו. בראתיו, דא נשמתא קדישא, דאיהי עולם המחשבה. יצרתיו, דא רוח ממללא, דמניה חיוון ממללין. עשיתיו, דא נפש דתמן עשייה דשריא ברמ\"ח פקודין, עד כאן לשונו. וענין דבור מחשבה מעשה כולל הכל, כמו שיתבאר במקומו בארוכה. על כן יעיין בכל יום ויום באיזה מדריגה הוא עומד, וג' אלה הם בריאה יצירה עשייה כמבואר בזוהר, ויתבאר לקמן במקומו בארוכה:",
+ "הכלל העולה, ראוי שבכל יום ויום ישפיע בו מקדושת שבת, כל אחד כפי יכלתו, אם מקצת היום, או רובו, או כולו לפעמים. והוא יתבטל ממלאכתו, ויתבודד לעסוק בתורה, ויפנה מחשבתו מעסקי העולם, כי אין ראוי לאדם לעסוק כל היום במלאכה, כמו שכתוב בזוהר (ח\"ב סג, א), כגוונא דא אינון דלא מהימנו ביה בקודשא בריך הוא, דלא בעאן באורחוי לאסתכלא, ואינון בעאן לאטרח גרמייהו במלאכה כל יומא בתר מזוני יממא ולילא, דלמא לא סליק בידייהו פתא דנהמא, מאן גרים לון האי, בגין דלאו אינון בני מהימנותא, עד כאן לשונו:",
+ "ולכן ראוי לאדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, כמו שאמר במסכת אבות (ד, י), רבי אומר, הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כו'. ולאו דוקא בענין התורה, אלא בכל דבר מצוה וגמילות חסדים. וכיוצא בזה כתב רבינו תם בספר הישר בענין האהבה, שמסימני האהבה אחד מהם לבל יקדים עסק מעסקיו על עסקי האל יתברך:",
+ "וזה לשון ראשית חכמה בשער הקדושה, ובמכילתא (כי תשא ד\"ה ששת ימים) א��רו ז\"ל, ששת ימים תעשה מלאכה (שמות לה, ב), ופסוק אחד אומר (שם כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית ע\"י אחרים, שנאמר תעשה מלאכה, וכן הוא אומר (ישעיה סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכרכם וכורמיכם. וכשאין עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר ועשית כל מלאכתך. ולא עוד, אלא (דברים כח, מח) ועבדת את אוביך אשר ישלחנו ה' בך, עד כאן לשונם. וכיוצא בזה הביאו שם בפרשת ויקהל בפסוק (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה. הרי שלא נברא האדם להיות עוסק רק במלאכה הגשמיית המבטלות אותו מתלמוד תורה. אלא שיהיו כל ימיו כשבת, ממעט בעסק ועוסק בתורה, ושיעמדו זרים לעשות מלאכתו, וזה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום:",
+ "וצריך לדקדק, שהרי מצינו כמה חסידים בגמרא שהיו עוסקים במלאכתן ועוסקים בתורה כהלל וחביריו, ולמה לא היה מלאכתם נעשית ע\"י אחרים. וכבר אפשר לתרץ בדוחק, המאמר לא דיבר אלא על הכלל, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכו', מכל מקום ישאר השאלה, שלמה לא יזכה כל אדם כשר לזה:",
+ "ויש לתרץ, שיש בזה ב' בחינות אחרות מלבד האמור במאמר. הא' שכבר מצינו בחסידים הראשונים דוגמת ענין זה, כמו שמצינו במסכת ברכות (לב, ב) שהחסידים הראשונים שהיו שוהין בתפילתם שעה אחת קודם תפילה, ושעה אחת לאחר התפלה, ושעה אחת בתפלה, הם שלשה שעות, וכן בכל תפלה שחרית ומנחה וערבית. ושאלו בגמרא תורתם ומלאכתם מתי נעשית. ותירצו, מתוך שחסידים הם תורתם מתברכת, ומלאכתם נעשית מאליו. נמצא שעל אלו נאמר גם כן תעשה מלאכה, והיינו שהם מתחילין מקצת במלאכה, וימצא באותה מלאכה ברכה והצלחה, ואינו כל כך כמו בזמן שישראל כולן עושין רצונו של מקום, שזכותא דרבים עדיף, וכל מלאכתן נעשית ע\"י אחרים. וכשאין עושין רצונו של מקום, נאמר ועשית כל מלאכתך, שעל ידי עצמו יעשה כל מלאכתו:",
+ "והבחינה הב' שאינה כל כך כחסידים הראשונים, הוא ענין התנאים והאמוראים, שהיו עוסקין מקצת היום במלאכתן, אמנם היה מלאכתן נעשית ע\"י אבריהם הנגלים, ומחשבתם ונפשם היה דבוקה בהשי\"ת ובתורתו. ואל יקשה בעיניך דבר זה, שכתוב בספר מעשה חסידים נמצא בכתיבת יד, שחסיד אחד היה מתבודד מהמתבודדים הפורשים מענייני העולם, שהיה לעולם דבוק בהש\"י, ובהמשך זמן בא החסיד לישוב ולא הכירו בו, ועשאוהו שמש בית הכנסת. וכשהיה נותן השמן בנרות, היה שופך מהשמן בחוץ, כי מרוב דביקתו לא היה יכול לכוין לתת שמן בתוך הנרות. וחכם הקהל הבין הדבר הזה, ואמר, השמש הזה ראוי שיהיה חכם במקומי, ואני אשמש תחתיו. ועל כיוצא בזה נאמר (משלי ה, יט) באהבתה תשגה תמיד, כי מרוב אהבת התורה והדביקות בה ישגה בדברי העולם הזה. נמצא שאלו היה לעולם נפשם מתקדשת בקדושת שבת שהוא עולם המחשבה כדפירשתי לעיל, וכשאין ראוי שאינו עוסק בתורה גופו ונפשו הכל משועבד למלאכה, עכ\"ל (ראשית חכמה):",
+ "ובעיני נראה מה שעשה בבחינה הב' זה היה מעלת חסידים הראשונים, ולא היה חילוק בין חסידים הראשונים לשאר חכמים רק בפחות ויותר, וחסידים הראשונים היה מחשבתם דבוקה לגמרי למעלה ולא היתה מלאכתם נחשבת כלל רק כמתעסק:",
+ "כי הנה לפי דברי הראשית חכמה, היתה מלאכת החסידים מעשה ניסים, שעשו מקצת מלאכה ואח\"כ נעשית כל המלאכה מאל��ה, וזה אין מעלה לחסידים להנות ממעשה ניסים, דגרסינן בשבת פרק במה בהמה (נג, ב), תנו רבנן, מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף, בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה. אמר ליה אביי, אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנה לו סדרי בראשית. ובמסכת תענית דף כ\"ד (א) בעובדא דר' אלעזר איש בירתא שבשרה לו בתו מהנס דמליא אכלבא חיטי, ואמר, העבודה הרי הן הקדש, ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל:",
+ "ובזה מתורץ מה שאמר אברהם אבינו ע\"ה למלך סדום (בראשית יד, כג), אם מחוט ועד שרוך נעל, שלא תאמר אני העשרתי את אברם, כי הקב\"ה הבטיחני להעשיר אותי. וקשה, וכי הקב\"ה יעשה ארובות בשמים וישלח לו כיס מלא מעות, אלא בודאי יזמין לו איזה סיבה, ואם כן למה לא חשב אברהם אולי זהו הסיבה שיתעשר. אלא הענין, כי זה היה מעשה ניסים שאברהם עם עבדו אליעזר הרגו ד' מלכים והצילו השלל, אמר אברהם, איך יעשרני הקב\"ה ממעשה ניסים:",
+ "לכך נראה לפרש, דהחסידים הראשונים עשו כל מלאכתן בידיהן, רק לא היה מחשבתן לגמרי על המלאכה, וכל מחשבתם היתה דבוקה למעלה, ובמלאכתן מתעסקין בעלמא היו. וסימן לדבר, (במדבר ד, ג) לעשות מלאכה, (שמות לא, ד) ולחשוב מחשבות. לעשות מלאכה, למטה. ולחשוב מחשבות, למעלה. על זה אמר, מלאכתן נעשית מאליהן, ותורתן משמרתן. כי לפי טבע הענין, על פי הרוב העוסק במלאכה ורוצה לערב שכלו במחשבה אחרת, אחד מהן לא נעשה בטובו, כשזה קם, זה נופל. אם מתחזק במחשבה אחרת, אז המלאכה אינה נעשית בטובה. ואם פונה למלאכה, אז אין מחשבתו נגמרת. ובחסידים הראשונים היתה מלאכתן נעשית מאליהן, ומחשבתן דהיינו תורתן, משמרת. והדבר הזה אף שהוא חוץ לטבע במקצת, מכל מקום אינו שינוי מעשה בראשית, רק הוא עזר אלהים הנותן ליעף כח וכח הזכירה. וגם שאר חכמים הלכו בדרך זה, רק החסידים הראשונים היו מתעצמין ביותר בהמלאכה כולה מראשה ועד סופה:",
+ "ועל כל פנים, יתקדש אדם בכל יום ארבע שעות בדביקות אלהי מקדושת שבת, כי לפי החשבון יהיה מעורב בכל יום ארבע שעות שבת, כפי מה שמצאתי בספר גליא רזיא, השבת יוצא מן השביעית של ששת ימי המעשה (כי השביעי קודש), כי השביעי של ששת ימים עם תוספות קדושה בכניסתו וביציאתו יעלה כ\"ד שעות, ויבא על כל יום ויום ד' שעות. ואף שתוספות יציאה של יום זה הוא תוספת הכנסה של יום שלאחריו, מכל מקום עולה לכאן ולכאן. כיצד, היום כ\"ד שעות, החלק השביעי מן כ\"א שעות הוא ג' שעות, נשארו ג' שעות שהם ג' פעמים תתר\"פ חלקים, חלק הז' מזה הוא תס\"ב חלקים, תוסף תק\"ם חלקים תרין נשפי ע\"ר ע\"ר, תק\"ם עם תס\"ב הוא אלף וב' חלקים, הסר ע\"ח חלקים מן שעה, חשוב ששה פעמים ע\"ח עולה תס\"ח, צריך להוסיף מחול על הקודש בערב שבת ובמוצאי שבת, הרי ד' ליום, ו' פעמים ד' עולה כ\"ד, ונעשה מזה כלל קדושה שהוא יום שבת קודש כל היום כולו:",
+ "ונראה דעל זה יבא רמז הנזכר ו' פעמים אור, ואח\"כ יום שלם, דהיינו (בראשית א, ג-ה) ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור יום. הרי ו' פעמים עם תיבת יום שהוא אור. אחר כך (שם ה) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, רומז על השבת שכולו יום וכולו אור, הערב והבוקר מתייחד, והוא יום אחד המיוחד הוא הנקודה, והששה הם העגולה הענפים, על כן כתיב יום אחד, דלפי סדר הפרשה דקאי על יום ראשון היה לו לכתוב יום ראשון. אלא אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ומכל מקום בדרך נסתר בא הכתוב לרמז זה:",
+ "מכל הלין, יובן בעצם הא דאמר רבי אליעזר (שבת קנג, ב), שוב יום אחד לפני מיתתך. ושאלו אותו התלמידים, וכי יודע באיזה יום ימות. והשיב להם, מכל שכן יעשה תשובה בכל יום, כי בכל יום ויום יש שבת שהוא עולם הבא, ויפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה כו'. ועל זה כתוב בזוהר רמז, (דברים כד, טו) ביומו תתן שכרו, לעשות תשובה דבר יום ביומו, ושלא ללין פעולת שכיר. כלומר, לפקח בפעולות שעשה. ועל כן \"ביומו \"תתן \"שכרו ראשי תיבות שבת, לרמז על כל הנ\"ל:",
+ "עוד באתי לגלות סוד בענין זה, הענין לעשות תשובה דבר יום ביומו, גם להוסיף תשובה בכל ערב שבת, ויהיה מבואר ע\"פ מה שכתבתי לעיל שהימים הם ענפים מהשבת. ואגב אבאר כל ד' חלוקי כפרה, רצה לומר ד' זמני תשובה. א' בכל יום לעת ערב. ב' בערב שבת. ג' בערב ראש חודש. ד' יום התשובה הגדול יום כפורים. והנה הפרדס בשער השערים גילה רז זה, והנני מתפשט דבריו כדי שיכנסו בלב משכיל להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות. והנה הצורך להקדים שני הקדמות:",
+ "הקדמה א', כל הענפים הרוחניים היוצאים ממקורם הם יוצאים ושוב, כלומר הענפים מתפשטים מהמקור וחוזרים למקורם, ושוב יוצאים וחוזרים, כן חוזרים חלילה עד עת לכל חפץ ורצון הממציאם ברוך הוא שיחזרו למקורם ושם ינוחו, והיא בספירת בינה, כמו שכתבו המקובלים שעל כן נקראת בינה תשובה, ששם ישובו החיות כי מבטן בינה ייצאו הקצוות וכל המשתלשל מהם:",
+ "והנה ראוי להנבראים להיות מעשיהם טובים ולא יפגמו בענפים כדי שיחזרו למקורם כמו שיצאו, על דרך שאמרו רז\"ל בנשמה (שבת קנב, ב) תנה לו כאשר נתנה לך, וברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך (דברים כח, ו) שתהיה יציאתך כביאתך (ב\"מ קז, א), על כן צריך האדם לעשות תשובה ולנקות הפגם מהענפים קודם שיחזרו למקורם. ואם ח\"ו חוזרים הענפים למקור פגומים, אז נתקרב הפגם להמקור, ואז תשובתו קשה:",
+ "הקדמה ב', יציאת הענפים ממקורם וחזרתם על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו. הנה בינה היא שורש ומקור של שש קצוות, אשר הם סבת כל מעשה בראשית. והנה השש מדות כלולים מדין ורחמים, הרי י\"ב. וי\"ב צירופים שם הוי\"ה אשר מהם משתלשל י\"ב חדשי השנה שבשנה, ומטעם זה יתייחס שנים בבינה. ואעפ\"י שנמצא שלפעמים יתייחס שנה בתפארת, מכל מקום הוא מצד הבינה שהיא שורש התפארת הכולל הו' קצוות, כי מבינה יוצא אורה לעולם, ועולם היא ההיקף:",
+ "ונודע כי שנה לא יתייחס רק לאור החמה ולא לאור הלבנה, כי ללבנה תתייחס חדשים, ולחמה לא תתייחס חדשים רק שנה, וכשתעשה בשנת החמה י\"ב חדשים לבנה אזי עדיין שנת החמה נוסף מעשרה ימים, אף כשחדשי השנה קביעות שלימה שהימים ההם שנ\"ה ימים כמנין שנה, מכל מקום שנת החמה שהוא שס\"ה י' ימים יתירה. אבל דע כי מתוקן זה בסוד העיבור, והשנים לווים זו מזו ופורעים זו לזו, ונתוסף חודש אחד לג' שנים ולפעמים לב' שנים, באופן שבכל מחזור באים בשווים חשבון חדשי הלבנה לפי שנות הלבנה. ואם תחלק העבורים לשנים, יבא לכל שנה ושנה מתשרי לתשרי שס\"ה יום, אף שאינו רק שנ\"ג או שנ\"ד או שנ\"ה יום לפי הקביעות חסר או כסדר או שלם, מכל מקום בצירוף העיבור הוא שס\"ה, ומן אלו השס\"ה הם שנ\"ה יום כמנין שנה, והם ענפים, ועשרה ימים עם מקורות של שנ\"ה ימים, והם עשרת ימי תשובה, בסוד עשרה ספירות שבבינה, הרי הכל בשלימות, י\"ב חדשים כנגד י\"ב צירופי שם הוי\"ה שהם ו' קצוות שבבינה הכלולים מדין ורחמים, וכן צירופי שם אהי\"ה שבבינה הם י\"ב, וזהו בחינת שורש השתלשלות של הבנין שלמעלה, שעל שם זה נקרא בינה כי היא אם הבנים, והיא בחינת בינה המשפעת המתגלית, אמנם בהעלמה עצמה מצד עצמותה נעלמים בה י' ספירות והם שורש לאלו, ונגדם הם י' ימי התשובה שהם ראש של השנה ומקורה, והימים שהם שנ\"ה כמנין שנה הם הענפים ממנה:",
+ "וכשנכנסים אלו י' ימי שנ\"ה למקורם, דהיינו לי' ימי תשובה, רצוני לומר לעשרה הנעלמים שבבינה שהם ימי תשובה כמו שכתבתי למעלה שעל כן בינה תשובה בסוד שישובו הדברים למקורן, נמצא צריך האדם שנתרחק מצד מעשיו לתקן מעשיו ולהסיר כל פגם כדי לקרב ולשוב למקורו כמו שכתוב (ישעיה נה, ו) דרשו י\"י בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. ובכל יום ויום הוא ביותר עולה ומתקרב במקורו, דהיינו יום ראשון מימי תשובה מלכות שבבינה, יום שני יסוד שבבינה, יום שלישי הוד שבבינה כו', עד יום עשירי כתר שבבינה והוא יום התשובה הגדול יום כיפורים. וכשאדם עושה תשובה למטה, אז מתקרב ונפתחו לו שערי תשובה ההם, ואז קדוש יאמר לו ונכנס לפני ולפנים ביום העשירי שהוא הקדושה העליונה מהעשרה מקורות ההם שהוא כתר שבבינה, וכשנטהר למטה מכל פגם זוכה ליכנס לשם, ואז יום כיפורים הוא שנתקנח כל הפגם, כי כן פירושו של כפרה לשון קינוח כמו שכתב רש\"י בפרשת וישלח (בראשית לב, כא). ואחר יום כיפורים מתחילין להמשך הענפים שהם ימי השנה, ובבחינה זו נקרא יום כיפורים גם כן ראש השנה. הרי נתבאר סוד יום כיפורים הגדול שהיא סוד הכנסת ענפי השנה למקורו, סוד י\"ב צירופי שם הוי\"ה מתייחדים עם י\"ב צירופי שם אהי\"ה:",
+ "עתה יתבארו זמני התשובה. בכל ערב ראש חדש נקרא יום כיפורים קטן, שיהיה גם חזרת הענפים למקורן, על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו, וכן הדין בכל ערב שבת, וכן בכל יום, שוב יום אחד (אדר\"נ טו, א). וזה י\"ב ענפים, שהם השנים עשר חדשים המקובצים בכל שנה ושנה, שהשנה מקבץ י\"ב חדשים, שהם הי\"ב הויות, הי\"ב גבולי אלכסון, שהם שנים עשר צירופים שמצטרפים משם בן ד', ידו\"ד כזה, ידו\"ד ידד\"ו יוד\"ד דדי\"ו דדו\"י דיו\"ד ודי\"ד ודד\"י ויד\"ד דוי\"ד דיד\"ו דוד\"י. הנה בכל חדש וחדש פועל הוי\"ה אחת מאלו השנים עשר הויו\"ת המתחלקים לארבע תקופות השנה. כי שלשה הויות המתחילים ביו\"ד, הם פועלים תקופה אחת, שהם שלש הויות לתקופה אחת שבה ג' חדשים. וכן ג' הויות שמתחילין בה\"א, הם פועלים תקופה שנייה. וכן שלש הויות המתחילין בוי\"ו, פועלים תקופה שלישית. וכן ג' הויות בה\"א שנייה, פועלים מתקופה רביעית, באופן שהארבע אותיות של שם בן ד' ידו\"ד הם ראשי התקופות של שנה, כי מכל אות ואות מאלו ארבע אותיות יסתעף שלשה הויות שהם שלשה ענפים מאות אחד מן ד' אותיות ידו\"ד המקור, באופן של כל אות ואות ממקור ידו\"ד שלשה ענפים יהיו ענפים בכללם י\"ב ענפים י\"ב הויות, לכל חדש הוי\"ה אחד.",
+ "וכן החדשים, כל חדש וחדש מאלו שנים עשר חדשים שבהם י\"ב הויות הפועלים בהם, יחזור להיות קיבוץ ומקור לארבע שבתות שבו, רצוני לומר, כמו שיש בשנה ארבע תקופות שבו יתחלק השם בד' אותיות לד' חלקים להסתעף ממנו י\"ב ענפים י\"ב צירופים, כמו כן בכל חודש ד' שבתות שבו יחזור להתחלק שם בן ד' הפועל בחודש ההוא בד' אותיותיו לד' חלקים להסתעף לי\"ב צירופים וענפים לפעול בכל שבוע ג' הויות, וכאשר נחלקים לד' שבועות לכל שבוע ג' הויות, יהיו י\"ב הויות פועלת לכ\"ד ימים שבחודש, כי בכל שבוע יש בו יום א' שבת שהוא המקור לששה ימים שבשבוע, שהוא יום הכולל והמקבץ ג' הויות שיצאו מאות אחת מן ד' אותיותיו ידו\"ד, כי בשבת הם כולם שובתים ונחים בסוד מקורן, כי משם ניזונים ששת ימי החול שהם ימי שבוע, לכן כל שלשה הויות שובתים ביום השבת. הנה מצד זה ג' הויות הם פועלים ו' ימים, ועם מקורן ששובתין בהן ז' ימים באופן שד' שבועות שבחודש שהם כ\"ד ימים ועם מקורן שהם ד' ימי השבת הם כ\"ח ימים המקובצים ונכללים בחדש, והמקור שהוא ד' אותיות יהו\"ה בכלל הוא רומז על ראש חודש שכולל ומקבץ את כולם. וכן כשנחלקו אלו ג' הויות הפועלים בשבוע אחת לימים של שבוע, יבואו ב' אותיות מן אותיות ידו\"ד אות אחת ליום, ואות אחת ללילה, שהרי ג' הויות הם י\"ב אותיות, וימי השבוע הם ששה, נמצא שיבא אות אחת לשמש ביום, ואות אחת לשמש בלילה, שהרי בשבת אינם משמשין שהם שובתים ונחים במקורן:",
+ "ויצא לנו מזה, כי השבת שהוא מקור שהוא קיבוץ לז' ימי השבוע, הם רמז למציאות ענפי ספירות המתפשטים והמתגלים מהם במלכות, והתפשטותם והתגלותם במלכות נקראו ימים, ומציאות כללות התפשטותם למלכות יהיו נכללים כל שינוי פעולות הזמנים וכח סידרי הזמן השופע עליה מכח המסדר אותם דהיינו בינה, והיום הוא קיבוץ כ\"ד שעות, י\"ב ביום וי\"ב בלילה, רומזות לענפים המתפשטים במלכות עצמה מז' ענפי ספירות אות אחת משם בן ד' בלילה, ואות אחת משם בן ד' ביום, כמו שפירשנו, וספירות מלכות היא סוד השעה הפרטית, שאין לך פעולה בעולם שלא תתפעל שום פעולה שלא יהיה באיזה שעה ובאיזה זמן מהשעה, כמו כן כל הפעולות וכן כל שינוי פעולות ושינוי זמן ושינוי שעה או שינוי ימים יהיה מה שיהיה הכל נעשה ע\"י מלכות, כי היא מגלה הפעולות בפרטיותם זה אחר זה, כי למלכות אין כללותה לפעול מצד עצמה רק מה שקבלה מהכללים של מעלה, מפני כן תהיה היא סוד השעה בסוד שהיא פרטית. והי\"ב הויות הנזכרים, וכן האותיות שפועלים אות אחת ביום ואות אחת בלילה כמו שזכרנו, תמצא מהם זכרים בסוד אור הישר בעלי רחמים, כמו אותיות י\"ו הם זכרים אור ישר. רצה לומר כשיבוא הצירוף ידו\"ד הוא סוד אור הישר המשפיע רחמים, כי י' משפיע בה' ראשונה שהוא זוגתו, רוצה לומר חכמה בבינה, וכן ו' משפיע בה' שנייה שהיא זוגתו רוצה לומר תפארת במלכות, שהי' והו' הם זכרים בסוד רחמים כשהם למעלה משני ההי\"ן שהן נקיבות כזה ידו\"ד כסדר האותיות. אבל אם יבואו ההי\"ן למעלה מן י\"ו כזה, דוד\"י שהנקיבות למעלה, אז הוא בסוד אור החוזר אור המתהפך, והוא בסוד הדין שאינה משפיע אז למטה, כי ההי\"ן הפכו פניהם כלפי מעלה:",
+ "וכמו שהצירוף שהם האורות מתהפכים, כמו כן תמצא חודש אחד יותר דין מחודש אחר, וכן חודש אחד יותר רחמים מהאחר, הכל לפי התהפכות האור למעלה, שהוא לפי התהפכות מעשה התחתונים למטה, אשר על זה רמזו ז\"ל (סוכה יד, א) גדולים מעשה הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים, וכן להיפך ארורים הרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין. וכמו שתמצא זה התהפכות בחדשים, כמו כן תמצא גם כן זה בימים שמשמשים בכל יום ב' אותיות, אות אחת בי\"ב שעות שביום, ואות אחת בי\"ב שעות של לילה, שלפעמים יבא אות של זכר ביום ואות של נקיבה בלילה, ולפעמים תמצא שניהם זכרים, ולפעמים תמצא שניהם נקיבות, הכל לפי התהפכות האור שהוא לפי מעשה התחתונים, אשר ליום זה יותר דין מחבירו, וכן יום אחד יותר רחמים מחבירו:",
+ "ולהבינך סוד הענין, הנה תדע כי השם בן ד' הוא היה עצם עשר ספירות, ולהיות שהספירות הם אחדות גמור באופן שכח אחת בכולם, וכולם בכח אחת, הנה מצד זה כמו שתמצא שם בן ד' ידו\"ה שהוא עצמות כל י' ספירות והוא רומז על כל עשר ספירות. כמו כן תמצא שם בן ד' בכל ספירה וספירה, שהרי כח אחת בכולם, וכולם בכח אחת. הנה מטעם זה כמו שתמצא עשר ספירות בשם בן ד' ידו\"ד הכולל כל יו\"ד ספירות, כמו כן תמצא בכל אות ואות משם בן ד' כולל כל י' ספירות, שהרי השם בן ד' הוא עצם הספירות. ומטעם זה שבכל אות ואות משם בן ד' ידו\"ד יש בו עשר ספירות, והעשר ספירות הן הן עצמן ידו\"ד, הנה בכל אות ואות יתגלה בו שם ידו\"ד, שהרי כח אחת בכולם וכולם בכח אחת. והנה אחר שידעת זה, הוא מובן לך מה שפירשנו התהפכות אור אפילו באות אחת משם בן ד' שמשמש ביום, שיוכל להתגלות בסוד אור החוזר בסוד הדין, וכן ג\"כ בלילה יכול להתהפך באור הישר ובסוד הרחמים, וכן יוכל להתהפך באור החוזר בסוד הדין, שהרי בכל אות ואות מד' אותיות ידו\"ד יש בו ד' אותיות ידו\"ד שהוא מתגלה ומתהפך באורותיו לפי מעשה התחתונים, אם באור הישר אם באור המתהפך. ובזה מובן ג\"כ אפילו אות אחת המשמש בי\"ב שעות בלילה, וכן אות אחת המשמש בי\"ב שעות ביום יוכל לפעול כל פעולות כללות י' ספירות דבר והיפוכו בשוה, שהרי באות אחת תמצא כל ד' אותיות ידו\"ד שבכחו כללות פעולות כל י' ספירות:",
+ "ועתה לפי מה שפירשנו שאות אחת משם בן ד' ידו\"ד משמש בי\"ב שעות ביום, שלפעמים הוא מתגלה באור הישר בסוד הזכר בסוד הרחמים כזה ידו\"ד, ולפעמים יתגלה בסוד אור המתהפך בסוד הנקיבה כזה דוד\"י, הכל לפי מעשה התחתונים לפי התעוררתן. וכן האור האחת משם בן ד' שמשמש בי\"ב שעות בלילה, שלפעמים יתגלה בסוד הדין בסוד הנקיבה, ולפעמים בסוד הרחמים הכל לפי מעשה התחתונים, וכן יתהפך האור שעליהם רמזו ז\"ל גדולים מעשה צדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים, וכן הרשעים להיפך ח\"ו:",
+ "והנה לא יקשה עלינו, אם מזל יום גורם או מזל שעה גורם, דבפרק מי שהחשיך במסכת שבת (קנו, א), או אם מזל שנה גורם או מזל חודש גורם, או מזל שמיטה או מזל יובל גורם, כי באמת לא זה וזה גורם, רק הכל לפי מעשה התחתונים, כך הם במעשיהם גורמים להתהפך השם באותיותיו ברוך הוא לפעול בהן אם טוב אם רע, אשר ע\"ז רמזו בזוהר (ח\"א רלה, א ח\"ג קה, א ועוד) באתערותא דלתתא אתער עובדא לעילא, שרצו לומר כמו שהוא מתעורר לעשות למטה, כך מתעורר השם הגדול והקדוש ברוך הוא להתעורר כנגדו לעשות למעלה, כמים הפנים לפנים. אם הולך בדרך הישר, כך הקב\"ה מגלה לו פניו שהם ד' אותיותיו ברוך הוא בפנים ישרים, באור הישר בסוד אותיותיו ידו\"ד. ואם הוא חוזר מדרך הישר, כך פנים של הקב\"ה שהם ד' אותיות ידו\"ד גם כן חוזרים בסוד דוד\"י, כי הפנים הקדושים ברוך הוא מתגלים לכל דבר ודבר בשוה, אם ��ע אם טוב, כי הם בסוד אחדותם שוים לכל דבר ותמורתם:",
+ "ונחזור לענינינו, והנה התבאר לנו ממה שפירשנו, השעות הם צינורות וענפים של אור מושפעים מהימים, והימים הם צינורות של אור נשפעים מהשבועות, והשבועות הם צינורות של אור נשפעים מהחדשים, והחדשים הם צינורות של אור נשפעים מהשנים, והשנים הם צינורות של אור נשפעים מהשמיטות, והשמיטות הם צינורות של אור נשפעים מהיובל הגדול. והקדוש ברוך הוא שהוא בינה ב\"ה הכוללת בכחה בכח שורשי נטיעתה הכל, וכולם יצאו מכחה:",
+ "והנה אין ספק לפי זה, כי לעולם הענפים יחזרו למקורם, כי השעות יחזור אל הימים. ועל כן אמרו בספר הזוהר (ח\"ג קעח, א) שיתודה האדם על עונותיו קודם שוכבו לתקן את אשר עיוות, מפני כי מה שהוא פגם ביום באות אחת משם ידו\"ד כמו שפירשנו, אם לא יעשה תשובה לאות ההוא בעוד שמשמש שמושו, אותו אות אחר שמושו נכנס למקורו ומתייחד במקומו שהוא יותר כולל, וצריך לעשות תשובה למקור, וצריך תשובה יותר. כי ביום שני ישתמש אות אחר, ולא יוכל לתקן באות אחר מה שקלקל ופגם באות זה, הגם שכולם אחדות, עם כל זה בערך הכנסתן למקורן הם יותר כלולים בכוחותיהם, וצריך לעשות תשובה יותר חזקה, כמו שפירשנו בהקדמה ראשונה. וכן הנשמה ג\"כ, בכל לילה חוזרת אל מקורה ומתודה על עונותיה:",
+ "וכן הימים עם הלילות, יחזרו אל מקורן שהוא שבת. ולכן יש שכתבו (עי' לקמן במסכת שבת פ' נר מצוה ד\"ה ענין יום הששי) שהשבת מכפר, מפני שהוא מקור שבו שובתין הימים ומתאחדין במקורן, והם מלכים כמו שפירשנו בהקדמה הראשונה. וצריך לעשות תשובה קודם התגלות חטאו לפני מקורן, באופן כשיבא שבת יהי' עוונותיו מכופרים, שהרי עשה תשובה. וזהו סוד שמתענין ערב שבת, כדי שיבאו הששת ימים של שבוע בשבת כולם מנוקים מחטא ועון, שלא יתגלה קלונו ועונו וחטאו מפני המקום הגדול ברוך הוא. והנה מטעם זה בכניסת השבת עונותיו מכופרים, שהרי עשה תשובה ותשובתו מגעת עד שבת:",
+ "וכן השבועות יחזרו אל החודש, ונאמר בו כפרה כמו שאנו מתפללים (מוסף לר\"ח) ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל וכו'. וזה הסוד שמתענין ערב ראש חודש ומשלימין עד ראש חודש כדי שיכנסו ימיהן טהורין מנוקים מכל חטא ועון לראש חודש במקורן, וממילא הם מתכפרין, כדפירשנו לעיל. וכן החדשים אל השנה, ומשם אל התשובה שהוא יום כיפורים:",
+ "הרי נתבאר היטב ד' חלוקי כפרה, רצוני לומר ד' זמני תשובה. א' ובא השמש וטהר. ב' זכור את יום השבת לקדשו. ג' ראשי חדשים זמן כפרה. ד' כי ביום הזה יכפר וגו'. והנזהר בזה, מקיים בו (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כאשר מפורש הכל בארוכה, כי עפ\"י ידו\"ד יסעו ועל פי ידו\"ד יחנו (במדבר ט, כ). ואתם בניי יצ\"ו הזהרו מאד בכל הנ\"ל חוק ולא יעבור, ואז אשריכם ומה טוב חלקיכם:",
+ "נשלם פרק תורה אור"
+ ],
+ "Derekh Chayim": [
+ [
+ "המצות שהוזכרו למעלה ציצית תפילין ומזוזה ומילה ומשא ומתן, לקחת מוסר מהם לג' שלימות שזכרתי למעלה, ויבואו עוד בארוכה לקמן במקומו, והם שלימות הנפש שהוא השכל, ושלימות הגוף, ושלימות הממון, אשר בחוט שלימות המשולש הזה נכלל הכל. כי תפילין בזרוע נגד הלב, ותפילין בראשו על המוח, הרי זכרון לשלימות השכל להמוח שהוא מדור החכמה, וללב שהוא מדור הבינה, כי הלב מבין כדי שיקדש אדם חכמתו ובינתו:",
+ "הציצית המסבבין את הגוף, לזכרון שלימות הגוף. כתב הציוני, שמנה חוטין יש בציצית. בחוט ראשון, לזכור מצות ועבירות התלויות בעין. בחוט השני, מצות ועבירות התלויות בפה. בחוט ג', בליעת הושט. בחוט הד', מצות ועבירות התלויות באזנו. בחוט הה', אף מריח, אף כועס. בחוט הו', מצות ועבירות התלויות בידים. ובחוט הז', מצות ועבירות התלויות ברגלים. בחוט הח', מצות ועבירות התלויות בערוה, עד כאן:",
+ "המזוזה אשר בפתח הבית עם הכניסה ויציאה אשר מאסף האדם אל ביתו מה שחננו ה' להכניס ולהוציא, והכל יהיה באמת ובאמונה סוד משא ומתן באמונה, דהיינו מה שהאדם מכניס לביתו, כלומר מה שמרויח, יהיה באמונה. גם אח\"כ מה שמוציא יהיה באמונה, שלא יוציא לדברים בטלים לתאוה יתירה, רק יהיה הוצאתו הכל לשמים, הוא בעצמו יסתפק בהכרחיי, והמותר יוציא לתלמוד תורה ולעניים ולגמילות חסדים כפי הברכה אשר בירכו ה':",
+ "עוד יקח האדם מוסר ויזכור, כשהוא מעוטף בציצית ומלובש בתפילין וחתום באות ברית קודש, רצה לומר שנשאר בקדושתו שלא חטא בו, אז הוא חתום בחותמו של הקב\"ה, חותם הקב\"ה הוא אמת (שבת נה, א) סוד (שמות ג, יד) אהי\"ה אשר אהי\"ה שפירשו המקובלים אהי\"ה פעמים אהי\"ה דהיינו כ\"א פעמים כ\"א עולה אמת, ואהי\"ה הם אותיות שם הוי\"ה שאינו רק ג' אותיות, דהיינו יה\"ו העולה אהי\"ה, כי הה\"א אחרונה כפולה. ותנן בספר יצירה שששה צירופי של יה\"ו הם ששת חותמות של הששה קצוות, חותם רום וחותם תחת וחותם מזרח מערב צפון דרום, כדאיתא שם בארוכה והובא בספרי המקובלים. כן האדם המלובש בתפילין (עי' ברכות ו, א) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך (דברים כח, י) הרי הוא חותם רום, כי שכינה למעלה מראשו. וחותם במילה שהיא סיומא דגופא, (גם אסור לאדם להביא עצמו לידי קישוי בלא מצוה, נמצא המילה לצד הארץ, הרי ששת קצוות), הוא חותם תחת. וארבע ציצית לארבע רוחות:",
+ "וכן יזכור אדם בכל ו' ימי המעשה שנחתמו בששה חותמות הנ\"ל, יתעורר בכל יום ויום מעין ברכתו. כתיב (דברים ד, לט) בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, הם רום ותחת המכוונים זה כנגד זה, כביכול בשמים ממעל זה הקב\"ה, ועל הארץ מתחת זהו האדם הנעשה בצלם ודמות. ועל זה רומז יום אחד ויום הששי, יום אחד פירש רש\"י ולפי סדר הפרשה כו' לפי שהיה יחידו של עולם כו', וביום ו' נברא האדם אשר הושם בארץ מתחת מכוון נגד המעלה. והנה כבר הוזכר למעלה בהקדמת תולדת אדם (חתימת ההקדמה רמזי אותיות ד\"ה ממי\"ן), כי ד' חומות העולם הם תשובה תפלה צדקה ותלמוד תורה כנגד כולם, יעויין שם:",
+ "ביום השני (בראשית א, ו-ח) יהי רקיע כו' ויקרא אלהים לרקיע שמים, וזה הרקיע רומז בסודו לרקיע שעל ראשי החיות. וכן אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ובפרקי דרבי אליעזר פרק רביעי (סימן א), בשני ברא הקב\"ה את הרקיע והמלאכים כו', והלא השמים והארץ נבראו ביום א' שנאמר (בראשית א, א) בראשית ברא וגומר, ואיזה רקיע ברא ביום שני. א\"ר אליעזר, רקיע שעל ראשי החיות, שנאמר (יחזקאל א, כב) ודמות על ראשי החיה רקיע וגומר, עד כאן. והוא סוד הכסא, כמו שכתוב (ישעיה סו, א) השמים כסאי. ובסוף מסכת יומא (פו, א), גדולה תשובה שמגעת עד הכסא. ואמר, יהי רקיע בתוך המים, זהו התשובה, שפכי לבך כמים (איכה ב, יט), פלגי מים ירדו עיני (תהלים קיט, קלו), ושערי דמעה לא ננעלו (ברכות לב, ב), ועיקר התשובה מאהבה כדאיתא שם בסוף יומא, ועל זה נאמר (שה\"ש ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה:",
+ "יום ג' בריאת הצמחים וגדילתם על ידי תפילה, (בראשית ב, ה) וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין וגומר, להתפלל על הגשם:",
+ "יום ד' בריאת המאורות המורים על תורה שבכתב ותורה שבע\"פ כמו שהוזכרו רז\"ל במדרשות, והאריכו המפרשים. ובמסכת שבת פרק מי שהחשיך (קנו, א), האי מאן דבד' בשבת, יהא גבר חכים, מאי טעמא, משום דאתלו ביה מאורות:",
+ "יום ה' בריאת הדגים, מורה עניינים על מעלת הצדקה, יש מפזר ונוסף, הקב\"ה שולח ברכה. וכן בירך ה' את הדגים, ובני אדם מחסרין מהם, והם מאוד פרים ורבים. ועל זה בא הרמז (קהלת יא, א) שלח לחמך על פני המים וגומר. ובפרק מי שהחשיך (שבת שם), האי מאן דבה' בשבתא, יהא גבר גומל חסדים. מאי טעמא, משום דאיברו ביה דגים ועופות. פירש רש\"י (ד\"ה דאיברו), שאין טורחין לאוכלין, אלא ניזונין בחסדו של הקב\"ה, עד כאן לשונו. ועיקר הצדקה, היא ליתן מזונות המוכנים דמקרב הנייתא דעני, כעובדא דאתתא דאבא חלקיה (תענית כג, ב):",
+ "הרי מבואר בכל מה שכתבתי סדר זמנים וסדר הימים וסדר השעות, ועניינם ורמיזתם ושמושם, מבואר בפנים שונות, וכולם שוים לטובה נותנים התעוררות בלב טהור להבין להשכיל בכל יום ויום מעין ברכותיו, להתעורר על ענין היום הזה ועל ענין אות השם המשמש בו להיות מרכבה אליו:",
+ "כלל העולה, לעשות דבר יום ביומו מה שרומז, הן על פשוטו, דהיינו יום א' מורה על אחדותו יתברך, לקבוע בלבו אחדותו ית' להיות יראתו על פניו תמיד. יום ב' תשובה. יום ג' תפלה. יום ד' תורה. יום ה' צדקה. יום ו' יזכור, האדם נברא למטה בצלם ודמות כביכול להיות כאלהים. גם יהרהר סודות כל יום ויום שהם מששה מדות עליונים. ומה יעשה האדם להיות מרכבה לכל מדה ומדה, מבואר לעיל בארוכה (עי' מאמר שביעי מעשרה מאמרות ד\"ה והרוצה להזדווג). אח\"כ יחשוב איזה אות מהשם, ויתבונן מה המרכבה אליו, ואז יתקדש בקדושה עליונה. והקדוש ברוך הוא יהיב חכמה לחכימין (עי' ברכות נה, א) והבא לטהר מסייעין לו (יומא לח, ב):",
+ "ועתה ארשום היקף כל יום ויום מכל ימי חייו את המעשה אשר יעשה, וישמע חכם ויוסיף לקח, כי אין ערך למדות ומעשים טובים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואתחיל מסדר הלילה, ואח\"כ סדר היום, וכן התחיל התנא (ברכות ב, א) מאימתי קורין את שמע בערבית כו', ואמר הגמרא (שם) דהתנא עושה כן בשביל ב' דברים, א' סדר דהקרא (דברים ו, ז) בשכבך ובקומך. הב' תנא יליף מברייתא של עולם, (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בוקר:",
+ "סדר הלילה ראשית דבר צריך לקשר הכנסת לילה ביציאת היום שעבר בעבודת הש\"י בדבר מצוה או עסק התורה, וכן יציאת הלילה בהכנסת היום, ודבר זה מבואר בזוהר ורמוז בפסוק הנ\"ל ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שיקשר הערב והבוקר הן בכניסתם הן ביציאתם והיו אחדות אחד ביחוד של עולם. וכבר רמזו זה רז\"ל בתיקון ברכות קריאת שמע קודם קריאת שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, תקנו להזכיר מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום, דהיינו יוצר אור ובורא חושך, מעריב ערבים בחכמה פותח שערים, להוציא מלב האפיקורסים הפוקרים ימ\"ש האומרים מי שברא יום לא ברא לילה:",
+ "ועל זה רמז ג\"כ הפסוק ויהי ערב ויהי בוקר, דהיינו לילה ויום שהם ביחד יום, הכל בורא אחד בראם, והבורא ית' עשה סימן זה בבריאתם להראות דבר זה, דהיינו החמה בשקיעתה נעשה אדומה ומאירה כדי שיהיה החושך כלול מהאור. וכן היום קודם שמאיר הנה חשך גדול, כמו שתירגם אונקלס בפסוק (שמות י, כא) וימש חושך, בתר דיעדי קביל לילה, וכל זה להראות הכללות והאחדות, על כן צריך האדם לראות חק ולא יעבור שיחבר ויקשר הכניסה ביציאה בעסק התורה ובעבודת הש\"י:",
+ "והנה כבר הוזכר למעלה מענין התשובה, ביומו תתן שכרו (דברים כד, טו), שצריך האדם לעשות בכל יום ולפשפש במעשה היום באופן שיקויים (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר קודם שיכנס היום שאחריו. והנה אולי יהיה הזמן קצר, כי צריך לפשפש וגם לתקן המקולקל ולמצוא דרכים נכונים, והנה העת קצר, כי מגיע זמן התפילה, וזמן התקשרות הלילה ביום בעסק התורה, וזמן קריאת שמע וכיוצא בזה, אשכילך ואורך בדרך זו תלך. בשקיעות החמה להרהר בתשובה, ולעשות הסכמה בלבו שיפשפש ויתקן כל המעוות כשיהיה לו פנאי אח\"כ קודם השכיבה, ואף שלא נגמרה התשובה בהערב השמש נקרא בעל תשובה, כדמיון הדין הפסוק מי שאינו רוצה לציית דינא כותבין עליו פתקא דשמתא, ומיד שאומר הא אתינא אע\"ג שעדיין לא נעשה כפי מה שיורה הדין עליו קורעין פתקא הזו, כן בנדון הזה מיד שמהרהר תשובה ועושה הסכמה לעשות תשובה שלימה נקרא בעל תשובה, ובתנאי שאח\"כ קודם השכיבה יגמור התשובה ותיקונה. ועל זה רמזו (ברכות יט, א), המהרהר אחר מטתו של תלמיד חכם כו', כי בודאי עושה תשובה קודם שהלך להמטה:",
+ "ראשית דבר קבלת עול מלכות שמים קריאת שמע. תנן ריש ברכות, מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, והיא משעת צאת הכוכבים. וכתב רבינו יונה ריש ברכות וזה לשונו, הא דאמרינן דמצאת הכוכבים ואילך הוא לילה דוקא ג' כוכבים בינונים, אבל פחות לא הוי לילה, דהכי אמרינן במסכת שבת (לה, ב) כוכב אחד הוי יום, ב' בין השמשות, ג' לילה. ואמרינן עלה, לא כוכבים גדולים הנראים ביום, ולא כוכבים קטנים הנראים בלילה, אלא בינונים. וכיון שכן, ואין הכל בקיאין בין בינונים לקטנים, צריך לזהר עד שיראו הקטנים כו', עד כאן לשונו:",
+ "אך בכל ארצות אשכנז נהגו להקדים בתפלת ערבית קריאת שמע. וצדדו הפוסקים להמציא איזה טעם למנהג, כמו שבא דבריהם בארוכה, וסיים הטור (או\"ח רלה) זה לשונו, וגם מתוך הדוחק נהגו כן, לפי שהצבור מתקבצים לתפלת המנחה, ואלו לא היו קוראים שמע ומתפללים ערבית עד צאת הכוכבים, היה הולך כל אחד לביתו והי' טורח עליהם להתקבץ אחר כך, ולא היו מתפללין, לפיכך נהגו כן. הרי שלא התיר להתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים רק מטעם שהוא מתפלל עם הציבור, נמצא יחיד שהוא דר בכפר, או אם הוא בדרך שאז אין ציבור, צריך להמתין עד צאת הכוכבים:",
+ "וכתב הכלב\"ו בסימן ט', מאימתי קורין שמע בערבית, משעת יציאת הכוכבים. והעושה קודם לכן לא יצא, אלא אם כן בש\"ץ במקום שיש שם חבר עיר, והטעם, משום (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאם יפסקו בין תפילת מנחה לתפילת ערבית וילכו איש לאוהליו, יתרשלו או ישכחו לחזור ולהתפלל בזמנה שהוא צאת הכוכבים ותבטל קריאתם לגמרי. אבל במקום שאין שם חבר עיר, יחיד המתפלל טוב לו להתאחר ולקרא בזמנה שהוא צאת הכוכבים, ולא יקדים קודם לזה, עד כאן לשונו. וירא שמים יוצא ידי שניהם, יתפלל עם הצבור ויקרא קריאת שמע עם ברכותיה, ויתפלל ולא יפרוש מהם. ואח\"כ ביציאת הכוכבים, יקרא קריאת שמע מתחלתה ועד סופה בדקדוק ובלי ברכה. וזה הדרך הוא הדרך המובחר משלשה דרכים המוזכרים בדברי רבינו יונה בריש ברכות. ומאחר שכוונתו לשם שמים, יאמר בשניהם לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ע\"י ההיא טמיר ונעלם:",
+ "אל יקל בעיניך מה שקורא ק\"ש ומתפלל עם הצבור, כי יש סמך למנהגם שהתירו בשעת הדחק אף שמקדימין הרבה. ויש להביא ראיה מיעקב אבינו, ויפגע במקום (בראשית כח, יא), תיקן תפילת ערבית והתפלל והיה עוד היום גדול, כי בפתע פתאום בא השמש שקעה החמה, אמר הקב\"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה (סנהדרין צה, ב). ואין לומר שיעקב אבינו ע\"ה התפלל אבל לא קרא קריאת שמע עד הלילה, זה אינו, דכבר פסקו הפוסקים (עי' רמב\"ם הל' תפלה ז, יח. ושו\"ע או\"ח רלו, ב) כר' יוחנן לסמוך גאולה לתפילה אפי' של ערבית, ולא כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלה באמצע תקנום (ברכות ד, ב). וזה לשון התוספות בפרק תפלת השחר (ברכות כו, ב), יעקב תיקן תפילת ערבית, תימה, דאמר בפרק גיד הנשה (חולין צא, ב) וילך חרנה (בראשית כח, י), כי מטא לחרן בעי למיהדר, אמר, אפשר שעברתי במקום כו'. אלמא דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום, מאחר שהתפלל כבר והוה דעתיה למיהדר, וקשה למתניתין מפ\"ק דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים. ולפי מה שפירשנו דקיימא לן כר' יהודה דאמר עד פלג המנחה, ניחא, ויפה מנהג שלנו, דאדרבה טוב להתפלל מבעוד יום קצת, עכ\"ל:",
+ "ולפי הפוסקים דפסקינן כמתניתין בצאת הכוכבים דווקא, ומצדדין טעם למנהג מפני הדוחק כו', צריך לומר דיעקב עשה כן מפני הדוחק, דהיינו שהיה מצטער על שעבר על מקום אבותיו ולא התפלל, יהיב דעתיה למיהדר והלך בזריזות לחזור למקום אבותיו ולהתפלל, והקב\"ה הבוחן לבות עשה לו זה הנס של קפיצת הדרך, על כן הוצרך להתפלל מיד לקיים מצוה זו. הרי שיש סמך למנהג מפני הדוחק:",
+ "ואח\"כ בצאת הכוכבים יקרא קריאת שמע כולה שאז היא זמן דאורייתא, ואז שניהם כאחד טובים, וקורא אני עליהם (ישעיה מח, יג) יעמדו יחדיו:",
+ "בפרק קמא דברכות (ד, ב), תניא, חכמים עשו סיג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר, אלך לביתי, ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח\"כ אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה, נמצא ישן כל הלילה. אלא אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא ק\"ש ומתפלל, ואוכל פתו ומברך. וכתבו שם תוספת (ד\"ה וקורא ק\"ש) על זה, והובא ג\"כ בבית יוסף (או\"ח רלה) זה לשונם, מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה, שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק\"ש ויתפלל ערבית, עד כאן לשונם. משמע מהתוספת, דווקא משהגיע זמן ק\"ש של ערבית אין לו לאכול, אבל אם עדיין לא הגיע זמן ק\"ש, כגון שהיה שעה או חצי שעה קודם לילה ודאי, דהיינו צאת הכוכבים, יכול להתחיל לאכול:",
+ "וכך כתב הטור בסימן רל\"א על ההיא ברייתא שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימעא וכו', וזה לשונו, אלמא כשהגיע זמן קריאת שמע אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל, עד כאן. ומדכתב משהגיע זמן קריאת שמע, משמע אבל קודם זמן קריאת שמע, מותר להתחיל לאכול. וכן כתב רבינו עובדיה בפירוש המשנה, וזה לשונו במשנה קמייתא דמסכת ברכות, ומיהו לכתחילה משהגיע עונת קריאת שמע של ערבית דמתניתין, דהיינו מצאת הכוכבים, אסור לסעוד וכל שכן לישן, עד שיקרא ק\"ש ויתפלל וכו'. הרי לך בהדיא שכתב בפירושו דהיינו מצאת הכוכבים אסור לסעוד, משמע אבל קודם שהגיע זמן צאת הכוכבים, מותר לאכול:",
+ "ומיהו הר\"י כתב בריש משנה של ברכות נגד זה, זה לשונו שם, חכמים אומרים כו', עד תדע דהא אמרינן לקמן כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב כו', ורצו לומר שאפילו כשיבא מן השדה קודם, אין לו לומר כיון שלא הגיע עדיין עונת זמן קריאת שמע, אוכל ואשתה תחילה. אלא יש לו לקרות תחילה ולשנות עד יציאת הכוכבים, ויקרא קריאת שמע ויתפלל, ואח\"כ יאכל כו'. מכלל דבריו אתה למד, דקודם זמנה נמי אסור לאכול:",
+ "וכתב הבית יוסף על זה בסימן הנזכר, דהיינו דווקא כמו חצי שעה קודם כמו שאמרו בתפלת המנחה, עד כאן. וכך כתב השלחן ערוך (רלה, ב). ובדברי הרב רבינו יונה מוכח בהדיא בברייתא זו, שמיירי בבא מן השדה קודם שהגיע זמן קריאת שמע, דאם בהגיע זמן ק\"ש, איך אמר אם רגיל לקרות קורא, לשנות שונה, והדר קורא קריאת שמע, כי בודאי בהגיע זמן קריאת שמע בודאי צריך לקרות ק\"ש בתחילה, ואח\"כ יקרא וישנה. וזהו תשובה נצחת על הת��ספת והמרדכי והטור ור' עובדיה. אלא על כרחך מיירי בשלא הגיע עדיין זמנה. וכן משמע לישנא דבא מן השדה בערב, ולא אמר בלילה, אלא רצו לומר בשעת שקיעת החמה, ומאותו הטעם אסור להתחיל לאכול כו'. ובזו הברייתא לא יש מחלוקת, אף רבן גמליאל דמתניתין דסבירא ליה בסוף זמן עד עמוד השחר ולא שייך הרחקה, מכל מקום בזה הסייג בתחלת זמנה לא פליג. וכך כתב רבינו יונה ריש ברכות:",
+ "ולפי זה יש להקשות במשנה ראשונה דברכות, רבנן ורבן גמליאל במאי פליגי, מאחר דגם רבן גמליאל סבירא ליה דלכתחילה צריך לקרות קריאת שמע מיד כשהגיע זמן ק\"ש בצאת הכוכבים, ובדיעבד אם לא קרא בודאי יודו רבנן דאף לאחר חצות יקראו. שאם נאמר שלא יקרא כלל, קשה כיון דקריאת שמע דאורייתא, היאך יכולים חכמים לפטור הימנה:",
+ "והרב רבינו יונה בריש ברכות נתעורר על קושיא זו, ותירץ בה שינויי דחיקי. מתחלה תירץ, דרבנן סבירא להו דלאחר חצות קורא בלא ברכות, ופלפל על זה. ואח\"כ תירץ, דרבנן ס\"ל דלא יקרא כלל, ויש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה. וזה לשונו, ונראה למורי הרב נר\"י דסבירא להו לרבנן, שאפילו ק\"ש שהיא מן התורה כל הלילה, אינו קורא אותה אחר חצות, שיכולין חכמים לפטרו ממצות עשה כל זמן שעושין כן משום סייג, או משום קיום המצוה עצמה. דהא חזינן בלולב שמצותו מן התורה יום ראשון (ויקרא כג, מ), ואפילו הכי כשחל יום ראשון בשבת פטרו חכמים ליטלו משום גזירה דשמא יעבירנה ד' אמות ברשות הרבים (סוכה מג, א). וגבי סדין בציצית נמי אעפ\"י שהתורה חייבה אותו והתירה כלאים לענין הציצית, דכתיב (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז, וסמיך ליה (שם יב) גדילים תעשה לך, דאלמא משמע שהסדין שהיא של פשתן עם התכלת שהוא צבוע על הצמר מותר מן התורה, אפי' הכי היו פוטרין אותו ב\"ש גזירה משום כסות לילה. כלומר, שאעפ\"י שאם היה לובש אותו ביום מחויב להטיל בו ציצית מן התורה, אפילו הכי פטרו אותו שילבשנו בלא ציצית, כיון דלילה אינו זמן של ציצית, דמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום, דכתיב (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם, דמשמע כל זמן שיש בו ראייה יש בו זכירה, וכל זמן שאין בו ראייה אין בו זכירה, וגזרו יום אטו לילה. הרי שחייב מן התורה שלא ללבוש טלית של פשתן ביום בלא ציצית של תכלת, ואפי' הכי פטרו אותו ב\"ש ללובשו בלא תכלת משום גזירה דשמא ילבש אותו בלילה ויעבור משום לא תלבש שעטנז, ובהא הלכה כב\"ש. הכי נמי אעפ\"י שמצות קריאת שמע כל הלילה מן התורה, אפילו הכי פטרו אותו חכמים משום סייג כדכתיבנא, עד כאן לשונו:",
+ "ודבריו דחוקים בעיני, דודאי יש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה בשביל איזה חשש שיבא מצד אחר, כגון לולב בשבת, גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים שהיא איסור מצד אחר, ויהי' מצוה הנעשית בעבירה. וכן ציצית בסדין, גזרו משום שלא יהיה נעשית ע\"י זה עבירה מצד אחד. אבל לבטל מצות קריאת שמע אחר חצות בשביל שיהא זריז לקרות פעם אחרת קודם חצות, מאי אולמא הך מהך, ועתה מבטלו מק\"ש בודאי, ופעם אחר אם יבטל הוא ספק, זהו דוחק. ועוד קשה לכל פירושיו, מה השיב רבן גמליאל לבניו שהחכמים עשו משום הרחקה אבל בדין חייב, מכל מקום לפי פירוש הר\"י ז\"ל סבירא להו לרבנן דלא יקרא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, א\"כ איך חייב לבניו לקרות, מאחר שרבנן ס\"ל דלא יקרא, ורבן גמליאל הורה לבניו דהלכה כרבים כדאיתא בגמרא (ברכות ט, א) בפירוש המשנה זו, וזה�� תמיה גדולה על רבינו יונה:",
+ "ואין לי לתרץ דבריו אלא לומר, שלא היה גורס במשנה אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות, אלא היה גורס רשאין אתם לקרות, וגירסא זו יש באיזה נוסחאות. ורש\"י בגמרא (ט, א ד\"ה כוותי) כתב, לא גרסינן רשאין (לפנינו; מותרים) אלא חייבין, ואפילו גירסת רשאין לא אתי שפיר לפי שיטת רבינו יונה, דהדרא קשיא לדוכתא דאין כח ביד חכמים לעקור מצות קריאת שמע דאורייתא. מה תאמר, שעשו כן בשביל הרחקה, א\"כ איך נתנו הרשות ביד אדם, היה להם לגזור כמו כל הגזירות:",
+ "על כן אין נראה בעיני כל הדברים, ואעפ\"י שאין אני כדאי לחלוק אפי' אתלמיד דתלמידיו עד י' דורות, מכל מקום מלאני לבי לעיין במשנה הזו שהיא משנה ראשונה דשתא סדרא משנה, ואומר שהניח לי הרב מקום להתגדר, וקבל האמת ממי שאמרו:",
+ "והנני אפרש המשנה כפי אשר פירשוה בגמרא שיש ג' מחלוקות בדבר. ר' אליעזר סבירא ליה, עד סוף האשמורה הראשונה. וחכמים אומרים, עד חצות. ורבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר, ופליגי בקרא דובשכבך (דברים ו, ז). ר' אליעזר ס\"ל ובשכבך פירוש זמן שהולכים לשכוב, והוא עד שליש הלילה, שהוא סוף האשמורה הראשונה, ואח\"כ כלה זמן קריאת שמע דלילה. וחכמים ורבן גמליאל סבירא להו ובשכבך פירושו כל זמן ששוכבין על המטה, וזהו כל הלילה. רק חכמים החמירו משום הרחקה, עד חצות. ובניו של רבן גמליאל שבאו מבית המשתה ואמרו לו לא קרינו את שמע, היו מסופקים בדעת החכמים אם הם מפרשים ובשכבך כמו ר' אליעזר, רק שרבנן סבירא להו שדרך בני אדם לילך ולשכוב הוא עד חצות הלילה, ומכאן ואילך כלה זמן קריאת שמע, נמצא שהן פטורין מקריאת שמע, כי אף שרבן גמליאל סבירא ליה כל הלילה, יחיד ורבים הלכה כרבים כדאיתא בגמרא. או רבנן ס\"ל כרבן גמליאל בפירוש ובשכבך, שפירושו כל זמן ששוכבין דהיינו כל הלילה זמן ק\"ש, ממילא מה שאמרו חכמים עד חצות הוא דווקא לכתחילה משום הרחקה, אבל בדיעבד מחויב לקרות עד שיעלה עמוד השחר. והשיב להם רבן גמליאל, חייבים אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר, כי דברי חכמים אינם אלא לכתחילה ומשום הרחקה:",
+ "ולענין הקושיא במאי פליגי רבן גמליאל וחכמים, מאחר ששניהם סבירא להו דלכתחילה יקרא בצאת הכוכבים, ובדיעבד סבירא להו דיקרא עד שיעלה עמוד השחר. נראה בעיני דפלוגתייהו היא בלכתחילה, אם אינו רוצה לאכול ולישן בלילה ההוא סבירא להו לרבנן דאפי' הכי אסור להתמהמה לכתחילה יותר מהחצות משום הרחקה. ורבן גמליאל לא חייש, כמו בתפילה שרשאי לאדם להמתין מלהתפלל בכל זמן שהוא זמן תפלה. ומה שכתבנו למעלה דרבן גמליאל מודה להאי ברייתא דלמעלה, היינו כדתניא שלא יאמר אוכל קימעא ואישן קימעא וחוטפתו שינה, אבל אם לא ירצה לאכול ולא לשתות ולא לישן ס\"ל לרבן גמליאל דלכתחילה זמנה כל הלילה, ורבנן סבירא להו עד חצות ולא יותר, גזירה משום שמא ישן, מאחר שהלילה עלולה לזה:",
+ "גם יש לומר דפליגי בהתחיל בהיתר, בעוד היום גדול התחיל בסעודה גדולה עד תוך הלילה, דסבירא להו לרבנן דמחויב להפסיק בהגיע חצות לילה משום הרחקה. ורבן גמליאל סבירא להו דאין צריך להפסיק, ואז יבא הכל על נכון. ויהיה איך שיהיה, ההלכה כרבנן (רמב\"ם הל' תפלה א, ט. שו\"ע או\"ח רלה, ג), וצריך אדם להרחיק מן העבירה ולחשוש כל החששות:",
+ "ענין קריאת שמע דלילה וסודה, יתבאר לקמן אי\"ה בבית התפלה"
+ ],
+ [
+ "סדר הלילה מעמק הברכה של אבא מורי זלה\"ה, עם הגה\"ה שלי. טוב ללמוד כל הלילה סמוך לשכיבה, ואפילו בלילות היותר קצרים שבקיץ אפי' דבר מועט, כדי שישכוב מתוך דברי תורה. אמרו ז\"ל בפרק קמא דעבודה זרה (ג, ב), ובחגיגה פרק אין דורשין (יב, ב), כל העוסק בתורה בלילה, הקב\"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה יי חסדו כו'. ועוד כדי שתתקיים (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. ואם מצער הוא, וכמ\"ש לעיל בשם בעל ברכת אברהם שהעיד אביו בשם מהר\"י קולין רבו ז\"ל, שכשהיו לו עסקים הרבה מהקהילות ולא היה ספק בידו ללמוד, היה פותח ספר אחד ביום וקורא שורה או שתי שורות ולא יותר, וכן בלילה, כדי לקיים והגית בו יומם ולילה, דאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים (ברכות ה, ב) בשעת הדחק. על כן כתב הטור בסימן רל\"ח, ובענין לימוד הלילה יותר ויותר מבשל יום:",
+ "ויותר בני הזהר במה שאמרו חז\"ל (ויק\"ר יט, א), אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה. גרסינן בעירובין בפרק הדר (עירובין סה, א), אמר ריש לקיש, לא איברי לילה אלא לגירסא. וגרסינן בפרק עושין פסין (שם יח, ב), אמר רב יודא אמר רב ירמי', כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה, אינו חרב. הילכך כיון ששעות הלילה נוחין ורצוין ללמוד, המבטלן עונשו מרובה. כל שכן שאם יארע לאדם מקרה שלא השלים חוקו בלימוד היום, שישלימנו מיד בו בלילה ולא ידחנה כלל, כדאיתא בפרק הדר (שם סה, א) רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בלילה. פירוש, היה לו חק קבוע ללמוד כך וכך ליום, ופעמים שהיה טרוד ביום ולא היה יכול להשלימו, והיה משלימו מיד בלילה, עכ\"ל אורח חיים במקום הנזכר:",
+ "וכתב עוד הטור יורה דעה בהלכות תלמוד תורה זה לשונו, אעפ\"י שאדם חייב ללמוד ביום ובלילה, רוב חכמה מתקיימת בלילה. לפיכך מי שירצה לזכות בכתרה של תורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחד מהן בשינה באכילה בשתייה בשיחה וכיוצא בהם, אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה. וכך כתב המיימוני בספר המדע בהלכות תלמוד תורה פרק ג' זה לשונו שם, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה כו'. וכבר כתבתי בזה במקצת בחיבורי הקטן אשר קראתיו ברי\"ת אברהם על מאמר רז\"ל שאמרו, תכלית הימים הלילות, יעיין שם. ויזהר כל אדם שיקשור הכנסת הלילה עם שקיעת החמה בלימוד התורה, וכך כתב הזוהר בענין אשמורת הבוקר, שיקשר לילה היוצא וגם יום הנכנס בתורה, וטעם אחד לשניהם בשוה, כי ראוי ונכון לקשר ולייחד מדת יום במדת לילה, ומדת לילה ביום, וזהו סוד (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד והבן, ע\"ל סימן י\"א:",
+ "ותורה היא שמירה גדולה שלא יטמא האדם בקרי בלילה, ושכבר ידעת שעון גדול הוצאות שכבת זרע לבטלה כדאיתא בפרק כל היד (נדה יג), ונזכר בכל הפוסקים, ובפרט באורח חיים סימן ר\"מ. בעל ראשית חכמה האריך בחומר עבירה זו בשער הקדושה מאוד, עד שהעלה בשם הזוהר שכל העבירות שבעולם יש להם תשובה, חוץ מזו. והקשה על זה ראשית החכמה, והלא אין דבר שאין לו תשובה, שהרי אפי' מנשה קבלו הקב\"ה וכו', והאריך בזה. וכלל העולה ממה שאמרו שאין לו תשובה, פירוש שתשובתו קשה עד מאוד ואין מספיקין בידו לעשות תשובה, מפני שצריך סיגופים הרבה וילאה בעל תשובה ולא יעשה מה שראוי לעשות, זהו שאין לו ��שובה כו', עד אמרו והנה איך שיהיה שמעינן מזה שהוצאת שכבת זרע לבטלה היא עבירה חמורה שסגרו דלתי התשובה בפניו, וצריך להעתיר ולהרבות הפצרות גדולות ולעשות עינויים קשים בגופו עד יפתח הפתח, כי הדלת הננעלת לא במהרה יפתח. ואם ילמוד אדם תורה קודם שכיבה, התורה משמרתו שלא יבא לידי כך כמו שאמרו רז\"ל בפרק היה קורא (ברכות יד, א), א\"ר חייא בר אבא אמר רבי יהושע בן לוי, כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן, אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, עד כאן לשונו:",
+ "כבר נודע כי רע יקרא המוציא זרע לבטלה, בענין שדרשו ז\"ל סוף סוטה בפסוק (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר ביום כו', והיינו שלא יבא לידי תקלת קרי בלילה כשהיה שבע מדברי תורה, כי דברי תורה מרפא לחולי זה. ולכן ראוי לכל בעל תורה שלא ישכב עד שיקרא בתורה הרבה באופן שיהיה שבע. שכמו שהאדם שובע עצמו מאכילה עד אשר ילאה שלא יוכל לאכול יותר, כן ישבע עצמו מן התורה. ומי שלא עשה כן והולך לישן שלא מתוך דברי תורה, וראה קרי בלילה אפילו לאנסו, הרי זה מתחייב בנפשו המטומאה, כי שגגת תלמוד עולה זדון (אבות ד, יג), ובפרט מי שאינו נשוי שלא לשכב לעולם לישן עד שיקרא בתורה הרבה. ומכל מקום אם עסק בתורה ביום והוא שבע ממנה, אין החיוב לו להאריך בתחלת הלילה בעסק התורה באופן שלא יוכל לקום באשמורת. והחכם עיניו בראשו, ויכלכל דבריו במשפט שיעסוק בתורה ביום עד שישבע, ובתחלת הלילה יעסוק בתורה ג\"כ כדי שיקשור לילה ביום ע\"י עסק התורה כי רב הוא כמו שידוע ליודעי חן. וכבר האריך בזה בעל ראשית חכמה בשער הנזכר, ולא נעתיק לשונו כדי שלא להאריך:",
+ "ואחר שלמד הרבה לשובע, קודם שישכוב יבדוק במעשיו, וזה לשון בעל ראשית חכמה בשער היראה, וסדר הלילה כך הוא, קודם שישכב יבדוק במעשיו במה שעשה ביום ההוא, ולכתוב מעשיו ברמז לבל ישכחם לקיים (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, כך כתוב בספר החסידים. ובזוהר (ח\"ג קעח, א), דבכל לילה ולילה עד לא ישכב ועד לא נאים, בעי בר נש למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההיא יומא מינייהו, ויבעא עלייהו רחמים. מאי טעמא בהאי שעתא, בגין דההוא שעתא אילנא דמותא שארי בעלמא, וכל בני עלמא טעמין טעם דמותא. ובעי בהאי שעתא למיעבד חושבנא מעובדוי, ויודי עלייהו, בגין דאיהי שעתא דמותא, ואלין איקרין מארי דחושבנא, עד כאן לשונו. וסימן לדבר, (אבות ב, י) שוב יום אחד לפני מיתתך, כי השינה טעם דמותא. וכן אמרו רז\"ל (ברכות נז, ב), השינה אחד מס' במיתה. ובענין הוידוי, כתב בעל ראשית חכמה בשער הקדושה עוד בשם הזוהר, שטוב מאוד שיבכה בהתודתו על עונותיו, שכאשר תעלה נשמתו ע\"י דמעה בודאי שיעלה למעלה בקדושה, שכל השערים ננעלים חוץ משערי דמעות (ברכות לב, ב):",
+ "ויקרא קריאת שמע, וצריך לדקדק בקריאת שמע שעל מטתו כמו בק\"ש בבית הכנסת. ויקראנה באימה וביראה ובכוונה עצומה, כי רבים אומרים שעיקר קריאת שמע שאדם יוצא בה הוא במה שקורא לפני מטתו. ומה שאנו קורין בבית הכנסת, אינו אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, כמו שהביא הטור דיעות בזה בסימן רל\"ה, על כן יכוין בשניהם לעשות כרצון איש ואיש. ומיד אחר הקריאה ילך לישן, כמו שאמר רבי יהושע בן לוי (ברכות ד, ב), אע\"פ שקרא ק\"ש בבית הכנסת, מצותה לקרותה על מטתו, ופירשו המפרשים, על מטתו היינו סמ��ך למטתו, כלומר בשעה שרוצה לילך לישן:",
+ "וכתב הכלבו בסימן כ\"ט והביא בית יוסף בסימן רל\"ט, ונהגו כל ישראל שאין אוכלים ושותים ואין מדברים אחר קריאת שמע שאומרים על מטתו, וסמכו אהאי קרא (תהלים ד, ה) אמרו בלבבכם על משכבכם כו', זו קריאת שמע (עי' ברכות ה, א), ודומו סלה, עד כאן לשונו. וכיוצא בזה כתב רבינו ירוחם בנ\"ג ח\"ב. וזה לשון מורי בשלחן ערוך שלו בסימן רל\"ט (בהג\"ה סעיף א), ויקרא קריאת שמע סמוך למטתו, ואין אוכלים ושותים ולא מדברים אחר קריאת שמע שעל מטתו, אלא ישן מיד, שנאמר אמרו בלבבכם וגו'. ואם קורא קריאת שמע ולא יוכל לישן מיד, אז חוזר וקורא כמה פעמים זה אחר זה, עד שישתקע בשינה ושיהא קריאתו סמוך לשינתו, עד כאן לשונו. וכתב בהגהות מיימוני, והביאו הבית יוסף בסימן רל\"ט, בפ\"ז מהלכות תפילה, זה לשון ירושלמי, רבי זעירא היה קורא את שמע וחוזר וקורא כמה פעמים עד שהיה משתקע בשינה, ומכאן משמע שהקריאה קריאת שמע יהיה אחרון לקריאה סמוך לשינה, כך הוכיח רבינו ניסים גאון, עד כאן:",
+ "כתב התשב\"ץ בסימן ר\"ס זה לשונו, ואומר לישועתך בקריאת שמע בכל ששה פנים, לישועתך קויתי ה', לישועתך ה' קויתי, קויתי לישועתך ה', קויתי ה' לישועתך, ה' לישועתך קויתי, ה' קויתי לישועתך וכו', עד ואומר מזמור (תהלים קכב, א) שמחתי באומרים לי כו', כדי להזכיר ירושלים, ומתודה בכל לילה קודם שינה, וקורא עשרת הדברות בפרשת ואתחנן. וכך כתב רש\"ל בתשובותיו עיין שם. מי שמטיל מים בלילה צריך להרחיק ד' אמות משם, וליטול ידיו ולחגור עצמו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה לברכת אשר יצר וכו'. ולא ישכב כשהוא שבע ביותר, עד שיתעכל המזון שבמעיו:",
+ "כתב הרמב\"ם בספר המדע בהלכות דעות פרק ד' (ה) וזה לשונו, לא ישן אדם על פניו, ולא על ערפו, אלא על צדו. בתחלת הלילה, על צד שמאל. ובסוף הלילה, על צד ימין. ולא ישן סמוך לאכילה, אלא ימתין אחריו כמו שלש או ד' שעות, ולא ישן ביום, עד כאן לשונו. וכן הוא במנורת המאור בנר ו', והביאו בשבילי אמונה בנתיב ז', וסיים בה וזה לשונו, וטעם זה הוא, לפי שהכבד מונח לצד ימין, וכאשר יטה על צד שמאל אזי יהא הכבד על האצטומכא ויחממה בחומו, ובזה יתעכל המזון מהרה. ואחרי שנתעכל המזון, ראוי לו שיטה על צד ימין, כדי שתניח האצטומכא וירד פסולת המאכל, עד כאן לשונו. ויהרהר בתורה ובמצות עד שישן. ואל ירבה אדם באכילה גסה בלילה, שהוא מרבה שינה. וכן יזהר מלהשתכר ביין, כי היין מרבה שינה לפי הטבע:",
+ "וצריך האדם לעמוד בחצות לילה, כדאמרינן בפרק קמא דברכות (ג, ב), אמר רב אחא הכי אמר דוד, מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה וכו'. ואחר שיקיץ משנתו, ישבח ויודה להקב\"ה שהקיץ משנתו לחיים. ובעל ראשית חכמה בשער הקדושה האריך בחיוב המוטל עלינו לקום בחצות הלילה על פי הזוהר, וכתב שם, שלא יאכל בלילה אלא ממיני מרקחת המושכת את הלב, ובזה יוכל לעמוד ברוב הלילה בעסק התורה בלי שינה וכו'. (כי אם הרבה יאכל, מרבים הקיטורים לעלות למוח, ולפי רוב הקיטורים והמעשנים ירבה השינה באדם). עד ובזוהר הקב\"ה מחזיר הנשמות לישראל בחצות הלילה כדי שיתעסקו בתורה וכו', עד הרי היות חזרת הנשמות בחצות כדי שיתן האדם אל לבו ויאמר לא לחנם החזיר לי הקב\"ה נשמתי בשעה זו אלא כדי שאעסוק בתורה וכו', עד ואחר שביארנו החיוב המוטל עלינו לקום, והשכר כמה הוא, רצונינו לבאר עוד הערות על פי השכל כדי לזרז את האדם:",
+ "רבינו יונה כתב בריש ספר היראה, שבבוקר כאשר יתעורר האדם משנתו, ראוי שיתן אהבת הבורא בלבו שהטיב עמו שהחזיר נשמתו אליו, שכמה שכבו על מטתן ולא קמו. ועל זה אנו אומרים, המחזיר נשמות לפגרים מתים, ואז לא ישב על מטתו דרך עצלות, ויחשוב אלו היו קוראים אותו לעבודת המלך כמה היה זריז לקום, או אלו נפלה דליקה בחצר:",
+ "ואם היות דבריו אלו לענין התפלה, ראוי שנלמד מהם לענין השכמות חצות, שכבר אמרנו שבחצות הלילה הקב\"ה מחזיר הנשמות אל הגופות כדי שיתעסקו בתורה כו', עד שכתב פרק קמא דברכות (ג, ב), כינור הוה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה כו' מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שיעלה עמוד השחר וכו'. גם ראוי להכין תרנגול שיעירהו בחצות לילה, שהרי מצינו ברבי עקיבא שהיה הולך בדרך והיה מולך עמו תרנגול בפרק הרואה (ברכות ס, ב), הרי שהחכמים הראשונים לא היו סומכים על חכמתם וחסידותם שיקיצו בחצות והיו צריכין סיוע, כל שכן אנחנו. לכן אני אומר, שמי שאין לו תרנגול, יבקש לו חבר שלא ישן עד חצות, כדי שיקיצו בחצות הלילה ממש, וחבירו יש לו שכר וכו'. ואם הוא במקום שלא יש אחר וכו', ראוי שלא לשכב במטה מוצעת, ולא ליפשט כל גופו. ושמעתי שהחכם כהרר\"י מ' שנה לא ישן במטה מוצעת אלא משבת לשבת, ואמר שהיה דרכו לישן על גבי תיבה אחת ורגליו תלויות, והיה קם בחצות ממש, ולא ידע אדם מזה עד אחר מיתתו שסיפרה אשתו וכו', והאריך שם בדברים כאלה הרבה מאד כהנה וכהנה יאריך הספור מאוד, וירא שמים יקרא משם ואז יעבוד הש\"י בכל לבו ובכל נפשו מאוד. (וכבר האריכו בשבח עמידת חצות לילה בזוהר פרשת נח ובפרשת לך לך ופרשת תולדות ופרשת ויחי ופרשת בשלח ופרשת תרומה ופרשת פקודי ופרשת תזריע ופרשת אחרי מות ופרשת קדושים, ועוד בשאר מקומות הוזכר זה, ובתיקונים כמה פעמים עד אין מספר, ראה כמה גדולה מצוה זו, אשרי מי שמקיימה). ואצ\"ל לברך אשר יצר וכו':",
+ "וזה לשון תולעת יעקב, גרסינן בחגיגה פרק אין דורשין (יב, ב), אמר ריש לקיש, כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, מה טעם יומם יצוה ה' חסדו, משום דבלילה שירה עמי:",
+ "הלילה נחלקת לג' חלקים, והם השלש משמורת שנודע עניינם במסכת ברכות פרק קמא (ג, א), והם כנגד שלשה רגלי הכסא, ואין אנו עכשיו בביאורם, ושלש כיתות של מלאכי השרת ממונים בהם. כת ראשונה, ממונה בד' שעות שהוא השליש הראשון של לילה לשורר לפני הקדוש ברוך הוא, והשיר שאומרים (תהילים כ״ד:א׳) ליי הארץ ומלואה תבל ויושבי בה וכו', מי יעלה וכו'. והטעם, לפי שבלילה כל העולם טועמין טעם מיתה ונפשותיהם עולות למעלה, אם אינם ראוין דוחין אותם והולכין ושטים בעולם. ונפשותיהם של צדיקים הראויים, עולות למעלה ופותחים להם כמה פתחים ומעלין אותם אל המקום הנקרא מקום קדשו ששם נראים כל הנשמות לפני הקב\"ה, דוגמת המקום שנראים ישראל לפני הקב\"ה הנקרא עזרת ישראל. הכת שנייה, ממונה בד' שעות אמצעיות, ואין אומרים שירה כי אם שתי שעות עד חצות הלילה, ואלה הנקראים אבילי ציון, והם שבכו על חרבן בית המקדש. ובתחילת ד' שעות אמצעיות אומרים (שם קלז) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, והם שבכו על נהרות בבל עם ישראל. ומנין שבכו שם, שנאמר (ישעיה לג, ז) הן אראלים צעקו חוצה, וזו היא בבל. ומסיימים (תהלים קלז, ז), זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים. באותה שעה מתעורר הקב\"ה ובועט בכמה רקיעים ומזדעזעים י\"ב אלף עולמות וגועה ובוכה, דכתיב (ירמיה כה, ל) ה' ממרום ישאג ממעון קדשו יתן קולו וגו', ונזכר להם לישראל ולחרבן בית המקדש ואומר, אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם ומוריד ב' דמעות לים הגדול, השער הזה יהיה סגור. באותה שעה מתעוררות שלהובית אחד מצד צפון, ודופקת רוח אחת מצד צפון באותה שלהובית והולכת ודופקת בכנפי התרנגול וקורא, ואז הוא חצי לילה. ואין להקב\"ה מנוחה עד שנכנס לגן עדן להשתעשע בנפשותיהם של צדיקים, וסימנך (אסתר ז, ד-ז) כי נמכרנו אני ועמי וגו'. ויאמר מי הוא זה וגומר. והמלך קם בחמתו כו' אל גינת הביתן. בשעה שהקב\"ה נכנס לגן עדן, כל אילני הגן וכל נפשותיהם של צדיקים אומרים (תהלים כד, ז-ט) שאו שערים ראשיכם וגו'. מי זה וגו'. שאו שערים וגומר:",
+ "ואשרי המתחבר עמהם וקם לעסוק בתורה להשתתף עם המשוררים ההם, והם אומרים (תהלים קלד, א) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה', המשתתפים בכנסת ישראל הנקראת בית ה', כי כשרוח צפון מתעורר בחצות הלילה מנשב בכינור דוד (עי' ברכות ג, ב), לפי שהתעוררות השמחה בא אליו מצד צפון, ואז מזמר לפני הקב\"ה כענין שכתוב (תהלים פג, ב) אלהים אל דמי לך וגומר, וכתיב (שם ל, יג) למען יזמרך כבוד ולא ידום. וכשקול רנה של תורה עולה מלמטה, מחריש הקב\"ה כל צבא מעלה ומקשיב הקול ההוא, וכנסת ישראל וכל צבא המלאכים מקשיבים הקול ההוא, כענין שכתוב (שה\"ש ח, יג) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. וכשהקב\"ה מושך חוט של חסד על כנסת ישראל, נוטלים חלקם כל המתחברים עמה בלילה. ולפי שהיה דוד יודע דבר זה, אמר (תהלים קיט, סב) חצות לילה אקום להודות לך וגומר, וכתיב (שם נז, ט) עורה כבודי וגומר, ודברי רז\"ל (עי' מדרש תהלים נז, ד) אני מעיר את השחר ואין השחר מעיר אותו, לפי שלא ה��ה ישן אלא כשינת הסוס (סוכה כו, ב), והוא סוד נעלם. וכשעלה עמוד השחר, באה הכלה מעוטרת מכמה שירות ותשבחות וכמה מיני תודה, כלולה ממעלה וממטה ויושבת בחיק דודה. וכשרואה אותה באותה התיקון הטוב, מצוה לכתוב בספר כל בני ביתו העומדים בבית ה' בלילות ומושך עליהם חוט של חסד. ומאותו החוט נכתר אותו צדיק בכתר המלך, ויראים ממנו עליונים ותחתונים, ואין בעלי הדין שולטים עליו, לפי שהוא רשום בסימן המלך וניכר שהוא מבני ביתו, ולפיכך אין דנין אותו. והנזהר בזה, מעיד על עצמו שהנשמה הקדושה מאירה בו, ומאהבתו ביוצרו מתעורר לעבודתו. ובשביל שהיא שעה רצויה, היה מזהיר הנביא ואומר (איכה ב, יט), קומי רוני בלילה לראש אשמורות, וכתיב (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה. וצריך ליזהר שלא יפסיק משיתחיל, עד שיתפלל עם הנץ החמה, עד כאן לשונו:",
+ "ענין קדושת הזיווג נתבאר לעיל בארוכה באות ק' קדושה יעויין שם"
+ ],
+ [
+ "כתב בזוהר פרשת וישב (ח\"א קפד, ב), רבי שמעון פתח, (תהלים כו, ו) ארחץ בנקיון כפי כו', תא חזי רזא דמלתא הכא, דלית בר נש בעלמא דלא טעים טעם דמותא בליליא, ורוח מסאבא על ההוא גופא, וכד אהדרת נשמתא לגופא אתעברת ההוא זוהמא, והא אתמר דידוי דבר נש זוהמא דמסאבא אשתאר בהו. ועל דא לא יעבר בר נש ידוי על עינוי, בגין ההוא רוחא מסאבא, עד דנטיל להון. וכד נטיל להון כדין, הא אתקדש ואקרי קדוש. והיך בעי לאתקדשא, בעי חד כלי לתתא וחד כלי לעילא, דיתקדש מההיא דלעילא, וההוא דלתתא דיתיב בזוהמא דמסאבו ביה, דא כלי לקבלא מסאבו ודא לאתקדשא מיניה, דא ברוך ודא ארור, עד כאן:",
+ "והענין כתבו המקובלים, כשאדם ישן בלילה הנשמה יוצאה מגופו ומיד שורה רוח הטומאה על ידיו, ומאי טעמא על ידיו, לפי שהם כנגד זרועות עולם אשר משם נאחזים כוחות הטומאה, ולפיכך שורה על הידים. וההולך ד' אמות בידים טמאות, חייב מיתה לשמים, לפי שמביא עצבים בידיו, ועליו הכתוב אומר (איוב יב, ו) ישליו אוהלים לשודדים ובטיחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו. מי הם מרגיזי אל, אותם המביאים עצבים בידיהם. ולפיכך יתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ויתרחק מצד הטומאה כדי שישרה עליו צד הקדושה והטהרה. ומים הללו צריכים ב' כלים (או\"ח ד, ח), כלי עליון להתקדש ממנו, ירמוז לעולם הקדושה. וכלי התחתון לקבל המים הטמאים ההם, והוא רמז לקליפה לעולם הקליפה שהוא צד הטומאה. ולפי שהאדם עד שלא נטל ידיו הוא טמא, לפיכך צריך שלא יטול ידיו אלא ממי שנטל, שנאמר (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא וגומר. ואסור להעביר ידיו על עיניו (או\"ח ד, ד), לפי ששורה עליהם רוח הטומאה והם ג' רוחות, ולפיכך צריך לערות עליהם ג' פעמים להעבירם (שם סעיף ג). ואסור לעשות שום דבר במים ההם (שם סעיף ט), ואסור לשפכם אלא במקום מדרון, כדי שלא ידרכו בני אדם עליהם שלא יריעו לעולם (שם):",
+ "וזה לשון סדר היום, ואם נוטל ידיו מאיש אחר בין קטן ובין גדול, יטול המטיל תחילה, ואח\"כ יטול ממנו, רמז לזה (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא. כי כיצד יעביר מעל חבירו רוח הטומאה, והוא נדבק בו עדיין. אלא יטהר עצמו, ואח\"כ יטהר אחרים, כענין התקוששו וקושו (ב\"מ ס, ב). ואין קפידא בזה כי אם דוקא בנטילת ידים שחרית מן הטעם שזכרנו, אבל בשאר היום בנטילות אחרות אין להקפ��ד, וכל המקפיד אינו אלא מן המתמיהין. ואם תאמר איך הימין מקבל מים מן השמאל, והרי הוא טמא. יש לומר דלא דמי, דהכא הוא חפץ ומבקש להעביר הטומאה ממנו כיצד יעשה, אלא שמפני מעלת הימין שלא ישמש לשמאל, התחיל בו תחילה. אבל הרי הוא חוזר עליו להעבירו, ולא אפשר בלא\"ה, ואדרבא מכחו ומצדו בא עליו להעבירו. אבל אדם שלא נטהר עדיין והרי הוא חפץ בטומאתו, אין כח בידיו להעביר טומאה אחרת עד שיטהר:",
+ "ובעל נפש צריך ליזהר הרבה מאוד שלא ילך ד' אמות בידים מזוהמות מזוהמת נחש אשר שרה עליהם בלילה הנותן כח לטומאה לשלוט עליו, ועל זה נאמר (תהלים פא, י), לא יהיה בך אל זר. והענין הוא כאשר כתבנו, כי אין ראוי ליתן לו כח ושולטנות אפילו רגע אחד, משום (דברים יג, יח) ולא ידבק וגומר. וכן הענין בכל דבר שצריך נטילת ידים כשיוצא מבית הכסא, שירחץ ידיו תכף ומיד. ואע\"פ שאין צריך בזה לערות ג' פעמים, אפילו הכי משום רוח טומאה נגעו בה. ואיתא בזוהר, שיזהר האדם כשיוצא מבית הכסא שלא ישמש מטתו כל אותה שעה, משום דמדבק בו שד דבית הכסא, ופוגם אותו זיוג. נראה שהטעם משום רוח הטומאה, עד כאן לשונו:",
+ "ונראה בעיני מיד כשנעור ואינו רוצה לישן, אף שעדיין אינו עומד ממטתו רק נשאר מושכב, יטול ידיו כדי שילך ממנו רוח הטומאה, מאחר שהוחזרה הנשמה הקדושה אליו לא יתן מקום לטומאה. וכן מצאתי שמשמע קצת כן בזוהר בראשית, שצריך ליטול מיד כשניער, אע\"פ שאין רצונו לקום עדיין. (אבל אסור להיות ער על מטתו ושוכב, אלא אם כן יהרהר בדברי תורה. וכבר כתבתי שמהרהר בד\"ת אין צריך לברך) :",
+ "ואל יעמוד ממטתו ערום, ולא ילבש חלוקו מיושב. אך יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודו שוכב, ואז בקומו יהיה מכוסה (או\"ח ב, א), כמו שהיה מתפאר ר' יוסי (שבת קיח, ב) מעולם לא ראו קורות ביתי שפת חלוקי. ואל יאמר הנני בחדרי חדרים בבית אופל, מי רואני ומי יעידני, כי מלא כל הארץ כבודו (או\"ח ב, ב), אשר לפניו חשיכה כאורה אמן. הטעם לזה, כי אברי האדם רומזים לדברים עליונים כמו שאמר איוב (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלוה, אף כי הברית הקדוש, ולכן אין ראוי לגלותם כי כבוד אלהים הסתר אבריו, עד כאן:",
+ "וידקדק בחלוקו ללובשו כדרכו שלא יהפוך הפנימי לחוץ (או\"ח ב, ג), כדאמר רבי יוחנן (שבת קיד, א), איזה תלמיד חכם, המדקדק בחלוקו. גם הטעם בזה הוא, כי היא כיסוי הגוף הקדוש כמו שכתבתי, והפנימי הוא טהור ונקי, אך הצד החיצון מקבל טומאה, ולכן אין ראוי שיעשה הפנימי חיצון והחיצון פנימי, עד כאן:",
+ "וכשינעול מנעליו ינעול של ימין תחילה ולא יקשרנו, וינעול של שמאל ויקשרנו, ואחר כך יקשור של ימין (או\"ח ב, ד), דגרסינן בפרק במה אשה (שבת סא, א), אמר ר' יוחנן כתפילין כך מנעלין כו'. מיתיבי נועל של ימין תחלה כו'. אמר רב נחמן בר יצחק, ירא שמים יוצא ידי שניהם, ומנו מר בריה דרבינא. היכי עביד, סיים דימיניה ולא קטיר, וסיים דשמאליה וקטיר, והדר קטיר דימינא. ופירש בספר קנה, וטעם ר' יוחנן, לפי שכשם שהתפילין מניח של שמאל תחילה כדי שלא ימצאו תפילין של ראש בראש, והיא רצה לומר כנסת ישראל אינו לשם. על כן צריך להניח של יד שהיא כנגד מלכות, וכי בא להניח של ראש אז האשה בביתה ומברכה ואומר (רות ג, י) ברוכה את לה' בתי. וכן המנעל, נועל של שמאל תחלה כתפילין, פן ינעול של ימין ולא ימצא של שמאל ברגלו. וטעם הברייתא שאמרה של ימין תחלה, לפי שהתפילין של יד יש להם יו\"ד שמורה רחמים, ובעבור שרוצה לעלות אל המלך נוטל רשות מהשוער, ולכן מניח של יד תחלה, מכל מקום איני צריך הכנה, כי היו\"ד עמו. אך המנעל אשר הוא רגל שמאל ומנעל שמאל, תכין לך הדרך ותנעול של ימין תחלה ואחר כך של שמאל. וכדי לצאת ידי שניהם, נועל של ימין תחלה ואינו קושרו והכין מקצת, ואחר כך נועל של שמאל וקושר, והנה הוא רוצה לעלות ולעשות קשר וחיבור בימין והכל אחד:",
+ "והיודע סוד מנעל (שיר השירים ז, ב) מה יפו פעמיך בנעלים, יתברר לו הענין ביותר, ויתבאר אם ירצה השם בסוד איסור נעילת סנדל דיום כפורים (מסכת יומא פרק תורה אור), ושם יתבאר גם כן שייכת ברכת שעשה לי כל צרכי לכשנועל מנעליו:",
+ "ויבדוק עצמו, משום שנאמר (עמוס ד, יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, לפי שאין כבודו של מלך לבא לפניו בכרס מלא טינוף. ועל דרך האמת, הפסולת הזה באדם הוא דוגמת הפסולת הידוע, והוא כסיג היוצא מן הכסף, וצריך לפנות עצמו ממנו שלא לעורר דוגמתו לתת חלק לו בתפילה, כי חלקו בה דבר ידוע, ועוד יתבאר. וזהו הכון לקראת אלהיך, ולא לקראת דבר אחר. ואמרו רז\"ל (מכות טז, ב), המשהה נקביו עובר בלאו, שנאמר (ויקרא יא, מג) אל תקצו את נפשותיכם, כי עליו נאמר (דברים ז, כו) שקץ תשקצנו וגו', נפשותיכם דייקא:",
+ "ובמסכת ברכות (ח, א), על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא (תהלים לב, ו), זו בית הכסא. רצו לומר, כשיתפלל האדם יפנה. ודוד המלך ע\"ה אמר (תהלים קג, א), ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, אפילו קרביים של בני אדם ובני מעיים צריכין לברך את ה'. לפיכך צריך לבדוק עצמו יפה כשבא להתפלל, ואין להביא בטן מלא צואה לפני הקב\"ה לברכו. (נראה דעל זה אמר ר\"י (ברכות יד, ב), הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה כו'. רצה לומר, שבכל גופו תמים יקבל עול מלכות שמים, מה שאין כן כשבטנו מליאה צואה, שאז אינו מקבל עליו בבטנו, ונמצא שלא קיבל העול עליו בשלימות אלא בחסרון, וק\"ל). ויהי' צנוע בבית הכסא, ונתבאר לעיל בארוכה באות צ' צנוע:",
+ "וכשיקנח עצמו, אמרו בברכות פרק הרואה (סב, א) שיקנח בשמאל ולא בימין, לפי שבא מראה טעמי תורה ואוכל בה. ונלע\"ד שאף בשמאל לא יקנח בכל האצבעות, דהיינו לא יקנח באמצעי, לפי שבו כורך רצועה של תפילין של יד, והוא בסוד קידושין עליונין כמבואר למעלה בסוד התפילין (ריש פרק תורה אור), וצריך לעשות כריכין אלו בעמידה כמבואר שם, ואיך יקנח עצמו בדבר שהוא מרכבה לקדושה, ונלמד מק\"ו שאין מקנחין בימין, לפי שבה מראה טעמי תורה, ובזה האצבע האמצעי בו בעצמו מעשה המצוה והתורה:",
+ "אח\"כ כשנטל ידיו, יסדר תכף הברכות זו אחר זו, כי מן הדין היה ראוי לסדרם תכף כשיעור משנתו כל ברכה על עניינה, דהיינו המעשה אשר עושה שעליה נתקנה הברכה, וכן עשו חכמי התלמוד בפרק הרואה (ס, ב), וכן איתא בזוהר, אך שאנחנו ממתינים עד שיהיו ידינו נקיים, מכל מקום תכף ומיד בנקיות צריך לסדרם:",
+ "ויען כי יש הרבה דקדוקים וענינים וכמה דינין בענין הפסקות הברכות, אעתיק כל מה שכתוב בספר עמק ברכה דאבא מורי זלה\"ה עם הגה\"ה שלי מסימן ז' עד סוף סימן י', וכמה מילי מעלייתא נילף מינייהו. וזה לשונו שם דף כ\"ח:"
+ ],
+ [
+ "עמק הברכה",
+ "כתב הטור בסימן ו' וזה לשונו, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת שיסדר אותה עם שאר ברכות, הרשות בידו, עד כאן. האמנם אלם יעשה עצמו כאלם עד בואו שמה, ולא יפסיק לכתחילה בין נטילה לברכה בשום דבר ודבור. (אבל בדיעבד אם הפסיק בדברים בין הנטילה לברכה, לא חשוב הפסק לחזור וליטול ידיו שנית. ואפי' לכתחילה יכול להפסיק כשיצטרך לדבר בדרך, כגון לומר לחבירו צפרא דמרא טב, או לשאול שלום מפני הכבוד, ולהשיב שלום לכל האדם בפגעו בו באקראי בעלמא, ובפרט שזה ההפסק הוי דבר מעוט ואינו מסיח דעתו מן הנטילה כיון שדבריו מועטים):",
+ "ולא כמו שראיתי רבים קמים בהשכמה לבית הכנסת, ואומרים תחינות ובקשות ותהילים, ואח\"כ כשאומר ש\"ץ ברכת על נטילת ידים בקול רם כדי להוציא מי שאינו בקי, (כמו שכתב הטור בסימן מ\"ו, עיין לקמן בסמוך מה שהובא בשם האגור), גם הם עונים אחריו ברכת נטילת ידים בקול רם. ונראה לעניות דעתי דממה נפשך מברכין האנשים האלה ברכה זו שלא כדין. דאי לא ברכו ברכת על נטילת ידים מיד אחר הנטילה, ועכשיו אחר שאמרו תחינות ובקשות ותהילים מברכין אותה אחר ברכת הש\"צ, לא לרצון תהיה הברכה הזאת לדעתי, מאחר שהפסיקו כל כך בין הנטילה לברכה, שהרי זה הכלל הגדול בדין ברכות לברך עליהם קודם עשייתן, ולא התירו בנטילת ידים לברך אחריו אלא משום דאין ידיו נקיות משינת הלילה ואין יכול לברך קודם, הלכך תקנו שיברך אח\"כ כמו שכתב הרא\"ש בסוף פרק הרואה, והביאו הטור סימן מ\"ו ובסימן קנ\"ח, אבל ודאי הדין נותן שיברך בסמוך אליה כל מה שאפשר, ולא נפסיק בכדי:",
+ "וכן הוא משמע בבירור ממה שהביא הבית יוסף על מה שכתב הטור, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת וכו', כדהבאנו לעיל בסמוך. וזה לשון בית יוסף שם, כבר כתבתי בסימן ד' בשם הר\"ם שאינו מברך על נטילת ידים כשנוטל ידיו עד בואו לבית הכנסת, ורבינו כותב כאן שברצונו תלוי הדבר, שאם רצה מברך מיד, ואם רצה ממתין עד בואו לבית הכנסת. וכתב רבינו הגדול מהר\"י אבוהב ז\"ל שכן כתב בסמ\"ק, וכתב על זה שיש לפקפק בו, שמאחר שכל המצות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן, ולא התירו בנטילה אלא לפי שלא היה ראוי לברך קודם לפי שהידים מטונפות, א\"כ להאי טעמא כיון שמברך קודם ניגוב הוה ליה כקודם נטילה, א\"כ מן הדין הוא שנברך בסמוך כל מה שאפשר. ואולי דעתו בזה, שמאחר שאלו הברכות של שחרית אנו מברכין אותם בבית הכנסת, א\"כ ברכת נטילה גם כן אם ירצה לחבר אותה עם האחרות, אעפ\"י שלא יהיה במקומה יכול לעשות, אע\"פ שיש לחלק בזה שברכת נטילת ידים היא ברכת המצוה שלעולם צריך להקדימה, והאחרות הם ברכת השבח שיכול לאמרם אחר עשייתן כמו שכתבו הפוסקים על זה, וגם הרא\"ש בסוף ברכות:",
+ "ועוד דהא ניחא לההוא טעמא שכתב הרב לקמן (רצה לומר הטור אורח חיים בסימן מ\"ו), שמה שאנו מסדרים אותם בבית הכנסת הוא בשביל עמי הארץ שאינם יודעים אותם ויענו אמן. אבל לההוא טעמא שכתב שאנו עושים זה בשביל שאין הידים נקיות, אין ראוי לעשות זה. אלא שיש להשיב בזה, שמאחר שהברכות האחרות אין אנו מברכין אותם מיד סמוך לנטילה, ואנו מניחין אותם לבית הכנסת, זאת ג\"כ תדחה עמהם שאין לחלק, עד כאן לשונו:",
+ "והאגור כתב שנשאל מהר\"י מולן, איך יתכן שהאדם נוטל ידיו שחרית וממתין לברך על נטילת ידים עד בית הכנסת, והלא הפסק הוא, (פירוש שינוי מקום הוי הפסק, אפילו לא שח בנתיים). והשיב, שאין לו כל כך טעם מפורסם. אבל נראה לי שדבר זה נתקן שימתין לסדרן בבית הכנסת כדי שישמעו עמי הארץ ויענו אמן ויצאו בברכתו. ואע\"פ שלפעמים מברכין בבית הכנסת אעפ\"י שאין שם מי שאינו בקי, מכל מקום לא חלקו. (כמו שמצינו בברכות יראו עינינו שנתקנה בשביל הראשונים שבתי כנסיות שלהן היו בשדות, אעפ\"י שעתה אין הטעם, מכל מקום הברכה לא זזה ממקומה). ולי המחבר נראה, שמי שמברך שחרית על נטילת ידים, ואחר כך בבית הכנסת לא מברך, יפה עושה, עד כאן לשון האגור, עד כאן לשון בית יוסף:",
+ "עיניכם הרואות את אשר תמהו גדולי האחרונים ז\"ל, אפילו על הליכה גרידא שהולך האדם לבית הכנסת בין הנטילה שעשאה בביתו, ובין ברכת על נטילת ידים שמברך אותה בבית הכנסת, ואפי' לא הפסיק בשיחה בטילה בנתיים, ודחקו עצמם לחפש טעמים על זה למה אנו עושין כן שממתינין בברכתו עד בואנו לבית הכנסת, ולא יכלו למצוא טעם לדבר זה, רק כדי שישמעו עמי הארץ ויענו אמן ויצאו בברכתו כדלעיל, (כי נוכל להפסיק לכתחלה בין הנטילה לברכתה אם ההפסק הוא לשום תועלת כנזכר בסמוך בהגהתי, וההליכה זו היא לתועלת עמי הארץ כנזכר כאן בפנים), הא לאו הכי לא יכול להפסיק בין הנטילה לברכתה, א\"כ איך מפסיקין באמירת תהילים בין הנטילה ובין הברכה, והלא הפסק הוא (ופשוט הוא דבכל מקום שאסור לספר, אסור לדבר אף בלשון הקודש, כמו שכתבו התוספות והמרדכי בריש היה קורא, והכלבו בסימן ד', והתשב\"ץ בהלכות תפלה סימן ר\"ה) בלי טעם, כי יוכלו לאחר אמירת תהילים עד אחר גמר ברכות שחרית, או עד אחר גמר כל התפלה, ומה ראו לאומרה בין הנטילה וברכתה להפריד בין הדבקים, למה זה ועל מה, והלא אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא (יומא לח, ב). דעד כאן לא קאמר הטור בסימן ו' דיכול להפסיק בין נטילת שחרית לברכתה כדלעיל, אלא דוקא בהפסק הליכא כמו שכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת וכו', אבל בהפסקות דברים בנתיים מי אמר:",
+ "ואם תאמר מהיכי תיתי לחלק בין אלו שתי ההפסקות, רצה לומר בין הפסקות ההליכה ובין הפסקת הדברים, והלא אידי ואידי הפסק הוא, (רצה לומר דשינוי מקום לחוד מיקרי הפסק, אפילו לא שח בנתיים, כדלעיל בשם האגור) :",
+ "ויש לומר, דיש לחלק ביניהם בנדון בשני פנים. הפן האחד, כי הטור לא התיר הפסק הליכה בין הנטילה וברכתה כי אם מביתו לבית הכנסת, כמבואר בדבריו המובאים לעיל בסמוך כמו שכתב בסימן הנזכר וזה לשונו, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת וכו', וטעמא רבה אית ביה, כדי להוציא עמי הארץ כנזכר בדבריו בסימן מ\"ו. כי מאחר שגם עליהם חל חובת הברכה, צריכין אנו למצוא להם תקנה להוציאם ידי חובתם, כי כל ישראל ערבים זה בזה. מה שאין כן בהפסקת שאר הליכה, או אפילו הפסקת אמירת תהילים שאין חובה לאומרה עתה, אלא יכול לאומרו לאחר זמן כדלעיל בסמוך, ואם כן הויא הפסקת תהילים הפסקה שלא לצורך:",
+ "הפן השני דעד כאן לא התיר הטור הפסקת הליכה דבין נטילה לברכה, אלא כגון זו שאין בה היסח הדעת מהנטילה שנטל כבר, דהיינו שילך מביתו לבית הכנסת בלי שום עיכוב כלל כמו שנזכר בלשונו בהדיא, שכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין וכו', ולשון מיד הוא פשוט בלי הפסק משמע, ואז משעת הנטילה עד ביאתו לבית הכנסת דעתיה על הנטילה וליכא היסח הדעת, דכשדעת האדם על דבר אחד לא חשוב הפסק, (וזה מבואר לעיל בחלק א' בעשרה דברים כלל ז'). אבל אם שאינו הולך מיד לבית הכנסת אחר הנטילה, רק מפסיק בנתיים באיזה ענין, או הולך ואינו עושה הברכה מיד רק שאומר תחינות ובקשות או תהילים אחר בואו לבית הכנסת קודם ברכת על נטילת ידים, אימא מודה הטור דאין נכון לעשות כן משום הפסק והיסח הדעת, דלא נוכל לומר דעתיה על הנטילה, הואיל והפסיק כל כך בנתיים לא זכר הדבר וישכחהו:",
+ "וגדול מזה כתב הטור או\"ח סימן קפ\"ה וזה לשונו, מי שיצא מבית הכסא ורצה ליטול ידיו לאכילה, שאלו לרש\"י אם צריך ליטול ב' פעמים. והשיב, שאלתי את רבי יעקב בר יקר, ואמר שצריך ליטול ב' פעמים, ולברך על הראשונה אשר יצר, ועל השנייה על נטילת ידים וכו', ועד והר\"ם מרוטנבורג היה נוהג כר' יעקב בר יקר. דאי בנטילה אחת אשר יצר ואחר כך על נטילת ידים היה הפסק, (פירוש שמפסיק באשר יצר בין הנטילה לברכת על נטילת ידים), כן היה נוהג אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל, עד כאן לשונו. והלא דברים קל וחומר, ומה ברכת אשר יצר שאינה אלא ברכה אחת, והיא גם היא באה לטהרת הידים, (כלומר שמטהר ידיו על שיצא גם כן מבית הכסא, דהוי דומיא דטהרת ידים לסעודה בלא בית הכסא) כמו שכתב הבית יוסף בהגהותיו בסימן הנזכר, אפילו הכי חשיבי הפסק בין הנטילה לברכת על נטילת ידים. תחינות ובקשות או תהילים שהפסקתן מרובה, וגם אינן מעין הנטילה כברכת אשר יצר, כל שכן דהוי הפסק:",
+ "וכי יאמרו אנשי תהלים שיש להם על מה שיסמוכו במה שמפסיקין בתהלים בין הנטילה ובין הברכה, והוא מה שכתב הרא\"ש (בפרק כיסוי הדם, והביאו בית יוסף בסימן קע\"ט) גבי עובדא דתלמידי דרב, וזה לשונו שם, דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה וכו', ומשמע להו מה שכתב הרא\"ש כאן דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה וכו', כללא הוא:",
+ "ואני אומר על אותן אנשים האומרים כן, כלל\"ת חנם לא תאבה להם ולא תשמע אליהם. כי מה שכתב הרא\"ש במקום הנזכר דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה וכו', הוא קאי דווקא על מעשה דתלמידי דרב שהביא שם בגמרא בפרק כיסוי הדם (חולין פו, ב), (ואינו כללא על מקום אחר כמו בנדון דידן), זה לשונו שם, דתלמידי דרב הוו יתבו בסעודה והוה קאי עלייהו רב ייבא סבא. אמר להו, הב לן ונברך, לסוף אמרו ליה הב לן ונשתי. אמר להו הכי אמר רב, כיון דאמריתו הב לן ונברך אתסר לכו למשתי, מאי טעמא, דאסחיתו דעתייכו, עד כאן. ופירש רש\"י (ד\"ה כיון דאמר), אסחיתו דעתייכו משתיה ואסור למשתי עד לאחר ברכת המזון. אבל התוספות והרא\"ש כתבו שם, דהיסח הדעת אינו מזקיק ברכה אחרונה על מה שאכל. ופירשו, אסור לכו למשתי, אם לא תברכו בורא פרי הגפן, אבל על ידי ברכת פרי הגפן שרי למשתי קודם לברכת המזון, והביאו ראיות לקיים פירוש זה, (עיין לעיל בסוף חלק א' בכלל ז' מהי' כללים). ועל זה קאי הרא\"ש שם וכתב, דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה, כלומר אף על גב דהסיחו דעתם מאכילה ושתיה במה שאמרו הב לן ונברך, מכל מקום אין חשש הפסק בזה להיות אסור להם לאכול ולשתות עוד בסעודה זו עד שיברכו ברכת המזון (שהיא הברכה האחרונה שהזכיר הרא\"ש), דיכול להפסיק בין מעשה דאכילה שאכל תחילה, ובין ברכה אחרונה רצה לומר ברכת המזון שיברך עליה לסוף:",
+ "וכדי להעמידך על האמת בזה, הנני מביא לך דברי הרא\"ש הנזכרים בסמוך, ומה שהוסיף עליהם שם במקום הנזכר. וזה לשונו, ויש מפרשים שאסור למשתי עד דברכיתו ברכת המזון. ולא נהירא כו', עד אלמא היסח הדעת זוקקו לברכה ראשונה אם רוצה לאכול או לשתות, לפי שכבר נסתלקה ברכה ראשונה כשהסיח דעתו מלאכול או לשתות. אבל אין היסח דעת מזקיקו לברך על מה שאכל ושתה קודם שיאכל וישתה פעם אחרת, דממה נפשך אם יאכל פעם אחרת יברך ברכת המזון על שתי סעודות, דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה, רק בין ברכה ראשונה למעשה חשו להפסק, כגון בין נטילת ידים וברכת המוציא. אבל אחר אכילה, כל זמן שאין רעב מאותה אכילה, מצי לברך וכו'. הרי לך בהדיא דכל דברי הרא\"ש האמורים בענין זה לא איירי אלא במילי דסעודה בלבד. וממילא נמשך מזה, דאותה בבא דקאמר דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה שהיא כדמות מצעתא בדברי הרא\"ש הנזכרים, מדבר בהפסק דבין מעשה אכילה שאכל תחילה ובין ברכה אחרונה והוא ברכת המזון שיברך עליה בסוף, דאז הויא האי בבא דמצעתא הנזכרת דבר הלמד מעניינה, רצה לומר שכל הבבות האמורים בענין זה בין לפניה בין לאחריה מדברים בהפסק מילי דסעודה דוקא, אם בהפסק שבין אכילה וברכת המזון כמו שכתוב לפניה, או בהפסק שבין נטילת ידים וברכת המוציא כמו שכתב לאחריה כנזכר כאן. אבל ענין הפסק דבין נטילת ידים דשחרית וברכתה דנדון דידן, לא נזכר כאן כלל:",
+ "ועוד דאי הוה דעת הרא\"ש במה שכתב כאן דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה גם על מעשה הנטילה דנדון דידן, שאינו חושש להפסק דבין מעשה הנטילה של שחרית וברכתה, כך הוה ליה למימר, דלא מצינו בשום מקום שיש חשש הפסק כו', דאז היה המובן מזה שהיה כולל אפילו שאר הפסקות דבין מעשה וברכה, דהיינו כגון בין נטילה של שחרית וברכתה, אף על פי שלא נזכרת כאן. ומדלא כתב כן, רק כתב דלא מצינו שיש חשש הפסק בלי שום מקום, שמע מינה שקאי על אותו ענין דתלמידי דרב דוקא, ולא על הפסק דמעשה הנטילה דשחרית וברכתה, דלא נזכר שם בההוא עובדא כלל. ועוד היכא מצית אמרת דבכלל דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה כו' שכתב הרא\"ש במקום הנזכר, הוא גם כן נדון דידן, דהיינו מעשה דנטילת שחרית וברכתה, אם כן מה שייך שם ברכה אחרונה לגבי נטילת שחרית, והלא ברכה אחת היא השייך לגבה:",
+ "ועוד דכי מעיינת ביה שפיר דלא דמיא הא להא אפילו כי אוכלא לדנא, וכרחוק מזרח ממערב רחוקים זה מזה. דבשלמא דאינו חושש הרא\"ש להפסק דבין מעשה האכילה לברכה אחרונה דהיינו ברכת המזון, דבהכי איירי הרא\"ש התם, משום דטעמא רבה אית ביה, דמאחר שהדין נותן דכל כמה דאינו רעב מחמת אותה אכילה מצי לברך כדלעיל בדברי הרא\"ש, וא\"כ לפי זה אפילו הוה ליה היסח הדעת בנתיים מה בכך, הואיל ולא עבר זמן ברכת המזון שנתנו חז\"ל, דהיינו כל זמן שאינו רעב וכו', כי עוד חזון למועד ואין השעה עוברת. אבל בנדון דידן, דהיינו ברכת נטילת שחרית (שהיא ברכת המצות), דזמן הראוי הוא קודם נטילה כשאר ברכות מצות, דכל הברכות כולן עובר לעשייתן, רק שאין אנו יכולים להזכיר השם עד אחר הנטילה תקנו לברך אחר הנטילה כדלעיל בשם מהר\"י אבוהב, אם כן מיד שידינו נקיות אחר הנטילה חל עלינו זמן ברכה של על נטילת ידים, א\"כ למה נפסיק בכדי, הואיל והגיע זמנה מצוה שאפשר לקיימנה, נקיימנה:",
+ "הגם דאמירת תהלים או בקשות ותחינות גם כן מצוה לאמרם, וכל המוסיף לבקש הרחמים זכות הוא לו, מכל מקום ראוי לברך על הנטילה קודם, לפי שהיא מצוה ראשונה שהתחיל בה, ואמרו רז\"ל (ירושלמי פסחים י, ה) מי שהתחיל במצוה אומרים לו גמור, והיינו טעמא (פסחים סד, ב) דאין מעבירין על המצות כמו שפירשו בו המפרשים, דלא יניח מצוה שבאה לידו ראשונה כדי לעשות מצוה אחרת. וזהו גם כן טעם סדר הסרת תפילין כנזכר בטור בסימן כ\"ח, וזה לשון הכלבו בדף ט', ומניח לתוך כלי של ראש, ואחר כך של יד, כדי שיפגע של יד תחלה כשירצה ללבשן, שאם יפגע לשל ראש תחלה יהיה צריך להניחן ואין לאדם להניח מצוה הבאה לידו ויתעסק במצוה אחרת וכו'. ואמרינן נמי במשנה בפרק כיסוי הדם (חולין פו, ב) שחט מאה חיות במקום אחד כיסוי אחד לכולם, עד ר' יודא אמר שחט חיה יכסנה, ואחר כך ישחט את העוף. וכתב הר\"ן על זה שם זה לשונו, בגמרא יליף לה מקרא (ויקרא יז, יג), וטעמיה משום דשני מינין חלוקין הם, ראוי לכסות דמו של ראשון לגמור מצותו לגמרי (כי הכיסוי הוא גמר מצות השחיטה), קודם שיתחיל בשני, עד כאן לשונו. אלמא היכא שמצות חלוקות, צריך לגמור מצוה ראשונה ואחר כך יתחיל בשנייה. הכא נמי בנדון דידן, הואיל והתחיל לעסוק במצות הנטילה, ראוי לו שיגמרנה דהיינו לברך עליה ברכת נטילת ידים תחילה מיד אחר נטילה בביתו, או בבית הכנסת בבואו שמה קודם שיתחיל שאר דברים אעפ\"י שהם ג\"כ סיפר שבחו של מקום, (וזאת הברכה אשר בירך על הנטילה היא גמרה של הנטילה שהתחיל בה). ובפרט שהפסק אמירת תהלים בעת ההיא הוא הפסק כדי (הג\"ה, רצה לומר חנם בלא מצוה) כי אינה מצוה התלויה ��שעה זו דוקא, כי יכול לאחר זמן אמירת תהלים עד אחר ברכת על נטילת ידים כדלעיל, וכדלקמיה בפנים תכף:",
+ "אבל לצורך מצוה והיא שעה עוברת, ודאי מותר להפסיק. לא מבעיא דמותר להפסיק בדבר שהוא לצורך נטילה עצמה, כגון ההליכה מביתו לבית הכנסת דהוא הולך שם כדי לסדר ברכת על נטילת ידים עם שאר ברכות כדלעיל, דפשיטא הוא דמותר. אלא אפילו אם מפסיק בין הנטילה ובין ברכות לצורך מצוה דעלמא, יכול להפסיק אם שעה עוברת, דהא הפסק דבין ישתבח ליוצר אור אמרו רז\"ל דעבירה היא בידו וכו', אפילו הכי לצרכי ציבור או לפסוק צדקה למי שבא להתפרנס מן הצדקה מותר להפסיק, כמו שכתב הטור בסימן נ\"ד, וכתב על זה מורי ז\"ל שם (בשו\"ע נד, ג בהג\"ה), ומזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה או לקבול בבית הכנסת שיעשו לו דין בין ישתבח ליוצר אור, דכל זה מקרי לצורך מצוה, עד כאן לשונו. ואמרו עוד רז\"ל בפרק היה קורא (ברכות יג, א), והביאו הטור בסימן ס\"ו וזה לשונו, בין הפרקים, שואל בשלום אדם נכבד מפני כבודו, ומשיב שלום לכל אדם. ובאמצע אפילו באמצע הפסוק, שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד וכו'. שמעינן מכל זה, אפילו במקום שאמרו שאסור להפסיק, אפילו הכי לצורך מצוה מותר להפסיק:",
+ "ודוקא אם היא שעה עוברת לאותה מצוה שמפסיק בשבילה, דאם לא כן העוסק במצוה פטור מן המצוה וק\"ל, הואיל ואינה שעה עוברת דיכול לגמור בתחילת מצות נטילת ידים שהתחיל בה לברך עליה תכף מיד בבואו לבית הכנסת בלי הפסק אמירת תהלים, ואח\"כ יוכל לומר תהלים כרצונו כדלעיל:",
+ "ואם כן אותן האנשים שלא ברכו על נטילת ידים מיד אחר הנטילה בבואם בבית הכנסת, רק אומרים תחינות ובקשות או תהלים מקודם ואח\"כ כשיאמר השליח צבור ברכת על נטילת ידים בקול כדי להוציא מי שאינו בקי כנזכר גם הם עונים אחריו ברכת על נטילת ידים בקול, לא יפה הם עושים מפני ההפסק שהיו מפסיקים עד הנה בין הנטילה לברכה. ואם לא הפסיקו אותן האנשים בין הנטילה לברכה, וברכו על נטילת ידים מיד אחר נטילה בביתם, או מיד בבואם לבית הכנסת, ועתה חוזרים ומברכים אחר ברכת השליח הציבור, כל שכן דגרע טפי, דהוה ברכה לבטלה שמברכין על מעשה אחד שני פעמים וכן לא יעשה כנזכר לעיל בשם האגור. ומה טוב וישר היה אם היו מתחילין בברכת על נטילת ידים מיד בבואם לבית הכנסת, והיו אומרים תהילים קודם ברוך שאמר או לאחר התפילה כדי שלא יפסיקו בין הנטילה לברכה כדלעיל, אבל מה נעשה שכבר נהגו רוב הקהילות וכמעט כולם להתחיל בתהלים תחילה:",
+ "ואי דילאי מנאי צייתו אותן אנשי תהילים העומדים בבית ה' בבקר השכם לומר אותו בחבורה בפני העמוד קודם התחלת הש\"ץ לומר ברכת על נטילת ידים בקול, איעצם ויהי ה' עמם, ישכימו לקום כל אחד מאותה החבורה מעט קודם קריאת השמש לבית הכנסת שיעור שיוכלו לומר עם עצמם מיד אחר הנטילה ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות שחרית (דלכתחילה אין להפסיק אחר ברכת על נטילת ידים עד שישלים לפחות כל סדר ברכות שחרית כדלקמיה בפירוש שאחר זה הסימן) בביתו או בבית הכנסת מיד בבואו שמה קודם שיתחילו לומר תהלים, ולא יפסיקו בין הנטילה ובין ברכת על נטילת ידים אפי' באדון עולם או יגדל, ולא יענו אח\"כ אחר ברכת על נטילת ידים של ש\"ץ רק אמן בלבד, ואומרים אדון עולם או יגדל קודם ברוך שאמר:",
+ "ואין להקשות על דברי אלה דא\"כ דין הוא שלא יענו אנשי תהלים ברכת על נטילת ידים אחר ברכת ש\"ץ בבקר השכם כי אם אמן לחוד כדלעיל, א\"כ על מה חוזר הש\"ץ לענות אמן בקול הואיל ולא ברכו הציבור ברכת על נטילת ידים אחר ברכת הש\"ץ דעלייהו הוה קאי לומר אמן על ברכותיהם, דודאי אינו אומר אמן על ברכת עצמו דאמרו ז\"ל בריש פרק שלשה שאכלו (ברכות מה, ב), והביאו הטור (בסימן קפ\"ח ובית יוסף בסימן נ\"א), כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה. דיש לתרץ דמסתמא נמצאים בכל בקר ובקר בבית הכנסת בפרט בקהילות הגדולות יחידים שאינם אומרים תהלים בחבורה, רק באים לבית הכנסת אחר גמר תהלים כאשר יתחיל הש\"ץ לומר ברכת על נטילת ידים בקול, והם עונים אחריו ברכת על נטילת ידים. ואפילו אם היו כלם בחבורה אחת לומר תהלים, מכל מקום נמצאים תמיד נערים כשיתחיל הש\"ץ לומר ברכת על נטילת ידים בקול אחר גמר תהלים או יכול להיות שאפילו אנשי תהלים עצמן רצה לומר אותן שקבעו עת לתהלים לומר אותו בכל יום בבקר השכם עם חבירים המקשיבים לא ימלט שלא יהיה אחד או שנים או יותר מהם שלא יעכבו ביאתן לבית הכנסת לפעמים עד התחלת הש\"ץ לומר ברכת על נטילת ידים בקול, ואנחנו לא נדע איזהו יכשר לבא לבית הכנסת בהתחלת הש\"ץ ברכת על נטילת ידים בבקר השכם הזה או זה רצה לומר או ההמוניים שאינם בחבורת תהלים, או נערים או אנשי תהלים עצמן המאחרים לבא עד כלות תהלים יכול תקפה עליהם שינתם או שאר מונעים המעכבים אותם לאחר המועד, ונהגו ליתן בשביל זה דבר קצוב לצדקה בחבורה שלהם על שבטלו הקביעות אמירת תהלים, ויכול להיות שאותן אנשים באים בעת שיאמר הש\"ץ ברכת על נטילת ידים בקול ואיזה מן הכתות הנזכרים שיבואו להתחלת הש\"ץ ברכת על נטילת ידים בקול הן יחיד הן רבים יענו ויאמרו אחריו ברכת על נטילת ידים, כיון דלדידהו הוי סמוך לנטילה ברכת על נטילת ידים, כי אין תלונתי כי אם על אותן האנשים שהפסיקו בתהילים או בשאר בקשות ותחינות בין נטילה לברכת על נטילת ידים, ולא אלו שיבואו לבית הכנסת בהתחלת הש\"ץ ברכת על נטילת ידים ולא הפסיקו בין הנטילה ובין ברכת על נטילת ידים בתהילים או בשאר תחינות והם עונים אחר ברכת הש\"ץ ברכת על נטילת ידים כדין וכדת, ועלייהו קאי הש\"ץ לענות אמן אחר ברכותיהם:",
+ "ואפילו אם אירע דלפעמים אין גם אחד בבית הכנסת שיחזור אחר ברכת על נטילת ידים של הש\"ץ, כי לא כוונו העת והרגע של אמירת הש\"ץ על נטילת ידים בקול, מכל מקום עניית אמן של הש\"ץ אינה בטילה, כמו שמצינו בברכת מגן אבות בדברו וכו' וברכת ברוך ה' לעולם אמן ואמן וכו' וברכת יראו עינינו שתקנו בשביל הראשונים שבתי כנסיות שלהן היו בשדות, אעפ\"י שעתה אין זה הטעם, מכל מקום הברכה לא זזה ממקומה כמו שכתב הטור בסימן רס\"ה ובסימן רל\"ו ע\"ש. וכן הקידוש לא נתקן בבית הכנסת אלא בשביל האורחין דאכלי ושתי בבי כנישתא להוציאם ידי חובתן, ואע\"ג דעכשיו לא אכלי אורחים בבי כנישתא, לא בטלה התקנה, כמו שכתב הטור והשלחן ערוך בסימן רס\"ט. ואם על נטילת ידים ברכה חמורה שהיא הזכרת השם אומרים סברא זו, ק\"ו באמן הקל. וגוף הדין של ברכת על נטילת ידים גופא יוכיח, שעושה הש\"ץ בכל בקר כדי להוציא מי שאינו בקי, שאעפ\"י שלפעמים מברכים בבית הכנסת ברכת על נטילת ידים אעפ\"י שאין שם מי שאינו בקי, מכל מקום לא חילקו כמו שהובא זה לעיל בשם האגור:",
+ "ואם ככה יעשו אנשי תהילים, רצוני לומר שיאמרו עם עצמם ברכת על נטילת ידים בצרוף שאר ברכות שחרית קודם שיתחילו תהילים, יתקנו בזה ג' דברים המעוותים בלאו הכי. א' דתכף לנטילה ברכת על נטילת ידים. דאין נכון להפסיק בין הנטילה ובין הברכה בכדי, מכח כל מה שכתבתי לעיל. ב' דמקרב ברכות של שחרית לזמן עניינן. דלפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה, אלא לפי שאין הידים נקיות תקנו לאומרם אחר הנטילה כמו שכתוב בסימן מ\"ו, וכיון שלא יוכל לברך אותן בזמן עניינן מטעם הנזכר, טוב הוא לקרבן לפחות סמוך לעניינן בכל האפשר כדלקמיה בסימן י'. ג' כשיאמר כל הברכות שחרית זאת אחר זאת מיד אחר הנטילה קודם אמירת תהילים כאשר הם כתובים בסידורים שלנו עד פרשת התמיד ובתוכם ג\"כ ברכת התורה, הנה טוב מאוד כדי לפטור גם פסוקי תהילים שהם גופי התורה. ואפילו מי שסובר פסוקים שאינו אומר דרך לימוד אלא דרך בקשה וריצוי אין צריך לברך עליהם, מודה דאין ��כון לומר כמה מזמורים בלא ברכת התורה, וכך כתב מהרמא\"י בשלחן ערוך שלו (ע\"ל בסימן י' ובסימן נ\"ט):",
+ "ואפילו אם היו מצדדין להיתר ההפסקה שיפסיקו אנשי תהילים בין הנטילה לברכתה, מכל מקום למה לא יהיו מהזריזים המקדימים למצות בהיות לאל ידם לעשות, דבהיות טוב אל תקרא רע, כההיא דברכות (פרק תפילת השחר (לא, א)) גבי תפילת הדרך דאיתא התם, והיכי מצלי לה, רצו לומר תפילת הדרך. רב חסדא אמר, מעומד. רב ששת אמר, אפילו מהלך. ר' חסדא ור' ששת הוי קאזלי באורחא, קם רב חסדא וקא מצלי. אמר ליה רב ששת לשמעי' מאי קא עבד רב חסדא. אמר ליה, קאי ומצלי. אמר ליה, אוקמן נמי לדידי ואצלי, מהיות טוב אל תקרא רע. ופירש רש\"י (ד\"ה רב ששת) וזה לשונו, רב ששת, מאור עינים הוה. מהיות טוב אל תקרא רע, הואיל ואני יכול להתפלל מעומד שהרי חבורתי עומדים, לא אקרא רע להתפלל מהלך ואעפ\"י שמותר, עד כאן לשונו:",
+ "אם כן הכא נמי, אף על פי שהיה מותר להפסיק בתהילים בין הנטילה לברכת על נטילת ידים זה שאינו, מכל מקום מהיות טוב אל תקרא רע, דהיה ראוי להחמיר ולעמוד שעה קלה קודם התחלת אמירת תהלים שיעור שיכול לברך על נטילת ידים מיד אחר הנטילה בצרוף סדר הברכות, הואיל ולאו מלתא דטריחא כולי האי. ואפילו שליח צבור קבוע שאומר תהילים בקהל לפני העמוד יוכל לעשות כן. רצה לומר שיברך השליח צבור עם עצמו בביתו או בבית הכנסת ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר הברכות קודם התחלת תהילים, כדי שלא יפסיק בין הנטילה וברכתה באמירת תהילים. ואעפ\"י שיחזור ויאמר אותם בציבור כנהוג, מכל מקום הברכות שעושה שנייה אינן ברכות לבטלה, מאחר שנוהגים החזנים לומר כל ברכות שחרית בקול כמו ברכת על נטילת ידים כדי להוציא עמי הארץ ידי חובתם באלו הברכות:",
+ "וכבר היה לעולמים מנהג קדמונים לאמרם בבית הכנסת כדי שישמעו עמי הארצות ויענו אמן ויצאו בברכתו, כמו שהובא לעיל בשם האגור. וכך כתב הטור בסימן מ\"ו וזה לשונו, ותקנו לסדר אלו הברכות בבית הכנסת כדי שישמעו עמי הארץ ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתן, עד כאן. והואיל וכן, אעפ\"י שברך כל ברכות שחרית עם עצמו מקודם בביתו או בבית הכנסת, יכול לחזור ולברך אותם בצבור כדי להוציא עמי הארץ כדלעיל:",
+ "ואין זה מנגד למה שהובא לעיל בשם האגור וזה לשונו, ולי המחבר נראה מי שמברך על נטילת ידים בשעת נטילה ואח\"כ בבית הכנסת לא יברך, יפה עושה, עד כאן. דיכול להיות דאינו מיירי בלהוציא אחרים. אבל בלהוציא אחרים, אעפ\"י שיצא מוציא, דכל המצות אעפ\"י שיצא מוציא. (פירש רש\"י הטעם בסוף פרק ראוהו בית דין (ר\"ה כט, א) וזה לשונו, שהרי כל ישראל ערבים זה בזה למצות, עד כאן. פירוש לפירושו, וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי). דעל זה חוזר ומשמיע הש\"ץ התפלה בקול כדי להוציא מי שאינו בקי, כמו שכתב הטור. וכך כתב מורי בשלחן ערוך שלו (או\"ח) סימן תקפ\"ה גבי שופר, שכתוב בפנים (סעיף ב) קודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר, ויברך שהחיינו. וכתב שם בהגה\"ה זה לשונו, ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות, עד כאן. וכן בסדר הפסח שעושה הסדר בכמה בתים אע\"פ שהוא יצא כבר מהחובה, כמו שכתב הטור בסימן תפ\"ט בשם הרי\"ף. אם כן גם שם הוא אומר בכל הבתים כמה פעמים אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה ועל אכילת מרור, והוא אינו מצווה ואינו אוכל שכבר יצא, אם כן איך יאמר וצונו וכו'. אלא ודאי דיכול לברך כך אע\"פ שהוא אינו מצווה ועושה זאת המצוה, בשביל אחרים, שהוא כמו שבח והודאה להש\"י שקדשנו כל ישראל ביחד וציונו על זאת המצוה:",
+ "אבל על כל פנים לא יאמר הש\"ץ ברכת על נטילת ידים לבדה (בלי צירוף גם שאר הברכות אליה) עם עצמו תכף אחר הנטילה כדי לסמכה לנטילה קודם שיתחיל לומר תהילים בקהל, דאי הכי הוי ברכת על נטילת ידים כמו ברכה לבטלה, הואיל והפסיק בינה ובין שאר ברכות אשר בעדם נתקנה, כמו שיבא זה לקמן בשלימות בסימן ח' בס\"ד:",
+ "על כן אומר אני, דנכון וראוי לפי זה שכשיאמרו החזנים בבקר השכם ברכות שחרית בבית הכנסת, יאמרו אותן בקול רם בפני הקהל ועדה ברכת על נטילת ידים עד לפחות אחר יהי רצון הראשון שחותם בה ברוך אתה י' גומל חסדים טובים וכו', שהיא סוף ברכות שבחות של שחרית, בניגון יענו אותם כולם כמו ברכת על נטילת ידים, ובזה ינצלו מברכות לבטלה כדלעיל:",
+ "ובלאו האי טעמא מנהג כשר הוא שיאמר הש\"ץ כל ברכות שחרית בקול, כדי לזכות את הרבים בעניית אמן, כי גדול שכר עניית אמן:",
+ "ח' ואם אין בדעתו לילך מיד אחר הנטילה לבית הכנסת, ורוצה לברך ברכת על נטילת ידים מיד אחר הנטילה בביתו, אז צריך לברך מיד אחריה ברכת אשר יצר וכל שאר ברכות של שחרית תכף זאת אחר זאת, וכן הוא בספר ברכת אברהם שאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לסדר הברכות, כמו שאין להפסיק בין ברכת המוציא לאכילה, או בין נטילה לסעודה לטור ולנמשכין אליו (כדכתוב באורח חיים סימן קס\"ו). והטעם הוא, דלא תקנו ברכת על נטילת ידים בשחרית רק בשביל קריאת שמע ותפילה, או לפחות בשביל סדר הברכות של שחרית שהם דבר שבקדושה, על כן יזהר כל אדם לכתחילה שבמקום שבירך על נטילת ידים על הנטילה של שחרית, שם יברך כל ברכת השבח בלי הפסק לפחות עד פרשת התמיד, דבלאו הכי הוי ברכת על נטילת ידים לבטלה, דאין להפסיק בין הברכה ובין הענין שאנו מברכין עליו, לא הפסקה בשהייה בזמן ולא הפסקה בשיחה בטילה, ולא הפסקה בשינוי מקום, (כי שינוי מקום חשוב כמו היסח הדעת כמו שכתב הטור בסימן קע\"ח אפילו לא יפסיק בשיחה בטילה בנתיים), אשר על זה סובב הולך רוח רצון כוונת רוב הספר ההוא הנזכר, ובפרט החלק הרביעי, ומצאת כי תדרשנו:",
+ "ונראה שמקור דין זה נובע ממה שכתב הרא\"ש ז\"ל בפסקיו (בפרק הרואה) זה לשונו שם, כי מתער לימא אלהי נשמה וכו', עד כי משי ידיה אומר ברוך אתה י' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, לפי שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה, תקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל וכו'. עד ונראה שאם אין לו מים, מנקה את ידיו בצרור ועפר שמברך על נקיות ידים, דחייב אדם לנקות ידיו בשעת התפילה כדאמר לעיל דכתיב (תהלים כו, ו) ארחץ בנקיון כפי. מזה יש ללמוד דהוא הדין בתפלת המנחה ובתפילת הערבית, אם עשה צרכיו ונוטל ידיו מברך על נטילת ידים, אבל כל היום כשעושה צרכיו אין צריך לברך כי אם אשר יצר, דלא נתקנה ברכת על נטילת ידים כי אם לסעודה ולתפלה כי הך דהכא כי משי אפיה אומר ברוך המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך י' אלקינו ואלקי אבותי שתרגילנו בתורתיך וכו', עד ברוך אתה י' גומל חסדים טובים לעמו ישראל כו', עד והאידנא נהגו לברך כל הברכות אחר שנטל ידיו, דכל זמן שאין ידיו נקיות אין לברכן על הסדר:",
+ "והא דאמרינן (פסחים ז, ב) כל המצות כולן מברכין עליהן עובר לעשייתן, היינו ברכת מצוה שאומר בהן וצונו צריך לברך להקב\"ה תחילה על מה שציונו וקרבנו לעבודתו, אבל ברכה של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אחר כך. מיהו מלשון שסדרום בגמרא משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידים, וזהו סעד לדברי שלא תקנו נטילת ידים אלא לקריאת שמע ולתפילה, עד כאן לשונו:",
+ "והבאתי כל זה מדברי הרא\"ש דצרכינן להו לקמן, מדכתב הרא\"ש בתחילת דבריו דלעיל לפי שידיו של אדם עסקניות הן כו' תקנו ברכה (רצה לומר ברכת על נטילת ידים) קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל, משמע בהדיא דסבירא ליה דאין להפסיק בין ברכת הנטילה לקריאת שמע ותפילה הואיל והיא נתקנה בשבילם, דלעולם אין להפסיק בין הברכה ובין הענין אשר בשבילו ברכנו הברכה. וכך כתב הבית יוסף בטור אורח חיים סימן נ\"ט גבי עניית אמן אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה וזה לשונו שם, אבל הר\"ר יונה כתב בשם ר\"מ שאין לו להפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו, וכן הסכמת דעת הרמ\"ה והרמב\"ן ז\"ל, עד כאן לשון בית יוסף:",
+ "ועוד מוכח מדברי הרא\"ש דלעיל, דסבירא ליה דאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ותפילה בשום הפסקה, ממה שכתב שם לפי שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה, תקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל וכו', עד מזה יש ללמוד דהוא הדין בתפילת המנחה ובתפילת הערבית, אם עשה צרכיו ונוטל ידיו מברך על נטילת ידים כו'. מדמדמה הרא\"ש שינת לילה ואפילו לא עשה צרכיו, לעשה צרכיו גדולים או קטנים לענין תפילת מנחה וערבית, דלשניהם מצריך נטילה וברכה, משמע מזה שהוא משוה אותם להדדי בענין זה בכל מילי. וכמו שמצינו בנטילת תפילת המנחה ותפילת הערבית דלא היה מברך ברכת על נטילת ידים אפילו עשה צרכיו וקנח, או קטנים ושפשף, אלא כשרוצה להתפלל מיד בלי הפסק בינתים כלל, כמו שכתב הטור בסימן ו' דהרא\"ש לא היה מברך על נטילת ידים בכל היום אם לא כשעשה צרכיו וקנח או שפשף והיה מתפלל (כלומר מנחה או ערבית) אחריו מיד, מדקאמר לשון מיד משמע בבירור דאם לא הי' מתפלל מיד לא הי' מברך על נטילת ידים בזמן הנטילה לנקבים, אף על פי שהיה רוצה להתפלל אחר שעה קלה, כי על זה מורה לשון מיד, שהרי הטור כתב בסימן קס\"ו ובסימן קצ\"ב לשון מיד על נטילה לסעודה וזה לשונו, וינגב ידיו היטיב ויברך ברכת המוציא מיד. וכתב שם, דהרא\"ש היה רגיל שלא להפסיק ושלא לדבר. וכשהיה מיסב בסעודה עם אחרים, היה נוטל באחרונה שלא להפסיק ושלא לדבר, עד כאן. הרי לך דלשון מיד פירושו תכף בלי הפסק בין הענין אשר דיבר בו. הכא נמי בברכת ידים לתפילת המנחה או ערבית שכתוב בזה לשון מיד כנזכר, הוא גם כן פירוש תכף בלי הפסק בין הנטילה לתפלת מנחה או ערבית, ומדמה לה ברכת נטילת ידים דשחרית כנזכר, זהו מה שאמרתי לעיל בסמוך שמקור דין זה (רצה לומר מה שכתב בעל ברכת אברהם שלא להפסיק בין ברכת נטילת ידים ובין קריאת שמע ותפילה) נובע ממה שכתב הרא\"ש ז\"ל בפסקיו כו', על כן ראוי לכל אדם לנהוג בזה כמו שהבאתי לעיל בשם ספר ברכת אברהם, דהיינו שלא יפסיק בשחרית בין ברכת על נטילת ידים ובין קריאת שמע ותפילה, או לפחות בין סדר ברכות עד פרשת התמיד, הואיל והרא\"ש מסכים על ידו בזה:",
+ "ואין להקשות על מה שהבאתי לעיל בשם בעל ברכת אברהם דסבירא ליה דתקינו ברכת על נטילת ידים בשחרית בשביל קריאת שמע ותפילה, והוא הדין בשביל סדר ברכות בלבד, מה שייכות יש לברכות שחרית עם התפילה להשוותם יחד. וגם הרא\"ש לא הזכיר ב��בריו אלו המובאים לעיל בסמוך (רצה לומר דתיקנו ברכת נטילת ידים בשחרית) כי אם לקריאת שמע ותפלה בלבד, ולא סדר ברכות. דיש לתרץ דכבר כתב בעל ברכת אברהם בח\"ד הנזכר דאותה הבקשה שאנו אומרים בבקר בתוך שאר ברכת שחרית המתחלת יהי רצון מלפניך י' אלקינו שתרגילנו בתורתיך ודבקנו במצותיך וכו', עד החתימה ברוך אתה י' גומל חסדים טובים לעמו ישראל, היא מעין תפילת י\"ח, ומעין ברכת אהבה רבה שהיא אחת מברכות קריאת שמע, ומעין קריאת שמע עצמה, ומעין אמת ויציב, האריך שם קצת בזה עיין שם. ואם כן הואיל והן מעין עניינם, סבירא ליה לבעל ברכת אברהם דראוי מפני זה לברך בעדם ברכת על נטילת ידים כמו בעד קריאת שמע ותפילה ממש:",
+ "וגם הרא\"ש סובר סברא זו הנזכרת, רצה לומר לברך ברכת על נטילת ידים שחרית אפילו בשביל סדר ברכות בלבד כנזכר בסמוך בשם בעל ברכת אברהם. ומה שכתב האשר\"י דלא תקנו על נטילת ידים כי אם קודם קריאת שמע ותפילה כנזכר לעיל, אינו רוצה לומר קריאת שמע ותפלת י\"ח ממש, אלא גם אלו ברכת שחרית בלבד בהתאספם יחד, קריאת שמע ותפילה קרי להו לענין שתקנו ברכת על נטילת ידים בעדם, מהטעם הנזכר בסמוך:",
+ "דאי לא תימא הכי דסבירא להו להרא\"ש שברכות של שחרית במקום תפלה עומדת לענין ברכת נטילת ידים של שחרית, אלא תאמר דקריאת שמע ותפלה שהזכיר הרא\"ש גבי ברכת על נטילת ידים שחרית הוא קריאת שמע ותפלה ממש, אבל בשביל ברכות שחרית בלבד אע\"ג דנטילה בעי אינו מברך עליה אפילו אמרם כולם יחד, הוה קשה מדידיה אדידיה ממה שכתב בפסקיו בפרק הרואה כאשר הובא לעיל בפנים, דלא תקנו ברכות על נטילת ידים כי אם קודם קריאת שמע ותפילה, וכך כתב בתשובה כלל ד'. ואח\"כ כתב באותה תשובה עצמה, והביאו הטור אורח חיים סוף סימן מ\"ז זה לשונו, המשכים קודם אור הבקר ללמוד, יברך על נטילת ידים ואשר יצר ואלהי נשמה וכל סדר הברכות עד ברכת התורה וברכת התורה בכלל, וילמוד, עד כאן. הרי לך דכתב כאן דמברך על נטילת ידים בעד סדר הברכות לבד, דעל כרחך כשהשכים קודם אור הבקר עדיין לא הגיעו זמן קריאת שמע ותפילה אם כן על מה יברך ברכת על נטילת ידים אם לא על סדר ברכות שחרית שיצרף אליה קודם אור הבקר, אם כן קשיא אהדדי:",
+ "ועוד היא גופה קשיא, דבתחלת אותה התשובה עצמה הנזכרת כתב זה לשונו, כללא דמלתא, אין לברך על נטילת ידים אלא במקום שמצינו שתקנוהו חכמים, כגון הנוטל ידיו לאכול, וגם תקנוהו בבקר כשקם ממטתו וידיו מטונפות שממשמשות במקום הטינופת ויש לו להתפל�� צריך ליטול כו'. הרי לך שכתב בתחלת זאת התשובה כדכתב שם בפסקיו בפרק הרואה כנזכר, דהיינו דלא תקנו לעשות ברכת על נטילת ידים אלא לאכילה ולתפלה, משמע דלסדר הברכות אינו מברך על נטילת ידים, ואם כן איך כתב בסוף אותה התשובה עצמה דהמשכים ללמוד יטול ידיו ויברך על נטילת ידים בעד סדר הברכות לבד כנזכר, ואם כן נראה דקשיא מרישא דתשובה לסיפא:",
+ "אלא ודאי צריך לומר גם כן אליבא הרא\"ש דנחשב לו סדר ברכות שחרית כקריאת שמע ותפלה עצמה לענין ברכת על נטילת ידים מטעם הנזכר בסמוך בשם ברכת אברהם:",
+ "או נוכל לומר מה שכתב הרא\"ש בפסקיו בפרק הרואה ובתשובה דלעיל דלא תקנו נטילת ידים וברכתה כי אם לקריאת שמע ותפלה, הוא קריאת שמע ותפלה ממש, ולא סדר הברכות בלבד:",
+ "ומה שכתב הטור בסימן מ\"ו דלעיל דהמשכים קודם אור הבוקר ללמוד יברך על נטילת ידים ואשר יצר ואלהי נשמה וכל סדר הברכות וכו', דמשמע מזה בהדיא דסבירא ליה דמברך על נטילת ידים אפילו בעד סדר הברכות בלבד, וכן הוא בסוף תשובה הנזכרת, אלו הדברים הם ג\"כ דברים ככתבן ממש וצדקו יחדיו, רק הם על ב' בחינות והכל כפי העת וכפי הזמן, ולפי השתנות הזמן ישתנה הדין, ודבר בעתו מה טוב. דלפעמים יש עת דיותר טוב להסמיך ברכת על נטילת ידים לסדר ברכות שחרית אפי' הם לבדם, מלהמתין מלברך על נטילת ידים כדי להסמיך אותה לקריאת שמע ולתפלה גם כן. ופעמים יהיה עת דיותר טוב להמתין בברכת על נטילת ידים כדי להסמיך ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ולתפלה ג\"כ:",
+ "וזהו הדרך הישר שיבור לו האדם. אם הוא משכים קודם אור הבקר שעדיין לא הגיע זמן קריאת שמע ותפלה, אזי יברך מיד ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות שחרית עד פרשת התמיד, (מלבד ברכת אשר נתן לשכוי בינה כמו שכתב הטור בסימן מ\"ו), וכבר נזכר לעיל דברכות שחרית כולם במקום קריאת שמע ותפלה הם עומדים לענין שיוכל לברך בעדם ברכת על נטילת ידים כמו בקריאת שמע ותפלה עצמה, וזה טוב יותר שיברך ברכת שחרית כולם זו אחר זו מיד אחר קומו ממטתו, מלהמתין עד אור הבוקר כדי שלא להרחיק כ\"כ אלו הברכות מזמן עניינן, דמן הדין היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה, אלא לפי שאין הידים נקיות משינת הלילה תקנו לברכם אחר הנטילה כדלעיל בשם הרא\"ש, (וכן הוא בטור בסימן מ\"ו), אך הסברא נותנת שנברך אותם לכל הפחות בסמוך כל מה דאפשר כדלעיל בסימן ז' וכדלקמן בסימן ט'. אמנם מי שהשחר מעירו ועומד אחר עלות השחר והולך מיד לבית הכנסת, תתהפך סברא זו, ואז טוב יותר להמתין בברכת על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת כדי שיברך אותם שם עם שאר ברכות וקריאת שמע ותפילה בלי הפסק בנתיים. והטעם, כי עיקר ברכת על נטילת ידים נתקנה בשביל קריאת שמע ותפלה כמו שכתב הרא\"ש בפרק הרואה כדלעיל, על כן כשהגיע זמן קריאת שמע ותפלה של שחרית כשעומד בבוקר אין נכון להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לבין קריאת שמע ותפלה ממש, דדוקא במי שהשכים קודם עלות השחר כתב הרא\"ש דמברכין סדר הברכות עד פרשת התמיד כדלעיל, ואעפ\"י שאינו סומך ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ותפלה ממש לית לן בה, משום דשם לא אפשר לאסמכינהו לקריאת שמע ולתפלה מאחר שלא הגיע זמנם עדיין, (ולהמתין מברך על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות שחרית עד בקר אין נכון לעשות, דאין להפליג הברכות מזמן עניינן כל כך, רק ראוי להסמיך אותן לזמן עניינן בכל האפשר כדלעיל בסימן ז' וכדלקמן). ועל זה וכיו��א בזה הורגלו רז\"ל לומר (עי' ב\"ק פד, א), היכא דאפשר אפשר, והיכא דלא אפשר לא אפשר, ואם כן הואיל ולא אפשר לסמוך ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ולתפלה ממש, מפני שהם מחוסרי זמן שחר, כדאי הם אלו הברכות שחרית לסמוך עליהם בשעת הדחק ולברך בשבילם על הנטילה ברכת על נטילת ידים כמו קריאת שמע ותפלה ממש כדלעיל. אבל כשהוא קם ממטתו כשהאיר הבקר ורוצה לילך מיד לבית הכנסת, ודאי עדיף טפי להמתין בברכת על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת כדי שיסדר אותה עם שאר ברכות ויסמוך אליה ג\"כ קריאת שמע ותפלה ממש, הואיל ועיקר ברכת על נטילת ידים נתקנה בעדם כדלעיל:",
+ "ומה שכתב הטור, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים כו' הרשות בידו, כדלעיל בסימן ז'. ומדכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת פשיטא דמיירי שהוא יום, ואפילו הכי כתב שברצונו של אדם תלוי הדבר, שאם רצה יברך מיד, ואם רצה ימתין עד בואו לבית הכנסת, אין רצונו לומר במה שכתב הרשות בידו דלו משפט הבחירה, שאם רצה מברך מיד, ואם רצה ממתין עד בואו לבית הכנסת ויהיו אלה ב' הבחירות שקולים וטובים כאחד, דזה אינו. כי כבר בארתי לעיל בסמוך בתירוץ שני, דמי שהולך לבית הכנסת מיד בקומו ממטתו כמו בקיץ שכבר הגיע זמן קריאת שמע ותפלה, הוא יותר טוב להמתין בברכת על נטילת ידים עד בואו שמה, כי זמן הברכה האמתי היא סמוך לסדר הברכות וקריאת שמע ותפלה אשר בעדם רצה לומר בעד קריאת שמע ותפלה ממש עיקר תקנת ברכת על נטילת ידים כדלעיל:",
+ "אלא כוונתו במה שכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת הרשות בידו, רצה לומר שהרשות לעשות כן, והיא גופא קמ\"ל דרשאי לעשות זה, דלא תימא יש איסור בדבר משום הפסק, רצה לומר שמפסיק בין הנטילה שעשאה בביתו ובין הברכה שבירך עליה בבית הכנסת, כי אין להפסיק בין הנטילה ובין הברכה, כדלעיל בסימן ז'. והוה אמינא דמכח זה יהיה אסור ליטול ידיו בשחרית בביתו, אם לא שיברך שם ג\"כ ברכתה. או ימתין מליטול ידיו עד בית הכנסת, בענין דבכל מקום שיטול ידיו שם יהא הברכה בלי הפסק שינוי מקום, כי שינוי מקום חשוב כמו היסח הדעת אפילו לא הפסיק בשיחה בטילה בינתיים, כדלעיל. קא משמע לן הטור במה שכתב, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת שיסדר אותה עם שאר ברכות הרשות בידו, ושרי לעשות כן ואין הליכה נחשבת הפסק, הואיל דבהליכה זו מקיים מצות ברכת על נטילת ידים יותר בשלימות משהיה מברך ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות שחרית בביתו במקום נטילה, ואח\"כ היה הולך לבית הכנסת ואז היה מפסיק בהליכה בין ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות ובין קריאת שמע ותפלה ממש, אבל זה עדיף טפי לקרב הברכה (רצה לומר ברכת על נטילת ידים) גם לקריאת שמע ותפלה, הואיל והגיעו זמן קריאת שמע ותפלה ורצונו לילך מיד לבית הכנסת מטעם דלעיל, כן נראה לעניות דעתי לדחוק ולפרש דברי הטור כאן, אף על פי שהוא פירוש דחוק קצת:",
+ "ואם תאמר אכתי קשה מה שכתב הטור בסימן ז' הנזכר, אחר שכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין וכו' עד הרשות בידו כדלעיל, כתב שם בסמוך תכף וזה לשונו, אמנם אם יברך מיד על נטילת ידים ואשר יצר, יש אומרים שצריך לומר מיד אחריה אלהי נשמה וכו', ויש אומרים שאין צריך לומר מיד אחריה כו'. משמע בבירור שיכול ג\"כ לברך על נטילת ידים בביתו בלא כל סדר הברכות רק עם אשר יצר לבדה, (וסומך אליה ג\"כ אלהי נשמה לפי שהוא ברכה הסמוכה לחברתה לסברת הרא\"ש), והלא זה סותר כל הכתוב לעיל בענין זה, (דהיינו שכתוב לעיל דאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ולתפלה, ולפחות לסדר ברכות שחרית עד תמם):",
+ "ויש לומר דהטור לא כתב זה אלא לדעת דסבירא ליה דמברך על נטילת ידים בכל יום כשעשה צרכיו בשביל אשר יצר בלבד, כמו שזכר הטור בסימן ז'. אבל להרא\"ש ולהנמשכים אליו וכמנהגינו, שאין אנו מברכין על נטילת ידים כל היום, אין לברך על נטילת ידים בביתו בבקר השכם אפילו עם ברכת אשר יצר ועם ברכת אלהי נשמה, כי אם בבית הכנסת. או בביתו עם כל שאר ברכות כדלעיל:",
+ "והעיקר שבא הטור להשמיענו בזה כאן הוא זה, באם הוא מכת הנוהגין כל היום כשיעשה צרכיו לברך ברכת על נטילת ידים ואשר יצר מפני שהוא דבר שבקדושה כמו שכתב הטור בסימן הנזכר, אז יש אומרים שצריך לומר מיד אחריה אלהי נשמה וכו', לפי שהוא סמוכה לברכת אשר יצר:",
+ "ואל תתמה על הטור דשקיל וטריא אליבא דיליה לא סבירא ליה הכי. כי כן מצינו שכתב כן על זאת הברכה גופא בסימן תע\"ג גבי ליל סדר, דיש פלוגתא אם יברך על נטילת ידים על טבול ראשון, וכתב לבסוף וזה לשונו, והרוצה לצאת ידי ספיקא, יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר, כגון שיסך רגליו וישפשף, עד כאן לשון הטור. וכתב הבית יוסף שם על זה וזה לשונו, ומה שכתב שהרוצה לצאת ידי ספיקא יבא עצמו לידי חיוב נטילה כו', זה ע\"פ סברא שכתב רבינו בסימן ז' שאחר עשיית צרכיו מברך על נטילת ידים. אבל לפי דעת הרא\"ש שכתב רבינו שם דאינו מברך על נטילת ידים אחר עשיית צרכיו אלא אם כן רוצה הוא להתפלל, אין תיקון זה כלום וכו'. הרי שכתב הטור כאן הדין אליבא היש אומרים, וליה לא סבירא ליה. גם עתה כדברינו, כן הוא:",
+ "ואם תקשה עוד על מה שכתבתי לעיל כמה פעמים דאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לסדר הברכות אפילו בשינוי מקום גרידא, דהיינו שהולך מביתו לבית הכנסת, והלא ההליכה זו היא לצורך ברכת על נטילת ידים כדי לסדר בבית הכנסת בשאר הברכות, כי לא תתקיים ברכת על נטילת ידים בשלימות עד שישלים לפחות כל סדר הברכות אשר בעדם נתקנה כדלעיל, אם כן דמי להביאו מלח ולפתן, דלא הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילה מטעם שהם צרכי ברכת המוציא כמו שכתב הטור בסימן קס\"ז, ואם כן הואיל וההליכה זו צורך הנטילה וברכתה הוה ליה למימר ג\"כ כאן דלא מפסקה:",
+ "ויש לומר דכל הני מילי דאמרו רז\"ל דלא הוי הפסק בין ברכה לאכילה אם הם מצרכי הסעודה, היינו דוקא בדיעבד, דאם שח בין ברכה לאכילה בדברים שהם צרכי הסעודה כגון הביאו מלח הביאו לפתן וכהאי גוונא אז לא מחשיב הפסק לענין להצריכו לחזור ולברך, כמו שאם שח בדברים שאינם מצרכי סעודה בין הברכה ובין האכילה שאז צריך לחזור ולברך כמו שכתב הטור בסימן הנזכר. אבל לכתחילה ודאי לא יפסיק בין הברכה לאכילה אפילו בדברים אלו. וכך כתב בהדיא הבית יוסף בשם הכל בו, וכן פסק מוהר\"ם בשלחן ערוך שלו (או\"ח קסז, ו בהג\"ה) דלכתחלה לא יפסיק כלל בין הברכה ובין האכילה אפילו בהביאו מלח או לפתן. אם כן בנדון דידן דהיינו ההפסקה דבין ברכת על נטילת ידים לשאר ברכות, נמי נימא הכי, אפילו אם ההפסקה ההיא לצורך ברכת על נטילת ידים, כגון ההליכה דלעיל שהולך מביתו בין ברכת הנטילה לבית הכנסת כדי להשלים שם שאר הברכות וקריאת שמע ותפלה אשר בעדם נתקנה ברכת על נטילת ידים, אפילו הכי אין לו רשות לעשות זה לכתחלה כמו שאין להפסיק לכתחלה בין ברכת המוציא ולאכילה אפילו בדבר שהוא צורך הברכה, רק לכתחלה במקום שבירך על נטילת ידים שם יקרא קריאת שמע ויתפלל, או לפחות יברך שם ברכות שחרית כולם עד תמם כדלעיל:",
+ "ותדע, דהא חתיכת הפת בין ברכה לאכילה הוי הפסק כמו שכתב הטור בסימן קס\"ו, ואע\"ג דהויא ליה לצורך ברכת המוציא. אלא מה אית לך למימר, דכיון שהוא יכול לחתוך הלחם בלתי הפרדה קודם הברכה, משום הכי נחשבת לחתיכת הלחם בין הברכה לאכילה להפסק בענין דאין נכון לעשות כן לכתחלה. הכי נמי בנדון דידן, אם יברך ברכת על נטילת ידים בביתו וילך אחר כך לבית הכנסת לסדר שם הברכות, הוי לה שנוי מקום בנתיים הפסק, אף על גב שהברכות שברך בבית הכנסת הם צורך הנטילה וברכתה כדלעיל, מכל מקום אין נכון לעשות כן לכתחלה כיון דאיכא הפסק שנוי מקום בנתיים, רק ימתין לברך ברכת על נטילת ידים בבית הכנסת כדי לצרף אליה מיד שאר ברכות בלי הפסק שינוי מקום בנתיים, (אם לא שרצונו לברך ג\"כ כל שאר הברכות בביתו תכף לברכת על נטילת ידים). דדוקא בדיעבד אינו הפסק, כגון אם בירך על נטילת ידים בביתו בלבד ואחר כך הלך לבית הכנסת לסדר שם הברכות לא הוי הפסקה להצריכו לחזור ולברך על נטילת ידים, הואיל וההליכה זו היא לצורך נטילה וברכתה. אבל לכתחלה אין להפסיק בנתיים אפילו בדבר שהוא צורך הנטילה וברכתה, דומיא דהביאו מלח או לפתן דלעיל דלא יפסיק בהם לכתחלה בין ברכת המוציא ובין האכילה, רק אם הפסיק באלה בדיעבד לא מחשב הפסקה להצריכו לחזור ולברך הואיל והם צרכי סעודה כדלעיל בסמוך:",
+ "ואף אני לא אמרתי שאלו שני הפסקות, רצה לומר הפסקה דבין ברכת על נטילת ידים לסדר הברכות, והפסקות דבין ברכת המוציא לאכילה דומין זה לזה, אלא דוקא לענין כשהפסקה היא לצורך ענייניהם, כגון גבי הפסקות דברכת המוציא הביאו מלח הביאו לפתן וכדומה שהיא לצרכי סעודה, וגבי הפסקות ברכת על נטילת ידים הוא ההליכה שהולך מביתו לבית הכנסת לצורך נטילה וברכתה כדלעיל, אז הדין שוה בשניהם דלכתחלה אין להפסיק בשניהם אפילו בהפסקה שהיא לצורך, ואם הפסיק בדיעבד אין צריך לחזור ולברך המוציא או ברכת על נטילת ידים כדלעיל. אבל אם הפסיק בהפסקה שאינו לצורך ענייניהם, בזה אינם שוה להדדי. כי השח בין ברכת המוציא לאכילה בדברים שאינם מצרכי הסעודה, הוא פשוט דצריך לחזור ולברך המוציא כדלעיל בסמוך בשם הטור. והשח בין ברכת על נטילת ידים של נטילת שחרית לסדר הברכות אפילו בדברים שאינם לצורך הנטילה והברכה, אפילו הכי אין צריך לחזור ולברך ברכת על נטילת ידים, דהואיל ולא מצינו בהדיא מפורש בספר דשח בין ברכת על נטילת ידים לבין שאר ברכות שחרית דצריך לחזור ולברך כמו שמצינו בהדיא גבי הפסקות ברכת המוציא כדלעיל, אין לנו ליכנס בספק ברכות כיון דברכות אינן מעכבות (ברכות יא, ב). אלא דיש לחוש שלא להפסיק כלל משעת שבירך על נטילת ידים עד שישלים לפחות כל ברכות שחרית. ואם עבר ולא נזהר, עבירה היא בידו כאלו בירך ברכת על נטילת ידים לבטלה, מהטעם הנזכר לעיל בשם בעל ברכת אברהם:",
+ "כלל העולה מכל הנזכר פה בענין נטילת שחרית הוא זה, דתכף ומיד שבירך ברכת על נטילת שחרית בביתו או בבית הכנסת, צריך שתתקיים שם הברכה. דהיינו שיסדר מיד אחריה לפחות כל סדר הברכות שחרית, ולא יפסיק ביניהם לא הפסקה בשהייה בזמן, ולא הפסקה בשיחה בטילה, ולא הפסקה בשינוי מקום, כי בשבילם (או בעד קריאת שמע ותפלה) נתקנה ברכת על נטילת ידים, ולא בשביל אשר יצר לבדה, ולא אפילו אם רוצה גם כן לברך ברכת אלהי נשמה וברכות התורה וללמוד, לא יצא ידי חובתו בזה עד שישלים כל סדר הברכות זו אחר זו עד תמם, כדלעיל פעמים ושלש:",
+ "ואם כן אפוא, לא יפה עושין אותן האנשים המשכימים קודם עלות הבקר ללמוד או לעשות שום עסק אחר, ונוטלין ידיהם ומברכין ברכת על נטילת ידים ואשר יצר ואלהי נשמה כו' עד ברכת אשר נתן לשכוי, ומפסיקין מלברך עוד שאר הברכות, וכשיאיר היום מתחילין בברכת אשר נתן לשכוי בינה וכו' ואומרים משם ואילך על הסדר, דלפי מה שכתבתי לעיל בשם בעל ברכת אברהם והוא מסברת הרא\"ש גם כן, הויא להו ברכת על נטילת ידים לבטלה, כיון דהפסיקו בינה ובין שאר הברכות. הנראה לעניות דעתי כתבתי בזה כוונתי לשם שמים לאפרושי מקצת אנשים מספק איסור ברכה לבטלה כנ\"ל, יערוף כמטר לקחי תזל כטל:"
+ ],
+ [
+ "סדר הברכות זו אחר זו",
+ "ט' על נטילת ידים אשר יצר",
+ "נראה לי דאין לומר בברכת אשר יצר רופא חולי, אלא רופא כל בשר, משום דאמרינן בגמרא (ברכות ס, ב) זה לשונם, הנכנס לבית הכנסת אומר התכבדו וכו', כי נפק אומר אשר יצר את האדם בחכמה וכו', עד אי אפשר לעמוד לפניך. מאי חתים, אמר רב רופא חולים. אמר שמואל, קא שווינהו אבא לכולי עלמא קצירי, אלא רופא כל בשר. רב ששת אמר, מפליא לעשות. אמר רב פפא, הלכך נמרינהו לתרווייהו, רופא כל בשר ומפליא לעשות, עד כאן לשון הגמרא. ומדאמר שמואל קא שווינהו אבא כולי עלמא קצירי כו' ושתק רב, וגם הגמרא לא השיב אליביה דרב, שמע מינה דהלכתא הכי הוי דלא אמרינן רופא חולי. ועוד דהלכה בכל מקום כשמואל בדיניה (בכורות מט, ב). ועוד דאנן סבירא לן כדמסיק רב פפא, הלכך נמרינהו לתרווייהו רופא כל בשר וכו', ורב פפא לא נקט בנסחו רק רופא כל בשר, שמע מינה דהכי אמרינן. וכן הוא גירסת האלפסי בפרק הרואה, רופא כל בשר ומפליא לעשות, דלא כתב רופא חולי. וכך כתב הרמב\"ם נוסח ברכה זו פרק ז' מהלכות תפלה (ו) בלא חולי, עיין שם:",
+ "ופירש רש\"י, רופא כל בשר, כנגד היציאה שהיא רפואה לכל הגוף. וכן הוא כהאי גוונא בפרק הרואה (ברכות שם) עיין שם. וכן ראיתי בנוסח סידור ספרדיים. ואחר כך קריתי בספר מטה משה, ומצאתי כתוב בסימן ל\"ה נוסח ברכה כנזכר כאן, ומסיים בו זה לשונו, וכן מורי ז\"ל לא היה אומר רופא חולי כל בשר, עד כאן:",
+ "אלהי נשמה. אשר נתן לשכוי בינה. שלא עשני גוי",
+ "מה שכתוב בשלחן ערוך במקום שלא עשני גוי שעשני יודי, (לפנינו ליתא, עיין או\"ח מו, ד), לא שיאמר כן, דאלו אמר כן לא היה צריך תו למימר שלא עשני עבד. דבשלמא אם אומר שלא עשני גוי שלא עשני אשה, אז הוו אלו הג' ברכות זאת אחר זאת לא זו אף זו לענין מצות, כמו שכתב הבית יוסף בסימן מ\"ו וזה לשונו, שבתחילה אנו מברכין שלא עשני גוי שאינו בר מצות כלל. ואחר כך אנו מברכין שלא עשני עבד שאף על פי שישנו במקצת מצות זיל טובא והוא חשוד על הגזל וכו', עד ועוד שאסור בבת ישראל. ואחר כך אנו מברכין שלא עשני אשה, שאף על פי שהיא חשובה מהעבד, מכל מקום אינה מחייבת בכל המצות, עד כאן לשונו. ואם כן אם אומר מתחלה שעשני יודי הכל בכלל יודי, ולמה יחזור לברך פעם שנית שלא עשני עבד שלא עשני אשה. ואפשר המדפיסים שינו הלשון כאן מפני היראה של גליות, וק\"ל. וכן הוא נוסח הגמרא בהדיא בפרק התכלת (מנחות מג, ב) שלא עשני גוי, והביאו האלפסי בפרק הרואה ככתבה וכלשונה:",
+ "ואל יטעך ההג\"ה הכתובה בשלחן ערוך של מורי ורבי כנגד מה שכתוב בפנים, צריך לברך בכל יום שעשני יודי, כתב שם בהג\"ה בזה הלשון, ואפילו גר יכול לברך כן, אבל לא יאמר שלא עשני גוי שהרי היה גוי בתחלה, עד כאן לשון הגה\"ה שם. דהדברים כמו שהם כתובים כאן בהגה\"ה, המובן מהם דסובר מהר\"ם דנוסח זה כאשר הוא כתוב בפנים דצריך לברך בכל יום שעשני יודי הוא נוסח אמתי למי שירצה לומר כן במקום שעשני גוי, ועלה קאי ההג\"ה הנזכרת ואפילו גר יכול לברך כן וכו'. וח\"ו פה קדוש יאמר דבר זה, בשכבר ידעת כי מי שבירך שעשני יודי, ואח\"כ בירך שלא עשני עבד ושלא עשני אשה הוא כמו ברכה לבטלה כדלעיל בסמוך, ודמי להא דכתב הטור בסימן מ\"ו דאם קדם ובירך זוקף כפופים קודם שיברך מתיר אסורים, לא יברכנה וכו'. אלא ההיא הגה\"ה בדותא היא, ונדפסה בטעות:",
+ "נראה לי כמו שהיא כתובה בפנים בדרכי משה שחיבר הגאון מורי ורבי מוהר\"ר משה איסרלז ז\"ל, אשר מקור כל ההגהו\"ת הנמצאים בשלחן ערוך שלו נובעים משם. וזה לשונו שם, ונראה דגר יכול לברך שעשני גר, דזה נמי מקרי עשיה, כמו שנאמר (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, עד כאן לשונו שם. וברוך אל מושעות, שהצילנו מן הטעות:",
+ "שלא עשני עבד. שלא עשני אשה. מלביש ערומים. פוקח עורים. מתיר אסורים. זוקף כפופים. רוקע הארץ על המים. שעשית לי כל צרכי. אשר הכין מצעדי גבר. אוזר ישראל. עוטר ישראל. המעביר שינה. ויהי רצון כו'. וכתבתי סדרן של אלו הברכות זו אחר זו, לפי שראיתי קצת סידורין שכתוב בהן אלו הברכות שלא כסדרן, כגון ברכת זוקף כפופים כתוב בהן קודם מתיר אסורים, וברכת אשר הכין מצעדי גבר כתוב קודם שעשה לי כל צרכי, וברכת פוקח עורים קודם מלביש ערומים, וכל זה איננו שוה לי, רק עיקר סידרן זו אח\"ז כאשר אתה מראה כאן נאצלים מאצילות הגמרא (בפ' הרואה (ברכות ס, ב)) הזוכרת אותם שם כסדר הזה זו אחר זו כפי גירסת הרא\"ש, חוץ מברכת על נטילת ידים שהיא נזכרת בגמרא באחרונה קודם ברכת המעביר כו', ואנו נוהגין לאומרה בראש הברכות לטעמים שאזכור בסמוך בעה\"י:",
+ "וכשתסתכל בסדר ברכות אלו זו אחר זו תראה שהן מסודרים ממש על סידור העולם והנהגת האדם בקומו ממטתו (בבקר השכם) זו אחר זו, כאשר אבאר לקמן בסמוך בעה\"י. ואע\"ג דבימיהם (רצה לומר בימי חכמי התלמוד) היו אומרים כל אחת ואחת בשעתה כמו שמשמע מלישנא דגמ' בסוף פרק הרואה, והביאו הטור בסימן מ\"ו, שאמר שם כי מיתער משנתיה לימא אלקי נשמה וכו', כי שמע קול תרנגולא לימא אשר נתן לשכוי בינה וכו', וכי לביש לימא מלביש ערומים, וכי מנח ידיה אעיניה לימא פוקח עורים, וכן כולן, ומשמע מזה שהיו מברכין כל אחת ואחת בשעתה ואפילו קודם נטילה, (משום שהם היו קדושים ומתוך כך היו נזהרים ורוחצים ידיהם ועומדים בענין שהיו יכולין לומר הברכות בנקיות. אבל אנו שאין אנו יכולין ליזהר ולשבת בנקיות כל כך, תקנו לאומרן אחר הנטילה כמו שכתבו ר\"י והרא\"ש בסוף פרק הרואה, והטור הביא זה בסימן מ\"ו). לא נאמר מפני זה, כיון דאידחו עד אחר הנטילה אידחו נמי לזה, שאין קפידא אם נאמר אותן שלא כסדר האמור בגמ'. אדרבה הסברא נותנת כשברך אותם אחר הנטילה, שנברך אותם לכל הפחות זו אחר זו כפי סדר השנוי בגמרא זו אחר זו, ולא נשנה סדרם בכדי, הואיל והם מסודרים על סידור העולם והנהגת בני אדם זה אחר זה:",
+ "וכך יתפרשו אלו הברכות כסדר הזה שכתבתי לעיל על סדר הנהגת בני אדם בהנאותיו. כי מתער איניש משנתו ורוצה לקום ממטתו, בראשית הכל לובש חלוקו כמו שכתב הטור (סימן ב) שילבשנו בעודו שוכב, על כן ראוי לברך תחלה מלביש ערומים. ואחר לבישת חלוקו מעביר ידו על עיניו על ידי סדין או כתונת, (רצה לומר דבידו אסור לנגוע קודם שנטל משום סכנה, כמו שכתוב באורח חיים סימן ד') באשר הוא עדיין סתום העין מהשינה, על כן ראוי לברך אחריה פוקח עורים. ואחר יושב על מטתו ומותח עצמותיו, על כן ראוי לברך אחריה מתיר אסורים. ואחר ישיבתו על המטה עומד ממטתו, על כן ראוי לברך אחריה זוקף כפופים. ואחר שקם מוריד רגליו מן המטה ומניחם על הארץ, על כן ראוי לברך אחריה רוקע הארץ על המים. ואחר שירד רגליו על הארץ נועל מנעליו, דמסתמא מנעליו של אדם מונחים סמוך למטתו כדי שיהיו מוכנים כשיצטרך לצאת בלילה פן יגוף באבן רגליו, וכיון שהם מונחים לפניו ינעילם ק��דם לבישת מלבושיו, על כן ראוי לברך אחריה שעשית לי כל צרכי. ואחר נעילת מנעליו הולך ללבוש מלבושיו המיוחדים ליום, דמסתמא מלבושיו של אדם אין מונחים כל כך סמוך למטה כדי שלא יתלכלכו מנוצת כר וכסת, וא\"כ צריך לילך אצלם כדי ללובשם על כן יברך אחריה אשר הכין מצעדי גבר. ואחר שלבש מלבושיו יחגור חגורתו עליהם, על כן ראוי לברך אחריה אוזר ישראל בגבורה. ואחר שהוא לבוש ומאוזר אזי מכסה ראשו בכיסוי המיוחד ליום, דמסתמא עד הנה ראשו מכוסה במצנפת המיוחדת ללילה דמידת חסידות הוא להיות ראש האדם מכוסה בלילה כמו ביום, ועכשיו כשגמר מלבושיו והוא רוצה ללכת חוץ יכסה ראשו בכיסוי המיוחד ליום, על כן יברך אחריה עוטר ישראל. וברכת המעביר שינה וכו' שהיא נתקנה על רחיצת פניו שהוא סוף כל המעשים, על כן יברכנה בסוף:",
+ "ולפי זה ברכת על נטילת ידים היתה ראויה להיות ג\"כ בסוף קודם ברכת המעביר שינה, דאחר כל המעשים הנזכרים נוטל ידיו ורוחץ פניו, וכן הם מסודרים בגמרא זו אחר זו בסוף הברכות כמו שאיתא שם, כי משי ידיה לימא על נטילת ידים. כי משי אפיה לימא המעביר שינה כו'. וכן הוא גירסת הרא\"ש:",
+ "ומה שאנו מתחילין בברכתה, הוא יתורץ על דרך מה שכתב הרא\"ש (בפ' הרואה, והובא לעיל בפנים בסימן ח'), גבי אלו ברכות הנזכרים זה לשונו, והאידנא נהגו לברך אלו הברכות אחר שנטל ידיו, דכל זמן שאין ידיו נקיות אין לברכם על הסדר. והא דאמרינן (פסחים ז, ב) כל הברכות כולן מברכין עליהם עובר לעשייתן, היינו ברכת המצוה שאומר בהן וצונו, צריך לברך להקב\"ה תחילה על מה שציוונו וקרבנו לעבודתו. אבל ברכה של הודאה ושבח כגון אלו, יכול לברך אח\"כ, (וכך כתב הר\"ן בפרק קמא דפסחים ע\"ש). על פי הדברים האלה אתי שפיר מה שאנו מתחילין בברכת נטילת ידים, לפי שהיא צריכה להיות עובר לעשייתן כנזכר מפני שהוא ברכת מצוה, ואעפ\"י דברכת מצוה זו של נטילת ידים אינה יכולה להיות עובר לעשייתה מהטעם שכתב הרא\"ש לפי שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה וכו' כדלעיל, (וכך כתב הטור בסימן מ\"ו וסימן קנ\"ח), מכל מקום הסברא נותנת שנברך אותה סמוך לנטילה כל מה שאפשר ולא נפסיק בכדי בינה ובין הנטילה בשאר ברכות, וסברא זו תמצא בטור בסימן קס\"ה בשם הר\"ם מרוטנבורג, גם מי שיוצא מבית הכסא ורוצה ליטול ידיו לאכילה וכו', עיין שם. וכבר הארכתי קצת בזה בסימן ז' עיין שם. אבל שאר ברכות הנזכרים, הואיל והן ברכות של הודאה ושבח, אין קפידא כל כך אם נפסיק קצת ביניהם ובין עניינן, כדלעיל בסמוך בשם הרא\"ש:",
+ "ומה שסדרו אותה (רצה לומר ברכת על נטילת ידים) בתלמוד לבסוף, היינו דווקא לדידהו שהיו אומרים כל אחת ואחת בזמנה קודם הנטילה כדלעיל, נמצא שהיו נוטלין ידיהם אחר שעשו כל הברכות, כי לא תקנו נטילת ידים כי אם לקריאת שמע ולתפילה אעפ\"י שהיו ידיהם נקיות, ומפני זה היו מברכין כל אלו הברכות קודם נטילת ידים כדלעיל בהג\"ה בסמוך, מכל מקום היו נוטלים ידיהם לקריאת שמע ותפילה משום (תהלים כו, ו) ארחץ בנקיון כפי (כדלעיל בפנים בסימן ח' בשם הרא\"ש). וכאשר נטלו ידיהם לקריאת שמע ותפלה, היו מברכין עליהם קודם הנטילה ככל שאר ברכת מצות שהן עובר לעשייתן. אבל אנו שאין אנו יכולין לברך ברכת שחרית כל אחת ואחת בשעתה מפני שאין ידינו נקיות כנזכר, (וכל זמן שאין ידים נקיות אין להזכיר השם), ראוי לכל הפחות שנברך ברכת על נטילת ידים סמוך ומיד אחר הנטילה ולא נפסיק בינה ובין הנטילה בשאר ברכות, הואיל והיא ברכת המצוה כדלעיל. על כן מנהגינו להתחיל ברכת על נטילת ידים בראשונה כדי לקרבה אל הנטילה, ואחר כך נברך שאר הברכות שהן ברכת השבח על סדר העולם והנהגתו בבוקר השכם כנזכר לעיל, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:",
+ "והרא\"ש שסידרם בפרק הרואה ג\"כ בסוף, סידרה דגמרא נקט ואזיל, אבל לעולם היא מוקדמת ובה מתחילין:",
+ "טעם אחר למה אנו מתחילין בברכת על נטילת ידים, אע\"פ שהיא סוף המעשים אשר יעשה אותו האדם בקומו בשחרית כדלעיל. הוא על דרך שהשיב הרשב\"א בתשובה (והביאה הבית יוסף בהגהותיו באורח חיים סימן ד' והיא גם היא כתובה סביב המרדכי בפרק אלו דברים), על ששאלוהו למה תקנו ברכת על נטילת ידים בשחרית, שברכה זו לא נתקנה אלא על הפת בשעת הסעודה. והאריך קצת בתשובה זו עד שכתב לבסוף זה לשונו, וא\"ת מאי שנא תפילת השחר, מתפילת מנחה וערבית. יש לומר לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב (איכה ג, כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך, וצריכין אנו להודות לה' על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו, ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר, לפיכך צריכין אנו להתקדש וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכלי קודם עבודתו וכו'. על פי הדברים האלה ראוי שנתחיל בברכה מפני קדושתה כעם ככהן העומד לשרת ולברך בשמו בבית המקדש שהיה נוטל ידיו מן הכיור מתחלה, ומסתמא מברך על נטילת ידים עליה מיד, ואח\"כ עשה העבודה. גם אנו עושין דוגמא זה בבתי כנסיות שלנו שהם לנו למקדש מעט עתה בגליותנו עד ביאת משיחנו:",
+ "ומיד אחר ברכת על נטילת ידים יברך אשר יצר, וכן סדרן הטור זו אחר זו בסימן ו'. וגם המה שהביא הבית יוסף בהגהותיו בזה הסימן ובסימן ד', שנהגו בני ספרד לברך כל אחד ואחד בביתו על נטילת ידים ואשר יצר, ובבית הכנסת מתחילין מאלקי נשמה. משמע שאלו הברכות שייכין להדדי, וק\"ל:",
+ "ואף על פי שברכת אשר יצר היתה ראויה לאחרה עד לבסוף קודם המעביר שינה, לפי סדר הנהגת העולם, דמסתמא מנהג העולם שאחר שלבש חלוקו והניח ידו על עיניו ותריץ וזקוף ונחית לארעא וסיים מסאנא ומסגי ואסר המייניה ופריס סודר על ראשיה, נכנס לבית הכסא ועושה צרכיו. מכל מקום נראה להפוסקים הנזכרים, להיות ברכת אשר יצר מיד אחר ברכת על נטילת ידים:",
+ "ואפשר שהטעם כיון דברכת אשר יצר את האדם בחכמה הוא דבר של קדושה ונתקנה על בריאת האדם בחכמה נפלאה, כמו שפירשו המפרשים ז\"ל (עי' שו\"ע או\"ח ו, א) פירושים נכבדים על אשר יצר את האדם בחכמה, ועל ומפליא לעשות, כדאיתא במדרש (עי' במדרש תהלים קמו, ג) שהאדם דומה לנוד מלא רוח וכו', וזולת זה כמה מעלות טובות ורב טוב שגמל השם יתברך עם האדם ביצירתו מרומזים בזאת הברכה, כמו שהביא בית יוסף ומורי בשלחן ערוך (הנ\"ל). על כן ראויה להיותה בראש כל ברכות השבח. ועוד דהיא באה גם כן לטהרת ידים (כמו שכתב הבית יוסף בטור אורח חיים סימן קס\"ה ע\"ל בסימן ז'), על כן ראויה להסמיכה מיד אחר ברכת על נטילת ידים:",
+ "וברכת אלהי נשמה וכו' ראויה להקדימה ולאומרה מיד אחר ברכת אשר יצר קודם שאר ברכות של שחרית, מפני שהיא קודמת בזמן כי מתחלה מתער אינש משנתיה, ומפני זה היא מוקדמת בגמרא. ואחר שאמר אלקי נשמה, ראוי לסמוך אל זה ברכת אשר נתן לשכוי בינה, כי האדם ניעור מקול התרנגול. וכן היא מסודרת בגמרא:",
+ "וכל שכן לפי פירוש בעל העקידה ז\"ל בשער נ\"ה שראויה לסמכה לברכת אלקי נשמה, שכתב שם וזה לשונו, אם הכרת החסד המקובל תעדר, והשבת הגמול הראויה לו תבטל, על מה ועל מה העולם עומד וכו'. עד אמרו, והיה אנחנו מקבלים מאתו ית' הרבה צדקות וחסדים עצמו מספר, אמנם כולם נכללים בג' סיגים אשר הם הכרחיים למציאתינו, והם החיות והמדע והפרנסה, וכולם מבוארים מהכתובים (ישעיה מב, ה) נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה, כי הוא יתברך הזורק נשמות לפגרים מתים כאשר הם חיים על האדמה. וגם נאמר (משלי ב, ו) כי י\"י יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, והוא השפעת דעתו ושכלו כאשר הוא מדבר בהשכל. וגם נאמר (תהלים קמה, טו) עיני כל אליך ישברון פותח את ידך כו', כי הוא המכין מזונו וצרכיו אשר אי אפשר לעמוד זולתו, ועל הכל אנו מחוייבים להשיב הגמול הראוי להגיע מיד יוצרנו אל מעלתו יתברך, אשר לפי כן סדרו חז\"ל בסדר שבחינו בברכתינו בבקר. אמרו אלקי נשמה שנתת בי, וחתמו ברוך אתה י' המחזיר נשמות לפגרים מתים, והרי הוא הענין הראשון. ועל השני סמכו, ברוך אתה י' אשר נתן לשכוי בינה. ועל הצרכים סדרו כל יתר הברכות כי רבים הם, פוקח עורים זוקף כפופים מלביש ערומים וכו', עד אשר לא חסר מצרכיו כלום, עד כאן לשונו לעניינינו. ואם שהוא האריך יותר:",
+ "והנה אמת נכון הדבר דלפי פירושו זה ראוי לסמוך ברכות אשר נתן לשכוי בינה לברכת אלקי נשמה, וראוי לאומרה ג\"כ קודם שאר ברכות שנתקנו על הצרכים, כדי שיסודרו הברכות שנתקנו על הג' סוגים הנזכרים זה אחר זה, כפי מעלתן וחשובתן זה על זה. כי בודאי החיות והמדע אשר עליהם נתקנו אלו הב' ברכות אלקי נשמה ואשר נתן לשכוי בינה, הם קודמים במעלה לשאר צרכים:",
+ "וג' ברכות הנותרים שלא עשני גוי עבד אשה, כתב הטור בסימן מ\"ז שבסידורי אשכנז הם כתובים מיד אחר הנותן לשכוי בינה. ובסידורי ספרדים כתובים בסוף המעביר שנה ואין חשש, עד כאן לשונו. ונראה שיותר טוב לסמכם מיד אחר הנותן לשכוי בינה כמו שהן כתובים בסידורים שלנו, דמישך שייכי אהדדי. ואלו ג' ברכות נראה מתוכן שלא נתקנו על סדר העולם והנהגתו, רק שבח והודאה למקום שבחר בנו מכל האומות וקרבנו לעבודתו ונתן לנו תורתו ומצות עשה ולא תעשה. משא\"כ בגוי ועבד, ואשה נמי פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, ואנו משבחים להבורא יתברך שאנו מהמצווים ועושים כי בזה משכורתינו שלמה, כאמרם ז\"ל (קידושין לא, א) גדול המצווה ועושה וכו', על זה ראוים הג' ברכות אלו לסמכם לברכת אשר נתן לשכוי בינה, בשכבר ידעת שברכת אשר נתן לשכוי בינה נתקנה על החכמה והבינה שחננו הש\"י. וידוע ג\"כ, כי עיקר החכמה תלויה בתורה ומצותיה, כמו שאמר הכתוב (דברים ד, ו) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. על כן ראוי לסמוך לפי זה אלו הג' ברכות לברכת אשר נתן לשכוי בינה, הואיל והם מעניינם כנזכר, וק\"ל:",
+ "ואחר כך יסדר שאר ברכות, כגון מלביש ערומים, פוקח עורים כו', סמוכות זו לזו על הדרך הנזכר לעיל, כי זה הדרך הוא ישר לפני איש ירא ה' יורנו בדרך יבחר על סידור העולם והנהגת בני אדם בבוקר השכם זו אחר זו, כולהו בחדא מחתא משולבות אשה אל אחותה כנזכר:",
+ "וטוב לאדם להביא עצמו בכל יום ויום לידי חיוב ברכות אלו בכל יכלתו, כדי לעשות כרצון איש ואיש. כי הרמב\"ם כתב בפרק ז' (ז) מהלכות תפילה, והביאו בית יוסף בסימן מ\"ו, שכל ברכה מאלו הברכות שלא נתחייב בה אינו מברך אותה. וזה שנהגו לברך ברכות אלו כולן זו אחר זו בבית הכנסת, בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו בהם, טעות הוא בידם ואין ראוי לעשות כן. ולא יברך ברכה אלא א\"כ נתחייב בה, עד כאן. ואפילו הרא\"ש בפרק הרואה והטור בסימן הנזכר שכתבו, שכל הברכות שהן על סדר העולם והנהגתו כגון אלקי נשמה והנותן לשכוי בינה ורוקע הארץ והמכין מצעדי גבר אין לחסר מהם, אפילו לא שמע קול התרנגול, או לא הולך על הארץ, לא אמרו אלא באלו דוקא. אבל אותן הברכות שהן על הנאותיו, כגון מלביש ערומים, ועוטר ישראל, ושעשית לי כל צרכי וכהאי גוונא, אם אין נהנה מהם כגון ששכב על מטתו ואינו לא לובש ולא אוזר ולא עוטף, אינו מברך אותם, כמ\"ש כך בהדיא במקומות הנזכרים, נמשכין בזה אחר דעת התוספות בפרק הרואה (ס, ב) בדברי המתחיל כי פריס סודרא וכו', והביאו ראייה על זה עיין שם:",
+ "ואע\"ג דכתב הבית יוסף באורח חיים סימן מ\"ו וזה לשונו, והכלבו כתב שפשט המנהג באותם הארצות לאמרם על הסדר, וכן הנהיגו רב נטוראי ורב עמרם ושאר הגאונים לסדר את כולם ואפילו לא עשה המעשה, שלא על עצמו בלבד הוא מברך, אלא על כל העולם הוא מברך את השם שעשה כל הטובות והחסדים כאלו תמיד לכל, עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו שאפילו ברכות שהם על הנאותיו מברך אע\"פ שלא נתחייב בהם וכו'. מכל מקום הואיל ומצינו התוספות והרא\"ש אשר מימיהם אנו שותין ואחרי דבריהם לא נשנה על הרוב וכל דבריהם כגחלי אש דת לנו, דסבירא להו דאין לברך ברכות אלו אלא א\"כ נתחייב בהן, וכן הוא סברת הרמב\"ם גם כן כמו שהובא לעיל בסמוך בפנים, ראוי לחוש ג\"כ לדבריהם, ולא יכנס לספק ברכה לבטלה הואיל ויש לאל ידינו לתקן זה:",
+ "ודמי להאי דכתב הטור אורח חיים בסימן ת\"ר בדין הקידוש של יום טוב שני של ראש השנה, וזה לשונו, ולענין זמן בליל יום טוב שני על הקידוש, וביום השני על השופר, כתב רש\"י בתשובה, רבותי אומרים שאין אומרים זמן אלא בראשון דקדושה אחת הן וכחד יומא אריכתא דמי. אבל אני אומר שצריך לומר זמן, וכן נוהגין במקומינו ובכל המקומות שעברתי. ואין חילוק בין יום טוב שני של ראש השנה לשאר ימים טובים של גליות, אלא לענין ביצה ומחובר, לאסור של זה בזה. וטעמא, דאף בזמן בית דין פעמים היו עושים שני ימים, אע\"פ שלא היה שם ספק שיום שני היה עיקר יום טוב, והיו גומרין יום ראשון בקדושה שלא יזלזלו בו לשנה הבאה. אבל לענין זמן, ממה נפשך, אי ספק הוא, אומר זמן. ואי אמנהגא דבית דין סמכינן, שהיו נוהגים היום קודש ולמחר קדש, אומר זמן, דהא מיום שני היו מונין תיקון המועדות, והוא עיקר ראש השנה וצריך לומר בו זמן, וכן הלכה. וכן כתב רשב\"ם בשם זקינו רש\"י, וכתב דמסתבר טעמיה. וכן דעת בעל העיטור. והגאונים כתבו, שאין לומר זמן בשני, לא בקידוש ולא בשופר. וכתב אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל, וטוב שיקח אדם פרי חדש ויניחנו לפניו ויברך שהחיינו, ויהא דעתו גם על הפרי, ויצא ידי ספק. וכן היה נוהג הר\"ר מאיר מרוטנבורג, עד כאן לשונו לענינינו:",
+ "הרי לך דאע\"ג דכתב המאור הגדול רש\"י ז\"ל דיברכו זמן בליל שני של ראש השנה ונתן טעם לדבריו כדלעיל, כי הלא אפילו אם הוא ספק היה ראוי לברך עליו, אי משום מנהג אבותינו בידינו, ואי משום שלא יזלזלו בו, עם כל זה הגאונים חולקים ואומרים שלא יברכו זמן בשני. ועל זה בא הרא\"ש ז\"ל ומצא תקנה כדי שלא יכנס בספק ברכה לבטלה, ליקח פרי חדש ולהניחו לפניו ולברך שהחיינו ויהא דעתו גם על הפרי ויצא ידי ספק ברכה לבטלה, וכן היה נוהג הר\"ר מאיר מרוטנבורג, וכן אנו נוהגין, א\"כ הא ודאי כל שכן בנדון דידן דיש לנו לחוש ג\"כ על דברי התוספות והרמב\"ם והרא\"ש להביא עצמנו בכל בוקר לידי חיוב ברכת שחרית כדי לעשות רצונם גם כן בזה:",
+ "וכך יעשה כסדר שזכרנו למעלה, על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון. כי מתער משנתיה ורוצה לקום ממטתו, בתחלה ילבש כתנתו בעודנו שוכב כנזכר. ואחר לובשו כתנתו, יכוין לעבור ידיו על עיניו על ידי סדין או חלוקו לפתחם היטב. ואח\"כ ישב מעט על מטתו ויכוין למתח עצמותיו שהיו כל הלילה ככפותים. ואח\"כ יכוין לזקוף עצמו. ואח\"כ ירד ממטתו ויכוין להגיע ברגליו על הארץ ממש לעמוד מעט קודם הנעלת מנעליו. ואח\"כ ילך מעט בחדרו ללבוש מלבושיו של יום, דמסתמא אינם מונחים כל כך סמוך למטתו כדלעיל, ויחגור חגורתו, ויכסה ראשו. וכשיטול ידיו ורחץ פניו, יכוין ג\"כ לרחוץ עיניו מהלפלוף הנשאר בעיניו מחמת שינת לילה, וזהו המעביר שינה כו', רצה לומר שע\"י הרחיצה זו מעביר כל התנומות מעיניו. ואחר שיעשה כל המעשים הללו לכוונה שיכניס עצמו לחיוב הברכות הנזכרים לעיל, אז יהיה שכרו אתו ופעולתו לפניו תמיד, שיברך הברכות כולם אליבא דכולי עלמא:",
+ "ברכת התורה היה נוהג בעל הטור לומר אותה מיד אחר אלקי נשמה, לפטור גם הפסוקים שאומרים קודם פרשת התמיד, כמו שכתב בסימן מ\"ו עיין שם. ולפי מה שכתבתי לעיל שטוב הוא לסמוך ברכת אשר נתן לשכוי בינה לברכת אלקי נשמה לפי פירוש בעל עקידה, אמרתי טוב לאחר ברכת התורה עד אחר יהי רצון הראשון שהיא סוף ברכות של שחרית וחתימתן. ואפשר שגם הטור לא הקפיד שתהיה ברכת התורה מיד אחר אלקי נשמה דוקא, רק שתהיה קודם הפסוקים כנזכר, והנה לא נזכר עד עתה שום פסוק, על כן אמרתי טוב לדבק ברכות התורה עם כל הנלוה אליה, דהיינו ברכת הכהנים ואלו דברים כו' מיד אחר ברכת גמילות חסדים טובים וכו' שהיא אחר יהי רצון הראשון, דמישך שייך לברכות גומל חסדים טובים דאין לך גמילות חסדים גדול מזה שנתן לו תורתו הקדושה שהיא בית חיינו ואורך ימינו כלי חמדתו יתברך שהיה משתעשע בה בכל יום, (כדאמרינן בשבת פרק רבי עקיבא (פט, א)) והיא גם היא רצה לומר התורה נקראת חסד, שנאמר (משלי לא, כו) ותורת חסד על לשונה, ומוסמך חסד לחסד עדיף:",
+ "ואחר שאמר ברכות התורה עם כל הנלוה אליה, יתחיל ויאמר יהי רצון שתצילני היום מעזי פנים וכו'. לעולם יהא אדם ירא שמים כו'. ויאמר מכאן ואילך על הסדר הנכתב בסידורים:",
+ "ואם יקום ללמוד קודם אור הבוקר, טוב לומר כל סדר הברכות והשבחות זו אחר זו על הדרך הנזכר, בצרוף ברכות התורה והנלוה אליה עד פרשת התמיד. וזה יותר טוב מלהמתין עד אור הבוקר, כדי שלא להרחיק כל כך אלו הברכות מזמן עניינן, כיון שלא ברך אותן בזמן עניינן מפני שהיו ידיו מטונפת מהלילה, (וע\"י זה אחר שנטל ידיו וידיו נקיות, יברך על נטילת ידים, וימהר לסדר הברכות שלא להרחיקם כל כך מעניינן, ונזכר זה לעיל כמה פעמים בסימן ז' ובסימן ח'). וכן הוא בתשובות הרא\"ש כלל ד' סימן א', והביאו הטור בסוף סימן מ\"ז, והבית יוסף בסימן ד', זה לשונו, כתב אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל, המשכים ללמוד קודם עלות השחר, יברך על נטילת ידים ואשר יצר ואלקי נשמה, וכל סדר הברכות וברכות התורה. ופרשת התמיד לא יקרא עד שיאיר היום, שהיא במקום הקרבת תמיד שאין זמנו אלא ביום. וכן ברכת הנותן לשכוי בינה לא יברך אלא ביום, עד כאן:",
+ "וטוב לומר בתחילה ג\"כ פרשת עקידה ופרשת המן וי' דברות ושאר פסוקים דרחמים ותחנונים ובקשות, ואח\"כ ילמוד. וכתב הבית יוסף בטור אורח חיים סימן א' וזה לשונו, וטוב לאמרם (רצה לומר י' דברות), שע\"י כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותתחזק אמונתו בזה. ופרשת העקידה, כדי לזכור זכות אבות לפני הקב\"ה, וגם להכניע יצרו לעבודת הש\"י כמו שמסר יצחק נפשו. ופרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה, עד כאן לשונו. וטוב לכוין בכל זה בשעת קריאת כל פרשה ופרשה:",
+ "וטוב להתפלל ג\"כ קודם אור הבוקר על החורבן ועל הגלות, כמו שכתב הרא\"ש ז\"ל (בפרק קמא דברכות), והביאו הטור בסימן א' וזה לשונו, וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה, ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש וכו', עד כאן לשון עמק הברכה:",
+ "והנה ראיתי כמה נוסחאות מתחנונים התעוררת החורבן. והנה זכרתי אלו הב' המאמרים לאומרם קודם אמירת גוף תפילת החורבן, כדי שיתעורר האדם לצער עצמו בזכרו החורבן בתפילתו קל וחומר משכינה כביכו\"ל:",
+ "על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, ציון מדבר היתה ירושלים שממה, בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היתה לשריפת אש, וכל מחמדינו היתה לחרבה. ה' אלהי הצבאות עד מתי לא תרחם את ערי יהודה ואת ירושלים אשר זעמת זה כמה שנים. עד מתי אלהים יחרף צר, ינאץ אויב שמך לנצח. עד מתי עזך לשבי, ותפארתך ביד צר. עד אנה בכיה בציון, ומספד בירושלים. אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל. כי הנה אויביך יהמיון, ומשנאיך נשאו ראש. עד מתי ה' רואה ודומם, מתי תתנשא ותתרומם. קנוא ונוקם קנא לשמך המהולל, לבל בגוים יתחלל. אל נקמות ה' אל נקמות הופיע (נגד ב' חורבנות). הנשא שופט הארץ השב גמול על גאים. מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה. למה תהיה כאיש נדהם, וכגבור לא יוכל להושיע, ואתה בקרבנו ה' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. למה אלהים זנחת לנצח, יעשן אפך בצאן מרעיתך. למה ה' תעמוד ברחוק, תעלים לעתות בצרה. למה פניך תסתיר, תשכח עניינו ולחצינו. זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה. שאגו צורריך בקרב מועדיך, שמו אותותם אותות. שלחו באש מקדשיך, לארץ חללו משכן שמך. זכור ה' חרפת עבדיך, שאתי בחקי כל היום. רבים עמים אשר חרפו אויביך ה', אשר חרפו עקבות משיחך זכור עדתך קנית קדם, גאלת שבט נחלתך הר ציון זה שכנת בו. זכור ה' חיבת ירושלים, אהבת ציון אל תשכח לנצח. זכור לנו ברית אבות כאשר אמרת וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. איה חסדיך הראשונים אדני אשר נשבעת לדוד באמונתך. קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך. מהר יקדמונו רחמיך ביום צרותינו. ואם לא למענינו, למענך פעול. קומה אלהים ריבה ריבך זכור חרפתך מיני נבל כל היום. על מה ניאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש. שבור זרוע רשע ורע תדרוש רשעו בל תמצא. אתה ה' לעולם תשב, כסאך לדור ודור. למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים. השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד, המאוס מאסת את ערי יהודה. אם בציון געלה נפשך, מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא וגו' והנה בעתה. ידענו ה' רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך. אל תנאץ למען שמך, אל תנבל כסא כבודך. זכור אל תפר בריתך אתנו. כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד:",
+ "השיבנו אדון עולם למקדש ולעולם, ה' אלהי ישראל עמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים, ורחם עלינו למענך, ולמען זכות אבותינו, ולמען החסידים והישרים בלבותם, ולמען כל ההרוגים על יחודיך, ולמען כל השרופים על קידוש שמך, ולמען כל אשר נשפך דמו על יחודך, דם נפשות אביונים וגרים אשר למות הערו נפשם, ותחת החרב נתנו ראשם, אחריך ישאגו ועליך כל היום נהרגו, יקריבו לפניך עולה וזבחים, ויעשו לריח ניחוח את הראש ואת הנתחים, והם במיתתם ששים ושמחים, זה יאמר לה' אני, ולצור ישראל שבראנו, ואקריב את עצמי חלבי ודמי נתחי וראשי אתן בשרי פשעי פרי בטני חטאת נפשי, ונפשם מתעלפת בדמים מתבוססת, ומאבות לבנים מורשה מסיני לעלות להם שלמי נדבה לרצון להם לפני ה' לא לנו ה':",
+ "לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך ועל אמתך. למה יאמרו בעמים איה אלהיהם. ואתה תוחלתינו וסברינו ותקותינו. חנון ורחום יהיה נגד עיניך צרותינו, וראה בעניינו וריבה את ריבנו, ויעלה לפניך עלבונינו בכל עת, עם עלבון שמך הגדול המחולל בין הרשעים אשר חרפוך ויתנו את כבודך לאחר ותהילתך לפסולים. שמע אלהינו את חרפתך אשר חרפוך, ואל תכסה על עונם, וחטאתם מלפניך אל תמחה. וידעו כל הגוים כי אתה ה' קדוש ישראל, והקדישו את קדוש יעקב, ואת אלהי ישראל יעריצו:",
+ "זכור נא בניך עניים ואביונים, מצפים לישועתך כל הימים. אבינו שבשמים צדיק אתה וחסיד אתה, וכל מעשיך באמונה. יגולו רחמיך על בניך אשר הם בארץ שוביהם, ותוציא מבית כלא יושבי חושך ואסירים אסירי התקוה פקח קוח. וזכור לנו ה' אלהינו שהקדשת עמך ישראל מתוך ע' אומות, ומתוכם הפרשת את שבט לוי והפרשת כהן גדול לעמוד לשרת ולהתודות על עמך ישראל לכפר עליהם. ועתה בעונותינו שרבו, נגדע מאוויינו, והושלך תפארתינו, ונשארנו ריקם מכל טוב, ואין לנו כי אם תפלתנו היוצאים מקירות לבנו, כי צמאים אנחנו לרחמיך כארץ עיפה למים, וצועקים לפניך מכאב לב, ושופכים שיחנו לפניך בדמע לב:",
+ "וזכור לנו מה שציויתנו בתורתיך, כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו. ואנחנו בניך ילידי שעשועיך, רחם עלינו ברוב רחמיך, וקיים לנו מה שנאמר על ידי נביאך, למעני אעשה כי כבודי לאחר לא אתן. שמחנו כימות עניתנו, שנות רעה ראינו. שלח הגואל לגאלנו, והעלנו שמחים על אדמתך, ושכינתך שכון בינינו, ובדבריך יחיו מתינו, יקיצו וירננו שוכני עפרותינו, ושמחת עולם על ראשינו כאשר אמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה. ועוד נאמר כי ההרים ימושו, והגבעות תמוטנה, וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'. ועוד נאמר, ושבתי שבות עמי ורחמתי על בית ישראל וקנאתי לשם קדשי. ואמר עוד הנביא, כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו, אמן וכן יהי רצון. מזמור מ\"ז פ' פ\"ז ק\"ז:",
+ "אב הרחמים הטיבה ברצונך את ציון, ותבנה חומות ירושלים. תרחם ציון כאשר אמרת, ותכונניה כאשר דברת. תמהר גאולה ותחיש ישועה, ותשיב לירושלים ברחמים רבים, ככתוב על יד נביאך, ביתי יבנה נאם י\"י צבאות וקו ינטה על ירושלים. ונאמר, עוד קרא לאמר כה אמר י\"י צבאות, עוד תפוצנה ערי מטוב, וניחם י\"י את ציון ובחר עוד בירושלים. ונאמר, כי ניחם י\"י את ציון ניחם כל חרבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן י\"י, ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. ואדון הנביאים משה רבינו ע\"ה אמר, אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך י\"י אלהיך ומשם יקחך. נפשנו חכתה לי\"י, עזרנו ומגיננו הוא. כי בו ישמח (אותיות משי\"ח) לבנו, כי בשם קדשו בטחנו. יהי חסדך י\"י עלינו כאשר יחלנו לך. כי לא יטוש י\"י את עמו בעבור שמו הגדול. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וכו':",
+ "וזהו הסדר שכתבו תלמידי האר\"י ז\"ל, והוא בספר הכוונות. בקומו קודם חצות לילה שהוא שעה כביכול במסתרים תבכה נפשו, יקום ויעורר משנתו, ירחץ ידיו ופניו וישב לפני המזוזה לארץ, ולא יהיה אפילו נר אחד אלא באפילה, ויכסה ראשו כמו אבל וחפוי ראש. ויתחיל לומר על נהרות בבל, ויכוין על חורבן הבית. מזמור לאסף, יכוון על הריגת הצדיקים. זכור י\"י הערלה במקום המילה, ויכוין י\"י מה היה לנו ראשי תיבות מילה. ויאמר נפלה עטרת ראשינו, ויכוין נפלה נפל ה', נפלה עטרת ראשינו ראשי תיבות נער, שהוא מטטרון שנקרא נער. על זה היה דוה לבנו, אותיות דוה הם אותיות הו\"ד שנהפך ונעשה דוה. כל היום דוה, על אלה, מי הם אלה, ו' קצוות. ויאמר קינה על היכלי וכו', ואחר כ�� פסוקי דישעיה, הבט משמים וראה כו', כי אתה אבינו עד נדרשתי וכו'. ואח\"כ פסוקי דנחמה, על חומותיך עד עברו בשערים וכו', אלהים אל דמי לך. אתה תקום תרחם ציון כי רצו עבדיך. בונה ירושלים י\"י. כאיל תערוג. שפטני אלהים. לי\"י הארץ. יענך י\"י ביום צרה כו'. אלהים יחננו. אודה י\"י בכל לבב. ויכוין כל\"ך סע\"פה יאפו\"צה שהם מנצפ\"ך ידו\"ד אהי\"ה:",
+ "ומיד כשיאיר היום ילך במרוצה לבית הכנסת להיות מעשרה הראשונים, כמו שאמרו חז\"ל (ברכות מז, ב). וענין סדר התפלה, יתבאר לקמן אי\"ה בבית התפלה. ומיד כשיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ללמוד תורה לקיים (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל:",
+ "ואם אח\"כ עוסק במשא ובמתן, יהיה באמונה, כמבואר לעיל. ויהיה מלאכתו עראי, ותורתו קבע. ואם חוזר ללימודו בעת שפנוי, זה נקרא תורתו אומנתו. וכשרוצה לאכול, יהי' בקדושה ובטהרה, ככל המוזכר למעלה באות ק' קדושה. ואחר כך יראה בכל יום ויום שיעשה איזה גמילות חסד, הן בגופו הן בממונו, לקיים מה שכתוב (תהלים נב, ג) חסד אל כל היום. ובהגיע זמן מנחה, ירוץ לבית הכנסת להיות מעשרה ראשונים. ואח\"כ לעת ערב יהרהר בתשובה, ובא השמש וטהר (ויקרא כב, ז). אחר כך בלילה קודם השכיבה, יגמור התשובה והווידוים, ולתקן המקולקל. ככה יחזור חלילה, ויחזור בסדר הלילה כפי המוזכר למעלה, ואז יעלה למעלה:",
+ "וזה לשון החכם קורדווירא בספר תומר דבורה, פירש ר' שמעון בפרשת בראשית עצה רבה וגדולה מן התורה, היאך יתקשר האדם בקדושה העליונה ויתנהג בה, ולא יפרד מן הספירה העליונה תדיר. וצריך האדם בזה להתנהג כפי הזמן, רצה לומר לדעת איזו ספירה שולטת ולהתקשר בה, ולעשות התיקון המתיחס אל המדה השולטת. והתחיל מהלילה עת שכיבת האדם על מטתו, והרי השליטה היא לילה מדת המלכות, והוא הולך לישן השינה היא כעת מיתא, ואילנא דמותא שולטת, מה יעשה, יתקן ויקדים להתקשר בסוד הקדושה, דהיינו סוד מדת המלכות בבחינת קדושתה, ולזה ילך על מטתו ויקבל עול מלכות שלימה בכוונת הלב. קם בחצות לילה, יטול ידיו מהקליפה השולטת עליה, ויעביר רעה מבשרו, ויברך ויתקן השכינה בעסק התורה. ועל זה נאמר עליה (משלי ו, כב), בשכבך תשמור עליך, מן החיצונים, והקיצות היא תשיחך. ותתקשר עמו והוא עמה, ויתעלה דיוקן נשמתו בגן עדן עם השכינה הנכנסת שם עם הצדיקים והת\"ת שם גם הוא להשתעשע עם הצדיקים ועמו אברהם שכולם מקשיבים לקולו, הרי ממש נסה עמה מהמיתה והשינה, אל סוד החיים העליונים, ונקשר בסוד גן עדן, והתחיל להתנוצץ עליו אור הת\"ת המתנוצץ בגן עדן של הצדיקים:",
+ "וכן פירש בפרשת תרומה, השכים ועלה עמוד השחר, התחיל הוא גם כן לבא ליכנס לבית הכנסת וקשר עצמו בשלשה אבות בפתח בית הכנסת. אמר (תהלים ה, ח) ואני ברוב חסדך אבוא וכו', וכולל עצמו בסוד הת\"ת אדו\"ם כלול חסד גבורה תפארת. נכנס לכנסת מל\"ה, ומכוין בפסוק בג' אבות, חסדך דא אברהם, אשתחוה אל היכל קדשך דא יצחק, דמסטריה השתחויה לכפוף קומתו נגד מדת הדין להיות נדחה מפניה, ואז השעה נדחית מפניו, כי יומשך שפע הרחמים מלמעלה עליה למתקה. ביראתך דא יעקב, דכתיב ביה (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה, והרי כלל עצמו בהם מחשבה דבור ומעשה. כי מחשבה שזכרנו, היא הכוונה. הדיבור, הוא הפסוק. והמעשה, הביאה לבית הכנסת והשתחויתו נגד היכלו קודם תפילה עומד בבית הכנסת פיו מקור נובע תפלה ויחוד יסוד מקור הבאר נפתח בבאר שהוא בית הכנסת, ומתקן שכינה בכל יכולת כונתו בתפילתו:",
+ "יוצא משם עולה בסוד תורה, ומתקשר בה בסוד מדת יום, ומתנהג כל היום עד שעת המנחה שמתקשר בגבורה. שהרי כבר נקשר בחסד בתפילתו, וביום בתפארת בעסק התורה, ובערב בגבורה, וכל זה במדת יום שהוא בא לבית הכנסת ליחד בסוד הגבורה כדרך שעשה בצד החסד, ובין זה לזה קושר שכינה עמו בסעודתו לגמול חסד לנפש בהמה ולקושרה בסוד המזון, ואחר שעלה לשעת המנחה ונתקשר בגבורה המתין לערב וירד התפארת אל המלכות והרי הוא עמה:",
+ "בתחלת הלילה קושר עצמו בה, ונכנס לבית הכנסת עם הכוונה הנ\"ל וקושר עצמו למטה תפארת בא לבית מלונו. יצא מבית הכנסת ייחד עצמו ממש במלכות לבד, בסוד קבלת עול מלכות שמים. וזהו תקופתו ביום עם תקופת הספירה, ולעולם דבוק באור השולט. עצה זו עיקרה בפרשת בראשית, והשאר מקובץ ממקומות רבים מהזוהר, והיא עצה כוללת להתקשר האדם תמיד בקדושה, ולא יחסר עטור השכינה מעל ראשו, עד כאן לשונו:",
+ "נשלם מסכת חולין בעזרת עילת כל העילות של כל העלולין"
+ ]
+ ]
+ },
+ "Shabbat": {
+ "Ner Mitzva": [
+ "שורש עמוד האמונה (כמו שיתבאר לקמן) ובו ג' פרקים. פרק נר מצוה. פרק תורה אור. פרק דרך חיים תוכחת מוסר",
+ "פרק נר מצוה",
+ "אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאות שבת, שנאמר (שמות טז, ה) והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, והכינו לאלתר (שבת קיז, ב). ובכנפי היונה חלק רביעי, סימן טוב לאדם שכל צרכי שבת יקנה אותם ביום הששי ולא ביום ה' אם הוא בטוח שלא יחסר, וכל מה שיקנה יאמר לכבוד שבת, עד כאן:",
+ "ונראה דזהו דווקא בענייני מאכלים שהם יותר ערבים ומוטעמים לאכול אם קונה אותם מערב שבת, כענין שהתירו אוכל נפש ביום טוב. אבל עניינים שהם טובים ומתוקנים ויפים כשקונה אותם קודם ערב שבת כמו בערב שבת, אז אדרבה זריזין מקדימין, ויאמר לכבוד שבת אני קונה:",
+ "ובתנחומא אמר ר' זירא, אף על פי שהוציא אדם ערב שבת שחרית, מצוה לרדוף בין השמשות, שנאמר (שמות טז, ה) והיה משנה, עד כאן לשונו:",
+ "וכתב רמ\"א בשלחן ערוך בסימן רנ\"א וזה לשונו, ויש לאדם קצת למעט בלימודו בערב שבת, כדי שיכין צרכי שבת. אמרו ז\"ל בריש האיש מקדש (קידושין מא, א), ומצוה בו יותר מבשלוחו. פירש רש\"י, דכי עסיק גופו במצוה מקבל שכר טפי, על כן כתיב (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל וגומר לעשות את השבת, פירוש לתקן לכבוד שבת, כמו (בראשית יח, ח) ובן בקר אשר עשה, תיקן, והורה בזה שצריך האדם לתקן ולעשות הוא בעצמו הדברים הצריכים לצורך השבת לכבוד השבת. ואע\"פ שיהיה לו שמשים הרבה עושים מלאכתו, צריך לעשות הוא בעצמו, כדאמרינן בגמרא ריש האיש מקדש (שם), רב פפא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, עד כאן. וכך כתב הטור בסימן הנזכר וזה לשונו, ואף אם יש לו כמה עבדים לשמשו, מצוה להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כדאיתא בפרק כל כתבי (שבת קיט, א) רב חסדא פרס סלקא, פירוש היה מחתך הירק לצורך סעודת שבת. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי, פירוש היו מבקעין העצים וכו':",
+ "וזה לשון תולעת יעקב בסוד שבת, וצריך שיתקן ביתו מבעוד יום לכבוד שבת, ויהיה נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו כבוד שבת הם. ואף על פי שהוא אדם חשוב ואין דרכו ליקח דברים מן השוק, ולא להתעסק במלאכה שבבית, חייב לעשות דברים שהם לצורך שבת בגופו. וזהו כבוד החכמים הראשונים, יש שהיה מבקע עצים לבשל בהם, ויש מי שהיה מבשל או מולג בשר, או גולל פתילות, ויש מהם שהיה יוצא וקונה לצורך שבת מאכלים, וכל המרבה בדברים הרי זה משובח. עיניכם הרואות גדולי עולם אשר מעולם אנשי השם, אשר כן עשו שבת לה' לשם ה', ומי ראה אלו שעשו מלאכתם מלאכת השמים בעצמם ובכבודם לכבוד שבת, מי לא יעשה. וכן סיים הטור על זה בסימן הנזכר זה לשונו, ומהם ילמוד האדם, ולא יאמר לא אפגום בכבודי, כי זה כבודו שמכבד השבת, עד כאן לשונו:",
+ "(כתב בעל ראשית חכמה בספר תוצאות חיים וזה לשונו, מורי נ\"ע כתב שיפנה קורי עכביש מהבית לסוד הרמז, ויתקן הבית בנרות דולקות ומטה מוצעת, עד כאן לשונו. ואני הולך רכיל אגלה סודו. כבר ידעת אם זכית לחזות בנועם יי רמז הפסוק (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן, כי מלכות נקראת בית כמבואר בספרי הקבלה, והנה מפורסם שעליה נאמר (שה\"ש ב, ב) כשושנה בין החוחים, שסביב רשעים יתהלכון והוא סוד הקליפות שרצונם למנוע שלום בית והם המה העכביש שצריך לפנותם מהבית שהוא סוד להעביר גילולים מן הארץ שהיא הארץ העליונה, בפרט ביום שבת קודש שהוא סוד מדת מלכות אשר על כן נקרא שבת מלכתא, וגם נקרא כלה כנגד מדה אחרונה הכלולה מכל המאורות העליונות המאירות אל עבר פניה, אשר על זה רומזים נרות שבת שהם נגד זכור ושמור, כדאיתא בבהיר זכור לזכר, ושמור לנקיבה, שהוא סוד יחוד המאורות עליונות בסוד (ויקרא כו, ו) ונתתי שלו\"ם בארץ כמו שכתבו המקובלים שרומז למדת יסוד ומלכות, על כן נקראים הנרות שלו\"ם בי\"ת ומבוארים דבריי היטיב למי שזכה להנות מזיו זוהר חכמת הקבלה. ומזה יצא לנו שמה מאוד מתוק הוא לאחוז במנהג הזה להעביר גילולים מן הבית, ולתקן אותו בנירות ובמטה מוצעת שהוא מטתו של שלמה המלך כמבואר באורך ברקנ\"ט פרשת ויחי):",
+ "כל ערב שבת סמוך לשבת ישחיז סכינו כמו שאמרו ז\"ל והכינו את אשר יביאו (שמות טז, ה) זה היא השחזת הסכין, ומצאתי כתוב בשם ספר חיי עולם (הובא ברמ\"א או\"ח רנ, א) דמוכח לה מדכתיב והכינו את כמו (ישעיה ב, ד) לאתים ולמזמרות:",
+ "במסכת גיטין פרק השולח (לה, ב), אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא (בעידן ביה מדרשא), ואחת קבעה סעודתא בערב שבת, ושתיהן נעקרו, עד כאן. ופירש רש\"י, בערב שבת, בליל שבת, ואין כאן כבוד שבת, דקיימא לן (פסחים קה, א) כבוד יום קודם כבוד לילה. ואיכא דמפרשי, בערב שבת ממש, וכן בכל יום מרוב עושר, אבל בהאי מיהא איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה, עד כאן לשונו. ורמ\"א בהגה\"ה סימן רמ\"ט (ב) כתב, וסעודה שזמנה ערב שבת כגון ברית מילה ופדיון הבן מותר, כן נראה לי וכן המנהג פשוט, עד כאן לשונו:",
+ "וכשלמדתי תורה בק\"ק קראקא אצל רבי מורי הגאון החסיד מהר\"ר שלמה זלה\"ה, אירע שהיה סנדק בער�� שבת, ולא רצה לילך לקביעת הסעודה של מילה, ואמר שהוא קל וחומר מסעודת מילה שחלה מראש חודש אב עד התענית שאין אוכלין בשר כי אם מנין ולא יותר. והנה איסור אכילת בשר בימים ההם אינו אלא מנהג בעלמא, על כל זאת נוהגין שאין אוכלין יותר ממנין. קביעת סעודת בערב שבת הוא דין דגמרא כדלעיל, מכל שכן אם יש מנין שלא יאכלו יותר. ואני אמרתי לו מה זה ראיה, בשלמא שם אפשר למצא תקנה לקבוע סעודה על מאכלי חלב ויסבו הרבה כמו שירצה. אבל בערב שבת אין למצוא תקנה, דקביעת סעודה איסורא הוא בין בבשר בין בחלב, אפשר דשרי. ודחה את דברי מטעם דאין שמחה בלא בשר, וק\"ל:",
+ "ענין יום הששי עם השבת, כענין העולם הזה עם העולם הבא, כי האדם מכין כל צרכיו מערב שבת לשבת כי בשבת אסור להכין דבר, ולולי הכנתו מערב שבת מה יאכל בשבת. וכן אמרו ז\"ל (ע\"ז ג, א) מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. וכן המכין תורה ומעשים טובים בעולם הזה, יאכל מתן שכרו בעולם הבא. ומי שלא הכין, מה יאכל. וכן אמרו ז\"ל (שם) מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת. וכן אמרם מה יאכל, ולא אמרו לא יאכל, כי אלו אמרו כן נראה שהיה אפשר שיאכל אלא שהיה עונשו שלא יאכל. ובאמרם מה יאכל, רצו לומר כי מן הנמנע הוא לאכול, אחר ששכר מצוה הוא המצוה והוא לא הכינה, אם כן מה יאכל. על כן יפשפש במעשיו ויתעורר בתשובה ויתקן כל קלקול. וכבר הארכתי בזה במסכת חולין (סוף פרק תורה אור ד\"ה וכן הימים):",
+ "ואחר כך יטול צפרניו וילך לטבילה כאשה המטהרת מנדתה, כי אין טומאה כטומאת העבירות. וזולת טעם התעוררות הזה, הוזכר בפוסקים שמחויב ליטול צפורניו בכל ערב שבת. וז\"ל, גרסינן במועד קטן פרק ואלו מגלחין (יח, א), ג' דברים נאמרו בצפרנים, קוברם צדיק, שורפם חסיד, זורקן רשע. והטעם ידוע ליודעי חן. על כן יזהר כל אדם להיות חסיד בזה, עכ\"ל. וספר הגן כתב, שלא לגלח יום ה' כי הוא מגדל בשבת:",
+ "לשון שבילי אמונה נתיב ז', יטול צפרניו בערב שבת, ויתחיל מהשמאל מהקמיצה ומסיים באגודל, ובימין יתחיל בגודל ומסיים בקמיצה, ולא ישנה מזה הסדר וגם לא יטול שתיים זו אחר זו מפני שקשה לשכחה, עד כאן. ואבודרהם נתן סימן לזה הסדר, יד ימין אגהב\"ד, יד שמאל דבהג\"א, וכן הוא בכלבו סימן פ\"ז. (בענין סדר נטילת צפרנים כתב בספר המוסר פ\"ד וזה לשונו, וכיצד יקצצם, יתחיל בקמיצה ומדלג האמה ונוטל האצבע ומדלג הגודל ונוטל הזרת ואח\"כ האמה ואחר כך הגודל. כי אם נוטל אותם זו אחר זו, יהיה שכחן עד מאוד. ואם יתחיל באמה, הוא יקבור את בניו. ואם יתחיל בזרת, יוציאו עליו שם רע ויתקיים עליו, והני מילי ביד שמאל. אבל ביד ימין יתחיל בגודל ומסיים בקמיצה, עד כאן לשונו. הרי לך שכתב כמו שכתבו שבילי אמונה ואבודרהם):",
+ "ז' דברים צריכין נטילה, וחד מנהון הנוטל צפרניו, מרדכי מסכת ברכות. על כן יהיה אדם נזהר בנטילת צפרנים בכל ערב שבת, ובזה יקויים מצוה גוררת מצוה, כי כשגדלים הצפרניים יותר מזה השיעור אז מצוי טיט בין הצפרניים ויש לחוש אז בכל נטילת ידים לסעודה, שכל דבר החוצץ בטבילה, חוצץ בנטילה:",
+ "ולענין טבילה בכל ערב שבת הוא קדושה גדולה וטהרת הקודש כמו שיתבאר, וסוד המקוה וענין טבילה של ערב שבת נתבאר לעיל בארוכה באות קוף קדושה ערב שבת (ד\"ה עת לדבר ואילך):",
+ "וקודם הטבילה טוב שירחץ את גופו בחמין, כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת כה, ב) אמר רב י��דא אמר רב, כך היו מנהגו של רבי יהודא בר' אלעאי, ערב שבת מביאין לו עריבה מליאה מים חמין, ורוחץ פניו וידיו ורגליו. וכתב המרדכי וזה לשונו, כתב ראבי\"ה שמעינן מכאן דמצוה לרחוץ בערב שבת פניו וידיו ורגליו בחמין. וחפיפת הראש נמי מצוה לרחוץ בערב שבת, כדאמרינן בפ\"ב (שבת לא, א) שנים שהמרו זה את זה ואמרו כל מי שילך ויקניט את הילל יקח ח' זוז, ואותו יום ערב שבת היה והיה הילל חופף את ראשו. ובפרק חלק נמי (סנהדרין צה, א) גבי דוד המלך דמטא לארץ פלשתים וכו', עד ההוא יומא פניא מעלי דשבתא הוה אבישי בן צרויה חייף רישיה. וכן פרק אין צדין (ביצה כז, ב) בההוא בוכרא דאייתי קמיה רבא בהדיא פניא דמעלי דיומא טבא, והוה רבא חייף רישיה, עד כאן. וכתב מהר\"ש בהגה\"ה בשלחן ערוך שלא ירחץ לשבת אלא סמוך לערב שילבש עצמו מיד וזהו כבוד השבת (עי' רמ\"א רסב, ג):",
+ "ומקודם הטבילה יקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ולא יקרא הפרשה רק יום הששי אחר חצות. אף על פי שלענין דינא כתבו התוס' (ברכות ח, ב ד\"ה ישלים) והרא\"ש דמיום ראשון ואילך חשוב משלים עם הציבור, מכל מקום למצוה מן המובחר לא יקרא רק ביום ו' אחר חצות, וכך כתוב בכתבי הקודש דהאר\"י ז\"ל, משום שאז נפרדה הקליפה מהקדושה, ואחר כך בכוונת הטבילה משפיעין הארה קדושת שבת, ודבר זה יתבאר לקמן על פי הסוד:",
+ "בפרק קמא דברכות (ח, א), אמר רב הונא בריה דרב יהושע א\"ר יונה א\"ר אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון. וכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו:",
+ "יש טועים וקורים פסוק מקרא ותרגום עליו, וחוזרין וקורין הפסוק בקרא, וכן עושין עד תשלום כל הסדרה, וסוברים דהכי ניחא לומר הפסוק ולקרוא הפירוש עליו דהיינו התרגום, ולאחר קריאת הפירוש לחזור הפסוק. אבל זה אינו, דלישנא דגמרא משמע שנים מקרא בצירוף, ואח\"כ התרגום. וכן מוכח בזוהר ודברי המקובלים וכמו שיתבאר לקמן בסודו. ואפילו לטעם הנגלה שכתבו קצת המפרשים, מוכח כן לקרוא בתרגום בסוף, שכתבו וזה לשונם, הטעם הוא כי התורה נתנה ג' פעמים, ראשון בהר סיני, פעם שנית באהל מועד, שלישית באר היטב, משום הכי אנו קורין כל פסוק ב' פעמים, והג' תרגום כנגד באר היטב:",
+ "כתב הטור סימן רפ\"ה, ואפילו עטרת ודיבון. פירש רש\"י, אע\"פ שאין בו תרגום. ולפירש זה, אפילו ראובן ושמעון וכיוצא בזה צריך לקרותו ג' פעמים. ויש מפרשים דנקט עטרת לפי שיש ספרים שכתוב בהן תרגום ירושלמי, ונקט עטרת ודיבון אף על פי שאין צריך כל כך תרגום. ולפי זה ראובן ושמעון אין צריך לקרותו ג' פעמים. מכל מקום נהגו להחמיר כרש\"י:",
+ "נראה בעיני לקרות פסוקים (במדבר ו, כד-כו) יברכך ה' כו', יאר ה', ישא ה' כו' [שלוש] פעמים, ואח\"כ התרגום לאותן הנוהגים להחמיר לקרוא ראובן ושמעון ג' פעמים, כי אלו פסוקים עם פסוקי ראובן ושמעון כו' שוים הם וכדמשמע ברבינו יונה שכתב וזה לשונו, ואפילו עטרת ודיבון, יש מפרשים דנקט זה הפסוק מפני שאין לו תרגום, וקאמר שאפילו הפסוקים שאין להם תרגום צריך לקרות אותם ג' פעמים. וזה אינו נראה, שהרי מצינו פסוקים אחרים הרבה שאין להם תרגום כגון פסוקים של ברכת כהנים ואחרים הרבה ולמה לא הזכירום כו', שמע מינה לפי הנוהגים להחמיר לקרוא ראובן ושמעון ג' פעמים יקראו ג\"כ ברכת כהנים ג' פעמים, ואע\"ג דאית ליה תרגום כמו שנמצא בחומשים שלנו תרגום על אלה הפסוקים, אפשר שזה התרגום אינו מקובל מסיני, על כן יקרא המקרא ג' פעמים וגם התרגום אולי הוא תרגום מקובל ולא היה מגולה בימי רבינו יונה:",
+ "אחר כותבי זה, מצאתי בסידור מהר\"ר הירץ ז\"ל שכתב, ברכינו בברכה המשולשת, לדעתי משולשת בתורה היינו משום דלית ליה תרגום וצריך לשלש המקרא, משא\"כ בברכה אחרת שנים מקרא ואחד תרגום. והכי נמי מסתברא, מדאמר הכתובה ע\"י משה ולא ע\"י המתרגם, עד כאן לשונו:",
+ "עוד כתב הטור שם (רפה), מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת, ואם לא השלים אותה קודם האכילה ישלים אותה אחר אכילה קודם המנחה, ומשם ואילך כיון שמתחילין אחרת עבר זמנה על זאת. וזה לשון הבית יוסף, מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל וכו', וכן כתבו שם (ברכות ח, ב) התוס' (ד\"ה ישלים) והרא\"ש מדאמרינן במדרש שצוה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה, ומשמע מדבריהם שלא צוה אלא שלא יאחרו מלקרותה עד אחר אכילה, אבל אם הקדימו וקראוהו קודם שבת בכלל מצוה מן המובחר נמי הוא, וכן נראה מדברי הרמב\"ם בפי\"ג (כה) מהלכות תפילה. ומדברי ההגהות שם נראה קצת, דדוקא בשבת קודם אכילה הוא דהוי מצוה מן המובחר, ולא קודם לכן, עד כאן לשונו:",
+ "אבל כבר מוכח בספרי המקובלים לקרות שנים מקרא ואחד תרגום בערב שבת, וזהו הבחיר שבמצוה מהמובחר שישלים בערב שבת שנים מקרא ואחד תרגום, ובשעת קריאת התורה בציבור אזניו יהיה לספר תורה לשמוע הש\"ץ מה שקורא הש\"ץ מהתורה והוא ישתוק רק ישמע ויתכוון. ומה שאמרו ישלים עם הציבור, לא שיקרא עם הציבור דהיינו עם הש\"ץ, אלא רצו לומר צריך להשלים לקורא שמו\"ת עם הציבור, כלומר כל זמן שהסדרא זו היא עם הציבור, דהיינו מיום א' ואילך עד מנחה של יום השבת הבא שמתחיל סדרא אחרת, כי תמיד משבת מנחה לשבת מנחה נוהגת סדרא, ואחר כך עבר זמנה של זו. וכל זה הוא לענין דינא, אבל למצוה מהמובחר ימתין בקריאת שמו\"ת עד ערב שבת אחר חצות ואז ישלים שמו\"ת:",
+ "ובדברי רבינו יונה מצאתי מבואר וזה לשונו, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור כו', כלומר שקודם שיקראו הציבור הפרשה בבית הכנסת יקרא אותה בביתו, עד כאן לשונו. ומה שאמרו עם הציבור, פירושו קודם הציבור. כמו ותיקין היו קורין עם הנץ החמה, וכתב שם רבינו יונה וזה לשונו, כלומר קודם הנץ החמה, וכדאמרינן (שבת יח, א) ערב שבת עם חשיכה, ואין רצונו לומר חשיכה ממש, אלא קודם חשיכה, עד כאן לשונו:",
+ "עוד יש חילופי מנהגים, יש שקורין כל מקרא ומקרא שנים מקרא ואחד תרגום, ויש שמשלימין כל הסדרא שני פעמים מקרא ופעם השלישי תרגום:",
+ "אמנם קבלתי דרך המובחר לעשות כפשוטה דלשנא דגמרא, לקרוא כל פרשה ופרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ופרשה נקרא הן פרשה פתוחה או סתומה לא ששם הסדרא כולה נקראת פרשה, רק על דרך שכתב רש\"י בויקרא (א, א ד\"ה ויקרא) ליתן ריוח בין פרשה לפרשה, וזהו פרשה פתוחה או סתומה. וכן לשון הגמרא דברכות דף ט' (עי' בע\"ב) ק\"ן פרשיות שבספר תהלים כו'. ובזה מדוקדק ה��שון שאמרו, לעולם ישלים אדם פרשיותיו כו', דקשה למה כינה הפרשה, הוה ליה למימר לעולם ישלים אדם הפרשיות כו'. אלא אין פירוש לשון פרשה על הסדרא, רק הפרשיות פתוחות או סתומות. ויען כי אין ההתחלה בקריאת שמו\"ת בכולה בשוה, כי לענין דינא מותר להתחיל בקריאת שמו\"ת מיום א' ואילך, זה מתחיל היום וזה מתחיל למחר וזה אח\"כ, עד שלזה יש מועט פרשיות לקרות ולזה יותר, ולזה אמר שישלים כל אחד פרשיותיו עם הציבור, וק\"ל:",
+ "וקבלתי אפילו כשהפרשה מסיימת באמצע הפסוק כמו אחרי המגפה דפרשת פנחס (במדבר כו, א) ובעציון גבר דפרשת דברים (ב, ח) שם יפסיק ויקרא שמו\"ת:",
+ "וכשקורא שנים מקרא ואחד תרגום, ישים לבו ועיניו להתבונן במה שקורא, הן ממצות התורה הן במדות הן בדרכי מוסר הן בכל תועלת אשר יוכל להוציא מכל ענין וענין, ויקרא כדי ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. וראוי להתבונן תמיד בשלש אלה, החוט המשולש לא ינתק. דהיינו, נר מצוה, תרי\"ג מצות. ותורה אור, דהיינו להיות חכם ומבין באיזה סודות התורה. ודרך חיים תוכחת מוסר, היינו המוסרים והמדות והתועלות כל אחד ימצא בשכלו ויתבונן כפי רוחב דעתו:",
+ "ואתם בניי יצ\"ו, אפתח לכם שער בכל סדרא וסדרא משלש אלה, וממנו תראו וכן תעשו להוסיף כהנה וכהנה, כי התורה אין לה ערך. ויען שהיה הדבר כאן הפסק גדול בענין שאנו עוסקים בו עתה, על כן אעשה מזה קונטריס בפני עצמו בעזה\"י, ויקרא שמו תורה שבכתב ויהיה נקבע זה הקונטרס בהשלמת עשרת הדברות:",
+ "מצוה גדולה ומצוה דרבים היא מי שזוכה ומזכה לקורא הסדרא בתורה בערב שבת, כדי להגיה שלא יחסר אפילו אות אחת ולא יעדיף אפילו אות אחת ולא ישתנה אפילו אות אחת, ואפילו בחסירות ויתירות שקים לן בגווייהו צריך לדקדק לראות שיהיה הכל כתיקונו. ואמרו רז\"ל (עי' מנחות ל, א) הגיה אות אחת ולא שינה מעלה עליו כאלו כתבה, ומצוה גוררת מצוה כי אז מזכה את הדברים שיוצאין ידי חובתם בספר תורה כשירה והברכות הן כתיקונן, מה שאין כן ספר תורה אפילו חסר אות אחת היא פסולה:",
+ "והואיל ואתא לידי דבר זה, אימא ביה מלתא. תמיהה גדולה בעיני על מורי הוראה שנתפשט הוראה זו ביניהם, וכן הוא בלבוש מלכות סימן קמ\"ג, אהא דמוציאין ספר תורה אחרת כשנמצא טעות בספר תורה זהו דוקא בטעות גמור שנשתנה משמעות הענין, אבל כשלא נשתנה הענין, לא, מנין להם דבר זה, דאפילו אות אחת שחסר הספר תורה פסולה. ומה שכתב רמ\"א (או\"ח קמג, ד) דמשום חסירות ויתירות אין להוציא ספר תורה אחרת כו', זהו דווקא בחסירות ויתירות שהתיבה נקראת כמות שהיא נתנה מפי הקב\"ה. וגם מטעם שכתב רמ\"א (שם) שאין ספרי תורות שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת תהיה יותר כשירה, וזהו לא שייך אלא בחסירות ויתרות, לפי שאין בקיאין בהם כל כך, אבל בשינוי קריאת התיבה וטעות גמור הידוע שהוא טעות, אף שלא נשתנה הענין כגון כבש כתב כשב, או כשב כתב כבש, פשוט בעיני שצריך להוציא אחרת:",
+ "ודבר זה שלא נשתנה הענין המוזכר, לענין אחר הוזכר, לענין קריאת המגילה והובא בטור אורח חיים סימן תר\"ץ, ירושלמי (מגילה פ\"ב ה\"ב יט, ב), אין מדקדקין בטעיותיה. רבי יצחק בר אבא ורב חננאל הוו יתבי קמיה דרב, חד קרי יהודים, וחד קרי יהודיים, ולא הדר חד מנהון. ויש אומרים דווקא בטעות כי האי שהלשון והענין אחד, אבל טעות אחר לא, שאם כן לא קראה כולה. וכן הוזכר זה הדבר בבית יוסף בסימן קמ\"ב לענין החזן או הקורא שטעה בקריאה, וזה לשונו שם, כתב הכלבו קרא וטעה אפילו באות אחת מחזירין אותו עד שיקרא בדקדוק, והני מילי הקורא שבירך, אבל על החזן אין לחוש אם לא קרא בדקדוק, עד כאן:",
+ "ואין טעם בדבריו, דקריאה בציבור כתקנה לא תליא בברכה, שהרי בימי חכמי התלמוד שהיה הראשון מברך ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה, היעלה על דעת שלא היו מקפידים בקריאת האמצעיים. ומיהו אפשר לקיים דבריו בטעות שאין המשמעות משתנה, ואפילו בטעות כזה מחזירין לקורא, וכן נראה מדברי א\"ח, עד כאן. אבל לענין טעות בכתיבת ספר תורה, בודאי אפילו אות אחת פוסל אם הוא טעות בודאי, וצריך להוציא אחרת. ומשום אלו החששות, אמרתי מצוה גדולה להגיה ספר תורה בכל ערב שבת ובכל ערב יום טוב וכן בכל הקריאה:",
+ "זה לשון בית יוסף סוף סימן רפ\"ה, כתב מהר\"ר ישראל בכתביו סימן ק\"ע, דדווקא פרשת השבת חייב להשלים, אבל אין צריך לקרות פרשת יו\"ט, וכן כתב בתרומת הדשן סימן כ\"ג. ואף על פי שכתב דלפירוש ר\"ח אפשר שטעם שחייב להשלים פרשיותיו כדי שיהא רגיל במה שהציבור קורין, ואם כן היה צריך להשלים פרשיות של יום טוב ומוספין. כבר כתב דלשאר גאונים אין צריך, ושקרוב בעיניו שלא נהגו רבותינו להשלים, וכן עמא דבר, עד כאן לשונו. אכן בתשובת מהר\"ם מינץ נוטה דגם פרשיות של יום טוב ומוספין ישלים, וכן אני נוהג. משום דאם תמצא לומר שאינו מדינא, מכל מקום מקבל שכר כקורא בתורה:",
+ "עירובי חצירות מצוה גדולה אמרו רז\"ל (שבת יד, ב) בשעה שתיקן שלמה המלך ע\"ה ערובי חצירות יצאה בת קול ואמרה (משלי כג, טו) בני אם חכם לבך וכו'. וככה עושין, גובין פת מכל בית ובית ונותנים אותו באחד מבתי החצירות, שעתה אנו רואים כאלו כולן דרין באותו בית:",
+ "וכתב האגור בסימן תרס\"א, נשאל גדול הדור מהר\"ר יעקב מולין על שיש מנהג בקצת קהילות מאשכנז שעושין עירובי חצירות בפת ותולין הפת שעשוי כמין מצה בבית הכנסת ומניחין אותו שם כל השנה איך יוצאים בו, הא לא הוי מקום פתא ולא מקום לינה. והשיב כי הרבה גדולים ערערו על זה, ובסוף מצאו בתשובת מהר\"ם שישב המנהג, אבל לא נודע להרב הנזכר הטעם, עד כאן לשונו. ומהרי\"ל לא היה סומך לכתחילה על השיתוף שנעשה על הצבור בערב פסח, אולי נתקלקל ואתי לידי תקלה, והיה רגיל להניח עירוב בכל ערב שבת וערב שבת, וכן היה נוהג מהרש\"ל ז\"ל. ומי שמערב בהאי גוונא, צריך לזכות הפת על ידי אחר, ולא יזכה ע\"י בנו הקטן אפילו אינו סמוך על שלחן אביו, ולא על ידי בנו הגדול הסמוך על שלחנו, ולא על ידי אשתו. וכשמזכין בו, צריכין להגביהו מן הארץ טפח:",
+ "ושאלו לפני מהר\"י סג\"ל, מתי שאוכל רפתא דערוב. והשיב, מנהגי להניח עירובי חצירות ושיתוף מבואות בכל ערב שבת וערב שבת, ובליל שבת ובשחריתו אני מניחו ללחם המשנה תחת הפת שאני בוצע עליו. וכן היה נוהג מורינו מהרש\"ל ז\"ל:",
+ "ולענין ברכה לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, נראה לי שלא יברך, אם לא שיעשה מוסכם בלבו שלא יהיה זוכה עולם בעירוב שעושין הקהל, ואז כשהוא שוכח לעשות עירוב לא יטלטל. ולולי זה, אני חוכך לברכה לבטלה. על כן יעשה המצוה ולא יברך, כי הברכות אינן מעכבות:",
+ "תנן (שבת לד, א) ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר. ומהר\"ם מרוטנבורג לא היה אומר עשרתם, מאחר שאין מעשר האידנא, אלא היה אומר להם הפרשתם חלה. וגם ערבתם לא היה אומר, כי היה מערב בעצמו, כך כתב הטור בשמו. על כן ישאל כל איש לאשתו על החלה שהיא מצוה שנוהגת בנשים, וכשמגיע זמן הדלקה יצוה להדליק את הנרות:",
+ "ולענין זמן הדלקה, איתא בפרק במה מדליקין (שבת כג, ב), דביתהו דרב יוסף הוה מאחרה ומדלקת, אמר רב יוסף תנינא (שמות יג, כב) לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן. סברה לאקדומי, אמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, עד כאן:",
+ "כתב הבית יוסף סימן רס\"ג, כתבו התוס' (ברכות כז, א ד\"ה דרב צלי) והרא\"ש וה\"ר יונה ומרדכי בריש פרק תפלת השחר עלה כ\"ח (כז, א כנ\"ל) אהא דרב צלי של שבת בערב שבת מפלג מנחה ולמעלה, והיה מדליק הנר ומקבל עליו שבת מבעוד יום, והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כג, ב) גבי הדלקת הנר ובלבד שלא יקדים, אין זו הקדמה, כיון שהיה מקבל עליו שבת באותה שעה, כי יכול לקבל עליו שבת מבעוד יום ובלבד מפלג המנחה ולמעלה. וכך כתב הטור סימן רס\"ז וזה לשונו, ופירשו התוספות שמפלג המנחה ולמעלה יכול להדליק הנר ולקבל שבת בתפילת ערבית, רק שימתין לקרות שמע עד עונתה שהוא צאת הכוכבים, ואין בזה משום ובלבד שלא יקדים, שאין זה הקדמה כיון שמקבל עליו השבת באותה שעה, עד כאן לשונו:",
+ "נשמע מכל זה, שעל כל פנים לא יקדים יותר בהדלקת הנרות מפלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה. ותמיהני על קהילות שבחוצה לארץ הנוהגים להדליק בערב שבת שתי שעות קודם הלילה, בפרט בימי הקיץ שקוראים לבית הכנסת בעוד היום גדול במאוד. על כן ראוי לכל בעל נפש להחמיר ולתקן בכל מה דאפשר, ויצוה לאשתו להדליק בין מנחה למעריב לאחר שהתפללו הקהל מנחה, ואז הכל מוכנים לקבלת שבת ונראה שמדליק לכבוד שבת. כי הטעם שלא יקדים הוא משום שאינו ניכר שמדליק לשם שבת, אבל בזה האופן ניכר וניכר:",
+ "ונראה בעיני להדליק הנרות בשמן דווקא, ולא כמו שנהגו בקצת מקומות להדליק בנרות שעוה או חלב. ורמז לדבר, (שמות כז, כ) ואתה תצוה ויקחו אליך שמן, ת' תצוה יתירה, כתב בעל הטורים בגימטריא נשים, ואמר ויקחו שמן:",
+ "והנה יש בזה מחלוקת גדול בין אבות העולם כמוזכר בתוס' וברא\"ש באורך, והובא בטור סימן רס\"ד. וזה לשון הבית יוסף שם, ואם כרך שעוה סביב הפתילה ועשה ממנו נר וכו', שם בריש פירקין תנא (שבת כ, ב) עד כאן פיסול פתילות, מכאן ואילך פיסול שמנים. פשיטא, שעוה איצטריכא ליה, מהו דתימא לפתילה נמי לא חזיא, קא משמע לן. ופירש רש\"י, שעוה איצטריכא ליה, לפי שרגילין לעשות כמין פתילה ארוכה והפתילה לתוכה כמו שאנו עושין. וכן דעת התוס' (שבת שם ד\"ה עד כאן) והרא\"ש, ודחו דברי בני נרבונא שאוסרין נר של שעוה שלנו. ומפרשים, מהו דתימא לפתילה נמי לא, שאם שם נר שעוה בנר שמן יהא אסור, קמשמע לן. מכאן ואילך פיסול שמנים, כיון שיש בו שמן כשר מותר. אבל נר שעוה בלא שמן, אסור. וכתב עוד הרא\"ש, דהרי\"ף גורס מהו דתימא נגזור פתילות אטו שמנים, קמשמע לן, והיינו כדבר�� רש\"י, וכן נוהגין באשכנז וצרפת להדליק נרות של שעוה. וכתב הר\"ן, וכן דעת הר\"ר יונה. וכן דעת סמ\"ג וסמ\"ק והתרומות והגהות פ\"ה. וכתב המרדכי ורבינו ירוחם בח\"ב וסמ\"ג והתרומות והגהות, דהוא הדין בשל זפת או חלב שרי לדעת רש\"י, וכן נראה מדברי הרא\"ש והר\"ן אחר שכתבו לסתור בני נרבונא כתבו, אבל נמצא בתשובות רב שרירא גאון והרי\"ף דנר של שעוה אסור להדליק בו, וכן דעת הרמב\"ן. וכבר הזכיר הרא\"ש תשובות אלו, ונראה שלא סומך עליהם:",
+ "והרב המגיד כתב בפ\"ה תשובות אלו, וכתב שנראה לו שכן דעת הרמב\"ם. ואני בעיני איני רואה שום הכרע בדברי הרמב\"ם, דאי משום שלא כתב דין זה להתירה מאחר שלא נזכר בהדיא בגמרא, אין כאן הכרע, שהרי אין דרכו לכתוב מה שלא הוזכר בגמרא בהדיא. ולא פירש הרב המגיד לדעת הגאונים כפי חכמי נרבונא, כדי להנצל מקושיות הרא\"ש. אלא פירש שמהשעוה עצמה לבד עושין פתילה כשמניחין אותו בנר מלא שמן, כעין שעושין מפשתן או צמר יהיה להם איזה אימון לעשות מהשעוה פתילה בענין זה, והוא ז\"ל הסכים לדברי הגאונים. ומיהו מאחר שהרא\"ש וכמה גדולים אחרונים התירו, וגזרה דרבנן הוא, יש לסמוך עליהם. וגם דעת הרי\"ף בהלכותיו להתיר, כמבואר בדברי הרא\"ש, עליו יש לסמוך יותר מעל התשובה שכתב בשם הרי\"ף, וכן עמא דבר, עד כאן לשונו:",
+ "הנה הבית יוסף הלך לשטתו (עי' בהקדמתו) לפסוק כתרי מינייהו מן שלשה מורי הוראה הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש, וסבירא ליה להבית יוסף דגם הרי\"ף בספרו סבירא ליה כהרא\"ש דמתיר. אבל כי מעיינת שפיר, דבר זה ליתא, ואף שהרא\"ש כתב כן, הוא משום שלא ראה תשובת הרי\"ף שאוסר, ואלו ראה תשובת הרי\"ף בודאי לא היה מפרש דברי רי\"ף כן:",
+ "וזה לשון שלטי הגבורים ריש פרק במה מדליקין, לפי דברי רש\"י והתוספות והסמ\"ג והרא\"ש והטור, מותר להדליק בשבת באותן נרות של שעוה וזפת וחלב שקורין קנדלי\"ש, דהיינו שכורכין השעוה על הפתילה, ואין צריך לומר שמותר לתת אותן קנדלי\"ש בתוך נר של שמן דכשר להדליק. וחכמי נרבונא והגאונים אוסרים באותן קנדלי\"ש להדליק בהן ממש, אבל מתירין לתת אותן בתוך נר ולתת שמן עליהם ולהדליק. ולפי הנראה לי מדברי רבינו ותשובתו ושאר הגאונים שהולכים לשיטתו, נראה דלדידהו אסור להדליק בשעוה או חלב וזפת באיזה ענין שיהיה, בין לתת חתיכת שעוה בנר במקום שמן, בין לכרוך השעוה בפתילה כעין קנדלי\"ש. ואפילו לתת הקנדלי\"ש בנר ולתת שמן עליהם, נמי אסור, דהוה ליה כורך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו:",
+ "והא דקאמר תלמודא, שעוה איצטרכא ליה, דמשמע דאיכא היתר בנר שעוה, הכי פריש לה, שעוה איצטרכא ליה, רצה לומר שמותר לעשות מהשעוה עצמה פתילה להניח בנר של שמן כשר ולהדליק בה, כי השעוה עצמה אע\"פ שהיא אסורה להדליק בה, אין איסורא אלא כשהיא עומדת במקום שמן, כגון שכורכין אותה על גבי פתילת פשתן וכיוצא בה. אבל כשאינה עומדת במקום שמן אלא במקום פתילה, והיכי דמי כגון שמן השעוה עצמה מטוין ממנו פתילה מטוה וחוט, אז מותר להדליק בה, מאחר שהיא עומדת במקום הפתילה לא במקום שמן:",
+ "ובזה הפירוש תלוי החילוק שיש בין הרא\"ש והטור, ובין שאר הפוסקים בדברי רבינו. כי הרא\"ש והטור כתבו שדעת רבינו להתיר קנדלי\"ש של שעוה כדברי רש\"י, ולפי שלא ראו תשובת רבינו פירשו שעוה איצטרכא ליה וכו' כפירוש רש\"י. אבל לפי מה שאוסר רבינו בהדיא בתשובה אי אפשר לפרש כך, אלא הכי קאמר, מהו דתימא נגזור כשעשה מן השעוה פתילה כעין חוט והדליק בה להוי אסור אע\"פ שאינו אלא במקום פתילה אטו כשעומד השעוה במקום שמן, קמ\"ל דלא גזרינן ושרי. ולפירוש זה יתישב הכל שפיר, ודעת מיימונ\"י כדברי רבינו, עד כאן לשונו:",
+ "וכן משמע מדברי הרמב\"ן בספר מלחמות שחולק אבעל המאור שהוא מהמתירין, שמע מינה דסבירא ליה להרמב\"ן שגם הרי\"ף מהאוסרין שהוא הולך תמיד בשיטת הרי\"ף, וכן סיים דבריו בספר מלחמות וזה לשונו, והוזקקתי להשיב על זה מפני שראיתי שרבינו הגדול ז\"ל שכתב בתשובה שאלה שהוא אסור ואין בדבר ספק, עד כאן לשונו. ונראה פשוט, משום שיש לפרש דברי הרי\"ף בתרי אנפין, סמך על התשובה שבודאי גם כאן פירש דבריו לאסור, וכן נראה מדברי רב בעל המאור כשכתב דעתו להתיר לא הזכיר דברי הרי\"ף משום שיש לפרשו על שני פנים. אמנם האמת יורה דרכו שפירש דבריו לאיסור, מאחר שגילה דעתו כן בפירוש בתשובה. והרא\"ש שלא ראה התשובה, כתב מה שכתב, ונמצא לפי דעת הרי\"ף ורמב\"ם לאסור, וכן יש לנהוג:",
+ "הבית יוסף סימן רס\"ג כתב וזה לשונו, מצאתי בתשובה אשכנזית, ב' וג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד, כל אחד מברך על מנורה שלו אף על פי שכבר יש אורה מרובה, אף על גב דא\"ז גמגם בזה, מכל מקום יש שנוהגים כך. ובעניותי נראה לי לישב כך, דכל מה דמתוסיף אורה אית ביה שלום בבית טפי ושמחה יתירה להנאות אורה בכל זויות, עד כאן לשונו. ובשלחן ערוך (או\"ח רסג, ח) סיים הבית יוסף וכתב, ונכון ליזהר בספק ברכות, ולא יברך אלא אחד, עד כאן לשונו. ורמ\"א כתב בהגה\"ה (שם), אבל אנו אין נוהגין כן. ונראה לי דעל כל פנים במנורה אחת שיש לה הרבה פיות לא ינהגו כלל לברך כל אשה בפני עצמה, ואף רמ\"א לא כתב כן אלא כשלכל אחד מנורה בפני עצמה בזוית אחד, וכדי שיהיו מאירים כל הזויות, ואפילו בזה יותר מסתברא דברי בית יוסף להוציא נפשיה מספק ברכה לבטלה, יעמדו כל הנשים ביחד ואחת מברכת והשאר עונות אמן, כי עשרה שעושין מצוה אחת מברכת לכולן:",
+ "בקיץ יש לעשות נרות ארוכות שידליקו עד הלילה, ואי לא, הוי ברכה לבטלה, (שאין עיקר הנר אלא עד שיאותו לאורו דהיינו משתחשך, דשרגא בטיהרא מאי אהני (חולין ס, ב)), מהרי\"ל. וכך כתב מהרי\"ל בשם אגודה, וכן הוא באגור סימן שס\"א. וזה לשון השלחן ערוך בסימן רס\"ג (ט), המדליקין בזויות הבית ואוכלין בחצר, אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה, הוי ברכה לבטלה, עד כאן לשונו. והתוספות (ד\"ה הדלקת נר) כתבו בפרק במה מדליקין (שבת כה, ב) דחובה לסעוד במקום הנר משום עונג שבת, עד כאן:",
+ "כשאשה יולדת, בשבת ראשונה מדליק הבעל את הנרות ומברך. מחידושים מצאתי, כתב רבינו בחיי פרשת יתרו, ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת נר של שבת, שהיא מצוה מוטלת עליה, שיתן לה י\"י בנים מאירים בתורה, כי התפלה יותר נשמעת בשעת עשיית מצוה, ובזכות נר שבת שהוא אור תזכה לבנים בעלי תורה שנקראת אור, שנאמר (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. וכן דרשו רז\"ל (שבת כג, ב) האי מאן דרגיל בשרגא, הויין ליה בנים זכרים תלמידי חכמים, עד כאן לשונו. ואני קבלתי שתקרא האשה בזאת הפעם ההפטרה דראש השנה של חנה עד (שמ\"א ב, י) וירם קרן משיחו:",
+ "בענין הטמנה, כתב אבא מורי זלה\"ה בצואת יש נוחלין, והזהירו ג\"כ נשותיכם שיסתמו התנור שמניחין בו החמין לצורך מחר קודם קריאת השמש בבי�� הכנסת, ולא יפתחו אותו עד למחר כדי להוציא החמין ממנו. ולא כמו שעושין קצת נשים, שפותחין תנור של חמין בערב אחר יציאת בית הכנסת על ידי עכו\"ם כדי להוציא ממנו התבשיל שהיא לצורך הלילה, וחוזרין וסותמין על ידי עכו\"ם לצורך חמין של מחר, וזה לדעתי איסור גמור, משום דגורם בישול. וכן הוא בשלחן ערוך של מורי ורבי רמ\"א (עי' רנג, ה):",
+ "ואפילו אם נאמר דמותר לעשות כן בקיץ לפי מנהגינו שאנו נוהגין לצאת מבית הכנסת שעה או ב' קודם חשיכה, משום דהוי שבות דשבות. חדא, דאיסור עשיית מלאכה אחר קבלת שבת דרבנן הוא עדיין שעה או ב' קודם חשיכה. ואפילו אחר עניית ברכו בצבור שהיא זמן קבלה לכל היא, אפילו הכי קבלתה היא מדרבנן הואיל ועדיין יום גמור הוא. ועוד דהמלאכה נעשית על ידי עכו\"ם, ואמירה לעכו\"ם שבות (שבת קנ, א). מכל מקום הואיל ובחורף מנהגינו על הרוב לצאת מבית הכנסת בערב שבת סמוך לחשיכה, ומסתמא קודם גמר הנטילה והקידוש הוא ודאי חשיכה, ואם יפתח התנור בעת ההיא כדי ליקח ממנו התבשיל שהוא לצורך לילה ויחזור ויסתמנו לצורך חמין של מחר הוא גורם בישול בשבת עצמו, וזה אסור לכולי עלמא. ואם תאמר יהא בחורף אסור ובקיץ יהא מותר מטעם דלעיל, אם כן נתת דבריך לשיעורין. ועוד דלמא אתא למסרך, כמו דחיישינן גבי קידוש דליל יום כפור דלמא אתי למסרך, הכי נמי איכא למיחש דלמא אתי למסרך היתר דקיץ בחורף:",
+ "כל המלאכות שעושה לשבת, צריך לעשותן בזריזות ובמרוצה. ובדרך שמקבל שכר על הדרישה דהיינו לעשות הכנת שבת במרוצה ובזריזות, כן מקבל שכר על הפרישה לפרוש במרוצה ובזריזות מהמלאכות כשמגיע זמן תוספת שבת שרמוז בתורה. כמו שכתב בעל הטורים דכתיב (שמות לא, טו) שבת שבתון, וכתיב (שם טז, כג) שבתון שבת. אלא צריך להיות שבתון קודם שבת, רצה לומר תוספת הכנסה. ושבתון לאחר שבת, דהיינו תוספת ביציאה. ובעצם קדושת השבת אז יהיה קדוש מתקדש בקדושתו יתברך מתדבק בו על דרך (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני י\"י אלהיכם:",
+ "ועל ענין זה מבואר בפרק המניח (בבא קמא) דף ל\"ב (א) איתא שם, ומודה איסי בערב שבת בין השמשות, מפני שהוא רץ ברשות. בערב שבת מאי ברשות איכא. כדרבי חנינא, דאמר ר' חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא, ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא. רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר, בואי כלה בואי כלה, עד כאן:",
+ "בודאי יש התעוררות עניינים בין אלו ג' שהזכיר. הראשון הזכיר כלה מלכתא. והשני שבת כלה מלכתא. והג' כלה. הראשון מדבר מענין הריצה לטבוח טבח והכן לצורך שבת, ואמר שצריך לצאת נגד הכלה והמלכה. הנה שבת נקראת כלה ונקראת מלכה, נקראת כלה בעת שמתקדשת, ואח\"כ נקראת מלכה ביחוד העצמי עם המלך העליון הנודע להבאים בסוד ה', אשר זהו טעם אחד מהטעמים מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו, אתה קדשת, ישמח משה, אתה אחד. וביום טוב לא תקנו אלא אחד אתה בחרתנו לערבית לשחרית ולמנחה. וי\"ל מפני ששבת נקראת כלה והקב\"ה נקרא חתן, תקנו אתה קדשת ערב שבת הקדושין שנותן החתן לכלה. ואח\"כ ישמח משה על שם שמחת החתן בכלה. ואח\"כ מוסיף על שם התוספות שמוסיף החתן על כתובת הכלה. או אי נמי על שם שמקריבין קרבנות כעין סעודת מצוה. ואח\"כ אתה אחד ערב שבת שמתייחד החתן עם הכלה:",
+ "והנה בערב שבת צריך להכין סעודות לכבוד הלילה ולכבוד היום, כאלו היינו אומרים סעודות אירוסי�� וסעודת נישואין, וכל זה צריכין להיות מוכנים קודם קוראין הכלה או המלכה לסעודתה, על זה אמר נצא לקראת כלה מלכתא, כלומר נצא במרוצה להכין סעודת אירוסין וסעודת נישואין. אח\"כ הדרך להיותם מוכנים קודם התחלת הסעודה, כי כשמזמנים הכלה לסעודה כבר הכל מהמוכן קודם בואה להסעודה ושובתין מהמלאכה, על זה בא דעת השני והזכיר להיותן רצין מהמלאכה ולהיותן מהמוכן טרם התחלת הסעודות של אירוסין ושל נישואין, וזהו לקראת שבת כלה מלכתא, ותוספות שבת מורה על התוספות שכתבתי לעיל. ואחר כך הדרך בבוא העת שתבוא הכלה, אז מסירים הבגדים שבישל בהם קדירה ומתעטפים בלבוש יקרה לקבל הכלה בבגדי הפאר וזהו כבודה, וזה מעשה מתעטף ואמר בואי כלה בואי כלה, זהו בהכנסת השבת שהכלה באה להסעודה. ומאחר שעתה אינה רק כלה, כי בחינת מלכה היא ביום בסוד הנישואין, על כן בהכנסת השבת קראה כלה ואמר בואי כלה בואי כלה. ואח\"כ היה דש בה ומגדיל בכבודה, וכבוד יום עדיף מכבוד לילה לכבד את המלכה, ואין צורך לצאת נגדה כי כבר היא בפנים וק\"ל:",
+ "ואין להקשות על פירושי שאני מפרש בואו ונצא לקראת הכלה מלכתא שקאי על עשיית מלאכת הכנת השבת, הלא שם בגמרא משמע דקאי אבין השמשות והוא זמן קבלת שבת, וכן משמע בבית יוסף בטור חושן משפט סוף סימן שע\"ח שכתב, וזה לשון הרמב\"ם בסוף מה\"נ (צ\"ל מהל' חובל ומזיק ו, ט) ואם היה [ערב שבת] בין השמשות, פטור, מפני שהוא רץ ברשות, כדי שלא תכנס השבת והוא אינו פנוי. וכתב המרדכי, דוקא אותה מצוה דבין השמשות דאין לו שהות, אבל בשאר מצוה כגון לרוץ לבית הכנסת או לבית המדרש דיש לו פנאי, אם הזיק חייב, עד כאן לשונו. וכן בשלחן ערוך מסתים סתים בין השמשות, לא תימא דווקא ברץ בין השמשות הדין כך, אבל אם היה רץ מבעוד היום גדול בצורך הכנת השבת אין הדין כך. זה אינו, רק הענין היא שאין פטור הרץ אלא דוקא שרץ בשעה שהוכרח לצאת ולא סגי דלאו הכי, כמו היוצא סמוך לשבת, ובין השמשות מלתא דפסקא תני:",
+ "וכן משמע באשיר\"י ובהגהת אשיר\"י פרק המניח. וזה לשון האשיר\"י, תני איסי בן יודא, רץ חייב מפני שהוא משנה. ומודה איסי ברץ בערב שבת בין השמשות שפטור, שרץ ברשות למחר לטרוח ולהכין לכבוד שבת. ואם היו שניהם רצין והזיקו זה את זה שלא בכוונה, שניהם פטורין, וכן הלכה:",
+ "וכל מה שקונה ומכין ומבשל לשבת, יאמר דבר זה אני קונה או מבשל לכבוד השבת, ואז מתפשט הקדושה בזה התבשיל וריחו נודף מעין רוחני, והכל לפי מה שהוא האדם, וכפי שיעור מעשיו ומחשבתו ודביקתו:",
+ "ועל זה רומז המאמר דפרק כל כתבי (שבת קיט, א) אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה, מפני מה תבלין של שבת ריחו נודף. אמר ליה, תבלין אחד יש לנו ושבת שמו שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר ליה, תן לי הימנו. אמר ליה, כל המשמר שבת מועיל לו, ושאינו משמר השבת אין מועיל לו, עד כאן. על פי האמת יש תבלין ששמו שבת ומוזכר במשנה (עי' פאה ג, ב). אבל מכל מקום רמז על השבת, ואמר שאין מועיל אלא אם כן משמר את השבת, רומז בזה שני עניינים כאחד. דהיינו שומר שבת בפיו ובלשונו, שאומר זה יהיה לכבוד שבת, ואז אמירה זו פועלת כששומר באמת אחר כך שבת כהלכותיו שומר שבת מחללו. ועל כן נהגו אנשי מעשה לטעום התבשילין בערב שבת כדי לתקנם כהוגן, ויהיו נאכלים לתאוה. וכן מצאתי בשם ירושלמי, טועמיה חיים זכו, מצוה לטעום קודם השבת טעם התבשילים של שבת לכבודה, עד כאן. ואחר כל המעשים הללו, ואחר הדלקת נרות, יצא לקראת שבת לקבלו כסדר המוזכר בתיקוני שבת:",
+ "ומדת חסידות וקדושה יתירה היא להיות מוכנים לצורך שבת במלאכת כבידות בחצות, ומחצות ואילך יהיה העסק הכל בקדושת שבת שכולו שבת, דהיינו בהתעוררות תשובה ובתיקוני מעשים ובלימוד התורה, ככה יעשו כל בני בית עד זמן הדלקת נרות. וסימנך (שמות כ, י) ל\"א תעשה כל מלאכה, כי בהתחלת קדושה מחצות ואילך, ובתוספת שעה במוצאי שבת שצריך להוסיף מקודש אל החול, הרי ל\"א שעות, וסימנך (יהושע יב, כד) כל המלכים שלשים ואחד, וסימנך (תהלים נב, ג) חסד א\"ל כל היום, כי יום השבת צריך להיות כולו בחן ובחסד ובשלום ובאהבה רבה, כי בו שובתים אפילו רשעים שבגיהנם, ועל כן עבירה כפולה היא מי שמראה כעס בשבת, וכבר נתנו סימנים (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והוא אש המחלוקת וחימום הכעס. ויהיה נזהר בזה בזהירות גדול מחצות שבת ואילך שהוא ל\"א שעות, וזהו לא תבערו אש וגו':",
+ "וילך לבית הכנסת בשמחה, ויתפלל באהבה ובדביקות, ומכל שכן בקדושת שבת עצמו שיהיה באהבה רבה. וגרסינן בפרק כל כתבי (שבת קיט, ב) תניא רבי יוסי בר יהודא אומר, שני מלאכים מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. מצא נרות דולקת ושלחן ערוך ומטה מוצעת, מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה בעל כרחו אמן. ומצינו ענין זה מבואר היטב במדרשו של רשב\"י ע\"ה (ז\"ח אחרי ס, א), כשאדם בא מבית הכנסת בערב שבת באים עמו מלאכים מצד זה ומצד זה ושכינה על כולם כאם על בנים, ובאותו שעה (תהלים צא, ז-י) יפול מצדך וגומר. רק בעיניך וגו'. כי אתה יי' מחסי וגו'. לא תאונה אליך רעה וגו'. וכל זה כשאדם בא לביתו ומקבל אושפיזיה בשמחה, וכשהשכינה רואה נר דלוק ושלחן ערוך ואיש ואשתו בשמחה ובשלום, שכינה אומרת זה משלי הוא, ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג). ואם לאו, שכינה הולכת ומלאכים עמה, ויצר הרע בא וחייליו עמו ומתחברים עמהם ואומרים זה משלי הוא ומן חיילי הוא, מיד רוח הטומאה שורה עליו ומסתלק יו\"ד מן האיש וה' מן האשה ונקראים אש אש, ומאלו נקרא טמא, ועל זה נאמר (משלי כג, ג) אל תתאוו למטעמותיו של רע עין, ושלחנו מלא קיא צואה, עד כאן. לפיכך צריך להזהר בקבלת שבת בשמחה, ובהדלקת הנר ושלחן ערוך ומטה מוצעת לכבוד פני השכינה:",
+ "וזה לשון ספר חסידים, טוב ארוחת ירק בשבת ואהבה שם איש עם אשתו ובני ביתו, משור אבוס ושנאה בו. שלא יאמר אדם, אקנה מעדני שבת ויודע שיתקוטט עם אשתו או אביו ואמו. ואשר עמו פת חריבה ושלום בה, מבית מלא זבחי ריב, אחד בשבת ואחד ביום טוב, זהו שנאמר (ישעיה נח, יג) וכבדתו, יכבד את השבת שלא יריב בו, עד כאן:",
+ "כתב אבא מורי זלה\"ה בעמק הברכה, באתה קדשת צריך להפסיק מעט בין לשמך, לתכלית, כדי שלא יהא כחוזר למעלה חס ושלום. וכן בויכלו, כשיגיע לויברך אלהים, יזהר שלא ירחיב אלהים על את, אלא ירגיש האלף של את מאוד, פן יחריב העולם, ועל זה נאמר (קהלת ה, א) אל תבהל את פיך:",
+ "כתב הכלבו בסימן ל\"ז וזה לשונו, והר\"ם בר יוסף היה אומר אחר במה מדליקין, תניא אמר רבי חנינא, חייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת עם חשיכה שמא ישכח ויצא. אמר רב יוסף, הלכתא רבתא לשבתא. ואחר כך יאמר, אמר ר' אלעזר כו', תלמידי חכמים מרבים כו', עד כאן לשונו:",
+ "טעה והתפלל תפלת חול, יגמור אותה ברכה כו', כדאיתא בפרק מי שמתו (ברכות כא, א) ומבואר בטור (אורח חיים) סימן רפ\"ח (צ\"ל רס\"ח). ומצאתי מי שאירע לו כן, ידאג בכל השבוע, כי הוא סימן רע שנהג בקודש כמו חול, על כן יפשפש במעשיו ויתעורר בתשובה:",
+ "ענייני תפלות של שבת וסודן, יתבארו לקמן בחלק בית התפלה",
+ "נוסח הקידוש, יתבאר בסמוך בפרק השני. וזה לשון הכלבו, בשעה שמתחיל לומר יום הששי ויכלו השמים שנרמז השם בראשי תיבות, עומדים קצת לכבוד השם. וכשמתחילין, יתן עיניו בנרות, ובשעת הקידוש בכוס כמו בכוס של ברכה, עד כאן לשונו. גרסינן בפרק במה מדליקין (צ\"ל בפרק ואלו קשרים, שבת קיג, ב) פסיעה גסה נוטלת אחת מה' מאות ממאור עיניו של אדם. ומאי תקנתיה. ליהדריה בקדושה דבי שמשא. ופירש הר\"י, כלומר כיון דפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ופעם אחרת חלק אחד מחמש מאות הנשארים, במהרה יבא לידי עורון. ומהדרי בו יחזור פירוש, בזכות שיהיה רגיל בקידוש שבת. אבל לא שיתן את היין בתוך עיניו, דהא אמרינן במסכת שבת (קח, ב) שאפילו על גבי העין הוא אסור מפני שהוא דרך רפואה, עד כאן:",
+ "עוד מצאתי הועתק מספר ים של שלמה וזה לשונו, מצאתי בתוך חידושי מרדכי וזה לשונו, שאלתי את פי מהר\"ם, הואיל וחובה לאכול אצל הנר, אם כן היאך רגילים להניח הנר בבית ולאכול בחצר. והשיבני, שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער, ואם הוא נהנה באויר החצר יותר פשיטא דמותר. והנראה בעיני, דלא שרי אלא לאכול בחצר, אבל הקידוש הוא במקום הנר מאחר שהודלקה לכבוד שבת. בפרט לפי מה שמצאתי כתוב בשם שכל טוב, טעם לשתי הנרות, על דרך מה שאמרו פסיעה גסה נוטלת אחד מחמת מאות ממאור עיניו, ומהדר ליה בקידושא דביה שמשא. וב' פעמים נר הוא חמש מאות, ואף כשיסתכל בנרות בשעה שיקדש יהא לו רפואה. וגם האיש יש לו רמ\"ח איברים, ולאשה רנ\"ב, בגימטריא ב' פעמים נר, נגד חיבור איש ואשה, ומעתה כשרואה בנרות בעת שיקדש יהא לו רפואה. ולפי זה מיושב נמי המנהג שמברכים שתי נרות בשבת, כלומר חיבור איש ואשה על דרך (כתובות סב, ב) עונת תלמידי חכמים כו'. והשתא משמע להדיא, דלא שרי לקדש אלא במקום הנר. ומשום הכי נראה, מי שיש לו כמה חדרים והולך מן בית לחדר, שצריך להיות לו נר אחד בכל המקומות שיש לחוש שמא יכשל שם, וכן קבלתי מן המדקדקים במצות. ואפשר על זה כוונו מה שאמרו (שבת כג, ב) חזא דהוי רגיל בשרגא טובא, כלומר במקומות הרבה:",
+ "וקראת לשבת עונג (ישעיה נח, יג), האריכו רבותינו ז\"ל מאוד בזה לענג את השבת. לשון הרמב\"ם בהלכות שבת סימן ל' (הלכה ז), איזה עונג, זה שאמרו חז\"ל שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח (עד כאן לשונו). וע�� כל פנים מענגו בלחם טוב ודגים ובשר ויין. התענוג של לחם, הוא לחם משנה. משנה כמשמעו, ומשונה בטעמו, ישתנה למעליותא. ומצאתי, צריך ליזהר בכל סעודה מג' סעודות שיהיה לו בשר יין ודגים. ויש רמז בתיבות האלו, כי ראשי תיבות שלהם דהיינו בי\"ד עולה במספר קטן ז', וכן אמצע תיבות שלהם דהיינו שי\"ג עולה ג\"כ במספר קטן ז', וכן סופי תיבות דהיינו ר\"ן עולה גם כן ז', ונודע כי שער השביעית הוא המובחר, ושבת שהוא יום ז' ראש לכולם. וג' פעמים מספר רומז לג' סעודות. על כן נראה ראוי לנהוג גם כן בסעודה שלישית בלחם משנה כדעת קצת הפוסקים:",
+ "ואמרו רז\"ל (שבת קיח, א) כל המענג את השבת, ולא אמרו כל המענג בשבת, כי האדם לא יהיה כוונתו על עצמו לענג, רק יעשה העונג בשביל כבוד שבת, זה וקראת לשבת עונג, שתקרא להשבת עונג כענין מי שמזמין אורח חשוב וגדול שעושה סעודה לכבודו, ובלא האורח היה קשה עליו ההוצאה והתענוג. וכן פירוש הזוהר (ח\"ב מז, א), וקראת לשבת, דיזמון ליה לפתורא מתתקנא כדקא יאות, במיכלא ובמשתיא וכסות נקייה:",
+ "ועל כן אותן הממלאין בטנם כסוס וכפרד אין הבין לילך אחר הערב ורווחא לבסומא שכיחא, ואחר כך מרוב מאכלם נופל תרדימה עליהם ומבלים מוחם, אלו אין נקראים מענגים את השבת, אלא הם מענגים את עצמם בשבת, על כן יכלכל דבריו במשפט. והחכם עיניו בראשו, כשיושב לאכול בבוקר, אף על גב שיאכל וישתה כראוי, אין הכוונה למלאות בטנו, כי לא מנוחה ועונג יקרא לזאת, אלא איבוד המאכל והגוף, גם הפסד לנפש שלא יוכל לעמוד על עמדו מרוב שביעתו כדי לעסוק בתורה ובמצות, כאשר ביארנו. אבל הענין הוא שיאכל וישתה בשמחה ובטוב לבב מאכל טוב ויפה מוטעם ומתוקן קל העיכול מעט הכמות ורב האיכות, ובלבד שלא ימלא כריסו. וישתה ב' ג' כוסות של יין לשמח את לבו הכל לפי מה שהוא אדם. ויקום מתוך שמחת אכילתו לקבוע לימודו, או ישן מעט לנוח ראשו ואבריו, ואח\"כ ישב ללמוד, נושא ונותן בעומקה של הלכה כפי השגתו והכנת שכלו עד שיגיע זמן המנחה, ויתפלל תפלתו כראוי ויפטר לשלום, ויתקן מאכל שולחנו לאכול סעודה ג' ויאכל אותה בשמחה ובטוב לבב לקיים וקראת לשבת עונג, וימשוך בה זמן הראוי לו, ויזכור דברי תורה בתוך השלחן כאשר כתבנו, ויברך על מזונו בכוס של יין, ויפטר לשלום ללמודו או לבית הכנסת לסדר שירות וזמירות לנורא תהילות יתברך ויתעלה הכל לפי המקום ולפי הזמן:",
+ "וכן כתב האבודרה\"ם בשם חכם אחד, שזה טעם אחד על דרך הנגלה מה שציוונו הש\"י לאכול ג' סעודות, כי אז לא ימלא בטנו כשידע שיש לו עוד סעודה לאכול, והחכם עיניו בראשו. אמנם כשידע שלא יהיה עוד סעודה, אז ימלא בטנו ומוחו מזוהם ונופל לתרדימה ומבטל מהתורה ומהדביקות, כי שבת קודש הוא ויתדבק בקדושה:",
+ "ולאכול ג' סעודות בשבת דהכי דרשו ז\"ל פרק י\"ו מהלכות שבת (שבת קיז, ב), מדכתיב תלתא היום במאכל שבת, (שמות טז, כה) ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה. ופירש רש\"י, תלתא היום להכין שלש סעודות בא, עד כאן. משמע מלשונו, דדבר תורה הוא:",
+ "ועונש המבטל סעודה אחת משלשתן גדול, ובזוהר פרשת פקודי עמוד רנ\"ב בהיכל הזכות אמרינן, דכל שלחנות של ישראל מסדרין המלאכים באותו היכל כשנכנס השבת, ואלף אלפין ורבוא רבבן ממונים על השלחנות ומשגיחין איך סדרו עונג שבת, וחיה אחת על ד' שרפים, אם ראה השלחן בכל מיני עונג, מברך השלחן (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה', אז תקרא וי\"י יענה (שם ט), אז יבקע כשחר אורך (שם ח), הנה כי כן יבורך גבר (תהלים קכח, ד). וכל המלאכים עונין אמן. וכשלא ענג השבת, דוחין אותו השלחן חוצה למקום הנקרא נג\"ע הפך אותיות ענ\"ג, ומקללין אותו (תהלים קט, יז) ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. ינקש נושה לכל אשר לו כו' (שם יא). אל יהי לו משך חסד כו' (שם יב). רחמנא לשזבן. על כן, לכן החרדים אל דבריו יזדרזו:",
+ "ובוצע על שתי ככרות. זה לשון בית יוסף סימן רע\"ד, פרק כל כתבי (שבת קיז, ב) ופרק כיצד מברכין (ברכות לט, ב), רבי זירא בצע אכולה שירותא. אמר ליה רבינא לרב אשי, והא מתחזי כרעבתנותא. אמר ליה, כיון דכל יומא לא עביד הכי, והאידנא קא עביד, לא מתחזי כרעבתנותא. ופירש רש\"י, אכולה שירותא, פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה. והרשב\"א כתב בפרק כיצד מברכין, שאינו מחוור בעיניו פירוש זה, אלא הכי פירושו, בצע על כל הככרות המונחים לפניו לאכול. וכן פירש רבינו האי וזה לשונו, אי מברך אינש בשבת אתרתי ובוצע חדא, כרב כהנא שפיר דמי. ואי בצע לתרוייהו אפילו לכולה שירותא כרבי זירא, שפיר דמי, עד כאן. ורבינו כתב כפירוש רש\"י, וגם הרמב\"ם כתב בפרק ז' מהלכות ברכות כדברי רש\"י. והר\"ן כתב בפרק כל כתבי שני פירושים, עד כאן לשונו, ולא הכריע בספרו:",
+ "אכן דברי הרשב\"א נכונים. וזה לשון חידושי רשב\"א במסכת ברכות בפרק כיצד מברכין, רבי זירא בצע אכולא שירותא, פירש רש\"י ז\"ל, פרוסה גדולה שהיה די לו לכולה סעודה. ואינו מחוור בעיני, דלא הוה ליה למימר אכולא שרותא, אלא בוצע לכולה שירותא. ועוד דאם כן היכי פריך מחזי כרעבתנותא, אדרבא היינו עין יפה דעלה אמרו (ברכות מו, א) בעל הבית בוצע. ועוד דבר הלמד מעניינו הוא, דאמר צריך לבצוע על שתי ככרות:",
+ "אלא ודאי הכי פירושו, בצע על כל הככרות המונחת לפניו לאכול, והא ודאי מחזי כרעבתנותא. והיינו נמי דאמר רב אשי בתר הכי, כי הויין ביה רב כהנא הוי שקיל תרתי ובצע חדא. וכן פירש רב האי גאון ז\"ל וזה לשונו, אי מברך אינש בשבתא אתרתי ובצע חדא כרב כהנא שפיר דמי, ואי בצע להו לתרווייהו אפילו לכולא שירותא כר' זירא שפיר דמי, עד כאן. וכן אני נוהג. אחר כך מצאתי שגם הגאון מהרש\"ל נהג כן, והנאני הדברים. ומכל מקום לסעודה שלישית אינו בוצע אלא על אחת מהן:",
+ "וזה לשון כנפי יונה חלק ב' סימן ג', בכל סעודה מסעודות שבת ושל מוצאי שבת בכלל, צריך להכריז תחילה אילו סעודתא מהימנותא שלימא. ומסדר על שלחנו י\"ב ככרות. בסעודה של ערבית יאמר, דא סעודתא דחלק תפוחין קדישא וזעיר אנפין ועתיקא קדישא, אתיין לסעדה בהדיה. וסעודה זו היא כנגד יצחק בעל ההנהגה בשמטה הזאת, ובזכותה ניצול האדם מחבלי משיח. שחרית מסדר ח' ככרות ואומר, דא סעודתא דעתיקא קדישא וזעיר אנפין וחקל תפוחין קדישין, אתיין לסעדא בהדיה, והיא כנגד אברהם סבא חסידא ובזכותה ניצל מדינה של גיהנם. במנחה מסדר ד' ככרות ואומר, דא סעודתא דזעיר אנפין וחקל תפוחין קדישין ועתיקא קדישא, אתיין לסעדה בהדיה. והיא כנגד יעקב אביהם של ע' נפש, ובזכותם ניצול ממלחמת גו\"ג ומגו\"ג בגימטריא ע' אומות. ובכל סעודות אלו לא נקיט בידיה אלא תרתי ככרות, ומכוון ומנח להו על גבי תרי אחרינא, ערבית ושחרית ומנחה עליונות כנגד י\"ו תחתונות כנגד ה' ה', ולעולם הוא בוצע מן הככר ��ימנית:",
+ "אחר ההבדלה במוצאי שבת מסדר שלחנו עם שתי ככרות, ולא נקיט בידיה אלא חדא ואומר, דא סעודתא דדוד מלכא, ובזכותא ניצול מחיבוט הקבר. מספר כל הככרות כ\"ו במספר אותיות השם ברוך הוא, עד כאן לשונו:",
+ "ראוי לכל סעודה להיות תרי מדאני אסא להריח בהם, כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת לג, ב) בעובדא דרשב\"י ור' אלעזר בריה, כד נפקו ממערה חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות. אמרו ליה, הני למה לך. אמר להו, לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד. חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. אמר ליה לבריה, חזי כמה חביבין מצות על ישראל. ואע\"ג דמדליקין ב' נרות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, מכל מקום ירא שמים יוצא ידי שניהם, וגם מזה אל ינח. וגם בהדלקת ב' נרות יש עוד טעמים אחרים. וכן ראיתי המדקדקין נוהגין כן בתרי מדאני אסא, מאחר שמוזכר בגמרא:",
+ "כתב הכל בו סימן ל\"א, אין אוכלין מבעוד יום כל כך, כדאמרינן (שבת כג, ב) ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, עד כאן. וזה לשון תשב\"ץ סימן א', מהר\"ם היה רגיל לעולם בליל שבת לאכול עם שקיעת החמה, ואינו ממתין ממש עד הלילה. וגם אינו אוכל מיד כשבא מבית הכנסת בעוד היום גדול כמו שרגילין לעשות בנישואין כשהולכין לבית הכנסת בעוד היום גדול, אלא אוכל עם שקיעת החמה, עד כאן לשונו:",
+ "אם כבה הנר, אסור לומר לגוי להדליק בשבילו. וכן במוצאי שבת סמוך לחשיכה קודם שיתפלל. וזה לשון רמ\"א סימן רע\"ו (ב), יש אומרים דמותר לומר לנכרי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דסבירא להו דמותר אמירה לנכרי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה, שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לנכרי להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, עד כאן לשונו. ואני אומר דבמקום שאין צורך גדול פשיטא ופשיטא דיש ליזהר, לפי שהוא איסור גמור לרוב הפוסקים, ולא שייך חומרא, רק הוא איסור, ובמקום שהוא צורך גדול יש להחמיר. וכן ראיתי נוהגים בקהלות חשובות שיושבים חשיכה במוצאי שבת אפילו בסעודת חתונה עד אחר שאמרו הקהל ברכו, ואז מדליק מי שהתפלל. ואתם בניי יצ\"ו, תזהרו מאד, מאחר שרבים מתפרצים ומקילים:",
+ "עונתן של תלמידי חכמים פסוקה מליל שבת לליל שבת, כמו שדרשו רז\"ל (בפרק מרובה (ב\"ק פב, א)) אשר פריו יתן בעתו (תהלים א, ג) זו היא עונתן של תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת. (כתב הרא\"ש בסוף פרק מרובה, רמז לעונה דליל שבת, דכתיב (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת, ראשי תיבות ביאה), וכן הוא בטור אורח חיים סימן ר\"פ. ומלת ושמרו, כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר. והכוונה, שמסרס את עצמו כל ימי החול ושומר הביאה לשבת. והסוד (ישעיה נו, ד) כה אמר ה' לסריסים וכו', שמסר��ין כנזכר. והצדיק המזדווג בחול, הבן היוצא מאותו הזיווג הוא צדיק ורע לו, לפי שנעשה בימי הרעב, כי שער החצר הפנימיות יהיה סגור ששת ימי המעשה, וביום השבת יפתח, וביום החדש יפתח, כי אז נפש יתירה והזיווג יפה:",
+ "מצאתי בשם האר\"י ז\"ל ואיתא במדרש, כה אמר ה' לסריסים, הם המסרסים עצמם כל ימי השבוע. אשר ישמרו את שבתותי, שהם ממתינים לשבת שהוא עיקר עונה, וישמרו מלשון ואביו שמר את הדבר, ולשון רז\"ל (עי' ברכות ג, א) שמור לי על הפתח, השכר שלהם שיתן להם לעולם הבא יד ושם טוב מבנים ומבנות שיש להם בעולם הזה. ומצאתי, טועמיה חיים זכו, רצו לומר טועמיה טעמי ביאה. ורומז על זה סמיכות הפסוקים (ויקרא יט, ב-ג) קדושים תהיו וגו'. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו:",
+ "הנה חייב אדם לקדש עצמו בשעת הזיווג, וכל מקום שאתה מוצא גדר הערוה תמצא קדושה (ויק\"ר כד, ו). ואפילו באשתו צריך לקדש, והמקדש את עצמו זוכה לבנים הגונים. והנה (קידושין ל, ב) שלשה שותפין באדם, הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו, זהו שכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני, וסמך אביו ואמו לשבת, כי זמן הזיווג הוא בשבת, ויש גילוי לזה בזוהר, עיין שם:",
+ "וביום השבת אל יעמוד בבקר השכם כמו בשאר ימי המעשה. וזה לשון המרדכי (פרק כל כתבי), על מה שנהגו העולם שכל ימי השבוע מתעוררין בבקר לבית הכנסת להתפלל או ללמוד, ובשבת ישנים יותר מבשחרית. זהו טעמו של דבר, שבכל ימי השבוע נאמר בתמיד של שחר (ויקרא ו, ה) בבוקר בבוקר, ובתמיד של שחר דשבת לא נאמר בבקר, אלא (במדבר כח, ט) וביום השבת, ולשון זה משמע איחור כדמשמע ביומא. וטעם זה שמע ר\"י בר יודא בעיר רומא מפי רב האי גאון, עד כאן לשונו:",
+ "כשהחזן מתחיל לקרות בתורה יהיו אזני כל העם אל ספר תורה, והמצוה מן המובחר שיהיה ביד כל אחד חומש ויבינו בו מלה במלה לכל דבר שהחזן קורא, ובזה לא יפנה מחשבתו לשום דבר אחר בעולם, כי הוא עון פלילי לדבר בעוד שהחזן קורא בספר תורת האל ית', ואפילו בדברי תורה אחרים, שאין ראוי כי אם לשמוע את הדברים אשר יוצאין מפי הקורא ולכוין בהם כפי יכלתו, והמשנה בזה עובר משום (במדבר טו, לא) כי את דבר ה' בזה ח\"ו, ועתיד ליתן את הדין, ה' יצילנו. וגם צריך שלא יסיחו דעתם מהקריאה, כדי שיענו אמן אחר המברכים על קריאתה, ואחר ברכו עונין ברוך ה' המבורך ועולה להם כאלו הם ברכו הברכה עצמה ולהשלים החשבון המאה ברכות כאחז\"ל (מנחות מג, ב), בשבת שאין אדם יכול להשלים הברכות מפני מיעוט הברכות של תפלה, שחסרים י\"ב בכל תפלה שהם ל\"ו ברכות, ישלים אותן בכוונת ברכות העולין לקרוא בתורה ויענה אחריהם אמן, ובברכות המפטיר ויענה אחריהם אמן. ומדאנו רואין שעולה לו לחשבון ק' ברכות, נראה שהכוונה בהם טובה עד מאד ואין ראוי להסיח דעתו מהם כלל ועיקר, ואין ראוי להקל בדבר כלל:",
+ "ואפילו מי שקרא הפרשה ועבר עליה כמה פעמים, ואפילו הוא תלמיד חכם, ואפילו שהוא עוסק בדברי תורה, ראוי לו לבטל בעוד שהחזן קורא בספר תורה שהוא כתוב כהלכתו, וכל התורה כולה שמותיו של הקב\"ה, ואין לנו בעולם הזה ובעולם הבא כי אם אותם הדברים שכתובים בו, והם קיימים וחזקים לעולמי עד, ומהם ובהם משתלשלים כל העולמות כולם, והם קיום והעמדה לכל כללות הבריאה כולה, והיא כלל לכל התורות וכל החכמות, ואין שום דבר בעולם חוץ ממנה שלא תמצא בה ולא דבר רק הוא, ואם רק הוא, ממנו, מקוצר דעתנו וממיעוט השגתינו, שאין אנו מבינים ספורי אמריה ורמזי דקדוקיה הנחמדים מזהב ומפז רב:",
+ "וכל בעל נפש ראוי לו להשגיח בזה ולכבדה בכל האפשרות, ואל יחלל אותה בעיני עם הארץ והקלים, שבראותם את בעלי תורה עוסקים בעניניהם ולמודם ומניחים שמיעתה ואין חוששין לכבוד ספר תורה הפתוח לעיני הכל, מהבילים הם בעיניהם גם הם דברי הדת והדין ועוסקים גם הם בהבליהם ובשיחת חולין ואינם חוששין לשמוע, ונמצא גורם חילול גדול ח\"ו, ואמרו ז\"ל (אבות ד, ו) כל המחלל את התורה וכו'. לכן צריך כל אדם להשתדל לשמוע ולהקשיב באזניו פתוחות כמי ששומע פתגם המלך הבא עלינו מחדש, כאשר אמרו חז\"ל (פס\"ז ואתחנן ו, ו) אשר אנכי מצוך היום (דברים ו, ו), יהיו חביבין בעינך כאלו היום ניתנו חדשים לפניך, ולא תקום משמיעתם. וכן אמרו (ברכות מ, א) אם שמוע תשמע (שמות טו, כו), אם שמוע בישן, תשמע בחדש:",
+ "ומה לנו כי אם לעשות רצון אבינו שבשמים יתברך ויתעלה, והרי ידענו שחפצו ורצונו הוא שיהיה אזנינו אל הספר תורה. וצא ולמד מפרשת הקהל, שאפילו הטף היו מביאים לשמוע אע\"פ שאין בהם דעת והבחנה, כדי שיקבלו שכר מפני קדושת ה' וקדוש התורה, שבענין זה מתקדש בעיני כל העם ובעיני הקב\"ה. וכן צריך להשתדל להזהיר את העם אשר עומדים אצלו וקרובים אליו וסרים למשמעתו, שלא ידברו ולא יעסקו בשום ענין ודבר, כי אם לשמוע את דבר ה'. והעושה כן, אשריו ואשרי חלקו, זכה וזכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, ועליו נאמר (אבות ד, ו) כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות:",
+ "אסור להתענות בשבת עד שש, וכתב המרדכי בפרק קמא דשבת, דאפילו לומד ומתפלל אסור. כתב אדוני אבי זלה\"ה בעמק הברכה דף ע\"ז וזה לשונו, וטוב ללמוד תורה במקצת ביום השבת קודם אכילה, כמו שנמצא כתוב בילקוט זה לשונו, מכאן אמרו, ישכים אדם ביום השבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש ויקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך, עד כאן לשונו:",
+ "וכתב הכלבו בסימן ל\"ט, יש נוהגים לפתוח קודם הקידוש ושמרו בני ישראל את השבת:",
+ "כתבו הפוסקים (עי' שו\"ע או\"ח מו, ב), שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, ובשבתות וימים טובים שאין בהם כל כך ברכות משלים אותן במיני פירות כן פשוט במנחות (פרק התכלת (מג, ב)):",
+ "וכתב רבינו ירוחם בחלק אדם נתיב א' ח\"ג, וסיים בה, והעונה אמן בשבת לקורא בתורה ולמפטיר ומכוין לבו, יעלו לו להשלים, עד כאן לשונו. וכך כתב הרא\"ש בפרק הרואה. ומפני זה הטעם אומר אני, כי טוב הוא שכשיבאו פירות בשבת בתוך הסעודה, שיאחר לאכול מהם עד אחר ברכות המזון, כי ישתכר בזה ברכה אחרונה. אבל בחול לא יעשה כן, משום ברכה שאינה צריכה, וק\"ל, עד כאן לשונו:",
+ "ובכל סעודה מסעודת שבת יברך ברכות המזון על הכוס, אף אם הוא יחיד ואין דרכו כך בחול, בברכת המזון של סעודת שבת החביבה יעשה כן, כך נראה לי, וכן מצאתי:",
+ "אם מחוייב לקיים לקרוא לשבת עונג, קל וחומר שלא יצער בשום צער, וקל וחומר בנו של קל וחומר שלא יבכה, ואפי' לבכות בדרך תשובה על עונותיו אסור בשבת, כי כן יש ללמוד מספר נחמיה סימן ח':",
+ "מיהו המתענה בשבת תענית חלום, מותר לו להתודות ולבכות ולהתחנן, וכך כתוב בסדר היום וזה לשונו, אם ראה חלום ונפשו עגומה, שראוי להתענות בו ומותר לו להיות עצב ובעל מחשבה ותהיה בזה ארוכה לשלותו, כי לא גרע מעוט השמחה מענוי נפש בשר מתענה בו, וכיון שהתירו לו להתענות לתועלת נפשו וקיום גופו כי בעבור זה ימצא צדקה וחיים וכבוד, גם כשיושב בדד וידום סר וזעף על חטאתיו או על ענייניו לא יפסיד בזה, ויקרעו לו גזר דין של שבעים שנה בחמול ה' על עניו ועל אנחתו ביום שכל העולם בנחת והוא בצער, ונמצא שהאנחה מנוחה לו:",
+ "ולי נראה שאף על פי שיתחנן לפני מלכו ויתודה בלבבו בפה מלא לאמר חטאתי עויתי פשעתי העבר חטאתי ולא אמות שמותר לו ביום השבת מפני שהוא פקוח נפש, וכמו שהתירו להתענות מפני חשש פקוח נפש שמא נגזרה עליו איזה גזירה וצריך הוא לבטלה ואפי' בשבת, מזה הטעם עצמו מותר להתודות ולומר חטאתי עויתי פשעתי וצדקה יחשב לו לשוב אל אלהיו מאיזה עון שבידו, ולא יעבור עליו כי לא ידע האדם את עתו. ומזה הטעם נראה לי להטיב את החלום ��שבת. ואף על פי ששואל אדם צרכיו בשבת ואומר רחמנא לשויה לטבא שבע זימנין יגזרון עליה מן שמיא, אין לחוש מפני כך, שעל פקוח נפש ואפילו על ספק דוחין את השבת להדיא, כל שכן כאן שאין הדחוי כל כך ומצוה הוא להמצא עם הג' להטיב, מפני שמשיב נפש המתענה או החולם בהטבה ההיא:",
+ "והמתענה בשבת צריך שלא יאבד היום בהבל וריק, אלא יסגור עצמו בבית הכנסת או בבית המדרש או במקום צנוע ויקרא או ישנה כל אחד כפי ערכו, ויבקש מאת אלהינו שיקבל תעניתו ויבטל מעליו כל גזירה רעה, ולא ישב בין האוכלים ולא בין המשחקים, וירחוק מעליו העונג כל היום כולו, ובכן יתמלאו עליו רחמים מן השמים ויתקבל תחנתו ובקשתו, עד כאן לשונו:",
+ "וכן כתב רמ\"א בהג\"ה סימן רפ\"ח (סעיף ב), מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו, מותר לבכות בשבת. ואע\"ג דאין מזה ראיה לבוכה מחמת תשובה, דאדרבה הוא בוכה כדי להצטער. מכל מקום הוא מצטער כדי שילך ויסולק ממנו עונש עונותיו, נמצא זה הצער עונג לו. ואף אם בבעל תשובה דעלמא אין לעשות כן, מכל מקום כשהיום גורם כמו בתענית חלום דאמרו רז\"ל (ברכות לא, ב) ובו ביום דווקא, מותר לו:",
+ "וזה לשון הבית יוסף סימן רפ\"ח, כתב האגור בשם שבולי הלקט, דאיתא בהגדה שמצאו תלמידיו לר' עקיבא שהיה בוכה בשבת ואמר זהו עונג לי. יש מוכיחין מכאן שאדם שמזיק לו אכילתו, דאז עונג לו שלא לאכול, וכמעט שהוא אסור לאכול, דהא מצער ליה במה שאכל, עד כאן לשונו:",
+ "כתב הכלבו סימן נ\"ח, אפשר לומר דדוקא להתענות מחמת עסקיו או מחמת יאוש שמחת יום טוב הוא שאסור. אבל המתענה מחמת תשובה וחסידות, תעניתו לו תענוג ומותר. ומכל מקום אין ראוי לאדם להרגיל על זה, ולא תמצא מי שמופלא בחסידות שמתענה בשבתות וימים טובים:",
+ "והגהו\"ת מיימון כתבו בפרק א' מהלכות תענית, אדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת, ראינו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה, וכן שמעתי על רבי יהודא החסיד שהיה עושה כן. וכן אמרינן בפסחים (מח, ב), מר בריה דרבינא הוה יתיב בתענית כולא שתא, בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי. אבל בלא כהאי גוונא, אסור, עד כאן לשונו. אבל הרשב\"א כתב בתשובה, דההיא דמר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא וכו' בתענית חלום דווקא הוא, דאי לאו הכי אסור. וכן צריך לפרש כדי שלא יחלוק אכולהו תנאי ואמוראי. ואם תמצי לומר דבתענית דעלמא קאמר, לא שבקינן כולהו תנאי ואמוראי ועבדינן כיחידאה, וכל שכן בשל תורה, והאריך להביא ראיות לדבר, עכ\"ל (בית יוסף):",
+ "ותענית חלום, הואיל ואתא לידי אימא ביה מילתא, יען כי ראיתי הרבה בני אדם מקילין ומתענים בשבת כשנפשם עגומה, וכבר נתבאר שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת, שאין אנו בקיאין בפתרון חלומות לידע איזה טוב ואיזה רע, והעולם נוהגין להתענות על ג' חלומות כו' כמבואר סימן רפ\"ח (סעיף ה). אמנם נראה לי, דגם באלו אין להתענות אלא אם כן נפשו עגומה ומצטער בלבו, דאז התענית תענוג לו. ואם לא, לא. וכששאלוני בני אדם על חלומותיהם בשבת, הייתי רגיל לפסוק להם ברוב שלא יתענו בשבת ויקיימו מצות עונג שבת, ויקבלו עליהם עתה שני ימים תענית בימי החול. כי אם היה מתענה בשבת היה צריך למיתב תענית לתעניתא, כן יקבל עליו עתה שני ימים. ואע\"ג דאמרו רז\"ל (ברכות לא, ב) ובו ביום. מכל מקום די בקבלה בו ביום, מ��חר שכוונתו לשם שמים שלא לחלל שבת, נחשב הקבלה למעשה, כי שעת הדחק שאני, וכדאיתא בפרק קמא דתענית דף ח' (ב), בימי ר' זירא גזרו שמדא, וגזרו דלא ליתב בתעניתא. אמר להו ר' זירא, נקבלין עילוון, וכי בטיל שמד ליתבי. אמרי ליה, מנא לך הא. אמר להו, דכתיב (דניאל י, יב) ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך, עד כאן:",
+ "והמתענה בשבת, צריך למיתב תענית לתעניתו. וכתבו, שאינו מחויב דווקא להתענות ביום ראשון:",
+ "זה לשון תולעת יעקב, ואתה שמע האמת כפי מה שקבלו רואי פני המלך אשר עמדו בסודו. דע, כי המתענה בשבת מבטל העונג העליון, ומסיג גבול כנסת ישראל השולטת ביום הקדוש הזה. ואם אחר כך ביום ראשון בזמן ששולטין ימי החול מתענג, הרי זה הוא מכבד לאחר יותר מהקב\"ה, והוא מטי לגרעון בסוד האמונה הקדושה ומשליט הדברים החיצוניים, ועל זה אומר הכתוב (משלי כ, כב) אל תאמר אשלמה רע וגו', ועון זה נפרעין ממנה בעולם הזה ובעולם הבא. לפיכך צריך להתענות מיד ביום ראשון זמן ממשלת הרוח ההוא של חול, כיון שלא השלים הצד הטוב, לא ישלים צד הרע, ובזה יש לו רפואה, וסימן (ויקרא ה, כג) והשיב את הגזל אשר גזל וגו', ואין בני אדם נענשין יותר מזה, אבל הקב\"ה מעניש אותו בעולם הזה ובעולם הבא, אשרי המתדבק באמונה הקדושה ומשתדל תמיד בעבודתו של מקום לעשות הישר בעיניו להתדבק בו, כענין שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בי\"י אלהיכם חיים כלכם היום, עד כאן לשונו:",
+ "שינה בשבת תענוג, ובלבד שלא ירבה בו יותר מדאי שלא יביאנו לבטול התורה, כי לא איברו שבתות אלא לגירסא. ואיתא במדרש, אמרה תורה לפני הקב\"ה, רבש\"ע, כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי. אמר לה, יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמה, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך. ואיתא בתנחומא, ויקהל משה (שמות לה, א), בעלי אגדה היו אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין פרשה שנאמר בה קהילה בראשה אלא פרשה זו בלבד, ולמה כך. אמר הקב\"ה למשה, לך רד ועשה לי קהלות גדולות על דבר שבת, כדי שילמדו כל הדורות הבאים אחריך להקהיל קהילות כל שבת ולשנות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהן תורה ברבים. דבר אחר, ויקהל משה, אמר להן הקב\"ה לישראל, אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים, מעלה אני עליכם כאלו המלכתם אותי בעולמי, שכן ישעיה הנביא מפרש (ישעיה מג, יב) ואתם עדי נאם ה' ואני אל, אתם מעידים עלי שאני אלוה בעולם:",
+ "ואע\"ג דאיתא בירושלמי (שבת פט\"ו, ה\"ג) רבי חגי בר שמואל בר נחמן אמר, לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתייה כו', ורבי ברכיה בשם רבי חייא בר אבא אמר לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בדברי תורה. ובתנחומא מפרש ולא פליגי, מה דאמר רבי ברכיה לתלמוד תורה, אלו הפועלים שהן עסוקין במלאכה כל ימות השבוע, ובשבת הן מתאספין לעסוק בדברי תורה. ומה שאמר רבי חגי לתענוג, אלו תלמידי חכמים שהם יגיעים בתורה כל ימי השבוע, ובשבת הן מתענגים, עד כאן (עי' פס\"ר כג). ח\"ו אין הפירוש שיבלו כל היום בתענוג, רק ימשכו בתענוג יותר משאר הימים, אבל חלילה לפרוש מן התורה, וכולי עלמא מודים בשבת נתנה תורה (שבת פו, ב), ואדרבה חייב אדם לראות בכל שבת ושבת לחדש חידושי התורה, כמו שאיתא בזוהר (ח\"ג קע��, א) שבמוצאי שבת בחזרת נשמה יתירה למקומה שואל אותה הקדוש ברוך הוא מה חידוש היה מחדש בתורה:",
+ "יכבד ג\"כ את השבת ביציאתו, בסדר הבדלה ובשירים וקביעת הסעודה. וזה לשון אבא מורי זלה\"ה בעמק הברכה, ויאמר הבדלה בניגון טוב ויפה כדי ללות המלכה בשמחה ובשירים, משל למלך שמלוים אותו העם בשמחה ובשירים. ועל כן אנו נוהגין להבדיל מעומד. ואף על גב שהיה ראוי לישב, ובפרט כשאחד יוצא בברכת חבירו שצריך ישיבה כמוזכר בפוסקים, כי דרך לויה מעומד:",
+ "וזה לשון תולעת יעקב בסימן ע\"ז, מה שמוסיפין מחול אל הקודש במוצאי שבת, להורות ולהראות שאין רוצין ביציאת האושפיזא הקדוש מביניהם, וקשה עליהם מאוד פרידתו, ולפיכך מעכבין אותו, ומרוב חבתם בו מלוין אותו בשירות ותשבחות כענין (בראשית לא, כז) ואשלחך בשמחה ובשירים. והכי אתמר במדרש, משל לכלה ומלכה שמלוין אותה בשירות ותשבחות. וכבר רמז למעלה סוד השבת הנקרא כלה שירה פנים חדשות באו לכאן, כלומר בהכנסת שבת וכלה שבאה מחדש לומר שצריך להכניסו בשירות ותשבחות, כשבא ללותו ג\"כ בשירות ותשבחות כשיצא, עד כאן:",
+ "על כן מנהג טוב וישר הוא לומר זמירות בהכנסת שבת וביציאתה. והטור כתב ענין אחר בזה, וזה לשונו בסימן רצ\"ה, ורגילין להזכיר אליהו הנביא, ופירש בעל העיטור הטעם, לפי שהוא עתיד לבשר הגאולה, ואיתא בעירובין (מג, ב) מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערב שבת ולא בעי\"ט, ועל כן אנו מתפללין כיון שעבר השבת ויכול לבא שיבוא ויבשרנה, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון מהרי\"ל, מהר\"ש אומר, מה שנוהגין לומר פסוקי דאליהו זמירות המיוסדים על שמו במוצאי שבת, היינו משום דאיתא בתוספתא, דבמוצאי שבת יושב אליהו ז\"ל תחת עץ החיים וכותב זכיות של שומרי שבת, עד כאן לשונו:",
+ "כתב מורי ז\"ל בשלחן ערוך שלו סימן רצ\"ו (בהג\"ה סעיף א), בשעת הבדלה יתנו עיניהם בכוס ובנר. ושופכין מכוס של יין קודם שיסיים בורא פרי הגפן, כדי שלא יהא הכוס פגום. וטעם השפיכה, דאמרינן (עירובין סה, ב) כל בית שלא נשפך בו יין וכו'. וגם שופכים מן הכוס לאחר הבדלה ומכבין בו הנר ורוחצין בו עינים משום חבוב מצוה, עד כאן לשונו. אבל שמעתי בשם מהרש\"ל, דשניהם כאחד לא טובים, כי נראה בזיון מצוה. רק בשעת מזיגת הכוס יפה להבדלה, ימלאנו על כל גדותיו יותר מהראוי בענין שהיין יצא ממנו ועל הארץ ישפוך כמים קודם שיתחיל. וכן לאחר ששתה כוס הבדלה, ישפוך ממנו. ומצאתי, ויש מדקדקין שמתחילין לערות לתוך הכוס כשמתחילין הנה אל ישועתי, ומערה והולך עד שמגיע לממעייני הישועה אזי שופך שיוזל היין על שפת הכוס:",
+ "וראוי לו לאדם לטרוח ולחזור אחר יין להבדיל עליו, דאמר רבי יוחנן בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג, א) (ג' מנוחלי עולם הבא, ואלו הן, הדר בארץ ישראל, המגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבת. מאי היא, דמשייר מן קדושא לאבדלתא. פירוש רש\"י, שיש לו מעט יין ומונע שתייתו בשביל הבדלה), והביאו הטור בסימן רצ\"ו, ובעל צידה לדרך בפ\"ז דמ\"ד, וסיים, כל המבדיל על היין במוצאי שבת, הקב\"ה קורא אותו קדוש ועושהו סגולה. ואמרו רז\"ל (שבועות יח, ב) המבדיל על היין, הווין לו בנים ראויין להוראה, עד כאן, וכן הוא בטור בסימן הנזכר:",
+ "כתב בית יוסף בסימן רי\"ב בשם המרדכי, וכן הוא בשלחן ערוך בסימן רצ\"ו (סעיף ו)) אוחז היין בימין וההדס בשמאל ומברך על היין, ושוב נוטל ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס, (ע\"ל בסוף חלק א' בכלל ז' מה' כללים) ומחזיר היין לימינו:",
+ "כתב הטור בסימן רצ\"ו נהגו בכל המקומות לברך על הדס, ומנהג אבותינו תורה. וכך כתב בית יוסף בשלחן ערוך שלו (או\"ח רצז, ד), שיש לברך על הדס כל היכא דאפשר. ומורי כתב ע\"ז בשלחן ערוך שלו (שם) וזה לשונו, וי\"א דאין לברך על הדס היבש דאינו מריח, רק על שאר בשמים. וכן נהגו במדינות אלו. ונראה לי, דיש להניח גם הדס עם הבשמים, דאז עושים ככולי עלמא, עד כאן לשונו בסימן הנזכר. וראוי לחוש לדבריו, כי לא דבר רק הוא, כי הבית יוסף כתב בסימן זה, שבעלי הקבלה אומרים שיש סוד בהדס לברך עליו במוצאי שבת. (כתב בזוהר פרשת ויקהל (ח\"ב רח, ב) להריח בהדס ועיין שם נפלאות בסוד הטעם) על כן ירא שמים יצא את דבריו:",
+ "צריך שיראה בצפרניו קודם שיברך בורא מאורי האש, משום דכתיב (בראשית א, ד) וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים, מצאתי. וזה לשון הטור בסימן רצ\"ח, ומצוה מן המובחר לברך על אבוקה. (הגה\"ה כתב בספר חסידים, במוצאי שבת לא יקח עץ ששמו קי\"ן בל\"א להדליק ולברך עליו, מפני שריחו רע, ואז צריך ריח טוב להריח כמו שכתוב בספר החשבונות, עד כאן לשונו [ע\"כ הגה\"ה]). הטעם הוא, הואיל ונוסח הברכה בורא מאורי האש שהוא לשון רבים, צריך להיות שם אבוקה שנראים בה אבוקות הרבה. (ונוהגין להסתכל בצפרנים). וכתב עוד בשם רב עמרם, מביטים לכפות הידים כדי שיהנו מן הנר, עד כאן. וכתב מורי בשלחן ערוך שלו (או\"ח רחצ, ג) וזה לשונו, ויש לראות בצפרנים של יד ימין ולאחוז הכוס ביד שמאל, ויש לכפוף האצבעות תוך היד שאז רואים בצפרנים עם הכפות בבת אחת, ולא יראה פני אצבעות שבפנים, עד כאן לשונו:",
+ "(זה לשון תולעת יעקב, וד' מחנות מאירים מהנר ההוא ונקראים מאורי האש, ואנו כופין ארבע אצבעות של צד ימין כנגד הנר, והם רמז למחנות ההם סוד המרכבות התחתונים שמאירים מהנר, סוד הכלה כנסת ישראל השולטת עליהם וממנה אורם וקיומם. ואין להסתכל כי אם באחורי האצבעות שהם רמז למאורות התחתונים, שנאמר בהם (שמות לג, כג) וראית את אחורי. והפנימית רמז למאורות העליונים, שנאמר בהם (שם) ופני לא יראו, ואין להסתכל בו. על כן אין כופין פנימיות האצבעות לפני הנר, לפי שהן פנימיות ואינן מאירים מנר של מטה, אבל הם מאירים מהמאור העליון למעלה. אבל האחוריים מאירים מנר התחתון, לפיכך כופין אחורי האצבעות נגדה לרמוז שממנה הם מאירים כו', עיין שם:",
+ "ודבריו נוטים לדברי מוהר\"מ וזה לשונו, תניא בהלכות הבדלה, וכן הוא המנהג, תחילה מכניס אצבעותיו לתוך ידיו ומחשיך תחתיהן, ואחר כך פושטן, והנה האור במקום חושך, וכן כתב הבית יוסף בשם שבולי לקט בסימן רצ\"ז עיין שם, ואח\"כ מברך, שכבר הוא נאות מן האור, עד כאן לשונו:",
+ "לא ישתה הבדלה עד שישב. ובתשובת מהרי\"ל סימן ח', מהר\"א ז\"ל לא שתה כוס הבדלה עד שישב, כמדומה משום דתלמיד חכם לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, עד כאן. ומה שנשתייר, רוחצין בו את פניהם כדי לחבב את המצוה ע\"כ הג\"ה:)",
+ "ומסדרין שלחנם לאכול במוצאי שבת אפילו אין צריך אלא לכזית, כדי ללוות המלכה, אורח חיים סימן ש'. כי אבר יש באדם ונסכוי שמו, ואין נהנית באכילה אלא במוצאי שבת. ובעל צידה לדרך כתב בכלל א' פ\"ז עוד טעם ��חר, והוא כמו שמברכין על הבשמים שהן להשיב הנפש, כן סדור השלחן, שהרי לצאת מדבר להפוכו הוא זר, ובמוצאי שבת יוצאין מן המנוחה אל המלאכה, ולכן יש להדליק נר יפה יותר משאר לילות החול, ולהכין השלחן ולומר פסוקים של שמחה, עד כאן. ומאוד צריך אדם ליזהר בסעודה זו של לויות המלכה ולהוציא הוצאה על זה:",
+ "בפרק כל כתבי דף קי\"ט (ב), רבי אבהו הוו עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא, הוה אכיל מיניה כולייתא. כי גדל אבימי בריה, אמר ליה, למה לך לאפסודי כולי האי, נשבוק כולייתא ממעלי שבתא. שבקוה, ואתא אריה אכליה:",
+ "ומי שמתענה במוצאי שבת, כגון שעושה הפסקה מבעוד יום, אזי יטרח להכין סעודה זו לאחרים, והוא ילמוד המאמרים והדינים המוזכרים בסעודה זו וסודה, ויהיו לרצון אמרי פיו כאלו היה עושה כן. וכן עשה הרשב\"י בערב פסח שחל להיות בשבת, שהיה עוסק בסודות התורה במקום סעודה ג':",
+ "כתב ראשית חכמה פ\"ג משער הקדושה, קדושת שבת הוא במחשבה בדיבור במעשה. ובפרק ד' משער הקדושה כתב, כי דיבור ומחשבה ומעשה מבואר בזוהר שהם נפש רוח ונשמה, ונודע כי הם מתגברים בשבת בסוד נשמה יתירה. ויען כי הלכתא רבתא לשבתא, גם מבואר בתלמוד ופוסקים את אשר יעשה האדם בשבת, ואת אשר לא יעשה, לא באתי רק לעורר על איזה דברים שלא דשו בהם רבים, להיות כמזכיר וכמזהיר. והנה אזכיר קדושת דיבור ומחשבה ומעשה לענין סור מרע, וקדושת דיבור ומחשבה ומעשה לענין עשה טוב:",
+ "בענין ועשה טוב, צריך לקדש בדיבור הוא קדושת היום בתפילות ובכוס, ולהרבות בשירות וזמירות לשורר ולזמר, וכמו שהבאתי לעיל שצריך להכניס שבת בשירות ותשבחות, וללוותו בשירות ותשבחות:",
+ "גם יוציא מפיו מאמרי רז\"ל פרק כל כתבי (שבת דף קי\"ח) (א) קודם כל סעודה מג' סעודות. אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים ג' סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו שלח משיח, כתיב הכא יום, וכתיב התם (מלאכי ג, כג) הנני שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום וגומר. מדינה של גיהנם, כתיב הכא יום, וכתיב התם (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא. ממלחמת גוג ומגוג, כתיב הכא יום, וכתיב התם (יחזקאל לח, יח) ביום בוא גוג. אמר רבי יוחנן משום ר' יוסי, המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגומר. לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג, יז), קום התהלך בארץ לארכה וגומר. ולא כיצחק שכתוב בו (שם כו, ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא כיעקב שכתוב בו (שם כח, יד) ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משיעבוד גליות. כתיב הכא (ישעיה נח, יד) והרכבתיך על במותי ארץ, וכתיב התם (דברים לג, כט) ואתה על במותימו תדרוך. אמר רב יהודה אמר רב, כל המענג את השבת, נותנין לו משאלות לבו, שנאמר (תהלים לז, ד) והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג, הוי אומר זה עונג שבת:",
+ "גם יוציא דיבורו בדברי תורה, ולקבל פני רבו ולגדולים ממנו בשבת בדברי שלום, וכיוצא בזה דברי קדושה. גם לזכור בפיו קדושת שבת. וקבלתי, אדם המבקר לחבירו בשבת שחרית, לא י��מר לו כדרך שאומר בחול צפרא טבא, רק יאמר לו שבת שלום או שבת טוב, לקיים (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו:",
+ "במחשבה כיצד, הוא העיון וההשגה שמחויב האדם להמציא בשכלו חדושי התורה מידי שבת בשבתו. וזה לשון הזוהר פרשת שלח לך (ח\"ג) דף קע\"ג (א) תא חזי, כד עייל שבתא, נשמתיא נחתין ושריין על עמא קדישא, ונשמתין דצדיקייא סלקין לעילא. כד נפיק שבתא, נשמתין סלקין אינון דשארו עלייהו דישראל, ונשמתין נחתין אינון נשמתן דצדיקייא. כיון דסלקין כלהו נשמתין דשארו עלייהו דישראל, סלקי וקיימין בדיוקנא קמי מלכא קדישא, וקב\"ה שאיל לכלהו מאי חידושא דאורייתא דאמרת נשמתא דא דפלוני, וכלהו מוקמי ההיא מלה בתרי מתיבתא אינון לתתא וקב\"ה לעילא חתים לההוא מלה. תא חזי, כד מלה אתחדש באורייתא, ונשמתא דנחתא בשבתא אתעסקא באינון מילין חדתין וסלקי לעיל, כל פמלייא דלעילא צייתין לההוא מלה, וחיות הקודש מתרבן בגדפין ומתלבשין בגדפין. וכד שאיל לון קב\"ה ולא תבין ושתקין, כדין חיות הקודש מה כתיב (יחזקאל א, כד) בעמדם תרפינה כנפיהם, כמה דאתמר (איוב לב, טז) כי עמדו לא ענו עוד. וכפתחו עמדו כל העם (נחמיה ח, ה), עד כאן:",
+ "במעשה, הוא עונג שבת ג' סעודות, ועונתן של תלמידי חכמים:",
+ "ובבחינת סור מרע דהיינו לא תעשין:",
+ "בדיבור, אמרו רז\"ל בפרק אלו קשרים (שבת קיג, ב), ודבר דבר (ישעיה נח, יג) שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול. פירש רש\"י (ד\"ה שלא יהא), כגון מקח וממכר וחשבונות. וזה לשון התוספת (ד\"ה הנ\"ל) שלא יהא דבורך של שבת, פירש בקונטרס, כגון מקח וממכר. ואין נראה לר\"ת, דהא כבר נפקא ממצוא חפציך (ישעיה נח, יג). אלא אומר ר\"ת כדאמר בויקרא רבה (פרשה לד), רבי שמעון בן יוחאי הוי ליה אימא סבתא מישתעי סגי. אמר לה, אימא שבתא הוא. שתקה. משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול. ובירושלמי (שבת פט\"ו ה\"ג עח, ב) אמרינן, בטורח התירו בשאלת שלום בשבת, (עד כאן לשונו):",
+ "ובפרק כל כתבי (שבת קיט, ב), א\"ר אליעזר, מנין שהדיבור כמעשה, שנאמר (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו. ורש\"י לא פירש כלום על זה המאמר, דלענין מה אמרו שהדיבור כמעשה. ונראה לי דהפירוש הוא כך. כשם שצריך לשבות ממלאכות, כן צריך לשבות מהדיבור, כי מצות שבת הוא זכר (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת. והנה הקב\"ה לא עשה במעשה רק בדיבור, שנאמר כי בדבר ה' שמים נעשו, ומזה הדיבור שבת, שמע מינה שצריך לשבות מדיבור כמו ממעשה. וגרסינן בירושלמי (שבת פט\"ו ה\"ג עח, ב) א\"ר [אבהו], כתיב (שמות כ, י) שבת לה' אלהיך, שבות ביי'. וממה הוא שבת, ממאמר, אף אתה שבות ממאמר. א\"ר חנינא, בדוחק התירו שאלת שלום בשבת. א\"ר חייא בר אבא, רשב\"י כד הוי חמי לאימיה משתעי סגי, פירוש שהיתה מרבה לספר, היה אומר לה אימא שבתא היא, והיא שתקה:",
+ "וכתב בתרומת הדשן סימן ס\"א, דלספר שמועות מענייני מלכים ושרים וערך מלחמות וכיוצא בזה, אם הוא מתענג בסיפורים שרי, כדשרי לרוץ בחורים המתענגים בריצותם ובקפיצותם. אבל אם המספר אינו מתענג בכך, אלא שעושה כן לרצון חבירו, יש חשש איסור לאותם שאינם מתענגים, עד כאן לשונו:",
+ "ונראה לי, דאף דהתיר התרומת הדשן לספר מי שיש לו ��ענוג מזה, לאו משנת חסידים הוא, והנשמר מלדבר דברי חול קדוש יאמר לו. וכמה האריכו בזוהר בענין המדבר שיחת חול בשבת, שהוא כמחלל שבת. וזה לשון הזוהר פרשת ויקהל (ח\"ב רה, ב), ומאן דאשתדל במילין אחרנין ובמילין דעלמא, דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא, ולית ליה חולקא בעמא דישראל. תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבת, ואינון שוו ידיהון על רישיה ואמרי, ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקב\"ה. ועל דא בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ובתושבחן דמאריהון, ואשתדלא באורייתא, עד כאן לשונו:",
+ "ואף בדברים הכרחיים לדבר, נוהגים אנשי מעשה שלא לדבר בשבת אפילו הכרחיים כי אם בלשון הקודש ולא בלשון חול, כי קדוש היום לאדונינו, ושבת אות הוא בינו יתברך לבינינו, על כן אין לדבר אלא בלשון הקודש, אף מה שמוכרח לדבר:",
+ "ואשרי מי שמרגיל את עצמו לדבר בלשון הקודש אף בימי החול, כי אין ערך למעלת לשון הקודש. ובמעלות המדבר בלשון הקודש בזוהר פרשת נח (ח\"א עה, ב), ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם וגומר (בראשית יא, ו), בגין דכלהו ביחודא כלהון יעבדון ויצלחון בעובדייהו, יתבדרון דרגין כל חד לסטריה, ובגין כך יתבדרון כל הני דלתתא, מה כתיב (שם ח) ויפץ יי' אותם משם. ואיתימא לשניהון, אמאי אתבדר ובלבל להו הקב\"ה. אלא בגין דכלהו ממללין בלשון הקודש, וההוא לישנא קא עביד לון סיוע, בגין דבעובדא ובהלולא דפומיא דעליין מלין אלין לאדבקא בלבא, ובדא עבדא סיוע לההוא אתר דבעי לאקמא, ועל דא אתבלבל לישנהון דלא יכילו לאתקפא רעותהון בלשון הקודש. כיון דאתחלף לישנהון, לא אצלחו בעבודא, בגין דחילא דלעילא לא ידעי ולא אשתמודעי בר לשון הקודש. וכד אתבלבל לישנא, אתחלש חיליהון ואתבר תוקפא דלהון. תא חזי דהא מלה הא דאמרי תתאי בלשון הקודש כלהו חילא שמיא ידעי ביה ואתתקפי ביה. ולישן אחרא, לא ידעין ולא אשתמודעי ביה, ועל דא אלין כיון דאתבלבל לשנא דלהון, מיד (שם) ויחדלו לבנות העיר, דהא אתבר חילייהו ולא יכילו למעבד מידי ברעותא דלהון. ליהוי שמא דקודשא בריך הוא מברך, עד כאן לשונו:",
+ "במחשבה, זה לשון רבינו יונה באגרת המוסר, אסור לאדם שיהא לבו טרוד בעסקיו בשבת. אף על פי שאמרו רז\"ל (שבת קיג, ב) דיבור אסור, הרהור מותר, אם יש לו מתוך הרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה אסור, שנאמר (שמות כ, ט) ועשית כל מלאכתך, ואמרו במכילתא (יתרו פרשה ז' ד\"ה ששת ימים) שתהא כל מלאכתך בעיניך כאלו היתה עשויה, שלא תהרהר עליה. וכן אנו אומרים בתפילה (מנחה לש\"ק) מנוחת שלום והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. ובברכת המזון אנו אומרים, שלא תהא צרה יגון ואנחה במנוחתינו, עד כאן לשונו. תנו רבנן (שבת קנ, ב), מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגדרה, ונזכר ששבת היתה ונמנע אותו חסיד ולא גדרה. פירוש, אפילו לאחר שבת, שלא ליהנות מאותה המחשבה, אף על פי שהרהור מותר, מכל מקום מדות חסידות הוא שיראה כל אדם בשבת כאלו כל מלאכתו עשויה. ונתן לו הקב\"ה שכרו ונעשה לו נס כו' ועלתה בו צלף ממנה היה לו פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו:",
+ "במעשה, הם ארבעים אבות מלאכות חסר אחת, ולהן תולדות הר��ה ותולדות תולדותיהן שהן דרבנן, צריך שמירה וזהירות גדולה שלא יעבור על אחד מהן. והשומר שבת כהלכתו, כאלו קיים כל התורה כולה, כי כן שקול שבת כנגד כל התורה שנאמר (נחמיה ט, יד) ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך:",
+ "ונודע כי שבת מורה אחידוש העולם. והנחש כפר בהחידוש, שאמר מן העץ הזה אכל וברא את העולם (מדרש תהלים א, ט), והוציא דיבה. והנחש היה ערום, וגרם שהופשט מאדם כתנות אור, (בראשית ג, כא) ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, ואיתא בדברי רז\"ל (עי' פדר\"א יג) שכשבא הנחש לגן עדן נגע בעץ הדעת, אמר הקב\"ה (תהלים לו, יב) אל תבואני רגל גאוה וגומר, על כן נקצצו רגלי הנחש. ועל זה בא הרמז במאמר רז\"ל (שבת קיג, א), וכבדתו (ישעיה נח, יג), שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושי חול. כי עתה כתנות עור הם מלבושי חול ולא קדש, רק מצד הנחש הערום. אבל צריך להחליף מלבושיו בשבת, לרמז על עולם הבא שכולו שבת, שאז מלבושי כבוד כתנות אור. ושלא יהא דיבורך של שבת כדיבור של חול (שבת שם ע\"ב), כי דיבור של נחש חול ולא קודש. ושלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך של חול (שם ע\"א) רגלך לטוב ירוצו, ורגלי הנחש נקצצו:",
+ "והנה נודע כי ו' ימי המעשה נחתמו בששה חותמות שם יה\"ו כנתבאר למעלה במסכת חולין (פרק תורה אור ד\"ה עתה יתבארו). ואלו אותיות במילואן הן ל\"ט, יו\"ד ה\"א וא\"ו, והנחש שפגם בבריאת מעשה בראשית וחטא והחטיא את האדם וחוה, גרם שנתקללו בל\"ט קללות, כמבואר ברקנא\"ט ובציוני פרשת בראשית. וזה לשון הרקנא\"ט, ואמרו רבותינו ז\"ל בפרקי ר\"א הגדול ז\"ל, כי ל\"ט קללות נתקללו אדם וחוה ונחש והאדמה, ועל כן החוטא אשר עליו רוח טומאת הזוהמא ההוא, לוקה ארבעים חסר אחת. ואמרו בירושלמי כי המלקות צריך בחוט השדרה, עשרה כנגד י' קללות של נחש, כי החוט הוא כנגד הנחש המסית את האדם שלא כפף שדרתו שהוא כמין נחש אצל קונו, על כן אמרו רבותינו ז\"ל (ב\"ק טז, א) שדרתו של אדם אחר שבעים (לפנינו; שבע) שנה נעשה נחש. והני מילי דלא כרע במודים. לימין עשרה, כנגד אדם שנברא בימין. לשמאל עשרה, כנגד האשה שנבראת בשמאל. בבטנו תשע, כנגד הארץ שנתקללה בתשע קללות, כי היא כמו הבטן, עד כאן לשונו. (פירוש, הבטן נרמז בט', ונגד זה ל\"ט מלאכות הפוגם בהם נכנס בל\"ט קללות. והנזהר הוא ברוך, כי שבת ברוך לה', שנאמר (בראשית א, כב) ויברך אותם) :",
+ "ועל פי הרמז הזה מדוקדק לישנא דהתנא, דתנן בפרק כלל גדול (שבת עג, א), אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת. וקשה לימא אבות מלאכות שלשים ותשע. אלא תנא לישנא דקרא נקיט הכתוב במלקות (דברים כה, ג) ארבעים יכנו, ורצה לומר מנין סכום ארבעים (ומה שדיבר הכתוב שם כן, יש לזה סוד). ול\"ט מלאכות הם ל\"ט קללות, וסוד ל\"ט במלקות, על כן נקיט התנא לישנא דהתם, וק\"ל עד כאן:",
+ "ויברך ה' את יום השבת, לברכה ולא לקללה, ומאוד מאוד יהא אדם נזהר בשמירת שבת ששקול נגד כל התורה, ורומז על עולם שכולו שבת. ומחויב ללמוד כל דיני שבת בפוסקים ראשונים ואחרונים, ללמוד כדי לשמור ולעשות ולקיים, כי כמה עניינים שאין העולם נזהרין בהם ופושעים יכשלו, כמו אמירה לגוי שבות, וכן כמה דיני מוקצה. ואזכיר אחת מהן:",
+ "הנה ראיתי כמה וכמה אוחזין בידיהם תרנגולת שפורחת, ומשנה שלימה היא (שבת קכח, ב) תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס. ומדדין עגלים וסייחים כו'. ובגמרא שם איתא כו', והכי הוי דינא, אסור לטלטל בהמה חיה ועוף. ואף על פי כן, מותר לכפות את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו, ובעודם עליו אסור לטלטלו. כל בהמה חיה ועוף מדדים אותה בחצר, דהיינו שאוחז בצווארן ובצדדין ומוליכין אם צריכים הבעלי חיים לכך, ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, דמוקצין הם ואסור לטלטלן, חוץ מתרנגולת שאין מדדין אותם, מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל, אבל דוחין אותה מאחריה בידים כדי שתכנס:",
+ "ולפעמים נכשלין בזה הענין עוד מכשול, ומקויים בהם (דב\"ר ו, ד) עבירה גוררת עבירה, והם צדין אותם. ורמ\"א פסק סוף סימן שי\"ו (סעיף יב) דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו. ועוד כתב, חתול דינה כשאר חיה ואסור לתופשה בשבת:",
+ "וכן מחיתי כמה פעמים ליקח ספסל שנשבר אחד מרגליו, ולהניח על ספסל אחרת, כי כן כתב בתרומת הדשן שאסור אפילו נשבר מבעוד יום, מכל שכן אם נשבר בשבת. ואין היתר אלא אם נשבר מבעוד יום וישב עליה כך פעם אחד קודם שבת. ורמ\"א הביא זה בסימן ש\"ח (סעיף טז):",
+ "ודיני מוקצה ארוכים מארץ מדה, ואין עסקי בשופטני וברשעי, כי אלה האנשים לוקחים בידם גם עצים ואבנים וזורקין אותם. אבל גם היראים את ה' והיודעים, לא שמים עיניהם על פרטי העניינים. וכד מעיינת בדיני מוקצה תמצא, דאפילו כלי שמלאכתו להיתר אינו מותר לטלטלו אלא לצורך מה. ואף שמותר אף שהוא אין צריך לא לגופו ולא למקומו, מכל מקום צריך להיות לכל הפחות לצורך הכלי, דהיינו מחמה לצל או שלא יגנוב. אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלו, זולת כתבי הקודש ואוכלין ש��ותר לטלטלו אפילו שלא לצורך כלל, כך כתב הבית יוסף בסימן ש\"ח בשם הר\"ן:",
+ "לשון בית יוסף סימן שי\"א, כתב המרדכי בשם ה\"ר אביגדור, דמה שצריך ככר או תינוק, דוקא למת ערום, אבל מת בכסותו מטלטלין אותו אגב כסותו. וראיה מפ\"ב דביצה מטלטלינן להו אגב כסותו, עד כאן לשונו. ומשמע לי שאין כן דעת רש\"י והפוסקים, דאם כן הוה להו לפרושי. וראייתו יש לדחות, דשאני התם דאין לומר שהכוס יהא בטל לגבי שיורים. אבל הכא הכסות בטל לגבי המת. ואף על פי שכתב הרמב\"ן בספר תורת האדם, יכול ליתן עליו ככר או תינוק או אחד מהכלים שהוא לבוש וכיוצא בהם. יש לומר דאף על פי שכלי שהוא נותן עליו אינו בטל לגביה, כסותו ממש בטל הוא לגביה, עד כאן לשונו. הרי שדחה דברי המרדכי. ובשלחן ערוך כתב דעת המרדכי, וזה לשונו בשלחן ערוך (או\"ח שיא, ד), יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום. אבל אם הוא בכסותו, אין צריך ככר או תינוק, עד כאן:",
+ "ובעיני אין נראין כלל דברי המרדכי, ויש לי תשובה ניצחת על דבריו מהא דאיתא בפרק במה מדליקין (שבת דף ל') (א) ששלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת ומוטל בחמה. השיבו, אביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. ודוד המלך כשמת היה בכסותו, כמו דאיתא שם, הוי סליק בדרגא איפחת דרגא מתותיה, אשתיק, ונח נפשיה. ובודאי לא היה הולך ערום על הדרגא ח\"ו, הא ודאי קושיא גדולה היא על המרדכי. ואין לומר שדוד המלך ע\"ה אף שאשתיק לא היה מת באותו פעם, רק נשאוהו וחלצו בגדיו והניחוהו במטה ערום כדי לסוך אותו באיזה סיכה לרפואה ומת ערום. דאם כן היה קשה, מלך כמותו איך הניחוהו בחמה, שהרי אמר אבא מת ומוטל בחמה. אלא על כרחך צריך לומר דמת ברגע דאפחת דרגא, ודרגא היה במקום החמה, א\"כ הדרא קושיין לדוכתיה. על כן ליתא להא מילתא, וצריך דוקא ככר או תינוק:",
+ "בענין ברירה, כתב רמ\"א סימן שי\"ט (סעיף ג), ושני מיני דגים מקרי שני מיני אוכלים ואסור לברור אחד מחבירו אלא כדי לאוכלן מיד, אע\"פ שהחתיכות גדולות וכל אחת ניכרת בפני עצמה. אבל כל שהוא מין אחד, אע\"פ שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות, לא מיקרי ברירה. ואפילו הוי שני מינים, ובורר משניהם ביחד הגדולות מתוך הקטנות או להיפך, שרי, הואיל ואינו בורר מין אחד מתוך חבירו. ובסעודות גדולות שיש בערבוביא מיני דגים, אין השמשים נזהרין בזה, על כן צריך להזהירן:",
+ "איסור סכום דמים וסכום מדה וסכום מנין, מבואר בסימן שכ\"ג. אבל באתי כמזכיר ומזהיר על זה, כי העולם אין נזהרין, והם דברים המזכרים במשנה ותלמוד:",
+ "הרא\"ש היה נזהר שלא להשתין בשלג (שו\"ע או\"ח שכ, יד), וכן ראוי להזהר:",
+ "כתב בית יוסף סוף סימן ש\"ך, כתוב בשבולי הלקט, צריך לשאול על הכרכום אם יש לחוש עליו משום צובע. ולפי דברי בעל היראים דאמר אין דרך צביעה באוכלים, מותר. וזה לשון היראים, ראוי לכל בר ישראל שאוכל תותים או שאר פירות הצובעים, שיזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, דהוי ליה תולדות צובע. ואם יצא דם מן המכה, אסור לתת עליה בגד. אבל אם צובע פתו במשקה הפירות, לית לן בה, דאין צביעה באוכלין, עד כאן לשונו:",
+ "בענין תכשיטי נשים בשבת, נשאר במסקנא כמבואר בסימן ש\"א (עי' שג, י) שלא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם בחצר שאינה מעורבת, על כן צריך להזהיר את הנשים על זה כשאין עירוב:",
+ "כתב הבית יוסף סימן רמ\"ד, גר��ינן בריש פרק מי שהחשיך (צ\"ל מי שהפך, מו\"ק יב, א) מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום. איקלע רב ספרא ורב הונא בר חנינא ולא עאלו לגוייה. ואיכא דאמרי, הוא נמי לא על בגויה. והא אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר. אדם חשוב שאני. ואיכא דאמרי, סיועי סייע בתיבנא בהדייהו. וכתב רבינו ירוחם בחי\"ב, מוכח במועד קטן דאם הוא אדם חשוב ובנו לו חוץ לתחום שלא יכנס שם מההוא עובדא דמר זוטרא בנו ליה אפדנא. והראב\"ד פירש ההוא עובדא דלא היתה קבלנות גמורה, אלא היו לוקחין תבן ממקום של מר זוטרא שהיו מערבין בטיט הלבנים כי כך התקינה אפילו שהיה לדבר ידוע שכירותם, ובנו בה ביום טוב שלא מידיעת מר זוטרא, ולפיכך לא היה רוצה ליכנס לאותו בית. אבל אם היה קבלנות גמורה מבית חוץ לתחום כמו שכתבתי, נראה כי אפילו אדם חשוב מותר, עד כאן לשונו:",
+ "ורבינו לא כתב כאן כלום לענין שבת, ובסימן תקמ\"ג בענין חול המועד כתב, שאם נבנה באיסור על ידי עכו\"ם נכון להחמיר שלא יכנסו בו, ושם יתבאר בס\"ד. וכתבו רבינו גבי חול המועד, משום דמשם נלמד להיכא דנבנה באיסור בשבת דנכון להחמיר, דכל שכן הוא. וכך כתב בשלחן ערוך (רמד, ג), אם בנו לישראל עכו\"ם בית בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו. וכן הוא הדין לענין שאר דברים הבאים בעבירה שלא להנות מהם, וכמו שכתב הרמב\"ם בפ\"ה (ב) מהלכות גזילה, והובא בטור חושן משפט סימן שס\"ט:",
+ "נשלם פרק נר מצוה"
+ ],
+ "Torah Ohr": [
+ "דע כי השבת מורה על שורש האמונה ושורש כל התורה, כי השבת מורה על החידוש, והחידוש אמחדשו, הוא מציאותו ית' המוחלט הנמצא ואין עת אל מציאותו, רמוז בשמו העצמי יהו\"ה הי\"ה הו\"ה יהי\"ה, והוא היווה את כל, וממציאות הווייתו נתהווה כל הויה, כי הוא לבדו ואין זולתו. וכל מה שיש בנמצא, הן גשמי הן רוחני, הכל הוא ממציאותו, כי הוא חידש הכל יש מאין, והוא רבון כל העולמים. על כן יסדו אנשי כנסת הגדולה בבקר ובערב ברכות קודם קריאת שמע המדברים מבריאה, שהוא יתברך ברא ויצר. בבקר יוצר אור ובורא חושך, ובערב מעריב ערבים בחכמה פותח שערים, כלול מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום, להורות על אחדותם כי אל אחד בראם אחד יחיד ומיוחד, זהו משמעות הברכות, ואז מובן מציאותו ואחדותו, וקורין שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד שהוא שורש האמונה:",
+ "גם באמונת החידוש תלוי כל התורה כולה, כאשר כתב הרמב\"ם במורה נבוכים. וזה לשון הרמב\"ן ריש פרשת בראשית, כי אמונת החידוש שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל, עד כאן לשונו. על כן נתנה התורה בשבת (שבת פו, ב), כי השבת מורה על החידוש הוא קיום התורה. וכתוב (שמות כ, י) שבת לה', כי כמו ששמו ה' מורה היה הוה יהיה, כן רומז השבת להיה הוה יהיה, כי הם שלשה שבתות, שבת בראשית, ושבת מתן תורה, ושבת דלעתיד יום שכולו שבת, דהיינו עולם הבא שהוא באמת שבת הגדול:",
+ "ועל ענין זה נתקנו התפלות, כמו שכתב טור אורח חיים סימן רצ\"ב וזה לשונו, ומה שתקנו בשבת שלשה ענייני תפילות, אתה קדשת, ישמח משה, אתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחד, אתה בחרתנו. מפני שאלו שלשה תפילות תקנום כנגד שלשה שבתות. א��ה קדשת, כנגד שבת בראשית, כמו שמוכח מתוכו. ישמח משה, כנגד שבת של מתן תורה, דלכולי עלמא דבשבת ניתנה התורה (שבת שם). ואתה אחד, כנגד שבת דלעתיד:",
+ "והנה שבת בראשית מורה בחינת היה, כי בו שבת ה'. שבת מתן תורה בחינה הוה, לאבותינו ולנו ולזרעינו עד עולם. שבת של עתיד, (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה וגו', ואז עולם הנצחיות. וכשתתבונן, הם שלשה עיקרים הכוללים כל עיקרים מציאות השם יתברך, ותורה מן השמים, ושכר ועונש. שבת בראשית שהוא החידוש המורה על המחדש מציאת השם יתברך שבת. מתן תורה, תורה מן השמים. שבת של עתיד, אז יהיה השכר האמיתי הנצחי מי שיזכה אליו ויום הדין הגדול לרשעים בר מינן:",
+ "ועתה אבאר איך השבת מורה על החידוש. דע כי החידוש היה בעצם ששת ימי המעשה שהיה ברוך הוא מהווה ומחדש, ואח\"כ פסק ונח ביום השביעי. ואלו לא נח ופסק והיה מחדש ומהווה תמיד ולא היתה בריאה פוסקת, אז היה סוברין שהעולם קדמון ולא סר ולא יסור. אמנם מאחר שפסק מלבראות חדשות, רק הכל נוהג כפי מה שעשה בששת ימים חוזר וחוזר חלילה, ומה שהיה הוא שיהיה, וכל שבוע ושבוע הוא כדמות שבוע שהיה. ובאמת השם יתברך מחדש בכל יום תמיד, אבל אינו אלא מעשה בראשית, שהשגחתו אינו פוסקת מלהיות מעשה בראשית חוזרין חלילה, וכאשר הארכתי לעיל במסכת חולין (פרק תורה אור ד\"ה כבר האריך) כי שבת היא נקודה, וששת ימים הם הקצוות היוצאים מהנקודה, וחוזרים אליה וחוזרים ויוצאים ונכנסים עד זמן שהיה רצון האל יתברך. נמצא מבואר היטב בענין שבת חידוש העולם, כי ששת ימים עשה יי' את השמים והארץ וביום השביעי שבת וינפש (שמות לא, טז). ואנחנו מעידין על זה בשביתתנו בשבת. והוה, נגד ששת ימי המעשה הנכנסים ויוצאים משבת לשבת, כמו שהארכתי לעיל במסכת חולין:",
+ "ונבין ענין אור הנר שנצטוינו עליו בהכנסת שבת להדליקו, ואור הנר בהוצאת שבת להבדלה לברך עליו בורא מאורי האש. גם יתבאר פלוגתת בית שמאי ובית הלל. בית שמאי סבירא להו לברך [ש]ברא מאור האש, ובית הלל סבירא להו בורא מאורי האש. ואומר שם בברכות (נב, ב), דברא פשיטא דלשעבר משמע, אבל בורא ג\"כ פירושו לשעבר. וכבר הארכתי בזה בהקדמת תולדות אדם (תחילת בית ה' (ב)), מכל מקום כפלים לתושיה. עוד יתבאר ענין (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, למה פרט האש יותר, ורבותינו נחלקו בדבר (עי' פסחים ה, ב). אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, רצוני לומר שיש בזה דרך על דרך הפשט נוסף על לימוד לענין דינא של רבותינו שהם ודבריהם אמת. עוד יתבאר מאמרם (מכילתא פ' בחדש ז) מחלליה מות יומת (שמות לא, יד) וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט) בדבור אחד נאמרו. עוד יתבאר הפסוק (ויקרא ו, ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. רש\"י פירש מה שפירש:",
+ "דע כי מאמר הראשון של הבריאה והוא (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור נכללו בו כל שאר המאמרים שנתגלו אח\"כ, כי הוא הראש והשורש להם, וכך כתב רש\"י בפרשת בראשית (א, יד ד\"ה יהי מארת, ועוד) הכל נברא ביום ראשון כו'. והנה כבר נודע מה שכתבו המפרשים בבריאת ששת ימים, שהכתוב מדבר בתחתונים ומרמז בעליונים, כי זה לעומת זה זה משתלשל מזה הנגלה מהנעלם מרמז על העולם אשר ה' בו עולם האצילות, זהו יהי אור סוד השלהבת הקשורה בגחלת, והוא גילוי השם ההויה שם העצם יהו\"ה בסוד ד' מילואיו ע\"ב ס\"ג מ\"ה ב\"ן עולים רל\"ב כמנין יהי אור. ואמר (בראשית א, ג) ויהי אור, אור שכבר היה, סוד קודם שנברא העולם היה הוא ושמו, רק עתה נתגלה כשלהבת מהגחלת. וכבר באו בארוכה ענינים אלו למעלה בהקדמת תולדות אדם (עי' בד\"ה ואציג משל, ועוד). ועל זה נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה, בסוד השלהבת הקשורה בגחלת:",
+ "והנה הוא ית' מאיר לעולם כולו בכבודו, ומצד זה הוא נגלה. אבל אין יד שום השגת שכל להשיגו אפילו המלאכים כמו שכתוב (שמות לג, כ) לא יראני האדם וחי, אפילו המלאכים שהם חיים. וכמו שהאש מאיר ואין יד האדם יכול ליגע בו, וכן ית' בהשתלשלות יהי אור על אור הבריאה שהיא אור האבוקה, כי דרך משל האצילות הוא אור מדורה גדולה בלי שעור, והודלק מהמדורה האבוקה, ומן האבוקה נדלק נר והוא עולם יצירה, והוא מאיר בבית האפל שהוא עולם העשייה, והכל בכח העליון יתברך:",
+ "וזהו ביאור דברי ר' אליעזר הגדול (פדר\"א ג) שמים מהיכן נבראו, מאור לבושו, והאור משלג שתחת כסא הכבוד. כבר נודע כי לבושו הוא עולם הבריאה, והאור המתנוצץ מהלבוש הוא יצירה, ומהיצירה משתלשל ומתפשט העשייה שמים וארץ וכל צבאיהם, והבריאה הוא כסא הכבוד. והנה אור הלבוש והשלג שתחת הכסא שניהם רומזים ביצירה, מכל מקום יש בחינת מעלה לאור הלבוש מבחינת שלג שתחת הכסא, ומאלו הבחינות נתפשטו כוחות השמים והארץ סוד עשייה רוחניית ונעשו השמים והארץ, ויש תוספת מעלה להשמים על הארץ אחר כך. צא וראה באור הגשמי דהיינו בארבע יסודות, תמצא האש למעלה, ואחר כך הרוח באמצע, והמים למטה בארץ, הרי האור של יסודות שהוא יסוד האש כולל כל היסודות ומקיף אותם והם נכללים בו, כמו שכתבתי לעיל, כי מאמר (בראשית א, ג) יהי אור כולל כל המאמרים בכל העולמות רוחני וגשמי, נמצא כל מלאכת מעשה ששת ימי בראשית בעולם המעשה הזה כלולים באש, על כן אמרה תורה (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והוא כאלו היה אומר לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם, כי בריאות אור האש כולל כל בריאת מלאכת שברא השם יתברך כולם ימי בראשית:",
+ "והנה בריאת עולם היה תכלית האדם לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טז), ופירשו (בתי מדרשות ב ו ס\"ד) לעבדה מצות עשה, ולשמרה לא תעשה, כי העולם עומד על התורה וקיום מצותיה לעבוד את השם יתברך. והנה עיקר עבודת השם יתברך הוא עבודת הקרבנות, כמו שכתב הטור בשם הר\"ר יונה ריש חושן משפט וזה לשונו, בשביל ג' דברים נברא העולם, והן התורה והעבודה וגמילות חסדים. תורה דכתיב (משלי ח, כב) השם קנני ראשית דרכו, אמרה תורה אני נבראתי לפני כל הנבראים ובעבורי נבראו כל הנבראים. וכן בשביל העבודה שבחר הקדוש ברוך הוא בישראל מכל האומות, בחר בבית המקדש מבכל המקומות שיעבדוהו בו, ובשבילו נברא העולם. וכן גמילות חסדים וכו', עד כאן לשונו:",
+ "על כן כתיב (ויקרא ו, ו) אש תמיד תוקד על המזבח, אמרו רז\"ל (עי' תענית כז, ב) אלמלא תמידין לא נתקיים שמים וארץ, ואנשי מעמד היו קורין במעשה בראשית כי תכלית מעשה בראשית ברא לכבודו ולעבודת יתברך ובזה יש קיום למעשה בראשית, והם תמידים ואינם בטלים. וכבר נתבאר כל מעשה בראשית נכללים באש, זהו אש תמיד תוקד על המזבח, כלומר האש הגורם התמדת קיום המציאות בעבור שעושים באש עבודת הש\"י גורם לקיום המציאות שבא באש, ואז מעורר אש שלמעל�� (ויקרא ט, כד) ותצא אש מלפני יי' ותאכל על המזבח את העולה וגומר:",
+ "וביום השבת שני כבשים וגומר (במדבר כח, ט), (שם כד) על עולת התמיד וגומר. הענין, על פי שנים עדים יקום דבר (דברים יז, ו), הנה אנחנו מעידים על חידוש העולם, ושהוא יתברך רבון כל העולמים בשני עדיות, אחד לא תעשה, ואחד עשה. הלא תעשה הוא לא תבערו אש בכל כו', מה שאנו שובתין בשבת. והעשה הוא (ויקרא ו, ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, שאנחנו עובדים לו באש אשה ריח ניחוח להראות כי הוא הבורא, והוא האדון. ונתוסף בשבת קרבנות אשה ריח ניחוח נוסף על עולת התמיד, להורות כי אדרבה בשבת המורה אחידוש העולם מכח שבו שבת השם יתברך ממלאכתו, ועל כן נאסרנו ממלאכה לסיבה זו עצמה, ראוי להוסיף בעבודת המקדש אשה ריח ניחוח, כי מה שמורה לא תעשה של לא תבערו אש בכל מושבותיכם, על זה מורה מצות עשה וביום השבת שני כבשים, כי על מה שמורה מצות לא תעשה, מורה המצות עשה, והם ענין אחד:",
+ "ואז מבואר (מכילתא פ' בחדש ז) מחלליה מות יומת (שמות לא, יד), וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט), בדיבור אחד נאמרו. כי עדותן מכוונת, דזה אמר הכין, וזה אמר הכין, דהיינו לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ואש תמיד תוקד על המזבח. וביום השבת שני כבשים וגומר (שם). עולת שבת על עולת התמיד (שם י). רצה לומר שעולת שבת הנוסף מורה בעבודתו על רבון העולמים, נוסף על מה שמורה עולת התמיד אש תמיד תוקד. כי אש תמיד, מורה אהתמדת קיום העולם. והמוסף, מורה על התחדשות תוספות השפעת קיום העולם:",
+ "ואיתא בירושלמי (סנהדרין פ\"ג ה\"ז יז, ב) והובא בחשן משפט סימן כ\"ח, רב כד הוה חמי סהדי, הכין והכין היה מכוון. כן אני אומר לעבודת השם יתברך לעבדו בכל הפנים, וכענין שכתב הרמב\"ם בהקדמת סדר זרעים וזה לשונו, איש נביא שנתבררה אצלינו נבואתו כמו שאמרנו, אמור לנו ביום שבת שנקום כולנו נשים ואנשים ונבעיר אש, ונתקן בה כלי מלחמה ונחגור איש את כלי מלחמתו ונלחם עם אנשי מקום פלוני ביום זה שהוא יום השבת, ונשלול שללם ונכבוש נשיהם. היה חובה עלינו אנחנו המצטוים בתורת משה לקום מיד ואל נתעכב כאשר צונו ונעשה כל מה שצוה בזריזות ובחיבה יתירה בלא ספק ובלא עיכוב, ונאמין בכל מה שנעשה ביום ההוא, ואף על פי שהוא יום שבת מהדלקת האש ועשיית המלאכות וההריגה והמלחמה שהוא מצוה, ונקוה עליה גמול טוב מהקדוש ברוך הוא בשביל שעשינו מצות הנביא שהיא מצות עשה לעשות דברו, כמו שנאמר ע\"י משה (דברים יח, טו) נביא כמוני יקים לך יי' אלהיך אליו תשמעון. ובא הקבלה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שמע לו, חוץ מעבודת אלילים. כגון, אם יאמר לנו עבדו היום הזה בלבד זה הצלם, או הקטירו לזה הכוכב בשעה זאת לבדה, יהרג ואין לשמוע ממנו. ואם יחשוב בלבו שהוא צדיק וירא שמים ויהיה זקן בא בימים ויאמר, הנה אני זקנתי באתי בימים ולי שנים כך וכך ולא עברתי בהם על מצוה מכל המצוה לעולם, ואיך אקום ביום זה שהוא יום שבת ואעבור איסור סקילה, ואלך להלחם, ואני אין בי יכולת לעשות טובה או רעה וימצאו אחרים במקומי ובני אדם רבים לעשות הדבר הזה. האיש ההוא מורה ועובר על דברי האל, והוא חייב מיתה בידי שמים מפני שעבר על אשר צוה הנביא. ומי שצוה השבת, הוא צוה לשמוע אל דברי הנביא וכו', עד כאן לשונו. כן בענין הזה, לא תבערו אש ואש תמיד תוקד הוא עדות מכוונת:",
+ "ובפרק כל כתבי הקודש (שבת) דף ק\"כ (צ\"ל קיט, ב), אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי, אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו. דאמר רב המנונא, כל האומר ויכלו כשהוא מתפלל, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר (בראשית ב, א) ויכלו, אל תקרי ויכולו, אלא ויכלו. א\"ר חסדא אמר מר עוקבא המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, שני מלאכי שרת המלוים לו לאדם מניחים את ידיהם על ראשו ואומרים לו (ישעיה ו, ז) וסר עונך וחטאתך תכופר:",
+ "וכתב בשלטי הגבורים וזה לשונו, יש לשאול מה ענין וסר עונך וחטאתך תכופר אצל ויכלו. ויש לומר, מפני שכשאומר ויכולו הוא מעיד על מעשה בראשית, דמשום הכי אמרו מעומד כדין הגדת עדות דכתיב (דברים יט, יז) ועמדו שנ�� האנשים, ואלו לא היה אומר ויכולו היה מכובשי עדות ועובר על לאו (ויקרא ה, א) דלא יגיד. ומשום הכי כשאומר ויכלו, אומרים לו וסר עונך שלא היית מכובשי עדות:",
+ "ואז מבואר הטעם שמחוייבין לומר ויכלו בבית הכנסת בתפלה, ואחר כך ויכלו בביתו בשעת הקידוש. וכבר נתבאר (לעיל פרק נר מצוה ד\"ה נוסח הקידוש), שאז צריך ליתן עיניו בנרות של שבת, כי ויכלו הוא עדות על חידוש העולם. ומה שאומרים בבית הכנסת ששובתין מכל מלאכה, זה העדות הוא כמו לא תבערו אש וגו', שהיא שביתת מלאכה. וכשבא לביתו ומצא שלחן ערוך ונר דלוק, וכבר ידוע מאמרם ז\"ל (חגיגה כז, א) ששלחנו של אדם במקום מזבח וכמו שהארכתי לעיל באות ק' קדושה בענין קדושת המאכלים, ומכל שכן שלחן ערוך של שבת והנר דלוק עליו הוא כמו האש על המזבח, זהו העדות של העבודה, על זה מרמזים ב' פעמים ויכלו, אחד בתפלה ואחד בקידוש:",
+ "ומה שאומרים ויכלו אחר התפלה, כתבו הרא\"ש והמרדכי והטור שתקנו כן מפני יום טוב שחל בשבת שאין אומרים ויכלו בתפלה, וצריך האדם לומר ב' פעמים ויכלו, כי אין העדות מתקיימים אלא על פי שנים, לא רצו לשנות אף בשבתות דעלמא לאומרו אחר התפלה בשביל יום טוב לא פלוג. ואע\"פ שאז הם ג' עדיות, רמז לדבר (דברים יז, ו) על פי שנים עדים או שלשה עדים. ויהיה הרמז אז על סוד קרבן מוסף, כדלעיל:",
+ "ואז מבואר כי בהכנסת שבת המצוה באור הנר, להורות כי הוא יתברך ברא אור הנר (בראשית א, ג) יהי אור הכולל כל הבריאה, והשבת מורה שהוא הבורא המחדש. וכן במוצאי שבת מברכין על הנר, כי אז התחלת ימי המעשה (שם ד) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, ומברכים להש\"י ומודים כי הוא הבורא. ואז כשמברך ומבדיל, מותר אח\"כ במלאכה בסוד כל ברכת הנהנין, שאחר שבירך על הדבר מותר להנות (עי' ברכות לה, א):",
+ "וזהו רמז (בראשית א, ג-ד) ויאמר אלהים יהי אור. ויבדל. יהי אור, בליל שבת. ויבדל, במוצאי שבת. ובמוצאי שבת שבירך ברוך שברא מאורי האש, רמז על תחילת הבריאה של אור, על כן אמר ברא, שאין פירושו אלא כבר ברא. ואנן קיימא לן כבית הלל (ברכות נא, ב) בורא מאורי האש, ובורא פירושו, ברא כבר ובורא עוד היום, והוא סוד חזרת חלילה של ו' ימי בראשית המחדש בטובו בכל יום תמיד, ובאמת אינם מחודשים, רק הם מעשה בראשית נכנסים ויוצאים חוזרים חלילה. על זה אמר בכל יום תמיד, רצה לומר התמדתם נשארת, כמו שפירשתי אש תמיד תוקד, על כן מאורי בלשון רבים. הרי השבת מורה על חידוש העולם המורה אשורש האמונה (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים, והוא היווה כל הוי\"ה, והוא היה הוה ויהיה:",
+ "ולעומתם רמז שבת הרומז לג' שבתות, שבת בראשית, ושבת מתן תורה, ושבת שלעתיד כמו שכתבתי לעיל (בתחילת הפרק ד\"ה גם באמונת). וזה רמוז בג' פעמים שביעית המוזכר בויכלו (בראשית ב, ב-ג), ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, זהו שבת בראשית. וישבות [ביום השביעי] מכל מלאכתו אשר עשה, זה שבת מתן תורה, על כן הוסיף תיבת כל, כי בקבלת התורה נגמרה מלאכת בריאת שמים וארץ כמו שאמרו רז\"ל בפרק רבי עקיבא (שבת פח, א), תנאי התנה הקב\"ה עם מעשה בראשית, אם יקבלו התורה מוטב. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, זהו נגד שבת שלעתיד, כי הששת ימים הם נגד (ע\"ז ט, א) ששת אלפים הוי עלמא. ויום השביעי נגד העולם הבא שכולו שבת וכולו עונג לקבל שכר, ואז תהיה השביתה הגמורה מהמלאכות אשר ברא אלהים לעשות, דהיינו מעשה מצות, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כב, א), שהוא התענוג הרוחניי לעולם שכולו שבת, וקראת לשבת עונג (ישעיה נח, יג):",
+ "ונגד ג' אלה, ג' בחינות נפש רוח נשמה, שלש עליות זו על גבי זו. בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה, א), והיה תלוי ועומד עד י' הדברות, ובי' מאמרות התכלית היה האדם (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, הרי מדרגות נפש. ואח\"כ בקבלת התורה נתוסף בחינת רוח, שזכו כולם לרוח יי' את הנבואה, וכמו שאמר משה רבינו ע\"ה (במדבר יא, כט) [ו]מי יתן כל עם יי' נביאים, כי יתן את רוחו עליהם. ולעתיד תתגלה הנשמה, ונשמת שדי תבינם (איוב לב, ח) מצד הבינה שהיא עולם הבא, ותפארת הוא התורה כנודע, והמלכות האדריכ\"ל שהזכירו רז\"ל בבנין העולם. וג' אלה הם נפש רוח ונשמה כנודע, אשר בני עלייה ממשיכים על עצמם מדוגמתה בכל שבת ושבת בתוספת נשמה יתירה מדוגמת עולם הבא, והכל לפי הכנה אשר מכין האדם את עצמו:",
+ "וגם נגד ענין זה מתוקן לומר ג' פעמים ויכלו, נוסף על מה שכתבתי לעיל, כי בפעם ��ראשון מושך על עצמו קדושת נפש, ובפעם הב' מושך על עצמו קדושת רוח, ובפעם ג' על הכוס ישועות בקידוש השבת מושך על עצמו קדושת השבת שהיא עולם שכולו שבת:",
+ "ובזה יבוא על נכון ביום הכפורים שחל להיות בשבת שאין אומרים ויכלו אלא פעם אחת. הנה כל הכוונות הנאמרים באמת בענין ג' פעמים ויכלו, איך נתקיימו בזה השבת הקודש שבו חל יום כפור. אבל לפי מה שכתבתי ניחא, כי ידוע שיום כפור אין בו לא אכילה ולא שתייה כו' והוא מדוגמת עולם הבא וישראל כמלאכי השרת (עי' פדר\"א מה). וסוד התשובה היא בינ\"ה כנודע, וזהו עולם הבא, ע\"כ אין הכוונה אז רק נגד שבת השלישי שפירשתי, מכל מקום יכוין אז בג' שביעית המוזכרים בפרשת ויכלו, שהם נגד ג' שבתות וכדפירשתי:",
+ "ואין להקשות, בכל שבת ושבת יהיה סגי בפעם אחת, כי בו ג' פעמים שביעי. דע, כי הנפש כלול מרוח ונשמה, והרוח כלול מנפש ונשמה, והנשמה כלולה מנפש ורוח, רק בנפש גובר בחינת הנפש, אף שהוא כלול מרוח ונשמה. וברוח גובר בחינת הרוח, אף שכלול מנפש ונשמה. ובנשמה גובר בחינת הנשמה, אף שכלול מנפש ורוח. וביום כיפור שהוא בחינת נשמה, די בכללות הזה, ודי בזה למבין:",
+ "הנה עיניכם הרואות קדושת השבת כי גדול ועצום קדושתו, ועל כן הרוצה להתקדש צריך להוסיף מחול על הקודש ולהסיר ממנו את הקליפות המונעים את הקדושות, כדי שיהיה מוכן בבוא קדושת השבת לקבל הקדושה. ועל כן חל חובת הביאור לבאר את המעשה אשר עושה בערב שבת:",
+ "סוד נטילת צפרנים זה לשון תולעת יעקב, דע כי המלבוש שנתלבש בו האדם הראשון היה מסוד המרכבות הנקראות אחוריים, ודעת רז\"ל (בר\"ר כ, יב) שהם מלבושי צפורן, וכשהיה בגן עדן כל המרכבות ההם היו סובבים אותו ולא היה יכול דבר רע לקרב אליו. כיון שחטא, נסתלקו המאורות ההם מעליו ונתפשט מהלבוש היצר ההוא, ולא נשאר בו ממנו זולת מה שבראשי האצבעות והזוהמא סובבת בהם. ולפי שאין להביא טומאה במקדש, צריך ליטלם בערב שבת מפני שלא יחול הקדושה על הטמא. ולא יזרקם, שאין לזלזל בו כי הוא שלימות העולם, והאלהים עשה שייראו מלפניו (קהלת ג, יד):",
+ "גרסינן במועד קטן פרק ואלו מגלחין (יח, א), שלשה דברים נאמרו בצפרנים, קוברם צדיק, שורפם חסיד, זורקן רשע. והטעם, מפני שהם רומזים דין, והמעבירן גורם שלום ורחמים בעולם, וזו היא מדת חסידות שהטיב לו ולאחרים. וקוברן צדיק, גם אם לא העביר הדין מן העולם לגמרי, מכל מקום הרים מכשול והשקיט הדין, אבל לא כמו החסיד. וזורקן רשע, שהוא גורם שימשוך הדין בעולם. ובפרק אלו מגלחין (שם) אמרו, וטעמא מאי, שמא תעבור עליהם אשה ותפיל. ואולי הוה זה עונשה, מפני שגרמה שיתפשט אדם הראשון ממלבושיו היקרים, והיה סיבה שמה שנשאר בו מהם יהיה מקום אחיזה לזוהמא ההיא והיא עונשה, ולזה היה רבי יוחנן זורקן בבית הכסא כדאיתא התם. והאל יראנו נפלאות מתורתו. עד כאן לשונו:",
+ "סוד קריאת שמו\"ת כתב בכנפי יונה חלק ג' סימן ז', דע שיש ג' קליפות סביב הקדושה, והרביעית דהיינו נוגה פעמים קודש, פעמים חוזר לקליפות ונעשו ד' קליפות, דכתיב (יחזקאל א, ד) ונוגה לו סביב, שהוא סביב הקדושה. והגרים הם מזאת הקליפה, שלפעמים נוטה לקדושה, ולפעמים מתהפך לטומאה. וא��נקלוס הגר שהיה מבחינת נוגה, רצה לתקן אותם, ועשה התרגום שהוא ממדתו לכלול אותו עם הקדושה, ולפיכך ביום ו' שמתחיל ליכנס הקדושה ראוי לעבור הפרשה שמו\"ת ולא ביום ה' וגם ביום שבת, כי כיון שרואים קליפות אחרות ביום ו' שעלתה קליפת נוגה בקדושה, רוצים גם הם ליכנס בקדושה אחריה ונכנס שבת ירדו לעומק דתהומא רבה כמבואר בזוהר. וזהו שאמר הכתוב במזמור של שבת (תהלים צב, ח) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און, פירוש, שרוצה לפרוח ולעלות לקדושה ביום ו', ונהפך להם שהוא לרעתם, להשמידם עדי עד, שמאבידם בעומקא דתהומא רבה, וזהו יתפרדו כל פועלי און, פירוש שהם מתחלקים נוגה לקדושה והקליפות לטומאה:",
+ "ועם זה תתישב הקושיא עצומה, מאין אפשר להשפיע חסדים בקליפה שיהיה בזיווג. כי כיון שנוגה שהי' מהם עלתה, עולות אחריה לפתוח שתמשיך להם מימי החסד. וזהו (משלי ט, יז) מים גנובים ימתקו, פירוש, מימי החסד שגונבים על ידי קליפות נוגה, הם ממתיקים אל הקליפות המחברים אותם. וכשאנו אומרים שכינה בגלות, הוא שבעלות נוגה בקדושה והשכינה מתלבשת בתוכה, אז על ידי נוגה יש כביכול אחיזה לקליפות בשכינה, כי למעלה חס ושלום אין גלות ולא שום דבר רע. ובבחינת אלו השלשה קליפות הוא שיש שלשה פני חול מקמי שבתא ביום רביעי עד שבת, וג' בתר שבתא עד יום רביעי שהן מחזרים אחר הקדושה:",
+ "וכן הוא (דברים ח, ח) ארץ חטה ושעורה וגפן, ותאנה היא החשובה, שהכל נאכל ואין לה לא קוצים ולא שיבולים, ומכל מקום יש לה קצת לבוש שאינו כל כך חשוב, אבל הוא לכמה בני אדם שאוכלים אותם בקליפות וכו'. וכן בגמרא (ע\"ז יט, א), רבא רמי, כתיב (משלי ט, ג) על גפי מרומי קרת, וכתיב (שם יד) על כסא. הכוונה על נוגה, שבתחלה חופפת מבחוץ סמוך לקדושה, ולבסוף מתקרבת בקדושה ממש, בערב שבת מן מנחה ולמעלה דהיינו בשש ומחצה, או לכל המאוחר בתשע ומחצה שהיא זמן מנחה קטנה, שהוא צריך להכין קליפת נוגה להעלות בקדושה בקריאת הפרשה שמו\"ת וכו', ע\"ש:",
+ "וזה לשון תולעת יעקב, וטעם התרגום כטעם שער של תפילין שהוא הלכה למשה מסיני, והתורה ירדה כרוכה בו, וכן יריעות עזים לאהל על המשכן. ולפי שבזה הוא השלימות, לפיכך משלימין לו ימיו ושנותיו (ברכות ח, ב), כי אין פתחון פה לבעל הדין לחלוק. וסימנך (בראשית לד, כא) האנשים האלה שלימים הם אתנו. וטעם שנים מקרא, כנגד (שה\"ש א, יא) תורי זהב. בספר קנה ראיתי, שנים מקרא, כנגד הוא\"ו ומשך הוא\"ו. ואחד תרגום, כנגד הע\"ט, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון מהרמ\"ק ז\"ל, בגמרא פ\"ו כל המשלים פרשיותיו עם הציבור משלימין לו ימיו ושנותיו (ברכות ח, ב). והנה רמזו הסוד בענין זה, שהמשלים פרשיותיו היינו תיקון שמתקן המלכות שהיא פרשה ודאי. ועם היות שהתורה שבכתב בתפארת, הנותן ריוח בין פרשה לפרשה בחינת המלכות, ולכך נקראת פרשה. ופרשיותיו עם הצבור, היינו סוד הציבור, קיבוץ הספירות הצבורות עשר. וצריך להשלים המלכות פרשה עם הציבור שתהיה נקשרת עם התפארת, והרי זהו סוד הייחוד הנעשה והתיקון המתתקן ע\"י הקריאה שאדם קורא כשהציבור קוראים, נמצא מייחד הפרשה אשר לו המלכות עם הספירות כולם שהם ציבור. ולכך משלימין לו ימיו שהם ששה קצוות ימים ודאי יהיו שלימים, שעיקר שלימותם מצד המלכות המשלימים, וכמו שהוא משלים הימים העליונים בקשר המלכות עמהם, כך ימיו ממש משתלמין ��מעשיו. ושנותיו, היינו בחינת שנה שהיא הבינה, ויש בחינות רבות, וכולם שנים, ולכך משלים יומין עילאין לשנה, כך משלימין לו ימיו ושנותיו. ועיקר המעשה הוא שנים מקרא ושלשה תרגום, דהיינו חסד והגבורה והתפארת, חסד והתפארת מקרא, שכן הם רחמים ואינם משתנים, והמשתנות מתלבשות בסוד לבוש הדינים היא הגבורה, ולכך אחד תרגום. ויש שפירשו, שנים מקרא, שני ווי\"ן דהיינו תפארת ויסוד. ואחד תרגום, מלכות. ואינו רחוק שיהיה ממש דומה לזה, ששתי ווי\"ן התפארת, והלבוש תרגום, היינו לבוש ההנהגה הקדושה בתוך ההנהגה היוצאת אפילו חוצה, דהיינו פנים המנהגים בחוץ התרגום. וכבר פרשתי בענייניו לעיל שער ז' סימן א', וניחא טפי לפרושי בשלשה אבות, מפני שהוא מכוון כל סוד הייחוד, אותיות מהבינה, נקודות מחכמה, טעמים מהכתר רצון הנגזר מהקיבוץ הוא חפץ אין סוף המתגלה בתורה במצותיה, ולכן קורא שלשה פעמים להמשיכה בשלשה אבות, דהיינו סוד ההנהגה עליונה נקשרת ומתייחדת בחסד גבורה תפארת. ועצם הפרשה היא מלכות המשתלמת עמהם. וזהו עיקר הכוונה:",
+ "ובעיקר המעשה יש לי תיקונים, אבארם עם היות שהם יופי מצות לחוד. והענין, כשהוא מתחיל ללמוד, קודם שיפתח יכוין בנקודות וטעמים ואותיות, והחפץ המתלבש בהם, וישים לבו ללימודו ויפתח, (תהלים קכד, ח) עזרנו בשם ה', דהיינו עזרינ\"ו זרעינ\"ו בשם, ושפע הזרע הראוי לעזר בשם יהו\"ה, דהיינו המתמלא בחכמה בעשר אותיות יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א, ועושה על ידי הבינה, והאציל שמים תפארת שש קצוות, וארץ מדת המלכות, ומכוון שלשה פעמים לשלשה אבות כדפירשתי:",
+ "ואחר שסיים הפרשה בלי הפסקת דבור אפילו לצורכיו, אלא נותן ייחוד לכתר ה'. ומיד סמוך לפרשה הרמוזה בתורה שבכתב, קושר נביאים וקורא ההפטרה בלי הפסקה, וכל פסוק שני פעמים, האחד מקרא והשני תרגום או לע\"ז כנגד נצח הוד, שההוד דינה בגבורה. ומיד חותם בלי הפסקה בכתובים, וקורא אם בשבת (תהילים צ״ב:א׳) מזמור שיר ליום השבת, ואם בששי אומר (שם צג) י\"י מלך, לקשור כתובים יסוד ומלכות, בנביאים. וקורא משנה אחת סמוך שהיא במלכות המתלבשת בכסא ובהיכלות למטה, והרי יחוד גמור. ומשלים תמיד במקרא לא בלע\"ז ולא בתרגום, לחזור ולחבר השמאל בימין, ודרך זה ישר ונאות למעשה ולייחוד, עד כאן לשונו:",
+ "בענין הטבילה, צריך לטבול ג' פעמים. טבילה ראשונה, להעביר זוהמת עונות. אח\"כ ב' טבילות כנגד נעשה ונשמע:",
+ "כתב כנפי יונה, סוד טבילת ערב שבת, או קודם מנחה או אחר מנחה צריך להיות אחר חצות. יכוין שמים עולה צ' כנגד ט' יודין אשר יש בד' שמות ע\"ב ס\"ג מ\"ה ב\"ן. שם ע\"ב יש לו ד' יודי\"ן, כיצד, יו\"ד ה\"י וי\"ו ה\"י, הרי ד' יודי\"ן. שם ס\"ג כיצד, יו\"ד ה\"י וא\"ו ה\"י הרי ג' יודין אחרים שהם ז' יודין. ואחד של שם מ\"ה, כיצד, יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א הרי י' אחד, והם ח' יודין. ואחד של שם ב\"ן, כיצד, יו\"ד ה\"א ו\"ו ה\"ה, הרי יו\"ד אחד, באופן שכל הד' שמות הנזכרים הם ט' יודין שעולים מים. ומלת של מקו\"ה עולה קנ\"א, כמו שעולה שם אהי\"ה במילוי ההי\"ן כזה, אלף ה\"ה יו\"ד ה\"ה הרי קנ\"א. וידעת כי שם אהיה כסא לשם של ב' יודין, וגם יכוין הטובל בד' יודין של שם ע\"ב שעולים מ', כנגד מ' סאה שצריך שיהיה למקוה, וכוונה זו בקיצור היא טובה וחשובה עד מאד לכל ערב שבת. אבל בשלש רגלים, צריך לכוין בשני ע\"ב וקס\"א שהוא הויה ביודין כמו שביארתי למעלה שעולה ע\"ב. ואהי\"ה ביודין אבאר לך, אלף ה\"י יו\"ד ה\"י שעולה קס\"א, וקס\"א וע\"ב עולה רג\"ל, וזהו (ר\"ה טז, ב) חייב אדם לטהר עצמו ברגל, פירוש השני שמות הנזכר עולים רגל, עד כאן לשונו:",
+ "ובכנפי יונה חלק ג' סימן מ\"ה, הטובל ערב שבת מן המנחה ולמעלה, כשהוא בתוך המים ישתחווה למערב. ואם אינו יודע איזה מערב העולם, יצייר בדעתו ד' רוחות וישוח למערב. ויאמר פעם ראשונה, הריני טובל בפישוט מלבושי החול, ואם הוא מזכי הראות יראה כעין עשן מעלה פרצופין קטנים רבים מצפורני ידיו. אחר כך יחזור וישחה שנית ויאמר, הריני טובל כדי לקבל הארת שבת זכור ושמור בחבורא חדא. ויכוין בזכור לע\"ב קס\"א, ובשמור למילת אלקים שהוא שי\"ן ואחור שלו ר' ועם מ\"ו שהם החסדים מילוי ע\"ב באמצע, ואלה הם חמשה ענני כבוד מקיפין את האדם בתוך מים, עיין בחלק הב' סימן צ\"ה. יחזור וישחה ויאמר, הריני טובל עבור לקבל נשמה יתירה, ויכוין קס\"א קמ\"ג קכ\"א. וכשיוצא, פוסע לאחוריו כמו שיוצא מבית הכנסת. וכשילבש בגדיו דהיינו כתונת נקי, יאמר ג' פעמים (ישעיה נד, יז) כל כלי יוצר עליך לא יצלח, כל הפסוק, ויכוין כו' עיין שם. וכבר הארכתי למעלה בקו\"ף קדושה בענין קדושת הגוף כל עניני טבילה, יעויין שם:",
+ "ומשמע מכתבי הקודש דהאר\"י ז\"ל, שהטבילה תהיה סמוך לקבלת שבת, וכן רחיצת רגלים בחמין, כי גם ברחיצה יש סודות. ומצאתי בכתבי הקודש שלו בזה הלשון, ומה טוב ומה נעים שבכל ערב שבת וערב יום טוב ירחץ רגליו במים חמין, לפי שהשכינה רגליה בחול יורדת מות, ובשבת מעלה אותם אז למעלה, ונכללים בשלשה ספירת נצ\"ח הו\"ד יסו\"ד, בגדול\"ה גבור\"ה תפארת, וכן בכל העולמות בסוד שבעה. וזהו שאמר (שה\"ש ה, ג) רחצתי את רגלי איככה אטנפם, ברדת למטה לקליפות. וטעם מים חמין בערב שבת עם מוצאי שבת, בספר הזהר דשלהובא עולה בערב שבת מגיהנם עם נפשות הרשעים הנכנסים בגן עדן, ויכוין אז בגניבת רגליו אחר הרחיצה והטהרה בשם סנדלפון אשר הוא סנדל לרגלי שכינה ערב שבת כאשר מתקשט עצמה לזיווג ליל שבת, ואז רוחצת רגלי שכינה, ואחר רחיצת המנחה היא לסנדלפון ברגליה ליכנס לפרגוד לזיווג. ואחר אשר ירחץ רגליו האדם ערב שבת במים חמין, כאשר ילבש בגדיו הטובים, ובפרט אם יהיו לבנים יהיה יותר טוב כמו שביארנו בסוד ד' בגדי לבן עיין שם, ויצא השדה כדי להקביל השבת:",
+ "עוד מצאתי בכתבי הקודש דהאר\"י ז\"ל מצוה בזמנה של קריאת הפרשה הוא יום ו' אחר חצות:",
+ "עוד מצאתי בכתבי הקודש הנ\"ל, וצריך לכוין במזמור הבו לה' בני אלים (תהילים כ״ט:א׳) ג' פעמים הבל, בראשי תיבות הבו לה' בני אלים, השתחוו לה' בהדרת, ואחר בסופי תיבות קו\"ל יהו\"ה חוצ\"ב להבות אש, לרמוז הנשמות הבאים בשבת נשמות יתירות, יש מהם שבאים מצד הבל, ויש מהם שבאים מצד קין. הבאים מצד הבל, נרמזים ובאים בזה המזמור הנזכר:",
+ "והבאים מצד קין, באים במזמור (שם צג) ה' מלך גאות לבש בזה האופן נשאו נהרות ידו\"ד, נשאו ראשי תיבות כמנין קין. קולם ישאו נהרות, ראשי תיבות קין. נאו\"ה קודש ידו\"ד, ראשי תיבות קין. ויש בו מ\"ה תיבות, כנגד שם מ\"ה:",
+ "ואחריו (שם צב) מזמור שיר ליום השבת רמוז בראשי תיבות שלמה, שמלת שלמה למשה. ויש במזמור זה קי\"ב תיבות, כמנין יב\"ק. ויש בו ט\"ז פסוקים, כנגד ארבע חיות הקודש ארבעה פנים לאחת הם י\"ו פנים:",
+ "ויאמר בואי כלה בכוונה גדולה. וצריך לומר ג' פעמים, באי כלה באי כלה באי כלה שבת מלכתא. וצריך לכוין ג\"כ במזמור הבו ב' פעמים כלה, שנאמר (שם כט, א) הבו לה' כבוד, ראשי תיבות למפרע כלה. הבו לה' כבוד שמו גם כן ראשי תיבות למפרע כלה, כנגד ב' פעמים בואי כלה שעולים כמנין קול כדי לעורר תפארת הנקרא קול בסוד הזיווג, וסימן (שה\"ש ה, ב) קול דודי דופק:",
+ "אחר כך ילך לבית הכנסת, ויכוין במלת ברכו כשאומר החזן והוא עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד לקבל נפש יתירה של שבת. והם ה' תיבות, כנגד נפש רוח ונשמה חיה יחידה, ודי בזה:",
+ "סוד העירוב, כתב מהרמ\"ק ז\"ל בשערים בענין העירוב, והנה חז\"ל קשרו שלשה עניינים אלו ואמרו (שבת לד, א) ג' דברים צריך אדם לומר, הרי שהם דברים מצד המלכות דבר, ויאמר אדם, ת\"ת ת\"ת בתוך ביתו, מורה שהם ב' תיקונים למלכות הנקראת בית, והם משרתים מצד החכמה שבה סוד י' ומשם השכינה מעשר וכלולה מעשר והוא י' המתעשרת וכן ערבתם מצד הבינה שהיא נותנת למלכות עירוב, דהיינו עיבור, דהיינו ע\"ב רי\"ו, דהיינו חסד וגבורה, ומקשורם וייחודם עושה עיבור ע\"י התפארת קו האמצעית, והיינו עירוב מצד התפארת דאכליל בגבורה, דהיינו יר\"ו בין הע\"ב, דהיינו עירוב ע' מכאן, ב' מכאן, יר\"ו באמצע, והיינו עירוב תחומין ועירוב חצירות ושתופי מבואות:",
+ "והענין, שהתחומין כולם במלכות, שהיה המתדמה בית ומכון לכל האצילות, וכל מקום שהיא שם, תפארת שם, מיד כיון שהיא עושה תחום מיד שורה התפארת. ועירוב תחומין אלו היינו סוד ידו\"ד, ארבעת אלפים אמה לדרום ולצפון למזרח ולמערב, דהיינו י' דרום ה' צפון ו' מזרח ה' מע��ב. וכן ארבעה אלפים אמה שם אדנ\"י, דהיינו אלפים אמה לכל רוח, דהיינו יאהדונה\"י, י\"א אלפים לדרום, ה\"ד אלפים לצפון, ו\"נ אלפים למזרח, ה\"י אלפים למערב. והנה עירוב התחומין הוא לקשור אותיות שבדרום לצפון יאהדונה\"י, או אותיות שבצפון לדרום, וכן אותיות שבמזרח למערב ונה\"י או שבמערב למזרח, ולזה יהיה סוד קשר י\"ה או קשר ו\"ה, וכן בשם אדנ\"י א\"ד או נ\"י, והיינו סוד עירובי תחומין, לתת עירוב וקשר ועיבור י' בה' או ו' בה', ועל דרך זה בשם אדנ\"י כדפירשתי. וענין עירוב תחומין מצד המלכות, כל עצמו מפני שהוא העושה תחום אל הקדושה ואין לצאת חוץ ממנה:",
+ "עירוב חצירות היינו נצח, ועוד חצירות ה', ויש בהם בתים שהם בחינות המלכות, וכל חצר יש בו שני בתים דהיינו בחינת בית מלכות מצד הימין, ומלכות מצד השמאל, ואין לפחות משתים, ויש ג' בחסד גבורה תפארת, ויש ארבעה עם המלכות, ויש חמשה מצד חסד וגבורה תפארת נצח הוד, ויש ששה מצד ששה קצוות, ויש שבעה מצד שבעה ספירות, ויש שמונה עם צד הבינה, ויש תשעה מצד החכמה, ויש עשרה מעשרה ספירות, וכן מוסיפים במספרם כדפירשתי בכמה מקומות. והבתים בחינות למלכות בחצרות נצח והוד, אם החצר או היינו עירובי בתים בחצר, להוציא האדם תפארת מבית לבית בחצר. ואם יש עלייה ויהיה העירוב מבית לעליה, היינו המלכות עליה מצד הבינה, וזה העליות במספר בבתים כדפירוש, ומחצר לחצר היינו מנצח להוד ומהוד לנצח:",
+ "והמבוי היא המלכות למטה, שהיא מבוא וכניסה לספירות כולם, דהיינו חצירות פתוחות לתוכו, ובתים סתומות לחצירות, מפני שהמבוי מלכות למטה מנצח והוד, ובית מלכות על נצח והוד, לכך בתים פתוחים לחצירות, וחצרות פתוחים למבואות. והמבוי היא למטה, ואינו ניתר לטלטל בתוכו אלא או ע\"י יחודה ביסוד דהיינו לח\"י ודאי על ידי חי העולמים, דהיינו בצדו של מבוי מלכות לצד היסוד ויסוד לצד המלכות. או קורה דהיינו ו' עליונה תפארת, לכך לחי כל שהוא, וקורה יש לה שיעור עוביה וכו'. וצריך הלחי פחות משלשה סמוך, מפני שאין לעלות היסוד משך ו' עליונה אלא שלשה טפחים, שהם כאומר אין בין מים עליונים למים תחתונים אלא כשלשה אצבעות שהם נצח הוד יסוד בענין שלא יתעלה ממנה יותר מעילוי ג' ספירות אלו. אמנם הקורה ו' עליונה למעלה של המבוי, ולמעלה מעשרים אמה פסולה, מפני שאין התפארת עולה מעליה אלא עד עשר ממטה למעלה, ועשר ממעלה למטה, ועל כן ניתר בקורה:",
+ "ושתופי מבואות ועירוב תחומין בכל המאכלים, שהייחוד קל, אמנם נוסף התחומין ברגליו, דהיינו נצח והוד מייחד ומערב התחומין, וכן מתערבין. אמנם בתים בחצר אין עירובם אלא בפת, דהיינו (תהלים קד, טו) לחם לבב אנוש יסעד שהוא הייחוד הגמור:",
+ "סוד הדלקת נר שבת, כתב בתולעת יעקב וזה לשונו, ועל דרך האמת, סוד סוכות שלום הנשמות שהם נירות העולם ממנה באות ושורות על הראויים אליהם, וליל מלכות שבת מחלקם להם נשמה יתירה והם נירותיה, ולסוד זה מוטל על רמז למלכות האשה להדליק נר שבת, וזכות גדול היא לה ותזכה לבנים קדושים מאירים בתורה וביראת השם מרבים שלום בעולם, וגורמת לבעלה אורך ימים. וצריכה להדליק שתי פתילות כנגד זכור ושמור, עד כאן לשונו:",
+ "לשון החייט בשער השביעיות, אמרו כי מצוה להדליק נר בליל שבת שהוא שלום הבית וכו', ירצה מפני שהשבת רומז לאלף השביעי שאז הלבנה יהיה לה אור כאור החמה (ישעיה ל, כו), מפני זה נצטוינו להדליק נר בליל שבת. ומפני שסיבת האור הצפון והעדרו ממנו בזה העולם הוא בסבת חוה, לכן מצווה האשה בהדלקתה. וראיתי מדקדקים מדליקין על פי הסוד שבעה נירות, ונכון הוא, כי אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנירות (במדבר ח, ב). ויש מדליקין עשרה נירות, כי כולם מאירות, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. ואלו הנירות אינן צריכין להיות כולם על השלחן אשר הוא אוכל, אף אם הם מסודרות מצטרפות לרמז הסוד הזה:",
+ "סוד נוסח הקידוש, ברוך אתה י' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו, ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, ברוך אתה י' מקדש השבת. וכתב בספר לקט שכחה ופיאה, וכן כתב האר\"י ז\"ל, כי טעות גדול לומר כי בנו בחרת, ולא יהיה רק ע' תיבות ביחד, וכן האריך בזה בתולעת יעקב שלא יהיה בנוסח הקידוש רק ל\"ה תיבות, ועם ויכולו הם ע' תיבות, והאריך בסוד הדבר עיין שם:",
+ "ומה שכתב בלקט שכחה ופיאה שאפילו יחיד יאמר סברי מורי, כדי שעם אלו ב' תיבות יהיה ע\"ב כמנין ויכולו, הדין עמו שראוי לצרף עוד תיבות לכוונה זה שיעלה לחשבון ע\"ב נגד שם של ע\"ב, (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, חסד עולה ע\"ב. וכן (בראשית ב, א) ויכולו השמים והארץ ראשי תיבות וה\"ו, שהוא שם הראשון משם של ע\"ב. אמנם לפי מנהגינו שאנחנו מתחילים יום הששי, יצרף בדעתו אלו השני תיבות למנין ע\"ב, ויחשוב שני הכוונות. יחשוב שבויכולו עם הקידוש יש ע' תיבות לסוד הנזכר, ואחר כך יחשוב שבצירוף שתי תיבות יום הששי הוא ע\"ב. אבל על כל זאת אני מסכים, שבכל פעם שמברך איזה ברכה בשבת יאמר סברי מורי לכבוד פנים חדשות, אבל לא יצרף במחשבתו אלו השתי תיבות לסוד המנין ומבואר למבין:",
+ "ובספר המוסר פרק ד' בהג\"ה כתב עוד בענין אחר לענין צירוף ע\"ב וזה לשונו, יסוד הקידוש של ליל שבת אמרו הקדמונים ז\"ל שצריך להיות האדם בעמידה באותו קידוש, מפני שהוא קדושת כלה הידועה, לפי ששבע הברכות של הכלה הם בעמידה בשעת קדושיה והכל עומדין לכבודה, כל שכן לכלה העליונה הכלולה בכל יופי, שאנו צריכין לעמוד בשעת קדושיה לכבודה על אחת כמה וכמה. ואל יהא ענין הזה והדבר הזה קל בעיניך, כי הענין גדול ועמוק הוא, כי הכלה מתקדשת ומתייחדת עם המלך ה' צבאות, כי הקידוש שאנו מקדשין יש בו ל\"ה תיבות כדי להשלים ע\"ב שמות שהכלה מתעטרת בהם. ויכלו יש בו ל\"ה תיבות, כדי להשלים על היין שם ע\"ב שמות של הקב\"ה להתעטר בהם בהכלה כלולה, וכן ויכלו בגמטריא ע\"ב. ואם תאמר, שמו יתברך ויתעלה ע\"ב, ואתה אומר ע' ולא יותר. תדע לך, כי העיקר הוא סוד ע' שמות, והשנים הם מעידים נאמנים אעפ\"י שאין נכנסין במנין, כענין סנהדרין שהם ע' סנהדרין ולא יותר, אבל שני סופרים שיושבין לפניהם והם עדים נכנסין עמהם במנין. כמו כן בכאן, שתי ברכות שהן בכאן, ברוך אתה י' אלקינו מלך העולם בורא פרי הגפן, ברוך אתה י' אשר קדשנו וכו', ברוך אתה ברוך אתה שתי פעמים, רמז לב' עדים שחותמים בשמו יתברך שהוא ע' להתעטר בהם הכלה התמימה, ועולה הכל לסוד ע\"ב שמות, ועל כן אל יקל בעיניך לעמוד מפני קדושי הכלה לכבוד הש\"י ולכבודה, אשרי העם שככה לו, עד כאן:",
+ "בענין לחם משנה, כתוב בתולעת יעקב וזה לשונו, גרסינן בברכות בפרק כיצד מברכין (לט, ב), ובשבת פרק כל כתבי (קיז, ב), אמר רבי אבא, חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, שנאמר (שמות טז, כב) לקטו לחם משנה. אמר רב אשי, חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי, ובצע חדא, לחם משנה כנגד זכור ושמור. וקבלתי, דהא דקאמר ובצע חדא שרצה לומר התחתונה, ופירש רבי טורדוס הלוי ז\"ל בענין שנאמר (שמות לג, כ) לא תוכל לראות [את] פני כי לא יראני האדם וחי, עד כאן לשונו:",
+ "ואע\"פ שהכרעתי לעיל בפ\"ק (נר מצוה פיסקא ובוצע ד\"ה אלא ודאי) לבצוע משניהן, מכל מקום יוצא נפקותא מדברי תולעת יעקב לבצוע מתחלה התחתונה. ואח\"כ מצאתי בזוהר פרשת אמור (רעיא מהימנא ח\"ג צח, א) וזה לשונו, אוקימנא שתי הלחם תרתי שכינתי עילאי ותתאי דמתחברין בחדא לגביהון תרי נהמי בשבת מזונא דחד תרין מזוני דעילא ותתא, עד כאן לשונו. פירוש תרתי שכינתי כו', פירוש שתי הלחם הם סוד השתי שכינות, שכינה העליונה סוד הבינה המתגלה על ידי אות ו' שבתפארת, ולחם התחתון רמז לעטרת שכינה תחתונה הדבוקה תמיד באות ו' שכינה שהוא ביסוד, והיינו ו' ו'. ולפי ששתי לחם רומזים לסוד הנזכר, ובליל שבת מתעורר העטרה כמ\"ש, לכן ראוי לבצוע מלחם התחתון שעליה רומז לחם ההוא, וזהו אומרו לגביהון תרי נהמי כו', פירוש כנגד סוד שתי הלחם אנו עושים שני לחם בשבת כאמור:",
+ "סוד ג' סעודות, זה לשון תולעת יעקב, (זוהר ח\"ב פח, א) ר' יצחק אמר, כתיב (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי, וכתיב (שמות טז, כו) ששת ימים תלקטוהו וגומר, וכיון שאין המזונות נמצאים בו, איה ברכתו. אלא כן תנא, כל הברכות תלוים ביום השביעי. ותאנא למה אין המן יורד ביום השביעי, מפני שממנה מקבלים כל ששה ימים העליונים, וכל אחד ואחד זן את העולם ביומו ממה שמקבל ביום השביעי, לפיכך כל מי שהוא מכלל ישראל צריכים לסדר שלחנם בלחם ומזון בליל שבת, וביום שבת גם כן בשביל שיתברך שלחנם כל ימי השבוע, כי בזמן ההוא הברכה מצויה לברך כל ימי השבוע, ואין ברכה שורה על שלחן ריקם:",
+ "ודע כי הטל העליון והאור הגדול יורד מראשו של הקב\"ה לשדה של תפוחים ג' פעמים בשבת, והם סוד סעודות המלך, על כן צונו חז\"ל (עי' שבת קיח, א) לסעוד שלש סעודות בשבת בדוגמא עליונה. ודעת המאור הקדוש ע\"ה, כי סדר אלו הסעודות בדרך זה, סעודת הלילה עליה כתיב (ישעיה נח, יד) והרכבתיך על במותי ארץ, סוד הכלה שמתברכת בזאת הלילה ואז היא עת שמחתה, על כן סעודת הלילה. כנגדה סעודת הבקר עליה כתיב (שם) אז תתענג על ה', סוד עתיק יומין המתגלה באותה שעה. סעודה שלישית עליה כתיב (שם) והאכלתיך נחלת יעקב אביך, סוד תפארת ישראל. ולפי שהוא שלימות הכל, משלימין בו:",
+ "ומצינו למאור הקדוש ע\"ה בשעת פטירתו (עי' זוהר אד\"ז האזינו רפח, ב) ובסדר הסעודות לשון זה, אסהדנא עלי לכל אלין דהכא, דהא מן יומאי לא בטלנא אלן תלת סעודתי, ובגיניהון לא איצטריכנא לתעניתא בשבתא. ואפילו ביומי אחרי, וכל שכן בשבתא. ומאן דזכי בהו, זכי להימנותא שלימתא. חד סעודתא מלכות דמטרוניתא, וחד סעודתא תפארת דמלכא, וחד סעודתא כתר דעתיקא קדישא סתימאי דכל סתימין, עד כאן:",
+ "נראה מדבריו אלה, כי סעודת הבוקר למלך סוד קו האמצעי, וסעודת המנחה לעתיק יומין, וזה הסדר נכון יותר, מפני שבשעת המנחה מתגלה המאור העליון סוד עתיק יומין. ומכאן ראיה שסעודה שלישית צריך לעשותה במנחה, לא כאותם שעושים השלישית בשחרית אחר סעודה, שמברכין ברכת המזון ואח\"כ פורסין מפה וחוזרין ועושין השלישית, ואין כאן היכרא בסעודת שבת שנעשית לחצאין, ולא בסעודה שלישית שזמנה במנחה, כי היא כנגד עתיק יומין והוא מתגלה באותה שעה:",
+ "ועוד ראיה, מדתנן בפרק כל כתבי (שבת קיז, ב) נפלה דליקה בליל שבת, מצילין מזון שלש סעודות. בשחרית, מצילין מזון שתי סעודות. במנחה, מצילין מזון סעודה אחת:",
+ "ועוד ראיה, מדתנן בפרק קמא דפסחים (יג, א) י\"ד שחל להיות בשבת, מבערין הכל לפני השבת ומשיירין מזון ב' סעודות. דוקא מזון ב' סעודות צריך לשייר, דחמץ אסור משש שעות ולמעלה, אלמא דזמן סעודה שלישית אינו אלא במנחה:",
+ "ורבינו תם היה רגיל לאכול בי\"ד שחל להיות בשבת בסעודה שלישית מצה עשירה הנלושת בשמן ודבש, שלא אמרו רז\"ל (ירושלמי פסחים פ\"י ה\"א) כל האוכל מצה בערב פסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו, אלא בלחם עוני, אבל מצה עשירה מותר שעדיין לא חל עליו חיוב לחם עוני עד הערב (פסחים לה, ב תוד\"ה ומי פירות):",
+ "וכתב במדרשו של רשב\"י ע\"ה, כי הוא היה רגיל לסדר השלחן בי\"ד שחל להיות בשבת ולעסוק במעשה מרכבה במקום סעודה שלישית, והיה אומר זו היא סעודת המלך, והוא סוד נעלם:",
+ "וסימן לסעודות אלו, (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג, (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, עד\"ן נה\"ר ג\"ן כסדר. סעודת הלילה, כנגד הכלה שנקראת (שה\"ש ד, יב) גן נעול אחותי כלה. סעודת הבוקר, כנגד נהר היוצא מעדן, סוד תפארת ישראל שהוא שבת היום. סעודת מנחה, כנגד העדן העליון, עכ\"ל (תולעת יעקב):",
+ "אבל קבלת האלהי האר\"י ז\"ל כסברא הראשונה, סעודת הלילה לנוקבא דזעיר אנפין, וסעודת שחרית לעתיקא קדישא, וסעודת מנחה לזעיר אנפין:",
+ "סוד הבדלה, זה לשון תולעת יעקב, והבשמים שצריך להריח בהם במוצאי שבת, למצוה מן המובחר הוא הדס, לרמוז אל מקום הנשמות שממנו יוצאים לדור עם ישראל בשבת, ואליו חוזרים, וממנו קיומם. והאילן ההוא שממנה פורחות הנשמות נקרא הדס, שנאמר (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים, ועל שמו נקראת אסתר המלכה (אסתר ב, ז) הדסה:",
+ "ומברך על האש, דע כי האש אשר בצפון נגנז ונטמן בערב שבת, ומפני שאיסור לעוררו בשבת כלל כתיב (שמות לה, ג) לא תבערו אש וגו'. וכשישראל מברכין עליו במוצאי שבת, יוצא לעמוד על משמרתו כבתחילה, וארבע מחנות מאירים מהנהר ההוא ונקראים מאורי אש, ואנו כופין ארבע אצבעות של יד ימין נגד הנר, והם רמז למחנות ההם סוד המרכבה התחתונות שמאירים מהנר, סוד הכלה כנסת ישראל השולטת עליהם וממנה אורם וקיומם. ואין להסתכל כי אם בחורי האצבעות שהם רמז למאורות התחתונים שנאמר בהם (שמות לג, כג) וראיתי את אחורי. והפנימי רמז למאורות העליונים שנאמר בהם (שם) ופני לא יראו, ואין להסתכל בו. על כן אין כופין פנימיות האצבעות לפני הנר, לפי שהם פנימים ואינם מאירים מנר של מטה, אבל הם מאירים מהמאור העליון למעלה. אבל האחוריים מאירים מנר תחתון, לפיכך כופין אחורי האצבעות נגדה לרמוז שממנו הם מאירים:",
+ "ועוד יש בענין המסתכל בצפרניו טעם אחר, והוא כי הצפרנים רמז לסוד סבה אחרת כמו שכתבנו למעלה בדין חיתוך צפרנים בסוד רשע מכתיר את הצדיק, לפי שבמוצאי שבת מתפשטת בעולם, מסתכלים בצפרנים להתיש כחה בזה ואינו ניזוק בכל אותו שבוע, וב��בד שיאותו לאור אז מברך למי שבראו להצילו מכל צרה:",
+ "ובפרקי ר' אליעזר פרק כ\"א, בין השמשות היה אדם יושב ומהרהר בלבו ואומר, אוי לי שמא הנחש שהטעני יבא בערב וישופני עקב. נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו ולשמרו מכל רע. ראה אדם את עמוד האש ושמח בלבו ואמר, ברוך אתה י' בורא מאורי האש, עד כאן:",
+ "כבר ידעת, כי במוצאי שבת מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים, מה שאין כן ביום הכפורים, כדפסקינן בפסחים פרק מקום שנהגו (נד, א). והטעם, לפי שהשבת הוא בכלל הבנין הנקרא עצים שנאמר (תהלים קד, טז) ישבעו עצי ה' וגומר. והעטרה נקראת אבן ישראל, וגם העליונים נקראים אבנים כי הם בנין, לפיכך מברכין במוצאי שבת על האור היוצא מן העצים או מן האבנים. אבל יום הכפורים הוא למעלה מן הבנין ואין מברכין עליו כי אם על אור ששבת, בית יעקב לכו ונלכה באור ה' (ישעיה ב, ה):",
+ "ומברך המבדיל בין קודש לחול וכו', ותקנו בכאן ד' הבדלות כנגד ארבע קליפות שסביב האצילות, והם רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב, ואלה הם סוד עשרה כתרים תחתונים הנקראים קליפות ליודעי חן, ואלה הקליפות הם מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים כשגורמים העונות, ועל זה כתוב (ישעיה נט, ב) כי אם עוונותיכם היו מבדילים וגו', השכינה מתלבשת בהם בימות החול לקיים (תהלים קג, יט) ומלכותו בכל משלה, ולקיים (שם מז, ט) מלך אלהים על גוים, והוא סוד (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר, וכתיב (שם צא, טו) עמו אנכי בצרה, בסוד (ב\"ר ז, י) גלו למצרים שכינה עמהם וגומר, והוא בשביל לשמור את בניו, והם כמשל הגרזל ביד החוצב, והם הרע שבעץ הדעת, והדברים עתיקים:",
+ "ודע כי בשבתות ויו\"ט מתלבש הקב\"ה בפאת הטוב שבעץ הדעת, והם סוד בגדי קודש. ובמוצאי שבת מתפשט מהם ומתלבש בקליפות הנזכרות להנהיג העולם. ולפי שהלבושים של שבת הם כדרך בריאה ויכולים להתערב בהם אלה הקליפות, תקנו לנו להבדיל במוצאי שבת לזה סוד כלאים ושעטנז, והמערבים עליו הכתוב אומר (במדבר יט, כ) כי את מקדש ה' טמא. אבל המאורות העליונים שהם בדרך אצילות, אין שום טומאה נוגעת שם ולא מתערבת עמהם:",
+ "וזהו סוד ההבדלה, המבדיל בין קודש לחול, המאורות העליונים בגדי קודש והתחתונים חול. ובין אור לחושך, סוד המאורות העליונים שהם האור הנעלם והחושך שהם הקליפות. ובין ישראל לגוים, ישראל נטלו גוף האילן מקום קדוש, והגוים טמאים דבוקה במקום טמא, והם הקליפות הנזכרות, וצריך להבדיל ביניהם. ובין יום השביעי, שהוא קודש. לששת ימי המעשה הנזכרים, שהם חול. והמבדיל ביניהם, הוא העושה הטוב בעיני ה', עד כאן לשונו:",
+ "עוד כתב וזה לשונו, וכבר ידעת מה שאמרו רז\"ל (סנהדרין ע, א) בסוד העץ שחטא בו אדם הראשון גפן היתה, ואמרו (בר\"ר יט, ה) מלמד שסחטה ענבים ונתנו לו, והם (ירמיה ב, כא) סורי הגפן נכריה, קובעת כוס התרעלה כוס חמתו. וכנגד זה בא לאשה דם נידות סוד הזוהמא שהטיח הנחש בחוה (תקו\"ז תקון סט קיח, ב). ולפי שנתכוונה להבדיל מאדם ע\"י היין, אין הנשים טועמות יין של הבדלה, ועתיד הקב\"ה להתפשט מן הקליפה ולהראות לישראל פנים בפנים בלי שום מחיצה, כענין שכתוב (ישעיה ל, כ) ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך. וזה יהיה בזמן שיתקיים מה שכתוב (שם כה, ח) בלע ��מות, וכתיב (שם כד, כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה, סוד השר הידוע ובת זוגו, ואז יתקיים בשני האורים (שם ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, עד כאן לשונו:",
+ "סוד עונתן של תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת, כבר כתבתי למעלה (פרק נר מצוה ד\"ה עונתן של ת\"ח) ושמרו \"בני \"ישראל \"את \"השבת (שמות לא, טז), ראשי תיבות ביאה. וזהו סוד (שם) ברית עולם. ואמר (שם יז) אות היא, הוא כתיב, והיא קרי, הוא סוד הזיווג והייחוד זכור ושמור, ואות ברית קודש הוא המייחד הוא והיא:",
+ "וזה לשון החייט בשער השביעית, והיא עונת התפארת וזרע השלום וכו', השבת רמז ליסוד, והנצח והוד לתרי ביעי, אם כן כאשר השלום בבית שהוא סוד המעור, אזי תפארת בכלל, כי נצח והוד נקראים למודי ה' והם התפארת, ותלמידי חכמים היו מכוונים בזה הענין לשמש מטתם בערב שבת כדי להמשיך רוח חדשה בולד, כי אז בודאי יש רוח חדשה מצד גלגול חוזר:",
+ "ואם יקשה עליך מאמר הנביא (יחזקאל לו, כו) ורוח חדשה אתן בקרבכם, כי הענין הזה מורה על העתיד, ושעד אותו זמן לא יהיה רוח חדשה. יש להשיב כי מאמר הנביא היתה על דרך כלל, אמנם אל השרידים אשר ה' קורא, יש נשמה חדשה אפילו בזמן הזה, עד כאן לשונו:",
+ "נשלם פרק תורה אור"
+ ],
+ "Derekh Chayim": [
+ "שבת קודש, היום קודש לה', והוא שורש כל הימים, על כן צריך האדם להיות יותר מדקדק במעשיו, ויותר ירא וחרד שלא יצא חוצה מדביקות השם יתברך. גם ביותר יחמיר בספיקא לספיקא דספיקא דאיסורא. ומשנה שלימה במסכת דמאי ריש פ\"ד (א) הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות, ושכח לעשרן, ושואלו בשבת יאכל על פיו. פירש ר' עובדיה, דאימת שבת עליו שמתייראין לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול, עד כאן לשונו. שמע מינה, דאפילו עם הארץ ירא וחרד יותר ביום השבת משאר ימים ויקדשהו, קל וחומר למי שחננו ה' דיעה ובינה המבין מקדושת שבת ומסוד נשמה יתירה, ומכין עצמו לקדושה, אז מתקשר נפש ורוח ונשמה, וכדאיתא בזוהר (עי' ח\"ג עא, ב) זכאין אינון צדקייא דאתדבקין נפש ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בהקב\"ה:",
+ "וכבר הארכתי לעיל כי השבת השורש לכל הימים, והם ענפי שבת. והשבת עם הימים, הם כדמות המנורה, ג' קנים מצד אחד, וג' קנים מצד השני, וכולם פונים לצד האמצעי שהוא גוף המנורה. כן תלתא יומי קמי שבתא שמקדש עצמו ומכין את עצמו ונפש רוח ונשמה, ותלתא יומי לאחר שבתא שנשאר בהם רושם נשמה רוח ונפש, אח\"כ בג' ימים דקמי שבתא מכין עצמו לנפש רוח ונשמה, וכן חוזר חלילה, על כן יתבונן בכל יום מהקדושה שבו מעין קדושת שבת. וביום השבת כלל הקדושה כחד, ולא די בקדושת עצמו, רק בכל שבת ושבת יעשה הסכמה קדושה איך יתנהג בקדושה בימים הבאים שהם ענפי הקדושה:",
+ "ולבוא למדריגות אלו נפש רוח ונשמה צריך לקדש את עצמו במעשה ובדיבור ובמחשבה, דהיינו שכל כלי המעשה שלו כל רמ\"ח איבריו יהיו קדושים פרושים מכל עבירה ואבק עבירה, זהו סור מרע:",
+ "אח\"כ יראה ועשה טוב, שבכל איבריו יעשה מצות ופעולות טובות, ובזה מעורר רוחניות הנפש. אח\"כ יקדש דיבורו לנצור לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה, ואפילו דיבור שאינה עבירה רק דבר חול, לא מצאתי טוב אלא שתיקה (אבות א, יז), כאשר מבואר ה��ל למעלה במקומו, ובזה מעורר רוחניות רוח. ואח\"כ יקדש מחשבתו שהיא במוח ולב שלא יהיה שום מחשבה פגול או גיעול במחשבתו, רק מחשבותיו יהיו קדושות וטהורות דבוקות בו יתברך, ובכוונת עיון ובכוונות המצות, כאשר הכל נתבאר במקומו:",
+ "ואין לך דבר מצוה שלא יתדבק במעשה בדיבור במחשבה. דהיינו בעת עשיית המצות ידבר ויאמר, הנני אעשה המצוה הזאת אשר דינה כך וכך, אעשנה בהתעוררות ובשמחה לשם יחוד קב\"ה ושכינתיה ע\"י ההוא טמיר ונעלם. וכשמדבר הדין של המצוה ההיא בפיו ומדבר ואומר שרוצה לעשותה בכל הידוריה, אז זוכה שעושה המצוה כמאמרם. וזהו רמז גם כן בדברי רז\"ל (קידושין מ, ב), תלמוד מביא לידי מעשה. כלומר, שמוציא מפיו התלמוד של המצות ולומדה, אז מביא לידי מעשה המהודר ומרוצה להש\"י. ואז בעשותה יחשב בכוונת המצוה ובסודה לפי כחה, ואז נשלם דיבור ומחשבה ומעשה, ונתקיים (דברים ל, יד) בפיך ובלבבך לעשותו. וכבר נתבארו אלו הדברים במקומם, ויתבארו עוד אי\"ה. והבא לטהר, מסייע לו הקב\"ה לבוא ממדרגה למדרגה, וכמו שכתוב בזוהר (ח\"ג עא, ב) להתדבק בנפש, ונפש ברוח, והרוח בקב\"ה. ועל זה רמזו רז\"ל ביומא (לט, א), ת\"ר (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מלמטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה. בעולם הזה, ומקדישין אותו לעולם הבא. וכן אמרו שם לענין טומאה, בר מינן:",
+ "והנה מקדש מעט הוא קדושת המעשה קדושת הגוף, עיר קטנה ואנשים בה מעט (קהלת ט, יד), הקב\"ה מסייע לו ומשפיע קדושה רבה סוד רוחניות הנפש סוד העשייה, מה רבו מעשיך ה' (תהלים קד, כד). מקדש שלמטה הוא קדושת הדיבור, שבו משותף עם מלאכי השרת לשון שמלאכי השרת משתמשין, אז מקדשין אותו מלמעלה ומקוים בו (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים, עושה מלאכיו רוחות (תהלים קד, ד), זוכה לרוח סוד עולם היצירה בעולם הזה לראות עולמו בחייו, דהיינו שמתקדש ברוחניות המחשבה, אז זוכה לחיי העולם הבא סוד רוחניות הנשמה החצוב מכסא הכבוד שהוא סוד עולם הבא. וכבר באו דברים אלה בראשית חכמה בשער הקדושה מענין נפש רוח ונשמה, ודיבור ומחשבה ומעשה אשר הם לעומתם, והאריך בהם בדברי אלהים חיים, אשרי עין ראתה כל אלה, ואשרי עין רואה ואוזן שומעת ולב מבין, ומתקדש בשלש קדושות האלה, ואז הוא בכלל הצדיקים למתדבקין נפש ברוח, ורוח בנשמה, והנשמה בקב\"ה, אשר הם התקשרות רוחניות עשייה יצירה בריאה. ובני עליה נכנסים לפני ולפנים במדרגת נפש רוח ונשמה סוד מלכות תפארת בינה, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, קדוש יאמר לו:",
+ "נשלם מסכת שבת בעזרת סיבת כל הסיבות"
+ ]
+ },
+ "Pesachim": {
+ "Ner Mitzva": [
+ "שורש יסוד עמוד החסד ובו ג' פרקים. פרק נר מצוה. פרק תורה אור. ופרק דרך חיים תוכחת מוסר",
+ "(הג\"ה כי החסד נתגלה בחג הפסח כאשר יתבאר לקמן בארוכה, וכן פסח פירושו חמלה כי הוא בחן ובחסד וברחמים כמו שיתבאר)",
+ "פרק נר מצוה",
+ "ידבר מאיזה דיני חג פסח וספירה, וידבר מאיזה דיני חסד. ויען כי עניני חג הפסח מתחילין מהחודש הזה לכם (שמות יב, ב) שהוא ראש החודש, והיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל (עי' רש\"י בראשית א, א), לכך נראה להזכיר ג\"כ איזה דיני ראש חודש. ראש חודש זמן כפרה הוא, וראוי לאדם שיפשפש במעשיו ויהרהר בתשובה. ונוסף על ��ה מה שערב ראש חודש הוא כמו יום כפורים קטן, שראוי להתענות וללקות ולעשות במעשה תשובה גמורה, כמבואר לעיל במסכת חולין (סו\"פ תורה אור ד\"ה וכן השבועות) טעמא דמילתא קודם שנכנסים השבועות למקורם:",
+ "וגם אז הוא פגם הגדול של לבנה הבא ממיעוט הירח, אשר מצד קטרוג הזה נמשך קטרוג הקליפות כנודע, עד זמן שיטהר העולם ויצורף מכל סיג, והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו), משום הכי הקב\"ה קובע כפרה בראש חודש, כדאיתא בפרק אלו טריפות (חולין ס, ב) במאמר דקטרוג לבנה, שאמר הקב\"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. הגם דמאמר הזה תמוה ויש בו סודות מופלאות, מכל מקום נשמע ממנו שראש חודש בעצמו זמן כפרה, על כן ראוי לכל אחד מישראל להרהר בתשובה ולתקן מעשיו. ונראה בעיני שראוי לעשות כן קודם תפלת מוסף, ומבואר למבין:",
+ "אחר כך (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה את לחמך, ומצוה להרבות בסעודה בראש חודש כמו מועד. איתקש בתורה, (במדבר י, י) וביום שמחתכם ומועדיכם ובראשי חדשיכם. ובנביאים, (ישעיה סו, כג) והיה מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו, וכתיב (מל\"ב ד, כג) מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת, וכתיב (הושע ב, יג) והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה, וכתיב גבי שאול (ש\"א כ, כז) גם היום אל הלחם. והשיבו יונתן (שם כט), זבח משפחה לנו. וכתיב (שם כז) ויהי [ממחרת] החודש השני, ב' ימים היה ראש חודש. ובכתובים, (איכה א, טו) קרא עלי מועד, ודרשינן מינה בפרק כיצד צולין (פסחים עז, א), דראש חודש איקרי מועד:",
+ "ואיתא בפרק קמא דמגילה (עי' ירושלמי פ\"א ה\"ד ה, א) אבל סעודת פורים וסעודת ראש חודש, אלמא דמצוה היא דחשיב ליה בהדי סעודת פורים. ובפסיקתא (ביצה טז, א), כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה, חוץ מה שמוציא בימים טובים ושבתות וראשי חדשים כו'. ועוד מצאתי טעם אחר, משום שאמרינן בו הלל, וכתיב בו (תהלים קיח, כה) זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו:",
+ "לשון הטור סימן תי\"ז, גרסינן פרק אין נערכין (ערכין י, ב) ראש חודש אינו אסור בעשיית מלאכה. ואיתא נמי בפרק קמא דמועד קטן (חגיגה יח, א) ראש חודש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה. והא דאיתא במגילה (כב, ב) ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראש חודש וחולו של מועד, אלמא שאסור בעשיית מלאכה, דקאמר מפני שאין בו ביטול מלאכה אם ישהו בבית הכנסת, תקנו להוסיף אחד ולקרות ארבע בתורה. ההוא לנשים קאמר, מפני שהנשים בטלות בו ממלאכה. והכי נמי איתא בירושלמי, הני נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא, מנהגא. ואיתא בפרק מ\"ד מפרקי דר' אליעזר, לפי שלא רצו נשים ליתן נזמיהם לבעליהן במעשה העגל, לכך נתן להן הקב\"ה שכרן שיהו משמרות ראש חודש יותר מהאנשים. ושמעתי מאחי ה\"ר יהודה טעם לדבר, לפי שהמועד נתקנה כנגד אבות. פסח כנגד אברהם, דכתיב (בראשית יח, ו) לושי ועשי עגות, ופסח היה. שבועות כנגד יצחק, שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב, דכתיב (שם לג, יז) ולמקנהו עשה סוכות. וי\"ב ראשי חדשי השנה שגם הם נקראים מועדים, כנגד שנים עשר שבטים. וכשחטאו בעגל, נטלו מהם ונתנו לנשותיהם לזכר שלא היו באותו חטא, עד כאן לשונו. ואומר ר\"י, דמלאכה כבידה אסורה אף לאנשים, והביאו הבית יוסף:",
+ "עוד שם בבית יוסף, כתב רבינו ירוחם, נראה לי דלאותם שנהגו שלא לעשות מלאכה אין להם לעשות שום מלאכה, כי ראיתי כמה נשים טועות ואומרות אין לנו לטוות אבל נעשה מלאכה אחרת, והיה להן או לאסור כל מלאכה לפי מנהגן, או להתיר כל מלאכה, עד כאן לשונו. ואני ראיתי נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה להשתכר, אלא תופרות בגדי כלי בית, ונראה שגם זה אין לעשות, שמאחר שנהגו שלא לעשות מלאכה, צריכות ליזהר מלעשות בו כלל. ואפשר דמעיקרא הכי קבלו עלייהו לשנותו מחול ממש, ולא ליאסר במלאכות שאין עושות להשתכר, עד כאן לשונו. וראוי לחוש לדברי רבינו ירוחם:",
+ "בענין ברכת הלל בראש חודש, יש פלוגתא דרבוותא. יש אומרים, שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את הלל, ולבסוף יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים, שאף הציבור אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף, וזהו דעת הרמב\"ם (הל' ברכות יא, טז) וכן נוהגין בכל מלכות ארץ ישראל וכל סביבותיה. ורמ\"א כתב בהג\"ה (תכב, ב) לברך גם יחיד כסברת הרא\"ש ור\"ת. וכתב, ומכל מקום יזהר אדם לקרוא בצבור כדי לברך עליו עם הצבור. ונראה בעיני, שכלל וכלל לא יברך היחיד, לא בתחלה ולא בסוף. ואף בצבור קשה עלי לברך, כי ראיות של אותם שאין מברכין ראיות חזקות כמבואר עיין בדבריהם. ונהי דבצבור מברכין, הבו דלא לוסף לברך ביחיד כי ספק ברכות להקל, וכן נוהגין הספרדיים שלא לברך:",
+ "קצת דיני קידוש הלבנה כתבתי למעלה (שער האותיות אות ק' קדושה ד\"ה יש מצוה התלויה בפה) יעויין שם:",
+ "גרסינן במסכת סופרים (כ, א), אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים. וכתב בהגהות מרדכי, דאם מברך בחול, יש לו ללבוש בגדי שבת. וכן הוא בהגה\"ת מיימוני, מהר\"ם כשהיה מקדים לברך בחול פן יעבור הזמן, אז לבש הסרבל המכובד שהיה לו:",
+ "מנהג יפה במלכות ארץ ישראל וסביבותיה, שאומרים פסוקים ומאמרים אחר ברכת הלבנה, אח\"כ קדיש דרבנן. ונכון לומר מזמור (תהלים קנא) הללויה הללו אל בקדשו כו'. תנא דבי ר' ישמעאל, אלו לא זכו ישראל אלא לקבל פני שכינה פעם אחת בכל חודש וחודש דיים, אמר אביי הלכך מברכין מעומד (סנהדרין מב, א). וקבלה מחסיד מהר\"ר יודא ריגנשבורג, לומר (שה\"ש ב, ח-ט) קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. דומה דודי לצבי או לעופר האילים הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, עד כאן לשונו. וענין הקדיש הוא שיתגדל ויתקדש ויהיה שם רבא שם מלא, ואז תהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו):",
+ "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות יב, ב). הנה יש כפל לשון בזה הפסוק, אמר שהוא ראש חדשים, ואמר שנית ראשון הוא לכם. ואפשר שהפסוק מדבר משני עיבורים, מעיבור החודש ומעבור השנה. החודש הזה לכם, הוא קידוש החודש, כמו שכתב רש\"י. ראשון הוא לכם, זה אמר לענין עיבור השנה, וכדאמר שמואל (סנהדרין יב, ב) אין מעברין ניסן בניסן, ותמיד ניסן הוא ראשון:",
+ "אבל דרך רמז נוכל לומר, דהפסוק רומז החודש הזה לכם ראש חדשים, כלומר החודש כולו הוא ראשי חדשים, כי כל יום ויום הוא כראש חודש, וכמו שכתב הטור סימן תכ\"ט בשם מסכת סופרים (כא, ב) דאין מתענין בניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן וי\"ב נשיאים הקריבו קרבנם כו':",
+ "נראה לעניות דעתי, מנהג טוב לקרות בכל יום ויום פרשת הנשיא של זה היום, כי כל נשיא ונשיא היה לו סודות גדולות אשר המשיכו שפע הרוחניות כל אחד לשבטו כל ימי עולם, ולא לחנם כתבה התורה כל שבט ושבט ופרטה הקרבן אף על פי שכולם היו שוות, והיה מהראוי לומר בדרך קצרה, וכן זה הנשיא הקריב, וכן זה הנשיא הקריב כן. אלא לכל אחד היה לו סודות מיוחדות. ובזה הדרך דרך מדרש רבות לבאר טעמים לכל נשיא ונשיא טעם אחר. וגם דברי הרבות הם סודות מופלגות מושגות למי שחלק לו השם מהחכמה האמיתית. ובקריאת הפרשה הוא מעורר קדושת היום, וכאשר נהגו הספרדיים לומר בכל זמן וזמן מזמורים מעניינים של יום. ומצאתי כתוב בכתבי הקודש דהאר\"י ז\"ל וכן מצינו, הים נקרע לי\"ב קרעים כמו שכתוב (תהלים קלו, יג) לגוזר ים סוף לגזרים, לכל שבט ושבט בפני עצמו:",
+ "עוד יתבאר לקמן סודות י\"ב שבטים בסוד חידוש העולם י\"ב גבולי אלכסון, ולא לחנם מתחיל ענייני חג הפסח המורה על חידוש העולם מן ראש חודש ניסן, שהרי בראש חודש ניסן ציוה הקב\"ה אקרבן פסח כו', על כן התחילו הנשיאים בקרבנות שלהם מן ראש חודש ניסן. וביום י\"ג בניסן נראה לי לקרות פרשת בהעלותך, עד (במדבר ח, ד) כן עשה את המנורה והוא נגד שבט לוי, כדאיתא במדרש (ב\"ר טו, ו) שהיה אהרן מצטער שלא היה לו חלק בנשיאים, אמר לו הקב\"ה, לגדולה יותר אתה מוכן, היינו הדלקת הנרות. הרי י\"ג ימים כולם קדושים, וסודם אחד כי הם י\"ב שבטים. וקדושת לוי כולל כל הקדושות. ואחר כך י\"ד בניסן הוא יום טוב שבו הקריבו קרבן פסח, ואחר כך פסח בעצמו. וכיון שיצא רוב החודש בקדושה, נוהגין קדושה בכל החודש שלא להתענות בו:",
+ "ונראה בעיני, שהנוהגים להתענות כל ערב ראש חודש, יתענו גם כן ערב ראש חודש אייר. דאף שנוהגין קדושה בכל החדש, זהו לענין תענית רשות, אבל תענית זה שקיבל עליו לחוב בכל השנה יתענה. וגדולה מזו כתב הבית יוסף, להתענות תענית שקבל עליו לחיוב אפילו קודם הפסח בימים שהקריבו הנשיאים. וזה לשונו, ומשמע לי דהיינו לומר שהתלמידים שנוהגים להתענות שני וחמישי של כל השנה מפני חלול השם בין הגוים בהיות ישראל בגלות, ומפני כבוד ההיכל שנשרף, וכמו שכתב רבינו בסוף סימן תק\"פ בשם בה\"ג, גם בחודש ניסן מתענין, דאין לבטל אותם תעניות מפני מה שהקריבו הנשיאים ועשו יו\"ט כנ\"ל, (עד כאן לשון הבית יוסף). ומכל שכן יתענה אחר פסח תענית ערב ראש חודש שקבל על עצמו לחיוב בכל השנה:",
+ "ובזה נראה לי לתרץ בסוף סימן תכ\"ט, שמתחלה כתב, מראש חודש ניסן עד אסרו חג אין מתענין ואין מספידין. ואח\"כ הביא ראיה ממסכת סופרים, ושם נאמר דאין מתענין בו עד שיעבור ניסן. ובית יוסף כתב מה שכתב, אף שנראה לתרץ עוד בענין אחר ולומר מה שכתב מתחלה עד אסרו חג זה לא כתב רק בשביל אין מספידין, אבל להתענות אסור כל החודש, והספד קיל טפי וכמו שכתב הבית יוסף שם דאין ראיה ממסכת סופרים לאין מספידין, רק נוכל לומר דהטור מסתבר ליה דמאחר דחמור כל כך שלא להתענות אף אחר אסרו חג, סבירא ליה שמן הראוי שלא להספיד בימים עצמן עד אסרו חג. אבל לענין מה שכתב למעלה דיש לחלק בין תענית רשות לחובה, יש לתרץ ג\"כ דברי הטור בענין זה, דעד אסרו חג אין להתענות אפי' תענית שהוא עליו חובה, כגון יום שמת אביו או אמו. ומאסרו חג ואילך, יתענה יום שמת בו אביו או אמו או ערב ראש חודש, כנלע\"ד:",
+ "הלכות פסח רבות במאוד יותר משאר איסורין, על כן ידקדק אדם במאוד, ואל יסמוך על אנשי ביתו רק בעיניו יראה, הן בהגעלה, הן בכל ביעורי חמץ. ומכל שכן בעשיית המצות לראות שיהיו עשויין בזריזות בלי שהיית רגע כמימרא:",
+ "המנהג הוא להחמיר להגעיל כל הכלים, אפילו כלי שתיה שתשמישן בצונן. מכל מקום צריך לדקדק כשמגעילין ביורה כל מיני כלים, להגעיל בראשונה כלים שתשמישן בצונן, אח\"כ כלים שנשתמש עליו רותח כהטעל\"ר שאוכלין עליהם, אח\"כ כלים שמשתמשין בהן בחמין בכלי שני כגון קערות וכפות, ואחר כך קדירות ויורות ודודים:",
+ "מצאתי כתב הר\"ר אשר ז\"ל בהלכות פסח, נהגו כל ישראל לעשות לחם בערב שבת הגדול, הגדול לפי גדלו הקטון לפי קטנו, וקורין אותו חלת עני, ובלע\"ז לחם בית הכנסת, ומחלקין אותן לעניים. ומיום שזלזלו בו, נשתלחה מאירה בתבואה, עד כאן לשונו:",
+ "ושמעתי בשם הגאון מהרש\"ל, שהיה דורש כל אחד יאפה חלה אחת או תבשיל אחד מקמח הנטחן לפסח, כי שמא היה שם חשש חמץ ויתלה אותו בההוא שנטל מהם. ואפשר שאותו חלת עני, היה ג\"כ מקמח הנטחן לפסח. וראוי לאדם לקדש בקדושה זו ליתן מקמחו לעניים שיאכלו קודם פסח, ואז הקמח של פסח יהיה ביותר מקודש:",
+ "כשהייתי בחוץ לארץ בארץ רוסיא, שאלתי לאותן היהודים הראנדר\"י שיש להם אוצרות חמץ חביות יין שרף ומוכרים אותם לגוים קודם פסח, איך נוהגין. והיו אומרים שכך נוהגין מקדמת דנא, היו מוכרים לגוי כל החדר כולו, ונותנין להגוי המפתח. ובזה הקילו הרבה, ונמצא שהוא חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה. לא מבעיא כשהחדר סגור ומסוגר בבית ואין רשות להגוי להכנס שם, זהו פשיטא. אלא אפילו כשהגוי יש לו רשות לילך לשם וליקח מה שירצה, מכל מקום במה קנה הגוי אלו חביות הנשארים ברשות ישראל, אם לא בהגבהה כשמגביה הגוי כל חביות לשם קנייה כדין קניית מטלטלין ברשות המוכר, אבל זה אי אפשר בחביות גדולות. ואם מכר לו החדר ואגבו כל מה שמונח בו, אז הגוי צריך לקנות הקרקע. וכתב הרמב\"ם פ\"א (יז) מהלכות מכירה, ופרק א' (יד) מהלכות זכיה, שהגוי אינו קונה קרקע מהישראל אלא בשטר, ואינו מקנה קרקע לישראל אלא בשטר. וכן מבואר בשלחן ערוך בטור חושן משפט סימן קצ\"ד:",
+ "על כן נהגתי, שהארנדר\"י ימכרו החדר עם כל מה שבתוכו בפרוטה, ויתנו לו שטר מכירה. והתרתי אף כשהשטר מכירה נכתב בלשונינו, שכותב לו להגוי החדר פלוני מכור לך עם כל מה שבתוכו, די בכך. ואם לא נעשה כך, אזי הייתי נזהר שלא נהניתי מחמצם אחר פסח. ובגין דא צריך אני לאודועי להזהיר על זה:",
+ "ואף שיש למצוא דרך שאין צריך בשטר, דהיינו לפי מה שכתב הבית יוסף סימן קצ\"ד, בענין ישראל הקונה מהגוי, שאם מתנה בפירוש הישראל הלוקח ואומר, בכסף לבד הנני קונה, שקונה, וכמו שהדין הוא בישראל הקונה מישראל כמבואר בחושן משפט סימן ק\"צ, אם כן נימא ג\"כ בנדון דידן שקנה הגוי מישראל, שיאמר הגוי הנני מתנה שיקנה לי הכסף לבד, ואז יקנה לו הכסף בלא שטר. מכל מקום צריך לאודועי להגוי ולהבינם הדבר היטב, כדי שיהיה דעתו סומכת לקנות. אך אם הוא במקום שהמנהג הוא בין הסוחרים להקנות המטלטלין במסירת מפתח שמוסרים לקונה, די בזה, ואז אין צריך למכור לו החדר. וצריך לידע בבירור שהמנהג כן, ואז מועיל ונקנה החמץ להגוי, וכמבואר בהגה\"ת רמ\"א בחושן משפט סימן ר\"א. אבל אסור לעשות שום תחבולה וערמה לגרום שלא יהיה הגוי יוכל לילך להחדר וליקח כל אימת שרוצה ליקח. ועל דבר זה נאמר ויראת מאלהיך, דברים המסורין ללב:",
+ "כתב הר\"ן בריש פסחים, כתב הראב\"ד ז\"ל, דמשום הכי נקיט אור, לומר שבתחלת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי לבדוק כדי שלא יתרשל או שלא ישכח, וכיון דאותה שעה קושטא הוא שיש בה אור תנא אור משום לישנא מעליא, ולא תנא בתחילת ליל י\"ד בודקין את החמץ. ואם לא מפני טעם זה משום לישנא מעליא, לא היה שם התנא חושך לאור. ומכאן אתה למד, שהביעור צריך להקדימו עם אור היום כדי שלא יתרשל, אלו דבריו ז\"ל, עד כאן לשון הר\"ן. וכך כתב רבינו ירוחם ג\"כ בשם הראב\"ד. על כן יש ליזהר בזה, והנזהר יהיה נזהר לילך מחיל אל חיל ממצוה למצוה, דהיינו לאחר שישאב מים למצות יבדק חמץ, כי זמן שאיבת מים הוא סמוך לבין השמשות כמו שכתב רמ\"א בהג\"ה ריש סימן תפ\"ה (צ\"ל; תנה), ואז תיכף לאחר הבאת מים יבדוק:",
+ "בענין אכילת חמץ וביעורו בערב פסח, ראה ראיתי ברוב המון העם שאינם נזהרין ואוכלין לאחר ד' שעות על היום, ועבירה גוררת עבירה נמשכין בשרפת חמץ ובא שש קודם שנשרף, ואז שתים רעות עושין, אינם מקיימין מצות שריפה בחמץ שלהם, וגם הביטול שמבטלין אינו ביטול, כי הוא לאחר זמן איסורו ואז אין החמץ ברשותן, כי כבר נהגו שלא לבטל עד אחר שנשרף. ורע עלי המעשה לנהוג קולא בדבר כזה, ובפרט במצוה שאינה באה לאדם אלא פעם אחת בשנה, על כן בני יצ\"ו, הזהרו מאוד להשכים בבוקר בבוקר, וזריזין מקדימין למצוה, ומכם יראו העולם וכן יעשו ותהיו זוכים ומזכים את הרבים:",
+ "ערב פסח שחל להיות בשבת, נהג ר\"ת לעשות סעודה ג' במצה עשירה. אבל במדינות שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, אזי יקבע סעודה ג' בבשר ודגים. ואם קובע סעודה על פירות, אזי יקח פירות שהם מז' מינים וכמו שכתב הבית יוסף בטור אורח חיים סימן רצ\"א, ויוצא בשבת זו בסעודה ג' בענין הזה, כי כן יש אומרים שיוצאים בכל שבת במיני תרגימא כמבואר בטור אורח חיים סימן רצ\"א. ונהי דלא קיימא לן הכי בשאר שבתות, עתה בשעת הדחק שאני:",
+ "ובזוהר (ח\"ג צה, א) איתא, שישלים הסעודה הג' בדברי תורה וביין, וזה לשונו בפרשת אמור, סעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים, דבעי בר נש דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח, והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה דסדורא דפתורא בלא נהמי לאו הוא סידורא. ואי תימא בחמרא, חמרא שרי בגין דתאב לבא. אבל מיומיי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא בשבת, אינון יומי דאשתכח ביה בהאי יומא חקל תפוחין קדישא אתבריך ומתברכין עילאין ותתאין, והאי יומא קישורא איהו דאורייתא. אמר ר' אבהו הכי הוי עביד ר\"ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא, מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה, והוי אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי בגיני שבת, עד כאן לשונו. ונוכל לומר דרך רמז, שישלים סעודה זו במיני תרגימא, רצוני לומר בלימוד תורה, מלשון (שבת נב, ב) תרגמא אביי אליבא דרבא כו', שהוא לתרגם דברי תורה וסודותיה מעניינים של יום:",
+ "המוצא חמץ בפסח בביתו, כתב הטור סימן תמ\"ו וזה לשונו, המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד יוציאנו מיד, ואם הוא יום טוב, יש אומרים שיכפה עליו כלי עד הלילה שיוציאנו, אבל ביום טוב אינו יכול לטלטלו כדי להוציאו. ולא מבעיא אם בטלו שאין כאן איסור דאורייתא בשהייתו, פשיטא שאינו יכול לטלטלו. אלא אפילו לא בטלו שיש בו איסור דאורייתא, אפילו הכי לא יוציאנה, כיון שאין יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפה לר' יהודה. וכן הדין בחמץ שנשאר בביתו בי\"ד שחל להיות בשבת אחר ה' שעות, עד כאן:",
+ "ונראה לעניות דעתי, דזה מיירי בדליכא כאן גוי. אבל בדאיכא גוי, יאמר לגוי שיוציא החמץ. ולא מבעיא אם לא בטלו, דאז עובר בדאורייתא דמותר ע\"י גוי. אלא אפילו בטלו דאינו אלא מדרבנן, מכל מקום אתי עשה דרבנן, דתשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו) הוי אפילו בבטלו מדרבנן, ודחי לא תעשה דרבנן דאמירה לגוי שבות, כדין עשה ולא תעשה דאורייתא דאתי עשה ודחי לא תעשה כמו מילה בצרעת (שבת קלב, ב) וכלאים בציצית (יבמות ד, ב). והא דלענין שופר בראש השנה כשחל בשבת לא דחי השופר אפילו שבות דשבות כמו שפסק הטור אורח חיים סוף סימן תקפ\"ו בשם התוספת. שאני התם בעידנא דעבר על השבותים אינו מקיים מצות עשה דהשופר, כי מצות עשה דהשופר דהיינו התקיעה הוא בא אח\"כ. אבל אם בעידנא דדחי לא תעשה מקיים העשה, כמו צרעת במילה ברגע שעובר על (דברים כד, ח) השמר בנגע הצרעת בהעברה זו מקיים מצות עשה דמילה, וכן כלאים בציצית, אז נשאר הכלל במקומו אתי עשה ודחי לא תעשה, וכן מבואר בתוספות פרק אלו מציאות (עי' פסחים נט, א. חגיגה ב, ב. זבחים צז, ב) וכן במסכת יבמות פרק קמא (עי' ה, א ד\"ה שכן ישנו), הכי נמי בעידן דהגוי מטלטל החמץ מקיים תשביתו מבתיכם (שמות יב, טו) וק\"ל:",
+ "כתב הטור סוף סימן תנ\"ח, ואני ראיתי בברצלונ\"ה מהמדקדקין, שהמה אופין כל מה שצריכין למועד מקודם המועד, שאם יתערב עמו משהו מחמץ יתבטל קודם הזמן איסורו, עד כאן לשונו. ומנהג יפה הוא, וכן אני נוהג:",
+ "ושמרתם את המצות (שמות יב, יז), צריך שמירה יתירה. ובתחילה צריך לראות שלא יניחו העיסה בלי עסק בו אפילו רגע אחד. ואם הניחוהו בלא עסק שיעור מיל, הוי חמץ, והוא רביע שעה וחלק כ' מן השעה. וכתב בהגה\"ה מיימוני בשם רא\"ם, שיעור זה הוא בבית שאין בו אש, אבל אם יש בו אש או יתרון חמימות משאר דברים, לפי יתרון החמימות ממהר להחמיץ, וצריך לתת לב לפי הענין, עד כאן לשונו. ואם יתעסק בו בידים נתחמם תחת ידים, אם יניחוהו בלא עסק יחמיץ מיד, עיין בתשובת הרא\"ש כלל י\"ד. ומהרא\"י כתב בתרומת הדשן סימן קכ\"ג, דשהיות מצטרפות. לכן יזהר כל אדם למהר בעשייתם לרדותם לתנור תכף לעשייתן, דדילמא שהייות מצטרפות כדעת מהרא\"י. אף שדעת האגור בשם מהר\"י מולי\"ן אינו כן, מי יכניס עצמו בספק איסור כרת. ומכל שכן אם יהיה במקום חם שממהר להחמיץ, שאין להתעצל במלאכה:",
+ "ומה שרגילין העולם לשפשף עם ידיהם על גבי המצות אחר שתיקנם קודם אפייתן, ואומרים לא יהיה מונחים פנויות, אין בו ממש דאין זה מתעסק, אדרבה מחמת השיפשוף יתחממו יותר ויתחמצו. וכן אותן המניחין על המצות מדקר אחד או מגלגל אחד, אין בזה תועלת, והמצה תעלה ותחמץ בלי מונע. ויותר נכון אם יראה שלא תביא לידי חמוץ, ישבר אותה ויחזור ויקטפנה ויגלגל אותה פעם אחרת, וכן הוא במהרי\"ל בשם הרוקח ואגודה:",
+ "וכדי שיהיה הרושם קבוע בלב להיות זהיר וזריז בעסק המצות, היטב אשר דיבר מהרי\"ל לומר, בכל פעולה של מצוה יאמר לשם מצות מצוה, הן בעשיית המצות של מצוה, הן בשאיבת מימיו, הן במדידת קמח, הן בנותן מים תוך הקמח, כי המים והקמח נחשבים כאחד. וראייה, דהתם מסופק באחד הנותן מים ואחד נותן קמח ללוש מצות עירוב, אם עולה העירוב לשניהם:",
+ "וראוי להקדים כשאופה לאחר שש, לבטל הפירורין של עיסה הנופלין מתחת ידו קודם שיוכלו לבא לידי חימוץ, כי לאחר שנתחמצו אינם ברשותו לבטלם שהוא לאחר זמן איסורו, על כן יבטלם קודם שיוכלו לבוא לידי חימוץ, שפעמים יש בהן פירורין דחשיבי, שבולי לקט. ומה שאמר שפעמים יש בהם פירורי דחשיבו, משום דקיימי לן בעלמא אמרינן פירורין הפקר, פירש מאליהן בלא ביטול, לזה כתב שפעמים יש בהם פירורי דחשיבי. ומהר\"ר זלמן רונקיל ז\"ל חולק, הא דאמרינן בעלמא פירורין הפקר, היינו פירורי הפת. אך פירורי בצק, מאחר דעדיין ראויה לידבק יחד, חשיבי ולא בטלי. ובמהרי\"ל כתב, דשאני הכי דחיישינן שמא לאחר אפייה מכבדין הבית ויקבצו יחד וראוי ליחשב. ורבים שוגים בזה שאומרים סתמא פירורין הפקר, דמשמע פירורין מסתמא הם הפקר, וזה טעות גמור הוא כדכתיבנא. אך יאמר טרם שילוש, כל הפירורין שיפלו מהבצק הזה יהיו בטלים והפקר, כן הוא ברוק\"ח סימן רע\"ג, ובמהרי\"ל, וכן משמע בא\"ח:",
+ "נוהגות הנשים כשלוקחין חלה מעיסת המצות, אז כופלין העיסה לשנים ולוקחין משני הקצוות. יראה דלאו שפיר עבדא, משום דמתחמם העיסה בשיפשוף זה שמשפשפין ידיהם בחיבור העיסה מקצה אל קצה סביב המגלגלת. ודמיא להא דכתב מהרי\"ל בענין תיקון המצות וזה לשונו, ומה שרגילין העולם לשפשף ידיהן על גבי המצות אחר שתיקנם קודם אפייתן, ואומרים לא יהיו מונחים פנויות, אין בו ממש דאין זה מתעסק, אדרבא מחמת השיפשוף יתחממו יותר ויתחמצו, עד כאן לשונו. ונלע\"ד שהמנהג הזה נמשך בין הנשים בטעות מהא דשמעו לקרב ב' עיסות ביחד, והוא מה שכתב הטור בסימן תנ\"ז וזה לשונו, מפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה משום חשש חימוץ, ומוטב שימעט בה, לכן טוב לקרב העיסות יחד בשעת הפרשת חלה, דשמא יש שלא היה שיעור, עד כאן לשונו. ומזה נמשך הטעות לקרב יחד הקצוות העיסה אחת, בין עיסה לעיסה נתחלפו. וראוי למחות ולנהוג בשעת הפרשת החלה שיהא אחד עומד על גב העיסה בקציהו השני לערוך אותו במגלגלת, שלא ינוח פנוי:",
+ "קצת דיני חלה מבוארים לעיל באות ק' קדושה",
+ "ראוי להשגיח בכלי שלשין בו, ולש בפעם אחת כמה עיסות בזה אחר זה, וכשמודד קמח בהכלי אזי פירורי העיסה שנדבקו בכלי מעיסה ראשונה משתהים בלי עסק. על כן צריך לראות היטב שיהיה נקי. וכשהייתי בק\"ק פראנקווארט, ראיתי נוהגים שהם מכינים שני כלים של לישה, ומיד אחר עיסה ראשונה, יש אחד מוכן לרחוץ הכלי היטב ולנקותו, ועיסה השנייה מודדין בכלי שני, וכן חוזר חלילה. וטוב ויפה הוא, וכ�� ראוי לעשות:",
+ "כתב הבית יוסף סימן תנ\"א, כתב הכלבו, הרחת שקורין פל\"א נהגו להגעילה או לקנות חדשה. ואפשר לומר, שאם ימרקנה הרבה ויחממנה בתוך התנור הרבה שרי בזה, דכבולעו כך פולטו:",
+ "והגהות מיימוני כתב בפרק ה', העץ שרודין בו את הפת אין לו תקנה בהגעלה, שתשמישו על ידי האור. וכתוב בתרומת הדשן, דמדברי סמ\"ק יש להחמיר שלא להכשיר מחמץ למצה עץ המרדה, רק לקלפו בכלי אומנות, וגם להגעיל אחר כך, דאותו העץ חשיב תשמישו על ידי האור, עד כאן לשונו. ומצאתי, שראוי לכל אדם כשאופה בפסח, להיות לו שני רחת, מפני חשש אולי יתחמץ מצה אחת, ואין ראוי להוציא ברחת זו מצה אחרת. ועל כן כשמוציאה האשה מצה מהתנור, והיא מסופקת אם נתחמצה או לא, עד שיורה המורה אזי תוציא המצות אחרות ברחת אחרת:",
+ "אותן הנשים שטחות את המצות במי מלח וכיוצא בו, וחוזרות ומכניסות המצות לתנור שיאפו היטב, יזהרו שלא להוציא המצות מהתנור לטוח עד שיצא הספק מלבם שבודאי נאפו, עד שאם פורסין אותם אין חוטין נמשכין ממנה:",
+ "נשאלתי על חטה שנמצאת בשומן אווז רותח בפסח. ומתחילה עלה על דעתי להתיר, כי מי פירות אין מחמיצין. אחר כך חזרתי, ועל כרחך אין לשומן דין מי פירות, מדאסר הרוקח והביאו הטור סימן תס\"ז, תרנגולת צלויה ונמצאת עליה חטה שאסורה, שמע מינה שלא חשיב השמנונית למי פירות. ואין לומר דמיירי כשהתרנגולת עתה מלוחה. דהא סתם דבריו והוי ליה לפרש. ועוד דהא הטור סבירא ליה סוף סימן תס\"ב דמלחא עם משחא אין מחמיצין. אלא שמע מינה דבכל ענין מיירי בתרנגולת צלויה שהחטה אוסרתה. והטעם נראה לי, דמאחר שהיתה שרויה במים כבר משום דם, אם כן יש בהם כח המים (ומכל שכן בעור האווז שנמלחה כבר, ואנן סבירא לן שהמלח תולדות מים) :",
+ "ואע\"ג שכתבו הגהת מיימוני פ\"ה בשם סמ\"ג, והביאו הבית יוסף סימן תס\"ב, וזה לשונו, שמותר ללוש ביין אע\"פ שאי אפשר ליין בלא טיפת מים שנופלת בו בשעת הבציר. אף על פי כן אין לחוש למים, הואיל וכבר נתבטלו. וזה לשון סמ\"ג, אף על פי שאי אפשר ליין בלא טיפת מים, ואף לכתחלה רגילין לתת מים בשעת הבציר כדי להתיר נצוק בכלי הגוי. אעפ\"כ אין לחוש למים, הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה, עד כאן לשונו. צריך לומר דאין דומה, דהתם מים מועטים, והכא מי שריה מים מרובים ומכסין כולו, כך נראה לעניות דעתי:",
+ "שמעתי קצת מדקדקין ומזהירין לנשותיהן, שלא ילכו בפסח בנרות של שומן להאיר בקדירה לראות איך מתבשל המאכל בקדירה, מאחר שלא נזהרו מכלי חימוץ כשעשו הנרות מהשומן. אלא יקחו בידם נר של שעוה או של שמן, והוא דקדוק של יראת חטא:",
+ "בערב פסח יקיים אדם (תהלים טו, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד בכל היום כולו, בעבודת השם יתברך ביראה ובאהבה. ביראה היינו יראת חטא, שיקיים (שמות יב, טו) אך ביום ראשון תשביתו שאור מבתיכם, שאסרה התורה החמץ בערב פסח משש ולמעלה, והחכמים אסרו ב' שעות מקודם. ויהיה זהיר וזריז לבער החמץ ולבטלו במהירות וזריזות כמו שכתבתי למעלה. ויהרהר בתשובה ויפשפש במעשיו, ויחשוב ככה יבער היצה\"ר ולא יראה ולא ימצא עוד אצלי. ואח\"כ יסתפר לכבוד יום טוב קודם חצות דוקא:",
+ "ואחר כך מחצות ואילך הוא יום טוב בשביל קדושת קרבן פסח, ולא יעסוק אלא בעניני החג. ילך למרחץ ויטבול עצמו לכבוד הרגל אשר בחר בנו מכל העמים, וסוד הטבילה מבואר למעלה (אות ק' הל' ביאה קדושת הזיווג). ויעסוק באהבה רבה ובשמחת המקום ברוך הוא, ויעסוק בעשיית המצוות בקדושה ובטהרה ובשמירה יתירה, ולא יסמוך על אנשי ביתו, רק בעיניו יראה בהסקת התנור אם הגחלים הולכים בכל התנור, כי לא די בלהבה ההולכת כמ\"ש, ויזהר בעסק המצוות שלא יהיה רגע בלי עסק:",
+ "אח\"כ יעסוק בדברים הצריכין ללילה להסדר הקדוש להכינם מבעוד יום, ויהיה שלחנו ערוך מבעוד יום כדי לאכול מיד כשתחשך. ואף אם הוא בבית המדרש, יקום, מפני שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו. וגם צריך לראות שיהיה הכל מוכן, ולא ישהה משחשיכה ויתחיל לעסוק בהסדר, כי צריך להקדים עצמו שגם הלל יקרא קודם חצות כמו שכתב הר\"ן פרק ערבי פסחים:",
+ "ויכין כרפס וחומץ או מלח להטיבול, ומרור וחרוסת, ושני תבשילין. כתב הטור סימן תע\"ג וזה לשונו, ושני תבשילין, אחד זכר לפסח, ואחד זכר לחגיגה, מאיזה מין שירצה. ונהגו בבשר ובביצה. ונהגו ליקח זרוע רמז לו (שמות ו, ו) בזרוע נטויה. ויש אומרים כשפסח במוצאי שבת, שאין ליקח אלא תבשיל אחד זכר לפסח, אבל לא השני שכנגד החגיגה, לפי שאז לא היתה חגיגה באה עם הפסח, שאין דוחה את השבת. והר\"ר פרץ כתב, שאין לחוש, כיון שאינם אלא לזכר בעלמא. ואדרבה המדקדק בזה, נראה שעושה כמין קדשים ממש. וכן כתב בעל העיטור שאל ישנה אדם. ואין צריכין להביא מכל אלו לפני כל אחד ואחד, אלא לפני בעל בית, והוא יחלק לכולם, עד כאן לשונו:",
+ "ובבית יוסף הביא דברי הכל בו שכתב וזה לשונו, דאמרינן בהירושלמי שהמנהג ליקח זרוע וביצה, כלומר בעא רחמנא למיפרק יתנא בדרעא מרממא. וכתב עוד, מנהגינו לעשות צלי מזרוע בהמה, זכר לזרוע נטויה. ואין צולין אותו בשפוד, רק על הגחלים. והטעם, לפי שהוא זכר לפסח, ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רמון, ואם נחזור אחר שפוד של רמון יהיה טורח גדול. והמבושל עושין מביצה, זכר לאבלות בית המקדש. ויש אומרים, מפני שהיא קלה לבשל, עד כאן לשונו. ומהר\"י מולין כתב, דתרגומו ביעא, דבעא רחמנא עלן ופרקינן. ובאורחת חיים כתב, בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרוממא:",
+ "ויצלה אותם מבעוד יום, כיון דלא נהגו לאוכלם בלילה הראשון, א\"כ הוי שלא לצורך יו\"ט, מהר\"י ווייל. ומה שכתב להיות הבשר שהוא זכר לפסח צלי, אין נראה בעיני, אף שהעולם נהגו כן, אינו מנהג ותיקין. כי כל מה שמביאין בלילה הזה, ראוי לאכול ולחלק בין בני בית משום חבוב מצוה, וכמו שמשמע בטור שהעתקתי שבעל הבית יחלק הכל לבני ביתו, על כן לא יעשנה צלי, מאחר שאין אוכלין צלי בלילה ההוא. ואי משום שהוא זכר לפסח, אדרבה המדקדקים בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים וכמו שכתב הטור בשם הר\"ר פרץ שהעתקתי. על כן הזרוע והביצה לא יהיו צלוין רק מבושלים, והוא ובני ביתו יאכלם. ובליל שניה יקח אחרות. וכן משמע בגמרא פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי\"ד) (ב) שאין צריך להיות צלי, דאיתא שם, מאי שני תבשילין, אמר רב הונא סילקא וארוזא. רבא מיהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפק מפומיה דרב הונא. ואפי' הרמב\"ם דפסק (הל' חמץ ומצה ח, א) כרב יוסף צריך שני מיני בשר, מכל מקום לא אשתמעא מרב יוסף דצריך להיות הבשר צלוי, ומאחר שמוכח בפשיטות מרב הונא שאין צריך להיות צלוי, א\"כ מאן הוא דחולק. על כן טוב יותר להיות שניהם מבושלים מהטעם דפירש. אח\"כ מצאתי בתוס' שם כדברי, וזה לשונו, שני מיני בשר, פירש רבינו חננאל, צלי זכר לפסח, ומבושל זכר לחגיגה. ולא נהירא, דקיימא לן כבן תימא (פסחים ע, א) דאין חגיגה נאכלת אלא צלי, דמתני' אתיא כוותיה. לכך נראה דתרווייהו מבושלין, וכן משמע לשון תבשילין, עד כאן לשונו. הרי שהסכמת דבריהם הוא להיות שניהם מבושלין. אחר כך מצאתי כתוב כן בסדר היום דף ס\"ד, וישים בה ביצה וזרוע כבש או איל, ואלו זכר לב' ענינים פסח וחגיגה, ויותר טוב שיהיה מבושל ולא צלוי, שלא ידמה לו כלל, אלא זכר בעלמא, עד כאן לשונו. והנאני הדברים:",
+ "וישים כל אלו הדברים בקערה, ויסדר הקערה לפניו בענין שאין צריך לעבור על המצות. דהיינו הכרפס יהא למעלה מן הכל, והחומץ סמוך לו יותר מן המצה, והמצות מן המרור והחרוסת, והם יהיו יותר קרובים אליו מן הבשר והביצה, וכן כתב רמ\"א (או\"ח תעג, ד):",
+ "ואמר מהר\"י מולין, הג' מצות והתבשילין וירקות וחרוסת כולן יהיו מונחים בקערה, לאפוקי מאותן אשר מניחים מקצתן על גבי השלחן חוץ לקערה, דאיך תחשוב אז עקירת הקערה במקום עקירת השלחן אם נשארו הדברים שם. והיאך ישאל התינוק. ומטעם זה נמי אין לשום שום מצה יותר על השלחן עד אחר הסדר כשסועדים. ויניח את המצות כסדר זו על גב זו אב\"ג, ויכרוך את המצות במפה לכסות חרפת הפת שמקדימין היין לפניו לקידוש. וכשמתחיל עבדים היינו, אז יגלה אותם מלמעלה מעט לקיים (דברים טז, ג) לחם עוני, שעונין עליו דברים (פסחים לו, א):",
+ "עוד אמר, שנראה בעיניו נכון להניח ירק האיפוך בקערה שהיא סמוך אליו יותר מן המצות, דאי המצות סמוכים, לא היה מעביר על המצות, וק\"ל:",
+ "ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג), על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה התפלה כנגד התמידין, ותפלת המנחה היא נגד תמיד של בין הערבים. והנה בזמן בית המקדש היה הפסח נשחט אחר התמיד של בין הערבים, וכדי שישלמו פרים שפתינו, ראוי לעסוק בסדר קרבן פסח אחר תפלת המנחה. והא לך סדרו בקצרה כפי מה שהעתיק בסדר היום, וזה לשונו, קרבן פסח מביא מן הכבשים או מן העזים זכר בן שנה, ושוחטו בעזרה בכל מקום אחר חצות י\"ד דוקא, ואחר שחיטת התמיד של בין הערבים, ואחר הטבת הנרות של בין הערבים, ואין זורקין דם הפסח עד שישחטו התמיד ויזרקו את דמו, וממרסין בדם הפסח כדי שלא יקרש עד שיזרקו דם התמיד, ואחר כך יזרק דם הפסח. ואין שוחטין את הפסח על החמץ. וזורק דם הפסח זריקה אחת כנגד היסוד:",
+ "וכיצד עושין, שחט השוחט וקבל הכהן האחד שבראש השורה, ונותן לחבירו, וחבירו לחבירו, והכהן הקרוב אצל מזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד, וחוזר הכלי ריקן לחבירו, וחבירו לחבירו. מקבל כלי המלא תחלה, ואח\"כ מחזיר הריקן. והיו שורות של בזיכי כסף, ושורות של בזיכי של זהב. ולא היו לבזיכין שולים, שמא יניחום ויקרוש הדם. אח\"כ תולין את הפסח, ומפשיטין אותו כולו, וקורעין אותו וממחין את קרביו עד שיצא הפירש', ומוציא את האימורין והם החלב שעל הקרב ויותרת הכבד וב' כליות והחלב שעליהן והאליה לעומת העצה, ונותנה בכלי שרת ומולחה ומקטירם הכהן על גבי המזבח כל אחד לבדו. והשחיטה והזריקה ומחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת, ושאר עניניו אינם דוחין את השבת. וכן אין מוליכין אותם לבית כשחל בשבת, אלא כת הא' הם מתעכבים עם פסחי��ם בהר הבית. והכת הב' יושבת לה בחיל. והג' במקומה עומדת. חשיכה, יצאו וצלו את פסחיהם דבג' כיתות הפסח נשחט, ואין כת פחות מל' אנשים. נכנסה כת הא' נתמלא העזרה, נועלין אותם. ובעוד שהם שוחטין ומקריבין, הלוים קוראין את ההלל, אם גמרו אותו קודם שיקריבו כולם, שונין אותו. ואם שנו, ישלשו. ועל כל קריאה תוקעין ג' תקיעות, תקיעה, תרועה, תקיעה. גמרו להקריב, פותחין העזרה. יצאה כת א', נכנס כת ב', נועלין דלתות העזרה. גמרו פותחין, יוצאת כת ב', נכנסה כת ג', ומעשה כולן שווין:",
+ "ואחר שיצאו כולן רוחצין העזרה, ואפילו בשבת, מפני לכלוך הדם שהיה בה. וכיצד היתה הרחיצה, אמת המים היתה עוברת בעזרה, והיו לה מקום לצאת ממנה. וכשרוצין להדיח את הרצפה, סותמין מקום יציאתה והיא מתמלאת על כל גדותיה מפה ומפה עד שהמים עולין וצפין מכאן ומכאן, ומקבץ אליה כל דם וכל לכלוך שהיה בעזרה, ואח\"כ פותחין מקום יציאתה והכל יוצא עד שנשאר הרצפה מנוקה ומשופה, זהו כבוד הבית. ואם הפסח נמצא טריפה, לא עלה לו עד שמביא אחר, זהו הענין בקיצור:",
+ "וצריך האדם הירא וחרד על דבר ה' לקרוא אותו בזמנו, שתעלה קריאתו במקום הקרבתו. וידאג דאגה על חורבן הבית, ויתחנן לפני בורא עולם, יהי רצון שיבנה אותו במהרה בימינו, עד כאן לשונו. ואם ירצה להאריך יותר בחקיו ומשפטיו מה טוב ומה נעים, וכל המרבה הרי זה משובח:",
+ "ואח\"כ ילבש מלבושיו הנקיים והמכובדים כדי לקבל שמחת הרגל בשמחה ובששון מהודר ומסולסל, וכן נאה לו לעשות ולהחזיק טובה וחנות למי שעשה לאבותינו ולנו כל הניסים והנפלאות במצרים, והוציאנו מעבדות לחרות, ועל כן צריכין אנו להראות בעצמינו הענין ההוא ולשמוח בישועת אלקינו להכיר ולידע את החסד הגדול שעשה אלהי אבותינו עמנו להוציאנו מכור הברזל, ולקח אותנו מטיט היון שהיינו מוטבעים בו עובדי עבודה זרה, וכמעט שכחנו ברית אבותינו, ויחד אותנו לעם סגולה ועטרנו בתורתו ומצותיו, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו (תהלים קמד, טו). ומי הוא אשר יבין את זאת, ולא יודה וישבח לאדון הכל כפי יכלתו והשגתו מלב ומנפש הפיצה על הטובה אשר עשה לישראל עמו. ויעשה המצוה לשמה בדעת שלימה וכוונה ראויה, ולא דרך עראי מצות אנשים מלומדה:",
+ "אח\"כ כשמקבל יום טוב ומתפלל ערבית, יתפלל בכוונה שלימה ובשמחה לזה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, בפרט במקומות שמזכיר יציאת מצרים, יתעורר בכוונה שלימה ולהודות ולהלל ולשבח את השם יתברך:",
+ "ויחזור לביתו ויתנהגו הוא ואשתו כמלך וכמלכה ובני ביתו כבני מלכים, ויכינו כלי כסף וזהב ובגדי משי ורקמה מכל מה שחננם הש\"י, והכל כדי להראות לכל שמחת לבו בחסדו של מקום. וקדושת הלילה הזו וכל הדינים הנוהגים היא קדושה רבה במאוד, כי אז בחר בנו הש\"י מכל העמים וקדשנו במצותיו, על כן ראוי לאדם להיותו נזהר שלא ידבר בלילה זו שום שיחה משיחת חולין, ויזהירו בני ביתו על זה, ולא יהיו נפרדים מדביקות הש\"י רגע כמימרא. רק יתעסקו הכל במצות הלילה הזה ובסיפורי ניסי מצרים ולפרסמם לבני ביתו. ואם הקב\"ה חלק לו חלק בבינה ויודע סודות הענינים, יעסוק בהם:",
+ "ועוד מטעם אחר שלא ישיח שום שיחה עד אחר אכילת אפיקומן, כי ברכת פרי האדמה שמברך על הכרפס קאי גם כן על אכילת מרור כמו שכתב רשב\"ם וכן הסכים הרא\"ש, ושעל כן אין לברך בורא נפשות רבות אחר אכילת כרפס אף אם היה אוכל כזית, כדי שיהיה פוטר בורא פרי האדמה הזה גם על המרור, וא\"כ איך ישיח ויפסיק ביניהם במה שאינו מענינים של הסדר:",
+ "כשמברך אמצה ומרור, יכוין בברכתם ג\"כ על הכריכה. גם מן הראוי כשמברך על אכילת מצה, שיהיה במחשבתו ג\"כ אכילת אפיקומן שיאכל בסוף, וכשהוא כך איך יפסיק:",
+ "ובר מן דין, יחשוב האדם המצוה הבאה לו פעם אחת בשנה, ואח\"כ כל השנה אלו מצות עוברות ממנו, על כן בשעתם יכבדם ויאהבם וידבק בהם לא יפרד מחשבתו מהם. וראיתי מבני עליה המחבבים מצות, היו מנשקין המצות והמרור וכל המצוות בעת מצוותן. וכן הסוכה בכניסתו וביציאתו, וכן ארבעה מינים שבלולב, והכל לחבב המצוה. ויש ללמוד זה ממה שכתב רמ\"א (או\"ח) בסימן כ\"ד (ד) יש נוהגין לנשק הציצית בשעה שרואה בם והכל משום חיבוב מצוה, ואשרי מי שעובד את ה' בשמחה ובטוב לבב ובדביקה וחשיקה וחפיצה:",
+ "דין ארבע כוסות, שיעור הכוס רביעית לאחר שימזגנו. וכתב הטור סימן תע\"ב, ואין צריך לשתות כולו, אלא רובו. וזה לשון בית יוסף, ומה שכתב ואין צריך כולו אלא רובו, וכן משמע בגמרא. ומיהו התוספות כתבו דלכתחילה צריך לשתות רביעית, וכן משמע מדברי הרא\"ש. וכתב הכל בו, אם היה כוס גדול שיש בו שני רביעיות, שותין בו שנים זה אחר זה ויוצאין. וזה לשון אורחות חיים, אם היה כוס גדול שיש בו ב' רביעיות, שותין בו שנים או יותר לפי הרביעיות ויוצאין. ואחר ששתה מלא לוגמיו אפי' מכוס קטן שאינו מחזיק רביעית, משקה לבניו ולבני ביתו הקטנים. והרמב\"ם כתב שצריך לשתות רוב מכל כוס אפילו מחזיק כמה רביעיות, וכך כתב מו' הרש\"ט, עד כאן לשון הבית יוסף:",
+ "וכשמברך על היין תהיה הפת מכוסה, שלא יראה בושתו. וכשאומר ההגדה, יהיה הפת מגולה כי נקרא (פסחים לו, א) לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. וכשמגיע ללפיכך, יאחז הכוס בידו ויכסה את הפת. וכשאומר הפיסקא והיא שעמדה לאבותינו כו', יאחז הכוס בידו עד שמסיים הפיסקא והקב\"ה מצילנו מידם זה, הוא על דרך הקבלה, רוק\"ח, ואז יהיה הפת מכוסה. אח\"כ יעמיד הכוס על השלחן ויגלה הפת עד לפיכך:",
+ "מסירין הקערה מהשלחן כשאומר מה נשתנה עד עבדים היינו, והוא במקום עקירת שלחן שלהם. ובפרק ערבי פסחים (פסחים) דף קט\"ו (ב), למה עוקרין את השלחן. אמרי דבי רבי ינאי, כדי שיכירו התינוקות וישאלו. אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מדלי תכא מקמייהו, אמר להו עדיין לא קא אכלינן אתו קא מעקרי תכא מקמן. אמר ליה רבא, פטרתן ממימר מה נשתנה, עד כאן. פירש רשב\"ם, פטרתן מלומר מה נשתנה, דתניא לקמן (קטז, א), חכם בנו, שואלו. ואם לאו, שואל הוא לעצמו מה נשתנה. וכיון ששאלו בנו מה נשתנה, אין אנו צריכין לומר מה נשתנה, אלא להשיב על דבריו של בנו, לפי שנשתעבדנו במצרים אנו עושין כל הדברים הללו, עד כאן לשונו:",
+ "ואיני מבין מה תשובה מספקת הוא זה להתינוק שעוקרין את השלחן לפי שנשתעבדנו במצרים. וזה לשון התוס', כדי שיכ��ר התינוק וישאל, כלומר ומתוך כך יבא לשאול בשאר דברים. אבל במה ששאל למה אנו עוקרין השלחן לא יפטר ממה נשתנה. וההוא דאביי לא פירש התלמוד אלא תחילת שאלתו, עד כאן לשונם. וגם זה קצת דוחק:",
+ "על כן נראה כפי מה שקבלתי, כששואל התינוק למה עוקרין הקערה, משיבין לו כי לא נאכל עתה ולא נאכל עד דברנו דברינו שבח והודאה להש\"י. ואומר התינוק, מה יום מיומים. ואז משיבין לו, עבדים היינו, ממילא פטורין לומר מה נשתנה. (אח\"כ מצאתי כן במהרי\"ל בשם ר' שמחה). וכן כל מה ששואל התינוק כגון בטיבול ראשון מה עניינו, וכן בכוס שני לפני הסעודה ומוזגין כוס שני בבא לומר מה נשתנה. משיבין לו, כן עושין המלכים והשרים כדי שיהיו תאבים לאכילה, ודבר זה מגריר גריר. ואז אומר התינוק מה זה ענין החירות היום מיומים. ואז משיבין לו ומספרים מניסי מצרים שיצאנו לחרות ביד חזקה ובזרוע נטויה:",
+ "ויבצע מצה אמצעית לשנים, דאם יבצע הראשונה יהיה המוציא על השניה ואסור משום דאין מעבירין על המצות (פסחים סד, ב). אבל עתה יהיה המוציא על הראשונה. ואין מצוה בשבירת מצה לשנים. והא דלא מבצעים השלישית ויברך ברכת המוציא על הראשונה, ואכילת מצה על השניה, דצריך לברך אכילת מצה על הפרוסה כדרכו של עני. ואי היה בוצע השלישית, היה מברך אכילת מצה על השלימה דאין מעבירין על המצות, וק\"ל:",
+ "נראה לי וישים החציה בין השלימות, וחציה ישים תחת המפה לאפיקומן זכר (שמות יב, לד) למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם. וכתב הגאון מהרש\"ל ז\"ל, שראוי לכורכה בתוך המטפחת ולתנה בין הכרים, ולא להצניע בלבד. ומהרי\"ל כתב, ליקח חלק גדול לאפיקומן, וכן כתב מהרש\"ל:",
+ "בדין הלל, כתב בספר תניא וזה לשונו, ומצאתי בשם הר\"ר מאיר ז\"ל שמצות הלל לקרותו מעומד, והטעם מצאתי בשם החבר ר' בנימן בר אברהם הרופא ז\"ל על שם הכתוב (תהלים קלה, א-ב) הללו עבדי ה'. שעומדים. כלומר, הללו את השם בעמידה, שנאמר (דברים יט, יז) ועמדו [שני] האנשים, ובעדים הכתוב מדבר. וכן היו קורין אותו בעזרה על שחיטת הפסחים בעמידה, שהרי (יומא כה, א) אין ישיבה בעזרה. ומה שקורין אותו בלילי פסחים בישיבה, מתוך שחולקים אותו ואין קורין אותו כולו ביחד אין מטריחין אותו לעמוד. ועוד שהרי יושב על השלחן וכוס בידו, שמא תטרוף דעתו מתוך סעודתו ויפול הכוס מידו. ובשם הר\"ר מאיר ז\"ל מצאתי, לפי שדרך לילי פסחים דרך הסיבה וחירות, אין מטריחין אותו לעמוד, עד כאן לשונו. על כן אע\"פ שיושב, ישב באימה וביראה ולא מוטה, ויאמר הלל בכוונה וביראה:",
+ "בענין ברכת המוציא ואכילת מצה, וזה לשון האגור, ואני המחבר אכתוב מנהג של מורי אבי ז\"ל שהיה לוקח ג' המצות, כלומר גם הפרוסה באמצע, ומברך על שלשתן המוציא כדי לקיים לחם משנה בשתי שלימות, וגם לקיים (פסחים קטז, א) מה דרכו של עני בפרוסה. ואח\"כ מניח השלישית, ומחזיק בידו הראשונה והשנייה הפרוסה, ומברך על שתיהן יחד על אכילת מצה, ובוצע משתיהן יחד כזית מכל אחת, ובזה יוצא לכל הדעות והספקות. על כן מפני כי יש דעות שיברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה, ויש דיעות שס\"ל להיפך שמברך על הפרוסה המוציא ועל השלימה אכילת מצה, לכך הרוצה לצאת ידי שניהם יאחז שתיהם בידו ויברך המוציא ואכילת מצה בזה אחר זה, וכך כתב הטור ריש סימן תע\"ה. וצריך לבצוע מכל אחד כזית כמו שכתב הטור:",
+ "ובזה מתו��צת הקושיא שהקשה בהגה\"ת מנהגים, למה צריך לבצוע כזית מהמצה שמברך המוציא, דהא ברכת הנהנין מברכין אפי' במשהו. בשלמא המצוה דאכילת מצה דמחויב לאכול מהתורה, דכל אכילה שבתורה הוא כזית (עי' ברכות מט, ב). אבל לפי מ\"ש דאוחז שניהם משום לצאת ידי ספק איזה מצה היא להמוציא ואיזה לאכילת מצה, על כן מוכרח לבצוע מכל אחד כזית:",
+ "וזה לשוני בליקוטי עמק הברכה שלי סימן ג', בהגדה בנוסח לפיכך אנחנו חייבים וכו' מסיים בנוסחאות שלנו, ונאמר לפניו הללויה. וכן היא הגירסא בהדיא במשנה בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי\"ו) (ב). אכן בהגהות מרדכי כתב על משנה זו וזה לשונו, הכי גרסינן ונאמר לפניו שירה חדשה. וכן כתבו התוספת שם דף קי\"ו (ב ד\"ה ה\"ג ונאמר לפניו) דהכי גרסינן, כמו שאעתיקם לקמן בסמוך. וכך כתב מהרש\"ל בתשובותיו בסדר הפסח שלו:",
+ "נמצינו למדים, דנוסחאות סידורים שלנו שכתוב בהן ונאמר לפניו הללויה, וכן הוא כתוב בהרבה פוסקים היא נוסחא חסירה מהספר, אלא הנוסחא האמיתית היא ונאמר לפניו שירה חדשה:",
+ "ואל תטעה לומר במה שכתבו התוס' וזה לשונם, הכי גרסינן ונאמר לפניו שיר חדש, וכן ונודה לך שיר חדש על גאולתינו. דהכי תניא במכילתין, כל השירות לשון נקיבה, חוץ משירה דלעתיד בלשון זכר וכו', (לפי שגאולה זו אין צער אחריה). שהם דעת שלישית, דהיינו שהם מסכימים להוסיף שתי תיבות הללו, אבל לא כנוסח שכתבו הגהות מרדכי. דהיינו דהגהות מרדכי כתבו לומר, ונאמר לפניו שירה חדשה, בלשון נקיבה. והתוספת כתבו הנוסחא לאמרן בלשון זכר, דהיינו שיר חדש. דזה אינו אלא טעות סופרים הוא בדברי תוספות, וכך צריך לומר, הכי גרסינן ונאמר לפניו שירה חדשה. וכן הגי\"ה מהרש\"ל בחכמת שלמה. וכך הם ביאור דברי תוס' דהכי גרסינן, ונאמר לפניו שירה חדשה. וכן לקמן גבי ונודה לך על גאולתינו, גרסינן ונודה לך שיר חדש על גאולתינו. רצה לומר דהכא ולקמן גרסינן עוד ב' תיבות. אבל אין כוונת התוספות במה שכתבו וכן ונודה לך כו' שיהא עניינם שוה ממש אות באות. אלא כוונתם על תוספות ב' תיבות בכלל בכאן ולקמן, דהיינו בכאן שירה חדשה, ולקמן שיר חדש:",
+ "ומה שכתבו דהכא תניא במכילתין כו', אינו קאי אריש דבריהם לחוד במה שכתבו הכי גרסינן ונאמר לפניו שירה חדשה, וכמו שהגיה מהרש\"ל. אלא קאי אכל הנזכר בדבריהם עד פה, שהראו בדבריהם שיש לחלק בין גאולה לגאולה בענין השיר, לפעמים בלשון זכר, ולפעמים בלשון נקיבה. ועל זה סיימי ואמרי דהכי תניא כל השירות לשון נקיבה כו', וק\"ל:",
+ "ויש הכרח לזה כשמוסיפין ב' תיבות הללו בונאמר לפניו כגירסת התוס' והגהות מרדכי דלעיל, שעל כל פנים צריך לאומרם בלשון נקיבה שירה חדשה. דהא טעמם דגרסי הכי משום דנוסחא של ונאמר לפניו הללויה הכתובים במשנה ובסידורים אינה מקושרת עם מה שלמעלה הימנה, שהרי פתח במה שעבר כמו שהתחיל ואמר לפיכך אנחנו כו' למי שעשה ניסים לאבותינו, הוציאנו מעבדות לחירות עד ומשעבוד לגאולה, וזה כולו מדבר במה שעבר. וסיים, ונאמר לפניו הללויה המדבר בעתיד. על כן הם גורסין ונאמר לפניו שירה חדשה, שאז קאי הכל אשעבר, וכך הם המשך הדברים, שעשה ניסים לאבותינו כו' הוציאנו כו' ונאמר לפניו שירה חדשה, רצה לומר שאז נאמר לפניו שירה חדשה דהיינו שירת הים (שמות טו, א) אז ישיר משה וגו' והיא נאמרה בלשון נקיבה כמו שאמרו (שם) את השירה הזאת. ולפי זה צריך לקרות ונ֡אמר, ולא ונֹאמר. וכן מצאתי מנוקד בספר המרדכי של מהר\"ר יצחק צלאל ז\"ל בסגול תחת הנו\"ן, ולא בחולם. כי אם הוא בחולם, אז הוא משתמש בלשון עתיד, מה שאין כן כשהוא בסגול שאז הוא לשון עבר, רצה לומר שכבר נאמר לפניו שירה חדשה, וזהו שירת הים:",
+ "אך יש לדקדק לפי התוספות והמרדכי דלעיל שהן גורסין ונאמר לפניו שירה חדשה, א\"כ מה חיבור יש לזה תיבת הללויה הבא אחריו במשנה. ואין לומר דהתוספות והמרדכי מוחקין תיבת הללויה מהמשנה, דהא סתמו דבריהם ולא כתבו אלא תיבות החסירים, דהיינו שירה חדשה, ולא כתבו שלא גרסינן תיבת הללויה. ועוד דעל כרחך אי אפשר לומר דלא גרסינן הללויה, דא\"כ אהיכא קאי התנא אח\"כ במשנה הסמוכה לזו, עד היכן הוא אומר. בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה. ובית הלל אומרים עד למעיינו מים. הלל מאן דכר שמיה אי לא גרסינן הללויה. ונלע\"ד דסבירא להו התוספת והמרדכי דלעיל דתיבת הללויה הנזכרת במשנה אינו מהמשך נוסח האמירה שיאמר כך, אלא הוא סימנא מילתא בעלמא שהתנא מסמן תיבת הללויה שהוא התחלת ההלל, לרמוז שאחר שסיים ונאמר לפניו שירה חדשה, יתחיל ויאמר הלל, וזה שאמר הללויהו:",
+ "והדבר הזה שדברתי שתיבת הללויה אינה מנוסח האמירה רק סימנא בעלמא, מוכח מדברי תוספות והמרדכי דלעיל שכתבו וזה לשונם, הכי גרסינן, ונאמר לפניו שירה חדשה, ותו לא. ולמה לא כתבו הכי גרסינן ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה. אלא שמע מינה כדפירשתי שתיבת הללויה אינה מנוסח האמירה:",
+ "אכן דעת מהרש\"ל אינו כן, שכתב בתשובותיו וזה לשונו, ואחר הגדה קודם שיתחיל הלל יאמר ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה, כאשר פסק המרדכי והוא מגירסת התוספת, עד כאן לשונו. ולפי דבריו קשה ליישב. וצריכין לפרש אליביה, שנאמר לפניו כבר שירה חדשה דהיינו שירת הים, וגם נאמר לפניו כבר הללויה, ועל דרך שאמרו רבותינו ז\"ל (מגילה יד, א) הללו עבדי יי', ולא עבדי פרעה. אבל לא יתיישב לפי זה מה שאמרו אח\"כ במשנה שהבאתיה לעיל, עד היכן הוא אומר כו'. דהא לפי זה לא הוזכר כלום מענין אמירת הלל. וצריך לומר דתיבת הללויה הנזכרת בדברי רש\"ל אינו אלא העתקת לשון המשנה, ולא שדעת רש\"ל היא לאמר תיבת הללויה, ודוק. נדחקתי כדי ליישב הכל על נכון לפי גרסת התוספות והמרדכי ורש\"ל, אף שהוא בפירוש דחוק קצת:",
+ "מרור, תנן בפרק כל שעה (פסחים פ\"ב מ\"ו), אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח כו', עד יוצאין בהן בין לחין בין יבשין. ובגמרא (לט, ב), אמר רב חסדא, לא שנו אלא בקלח, אבל בעלין, לחין אין, יבשין לא. וכתב הבית יוסף בסימן תע\"ג וזה לשונו, וכתבו הגהות מיימונית, שר\"ת דיקדק שבקלח יוצאין ולא בשורש. וכן כתב הסמ\"ג, עד כאן לשונו. וכדי לברר מה נקרא קלח ומה נקרא שורש, אביא לך הרשום לענין זה. מהרי\"ו דף פ\"ד כתב וזה לשונו בפרק קמא דסוכה (יג, א), תניא איזוב ג' קלחים ובהם ג' גבעולים. פירש רש\"י, קלחים, שרשים. מטעם זה נראה, הא דכתב ר\"ת ולא שרשים, היינו השרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן. אבל השורש הגדול שבו עומד הירק, הוי בכלל קלח, עד כאן לשונו שם. וזה לשונו בדף פ\"ה, ואם יקח מיררט\"ך, יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע, כגון העלין וסמוך לו. אבל לא יקח מה שהוא למטה מן הקרקע, דהוי שורש. ור\"ת כתב, דווקא קלח ולא שרשים, אגודה סימן פ\"ה במסכת עירובין בשם ר\"י, עד כאן לשונו:",
+ "וכן ראוי לנהוג בזה, כי שמעתי אומרים בשם הג��ון מהר\"ר שכנא שהורה כן דכל מה שהוא תחת הקרקע נקרא שורש, ולא נקרא קלח אלא מה שיוצא למעלה מהקרקע סמוך לעלין. על כן כשיקח כזית מקרי\"ן, יקח העלין עם הראש הקרי\"ן שהעלין נתחבו בו, עד כאן:",
+ "מצה, כל המצה שאוכל בסעודה יאכל בהסיבה, ומוכח כן מדאמר ר' יהושע בן לוי (פסחים קח, א) שמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא, משמע דבעל הבית שאינו זז מעל שלחנו לא די כשאכל כזית מצה יאכל בהסיבה, רק יאכל הכל בהסיבה, וכן הוא במהרי\"ל:",
+ "אפיקומן, אמר מהר\"י סג\"ל, דצריך לאכול כשיעור שני זיתים, דהיינו כביצת התרנגולת, דחביבה היא משאר המצות דשיעורם בכזית שהיא חצי ביצה, ונאכל על השובע, וגם כדי שביעה. ואם לא יוכל לאכול כולי האי, מכל מקום לא יפחות מכזית. ובעי הסיבה, ויהא זהיר לאוכלו קודם חצות:",
+ "כתב הרוקח, אל יהא לו אכילת אפיקומן למשא ולטורח, דאמרינן בנזיר (כג, א) אכלו לשם אכילה גסה, עליו נאמר (הושע יד, י) ופושעים יכשלו בם. ענין זימון, כתב מהרי\"ו כו', לקוטי עמק הברכה:",
+ "חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים, ולספר בנסים ובנפלאות שעשה הקב\"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה. אבל ברכת המפיל צריך לברך, כי ברכה זו אינה משום שמירה, רק היא ברכה על השינה, ופשוט:",
+ "כתב הכלבו וזה לשונו, כתב הר\"ר אשר וזה לשונו, יש אנשים שנהגו למעט אכילתן ביום ראשון של פסח כדי שיאכלו מצה לתיאבון בליל שני, עד כאן. וכן כתב בדרשות אבן שועיב, שכן היה נוהג הרמב\"ן ז\"ל. ומכאן נהגו אנשי מעשה שגם אין לאכול חזרת ביום א' של פסח כמו שנהגו בערב פסח:",
+ "ענין ספירת העומר הוא ענין גדול וקדושה עליונה שממשיכים על עצמם כמו שיתבאר לקמן, על כן צריך שיתעורר בלבו בתשובה ויהיה קדוש וטהור:",
+ "טעות גדול בנוסח שרגילין המון העם לומר, שהיום יום אחד או שני ימים כו', כי השי\"ן הזו אין חיבור. רק יאמר, היום יום א' או ב' כו' בלא שי\"ן. ומן תיבת היום ואילך הוא מצות הספירה שמקיים מצות עשה (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם. וברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר, היא ברכת המצוה. על כן מי ששומע הברכה מחבירו, יאמר אמן קודם שיתחיל לספור היום כך כו':",
+ "ובספר מערכת אלהות בשער השביעי כתב וזה לשונו, ומפני שהספירה היא לעומר, נראה שהסופר יצטרך לומר שהיום כך וכך, ותחזור השי\"ן על מלת העומר בברכה. או שיצטרך לומר היום כך וכך לעומר, עד כאן לשונו. ודרך האחרון עיקר:",
+ "וסופרים עד ז' שבועות. וכשסופרים ז' ימים, יאמר ז' ימים שהם שבוע אחד, כי שבוע לשון זכר. וכן פירש רש\"י בהדיא גבי (בראשית כט, כז) מלא שבוע זאת בפרשת ויצא. וח' ימים יאמר, שהם שבוע אחד ויום אחד, וכן לעולם, כי צריך למימני יומי ושבוע (מנחות סו, א):",
+ "כתב הרשב\"א בתשובה, ציבור שטעו ביום המעונן וברכו על ספירת עומר, חוזרין. דהיכא לימא היום י' ימים ואינם אלא ט', כי אותו היום יום ט' הוא ולא עשירי עד צאת הכוכבים. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות, עד כאן לשונו:",
+ "והגאון מהרש\"ל ז\"ל לא היה אוכל עד צאת הכוכבים, כי אמר פן ישכח הספירה בטרדת הסעודה, וקודם צאת הכוכבים לא היה רוצה לספור:",
+ "ואומר יהי רצון אחר הספירה, משום שעכשיו ספירה מדרבנן הואיל ואין כאן בית ה��קדש קיים, על כן אנו אומרים יהי רצון שיבנה בית המקדש, ואז יהיה מן התורה ונקיים מצותיה:",
+ "ויש תמיהים ואומרים וכי מה ענין עבודת בית המקדש להזכירם עם ספירת העומר, והלא ספירת העומר אינה תלויה בבנין הבית, והיא חובת הגוף ונוהג בכל מושבות. מצאתי בשם החבר ר' בנימין בר אברהם הרופא ז\"ל, אע\"פ שהספירה אינה תלויה בבנין הבית, הרי הקצירה וההבאה תלוים בבנין הבית:",
+ "בחוצה לארץ במדינות פולין ופיהם וכל המלכות ובאשכנז שנוהגין להתפלל ערבית הן עוד היום גדול, מכל מקום חדשים מקרוב באו, ויש חברותה קדושה המתחברים להתפלל ערבית בשעתו, כמו שראיתי בעיר ואם בישראל בפרא\"ג, אשרי מי שמתחבר להם, כי חביבה מצוה בשעתה (פסחים סח, ב). מכל מקום אף אם לא אפשר בכל ימות השנה, ראוי למי שיש התעוררות בלבו להתחבר להם בימי הספירה, כי אז מצוה גוררת מצות קריאת שמע בזמנה, וגם ספירת העומר בציבור:",
+ "בענין ושמחת בחגיך באיזה אופן שיהיה שמחת יום טוב, יבא בארוכה לקמן בחג הסוכות:",
+ "עופות שממלאים אותם בבשר ובביצים, מותר לתפרם ביום טוב, והוא שיתקן מערב יום טוב החוט וישימנו במחט. ויזהר שלא יחתוך החוט ביו\"ט. וכן נהגו לשרוף החוט הנשאר בעוף לאחר שתפרו, כן הוא בשלחן ערוך סימן תק\"ט (ג):",
+ "כגון דא צריך להודיע לנשים שאינם בקיאות וללמדם, אין שבת מכין לחול ולא ליו\"ט, וכן אין יו\"ט מכין לשבת, וכן אין להכין מיו\"ט ליו\"ט. ואסור להכין אפילו הכנה מועטת וקלה:",
+ "ונשאלתי, אם מותרות הנשים להדליק נרות ביו\"ט ראשון של גליות בערב, לצורך ליל יו\"ט שני. והתרתי, כמו נר של בית הכנסת שהדין הוא (או\"ח תקיד, ה) שמותר להדליק ביו\"ט ראשון בין השמשות לצורך הלילה, ואין נקרא נר של בטלה, שהרי בהדלקתו יש מצוה לאותו שעה. הוא הדין הני נשי. ואע\"פ שמברכות לצורך הלילה, אין בכך כלום, לא יהא בכל ערב שת מוסיפין ומדליקין בעוד היום ומברכין. ואדרבה בעיני הוא יותר מצוה ממה שנוהגין הנשים שאינן מדליקין בליל שני עד בואם מבית הכנסת תפלת ערבית, ואז בבואם לביתם הם יושבי חשך ולא שפיר דמי בעיני:",
+ "ראיתי בקצת קהלות בחוץ לארץ, שבליל יו\"ט שני לוקח כל בעל הבית הנר שמתפלל אצלו, ושם אותו בחול במקום שקובעו שם כל הנרות, ובזה איסור עבדי כמבואר בשלחן ערוך סימן תקי\"ד (ג) נר של שעוה שרוצה להדליקו ביו\"ט וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבה קודם שידליקנה דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם, עד כאן לשונו. הא כשנר דולק ואח\"כ רוצה לתחבו בחול המונעו מלשרוף, אסור משום כיבוי. והדרך הנכונה היא שיקח כל בעל בית נרו ויוליכנו לביתו, ובזה ניצול מעבירה ועושה מצוה, כי מדליק מבואות אפילות ואמרו רז\"ל (ויק\"ר ט, ב), מפני מה זכה שאול למלוכה, שהדליק מבואות אפילות, ויהיה לנו ה' לאור עולם (ישעיה ס, יט):",
+ "ויען כי פסח הוא עמוד החסד כאשר יתבאר, ראוי לבאר קצת ממידות החסד",
+ "הרוצה לידבק בשכינה, ילמוד ממידות בוראו. ואם ירגיל במדותיו, נמצא שמתדבק בשכינה ומקויים בו (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כדגרסינן בפ\"ק דסוטה דף י\"ד (א), א\"ר חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב (דברים יג, ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לאדם להלוך אחר שכינה, והלא כתיב (שם ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא. אלא הלך אחר מדותיו של הקב\"ה, מה הקב\"ה מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים. הקב\"ה מבקר חולים, שנאמר (שם יח, א) וירא אליו ה' באילוני ממרא וגו', אף אתה בקר חולים. הקב\"ה מנחם אבלים, שנאמר (שם כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים. הקב\"ה קובר מתים, דכתיב (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי, אף אתה קבור מתים:",
+ "ברוך אלהינו שהשמחה במעונו, מדה טובה מרובה ממדת פורעניות (סוטה יא, א), ומצינו שהקב\"ה שמח שמחה גדולה בחופת אדם וחוה כדגרסינן בפרק ג' מפרקי ר' אליעזר, עשר חופות עשה הקב\"ה לאדם בגן עדן, וכולן של אבנים טובות ומרגליות. והלא לכל חתן אין עושין אלא חופה אחת, ולמלך המשיח עושין י' חופות, שנאמר (יחזקאל כח, יג) בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך אודם פטרה ויהלום תרשיש שוהם וישפה ספיר נופך וברקת וזהב מלאכת תופייך ונקבייך, כך ביום הבראך כוננו, הרי אלו עשר חופות והיו המלאכים מתופפים ומרקדים כנקבות, שנאמר מלאכת תופייך וגו'. ביום שנברא אדם הראשון, אמר הקב\"ה למלאכי השרת, בואו ונגמול חסד לאדם הראשון ולעזרו, שעל מדת גמילות חסדים העולם עומד. ואמר הקב\"ה, חביבה גמילות חסדים מזבחים ועולות שישראל עתידין להקריב לפני על גבי מזבח, שנאמר (הושע ו, ו) כי חסד חפצתי ולא זבח. והיו מלאכי השרת הולכין לפניו כמו רעים המשמרים את החופות, שנאמר (תהלים צא, יב) כי מלאכיו יצוה לך וגו', ואין דרך זה אלא דרך חתנים. והקב\"ה כחזן, מה דרכו של החזן עומד ומברך לחתן ולכלה בתוך חופתם, כך הקב\"ה עמד ובירך לאדם ולעזרו, שנאמר (בראשית א, כב) ויברך אותם אלהים ויאמר להם וגומר:",
+ "וגרסינן נמי במסכת בתרא פרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף ע\"ה) (א), א\"ר חמא ב\"ר חנינא, עשר חופות עשה לו הקב\"ה לאדם הראשון בגן עדן, שנאמר בעדן גן אלהים היית וגו'. מר זוטרא אמר, י\"א, דכתיב, כל אבן יקרה. וגרסינן נמי במסכת עירובין פרק עושין פסין (עירובין דף י\"ח) (ב), ויביאה אל האדם (בראשית ב, כב), מלמד שעשה הקב\"ה שושבינות לאדם הראשון:",
+ "על כן ירגיל האדם להדר אחר שושבינות אף גדול לקטן, וישרתהו כביכול כמו שעשה הקב\"ה, וממנו למדו מלאכי עליון. וכמו שהמלאכים היו תופפים ומרקדים, כן ראוי לרקד לפני חתן וכלה מאחר שהוא רצון שמים, וכן היה דוד מרקד לפני הארון (ש\"ב ו, יד):",
+ "ובמסכת כתובות פרק האשה דף ט\"ז (ב) תנו רבנן, כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים, כלה כמות שהיא. ובית הלל אומרים, כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל, לדבריכם מי שנשא חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק. אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו אדם בפניו, או יגנהו בפניו, הוי אומר ישבחנו בפניו, מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. כי אתא רב דימי, אמר הכי משרי קמי כלתא במערבא, לא כחל ולא שרק ולא פרכוס (קליעת שער) ויעלת חן. ואמרי עלה, אמרו עליו על ר' יהודה בר אלעי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני כלה ואומר כלה נאה וחסודה. ר' שמואל בר רב יצחק מרקד אתלתא שיטותא (ג' בדין), זורק אחד ומקבל אחד. א\"ר זירא, קא מכסיף לן סבא. כי נח נפשיה, איפסק עמודא דנורא ביניה לבין עמא, וגמירי, דלא מיפסיק עמודא דנורא אלא לחד בדרא או לתרין בדרא. א\"ר זירא, אהני ליה שוטתיה (פירוש בד של הדס) לסבא. ואמרי לה אהני ליה שטתיה (פירוש מנהגו) לסבא. ואמרי לה שטותיה לסבא. רב אדא בר אהבה מרכיב לה אכתפיה ורקיד, אמרו ליה רבנן אנן מהו למיעבד הכי, אמר להו אי דמי עלייכו ככשורא (כקורה) לחיי, ואי לא לא, עד כאן:",
+ "והרוצה להיות חסיד ולאחוז בדרכי הראשונים, יגמול חסד עם חתנים לשם שמים ויכבדם וישבחם, ומהאל יתברך תהא משכורתו שלמה. ורז\"ל הזכירו ביותר שמחת חתן כמו שאמרו (ברכות ו, ב), כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו כו'. מפני שיש בכלה פנים לכאן ולכאן, אי דמיא עליו ככשורא יעשה כההוא סבא, ואי לא לא. עוד נראה לי דירבה תחבולות ביותר לשמח חתן וישבח לפניו הכלה, כי אם החתן שמח וטוב לב, אז החתן מאהב את הכלה ומחזר אחריה וזהו שמחתה:",
+ "ובענין הכנסה לחופה, הזכירו הכלה, כהא דאמרו (סוכה מט, ב) והכנסת כלה לחופה, ולא אמרו חתן. והיה נראה לי לפרש, כי לפנים בישראל היו נוהגין להוציא הכלה מבית אביה ולהכניסה לבית החתן, והחתן כונסה אליו. אמנם עיקר הפירוש הוא, הכנסת הכלה שמסייע לנדונייתא ולתכשיטיה שתוכל ליכנס לחופה, וכן מצאתי. על כן ראוי לאדם לטרוח בזה בגופו ובנפשו ובמאודו, ויהיה עושה ומעשה:",
+ "אמנם אותן הנוהגין לרמות החתן בכל מה שיכלו לרמות אותו בענין נדונייתו, וגם לכופו שילך לחופה אף שלא נתנו לו הנדוניא משלם שהבטיחוהו, איני יודע מנין להם הדין הזה. ואדרבא תנו בפרק בתרא דכתובות (קח, ב), הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל, תשב עד שילבין ראשה. אדמון אומר, יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי, עכשיו שאבא פסק מה אני יכולה לעשות, או כנוס או פטור. אמר רבן גמליאל, רואה אני דברי אדמון, (על כן אף לדברי אדמון אין אנו יכולין לחתן לכפותו להכניסה אף שכבר קדשה, וק\"ל) :",
+ "והנה הם סברי מצוה עבדי, כדי שלא לבייש בת ישראל. אבל לא נראה הגון בעיני, כי אם בדבר מועט ומה שתלוי בשיקול הדעת שבשעת הקנין כל כי האי גמר בלביה החתן. אבל זה מצוה רבה לילך ולרדוף ולהשתדל לו כל מה דאפשר, ובודאי אפשר לדבר עמו דברים טובים ולרצות אותו ולומר לו אל תתן עינך בממון ואז יהיה אלהים עמך, וכיוצא בזה דברים הנכנסים בלב:",
+ "והא דאמרן לעיל דעדיפא מצות שמחת חתן וכלה משאר חסדים ומדה של טובה מרובה, זהו דוקא כשהוא חסד של אמת שעושה כן לשם שמים ולא לתשלום גמול, וילך בדרכי קונו ית' שגמל עם אדם וחוה חסד של אמת. וברבה (ב\"ר) סוף פרשה ה' (ח, יג), אמר רבי שמלאי, מצינו שהקב\"ה מברך חתנים מנין, (בראשית א, כב) ויברך אותם אלהים. ומקשט כלות מנין, (שם ב, כב) ויבן ה' אלהים את הצלע. מבקר חולים מנין, שנאמר (שם יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא. קובר מתים מנין, (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי. א\"ר שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן, אף מראה פנים לאבל, הדא הוא דכתיב (בראשית לה, ט) וירא אלהים אל יעקב עוד וגו'. מה ברכה ברכו, ר' יונתן אמר ברכות אבלים:",
+ "וקשה, למה לא חשיב רבי שמלאי ניחום אבלים שמוזכר שני פעמים (שם כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק, שהוא ברכת אבלים. וכן בירך את יעקב בברכת אבלים. ונראה דרבי שמלאי לא חשיב אלא סדר מעלות של גמילות חסדים שהם ג' זו על גבי זו בענין עשיית האדם אותן. המדריגה הראשונה, שמחת חתנים וכלות, יש לחוש אולי הוא עושה לתשלום גמול שהוא ישמח ג\"כ אותו או את בנו, וכן הדין (ב\"ב קמד, ב) שושבינות נגבה בבית דין. ביקור חולים הוא מעלה יתירה, שכל חולי עומד בספק אם יחיה אם ימות, ואם ימות אזי לא ישלם גמול ועל כל זאת הוא גומל חסד עמו מספק. המדריגה הג' היא מדריגה עליונה והוא חסד של, אמת קבורת מתים שאינו מצפה לגמול:",
+ "ור' שמלאי זה שהוזכר בכאן, הוזכר ג\"כ בסוטה דף י\"ד (א), דרש ר' שמלאי, תורה תחילתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. וסופה גמילות חסדים, דכתיב (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי, עד כאן. וקשה מה יוצא מזה שהוא בתחילת התורה ובסוף התורה, כל התורה כולה קדושה. אלא כוונת ר' שמלאי הוא כמו שפירשתיו בכאן, הזכיר שני הקצוות דהיינו שמחת חתנים וקבורת מתים, וכשיש התחלה וסוף, בהכרח יש אמצעי ביניהם. רק כוונתו היא אצל הקב\"ה נעוץ סופו בתחילתו, ותחילתו בסופו, כולם נאות לטובה, מה הסוף קבורת מתים שאפי' אצל בני אדם הוא חסד של אמת, כך אצל הקב\"ה. גם הקצה הראשון שהוא שמחת חתנים וכלות הוא חסד של אמת, על זה רמזו (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו, מה הוא משמח חתנים מלביש ערומים, אף אתה. רצה לומר, כמו הוא ית' עושה חסד והוא חסד של אמת, אף אתה. ועל זה מרמז תיבת אמת, א' בראש, מ' באמצע, ת' בסוף, דהיינו ג' מדריגות הנ\"ל יהיו כולם חסד של אמת:",
+ "ובזה יתבאר מאמר במדרש רבה פרשה ה' (ח, ה,) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו (תהלים פה, יא), חסד אמר יברא, שהוא גומל חסדים. ואמת אמר אל יברא, שכולו שקרים. צדק אמר יברא, שהוא עושה צדקות. שלום אמר אל יברא, דכולה קטטה. מה עשה הקב\"ה, נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה. וקשה למה הוצרך הש\"י להשליך אמת ארצה, הלא מידותיו של הקב\"ה שהוא מטה כלפי חסד כשזכיות ועונות שוות, וגם בכאן היו שקולים, חסד וצדקה אמרו יברא, ואמת ושלום אמרו אל יברא:",
+ "הענין הוא, דלבריאת האדם היה בהכרח להיות בו איזה זכות, והמתנגדים השיבו שלא יהיה לו שום זכות, כי חסד אמר יברא בזכות החסד, ואמת אמר אל יברא כי חסד של בני אדם אינו חסד של אמת רק לתשלום גמול, וא\"כ מה זכות יש בחסד שלו. צדק אמר יברא בזכות הצדקה, שלום אמר אל יברא כי עיקר הצדקה היא להיותה ניתנת בסבר פנים יפות בשלום ואהבה, ולא בעו\"ה כנהוג הרבה פעמים שנותן הצדקה בריבות וקטטות וע\"י כפיות הבית דין ודברי ריבות. מה עשה הקב\"ה, השליך האמת ארצה, כלומר עולם יבנה בחסד. ומה טוען אמת, כי החסד של בני האדם אינו חסד של אמת, אמר שיש ג\"כ חסד של אמת בהכרח, דהיינו מה שעושים עם המתים לקברם בארץ החיים, זהו (תהלים פה, יב) אמת מארץ תצמח. הכלל העולה, שכל החסדים יראה שלא יהיה מחשבתו לשום תשלום גמול, ולשום טעם בעולם, רק לגמול חסד בעצם ולילך בדרכי הש\"י:",
+ "ביקור חולים דאורייתא, כדגרסינן במסכת נדרים פרק אין בין המודר (נדרים דף מ') (לט, ב), אמר ר' שמעון בן לקיש, מנין לביקור חולים מן התורה, דכתיב (במדבר טז, ל) אם כמות כל האדם וגו' ופקודת כל האדם יפקד עליהם. מאי משמע. אמר רבא, אם כמות כל האדם שהם חולים ומוטלים על מטותיהם, ובני אדם מבקרין אותן. ואמרינן עלה תאנא, ביקור חולים אין לו שיעור. מאי אין לו שיעור, סבר רב יוסף למימר אין שיעור למתן שכרן. אמר ליה אביי, וכל המצות יש שיעור למתן שכרן, והא תנן (אבות ב, א) הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. אלא אמר אביי, אפילו גדול אצל קטן. רבא אמר, אפילו מאה פעמים ביום:",
+ "ובמציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל') (ב), תאנא רב יוסף, והודעת להם (שמות יח, כ), זה בית חיים. את הדרך, זו גמילות חסדים. ילכו, זו ביקור חולים. בה, זו קבורה. את המעשה, זה הדין. אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין. אמר מר, ילכו זו ביקור חולים, היינו גמילות חסדים. לא צריכא דאפילו בן גילו נמי. ואף על גב דאמר מר בן גילו נוטל אחד מס' בחליו, אפילו הכי איבעי ליה למיזל, עד כאן:",
+ "וביקור חולים הוא בגוף, ונפש, וממון. בגוף כיצד, ירוץ ויתעסק בכל צרכיו, ולהמציא לו כל רפואותיו. וכן יטרח בגופו ביתר צרכיו. אמרו רז\"ל (נדרים מ, א), מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה ולא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבד ורבץ לפניו היה אומר לו רבי החייתני כו'. בנפש כיצד, ישפוך נפשו בתחינות להתפלל להש\"י שישלח לו רפואה שלימה. בממון כיצד, לראות אם אין להחולי ממון כל צרכו להשתדל לו, כי צרכי החולי הם מרובות:",
+ "בפרק קמא דשבת דף י\"ב (ב), תניא, הנכנס לבקר את החולה בשבת, אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. ורבי מאיר אמר, יכולה היא שתרחם. רבי יהודה אומר, המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל. רבי יוסי אומר, המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר, שלום. וביציאתו אומר, שבת היא מלזעיק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום. כמאן אזלא הא דאמר רבי חנינא מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל, כמאן כרבי יוסי. ואמר רבי חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת:",
+ "אמר רבה בר חנה, כי הוה אזלינן בתרה דר' אליעזר לשיולי בתפיחה, זימנין אמר יפקדך לשלום, וזימנין אמר ליה ידכרינך לשלום. היכי עביד הכי, והאמר רב יהודא לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, ואמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. שאני חולה דשכינה עמו, דאמר רב ענן אמר רב, מניין ששכינה סועד את החולה, שנאמר (תהלים מא, ד) ה' יסעדנו על ערש דוי. תניא נמי הכי, הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי המטה, ולא ע\"ג כסא, אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. ואמר רבא אמר רבין, מנין שהקב\"ה זן את החולה, שנאמר ה' יסעדנו על עשר דוי, עד כאן:",
+ "וכתבו התוס', לא ישב על גבי מטה ולא על ספסל, ונראה דדוקא כשהחולה שוכב בנמוך, שלא ישב גבוה ממראשותיו של חולה, עד כאן. ונראה דאפילו המבקר יושב בנמוך מהחולה, לא ישב אצל ראשו של חולה, רק לפניו, כדמשמע לישנא דברייתא, ושם דווקא שרי לישב נמוך מהחולה. וכן משמע בהגירסא שהיא בהר��\"ש שעשה ב' בבות, דהכי איתא הגירסא בהרא\"ש, תנו רבנן, הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי המטה, ולא ע\"ג הכסא, ולא ע\"ג הספסל, ולא ע\"ג שרפרף, ולא על מקום גבוה, ולא למעלה מראשותיו של החולה, אלא מתעטף כו'. נראה מבואר, שמתחלה חשוב ישיבות הגבוהות, ואמר שאסור. אחר כך אמר ולא מראשותיו, רצונו לומר אפילו בנמוך. ואל תטעה מלשון מלמעלה מראשותיו של חולה, משמע הא בנמוך שרי אפילו בראשותיו. כי למעלה אין פירושו גבוה, אלא רגלי המטה הם התחת, והצדדין הן לפניו, וראשותיו הוא המעלה, וק\"ל:",
+ "עוד יש ללמוד מלשון הברייתא שאמרה מתעטף, שצריך להתעטף כדרך שמתעטפין כשהולכין לבית הכנסת מפני כבוד השכינה מראשותיו:",
+ "אם גמילות חסד בביקור חולים הוא גדול במאוד כשמבקרו בצרכי גופו ובריאותו, ק\"ו בנו של ק\"ו אם מבקרו בצרכי נשמתו, דהיינו לראות שהחולה יתוודה היטב בשברון לב ובחרטה גמורה ובבקשת מחילה וסליחה מהשי\"ת, וגם יצווה עניינו שלא יהיה נשאר חייב הוא וכן להיפך, ולא כמו שעושין המוניים שממתינין בדברים ההם עם החולים עד דכדוכה של נפש, שאז החולה בלי דעת ואינו מהרהר בתשובה גמורה, כי מהות התשובה הוא החרטה ועזיבת החטא והוידוי על כל פרט ופרט מעוונותיו, ובקשת המחילה בלב נשבר ובבכיה, וצריך לזה ישוב הדעת. על כן זריזין מקדימין, כשמבחינין בו שהוא מסוכן, יאמר לו כי טוב להודות לה' ולהתפלל לו שהוא הרופא האמתי בוידוי שאינו כי אם תפילה לפניו ית', כמו שאנו עושין בכל יום תמיד בבית הכנסת, וכמו שאמרו רז\"ל, הרבה לא התודו ומתו, והרבה התודו ולא מתו, ובכן ירפאהו ה' רפואה שלימה:",
+ "וקודם כל דבר, יאמר לו שישאל מחילה מכל מי שחטא כנגדו, בין בדיבור ובין במעשה, ואם יש בידו באיזה אופן ממון חבירו, יסדר שישיבוהו לו, כי הרבה מקפיד הש\"י על דברים שבינו לבין חבירו. וכן שימחול לכל מי שחטא כנגדו, בין באומר בין בפועל בין בגזילה בין בכבודו, כי אלמלא כן לא ימחול לו הש\"י על עונותיו שישאל עתה מחילה מהן, שכן אמרו רז\"ל (ר\"ה יז, א), נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז, יח), למי נושא עון, למי שעובר על פשע. ויודיע לו שעתה יקרא לפניו הוידוי הנהוג מלה במלה, אך שהוא כולל, ולכך צריך שיהרהר בלבו פרטות עונותיו ויצרפם איך שיוכל תחת איזה אחד מאותם הסוגים. ואם היא אשה, שתכין לבה, בפרט אם עברה על ג' מצות נדה חלה הדלקת הנר, ותהא כונתה חרטה גמורה, ושאם יזכהו ה' להרפא שלא יוסיף עוד לעבור עליהם. וכל המרבה בוודוים הרי זה משובח:",
+ "ובזוהר פרשת פקודי (ח\"ב רנ, ב), מי שמשגיח על החולי ומשתדל שישוב בתשובה, הנה זה הוא המלאך המליץ טוב, והוא גורם לו שנצל ממדת הדין הקשה, וגואלו ממות ופודיהו משחת, וגורם לו החיות, ועליו נאמר (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל, עד כאן. ואשרי לחולה המתעורר מעצמו קודם שיעוררוהו:",
+ "בפרק במה מדליקין (שבת לב, א), תנו רבנן, מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה, שכן כל המומתין מתודין כו'. ותנן בפרק נגמר הדין (סנהדרין מג, ב), כל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן וכו'. וכתב הבית יוסף בטור יורה דעה סימן של\"ח, וכך כתב הרמב\"ן ובספרי רבי נתן אומר, ואשמה הנפש ההיא והתודה (במדבר ה, ו), זה בנה אב לכל המתים שיטענו וידוי, עד כאן לשונו:",
+ "סדר הוידוי העתיק אבא מורי ז\"ל בסוף עמק ברכה והביא נוסחאות, והנני אלקט אחת אל אחת לעשות נוסח. יעשה צוואה ויבקש מחילה לכל מי שחטא, ויבקש מרבים שיעזרוהו בתפילה, ויעשה תשובה שלימה, ויטול ידיו ויתעטף בציצית ויאמר, ה' אלהים אמת ותורתו אמת ומשה נביאו אמת, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ויקרא אשרי יושבי ביתך עד סוף המזמור (סימן קמה), ומזמור תפילה לדוד הטה ה' אזניך ענני סימן פ\"ו, ומזמור למנצח בנגינות מזמור לדוד בקראי ענני סימן ד', ומזמור אשא עיני אל כו' סימן קכ\"א:",
+ "ויאמר אח\"כ בכוונה גדולה, מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, אלהי אברהם יצחק ויעקב, אלהי האלהים ואדוני האדונים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, עושה שמים וארץ, עושה חסד ומשפט בארץ, היה והוה ויהיה, שרפואתי בידך ומיתתי בידך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, כי אתה אל רופא רחמן. ואם אמות, תהא מיתתי כפרה על כל חטאתי ועל כל עונותי ועל כל פשעי שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך בילדותי ובבחרותי בישישתי ובזקנתי, בין באונס בין ברצון, בין בשוגג בין במזיד, בין בנסתר בין בגלוי, בין במתכוין בין שלא מתכוין, בין ער בין ישן, בין בהרהור בין במחשבה בין במעשה, בין בדיבור בין בשמיעה בין בראייה בין במישוש, בין בטעם בין בריח, הכל תעבור ותסלח אשר נואלתי ואשר חטאתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה, הן בגלגול זה הן בגלגולים אחרים, כי לך ה' הישועה בך תוחלתנו אלהי הסליחות. אנא סלח נא אל טוב וסלח, כי אל מלך חנון ורחום אתה:",
+ "אנא ה' בורא בראתני וגדלתני וזנתני ופרנסתני וכלכלתני עד היום הזה, ואנכי באולתי הרע בעיניך עשיתי, והכעסתיך במעשי הרעים מידי יום ביום עד כי חדל לספור, הייתי עובר ושונה מי מנה. אנה ה', מודה אני לפניך חטאתי עויתי פשעתי לאלפים ולרבבות, אוי נא לי, אני מלא עון, ואתה מלא רחמים, כמו שכתוב (שמות לד, ו-ז) ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה. למען שמך הגדול עבור על פשעי, כי עמך הסליחה ואין זולתך למחול ולסלוח. חוס עלי למען רחמיך הרבים וחסדיך הגדולים, ואל תורידני שחת בחטאי הגדול. ואתה ה', הלא חסדיך עם כל בשר, ובמדת טובך אתה נוהג עם כל חי, ובעבור חסדיך הגדולים בראת התשובה קודם שבראת עולמך, כי ידעת יצר לב האדם רע מנעוריו, לכן התקנת לו רפואה קודם למכה. ועל כן אני החוטא בעל רמה ותולעה מגואל ומטונף, מפיל תחינתי ובקשתי לפניך, סלח נא לחטאתי והעבר את אשמתי ונקני מעוני, הלא כך מדותיך מיום שבראת עולמך למחול ולסלוח לשבים אליך, חנני ה' חנני ולא כמעשה ידי תשוב, וכמפעלי אל תשלם, רק במדת טובך וחסדיך התנהג עמי, ומחה את זדוני והעבר את פשעי, ותשליך במצולות ים כל חטאתי, במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו לעולם. במה אקדם פניך ובמה תתרצה ותתכפר לי על כל חטאתי ועוונותי ופשעי אשר חלפו ועברו. אם בתשובה ווידוי תתרצה, הנני שב ומתודה לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי חטאתי פשעתי וישר העויתי, ולא שוה לי:",
+ "ועתה ה' אלהי אחר שובי נחמתי, ואחר הודעי ספקתי על ירך, בושתי וגם נכלמתי. ואם בתפילה ובתחנונים תמחול, הנני מפיל תחינתי לפניך, כעיני עבד אל אדוניו, וכעיני שפחה אל גברתה, כן עיני נשואות אליך ה' אלהים. ואם בבכיה וזעקה תסלח, הנה במסתרים תבכה נפשי מפני חטאתי, ובחדרי תאנח רוחי על רוב פשעי. ואם בשבר רוח תכפר, הנה נשבר לבי בקרבי:",
+ "ועתה ה' אלהי הפותח יד בתשובת השבים, ומסייע לבא לטהר, פתח ידך לקבלני בתשובה שלימה לפניך, שמע אל תפילת עבדך ואל תחנוניו, ויהיו לפני כסא כבודך מליצי יושר להליץ בעדי, ולהכניס תפילתי באזניך. ואם בעונותי הרבים אין מליץ בעדי ואין מלמד עלי זכות, חתור נא לי מכסא כבודך כאשר חתרת למנשה בשועו אליך מתוך דוד הנחשת, כי על התשובה מראש הבטחתנו ככתוב בתורתך (דברים ד, כט), ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ובדברי נביאיך כתוב לאמר (ישעיה נה, ו-ז), דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ונאמר (מיכה ז, יח), מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא. ונאמר (יחזקאל לג, יא), אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשובו מדרכו וחיה, שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל. ונאמר (שם יח, לב) כי לא אחפוץ במות המת נאום ה' אלהים והשיבו וחיו. לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהלים קיט, פט), ודברך אמת וקיים לעד, יאמנו נא דבריך ויעלה לפניך לרצון שתכפר לחטאתי, ותמחל לעונותי, ותסלח לפשעי, מחה והעבר הזדון והשוגג האונס והרצון בדבור ובמחשבה ובמעשה, הנגלות לי והנסתרות ממני, מה שעשיתי בילדותי בבחרותי בישישתי בזקנתי, הן בגלגול זה הן בגלגול אחר, הכל תעביר ותסלח:",
+ "וכשיגיע עת קיצי לפטור מן העולם הזה ולשוב אליך, הריני מקבל המיתה באהבה. (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא. יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתהיה מיתתי כפרה על כל עוונותי שבעולם מגדול ועד קטן, ותקבל נשמתי בשמחה כאשר תקחנו ממני ויום לכתי לפניך, רצה נא הליכתי ושלח מלאכי רחמים ויצאו נא לעומתי ושלום בואך יאמרו בקול אחד, בביאתי יביאוני לגן עדן ושם תהיה ישיבתי, ואתעדן בזיו אורך ימים ושים כבוד מנוחתי ואור גנוז (פי' הוא הנעימות הנצחי) לפניך יהי סתרי וסוכתי, ותחת צל כנפיך תנה לי את מחיצתי, שמע תחינתי חיש נא ישועתי, אל תעלם אזנך לרווחתי ולשוועתי, כי אתה אל ישועתי אשר בך הבטחתי. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יי צורי וגואלי (תהלים יט, טו):",
+ "תפלה קדמונית מיוסדת על שם של מ\"ב. וזה לשון הפרדס בשער פרטי השמות סוף פרק י\"ג, כתב הרשב\"י ע\"ה, שכל שם שיש בו ששה אותיות, נגד שש כנפים שבשרפים, ועל זה נאמר שש כנפים שש כנפים לאחד (בישעיה (ו, ב)). ואמר, ששם זה טוב להזכירו בלילה קודם שנתו, וכן האדם סמוך לפטירתו. כי על כנפים אלה כתוב בישעיה (שם), בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו, ובשתים יעופף הנשמה למעלה ותזכה להנצל ממלאכי חבלה ומכל מזיקין, ותזכה לחיי עולם הבא, עד כאן לשונו. וקבלתי שהמשמרים את המת ויושבים סביבו מרגע המיתה עד שיכוסה בעפר בתוך הקבר, ישבו בתכיפות סביבו בחוזק שלא יכנס אויר חיצוני ביניהם, והם יזכירו תמיד זו התפלה בלי הנחת רגע, ולא ימעיטו אפילו אלף פעמים:",
+ "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה אב\"ג ית\"ץ ",
+ "קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא קר\"ע שט\"ן ",
+ "נא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם נג\"ד יכ\"ש ",
+ "ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם בט\"ר צת\"ג ",
+ "חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך חק\"ב טנ\"ע ",
+ "יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך יג\"ל פז\"ק ",
+ "שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות שק\"ו צי\"ת:",
+ "כשמתפללים תפלה זו, אז משגיחים באלו הששה שמות הכתובים מהצד, אבל ח\"ו לאומרם. אל ברוך גדול יראה תום צדקותיו אב\"ג ית\"ץ קדוש רחום עליון שמור טהר נפשו קר\"ע שט\"ן נא גדול דגול יגדל כח שמירתו נג\"ד יכ\"ש ברחמי טהור רחמהו צדקה תמיד גומלהו בט\"ר צת\"ג חי קדוש ברוך טהר נפשי עליון חק\"ב טנ\"ע יה גלה לבן פדותיך זך קדוש יג\"ל פז\"ק שוכן קדם ומאז צדק יושר תומיך שק\"ו צי\"ת:",
+ " ואח\"כ יאמר לו כמזהיר, שיסדר לבני ביתו על עסקיו אם יש לו ביד אחרים, או לאחרים בידו. או אם רוצה לצוות שיעשו איזה דבר ברצונו, ובפרט שיזכור להניח איזה דבר לעניים או להקדש או לחברת גמילות חסדים או לחברת אחרות, כי חובה על כל האדם מכל עמלו בשעה זו להניח להקדש כי הוא חלקו בחיים:",
+ "כתב הרקנאט\"י פרשת ויחי, ואמרו קצת חכמי קבלה, צריך ליזהר כל אדם בעת מותו שלא ישאר כלום מאיבריו חוץ למטה, כי כל הנשאר ממנו חוץ לזאת המטה לא יאסף ולא יקבר, (רצה לומר בקבורה העליונה), לחית השדה נתנוהו לאכלה. והרמז הזה גדול מאד, לפי שסביבות המטה הנזכר יש מיני משחית ופורעניות כמה דאת אמר (שה\"ש ב, ב) כשושנה בין החוחים. לפיכך צריך שיאסף אל עמיו, ולא חוץ לכיתות הטומאה, זהו הענין אסיפה הנאמרים בצדיקים, עד כאן לשונו. ודבריו מבוארים ליודעי חן, שהמטה רמז למדת מלכות השכינה, שמשם מחצב הנשמות. על כן אותו אבר שהוא חוץ למטה, נפסל ביוצא, וטמא טמא יקרא, וכנגדו הנשמה הקדושה נשאר פגום, ושומר נפשו ירחוק, והזהיר זוכה להדבק בשכינה, עכ\"ה:",
+ "עוד מצאתי סדר נאה איך יתנהגו עם החולה כשמתחיל לגסוס. בשעת גסיסה, ישתדל אם יוכל החולה לומר אלו הפסוקים. (תהלים קכא, א-ב) שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי. עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. והעומד על גבי החולה, יגמור המזמור הכתוב לפנינו. וכן יאמר החולה (במדבר ו, כג) כה תברכו את בני ישראל אמור להם. והעומד יאמר (שם כד-כו), יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ואם יוכל החולה, יאמר ג\"כ (תהלים כג, א) מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר. וג\"כ (שם ג, ב) ה' מה רבו צרי, הכתובים לפנינו. ואלו הפסוקים (בראשית מט, יח) לישועתך קויתי ה'. (שם בתרגום אונקלוס) לפורקנך סברית ה'. (תהלים לא, ו) בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת. אם אשכב לא אפחד, ושכבתי וערבה שנתי. (תהלים קל, ו) נפשי לה' משומרים לבוקר, שומרים לבוקר. (שם יז, טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתיך. (דברים ד, לה) ה' הוא האלהים. ה' הוא האלהים. ה' הוא האלהים. (שם ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והעומד אצלו יאמר (ישעיה נד, יז), כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה'. והעומד אצל החולה יאמר, אלו המזמורים ושבעים ושתים פסוקים עם התפלה הכתובים אחריהם:",
+ "שיר למעלות אשא עיני וגו', סימן קכ\"א.",
+ "מזמור לדוד ה' רועי וגו', סימן כ\"ג.",
+ "מזמור לדוד בברחו וגו', סימן ג'.",
+ "שיר המעלות ממעמקים וגו', סימן ק\"ל.",
+ "ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. יושב בסתר עליון וגו', סימן צ\"א.",
+ "למנצח מזמור לדוד יענך וגו', סימן כ'.",
+ "מזמור הבו לה' בני אלים, סימן כ\"ט.",
+ "הללויה שירו לה' שיר חדש, סימן קמ\"ט:",
+ "יי' מלך תגל הארץ ישמחו איים רבים. ענן וערפל סביביו צדק ומשפט מכון כסאו. אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו. האירו ברקיו תבל ראתה ותחל הארץ. הרים כדונג נמסו מלפני ה' מלפני אדון כל הארץ. הגידו השמים צדקו וראו כל העמים כבודו. יבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים השתחוו לו כל אלהים. שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך ה'. כי אתה ה' עליון על כל הארץ מאוד נעלית על כל אלהים. אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו (תהילים צ״ז:י׳-י״ב):",
+ "שבעים ושתים פסוקים",
+ "יברכך ה' וישמרך (במדבר ו, כד). (שם כה) יאר ה' פניו אליך ויחנך. (שם כו) ישא ה' פניו אליך וישם ��ך שלום. (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. (שם קיט, א) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. (ש\"א כ, כב) ואם כה אומר לעלם, הנה החצים ממך והלאה לך כי שילחך ה'. (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. (דברים לא, ח) וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת. (יהושע א, ט) הלא צויתיך חזק ואמץ אל תערוך ואל תחת כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך. (תהלים פד, יב) כי שמש ומגן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. (שם פו, ה) כי אתה ה' טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך. (שם לד, ז) זה עני קרא וה' שמע ומכל צרותיו הושיעו. (שם כג) פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו. (נחום א, ז) טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו. (איכה ג, כה) טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו. (יואל ב, יג) חנון ורחום ה' ארך אפים ורב חסד. (תהלים קכט, ח) ולא אמרו העוברים ברכת ה' אליכם ברכנו אתכם בשם ה'. (שם פד, ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון. (משלי טז, ו) בחסד ואמת יכופר עון וביראת ה' סור מרע. (תהלים ט, י) ויהי ה' משגב לדך משגב לעתות בצרה. (ישעיה כו, ח) אף אורח משפטיך ה' קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש. (תהלים קיח, טז) ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל. (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים. (שם כד, ה) ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישענו. (שם י, א) למה ה' תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה. (ישעיה כו, ד) בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. (תהלים כה, ו) זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. (שם קט, לא) כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו. (תהלים קטו, יא) יראי ה' בטחו בה' עזרם ומגנם הוא. (שמות לד, ה) וירד ה' בענן ויתייצב עמו שם ויקרא בשם ה'. (שם ו-ז) יעבור ה' על פניו ויקרא, ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה. (תהלים פד, יג) ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך. (שם לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע. (שם כ, ב) יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב. (תהלים ה, יג) כי אתה תברך צדיק ה' כצנה רצון תעטרנו. (ש\"א כה, כט) ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. (ישעיה יב, א) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני. (תהלים קלה, ו) כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ. (שם קמו, ה) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו. (ירמיה יז, ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל ורחמיו על מעשיו. (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. (תהלים לז, כג) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. (ש\"א ב, ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. (תהלים לז, כד) כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו. (שם לד, ח) חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. (שם קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. (ישעיה ל, יח) [ו]לכן יחכה ה' לחננכם [ו]לכן ירום לרחמכם. (דברים ד, ל) בצר לך ומצאוך כל הדברי�� האלה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו. (שם לא) כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם. (תהלים לז, לט) ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה. (שם קיב, ז) משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. (ישעיה ס, יט) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה הירח לא יאיר לך, והיה לך י\"י לאור עולם, ואלהיך לתפארתך. (ישעיה מא, טז) תזרם ורוח תשאם וסערה תפוץ אותם ואתה תגיל בי\"י בקדוש ישראל תתהלל. (ישעיה נח, יד) אז תתענג על י\"י והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי י\"י דבר. (תהלים לז, ד) והתענג על י\"י ויתן לך משאלות לבך. (ישעיה נ, י) מי בכם ירא י\"י שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם י\"י וישען באלהיו. (ישעיה נח, יא) ונחך י\"י תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. (ויקרא ז, יא) וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לי\"י. (במדבר כח, ו) עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לי\"י. (ישעיה לג, ו) והיה אמונת עתך חוסן ישועת חכמה ודעת יראת י\"י היא אוצרו. (שם ל, כט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולל בחליל לבוא להר י\"י אל צור ישראל. (שם מד, ה) זה יאמר לי\"י אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה. (דברים כח, ז) יתן ה' את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך, בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. (משלי יח, י) מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. (במדבר י, לו) ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. (תהלים לז, ה) גול על ה' דרכיך ובטח עליו והוא יעשה. (ישעיה מ, לא) וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו. (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. (ישעיה נח, ח) אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך. (תהלים קכא, ז) ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך. (שם ח) ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם:",
+ "תפלה",
+ "רבונו של עולם, בידך כח וגבורה לגדל ולחזק ולרפאות אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש, ולא יפלא ממך כל דבר. ובידך נפש כל חי, ורוח כל בשר איש. לכן מי יתן יהיה רצון מלפניך, לתת כח ותעצומות לפלוני החולי הזה, לרפאותו ולהחזיקו ולהחלימו ולהחיותו כרצון כל אוהביו וקרוביו, ויראו לפניך זכיותיו, ותשליך במצולות ים כל חטאתיו ופשעיו, ויכבשו רחמיך את כעסך. אך אם באולי נגזרה גזירה לסלקו מן העולם בעונה הזאת, כי צדיק אתה וישר משפטיך ואין להרהר. זכור רחמיך י\"י לבל יתייסר במשפטים רעים, והמון מעיך אליו יהמו, ומלאך אכזרי לא ישולח בו, כי כבר הוכח במכאוב על משכבו. ויסורו ממנו מרעים וכל הרוחות רעות. הוציאה ממסגר נפשו כמשחל ביניתא מחלבא. כמות כל האדם מעבדיך הצדיקים ורוחו ונשמתו אליך תאסוף, ומלאכי שלום יצאו לקראתו. מנוחה ידריכוהו בסתר כנפיך סלה אמן. עד כאן מצאתי:",
+ "ואם העומדים את הגוסס סיימו כל הסדר הזה ועדיין גוסס, יעסקו בדברי תורה ובענייני מצות ודברים שבקדושה, כדי שתצא נפשו בקדושה. גם החולה שנוטה למות והמדברים עמו, ראוי שידברו הכל בלשון הקודש ולא בלשון חול, כי קדושה גדולה בלשון הקודש:",
+ "מצא��י בספר טעמי מצות של הרב רבי מנחם הבבלי סימן פ\"ד, האריך בעונש המוציא שכבת זרע לבטלה, וכתב, כשמוציא זרע לבטלה שערו אשר סביבו מתעטפים שם כחות הטומאה ומשם נבראים רוחות רעות, ואחרי מיתתו אינם מתפרדים ממנו ומלוים אותו כי הם בניו, (ואין לו צער גדול מזה), רחמנא ליצלן. ותיקונו, להקיפו עשרה טבולי יום והם יריצוהו אל הבור, עד כאן לשונו. ואשרי כל ירא חטא ומשכיל ומתבונן לאחריתו:",
+ "הא לכם העתקה מצידוק הדין ומסדר זה הקפות הנהוגות בארץ ישראל. הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. צדיק וישר הוא לבדו, זך ויחיד בפעלו. חנון ורחום וצדיק בדינו. הצור פעל, ומי יאמר לו מה תפעל, הכל למענו פעל. כי הוא מוריד שאול ויעל. הצור צדיק, ויוצר כל מעשה, וחסיד בכל אשר יעשה. שלבו בכל חפצו, ומי יאמר לו מה תעשה. הצור צדיק וישר, אין בדרכיו עול, כי הוא נקרא הצור תמים. זך פעלו וצדק אורחותיו, אין להסתר מפניו. פועל כל הצור צדק, ומשפט כל דרכיו. חסד ואמת אורחותיו, משוא פנים אין לפניו. ועלינו יהמו רחמיו, כי כלנו מעשה ידיו. הצור נפש כל חי, בידך מלאה ימינך, רחם על פליטת צאן ידך. ותאמר למלאך הרף ידך. הצור תמים יחמול ממרומים, עשה נא ברחמים כאבות על בנים מרחמים. עצור רגזך מעולי תמימים ומחתומי דמים. הבט נא במעטי עמים, כי אתה מלא רחמים. ולאבלים תן ניחומים. הצור זו היא דרך לכל העולם, האספו ועשו חסד כולם, כי אין דבר נעלם ונשמתי לחיי עולם, הצור:",
+ "בפרק האורג (שבת קה, ב), תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, העומד על המת בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע. הא למה זה דומה, לספר תורה שנשרף, עד כאן. הנה האדם הוא כמו הלוחות, וכמו שהדברות חמש כנגד חמש, כן י' אצבעותיו ה' כנגד ה', הרי הגוף האדם כמו הלוחות, והאותיות נשמות, וכשפורחות נשתברו הלוחות. ואף שברי הלוחות הושמו בארון, כן האדם יושם בארון:",
+ "מצות הלוית המת, ובכיה על אדם כשר, וגודל חיוב ההספד על תלמיד חכם, כל אלו הדברים ידועים ומפורסמים. וכן ניחום אבלים:",
+ "גמילות חסדים של הכנסת אורחים. תנן (אבות א, ה) יהי ביתך פתוח לרוחה כו'. במסכת שבת פרק מפנין (קכז, א) אמר רבי יוחנן גדול הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש. רב דימי מנהרדעא אמר, יותר מהשכמת בית המדרש. אמר רב יהודא אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, דכתיב (בראשית יח, ג) ויאמר י\"י אם נא מצאתי חן בעיניך וגומר:",
+ "וכשיבואו לביתו, יקבלם בסבר פנים יפות וישים מיד לפניהם לאכול, כי אולי העני רעב ומתבייש לשאול, על כן צריך ליתן לו מיד לחמו ומימיו בפנים מאירות. ואף אם יש בלבו דבר דאגה, יסירנה בפניהם וינחמם בדברים, ובזה יהיה להם למשיב נפש. ואל יספר לפניהם תלאותיו, כי ישבר את רוחם בחשבם שבשבילם אמרם, וכמעט אין לו שכר בעמלו. ובשעת האוכל יראה עצמו כמצטער על שאינו יכול להשיג יותר, שנאמר (ישעיה נח, י) ותפק לרעב נפשך. כלומר, תצא נפשי שאין לי יותר ליתן לפניכם. וצריך לידע מהם במה היו רגילים לסעוד, שאולי היו רגילים בעדונים אם הם בני טובים, כדאיתא למטה בפ\"ה בחבור שני:",
+ "ואם ילינו עמו האורחים, ישכיבם במיטב מטותיו כפי הראוי להם, כי גדולה מנוחת עיף בהיותו שוכב בטוב. ויותר עושה לו נחת רוח המשכיבו היטיב, מן המאכילו ומשקהו:",
+ "ובצאתו, ילוה אותם ויתן להם פת צידה לדרך, כי על פת לחם יפשע גבר (משלי כח, כא), על אשר לא נתן יהונתן לדוד פת בהפרדו ממנו, נתגלגל הדבר ונהרגו כהני נוב. ומי שאינו מלוהו ולא נתן לו צידה לדרך, כאלו שופך דמים, שנאמר (דברים כא, ז) ידינו לא שפכה את הדם, (סוטה מו, ב):",
+ "ושכר גדול למשמש לאורחים ע\"י עצמו, כמו שמצינו באברהם במה שעשה למלאכים אפילו שנדמו לו כערביים. כדגרסינן במציעא פרק השוכר את הפועלים (פו, ב), אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים בעצמו, עשה הקב\"ה לבניו בעצמו. וכל מה שעשה להם ע\"י שליח, עשה הקב\"ה לבניו ע\"י שליח. (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם, (במדבר יא, לא) ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים. (בראשית יח, ח) ויקח חמאה וחלב. (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם וגומר. (שמות יז, ו) הנני עומד לפניך על הצור. (בראשית יח, טז) ואברהם הולך עמם לשלחם. (שמות יג, כא) וי\"י הולך לפניהם יומם:",
+ "וכתב רבינו בחיי בספר שלחן ארבע שער א' וזה לשונו, והנה באזנינו שמענו ורבים ספרו לי בגדולים שבספרד והפרנסים בעלי אכסניאות, שנהגו מנהג נכבד מאוד ונתפשט ביניהם מימים קדמונים, שהשלחן שלהם שהאכילו עליו את העניים, בלכתם לבית עולמם שעושין ממנו ארון ולוחות שנקברים בהם, וכל זה לעורר ולקבוע בלבבות כי האדם אילו יגיע שיאו לעב ויעלו עשרו לעושר המלך שלמה, לא ישא בידו מאומה מעמלו שיעמול תחת השמש, כי אם הטוב שעושה והצדקה שהוא מרחם את העניים, כמו שאמר (ישעיה נח, ח) והלך לפניך צדקך, עד כאן לשונו. וכן כתב בפרשת תרומה:",
+ "וזה לשון אבא מורי ז\"ל ה\"ה בצוואת יש נוחלין, והכניסו אורחים בבתיכם, רצה לומר עשירים, דכל היכא דנזכר מצות הכנסת אורחים רצה לומר דווקא הכנסת עשירים ומוכבדים כשנתאכסנו אצלו שאז יקרבם בסבר פנים יפות לנהוג בהם כבוד ולהכין תפנוקים בשבילם, (דכל ההולך בדרך, עני הוא באותו שעה כמו שאמרו חכמי משנה ז\"ל במסכת פאה (ה, ד)). וראייה מאברהם אבינו ע\"ה, שסבר שהמלאכים היו אורחים והרבה לשחוט בשבילם ג' שורים להאכילם ג' לשונות בחרדל. אבל הכנסת עניים ממש, בכלל צדקה הוא, עד כאן. וכן הוא בילקוט מהרי\"ל:",
+ "והכנסת אורחים הוא בכלל גמילות חסדים השייך בין לעניים ובין לעשירים (סוכה מט, ב). והכנסת אורחים של עניים תרתי הוא עביד, צדקה, וגמילות חסד. כתיב (ישעיה נח, ז) הלא פרוס לרעב לחמיך, כולל שני עניינים, האחד שיפרוס לו מפה על השלחן שיהיה דרך כבוד. עוד רצה לומר, שצריך בעל בית לחתוך חתיכות לחם לפני אורח כדי שלא יבוש ולא יכלם. וכן הוא בזוהר (ח\"ב קצח, א):",
+ "במסכת סוכה פרק לולב וערבה (מט, ב) א\"ר אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מהצדקה, שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה וגו'. אדם זורע, ספק אוכל ספק אינו אוכל. אבל קוצר, ודאי אוכל. וא\"ר אליעזר, אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה, שנאמר (שם) קצרו לפי חסד. תנו רבנן, בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. שהצדקה בממונו, וגמילות חסדים בין בגופו בין בממונו. וצדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים. צדקה לחיים, גמילות חסדים בין לחיים בין למתים. ואמרינן נמי התם, אמר רבי חנינא בר פפא, כל אדם שיש עליו חסד, בידוע שהוא ירא שמים, שנאמר (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, עד כאן:",
+ "כתב הרמב\"ם במורה נבוכים בפרק נ\"ג מהחלק הג', וידוע שגמילות חסדים הטובה כולל שני עניינים, האחד מהם, לגמול הטוב למי שאין לו חק עליו כלל. והשני, להטיב למי שהוא ראוי לטובה יותר ממה שהוא ראוי. ורוב שימוש ספרי הנבואה במלת חסד הוא בהטבה למי שאין לו חק עליו כלל, ועל זה כל טובה שתגיע מאתו יתברך תקרא חסד. אמר (ישעיה סג, ז) חסדי ה' אזכיר, ובעבור זה המציאות כלו, רצה לומר המציאות הש\"י אותו הוא חסד. אמר (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, ענינו בנין עולם חסד הוא. ואמר יתברך בספור מדותיו (שמות לד, ו) ורב חסד:",
+ "ומלת צדקה היא נגזרת מצדק, והוא היושר. והיושר הוא שהגיע מכל בעל חק לחקו, ולתת לכל הנמצא מן הנמצאים כפי הראוי לו, ועל זה הדרך מה שאדם נותן מממונו לעני הדחוק בפרנסתו שמחוייב עליו נקרא צדקה. אבל מה שאדם נותן מממונו יותר מהראוי לו, וגם למי שאינו עני כל כך אלא שאינו יכול עתה להתפרנס משלו, וגם מה שאדם מסייע מגופו לחבירו וגם לעשיר ולחולה ולחתן ולמת או לכל מי שאינו מחוייב בעשייתו, נקרא חסד, לפי שהיא צדקה הנעשית במדת חסד בלי שום חיוב, ועל צדקה כזאת שהיא גמילות חסדים אמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, עד כאן:",
+ "אמר החכם, עשה חסד עם הראוי לו, ועם מי שאינו ראוי לו. כי אם היה ראוי לו, תשיבהו במקומו. ואם אין ראוי לו, תהיה אתה ראוי לו, עד כאן לשונו:",
+ "חסד אל כל היום (תהלים נב, ג), ראוי לאדם שכל ימי חייו יראה שלא יהיה שום יום שלא יעשה בו גמילות חסדים או בגופו או בממונו. גרסינן במסכת כלה פרק כיצד מרקדין (פ\"י), דרש רבא, כל מי שיש בו ג' מדות הללו, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, רחמן, ביישן, וגומל חסדים. בשלמא גומל חסדים, דכתיב (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב גו'. ביישן נמי כדדריש רבא, דדריש רבא (בראשית יב, יא) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ולא עד עכשיו כו', אלא רחמן, הא אברהם לא רחים על בריה, היינו רבותיה דאברהם להודיעך חבתו בהב\"ה. ודורשי רשומות נתנו סימן, (תהלים קיז, ב) כי גבר עלינו חסדו, גבר ראשי תיבות גומלי חסדים ביישנים רחמנים:",
+ "נשלם פרק נר מצוה",
+ "אמר המגיה, הנה מצאתי בפירוש הסידור שלו שעשה אדוני אבי ז\"ל, הש\"י יזכני להדפיס גם הסידור, ומצאתי כתוב קודם הצור תמים, וראיתי להעתיק גם הנה:",
+ "תנן (אדר\"נ טו, ד) רבי אליעזר אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו, וכי יודע באיזה יום ימות. אמר להם כל שכן ישוב בכל יום ויום, כי אינו יודע באיזה יום ימות. ויחשוב אדם תמיד כי חייו ובריאתו הכל ביד הש\"י, וברגע אחד כמימרא ישתנה, כי הוא הוה נפסד, על כן תהיה עת המיתה תמיד לזכרון לו, ויחשוב כאלו הוא שוכב ונוטה למות:",
+ "ואיתא בפרק במה מדליקין (שבת לב, א) תנו רבנן, מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה, שכן כל המומתים מתודין כו'. ותנן בפרק נגמר הדין (סנהדרין מג, ב) שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן כו'. וכתב הבית יוסף בטור יורה דעה סימן של\"ח, וכתב הרמב\"ן, בספרי (נשא פיסקא ב) ר' נתן אומר, (במדבר ה, ו-ז) ואשמה הנפש ההיא, והתודו, זה בנה אב לכל המתים שיטענו וידוי, וכל המרבה להתודות הרי זה משובח, והא לך נוסח בקצרה:",
+ "לשם יחוד הקב\"ה ושכינתיה ע\"י ההוא טמיר ונעלם:",
+ "מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב, שרפואתי בידך ומיתתי בידך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה. ואם הגיע עת פקודתי למות, אתה צדיק על כל הבא עלי, כי אמת עשית ואני הרשעתי. הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. אליך ה' נפשי אשא. ויהי רצון מלפניך שתהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועונות ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך במחשבה בדיבור במעשה, בשוגג במזיד באונס וברצון, מיום היותי הן בגלגול זה הן בגלגולים אחרים עד העת ורגע הזאת, על כולם אלוה סליחות, סלח לי מחל לי כפר לי, ותן חלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים, ותודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח.",
+ "שמע ישראל ידוד אלהינו ידוד אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ",
+ "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ",
+ "ה' הוא האלהים. ה' הוא האלהים. הוא אלהינו אין עוד אמת מלכנו אפס זולתו ככתוב בתורתו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. מיוחד באהיה אשר אהיה, הוא היה והוא הוה והוא יהיה, הוא ממית ומחיה, לפניו לא נוצר אל, ואחריו לא יהיה.",
+ "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה אב\"ג ית\"ץ",
+ "קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא קר\"ע שט\"ן",
+ "נא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם נג\"ד יכ\"ש",
+ "ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם בט\"ר צת\"ג",
+ "חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך חק\"ב טנ\"ע",
+ "יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך יג\"ל פז\"ק",
+ "שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות שק\"ו צי\"ת",
+ "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד",
+ "בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת:",
+ "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתקבל נשמתי בשמחה כאשר תקחנה ממני ויום לכתי לפניך, רצה נא הליכתי, ושלח מלאכי רחמים ויצאו נא לעומתי ושלום בואך יאמרו בקול אחד, בביאתי יביאוני לגן עדן ושם תהיה ישיבתי ואתעדן בזיו אורך, ושים כבוד מנוחתי ואור הגנוז לפניך יהי סתרי וסוכתי, ותחת צל כנפיך תנה לי את מחיצתי, שמע תחינתי חיש נא ישועתי, אל תעלם אזנך לרווחתי ולשועתי, כי אתה אל ישועתי אשר בך הבטחתי. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ידו\"ד צורי וגואלי:",
+ "פירוש הוידוי, מה טוב לאדם לעולם שכולו טוב כמשקבל בשמחה יסורי המיתה למען שמו באהבה כנזכר בזוהר, על כן יצדיק עליו את הדין, צדיק כו' תמים כו', ואז יתלהב בלבו קבלת המיתה בשמחה ובטוב לבב. ובאמרו אליך ה' נפשי אשא, יהרהר בראשי תיבות של אש\"א שהוא \"ארבעים \"שתים \"אותיות, רומז לשם של מ\"ב, שבשם זה נשמתו נשמר מן הקליפות האוחזות בה ותשוב אל האלהים אשר נתנה, כמו שאפרש אח\"כ:",
+ "ומצאתי במגילת סתרים של מקובל גדול, כתוב שם וזה לשונו, ומהחכם הזקן ונשוא פנים כבוד המקובל האלהי ר' יהושע משער\"י המכונה שאלוי\"ש שמעתי, שקיבל מרבו, ורבו מרבו, כי האדם בעת שמוצאין נשמתו השטן עומד על ימינו לשטנו ואומר לו כפור בה' אלהי ישראל, והנשמה ממאנת. ואפשר ח\"ו שיבוא לידי הודאה, מאי תקנתיה להנצל ממנו, יכוין בי\"ג עיקרים. ואם הוא אינו בשכלו, או שאינו יודעם על פה, יקראום לפניו בנו או אחיו, או אוהביו יקראום לפניו, והוא יודה בהם וטוב לו ותתענג בדשן נפשו, כי שם צְמַרְכָד היוצא מסוף פסוקי פרשה ראשונה של בראשית עד יום אחד, העולה כמנין דשן, הוא יקבל נשמתו ויוליכוהו בלי שום צער לאותו מקום ששמו דשן, מה טוב ומה נעים חלקו וגורלו, עד כאן לשונו. על כן סידרתי לאחר הוידוי שיהיה מורגל בייחוד שמו יתברך ובכוונה הלב:",
+ "ובאומרו ידו\"ד הוא האלהים, יכוין כי מדת הדין ומדת הרחמים מיוחד, שכן ידו\"ד עולה כ\"ו, וכשתמלא כ\"ף ו\"ו אז אותיות ראשונות עולות כ\"ו כמנין ידו\"ד, ואותיות שניות פ\"ו כמנין אלהים. ובאומרו שנית, יכוין כי תמצא היחוד בדרך אחר שם ידו\"ד במלואו כזה, יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א עולה מ\"ה, תכתוב מ\"ה במילואו כזה, מ\"ם ה\"א, עולה פ\"ו, וכמנין אלהים. הרי ידו\"ד הוא האלהים:",
+ "ובתיבת השם, יהרהר מה שנזכר בזוהר פרשת האזינו בפסוק (דברים לב, ד) הצור תמים וגו' צדיק וישר הוא, והוזכרו י' ספירות בזה הפסוק, ותיבת הוא כללא דכולא. וביחוד אהי\"ה אשר אהי\"ה, יכוין ב' פעמים אהי\"ה עולה מ\"ב, כמנין שם של מ\"ב. וענין הזכרת שם של מ\"ב, מבואר בספר הפרדס סוף פי\"ג משער השמות, שם של מ\"ב בכל שם יש בו ששה אותיות נגד שש כנפים שיש לשרפים ועל זה נאמר (ישעיה ו, ב) שש כנפים לאחד שש כנפים לאחד, ושם זה טוב להזכירו בלילה קודם שינתו, וכן האדם סמוך לפטירתו, כי ע\"י כנפים אלה, (שם) בשתים יכסה כו', ובשתים יעופף הנשמה למעלה ותזכה להנצל ממלאכי חבלה ומכל מזיקין ותזכה לחיי עולם הבא, עד כאן:",
+ "ושמענו מתלמידי החכם האלהי המקובל דמטמרין מתגליין ליה כבוד ר' משה קורדוורו ז\"ל, כי ציום רבם שיהיו מוכנים ומזומנים אצלו בעת פטירתו, ובצאת הנשמה מהגוף יאמרו אנא בכח גדולת ימינך כו' ולכוין בכל השמות היוצאות ממנו, ובפרט קרע שטן שיקרע כח השטן שלא יצערהו ויבעתהו בעת הוצאת הנשמה, וכל זמן שלא יצאת עדיין הנשמה יחזרו חוזר חלילה כנזכר וכוונת השמות. והנה מצאתי רמז בפסוק (דברים ד, ד) *ואתם *הדבקים *בה' *אלהיכם *חיים *כלכם *היום הרומז לחיים הנצחיים, ראשי תיבות של אתם הדבקים בה' כו' עולה מ\"ב:",
+ "ובאמרו בידך אפקיד רוחי, יכוין בראשי תיבות בא\"ר, הוא סוד באר מים חיים שלמעלה, שכן אלו השמות הכוללים עולים באר דהיינו אהי\"ה ידו\"ד אדנ\"י יאהדונה\"י *פדית *אותי *ידו\"ד ראשי תיבות פא\"י, והוא שם משמות ע\"ב ועולה יאהדונה\"י:"
+ ],
+ "Torah Ohr": [
+ "חג הפסח הוא עמוד החסד. וזה לשון תולעת יעקב, קבלת חכמים ע\"ה כי חג הפסח כנגד ימין עליון שכולו חסד ורחמים, הזורח מן העדן העליון מקור הרחמים, ולפיכך אין שם חמץ, לפי שהמדה גורמת. וכולו מצה, רמז לאור ראשון שנאמר עליו (בראשית א, ג) יהי אור. ולפיכך אכילת מצה בלילה הראשונה חובה (פסחים קכ, א), ומשם ואילך פטור, ובלבד שלא יאכל חמץ, עד כאן לשונו:",
+ "כתיב (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, כי הש\"י ברא העולם בחסדו בנדבתו הטוב בחסד של אמת, כי הוא ית' אין צריך לעולמו, רק בראו להיותן נבראים שיקבלו הטוב, אם יכינו את עצמם לטוב, אז טוב להם סלה. ובמסכת ראש השנה (י, ב) פליגי, ר' אליעזר סבירא ליה בתשרי נברא העולם, ור' יהושע סבירא ליה בניסן נברא העולם. ודברי שניהם אמת, כי בתשרי נברא העולם ונתחדש יש מאין, אבל זה לא נודע ומתפרסם לרבים, והאומות היו מכחישות בו ואומרים עולם כמנהגו נוהג מעולם ועד עולם. אמנם בניסן נתגלה חידושו, דהיינו לכל האותות והמופתים אשר עשה משה במצרים בשידוד המערכת והירוסו בשעה שהיתה המערכת בתכליתו המובחר שהיא מזל טלה שהוא ראשון לכל המזלות והוא הבכור, והשר שלו הוא הבכור משרים של מעלה, וראו כל העולם כי אלהי האלהים ואדון האדונים אשר חדשם יש מאין, על כן בידו היכולת להרסם ולשדדם ועת לבנות הכל כפי רצונו ברוך הוא. הרי שחידוש העולם שהיה בתשרי נודע ונתפרסם ביניהן:",
+ "ועיין במה שכתבתי לעיל (הגהות למס' שבת ריש פ' תו\"א ד\"ה ואל תקשה) בענין (ר\"ה כז, א) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי בזכור את יום השבת (שמות כ, ח) נזכר הבריאה, (שם יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ובפרשת (דברים ה, יב) שמור את יום השבת נזכר יציאת מצרים, (שם טו) וזכרת כי עבד היית [בארץ] מצרים וגו', ואלו שניהם מתאחדים ביחד. וכן תמצא רמז זכור ושמור בפסח. כתיב (שמות יג, ג) זכור את היום הזה, וכתיב (דברים טז, א) שמור את חודש האביב:",
+ "וזהו ענין בשמחת תורה כשמסיימין התורה מתחילין בבראשית ברא, כי נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו. דהיינו לכל האותות והמופתים אשר עשה משה וגו'. בראשית ברא וגו'. האותות והמופתים, פרסמו חידוש הבריאה של בראשית ברא. ומזה הטעם נקרא פסח שבת, כמו שכתוב (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת. ואגב אפרש הפסוקים ההם כיד ה' הטובה עלי:",
+ "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום (ויקרא כג, טו-טז). הנה ממחרת השבת פירושו ממחרת יום טוב, כמו שתירגם המתרגם וכן רש\"י. שבע שבתות, פירוש שבועות, כמו שתרגם התרגום ורש\"י. הנה קורא ליום טוב של פסח שבת, וכן קורא להשבוע שבת. וגם תספרו חמשים יום קשה, והלא אינו אלא מ\"ט יום. ורש\"י פירש מה שפירש:",
+ "הענין, פסח נקרא שבת, שמורה ומפרסם חידוש העולם אשר ששת ימי המעשה עשה ה' וביום השביעי שבת, על כן ימי הפסח הם שבעה ימים כמו שבעת ימי בראשית. ובזה יובן טעם הספירה, ואמרו רז\"ל (ר\"ה ה, א) מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. וכבר כתב הרמב\"ן ז\"ל בפרשת בראשית, כי ימי בראשית רומזים לימי עולם, כי יומו של הקב\"ה אלף שנים, וכן העולם ששת אלפים הוי עלמא וחד חרוב (שם לא, א), כלומר שבות כמו השבת לאחר ו' ימי המעשה:",
+ "והנה נודע כי שורש ימי בראשית למעלה סוד הבנין חג\"ת נהי\"מ הם כלולים זה מזה בסוד אחדותם וכל אחד כלול מזה, והם ביחד מ\"ט, עם שורש שורשם הכוללת הם נ' שערי בינה. ומ\"ט שערי בינה נמסרו למשה והשיגם זולת שער הנ' (שם כא, ב), והבנין יצא מהבינ\"ה מחסד ואילך כי (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, הרי ז' פעמים ז'. וכן בעשיית הגשמיית למטה, כל יום ויום כלול בטבעו מכל הז' ימים, רק שפעולת היום המיוחד זו הפעולה היותר מתגלית, וכבר הארכתי למעלה במסכת חולין וביתר מקומות, כי אף ששת ימ�� חול כל אחד כלול משבת, על כן צריך לנהוג בו מקצת קדושת שבת, ועל כן השבוע נקראת שבת כמבואר לעיל בארוכה:",
+ "גם השבת כלול מימי המעשה, כי בשבת נבראת המנוחה, וענין מנוחה היא אין לה מנוחה, כמו שאמרו רז\"ל (ברכות סד, א) תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הבא רק ילכו מחיל אל חיל מהשגה להשגה וזהו בלי ערך ושיעור, וזהו בעצמה סיבת המנוחה ותענוג רוחני זכיית התרחבתם והתגדלם הרוחניי בישראל:",
+ "וכמעשהו בחול לענין מעשה מ\"ט גשמיים, כן מעשיהו בשבת לענין הרוחניים, כי שכר המצות כמו מעשה המצות, וכל זה מבואר לעיל בארוכה באופן שכל יום כלול מכל הימים, נמצא כל יום הוא שבוע. ונודע שנקודה הראשונה היש מאין הנקראת היול\"י היתה כוללת כל מעשה בראשית, וזו הנקודה עם מעשה בראשית הם כמו כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, והכל אחד, דוגמת שרשם למעלה, ז' ימי הבנין הכלולים זה מזה עולים מ\"ט, ושורש שרשם היא עצם הבינה אשר שם הכל בהעלמה, ואלו המ\"ט הם הבינ\"ה, והבינה היא הם רק הבינה נעלמת והם נגליים והכל אחדות אחד, וכן למטה בגשמיים:",
+ "נמצא לפי מה שכתב הרמב\"ן שימי בראשית רומזים לימי העולם כל יום לאלף שנים, כשתחשוב ז' ימים לז' פעמים ז', הרי מ\"ט אלפים שהוא הפרט הנעלם בהכלל הוא אלף החמשים. והוא סוד שמיטות ויובל שהזכירו המקובלים, שבע שמיטות כל אחד ז' אלפים וחד חרוב, הרי מ\"ט אלפים ואלף החמישים הוא בינה היובל הגדול ששם ישובו כל ההוויות למקורם בסוד (ויקרא כה, יג) תשובו אל אחזתו. וזהו החירות הגדול, כי שם הכל משומר בלי סיג בלי נגיעה שום דבר חיצוני כי באצילות במקומו באלו העולמות שיש יניקה גם לחיצונים, ושם בבינה רמוז העולם הבא הגדול הנעלם, ועין לא ראתה אלקים זולתיך (ישעיה סד, ג) ואמרו רז\"ל (ברכות לד, ב) זהו יין המשומר. וכבר הארכתי בדבר זה במקום אחר (עי' לעיל שער האותיות הל' מאכ\"א -קדושת האכילה ד\"ה ספירה בינ\"ה):",
+ "הרי מבואר ענין הספירה, כי ביום הראשון של פסח המורה ומעיד על חידוש העולם אשר נתפרסם על ידי אומה ישראלית אשר בעבורם חידוש הש\"י העולם בשביל שיקבלו התורה ובחר בנו הש\"י הוא לנו לאלקים ואנחנו לו לעם, ולאחר בחירה זו שצוונו שנתחיל מיד מאותו היום ואילך במצות ספירה ולספור ז' פעמים ז' דהיינו שבעה שבועות, ומצוה לממני שבוע ומצוה לממני יומי, כלומר להודיע כי כל יום הוא שבוע, וכל יום נגד אלף שנה, ואחר כך חג שבועות, כלומר חג הכולל כל השבועות הוא סוד בינה, על כן נתנה בו התורה כי אז תורת יהו\"ה תמימה בלי מום דבוקה בשם יהו\"ה וזהו רוחניות הגדול של עולם הבא, ומ\"ט פנים לתורה נכנסים בשער החמשים:",
+ "והנה פליגי רבנן ורבי יוסי (שבת פו, ב) מר סבר בששה בסיון נתנה התורה, ומר סבר בשבעה בו. שניהם לדבר אחד נתכוונו, רק מר סבר נתנה ביום החמישים, כלומר הענפים מיום החמישים ולא החמישים בעצמו, כי אף משה רבינו ע\"ה לא השיג בחייו שער הנ'. ומר סבר נתנה לאחר יום החמישים, להורות שאף שער החמישים יזכו בו לעולם הבא הנצחיי, אבל יום החמישים הוא יום טוב ונקרא השבועות הכולל כל השבועות והכל אחד אין בכלל אלא מה שבפרט, המ\"ט הם הנ', והנ' הוא המ\"ט, רק המ\"ט מתגלה והנ' הוא שרשם המתעלם, כמו שבעת ימי בראשית אשר כל יום כלול מימים האחרים, והנקודה הראשונה הנקראת היול\"י כוללים ביחד, ומה שיש בימים הוא עצמו מה שהוא היול\"י, רק זה נע��ם ואלו נגלו:",
+ "נמצא מבואר היטב שאמר הפסוק (ויקרא כג, טז) תספרו חמישים יום, כלומר שספירות ז' שבתות אע\"פ שאינם אלא מ\"ט, באמת הם חמשים, כי שער החמשים הוא המ\"ט, והמ\"ט הוא החמשים:",
+ "הרי פסח מעיד על החידוש, והספירה מורה על זמן עמידת החידוש ותכליתו. נמצא בתשרי נברא העולם, ובניסן נתגלה החידוש, וכל מה שאתה מוצא בתשרי אתה מוצא בניסן. תשרי יום ראשון ראש השנה, וביום העשירי יום הכפורים, והם נגד העשרה מאמרות שבהן נברא העולם. כן ראש חודש ניסן ראשון לחדשי השנה. אח\"כ בעשירי בו נצטוו בלקיחת הפסח (שמות יב, ג), ואותו היום שבת היה ונקרא שבת הגדול השבת שלפני פסח (הגה\"ה, וכן יום כפור נקרא צומא רבא, ויו\"כ מעין עולם הבא, אין בו לא אכילה ושתיה כו', כן שבת הגדול רומז לעולם שכולו שבת הנצחיי). וכולי עלמא מודים בשבת נתנה התורה (שבת פו, ב), והכל רמז אחד:",
+ "כבר אמרתי, הימים רומזים לאלפים והם ז' פעמים ז', ואף שבכל ז' אלפים חד חרוב המורה על השבת, מכל מקום נקודת השבת בבחינתו הפנימית מורה על עצם השבת דמות ההיולי למטה, כן למעלה והוא שבת הגדול המורה אל החירות שיתבטלו השרים שלמעלה. וזהו קשירת הטלה בכרעי המטה, המורה על כחו שלמעלה ונשגב ה' לבדו:",
+ "ולאחר יום של אכילת הטלה שהוא יום ראשון של פסח, מתחילין לספור ימי עולם. ואחר כך נתנה התורה ביום השבת, הרי שבת הגדול כל זה מורה על העתיד. וכמו שפסח ט\"ו לחודש שבו יצאו ישראל ממצרים והושיב ה' אותם בענני כבוד, כן סוכות שבתשרי, (ויקרא כג, מג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, והם ענני כבוד (סוכה יא, ב). וכמו שלאחר סוכות עצרת, עצרת לה', כן אחר ימי הספירה. ובהושענא רבה מקיפין המזבח ז' פעמים, ובכל יום מהסוכות לא היו מקיפין רק פעם אחת, אלו ז' הקפות רומזים לז' הקפות העולם שהם ז' השמיטות כמו שכתבו המקובלים, והע' שרים מתמעטים שכנגדם רומזים פרי החג (סוכה נה, ב), וכל זה רמוז בימי הספירה ואח\"כ עצרת, הרי ניסן ותשרי שוין:",
+ "ואם תאמר למאי נפקא מינה בא הענין בכפל, או למה בתשרי בא הרמז שנסמך העצרת לז' ימי החג, ו��ניסן נתרחק העצרת עד אחר ספירת. דע כי ניסן חודש האביב (שמות כג, טו), וסוכות (שם לד, כב) חג האסיף, וניסן יהי' רמז לעולם המעשה בחינת (עי' עירובין כב, א) היום לעשותם. וזהו חודש האביב, זמן עמידת קיום האדם שעושה פרי, ותשרי הוא אח\"כ, ומן האסיפה הוא סוף ותכלית האדם ויגוע ויאסף רומז למחר לקבל שכר, כאלו נאמר ניסן רומז למה שנברא העולם דהיינו (בראשית ב, טו) לעבדה ולשמרה תלמוד ומעשה, היום לעשותם. ותשרי רומז לחידוש העולם האחרון שיתחדש, בחינה למחר לקבל שכרם ויתגלה אור הגנוז. והכל הוא ענין אחד, כי שכר מצוה היא המצוה בעצמה (תנדא\"ר טז, ט), כלומר רוחניותה, כמבואר בארוכה בהקדמת תולדות אדם. והצורך בעולם היום לעשותם ולטהר עצמו מכל טומאה וסיג, וכן היה כאשר בחר בנו הש\"י לו לעם עדיין היינו מתועבים משקוצי מצרים, ואשה אף שפסקה ממנה טומאת הנדות, צריכה ספירה לשבוע ואחר כך תטהר לבעלה:",
+ "וזה לשון הזוהר פרשת אמור (ח\"ג צז, א), רבי אבא ורבי חייא הוי אזלי באורחא, אמר רבי חייא (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת וגומר, מאי קא מיירי. אמר ליה הא אוקמוה חברייא. אבל תא חזי, ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרה, והוו אחידן במסאבותא כאתתא דא כד איהי יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו, עאלו בחולקא קדישא דאקרי בריה. כיון דאחידו ביה, פסק מסאבו מינייהו כאתתא כד פסקי דמי מסאבו מינה. בתר דאיתפסקו מינה מאי כתיב (שם טו, יח) וספרה לה שבעת ימים. אוף הכי כיון דעאלו בחולקא קדישא, פסק מסאבו מנייהו, ואמר הקב\"ה מכאן והלאה חושבנא לזכיותא. וספרתם לכם דייקא, כמה דכתיב וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה, אף הכא לכם לעצמכם. ולמה, בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין לבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתא. כתיב וספרה לה שבעת ימים, אוף הכא שבע שבתות. אמאי שבע שבתות, בגין למזכי ולאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים. וההוא נהר ז' שבתות נפקי מיניה, ועל דא שבתות ודאי, בגין למזכי ביה, כמה איתתא דכיא דעיילה בלילא לאשתמשא בבעלה, כך כתיב (במדבר יא, ט) וברדת הטל על המחנה לילה, על המחנה כתיב, ולא כתיב וברדת הטל לילה, ואימתי נחת האי טלא, כד קריבו ישראל על טורא דסיני כדין נחת ההוא טלא מההוא נהרא כו', עיין שם שהאריך:",
+ "וענין טומאת הנידות מענין פירסה חוה נידה, שהיתה תכף לאחר בריאת עולם מצד הנחש הערום והוא רשע ערום, וכן במצרים (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה, כי חטאו של אדם הוא היה הסיבה שנפתח המעיין הנרפש מקור הזוהמא ונמשכה עליו ועל כל יוצאי יריכו, והוצרכו הצורות ההם צירוף וליבון:",
+ "וזה טעם גלות מצרים, כמו שכתוב בפרדס בשער השערים, כי בעת שחטא אדם ובא הנחש על חוה והטיל בה זוהמא (שבת קמו, א), וערבו קודש וחול והוליד קין קנאה דמסאבותא, והיה כח הקליפה הולך ומתפשט עד שנתלבש בכתנות עור, רצה לומר בכללות ע' אומות כמנין עין שבעור, ולא חלקם הקב\"ה לכבוד שמים, ושפע נשמותיו היה משפיע בין המבחר שבאנשים, עד שזרח אור אברהם שנטלו לחלקו וחלק השאר כראוי להם, וע\"י אברהם נתקן כתנות אור שהוא רמז לאחדות השם ויחודו ולכן הוא בא. אבל לא נתקן לגמרי, כי עדיין היו הסיגים מעורבים בכסף, והכסף בסיגים, כלומר בקדושה היתה עדיין זוהמא, ובין האומות היו נשמות טהורות:",
+ "ובתחלה רצה הקב\"ה לטהר ה��דושה והוציא מאברהם ישמעאל ומיצחק עשו, עד שנשאר יעקב מטתו שלימה, ואח\"כ שב לקבץ ניצוצי הקדושה הנדחים חוצה לבלתי ידח ממנו נדח, והכניס הכסף בתוך כור הברזל בתוקף הברזל במצרים כדי שיתקבצו כל ניצוצי הכסף למיניהם. ולכן שם נתגלגלו כל הרוחות, דור המבול, אלו שעליהם נאמר (שמות א, כב) כל הבן הילוד. דור הפלגה, שעליהם נאמר (שם ה, יח) ותכן לבנים תתנו, עד שיצא כל הכסף צרוף ונקי מכל סיג, שש מאות אלף כמנין העולה מו' קצוות ע\"י התכללות הדברים מי' לי' עד ס' ריבוא:",
+ "ומן הראוי להם שלא לקבל עוד גרים, מפני שכבר נתקבצו כל נצוצות הקדושה מבין הקליפות, ועל זה נאמר (חבקוק ג, ו) ראה ויתר גוים, ופירשו ז\"ל (ב\"ק לח, א) כשעמדו ישראל וראו התיר להם ז' מצות, כי כבר לא היו נצוצות כמו שלא יהיו בזמן המשיח שאינו בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, וכן אמרו (יבמות כד, ב) אין מקבלים גרים לימות המשיח. וע\"י קבלת ערב רב וחטא עגל, חזר הדבר לקלקולו, והוצרכו לשאר גליות ולבא בתוך כור כימי צאתם מארץ מצרים. ואלמלא סיוע שמים שסייע לישראל במצרים, כמעט נשתקעו בטיט היון בתוקף הקליפה הטמאה אשר גברה ושלטה עליהם עד שנכנסו בתוכה עד מ\"ט שערים ומדריגות הכלולים בה, כי כמו שיש מ\"ט פנים טהור, כן יש מ\"ט פנים טמא, ואלו לא נתעורר עליהם מ\"ט פנים טהור, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו וכו'. לכן בחיפזון יצאו למען לא יכנסו בבין הנ' של טומאה. מה שלא יהיה כן בגאולה העתידה, כי לא בחפזון תצאו (ישעיה נב, יב), כי קודם צוה לנו משה חרות על הלוחות:",
+ "וזהו טעם שביתת חמץ בפסח, כי מורה חידוש העולם, ואף חטא אדם בזוהמת הנחש שהוא השאור שבעיסה החומץ אשר פקר בחידוש העולם, רק אמר שהיה קדמון שאמר מן העץ הזה אכל וברא את העולם (דב\"ר ה, י). והנה החמץ מורה אקדמות, שהוחמץ מהשאור שניתן בו, וכן ענין חמץ מחמץ. אבל המצה היא קמח ומים כמות שהן, אינם לקוחות מדבר אחר, והוא משל לבריאות שמים וארץ, שעיקר השמים הם מים, אעפ\"י שנעשו מאש וממים מכל מקום עיקרם מים נקראים שמים שם מים (בתי מדרשות ב' יג, ו), והארץ היא עפר, הרי הם כמו קמח ומים. וכן אדם הראשון נקרא (תנחומא נח א) עיסה של עולם, והוא חלתו של עולם, לא נתהוה מדבר אחר, לא היה לו עילת אב ואם, רק הקב\"ה בעצמו ובכבודו, וכן שמים וארץ וכל צבאם עליונים ותחתונים כולם נתהוו יש מאין:",
+ "וכמו שההיולי נעשה מאין המוחלט ואח\"כ הוציא הקב\"ה לפועל יש מיש, כן בתחילת הפסח בערב תאכלו (שמות יב, יח) החיוב לאכול בליל הראשון, ואחר כך כל ז' הוא רשות רק שלא יאכל חמץ (סוכה כז, א), להורות על בריאת ז' ימי בראשית ובדבר הזה יתבאר עוד בארוכה:",
+ "והנה תכלית הבריאה היה האדם, ואדם הראשון היה העיסה חלה של עולם, וכשקלקל וחטא נכנס בו זוהמת הנחש הוא השטן הוא היצה\"ר, והוא הוא השאור שבעיסה, ואז החמיץ העיסה ונעשה גוף עכור כתנות עור וגרם מיתה על עצמו. זהו סוד (שמות יב, כ) כל מחמצ\"ת לא תאכלו, חמ\"ץ באמצע, ואותיות מת בראש ובסוף. גם חמץ אותיות חץ, ובאמצע מ':",
+ "הזוהר בפרשת פנחס (ח\"ג רלז, א) האריך במנין רמ\"ח של פנחס, כתב פינח\"ס בגימטריא ר\"ח כמו יצחק שהוא מדת הדין. וראה אות מ' פורחת באויר שהוא סימן למלאך המות והיא מ' מפריו שהיא תוך ארבע ו\"ת (בראשית ג, ו), ותר\"א האשה ותק\"ח מפרי\"ו ותאכ\"�� ותתן וגומר, בהצטרף מ' לארבע ו\"ת היא ארבע מות, שנתגלגל לד' רוחות העולם, הנה זו המ' היא תוך חץ ונעשה חמץ. וענין חץ הוא הזרע שיורה כחץ שבא מאדם הראשון בק\"ל שנה שפירש מאשתו והוליד רוחות ושידין, אח\"כ לק\"ל ויולד את שת בדמותו ובצלמו שממנו הושתת העולם. כן במצרים נולד הגואל משה רבינו ע\"ה שהוא שת, כנודע בסוד (תקו\"ז תקון ס\"ט קיד, א) משה שת הבל. ויוכבד היתה בת ק\"ל שנה, כי יוכבד תיקון חוה, ושת הוא משה והוא יסוד העולם כדת וכתורה:",
+ "וזה לשון תולעת יעקב, חטאו של אדם הוא היה סיבה שיפתח המעיין הנרפש מקור הזוהמה, ונמשכה עליו ועל כל יוצאי יריכו, והוצרכו הצורות ההם צרוף ולבון, זה טעם גלות מצרים שהוא כור הברזל וגלות ישראל שם, כדי להזקק מן הסיג ההוא, ולעזוב שם לכלוכם. וזוהמתם המעורבת בצורתם מכח הנחש היה ערום, ולפיכך היו ערומים מזיו השכינה, שנאמר (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה. ואחר הצירוף והלבון, זכו להתלבש בזיו השכינה, שנאמר (במדבר יד, יד) ועננך עומד עליהם:",
+ "והנה כשגלו ישראל למצרים, נפלו תחת הערלה ההיא קליפת האגוז קשה, ומרה הוא החמץ שנאמר עליו (תהלים עא, ד), פלטני מיד רשע מכף מעוול וחומץ, המורה על תוקף הדין. ולא היה אפשר להגאל מתחת השעבוד ההוא הקשה, לולא שהופיע המאור העליון הנקרא רחובות הנהר להוציאה למרחב, והתיר הקשרים שבהם נקשרו ישראל במצרים שמחמתם היו משועבדים שם. ולפיכך נזכרה יציאת מצרים חמשים פעמים בתורה, להודיע בכח מ\"י יצאו. והוצרכו לדם מילה לצאת מתחת הערלה שהיו משועבדים תחתיהם, ולהוציא החמץ מרשותם שכבר יצאו מכף מעוול וחומץ לאכול מצה להדבק באמונה העליונה. שאלו לא הופיע מצה שמורה שאין שום חמץ מתערב שם, לא היו נגאלים. ואמרו רז\"ל בפרק קמא דקדושין (לח, א) עוגות שהוציאו ממצרים טעם מן טעמו בהם, הנה ביארו כי מוצא המן מוצא המצה ומקום אחד להם:",
+ "והנה האוכל חמץ בפסח, קוצץ נטיעת הגן הקדוש שגורם הסתלקות האור הבהיר סוד מצה שמורה, ולעורר החמץ הידוע שאור שבעיסה. וזו היא כוונת חז\"ל באמרם (פסחים קיח, א) אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות לד, יז), וכתיב בתריה (שם יח) את חג המצות תשמור, מלמד שכל מי שאינו שומר את המצות ואוכל חמץ, כאלו עובד עבודה זרה. ולפי' עשו בו הרחקה יתירה יותר משאר איסורין שבתורה:",
+ "ועוד יש רמז אחר בביעור חמץ, והוא שעתיד הקב\"ה לבער יצר הרע מן העולם בסוד (יחזקאל לו, כו) והסירותי לב האבן מבשרכם וגו', ודוגמא זו נצטוינו לבער החמץ:",
+ "והנה יציאת מצרים בטחון ובשורה לכל הטובות שאנו עתידים לקבל באחרונה, והוא עדות גדול על העולם העתיד להתחדש עלינו, ולפיכך ביעור חמץ משש שעות ולמעלה לרמוז אל האלף השביעי שהוא שבת ואז יתבטל יצר הרע מן העולם:",
+ "ועוד ירמוז לנו הענין הגדול הזה, שצריך לבער החמץ הידוע שלא יראה בין שש שהוא וא\"ו שבשם, ובין שבע שהיא בת שבע אם שלמה, שלא לקצץ בנטיעות היפות, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון ספר המוסר, ועוד דע, כי סוד ביעור חמץ בליל י\"ד בניסן, כי חכמים הראשונים היו חכמי אמת, לוקחין עשר חתיכות לחם והיו מניחים אותם בעשר זויות הבית, והיו חוזרין לזויות הראשונות ולוקחין חתיכה שהכניסו שם ומברכין עליה על ביעור חמץ ומקבץ אותם בקערה וישמור אותן עד למחר בשעת שריפה וישרפם כדרך העולם. אבל סוד הענין למה עשר חתיכות ולא פחות ולא יותר, אלא לרמוז לך כנגד עשר טומאות, כדי לבטל אותם ולבערם מן העולם שלא ישאר שום קטיגור בעולם על ישראל, אלא ישראל צריכין להם רחמים בפסח, הדא הוא דכתיב (שמות יב, מב) ליל שמורים הוא לה', שהוא שמור מן המזיקין ופורעניות ומקטריגין של העולם, והם יושבים שמורים כבני חורין כיין הטוב שעומד על שמריו ובבטחה בלי פגע רע ובלי שטן רע ובלי שום קטרוג. ולפיכך צונו הש\"י ויתעלה שמו להשבית חמץ בפסח, ודי בזה לכל משכיל ומבין. ואמרו חכמים ז\"ל שתי מדות יש בעולם התמורות, חמץ זכר מחמצת נקבה, עד כאן לשונו:",
+ "הרי החמץ סוד הקליפות (תהלים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון. והמצה שהיא החירות, וכן ד' כוסות שכנגד ד' לשונות של גאולה, כולם הם שמורים ממקום המשומר שאין שם מגע גוי, ולא מגעת שם שום יניקה להקליפות, והוא ספירת בינה הנקראת עולם הבא, ששם רמזו ז\"ל יין המשומר בענביו. כמו שאמרו רז\"ל (ברכות לד, ב), עין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה סד, ג), זהו יין המשומר. ושם בבינה משומר, כי לא מתחיל מגע גוי רק מהזרועות ואילך, כי לישמעאלים אחיזה בחסד אברהם, ועשו בפחד יצחק, ומבואר זה באורך בהקדמת תולדות אדם (בית דוד (א) ד\"ה רבותינו ואילך). על כן המצה נקראת מצה שמורה, וכן ארבע כוסות יין רומזים יין המשומר. והמצה והיין הם תיקון חטא אדם הראשון, יש אומרים חטה היה, ויש אומרים אשכול ענבים, ודברי שניהם אמת להמבין רמיזתם. והמצה הוא התיקון של החטה והיין הוא התיקון של אשכול ענבים:",
+ "והנה למצוות הנהוגות בלילה הקדושה הזו של ליל פסח, דיני פסח מצה ומרור וארבע כוסות ושני טיבולים והסיבה, יש להם טעמים גדולים, נגלים ונסתרים וסתרי סתרים, ומצוה גדולה היא לספר בהם, וכל המרבה לספר הרי זה משובח. וכל אדם מחויב לספר בהם ולהבין ולהשכיל עד מקום שיד שכלו מגעת. בכן אהובי בניי יצ\"ו, באתי לסדר לפניכם שני ענינים והם משורש אחד, כי מה שחסר זה גילה זה:",
+ "ענין אחד, ארשום מקצת דרושים נכבדים שעשיתים בשנים קדמוניות על ענין שבת הגדול והמצות הנהוגות בפסח, ובהם דברים אמיתים באמיתה של תורה, וטעמים נכבדים ופשטים יקרים בסיפורי מצרים, וגם בהם הרבה פשטים מפוזרים בהגדה:",
+ "הענין השני, וסדר בהמשך ההגדה בביאורה כמה מילי יקירי הנחמדים מזהב ומפז, ובתוך סדר ההגדה לכתוב טעמי המצות נתהווה בלילה הזו. ויודע אני שאינו כטפה מן הים בערך השגת עצם הענין, מכל מקום אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לשם יי' (ברכות ה, ב):",
+ "ואתם בניי יצ\"ו, בבוא העת לספר ביציאת מצרים ולקיים המצות, יהיה שמי נזכר אצליכם, דהיינו שתעיינו במה שאני כותב, ואתם תהיו חכמים ונבונים להבין דבר מתוך דבר, ולהיות כמעיין המתגבר:",
+ "והנה אני קורא שם לחלק הדרושים מצה עשירה כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר (ירושלמי ר\"ה יז, א) וסימנך (דברים טז, ג) לחם עוני מצה עשירה כן יהיה דברי. וידעתי כי לפעמים יבאו איזה דברים בכפל, מה שנזכר בדרושים יהיה לפעמים איזה ענין ג\"כ מוזכר בחיבור הזה, וזה לסיבת כי הדרושים למדתי בבחרותי, והחיבור הזה בזקנתי, ובאו הדברים יותר בעשירות ובסיגנון אחר ומשנה לא זזה ממקומה:",
+ "ולענין השני ביאור ההגדה הנני קורא לה מצה שמורה כי סיפור ההגדה מפס�� מצרים מורה ג\"כ על פסח של עתיד, ואבינו שבשמים שומר את הדבר וממתין לקץ הפלאות:",
+ "והנה אקדים חקירה אחת גדולה, ואף שהיתה נזכרת ג\"כ בדרושים, מכל מקום לרוב צרכה ושהיא כוללת כל התורה באתי להקדימה באריכות, והיא זאת, תלה הכתוב הרבה מצות מהתורה ביציאת מצרים, והוא דבר המבהיל הדעת שהתורה היא נצחית ויהיה קיומה תלוי במצרים, כאלו אם לא היה יציאת מצרים אז היתה התורה ח\"ו בלתי מתקיימת:",
+ "וכבר התעורר על זה בעבודת הקדש והאריך בזה, ולרוב הכרח הענין, אעתיק כל הפרק הזה מספרו, ואח\"כ אכתוב דעתי. זה לשונו פרק ל\"ח מחלק סתרי תורה, יסוד התורה כלה יציאת מצרים, וזה היה עיקר ושורש אל קבלת מלכות שמים וחל ענין האלהי עלינו, כמו שבא זה כפול ומכופל בהרבה מהמצוות, כי נצטוינו בהם לזכרון הנס ההוא, והוא יתברך תלה קבלת אלהותו עלינו בו, אמר (ויקרא יא, מה) כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, ועל יסוד זה בנה כל הבניינים ובו התחיל לקיים אלהותו עלינו, דכתיב (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', ובו תלה קבלת גזירותיו:",
+ "ובמכילתא (פרשת בחדש ו) אמרו, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ, ג) למה נאמר, לפי שנאמר (שם ב) אנכי ה' אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות. אמר להם, לאו, כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות, שאם מלכותי אינכם מקבלים, גזירתי היאך אתם מקיימים. כך אמר המקום לישראל, אנכי ה' אלהיך, לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים. אמרו לו, הן. אמר להם, כשקבלתם מלכותי, קבלו גזירותי, ע\"כ:",
+ "הרי קבלת הגזירות תלויה בקבלת המלכות, והכל תלוי ביציאת מצרים, וזה כי שם התאמת להם ממה שראו משנוי מנהגו של עולם ומשדוד מערכות עליונים ותחתונים, כי הוא שד\"י כי די במציאותו ואלוהותו, והוא היכול בלתי בעל תכלית. ולזה חל עליהם הענין האלהי במצרים כי הארץ ההיא נבחרה לפרסם בה אלהותו ויכלתו:",
+ "ואמר הנביא ע\"ה בשמו יתברך (הושע יג, ד) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים. ובמדרשו של רשב\"י ע\"ה (ח\"ג פד, ב) וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת, דנא והא כתיב (בראשית לה, ב-ג) ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו אל אלהי הנכר וגו'. ונקומה ונעלה בית אל וגו'. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מיומא דהוו ישראל בעלמא, לא אשתמודע יקרא דקב\"ה, בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא, וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמא. ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה להו לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע\"ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב\"ה אלא הוו אזלין בתר נמוסא דאבהתהון, ולבתר חמו כמה אתין וכמה גבוראין ונטל לון קב\"ה לפולחנא, ובגין דכולהון חמו בעיניהון כל אינון אתין וגבוראין, אמר ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, דתמן הוה באתגליא יקרא דילי אפין באפין, ולא תימרון אלהא אחרן דהווה ממלל עמנא, אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים, אנא הוא דקטלנא בשאנכון בארעא דמצרים. ובגיני כך (הושע יג, ד) אלהים זולתי לא תדע, דלא תימא דאחרא הוא, אלא אנא הוא כלא, עד כאן:",
+ "הנה האבות ע\"ה היו ראש האמונה ויסודה, ואמנם יעקב אבינו ע\"ה מבחר האבות מטתו שלימה והוא תיקן האמונה יותר מאבותיו, כי בער עבודה זרה והעביר רוח הטומאה בתחילה, וזה עיקר גדול לתקון האמונה, ואח\"כ חל העניין האלהי וקבלת מלכות שמים במקומו הראוי. ועדיין לא היה השלמתם, כי לא נגלה הקב\"ה לפרסם מלכותו ולהודיעו לכל באי עולם ע\"י מסות גדולות ואותות ומופתים בשנוי מנהגו של עולם כי אם במצרים, ויעקב הוא הראשון אשר התחיל לפרסם זה, אבל ביחידים, כי לא הגיע זמן השלמתם עדיין, אבל עשה סימנים למה שעתיד הקב\"ה להשלים, כי על הדרך ההוא נשלם ונודע מלכותו. בתחלה בער האמונות הנכריות והדעות הזרות על ידי נוראותיו אשר עשה במצרים, והעביר השקר ורוח הטומאה. ואחר חל הענין האלהי, והודיע לכל באי עולם כי הוא האלהים אמתי ומלכותו בכל משלה, וזה ראשית קביעות האמונה והאמת על ישראל במצרים, אשר שם נתפרסם כל זה על השלמות, ולזה היה התחלת קבלת המלכות והאלהות עליהם שם אז לא קדם:",
+ "ולזה חייב ואמר ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, ושלל ואמר ואלהים זולתי לא תדע, כי מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשהו וכגבורותיו, ומי אשר לו היד החזקה והיכולת העצום להודיע שמו ולפרסם מלכותו בשדדו עליונים ותחתונים זולתו אין אלהים. ואחר שהודעה כזו אין שום כח ואל יכול עליה, גם אתה אלהים זולתי לא תדע, כי ראוי לך לדעת ולהכיר כי אם למי שלו היד העליונה להודיע שמו ואלהותו נגד כל אלהים, כי בכל אלהי מצרים אעשה שפטים (שמות יב, יב), ומי בהם יכול להודיע כוחו ולהנצל מידו. ומזה תדע כי מושיע אין בלתי, כי מצרים בחכמיהם ובכשופיהם בכח עליונים ועליוניהם אסרו את ישראל לבל יצאו מתחת רשותם ומשועבדים לעולם, כי כחם כן חייב, ולזה היה נמנע לצאת מעבדותם לדורות עולם בכח וחוזק שום נברא עליון ותחתון, לולא שנגלה המלך הגבור ושדד הכל ואבד ושבר דלתות נחשת ובריחי ברזל, והפך משרשם ההרים החזקים והגדולים, ומבכור פרעה עד בכור השבי, והם הכחות עליונים ותחתונים כידוע לחכמי לב, אשר מחמתם נאסרו ישראל במאסר שעבודם, והושיעם תשועת עולמים, והודיע בכחו זה כי מושיע אין בלתו:",
+ "ואחר שסדר המערכה כלם בעליונים ותחתונים, היה מחייב שעבודם שם באין הפסק לעולם, נהפוך הוא כי הוציאם ממנו לחירות עולם, ראוי אם כן כנגד זה, כי זכרון נפלאותיו ונוראותיו לא יעבור מתוך היהודים ולא יסוף מזרעם כל ימי עולם:",
+ "וזה הטעם (דברים טז, ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, כי עם כל הדורות ידבר. ולקיום כל זה, נתחייבנו בקבלת מלכותו וגזירותיו שישאר טעמו בפינו ורשימו ניכר בכל איברנו הוייות התורה וקיום מצותיה תמיד יומם ולילה לא נחשה:",
+ "וזה הטעם (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. הנה כי התורה ומצותיה נתנו בפינו ובגופינו לזכור כי ביד חזקה הוציאנו ה' ולא אחר ממצרים, נמצא יציאת מצרים סוד ויסוד כל המצות, וידינו כיד אלהינו הטובה עלינו לבקש בינה ולמצוא טוב טעם ודעת במצות כלל ופרט בענין יורו על יציאת מצרים דבר דבור על אופניו:",
+ "ועם מה שכתבנו, עיקר גדול ואמת וטעם משובח מספיק, הנה על זאת ישוטטו הלבבות ורעיוניהם לבקש את דבר ה' כי ישתוממו על זה לאמר, הלא קיים וקיבל ואין לנטות ימין ושמאל, כי זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ולא אחרת. ומצותיה אשר צונו ולא זולתם, הלא דבר מכוין לעצמו והוא צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד לתיקון הכבוד, ועל הדרך שביארתי בספר תולעת יעקב וב��ה הספר בס\"ד, ואיך א\"כ יבאו זכר ליציאת מצרים ואם לא גלו אם ובניה שם, האם נאמר כי אין מקום וצורך אל זאת התורה ואל מצותיה חלילה, וחולין הוא לנו מלהאמין זה, כי כבר קבלו אבירי הרועים כי התורה קדמה לעולם לגלות, ולהודיע כי אינה תלויה בזמן ולא במקום ולא בשום דבר אחר זולתה כי היא מכוונת לעצמה, ולזה אמרו כי היא שם ה' ממש, ולכן על כל זה חל על המאמינים חובת ההשתדלות לבקש אמת מפי יודעיה ומקבליה כי מאתם תורה תצא, ועמם חכמה תמצא, כי הם אשר עלו עיר הגבורים והורידו עוז מבטחה ובשלום:",
+ "ואומר כי יסוד היסודות ועמוד החכמות לדעת ולהבין כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, ולעמוד על עיקר זה צריך לדעת כי קודם התגלות הכבוד העליון סוד ה' אלהים, היו כל הדברים גנוזים ומיוחדים במחשבה הסתומה, וכל הנתיבות ואותיות ומאמרות עם נשמות וכחות אור וחשך וטוב ורע וכל ההפכים שם היו מעורבים כדמיון הכסף והסיגים המעורבים יחד, והכל במקום אחד אשר ממנה כל ההפוכים. כי כן הטוב ורע, עם היותם דברים הפכיים מעורבים ברצון הנפש, ובהתברר הרצון יראה שהטוב הוא עיקר הרצון ואין הרע כי אם לשלמות הטוב ולחזקו ולקיימו, נמצא כי הכל ממקור אחד נחצב. ולפי שאין היכר בכבוד בהיות הדברים על תכונה זו, בא הרצון הנעלם הפשוט לבנות היכל לכבודו ונאצלה אם הבנים עם כל אלה הדברים בה נכללים, והיא סוד מצרים העליונה כי בה היו כל ההפוכים מצרנים ומעורבים אלו באלו. ומשם הוקבעו כל אחד במקומו הראוי לו האור והטוב במקומו, והחשך והרע במקומו, והנשמות הקדושות והטהורות נבדלו מן הנשמות הטמאות, ונתפשטה המחשבה והובררה, ונודע כי הטוב עיקר, והנתיבות והאותיות נבדלו ונודעו בעצמם, והאמת אשר היה נעלם ונסתר ומעורב בשקר נבדל ונגלה ונראה. וזה מבעל האמת יתברך גבורה רבה ויד חזקה, ובזה נתנה גאולה וחירות לכל הדברים, ונודע באמת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, והנה היתה יציאת מצרים העליונה מוכרחת ומחוייבת, לדעת ולהכיר זה ולפרסמו. והנה הנשמות ועודן במחשבה משם קבלו התורה, וסוד זה כי באו כלולות ומצויירות מכ\"ב אותיות התורה, ולולא יציאת מצרים העליונה והתפשטות המחשבה, לא היה שום דבר ולא נבראו עליונים ותחתונים, ולא נודע האלהות, ולא היה היכר בכבוד:",
+ "והנה זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז, יד), והביא בגלות מצרים שרשים וענפים בדוגמא עליונה, ונתערבו שם גוי בקרב גוי טהור וטמא טוב ורע אור וחושך ישראל ומצרים עד שנגלה עליהם הקב\"ה ולהודיע שמו ולפרסם אלהותו על ידי המסות הגדולות והאותות והמופתים, ובם המציא גאולה וחירות לישראל, והבדילם מן העמים וצרפם וטהר וזקק אותם מן הסיגים המעורבים בהם ולקחם והבדילם להיות לו, וכמו שכתוב (דברים ד, לד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. גוי מקרב גוי ודאי, וכתיב (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, והובדל והופרש האור מן החושך והטוב מן הרע והוקבע כל אחד במקומו הראוי לו, והכל בדוגמא עליונה גאולה וחירות כנגד הגאולה וחירות, יציאת מצרים למעלה, ויציאת מצרים למטה גאולת נשמות למעלה וגאולת הגופים למטה, ויובל היא שנת החמישים שנה המוציאה אלו ואלו לחירות, הדא הוא דכתיב (שמות יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, וחמשים כתיב, בכח חמשים שערים יובל היא שנת החמישים בה יצאו עבדים לחירות, ולזה נזכרת יציאת מצרים חמשים פעמים בתורה:",
+ "ואחר צאתם ממצרים לחמשים יום, קבלו התורה הכלולה מחמשים שערי בינה, הנה הנשמות קבלו התורה למעלה, והגופים כנגדן למטה זה לעומת זה, ואלו לא הוציא הקב\"ה את אבותינו ממצרים, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים ולא קבלו התורה, ומי הגורם לקבלת התורה, יציאת מצרים למעלה ולמטה, נמצא אם כן יציאת מצרים יסוד התורה והמצות והכל לזכר יציאת מצרים העליונה ותחתונה וסבה ראשונה. והגורם הגדול ליציאת מצרים למטה ולקבלת התורה, הנה היה התפשטות המחשבה העליונה בגלוי הכבוד העליון, וזה סוד יציאת הכל ממצרים העליונה, נמצא זה אם כן סבת נתינת התורה והמצות, וראוי אם כן שיהיה הכל זכרון ליציאה ההיא ולהתפשטות ההוא:",
+ "והמבין עיקר זה שכתבתי בסוד זה הענין, יבין כי דבר צדק ואמת הוא שיהיו התורה והמצות זכר ליציאת מצרים, והם עם זה מכוונים לעצמם אינם נתלים בשום דבר, אבל כל הדברים למעלה ולמטה תלויים בהם, ולכן היו הסגולה הנפלאה להוריד ולהשרות עליונים למטה ולהעלות תחתונים למעלה, והם הגורם הגדול בדביקות הצורות וייחודן אלו באלו נמצאו זכר כל הגאולות והחירות הנפלא, וזה מה שרציתי להוכיחו, ובו נשלמה הכוונה בזה הפרק, עד כאן לשונו, דברי פי חכם חן:",
+ "אמנם כפליים לתושיה, ואגלה דעתי בדרוש הזה בדברי אמת, ואלו ואלו דברי אלהים חיים:",
+ "ידוע כי בגאולת מצרים נתגלה על ידי משה רבינו ע\"ה לכל האותות והמופתים שם העצם שהוא שם של ד' יהו\"ה, כמו שאמר הש\"י למשה (שמות ו, ב-ג) וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וגו'. ושמי ה' לא נודעתי להם. וכבר האריכו בזה גם המפרשים, גם אני הארכתי בזה בכמה דרושים (עי' תושב\"כ וארא פ' תו\"א):",
+ "וכלל הענין, קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד בהעלמה אשר היא תכלית ההעלמה, וכשהיווה את העולמות יש מאין וחדש וברא, אז גילה שמו יהו\"ה שהוא היה הוה ויהיה והיווה את העולמות בשביל שיתגלה שמו על ידי התורה שהיא כולה שמותיו יתברך המסתעפים משם יהו\"ה באופן שתורת יהו\"ה תמימה רצוני לומר התורה תמימה מראשה ועד סוף הכל הוא שם יהו\"ה:",
+ "והנה אם לא חטא אדם, היה דבק בה' ונתקיים בו (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כי נברא בצלם ודמות, ונברא לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו), ופירשו רז\"ל במדרש (בתי מדרשות ב' ו, ד) לעבדה מצות עשה, ולשמרה מצות לא תעשה, הנכללים בשם יהו\"ה בסוד (שמות ג, טו) זה שמי וזה זכרי, שמ\"י עם י\"ה עולה שס\"ה, ו\"ה עם זכר\"י עולה רמ\"ח, ודברים אלו באו בארוכה בהקדמת תולדת אדם (עי' בבית חכמה תניינא ד\"ה והנה בבחינה זו), ולא היה בעשרה דורות שמאדם ועד נח, ובעשרה דורות שמנח ועד אברהם, לא היה הבדל ביניהם לבין קונם, כי אם העונות הם המבדילים:",
+ "והמתין הקב\"ה עד כ\"ו דורות כמנין שם יהו\"ה, ומשה רבינו ע\"ה הוא היה הדור העשרים והששה והוא הגואל, הגואל ממות ופודה משחת, כי הגלות של מצרים היה מזכך כל סיג וחלאה של אדם הראשון וכל תולדות אדם עד זמנו, ונבואתו היה באספקלריא המאירה שם יהו\"ה הנודע לו, וכתיב (שמות ב, כה) וירא אלהים את בני ישראל ויד\"ע אלהים, היפך מה שכתוב (תהלים קמד, ג) מ\"ה אד\"ם ותדעה\"ו, כי אדם בגימטריא מ\"ה כמנין שם יהו\"ה במילואו יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א הרומז לחיבור ודביקות בשם יהו\"ה כמו שכתוב (שם צא, יד) אשגבהו כי יד\"ע שמ\"י, וידיעה הוא לשון חיבור כמו (בראשית ד, כה) וידע אדם [עוד] את אשתו, וכשנתרחק נאמר עליו מ\"ה אד\"ם ותדעהו. אמנם כשנזדככנו במצרים, כתיב וידע אלהים, ונתעלה מעלה לשם יהו\"ה, כי לא נגאלו לא על ידי שרף ולא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, אלא הקב\"ה בכבודו ובעצמו דהיינו שם הגדול בשם הנכבד סוד (שמות יג, כא) ויהו\"ה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן [לנחותם הדרך] ולילה בעמוד האש:",
+ "וזה לשון הרמב\"ן כו', והתחילו לטהר לגמרי בימי הספירה שבע שבועות, ואז בהגיע חג השבועות נתנה התורה שהיא תמימה שם יהו\"ה, ואז קרבנו לשמו הגדול לגמרי, וכתיב במתן תורה (עי' ע\"ז ה, א) אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם (תהלים פב, ו), כי היינו במדרגת אלהים, וגדול יהו\"ה מכל האלהים כי שמו הגדול עלינו ואנחנו דביקים בי\"י. אחר כך כשעשו העגל, חזרו לסורם הראשון וכתיב (שם ז) אכן כאדם תמותון, הוא אדם הראשון, ובמדבר יתמו ושם ימותו (במדבר יד, לו), עד דור דעה שנאמר עליהם (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בי\"י אלהיכם, וזכו לארץ ישראל ארץ אשר י\"י דורש אותה וגומר (שם יא, יב), וחזרו וקלקלו בעבירות ובפרט בעבודות זרות, והוצרכנו שוב לזיכוך הגליות שנצטרף בכור הברזל יותר מכור הברזל שבמצרים, ומפי עליון לא תצאו הרעות הכל לטובה כדי שנצטרף ונזדכך ונזכה לגאולה האמיתית כימי צאתינו ממצרים כן יראינו נפלאות. אמנם יציאת מצרים תהיה טפל וקיבוץ גליות עיקר (ברכות יב, ב), כי גאולת מצרים היתה שירה חדשה בלשון נקיבה (עי' שהש\"ר א, לו) דהיינו בעצמו ובכבודו סוד (חבקוק ב, כ) וי\"י בהיכל קדשו ה\"ס מפניו כל הארץ, אמנם לעתיד בלשון זכר (ישעיה לג, י) עתה אקום יאמר י\"י, ולילה כיום יאיר בסוד (שם ל, כו) אור הלבנה כאור החמה, ודבר זה יתבאר בארוכה בדרושים. ואז תורה חדשה תצא מאתו, כלומר שתהיה תורת י\"י תמימה מגולה לנו באור חדש הגנוז סוד סתרי תורה, ואמר ביום ההוא זה י\"י קוינו לו (עי' ישעיה כה, ט), כי יתרון האור יהיה מהחשך מכח סוד הגליות והזדככות נזכה לעצם הדביקות. והותחל זה הדביקות בצאת ישראל ממצרים מכור הברזל, ולכן נאמר (שמות כ, ב) אנכי י\"י אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי כור הברזל זיכוך של מצרים עבודת החומר להיות הדביקות בשם י\"י, וצדיקים ילכו בם וגו' (הושע יד, י) ולעתיד (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה:",
+ "כלל העולה, כל התורה היא שם י\"י, ותרי\"ג מצוותיה הם י\"י, וסוד זה שמי וזה זכרי כדלעיל. והמקיים התורה בלימוד ובמעשה, דבק בשם י\"י. וזה אי אפשר בלי זיכוך החומר שיפסיק זוהמת הנחש, וזה היה בכור הברזל במצרים, על כן תלה התורה ביציאת מצרים. ואלו לא היה זיכוך מצרים, היה בהכרח זיכוך אחר, כי בלא זה אי אפשר. יובן אם לא חטא האדם לא היה צריך לזיכוך, כי לא היה בו זוהמת הנחש, וכשתולה הכתוב ביציאת מצרים הוא כאלו היה אומר שתלה בדביקות י\"י, ולא שהתורה תלויה במצרים, כי אלו לא חטא אדם לא היה צריך למצרים וכיוצא בה, כי לא היה צריך לזיכוך. ועתה שחטא, הוצרך לזיכוך, על כן היה במצרים. ואלו לא היה מצרים בעולם, היה הזיכוך על ידי אחר. רק מאחר שהיה מצרים, היה הזיכוך על ידי מצרים שהיא מרכבת המשנה מצרנות לארץ ישראל ארץ אשר י\"י דורש, ודי בזה למשכיל:",
+ "עתה ארשום שני העמודים. שם האחד מצה עשירה, ושם השני מצה שמורה:"
+ ],
+ "Matzah Ashirah": [
+ [
+ "וידבר ה' וגו' זאת תורת העולה וגו' (ויקרא ו, ב). היתורים והשנויים שבפרשת קרבנות הם רבים, ואני לא באתי לעורר עתה אלא קושיות כללות:",
+ "הנה ד' זאת תורת הם בקדשי קדשים, תורת העולה (שם), ותורת המנחה (שם ז), תורת החטאת (שם יז), ותורת האשם (שם ז, א). עוד חמשית בקדשים קלים, (שם יא) וזאת תורת השלמים. וקשה שנוי הסדר מהמסודר פרשת ויקרא, שם נאמר ומוזכר ענייני עולה וענייני מנחה ופרשת שלמים באמצע, ואחר כך ענייני חטאת וענייני אשם. ובפרשה זו סודר שלמים באחרונה. עוד קשה, בפרשה זו לאחר זאת תורת העולה וזאת תורת החטאת הפסיק בזה קרבן אהרן, ואחר כך סידר זאת תורת החטאת, וזאת תורת האשם, וזאת תורת זבח השלמים, ואחר כך בענייני אהרן. ומן הראוי היה להסמיך זה קרבן אהרן לבסוף אצל שאר ענייני אהרן. עוד קשה ד' אלה עולה ומנחה חטאת ואשם קודש קדשים הם, ולא הוזכר בכתוב קודש קדשים כי אם בחטאת ובאשם:",
+ "זאת תורת העולה, בתורת כהנים פרשת ויקרא (דיבורא דנדבה ב), והובא בילקוט, ר' שמעון אומר, מנין שלא יאמר אדם, לה' עולה, לה' חטאת, לה' מנחה, לה' שלמים, תלמוד לומר (ויקרא א, ב) קרבן לה'. והלא דברים ק\"ו, אם מי שעתיד להקדיש, אמרה תורה לא יהא מזכיר שם שמים אלא על הקרבן. על אחת כמה וכמה שאין מזכירין שם שמים לבטלה. ובפרק קמא דנדרים (י, ב) מביא תלמודא דברי רבי שמעון בנוסח אחר, וזה לשונו שם, רבי שמעון אומר, מנין שלא יאמר אדם, לה' עולה, לה' מנחה, לה' תודה, לה' שלמים, תלמוד לומר קרבן לה' כו'. ובב\"ר פרשת בראשית (א, יג) נוסחא שלישית, אמר רבי שמעון בן יוחאי, מנין שלא יאמר אדם, לה' עולה, לה' מנחה, לה' שלמים, אלא עולה לה', מנחה לה', שלמים לה', תלמוד לומר קרבן לה', והרי דברים ק\"ו, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שם שמים להקריב, המחרפים והמגדפים עובדי עבודה זרה על אחת כמה וכמה שימחו מן העולם, עד כאן. ובפרק קמא דנדרים מפרש, דלמא אמר לה' ולא אמר קרבן, וקא מפיק שם שמים לבטלה. ופירש ביפה תואר, דשמא אחר שיזכיר את ה' ימלך ולא יקדיש ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה. וכתב עוד שם, ואם תאמר בחטאת ואשם ודומיהם שהם חובה להביא, מאי טעמא לא יאמר לה' ברישיה. יש לומר דאיכא למיחש שמא ימלך להניח בהמה זו ולהביא אחרת, עד כאן לשונו. ולעניות דעתי נראה לפרש דלמא אמר לה' וטרם אמרו עולה ימות, כי אין אדם בטוח רגע כמימריה, ואז לא קשיא ואם תאמר שהקשה. והנה נגיד בעזה\"י על כל אלה השינויים דרך טוב וישר, ומקודם לזה נחקור ד' חקירות שכל חקירה מהם אחת מדובר ושתים שמענו, רצוני לומר דהחקירה היא על הפרשה דהיינו בענין הקרבנות, ועל האגדה וענין פסח:",
+ "ראשונה מצינו מעלת הסיפור בענין קרבנות, וכן מצינו מעלת הסיפור ביציאת מצרים. בקרבנות אמרו רבותינו ז\"ל (עי' מנחות קי, א) כל העוסק בפרשת קרבנות כאלו הקריב קרבנות, זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים (ויקרא ז, לז). ואפשר דעל זה רומזים אלו תורות, תורת עולה תורת מנחה תורת חטאת תורת אשם תורת זבח השלמים, דהעוסק בתורה במקומה, ככה מצינו בקרבנות, וכן מצינו ג\"כ בחקות הפסח:",
+ "תנן (ברכות פ\"א מ\"ה) מזכירין יציאת מצרים. ובהגדה, כל המרבה לספר הרי זה משובח. (פסחים פ\"י מ\"ה) רבן גמליאל אומר כל מי שלא אמר ג' דברים הללו כו' פסח מצה מרור כו', ולא אמר כל מי שלא עשה ג' דברים הללו, אלא אמירה וסיפור, הרי מעלת הסיפור והאמירה בקרבנות ובחוקת הפסח. ולמה לא תהיה כן בשאר מצות לספר פרשיות תרומות ומעשרות שמיטות ויובלות ערכין ושדה אחוזה ובתי ערי חומה וכאלו הרבה, ונימא דסיפורן במקום קיומן. ואף הסיפור דד' פרשיות תלויות באלו השנים, פרשת שקלים הם לצורך קרבנות, וכן פרשת פרה. ופרשת החודש פירסומא דמצרים. וענין פרשת זכור היא המצוה בעצמה לזכור עתה עד בא זמן העשייה, וק\"ל:",
+ "עוד חקירה שנית, בקרבנות ובחקת הפסח דמצינו בהן עוד שישתנו למעליותא. בקרבנות איתא במדרש (ויק\"ר ז, ב) ר' אבא בר יודן בשם ר' יודא בר סימן, משל למלך שהיה מהלך במדבר, ובא אוהבו וכבדו בכלכלה אחד של תאנים וחבית אחד של יין. א\"ל זה כיבוד גדול. א\"ל, אדוני המלך לפי שעה כבדתיך, אבל כשאתה נכנס לתוך פלטין שלך אתה רואה כמה אני מכבדיך. כך אמר הקב\"ה לישראל, (ויקרא ו, ב) זאת תורת העולה היא העולה. אמרו לפניו, רבון העולמים, לפי שעה היא הקרבנות, אבל לכשתטיב ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, עד כאן. וכן בענין גאולת מצרים, דכתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך ממצרים כן אראנו נפלאות, וישתנה למעליותא כדכתיב (ירמיה כג, ז-ח) הנה ימים באים נאם ה', ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא [וגו'], ויש לתת לב מה הן ההשתניות למעליותא:",
+ "עוד בה חקירה שלישית, העבדות נתונה לשניהן, מעשה הקרבנות נקראים עבודה יותר מכל מעשי המצות שהם ג\"כ בפעולה, ולא נקראים בשם עבודה כי אם הקרבנות. וכן ענין מצרים, (שמות ג, יב) תעבדון את האלהים על ההר הזה, ולאחר החירות מחוייבים אנו להתחיל בגנות עבדים היינו. עשרת הדברות התחיל (שם כ, ב) אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, ולא אמר אשר בראתי את עולם. התחיל (שם כא, א) ואלה המשפטים במצות עבד עברי, להיות רושם העבדות קיים כי עבדי הם שטרי קודם (וכאלה הרבה):",
+ "ועל ארבעה אשיבנה חקירה רביעית, שמצינו בשנים אלה כל הדביקות בשם העצם בשם ה'. בקרבן אמרו רז\"ל בתורת כהנים (פ' ויקרא דיבורא דנדבה ב) והובא בילקוט ויקרא, ר' יוסי אומר, כל מקום שנאמר קרבן, אמור ביו\"ד ה\"א, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים. ובזוהר ויקרא (ח\"ג ד, ב) רבי חזקיה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, אמר ליה, האי דאקרי קרבן, קרוב מבעיא ליה, או קריבותא, מאי קרבן. אמר ליה, האי ידיעה לגבי חברייא קרבן מאינון כתרין קדישין, דמתקרבי כלהו כחדא ומתקשרין דא בדא עד דאתעבידו כלהו חד ביחודא שלים לתקנא שמא קדישא כדקחזי, הדא הוא דכתיב קרבן לה', קרבן דאינון כתרין קדישין לה', הוא לתקנא שמא קדישא, וליחדא ליה כדקא יאות, בגין דאשתכחי רחמין בכלהו עלמין, ושמא קדישא דאתעטר בעטרוי לאתבסמא, ועל דא בגין לאתערא רחמי ולא לאתערי דיני, ובגין כך לה' ולא לאלהים, לה' אנן צריכין לאתערא ולא לאלהים, רחמי ולא דינא. אמר זכאה חולקא דשאילנא דא ודא היא ברירא דמילה. אבל הא כתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. זבחי אלהים כתיב, ולא זבחי ה'. אלא ודאי הכי הוא, קרבן אלהים לא כתיב, אלא זבחי אלהים, ועל דא שחיטתן בצפון, דהא זביחה בגין אלהים ההוא סטר גבורה דיתבסם ויתב�� רוחא דדינא ויתחלש דינא ויתגברון רחמין על דינא. ועל דא זבחי אלהים, לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא, דכתיב רוח נשברה, למהוי האי רוח תקיפא נשברה, ולא יתגבר חיליה ותוקפיה. ובר נש בעי כדין למיקם על מזבחא ברוח נשברה ואכסיף מעובדי ידוי, בגין דהוי האי רוח תקיפא תבירא, וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברון רחמי על דינא, עד כאן לשונו. המאמר צריך ביאור, מכל מקום יצא לנו קרבן לה':",
+ "וכן אמרו רז\"ל בסוף מנחות (קי, א) ובספרי (פינחס יב) מפני מה לא נאמר בכל פרשת הקרבנות לא אל ולא אלהים אלא השם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה למינים. ולזה נאמר (שמות כב, יט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. וכן בענין מצרים כתב הזוהר בפרשת מקץ (ח\"א קצה, א) אלהים יענה את שלום פרעה (בראשית מא, טז) ר' אבא אומר, תא חזי בההוא רשע דפרעה דאיהו אמר (שמות ה, ב) לא ידעתי את ה' פרעה, חכים הוה מכל חרשוי. אלא ודאי שמא דאלהים הוה ידע, דהא כתיב (בראשית מא, לח) הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו, ובגין דמשה לא אתי לגביה אלא בשמא עילאה דיהו\"ה, ולא בשמא דאלהים, ודא הוא קשיא קמיה מכלא, דאיהו הוה ידע דהא שמא דא הוא שליט בארעא, ובשמא דה' לא הוי ידע, ועל דא הוה קשיא קמיה שמא דא ודא הוא, דכתיב (שמות ט, יב) ויחזק ה' את לב פרעה, דמלה דא אתקיף לביה ואקשא ליה, ועל דא משה לא אודע ליה מלה דשמא אחדא, כי אם שמא דה' בלחודוי. ותירץ בזה הפסוק (שם ז, ג) ואני אקשה את לב פרעה, עיין שם בצרור המור. וכמ\"ש על הפסוק (שם ה, כג) ומאז באתי לדבר בשמך, כי פרעה השיב (שם ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו:",
+ "וזהו שאמר הכתוב ביתרו (שם יח, יא), עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, וביאר הענין כל השמות מחודשים לפי טבע הנהגתם הבריאות, וקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד שם יהו\"ה היה הוה ויהיה המהווה הכל, על כן בידו לשדד ולשנות:",
+ "וזה שלשה הודו, (תהלים קלו, א-ג) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. הודו לאלהי האלהים כו'. הודו לאדוני האדונים כו'. הענין הש\"י ברא מערכת השמים והם אדונים, כמו שאמר כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל, וגבוה מעל גבוה כי עליהם שרים מנהיגי המערכת והם נקראים אלהים, והם שרי האומות אשר חלק להם הש\"י לכל אומה ואומה, וה' אלהינו הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, וזהו ג' הודות הנ\"ל, והודו לה' שורש הנ\"ל. על כן אמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ידו\"ד מכל אלהים, מכירו הייתי לשעבר שם אלקים הנתפרסם ע\"י יוסף, ועתה הכיר שם ידו\"ד. כן הודה פרעה (שמות ט, כז) ידו\"ד הצדיק. (שם טו, יא) מי כמוכה באלים ידו\"ד. הרי שגם כן סובב על שם ידו\"ד, אמנם צריך להעמיד בענין הזה. ובענין מכירו לשעבר כו', בזה נביא לביאור החקירות:",
+ "ובכן אבוא לבאר ב' חקירות האחרונות, דהיינו עבד וענין ידו\"ד, ושתים זו שמענו נשמע והן ב' שהן ד', דבזה יתבארו ב' החקירות הראשונות, ואלו ב' אחרונות סימנם עב\"ד ידו\"ד. ועל זה רומז (תהלים קיג, א-ג) הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. הזכיר ד' פעמים לענין הלול ושבח וברכה שם ידו\"ד, ובפעם ראשון לא אמר שם ה' כמו בג' פעמים אח\"כ אמר בשם ה'. ובענין עבדות שהזכיר כאן דרשו רז\"ל (מגילה יד, א) עבדי ה' ולא עבדי פרעה, גם בזה יהיה רמז עמוק:",
+ "ונפרש תחילה כיד ה' הטובה עלינו ענין שם ידו\"ד ודביקות ישראל בו בגאולת מצרים, ואח\"כ נבאר ענין עבדות ענין. גילוי ידו\"ד, כמו שכתוב (שמות ו, ב) וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ידו\"ד. כמה זכו ישראל לגילוי ידו\"ד, נבאר פסוק (שם ג, יג) מה שמו מה אומר, שהיא עמוקה מאד, על כל זאת כתר תורה הפקר לכל, ואבאר לפי שכלי. ומתחילה נעורר על קושיות, אחד, מה עלה אדעת משה רבינו ע\"ה שישאלו מה שמו, וכי לא ידעו שמו יתברך, הלא כתיב (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' אלקי אבותינו, וזה היה קודם התגלות הש\"י למשה. עוד קשה, ג' פעמים מזכיר שם אהי\"ה, מה רומז, ורש\"י על פי רז\"ל פירש כו', וקשה החכים משה רבינו ע\"ה ח\"ו ביותר. ובמדרש רבה (שמו\"ר ג, ו) מתורץ זה, ר' יעקב ב\"ר אבינא בשם [רבי] הונא דציפורן, אמר הקב\"ה למשה אמור להם בשיעבוד זה אהיה עמם ובשעבוד הן הולכין ואהיה עמם. אמר לפניו וכך אני אומר להם, די לצרה בשעתה. אמר לו לאו כה תאמר לבני ישראל אהי\"ה שלחני אליכם, לך אני מודיע להם איני מודיע, עד כאן. ומכל מקום קשה, בוחן נסתרות למה המתין עד שיטעה משה. ופשיטא שאין להקשות אדרבא רז\"ל מנא להו, דלמא לא טעה משה רק הש\"י גילה לו אהי\"ה אשר אהי\"ה, וצוה אותו לאמור לישראל אהיה, דיש לומר דאם כן לא לכתוב ויאמר השני, אלא שמע מינה שהיה הפסק פלפול וק\"ל. אכן קושייתי קשה:",
+ "עוד קשה לדברי רז\"ל, אהי\"ה אשר אהי\"ה הוא הודאה בעלמא, וא\"כ מה שם הוא זה. עוד קשה, (שמות ג, טו) ויאמר עוד וגו', מה זה. וגם כמעט סתרי אהדדי, דמתחילה אמר (שם יד) אהי\"ה, ועתה (שם טו) ידו\"ד. גם לזקני ישראל דיבר שלישית (שם טז) וכלל האבות יחד, ולעיל (שם טו) פרט אלקים בכל אחד מהאבות. גם זה זכרי, מה משמש. גם הזכיר שם אלקים:",
+ "קודם שנבאר הענין, נבאר השמות וביאורם. רמוז בפסוק (תהלים לג, ט) כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. כבר נודע ידו\"ד הוא שם העצם מצד מהותו עצם הוויתו הקדמונים, כמו שאמרו רז\"ל (פדר\"א ג) קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, ותיבת הוא רצה לומר מהותו, הוא ראשי תיבות הוא ושמו אחד. ואח\"כ שמותיו המורים על בנין העולם והפעולות מחודשים. והנה שם אלקים הוא בנין העולם כמו שכתוב (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים, כי השם הזה טבע העולם ומנהגו כמו שכתב הזוהר בכמה מקומות, וכך כתב בעל עקידה סוף שער שלישי עיין שם. ולכל בנין צריך יסוד, וזה יהיה שם אהי\"ה שהוא ג\"כ מלשון הויה, שהוא מורה על התהוות הויה חדשה והוא כמו אמצעי:",
+ "כיצד מלך בשר ודם כשרוצה לבנות בנין, הנה קודם עלות רצונו היה הוא לבד והבנין עדיין נעדר, ואח\"כ עולה במחשבתו לבנות הבנין, הנה זו המחשבה והרצון אמצעי בינו ובין הבנין, כי המחשבה דבוקה בו, ואח\"כ המחשבה מתפשטת ויוצא לאור. כך כביכול, קודם שנברא העולם היה הוא ושמו, דהיינו מהותו ית', ובחינת עליית מחשבה לפניו ורצונו להוות זהו שם אהיה הנגזר מיהו\"ה, ואז ייצאו לאור ונתגלו שמותיו לבנין העולם ולפעולתיו שפועל ומנהיג. וענין אהי\"ה אשר אהי\"ה הוא, כי רצונו יתברך תיכף ברצונו יש גילוי אלהותו, אף כי נעלם מצדינו, על כן בענין עלה במחשבה אצלו התגלות מצד זה יש גילוי קצת המבדיל, כמו שבתחתונים בגשמיות העולם נתהוה מתחילה היולי ואח\"כ הבריאה, כן מצד גילוי השם הזה כמו היולי לגילוי שמותיו יתברך:",
+ "והנה תיבת אהי\"ה לשון עתיד, וגם לשון עבר. אהיה לשון עתיד וזהו נודע, גם לשון עבר כמו שכתוב באיוב י\"ז (ו) והציגני למשל עמים ותופת לפנים אהיה, ופירש הרלב\"ג עתה העמידני למשל ולשנינה, ולפנים תופס פירוש לשון שררה הייתי, ועיין בתרגום יונתן בביאור אהי\"ה ותמצא כן. והנה אהי\"ה שפירש עבר, מורה על בחינה עליונה כמה שדבוק בו בידו\"ד, ואז נאמר אהי\"ה עולה כ\"א כמנין שם ידו\"ד בלי כפילות ה' אחרונה. ומצד הבחינה העומד להתגלות, אז אהי\"ה פירוש לשון עתיד:",
+ "וזהו פירוש הפסוק (תהלים לג, ט) כי הוא אמר ויהי וגו'. כי הוא, זהו ענין קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד. אמר ויהי, הם בחינות אהי\"ה אשר אהי\"ה. הרמב\"ן ריש בראשית (בראשית א, ג ד\"ה ויאמר) פירש, ויאמר אלקים (בראשית א, ג), ענין אמירה בלב היא המחשבה, כמו (ישעיה מז, ח) האומרה בלבבה והחפץ כדרך (ש\"א כ, ד) מה תאמר נפשך ואעשה לך, פירוש מה תרצה ותחפוץ. הרי אלו ב' בחינות, אמר ויהי, אמר היא בחינת דביקות בו, ויהי בחינת גילוי הגילוי של מעלה, ואח\"כ נתגלה שמותיו יתברך לבנין ולפעולות, וזהו הוא ציוה ויעמוד, והכל נמשך מן הוא, כי הוא סיבת כל הסיבות עילות כל העילות. בראשית ברא אלקים זהו בנין העולם, אהי\"ה יסוד, כמו התורה שבה נסתכל הקב\"ה וברא העולם האותיות הם יסוד, ותורה היא הבנין על כן נקראו (שבת קיד, א) תלמידי חכמים בנאים. ובריש בראשית רבה (א, א) ואהיה אצלו אמון (משלי ח, ל), התורה אמרה אני הייתי כלי אמונתו כו', עיין שם. ואמר ואהיה בתוספות ו', כי אותיות שם ידו\"ד הם באלפ\"א בית\"א עד ו', אבג\"ד עולה י', ואחר כך ה\"ו, הרי אותיות ידו\"ד, כי הה' כפולה, וכן עולה אהי\"ה כמנין יה\"ו, זהו ואהי\"ה אצלו אמון, והוא האומן:",
+ "והנה כשנבנה העולם ונפעל נקרא בב' שמות, אלהים ואדני, כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים כדפירשתי לעיל. ונתגלו ממהותו ע\"י ידו\"ד אשר אהי\"ה, בחינה עליונה מאהי\"ה המורה על העבר, הוא שורש על שם אלהים. ובחינת אהי\"ה הגילוי לשון עתיד, הוא שורש שם אדנ\"י. וזהו ענין נקודה וקריאת ידו\"ד בשם אדנ\"י, הנקודות הם חש\"ק כמו שכתוב וזהו זכרי, ולפעמים על צד המיעוט ננקד ונקרא אלהים כמו (דברים ג, כג) אדני אלהים אתה החילות:",
+ "ואלו השמות אלהים ואדניהם על פי טבע הבריאה ולא ע\"י מופתים נגליים שידוד המערכת לגמרי, על כן שם ידו\"ד לא נתגלה להאבות בפועל שידוד כל המערכת, כי כל ניסיהם כענין טבע הענין, זולת עתה הגיע העת להתגלות לכל האותות והמופתים ע\"י משה רבינו ע\"ה שמוכן לזה בעצם כמו שנפרש, על זה שאל, ושאלוני מה שמו, רצה לומר איך אפשר השפעת ידו\"ד לינקד בנקודת אלהים אדנ\"י, רצה לומר להתייחד בעצם, (כי עכ\"פ אי אפשר מצד מהותו אלא בהתלבשות על ידם), הלא ידו\"ד בחינת היה הוא ושמו, ושמות אלו מחודשים אחר ההוי\"ה. ובאתה התשובה, אהיה אשר אהיה, וכדפירשתי לעיל, והבן:",
+ "ועתה נבאר המאמר, וקודם ביאורו נקדים, הנה אמרו בבראשית רבה (א, ז) ישראל עלו במחשבה, וכן בראשית בשביל ישראל (עי' רש\"י ריש בראשית). ואמרו משה עלה במחשבה כדאיתא בב\"ר (א, ד), בראשית, בשביל משה, ומשה שקול כנגד כל ישראל וכולם תקועים במחשבה, רצוני לומר שורש נשמתם. וכבר כתבתי ב' בחינות בסוד המחשבה, אף אנו נאמר שבחינת אהי\"ה המורה על העבר בחינה העליונה זו הבחינה שורש השורש נשמת משה רבינו ע\"ה ומשה עלה אל האלהים (שמות יט, ג), כי משם אצילות שם אלהים כדפירשתי. וזהו (שם ז, א) ראה נתתיך אלהים. ושורש שרשי של ישראל מן אהי\"ה בתראה שמשם אצילות שם אדנ\"י אדוני האדונים צבא שלמעלה, על כן נמשלו לכוכבים כמו שכתוב (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, והם נקראים בשם צבא שלמעלה, כדכתיב (שמות יב, מא) יצאו [כל] צבאות ה':",
+ "וסוד העיבור שהזכירו רז\"ל תמיד בדבריהם, רצו לומר סוד עיבור הנשמות. ושם אדנ\"י מקור ישראל, כדכתיב (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים אדני ממקור ישראל. והנה נשמות ישראל גבוהים, אבל נשמת משה גבוה מעל גבוהים, א\"כ מאחר שנשמת משה גבוה ומעולה כל כך, אי אפשר להיות שולט בו גלות, וכל שבטו ניצל בזכותו כי הם קרובים אליו. וישראל שירדו ממעלתם, אפשר להם גליות, אבל מאחר שהם יונקים ממשה רבינו ע\"ה מתקיים בהם (עי' תהלים צא, טו) עמם אנכי בצרה:",
+ "והנה (שם סב, יב) אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו, כשאמר הש\"י אהי\"ה אשר אהי\"ה, פירש למשה רבינו ע\"ה ותירץ קושייתו מחמת ניקוד ידו\"ד באלהים ואדנ\"י כדפירשתי. ומזה נובע הפשוטו שיהיו בגלות זה ובגלות אחר, כי להם אפשר הגליות. ומכל מקום עמם אנכי בצרה, מצד שהם יונקים ממך ששורש שורש נשמתן מבחינת אהי\"ה העליון. והנה כבר כתבנו, אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו, רצוני לומר מן הנסתר מובן הנגלה הנסתר שגילה למשה ב' פעמים אהי\"ה (שורש נשמתו בשתי פעמים אהי\"ה), דהיינו ישראל במחשבה, ומשה במחשבה. אבל לישראל (שמות ג, יד) ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי\"ה, פעם אחת, כי הם לא עלו במחשבה רק באהי\"ה בחינת התחתונה. וכבר פירשתי שמכח זה מוכן להם הגלות, וממילא מובן הנגלה שלא יגלה להם גליות אחרות שלא יחרדו ביותר. נמצא הוכרח היה הדיבור מהקב\"ה לחלק בויאמר פעם שנייה, ומתורץ קושייתו. ובזה היה מסולק ג\"כ שלא יטעה, ומובן המדרש ודוק היט\"ב:",
+ "ולאחר שאמר כה תאמר לבני ישראל אהי\"ה, שהוא השגתם, אמר (שם טו) ויאמר עוד [אלהים] אל משה [וגו'] ידו\"ד אלהי אבותיכם, רצה לומר, כשיזכו להשיג ולהבין מה באהי\"ה האחרון בחינתם, יוכלו להוסיף השגה בקצרה מה עד ידו\"ד באמצעיתך, דהיינו אהי\"ה ראשון, ואלו הם נקראים בני עליה המתקרבים לבחינת ומשה עלה. אבל ההשגה בהדרגה, צו לצו קו לקו, על כן הלך דרך מעלות אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. משא\"כ בזקנים שעולים כמה מעלות בעליה אחת, כלל ויאמר ה' אלהי אבותיכם וגו' אלהי אברהם יצחק ויעקב:",
+ "כלל העולה, משה דבוק באהי\"ה אשר אהי\"ה, רצה לומר כולל ס' רבוא נשמת ישראל ומתדבק באהי\"ה ראשון. וישראל דבוקים באהי\"ה, ובאמצעית אלו שמותיהם דבוקים בו יתברך (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם:",
+ "ומאחר שביארתי ענין שם ידו\"ד, אבאר כיד ה' הטובה עלי ענין עבדות השייך לדביקות הנ\"ל, ויתבאר הכתוב שהתחלנו (תהלים קיג, א-ג) הללויה הללו עבדי ה', ויתבארו ד' ענייני הלול ושבח המוזכרים. ישראל נקראים עבדי ה', וחביבין ישראל שנקראו בנים למקום, ומרגלא בפומי דאינשי, דמעלת בנים עדיף ממעלת עבד, וכן הוא מבואר בנוסח (תפלת מוסף לר\"ה) היום הרת עולם כו'. אמנם כן הוא על הרוב, אבל בבחינת בני עלייה והנם מועטים ממעלת עבד עדיף ממעלת בן כאשר נפרש:",
+ "ובזה יהיה מתורץ בעת הזכרת רוממות משה רבינו ע\"ה קראו עבד ולא בן, כמו שכתוב (במדבר יב, ח) מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, ולא כתיב בבני במשה. וכן לאחר מותו שנתדבק במעלה העליונה קראו (יהושע א, ב) משה עבדי מת. וכן כתוב (שמות ד, כג) שלח את בני ויעבדני, וקשה הלא זו ואין צריך לומר זו, הזכיר בני ואח\"כ עבדי:",
+ "ולביאור הענין זה, אקדים ב' הקדמות. א', אלו ב' עניינים אם כבנים אם כעבדים אשר על שם זה אנו אומרים אבינו מלכנו בחינת מלך יותר בעילוי בו יתברך מבחינת אב, כי נקרא מלך מצד מהותו אף קודם שנברא העולם שהיה הוא ושמו בלבד ה' מלך, והוא יתברך מלך בעצם, לא כמלך בשר ודם שאין מלך בלא עם, אבל הוא יתברך אין צריך לעם, כי די לו במציאותו, וגם ביכלתו להוות עם כל אימת שירצה ואין מונע. וזהו השבח, ה' מלך קודם שנברא העולם, ה' מלך בפועל כשברא העולם, ה' ימלוך לעתיד בהתחדשו לעולם, (והארכתי בדבר זה בספר שער השמים שלי בפירוש התפילה), ולא נקרא אב כי אם בהתגלותו בבוא הבריאה ההשתלשלות עילה ועלול, אז נקרא העילה אב והעלול בן:",
+ "הקדמה ב' עבודתנו לו יתברך באהבה וביראה הכתוב בתורה, וכן כתיב (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, (שם ב, יא) עבדו את ה' ביראה. והנה אהבה בחינת אהבת בן לאב, ובחינת יראה מורא עבד בפני רבו. וכבר הקדים אנטיגנוס (אבות א, ג) אל תהיו כעבדים כו', אלא הכל לשמו יתברך, לא מפני יראת העונש ולא מפני אהבת השכר, כי אלו היראה והאהבה נקראים יראה חיצונית ואהבה חיצונית, רק לשמו יתברך, כאשר האריכו המפרשים ואמרו, כי היראה פנימית מביאה לידי אהבה פנימית, ויראה פנימית היינו שיראה שלא יעבור על ציווי אדונו, דהיינו שמקיים כל אשר ציוה ה' כל התורה כולה מצות עשה ומצות לא תעשה, ומתוך יראה זו פנימיית בא לאהבה פנימיית, דהיינו כל מה שעושה עושה בהתלהבות הלב בדביקה בחשיקה בחפיצה, ועובד את ה' בשמחה ובטוב לבב, ויותר משמח מרוב כל שהיה מזמין לו הקב\"ה, וזהו המעלה הגדולה. נמצא בחינת עבד היינו מיראה היא יראה פנימית, ובחינת בן היא אהבה פנימית, זהו ברוב וברובא דרובא:",
+ "אמנם בני עליה המה מועטים, והם נכנסים מאהבה פנימית ליראה שהיא לפני ולפנים, והיא בחינת (ר\"מ כי תצא ח\"ג רפא, א) איזה חסיד המתחסד עם קונו, שעושה נחת רוח ליוצרו, וכל מגמתו הדביקות בו יתברך למען שמו הגדול ונעשה מרכבה אליו, וכבר הארכתי בדרוש אהבה ויראה עיין שם, וכל עבודתו היא עבודת המלך:",
+ "ועל זה בא הרמז (שבועות מז, ב) עבד מלך, מלך. מלבד פשט הענין, הרמז הוא עבד מלך הוא המלך בעצמו ושם הוא הדביקות שלו הכל למענו. והרי יש שני מיני עבדות, על דרך (בראשית יז, יב) יליד בית מקנת כסף, כי היליד בבית יותר דבוק באדונו ממקנת כסף, ובחינת עבד שהוא למטה מבן כדפירשתי נקרא מקנת כסף, ובחינת עבד מלך מלך הוא בחינת יליד בית, וכן כתיב אצל משה רבינו ע\"ה (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי, כי עבד מלך, מלך. והענין ג\"כ שדבוק בשורש שרשי נשמתו בבחינת המתדבקת אל ההויה הקדמונית עצם שם הויה שהיה הוא ושמו ונקרא אז ידו\"ד מלך כדפירשתי:",
+ "וכבר פירשתי למעלה (ד\"ה ועתה נבאר), משה עלה במחשבה נקודה הראשונה המתקרבת לידו\"ד הנעלם שהוא אהי\"ה הראשון, ובבחינה זו נקרא משה עבד ה' בעצם, כי משה עלה, ובחינת עבד זה למעלה מ��ן, אך בני עליה מועטים ואצלם בנים חביב מעבדים:",
+ "ועל שני מיני עבדות זה רומז הכתוב (מלאכי א, ו), אם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי. וקשה לשון אדונים לשון רבים. אלא כדפירשתי ב' מיני עבדות מיני יראה, וק\"ל:",
+ "אחר ההקדמות האלה, יתבאר ענין יהו\"ה שפירשתי למעלה, וענין עבד, שיהיה זה למול זה. הנה אנטיגנוס אמר שלא תהיו כעבדים המשמשין על מנת לקבל פרס. וקשה כי הנה יעודי תורה תמיד לא יחשו מלקרוא בני אדם לעבודת המצות מפני שכר. נאמר בי' הדברות (צ\"ל בשלוח הקן, דברים כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים, וכתיב (שם ה, טז) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, ואמר (שם ד, מ) ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך, וכן במקומות רבים. ולא עוד, אלא שהקב\"ה בעצמו ובכבודו אמר (שם ה, כו) ומי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את מצותי כל הימים למען ייטב להם וגו':",
+ "ותירץ במדרש שמואל, ודייק כן מלשון רש\"י, שאנטיגנוס שאמר שלא לעבוד על מנת לקבל פרס, לא אמר אלא על מנת לקבל שכר בעולם הזה, משום דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא (חולין קמב, א), אבל לא דיבר משכר עולם הבא גמול דנפשיי כו', עיין שם באורך:",
+ "ועתה נחשוב ד' עניינים בעבודת המקום, ונחשוב מלמטה למעלה לפי סדר המדרגות. המדריגה התחתונה, העובד על מנת לקבל פרס, דהיינו פרס הנצחי לעולם הבא, ואין אסור אלא על מנת לקבל פרס עולם הזה, ובחינה זו נקרא לה בשם עובד את עצמו, רוצה לומר בשביל עצמו לעולם הבא, ומכל מקום שרי. המדריגה השנית היא פנימיות, המקיים כל התורה בעבור יראת אדונו, כדי לקיים מצותיו שלא יעבור על ציווי אדונו, וזה נקרא יראה פנימיות. המדריגה השלישית היא נוסף על מה שמקיים כל התורה, הוא מתאהב ומתלהב ועובד את ה' בשמחה ובטוב לבב, ואוהב אותו בכל לבבו, ובבחינה זו נקרא בן לה', והיא מעלה העליונה ברוב האדם. אמנם בני עליה ומשה עלה על כולם, היא היראה לפני ולפנים, ולהיות מרכבה אליו לעשות נחת רוח לקונו, ואף הפרס שמקבל הפרס בעצמו הוא להתקרב אליו ליראה אותו ולעבדו, דהיינו השררה הנתנת לו עבדות הוא להיות נושא הכסא ומרכבה, ואין לו מנוחה לעולם הבא, כי השררה עבדות, ובחינה זו עבד מלך, מלך:",
+ "וכשנתבונן בד' חלקים אלה, נמצא מכוונים לדביקות ידו\"ד והמתאצל ממנו כדפירשתי לעיל. כיצד, בחינת עבד יליד בית, בחינת משה עבד ה' נאמן בית והוא עבד מלך, מלך, וכדפירשתי ה' מלך קודם שנברא העולם, שביכלתו תמיד להוות אשר מתקרב לזה בחינת אהי\"ה ראשון כדפירשתי. בחינה שנייה הנקרא בן מצד עילה ועלול, היא בחינת אהי\"ה שני להגילוי, בחינת עבד מקנת כסף יראה פנימיית קיום התורה שבה נברא העולם, והיא בנין העולם בחינת דביקות בשם אלהים שהוא הבנין כדפירשתי. ובחינת עובד את עצמו, דהיינו בשביל שכר הרוחניי, בחינת דביקות שם אדני הכול לצבאות ישראל:",
+ "ועל אלו הד' בחינות בא הרמז ואנ\"י עבד\"ך ב\"ן אמת\"ך (עי' תהלים קטז, טז). ואני, בחינה עובד את עצמו. עבדך, בחינת יראה פנימיות. בן, בחינת (דברים יד, א) בנים אתם ליי' אלהיכם. ואח\"כ כאלו כתיב עוד פעם שני בן, ונקרא בן אמתך, זהו יליד בית, וק\"ל. ועל זה אמר שלמה המלך ע\"ה (משלי כד, כא) ירא את ה' בנ\"י ומל\"ך, וק\"ל. ועל היראה האחרונה כתיב (תהלים כה, יד) סוד ��' ליראיו, כי עומדים בסוד ה'. וכן כתיב (שם לא, כ) אשר צפנת ליריאך:",
+ "ומדריגה שלמטה הימנו, אהבה פנימיות, והיא מעלת היא של רוב החשובים מבני אדם, היא בנים אתם לה' אלהיכם. והמדריגה של מטה הימנה יראה פנימיית, אשר עליה נאמר (שם לד, י) יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, כי היראה החיצונית לגמרי, דהיינו בשביל עולם הזה כשיש לו מחסור, אזי אינו ירא, כענין שנאמר (ישעיה ח, כא) והיה כי ירעב כו' וקילל באלהיו כו'. אמנם ביראה הפנימיות מצד הקדושה, דהיינו קיום תורתינו הקדושה, אזי אין מחסור, כי חולת אהבה אני (שה\"ש ב, ה), אף בחליינו מקבלים אנו באהבה. ועבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, כי נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח, לו):",
+ "ולמטה מזה המדריגה התחתונה, עובד את עצמו בשביל נצחיותו לעולם הבא, אף כי הוא חולין, מכל מקום הוא חולין הנעשין על טהרת הקודש, מאחר שהפרס שמבקש הוא שכר עולם הבא והוא ג\"כ מצד הטהרה, וטהרה זו מביאה אל הקודש, דהיינו המדריגה שעליה שרמוז ביראו את ה' קדושיו:",
+ "ובזה יובן המדרש במכילתא (פרשת השירה ג) והובא בילקוט בפרשת בשלח, אלהי אבי וארוממנהו (שמות טו, ב), ואני מלכה בת מלכים, אהובה בת אהובים, קדושה בת קדושים, טהורה בת טהורים. משל לאדם שהלך לקדש אשה, פעמים בוש בה, פעמים בוש במשפחתה, פעמים בוש בקרובותיה, אבל אני איני בוש, מלכה בת מלכים, אהובה בת אהובים, עד כאן. הרי מבואר בהדיא ד' דברים הנ\"ל, עבד מלך, מלך. וענין אהבה פנימיית. וענין יראו את ה' קדושיו. וענין חולין שנעשו על טהרת הקודש. בוש בה, בחינת ואנ\"י. במשפחתה, בחינת עבדך. בקרובותיה, בחינת בן אמת\"ך, על כן כללינהו בתיבה אחת, כי קרובים הם להדדי סוד אהי\"ה אשר אהי\"ה, וכן אמור בפסוק ירא את ה' בני ומלך. לכן לא סיים רק בשתי מעלות אלו שהם מעלות עליונות, מלכה בת מלכים אהובה בת אהובים, כי אהובה מעלה העליונה מרוב האדם, ומלכה בת מלכים מעלה העליונה מבני עליה, ועל זה נאמר אלה\"י אב\"י וארוממנה\"ו, ולא אמר אבותי, ודו\"ק:",
+ "הרי שורש הקדושות העבדות, עבד ה' ממש, לו לשמו להיות מרכבה אליו, כענין שנאמר (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמ\"י לכבודי בראתי\"ו, וכתיב (דברים כח, נח) לירא\"ה את הש\"ם הנכב\"ד. ועל זה אמר (עי' ברכות נח, א) ברוך שחלק מכבודו ליריאיו, כי השם הנכבד כבוד ליריאיו וחלק מכבודו להם, כי שכר מצוה מצוה (תדא\"ר טז, ט). רצונו לומר, ביותר שעובד את השם נעשה עבד לעולם הבא דהיינו מרכבה, וזהו שכר הנצחיי שצרור תחת כסא הכבוד ונושא הכסא לפני ממחיצת מלאכי השרת, וזהו התכלית שהושם בגן עדן במקום רוחני לעבדה ולשמרה, שם העבודה האמיתית, כי שררה הנתנה לנו עבדות היא לנו להש\"י:",
+ "ודוגמא לזה בעולם הזה, ארץ ישראל המכוון נגד ארץ ישראל שלמעלה, השררה הנתנה לנו עבדות היא לנו, כי שם מקום העבודה מצות התלויות בארץ, וביותר שהוא מקודש הוא יותר בו העבודה, דהיינו בבית המקדש. וזהו ענין ההשתחואת, כל ישראל שוחין באבות ובהודאה תחילה וסוף. כהן גדול הוא יותר חשוב, משתחוה בסוף כל ברכה וברכה. המלך שוחה בכל התפילות. על דרך הפשט, מי שיש לו גדולה ביותר, צריך ליתן שבח והודאה להשי\"ת ביותר. אמנם לדרכינו פנימיות הענין הוא, כל הקרב הקרב ביותר, אז הוא ביותר מוכן לעבדות, וכן התורה נתנה לנו לגדולה ולשררה כמו שכתוב (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו, עבדות היא לנו, נקראת תושיה (ישעיה כח, כט) שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כו, ב). ובזה מבואר מאמרם ז\"ל (ברכות ה, א) ג' נתנו על ידי יסורין, תורה, ארץ ישראל עולם הבא:",
+ "הללויה הללו עבדי י\"י (תהלים קיג, א-ג), מדריגה העליונה מבני עלייה. הללו את שם י\"י, אמר שם, כי תיבת שם מורה על גילוי מהנעלה כנודע בדברי המקובלים, ורמז למדריגת אהי\"ה. השני יהי שם י\"י מבורך, מורה על יותר גילוי, דהיינו מדריגת אלהים בנין העולם, וזהו שאמר הכתוב מעתה ועד עולם. ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם י\"י, הוא בחינת עובד את עצמו לקבל פרס עולם הבא, ומדרגת אדנ\"י. ואמר ממזרח שמש כו', כי מה יתרון לאדם בכל עמלו אשר יעמול תחת השמש (קהלת א, ג):",
+ "ודרשו רז\"ל (מגילה יד, א) הללו עבדי י\"י, ולא עבדי פרעה. ויש בזה ענין עמוק, נודע כי הקליפה קודם לפרי, כענין קדימת עשו ליעקב, וקדימת יצר הרע להיצר טוב, וביותר שיש קדושה יש קנאת הקליפה, כענין חיכוך המזיקין בתלמידי חכמים כמבואר בברכות (ו, א). וכענין יצר הרע בתלמידי חכמים כדאיתא בסוכה (נב, א), ובתלמידי חכמים יותר מכולם. וביציאת הקליפה והכנעתה אז נשא הקדושה מזוכך בלי שמרים, ואדרבה מלאך רע יענה אמן. ומאחר שהמעלה הגדולה עבדי י\"י כדפירשתי, לא היינו באפשר לבוא למעלה זו כי אם בהקדמת הקליפה, וקליפת עבד שבקדושה היא עבד לפרעה, ואחר כך לבסוף הודה פרעה על הברכות (שמות יב, לו) וי\"י נתן את חן העם וכו'. ואמר (שם לא) קומו צאו כו':",
+ "וזהו ביאור הא דתנן (פסחים י, ד) מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ובגמרא (קטז, א) מאי בגנות, רב אמר, מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר, עבדים היינו. ועתה שמע דברי חכמים, כי לפום רהיטא קשה, מה לנו בשעת חדוה להזכיר צרה שעברה. אלא היא החדוה היתירה הקדמת הקליפה וצאתה החוצה. והנה לשתי מעלות אלו שזכרנו עד כה, דהיינו ענין שם יהו\"ה, וענין עבד, הקליפה הקודמת לצאת הזוהמא חוצה מענין אמונה ביהו\"ה, הוא מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום בלי תערובת שום זוהמא נידנוד מחשבת חוצה וקליפה הקודמת וצאת זוהמא מקדושת עבדות לי\"י, היא עבדים היינו, ופרעה הודה על הברכה. וכן לעתיד, כי לך תכרע כל ברך כו':",
+ "וזהו ענין בברית בין הבתרים אשר כרת י\"י עם אברהם אבינו ברית, והיתה שעת חדוה ובשרו על גלות מצרים. אלא היא הנותנת, וכל ענין אברהם אבינו שפחד שירשנו העבד, אמר הקב\"ה (בראשית טו, ד) לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך. וזהו ישראל עבדי י\"י. וכדי שעבודתם יהיה זך בלי שמרים אז לטובת עבדי פרעה, וכשנזדככו אז זך וטהור עבדי י\"י ולא עבדי פרעה. ועל זה נאמר (תהלים קיח, כא) אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, והרע הוא טוב, ועל כן המרור הוא חסא, כי העבדות שררה היא, ומעלתינו הגבוה מעל הגבוהים היא עבדי י\"י:",
+ "ופירש בספר מעשה י\"י במה שכתוב (בראשית ט, כה) ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, דקשה מה זה עבד עבדים. אלא הענין שיהיה עבד לישראל הנקראים עבדים, וארור כנען הודה על הברכות כמלאך רע שעונה אמן, ויהיה עבד לישראל. ומה שהוא כנען הקליפה של הקדושה, כי הקדושה באמיתיות כנען, ועבדות כנען לשון נכנ\"ע. וזהו סוד שארץ ישראל אף לאחר שכבשוה עדיין שמה עליה ארץ ��נען, כי שם אדרבה מקום ההכנעה והקליפה יצאת, ואז נשארת ההכנעה זכה בלי שמרים וק\"ל, והיתה מתחלה ארץ כנען הטמא ואח\"כ כנען הקדוש:",
+ "ובזה יובן בפרק החלק (סנהדרין צא, א), תנו רבנן, בכ\"ד בניסן אתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלים. כשבאו בני אפרים לדון עם ישראל בפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו, ארץ כנען שלנו היא, דכתיב (במדבר לד, ב) ארץ כנען לגבולותיה, וכנען אבוהן דהנהו אינשי הואי. אמר להו גביהה בן פסיסא לחכמים, תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון, אם ינצחוני, אמרו הדיוט שבנו נצחתם. ואם אנצח אותם, אמרו תורת משה נצחתכם. נתנו לו רשות, הלך ודן עמהם. אמר להם, מהיכן אתם מביאין ראיה. אמרו לו, מן התורה. אמר להן, אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר (בראשית ט, כה) ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי. ולא עוד, אלא הרי כמה שנים שלא עבדתנו. אמר להם אלכסנדרוס מלכא, החזירו לו תשובה. אמר לו, תנה לי זמן ג' ימים, נתן להם זמן ג' ימים. בדקו ולא מצאו תשובה, מיד ברחו והניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות ואותה שנה שביעית היתה, עד כאן:",
+ "וקשה ממה נפשך, היה גביהה בן פסיסא היותר חכם שבחכמים, או לא. אם היה היותר חכם, פשיטא שראוי הוא לילך, ומה הי' צורך בנטילת רשות כל כך וליתן אמתלא לדבריו. ואם היו חכמים מחוכמים ממנו, איך עשו דבר זה לשלוח אותו, כי שמא ח\"ו על ידי זה יצאו חייבים בדין, ויהיה הפסד גדול לישראל בלי שיעור. וכי מה שיאמרו הדיוט שבנו נצחתם, בזה יהיה תרופה למכה גדולה כזו ח\"ו. ואין לומר שאז יאמרו ישראל נטעון אנחנו, כי מה לנו בדברי טענות ההדיוט, זה אינו, דבודאי הוצרכו ישראל ליתן כח הרשאה לגביהה בן פסיסא, כי איך יעלה על הדעת שמלך גדול כזה ישמע דבר בלי כח הרשאה. עוד קשה, למה הביאו פסוק ארץ כנען לגבולותיה, ולא הפסוקים בפרשת נח ששם מוזכר בהדיא שנתחלקה הארץ לכנען:",
+ "הענין, החכמים הבינו מאחר שהביאו זה הפסוק ולא מפרשת נח, שיש בטענותם נגלה ונסתר דרך חקירה כאשר אפרש, על כן שלחו לגביהה בן פסיסא דבאם חס ושלום לא יזכה בדין, יאמרו החכמים אנחנו לא ידענו שהם יטענו גם דבר שבסתר ענין חקירות, כי סברנו לא ישיב רק אטענה הנגלה, ודוק:",
+ "והענין, כי אף שהיו רשעים, מכל מקום היה להם הבנה זו סוד הענין שלא היה להם הארץ בתחלה, רק שהם בסוד הקליפה הקודמת לפרי שהוא ישראל, ורצו להכריח מפסוק הזה שאינו כן, דכתיב (במדבר לד, ב) זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה, וברישא דקרא כתיב כי אתם באים אל ארץ כנען, ופירש הרב אבן עזרא, כמו (דה\"ב טו, ח) והנבואה עודד הנביא, והטעם הארץ ארץ כנען, ומזה רצה להוכיח שהם אינם קליפה:",
+ "ואקדים הא דאיתא בגיטין פרק האומר (סו, א), דתנן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו, הרי אלו יכתבו ויתנו. גמרא, וליחוש שמא שד הוא. א\"ר יודא, כשראו לו דמות אדם. אינהו נמי אידמוי אידמו. דחזי ליה בבואה. אינהו נמי אית להו בבואה. דחזי ליה בבואה דבבואה. ודלמא אינהו נמי אית להו. א\"ר חנינא למדני יונתן בני, בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו, עד כאן. הרי שלקליפה יש קליפה ותו לא:",
+ "והנה אם כנען בעצמו היה קליפה, ואז הארץ שהיא צל שלו שהרי היא ארץ של כנען, וא\"כ איך אמר לגבו��ותיה, כי נודע סוד הגבולים הם צל לפנימיות שבתוך הגבולים. אלא ודאי כנען אינם קליפה, והארץ בעצם היתה שלו. והשתא שלוקח אותה הש\"י מכנען ונותנה לישראל, התריסו נגד המקום ח\"ו שאינו בדין. על זה השיב, אראה לכם מן התורה שהכנען הוא קליפה, דכתיב ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, וכדפירשתי לעיל עבדים היינו ישראל, ועבד שלהם הקליפה, והוא ארור ועונה אמן לברוך:",
+ "ולענין הכתוב אל ארץ כנען, פירושו האמיתי כמו שכתב הרמב\"ן ז\"ל וזה לשונו, כי שם הארץ הזאת כנען, כמו מצרים שם הארץ כשם העם, וכן (שמות טו, טו) יושבי כנען כו'. והנה אל הארץ כנען כמו שכתוב העיר ירושלים, והמלך דוד, והאיש גבריאל, עד כאן לשונו:",
+ "ותוכיות הענין, כי שם העצם כנען עדיין לאחר כיבוש ישראל כדפירשתי לעיל, והמעלה עליונה מבני עליה מעלתם עבד והיא לאחר אהבה פנימיית, וזהו שאמר הכתוב (דברים ו, ה) ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. עבד כנעני גופו קנוי, זהו בכל לבבך, שהוא חיות הגוף. עבד כנעני קטן נפשו קנוי, המטבילין אותו על דעת בית דין, זהו בכל נפשך. עבד כנעני ממונו קנוי, זהו בכל מאודך:",
+ "והנה זיככם וטהרם הש\"י בג' אלה בגאולת מצרים, חירות גופם ורוממות נפשם, כדכתיב (שמות ג, יב) בהוציאך את העם הזה תעבדון את האלהים וגו'. והעשירם, (שם יב, לו) וינצלו את מצרים. ועל עבדות זה אמר (שם ד, כג) שלח את בני ויעבדוני, ואז הוא לא זו אף זו:",
+ "וזהו ענין (שם כ, ב) אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, ולא הזכיר אשר ברא את העולם, אלא ענין העבדות הוא יותר במעלה מבריאת עולם עולה בחינת בן כדלעיל. ועוד אבאר בזה הפסוק דאנכי וגו', ופתח באל\"ף, מה שהאיר הש\"י עיני בו בענין דביקות שם יהו\"ה שאנחנו בו, והכל חוזר למה שכתבתי. ויתבאר ג\"כ תיבת הללויה:",
+ "כי הנה בארתי ד' מיני הילול ושבח וברכה המוזכרים פה הללו עבדי ה', כדלעיל. אמנם תיבת הללויה מיותרת. הנה התורה נקראת עבודה כמו שכתוב (שמות ג, יב) בהוציאך את העם וגו' תעבדון את האלהים על ההר הזה, והיא קבלת התורה. וכשם שענין עבד דביקות ביו\"ד, כן מצד התורה כמו שכתוב (תהלים יט, ח) תורת יהו\"ה תמימה משיבת נפש, כי התורה נארגת על הכינויים, והכינויים על השמות, והשמות על יהו\"ה, וכמו שכתוב בשערי אורה, וזהו תורת י\"י תמימה:",
+ "ובפרטית הענין הוא כך, י' מיהו\"ה, לעומת י' דברות שהוא הדביקות הגדול הכולל הכל בדבור אחד נאמרו. ה' מיהו\"ה, הוא הפרט ה' חומשי תורה, וכולל כל דברי נביאים וכתובים, דמי איכא מידי דלא רמיז בדאורייתא. ו' מיהו\"ה, ששה סדרי משנה. ה' אחרונה הכפולה, ושמנו קראת בשמך, ואתם הדבקים בי\"י (דברים ד, ד), כי רוחניות ה' חומשי תורה הם נשמות של ישראל, כאשר כתבתי במקום אחר (עי' תו\"א בית חכמה ד\"ה נחזור לענין) כי יש ששים רבוא אותיות התורה והם ס' רבוא נשמות של ישראל. על כן נשמת משה שקולה נגד כל ישראל, כדדריש רבי (שהש\"ר א, סה) אשה אחת במצרים ילדה ס' רבוא [בכרס אחת], ולכן נקראת (עי' יהושע ח, לא) תורת משה, על כן הוזכרו ישראל בפסוק אחד בפרשת בהעלותך (במדבר ח, יט) ה' פעמים נגד ה' חומשי תורה:",
+ "וכבר כתבתי למעלה (ד\"ה וסוד העיבור) נשמות ישראל בסוד (תהלים סח, כז) אדני ממקור ישרא��. וזהו רמז (דברים ז, ז) כי אתם המעט מכל העמים, וכתב רש\"י ה' מעט, כי נכנסו בסוד ה' זו והיו ס\"ה כמנין אדנ\"י העולה ס\"ה. זו תורת יהו\"ה משיבת נפש, רוצה לומר אותיות יה\"ו מורות על התורה שבכתב ושבעל פה כדפירשתי, והיא תמימה רוצה לומר השם שלם בכפילות הה' שם נפשות ישראל כדפירשתי ה' אחרונה סוד ושמינו קראת בשמך:",
+ "והנה נודע תרי\"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן כולם חוזרים אל מקומם בי' דברים בתר\"ך אותיות, ועשרת הדברות בדבור אחד נאמרו, כן ענין אחדות שם יהו\"ו, והשם חוזר ליו\"ד. כיצד, יו\"ד בו מרומז ו' מהשם, ושני ההי\"ן אשר הסימן עליהם דוד\"י. והנה יו\"ד במילואה קו ו', ותשים בד' תהיה ה בסוד ד\"ו, וכשתקח י' מן יו\"ד ותשים בד' נעשית ה בסוד ד\"י, ונשאר באמצע ו' מן יהו\"ה, הרי השם נרמז בסוד יו\"ד. והשם במילואו עשר אותיות, וכן עשר דברות בדבור אחד נאמרו והוא סוד האחדות הנרמז באל\"ף, כי א הוא י' למעלה וי' למטה ו' באמצע עולה כ\"ו כמנין יהו\"ה. עוד י' שהיא למטה גדולה במקצת יותר מן י' שלמעלה, שבערכה היא כמו ד', ובענין זה צורת א אותיות יו\"ד, י' למעלה ו' באמצע ד' למטה והוא סוד א שפתח עשר דברות אנכי, והוא דביקות האחרון מבני עליה. א דאהי\"ה ראשון מעלת דביקות שורש נשמת משה רבינו ע\"ה, ואח\"ד בחשבון מרובע עולה אנכי:",
+ "וידבר אלהים אל משה את כל הדברים האלה (שמות כ, א), אנכי (שם ב), כי על משה נאמר (שם ז, א) ראה נתתיך אלהים כדלעיל, ובמתן תורה אמר הקדוש ברוך הוא למשה אחוז בכסא, כדאיתא בפרק ר' עקיבא (שבת פח, ב) כסא בגימטריא אנכי, וזה היה תכלית גאולת מצרים (שמות ד, כג) שלח את בני ויעבדוני, תעבדון את אלהים על ההר הזה (שם ג, יב). ומשה רבינו עליו השלום ידע זה התכלית, אשר על זה היה הבטחת השם יתברך ליעקב אבינו (בראשית מו, ד) ואנכי אעלך גם עלה, כי ענין אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים הוא עבד מלך מלך, כדפרישית לעיל:",
+ "וזהו ענין מדרש רבה פרשת שמות ב' ג', ופרשת בא פ' ט\"ו (יג) שאמר משה רבינו ע\"ה, מי אנכי, וכי אני הוא אנכי שהבטחת לאברהם (בראשית טו, יד) דן אנכי, ואמרת ליעקב (שם מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה כו', עיין שם:",
+ "והענין, כי בראשית הנבואה לא הגיע משה למעלה זו, כדאיתא ברבות שמות (ג, א) א\"ר יהושע הכהן בר נחמי', בשעה שנגלה הקב\"ה על משה, טירון היה בנבואה. אמר הקב\"ה, אם אני נגלה עליו בקול גדול, אני מבעתו. בקול נמוך, בוסר הוא על הנבואה. מה עשה, נגלה עליו בקולו של אביו. אמר משה הנני, מה אבא מבקש. אמר הקב\"ה, איני אביך אלא אלהי אביך, בפיתוי באתי עליו כדי שלא תתיירא, עד כאן:",
+ "ובמדרש אח\"כ (שמו\"ר ג, ז), ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם (שמות ג, טו), כששמע שלא הזכיר אביו כשם שעשה בתחלה, אמר לפניו, רבש\"ע יש חוטאים בשאול. אמר ליה, לאו. אמר לפניו, לשעבר אמרת שמך על אבי, ועכשיו סלקת אותו. אמר ליה, בתחילה פיתוי פיתיתך, מכאן ואילך דברי אמת אני מדבר עמך, עד כאן:",
+ "הענין, כי מתחילה היתה נבואתו ג\"כ באספקלריא שאינה מאירה ודמות, ולא במראה. אח\"כ התגבר והולך, ונתקיים בו (בראשית מו, ד) ואנכי אעלך גם עלה, כי כך כתיב (שמות יט, ג) ומשה עלה אל אלהים, בסוד (שם ז, א) ראה נתתיך אלהים ע\"כ וידבר אלהים וגו' אנכי וגו', ואמר בלשון יחיד אנכי ה' אלהיך, כלומר אף שאתה נקרא אלהים, אנכי ה' אלהיך. ועל זה רמוז (שם יט, ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם, ובאמת ביאת משה היה שנכנס לערפל. עוד קשה, הנה אנכי אינו לשון מדוקדק, דהכי הוי ליה למימר הנני בא אליך:",
+ "הביאור הנה בבחינת אנכי בא אליך, אבל צריך להתלבשות בעב הענן, בעבור ישמע העם שהם אינם במדריגה זו. וכמו כן (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך לפניך, ושם ג\"כ קשה דהוי ליה למימר הנני שולח מלאך. אלא הענין הש\"י היה בכבודו ובעצמו וזהו הנה אנכי, רק העלים כבודו באמצעית המלאך, וזהו המלאך לפניך, כי אינם ישראל כדי בלי התלבשות המלאך לראות בכבודי:",
+ "נחזור לענין, אחוז בכס\"א, זכה לדביקות אנכי דפתח בא' סוד א דאהי\"ה. וזהו א דויקרא ה' אל משה (ויקרא א, א), והקטין אותם משה לרוב ענוותנותו ואמר אדם כי יקריב, כי סוד הקרבן סוד העבודה עבד ה', כי הוא ריח ניחוח לה' בסוד עושה נחת רוח ליוצרו שפירשתי למעלה מעלת בני עליה, ובסוף מעשי העבודה אדם מקריב רוחניותיו בסוד שנעשה מרכבה ומתדבק רוחניותו, וזהו אדם כי יקריב, את עצמו. והוא צלם אלהים יאסוף נפשו ורוח בדביקותו למעלה בסוד (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא, וזה מראה בקרבן דם הוא הנפש למטה, ומתודה ועושה תשובה. על כן פעולת קרבן נקראת עבודה, כי זהו בחינת עבד שפירשתי, ולא נזכר בקרבן רק שם ידו\"ד כדפירשתי סוד עבד ידו\"ד, וק\"ל:",
+ "ועתה מכח זה באנו לבאר ב' חקירות הראשונות, ענין מעלת גאולה דלעתיד, וכימי צאתינו מארץ מצרים כן יראנו נפלאות, ומענין עילוי הקרבן לכשתטיבה ברצונך. כי ענין הכל דביקות בשם ידו\"ד ויתרבה האור לעתיד, ועל זה צריכין אנחנו להקדמה:",
+ "מבואר בזוהר כי אותיות י\"ה מידו\"ד הם זכר, וסימנ\"ך (תהלים צו, יא) ישמחו השמים לשון זכר. ואותיות ו\"ה נקיבה, וסימנ\"ך (שם) ותג\"ל האר\"ץ לשון נקיבה. וענין זכר רצה לומר, תגבורות השפע. וענין נקיבה, תש כחו כנקיבה. וכתב האלהי האר\"י ז\"ל, כי לעתיד יתגבר הרחמים, וגם אותיות ו\"ה יהיו כאותיות י\"ה, וכענין שאמרו רז\"ל (שמו\"ר כג, יא) עתה שירה חדשה בלשון נקיבה, ולעתיד שיר חדש לשון זכר. וזהו סוד (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהי\"ה ה' אחד ושמו אחד, כי אותיות ידו\"ד, יהיו כמו יהי\"ה:",
+ "וכן היתה הכוונה בתחילת הבריאה (בראשית א, ג) יה\"י אור, הם אותיות י\"ה, וגם למפרע י\"ה, אבל ראה שאין העולם כדאי וגנזו לעתיד לבא, ונעשה בסוף השם ו\"ה על דרך (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, תש כחו כנקיבה. זהו סוד (בראשית א, ג) ויהי אור, וי שנסתלק היו\"ד, רצה לומר ויהי אור, אור שכבר היה:",
+ "הנה אדם שעליו נאמר (שם כו) נעשה אדם בצלמינו המוכן לדבק בידו\"ד, אדם עולה מ\"ה כידוד במילואו. כי אדם וחוה אחדות אחד, ומילוי האיש היא האשה, וכן מילוי של יהו\"ה עולה י\"ט כמנין חו\"ה, וזכר ונקיבה ביחד נקראו אדם, והוא רשום כמנין שם כ\"ו, והיא בגימטריא י\"ט, והכל ביחד אדם. כיצד, (שם ב, כ) ויקרא האדם שמות כו', ואמרו רז\"ל שאמר הקב\"ה מה שם אתה קורא לי כו'. וקשה היאך רמוז זה בזה הפסוק. ובקונטרס דהאר\"י ז\"ל איתא דכתיב בזה הקרא שקרא שמות (שם), ולאדם, ועל תיבת ולאדם יש זקף גדול שהוא קו וב' נקודות שהם ו' וב' יודי\"ן עולה כ\"ו כמנין יהו\"ה, ורומז על דמות אדם שהוא על הכסא:",
+ "והנה חוה נקראת על כי היתה אם כל חי (שם ג, כ), ולפי זה היה ראוי להיות שמה חיה. ופירש רש\"י, חוה, כמו חיה, כמו שתאמר מה הוה לאדם שהוא, כמו מה היה. ועתה אגלה הסוד, הנה חוה היה סוף האותיות שם הוי\"ה, רק לא זכינו לשם חיה, כי י\"ה מורה על אור הגנוז אותיות אחרונות מהשם שעתיד יהיה י\"ה, והחטא גורם שנגנז ונעשה ו\"ה, לכך נקראת חוה, (וזה גרם חויא דהיינו הנחש). והנה פירוש השם היה הוה יהיה, כי קודם שנגנז בחינת הי\"ה הנעלה ביו\"ד הכולל הכל סוד י' מאמרות, ומן הי\"ה נעשה לאחר הגניזה הו\"ה, אבל לעתיד יהי\"ה, כמו שכתבתי לעיל. ומה הו\"ה לאדם, הוא כמו היה, והראיה שהביא רש\"י מזה נכונה במאוד. וזהו סוד (קהלת א, ט) מה שהי\"ה הוא שיהי\"ה, ויסתלק הו\"ה המורה על שבר כדכתיב הוה על הוה:",
+ "וידוע אברהם אבינו שורש הבריאה, כמו שאמרו רז\"ל (בר\"ר יב, ט) בהברא\"ם, אותיות באברהם. בא הרמז (עי' בראשית יח, יח) ואברהם הי\"ה יהי\"ה, כי מצדו לא היה נגנז האור, ושורש הגניזה משה רבינו ע\"ה כדלעיל ומשה עלה, על כן מ\"ה שהי\"ה הו\"א שיהי\"ה ראשי תיבות מש\"ה, זהו ויהי אור שכבר היה ונגנז על ידי וי, כי הוה פירושו תבירא. ובזה יובן ענין (תנחומא כי תצא יא) אין השם שלם:",
+ "וקשה מן המצר קראתי י\"ה (תהלים קיח, ה), קראתי ו\"ה הוי ליה למימר, החסירים בעת צרה. אלא הענין, לא נחסר מהשם ב' אותיות ה\"ו להיות השם חסר ומחוק, אלא זהו החסרון מה שהם אותיות ו\"ה ולא י\"ה. זהו מן המצר קראתי, שיהיו י\"ה, כדכתיב (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהי\"ה ה' אחד. וכן כשהיה גנוז קודם שנברא העולם, אמרו רז\"ל (פדר\"א ג) הי\"ה הוא ושמו בלבד, הרי בחינת היה הוא ראשי תיבות הוא ושמו אחד:",
+ "הנה סוד הקרבן (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב, לסוד דביקות בידו\"ה נתגלה במצרים ענין ידו\"ד כדפירשתי, וכן יתגלה לעתיד כדכתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים (כן) אראנו נפלאות, אמנם הגילוי שלעתיד יהיה ביתר מעלה בסוד יהי\"ה, ממילא כן אדם כי יקריב יהיה ביותר מעלת השגה להיותו צלם אלהים, כי גאולת מצרים לא היתה רק שירה חדשה בלשון נקיבה סוד ו\"ה, ולעתיד שיר חדש לשון זכר סוד י\"ה, ועל זה רומז הזוהר בפסוק (עמוס ה, ב) נפלה (ו)לא תוסיף קום בתולת ישראל, שתקום השכינה סוד הנקיבה, רק (ישעיה לג, י) עתה אקום יאמר ה', שהוא הזכר כביכול:",
+ "וענין זה רמוז בהגדה, והיא שעמדה לאבותינו כו', כמפורש בביאור ההגדה במצה שמורה, זהו סוד (ויקרא ו, ב) זאת תורת העולה היא העולה הנה כתיב הוא וקרי היא, הנקיבה תתהפך לזכר. והנה יתרון האור מן החושך כמו שהארכתי בדרושים אחרים, מתוך שסבלנו החשך שהוא הזדככות, יהיה ביתר האור הגנוז, וסוד היא שתהי' זכר יזדכך היא בעצמו להיות הוא, רצה לומר זכר, ואותיות היא ישארו, והחשך יהיה אור. כיצד, עתה נחסר הוא דהיינו ו\"ה מהשם א' מן כסא ויוחזר הי\"א, דהיינו א' לכסא, וי\"ה במקום ו\"ה להשם יהי\"ה, וגם סוד הי\"א כבר פירשתי הנקיבה מילוי הזכר. והנה ג' מילואים לסוד ה' אחרונה הנקיבה שהיא כנסת ישראל, והם הי\"א כזה, ה\"י ה\"א ה\"ה, ולעתיד יתמלא הכל בסוד יה\"א שמי\"ה רבה היא העולה הוא העולה, ויתגלה הכבוד לישראל הנעלם ממלאכי השרת השואלים אי\"ה מקום כבודו, ולישראל יה\"א שמיה רבה נתגלה. על כן הקדיש בלשון ארמי שלא יתקנאו מלאכי השרת בנו (ברכות ג, א תוד\"ה היה לך):",
+ "הרי מבואר סוד העבדות, ומשה עבד יהו\"ה, משה עלה אל אלהים. ועבדי פרעה הקליפה של עבדי ה'. והנה במשה כתיב (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים, ואמרו רז\"ל (ר\"ה כא, ב) נ' שערי בינה יש, ונמסרו למשה חוץ מאחד, ויציאת מצרים נזכר נ' פעמים נגד נ' שערי בינה, ומ\"ט השיג משה והם מ\"ט פנים טהור, ונגדם הקליפה מ\"ט פנים טמא, והיו שקועים שם ישראל, ואלו הגיעו ח\"ו לשער הנ' של טומאה לא היה באפשריות לצפצף ולעלות ע\"י הקדושה, כי אף למשה רבינו ע\"ה לא היתה השגה בשער הנ' של קדושה, ממילא היו ישראל ח\"ו משוקעים בקליפה עדי עד, זהו ביאור ההגדה ואילו לא הוציא הקב\"ה את אבותינו כו', עיין במצה שמורה בביאור ההגדה. על כן בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא. וזהו ענין הזכרת יציאת מצרים בכל יום, כאלו היום הזה יצאנו, וזהו מצות הסיפור כפרוטגמא חדשה. כי היציאה מועלת לכל קדושה שאנו מתקדשים בכל יום ויום, ולכל דביקות וקירוב לה' בכל יום יום ויום הכל תלוי ביציאת מצרים שלא שהתה עוד רגע אחד, שאז ח\"ו החמיץ העיסה ואין ביעורה אלא שריפה. ומתוך קליפת מ\"ט פנים טמא שם שסבלנו, נעשה זיכוך מ\"ט פנים טהור לקרב עצמו האדם לדבק בידו\"ד, וכבר הארכתי שגם קרבן לידו\"ד בסוד אדם כי יקריב כו', על כן ג\"כ זמן הקרבן בכל יום, דהיינו בזמן בית המקדש נעשה הרושם ע\"י מן הבקר ומן הצאן תקריבו, דכשבית המקדש קיים שלום בעולם והצינורות פתוחות ורב שפע וברכות דביקות. אמנם כשחרב בית המקדש, אדם כי יקריב את עצמו, בסיפור ובזכרון הקרבן:",
+ "וזהו ענין (ויקרא א, א) ויקרא ה' אל משה וידבר [ה'] אליו מאהל מועד, ופירש בזוהר שהוא מלשון (ישעיה כב, יב) ויקרא ה' ביום ההוא לבכי ולמספד, כי דיבר ה' עם משה בשעת הקמת המשכן מחורבנו ואז אדם כי יקריב. וזהו שאמר הכתוב (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, בזה שאנו מוסרים עצמינו בכל יום למיתה בסוד אדם כי יקריב, וזהו שייך דוקא עתה בגלותינו, אז נחשב כצאן לטבחה בזמן שבית המקדש קיים להיות קרבנו מן הצאן ומן הבקר. וזהו ענין זכירת פרשת קרבנות:",
+ "הרי נתבארו ד' חקירות, ושורש הכל להיותינו עבדי ה' אשר תכלית הבריאה של אדם היתה לעבדה ולשמרה ולעשות משמרת והכל למען שמו, ועל השימור הזה באתה האזהרה במצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל, ושם חקת הפסח, וענין מצה, וכתיב (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות ודרשו רז\"ל (מכילתא בא ט) אל תקרי מצות, אלא מצוות. ומצינו ג' מיני שימור, דהיינו מצה שמורה, ומצוה גדולה דד' כוסות יין רומז ליין המשומר, וגם הלילה נקראת (שמות יב, מב) ליל שמורים. עוד מצינו ענין שאלה במצרים, כדכתיב (שם ג, כב) ושאלה אשה משכנתה כו':",
+ "ונגד זה ירמוז בעבודת המקום שעליה כתיב (בראשית ב, טו) לעבדה ולשמרה ד' עניינים, והם נגד ד' שומרים, ג' הם שומר חנם, שומר שכר, נושא שכר, והד' השואל, ונגדם ד' בנים. וכמו שד' שומרים נוהגין בין אדם לחבירו, כן בין אדם למקום ברוך הוא. על כן הקדים בכפל, ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. ברוך הוא, שומר חנם הוא המעלה העליונה שלא על מנת לקבל פרס כלל, הוא שומר רק למען שמו יתברך, ושומר חנם פטור מהכל, רק כשפושע בידים רצה לומר כי אין אדם צדיק בארץ וגו' (קהלת ז, כ) הש\"י מוחל לו:",
+ "שומר שכר העובד על מנת לקבל פרס, פטור מהאונסין אונס פטריה רחמנא (ע\"ז נד, א), אמנם חייב בגניבה ואבידה, (כתבו התוספות (ב\"ק נז, א ד\"ה כגון שטענו) גניבה קרובה לאונס). איתא במדרש (פס\"ר מה) שאומר השטן להקב\"ה ישראל גנבים הם, ביאור המאמר שהם גונבים דעת העליון כביכול, מראים עצמם כשרים ואין כן בלבבם. (אבידה קרוב לפשיעה (ב\"מ צד,ב)), וי אבדה נפש (ביצה טז, א) זהו המאבד זמנו:",
+ "שואל שכל הנאה שלו אומר הרוג בקר ושחוט צאן כו' ואינו מאמין בגמול ועונש, חייב אפילו באונסין, כדמצינו בפרעה ובסיחון שהקשה ה' את לבם:",
+ "נושא שכר הוא על דרך (פסחים ח, א) האומר סלע זה לצדקה על מנת שיחיה בני, עיין בסמ\"ג בריש מצות לא תעשה, דבדגמר בלבו, הן יחיה הן לא יחיה שרי. והנה פליגי (ב\"מ פ, ב) ר' יודא ור' מאיר אם דינו כשומר חנם או כשומר שכר, ואיתא בב\"ק בפרק הכונס (נז, ב) ובבא מציעא פרק האומנין (פ, ב) רבה בר אבוה אפיך רבי מאיר לרבי יהודה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כרבי יהודה (לפנינו ליתא לסיום זה). בענין מה שאמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים, בדגמיר בלבו שומר חנם, בדלא גמיר בלביה שומר שכר:",
+ "עתה נבוא לד' בנים, כי הנה בריאת עולם לתכלית האדם כדכתיב לעבדה ולשמרה. והנה ד' בנים אדם הראשון ועשרה דורות מאדם ועד נח, הרי נח, אח\"כ עשרה דורות מנח עד אברהם, הרי אברהם שכרת יי' עמו ברית והבטיחו על גלות מצרים כדפירשתי לעיל, והנה עשרה דורות מאדם ועד נח דהיינו דור המבול, ועשרה דורות מנח עד אברהם דהיינו דור הפלגה נתגלגלו שם, דור המבול כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב) דור הפלגה ותוכן לבנים תתנו (שם ה, יח) כאשר הארכתי במקום אחר, ורצה לומר אלו דורות נזדככו שם, ואלו שלא נזדככו הם הרשעים שמתו בג' ימי אפילה. ואלו הם ד' שומרים הנ\"ל:",
+ "והנה אברהם הוא החכם, כמו שאמרו ז\"ל (אדר\"נ לג) שתי כליות של אברהם אבינו היו נובעים לו, חכמה וכליות יועצות, והוא היה שומר חנם כמו שכתוב (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, משמרתי דייקא, ולא משמרתו, דהיינו למענו. וכן חכם מה הוא אומר, על דרך (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה יי' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם יי' אלהיך, דייקא עמו ממש. ואינו חפץ בשכר, כי אם שכר מצוה גוררת מצוה, מעדות לחקים, ומחקים למשפטים, וכן כתיב באברהם (בראשית כו, ה) וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. והענין כמאמר החכם לחקת הפסח, כן בכל המצות, כמו שאמרו רז\"ל ושמרתם את המצות, אל תקרי מצות אלא מצוות, ענין החכם שהוא שומר חנם דהיינו אברהם. וכמו שהדין (פסחים פ\"י מ\"ח) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, שנאכל על השובע, כן בחכם הנ\"ל נותן שכרו על השובע, שנאמר (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך, אשבעה בהקיץ היא מעלה על אחזה פניך, וק\"ל:",
+ "רשע הם עשרה דורות שלא נזדככו ומתו בג' ימי אפילה, ואמר מ\"ה הוא אומר, על דרך (תהלים י, יג) על מ\"ה נאץ רשע, ורשע הוא השואל שכל הנאה שלו ועל עבודת הש\"י הוא אומר מ\"ה הוא כי נעבדנו. וכן דור המבול ויאמר לאל סור, ושעתם מצלחת, כמו שכתוב (איוב כא, יא) ישלחו כצאן עויליהם. וכן דור הפלגה לכולם היתה כל הנאה שלהם:",
+ "וענין לכם ולא לו, כעין הפשט (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי, כל מה שאדם עושה השייך לעולם הזה אינו עושה לעצמיות שלו, רק (תהלים מט, יא) ועזבו לאחרים חילם וגופו כלה. וכשאני לעצמי עושה, מה מאוד חשוב אני. והנה השואל חייב באונסים, והם מכת פרעה כי הקשה ה' את רוחו כדפירשתי לעיל, על כן אלו הרשעים נשארו במצרים ומתו בימי אפילה ונדבקו בפרעה. וזהו שסיים, אלו היית שם לא היית נגאל, רק נשארת אצל פרעה במחיצתו מת בג' ימי אפילה:",
+ "תם , פירש רש\"י בפרשת תולדות (בראשית כה, כז ד\"ה תם), מי שאינו יודע לרמות נקרא תם, ויעקב נקרא תם מעין שופריה דאדם (ב\"מ פד, א), וכן אדם הראשון תם היה קודם אכלו מעץ הדעת טוב ורע, והוא אינו יודע לרמות, אדרבה רימו אותו בסוד (דברים כו, ה) ארמי אובד אבי, הוא הנחש הערום, עד אשר גרם להפוך תם למת, ולולי זה חי עולמים:",
+ "והנה תם הוא שומר שכר, שהולך בתמימות כשם שאני הווה עמך, כך תהיה עמי חלף עבודתי, וזהו שומר שכר. וכן יעקב איש תם היה שומר שכר אצל לבן. וענין שומר שכר דאדם הראשון, כי היה שומר כמו שכתוב (בראשית ב, טו) לעבדה ולשמרה, אכן על מנת לקבל פרס, והא ראיה שהוסת כשאמר הנחש (שם ג, ה) ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים כו'. ותם אומר מ\"ה זאת, כי אומר מ\"ה יתרון העושר באשר הוא עמל, כי כל מגמתו להיות חלף עמלו יתרונות. אף אתה אמור לו (שמות יג, יד) בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים, ומחמת הטובה שעברה מחוייבים אנו לעבדו אף אם לא משפיע עתה, וכמו שפירש רש\"י, אני ה' וגומר, על מנת שתקבלו עולי כו', ובספר חובת הלבבות האריך שיתעורר האדם בטובות שקדמהו הש\"י שאי אפשר לאדם לשלמם:",
+ "ושאינו יודע לשאול זה נח איש צדיק היה בדורותיו (בראשית ו, ט), ואלו היה בדור של אברהם אבינו כו' (רש\"י שם), כי אברהם אבינו כשאמר לו הש\"י (בראשית יח, כ) (הנה) זעקת סדום כו', התחיל לשאול שאלות גם בקשות. אבל (שם ו, יג) ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר כו', לא שאל מאומה. ונח היה סובר דהיינו על מנת שיחיה בני, רצה לומר כי קיום נח היה רק בשביל שיהי' קיום העולם, שלא יאבד העולם לגמרי ושיהיו הם אח\"כ פרים ורבים. וזהו שנקרא נח (שם ט, כ) איש האדמה, כלומר למען שלא תשם האדמה, עיין בתורה שבכתב שלי בפרשת נח באורך. הרי נח איש צדיק, ואיש האדמה, ומכל מקום היה צדיק תמים, כי כוונתו על זה בדגמר שפיר:",
+ "ואמר את פתח לו, תגיד לו התחלה, כענין מדרשם על פסוק (דברים ג, כד) אתה החילות, והוא על דרך (איוב מא, ג) מי הקדמני ואשלם, מי עשה מזוזה קודם שנתתי לו בית מי עשה ציצית קודם שנתתי לו טלית וכו' (תנחומא אמור י) וכן הרבה מצות:",
+ "והגדת לבנך ביום ההוא (שמות יג, ח), תגיד לו הדרש על פסוק של (דברים לא, יז) ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי כו', שפירשתיו בדרוש אחר שרומז על מי שמתעורר דווקא ביום שבא צרה ולא קודם כו' עיין שם:",
+ "הרי ארבע בנים בחקת הפסח, וכן ד' בנים אלו בכל המצוות, אל תקרי ושמרתם את המצות, אלא המצוות. ואברהם אבינו שהוא החכם הוא הבחיר והוא השומר האמיתי כמו שכתוב וישמור משמרתי, משמרתי דייקא, והוא סוד מצה שמורה בסוד (בראשית יט, ג) ומצות אפה ��יל שמורים נחלק לו הלילה כמו שפירש רש\"י על פסוק (בראשית יד, טו) ויחלק עליהם לילה. וביום שכרת ה' עמו ברית, נתבשר בגלות מצרים והיא בשורה טובה כדפירשתי לעיל, וכתיב במצרים (שם יג, י) כגן י\"י כארץ מצרים. כבר פירשתי עבדי פרעה היא הקליפה דעבדי ה' להיות זך ובהיר. על כן אברהם הוא המרכבה כמו שאמרו רז\"ל (בר\"ר מז, ו) שהאבות הן המרכבה. וזהו כגן ה', שהוא ההיפך מהגיהנם, וכבר הארכתי במקום אחר (עי' לקמן בתורה שבכתב פ' כי תשא תו\"א ד\"ה וזהו סוד) בדרוש הפסוק (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת, כלומר תהיה מרכבה ותשא הכסא. ואם לא, אמרו בפרק אין דורשין (חגיגה יג, ב) החיות נושאות הכסא ומזיעה שלהן שיורדת נעשית אש של גיהנם, וזהו (בראשית שם) לפתח חטאת רובץ, הרי הגיהנם היפך גן עדן:",
+ "וזהו ביאור מאמר מדרש רבות פרשת לך לך (מד, כא) והנה תנור אש ולפיד (בראשית טו, יז) ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר, ד' דברים הראה לו, גיהנם מלכיות ומתן תורה ובית המקדש. א\"ל כל זמן שבניך עסוקין בשתים, הם ניצולים משתים. פירשו משתים, הם נידונים בשתים. א\"ל במה אתה רוצה שירדו בניך, בגיהנם או במלכיות. רבי חנינא בר פפא אמר, אברהם בירר לו את המלכיות. רבי יודן ורבי אידא ורבי חמא בר חנינא אמרו, אברהם בירר גיהנם, והקב\"ה בירר לו את המלכות, הדא הוא דכתיב (דברים לב, ל) אם לא כי צורם מכרם, זה אברהם. וה' הסגירם, מלמד שהקב\"ה הסכים לדבריו, עד כאן:",
+ "וזה הדא הוא דכתיב קאי אדברי ר' חנינא, ועיין בספר יפה תואר באורך. ונראה דגם ר' יודן מודה לדברי ר' חנינא, כי ענין גיהנם בשני פנים, אחד לרעה דהיינו לכלות ולעשותו עפר, ועל זה בחר אברהם אבינו ביותר שיעבוד המלכיות. ועוד יש גיהנם שהוא לטובה, דהיינו שמזכך החלודה והזוהמא, כמו המכבס כתם מהבגד. הרי מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי:",
+ "ועל זה בא הרמז בפרשת שמות (שמות ב, כג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו ישראל מן העבודה וגומר. וכבר הקשה הרמב\"ן, מה זה בימים הרבים. מצאתי בספר הגירושין שחיבר האלהי מהר\"מ קודוירא ז\"ל, איך ששר מצרים הורד מגדולתו ונעשה שר של גיהנם. ונראה בעיני הטעם, כי מה שהוריד הקב\"ה את שר מצרים היה על אודות ישראל שלא ימשול עליהם, ועל כן כשניתן לו מינוי אחר נתן לו מינוי שאין שם ישראל, דהיינו הגיהנם שהגלות פוטרות את ישראל מגיהנם. והנה בתחלת הישועה מגיד מראשית אחרית. וימת מלך מצרים הוא השר של מצרים שנתמנה על המתים שבגיהנם, וזהו וימת, והגיע לו זה המינוי בעבור שאין שם ישראל שהם ניצולים מהגיהנם. ולמה ניצולים, אמר ויאנחו בני ישראל מהעבודה, רצה לומר שיש להם אנחות עבודה בהגליות אשר בחר אברהם אבינו כדלעיל:",
+ "וכתיב אחר כך (שם כד), וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וקשיא למה הפסיק בתיבת את בין כל אחד ואחד. ובספר מלכים (ב) י\"ג (כג) כתיב, ויחן יי' אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב. אלא ענין ברית שבכאן לברר הגליות כדי לפטור מגיהנם היה בג' אבות במקומות מתחלפות. אברהם אבינו, בירר הגליות כדלעיל. יצחק, אע\"ג דלא חזא, מזלא חזא. והא ראיה, ד' מאות שנה מתחילין משנולד יצחק (תנחומא שמות ד). אח\"כ זמן רב מצינו הסכמה מיעקב, וראוי היה יעקב לירד בשלש��אות כו' (שבת פט, ב):",
+ "וזהו סוד (מגילה טז, ב) ששלח יוסף לאביו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו, מבואר בזוהר במקום אחר כי היין מורה על תוקפא דדינא, וי\"ג ווי\"ן נאמרו ביין של נח ושמן שהוא בנחת מורה על הרחמים. והכוונה, כי יוסף רמז לאביו שאל ירע בעיניו ברדתו אל מצרים לגלות, כי זהו יין ישן שדעת זקנים דהיינו אברהם ויצחק היה נוחה מזה. יין ישן עולה ת\"ל, כמו שכתוב (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו וגו' ת\"ל שנה. אבל אברהם אבינו היה השורש שבחר בעבדות, והקב\"ה כרת אתו ברית (בראשית טו, ד) לא יירשך זה, רצה לומר זה העבד דהיינו אליעזר, כי אם העבד אשר יצא ממעיך כדפירשתי לעיל באורך, ועבדי פרעה הקליפה לפרי עבדי יי' סוד הדביקות ביהו\"ה, ואברהם סוד בהברא\"ם באברהם ונברא לעבדה ולשמרה. ובאברהם אבינו כתיב וישמור משמרתי כדלעיל, על זה הוא סוד מצה שמורה. וכן אברהם אבינו היה נזהר במצות עד שאפילו לוט למד ממנו:",
+ "וכשנתבונן נמצא האבות והאמהות כולן הן יסוד המצוות התלויות בגאולת מצרים הזמן אשר בחר בנו יי' לו לעם, והם פסח מצה ומרור. אברהם אבינו, מצה שמורה. יצחק, בענין מטעמים שני גדיי עזים (בראשית כז, ט), אחד לפסח, ואחד לחגיגה. ולקח חגיגה כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע. יעקב, אשר נאמר עליו (איוב ג, כו) לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז, כמו שדרשו רז\"ל (בר\"ר פד, ג), הוא נגד מרור, אבל הכל לטובתו ומטתו שלימה. ועל כן נקרא המרור חסא:",
+ "ד' אמהות הם ד' כוסות. שרה כוס ראשון, אשר בחר בנו מכל העמים, כי כשם אברהם אבינו בחר מהעמים וגייר את האנשים, כן שרה גיירה הנשים. רבקה כוס אגדה, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, וכן התחילה, מתחילה עובדי עבודה זרה ההגדה הוא עשו, וסיימה ביעקב ועכשיו קרבנו. וכן התחילה בגנות עבדים היינו, כי עשו הוא עבד לנצחיות (בראשית כה, כג) רב יעבוד צעיר. ויעקב הוא ישראל, כי שרית וגו' (שם לב, כט):",
+ "רחל כוס ברכת המזון, שיוסף בנה כלכל כל בית ישראל, והיא היתה עקרת. הבית ובפרק הזהב (ב\"מ נט, א) אין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו:",
+ "לאה ברכת השיר כוס רביעי, ופליגי בברכת השיר (פסחים קיח, א), רב יודא אמר יהללוך, ור' יוחנן אמר נשמת כל חי וכו', ואומר הלל הגדול כל מיני הילול מלאה שאמרה (בראשית כט, לה) הפעם אודה את ה' וממנה בא נעים זמירות דמשה רבינו ע\"ה, ולבסוף הכל אפיקומן הוא מצה שמורה סוד אמרם ז\"ל (פסחים מ, א) בציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה:",
+ "וכבר הקדמתי, עבדי פרעה קליפות עבדי יי'. עוד אקדים מה שכתב בעל זבח הפסח על הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, שהאכילם המצריים לחם עוני כדי שיתמלאו כריסם ולא יעוכל באצטומכא זמן רב, ואז היינו עבדי פרעה, ואז נתקיים מקודם בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם. אכן נתהפך המרור לחסא ונתקיים (במדבר ט, יא) על מצות ומרורים יאכלוהו, שאכלו לחם עוני בליל שמורים, וזהו כזית מצה באחרונה, ואל תקרי מצות, אלא מצוות, ואז עבדי יי'. ומה שדרשו רז\"ל אל תקרי, כי מצאו רמז תיבת את מיותר, ושמרתם את המצות, אלא את ראשי תיבות אל תקרי. וקבלתי, כל אל תקרי צריך רמז. הרי דינים של ליל שמורים בה רמזים גדולים, על כן הלכתא רבתי לפסח, ובכאן דרשתי הרבה דינים מהלכות חמץ ומצה וכל הסדר של פסח וכו':",
+ "נחזור לענין, ונחזור להפרשה ולהמאמרים דרך רמז. זאת תורת העול\"ה הי\"א העולה על מוקדה, במאמר הרבות שהבאתי לעיל שבחר אברהם אבינו בגיהנם איתא שם בפרשת לך לך, ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר, ד' דברים הראה לו, גיהנם ומלכיות ומתן תורה ובית המקדש, וכן בשמות רבה פרשת פקודי פרשה נ\"א (ז) עיין שם באורך, דהראה הקב\"ה לאברהם אבינו התורה והגיהנם והקרבנות ומלכיות, שנאמר והנה תנור עשן ולפיד אש כו', עד אמר הקב\"ה כל ימים שיהיו בניך עוסקים בתורה ובקרבנות הם ניצולים מהם כו'. זאת תור\"ת העול\"ה, והם התורה והקרבנות. והקליפה, היא העולה על מוקדה, היא העולה הגליות, וחיה רביעית היא העולה על כולן מארכת הגלות על מוקדה הוא הגיהנם, כך הוא דרך כלל להזדככות:",
+ "אמנם הפנימיות הוא הדביקות ביהו\"ה, נושא הדרוש שלנו ד' תורות. תורת העולה. תורת המנחה. תורת החטאת. תורת האשם. עולה כולה כליל ליי', וכן מנחה שהיא מצה לא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה, שכן יצחק שהיה עולה תקנה במקום מנחה, כי אין עולה בלא מנחה. והם כנגד אותיות יו\"ד ה\"א מהשם חטאת. ואשם נגד אותיות וא\"ו ה\"א כדפרשתי לעיל (עי' ד\"ה וידוע אברהם אבינו) ענין (תנחומא כי תצא יא) אין השם שלם, ולעתיד יהיה שלם, וזהו זבח תורת השלמים. והם נקראים מלואים, כי מילוי ה' אחרונה יהיה כראשונה, ולא כמו בראשונה בסוד דוד\"י דפירשתי לעיל (עי' ד\"ה אמנם הפנימיות), וזה נתגלה בצאת ישראל ממצרים שירה חדשה בלשון נקיבה:",
+ "וזהו ענין (שה\"ש ו, ב) דוד\"י ירד לגנו, וארץ מצרים כגן י\"י, וכן כתיב (שם ב, ח) קול דוד\"י הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. במדרש (ויק\"ר לו, ו) ההרים אלו האבות, גבעות אלו אמהות, הרי מרומז גאולת מצרים שהאבות והאמהות מרמזים על כל המצות הנוהגות כדלעיל. ואמר קול דוד\"י, אבל לעתיד דוד\"ו או בן דוד\"ו יגאלנו (ויקרא כה, מט) שה' אחרונה תהיה כה' ראשונה שוה בשוה, ומה שהי' דודי, יהיה דודו. ומה שכתיב דד\"ו או בן דד\"ו חסר, רומז על אותיות דו\"ד כמו שאמרו רז\"ל אם מחייא או ממתיא דוד שמו, לכן כתיב חסר. אמנם הקרי במלואו רומז לסוד המלואים:",
+ "ומה שנקרא שלמים, רומז לו' דתחזור י' בסוד (זכריה יד, ט) יהיה, וזהו סוד (במדבר כה, יב) ו' דשלום קטיעה, ורמוזה אצל פינחס שהוא אלי', ונקראים שלמים וזה יהיה באחרית הימים, על כן זאת תורת השלמים כתיב באחרונה:",
+ "ובאמצע י\"ה לו\"ה הפסיק בזה קרבן אהרן, כי בזמן שבית המקדש קיים היה שלום בעולם מצד קרבן אהרן, בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב, ה), יהי' מחבר ו\"ה לי\"ה שהיה דומה במקצת מעין גאולה דלעתיד, מעין ולא כולה. אמנם בפרשת ויקרא שרמז החורבן כמו שהבאתי לעיל (ד\"ה וזהו ענין ויקרא) דברי הזוהר בענין ויקרא, ומתוך אפילה אורה כי יתרון אור מהחושך:",
+ "וזהו ענין שבחטאת (ויקרא ו, יז) ובאשם (שם ז, א) שהם בסוד גלות ו\"ה כתיב קדשי קדשים, כי החושך יתהפך לאור גדול מה שאין כן אותיות י\"ה בקדושתן קיימין, אבל ו\"ה יתהפך לקודש קדשים, כי מתוך חשך אור ומתוך מרור חסא, על כן שלמים שהוא המרכז באמצע לזכור מתוך צרה רווחה. והנה בחורבן כתיב (ישעיה א, ה) וכל לבב דוי, סוד דוי שאין שלמים ומלואים, כי יש היפך ו' לי', וי' לו', כי ה' ראשונה ו' בתוך ד', וה' אחרונה י' בתוך ד', בסוד דודו. עוד שינוי, אותיות ראשונות י\"ה, ואחרונות ו\"ה, ובא ו' במקום י', וזהו דוי, דהיינו י' בד', וגם ו' במקום י', וצירוף הכל דוי, וזה גופו יתהפך, דהיינו י' שבתוך ד' שהיא ה' אחרונה תתהפך לו' בסוד דוד\"ו, אשר על זה רמזו רז\"ל (יבמות קיח, ב) טוב למיתב טן ד\"ו מלמיתב ארמלתא, כי עתה היתה כאלמנה, ועתיד תהיה ד\"ו גם בה' אחרונה שהוא סוד ד\"ו פרצופין, כמו שאמרו רז\"ל (יומא נד, א) ראו חבתכם לפני המקום כמעור איש ולויות (מל\"א ז, לו). גם ו' מן ו\"ה תתהפך לי' בסוד (זכריה יד, ט) יהיה, הרי דוי שהוא מרור יתהפך להיות דוי חס\"א:",
+ "ובזה מתורץ (תהלים קיג, א-ג) הללויה הללו עבדי ה' כו' הללו את שם ה'. יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. ונשאר לברר הללויה שהוא רומז על מעלת הנעלמת אור הגנוז בסוד (זכריה יד, ט) יהיה, שתחזור ו\"ה לי\"ה, וזה הללויה שהוא סוד הללויה, כענין שפירשתי (שם קיח, ה) מן המצר קראתי יה. ועל זה נאמר (שם קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה הללויה, כשיחזרו כל הנשמות, דהיינו בקיבוץ גליות שעליה נתקנה ברכת תקע בשופר וקבץ נדחינו שהם הנשמות הנדחות כמו שכתבתי בשער השמים שלי, וכשיהיו כל הנשמות ביחד ויהיה י\"ה בסוד יהיה, אז הללויה:",
+ "ועל פי דרכינו הנ\"ל מתורץ הקושיא דהמאמרים השינוי דתורת כהנים (פ' ויקרא דיבורא דנדבה ב), וגמרא דנדרים (י, ב), ובראשית רבה (א, יג), וכלל שלשתן לא יאמר לה' קרבן רק קרבן לה', רצה לומר הוא יתעורר תחילה, ואח\"כ ההשפעה מאת ה', והיא מעלה גדולה כמו שכתבתי במקום אחר (עי' תושב\"כ תו\"א ד\"ה נחזור לענין מצות) בשם רז\"ל (פסחים קיז, א) החילוק בין מזמור לדוד, ובין לדוד מזמור. והנה בבראשית רבה שמזכיר עולה ומנחה שלמים, רומז על המסודר בפרשת ויקרא וכדפרישית. ובפרק קמא דנדרים שמזכיר עולה מנחה תודה שלמים, רומז על המסודר בפרשת צו, והתודה היא במקום חטאת ואשם, שלעתיד יתבטל החטאת והאשם מהעולם, כתיב (יחזקאל יא, יט) והסירותי לב אבן, ולא יהיה חטאת ואשם, ויהיה תודה הודאה לאל יתברך במקומם. עתה מתודים על חטאת ואשם מתודים עונותיהם, ולעתיד מודים ומשבחים. וסדר תורת כהנים, הוא על החרטה התשובה. והנה כל חטא בא מהרהור החטא, וההרהור מביא לידי מעשה, זהו עולה וחטאת, כי העולה בא על ההרהור הלב כדפירשו רז\"ל (ויק\"ר ז, ג), ובזה נתקיים סור מרע, ואחר כך הזכיר מנחה ושלמים הוא ועשה טוב סוד הדביקות דלעתיד נפש כי תקריב מנחה ונהיה נענין במנחה כמו אליהו, כי יבא אליהו הנביא ויבשר הגאולה, ואז שלמים בסוד שלמים שפירשנו המעלה העליונה, ויתקיים הללויה וכמו שנאמר כל הנשמה תהלל יה הללויה, אמן:"
+ ],
+ [
+ "דרוש השני",
+ "מצות תאכל במקום קדוש (ויקרא ו, ט). קשה תאכל יתירא הוא, דכתיב ברישא דקרא (שם) והנותרת מן המנחה יאכלו. ובמסכת יבמות דף מ' (א) מביא ברייתא והכי קאמר הברייתא אליבא דרבא, מצות תאכל במקום קדוש, מצוה שבתחילה היתה עליו בכלל היתר, רצה אוכלה, רצה אינו אוכלה. נאסרה, חזרה והותרה. יכול תחזור להיתרא ראשון רצה אוכלה רצה אינו אוכלה. אינו אוכלה, והא כתיב (שמות כט, לג) ואכלו אותם אשר כופר בהם, מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. אלא רצה הוא אוכלה, רצה כהן אחר אוכלה, תלמוד לומר מצות תאכל במקום קדוש, מצוה, עד כאן:",
+ "ויש להקשות, למה הוזכר זה יותר במנחה מבכל הקדשים. ואגב גררא אני אקשה בגמרא הנ\"ל, ואכלו אותם אשר כופר בהם, דדריש הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, ותימה דהא ואכלו אותם קאי אאהרן ובניו שהם הבעלים כדפירש רש\"י בפרשת תצוה (שמות כט, כב ד\"ה כי איל), ומשה רבינו ע\"ה היה הכהן, ואיך דריש הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. עוד קשה בפרשת המנחה, למה מנחת כהן כליל. אין לפרש דהטעם דאם היה הכהן רשאי לאכול אחר הקמיצה, נמצא לא היה מתנדב כלום, נימא דיאכל כהן אחר כמו שהיה בכאן ה\"א אי לא כתיב מצות תאכל. עוד קשה והרים ממנו לשון זכר, ואחר כך משמנה ומסתלה לשון נקיבה. עוד קשה במקום קדוש בחצר אוהל מועד, פירש רש\"י במקום קדוש ואיזהו בחצר אהל מועד, לימא בחצר אהל מועד לחוד:",
+ "תנן (פסחים פ\"י מ\"ה) רבן גמליאל אומר, כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן, פסח, מצה, ומרור כו'. יש להקשות, מה נשתנו אלו המצות מכל המצות שבתורה שהוצרך לומר טעמן של אלו הג'. ג' מצות אלה, והאמירה על גביהן. הדוגמא שלשה כתרים הן, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן וכמו שנפרש. והנה ג' אלה הם שלש של שלש ומשותפין בכתר שם טוב, רצוני לומר שם המורה הטוב, בטוב וחן וחסד כמו שנפרש. כיצד, תנן בפרק תמיד נשחט (פסחים פ\"ה מ\"ה) בג' כתות זו אחר זו, ושם טוב רצה לומר המורה על הטוב והחסד עולה על גבו, כי פסח פירושו וחמל. מצה, ג' מצות להסדר זכר ללחמי תודה כו' כדאיתא בטור אורח חיים סוף סימן תע\"ה, לשם טוב וחס\"ד דהיינו מצה שמורה המורה על החירות האמתי. מרור ג', דהיינו קלח ועלין וחלוקין בדין בענין לח ויבש. והשלישי חזרת מצוה מהמובחר, שם טוב וחסד דהיינו כי נקרא חסא דחס רחמנא עלן ופרקינן (פסחים לט, א). הרי ג' על ג', ושם טוב על גביהם:",
+ "ודוגמא לזה המאמר דג' כתרים מתפשטים לג' על ג' ושם טוב על גביהן, כמו שג' כתרים הם וכתר שם טוב על גביהם, כן ג' מתנות טובות נתן הקב\"ה לישראל ע\"י ג' רועים משה אהרן ומרים, ומשה הנקרא שם טוב דכתיב (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב, ואמרו רז\"ל (שמו\"ר א, מז) טוב שמו. על גביהן, כדאיתא במסכת תענית פרק קמא (ט, א) תניא ר' יוסי בר יודא אומר, ג' פרנסים טובים עמדו לישראל, ואלו הן, משה אהרן ומרים. וג' מתנות טובות נתנו על ידם, ואלו הן, באר וענן ומן. באר בזכות מרים, עמוד הענן בזכות אהרן, מן בזכות משה. מתה מרים, נסתלק הבאר, שנאמר (במדבר כ, א) ותמת שם מרים, וכתיב בתריה (שם ב) ולא היה מים לעדה. חזרה בזכות שניהן. מת אהרן, נסתלקו ענני הכבוד, שנאמר (שם כא, א) וישמע הכנעני מלך ערד, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור נתנה לו רשות להלחם כו'. וחזרו שניהן בזכות משה. מת משה, נסתלקו כלהו, שנאמר (זכריה יא, ח) ואכחיד שלשה הרועים בירח אחד כו':",
+ "ודוגמא לזה המאמר בפרק קמא דברכות (ה, א) תניא רשב\"י אומר שלש מתנות טובות נתן הקב\"ה לישראל, וכולן לא נתנו אלא ע\"י יסורין. אלו הן, תורה וארץ ישראל ועולם הבא. תורה מנין, שנאמר (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל, דכתיב (דברים ח, ה) כי כאשר ייסר איש את בנו כן יי אלהיך מיסרך. וכתיב בתריה (שם ז), כי יי' אלהיך מביאך אל ארץ הטובה. עולם הבא, דכתיב (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר. גם בכאן שם טוב עולה על גביהן, שהוא עולם הבא הנצחיי לעתיד שיהיה לאחר עולם הבא לאדם תכף אחר מותו, שזה עולם הבא ניתן בכל יום, ונתן ג\"כ כבר בזמנים שעברו, ועולם הבא הנצחיי הוא הדביקות בשמו טוב יי' לכל ועליו נאמר (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת וגו', הוא התכלית האחרון שיבא:",
+ "ואלו ג' על ג' משולבות זו לזו, כי דומה לכתר תורה כתר כהונה כתר מלכות הם שלשה רועים משה אהרן מרים. משה, התורה נקראת על שמו, שנאמר (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה, ועל כן בזכותו המן, כי לא נתנה רק לאוכלי המן (תנחומא בשלח כ). אהרן, הוא כתר כהונה, על כן בזכותו הענן (שמות מ, לח) [כי] ענן ה' על המשכן, שהוא מקום העבודה. מרים, כתר מלכות, כמו שכתב רש\"י בפסוק (שמות א, כא) ויעש להם בתים, בתי כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים. ועל כן בזכותה הבאר, כמו שאמרו רז\"ל (כריתות ה, ב) אין מושחין מלכים אלא על גבי מעין, ושלמה נמשח על גיחון, וחזרו כולם בזכות משה, כי משה רבינו עליו השלום על גביהן הוא כתר תורה, הוא כתר כהונה ששימש ז' ימי מלואים בחלוק לבן, הוא כתר מלכות כמו שאמר (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך:",
+ "והדוגמא להם ג' מתנות טובות שנתנו ע\"י יסורים. תורה, כתר תורה. ארץ ישראל, מקום עבודה כתר כהונה. כתר מלכות, כתיב (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וכל ישראל בני מלכים הוא הדביקות הנצחיי הנקרא חיי עולם הבא. הרי ג' על ג' וכתר שם טוב עולה על גביהן והם משולבות:",
+ "אך צריך ביאור רחב מה הוא עניינם, ומהו דגל הרביעי הכתר שם טוב העולה. וקודם לזה נקשה קושיא אחת בכל מאמר ומאמר מהמאמרים הנ\"ל:",
+ "במאמר שלשה כתרים כו' וכתר שם טוב עולה על גביהן, דמשמע כאלו כתר שם טוב הוא כתר רביעי, הלא כתר תורה שחשב הוא שם טוב, טוב שם משמן הטוב (קהלת ז, א). ויש מפרשים כתר שם טוב היינו כתר תורה, כאלו הוא אמר דכתר תורה עולה וחשובה משאר שני הכתרים, וקשה לפי זה למה שני בלישניה:",
+ "במאמר מן וענן ובאר בזכות משה אהרן ומרים, קשה דבפרק הפועלים (ב\"מ פו, ב) איתא, אמר חמא בר חנינא וכן תנא דבי ר' ישמעאל, בשכר ג' זכו לג'. בשכר (בראשית יח, ח) חמאה וחלב, זכו למן. בשכר (שם) והוא עומד עליהם, זכו לעמוד הענן. בשכר (שם ד) יוקח נא מעט מים, זכו לבארה של מרים, עד כאן. הרי משמע שם דהיה הכל בזכות אברהם. ורש\"י (ד\"ה זכו לשלש) תיקן, זכו לשלש, שלש מתנות שנתנו להם במדבר ע\"י משה ואהרן ומרים, הרי שרצה רש\"י לתקן הקושיא הנ\"ל. אבל אין מובן באר היטב, א\"כ מה עשו משה ואהרן ומרים, אם לא שנאמר שנתגלגל הזכות על ידי זכאין וזכות שניהם מסייע, דהיינו בזכות אברהם, וע\"י זכות משה אהרן ומרים, ודוחק. ויש לפרש ויהיה מתורץ ג\"כ קושיא אחרת, מאחר שלבסוף כולם חזרו בזכות משה הענן והבאר, א\"כ למה מתחילה לא היה בזכותו כי אם בזכות אהרן ומרים:",
+ "אלא הענין, יש חילוק גדול בין מה דהוה ונתעלם להיותו חוזר, ובין מה דלא הוה ועתה נתהוה, כי לזה צריך זכות יותר גדול. וכן מצינו בפרק חלק (סנהדרין צא, א) שהשיב גביהה בן פסיסא לההוא מינא בענין תחיית המתים. והנה כולם חזרו בזכות משה, הוא מאחר דכבר נתהוו רק שנתעלמו, אז הועיל זכות משה, אבל הווייתם מעיקרא זה היה בזכות אהרן ומרים. ואם תקשה א\"כ מעיקרא לא הועיל זכות משה כזכות אהרן ומרים, וזה אינו כלום, דדוגמא לזה מצינו בפרק סדר תעניות אלו (כא, ב) דלאביי אתי שלמא ממתיבתא דרקיעא כל מעלי יומא דשבתא, ולרבא כל מעלי יומא דכיפורא. הוה קא חלשה דעתיה דרבא משום דאביי, אמרו ליה מסתייך דקא מגניתא אכולא דכרכא. הכי נמי הכא קמשמע לן:",
+ "ובזה מתורץ קושייתינו, דזכות שלשה הרועים מעיקרא לא היה להמציא יש מאין לגמרי אם לא מכח שהיה כבר נתהווה במקצת. דוגמא לזה דהיינו באברהם במה שעשה דוגמא לג' אלה, ומכל מקום לא הועיל זכות משה להוות במדבר ענן ובאר מאחר שהענן ובאר בעצמם לא היו מקודם, והוצרך לזה זכות אהרן ומרים. ולאחר שהיו אלו בהויה ממש רק שנסתלקו, אזי הועיל זכות משה שחזרו, כך נראה לי לפרש על דרך הפשט:",
+ "במאמר דג' נתנו על ידי יסורין קשה, הלא אמרו רבותינו ז\"ל לענין דינא (ב\"ב נג, א), הנותן, בעין יפה נותן. וכן מצינו כשנתן הקב\"ה מתנות כהונה לאהרן, כתיב (במדבר יח, ח) ואני הנה נתתי לך וגומר, ופירש רש\"י (ד\"ה ואני הנה) בשמחה, לשון שמחה הוא זה, כמו (שמות ד, יד) הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, ואם כן למה אלו נתנו ביסורין:",
+ "ביאור הענין הוא, תמיד הקליפה קודם להפרי כדי שיהיה יתרון האור מן החושך, רצוני לומר מכח שהחשך נבדל והלך לו, נשאר האור זך בלי שמרים. ועוד אקדים, אלו ג' על ג' המשולבות מכוונות להדדי ונחלקות לג' חלקים, מכל מקום כל אחד כלול מהשנים האחרים:",
+ "בתורה נכלל ארץ ישראל ועולם הבא, כי הרבה מצות תלויות בארץ, וכל העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות, וקיום התורה והמצות הוא בעצם עולם הבא, כמו שהארכתי במקום אחר (עי' בהקדמה תו\"א בית אחרון) דשכר מצות היא המצוה הרוחניות, כי רוחנית התורה והמצות הוא עולם הבא:",
+ "בארץ ישראל נכלל התורה ועולם הבא, כי אוירא דארץ ישראל מחכים (ב\"ב קנח, ב), ושם לשכת הגזית, וארץ ישראל שלמטה מכוון נגד שלמעלה שהוא עולם הבא שעליו נאמר (סנהדרין פ\"י מ\"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ:",
+ "בעולם הבא נכלל תורה וארץ ישראל, כי ענין עולם הבא הוא גילוי סודות ושמות התורה ושעל זה נאמר (עי' ישעיה ל, כ) וראית את מוריך, ושם ארץ ישראל הקדושה מקדש שלמעלה:",
+ "והנה ג' אלו נתנו על ידי יסורין שקדמה הקליפה לפרי, וזהו ענין (פסחים קטז, א) מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ותכלית גלות מצרים והגאולה היתה לקבל התורה כמו שכתוב (שמות ג, יב) בהוציאך את העם [ממצרים] תעבדון את אלהים על ההר הזה. וזהו קבלת התורה. והתורה הוא עבדות שנתן לנו הש\"י, ועול גדולו תושיה שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כו, ב), וקודם לזה עול הקליפה עול מצרים. אחר כך למתנה של ארץ ישראל לא זכו כי אם בהקדמת הקליפה, דהיינו ארבעים שנה שהיו במדבר, ושם יתמו ושם ימתו וטפכם אחריכם וגו' (במדבר יד, לא-לה), על כן הוזכר תמיד בהיותם במדבר, כי תבואו אל הארץ (עי' שמות יב, כה. במדבר טו, יח), בבואכם אל הארץ, כי הקליפה של ארץ ישראל הוא היסורין שבמדבר:",
+ "אחר כך למתנה של עולם הבא הקליפה הקודמת הם ד' גלויות ה��זככים והמנקים והמטהרים ומביאים לידי תשובה. ובזה מתורץ למה חושבים רז\"ל תמיד (עי' בר\"ר טז, ד) ארבע גליות, דהיינו בבל מדי יון אדום, ולא חשבו גלות מצרים שהיה רד\"ו שנה, ויון לא היה רק ק\"פ שנה, ומדי ע' שנה. אלא אלו ד' הם הקליפה החושך הקודם לאור עולם הבא שהוא אור הגנוז מששת ימי בראשית שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים לעתיד לבא. כי ד' זמנים הם קודם שיבא עולם הבא הנצחי, והם המוזכרים ביוצר דשבת אין ערכך בעולם הזה כו'. וענין עולם הזה עשיית התשובה מכח הגלויות, ואח\"כ עולם הבא שבא תמיד לאחר מות האדם, ואח\"כ משיח, ואח\"כ תחיית המתים:",
+ "וזהו ענין ביאור המדרש רבה (בר\"ר ב, ד) בפסוק (בראשית א, ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, ר\"ש בן לקיש פתר קרא במלכיות. והארץ היתה תהו, זהו מלכות בבל, שנאמר (ירמיה ד, כג) ראיתי את הארץ והנה תוהו. ובהו, זו מלכות מדי, (אסתר ו, יד) ויבהילו להביא את המן. וחשך, זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להן כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. על פני תהום, זו מלכות הרשעה, שאין להם חקר כמו התהום כו'. ורוח אלהים מרחפת, זו רוחו של משיח, היך מה דאת אמר (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח י\"י, באיזה זכות ממשמשת ובאה המרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה למים, שנאמר (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך, עד כאן:",
+ "וקשה מה שייכות לזה בעת בריאת עולם. אלא תכלית בראשית ברא, ויאמר אלהים יהי אור, וכמו שפירש רש\"י בענין חיבור הקרא. והנה זה האור נגנז לצדיקים לעתיד לבוא, ואי אפשר לזכות אליו בלי הקדמת הקליפה, דהיינו ארבע גלויות הנ\"ל המייסרן ויגרמו לעשות תשובה, ואז יבא משיח ויאמר אלהים יהי אור. והנה חידוש העולם היה יש מאין, ויציאת מצרים מורה אחידוש העולם, כמו שהארכתי למעלה בחיבורי (עי' בעשרה מאמרות תחילת מאמר הרביעי), וגם בשאר דרושים. כן ג' מתנות יש מאין:",
+ "התורה, כל העולם כלו היה נחשב כאין עד קבלת התורה, כמו שאמרו רז\"ל (שבת פח, א) והובא רש\"י בפסוק (בראשית א, לא) יום הששי, כולם תלויין ועומדין כו':",
+ "ארץ ישראל יש מאין, כל הגוים כאין כנגדו, רק ארץ אשר י\"י דורש (דברים יא, יב), ומתמצית[ה] ניזונין כל הארצות, וכיבוש ארץ ישראל ל\"א מלכים, ל\"א מעשר מן י\"ש, וסוד מעשר כי ארץ ישראל עשר קדושות כדתנן (כלים א, ו), הרי ארץ ישראל יש מאין:",
+ "עולם הבא יש מאין, עולם הזה נקרא אין, כי הכל הבל. ועולם הבא הוא יש האמתי, ועתיד כל צדיק לנחול י\"ש עולמות (עוקצין ג, יב), והיש הזה מכח האין, דהיינו מהתורה והמצות שקיימו בעולם הזה שהוא אין:",
+ "נחזור לענין, אלו הג' הם ג' על ג' בג' מקומות, דהיינו תורה בצאתם ממצרים, ואח\"כ ארץ ישראל, ולעתיד עולם הבא, וכל אחד כלול מג'. והנה המעלה הראשונה יציאת מצרים התחיל מאמר יהי אור להתנוצץ כמו שכתוב (שמות י, כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, והאיר האור בקבלת התורה. ובב\"ר (ג, ה), א\"ר סימון ה' פעמים אור, נגד ה' חומשי תורה. אח\"כ במעלת ארץ ישראל נתרבה האור בבנין בית המקדש ע\"י שלמה המלך ע\"ה והיתה הלבנה במילואה כדאיתא במדרש, ולעתיד יתגלה לגמרי אור הגנוז אור חדש על ציון תאיר כו', והיה לך י\"י לאור עולם (ישעיה ס, יט):",
+ "הנה גאולת מצרים מצד עולם הנקיבה שירה חדשה כאשר הארכתי במקומות אחרים (עי' לעיל מס' פסחים פרק נר מצוה ד\"ה וזה לשוני), ועיין ברמב\"ן ריש בשלח (שמות יג, כא) וי\"י הולך לפניהם גו', הוא ובית דינו עיין שם. ואח\"כ כשזכו לבית המקדש כי מציון תצא תורה (ישעיה ב, ג) אז כל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. אחר כך לעתיד לבוא, שיר חדש בלשון זכר. זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא, ד), זכר בגימטריא ברכ\"ה, כי שם צוה י\"י את הברכה חיים עד העולם (שם קלג, ג). על כן ביציאת מצרים שלשה אלה לא נזכרים בשם כתרים רק מתנות מן ענן באר, שהם מדוגמא שלהם כדפירשתי, אף שנתינת התורה עדיין לא היתה בשלימותה. וזה לך האות שאמרו (שמות כ, טז) דבר אתה עמנו גו', וחזרו ממה שאמרו רצונינו לראות מלכינו (מכילתא פ' בחדש ב), עד בנין בית המקדש נתרבה האור והלבנה במילואם, אז ג' אלה כתרים, כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות בבחינת מתנות ארץ ישראל, ולעתיד בהתגלות אור הגנוז אז עצמיות התורה תורת יהו\"ה תמימה כולה נארגת על שם יהו\"ה כמו שכתבתי במקום אחר, ואז ארץ ישראל שלמעלה, כמו שאמרו רבותינו ז\"ל בפ\"ק דתענית (ה, א) לא אבוא בעיר ירושלים שלמעלה, עד שיבנה ירושלים שלמטה, וילכו מחיל אל חיל מעולם הבא לימות המשיח, ומימות המשיח לתחיית המתים שהוא עולם הבא הנצחיי:",
+ "ביאור הדברים הנ\"ל שדברנו הוא כך, בהתגלות מתן תורה היו שלשה אלה מן ענן באר, ובהתגלות מתן ארץ ישראל היו שלשה אלה כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות, ולעתיד נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו דהיינו (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור, שבתחלת הבריאה נגנז, ויתגלה בסוף. והסוף נעוץ בהתחלה ראשית המחשבה סוף המעשה, והאמצעי מחובר לכולם, נמצא מתחברים בשלימות התורה שהיא התחלה, וארץ ישראל שהוא באמצע, ועולם הבא שהוא לבסוף:",
+ "ונגד אלו ג' על ג' הם שלשה מצות אלו, פסח מצה ומרור. מצה, היא כנגד יציאת מצרים שלשה מתנות מן ענן באר, והכולל הוא מן שהוא בזכות משה העולה על כלם ברוחניות, נמצא רוחניות המן גובר על רוחניות ענן ובאר. ואמרו רבותינו ז\"ל (קידושין לח, א) והביא רש\"י דבריהם (שמות טז, לה ד\"ה ארבעים שנה), עגות מצות שהוציאו ישראל ממצרים, טעם מן היה בהם. ושלשה מצות רומזים על שלשה הנ\"ל. ואברהם אבינו שזכה לשלשה הנ\"ל כדאיתא בפרק הפועלים (ב\"מ פו, ב) שהעתקתי לעיל (ד\"ה במאמר מן), אמרו רבותינו ז\"ל (פס\"ר ו, ד), עגות מצות, כי פסח היה, וכלל שלשה אלה מצה שטעם מן בה:",
+ "ומכח זה יתורץ קושיות שהקשיתי איך אמר בזכות אברהם, דרבי יוסי אמר שהם בזכות משה אהרן מרים. הענין הוא, שבהיות שלשה אלה במדבר משך ארבעים שנה זה היה בזכות משה ואהרן ומרים, רק היו מעין שלשה אלה בצאת ישראל ממצרים קודם שהתחילו שלשה אלה בעוד היו ישראל אורחים, הדוגמא משלשה אלה היו בזכות אברהם בשכר שכיבד האורחים מעין שלשה אלה, וזה הוא הדוגמא קודם שירד המן טעמו ישראל טעם מן בעגות מצות שהוציאו ממצרים:",
+ "וקודם שנתגלה הענן שנאמר (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם בענן יומם כו', נתגלה במצרים דוגמת הענן, דהיינו מה שכתוב (שם יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, שפירש רש\"י (ד\"ה ואשא אתכם) זה יום שבאו ישראל לרעמסס, והוא על דרך דכתיב בדניאל (ז, יג) וארו עם ענני שמי��. הרי דוגמת הענן קודם שנתגלה עמוד הענן:",
+ "דוגמת הבאר היה קודם גילוי בארה של מרים, היינו דכתיב בפרשת בשלח (שמות טו, כה) וימתקו המים, דומיא דבאר שהתחיל מצור בחורב. רמז לדבר, וימתקו המים שם, ובמרים כתיב (במדבר כ, א-ב) ותמת שם ולא היה מים לעדה, דילפינן (תענית ט, א) מזה הפסוק באר בזכות מרים. וכבר נתנה תיבת שם שם לגזירה שוה, שם שם מעגלה ערופה כמו שדרשו רבותינו ז\"ל (ע\"ז כט, ב), אף אני אומר גזירה שוה דשם שם לרמז זה:",
+ "הרי דוגמא שלשה מתנות, שעל ידי שלשה רועים במדבר דוגמתם זכו ישראל בעת צאתם ממצרים. וזו הדוגמא היה בזכות אברהם שכיבד האורחים, וגם ישראל באותו העת היו אצל השם יתברך אורחים, ואז נתגלה אברהם כמו שכתב האלהי מהר\"ם קורדוורא בספר הגירושין וזה לשונו, כתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו. והקשה מורי, אראנו, אראך מבעיא ליה כדאמר צאתך. ותירץ בהקדמה זאת, (דברים ד, לז) ויוציאך בפניו, שפירוש בפניו זה אברהם אבינו, לפי שהוא ראה הגלות במראה בין הבתרים, ולכך הוצרך להראותו הגאולה, וזהו בפניו בפני אברהם. וכן כיון שגם ראה כל הגליות, ראוי שגם כן יראה הגאולה. וזהו אראנו לאברהם כמו שראה ביציאת מצרים, עד כאן לשונו. הרי רמזי מצה בשלשה ענפיה:",
+ "מרור גם כן שלשה דינים, קלח עלין חזרת מצוה מן המובחר (פסחים לט, א) הכולל הכל נגד מדריגה שניה בבנין בית המקדש, ואז שלשה כתרים כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות, וכתר תורה כולל כולם כנודע. ועל זה רומז החזרת מצוה מהמובחר של מרור, המורה על כתר תורה. שיעור המרור כזית (פסחים פ\"ב מ\"ו), על שם (עירובין יח, ב) יהי רצון שיהיו מזונותי מרורין כזית כו', וכתיב (שמות כז, כ) ויקחו אליך שמן זית זך כתית, שפירש בזוהר על התורה (עי' ברכות נז, א):",
+ "ואמר שבעל התורה צריך להיות כזית, כי התורה נקראת תושיה (עי' סנהדרין כו, ב) והיא מרורה כזית והיה מזון הנפש. ומזונות ההם ביד הקדוש ברוך הוא, שהוא יתברך יהיב חכמה לחכימין (דניאל ב, כא). וזך הם אותיות התורה עם הכפולות, ואיתא בפרק כל שעה (פסחים לט, א) דחזרת מתחלתו רך ולבסוף נעשה קשה, כן מצינו בדברי תורה בכתובות פרק נערה שנתפתתה (נ, א), אמר רב יצחק, באושה התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו בתלמוד תורה עד שנים עשר שנה, ומכאן ואילך יורד עמו לחייו:",
+ "פסח כו' רומז על פסח לעתיד, ואז בעצם יתייחדו ראש בסוף וסוף בראש והאמצעי כלול ביניהם, דהיינו שלשה אלו תורה ארץ ישראל עולם הבא, וזהו (פסחים פ\"ה מ\"ה) בשלש כתות נשחט פסח:",
+ "והנה זכר הפסח הוא על שם שפסח במצרים כו' (שמות יב, כז), ופסח מצרים מורה על ביטול עבודה זרה וביטול השרים שלמעלה, אשר הוכה הבכור והך הכפתור וירעשו הסיפים, ופסח מצרים רומז על הפסח דלעתיד שאז יתקיים (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ופסח מצרים היה מקחו בשבת ונקרא שבת הגדול, מורה אלעתיד שכולו שבת. ואיתא בטור (או\"ח תל) שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול כו', ועיין בבית יוסף הקושיות שהקשה, ותירצם בדוחק. גם כתבתי תירוצים אחרים במקום אחר (עי' לקמן תחלת דרוש ששי ד\"ה שבת שלפני):",
+ "אמנם עוד אני אומר, הענין כי השם יתברך צוה לשחוט צאן ��פסח, ולפום ריהטא הוה איסור, דהא אתרבי (ב\"ק מ, ב. ושם איתא מן הבקר) מן הצאן (ויקרא א, ב) להוציא את הנעבד, וכן קראם משה רבינו עליו השלום כמו שאמר (שמות ח, כב) הן נזבח תועבת מצרים וגומר. ואף שצאן ישראל לא היה נעבד, מכל מקום משכו וקחו כתיב (שם יב, כא), משכו מי שיש לו משלו, וקחו מן השוק. ואף שיש לדחות קחו מהשוק ישראל מישראל אחר, (ואז א\"ל דלמא נעבד של ישראל, דהגוי לא יוכל לאסור אפילו לגבוה, עיין בבית יוסף יורה דעה סוף סימן קמ\"ה), מכל מקום סתמא אמר קחו, משמע אף מהגוי. ואין לומר דהכי קאמר, משכו מעבודה זרה כשתקחו, דהיינו לקנות מישראל דווקא, דאם היה הפירוש כך, קשה מנא לן מי שיש לו משלו משכו משלכם ואין צריך לקנות:",
+ "אלא הענין הוא דאסור נעבד היינו לקרבן אחר, אבל להקריבו על ענין זה בעצמו, דהיינו להראות שעבודה זרה זו היא בטילה ואין בה ממש שרי. וכהא דמתרצין (עי' ביפה תואר) בפרשת שמיני (ויקרא ט, ב) קח לך עגל, לכפר על מעשה עגל (תנחומא שמיני ד), ומקשינן הלא אין קטיגור נעשה סניגור (ברכות נט, א). אלא שאני דבא לכפר על מעשה עגל עצמו ומתודה על אותו החטא, ואז אין שייך אז קטיגור כו', רק כשנכנס בבגדי הזהב לפני ולפנים דאז עוסק בעבודה אחרת, וק\"ל:",
+ "לכך צוה השם יתברך (שמות יב, ג) ליקח דווקא בעשור לחודש, כי עשור לחדש שבת היה, וכבר אמרו רבותינו ז\"ל (שבת קיח, ב) בשומר שבת, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו, הרי שבת ביטול עבודה זרה. ואלו היה חל בשאר הימים בחודש, היה מצוה הקדוש ברוך הוא שיקחנו זו (אולי צ\"ל אז). על כן פסח מצרים מקחו היה בו ולקשור בכרעי המטה, כדי לבזות אלהיהן. ולולי זה, היה אסור לקרבן. ועל כן דוקא שבת נקרא שבת הגדול, ופסח מצרים מורה אפסח לעתיד שיהיה ה' אחד ושמו אחד:",
+ "הרי שלשה אלה הם שלש על שלש, מרמזים על שלשה מעלות ישראל שהיו שלש על שלש, דהיינו מן ענן באר בצאתם ממצרים, בקבלת מתן תורה, ואחר כך שלשה כתרים כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות בעת מתן ארץ ישראל בבנין בית המקדש. ולעתיד לעולם הבא נעוץ סוף בראש, ויהיו ג' תורה ארץ ישראל עולם הבא אלו הן המעלות של ישראל והם תשע, והעשירי קודש, דהיינו כלל אומה ישראלית שנקראת כנסת ישראל בעבור שהם אחדות אחד, כענין שאנו אומרים (שמו\"ע מנחה לשבת) אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד:",
+ "וענין אחדות הוא, כי נשמת חלק אלוה ממעל, ומכח זה שמו יתברך משותף בשמינו. והנני אגלה קצת איך ישראל משותפין בשמו. הנה כמו שחשבנו תשעה מעלות הנ\"ל בישראל ועוד העשירי קודש כדפירשתי, כן שמותיו יתברך שאינם נמחקים הם שלשה עליות זו על גב זו, שהם שלשה על שלשה. כיצד, מעלה הראשונה, שלשה שמות שהם אהי\"ה י\"ה יהו\"ה בנקודת אלהים. מעלה שניה, אל אלהים יהו\"ה בנקודת חולם שב\"א קמ\"ץ, והסימן בך חש\"ק יהו\"ה. מעלה שלישית, יהו\"ה צבאות אלהים צבאות שד\"י, הרי שלשה על שלשה. עוד שם העשירי שהוא שם אדנ\"י, וזה השם הוא כנסת ישראל, שמהשם הזה יורדות הנשמות שהם חלק אלוה ממעל כמבואר בספרי המקובלים, וכן כתיב (שמות לד, ט) ילך נא אדנ\"י בקרבינו. וכתיב (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים אדנ\"י ממקור ישראל, כי שם מקור נשמתם. וכן תמצא בישראל ס\"ה משפחות, כמו שפירש רש\"י (במדבר כו, לו ד\"ה ואלה בני), כי אתם המעט (דברים ��, ז), ה' מעט מכל האומות. וכן שם אדנ\"י עולה ס\"ה:",
+ "וזה ענין (שמות ג, טו) זה שמי וזה זכרי. וקשה, בשלמא זה שמי, זה מראה באצבע על מה שכתוב למעלה, והזכיר שם יהו\"ה. אמנם וזה זכרי קשה לישנא, דוזה על מי מראה באצבע, הלא הזכר הוא ענין אחר לגמרי, לא כשאני נכתב אני נקרא (פסחים נ, א):",
+ "עוד קשה, למה משנין הקריאה דווקא בזה השם. ואין לומר משום ששוים הנקודות של אדנ\"י ושל יהו\"ה כי נקודתם חש\"ק, דעדיין קשה נקראוהו צבאות דשם גם כן נקודות חש\"ק. הגם כי יש לחלק כי בצבאות הקמ\"ץ קודם לחולם, מכל מקום עיקר הדברים זה שמי וזה זכרי מה שאנו מזכירין אותו אדנ\"י זה שמ\"י, כלומר נרמז בשם יהו\"ה. כיצד, התמורה של יהו\"ה דהיינו אותיות הסמוכות הם כוז\"ו, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, תצרף שם יהו\"ה עם התמורה כוז\"ו עולה ס\"ה כמנין אדנ\"י, ושם אדנ\"י מקור נשמת ישראל. וגם הם בסוד התמורה כענין שאמרו רבותינו ז\"ל (סנהדרין מו, ב) והביא רש\"י בפרשת כי תצא (דברים כא, כג) בפסוק קללת אלהים תלוי, משל לשני אחים תואמים כו'. ואז מתורץ זה שמי וזה בעצמי זכרי:",
+ "ושורש הענין, כי שם יהו\"ה המורה על מהותו הוא נעלם ואין לנו בו השגה רק מצד פעולותיו, דהיינו מצדינו כנסת ישראל, שעיקר השגחתו הפרטית בנו. ומאחר ששם אדנ\"י מקור ישראל, תמצאנו בשלשה מקומות בשלשה עליות שמות ג' על ג' שזכרתי. דהיינו בג' ראשונות אהי\"ה י\"ה יהו\"ה בנקודות אלקים, ושם תמצא תמיד שם אדנ\"י, כמו שנאמר (בראשית טו, ב) אדנ\"י יהו\"ה מה תתן לי. אדנ\"י יהו\"ה במה אדע כי אירשנה (שם ח). אדנ\"י יהו\"ה אתה החילות (דברים ג, כג). הרי שהוזכר שם אדנ\"י בשלשה ראשונות. וכן בג' אמצעיות שהם אל אלהים יהו\"ה בנקודת חש\"ק, וקריאתו על הרוב אדנ\"י בנקודת חש\"ק. עוד הוזכר בתורה כמה פעמים שם אדנ\"י לבדו בלי רמוז בשם יהו\"ה, ולא כתוב אצלו, אזי הוא תחת שלש אחרונות. הרי שם אדנ\"י מקור ישראל הוא בג' עליות זו על גב זו, ולפי עילוי ישראל נתעלה ההשפעה ממקום מעלה מעלה:",
+ "ומזה יובן (ספרי כי תבא ה ד\"ה ואת עמלינו) באגדה רבי יודא היה נותן סימנים כו', ורבו הפירושים מה אתא ר' יהודה לחדש. ואני מבאר על פי מה שכתבתי, וצריך אני להקדים מאמר רבותינו ז\"ל במסכת מגילה פרק הקורא עומד (כא, ב) בענין אין קורין בפחות מעשרה פסוקים, אמר רבא ראשון שקרא ד' משובח. שני שקרא ד' משובח. שלישי שקרא ד' משובח. ראשון שקרא ד' משובח, דתנן (שקלים ג, ב) בשלשה קופות של שלשה סאין שבהן תורמין את הלשכה והיה כתוב עליהן א' ב' ג' לידע איזה מהן נתרמה ראשון להקריב ממנה ראשון, שהמצוה בראשון. אמצעי שקרא ד' משובח, דתנן (לפנינו דתניא) אל מול פני המנורה יאירו (במדבר ח, ב), מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה, ואמר ר' יוחנן מכאן שאמצעי משובח. ואחרון שקרא ד' משובח, משום מעלין בקודש ולא מורידין בקודש. על כן המעלות הנ\"ל שפירשתי ג' על שלשה כשהשפעה מצד אדנ\"י בשלשה ראשונות, אזי סדר המערכות ד' ג' ג'. וכשהשפעה מצד אדנ\"י בג' אמצעיות, אזי סדר המערכת ג' ד' ג'. וכשהשפעה מצד אדנ\"י בג' אחרונות, אזי סדר המערכות ג' ג' ד'. והמעלה הגדולה לישראל ד' ג' ג', והמעלה האמצעית לישראל ג' ד' ג', והמעלה התחתונה לישראל ג' ג' ד':",
+ "וכבר כתבתי למעלה ענין ג' על ג' של ישראל. תחילת זריחת האור היה בצאת ישראל ממצרים ולכל בני ישראל היה אור, ונמשך עד קבלת התורה. אמנם כשאמרו (שמות כ, טז) דבר אתה עמנו, נזורו אחור, ואז היה הסימן ג' ג' ד' כי שם אדנ\"י באחרונות, כי גאולת מצרים לא היתה גאולה רק מצד עולם הנקיבה. אחר כך בארץ ישראל בבנין בית המקדש, אור הלבנה במילואה נתוסף מעלה והיה הסימן ג' ד' ג'. ולעתיד שיתגלה אור הגנוז, אזי יהיה הסימן ד' ג' ג':",
+ "ותמצא רמז נפלא, כי בא\"ב דתשר\"ק תמצא ד' ג' ג', דהיינו והד\"ג ב\"א, ב\"א עולה ג' הרי ד' ג' ג'. וכבר כתב טור אורח חיים סימן רפ\"ו כי א\"ב דתשר\"ק מורה על הגאולה, ועיין שם בדברי שבולי הלקט שהביא הבית יוסף. ובא\"ב הפשוט ג' ג' ד', כי א\"ב עולה ג' [ג'], והתחלת קדושת ישראל דהיינו בצאתם ממצרים כמו התחלת סדר אותיות א\"ב היה ג' ג' ד', ולעתיד ע\"ש תשר\"ק יהיה הסימן ד' ג' ג'. ובאמצע דהיינו בבית המקדש שזהו עיקר ארץ ישראל והיה הסימן ג' ד' ג'. גם לזה יש רמז, כי כבישת ארץ ישראל עיקר על ידי החלוץ שיצאו בראש, והעיקר מהם היה גד וטרף זרוע אף קדקוד (דברים לג, כ) וכתיב (במדבר לב, לא) ויענו בני גד ובני ראובן, הקדים את גד. ואצל גד תמצא רמז של ג' ד' ג' כמו שכתוב (בראשית מט, יט) גד גדוד יגודנו וגו':",
+ "והנה שלש ראשונות כוללות שלשה האמצעיות ושלש אחרונות, כי אמצעיות ענפים מהראשונים, והאחרונים ענפי ענפים. ובחזרת ענפי ענפים וענפים לשרשם, ואז בהכרח שם אדני בג' ראשונות:",
+ "וזהו ענין תרומת הלשכה ששם היה מחצית השקל מקיבוץ כל אומה ישראלית בסוד כנסת ישראל, על כן משם הקרבנות והקטורת הקושר ומייחד את הכל. וזהו סוד של שלשה קופות של שלשה סאין, סוד שלשה על שלשה, ואז כלל הכל ג', וזהו א' ב' ג' שהיו כותבין. וזהו סוד אור הגנוז המוכן לעתיד לבוא:",
+ "אל מול פני המנורה, היא אור הלבנה במילואה, ואז אמצעי משובח והסימן ג' ד' ג' כדפירשתי לעיל:",
+ "ענין מעלין בקודש ולא מורידין, זהו הענין מהתחלת האור, כי מה שבהתחלה אין זוכין לאור הגדול מטעם התרוממות האור שאי אפשר לבא אליו בהדרגה ואז ילכו מחיל אל חיל מהשגה להשגה, וזהו ענין מעלין בקודש. ואז האחרון משובח, שזה אדרבה מורה על התרוממות האור, ואז הסימן ג' ג' ד':",
+ "ומעתה נתבאר ר' יהודה היה נותן סימנים, הנה עשר מכות שבמצרים נשתלשלו מהשם יתברך על ידי עשר שמותיו הנ\"ל כמו שכתבו המקובלים, וגילה לנו ר' יהודה שהסדר היה דצ\"ך עד\"ש באח\"ב דהיינו ג' ג' ד' וכמו שפירשתי לעיל, בצאת ישראל ממצרים הגיעו למעלה זו התחתונה, כך נראה לי ברוך חונן הדעת:",
+ "כלל הענין, פסח מצה ומרור שהם ג' על ג' בדיניהם, הם ג' על ג' אלו מן וענן ובאר, כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות, תורה ארץ ישראל עולם הבא:",
+ "נשאר עלינו לבאר ענין כתר שם טוב עולה על גביהן, מה הוא הענין. וכן משה על גביהן. וכן עולם הבא הנצחי שלאחר תחיית המתים על גביהן, וכולם נקראים שם טוב כדפירשתי לעיל. ודבר זה צריך ביאור רחב, ומהביאור הזה יתורצו הקושיות שהקשיתי בפרשת המנחה:",
+ "הנה אותיות השם המיוחד ב' אותיות הראשונות י\"ה קדושים בפני עצמם. אבל האחרונות ו\"ה לא מצינו בהם קדושה בפני עצמם. אבל ידוע תדע, כי בהם רמזים גדולים, ואלו שלשה מדריגות שפירשתי לעיל משלשה מקומות משם אדנ\"י ירמזו בהם באלו שני האותיות, שאלו מדריגות הם יותר לפני ולפנים, דהיינו מה שפירשתי לעיל הם רומזות בשלשה מעלות ישראל מצד נשמות. אמנם יש נשמה לנשמה כמבואר בזוהר, כי חילוק מעלה יש בין הנשמה מצד הדביקות בנו, ובין הנשמה מצד דביקות בו יתברך, זהו (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך, וקאי על סוד נשמה יתירה זו. מבואר בפרדס בשער הנקודות מענין חול\"ם שור\"ק חיר\"ק המשמשים באות ו' שהוא תפארת, ונמצא חול\"ם רומז על נקודת המלכו\"ת ישיבתה הרמתה עטר\"ת תפאר\"ת בעלה, והיינו כשהיא בשלשה הראשונות סוד חול\"ם, וזהו מקומה הראשון. מקומה השני אור הלבנה כאור החמה שניהם שוים, ואז היא בשלשה השניים סוד מלאפו\"ם. מקומה שלישי היא למטה תחת ו' לדכא תחת רגליו, בסוד חיר\"ק ויחרקו שן (איכה ב, טז), כי השליך משמים ארץ תפארת ישראל (שם א). הגם כי כתבתי למעלה שזהו מעלה הראשונה של ישראל בצאתם ממצרים, מכל מקום כשעלו למעלה והושלך משמים נתפרד הדביקות, הרי הדבר שפרשתי לעיל נתבאר בנקודות של ו'. ו' מורה על קודשא בריך הוא שהוא מקומו של עולם ו' קצוות זהו בנגלה. ובנסתר ו' תפארת כולל ו' קצוות של מעלה, והוא סתם שם יהו\"ה המוזכר בתורה בנקודות חש\"ק בסוד מערכה שנייה אל אלהים יהו\"ה שזכרתי למעלה. וחיר\"ק רומז על שם אדנ\"י תחת רגליו, דהיינו בשלשה אחרונות. ומלאפו\"ם מורה על שם אדנ\"י בשוה לו. וחול\"ם מורה על שם אדנ\"י בשלשה ראשונות:",
+ "ומזה מבואר מדרש תמוה במדרש חזית ובשיר השירים רבה (ג, כה) והביאו הרמב\"ן בפרשת חיי שרה (בראשית כד, א ד\"ה ברך את אברהם), שאל ר' שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר בר יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו (שה\"ש ג, יא) בעטרה שעטרה לו אמו. אמר ליה, הן. אמר ליה, האיך. אמר ליה, משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מחבבה ביותר עד שקרא לה בתי. לא זז מחבבה עד שקרא לה אחותי. לא זז מחבבה עד שקרא לה אמי. כך מתחלה חבב הקב\"ה את ישראל קראן בתי, הדא הוא דכתיב (תהלים מה, יא) שמעי בת וראי. לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, הדא הוא דכתיב (שה\"ש ה, ב) פתחי לי אחותי רעיתי. לא זז מחבבה עד שקראן אמי, דכתיב (ישעיה נא, ד) הקשיבה [א]לי עמי ולאמי, [ול]אמי כתיב. עמד רשב\"י ונשקו על ראשו, אמר אלמלא לא באתי אלא לשמוע דבר זה די, עד כאן:",
+ "המאמר הזה תמוה, ולפי דרכי הוא מבואר נגלה. בתי היא המעלה הראשונה בשלש תחתונות, אחותי היא המעלה השנייה השיווי. אמי היא המעלה הראשונה:",
+ "ומצינו דוגמת זה המאמר החיבה דישראל בלשון זכר בקהלת רבה (ד, ז), יש אחד ואין שני (קהלת ד, ח). יש אחד, זה הקב\"ה שנאמר בו (דברים ו, ד) יי' אלהינו יי' אחד. ואין שני, שאין לו שותף בעולמו. גם בן ואח אין לו, אם אח אין לו, בן מאין יש לו. אלא שחבב הקב\"ה לישראל וקראם בנים, שנאמר (שם יד, א) בנים אתם ליי' אלהיכם, וקראם אחים שנאמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי. ואין קץ לכל עמלו, לכל מה שעשה בו' ימי בראשית. ולמי אני עמל ומחסר [את] נפשי מטובה, לא להדבק בדרכיו, אם אין הצדיקים עומדין ומסגלים מצות ומעשים טובים לפניו, אין זה הבל שברא הקב\"ה בעולמו, עד כאן:",
+ "המאמר הזה תמוה. גם אין מובן מה שאמרו אח אין לו בן מאין לו, וכי אין אפשר להיות לו ��ן ולא אח. עוד יש מדרש תמוה ברבה פרשת יתרו (כט, ה) קרוב לזה המדרש, וזה לשונו, דבר אחר, אנכי יי' אלהיך (שמות כ, ב), א\"ר אבהו משל למלך בשר ודם מולך ויש לו אב או אח או בן, אמר הקב\"ה [אני] איני כן. אני ראשון, שאין לי אב. ואני אחרון, שאין לי אח. ומבלעדי אין אלהים, שאין לי בן, עד כאן:",
+ "הנה פרשתי למעלה סדר ג' מעלות משם אדנ\"י מקור ישראל, ואלו ג' מעלות מרומזים בג' נקודות דאות ו'. ויותר פנימי הוא מה שמרומז בנקודות, ממה שמרומז בתיבות, וזהו נשמה יתירה שרמזתי לעיל. וחביבין דבת ואחות ואם המוזכרות במדרש חזית הם נגד ג' מעלות הראשונות הרמוזות בתיבות, ויותר פנימיות הם ג' מוזכרות בנקודות אות ו', והם נאמרים בלשון זכר בן ואח ואב. ויהיה ענין המאמרים שכולם הם לשון חיבה מורה על שרש דביקות נשמות פנימיות של ישראל לקיים מה שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים ביי'. אבל לא שיהי' ממש שותפות ח\"ו, כענין שנאמר בפרשת בחקותי (ויקרא כו, יב) והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, פירש רש\"י, אטייל עמכם בגן עדן ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים. וזה שאמר אני ראשון שאין לי אב, אף כשאתם עולים במעלה העליונה. ועל מעלה אמצעית שאחריה, אמר שאין לי אח, אף שנקראים דרך חבה. ועל מעלה התחתונה אמר שאין לי בן, ודוק:",
+ "ואז מבואר מדרש דקהלת בן ואח אין לו, רומז אף שחבב את ישראל דכתיב למען אחי ורעי, וכתיב בנים אתם לה' אלהיכם, מכל מקום אינו בן ממש כי אנכי ה' אלהיך, על כן הקשה שפיר אח אין לו, אף כשעולין למעלת השיווי אתה אומר שאינו בן ממש, ק\"ו כשהם במדריגה התחתונה שאין ממש כן. ותירץ אלא שחבבו כו', הכוונה שאין פשט הכתוב להראות לנו שאין עמו שותפות, אדרבה פשט הפסוק להיפך שהקב\"ה מחבב את ישראל כמו שמצינו בתורה שקראם בנים אתם כו'. ואחר כך באו למעלה יותר גדולה ולא זז מחבבם וקראם אחים. וביאור הכתוב בכאן הוא כך, הנה הש\"י יחיד ברא עולמו הוא לבדו, ולא לצרכו, רק להנות בהם הבריות, ובחר באומה ישראלית וקראם בן ואח אע\"פ שלפי האמת להשתתפות בן ואח אין לו, אפ\"ה חיבבם. ומתחילת המעלה קראם בנים, אחר כך עלו ליותר מעלה וקראם אחים, וכל זה כשמסגלים במצות. ואם ח\"ו לא, גם זה הבל. כך הוא חיבור הענין, ואז לא קשה למה הזכיר בן ואח, כי הזכיר סדר המעלות בזה אחר זה שזכו:",
+ "כלל היוצא ממה שאמרו בת אחות אם, הם הג' כתרים הרמוזים בשלשה דביקות אדנ\"י בג' מקומות והם מצד עולם הנקיבה לערך ג' נקודות שבאות ו' שהם זכרים בן אח אב, ואלו יותר פנימות הם סוד שם טוב העולה על ג' הכתרים הראשונים. והנה אות ו' מורה על הזכר, אומרים אותו הליכתו קומו שכבו לכתו וכן כולם, וה' מורה על הנקיבה אותה הליכתה קומה כו' וכן כולם, על כן אלו ה\"ג שהם נקבות נרמז במילואין דאות ה' שהם ג' כזה, ה\"י ה\"א ה\"ה וסימני' הי\"א המורה על הנקיבה, ובפסוק היא העולה הוא כתיב בוא\"ו וקרינן היא, כי הנקיבה מתייחד עם הזכר:",
+ "וענין המילואין כשהשם של ד' מתמלא ה\"ה בההין עולה כמנין בן והוא מכוון לבחינת בת ששניהם מעלה ראשונה. וכשמתמלאין ה\"ה באלפין אז יהו\"ה עולה כמנין אדם הנעשה בצלם ודמות היא מעלה השנית האמצעית אח ואחות שוין הן. וכשמתמלאין ביודין דהיא מעלה העליונה אב ואם, כי י' כולל כל הקדושות ורומז לג' עליונות. הרי אותיות ו\"ה מהשם אף שבעצמם אינם קדושים כמו אותיות י\"ה שהם שם, מכל מקום ברמיזתם מרומז ענין רב:",
+ "ועתה אין השם שלם באלו אותיות ו\"ה נתעלמו עד לעתיד יוחזר בחינת הוא היא שפירשתי, ואז יהא שמי' רבא והוא יוחזר לסוד או\"ה למושב לו, השם שלם באותיות, וכסא שלם באלף, ואז יתגדל ויתקדש כולם שוים בקדושה לפני ולפנים. ועתה כביכול החסירים אינם לפני ולפנים בתוך ההיכל ואוהל מועד, רק דרך משל בחצר אהל מועד:",
+ "על זה בא הרמז בחצר אהל מועד בפרשת ויקהל (שמות לה, יז) את קלעי החצר את עמודיו ואת אדניה, אמר עמודיו בלשון זכר, ועמודי' בלשון נקיבה. אלא רומז על אותיות ו\"ה. ובזה מתורץ ג\"כ הלשון במנחה (ויקרא ו, ח) והרים ממנו וגו' ומשמנה, הרי ג\"כ לשון זכר ונקיבה. אלא רומז גם כן סוד ו\"ה:",
+ "ועל כן אמר בכפל במקום קדוש בחצר אוהל מועד והקשיתי לעיל (תחילת דרוש השני ד\"ה ויש להקשות) לימא בחצר אוהל מועד לחוד. אלא רומז איסור זה מה שהוא עתה בחצר אהל מועד, יכנס למקום קדוש לפני ולפנים. אף שבעת הזאת היה השם שלם, מכל מקום (כתובות נא, א) כל העומד לגזוז כגזוז דמי עד לעתיד. וכבר נרמז זה בחצר אוהל מועד דהיינו את עמודיו ואת אדניה כדפירשתי:",
+ "ומה שנזכר זה דוקא במנחה צריך ביאור, ועם הביאור שנבאר יתורץ הקושיא שהקשיתי (תחילת דרוש השני ד\"ה ויש להקשות) בואכלו את אשר כופר הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, הלא אהרן האוכל היה הבעל, ומשה רבינו ע\"ה הכהן. מבואר בספר עשרה מאמרות במאמר חקור הדין פ\"ז מחלק הג' ובפרק י\"ח מחלק רביעי, כי אהרן בעצמו הוא ובניו הוקרבו לקרבן ונתקיים (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב אדם קרבן לה' מכם ובכם. וזהו שכתוב (ויקרא ח, ו) ויקרב משה את אהרן ואת בניו, ונדב ואביהו בשריפת נשמתם כאיברי העולה וכאימורי החטאת מהיקש דקראי דכתיבי אהדדי (שם י, ב) ותצא אש מלפני ה', ואלעזר ואיתמר כשירי מוקדשין דכתיב (שם יב) הנותרים, ומי יודע מהו ענין הקרבן שהוקרבו אהרן ובניו, ומסתמא הוא ענין דביקות גדול שנתדבקו למעלה אז, ופרחה נשמתן והוחזרו כמו יצחק דנאמר בו (מדרש בראשית נו, יב) אסיקתיה אחתיה. וכן כתוב (ויקרא ט, כב) באהרן וירד מעשות החטאת, והקרבה זו לא תוכל כן להיות כי אם מצד בחירת אהרן הקריב הקריב את עצמו, נמצא הוא הקרבן והוא המקריב, כל זה היה בעת החינוך ואז נתקיים בנפשי' הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, כי בקרבתם נקרבים ובבחינת בקרבתם הם הכהנים ונגד משה רבינו ע\"ה הם הבעלים, נמצא אהרן ובניו הם הכהנים והם הבעלים אז, ומאז נעשה הדין לחק להיות הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים:",
+ "והנה אז ואכלו את אשר כופר מאחר שהם בקרבתם נקרבים בודאי האכילה זו רוחניות מאוד כרוחניית הסעודה של צדיקים לעתיד לבוא, והוא יותר מיתר אכילת קדשים שאכלו. ודוגמת אכילה זו בקרוב אליה קצת היתה אכילת מנחה, כי זבחי אלהים רוח נשברה (תהלים נא, יט), כל הקרבנות הם הכנעה וביותר המנחה וכמו שכתב רש\"י (ויקרא ב, א ד\"ה ונפש) מי שדרכו להביא מנחת ענ\"י, על כן אכילת המנחה היתה ביותר בדקות מאכילת יתר קדשים. ובזה מתורץ קושייתי שהקשיתי למה מצות אכילה מוזכרת ומוזהרת יותר במנחה, ועל כן היתה באה מצות ולא חמץ המורה על חמץ המנוול, ועל כן מנחת כהן כליל כולה לה' אישה ריח ניחח עוד ביותר. ויצחק אבינו שהוא עצם העבודה עולה לה' תיקן תפילת מנחה במקום מנחה סול��, כי אמר אין עולה בלא מנחה. וזהו הטעם שזאת התפילה נקראת מנחה, ועני מקריב מנחה, ובביאת משיח כתיב (זכריה ט, ט) עני ורוכב על החמור. והיא היתה מצה, וג' פעמים רמוז בה מצה, א' (ויקרא ו, ט) מצות תאכל. ב' (שם י) לא תאפה חמץ. ג' (שם) תאפה חמץ חלקם סופי תיבות מצה רומז על ג' מצות, והם שלשה מצוות שהם ג' על ג' כדפירשתי פסח מצה ומרור. ואינו יוצא בקיום המצוות רק האמירה על גביהן וכמו שאמר רבן גמליאל (פסחים פ\"י מ\"ה) (מי) [כל] שלא אמר ג' דברים אלו כו', והאמירה על גביהן מרמז על כתר שם טוב העולה על גביהן שהוא יותר הרוחניית כמ\"ש, על כן הלכתא רבתי לדיני פסח:",
+ "וסודות המצוות רבו גם רבו (בכאן דרשתי הלכות חמץ ומצה וכל דיני הסדר וכמה אזהרות וחזרתי אח\"כ להדרוש), וזאת תורת המנחה יבוא אליהו שנענה בתפלת המנחה שהיא קרבן עני, ויבשר על משיח צדקנו עני ורוכב על החמור ויקויים הפסוק (תהלים יח, כח) כי אתה עם עני תושיע, ישועה קרובה לבוא אמן:"
+ ],
+ [
+ "דרוש ג' לשבת הגדול שחל בפ' מצורע",
+ "למטהר שתי ציפרי חיות טהורות וגומר (ויקרא יד, ד). כשם שהשלימות הוא בג' ענינים דהיינו שלימות הנפש ושלימות הגוף ושלימות הממון, כמו שאמרו רז\"ל (שבת לג, ב) ביעקב אבינו ויבא יעקב שלם (בראשית לג, יח) שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, כן מצינו מציאת הטומאה בג' אלה, דהיינו טומאת מת היא ביציאת הנפש. ואח\"כ יש טומאת היוצאת מהגוף מצורע זב וזבה וקרי וכל מגעות הטומאה. ויש ג\"כ טומאת בתים ומלבושים והבגד כו' שהם ממונו של אדם קרקעות ומטלטלין. הלא דבר הוא, ובודאי יש סוד לדבר:",
+ "בענין טומאת בתים כתיב (ויקרא יד, לד) ונתתי, וקשה לשון דונתתי, ורש\"י כתב (שם) בשורה כו'. וקשה תינח ונתץ, ואם לא נתץ מאי איכא למימר:",
+ "והרמב\"ן בפרשה תזריע בפסוק (שם יג, מז) הבגד כי יהי' בו וגו' כתב וזה לשונו, צרעת זה אינו בטבע כלל ולא הוה בעולם, וכן נגע הבתים. אבל בהיות ישראל שלמים לה', יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב. וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון, יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו לראות כי השם סר מעליו, ולכך אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה אינו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת יי' שנאמר (שם יד, לד) וכי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה. ובתורת כהנים דרשו עוד שאין הבית מטמא אלא אחר כיבוש וחילוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתיישבה דעתם עליהם לדעת את יי' והשרה שכינה בתוכם:",
+ "וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוץ לארץ כי לא יארעו שם לעולם. ומפני זה אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא בטבעו ולא אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי ר' שמעון, עד כאן לשונו ושפתים יושק:",
+ "אמנם קשה דגם בטומאת בגדים הוה ליה למימר ונתתי. עוד קשה על מה שכתב שאינו נוהג אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה, א\"כ ירושלים שיותר נבחרת לקדושה היה ראוי להיות נוהג בה, ואנן תנן במסכת נגעים פרק י\"ב (ד) ירושלים וחוצה לארץ אינן מטמאין בנגעים, וילפינן מדכתיב (ויקרא יד, לד) בבית ארץ אחוזתכם וחוצה לארץ אינה אחוזתם, וירושלים נמי לא נתחלקה לשבטים. ובפרק קמא דיומא (יב, א) איתא למאן דאמר ירושלים נתחלקה לשבטים, ירושלים מיטמא בנגעים חוץ מן המקומות המקודשים שהוא המקדש ובתי כנסיות ובתי מדרשות וקשיא. עוד קשה זאת תהיה, תיבת תהיה מיותר. עוד קשה תורת מצורע, בכל מקום שכתיב תורת לרבויי אתי, ומה בא לרבויי כאן:",
+ "והובא אל הכהן (ויקרא יד, ב), ואחר כך כתיב (שם ג) ויצא הכהן, ולפום ריהטא הלשון סותר זה את זה. אמת והובא אל הכהן פירושו הענין יובא אל הכהן, אמנם למאי נפקא מינה כתב כך:",
+ "הפרשה ועניינו של יום דהיינו ענין יציאת מצרים יש להם דמיון, כי בצרעת מצינו בהגואל הנביא אשר לא קם כמותו ידו מצורעת (שמות ד, ו). וכן להיפך בגדול שבתועבות מצרים הוא פרעה שאמר (יחזקאל כט, ג) לי יאורי כו', כתיב (שמות ב, כג) וימת מלך מצרים פירשו רז\"ל (שמו\"ר א, לד) שנצטרע כו'. וכן לענין טהרה, ישראל היו במצרים כמצורע מוסגר, שאין עבד היה יכול לברוח. ובטהרה בפסח מצרים כתיב (שמות יב, כב) ולקחתם אגודת אזוב כמו במצורע, ובזוהר תנא (ח\"ב לה, ב) כתיב ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, אגודת אזוב למה. בגין לבערא רוח מסאבא, ולאחזאה בפתחיהו בהנהו תלת דוכתי מהימנות שלימתא, חד הכי וחד הכי וחד בגווייהו, ובגין כך (שמות יב, כג) ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, משום דחמי שמיה קדישא רשים על פיתחא, עד כאן:",
+ "וקרוב לזה כתב הראב\"ע וזה לשונו בפרשה זו אפסוק עץ ארז ואזוב, וזה לשונו, והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת מת קרובים, והנה גם הם כדמות פסח מצרים, עד כאן לשונו:",
+ "וזה הענין של להעביר רוח רעה צריך ביאור. זאת תהיה תורת המצורע, אמרו רז\"ל (ויק\"ר טז, ו) זאת תהיה תורת המוציא רע, כי הצרעת בא על לשון הרע. ובמסכת (ערכין טז, ב) הובא ברש\"י, אמר רבי יהודה בן לוי, מפני מה אמרה התורה יביא ב' צפרים לטהרתו. הוא עשה מעשה פטיט, אמרה תורה יביא קרבן פטיט. וכן משה רבינו עליו השלום עבור דיבור (שמות ד, א) והן לא יאמינו, ידו מצורעת. גם מרים עבור (במדבר יב, א) ותדבר [מרים ואהרן] במשה, נלקית בצרעת. ובמדרש (ויק\"ר טז, ב), א\"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, שומר מצרעת נפשו. גם בזוהר דריש אל תקרי מצרת אלא מצרעת (לפנינו בתנחומא מצורע ב). אך פירוש נפשו היא נשמתו, כי הקשה והא קא חזינן כמה בעלי לשון הרע שלא נלקו בצרעת. ותירץ דגריע טפי שנשמתן נלקה בצרעת. הא קמן שהצרעת מכח לשון הרע:",
+ "כן מצינו במצרים שלא נגאלו ישראל אלא בשביל שלא היה בהם לשון הרע, ואדרבה אחזו בלשון קודש, כדאיתא במדרש (שמו\"ר א, עו) רב הונא בשם בר קפרא בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים. שלא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין. שלא שינו את לשונם, כי פי המדבר עליכם (בראשית מה, יב), בלשון הקודש היה מדבר. ושלא היה בהם לשון הרע, דבר נא באזני העם וישאלו (שמות יא, ב) אתה מוצא שהדבר היה מופקד אצלם י\"ב חודש ולא נמצא אחד מהם שהלשין על חבירו. שלא היה בהם פרוץ בערוה, תדע לך, שהרי בת אחת היתה ופרסמה הכתוב שנאמר (ויקרא כד, יא) ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן, עד כאן:",
+ "והואיל ואתא המאמר לידי, אפרש בו שיש לתמוה הלא אמרו רז\"ל (שמו\"ר א, ל) להיפך בפסוק (שמות ב, יד) וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר, וכמו שהביא רש\"י (שם) שדאג על שיש בישראל דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראוים לגאול, נודע הדבר שהיה תמה מה חטא ישראל מכל ע' לשון שיהיו נרדים כו', אבל רואה אני שהם ראוים לכך. ואין לומר שהיה בהם דלטורין אבל חזרו אחר כך בתשובה לכך נגאלו, דזה אינו, שהרי אלו האנשים היו דתן ואבירם, כל נצים ונצבים כו' (נדרים סד, ב), והם נשארו בטומאתן. ואין לומר שלא היה בישראל דלטורין אלא אלו שפרסמם הכתוב כל נצים ונצבים דתן ואבירם, כמו שפירסם שלומית להראות שלא היה רק היא לבדה, דזה אינו, דאם היה כן מפורסם שלא יש דלטורין רק אלו, מה היה ירא משה שלא יגאלו:",
+ "ויש לתרץ, שמשה היה סבור שיש יותר מהם לאחר שראה אלו, אבל באמת לא היה רק אלו שפרסמם הכתוב בנצים ונצבים, ומשה לא ראה זה כי עדיין לא נכתב הכתוב. עוד יש לתרץ, דנצים ונצבים לא נקרא פרסמם הכתוב מאחר שלא הוזכרו בשמותםל ובאמת היה אז יותר דלטורין בישראל רק עשו תשובה או מתו בג' ימי אפילה קודם הגאולה, זולת דתן ואבירם:",
+ "אך יש להתבונן במאמר הזה, בשלמא בשביל שלא היה בהם גילוי עריות ניחא, דכל מקום שתמצא זנות אנדרלמוסיא כו' (בר\"ר כו, ה) ואיך יהיו נגאלים. וכן בזכות שלא היה בהם לשון הרע ניחא, כי חטא לשון הרע גדול מעבודה זרה ושפיכות דמים וגילוי עריות כמו שאמרו רז\"ל (תנחומא מצורע ב). עוד אמרו (דב\"ר ה, ט) דורו של שאול כו' לא היו נוצחים, בשביל שהיו ביניהם דלטורין. דורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה היו נוצחין, בשביל שלא היה בהם דלטורין כו'. אמנם מעלת לשון הקודש ושלא שינו את שמם מאי כולי האי:",
+ "בזוהר פרשת אחרי מות (ח\"ג עג, א) תנינן, ג' דרגין אינון מתקשרין דא בדא, קב\"ה אורייתא וישראל, וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא. קב\"ה דרגא על דרגא סתים וגליא. אורייתא ה\"נ סתים וגליא. ישראל ה\"נ דרגא על דרגא, הדא הוא דכתיב (תהלים קמז, יט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, תרין דרגין אינון יעקב ישראל, חד גליא וחד סתים כו', עיין שם:",
+ "אם כוונת זה המאמר כפשוטו שהקב\"ה נגלה ונסתר, דהיינו נגלה מצד פעולותיו, ונסתר מצד מהותו, וכן התורה היא נגלה ויש בה נסתר, קשה מה קמ\"ל, הלא דבר זה נודע ומפורסם לבר ביה רב דחד יומא. גם צריך ביאור מהו הנגלה דישראל, ומהו נסתרם:",
+ "כוונת זה המאמר הוא, שסתום מג' אלה הוא הנגלה והנגלה הוא הסתים. והג' אלה מקושרים הם, וכל זה נבאר בעזה\"י. אמרו רז\"ל (תנחומא בראשית ג) בראשית בשביל התורה וישראל ברא הקב\"ה כל העולמות בנדבה כדי להטיב לזולתו, ותכלית הבריאה בשביל ישראל שיקבלו את התורה ואז יכירו וידעו שמו וישתמודע אלהותו לטוב להם ובהם יזכו לטוב הנצחי:",
+ "ואמרו עוד (בר\"ר יח, ד) הקב\"ה ברא העולם בלשון הקודש, כמו שהביא רש\"י אפסוק (בראשית ב, כג) לזאת יקרא אשה, מכאן שנברא העולם בלשון הקודש. ויש לדקדק בלשון דהכי הוי ליה למימר, כשברא הקב\"ה את העולם דיבר בלשון קודש. וכן ישראל אשר נגאלו ממצרים לקבל את התורה לא נגאלו אלא בזכות לשון הקודש מישך שייכי בג' אלה בהקב\"ה ותורה וישראל. בהקב\"ה היינו כשנודע אלהותו בבריאת עולם. וכן התורה היא לשון הקודש. וישראל זוכים מכח לשון הקודש, וכן הוא הנוסח אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, התרוממות שלנו מכל הלשון לשון הקודש שזכינו. והענין הוא כי כל ע' לשונות אין לך שום לשון שאין מעורב בו איזה תיבות מלשון הקודש כמו (מנחות לד, ב) ט\"ט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים, וכן יש הרבה, וכי סלקא דעתך שיהיה מעורב בתורתינו הקדושה מלשונות הגוים. אלא אלו התיבות הם לשון הקודש ונתערבו בין הנ\"ל, ואין לך כל אומה מע' אומות שלא נתערבו בלשונם איזה תיבות מלשון קודש. אמנם ישראל זכו ללשון קודש כולו, זהו שאמר ורוממנו מכל לשון. והענין, כי האומות אף שהם מסטרא דמסאבא, מכל מקום יש להם בשרשם איזה אחיזה למעלה בקדושה כנודע. אמנם ישראל הם בפנימיות וישראל כולם קדושים, על כן להם לשון הקודש כולו:",
+ "אך צריכין אנחנו למודעי לידע מהו ענין לשון הקודש, ולמה נקרא לשון הקודש. וכבר התעוררו הקדמונים על זה, הרב במורה נבוכים (ג, ח) כתב מה שכתב, והביא דבריו הרמב\"ן בפרשת כי תשא (ד\"ה מחצית השקל בשקל הקדש), והשיג עליו. והרמב\"ן כתב שם שנקרא קודש מאחר שהוא הלשון שבו מדבר הש\"י וגם מלאכיו, ובזה הלשון נקראים שמותם של האבות כו', עיין שם. אבל עדיין צריכין אנחנו למודעי למה באמת בחר הש\"י בזה הלשון. הנה הניחו לי הקדמונים בזה המקום להתגדר, ועם ביאור הענין הזה אבאר בעזה\"י עוד חקירה גדולה ועצומה שחקרו הקדמונים למה נזכרו בתורה היעודים הגשמיים, ולא נזכרו בתורה היעודים הרוחניים, והאריכו למעניהם. ועתה שמעו אלי ותחי נפשיכם:",
+ "הקדמה, כבר חקר הרב במורה נבוכים על תוארי הגוף הנאמרים בהש\"י, (במדבר יא, א) אזני ה', (בראשית ו, ח) עיני ה', (עי' ישעיה מח, יג) ידי ה', (דה\"א כח, ב) רגלי, (במדבר כה, ד) חרון אף, (שמות יז, א) פי ה', (שה\"ש ה, טו) שוקיו, (בראשית יט, יג) פני ה', וכל שיעור קומת האדם הוזכר בפסוקים בו ית' אשר בודאי על זה נאמר (יחזקאל א, כו) ועל [דמות] הכסא דמות [כ]מראה (ה)אדם. אמנם צריך ידיעה בלב להבין, הלא הוא ית' אינו גוף ולא כח בגוף, ובספר מורה נבוכים כתב בביאור התוארים מה שכתב, ובעל עבודת הקודש האריך בביאורים על פי הסוד עיין שם באורך:",
+ "אמנם להבין ולהשכיל היטב צריך להקדים ב' הקדמות, ומהם יתבאר הענין. הקדמה א', מבואר בפרדס בשער האותיות כי האותיות הקדושות שלנו אינם הסכמיות כאותיות האומות שהם סימנים בעלמא, רק הם עצמיות קדושות נחצבות מלמעלה. וזהו שדקדקו רז\"ל אפילו בעלי פשט כו', עיין שם באורך:",
+ "הקדמה ב', מבואר ג\"כ בפרדס פ\"א משער ערכי הכינויים, כי העין לא יקרא עין מפני העין ממש, אלא מפני הראות הנקרא עין באמת. וכן היד לא נקרא יד בעצם, אלא מפני פעולות הנמשכות. ובגיטין פרק המגרש (פה, ב) אמרו, ידים שאינם מוכיחות הווין ידים, או לא. רצו לומר, ענין לקיחה. וכן פירש רש\"י ז\"ל (ד\"ה ידים שאין מוכיחות), ידים בית אחיזה לדבר כו'. וכן (כתובות מו, ב) קטנה אין לה יד, אין הכוונה שהיא גידמת, אלא הכוונה כח קבלה לקבל קידושין וגירושין. וכן לשון המורגל בדברי רז\"ל (עי' נדה ג, א) רגלים לדב��, שרצו לומר עמידת וסמיכת הענין. וכן הוא הביאור בכל האיברים:",
+ "ועתה נבא אל הביאור. הנה עין בעצמו שהוא ענין השגחה הוא בו ית', וממנו ית' משתלשל מעילה לעלול אלפי אלפים רבי רבבות למדריגות בלי ערך זה לעומת זה וגבוהים מעל גבוהים, עד שדוגמתו באדם השגחה הגשמיית שלו נקרא עין כענין ד' יסודות הגשמיים שהם מתפשטים מסיבה לסיבה בעולם הגלגלים, ולמעלה מהגלגלים עולם המלאכים סוד המרכבה מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. מיכאל מים, גבריאל אש, אוריאל אויר, רפאל עפר, אבל יסודות שלהם בהירים וזכים במאוד מאוד. עוד גבוה על גבוה ד' מחנות שכינה, אדם אריה שור נשר שהם יותר ויותר זכים רוחניים, עד למעלה מעלה ד' אותיות השם נקראים אש מים רוח עפר, ולזכותם ורוחניותם אין ערך ואין חקר ואין תבונה, ושם אלו השמות הם בעצם. ואחר כך בהשתלשלות מושאלים אלו יסודות בד' חיות, ואח\"כ בהשתלשלות בד' מחנות השכינה, עד השתלשלות בעולם הגלגלים, ואח\"כ בהשתלשלות עד בעולם הזה ונקראים מים אש אויר עפר, אמנם למעלה בד' אותיות השם שמם בעצם שם מים אש אויר עפר, מטעם שהאותיות אינם הסכמות סימנים בעלמא כאותיות האומות, אלא הם היכלות לצורות נעלמות רוחניות, וצורת האותיות וקוציהן ותגיהן הכל מיד ה' השכל כמבואר, ואז נאמר כי ענין השגחת אלהים הוא עין בעצם, כי כן שורש צירוף אותיות של עי\"ן יו\"ד נו\"ן. כמו שהאותיות ידו\"ד הם בעצמיות שם העצם שלו ית', כן אלו מצד השגחתו ית'. וכן צירוף אותיות יו\"ד דל\"ת דהיינו יד הם בשרשם כח אלהי מצד חסדו, זהו חסד יד ימין, וכן לגבורה יד שמאל, ומזה תלמוד יתרון בכולם והם בו ממשי. ובעולמות משתלשלים ממנו ית' אלו השמות שם הם מושאלות, כמו ידות הכלים, ורגלי הכסא שאנו אומרים שהם מושאלים, ורצו לומר כח האחיזה וכח העמידה. כן הוא ענין בכל השמות של איברי קומת האדם הם בו ית', ובהשתלשלות מהדוגמא של מעלה ודוגמא לדוגמא נקראים באלו התיבות כשאלה, וזהו (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמינו. אכן על הכסא דמות מראה אדם, רצה לומר שם שיעור קומה בעצם יד ממש עין ממש וכן כולם, רק אנחנו נקראים באלו הלשונות בלשון קודש רצה לומר שהם בעצם בקודש הוא הקב\"ה, רק אנו משתמשין בזה הלשון מאחר שאנחנו בנשמותינו נשתלשלו ממקום קודש ובו ית' תוכיות אלו האותיות. וזהו ענין לשון הקודש רצה לומר המשתלשל מעצם הקודש הנצחיי, ואנו משתמשים בו בעניינים הגשמיים דרך שאלה, וגם מכח ההשתלשלות ומגבוה על גבוה, והוא ית' סיבת כל הסיבות והולך מעילה לעלול, והעלול מעין דוגמא להעילה, ואז יד תחת יד עין תחת עין כו' ממדריגה למדריגה. וזה היה חכמת אדם הראשון בקריאת השמות מצד השגתו לשון קודש, והשיג וידע כל נברא ונברא שורשו למעלה:",
+ "ומזה יתבאר שהקושיא למה לא נזכרו יעודים הרוחניים בתורה היא קושיא בטעות, אדרבה יעודים הרוחניים הוזכרו בעצם, והגשמיים בהשאלה. למשל, (ויקרא כו, ד) ונתתי גשמיכם, אלו הטיפות היורדות אינם נקראים גשם בעצם, כי תיבת גשם הוא לשון קודש. רק כח ההשפעה נקרא גשם למעלה בקודש, והוא היעוד הרוחני וממנו משתלשל בהשתלשלות עד שבעולם הגשמיי מושפעים אלו הטיפות המגדלות ונקראות גשם בהשאלה, ותיבת גשם נוקב ויורד מעצם הגשם הקודש בכל עולמות. וכל העולמות הוא שם בשאלה, ואחד רוחני יותר מחבירו, ובעצם הוא בקודש הקב\"ה, ושם יעודי' ורוחניות ובאלו עולמות הוא בשאלה כל זמן היותם עולם ועולם לפי מדריגתו, והתיבה לשון קודש ומשם משתלשל. וכן הם כל התיבות של היעודים, ברוך החונן לאדם דעת. כל אלו הדברים כתבתי בילדותי, אמנם אח\"כ הוספתי נופך ובביאור אורך ורוחב ועומק עיין בהקדמה שלי הנקראת תולדת אדם ושם תמצא:",
+ "ומזה נתבאר במקצת ענין האדם שהוא צלם אלהים, כי עין תחת עין יד תחת יד רגל תחת רגל כלומר נקראים ג\"כ בלשון קודש מאחר שהכל מתפשט מקודש העליון, כי מהעין שלמעלה נשתלשל בהשתלשלות לאלפים ולרבבות בכל העולמות בלי ערך עד שנתהוה כח הראיה של האדם שהיא השגחתו על כן מושכל לו שם עין:",
+ "וכן היה ענין בריאת העולמות הרוחניים והגשמיים, דלכאורה הגשמיים אינם הרוחניים, אבל באמת כולם אחוזים ומקושרים והם ענין אחד, רק הולכים ומשתלשלים מענין לענין, מאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה והם מתחלפים לאלפי אלפים ורבי רבבות מדריגות בלי מספר, ובכל עת שמשתלשלים הם יותר מתעבים, ומה שיש בזה יש בזה, ושיש בזה יש בזה, רק זה רוחני בתכלית הדקות, וזה אינו בדקות כל כך, ואחר כך זה יותר מתעבה, כל זה סובב והולך עד עולם הגשמי הז', וכל מה שיש בעליונים יש בתחתונים, עד וכל מה שיש ביבשה ישנו בים:",
+ "ומזה יתבאר מה שאמר במאמר (זהר ח\"ג עג, א) הקב\"ה סתים וגליא, רצה לומר גילוי אלהותו יתברך שאשתמודע בבריאת עולם אזי הבריאה היתה בהשתלשלות מרוחני לרוחני עד שהגיע לגשמי, והגלוי הוא הסתום, והסתום הוא הגלוי. ונברא העולם בלשון קודש כי בראו באותיות אלפא ביתא כמבואר בספר יצירה, ונשתלשלה מהקודש בהשתלשלות בלי מספר עד שבא לגבול הזה, והתחתון שרשו בהעליון, ועליון בעליון, עד כי גבוה על גבוה, עד בשורש העליון האמתי:",
+ "עוד אמר (שם), התורה סתים וגליא. והכוונה גם כן, הגליא הוא הסתום והסתום הוא הגליא. כי כמו שהתורה לשון קודש יוצא מהקודש ומשתלשל זה לעומת זה כדפירשתי. כן מצות המעשיות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי הנשמות שהם ס' רבוא מן ס' רבוא אותיות שבתורה כי משפט אחד לתורה ולהאדם המקיימה, כי תורה נתגשמה, ובעלוי מעלות יותר ויותר אז התיבות מאירות ביותר. כן האדם, אם לא חטא לא היה חומרי רק שכלי ומלאה הארץ דעה אף עם הארצות שבו, ועתה לא נשאר בו משכיל רק הלב, כענין שפירשתי וכתבתי במקום אחר (עי' בהקדמת תולדות אדם בית ישראל (ג) ד\"ה וענין הדרוש הזה) הרמז (ש\"א טז, ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, שכשהלך אדם הראשון אחר עיניו כמו שכתוב (בראשית ב, ט) נחמד למראה, ה' לא יראה בו רק הלב. ואלו לא חטא האדם ונשאר בגן עדן לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו) ודרשו רז\"ל (תקו\"ז כ\"א סב, א) זהו מצות עשה ולא תעשה, היה מקיימה בבחינה אחרת ביותר רוחניי, כמו שכתב הפרדס בשער הנשמה עיין שם. והאדם והתורה עולים בקנה אחד, וסימנך (ש\"ב ז, יט) וזאת תורת האדם. ורמ\"ח איברים ושס\"ה גידים נגד תרי\"ג מצות, וס' רבוא אותיות התורה הם ס' רבוא נשמות דישראל:",
+ "והנה ענין לעבדה ולשמרה מצות עשה ומצות לא תעשה נתגשמו, אבל מכל מקום יוצאים ממקור הקדושה זה לעומת זה, כי שכר מצות הגשמיות היא רוחניות של מצות. וזהו ענין שאמרו (יומא לט, א) אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה, למשל ציצית עתה שאנו בגשמיות הם אלו החוטין דברי גשמיים, מכל מקום במעלת הסולם עולה למעלה למעלה עד ראש המעלות אשר שם ציצית הם דברים עליונים עין לא ראתה אלהים זולתיך, וכן כל המצות. וזהו (אבות ד, ב) שכר מצוה היא המצוה עצמה, דהיינו השורש, ועיין ברקנאטי פרשת בחוקותי. כי העונש והשכר מהש\"י אינו הסכמיי כדרך עונש ושכר ממלך בשר ודם המבדיל שיוכל להיות בענין אחר, אמנם מהש\"י הוא טבעיי רצה לומר הכרחיי, כי שכר המצוה היא המצוה עצמה שנתדבק ברוחניותיה. וזהו (שם) מצוה גוררת מצוה, וכן בעבירה עונש עבירה בעצמה דהיינו שרשה בקליפה בר מינן, הרי הנגלה והנסתר בתלמוד ובמעשה הכל אחד מיוחד בסוד לשון קודש, ואף הגשמיות החול הוא חולין שנעשה על טהרת הקודש:",
+ "ובזה יתבאר ענין נגלה ונסתר של כל התורה כולה. הנה העולם סוברים דהנסתר הוא ענין אחר מהנגלה, וזה אינו, רק הוא שהנסתר נתעבה ונתגשם וזהו גילויו. וזהו פירוש הפסוק (משלי כה, יא) תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו, רצה לומר כמו שמתקרב הכסף לזהב רק שהוא מדריגה פחותה ממנו, כן הנגלה בערך הנסתר. וקרוב לזה פירש הרב בספר מורה נבוכים בריש ספרו:",
+ "ובזה יובן מאמר רז\"ל במסכת סוכה (כח, א), אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה כו', עד דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול, מעשה מרכבה. דבר קטן, הויות דאביי ורבא. וכבר תמהו הראשונים הלא הויות דאביי ורבא זהו חיינו ואורך ימינו ויסור ויתד שהכל תלוי בו, ואיך קראם דבר קטן. ובעל עין יעקב הביא דעת הריטב\"א והרשב\"א עיין שם. ולפי דרכי יתכן הענין היטב, כי הנה ההויות ופלפולים מעמידים דיני התלמוד שהם פירוש על תורה שבכתב על בוריו להבין את מעשה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אשר פירוש זה הפסוק הוא כך, שחיות הרוחניית הוא בהם ממש, הוא הדבר שדברתי שמצות הגשמיית שכרה רוחניותה הנצחיות והיא היא (עירובין כב, א) היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ממש, כי השכר אינו הסכמיי רק המצוה ממש כדפירשתי, מקדש מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה כמו הכוכב הנראה למטה קטן מאוד ולמעלה הוא גדול, כן בחינת המעשה היום לעשותם הוא דבר קטן, אמנם שורשו למעלה במרכבה הוא דבר גדול ונצחיי, והדבר קטן הוא ממש דבר גדול כמו גרעין חטה שצומח ממנו שבולת. הרי מבואר שהתורה שבעל פה שהיא הנגלה אשר יעשה אותם האדם היא בעצמה הנסתר סוד תורה שבכתב כולה שמותיו מעשה מרכבה:",
+ "וזהו ענין (בראשית א, טז), שני המאורות הגדולים את המאור הגדול ואת המאור הקטן. כבר כתבו חכמי האמת שסוד חמה ולבנה הוא סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והנה עתה בעת גשמיות הם מאור גדול ומאור קטן כנזכר לעיל דבר גדול ודבר קטן, אמנם ברוחניות בשרשם הני שני מאורות הגדולים משתמשים בכתר תורה אחד. וזהו ענין שמרומז כל התורה שבעל פה בתורה שבכתב, כמו מנלן ומנא הני מילי:",
+ "ומזה יובן, כתיב (משלי ו, כג) ותורה אור, כי היא מאירה מכבודה. ובמדרש רבה פרשת בראשית (ג, ה) א\"ר סימון ה' פעמים אור כתיב, כנגד ה' חומשי תורה כו' עיין שם. ובמסכת סנהדרין פרק זה בורר (כד, א) במחשכים הושבני כמתי עולם (איכה ג, ו), א\"ר ירמיה זה תלמודא של בבל. ולפום ריהטא מאוד תמוה, כי היא אור ומאיר עינינו, וגם התורה היא חיינו ואורך ימינו וקרא אותה מתי עולם. גם מדרש דר' סימון דמפרש האור המוזכר בריש התורה על ה' חומשי תורה, וכתיב שם (בראשית א, ד) ויבדל, שגנזו הקב\"ה, איך שייך גניזה. בשלמא אי קאי על האור הנראה לבני אדם, שייך גניזה:",
+ "אלא הענין הכל אחד, והיא היא סיבה גניזת אור האדם, דהיינו כתנות אור באלף שהארכתי בו בכמה מקומות, הוא גניזת אור התורה. והפשוטו ודרש ר' סימון הכל אחד, מבואר מדברינו הנ\"ל שהתורה בעצמה לשון קודש סוד כולה שמותיו, ומעשה התורה לעבדה ולשמרה היה הכל מעשה מרכבה ואז התורה כולה אור בהיר, רק כשנתגשם האדם וסלק האור דהיינו כתנות אור באלף, ונתלבש בכתנות עור בעי\"ן שהוא עיור, ונסתלק מן החיים וגרם מיתה. כן נתגשמה התורה לעבדה ולשמרה מעשה המצות הגשמית, ומכל מקום תפוחי זהב כו':",
+ "וכן תמצא בתורה סוד ורמז, כמו שנתנו דורשי רשומות סימן על חלקי התורה פרדס ראשי תיבות פש\"ט דרו\"ש רמ\"ז סו\"ד. וסוד, הוא אור הגנוז הנסתר עתה ממנו לסבת הסתלקות כתנות אור, והוא עצם לשון הקודש. ורמז, הוא מעשה מצות הגשמית, מאחר שמכל מקום היא היא כדפירשתי רמזי תורה שבעל פה בתורה שבכתב, כגון כל מנלן ומנא הני מילי, וליכא מידי דלא יהיה רמוז בתורה באר היטב רק שנתחשך השכל מה שהי' ראוי להיותה, ומלאה הארץ דעה אינו רק הלב לדעת ואינה מובנת התורה שבכתב רק אחר היגיעה הגדולה וכמו שאמרו רז\"ל (ברכות סג, ב) אין דברי תורה מתקימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט, יד) וזאת התורה אדם כי ימות באוהל:",
+ "ולזה צריכה התורה שבכתב ביאור ופירוש דהיינו התלמוד, שאלולי כן היתה מבואר בעצמה כמו שעינינו רואות בדור אחר דור שהקדמונים שהי' להם שכל בהיר היו מבינים דבר עמוק בלי פירוש, אחר כך לא היו מבינים בלתי פירוש ואח\"כ פירוש על פירושו הכל לפי חשכת השכל, על כן אלו לא חטא אדם והיה שכל בהיר, היה מבין תורה שבכתב, ומתוך הבנה זו הי' יודע הכל ולא היה צריך לתורה שבעל פה. רק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם, הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבעל פה שהוא הפירוש, ולהמית עצמו עליה עד שהוצרכה התורה שבע\"פ להיותה נכתבת. ואז מבואר במחשכים הושיבני כמתי עולם זהו תלמוד בבלי, רצה לומר החשך והמיתה שהביא לעולם גרם לזה, ואלו היה בית המקדש קיים והיה אור הולך וגובר כלעתיד, אז הי' ותורה אור ומשמח את הלב ולא חושך וממית עצמו עליה:",
+ "זה סוד שני מאורות, כתב בספר קול בוכים, מאורות אותיות אור מות, וזהו במחשכיכם הושיבני כמתי עולם שנעשה מות מן מאורות, ואותיות אור מן מאורות חשך ולא אור. גם ראוי להיות ותורה אור תורה אחת, ועתה שתי תורות:",
+ "וזהו ענין (גיטין ס, ב) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרה בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרה בכתב, הענין על דרך דאיתא בפרק הבונה (שבת קד, א) בהנך מילי מעלייתא דדרשו הדרדקי באותיות אלפא ביתא, ואמרו, ס\"ע, עשה סימנים. פירש רש\"י (ד\"ה סימנים), בסדר שמועות [כו'] כדי שלא תשכח כו'. והנה תורה שבעל פה ארוכה מארץ מדה, ומי יוכל לזכרן. אמנם הרמזים כולם הם בתורה שבכתב, ומי שמבינם על בוריה אז זוכר הכל, כי על הכל יש סימנים בה. ותורה שבכתב אין לאומרה בעל פה, כי יש בה כמה חסירות ויתירות. ותורה שבעל פה אין לכותבה, כי העיקר הוא להיות זוכר הכל. ועל שבכתב מרומז עשה סימנים. ומפני חטאינו נחשכנו עד חורבן הבית, ונוסף ביותר החשך עד שהוצרכו לתלמוד בבלי, ולהיותו נכתב. וזהו ענין אור הגנוז בה' חומשי תורה שהם סוד כדפירשתי לעיל. ומשתמשים ברמז, וגם זה בקושי גדול איש איש לפי מדריגתו, ואחר שימית עצמו עליה. ורמז גדול נזכר אצל משה רבינו ע\"ה (שמות ג, ד), וירא ה' כי סר לראות, משה רבינו ע\"ה ראה היטב והוא סוד אספקלריא המאירה כי קרן אור פניו, פני משה כפני חמה (ב\"ב עה, א) שהוא תורה אור, וכשנתן לו הש\"י התורה שבכתב לא היה חשך לפניו, רק שכל בהיר מלא דעה והבין מעצמו תורה שבע\"פ. וזהו סר לראות, סר ראשי תיבות סוד רמז:",
+ "וזהו ענין מדרשם ז\"ל (שמו\"ר מא, ו), ויתן אל משה ככלתו (שמות לא, יח) כללים מסר לו והבין מעצמו תורה שבעל פה, כמו שהארכתי בדרוש אחר (מס' שבועות תו\"א קטע מעלת הסרסור הוא מרע\"ה ד\"ה אמנם מבואר) בענין (במדבר יב, א) אשה כושית אשר לקח. ובמדרש רבה סוף פרשת כי תשא (מז, ט), כתוב לך (שמות לד, כז), התחילו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא, אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש שיאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה אני שכתבתי ונתתי לכם. אמר להם הקדוש ברוך הוא חס ושלום שמשה עושה את הדבר הזה, ואפילו עושה נאמן הוא, שנאמר (במדבר יב, ז) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, עד כאן. מבואר לפי עניינינו. ועל כן נקרא תורת השם (שמות יג, ט), ונקרא (יהושע ח, לא) תורת משה, כי משה הבין מעצמו והשיג התורה שבעל פה, על כן נקראת על שמו:",
+ "זהו ענין (במדבר יט, יד) וזאת התורה אדם כי ימות באהל, וכתיב (דברים ד, מד) זאת התורה אשר שם משה, כי תורת משה שהוא התלמוד שהשיג וכיוון ההלכה, היא התורה שממית אדם עצמו עליה מרוב הפלפולים וחומריות הסוגיות. והוא הבין שבכתב כולה, כי לא היה חשך לפניו כי קרן אור פניו והוא אספקלריא המאירה, ואמרו רז\"ל כי שקול נגד ס' רבוא, כי ס' רבוא נשמות הם ס' רבוא אותיות התורה:",
+ "נחזור לענין, התורה שבכתב היא סוד, והיא רמז. וסוד הוא דבר גדול מעשה בראשית, ורמז הוא דבר קטן הויות דאביי ורבא, ותורה שבעל פה הוא תלמוד והויות דאביי ורבא, ותורה שבכתב לשון קודש כדפירשתי, ותורה שבעל פה תרגום שהוא המתקרב ללשון קודש. וזהו סוד שנים מקרא ואחד תרגום, המקרא שהוא תורה שבכתב כולל שנים, והתרגום אחד. ובמחשכים הושיבני, זה תלמוד בבלי, הוא התרגום:",
+ "אבל ארץ ישראל במעלתה סוד לשון קודש. והעולם שנברא בלשון הקודש (בר\"ר לא, ז) המרכז הוא אבן שתי' שממנו הושתת העולם זהו במקדש. ובירושלמי פ\"ק דשבת (הל' ג' ט, א) תני בשם ר' מאיר, כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל, ואוכל חולין בטהרה, ומדבר בלשון הקודש, וקורא את שמע בבקר ובערב, מובטח לו שהוא מחיי עולם הבא, עד כאן. הרי הוזכר מעלת לשון קודש אצל ארץ ישראל, כי משם אורה יצאה ותורה אור:",
+ "וזהו ענין בפ' המדיר (כתובות עה, א) אמר אביי, וחד מנהון עדיף כתרי מינן. אמר רבא, וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו, דהא ר' ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מה קאמרי רבנן, כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי. ועל ענין זה יהיה מאמר בחולין פרק גיד הנשה (צב, א), ובגפן שלשה שריגים (בראשית מ, י), א\"ר חייא בר אבא אמר ר' אלו ג' שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור ודור, פעמים שנים כאן ואחד בארץ ישראל, פעמים שנים בארץ ישראל ואחד כאן, עד כאן. הענין ג\"כ שאחד בארץ ישראל שקול כשנים דהכא, ואחר כך מתהפך אחד מכאן שקול כשנים דהתם. הענין הוא כדפירשתי, שנים מקרא ואחד תרגום, וארץ ישראל לשון קודש שם סוד ושם רמז כדפירשתי, ��ענין הרמז שהוא ענייני תורה שבעל פה אבל הוא בנעימות מצד שיותר מתקרב להשורש כי הוא לשון קודש, והוא כענין פסוקים. משא\"כ בגלות בבל שבא הריחוק ובסוד התרגום וענין מחשכים, מצד זה אדם כי ימות, מרוב הגירסות ולפעמים משבשתא וצריך להוציא אור מהחשך, ומכח זה מתרבה המחלוקת:",
+ "ובפרק זה בורר (סנהדרין כד, א), א\"ר אושעיא, מאי דכתיב (זכריה יא, ז) ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד חובלים. נועם, אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים, אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלין זה את זה בהלכה. ויאמר (אלי) אלה [שני] בני היצהר העומדים וגומר (שם ד, יד), א\"ר יצחק אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה. ושני זתים עליה (שם ג), אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרירין זה לזה בהלכה כזית, עד כאן:",
+ "הרי תלמידי חכמים שבארץ ישראל, יצהר שהוא שמן המאיר ותורה אור אורה ושמחה, הם כענין רמז לענין תורה שבעל פה ואינם מתחממים כ\"כ בפלפול כמו בבבלי, על כן עוסקים הרבה יותר בסודות מעשה מרכבה שהוא דבר גדול. ותלמידי חכמים שבבבל להיפך, עסקם מרובה וכמעט כולו בדבר קטן הויית דאביי ורבא. על כן ארץ ישראל שני מקרא, ובבבל אחד תרגום. אבל כשחד מינן שלמד כבר דרכי הפילפול ועולה לארץ ישראל ללמוד סודות המרכבה, הרי הוא כתרי מינייהו, כי הנה בסודות המרכבה יש גם כן לפלפל פלפול עמוק ומתוק כדאיתא בפרק המרכבה, ושואלין לאדם צפית במרכבה שלי (מדרש משלי י, ב), פלפלת בחכמה (שבת לא, א). ובזוהר, אית מקום לשאלא ולאתבא, ואית דקיימא לשאלא, ולא לאתבא, ואית דלא קיימא לשאלא, והמחודד העולה לארץ ישראל אז הוא במעלה יותר לקיים פילפולא בחכמה. נתבאר מזה ידיעת ארץ ישראל בדבר גדול הוא יותר מבבל, וחכמת חידוד דבר קטן הויות דאביי ורבא היא יותר בבבל מבארץ ישראל:",
+ "ומזה יתבאר מאמר תמוה בירושלמי מסכת פסחים (פ\"י ה\"ד ע, ב) תני רבי חייא, כנגד ד' בנים דברה תורה כו'. בן חכם הוא אומר, (דברים ו, כ) מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלהינו אתכם. אף אתה אמור לו, בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים. בן רשע מהו אומר, (שמות יב, כו) מה העבודה הזאת לכם, מה העבודה הזה שאתם מטריחים עליו בכל שנה ושנה. מכיון שהוציא עצמו מהכלל, אף אתה אמור והקהה את שיניו, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שם יג, ח), לי עשה, לו לא עשה, אלו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי שיגאל משם לעולם. בן טפש מהו אומר, (שם יד) מה זאת, אף אתה למדו כהלכות פסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. מהו אפיקומן, שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת. ושאינו יודע לשאול כו', עד כאן לשונו:",
+ "הרי עיניכם רואות הענין היפוך מחכם לתם מסדר אגדה שלנו. כבר בארתי החכם שבארץ ישראל הוא בסודות התורה, ומיעוט הוא בפלפול ההוייות. והחכם שבבבל להיפך. נמצא החכם שבארץ ישראל הוא תם בבבל בעיון פלפולו, והחכם שבחוץ לארץ הוא תם בארץ ישראל בענין השגת הסודות, וכן תמצא מרומז מחכם לתם קרובים בלשון אחד, והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, פירש רש\"י זה תינוק טפש, ובמקום אחר הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים הרי זה שאלת בן חכם כו', הרי שכלולים בלשון אחד. וכמו שכתוב הכא (שמות יג, יד) כי ישאלך בנך מחר, כן כתיב בואתחנן (דברים ו, כ) כי ישאלך בנך מחר, אשר נראה לעין כל כי מתהפך מחכם לתם ומתם לחכם:",
+ "ועתה אבאר, וקודם לזה אבאר הפשוטי של הפיסקא חכם מה הוא אומר כו', דיש להקשות הלא עניין הכתוב בואתחנן קאי אענייני כל התורה ולא אפסח לבד, דכך פירש הכתוב מה העדות כו', כלומר מי מחייבני לשומרם. התשובה עבדים היינו כו' ולקח אותנו לעבדים, לפיכך חייבים אנחנו לקיים ציוייו. עוד קשה, דבואתחנן משיב תשובה אחרת מדהכא. עוד קשה, דלסברת המגיד שקאי אפסח, מה זה אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, כאלו החכם לא דיבר מענין הפסח:",
+ "אלא הענין הוא כדפירשתי לעיל בביאור ההגדה אמצה שמורה, דבודאי קאי בואתחנן אכל התורה, רק חכם המפולפל לוקח בהשאלה אלו התיבות ומפלפל בכאן לענין פסח, וזה שואל עדות חקים ומשפטים הנאמרים בפסח סותרין אהדדי. עדות נקרא מצוה שהיא לזכר ועדות על מה שהיה, כמו מרור זכר לוימררו וכיוצא בזה הרבה, ותמצא ענין עדות בפסח כי פסח ה' על בתי בני ישראל, ואז מקשה א\"כ מהו זה חקים שנאמר (שמות יב, מג) זאת חקת הפסח, דחק משמע שאין לו טעם. וכי תימא חק האמור כאן פירושו בענין אחר, ורצה לומר שהוא חק לכל העולם ולא לישראל לבד, סותר לזה מה שנקרא משפט שנאמר בפסח (במדבר ט, ג) ככל חקותיו ומשפטיו, ומשפט הוא (שמות יב, מג) כל בן נכר לא יאכל בו, מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, ומשפטים בל ידעום (תהלים קמז, יט-כ) כדאמר ברבות פרשת בא פרשה י\"ט (ו). וא\"כ החכם מפלפל ממה נפשך קשה, אם חק הוא פירוש גזירת המלך, סותר לזה עדות. ואם פירושו הוא חוק לכל, סותר לזה משפט:",
+ "ובאה התשובה אין מפטירין כו', ובפ' ערבי פסחים איכא מ\"ד אפיקו מנא דהיינו שלא יאכלו הפסח בב' מקומות, ולענין זה הוא תשובה למה נקרא חק כי דבר אחד יש בו חקיי שאין בו טעם, כי אדרבה הסברא להיפך לאכול מבית לבית כענין שהיתה פסיחת הקב\"ה מבית לבית. וזהו שאמר אף אתה אמור לו כהלכות פסח, כלומר אף שהפסוק בואתחנן אינו קאי אפסח ולא היה זה רק בשאלה, וק\"ל:",
+ "וביאור הפסוקים בואתחנן על כל התורה כולה הוא כך, שהודיענו כי תלה הכתוב כל התורה ביציאת מצרים, זהו (דברים ו, כא) ואמרת לבנך עבדים היינו כו', וסיים (שם) ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. בזה מתורץ החקירה גדולה שחקרנו והיא כתובה למעלה בפנים, גם בקצת דרושים, כמו שמצינו יסודי התורה כולה יציאת מצרים, ותלה כמה מצות ביציאת מצרים, דיש לתמוה הלא התורה קדומה לעולם והיא נצחיית מצד עצמה אינה תלויה בזולתה, ואיך נאמר אם לא גלו ישראל למצרים לא היה מציאות לתורה חלילה. גם תלה קבלת אלהותו יתברך ביציאת מצרים, כמו שאמר (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכתיב (במדבר טו, מא) אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים:",
+ "והתשובה בזה כי הכל תלוי בשם ההוי\"ה שהוא שם העצם היה הוה ויהיה, הוא היוה הכל, והקב\"ה והתורה וישראל המוזכרים במאמר הזוהר הזה אשר אנחנו בביאורו הקישור בשם הוי\"ה קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד, והוא היוה הכל בשביל התורה וישראל, כי התורה היא כולה שמותיו, והשמות יוצאים ומתפשטים משם הוי\"ה שהוא שם העצם. נמצא תורת ידו\"ד תמימה, שהיא תמימה כולה שם ידו\"ד, ויש ס' רבוא אותיות בתורה שמשם ס' רבוא נשמות ישראל הדביקים בידו\"ד, כי נשמותיהם מפנימיות הקדוש כמו שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בידו\"ד אלהיכם, ��שם יהו\"ד לא נתגלה אף להאבות רק למשה רבינו ע\"ה לכל האותות ומופתים אשר עשה משה (שם לד, יב) מצד שם ידו\"ד שהוא למעלה מהטבע, כי גדול שם ידו\"ד משם אלהים, כי אלהים הוא הנהגה על פי הטבע כמו שכתוב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים, וכבר הארכתי בזה בשם הזוהר במקום אחר. וכן בגימטריא אלקים הטב\"ע קו היושר כל אחד על משפטו, שם ידו\"ד המהוה כל הויה הוא למעלה מהטבע לשדד לכל האותות והמופתים. וכן התורה למעלה מהטבע, כי מי שיאכל חמץ ונכרתה הנפש אין זה בטבע שימות, ואפשר שהחמץ שאכל היה טוב וברי לגוף, וכן מי שיאכל ביום כפור וכן לכל העונשים, וכן השכר, כל זה אינו בטבע, נמצא שהתורה היא שם ידו\"ד תמימה והיא כולה שמותיו יתברך, וכל השמות יוצאים ומתפשטים משם ידו\"ד. והנה שם ידו\"ד נודע במצרים, כמו שאמר יתרו (שמות יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ידו\"ד מכל האלהים, על כן (שם ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים, דהיינו התורה יציאת מצרים אני ידו\"ד, והתורה תורת יהוה. וזהו סיום התורה (דברים לד, יב) לכל האותות וגומר ונעוץ סופה בתחילתה בראשית בשביל התורה וישראל ושמנו קראת בשמך דבוקים ביהו\"ה:",
+ "והנה אם לא חטא אדם היה נודע שם ידו\"ד מצד הדביקות ואתם הדביקים ביהו\"ד אם היה כתנות או\"ר באל\"ף, ועתה עונות הבדילו ונתקלקל, ואחר כך הדורות אחריו נתקלקל דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום כו' ונעשה העולם על זה רחוקים מדביקות ידו\"ד עד שהוכרחו לבא בכור הברזל לזכך ולטהר כל הדורות בגלגולים השלכת היאורה דור המבול תוכן לבנים דור הפלגה. והאר\"י ז\"ל אמר בפסוק (בראשית טו, יב) והנה אימה חשיכה גדולה נופלת, אימה, דור אנוש, כתיב (קהלת ג, יד) והאלהים עשה שיראו מלפניו, פירש רש\"י, אוקיינוס פרץ גבולו בדור אנוש והציף שלישו של עולם, והאלהים עשה שיראו מלפניו. חשיכה, זה דור המבול, שלא שמשו המאורות. גדולה, זו בוני המגדל. נופלת, על סדום גפרית ואש מן השמים. ועל כל זאת ידוע תדע כו', נתגלגל הכל ונזדכך במצרים זוהמתם שהיתה דבוקה בישראל עד שנעשו זכים וטהורים ס' רבוא, נגד ס' רבוא אותיות התורה:",
+ "ונודע כי שם ידו\"ד למעלה מן הטבע, וכן התורה תמימה ידו\"ד למעלה מהטבע. ובזה נתבאר מה שאומר שתלה הכתוב ביציאת מצרים, לא ח\"ו במצרים, רק התורה תלויה במה שנודע ונתגלה במצרים דהיינו שם ידו\"ד שהוא נצחיי ובו תלי' נצחיות התורה. ואלו לא נתקלקל האדם, היה נודע לו שם ידו\"ד והיה מקבל התורה בלי זיכוך וגלויות בכור הברזל. ועתה הוצרך השם יתברך לצרפם שיזדככו באופן שיהיו יכולים לדבק בידו\"ה, ואלו לא היה מצרים אז היה הש\"י ממציא זיכוך אחר, ומה שאנו אומרים תלה ביציאת מצרים רצוננו לומר שמשם זכינו לחזור להיות דבק בידו\"ד. ומאמר תלה ביציאת מצרים הוא כאלו אמר תלה התורה בשם ידו\"ד:",
+ "וזאת התשובה של חקירה זו מרומזת במה שאמר הפסוק (דברים ו, כא) עבדים היינו ותלה ביציאת מצרים. ואמר הפסוק, אולי תחקור איך שייך לתלות נצחיות התורה ביציאת מצרים. על זה סיים ותירץ, ויוציאנו ידו\"ה משם ביד חזקה, רצה לומר אינו תלוי במצרים, אלא בשם יהו\"ד שהוציאנו משם ונודע וניכר לכל האותות אשר עשה משה, ונטהרנו עתה לדבק בידו\"ה:",
+ "ומזה יתבאר הכתוב (שמות כ, ב) אנכי יהו\"ה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכבר הקשו כל המפרשים אשר בראתי העולם הוי ליה למימר. ולפי דרכי אתי שפיר, אנכי ידו\"ד ובשם זה תלויה התורה ונזדככו לידבק בידו\"ה על ידי יציאת מצרים, ואנכי ידו\"ד סיבת התורה אשר הוציאך כו'. ועל כן כשמסיימין התורה לכל האותות מתחילין בראשית ברא שפי' על התורה וישראל:",
+ "ואם תקשה בפסוק אנכי למה הזכיר שם אלהים, הלא הענין הכל בשם ידו\"ד. זה אינו קושית אמת, התורה ניסיי למעלה מהטבע כמו שכתבתי לעיל, אמנם היא טבעיות, רצוני לומר טבעיית רוחניות הכרחיית ולא הסכמיית כמו שכתב הרקנאט\"י ריש בחוקתי וכמו שכתבתי לעיל. כלל העולה, שורש הכל שם ידו\"ד, וכי הוא ידע את שמי סוד הדביקות בשם ידו\"ד. אמנם הן הן הסודות אור הגנוז, ולא כל מוחא ומוחא סביל דא, ומדריגות מדרגות יש לבאי' סוד ידו\"ד איש איש לפי מעלתו בסוד סתרי התורה, הלא תראה שהש\"י אמר בדרך נפלא ושמי ה' לא שאלו כו':",
+ "והנה בסודות האלה דבר גדול הוא חכמת החכם בארץ ישראל שהיא לשון קודש, ובערכו תם בבבל וקורא לו טיפש. ובפילפול דהוויות אביי ורבא, חכמת החכם בבבל, ובערכו תם בארץ ישראל. וכבר נודע כי סדר האגדה שלנו סודרה בבבל, והא לחמא עניא יוכיח שמסודר בלשון תרגום, ואז חכם מה הוא אומר הוא הפלפול בהנגלה וכמו שכתבתי, ואז התשובה אין מפטירין כדפירשתי, וזה החכם הוא תם בענין ידיעות הסודות בערך החכם שבארץ ישראל, מכל מקום בעת שלומדם ומעיין שואל ואומר מה זאת, והוא מסמן הדברים שהזכיר החכם עדות וחקים ומשפטים דרך שאלה, והאמת שקאי אכל התורה ושואל מה זאת שיתלה התורה שהיא נצחיית במצרים והיא חקירה הנ\"ל. על כן התשובה בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, והוא כדפירשתי תלוי בשם ידו\"ד לכל האותות והמופתים. והנה בבבל הורגל יותר בפלפולים הנגלים, על כן אמר ומאריך מה העדות והחקים והמשפטים כו' ומפלפל כדפירשתי. ובעת שלומד מה שאינו הורגל דהיינו הסודות, אומר בקיצור מה זאת אף שקאי על עדות וחקים ומשפטים כדפירשתי. אמנם תני ר' חייא הוא בארץ ישראל, ושם הרגל החכמה יותר בהסודות והמיעוט בפלפול, ממילא דברי החכם שם הם דברי התם בבבל, ובאת שם בארץ ישראל התשובה על החכם דהתם כמו על התם דהכא, ועל התם דהתם כמו על החכם דהכא ודו\"ק:",
+ "הנה העתקנו מענין לענין והכל ענין אחד סתים וגליא דאורייתא בסוד לשון קודש, סוד ורמז נגלה ונסתר הכל אחד. ונתבארו ב' דרגין מג' דרגין המתקשרין דא בדא כמוזכר בזוהר שהבאתי, דהיינו הקב\"ה דרגא על דרגא סתים וגליא, וברא העולם בלשון קודש, והתורה סתים וגליא, וכה תאמר לבית יעקב וגומר (שמות יט, ג) אמרו רז\"ל (מכילתא בחדש ב) כה תאמר בלשון קודש:",
+ "עוד חל עלינו חובת ביאור לבאר השלישית, דהיינו יעקב וישראל דרגא על דרגא סתים וגליא, וזה צריך ביאור רחב, וממנו יתבאר פירוש מצורע. כי הנה יש להקשות תינח אם לא חטא אדם והיה שכלו כתנות אור הוה אתי שפיר סתים וגליא וכולה חד, כי גם קדושות הגוף היתה בו, דגם הארץ שהוא החומר מליאה דיעה. אמנם עתה כתנות עור ובשר תלבישנו קשה:",
+ "כתיב (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד. ופסוק זה על דרך פסוק (קהלת ב, יג) ויתרון לאור מחשך, והארכתי מאד בדרושים אחרים מענין זה, כי סבת החשך גורם יתרון האור ממה שהיה קודם שנתחשך, ואמרו רז\"ל חוה סחטה אשכול של ענבים בענבים מעורבים בשמרים ואינם נכרים רק מתבטלים, וכשנסחט ונעשו שמרים אחר כך נשאר היין משומר רצה לומר מסולק מהשמרים. ענ��ן השמרים הוא כח הבחירה הנתונה לאדם לבחור בטוב או רע, ולעתיד יהיה הטוב הכרחיי נצחיי כמו הנשמה קודם בואה לעולם טהורה ובחזירתה ביותר והוא זך ובהיר יותר ממה שהיה קודם סחיטה:",
+ "וזהו ענין עולם הבא ביין המשומר בענביו, כמו שאמרו רז\"ל (ברכות לד, ב) עין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה סד, ג) זהו יין המשומר, והענין כי היה כתנות אור ונגנז ונעשה כתנות עור בעי\"ן שהוא עור היפך אור. ובהתם החטאת לעתיד, אור חדש יהיה לזה העור יתרון עי\"ן שגרמה עיור, עיור יתהפך לעי\"ן בעי\"ן יראה ה' וגומר (ישעיה נב, ח), עין רואה עין כו' זה יין המשומר כו':",
+ "וזהו ענין (דברים ו, ד) ע' דשמע ישראל רבתי, ובדברי הימים א' דאדם רבתי, הנה אד\"ם מעשר של אמ\"ת, והעולם נברא באמת בראשית בר\"א אלהי\"ם א\"ת סופי תיבות אמ\"ת, ונרגן מפריד אל\"ף (משלי טז, כח) הוא הנחש בהוצאת דיבור שקר גרם שנפרד א' מן אמת ונשאר מת, וכן א' מן אדם ונשאר דם, ואז נסתלקה אלף מכתנות אור ונעשית עור. ועל כן אלף דויקרא (ויקרא א, א) זעירא ונשאר ויקר לשון קרי היא לילית שהולידה מן אדם ק\"ל שנה ובא זוהמא לעולם, ואמר (שם ב) אדם כי יקריב, דאינו קרוב עתה צריך להקריב. ואח\"כ הפרשיות של תורת כהנים הארכתי במקום אחר שסובבה על זה הענין. וכל הטומאות נמשכות מזה, אדם כי יהיה בעור בשרו (שם יג, ב), מחמת שנעשית כתנות עור ובשר בחטא אדם הראשון ולא היה מטת אדם שלימה רק קרי, ומזה הזיבות ודם נידה כו'. עד בא יעקב שופריה מעין שופרא דאדם (ב\"מ פד, א), והיתה מטתו שלימה ויצאו ממנו ע' נפש קדושות לתקן ע', ואת יהודא שלח לפניו (בראשית מו, כח), רומז על דוד המלך ע\"ה בסוד אדם דוד משי\"ח, והוא זכה לע' שנים המובחרים של אדם הראשון כי תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים מוסיפין חכמה (שבת קנב, א), נמצאו ע' שנים אחרונים שנתן אדם לדוד כמו שאמרו רז\"ל (ב\"ר יד, יא) הם המובחרים, ובימי שלמה בן דוד היה אור הלבנה במילואה, על דרך דאיתא במדרש רבה (שמו\"ר טו, כז) בפסוק (שמות יב, ב) החדש הזה לכם על שם לעתיד בביאת משיח כתיב (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך, אור הלבנה כאור החמה גו' כאור ז' ימים (שם ל, כו), שהוא אור הגנוז שהיה משמש אז, ומה שהיה עי\"ן לא ראתה יתהפך לעי\"ן לא ראתה אלהים זולתך, דהיינו לרוב הבהירות, וכל זה בא מכח ביטול השמרים הקליפות, ומעז יצא מתוק וזדון נתהפך לזכות:",
+ "וכעת יאמר ליעקב (במדבר כג, כג) ואמרו רז\"ל (ב\"ר כ, כ) שיהיו ישראל לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת וכו'. וכבר הקדמנו יעקב שופרא דאדם מטתו שלימה בע' נפש, בפ\"ק דבבא קמא (טז, א) שדרו של אדם לאחר ז' שנה נעשה נחש כו', כתיב (במדבר כג, כג) כי לא נחש ביעקב, כתיב (תהלים קכז, ג) הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן, הבטן שהוא נחש כל הולך על גחון מצד פרי עץ הדעת גרם רעה, אבל נחלת ה' הוא יעקב נחלה בלי מצרים בנים הם המטה שלימה, כתיב (משלי כ, כז) נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם חופש כל חדרי בט\"ן, וגרם לנר אלהים מאיר ביותר. ובמסכת קידושין (ל, א) וא\"ו דגחון (ויקרא יא, מב) באמצע אותיות התורה. כבר הקדמתי לעיל שכשם שנתגשם האדם ונגנז האור, כן בחינת התורה לעבדה ולשמרה ונגנז האור, וכמו אחד אור נתהפך לע', כן ענין תורה אור ונעשה (איכה ג, ו) במחשכים כו' ונתהפך לע', דהיינו מה שהיה ראוי להיות סו\"ד (שה\"ש ב, ד) הביאני אל בית היין שבעים פנים לתורה:",
+ "אמרו רז\"ל (ברכות כה, ב) לא נתנה תורה למלאכי השרת, לזה ב' פירושים, אחד לגריעותא ואחד למעליותא. עתה לגריעותא שנתגשמה התורה, ועל זה סובב המאמר דפרק רבי עקיבא (שבת פט, א) שהשיב משה רבינו ע\"ה למלאכי השרת קנאה יש בכם כו', בין האומות אתם שרויים כו', שזה הענין על גשמיותה. ולעתיד שנזכה לסוד ה' לאור הגנוז, כעת יאמרו מלאכי השרת מה פעל אל, כי ישראל לפנים ממחיצתם של מלאכי השרת כמו שאמרו רז\"ל, ואז יתבאר לא נתנה תורה למלאכי השרת למעליותא דישראל, כי מלאכי השרת ישאלו תורה מישראל, ומתוך הגריעותא בסילוקא תבוא המעליותא יותר במעלה כי יהיה יתרון לאור מכח החשך שנסתלק ולפום צערא אגרא מצד יצה\"ר זוהמת הנחש הכובשו יבא לאור הגדול:",
+ "והנה (סנהדרין צז, א) ששת אלפים שנה הוי עלמא, נגד ו' ימי החול דמעשה בראשית, ושבת קודש נגד עולם הבא כמו שכתב הרמב\"ן בפ' בראשית (ב, ג ד\"ה אשר ברא), ובשבת תוספת אור נשמה, וכולי עלמא מודו בשבת נתנה תורה. הרי הגחון שהוא הנחש שליטתו ו', והוא בישראל באמצעי אומה ישראלית וכמו שאמרו רז\"ל בפ' החליל כי הגדיל לעשות ובתלמידי חכמים יותר מכולם, על כן ו' דגחון באמצעית ס' רבוא אותיות התורה שהם ס' רבוא נשמות ישראל, ומכח זו היא עצמה הרפואה אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש (סוכה נב, ב). ועל ו' הנ\"ל רמז (עי' שמות לה, ב) ו' ימים תעשה מלאכתך וביום הז' קודש לה' אלהיך:",
+ "ועל ו' הנ\"ל רמז (ש\"א יח, ט) ויהי שאול עוין את דוד. כתבתי לעיל דוד לקח ע' שנים המובחרים, יפה עינים וטוב רואי (שם טז, יב), סוד אור. ושאול השיג את זה ורצה להכניס עין הרע, והכניס ו' דגחון בעין ונעשה עוין. ודוד בא מנחש שהוא ישי, ונתהפך לטוב, כי משורש נחש יצא צפע (ישעיה יד, כט) הנאמר על משיח:",
+ "ועל ענין התורה סוד נגנז, וענין הביאני אל בית היין ע' פנים, איתא פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, א), יודא וחזקיה בני ר' חייא הוו יתבי בסעודה קמיה ר' ולא הוו קאמרי ולא מידי. אמר להו, אגברו חמרא אדרדקי, כי היכי דלימרו מילתא. כיון דאבסום, פתחו ואמרו, אין בן דוד בא עד שיכלו ב' בתי אבות מישראל, ואלו הן, ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר כו'. אמר להם, בני קוצים אתם מטילים לי בעיני. אמר לו ר' חייא, רבי אל ירע בעיניך יין נתן בע' אותיות, וסוד נתן בע' אותיות, נכנס יין יצא סוד, עד כאן:",
+ "קשה איך בני ר' חייא שגו ביין, והלא רז\"ל אמרו (עירובי סה, א) המפתה ביינו יש בו דעת קונו, שעל כן אמר ר' אגברו חמרא כו'. עוד קשה, מה תנחומין השיב ר' חייא לרבי, אדרבה הודה לדבריהם שאמר יצא סוד. עוד קשה, אל ירע בעיניך, בלבך הוי ליה למימר כלישנא דקרא בפ' ראה (דברים טו, י):",
+ "אלא הענין אין בן דוד בא להיות אור הגדול עד שיכלה בית דוד מקודם ויהיה חושך ואז יבא היתרון אור, וזהו עתה נכנס יין שהוא עליו ע' פנים לתורה, ומכח זה יצא סוד הגנוז ברום מעלה. וזהו אל ירע בעיני\"ך, הוא (ישעיה סד, ג) עי\"ן לא ראתה כו'. ועתה נכנסו קוצים בעין הם סוד (בראשית ג, יח) קוץ ודרדר שגרם אדם בחטא, ועתיד יצמח (שם א, יא) עץ פרי עושה פרי, סודות התורה וסיבת הכל, כי חוה סחטה האשכול וגרמה להיות שמרים, ובביטול השמרים שהיה בכח האשכול ישאר היין משומר, ויהיה סוד עין לא ראתה אלהים זולתך:",
+ "וזהו ביאור הפסוק (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, שהטהרה בא מכח הטומאה שהיא עתה לא אחד כי נסתלקה האלף, ומכח הטומאה שיצאתה והתבטלה יצא הסיג והטהרה מטוהרת לגמרי. זהו סוד הוצאת הטומאה הסיג חוצה ולא ישאיר פנימה:",
+ "וזהו פירוש (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע, ופירשו רז\"ל (ויק\"ר טז, ו) המוציא רע. ולזה ב' פירושים, טוב ורע המוציא רע, דהיינו בעל לשון הרע, וכשעושה תשובה זהו תיקונו שמוציא הרע מפנימיותו דהיינו הסיג שיצא חוצה, על כן נמצא ביותר בעם קודש ובמקום קודש. תנן ריש פרק ג' דנגעים (א) הכל מיטמאין בנגעים חוץ מן הגוים. ריש פרק י\"א (א) דנגעים כל הבגדים מיטמאין בנגעים חוץ משל גוים. כי בהם נשארה הטומאה פנימיות, כענין שכתב הזוהר והקשה, הלא חזינן הרבה בעלי לשון הרע ולא נלקו בנגעים. ותירץ כתיב (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו, אל תקרא מצרת אלא מצרעת (לפנינו בתנחומא מצורע ב) שנפשו דהיינו נשמתו מצורעת ובדד תשב מחוץ למחנה שכינה בר מינן:",
+ "במדרש (שהש\"ר ה, יד) קווצותיו תלתלים שחורות (שה\"ש ה, יא) כעורב. רבי שמואל בר יצחק פתר קרא בפרשיותי' של תורה, שאע\"פ שנראות כאלו הם שחורות וכעורות לאמרם ברבים כגון הלכות זיבה והלכות נגעים, אמר הקב\"ה הרי הן עריבות עלי כד\"א (מלאכי ג, ד) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, עד כאן:",
+ "ביאור הענין כדפירשתי, טהור מטמא הזיבה בהטהרתה התהפך הזרע לקדושה ממוח שהוא מקור החכמה, ודם נדות מתהפך לחלב בדדים שהם במקום בינה (ברכות י, א), וכל זה רומז על רוחניות למעלה. ומצורע עזה כשלג וכצמר, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א, יח):",
+ "וזהו סוד (שמות ד, ו) צרעת יד משה רבינו ע\"ה, ופרעה נצטרע, וחילוק גדול יש. נצטרע פירושו, הצרעת דבוקה בו. מצורע פירושו, מוציא רע חוצה. ואם תשאל מנין היה לו למשה סיג שהוצרך להוציאה, הלא קרן אור פניו והוא אספקלריא המאירה, וביום הולדו כתיב (שם ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ונתמלא הבית אורה (שמו\"ר א, מז). תשובה, זה הסיג אינו היה בו בעצם מצד עצמו, רק מכח השתתפות. הנה בריאות העולם אדם קין הבל, ישראל נקראים אדם. ונודע מ\"ש המקובלים הבל משה גלגולו באמצעית ש\"ת, קין נתגלגל לזכך ביתרו. והנה הרג קין את הבל מחמת תאומה יתירה, וזאת התאומה נתגלגלה בצפורה, ויתרו שהוא קין עשה תשובה והחזירה למשה שהוא הבל, ומשה [היה] רועה את צאן יתרו (שמות ג, א), כי יתרו רצה להחזיר לו צאן הבל, ומשה רבינו ע\"ה לא רצה לקבלם כמו שאמרו רז\"ל אין רוח חכמים נוחה הימנו, קין אמר לית דין ולית דיין, ויתרו תיקן (שמות יח, כא) ואתה תחזה. הרי בדיבוק משה עם יתרו תיקן קין בהבל:",
+ "והנה אמרו רז\"ל (שבת קמו, א) כשבא נחש על חוה והטיל בה זוהמת כו', ומזו הזוהמא קין, וזו הזוהמא ארס של צרעת דמצינו קין נצטרע כדאיתא במדרש רבה (בר\"ר כב, יב) וישם ה' לקין אות (בראשית ד, טו) רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר, שהזריח לו גלגל חמה. אמר רבי נחמיה, לאותו הרשע היה מזר��ח לו הקב\"ה גלגל חמה. אלא מלמד שהזריח לו צרעת כמה דאת אמר (שמות ד, ח) והי' אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות כו':",
+ "וקשה מה ענין גלגל חמה. עוד קשה, לימא חמה ולא גלגל. ועוד מהו זה הזריח צרעת. רבי יהודה ורבי נחמיה מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי. הנה פני משה כפני חמה כי קרן אור פניו, ומכח הגלגול נתקן קין שנתדבק משה ביתרו. וזהו גלגול החמה פירש ר' נחמיה שהגלגול אינו תיקון בעצם לחוטא הראשון, כמו שכתב הפרדס בסוף ספרו בענין סוד הגלגול, אשר על זה פירש (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי, כי חבירי המתקן אותי אין לי אלא סעד מעט, ועיקר המעשים נשארים להעושים אותם בעצמו. וזה היה הסיג הצרעת של קין שיצאה מידו של משה. ובזה יובן גזירה שוה אות הראשון ואות האחרון. ובזה יובן בשמות רבה (א, לב) למה נקראת צפורה, שטהרה הבית כצפור, עד כאן. רצה לומר צפור מטהר בית המנוגע, ומשה בכל ביתי נאמן (במדבר יב, ז) והבן:",
+ "וזהו התהפכות מטה לנחש וידו מצורעת, כי נחש בא על חוה והטיל בה זוהמא ויצא קין מצורע. והבל שהיה עמו בבטן אמם, נתגלגל במשה ויצא הסיג המועט שהיה דבק בו משכינו הרע ולמטה הוא מעץ החיים. אבל משה מצד עצמו אספקלריא המאירה סוד (ויקרא יג, יג) כלו הפך לבן טהור הוא, ואמרו רז\"ל (תענית יא, ב) במה שימש משה בז' ימי מלואים בחלוק לבן. וקשה הא לא נמשח לכהונה. אלא זו הקושיא בעצמה רוצים רז\"ל לתרצו, ותרצו שאין צריך למשיחה, כי המשיחה הוא להוציאו מהזרות, ובמשה רבינו ע\"ה לא היה זרות כי לא הי' בו עכירות החומר כמו שכתוב (שמות לד, כט) כי קרן אור פניו, והיה כתנות אור. זהו סוד חלוק לבן, כלומר החלוק שלו החומר הי' לבן וזך אספקלריא המאירה:",
+ "ועל זה רמז הכתוב (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. כתיב (ויקרא טז, ב) ואל יבא בכל עת אל הקודש, אהרן בבל יבא, אבל משה רבינו ע\"ה בכל עת שרצה נכנס לפני ולפנים. וזהו בכל עת יהיו בגדיך לבנים, רומז על משה רבינו ע\"ה שהיה בכל עת נכנס לפני ולפנים, זהו משום שחלוק שלו לבן ואין בו זרות. שמן על ראשך, זהו רומז על אהרן שהי' בו זרות וצריך למצוא זיכוך ע\"י שמן משחת קודש:",
+ "והנה משה בדמות ובצלם אור הגנוז, וכמו שאמרנו במשה שהסיג אינו מצד עצמו רק מצד המצטרף, כן הוא בענין שאמרנו אור הגנוז ועתה במחשכים, ולעתיד אור חדש ביתר שאת כי יצא הסיג והשמרים, אין הענין שהוא סיג באור עצמו, רק בהמצטרף ונמשך, דהיינו כח הבחירה הניתנה לאדם לטוב ולרע, וביציאת הרע ותקונו הזדון מתהפך לזכיות ואז דביקות האור ביותר, דהיינו להיות דבוקים ממש ביהו\"ה, על דרך משל הנשמה היא טהורה ומצטרפת עם הגוף, ובתיקון פעולה היא יותר מאירה:",
+ "נחזור לענין, שזהו ענין הטומאות יציאת הסיג ונוהג יותר בישראל ובמקום קודש. והקשיתי מדוע ירושלים אינו מטמא בנגעים, הענין כי שם אבן שתיה שממנו שתיתו של עולם ובמרכז הזה אין שום סיג מצד עצמו רק מהנמשך ממנו דהיינו ארץ ישראל, והם זוכים ליציאת הסיג. וחוץ לארץ ארץ העמים הטומאה נשארה בתוכם. הדרן לשמעתין, שכתנות עור סיבת אור הגדול. הרי ישראל סתים וגליא, והכל לענין אחד. ובזה מבואר היטב ג' מקושרין הקב\"ה ותורה וישראל, הקב\"ה היה הוא, ושמו התורה כולה שמותיו, וישראל ס' רבוא יוצאים מס' רבוא אותיות התורה, וזה שמינו קראת בשמך:",
+ "וכשנעמיק עוד בענין הזה, יתבאר עוד בעמקות סוד הטומאה. הנה יש נשמה, ולבוש הנשמה הוא הגוף המלביש אותה כמו שכתוב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני, ולבוש הגוף הוא המלבוש כפשוטו, וכתיב (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, כי אלו ג' יבחנו בו יתברך בסוד לשון קודש שפירשתי, והם ג' דרגין הנ\"ל. הקב\"ה הוא הנשמה, כי הוא יתברך נשמת כל הנבראים והעולמות כמו שכתוב (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם. בחינה השנית תורת ידו\"ד סוד אדם על הכסא זאת תורת האדם, רצה לומר רמ\"ח ושס\"ה, וכבר כתבתי סוד האברים שיעור קומה עין רגל אוזן פה יד כו' הם עניינים נסתרים. ובעצם בו יתברך בסוד לשון קודש, זהו סוד דמות האדם על הכסא והוא סוד התורה שמותיו יתברך, על כן בקבלת התורה אמר הש\"י למשה (שבת פח, ב) אחוז בכסא. ואלו שמות האיברים הם מושאלים אצלינו. אח\"כ סוד נשמות חלק אלוה ממעל היוצאים מס' רבוא אותיות התורה, הוא סוד מלבושו שהזכיר הכתוב (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, וזה המלבוש סובב ומלבוש תורת ידו\"ד בו יתברך כמו שכתוב (שם כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, הוא התורה, ה' יברך את עמו בשלום, אותיות מלבו\"ש:",
+ "ורמז של גאות לבש על דרך סוד דביקות ישראל, כתב האר\"י ז\"ל שמ\"ע ישראל ידו\"ד אלהינו ידו\"ד אח\"ד הראשי תיבות עולה כמנין לב\"ש, הרי כביכול אצלו נבחן בחינות נשמה גוף לבוש, ואדם נעשה בצלם ודמות הוא בגשמיותו נשמה גוף ולבוש, על כן תמצא יציאת סיג מג' אלה סיג היוצא מצד דביקות נשמה לגוף טומאת מת, וסיג היוצא מהגוף טומאת מצורע זב וזבה, וטומאת מגע וטומאת הלבוש והבגד כו', ולא מצינו טומאה רק בבגד צמר ופשתים וכלי עור, ונודע כי קין והבל סוד צמר ופשתים, קין הקריב זרע פשתן, והבל צאן, ובגד עור הוא רומז לעור ובשר, והבאתי קרא לעיל (ישעיה יד, כט) לעתיד משרש נחש יצא צפ\"ע והם תיקון ג' אלה, צפ\"ע ראשי תיבות צמר ופשתים עור:",
+ "והנה בחינה עליונה שבנו סוד הנשמה, היא בחינה תחתונה שבו יתברך. כי נשמתינו סוד מלבוש שבו כדפירשתי, וזהו שכינה למעלה מראשינו, והמתגאה דוחה רגלי השכינה שעליה נאמר ה' מלך גאות לבש. וסוד מלבושו יתברך עתה באור הגנוז, ולעתיד יתגלה. והנה אור הגנוז נברא ביום א', וגזר הקב\"ה להגנז עד לעתיד אור החדש בעולם שכולו שבת סוד (בראשית ב, ב) ויכל אלהים ביום הז', מה היה העולם חסר, מנוחה כו' (עי' בר\"ר י, ט). וקשה איך שייך בריאה למנוחה. אלא הענין אמרו רז\"ל (ברכות סד, א) צדיקים אין להם מנוחה בעולם הבא, ילכו מחיל אל חיל (תהלים פד, ח), וזהו אור הגדול המוכן להתחדש:",
+ "והנה כשנתבונן בו' ימי המעשה הרומזים לשתא אלפא דהוי עלמא כמו שכתב הרמב\"ן בפרשת בראשית (ב, ג ד\"ה אשר ברא), נמצא תחילת אלף הראשון האיר אור הגנוז, ואח\"כ בגדה\"ו לא נמצא, עד יום ז' שהוא שבת אלף השביעי. זהו סוד (ויקרא יג, מז) והבג\"ד כי יהיה בו נגע צרעת וגו', במדרש הובא בילקוט פר' בשלח, א\"ר עקיבא בשעה שאמרו ישראל אז ישיר לבש הקב\"ה חלוק של תפארת שהיו חקוקין עליו כל אז שבתורה כו'. וכיון שחטאו, חזר וקרעו שנאמר (איכה ב, יז) בצע אמרתו. ועתיד הקב\"ה להחזירו, שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו, עד כאן. סוד א\"ז א' ז' התחלת אור הגנוז, וחזרתו והבג\"ד הם בגדה\"ו שמקבל טומאה, וחל[ו]ק של תפארת הוא תפארת ישראל סוד נשמות��הן כדפירשתי, ונתגלה הדביקות ביציאת מצרים שנתגלה ונודע שם יהו\"ה, ובפרט על ידי משה אספקלריא המאירה:",
+ "וסוד חלוק לבן של משה הוא איש אלהים נשפע מחל[ו]ק של תפארת הזה, וזהו סוד (שמו\"ע שחרית של שבת) ישמח משה במתנת חלקו כו' כליל תפארת. וכבר פירשו ישמח על יום השבת שבחר במצרים לנוח בו ישראל, ושבת סוד אור הגנוז, וזהו סוד תיבות חלק\"ו לשון חלוק. ואמר כליל תפארת, כי חל[ו]ק לבן של משה נשפע מסוד חל[ו]ק של תפארת, ונקרע בחורבן כמו שכתוב (איכה ב, א) השליך משמים ארץ תפארת ישראל ועתיד יוחזר אז ימלא שחוק בטובו ובמלואו. והנה (שם א, ח) חטא חטאה ירושלים, והבגד אשר בו הנגע, עיין בפתיחה דאיכה רבתי מה שאיתא אפסוק (ויקרא יג, מה) והצרוע אשר בו הנגע שפירשו על החורבן כו', עיין שם. ואז יש רמז בתיבת והבג\"ד ו' דגחון, והיא ו' עוין את דוד. אח\"כ בגד\"ה יהודא כמו שכתוב בירמיה (ג, ח):",
+ "והנה מעלת דוד (ש\"א יז, לח) וילבש שאול את [דוד] מדיו, ובפרק הערל (יבמות עו, ב) מאי מדיו כמדתו כו' עיין שם, זה היה סימן על מלכות דוד. אח\"כ (מל\"א א, א) ויכסהו בבגדים ולא יחם, רומז על בגד\"ה יהודא, ולעתיד יוחזר לטוב משורש נחש יצא צפ\"ע כדפירשתי, עור יהיה אור, וצמר ופשתים סוד כלאים מותר בכהנים, וכתיב (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. זהו רמז זאת תהיה תורת המצורע, אמר תהיה לרמז שתהיה כן למעליותא להוציא הרע דהיינו הסיג מכח התורה, זהו שכתוב תורת המצורע והובא אל הכהן, רמז ואתם תהיו לי ממלכת כהנים:",
+ "ומתורץ ג\"כ הפסוק והבגד, כי כל הטומאות הן משלימות האדם. ומתרץ ג\"כ דלא כתיב ונתתי נגע בבגד, כי אז לא היה נכתב והבגד, רק בבגד, והכתוב רצה לכתוב והבג\"ד משום סודות הנזכרות לעיל טומאת הבתים להוציא הסיג כדי להיות קודש, כי מצינו למעלה קדושת הבתים שהם עולמות המלאכים. ועל משה שעלה למרום בין המלאכים בעודו בגופו, נאמר עליו (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן, ונתקיים בו בחייו (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים, הרי לך רמזים של יציאת הסיג מן נשמה גוף לבוש בתים, ובקדושתם הם מכוונים לקדושות העליונות כדפירשתי:",
+ "ולעתיד יהיה הסיג כלוי, ויקויים (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך, וכתנות עור יחזרו לאור, ותתחדש הבריאה כתחילת המחשבה. והנה המאמר הראשון הוא יהי אור, והקב\"ה הוא אור האמתי המאיר לעולם כולו בכבודו, ותכלית הבריאה היתה ישראל להשרות שכינתו ביניהם, והוא ית' אחד וישראל גוי אחד. ועתה בגלות מן אל\"ף נעשה עי\"ן, כי גלו ישראל בין ע' אומות, והשכינה שרויה בישראל ומשפעת דרך ע' שרים. וזהו סוד אני ה' השוכן אתם בתוך טומאותם. ולעתיד יחזור לאל\"ף (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:",
+ "וכן התורה אור א' נתהפך לעין כדפירשתי, גם נתגשמה ונכתבת על עור ממש, לעתיד תחזור לאורה ותהיה תורה אחת, דהיינו תורה שבע\"פ תהיה מאירה ומבוארת בתוך תורה שבכתב, ולא (סנהדרין כד, א) במחשכים הושיבני, זה תלמוד בבל, אשר מזה נמשך ענין ששה סדרים המדברים מטוב ורע, דהיינו זכאי ומותר, וטהור מצד הטוב, וחיוב ואסור וטמא מצד הרע, שהוא סוד עץ הדעת טוב ורע מצד מטטרון שהוא בשתא ימי חול, כמבואר בזוהר ובתקונים אשר מזה נמשך ו' דגחון שהיא באמצעית התורה, כי לעתיד יהיה יתרון לאור מכח החשך המזכך ויהיה אמצעית התורה, כלומר יתגלו תוכיות התורה לאור, כי חל\"ף והבג\"ד אשר בו הנגע, יהיה לבוש כתנות אור לאדם, וזה יהיה בזמן שיבא משיח צדקנו:",
+ "ואז הרמז (ויקרא יד, ד) למטהר שתי צפרים כו', אליהו הנביא המבשר הוא המצרף ומטהר שתי צפרים חיות הם ב' משיחים, אף הציפור השחוטה משיח בן יוסף שיהרג יחזור ויחיה, ועליהם רמוז (ישעיה לא, ה) כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות, ויבנה המקדש בעץ ארז כמו שכתוב (שה\"ש א, יז) קורות בתינו ארזים, תולעת זה דוד שאמר (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת, ואזוב המעביר רוח טומאה כי יתבער רוח הטומאה ויקויים (עי' יחזקאל לז, כג) וטהרתי אתכם, אמן:",
+ "זאת תורת העולה וגו' (ויקרא ו, א). וזאת תורת המנחה וגו' (שם ז). מצות תאכל במקום קדוש (שם ט). מצה זו שאנו אוכלין אותה על שום מה, על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב\"ה שנאמר כו':",
+ "יש להקשות על מה שנתן סיבה לאכילת מצה שתהיה זכר לחפזון החירות שהיה להם במצרים שהוציאו עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, אשר המשמעות מזה שהחפזון לענין גאולה דבר טוב הוא, והדבר נראה בהיפך כדברי הנביא שאמר על הגאולה אחרונה (ישעיה נב, יב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון וגו':",
+ "בשלמא בלא זאת הפיסקא בפסוק עצמו פרשת ראה בפסוק (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים לא שייך להקשות קושיא זו, כי כבר הרגיש רש\"י בזאת הקושיא ותרצה וזה לשון רש\"י, כי בחפזון כו', וחפזון לא שלך היה, אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג) ותחזק מצרים על העם וגו', אשר בלי ספק רש\"י ז\"ל במה שכתב וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים כתב כן כדי לתרץ קושיא זו, דודאי חפזון אינו מעליותא כשהחפזון מצד הנגאל, אבל בכאן שהחפזון מצד המצריים היה שעל אפם ועל חמתם שחררו אותם לבני חורין מהר מהר זהו מעליותא, וכמו שפירש רש\"י. כן הביא בילקוט כי בחפזון יצאת, יכול חפזון לישראל ולמצרים, תלמוד לומר (שם יא, ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמור מעתה למצרים היה חפזון ולישראל לא היה חפזון, עד כאן לשונו:",
+ "אבל בפיסקא זו משמע שהחפזון היה לישראל, שהרי אמר על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב\"ה וגאלם אשר הכוונה בו שלא הספיק הבצק להחמיץ בדרך הרב שהלכו בו מרעמסס לסוכות שם נגלה עליהם הקב\"ה כדכתיב (שם יג, כ-כא) ויסעו מסוכות כו', וה' הולך לפניהם יומם, כי הלכו בדרך ההוא בחפזון הרבה ובאו לסוכות ששם נגלה עליהם הקב\"ה טרם שהחמיץ בצקם, אשר מזה נתבאר מהיות ביאתם שמה וחפזון זה של ישראל היה, דחפזון של מצרים היה ברעמסס כמו שנאמר ויסעו מרעמסס, אבל החפזון דמרעמסס לסוכות זה היה לישראל, נמצא הדרא קושיין לדוכתא. וכן סבירא ליה לרבי יהושע בן קרחה בהדיא דחפזון ישראל היה, כמובא בילקוט בישעיה וזה לשונו, כי לא בחפזון תצאו, לפי שנאמר בגאולת מצרים (שמות יב, יא) ואכלתם אותו בחפזון, זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר, זה חפזון של ישראל, עד כאן:",
+ "בענין חפזון דמצרים דכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם, כתיב שם (לה) ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. בפרק חלק (סנהדרין צא, א) פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו הרי הוא אומר (שמות יב, לו) וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהה בן פסיסא לחכמים, תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני, אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם. ואם אני מנצח אותם, אמרו להם תורת משה נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהם. אמר להם, מהיכן אתם מביאין ראיה. אמרו לו, מן התורה. אמר להם, אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה וכו'. אמר להם אלכסנדרוס מוקדון, החזירו לו תשובה. אמרו לו, תנה לנו זמן ג' ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה, עד כאן:",
+ "ויש להקשות למה המתינו אנשי מצרים לתבוע את ישראל עד זמן אלכסנדרוס, ולא היו יכולין לתבוע אותם מעת שגלו מארצם, והיו תחת יד נבוכדנצר הרשע. אף שיש לתרץ ולומר משום שהיו אז ישראל עניים ושללם לבוז בזמן החורבן, מה שאין כן בהיותם יושבים על אדמתם מלאים כל טוב. עוד קשה ממה נפשך, אם היה גביהה בן פסיסא היותר חכם שבחכמים, או לא. אם היה ביותר חכם, פשיטא שראוי לילך הוא, ומה היה צריך ליטול רשות כל כך וליתן אמתלא לדבריו. ואם היו חכמים מחוכמים ממנו, איך עשו דבר זה לשלוח אותו כי שמא חס ושלום על ידי זה יצאו חייבים בדין ויהיה הפסד גדול לישראל בלי שיעור, וכי במה שיאמרו הדיוט שבנו נצחתם בזה יהיה תרופה למכה גדולה כזו חס ושלום. עוד קשה איך ישראל טענו שקר חס ושלום ותבעו מה שלא הגיע להם, שהרי אמרו תנו לנו שכר מן עבודת ת\"ל שנה, ובמצרים לא היו רק רד\"ו שנה. ומה שכתוב ומושב בני ישראל וגו', זהו עם שאר הארצות כמו שכתב רש\"י (בראשית טו, יג):",
+ "אמתת ענין גלות מצרים אי אפשר לומר שהיה מצד עונש, שהרי כרת ה' אז ברית עם אברהם והיה עמו באהבה רבה, ואיך יעלה על הדעת שבעת רצון יהיה עמו בכעס. על כן מוכרחין אנו לומר שאף שהנגלה הוא רע ומר, מכל מקום תוכיות הענין היה לתכלית הטוב האמתי שנפרש. ומה שנתנו רבותינו ז\"ל טעמים בפרק (ד') [ג'] דנדרים (לב, א) מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו כו', היינו אם לא היה זה החטא היה הקב\"ה מגלגל התכלית הטוב שנפרש בענין שלא היה שיעבוד גדול כזה, אבל עכשיו נענש להיות גדול כל כך. אך אמיתית הענין גלות מצרים היא בשורה טובה:",
+ "ובמדרש רבה (בר\"ר מ, ו) ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו', אמר רבי פנחס בשם ר' אושעיא רבה אמר הקב\"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לבניך, עד כאן. קודם שנבאר המאמר הזה, נקדים ענין תועלת גלות מצרים. כתיב (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, לא לחנם המשיל הכתוב ענין מצרים לגן עדן, אלא להודיענו ענין בריאת עולם וענין ישראל במצרים הכל אחד. ועתה נבאר, קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, והוא מחוייב המציאות שזהו אמונה האמיתית מציאות השם יתברך, והוא העיקר הגדול הכולל כל העיקרים, והשם יתברך הוא הטוב האמתי רצה להטיב לזולתו וברא העולם, ובי' מאמרות נברא העולם כו' כדי ליתן שכר טוב כו' וכדי להפרע כו' (אבות ה, א), וזהו העיקר ב' שכר ועונש. והכל מדת טובו יתברך, כי אין רע יורד ממנו, והעונש רק במקרה, וטוב בעצם, על ��רך (דברים ח, טז) למען ענותך להטיבך באחריתך, והעונש סיבה והתעוררות לטוב:",
+ "ואחר שכוונתו יתברך מצד טובו לשכר ועונש, זה אי אפשר כי אם מצד נתינת התורה כמו שכתוב (שם יא, כו) ראה אנכי נותן לפניך וגו', ונתן התורה בי' דברות מכוונת לי' מאמרות והכל עולה בקנה אחד, הרי לך שלשה עיקרים ממציאותו יתברך. כיצד, גילוי מציאותו יתברך על ידי התורה, כי היא כולה שמותיו יתברך. וגילוי התורה שכר ועונש, כי שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה (אבות ד, ב), הברכות מברכות בעליהן, והקללות מקללות בעליהן, מהמצוה עצמה נעשה מלאך הטוב, ומעבירה משחית בר מינן, והארכתי בענין זה במקום אחר (עי' בהקדמת תולדות אדם פיסקא בשם ה' ד\"ה ותכליתו), הרי רושם אלהות היא תורה, ורושם התורה הוא האדם המקבל טוב ורע, נמצא הג' עיקרים עיקר מציאות הש\"י כוללם:",
+ "וכן תמצא תיכף בברוא אלהים את האדם הניחו בגן עדן במבחר המקומות אויר המחכים לעבדה ולשמרה, ואמרו רז\"ל (תקו\"ז כ\"א סב, א) לעבדה זו מצות עשה, ולשמרה מצות לא תעשה, וצוהו והזהירו על עונש (בראשית ב, יז) ביום אכלך וגו'. אך אדם ביקר בל ילין, וגורש מגן עדן ונטרד והלך לאחור, ומה שבעשרה מאמרות נברא העולם, עשרה דורות מאדם ועד נח כו', עשרה דורות מנח עד אברהם כו', כי אלו הדורות דור המבול ודור הפלגה סרו מהדרך ויאמרו לא הוא חס ושלום וכפרו בעיקר. והותחל הפירסום מהאבות כי אברהם אבינו הכיר בוראו ופירסם מציאות הש\"י. ובמדרש (בר\"ר לט, א) ויאמר ה' אל אברם לך לך, אמר ר' יצחק משל לאחד עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת כו'. וביארו המפרשים זה המאמר, איך שאברהם אבינו הלך מחקירה לחקירה ונגלה אליו הש\"י, ואמר לו אני הוא בעל העולם. וידע אברהם והשיג באמת מציאות הש\"י והאמין בה' והתגלה לו שהעולם מחודש והש\"י הוא בעל הבירה, רצה לומר בעל העולם, מאחר שבראו, והעולם הוא מחודש, וכל מחודש יש לו מחדש והוא מציאות הש\"י. ונסמך זה הענין לויאמר ה' לך לך, מהטעם שנפרש אח\"כ:",
+ "והנה על ידי אברהם אבינו נתפרסם העיקר הכולל סוד מציאות הש\"י, וקרא בשם ה' אל עולם. ויצחק אחז במדת הדין לפרסם כי אית דין ואית דיין, ולא כקצת כופרים אף שמאמינים במציאות הש\"י וחידוש העולם, כופרים ואומרים הארץ נתן לבני האדם יעשו מה שירצו. ויעקב יושב אהלים שם ועבר הוא עיקר התורה, הרי ג' אבות פרסמו ג' עקרים. וכמו שהעיקר של מציאות הש\"י כולל כל העיקרים כמו שכתבתי, כך אברהם אבינו שפירסם מציאת הש\"י כלל כל התורה, שכן אמרו רבותינו ז\"ל במסכת עבודה זרה (ט, א) ב' אלפים תורה מתחילין מן (בראשית יב, ה) והנפש אשר עשו בחרן. ותרגם אונקלוס די שעבידו לאורייתא. בענין עיקר שכר ועונש, כבר נתיירא אברהם אבינו עד שאמר לו הקב\"ה (שם טו, א) אל תירא שכרך הרבה מאוד:",
+ "והנה כתיב (דברים ד, לז) כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים. התחיל בלשון רבים, וסיים בלשון יחיד. הענין, במצרים נתגלו כל השלשה עיקרים, נודע ונתפרסם חידוש העולם, ושיש לו מחדש והוא מציאות הש\"י, ולו הכח והיכולת, והוא משגיח לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, דן את מצרים, וישראל הלכו ביד רמה וברכוש גדול, ונתאמת נבואת משה רבינו ע\"ה, והכל בשביל (שמות ג, יב) בהוציאך תעבדון את האלהים, דהיינו תורה מן השמים. וזהו כי אהב את אבותיך הכוללים שלשה עיקרים, ויוציאך בפניו זהו אברהם אבינו הכולל כולם כדפירשתי. ותכף לאחר ההוצאה היתה הכוונה ליכנס לארץ ישראל על ידי משה רבינו ע\"ה כמו שהוכנס האדם לגן עדן, כי ארץ ישראל שלמטה מכוין נגד ארץ ישראל שלמעלה. וביחזקאל (לו, לה) כתיב על ארץ ישראל דלעתיד, ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן, הרי כגן ה' כארץ מצרים הוקש ענין מצרים כענין בריאת העולם, ועיקר הענין כי שם נזדככו בגוף ונפש כמו שכתבו המפרשים בענין כור ברזל, והניחו שם זוהמתן נדבק בזוהמת מצרים ויצאו כסף נקי. וכתב בספר מעשה י\"י, כמו שהנפש לא תשיג שלימות הנצחיי רק בהכנסתה בגוף העכור השפל, כמו כן אומה ישראלית לא השיגו שלימותה עד שנכנסו אל מקום המטונף המצריים, ובצאתם פסקה זוהמתן כו':",
+ "ועל זה רומז במדרש שוחר טוב (קז, ד) על פסוק (תהלים קז, ב) אשר גאלם מיד צר, כשם שהצפור ביד צייד, אם מבקש המיתה, אם מבקש חיה. כך היו ישראל משוקעים ביד המצריים וארד להצילו מיד מצרים. וכן הוא אומר (שמות יד, ל) ויושע י\"י ביום ההוא. אמר ר' אבא בר יהודא בשם רבינו, כך היו ישראל ניתנים ביד מצרים כעיבור שניתן בתוך מעיה של בהמה. וכשם שהרועה נותן היד בתוך מעיה ושומטו, כך עשה הקב\"ה, שנאמר (דברים ד, לד) לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. אמר ר' איבו בשם רבי יוסי בן זמרא, כשם שהזהבי הזה פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור, כך הוציא הקב\"ה את ישראל ממצרים, שנאמר (שם כ) ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, עד כאן לשונם:",
+ "וקשה במאי קא מפלגי. עוד קשה, אם מבקש חיה, הא אמר אם מבקש המיתה, וכל אם תלוי נמצא חיים ומות הוזכר. עוד קשה, אם חייהם תלוים איך יתקיים הברית לאבות ואח\"כ יצאו. עוד קשה שינוי הלשון, משוקע ואח\"כ אמר נתונים, ואחר כך לא זה ולא זה כי אם יציאה בלבד. עוד קשה לישנא וכן הוא אומר ויאמר, הוה ליה למימר כנהוג בכל התלמוד. עוד קשה, דלכאורה משמע דדייק מסיפא דויושע את ישראל מיד מצרים כמו שדייק לעיל מקרא וארד להצילו מיד מצרים, וכן בפסוק אשר גאלם מיד צר, א\"כ הוה ליה לאתויי הסיפא. אלו הקושיות התעורר אליהם בספר תורת משה:",
+ "כבר אמרנו הכנסת ישראל למצרים כהכנסת הנשמה לגוף העכור, כי הזדככו שם בהנחת זוהמתן בתוקף קליפת מצרים, ונזדככו בגוף ונפש, הזדככות הנפש שהיו ישראל משוקעים ומסובבין בקליפות שר מצרים, כמו שהאריך בצרור המור בפסוק (שמות יב, לט) ויאפו את הבצק, והעתקתיו לעיל. וכלל דבריו, שהיו ישראל משוקעים בקליפות עד נקודה אחרונה, ואלו היו עוד רגע שם ח\"ו אז היו נשקעים לגמרי בטלים שם, וזה היה חפזון הגאולה. ואז מבוארת פסקא דמצה זו שאנו אוכלין על שום מה כו', ועיין במצה שמורה בביאור האגדה, שם תמצא הכל באריכות עיין שם:",
+ "ומצד שהיו משוקעים בכל עומק הקליפות להניח שם הזוהמא, נמצא כל הנשמה תהלל יה, והיא נקייה מכל סיג. גם נזדכך הגוף הבהמיי בהתשת החומר כדי שיורגלו במידת ההכנעה שהיא המעלה הגדולה. ועל ענין זה תמצא בברית בית הבתרים בבשורת מצרים המשיל ישראל לצפור (בראשית טו, י), ואת הצפור לא בתר, ורז\"ל המשילו ישראל לבהמה טהורה ברדתם למצרים שאמרו (מדרש תהלים קה, ה) ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות כו', אלא כו' משל פרה כו'. ופירש בזה בעל זבח פסח, שרצו לומר כמו הפרה שמוליכין למקולין לכאורה רעה היא לה, אמנם כי טוב הוא שאז ת��וא לשלימות יותר גדול, דהיינו למדריגות החי מדבר, וסוף בהמה לשחוט כמו סוף אדם למות שהוא לטובתו. כן היה טעם רדתם למצרים. והנה כתיב (דברים יד, יא) כל צפור טהורה תאכלו, וכן כתוב בבהמה תאכל, והצפור הפורח למעלה נגד הזדככות הנפש, ובהמה טהורה נגד הזדככות הגוף:",
+ "ועתה יתבאר המאמר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והשלישי יבאר דעת שניהם. הראשון מדבר מענין הנפש שהיתה שקועה בקליפות עד התהום, על כן אמר לשון שקועה. היפך מעלייתא הנפש שאמר הקב\"ה למלאכי השרת על ר' עקיבא שתוק כך עלה במחשבה (מנחות כט, ב). והנה הקב\"ה מוריד הנשמה לב' עניינים, אם העונש בר מינן הבא לטמא מטמאין אותו ושם ביתו, וזהו אם מבקש המיתה. ואם מצד הטוב מורידה שם להזדכך, וזהו אם מבקש חיה בסוד (ש\"א ב, ו) מוריד שאול ויעל. ונגד זה אמר כשם שהציפור כו', וכן הוא אומר ויושע, אינו מביא ראיה מתיבת מיד, שזה הביא כבר מפסוק וארד וגו', ועל כן אינו אומר ואומר, רק וכן הוא אומר, ורצה לומר ענין שזכרנו, שאלו לא הוציא הקב\"ה עתה מיד היינו משוקעים לעולם, כי לא נשאר מתהום ח\"ו כי היו משוקעים בתהום רבה עד שהוצרך הקב\"ה כביכול לירד שם להעלותם, זהו וארד וכן הוא אומר ויושע ה' ביום ההוא דייקא, ואלו שהה עוד יום עדיין היינו משועבדים:",
+ "מאן דאמר שני מביא משל מבהמה כו', מיירי מזיכוך הגוף כדפירשתי, ושם לא שייך שקוע רק נתון, וק\"ל:",
+ "ומאן דאמר השלישי מפרש דעת שניהם שהוא כור כו'. ועל כן הוזכר נ' פעמים יציאת מצרים בתורה, כי נשתקעו עד נ', דהיינו מ\"ט פנים טמא, ומכח נ' נגאלו כמו שכתב הפרדס בשער השערים:",
+ "וכבר זכרנו דהתורה אחוזה למעלה ולמטה, דהיינו עיקר מציאות השם נתגלה ע\"י התורה שהיא כולה שמותיו ית', ומהתורה נתגלה שכר מצוה מצוה, ועונש עבירה עבירה. והנה התורה נ' שערי בינה, כתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות, פירש בזוהר (השמטות ח\"א רסא, ב) נ' פלאות ונ' העקרים נתפרסמו במצרים כדפירשתי. וזהו פסח מצה ומרור, מצה ומרור אחידוש עולם, והחידוש אמחדש. וזה כי העולם כולו נקרא עיסה שהיה מעורב מים בארץ, ועל כן נקרא אדם הראשון (בר\"ר יד, א) חלה של עולם. והנה עיסת חמץ לקוח משאור הקדום, והקדום מהקדום כו', מה שאין כן מצה אינה לקוח משום דבר מורה אחידוש המוחלט מאין גמור, דלא כדעת מקצת הכופרים אף שמאמינים בהבריאה רק אומרים שהיה חומר קדום, על כן מצוה (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות. ואיסור חמץ כל ז', חמץ אסור כל ז' ימי בראשית. והנה ראשית הבריאה נקודה הראשונה שקראוה היולי כמו שכתב הרמב\"ן ריש בראשית (ד\"ה בראשית), על כן בתחלה תאכלו מצות דהיינו בהתחלת הז', ונגד נקודה ראשונה של הבריאה הנקודה דבין חמץ למצה דהיינו מה שיש בין ח' לה':",
+ "פסח רומז שלא יהיה לבעל הדין לחלוק כדרך קצת הכופרים, אף שמאמינים במציאות הש\"י ושהוא הש\"י חידש העולם מאין, מכל מקום אומרים שנתנו לבני אדם, ומאן דאלים גבר. על זה בא הפסח שעשה הש\"י דין במצרים אף באלהיהם, וחמל על ישראל כו', ומרור הוא חסא רומז לזאת התורה שהיא תושיה אבל לטוב לנו, ועיין בזוהר בפסוק שמן זית זך שרומז על זך אותיות התורה, והם כתית והיא מרורה כזית, ומזונותיה הרוחני הוא בידי הקב\"ה שיתן ללומדיה:",
+ "והילל היה כורך פסח מצה ומרור ביחד, כי כל ג' עיקרים נכללים ב��יקר אחד, ואברהם אבינו פירסם העיקר הזה הכולל כולם, ועל כן בברית בין הבתרים נתבשר על גלות מצרים והגאולה שנזדככו שם, ונתפרסמו הג' עיקרים שם. וזהו ביאור המאמר (בר\"ר מ, ו), לך לך (בראשית יב, א), צא וכבוש הדרך לבניך, ומשם ירד אברהם אבינו למצרים והוא היה סימן לבניו כמו שהאריך הרמב\"ן בפרשת לך לך ובשאר הפרשיות:",
+ "ואגב נדקדק איזה דקדוקים בפרשה זו דלך לך, (בראשית יא, לב) וימת תרח בחרן, פירש רש\"י (ד\"ה בחרן), נו\"ן הפוכה כו'. צריך ביאור מהו הסוד של נ' הלזו. עוד צריך התבוננות כשאמר הקב\"ה לאברהם אבינו לך לך לקח את לוט עמו, למה והלא כתיב (עי' דה\"ב כ, לז) בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך. וגם כל זמן שהיה לוט עמו היתה השכינה פירשה מאברהם אבינו כמו שכתב רש\"י על פסוק (בראשית יג, יד) וה' אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו. עוד יש עיון גדול בענין לוט [פרשת] וירא (בראשית יט, ג), ומצות אפה ויאכלו, פירש רש\"י, מצות אפה, פסח היה. ויש לתמוה וכי לוט היה צדיק כל כך לקיים מצוה דמצות, ועדיין לא נצטוו אף זרע אברהם. והלא הוא שהסיע את עצמו מקדמונו של עולם ואמר אי אפשי באברהם ובאלהיו כמו שכתב רש\"י בפסוק (שם יג, יא) ויסע לוט מקדם:",
+ "ועוד צריך השקפה גדולה להתבונן במעשה הש\"י שהוציא כל הנשים צדקניות אמותינו הקדושות מהרן אבי לוט, והוא כי שרה היתה בת הרן כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (מגילה יד, א) יסכה היא שרה, והרן היה אבי מלכה שילדה לנחור את בתואל שהוליד את רבקה, וגם הוליד את לבן שרחל ולאה היו בנותיו, וכן רות המואביה שהיא אם למלכות בית דוד ומשיח יצא מלוט בן הרן. בודאי מי יוכל לעמוד בסוד אלוה, מכל מקום אחוה דעתי על כל הנ\"ל עד מקום שיד שכלי מגעת:",
+ "ומתחלה אקדים מה שאמרו רבותינו ז\"ל (פסחים קיז, ב), אמר ריש לקיש, ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב), זהו שאומרים אלהי אברהם. ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב. יכול יהא חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ואין חותמין בכולן:",
+ "כבר כתבתי כי שלשה האבות פירסמו ג' עיקרים, ואברהם אבינו פירסם מציאות הש\"י ושהוא מנהיג את העולם, והוא ביאור המדרש שרמזתי פרשת לך לך (בר\"ר לט, א) אמר רבי יצחק, משל לאחד עובר ממקום למקום וראה בירה דולקת. אמר, תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר אני בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אבינו אמר תאמר שהעולם בלא מנהיג, הציץ עליו הקב\"ה ואמר אני הוא בעל העולם. כי חדוש העולם שהיה בחסד דהיינו בנדבה ורצון היה בשביל אברהם, כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (שם יב, ט) אלה תולדות השמים והארץ בהברא\"ם (בראשית ב, ד), באברהם:",
+ "ומחידוש העולם נודע מציאות הש\"י, כמו שכתב הרב המורה חלק השני פרק י\"ג וזה לשונו, דע כל מי שיאמין בתורת משה רבינו ע\"ה הוא שהעולם בכללו, רצה לומר כל שנמצא מלבד הבורא יתברך השם המציאו אחר ההעדר המוחלט, והש\"י המציאו אחר ההעדר הגמור, והש\"י לבד היה נמצא ולא דבר בלעדו לא מלאך ולא גלגל ולא מה שבתוך הגלגל, ואח\"כ המציא כל אלה הנמצאים כפי מה שהם חפצו ורצונו לא מדבר כו', עד וזהו סוד תורת משה רבינו ע\"ה, והיא שנית ליסוד הייחוד לא יעלה בידך זולת זה:",
+ "עוד כתב בחלק ראשון פ' ע\"א וזה לשונו, אם העולם מחודש יש לו מחדש בלי ספק וזה מושכל ראשון, כי המחודש לא יחדש עצמו אבל חדשו זולתו, ומחדש העולם הוא הש\"י כו'. הרי ביאור הרב כי באמונת החידוש אנו עומדים על מציאות הש\"י במושכל הראשון:",
+ "ועתה בנדון זה אבאר מהו ענין נמרוד שצוה להשליך את אברהם לכבשן האש, ומהו ענין הרן שהיה תולה בספק והיה אומר, אם אברהם נוצח אני משלו, ואם נמרוד כו', כמו שהביא רש\"י (בראשית יא, כח) מדרש רז\"ל (ב\"ר לח, יג). נמרוד כפר במציאות הש\"י, ומכל שכן שלא האמין בחידוש העולם, שיהיה העולם מחודש ממחדש שיהא ביכולתו לשנות הטבע. רק האמין שהעולם קדמון, והלך בדרך שהלך אדם הראשון בעת פיתוי הנחש שהאמין לדברי הנחש שאמר מן העץ הזה אכל וברא את העולם, שהניח הקדמה שיש חומר קדום לעולם שנברא ממנו דהיינו עץ הדעת. ובענין זה נתלבש נמרוד בלבוש אדם קדמאה שקיבל זוהמא זו שהוסת אז אדם הראשון מהנחש הקדמוני, באותו הדעת נשאר נמרוד:",
+ "ונתבאר הענין הזה בזוהר פרשת נח (ח\"א עג, ב) וזה לשונו, הוא היה גבור ציד לפני ה' וגומר (בראשית י, ט), תא חזי, הוא היה גבור תקיף, לבושוי דאדם קדמאה הוה לביש, והוה ידע למיצד צידה דברייתא בהו. אמר רבי אלעזר, נמרוד הוה מפתה לברייתא למהך בתר פולחן ע\"ז, והוא שליט באינון לבושין על כל בני עלמא ונצח בני עלמא, והוה אמר דאיהו שליטא בעלמא ופלחין ליה בני נשא. ואמאי אקרון שמיה נמרוד, דמרד במלכא עילאה לעילא. דבר אחר, דמרד בעילאי ומרד בתתאי, באינון לבושין שליט על כל שאר בני עלמא ומליך בהו, ומרד במאריה ואמר, דאיהו שליטא בעלמא, והוה מפתי לברייתא אבתריה, עד דמשך בני נשא למיפק מבתר פולחנא דמריה עלמא. אמר ר' שמעון באלין לבושין ידעין בהו חברייא רזא עילאה, עד כאן לשונו. ועיין בילקוט שהביא גם כן בפרקי רבי אליעזר:",
+ "נמצא שאברהם ונמרוד היו ב' הפכים. הרן ממוצא כי היה מאמין שיש מחדש שחידש עולם והוא הש\"י, רק היה מסופק בהשגחה ובבחירה של בני אדם, כי היה חושב ודאי הש\"י שהיא אלוה חידש העולם יש מאין בנדבה כדי להטיב לזולתו, אבל לאחר שחדשו נוכל לומר שעזבו לבני אדם לעשות בו כרצונו איש ואיש ואין מי שיאמר לו מה תעשה. כי אף שנדבק הרן במקצת בקדושה, מכל מקום לא היה דביקתו כל כך גדול, והיה גם כן מהפירוד. וסוד זה נרמז במה שאמר (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד וגו', וצירוף נה\"ר הוא הר\"ן, והבן זה:",
+ "והנה הרן האמין בסוד מצה, שהמצה רומז על חידוש העולם יש מאין, כי המצה נעשית בלי התחלת שאור, והיא נעשית בחפזון בלתי הקדמות לה עיסה אחרת שתלקח ממנו, לרמוז שעיסת העולם נעשה בלי התחלה. מה שאין כן החמץ, שלא יהיה לפי המורגל, כי אם על ידי שאור, ואותו שאור מעיסה אחרת, ואחרת מאחרת כו'. על כן נצטוינו שלא לאכול חמץ שבעת ימים כנגד שבעה ימי בראשית, ואיסור חמץ במשהו, כי האמונה האמיתית שלא היה חומר קודם אפילו משהו. וזהו הטעם שאין החיוב באכילת מצה רק הלילה ראשונה, ואחר כך כל ז' רשות, כי לא היה החידוש מאין המוחלט רק ברגע הראשונה מהבריאה שהוא ההיולי, ואחר כך יצאו הדברים מכח אל הפועל. ועל כן אין חילוק בין חמץ למצה רק המשהו, דהיינו בין חי\"ת לה\"א. וזה החילוק יש בין הרן לחרן:",
+ "וזהו שכתוב (בראשית יא, לב) וימת תרח בחרן, ועד תרח היה חרון אף כמו שכתב רש\"י (עי' שם ד\"ה בחרן), כי תרח קבל לנמרוד על אברהם אבינו, והרן מת על פני תרח אביו, הרי לך כי חרן היה דבק בסוד מצה, אבל לא היה דביקתו בסוד פסח שמורה על מציאות הש\"י והשגחתו להרע ולהטיב ולהכניע כל זדים כמו שהכניע שר של מצרים שהוא גדול על כל השרים ובכור למרכבה כי הוא מרכבת המשנה להשגיח הש\"י בתחתונים לדם להם כדרכיהם. ומאחר שנדבק הרן בסוד מצה, ומצה רומז על חירות יציאת מצרים אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים (שמות יב, לט). והנה רז\"ל אמרו (שמו\"ר א, יב) שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, זהו סוד שיצאו הנשים הצדקניות מן הרן, וכן רות המואביה סוד שממנה יצא משיח, כי גאולה לעתיד מתייחס בגאולה דמצרים כמו שכתוב (עי' מיכה ז, טו) אראנו נפלאות כימי צאתך ממצרים, ובניסן נגאלנו ועתידין להגאל (ר\"ה יא, א). הנה כתיב וימת תרח בחרן, ושם הנו\"ן הפוכה, ואות הנון נתקנה בחמישים פעמים יציאת מצרים המחבר בתורה, וזהו שכתוב אחריו (בראשית יב, א) ויאמר ה' אל אברהם לך לך וגומר, שציווהו לילך לארץ מצרים ולקח עמו את לוט בן הרן, כי גם להרן היתה אחיזה זו ולוט בן הרן אפה מצות:",
+ "ועל ענין זה של הרן יש רמז בדרשת רז\"ל כמו שאמרו בדיקת חמץ לאור הנר, אור רומז לאור כשדים שהושלך שם הר\"ן, הנ\"ר אותיות הר\"ן, ומאחר שהיה להר\"ן גם כן נטיה בבחינה אחת לדעת מצרים דהיינו שלא האמין בהשגחה, לכך נרמז בפסוק (משלי יא, י) באבוד רשעים רנ\"ה, רנה אותיות הר\"ן. ובאיבוד מצרים כתיב (שמות טו, א) אז ישיר וגומר:",
+ "הרי מבואר סוד אברהם ונמרוד והר\"ן אשר כל זה סובל והולך, כי אברהם אבינו נגד עיקר מציאות הש\"י, ונמרוד הוא הפוכו כפר בבל, והרן ממוצע האמין בחידוש יש מאין, אבל לא בהשגחה. תרח שקבל לנמרוד היה כופר כנמרוד, ולא ממש כנמרוד כי האמין בבריאה, אבל לא בחידוש יש מאין, רק היה חומר קדום, וזהו הנקודה שבין ח' לה', וזהו וימת תרח בחרן, וכמו שיש חלוק בין הרן לחרן נקודה, כמו כן בין חמץ למצה. וחמ\"ץ הוא הקליפה סוד (ירמיה ג, ג) מצח אשה זונה:",
+ "וזה רמז (בראשית כז, מו) קצתי בחיי מפני בנות ח\"ת, כי ארור כנען (שם ט, כה), והוא בא מצד הנחש הארור שראה אותם ערום ונתאוה, כי הנחש דבוק במצח אשה זונה לילית, וזהו החמץ היפך המצה שהה\"א נתהפכה לח\"ת, זהו קצתי בחיי מפני בנות ח\"ת:",
+ "ואמרו וימת תרח בחרן, נ' הפוכה, עד אברהם היה חרון אף. כבר כתבתי עיקר מציאות הש\"י כולל כל עיקרים הוא עיקר ע\"י התורה האוחזת במציאות הש\"י כי היא כולה שמותיו יתברך, ואח\"כ אוחזת בעיקר הג' שכר ועונש, שכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה. וענין נ' שערי בינה מתגלים בסודות התורה, על כן נתהפכה הנון של חרון אף הרומזת לנון נפלה שלא הוזכר באשרי לנ' של שערי בינה שנתפרסם במצרים ג' העקרים:",
+ "ואברהם אבינו הכוללם, אמר ליה הקב\"ה, לך לך, צא וכבוש הדרך כו'. והלך למצרים, ואמרו רז\"ל (פסחים קיז, ב) ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב), זהו שאומרים אלהי אברהם, שנתפרסם מציאות הש\"י על ידו. זהו שהזכיר גדול, כמו שאמר יתרו (שמות יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים. ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק, כי הוא הודיע דאית דין ואית דיין ועל זה מסר נפשו, וזהו עיקר שכר ועונש. וכבר כתבתי כי אף העונש הוא מצד טובו ית', וכשם שמברכין כו', בעבור ישמעו ויראו ולא יזידון, זהו שאמרו, ואברכה, שאומרים אלהי יצחק, על דרך (דברים יא, כז) את הברכה אשר תשמעו. ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב, עיקר תורה מן השמים כמו שכתוב (שם ד, לב-לג) הנהיה כדבר הגדול הזה [וגו']. השמע עם קול אלהים מדבר וגו'. ואברהם אבינו שפירסם כל הג' כדפירשתי, על כן בו חותמין, וחותמין מגן אברהם. בתיבת מגן רמזיין שלשתם, מציאות הש\"י, כדכתיב (תהלים ג, ד) ועתה ה' מגן בעדי. תורה, (שה\"ש ד, ד) אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגיבורים. ורמז שכר ועונש, במידת הדין כתיב (תהלים ז, יא), מגיני על אלהים. במדת הרחמים כתיב (ש\"ב כב, ג) מגיני וקרן ישעי. ותשובה ומעשים טובים כתריס כו' (ב\"ר יד, ט). גם מג\"ן ראשי תיבות מציאת השם, גן עדן גיהנם, נ' שערי בינה:",
+ "והם למדו החתימה מן והיה ברכה, כבר כתבתי כי נ' הפוכה דחרן חרון אף נתהפכה לטוב ע\"י אברהם אבינו (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, הפך וימת כו'. והנה נתקנה במצרים נ' שערי בינה, נ' פעמים יציאת מצרים בתורה:",
+ "ומתחלה אקדים ענין אור ישר ואור חוזר שהוזכר באריכות בפרדס, שהאור החוזר הוא כמו חותם המתהפך, ועוד האריך בביאור הפסוק (דה\"א כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה וגומר כי כל בשמים ובארץ. ופירוש הפסוק, לך היא הבינה ששם נ' שערים ומתפשטים עד הוד, ושם מתהפך תיבת לך נעשה כל. ואז נון הפוכה לטובה סוד התאחדות האור הישר וההתהפכות האור. ונראה שאלו המאה דהיינו לך כ\"ל הם סוד מאה ברכות, ומצינו (בר\"ר לט, יא) שהקב\"ה אמר לאברהם והיה ברכה, הברכות יהיו מסורות בידך, וה' בירך את אברהם בכל ומסרם ליצחק, ויצחק ליעקב, והם בכל מכל כל. וכ\"ל הוא לך, ורמז הקב\"ה סוד המאה לאברהם אבינו, לך לך עולה מאה. ומסרה ליצחק סוד (בראשית כו, יב) מאה שערים ויברכהו ה'. ויצחק ליעקב סוד (שם לג, יט) מאה קשיטה, ורומזים למאה קישוטין דשכינה מסוד מאה ברכות. זהו סוד והיה ברכה בך חותמין, כי הברכות מסורה בידך והם מאה בסוד החותם המתהפכת מהנון שנתקנה ע\"י אברהם אבינו, זהו בך חותמין. הכלל העולה, אברהם אבינו הובטח להיות זרעו במצרים כדי שתתפרסם האמונה האמיתית בכל מכל כל:",
+ "ובזה יתבאר המאמר (סנהדרין צא, א) באלכסנדרוס, חכמי ישראל הבינו כי המצריים שתבעו לפני אלכסנדרוס המה יטענו נגלה ונסתר, כי היה קשה לחכמי ישראל למה מביאים הפסוק וה' נתן את חן העם במצרים וגומר, לא פסוק הקודם לו ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וישאלום. וכן היה הענין, הם תבעו לפני אלכסנדרוס המאמין בקדמות העולם, ולפי סברתו בודאי ישראל גזלנים ח\"ו, דאם ברא הש\"י העולם אזי ברצונו נתן וברצונו נטל כמאמר ר' יצחק שהביאו רש\"י בריש התורה. המצריים לאחר שראו אותות ומופתים, אז הכירו מציאות הש\"י וחידוש עולם והשגחה ויכולת, ועכ\"ז היו מפוקפקים בקצת כמו שאפרש, וחשבו שאלכסנדר אף אם יאמר למצריים ולטעמיך הלא אתם מודים בחידוש מכל מקום יודה לסברתם דהא דעתו וסברתו יותר הרבה רחוק:",
+ "ועתה אפרש סברת המצריים, אמת שהש\"י חידש ומשגיח ומשדד, מכל מקום בראשית הבריאה נתן הקב\"ה לצבא השמים כח ויכולת להנהיג העולם, וכל כוכב ממונה על מינוי שלו, העולם כמנהגו נוהג, וכביכול וזה ידו מהם, רק אם בעת מהעתים רוצה לשדד משדד אז מנהיגים בכח שהושם להם בעת הבריאה:",
+ "אמנם אמיתית האמונה היא הש\"י מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית בכוונת שופע שפעו, ואלו היה מונע רגע אחד, היה הכל כלא היה בטל המציאות. וזהו פירוש הפסוק (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אין הפירוש שאין אלוה זולתו, שזהו פשיטא ומבואר בפסוק (שם ו, ד) שמע ישראל וגומר. אלא רצה לומר, שאין עוד מציאות בעולם זולת מציאותו יתברך, כי בהסתרו יאבד הכל. ומה שאומרים (ברכת יוצר שחרית לש\"ק) כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל, לא אמר מינה אותם להיות מושלים, רק כח ההכנה לקבל, כמו שהעין מוכן לראות כשנשפע לו הראיה, וכן האוזן לשמוע, וכן כל האיברים איש איש על עבודתו, ככה מערכת השמים כח וגבורה נתן בהם כל זמן שהשפע נשפע בהם הם פועלים כפי טבעם הן לטוב הן לרע, ושידוד המערכה הוא אף שהשפע נשפע בהם והם קיימים, יושפע בהם שלא כטבעם:",
+ "והנה המצריים כפי סברתם כל זמן שהמערכת אינו משודד אזי כביכול זזה ידו, נמצא הוא קנוי להמקבל השפע מהמערכת, ואף שביד הבורא יתברך לשדד, מכל מקום שכירת ליומא מכר הוא, ועל כן הוקשה להם אמירת דינו של הקב\"ה, הלא הדין והסברא הוא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות כדאיתא בכתובות (לב, ב) ובמכות (ד, ב), ואם כן למה נענשו מיתה וממון המצרים על הים, ומלקות וממון אותן שנשארו, שאף הן היו לוקין כמו שכתב רש\"י פרשת בשלח (שמות יד, כה ד\"ה במצרים). בשלמא לפי אמונתינו האמיתית לא קשה, דהא לא זזה ידו ותמיד יתברך שופע, ולא שייך לומר במוחלט שענשם ולקח מהם ממון, רק מנע מהם ממון. והמצרים רצו להוכיח דאין הענין כן, דא\"כ למה כתיב וה' נתן את חן העם, שזה הלשון אין שייך אלא כשהוא היה למצריים אז הוצרך למציאות חן שישאלום, אלא הוי ליה למימר וה' נתן ממון הראוי למצריים נתן לישראל. על כן קראו תגר חס ושלום על הדין שלמעלה שאין בדין להעניש בשתיים:",
+ "גביהה בן פסיסה אמר, אני אלך ואדון ואשיב לו גם על חקירתו, ואם ח\"ו ינצחוני אמרו אתם שאני הדיוט ולא שלחתם אותי לנסתרות, כי לא ידענו שאתם תטענו נסתרות. ואז יצוה המלך לשמוע מה בפיכם, ודו\"ק:",
+ "ונחזור לענין, גביהה בן פסיסא השיב על כרחך אין הפשט בפסוק נתן חן כדבריכם, ומה שכתוב נתן חן, הוא כדפירש רש\"י אם שאל אחד אמר קח שנים וכו', וק\"ל דהאמונה אמיתית שאין במערכת רק הכח ולא הפועל כדפירשתי. וזה מוכח מפסוק (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת\"ל שנה. וקשה הלא לא ישבו רק רד\"ו שנה, ואם רצה לומר עם שאר ארצות, לימא בהדיא כך. אלא הענין לעולם אין שום דבר בפועל זולתו יתברך, והכל אינו אלא בכח, על כן יסוד הדברים מכח עצם המערכת אינו אלא כח כדפירשתי. ואז מתורץ הקושיא דת\"ל שנה במצרים, כי מברית בין הבתרים היו המצריים בכח מוכנים לשעבד באברהם ובזרעו, ולקיחת פרעה לשרה תוכיח. ובגוים שהם תקועים במערכת, אמרו רבותינו ז\"ל חישב לעשות עבירה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, כי כחו שלמעלה אינו אלא כח:",
+ "והוסיף גביהה בן פסיסה לאמר, מאחר שהוא כן חישב לעשות כו' כאלו עשאה, תנו שכר ס' רבוא עבודה ת\"ל שנה, ואף אם הממון שלקחנו בשכר פעולה זמן שהיינו במצרים, מכל מקום אנו מבקשים שכר כל ת\"ל שנה. ולא היו סיפק בידם והוצרכו לברוח. ואומר, אותה שנה שביעית, רצה לומר מורה אחידוש כשם שנאמר ב��בת בראשית, כך נאמר בשביעית ודוק, והכל מורה אחידוש, והחידוש על המחדש שחידש גן לעבדה ולשמרה, ועל כן הושם בגן עדן כדפירש, ואדם ביקר בל ילין כו' ונתקן בארץ מצרים כגן ה' שקבלו התורה ואזהרותיה. וכל הלכות פסח מורים על זה, ומה לנו לשאול ולדרוש הדינים, כי כל העדה קדושים ויודעי תורה, רק לצאת חובת היום נגיד קצת רמזי דינים לענין תוכחת מוסר:",
+ "הלכות הגעלה והלכות ביעור חמץ",
+ "כבר נודע (ברכות יז, א) היצה\"ר הוא החומץ והמנוול שאור שבעיסה, ואין ביעור חמץ אלא שריפה (פסחים ה, ב), אם פוגע בך מנוול משכהו לבית המדרש דכתיב (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש (סוכה נב, ב):",
+ "ענין הגעלת כלים פליטת זוהמת היצה\"ר להעביר כתמי העונות, ומי שלא נתחמץ כל כך ביצה\"ר, ומורק ושוטף פנים וחוץ, סוד טהרה וקדושה. ומי שתשמישו ברותחין, צריך להיות נכוה ברותחין בתשובה חמורה. ויש שצריך ליבון עד שהניצוצים נתזות ממנו, כמו ענין (שבת נו, ב) נתן דצוציתא. וכלי חרס חרסי אדמה שאינן יוצאות מדופנות לעולם, אין להם תקנה אלא שבירה, שבירתן מיתתן. ואם חזרת כבשונות מועיל, בזה יש פלוגתא, והלכה כדברי שניהם, כי יש מתטהרים בגיהנם ומתרפאים, ויש גיהנם כלה והם אינם כלים. ידות הכלים צריכין הגעלה, עיין במדרש שמואל במשנה (אבות ב, א) ואי אתה בא לידי עבירה:",
+ "אור לי\"ד בודקין כו' (פסחים פ\"א מ\"א), פירוש למעלה וסדר הנכון יפשפש אדם במעשיו ויבדוק החמץ הנגלה, וגם החמץ הנסתר. והבדיקה לאור נר יחידי, רצה לומר לה' לשמו, ה' אורי וישעי (תהלים כז, א). ואור לי\"ד מציל מן (ישעיה לא, ט) הנה ה' אור לו בציון וגו', שהוא הגיהנם. וכן בירר אברהם אבינו גליות וגלות מצרים שהוא סילוק החמץ כדי להנצל מהגיהנם, כדאיתא בב\"ר פרשת לך לך (מד, כא):",
+ "ויבדוק כל החורין וסדקין, כי הקב\"ה בוחן לבבות. גם הרבה עבירות שהאדם דש בהן ונשכחות ממנו, הקדוש ברוך הוא זוכר כל הנשכחות, על כן יבדקם לתקנם בעודו בחיים חיותו. וכמו שבודק עבירות שבינו למקום, כן בודק שבינו לחבירו, וזה הוא (פסחים ח, א) חור שבין אדם לחבירו כו'. וכל אחד בודק ומתקן מה שיודע, ומה שנעלם מבטל ומוחל אחד לחבירו הן ממון הן שאר דברים שביניהם:",
+ "וכתב רמ\"א בהגה\"ה בש\"ע (הל' פסח תלג, יא) צריך לבדוק הכיסין, אמת כי הכיסין צריכין בדיקה ביותר, כי רוב עבירות בממון, ותלוי בלב לא תחמוד, והלב תלוי בכיס. ועיקר חמץ עכבר נכנס עכברא דשכיב אדינרי, ומי שעשה ביתו אוצר צריך בדיקה וק\"ל:",
+ "בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכות בדיקה, אף שהמקום קודש, צריך לבדוק סדר הלימוד וסדר התפלה כו'. גם לאידך גיסא אם אתה רואה אותו מעוטף בטליתו ונפשו חשקה בתורה, על כל זה צריך לבדוק אחר מעשיו שמא רמאי הוא:",
+ "והנה הוזכרו הרבה דיני בדיקה בדברים דלא שכיחי, וכולם רמזים גדולים. ככר בפי נחש כו' (פסחים י, ב). ככר למעלה בקורה כו' (שו\"ע תלח, ב). ככר בבור כו' (פסחים י, ב). רומז לג' דברים דעקביא בן מהללאל (אבות ג, א) דע מאין באת וכו', וכולם בפסוק אחד (קהלת יב, א) וזכור את בראך, בארך, בורך, בראך. נחש טיפה סרוחה, כי אלו לא הי' ענין הנחש, לא הי' חוש המישוש חרפה, והי' נקרא זרע קודש. ועתה נקרא טיפה סרוחה, דבא הנחש והטיל בה הזוהמא. ככר בבור, זהו בורך. ככר על הקורה, זהו בראך על דרך דאיתא בפרק שלשה שאכלו (ברכות מח, א), אביי ורבא הוו יתבי כו', רבא אחוי לשמי טללא כו'. תערובת חמץ רומז על מ\"ש במקום (קהלת ז, כ) אין אדם וגו' אשר יעשה טוב ולא יחטא, כלומר דבעשיית הטוב מעורב חטא, כגון שעושה המצוה בשביל יוהרא, או שלא בכוונה:",
+ "חמץ נוקשה אינו מחמץ חימוד, רק ההרגל שהאדם דש:",
+ "בביטול הלילה אומר דלא חמיתיה, הלילה זמן התבודדות בביתו שאינו יוצא לראות מעשה אחרים. אבל ביום, צריך לבטל גם מה שרואה:",
+ "כל אלו טהרות חייב לטהר ברגל בזה מועד בצאתנו ממצרים, שהוא תכלית חידוש העולם ואז בחר בנו מכל העמים כו', וכבא מועד אז מקרא קודש נעשינו בת זוג להקב\"ה כמשוש חתן לכלה כן יציאת מצרים כנודע. ועל כן חסידים ואנשי מעשה אומרים שיר השירים בליל שמורים:",
+ "וכל ענייני הסדר בנוים על סוד הזיווג, ונסדרם על דרך הא דתנן בכתובות (פ\"ה מ\"ה), אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה כו', עד מביא לידי זימה, עד כאן לשון המשנה. בודאי יש רמזים לאלו העניינים. עוד קשה מה שאומר, ד' יושבת בקתדרא, והלא אף כשמכנסת ג' אינו חושב שום מלאכה שעושית, ומה היזק כשתשב אז בקתדרא. אנחנו בלילה הזה ליל שמורים לה' סוד הזיווג כדאיתא בזוהר, וכל מה שכתוב בזאת המשנה, טוחנת, רומז לטחינת חיטי דפסחא שעל כל פנים צריכה שמירה מטחינה ואילך. אופת, כן הוא במצה כמו שאמרו רז\"ל (פסחים קטז, א) מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה. מכבסת, כן ראוי לרגל לקיים וכבדתו בכסות נקייה, בפרט ביום טוב הזה. ונוהגין ללבוש בליל סדר סרגני\"ס. מבשלת, רומז לב' תבשילין. מניקה את בנה, עושית כן קודם הסדר, כדי שישן ויעור אחר כך בהסדר, כי המצוה אף קטני קטנים שיערו בכל האפשר כי הם בים הראו זה אלי כמו שאמרו רז\"ל (שמו\"ר א, יב). מצעת המטה, רומז על ההיסבה, ודין הסיבה לכתחלה כל הסעודה:",
+ "ועתה אקדים הקדמה אחת, ד' לשונות גאולה מורים עניינים גדולים, רומזים לד' רגלי המרכבה. ונודע כי זה לעומת זה עשה אלהים (קהלת ז, יד), ונגד ד' גאולות אלו ד' קליפות קשות שגרמו ד' גליות שעליהם נאמר (משלי ל, כג) ושפחה כי תירש גבירתה. ובהכנס אשה לבעלה דהיינו כנסת ישראל להקב\"ה, שפחה אחת תחת רגליו אז תכנע אחת, וכן ב' ב' י' וכן כולם. על כן מברכין ד' ברכות על ד' כוסות על ד' עניינים המסודרים. על כן כתב רש\"י בתשובה ברכה רביעית תיכף אחר מהולל בתשבחות:",
+ "והנה ארבע עניינים א' הסרת יצה\"ר ולב האבן, וזהו חימוץ והסרת בגדים צואים, אשר הטחינה והאפיה שימור מהחימוץ, וכיבוס בגדים הסרת בגדי צואים, ובהשתעבד שפחה אמר סר מר המות הזה, וזהו המעלה הראשונה שתהיה בעת הגאולה. ב' (ירמיה טז, יד) לא יאמר עוד חי ה' כו', כי גאולת מצרים טפל, ושעבוד מלכיות עיקר, והמלכה תמלוך, על כן לא נצריך עוד לסיפור אגדה להשמיע לקטנים, ולא תבשילין שהם זכר לפסח ולחגיגה. ג' ערשינו רעננה (שה\"ש א, טז), זה בית המקדש, וכתיב (שם ג, ז) הנה מטתו שלשלמה. בהכנס שפחה שלישית, אז המעלה השלישית שלא יבנה המקדש הג' ע\"י אדם כמו שכתוב (תהלים קכז, א) אם ה' לא יבנה בית וגו'. וזהו אינה מצעת המטה. המעלה הרביעית היא נצחיות הדביקות למעלה צרורות בכסא הכבוד, זהו יושבת בקתדרא:",
+ "רבי אליעזר אומר אפי' הכניסה לו ק' שפחות, הוא הדבר שפירשתי למעלה סוד מאה ברכות. וסוד קו\"ף שאמר ר' עקיבא, קו\"ף זה שמו של הקב\"ה, ששם הוי\"ה עולה קו\"ף, י' פעמים י', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ה' פעמים ה', וכן מקום, וזהו ברוך המקום. וזה לעומת זה, כי הקליפה כקוף בפני אדם היושב על הכסא. ואדם רומז גם כן לשם הוי\"ה במילואו, יו\"ד ה\"א ו\"ו ה\"א עולה אדם, וזהו סוד הכניסה מאה שפחות, ואז יתבטלו הקליפות בכלל ופרט. על כל זאת עושה בצמר, ידוע צמר ופשתים שעטנ\"ז, צמר מקרבן הבל שהביא צמר, והבל מצד הקדושה, וקין סטרא דמסאבא הביא פשתן. על כן בגדי כהונה היו כלאים, כדי להכניס הקליפה להקדושה, ולעתיד חזיר לטהר, וישאר אל מן סמא\"ל כמו שכתבתי במקום אחר, וכולו הפך לבן טהור הוא (ויקרא יג, יג), וכתיב (ישעיה א, יח) אם יהיו חטאיכם וגו' כצמר יהיו, וזהו הרמז מה שכתוב ועושה בצמר, דאם לא כן כמורד שפחה בגברתה, והיא סוד אשה מנאפת כנודע, זימה היא ח\"ו. ואנחנו כנסת ישראל בת זוגו כתיב (הושע ב, כב) וארשתיך לי באמונה, על כן מוכרחים אנו לראות שהזדונות יתהפכו לזכיות, והבן:",
+ "אז יתקיים (ויקרא ו, א) זאת תורת העולה, (שה\"ש ג, ו) מי זאת עולה מהמדבר גאולת מצרים. וזאת תורת המנחה (ויקרא ו, ז) גאולה דלעתיד לעת ערב יהיה אור, ואליהו הנביא יתגלה ונענה במנחה ואז יתבטל החמץ לגמרי, ומצות תאכל במקום קודש ישראל לה', ויקויים אור לי\"ד, כי לעת ערב יהיה אור, ומלכות בית דוד עולה י\"ד יוחזר למלכותו והיה לך ה' לאור עולם. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:"
+ ],
+ [
+ "דרוש רביעי בעזרת הש\"י דרוש לשבת הגדול",
+ "במדרש (ויק\"ר ז, ב) אמר רבי אבא בר יודן, כל מה שפסל הקב\"ה בבהמה, הכשיר באדם. פסל בבהמה עורת או שבור או חרוץ או יבלת, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה:",
+ "מהר\"ם בר ברוך השיב בתשובה על ש\"ץ המנוגע ומעונה ובעל מום אם ראוי להיות ש\"ץ. והשיב, אדרבא (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, והוא יותר נכנע. ולכאורה זה נגד זה המאמר דאמר כל מה שפסל הקב\"ה בבהמה, נגדו פסל באדם. אמנם יש לחלק בין קרבן שהוא כמביא דורון למלך שראוי שיהי' הדורון בכלי מפואר. ובין תפלה כי תחנונים ידבר רש ותפלה לעני, יותר ממה שהוא מנוגע ומחזיר על הפתחים ביותר נכנע, כך יש לתרץ על דרך הפשט:",
+ "היא העולה על מוקדה (ויקרא ו, ב). והנה תנור עשן (בראשית טו, יז), במדרש שמות רבה סדר פקודי פרשה נ\"א (ה), לאברהם אבינו הראה הקב\"ה התורה והגיהנם והקרבנות ומלכיות שנאמר כו', עד (תהלים סו, יב) ותוציאנו לרויה:",
+ "יש להקשות, בשלמא גיהנם ההיפך מהתורה על דרך (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, למעלה אף דרך גלגל האש, כי אש של תורה שהיא אש דת מכבה זה האש, וההיפך בהיפך. אכן מלכיות באיזה ענין מכוון נגד ביטול הקרבנות. עוד קשה, במה אתה מבקש, מה מציאה בבקשה זו שניהם כאחד רעים. פשיטא זה אין להקשות ברור גיהנם יותר ממלכיות על דרך שאמר דוד המלך ע\"ה (ש\"ב כד, יד) נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, כי זה אינו שייך אלא בחיים מחמת הרהור התשובה, ולאחר המות בגיהנם אין תשובה:",
+ "על מוקדה וגומר. אש על המזבח וגו'. אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית טו, ז). במדרש רבה ריש סדר תולדות יצחק (סג, ב) עטרת זקנים בני בנים (משלי יז, ו) האבות עטרה כו', על דרך (ישעיה כט, כב) יעקב פדה אברהם, עד כאן. קשה פתח בתרתי האבות עטרה לבנים והבנים לאבות, ולא סיים אלא בחדא יעקב פדה דהיינו הבנים לאבות. עוד קשה, מדאסמכינהו אבות לבנים ובנים לאבות משמע דשוין, וזה אינו, בשלמא ברא מזכא אבא, אבל אב אין מציל בנו כדאיתא במס' סנהדרין פרק חלק (קד, א), אין מידי מציל (דברים לב, לט), אין אבות מצילים את הבנים, לא אברהם את ישמעאל ולא יצחק עשו כו'. עוד קשה, וכי היה צריך אברהם אבינו שהוא ראש אמנה לזכות יעקב, והלא הוא עיקר שבאבות כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (פסחים קיז, ב) יכול יהא חותמין בכולן, תלמוד לומר כו'. עוד קשה, כפל לשון עתיד והיא נשאת כו'. וכן אח\"כ כדאי הוא אברהם להנצל בזכות יעקב, וכמעט סותר אהדדי, אמר שאברהם כדאי, ואחר כך תולה בזכות יעקב:",
+ "מצוה לספר ביציאת מצרים ואפילו כלנו חכמים. ויש לחקור כמה חקירות, מי יוכל לספר רק נזכר מג' דהיינו ג' שותפין כביכול והמבדיל שהיו, דהיינו הקב\"ה שגזר הגלות ואחר כך גאלם זהו שותף אחד. ושותף שני פרעה המשעבדם. ושותף שלישי ישראל המשועבדים:",
+ "בענין חקירת הקב\"ה, דכל מה דעביד לטב עביד, ומאי טעמא גזר שיעבוד זה. וכבר כתבתי לעיל בדרשתי הראשונה דברי המפרשים עיין שם. ג\"כ נחקור מדוע היתה הגזירה על ידי אברהם אוהבו כו', ונגמר על ידי יעקב:",
+ "ואמרו רבותינו ז\"ל בבראשית רבה (פו, ב) אמר רבי יודא ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה הקב\"ה כמה עלילות כדי שירד שם, שנאמר (תהלים קה, יז) לעבד נמכר יוסף. (שם טז) ויקרא רעב על הארץ. כל כך למה, ויבא ישראל מצרים (שם כג), אמר רבי פנחס משל לפרה שהיו רוצים למשוך אותה למקולין שלה ולא היתה נמשכת. מה עשו, משכו את בנה תחלה והיא רצתה אחריו. כך עשה הקב\"ה שימכר יוסף למצרים כדי שירד יעקב אבינו אחריו, שנאמר (הושע יא, ד) בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה, עד כאן. יש לדקדק מהו חטאו שהיה ראוי כו'. עוד כמה דקדוקים עוד קשה בעבותות אהבה, וכי זו אהבה:",
+ "כל ענין אברהם רמז לישראל במצרים, כמו שכתב הרמב\"ן. ירידת אברהם למצרים ולקיחת שרה לפרעה וינגע ה' אותו, ואחר כך יצא ברכוש גדול, כן אירע לישראל במצרים. וכבר אמר רבי פנחס (בר\"ר מ, ו), אמר הקב\"ה לאברהם, צא וכבוש הדרך לבניך. הרי התחיל באברהם ונגמר ביעקב:",
+ "גם על הגאולה יש לחקור שלא היתה גאולה אמיתית שאין אחריה גלות, רק היתה תש כחה כנקיבה, כמו שאמרו רז\"ל (שמו\"ר כג, יא) שירה מיוסד בלשון נקיבה. וכמו שביאר הפרדס בשער השערים, שי' שערים היו מצד התגלות במלכות ונודע זה. וכבר התעורר הפייטן על ענין כזה, מלא רודפתי ושנת גאולי חסר, זהו חקירה בענין גזר דין דהקב\"ה והגאולה:",
+ "בענין פרעה המשעבד יש לחקור, מדוע תלה הכל בלב, (שמות יד, ד) וחזקתי את לב פרעה, (שם ח, יא) הכבד את לבו, (שם ז, ג) אקשה את לבו, וכאלה הרבה והרבה פעמים, הלא מכף רגל ועד ראש אין בו מתום:",
+ "בענין ישראל המשועבדים יש לחקור, הלא הם זרע אברהם יצחק ויעקב ושבטים, ומעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו כאשר אמרו רבותינו ז\"ל (יומא כח, ב), איך בקושי גדול נכנסו לאמונה האמיתית, אף שראו כמה אותות גדולות על קריעת ים סוף ששם נאמר (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואף סמוך לזה כשצוה להם משה רבינו ע\"ה לחזור למצרים והם עשו כן, מכל מקום הראו טינא בלבם לומר אין לנו אלא דברי בן עמרם כמו שכתב רש\"י (שם יד, ד ד\"ה ויעשו כן). וכבר מסור זה הכלל, במקום שדברו ישראל טוב אמרו רבינו משה, וכשהתרעמו אמרו בלשון בן עמרם, ובזה (במדבר יג, ל) ויהס כלב. אף שנוכל ליישב בכאן על דרך הפשט ד' כתות היו בים כמו שאמרו רז\"ל (עי' באוצהר המדרשים ויושע יד), והרעים אמרו מה זה עשה לנו בן עמרם, והטובים שבהם אמרו אתם אומרים בן עמרם, אין לנו אלא דברי בן עמרם כו', וק\"ל. גם רז\"ל בזוהר (רעיא מהימנא ח\"ג צז, א) רמזו שעדיין לא היו ישראל נקיים כי אם כאשה נדה, על כן הוצרכו לספירה:",
+ "הרי ג' חקירות מג' שותפין שיש לחקור, וא\"כ יתבאר טעם שבעה ימי פסח ואיסור חמץ ואכילת מצה אינו אלא בהתחלה בערב, וד' כוסות ופסח ומצה ומרור:",
+ "רבי אליעזר ורבי יהושע פליגי (ר\"ה י, ב), רבי אליעזר סבר בתשרי נברא העולם, ורבי יהושע סבר בניסן נברא העולם. כבר אמרו רבותינו ז\"ל (עי' עירובין יג, ב) על כל מחלוקת חכמי ישראל, אלו ואלו דברי אלהים חיים. קשה היאך יוכל להיות בפלוגתא זו לפי הפשט. בשלמא בדיני איסור והיתר זכאי חייב טמא טהור, אף שהלכתא כחד, מכל מקום לפעמים כשיקרה איזה סיבה מצטרף לסברת האידך עבדינן כאידך. אכן בדבר מעשה ופעולה שעבד, מה דעבד עבד. אמת שיש בבריאה סוד גדול ונורא ששניהם אמת בסוד מוליד תוהו, אכן ליישב על פשוטו באתי:",
+ "תכלית הבריאה בשביל האדם שהוא ציור העולמות, אף לרבי אליעזר מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך, וקאי אבריאת אדם, דאלו העולם נברא בכ\"ה בתשרי. והאדם מעליונים ותחתונים כולו לה' תמים יחד גוף ונפש שכלי נצחיי, כאשר יהיה לעתיד הנצחיות בגוף ונפש כדעת הרמב\"ן וסייעתו, וכאשר האריך בעבודת הקודש, בדרשות אחרות הארכתי מעניינים אלו, ולא רשמתי כאן כי אם ראשי פרקים:",
+ "ואדם ביקר בל ילין בסבת האשה אשר פיתה אותו מצד הנחש וסמאל הרוכב, ואז תש כח העולם כנקיבה במה שהיה ראוי להיות עולם הזכר צוריי, והאשה ענף מבעלה כי מאיש נלקחה. גם החומר זך ודק, וכאשר סרחו לעת ערב. ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי (בראשית א, לא), אמרו רז\"ל (שבת פח, א) תנאי התנה הקב\"ה, ומעשה בראשית תלויין ועומדין עד יום הששי בסיון, והארץ יראה ושקטה. ועד מתן תורה היה העולם רופף, כי היתה תכלית הבריאה עבור האדם, והאדם נמשל לבהמה, עד בא אברהם ראש המאמינים והוא היה מרכבה בסוד אברה\"ם סופי תיבות מאדם שור נשר כרוב כדפירשתי בדרשתי לשבת הגדול, והוא היה האדם הגדול בענקים. וזהו מה שאמרו רז\"ל (בר\"ר יב, ט), בהבראם (בראשית ב, ד), באברהם, עבורו נברא העולם. וה\"י זעירא כי אז נשאר באברה\"ם הוא אברה\"ם, רק שלא היה יוכל להיות המשך קדושה מצד הפסולת שיצא ממנו ישמעאל, וכן מיצחק עשו. עד בא יעקב שופריה מעין שופריה דאדם (ב\"מ פד, א), וצורתו חקוקה תחת כסא כבוד, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם (יחזקאל א, כו), והיתה מטתו שלימה ויצא ממנו ששים רבוא נשמות קדושות אשר זה היה נשמת האדם הכולל:",
+ "ובמתן תורה פירשו מאשה, כי היא הביאה הקילקול. ומשה רבינו ע\"ה האמצעי לגמרי נאסר לו אשה, והוא היה כולל ששים רבוא נשמות, כי כן כתיב בלידת שת (ב��אשית ה, ג) ויולד בדמותו כצלמו, ושת הוא משה (עי' לעיל דרוש השני ד\"ה וזהו סוד צרעת יד משה). וזהו שאמרו רז\"ל (שהש\"ר א, סה) אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא. וההיפך איתא במסכת בכורות, העיד ר' יהושע בן זירא יתוש כו' יש לה ס' רבוא קליפות. והענין, כי ישראל ערבים זה בזה, ועל החוטא אמרו רז\"ל (סנהדרין לח, א) טעם אחד שנברא אדם באחרונה, כדי שיאמרו לו יתוש קדמך. נמצא הערב בעד ס' רבוא ערב בעד ס' רבוא קליפות, ומשה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ס' רבוא נשמות קדושות:",
+ "וכמו אדם תכלית בריאותו היתה להיות כתנות אור באל\"ף כאשר הארכתי בדרשות אחרות, כן משה רבינו ע\"ה קרן אור פניו. ולא כתיב נקרן דהוה משמע עתה. רק קרן כתיב כבר, והענין כי בעת מתן תורה היה ראוי להיות תכלית הבריאה וכל האדם בכתנות אור, וזהו העדיי' והעטרות וכתרים שנתנו להם בחורב. רק כאשר קלקלו בעגל, ויתנצלו בני ישראל את עדיים (שמות לג, ו), דהיינו קירון אור, ובמקום שהיו ראויין להיות כבני עליון אכן כאדם סליק להו (ע\"ז ה, א), דהיינו אדם קדמאי. אכן משה רבינו ע\"ה נשאר לו הקירון אור, כי מהיכי תיתי שינטל ממנו, כן מוכח בזוהר. ואל תתמה מכמה צדיקים וחסידים שהיו בעת ההיא שלא חטאו בעגל, וניטל מהן קירון אור. ולעניות דעתי זה אינו מהקושי, כי מאחר שהאויר נעשה טמא וקליפה, אז אירע להם זה המקרה בלתי טהור מהתגשמות, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ומשה רבינו ע\"ה שלא הי' באויר זה העולם רק תחת צל כנפי שכינה, היה ניצול מזו. ומה שאמרו רבותינו ז\"ל בב\"ר פרשת כי תשא (מז, ו), מהיכן זכה משה לקרני הוד כו' עיין שם, אין הכוונה שזכה עתה מחדש, רק מהיכן זכה שלא נתגשם מאויר העולם. דוק היטב בכל המאמר, ותוכל לפרשו על ענין זה:",
+ "וביאור הכתוב (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם וגו', כי תכלית בריאת אדם להיות איש אלהים ובן עליון כולו כמות שהוא נשמתו וכל גופו שכלי, והיה מגיע משמים לארץ כולו קודש, וכן לעתיד קוממיות. ובסיבת החטא נתמעט וכתיב (שם קלט, ה) ותשת עלי כפיך, מלשון כ\"ף, וניתקן במתן תורה עשרת הדברות נגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם וכשתצרפם יהיה כ\"ף, וכמו שהאריך הזוהר בענין זה ופירש על זה (במדבר ז, פו) עשרה עשרה הכ\"ף בשקל הקודש, והעתיקן הפרדס בשער טעם האצילות פ\"ג, זהו סוד אות יו\"ד היא עשרה מחצית השקל, ובמילואה כף שקל השלם. וזה עוד תרעומות יו\"ד משרה, עד שנתנה בראש יהושע. וקשה מה התרעומת, הלא נתנו במקומה ה' בשמה, וה' באברהם. אלא מילוי היו\"ד דהיינו ו\"ד התרעמה שעולה ג\"כ י', ואז השקל שלם, אף שמילוי ההין לפעמים ה\"י, מכל מקום ה\"א דאברהם במילוי אלף שהוא אדם גדול. ואדם שם של מ\"ה יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א וק\"ל:",
+ "ובמתן תורה נברא העולם כענין בריאת שמים וארץ שנבראו בראשון, והיו רפויים עד יום שני שכתוב (בראשית א, ז) ויעש אלהים את הרקיע, כן העולם היה רפוי עד מתן תורה הנמשך מגלות מצרים אחר הזיכוך כאשר נבאר. ומצד שהיה עולם הנקיבה מחטא חוה, הוצרכו לאחר היציאה ממצרים למטהר ז' נקיים כמבואר בזוהר (רעיא מהימנא ח\"ג צז, א) כאתתא מסאבא שגרמה הנחש הנידות. ואם עמדו באמונתם, היו בני עליון כולם והיה מבולע המות ותשת עלי כפיך, ולא נשאר כי אם נקי כפים ובר לבב, רצה לומר האדם הוא ראוי להיות כולו רוחניי ולא נשאר הרוחניות כי אם בלב, ו��בי ראה הרבה חכמה (קהלת א, טז), ובמקום וחי לעולם (בראשית ג, כב), החיות תלוי בלב, גם את העולם נתן בלבם ואף בזה תלוי הבחירה אם לעקל אם לעקלקלות, כי יצר לב האדם רע (שם ח, כא). והסיבה, (משלי ו, לב) נואף אשה חסר לב, נואף אשה היינו הנחש כמו שפירש רש\"י (בראשית ג, א ד\"ה והנחש) ראה אותם עסוקים בתשמיש כו'. והנחש הוא היצה\"ר מפתה את האדם שמחסר גם את הלב שלא נשאר שום רוחניות בו כי אם הלב כדפירשתי. וזהו רמז הפסוק (ש\"א טז, ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, רצה לומר מאז שאדם קדמאי הלך אחר עיניו כמו שכתוב (בראשית ג, ו) וכי תאוה הוא לעינים, נתגשם שאין להקב\"ה להסתכל ולראות בו כי אם הלב, רחמנא לבא בעי, ונאמר זה הפסוק אצל מלכות בית דוד אדם דוד משיח. על כן (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, (ויקרא כו, מא) או אז יכנע לבבם הערל, אדם הראשון מושך בערלתו היה (סנהדרין לח, ב). לב חכם לימינו וגו' (קהלת י, ב) כי מקיים (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, אז לב אדם שהוא בצד שמאל מכוון נגד ימינו דהקב\"ה, לב כסיל נשאר בשמאל הוא סמאל. וזה לשון הכתוב (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, וכתיב (דברים כט, ג) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות, (בראשית לא, כ) ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי, (דברים כו, ה) ארמי אובד אבי וירד מצרימה, עיין בתולעת יעקב בסוד סתרי חג המצות, ושם היה הזיכוך, וצירף וגילגול דור המבול ודור הפלגה, כל הבן הילוד היאורה וגו' (שמות א, כב), ותוכן לבנים וגו' (שם ה, יח), עיין בפרדס בשער השערים:",
+ "וענין הכל, כי מאז חטא אדם אז (תהלים קטז, טו) יקר המותה, והיסורין לטובה למען התיש את החומר ולהמית זוהמת הקליפה, וזהו ענין היסורין כאשר הארכתי בדרשות אחרות, וכמו שכתבתי בהגה\"ה עמק הברכה על ענין (בראשית ג, כב) ועתה פן ישלח ידו, אין ועתה אלא תשובה כו', כל זה שייך לכאן. על כן הובא למצרים לגלות מלאה כשפים וקליפות להיות מעונים שם בכור הברדל, וזהו גניבת יעקב לב לבן הארמי, וארמי ירד מצרימה, כי ראוי יעקב לירד למצרים ולהיות מנוגע ומעונה לא לרעתו כי אם לטובתו ולסיבת אדם קדמאה, וזהו (הושע יא, ד) בחבלי אדם כו', ומשל לפרה שסוברת שהשחיטה היא לרעתה, ואינו אלא לטובתה כי בזה באה אל השלימות, וכל ענין זה מבואר במקום אחר. וכן ביאר בזבח פסח עיין שם בטעם גלות מצרים, על כן היה ענין פרעה הכל ענין קשיות לבו:",
+ "ועתה אבאר (שמות ז, ג) ואני אקשה את לבו, שנתקשו בו כל ראשונים ואחרונים, ולדידי יבואר כי חפץ הש\"י, עיין כל המאמר ורש\"י לקמן פרשת וארא כל הדרוש שייך לכאן ואחר כך נחזור לענין:",
+ "בצאת ישראל ממצרים ציוה הקדוש ב\"ה תפילין של יד נגד הלב, ותפילין של ראש בין העינים, וכבר כתבתי (עי' תושב\"כ פ' במדבר-נשא-בהעלותך תו\"א ד\"ה ומה שהזכיר) בשם הזוהר (ח\"א כח, ב) שסוד (בראשית ג, כא) ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור, הם התפילין של יד ותפילין של ראש. ולעתיד לבא יהיו אור. וכשקילקלו בעגל, התחילו לתקן במשכן. על כן תלה (שמות לה, כב) בנדיב לב, (שם לא, ו) וכל חכם לב. ואהרן שקיים (שם ד, יד) וראך ושמח בלבו, זכה לחש\"ן, היפך נח\"ש שהביא קילקול לעולם באמצעית אשה. ואף לאחר כור הברזל לא היה כח שתהיה הגאולה מצד הזכר, ומאחר שעדיין לא נתעטרו בתורה ובמצות על כן לא נתקיים (בראשית א, כח) וכבשוה לעולם הנקיבה, ולא היתה מגעת הגאולה אלא עד כח הנקיבה דהיינו מצד השכינה שהיתה עמם בגלות כמו שכתוב (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם, ועיין בפרדס בשער השערים שלא היתה הגאולה כי אם מצד המלכות. וזהו שאמרו רז\"ל (שמו\"ר כג, יא) כל השירות בלשון נקיבה. והיה ראוי ליתן במתן תורה, אלא שגם שם נאמר (דברים ה, כד) ואת תדבר אלינו, התשת כח כביכול כנקיבה, ואז התחיל התשות עד שיצא מכח אל הפועל בעשיית העגל ששמטו רגל אחת מטטרמולין שראו בעת מתן תורה, וחשבו מחשבה רעה כדאיתא בדברי רז\"ל (שמו\"ר מב, ה) שאמר הקב\"ה למשה אתה רואה ראייה אחת כו', ואז חזר העולם לגמרי לקילקול ונגזר שיעבוד מלכיות, כי לולא זה אמרו רז\"ל (שמו\"ר לב, א) חירות ממלאך המות חירות ממלכיות, ואף הגאולות שהיו בכל עת בלשון נקיבה מיוסדות, כי לא היתה הגאולה רק שהיו מוסיפין כח בנקיבה של מעלה כביכול שכינה בגלות:",
+ "וזהו ענין שהיו בכל הגאולות עבור נקבה, רז\"ל (שמו\"ר א, יב) אמרו בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, וכן מדי ופרס ע\"י אסתר, וכן יון ע\"י יהודית, עד שתבוא הגאולה העתידה גאולה אמיתית תהיה שיר חדש נאמר בלשון זכר ויחזור העולם לכוונתו הראשונה כאשר היתה הכוונה מהש\"י בגאולת מצרים מתן תורה אם תהיה כראוי:",
+ "וזהו שנאמר (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, דקשה אראך הוי ליה למימר. אלא הוא על דרך שפירש הזוהר על פסוק (דברים ד, לז) ותחת (אשר) [כי] אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו, דקשה מאי בפניו, ורש\"י פירש מה שפירש. והזוהר מפרש (ח\"ב נג, א) דקאי על אברהם, דהראה לו הקדוש ברוך הוא ההבטחה (בראשית טו, יד) וגם את הגוי וגומר. כן אראנו קאי על אברהם, דהוא תכלית הבריאה בהבראם באברהם, והיה ראוי להתקיים בצאת ישראל ממצרים ולא עלתה בידם עד גאולה אחרונה ואז יראנו הקב\"ה, ואז יהיה העולם הזכר:",
+ "וענין זכר ונקיבה הוא על דרך שפירש בזוהר, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל (עמוס ה, ב), דהיינו השכינה, כי אם עתה אקום יאמר ה' שהוא שם הוי\"ה, והוא יקום בעצמו וכבוד ה' יאספם, ויצא ה' ונלחם ה' איש מלחמה, ותהיה גאולה מצד איש כו'. ועל זה אנו מתפללים יקים עלינו סוכת דוד הנופלת, והיינו מלכות בית דוד, ואל תקום מעצמה, כאשר היה בגאולה הראשונה:",
+ "זה ביאור הפיסקא והיא שעמדה לאבותינו ולנו כו', דפשטן של דברים משמע דקאי אלמעלה ברוך שומר הבטחתו, והבטחה זו על מצרים היתה ואיך אמר שבכל דור ודור כו'. עוד קשה, צא ולמד וכו', לבן הארמי כו', והוא היה קודם מצרים. עוד קשה, מה טובה זו שבכל דור ודור כו' והקב\"ה מצילנו, הלא טוב יותר היה שלא יעמדו עלינו ולא נהיה צריכין לנס הצלה:",
+ "אלא המגיד קאי על מה שאמר ברוך שומר הבטחה, ואיזו היא שמירה במה שלא היתה גאולה אמיתית שלא תהיה אחריה גלות. על זה תירץ והיא שעמדה, דהיינו בתולת ישראל קמה ולא הוא בסוד אקום יאמר ה', כי לא היתה הגאולה רק שירה בלשון נקיבה, וסיבה שלא היו יכולין ישראל מחמת חסרונם מהתורה ו��מצוות לפעול ביותר, וזה הסיבה שבכל דור ודור עומדים כו':",
+ "צא ולמד כו' פרעה לא ביקש אלא לעקור הזכרים. כי כל כוונת פרעה לא היתה רק פן ירבה, והיה רוצה להחלישה ולא הנקיבות, רק ענין הגאולה היתה שתתאה גבר והנקיבה עמדה קמה וגם נצבה ודוק:",
+ "ואפשר שזה כוונת הרוקח שכתב לאחוז הכוס בידו בשעת אמירת פיסקא זו על דרך (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. (שם ג) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. כי הגאולות כמו נקיבה כוס ישועות, ואחר כך צרה והיא מתהלכת בין החיות שהם ד', והיא חיה חמישית גדולה עליהם. וזהו סוד היד הגדולה וכל אצבע ואצבע אלקים, כי כן מידה זו נקראת אלקים בכל מקום דיין, וכוס בגימטריא אלקים, ואנו אין לנו אלא ד' וסימנם חמשה דהיינו ה' אחרונה מהשם שהוא כוס רביעי, וזהו מצילנו מידם:",
+ "הרי מבוארים כל החקירות, בתשרי נברא העולם והיה רפוי, ובניסן נגמר ז' יהי פסחו נגד ז' ימי בראשית, והספירה ז' פעמים ז' בסוד שמיטין ויובלות ז' ימי עולם, וכמו שז' י\"ב רומזים לז' אלפים שנה כמו שכתב הרמב\"ן והבחיי האריך. וזהו (בר\"ר ח, ב) יומו של הקב\"ה, רצו לומר מז' ימי בראשית אלף שנה:",
+ "ועתה נבאר ד' כוסות. מאחר שיציאת מצרים היה על התכלית, והיסורין הם של אהבה, והוצאתם ממצרים היה בשביל (שמות ג, יב) תעבדון את האלהים על ההר הזה, דהיינו קבלת התורה, והיה להביאם אל הארץ, ואמרו רז\"ל (ברכות ה, א) ג' מתנות נתן להם הקב\"ה ע\"י יסורין, תורה וארץ ישראל ועולם הבא, כי תכלית התורה וארץ ישראל אויר המחכים הכל כדי לבא לעולם הבא, ועל עולם הבא ירמוזו ד' כוסות:",
+ "ומתחילה אקדים כי הם ד' מדריגות אשר נכנסו בשם עולם הבא, א' שלימות העולם הזה, דהיינו הדביקות בהש\"י, כדאיתא הרבה פעמים (עי' ברכות יז, א) פלוני ראה עולמו בחייו, וכבר זכה משה רבינו ע\"ה בחייו מה שזכה יעקב לאחר מותו כדאיתא בזוהר (ח\"א כא, ב) והובא ברקנאטי ריש פרשת ויחי ב'. עולם הבא שבא לאדם תכף אחר מותו שמתדבק בגן עדן תחתון ועליון. ג' כשיבא משיח, כשם שאותן שהן בגופים בעולם הזה יבואו למדריגות כתנות אור, כן יזכו הנשמות גם כן ליותר מדריגה לכנס לפני ולפנים לירושלים של מעלה. ד' תחיית המתים יום הדין הגדול הנצחיי עדי עד, ושם יהיה החשבון הגדול מה' מצעדי גבר כוננו (תהלים לז, כג), אפילו שיחה קלה כו' (אוצר המדרשים ג\"ע גיהנם לח). וזהו שסדרו מסדרי תפילה אין כערכך בעולם הזה כו'. ויש הזוכה למדריגה ראשונה, ואין זוכה לשניה. ויש שזוכה אף לשניה, ואין זוכה כו', כי כל מדריגה של מעלה מדקדקין ביותר, וכהא דתנן (חגיגה פ\"ב מ\"ז) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה, בגדי תרומה מדרס לאוכלי קדש:",
+ "ועל זה יתבאר מאמר תמוה במדבר רבה פרשת נשא פרק י\"ד (א), א\"ר יודא אמר שמואל, בקשו לצרף את שלמה כו', על דרך (איוב לד, לג) ומה ידעת דבר. וכן הוא במסכת סנהדרין פרק חלק (קד, ב) לא יצאת אש מקודש קדשים רק מן השמים. ויש להקשות טובא, למה לא השגיחו וסירבו כל כך והחזיקו אותו ברשע, והלא היה ידי ה' וה' אהבו ונתן חכמה לשלמה. עוד קשה, למה נשתטח דוד לפניהם, היה לו להשתטח לפני הקב\"ה ולבקש על נפש שלמה בנו אשר בידו נפש כל חי ורוח כל. ואף שיש לתרץ שהשתטח שלא יספרו בגנותו. עוד קשה, שינוי מדרש ותלמוד קודש קדשים מן השמים. עוד קשה, אש בקדשי קדשים היכן מצינו, והלא היתה רבוצה על המזבח. עוד קשה, למה השגיחו בבת קול האחרון יותר מבראשון. עוד קשה, למה לא יצא בת קול בשני פעמים הראשונים. עוד קשה, דקארי לה מאי קארי לה, ומה להם להפציר בדבר עולם הבא שאינו תחת ידם:",
+ "אלא ח\"ו שלא השגיחו, אלא השגיחו מיד שראו אות או מופת. והנה מתחילה סלקא אדעתייהו שאף בחינת עולם הבא שבעולם הזה לא היה מגיע שלמה, כי מלכותו בארעא לא היה מעין מלכות שמיא כדוד אביו שאמרו רז\"ל כל הכופר במלכות בית דוד ככופר באלקי ישראל. וזהו שתמצא בכל מלכי יהודה הטובים כתיב (עי' מל\"א יא, ו) כדוד אביו. וברעים כתיב (עי' מל\"ב ט, ט) כירבעם בן נבט, שמלכותו לא היה בקדושה כי אם במלאכי המות:",
+ "ובא דמות דוד והשתטח, וזה היה לאות כי הוא כדוד אביו. והודו לזה, רק שעדיין לא השגיחו במדריגה שני' וסברו למנותו שלא יהיה לו זה העולם הבא שאחר המות. יצאה אש מן השמים, כבר ידוע שהנשמות לאחר מותן תענוגן שהם נקרבת במזבח שלמעלה ע\"י מיכאל כהן גדול כמו שפירש הטור על ואישי ישראל, וכתב בעל הטורים, כי היום ה' נרא\"ה עליכם (ויקרא ט, ד), אותיות אהרן מיכאל, וזהו תענוג אלהי עליון להנשמות אחר מותן. והנה המקדש של מטה נקרא מקדש, נמצא שלמעלה נקרא בערכו מקדש קודש. וזהו יצאת אש מקדשי קדשים, דהיינו אש מהשמים, והכל אחד, וזה היה לאות כי שלמה יזכה ג\"כ לזה העולם הבא:",
+ "והודו לזה, רק שעדיין לא השגיחו אם יבא למדריגות עולם הבא השלישי בימות המשיח שהוא ירושלים של מעלה לפני ולפנים, וכמו שדרשו רז\"ל (תענית ה, א) לא אבוא בירושלים שלמעלה עד שאבוא בירושלים שלמטה, ויצאת בת קול ורמזה שגם לזה יזכה שלמה מדה כנגד מדה, מאחר שהבין בכל עוד שלמטה, זכה גם כן שלמעלה בכל עוד. והודו גם לזה, רק שעדיין לא השגיחו אם יזכה לעולם הבא האחרון הנצחי עדי עד, כי גם שמואל הרמתי היה מתיירא כמו שדרשו רז\"ל על אלקים ראיתי עולים, והביא עמו את משה ואהרן, יצאת בת קול כי גם לזה יזכה מהטעם שטוב שהאדם עושה משלם הקדוש ברוך הוא לאדם מצד המצווה דהיינו מצידו יתברך שהוא נצחיי, אף שהרע דהיינו העונש אינו נותן אלא מצד המצווה, דהיינו האדם שאינו נצחי כך עונש אינו נצחי, וכמו שפירש רש\"י הפסוק כי שמרתי דרכי ה', אז אני מקבל שכר נצחיי מה' מצידו יתברך, ולא רשעתי מאלוהי, כלומר רשעתי איני מקבל מצד אלוהי, רק מצידי:",
+ "וזה שהשיב הבת קול הממך תשלמנה וגומר, כלומר הטוב אינו נותן מצידך, כי אם מצד בחינתי שאני נצחיי, על כן אזכירו לנצחיותי. ומאחר שלא היתה שום דמות יכול להתראות משני חלקי עולם הבא האחרונים כי עדיין לא היו במציאות, על כן הוכרחו לבת קול, משא\"כ בשני חלקי הראשונים, וק\"ל:",
+ "ועל זה רומזים הד' כוסות של גאולה על ד' גאולות אלו, כוס ראשון דביקות עולם הבא בעולם הזה, קידוש אשר בחר בנו כו' וקדשתנו דהיינו דביקות בתורה ובמצות. כוס שני אגדה, מתחיל בגנות וסיים בשבח, ואיכא פלוגתא (פסחים קטז, א) ושניהם צדקו, בענין נשמה כשיוצאים מהגוף מתחיל עבדים היינו, ומסיים בגאולה, כן הנשמה המשילו אותה בעודה בגוף כמלך אסור, ובצאתה היא חפשי. וכן למר מתחיל מתחילה עובדי עבודה זרה כו', ומסיים ועכשיו קרבנו. כן הנשמה דנין אותה מתחילה על העבירות, ואח\"כ נתקרבה לגבוה ומסיים ברכת אשר גאלנו ושותה, וק\"ל. כוס ג' ברכת הזן, ימות המשיח, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (שבת ל, ב), והמברך ברכת הזן יהיה דוד שהוא משיח כדאיתא בפרק ערבי פסחים (קיט, ב). כוס ד' הלל הגדול, זהו עולם הבא הנצחיי שהוא הלל הגדול האמיתי הנצחיי ונשמת כל חי כו', כי לעולם חסדו כמנין שם של ד', כי אז יקיים (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בידו\"ה, ולעולם חסדו כי החסד הנצחי כמו שפירשתי הממך ישלמנה כו', רביעית יין חי וג' ממוזגים כי חלק הרביעית חיות נצחיי, וג' חלקים ממוזגים ממנו. ואחר כך מברך ברכה אחרונה, ואחרון אחרון חביב, (בכאן לדרוש ד' כוסות ודיני הסיבה הסיבת ימין ה' רוממה כו' (תהלים קיח, טז):",
+ "ומאחר שענין מצרים הוא בריאת עולם בניסן, והעולם עומד על תורה עבודה גמילות חסדים, כן הוא נתגלה במצרים. ונגד זה יהיה מכוון מאמר רבן גמליאל (פסחים קטז, א), כל כו' פסח מצה ומרור. במדרש שמות רבה פ' כ\"ו (א) לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי כו' (איוב ג, כו), עד (שמות ב, י) כי מן המים משיתיהו, משה עמוד התורה תורת משה. אהרן עמוד העבודה. מרים עמוד גמילות חסדים (שם א, יז) ותחיין את הילדים, מספקות להם כו'. ג' מתנות כו' (שהש\"ר ד, יד), מן, לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן (תנחומא בשלח כ), על כן ע\"י משה. ענן ע\"י אהרן, כי הענן כיסה את המשכן. באר מים חיים וחסד, מיכאל שלג שרש חסד, על כן היה ע\"י מרים:",
+ "פסח עבודה, ועבדתם את העבודה כו' (שמות יג, ה) (בכאן לדרוש לחלק שני תבשילין, עיין בתשובות רש\"ל בסדר פסח). מצה תורה שאין בה אלא קמח ומים, אם אין קמח אין תורה (אבות ג, יז), ומים הוא תורה וכמו שאמר הכתוב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, לחם עוני ומצה עשירה, כל המקיים תורה מעוני סופו לקיימה מעושר (אדר\"נ ל, א):",
+ "מרור נגד גמילות חסדים, כי המרור נקרא חסא (פסחים לט, א), והעבירות הוא חירות ויסורין ממרקין, אשר על זה סובב דרוש שלנו שהיסורין טובים למרק זוהמת הנחש. ולפעמים יסורים רעים, כגון אלו השנוים בברייתא (ר\"ה יז, א) המינין והמוסרין והאפיקורסין אין להם חלק לעולם, הבא גיהנם כלה כו'. ונגד זה השורש ממרור שאינו נאכל לא לח ולא יבש, לח רומז על הטוב, והיבשות מורה על היסורין, כי זה היבשות ממרור רומז על עצם הרע כי זה השורש הוא (ישעיה יד, כט) משורש נח\"ש יצא צפע, שורש פורה ראש ולענה, עד לעתיד שיתבטל הנחש ויהי' נשחט מלאך המות, אז שורש ישי אשר עומד לנס עמים היפך מנחש, עיין בהגה\"ת ציוני ריש פרשת תולדות בענין נחשירכן, וקרוב לזה המרירות היו חורבנות שני בתי המקדש שאמרו רז\"ל (עי' חגיגה ה, ב) שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום מר יבכייון, ובכלל כל עשב נמשלו בו ישראל (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה, ונאמר בישראל (עמוס ג, ב) (כי) [רק] אתכם ידעתי וגו' על כן אפקוד עליכם עוונותיכם, על כן הקלח כשר בין לח ובין יבש, כי היבשות טוב, והעלין שהם כמעט קרובים לשורש נחש כענין שנאמר (בראשית ג, ז) ויתפרו עלה תאנה שבו קלקלו, ומזה נמשך קול עלה נדף, על כן פשר הדבר יבש פסול ולח כשר כי אז הוא בסוד (תהלים א, ג) ועליהו לא יבול, זהו דרך כלל:",
+ "דרך פרט, ד' עניינים במרור, א' שיעור כזית, ב' מרור עם חרוסת, ג' מרור עם מצה, ד' דייק בשמו, שמו נאה לו חסא. ירמוז ד' סיבות שראוי לקבל יסורין באהבה. סיבה א', כתב הר\"ן בדרשותיו שהיסורין מביאין אדם לתורה, והעתקתיו לקמן בדרשות חזון לפרשת דברים. ועל ענין זה פירשתי (קידושין מ, ב) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, כמבואר לקמן בדרשות לחתונה פרשת עקב. וגם היסורין מביאין לידי פשפוש מעשים, כמבואר בדרשות דברים הנ\"ל, זו היא סיבה א':",
+ "סיבה ב', אדם טועה שהוא סובר שהוא רע כענין (תהלים קה, יז) לעבד נמכר יוסף, ואדרבה זו היתה סיבה שיוסף נעשה מלך, ומדרש רז\"ל אודך כי עניתני ותהי לי לישועה (תהלים קיח, כא), והארכתי בדרשת שובה שזהו כוונת (מל\"ב כ, ג) והטוב בעיניך עשיתי, ולא הטוב בעיני, כי אני טועה. וזהו (תהלים סט, יד) ענני באמת ישעך, לא ישועה שהיא בשקר, דהיינו מה שהאדם סובר שהוא טוב ובאמת הוא רע. והענין כי הש\"י מטה כלפי חסד אף שלפום ריהטא נראה לעיני שהוא רע. ועל דרך זה יתפרש הפסוק (שם) ואני תפלתי כו' עת רצון, רצה לומר, שאף הנגלה יהי רצון, על דרך שאמרו רז\"ל (עי' הוריות י, ב) מי סני לצדיקי דאכלי שני עולמות. וזהו תפלתי לך יהו\"ה שם הרחמים, שיהיה תמיד עת רצון. אלהים מדת הדין, אבל הוא רוב חסד כמו שכתוב (תהלים ה, ח) ואני ברוב חסדך, אף שהוא מדת הדין באמת ישעך כדפירשתי:",
+ "ג' אין רע יורד מלמעלה, אף אם רע, הוא להצלה מהעונש רע יותר מזה אשר אדם מעותד בכל עת וראוי לו, (ועל דרך דאיתא ברבה לך לך (מד, כא) אברהם אבינו בחר בשיעבוד מלכיות לבניו, כדי שינצלו מגיהנם), אשר עכ\"ז אמרו רז\"ל (ברכות נד, ב) ד' צריכין להודות, ולא אמרו חייבין, ענין ההודאה על שלא אירע לו עונש יותר גדול מזה, ואמר צריכין מאחר שבכל עת מוכן לזה אם לא יודה יבוא לידי כך, וק\"ל. וסימנך (תפלת שמו\"ע), וכל החיי\"ם יודוך סלה. במדרש (תהלים טז, יב), אמר דוד לפני הקב\"ה, רבש\"ע, תודיענו אורח חיים (תהלים טז, יא). אמר ליה הקב\"ה, אם חיים אתה מבקש, צפה ליסורין, שנאמר (משלי ו, כג) ודרך חיים תוכחת מוסר. ובפ\"ק דברכות (ה, א) ק\"ו משן ועין שהוא אחד מאיבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות, יסורין הממרקין כל גופו של אדם כו' על אחת כמה וכמה:",
+ "סיבה ד', מאחר שהקב\"ה משלם שכר טוב לאדם שקיים צווייו אף מה שתענוג לאדם כאשר אפרש, ומקבל הש\"י, כן ראוי לאדם נגד זה לקבל אף העונש מהש\"י אף כשהוא רע, וזהו שאמרו במשנה דברכות (פ\"ט מ\"ה), בכל מאודך (דברים ו, ה), בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו, וק\"ל. במדרש שיר השירים רבה (ו, א) בפסוק (שה\"ש ה, טז) חכו ממתקים, כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו כו', עיין שם. עוד שם (ו, ד), ר' אחא ור' תנחום בר חייא בשם ר' יוחנן, ואת [שבתותי] כו', עד אני ה' נאמן לשלם שכר טוב:",
+ "ונראה דעל זה רמזו פ\"ק דשבת (י, ב) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו', עד מתן שכרה לא עבידא לגלויי. ועיין לעיל בדרשות פרשת ויקהל (תו\"א קטע זה הדבר ד\"ה והנה הראה) מה שכתבתי על זה. ויש לפרש, שבת שמה כל עניינה הוא שביתה ותענוג שעל זה מורה שבת, וא\"כ מסברא אין ראוי לקבל שכר כמפורש במדרש הנ\"ל, וזהו שאמר הש\"י לך והודיעם, כי אתן להם שכר על זה. וזהו מתן שכרה לא עבידא לגלויי, שיתן שכר. אבל אין הכוונה שהודיע מהו שכר, ודו\"ק:",
+ "ועל אלו הד' טעמים רומז המאמר (מס' ברכות) פרק הרואה (ברכות דף ס') (ב), כשם שמברכין כו'. א\"ר אחא בשם ר' לוי, מהאי קרא כו', עד (תהלים קיג, ב) יהי שם ה' מברך, עד כאן. קשה, מאי בינייהו. ובפרט על קרא דרך הגמרא לשאול מאי ואומר. אלא הנך ד' אמוראי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, אלא כל אחד מדבר מסיבה אחת. הראשון אמר הן חסד הן משפט אשירה (תהלים קא, א), כלומר ראוי לקיים התורה והמצות מעושר, דהיינו חסד פשיטא, אלא אף מעוני שזהו הסיבה כמו שהבאתי בשם הר\"ן. השני אמר (שם נו, יא) בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר, סבה שנית כאשר פירשתי לך יהו\"ה עת רצון אלהים כו'. ג' אמר (שם קטז, יג), כוס ישועות אשא, לעתיד להיות מנוקה מגיהנם עונש החמור כשאני צרה ויגון אמצא, ואפילו הכי אקרא בשם יהו\"ה, רצה לומר שאתלה ממנו יתברך, ולא אתלה בענין הזמן, כענין פשט המרומז ברד\"ק על פסוק (ישעיה א, ה) על מה תכו עוד וגו'. בפרק קמא דתענית (ח, א), א\"ר יהושע בן לוי, כל השמח ביסורין בעולם הזה, מביא ישועה לעולם, שנאמר (ישעיה סד, ד) בהם עולם ונושע. ה' נתן וה' לקח (איוב א, כא), נגד סיבה רביעית, כי היכי דנתן כך יקח:",
+ "מרור שיעור זית, נגד סיבה ראשונה להביא לתורה ולמעשים טובים, ועל דרך דאיתא במסכת מנחות (נג, ב) א\"ר יוחנן למה נמשלו ישראל לזית, לומר לך מה זית זה אין מוציאין שמנו אלא ע\"י כתישה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע\"י יסורין. מרור נקרא חסא, נגד סיבה שנית אין רע רק טובה, וזהו חסא. מרור עם מצה שהוא החירות סיבה ג', באם תמצא לומר שהוא רע, הרע הוא לטובה שיצא לחרות קל וחומר משן ועין. מרור עם חרוסת, שגם החרוסת זכר לטיט ושיעבוד, אעפ\"י כן היא אכילה ראשונה שיאכל לתאבון, מאחר שלפעמים מקבל שכר מהתאבון בכל מדה ומדה כו', על כל הדרוש ירמזו המאמרים לאחר חטא האדם הוצרך לקרבנות דהיינו לקרב נפש הבהמה תחת נפש האדם, ושור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו (שבת כח, ב), וסוד האחדות מורה על כתנות או\"ר באל\"ף, וע' אומות תחת האל\"ף בסוד קרבנות החג. וכאשר חטאו אז גבר העי\"ן על האל\"ף, דהיינו תמורת המלכיו\"ת במקום הקרבנות, ובמקום קר\"ן אחד כתיב בדניאל (ח, ח) והובא במאמר הזה, וכעצמו נשברה הקר\"ן הגדו\"ל ותעלנה חזות ארבע תחתיה לד' רוחות השמים:",
+ "מאמר דיעקב אשר פדה אברה\"ם, בהברא\"ם, כדאי הוא אברהם שבו חותמין והוא הסיבה, רק שנמצא צדיקים חסידים קדושי עליון שמתו על קידוש השם ולא ניצולו, ר' עקיבא וחביריו יוכיחו, וכן אמר דניאל (עי' דניאל ג, יח) ידוע להוי לך מלכא והן לא וגו', אלא שהיה ראוי להיות בשביל עמוד העולם בהברא\"ם, אכן יש הירוס כי יצא ממנו ישמעאל, ומיצחק עשו, רק יעקב פדה כדי שיצא ממנו יעקב שמטתו שלימה ויזדכך ושופריה מעין אדם ודוק. אברהם הוא אדם הגדול, ויעקב מעין שופריה דאדם (ב\"מ פד, א), הרי שאברהם כדאי, יעקב כדאי, ועטרת זקנים בני בנים זקנים הכל ענין אחד, ודוק היטב:",
+ "ועל זה יתבאר מאמר הראשון (ויק\"ר ז, ב) כל מה שפסל, רצה לומר מהטעם שפסל, עיין בכלי חמדה, כי לר' אבא בר יודן קשה היא העולה על מוקדה. ומיישב על דרך המדרש כל המתגאה נידון באש, עיין במדרש ארוך בבחיי בפסוק זה שייך לכאן, ופי' במדרש הזה היא העולה על מלכיות, וזהו על מוקדה בשביל מוקדה הגיהנם בחר במלכיות ואז תוציאנו לרויה. ונראה לי שהטעם שנידון באש שהוא היסוד הגבוה שהגאוה מגיע לשם, וכבר ביארתי שמחטא האדם העיקר שברון לב, ור' אלכסנדר מדבר ממציאות הענין עתה מסיבת חטא אדם הראשון, ומתרץ מה זה היא העולה, והוא העולה קרי, אלא הכוונה האדם הוא העולה ויהיה כלי נשבר מאחר שהכלי דהיינו החומר נעשה עכור. וסוד גדול רומז בכאן מקבלת האלהי ר' יצחק לוריא ז\"ל כלים שבורים אחת מהן לא נשברה, וזהו הקב\"ה משמש בכלים שבורים זאת תורת העולה זאת תורת האדם קדמאה. ורבי בר סימון מדבר אלעתיד, ומתורץ סוד הי\"א והו\"א, וכל הוא שבתורה קרינן היא, ועיין לעיל מה שכתבתי בסוד והיא שעמדה. ועתה יש חטאת בסיבת החטאים, לעתיד לא יהיו חטאת כי יתמו חטאים, רק עולת נדבה וחטאת היא נקיבה, ועולה זכר שיר חדש, והו\"א חסר מהשם וכסא או\"ה למושב לו ויכנוס בתוך פלטין ציון וירושלים נגד נפש וגוף כולם בשלימות, אמן כן יהי רצון סליק:"
+ ],
+ [
+ "עוד דרשה אחרת לשבת הגדול. רשמתי בדרך קצרה",
+ "זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב). במדרש (ויק\"ר ז, א), ר' מנאי דסיכנין בשם ר' לוי אמר, מתחלת הספר ועד כאן כתיב, והקריבו בני אהרן, ונתנו בני אהרן, וערכו בני אהרן, והקטירו בני אהרן. אמר משה לפני הקב\"ה, באר שנואה ומימיה חביבין. לעצים חלקת כבוד בשביל בניה, כדתנן (תמיד ב, ג) כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית או משל גפן, ואהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו. א\"ל הקב\"ה חייך שבתפלתך אני מקרבו. ולא עוד, אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים, שנאמר (ויקרא ו, ב) צו את אהרן ואת בניו, עד כאן לשונו:",
+ "ד' פנים לזה המאמר, וקשה למה חשיב ד' אלו והאיכא יותר, (ויקרא ב, ב) והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ, וכן כתיב בפרשת שלמים. אמת דלפי הפשט אין זה קושיא, דזה המדרש אינו מיירי אלא מענייני עולה, ובהא ניחא ג\"כ דאין קשה הלא כבר הקדים בפרשת מנחה אהרן ובניו כמו שכתוב (עי' שם ג) והנותרת ממנה לאהרן ולבניו, אבל קשה טעמא מאי תלוי דווקא בעולה. עוד קשה, בכל מתקנא חוץ מבנו ותלמידו (סנהדרין קה, ב), ובני אהרן תרווייהו איתניהו בהו, וא\"כ מאי טעמא אקפד. עוד קשה, לעצים חלקת כבוד כו', וכי זה יש כבוד שיהיו פסולים למערכה, אדרבה כל פעל ה' למעניהו (משלי טז, ד), והכל ברא לכבודו, ולכאורה נראה לפרש היא הנותנת שלא לכרות עצים הנ\"ל כדי שיהיו הגפן והזית מוכנים למערכה, היין לנסכים, והשמן למנחות. אכן רש\"י לא פירש כך רק משום ישוב ארץ ישראל כו', ע\"ש:",
+ "זאת תורת העולה, מי זאת עולה מן המדבר [וגו'] מקוטרת מר ולבונה (שה\"ש ג, ו). במדרש בילקוט שיר השירים (ג, ח) ג\"כ ד' פנים להנה מקוטרת, בזכות מר זה אברהם, מה המור הזה ראש לכל הבשמים כו', עד כך כהונה ולויה והמלכות הכל מיעקב, עד כאן לשון המדרש. יש בו ג\"כ ד' פנים, א' אברהם יצחק ויעקב. ב' משה ואהרן. ג' שבעים זקנים. ד' כהן לוי ישראל:",
+ "ויש להתעורר במאמר הזה, וכי אברהם היה ראש לצדיקים, והלא היו קודם לו אדם שת חנוך מתושלח שם ועבר, וזהו ענין אלקי אבותינו אלקי אברהם יצחק ויעקב ואבותינו, רצה לומר אדם שת וכו'. ואין לתרץ ראש רצה לומר החשוב, משה רבינו ע\"ה יוכיח:",
+ "עוד קשה, לבונה זה יצחק, ובשעה שהקריב אותו אברהם לא היה על מזבחו לבונה. ואפשר לתרץ כי לא מצינו לבונה רק בקרבן מנחה, ויצחק תיקן תפלת מנחה. ואפשר שתקנו בעת שהיה נעקד על גבי המזבח. וכן מצאתי טעם הדבר למה נקראת תפלת מנחה יותר מנחה משאר תפלות, הלא כולם הם מנחה לה' יתברך. אלא הענין יצחק חשב אין עולה בלא מנחה, וחשב שלא יעלה לעולה הגונה, על כן תיקן תפלה במקום מנחה, ועל כן קוראין זו התפלה מנחה:",
+ "עוד נביא מאמר ד' פנים והוא בילקוט פרשת בשלח (יד, רלד) בשם מדרש אבכי\"ר, והמים להם חומה (שמות יד, כב), בשעה שירדו ישראל לים ירד גבריאל עמהם והקיפם ומשמרם כחומה, והיה מכריז בין מים למים הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה מימינו של הקב\"ה כו', עד קשר של תפילין וכנף ציציותיהן מאחריהון, עד כאן לשונו. ג\"כ ד' פנים, תורה תפילין מילה ציצית. וקשה למה לא חשיב מזוזה בשמאל. עוד קשה, ציצית בד' רוחותיהן:",
+ "עוד נביא מאמר ד' פנים (פסיקתא דר\"כ יא, ז), הנה בזכות ד' דברים נגאלו ישראל, שהיו גדורים מעריות, ושלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא היה בהם לשון הרע. וקשה מה שייכות יש לד' אלה לגאולה. ועוד קשה שלא הי' בהם לשון הרע, הלא מנגד לזה מה שאמרו רז\"ל (שמו\"ר א, ל) על פסוק (שמות ב, יד) אכן נודע הדבר, והביאו רש\"י (שם):",
+ "קודם שנבאר שש עשרה פנים להנה, נחקור חקירה גדולה ועצומה בענין יציאת מצרים, ונקיים החיוב המוטל לספר מיציאת מצרים בהא דאיתא באגדה מצוה לספר ביציאת מצרים, וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. דקשה הכפל ושינוי הלשון. ולפי דרכינו יתורץ ג\"כ בענין נאה ועמוק, ולפי הגירסא וכל המרבה לספר לא קשה מידי, מצוה לספר ביציאת מצרים סיפור מה, וכל המרבה לספר הרי זה משובח. אבל לרוב הנוסחאות הגירסא שאין שם תיבת המרבה קשה:",
+ "לפי דרכינו יתבאר החקירה גדולה העצומה היא כל פרק שלשים וחמשה מספר עבודת הקודש בחלק סתרי תורה, מענין שתלוי כל התורה ביציאת מצרים, ובמקצת הוספתי נופך משלי. אמרו רז\"ל (נדרים לב, א) מפני נשתעבדו בניו של אברהם אבינו במצרים, והובא המאמר בדרשה הראשונה לעיל, ונתנו ג' סיבות בדבר, בשביל שאמר במה אדע כו'. וכי אם לא היה אומר כן לא הי' התורה, שהרי היא תלויה במצרים, וכשלא חטאו לא היו במצרים. וקצת פרשוה דהגזירה היתה קדומה, רק בשביל חטא אברהם ציערו הקב\"ה והגיד לו זו הבשורה שיהיו בגלות. אבל כל זה אין מרוה צמאונינו:",
+ "וקודם שהגדתי תירוצו הכתוב שם בספרו באריכות דברים ובתוספת איזה ענינים, הקדמתי דרך צחות הקדמה. מתחלה הי' אור וחושך מעורבין זה בזה, ואחר כך (בראשית א, ד) ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, וקבע לזה תחומו, וגנז האור לצדיקים. ועל זה סובב כל הכתוב שם מענין כוחות אלהיות שהיו מעורבים חושך למצרים ולבני ישראל הי' אור, ואז הי' היין משומר מסולק מכל השמרים. ונגד זה היין יהיו ד' כוסות של יין בסוד ד' גאולות, כי כשהעמיד סיבת כל הסיבות המרכבות הקדושים והשמאליות, אז (שם ב, י) ונהר יוצא מעדן וגו' ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים, דהיינו השתלשלות אצילות בריאה יצירה עשיה מסטרא דקדושה, והארבעה ראשים לכל אחד ד' פנים, והם נרמזים בפסוק (שם ד) ביום עשות ידו\"ה אלקים אר\"ץ ושמי\"ם, ידו\"ה אצילות, אלהי\"ם בגימטריא הכס\"א ארץ העליונה, עולם המלאכים יצירה, שמים הם הגלגלים וכל אשר בתוכם ד' רוחות. ונגד ד' בנים, חכם, הוא חכם האמיתי יתברך עולמו של הקב\"ה ידו\"ד. רשע, להיפך עולם השפל. תם, עולם הבריאה, דהיינו עולם הכסא אשר שם צורת תם חקוקה. שאינו יודע לשאול, עולם העשיה עולם הגלגלים, כדאיתא במדרש (שמו\"ר לא, טו) היום לוה מהלילה והלילה לוה מן היום כו', אבל באמת אינם יודעים, רצה לומר אף אם הם חיים משכילים, אין בחיריים, רק מוכרחים:",
+ "נחזור לעניינינו, עולמו של הקדוש ברוך הוא ידו\"ד מתנהג בארבע מידותיו הכוללים, דהיינו, קו החסד, קו הדין, קו הרחמים, מלכות שר העולם. חסד דא י' דהיא נקודה ומרכז שסבובה מגלגלים הקוים דהיינו ששה קצוות ששת ימים, כי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג). ה' ראשונה גבורה, אשר היא פתוחה מלמטה לבא לטמא פותחין לו, ואיזה גבורה (אבות ד, א) הכובש את יצרו, ועיין בפתיחה דלעיל. ו' תפארת, שהוא עץ הדעת כולל מטוב ורע, דין ורחמים, ומשם התורה אשר ששה סדרים פירושה שהם מטוב ורע, רצה לומר אסור ומותר טמא וטהור זכאי וחייב. ה' אחרונה, זה השער הפתוח לתחתונים להשגיח על הכלל ועל הפרט מקרני ראמים ועד ביצי כינים, וזהו לפי גדולתו יתברך ענותנותו:",
+ "כלל העולה, ד' מידות אלה הם, א' חסד ב' דין ג' תורה ד' ענוה. עוד ד' פנים לעולם הכסא והם מרכבת עמי נדי\"ב אלפי שנאן, אד\"ם שו\"ר נש\"ר ארי\"ה. עוד ד' פנים לעולם היצירה מרכבו ארגמן, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. עוד ד' פנים לעולם העשיה הנמשך מהגלגלים, והם ד' רוחות השמים, ולעומתם ד' יסודות כמבואר בזוהר והובא בפרדס שער מהות והנהגה:",
+ "והנה ג' אלה המערכות מד' פנים הם מקבלים החיות מהמערכה העליונה ד' אותיות שם ידו\"ד, והוא חותך חיים לכל חי. וזה סוד רביעית רובע יין חי, וב' וג' רביעית ממוזגים, והבן זה:",
+ "ועל זה תקנו רז\"ל הנוסחאות, כוס ראשון אשר בחר בנו וקדשנו, היינו זה נגד הוצאתי דהיינו השלהבת מהגחלת, כי יעקב חלק ה'. וקדשנו בקדושתו יתברך על כוס שני, אגדה מתחיל בגנות ומסיים בשבח, עולם הכסא התחיל בגנות אצל יעקב כדאיתא במסכת חולין (צא, ב), עולים ויורדים (בראשית כח, יב), ראו מלאכים דמותו חקוק בכסא ובאו לסכוניה. אבל סיים בשבח (שם יג) והנה ה' נצב עליו לשמרו. וכן אחר כך סיים בשבח אצל משה רבינו ע\"ה, כדאיתא פרק ר' עקיבא (שבת פח, ב) שאמר לו הקב\"ה אחוז בכסא כבודי והשב להם תשובה, וזהו נגד והצלתי. ברכות המזון שתיקן משה רבינו ע\"ה ברכות הזן על המן שהוא לחם אבירים הוא נגד עולם המלאכים, זהו נגד וגאלתי המלאך הגואל:",
+ "כוס רביעי הלל, נגד (שמות ו, ז) ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים, ומתחילה נקדים הא דאיתא בפרק כל כתבי (שבת קיח, ב) האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, ועיין ברש\"י שפירושו דחוק. וגם ברבינו יונה במסכת ברכות. ולי נראה לפרשו, וכבר ידוע שעבירה גדולה היא לרבות בתוארי הש\"י, וכבר אמרו רז\"ל (ברכות לג, ב) השתא הגדול הגבור והנורא אי לאו דאמרינהו משה כו', ואין לנו רשות לפאר ולרומם אלא מצד הפועל, אבל לא מצד מהותו. ועל כן הלל אין לומר אלא ביציאת מצרים וכל המועדים זכר ליציאת מצרים, או בימי חנוכה שהיה גם כן עת נס גדול, כי אז אנו משבחים מצד פעולותיו. אבל ביתר ימים שאינם ימי נס, נמצא האומר הוא מצד מהותו, ומי ימלל גבורות ה', ואין זה אלא חירוף וגידוף. וכבר הארכתי מזה במקום אחר (עי' מס' תמיד פ' נר מצוה ד\"ה ברכות פ' אין עומדין). וזהו שאמר ולקחתי אתכם לי לעם, ואז הייתי לכם לאלקים, אבל זולת זה אין לכם השגה בי רק מצד הניסים שאני עושה לכם. (הרי מבואר סוד ארבע כוסות לדרוש דינ�� ד' כוסות.) ותקנו ב' כוסות לפני סעודה, ושתים לאחר הסעודה, הסעודה רומזת לסעודת לויתן אשר יזכו לה הצדיקים, אשר מעלת הצדיקים לפנים ממחיצת מלאכי השרת צרורות תחת כסא כבוד, הרי שתי כוסות לפניהם ושתי כוסות לאחריהם:",
+ "ומעלת ושלימות הצדיק היא בג' אלה הנרמזים בפסוק (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך שהם שלימות הנפש והגוף והממון, ולעומת זה פסח מצה ומרור הבאים בסעודה זו. ובג' אלה נשתעבדו ישראל, בשלימות הנפש, (דברים ד, לד) גוי מקרב גוי, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. משכו וקחו (שמות יב, כא), משכו מעבודה זרה (שמו\"ר טז, ב). בגוף, בחומר ולבנים (שמות א, יד). ואם בגופם ק\"ו בממונם, ומה שקנה עבד קנה רבו. ונגאלו בג' אלה, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים (שמות ו, ז), ובהוציאך תעבדון את האלקים על ההר הזה (שם ג, יב). בגוף, (שם יד, ח) ובני ישראל יוצאים ביד רמה. בממון, (שם יב, לו) וינצלו את מצרים:",
+ "פסח נגד שלימות הנפש, כי הוא רומז על ביטול עבודה זרה, כי גדול ידו\"ד מכל האלקים, כי אם הוא גדול משרו של מצרים שהוא השר הגדול, ק\"ו מאחריני, ואף שהיה קרוב אל הקדש. זה היה הענין שלא נתבטל מיד בהכות ה' הבכור למטה, רק הוכה אבל לא הומת, כי הוא כענין עבודה זרה של ישראל אינה בטילה (ע\"ז נב, ב), גם לעמו קצת קדושה שהיו המצרים נימולים, על כן לא נתבטל לגמרי עד קריעת ים סוף. וזה ענין הויכוח ישראל עם משה רבינו ע\"ה בפ' בשלח, ובעת קריעת ים סוף נתבטל לגמרי, ואז אמר יתרו (שמות יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים, ואז נתקיים (שם ב, כג) ויהי בימים [ה]רבים ההם וימת מלך מצרים לגמרי. ואע\"פ שכתוב זה נאמר בעת היותם במצרים, מכל מקום שם לא נאמר (שם כד) רק כי זכר ברית אברהם ויצחק ויעקב, אבל (שם כג) ותעל שועתם, דהיינו שמלך מצרים שהיה מסך מבדיל מת לגמרי, לא היה רק בימים רבים, דהיינו בעת קריעת ים סוף, ואז נתקיים כי גדול ה' מכל אלקים שלימות הנפש:",
+ "מצה שלימות הגוף, אדם הראשון עיסת העולם היה נעשה כגבל הזה עלובה עיסה כו', מצה עור דלא קמיח סוד כתנות עור, והיה ראוי להיות אור באל\"ף לעבדה ולשמרה, מצה שמורה אדם הראשון. משך ערלתו היה, כל ערל לא יאכל בו (שמות יב, מח). ומצאתי בספר אחד, שעל כן לא יתנו לכותי ממצה לאכול, כי הוא במקום פסח. (בכאן לדרוש כל דיני חמץ ומצה ודיני הגעלה וכל הלכות) :",
+ "מרור שלימות הממון, יהי רצון שיהיו מזונותי מרורים כזית ובידי הקב\"ה (סנהדרין קח, ב). (בכאן להאריך במוסר הממון). ולא יחניף בממון, רק ישמח בחלקו, אף שמזונותיו מצומצמין ישמח, כי הם בידי הקב\"ה. גם נקרא מרור חסא, שיחסו העשירים על עניים המרורים אשר מר למו, ובפרט בזה החג שהיה פתוח הוותרנות מלמעלה, ועל כן החמירו כל דכפין ייתי ויכול, וזהו בדיקת הכיסין אשר רמזו האחרונים:",
+ "כל עניני חמץ נזכר בענין עכבר. עכבר נכנס כו' (פסחים י, ב), כי הוא עכברא דשכיב אדינרי. עכבר לבן ועכבר שחור (שם), מנה לבן מנה שחור. וענין נכנס ויוצא הוצאה והכנסה, יכולין לפרש כל האבעיות על זה:",
+ "וגם הוזכר חמץ בו בכלב כמו שאמרו (פסחים פ\"ב מ\"ג) כדי חפישת הכלבים. ובצאת ישראל ממצרים, לא יחרץ כלב (שמות יא, ז). במסכת הוריות (יג, א) שאלו תלמידיו את ר\"א בן צדוק, מפני מה כלב מכיר את קונו, וחתול אין מכיר את קונו. אמר להם, ומה האוכל ממה שאוכל עכבר משכח תלמודו, האוכל עכבר עצמו לא כל שכן. שאלו תלמידיו את ר\"א בן צדוק, מפני מה הכל מושלים בעכבר. א\"ל מפני שסורו רע. מה היא, רבא אמר אפי' גלימי גייסי. רומז כי מי שנותן צדקה עושה לבוש, כמו שכתוב (ישעיה נט, יז) וילבש צדקה כשריון, ועכברי גייסי לבושים. רב פפא אמר, אפילו שופיני דמרי גייסי. (כי הנותן צדקה יש לו מרה לקבורה, כמו שכתוב (שם נח, ח) והלך לפניך צדקך). חתול, אמרו רז\"ל (עירובין ק, ב) אלמלא נתנה תורה, למדנו צניעות מהחתול. פירש רש\"י (ד\"ה צניעות מחתול), החתול אינו מטיל ריעי בפני כל אדם. אמרו רז\"ל (סנהדרין לח, א) טעם אחד למה נברא אדם באחרונה, שאם יתגאה יאמרו לו יתוש קדמך. ובפרק הניזקין (גיטין נו, ב), בריה קלה מעלנא אית לה, מפקני לית לה. זהו רמז לכילי שמכניס ואינו מוציא. החתול שמוציא בסתר שלא בפני אדם, זהו צניעות ומדה טובה, אבל מכל מקום כשאוכל העכבר דהיינו הקנאה והחמדה, אין מכיר את קונו. והכלב המכיר את קונו, הוא כילי שהוא קמצן לעצמו, ומפזר לצדקה. וכלב רע שהוא כילי גם לצדקה, אשר על כלב זה נאמר לא יחרץ כלב לשונו:",
+ "ועל כלב זה רמזו המעשה במדרש רבתי פ\"ז (עי' ויק\"ר ט, ג), מעשה בר' ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר כו', עד דשיים אורחיה סגי שויה. וקשה בזה המאמר, מאחר שראה שהוא עם הארץ היאך נתן לו כוס לברך, הלא לפנים היה בישראל שלא לזמן על עם הארץ אף מי שהיה למדן רק שלא למד כל התורה כולה. ובפ' ג' שאכלו (ברכות מז, ב) רמי בר חמא לא אזמין על רב מנשה בר תחליפא דתני הלכתא ספרא וספרי כו'. עוד קשה, חשיב מקרא משנה תלמוד אגדה, ולמה לא חשיב תוספתא ספרא כו'. עוד קשה, למה נקרא כלב. ועל דרך הפשט, על דרך שאמר יונתן בן עמרם במסכת ב\"ב (ח, א) פרנסני ככלב. עוד קשה, מה מועיל דרך ארץ. :",
+ "אפשר לומר שזה היה בליל פסח שהיה מאספו לביתו לקיים כל דכפין ייתי ויכול. ענין ד' אלה דקא חשיב, רצה לומר שאילת ד' בנים, מקרא, היא תשובת התם שלא הובא שם, אלא מקרא לבד. משנה, היא תשובת החכם, אין מפטירין היא משנה (פסחים פ\"י מ\"ח). אגדה, בתשובת הרשע, בעבור זה עשה אגדה ודרש תלמוד. בתשובת אינו יודע לשאול כו', יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא. אי ביום ההוא כו', תלמוד לומר בעבור זה. אבל עדיין לא ידע כי עם הארץ הוא, כי סובר אולי שלאחר אכלו יקום לילך לביתו לספר ביציאת מצרים, עד שנתן לו כוס של ברכה נתגלה בושתו כי עם הארץ הוא. ומאחר שראה שאין לו אחיזה בענין גאולת מצרים, קראו כלב. והוא השיב, שחפץ בתורה, וכתיב בענין מצרים (שמות ג, יב) בהוציאך את העם תעבדון את האלקים על ההר הזה, ואח\"כ לא שמעתי מילא בישא וחזיתי למרא. ויש על זה ב' פירושים, שלא השיב על עלבונו, או שלא סיפר לשון הרע לחבירו. וכבר איתא במדרש (פסיקתא דר\"כ יא, ז) שהבאתי למעלה (ד\"ה עוד נביא) שנגאלו ממצרים שלא הי' בהם לשון הרע. ��לפי פי' ראשון, היינו גדורים מעריות, כי כששנים מריבים זה עם זה כל אחד מגלה ערות חבירו. אח\"כ התחרט שקראו כלב מאחר שהי' בו דרך ארץ. עיין במדרש ילקוט פרשת בשלח (רכו) ולא נחם אלקים דרך ארץ (שמות יג, יז), דבר אחר, עבד טוען את רבו כו' עיין שם. וזהו שהי' לו דרך ארץ, א\"כ מכל שכן שיש לו אחיזה בענין גאולת מצרים:",
+ "הרי מבוארים סוד ד' כוסות, והסעודה לפסח מצה ומרור באמצע. מאמר בזכות ד' דברים, נגד עולם האצילות שם ידו\"ד, נגד חסד טוב ה' לכל, אני ה' לא שניתי. והשינוי מצד המקבלים כאשר ביאר ב\"ע, ואמר חלותי היא שנות ימין עליון לעשות מרכבה, לזה לא שינו את שמם:",
+ "גדורים מעריות, נגד יצה\"ר הנשפע מסטרא דגבורה אשר עיקרו עריות כמו שכתבו התוס' במס' מגילה (לא, א ד\"ה קורין) טעם לקריאת פר' עריות ביום כפור ומשם יראו:",
+ "ולקרא את בנות האדם, שלא שינו את לשונם, מדת התפארת תורה, כההוא דאמר (ירושלמי ברכות ח, א) אלו הוינא בטורא דסיני, הוי בקישנא תרי פיות, חד לתורה וחד למילי דעלמא, ועכשיו שאין אלא לשון אחד לא ישנה אותם לדברים בטילים, רק לתורה ומעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו אף במצרים. תנא, עמרם ראש ישיבה היה (עי' שמו\"ר א, יג):",
+ "שלא היה בהם לשון הרע, מרכבה למדת ענוה עיין ברש\"י ריש פרשת מצורע (ויקרא יד, ד ד\"ה) ועץ ארז ואזוב כו':",
+ "מדרש ילקוט שיר השירים, ד' פנים, אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, שבעים זקנים, כהנים לוים וישראלים מיעקב, נגד ד' חיות בכסא. במדרש (ויק\"ר כז, ט), שור או כשב (ויקרא כב, כז), שור זה אברהם, דכתיב (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם, וכן יצחק פני שור מהשמאל, והוא שור שהוקרב לעולה. וכן יעקב הוא שור תם, מה שאין כן עשו מסיטרא דשמאלא הוא שור מועד, על כן הזכיר לבונה, כי אומרים מגרש כח המזיקים שהם שור מועד. ואצל אברהם אמר ראש לצדיקים, רצה לומר גרים, כי הגרים הם ענפיו והוא ראש להם. וידוע כי רוב הגרים גייר לאחר שאכלו ושתו, ואמר ברכו למי שאכלתם משלו כו', ואז אל הבקר רץ אברהם, הרי ג' אלה נכללו בשור:",
+ "משה ואהרן סוד אריה, ויס\"ע ויב\"א וי\"ט (שמות יד, יט-כא) סוד ע\"ב רי\"ו שעולה ארי\"ה, ובזה היתה קריעת ים סוף. וכתבתי במקום אחר (עי' בווי העמודים פרק כ\"ז) פשט ר\"י לוריא, שש מאות רכב בחור כו' (שם ז), וסוד ירה כו' (שם טו, ד):",
+ "שבעים סנהדרין הם סוד נשר, עיין בשער אורה בסוד נשר. המרכבה, ל\"ה מיימינים ול\"ה משמאילים, כהן לוי ישראל מיעקב בסוד אדם, שופריה דיעקב מעין שופרא דאדם (ב\"מ פד, א). ויפח באפיו נשמת (בראשית ב, ז), בסוד נפש רוח נשמה שהוא סוד כהן לוי ישראל:",
+ "מדרש דבני אהרן עולם היציר\"ה ארגמן, על דרך הפשט מתורץ קושיות בכל מתקנא כו', שזה הי' לו גנאי כי על כן עשה לו נזיפה הש\"י, כענין עולה, מאחר שחטא בעגל ויעלו עולות, על כן דווקא הי' בעולה. ולפי זה הדרך של עגל יתפרש ג\"כ כונתינו, אמרו רז\"ל (שמו\"ר מב, ה) ראה ראיתי (שמות ג, ז), אמר הקב\"ה למשה, אתה רואה ראיה אחת איך שבאים לסיני לקבל התורה, ואני רואה שתי ראיות כו' איך ששומטין אחד מטטרמולין שלי ופני שור מהשמאל. והנה אז נחלש כח הדביקות עד הבריאה מחמת הפגם, ולא הי' הדביקות כי אם ביצירה. וכבר ידעת הרמז (שכ' בעל הטורים, הובא לעיל דרוש רביעי ד\"ה ובא דמות דוד), כי היום ה' נרא\"ה אליכ\"ם (ויקרא ט, ד), אהרן מיכאל, שהוא ג\"כ כהן גדול ומקריב נשמותיהן של צדיקים, וכשאין הדביקות בעולתם למעלה בבריאה נקראו בני אהרן ודו\"ק:",
+ "והנה הדם הוא הנפש אשר מקריב מיכאל, ונתנו בני אהרן זה מיכאל שהוא חתן דמים סביב למזבח שלמעלה, והקריבו שהיא עבודה הסמוכה לזה זה אוריא\"ל אשר נוטה למיכא\"ל, נתינת אש זה גבריאל שהוא א\"ש, עריכת עצים מאחורי רפאל. וידוע שלאחר האחרונים הוא עץ הדעת טוב ורע, כי אח\"כ בהשתלשלות הקליפות סמאל רע באר שנואה, כי חפץ העליונים להשפיע לתחתונים לעצים חלקת כבוד, רצה לומר ע\"ץ שאכל אדם הראשון לא פרסמו הכתוב שלא להונותו:",
+ "ואם תאמר שהוא סוד נעלם אינו ידוע איזה עץ הי'. זה אינו, אלא ידוע הוא ואפילו הכי לא פרסמו הכתוב בעבור חלוקת כבוד. ומביא ראיה שהוא ידוע, שהרי מטעם זה אין לוקחין ממנה למערכה מפני שנפגם בחטא אדם שהי' גפן ונוטה לזית כדאיתא בברכות (ברכות מ, א) וסנהדרין (ע, א) רבי יודא (לפנינו: רבי מאיר) אמר ענבים, שנאמר (דברים לב, לב) ענבימו ענבי רוש אשכלות וגו', אותן אשכולות הביאו מרירות לעולם, הרי שהוא ידוע, ואפילו הכי לא פירסמו מפני הכבוד. וחטא אדם הי' דומה לחטא העגל, כי הוא כאדם עברו ברית שבאותה שעה מין היה ודו\"ק:",
+ "מדרש אבכי\"ר בילקוט, מענין תורה תפילין מילה ציצית, מדבר העג\"ל העשיה ד' רוחות העולם אשר הם בתוך גלגלים והמזלות. ויש ג' בחינות כעין מזל לישראל, ולפעמים אין מזל לישראל רק מצד החטא נשתנה הטוב, או מצד הזכות נשתנה הרע. ולפעמים יש מזל לישראל הזוכים לשתי שלחנות, כאמרם רז\"ל (עי' הוריות י, ב) מי סני לצדיקים דאכלי שני עולמות, והמזל מורה על הטוב. נשאר בענין כי רבה, ולפעמים הש\"י מהפך המזל הרע לטוב וזה הוא בחינת שלישית, לא זו שמבטלין הרע, רק מהפכה לטובה. לזה ענין (שמות י, י) ראו כי רעה נגד פניכם, והפך הש\"י לדם מילה:",
+ "וזה ענין המאמר המובא בילקוט יהושע, אנשי צורה נינהו זיל דלברכינך. אמר ליה, יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תיעיל ולא תפיק כו', עיין שם. ואביו אמר, כלהו ברכתא נינהו כו'. וקשה מאי טעמא לא אמרו בלשון ברכה. ומהר\"מ מפדא\"י כתב מה שכתב, עיין שם בילקוט בהג\"ה. אכן אין מתורץ מה שאיתא ברבתי פרשת בראשית (כו, ד) ר\"ג אנסיב ברתיה. אמרה ליה, אבא צלי עלי. אמר לה, לא יהא לך מחזורה להכא. ילדה בן זכר, אמרה ליה, אבא צלי עלי. אמר לה, לא ישלי ווי מפומך. אמרה לו, אבא ב' שמחות היו לי וקללתני. אמר לה, ברכות נינהו, עיין שם:",
+ "והענין הוא, כי היה מזל שלהם מורה רע, על כן אמר אנשי צורה נינהו, רצה לומר היודעים צורת הכוכבים והמזלות וצורת שירטוטי הפנים ויודעים המערכת. והם אמרו מה שמורה המערכת, כדי שיהפך אביו בתפלתו לטובה. וכן ענין ר\"ג עם ברתיה. ונגד בחינה זו אמר מלפנים מילה כמ\"ש נהפך לדם מילה. ולפנים הוא מזרח, כי כן אירע לאברהם כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שבת קנו, א) אמר אברהם, רבש\"ע הסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד. אמר ליה, הקב\"ה צא כו'. מאי דעתיך דקאי צדק במערב, מהדרינא ומוקמינא ליה במזרח, דכתיב (ישעיה מא, ב) מי העיר ממזרח צדק וגו'. ובעת שנצטוה במילה נתהפך אברם אינו מוליד, וכתיב שם (בראשית יז, ב) ואתנה בריתי ביני וביניך וארבה אותך במאוד [מאד]:",
+ "תורה בימין מזל מחכים, הרוצה להחכים ידרים (ב\"ב כה, ב). תפילין בשמאל, הרוצה להעשיר יצפין (שם). והוא על דרך דאיתא במסכת חולין (פט, א), דרש רבא, אם מחוט ועד שרוך נעל (בראשית יד, כג), ציצית ותפילין. ושם נאמר, ולא תאמר אני העשרתי את אברם. ומאחר ששם כולל ציצית כמו שאמר אם מחוט, על כן הציצית שלפנים המונחים בצד שמאל אצל תפילין לפי מנהגינו, נכללין בתפילין:",
+ "ואז מתורץ הקושיא שהקשיתי (ד\"ה עוד נביא) ציצית מאחוריהן (ילקוט בשלח יד, רלד), מערב נקרא אחור רמז על סיבוב הגלגלים ושקיעתו למערב לקיים מה שכתוב (נחמיה ט, ו) וצבא השמים לך משתחוים, שכינה במערב. והזהיר בציצית זוכה ומקבל פני שכינה, כדאיתא (מנחות מג, ב) וראיתם אותו (במדבר טו, לט), תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד אשר יהי' מלא השם שלם והכסא שלם, אמן כן יהי רצון. סליק",
+ "בעזרת הש\"י ביאור (תהילים כ״ג:א׳) מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר, על מדת הסתפקות",
+ "דרך כלל, שאילתו הי' כמו שהתפלל במקום אחר (פסיקתא כד, ג) רש ועושר אל תתן לי, כי העוני ח\"ו אפשר תעבירנו על דעת קונו, וגם עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה, יב), וכדרך שהתפלל יעקב (בראשית כח, כ) על לחם לא על מותרות:",
+ "ה' רועי לא אחסר, ידוע השקוע בתאוות הממון הוא תמיד יחסר, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קה\"ר א, לב), ובסך שבידו הוא חסר מצד כי מתאווה. ועל כן (אבות ב, ז) מרבה נכסים מרבה דאגה, כי ברבוי שבידו מתאוה סך כזה. ועל זה נאמר (תהלים לד, יא) ודורשי ה' וגו' כל טוב, רצה לומר הכל טוב בעיניהם כי שמחים בחלקם, כמו שכתוב (שם לב, י) רבים מכאובים לרשע, הריבוי מכאוב כי מתאווה לריבוי כזה. והבוטח בה', אפילו חסד אחד המגיע לו, סובב אותו כאלו מלא כל טוב. וזהו תפילתו לא אחסר:",
+ "ואחר כך אמר, ידעתי גם אני, הן אם יזדמן לי הקב\"ה עושר או יזדמן עוני עכ\"ז אדבק בו, אעפ\"כ שאלתי על המצוע שהש\"י בנאות דשא ירבצני על מי מנוחות ינהלני, ואז כולל כל הטובות ככתוב בברכת יששכר (בראשית מט, יד-טו) רובץ וגו'. וירא מנוחה וגו'. וידעתי כי גם הרוח ישובב הנפש תשוב אל האלקים כי היא דבקה בו, והטעם, כי אוציא עושר למען שמו, דהיינו לתלמוד תורה ולבנין בית המקדש ולעניים:",
+ "גם כי אלך בגיא צלמות, הוא הדרך להפוך העוני, כי עני חשוב כמת (נדרים סד, ב):",
+ "לא אירא רע, מהטעם כי אחשוב כי אתה עמדי, על דרך שאמרו ז\"ל (ברכות נח, ב) דיו לעבד שיהי' כרבו, כי השכינה כביכול בעת צרה בשפלות. ועיין בתולעת יעקב בסתרי חג שבועות והסוכות מענין הצדקה:",
+ "על כל זאת שאילתי, על דרך ממוצע, דהיינו שבטך שבט מוסר ומשענתך ביחד. ואף על גב דאמרו רז\"ל (עי' הוריות י, ב) מי סני להו לצדיקים דזוכים לשתי שלחנות, אינני חפץ רק לשלחן גבוה הצפון לצדיקים לעתיד לבא. וזהו תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן. ויתבאר עם מאמרם ז\"ל במסכת שבת בפ' השואל (קנג, א), בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט, ח), משל למלך שזימן עבדיו כו', עד הללו שקשטו עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו, הללו שלא קשטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו. חתנו של ר\"ג (לפנינו: רבי מאיר) משום ר\"ג אמר, אף הן נראין כמשמשין. אלא אלו ואלו יושבין, הללו אוכלים, והללו רעבין. הללו שותין, והללו צמאין כו'. דבר אחר, בכל עת יהיו בגדיך לבנים, אלו ציצית. ושמן על ראשך אל יחסר, אלו תפילין, עד כאן לשונו. אין זה דבר אחר מלתא בפני עצמו הוא, אלא מוסיף אענין ראשון, ויהיה זה המאמר על דרך מאמרם (ברכות יז, א) צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. ואקדים לך הכתוב בזוהר ובציוני פרשת כי תשא, כי העדיי שהיא עטרה שזכו ישראל כשהקדימו נעשה לנשמע, היה עדיי רוחנית התפילין. והנה הציצית על כסותך הם סוד בגדי שבת ויום טוב אשר הארכתי במקום אחר סוד מלבוש הנשמה. נמצא הציצית סוד הכסות, ועטרה בראש. והסעודה כו', נהנין מזיו השכינה, וזהו שלחן נגד צוררי כדאיתא התם. אלא אלו ואלו יושבין כו'. דשנת בשמן, סוד התפילין ושמן על ראשך כו'. כוסי רויה כו', עתיד בסוד הסעודה הרוחנית יברך דוד כוס של ברכה כדאיתא בפרק ערבי פסחים (קיט, ב). אך טוב וחסד, אכין ורקין מיעוטין הן, ורצה לומר, המיעוט מטוב וחסד ירדפוני בעולם הזה. ושבתי בבית ה' לאורך ימים, בנצחיי:",
+ "עוד יתורצו שני פסוקים המשונים בלישנא. כתיב (תהלים קמה, ח) חנון ורחום ה' ארך אפים וגדל חסד. וכתיב (שם קג, ח) רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד. אמרו רז\"ל רחום לחוטא ושב מיד, חנון לחוטא ואינו שב מיד, נמצא השפעה מהרחמים יותר עדיפא מהשפעה הבא בחנינה, כי לפי הסברא היא מועטת. רב חסד, פירש רש\"י ז\"ל, על מי שהוא מחצה על מחצה, אז רב חסד מטה כלפי חסד. ולאיש הזה מאחר שאינו צדיק גמור, כי אז הש\"י משפיע לו בעולם הזה השפעה מרובה, וזהו רחום. ובעולם שכולו טוב, ישפיע לו מצד החנינה. אבל מי שהוא מגדיל החסד, דהיינו שזכיותיו מכריעות, אז משפיע לו בעולם הזה מצד חנון, והשפעה המרובה מצד רחום לעולם הבא, אמן כן יעשה האל:"
+ ],
+ [
+ "זאת תורת העולה וגומר (ויקרא ו, ב). במדרש (ויק\"ר ז, ד), משל למלך שהיה לו שני מגיסים, עשה לו האחד תבשיל וערב לו, ועשה לו השני תבשיל וערב לו, ואין אנו יודעים איזה ערב לו יותר. אלא ממה שצוה לשני ואמר עשה כתבשיל הזה, אנו יודעים שהשני ערב לו יותר. כך הקריב נח קרבן וערב, שנאמר (בראשית ח, כא) וירח ה' את ריח הניחוח. והקריבו ישראל קרבן, שנאמר (במדבר כח, ב) תשמרו להקריב לי במועדו, ואין אנו יודעין איזה ערב לו יותר. אלא ממה שצוה למשה ואמר, זאת תורת העולה היא העולה, אנו יודעין שזה ערב לו יותר, שנאמר (מלאכי ג, ד) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. כימי עולם, כימי משה. וכשנים קדמוניות, כימי שלמה. דבר אחר, כימי עולם, כימי נח, שנאמר (ישעיה נד, ט) כי מי נח זאת לי. וכשנים קדמוניות, כימי הבל שלא היה עבודה זרה בעולם, עד כאן:",
+ "במדרש רבי אלעזר (פדר\"א מז) אומר חמש אותיות נכפלו כולם לשון גאולה הן. כ\"ף כ\"ף שנגאל בה אברהם מאור כשדים, שנאמר (בראשית יב, א) לך לך מארצך. מ\"ם מ\"ם שנגאל בה יצחק מפלשתים, שנאמר (שם כו, טז) לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד. נו\"ן נו\"ן שנגאל בה יעקב, שנאמר (שם לב, יב) הצילני נא. פ\"א פ\"א בה נגאלו ישראל ממצרים, שנאמר (שמות ג, טז) פקד פקדתי. צ' צ' בה עתיד לגאול את ישראל, שנאמר (זכריה ו, יב) איש צמח שמו ומתחתיו יצמח, עד כאן:",
+ "תנן (פסחים פ\"י מ\"א), ערבי פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך. אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי. בגמרא (קט, ב), לא יפחתו לו מארבע כוסות [וכו'], היכי מתקנין רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה, והתניא לא יאכל אדם תרי, ולא ישתה תרי, ולא יקנה תרי, ולא יעשה צרכיו תרי. אמר רב נחמן, אמר קרא (שמות יב, מב) ליל שמורים, ליל המשומר ובא מן המזיקין. רבא אמר, כוס של ברכה מצטרף לטובה, ואינו מצטרף לרעה. רבינא אמר, ארבע כוסות תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באפיה נפשיה הוא, עד כאן:",
+ "במדרש חזית וגם בשיר השירים רבה (ג, כה), שאל רבי שמעון בן יוחי את רבי אלעזר בן יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו (שה\"ש ג, יא) בעטרה שעטרה לו אמו. אמר לו, הן. אמר לו, היך. אמר לו, משל למלך שהיה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר עד שקרא לה בתי, לא זז מחבבה עד שקרא לה אחותי, לא זז מחבבה עד שקרא לה אמי. כך מתחלה חבב הקב\"ה את ישראל קרא לה בתי, הדא הוא דכתיב (תהלים מה, יא) שמעי בת וראי. לא זז מחבבה עד שקרא לה אחותי, הדא הוא דכתיב (שה\"ש ה, ב) פתחי לי אחותי רעיתי. לא זז מחבבה עד שקרא לה אמי, דכתיב (ישעיה נא, ד) הקשיבה [אלי] עמי ולאומי [אלי האזינו], אמי כתיב. עמד רשב\"י ונשקו על ראשו, אמר אלמלא לא באתי אלא לשמוע דבר זה די, עד כאן:",
+ "נחזור על ראשון ראשון, ממה שהבאנו מהפסוקים והמאמרים להתעורר עליו בפרשת זאת תורת העולה וגומר. יש להתעורר, א' מה שהוקשו רז\"ל במסכת יומא פרק קמא (כ, ב) ממשמע שנאמר (ויקרא ו, ב) כל הלילה, איני יודע שהוא עד הבקר, מה תלמוד לומר עד הבוקר. ב' קשה למה נאמר ג' פעמים בפרשה והאש על המזבח לא תכבה. ג' קשה לפי דעת הרמב\"ן שפירש (ד\"ה ולבש הכהן) מדו בד (שם ג), שצריך כל בגדי כהונה, שהן ארבע לכהן הדיוט, ושמונה לכהן גדול, קשה למה נקט הכתונת יותר משאר בגדים. ד' קשה מה שפירש רש\"י, ופשט את בגדיו, אין זו חובה אלא דרך ארץ. וכי דרך ארץ בא התורה להשמיענו, או איך כלל דרך ארץ אצל מצות החובות:",
+ "במדרש דשני מגיסין יש להקשות, א' שאין המשל דומה לנמשל, כי המשל אמר שגם מגיס השני בישל לו, ואחר כך בוחן היה איזה היה למלך יותר ערב. ובנמשל אינו כן, שהרי הקרבן שהקריבו ישראל שזהו בערך המגיס השני לא היו מקריבין מתחלה מעצמן קרבן רק על ידי ציווי הש\"י כמו שכתוב (במדבר כח, ב) צו את בני ישראל וגו', עד (שם) תשמרו להקריב וגו'. או מאי אולמיה הך דזאת תורת העולה, מהך דתשמרו להקריב. ב' קשה במה שאמר דבר אחר כימי עולם כימי נח כו', הנה זה סותר למה שאמר בתחלה במשל שקרבן של נח לא היה ערב כמו קרבן ישראל, ואין המשמעות הענין כן לסתור המשל רק לעשות פירוש אחר על פסוק, ובאופן שיתקיים המשל והנמשל:",
+ "במדרש דמנצפ\"ך יש להקשות, הלא חכמינו ז\"ל דרשו אלו הכפולות בענין אחר במסכת שבת פרק הבונה (קד, א) מ\"ם פתוחה מ\"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום. נו\"ן כפופה נו\"ן פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט כו', עיין שם. וכן הוא בירושלמי במסכת מגילה פרק קמא:",
+ "במשנה דערבי פסחים, ולא יפחתו לו מד' כוסות, באמרו בזה שהרבה טעמים בירושלמי דערבי פסחים (פ\"י ה\"א סח, א) נגד זה תקנו ד' כוסות, ותרי טעמים מינייהו, רבי יוחנן בשם רבי בנייה אמר, נגד ד' גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. רבי לוי אמר, נגד ארבע מלכיות. יש להקשות, למה תקנו רמז למספר הזה בכוסות ולא במיני תבשילין ושאר עניינים. בשלמא לריב\"ל דאמר התם נגד ד' כוסות של פרעה וכוס פרעה בידי וגומר, ולרבנן דאמרו נגד ד' כוסות של פורענות שהקדוש ברוך הוא עתיד להשקות את אומות העולם שנאמר כו' ניחא, אבל לר' יוחנן ורבי לוי קשה. ובענין שנאמר בגמרא על משנה זו, ראוי לנו לחקור למה ועל מה תהי סכנה בשתיית זוגות. ועוד קושיא גדולה, שם נאמר בגמרא מאן דקפיד קפדי בהדיא, מה איכפת להו לשדים בקפידתו:",
+ "במדרש דלא זז מחבבן עד שקראן אמי, גם כן צריך לתת לב מה רומזות אלו הכנוים בתי אחותי אמי שקורא שמות הללו הקב\"ה את ישראל. ובאמת שהמקובלים פירשו היטב זה המדרש דבר דבר על אופניו, עיין הרמב\"ן בפרשת חיי שרה בפסוק (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל, ואני לא באתי לפרש אלא המדרש הזה לפי פשוטו:",
+ "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, וטעם כו' עד ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול, עד כאן לשון הטור (או\"ח הל' סימן תל). הקושיות שיש להקשות בזה הענין כבר כתבתי אותה בדרשה אחרת לשבת הגדול דפרשת צו, ותרצתי לפי הפשט. אבל עדיין נשאר קשה על תיבת בדבור גדול, כמו שכתבתי בדרשתי לשבת הגדול דפרשת מצורע עיין שם, שחל עלינו חובת ביאור לבאר קריאת השם של הגדול:",
+ "עוד מוטל עלינו לחקור חקירה יקרה ממה שראינו בענין גלות מצרים שנשתלשל על ידי שלשה אבות, הגזירה היתה לאברהם בפרשת (בראשית טו, יג) ידוע תדע כי גר יהי' זרעך. והתחלת גזירה זו היתה מיצחק, כמו שאמרו רז\"ל (תנחומא שמות ד), כי גר יהיה זרעך (בראשית שם) משנולד יצחק, וכמו שכתב רש\"י בפרשת לך לך (שם). ונגמר ע\"י יעקב, וכמו שאמרו רז\"ל (שבת פט, ב) ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל למצרים כו':",
+ "וכשנדקדק עוד היטב יראה וימצא כי מרכז השתלשלות הגלות הזה היה ע\"י יוסף, וגם הוא בישר את הגאולה זו בסימן שמסר פקוד יפקוד. ראשית דבר, עיקר ביאת יעקב לפדן ארם היה בשביל יוסף, כמו שכתוב (בראשית ל, כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגומר, הבכורה נתנה ליוסף כמו שכתבו הזוהר ויתר מפרשים, כי כוונת יעקב בטפה ראשונה שיצאה ממנו היה סבר שהוא רחל, על כן בעצם נטלה הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, אלה תולדות יעקב יוסף (שם לז, ב), וכמו שפירש רש\"י אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב יוסף בן שבע עשרה שנה וגו', על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים, על כן יוסף נמכר למצרים בגאולה, ויקח משה את עצמות יוסף (שמות יג, יט), ובודאי לא נפל זה הענין על צד הקרי וההזדמן, רק בכוונה גדולה ועצומה:",
+ "וכשנחקור על זה הענין, ועל סיבת קריאת השם הגדול לשבת זה, אזי יתורצו כל המאמרים שהבאתי, ואף זה יתורץ ענין גלות מצרים מהו עניינים אשר נתחבטו בזה כל המפרשים, וגם אני כתבתי דעתי בארוכה בזה בדרשה אחרת (עי' בדרוש השלישי):",
+ "ומתחלה צריכין אנו להקדים הקדמה, ידוע כי הם שני מיני הנהגות שהשם יתברך מנהיג עולמו. אחד, הנהגה טבעית מה שהוא מסדר הטבעי השמימי. שנית, הנהגה השגחתית היא הנהגה שבה מונהגים אומה ישראלית מצד תורתנו לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ועיין בעקידה פרשת פקודי מענין אלו השני הנהגות, כי שם האריך בזה. ו��גד אלו השני הנהגות נקרא הש\"י בשני שמות אלו ידו\"ה אלקים, אלקים נגד הטבע, וידו\"ה נגד השגחת שינוי הטבע כאשר כתב הזוהר בהרבה מקומות, וכמו שכתב בעל עקידה סוף שער שלישי, כי שם אלקים רומז על ענין המנהג הטבעי וסדורו הנוהג תמיד כמשפטו, וכמו שאמרו (ע\"ז נד, ב) עולם כמנהגו נוהג. ולזה יוחס לשם אלקים, ואין אלקים בכל מקום אלא דיין, כי הוא מנהיג והמסדר אלו הנמצאות בשורת הדין הטבעי המנהג העולם כמנהג אחד תמיד בלתי משתנה, והוא חיוב המסובבים מסבותיהם המיוחדת, לכך הוזכר שם זה במעשה בראשית (בראשית א, א). אמנם בסוף הכל נאמר (שם ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו', כלומר אלה הם תולדות שמים וארץ מצד טבעם הפשוט אשר נתן בהם בהבראם, אבל כאשר יבוא הצורך לשנות בהם דבר כפי אשר חייב להנהגה ההשגחית, התקון הזה יעשה עם ה' אלקים, כי שם הגדול הזה ישנה וישדד הכח הטבעי הנברא בשם אלקים כאשר יבוא הצורך, ויהיה אומרו ה' אלקים כענין (שמות יח, יא) גדול ה' מכל אלקים, כי ביום עשות זה התיקון תראה גדולות זה השם על שם אלקים. ונגד אלו שני הנהגות הוקבע ראש חודש תשרי התחלה למציאות הטבעי, ור\"ח ניסן ראשון הוא למציאות הנהגת השגחי הנזכרת, עד כאן הם דברי בעל עקידה. וכבר כתבו לו הרבה מפרשים ענין זה ששם אלקים מורה על הטבע, (וכן אלהי\"ם כמנין הטבע), ושם ידו\"ד מורה על שהוא היה הוה יהיה מהווה הכל ברצונו, ובחפצו לשנות ולשדד. ואף שלכאורה אלו שתי הנהגות טבעיות והשגחיות מתנגדים זה לזה, כשזה קם זה נופל, כי ההשגחיות משדד את הטבעים, מכל מקום הם באחדות אחד פנימיות מתקרבים אחד לאחד, כי הטבעיות מתקרבת להשגחיות בסוד הרוחניות הפנימיות:",
+ "והוא על דרך שכתב הר\"ן בדרשותיו בדרוש הראשון וזה לשונו, כל מה שאנו מדברים במעשה בראשית, וכל מה שהבינו בו החכמים כולם, אם לא בשפע אלהי אינו מכלל מעשה בראשית שחייבו רז\"ל יודעיו להסתירו ולהעלימו. אמנם ענין מעשה בראשית מהו צריך ביאור רחב, כי הנה הרמב\"ם ז\"ל אמר שמעשה בראשית היא חכמת הטבע, ויש בזה סתירות גדולות, כי אין בדברינו ביסודות ובמורכבים הנמשכים מהם דבר שיתחייבו הסתרה והעלמה. ועוד א\"כ היה צריך לידע הגבול שנעמוד בו ולא נפרסמהו להמון, כי אין ספק דכל מה שהוא בענין הטבע ובאורו אין ראוי שיהיה נסתר ונעלם, אבל ראוי שיתפרסם, שהרי ידוע שחכמת הרפואה וחכמת עבודת האדמה והמרעה נמשכות מחכמת הטבע, וא\"כ היושבים בערי פרזות דורשים תמיד במעשה בראשית ויודעים בו. וג\"כ לא נוכל לומר שמעשה בראשית לא תהיה חכמת הטבע, שהרי מעשה בראשית נוסד כולם בעולם התחתון לא בעליון כי זה יהיה מעשה מרכבה, ואם לא יהי' מעשה בראשית ידיעות טבעיו ועניניו אם לא אפרש מהו. וזהו א\"כ דבר מחדש מבוכה וצריך ביאור להתשובה בזה, כי אין ספק כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע, אבל לא מאותו הצד שהתחכמו בו האנשים מצד מחקרם, אבל מה מהצד שהידיעה נעלמת בו מצד המחקר ולא תודע אלא בשפע אלהים. והוא שיש לכל הנמשכים מצד חמרם יודע מצד החקירה, ומצד השגת מקריהם, אבל אשר מצד צורתם אי אפשר שיודעים בשום פנים מצד החקירה, אלא מצד מה שהוציאו הנסיון לאור. וגם כי נודע פעליהם מצד הנסיון, לא נדע סיבת פעליהם כלל, כי אנחנו נדע בפלפול שהוא מחמם, ונדע סיבת החימום להיות היסוד האש גובר עליו, מפני שזה המשך אחר חמרו. אבל עם היות שנדע שהאדם צוחק, ושאבן השואבת מושכת הברזל, נדע זה מצד שהוציאו הנסיון, אבל לא נודע סיבתו מפני שהם נמשכים אחר הצורה, כי השער הזה סגור לכל דורש החכמה במחקר אנושי, לכך לא יפתח. ואין ספק כי הפעלים המתחייבים מצד חומר הדבר בערך אל המתחייבים מצד עצם הדבר, כמר מדלי. כי אלו יוצאים מאמתת הדבר ועצמותו, ואלו נמשכים ממקריו שהם יוצאים מאמתתו, ואלו הפעלים היוצאים מצד הצורה הם נתלים מצד נותן הצורה או בוחן איזה שיהיה. וזה העיון נמנע שיושג מצד חכמת האנשים, אבל יודע בה שהשגה כזה היא מכח הנמנע כו':",
+ "עד ולכן צחק הר\"ם ז\"ל על גאלינוס כשאמר שהיות אדם צוחק לא ידע לו סיבה, ואמר כי הוא מכח הנמנע שתודע לו סיבה, כי הוא דבר יוצא מעצם אדם וצורתו. הנה לפ\"ז מעשה בראשית היא חכמת הטבע האמיתית שיתפלספו בה המתחכמים, והיא אמיתית ידוע עצמי הדברים. וזהו נמשך ונתלה בנותני הצורות שהם השכליים הנבדלים, ואי אפשר שיודע כי אם בשפע אלהים נבואיי. ולכן היה חכמת מעשה בראשית סמוכה ומצרפת למעשה מרכבה ושניה אליה במעלה, כי שתי אלו החכמות תהיה בהם ההשגה ברוחניות שהם השכלים הנבדלים:",
+ "ואם תשאל לדברינו הנה מעשה בראשית היא בעצמה מעשה מרכבה, שאחרי שמעשה בראשית אינו כי אם ידיעת צורות הדברים שנתלה ונמשך מנותני צורתם שהם השכלים הנבדלים, הנה הנכון בזה וההשגה היא בשלים הנבדלים וראוי שיהיה זה במעשה מרכבה התשובה ראוי תדע כי יש בהשגת ענייני השכלים הנבדלים ב' חלקים. הא' ההתלות וההקשר מה שלמטה מהם בהם. והשני התלות והמשכם ממה שהוא במעלה מהם. ואין ספק שיש בין שתי ההשגות הבדל עצום, והוא שעיון וההשגה במה שלמעלה מהם אין ספק שהוא יותר גדול הערך ויקר המעלה מהעיון במה שלמטה מהם. ולזה יהיה מעשה בראשית ידיעת צורת הדברים על אמיתתם שהוא הקשר המציאות התחתון במלאכים. ויהיה מעשה מרכבות ידיעת המשך והשתלשלות המלאכים מהשם, עד כאן דברי הר\"ן, מה שרציתי להעתיק. ועיין עוד שם באורך מזה הענין:",
+ "הכלל העולה מזה, כי הטבעים בסוד פנימיות קרוב לסוד אלוה, ומדובקים בחינות אלו באלו בסוד השתלשלות הקודש שאיש באחיו ידובקו, (עיין בפרדס סוף שער האצילות, ובשער סדר עמידתן בפ\"ג). ואז בבחינה זו שבים השני שמות ידו\"ד אלקים לאחדות אחד. אבל על כרחך המשכת שם ידו\"ד יותר עיקר ופנימי משם אלקים בערך מעשה מרכבה למעשה בראשית, כמבואר בהר\"ן, וכערך הגוף בערך הנפש, כי שם יהו\"ה יתברך דק ונעלם משם אלהי\"ם שהוא יותר מתגלה. וכן תמצא הנהגת הטבע יותר מגולה מהנהגת השגחיות, כי הטבע עולם כמנהגו נוהג, וההשגחה שהיא המדה המנגדת הטבע יותר מגולה בישראל לפי מעשיהם להשפיע כפי התעוררותם נגד מה שיורה הטבע הסידור השמימי הוא ענין נסתר ענין לא ראתה אלהים זולתו. זולת בניסי מצרים וכיוצא באלה, היה הנהגה זו מפורסמת עין בעין יראה. אבל על רוב הנהגה זו נסתרות, והנהגה הטבעי נגלית, כמו שהגוף שאינו דק כנפש יותר נגלה מהנפש:",
+ "ולתכלית זה האדם שנברא בצלם אלהים, ונברא כדי לאשתמודע על ידו אלהותו יתברך, בראו בגוף ונפש נגלה ונסתר, נגד אלו השני שמות ידו\"ה אלקי\"ם. ונגד זה נתן לו התורה מעשה ועיוני, נגלה ונסתר. וכשהאדם מתדבק במעשיו, אז מתדבק חומרו ומקרבו לרוחניות הנפש באופן שאף שהחומר הוא גס ועב מכל מקום בבחינתו המתדבקות לרוחניות נשמתו יש לו בחוש דקה, כמבואר בפרדס בשער הנשמות בענין קישור הגוף ונשמה בערך הנהגה הטבעית שפירשתי שיש לה חיבור ברוחניות בהנהגה ההשגחית, כי עבודת ה��\"י היא בגוף ונפש. וזהו שאמרו רז\"ל (ברכות פ\"ט מ\"ה), בכל לבבך (דברים ו, ה), בשני יצרך ביצר טוב וביצר הרע. החומר ההוא נמשך מיצר הרע, והנפש מיצר טוב, ואז הם לאחדות מתלבש גופיותו בתוך רוחנייתו, ובאופן זה נעשה גופו חומר זך ודק מוכן לקבל מושכלות כמו שהיה אדם הראשון קודם שחטא מלובש בכתנות אור באל\"ף שהוא אור בהיר, וגם האל\"ף רומזות לאחדות השם ית', כי אז הוא תחת ממשלת הש\"י תחת אחדותו, כי זה הוא בחינות סוד דביקות ידו\"ה באלקי\"ם נגלה בנסתר, שהנגלה שהוא הנהגה טבעית מתקרב ומתאחד ברוחניותו על הנסתר כמו שכתבתי, ואלהים זה קדוש מסוד פנימיות קדושה:",
+ "אבל לאחר שהלך אדם אחר חומריותו והפריד בין החומר לנפש, אז ג\"כ נתלבש בכתנות עור בעי\"ן, ועי\"ן הוא ממשלת ע' שרים אלהי העמים שהנהגתם כפי הטבע והדין וההשפעה המסורה להם לא יותר, וזהו בחינת הטבע מצד החומר שהוזכר למעלה בדברי הר\"ן (בדרשות דרוש הראשון), (וכבר הארכתי במקומות אחרים מסוד כתנות אור אל\"ף ועי\"ן) :",
+ "וזהו ענין (בראשית כח, כא) והיה ה' לי לאלקים, לא אלקים אחרים שרי האומות, רק אלקים מסוד הפנימיות שהוא המרכבה ליהו\"ד בסוד אחדות הרוחניות:",
+ "ואדם הראשון ביקר בל ילין, ומשך על עצמו כתנות עור בעי\"ן. וזהו שכתוב אצל דור הפלגה (בראשית יא, ה) וירד ה' לראות וגו' אשר בנו בני האדם, ודרשו רז\"ל (זוה\"ק ח\"א ס, ב) בני אדם קדמאה, כי כן נעשה בפועל בדור הפלגה שנפרדו תחת ע' השרים ואז לא היה כקודם והיה ה' לי לאלקים על פי הדרך שפירשתיו, רק היה שולט ממשלת ע' שרים שהם הנהגה טבעית, ושם יהו\"ה שהוא הנהגה השגחית לא נודע, כי לא הגיע שום התעוררות מלמטה לעוררה למעלה להיות את שלמטה מרכבה למה שלמעלה, כידוע להיודע בסוד ההתקשרות. עד שזרח אור אברהם אבינו וכל אבותינו הקדושים וזרעיהם, ואז התחילו להוריד השכינה ולחזור את העולם לתיקונו להתאחד ב' שמות יהו\"ה אלקים, בהבראם ביום עשות ה' אלהים (בראשית ב, ד), במדרש (בר\"ר יב, ט) בהבראם, באברהם, כי הוא התחיל לעשו ולתקן ידו\"ה אלקים, והבן. וכדאיתא במדרש (תנחומא נשא טז) הובא בעקידה ריש פרשת שמות, א\"ר שמעון (לפנינו: שמואל) בר נחמן, בשעה שברא הקב\"ה את עולמו נתאוה שיהי' לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים, ברא את האדם וצווה (בראשית ב, טז) מכל העץ הגן וגו' ועבר על צויו, כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים, ודבר אחד צויתי אותו ולא שמרו. סילק הקב\"ה שכינתו לרקיע הראשון. עמד קין והרג להבל, סילק שכינתו לרקיע שני. עמד דורו של אנוש והיו עובדים עבודה זרה, וסילק שכינתו לרקיע שלישי. עמד דור המבול, סילק שכינתו לרביעי. עמד דור הפלגה, סילק שכינתו לחמישי. עמדו הסדומיים, סילק שכינתו לששי. עמד אמרפל וחביריו והכעיסו, סילק שכינתו לרקיע השביעי, ואמר (תהלים צד, טז) מי יקום (בסוד הקימה כביכול מי יקום אותי כו' והבן) לי עם מריעים מי יתיצב לי עם פועלי און. מה עשה הקב\"ה, קפל כל הדורות הראשונים והעמיד את אברהם וסגל מעשיו, ירד משביעי לששי. עמד יצחק ופשט צוארו על המזבח, ירד מששי לחמישי. עמד יעקב, וירד מחמישי לרביעי. עמד שבט לוי, וירד מרביעי לשלישי. עמד קהת, וירד משלישי לשני. עמד עמרם, וירד משני לראשון. עמד משה, והורידו לארץ, שנאמר (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני, עד כאן לשונו:",
+ "וב��ורדת השכינה למטה אז הי' מתגלה למטה שם ידו\"ה סוד האחדות, וזה היה מצד האבות כי הן הן המרכבה (בר\"ר מז, ו), ובפרט ראש בית אב אומה הישראלית אברהם אבינו ע\"ה הוא סוד המרכבה בסוד (שה\"ש ג, י) מרכבת ארגמן, כאשר שמעתי הרמז בשם אברהם, א' הוא האחד הרוכב על ברה\"ם אותיות הנשארות מאברהם שהם ד' חיות, כי אותיות ברה\"ם הם סופי תיבות מד' חיות, שהן כרוב נש\"ר ארי\"ה אד\"ם. וכרוב הוא במקום שור, כדאיתא בחגיגה פרק אין דורשין (יג, ב) כתוב אחד אומר (יחזקאל א, י) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתן ופני שור מהשמאל לארבעתן וגומר. וכתוב אחד אומר (שם י, יד) וארבעה פנים לאחד, פני האחד פני הכרוב, והשני פני אדם, והשלישי פני האריה, והרביעי פני הנשר, ואלו שור לא קא חשיב. אמרו רז\"ל, יחזקאל בקש עליו רחמים והפכו לכרוב. אמר לפניו, רבש\"ע קטיגור יעשה סניגור, עד כאן לשון הגמ'. וכן על זה נאמר (שה\"ש ו, יב) מרכבות עמי נדיב, אות הראשון מנדיב, הוא אות ראשון נשר. אות הב' מנדיב, הוא אות הב' מאדם. אות הג' מנדיב, הוא אות ג' מאריה. אות ד' מנדיב, הוא אות ד' מכרוב (וסימנך א\"ב ג\"ד) (וכל זה מבואר בתפילה מערך רך שחיבר מהר\"ם מרגלית יצ\"ו מק\"ק קראק\"א). הרי שאברהם אבינו היה הראשון להיות מרכבה להורדת האחדות למטה, ואחר כך במשך השלשלת הקדוש ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב), זרע נזרע מלמטה ואז באה ההשפעה מלמעלה ואומר לו גדל, בענין סוד (דברים ח, ג) מוצא פי ה', כי הוא אמר ויהי. וכתיב ביצחק, ולא כל יצחק (נדרים לא, א) רק יעקב. ושופריה דיעקב היה מעין שופריה דאדם הראשון (ב\"מ פד, א) כי אז נשלם הכנת התיקון לחטא אדם הראשון כאשר אפרש:",
+ "והענין כי הם ג' דברים שעליהם נכרת ברית עין כמו שכתוב (איוב לא, א) ברית כרתי לעיני וגו'. ברית לשון ברית מעור, רצה לומר ברית מילה (כאשר הוזכר בספר יצירה והובא בפרדס בתחילת ספרו). וכשרוצה להתבונן המשכיל, ידע ויבין כי כל התורה תלוי' בג' בריתות הנ\"ל, אלא שאין לי כעת להאריך בענין הזה:",
+ "ונגד אלו הג' בריתות הוא סוד שם יהו\"ה המורה על הנהגת השגחה כדפירשתי, כי פירוש שם זה הוא הי\"ה הו\"ה יהי\"ה, רצה לומר כי הוא היה לשעבר קודם לשום הויה, דהיינו קודם שנברא העולם שהיה הוא לבדו ית' ואין זולתו, רק בעת שעל הרצון לפניו חידש את העולם יש מאין המוחלט, זהו פירוש תיבת של היה, שרצה לומר קודם החידוש, ומורה על חידוש העולם. הוה רמז על זמן עמידת העולם, שהוא ית' הוה ומהוה הכל ומשגיח עין בעין ופועל הכל ברצונו, את כל אשר יחפץ אף לשנות ולשדד מי יאמר לו מה תעשה יתברך ויתעלה. יהיה רומז לעתיד, לאחר שיגיע קץ לעולם הזה השפל שאז כל העמים יהפכו לאמונה האמיתית ויודו ויאמרו יי אחד ושמו אחד:",
+ "וג' בחינות של היה הוה יהיה, נגד ג' בחינות אלו של ג' בריתות. עין לשון מעור. ברית לשון נגד חידוש העולם שהוא בחינת היה, על דרך שנאמר (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו. ברית עין נגד בחינת הוה שהוא עין ההשגחה, כמו שכתוב (זכריה ד, י) עיני ה' [המה] משוטטים בכל הארץ, והרבה פסוקים כאלו, וזהו בחינת הוה על דרך שפירשתיו. ברית מעור נגד בחינת יהיה, כמו שנאמר אלעתיד (ישעיה סב, ה) כי יבעול בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך, כי בזמן הזה יהיה שלום בית יחוד העליון זיוג עטר\"ת תפאר\"ת הנודע למקובלים בסוד (ישעיה ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה וגומר:",
+ "והנה אדם הראשון ואשתו חטאו בג' בריתות אלה. בברית עין, כמו שכתוב (בראשית ג, ו) ותרא האשה כי טוב העץ וגומר, וכתיב (שם ז) ותפקחנה עיני שניהם. בברית מעור, כמו שאמרו ז\"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מושך בערלתו היה. בברית לשון, כי חטא במאמר פיו שאמר באותו המעמד (שם יב) האשה אשר נתת עמדי, כמו שפירש רש\"י כפה בטובה כו'. ובג' אלה דחה ג' אלה למעלה שם יהו\"ה שהוא היה הו\"ה יהי\"ה מכוון נגד ג' אלה כמו שכתבתי. ולזה נתגשם לבושו הנגלה שהיה מתחלה אור זך ודק מתייחד עם הנפש כערך רוחניות הטבעיות עם ההשגחית המוזכר בר\"ן (בדרשותיו דרוש הראשון) שהבאתי למעלה (ד\"ה והוא על דרך), רק נמשך אחר הטבעיות החומריות וגורש מגן עדן ונתלבש בלבוש. גס זוהמת הנחש כתנות אור בעי\"ן כדפירשתי, עיין בספר מעשה ה' בחלק מעשה בראשית פרק י\"ו, ושם האריך בענין שאדם הראשון היה מלבושו לאחר חטאיו נתלבש בטבעיות, (וכל הפרק הזה שייך לכאן ותעתיקנו) :",
+ "ולולי שחטא היה מלבושו כתנות אור באל\"ף, שאף חמרו היה זך ודק מתייחד בנפשו כמו רוחניות הטבעיית בהשגחיות, והיה מסור תחת האל\"ף רשות היחיד לידו\"ד לבדו להיות מונהג בהנהגת ההשגחיית, והיה מקויים בו (בראשית כח, כא) והיה ה' לי לאלקים, כמו שכתבתי למעלה:",
+ "והיה העולם חסר עד זמן זריחת אבותינו הקדושים שהתחילו לתקן מה שקילקל אדם הראשון. (ועיין בעקידה ריש פרשת שמות מה שכתב על המדרש דרבי שמעון בר נחמן מענין ז' רקיעים שהבאתי למעלה). אדם הראשון חטא בברית העין, אברהם תיקן זה, כמו שאמרו רז\"ל (אבות ה, יט) עין טובה ורוח נמוכה כו' מתלמידיו של אברהם אבינו, ותשב בפתח עינים (בראשית לח, יד) פירש רש\"י בפתחו של אברהם אבינו כו'. אדם הראשון חטא בברית הלשון, יצחק תיקן זה, כי הוא אחז במדת הגבורה הנודע למקובלים ויוצאת מן (ויצחק לא הורשה לילך מארץ ישראל אשר שם לשון הקודש, ועשו שידע באביו שנאחז בסוד הלשון היוצא מהפה צד אותו באמרי פיו) העליון, כי מד\"ת הברכה שמינה מתערין דינין, דהיינו מד\"ת הגבור\"ה וזהו הספירה אל הבינ\"ה נקראת ברית לשון, כמו שכתב הפרדס בפרק ראשון מספרו עיין שם, וכן מבואר בכמה מקומות. אדם הראשון חטא בברית, הוליד רוחין ושדין כל ק\"ל שנה מעור. יעקב אבינו תיקן, שהיתה מטתו שלימה ומימיו לא ראה קרי, וראובן היה ראשית אונו, ויעקב שהיה שלישי באבות נתעטר בג' אלו. וזהו שאמר הכתוב (במדבר כג, כא) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, רומז על שלימות יעקב בג' אלה, נגד ברית עין, אמר לא הביט שום און. וכן זה רומז לברית המעור, נאמר כאן לא הביט און, ונאמר שם ראשית אונו. לא ראה עמל, רומז על ברית הלשון, על דרך דכתיב (קהלת ו, ז) כל עמל [ה]אדם לפיהו שרומז על הלשון, ועל דרך שנאמר (עי' משלי יח, כא) חיים ומות ביד לשון. וזה שסיים ידו\"ד אלקיו עמו, שזהו סיבת יחוד שם ידו\"ד אלקי\"ם כמו שכתבתי בראשית הקדמתי. וזהו סוד שאמר ותרועת מלך בו, שאז נרמז בו ריעות ויחוד והתחברות מלך עליון, כמו שכתבתי לעיל בענין חיבור אותיות רוחניות הטבעית לההשגחית שזהו החיבור ה' אלקים. וכשאדם שלם בג' בריתות אלה, אז יש בו מדעת קונו, כי כדמות חיבור העליון גם כן בו, כי שם חומריות גופו לנפשו להיות חומרו זך ודק מתייחד עם הנפש. ונוכל לומר כי בתיבת לא ראה עמ\"ל ג' בריתות אלה, כי עמ\"ל ראשי תיבות עי\"ן מעו\"ר לשו\"ן:",
+ "וזהו סוד (איוב ה, ז) אדם לעמל יולד, כי אדם הראשון נולד פעם אחרת בסוד גילגול הבל כדי לתקן ענין עמ\"ל, והוא על דרך זה שאבאר. האדם נברא ישר, והוא בחטאו קילקל ומשך על עצמו זוהמת הנחש. ולא פסקה הזוהמא זו עד מתן תורה שאז היה כבריאת עולם חדש אז שקטה הארץ, כמו שאמרו רז\"ל (ע\"ז ה, א) תנאי התנה הקב\"ה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל התורה מוטב כו'. והיו עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות, כמו שהאריך הזוהר בפ' ויקרא (ח\"ג יא, ב) בענין (במדבר ז, פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, (והובא המאמר בפרדס בפ\"ג משער טעם האצילות, עיין שם ותעתיקנו לכאן):",
+ "וכשחטאו ישראל בעגל, דומה לחטא שחטא אדם הראשון כמו שאמרו רז\"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מין היה (הג\"ה כמו שכתב הבחיי פרשת בראשית על פסוק עץ הדעת טוב ורע, כי חטא הבנים במדבר בעשיית העגל, כחטא האב. ואדם הראשון הקריב שור, וכן הבנים קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש וגומר, ועל כן יתמידו הפסוקים בקרבן הפר, עיין שם). אז חזר העולם לקילקולו, וכמו שנאמר (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם, אכן כאדם תמותון. והוצרך העולם לתיקון דוגמא ממש כמו שאירע בבריאת עולם בענין חטא אדם הראשון, כן אירע עתה במתן תורה שהוא בריאת עולם חדש בחטא העגל:",
+ "עד שעמד דוד המלך והתחיל לתקן חטא העגל, כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (ברכות ג, ב) אמר רב חנא (לפנינו: אחא) בר ביזנא א\"ר שמעון חסידא, כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו והיה דוד יושב ועוסק בתורה כו'. וזה המאמר רומז על תיקון דוד המלך ע\"ה חטא העגל, כמו שהארכתי בביאור מאמר זה עניינים מתוקים. הלא הוא כבר ידוע גילגול אד\"ם דו\"ד משי\"ח, והוצרך אדם להיות שוב נולד בדוד לתקן עון העגל שהיה בתחילת מתן תורה שהוא בריאת עולם חדש כדפירשתי, דומה לחטא אדם בתחילת בריאת העולם. וזהו אד\"ם לעמ\"ל יולד שכתבתי, כי כן נמצא בדוד המלך ע\"ה שהיה שלם בג' בריתות שזכרתי. ברית עין, כמו שכתוב אצל דוד (ש\"א טז, יב) וטוב רואי. ברית לשון, כמו שאמרו רז\"ל (ברכות ז, ב) שריוה את הקב\"ה בשירות ותשבחות, ותורת אמת היה נמצא בפיהו תמיד. ברית מעור, כנודע בענין אבישג ששמר את עצמו ממנה מאחר שהיו זולתה י\"ח נשים כמו שאמרו רז\"ל, ולא קרב אליה אף שהיתה לו משרתת תמיד שוכבת בחיקו והיה עדיין תקיף ביצרו כמו שאמרו רז\"ל על (מל\"א א, כח) קראו לי את בת שבע שהיא לתשמיש. גם בענין בת שבע, אמרו רז\"ל (שבת נו, א) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. וזהו סוד מה שאמר שאול המלך (ש\"א יז, נו) בן מי זה העלם, שראה בו סימנים שראוי לדביקות הש\"י להיותו מלך על ישראל, כי על\"ם ראשי תיבות עי\"ן לשו\"ן מעו\"ר, והוא דבר נפלא:",
+ "נחזור לענינינו, כי האבות היו מתקנים ג' בריתות, ויעקב נתעטר בכולם כמו שכתוב לא הביט און ביעקב וגו' וכדפרישית, וזה היה שלם בתיקון ג' חטאים דאדם הראשון וכמו שכתוב (בראשית כה, כז) ויעקב איש תם, (ויבא יעקב שלם (שם לג, יח), שלם בגופו בממונו ובתורתו (בר\"ר עט, ה). גוף זה ברית המעור, על דרך דכתב הזוהר בהרבה מקומות (עי' ח\"א קמט, ב) ברית וגוף חשבינן חד. ממון נגד ברית הלשון, כי קול בגימטריא ממון, ואמרו רז\"ל (ב\"ב ט, ב) בנתינת ממון לצדקה המפייסו יותר מכולם. תורה נגד ברית עין וכמו שכתוב (תהלים קיט, ו) אז לא אבוש בהביטי אל מצותיך, ורצה לומר שהרשע כשקורא בתורה ומצא בה דבר שעובר בה, אז מתבייש להביט אל הציווי הזה ומעלים עיניו. אבל הצדיק המקיים התורה, אינו מתבייש אלא מביט ואל פירוש זה רמז הרד\"ק, עיין שם). והי' שופרא דיעקב מעין שופרא דאדם הראשון קודם החטא (ב\"מ פד, א), וידוע (בר\"ר פד, ו) כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף שהוא היה משך האב:",
+ "וזהו סוד (בראשית לט, ו) ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה, בסוד שופריה דיעקב, כי כן מצינו ביוסף שלם בג' בריתות אלה. ברית עין, יוסף זכה לברכת עלי עין כמו שכתוב (שם מט, כב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, בזכות שנשתרבב נגד אמו להתעלמה מעינו של עשו כמו שאמרו רז\"ל וכמו שפירש רש\"י. זכה לברית המעור, כנודע בסוד מעשה פוטיפרע אשר על שם זה נקרא יוסף הצדיק כידוע למקובלים. זכה לברית הלשון, כדאיתא בסוטה בפרק אלו נאמרין (לו, ב) א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן, בשעה שאמר פרעה ליוסף (בראשית מא, מד) ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו, א\"ל אצטגניניו עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו. אמר להן, גנוני מלכותא אני רואה בו. אמרו לו אם כן יהא יודע בע' לשון. אמר להם, אי הכי למחר איבדקיה (לפנינו: אין את זה). בלילה בא גבריאל ולמדו ע' לשון. לא הוה קא גמיר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב\"ה ולמד, שנאמר (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע. לצפרא כל לשון דאשתעי פרעה בהדיה אהדר ליה איהו. לסוף הוה קא משתעי בלשון הקודש, ולא הוה פרעה קא ידע מאי קאמר. אמר ליה, מאי האי. אמר ליה, לשון הקודש. אמר ליה, אגמרו, אגמריה. לא הוה גמיר, אמר ליה אשתבע לי כו':",
+ "הרי שיוסף היה שלם בג' בריתות אלה שהם תיקון לחטא אדם הראשון, על כן קינא לה' צבאות בהעדר ג' אלו כאשר ראה באחיו לפי סברתו חטאו אבר מן החי, וגלוי עריות, ושהיו קורין לאחיהם בני השפחות. מה שהיו קורין כו', זהו חטא ברית הלשון. גילוי עריות, זהו חטא ברית המעור. אבר מן החי, דומה לחטא ברית עין, כי הנה הבהמה שלימה אסורה בלי שחיטה, ולפי המסתבר אבר אחד היה ראוי להיות מותר, והראה לנו התורה שאבר אחד דינו ככל הגוף והגוף נמשך אחריו. כן הוא העין שלאחריו נמשך כל הגוף, כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (ירושלמי ברכות א, ה) העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין:",
+ "עוד יש סוד גדול לדבר, שאבר מן החי רומז לאברהם שהוא ברית העין כדפירשתי לעיל, והוא בסוד איברי המרכבה שבכל מקום שמתפשט ניצוץ הקדושה הוא אחד מאיברי המרכבה שזהו נקרא אבר מן החי החי אמיתי ית' בעצם, ואברהם הוא סוד המרכבה כדפירשתי לעיל, וכן אברהם הוא אותיות אבר מה, וסוד מ\"ה הוא שם ידו\"ד במילואו העולה מ\"ה ממלא כל פרקי ואיברי המרכבה שבו התפשטות הקדושה העליונה ותחתונה כמבואר בפרדס בהרבה מקומות, ואברהם הוא גם כן האבר מן החי האמיתי שבו התפשטות הקדושה, על כן אבר מן החי רומז לברית עין מאחר שרומז לאברהם, ואברהם תיקן ברית העין כדפירשתי לעיל, ודו\"ק. על כן כשראה יוסף העדר ג' בריתות אלו באחיו לפני סברתו, קבל לאביו ויבא יוסף וגו' (בראשית לז, ב), כי הוא היה שלם בג' אלה לתקן קלקול אדם הראשון. וכן כתיב בלידת יוסף (שם ל, כג) אסף אלהים את חרפתי, על דרך שכתבו הפילוסופים חוש המישוש חרפה היא לנו, להיפך מה שאמרו רז\"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מושך בערלתו היה:",
+ "וזהו סוד כתונת פסים של יוסף שהוא כתנות אור, להיפך מכתנות עור דאדם הראשון. ואדם הראשון קיצץ בנטיעות כמו שאמרו רז\"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מין היה, ועשה מן האחדות שניות, ויוסף היה מאסף והוא סימן לאחדות, כי אחד סוד יעקב עם השבעים, א' מן אחד הוא יעקב, ח' מן אחד ח' בני הגבירות, ד' מן אחד ד' בני השפחות, ויוסף חיבר אותיות אחד להדדי. כיצד, נתחבר בחיבור א' כאביו כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, והוא היה מן ח' בני הגבירות, נמצא שעל ידו היה מחובר ח' בא'. גם היה נער את בני בלהה ואת בני זלפה (בראשית לז, ב), דהיינו ד' של אחד, נמצא היה מחובר הח' בד':",
+ "ועל סוד זה של אחד שפירשתי היה גילגול ביאת יעקב לפדן ארם בשביל יוסף כמו שכתבתי למעלה, כי כבר כתבתי שאדם הראשון מין היה וקצץ באחדות, וכבר ידוע כי כתוב בתורה ד' דאחד רבתי (דברים ו, ד), ור' דלא תשתחוה לאל אחר (שמות לד, יד), וצריך אדם לראות שלא יתהפך ח\"ו ד' בר', ולא ר' בד', כי אז יחריב כל העולם כולו. וזהו שאמר הכתוב (דברים לב, כ) כי ד\"ר תהפוכות המה, שמהפכים ד' בר' ור' בד':",
+ "והנה כבר כתבתי למעלה שאדם הראשון גרם בחטאו כתנות עור בעי\"ן, דהיינו שליטת ע' שרים שהוא רשות הרבים, ולא תחת אחדות הש\"י לה' לבדו רשות היחיד, מכח זה היה ניצוצות קדושות הנשמות מפוזרות ומפורדות בין העמים כמו שכתב הפרדס בשער השערים פרק ג' בהקדמה ג', והוצרך יעקב אבינו לילך לפדן ארם לייחד נשמתו בנשמות הקדושות שהיו שם נשמות אמהות ע\"ה. וזהו סוד אדם, כי מכח חטא אדם נתהפך הד' לר' כדפירשתי ונעשה ארם, ולולי חטאו לא היה צריך לילך לארם, כי היתה הקדושה ביחד מלא כל הארץ. וכאשר ירד לשם היתה כל הכוונה על יוסף, רצוני לומר שיהיה בכאן מיוחד אחד שיתקן חטאיו של אדם הראשון, וזהו היה יוסף כדפירשתי, והוא היה בסוד א' כמו שכתבתי, וכל זה היה תיקון לחטא אדם הראשון:",
+ "ונוסף לתיקון זה ראה ראינו באבות חפצם לירד למצרים. אברהם ירד למצרים עם שרה אשתו. יצחק ביקש לירד למצרים רק שהקב\"ה אמר לו (בראשית כו, ג) גור בארץ הזאת אל תרד מצרימה, מפני שהיה עולה תמימה. יעקב ג\"כ ירד והיה שם עד יום מותו, והטעם כי גירות זה היה תיקון לגירות שגרם אדם הראשון בחטאו להיות גורש מגן עדן, כי כן כתיב בארץ מצרים (בראשית יג, י), כגן ה' כארץ מצרים. וזהו סוד גלות אומה ישראלית למצרים לצרף ולטהר וללבן שם מזוהמת הנחש שהומשכו מימי אדם הראשון. וכך כתוב בתולעת יעקב בסתרי חג המצות וזה לשונו, זהו טעם גלות מצרים שהוא כור הברזל וגלות ישראל לשם, כדי להזקק מן הסיג ההוא ולעזוב שם ליכלוכם וזוהמתם המעורבת בצורה מכח הנפש הערום, ולפיכך היו ערומים מזיו השכינה שנאמר (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה, ואחר הצירוף והליבון זכו להתלבש בזיו השכינה שנאמר (במדבר יד, יד) ועננך עומד עליהם כו', עד כאן לשונו. והוצרך להיות הזיכוך הזה במצרים דוקא מהטעם שכתבתי. והי' באמצעי ג' אבות ויוסף הצדיק כמו שכתבתי למעלה בחקירה, כי הגזירה נאמרה לאברהם (בראשית טו, יג) ידוע תדע וגו', והתחלה משנולד יצחק, ויעקב ובניו ירדו מצרימה, והיתה סיבת גילגולם ע\"י יוסף מפני שהג' אבות ויוסף הצדיק היו מתקנים חטאיו של אדם הראשון כדפירשתי:",
+ "ובצאת ישראל ממצרים נאמר (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, שזה רומז לעצם של יוסף, עצמיות יוסף והווייתו, כי כן העיד על אומה ישראלית הפסוק של לא ראה עמל בישראל שהיו שלמים בג' בריתות הנזכרות. וכן אמרו רז\"ל (מכילתא יב, ו) בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, בזכות שהיו גדורין מעריות, ובזכות שלא היו בהם לשון הרע, ובזכות שלא שינו את לשונם, ובזכות שלא שינו את שמם. הנה ד' עניינים הללו נכללו בג' בריתות הנזכרות. גדורין מעריות, זהו ברית המעור. שלא היה בהם לשון הרע ולא שינו את לשונם, זהו ברית הלשון. שלא שינו את שמם, זהו ברית העין, שהוא מונה מספר על ההשגחה כמו שכתבתי למעלה, ובמזמור המיוסד על ההשגחה (תהילים קמ״ז:ב׳), בונה ירושלים ה' וגו'. הרופא לשבורי לב וגו'. מונה מספר וגו'. אמר, לכולם שמות יקרא:",
+ "ולאחר שהגיע קץ המירוק וזיכוך מחטאו של אדם במצרים ובא זמן הגאולה, אז היתה ההנהגה בהנהגת השגחית בשם יהו\"ה בשינוי ושידוד המערכת ולהיות אומה הישראלית נבחרת לעם לה' כמו שכתוב (שמות יט, ה) והייתם לי סגולה, ולהיות מונהגים בהנהגה זו (במדבר ט, יח) על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו, לא בהנהגת הטבעית אשר חלק ה' לכל העמים:",
+ "וזהו ענין שם יהו\"ה הנודע והנתגלה במצרים לא קודם לכן, כמו שכתוב (שמות ו, ג) ושמי יהו\"ה לא נודעתי להם, כי כן נתגלה שם ג' בחינות היה הוה יהיה, שהם נגד שלשה בריתות כמו שכתבתי למעלה. בחינת היה, מורה על חידוש העולם נתגלה ביציאת מצרים, כמו שכתבו כל המפרשים שחידוש העולם תלוי ביציאת מצרים, ולכך כשמסיימין את התורה בפסוק ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, תכף מתחילין בראשית ברא, שזה תלוי בזה כי זה אות ומופת על זה. וזהו מה שאמרו רבותינו (ר\"ה כז, א) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי בזכור הוזכר חידוש העולם, ובשמור יציאת מצרים. ואמר שנאמרו בדבור אחד שהם מורים זה על זה, חידוש על היכולת, ויכולת על החידוש. וכבר הארכתי בזה בקונטרס אחר עיין שם. בחינת הוה שהיא ההשגחה, נתגלה במצרים כנודע (שמות ח, יט) ושמתי פדות בין עמי וגו', והרבה כיוצא באלה. בחינת יהיה נתגלה במצרים, כי בחינת יהיה הרצון בו שיהיה ה' למלך וכל האלילים כרות יכרתון כו', וזה נתגלה במצרים כי מאחר שביטל אלוה של מצרים נגד יכולת הש\"י, קל וחומר שראוי לנו להאמין שיבוטלו כלם, כי שר של מצרים הוא הבכור שר על כל השרים שלמעלה והוא המשנה כביכול, כמו שכתוב במצרים (בראשית מא, מג) וירכב אותו במרכבת המשנה. וכבר הארכתי בדרשתי לשבת הגדול לפרשת צו עיין שם באריכות:",
+ "לכך בא משה בשם יהו\"ה לפרעה, הזכיר לו בכל עת זה השם, ופרעה כפר בו כי לא ידע רק שם אלהים שממונה על הטבעיות, כי זה השם קיבל ושמע מיוסף שאמר לו (בראשית מא, טז) אלהים יענה את שלום פרעה. (שם כח) את אשר [ה]אלהים עושה הראה את פרעה. וכאשר הגיד משה השם של יהו\"ה ורמזיו בחינת היה הוה יהיה לפרעה כאשר אפרש, אמר פרעה (שמות ה, ב-ג) מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. ויאמרו אלהי העברים נקרה אלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב. רמז לו שלשת בחינת היה ה��ה יהיה. במאמר (שם א) כה אמר יהו\"ה אלהי ישראל, בו נרמז שיש סיבה ראשונה גבוה מעל גבוה למעלה מהטבע, וזהו נרמז בקריאת שם יהו\"ה הגבוה משם אלהים, וזהו בחינת היה כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (פדר\"א ג) קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד. גם נרמז בזה מציאות הוה, דהיינו ההשגחה, וההשגחה הפרטית שהוא משגיח בפרטיית באומה ישראלית ובחר באומה זו מכל האומות, וזהו שאמרו אלהי ישראל. גם נרמז במאמר אלהי ישראל בחינת יהיה, שזולת אומה ישראלית ואלהותו ית' יהיה הכל בטל ומבוטל לעתיד. ופרעה הרשע שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו, בתיבת מי נרמזו שלשה אלה בחינות. היה, שהוא מורה חידוש עולם כמו שכתוב (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. בחינת הוה, כמו שכתוב (תהלים קו, ב) מי ימלל גבורות ה', שזה מדבר מענין השגחתו ית'. בחינת יהיה, שיודו לעתיד כל העמים באלהותו ית', יאמר מי כה' אלהינו וגו'. ויתפרש הפסוק הזה על שלשה דרכים הנ\"ל:",
+ "ומתחלה אקדים לך מה שכתבו הפילוסופים האלהיים בענין חידוש העולם בעת שנתחדש, ולמה לא נברא מקודם לזה. והעלו בדבריהם כי העולם לא נברא מצד החיוב, כי הוא ית' אין לו שום צורך בעולמו, רק בראו בנדבת לבו ברצון הטוב כדי להטיב לזולתו. ומאחר שהעולם נברא ברצון, אין שום נברא שיוכל להשיג בזה, כי הרצון נמשך אחר חכמתו ויכלתו, והכל הוא ענין בעצמותו, וכמו שעצמותו ית' אינו מושג, כך רצונו אינו מושג:",
+ "והנה פרעה כשכפר בחידוש העולם הראה בכפירתו הקושיא שנתקשה בה. והקשה ממה נפשך, אם העולם הוא בחיוב שהוא מצטרך תמיד לעולמו וח\"ו קיומו תלוי בהיות העולם משותף בו, אז לא ידעתי את ה', את פירוש עם, רצה לומר אז לא אוכל לידע קודם שנתחדש העולם מי היה עם ה', כי במה היה תלוי קיומו ח\"ו קודם שנתחדש העולם. ואם העולם הוא ברצון, כי הוא ית' אינו מצטרך לעולמו. ואז מסולק קושיא זו וגם אין להקשות למה אז ולא קודם, מאחר שהוא ברצון כמ\"ש, אבל א\"כ וגם את ישראל לא אשלח, רצה לומר כשהש\"י ברא ברצון א\"כ צריך אתה לומר שעשה לטובת הנבראים, א\"כ כשעשה לטובת הנבראים גם אני מסכים וחפץ בזה בטובתי, וזהו טובתי שלא אשלח את ישראל מעבוד אותי. וכן רמז ג\"כ כפירתו בבחינת הוה מצד החקירה, ואמר אם אמת הדבר שהוא בעל ההשגחה, איך משגיח בעם זולת עם. בשלמא אם היית אומר לי בשמו שרצונו הוא שאני ועמי ועם בית ישראל ילכו לחוג במדבר, אז הייתי מאמין לך שהוא משגיח בבאי עולם. אבל עתה שלא ידעתי את ה', רצה לומר מאחר שאני לא ידעתי כלום מה' שלא הודיעני שאלך ג\"כ ואזבח, רק אמרת שצוה לישראל, וגם את ישראל לא אשלח שודאי שקר אמר ח\"ו. וכן רמז ג\"כ כפירתו בבחינת יהיה מצד החקירה, ואמר אתה אומר לעתיד יהפוך השם יתברך כל העמים כדי שידעו את ה', ואם כן מה הוא טעמו ועתה לא ידעתי את ה', למה אינו מסיר עתה לב האבן מכל העולם ונותן להם לב בשר שידעו את ה', ולמה דווקא גילה אלהותו לישראל, על כן איני מאמין ולא אשלחם:",
+ "השיבו משה ואהרן ואמרו, אלהי העבריים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב. השיבו לו בזה הפסוק שלשה תשובות נכונות ואמיתיות על השגותיו, ויתורצו כל קושיות פרעה בהנחה זו שהניחו משה ואהרן. ומתחלה אקדים לך, שתרגם אונקלוס נקרא אתגלי, ואמר אלהי העברים נקרא רצה לומר גילוי אלהותו ית' שנתגלה בבריאת עולמו מה שהיה יתברך כבר נסתר לא נודע לזולתו, זו ה��ריאה היתה עלינו, בשבילנו, כי בריאת העולם היה בשביל ישראל והם הפרי, ושאר האומות הקליפות להם, נמצא שבאמת אין שום עם אלא ישראל, ושאר האומות הם קליפות להם, לכך היו מלכים לאומות קודם מלוך מלך ישראל, כי כן הקליפה קודם להפרי. ואמר הסיבה למה ישראל הם העם המובחר אשר בעבורם ברא העולם, ואמרו בשביל שהם יקבלו את התורה. וזהו תכלית הבריאה, כי מאחר שהבריאה היתה לטובת הנבראים, זהו עיקר טובתם שיקבלו התורה. ואף שקשה עליהם הדבר ומקבלים הרבה עונשים על זה והוא רע במקרה לפי דעת בני אדם, מכל מקום טוב הוא בעצם למען הטיב להם באחרית, כי כן דעת הרצון והנדבה מאתו ית' נותן, מאחר שעלה לפניו להטיב לנבראיו עלתה לפניו להטיב להם בטוב האמיתי וליתן להם תורה, ולהענישם אם יעברו, כענין בריאת יצה\"ר שהוא לטובות הנבראים כמו שכתוב בזוהר, והובא בפרדס בפרק שלישי משער היכלות התמורות, עיין שם. ועל קבלת תורה, אמר נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר, וכהא דתניא במסכת ב\"ק פרק מרובה (פב, א) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים (שמות טו, כב), דורשי רשומות אמרו, אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים. כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה, מיד נלאו. עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת. וקורין בב' ומפסיקין ג' ד'. וקורין בה' ומפסיקין ע\"ש, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה, עד כאן. נשמע מזה שעיקר הטובה לנבראים לעשות מה שחפץ הש\"י, ולהענישם אם יעברו על ציווי יתברך. עוד נשמע שישראל הם הפרי והאומות הקליפות, לכך הוסרו כל התלונות, כי באמת העולם נברא ברצון כדי להטיב לנבראים. ואם אמר יאמר איזה מהנבראים זהו טובתי שאעשה כפי רצוני, לאו כל כמיניה, כי זו היא עיקר הטובה שיענש אם יעבור. ומה שהושגחו ישראל בהשגחה יותר פרטית מכל האומות, מטעם שהם העיקר, והאומות הם הקליפה הנטפל לפרי, ובכלל הפרי הוא הקליפה, וכן האומות ניזונים מתמצית ישראל. וגם מה שלעתיד יתגלה ויהא נודע אלהותו ית' ולא עתה, כי הוצרך להיות כן שיוקדם הקליפה לפרי והם אלהי העמים, כמו שהוא בטבע בריאת הפרי שמוקדמת לו קליפתו. הרי שסילקו בצחות לשונם כל תלונותיו של פרעה, ודי למבין:",
+ "ועל כפירת פרעה ג' אלה רמזו רבותינו ז\"ל במסכת מועד קטן דף י\"ח (א), א\"ר אביטול אמר רב, פרעה שהיה בימי משה, הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתו אמה וזרת, לקיים מה שנאמר (דניאל ד, יד) ושפל אנשים יקום עליהם, עד כאן. באמת לכאורה המאמר הזה תמוה ואינו אומר אלא דרשני. ולענ\"ד רומז למה שכפר בשלשה הנ\"ל. אמר הוא אמה, רומז על בחינת היה, שהכוונה בו שהש\"י ברוך הוא בלתי תכלית אין לו מדה וגבול, כי הוא היה קודם הכל המשך שאין לו סוף, ופרעה כפר זה. וידוע שהאדם נברא בצלמו של השם יתברך, לכך אמר דרך כינוי וכבוד כלפי מעלה שהוא אמה, כי אמה רומז למדה וגבול שהאמה היא כלי המדה, ומכנה בעל המאמר כפירתו שנתן להש\"י מדה וגבול, כינה זה בתיבת הוא, והכינוי בזה כולל זה משום שהאדם בצלם אלהים כדפירשתי:",
+ "פרמשתו אמה וזרת, זה רומז לבחינת הוה, דהיינו ההשגחה פרטית שכפר בה פרעה. והנה רש\"י פירש פרמשתו אמתו, והוא על דרך דכתיב (במדבר כג, י) מספר רובע ישראל, כמו שפירש רש\"י על דבר זה ניסמית עינו של בלעם הרשע, איך שהשם יתברך משגיח אפילו על דבר זה דהיינו ריבעותיהן של ישראל. ועל זה אמר אמה, שרומז על המדידה והגבול. ואמר אצל ההשגחה אמה וזרת, אמה רצה לומר שיש להשגחתו גבול. ואח\"כ פירש עד היכן מגיע גבול ההשגחה. וזרת, על דרך שנאמר (ישעיה מ, יב) שמים בזרת תכן, והוא כמאמר כל הכופרים (תהלים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לבחירתם:",
+ "זקנו אמה, רומז על בחינת יהיה, כי לאחר כל המלחמות שיהיו לעתיד שיגלה הש\"י אלהותו ויסיר לב האבן וידעו כלם כי ה' אחד ושמו אחד, יתגלה כזקן מלא רחמים, וכמו שפירש רש\"י (ד\"ה אשר הוצאתיך) בפסוק (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך, עיין שם. וגם כי אז יגלה הקב\"ה שהוא עתיק יומין תחילת כל תחלה, והשרים אלהי העמים ברא הוא יתברך, וברצונו בראם וברצונו מבטלם. אבל פרעה ימ\"ש כפר בזה, ואמר שאינו בלי סוף ותכלית, וזהו וזקנו אמה, כן נלע\"ד לפרש המאמר התמוה הזה:",
+ "ועל דרוש הבחינות הללו, אמרו בהגדה רבן גמליאל אומר, כל מי שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור כו'. רומזות על ג' בחינות אלו, היה הוה יהיה:",
+ "פסח בחינת היה, שהוא קדמון לכל, וכל האלילים אין כנגדו. וזה נרמז בפסח שהושפל שר ואלהי מצרים שהוא הבכור והגבוה מכל השרים, כמו שכתבתי למעלה. וכמו שכתב הטור (או\"ח הל' פסח תל) בענין הטלה שקשרו בכרעי מטותם. ובזוהר האריך בזה בפרשת פנחס כי מתחלה היה תפוש ד' ימים בתפישה של ישראל, ואחר יום ד' הוציאו אותו לשחיטה ואחר כך דנו אותו באש בצלייתו לקיים מה שנאמר (דברים ז, כה) פסילי אלהיהם תשרפון באש. וצוה הקב\"ה שלא יאכלו נא ממנו כדי שלא יאמרו המצרים שמכח תאוה שמתאוים לאלהותינו הם ממהרים ואוכלים אותו נא ולא מבושל, דאם היו מבשלין אותו היה גנוז בקדירה ולא היו רואים אותו, אלא נצטוו לאוכלו צלי שאז הוא מגולה וריחו נודף כדי שיראו המצריים. והיה ראשו על כרעיו וגו', כדי שיוכר שהוא טלה. והיה אסור בשבירת עצם, כדי שיהיו העצמות שלימות מושלכות בשוק לראות אותם כו'. הרי לך שבזה נתבטלו כל אלהי העמים, ואז נודע כי יש סיבת הסיבות קדום בלי שיעור הממציא כל זה, וזה בחינת היה:",
+ "מצה בחינת הוה, רומז על השגחתו ית' שמצד ההשגחה היא ההשגה שאנו משיגין בו, דהיינו מצד פעולותיו, כי זולת זה מצד מהותו יתברך אינו מושג אף לשכלים הנבדלים שזהו סוד הברכות נגלה ונסתר, וכמו שכתב בעלי העקדה בענין בראשית ברא אלהים הטעם שלא כתבה התורה אלהים ברא בראשית כמו שהעתיקו באמת חכמי ישראל לתלמי המלך (מגילה ט, א). אלא הענין שמצד הנמצאות המשתלשלים מאתו יתברך נודע אלהים ולא מצד מהותו, (וכבר הארכתי בענין זה הרבה בדרשתי לנתינת תורה שהיה בש\"ע). והנה ידוע כי המצוה (וכן קראו רז\"ל (שבת עט, א) לעור שהיא פשוטה מצה דלא קמיח כו') היא פשוטה אין בה שום הרכבה זולת קמח ומים, כן השגחת הש\"י היא פשוטה ואין בה שינוי רצון אף אם מטיב לזה ומריע לזה על הכל ההנהגה היא פשוטה, ואין השינוי רק מצד המקבלים כאשר האריכו בזה המקובלים והפילוסופים, אבל מצדו בכל אחדות אחד כאשר מתחייב מהותו ית\"ש. וזהו סוד הקמח והמים שהם יסוד פשוט, רומזים על בחינת הפשיטות והאחדות והקמח שמקבל כמה מלאכות קודם גמר מלאכתו, וכהא דתנן (שבת פ\"ז מ\"ב) מ' מלאכות חסר אחת, הזורע והחורש הקוצר והמעמר הדש והזורה והבורר והמרקד כו'. וכן איתא בברכות (נח, א) אדם הראשון זרע וחרש וקצר ועמר כו', עד ואני מוצא מן המוכן, זה מורה על בחינת הה��כבה מצד המקבלים. הרי שהמצה מורה ההשגחה שיש בה בחינות נגלה ונסתר כדפירשתי. וזהו סוד שלפעמים מגלין המצה ולפעמים מכסין המצה בשעת סיפור האגדה, שרומז על פעולותיו ברוך הוא מגלין אותה, וכמו שכתב הבית יוסף (או\"ח הל' פסח) סימן תע\"ג בשם תשובה אשכנזית, והביא ראייה מדאמרינן לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, שמצד זה הוא נגלה. ובשעה שאומרים לפיכך שהוא הזכרת שבחייו מצד מהותו הרומז על בחינת הנסתר, נכון לכסות המצה, כמו שכתב האגור והביאו הבית יוסף סימן תע\"ג:",
+ "עיניכם הרואות גודל רמזי המצה על מה הם רומזים, על כן צריך אדם להזהר אין צו אלא זירוז כו' (תו\"כ אמור יג, א). במקום זה אדרוש כל הדינים מחמץ ומצה והנעלה שרשמתי בקונטרס דרשתי האחרת עיין שם כי הוא ארוך במאוד בהרבה מחודשים ובגודל אזהרות שהארכתי שם, ובדיני הסיבה. (עוד הוספתי להגיד טעם על דין שני כזית מאפיקומן שכתבתי שם בשם מהרי\"ל שראוי לאכול, כי הם רומזים לשתי בחינות אלו נגלה ונסתר שכן ראוי לאכול ממצה השמורה, על דרך (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתיך, זהו יין המשומר בענביו משבעה ימי בראשית (ברכות לד, ב), והוא סוד גדול מבואר למקובלים והבן):",
+ "ונחזור לעניינינו, מרור רומז על בחינת יהיה. התולעת יעקב כתב, כי המרור נקרא חסא כדאיתא בגמרא (פסחים לט, א) שמצוה מן המובחר של מרור הוא חסא, וכתב שם שרומז על שם יהו\"ה וכינויו, דהשם של ארבע הוא רחמים, והכינוי הוא אדנ\"י הוא דינא כנודע. וזהו סוד (זכריה יד, ט) ה' אחד ושמו אחד שיתגלה לעתיד:",
+ "גם אוכל לומר כוונה מופלאה בענין מרור הנקרא חסא שיתגלה לעתיד, וזהו בחינת יהיה. ומתחלה אקדים מה שאמרו המקובלים שהקליפה שהיא המרור יש לה אחיזה בקדושה שלמעלה היא דקה מן הדקה, דאלולי זה חס ושלום היה שניות, רק מצד ההשתלשלות נתעבה ונתעבר עד שהומרר. וזה סוד רישיה דעשו המונח בעטיפא דיצחק במערה, כמו שכתב יונתן בן עוזיאל בתרגומו. וזהו סוד שחיטת מלאך המות לעתיד, כי האדמומית שבו יתבטל, והקדושה תשאר, כי גם סמאל אף שהוא מלאך טמא מצד הקליפות, יש לו אחיזה בקדושה, ומחציו ולמטה הוא סם דהיינו סמא דמותא, ומחציו ולמעלה יתבטל הסם דהיינו המרירות וישאר אל דהיינו הקדושה. וזהו סוד עתיד חזיר לטהר, כי הקליפה תטהר, ודבר זה מבואר בפרדס בשער היכלות. ועיין באורך בספר קול בוכים של ר' אברהם גלאנטי נפלאות מסוד זה, (עיין שם באורך ותעתיקנו לכאן). ועיין בשורש ישי מה שכתב על פסוק (ויקרא כו, ד) ועץ השדה יתן פריו, שפירש רש\"י אפילו אילני סרק עיין שם, ומה שכתב על ענין מקושש, הכל שייך לכאן. וזהו סוד (בראשית כה, ו) פלגשם הכתוב אצל בני קטורה חסר יו\"ד, ופירשו רבותינו ז\"ל (סנהדרין צא, א) שם טומאה מסר להם, וזהו סוד הדבר כי הטומאה דהיינו הקליפות יש לה למעלה אחיזה בקדושה כענין שפירשתי בסמאל שמחציו ולמעלה נקרא אל, וזהו פלגשם חסר יו\"ד שאז הוא פלג שם, רצה לומר שחציו הוא שם קודש. וכל זה יהיה באחרית הימים שהקליפה תחזור לקדושה והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר כו', כנודע ביאור ענין זה למקובלים. וזה סוד המרור שנקרא חסא, שרומז על העתיד שהוא בחינת יהיה. (עיניכם הרואות גודל רמיזות מצות ומרור, בכאן אדרוש כל דרש מרור שרשמתי בקונטרס בדרשתי האחרת לשבת הגדול עיין שם):",
+ "ומאחר שפ��ח מצה ומרור הם בחינת היה הוה יהיה סוד שם ידו\"ד, נקט לישנא דמה בשלשה אלה. אמר בכל אחד מהם על שם מה, כי השם של מ\"ה הוא שם ידו\"ד במילואו, כענין הפירוש שפירש בקול בוכים בפסוק (איכה ה, א) זכור ה' מ\"ה היה לנו, רצה לומר שנתהפך מדת הרחמים שעולה מ\"ה למדת הדין דהיינו אלהים העולה כמנין לנ\"ו. ונראה דעל זה אנו מבקשים השם יתברך (תהלים קטו, א) לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד, דהיינו שם הגדול, וכענין מ\"ה תעשה לשמך הגדול, והבן:",
+ "הכלל העולה, כי ניתקן במצרים חטאו של אדם הראשון. וזהו סוד שלא היו יכולים להגאל כי אם בזכות דם פסח ודם מילה, כי כאשר חטא אדם הראשון ונתפתה לנחש שעליו נאמר (משלי טז, כח) נרגן מפריד אלוף, כאשר כתבו המקובלים. וסוד הדבר, כי הנחש שהיה נקרא נרגן והוציא שקר מפיו לאמור מן העץ הזה אכל וברא עולמו (מדרש תהלים א, ט), הפריד האל\"ף מן אמת, וכשתפריד האלף מן אמת נשאר מת, כי גרם מיתה לעולם. והאל\"ף זו שהופרד היא האלף דכתנות אור באלף שכתבתי בפתיחתי. וכאשר הופרד האל\"ף זו מן תיבת אדם, נשאר דם:",
+ "וזהו שאמר פרעה (שמות י, י) ראו כי רעה נגד פניכם, שראה דם. וזהו (בראשית ט, ו) שופך דם האדם וגומר. ודם זה שנשאר מתיבת אדם הוא כתיבת מת שנשאר מן אמת. (הג\"ה: הנכתב בצדו, סוד (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב, בדברי הימים מתחיל מבריאת עולם ונכתב בספר הדורות שהלכו, לרמוז מה שהיה הוא שיהיה. ואלף דאדם רבתי, כי כן היה אדם מתחילת בריאתו א' דרור רבתי, וכן יהיה לעתיד. וכאשר קלקל נסתלקה האל\"ף. ואחר כך היה ראוי ליתקן במתן תורה, ונתקלקלו בעגל. ונתקן קצת כשנגמר המשכן ואז נעשה אלף זעירא דויקרא, וסמך ליה אדם כי יקריב ודוק, דהיינו אדם דוד משיח). ובשביל האמת והאמונה שהי' בישראל נגאלו ממצרים, כמו שפירש רש\"י כדי האמונה שמאמינים בי כו'. ודם מן אדם ניתקן גם כן בדם פסח ודם מילה. דם פסח, הוא תיקון למה שחטא במינות, כמו שאמרו רז\"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מין היה, והפסח היה מורה על אחדות הבורא ית' וביטול אלהים אחרים כדפירשתי לעיל. עוד חטא אדם הראשון שמושך בערלתו היה (שם), ונגד זה היה תיקון דם מילה, וכמו שאמרו רז\"ל מי שאינו נימול ערלתו נמשכת. ואחר הצירוף והזיכוך נתחברו שני האלפי\"ם יחד, אלף דאמת ואל\"ף דאדם, ונעשה מהם בית שבו ניתנה התורה, כי התורה מתחלת בבי\"ת, ואז פסקה לגמרי זוהמת הנחש. ורמזו רז\"ל (ע\"ז ט, א) שני אלפים תורה, רצו לומר שני אל\"ף, וק\"ל:",
+ "נחזור לעניינינו, כי אז נתגלה שם ידו\"ד כי אז נתרבה זיכוך החומרי דביקות הנגלה בנסתר, דהיינו רוחניית הטבעיים בהשגחיית סוד ידו\"ד אלהי\"ם. ואז מתורץ קריאת שם זה של הגדול לשבת זו, כי רומז על שם הגדול שם ידו\"ד שנקרא שם הגדול כנודע, ונתגלה עניינו בגאולת מצרים כמו שכתבתי, ובפרט בענין קרבן פסח כדפירשתי לעיל, ולקיחתו היה בזה השבת. וגם שם ידו\"ד שהוא שם הגדול יש לו שייכות ליום השבת בסוד רשות היחיד ששולט בשבת, ואמרו רז\"ל (עי' שבת ז, ב) כי רשות היחיד גבוה עשרה ורחבו ד', וזה רומז לרשות היחיד האחדות האמתי שם ידו\"ד, כמו שכתבו חכמי הזוהר והובא בפרדס בשער הראשון כי שם ידו\"ד רחבו ד' דהיינו ד' אותיות וגבהו עשרה אותיות דהיינו במילואו כזה, יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א, וזהו מה שאנו אומרים זכר ליציאת מצרים בקדושת שבת וכן בכל המועדים, כי יציאת מצרים הי' גילו�� שם ידו\"ה, וכן הם המועדים בכולם ברמז שם ידו\"ד, כזה, פסח מצרים מקחו בעשור לחודש זהו י' של שם. ה' ימים אח\"כ יום טוב דהיינו ט\"ו בו, זהו י\"ה. ו' ימים אח\"כ הוא יום טוב מקרא קודש כ\"א בניסן ז' של פסח הרי יה\"ו. וה\"א אחרונה אפרש אח\"כ. וכן יום כפורים הוא בעשור לחודש, היינו י'. ה' ימים אח\"כ חג הסוכות בט\"ו בחודש היינו י\"ה. ו' ימים אח\"כ הוא הושענא רבא גמר החתימה כ\"א לחודש היינו יה\"ו. ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו סוד ה\"א אחרונה כמו שכתבו המקובלים. גם שמיני עצרת היא קדושה החמשית בחודש תשרי, א' ראש השנה, ב' יום כפור, ג' סוכות, ד' הושענא רבא, ה' שמיני עצרת. וכן עצרת דשבועות השייך לפסח הוא ה\"א אחרונה של השם הנרמז בחג הפסח, כי עשרת הדברות הכתובים בהלוחות הנתנו בשבועות היו חמש כנגד חמש כדאיתא בירושלמי דשקלים (פ\"ג ה\"א דף כה, א). (בכאן שייך להתעורר העם בשמירת המועדות מאחר שרומזים לסודות גדולות מוסר בענין חול המועד כו'). וזהו סוד שבת הגדול על שם שם הגדול שבו נתגלה כמו שפירשתי וק\"ל:",
+ "ועל פי הדברים שכתבתי יתבארו ויתלבנו המאמרים והפסוקים שהבאתי, ואפרשם מלמטה למעלה. ממאי דסיימתי פתוח אפתח המדרש דלא זז מחבבן כו' עד שקראן אמי, כי מצד הדבקות הזה שכתבתי שזהו עילת ישראל ונתדבקו בו יתברך אז נקרא הש\"י עילה לישראל בפירוש, והם נקראים עלולים ממנו כמו שכתוב (דברים לב, ו) הלא הוא אביך וגו'. ובבחינת שהם עלולים ממנו והוא העילה יתברך, קראם בתי. ובבחינת שהם מתקרבים כביכול אליו כענין הרוחניות מהטבעיות שכתבתי למעלה שנעשה לאחד, בבחינה זו יאמר שהם משתוים כביכול, וקראם אחותי שאז הם בשיווי כביכול. ובבחינת שאי אפשר לעילה להיות בלא עלול כשירצה ליקרא בשם עילה מוכרח להיות עלול, נמצא בבחינה זו כאלו הי' העלול סיבה לעילה, (ועל דרך שכתבו המקובלים בענין העבודה צורך גבוה ודו\"ק), בבחינה זו קרא אותם אמי. נשמע מזה שהעילה והעלול הם מתדבקים ומתחבקים זה בזה והיו לאחד. ומזה נמצא כי כל השתלשלות מנקודה ראשונה עד האחרונה כאלו קשר אחד ויחוד אחד בסוד האחדות האמתי השפעתו יתברך המתפשט בכל הנמצאים:",
+ "ומזה יתבאר סוד הזוגות המוזכר בגמרא דערבי פסחים (פסחים קי, א) שהבאתי (לעיל ד\"ה במשנה דערבי פסחים) שהזהירו בו רז\"ל, וכבר האריך בזה הספר מלכיאל וביאר הענין בארוכה, וכל דבריו הם מתוקים מדבש ונופת צופים, ושפתים יושק כל דבריו הנחמדים ומזהב וגומר. וכלל עניינו, שהזוגות רומזות על השניות היפך אמונת דביקות האחדות, ואכתוב קצת מדבריו, (ועל השאר תסמוך לעיין בספרו):",
+ "רז\"ל אמרו במסכת סנהדרין (לח, א) למה נברא אדם הראשון יחידי, שלא יאמרו המינים שתי רשויות הם. ומדבר זה יתבאר חטא עץ הדעת טוב ורע וסימן הזוגות. דע כי הפילוסופים אמרו כי הפועל הפשוט שהוא הש\"י לא יפעול ב' פעולות דומות זו לזו מכל וכל, כי אחרי שהוא פשוט אחד, לא יעשה כי אם פעולה אחת, ואותה פעולה תפעול אחרת, ואותה אחרת עוד אחרת, עד שתאמר כי הפועל הפשוט שהוא הבורא יתברך יפעול כמה פעולות שונות זו מזו בפועל אחד, והוא בהכרח שלא תדמה פעולות דומות זו לזו לחברתה, אחרי שכל אחת נשפעת מחברתה, עד כאן דברי הפילוסופים. ולכן הם סוברים, כי בהמצא שתי פעולות דומות זו לזו מכל וכל, יוודע כי יש להם ב' התחלות דהיינו ב' פועלים ח\"ו:",
+ "וכן זכר הרמב\"ם ז\"ל באמרו, דע כי הגלגל העליון וכל אשר בו הוא איש אחד בעל אברים כראובן ושמעון לא זולתם זה. רצה לומר כמו שראובן איש אחד שלבו סיבת כל אבריו ואין לו אבר שלא יהיה תחלת התחלתו הלב או רחוק או קרוב, רצה לומר אמצעית מרובים או מועטים. כן הגלגל הוא סיבת התחלת אמצעיים מעטים או מרובים, נמצא שהגלגל כולו וכל אשר בו איש אחד בעל איברים. ואמר אח\"כ, שזהו ראיה ברורה על אחדות הש\"י:",
+ "ובזה מתורץ הקושיא שהקשיתי, איך תלוי ענין הזוגות במאן דקפיד. אלא הכוונה, מאן דקפיד, דהיינו שהוא נבוך בחקירה זו שמא ח\"ו שתי התחלות כו'. ומאן דלא קפיד, היינו שהוא מיושב בדעתו ומבין שאין זה קושיא שהכל תלוי ברצון, ודו\"ק:",
+ "וזהו שאמרו רז\"ל שנברא אדם יחידי כדי שלא יאמרו המינים ב' רשויות, כי אמרו שהם שתי התחלות ח\"ו. והנה דקדקו בדבריהם כדי שלא יאמרו המינים, כי לפי האמת אין בדבר זה ממש, כי מאחר שהש\"י פועל בבחירה ורצון יכול לפעול אלף פעולות דומות זו לזו, כאשר האריכו בענין זה הרבה מחכמים בענין חקירות איך בא מהאחדות הפשוט ההרכבה, ואיך בא מאין המוחלט הישות לדברים כאלה. ועל הכל הוא עולה תירוץ זה, מאחר שהוא ברצון ולא בחיוב יכול להיות הכל, רק כדי שלא יטעו המינים, הוא האמור:",
+ "ולטעם זה שלא יטעו המינים, שמר הקדוש ברוך הוא את הסדר בעולמו, ולא תמצא אדם דומה לחבירו מכל וכל, כי בשלשה דברים אדם משונה מחבירו, בקול במראה בדעת, ואין חמור דומה לחבירו מכל וכל, ולא שום בריה. אעפ\"י שיש באדם איברים כפולים עינים ידים רגלים, אינו דומה זה לזה, כי זהו ימין וזהו שמאל. ועם כל זה שאנו רואין שאין בריה דומה לחברתה, אנו רואין הרבה ביצים דומים זה לזה, כמו ביצי עוף כו'. והרבה פירות האילן דומין זה לזה, כי כל האגוזים דומים זה לזה, וכן כל התפוחים, וכן בפירות הארץ כל החטים דומים זה לזה, ויכול להביא ענין זה את האדם להרהר ח\"ו שאין להם התחלה אחת, כי אף שהם בשפל המציאות מן הבורא יתברך, מכל מקום ידוע שאין לך עשב מלמטה שאין לו כח למעלה, וזה שלמעלה עוד למעלה הימנו, עד שמגיע אליו יתב' כי גבוה מעל גבוה כו'. לכך ציונו הש\"י הלכה למשה מסיני שלא לאכול ממין הזוגות שלא יבא לידי טעות זה:",
+ "וזהו שאיתא שם בפרק ערבי פסחים (קי, ב) בענין מגיעת אכילת זוגות, ביצים קשואים אגוזים כו' הלכה למשה מסיני, כי ביצים בכלל כל מיני ביצים. וקשואים, כולל כל פירות הארץ. אגוזים, כולל כל פירות האילן:",
+ "וזהו סוד מניעת אכילת אדם הראשון מפרי עץ הדעת טוב ורע, ואמר לו (בראשית ב, טז-יז) מכל עץ הגן [אכל] תאכל. ומ(פרי) עץ הדעת כו'. הזהיר אותו שלא לאכול, כי פרי טוב ורע הם כל פירות שבעולם נקראים כן, כי אכילה היא טובה כשלא יבא ממנה קילקול רק לחזק הנפש, והיא רעה כאשר קילקול ממנה כאשר בא לאדם הראשון כאשר אבאר. וקודם שחטא היה הצווי לאדם שלא יאכל שום פירות בעולם, (וכולם נקראים פרי טוב ורע), רק יאכל מפירות שבגן, והטעם כדי שלא יבא מכח אכילתה לידי טעות הנזכר. וזהו הרע הנמשך וכמו שכתבתי שבראיית האדם כל התאנים דומין זו לזו או כל התפוחים, ח\"ו יבוא לגריעות לומר שהם התחלות. וטעות זה אינו רק כשיאכלם ויראה שהם שוים בטעמם, כי בלא אכילה יכול לסבור שמא הם משונים זה מזה בטעמם:",
+ "ואם תקשה, למה באמת בראם הש\"י. כך התשובה, כי האלהים עשה כדי לצרף ולזכות הבריות כמו שברא החזיר ומנע אכילתו וכיוצא באלה שהמציא ה��\"י את הרע כדי להזהירו עליו לבחון אותנו אם נשמור מצותיו. זהו סוד שהרשהו לאכול מפרי הגן, כי הם לא היו דומין זה לזה, והרי עץ הטוב והרע הם כל פירות שלא מנע ממנו סמאל אכילתם שלא יבוא לידי טעות הנזכר, אשר לטעם זה בראו לאדם יחידי שלא יטעה כאשר אירע באמת שבא סמאל ולבש עצמו בנחש לפתות אותו להאמין בשניות ולא באחדות הקודם, כמו שאמר מן העץ אכל וברא עולמו כו' (מדרש תהלים א, ט), וזהו שאירע לו שקצץ בנטיעות והיה מין וכפר בעיקר, הכל נמשך מאכילת הפרי. ולאחר שנענש, אז ידע כי אשם וקבל תשובה עליו. וזהו סוד הזוגות, והוא מנין השדים הנמשכים מסמאל שנתלבש מהנחש וכמוזכר שם בערבי פסחים (קי, א), האי מאן דאכיל זוגות, מאי תקנתיה. לינקט זקפא דימינא בשמאלי' ויאמר אנן ואתון הא תלת. ואי שמע מאן דאמר ואנא היא ד', יאמר ואנא הא חמש. ואי שמע כו', עד הוה עובדא עד חד ומאה פקע שידא. הרי שהשד היה מונה תמיד הזוגות שהשדים נשפעים מצד סמאל המורד בקונו, ופיתה את אדם הראשון להאמין בזוגות. והאדם שנתקבלה תשובתו והודה לבסוף באחדותו ית', והבין כי אף שיש קצת נבראים שהם בשיווי אחד אין מזה קושי, מאחר שהוא פועל אמת את העולם ברצון כמו שכתבתי למעלה, ואין טעם ברצון. (עיין שם עוד באורך ענין הזה, והרבה מאמרים השייכים לזה). זהו שאמרו שבענין הכוסות לא היה חשש הזוגות:",
+ "וזהו סוד ד' כוסות שתקנו רבותינו ז\"ל (ירושלמי פסחים פ\"י ה\"א סח, א) נגד ד' לשונות של גאולה ולא ד' עניינים אחרים, כי הזוגות של כוסות הם תיקון לחטאו של אדם הראשון שסחט אשכול ענבים והיה גורם לטעות זוגות דהיינו השנויות. אבל אלו הם להיפך הם סוד ד' אותיות השם ידו\"ד שהוא תיקון לפגם אדם הראשון כמו שכתבתי למעלה, (עיין בספר מטה משה שביאר איך רומזים הד' כוסות לד' אותיות השם):",
+ "והנה ידוע למקובלים שהם שתי מיני יינות, יין אחד המשומר בענבים מששת ימי בראשית, והוא סוד ההשפעה מספירת בינה שהוא למעלה מששת ימים הידועים, (שזו הספירה היא סוד עולם הבא וסוד שבת הגדול. ועל עולם הבא אמרו רבותינו ז\"ל (ברכות לד, ב) עין לא ראתה (ישעיה סד, ג) זהו היין המשומר כו', והבן זה. וזהו סוד שאמר רב נחמן שם בערבי פסחים (קט, ב), ליל המשומר ובא מן המזיקין, כי המזיקין גורמים הזוגות והשניות ודוק). ושם היין משומר שאין שם מגע גוי, כי מגע גוי הוא מתחיל מחס\"ד ואילך שיש לקליפות שם אחיזה ישמעאל מצד אברהם כו'. וזה סוד שני האמוראים (ירושלמי פסחים פ\"י ה\"א סח, א) שהבאתי (ד\"ה במשנה דערבי פסחים), ד' כוסות כנגד ד' לשונות הגאולה היא מצד הברכה, כמו שכתבו המקובלים שעל כן הוזכר בתורה נ' פעמים יציאת מצרים נגד נ' שערי בינה ושהוא להיפך סוד יין נסך מגע גוי, אף נתהפכו ד' כוסות לד' מלכיות מגע גוי שנוגע בנו למשול עלינו. וזה הדבר נרמז בדברי האמוראים שהבאתי ר' יוחנן אמר נגד ד' גאולות, ור' לוי אמר נגד ד' מלכיות, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. (בכאן אדרוש דין כוסות שרשמתי בדרשתי האחרת):",
+ "נחזור לעניינינו, שעל פי הדברים שכתבתי מענין תיקון האבות חטא אדם הראשון בבחינת היה הוה יהיה סוד שם ידו\"ד, יתבאר ויתורץ הקושיא במאמר דמנצפ\"ך (פדר\"א מז) שהבאתי (ד\"ה במדרש ר\"א), והקשיתי הלא דרשו רבותינו ז\"ל אותיות מנצפ\"ך לדרשה אחרת בפרק הבונה (שבת קד, א). האמת כן הוא שלדרשה אחרת קא אתי, רק במדרש זה בא לתרץ הלשון של מנצפ\"ך כו' המורגל לומר, דהוי להו למימר כמנפ\"ץ לפי סדר האותיות. והנה מתורץ זה במ\"ש שהאותיות מרמזים על ג' האבות כמו שמנה בדבריו, וגם מרמז על פקוד יפקוד שזה הסימן מסר יוסף כמו שפירש רש\"י, וגם מרמז על הגאולה דלעתיד שהוא תיקון דוד משיח בן דוד. והנה ידוע שכל זה תיקון לשם ידו\"ד, אברהם יצחק ויעקב יוסף תקנו חטא אדם הראשון להמשיך שם ידו\"ד כמו שכתבתי למעלה, וכן יהיה לעתיד שיהי' השם שלם כו'. ובחינת השם הזה הם היה הוה יהיה שהם בחינת מלך מלך ימלוך כנודע, ועל זה בא הרמז דמנצפ\"ך מ\"ן בגימטריא מלך, צ' בגימטריא מלך, פ\"ך בגימטריא ימל(ו)ך, אבל אם היה כתוב כמנפ\"ץ לא היה רמז זה, ודוק קבלתי:",
+ "ועל ענין זה יתבאר המאמר השני מגיסין (ויק\"ר ז, ד), זה רומז לשתי הנהגות, הנהגה הטבעית, והנהגה השגחית, שגרמתם הוא ע\"י התעוררות התחתונים כי כפי דביקות בו מתעוררים עליהם ההשגחות וההנהגות מלמעלה. והנה ידוע כי ע\"י הקרבן היה הדביקות הגדול, שעל כן נקרא קרבן מפני שמקרב התחתונים בעליונים להוריד השפע מלמעלה למטה, ובודאי אין קרבן זה דומה לקרבן של זה, כי הכל הולך אחר הכוונה, כי עיקר הקרבן הוא שמקרב את עצמו על דרך שפירשו המפרשים בפסוק (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה', כך הקריב נח קרבן וערב לו, אבל של ישראל היה ערב יותר:",
+ "ובזה מתורצת הקושיא שהקשיתי (ד\"ה במדרש דשני מגיסין) הלא קרבן שנאמר בו (במדבר כח, ב) תשמרו להקריב היה ג\"כ ע\"י ציווי, ומאי אולמיה מציווי (ויקרא ו, ב) דזאת תורת העולה. אבל לפי כוונתי מתורץ היטב, והאמת הוא שהשם ית' צוה ואמר תשמרו להקריב לי במועדו, אבל זה עשו ישראל מעצמם להתעורר כוונתם הטוב לקרב ולדבק ברוחניות, כי על הכוונה לא בא הציווי, אז הסכים הש\"י ואמר זאת תורת העולה הוא העולה, וכמו שכתוב בכלי חמדה הוא כתיב, והיא קרי, רצה לומר היא העולה היינו הבהמה, אבל עיקר הוא עולה שהוא עצמו הוא העולה, כענין כי יקריב מכם. וזהו שתי בחינות מהקרבן נגלה ונסתר, קריבת הבהמה בנגלה, וקריבת הנפש זהו בנסתר ממש, לשתי הנהגות טבעית והשגחית שהם נגלה ונסתר והיו לאחדים, כן אלו שתי בחינות מתייחדים:",
+ "ובזה מתורץ ג\"כ הקושיא שהקשיתי (ד\"ה במדרש דשני מגיסין) במאמר הזה, הלא הדבר אחר שאמר כימי עולם כימי נח סותר את דברי המשל. כי באמת שניהם צודקים, הראשון מיירי מבחינת הנסתר, דהיינו בחינת הוא העולה, זה היה ערב בישראל יותר משל נח. אבל בחינת הנגלה היא, בחינה זו ערב בשל נח כמו בשל ישראל, כי אף נח שלא היה שלם בבחינת הנסתר כישראל, אבל בחינת הנגלה (דהיינו להקריב קרבן לשם שמים, שהנגלה הזה מתקרב לרוחניות הנסתר כמו רוחניות הטבע המתקרב להנהגה השגחית שכתבתי למעלה), היה נח שלם בקרבנו כמו קרבן ישראל:",
+ "ועתה באתי לבאר הפרשה על הדרך שדרכתי בה. הנה התחיל ואמר זאת תורת העולה, כבר פירשתי זה הכלל פירוש המאמר בסמוך, וזהו סוד כתונת בד קודש ילבש המוזכר כאן, כי כבר פירשתי שהקרבן הוא סוד נגלה ונסתר, דהיינו שם ידו\"ד ואלהים שכתבתי בהקדמתי שהוא סוד האחדות המתוקן, כאשר היה נתקן חטא אדם הראשון שגרם בחטאיו להתלבש בכתנות עור והופשט ממנו בגדי קודש כתנות אור באל\"ף כמו שכתבתי למעלה. גם רומז ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, לסוד הגלגול שיתלבש בלבוש אחר. (ואמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, סוד הבגדים הם סוד לבוש הנשמה והיינו הגוף, והארכתי בזה במקום אחר. ואומר שיפשוט את חמריותו העב והגס וילבוש בגד ולבוש אחר, דהיינו כתנות אור באל\"ף). ועל זה אמר כתונת בד קודש ילבש. וג' פעמים האש על המזבח רומז על הג' בחינות שזכרתי ג' בריתות, אשר בזה מעוררים מלמעלה כנגדו, כענין (עירובין סג, א) אע\"פ שהאש יורד מלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט, שהכוונה שהאדם צריך להתעורר מלמטה, ואחר כך נשפע מלמעלה מצד אש ההתעוררות שלמטה, כמו שהאריך בזה הזוהר בביאור פסוק (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, זהו מגאולה דלעתיד מקדש שלישי שיהיה תמיד לא יתבטל לעולם, שעל כן הגאולה העתידה נאמר בה שיר חדש לשון זכר ולא כמו גאולת מצרים שנאמר שירה חדשה לשון נקיבה (עי' שמו\"ר כג, יא). ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה במהרה בימינו למקדש שלישי, ואז יהיה נודע לכל העולם גילוי שם ידו\"ד ויהיה ידו\"ד אחד ושמו אחד, אמן כן יהי רצון:",
+ "חסל סדר מצה שמורה, וענין מצה עשירה, בעזרת אשר ברא הכל באמירה:",
+ "נחזור לפנים. בענין ספירת עומר, כתבתי למעלה הרבה מסוד (ר\"ה ה, א) צריך לממני יומי וצריך לממני שבועי, רומז על מעשה בראשית סוד שמיטות ויובל ז' פעמים ז', ואח\"כ היובל. אמנם שרשם הוא ז' ספירות הבנין, וכל אחת כלולה מז' מתפשטות מהבינה והוא שער החמשים, ומצד ההתפשטות נגאלו ישראל ממצרים בסוד נ' פעמים הוזכר יציאת מצרים בתורה. וגילוי זה לא היה רק לצורך שעה ליום ראשון של פסח לבד, כדי שיוכלו ישראל ליגאל. אך אחר יום ראשון נסתלק למעלה, ולכן לא יש הלל גמור רק ביום ראשון כמבואר בזוהר (רעיא מהימנא ח\"ג צז, א). ונהי דפסק מהם זיבת הנדה, מכל מקום הוצרכו הם ימי הליבון להמשיך ממקורות שלמעלה עד יום חמישים, ואז נטהרה האשה לבעלה ונעשה זיווג גמור בקבלת התורה:",
+ "וכבר רמזתי למעלה בסוד אחוריים של אהי\"ה העולה ד\"ם, כזה, א' א\"ה אה\"י אהי\"ה שהם י' אותיות, ועשרה פעמים אהי\"ה שנתגלה העולה רד\"ו, קח אותיות י' פעמים אהי\"ה אותיות פשוטות הם ארבעים, הרי הם ביחד נ', ובכל יום מימי הספירה צריך לתקן אות אחת. והם מתפשטות באותיות שם מ\"ה, דהיינו יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א שהם עשרה אותיות, וי' פעמים ידו\"ד באותיות פשוטות עולים מ', הרי הם ביחד נ'. ובתחלה היה שם מ\"ה חסר אות א (הג\"ה זאת האל\"ף היא אהי\"ה הרומז לבינה הנכנסת בזעיר אנפין להחיותו), שבמילוי וא\"ו ונעשה ו\"ו, אז עולה ד\"מ. וזהו סוד (הושע ד, ב) דמים בדמים נגעו, כי כשהם מרוחקים זה מזה הם דמים הנתנים למעלה והנתנים למטה, ולכן יש שפיכות דמים ונשפכים לחוץ והם נחלקים:",
+ "והנה בגאולת מצרים היה הורדת החסדים למטה והתפשטות בגופא דזעיר אנפין הנקרא אדם, ובהיות החסדים למעלה נעלמים לא היה מאיר למטה רק העשר אחוריים והם י' דמים הנזכרים למעלה, ולכך היו המצריים הורגים ושופכים דמים. אך בהתפשטות זה בזה, אז נעשה אדם, והוא סוד מה שאמר ר' נתן הבבלי לאותה האשה (שבת קלד, א) שלא תמול את בנה עד שיבלע דמו כו', ע\"י כן נשלמים עשרה שמות של מ\"ה שלמים. וזהו סוד (יחזקאל טז, ו) ואומר לך בדמיך חיי, כי ממש ע\"י כניסת אותן הדמים בתוכו יחיה, כי עד עתה נעלמו למעלה כו'. כל זה הבנתי מקונטרס דתלמידי האר\"י ז\"ל, והדברים עמוקים מיני ים ואיני רוצה להרחיבם לפי דרכו, כי עמוק עמוק הוא ודרכו אינו דרך הרבים רק דרך היחיד, רצוני לומר ליחידי סגולה, ודי בזה:",
+ "מכל מקום יוצא מזה בכל יום ויום צריך אדם לראות בימי הספירה לתקן צינור אות אחת, כי ימי הספירה הם ימי הדין שאף ישראל נתונים בדין, כי עדין לא נטהרו לגמרי. ומצאתי בקונטריס דהאר\"י ז\"ל, שבימים האלו פוגע מדת אלהים במדת הדין, לפיכך פגעה מדת הדין בתלמידי רבי עקיבא ומתו כ\"ד אלף, כי אותיות אלהים הם ה' אותיות, ונודע כל תיבה שאותיותיו חמש אז כל אות בונה כ\"ד בתים, ואחור של מילוי שם אלהים במילוי ה\"ה עולה אלף, כזה, אלף אלף למ\"ד, אלף למ\"ד ה\"ה, אלף למ\"ד ה\"ה יו\"ד אלף למ\"ד ה\"ה יו\"ד מ\"ם, הכל ביחד עולה אלף, הרי כ\"ד אלף. ולפי שבאלו ימים שולט סוד אלהים, אנו מחשבין מהבינה תמורה לשלש אותיות האמצעיות כדי למתק דיניו, והחילוף הוא כט\"ד, נוטריקון (שה\"ש א, ב) כי טובים דודיך. ואותיות אם שהם תחילה וסוף לשם זה, אין להם תמורה. מפני שכט\"ד הן אותיות הקודמת לאותיות לה\"י בסדר אלפא ביתא הישרה, שמחפה על הדין ומושיבין אותו אחור להחלישו ולמתקו. והנה א' אין לה עוד אות קודמת כלל. ועוד אין דינא קשיא. והמ\"ם סתומה, הרי מ' אחרת קדמה לה, לפיכך גם היא במקומה עומדת אכדט\"ם. כד\"ט, נוטריקון כי טובים דודיך מיין, מורה שורש השם הזה ברחמי הבינה אשר שם היין משומר בענביו, ובכל יום אנו ממשיכין זה המתוק מן האם העליונה שהיא מתפשטת בעשרים ימים ראשונים לאות הכ\"ף, ובד' ימים האחרים לאות הד', ובט' ימים לאות ט' אשר בהצטרפם יעלו למספר ל\"ג בעומר כמנין כד\"ט שבו פסקה המיתה. וכן רבו יתירה אשתכח ליום מ\"ה של ספירת העומר והוא ר\"ח סיון דכתיב ביה (שמות יט, א) ביום הזה באו מדבר סיני, ובו שלמו אותיות לה\"י ממש עם שם מ\"ה כו', עד כאן מצאתי:",
+ "והנה אוסיף נופך משלי בענין ל\"ג בעומר. ואקדים הקדמה, חותמו של הקב\"ה אמת (יומא סט, ב) רומז על אהי\"ה אשר אהיה, כי אהיה פעמים אהי\"ה עולה כמנין אמת. אדם הוא מעשר אמת, כי ד\"ם מעשר מ\"ת, ומהאל\"ף לא שייך מעשר. וזהו רמז (קהלת ז, כח) אדם אחד מאלף לא מצאתי, כלומר אחד מאלף לא נמצא מעשר:",
+ "התורה היא תורת אמת ונקראת (שמות יג, ט) תורת ידו\"ד, ונקראת (ש\"ב ז, יט) תורת האדם. והתורה בכללה נגלה ונסתר וזה יתחלק לג' חלקים, ב' חלקים הם נכללים בתורת האדם, דהיינו הסיפוריים שבתורה שבכתב ושבתורה שבע\"פ המלמדים כמה מדות ישרות זהו חלק הנגלה מתורת האדם. חלק הנסתר מתורת האדם הוא עומק התלמוד והפלפול וי\"ג מדות שהתורה נדרשת. חלק השלישי על כולו הוא תורת ידו\"ד, דהיינו שהתורה כולה שמותיו ית', וכולה נסתר אור הגנוז המאיר לבני עליה ונהנים לאורה איש איש כפי מדריגתו. וכל הג' חלקים הנזכרים כולם תורת אמת. והנה מספר קטן של אמת הוא ט', וזה המספר בהכפל ובהכפל כופלו עד עולם נשאר מספר קטן שלו ט', כמו ב' פעמים עולה ח\"י, מספר קטן שלו ט'. ג' פעמים ט' עולה כ\"ז, מספר קטן שלו ט', וכן לעולם. על זה נתן הראב\"ע סימן (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד:",
+ "והנה ב' חלקים הנקראים תורת האדם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ב' פעמים אמת, ומספר קטן שלהם ח\"י, זהו (ויקרא יח, ה) וח\"י בהם. ועם תורת ידו\"ד שהוא שלישי על כולו ג' פעמים אמת במספר קטן ז\"ך כמנין אותיות התורה עם הכפולות:",
+ "גם צריך להיות מספר שלם, רצה לומר שלום ואחוה בין לומדי התורה, כענין (תדא\"ז יז, י) תלמידי חכמים מרבים שלום כו'. ואף כשיש מחלוקת בדברי תורה, את והב בסופה (עי' קידושין ל, ב) ויהיה מחלוקת לשם שמים. ולהיות אחר הפלפול כל אחד מודה על האמת, זהו האמת והשלום אהבו. ובפרט צורך הזהירות הזה בתורה שבע\"פ במחלוקת תנאים ואמוראים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים וחי בהם. על כן הם ששה סדרים, ובאו במספר ששה כי כתבו חכמי מספר שמספר ששה הוא מספר שלם מתאחד בחלקיו, כי לא יש שום אות כשתחלקהו לחלקים האפשריים שיהיו שוים למספרו לא פחות ולא יותר רק מספריו שחלקיו מה שתוכל לחלקו הם אב\"ג, דהיינו תחלקו לו' חלקים, לב' חלקים, לג' חלקים, ואב\"ג גם כן עולה ו':",
+ "אבל נרגן מפריד אלוף (משלי טז, כח), כלומר אלף מן אמת ונשאר מת היפך מן וחי בהם, ואז מתעורר א' מן אלהים השם הרומז על מדת הדין, וקרה דבר זה לתלמידי רבי עקיבא. ורבי עקיבא היה שורש תלמוד שבעל פה כמ\"ש כולהו סתימתא אליבא ר' עקיבא. ותלמידיו לא היה שלום ביניהם, על כן פגע בהם מדת הדין של אלהים השולט בימי הספירה כמו שכתבתי לעיל. ושני פעמים אלהים עולה כמנין עק\"ב, וענין השני פעמים רומזים למדת הדין הקשה ולמדת הדין הרפה, וזה עקב נרמז בשם עקיבא. נשאר י\"א וי\"ה, כי יש כותבין עקיבא באל\"ף, ויש כותבין עקיבא בה\"א, ויש סוד לשניהם. וי\"א וי\"ה עולים כמנין ידו\"ד. ונודע כי אותיות י\"ה מידו\"ד יותר רחמים מאותיות ו\"ה, על כן צריך לכלול אותיות י\"ה למדת הדין הקשה, ואותיות ו\"ה למדת הדין הרפה כדי למזגם ברחמים, דכבר כתבתי למעלה כי כל אות משם אלהים בונה כ\"ד בתים, והנרגן מפריד אלוף פגמו בא' דאלהים בונה כ\"ד. וזהו סוד כ\"ד אלף תלמידים שמתו, כי אלף חוזר לאל\"ף כנודע מספר דאי\"ק בכ\"ר. ופסקו למות בל\"ג בעומר כמו שכתבתי לעיל, כי מדת הדין חזר לאחוריו בסוד שם אכדט\"ם כט\"ד עולה ל\"ג שאז פסקו למות. גם יום מ\"ה מסוגל כמו שכתבתי למעלה. ושם יהו\"ד במלואו יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א, עולה מ\"ה. וכן תמורת אותיות שם ידו\"ה שאותיותיו הם ג' יה\"ו ותמורתה כו\"ז עולה ל\"ג. וכבר כתבתי למעלה ג' פעמים אמת עולה כ\"ז. תכניס בהם ו' שהוא מספר שלם, עולה ל\"ג, כי אז עשו שלום. וכן תנן בספר יצירה, יה\"ו ששה חותמות כפי ששה צרופיהן העולים ח\"י אותיות, ואז פסק מהם מדת הדין של אלהים, ואדרבה נתדבקו באלהים חיים ונתקיים בהם וח\"י בהם כדלעיל. וגל הרומז למיתה גלגל החוזר בעולם נתבטל ונעשה גילה ודיצה, וזה היה ל\"ג בעומר שהוא ח\"י אייר, ושם אלהים שהוא דיין נעשה עד. ועל זה רמזו הוא העד הוא הדיין, כי עד ודיין שניהם שוים במספר. ורמז לדבר על דרך הג\"ל, כי כשחוזר הדין לאחוריו אז שם אכטד\"ם כדלעיל, והוא בגימטריא ע\"ד, וזה נעשה בל\"ג בעומר זהו על דרך הג\"ל. גם לבן שהיה רודף אחר יעקב במדת הדין, נתהפך לרחמים:",
+ "מענייני עמוד החסד, זה לשון האלהי מהר\"מ קורדוורא בספר תומר דבורה, צריך לדעת כמה הן מדות גמילת חסדים בבני אדם, וכולם יעשה עם קונו למעלה אם ירצה לקנות מדות החסד, ולזה נאמר כי מדת גמילת חסדים הם אלו. ראשונה, בלידת האדם צריך לגמול עמו כל תיקון למזונו, א\"כ יעלה בדעתו עת לידת הבינה התפארת. ויהי בהקשותה בלדתה מצד הדין ח\"ו, יצא תפארת לצד הגבורות ולידתה בקושי צריך לתקן שם כל האפשר שתהיה לידת התפארת לצד הימין כדי שיבא הולד בלי מום כלל כדאמרינן, ותוציא לאור משפטינו קדוש דהיינו שיצא התפארת משפט לצד האור שהוא הימין ויהיה קדוש ונבדל מהגבורות, ובזה נכלל היותר מכוין במעשי�� לקשרו תמיד בחסד ולהוציאו מהבינ\"ה בצד החסד ואז יצא הולד מזורז ומלובן, וכמעט בזה נכלל כל אזהרה שבתורה, כדי שלא יעורר הגבורות הדינים שם ויהיה קושי בלדתה ח\"ו:",
+ "שניה, למול את הולד, דהיינו לעשות כתקוני מצותיו שכל איזה צד קליפה וערלה המטפלת אל היסוד המול אותה. וירדוף אחר כל אותם הגורמים שם ערלה, ויחזירם בתשובה באופן שבהיותו מל את ערלת לבבם גורם שיהיה הצדיק העליון בלי ערלה, ויעמוד בחזקה לתקן כל הדברים הגורמים שם ערלה. ולזה פנחס כשמל ערלת בני ישראל זכה אל הכהונה מפני שגמל חסד עם קונו בסוד המילה שמל היסוד, מאותה ערלה זכה אל החסד. וכן מזה ילמוד אל כל שאר מדות החסד:",
+ "שלישית, לבקר חולים ולרפאותם, כך ידועה שהשכינה היא חולת אהבה מהיחוד כדכתיב (שה\"ש ב, ה) כי חולת אהבה אני, ורפואתה ביד האדם להביא לה סימנים יפים כדכתיב (שם) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים, ופירשו בתקונים, שסוד אשישות היינו כל הדברים הקושרים המלכות באש י' חסד, ובאש ה' גבורה בשני זרועות, ושם היא נסמכת עליהם, ומי שעושה זה סומך החולי בחוליו. ח\"ג רפדוני בתפוחים, פירוש לקשרם בין נצח והוד ששם היא רפידתה בהיותם חיור וסומק כתפוחים הללו שגווניהם מזוגים מצד החסד, וצריך לבקרה ולזכות אותה ולחלות פניה ולקבל מאכל ומשקה מהשפע העליון שהיא מונעת עצמה ממנו ותקצר נפשם בעמל ישראל. כדרך שהוא בחולים הגשמיים, כך צריך בחולים העליונים שהיא חולה כדאמרן, והוא חולה דנע מאתרי' עלמא דאתי בינה ונד אבתריה בעלמא דין, כדכתיב (משלי כז, ח) כצפור נודדת מן קנה, שהיא השכינה. כן איש נודד ממקומו, ונטיר לה ואומי דלא יתיב לאתריה עד דיחזיר לה לאתרה. הנה גם הוא מחולל מפשעינו (ישעיה נג, ה) מדוכא לרצונו מעונותינו. ורפואות שניהם בידינו, וראוי לבקר ולהזמין צרכיהם בתורה ובמצות:",
+ "רביעית, לתת צדקה לעניים, ודוגמתם יסוד ומלכות. והצדקה הראויה עליהם פירש בתיקונים לקיים צ' אמנים ד' קדושות ק' ברכות ה' חומשי תורה בכל יום, ועל דרך זה כל אחד כפי כחו ימשיך צדקה מהתפארת לעניים הנ\"ל, ויזמין עליהם לקט מהספירות כולם שכחה מסוד העומר העליון שהיא בינה, ופאה מבחינת המלכות עצמה שהיא פאה לשאר המדות, וכתיב (ויקרא יט, י) לעני ולגר תעזוב אותם, שאפילו התפארת גר למטה במלכות וצריך לתת לו מאלו התקונים. וכן מעשר עני להעלות המלכות שהיא מעשר אל היסוד הנקרא עני, ואם יקשרנה בתפארת יתן מן המעשר אל הגר, וכמה תיקונים נכללים בזה:",
+ "חמישית, הכנסת אורחים, הם התפארת והיסוד לתת להם בית מנוחה לשינוחו בה דהיינו ההלכות, כיון שהם הולכי דרכים בסוד הגלות לחזור על עבודתם צריך להכניסם שם. ולפי המתבאר בזוהר שזו המצוה מתקיימת בהולכי על דרך שיחו, שהם המתרגשים מבתיהם לעסוק בתורה שגורמים שיהיו האורחים עוסקים בצרכי המלכות, וכן כל העושה יחוד אל התפארת במלכות מבחינה אחרת וקובע מקום לתורתו גורם שהתפארת יעשה מלונו במלכות וכן פירש בתיקונים. ואל האורחים צריך להכין אכילה ושתיה ולויה, דהיינו שצריך להכניס התפארת והיסוד אל המלכות, ולתת להם שם אכילה, מעין (שה\"ש ה, א) באתי לגני [וגו'] אכלתי יערי עם דבשי שהוא שפע ראוי להנהגה התחתונה המתפשטת מצד הגבורה המתוקה. ושתיה מעין (שם) שתיתי ייני עם חלבי שהוא שפע פנימי מן יין המשומר, ומסוד החלב המתמתק לקשר ה��פארת והמלכות יעקב ורחל והגבורה בנצח או בהוד, כי כן פירשו ברעיא מהימנא. והלויה להביא עצמו ונשמתו שם עמהם בדיוקן עליון ללותם שם, עוד להביא שאר הספירות שם עמהם לעשות להם לויה טובה, וכמה דברים נכללים בתיקון זה. כללו של דבר, ישתדל בצורת הדיוקן ויכוון ברמיזותיו, ומובטח הוא שיעשה למעלה כיוצא בו אחר שיהיה בקי בסודות. ומה טוב להזכיר בפיו רמיזת כוונתו הנבונה בשעת מעשה, לקיים בפיך ובלבבך לעשותו:",
+ "ששית, עסק החי עם המת, ודבר זה היאך יתייחס למעלה קשה מאוד, כי סוד הספירות שהם מתעלמות ומסתלקות אל נרתקן למעלה כמה צריך לתקנן ולהרחיצן מכל חלאת עון להלבישן לבנים, לבוני הספירות באור המעשה הטוב להתעלות בסוד אחד לקשרה למעלה ולשאת אותה על הכתף, סוד הספירות אחד אל אחד עד שיתעלו למעלה מהכתף, שהוא תחילת החיבור הזרוע בגוף, ולמעלה מזה הוא סוד ההעלם שאין השגה בו. ויכוין בסוד הקבורה לפסוק (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי, דמתרגמינן בתליסר מכילן דרחמי, שהן נובעות בכתר בבחינותיו הפונות למטה לרחם בתחתונים, ומשם יעלה הנקבר אל עדן העליון חכמה שבכתר, וצריך התיישבות הדעת בזה מאוד:",
+ "שביעית, הכנסת כלה לחופה, ובזה נכללים כל צרכי היחוד, שכל התפילות והיחודים הם סוד הכנסת כלה לחופה, ועיקרם בסוד התפילה מכמה מדריגות זו אחר זו, קרבנות, זמירות, תפילה מיושב שבה קריאת שמע וברכותיה, אח\"כ תפילה מעומד ושאר תקונים הבאים אחריה, הכל גמילות חסד אל החתן והכלה, ולפקח על צרכיהם ותקוני זווגם:",
+ "שמינית, הבאת שלום שבין אדם לחבירו, שהם התפארת והיסוד. ולפעמים יתרחקו זה מזה וצריך להשלימה ולתקנה שיהיו שווים ונקשרים יחד באהבה וחבה, וזה ע\"י כשרון המעשה הטוב, שכאשר יהיה היסוד נוטה אל השמאל, והתפארת אל הימין, אז הם נגדיים זה לזה עד שהיסוד יטה אל הימין כמוהו, וכאשר ח\"ו יש איזה פגם של עין בעולם אז יש שנאה ונגדיות בין שניהם ואין יחוד נקשר בין הספירה כלל, ועל דרך זה יהיה ג\"כ בין כל שתי ספירות שהם ימין ושמאל בין החכמה והבינה, או בין החסד והגבורה, או בין הנצח וההוד, צריך להכניס שלום ביניהם, והיינו הבאת שלום בין אדם לחבירו, וכן בין איש לאשתו דהיינו היסוד שלום בין התפארת והמלכות, וכל כיוצא בזה מדרכי שלום יהיה גמילות חסדים למעלה, עד כאן לשונו:",
+ "נשלם פרק תורה אור"
+ ]
+ ],
+ "Matzah Shemurah": [
+ "סדר של פסח וענין ההגדה קדש ורחץ כו'. ",
+ "כל ענייני חירות שאנו עושין בלילה זו הוא חירות הנפש, אשר נגאלנו מהקליפות, כי נשתקעו במ\"ט פנים טמא והוציאנו לחירות, על זה אנו עושין סימני חירות, ומשמחין בשמחה של מצוה. וקודם שנכנס קדושת הפסח, מבערין החמץ שהוא הקליפה ובל יראה ובל ימצא בבתינו, ובבא קדושת הפסח נכנסנו בקדושה העליונה ויצאנו מאפילה לאורה. ",
+ "וז\"ל תולעת יעקב. טעם ארבע כוסות. כבר כתבנו למעלה כי כשגלו ישראל למצרים נפלו תחת הערלה ההיא יש לה ארבע קליפות קשות, וכל מי שנופל תחתיהם שוב אין לו צד חירות כפי טבעו של עולם. ומפני זה נתיירא יעקב אבינו ברדתו למצרים, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא (בראשית מו, ג) אל תירא מרדה מצרימה וגו' אנכי ארד עמך וגו' ואנכי אעלך גם עלה, הבטיחו שבכל מקום שגולין ישראל שכינה עמהם, וכשבא לפדות את עצמו פודה גם כן את ישראל. וזהו שאמר דוד ע\"ה (שמ\"ב ז, כג) אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו. וכשהגיע עת הגאולה, הוצרך הקב\"ה לשבר הקליפות ההם כדי להוציא את ישראל לחירות, וזהו וה' הכה כל בכור (שמות יב, כט) ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג, ד). ולפיכך צוה הקב\"ה למול את בני ישראל לצאת מתחת הערלה, וכשנבדלו מן הערלה מיד יצאו לחירות, כענין שכתוב (זכריה ט, יא) בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. וכנגד שבירת הארבע קליפות נאמר ארבע לשונות של גאולה בפרשת וארא, כדי להוציא את ישראל מתחת שעבודם, ונגדם נצטוינו לשתות ארבע כוסות, ובהסיבה דרך חירות. והבן כי יין המשומר בענביו היה סבת גאולתן של ישראל ממצרים מתחת הערלה בעלת ארבע קליפות הנזכרת במרכבת יחזקאל הנביא ע\"ה (יחזקאל א, ד), ולפיכך ארבע כוסות של יין בלילי פסח ובכוס רביעית אנו גומרין את ההלל, לפי שאז אנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, עכ\"ל. ",
+ "וזה לשון הזוהר פרשת אמור (ח\"ג צה, ב) אמר רבי יוסי הני ארבע כסי דההוא לילא אמאי. אמר רבי אבא הא אוקמא חברייא לקביל ד' גאולות, אבל שפיר הוא בספרא דרב ייבא סבא דקאמר, הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי לילא, זווגא הוא בד' קשרין דאינון ד' דרגין, ולא מתפרשי דא מן דא, כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערית, בגין דהא זכינא בהו, דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. ועל דא אשתני לילא דא מכל שאר לילון, ובעינן למיעבד שנוייא בכולא, ולמחדי בהאי לילא, בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר, דארבע אלין ארבע גאולות קרינן להו. מאי טעמא, בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי, ולא אקרי גואל אלא דרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהור לה, ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין [ספרים אחרים באינון דרגין] דעליה, אשתכח דד' אלין ארבע גאולות נינהו, עכ\"ל. ",
+ "והנה מתחלה ביאר רב ייבא סבא ואמר, הואיל וזיווגא קדישא אשתכח, כלומר מאחר שהלך הקליפה, והחומץ והמעוול כלה והלך, אז הזיווג אשתכח. והוא בארבע קשרי האמונה, דהיינו חכמה ובינה ותפארת ומלכות, והם סוד האצילות כולו, כי הם ארבע אותיות יהו\"ה כנודע. עוד אמר ר' ייבא סבא אחר כך, כי ארבע כוסות רומזים לארבע גאולות, שהם מלכות יסוד נצח הוד. כי מלכות נקרא המלאך הגואל, ונקראת כן על ידי סוד שהוא סוד גאולה כמו שאמרו רז\"ל סמיכת גאולה לתפלה, ואז אין השכינה בגלות. וכן כתיב (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב, והוא יסוד, וכתיב (רות ג, יג) 'אם יגאלך טוב, וזהו בהשפעת נצח והוד שעליו. והכל נמשך מסוד הבינה סוד היובל שהוא החירות. ובענין זה הוא סוד הזיווג תפארת עם מלכות, דהיינו תפארת עם זרועותיו על ידי ברית המעור שהוא יסוד, ונצח והוד תרין ביעין דדכורא כמבואר במקומות אחרים, והמלכות היא האשה. הרי לפי זה ארבע כוסות נגד ארבע גאולות אלו שהם נצח הוד יסוד מלכות. ולפי מה שאמר רב ייבא סבא בראשונה, ארבע כוסות הם ארבע אותיות יהו\"ה. וכן הוא בספר המוסר וזה לשונו כוס ראשון של קידוש כנגד 'י' שהוא קדש, שנאמר (תהלים קלד, ב) 'שאו ידיכם קדש. כוס שני שאומרים עליו ההגדה וכן סיפור הנסים נגד אות 'ה', שמשם נמשכין הנסים והמכות. כוס שלישי של ברכת המזון כנגד אות 'ו' שנקרא שמים, שנאמר (שמות טז, ד) 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים שמשם כח המזון, וכן אמר (דברי הימים ב ו, כז) ואתה תשמע השמים וסלחת. כוס רביעי שאומר עליו שפוך חמתך על הגוים כנגד 'ה' אחרונה שבשם שהיא מדת הדין. ואם אמר שלא ��שתות, חייב מלקות מדרבנן ושותה, ודי בזה למבין מדעתו. עד כאן לשונו. ",
+ "וכפי מה שמצאתי בדברי תלמידי האר\"י ז\"ל משמע, דארבע כוסות הם נגד חכמה ובינה וחסד וגבורה. כי חכמה ובינה הם השרשים, וחסד וגבורה כולל החסדים והגבורות הנמשכים. ו'כוס' בגימטריא אלהים. והנה ג' מלואים לשם אלהים, אחד ביודין כזה 'אלף' 'למד' 'הי' 'יוד' 'מם', ב' במילוי ה' כזה 'אלף' 'למד' 'הה' 'יוד' 'מם', ג' במילוי א' כזה 'אלף' 'למד' 'הא' 'יוד' 'מם'. והנה א יש לה שתי צורות, לפעמים 'א' עולה כ\"ו, כי היא יו\"י ב' יודין ו' באמצע, ולפעמים חושבין 'א' לצורת אותיות יו\"ד כי י' תתאה נתרחק במקצת מן הקו ונראית כעין ד'. והנה אלהים במילוי 'י' רומזות על החכמה, ולפי שהחכמה נקראת קודש, לכן בכוס שכנגדה בא הקידוש. ואלהים במילוי 'ה' רומזות על הבינה, ולכן בה סיפור הגדה, כי היא קול עילאה דמינה קול ודיבור נפקי, וגם כי בה רמוז יציאת מצרים הנזכר בהגדה. ובג' כנגד החסד וד' כנגד הגבורה, והג' והד' שניהם שוים במילוי 'א', רק שזה בחינת יו\"י, וזה בחינת יו\"ד, ולכן בין ג' לרביעי לא ישתה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ",
+ "אמנם דברים אלו צריכין ביאור, ואגב יתבאר ענין מצה שמורה. דע כי בינה נקראת עולם הבא, ומבינה ואילך לא יש שום אחיזה ויניקה לחיצונים, כי אם מחסד ולמטה שהוא הבנין, ומשם יש יניקה להחיצונים בסוד ישמעאל בן אברהם עשו בן יצחק, ושם יש מגע גוי בהיין, כלומר בהשפעה. אך מטתו של יעקב שלימה ונתונה בין צפון לדרום, נכנס לתוך ולפנימיות יעקב חבל נחלתו, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שעליו נאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתיך, ופירשו רז\"ל (ברכות לד, ב) זהו היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, כלומר למעלה מששת ימי בראשית, והוא משומר ממגע גוי, שלא יש להם שם שום יניקה. על כן גאולת מצרים היתה על ידי נ' שערי בינה ויצאו לחירות, אין בהם מגע וכח גוי. ולזה באו ארבע כוסות נגד ארבע לשונות של גאולה. והכוסות הם של יין, ונודע כי סתם יין הוא בגבורה, ובפרט כשהוא אדום, וכשהוא לבן נוטה אל החסד. ואמנם נקרא יין טוב כשנמזג במים מצד מימי החסד, ומצד הבינה נקרא יין משומר. ",
+ "ולהבינך זה אקדים כי לה'בינה' רומז שם יהו\"ה בנקודת אלהים, כמבואר בזוהר והובא בפרדס בכמה מקומות. ומבואר בזוהר ובפרדס כי שם אלהים הרומז על מדת הדין אינו בעצם בבינה, כי ג' ראשונות חשובים כאחת, ואין שם דין, רק מצד הבינה מתעורר הדין במקומו, כמוזכר בזוהר בכמה מקומות, מסיטרא דבינה מתערין דינין, אבל אין הדין בעצם שם. והוא קרוב למה שאמרו רז\"ל (ברכות ה, א) שלוש מתנות נתנו על ידי יסורין, וחד מינייהו עולם הבא. והנה עולם הבא הוא העולם התענוג הרוחניי, מכל מקום צריך להיות על ידי יסורין של אהבה רבה אהבת עולם, והוא כאשר ייסר איש את בנו כן ה' אלהיך מייסרך, וזה הדין הוא רחמים גדולים, להיות מזוכך בתכלית הזיכוך לקבל השפעת הקדושה הגדולה. וזהו יין המשומר, כי תכלית הענין להיות מסולק מכל השמרים ויהיה נקי וזך וטהור. ועיין בפרדס בשער ערכי הכינויים בערך יין. וזהו ענין שתמצא בבינה יהו\"ה בנקודת אלהים, כי הוא שורש הדין, אבל הדין שהוא בשורש הוא מתוק במאוד. וכמו שאמר למעלה בחכמה שהוא שורש השורש, באופן שבחכמה שהיא בחינת 'י' משם הויה, שם יש לשם אלהים בחינות נסתרות מצד מילוי 'ה' ב'י' כזה 'הי'. ובבינה המתגלות ביותר, שהיא בחינת 'ה' משם הויה, יש לשם אלהים בחינות נסתרות מצד שם אלהים במילוי 'ה' כזה 'הה' באופן שם אלהים מצד חכמה ובינה, וצירופו אותיות י\"ה מלא ברכת יהו\"ה, כי כן מילוי 'יוד' 'הא' עולה כ\"ו. אמנם שם אלהים המורה על מדת הדין מקומו הוא בגבורה, ויש לו מילוי ה' ב'א' כזה 'הא'. ול'א' שתי בחינות, בחינת יו\"י העולה כ\"ו כמנין יהו\"ה, וזה מצד החסד הכלול גם כן מגבורה, רק שהחסד גובר. ובגבורה הוא בבחינת צורת 'א' יו\"ד, רמז לדבר דו\"י כי השיב אחור ימינו, כי חסד וגבורה סביב רשעים יתהלכון ביניקתם, והם המעוול והחומץ. מכל מקום אינם שוים בתוקפם, כי זה נקרא חמץ * וזה נקרא שאור, ושאור חמוצו יותר קשה. ובתיבת שאור הנכתב בתורה חסר, שם מתגלים אותיות אלהים בכל עניינים, אותיות אלהים במילואים 'אלף' 'למד' 'הי' 'יוד' 'מם' עולים ש', אחוריים של אותיות אלהים 'א' 'אל' 'אלה' 'אלהי' 'אלהים' עולים ר', זהו 'ש' ו'ר' מאותיות 'שאר', ו'א' האמצעי הוא נוטריקון אלהים אלהים פשוט. הרי פשוט ומלוי ומרובע לא רמוז שם בנקודות, רק באותיות מלאים. אבל מצד הבינה שהיא גאולת עולם סוד היובל, אף שמבינה הגיע התעוררות הדין לישראל בגלותם במצרים, מכל מקום 'וידע' אלהים כתיב, לשון ידיעה וחיבור, כי לא היה זה הדין רק לטובה שיזדככו. ",
+ "וזהו ענין ארבע כוסות של יין, אף ההתפשטות מחכמה ובינה בחסד וגבורה הכל שב אל אחוזתו להיובל שהוא הגאולה, ומשם יצאו ישראל לחירות. ומן המצר קראתי י\"ה, דהיינו שם אלהים מצד ה'י' ומצד ה'ה' בחכמה ובינה. והחמץ והשאור נשבתו בל יראה ובל ימצא, ומהיין נעשה יין משומר הושם ב'כוס' ישועות בגימטריא 'אלהים', ואז שם אלהים י\"ה מלא כולו רחמים, ונתרבה השמירה בסוד נטירותא יתירתא. וזהו סוד מצה שמורה, כי אלהים במילואו עולה מצה במילואו, בתנאי כשתכתוב צדיק בק', וסימנך אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג, י), כזה 'אלף' 'למד' 'הי' 'יוד' 'מם' עולה ש', וכן מצה במילואו עם התיבה כזה 'מם' 'צדיק' 'הי'. וגם בלא 'ק', כשתמלא ה'ה' ב'י' יהיה מילוי 'מצה' במספר אלהים מרובע כזה 'א' 'אל' 'אלה' 'אלהי' 'אלהים' עולה ר', וכן מילוי מצה 'מם' 'צדי' 'הי' עולה ר' עם המלה. וכן ריבוע מצה שוה למילוי אלהים ב'י' עם חמש אותיות כזה 'אלף' 'למד' 'הי' 'יוד' 'מם' עולה ש\"ה עם ה' אותיות אלהים, וכן עולה ריבוע מצה כזה 'מ' 'מצ' 'מצה'. וסוד מצה שמורה מורה על שמירה היתירה בעצם הבינה עם החכמה. ונודע כי מילוי שם יהו\"ה בחכמה ובינה עולה ע\"ב וס\"ג כזה 'יוד' 'הי' 'ויו' 'הי', 'יוד' 'הי' 'ואו' 'הי', וכן עולה מצה. והנה מצד מלכות נקרא לחם עוני, אבל מצד הבינה מצה עשירה ומצה שמורה. ומתקרב לזה ארבע כוסות יין נמשכין מיין המשומר, ובזה מסולקין כל החמץ ושאור דהיינו הקליפות. והנה כל רמזים שכתבתי בסוד ארבע כוסות הכל כולם הם אמת, אף שהם מבחינות שונות, הכל הולך אל מקום אחד ומעוררות זיווג העליון ולפי מה שכתבתי שרומזים לשני הזיווגים חכמה ובינה תפארת ומלכות. מצאתי רמז נפלא בכתבי הקודש דתלמידי האר\"י ז\"ל כי ארבע שמות הייחוד דהיינו יהו\"ה אהי\"ה עולים חק\"ל סוד חק\"ל של תפוחין גימטריא לבנון וסימנך אתי מלבנון כלה (שיר השירים ד, ח). וכן עולה רבוע אדנות קכ\"ו כזה 'א' 'אד' 'אדנ' אדנ\"י עם י\"ב אותיות אדנות דהיינו 'אלף' 'דלת' 'נון' 'יוד', הכל ביחד חק\"ל, ואז נתבטל כל חמץ שהוא הקליפה, וחמץ עולה גם כן חק\"ל והוא פני השדה חוצה ובל יראה ובל ימצא. ואז גילה רינה ודיצה בערב תאכלו מצות. ",
+ "הטיבול ראשון כרפס בחומץ או במי מלח עזין כדי שישאל התינוק וישיבו לו עבדים היינו כו' ויוציאנו כו'. כי הכרפס אותיות ס' 'פרך' רומז לס' רבוא שהיו בעבודת פרך. וגם 'כרפס' עולה 'שין' במילואה. כבר כתבתי אלהים במילואו עולה ש', ו'כרפס' ש' במילואו, ומילוי 'שין' עולה ס', התפשטות הדין בו' קצוות, וכל אחד כלול מי'. והטיבול בחומץ, כי כן היו משועבדים תחת מעוול וחומץ. אמנם ענין הטיבול בעצמו הוא דרך חירות, כדרך שהשרים נוהגין. וענין זה רומז לתינוק נער ישראל ואוהבהו (הושע יא, א). רצונו לומר להתחלת גאולתם שהיו בקטנות גאולתם כמו בעת לקיחתם הפסח, אבל כשנתגדלו בגאולה שהיתה הגאולה מפורסמת, על זה תבוא אחר כך סיפור האגדה ויתר המצות. ",
+ "ואחר אכילת ירקות יבצע מצה אמצעי, ויתן חציה, שהיא רומז לכלה כנסת ישראל שהיא מצה פרוסה, בין שתי השלימות שהם סוד זרועות עולם. ומטה נתונה בין צפון לדרום, דהיינו תפארת בין דין לרחמים הגהה זהו סוד המטה של הסיבה לרמוז בגאולה ההיא נקרבת הכלה אל הדעת ואז נגאלו ישראל. ומצאתי בכתבי הקודש דהאר\"י ז\"ל, ואמנם המצה הם חכמה ובינה ואין שם אחיזה לחיצונים. והנה ה'ה' יש לה שלושה ציורים, או 'דו' או 'די' או ג' ווי\"ן, וג' אלו ב'ה' מן אלהים. וכנגד ציור 'דו' אנו בוצעין מצה השניה האמצעית לשנים, וצריך לבצוע החלק האחד גדול מהשני, אחד הגדול כנגד ה'ואו' והקטן כנגד 'ד', כי מספר ו' יתיר על מספר ד'. וכנגד צורת 'די' אנו לוקחין בציעת המוציא ממצה העליונה שהיא 'י' שלימה, וגם כי שיעור המוציא כשיעור הכזית שהוא 'י', וכזית מן אכילת מצה מן הפרוסה שהוא סוד 'ד' כנזכר, כי אותו של 'ו' הוא אפיקומן. וכנגד ציור ג' ווי\"ן אנו עושין זכר למקדש כהלל במצה שלישית שהוא רמז ג' ווי\"ן וכן היא מצה שלישית. גם רמוז שהיה כורך מצה ומרור ובשר הפסח שלושה דברים ביחד כנגד ג' ווי\"ן הנזכרים. והנה נמצא כי מלת מצה היא כוללת ב' מוחין חכמה ובינה שהוא ע\"ב ס\"ג בגימטריא מצה, ואמנם כנגד ג' ציורים של ה' כנזכר לכן באו מצות כנזכר עכ\"ל. ואחר כך קורין ההגדה בשמחה, ויאמר לשם יחוד קב\"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם הנני אספר ביציאת מצרים, וכן יאמר בכל מצוה בד' כוסות ומצה ומרור וכן בכולם, וכן בכל ימות השנה בכל המצות יאמר כן, ואחר כך יעשה המצוה בשמחה ובטוב לבב. ",
+ "ביאור ההגדה",
+ "הא לחמא עניא. (פסחים קטו, ב) אמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר מה דרכו של עני בפרוסה כו', דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כו'. כתיב בפרשת ראה (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאתם מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. וקשה, הלא החפזון היה דווקא בלילה הראשונה. ועוד קשה, וכי אסור כל שבעה מצה עשירה. עוד קשה, מה מעליותא יש בחפזון שציותה התורה לעשות זכר לחפזון, הלא כתיב בגאולה האחרונה כי לא בחפזון תצאו. גם קושיא זו קשה בפיסקא לקמן, מצה זו שאנו אוכלין על שום מה, על שום שלא הספיק בצקת אבותינו כו'. וכבר כתבתי במקומות אחרים עניינים על קושיא זו. עוד יש קושיא בפיסקה זו, שמצוה זו של בערב תאכלו מצות נצטוו בשביל שלא הספיק כו', הלא מצוה זו נצטוו בראש חודש ניסן בפרשת החודש הזה לכם, ופסוק (שמות יב, לד) וישא העם בצקו טרם יחמץ זה היה בט\"ו. אלא הענין היה, הקב\"ה מוציא מאפילה לאורה ומלאך רע עונה אמן. והמצריים בענין ששעבדו את ישראל באותו הענין גופא הוציאו לחירות. כיצד, המצריים לא הניחו לישראל להמתין בלחמם להחמיץ כ�� כך מהרו אותם למלאכתם בחפזון, נמצא לא יוכלו לאכול חמץ, וכן עתה בגאולה היה החפזון של מצרים למהר לשלחם, ולא הניחו אותם עד להחמיץ בצקם. והוא ענין פלא מהגאולה, בדבר אשר זדו בדבר זה עצמו תקנו על כרחם, וזהו ממש מאפלה לאורה. וכבר זה עלה במחשבתו של השם יתברך לגאול אותם בזה האופן כשצוה בערב תאכלו מצות, כי כן הם מדותיו של השם יתברך. ובבחינה זו נתרבה החירות בזכרנו כי כן אכלנו בעניותינו בגלות, ונתהפך הרע לטוב. ואז מובנים דברי רש\"י בפרשת ראה שכתב וזה לשונו לחם עוני, לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים, עכ\"ל, והוא פלא. והחפזון היה דוקא בראשונה, ועל כן עצם החיוב הוא דוקא בלילה ראשונה, ודוקא לחם עוני. כי כן היה הנס בעודם היו משועבדים במצרים היו אוכלין בחפזון למהר למלאכתן, ועתה נעשה הנס שכמוהו היה בחפזון בשביל למהר הגאולה, והיה הלחם הזה מוכן לגאולה מהגלות. על כן אין יוצאין אפילו במצה עשירה, כי צריך להיות ממש דומה כמו שהיה בגלות, ונתהפך לגאולה. וצותה התורה שבעת ימים שלא לאכול חמץ, ואמרה התורה הטעם בעצמה למען תזכור את יום וגו' כל הימים, ושבעה ימים הם ההקף כוללים הכל, כמו שבעה ימי סוכות, אבל לא החמירה תורה שיהא ממש לחם עוני לגמרי, רק שבזה יהיה כלחם עוני שלא יחמץ ויעלה. ומה שאוכלין בלילה הראשונה הוא לחם עוני מכל וכל, ובשאר הימים מותר מצה עשירה רק שלא תעלה. והענין כי לחם עוני שאכלו בשעבודם לא אכפת להו למצריים אף שהיו אוכלים מצה עשירה, כי לא היתה כוונתם רק שלא ימתינו עד שיחמיץ העיסה משום ביטול מלאכה, אך מסתמא על הרוב לא אכלו מצה עשירה בימי עניים. על כן בלילה הראשונה עת הגאולה דווקא לאכול לחם עוני ממש ובשבעה הימים מותר אף מצה עשירה רק שלא תעלה, וקראו בלשון לחם עוני על שם זה, וגם מאחר שהכל הוא משום לתא דלילה ראשונה כדפרישית. ואמר שמואל דמה שבלילה ראשונה קרוי בעצם לחם עוני משום שני טעמים, הא' שאז עונין עליו מה שאין כן בשאר הימים, וגם כי אז בפרוסה כעני. ואמר שני טעמים, כי לטעם הא' לחוד הוי ליה למימר לחם ענייה, ולטעם ב' לחוד הוי ליה למימר לחם עני ולא עוני. ובעל זבח פסח הקשה הלא גם אמרור עוני, וזה אינו כלום, דמה שקראו לחם עוני שעונין הוא לאפוקי הלחם בשאר הימים ולא לאפוקי מרור. ושאר הימים שנקרא לחם עוני הוא בשביל לחם דלילה ראשונה כדפירשית. ואמר עוד דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק, בזה רוצה ליישב ביותר למה נקרא כל שבעה לחם עני, ואמר על שם שאינו מחמיץ ועולה כגון שיש הדרך באפיית העני שמכח המהירות אינו בא לידי חימוץ. ",
+ "פיסקא זו נתחברה בלשון תרגום, וצריך ליתן טעם על זה. והמפרשים כתבו מה שכתבו. עוד צריך להתבונן מאחר שחובר בלשון תרגום, למה סיים לשנה הבאה בארעא דישראל. והנה לשנה הבאה לשון קודש, ואח\"כ בארעא דישראל חזר לתרגום. ואחר כך אמר לשנה הבאה בני חורין כולן בלשון הקודש. גם צריך לידע מה זה שאומר כל דכפין ייתי ויכול, אם מזמן אורחים היה לו להזמינם קודם שישב לשלחן קודם שמתחיל לשתות כוס של קידוש. הנה לבאר זה אקדים שתי הקדמות. א' שאף שנכנסו ישראל לקדושה בחג הפסח עדיין לא נתקשרו לגמרי בקדושה עד אחר שספרו ימי הספירות, שהם כאשה הסופרת ימי ליבון, ואח\"כ היה הזיווג והתקשרות, דהיינו קבלת התורה כמו שכתב הזוהר. וכתב הזוהר שמטעם זה אין גומרין הלל בכל שבעת ימי פסח כמו בסוכות, לפי שעדיין לא נתקשרו קשר שלם באמונה העליונה בכלל כמו שנקשרו אחר כך. כי בשני ימים ראש��נים שלום בכל, ושלוש מעלות הרובצים על הבאר בחבור אחד. אבל בשאר הימים לא זכו עדיין ישראל להשתלם בהם, כי עדיין לא נתנה תורה המחברת ביניהם, ולפיכך אין גומרין בהם את ההלל. אבל בימי החג, שכבר זכו ישראל לקבל התורה, כל הימים העליונים שהם על ישראל לעין כל, בסוד שבעה ענני כבוד, והכל בחבור שלם, לפיכך גומרין את ההלל. הקדמה ב' הוא מה שבאר האלהי האר\"י ז\"ל כי אונקלוס הגר שתירגם, נשמתו מצד נוגה שהיא קליפה המתקרבת להקדושה, כמו שנאמר ונוגה לו סביב, והיא קליפה הנאכלת עם הפרי, לכך התרגום קרוב ללשון הקודש. ונראה בעיני שזהו ענין שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון תרגום אלא הם משתמשים בלשון הקודש, ומכל מקום נזקקין גם כן לשאר לשונות זולת ללשון תרגום. והענין כי הוא דרך משל, מלך מדבר כל צרכו עם משרתיו עבדי ביתו, אבל עם שריו אינו מדבר רק מועט כדרך המלך ודתו. והטעם שלא יחשבו כי הם משתוים עמו וחברותא להם יחד, מה שאין כן עם עבדיו לא שייך לחשוב כן על כן לא חש. על כן מלאכי השרת נזקקין אף לכל לשונות, כי לא יגיע להם מזה שום חשש, מה שאין כן בתרגום חוששין שלא להזקק ולהשתתף. ומזה יובן כשנגאלו ישראל ויצאו לחירות למטה, ודוגמתו למעלה חירות מהקליפות, לא היה חירות לגמרי. אם למטה שהרי עדיין היו יראים ממצרים כאשר באמת רדפו אחריהם עד יום שביעי של פסח, ואם החירות של מעלה עדיין לא היה נגמר לגמרי עד חג שבועות זמן מתן תורתינו. נמצא בפסח אף שבחר בנו ורוממנו מכל לשון, לא היה בעצם עד מתן תורה. והיינו אז בסוד התרגום. ולא היתה גאולה רק גוי בקרב גוי, מעורבים בלשונות הגוים עד מתן תורה, אז היה התרוממות מכל לשון ממש, דהיינו נכנסו בסוד לשון קודש. וזהו מה שאמרו במכילתא (שמות יט, ג) כה תאמר להם בלשון קודש, ואז חירות על הלוחות חירות לגמרי, כל העוסק בתורה נקרא בן חורין (אבות ו, ב). ועתה אף שנכנסו בקדושה היה דרך משל עבדי ה' ולא עבדי פרעה, כעבד כנעני שנכנס לברית ועדיין אינו משוחרר. וכשקבלו התורה נכנסו בסוד לשון הקודש. ועיקר התורה בארץ ישראל, ואז לשון הקודש בעצם בארץ הקדושה. ואחר כך כשחטאו וגלו ונטרדו מלשון הקודש, מכל מקום לא נדחו לגמרי, רק ירדו לבבל לסוד התרגום. ואם תאמר הלא בגלות מצרים לא היו אף בסוד התרגום, אם כן כשחטאו וגלו אח\"כ למה (לא) נדחו גם כן ממדריגות התרגום, ויש לומר אף שגלו מכל מקום נשאר עליהם עול התורה והמצוות, על כן לא נדחו לגמרי, והיו בבבל ונתחבר התלמוד בלשון תרגום.",
+ "וכתב הרמב\"ם בנוסח ההגדה, כי בזמן בית המקדש לא היו אומרים נוסח פיסקא זו של הא לחמא כו', רק כשגלו. וזהו ענין כל דכפין ייתי וייכול, כלומר לא כזמן בית המקדש שלא היו אוכלים אלא למנוייו בשביל קרבן פסח, אבל עתה מותר לבוא מי שירצה. ומה שאומרים כל דצריך ייתי ויפסח, רצה לומר אף אפיקומן שהוא במקום הפסח, אין צריך דוקא להיות מנויים לכתחילה קודם אפיה. אח\"כ כשרצה לדבר מארץ ישראל אמר בלשון הקודש לשנה הבאה, כי ארץ ישראל הוא לשון הקודש כדפירשתי. ואמר בארעא דישראל בלשון תרגום כי זה נתקן בע' שנה שהיו בבבל, ואף שחזרו לארץ ישראל לא היה לגמרי לשון הקודש, כי לא חזר לאיתנו לתיקונו הראשון, כמו שאמרו רז\"ל (יומא כא) ואכבד (חגי א, ח) חסר ה', כי ה' דברים חסרו בבית שני. אח\"כ נתוסף זו הבבא השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין שהוא על המקדש שלעתיד נהיה בני חורין משוחררים לגמרי, לא כעבד שנכנס לברית. ואמר הדיבו�� כולו בלשון הקודש, כי אז יהיה עצם לשון הקודש. ",
+ "פיסקא מה נשתנה כו'. [זה ירמוז בעל ההגדה מענין מערכות השמים]. הקשה הזבח פסח מאי טעמא לא הזכיר פסח וד' כוסות, ובתשובת עבדים היינו השיב ענינים אחרים ולא תשובה על שאלתו. עוד קשה, ואלו לא הוציא כו', מה הרויחו עתה אנשי גלות במה שנגאלו כבר. עוד קשה, עדיין אנו ובנינו כו', למה לא היה אפשר להוציא אותנו אם לא הוציא את אבותינו, ופירש מה שפירש. וכן החכם בעל מעשה ה'. ולי נראה בפסקא עבדים היינו, יגיד טעמים על ד' שאלות שבמה נשתנה, ואז לא יקשה למה שאל אלו שאלות ולא אחרות, כי לא היה בכאן שואל ומשיב, רק החכם המסדר ההגדה סידר השאלות עצמו הוא מותיב והוא מפרק. והוא סידר בכאן עניינים המביאים לדבר גדול ארבע לשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי מה הם משמשות, ונראה שרומזים לד' דברים של גאולה מענין גדולת הנס. א' שידוד המערכת, זהו והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, וסבלות מצרים הוא חוזק המערכת שלהם. ב' שפטים באלהיהם, שהוא השר האדיר למעלה ממערכת כונס השמים, וזהו והצלתי מעבודתם, ממי שהם עובדים. ג' שהשידוד והמשפט היה על צד היותר חזק שאפשר, ולא כמו שיש סוברים ששידוד המערכת בימי המן היה יותר גדול, כי הפיל פור (אסתר ג,ז), ונהפך וגו', ואלו לעבדים ולשפחות נמכרו היה להם דיו, והקב\"ה שידד להיפך, מה שאין כן כאן שלא היה רק ישראל נצולים ועדיין נשאר מצרים. והנה יש קושיות למה יציאת מצרים נחשב ליותר נס מנס המן, שכן חוייבנו מן התורה לזכור יציאת מצרים בכל יום ויום. ומתרצינן כי בימי המן כבר קבלו ישראל התורה, ואין כל כך חידוש לשדד המערכה כימי צאת מצרים שעדיין לא קבלו התורה. ועל זה בא הכתוב להודיע שאינו כן שיהיה באפשר להיות נס יותר גדול משידוד מערכת של מצרים, וזהו וגאלתי אתכם, דהיינו השידוד היה בזרוע נטויה והשפטים באלהיהם היו גדולים. ד' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים, כי מכח פרסומי ניסי על ידי ישראל ומצות סיפור יציאת מצרים, גורמים ועתה יגדל נא כח אדני כמו שיבוא לקמן בביאור כל המרבה לספר כו'. ועל זה באה התשובה עבדים היינו לפרעה במצרים, עם קשה ומלך קשה מצד המערכה, ואין עבד יכול לברוח, ויוציאנו ה' משם, זהו והוצאתי. ועל כן הטיבול המורה חירות כדרך השר, בחרו בטיבול על שם וטבלתם בדם אשר בסף, שבזה היה משודד המערכת כנודע.",
+ "ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא כו'. כבר מבואר בזוהר והביא הענין באריכות והוסיף נופך בעל צרור המור פרשת בא, ענין שהיו ישראל כמעט נאבדים בקליפה, ונכנסו למ\"ט פנים טמא שהוא סוד החמץ, ואלו נכנסו רגע ביותר חלילה נאבדו. וזהו והצלתי אתכם מעבודתם שהיא עבודת מצרים, ולא הספיק בצקם להחמיץ, ונגאלו בסוד נ' שערי בינה, על כן בין מצה לחמץ אינו רק נקודה אחת עיין שם. וזהו ואלו לא הוציא הקב\"ה וכו', וזהו תשובה על שאלת הלילה הזה כולו מצה.",
+ "ואפילו כולנו חכמים. רוצה לומר על דרך שפירשתי וגאלתי, שאף אם לאחר מתן תורה היה, לא היה נס גדול כזה, וזהו שאומרים ואפילו כולנו חכמים כו'. וזהו תשובה על הלילה הזה כולו מרור, דקשה למאי נפקא מיניה אוכלים מרור על שם וימררו, למאי נפקא מינא עושים זכר לוימררו, אלא הענין גאולת מצרים לא היה עולם זכר אלא עולם נקיבה כאשר נאמר לקמן, ומאחר שירדנו לקליפה לא עלינו מכל וכל. ואם היה עולם זכר לא היה הגלות עוד כאשר יהיה באחרונה, ומה שיש גלות הוא מזה, וכן מה שנתעורר גאולה והצלה הוא מגאולת מצרים ודו\"ק. עוד יש לפרש ועיקר, דבאמת במצרים היה הנס גדול מאוד דבר והיפוכו, כאשר יענו כן ירבה, ועל כן אכילת מרור שהוא חסא, ודו\"ק.",
+ "וכל המספר כו' הרי זה משובח. זה לשון הזוהר פרשת בא (מ, ב) פקודא דא לספר בשבחא דיציאת מצרים, דאיהו חיובא על בר נש לאשתעי שבחא לעלמין. אוקימנא כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרים ובההוא סיפור חדי בחדוה, זמין איהו למחדי בשכינתא לעלמא דאתי דהוא חדו מכלא, דהאי איהו בר נש דחדי במריה, וקב\"ה חדי בההוא סיפור. ביה שעתא כניש קב\"ה לכל פמליא דיליה ואמר לון, זילו ושמעו ספורא דשבחא דילי דקא משתעו בני וחדון בפורקנן. כדין כלהו מתכנשין ומתיין ומתחברין בהדייהו דישראל, ושמעי ספורא דשבחא דקא חדאן ברזא דפורקנא דמריהון, כדין אתיין ואודן ליה לקב\"ה על כל אינון נסין וגבורן, ואודאין ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא דחדאן בחדוה דפורקנא דמאריהון. כדין אתוסיף חילא וגבורתיה לעילא, וישראל בההוא ספורא יהבי חילא למאריהון, כמלכא דאתוסיף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתיה ואודין ליה, וכלהו דחלין קמיה ואסתלק יקריה על כלא. ובגין כך אית לשבחא ולאשתעי בספורא כמה דאתמר. בגוונא דא חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמיה קב\"ה בכל אינון נסין דעביד. ואי תימא אמאי איהו חובתא, והא קב\"ה ידע כלא, כל מה דהוה ויהוי לבתר דנא, אמאי פרסומי דא קמיה על מה דאיהו ידע. אלא ודאי אצטריך לבר נש לפרסומי ולאשתעי קמיה בכל מה דאיהו עביד, בגין דאינון מלין סלקין, וכל פמליא דלעילא מתכנשי וחמאן לון, ואודאין כלהו להקב\"ה, ואסתלק יקריה עלייהו לעילא ותתא. כגוונא דא מאן דאשתעי ומפרש חטאוי על כל מה דעבד, אי תימא למאי אצטריך. אלא מקטרגא קאים תדיר קמיה קב\"ה בגין לאשתעי חובא בני נשא ולמתבע עליהון דינא, כיון דאקדים בר נש ומפרט חטאוי כל חד וחד, לא אשאיר פטרא דפומא לההוא מקטרגא, ולא יכיל למתבע עליה דינא, דהא תדיר תבע דינא בקדמיתא ולבתר משתעי ומקטרגא פלוני עבד כך. ועל דא אצטריך ליה לבר נש לאקדמא לפרט חטאוי. כיון דמקטרגא חמי דא, לית ליה פטרא דפומא עליה, וכדין אתפרש מיניה מכל וכל. אי תב בתיובתא יאות, ואי לאו, הא מקטרגא אתשכח עליה, ואמר פלוני דאתא לקמך בתוקפא דאפין, בעיט במאריה, חובוי כך וכך. על דא יאות לאזדהרא בכל הני, בגין דאשכח עבדא מהימנא קמי קב\"ה. עד כאן לשונו.",
+ "מבואר מזה המאמר, שדברי הסיפור עושין רושם למעלה, ומתעוררין כח הגאולה כמו ההם, והקב\"ה חדי בההוא סיפורא וגורם להתעוררות גאולה, בענין סוד שכינה בתחתונים צורך גבוה שבארתי בארוכה במקומם. ואז גורם שלום למעלה יחזיק במעוזי שלום, ואחר כך שלום בכל. ועל זה אמר הפסוק (תהלים קז, ח) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. ויהיה על דרך הפסוק (תהלים ג, ט) לה' הישועה על עמך ברכתך סלה, הכוונה כי ישועתינו היא לה', כביכול לו הישועה גם כן בסוד השכינה בגלות, נמצא מגיע תועלת הישועה לו, על כל זאת על עמך ברכתך סלה, אנחנו עמו צריכין לברכו כאלו לא היה רק צרכנו לבד ולא לצרכו. כי לפי האמת גם מה שהיא צרכו היא צרכנו כנודע להבאים בסוד ה'. וזהו שאמר יודו לה' חסדו, אף על פי שהוא חסדו של הקב\"ה, כלומר החסד מגיע אליו, מכל מקום נפלאותיו על בני אדם להודות ולהלל.",
+ "עוד יש לפרש, לפי מה שמובן ממאמר הזוהר הנ\"ל כי כשמשבחין להש\"י בחסד שעשה, אז בא התעוררות שיושפע עוד, על כן התחיל בלשון יחיד חסדו, ומסיים בלשון רבים ונפלאותיו. אלא כשיודה על החסד שעשה, אז יבא מצד התעוררותו עוד השפעה להוסיף על הראשון, זהו ונפלאותיו. הגהה פסח רמוז 'פה' 'סח', שיהיה סח לספר, ואז יהיה נעשה מן 'סח' 'חס', דחס רחמנא ויפרקיניה. וכלל הענין הוא, כי מצד סיפור נפלאותיו אז נעשה דביקות בינו יתברך לבינינו, ומסתלק החשך והענן המפסיקים ומבדילים בינו לבינינו. זהו הגאולה האמיתית, כי אז יתגלה לנו הוא לנו לאלהים ואנחנו לו לעם, כמו שנאמר (ישעיה כה, ט) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. ותיבת זה הוא כמורה באצבע, זה הוא ונשמחה בישועתו, כלומר הישועה שהיא מאתו להושיענו. וגם פירוש בישועתו בישועת עצמו כביכול כמו שכתבתי, כי אז יתגדל ויתקדש שמיה רבא כו'. זהו הרמז כל המספר כו' הרי זה משובח, כלומר זה ה' יתברך הוא וישתבח ויתפאר ויתקדש, ואנחנו דבוקים בו להראות זה אלי, זה ה' קוינו כו'. וזהו סוד ויסב אלהים את העם (שמות יג, יח), שסיבב אותנו, ואין הפסק בינינו. ובמדרש (שמו\"ר כ. טז) ויסב אלהים את העם וגו', מכאן אמרו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, כי כן הסיבן הקב\"ה, הרי מבואר סוד הסיבה ובזה נשלמו הארבע תשובות. ",
+ "מעשה ברבי אלעזר כו' עד הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. צריך להזכיר יציאת מצרים בימים ובלילות, כי יציאת מצרים מפרסם חידוש העולם המורה אמציאותו ואחדותו יתברך. והנה אמרו רבותינו (ברכות יא, ב) צריך לכלול מדת יום בלילה ומדת לילה ביום בברכות של קריאת שמע, דהיינו בשחרית יוצר אור ובורא חושך, ובערבית בדברו מעריב ערבים בחכמה פותח שערים, להורות כי אל אחד בראם, לא כהמינים האומרים מי שברא יום לא ברא לילה. והוקבעו אלו הברכות קודם קריאת שמע ה' אלהינו ה' אחד. ולאחר קריאת שמע, אמת ויציב שחרית, אמת ואמונה ערבית, ושם הוזכר יציאת מצרים שהוא מופת על זה. והנה קישור יום ולילה רואין בחכמת הבריאה, שהחמה עם שקיעתה סמוך ללילה היא מתאדמת ומתנוצצת, והיום כשמגיע זמנו לבוא אז מקודם נתחשך, כמו שכתב התרגום על וימש חשך. ועל כן כתב הזוהר שצריך לקשר הלילה ביום וכן היום בלילה, בדברי תורה ובקדושות. וזו היתה כוונת אלו התנאים הקדושים, בודאי התחילו מבערב לקשר הלילה ביום, ולא פסקו כל הלילה עד שהתקשרו גם כן יום בלילה. וזה החיוב חל ביותר בלילה ההוא לעשות כן בסיפור יציאת מצרים ובנפלאות המורים על זה כדפירשתי. ואפשר עוד לומר רמז גדול בכאן, כי ראיתי ברוב הנוסחאות המדוייקות איתא, כל אותו הלילה. וקשה אותה הלילה הוי ליה למימר, כי לילה לשון נקיבה. * עוד קשה, איך דברו התלמידים בפני רבותיהם הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, וכי רבותיהם לא ראו זה. או מה בכך אם הגיע זמן קריאת שמע, מאחר שהתחילו בהיתר לדבר בדברי תורה ואין השעה עוברת, למה יפסיקו.",
+ "ועל זה אביא הקדמה קטנה, כתיב (שמות יב, מב) ליל שמורים הוא לה' וגו' הוא הלילה הזה שמורים לה', וקשה בזה הפסוק הכפל וגם הלשון הוא הלילה, הוי ליה למימר היא הלילה. ויש בזה סודות נפלאים, ביאר קצת מהם בזוהר פרשת בא, והאריך בביאורו הפרדס בשער האצילות פרק שני עיין שם. והיו אלו החכמים השלמים עוסקים בסודות של אותו הלילה, כלומר תיבת הוא הלילה, ובודאי גלו סודות נפלאות מה שגלו עד שהגיע הרצון מהם שגם התלמידים יפלפלו בחכמה ויגידו לפי השגתם, כי כמה פנים לתורה. ואז אמרו, רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרי��, זה לא היתה הודעה רק תשובה על פלפולם, וכוונתם הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, כלומר ליל נקרא בזמן קריאת שמע של ערבית, ובהגעת קרוב זמן קריאת שמע של שחרית נקרא לילה, וגם לשון זכר כנודע מדת לילה נקיבה ומדת יום זכר, ואפשר כוונתם היה כמו שפירש בזוהר (ח\"ב לח, ב) וזה לשונו כתיב כי יהיה נערה בתולה, מאי טעמא, משום דכל זמן דלא קבילה זכר אתקריאת נער, מדקבלת זכר אתקרי נערה. אוף הכי ליל דעד לא קבילת זכר, ואף על גב דכתיב שמורים ליהו\"ה דכר הוה זמין לאתחבר עמה, ובשעתא דאתחבר עמה דכר כתיב הוא הלילה הזה ליהו\"ה ליל שמורים דכר ונוקבא, ובגין כך כתיב הוא הלילה הזה. ובתר דאשתכחו דכר ונוקבא, לית לשבחא אלא לדכורא, עכ\"ל. והפרדס שם האריך בביאורה עיין שם.",
+ "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כו'. משנה היא בברכות (יב, ב). וקודם לזה תנן התם מזכירין יציאת מצרים בלילות, ופירש רש\"י פרשת ציצית. והנה יש מפרשים ולא זכיתי, נצחתי. משמע מדבריהם שסבירא להו חכמים חולקין עם רבי אלעזר בן עזריה לענין דינא. וקשה, למה לא חלקו לעיל כשאמר מזכירין כו'. עוד קשה, מאחר שרבי אלעזר בן עזריה לא ידע הדרוש דבן זומא, מדוע חלק אחכמים. אלא נראה דאינם חלוקים בגוף הדין, רק בן זומא וחכמים משמעות דורשין איכא בינייהו, ותרווייהו סבירא להו ימי חייך הם החיים הקצובים. וסבירא ליה לבן זומא הם הימים, פירוש הלילות אינם בכלל החיים, וכדאיתא בפרק רבי עקיבא (שבת פט, ב) שלעתיד יצחק אבינו יסלק מחשבון חיי בני אדם פלגא דלילוותא. וחכמים אומרים ימי חייך כוללים עולם הזה בכלל, דהיינו הימים והלילות, ועולם הזה נקרא ימי חייך מפני שיש לעולם הזה קצבה וכל להביא כו'. ובזה יתבאר לישנא דהרי אני כבן שבעים שנה, דשבעים שנה הם הקצוב, כמו שנאמר (תהלים צ, י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם היה רבי אלעזר בן עזריה בן שבעים שנה ממש היה לו לזכור ומסתבר ליה לדרוש כבן זומא לאוקמי ימי חייך על קצבה זו. פרשת ציצית רומז בפרטית לגאולת מצרים עיין ברש\"י פרשת שלח לך. ",
+ "ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא כנגד כו' חכם כו' רשע כו'. יש בכאן כמה קושיות, קשה מה ענין שם שיתוף מקום לכאן. עוד קשה הכפולות, ברוך המקום ברוך הוא, וכן אחר כך ברוך שנתן תורה ברוך הוא. עוד קשה לישנא כנגד, הוה ליה למימר התורה דברה מארבע בנים. עוד קושיא גדולה שהקשו המפרשים, שתשובת ארבע בנים הנזכר בכאן בהגדה אינם כמו התשובה הנזכרת אצלם בתורה. ובעל זבח פסח וספר מעשה ה' ישבו הענין בדוחק. עוד קשה מה שייכות אין מפטירין על שאלת החכם מה העדות. עוד קשה, הלא כי ישאלך בנך מחר מה העדות והחקים האמור בפרשת ואתחנן קאי אכל התורה, ולא על ענייני הפסח. והכי פירושו דקרא, אם ישאלך בנך מחר מה העדות וכו', כלומר מי מחייבנו לשומרם, השיב תשיב לו עבדים היינו והוציאנו הקדוש ברוך הוא, נמצא נעשינו לו עבדים יתברך, על כן חובה עלינו לקיים ככל אשר צונו, וצדקה תהיה לנו כי נשמור וגו'. עוד קשה, לפי סברת המגיד שקאי אדיני פסח, אם כן מהו זה שאמר אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, כאלו החכם לא היה מזכיר מהלכות פסח, וזה אינו לפי סברתו. עוד קשה מה שאמר אלו היה שם לא היה נגאל, לא נגאלת הוה ליה למימר, דהא מדבר עמו בנוכח. עוד קשה מה שאמר את פתח לו, מהו לשון פתיחה, אתה תגיד לו היה לו למימר. עוד קשה, בתשובת הרשע מביא מאמצע הפסוק בעבור זה ולא מביא רישא דקרא כמו אחר כ�� באינו יודע לשאול. עוד קשה לישנא דאף אף המוזכר דווקא בתשובת החכם והרשע.",
+ "בהפסוקים מהבנים יש גם כן כמה קושיות, קשה למה לא חשיב הבנים בסדר שסדרם בעל המגיד והוא סדר נכון, מתחלה מזכיר החכם ואחר כך הרשע שהוא גם כן חכם רק הוא חכם להרע, ואחר כך התם ששואל גם כן במקצת, ואחר כך האינו יודע לשאול ששם יד לפה. והתורה מתחילה מרשע ואח\"כ שאינו יודע לשאול, ואחר כך התם ואח\"כ בסוף פרשת ואתחנן שאלת החכם. ועוד קשה, בשאלת בן רשע דיבר בלשון רבים, והיה כי יאמרו אליכם בניכם, ובשאר בנים בלשון יחיד. עוד קשה, בתשובת בן רשע כתיב ואמרתם ולא כתיב אליהם כמו בשאר הבנים שהיה הדיבור לו לנוכח והגדת לבנך ואמרת אליו. עוד קשה, בפסוק של אינו יודע לשאול והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, תיבת לאמר מיותר הוא דהא כתיב והגדת, על כן אני אומר, בעל המגיד הרגיש בקושיות ההם, ומתוכם הבין פנימיות הענין שהתורה דברה כנגד ארבעה בנים אף שבאמת לא הוזכר בתורה לענין פסח רק שלושה בנים, כי מה העדות הכתוב בואתחנן קאי אכל התורה כמו שכתבתי לעיל, מכל מקום נרמז גם כן הבן החכם לענין פסח. וזה שעשה הקדמה לדבריו, והודיעו מעלת התורה שהיא בתכלית השלימות, וכמו שדרשו רבותינו ז\"ל (ירושלמי סוכה פרק ד') כי לא דבר רק הוא מכם, ואם הוא רק הוא מכם שנעלם ממנו, אבל הנותן התורה הוא ברוך הוא יודע כי לא דבר רק הוא, והתורה דוגמא להש\"י הנותנה בענין זה.",
+ "וזהו שאמר ברוך המקום ברוך הוא, הש\"י נגלה ונסתר, נגלה מצד פעולותיו אשר מצד פעולותיו בעולמו נקרא מקום כי הוא מקומו של עולם, ונסתר מצד מהותו שאף מלאכי השרת שואלין איה מקום כבודו, ואינו נודע אלא לעצמו, וזהו ברוך הוא. ולעומת זה נתן התורה נגלה ונסתר, נגד הנגלה לנו ולבנינו ולכל ישראל אמר ברוך שנתן התורה לעמו ישראל, ונגד דבר הרק ממנו ונודע לו אמר ברוך הוא. והקדים בעל המגיד הקדמה זו על מה שרוצה להוציא תעלומות מענין ארבעה בנים, התחיל ואמר כנגד ארבעה בנים דברה תורה, רצה לומר שהתורה מיירי שכל הבנים הם ביחד במסיבה אחת. כי בהיות ישראל בארצם כחול אשר על שפת הים, היו הרבה מנויים על פסח אחד למאות כדאיתא במדרש רבה דאיכה, ואין ספק שבכל קיבוץ וקיבוץ היו מעורבים קודש וחול כל הבנים הללו, וזהו שאמר כנגד ארבעה בנים, רצה לומר כשהם כולם יושבים ממולו. ובהקדמה זו יעלה לנו תירוץ לקושיות הנתונים כאשר נבאר.",
+ "אפילו כולנו חכמים כו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, חכם מה הוא אומר. דבריו הם בשאלה, רצוני לומר לוקח הדברים הכתובים בואתחנן על כלל התורה, והוא שואל אותם על ענין פסח, מאחר שמוזכר שם גם כן ענין יציאת מצרים. וכשהחכם שואל שאלה זו, בודאי אין כוונתו כפשוטן של דברים בואתחנן שהיא על כלל התורה, דאם כן היה קשה למה דוקא עתה בפסח שואל. אלא דבריו הם מושאלין משם, ומדבר בלשון הפסוק וכוונתו על ענין אחר הנוגע דוקא בפסח. והוא זה, כי הוא מקשה עדות וחקים ומשפטים הנאמרים בפסח סתרי אהדדי, וזה כי עדות נקראים המצות שאנו עושין זכר לדבר, כמו מרור זכר לוימררו את חייהם, מצה על שם שלא הספיק כו', וכן הרבה מצות כיוצא בהם, והם עדות על מה שעבר מה שהיה, ותמצא ענין עדות בפסח, כי פסח ה' על בתי בני ישראל. ואז מקשה, אם כן מהו זה חקים שכתוב אצל פסח זאת חקת הפסח, שהרי אלו תרתי סתרי אהדדי, דאם הוא עדות נמצא נודע טעם הדבר, וחק נקרא מה שהוא גזירת מלך ולא נודע הטעם. וכי תימא חק האמור כאן ��ין פירושו כמו מצות שהם חקים, רק רצה לומר שהוא חק לכל העולם לא לישראל לבד, קשה דסותר לזה, אם כן למה נקרא הפסח משפט כמו שנאמר (במדבר ט, ג) ככל חקותיו ומשפטיו, ומשפט הוא כל בן נכר לא יאכל בו, על דרך משפטים בל ידעום כדאיתא ברבתי פרשת בא פרשה י\"ט (ז') עיין שם. נמצא החכם מקשה ממה נפשך, אם פירוש חק הוא גזירת מלך, סותר לזה עדות, ואם פירוש חק הוא חק לכל העולם, סותר לזה משפט. ובאתה התשובה אין מפטירין אחר פסח אפיקומן, ובפרק ערבי פסחים (קיט, ב) איכא מאן דאמר אפיקו מנא, דהיינו שלא יאכלו הפסח בשני מקומות, וענין זה יהיה תשובה למה נקרא חק, כי דבר אחד חקיי יש בו שאין לו טעם, כי הסברא היתה להיפך, דאדרבה ילך מבית לבית לאכלו, כענין שהיה פסיחת הקב\"ה מבית לבית.",
+ "והנה עצם השאלה לפסח הוא מבן רשע, ולשון שאלת החכם הוא מושאל מהאי דואתחנן, על כן לא הזכירה התורה כאן בפסח בהדיא בן חכם, וזהו שאמר אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, כלומר לענין פסח תשיב לו אין מפטירין, אבל לענין השאלה גופה על כלל התורה התשובה היא ככתובה בואתחנן. והנה מתחלה דיבר החכם כי הוא ראש המדברים, ואחר כך הרשע, והרשע קופץ באפקירותו טרם שהשיבו לחכם, לכך כתיב בניכם לשון רבים, כי רמזה תורה בכאן כשידבר הרשע אז יהיו המדברים בניכם לשון רבים, כי גם החכם דיבר. וכתיב שם (שמות יב, כז) ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, ולא אמר אליו כי אל תען כסיל כאולתו (משלי כו,ד), רק המשיב יאמר נגד כל המסובין, ובזה יהיה תשובה לשאלת החכם וקהיון שינים לרשע. התשובה לחכם היא כך, ואת בתינו הציל שפסח מבית לבית, ואם כן הוא חק, וזהו אין מפטירין כו' כמו שכתבתי לעיל. קהיון שנים לרשע ואת בתינו הציל ולא של מצרים, וכן אלו היה הרשע שם שלא היה נגאל.",
+ "ותיכף ומיד והגדת לבנך ביום ההוא לאמר וגו' (שמות יג, ח), זהו שאינו יודע לשאול. יש להסתפק בו, אולי אינו שואל לסיבה כי לא אכפת ליה במצוה וכופר על כן אינו משגיח לישא וליתן, או הוא מצד חסרונו. על כן באה המצוה אתה פתח לו, אולי יפתח פיו בכפירה ויהיה נוסף על הרשע הראשון, על כן מהר אתה לפתוח והגדת לבנך, הפוך פניך אליו לאמר, רצה לומר תאמר לו שיאמר לרשע בזה הלשון בעבור זה עשה ה' לי ולא לו כו'. וזה שפירש רש\"י פרשת בא רמז בכאן תשובה לבן רשע, על כן בא הלשון היה נגאל בלשון נסתר, כי הוא המדבר עם שאינו יודע שיאמר כן לרשע. ולא דיבר עם הרשע כלום, רק מה שאמר בתוך קהל המסובין זבח פסח הוא לה' וגו' כדלעיל, לכך אמר אף אתה הקהה, נוסף על מה שיאמר לו אחר כך בהדיא השאינו יודע לשאול, לכך מביא בעבור זה בקוצר, כי מן בעבור זה הוא נוסח שיאמר השאינו יודע לשאול. ",
+ "יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. העולם מקשים קיצר לא ליכתב רק בעבור זה. ונראה לתרץ דרצה לתרץ תיבת לאמר דמיותר בפסוק מאחר שאמר והגדת. אף על פי שכתבתי לעיל בענין ארבעה בנים איך שמתורץ, מכל מקום כפלים לתושיה והכל אמת. והענין, מבעוד יום היינו ערב פסח היה עסק גדול בקרבן פסח אסיפה גדולה בישראל כתות כתות והרבה עסקים, והיה הבן מתמיה ושואל לאביו מה זה ועל מה זה, ומחמת טרדת העסקים אין פנאי להאב להשיב לבנו על נכון. על כן אמרה תורה והגדת לבנך ביום ההוא, ��לומר מבעוד יום כששואלך מה זה, תגיד לו שתאמר לו הענין בלילה כשיהיו מונחים לפנינו מצה ומרור ואז נהיה פנויים מהעסקים אזי אומר לך כל העניינים אף מענייני קרבן פסח. ",
+ "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו'. בפרק ערבי פסחים תנן (קטז, א) מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ופליגי רב ושמואל, מר סבירא ליה הגנות הוא עבדים היינו, ומר סבירא ליה הגנות הוא מתחילה עובדי עבודה זרה כו', ואנחנו מקיימין דברי שניהן. וקשה, בשלמא גנות עבדים הגנות הוא השבח, כי מכח כור העבדות נזדככו, אך גנות עבודה זרה מאי טעמא להזכירו. בפסוקי יהושע (יהושע כד, ב) שמביא המגיד קשה, למה לא הזכיר את ישמעאל בהדיא רק דרך רמז שאמר וארבה את זרעו, מה שאין כן את עשו הזכיר בהדיא. ואגב אפרש כל פרשה זו ביהושע סימן כ\"ד, מן ויאמר יהושע אל כל העם כו' עד ירדו מצרים, אח\"כ מן ועתה יראו את ה' כו' עד ובקולו נשמע. ופרשה זו חמורה ועמוקה כי היא תמוהה במאוד, אמר ועתה יראו את ה' ועבדו אותו בתמים וכו' ואם רע בחרו כו', והלא קרבן לעבודתו, ואיך נתן הבחירה או מה נפקא מינה במה יבחרו. עוד קשה, הם השיבו כהוגן חלילה לנו כו', ויהושע אמר לא תוכלו לעבוד את ה' ודבריו סותרין גם כן, דמתחילה אמר ועתה יראו את שם ה' ועבדו אותו בתמים. המפרשים כתבו מה שכתבו, אחוה דעתי גם כן. וקודם שאפרש צריך אני להקדים איזה הקדמות.",
+ "א' כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט), אנחנו קשורים בנשמותינו באחדותו כחבל הזה שראש אחד למטה וראש אחד קשור למעלה ושם אחיזתינו, לא כאלה חלק האומות, כי אין אחיזתם רק עד שריהם ולא יותר. על כן ישראל הם הפרי והאומות הם הקליפה. ב' כבר הארכתי במקום אחר כי אף הקליפה שהיא קליפה מכל מקום שורש הקליפה למעלה היא קדושה, דאם לא כן היה דבר כפירה ח\"ו, וזהו ענין דרישיה דעשו מונח בעטפיה דיצחק. וסמאל שהוא כלל הקליפה הוא סם המות, מכל מקום שורשו הוא 'אל', ובארתי דבר זה במקום אחר בארוכה. ועתיד הכל לטהר מצד שרשם, והרע והטומאה יכלה, והטוב והקדושה תשאר. זהו ענין הזדככות הקליפה על ידי הקדושה, כמו תרח שיצא ממנו אברהם ראש המאמינים. נמצא ההתחלה בגנות והסיום בשבח, ובזה נזדככה הקליפה ונשאר רשומה בקודש, כמו גר הנכנס בבריתו של אברהם אבינו, ודבר זה הוא מעלה גדולה לאבות ולישראל שעל ידיהם יבא ההזדככות להתייחד הנ\"ל בסוד האחדות. הרי בארתי שנים, דהיינו הקליפה ושורש הקליפה למעלה. ובזה יש שלוש בחינות מלמטה למעלה. א' בחינת עצמות הקליפה. ב' בחינת התלבשות הקדושה שהוא הראש והשורש היורד ומתלבש בקליפה, וזהו מפני חטאינו כמבואר בארוכה במקום אחר. ג' בחינת הראש והשורש מצד עצם קדושתו בלתי התלבשותו, וזהו סוד ועברתי בארץ מצרים, דרך העברה ולא התלבשות, שהרי נגלה בכבודו ובעצמו. והנה חלק ה' לכל העמים השרים שלמעלה, ובהם דביקות האומות ואחיזתם, והוא בבחינת עצמם, שהיא בחינה התחתונה וחלק אות ה', באופן שאינם נאחזים בהקדושה אף בבחינת התלבשות, כי עד פה יגיעו עד עצם בחינה התחתונה, ואין להם דביקות בו יתברך אפילו באמצעין. והמעלה היותר מזה חסידי אומות העולם שיש להם דבקות בו יתברך באמצעית, והוא בחינה שניה שזכרתי. והמעלה השלישית היא ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן, ואמרו רז\"ל (גיטין נו, ב) כל המיצר לישראל נעשה ראש, והוא סוד הראש שזכרתי בחינת מעלה שלישית. והענין שישראל היושבים תחת השר ההוא, וההשפעה יורד דרך ��שר ההוא, מכל מקום אין דביקותם אלא בראש, דכתיב אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם. ואף שהקדושה מאירה לנו דרך השר, אינו דרך התלבשות והתעבות לנו אלא דרך העברה בעלמא, כאור החמה המאירה דרך זכוכית שאינה מתעבה בזכוכית רק מאירה דרך העברה, ואף זה הוא מפני חטאינו לעבור דרך עבודה זרה, מכל מקום הוא בטהרה. והנה אח עשו ליעקב, והיו בבטן אחד, ושאב עשו הזוהמא, ואף בגלותא כי יעקב תחת רשות עשו, מכל מקום נזדכך יעקב לבניו שהם בבחינת ראש של עשו, וכן בכל מקום שגלו ישראל נעשה ראש, כלומר לישראל. וזה היה מצד הזדככות יעקב ובניו שהם תאומים, והזוהמא נכנס בעשו ולא נשאר ביעקב. על כן הזכיר את עשו. מה שאין כן יצחק בישמעאל כי לא היו אחים, כי בן השפחה הולד כמוה, על כן לא היה עדיין הזדככות ביצחק. וזהו שנאמר (בראשית כא, יא) וירע לאברהם על אודות בנו, כי הוא היה מחזיקו כבנו. ושרה אמרה גרש את האמה ובנה, והקב\"ה הסכים עמה. וזהו לא ירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך, דקשה מחלציך היה לו לומר, דמעיים לא שייכי אלא מאשה, אלא רצה לומר מי שהיא אשתך המתייחסת לך, וזהו שרה שמעייה הם שלך.",
+ "נחזור לענין, על כן יעקב ובניו ירדו מצרים לתוך הכור להזכך לגמרי, כי הוא בכור השרים. ובזה יתבאר פרשה הנ\"ל דיהושע, הזכיר כי היו בארץ מצרים להזדכך, ואברהם אבינו הוליכו הקב\"ה בארץ כנען להכניע הקליפות ולעורר הקדושה, ואלו המקומות הם הקליפות הקשות, כמו שנאמר כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען, ונזדככו. ושאילת יהושע היה שלא יגרמו בחטאם כלל וכלל ליצא מקדושתה העליונה, כי הם חלק ה'. ואף אם החטא יגרום שיהיו גולין, יעבדו את ה' בתמים, כמו אברהם אביהם שביטל קליפת תרח, גם בכנען דהיינו המעלה השלישית שזכרתי, שאינו אלא מעבר ולא התלבשות והראש קודש. ולולי זה ישוב אדם אל עולמו, דהיינו לבבל עבר הנהר אשר שם עבר תרח או עבודת ארץ כנען, והוא לשיכים ולצנינים. על כן אמר יהושע בחרו לכם, כי הנה התחלת הקליפות של ע' שרים התחיל בבבל מימי דור הפלגה, וזרח משם אור אברהם המבטלם, ואחר כך מעשה ארץ כנען ומעשה ארץ מצרים שהם יותר מקולקלים, ואברהם אבינו הלך לארץ כנען להאיר שם, אבל עדיין היה יהושע מסופק בישראל אם הם בהזדככות שם. ובענין קליפות מצרים זה כבר עבר שישראל נזדככו ונגאלו מקליפת מצרים. על כן אמר בחרו לכם את אלהי תרח או אמורי. והזקנים לא הבינו רק מעלה השניה, וחשבו שיהושע אין מזהירן אלא שלא יהיו ממש כהאומות שאינם דבוקים אף על ידי אמצעי, וחשבו שדי בזה בגלותם שיהיו במעלה השניה. על זה השיבו, חלילה לנו מעזוב את ה' ולעבוד אלהים אחרים לבד ממש בעכו\"ם. * השיב להם יהושע, לא ירדתם לסוף דעתי, לא תוכלו לעבוד את ה' אל קנא, רצה לומר כלל וכלל אין רצוני שתהיו דבקים באלהים אחרים, ואין רצוני כשתהיו בגלות רק מצד דביקות תהיה ההשפעה דרך העברה בבחינת הראש. אז קבלו ואמרו את ה' נעבוד, רצה לומר לו לבדו, וההשפעה דרך העברה. וכל זה ההזדככות התחיל מאברהם, הקליפה שקיבל מאבותיו נזדכך אצלו, ואקח את אביכם אברהם, ושוב לא נקראו אבות רק אברהם יצחק ויעקב, ואנחנו ענפיהם בניהם. יעקב ובניו ירדו מצרימה, קשה הורדתי היה לו לומר, ויש לומר כי אין רע יורד מלמעלה. עוד יש לומר ירדו י' רד\"ו, כי י' שבטים הלכו לשבור בר ונתגלגל רד\"ו שנים לישראל במצרים. ",
+ "ברוך שומר הבטחתו לישראל כו'. קשה, למאי נפקא מינה הביא רישא דקרא ועבדום וענו אותם, דזה אינו הבטחה לטובה. ויש לתרץ מתוך חשיכה אורה, כי בבוא הטוב אזי שמחה שהרעה קדום לו, כי אז נזדכך, וזהו טעם אכילת מרור על שם וימררו. עוד יש לומר, אברהם אבינו ראה באצטגנינות שלו שעבד ירשו, כמו שאמר להקב\"ה הנה בן משק ביתי יורש אותי. מה אמר הקב\"ה, לא ירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך, כלומר זה העבד לא ירשך, אך יתקיים האצטגנינות בעבד אשר יצא ממעיך, וכן היה כי עבדים היינו לפרעה במצרים. נמצא ועבדום הבטחה טובה.",
+ "חישב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו ידוע תדע כו'. בפרק קמא דשבת (י, ב) אמר ר' חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. וזה לשון תוספות ואע\"ג דבלאו הכי נגזר, דכתיב ועבדום וענו אותם, שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כל כך אלא על ידי זה, שהרי ד' מאות שנה התחילו קודם משנולד יצחק שלושים שנה, עכ\"ל. הרב הגדול רש\"ל ז\"ל בחכמת שלמה מחק בתוספות וגרס שהרי ד' מאות שנה התחילו משנולד יצחק. ועדיין אין הדבר מובן היטב וצריך לפרש. והכי קאמר, שהרי חזינן דמיקל בכל צד, על כן לא היה נגזר עליהם עינוי כל כך ודוחק. הניח לי הגאון מקום להתגדר בביאור דברי התוספות, יש להם קושיא בפסוקים, ממה נפשך, אם היתה הגזירה ת\"ל שנים מברית בין הבתרים, למה אמר ארבע מאות שנה, ואם לא נחשב לכלום הבשורה רק חשיב משנולד יצחק דהוו גרים, ואז שפיר שאמר ד' מאות שנה, אמנם קשה באור הפסוק ומושב בני ישראל וגו' ארבע מאות ושלשים שנה. על כרחך סבירא ליה להתוספות דודאי הגזירה היתה ת' שנה מברית בין הבתרים, רק שאח\"כ חטאו ביוסף, ומכח גלגול יוסף נגזר עינוי ביותר, דהיינו שלושים שנה ביותר. כי מלידת יוסף עד עמדו לפני פרעה ל' שנים, כדכתיב ויוסף בן ל' שנה בעמדו לפני פרעה, ואז נגזר שלא יהיו הל' שנה במנין ת' ותתקיים הגזירה רק ת' ויתחילו משנולד יצחק. ועל זה אמר המגיד ברוך הוא, רצה לומר היודע העתידות הכל צפוי והרשות נתונה (אבות ג, טו). והנה כתיב ידוע תדע, ואלו לא היה ענין יוסף היה מתחיל ד' מאות שנה מן תדע, דהיינו הבשורה, וזהו הכפל ידוע תדע, ועתה שאירע ענין יוסף, מתחיל ד' מאות שנה מן גר יהיה זרעך. וזהו שאמר המגיד חשב לעשות כמו שאומר לישנא דמשתמע כה וכה. ",
+ "והיא שעמדה כו'. קשה דלעיל מזה מדבר הכל ממצרים, ועתה מדבר מכל דור ודור שעומדים עלינו לכלותינו. עוד קשה צא ולמד כו', זה היה קודם מצרים. עוד קשה שבכל דור ודור עומדים כו' והקב\"ה מצילנו כו', מה מעליותא לא נכתב לא ו' ולא ה' לא יעמדו עלינו, ואז לא נצריך הצלה. במסכת סוטה (יא, ב) דרש רב עוירא בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהלכו לשאוב מים הקב\"ה מזמין להם דגים קטנים בכדיהן. קשה, מהו ענין המעשה הגדול הזה. כבר גילו רז\"ל ענין שירה חדשה בלשון נקיבה, הם הגאולות שעברו, ולעתיד שיר חדש בלשון זכר. והוא סוד אור הישר ואור החוזר, כי אור הישר סוד עולם הזכר, ואור החוזר סוד עולם הנקיבה. וזהו סוד קישוט הנקיבה במראה, כי המראה הלטושה כאשר מכה בה אור החמה אז אור הוא החוזר כנראה לעין. וסוד הנקיבה העליונה הוא רחם של ס' רבוא נשמות של ישראל הפרים ורבים וידגו לרוב, כי נשמות הקדושות בסוד גלגולים רבים הם במקום טהרותם כדגים. וזהו סוד אם כל דגי הים יאסף להם, ואסיפה נאמר בצדיקים. וכל זה רמז באלו הנשים הצדקניות שרצו להעמיד ס' רבוא נשמות, שאי אפשר לקבלת התורה זולתן, שכן בתורה ס' רבוא אותיות שורש לס' רבוא נשמות. והיו מוליכות דגים ורואין במראה לטושה, כי זאת הגאולה היתה שירה חדשה, ובמראות הצובאות, על ידי המראות העמידו צבאות ס' רבוא להמשיך שורש ס' רבוא הנשמות שברחם נקיבה העליונה. ולעתיד יהיה שיר חדש מעולם הזכר, כי נפלה בתולת ישראל ולא תוסיף לקום היא, דהיינו שהיא תלך לבית בעלה, אלא בעלה יקום ויקימנה והוא ילך אליה, כמו שנאמר (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, וזהו אור ישר. ומזה יתבארו דברי המגיד, אמר ברוך שומר הבטחתו לישראל, וקשה ליה, מה זה שמירה מאחר שחזרנו ונשתעבדנו ואנחנו בגלות אצל האומות. על זה תירץ והיא שעמדה, כלומר הנקיבה של מעלה עמדה והיתה הגאולה מצד אור החוזר, על כן לא היתה גאולה נצחיית. וזאת היא הסיבה שבכל דור ודור עומדים עלינו, מכל מקום הקב\"ה מצילנו מידם. אמנם בגאולה העתידה לא תוסיף היא לקום, רק הזכר יקום כמו שנאמר (ישעיה לג, י) עתה אקום יאמר יהו\"ה. על זה רמז, פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ונשאר זה הרושם שעדיין לא יש אור הישר עולם הזכר.",
+ "צא ולמד מה בקש לבן הארמי כו' פרעה לא גזר אלא על הזכרים. כדפירשתי, אבל לבן בקש לעקור את הכל, כי לבן הוא בלעם, ובלעם היה לו אחיזה בכל העולמות, ועליו נאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה. כי לבן הארמי ירד למצרים כי הוא בלעם, ומצד אחיזתו בקש לעקור את הכל, שלא יהיה אחיזה לישראל הן בעולם הזכר הן בעולם הנקיבה, כמו שאמר (בראשית לא, מג) הבנים בני והבנות בנותי וכל אשר אתה רואה לי הוא. ורואה הוא מלשון לפנים יקראו הנביא רואה, כי לבן שהוא בלעם באומות קם למעלה יתירה ולו אחיזה גדולה.",
+ "וירד מצרימה אנוס על פי הדבור. קשה, הלא לישנא דיורד משמע ברצון. אלא נראה דהמגיד אינו עושה פירוש על וירד, אלא המגיד אומר תירוץ מה שקשה על הסוד שגילה למעלה כי לבן הוא בלעם, הלא רוב המקובלים מסכימים שאין סוד הגילגול נוהג אלא בישראל ולא באומות. על זה אמר מה שארמי אובד אבי וירד מצרימה זה היה אנוס, כי באמת המדה אינה נוהגת באומות, ובכאן היה על פי האונס, כי כן גזר הש\"י כענין הוראת שעה מטעם הידוע לו יתברך. ",
+ "ויגר שם, מלמד שלא ירד להשתקע. כי כאשר השיג יעקב לשם במצרים מתאספים כל פנים טמא ומחריביך ממך, דהיינו לבן ירד שם, על כן לא פיגל במחשבתו לירד שם להשתקע, דאם כן היו זרעו ח\"ו משוקעים. כענין מה שכתבתי בכמה מקומות בענין חפזון מצרים ברגע, ואלו היה עוד רגע היה חס ושלום משוקעים, על כן לא פיגל יעקב במחשבתו להשתקע. וזהו ועתה ישבו בארץ גשן, כי הארץ הזאת קצת קדושה היה בה. כמו שמצאתי כתוב בקונטרס דהאר\"י ז\"ל גש\"ן נגש לשרה פרעה נתן לה כשלקחה, ונידון כדין מזיק לשלם במיטב הארץ, ופרעה הודה כמו שר עשו שהודה על הברכות. וכן אמר פרעה, אחיך באו אליך, כלומר אחיך דומים לך, כמו שאתה משתרר גם הם כך שרי מקנה על שלי, כלומר המקנה שהוא שלי בעצם, דהיינו מזל טלה שהיה עובד, והם יכניעוהו.",
+ "במתי מעט, כמו שנאמר בשבעים נפש וגו'. וקשה אם כן מה בא כאן לאשמועינן שהיה מעט, הלא בהדיא כתיב בפרשת ויגש שלא היו רק ע' נפש. אלא בכאן אמר הטעם שזכו להריבוי הוא מכח שהם מועטים, ועל דרך לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, רצה לומר רק מכח שאתם ממעטים עצמיכם, כמו שדרשו רז\"ל (חולין פט, א), וזה גרם שמהמעט נעשה ריבוי, והמעט רומז על הריבוי, כי היו ע' נפש כל אחד מהם שקול כאומה, כי כן יש ע' אומות. והנה חלק ה' האומות לצבא השמים שהם נתונים תחתם, ועתה שמך ה' אלהיך חשוב ככוכבי השמים שאין להם שליטה עליכם כי הם ככוכבים לעולם ועד.",
+ "ויהי שם לגוי גדול כו'. הנה דורש תיבת גדול לפניו ולאחריו. גוי גדול מצויינין, כמו שאמרו רז\"ל מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו כו', תנא עמרם גדול הדור היה כו', גדול ועצום כולל הריבוי בכמות ורבוי באיכות דהיינו גבורים.",
+ "ורב כמו שנאמר כו'. כלומר לא זו שלא פסקה ישיבה אלא ורב. מי שבחר לילך משלימות לשלימות ה' אתו, לא כמו שאמר יעקב על בית לבן ושבתי בשלום (בראשית כח, כא), שהיה די לו בשלימותו הראשון אלא כמו שאמר יתרו לך לשלום. וזהו בעדי עדיים, רק שאנחנו ערום ועריה מצד זוהמת הנחש היה ערום כמו שהארכתי במקום אחר.",
+ "וירעו אותנו. קשה לו להמגיד, וירעו לנו היה לו לומר. אלא הפירוש הוא, עשו אותנו רעים וחטאים ללמוד ממעשיהם, וכל חוטא שוטה היפך מעם נבון וחכם, וזהו הבה נתחכמה לו. וגם החכמה משתלשלת לדברים גופניים, כמו שנאמר (משלי כד, ו) כי בתחבולות תעשה מלחמה. ומה שאמר ועלה מן הארץ הוא כאמור למעלה לענין החכמה ורב כצמח השדה וכו', וזהו ועלה מן הארץ כצמח השדה. למען ענותו בסבלותם, עינוי לתשמיש שלא יצא הולד מזורז זהו נגד איכות האמור למעלה לענין גבורה, עם עבודת פרך מניעה לגמרי שלא יהא ריבוי בכמות.",
+ "ונצעק כו'. קשה מה מחדש בהבאת פסוק על פסוק, אלא קשה לו להמגיד שינוי שלוש לשונות, בונצעק אמר אל ה' אלהי אבותינו, ובוישמע לא הזכיר אלא ה', ובוירא לא הזכיר שום שם. על זה מתרץ, ישראל התפללו בזכות האבות, והקב\"ה ענם מצד עצמו יתברך, כמו שהבטיחם אני ה' נאמן כו'. ומביא ראיה שישראל התפללו בזכות אבותיהם, שנאמר וימת מלך מצרים ויאנחו. וקשה בזה הפסוק, אדרבה היה להם לשמוח, ורש\"י כתב מה דכתב. עוד קשה, וידע אלהים, פשיטא מאי קמשמע לן. ושמעתי מפרשים דהענין הוא כשמלך מת אזי כל עמו בוכין וצועקין ומספידין עליו, ומי שאינו עושה כן הוא פוגם בכבוד המלכות. והנה כל מצרים היו צועקים ובוכים וישראל גם כן צעקו, אבל צעקתם היתה מקושי העבודה, זהו שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה. וכל העולם היו סוברים שהם צועקים כצעקת שאר עבדי המלך על פטירת המלך, אבל וידע אלהים, הוא יתברך היודע המחשבות הצפונות שהם צועקים להש\"י ומתפללין על צרות העבודה. ובודאי צעקה בלי דיבור מוצא שפתיו אינה תפלה, אלא ודאי עובדא הכי הוה, הם דברו בצעקתם אלהי אברהם יצחק ויעקב, וכוונתם היה לעורר זכות אבותם. והשומעים היו מבינים שהם אומרים כן לכבוד המלך כדרך שנוהגין להזכיר נשמת המתים שתהא נשמתם צרורה בצרור החיים עם נשמת אברהם יצחק ויעקב, וידע אלהים. אבל הוא יתברך ענם מצד עצמו כמו שפרשתי, לכך נאמר וישמע ה' ואחר כך הוסיף יתברך בהתעוררות רחמים בזכות האבות ויזכור את בריתו את אברהם כו'. אחר כך וירא עניינו, עוד הוסיף יתברך השגחה מצד התחתונים, כי לא לתהו בראה. פרישות דרך ארץ, שלא יבעול וישנה ויהיה זכרים, גם הולד מזורז, והוא נגד האיכות. וידע, לשון ידיעה היא תמיד בזיווג.",
+ "ואת עמלינו אלו הבנים. למעט, זהו נגד הכמות.",
+ "לחץ זו הדחק. להוציאם מאמונתם שילמדו ממעשה מצרים, וגם הדחק מבטל עסק הלימוד, וכמו שאמרו רז\"ל (מגילה כח, ב) שמעתתא בעי צילותא. ",
+ "לא על ידי מלאך כו'. מקשים העולם, הלא כתיב (שמות יב, כג) ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם, שמע מינה שהיה המלאך המשחית. והמפרשים כתבו מה שכתבו. ואני כתבתי במקום אחר דלא קשיא מידי, דהענין הוא על דרך שאמרו רז\"ל על פסוק יפקוד ה' על צבא המרום כו', דאין אומה נופלת עד שנופל שר שלה תחלה. וכשנופל למעלה שר אחד תחת שר אחר, זהו סיבה שעם השר הנתרומם שהם למטה נכנסים בגבול ארץ השר שנפל ומשחיתים אותו. וכן כשהכניע הקב\"ה שר של מצרים למעלה, אז נכנסו למטה כמה רבבות משחיתים, אבל השר של מצרים לא היה יכול ליפול על ידי שר אחר, כי הוא הבכור שר הראשון גבוה על כולם, ולא היה נופל עד שהפילו הקב\"ה בעצמו לא על ידי מלאך כו', וכשהפילו הקב\"ה אז נכנסו משחיתים למטה. ובזה גם כן יובן מה שאמר ואילו לא הוציא הקב\"ה את אבותינו עדיין כו', כלומר כי הקב\"ה בעצמו הוצרך להוציאנו להפיל שר של מצרים, דאם לא כן לא היה אפשר להיותו נופל. אף שפרשתי על זה פירוש אחר, אלו ואלו דברי אלהים חיים. ובזה מתורץ גם כן מאחר שישראל היו צריכין אות להנצל מהמשחית, למה לא מתו כל המצריים אף שאינם בכורים מאחר שלא היה להם אות. אלא הענין הוא דלא היה כאן רק אשר הכה ה' בכור הוא שר מצרים שהוא הבכור, ועל כן הוכו למטה הבכורות, וישראל כולם נקראים בכור, כמו שנאמר (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל, על כן הוצרכו לאות.",
+ "אני הוא ולא אחר. קשה ולא השליח מרומז במה שאמר אעשה, אבל אני הוא ולא אחר מה מלמדנו. אלא אני זה רומז לאני של אני ה' רופאך, ושם קשה, מתחילה אמר כל המחלה לא אשים, ואם כן מאחר שמחלה אינה למה צריך רפואה. והרגיש בזה רש\"י וכל המפרשים וכתבו מה שכתבו. והא לך מה שפרש הזוהר (ז\"ח בלק סז, א) על פסוק (ירמיה יז, יד) רפאני ה' וארפא, כיון דאמר רפאני מהו וארפא, כיון דאסיא מסי מאן מחי. אלא כל אסוותא דעלמא בידא דקב\"ה, אבל אית מהון על ידי שליחא [פירוש רפאל] ואית מהון דלא אתמסרו בידא דשליחא. ואינון דאתמסרו בידא דשליחא אסוותא אינון אבל לזמנא מתהדרין, אבל אינון דקב\"ה מסי מרעא לא מתהדרין לעלמין. ועל דא אסוותא דיליה אסוותא היא דלית בה מרעא כלל, ובגין כך רפאני ה' וארפא, ע\"כ. ועל דרך זה אמר הפסוק עוד אבנך ונבנית, בית ראשון בנה שלמה ונחרב, בית שני עזרא והורדוס ונחרב, ואם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, אבל בנין ה' יהיה נבנה עולמית, וזהו שאמר עוד אבנך ונבנית. ועל דרך זה מתורץ גם כן הפסוק כל המחלה אשר שמתי לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, כלומר אם היתה הרפואה על ידי שליח אז הוחזרה והושמה, אבל מאחר שאני ה' רופאך לא אשים עוד אחר הרפואה, כי אני ה' רופאך ולא על ידי שליח, וזהו אני ה' ולא אחר.",
+ "ביד חזקה כו'. קשה מאי טעמא חשיב דבר ודם יותר ממכות אחרות. עוד קשה, מה שייכות יש הכא לענין חרבו שלופה בירושלים, וכן דם ואש ותמרות עשן, שזהו לעתיד. ונראה דבא להראות במכות האלו מכה יתירה שהיתה בם מה שלא היה נודע כבר. והוא כי הדבר היה בבהמות, ובא לאורויי שאף בני אדם שנתערבו בתוכם שלט בהם הדבר, ועל כן קרא יד חזקה.",
+ "ובזרוע נטויה זו החרב. ולימד בג\"ש בא לאורויי על מה דאיתא במדרש למכה מצרים בבכוריהם, שהיתה מכת חרב גדול במצרים מבכוריהם, כי בכוריהם כששמעו התראת משה רבינו ע\"ה כה אמר ה' כחצות הלילה כו', הלכו לאביהם שישלחו את ישראל ולא רצו, ואז הם הכו באביהם מכת חרב.",
+ "ובמורא גדול זו גילוי שכינה. כי הקב\"ה בעצמו הכה כל בכו��, והמורא היה כי מדת הדין קטרג גם כן על ישראל ואמר כי הם גוי מקרב גוי, הללו מגדלי בלורית כו' והללו כו'. ואמר אשר עשה ה' וגו' לעיניכם, כלומר ולא כמו שנאמר בלוט אל תביט אחריך, כי די לך בהצלת עצמך ואינך כדאי לראות אחרים נלקים, אבל בכאן לעיניך.",
+ "ובאותות זה המטה. רצה לומר אותות שנעשית במטה עצמו, ובא לאורויי לנו חידוש מה שלא מבואר לעיל בהדיא בתורה והוא זה, שהיו שתי אותות במטה נס בתוך נס, כמו שפרש רש\"י בפסוק (שמות ז, יב) ויבלע מטה אהרן את מטותם, ומלתא דרמזא שם טרח וכתב לה בכאן.",
+ "ובמופתים זה הדם. לומד ג\"ש, ומראה חידוש במכת הדם שלא היה דם במקרה רק המים נעשו דם בעצם, כמו דם שבא מחמימות, וזהו שאמר דם ואש, ועוד היה חידוש נס בתוך נס שהיה תמרת עשן מה שאין כן בטבע הדם, וזו היא שאין שומן עד שתעלה תמרתו כמוזכר במסכת חולין בי דוגי. ",
+ "דבר אחר אלו י' תיבות מורות על כל עשר מכות, ואז לא קשה מידי וק\"ל. ואחר כך מתחיל בבא חדשה הן עשר מכות כו'.",
+ "ר' יהודה היה נותן בהם סימנים כו'. רבו המפרשים מה תועלת יש בנתינת הסימנים. ונראה לומר כי גם ישראל היו נתונים בדין, ומערכת של המכות היה ראוי לחול גם כן על ישראל ח\"ו, רק הקב\"ה ברחמיו ובחסדיו נתן פדות וכופר ונתהפך לענין אחר. כמו שנתהפך דם אשר ראה פרעה ואמר ראו כי רעה נגד פניכם ונתהפך לדם מילה, כן כולם. ועל זה נתן סימנים, סימן ראשון דצ\"ך, מכה הראשונה מזה הסימן דם ונתהפך לדם מילה כמו שכתבתי. סימן הב' עד\"ש, מכה הראשונה מזה הסימן ערוב נתקיים בחטאם בענין אחר, כמו שנאמר פן תרבה עליך חית השדה. סימן הג' באח\"ב, מכה הראשונה מזה הסימן ברד, נתקיים בימי שמואל הלא קציר חטים כו'. ובא ר' יהודה להורות לנו, כמו שמצינו בהדיא ראשי הסימנים שנתקיימו בישראל במדת הדין הרפה, להיות פדות על מדת הדין הקשה, כן מסתמא כולם. עוד אוסיף תודה לאל נופך אבן יקרה בזה הענין, ואגב יהיה מתורץ סימנים לשון רבים. הנה נודע האצילות הוא שלוש של שלוש ומלכות היא העשירית, ומהם נמשכו עשר מכות. ועוד אקדים מה שמבואר בזוהר ובתקונים והובא בפרדס בשער הנקודות בענין חולם שורק חירק שבאות ו' הרומז על התפארת, והג' נקודות מורים על מלכות שיש לשלושה מקומות בענין יחודה עם התפארת. חולם היא ישיבתה הרמתה למעלה סוד עטרת תפארת בעלה, וזהו כשהיה עולה בג' ראשונות, וזהו מקומה הראשון, סוד ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים הקדים ארץ לשמים. מקומה השני הוא סוד אור הלבנה כאור החמה שניהם שוים, ואז עלייתה בשלושה האמצעית סוד שורק. מקומה השלישית כשהיא למטה תחת 'ו', ועל זה נאמר לדכא תחת רגליו, ואז נטרדה והיא בסוד חירק ויחרקו שן, אז מקומה בג' אחרונים ולמטה. ועל זה רומז במסכת מגילה (כא, ב) אמר רבא ראשון שקרא ד' הרי זה משובח, שכן לשכה ג' ג' סאין וכתוב אב\"ג כו'. אמצעי שקרא ד' הרי זה משובח, שכן נר מערבי כו'. אחרון שקרא ארבע משובח, מעלין בקודש כו'. תרומת הלשכה היא רוממות המעלה שממנה כל הקרבנות והקטורת, ומראה ג' מקומות המלכות מלמעלה למטה א' א' היא יונתי תמתי למעלה ברום המעלה, ב' רומז על מקומה השניה, ג' רומז על מקומה השלישית, ואז הסדר ד' ג' ג'. אמצעי שקרא ד' הרי זה משובח ויליף ממנורה, כי אז היא מול פני המנורה מאירים שוים, ואין זה מעלה כרום מעלה הראשונה, כי לפעמים כבה נר מערבי, ואז הסדר ג' ד' ג'. אחרון שקרא ד' מעלין בקודש, כי מתחיל מלמטה מקדושה קטנה ועולה אח\"כ למעלה, הסימן ג' ג' ד'. והנה כשישראל יצאו ממצרים עדיין לא היו ברום הקדושה, והזוהר אמר שהיו כאתתא מסאבא הבאה ללבוש לבנים ולאתדכאה, ואז סימן ג' ג' ד'. וכבר כתבתי עשר מכות נשתלשלו מכנגד עשר ספירות, על כן נתן סימן דצ\"ך עד\"ש באח\"ב שהן ג' ג' ד'. והנה נודע כי במשך ההשתלשלות נתהוו עשרה גלגלים, ובהם תמצא סימן ג' ג' ד' גם כן. הראשונים דהיינו גלגל השכל וגלגל היומי וגלגל המזלות הם שוים במעלת השכלים שהם יותר משכילים משבעה כוכבי לכת שסימנם שצ\"ם חנכ\"ל, הרי ג' ראשונות ושצ\"ם וחנכ\"ל הם ג' ג' ד'. זהו ר' יהודה היה נותן סימנים לשון רבים, מרמז בעליונים בעשר ספירות, ואח\"כ בעשרה גלגלים.",
+ "רבי יוסי הגלילי אומר כו' רבי אליעזר אומר כו' רבי עקיבא אומר כו'. קשה, בשלמא ר' יוסי שפיר קאמר, כל אצבע כלול מעשרה, הרי יד היא נ', אבל אינך מאי טעמא. הגלאנטי בספר קול בוכים כתב רמז בפסוק שלח 'נא' ביד תשלח, שישלח 'נא' ל'יד' ויצרפם, ואז הם אותיות אדנ\"י. הכוונה אותיות 'דן' למצריים, כמו שנאמר וגם את הגוי אשר יעבודו 'דן' אנכי, ואותיות 'אי' רומז לשמות אהי\"ה יהו\"ה שמהם השפעת רחמים לישראל. ונראה על כן פסח מצרים נאמר באחד לחודש ומקחו בעשור, זהו א\"י. ועוד אני אומר רמז 'אי' הבל אחיך קול 'דמי', משה רבינו ע\"ה הגואל הוא גלגול הבל כנודע, 'אי' רמז על מה שכתבתי, ונגאלו בדמי פסח ודמי מילה, דמי בגימטריא 'דן'. וכבר כתבו קצת מפרשים דן אנכי רומז לעשר מכות, ד' דם מכה ראשונה, נ' נגע היא מכה האחרונה מכת בכורות. ר' אליעזר דורש שלח 'נא' ב'יד' מתחלה 'יד' דהיינו י' מכות כל אחד של ד' מכות, וזהו יהיה דן למצרים [גם דן הוא אותיות ד' נ' רוצה לומר ארבע פעמים נ' והם מאתיים]. ור' עקיבא דורש אמת כמו שאמרת, רק אני חושב ד' לכל מכה זולת שורש המכה עצמה, ואז נעשה דן, דהיינו עשר מכות שנרמזו בדן. ",
+ "אחר שדיבר משם אדנו\"ת ידבר משם יהו\"ה. ובמסכת עירובין (יח, ב) אמר רבי ירמיה בן אלעזר מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בב' אותיות, שנאמר כל הנשמה תהלל יה, ע\"כ. מזכיר אחר כך ט\"ו מעלות שהם נגד שם י\"ה, ונקראים מעלות על שם ט\"ו שיר המעלות שאמר דוד כשכרה השיתין, עיין במסכת סוכה פרק החליל (נג, ב). וגם כאן חשיב ט\"ו עד בנין בית הבחירה.",
+ "למקום עלינו. הנה התשועות והגאולות כביכול הם מגיעים לו יתברך כי שכינה בגלות, ואף על פי שהם למקום, מכל מקום עלינו לשבח ליתן הודיה, כמו שנאמר לה' הישועה, ועל כל זאת על עמך ברכתך סלה. וכבר הוזכר זה למעלה.",
+ "כמה מעלות כו' דיינו כו'. רבים מקשים הסדר דכמה מעלות. עוד קשה, טובה כפולה ומכופלת לימא כפולה לבד, ואם אומר מכופלת שגם השניה אח\"כ מכופלת, אם כן נימא יותר דהרי הולכים עד ט\"ו. עוד קשה על כמה דיינו שאומר והם לא היה די זולתם ולא סגי בלאו הכי, דהיינו שאמר אלו לא נתן לנו ממונם, והקב\"ה כבר הבטיח את אברהם אבינו יצאו ברכוש גדול. וכן אלו לא קרע לנו את הים, ממילא היו נטבעים ומה זה דיינו. וכן אלו לא נתן התורה חלילה, וכי היה דיינו. כלל הענין הוא, שבטובה ראשונה יהיה נכלל גם כן הטובה השניה, על כל זה חזר ונתן בהדיא הטובה השניה, וכן כולם. והא לך ביאור, כשהוציאנו ממצרים שנאבד מה שהיה בידיהם, כמו שאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדינו, על כל זאת עשה בהם שפטים בעצם גם עונשים. ואם כן אז כשנעשה בהם שפטים בזה נגרע והותש כחם שלמעלה, על כל זה עשה באלהיהם בהדיא. ואז נתבטל כחם, דהיינו הורד השר שהוא בכור מרכבת המשנה, על כל זאת הכה בהדיא בכוריהם והוא מעורר הביטול לגמרי. ואז היו ישראל בכורים לקחו ירושה בכפלים עולם הזה ועולם הבא, ונתקיים רכוש גדול, על כל זה בהדיא נתן לנו ממונם, ואז היה מעשירם. ועל זה קרע לנו הים, ולא יצא מזה שום תועלת, כי להצלה היה די שיבריח את מצרים, וגם לא היה קיצור דרך, כי הם לא הלכו רק כקשת ולא הרויחו מאומה, כי בדרך שנכנסו יצאו עיין בספר זבח פסח, ולא היה להם תועלת רק ביזת הים, דהיינו אבנים טובות ומרגליות שמצאו שם. ונוסף על זה העבירם בחרבה, ואז מוצאין יותר אבנים טובות מבמקום רפש וטיט. ונוסף על זה שיקע צרינו כדי שיפלוט הים אותם, והיו סוסיהם מעוטרים, ואז היתה ביזת הים שנית. ואז לרוב הממון שלקחו ישראל היה די להם לסיפוק, ואף כשהיו במקום לא זרע היו יכולין לשלוח ולהביא ממקום אחר, ועל כל זה ספק צרכינו. ואם להראותינו חיבה יתירה השגחתו הפרטית למה למן. ואם להטעימנו מעין עולם הבא, כדאיתא בחגיגה (יב, ב) שחקים שבו שוחקין מן לצדיקים לעתיד לבא, למה לשבת דאיתא בפרק קמא דשבת (י, א) מתנה טובה יש לי בבית גנזי לך והודיעם. ואם לקדש אותנו בקדושת שבת מחלאת זוהמת הנחש שהוא מסטרא דחול, למה קרבנו להר סיני, שאמרו רז\"ל (שבת קמו, א) ישראל שעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן. ואם כדי להוסיף בנו השגה, מדוע נתן לנו התורה פנים בפנים ולא על ידי אמצעי משה רבינו ע\"ה לבד. ואם בשביל וראית את מוריך, ואמר רבי הא דחכמינא דראיתי רבי מאיר מאחוריו, ואלו ראיתי בפניו חכימנא טפי (ערובין יג, ב), אם כן מדוע צריך לאוירא דארץ ישראל דמחכים. אלא מורה על הדביקות ביותר, כי ארץ ישראל שלמטה מכוון נגד שלמעלה, והוסיף קדושה על קדושה בבנין בית המקדש. וזהו שאמר על אחת כמה וכמה טובה כפולה, כי כל אחת כפולה, כל טובה היתה כפלים והרבה היו כזה וזהו ומכופלת. ",
+ "פסח שהיו אבותינו אוכלים על שום מה כו'. הנה רצוני להגיד איזה רמזים בפסח כדי שתהיה הזכירה במקום העשיה. והנה קצת רמזים לקחתים מקונטרסי דהאר\"י ז\"ל עם תוספת נופך וספיר משלי, ואין רצוני בחיבור הזה לגלות סודותיו, מאחר שדבריו הם עמוקים ונסתרים אינם נודעים לרבים, אך ארמוז כיד ה' הטובה עלי רמזים נגליים ומובנים והם הם גם כן פנימיים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. מצאתי בקונטרס הנ\"ל וזה לשונו ענין פסח ויציאת מצרים. הלא ידעת כי הראשונים סלקו את השכינה עד רקיע שביעי מחמת עונותיהם. ואמנם ישראל שבאותו דור שהיו בגלות מצרים הוא סוד אותן ניצוצות של קרי שהוציא אדם הראשון באותן ק\"ל שנים, והם סוד דור המבול שהיו גם הם משחיתים את זרעם על הארץ להיותם באים משורש ההוא עד שנימוחו. וזהו סוד וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, פירוש רעת האדם ממש, כי סוד הקרי נקרא רעה, והמוציא נקרא רע כמו שדרשו בזוהר על לא יגורך רע. נמצא כי דור המבול הם רעות אדם הראשון ממש, וזהו גם כן אמחה את האדם וכו'. אח\"כ נתגלגלו בדור הפלגה, ועליהם כתיב לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, ממש בנוי דאדם קדמאה עצמו, שהיו בניו ממש, רק שהיו מצד הקרי מדכורא לחודא ולא מן הנוקבא גם כן, וגם הם עצמם חטאו גם כן. אח\"כ הוצרכו לתקן, כי כבר הודעתיך כי כולם נשמות קדושות ועצומות, רק שאחיזת החיצונים בהם הם המקלקלים אותם, ואחר שיצרפו ויזדככו יהיו נשמות קדושות, אחר תום מהם חלאת טומאתם, וכבר ידעת כי אדרבה אין החיצונים אוחזים רק בנשמות היותר קדושות. ��אמנם כל הנשמות הם באות מן החסדים והגבורות, אשר הם מסוד הדעת אשר שם הוא תלוי מציאות הזיווג בסוד וידע האדם את אשתו, ולכן נקרא דעת כי משם הטיפה של הזיווג נמשכת. ומה גם כי כל הדור הזה הוא דורו של משה כנודע, והנה משה הוא מבחינת הדעת כמבואר אצלינו, וגם כל הדור ההוא הוא מבחינת הדעת גם כן, רק שנמשכו אל הקליפות. ואמנם גלות מצרים כל עניינו לא היה רק לצרף נשמות ההם, ולכן באו באותו השיעבוד הגדול וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים כנגד הלבנים והחומר שהיו עושין דור הפלגה והבן זה, עד כאן לשונו. רש\"י פרשת בא הביא, דרש רבי מתיא בן חרש מתבוססת בדמיך, נגאלו בזכות דם פסח ודם מילה, כי אלו השני דברים הם ממש תיקון גלגול אדם הראשון. כי אדם הראשון חטא בגוף ונפש, חטא בגוף הפרי שאכל למטה, וחטא בנפש במחשבה למעלה כנודע להבאים בסוד ה'. ובזה גרם מיתה לגוף ונפש, לגוף כמשמעו, ולנפש אף שאין שייך מיתה לנפש, כי הגוף מת בעצם וחי במקרה, והנשמה חי בעצם ומת במקרה, מכל מקום כוונתי על העדר הדביקות שהוא חיי הנפש כל זמן שאדם חי, כמו שנאמר כי לא יראני האדם וחי. ואלו לא חטא האדם היה חי לעולם בגוף ונפש מצד הדביקות באל חי, ועתה עונות הם המבדילים, וגרם מיתה, להגוף מיתה ממש, ואף בחיים חיותו יש מיתת הנפש כלומר ביטול הדביקות, כי הגוף נעשה עכור מצד הזוהמא שהטיל הנחש והוא מסך מבדיל. וכבר כתבתי במקום אחר כי אדם מספר קטן של 'אמת', ורמז אחד מאלף לא מצאתי, כלומר מן אות אל\"ף לא נמצא מעשר אחר, רק מעשר 'מת' הוא 'דם'. וכבר הארכתי בהקדמת תולדות אדם בענין ונרגן מפריד אלוף, שמצד דיבת שקר של הנחש שהוא סמאל הוא השטן הופרד ה'א' מן 'אדם' ומן אמת, ונשאר דם ומת. דם שפך מצד מיתת הגוף, והאמת נעדרת בעת דביקות הנשמה בגוף העכור, וזהו מיתתה, דכשהגוף חי הנשמה מתה וכשהגוף מת הנשמה חיה. אך יש תיקון לזה בשני דמים, לכך כתיב כפל בדמיך חיי בדמיך חיי, והם דם מילה ודם קרבן. דם מילה הוא תיקון לזוהמא של הנחש שגרמה גוף עכור, וזהו סיבת הקרי שהוליד רוחין ושדין ק\"ל שנים. ועל זה רמזו רז\"ל (זח\"א לה, א) אדם הראשון מושך בערלה היה, והתיקון לזה דם אות ברית קודש. דם הקרבן, אדם כי יקריב, אדם נאמר ועל ידי קרבן וסודו אדם מתקרב לה', והעונות המבדילים בינו לבין קונו נתבטלו, ואז הוא קרוב לה' מצד נשמתו. ועל ידי שנים אלו חוזרין חיי הגוף וחיי הנשמה, וחוזרת 'א' ל'דם' ונעשה 'אדם', וחוזרת 'א' ל'מת' ונעשה 'אמת', והיא אמיתת של הנשמה החתומה מחותם אמת, וזהו בדמייך חיי. והנה כששאל משה להקב\"ה מה שמו, אמר לו הקב\"ה אהי\"ה אשר אהי\"ה, ואחר כך גילה לו שם יהו\"ה זה שמי וגו'. והנה יהו\"ה ושני פעמים אהי\"ה עולים כמנין חיים, ומסוד אהי\"ה עמהם בגלות נמשך גלות ישראל במצרים ותקונם וגאולתם. כיצד, אחוריים של אהי\"ה דהיינו, א' א\"ה אה\"י אהי\"ה עולה 'דם', רומז לתיקון דם הנשאר מן אדם בחטאו שצריך זיכוך. אחר כך חשוב עשר פעמים אהי\"ה עולה רד\"ו, כמנין רד\"ו שנים שהיו ישראל בגלות מצרים. וכבר זכרתי למעלה זכוך הגלות של מצרים היה של טיפות הקרי של אדם, ומוציא זרע נקרא רע כמבואר לעיל ויהי ער רע בעיני ה'. כן תמצא מילוי דמילוי אותיות של אהי\"ה עולים ר\"ע כזה 'אלף' 'הא' 'יוד' 'הא', ומילואם ז\"ך אותיות כזה 'אלף' 'למד' 'פה' 'הא' 'אלף' 'יוד' 'ואו' 'דלת' 'הא' 'אלף' עולים כ\"ז, וי' פעמים כ\"ז עולים 'רע', ורע גורם רד\"ו. אחר כך בא התיקון דם המילה נגד קלקול דם, וכן דם פסח נגד מספר הגדול שהוא מת מן אמת. וזה ענין ראו כי רעה נגד פניכם, כי ראה פרעה דם, והיפך הקב\"ה לדם מילה. כי הותחלה המילה עתה בעת קרבן פסח לתיקון של רעה. וענין הטלה ששחטו לפסח, טלה בגימטריא 'דם', ובהכנע מזל טלה ושרו של מעלה שהיה הבכור מהשרים של אומות ונתבטל מישראל, מכל שכן השרים שתחתיו, נמצא נתבטלו כל הקליפות והמסכים מהם, ואז ישראל קרבן לה'.",
+ "ועתה אודיע ענין קרבן למה נקרא קרבן. הנה הקרבן ראשון שנצטוו ישראל היה קרבן פסח, ופסח שהיו אוכלין על שום מה, על שום שפסח הקב\"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר כו'. דע כי אין לך אדם בישראל שאין לו זכיות וחובות והן מעורבין, זה עשה היום זכיות ואח\"כ חובות ואח\"כ זכיות וכן חוזר הרבה פעמים, וכשהוא מתחרט ומתודה ומביא קרבן, מה עשה הקב\"ה, מדלג מזכות לזכות. וזהו הסוד במצרים שנגלה הקב\"ה בכבודו ובעצמו לכבוד ישראל, וכתיב (שמות יב, יב) ועברתי בארץ מצרים דרך העברה ולא שום התלבשות כמו שהוא בעת הזעם שמתלבש קדושתו בהשתלשלות תוך הקליפות מפני חטאינו, אבל במצרים היה דרך העברה ולא הביט ולא ראה עמל, וכביכול פסח במהירות מבית ישראל לבית ישראל ועבר על בית המצרי במהירות שהיה מפסיק בין בית ישראל לבית ישראל. וכן עשה בענין זכיות וחובות של אדם עצמו, לדלג מזכות לזכות ולעבור במהירות על החוב שמפסיק, כדי שיתקרבו הזכיות אחד לאחד באופן שהזכיות נעשין חוט עב הקושר את נשמת אדם למעלה, חוט שלם בלי הפסק עד שמקושר למעלה והרי הוא קרבן לה'. ראשי פרקים קבלתי מקונטרס האר\"י והוספתי לקח.",
+ "מצה זו שאנו אוכלין על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. כבר בארתי זה בכמה מקומות שהענין החפזון היה הצלה גדולה לישראל אשר נשתקעו בקליפות במ\"ט פנים טמא, ואלו לא הוציא הקדוש ב\"ה ברגע זו ממש, אז היו נשקעים לגמרי יורדין ולא יעלו ח\"ו, והרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים. על כן חיפז הקדוש ברוך הוא שלא יחמיץ לגמרי.",
+ "מרור זה שאנו אוכלין על שום כו'. רצה לומר המרור זה שהוא מצוה מן המובחר, דהיינו חזרת הנקראת חסא, למה הוא מצוה מן המובחר יותר משאר מיני מרור המוזכרים שם במשנה, אף על פי שאין בו מרירות כל כך כמו באינך. אמר על שם וימררו את חייהם. אקדים מה שמצאתי בשם הזוהר, יהי שם ה' מברך, 'מברך' שם של מ\"ב היוצא מבראשית הוא מדת הדין, ומתחילה עלה במחשבה לברוא במדת הדין ואח\"כ שתפו עם מדת הרחמים. וזהו ענין כל התחלות קשות, וצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה, והרשעים להיפך מקדימין ברכה לקללה (ב\"ר סו, ה). וזה רמז ויהפך לבב פרעה, שמתחלה שעבדם בפה רך ולבסוף בעול קשה, וישראל היו ראוין מתחלה בקשה ובסוף רך. וזהו שנאמר (שמות א, יד) את כל עבודתם וגו' בפרך, רצה לומר נוסף על מה שעבר בראשונה ששיעבד בפה רך הוסיף וימררו בעבודה קשה. על כן עיקר המצוה בחזרת הנקרא חסא, כי חסא רחמנא עלן, כי הנהגת הקב\"ה עמנו מהיפך מה שנוהג עם הרשעים, רק מתחילה מייסר וימררו ואח\"כ החירות.",
+ "בכל דור ודור כו' עצמו יצא. והטעם כמו שכתבתי לעיל, כי אלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא אבותינו בזאת הרגע שהוציאם, הרי גם כל הדורות היו משועבדים.",
+ "לפיכך אנחנו חייבים להודות. וקשה דבפרק הרואה (ברכות נד, ב) אמרו ד' צריכין להודות, למה אמר בכאן לישנא דחייבין ושם לישנא דצריכין. אלא לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה. שם מדבר על דרך שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ואלו הדברים שחושב שם הם מנהגו של עולם, ��צריכין לירד לים וגם שאר הדברים שכיחי, על כן צריכין להודות לצרכיהם, באם יחזור ויארע שלא יזוקו ויהיו ניצולין. וכאן אמר חייבין בלי שום תקות צורך, וחשיב ארבעה שבחים נגד ארבעה רקיעים, ששידד הש\"י מערכת השמים בשביל ישראל.",
+ "אחר כך אומרים הלל, וחולקין חצי הלל לפני הסעודה וחצי הלל לאחר הסעודה, והסכמתי שלא להפסיק באמצע בפירושי, על כן אכתוב הפירוש אשר חנני ה' במזמורי הלל ואצרפם ביחד. ואכתוב קצת מענין הסעודה הקדושה שבאמצע ההלל. ",
+ "יחשוב שהסעודה היא כמו סעודה רוחניות כעין מטעמי יצחק, ודוגמא ורמז לסעודות לויתן. על כן ישב הוא ובני ביתו כאוכל בפני המלך, וישבו בקדושה ובטהרה, לא ישמע קולם בשום שיחה בטילה בעולם בלתי לה' לבדו בסיפור יציאת מצרים לא זולתו. ויחשוב כי התורה נחלקת לארבעה חלקים, כמוזכר בזוהר פרשת בהעלותך והעתקתיו במקום אחר. דהיינו לבושא וגופא שהם סיפורין דאורייתא וגופי ההלכות הנוגעים בתורת האדם לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ואח\"כ נשמתא, ונשמתא לנשמתא שהם תורת יהו\"ה, רצה לומר סודות התורה הנגלות בעולם הזה לבני עליה ותלמידיהן, והם נקראים נשמת התורה וסודי סודות אור הגנוז, ויתגלה לעתיד להזוכים להם נשמה לנשמה. על כן ב' כוסות לפני סעודה, והסעודה שהיא גשמיית כלולה מרוחניות היא באמצע מחברת הגשמיית ומזככו להתדבק ברוחניות, על כן אח\"כ ב' כוסות מסוד יין המשומר אשר עליו נאמר (עירובין סה, א) המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו. נמצא ב' כוסות הראשונות בחינות ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ב' כוסות אחרונות בחינת ברוך הוא. ב' כוסות הראשונות שנעשו ישראל על טהרת הקודש להבדיל בין ישראל לעמים בין קודש לחול כו' זהו כוס ראשון אשר בחר בנו כו' [וזהו ענין סיפורין של התורה, השומע סובר שהן סיפורין בעלמא לשון חול, אבל הם חולין הנעשין על טהרת הקודש]. וכוס שני עליו סיפורי יציאת מצרים, ומסיים בברכת אשר גאלנו כו' והוציאנו מאפילה לאורה, והיה לנו יתרון אור גדול מכח החשך, כי נתהפך הקללה לברכה כמו דם נדות המתהפך לחלב בדדים שהם במקום בינה, ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, וזהו חלק השני מהתורה שהוא סוד הגוף, עיין בדרוש מצורע לשבת הגדול.",
+ "לאחר הסעודה כוס ברכת המזון מזון רוחני לרמוז שנזונין מזיו השכינה, ועל שם זה נקרא התורה לחם, הרומז על לחם מן השמים הרוחנית. כוס רביעי הלל הגדול נשמת כל חי, סוד נשמתא לנשמתא. ובאמצע פסח מצה ומרור רומזים לאהבה את ה' אלהיך וליראה אותו ולדבקה בו. מצה מורה על החירות, והיא לחם עוני בחינת אהבה כלול מיראה. מרור חסא בחינת יראה כלול מאהבה. וסודם כי יראה מביא לידי אהבה ואהבה מביא לידי יראה כמבואר בארוכה אצלי בחלק עשרה מאמרות במאמר (שלישי). פסח שהוא בטול כל אלהים אחרים, מורה כי הוא יתברך אלהי האלהים וגו' ולהדבק בו ולא בזולתו. ופסח מצרים זרקו ג' טיפין על משקוף ושתי מזוזות, ג' טיפין רומזים על ג' יודין שבג' שמות 'י' בראש ו'י' בסוף ו'י' באמצע, הם י הו\"ה אדנ\" י אה י ה, רומזים היה הוה יהיה מלך מלך ימלוך. משקוף אותיות 'שם' 'קוף', ובאותיות ר' עקיבא אומר קוף זה שמו של הקב\"ה. הרי לך מחשבות קצרות דרך כלל, וברוך חונן לאדם דעת יהיה כל אחד שכל מוליד, יתפשט כל ניצוץ וניצוץ לכמה עניינים ויפה בעתו הכל מסוד גאולת מצרים.",
+ "מצה. זה לשון תולעת יעקב לוקח מצה שלימה וחצי שהניח בין שתי השלימות, ומניח הפרוסה בתו�� השלימות, ומברך המוציא על הפרוסה שהיא רמז על כנסת ישראל הנקרא לחם עוני, ואחר כך מברך על אכילת מצה על השלימה, שהיא רמז על אם הבנים מצה משומרת סוד הבינה. ואחר כך לוקח מן המרור וטובל בחרוסת שהיא רמז לטיט היון שהוא במצולת ים כנרת [מלכות] שהיו ישראל טבועים בו, ועלו משם שנאמר (תהלים מ, ג) ויעלני מבור שאון מטיט היון. ואח\"כ לוקח המצה ג' ובוצע ממנה וכורכה עם המרור ואוכלן בבת אחת זכר למקדש כהלל, שהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכל, וכוונת הקדוש רשב\"י ע\"ה לרמוז שהמצה העליונה נכרכה החסא ואז נגאלו ישראל, עכ\"ל. ומה שכתב לברך המוציא על הפרוסה ואכילת מצה על השלימה, זהו לדעתו. אבל לדעת הת\"י הוא להיפך. ואז הכונה כמו שכתב בהגהת ספר המוסר וזה לשונו יקח מצה שלימה והפרוסה שבקערה, ויברך על השלימה המוציא, לפי שמצה שלימה רומז לעולם הבא בינה שהיא שלימה בכל השלימות והוא עולם השלם, והוא מוציא לחם מן הארץ שהיא חכמה, הדא הוא דכתיב מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. ויברך על הפרוסה שרומז ללחם עוני על אכילת מצה. ויאכלם שניהם ביחד, כדי לכלול המצה פרוסה שהיא מלכות עם הבינה, וכורכן ביחד ואוכלן בפעם אחת, כדי לחבר המלכות אם הבנים שמחה, עכ\"ל. וכבר כתבתי בחלק נר מצוה שיאחז בשתיהן, בשלימה ובפרוסה, בשעה שמברך הברכה. ויאכל מכל אחד כזית לצאת ידי שתיהן. ואפיקומן הנאכל באחרון בודאי מורה על עולם הבא. והוא מורה על מצה שמורה, בודאי הוא בסוד יין המשומר. ונאכל על השובע, מי ששבע במצוה, כמו שנאמר (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך.",
+ "ועתה נבאר בעזה\"י ביותר ענין מרור. מרור בגימטריא מות שהם הדינים הקשים. וצריך ללועסו בל\"ב שיניים שהם נגד ל\"ב נתיבות חכמה, ובלועסן ימתק המרירות שבהן. ולכן בלע מרור לא יצא עד שילעיסנו וימתיקנו. כן מצאתי בקונטרס דהאר\"י ז\"ל. ונודע כי החכמה מקור החיות, כמו שנאמר (קהלת ז, יב) והחכמה תחיה את בעליה, ואז מות נתהפך לחי, סוד צדיקים במיתתן קרוין חיים. וזה לשון תולעת יעקב חסא שהוא המרור אל הכינויים וארבע אותיות [רצה לומר ד' אותיות יהו\"ה רומזים על הרחמים, והכינוי שהוא אדנ\"י רומז על הדין, ונגד זה נקרא מרור רומז על הדין ונקרא חסא רומז על הרחמים]. ונקרא מרור שנאמר (רות א, כ) קראן לי מרה, שנתרחקה מן הדעת ונפלה בגלות עם בניה, וכשנזכרה נקראת חסא. ואמרו רז\"ל בפרק ערבי פסחים (לט, א) מאי חסא, דחס רחמנא עלן ופרקינן. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, מאי תודיע תרחם, כמה דאיתמר וידע אלהים. מאי וידע, משל למלך שהיה לו אשה נאה והעמיד ממנה בנים, חבבם וגדלם. יצאו לתרבות רעה, שנאם ושנא אמם. חזרה אמם עליהם, אמרה להם בני, למה אתם עושים כך שאביכם שונא אתכם ואותי, עד שנחמו וחזרו לעשות רצון אביהם ואהבם כבתחלה וזכר אמם, הדא הוא דכתיב וירא וידע, וכתיב (חבקוק ג, ב) בקרב שנים תודיע, עכ\"ל. ",
+ "ועתה נבא לבאר בעה\"י ההלל כיד ה' הטובה עלינו. כבר בארתי למעלה בארוכה שתכלית ענין מצרים היה גילוי שם יהו\"ה שבו נתקנו ישראל, ונודע כי לשם יהו\"ה ד' מילואין נגד ד' אותיות הכוללים ד' עולמות אבי\"ע, אצילות בריאה יצירה עשיה, והם ע\"ב ס\"ג מ\"ה ב\"ן. דהיינו 'יוד' 'הי' 'ויו' 'הי' עולה ע\"ב, שם של ע\"ב שהוא בחכמה חיות עולם האצילות. 'יוד' 'הי' 'ואו' 'הי' עולה ס\"ג, שם של ס\"ג שהוא בבינה חיות לעולם הבריאה, כי אמא מקננת בבריאה, בינה קו ירוק המקיף את העולם, דהיינו לכל האצילות מבחוץ, ונעשה מסך בין אצילות לבריאה, והאור המאיר מאצילות לבריאה על ידי האור ההוא. 'יוד' 'הא' 'ואו' 'הא' עולה מ\"ה, שם של מ\"ה הוא בתפארת חיות לעולם היצירה, כי תפארת מקנן ביצירה, דהיינו תפארת שבעולם הנראה ונעשה מסך שעל ידו האור מתנוצץ לעולם היצירה. 'יוד' 'הה' 'וו' 'הה' עולה ב\"ן, שם של ב\"ן במלכות, כי מלכות מקננת בעולם העשיה, דהיינו המלכות שבעולם היצירה עובר בו האור ומאיר לעולם העשיה. ונגד זה תורתינו הקדושה בד' חלקיה, שהם לבוש וגוף ונשמה ונשמה לנשמה שרמזתי למעלה, ויתבארו בארוכה בעזה\"י לקמן במסכת שבועות. ועל זה יתבארו מזמורי הלל, ד' מזמורים הראשונים נגד ד' הנ\"ל. ואחר כך מזמור הקטן הללו את ה' כל גוים כו', זהו הודאה מהאומות על מעלת הדביקות של ישראל. ואחר כך מזמור הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו כו', כולל כל הד' הנ\"ל, כעין משנה תורה חומש החמישי כולל ארבע חומשים הראשונים.",
+ "הללויה הללו עבדי יהו\"ה. זה המזמור מדבר מרום מעלת ברוך הוא ה' אלהינו ה' אחד סוד האצילות המיוחד ביחוד אמתי במאציל, ושם יהו\"ה במילוי יודי\"ן רומז על זה כמו שכתבתי. והטעם כי האצילות הוא ג' קוין המתייחדים בשרשם, שהם ג' יודי\"ן דהיינו חכמה בינה ודעת, והג' יודי\"ן נכללין באות 'י' אחת שיש בה ג' נקודות, דהיינו גיו ורגל וקוץ שהוא כתר הנעלם המדובק באין סוף סיבת כל הסיבות עילת כל העילות, בבחינת ג' צחצחות המבוארות בשער הצחצחות. ועל זה רומזות ד' יודי\"ן נוספות שבמזמור הזה המגביהי המשפילי מקימי להושיבי, דהוה ליה למימר המגביה המשפיל המקים המושיב, רומזים לד' יודי\"ן שבשם זה. ומה שנאמר מושיבי עקרת הבית שיש עוד 'י' נוספת תתבאר גם כן. והנה אמונתינו האמיתית לעבדו ולא לזולתו, ועל זה יתבאר המזמור *. הללו עבדי ה', ולא תטעה לפרש להלל ולעבוד את עבדיו, ועל דרך שכתב הרמב\"ם במדע ובמורה נבוכים שטעו דור אנוש לקרוא בשם ה', רצה לומר בשביל ה' לעבוד המלאכים וצבא השמים, כי מגדולת העבדים גדולת האדון נודעת, ועל זה אמר לא תטעה כך, רק הכוונה שאתם עבדי ה' הללו את שם ה'. ואם תאמר אם כן למאי הוצרך להאריך בלשונו לזכור עבדי ה', לא נכתב לא ה' ולא ו', ועל זה אמר מה שאמרתי הללו עבדי ה', כוונתי יהי שם ה' מבורך, כלומר יהיו עבדים לעבוד את ה' ולא שיעבוד האדם את עצמו דהיינו על מנת לקבל פרס. צא ולמד ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה', על דרך וצבא השמים לך משתחוים. והענין כי כל הגלגלים תנועתם ממערב למזרח, זולת גלגל היומי מקיף ממזרח למערב, והוא מכריחם ומשיבם אחור דבר יום ביומו, ובשעת שקיעה משתחוים למערב ששם השכינה, ומה אלו שאין מקבלין שכר עושים רצון קונם, ומה יעשה האדם, וכמו שכתב רש\"י פרשת נצבים. ואם תקשה, מאי טעמא באמת לא נעבוד ונקיים מגדולת העבדים כו', הלא רם על גוים, רצה לומר אף הגוים מודים ברוממותו כי אין כמוהו, כמו שנאמר (ירמיה י, ז) כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, ופירש הזוהר כי חכמי הגוים מודים מאין כמוך ואתה סיבת כל הסיבות. על זה תירץ מי כה' וגו', רצה לומר אינו דומה למלך בשר ודם כי הוא ושריו מסוג אחד, לא כן למעלה. ולא כמחשבת הגוים החושבים אלהיהם לא ימוט וקיים רק סיבה הראשונה יתברך יותר מושל ומלך ודבק עמהם, וזהו ענין עבודה להם. אבל זה אינו, רק השכינה בגבהי מרומים ואורו נוקב ויורד ומשפיל לראות בשמים ובארץ, ולא התחברות בעצם כמו בספירות המבדיל.",
+ "מי כה' אלהינו המגביהי לשבת כו'. הכוו��ה אף על פי שאין דומה לו ומי כה' אלהינו והוא מרומם על כל, על כל זה הוא משגיח בתחתונים ובשפלים. ולא כאותן המסירים ההשגחה מהשפלים לרוממותו יתברך, שעליהם אמר דוד אשר ימרוך למזימה, לא כן, רק משגיח מנקודה עליונה עד התחתונה.",
+ "המגביהי המשפילי מקימי להושיבי. כבר פירשתי רמז דד' יודי\"ן. וענין 'י' דמושיבי עקרת הבית, כבר נודע ענין 'י' הוא גם כן בבריאה יצירה ועשיה שם בחינת מי' ספירות כמבואר בארוכה בפרדס שער אבי\"ע, וזה התפשטות בי\"ע הוא ממלכות, וזהו שאמר מושיבי עקרת הבית, והיא סוד רחל שהיא עקרת הבית והיא הבית של כל המדות, והיא אם הבנים בני ישראל, כי היא אמנו מצד נשמותינו שהם ברחם העליון העמוסים מיני בטן. ומכח נשמותינו נזכה לדביקות בסוד נשמותיו, והוא עולם הבא הנצחי, נעימות בימינך נצח, ויתגלה לנו סודות שמותיו, והוא בחינת נשמה לנשמה שכתבתי.",
+ "בצאת ישראל ממצרים. סוד שם ס\"ג הוא בבינה המקננת בבריאה שהוא הכסא, וגאולת מצרים נזכרה נ' פעמים בתורה כנגד נ' שערי בינה, וזהו בצאת ישראל ממצרים. ומנ' שערי בינה מתפשטים סודות התורה הנקראות נשמה, בסוד ונשמת שדי תבינם. ואנשי מעלה רואים עולמם בחייהם, דהיינו ההשגה המגיע להם בעוד חיים חיותם איש איש לפי ערכו, אע\"פ שיש הבדל גדול בין מה שיגיעו לאחר מותם, כי תוסף רוחם כשיגועון, מכל מקום נקראים הסודות נשמה ולאחר מותם נשמה לנשמה כדפירשתי. וכבר נודע כי נפש רוח נשמה עשייה יצירה בריאה, המכוונין נגד 'מלכות' 'תפארת' 'בינה' שהם נפש רוח ונשמה באצילות, הרי לך כי בריאה סוד גילוי נשמה. ועל זה יתבאר זה המזמור, בצאת ישראל ממצרים העליונה, דהיינו שר שלהם, אז יצא יעקב למטה, מעם לועז דהיינו מצרים שלמטה. ולענין מעלה קורא אותם בשם ישראל, ולמטה מצד גופתם קראם בשם יעקב. ואז נתרוממו ישראל ויצאו מרשות כל השרים, וה' הוא חלקם. והם מרכבה לו לישא כסא כבודו שהוא הבריאה, כמו החיות הנושאות הכסא שהם אריה שור אדם נשר, ודוגמתם ישראל למטה ד' דגלים, דהיינו נגד מחנות שכינה סוד ארגמ\"ן ונגד ד' חיות הנושאות את הכסא כמבואר בזוהר ובספרי המקובלים.",
+ "היתה יהודה לקדשו כי דגל יהודה בראשונה. גם יהודה לקדשו הוא על דרך שכתב הזוהר בלידת יהודה ותעמוד מלדת, כלומר לכסא היה עמידה, כי דוד שהוא מיהודה רגל רביעי במרכבה. ואמר היתה לשון נקיבה, כי אז ישראל נעשו בת זוג להקב\"ה. ישראל ממשלותיו על דרך אמר הקב\"ה מי מושל בי צדיק, אני גוזר גזירה והוא מבטלה.",
+ "הים ראה כו'. עתה מספר מהניסים שנעשו בצאתם ממצרים שהוא מסטרא דבינה כנודע. וענין הים ראה, רצה לומר שם המפורש על מטה משה. וינס, אמרו במדרש בזכות יוסף, שנאמר בו וינס החוצה, כי יוסף העלהו משה גם כן על ידי שם מן היאור כנודע.",
+ "מה לך הים כו'. ענין הניסה והשיבה אחור מורה על החרדה והעבודה מיראה, והרים וגבעות שרקדו מורה על העבודה בשמחה, והיתה השאלה מדוע אלו עובדים בשמחה ואלו עובדים ביראה. ובזה מתורץ אריכת הלשון וחזרת הענין בכפל, כמו שנאמר (תהלים קיד, ה) מה לך הים כי תנוס כו' הירדן כו' ההרים כו', הוה ליה למימר בקצרה מה לכם. אלא באריכות הלשון הראה הקושיא, כלומר ממה נפשך, אם ראוי עתה לעבוד את ה' בשמחה, מה לכם הים והירדן כי הראיתם יראה, ואם ראוי לעבוד ביראה, מה לכם הרים וגבעות כי הראיתם שמחה. ובאתה התשובה מלפני אדון חולי ארץ. אמרו במדרש כי הים לא רצה לבקוע, ולא השג��ח במשה רבינו עליו השלום, עד שנגלה הקב\"ה. וטעם הים היה מפני שחשב שעדיין לא עת הגאולה, כי אינם אלא רד\"ו שנה. אבל להרים וגבעות כבר נתגלה שחשב הקב\"ה את הקץ, כמו שנאמר (שה\"ש ב, ח) קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. וטעם הגילוי להם, כי להרים ולגבעות היה בשורה טובה כי נשתנו למעליותא, עלו מחומר עכור שהוא יסוד העפר ליסוד יותר דק שהוא יסוד מים, כי נבקעו צורים לישראל במדבר ויצא מהם מים. אבל הים והירדן להיפך, כי נבקעו ונתהפכו ליבשה. נמצא מלפני אדון היתה תשובת הים מלפני אדון אלהי יעקב, ולא חשתי ליעקב שנתן סימן רד\"ו שנה. והרים וגבעות שהיו רוקדים ושמחים השיבו, הטעם משום ההופכי הצור לאגם מים. ובמה שכתבתי מתורץ למאי נפקא מיניה הוזכר כאן הפיכת הצור לאגם מים, לא היה לו להזכיר אלא הפיכת ים ליבשה, ולפי מה שכתבתי ניחא. וכמו שנתהפך עפר למים, כן הצדיק מהפך החומר שלו שהוא עפר להיותו זך כמים מצד נשמתו שהיא בבינה.",
+ "לא לנו ה' לא לנו. סוד שם מ\"ה הוא בתפארת המקנן בבריאה, והתפארת הוא גוף האצילות כנודע. לעומתו גופי התורה גופי תרי\"ג מצות שהן גופי הלכות ודינים לדעת מה יעשה ישראל. והנה כתיב כתפארת אדם, תפארת נקרא אדם *, והחכמה נקרא אדם הראשון כנודע, כי תפארת למלכות כמו חכמה לבינה, על כן תפארת גילוי החכמה. וענין שם חכמה פירשו המקובלים 'כח' 'מה', ו'מה' הוא שם של מ\"ה 'יוד' 'הא' 'ואו' 'הא' העולה 'אדם', ועם אותיות מילוי דמילוי עולה כ\"ח אותיות כזה 'יוד' 'ואו' 'דלת' 'הא' 'אלף' 'ואו' 'אלף' 'ואו' 'הא' 'אלף', ובסוד זה ישראל נקראים 'אדם' ולא האומות. וישראל כשעושין רצונו של מקום מוסיפין כח של מעלה, וכשאין עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח של מעלה כמו שאמרו רז\"ל אז וילכו בלא 'כח' לפני רודף. ועל זה רומז גם כן מילוי שם ס\"ג * שהוא מצד חכמה, כי אותיות 'יוד' 'הי' הם צירוף 'יהודי', כי שמינו קרא בשמו, נשאר 'ואו' 'הי' עולה מנין כ\"ח, וזהו סוד בראשית שתרגם יונתן בחכמה, ורבותינו ז\"ל דרשו בראשית בשביל ישראל, ואחר כך שם מ\"ה עולה 'אדם' וישראל נקראים אדם. נחזור לענין שם של מ\"ה שעתה עסקינו בו. הנה בו נרמז סוד יהו\"ה הוא האלהים, כי כשתכתוב מ\"ה במילוי 'מם' 'הא' עולה פ\"ו כמנין 'אלהים'. וכן נרמז בשם יהו\"ה העולה כ\"ו, כ\"ף ו\"ו במילואו הם אותיות כ\"ו פ\"ו, וכבר הארכתי בזה במקום אחר. והוא סוד כללות הדין ברחמים, והצדיקים מהפכין הדין לרחמים והרשעים בהיפך. והרב גאלנטי פירש במגילת תענית זכור יהו\"ה 'מה' היה 'לנו', כי שם יהו\"ה במילואה מ\"ה נתהפך למדת הדין הרמוז ב'לנו' העולה פ\"ו כמנין אלהים. ועל זה רמוז כאן לא 'לנו' ה' לא 'לנו', לא יתהפך ללנו כי לשמך שהוא יהו\"ה תן 'כבוד' השפעת החכמה. ואז על 'חסדך' ועל 'אמתך', תפארת שהוא 'אמת' יטה כלפי החסד. ולכל מה שכתבתי ירמוז מזמור הזה, כי אנחנו נקראים אדם בסוד נעשה אדם בצלמנו, שהוא בסוד ועל דמות הכסא דמות מראה אדם, וכבר הארכתי בזה בהקדמת תולדות אדם, אבל האומות הם דמות אדם בליעל שהוא מעשה ידי אדם. ומפרש החמשה חושים שאין בהם ממש, עינים להם ולא יראו חוש הראות, אזנים להם ולא ישמעו חוש השמע, ולא יריחון חוש הריח, לא ימישון כו' חוש המישוש, ובמקום חוש הטעם אמר פה להם ולא ידברו, כי גם חוש הטעם בפה, והזכיר אחת מהנה.",
+ "ועתה אשים ידי שנית לפרש מן לא לנו, אשר הכוונה לא למעננו, כי אם למען שמך הגדול שלא יחללוהו הגוים ולא יאמרו ח\"ו הזקינו הדברים. ואמר על חסדך והוסיף על אמת��, כי אף שכתוב אמת ליעקב וחסד לאברהם, אנו רוצים בחסדך ואמתך לאפוקי חסד דאברהם ואמת דיעקב מצד עצמם של אברהם ויעקב, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו וכדאיתא בשבת פרק רבי עקיבא (פט, ב). וחוזר לשמו הגדול ומפרש ואומר, למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם, * אין נא אלא לשון בקשה, ורצה לומר פשיטא ששאלותינו עליו יתברך שלא יחרפו לומר כביכול הזקינו הדברים ח\"ו, אפילו זה בקשתינו על עצמו שלא יאמרו איה אלהיהם כי השליך אותם מפניו, כמו שאומרים הגוים המאמינים בשילוש כי עתה אינם נקראים ישראל והחליף אותם בהם. אבל באמת אלהינו בשמים, והוא על דרך שזכרו רז\"ל במדרשים כי בבריאת עולם נתאוה להיות השכינה למטה, וירדה מרקיע לרקיע עד ששרתה למטה במקדש, וכשחטאו עשרה מסעות נסעה השכינה וחזרה לשמים, ומכל מקום אינו מסיר השגחתו ממנו וממכון שבתו משגיח.",
+ "כל אשר חפץ עשה. ולא כתיב עושה, רמז למאמר דנעשה אדם, דאע\"פ שנמלך בעליונים לכך אמר לשון רבים, מכל מקום הוא ביחידי עשהו, כמו שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם ונעשה בדמות ובצלם, ובזה יש לנו התחברות בו יתברך. ואם תאמר גם הם דמות עצביהם מעשה ידי אדם, דהיינו הקליפות החיצוניות ולא אדם שהוא לנו, ואף גם זאת נרמז בנעשה אדם, שנברא בשביל התורה, והמעלה היתירה היתה בענין נעשה שהקדימו נעשה לנשמע, והתורה נתנה בתפארת, כמו שנאמר (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו, וכתיב (ישעיה מד, יג) כתפארת אדם. פה להם ולא ידברו, ובמתן תורה כתיב (שמות כ, א) את כל הדברים האלה לאמר. עינים להם ולא יראו, ובמתן תורה כתיב (שם, טו) וכל העם רואים. אזנים להם כו', ובמתן תורה כתיב (שם, יט) שומעים, רואים את הנשמע. אף להם ולא יריחון, ובמתן תורה הגדיל הריח המופלג כדאיתא בפרק ר' עקיבא.",
+ "ידיהם ולא ימישון. ולא אמר ידים להם כדלעיל. וכן קשה ברגלים, משום דאין הדיוק על כל ישראל שיש להם, רק אמשה רבינו ע\"ה לבד הכולל כל ישראל, ידיו ממשמשות בלוחות כמו שנאמר (שמ\"ר כח, א) הלוחות היו ו' טפחים, כי הקב\"ה אחז ב' טפחים ומשה ב' טפחים כו', וכן ברגליו, מי עלה שמים, שמשה לבדו, וכן עלה אלי ההרה. אחר שרמז שאין האומות אדם בעצם שהוא פנימי, רק ישראל שקבלו התורה נקראים אדם. אמר עבודה זרה שלהם לא יהגו בגרונם, רצה לומר אפילו כבהמה שאין לה דיבור מכל מקום יש בה הג\"ה השמעות קול.",
+ "כמוהם יהיו עושיהם. הנה בקדושים כתיב (תהלים ס, יד) באלהים נעשה חיל, ואמרו רז\"ל מעלה עליו כאלו עשאני, ואומר אז יחזיק במעוזי שלום יעשה לי. אמנם בקליפה כמוהם יהיו עושיהם, כי הבל המה מעשה תעתועים, ואנחנו דבקים בשמו יתברך, וזהו ישראל בטח ביהו\"ה בית אהרן כתיב (שמות כח, יב) ונשא את שמותם, ובתוך כפלי החושן היה שם המפורש, יראי ה' כתיב (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, אי נמי יראי ה' הם הלוים, כי כשאמר משה רבינו מי לה' אלי כתיב (שמות לב, כו) ויאספו אליו כל בני לוי. הרי כלי מחזיק ברכה שהם כהן לוי ישראל, והתחיל בישראל כי הם הרבים ומהם נבדלו כהנים ולוים. גם התחיל בישראל כי בתפארת אנו קיימין במזמור הזה סוד ישראל סבא.",
+ "יהו\"ה זכרנו יברך. על דרך הפשט חוזר לג' אלו ומוסיף עליהם ברכה בפרטיות. ה' זכרנו יברך. דהיינו יברך את הזכרים, בית ישראל הם הנשים, כמו שפרש רש\"י בפסוק (שמות יט, ג) כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים כו'. ועל יראי ה' שהם הלוים רמז הקטנים עם הגדולים, כי למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מבטן. עוד רמוז בכאן סוד גוף התורה שהוא תרי\"ג מצוותיה. בתחלת המזמור אמר לשמך תן כבוד, ועתה אמר ה' זכרנו יברך, והוא על דרך הנאמר בזוהר י\"ה עם שמי שס\"ה, ו\"ה עם זכרי רמ\"ח, זהו לשמך, וזהו ה' זכרנו. וכהן לוי וישראל הם סוד נפש רוח נשמה, וזכאין אינון צדיקייא דאתדבקין נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב\"ה.",
+ "הקטנים עם הגדולים. הם סוד אנפי רברבי ואנפי זוטרא, כן מצינו למטה גם כן בישראל קטנים שהם במדריגות הגדולים, כהא דאיתא במסכת עבודה זרה (נו, ב) ההוא תינוק דהוה בר שיתא דאורי כו', ובחגיגה (יג, א) מצינו תינוק שהיה דורש במעשה מרכבה, וכן הינוקא המוזכר בזוהר. ואם תאמר והיאך למד, והא לא קשיא, ושם בחגיגה איתא שהשיב רבי פלוני עדיין לא קשאי, על זה תירץ יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים, שהקב\"ה מוסיף לו שנים בכח, אף על פי שאינם בפועל הקב\"ה מחשבו כאלו היה בן שנים רבות, והוא יתברך יודע טעם הענין, ואפשר שהוא בסוד הגילגול. קשה אמר בכפל לשון יוסף ה' עליכם עליכם ועל בניכם, מה שנאמר עליכם רמז למי שהוא גדול הקב\"ה מוסיף עליו כאלו היה יותר גדול בשנים, כענין ר' אלעזר בן עזריה שהיה בר תמני סרי ואמר הריני כבן שבעים שנה, ולא זו אלא אף זו עליכם ועל בניכם שלא הגיעו לגדלות והם עדיין בניכם הקטנים כההוא ינוקא דהוה בר שיתא וכינוקא דדרש במעשה מרכבה.",
+ "ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ. לבאר זה צריך להקדים מאמר מהזוהר באריכות בפרשת בראשית (ד, ב) זה לשונו רבי שמעון פתח, ואשים דברי בפיך. כמה אית ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא ולילא, בגין דקב\"ה ציית לקלהון דאינון דמתעסקי באורייתא, ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא עביד רקיעא חדא. תנן בההיא שעתא דמלה דאורייתא אתחדש מפומיה דבר נש, ההוא מלה סלקא ואתערת קמיה דקב\"ה, וקב\"ה נטיל לההוא מלה ונשיק לה ועטרין ליה בשבעין עטרין גליפין ומחקקן. ומלה דחכמתא דאתחדש סלקא ויתבא על רישא דצדיק חי עלמין, וטס מתמן ושט בשבעים אלף עלמין, וסליק לגביה עתיק יומין, וכל מלין דעתיק יומין מלין דחכמתא אינון ברזא סתימין עלאין. וההוא מלה סתימא דחכמתא דאתחדש הכא, כד סלקא אתחבר באינון מלין דעתיק יומין, וסליק ונחית בהדיה, ועאל בתמניסר עלמין גניזין דעין לא ראתה אלהים זולתך, נפקי מתמן ושאטן ואתיין מלין ושלמין, ואתעתדו קמי עתיק יומין. בההיא שעתא ארח עתיק יומין בההוא מלה וניחא קמיה מכלא, נטיל לההוא מלה ואעטר לה בתלת מאה ושבעין אלף עטרין, ההוא מלה טס וסליק ונחית ואתעבידא רקיעא חדא. וכן כל מלה ומלה דחכמתא אתעבדין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין, והוא קרי לה שמים חדשים, שמים מחודשים סתימין דרזין דחכמתא עלאה. וכל אלין שאר מלין דאורייתא דמתחדשין, קיימין קמיה קב\"ה, וסלקין ואתעבידו ארצות החיים. ונחתין ומתעטרין לגבי ארץ חד, ואתחדיש ואתעביד כלה ארץ חדשה מההיא מלה דאתחדש באורייתא. ועל דא כתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני וגו', עשיתי לא כתיב אלא עושה, דעביד תדיר מאינון חדושין ורזין דאורייתא. ועל דא כתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. אמר ליה בשעתא דאתמסר אורייתא למשה, אתו כמה רבוא דמלאכין עילאין לאוקדי ליה בשלהובא דפומהון, עד דחפא עליה ��ב\"ה. והשתא דהאי מלה סלקא ואתערק וקיימא קמי קב\"ה, איהו חפי על ההוא מלה, וכסי על ההוא בר נש דלא אשתמודע לגבייהו ולא יקנאון לגביה עד דאתעביד מההוא מלה שמים חדשים וארץ חדשה. הדא הוא דכתיב ובצל ידי כסיתיך, מאן אתחפי ואתכסי מעינא בגין לתועלתא עלאה, הדא הוא דכתיב לנטוע שמים וליסוד ארץ כמה דאתמר. ולאמר לציון עמי אתה, ולאמר לאינון תרעין ומלין דמצויינין אלין על אלין עמי אתה, אל תקרי עמי אתה אלא עמי אתה, למהוי שתופא עמי, מה אנא במילולי דילי עבדית שמים וארץ, אוף הכי את. זכאין אינון דמשתדלי באורייתא. ואי תימא דכל מלה דבר נש דלא ידע עביד דא. תא חזי, ההוא דלאו אורחיה אורחי אורייתא, וחדש מלין דלא ידע על בורייהון כדקא יאות, ההוא מלה סלקא, ונפיק לגביה ההוא מלה איש תהפוכות לשון שקר מגו נוקבא דתהומא רבה, ודלג חמש מאה פרסי לקבלא לההיא מלה, ונטיל לה ואזיל בההיא מלה לגו נוקביה, ועביד בה רקיעא דשוא דאקרי תהו. וטס בההוא רקיעא ההוא איש תהפוכות שתא אלפי פרסא בזמנא חדא. כיון דהאי רקיעא דשוא קאים, נפקת מיד אשת זנונים ואתקיף בההוא רקיעא דשוא ואשתתפת בה, ומתמן נפקת וקטלת כמה אלפין ורבוון, בגין דכד קיימת בההוא רקיעא אית לה רשות ויכלתא למהוי טס כל עלמא ברגעא חדא. ועל דא כתיב הוי מושכי העון בחבלי השוא, העון דא דכורא, וכעבות העגלה חטאה, מאן חטאה, דא נוקבא דאקרי חטאה, דתמן אתקפת למהוי טס לקטלא בני נשא. ועל דא כי רבים חללים הפילה, מאן הפילה, דא ההיא חטאה דקטלא בני נשא, מאן גרים דא, תא חזי דלא מטי להוראה ומורה, רחמנא לשזבן, עכ\"ל. על זה אמר ברוכים אתם לה', מאוד ראו מה אתם גורמים בעסק תורתכם, שהקב\"ה עושה מתורתכם שמים וארץ חדשים, כענין השמים חדשים והארץ החדשה אשר אני עושה. והנה מתורת ה' שהם הסודות נעשים שמים חדשים, ומתורת האדם דהיינו שאר מילין דאורייתא חוקי ומשפטי התורה וסודותיה נעשים ארץ חדשה, והיא ארצות החיים. וזהו שאמר השמים שמים לה', כלומר מתורת ה' סוד שמותיו, והארץ נתן לבני אדם תורת האדם. וסוד 'שמים' ו'ארץ' החדשים הם נעשים מ'תפארת' ו'מלכות', שמשם נתנו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכן כתיב (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו ועל הארץ הראך גו', קול הוא תפארת אש רתיחת רבנן פלפולי התלמוד, והם אותיות ו\"ה מהשם. ואלו השמים והארץ בעצמם שהם תפארת ומלכות הם נתהוו מן י\"ה מהשם [כי בי\"ה ה' צור עולמים] תפארת מן החכמה שהיא 'י' מהשם, מלכות 'ה' אחרונה מ'ה' ראשונה שבשם שהיא הבינה, הרי תורת יהו\"ה תמימה. אמנם השמים והארץ שנתהוו משוא ושקר, הם בחוץ עומדים, ואין להם חיבור באותיות י\"ה. ואלו השמים והארץ נקראים מתים, להם יורדי דומה, על דרך דכתיב רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. והם אינם מהללים י\"ה.",
+ "ואנחנו נברך י\"ה. אנחנו סוד תפארת ומלכות, 'ו' ו אנחנו סוד הדעת שעל ידו מקושרים בשלוש הראשונות, והכוונה בהתחדשותיו בתורת אמת דבוקים ואנחנו במדות האלה להיות שמים וארץ חדשים חיים משכילים, ואז נברך י\"ה וכו' וסיים הללויה.",
+ "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני. סוד שם ב\"ן שהוא במלכות המקננת בעשייה. מלכות מקושרת ומקבלת מששת ימים הראשונים שהם ו' קצוות והיא יום הז' שבת, ואחר כך משפעת למטה עד בעולם העשיה, ואז שם ששת ימי חול ויום הז' קודש דוגמא להם, ולרומם התפשטות התחתון למעלה צריך העליון להטות אוזן לשמוע, וענין השמיעה היא התאספות של ההתייחדות כענין וישמע שאול כו'. ועוד צרי�� שתדע כי אין קול אלא בתפארת כמו שכתב הפרדס בערך קול, ותחינה היא במלכות, אמנם מצד הבינה. וכן כתב הפרדס בערך תחנה, וזה לשונו פירוש המלכות ובזולת זה כל לשון תפלה הוא המלכות, ונקרא תחנה מצד הבינה, דהיינו מלשון חנון ושואל אע\"פ שאינו הגון, דכתיב (משלי יח, כג) תחנונים ידבר רש, וכתיב (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון אע\"פ שאינו הגון, דהיינו מצד הבינה שמשם מתנת חנם, עכ\"ל. הרי נרמז בכאן השם שלם יהו\"ה הוא חכמה את מלכות כנודע, קול הוא תפארת, תחנוני מצד הבינה.",
+ "כי הטה אזנו לי. מלמעלה למטה, ובימי שהם הימים שבסוד עשייה אקרא למעלה.",
+ "אפפוני חבלי מות. כי על מלכות נאמר רגליה יורדות מות. וזהו בענין התלבשותה במטטרון וסנדלפון שהם סוד מנעל וסנדל המלבישים הרגלים, כי מטטרון סוד עץ הדעת טוב ורע, אמנם הכל לטובה, כי טוב מאוד זה המות, כי גורם הדביקות בשם ה' אקרא. ועל זה התפלל אנא ה' מלטה נפשי, שלא תדחהו מלמעלה. ובשם יהו\"ה א קרא א נא י הו\"ה מ לטה, ראשי תיבות אמי\"א עולה ב\"ן, רומז לשם ב\"ן. ועל זה רמז ובשם יהו\"ה, כי כל המלואין של שם יהו\"ה מיוחדים זה בזה, כי שם ב\"ן שהוא במלכות היינו בסוד יחודה בתפארת הנקרא בן, כי כן חכמה ובינה סוד אב ואם, ותפארת ומלכות סוד בן ובת, ותפארת בן ברא כרעא דאבוה חכמה, ומלכות בת כעובדא דאמא כך עובדא דברתא. הרי כל המלואים מיוחדים זה בזה, וזה ובשם ה' אקרא.",
+ "חנון ה' וצדיק. ענין של זה המזמור להורות כי כל מאורעות ותהפוכות הבאות בעולם העשייה מצד דינא דמלכותא דינא, דהיינו המלכות שם אדנ\"י המנהיג בדין, והכל הוא לטובה להטיב לו באחריתו לעולם הבא, דהיינו הדין הנעשה ב'ה' אחרונה גורם לו עולם הבא ב'ה' ראשונה שהיא הבינה סוד עולם הבא. ועל זה אמר חנון ה', חנינה מצד הבינה ומשם מקבל יהו\"ה, זהו חנון יהו\"ה ומשפיע לצדיק שהוא יסוד עולם נעשה על ידי מלכות הנקראת אלהינו, זהו שאמר ואלהינו מרחם, כלומר מה שאתה סובר שהוא דין הוא רחום.",
+ "שומר פתאים ה'. וזה לך האות כי הרבה פעמים שומר ה', ומה שנאמר פתאים הוא על דרך שאמרו רז\"ל (נדה לא, א) אין הבעל נס מכיר בניסו. ומה שמשפיע לפעמים דין, זהו דלותי ולי יהושע, אדרבה היא לי בעצם לתשועה, כדי שתשוב נפשי למנוחתה וה' גמל חסד עליה. חלצת נפשי ממות, הנפש חי בעצם ומת במקרה. את עיני מדמעה, כי יקויים והיו עיניך רואות את מוריך. את רגלי מדחי, יתקיים ונתתי לך מהלכים בין העומדים. ולא זו אלא אף זו נזכה ביותר להיות לפנים ממחיצתן של העומדים, וזה אתהלך לפני ה', דהיינו לפנים מהמחיצה. בארצות החיים הוא עולם הבא, כדתנן (סנהדרין צ, א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ. ושם החיים נצחיים, שעליהם נאמר וחי בהם לעולם הבא. האמנתי שאזכה לארצות החיים כשאדבר, אני עניתי דהיינו כשסבלתי ענויים בעולם הזה, כמו שנאמר (פס\"ז ריש עקב) עינויים של עולם הזה הם המביאים לעולם הבא. אמנם מה שאמרתי כבר, דהיינו הפסוק ואני אמרתי בחפזי עזרתי, זהו כוזב, כי האמנתי עתה שאינו כן.",
+ "מה אשיב וכו'. עד כאן דיבר מכלל העולם, ועתה מדבר דוד בעדו שהוא מרכבה למדת מלכות שאנחנו עוסקים בו בזה המזמור, על כן פרט בענייני עצמו מה שקרה לו והזכיר בדבריו שני פעמים כו' בשם יהו\"ה אקרא, כי ב' פעמים יהו\"ה עולה ב\"ן, והוא המילוי שאנחנו עוסקים בו בזה המזמור. וענין ב' פעמים ��הו\"ה הוא אחד קודם שחטא ואחד לאחר שחטא, ורמז שכל מאורעות שאירעו לו כולם נתהפכו לטובה.",
+ "כוס ישועות אשא ובשם יהו\"ה אקרא. יזכיר שני בזיונות שבאו לדוד ואחר כך נתהפכו לו לכבוד ולתפארת. הא' כי בא מרות המואביה, והיו מפלפלים בתחילה אם ראוי לבא בקהל, עד שנפסקה הלכה מואבי ולא מואבית. הב' שהיה בן תמורה כדאיתא במדרש (ילקוט המכירי קיח, כח) כי ישי הזקן היה מונע עצמו מלשכב עם אשתו, והיה לו אמה בבית ופתה בה לשכב אצלה, והיא אמרה כן. מה עשתה, הלכה לגבירתה ואמרה, גבירתי, זאת הלילה יבא ישי אצלי, בא נא את אל חדרי אל משכבי וישכב עמך הלילה. וכן היה, בא אליה ישי ויצא ממנו דוד, וזהו שנאמר ואני עבדך בן אמתך, עכ\"ל. ושניהם נתהפכו לגדולה, שבא מרות המואביה זה גרם לו כוס ישועות, והוא הא דאיתא בפרק ערבי פסחים (קיט, ב) דרש רב עוירא מאי דכתיב ויגדל הילד ויגמל, עתיד הקב\"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואמר להם איני מברך שיצא ממני ישמעאל. אמרו לו ליצחק טול וברוך, אמר להם איני מברך שיצא ממני עשו. אמר לו ליעקב טול וברוך, אמר להם איני מברך שנשאתי שתי אחיות בחייהן שעתידה תורה לאוסרן עלי. אמרו לו למשה טול וברוך, אמר להם איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אמרו לו ליהושע טול וברוך, אמר להם איני מברך שלא זכיתי לבן, דכתיב נון בנו יהושע בנו. אמרו לו לדוד טול וברוך, אמר להם אני מברך ולי נאה לברך, שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, עד כאן. הנה אמר לי נאה לברך ולא הגיד הטעם למה לו נאה לברך, ושמעתי שהסיבה הוא מאחר שבא מרות המואביה. והענין כי הדין הוא בעל הבית בוצע והאורח מברך, ודוד הוא אורח כי בא מאומה אחרת מצד האם ולא מאומה ישראלית, וכן אמר גר אנכי בארץ. ודופי השני שהיה בן תמורה, שאמר אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי, מה שהיה אסור ותפוס אצל שאול הרודף אחריו הצילו הקב\"ה והמליכו על כל ישראל, כי אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלוי בו (יומא כב, ב), ובבזיון תולדתו אדרבה גרם לו המלוכה.",
+ "נדרי לה' אשלם כו'. כבר כתבתי כי יסורין של דינא דמלכותא 'ה' אחרונה גורמים לגודל עולם הבא שבבינה ו'ה' ראשונה. וידוע שסוד נדרים הם בבינה כמו שכתבו המקובלים בפרשת מטות, וזהו נדר 'נ' דר. על כן אמר נגדה ב'ה' יתירה 'ה' אחרונה מכוונת על 'ה' ראשונה, ופסוק זה של נדרי לה' אשלם הוזכר בכפל לחיזוק הענין. והנה זה הפסוק מתחיל ב'נ' ומסיים ב'ו', תחשוב ב' פעמים נ\"ו עולה יב\"ק כמנין שלשה שמות, הראש והאמצע והסוף, דהיינו אהי\"ה יהו\"ה אדנ\"י המשפיעים ומיוחדים במלכות.",
+ "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. כי הרבה יקר וגדולה מגיע לחסיד במותו, ובפרט דוד המלך ע\"ה היה נכלל באדם הראשון יציר כפיו של הקב\"ה, ומותו היה מיתת אדם, כי נתן לאדם הראשון אלף שנים ולא חיה רק תתק\"ל, וע' הנותרים לדוד, ומי יוכל לשער היקר והגדולה שיש לאדם קדמאה לאחר מותו, כי לאחר שחטא ונתקיים בו אדם ביקר בל ילין אז טוב לו מאוד זה המות, ויקר בעיני ה' כמו שהארכתי במקום אחר. ותכלית הכל הוא מה שמסיים בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הללויה שהיא ארץ החיים ירושלים שלמעלה. הרי נתפרשו ארבעת המזמורים על יסוד ד' אותיות יהו\"ה וד' מלואיו, שהם רומזים לאבי\"ע, ולד' חלקי התורה שהם נשמה לנשמה ונשמה וגוף ולבוש, והכל עמוק ע��וק מי ימצאנו. כי גם הלבוש שהם סיפורין דעלמא לפי הנראה, והם עמוקים מיני ים מעוררים על מדות נפלאות והנהגות ישרות, וגם רומזים על סודות נפלאים כמו שהאריך בזה הזוהר. והם כדמות הנהגת הקדוש ברוך הוא את עולם עשיה שהוא עולם התמורה מדין לרחמים ומרחמים לדין, ואין בן אדם מבין ענין ההנהגה, והרבה נביאים התרעמו על צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אמנם ידענו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.",
+ "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים. הענין שגם האומות מודים ומעידים על גדולת ישראל ואחיזתם בפנימיות הקדושה בסוד יהו\"ה, והם חיצוניים. וזה לשון שערי אורה שבעים שרים נאחזים באברהם יצחק שהם אל אלהים, ולא ביעקב שהיא סוד מדת יהו\"ה. דע כי משחטא אדם הראשון הוטלה בו פגימה ונעשה עיסה לכל השרים, וגם אפילו לכחות הטומאה החיצונים, וכן הטילו בו חומצן, וזהו זוהמא שהטיל הנחש בחוה, ואע\"פ שהדברים עמוקים יותר. וכשנעשה גופו של אדם הראשון עיסה לחומצין, אותה הזוהמא לא נפרדה מגופו של אדם עד שנזדככה מעט מעט בצדיקים שבדורות, כמו הכסף שמצרפין אותו בכור. כיצד, בא שת וזיקק מעט, שנאמר (בראשית ה, ג) ויולד בדמותו כצלמו ויקרא שמו שת. בא חנוך וזיקק מעט, שנאמר (שם, כב) ויתהלך חנוך את האלהים. בא נח וזיקק יותר, שנאמר (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך נח. בא שם וזיקק יותר, שנאמר (בראשית ט, כז) וישכון באהלי שם. בא אברהם וזקק יותר אע\"פ שיצא ממנו קצת זוהמא. בא יצחק וזיקק יותר אף על פי שיצא ממנו קצת זוהמא. נמצא יעקב מזוקק כלו טהור אין בו פסולת, נמצא יעקב צורת אדם הראשון. ולפיכך אמר יעקב לבניו כשבא ליפטר מהעולם, שמא יש בכם פסולת כמו באברהם ויצחק, וענו כולם ואמרו שמע ישראל כו'. והנה קצת הזוהמות של אברהם ויצחק נתנה מקום לשרים עליונים להתאחז בהם, זה מימין וזה משמאל, זה בכינוי אל וזה בכינוי אלהים, אבל יעקב ובניו באמצע בשם יהו\"ה, עד כאן.",
+ "כי גבר עלינו חסדו ואמת יהו\"ה. כי מדת יעקב מדת אמת ונוטה כלפי חסד. הודו ליהו\"ה כי טוב כי לעולם חסדו. [זה המזמור הוא כעין משנה תורה החוזר ממה שנזכר בד' חומשין הראשונים]. הני ד' כי לעולם חסדו הם על השתלשלות אבי\"ע. הודו ליהו\"ה זה עולם האצילות. אח\"כ חושב כהן לוי ישראל, והזכיר ישראל איידי דלעיל הזכיר ישראל ברישא. וידוע כי סוד כהן לוי ישראל הם נפש רוח ונשמה, כמו שהאריך בשערי אורה בסוד ק' ברכות. ונודע כי נפש רוח ונשמה הם בריאה יצירה עשיה, והכל נכלל בשם יהו\"ה, על כן חוזרים הקהל ואומרים בכל פעם הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.",
+ "מן המיצר קראתי יה. התפלל על שם יהו\"ה שיהיה שלם, כי עתה בעת המיצר קראו שם י\"ה, וכביכול ו\"ה נחסר. ענני במרחב יה שיתרחב יה, דהיינו י\"ה במלואו 'יוד' 'הא' עולה כ\"ו כמנין יהו\"ה. יהו\"ה לי לא אירא כו', זהו ענין הצלה שלא נירא משום נברא. אחר כך הוסיף ואמר לא זו אלא אף זו, ואני אראה נקמה בשונאי, ואמר ואני אראה ולא אמר וינקום ה' בשונאי, כי זהו תוספות שיהיו עיניו רואות כמו שפירש בהגדה על פסוק אשר עשה ה' לעיניך עיין שם.",
+ "טוב לחסות ביהו\"ה כו'. אדם העליון הוא כלל צורת המרכבה, ונכללים שם השרים המקיפין, ואותם השרים העומדים לימין נדיבים ויותר ותרנים מהעומדים לשמאל שאינם נותנים אפילו לאומה שלהם כי אם בדין ובקושי, ואנחנו דביקים ביהו\"ה, וטוב לחסות בו מבטוח באדם אף בנדיבים.",
+ "כל גוים סבבוני. כשם שלמעלה יהו\"ה באמצע והשרים מקיפין, כן למטה הגוים סבבוני, כמו שנאמר (יחזקאל ה, ה) זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה, כמו למעלה ראיתי את יהו\"ה יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, זהו כל גוים סבבוני בשם יהו\"ה. ואמר אמילם, והזכיר במזמור הזה ג' פעמים אמילם וד' פעמים סבבוני. דע, כי ע' שרים נתנו להם ד' ראשים והם ד' קליפות המבדילים בין ישראל ליהו\"ה כשחוטאים, כמו שנאמר (ישעיה נט, ב) עונותיכם מבדילים, וג' מהם הם קליפות קשות שעליהם רמז יחזקאל רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת, ותחת שלוש אלה רגזה הארץ, והקליפה רביעית אינה קשה כל כך ומתקרבת כמעט אל הקדושה, ועליה רמז יחזקאל ונוגה לו סביב. נמצא ד' הם סובבים וג' הם קליפות קשות, והם ערלות קשות, ועליהם אמר ג' פעמים אמילם כריתות הערלה, וכן תמצא במילה ג', דהיינו מילה פריעה מציצה. זה העליתי מספר שערי אורה בקיצור.",
+ "דחה דחיתני לנפול וה' עזרני. רומז לסוכת דוד הנופלת בגלות, ויהו\"ה בעצמו יקימנה, כמו שנאמר (ישעיה לג, י) עתה אקום יאמר ה', וזה יהיה בעת הגאולה. ודבר זה בארתי בארוכה במקומו.",
+ "עזי וזמרת יה כו'. כבר הארכתי בכמה מקומות כי חסרונות שהיו לנו בגליות והארצות שסבלנו, הם כולם לנו לטובה לזכך אותנו, ויהיה לנו יתרון אור ממה שהיה לנו אור קודם הגליות, ויתרון אור מכח סיבת החושך שישבנו במחשכים וסבלנו, וזה שאמר מה שלא היה השם שלם ומתוך כך הלכנו חשיכים, זה יהיה לנו לישועה, ויהיה קול רינה וישועה וגו', ויתגבר הימין שהוא החסד. והזכיר ג' פעמים ימין, כי כן קו החסד ג', דהיינו חכמה חסד נצח. ולעתיד יחיו הדורות ותחזור הכוונה שהיתה בבריאה שיהיה האדם חי לעולם. והארכתי בדרוש הזה במאוד בהקדמת תולדות אדם, וזהו שאמר לא אמות כי אחיה גו' יסור יסרני כו' פתחו לי שערי 'צדק', מדת המלכות, כי תהיה המלוכה ליהו\"ה. * אבן מאסו הבונים, היינו מלכות שירדה בגלות כביכול, בסוד שכינה בגלות, ומאסו בה הבונים שלמעלה, כי נתמעט שפע העליון מלהיותם בסוד החיבור והזיווג. ולעתיד יאמרו היתה לראש פינה, כי תגדל אורה בסוד אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו). וזהו מאת ה' היתה זאת היא מלכות הנקראת זאת כי מאיש לוקחה זאת, סוד החיבור והזיווג.",
+ "זה היום עשה ה' וגו'. הנה עתה היום הוא חציו יום וחציו לילה, ולעתיד לילה כיום יאיר, והאשה כבעלה. ואמר על שניהם זה היום, וזה וזאת יתחברו לקרוא בשם, זה סוד שיר חדש בלשון זכר, והתפלל שתבוא במהרה התשועה וההצלחה. ואמר אנא אנא כו', ב' פעמים אנא עולה ד' פעמים יהו\"ה, והם ד' מלואים הנ\"ל. אחר כך הזכיר ארבע פעמים יהו\"ה בפסוק ברוך הבא בשם יהו\"ה ברכנוכם מבית יהו\"ה אל יהו\"ה הודו ליהו\"ה, וחתימת המזמור מעין פתיחתו שמרמז על הארבע, וסיים במה שפתח הודו ליהו\"ה כי טוב כי לעולם חסדו.",
+ "ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. חסל סדר מצה שמורה, וענין מצה עשירה, בעזרת אשר ברא הכל באמירה. "
+ ],
+ "Derekh Chayim": [
+ "תוכחת מוסר של ראש חודש, מאחר שהוא זמן כפרה, יראה האדם שיעשה תשובה גמורה בלב שלם, דהיינו בערב חודש יעשה כמו יום כפור, כפי שנוהגין הרבה מחסידי עליון, ויתקן כל המקולקל הן בממון הן בגוף הן בנפש, ויתודה בבכיה רבה ובחרטה גמורה, ויעזוב דרכו הרעה. וכשיכנס החודש, יהיה כבריה חדשה שמכאן ואילך יתלבש בקדושה ובדביקות בו יתברך:",
+ "בביטול החמץ ובביעורו, יזכור כי החמץ הוא השטן שאור שבעיסה ושאסור אפילו במשהו, ויבדוק אחריו בחורין ובסדקין לבערו ולבטלו בסור מרע ועשה טוב, ויטהר קודם החג הקדוש אשר הש\"י בחר בנו כו', והארכתי לעיל מזה:",
+ "תוכחת מוסר של גמילות חסדים, עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), על כן יזהר במאוד מאוד בגמילות חסדים, ויראה שלא יהא שום יום מימי חייו בלי גמילות חסדים או בגופו או בממונו או בנפש, דהיינו שמלמד תורה עם חבירו או עם בן חבירו. וסימנך (שם נב, ג) חסד אל כל היום. על כן בכל יום יום יהדר אחד איזה גמילות חסד ואז יתנהג עמו הקב\"ה במדת החסד:",
+ "נשלם מסכת פסחים בעזרת השם אשר לו מפארים ומשבחים:"
+ ]
+ },
+ "Shevuot": {
+ "Ner Mitzva": [
+ "חג שבועות הוא אשר צוה הש\"י לעשות חג אחר שבעה שבועות של הספירה. וקבלתי ממורי הגאון מהר\"ש ז\"ל מלובלין שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז\"ל, שלא לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד צאת הכוכבים. והטעם, מפני שבספירה כתיב (ויקרא כג, טו) שבע שבתות תמימות תהיינה, ואם כן כשמקדש בעוד יום, מחסר אותו המקצת ממ\"ט ימי הספירה, שהרי חג שבועות הוא לאחר ספירה, וכשיש ספירה אינו שבועות, וכשמקדש אם כן מקבל על עצמו החג ומחסר אותו המקצת מימי הספירה ונמצא שאינן תמימות. ואל תשיבני ממה שמתפללין אז התפילה מבעוד יום, דזה אינו כלום, דהא ר' אושעיא צלי של מוצאי שבת בשבת כדאיתא בברכות (כז, ב) אע\"ג דעדיין ממש שבת גמור הוא. ואל תקשה מקידוש הש\"ץ בבית הכנסת, דזה אינו אלא בשביל אורחים ולא מחזי כלום ממחסר משבע התמימות, משא\"כ אלו היה כל יחיד מקדש לעצמו. גם מצינו בהדלקת נרות חנוכה קצת דומה לזה, שהש\"ץ מדליקין בבית הכנסת בעוד היום, והקהל מחויבין להמתין מלהדליק בביתם עד שיגיע זמן ההדלקה:",
+ "חייב אדם לטהר עצמו ברגל (ר\"ה טז, ב) ולילך לטבול. ומכל שכן ברגל הזה שבו טבלו את עצמן כל ישראל אנשים ונשים בציווי הש\"י כמו שכתוב (שמות יט, י) לך אל העם וקדשתם כו'. ובזוהר פרשת אמור משמע לטבול קודם עלות השחר לאחר שלמדו כל הלילה, וכן הוא המנהג בארץ ישראל. מכל מקום נראה לי לטבול ג\"כ בערב הרגל כדי שיטהר בהכנסת הרגל. וגם זכר לאבותינו שטבלו בערב הרגל קודם שקיעת החמה, כדמשמע פרק ר' עקיבא (שבת) דף פ\"ו (ב) דאיתא שם, והא טבולי יום נינהו. אביי בר רבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו, ניתנה תורה לטבולי יום. יתיב מרימר וקאמר לה להא שמעתא, אמר ליה רבינא למרימר, ניתנה קאמרת, או ראויה קאמרת. א\"ל ראויה קאמינא. ופירש רש\"י ראויה קאמינא, ראוי לינתן לטבולי יום, קסברי הני תנאי לא הקפידה תורה על טבולי יום דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים (ויקרא כב, ז), הילכך כל ג' האמורים לענין פרישה הוזקקו להיות קודם טבילה. ומיהו לא ניתנו לטבולי יום, לפי שטבלו מבעוד יום ולא פלטו, ואם היו פולטות יחזרו ויטבילו משתחשך, אבל לא הוצרכו לכך, עד כאן לשונו:",
+ "בלילה ההוא של חג שבועות ידוד השינה מכל מי שרוצה לדבק בקדושה, ויעסוק בתורה כל הלילה, וכדאיתא בזוהר (ח\"ג צז, א), ר' אבא ור' חייא הוו אזלי באורחא, אמר ר' חייא כתיב (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, מ��י קא מיירי. א\"ל הא אוקמוה חברייא. אבל תא חזי, ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא, והוו אחודן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבתא. בתר דאתגזרו, עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית. כיון דאתאחדו ביה, פסק מסאובתא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאובתא. בתר דאספסקו מנה מה כתיב (ויקרא טו, כח), וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאובתא מנייהו, ואמר קב\"ה מכאן ולהלא חושבנא לדכיותא וספרתם לכם. לכם דייקא, כמה דאיתמר וספרה לה שבעת ימים, לה לעצמה, אוף הכא לכם לעצמכם. ולמה, בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין. ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתא. כתיב וספרה לה שבעת ימים, אוף הכא שבע שבתות. אמאי שבע שבתות, ודאי בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים, וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה, כמה דאתתא זביו דילה בלילא לאשתמשא בבעלה, כך כתיב (במדבר יא, ט) וברדת הטל על המחנה לילה, על המחנה כתיב, ולא כתיב וברדת הטל לילה, ואימתי נחת האי טלא, כד קריבו ישראל לטורא דסיני, כדין נחת ההוא טלא בשלימו באדם ואתפסקא זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וקבילו אורייתא לכנסת ישראל הא אוקמינ', ובההוא זמנא וראי כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א, ז) לאתדכאה ולאתחסאה וכלא אתקשרו (ס\"א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא:",
+ "תא חזי, כל בר נש דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא, לא אקרי טהור, ולאו בכללא דטהור הוא, ולאו הוא כדאי למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה, כד מטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברא בהו לנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא, ואתדכו ואוליפנא דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע\"פ בגין דידכון (ס\"א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בההוא יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר בהו וישתכחין כחדא בזיווגא חד לעילא. כדון מכריזי עליה ואמרי, (ישעיה נט, כא) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו', ועל דא חסידי קדמאה לא הוו ניימי בהאי לילא, והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין. וההוא לילא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא, ותרווייהו מתעטרין על רישייהו דאיננון דזכאין להכי. ר\"ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה, ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דאשתכח למחר בתכשיטא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות, זכאה חולקיהון דחברייא כד יתבע מלכא למטרוניתא, מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונה ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא. זכאה חולקיהון בעלמא דין ובעלמא דאתי:",
+ "תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא, ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא. נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין אימא עילאה, הדא הוא דכתיב (שה\"ש ג, יא) צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואתעטרין ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזווגא ליה במטרוניתא עלאה, מאי עבדת עמיה, כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרה עלאה בשבעין אבני יקר סחרנהא ואתעטרית ליה אפיקת לב��שין דמלכא ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה, חמאת עולמתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה, אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי, ליתי כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא, ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בית טבילה דמיין נבעין דעמי. לבתר תקינו לה לתכשיטהא, אלבישו לה לבושא אעטרו לה בעטרהא. למחר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא, יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדורי' בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונא, ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עילאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין, הדא הוא דכתיב (תהלים טו, א-ב) ה' מי יגור באהליך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא, אלא אילין אינון דמתקני למטרוניתא בתכשיטהא בלבושהא בעטרהא, וכל חד פועל צדק אקרי. א\"ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין, דיי. זכאה חולקון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דילהון באורייתא, עלייהו כתיב (תהלים צא, יד) כי בי חשק ואפלטהו, וכתיב (שם טו) אחלצהו ואכבדהו, עד כאן לשונו:",
+ "וסדר הלימוד של זו הלילה כבר נתפרסם ונודע לרבים ע\"י הקונטריסין שנתפשטו, והמנהג הזה נתפשט בכל ארץ ישראל ובכל המלכות אין נקי כולם כאחד מגדולים ועד קטנים, וכן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעיהם. ומאחר שהוספתי ג\"כ נופך משלי בענין סדר לימוד זאת הלילה, על כן ארשום הכל ביחד:",
+ "החרדים לדבר ה' ישתדלו שיהיה מנין ביחד, דאכל ביה עשרה שכינה שריא (סנהדרין לט, א). צריך ללמוד חלק מתורה נביאים כתובים. ששה סדרים, ספר יצירה, זוהר, תרי\"ג מצות. והנה כל תורה שבכתב צריך לקרות ו' פסוקים מכל סדרה וסדרה, וכן מכל ספר מכ\"ד ספרים, דהיינו ג' פסוקים ראשונים וג' פסוקים אחרונים. וכבר ידעת תורה שבכתב היא ו' מהשם סוד תפארת. והג' תפארת הכלול מחסד וגבורה נגד זה ג' פסוקים ראשונים. ויסוד שהוא משך התפארת, הוא כלול מנצח והוד נגד ג' פסוקים אחרונים, ככה ינהג בכולא זולת איזה פרשיות נפלאות ראוי לקרות אותם:",
+ "מתחיל בבראשית וקורא כל מעשה בראשית עד (בראשית ב, ג) אשר ברא אלקים לעשות, ואח\"כ ג' פסוקים אחרונים. אח\"כ נח לך לך וירא חיי שרה תולדות ויצא וישלח וישב מקץ ויגש ויחי שמות וארא מכל אחת ו' פסוקים כנ\"ל. ובפרשת בא ג' פסוקים הראשונים, ואח\"כ מן (שמות יג, א) ויאמר אל משה קדש לי כל בכור עד סוף כל הפרשה. ובפרשת בשלח יתחיל ויקרא הכל עד (שם טו, כו) כי אני ה' רופאיך. ואחר כך ג' פסוקים אחרונים. ובפרשת יתרו ג' פסוקים ראשונים, ואחר כך יתחיל (שם יט, א) מן בחודש השלישי כו' עד סוף כל הפרשה. ובפרשת משפטים ג' פסוקים הראשונים, ואחר (שם כד, א) כך מואל משה אמר עד סוף הפרשה. ואחר כך תרומה תצוה כל אחת ו' פסוקים כנ\"ל. אח\"כ פרשת כי תשא ג' פסוקים ראשונים, ואח\"כ מויאמר ה' אל משה (שם לד, א) עד סוף הפרשה. ואח\"כ מן ויקהל כו' עד פרשת ואתחנן מכל פרשה ו' פסוקים, זולת פרשת נשא יוסיף לקרות גם כן פרשת ברכת כהנים מן (במדבר ו, כב) וידבר ה' אל משה כו', עד ואני אברכם (שם כז). ואחר כך בפרשת ואתחנן ג' פסוקים הראשונים, ואחר כך מויקרא אל משה כו' (דברים ה, א) עד (שם ו, ט) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, ואחר כך ג' פסוקים א��רונים. ובפרשת עקב ג' פסוקים ראשונים, ובפרשת ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כו' (דברים י, יב) עד (שם יא, ט) זבת חלב ודבש. ואחר כך בפרשת (שם יג) והיה אם שמוע תשמע כו', עד (שם כא) על הארץ, ואחר כך ג' פסוקים האחרונים. ואחר כך בפרשת ראה ג' פסוקים ראשונים. ואח\"כ משבעה שבועות תספר לך (שם טז, ט) עד סוף הפרשה. ושופטים כי תצא כי תבא נצבים וילך האזינו ו' פסוקים מכל פרשה כנ\"ל. אחר כך וזאת הברכה כולה (ובסיום תורה יאמרו קדיש):",
+ "אח\"כ נביאים ראשונים ואחרונים כסדר הזה ו' פסוקים מכל אחד, רק ביחזקאל יקרא ההפטרה של שבועות כולה (יחזקאל א, א-כח). ובחבקוק תפלה לחבקוק (חבקוק ג׳:א׳) עד גמירא (ובסיומם יאמרו קדיש):",
+ "אחר כך כסדר הזה בכתובים. ופסוקי איכה יאמר בנחת. ויאמרו מכל ספר ו' פסוקים. רק בספר תהלים יאמר גם כן המזמור (יט) השמים מספרים כבוד אל, ומזמור (סח) יקום אלקים. וכל המזמור דתמניא אפי (קיט). ובסוף משלי מן (משלי לא, י) אשת חיל כו', עד סוף (ובסיום הכתובים יאמרו קדיש):",
+ "אחר כך מתחיל בסדר משניות של ששה סדרים, ומכל מסכתא ילמדו משנה ראשונה ומשנה אחרונה וילמד כסדר (זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות, ובסיום כל סדר יאמרו קדיש דרבנן). אח\"כ ספר יצירה משנה ראשונה ואחרונה (ויאמרו קדיש). אחר כך בזוהר פרשה אמור (ויאמרו קדיש דרבנן). אחר כך יקראו תרי\"ג מצות כפי המסודרים ברמב\"ם או בסמ\"ג או איזה סדר המובחר, ואחר השלמות תרי\"ג מצות יאמרו רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב\"ה לזכות את ישראל כו' (מכות כג, ב) ויאמרו קדיש דרבנן. ובאחרונה קרוב לשיאור היום, יקראו כל שיר השירים ויאמרו קדיש. ובהאיר היום ילכו לטבילה, הרי י\"ג קדישים מספר אחד, וכל מה שקורין בתורה שבכתב יקראו הכל בניגון הטעמים וזהו מעלה גדולה:",
+ "ולהראות גדולת מעלת זאת הלילה איך שחביב לפני הקדוש ברוך הוא לבלתי נדום רגע אחת מדביקות התורה. גם יש רשות להפסיק בין ענין לענין לדבר דברי התעוררות מוסר ופשפוש מעשים ולתקן תקנות ליראת ה', אכתוב לכם מעשה שאירע קרוב לזמנינו והועתק מכתב המקובל הר\"ר שלמה הלוי אלקביץ שהיה מתחבר בבית של רבינו בית יוסף והופיע עליו רוח הקודש. וזה נוסח הכתוב:",
+ "דעו לכם כי הסכמנו החסיד נר\"ו ואני עבדו ועבידכם מהחברים לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו, ותהלות לה' כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע רק אשר תשמעו ותחי נפשכם, וזהו הסדר שתקנתי וסדרתי. בלילה ההוא ראשונה תורה קרינן מפרשת בראשית, עד (בראשית ב, א) ויכולו בנעימה בקול גדול. אחר כך בחודש השלישי (שמות יט, א) עד סוף סידרא. עוד מפרשת משפטים (שם כד, א) ואל משה אמר, עד סוף סידרא. עוד מפרשת ואתחנן (דברים ה, א) ויקרא משה אל כל ישראל, עד סוף פרשת שמע ישראל (שם ו, ט). עוד מפרשת וזאת הברכה (שם לד, א) ויעל משה עד לעיני כל ישראל. עוד ההפטרה (יחזקאל א, א) ויהי בשלושים שנה. והפטרה תפילה לחבקוק הנביא (חבקוק ג, א). אח\"כ (תהילים י״ט:ב׳) מזמור השמים מספרים, ומזמור יקום אלקים (שם סח). אח\"כ האלפא ביתא (שם קיט) בלא השירות (מפרק קכ). אח\"כ כל מגילות שיר השירים וכל מגי��ות רות. ואחר כך פסוקים אחרונים של דברי הימים. וכל זה באימה ביראה בניגון בטעם לא יאומן כי יסופר. ואחר כך למדנו משנה כל סדר זרעים, ואחר כך למדנו על דרך האמת:",
+ "ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר\"ו קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים, והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא והדיבור ההוא מדבר עמנו והתחיל ואמר, שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי שלום לכם אשריכם ואשרי ילדתכם, אשריכם בעולם הזה אשריכם בעולם הבא אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי התאמצו אהובי, שמחו ועלצו ודעו כי אתם מבני עליה וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקב\"ה ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה ומלאכים שתקו ושרפים דממו והחיות עמדו וכל צבא מעלה להקב\"ה שומעים את קולכם. והנני המשנה הא' המייסרת את האדם באתי לדבר אליכם, ואם הייתם עשרה הייתם מתעלה יותר ויותר, אבל עכ\"ז נתעליתם ואשריכם ואשרי יולדתיכם ידידי אשר נדדתם שינה מעיניכם, ועל ידיכם נתעלתי הלילה הזה, ועל ידי החברים אשר בעיר הגדולה עיר ואם בישראל ואין אתם כאותם השוכבים על מטות שן שינה שהיא אחד משישים במיתה וסרוחים על ערסותם, ואתם נדבקתם בידו\"ד והוא שמח בכם:",
+ "לכן בני התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי, ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכריכם כי בסבתכם אני מושלכת בעפר. לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים, ואל תפסיקו הלימוד כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה לפני הקב\"ה. לכן עמדו בני ידידי על רגליכם והעלוני ואמרו בקול רם כיום הכפורים ברוך שם כבוד כו'. ועמדנו על רגלינו וקטרי חרצינו משתרין, ואמרנו בקול כאשר נצטווינו. וחזר ואמר, אשריכם בני שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע ברב או במעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם כי טוב הארץ העליונה תאכלו, ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו. לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם שלום וכל אשר לכם שלום ה' עוז לעמו יתן כו':",
+ "את כל הדברים האלה דבר אלינו ושמעה אזנינו, ורבות כהנה וכהנה מענייני החכמה כמה וכמה הבטחות גדולות, וכולנו געינו בבכיה מרוב השמחה, וגם בשמענו צרת השכינה בעונותינו וקולה כחולה המתחננת אלינו. ואז נתחזקנו עד אור הבקר ולא פסק גירסא מפומנא בגילה ורעדה. ויהי בבקר הלכנו וטבלנו כאשר עשינו שני ימים קודם, ושם מצאנו לשלשה החברים אשר לא נמצאו שמה בלילה ההוא, וגערנו בהם ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה' עמנו, וימס לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכיה, וגם אנחנו התחזקנו כנגדם יען בסבתם לא זכינו עוד והפסדנו כאשר אמר למעלה. ויאמרו, מי יתן והלילה הזאת השניה נתחבר ביחד ונהיה עשרה, והסכמנו לעשות כן. ועם שבלילה ראשון שינה בעינינו לא ראינו אפילו רגע כממריה, וגם ביום לא הונח לישן כי דרוש דרש החסיד נר\"ו אחר המנחה וישבנו שם, ועם כל זה שנסנו בעוז מתנינו ועשינו בלילה השניה כסדר הראשון, ומרוב השמחה שהיינו עשרה לא המתינו עד עת קרא המשנה ולא עד חצות כמו בלילה הראשונה שהיה ממש בחצות הלילה, רק תכף שהיינו קוראים דברות של משנה תורה בהגיענו אל פרשת שמע, קול דודינו דופק והתחיל, שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים הקיצו ורננו שוכני עפר בסוד עפר העליון שני ההין כו', ודברים רבים של חכמה אמר:",
+ "הנה אחר כך אמר אשריכם ידידי אשריכם המעלים אותי, כמה וכמה נתעליתם שאתם עשרה לכל דבר שבקדושה, אשריכם בעולם הזה, אשריכם ואשרי יולדתכם, אל תראו חרפת אנוש ומגדופם אל תחתו כי אתם המעלים לכנסת ישראל, ודעו כי אתם מבני עליה כו' כדלעיל, ואתם מתדבקים בי והכבוד חופף על ראשיכם וחוט של חסד משוך עליכם. ואלמלא נתן רשות לעין, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת. לכן חזקו ואמצו ואל תפסיקו הקשר, והעלונו בקול רם שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כיום הכפורים ודברים אחרים כמו חצי שעה, וחזרנו לסוד הלימוד:",
+ "ואח\"כ בחצות הלילה חזר הדיבור פעם שנית, ודיבר שיעור שעה ויותר, וחזר לשבח הענין הלימוד ההוא, ואמר ראו השמע עם קול מדבר בכם שאל אביך ויגדך זקיניך ויאמרו לך, אם זה כמה מאות שנה שמעו או ראו כדבר הזה, ואתם זכיתם, ולכן מכאן והלאה תהיינה עיניכם פקוחות על דרכיכם, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, והחלש יאמר גבור אני, והחזיקו עצמיכם לגדולים כי אתם מבני היכלא דמלכא וזכיתם לפרוזדור, השתדלו ליכנס לטרקלין ולא תצאו מהפרוזדור, כי אשר יצא מפתח שער הפרוזדור דמו בראשו, הקיצו בניי וראו כי אני מסברת אתכם, הקיצו ידידי התאמצו והיו לבני חיל, ועתה אל תתלוצצו חזקו ועלצו וחוט של חסד המשוך עליכם מידי יום ביומו. זרו הלאה ומעכו אותה וראו כי אתם שכורי מחמדת העולם, הקיצו שכורים כי הנה יום בא ויסיר האדם את אלילי כספו ומאודיו בהנאת העולם ואל אלילי זהבו חמדת הממון. ועלו לארץ ישראל כי יש לאל ידכם, רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת תבל והבליו. והיוצא מכם ונזור אחור דמו בראשו, וראו את אשר זכיתם אתם מה שלא זכו אחרים מכמה דורות, והאריך הרבה בענין הזה:",
+ "ועתה בנים שמעו לי הטו אזניכם תנו לבבכם, מי פתי ישמע בדברים האלה ולא יקח ערמה, וחסר לב ולא יקנה. מי עור ועינים לא יראה זכות בזה, ולא יתן אל לבו לשוב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, ומעיד אני שמים וארץ כי כל זה שדברתי פה ובקונטריס אינו חלק אחד ממאה ואחד, ואפי' בקונטריס ההוא בין תיבה לתיבה סגולתה כזה ֡ לפעמים, והוא הוכחה כי שם היה דבר נעלם ולא הרשתי עצמי לכתוב אותו:",
+ "אחי ועמי שמעו ותחי נפשיכם, כי החברים השלמים אשר ראו כל זה רוח חדשה נתן בקרבם, וגם ביום השבת חזר הדיבור אל החסיד והפלה לשבח את אשר עשינו בשני הלילות האלה, ואמר פעם ופעמים ושלש פקוד לחברים דיסתמרון מחובייהו מאחר שנכנסו לפרוזדור ישתדלו ליכנס לטרקלין, כי אשר יצא החוצה דמו בראשו ואנחנו נקיים. ואז עמד החסיד קודם אכילת הבקר וקבצם כולם ביחד, ודבר הוא אליהם והתרה בהם כאשר צוה. ואח\"כ אמר אני עבדכם, ויענו כלם ויאמרו נעשה ונשמע, ותקנו תקנות רבות, ואחת מהם שיהיה יום רביעי כולו לזכר החורבן ושלא נאכל בשר ולא נשתה יין לילו ויומו כל כ\"ד שעות, אם לא יהיה בסעודות מצוה או אכסניא או הולך בדרך, וכאלה רבות. ואתם אחי, הקיצו חזקו ואמצו עלצו בעבודת יוצרינו, וראו כי כפי המובן מדברי המגיד ליל ראשון של שבועות, גם אתם או כולכם או מקצתכם כמו כן נועדתם לעבוד את ה', וכן נזכרתם. ובליל השני לא נזכרתם, לכן עמדו על נפשיכם ושימו כל הדברים האלה על לבבכם, ומי יתן והיה כפי המדבר אליכם אז תראו ותתמהו ופקחו עיניכם ממה שהובטח בקונטריס הזה במראה אחרונה, כי נדר החסיד ואני לשבת בארץ והחברים ויבא מלאכים כו', לכן כל אחד יתן אל לבו ועיניכם אל תחוס על כליכם, ולא יעצם עיניכם חמדת העולם ומיעוט ההבטחה, פן תתנחמו ואין לאל ידיכם, כי כבר אמר עת הזמיר הגיע, ולא כל העתים שוות, פקחו עיניכם, ואין לי פנאי להאריך בזה יותר, ולבי בוער בקרבי. ראו כמה סבות סבב האל עלי מה שאין לשכל האנושי מבואר כן, ואני בער ולא אדע, והיתה הכוונה מאתו ית' להראות אלי הענין הגדול הזה. ואתם גם אתם התאוששו והתקוששו והשיבו על לב, והחלש יאמר גבור אני, ואיש את רעהו יעזורו ואני את נפשי הצלתי, חזקו אל תרפו ידיכם:",
+ "ודעו כי גם קבלו החברים הנה, כי בערב ט' באב לא יאכלו שום תבשיל ואפי' של עדשים וזה כל היום, ובסעודה המפסקת פת חרבה וקיתון של מים וכאלה רבות עמהם. לכן חושו על כבוד יוצריכם ותנו אליו כבוד, והזהרו פן תתנחמו חלילה. ואל שדי אתחנן, יתן בלבבכם לחוס על עצמיכם, ויזכנו להתאחד עמכם אל אדמת הקודש לעובדו שכם אחד, אמן. כה דברי לשוני, אחיכם שלמה הלוי אלקוויץ, עד כאן הכתב:",
+ "אשרי עין ראתה כל אלה, על כן כל אחד יקדש ויטהר עצמו בתוספות קדושה וטהרה, וטוב שיזהרו שלא ידברו באותה הלילה בשום לשון חול רק הכל בלשון הקודש:",
+ "ההפטרה של חג השבועות שהיא במעשה מרכבה דיחזקאל (א), קבלתי מאבא מורי זלה\"ה לאומרה בעמידה, וכהא דאיתא בחגיגה פרק אין דורשין (יד, ב), תנו רבנן מעשה ברבי יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך, ור' אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו, רבי שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה. אמר לו, לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד, אלא א\"כ היה חכם מבין מדעתו. אמר לו, ר' הרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו, אמור. מיד ירד רבי יוחנן בן זכאי מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו, רבי מפני מה ירדת מעל החמור. אמר, אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי שרת מלוית אותנו ואני ארכב על החמור, עד כאן:",
+ "העולם אינן נזהרין בחג השבועות כשמחלק השמש בבית הכנסת חלק כחלק לכל איש ואיש עשבים המריחים בשעה שמנגן הש\"ץ האל בתעצומות והם מיד כשלוקחים מריחים, וזה אינו נכון דממה נפשך עבדי איסורא. אם מברכין ברכת הריח, נמצא דהם מפסיקין בדיבור ברכה זו במקום שאסור לדבר, דהא אסור לדבר מכי מתחיל ברוך שאמר עד לאחר סיום התפילה. ואם מריחין בלא ברכה, זו קשה מהראשונה שנהנין בלא ברכה. על כן יזהר כל אחד שלא להריח בהם מיד בלקיחתן, רק לאחר סיום התפילה יעמוד לו רוח והצלה:",
+ "העולם נוהגין לאכול בחג השבועות מאכלי חלב ואח\"כ אוכלין בשר לקיים (דברים טז, יד) ושמחת בחגך, ואין שמחה בלא בשר (פסחים קט, א). אז צריך לדקדק להתקדש בפרט ביום קדוש כזה שהוא מתן תורתינו, לעשות קינוח והדחה היטב, ולהפסיק בברכת המזון ולהמתין שעה, ואח\"כ יפרוס מפה אחרת ויערוך השלחן ובשר. ורמז לדבר (שמות כג, יט), ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו. שיהיה נזהר שלא יערבבם. ומי שמתקדש בזה ביותר, קדוש יאמר לו:",
+ "הגאון מהרש\"ל ז\"ל התיר החלב שנחלבה ביום טוב א' של שבועות, לאוכ��ה באותו יום. ואם נחלבה בשבת שלפני ו' סיון, אין לאכלה עד יום ב', עיין בתשובותיו וכן הורה מהר\"י מולן ז\"ל:",
+ "חייב אדם לשמוח בזה החג ביותר, כי הוא יום שזכינו בו לכתר תורה. ובפסחים פרק אלו דברים (סח, ב), הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מר בריה דרבינא יתיב כולא שתא בתעניתא, בר מעצרתא ויומי דפוריא כו'. רב יוסף ביומא דעצרתא עבד ליה עגלא תילתא, אמר, אי לאו ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא. מכל מקום גילו ברעדה כתיב (תהלים ב, יא), והשמחה אשר שמח תהיה שמחה רוחניית והודות והלל להשם יתברך שנתן לנו התורה, מתעורר מאוד בלבו להתקדש ולתקן מעשיו ולהיות מוכתר בכתר תורה לקיים (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה, כי היום הקדוש הזה הוא יומא דדינא:",
+ "וזה לשון תולעת יעקב דף נ\"ח, ודע כי כמו שבראש השנה רצה הקדוש ברוך הוא להשגיח ולדרוש מעשה בני אדם כי הוא יום הבריאה הראשונה וחדוש העולם, וכמו שתקנו לומר זה היום תחלת מעשיך כדברי רבי אליעזר שאמר בתשרי נברא העולם (ר\"ה ח, א), כן רצה ביום מתן תורה שהוא מורה על החדוש העולם להשגיח ולדרוש על מעשה העולם ולדונו על פירות האילן, כדאיתא בפרק קמא דראש השנה (טז, א) בארבע פרקים העולם נידון כו', בעצרת על פירות האילן. וכבר ביארנו כי הפירות ההם הם הנשמות הפורחות מאילנו של הקדוש ברוך הוא, והעולם נידון ביום זה על התורה שנתנה בו שבטלו עצמה ממנה והוא אמרם על פירות האילן בלא השלימם בתורה ובמצות כראוי. ועוד ירמוז היום הקדוש הזה אל העולם שאחר התחייה, שאז יתענגו בני העולם ההוא בגוף ובנפש יחד מן הסעודה השכלית המעותדת להם כמו שהיה מתענג אדם הראשון בגוף ובנפש קודם שחטא, כי אז יחזור העולם לשלמותו הראשונה. ולדוגמא זו בא הקרבן ביום זה חמץ ומצה, חמץ כנגד הגוף, ומצה כנגד הנפש. והחמץ והמצה קרבים יחד על גבי מזבח, גם הנפש והגוף יתענגו יחד בעדון העולם ההוא שהוא זיו השכינה שמצינו למשה ואליהו (מגילה יט, ב), עד כאן לשונו:",
+ "היום הזה זמן מתן תורתינו, על כן נתעורר באיזה עניינים מתלמוד תורה",
+ "כתיב (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. זה לשון הטור יורה דעה סימן רמ\"ו, והועתק מדברי הרמב\"ם (הל' תלמוד תורה א, לה), כל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני ובין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין אם הוא זקן גדול, אפילו עני המחזיר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה, עד כאן:",
+ "במדרש (מדרש שמואל א), רב פנחס בשם רבי חלקיא אמר, הקובע עתים לתורה מיפר תורה, שנאמר (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך, עד כאן. ולכאורה תמוהה דהא קבעת עתים לתורה היא המעלה הראשונה שעליה האדם נשאל בתחילת דינו (שבת לא, ב). אלא לא קשיא, אדם שהוא פנוי מעסקי הזמן ואינו טרוד במחייתו, מחוייב ללמוד יום ולילה בלי ביטול רגע כמימריה רק הזמן שמתפלל והאכילה ומעט שינה. ואם הוא רוצה לקבוע עת, הוא מיפר התורה, רק תמיד בתורת ה' יהיה חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהלים א, ב). וענין מעלת קביעת העתים, נאמר על מי שטרוד במחייתו או במלאכתו, אזי על כל פנים יקבע עתים לתורה. ואמר קובע עתים לשון רבים, ולא אמרו קובע עת, כי לא די בקביעת עת אחת, רק יהיה לו הרבה עתים בכל יום, דהיינו בכל העיתות שהוא פנוי מעסקיו וצרכיו:",
+ "ובפרק קמא דקדושין (ל, א) זה לשונם, אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא, מאי דכתיב (דברים ו, ז) ושננתם לבניך, אל תקרא ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. מי ידע כמה חיי. לא צריכא אלא ליומי, עד כאן:",
+ "וזה לשון תוספות, לא צריכא אלא ליומי, פירש בקונטרס ימי השבת, כלומר שני ימים מקרא כו' ושני ימים תלמוד. ולא נהירא, דא\"כ אכתי הוא מצי למיפרך מי ידע כמה חיי. ונראה לי לפרש, בכל יום ויום עצמו ישלש. על כן תיקון בסדר רב עמרם גאון כמו שאנו נוהגים בכל יום קודם פסוקי דזמרא לומר מקרא ומשנה ותלמוד. ורבינו תם פירש, שאנו סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין (כד, א) בבל בלולה במקרא במשנה ובתלמוד, דתלמוד בבלי בלול בכולם, עד כאן לשונו. על כן צריך האדם ליזהר להיות שונה הלכה בתלמוד בכל יום ויום כל ימי חייו. ואף שיוצא לר\"ת בתלמוד בבלי, זהו לענין כל יום ויום, מכל מקום צריך האדם לראות שילמוד תורה נביאים וכתובים ומשנה ותלמוד וילמוד תורה שבכתב תורה נביאים וכתובים כסדר זה אחר זה. ואחר כך תורה שבע\"פ שתא סדרי משנה בזה אחר זה, וכל כך פעמים ילמוד אותם עד שיהיו שגורים לו בע\"פ. וההלכה בתלמוד יום ויום כדי שיהיה יוצא שישליש כל יום כו':",
+ "ולמדתם את בניכם (דברים יא, יט). כסדר הזה הנער כשיתחיל ללמוד מקרא לא יזוז עד גמר תורה ונביאים וכתובים היטב היטב, לא ידלוג מפרשה לפרשה של שבוע, רק זה אחר זה. ולא יזוז משום פסוקים, עד שידע הנער פירוש המלה עם הפעולה והחיבור, דהיינו ביאור הפסוקים. וגם חלק גדול מחכמת הדקדוק טוב ללמוד בעודו נער, שאז כתובים על לוח לבו והם לזכרון תמיד. אח\"כ משניות כולם מן שתא סדרי שיהא שנונים בע\"פ, ואחר כך התלמוד באורך ורוחב ופוסקים, ואז מלאה הארץ דעה (ישעיה יא, ט):",
+ "ועיקר הכולל הכל, יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של בין הזמנים לא יזכר ולא יפקד, רק כל העתים שוים לטובה יתנהגו כמנהג אחד לתורה, כמו שכתוב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה:",
+ "וענין החלוקים יהיו בטלים ומבוטלים, ומי יתן שלא היו בעולם. ואף אם יאמר האומר שהוא מגיד קרוב לפשוטו ומגיד הרבה עניינים אמיתיים, מכל מקום כשמעורב בו אפילו דבר אחד שאינו אמת, אוסר במשהו. ומי יוכל לשער העון פלילי להפוך דברי אלקים תורת אמת:",
+ "והנה שמעתי דבת קצת מחכמי הדור האומרים באם לא עוד החלוק מה גבר מגוברין, כי אז יקומו הרבה לתפוס ישיבה. על הדברים האלה ראוי לקרוע, להיות ממעט בכבוד שמים כדי להרבות כבודו. ועוד מי יתן כל עם ה' נביאים (במדבר יא, כט), כי אז יתרבה הדעות:",
+ "והנה יש כת משוגעים האומרים, החילוק מחדד. האומר כן ראוי לנזיפה. חדא אף אם היה כן, וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך (שבת ד, א), ק\"ו חטא גדול ונורא כזה. ועוד כשנעשה מחודד מה עושה בחידודו, הלא אין חידודו אלא שמבלה ימיו בדבר הזה ומדבר סרה על תורת אמת. ועוד איך נעשו ר\"ת ור\"י וכל בעלי תוס' מחודדים, רק ע\"י לימוד תורת אמת ובקיאות מסכתות והתמדה וחוזרים תמיד, וזמן ובין הזמנים שווים, רק דבר זה היא מצוה ובו ידבקון, ויהיה ג\"כ חידוד דהיינו לתרץ בדרכים אמיתיים כל אוי\"ש ברענג\"ר וכל ניר\"ן בערג\"ר וכל רעגי\"ר שפורגי\"ר, וכן בתוספת לק��ר כל ואם תאמר או תימא שהיא בלא זאת. דברים כאלה הם בכלל תורת אמת, והם גם כן חידוד. בודאי מי שלומד דבר יום זמן ובין הזמנים גמרא פי' תוספת עם כל הדקדוקים, ובפרט דקדוקי רש\"י, כי בכל דיבור ודיבור של רש\"י יש בו נסתרים עניינים מופלאים, כי חיבר החיבור שלו ברוח הקודש. צאו וראו ברש\"י על התורה שהקורא סובר שהוא קל, ראו במזרחי ובכל מפרשי דבריו ותמצאו נפלאות. ורש\"י על הגמרא ג\"כ הוא כולם מרועה אחד נתנו. ואחר כך עיון בגמרא פירוש תוספת בקושיות ותירוצים. ואחר כך לתרץ כנזכר לעיל בדרכים אמיתיים. ודבר זה יהיו נוהג זמן ובין הזמנים ולא יזכר ולא יפקד שם בין הזמנים ויעקור מן העולם. אז תהיה תורתינו תורת ה' תמימה:",
+ "חבל על דאבדין מה שהוצאתי רוב ימי בחילוקים גדולים ונפלאים, חטאתי עויתי פשעתי. על כן באתי להזהיר הדורות הבאים ובזה יתהפכו זדונותי לזכיות. יאמרו נא יראי ה' ויפרסמו כל הנ\"ל בקרב כל ישראל לזכות את הרבים:",
+ "והא דמשמע בדברי רז\"ל שנוסף על לימוד התלמוד צריך להיות מפולפל, כדאיתא בחגיגה (יד, א), כל משען לחם (ישעיה ג, א), אלו בעלי תלמוד. איש מלחמה (שם ב), זהו היודע לישא וליתן במלחמות של תורה. הרי הפלפול נוסף על התלמוד. וכן איתא בב\"ב פרק מי שמת (קמה, ב) עתיר נכסים עתיר פומבי, זה בעל אגדות. עתיר סלעים עתיר תקוע, זהו בעל הפלפול. עתיר משח עתיר כמוס, זהו בעל שמועות הכל צריכים למרי' חטיא, ומאי ניהו גמרא. ופירש רש\"י, סוגיית התלמוד ותירוץ המשניות וברייתא והוא עיקר התלמוד, וממילא פילפול ענין אחר הוא, והוא החידוד שתלמידי חכמים מחדדים זה את זה כדאיתא בפ' קמא דתענית (ז, א), מאי דכתיב (משלי כז, יז) ברזל בברזל יחד, לומר לך, מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף ב' תלמידי חכמים מחדדים זה את זה. ואיתא נמי התם למה נמשלו דברי תורה כעץ שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. לומר לך, מה העץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידים חכמים קטנים מחדדים את הגדולים. וא\"ר חנינא, הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן. וכבר אפליגו בזה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן (הוריות יד, א), חד אמר סיני עדיף, וחד אמר עוקר הרים עדיף. ופירש רש\"י, עוקר הרים הוא חריף ומפולפל:",
+ "גם בן עזאי היה משתבח עצמו בחריפות ובפלפול, כדאיתא בפ' בתרא דבכורים (נח, א), תניא בן עזאי אומר, כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה. ומצאתי כתוב למה דמה חכמי ישראל לקליפת השום ולא לקליפת פרי אחר כגון קליפת אגוזים וכדומה. ואין לומר משום דקליפת השום הוא יותר גרוע מכל שאר קליפת הפירות, כי אין השכל נותן דכולי האי לאין דומין כל חכמי ישראל קמיה, ושיכוין הוא להגדיל כבודו ולמעט בכבודם כל כך. אלא נראה דהטעם הוא מפני חריפות שהיה בו יותר מכולם, והם היו כמו הקליפה. דעם היות שאין בקליפה אותו החריפות כמו בפרי, הרי היא מעמדת הפרי ומקיימה אותו. ככה הם היו בקיאים וחכמים בתורה ומעמידים חריפותו. ולכך כתיב כל חכמי ישראל דומים עלי, שהיה שם אותם עליו לומר שלפי האמת הם עליו בחכמה, אלא שהוא הי' יותר חריף יותר מהם שהוא השום והם הקליפה שעליו המקיימת ומעמדת השום, עד כאן:",
+ "אמת הדבר טבא פלפלא חריפתא, ובפרק במה מדליקין (שבת לא, א) אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין, שואלין אותו נשאת ונתתה באמונה פלפלת ��חכמה כו'. אבל כל זה נאמר על פלפול של אמת, ויכול אדם לחדש פלאי פלאות בכל הלכה והלכה מכח קושיות ותירוצים ולפלפל עליהם ולמצוא דרכים איזה דרך הפשט האמת, הן בתלמוד הן ברש\"י ותוספות. וכמו שמפלפלים התוס' עם רש\"י, כן נוכל להוסיף בפלפול לעיין ולתרץ הקושיות שהתוס' מקשים על רש\"י, וכן שאר קושיות שהתוס' מקשים בסוגיא דשמעתתא. התורה נתנה לכל ישראל כי כתר תורה מונח לכל, ואל יחשוב מה אני ומי אני הוא לעיין ולילך בגדולות ובנפלאות. כי הלומד לשם שמים ומייגע את עצמו בהלימוד, אז יגעתי ומצאתי תאמין (מגילה ו, ב), וכל אלה הפלפולים אשר אורייתא הוא דמרתח ביה הם מרכבה למדת המלכות שנקראת תורה שבע\"פ שהיא מדת הדין. ודוקא בפלפול של אמת, אבל בפלפול של שקר דובר שקרים לא יכון (תהלים קא, ז). ובפ\"ק דעירובין (יג, ב) תנא, תלמיד ותיק הי' ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק\"ן טעמים. וזה לשון התוספות, תימה מה חריפותא הוא לטהר את השרץ שהתורה טמאהו בהדיא. ואומר ר\"ת כו' עיין שם. הרי שהוקשה לתוס' דמה מעלה יש פלפול שאינו של אמת, ודי בהערה זו:",
+ "ובענין לימוד משנה ותלמוד איזה מהן להיות רוב עסקו בו, איתא במציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל\"ג) (א), תנו רבנן העוסקים במקרא, מדה ואינו מדה. במשנה, מדה ונוטלין עליה שכר. בתלמוד, אין לך מדה גדולה מזו. ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. הא גופא קשיא, אמרת בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, והדר אמרת ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. א\"ר יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו, שבקו כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר תלמודא. הדר דרש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד:",
+ "ומכל שכן האידנא שזכינו לפירוש הרמב\"ם והרב ברטנור\"ה שמבארים המשנה כפי ההסכמה שבתלמוד וגם כתבו פסק ההלכה, הרי מעלת המשנה רבה, כי מה שאמרו תחלה תלמוד אין לך מדה גדולה הימנה, כי גירסת המשנה בלא תלמוד לא יגיעהו לתכלית המכוון ללמד חוק ומשפט בישראל, שאם לא ידע טעמי הדבר פעמים ידמה דבר שאינו דומה ויורה הוראות טעות. ועל זה אמרו במסכת סוטה פ\"ג (כב, א), תנאים מבלי עולם הן. וכי מבלי עולם הן, והלא מיושבי עולם הן שנאמר (חבקוק ג, ו) הליכות עולם לו. אלא שמורין הלכה מתוך משנתן, עד כאן. אבל עתה בפירוש הרמב\"ם והרב ברטנורה מתוקן הכל. על כן רוב העסק יהיה במשניות ללמוד ולחזור אותם בלי ערך ובלי הפסק, ויהיה שונה הלכה בתלמוד בכל יום ולפלפל פלפול של אמת, ואשרי הזוכה למשנה שיהיו שתא סדרי משנה שגורים בפיו בע\"פ, ואז עושה סולם לנשמה שתעלה למעלה למדריגה קמא, וסימנך משנה אותיות נשמה:",
+ "ומצאתי כתוב, המשנה היא כתר תורה שבע\"פ, ועל ידה נמצא תיקון גדול לארבע דברים נעלמים מעין כל חי, שכל הגאולות לישראל מתעוררים מלמעלה להאיר ולהוריד כוחם למטה. ראשון המ' של משנה מתקנת וממתקת המ' של לםרבה המשרה (ישעיה ט, ו) שהיא סתומה וחתומה עד קץ הימין, ונפתחת על ידי לימוד המשנה. והשי\"ן של משנה מתקנת וממתקת הצ' של יצחק שהוא דין הקשה להיות בשין יצחק ישחק שיהיה לעתיד גיל וששון, לזה מרמז המסורת של ד' יצחק בשי\"ן ישחק כאשר מרומז ומבואר ליודעי חן. והנו\"ן מקרבת הגאולה וממתקת שער החירות שהוא שער החמשים שהוא שער הגאולה. והה' מרמזת על השכינה שהיא בגלות, ועם הלימוד מוציא אותה מהגלות המר ונמהר, עד כאן:",
+ "וזה לשון הרקנאט\"י פרשת יתרו דף פ\"ו ע\"ג, ודע כי צריך אדם להתעסק בתורה שבכתב ביום ובתורה שבעל פה בלילה דבר מפי עניינו. וכן אמרו רז\"ל בפירקי רבי אליעזר (מה), כל אותן מ' יום שעמד משה בהר היה קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה. וכן תרגום המתרגם בפסוק (שה\"ש ה, י) דודי צח ואדום בלשון זה, בכן שריאת כנישתא דישראל למשתעי בשבחיה דמריה עלמא. וכן אמרת לההוא אלהא רעותי למפלח דעטיף ביממא באיצטלא כתלג חיור ועסיק בעשרין וארבע ספרין דאורייתא ופתגמי נבואה וכתיבי. ובלילה הוא עסיק בשיתא סדרי משנה וזיו יקרא דאנפוהי זהירין כנורא מסגיאות חכמתא וסברת דהוא מחדד שמעוין חדתן בכל יומא ויומא, ועתיד לפרסומינן לעמיה ביומא רבה תאר הלבנות הרמוז במלת צח לתורה שבכתב. ועל כן אמר באיצטלא כתלג חיור והאדמות הרמוז במלת אדום לתורה שבע\"פ היוצאת מן הכלה. זהו שאמרו (אבות ב, י) ואף כל דבריהם כגחלי אש והוי זהיר בגחלתן. ועל כן אמר זיו יקרא דאנפוהי זהירין כנורא רמז לאש אוכלה אש, עד כאן לשונו:",
+ "וזהו ענין שאמרו בסוף תענית (לא, א) על הלילות שאחר ט\"ו באב ודלא מוסיף יסיף. מאי יסיף, תנא רב יוסף תקבריה אמיה. הכוונה, כי הלימוד בלילה היא תורה שבע\"פ שהיא מרכבה לאם מדת מלכות, ומצינו שהלילה זמן מוכן לתורה ביותר מביום לפי שפנוי בו האדם יותר מעסקיו, ועל כן אמרו בפ\"ג מאבות (מ\"ה), רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו. רצה לומר, לפי שהם שעות פנויות מעסק וממלאכה, וראויות ללמוד. ומי שאינו עושה כן, מאבד זמנו בידים ומתחייב בנפשו. והזמן המוכן יותר בכל הלילה הוא באשמורת הבקר, לפיכך היה דוד קם בחצי הלילה לקרות בתורה (ברכות ג, ב). וגרסינן במסכת מנחות פרק הרי עלי עשרון (מנחות דף ק\"י) (א), שיר המעלות הנה ברכו את ה' וגו' בבית ה' בלילות (תהלים קלד, א), אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהם הכתוב כאלו עוסקין בעבודה. וגרסינן בפרק קמא דע\"א דף י\"ב (ב) ובמסכת חגיגה פרק אין דורשין דף ג' (ב), א\"ר לוי כל העוסק בתורה בלילה הקב\"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, מה טעם יצוה ה' חסדו, משום דבלילה שירה עמי. איכא דאמרי, אמר רשב\"ל, כל העוסק בתורה בעולם הזה שדומה ללילה, הקב\"ה מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא שדומה ליום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו וגו'. וגרסינן במסכת עירובין פרק הדר עם הנכרי דף ס\"ה (א), א\"ר לוי לא איברא סיהרא אלא לגירסא:",
+ "וגרסינן נמי התם פרק עושין פסין (עירובין) דף י\"ח (ב), א\"ר ירמיה בן אלעזר כל בית שדברי תורה נשמעין בו בלילה שוב אינו חרב, שנאמר (איוב לה, י) ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה. לא עוד אלא נשותיהן זוכות בעולם הבא, כדגרסינן בפרק יום הכפורים (יומא) דף ע\"ז (א), מאי דכתיב (תהלים קכז, ב) כן יתן לידידו שינה, א\"ר יצחק אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהן בעולם הזה, וזוכות לעולם הבא. ואם חס ושלום אינו עוסק בלילה, נענש, כדגרסינן בפ' חלק (סנהדרין) דף צ\"ב (א), א\"ר אלעזר כל בית שאין דברי תורה נשמעין בתוכו בלילה אש אוכלתו, שנאמר (איוב כ, כו) כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו. ואין שריד אלא תלמיד חכם, שנאמר (יואל ג, ה) ולשרידים אשר ה' קורא, וכל זה מפני שהתורה הנלמדת בלילה מתקיימת ומתיישבת ביותר לפי שהוא פנוי מהטרדו.ת ועל כן מה טוב ומה נעים שהוקבע לימוד התורה שבע\"פ שצריכה עיון גדול ללמוד אותה בלילה:",
+ "הסמ\"ג בלאווי\"ן י\"ג כתב, הפורש מן התורה אפי' זקן מופלג עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים ד, ט) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. ובפרק שתי הלחם (מנחות צט, ב) אמר, שעובר בשני לאוין. ובאבות (ג, י) תנן, השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו. וגרסינן בפ\"ג דיומא (לח, ב), אמר רב המשכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר (הושע ד, ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. א\"ר אבהו, אף מורידים אותו מגדולתו, שנאמר (שם) כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי, עד כאן לשונו. ומסתברא לי שזהו שאמרו שהפורש מדברי תורה עובר בלאו או בשני לאוין, שבכל יום הוא עובר:",
+ "ותניא ביומא דף ל\"ה (ב), עני ועשיר ורשע באים לדין לפני הקב\"ה, אומרים לעני מפני מה לא עסקת בתורה. אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו כלום היית עני יותר מהלל הזקן שהיה עושה ומשתכר חצי דינר, חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסת ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו השומר להכנס, עלה וישב על פי ארובה לשמוע דברי אלהים חיים, ואותו היום ערב שבת היה וירד עליו שלג רום ג' אמות. בשחרית אמר שמעיה לאבטליון, בכל יום הבית מאיר והיום אפל. הציצו עיניהם, ראו דמות אדם בארובה. עלו ופרקו השלג מעליו והרחיצוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו, ראוי זה לחלל עליו שבת. אומרין לעשיר, מפני מה לא עסקת בתורה. אם אומר עשיר הייתי וטרוד בנכסי, אומרים לו כלום היית עשיר יותר מר' אליעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עירות ביבשה ואלף ספינות בים, ומימיו לא הלך לראותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה ונוטל שק של קמח על כתיפו והולך מעיר לעיר ללמוד תורה. שואלין לרשע מפני מה לא עסקת בתורה. אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי, אומרים לו כלום היית נאה מיוסף הצדיק שהיתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים בכל יום ומחלפת בגדיה בערב ובבקר, נתנה לו אלף ככר כסף לשכב אצלה ולא שמע אליה. נמצאו עניים ועשירים ורשעים מחוייבים על שלא עסקו בתורה, עד כאן לשונם:",
+ "המאמר הזה צריך ביאור. וקשה מה הוא דעת העשיר שהשיב עשיר הייתי וטרוד בנכסים כו', מכל שכן היה לו לקיים התורה מעושר, ולא היה לו להטריד כל כך בעסקים. גם מה זה תשובת העני שהי' טרוד במזונותיו, מכל מקום עני הוא ועסקיו מועטין במשא ומתן, אבל בודאי יש לו זמן וזמן ללמוד. והיותר קשה על ענין הרשע, חדא, מה לי ולתורתו, הלא כתיב (תהלים נ, טז) ולרשע אמר מה לך לספר חקי. ועוד אם יש לו התנצלות מלימוד התורה, מכל מקום חייב בדין על שהוא רשע. ועוד מה אומר הייתי טרוד ביצרי, מכל שכן היה ללמוד, כמו שאמרו רז\"ל (סוכה נב, ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש:",
+ "הענין, כל אחד רוצה להיות נפטר על דרך העוסק במצוה פטור ממצוה (סוכה כה, א). טענת העשיר הוא מה שהפליגו רז\"ל בשכר המחזיקים לומדי תורה בממונם, כדאיתא במסכת כתובות בפרק בתרא דף קי\"ז (ב), כל המשתמש באור של תורה טל תורה מחייהו, וכל שאינו משתמש באור תורה אין טל תורה מחייהו. כיון דחזיוה דקא מצטער, א\"ל רבי מצאתי להם מנוחה ממקום אחר, ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' (דברים ד, ד), כדאיתא בפ\"ה מח\"ב באיכות הזיווג. וגרסינן בב\"ר (צט, ט), זבולן לחוף ימים ישכון (בראשית מט, יג), קדם זבולן ליששכר, והרי היה יששכר גדול מזבולן שכן הוא מיחסן יששכר זבולן. אלא לפי שהיה יששכר עוסק בתורה וזבולן עוסק בפרקמטיא ובא ומאכילו לפיכך קדמו הכתוב, שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ולא לעמלים בה. וגרסינן בויקרא רבה (כה, ב), למחזיקים, למי שמחזיקים ידי לומדי תורה ומסייען בממונו כשמעון אחי עזריה, על שהיה עזריה יוצא בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של שמעון, נקרא על שמו. וגרסינן במדרש תנחומא עץ חיים למחזיקים בה, אלו נאמר לעמלים לא היה תקומה לאחרים, אלא למחזיקים בה, למחזיקים ידי לומדיה. כיוצא בדבר, (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקום את דברי התורה הזאת, אלו נאמר אשר לא ילמד את דברי התורה, לא היתה תקומה לאחרים, אלא אשר לא יקום את ידי לומדיה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'. ובזוהר פרשת בראשית (ח\"א ח, א) אמר, שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא, י), אלו הן תמכין דאורייתא, אינון דלעאן באורייתא לית בהו עשיה בעוד דלעאן בה, אינון דתמכין לון אית בהו עשיה, ובחילא דא כתיב תהלתו עומדת לעד:",
+ "הרי מעלת המחזיק ידי לומדי תורה גדול במאוד, בכן טוען העשיר שהוא מחזיק ידי כמה לומדים שיעסקו בתורה, סובר שדי לו בזה ואינו מחויב ללמוד בעצמו, מאחר ששוכר אחרים בממונו ועוזר לתורה, על כן הוא טורד את עצמו בטרדת אסיפת הממון. איש כזה ר\"א בן חרסום מחייבו, כי בודאי החזיק בממונו הרב כמה אנשים לתורה, כי איש חסיד וקדוש היה, ועל כל זאת היה עוסק בתורה יומם ולילה:",
+ "עני טוען, אני אף שלא עסקתי בתורה מכל מקום הוא כאלו עסקתי בתורה, כי ענין עסק התורה היא תורת חסד שאמרו רז\"ל (סוכה מט, ב) איזה תורת חסד זה הלומד תורה ומלמדה. עוד אמרו (ב\"ב ח, ב), ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל יב, ג), אלו הם מלמדי תינוקות. ואומר העני, שטרחתי הכל לזון בני ובני ביתי אני ג\"כ בכלל מצדיקי הרבים, שהרי דרשו רז\"ל (כתובות נ, א) עושה צדקה בכל עת (תהלים קו, ג), זה הזן בניו ובני ביתו כשהם קטנים, וזה בודאי נאמר על עני שמטריח בכל גופו וזן אותם. על זה אמר, הילל מחייבו:",
+ "רשע שהוזכר במאמר הזה, אינו רשע בפועל, רק רצה לומר מי שנולד במזג תכונה רעה להיותו בעל תאוה, והוא אדרבה כובש תאוותו והוא אומר מה תכלית עסק התורה שיבא לידי מעשה ושיגבר על היצר הרע המנוול, אומר הרשע מאחר שאני עושה כן אם כן הרי כאלו עסקתי בתורה, איש כזה יוסף מחייבו שגבר על תאותו, ועל כל זה בן זקונים למד מיעקב כל התורה שלמד יעקב משם ועבר:",
+ "הרוצה ללמוד ושיתקיים בידו, יוציא הדבר בפיו, כדגרסינן במסכת עירובין פרק כיצד מעברין (עירובין דף נ\"ד) (א), ברוריה אשכחי' לההוא תלמידא דהוה גריס בלחישא. בטשא ביה ואמרת ליה, לאו הכי כתיב (ש\"ב כג, ה) ערוכה בכל ושמורה, אם ערוכה ברמ\"ח איברים שבאדם, שמורה בלב. ואם לאו, אינו שמורה בלב. תניא, תלמיד אחד היה לו לר\"א בן יעקב שהיה שונה תלמודו בלחש, ולאחר ג' שנים שכח תלמודו. ואמרינן עלה, א\"ל שמואל לר' יהודא, שיננא פתח פומך כי היכי דתיקום בידך ותוריך חיי, שנאמר (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם, אל תיקרי למוצאיהם, אלא למוציאים בפה. ואמרינן נמי עלה, א\"ר אמי, מאי דכתיב (משלי כב, יח) כי נעים כי תשמרם בבטנך, אימתי דברי תורה נעימים, בשעה שתשמרם בבטנך. ואימתי תשמרם בבטנך, בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. ר' זירא אמר מהכא, (משלי טו, כג) שמחה לאיש במענה פיו וגו', אימתי שמחה לאיש, בזמן שהוא מענה פיו. ר' יצחק אמר מהכא, (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר וגו', אימתי קרוב אליך הדבר מאוד, בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו. רבא אמר מהכא, (תהלים כא, ג) תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו וגו', אימתי תאות לבו נתת לו, בזמן שארשת שפתיו בל מנעת סלה:",
+ "ומי שרצונו ללמוד, יחזיר תמיד לימודו ויבין ויזכור. כדגרסינן בפ\"ק דתענית דף ז' (ב) אמרו רז\"ל, אם ראית תלמיד חכם שתלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה הוא, שנאמר (קהלת י, י) והוא לא פנים קלקל. מאי תקנתיה, ירבה בישיבה, שנאמר (שם) וחיילים יגבר ויתרון הכשר חכמה כל שכן היכא דסדורה לו משנתו מעיקרא. ריש לקיש הוה מסדר מתניתיה מ' זימנין כנגד מ' יום שניתנה בהם תורה, ועייל קמיה דרבי יוחנן. רב אדא בר אהבה מסדר מתניתיה כ\"ד זימנין כנגד תורה נביאים וכתובים, ועייל לקמיה דרבא:",
+ "ואם אינו חוזר בתלמודו, ישכחנו, כדגרסינן בפ' חלק (סנהדרין) דף צט (א), רבי יהושע בן קרחה אומר, כל הלומד תורה ואינו חוזר, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. לומד ומשכח, דומה לאשה שיולדת וקוברת. אם יכול לחזור תלמודו אפילו ק' פעמים נקרא עובד אלהים, כ��גרסינן בפרק קמא דחגיגה דף ט' (ב) אמר ליה בן ה\"א ה\"א להלל, מאי דכתיב (מלאכי ג, יח) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו לא עבדו. אמר ליה, עובד אלהים ולא עבדו תרווייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו ק' פעמים למי ששונה מאה פעמים ואחד. אמר ליה, ומשום חדא זימנא יתירה קרי ליה לא עבדו. אמר ליה, אין, צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזי, ואחד עשר פרסי בתרי זוזי:",
+ "ומי שרגיל בחזרת לימודו יהיו דברי תורה משוננין בפיו ומזומן להשיב לכל שואל, כדגרסינן בפ\"ק דקדושין דף ל' (א), תנו רבנן, ושננתם (דברים ו, ז), שיהיו דברי תורה משוננים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר, אלא אמור לו מיד, שנאמר (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את וגו':",
+ "איתא במסכת ברכות דף ל\"ח (ב), ר' חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה ר' יוחנן רביה. וזה לשון התוס' (ד\"ה כל תלתין), לאו דוקא כל תלמודא, אלא כל מה שהיה לומד כל שלשים יום היה חוזר הכל לפניו ביום שלשים ואחד, עד כאן לשונם:",
+ "בסוף מסכת ברכות (סג, ב), הסכת ושמע ישראל (דברים כז, ט), הס ואחר כך כתת כדרבא, דאמר רבא לעולם ילמד אדם תורה ואח\"כ יהגה. פירש רש\"י, הס ואחר כך כתת, שתוק כמו (במדבר יג, ל) ויהס כלב, שתוק והאזין לשמועתך עד שתהא שגורה בפיך, ואע\"פ שאינה מיושבת לך, ואח\"כ כתתנה והקשה עליה מה שיש לך להקשות ותרץ תירוצין עד שתתיישב לך. יהגה, יעיין, עד כאן לשונו. וכן הוא בפרק קמא דע\"ז (יט, א), ומייתי לה מקרא (תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו, והדר בתורתו יהגה. ואמר רבא, לגרוס אינש והדר לסברא, ואע\"ג דמשתכחא, ואע\"ג דלא ידע מאי קאמר, שנאמר (תהלים קיט, כ) גרסה נפשי לתאוה אל משפטיך בכל עת, עד כאן:",
+ "וכן איתא במסכת שבת פרק במה אשה (סג, א), אמר רב כהנא, כד הוינא בר תמני סרי שנין, הוה גמרינא ליה לכולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא. מאי קמ\"ל, דלגרס אינש והדר לסברא. פירש רש\"י, דלגרוס אינש לגרוס שמעתתא מרביה, ואע\"ג דלא ידע לכולה טעמיה, והדר לסבריה טעמיה. דהא קשה ליה לרב כהנא ולא הוי ידע להאי טעמא, ותלמודיה הוי קים ליה מדהוה בר תמני סרי, עד כאן. מזה מוכח דלגמר אינש תחלה הרבה, ואח\"כ יתרגל בעיון. ואשרי מי שיבחר ויוצא ידי שניהם, ונוהג כפי מה שראיתי נוהגין הרבה חכמים שלמים, דהיינו שלומדים בכל יום תלמוד משני מסכתות, מסכתא אחת לומדים בו הרבה במרוצה בלי עיון גדול, ואח\"כ מסכת אחרת לומדים בה מעט ובעיון ופלפול וחדוד:",
+ "לאחר שמילא כריסו במקרא ובמשנה ותלמוד, יתעסק באימה וביראה בקדושה וטהרה בחכמת הקבלה בזוהר ובתיקונים ובמפרשי דבריהם וביתר ספרי הקודש השואבים ממי באר הזוהר. וכבר נתחברו על זה פוסקים הרבה בלימוד חכמת הקבלה, וכלל העולה, שמחוייב האדם לידע את שמו יתברך. ומי שלא ראה זו החכמה, לא ראה מאורות מימיו, והכסיל בחושך הולך. וכבר הוזכרו עניינים אלו בארוכה למעלה בפרק י' מאמרות במאמר בביאור פסוק (דה\"א כח, ט) דע את אלהי אביך:",
+ "ומצאתי כתוב, כמו שיש בסוחרים מי שאינו מרויח רק ארבע או חמשה לבנים ליום להיותו תופר בגדים גסים, ומי שהוא מרויח עשרים או שלשים לבנים ליום להיותו תופר בגדים דקים ומעולים. וכן נוקב מרגליות ירויח דינר זהב ביום, ונוקב כלי זכוכית לא ירויחנו בשבוע אחד, והכל אומנים. כמו כן בשכר המצות, יותר ישתכר ביום אחד מי שיודע סודם, ממה שישתכר בשבוע אחד הבלתי יודע סודם:",
+ "המשל, ראובן שמעון לוי אכלו כאחד, גד ונפתלי דן אכלו כאחד, לוי המקובל זימן ובירך ברכת המזון וכוס של ברכה בידו, כיון למי שראוי לכוין. דן הבלתי מקובל, זימן גם הוא בחבורתו ובירך ברכת המזון וכוס של ברכה בידו, ולא כיון לסודות הברכה כי לא ידע הנה. שניהם מצוה אחד עשו, אך יש יתרון לשכר לוי משכר דן כיתרון האור מן החושך, ועל זה הדרך שאר המצות וזה פשוט ליודעי חן:",
+ "הן אמת שכמו ששכר היודע סודות המצוה גדול מאד משכר הבלתי יודע, כך ענשו כשיעבור עבירה או יבטל מצוה גדול מאוד מעונש הבלתי יודע, ומכל מקום לא האדם בן חורין ליבטל הימנה ולומר לא היא ולא שכרה, כי על מנת כן עברנו בברית ה' אלהינו ובאלתו לעשות כל מה שהוא חפצו, ובבטלנו רצונו יפקוד בשבט פשענו. ולא נפרוק עלו מעל צוארנו באמור לא מדבש הקבלה ולא מעוקצה, כמו שאמרו שעיר ופארן במיאנם התורה. ואולם, צריך לידיעה ההוא ב' תנאים. הא' לב נבון מלא מיראת ה' ואהבתו. הב' שקידה רבה על ספר הזוהר:",
+ "במסכת ברכות דף כ\"א (ב), העוסק במעשה מרכבה אינו פוסק אפילו לאמן יהא שמיה רבא כו'. על כן העוסק בחכמת הקבלה צריך שלא יסיח דעתו מהענין אשר עוסק עד גמר אותו הענין, ואין צריך לומר שלא ישיח ח\"ו שום שיחה, והוא בק\"ו בנו של ק\"ו, דאפילו בדברי תורה דעלמא אמרו רבותינו ז\"ל (חגיגה יב, ב) המפסיק בשיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, אשרי שומר פיו ולשונו ובתורת ה' יהגה:",
+ "הרחקת לימדו פלסופיא ואיסורה מבואר בדברי הקדמונים והאחרונים, ואם להביא כל דבריהם הוא עלי למשא, אפס קצת מהם תראו מה שכתב בזה רב האי גאון נמצא בעין יעקב במסכת חגיגה במאמר ד' נכנסו לפרדס, עיין שם:",
+ "והרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה כלל כ\"ה וזה לשונו, ואע\"פ שלא ידעתי מחכמה חיצונית שלכם, בריך רחמנא דשיזבין מינה, כי בא האות והמופת להדיח האדם מיראת הש\"י ותורתו כו', עד לא תהא תורה שלנו כשיחה בטילה שלכם חכמת הגיונכם אשר הרחיקו כל חכמי הדת כו', עד כי חכמת התורה וחכמת הפילסופיא אינן על דרך אחד. ואמר החכם (משלי ב, יט) כל באיה לא ישובון, רצה לומר כל הבא ונכנס מתחלה בחכמה זו, לא יוכל לצאת ממנה להכנס בלבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית ולא ישיג לעמוד על חכמת התורה שהיא ארחות החיים, כי יהי' לבו תמיד על חכמת הטבע ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד ולהביא ראי' מזו לזו ויעוות משפט כי שני הפכים הם צרות זו לזו ולא ישכבו במקום אחד, עד כאן לשונו ועיין שם כי קצרתיו:",
+ "בעל שבילי אמונה נכד הרא\"ש היה, כמו שכתב פעמים בספרו דף ק', הוא כתב בנתיב הח' וזה לשונו, ראיתי תועי רוח שחשבו עשי��ת המצות שאביי ורבא נושאין ונותנין בהן דבר קטן שלא עלה ביד המתעסק בהן רק שכר עשייתן, שאין בעשייתן רק שקיים מצות הש\"י כו', עד ומזה יצא להם בטול העשייה בכלל המצות כתפלה ותפילין ואיסור והיתר, ואין נותנין דעתן רק בחכמת הפילוסופיא, וחושבין שזהו מעשה מרכבה, וזה באמת אבדון ומות. והמאמינים כן, נבדלים מקהל ישראל וכו', עד מרוב עונינו נמצאים מבני עמינו נמשכים אחר הפילוסופים אפרים רועה רוח ורודף קדים וברית עם חכמי האומות יכרתו להתעסק בחכמת היונים, ויהיו לאחור ולא לפנים ומהמונם הם חיצונים, כי למדו הפילוסופיא הנקראת חכמה חיצונית וכו'. והביא ראיה מפרק חלק (סנהדרין צ, א) כי לומדי הפילוסופיא אין להם חלק לעולם הבא. אח\"כ הודה ולא בוש על חטאתו אשר חטא בלמדו מעט ממנה בזה הלשון, עם היות שידעתי שעשיתי בזה עון אשר חטא, את עוני אני מכיר וחטאי אני מזכיר כו', עיין שם כי קצרתי:",
+ "והרשב\"א ז\"ל סימן תי\"ט מתשובותיו האריך בזה, והא לך שנים שלשה גרגרים מראשי אמירי אמריו. אמר, המתמיד בספרי היונים עושה אותם עיקר ועוקר תורת ה', ומן החרב אשר בידם לא נשמר, וישים מר למתוק ומתוק למר, מעורר על תורת אמת מצה ומריבה וכו', עד גם ראיתי את הלחץ שלוחצים ונחלצים נגד התורה וחכמיה, וכמעט עוקרין כל תחומיה, עד ואם יש בספרים ההם קצת דברים מועילים, יש בהם כמה נזקים ושועלים כרמים מחבלים ומושכים המתמיד בהם בחבלי השוא, ונתעה לא יאמן בשוא ויצא שכר הדבר הטוב בהפסדיו במכות אשר הכוהו חכמים בין ידיו. ואם אסרו חז\"ל (סנהדרין ק, ב) להגות בס' בן סירא, כל שכן באלה יש שגורמים לסור מאחרי ה', היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה כו' (משלי ו, כז). ויתר דברי קצפו אשר קצף על יושבי עיר פרובינצא על התעסקם בחכמת חיצונים והחרם שהחרים הוא ובית דינו שלא להתעסק בם, הנם כתובים על ספר תשובותיו עיין שם:",
+ "והשר הגדול החכם הרופא הר\"ר יודא בן אלפכאר כתב לרד\"ק בזה הלשון, יאמר נא קמחי ששמו צמח, מתי ניתנו מקראי קודש להדרש במדות החכמה היונית וילכו אחורנית, ומתי נחה ארם על אפרים (ישעיה ז, ב) ותעלה ותצא מרכבה ממצרים, לא כן הדבר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעיה ב, ג), והאריך עוד עיין שם:",
+ "והחסיד הר' שם טוב בהקדמתו לס' האמונות אשר לו, נתרעם על מתפלספי בני עמנו, בזה להם לעג להם. ובסוף דבריו אמר, כשחקרתי בדבריהם בערה בקרבי שלהבת, כי פרחה בבני ישראל צרעת ממארת, וראיתי כי בכל הדורות האלה כפרו והמירו המופלגים בחקירה, עיין שם:",
+ "ורבינו תם בספר הישר מנה י\"ד דברים שמבטלים עבודת הש\"י, והאחד מהם החכמות הרעות. וזה לשונו, יש חכמות משחיתות האמונה כמין חכמת חיצונים וחכמות הפילסופיא, ואין צריך לעובד אלקים לשקוד עליהם, רק ירחק מהם בכל כחו, כי טרם שישיג מהם תועלת יאבד אמונתו. וכמה חכמים בעיניהם חשבו שעלו למרום החכמה ושעמדו בסוד גדול, ולא ידעו כי רחקו מהאמונה, ולא יכירו הדבר כי המתעסק בחכמת הפילוסופים תרחיקהו מעט מעט, והוא לא ידע ולא יבטח הנכנס בפילוסופיא שלא תאבד אמונתו, אם לא יהיה לו מלמד בקי וחסיד שיורהו וישמרהו מהמקומות שתחלש אמונתו, ואז ימלט. אבל כשילמוד עם רב חכם שאינו חסיד גמור, או לבדו, אין ספק שתשחת אמונתו. וזה הכלל הוא עמוד לכל יראה ה', ולכן צריך להזהר בו, עד כאן לשונו בשער ו'. ובשער י\"ג כתב עוד וזה לשונו, אם מתעסק בחכמות החיצוניות אשר מחייתו הם, צריך לבקש עסק אחר שתהיה מחיתו ממנו וישליך עסק זה, כי יותר יהיה ההיזק הבא עליו, מן התועלת שירוויח בו. כי כל המשחיתים אמונתם המאבדים תקותם מהעולם הבא, הם אשר דבקו בחכמות חיצוניות ואשר התחברו ללומדיהם. ואם יחשוב שהוא חסיד ולא יוכלו החכמות להשחית אמונתו, אין הדבר כאשר ידמה, אבל הוא מתרחק מעט מעט מהאמונה ואינו מרגיש, ויחשוב שהוא מחזיק בתומתו והוא לא ידע שהוא רחוק ממנה מאוד וכו', עד כאן לשונו:",
+ "ומה מאוד האריך הרב המקובל בספרו עבודת הקודש בחלק התכלית פרק ט\"ו וי\"ו וי\"ז וי\"ח וי\"ט ופ\"א מחלק סתרי תורה, בפרקים אלו גילה קלונם ברבים והזהיר במאוד מאוד מהם. ואמר, כי שלמה המלך ע\"ה יסד ספר משלי ברוח הקודש על שתי נשים אחת אהובה והאחת שנואה, השנואה היא הפילוסופיא אשה המנאפת, והיא אשה זרה אשר אמריה החליקה, והיא המפתת את האדם ולא ידע כי בנפשו הוא מביאו לידי מינות. והאשה המשכלת אשה יראת ה' היא תתהלל, היא תורה ציוה לנו משה מורשה, אל תקרי מורשה, אלא מאורסה (ברכות נז, א). ובזוהר פרשת כי תצא (ח\"ג רעז, א) גילה כי אית שדים תלמידי חכמים, וכנגדן בארץ מארי פילסופים דישראל. ואית שדים כבהמות, וכנגדן בארץ עמי הארץ כו', עיין שם. אח\"כ סיים ואית אחרנין מארי סתרי תורה, אינון ירתין נשמתין מסטרא דמלכותא קדישא דאיהי כלילא מי' ספירין כו'. על כן אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו למלא כרסנו ממקרא משנה תלמוד ופוסקים, ואחר כך לעסוק בחכמת הקבלה ואז מתקדש בקדושה גדולה, ואז נשמתו תלך בדרך סלולה ההולך בית אל מקום אשר שם היה אהלה תתרומם ותתגדל ברוב גדולה, ומכל מאורות העליונים כלולה:",
+ "מצאתי כי ט\"ו דרכים צריכים לעסק התורה. הדרך הא' שיהיה הלימוד עם חכם גדול ובחברת חבירים חשובים, ואמרו רז\"ל (תענית ז, א), חרב אל הבדים (ירמיה נ, לו), אלו תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בד בבד, רצו לומר ביחיד. הדרך ב' שיהיה עיון בספרים שחברום גדולי חכמי ישראל שדבריהם רבי הכללות עם הקצור, ולא יושגה לחבורי רבוי הדברים כאילן רב העלים ומעט הפרי. הדרך ג' שיכוין האדם למה שיקרא וישנה לדעת הפירושים והמכוון במאמרים. הדרך הד' שיכוין תמיד לעשות סימנים למה שיקרא וישנה או ילמוד. הדרך הה' שיעיין ויקרא תמיד בקבוץ אחד, ולא היום בקבוץ אחד ומחר בזולתו באותו ענין. הדרך הו' שיעיין תמיד בספרים יפה הכתיבה ויפי הקשירה, ויהיה מקום העיון יפה הבנין. הדרך הז' שיהיה העסק בתורה בקול והדבור המוחש שישמע מה שמוציא מפיו, ולא בחשאי ובקול נמוך כאוב מארץ. אבל בהנעת כלי הדיבור כולם וכל כחות הגוף. וכתב הרמב\"ם (הל' תלמוד תורה ג, יב), כל המשמיע קולו בשעת תלמודו, תלמודו מתקיים. והקורא בלחש, במהרה שוכח. הדרך הח' שיהיה הלמוד בשיר בין במקרא בין במשנה, ולזה תמצא ספרי המשנה הקדומים כתובים עם הנקוד והטעמים. הדרך הט' שיהיו הספרים מכתיבה אשורית. הדרך הי' שיהיו הספרים מכתיבה גסה ולא דקה. הדרך הי\"א שילמד לזולתו. הדרך הי\"ב שיהיו תלמידים ותלמוד בשובה ונחת ובישוב הדעת ומתינות, ולא יהיה אדם נמהר בעסק התורה. הדרך הי\"ג שיהיה העסק בתורה לשמה, להשלים רצון האל ולהתקרב אליו. הדרך הי\"ד שייחד ויקבע זמן מוגבל לעסק התורה, יפנה בו מחשבתו מכל עסק ומחשבה זולתה. הדרך הט\"ו להתפלל לאל שיתן לו חכמה ובינה וזכירה טובה. אלה הם דרכי ה' ישרים ילכו בם, עד כאן לשונו:",
+ "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בתורה לשמה",
+ "ר' מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד כו' (אבות ו, א). וגרסינן נמי בפרק חלק (סנהדרין) דף צ\"ט (ב), א\"ר אלכסנדראי, כל העוסק בתורה לשמה כאלו עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר (ישעיה כז, ה) או יחזק במעזי יעשה שלום לי. ורב אמר כאלו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה, שנאמר (ישעיה נא, טז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתך וגו'. ורב יוחנן אמר, כאלו מגין על כל העולם כולו, שנאמר (שם) ובצל ידי כסיתיך. ורבי יהושע בן לוי אמר, כאלו מקרב גאולה לישראל, שנאמר (שם) ולאמור לציון עמי אתה:",
+ "וכשיעסוק בה לשמה נעשית לו סם חיים, כדגרסינן פ\"ק דתענית דף ז' (א) תניא רבי בנאה אומר, כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא וגו', ואומר (שם ח) רפאות תהי לשרך וגו', ואומר (משלי ח, לה) כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. אבל אם אינו עוסק בה לשמה, היא לו סם מות, דאמרו רז\"ל (תענית ז, א) כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר (דברים לב, ב) יערוף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה שנאמר (דברים כא, ד) וערפו שם את העגלה וגו'. וענין לשמה, הכוונה שיעסוק בתורה לקיים מה שצונו הש\"י (דברים יא, יט) ולמדתם אותם. ויחשוב שהתורה היא כמו כתב המלך שכותב לעבדיו מה יעשו ומה ימנעו שלא לעשות, כן נתן הקב\"ה התורה לעמו ישראל עבדיו הנאמנים. על כן כשקורא בתורה נביאים כתובים או במשנה ותלמוד ופוסקים יעשה מוסכם כל מה שאמצא שם מה לעשות ומה שלא לעשות הנני אקיים כעבד נאמן, ומה שלא יהיה סיפק בידי לקיים מאיזה מניעה ואוכל לגרום שיקיימו אחרים כן אעשה בזריזות. וזהו שאנו אומרים בברכת אהבה רבה ותן בלבינו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים:",
+ "ואלו הדברים אשר דברתי כוללים הן הדינים שלומד, דהיינו מצות עשה ולא תעשה איסור והיתר טומאה וטהרה זכות וחובה. אבל אם ילמוד איזה דרכי מוסר והנהגת מדות ישרות, ילמדם על מנת לקיים. ודברי תורה שהם מענייני חקירות וידיעות והשגות, ילמדם בשביל שידע שמו יתברך וגדולתו ומסתרי מצותיו, ואז יתלהב לבבו ליראה אותו ולאהבה אותו. וזהו שסיים בברכת אהבה רבה, והאר עינינו בתורתך ודבק לבינו במצותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך:",
+ "ומה טוב הוא כשפותח הספר יאמר, הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה. והריני עושה לשם יחוד קב\"ה ושכינתיה. זהו הנקרא תורה לשמה:",
+ "וגרסינן במסכת ברכות פרק היה קורא (ברכות דף י\"ז) (א), מרגלא בפומיה דרב, תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא קורא ושונה ובועט באביו ובאמו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה, שנאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה וגו'. ללומדיהם לא נאמר, אלא לעושיהם, לעושיהם לשמה. וכל העושין שלא לשמה, נוח להם שלא נבראו. על כן יש לו לאדם לעסוק בתורה לשמה, ולא יתגדל בה ולא ליהנות גופו ממנה, כמו ששנינו בפ\"ד מאבות (מ\"ה) ר' צדוק אומר, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחתוך. וכן היה הלל אומר (שם), ודאשתמש בתגא חלף. הא כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם:",
+ "וגרסינן במסכת נדרים פרק קונם דף ס\"ב (א), תניא לאהבה את ה' אלהיך (דברים ל, ו), שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רב, אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה. אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר (משלי ז, ג) קשרם על גרגרותיך וגו'. ואומר (שם ג, יז) דרכיה דרכי נועם וגומר. ואומר (שם יח) עץ חיים וגו'. ר\"א אומר, עשה דברים לשם פועלן, ודבר בהן לשמן. אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחתוך בהם. וקל וחומר, מה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קודש שנעשו כלי חול נעקר מן העולם, מי שנשתמש בכתרה של תורה על אחת כמה וכמה:",
+ "ואש הוא עד אבדון המתגאה בדברי תורה, כמו שהאריכו רז\"ל מאוד בזה, ולהביא דבריהם היריעה קצר מהכיל, רק יהיה עניו ושפל ברך ומצוה גוררת מצוה (אבות ד, ב), כי כשיהיה בו מדה זו שאינו מתפאר בדברי תורה, נמצא יודה על האמת ולא יחזיק בשקר וזהו יסוד עמוד התורה. ויקבל האמת ממי שאמרו הן גדול הן קטן:",
+ "עוד ינצל מעבירה גדולה שיאמר דבר בשם אמרו, ולא יגזול דעת האומרו, כי גזילה זו יותר גזילה מגזילת ממון. כי נפש הוא חובל, רצוני לומר הנשמה, כי נשמות של ישראל והתורה הן אחת כאשר יתבאר לקמן בארוכה. ומה מאוד גדול עבירה זו בעיני, האומר פשט הכתוב בספר או אשר שמע, ולא מזכיר שם האומר או הכותב:",
+ "ובענין להנות מדברי תורה, כבר זכרתי דברי רז\"ל בזה והרמב\"ם במסכת אבות (ד, ה) במשנה דר' צדוק הנ\"ל הפריז מאוד על המדה לדבר בגנות הנהנים מכח תורתם, מכל מקום יש בחינות חילוקים בזה. בודאי מי שלומד תורה על מנת שיהיה לו שם גדול ויהיה מכובד ויהנו אותו בני אדם, או מחזיק ישיבה כדי שיהיה לו הכנסה, אז עונשו גדול. אבל הלוקח והנהנה כדי שיוכל ללמוד ולא יתבטל להטריח אחר מזונותיו, זה בודאי מותר, ופסוק מלא (דה\"ב לא, ד) לתת מנת הכהנים למען יחזקו בתורת ה':",
+ "ובפרק קמא דברכות (י, ב), אמר אביי ואיתימא ר' יצחק, הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, ושאינו רוצה ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי, שנאמר (ש\"א ז, יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, וא\"ר יוחנן שכל מקום שהלך שם ביתו עמו, ע\"כ הענין כי שמואל לא היה צריך לאותו דבר, ואלישע היה צריך. עוד שם (ברכות שם), עובר עלינו תמיד (מל\"ב ד, ט), א\"ר יוסי בר חנינא משום ראב\"י, כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאלו מקריב תמידין. ובפרק המוכר את הספינה (ב\"ב עה, א), מי שעיניו צרות בת\"ח בעולם הזה, מתמלאות עשן לעולם הבא. ופירש רש\"י, שעיניו צרות, שלא להנותו מנכסיו. ובפרק חלק (סנהדרין) דף צ\"ב (א), כל שאינו מהנה תלמיד חכם מנכסיו, אינו רואה סימן ברכה לעולם. הא קמן שראוי להנות ולעזור לתלמיד חכם, ומי שאינו עושה כן ונשא עונו:",
+ "וגרסינן בירושלמי דמעשר שני פרק בתרא (ה, ג), רבי יונה יהיב מעשר לר' אחא, לא משום דהוה כהן, אלא משום דהוה לעי באורייתא וכו'. ובירושלמי דשקלים סוף פרק ה' (הלכה ד), ר' חמא בר חנינא ור' הושעיא הוו מטיילין באילין כנישתא דלוד. אמר רב חמא לר' הושעיא, כמה ממון שיקעו אבותי כאן. אמר ליה, כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן, מי לא הוו בני אנשא דילעון באורייתא. ר' אבין עבד אילון תרעיא דסדרא. רבה, אתא ר' מני לגביה. אמר ליה, חמי מה עבדית. אמר ליה, וישכח ישראל את עושהו ��יבן היכלות (הושע ח, יד), מי לא הוו אינשי דילעון באורייתא, עד כאן. הנך רואה בעיניך שהחכמים האלו גינו לאשר הוציאו ממונם לבנין בית הכנסת עם שהוא מצוה רבה, וקראום שוכחי עושיהם על שלא בחרו היותר טוב שהוא לתתו לעוסקים בתורה:",
+ "ובספר הזוהר פרשת ויחי (ח\"א רמב, א) אמרו, זבולן זכה ואקדים בברכאן על דאפיק פתא מפומא, ויהיב לפומיה דיששכר. מהכא אוליפנא, מאן דסעיד למריה דאורייתא, נטיל ברכאן מעילא ותתא. ולא עוד, אלא דזכי לתרי פתורי מה דלא זכי בר נש אחרא. זכי לעותרא דיתברך בהאי עלמא, וזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי וכו':",
+ "ובויקרא רבה סוף פרשת בהר (לד, טז), ר' טרפון יהיב לר' עקיבא שית קנטרין כסף. אמר ליה, זיל זבון לך חדא אוסיא. פירוש, שדה, דנהויי לעיין באורייתא ומתפרנסין מינה. נסב יתהון ופליג יתהון לספרייא ולמתנייא ולאילן דלעין באורייתא. לבתר יומין קם עמיה, אמר ליה אחמי לי אוסיא דזבנת. אחמי ליה ספרייא ומתנייא ואילין דלעאן באורייתא, עד כאן:",
+ "ובמסכת יומא (עא, א), הרוצה לנסך יין על גבי מזבח, ימלא גרונו של תלמידי חכמים יין. ובמסכת כתובות (קה, ב), המביא דורון לתלמיד חכם, כאלו מקריב ביכורים:",
+ "הרי שמצוה גדולה וראויה למי שמהנה את התלמיד חכם, והתלמיד חכם רשאי לו לקבל למען יחזיק בתורת ה'. ואלו לא היה תלמיד חכם רשאי לקבל, א\"כ היה הנותן עובר על (ויקרא יט, יד) לפני עור לא תתן מכשול, ולמה יחשב להנותן למצוה גדולה, אדרבה יחשב לו לעבירה. אלא כדפירשתי:",
+ "ובודאי היו בני עלייה בישראל שאכלו עפר ולא רצו להנות, כעובדא דיונתן בן עמרם בפרק קמא דבתרא (ח, א), וכר' חנינא בן דוסא (ברכות לד, ב), וכר' אלעזר בן פדת (מגילה כח, א), שהיו עניים גדולים, ובודאי היו נותנין להם ממון הרבה והם לא רצו להנות. אלו הם בני עליה והנם מועטים. אמנם מי שנהנה ומקבל כדי שיוכל להחזיק בתורת ה' בלי מניעה, רשאי:",
+ "זה הכלל אני מוסר לכם אתם בניי יצ\"ו, אם תזכו אתם וזרעיכם וזרע זרעיכם להחזיק ישיבה והנהוג ליקח שכר רבנות, תקחו שכר רבנות כדי להחזיק ישיבה ולהעמיד תלמידים, ולא תחזיקו ישיבה בשביל לקח שכר רבנות, כי אז היה קורדום ח\"ו. ותכלית הדבר הוא, שיהיה לומד תורה לשם שמים, ולא בשביל טעם כבוד, ולא טעם ממון. ואם לבסוף הכבוד בא שמהנים אותו, יכול לקבל לכדי צרכו וצורך ביתו. ואף אם הוא ביותר מכדי צרכו, רשאי לקבל ובתנאי כפול ומכופל אם בעסק תורתו לא נתכוון רק לשם שמים לא זולתם, ואחר כך בא הכבוד מאליו לו. ולא יעשה שום תחבולה והידור אחר זה, רק מאליהן באו נדיבים וכוונתם לשם שמים לא בשביל איזה דבר ואיזה טעם, אז רשאי לקבל:",
+ "ובדבר זה יתיישב מה שכתב רש\"י בפרק סדר תעניות אלו (תענית) ריש דף כ\"א (א) וזה לשונו, מלך ר' יוחנן מינהו ראש ישיבה, מנהג הוא מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהם ומעשירין אותו, כדאמרינן גבי כהן גדול בסיפרא וביומא (יח, א), והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא, י), גדלהו משל אחיו, עד כאן לשונו. וכבר הקדמתי שהמקבל יהיה תורתו לשם שמים, וגם הנותן יתן לשם שמים ורחמנא לבא בעי. ומכל מקום החיוב על המקבל ללמוד ביתר שאת ויתר עוז, לא יפסוק פומיה מגירסא יומם ולילה ממש ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים:",
+ "כבר נתבא�� בכלל עסק תורה לשמה הוא שהתלמוד יביאנו לידי מעשה, ובדבר זה נפל מחלוקת בין חכמי ישראל. איתא בסוף פרק קמא דקידושין (מ, ב), וכבר היו רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד. נשאלה שאלה זו בפניהם, תלמוד גדול, או מעשה גדול. נענה ר' טרפון ואמר, מעשה גדול. נענה ר' עקיבא ואמר, תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה, עד כאן. והקשו כמה מפרשים מאחר שהמעשה הוא התכלית, וידוע כי תכלית הוא גדול מהדבר המביא לתכלית, אם כן לפ\"ז המעשה גדול, וכתבו מה שכתבו:",
+ "ואני אין לי אלא להקדים דברי רבותינו מפרשי התלמוד שעל פיהם אנו חיים, והם רש\"י ותוספות. איתא במסכת ב\"ק סוף פרק קמא (יז, א), תנו רבנן, וכבוד עשו לו במותו (דה\"ב לב, לג), זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כת,ף דברי ר' יהודה. אמר ליה ר' נחמי', והלא לפני אחאב עשו לו כן. אלא שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו, קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא נמי עבדינן הכי. אפוקי מפקינא, אנוחי לא מנחינא. ואיבעית אימא, אנוחי נמי מנחינא, קיים לא אמרינן. אמר רבה בר חנא, הוה אזלינא בהדיה דרבי יוחנן למשאל שמעתתא כי הוה עייל לבית הכסא, והוה בעינא מיניה מילתא. לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך והדר אמר לון, אפי' קיים אמרינן, לימד לא אמרינן. והאמר מר גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה. לא קשיא, הא למיגמר, הא לאגמורי, עד כאן. פירש רש\"י, מביא לידי מעשה, אלמא מעשה עדיף. למיגמר לעצמו מעשה עדיף, אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה, הילכך לימד לא אמרינן, עד כאן לשונו:",
+ "זה לשון תוספות, והאמר מר גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, פירש בקונטרס, אלמא מעשה עדיף. וקשה לר\"ת, דאדרבה מהכא דייק סוף פ\"ק דקידושין (מ, ב) תלמוד גדול ממעשה גבי זקינים שהיו מסובין בעליית בית נתזה בלוד, ונשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול, ונמנו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ואומר ר\"ת דה\"פ, והאמר מר שהתלמוד מביא לידי מעשה, וכיון שאנו אומרים קיים הרי אנו אומרים שלמד, דאי לא שלמד האיך קיים שתלמוד מביא לידי מעשה. ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד. ומשני הא לאגמורי, דלימוד ודאי לא אמר, דהא ודאי עדיף שמביא את הרבים לידי מעשה כשמלמדם. ובשאלתות דרב אחאי גאון לא גרסינן קיים. אמר לימד לא אמר, אלא גר' ומנח תפלין והדר אמר לן. ותו לאו פריך תלמודא והיאך הוה מנח תפלין תחלה קודם שהיה אמר להם השמועה, והלא תלמוד גדול ממעשה. ומשני, הא למגמר הא לאגמורי. דליגמר לנפשיה, תלמוד עדיף שמביא לידי מעשה. אבל לאגמורי לאחריני לא עדיף ולפיכך היה מניח תפלין תחלה, עד כאן לשונם:",
+ "והנה מתחלה אפרש דברי התוס', כי יש להקשות לפירוש ר\"ת למה ליה לתלמודא למימר כלל הא למיגמר דמעשה עדיף, כיון דבין הך דהכא לימד לא אמרינן, ובין דהתם תלמוד גדול שמביא כו' איירי תרווייהו בלאגמורי, לא הוי ליה למימר אקושייתו אלא הך דהכא דאפשר קיים בלא לימוד היינו בלאגמורי. והנה יש עוד דקדוק בדברי התוס' במה שאמרו ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד, מאי קאמרי, פשיטא דהמקשה לא אסיק אדעתיה מה שמתרץ לו המתרץ:",
+ "והנה אלו השני דברים יתורצו כאחד, דבודאי המקשה שהקשה הלא אי אפשר לקיים אם לא למד מאחד שאי אפשר לבוא לידי מעשה אלא ע\"י לימוד, בודאי שיכול לבוא לידי מעשה אם לימד אף שלא למד א��רים, כי מה תלוי קיום מעשה שלו בלימוד אחרים, ואין תלוי אלא בלימוד של עצמו שיודע את המעשה אשר יעשה, וא\"כ מה הקשה בודאי יתרצו לו שלימוד אחרים לא אמרינן. אלא הענין הוא, בודאי גם המקשה ידע זה, רק שלא אסיק אדעתיה לחלק בין למד ללימד בענין המאמר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, והיה סובר שמה שאמרו תלמוד גדול, כולל הן למד הן לימד ותרווייהו שוו במעלה, על כן מקשה שפיר והאמר מר כו', כלומר מאחר שקיים א\"כ על כרחך למד. ואף אם תמצי לומר שלא לימד, מכל מקום למד ולימד שניהם שוין במעלה ומאחר ששניהם שוין במעלה והם גדולים ממעשה, א\"כ למה קיים אמרינן ולימד לא אמרינן. על כן הוצרך לתרץ הא דקאמר תלמוד גדול היינו בלימוד, אבל בלמד מעשה גדול, וחלוקים הם במעלה. למד ולימד, מעשה עדיף. מלמד ולימד עדיף ממעשה, על כן קיים אמרינן, לימד לא אמרינן:",
+ "ואין להקשות על ר\"ת מאחר שהתלמוד של לאגמורי עדיף ממעשה מאחר שמביא לידי מעשה, א\"כ תלמוד של למגמר שמביא את עצמו לידי מעשה יהיה ג\"כ גדול ממעשה. זה אינו קושיא, כי המעשה הוא התכלית על כן עדיף יותר מהלימוד כמ\"ש לעיל שהקשו המפרשים רק בלאגמורי התלמוד עדיף ממעשה משום שיש בלאגמורי שני ענינים תלמוד ומעשה, דהיינו הדברי תורה שלומד, והמעשה הטוב הוא שמלמד לחבירו, והמלמד לחבירו תורה כאלו ילדו (סנהדרין צט, ב). וזהו ביאור מביא לידי מעשה לפי מסקנא, כלומר שבתלמוד זה יש בו מעשה ג\"כ. אבל בלמגמר שאין בו אלא תלמוד, אז מעשה עדיף. ורש\"י פירש, מביא לידי מעשה, אלמא מעשה עדיף, הוא כפשוטו לגמרי, תלמוד מביא לידי מעשה, א\"כ המעשה הוא התכלית, והתכלית עדיף. וסרה תלונות המפרשים:",
+ "אך עתה באתי ליישב קושיות התוס' שהקשו על רש\"י דמהכא דייק בסוף פ\"ק דקידושין (מ, ב) וזה לשונו, ויש מפרשים דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחלה או יעסוק במעשה, אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד. אבל אדם שלמד כבר המעשה, טוב יותר מהתלמוד, עד כאן לשונם. וכן היא סברת רש\"י, וסבירא ליה דהכי פירושו, התלמוד גדול, כלומר שיש לו דין קדימה שיותר טוב שילמד, ממה שירדוף אחר המצות מי שעדיין אינו בקי בדינים וילמוד הדינים, לפי שמביא לידי מעשה שידע מה לעשות, ואם לא ילמוד אזי יהיו נעלמים ממנו כמה דינים ויעשה כמה איסורים, ויהיו נעלמים ממנו כמה מצות מעשיות ולא ידע לקיימם. והתכלית האמתי הוא המעשה. אבל מי שלמד כבר ויודע כל המעשים והדינים, אזי טוב יותר לרדוף ולחפש אחר איזה מצוה מהלימוד, כי מעשה המצות הם התכלית, על כן מקשה שפיר בסוף פ\"ק דבבא קמא דקיים עדיף מהלימוד, כי התכלית הוא המעשה. ומשיב המתרץ, למגמר עדיף התלמוד ממעשה, משום שאז בהלימוד יש ג\"כ מעשה, תרווייהו איתנהו ביה. ולאגמורי, המעשה עדיף ויקדמנו, אם לא מי שעדיין אינו יודע דיני המעשיות אז יקדים הלימוד. והלימוד גדול להקדימו כדי שידע לבא לידי מעשה, פירוש כי המעשה הוא התכלית:",
+ "ואפשר שכוונת התוס' שם בסוף פרק קמא דקידושין שמביאין זה היש מפרשים דאדם שלא למד כו', מביאין אותם ליישב דברי רש\"י, וכאלו היו אומרים ויש מפרשים ליישב דברי רש\"י דאדם שלא למד וכו'. כי גם שם בזה הדיבור של ויש מפרשים כו' הקשו על רש\"י וכתבו פירוש ר\"ת כו'. ואח\"כ כתבו ויש מפרשים כו'. הרי מבוארים דברי רש\"י ודברי ר\"ת:",
+ "ובעיני יותר מחוורים דברי רש\"י לפי מה שפירשתיו מפירוש ר\"ת, כי לפי ר\"ת עדיין קשה קושיית המפרשים הלא התכלית הוא חשוב יותר מהקודם. קושיא זו היא קשה בסברת המקשה שלא ידע לחלק בין למגמר בין לאגמורי, ובודאי בבוא התירוץ הוא ניחא כמו שכתבתי ודוק:",
+ "הכלל העולה מדברי שניהם, כי לא המדרש הוא עיקר רק המעשה (אבות א, יז), על כן להשתדל אחר מעשים טובים שישנם לעשותם עדיף יותר מלהתעסק בלימוד. והני מילי בלימוד של עצמו, אבל ללמד אחרים אז הלימוד יותר עדיף כי הוא כלול מתלמוד וממעשה, שזה בעצמו מעשה טוב מה שמלמד אחרים. ומי שאינו יודע דינים את המעשה אשר יעשה, אז התלמוד גדול. רצוני לומר, התלמוד מוקדם שיותר טוב שילמוד כדי שידע הדינים את אשר יעשה, כי כן מוכרח ליישב דברי רש\"י. ומסתברא שגם ר\"ת מודה בזה, אף שמפרש הסוגיות בענין אחר:",
+ "וכל זה לא נאמר, אלא בהזדמן לו מעשה מצוה שיכולה להתקיים ע\"י אחרים. אבל אם אי אפשר ע\"י אחרים, יעשה המצוה ואח\"כ יחזור ללימודו, כך כתב הרמב\"ם (הל' תלמוד תורה ג, ד) והובא בטור יורה דעה סי' רמ\"ו. כל שכן במצוה המוטלת עליו עתה לעשות, שיבטל מלימודו ויעשה המצוה. לא מבעיא בלימוד של עצמו, כי זה מבואר במסכת פסחים פרק אלו עוברין בירושלמי (ג, ז) שהביא האשרי' שם בענין ההולך לעשות עירוב כדי לילך ללמוד לפני רבו ונזכר שיש חמץ בביתו, חוזר ומבערו ולא סגי בביטול. ואמר בירושלמי, בכאן שנה רבי דמעשה גדול מן התלמוד כו', עיין שם, והובא בבית יוסף סי' תמ\"ד. אלא אפי' במלמד לאחרים ומצוה רמיא עליה לעשותו, צריך להקדים מעשה המצוה, ואח\"כ יחזור ללמודו:",
+ "וזהו מוכח בסוגיא דשמעתא דהכא (ב\"ק יז, א) בעובדא דר' יוחנן שהניח תפילין ואח\"כ היה מלמד לאחרים. כי לפום ריהטא קשה, הלא למגמר תלמוד עדיף, ולמה הקדים ר' יוחנן להניח תפילין קודם למגמר. ולפי גירסת השאלתות מקשה תלמודא זו הקושיא, ומתרצה. אבל לגירסת רש\"י ותוספת הקושיא במקומה עומדת. אלא הוא כדפירשתי, דשאני מצוה דרמיא עליה וזמנה ניחא, כי הנחת תפילין הוא החיוב לכל היום, צריך להקדים. ואין הדברים אמורים שתלמוד גדול, אלא כשאין מצוה דרמיא עליה, ובמצוה שיכולה להתקיים ע\"י אחר. ובמצוה דרמיא עליה לא תימא דווקא כעובדא דרבי יוחנן שיצא מבית הכסא ועדיין לא התחיל ללמוד לרבים, אבל כשהתחיל ללמוד לא יפסיק אפי' כשהוא מצוה דרמיא עלי' ויעבור הזמן, כהא דאיתא בריש פרק היה קורא (ברכות יג, ב) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (דברים ד, ו), זהו קריאת שמע דר' יודא הנשיא, ולא היה מפסיק לקרות קריאת שמע כולה. אע\"ג דתנן בפ\"ק דשבת (ט, ב) מפסיקין לקריאת שמע ולא מפסיקין לתפלה, ואמר רבי יוחנן (שם יא, א) לא שנו אלא כגון רשב\"י וחביריו שתורתן אומנתן, אבל כגון אנו מפסיקין לתפילה כמו לקריאת שמע. והקשה הרא\"ש, למה לא הפסיק ר' יודא הנשיא לקרות את כולה מאחר שמפסיקין לקריאת שמע אפי' במי שתורתו אומנתו. ותירץ, דהני מילי אדם הלומד לבדו. אבל מי שלומד תורה לרבים, אין להפסיק. אם כן נלמוד מכאן כשלומד לאחרים לא יפסיק אפי' למצוה דרמיא עליה, ואפי' כשתעבור מצוה. זה אינו, דכבר כתב הבית יוסף בטור אורח חיים סימן ע' לפי דעת הטור שסובר דהא דאמרינן שמי שלומד תורה לרבים אינו מפסיק, דווקא כשהוא בענין שאם יפסיק לקרות את שמע יתבטלו ולא יוכלו ללמוד אח\"כ כו', עיין שם. ונלע\"ד דהוא הדין מצוה דלא רמיא עליה, כלומר שאינו ממצות עשה, רק שאירע מצוה שאינה יכולה להתקיים ע\"י אחר, ואם לא יקיימנה עתה תתבטל, אעפ\"י שהוא לומד לרבים יפסיק באמצע למודו ואח\"כ ילמוד לרבים:",
+ "נחזור לענין, ומי שלא יודע דינים את המעשה אשר יעשה כבר כתבתי למעלה הי\"מ והוא דעת רש\"י שמצוה להקדים הלימוד ולא מצינו חולק על זה וטעמא דמסתברא הוא:",
+ "כלל העולה, שלימות המעלות הוא המעשה. אבל דע, כי אין שלימות המעשה אלא עם כוונה ישרה, כי מצות צריכות כוונה להיות המעשה נשלם בשלימותו האמיתי, וצריך להיות המעשה כלול מדיבור וממחשבה. הדיבור, שיאמר זה אני אעשה אשר ציווני בוראי לשם יחוד קב\"ה ושכינתיה. והמחשבה, היא כוונת המצוה וסודה. וכן מבואר בספר עבודת הקודש פרק כ\"ו מחלק התכלית, כי השלימות האמיתי הוא המעשה, וזה לשונו, השלמות אשר זכרנו אי אפשר הגעתו כי אם במעשה המצות וקיומן בפועל. כי הואיל ונברא האדם לתבנית המרכבה באיבריו ופרקיו כמו שבארנו, והיה בו כלי המעשה עיקר, הנה היה הכוונה בהם העבודה בפועל להמשיך התכלית אשר בעבורו נברא אשר הוא הייחוד, ואי אפשר כי אם במעשה. ולזה היו המצות המעשיות החלק היותר גדול בתורה, לפי שקיומן צריך בפועל תמיד. כי מצות לא תעשה אין קיומן כי אם בשכל, והוא שיהיה עיני האדם על דרכיו תמיד ולא יסיח דעתו ויזהר לבלתי יחטא. כי כמו שקיים מצות עשה בפועל סבת בנין העולם וקיומו, כן קיום מצות לא תעשה בפועל סבת חרבנו. אלא שאם בא דבר עבירה לידו וניצל ממנו, הרי עשה מצוה שכפה יצרו, ואין מצוה יתירה כזו וכדאיתא בפ\"ק דקידושין (לט, ב). והטעם, כי כשאדם כובש את יצרו וכופהו וזובחו, השם הגדול מתייחד בכבודו ומתעלה בעולמו וזה פרי המעשה וקיום המצות, ועל דרך זה יהפכו וישובו לא תעשה לעשה. וזה סיבה שתעלה מדת הדין ברחמים שהוא הייחוד השלם, וזה פרי העבודות כולם. וזה סוד הכשר ותקון הרע והמעוות לתקנו שיהיה כולו טוב וישר. והוא שורש אהבה שנצטוינו עליה באמרו (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, ושנינו במשנה פרק הרואה (ברכות נד, א) בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע, כי מוטל עלינו חובת תיקון כל הדברים לישרם ולתקנם כמו שהיו במחשבה העליונה קודם הבדלם משם. כי בהיותם שם טובים וישרים היו, ולזה נתחייבנו באהבה גם ביצר הרע, והוא התייחדו ביצר טוב והיו לאחדים ��לא יהיה זה חילוק על זה. וזה סוד האהבה שהיא שורש הייחוד, וכמו שהתבאר במקומו. ולפי זה כולו שלמותו במעשה המצות, לזה היו חלוק חלק האהבה להורות כי הייחוד שהוא התכלית המכוון תלוי בקיום המצות בפועל אשר הם מצד החסד סוד אהבה רבה. ובספר קנה ראיתי בזה הלשון, ועל כן תרי\"ג מצות כולם להוריד מן הא' אל הת', וזהו מצות מעשיות צורך גבוה וצורך אדם, עד כאן לשונו:",
+ "תכלית הלימוד, ללמוד וללמד לשמור ולעשות כו'. אתם בני יצ\"ו אם בא לידכם איזה הוראה ותזכו להיות מורי הוראה, תהיו יראי הוראה שלא תכשילו חס ושלום לרבים. וקודם שתורו הוראה, יהיה הדין ברור כשמש בלבבכם. ובכל נדנוד ספק ספיקא, תראו קודם בספר איך הדין ברור. ואם יש איזה פקפוק, אל תתביישו לדבר מזה עם לומדים. מי לנו גדול מרב הונא כשהיה מורה טריפות הוה מכניף כו', כי היכי דלמטי ליה שיבא מכשורא (סנהדרין ז, ב). ויהיה יראת אלקים בלבבכם. מכל מקום אל תאמרו א\"כ נחמיר על רוב, כי אין זה נקרא מורה הוראה להחמיר לאחרים שלא כדין, ולו לעצמו יחמיר כטוב בעיניו. ובמסכת ברכות פ\"ק (ד, א) אמר בדוד המלך ע\"ה שהיו ידיו מלוכלכות בשפיר כו' כדי לטהר אשה לבעלה. לא אמר כדי לטהר או לטמא, רק היה יגע כל כך באם הוא טהור בבירור על פי הדין שחס ושלום לא יטמאנה ויחמיר לאחרים לבטלם מפריה ורביה. ומכל שכן שמוזהר בעל הוראה שלא יכשיל ח\"ו אחרים, רק בא לאשמועינן כח דהיתרא. וכן הוא הדין בכל הוראות:",
+ "ואפילו לעצמו שמדת חסידות הוא שיחמיר לעצמו, הני מילי כשיש מקום לחומרא. אבל אם אין מקום להחמיר רק שירצה להחמיר מחמת חסרון ידיעה, ואלו היה לומד ומעיין בבירור היה רואה שאין מקום לחומרא ועל כל זאת הוא מחמיר, זהו חסיד שוטה:",
+ "ועל זה שמעתי ביאור המאמר בברכות פ\"ק (ח, א), א\"ר חייא משמיה דעולא, גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. דאלו גבי ירא שמים כתיב (תהלים קכח, א), אשרי כל ירא ה'. ואלו גבי נהנה מיגיעו כתיב (שם ב), יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, עד כאן. וכבר הקושיא מפורסמת, דעל כרחך הנהנה מיגיע כפו הוא גם כן ירא שמים, דאם לא כן איך יהיה הוא עדיף מירא שמים מאחר שהוא חוטא אף שנהנה מיגיע כפו. אלא על כרחך צריך לומר שהוא ג\"כ ירא שמים, א\"כ מאי רבותא דהוא גדול. אלא ירא שמים קורא בכאן מי שהוא מחמיר ומטריף, אבל גדול ממנו מי שמייגע בתורה ולומד עד שנתברר לו שמותר באכילה, וזהו הנהנה מיגיע כפו, כי ידיו רב לו בתורה אז אשריו בעוה\"ז שהוא נהנה מאכילה, וטוב לו לעוה\"ב שעסק בתורה, וק\"ל:",
+ "לאחר שההוראה ברורה, אז לא יחמיץ אותה וישיב להשואל. כשם שאסור לענות הדין בדיני ממונות, כן בכל הוראות. ובפרט בהוראות דיני נשים לטהר אשה לבעלה שלא ילין את דינה. ובמסכת שבת פרק במה בהמה (נה, ב), א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, כל האומר בני עלי חטאו, אינו אלא טועה כו'. אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים (ש\"א ב, כ), מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהם הכתוב כאלו שכבום:",
+ "יכול אדם לקנות מחבירו משכר לימוד ומעשה שלו, או למכור לו קודם שנעשה המעשה, כך כתב רבינו ירוחם בסוף נ\"ב, הביאו בית יוסף בטור יורה דעה סוף סימן רמ\"ו, וזה לשונו, העוסק בתורה, קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חבירו בסחורה ויטול חלק מלימודו כמו יששכר וזבולן. אבל אחר שעסק ו��ותן לו בשביל ממון אינו כלום, אם יתן איש את כל הון כו' (שה\"ש ח, ז). וזה ענין הלל ושבנא, כדאיתא בפרק היה נוטל (סוטה כא, א). ומסתברא שהעוסק אבד שכבר בטל חלקו, כך כתבו המפרשים, עד כאן לשונו:",
+ "נחזור לכבוד התורה. תנן בסוף סוטה (מט, א), משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה. כי עד רבן גמליאל היו לומדים הכל בעמידה, אחר כך בא תשות לעולם והתחילו ללמוד מיושב. מכל מקום נראה, שאיסור הוא ללמוד בסמיכה מוטה על צדו, רק ישב באימה וביראה. אם לא כשמהרהר בתורה במטה בלילה כשרוצה לישן. ומי שמטריח את עצמו ללמוד תורה במעומד כל מה דאפשר לו לפי כחו, עליו נאמר (אבות ד, ו) המכבד את התורה גופו מכובד:",
+ "בכלל כבוד התורה לכבד את הספרים ואת דפי ספרים שנתקלקלו, וכך כתוב בהגהו\"ת אשר\"י בפרק רבי עקיבא וזה לשונו, משמע דכל דבר הבא מקדושה אף על פי שנתקלקל ולא חזי למילתא, טעון גניזה. ומאוד אני מצטער על העבירה הנעשית בחוצה לארץ בדפי גמרות קטנות. וירא שמים יהא נזהר ויהדר אחריהם לגונזן היטב:",
+ "גרסינן בפרק חלק (סנהדרין קא, א), תנו רבנן, הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו, מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב\"ה ואומרת לפניו, רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו גוים. אמר לה, בתי בשעה שאוכלים ושותים במה יתעסקו. ואומרת לפניו, רבונו של עולם אם בעלי מקרא הם, יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים. אם בעלי משנה הן, יעסקו במשנה בהלכות ובאגדות. ואם בעלי תלמוד הן, יעסקו בהלכות פסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת, בהלכות חג בחג. העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא, כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם:",
+ "על כן בניי יצ\"ו, הזהרו ללמוד בימי ניסן פרק ערבי פסחים והרי\"ף של פסחים, וכן הטור עם הבית יוסף. ובחג השבועות מאמרים של מתן תורה המוזכרים בפרק רבי עקיבא. וכן בתשעה באב הלכות תשעה באב ותענית. וכן בראש השנה הרי\"ף והטור של ראש השנה. וכן ביום הכפורים מסכת יומא וכו'. וכן בסוכות מסכת סוכה. וכן בחנוכה הלכות חנוכה. ובפורים מסכת מגילה. ומסכת יום טוב מישך שייך בכל הימים טובים. תלמדו מן התלמוד ומן הרי\"ף והטור כפי אשר תוכלון שאת, כי זאת התורה היא ביותר חביבה ומביא לידי מעשה כהוגן, ותורה זו חביבה במאוד מאוד לפני הקב\"ה כי יפה היא ובזמנה היא:",
+ "כבוד התורה נתנה לישראל, ואיסור גדול עושים במקצת ארצות במקצת בני אדם שלומדים תורה עם גוים. וזה לשון רש\"ל בים של שלמה במסכת בבא קמא, תנו רבנן, וכבר שלחה מלכות הרשעה שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם. קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתן אמרו להם, דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים, שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור. ושל נכרי שנגח שור של ישראל, בין תם ובין מועד משלם נזק שלם. ממה נפשך, אי רעהו (שמות כא, לה) דווקא, אפילו דנכרי כי נגח דישראל ליפטר. ואי רעהו לאו דווקא, אפילו דישראל כי נגח דנכרי ליחייב. וחכמים לא גילו להן טעמו של דבר שממון של גוי הפקר מפני הסכנה. ומה שמסיק ודבר זה אין אנו מודיעין למלכות, הוא מדברי סרדיוטות. פירוש, השרים הממונים לעשות דין, הם אמרו לחכמי ישראל נעשה עמכם טובה שלא נודיע משפט זה למלכות. ולכן מסיק עלה בירושלמי (ב\"ק יט, ב פ\"ד ה\"ג), אפילו הכי לא מטו לסולמות דצור עד דשכחו כולן. וכן ראיתי בפירוש התוס' ארוכים, וכן יראה מפירוש רש\"י למי שמעיין בו. והקשו התוספות, ואם תאמר, והא אמרינן בחגיגה (יג, א) המלמד תורה לגוי עובר בעשה, דמגיד דבריו ליעקב וגו' (תהלים קמז, יט). וי\"ל דעל פי המלכות עשו בעל כרחם, ולא נתחייבו למסור עצמם. אי נמי, שהשרים עשו עצמן כגרים בעיני חכמים, כדאיתא בספרי אף חובב עמים, עד כאן לשונם. משמע מכאן דלא שרי ללמוד תורה לגוי אף משום שלום מלכות, וק\"ו משום שכר הנאה, אם לא בגזירה. ואוי להם לאותם שנמצאו במדינת ספרד לועז בארץ ישמעאלים, הלומדים תורת יי' עם האומות בעבור הנאתן ותשלומי שכרן, הם המילדים בנים לעבודה זרה, כי אחר כך הם מהפכים למינות, כאשר שמענו וראינו בעוה\"ר. הקב\"ה מסר התורה בקבלה למשה לומר ליהושע ויהושע לזקנים כו' (אבות א, א), ולא הניח לכתוב התורה שבעל פה כדי שלא יהפכו למינות כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר. אם כן אותן האנשים החטאים בנפשותם ובגופם להפר עצת ה' אשר לומדים עם האומות, נלע\"ד גדול עונם מנשוא ולא יראו בנחמת ציון:",
+ "וגם שמעינן מההיא ברייתא דאסור לשנות דברי תורה אף בזמן הסכנה וחייב למסור עצמו עליה. ולפי חד שינוי דתוס' שמלכות הרשעה גזרה עליהם, הלא לא תמצא דבר קשה כזו לומר בפני האומות שאנחנו פטורין מהזיקן והם חייבים, וכי לא היה ראוי לחוש חס ושלום לכמה שמדות וחורבות דליפוק מינייהו, בפרט מלכות הרשעה שכל מחשבותם רק להתגולל ולהתנפל על שונאינו, וא\"כ היה להם לשנות, או שניהם חייבים או שניהם פטורים. אלא שמע מינה שמחוייבים למסור על קדושת השם. ואם ח\"ו ישנה הדין הוה ככופר בתורת משה. ומסתמא איירי כגון שהשרים שאלו בפרטות על כל דין ודין שור של ישראל שנגח לשל נכרי ושל נכרי שנגח לשל ישראל. ועל כן השיבו האמת על קידוש השם כי לא הי' יכולת בידם לשמט עצמם מדין זה:",
+ "והא דאיתא בפ\"ק דמגילה (ט, א) מעשה בתלמי שכנס ע\"ב זקנים וכו' ושינו התורה. התם מן שמיא דאסכימו בהדייהו וכעין רוח הקודש היה, וכן איתא התם נתן הקב\"ה בלב כל אחד כו', והוא על פי הדבור. ועוד התם לא שינו שום דבר ממשמעותו, אלא שינו לשון דלא יהפכו למינות, וכמו ששנינו כך היא כוונת המקרא כפשוטו. אבל לומר על הפטור חייב או להיפך, הוה ככופר בתורת משה, מה לי דבור אחד מה לי כל התורה, כדאיתא בפ\"ג דיומא (לח, ב), אמר רב כל השוכח דבר אחד מכל תלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר (הושע ד, ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני, אלמא דדבר אחד מתורה הוא נקרא תורת ה', עד כאן לשונו:",
+ "מגיד דבריו ליעקב, אבל לאומות העולם אסור ללמוד אפילו אות אחת מן התורה, ועון גדול הוא. ועכו\"ם העוסק בתורה חייב מיתה ועובר נמי משום (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול כל המלמדו. רק בשבע מצות בני נח שרי ללמדו במסכת חגיגה (יג, א) ובתוס' (ד\"ה אין מוסרין). אבל בזוהר מחמיר מאוד ולא חילק. ובזוהר פרשת אחרי מות החמיר במאוד בעון זה הלומד לגוי אות אחת מהתורה:",
+ "וזה לשון תולעת יעקב בסוד המילה, כל מי שאינו חתום בחותם הקדוש הזה, אין לו חלק באלהי ישראל ולא זכרון בתורתו, טמא הוא וטמא יקרא, ולא קדוש. ולטעם זה אין מלמדין אותו אפילו אל\"ף בי\"ת. וכל המלמדו תורה משקר בשם הגדול, כי כל התורה שמותיו של הקב\"ה, שהרי אין נכנסין לברית הלשון היא התורה הקדושה אם לא בברית הבשר. וקל וחומר הדברים, ומה פסח על שהוא רומז לדבר של קדושה, כתיב (שמות יב, מח) כל ערל לא יאכל בו. התורה שהיא קודש קדשים שמותיו של הקב\"ה, על אחת כמה וכמה. ולפיכך אסור ללמוד תורה לגוי שנאמר (תהלים קמז, יט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל וגומר, וכתיב (ירמיה ב, כא) ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת, וכתיב (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב, תורת אמת לזרע אמת. והמלמד תורה לגוי, מעיד על עצמו כאלו אינו אמת חס ושלום. וכשיזכה לברית בשר שהיא השער, מכניסין אותו לברית הלשון שהוא התורה והוא הנקרא גר צדק, עד כאן לשונו:",
+ "למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג, ט). ראיתי אחד מהמדקדקים שהיה לו רשום תרי\"ג מצות בקונטרס קטן, והיה נוהג לחזור אותם בכל יום עד שכולם שגורים בפיו בעל פה, והיה יודע מצוה פלונית היא מצוה מ' או ס' או כ' או כיוצא בזה. וכל מי שמנדב לבו לאהבת התורה, יעשה כן:",
+ "חיוב גדול הוא על המהלך בדרך שיעסוק בתורה, כהא דתנן (אבות ג, ז) המהלך בדרך ומפנה לבו ואומר מה נאה אילן זה כו'. וגרסינן נמי בסוטה דף מ\"ט (א) ובתענית פרק קמא (י, ב), וא\"ר עלאי בר ברכיה, שני תלמידי חכמים ההולכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויים לישרף, שנאמר (מל\"ב ב, יא) ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב וסוסי אש וגו'. טעמא דאיכא דבור, הא ליכא דבור ראויין לישרף. על כן לא יזוז מלהרהר בדברי תורה לקיים מה שנאמר (משלי ו, כב), בהתהלכך תנחה אותך. וילמוד בעל פה מה שיוכל, או יעסוק באיזה מזמורים או מאמרים לפרשם וכיוצא בזה הרבה, רק לא יזוז מחשבתו מהרהור תורה או תיקון מעשים טובים וכיוצא בזה:",
+ "צריך אדם ליזהר מדברים המשכחים את הלימוד, כדאיתא בהוריות פרק כהן משוח (יג, ב), תנו רבנן, חמשה דברים משכחים את הלימוד, האוכל ממה שאכל עכבר, וממה שאכל חתול, והאוכל לב בהמה. ומהר\"ם ז\"ל היה מונע עצמו אפילו מלב העוף. בתשב\"ץ בסימן תקס\"א, הרגיל בזתים, והשותה שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גב זו, ויש אומרים אף המניח כליו תחת מראשותיו. חמשה דברים משיבים את התלמוד, האוכל פת חטים וכל שכן חיטים עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים, והשותה מים משיורי עיסה, ויש אומרים אף הטובל אצבעו במי מלח ואוכל, הרגיל בשמן זית. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן כשם שהזית משכח את התלמוד של ע' שנה, כך שמן זית מחזיר התלמוד של ע' שנה. הרגיל ביין ובשמים, מסייע ליה לרבא, דאמר חמרא וריחנא פקחין. הטובל אצבעו במלח, אמר ריש לקיש, ובאחת. כתנאי, ר' יודא אמר אחת ולא שתים, רבי יוסי אומר שתים ולא שלש. עשרה דברים קשים לתלמוד, העובר תחת אפסר גמל, וכל שכן תחת גמל עצמו, והעובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, ואשה שעוברת בין שני אנשים, והעובר תחת גשר שלא עברו תחתיו מים מ' יום, והאוכל פת שלא בישל כל צרכו. והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון, פירוש, אותו כף שבוחשים את הקדירה קרי לה זוהמא ליסטרא על שם שמעברת הזוהמא לשני צדדים, על שני צדיו (שמות ל, ד) תרגום תרין סטרוהי. ושותה מאמת המים שעוברת בין הקברות, והמסתכל בפני המת, ויש אומרים הקורא הכתב מעל גבי הקבר. וכשיהיו נזהרים בדברים אלו התלמידי חכמים, יגדיל תורה ויאדיר, עד כאן:",
+ "בילקוט ריש ויקהל איתא, ויקהל משה (שמות לה, א), רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד. אמר הקב\"ה, עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת וליכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. ומכאן אמרו, משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג. אמר משה לישראל, אם אתם עושין כסדר הזה, הקב\"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותו בעולמו, שנאמר (ישעיה מג, יב) ואתם עדי נאום ה' ואני אל. וכן דוד הוא אומר (תהלים מ, י), בשרתי צדק בקהל רב. וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד, והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה. אלא שהיה פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמען אוזן מעולם, עד כאן לשונו:",
+ "אמנם הדרשן הדורש לרבים יראה שידרוש לשם שמים להיות זוכה ומזכה לרבים, וכל דרוש ישליש לג' חלקים. חלק א' ידבר פשטים טובים בפרשה המובחר מהמפרשים, ויאמרם בשמם ויוסיף כפי שכלו הטוב. חלק הב' יאמר דינים ללמד לרבים, בפרט לאותם שאינן בני תורה כל כך לומר דינים המצטרכים, כגון סדר כל היום ודיני ציצית ותפלין ומזוזה והלכות שבת והנהגת הבית בהלכות אישות והלכות ביאה וכיוצא בזה הרבה. חלק הג' דברי מוסר מחובת הלבבות וראשית חכמה וכיוצא בהם הרבה מאד, וכל המוסר שמייסר יראה שיהיה בו לקיים קשוט עצמך ואח\"כ קשוט אחרים (ב\"מ קז, ב). ובסוף סוטה (פ\"ט מט\"ו) תנן, משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים. וזה לשון הרב ברטנורה, מושלי משלים, כגון משלות שועלים, דאמרינן בסנהדרין (לח, ב) כי הוה דריש ר' מאיר בפרקיה הוה דריש תלתא שמעתתא ותלתא אגדתא ותלתא מתלי, עד כאן לשונו. ובודאי אלו משלים היו להורות דרכי מוסר. הרי מבוארים ג' חלקים הנ\"ל, שמעתתא הם הדינים, אגדתא פשטים מתוקים, מתלי הם מוסרים, והחוט המשולש לא במהרה ינתק:",
+ "נשלם פרק נר מצוה"
+ ],
+ "Torah Ohr": [
+ [
+ "סוד חג השבועות חג הכולל השבעה שבועות שהם מ\"ט יום, וחג הוא יום החמישים, רומז לשער החמישים משער בינ\"ה הכולל המ\"ט שערים שמהם מ\"ט פנים, כמו שנתבאר לעיל בסוד הספירה, והיא ה' ראשונה משם ידו\"ד המוציאה ומגלה סוד אות י' מהשם שהיא סוד התורה קדומה. וה' פעמים י' עולה נ', ובמקום הזה נאמר מ\"ט פנים לתורה, כי השער הנ' הוא סגור מעין כל חי ונעלם אפילו ממשה רבינו ע\"ה כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (ר\"ה כא, ב). וזהו סוד מט\"ה משה, כי השיג מ\"ט שערים בבינה שהיא ה' ראשונה, ובהצטרף מ\"ט לה' נעשה מט\"ה. ועליו נאמר (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים, כלומר איזה אות הוא המעט שבאותיות אלהים, זו אל\"ף, כן היה חסר שער אחד, כי זה השער הוא נוגע ומשתווה בסוד החכמה הנעלמת שהיא תורה הקדומה בסוד ואאלפ\"ך חכמה (איוב לג, לג) היא האלף הזו. אמנם נשאר עי\"ן בתיבת מעט, כי אל תקרי מעט אלא מ\"ט, והם מ\"ט פנים הנ\"ל. והעי\"ן זו רמוזה לע' פנים חירות שאמרו רז\"ל (מדרש תהלים קיט, פ) ע' פנים לתורה המתגלות בסוד גילוי התורה בסוד אצילות המתגלה שהוא הבנין. כי התורה הקדומה שהיא סוד החכמה המתגלית קצת בבינה היא סוד אותיות י\"ה מהשם, לעומתם באצילות הבנין הוא סוד ו\"ה מהשם סוד תפארת, ומלכות הכוללת כל הבנין והתפארת סוד תורה שבכתב בסוד חכמה שלמעלה תורה ומלכות סוד ת��רה שבעל פה המגלית ומפרשת את התורה שבכתב:",
+ "ועל זה נאמר (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. השמים הוא התפארת, והיא סוד הקול, כי הוא הקול היוצא מהשופר כנודע, וקול שופר חזק מאד. והארץ היא הארץ העליונה ארץ חפץ, ושם האש היא תורה שבעל פה סוד הפילפול אורייתא הוא דרתח, ואלו כוללים שבע ספירות הבנין, וכל ספירה כלולה מכל העשר ספירות, הרי שבעים פנים. ואלו שבעים פנים הם כמו ענפים לחמשים פנים הנ\"ל:",
+ "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו (דברים כט, כח). ופירשו בזוהר הנסתרות הם אותיות י\"ה, והנגלות הם אותיות ו\"ה, ודבר זה יתבאר ע\"ד לקמן בארוכה. והגם כי יש ע' פנים בסוד הכוללות שכל אחד כלולה מי', מכל מקום זה הכללות כלול ג\"כ, וכן כללי דכללות כלול גם כן, עד אין סוף ותכלית כמבואר בפרדס. על זה אמרו (עירובין כא, ב) על כל קוץ וקוץ תילי תילין הלכות בלי ערך ושיעור, כי יש פנים לפנים הנראים כו'. מול זה בא הרמז (דברים ה, ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם, כי שני מיני פנים כדפירשתי:",
+ "וכענין זה שכתבתי מצאתי בספר עבודת הקודש פרק כ\"א מחלק היחוד שכתב וזה לשונו, התורה כולה מבי\"ת בראשית עד למ\"ד לעיני כל ישראל כמו שהיא בידינו היום, בנויה על שמות הקב\"ה ומדותיו סוד האצילות שהוא האלהות, ולזה היא אלהית ונקראת תורת ה', לפי שהיא שם ה' ממש. ולהורות על מקום שנאצלה משם התחילה בבי\"ת וסיימה בלמ\"ד שהוא ל\"ב כנגד החכמה העליונה הכוללת ל\"ב נתיבות שבה היוה כל הווה, וזו היא התורה הקדומה שקדמה לעולם:",
+ "ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, א\"ר מאי דכתיב (איוב ח, כג) מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ. מאי מעולם, דבר הצריך להעלים מכולי עלמא, דכתיב (קהלת ג, יא) גם את העולם נתן בלבם. אל תקרי העולם, אלא העלם, אמרה תורה אני קדמתי להיות ראש לעולם שנאמר מעולם נסכתי מראש. ואל תאמר שמא הארץ קדמה לה, שנאמר מקדמי ארץ, כדאמרינן (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים, ומאי ברא צרכי הכל, ואח\"כ אלהים. ומה כתיב בתריה, את השמים ואת הארץ, עד כאן. והכוונה על חכמת אלהים שהיה תורה קדומה שקדמת לעולם אלפים שנה, וכמו שאמרו עוד שם (משלי ח, ל) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום וגו', אמרה תורה אלפים שנה הייתי שעשועים בחיקו, שנאמר יום יום, ויומו של הקב\"ה אלף שנים שנאמר (תהלים צ, ד) כי אלף שנים בעינך כיום אתמול וגו', עד כאן. והכוונה, באלפים שנה בסוד חכמה ובינה קודם עולם הבנין, וממנה נאצלת מדת תפארת סוד תורה שבכתב, כי ממוח האב יצא הבן מקום נבואות אד��ן כל הנביאים, ומשם קבל התורה שהם תרי\"ג מצות שנאצלו מספירת חכמה שקבלתם מרום מעלה בסוד תר\"ך מיני מאורות:",
+ "ובמדרש של ר' נחוניא בן הקנה אמרו, מאי טעמא בנשיאת כפים ולברכינהון בברכה, אלא משום דאית בידי' עשר אצבעות רמז לעשר ספירות שבהם נחתמו שמים וארץ, ואותם העשרה כנגד עשרת הדברות. ובכלל אותם העשרה נכללין כל תרי\"ג מצות, ומנה אותן האותיות של עשרת הדברות ותשכח דאינון תרי\"ג אותיות, עד כאן. פירוש, תרי\"ג אותיות עד אשר לרעך (שמות כ, יז), וכלל הכל תר\"ך אותיות כנגד תר\"ך מיני מאורות באור הקדמון שמשם נאצלו. ולפי שהתורה היא שם ה' בסוד תפארת ישראל, השם המיוחד נקרא עץ החיים, שנאחזת בחיים העליונים חיי המלך אם הבנים. ולזה שנינו (אבות ו, ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה. וידוע לחכמי האמת שתורה שבכתב כלול בימין ושמאל, כי כן שם ה' סוד תפארת ישראל באמצע כלול בימין ושמאל, והוא הטעם שכוללת מצות עשה ומצות לא תעשה. והתורה כלולה מכל שבע ספירות, ולפיכך אמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה הא למדת שבשבעה קולות נתנה תורה, עד כאן. ולזה שבעים פנים לתורה. ומה שאיתא בפ\"ק דברכות (ו, ב) זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, הכוונה אל מקום מחצבתה הנהר היוצא מעדן ה\"א ראשונה ולזה כוללת נ' שערי בינה, ויודעים דורשים אותה במ\"ט פנים טהור ובמ\"ט פנים טמא, כי השער החמשים לא יושג אפי' לרבן של נביאים. ולזה נתנה בחמשה חומשים, להורות על מקום אצילות בכלל, עד כאן לשונו:",
+ "על כן נתנה התורה בחג השבועות, כי בימי הספירה שהם ימי ליבון נטהרו ישראל ממ\"ט פנים טהור. גם כי השבעה שבועות מורות על ז' שמיטות ימי עולם כמו שנתבאר לעיל בסוד הספירה, ויום הנ' סוד היובל הגדול אז יתגלה אור הגנוז של התורה. ונודע מה שאמרו רז\"ל (ע\"ז ג, א) שכל הבריאה תלויה ועומדת על מתן תורה, אם יקבלו מוטב, ואם לאו יחזור הכל לתוהו ובוהו. על כן בהשתלם רמז זמן ימי עמידת הבריאה, הוצרך קבלת התורה, ואז תורת ה' תמימה שם מלא עולם מלא, כי התורה כולה שם יהו\"ה:",
+ "ויען כי ראוי להאריך בענין זה לכבוד התורה הקדושה, ולילך מענין לענין, אעשה מאמר בפני עצמו והנני קורא שם המאמר הזה תורה תמימה. ויען כי התבוננתי שש מעלות לכסא הכבוד של התורה, אבארם ואסמכם על ששה פסוקים ההם תורת ה' תמימה וגו' (תהלים יט, ח). עדות ה' וגו' (שם). פקודי ה' וגו' (שם ט). מצות ה' וגו' (שם). יראת ה' וגו' (שם י). משפטי ה' וגו' (שם). ובכל פסוק מוזכר שם יהו\"ה, להורות כי התורה כולה שם יהו\"ה. ובכל פסוק ה' תיבות, להורות על ה' העליונה כנזכר המעלה העליונה. ברוך המקום ברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל. ב' מעלת התורה. ג' מעלת לומדיה. ד' מעלת מקיימיה. ה' מעלת הסרסור משה רבינו ע\"ה. ו' מעלת אחדות התורה סוד אלו ואלו דברי אלהים חיים:",
+ "המעלה העליונה נותן התורה ברוך הוא, תורת ה' תמימה משיבת נפש. אמרו המקובלים המעמיקים, כי התורה רושם אלהות, והעולם רושם התורה. והנני בביאור דבר הנכבד הזה. באמת התורה רושם אלהית סוד גילוי השם העצם שהוא שם יהו\"ה הי\"ה הו\"ה יהי\"ה אשר היווה הכל, והוא עצם ההויה האמיתית, וממנו נתהווה כל הווה ע\"י גילוי שם עצמותו בסוד האצילות בסוד נעלם ונגלה, דהיינו אותיות י\"ה הם הנסתרות סוד מחשבתו וחכמתו ובינתו אשר אין שם רק ציור שכלי להתגלות, וסוד המחשבה הזו היא תורה קדומה, כי ענין תורה הוא כמו לשון מורה, כי מורה דרך מהיסוד התפשטות להיות גלוי. ואח\"כ נתגלה הבנין במקומו בסוד ו\"ה שהוא גילוי להיות נמשך מהם השתלשלות העולמות רוחניות וגשמיית. ותפארת הוא תורה שבכתב הנקרא יהו\"ה בנקודת חש\"ק, ויהו\"ה בהיכל קדשו ה\"ס מפניו וגו' (חבקוק ב, כ), סוד מלכות תורה שבעל פה. פירושה, דתורה שבכתב אלו הצינורות והניצוצות מתלבשים ברוחניות טעמי מצוה של התורה, אשר הרוחניות הזה מתלבש במעשי המצוה, תורה אשר צוה לנו משה, הרי התורה רושם האלהות, וזהו סוד תורת ה' תמימה:",
+ "וזה לשון שערי אורה דף ב', דע כי כל שמותיו הקדושים והטהורים הנזכרים בתורה כולם תלויים בשם בן ד' אותיות שהוא יהו\"ה. ואם תאמר והלא שם אהי\"ה הוא העיקר והמקור. דע, כי שם בן ד' אותיות הוא כדמיון גוף האילן, ושם אדי\"ד הוא עיקר האילן הזה וממנו ישתרשו שרשים ויתפשטו ענפים לכל צד, ושאר כל שמות הקדושים כולם כדמיון הענפים וסנסנים נמשכים מגוף האילן, וכל אחד מן הענפים עושה פרי למינהו. ומלבד שמות הקדושים הידועים שאסור למחקן, יש כמה כינויין אחרים תלויים בכל שם ושם. כגון שתאמר כינויין של ידו\"ד, נורא נושא עון עובר על פשע. כנויין של א\"ל מי הם, כגון גדול רחום וחנון. כנויין של אלהים מי הם, כגון אדיר שופט דיין. ולכל אחד מאלו הכנויין יש כנויין אחרים תלויים מכל כנוי וכנוי מאלו, והם שאר כל מלות התורה, עד שנמצאת כל התורה כולה נארגת על הכינויין, והכנויין על השמות, והשמות הקדושים כולם תלויים על שם יהו\"ה וכולם מתאחדים בו. נמצאת כל התורה נארגת על שם יהו\"ה, לפיכך נקראת תורת ה' תמימה, עד כאן לשונו:",
+ "וכמו שאין לשמו הגדול סוף ותכלית, כך אין להתורה. תנן בספר יצירה, שתי אבנים בונות ב' בתים, ג' בונות ו', ד' כ\"ד, ה' ק\"כ, ו' תש\"ך, ז' ה' אלפים ומ' בתים, מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכולה לספר ועין לראות ואוזן לשמוע, עד כאן לשונו:",
+ "הנה התורה ס' רבוא אותיות, תצרף מתחלה ב' אותיות כמו בר, ואחר כך ג' כמו ברא, ואח\"כ ד' כמו ברא\"ש, וכן עד גמירא, וכי יוכל השכל לתפוס איך אפשר לשער זה. ואח\"כ בסוד תיקון וצירוף ומאמר ומכלול וחשבון המוזכר בספר מעיין החכמה אשר הביאו הפרדס שער מהות והנהגה פרק ד', עיין שם ואז תדע ותבין שאפי' לאות אחת אין סוף ותכלית לצרפו ולהמירו בכ\"ב אותיות לעשות מכל תמורה כפי גימטריא של התיבות ולצרפם להמירם. ובמאמר ומכלול וחשבון בקל יכול האדם להשיג שאין סוף לדבר הזה. וכל הענין הוא משום שהתורה רושם האלהות שאין לו סוף ותכלית. והעולם רושם התורה כמו שאמרו רז\"ל שהביט הקב\"ה בתורה וברא בה את העולם, ועיין בריש בראשית רבה (א, א) בפסוק (משלי ח, ל) ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון, אלא אומן:",
+ "ודע והבן, כמו שבנין העולם שלמעלה בסוד האצילות שהם אותיות ו\"ה מהשם, סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה נבנים מסוד אותיות התורה הקדומה שהוא סוד י\"ח כמבואר בזוהר ובספרי המקובלים, כי האותיות בבינה והנקודות בחכמה והטעמים בכתר. כן מהבנין הזה נמשך ונשתלשל בנין העולמות, דהיינו מאותיות התורה במקומם סוד מ\"ה מהשם. ולזה תמצא בתורה אותיות גדולות וקטנות כמו ה' של בהבראם (בראשית ב, ד) קטנה, וה' של הליהו\"ה תגמלו זאת (דברים לב, ה) גדולה, על זה הדרך בכל האותיות האחרות, לא באתי הנה להזכירם. וזה יורה בוודאי על שעמהם נבנה ה��ולם, שכמו בונה המגדל לפעמים צריך אבנים גדולות ולפעמים קטנות להכניס בו הגדולות, כן הדבר הזה הרי העולמות התפשטות ניצוצי התורה, וזהו סוד ואהיה אצלו אמון:",
+ "כבר כתבתי שם העצם הוא שם ההויה המורה על הויה הקדמונית הנצחיית שהיוה כל הוה. והנה שם אהיה גם כן בלשון הוי\"ה, וגם כן עולה כמנין ג' אותיות שם הויה העולים כ\"א, אבל הוא מתהוות מבחינת אותיות יהו\"ה היוצאים לדויה, כי שם אהיה נקרא כשנתהוה הויה מעצם הווייתו ית', ואהיה הוא סוד הבנין, ושם אלהים הוא הבנין. וזהו (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים, כמו האותיות שהם יסוד לתורה, והתורה הבנין. וזהו סוד ואהיה אצלו אמון, והוסיף ו' ואהיה, כי עד ו' הוא סוד אותיות שם יהו\"ה כזה, א\"ב ג\"ד עולה י', אח\"כ ה' אח\"כ ו'. גם ואהיה עולה ז\"ך כמנין אותיות התורה, זהו ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון, אלא אומן:",
+ "ואם תאמר הלא רז\"ל אמרו (מנחות כט, ב) על הפסוק (ישעיה כו, ד) כי בי\"ה ה' צור עולמים, העולם הבא נברא בי', והעולם הזה נברא בה', וא\"כ איך אמרנו שהעולם נברא בז\"ך אותיות התורה. ויש לומר, דז\"ך אותיות בסוד גמטריא נכללים באותיות גמטריא י\"ה, הן באחרים הן בעשיריות הן במאיות שהוא אלפ\"א בית\"א דאי\"ק בכ\"ר גל\"ש דמ\"ת הנ\"ך וס\"פ זע\"ן חפ\"ף טצ\"ץ, ותמיד עולה כל שורה לארכה ולרחבה. וכן בשני אלכסונו עולה ט\"ו כמנין י\"ה כזה",
+ "אחדים",
+ "ב ט ד",
+ "ז ה ג",
+ "ו א ח",
+ "עשיריות",
+ "כ צ מ",
+ "ע נ ל",
+ "ס י פ",
+ "מאיות",
+ "ר ץ ת",
+ "ן ך ש",
+ "ם ק ף",
+ "הרי נכללו כ\"ז אותיות כמנין י\"ה, זהו ואהי\"ה אצלו אמון. וכבר כתבתי נתוסף ו' על אהיה המורה על אותיות שם יד\"ו. והנה כשתצטרף ביחד שם ידו\"ה ושם אדי\"ד כזה, א\"ד יהו\"ה, כי אותיות י\"ה עולים לכאן, הנה זה השם בגימטריא ל\"ב, והם ל\"ב נתיבות חכמה, ל\"ב ויאמר המוזכרים בבראשית. ובראשית בתרגום ירושלמי (בראשית א, א) בחכמה, כי ה' בחכמה יסד ארץ. הכלל העולה, העולם רושם התורה:",
+ "וזהו ענין שהאדם בחידושי תורה שמחדש בורא עולמות חדשות כדאיתא בזוהר פרשת בראשית (ח\"א ד, ב) וזה לשונו, ר\"ש פתח, ואשים דברי בפיך (ישעיה נא, טז), כמה אית ליה לבר נש לאשתדל באורייתא יממא ולילי', בגין דקב\"ה ציית לקלהון אינון דמתעסקי באורייתא. ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא, עביד רקיעא חדא. תנן, בההוא שעתא דמלה דאורייתא אתחדשת מפומי דבר נש, ההיא מלה סלקא ואתעתדת קמיה קב\"ה, וקודשא ביה נטיל לההיא מלה ונשיק לה ועטרין לה בשבעין עטרין גליפין ומחקקן, ומלה דחכמתא דאתחדש סלקא ויתבא על רישא דצדיק חי עלמין, וסטא מתמן ושטא בשבעין אלף עלמין וסליקת לגביה עתיק יומין. וכל מילין דעתיק יומין מילין דחכמתא אינון ברזא סתימין עלאין. וההיא מלה סתימא דחכמתא דאתחדשת הכא, כד סלקא אתחברא באינון מלין דעתיק יומין וסלקא ונחתא בהדייהו, ואעלת בתמניסר עלמין גניזין דעין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה סד, ג), נפקו מתמן ושאטן ואתיין מלאין ושלמין ואתעתדו קמיה עתיק יומין. בההיא שעתא, ארח עתיק יומין בההיא מלה וניחא קמיה, מכלא נטיל לההיא מלה ואעטר לה בתלת מאה ושבעין אלף עטרין, ההיא מלה טסת וסלקא ונחתא ואתעבידא רקיעא חדא. וכן כל מלה ומלה דחכמתא אתעבידין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין, והוא קרי לון (ישעיה סו, כב) שמים חדשים, שמים מחודשין, סתימין דרזין דחכמתא עלאה. וכל אלין שאר מלין דאורייתא דמתחדשין קיימין קמי קודשא בריך הוא וסלקין ואתעבידו ארצות החיים, עד כאן לשונו:",
+ "כי כן העולמות שברא הקדוש ברוך הוא היו באמצעית התורה, וזהו שכתוב (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. ואפשר בדבר ה' רומז על תורה שבכתב הנקראת שמים, ורוח פי\"ו תורה שבעל פה, וצבאם הם צבאות של מטה הארץ וכל אשר עליה וכולם הם צבא השמים:",
+ "ובזה יתבאר מאמר במס' עירובין פרק עושין פסין (עירובין דף כ\"א) (א) בחשבון של מגילה עפה, אמר, נמצא כל העולם א' מג' אלפים ומאתים בתורה, עיין שם. יתבאר הענין על פי מאמר אחר איתא גם כן בפרק עושין פסין (שם ב) אמר שם, אמר רב המנונא, מאי דכתיב (מל\"א ה, יב) וידבר שלשת אלפים משל וגומר, מלמד שאמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה ג' אלפים משל. הענין, נקודת העולם מנקודת התורה כמ\"ש, וג' אלפים כפול נגד ג' אלפים משל. וענין מאתים על דרך (שה\"ש ח, יב) האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו. ונראה לפרש הענין, כי אפשר ג' אלפים אלו הם ב' אלפים הנגלים לחכמי ישראל כל אחד לפי מדריגת השגתו. ואלף השלישי נעלם. ואפשר הם נגד ג' חלקים שעליהם אמרו רז\"ל (קידושין ל, א) לעולם ישליש אדם שליש מקרא שליש משנה שליש תלמוד. ואפשר דזהו רמז ב' אלפים קדמה התורה לעולם, כי ראשית המחשבה סוף המעשה. ואלף הג' הנעלם לא נתגלה רק למשה, וממנו לשלמה ויחכם מכל אדם. ובמדרש רז\"ל (ר\"ה כא, ב), לא קם כמשה (דברים לד, י), בנביאים הוא דלא קם, אבל במלכים קם, ומנו שלמה. וזהו האלף לך שלמה, לך דייקא. ולעתיד יתרבה עוד קדש קדשים כדין הקדש מוסיף חומש. זהו ומאתים לנוטרים את פריו, כי ג' אלפים הם קרן גוף האילן, וזה פריו. כלל העולה, התורה רושם אלהות, והעולם רושם התורה, והכל בסוד שם העצם שם יהו\"ה המהווה כל הוויה:",
+ "וזה סוד מתן תורה לאחר ספירה הרומזת לימי עולם כמו שכתבתי לעיל, וכולי עלמא מודים דבשבת נתנה תורה כדאיתא בפרק ר' עקיבא (שבת פו, ב), כי שבת מורה על חידוש העולם, וחידוש עולם מורה על מציאות השם יתברך המתהווה כל הוויה אשר באמצעית התורה אנחנו דבקים בשם ידו\"ד, ובתורה קרבנו לשמו הגדול שהוא ידו\"ד, אשר על שם זה נקרא שבת שלפני פסח שבת הגדול, כי ראשית המחשבה סוף המעשה, והתחיל צמיחת קרן ישראל בשבת שלפני פסח ליכנס ולהדבק בשם ידו\"ד כשקשרו הטלה בכרעי המטה והוכנע השר של מעלה שהוא בכור השרים, ונתגלה כי גדול ידו\"ד מכל האלהים. אבל סוף המעשה היה שבת שלאחר הספירה שבו נתינת התורה, ובאמצע דהיינו ביום ראשון של פסח, יצאו ישראל לגמרי מרשות שרים של מעלה ופסקה זוהמת הנדה אך לא לגמרי, והוצרכנו לספור ימי הליבון ואז נתדבקו בשם יהו\"ה בקבלת התורה ונכנסו לרשות היחיד שמו הגדול שהוא סוד שם ידו\"ה שהוא רשות היחיד ארכו עשר ורחבו ד', דהיינו ד' אותיות של השם כמבואר ברעיא מהימנא. על כן אסור להוציא בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים כי אנחנו נכנסנו ביום השבת בקבלת התורה לרשות היחיד יחידו של עולם חלק ידו\"ד עמו:",
+ "והנה שבועות שלאחר מ\"ט ימי הספירה רומז גם כן על שבת שכולו שבת דהיינו בסוד היובל לאחר השמיטות, ואז יהיה השכר נצחי שכר התורה והמעשה, וזהו בעצם שבת הגדול. הרי ג' שבתות נרמזו עתה ביחד, שבת בראשית הרומז על חידוש הבריאה, כן ימי הספירות רומזים לבריאה, ואז היה מתן תורה כי כן הבריאה היתה תלויה ועומדת עד ששה בסיון, הרי שבת בראשית והרי שבת מתן תורה, ומורה על סוד היובל סוד שבת הגדול בעצם, על כן שבת שלפני פסח שהוא ראשית המחשבה מצמיחת ישראל נקרא שבת הגדול על שם סוף המעשה, רצוני לומר, שכר המעשה סוד היובל הגדול שהוא החירות האמתי, על כן קדושת זה החג קדוש במאוד ומחוייבים לשמוח בו מאוד בשמחה רוחניות, דאי לאו ההוא יומא ח\"ו מה אנו מה חיינו ומה תכליתנו:",
+ "במסכת פסחים פרק אלו דברים (סח, ב), ובמסכת ביצה פרק יום טוב (טו, ב), תניא רבי אליעזר אומר, אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר, חלקהו חצי לאכילה ושתיה, וחצי לבית המדרש. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) עצרת לה' אלהיך, וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם. רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם. רבי יהושע סבר חלקהו, חצי לה' וחצי לכם. ובפרק אלו דברים איתא שם, אמר רבי אליעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא, יום שנתנה בו תורה. אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא, וקראת לשבת עונג (ישעיה נח, יג), עד כאן:",
+ "ובפרק יום טוב (ביצה שם) איתא שם, תנו רבנן, מעשה בר\"א שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה, אמר הללו בעלי פטסין. כת שניה, אמר הללו בעלי חביות. כת שלישית, אמר הללו בעלי כדים. כת רביעית, אמר הללו בעלי לגינין. כת חמישית, אמר הללו בעלי כוסות. התחילו כת ששית לצאת, אמר הללו בעלי מאירה, נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין. אמר להם, בני לא לכם אני אומר, אלא להללו שיצאו שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. בשעת פטירתן אמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם (נחמיה ח, י):",
+ "וקשה למה כעס רבי אליעזר על הכת שמהרו לצאת, הלא רבי אליעזר בעצמו נותן הברירה או כולו לה' או כולו לכם, שמא הם בוררים בכולו לכם. ואין לומר שהיה כועס בשביל שאם כוונתם לעשות כולו לכם היה להם להקדים לילך עוד יותר בהשכמה, זה אינו, דעל כרחך אין הפשט כולו לה' מבוקר ועד ערב, כי לא יתענג ביום טוב. וכן אין הפשט כולו לכם שיאכל כל היום מבוקר עד ערב, דהא צריך להתפלל שחרית וערבית, אלא רובו הוא ככולו. וכך כתבו התוס' שם וזה לשונם, או אוכל ושותה או יושב ושונה, ואע\"ג דלעיל קאמר לתלמידיו אכלו משמנים ושתו ממתקים, משום דסיום הדרשה הוא, דהא בשאר ימים נמי היו אוכלים אחר הדרשה. ומכל מקום אמר להו, אכלו משמנים ושתו ממתקים משום שמחת יו\"ט, עד כאן:",
+ "עוד קשה, התלמידים שסברו שעליהם כועס שמאחרים לצאת לפי הבנתם, תקשה לנפשי' למה לא פסק מלדרוש, ולהתלמידים יש להם התנצלות כי אימת רבם עליהם:",
+ "עוד קשה, לפי הבנתם שכועס על איחור היציאה, א\"כ למה כעס להיפך על כת ששית וקראם בעלי מאירה, ופירש רש\"י שהיה בית המדרש מתרוקן מאוד וגנאי הדבר וקשה בעיניו ע\"כ, ורש\"י רצה לתקן היו פניהם משתנות כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאיחרו לצאת וכל שכן עלינו, עד כאן לשונו. אבל קשה לפי הבנה זו למה קראום בעלי מאירה:",
+ "עוד קשה, הללו בעלי כדין, משמע דזוללות וסובאות, ואדרבה מצינו בתלמוד עיקר תשמישם בכד, (שבת קכז, א) המביא כדי יין ממקום למקום:",
+ "עוד קשה דיקדוק הלשון, לא לכם אני אומר, לא עליכם אני כועס הוי ליה למימר, דהא לא אמר שום מאמר שיהיו דואגים שעליהם אמר, כי מה שאמר בעלי מאירה אמר על המתרוקנים בית המדרש, אבל הם כבודם במקום בית המדרש היה מונח, רק שנפל עליהם חרדה במה שנתן עיניו עליהם והיו מתייראים שכועס, א\"כ הוי ליה למימר לא עליכם אני כועס:",
+ "נראה לעניות דעתי ביאור הענין [הוא כך. רבי אליעזר סובר אין לו לאדם ביום טוב אלא להתענג באכילה ושתיה, או יתענג בלימוד, ולאיזה מהם שיבחר האדם ויתאוה לו זהו הדרך] הישר לפני האיש ההוא. והנה כתות הראשונות שהלכו בהשכמה לא הי' כועס עליהם, כי חשב הם בוחרים בכלו לכם. ומה שלא הלכו תיכף ומיד בבוקר, כי כבר כתבתי שאין הדבר בכל היום כולו מבוקר ועד ערב, רק רובו ככולו. ואמר בניחותא, הללו בעלי פטסין ורוצים להתענג הרבה כפי הברכה אשר בירכם ה'. והכת השניה המתאחרת יותר בקצת, אמר הללו בעלי חביות, וכן כו' עד אח\"כ כשהתחיל כת ו' לצאת שהלך חלק גדול מן היום דאפשר שהיה אחר זמן הסעודה הנהוג, וחישב רבי אליעזר שזו הכת לא בוחרת בכולו לכם אלא בכולו לה', וחשב אף שיוצאים מבית המדרש בודאי דעתם ללמוד בביתם, וכעס וקראם בעלי מאירה למה הם מרוקנים הבית המדרש:",
+ "התלמידים חרדו וסברו כי עליהם כועס, כי הם סברו בודאי זו הבחירה לבחור בכולו לה' או כולו לכם, תלוי בחשק האדם וכח המתאוה שלו, ולמה שמתאוה מוכרח לעשות כן. והיו סוברים שרבם רבי אליעזר חושב, וכי אפשר שקצת מן התלמידים לא יהיה נפשם חשקה להתענג בכולו לכם, כי בודאי ריבוי גדול מתלמידים היו בכאן. בשלמא רבם רבי אליעזר שדורש כל היום, הוא איש יחידי ואפשר כך מואס בתענוג אכילה נגד שמחת תורה, אבל קיבוץ גדול ריבוי התלמידים וכי לכולם אין כח המתאוה, וא\"כ אותם המתאוים לא יפה עשו. ואין להקשות, לפי זה למה כעס עתה, היה לו לכעוס תיכף בבא זמן האכילה כמו שכעס על כת ששית וכדפירשתי. דיש לתרץ בעוד שהיה בית המדרש מלא לא היה יכול לראות כל התלמידים, כי היו הרבה אנשים מפסיקין ביניהם, עד עכשיו שנתרוקן בית המדרש אז ראה כל תלמידיו על כן נתן עיניו בהם, כך היו סוברים התלמידים:",
+ "אמר להם רבי אליעזר, לא לכם אני אומר, אמר זה הלשון שהוא לישנא דמשתמע לתרי אפי' על דרך אחת (תהלים סב, יב) דיבר שתים זו שמענו, גילה להם שאין עליהם כועס, ובהליכה זו הגיד הטעם למה אני כועס עליהם, לפי שלא לכם אני אומר, רומז ללכם של עצרת תהיה לכם, כלומר אעפ\"י שהבחירה נתונה לה' או לכם, אין אני אומר לכם, אין אני בוחר רק החלק הטוב דהיינו כולו לה', ואין הענין שהאדם מחויב לעשות ולבחור אחד מהדברים אשר מתאוה לו, אין אני אומר בכאן, אדרבה מי שבוחר בכולו לה' הרי זה משובח ולפום צערא אגרא, אף שלענין דינא יכול לבחור איזה דרך שירצה. ואפשר שעל כן נתן עיניו בהם לראות אם כולם שלימים ותמימים כמוהו כמוהם לבחור בחלק יפה זה כולו לה', דאם לא כן קשה, מאחר שלא כעס עליהם א\"כ למה נתן עיניו בהם, וק\"ל:",
+ "וכל זה ביום טוב דעלמא, אבל בעצרת ��שבועות מודה רבי אליעזר דבעינן נמי לכם, וכן בשבת לכבוד התורה, וכן עונג שבת מצוה, ובשבת נתנה תורה:",
+ "והנה דקדקו בלשון בעינן נמי לכם, ולא אמר בעינן חצי לה' וחצי לכם. אלא הענין, אף שמצוה לשמוח ולהתענג ולהיות לכם, מכל מקום יהיה הלכם נמי, והעיקר לה', כי השמחה של לכם תהיה לשם ה' שמחה רוחניות כי מתן תורה הוא. וכן (ירושלמי שבת טו, ג) לא אברי שבתות אלא לגירסא:",
+ "על פי מה שכתבתי למעלה, יתבאר סוד הענין יום טוב של פסח ושל סוכות שהם זכר ליציאת מצרים ולגאולת ישראל, גם עצרת דחג הסוכות רומז על מעלת ישראל על שרי האומות כנודע, וכל גאולה וגאולה היא גאולה גופניות, וגאולה נפשיית. גאולה גופניות כפשוטו. וגם גאולה נפשיית, כי בגוים אין תורה ובטלים מכל השלימות. ועל שם שני הגאולות נתנה הבחירה לשמוח ולהתענג הגוף, או להתענג הנפש. ור' יהושע סבירא ליה צריך ליצא ידי שניהם תענוג גופני ונפשי. אבל חג השבועות הרומז ליובל הגדול עולם הבא הנצחי, וכבר הארכתי בהקדמת תולדות אדם כי הלכתא כרמב\"ן ששלימות הנצחיי יהיה בגוף ונפש, ודלא כהרמב\"ם שסבירא ליה לנפש לבדו, אבל הסכמת חכמי האמת אינו כן, רק עולם הבא שהוא עתה דהיינו לאחר מות האדם זהו לנפש לבדו ונקראת עולם הנשמות, אבל עולם הבא שיהיה אחר התחיה יהיה לגוף ולנפש, אמנם הגוף יזדכך ויהיה כולו אור כמו אור הנשמה, ויהיה הגוף אספקלריא המאירה באופן שהרוחניות יתגבר. זהו סוד נמי לכם, כי עכ\"פ אור הנשמה עיקר, ונשמת הגוף יזדכך ויתרומם להיות חוזר לזכות הנשמה. ונגד זה שמחה של חג שבועות לה' ונמי לכם, כלומר ששמחת הגוף יהיה הכל לשם שמחה לה'. ומה שהוא ענין חג שבועות, הוא ענין יום שבת המורה על שבת הגדול הנצחיי שכולו שבת, ובכולם בעינן נמי לכם, רצה לומר, יקיים לכם אבל יהיה התכלית לה'. וזהו לשון נמי שאמר:",
+ "ולפי סוד הזה, יובן גם כן מה שאמר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, וקשה מאן מודים, רבי אליעזר, א\"כ מהו זה שאמר הכל מודים. אלא רמז גם על ר' יהושע שאמר חלקהו חצי לה' וחצי לכם, מודה ג\"כ בעצרת דשבועות ובשבת שיהיה הלכם נמי, כלומר טפל כי תכליתו יהיה לכם לה' וכדפירשתי:",
+ "שם ידו\"ד היה הוה ויהיה אשר היווה כל הויה והמציאם בבריאה יצירה ועשיה, ותכלית של כל המתהווה מהווייתו הוא האדם שנעשה בצלם, ודמות סוד האדם העליון כתפאר\"ת אדם. בראו ויצרו ועשאו לכבודו כמו שכתוב (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כי האדם התחתון שהוא אדם קטן, כביכול כדמות אדם עליון כדמות אדם היושב על הכסא, כאשר מבואר דבר זה בארוכה בהקדמת תולדות אדם. ונברא כדמות זה לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו), אלו שנים הם מעשה ותלמוד. עבודה הוא מעשה, וכולל הן לא תעשה והן מצות עשה. ולשמרה זו תלמוד. וכן פירש רש\"י פרשת ואתחנן בפסוק (דברים ד, ו) ושמרתם ועשיתם, ושמרתם, זו משנה. ועשיתם, כמשמעו, עד כאן לשונו. והכל לכבודו ית', כי העבודה במעשה ובעיון הכל צורך גבוה לא צורך הדיוט לבד, כי מתקן השם לכבודו ומקרב אותיות שם ידו\"ד:",
+ "וזה לשון הזוהר (ח\"ג קיא, א), ועשיתם אותם (ויקרא כו, ג), מאי ועשיתם אותם. אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל באורחוי, כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר קב\"ה כאלו עשאני ואוקמוה. ועל דא ועשיתם אותם, ועשיתם ודאי, הואיל ומתערי עלינו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אותם ודאי. כגוונה דא אמר ר\"ש, (ש\"ב ח, יג) ויעש דוד שם, וכי דוד עביד ליה. אלא בגין דאזיל בארחי אורייתא ועביד פקודי אורייתא ואנהיג מלכותא כדקא יאות, כביכול עשה שם לעילא, עיין שם. ודבר זה הוא דרוש גדול ונכבד, ומבואר הוא למעלה באורך ורוחב וגובה:",
+ "ומטבע העבודה לשם המיוחד בכוונה אשר הודענו סודה ובארנו ענינים לפתוח המקור ולהמשיך אצילות הברכה מראש המחשבה עד סופה, ומשם מתפשטות אל התחתונים הגורמים זה בעבודתם כי ביתברך השם הגדול יתברך העובד הממשיך הברכה בעבודתו. והוא שרמז הנביא ע\"ה באמרו (ישעיה סה, טז), אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן. אמר, כי סבת המתברך בארץ הוא בשביל שגרם הברכה קודם באלהי אמן, כי העובד בכוונה הראויה הוא המיחד את השם בכחותיו ובזה נותן און וחיל בו, בסוד (תהלים ס, יד) באלהים נעשה חיל, ובסוד (שם סח, לה) תנו עוז לאלהים. ומהעוז ההוא נותן אל העובד ההוא, וכל זה נתבאר למעלה:",
+ "נמצא תכלית הבריאה בעבור האדם לעבוד ולשמור שהוא מעשה ותלמוד לצורך גבוה, כי האד עולה מן הארץ, כלומר התעוררות הזה עולה מלמטה למעלה, ואז אבר מחזיק אבר כביכול עין תחת עין יד תחת יד כו', והוא קרבן לידו\"ה שאותיות ידו\"ד מתקרבין באחדות המופלא, ודבר זה לא יוכל להשתלם כי אם ע\"י האדם שהוא ראשית מחשבה וסוף המעשה ונעשה בצלם ודמות כולל עליון ותחתון:",
+ "ובעבור שהבחירה נתונה להאדם ואולי יקלקל ח\"ו, על כן הקדים ברוך הוא רפואה למכה שברא התשובה קודם שנברא העולם כמו שכתוב (תהלים כח, ח) טוב וישר ידו\"ד על כן יורה חטאים בדרך. ואיתא במדרש (פסיקתא דרב כהנא כד, ז) שאלו לנבואה ולחכמה ולתורה ולא השיבו כפי הטוב והמועיל, עד שהשיב הוא יתברך בעצמו ובכבודו יעשה תשובה. כי טוב וישר ידו\"ד על כן יורה חטאים כדי שיהיה מתוקן, ואז יוחזר מהרע לטוב להתעורר במעשיו הטובים מלמטה למעלה, שעל כן אמרו תשובה ומעשים טובים ואז מעורר אור הישר מלמעלה למטה, וזהו טוב וישר ידו\"ד וגומר:",
+ "ומאחר שהתיקון הנ\"ל תיקון השם בכבודו הוא דוקא ע\"י האדם השלם המתנהג בחסידות, על כן מעלת השלמים יותר ממעלת המלאכים כאשר מבואר דרוש זה בארוכה למעלה, ומכל שכן שמעלתו למעלה מצבא השמים ואין מזל לישראל. ובעבור שהאדם נברא לתכלית זה, עשה אלהים את האדם ישר בכתנות אור באלף והיה ראוי להיות חי לעולם. ולו פנים קלקול, נתקיים בו (איוב יד, כ) משנה פניו ותשלחהו, ונתלבש בכתנות עור בעי\"ן ונקנס במיתה. ואף גם בחיים חיותו צריך לזיכוכים הרבה עד שיזדכך במאוד ויתהפך הרע לטוב ויהיה יתרון לאור מכח החשך, ויזכה לעתיד לאור חדש אור גדול ויהיה חי החיים נצחיים דבוקים בידו\"ד, וכל זה מבואר למעלה בארוכה באר היטב:",
+ "וכשנתבונן במה שכתבתי, נמצא חמשה דברים הוזכרו כאן. דהיינו, אחד תלמוד ומעשה. ב' צדיקים ובעלי תשובה. ג' מעלת הצדיק והמלאך. ד' ענין מזלות. ה' כתנות אור ועור. ואלו החמשה הם סוד השתלשלות אשר היווה ברוך הוא, שעל שם זה נקרא ידו\"ה שהוא ההוויה האמתית הנצחיית וממנה נתהווה כל הוה. א' תלמוד ומעשה, נוגע בו יתברך בסוד תיקון שמו העבודה צורך גבוה. ב' עניין התשובה, נוגע בו בעולם הכסא שהוא עולם הבריאה כמו שאמרו רז\"ל (יומא פו, ב) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. ג' מעלת הצדיק על מלאך, ענין עולם המלאכים עולם היצירה. ד' ענין צבא השמים אשר חלק אותם ה' להעמים, וישראל הוציא חוצה מהמערכת. ה' הארץ וכל צבאם והאדם לוקח מהאדמה, ויש חילוק אם אדמת קודש סוד כתנות אור, ואם חומריות וגסות עכירות הארץ:",
+ "ובמתן תורה בעצם שם ידוד נתגלה כל זה. א' נעשה ונשמע, הוא תלמוד, כי השמיעה היא הלמוד. ב' סוד התשובה שמגעת עד הכסא, מצינו בויכוח שהיה למשה רבינו ע\"ה עם מלאכי השרת כדאיתא בפרק ר' עקיבא (שבת פח, ב), אמר הקב\"ה למשה אחוז בכסא וחזור להם תשובה. וסוד הענין, כי מלאכי השרת קטרגו (תהלים ח, ה) מה אנוש כי תזכרנו כו', כי הוא מוכשר לקבל טומאה ולחטוא, ואיך תנתן לו התורה. באתה התשובה אחוז בכסא וחזור להם תשובה, כלומר תחזור ותאמר להמלאכים שיש תקנה להאדם אף אם יחטא, בתשובה שיעשה, כי גדולה התשובה שמגעת עד הכסא (יומא פו, ב), ובאחיזה זו בכסא בסוד הנשמות החצובות בכסא מנוצחים המלאכים ומעלתם מעוטה ממעלת אדם השלם, על כן ואתא מרבבות קודש במעמד הר סיני, והיו כ\"ב אלף רבבות מלאכים נגד כ\"ב אלף זרע המקודש הלוים כדאיתא במדרש (שמו\"ר כט, ב), ומלאכי השרת היו משמשים לישראל דכתיב (תהלים סח, יג) מלאכי צבאות ידודון ידודון וכדאיתא בפרק ר' עקיבא (שבת פח, ב), והרכין הקב\"ה השמים לארץ רמז לביטול צבא השמים נגד ישראל. וקירוב הארץ לשמים, רמז לחזרת כתנות אור, ומלאה הארץ דעה (ישעיה יא, ט), ויקויים (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, כי כן אדם הראשון קודם שחטא תפוח עקיבו היה מכהה גלגל חמה, וכן חזרו ישראל למעלה זו בקבלת תורה אור. וזהו סוד הכתרים והעדי שזכו להם ישראל. רק אח\"כ כשחטאו בעגל, ויתנצלו את עדים (שמות לג, ו) וחזרו לסורם, ונתקיים בהם (תהלים פב, ו-ז) [אני] אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם. אכן כאדם וכו'. כמו אדם הראשון שהוסר ממנו כתנות אור ונעשה עור בסוד (ויקרא יג, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו נגע וגו'. אבל משה רבינו ע\"ה נשאר בקירון אור שזככה:",
+ "ועל חמשה הנ\"ל בא הרמז בלוחות שהיו חמשה מול חמשה, כתי' (שה\"ש ד, ה) שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים. וזה לשון רש\"י, שני שדיך, על שם הלוחות. תאומי צביה, שהם מכוונת במדה אחת, וחמשה דברות על זו וחמשה על זו מכוונין דבור כנגד דבור, אנכי כנגד לא תרצח, שהרוצח ממעט את דמות של הקב\"ה. לא יהיה לך כנגד לא תנאף, שהזונה אחר עבודה זרה דרך אשה המנאפת תחת אשה תקח את זרים. לא תשא כנגד לא תגנוב, שהגונב סופו לישבע לשקר. זכור כנגד לא תענה, שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית. כבד כנגד לא תחמוד, שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו, עד כאן לשונו. צריך להבין מאי נפקא מיניה מזה שמכוונים ה' כנגד ה':",
+ "במסכת יומא פרק הוציאו לו (נב, א) תניא, איסי בן יהודה אומר, חמש מקראות בתורה אין להם הכרע, שאת (בראשית ד, ז), משוקדים (שמות כה, לד), מחר (שם יז, ט), ארור (בראשית מט, ז), וקם (דברים לא, טז). וכבר הקשו התוספות שם (עמוד ב ד\"ה שאת) ובריש איזהו נשך (ב\"מ סא, א ד\"ה קרי ביה) אמאי לא דרשינן להו לפניהם ולאחריהם כו'. ותירצו מה שתירצו. עוד הניחו בתימא דלא נקטינהו כסדר שכתובים בתורה, והכי הוי ליה למימר שאת ארור מחר משוקדים וקם:",
+ "חמשה אלה הנ\"ל מצינו מחלוקת ביניהם. א' תלמוד ומעשה, בסוף פרק קמא דקידושין (מ, ב) כשהיו מסובין ר' טרפון והזקנים נפלה מחלוקת ביניהם אם תלמוד גדול אי מעשה גדול. ב' צדיק גמור ובעלי תשובה, מחלוקת בין ר' אבהו לר' יוחנן (ברכות לד, ב) איזה עדיף. ג' בענין צדיקים גמורים ומלאכים, הרמב\"ם (הל' יסודי התורה ב, לח) והראב\"ע ז\"ל וסיעתם סברו המלאכים עדיפי, ולפי הנראה והנמצא בדברי רז\"ל מעלת צדיקים עדיפא, ודבר זה נתבאר לעיל בארוכה. ד' בענין מזלות צבא השמים, מחלוקת בין חכמי ישראל אם יש מזל לישראל, או אין מזל לישראל, כמוזכר במסכת שבת פרק מי שהחשיך (קנו, א). ה' בענין כתנות אור ועור, יש חקירה איזה עדיף, אם טוב יותר היה שהיה נשאר כתנות אור, או אם יותר טוב שנעשה כתנות עור ויחזור לאור, אור חדש אור הגנוז אור הגדול, ודבר זה יוצא ממחלוקת שהיה בין בית שמאי ובית הלל (עירובין יג, ב) אם טוב לאדם שלא נברא משנברא, או טוב לאדם שנברא. וכל אלו העניינים הוזכר למעלה בארוכה בהקדמת תולדות אדם:",
+ "ובאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים וכולם אמיתיים בבחינת שונות, ועל זה בא הרמז בחמש מקראות האלו שאין להם הכרע כדי שנדרוש לפניהם ולאחריהם, וכמו שהקשו התוס' כן הוא באמת דורשין לפניהם ולאחריהם ושניהם אמת בבחינות שונות, ויהיו אלו החמשה בסדר השתלשלות מלמטה למעלה. שאת, נגד החלק הגופני הארציי, אם אור אם עור. משוקדים, נגד יש מזל או אינו מזל. מחר, כנגד מעלת צדיק או מלאך. ארור, נגד מעלת צדיק או בעל תשובה הנוגע בכסא. וקם, נגד מעלת תלמוד ומעשה הנוגעים בשמו יתברך. על כן מתורץ תמיהת התוס' למה חשבינהו בסדר הזה:",
+ "ועתה אפרש, אם [תיטיב] שאת (בראשית ד, ז), קאי אשלפניו, יתפרש הכי. למה חרה לך וגו' (שם ו), כי קין שהיה מלא זוהמא קינא דמסאבותא מצד הנחש כדאיתא בזוהר, ונתלבש מאוד בכתנות עור, אמר לו הקב\"ה, אם תטיב שאת, אז אדרבה יהיה לך התנשאות גדול ויהיה לך יתרון אור מכח החושך שתגביר עליו כמבואר בארוכה בהקדמת תולדות אדם. ואם שאת אינו מחובר למעלה, הכי פירושו, הלא יש לך הבחירה אם אתה רוצה תטיב כתנות אור, תטיב מלשון (במדבר ל, ז) בהטיבו את הנרות, ותרא אותו כי טוב (שמות ב, ב), נתמלא הבית אורה (סוטה יב, א), את האור כי טוב (בראשית א, ד). ואם לא, שאת, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו' (ויקרא יג, ב), ואז ההבנה הבחירה מצדך עור או אור, אבל אור עדיף מעור, הנה אין הכרע ועל כן כתבה התורה כן כדי שנפרש שני הפירושים כי שניהם אמת בערך בני עליה הגוברים על כתנות אור קודם שחטא, אבל בערך שאר בני אדם היה יותר טוב שהיה נשאר אדם בכתנות אור, כי האחריות של הקילקול גדול במאוד באדם באם יתוקן או לא. ואף אם מתקן, יש חילוק בין תיקון לתיקון, כמו שמצינו חילוק בתשובה בין מאהבה ובין מיראה (יומא פו, ב), וכל זה בא בארוכה לעיל בהקדמה הנ\"ל:",
+ "השני משוקדים כו' (שמות כה, לד), נגד עולם הגלגלים והמזלות. והנה תרגם אונקלוס, משוקדים, מציירין, וכן פירש רש\"י. והציורים הם ניצוצי הגלגלים והשפעתם. והארבעה גביעים רומזים לאומות העולם, וסימנך הגביעים בו מנחשים והם ארבע, כדאיתא בתלמוד ירושלמי פרק ערבי פסחים (פסחים י, א), ד' כוסות, רבנן אמרי כנגד ארבע כוסות של פורענות שהקב\"ה עתיד להשקות לאומות העולם, כי כה אמר ה' אלהי ישראל אלי קח את כוס יין החמה וגו' (ירמיה כה, טו), כוס זהב ביד ה' (שם נא, ז) כי כוס ביד ה', (תהלים עה, ט), ימטר על רשעים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם (שם יא, ו). והנה לאומות חלק ה' צבא השמים, ותרגום גביעים (שמות כה, לג) כלידין, וכלידיאי בלשון תלמוד (פסחים קיג, ב) חוזי כוכבים, וכפתור ופרח הם ישראל כמו שכתוב (ישעיה כז, ו) יציץ ופרח ישראל, והכפתור הוא עגול כישיבת סנהדרין כחצי גורן עגולה. במדרש רבה (בר\"ר צא, ט), ר' טרפון כשראה דבר מתוקן, אמר כפתור ופרח. והמנורה בשבעה נרותיה הם נגד ז' כוכבי לכת, כדאיתא במדרש תנחומא פרשת בהעלותך (ה) וזה לשונם, שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ (זכריה ד, י). ומהו שבעה אלה, הם שבעה הנרות כנגד שבעה כוכבים המשמשים בכל הארץ כו'. וכשאנו קורין משוקדים לארבע גביעים, אזי הכוונה דוקא האומות להם מזל ולא לישראל. וכשאנו קורין משוקדים לכפתור ופרח, משמע שגם לישראל מזל, ושניהם אמת, כי ביצירת הישראלי בפעם אחד אין מזל. אמנם אח\"כ בהתגלגלו פעם שנית, מגלגלו הש\"י על פי מעשיו במערכת לפי הראוי לו. זהו סוד (סוטה ב, א) זיווג שני על פי מעשיו, ודבר זה מבואר בארוכה בספר רב פנינים:",
+ "השלישי מחר (שמות יז, ט), נגד עולם המלאכים, מי עדיף צדיקים או מלאכים. הנה עמלק מזרע עשו שמלאך בא בעזרו, ויעקב הצדיק נלחם עמו וישר אל מלאך וגו' (הושע יב, ה). ואע\"פ כן, ויגע בכף יריכו (בראשית לב, כו), אמרו רבותינו ז\"ל (ילקוט בראשית לב, קלב) בכף יוצאי ירכו. והנה פנים יש לכאן ולכאן, וישר דלעיל מעלת מלאך עדיף, רק מכח תפילת הצדיקים שהוא נעשית עטרה לראשו של הקב\"ה בבחינה זו עדיף, כמו שאמרו רז\"ל במסכת חולין (צא, ב) שאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה רק אחר שאמרו ישראל למטה כמו שכתוב (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בוקר, והדר ויריעו כל בני אלקים. וזהו (בראשית לב, כז) שלחני כי עלה השחר. או נימא מעלת הצדיק עדיף כל עת לגזור אומר ויקם. על זה סמך להתחיל היום במלחמה, ומכל מקום למחר התפלל, כי היה תענית ציבור כאשר ראוי לגזור, כמו שכתוב (במדבר י, ט) כי יבא צר הצורר והרעותם וגו', כי לה' הישועה (תהלים ג, ט). והנה אם אנו קורים צא הלחם בעמלק מחר, ואנכי נצב היום ואתפלל להקדים בתפילה, משמע אלולי כן מעלת המלאך עדיף. ואם אנו קורין צא הלחם בעמלק תכף, ומחר אתפלל, מוכח להיפך ושניהם אמת, כי גוף המלאך עדיף מגוף הצדיק. אמנם פנימיות הצדיק עדיף מפנימיות המלאך, כמבואר בפרדס בפרק עשירי מהיכלות:",
+ "הרביעי ארור (בראשית מט, ז), נגד עולם הכסא שהמחלוקות אם בעל תשובה עדיף, או צדיק עדיף. שור ארור, פירש רש\"י ותוס' שכם ארור כנען. וכבר ידוע העבירה הקליפה היא כנען בידו מאזני מרמה (הושע יב, ח). וזהו סוד (במדבר כא, א) כנעני מלך ערד, על דרך (ברכות לא, א) לא הערוד ממית, אלא החטא ממית. וקורהו ארור עדיין, מאחר שנאחז בקליפה, אף שנכנס לקדושה בהמולו כל זכר, כי אשרי מי שפרקו נאה ולא חטא אז לא קורהו שוב ארור, ואדרבה קראם שור למעליותא כי רב תבואות בכח השור (משלי יד, ד), ושניהם אמת, כי יש חילוק בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה. אי נמי, כמו שחילק הרמב\"ם בשמונה פרקים פרק ששי בין מצות המושכלות למצות השמעיות, עיין שם באורך:",
+ "החמישי שוכב אם אבותיך וקם (דברים לא, טז), אם וקם קאי אשלפניו, מורה אמעלת תלמוד גדול, אשר על כן נשמת משה רבינו ע\"ה מתפשטת בס' רבוא בכל דור כמו שאיתא בזוהר (תקו\"ז תקון סט קיד, א), וזהו שמצינו פעמים בתלמוד (שבת קא, ב) משה שפיר קאמרת, כלומר אתה שפיר קאמרת מכח הניצוץ של משה רבינו ע\"ה שנתפשט בך. ועל זה רומז הנך שוכב, אע\"פ שאתה שוכב, קימה יש לך בס' רבוא בכל דור ודור. ואם קאי אשלאחריו, אז מורה על מעלת המעשה, ויהיה ביאור הפסוק על דרך ששמעתי ביאור בפרשת נצבים (דברים כט, יז-יח) פן יש בכם איש או אשה וגו'. כי בשרירות לבי אלך. שהענין הוא שאמר מה לי צורך בקיום המצות במעשה די לי בעיון ובהשכלה בהשגחה רוחניות המצות בהבנת הלב, ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א, טז), זה בשרירות לבי אלך. אמר, לא יאבה ה' סלוח לו כו' (דברים שם, יט). עד הנסתרות לה' אלהינו (שם כח). אין אני יוצא בידיעת הנסתרות. גם כי אין כל נסתר ידוע לנו רק לה' אלהינו, אלא עיקר החיוב המוטל עלינו הוא הנגלות לעשות בכל התורה הזאת (שם) במעשה עשיית מצות עשה שמירות מלא תעשה, כן יתבאר ג\"כ זה הפסוק. כי יש קושיא מה זה וקם העם הזה וזנה, וכי זה היא קימה, זו היא נפילה. אלא הענין שיתבונן בקימה דהיינו לילך בשרירות לבו דהיינו העיון והעסק בהנסתרות. על זה הזהיר להשמיענו כי מעשה עדיף. ושניהם אמת, כי יש בחינת שתלמוד גדול, ויש בחינת שמעשה גדול, כמבואר לעיל בפרק נר מצוה. עוד יש בזה סוד ויתבאר בסמוך:"
+ ],
+ [
+ "עתה יתבאר ענין הלוחות ה' נגד ה'. לא תרצח, נגד אנכי ה' אלהיך. האדם נעשה בצלם אלהים, וכן כתוב (בראשית ט, ו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. רק האלקים בשמים והאדם על הארץ (קהלת ה, א). ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה (בראשית ב, ו). ופירש בזוהר (ח\"א לה, א) על התעוררות מעשה האדם העולה למעלה, ובזה ממשיך ההשפעה מלמעלה למטה. זהו והשקה את כל פני האדמה:",
+ "ובזה יובן ענין תלמוד ומעשה. כבר כתבתי למעלה כד דייקת שפיר בפירוש רש\"י ור\"ת בפלפול תלמוד גדול או מעשה גדול, תמצא המעשה הוא גדול והוא התכלית, וכן תנן (אבות ג, ט) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כו'. וכן מרומז בפסוק (דברים כט, כח) והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הרי שהקדים מעשה לתורה. ועל זה הענין רומז מעלת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע, כי נעשה הוא מעשה, והשמיעה היא הלימוד לשמוע וללמד:",
+ "ויש לפום ריהטא קושיא גדולה על זה, ישראל הקדימו נעשה לנשמע קודם שבאו לדביקות הגדול שעלו למדריגת הנבואה בעת קבלת התורה. וכשבאו לדביקות הגדול הפכו להקדים נשמע לנעשה, כדכתיב פרשת ואתחנן (דברים ה, כד) קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו, אתמהה. הענין, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כא, א), ושכר מצוה היא מצוה (אבות ד, ב), דהיינו רוחניות המצוה והשגחתה. ועשיית המצוה נקרא מעשה, ורוחניות נקרא תלמוד. וזהו ענין של נעשה ונשמע מצדינו, ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב, ו) בעולם הזה שהוא עולם המעשה, ועולה ההתעוררות מלמטה למעלה ומתדבק המעשה ברוחניות המעשה דהיינו נשמע, כי במעשינו אנו מתקנים שמו הגדול בסוד (ש\"ב ח, יג) ויעש דוד שם, שכתבתי למעלה. ואח\"כ מצד הקדוש ברוך הוא שהוא יתן השכר, אזי מוקדם נשמע לנעשה, כי יפתח המקור סוד רוחניות המצוה והשקה את האדמה (בראשית ב, ו), הוא האדם שיקבל השכר ההוא. ואז מן נשמע יגיע לנעשה, רצוני לומר, כי כששפע הברכה יורד ממקום נשמע, ע\"כ מהשפעה הדקה היורדת מלמעלה נתעבה קצת ברדתה זה נקרא נעשה. גם נעשה זה פרושו תיקון הדבר, כמו שפירש רש\"י (בראשית א, ז) ויעש אלקים את הרקיע. על כן בקבלת התורה שהיו ישראל במדריגה עליונה וראו עולמם בחיים מדוגמת עולם הבא, הקדימו נעשה לנשמע. וזה (דברים ה, כב) ועתה למה נמות, כי תכלית המיתה היא לבא לעולם הבא למדריגת נשמע, ועתה שבאנו לזה אין צורך למיתה. אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' ומתנו (שם). אמרו לשמוע, ורצונם בזה אם יהיה תוספת סוד שמיעה לנו במיתתנו יותר ממה שיש לנו עתה, אזי ומתנו, מרוצים אנו למיתה. וקרוב לזה פירש הר\"מ אלמושנינו ז\"ל:",
+ "הכלל העולה, נעשה ונשמע הם בסוד ואד יעלה, והוא מבחינת האדם הנעשה בצלם ובדמות. ומצד הקב\"ה הוא נשמע, ונעשה בסוד והשקה וגו' כדמות חותם המתהפך, על כן מכוון לא תרצח נגד אנכי ה' אלהיך הוא שמו יתברך, לא תרצח הוא סוד צלם ודמות:",
+ "לא תנאף נגד לא יהיה לך אלהים אחרים, פסוק של לא יהיה לך אלקים אחרים מרומז בו מעשה התשובה כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (שבת קה, ב), לא יהיה בך אל זר (תהלים פא, ו), איזהו אל זר, זהו היצר הרע. כי החוטא מתדבק בסטרא אחרא בסטרא דמסאבא, ואסרה התורה בו השיתוף והקיום, רק אבד תאבדנו, וצריך לשרש אחריה, וזהו התשובה שחוזר לסטרא דקדושה הוא ה' אלהינו להיות לנו לאלהים:",
+ "פסוק לא תנאף, רומז שלא יבא לידי כך לקרב לפתח אשה זונה מנאפת, וזהו בחינת צדיק גמור שלא בא לידי חטא. וכבר המשיל הזוהר את היצה\"ר לאשה זונה המפתית לזנות עמה. ובמדרש (שמעוני תהלים, תשיח), אשרי נשוי פשע כסוי חטאה (תהלים לב, א), אר\"ש בן לוי, למה הדבר דומה, למי ששתתה אמו מים המרים ונמצאת טהורה. התחיל אומר מפני בני אדם אשרי אימא ששתתה מים המרים ונמצאת טהורה. אמר לו אדם אחר, אשרי אימא שלא נצרכה לכך לשתות כל עיקר. כך דוד אמר, אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון. וזהו לא תנאף, שלא יבא לידי סתירה:",
+ "לא תגנוב נגד לא תשא. בענין המלאכים מבואר בפרדס פרק עשירי משאר היכלות שהארה הבאה לאדם מצד הרכבת ד' יסודותיו, אף שהיא מובחרת, מכל מקום רחוקה מהארה הבאה למלאך מצד הרכבת יסודותיו, יתלבש בו רוח ונשמה עליונה חלק אלוה ממעל ית', עיין שם. הרי ששניהן יצדקו מעלת המלאך על האדם, ומעלת האדם על המלאך. וזהו דיבור לא תשא, וכנגדו לא תגנוב. בדיבור לא תשא מרומז מעלת הצדיק ברוחניות, וכוונתו עולה למעלה בסולם נשמתו יותר ממלאך, וזהו שמרומז בפסוק זה מאמר הזוהר ויתר המקובלים שהמלאכים הם המשמשין לתפילותיהן של צדיקים להביאם למעלה למעלה אין ערך ואין מספר להם לכל הד' רוחות ועושין אותה עטרה על ראש הקב\"ה. ובמסכת חולין פרק גיד הנשה (צא, ב), ישראל מזכירין את השם אחר ב' תיבות, ומלאכי השרת אחר ג' תיבות. הכוונה, מעלת כוונת רוחניות כי הצדיקים הם בכסא כבוד, והכסא בעצמו והאצילות זהו שתי תיבות. אמנם המלאכים הם ביצירה, נמצא הם אחר ג' תיבות, על כן הם שמשין לתפילתן של צדיקים, וזהו מרומז בדיבור לא תשא. אמרו רז\"ל במסכת ברכות (לג, א), המברך ברכה שאינה צריכה, עובר בלא תשא. והטעם, כי בהזכיר ישראל השם, בוקע כל הרקיעים ומזדעזעות כל המרכבות ומרעיש כל המלאכים הנושאים זו ההזכרה לחנם. וזהו (שמות כ, ז) כי לא ינקה ה' את אשר ישא וגו'. רוצה לומר, הגורם להיות נשא בחנם על ידי מלאך. כתיב הכא ישא, וכתב התם (שם כג, כא) כי לא ישא לפשעיכם. ואפילו על המחשבה אמרו במכילתא לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא יט, ב) לא תשבעו בשמי לשקר, אין לי אלא שלא ישבע, שלא יקבל עליו לישבע מניין. תלמוד לומר, לא תשא את שם ה' אלהיך, עד שלא תקבל להשבע. הרי לך לאלוה משקבלת לישבע, הרי אני לך לדיין כו'. נחזור לענין, הרי מבואר מעלת הצדיק בפנימיותו על המלאך. כנגדו לא תגנוב, כי מצד הגניבה אדם ראשון גנב היה מפרי עץ הדעת והורד בהרכבת יסודותיו, וקבעו הקב\"ה קובע נפש, וזהו לא תגנוב בגונב נפשות:",
+ "לא תענה נגד זכור את יום השבת. שבת מורה על חידוש העולם יש מאין, וממילא היכולת בידו ברוך הוא לשדד המערכת ואין מזל מושל. וכבר הארכתי במסכת שבת בענין זה על מה שאמרו (ר\"ה כז, א) זכור ושמור בדבור אחד וכו'. והנה אנחנו בשומרנו את השבת מעידין על זה הענין כשאומרים ויכולו שהוא עדות מאתנו כמו שכתבתי לעיל במסכת שבת. אמנם לא תענה ברעך כו', כלומר, לפעמים לא תענה זה העדות שאין מזל, כי לפעמים יש מזל אף לישראל כמו שכתבתי לעיל (ד\"ה השני משוקדים). ועל זה בא הרמז (תהלים פט, לח) ועד בשחק נאמן, שמורה על נצחיות קיום הוראות הכוכבים. וכל כך למה. הנה בשמים עדי (איוב טז, יט), וכתיב (דברים ד, כו) העדותי בכם היום את השמים:",
+ "לא תחמוד נגד כבד את אביך ואת אמך. שלשה שותפין הן באדם (קידושין ל, ב), וציוה הקדוש ברוך הוא להבן שיכבדם אף שהם אינם נותנים רק חלקי החומרי שבו, דהיינו כתנות עור. וזה מורה שכתנות עור גורם למעלה יתירה שיכול לזכות מכח כתנות עור לאור גדול ונורא. לא תחמוד מורה להיפך על ביטול החמדה הגורם טיפה סרוחה שממנו נתהווה כתנות עור, והכל אמת בבחינות שונות וכמו שכתבתי לעיל:",
+ "ואלו החמשה עניינים הם בסוד האצילות הקדוש שהוא חמש נגד חמש, כדתנן בספר יצירה והובא בריש ספר פרדס, עשר ספירות בלי מה, מספר עשר אצבעות חמש נגד חמש וברית יהיר מכוונת באמצע במלת לשון ובמלת מעור, עד כאן לשונו. והפרדס בריש ספרו ביאר זו המשנה בפנים שונות, ובפרק קמא בג\"ד ביאר אותה, כי המקומות הצריכות הכרעה הם חמש נגד חמש. א' חכמה נגד בינה. ב' גדולה נגד גבורה. ג' חסד נגד הוד. ד' גבורה נגד נצח. ה' נצח נגד הוד. עיין שם בספרו בארוכה. והנני אומר, כי נמצא בחמש נגד חמש הנ\"ל חמשה הנ\"ל. חכמה, סוד התלמוד בסוד המחשבה שהוא סוד התורה קדומה. בינה, בסוד מעשה, כי היא שורש ו' ימי המעשה. וזה לשון הפרדס בערכי כינוים בערך מעשה, הרשב\"י עליו השלום קורא בתמידות אל הבינה מעשה, ועל החכמה מחשבה כו', עיין שם. ונודע כי בינה מצד שהיא שורש לששת ימים היא ה' מהשם, ומצד העלמה ביחודה עם חכמה נבחנת בבחינת י', כמבואר זה בארוכה בפרדס. ואז מבואר עולם הזה שהוא עולם המעשה ששת ימי המעשה, וכן ששת אלפים הוי עלמא כו' (ר\"ה לא, א), נברא בה' (מנחות כט, ב). ועולם הבא שהוא עולם שכר המעשה, נברא בי' (שם). על כן מצד החכמה שהיא בעצם י' מהשם היא תורה קדומה, ומשם נשמע קודם לנעשה. ומצד הבינה שהיא שורש ימי המעשה, נקרא מעשה, אז משם נעשה קודם לנשמע:",
+ "חסד וגבורה, מהם סוד צדיק גמור ובעל תשובה, והוא כמו שפירש רש\"י (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים, מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, ושיתף עמו מדת הרחמים. ופירש אבא מורי זלה\"ה בספר עמק הברכה, שהכוונה היא מצד מדת הדין לא תועיל תשובה, ומיד שיצא האדם משורש הדין וחוטא אז מצד עומק הדין לא היה ראוי להיות לו כפרה. ראה שאין עולם מתקיים, שיתף עמו מידת הרחמים. וענין השיתוף הוא, שאם יעשה תשובה יתכפר, ואם לא בחטאו ימות. הרי מצד הגבורה שהיא מדת הדין המעלה, הוא צדיק גמור גיבור הכובש את יצרו ולא חטא. ומצד החסד, היא תשובה והוא ימין הקדוש ברוך הוא הפשוטה לקבל שבים, כי חסד הוא זרוע ימין, וכל י\"ג מדות של חסד ורחמים הם לתשובה, והמכריע ביניהם מטה כלפי חסד אם היא תשובה מאהבה, כי כן חסד היא אהבה:",
+ "חסד והוד, ענין מעלת אדם צדיק או מלאך, אמרו במדרש רבה (בר\"ר ח, ה), כשרצה הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם, חסד אמר יברא, כי הוא עושה חסד. אמת אמר אל יברא כו', והשליך הקדוש ברוך הוא את האמת ארצה. הרי האדם מצד החסד. וכן כתיב (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, העולם הוא האדם. ומלאך מצד הוד, כי עצם פעולת המלאכים הכל שירות והודאות, החיות ישוררו וכרובים יפארו ושרפים ירונו ואראלים יברכו. ובספר שערי אורה ובספר שערי צדק והובא בפרדס בשער ערכי כנויים בערך הוד, כל מיני הודאות שאמר דוד בספר תהילים מדה זו כו'. וכך כתב רבינו מנחם רקנאט\"י והובא בפרדס פ\"ב משער טעם האצילות, כי ה��ד הוא מלשון להודות לה'. וההכרעה ביניהם שהלכה כדברי שניהם, מלאך עדיף מצד זכות יסודותיו, והאדם עדיף מצד נשמתו וכדפירשתי:",
+ "גבורה ונצח, נודע גבורה שם אלהים שהוא עומק הדין לאמתו ולא אפשר לשנות ממדת הדין, על כן אלהים בגימטריא הטב\"ע כמרומז בזוהר, דהיינו כפי טבע הענין. ומזה יש קיום וחיזוק להנהגת הטבע, כי שם שם לו חק קבוע ולא יעבור. ומדת הנצח היא מדת נצחונו של עולם כמו שכתב הפרדס בערכי הכינויים בערך נצח, וכך כתב רבינו מנחם רקנאט\"י שבמדה ההיא החסד והזכות מנצחים המקטריגים. הרי מזה יובן בקל בענין הטבע ההושם במזלות, דיש מזל ואין מזל. ויש מכריע ביניהם ששניהם אמת ובבחינות שונות וכדפרישית:",
+ "נצח והוד הם תרין ירכין דגופא, ועליהם הגוף עומד. ומזה ימשך ענין כתנות אור ועור. הנה בקל נוכל להבין שאף שעשינו שני חלוקות צדיק ובעל תשובה איזה עדיף, וכן כתנות אור, או עור ויחזור לאור איזה עדיף, אלו אחרונים נמשכים מהראשונים. כי אם בעל תשובה עדיף, נמצא בחינת כתנות עור שיתהפך לאור עדיף, ובהיפך ההיפך. והכל עולה בקנה אחד אלו מסתעפים מאלו. והנה כבר כתבתי חסד וגבורה צדיק ובעל תשובה, ונצח והוד הם ענפי חסד וגבורה כנודע, על כן רמזנו בנצח והוד ענין כתנות אור. ועוד שהם מסתעפים מבחינות צדיק ובעל תשובה, והמכריע ביניהם מכריע ששניהם אמת ובבחינות שונות, וכדפרישית:",
+ "הרי כל זה רמוז בסוד אחדות האצילות בה' נגד ה'. והמכריע עולה ומייחד וקושר הכל באחדות אמתי, כמו שכתב הפרדס בפרק ראשון משער ראשון. וכן כשנתבונן כל הה' הנ\"ל הולכים למקום אחד, דהיינו התכלית שנברא האדם לעבדה ולשמרה שהוא סוד מעשה ותלמוד, כי שמור היא משנה, כמו שכתב רש\"י בפסוק (דברים ד, ו) ושמרתם ועשיתם, שמור הוא משנה. והקדים לעבדה בענין הקדמה נעשה לנשמע. ובמעשה עושה ומתקן את השם כמו שכתבתי למעלה, כי ברא הכל לכבודו. זה הוא הכלל הכולל הכל, ומזה נסתעף ענין מעלת התשובה שהאדם מתקן את עצמו, ואחר כך מתקן ביותר תיקון העליון. ותיקון העליון הוא דוקא על ידי האדם שהוא בדמות וצלם כולל עליון ותחתון, על כן מעלתו בפנימיות יותר ממלאך. וכל שכן אין מזל שיכריחנו המזל, אם לא כי יד ה' עשתה זאת לגלגלו במזל זה כדי להפרע. ומהתשובה נמשך מעלת כתנות עור שיוחזר לאור גדול. וכלל הכל היא העבודה המעשה אשר בזה עושה השם, כמו דוד ויעש דוד שם (ש\"ב ח, יג). על כן פתח (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כלומר כדי שנהיה עבדים לו יתברך, היא העבודה השלימה המעשה המוקדם לנשמע, והכל בשביל צורך גבוה כי אנכי ה' אלהיך:",
+ "וזהו ענין (ב\"ר יא, ז) כל עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, וקשה מה יוצא מזה, ולמאי נפקא מינה עשה הקדוש ברוך הוא זה הנס, אף שעל פי השכל זהו כמעט דבר טבעיי. אמשול לך משל, תתבונן אחד כותב עשרת הדברות, ואחד קורא עשרת הדברות, ואחד חושב בלבו עשרת הדברות. הנה זה הקורא עשרת הדברות אינו מאריך כמו הכותב, כי במהירות נעשית הקריאה. וכן המהרהר הוא ברגעים קטנים מהרהר כולם הרבה במהירות יותר מהקורא שקורא אותם. והענין, כי ביותר שהדבר דק ורוחני, ביותר מתייחד ומצטרף. כי הכתיבה היא גשמיית, והאמירה יותר דקה, והרהור יותר רוחני. צא ולמד וחשוב, הקדוש ברוך הוא שדיבורו הוא רוחניי תכלית הרוחניות באין סוף, אז מתייחד שהכל ענין אחד, כך הוא מבואר על דרך השכל. אמנם נוכל ג\"כ להמציא טעם לדבר, והוא הוא הדבר אשר דברתי להורות, כלול בדבור הראשון אנכי ה' אלהיך וגומר מבית עבדים לעבדו לכבודו, ושכר העבודה היא אנכי ה' אלהיך שמצדו ית' נשמע ונעשה כדלעיל, ולרמז זה פתח עשרת הדברות באל\"ף וסיים בכ\"ף:",
+ "עוד אפרש בענין אחר טעם כל הדברות נאמרו בדבור אחד, שכולם הם ביאור על אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב). בפסוק אנכי יש להקשות, הלא בכל התורה כולה כתיב אני ה' אלהיכם, למה אמר כאן לשון אנכי. והתירוץ, אנכי הוא לשון מצרי אינו מספיק אלא לערב רב שקבל משה ונתגיירו, אבל ישראל אמרו רבותינו ז\"ל (ויק\"ר יב, ה) שנגאלו בזכות שלא שינו את שמם, א\"כ הוה ליה למימר לשון אני. רש\"י פירש הפסוק שאמר הקב\"ה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לפי שראו את הש\"י על הים כגבור מלחמה, ועתה ראו אותו כזקן מלא רחמים, ושמא ח\"ו יחשבו שהם שתי רשויות. על זה אמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ומתורץ בזה קושיית המפרשים למה הזכיר יציאת מצרים ולא בריאת עולם. ועל פי דרך רש\"י מתורץ ג\"כ קושיא דלעיל למה אמר אנכי ולא אני, לפי שהאותיות היו נראות כמ\"ש רואים את הנשמע ושומעים הנראה, ואם היו פורחים באויר אותיות אני, יש מקום לטעות מאחר שאינו נקוד ולקרות אני בציר\"י תחת האלף, ואז היה ח\"ו הפירוש כי איני זה אשר ראיתם על הים. וכהאי גוונא מצינו (ב\"ב כא, א) טעות ברבו של יואב שקרא עמו מחה תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט), קרא בקמ\"ץ זכר, ולא זכר בציר\"י, ושקל ספסירא כו'. על כן אמר אנכי, ואז אין מקום לטעות. והשרישנו האמונה אף שראה ראינו השתנות הדמיונות, פעם כבעל מלחמה דהיינו פועל בדין, ועתה כזקן מלא רחמים, הכל אחדות אחד, על זה אמר אנכי ה' אלהיך, הנה שם ה' רחמים ואלהים דין, אמר אנכי אנכי הוא:",
+ "עדיין יש מקום לטעות ח\"ו, הניחא הדין שהוא רחמים, כמו הדין שנעשה על הים זה היה בשביל התעוררות הרחמים על ישראל שיוצלו, ניחא שהוא אחדות אחד. אבל הרע הנפעל בעולם שהוא רע ואין בו רחמים, שם יש מקום לטעות כמו שטועים המינים ואומרים מי שפועל טוב אינו פועל רע. ולטעם זה אנחנו מאמינים באמונת אמת מזכירין מדת לילה ביום ומדת יום בלילה (ברכות יא, ב) כמו שנתבאר במקומו. על זה בא האזהרה אח\"כ (שמות כ, ג) לא יהיה לך אלהים אחרים, בשום אופן בעולם, וכל מה שנעשה בעולם הן טוב הן רע ממני ומאתי הכל מיוחד לא יש הפרד, הכל הולך ממקום אחד מיוחד. על כן לא תעשה לך פסל וגו' (שם ד):",
+ "ואמר ג' פעמים אש\"ר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים וגו' (שם), להראות לנו דוגמא מהאחדות שנראה ונתבונן עד מקום שראייתינו שולטת, ונראה אחדות העולמות, ומזה נבין שסיבתם למעלה גבוה על גבוה הכל אחד יחיד ומיוחד. אמר אשר בשמים ממעל, דוגמתו בעצמו הוא אשר בארץ מתחת. וכענין המבואר בזוהר פרשת ויקרא (ח\"ג ט, ב), ר' יהודא פתח, ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים (בראשית א, ג). תא חזי, בשעתא דקודשא בריך הוא ברא עלמא, ברא שבעה שחקים לעילא, ברא שבעה ארצות לתתא. שבעה ימים, שבעה נהרות. שבעה יומין, שבעה שבועות. שבע שנים, שבע פעמים. שבע אלפי שנין דהוי עלמא, קב\"ה בשביעאה דכלא. ז' שחקים לעילא, ובכל חד וחד שמישיא וככביא ומזלות דמשמשי בכל רקיע ורקיע, וכולהון מאינון רתיכין אילין על אילין קבילו עליהון עול מלכותם דמריהון, ובכולהו רקיעין אית רתיכין ושמשין משניין דא מרא, אילין על אילין. מנהון בשית גדפין, מנהון בד' גדפין, מנהון בד' אנפין, מנהון בתרין אנפין, מנהון בחד, מנהון אשא דלהיט, מנהון מיא, מנהון רוחא, הדא הוא דכתיב (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. וכולהו רקיעין אילין על אילין כגלדי הבצלים, אילין לתתא ואילין לעילא. כל רקיע ורקיעא אזלא ורעשא מאימת דמאריהון, על פומיה נטלין, ועל פומיה קיימן, ועלאה מכולהו קב\"ה דנטיל כלהו בחיליה ותוקפי. כגוונא דא, שבע ארצות לתתא וכלהו בישובא, בר דאילין עלאין, ואילין תתאין, וארעא דישראל עלאה מכולהו, ירושלים עלאה על כל ישובא. וחברייא יתבו דרומא, חמו בספריא קדמאי ובספרא דאדם, דהכי מחלק כל אינון ארצות דכלהו משתכחי לתתא כגוונא דאינון רקיעים לעילא, אילין על אילין ואילין על אילין, ובין כל ארעא וארעא רקיע דמפריש בין דא לדא, ועל דא כולהו ארצות פרושין בשמהן, ובינייהו גן עדן וגיהנם. ואית בנייהו בדיין משניין אילין מאילין, כגוונא דאינון רתיכין דלעילא, מנהון בתרין אנפין, מנהון בארבע, מנהון בחד, וחיזו דאילין לא כאילין, ואי תימא כו', עיין שם באורך:",
+ "הרי אשר בשמים ממעל היא בארץ מתחת, ואשר בארץ מתחת הוא אשר בשמים, כמו שאמרו רז\"ל (חולין קכז, א) כל מה שיש ביבשה יש בים, זה מורה על האחדות. ומזה תוכל להשיג כי גבוה מעל גבוה הכל מתאחד מאחדותו ית', לא תשתחוה וגומר, ובזה תדע כי אנכי ה' אלהיך הן דין הן רחמים הכל מאחדותו. וזהו שמזכיר אח\"כ הטוב והרע. הרע, קנא פוקד עון אבות וגו' (שמות כ, ד). הטוב, ועושה חסד לאלפים וגומר (שם ה). והשתא ניחא דבפשוטו של פסוק קשה, השתא דעסיק בעונשי עובדי עבודה זרה, למה מזכיר ועשה חסד. ולדידי ניחא, להודיע כי ידו\"ד הוא האלהים:",
+ "אך שעדיין אין מיושב להחוקר איך מעצם הטוב יצא רע, שהוא יתברך הטוב האמתי, ואיך ימשך ממנו הרע. על זה אמר לא תשא וגומר (שם ו). ובביאור ענין איסור השבועה, יתבאר זה הענין. הש\"י מלא כל הארץ כבודו, כמו שכתוב (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ואין פירושו שאין עוד אלהים זולתו, שזה כבר פשוט ומבואר בפסוק (דברים ו, ד) ה' אלהינו ה' אחד. אלא הפירוש שאין שום דבר נמצא כי אם מציאותו, כי הוא ית' מהווה את כולם ומחיה את כולם, והוא מציאות הנמצאים, ולא יש שום מציאות זולת מציאותו, רק שזה המציאות דבק בו יותר, וממציאות זה משתלשל מציאות אחר, והכל בכח ראשון וזה הדבר בלי סוף. והנשבע על איזה דבר, הכוונה הוא שמזכיר שמו יתברך, כלומר שהוא המציא דבר זה כך וכך, והוא יתברך נתן הכח לעשות כן. ואם הוא בשקר שלא היה הדבר כך, נמצא מאמין באל אחר, שהרי הש\"י לא המציא זה הדבר כך, אלא הוא כופר כאלו היה עוד רשות אחר ח\"ו, והוא מגביה ומרים את הש\"י ויתעלה מזה הדבר, ומסלק אותו מזה הדבר. וזהו לשון לא תשא, שרצה לומר הרמה שהוא הפרשה:",
+ "וכפירוש זה פירש הרקנאט\"י לפי עניינו, וזה לשונו, לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וגומר. דע כי הנשבע לשוא הרי זה קוצץ בנטיעות. וזה הטעם לא תשא, ולא אמר ולא תשבע, כלומר לא תשא החתן מכת זוגו, כי לא ינקה ה' וגומר (שמות כ, ו), כי בהיות החיבור שלם כתיב (במדבר ה, כח) ונקתה נזרעה זרע, וזה שהפריד לא ינקה, עד כאן לשונו:",
+ "וכן בזוהר (ח\"ב צא, ב) מפרש לא תשא לשון הרמה. ואעתיק כל לשונו, כי ממנו יתבאר שהוא גורם ביטול להמציאות. וזה לשונו, לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כד לא מתתקן ולא חייש לאתתקנא, וכן בהפוכא דא לאילנא דאיהו אתתקן כדקא חזי וקאים על קיומיה. לא תשא, רזא דא הא אוקמוה חבריא בגין דקב\"ה כד שתיל עלמא, אטבע גו תחומא צרורא חדא חקיקת בשמא דא, ואטבע לה לגו תהומי. וכד מיא בעאן לסלקא, חמאן רזא דשמא קדישא חקיקה על ההוא צרורא, ותייבין ומשתקעין ומתהדרין לאחורא. ושמא דא קיימא עוד יומא גו תהומא. ובשעתא דאומין בני נשא על קשוט בקיומא דקשוט, ההוא צרורא סלקא ומקבלא ההוא אומאה, ואהדר ואתקיים על תהומא, ועלמא אתקיים. ואההוא אומאה דקשוט קיים עלמא. ובשעתא דאומין בני נשא אומאה דשקרא, ההוא צרורא סלקא לקבליה לה לההיא שקרא, כדין ההוא צרורא דהוה סליק תב לאחורא, ומיין אזלין ושטין, ואתוון דההוא צרורא פרחן גו תהומי ואתבדרין, ובעאן מיא לסלקא לחפייא עלמא ולאהדריה ליה כמלקדמין. עד דזמין קודשא בריך הוא לחד מננא יעזריאל די ממנא על שבעין מפתחן ברדא דשמא קדישא, ועאל לגביה דההוא צרורא וחקיק ביה אתוון כמלקדמין, וכדין אתקיים עלמא ואהדרו מיין לדוכתייהו. ועל דא כתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, עד כאן. וכן הוא כשמזכיר את השם בחנם, כי כל חנם אינו מציאות אמתי, והוא ית' נמצא האמתי:",
+ "והנה אמר הפסוק (דברים י, כ) אחרי אלהיכם תלכו ואתו תעבודו ובו תדבקו ובשמו תשבע, הוא הדבר אשר כתבתי מלא כל הארץ כבודו וכל המציאות הוא ממציאותו ית', ותכלית המציאות הוא האדם שיקיים התורה והמצות, כי התורה היא שמו ית'. נמצא המקיים אותה דבוק הוא במאוד בשמו ית', והוא שוכן בתוכו, על כן יזכור את שמו. אבל המרחיק את עצמו, וכביכול דוחה רגלי השכינה, אז לפי ערך ההתרחקות הוא חוזר לתהו ובהו, כי מסלק את מציאות עצמו ממציאותו ית', ואז הוא מסולק מהטוב ויאונה לו רע, זהו סוד הסתרת פנים, ואז מגיע הרעה לעושה רע, לפי ערך רע שעושה כן הוא ההסתרה. ואין כוונתי שהרע היא בהסתרת פנים בלבד ולא בעצם, כפי ההבנה בדברי המתפלספים אשר דברו בזה. רק הרע הוא בכוונה מכוונת, אך שאין כוונת הרע רק בשביל הטוב, שאם לא היה מגיע רע לעושה רע שיהיה הרעה מכולם, אז לא היה טוב, כי הרע דוחה רגלי שכינה ומחזיר המציאות לתוהו ובוהו. גם אם לא היה נפרע מרשעים, לא היה עושה טוב, נמצא הכל תהו ובהו:",
+ "הרי מבואר שהטוב מכוון בשביל עצמו, כי טוב ה' לכל, והרע הוא מכוון לטוב בשביל שיהיה הכל עושה טוב, הרי הכל הולך אל מקום אחד הוא ית' מקומו של עולם, והוא מקיים העולם, ואין הבדל בינו ית' לבינינו, כי אנחנו תכלית המציאות והכל ממציאותו, והעונות הם מבדילים כמו שכתוב (ישעיה נט, ב) כי עונותיכם הבדילו וגו', על כן מאתו תצא ההשפעה לכלות הרע כדי שיסולק המבדיל, ואז שם אלהים פועל מדת הדין הקשה. ומכל מקום ידו\"ד הוא האלהים מדת הדין כלול מרחמים, כי הדין הוא בשביל הרחמים, רק שהחוטא גורם שהפעולה אינה רחמים ומנשאים ומגביהים שם ידו\"ד מאלהים. זהו לא תשא ידו\"ד מאלהיך כי לא ינקה ידו\"ד כו', והבן זה. וקרוב לזה ענין מה שכתב הרקאנט\"י שהבאתיו לעיל שהוא מפריד בין הדבקים, וכל זה הוא בערך הפעולה הנפעלה. אמנם מצד התכלית, הכל הוא לטובה, ולפעמים הדין כלול מרחמים ביותר, וכל הדין הוא עצם הרחמים כעין יסורין שלא באו לכלות הרע, רק שיקבל מוסר וייטיב דרכיו, ועל זה נאמר (תהלים קיח, כא) אודך ה' כי עניתני. ורמז גדול בפסוק (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי מכל העמים על כן אפקוד עליכם עונותיכם. ובבחינה זו אל זועם בכל יום (תהלים ז, יב). ונודע כי אל הוא מדת הרחמים, ופירשתי זה בארוכה במקום אחר. וזהו (שמות כ, ד) אל קנא וגו'. ויש עוד יסורין שהם ברחמים גדולים, סוד יסורין של אהבה שבארתיה במקום אחר. ובזה מבואר החקירה הזו איך נפעלת מאתו ית' פעולת הרע, והוא ית' עצם הטוב:",
+ "ועדיין יש להתבונן על מה שאמרנו כי אין עוד מציאות זולת מציאותו, שהוא ית' משפיע תמיד ומקיימה, הלא אין כל חדש רק מה שנתהווה בששת ימי בראשית ואח\"כ פסקה הוויית ההתחדשות, ועל כל זאת הוא הוה תמיד. על זה בא דיבור (שמות כ, ז) זכור את יום השבת לקדשו כי ששת ימים וגו'. ואמר (שם י) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. כלומר, השבת המורה על שבת בראשית, לא על עצמו יצא, אלא הוא הוה תמיד, כי מורה על שמחדש תמיד בכל יום מעשה בראשית, והימים הם ענפים ויוצאים משבת ונכנסים לשבת וחוזרים ויוצאים, כמו שבא לעיל בארוכה במסכת חולין ובמסכת שבת, וחוזר חלילה תמיד משבת לשבת שחוזר חלילה הויה ראשונה ושובת וחוזר. זהו שכתוב ויקדשהו, בכל עתות הזמן לא יפסוק:",
+ "דיבור כבד את אביך ואת אמך (שמות כ, יא). אמרו במדרש (עי' קידושין לא, א) יודוך ה' כל מלכי הארץ כי שמעו אמרי פיך (תהלים קלח, ד), כי כשהתחיל הש\"י אנכי ה' אלהיך, אמרו האומות לכבוד עצמו הוא דורש. כיון ששמעו שאמר כבד את אביך ואת אמך, אז הודו כו'. הענין, אמרו רז\"ל (קידושין ל, ב) ג' שותפים יש באדם, הקב\"ה, ואביו, ואמו. וחלק הקב\"ה העיקר והוא ��ולל כולם. והא ראיה, כשנוטל הקב\"ה חלקו אזי חלק אב ואם אין בו ממשות. ועל כל זאת ציוה הקב\"ה לכבד אב ואם מאחר שיש להם חלק מה בהוויית הולד, והם סיבה לו. אם כן נלמד מזה שהמסובב ראוי לכבד הסיבה, וק\"ו לשכינה. נמצא מבואר שמה שציוה אנכי ה' אלהיך שהוא סיבת כל הסיבות, לא לכבוד עצמו אמר, רק בשביל אמתת הענין שהדין נותן כן. והקב\"ה למדנו אמתת הדין להדריכנו בדרך ישרה. ואמתת דיבור אנכי ה' וגו' נתברר מדיבור כבד את אביך וגו':",
+ "אמנם יש בזה עוד ענין נסתר. בספר הזוהר (ח\"ג סא, ב), ישמח אביך אמך ותגל יולדתך (משלי כג, כה), כיון דכתיב ישמח אביך ואמך, מאי ותגל יולדתך, דהא באמך סגי. אלא ישמח אביך דא קב\"ה, ואמך דא כנסת ישראל, ותגל יולדתך דלתתא, עד כאן. הקב\"ה ושכינת עזו סוד הזיווג שלמעלה שמהם נשמות, ולעומתם לתתא זיווג התחתון להולדת הגוף. גם נודע כי הקב\"ה ושכינתיה הם סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה המולידים פרי המצות, וכדאיתא במסכת חגיגה (ג, ב) כמסמרות נטועים (קהלת יב, א), מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין והם פרי המצות. וכדאיתא במסכת סוטה (מו, א) בעגלה ערופה תערף במקום שאינו עושה פרי, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחו לעשות פרי. והקשו, זקן מאי איכא למימר. ותרצו, מאי פירות, מעשים טובים. ולזו הכוונה מצוות פריה ורביה אב ואם להוליד פרי שיעבדו את הש\"י, כי עיקר תולדותיהם שמתאוים הצדיקים להוליד בנים הוא כדי שיהיו לו בעלי מעשים טובים. על כן כבד את אביך ואת אמך:",
+ "הרי ה' דברות ראשונות בין אדם למקום, ושרשם אנכי ה' אלהיך. ולעומתם מכוון ה' דברות שבין אדם לאדם:",
+ "לא תרצח האדם נעשה בצלם ודמות, הוא נגד אנכי ה' אלהיך:",
+ "לא תנאף נגד לא יהיה לך אלהים אחרים, רק ודבק באשתו, כי ה' הוא האלהים בסוד אנכי ה' אלהיך והוא יחוד עליון:",
+ "לא תגנוב מדבר בגונב נפשות (סנהדרין פו, ב), שמפריד נפש ישראל ממקומו, נגד לא תשא. כבר כתבתי האדם בדמות העליון, ולמעלה הבאתי בשם רקנאט\"י בענין לא תשא שמגביה ומרים ומפריש כביכול בין נפש לנפש דהיינו יהו\"ה מאלהים:",
+ "לא תענה כנגד דבור יום השבת, שהוא עדות על הבריאה וקיום הבריאה כמו שכתבתי, ועיקר הבריאה הוא האדם, על כן לא תענה בו עדות שקר:",
+ "לא תחמוד נגד כבד את אביך כו', ומתחלה אקדים מאמר הזוהר (ח\"ב צג, ב) וזה לשונו, לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמוד, פסקא טעמא בהני תלת לא. ואי לאו דפסקה טעמא, לא הוי תקונא לעלמין, ויהא אסור לן לקטלא נפשא בעלמא אע\"ג דעבר אדאורייתא. אבל במה דפסקה טעמא, אסיר ושארי:",
+ "לא תנאף אי לאו דפסקה טעמא, אסור אפי' לאולדאי או למחדי באתתיה חדוה דמצוה. ובמה דפסקה טעמא, אסיר ושארי:",
+ "לא תגנוב אי לאו דפסקה טעמא, הוה אסור ואפי' למגנב דעתא דרביה באורייתא, או דעתא דחכם לאסתכלא ביה, או דיינא דדאין דינא לפום טענא דאצטריך לי' למגנב דעתא דרמאה, ולמגנב דעתא דתרווייהו לאפקא דינא לנהורא. ובמה דפסקה טעמא, אסיר ושארי:",
+ "לא תענה ברעך עד שקר, הכא לא פסקה טעמא, בגין דאסיר הוא כלל וכלל. ובכל מילי דאורייתא קודשא בריך הוא שוי רזין עלאין, ואוליף לבני נשא אורחא לאתתקנא בה ולמיהך בה, כמה דאת אמר (ישעיה מח, יז) אני י\"י מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך, אוף הכי:",
+ "לא תחמוד לא פסיק טעמא כלל. ואם תאמר אפילו חמודא דאורייתא אסור, כיון דלא פסקא. תא חזי, בכלהו עבדא דאורייתא כלל, ובהא עבדא פרט, (דברים ה, יז) בית רעך, שדהו, ועבדו וגומר, בכל מילי דעלמא. אבל אורייתא, איהי חמודה תדיר, שעשועי גנזי דחיי אורכא דיומין בעלמא דין, ובעלמא דאתי, עד כאן לשונו:",
+ "ויש להקשות, למה משנה בלא תחמוד ומאריך ועביד פרטא, יאמר לא תחמוד לחוד ויעשה פסיק כמו באינך. ונראה דלא דמיא לאינך, דאינך מורה הפסיק דיש בהן צד היתר, מכל מקום אין ההיתר זה תמידי, על כן סומכו ללא. כמו לא תרצח, הפסיק מורה שהבית דין ירצחו למי שעובר על התורה, מכל מקום ושפטו העדה והצילו העדה כתיב (במדבר לה, כד). ורבי עקיבא ור' טרפון אמרו (מכות ז, א), אלו היינו שם לא היה נהרג אדם מעולם. ומטין על פי הרוב באחד לזכות, ואין מטין על פי אחד לחיוב (סנהדרין מ, א), אלא דוקא על פי שנים. וכן פסיק דלא תנאף המורה להוליד ולשמח אשתו מותר, מכל מקום אמרו רבותינו (ברכות כב, א) תלמידי חכמים לא יהיו מצוים אצל נשותיהן כתרנגולים, אשר פריו יתן בעתו כתיב (תהלים א, ג). לא תגנוב הפסיק מורה מותר לגנוב דעתיה דרביה או בעל דין, זה אינו נוהג תדיר אלא באקראי כשמזדמן. אבל חמודא דאורייתא צריך שלא יפסוק לעולם ועד יומם ולילה, על כן התורה לא רצה להראות רמז זה אצל תיבת לא, רק התורה פרט ענין האיסור וההיתר. נשמע ממנו, דוקא אלו לא תחמוד, אבל התורה תחמוד. וכמו שהאיסור אין לו זמן קבוע ואסור עולמית, כך החמדה של התורה תהיה עולמית, והוא נגד דבור כבד את אביך ואת אמך שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה כמו שכתבתי :",
+ "הרי ענין מבואר שכל עשרת הדברות בדבור אחד נאמרו סובב והולך על דבור אנכי, והם חמשה נגד חמשה תורת י\"י ותורת אדם. ואלו שני עניינים, דהיינו בחינת תורה בז' קולות, ובחינת תורה בה' קולות, ובחינת ה' קולות, אז יחוד עצמי תפארת ומלכות שני מאורות הגדולים שווים. ובבחינת שבעה קולות, אז המאור הגדול ומאור הקטן דהיינו השתלשלות המלכות למקומה:",
+ "מזה תבין ענין התורה שבכתב ותורה שבעל פה. כי קודם הוא התפארת ומלכות כנודע בסוד משפיע ומושפע, כי שפע של תורה שבעל פה הוא מתורה שבכתב, וממנה יניקתה להביא ראיה מתורה שבכתב. והתורה שבכתב בלשון זכר נאמרה, והיא משפעת לתורה שבעל פה. ונקראים אלו המדות שמש וירח, כי אור הירח מאור השמש. ונקראים שמים וארץ, כי השמים יענו את הארץ (הושע ב, כג). והנה בבחינת ז' קולות אזי הם שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אבל למעלה בסוד, אז הם תורה אחת, כי חכמה ובינה יחודם אמיץ וחזק ותמידי דלא מתפרשין לעולם, ושם הבן בחכמה וחכם בבינה כדתנן בספר יצירה:",
+ "ואף דענין הוא בתורה שבכתב ושבעל פה שהם תורה אחת, צריך אתה שתדע כל מה שכתבתי למעלה בתולדות אדם בענין חקירה למה נקרא הלשון שלנו לשון הקודש, שם תמצא מבואר ענין זה. ושם מבוארים הרבה מאמרים, ומאמר דבר קטן הווייות דאביי ורבא, דבר גדול מעשה מרכבה וכו' (סוכה כח, א), ומאמר דבמחשכים הושיבני (איכה ג, ו) זה תלמוד בבלי כו' (סנהדרין כד, א), ומאמר דשני מקלות אחד חובלים ואחד נועם כו' (זכריה יא, ז), כל זה שייך לכאן וזיל קרי ביה. גם מה שכתבתי בסוף תולדות אדם בביאור המאמר דוכתבתם שתהיה כתיבה תמה כו' (שבת קג, ב), בביאור ענין שלא תכתוב ביתי\"ן כפי\"ן כפי\"ן ביתי\"ן, הכל שייך לכאן. ואז תבין שעתה בבחינת ז' קולות הם שני כתרים תורה שבכתב ושבעל פה, והם מאור הגדול והמאור הקטן. ולעתיד אור הלבנה כאור החמה ויהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד:",
+ "ועל זה יש לפרש זה הפסוק (תהלים יט, ח) עדות ה' נאמנה וגו' בפנים אחרות. כשעוברים ישראל על התורה, מצינו שהתורה היא מעידה, כדמצינו בפתיחתא דאיכה רבתי כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, בניך חטאו. אמר, רבונו של עולם מי מעיד בהם. אמר הקדוש ברוך הוא, תבא התורה ותעיד כו'. והנה אין עדות פחות משנים, ובודאי תורה שבכתב ותורה שבעל פה הן הן שני עדים. וכן מצינו בעולם הגשמי הזה כשהעיד משה רבינו ע\"ה בישראל, העיד בהם בשמים וארץ (דברים לב, א) שהם הם נשפעים מסוד התורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכן מצינו בריש פתיחא דאיכא רבתי. על זה אמר עדות ה' נאמנה, כלומר, הניחא לקבל העדות מתורה שבכתב ושבעל פה בבחינות ז' קולות, ניחא, שהם שני עדים. אבל בבחינת שרשם למעלה שהם תורה אחת, כלומר אף על פי שעל כל פנים תפארת ומלכות שהם שורש התורות, הם לעולם כל אחד ספירה בפני עצמה אפילו כשמשתמשים בכתר אחד, כמו שכתב הפרדס בשער מיעוט הירח, עיין שם באורך, מכל מקום הם בבחינת שני מאורות הגדולים שווין. וענין העדות צריך להיות משני עדים שאינם שוה בשוה לגמרי, וכהא דאיתא בירושלמי (סנהדרין ג, ח) והביאו בטור חשן משפט סימן כ\"ח, וזה לשון הירושלמי, רב כד הוה חמי סהדי מכוונין, הוה חקר. כד הוי חמי סהדי הכן והכן, היה מכוון. פירוש, כשהיה רואים עדים שהיו אומרים עדותן מכוונים בלשון אחד, היה חושד לשקרים ובעצה אחת כיונו לשונם, והיה חוקר ודורש אותם. אבל אם לא היו אומרים ממש בלשון אחד, אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה רק שתהא עדותן מכוונת בלא הכחשה, לא היה דורש כל כך, עד כאן לשונו. ומזה הענין דיבר משה רבינו לשמים לשון אחר ממה שדיבר לארץ, כדי שלא יהו מכוונין לשמים בלשון האזנה, ולארץ בלשון שמיעה, אם כן לכאורה אין העדות נאמנה מאחר דסהדי מכוונין. על זה אמר עדות ה' נאמנה, כי אינן מכוונין לגמרי:",
+ "וזה רמז במה שאמר (תהלים יט, ח) מחכימת פתי, וכבר כתבתי למעלה בהמקום שרשמתי ענין סודות התורה וענין רמזי תורה, כי בענין הרמזים של תורה שבכתב הכוללים כל מה שבא בתורה שבעל פה, לעתיד מלאה הארץ דעה, ונשב באור ולא במחשכים, ושבעת ימי הבנין יתדבקו בשרשם ויתייחדו בחמשה קולות, ואז תהיה תורה שבעל פה גלויה להשכל בתוך תורה שבכתב. אבל לענין סודות סתרי תורה בסוד שמו העצם, אלו סודות למעלה בבינה מהרמזים, והם בסוד השגת השכל סוד המחשבה, חכמה יו\"ד מהשם הנוגע בקוצה במקום פלא, בסוד (איוב לג, לג) ואאלפ\"ך חכמ\"ה, שכתבתי למעלה שזהו עצם התורה הקדומה. וזהו מחכימת פתי, אפילו מי שמתחכם בסוד הרמזים, מכל מקום עדיין פתי בסוד הסודות והסתרין שהם מופלאים. עד שיקויים (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל מהשגה להשגה. ואז מתורץ כי עדות ה' נאמנה:",
+ "גם נוכל לפרש זה הפסוק (תהלים יט, ח) של עדות ה' נאמנה וגו' על תורה שבכתב בפני עצמו, וכן על תורה שבעל פה בפני עצמו. על תורה שבכתב, אותיותיה מעידות בנו שזכינו לראות את כבודו, כמו שכתוב בפרשת יתרו (שמות כ, טו) וכל העם רואים את הקולות, כי היו רואים את הנשמע. ובפרשת ואתחנן (דברים ד, יב) קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול. וזה לשון החייט במערכות אלהות סוף ד' קצ\"ה, יש לדקדק במלת זולתי קול, והלא לא שייך ראיה בקול, וגם כן אינה ממין התמונה לשיאמר זולתי קול. ומכח קושיא זו יש בהכרח לומר, כי גם בקול התמונה היו רואים, והתמונה ההיא שהיו משיגים כל ישראל במעמד הר סיני לא היתה תמונת אדם, אלא תמונת אותיות אשר מהם נעשה הקול והדבור. וכבר הודעתיך כי הם כחות אלהיות חיים. ומאחר שיש לנו שורש אמתי, כי שום דבר שיצא מהש\"י ויתעלה שמו לא ישוב ריקם בין במחשבתו בין בדבורו, כי הכל עושה פרי בין לטוב בין למוטב, עד שאמרו כי מחשבתו להעניש הרשעים מתהוים כחות דין, ולהיפך נהפך, אם כן דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו כשאמר אנכי ה' אלקיך וכל עשרת הדברות, אותו הדבור עצמו היו שומעים ורואים בעיניהם האותיות של אותו הדבור, כי היו נרשמות ונחצבות בלהבי אש, שנאמר (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש, והיו רואים אותם בעיניהם. ולזה אמר הכתוב (שמות כ, טו) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר וכו'. ורש\"י ז\"ל פירש, רואים את הנשמע, מה שאין הפה יכול לדבר וכו'. אולי כיון לזה, עד כאן לשונו. וכתיב בפרשת ואתחנן (דברים כ, ה-ו), ויהי כשמעכם את הקול וגו'. הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת קולו שמענו וגומר. הרי שראיית האותיות הם עדות שיהו\"ה בקרבנו והראנו את כל אלה:",
+ "ואמר מחכימת פתי, להשמיענו גודל מעלת אותיות התורה שהן מחכימות, כמו שאמרו אותיות מחכימות. והאריך מאוד בזה הפרדס בשער האותיות פרק ראשון ופרק שני, והעתקתי מהם בתולדות אדם בחקירה של לשון קודש, הסתכל מה שכתוב למעלה כי מצטרך לכאן. ושם מבואר פי הקורא את התורה לשם שמים להתבונן דבר מה, אף על פי שאינו מבין ולא עלתה בידו רק קריאת האותיות ונשאר פתי כמו שהיה, על כל זאת יש לו דביקות בחכמה ויועיל לו לעתיד. וזהו מחכימת פתי. ולכך תורה שבכתב אסור לאומרה בעל פה (גיטין ס, ב), כדי שיתדבק בראיית אותיותיה:",
+ "וכן כתוב בספר כד הקמח באות תי\"ו תורה וזה לשונו, קריאת תורה מצוה גדולה היא אע\"פ שלא יבין מה שקורא, ובלבד שידע שהוא קורא. כי פעמים שיקרא אדם פרשה אחת מן התורה ולא יתבונן בעצמו שקרא כלל מתוך שהוא מחשב בדברים אחרים. ולכך קריאת התורה כשיודע שהוא קורא מצוה גדולה היא, ושכר גדול יש לו בזה. והוא שדרשו בפ\"ק דעבודה זרה (יט, ב), לעולם לגרס איניש אף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר (תהלים קיט, כ) גרסה נפשי לתאבה וכו', והאריך הרבה:",
+ "ומצאתי כתוב והפלא שאמר הכתוב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה וגו', יורה כי ההגייה לבד והיא הקריאה בה תבוא אל זה הסגולה, וכל שכן אם יהיה עם זה טוב ההבנה בעצמה ממנה ומהשגת תעלומותיה. וגם לנביאים וכתובים תדבק הסגולה הזאת, והוא בשלא ישתנו ללשון אחר, אך שיהיו בלשון הקודש. והקדמונים קראו הארבע ועשרים מקדש יה, והטיבו אשר דברו, כי כמו שהיה המקדש סבה להתמדת השכינה בתוך בני ישראל ככתוב (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כן הספר הזה המקדש בעבורו היתה ההשגחה האלהית באומה בהרבות הקריאה בו, והיא סיבת קיומה בזמן הגלות הארוך הזה. וכמו שהמקדש בעבודות הנעשות בו הוא סיבה שיכפר ה' עונותינו, כן העוסק בספר הזה המקדש בכוונה רצויה וזכירתו ושמירתו בלבבות היא סיבה שיסלח ה' עונותינו, שנאמר (ירמיה לא, לב) נתתי תורתי בקרבם וגו' כי אסלח לעונם:",
+ "ומפני שהספר הזה המקדש משתוה בסגולותיו למקדש, הוא הדין שנחלק לג' חלקים. תורה, כנגד קודש הקדשים שהוא כנגד עולם השכל לאלהי ישראל והמלאכים הקדושים. נביאים, כנגד ההיכל והוא מקום השלחן והמנורה והמזבח הקטרת, שהוא כנגד עולם הגלגלים. כתובים, כנגד האולם והעזרות שהוא כנגד עולם השפל. וקראוהו מקדש יה, לפי שהוא מקדש בגלות הזה שכביכול אין השם שלם, והעסק וההגייה והקריאה בהם לבד הוא מהעבודה האמתית הראויה לאלהים, ומה שימשך ההשפעה האלהית וההשגחה בסגולה דבקה בהם, כמו שראינו בנסיון והחוש כי כשהתעסקו בספר הזה המקדש בגלות בבל ככתוב (נחמיה ח, ח) ויקרא בספר תורת האלהים, מפורש ושום שכל ויבינו במקרא היו מעניינים ודביקות מהשגחות האלהית בהם שעלו מן הגולה, עד כאן:",
+ "ואשרי להאדם שישתדל בכל שבוע לילך לבית הכנסת לקרות בפרשה מתוך ס\"ת. וקבלתי, דהא דאיתא במסכת ברכות (ח, א) ובמסכת שבת (י, א) רב אמי ורב אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנשתא כו' לא הוו גרסא אלא ביני עמודי, דהפירוש הוא בין עמודים של ספר תורה שהיתה פתוחה לפניהם ולומדים ממנה ומדקדקים באותיותיה. וכשהגיע זמן תפלה היו מתפללים ופניהם לספר תורה:",
+ "עוד מוסר אחר צריך אני להודיע, אותן שאומרים במרוצה דברי התורה מכח ששגור בפיהם, כגון י\"ב פרשיות של י\"ב נשיאים, מאחר שהדברים כפולים ומכופלים קורין אח\"כ במהירות, עבירה גדולה היא בידם, כי כל אות ואות תולין בו רבבי רבבות עולמות רוחניות, ולא לחנם נכפלו הדברים. ואשרי המדבק עצמו בהבל פיו וראיית עיניו באותיות התורה:",
+ "עוד בכלל אותיות מחכימות והם קדושות, הוא אפילו שמות של אלהים אחרים שנראה לכאורה שאין בהם קדושה. אך תדע שגם בזה יש קדושה, כי אפילו סטרא אחרא סטרא דמסאבא, מכל מקום בשרשה יש קדושה, ויש לה אחיזה למעלה בראשה. וזהו סוד רישיה דעשו הוא בעיטפיה דיצחק, וסמאל ס\"ם הוא רע. אבל א\"ל קודש. והארכתי בענין זה במקום אחר, והוצאתי מזה דין אחד. כי נשאלתי במקום שיש ספק באיזה שם אם הוא חול או קודש כיצד יעשה הסופר, אם יקדש אותו, או לא. וקבלתי הלכה למעשה, לילך אחר התרגום, כפי הסכמת התרגום כן יעשה. ולי נראה, שגם יתכן לומר לשם קדושה אני כותב, ויחשוב הסופר בלבו, אם שם זה קודש, הנני כותב לשם קדושות כו'. ואף אם הוא חול, אני כותב לשם קדושה שבראשו ובשרשו, וק\"ל. וזהו גם בכלל מחכימת פתי (תהלים יט, ח), שאפי' בפתיות יש חכמה בראשו:",
+ "גם בכלל מחכימת פתי הוא צריך שתדע, כי לא דבר רק, ואם רק הוא מכם. והנה בכל מקום שצריך לפרש סירוס המקרא או מקרא קצר וכיוצא בזה, הכל בערך הבנתינו. אבל לפי האמת מי שהיה מבין חכמת ורמיזת הלשון באיזה דקדוקים דקים, אז הוא מבין הענין בלי סירוס. ומכח שהדבר רק ממנו, צריכין אנחנו לסרס או להיפך וכיוצא בזה. אבל חכמה גדולה היא נסתרת שהדבר הוא כפשוטו בלא סירוס. וכן אני מאמין אפי' במשניות שאומר בגמרא חסורי מחסרא כו', זהו לפי ערך הבנתינו. אבל רבינו הקדוש חיבר המשניות ברוח הקודש ובמליצות לשון מובחר ועמוק עמוק הרמוז בו. ואלו היה מובן, אז לא צריכין לחסר, על כן לשון המשנה לא זזה ממקומה. וזהו ענין (שבת סג, א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שכל הדברים הם כפשוטן ממש מי שמבינם, ולא דבר רק, רק ממנו, וצריכין אנחנו לסרס:",
+ "אחר כתבי זה, מצאתי כדברי בספר ארזי לבנון דף י\"ג, אמרו רבותינו ז\"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ובאמרו אין מקרא יוצא, לא אמר מקרא נדרש כפשוטו. למדנו, כי אף על פי שיש לתורה שבעים פנים, אין כל אחד מהם מכחיש הפשט, ואולי הפשט אחד מן השבעים. ואם כן אין רשות לשום חכם לפרש בו פירוש שנכחש את הפשט שאמרו ז\"ל הוא פשט המפרשים האומר מקרא זה חסר ד' או ב' תיבות או חציו נוסף ללא צורך, אלא מקרא כמות שהוא. ובאמת יש פסוקים הרבה שאנו צריכים להוסיף בהם תיבה אחת או שתים כדי להבין פשוטו, ולא מפני המקרא, אלא מפני חסרונו שאין אנו מבינים לשון הקודש, אלא כענין שידמה ללשון שאנו שקועים בו בגלותינו:",
+ "גם מן החיוב לידע ולהודיע ענייני סוגיות התלמוד ורש\"י ותוספות שהם כולם בחכמה, אך שלא להפסיק בכאן, אחבר קונטרס אחד כפי השגת יד שכלי באם יהיה אלהים עמדי תורה שבעל פה, ושם אשימנו אצל הקונטרס שנקרא שמו תורה שבכתב, זכור זכרתיך במסכת שבת. וזהו מחכימת פתי, אף על פי שמבין ומשכיל הפסוק, מכל מקום הוא פתי שמסרס ומהפך כל כך מעלת האותיות, והאותיות מחכימות. גם עדות ה' נאמנה כו' קאי אתורה שבעל פה. וכן עדו\"ת בגימטריא תלמו\"ד, והיא עדות בין השם יתברך לבינינו. והקדוש ברוך הוא צוה תורה שבעל פה לא תכתוב, והטעם, כי הקדוש ברוך הוא נתן בזה סימנים לישראל להבדיל כדרך שנתן יעקב סימנים לרחל כדי שלא ירמאו אותו (מגילה יג, ב). וכן כתיב אצל התורה (משלי א, ד), לתת לפתאים ערמה. והענין, בשביל אומות העולם שלא יעתיקו אותה, כי גלוי וידוע לפניו יתברך שיעתיקו תורה שבכתב ויאמרו שלנו הוא. אבל לעתיד ישאל הקדוש ברוך הוא ויאמר ביד מי הם הסימנים שמסרתי מפה אל פה, זהו משלי. ואז יבואו ישראל בסימניהם. וכן מבואר במדרש (שמו\"ר מז, א) שהביאו התוספות (ד\"ה אתמוהי) במסכת גיטין פרק הניזקין (גיטין דף ס') (א) וזה לשונו, אכתוב לכם רובי תורתי כמו זר נחשבו (הושע ח, יב) שאומות העולם כתבו את התורה. אם היה נכתב הכל לישראל, היו אומות העולם הכל כותבין. ולהכי אמר רחמנא אכתוב לכם רובי תורתי, בתמיה, והלא מה שכתבתי לכם כמו זר נחשבו שהעתיקו זרים, עד כאן:",
+ "ועל זה רומז מאמרם ז\"ל ריש מסכת עבודה זרה (ב, ב), שלעתיד יקח הקדוש ברוך הוא ספר תורה בחיקו כו' ויאמר לאומות כלום יש בכם מגיד זאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה. קשה למה האריך בלשון שלילה אין זאת אלא תורה כו', הוה למימר וזאת היא תורה שנאמר וזאת התורה כו':",
+ "מתחלה אקדים. הנה התורה נקראת על שם הקדוש ברוך הוא תורת י\"י, ונקראת על שם משה תורת משה. והענין, תורה שבכתב כולה שמותיו יתברך, ותורה שבעל פה סוד כלת משה שנבאר לקמן נקראת על שמו. וכבר נודע כי זה וזאת הם תורה שבכתב ושבעל פה הנקראים איש ואשה. תורה שבכתב נקרא זה, אספקלריא המאירה. ותורה שבעל פה זאת. ולעתיד ישאל הקדוש ברוך הוא אחר הסימנים שהוא תורה שבעל פה. על זה אמר אין זאת בלשון שלילה, לשאול שאין הכוונה על התורה שבכתב, אלא הכוונה על תורה שנאמר בה וזאת התורה אשר שם משה שהיא תורה שבעל פה וק\"ל. וזהו מחכימת פתי לתת לפתאים ערמה להצילם מרמאות וסימנין דאורייתא הן:",
+ "וזהו ענין כריתת ברית, דאיתא שם במסכת גיטין פרק הניזקין (ס, א) אמר רבי יוחנן לא כרת הקב\"ה הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר (שמות לד, כז) על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, עד כאן:"
+ ],
+ [
+ "מעלת לומדיה",
+ "פקודי י\"י ישרים משמחי לב (תהלים יט, כ). לעיל בהקדמת תולדות אדם הארכתי בענין נוסח נותן התורה, ולא נתן התורה, כי עדיין נותן הקדוש ברוך הוא התורה, בסוד (דברים ה, יט) קול גדול ולא יסף, שיש ב' פירושים על זה. פירוש אחד, לא הוסיף. ופירוש ב' להיפך, לא פסק. ושניהם אמת, כי לא הוסיף באותו פעם לגלות ממה שגילה, אבל לא פסק, כי כל נביאות הנביאים וכל חידושי סופרים דור ודור וחכמיו כו', וכל מה שתלמיד מחדש הכל היה בכח הקול ההוא, ובעת הגיע זמנו לפי הדור יצא לאור. נמצא כל דברי רבנן ותקנות וסייגות ומנהגות הכל מסיני. ועיין לעיל באורך והכל שייך לכאן. גם שם נתבאר היטב ענין אלו ואלו דברי אלהים חיים, עיין שם באורך:",
+ "ועל זה רומז הפסוק פקודי י\"י ישרים וגומר. פקודי, לשון התמנות, כמו (שמות לח, כה) פקודי העדה, ורומז על דור ודור וחכמיו ודורשיו כו'. וגם הוא לשון פקדון, ורומז על מה שהופקד ומפקד פקיד בקול ההוא שעדיין לא יצא לאור, ויוצא לאור בכל עת עניינים על ידי דור ודור וחכמיו, והם פקודי י\"י מצות י\"י, אף שנראה שהוא יתברך לא ציוום רק מדרבנן, לפי האמת י\"י ציווה, ועתה נתגלה לאור. ועליהם נאמר (תהלים קיט, צג), לעולם לא אשכח פקודיך. ופקודותיך שמרה רוחי (איוב י, יב). כי רוח י\"י דיבר בם (ש\"ב כג, ב). כי הנשמות הם רוחניות התורה והמצות, והם חוטי השלהביות המתפשטות מקול גדול ההוא:",
+ "וזהו התורה שאומר הש\"י בשם החכמים, מאיר בני אומר כך כו' (חגיגה טו, ב), וכן הרבה, אשר על זה אנו מתפללין ותן חלקינו בתורתך, שנזכה גם אנחנו שיאמר הקב\"ה דברים בשמנו. גם פירושו ותן חלקנו בתורתך, שיהיו דברי תורה שאנו מתחדשים דברי אמת שהם תורתך, דהיינו מה שבכח הקול הגדול הזה, שלא נחדש חס ושלום דברים שאין אמתיים. ובהתחדש דבר אמת, זהו חלקנו. ובאמת היא תורתו ית', ואין אנו רק שאנו מוציאין דבר הכמוס לאור על ידי נשמתינו שהיא ממקור הדבר הזה:",
+ "וזהו ביאור דברי רבותינו ז\"ל (ב\"ב יב, א) חכם עדיף מנביא. כלומר, בחינת החכמה עדיפה מבחינת הנבואה. כענין שאמרו רבותינו ז\"ל במסכת מגילה (ב, ב), אלה המצות (ויקרא כז, לד), שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה. כלומר, מבחינת הנבואה, שאין הקדוש ברוך הוא נותן תורה נוספת על מה שנתן על ידי משה רבינו עליו השלום, אם לא הוראת שעה על פי נביא. אמנם מבחינת החכמה, אז החכמים הבינו דבר מתוך דבר והוציאו הכמוס לאור כפי בחינת נשמתם מה שהשיגו כבר והבינו במעמד הר סיני בקול גדול הנ\"ל, ועתה בהתגלות אלה הנשמות נתגלה זה הכמוס לאור:",
+ "ועל ידי זה יתבאר מאמר במסכת שבת פרק הבונה (קה, א), דאמר רבי יוחנן, אנכ\"י נוטריקון *אנא *נפשי *כתבית *יהבית. רבנן אמרי *אמירה *נעימה *כתיבה *יהיבה. איכא דאמרי, אנכי למפרע, יהיב\"ה כתיב\"ה נאמני\"ן אמרי\"ה. יש לתת לב על זה, מהו לדרוש נוטריקון ולמפרע. או למה שינה הלשון שאמר נאמנין אמריה, ולמה לא אמר נעימים אמריה:",
+ "קודם שאפרש המאמר צריך להקדים, כי כתיבה היא תורה שבכתב, ואמירה היא תורה שבעל פה. וכן כתיבה יהיבה רומז לתורה שבעל פה, כהא דכתיב (משלי ב, ו) כי י\"י יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. וזהו שאמר רבי יוחנן, אנכי נוטריקון *אנא *נפשי *כתבית *יהבית, רצה לומר, כתבית תורה שבכתב, יהבית תורה שבעל פה, והכל הוא מפי הגבורה. ובא לאורוי לנו בזה המאמר הנכבד, שמא נטעה בהבנת איזה מאמרים הרומזים איך תורה שבעל פה השיג אותה משה רבינו ע\"ה מעצמו וכיון אל האמת. וכהא דאיתא במדרש (שמו\"ר מא, ו) ויתן אל משה ככלותו (שמות לא, יח), כללים מסר לו לו. אשר נראה מזה שלא מסר לו השם יתברך רק כללים, ואחר כך הבין משה רבינו עליו השלום הפרטים מעצמו. וכן במדרש רבה סוף פרשת כי תשא (מז, ט), כתוב לך (שמות לד, כז), התחילו מלאכי השרת אומרים לפני הקב\"ה, אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש, שיאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה, אני הוא שכתבתי ונתתי לכם. אמר להם הקדוש ברוך הוא חס ושלום שמשה עושה דבר זה. ואפילו עושה, נאמן הוא, שנאמר (במדבר יב, ז) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, עד כאן לשונם, אשר מזה משמע שהבין משה מדעתו. ולהצילו מטעות זה אמר, אנא נפשי כתבית יהבית, שהקב\"ה בעצמו נתן התורה שבכתב, ובעצמו פירש אותה דהיינו תורה שבעל פה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה. וכן אמרו רבותינו ז\"ל בברייתא, וידבר אל משה בהר סיני (ויקרא כה, א). מה תלמוד לומר בהר סיני, והלא כל התורה כולה נאמרה מסיני. אלא לומר לך, מה שמיטה נאמרה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצות כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני:",
+ "והנה לך משל, שהקב\"ה אמר למשה (ויקרא כג, מב) בסכות תשבו שבעת ימים. אחר כן הודיע שהסוכה הזאת חובה על הזכרים ולא על הנקיבות, ושאין החולים חייבים בה ולא הולכי דרך, ושלא יהיה סכוכה אלא בצמח הארץ, ולא יסככנה בצמר ולא במשי ולא בכלים אפי' מאשר תצמח הארץ כגון הכסתות והכרים והבגדים. והודיע שהאכילה והשתייה והשינה בה כל ז' חובה, ושלא יהיה בחללה פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רחב, ושלא יהיה גובה הסוכה פחות מעשרה טפחים, וכאשר בא הנביא עליו השלום נתנה לו המצוה הזאת ופירושיה. וכן בשש מאות ושלש עשרה מצות הם ופירושה המצוה בכתב, והפירוש על פה:",
+ "וזה לשון עבודת הקודש פרק כ\"ב מחלק התכלית, כבר כתבנו בהרבה מקומות מזה הספר כי התורה כולה אצולה מהחכמה העליונה, היא חכמת אלהים המחשבה העליונה אשר אינה מושגת כלל, ועליה נאמר (ישעיה נה, ח) כי לא מחשבותי מחשבותיכם, מחשבתי כתיב חסר וי\"ו. וכן אמרו במדרשו של ר\"ש בן יוחאי ע\"ה (ח\"ג ו, א). ועוד שם, תא חזי, מחשבה דקודשא בריך הוא היא עילאה ורישא דכלא, ומההיא מחשבה אתפשטא ארחין ושבילין לאשתכחא שמא קדישא, ולאתקנא בתקונוי כדקא יאות. וההיא מחשבה אתנגיד נפיק שקיו דגנתא דעדן לאשקאה כלא. ומההיא מחשבה אשתכח תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ובההיא מחשבה קיימין עילאין ותתאין, עד כאן. וסוד הענין, כי התורה שבכתב ותורה שבעל פה שהם ו\"ה בשם הגדול נאצלו מהמחשבה העליונה, ושתי התורות שקבלנו מפי הגבורה שהיא תורה שבכתב ופירושה שהיא תורה שבעל פה נאצלו מהם ונחקקו ונחקרו מהם, ומקור הכל הוא המחשבה ההיא הנעלמת מעיני כל חי ההשגה בה מניעה. וכמו שהמקור ההוא נמנע ההשגה אם לא ברצון הרוצה האמיתי אשר עלה במחשבתו הנפלאה ורצה לחצוב ממנה שני המאורות הגדולים תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כן במה שחוצב ממנו נמנע ידיעתו והשגת רצונו בו אם לא יודיענו ויפרשנו בעצמו. ולזה כמו שהוצרכו הקבלה מפיו בתורה שבכתב החצובה ממקור ההוא, כן הוצרכה הקבלה מפיו בתורה שבעל פה שהוא פירש החציבה ההיא. וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל הביא בידיו סימני המקור ההוא אשר חוצבה ממנו להורות על מקומה, ובאה רשומה וחתומה בטבעת הגדולה ההיא הכוללת הכל, עד כאן לשונו:",
+ "אלא הענין הוא, במאמרים האלה לאחר שנתן השם יתברך שתי תורות שבכתב ושבעל פה למשה רבינו ע\"ה, נתגבר שכלו של משה רבינו ע\"ה להבין דבר מתוך דבר בפלפול הגדול בלי סוף ובלי תכלית, וכאלו הוא מרא דשמעתא. וכהא דאיתא בפרק אין בין המודר (נדרים) דף ל\"ח (א), אמר רבי יוסי בר חנינא, לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר (שמות לד, כז) כתב לך, פסל לך (שם א). מה פסולתן שלך, אף כתבן שלך. משה נהג בה טובות עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך וגומר. מתיב רב חסדא, (דברים ד, יד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם. אותי צוה, ואני לכם. דבר אחר, למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צונו ה' אלהי (שם ה). אותי צוה, ואני לכם. ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (דברים לא, יט), השירה לחודה. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל (שם). אלא פלפולא בעלמא, עד כאן לשונם. ובענין מדרש דכי תשא, השיב להם הקב\"ה, ח\"ו שמשה כותב מדעתו, רק מפי יקרא. ואם בענין פירוש התורה, אף אם הוא מוסיף בתוקף פילפולא, בכל ביתי נאמן הוא. וכבר נודע כי מלכות בית תפארת ומלכות התורה שבעל פה והיא כלת משה, כאשר יתבאר לקמן:",
+ "אמירה נעימה כו'. איכא דאמרי כו'. יש לבאר זה על דרך הא דאיתא במסכת גיטין פרק הניזקין (גיטין דף ס') (ב), אמר רבי אלעזר, תורה רוב שבכתב, ומיעוט על פה, שנאמר (הושע ח, יב) אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו. ורבי יוחנן אמר, רוב על פה, ומיעוט בכתב, שנאמר (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה. ואידך נמי, הכתיב אכתוב לו רובי תורתי. ההוא אתמוה קא מתמה, אכתוב לו רובי תורתי הלא כמו זר נחשבו. ואידך נמי, הכתיב כי על פי הדברים האלה. ההוא משום דתקיפי למיגמרינהו, עד כאן פירש רש\"י, רוב בכתב, רוב התורה תלוים במדרש הכתובים, ללמדה בכלל ופרט וגזירה שוה ושאר מדות שהתורה נדרשת בהן. ומיעוטה על פה, שאין רמז תלמוד לה בתורה אלא למשה נאמרה על פה, כי על פי וגו', על שבעל פה נכרת ברית, אלמא איהו הוה רובא. אתמוה קא מתמה, וכי רובי תורתי היה לי לכתוב להם, והלא באותה שכתבתי להם כמו זר נחשבו, עד כאן:",
+ "רבנן אמרי אמירה נעימה. הי\"ג מדות שהתורה נדרשת זהו נקרא כתיבה לפי פירוש רש\"י, ורבנן סב��רא להו כרבי יוחנן דהתם סובר דהרוב הוא האמירה, דהיינו בעל פה, על כן הקדים האמירה להכתיבה. ואמר אמירה נעימה, על דרך דכתיב (תהלים טז, יא) נעימות בימינך נצח, והתורה נתנה בימינו של הקב\"ה, כלומר רוב התורה בימין כביכול, כמו מלאכה שנעשית בשתי ידים נעשה הרוב בימין. ועל צוף דבש אמרי נועם התפלל דוד לחזות בנועם ה' (תהלים כז, ד). אחר כך כתיבה יהיבה, וכתיבה הוא י\"ג מדות שהתורה נדרשת, וכתיבה זו גם כן נקראת יהיבה שהיא בעל פה כמו שכתבתי לעיל, אף שהכתב נדרש כן, מכל מקום יהיבה הוא. וסבירא להו לרבנן כרבי יוחנן שם, על כן דורש אנכ\"י *אמירה *נעימה *כתיבה *יהיבה. ורבי יוחנן בעצמו שאינו דורש כן הכא, משום דניחא ליה יותר למדרש הנוטריקון שלו. איכא דאמרי *יהיבה *כתיבה *נאמנין *אמריה. סבירא להו כרבי אליעזר שם דסובר תורה שבכתב הרוב, על כן הקדים יהיבה כתיבה לאמירה. ואמר יהיבה כתיבה, כלומר היא החשובה. ונאמנין אמריה גם כן, ולא אמר נעימים שזה משמע שהוא הרוב, כי נעימות בימינו וכמו שכתבתי לעיל, על כן אמר נאמנין. כך נראה לי לפרש על פי פירוש רש\"י של הניזקין:",
+ "אמנם נראה לי לפרש שם בענין אחר, ויהיה תורה שבכתב כפשוטו כפי מה שכתובה לפנינו, ורבי אליעזר ורבי יוחנן, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, רק משמעות דורשין איכא בינייהו. והענין הוא כמו שכתבתי לעיל, כי קול גדול ולא יסף (דברים ה, יט), פירושו לא פסק, וזהו הקול הוא מן השמים, (שם ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו, וכתיב (שם יב) ותמונה אינכם רואים זולתי קול, ופירוש קול תמונות האותיות וכמו שכתבתי למעלה, שהוא סוד התורה שבכתב שהוא בלי סוף ובלי תכלית. כיצד, כפי שהוא כתובה וסדורה באותיותיה ובתיבותיה לפנינו, בודאי התורה שבעל פה רבה היא מתורה שבכתב. אבל יש לאותיות התורה כמה פנים מכמה צירופי תיבות מאותיותיה בענין אחד בבחינות שונות לאלף אלפי אלפים רבי רבבות בלי תכלית ובלי סוף, ואחר כך בתמורת אותיותיה בכל אלפי ביתות ובכל מיני תמורות באופן שהוא בלי סוף, וכמו שכתבתי לעיל במעלת התורה, ואלו הפנים לא נתגלו רק לבני עליה כל אחד לפי כחו, וכל זה הוא בקול גדול אשר לא פסק, וכל נביא קיבל נבואתו. וכן כל מה שתלמיד ותיק מחדש הכל קיבל אז, כלומר שנשמתו היא משם, על כן נתגלה עתה:",
+ "ובערך זה, התורה שבעל פה מעט נגד תורה שבכתב. ורבי יוחנן ורבי אליעזר לא פליגי בהם, אלא משמעות דורשין איכא בינייהו. רבי אליעזר מדבר בבחינת לא פסק, וקורא לזה כתיבה כי אע\"פ שנעלם ממנו הקריאה בפנים של הצירופים אחרים, מכל מקום אותיותיה כתובות לפנינו. ועל זה אמר כתבתי לכם רובי תורתי. ורבי יוחנן סבירא ליה, אין זה נקרא כתיבה, מאחר שאין אנו יודעין הקריאה, על כן מדבר בבחינות לא הוסיף לגלותן. והפסוק אכתוב לכם רובי תורתי אתמוה קא מתמה כו'. ועל זה רומזים בכאן רבנן ואיכא דאמרי ולא פליגי, רק מדברים משני בחינות אלו. אמירה נעימה כתיבה יהיבה, אמירה נעימה, מקדים התורה שבעל פה שהיא הרוב בערך מה שנתגלה. וחשיב אח\"כ כתיבה שהיא תורה שבכתב כאשר היא כתובה לפנינו היא המיעוט, אמנם יהיבא, כדכתיב (דניאל ב, כא) יהיב חכמה לחכימין. וראיתי בני עליה והמה מועטים כמו בצלאל יודע היה לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ (ברכות נה, א), רצו לומר אותיות התורה, כי הקב\"ה הביט בתורה וברא העולם (בר\"ר א, ב). איכא דאמרי יהיבה כתיבה נ��מנין אמריה, כלומר היהיבה דהיינו יהיב חכמה לחכימין וכל חידושי נביאות הנביאים וחידושי החכמים והתלמידים הכל מצד פנים של תורה שהיו כמוסים והם הוציאו לאור, והכל באותיות התורה. הרי היהיבה היא כתיבה, ואז תורה שבכתב הרוב, כי לא פסק ולא יפסוק לעולם, ונאמנין אמריה היא תורה שבעל פה וכדפרשתי לעיל. ואפשר נמי לפרש נאמנין מלשון (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא, שהשיב הקב\"ה למשה רבינו ע\"ה על תורה שבעל פה וכדפירשתי לעיל:",
+ "נחזור לענין פסוק (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים. מה שהיה מפקד פקיד, ופקודי ה' דהיינו דור דור וחכמיו הוציאו הכמוס לאור הם ישרים, כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע יד, י). ועל אלו נאמר (תהלים שם) משמחי לב, ועל אלו ויתעצב אל לבו (בראשית ו, ו). הנה הלב מלא חכמה והוא מקור נובע שאינו פוסק, ומי הם לבן של ישראל, הוא הקב\"ה, כמו שדרשו רז\"ל (פתיחתא איכ\"ר סט\"ז) על פסוק (ירמיה ד, יח) זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך, מי הוא לבן של ישראל, זה הקב\"ה, שנאמר (תהלים עג, כו) לבבי וחלקי. ומצד נשמותיהן הדבוקות בו אשר זכו לענין זה מהכמוס שנתגלה על ידם:",
+ "ולשלמות הענין הנ\"ל, יש צורך להאריך ולהודיע מעלת מקבלי התורה ומעלת כל דור ודור שהיו שם וקיבל כל אחד חלקו. הרב המורה ז\"ל בפרק ל\"ג חלק ב' מספרו, שהקול ההוא העצם אשר השיגו ישראל בו נתנה התורה היה נברא כו'. ואסור לשמוע הדברים, אלא הקול הוא קול ידו\"ד מן השמים השמיעך את קולו. וכבר רמזתי ענין השמים שהוא תפארת ישראל סוד התורה שבכתב. גם בענין שמיעת הקול במעמד הקדוש ההוא אם היה הקול המגיע למשה רבינו ע\"ה מגיע לישראל, או לא. גם בזה לא דיבר הרמב\"ם נכונה, כי דעתו כי הדיבור למשה לבדו, והברת הקול לבד לישראל, ולא השיגו דיבור כלל, כי אם הקול העצום ההוא הנברא בלא הבדל אותיות. ומשה רבינו ע\"ה משמיע לישראל מה ששמע. ואמר, כי זה מה שרצה הכתוב באמרו (דברים ה, ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם, ואמר גם כן (שמות יט, ט) משה ידבר והאלקים יעננו בקול, וכתיב (שם ט) בעבור ישמע העם בדברי עמך. ואמר, כי זה מורה כי הדיבור היה לו, והם ישמעו הקול ההוא העצום. אמר (דברים ה, יט) כשמעכם את הקול. ואמר (שם ד, יב) קול דברים אתם שומעים. וכל מה שבא, משמע הדברים. אמר, שהנרצה בו שמע הקול, ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם. ואמר, כי דעתו זה הוא הנראה מן התורה ומרוב דברי חכמים ז\"ל. וכשעמד בכותל בפניו אמרם ז\"ל (מכות כד, א), אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שהיה נראה מזה המאמר ששתים האלה הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה, ולא היה מניעה הוא אליהם, נטה לו ופנה מדרך הישר שהוא משמע הדברים כפשוטן ובקש חשבונות רבים. ואמר, שהכוונה בו מפי גבורות המופת כשאמר כי שני אלו השרשים, רצה לומר מציאות האל והיותו אחד, אמנם יושגו בעיון האנושי, וכל מה שיודע במופת משפט הנביא בו, וכל מי שידעהו שוה אין יתרון ולא יודעו שני השרשים האלו מצד הנבואה, לכך אמרה התורה (דברים ד, לה) אתה הראת לדעת וגו', אלו דבריו. וזהו כלל דעתו בהשגה ההיא ביום הקהל, והוא שהמגיע לישראל הוא קול לבד לא הבדל אותיות, ולמשה רבינו ע\"ה היה מגיע הדיבור בהבדל אותיות והוא היה משמיע לישראל. ואמר, שלזה בא ספור עשרת הדברים כלו ספור היחיד הנפרד:",
+ "וכבר הכו על קדקדו חכמי האמת גם בזה. ועבודת הקדש האריך מאוד בסתירת דבריו. והאמונה אשר תיכון לעד, והוא כי כל עשרת הדברות הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה רבינו ע\"ה, כי הרצון היה לקיום האמונה שיהיו כל ישראל נביאים בכל התורה בכלל, ולא יצטרכו בה לשום אמצע. וזה כי עשרת הדברות כסוגים לכל תרי\"ג מצות, והם כללים היוצאים מהם, והם שרשים ועיקרים לכל תרי\"ג מצות, והם ענפים המתפשטים מהם, ולהורות על זה באו בהם תרי\"ג אותיות עד אשר לרעך (שמות כ, יג) ולא עד בכלל:",
+ "וכן האריך הסמ\"ג בהקדמת העשיין, שהשמיע הקב\"ה לכל ישראל, וכולן באו למדריגת הנבואה ושמעו בעצמם בלי אמצעי, כי צפה הקב\"ה שעתידין לעמוד נביאי שקר ויטעו את העולם בדתות מזויפות, על כן השמיע הקב\"ה בפומבי. וכל הנשמות היו שם, כדי שאם יבא איזה וירצה לשנות הדת, נאמר לו שקר אתה דובר, דאם חפץ הש\"י בזה היה לו לומר לנו בפומבי כמו שהיה הפומבי בשעת מתן תורה שנתן לנו הש\"י עשרת הדברות הכוללים תרי\"ג מצות פומבי, והראם שמשה נביאו הנאמן כל מה שיאמר להם אח\"כ בפרטי המצות שיאמינו לו. וזהו (שמות יט, ט), הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, עיין שם באורך, והעתקתיו לעיל. ואם היה כדברי הרמב\"ם שלא שמעו חיתוך אותיות רק קול בעלמא, א\"כ לא היה ח\"ו תועלת הנ\"ל יוצא מזה. ופשטי פסוקים סותרים דברי הרמב\"ם שאמר (דברים ד, לג) השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, הרי מבואר בהדיא ששמעו הקול והדיבור:",
+ "וזה לשון עבודת הקודש, ולהורות עוד על זה, אמר אחר עשרת הדברות (דברים ה, יח) את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם, עד כאן לשונו. והנה מתחילה שמעו כולם עשרת הדברות נאמרים בדיבור אחד. ואח\"כ חזר שנית ופרט עשרת הדברות כל אחד בפני עצמו, ולא יכלו ישראל לסבול ביותר, ואמרו למשה רבינו ע\"ה (שמות כ, טו) דבר אתה עמנו. ובחזרת שנית הדברות לא שמענו מפי הקב\"ה רק אנכי ולא יהיה לך. וזהו שאמרו רבותינו ז\"ל (מכות כד, א), אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. אבל מכל מקום שמעו כולם את עשרת הדברות כשנאמרו בדיבור אחד. וכבר כתבתי לעיל טעמים על זה למה נאמרו בדיבור אחד:",
+ "וזה לשון ספר עבודת הקודש פרק ל\"ד מחלק סתרי תורה, וממה שכתבתי יתבאר טעם נכון כי נבחרו אלו העשרה, לפי שהם כוללים כל התורה וכל המצות, להיותם ��קרים ושרשים להם. ולזה היו עשרת הדברות יוצאים ומסתעפים מסוד עשר ספירות, שבהם נחתמו שמים וארץ, וכל הדברים בעליונים ובתחתונים מהם יוצאים ומהם נמשכים והם השרשים והעקרים לכל. ולפיכך העשרת הדברות היו בדוגמתם שרשים ועקרים לכל המצות, ומהם יוצאות ומסתעפות. והנה המאור העליון מקור ההויה הוא העיקר והשורש לכל ההוייות, כי בו היו גנוזים וממנו נאצלות. ובו תר\"ך מאורות כמנין כת\"ר, וכנגדן תר\"ך אותיות בעשרת הדברות אשר משם נאצלה התורה העליונה הכוללת תרי\"ג מצות, וכנגדן מסתעפות ויוצאות מעשרת הדברות. והשבעה הנשארים כנגד שבעה ימי בראשית. ולזה באו הדברות חתומים בשם אהי\"ה, שהרי תחילתן אל\"ף וסופן כ', א\"ך טוב לישראל (תהלים עג, א):",
+ "וכן דבור אנכי כולל כל שאר הדברות והוא עקרם ושרשם, שהוא סוד קבלת מלכות שמים, והוא כלל כל העקרים שמהם נתחייבו כל חלקי התורה והמצות שהם בכלל עשרת הדברות, כי אנכי יורה על מציאותו, ומהמציאות נתחייבו החוקים שהם גזירת המלך, והוא החלק הגדול בתורת ידו\"ד מורה על היותו מהוה הוייות כולם, והוא אשר חדשם והמציאם, והוא לבדו הקדמון האמיתי. ומזה העיקר נתחייבו הדיעות והאמונות האמיתיות הנקראות בתורה עדות אלקיך, המורה על ההנהגה וההשגחה. ומזה העיקר נתחייב החלק בתורה הנקרא מצות אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הוא פנת היכולת הבלתי בעל תכלית. וממנו נתחייב החלק הנקרא משפטים, הנה כי הדבור הנכבד הזה שורש ועיקר לכל הדברות כולם אשר הם כלל כל התורה, ועם שכל אלה העקרים מהם היו בידם קבלה מן האבות, ומהם מה שהשיגו בחוש ממה שראו במצרים, הנה עם כל זה רצה הקב\"ה שיגיעו להם כולם ושישיגום בנבואה בענין שיתאמת להם אמונת חזק, הואיל והם העמודים הגדולים שכל האמונה תלויה ועומדת עליהם:",
+ "והדיבור השני שהוא לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שהוא המורה על היחוד, ובאמרו על פני הורה על כל אלה העקרים ממציאות וקדמות והשגה ויכולת שהוא אחד בהם והם פניו, כלומר פנימיים בו ואינם חוץ ממנו, הזהירם שלא יבקשו אלה הדברים מזולתו כי לא ימצאם בשום כח ולא בשום נברא כלל, כי כל אלה הם אחדים בו ואינם חוץ ממנו. ובכל כח זולתו הם אחרים להם, כי הם תלוים בו ואין להם מציאות וקיום כי אם ממנו. ואלה השני שרשים הגיע להם לישראל בשלמותם מפי הגבורה להיותם עקרי האמונה, ולא הוצרכו בהם למשה שיפרש להם בהם שום דבר, כי עם שהגיעו להם כל הדברות מפי הגבורה, הנה הוצרכו אח\"כ אל הפירוש מפי משה, וכענין שהתבאר למעלה, וזה בשמונה דברות. אבל באלה השנים הראשונים, הגיעו להם בשלמותם כמו שהגיעו למשה. ולזה החליטו בהם הגזירה באמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ולא בא זה הלשון למעט ולומר שלא שמעו אלא אלו, כי יסתור בזה כל הכתובים המעידים כי כל הדברות שמעו מפי הגבורה. אבל הכוונה, כי מנין תורה שהם תרי\"א מצות הנכללות בשמונה דברות נאמרו למשה בסיני ביאורם ופירושם והם אשר ציוה לנו משה, כי כלל המצות נכללו בדברות וכולם השיגום ישראל בכלל, כמו שכתבתי. אמנם פרטיהם ופירושם הוא אשר שמעו מפי משה, וזה בכל הדברות, זולת שנים הראשונים שלא הוצרכו בהם אל שום פירוש מפי משה כענין שהתבאר:",
+ "ואף בכל שאר הדברות קבלו רז\"ל שהשיגו פרטיותיה ודקדוקיה של תורה, וכמו שכתבתי למעלה, לכן יראה מכוונת פרטיותיה, כלומר הפירושים בכל דבור ודבור, וכן הדקדוקים שיהיו עתידים לדקדק בהם הנביאים והסופר��ם. ולא זה בלבד, כי גם סתריהם וסודותיהם וטעמיהם השיגו, וכן אמרו במדרשו של רשב\"י ע\"ה (ח\"ב פג, ב), וכן כל מלה ומלה הות מליא בכל אינון טעמין, וכל אינון מלין עדין ואגרין ועונשין רזין וסתרין כאסקופה דא, עד כאן. וכבר כתבתי זה. ועוד שם (שם פא, ב), א\"ר אליעזר, וכל העם רואים (שמות כ, יד), כמה דאמרין דחמו מנהירו דאינון קלין מה דלא חמו דרין אחרנין. את הקולות, כמה דכתיב (ישעיה ו, א) ואראה את ה' וגומר. ואראה ה' לא כתיב, אלא את ה'. אף הכא רואים את הקולות, רואים הקולות לא כתיב, אלא את הקולות. כגוונא דא, את השמים ואת הארץ (בראשית א, א), אתיין דברייתא לאסתכלא בחכמתא אתיהיבו. כבד את ה' (משלי ג, ט). כבד את אביך (שמות כ, יא). וכלא לאסתכלא במלא אחרא. אוף הכא את הקולות מה דנפק מיניהו דביה חמון, ומסתכלין בחכמתא סגיאה, וכל רישי עמין ודרין בתרין דייתון לעלמא, עד כאן. הרי דרשו את יתירה כי בא לרבות השגה שהשיגו בשלימות, כי כן ראוי להם אחר שעלו למעלות הנבואה לעלוי קבלת התורה שתהיה השגתן שלימה, והוא שהשיגו התורה בשלימותא תלמודא וחכמתא סודותיה וטעמיה, כי מן הקול ההוא שהשיגו יוצא ומתרבה כל זה, כי היה כלול מהכל:",
+ "ולהעיר אל אופן שלימות זאת ההשגה אמרו במדרש חזית (שהש\"ר א, ד) בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך, נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדים ולא היו שוכחים. באו אצל משה ואמרו, משה רבינו תעשה אתה פרוזביון שליט בינותינו, שנאמר (שמות כ, טו) דבר אתה עמנו ונשמעה ועתה למה נמות (דברים ה, כא), ומה הנייה יש באבידה שלנו. חזרו להיות למדים ושוכחים. אמרו, מה משה בשר ודם עובר, אף תלמודו עובר בידו. חזרו ובאו להם אל משה. אמרו לו, משה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שנייה, לוואי ישקני מנשיקות פיהו, לוואי יתקע תלמוד תורה בלבנו כמות שהיה. אמר להם, אין זו עכשיו, לעתיד לבא הוא, שנאמר (ירמיה לא, לב) נתתי תורתי בקרבם על לבם אכתבנה, עד כאן:",
+ "והכוונה, כי אחר שעלו למעלה ההיא לשמוע הדיבור מפי הגבורה, והיתה הכוונה בזה להשלימם בשלימות יותר נפלא ממה שהיה בכחם להשיג, כי ודאי לא נשלמו בכל התנאים הצריכין אל הנבואה גדוליהם עם קטניהם, אלא שבא הרצון להפליא עמהם האופן ההוא מהפליאה להעלותם משפל המצב אשר היו בו אל המעלה הנפלאה ההיא מהנבואה, הנה להיות שאין בנותן זה השלימות שום כילות וצרות עין, לא השיב אחור פליאות חסדו וטובו מהשלימם השלימות המכוון, אשר לזה דבר עמהם משמים, והוא שיהיו לפניו תמיד בשרותם כמשרתים העליונים העומדים לפניו שכל שלמותם בפועל אין בהם היסח הדעת ולא שכחה מהביט האלהים גבורי כח עושי רצונו. ולפי שהכוונה בנתינת התורה היתה להחזיר עטרת השלימות ליושנה אשר היתה קודם החטא הקדום, אשר היה סבה להחטיא, הכוונה הנה זה אי אפשר אם לא שיהיה שלמותם בפועל בלא היסח הדעת לשרת תמיד, ולזה היה מחסדו לתקוע התלמוד תורה בלבם שילמדו מפיו ולא ישכחוהו, ויהיו תמיד פונים למעלה. ולזה כששמעו דבור אנכי השיגו השלימות ההוא אשר כתבנום למעלה מהתורה והחכמה סתריה וטעמיה באופן היותר נפלא שאפשר, כי בזה ימלא ויושלם הרצון העליון בהם. וכשהסיעו עצמם מזה השלימות והסיחו דעתם ואמרו דבר אתה עמנו, נפלו ממקום קדושתם, ומעלוי המדריגה אשר היו בה חזרו להיות לומדים ושוכחים, כי אינו דומה שומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד. וכשהרגישו בחסרונם והאבידה אשר אבדו, חזרו לשאלתם אשר שאלו מתחלה, רצונינו לשמוע מפיו. והשיב, כי זה אי אפשר עד זמן השלימות:",
+ "עוד יש להוכיח כי כל הדברות הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה, וזה כי כבר התבאר למעלה בפרשה כי הקול ההוא המשמיע הדברות לא היה קול נברא, כי אם קול מיוחד נאצל. והתבאר עוד כי בעולם הייחוד אין קול בלא דבור, והדיבור שם דבר אחד, ואי אפשר לקול בלא דיבור, לפי שהם בייחוד אחד, כי הקול הוא השם הגדול. והסימן (דברים ה, יח) קול גדול ולא יסף. והדיבור הוא האש, כי באש יי' ומבין הקול והאש נתנה התורה, והמפריש קול מדבור מקצץ נטיעות השם ויאלם. ולזה וידבר אלהים והוא הקול האחרון שהשיגו ישראל, והוא הדבור. וזה סוד (דברים ד, יב) קול דברים אתם שומעים, וכתיב (שם ו, כב) קול אלהים חיים מדבר, הקול והדיבור יחד אין זה בלא זה:",
+ "והאומרים שהיה מגיע לישראל בשאר הדברות קול בלבד בלא הבדל אותיות, היה זה להמשכה אחר הרב המורה ז\"ל אשר המציא קול נברא אל הדברות, עם שכבר התבאר כי קול בלא דבור אין לו שחר. ולזה היה אפשר לדעתם שיהיה הקול בלא דבור, אחר שקיימו שהוא נברא. ואמנם כפי האמת המקובל אשר בארנו, הנה אי אפשר לקול ההוא בלא דבור. ואחר שהיה קול בשאר הדברות, הנה גם הדבור יחד, ובכל הדברות היה קול ודבור. ואחר שקויים וקובל זה, יתבאר בלא שום ספק כי כל הדברות הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה, עד כאן לשונו:",
+ "וזו המעלה שהיה לישראל בקבלת התורה, גם אנו ובנינו ובני בנינו עד סוף כל הדורות היו שם. וזה לשון עבודת הקודש פרק כ\"ט מחלק סתרי התורה, לא יסוף מזרעם ולקיים זה קיום חזק, לפי שלא היה אפשר להמצא כיום ההוא בכל דור ודור, היה מחכמה והחפץ העליון שנמצאו שם במעלה ההיא כל הנשמות העתידות להבראות כמו שבאת הקבלה בזה לחכמי ישראל הקדושים ע\"ה. ובמדרשו של רשב\"י ע\"ה (ח\"ב פג, ב) אמרו, וכלהו דרין בתראין כולהו אזדמנו לתמן, וכלהו קבילו אורייתא בטורא דסיני, דכתיב (דברים כט, יד) כי את אשר ישנו פה וגו'. וכלהו כל חד וחד כדקא חזי ליה, וכלהו חמאן, עד כאן. הנה כי כל דורות עולם באו במסורת הברית ונקשרו בעבותות התורה והייחוד, ואי אפשר שיותר הקשר הזה כלל בשום דור מן הדורות, ולא בשום זמן מן הזמנים, כי כן קויים למעלה וקובל למטה, ואין להשיב:",
+ "ולהורות עוד על זה ולאמתו, אמרו במדרש שוחר טוב (תהלים ח), תנו לי ערבים שאינן חייבים לי כלום. וכן הוא אומר (דברים ה, ג) לא את אבותינו כרת י\"י את הברית הזאת. אמרו לו, מי הן שאינן חייבים לך. אמר להם, התינוקות. מיד הביאו לו התינוקות מדדי אמותיהם ומעוברות שלהם, ועמדו כריסן של אמם כמראה של זכוכית והיו רואים להקב\"ה מתוך כריסן ומדברים עמו כעוללים לא ראו אור (איוב ג, טז). אמר להם הקב\"ה, ערבים אתם על אבותיכם שאם אינם מקיימין את התורה שאתם נתפסים עליהם. אמרו לו, הן. אמר להם, אנכי ה' אלהיך. אמרו לו, הן. אמר להם, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אמרו לו לאו. וכן על כל דבור ודבור. והיו משיבים לו על לאו לאו, ועל הן הן. אמר להם, מפיכם אני נותן התורה להם, שנאמר (תהלים ח, ג) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה שנאמר (שם כט, יא) י\"י עוז לעמו יתן, לכך כשיבטלו ישראל את התורה הם נתפסים עליהם, שנאמר (הושע ד, ו) נדמו עמי מבלי דעת כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ומה גם אני, אמר ר' חייא כביכול אף אני משתכח שיהיו התינוקות מברכים אותו, שנאמר גם אני. ומהו עוללים וכו', רב ולוי, רב אמר נעשו כרוסותיהן של אמן כאספקלריא המאירה, מיד התינוקות פרשו מדדי אמותיהן והעוללות פרשו מטבורין. אמר רבי לוי הנס האחרון גדול מן הראשון, שחזרו כריסותיהן של אמותיהן לכמות שהיו, והתינוקות חזרו לדדיהן, והעוללים חזרו לטבורין. פתחו אלו ואלו ואמרו שירה, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, עד כאן:",
+ "ואמרו חכמי האמת, וכי היאך אפשר זה שתינוקות בבטן אמם שידברו עם הקב\"ה. אבל יש סוד בדבר, כי בודאי דברו עם הקב\"ה בבטן אמן, כי עטרת ישראל נקראת אם כל היצורים ונקראת בטן, הדא הוא דכתיב (תהלים קכז, ג) שכר פרי הבטן, וכתיב (בראשית ל, ב) אשר מנע ממך פרי בטן, כי במלכות יי' שם יצטיירו כל הנשמות של כל העולם קודם שיבואו לזה העולם. כמו שיש נשמות למטה, כך יש נשמות אחרות מעין דוגמתן למעלה, ואותן הנשמות כלן עמדו על הר סיני כשנתנה התורה, הדא הוא דכתיב (דברים כט, יד) כי אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה וגו'. פירוש, כל הנשמות שנבראו כבר, ושלא נבראו, עמדו על הר סיני, עד כאן. וזהו סוד אמרם במדרש, ועמדו כריסן של אמן כמראה של זכוכית, שהוא משל על אם כל חי שבה מצטיירים כל הדיוקים והפרצופין, והיא כנסת ישראל שבה מתכנסין ונאספים, וכל הנשמות בה נכללות ועומדות עד מועד בואנה לחול בגופי (השעולים) [זה העולם]. והיא שאמרו עליה במדרש נעשו כריסיהן של אמן כאספקלריא המאירה, כשהיא בייחוד עם דודה ואור עיניה, ונכללות מסוד הנשמות והרוחות שהוא משפיע בה, הרי היא כאספקלריא המאירה שהיא מאירה ממנו:",
+ "וענין הערבות להלהיב לבות האבות ולהזהירם שלא יסיחו דעתם, ויתנו עיניהם על דרכיהם לקיים התורה ומצותיה, ולא יעברו עליה פן יתפסו בניהם במצודות עונם וימותו קטנים ויתנו עליהם את הדין שהם גרמו בניזקין. ואמרו באותיות ר' עקיבא ע\"ה, ואם מתו בניו בחייו אומרים לו מפני מה מתו בניך בחייך. ובב\"ר פרשה ס\"ג (ט), אמר ר' אלעזר, צריך אדם לטפל בבנו עד י\"ג שנה, ומכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה:",
+ "ועוד ירמוז הערבות על השיעבוד שנשתעבדו כל הנשמות וקבלו עליהן עול מלכות שמים ובאו במסורת ברית התורה, ועודן בבטן אמן שהוא הר סיני העליון. כמו כן קבלו עליהם התחתונים בעמדם על הר סיני למטה, נמצא זה הברית קויים וקובל למעלה ולמטה וכולם נשמעו בו אין נקי. כי הנה התורה העליונה סוד תורה שבכתב נתונה בהר סיני סוד ה\"א אחרונה, ושם קבלוה כל הנשמות העתידות להבראות, כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה ביחוד אחד, ושם שמעו ישראל וקבלו בהר סיני למטה. והשגה זו נמנעת אם לא מצד הנבואה, ולזה עלו אליה כל ישראל יום אשר עמדת לפני יי' בחורב, וכולם היו נביאים בשתי תורות האלה אשר בידינו. ומיי' היתה הסבה שישאלו בפיהם לראות את כבודו ואת גדלו לשמוע בקולו. והוא שכוונו יפה באמרם (שמות כד, ז) כל אשר דבר יי' נעשה ונשמע, רצו לסלק מעליהם כל ספק וערעור שאפשר שימשך בזמן מן הזמנים שיבא איזה מתפאר בנבואה להכחישם במה שראו בעיניהם ושמעו באזניהם, ולזה רצו לעמוד על האמת אשר אין אחריו שום ספק, למען יעמדו קיימים באמונתם ונאמנים בבריתם עכ\"ל:",
+ "וזה התרוממות ומעלה שהיה לישראל בקבלת התורה נתרוממה על מעלת מלאכים, אשר על כן נתקנאו המלאכים על דרך קנאת סופרים, וכדאיתא בשבת פרק ר' עקיבא (פח, ב), אמר רבי יהושע בן לוי, כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב\"ה, רבש\"ע מה לילוד אשה בינינו כו'. המאמר ההוא נודע לרבים:",
+ "ועל דרך המאמר הזה, מבואר בספר מדרש שמואל פסוקים (תהלים קיט, פט-צב) לעולם יי' דברך נצב בשמים. לדור ודור וגו'. למשפטך וגו'. לולי תורתך וגו'. וזה לשונו, ועל הקטרוג הזה של מלאכי השרת, אמר דוד המלך ע\"ה לעולם יי' דברך נצב וגו', דיבר על הויכוח שהיה בין משה רבינו ע\"ה ובין מלאכי השרת כשעלה משה למרום לקבל את התורה. כי מלאכי השרת היו אומרים שיתנה להם ומה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח, ה), וזהו שאמר לעולם יי' דברך, שהיא התורה יהיה נצב בשמים, ותן אותה לנו ולא לבני אדם. וכי תימה מה יעשו התחתונים והיאך יתקיימו בלא תורה. לזה השיבו, כי האמונה שיאמינו בך די להם להעמידם, וזהו שאמר לדור ודור אמונתך, כלומר לדורות בני אדם די להם אמונתך, כי כן עשית מבריאת העולם עד שנתת התורה בסיני שכוננת ארץ ותעמוד באמונה לבד אף שלא היה להם עדיין תורה היה העולם מתקיים, ועשה גם עתה. והנה עמדו למשפט לפניו יתברך לראות מי יזכה בדין ליקח התורה, וזהו שאמר למשפטיך עמדו היום מלאכי השרת עם התחתונים, כי אלו ואלו הכל עבדיך הם, והסברא היה מסתבר יותר ליתן אותה למלאכי השרת שהם קדושים משרתי עליון, ולא ליתן אותה לבני אדם העניים והאביונים, כי הם עומדים בעולם השפל. ולולי תורתך שהיתה שעשועי שכולה מתעסקת בעניני בני אדם כגון למצרים ירדת לפרעה השתעבדתם, ולא תרצח ולא תנאף יצר הרע יש ביניכם (שבת פח, ב), ובאלו הטענות זכו התחתונים אל התורה, שאם לא שכל התורה מדברת בענייני, אז אבדתי בעניי והיו הם לוקחים התורה, עד כאן לשונו:",
+ "ואני אוסיף נופך לדברים לבאר הפסוקים האחרים. ומתחלה אקדים הקדמה לעורר על איזה קושיות ולבארם. א' בענין מחלוקת המלאכים, כמו שכתוב (תהלים ח, ב) תנה הודך על השמים. בודאי היתה כוונתם ארוחניות התורה, דלא נתנה התורה הגשמיים למלאכי השרת כי אי אפשר, וא\"כ מה היתה התשובה תורה מה כתיב בה כלום כו', יתקיים זה וזה, הרוחניות יתן למלאכים, והגשמיות לבני אדם. ויש לתרץ קושיא זו, כי התורה כולה שמותיו והיתה כתובה בצירוף אותיות בתיבות אחרות, ואלו הצירופי תיבות היו כולם שמות תורת השם כמו שכתב הרמב\"ן בהקדמת פירושו על החומש. אחר כך צירף הקב\"ה אותיות בתיבות האלו כמות שהיו לפנינו, להורות את התורה והמצות להיותה תורת האדם. אמנם עדיין צריכין אנו למודעי. עוד קשה, מה שאמרו תנה הודך על השמים, מי מוחה בידם, הלא התורה מונחת, מי שירצה יעסוק בה. וגם זה יש לתרץ במה שכתבתי, כי הם אינם נהנים מהתורה מסדר שהיא כתובה עתה, רק לפי מה שהיתה כתובה מקדם. עוד נתבונן בענין מציאות האש מעסק התורה, כמו שאמרו רז\"ל (סוכה כח, א) על יונתן בן עוזיאל כל עוף הפורח עליו נשרף, וכדאיתא במדרש (ויק\"ר טז, ד) צווארך בחרוזים (שה\"ש א, י), בן עזאי יושב ודורש כו' וליהט אש סביבו כו', והיו הדברים שמחין כנתינתן מסיני. עוד יש חקירה לדעת, על מה זה רוב נתינת התורה היה ע\"י אחיזה בגרים, משה רבינו ע\"ה היה מתדבק ליתרו שהוא גר. אונקלוס הגר תירגם התורה בתורה שבעל פה. אמרו רז\"ל (סנהדרין פו, א) סתם משנה ר' מאיר סתם ספרי כו' וכולה סתימאה ע\"י רבי עקיבא, ור' עקיבא היה מגרים מסיסרא. וכן ר' מאיר מנירון קיסר (גיטין נו, א):",
+ "על זה אקדים ג' הקדמות. א' נשמות ישראל הם למעלה למעלה ממדריגת המלאכים, כי נשמות ישראל חצובות מכסא כבוד, ויש להם שורש מכסא הכבוד ולמעלה בסוד האצילות, והם חלק יהו\"ה עמו. אבל מדריגות מלאכים היא יצירה, ואין להם יניקה רק מהכסא ולמטה:",
+ "ב' נשמות ישראל הוא רוחניות התורה, ורמזו זה רז\"ל (ויק\"ר יד, א) כשם שיצירתו של אדם, כך תורתו. ובמסכת מנחות (צט, ב) אמרו, תורה נתנה במ', ונשמה נוצרה במ', כל השומר תורתו נשמתו משומרת. וזהו ענין המדרש (שהש\"ר א, יב) שיר השירים אשר לשלמה, מאן אמרו, יש אומרים נאמר על הים כו'. וקשה הלא אשר לשלמה כתיב. אלא הכוונה, רוחניות שיר השירים שהוא קדש קדשים מיוחס לשלמה, כי היא נשמתו. וכן כל מה שמיוחס לאיזה חכם, כגון אליעזר בני אמר פרה בת שתים (ב\"ר יט, ז), וכן כל סתם הנאמר ונקרא בשם תנא והוא מוסכם בלי מחלוקת, ועכ\"ז נקרא שמו עליו, מורה כי רוחניות זה הוא מניצוצי נשמתו. וזהו ענין (סנהדרין יט, ב) כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו. וחייב אדם בכבוד רבו יותר מכבוד אביו, כי זה נתן לו גוף וזה שמלמדו תורה נותן בו נשמה. וזה ענין (שהש\"ר א, סה) אשה אחת ילדה ששים רבוא בכרס אחד, ומנו משה רבינו ע\"ה, ושקול משה נגד כל ישראל. כי נשמתו של משה רבינו ע\"ה היא נשמת אדם הראשון הכולל כל הנשמות, ונתפשטה בשת שהיה בדמותו ובצלמו תחת הבל, ומשת למשה כנודע. וישראל הם ס' רבוא נשמות כמנין ס' רבוא אותיות התורה. נמצא משה רבינו ע\"ה הוא הכלל, וכל ישראל פרטיו. וזהו שכתוב (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו, כי היא ממש בקרבם בקרב כל ישראל:",
+ "על כן אמר אנכי, ולא אמר אני, כי הנשמות הם רוחניות התורה, והתחלת י' דברות אנכי. וזה הענין בזוהר (תקו\"ז תקון סט קיב, א) משה רבינו ע\"ה מתפשט בכל דור ודור, כי תמיד מסתעפים ומתנוצצים ס' רבוא מס' רבוא. וזה ענין שנקרא משה רבינו, ולמה לא נקרא רבינו משה כמו שאנו קורים לאיש המעלה ומקדימים הרבנות לשמו. אף שאין זה קושיא, כי היה משה קודם שנעשה רבינו, דהיינו קודם שקיבל התורה נקרא משה, ואח\"כ נעשה רבינו, משא\"כ לאחר מתן תורה הוקדם רבינו להשם, כי כל מה שהחכם מתחכם ומתחדש כבר היה בסיני, כמו שכתבתי לעיל. מכל מקום לענין הזה גם כן שפיר, כי משה אפי' לאחר פטירתו מתפשט בכל דור ודור. וזהו פירוש מה שמצינו לפעמים בגמרא (שבת קא, ב) משה שפיר קאמר, כלומר הניצוץ של משה מתנוצץ מאוד בקרבך, על כן שפיר קאמר, וכתבתי זה למעלה. וזה ענין שאמרו רז\"ל כל דיבור שהיה יוצא מהקב\"ה היה מנשק לישראל על פיו, רומז לדיבוק נשמתו. וזהו ליהטת אש מכח עסק התורה שמעורר אור הרוחניות שהיא תורה אור ונר אלקים נשמת אדם:",
+ "ואמר במדרש הנ\"ל, והיו הדברים מאירין כנתינתן מסיני. כבר כתבתי למעלה כל מה שהתלמיד מחדש אין כל חדש, אלא שהיה כמו�� ועתה נתגלה, כי רוחניות זה הוא נשמתו של זה, והנשמות היו שם. ומה היה בעת נתינת התורה בסיני ליהטת אש וההר בוער באש, על כן מלהטים הדברים עתה כמו שליהטו בסיני, כי עתה יוצאים מהכמוס לאור:",
+ "הקדמה הג'. הקב\"ה הוא אחד והתורה היא אחדותו כמו שכתבתי לעיל, התורה רושם אלהות והעולם רושם התורה, ורצה הש\"י על ידי התורה לייחד הכל מלמעלה למטה ומלמטה למעלה כדי לגלות היחוד. וזהו צריך להיות ע\"י האדם, כי נשמתו משמים ממעל וגופו מארץ מתחת. ובקיום המצוה במעשה ודיבור ומחשבה, אז מייחד תחתון עם עליון, כי נזדכך גופו עם נשמתו. ואז נתבאר נוסח (שמו\"ע במנחה לשבת) אתה אחד ושמך אחד, היא התורה שיסודה כולה שמותיו. וישראל גוי אחד, על כן הוצרכה התורה להיותה נתונה בנגלה ובנסתר, דהיינו הנגלה בבחינת הגוף, והנסתר נמסר פה אל פה והוא בחינת הנשמה, והנשמה היא חלק אלוה ממעל. והגוף מארץ שהיא מרכז האחרון, ואז נכלל ונתייחד כל ההשתלשלות מרום מעלה עד התחת. ומאחר שהנשמות הם מרום מעלה ומדריגת מלאכים היא תחתיהם, על כן באו המלאכים ללמוד מצדיקים וחכמי ישראל כשרוצים לשמוע סתרי התורה שמשם נשמותיהן של חכמי ישראל כל אחד ואחד לפי מדרגתו:",
+ "וזה הי' הקנאה של המלאכים. אמרו (שבת פח, ב), רבש\"ע מה לילוד אשה בינינו. ולפום ריהטא קשה, מה קושיא היא זו מה שייכות לילוד אשה ביניהם, הלא מטטרון ששמו כשם רבו אמרו שהוא חנוך בן ירד שהיה ילוד אשה. אף שלפי אמת אין זה קושיא, כי חנוך נתהפך ללפידי אש וכל גופו אש כשבא למעלה זו, אבל משה רבינו ע\"ה נשאר כמו שהוא בגופו ועלה למעלה, מכל מקום נוכל לומר ג\"כ קנאתם היה למה יהיה מעלת ילוד אשה בינינו, רצה לומר מפסיק בין הש\"י ללנו, כמו שכתוב (דברים ה, ו) אנכי עומד בין ה' וביניכם, כי לא היה אמצעית בין ישראל להקב\"ה, רק משה רבינו ע\"ה היה עומד ביניהם, ממילא מוכח דמדריגות מלאכים למטה מישראל:",
+ "השיב להם הקב\"ה, לקבל תורה בא. והענין, שע\"י התורה יתקשר מרום מעלה עד המרכז התחתון, וזה לא יוכל להיות רק ע\"י האדם שכלול מנשמה וגוף, והוצרך להתחיל היחוד מרום מעלה, על כן נשמתו מרום מעלה. והמלאכים לא הבינו תשובת הקב\"ה על בוריה. ובקשו, תנה הודך על השמים (תהלים ח, ב):",
+ "כתיב (דה\"א טז, כז) הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו. ומפורש דבר זה במקום אחר, כי הדר לשון הדרן, כלומר הוד. והיפוך ההוד הוא דוה, ופירש הזוהר כי על זה נאמר (איכה א, יג) כל היום דוה. ועל זה רומז (דניאל י, ח) והודי נהפך למשחית, כי מן הוד נעשה דוה כשתהפכנו. וביאור הענין, כי הוד והפוכו ולפניו הכל מאתו ית' הן טוב הן רע, דהיינו מדת הדין ומדת הרחמים, והדין בשרשו רחמים זהו עוז וחדוה במקומו. לענינינו נמשך ההוד מצד רוחניות התורה מצד הנשמה, וההיפוך ההוד שהוא דוה הוא ענין הגוף, על כן בקשו תנה הודך על השמים, שהוא ההוד חלק הנסתר והוא חלק המאושר, וזהו אשר תנה הודך על השמים, ורצון בקשתם להיות הם במעלה זו. וזהו ידו\"ה אדונינו, כלומר שנהיה דבוקים בך ולא יפסיקו בינינו ישראל:",
+ "אמר הקב\"ה למשה, אחוז בכסא וחזור להם תשובה. כלומר, תתן להם אתה תשובה מצדך, שאתה בשר ודם והיא הנותנת שצריך ליתנה על ידו. וענין התשובה הוא כמו שכתבתי למעלה, צריך ליתנה לאדם שהוא כלול מנשמה וגוף, ואז הכל מתייחד:",
+ "והנה המלאכים אינם חומריים, ומאחר שהוצרך ליתנה לאדם, הוצרך להיות נשמתו מרום מעלה כדי שתתייחד הכל ממעלה עד תחת. אמר משה רבינו ע\"ה, רבש\"ע, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, שילעיגו על החומר כי מטמא את דברי תורה, כי הבל אדם הוא הבל שיש בו חטא, משא\"כ במלאכים. וזהו ישרפוני בהבל שבפיהם. השיב הקב\"ה, אחוז בכסא, שם אוצר הנשמות חצובות ונולדות מבטן אמם, שהוא סוד עוברות שבמעי אמן שמפי עוללים ויונקים יוסד עוז כמו שהעתקנו לעיל מספר עבודת הקודש, ולעומתם למטה התינוקות של בית רבן הבל שאין בו חטא. ורמז ג\"כ שמצד הנשמות שהם מכסא ולמעלה שזהו מצידי, גם מצידך שאתה בשר ודם מצד התחברות שניהם ראוי לנתינת תורה על ידו. וזהו אחוז בכסא כבודי, ששם הנשמות באות ועולות למעלה בשרשם. וחזור להם תשובה מצידך שאתה ילוד אשה, ואז יתיישב הכל שצריכה התורה נגלה ונסתר ויתייחד עליון ותחתון ע\"י האדם הכלול. וציוה למשה להשיב מה שהוא עתה מצד החומר שהוא ילוד אשה. השיב משה, למצרים ירדתם כו', בין ערלים אתה שרוים כו', כלום אתם עושים מלאכה כו', ואז צריך להיות נשמתו מכסא ולמעלה. וזהו אחוז בכסא:",
+ "ומאחר שהיה נתינת התורה ע\"י האדם להתייחד עליון ותחתון להראות היחוד לבל ידח ממנו נדח, היתה השגחה להיות ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ושלום לרחוק שנתקרב שהן הגרים להכניסם תחת כנפי השכינה:",
+ "ובפרק קמא דע\"ז (ט, א), שני אלפים תורה מתחילין מן (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ואת הנפש, פירשו רז\"ל (בר\"ר לט, יד) אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים. והגרים נכנסים תחת כנפי השכינה. וזה לשון תולעת יעקב בסוד המילה דף פ', הטעם, כי נכנס תחת כנפי החיה אשר תחת אלהי ישראל הנקראת צדק, ומשם נפשות הגרים. הוא שכתוב (בראשית א, כד) תוציא הארץ, היא ארץ החפץ נפש חיה. ולפי שלא נאמר כי ממוצא נפשותיהם של ישראל הם יוצאות, חזר ואמר למינה, כי כמה אכסדראות והיכלות ומבואות יש לארץ ההיא ומשם יוצאת הנפשות לכל אותם המתגיירים, והכל תחת כנפיה ואין להם חלק במה של מעלה מהם. ויש בזה סוד נעלם לא ראיתי לכותבו. אבל נפשותיהם של ישראל מעלתם גבוה מאוד, הוא האילן המוגבל בשנים עשר גבולי אלכסון פורחות, שנאמר (הושע יד, ט) אני כברוש רענן ממני פריך. נמצא כי הם פרי מעשיו של הקב\"ה. ומן האילן ההוא פורחות אל תוך מעי החיה ההיא, ולפיכך הבן יקיר לי אפרים כי המו מעי לו (ירמיה לא, יט), הם העמוסים מיני בטן ולא מהכנפים. ומהבטן ההוא פורחות על ישראל, ולהורות שהם משם כתיב (בראשית א, כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה, עד כאן לשונו. הרי ישראל עמוסים מיני בטן בסוד ספירת מלכות שמזווגה עם תפארת פורחות הנשמות כוללות מכל עשר הספירות:",
+ "זהו סוד (סוכה כט, א) ישראל מונין ללבנה, כי ידוע סוד לבנה של מעלה הוא מדת מלכות. ואמרו בפרק אלו טרפות (חולין ס, ב), שאמר הקב\"ה בפיוס לבנה צדיקים יקראו על שמך, והרבה צבאיה בכוכבים רומזים בכוכבים של מעלה וניצוצי הנשמות, ועליהם נאמר (דניאל יב, ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, ורחוקה מזה מעלת מלאכים:",
+ "ובזה יתבאר מאמר בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (לח, ב), אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת. אמר להם, רצונכם נעשה אדם בצלמנו. אמרו לו, רבש\"ע, מה מעשיו. אמר להם, כך וכך מעשיו. אמרו לו, רבש\"ע, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח, ה). הושיט אצבעו קטנה ביניהם ושרפן. וכן כ�� שניה. כת שלישית אמרה לפניו, רבש\"ע, ראשונים שאמרו מה הועילו, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה. כיון שהגיע לדור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, אמרו לפניו, רבש\"ע לא יפה אמרו ראשונים לפניך. אמר להם, עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול (ישעיה מו, ד), עד כאן:",
+ "קשה, ברא כת ראשונה, למה לא שאל במלאכים שנבראו כבר. עוד קשה, הקדוש ברוך הוא שאל אותם עצה, א\"כ למה כעס עליהם כשהשיבו לפי שכלם. עוד קשה, כת שניה כשראתה מה שנעשה בראשונים, מה עלתה על דעתם שאמרו כהראשונים. ועוד קשה, מה ענין אצבע קטנה:",
+ "כבר כתבתי השגת ישראל מצד נשמותיהן למעלה מהשגת המלאכים, כי נשמת ישראל עמוסה מיני בטן שהיא ספירת המלכות. עוד צריך שתדע, כי יש מעלות גדולות בין המלאכים ואין מעלותם שוה, ובודאי המלאכים שהם סוד המרכבה העליונה. וזהו ענין יוצר משרתים, הם חדשים לבקרים. ואשר משרתיו, שהם מימי עולם. ובמאמר הזה מדבר מבחינות יוצר משרתים שאינם מגיעין למקום השגת ישראל מצד נשמתם, וכשרצו לעכב בריאת האדם כי הם סברו שמעלתם היא גדולה מאוד ודי בהם, הראה להם הקדוש ברוך הוא שאינם למעלת השגת נשמת אדם. וזהו הושיט אצבע קטנה ביניהם ושרפם:",
+ "ולזה צריך אני להקדים ב' הקדמות קטנות. אחד, תנן בספר יצירה עשר ספירות בלי מה מספר עשר אצבעות, הרי שקרא להספירות אצבעות, ממילא אצבע קטנה רומז למלכות שהיא העשירית. ורז\"ל (סוכה נה, ב) קראוה סעודה קטנה בענין חג שמיני העצרת, שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל עשה לי סעודה קטנה. ופירשו המקובלים, שרומז לספירת מלכות, על כן עתה בענין קריאת שמות להם בשם אצבעות נקראת אצבע קטנה:",
+ "הקדמה ב' מה שכתוב בספר ברית מנוחה, בענין קברות התאוה שם מתו המתאוים, שרומז בסודו על המתקברים ומתאוים למעלה שהיא גדולה מיכולת השגתם, אז הן נעדרים, כענין הזבוב שמתקרבת בתאותה לאור הנר ונשרפת. וכן הענין בכאן, כשהראה הקדוש ברוך הוא לאלו המלאכים אצבע קטנה שלו, אזי נעדרו, כי לא היה בכח השגתם לבוא עד שמה, והם היו מתאוים לשם. כת שניה היו סוברים שיש בכח השגתם לעלות שמה, וחשבו וטעו וסברו שהראשונים לא היו שוים להם במעלה, ובאמת לא היו טובים מהם ונעדרו גם המה. אכן כת שלישית, הבינו את הענין הזה שלא יוכל לבוא לידי מדריגה זו כי אם האדם הנעשה בצלם ודמות וכולל עליונים ותחתונים, וזהו שאמרו כל העולם כולו הוא שלך, והאדם הוא העולם. רק אחר כך כשראו דור אנוש והפלגה שהרסו את העולם, אמרו, יפה אמרו הראשונים. השיב הקדוש ברוך הוא, עד זקנה ושיבה כו'. כלומר, הקדוש ברוך הוא סובל ומעלים עין מסוררים כדי שיתקנו מעשיהם, וכמו שכתוב (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא, עד דכדוכה של נפש (ירושלמי חגיגה ב, א). וכן יהיה כי יתוקן הכל לעתיד, ויהיה השם מלא, בעולם מלא:",
+ "ואגב אלו פסוקים של ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ ושל מה אנוש כי תזכרנו כו', אבאר כל המזמור הזה (תהילים ח׳:ב׳). אמרו מלאכי השרת, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. מצינו לתיבת מה יש ב' פרושים, פעמים הוא לשון רבוי כמו (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ולפעמים הוא להיפך לשון מה כמו (שמות טז, ז) ונחנו מה. ובפעם ראשונה שאמרו מה אדיר שמך בארץ, רצו לומר בתיבת מה לשון מיעוט, כלומר השגת שמך לידע אותו בארץ בין הגופות החומריות הוא מועט, על כן תנה ה��דך על השמים, חלק הנסתרות תתן בין גויות שהם רוחניות בלתי גשמיות כמונו. גם נוכל לפרש מה אדיר שמך בארץ, כלומר, מה רב טובך יש בזה שאדיר שמך בארץ שנודע שמך ומאמינים בך. וכמו שפירש במדרש שמואל בפסוק (תהלים קיט, צ) לדור ודור אמונתיך, כי די לתחתונים האמונה שמאמינים בך ובזה יהיה להם הקיום. אבל ידיעותה והשגותה, תנה הודך על השמים:",
+ "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (שם ח, ג). הוא כמו שכתבתי לעיל בפירוש המאמר שזהו תשובה על מה שפחד משה שישרפו אותו בהבל שבפיהם. והעוללים ויונקים הוא תשובה על זה, כי הבל שלהם ג\"כ הבל שאין בו חטא. ואמר, למען צורריך ולהשבית אויב ומתנקם, כמו שאמרו רז\"ל (שבת קיט, ב) תינוקות של בית רבן מבטלין הגזירות. ודורשי רשומות נתנו סימן (משלי כה, טו) ולשון רכה תשבר גרם, ראשי תיבות *תינוקות *של *בית *רבן *גזירות *רעות *מבטלין:",
+ "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת (תהלים ח, ד). זהו תשובה על קטרוג של מלאכי השרת בבריאת אדם, כי ענין הבריאה וענין מתן תורה הכל ענין אחד, עשרה מאמרות ועשרה דברות. ולזה בא הרמז בבריאת אדם (בראשית ח, כו) ויאמר אלהים נעשה אדם, כלומר בשביל נעשה ונשמע. ואז מתורץ למה לא כתיב אעשה. והנה כשקטרגו בבריאת אדם, אמר לעיל במאמר שהושיט הקב\"ה אצבעו קטנה כו', ופירשתי סודו למעלה כי נשמתו יצאת מבנין אצבע קטנה הכלולה מכל עשר האצבעות. על זה אמר בכאן, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. ואמר, ירח וכוכבים אשר כוננתה. והקשו המפרשים למה לא הזכיר השמש. ותירצו מה שתירצו. אבל לסוד הנ\"ל יתכן שפיר, כי אצבע (ועל דרך פשט נראה לפרש, כי אמר כי אראה כו', ורצה בראיה להתבונן בהם היטב להכיר גדולתם, מה שאי אפשר לראות היטב בחמה. ואדרבה יותר שרואה בה עיניו כהות ולא יוכל לראות) קטנה היא הירח סוד הלבנה שלמעלה והרבה צבאיה בכוכבים של מעלה, אשר הצדיקים נקראים על שמם, וכתיב (דניאל יב, ג) ומצדיקי רבים ככוכבים:",
+ "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח, ה). זה אמרו מלאכי השרת אחר כך בדור אנוש ובדור הפלגה המגדל אשר בנו בני אדם. והשיב להם הש\"י, עד זקנה אני הוא כו' (ישעיה מו, ד). והענין, שלעתיד יהיה הכל מתוקן כי ישבתו הקליפות, ומכח זה הם העונשים והגליות ואז יתרון אור יהיה מכח החשך כמו שכתבתי בכמה מקומות, ואז יזכו לתכלית ויקויים בהם (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים. כי מלאה הארץ דעה (ישעיה יא, ט). ויבאו כל אחד למעלת משה רבינו ע\"ה שהיה יודע מ\"ט שערי בינה ולא היה חסר רק המעט דהיינו שער אחד (ר\"ה כא, ב). ודרך רמז, זהו מעט מאלהים, כי המעט הוא אות א' שבתיבת אלהים, וע' שנשארת מן מעט היא ע' פנים לתורה. ומשה רבינו עליו השלום יזכה ביותר ולא יהי' חסר המעט מאלהים, וכביכול אז יהי' איש אלהים ממש:",
+ "ואמר (תהלים ח, ו) וכבוד והדר תעטרהו. כבר פירשתי למעלה ענין הוד והדר, כי הוד רומז על דוה ומכח זה יתוסף ההדר כאשר כתבתי, יתרון האור יהיה מכח זיכוך החשך והצרות. ואמר תמשילהו כו', הנה מגלה עתה לא זו מעלת רוממות נשמתן של ישראל בקבלת התורה וקיומה, אלא אפילו בגופן הם מושלים על כל המציאות הכל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כלם כו', חשיב הבעלי חיים, ומכל שכן מה שתחתיו הוא הצומח והדומם. ומצד נשמתו הוא למעלה מהמלאכים, הרי הוא מושל בכל:",
+ "וכשהבינו המלאכים דבר זה, אז הודו ואמרו, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. ובזה תיבת מה, הכוונה היא לשון ריבוי. והודו ואמרו מה גדול אדירת שמך בארץ ע\"י התורה שתתן להם, כי אז יתייחד הכל באחדות. גם רמוז בתיבת אדיר רוממות ישראל, אשר אף בעודם בארץ הם בדוגמת מלאכים של מעלה ד' מחנות שכינה, והשכינה באמצע. כן ד' דגלים של ישראל והארון באמצע. והנה ד' דגלים מד' רוחות היו, דגל מחנה יהודה ודגל מחנה ראובן ודגל מחנה אפרים ודגל מחנה דן. כן אדיר ראשי תיבות אפרים דן יהודה ראובן:",
+ "הכלל העולה, מעלת ישראל ונתינת התורה על ידם, כי הם כוללים רום עליון ותחת מצד נשמתם וגופם, ורוחניות התורה היא נשמותיהן. על כן כל נבואות הנביאים וחידושי החכמים הכל קבלו מסיני. ובשעתו יצא מהכמוס לאור:",
+ "ובזה יתבארו הפסוקים היתירים מאות למ\"ד שביארם במדרש שמואל, והם אלו (תהלים קיט, צג-צו). לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתנ.י לך אני הושיעני כי פקודיך דרשתי. לי קוו רשעים לאבדני עדותיך אתבונן. לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותיך מאוד. כבר פירשתי לעיל ענין הפקדון בפסוק (שם יט, ט) פקודי ה' ישרים, שהוא הכמוס בקול הגדול ומפקיד פקיד בי'. והאדם כשבא לעולם ומחדש דברי תורה, אלו דברי תורה הם שקיבל אז בסיני ולא נשכחו ממנו, וזהו לא אשכח פקודיך. והענין הוא, כי רוחניות זה הוא נשמתו כמו שכתבתי לעיל. וזהו כי בם חייתני, כי היא נשמתי חיי נפשי. לך אני הושיעני, כבר פירשתי לעיל שאלו דברי תורה אומרם הקב\"ה בשם המחדשם, ובאמת הם של הקב\"ה, רק שהוא הוציאם מהכמוס לאור. וזהו שאמר לך אני, כי אני בתורתך ותאמר בשמי, אבל אני מודה שהיא תשועתך כי צריך סייעתא דשמיא, על כן בקשתי הושיעני כי באמת פקודיך דרשתי, הם פקודיך המופקד אצלך. ועל החסרון שבא מצד הגוף מצד החומר, ע\"ז אמר לי קוו רשעים לאבדני, הוא היצר הרע וחיילותיו המסיתים ומדיחים. אבל יש תקנה לזה. כי אז עדותיך אתבונן, ועל דרך שאמרו רז\"ל (סוכה נב, ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אח\"כ סיים בבחינת הכמוס בקול גדול לא יסף לא פסק. על זה אמר, לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותיך מאוד:"
+ ],
+ [
+ "מעלת עושיה ומקיימה",
+ "מצות ה' ברה מאירת עינים (תהלים יט, ט). זה הפסוק ידבר ממעלת המעשה. ובפסוק שלפניו דיבר ממעלת לומדיה. וכן הסכמת רז\"ל (קידושין מ, ב), תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. וכבר כתבתי למעלה שהמעשה הוא העיקר כי הוא התכלית. ומה שאמרו תלמוד גדול, הכל פירשתי למעלה בפרק ראשון לשיטת רש\"י ור\"ת בביאור מספיק, באופן שנתברר שהשורש הוא המעשה כי אז מזדכך רמ\"ח איבריו ושס\"ה גידיו, כי זה כל אדם. ומעורר תרי\"ג איבריו הרוחניות בסוד נשמתו שנשפעת מסוד תרי\"ג שרשי רוחניות הנשמה, בסוד (שמות ג, טו) זה שמי וזה זכרי. י\"ה עם שמי עולה שס\"ה. ו\"ה עם זכרי עולה רמ\"ח. ומבואר בארוכה בהקדמת תולדות אדם. ואז נזדכך גופו ונעשה אספקלריא, וע\"ז נאמר (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו'. וכן כתוב (תהלים יט, יג) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקר רב. ופירש החכם מהור\"ר שמואל יודא פדואה וזה לשונו, נזהר בלשון יזהירו כזוהר, כי הגוף מזדכך ומאיר. וזהו שסיים בשמרם עקב רב, כל כך נעשה גדול הזהירות מקיום המצות, שיזכה לעתיד למעלה זו של עקב רב, דהיינו כמו שהי' אדם קודם שחט�� כתנות אור, ותפוח עקיבו היה מכהה גלגל חמה, והעקב היה רב מהחמה. וע\"ז אמר מצות ה' ברה, שהוא הבהירות וזהירות וקירון אור הגורם קיום המצוה במעשה:",
+ "ואמר מאירת עינים, רומז למה שאמרו (בר\"ר כז, א) גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה. הענין הוא על דרך הפסוק (דברים טז, טז) יראה כל זכורך, ודרשו רז\"ל ריש חגיגה (ב, א), כדרך שבא לראות, כך בא ליראות. מה הוא בשתי עיניו כו':",
+ "וענין הראיה הוא כמו באספקלריא שהוא מראה של נחושת צלול וזך שרואה אדם את צורתו במראה אם המראה אינו חשוך מצד השני, דהיינו אספקלריא שאינה מאירה מצד השני. ואם לא כן, אז אין מצויירת צורת הרואה במראה, כי הצורה אינה נתפשטת שם רק מתפשט מעבר לעבר. והנה כל נביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה, על כן כביכול כשראו בכבוד השכינה בחינת יראה יראה, כדרך שבא לראות, אז היתה צורתו כדאיתא שם, כשהשלימו שיעור קומתם בקיום תרי\"ג מצות ברמ\"ח איברים ושס\"ה גידים, ועל זה ראו נביאים השכינה בדמות אדם, והיא צורת עצמם, כי הם אדם העשוי בצלם ודמות אדם שהוא על הכסא כביכול, כמבואר בהקדמת תולדות האדם. ובאמת היא השכינה, כאשר הוא ענין המראה שנראית שם צורת האדם, ובאמת הוא עצם המראה. וזהו ענין מדמין צורה ליוצרה וק\"ל:",
+ "וזהו סוד שאמרו רז\"ל (ברכות י, א), אין צייר כאלהינו. הקב\"ה צר צורה בגו צורה. אבל משה רבינו ע\"ה שהסתכל באספקלריא המאירה, ושם אין תפיסה בצורתו, ועל כן כתיב (במדבר יב, ח) ותמונת י\"י יביט ולא תמונתו. ובזה יהיה מתורץ הפסוק אומר (דברים ה, ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם, משמע שלא היה הפסק. וכתיב (שם ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם. ויש על זה כמה עניינים. אמנם גם כן מתורץ על פי מה שכתבתי, כי משה רבינו ע\"ה לא היה הפסק, כי היה אספקלריא המאירה ומתפשט הכל מעבר לעבר. אבל שאר נביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה, היא בחינת יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות. וזהו ענין הפסוק (ישעיה נב, ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. וזהו מצות ה' ברה מאירת עינים:",
+ "מעלת הסרסור הוא משה רבינו ע\"ה",
+ "יראת ה' טהורה עומדת לעד (תהלים יט, ו). כתיב (משלי לא, כט-ל) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' [היא] תתהלל. רבות בנות, בדברים רבה פרשת וזאת הברכה (יא, ג), וזאת הברכה (דברים לג, א), זהו שאמר הכתוב רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. מהו ואת עלית על כלנה, מדבר במשה על שנתעלה יותר מן הכל. כיצד, אדם הראשון אומר למשה, אני גדול ממך, שנבראתי בצלמו של הקב\"ה. מניין, שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, אותו כבוד שניתן לך ניטל ממך, שנאמר (תהלים מט, יג) ואדם ביקר בל ילין. אבל אני, זיו הפנים שנתן לי הקב\"ה עמי. מניין, שנאמר (דברים לד, ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה. דבר אחר, נח אמר למשה, אני גדול ממך, שנצלתי מדור המבול. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך. אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך. אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל. מניין, שנאמר (שמות לב, יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. למה הדבר דומה, לשתי ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטין, אחד הציל את עצמו ולא הציל את ס��ינתו, והאחד הציל את עצמו ואת ספינתו. למי מקלסין, לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו. כך נח לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו, הוי ואת עלית על כלנה. דבר אחר, אברהם אומר למשה, אני גדול ממך, שהייתי זן לעוברים ושבים. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, אתה היית זן בני אדם ערלים, ואני הייתי זן בני אדם מהולים. ולא עוד, אלא אתה היית זן בישוב, ואני הייתי זן במדבר. יצחק אמר למשה, אני גדול ממך, שפשטתי צוארי על גבי המזבח וראיתי פני השכינה. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, שאתה ראיתה פני השכינה וכהו עיניך. מניין, דכתיב (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות. מהו מראות, מראות בשכינה. אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו עיני. מניין, שנאמר (שמות לד, כט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. יעקב אמר למשה, אני גדול ממך, שנפגשתי עם המלאך ונצחתי אותו. אמר לו משה, אתה נפגשת עם המלאך בפירבורין שלך, ואני עליתי אצלן בפירבורין שלהן והן מתייראין ממני. מניין, שנאמר (תהלים סח, יג) מלכי צבאות וגו'. לפיכך אמר שלמה, רבות בנות עשו חיל וגו'. אמר הקב\"ה, הואיל ונתעלה מן הכל, הוא יברך את ישראל, עד כאן לשונו:",
+ "קשה מה קושיא יש בפסוק אשר אמר מהו ואת עלית על כלנה. עוד קשה, למה באדם נח אברהם יצחק יעקב הזכירו בדבריהם אני גדול ממך. ובתשובת משה לכולן אמר לשון אני נתעליתי. עוד קשה, הלא התורה העידה (במדבר יב, ג) ומשה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, ולאלו הגדולים השיב אני נתעליתי. ובאמת אין זה קושיא, דעל כרחך צריך אתה לומר שלא האבות דברו ולא משה השיב, דהא לא הוו ביחד בדור אחד, רק הפסוק של רבות בנות כו' מדבר בעדם כאלו היו הם המדברים. ומסיק שמעלת משה למעלה מגדולתם. אך אתרץ עוד בענין אחר בביאור המאמר:",
+ "גם צריך לברר מה הם חמשה העניינים ההם. הנה זאת הברכה שבירך משה את ישראל היה מצד התורה, על דרך ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא). ולכך התחיל (דברים לג, ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר כו'. והנה נתינת התורה היתה על ידו, על כן בהכרח הוא שהוא גדול הגדולים לא קם כמוהו. וכבר כתב הרמב\"ם (הקדמה לפרק חלק בסנהדרין יסוד השביעי) הבדל נבואת משה רבינו ע\"ה משאר נביאים הוא בארבע הבדלים. האחד, כי איזהו נביא שיהיה לא דיבר לו ה' אלא ע\"י מלאך או נבדל. אמנם משה דיבר עמו ה' פה אל פה, שנאמר (במדבר יב, ח) פה אל פה אדבר בו. הב', כי שאר כל הנביאים לא באה להם הנבואה אלא בחלום וחזיון לילה או ביום אחר תרדמה באופן שיתבטלו כל הרגשותיהם, כמו שכתוב (שם ו) במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. אבל במשה נאמר (שם ז) לא כן עבדי משה כו' פה אל פה אדבר בו וכו'. הג', כי כל שאר הנביאים בבא אליהם שפע הנבואה יתבטלו כחתיהם ויחלשו. אבל משה לא ישיגיהו רתת וחולשה בשום אופן. אמנם כאשר ידבר איש אל רעהו. הד', כי כל שאר הנביאים לא תנוח עליהם הנבואה כל זמן שירצו, אלא ברצון ה' והכנתם לנבואה. אבל משה בכל עת היה מוכן. וכל זמן שהיה רוצה שיחול עליו רוח ה' הי' חל, שנאמר (במדבר ט, ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, עד כאן. ועוד יש בו חמישית, שעלה למרום בגופו בין המלאכים, אשר ע\"ז התרעמו המלאכים מה לילוד אשה בינינו כמו שכתבתי לעיל:",
+ "וענין המאמר יהיה אלו החמשה לכל אחד היה גדולת מדריגה אחת ממדריגות משה. אב�� משה רבינו ע\"ה היתה זו מדריגה בעצמה בו אבל יותר בעילוי. וזהו שאמר אני נתעליתי. וזה ביאור המדרש על מ\"ש על כולנה. כי קשה לו, מהו ואת עלית על כולנה, דהוי כפל לשון, והי' די לומר ואת עלית. אלא אמר על כולנה, דאלו לא אמר כן הייתי אומר היה לו מעלה אחת גדולה מאוד שאין מעלותיהן שוה לה. אבל עתה מבואר שהיו לו המעלות של כולם ההם בעצמם, והוא היה עולה לו על כולם:",
+ "נח היה לו מעלה בנבואה ובשריית השכינה ביום ולא בחלום ובחזיון לילה, כמו שכתוב (בראשית ז, יג) בעצם היום הזה וגו'. ויסגור ה' בעדו (שם טז). ויאמר ה' לנח (שם א). וכשאמר בעצם היום, משמע בלי תנומה ותרדימה. אבל משה עלה עליו במעלה זו, כי נבואת נח לא היתה מתפשטת רק להצלת עצמו. ושל משה היתה לו ולהצלת כל דורו:",
+ "אברהם בודאי היתה לו מעלת הנבואה בלי הפסק, שהיה תמיד זן לעוברים. ושבים ובמסכת שבת ריש פרק מפנין (קכז, א), אמר רב יודא אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, שנאמר (בראשית יח, ג) ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. ועוד אמרו רז\"ל (סנהדרין קג, ב) גדולה לגימה שמשרה שכינה על נביאי בעל, ומכל שכן על נביא אמת. נמצא אברהם שהיה לו תמיד אורחים, בודאי היה תמיד גורם להשרות השכינה עליו. על כל זאת נתעלה משה עליו במעלה זו, שהיה זן מהולים ותמיד היה משרה עליו המעלה הגדולה מהנבואה אספקלריא המאירה:",
+ "יצחק אמר, אני ראיתי פני השכינה. ובודאי היה זה בלי ביטול כח הגופניי, דהא היה עומד לישחט ולהיות גופו עולה, והמתעסק בקדשים פסול. ואם היה ביטול כח גופו, אין לך מתעסק גדול מזה. על כל זאת משה נתעלה עליו במעלה זו:",
+ "יעקב אמר, אני נצחתי המלאך. וזה מורה שאין בנבואה שלו אמצעית להיות דוקא על ידי המלאך. השיב משה, עלייתי במעלה זו יותר גדול:",
+ "אדם הראשון מעלתו מעלת הגוף שלא היה מטפה סרוחה רק יציר כפיו של הקב\"ה, על כן היה מלובש בכתנות אור. השיב לו משה, אני עולה עליך במעלה זו, הכבוד ניטל ממך. וכשניתן לו כי קרן אור פניו, נשאר לו אפי' במותו וכל שכן בחייו, על כן עלה למעלה בין המלאכים בגופו הקדוש שהוא כולו אור. ובפ\"ק דמסכת יומא (ה, ב), ויכסהו הענן להר ויקרא אל משה (שמות כד, טז), וכל ישראל עומדין ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה. רבי נתן אומר, לא בא הכתוב אלא למירק האכילה ושתייה שבמעיו לשומו כמלאכי השרת, עד כאן. וקשה בודאי לא היה אוכל משה רק המן שהוא קודש מן השמים, והמן היה נבלע באיברים. על כן נראה דהכוונה היא על חומריות הגוף שהגיע מצד אכילה ושתיה של אדם הראשון באכילה וסחיטת אשכול של ענבים, אשר על כן נתלבש בכתנות עור. והענן בא ומירק זה ונעשה גופו זך ודק כתנות אור. ועיקר עכירת החומריות באדם הם המעיים, על כן אמר למרק הזוהמא, עכירה הבא מסיבת אכילה ושתיה, ובזה נעשה כמלאכי השרת, וק\"ל:",
+ "ומאחר שכל זה סובב והולך על מעלת הנבואה שהיה גדול הנביאים, ולא קם ולא יקום כמוהו, על כן אף אם נניח שמשה רבינו ע\"ה בעצמו דיבר שנתעלה, לא קשה הלא משה עניו. וכי סלקא דעתך שמשה רבינו ע\"ה ח\"ו לא יאמר שנבואתו למעלה מכל נביאים, הלא זה הדבר הוא עיקר אחד מי\"ג עיקרים, ואיך ח\"ו יכחיש העיקר. אלא מה שאמר הכתוב ומשה עניו, היינו שהיה מכבד את כל אדם ביותר, והיה משפיל את עצמו. ואדרבה לפי גדולתו ענותנותו, והוא על דרך שכתב בחובת הלבבות וכן כתב הרמב\"ן לבנו במוסר הענוה, ממה נפשך אתה מחויב לכבד את כל האדם. אם הוא גדול ממך, אז בדין תכבדהו. ואם אתה גדול ממנו, תחשוב על מה שהוא עובר אין עונשו גדול כל כך, כמו אם אתה עובר. מאחר שאתה יודע יותר ממנו כו', וק\"ל:",
+ "ועל ענין זה נתבאר מאמר בסוטה פרק קמא (יב, א), ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב, ב), תניא ר\"מ אומר, טוב שמו. ר' יהודה אומר, טוביה שמו. ר' נחמיה אומר, הגון לנביאות. אחרים אומרים, שנולד כשהוא מהול. וחכמים אומרים, בשעה שנולד נתמלא כל הבית כולה אורה. כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם (בראשית א, ד) וירא אלהים את האור כי טוב, עד כאן. כבר כתבתי למעלה החילוק בין טוב בחול\"ם לטוב במלופ\"ם, כי טוב בחול\"ם הוא טוב הנגלה, ובמלופ\"ם הוא תוכיות הטוב הגנוז. וטוביה בהוספת י\"ה מהשם אשר ממנו נתמלא כל השם כזה, יו\"ד ה\"א בגימטריא כ\"ו כמנין יהו\"ה, שהוא מקום נבואת משה רבינו ע\"ה אספקלריא המאירה סוד אור הגנוז:",
+ "ועתה אפרש. רבי מאיר אומר טוב שמו. הכוונה, כי במשה נשלמה כוונת הבריאה והוא ע\"ה היה תכליתו, ולזה היה שלם מיום שנולד בכל השלימות. ודעת רבי מאיר, כי לזה כיון הפסוק באומרו ותרא אותו כי טוב הוא, ופירש טוב שמו, כי כשהדבר בגמר תיקונו ראוי שיקרא בשם טוב, כי אחר שהוא טוב הוא שמו הראוי, כי הוא מורה על הדבר השלם בעצם. ולהורות על זה, לא דרך בו הכתוב דרך קריאת שמות, כי על רוב לא יורה השם על הדבר הנקרא בו. אבל אמר ותרא אותו כי טוב הוא, כלומר נשלם הדבר הנרצה ובא אל גמר תקונו והרי הוא בטוביותו והוא שמו, נמצא משה רבינו ע\"ה כלל הבריאה. וכן אמרו במדרש (בר\"ר א, ד), בראשית, בשביל משה שנאמר (דברים לג, כא) וירא ראשית לו:",
+ "והנה הבריאה אי אפשר להתקיים רגע אחד כמימרא אם יסלק הש\"י השגחתו ממנה, כי הוא יתברך מהווה את כולם ומחיה את כולם, ובהסתלק השגחתו רגע אז הכל היה כלא היה. כן נבואת משה רבינו ע\"ה, שהוא שלימות הבריאה לא פסקה השגת הנבואה מעליו אפילו רגע אחד. רבי יודא אומר טוביה שמו, לרמז נוסף על מעלת הטוב שהזכיר רבי מאיר, אלא טוביה שמו וכדפרישית סוד אספקלריא המאירה, כלומר בלי הפסק, כי נבואת משה דבוקה בשם יהו\"ה כנודע, והיה רואה באספקלריא המאירה בלי אמצעי:",
+ "רבי נחמיה אומר, הגון זה לנבואה. כלומר, היום נקרא טוב כמו שנאמר (בראשית א, ה) וירא אלהים את האור כי טוב ויקרא אלהים לאור יום, וזהו ותרא אותו כי טוב הוא. והנה אותו והוא כפל לשון הוא. אלא תיבת הוא רצה לומר השכינה, וכמו שפירש הזוהר על פסוק (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם, וראתה שהגון לנבואה ביום ולא בלילה:",
+ "אחרים אומרים שנולד כשהוא מהול, דהיא שלימות כח הגוף בלי התבטל כוחתיו ויחלשו. וכן מצינו דוגמא לזה באברהם, קודם שנימול כתיב (בראשית יז, יז) ויפול אברהם על פניו, אבל אחר שנימול לא. ומשה רבינו עליו השלום שנולד מהול, לא נתבטל לגמרי ממנו שום כח והרגש:",
+ "וחכמים אומרים נתמלא הבית כולה אורה, זו רומז על ארבע מעלות הנ\"ל לנבואה מצד הנשמה מלא כל הבית שלו, והיה הכל אור סוד כתנות אור כמו שיהיה לו לעתיד קרן אור. ועתה נתמלא הבית אורה, להורות כי כל ביתו דהיינו הנשמה והגוף הכל אורה. ונקרא גוף בית, כמו שנאמר (קהלת יב, ג) עד שלא יזועו שומרי הבית:",
+ "הרי מעלת משה רבינו עליו השלום. ולא קם כמשה והוא אדון הנביאים ע\"ה, נתנה התורה על ידו עומד בין ה' ובינינו:",
+ "שקר החן והבל היופי וגו' (משלי לא, ל). במדרש ילקוט, שקר החן, זה נח, ונח מצא חן (בראשית ו, ה). והבל היופי, הוא יופיו של אדם הראשון, עקיבו מכהה גלגל החמה. אשה יראת ה' היא תתהלל, זה משה רבינו עליו השלום כו'. המדרש הזה אומר דרשוני:",
+ "הענין, מתחלה היו שבע מצות ונקראות שבע מצות בני נח, ונח מצא חן עלה למעלה גדולה במה שמצא חן הוא אחיזה במטטרון שהוא גדול מעל כל השרים. והענין כמו שכתב הבחיי סוף פרשת בראשית, כי נח הוא חן מן חנוך, וחנוך הוא מטטרון מט\"ט מן מטטרון עולה גם כן חן, עיין שם. אבל שקר החן, כלומר אין זה עליית מעלה האמיתית. והבל היופי, הבל רצה לומר בן אדם הראשון, והבל הוא יופיו של אדם הראשון כי קין נולד מקינא דסאבותא, והבל היה דפוס של אדם הראשון ונתגלגל לשת, דכתיב (בראשית ד, כה) תחת הבל. ומן שת למשה כנודע. ונשמתו של אדם הראשון כולל כל הנשמות, על כן אשה יראת ה' היא תתהלל זה משה:",
+ "וכבר כתבתי למעלה רוחניות התורה היא כלל הנשמות. והנה התורה היא שלש מעלות, מארי מקרא, ואחר כך מארי משנה ותלמוד, ואח\"כ מארי סתרי תורה היודעים שמו יתברך. ונדקדק בשמא דגברא הבל, נגד מארי מקרא, כי התורה היא ה' חומשין, ומתחלת בבי\"ת ומסיימת בלמ\"ד הרי אותיות הב\"ל, ולא איכא מידי בנביאים ובכתובים דלא רמוז בתורה (תענית ט, א). ש\"ת מורה על משנה ותלמוד, שהם שית סדרי [משנה]. מש\"ה אותיות השם זהו מארי סתרי תורה, כי דביקות נביאותו בשם יהו\"ה הכולל כל האצילות. וכמו שבאצילות ניתן רשות לנו להביא משל על האצילות בערך המאציל שלהבת קשורה בגחלת, כן שלהבת קשורה במשה, כי שלהבת אותיות הב\"ל ש\"ת. והקדוש ברוך הוא נגלה אליו בלבת אש שהוא סוד שלהבת העולה מאליה. גם ענין גדול יהו\"ה אלהי ישראל עולה תרי\"ג. וכן משה רבינו עולה תרי\"ג. ואמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות יט, ט), הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם, והם ישראל, תצרף ע\"ב לישראל עולה תרי\"ג:",
+ "ובענין מה שאמר הבל הוא יפיו של אדם הראשון עקיבו מכהה גלגל חמה, כבר אמרו (ב\"ב עה, א) פני משה כפני חמה. ואם תאמר מה מעליותא הלא עקיבו של אדם היה מכהה גלגל חמה, ומכל שכן פניו. דע כי יש חילוק בין גלגל חמה לחמה עצמה. ופני משה כפני חמה רומז על שרשה למעלה גבוה על גבוה שהוא סוד תפארת:",
+ "ודע, כי לפום רהיטא יש קושיות גדולות. ישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה, והלא מעלת חמה עדיפא, והא ראיה משה נתעלה פניו כפני חמה. איתא בזוהר, שהענין האומות מונין לחמה כעת סיבובה, כמו שנאמר (קהלת א, ו) הולך אל דרום וסובב אל צפון, וכן הם הרשעים, כמו שכתב רש\"י ז\"ל בקהלת. אבל מעלת החמה בעמידה זהו מעלה גדולה לישראל, כמו שאמר יהושע (יהושע י, יב) שמש בגבעון דום וירח בעמק האילון. ונראה דעל זה ירמוז כשגילה הקדוש ברוך הוא (במדבר יב, ו) שנבואת שאר נביאים בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה וגו' פה אל פה אדבר בו, פירש רש\"י, פה אל פה דברתי אליו ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כח). הנה זה יהי' רמז גדול למה שכתבתי, מאחר שנבואתך ביום ופניך הם פני חמה, ואיזה בחינה מהחמה, עמוד עמדי, דהיינו בחינת עמידתה ולא גלגולה:",
+ "אמנם נשאר עלי לבאר למה קרא למשה שם אשה, שאמר אשה יראת ה' תתהלל. ויתן אל משה ככלותו (שמות לא, יח), אמרו במדרש (שמו\"ר מא, ה) והבאתיו לעיל (במעלת לומדיה ד\"ה קודם שאפרש) ככלתו, כללים מסר לו. עוד אמרו במקום אחר (שם מא, ו), ככלותו, ככלתו כתיב, שנתנה לו ככלה. ואלו שני מדרשים הם ענין אחד, כללים מסר לו פירשתיו לעיל, כי רב גובריה דמשה הוה בהבנת דבר מתוך דבר ובפלפולא רבא בתלמוד, דהיינו לאחר שקיבל תורה שבעל פה והודיעו הקב\"ה בעל פה פירוש המצות, אז היה מעין המתגבר בפלפולא, נמצא הוא מרא דתלמודא ונקראת זו התורה על שמו, כי מוצא תורת ה'. ומצינו (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה. תורה שבכתב נקרא תורת ה' כפי תיבות אותיות ותגין ופתוחות וסתומות אשר נתן ה' לא הוסיף ח\"ו ולא גרע. ותורה שבעל פה שהוסיף מפלפולו דברי אלהים חיים נקראת על שמו. על כן כתיב זכרו תורת משה, כי היא צריכה לזכרון מאחר שלא נתנה ליכתב (גיטין ס, ב). וכבר ידוע תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם תפארת ומלכות, והם נקראת איש ואשה. ויניקת נבואת משה רבינו ע\"ה היתה מתפארת והוא מארי דתלמודא, וכביכול הוא איש אלהים ובעלה דמטרוניתא. על כן התורה שבעל פה היא הכלה של משה. ומשה רבינו ע\"ה פירש מאשתו הגשמיית, ולקח אשה זו:",
+ "ולפי מה שאמרתי שהתורה שבעל פה היא אשת משה, יתבאר פסוק (דברים ה, כו) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי. ואבאר גם כן פרשת (במדבר יב, א) כי אשה כושית לקח. ונדקדק בתחלה קצת דיקדוקים. א' למה כתיב כי אשה כושית לקח, ולא כתיב גירש. עוד קשה, קריאת הקדוש ברוך הוא שלשתן, וקריאת משה היה בכדי כי לא דיבר הקב\"ה עמו מאומה. אמת שהטיב דברו קצת מהמפרשים שהיתה הקריאה למשה, כי באמציעותו חלה הנבואה על אהרן ומרים כי הם לא היו מוכנים, ובפרט שהיו עסוקים אז בדרך הארץ כמ\"ש השם יתברך. וזהו היה שבעים זקנים בפרשת בהעלותך (במדבר יא, כה) שבאמצעית משה הופיעה הנבואה עליהם, וזולת משה לא היו יכולים לקבל הנבואה. וזהו ענין התפעלות כעס יהושע על מתנבאים במחנה (שם כח), שהוא גאוה בזה במה שלא היו יכולים לעמוד תחת כנפי משה להראות שהנבואה שהגיע להם היא ממשה, רק קבעו מקום לעצמם כאלו היו נפרדים ממנו. ובזה מתורץ מה שייכות היה עתה לנבואת משה מת יהושע מכניס כו' (סנהדרין יז, א). אלא שהענין גם בזה רמזו שיוכל להיות קבלת הנבואה זולת משה, שהרי ימות משה ויהושע יהיה במקומו. ולזה אמר (במדבר יא, כח) אדני משה כלאם. ומשה עניו אמר, מי יתן וגו' יתן רוחו (שם ל), ולא מכוחי מאמצעותי, ודוק. כך נוכל לתרץ על דרך הפשט:",
+ "עוד קשה, מה שפירש רש\"י פה אל פה אדבר בו (במדבר יב, ח), פה אל פה דברתי עמו ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כח), מה שייכות לזה הפסוק בכאן. או למה לא הניח כפשוטו:",
+ "ולבאר זה, אקדים מה שכתב רש\"י (במדבר יב, א) האשה כושית, מגיד שהכל מודים ביפיה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי, עד כאן לשונו. ובודאי התורה שכתבה בענין זה רומזה לאיזה סוד. כן כתב בעל הטורים, הכושית, בגימטריא יפת מראה. כבר כתבתי שהתורה שבעל פה נקראת אשה והיא כושית וממנה יפת מראה, ודבר זה צריך ביאור:",
+ "מצינו שהתורה משמחת, כמו שכתוב (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. ומצינו להיפך, נקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם (סנהדרין כו, ב). אמרו רז\"ל (ברכות סג, ב), וזאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד), שממית עצמו עליה. הענין, תורה שבכתב הן מצד נגלה שהן הסיפורין ודברים קלים להבינם, הן מצד נסתר השגת הסודות הגדולות, היא משמחת. הדברים הפשוטים עליהם רמז (שמות יט, ח) וישב משה את דברי העם, דברים המיישבין דעת של אדם. וכן דברים הנסתרים משמחי לב, כי עוז וחדוה במקומו (דה\"א טז, כז). אבל מצדו חומר התלמוד והפילפול, הוא ויגד (שמות יט, ט), דברים הקשים כגידים, והם תושיה מתישים כוחו של אדם. קרוב לזה דרשו רז\"ל במסכת שבת פרק ר' עקיבא דף פ\"ז (א), וכן אמרו במסכת גיטין פרק הניזקין (ס, ב), והבאתי למעלה, על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות לד, כז), דתקיפי למגמרנהו, והם מתישים כוחו של אדם ולפום צערא אגרא (אבות ה, כב), כי התשת הכח היא בעצמה המעלה הנפלאה שמזדכך החומר להיותו רוחני:",
+ "ודבר זה נרמז במה שאמרו (קידושין מ, ב), תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, אשר הקשו המפרשים הלא תכלית הוא יותר טוב מהמוקדם לו. וביארתי דבר זה למעלה בדברי פשוט אמת. אמנם דרך רמז נוכל לומר, כי אין הכוונה תלמוד מביא לידי מעשה על דרך (אבות ב, ה) לא עם הארת חסיד כו', דמוכח שלומד יודע מה לעשות. דהא עינינו רואות כמה עניינים שיודעים בני אדם שהוא אסור ועוברין עליו, כגון רכילות לשון הרע כו'. אלא הכוונה, שהחטא בא מחמת החומר, ובהמעט החומר בהסתלק המסך בהתגברות הצורה, נמצא שמכיר באמת ופעולתו טוב מאד. והנה מכח התלמוד תושיה מתגבר השכל, וזהו סיבה שמוכן לבא לידי מעשה טוב, לכך תלמוד גדול מפני שהוא סיבה שממנו משתלשל המעשה. וידוע שהסיבה גדולה מהמסובב והעילה מהעלול, ואז שקטה נחה הקושיא. כי הקושיא לא חלה רק כשנעריך תלמוד ומעשה לערך הקדמות הקודמות והתכלית. אבל לפי דרכי הוא בערך סיבה ומסובב עילה ועלול, ודו\"ק:",
+ "וקרוב לענין זה כתב הר\"ן בדרשותיו ענין יסורין של אהבה, שהענין מכח יסורין אז נכנע החומר ונתגבר כח השכל ונזדכך החומר. ותורה שבעל פה היא יסורין של אהבה. וזהו רמז התנא (אבות ב, ב) כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, התלמוד נחלק לב' חלקים, חלק א' הוא היגיעה העצומה, שמכח שכלו ועומק פלפולו ממציא דבר מדבר. חלק הב' הנקרא בפי הפוסקים סוגיין דעלמא, שדרך ארץ העולם לפסוק כן ואין צריך לזה יגיעה רבה. וחלק א' נקרא מלאכה. ולזה אמר כל תורה שאין עמה מלאכה, רצה לומר שאינו לומד רק התורה הקלה ולא המלאכה, סופה בטלה וגוררת עון. וזה יתבאר על פי מה שכתב ר\"י פדואה בדרשותיו על פסוק (תהלים יט, יב) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, מלשון אור בהיר וזהיר, והוא בהתשת חומרו לתורה אז מזדכך גופו להיותו נזהר ומאיר. וזהו שכתוב (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו. רצה לומר ינהרו כזוהר הרקיע באופן שיתהפך גופו להיות כמו שהיה אדם הראשון עקב רב, שיזכה לגדולה קודם שחטא שהיה מזהיר תפוח עקיבו היה מכהה גלגל חמה, וזהו כזוהר הרקיע. וזהו בשמרם עקב רב, שיזכה לגדולה דעקב הנ\"ל:",
+ "והנה מסתמא זהו זוכה מיגיעת תורה שבעל פה שהיא מלאכה המתשת, וכשאין כך אז סופה בטילה, הסוף הוא העקב שהוא סוף האדם, וגוררת עון היפך ממה שאמרו (אבות ב, ב) יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, אשר הכוונה בזה לשני חלקים הנ\"ל. תלמוד תו��ה, רצה לומר התורה של תלמוד דהיינו העמקיות. דרך ארץ, הוא חלק הב' סוגיין דעלמא. ומכח היגיעה משכחת עון, כענין שפירשתי תלמוד גדול שמביאו לידי מעשה. ומזה נזדכך גופו של משה ונעשה אור, כי הוא מרא דתלמוד. וגופו נעשה רוחני, כי כן תורה שבכתב היא נשמתו, ותורה שבעל פה היא גופו כנודע, והן הן גופי ההלכות, וצדקו בתורה שבכתב ושבעל פה בחינת איש ואשה ובחינת נשמה וגוף:",
+ "ומשה רבינו ע\"ה פירש מאשתו הגשמיות ונתדבק בזאת האשה כלת משה, ועל ידה נזדכך גופו שהי' חשוך ונעשה יפת מראה אור בהיר, כי כן תושי' מתשת כחו ומשחירו ובזה נתיפה. במדרש (עי' סנהדרין כד, א), במחשכים הושיבני (איכה ג, ו), זהו תלמוד בבלי. בפרק חלק (סנהדרין ק, א) המשחיר פניו על דברי תורה ומרעיב עצמו על דברי תורה כו', הקב\"ה מבהיקו כו'. בפ' עושין פסין (עירובין כא, ב), במי אתה מוצא, במי שמשחיר פניו כעורב. וענין מאמרים אלו, בארתי לעיל בהקדמת תולדות אדם בענין נוסח נותן התורה:",
+ "אמנם מבואר ג\"כ לפי דרכינו מה שהשחרות שהוא התושיות הוא סיבת היפוי, דהיינו סילוק כתנות עור ובשר החומר העכור להתלבש בכתנות אור בהיר. וזהו סוד אשה הכושית אשר לקח משה לו לאשה, ונעשה יפה מראה היפך מאדם הראשון שגרם כתנות עור שהוא חשך. על כן אתרוג הכושי פסול (סוכה פ\"ג מ\"ו), כי בו חטא אדם הראשון. כמו שתירגם התרגום על (בראשית ג, ו) כי תאוה לעינים, דמרגג. לשון אתרוג, דכתנות אור באה מצד חומריות התאוה. אבל משה לא אכל, ודחה ומירק כח הנמשך מאכילת אדם, כמו שכתבתי לעיל, אז האשה הכ��שית יפת מראה, והרחיק את הנשמות ואת זו לקח. וזהו שרמז הפסוק (במדבר יב, ח) פה אל פה, ופירש רש\"י שדיבר לו ועתה פה עמוד עמדי. שיפרוש מאשתו הגשמיות וידבק באשה זו כלת משה שהיא פה אל פה, רצה לומר התורה שבעל פה. (וזהו שאמר (שם) אדבר בו, ולא אמר אדבר עמו, אלא בו, במשה היה הדיבור מה שהבין מדעתו מפילפולו, ואח\"כ היה הקב\"ה מדבר ואומר לו אמת כיוונת, וכן תצוה את בני ישראל. וזהו ג\"כ רמז (שם ו) במראה אליו אתודע, ולא אמר לו רק אליו, כלומר במה שאליו אתודע לו):",
+ "אבל אהרן, אע\"פ שהיה הגדול שבישראל אחר משה, היה בערכו בתורה שבעל פה בערך דרך ארץ סוגיין דעלמא נגד ערך עומק הפילפול הנקראת תורה שיש בה מלאכה, כמו שכתבתי, כי סוגיין דתלמודא נקרא דרך ארץ. וזהו סוד שפירש רש\"י כשקרא הקב\"ה לאהרן ומרים היו עסוקין בדרך ארץ. וצורך עוד למים, מים עמוקים ואיש חכם ידלנה (משלי כ, ה), זהו משה רבינו ע\"ה שהוא לקח האשה כושית. על כן קרא הקב\"ה גם למשה להיות הענף אצל השורש, ואז הבינו אהרן ומרים שבדין פירש מאשתו הגופניית, כי לקח אשה זו והיא כלת משה. ובא הרמז (דברים לג, ד) תורה ציוה לנו משה מורשה, ודרשו רז\"ל (ברכות נג, א) אל תקרי מורשה אלא מאורסה. ואז מובן אשה יראת ה' היא תתהלל (משלי לא, ל), זה משה, וכל כך נזדכך בלקיחת אשה זו על דרך שאמרו רז\"ל (ברכות לג, ב) יראה מילתא זוטרתא לגבי משה. וזה אשה יראת ה'. ואז מבואר הפסוק (תהלים יט, י) על משה רבינו ע\"ה יראת ה' טהורה היא עומדת לעד, כמו שאמר לו הש\"י ואתה פה עמוד עמדי:",
+ "ובמסכת שבת פרק ר' עקיבא דף פ\"ז (א) אמרו, משה רבינו ע\"ה פירש מן האשה מדעתו והסכים הקב\"ה על ידו, דכתיב (דברים ו, כז) ואתה פה עמוד עמדי. והקשו שם בתוספות (ד\"ה ואתה), מנלן דפירש משה מדעתו קודם ושוב הסכים הקדוש ברוך הוא על ידו, שמא זה הוא ציווי גמור שציוה לו לפרוש. ותירץ ר\"ת כו', עיין שם. ולדידי ניחא, כי אחר שנתאמץ משה בתורה ודבק באשה הנ\"ל, וזה היה מדעתו מצד בחירתו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג, ב), שהבחירה נתונה לאדם, אז הסכים הקב\"ה וציווהו לפרוש מאשתו הגשמיית, וק\"ל:",
+ "ובדמיון דבר זה, יתורץ כל הני דחשיב התם. דאיתא התם, תנא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב\"ה עמו. הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות. הוסיף יום אחד מדעתו, מאי דרש. היום ומחר, היום כמחר, מה מחר לילו עמו, אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפק ליה, ש\"מ תרי יומי לבר מהאידנא. מנלן דהסכים הקב\"ה על ידו. דלא עד שכינה צפרא דשבתא. ופירש מן האשה, מאי דרש. נשא קל וחומר בעצמו, אמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת וקבע להם זמן, אמרה תורה (שמות יט, טו) והיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל האשה. אני שבכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינו קובע לי זמן, על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקב\"ה על ידו. דכתיב (דברים ה, כב) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, וכתיב בתריה ואתה פה עמוד עמדי. ואית דאמרי, פה אל פה אדבר בו. שיבר את הלוחות, מאי דרש. אמר ומה פסח שהוא אחד מתרי\"ג מצות, אמרה תורה (שמות יב, מג) כל בן נכר לא יאכל בו. התורה כולה וישראל משומדין, על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקב\"ה על ידו. שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, ואמר ריש לקיש, יישר כחך ששיברת, עד כאן:",
+ "וכתבו התוספות (ד\"ה היום כמחר) אין זו דרשה גמורה, אלא משמע דהיום ממש. דאי לאו הכי, אין זה מדעתו, עד כאן. ועוד שם בתוספות, ומה ישראל כו', ואם תאמר מאי קאמר הוסיף מדעתו, דאורייתא היא, דקל וחומר ניתן לדרוש. ויש לומר, דלא הוי קל וחומר גמור, דשאני התם משום י' הדברות. עוד כתבו, וקבע להם זמן, תימה לר\"י דהיא נותנת דמשום שקבע להם זמן וידעו שבאותו יום ודאי תדבק שכינה עמהם הוצרכו לפרוש, אבל הוא מספק למה יפרוש. וי\"ל כו', עיין שם, ע\"כ. ומה פסח כו', אין זה ק\"ו גמור, דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן, מכל מקום לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה, עד כאן. עוד כתבו, ואתה פה עמוד עמדי, ואם תאמר למה נקרא עשה מדעתו, מאחר שהיה לו לימוד על זה. ותירצו מה שתירצו:",
+ "ולי נראה דהכי פירושו. הענין, כי ג' אלה נוכל לפרש בב' דרכים. ומצד הבחירה הנתונה גרם משה לפרש כך, והיה ישר בעיני י\"י והסכים. ועל זה אקדים ב' הקדמות קצרות. א', כתיב (תהלים ב, יא) עבדו את י\"י ביראה. וכתיב (שם ק, ב) עבדו את י\"י בשמחה. צריך אדם לירא ולדאוג אולי מקצר הוא בעבודת השם יתברך, ולהיות המורא עליו שלא יתרשל באיזה מצוה. ועל זה אמר עבדו את ה' ביראה. ובשעת העבודה ועשיית המצוה, יעשה בלב שלם ובזריזות ובשמחה, כמו שכתוב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את י\"י אלהיך בשמחה וטוב לבב, זהו עבדו את י\"י בשמחה. הקדמה ב', נכללת גם כן בעבדו את י\"י בשמחה, והוא על דרך שפירשתי במקום אחר פסוק (שה\"ש ז, ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, שהפירוש הוא נעימות ויפיפיות גדול הוא במה שאנחנו נאהבין להש\"י בקיימנו מצותיו שהם תענוגים. דבשלמא אהבה מצד מצות שהם טורח לקיימם, כגון להתענות ביום כפור וליתן צדקה וכיוצא באלה, רוב מצות הוא ניחא לפום צערא אגרא. אבל לקבל שכר על המצות שהם תענוגים, כגון להתענג בשבת, ולקיים מצות פריה ורביה, זהו חביבות יתירה. הרי לא זו שאנחנו עבדי י\"י מקיום היראה, אלא אנחנו נעשים עבדי י\"י אפילו מקיום מצות שהם בשמחה:",
+ "על פי הקדמה ראשונה, מבואר הוסיף משה יום אחד מדעתו. איתא שם בגמרא דף פ\"ו (ב), ישראל דדאיגי במצות, חביל גופייהו ומסריח השכבת זרע בג' ימים. גוים דלא דאיגו במצות, לא. והנה מחמת דדאיגי במצות לעבוד ביראה וחביל גופייהו, היה מסריח לב' ימים. ואז היה מפורש היום ומחר, היום ממש כמו שכתבו התוס', דהיינו ב' ימים. אמנם משה שהוא ישראל וישראל משה, בחר בבחירתו הטוב להיות מעורב בהדאגה גם כן שמחה, והוא בחינות לעבוד בשמחה ובטוב לבב, וזהו מעכב הדאגה, על כן נמשך עוד יום יותר שלא חביל כל כך. ואז יתפרש היום כמחר, מה מחר לילו עמו כו'. הרי שהפסוק משתמע לתרי אפי, והבחירה נתונה. ובחר משה בטוב, והסכים הקב\"ה:",
+ "בהקדמה ב', אהבה בתענוגים, והגדולה מהם מצות פריה ורביה ששכרה מרובה, ונמצא זה למד מעונש מי שאינו עוסק בפריה ורביה, שאמרו רז\"ל (יבמות סג, ב) כאלו ממעט את הדמות. ואמרו עוד (שם) שהוא כשופך דמים, דכתיב (בראשית ט, ו) באדם דמו ישפך, וסמיך ליה ואתם פרו ורבו. ומדה טובה מרובה ממדת פורעניות (סוטה יא, א), צא ולמד גודל שכר העוסק בפריה ורביה:",
+ "הנה למד משה ק\"ו, ומה ישראל שלא דברה שכינה כו', קבע להם זמן כו'. והקשו התוס' כו' כדלעיל. אבל הענין, אין דברי תורה מקבלין טומאה (ברכות כב, א), זולת קרי שהוא בא מקלות ראש, כמו שכתבו התוספות שם במשנה מנין לפולטת שכבת זרע כו' דף פ\"ו (א). ומצד בחירתנו בקדושה, ישראל קדושים הם בשעת תשמיש ומכוונים בזיווגם לעורר זיווג העליון להשפיע נשמות קדושות. ומכל שכן כשנקבע להם זמן קדושה, שאז לא יהיה הקרי דהיינו הזרע מצד קלות ראש, רק בקדושה לעורר בהתעוררות גדול זיווג העליון. על כל זאת לא רצה הקב\"ה שיהיו הם בזיווג של מטה לעורר של מעלה, רק יפרשו משל מטה ויהיו תקועים בשל מעלה בקבלתם התורה שבכתב ותורה שבעל פה הוא זיווג שלמעלה. אמר משה, מכל שכן אני שקדושתי יותר גדולה ויותר תמידית, שחוב עלי לפרוש מזיווג שלמטה, ולהיות תקוע למעלה תמיד. וכן נעשה באמת בסוד כלת משה. ואם כן הקל וחומר שנשא משה בעצמו הוא טוב ויפה, כי קל וחומר גמור הוא, ומה ישראל שצריכין להוסיף עליהם נשמות קדושות ע\"י זיווג שלהם באם הוא בקדושה שאז אין הקרי מטמא, ובכל זאת לא רצה השם יתברך שיהיו הם בזיווג למטה. אני שקדושתי גדולה במאוד ואין צריך אני להוסיף נשמות, כי אנכי שקול כנגד כל ישראל ואני כולל כל הנשמות, וכדרך שאמר הכתוב (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו, רצה לומר אנכי בקרב שש מאות אלף הנשמות הכלולים בי, וא\"כ קל וחומר שאפרוש מזיווג. והסכים הקב\"ה על ידו ואמר לו ואתה פה עמוד עמדי, הרי שני אלו מדעתו הם בחינת המעשה:",
+ "השלישי בחינת תלמוד שהיתה בחירת משה לבחור בקדושת התורה ושלא לדבק בקדושתה אם לא בהסרת צואת העונות, כמו שנאמר (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, כי כשם שלפי הדין אסור ללמוד תורה אצל צואה, כך אסור ללמוד אצל צואת עונותיו, על כן שיבר הלוחות עד שעשו תשובה. הרי ג' אלה מדעתו של משה, כלומר מבחירתו. הרי בארתי קצת ממעלת משה רבינו ע\"ה, שהוא הסרסור שעל ידו נתנה התורה:",
+ "ומשכר הסרסור נודע שכר מקח התורה",
+ "במדרש רבה פרשת תרומה (לג, א), ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב), הדא הוא דכתיב (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו המקח שנתתי לכם. יש לך אדם לוקח מקח כו' על דרך שנאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש, הדא הוא דכתיב ידוע טבע. לשון הדא הוא דכתיב צריך להתבונן, מה קשה ליה. עוד קשה, מאי תועלת מהיפך אל תעזובו המקח שנתתי לכם. עוד קשה, מה מאריך בעניינים מדומיים כסף וזהב ושדות וכרמים, וגם אלו יש מה אשמעינן. עוד קשה, למלת אינו יכול מה שייך זה בהש\"י, הן אם תפרש יכול כפשוטו, או יכול רשאי. עוד קשה, בכל מקום שאתם הולכים והקרא שמביא סותר ועשו לי מקדש:",
+ "כלל הענין ק\"ל בפסוק כי לקח טוב נתתי לכם, מקח ונתינה סתרי אהדדי. על זה אמר הדא הוא דכתיב, רצה לומר השתא אתי שפיר, ויתורץ מכח פרשיותינו. ועתה אפרש המאמר. מקח התורה יותר במעלה ממקח מילי דעלמא בג' עניינים, כי ג' מיני אחריות ממקח דעלמא. א', מי יודע אם לקח טוב, זבון וזבין תגרי אקרי. ב', אף אם הוא לקח טוב, מי יודע אם הוא שמור, שמא יבואו שודדים או הוא יהיה נטרד, אשר על כן פירשו רז\"ל (ב\"ר יא, ה), יברכך (במדבר ו, כד), בנכסים. וישמרך כו', עיין ברש\"י. הנה כל אחד מתאוה שלא יהא חבירו ניזוק על ידו. והנה במקח דעלמא, אם הלוקח שמח, המוכר עצב. אכן במקח התורה, כול�� שווים לטובה לידע אם המקח טוב, זהו נתגלה מכח שכר הסרסור. וסרסור שבכאן רצה לומר סרסור העושה קצבה עם הלוקח שיתן חלק העשירי מה שירויח או פחות או יותר, וכשרואים שלהסרסור חלק גדול, נמצא נתגלה שהמקח הוא טוב:",
+ "והנה תורה אור, כי זה ריוח מקח התורה אור גנוז. ומשה רבינו ע\"ה לקח בעולם הזה חלק קצת מזה הריוח, כי קרן אור פניו, בזה נוכל לידע כמה מקח התורה הוא טוב. ונגד מקח דעלמא שאינו שמור מכח שודדים או שהוא יהיה נטרד, על זה אמר הרי יש שדות וכרמים, הרי אחריות נכסים. כסף וזהב, יכול לקחת עמו, ויש מעלה בזה מה שאין בזה. ונגד המוכר עצב, אמר שכאן שמח, כי כביכול נמכר עם המקח ובעין יפה הוא מוכר ונחת רוח יש לו, כמו שאמרו רז\"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, ישמח ה' במעשיו (תהלים קד, לא). ועתה יגדל נא כח (במדבר יד, יז) כביכול מוסיפין כח, היפך צור ילדך תשי (דברים לב, יח). והבחירה לבני אדם, והכל בידי שמים חוץ כו' (ברכות לג, ב). זהו לטלה אינו יכול כו', והיא המעלה התכליתית שבה תלוי ב' עניינים הקודמים. וזהו (שמות כה, ב) ויקחו לי תרומה, כביכול לי אתם לוקחים, כי המשכן היא משכן התורה ונקרא משכן העדות (שם לח, כא) ששם הלוחות:",
+ "ואז מבואר הדא הוא דכתיב כי לקח טוב כו'. ואמר אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, רצה לומר, תורתי קאי אמקח, ולא מילתא באפי נפשיה, דאז היה קשה לקח ונתינה סתרי אהדדי. אבל אם תיבת תורתי קאי אלמעלה, אז מתורץ כי באמת היא נתינה, כמו שכתוב (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה. ואם תצדק מה תתן, אמנם יש בחינת נחת רוח לפני וכח בגבורה שלמעלה, ואז הוא מקח כביכול, לקח הנחת רוח. וזהו ויקחו לי, כי נמכר עמה:",
+ "מעלת אלו ואלו דברי אלהים חיים",
+ "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו (תהלים יט, י). מבואר מזה הפסוק כי כולם אמת. ואף כשיש מחלוקת, צדקו יחדיו, כי אלו ואלו דברי אלהים חיים (עירובין יג, ב). ודבר זה צריך ביאור רב, ובארתיו בעזה\"י לעיל ברוחב בעומק בהקדמת תולדות אדם בענין נוסח נותן התורה, והכל שייך לכאן:",
+ "נחזור לענין, ו' פסוקים הנ\"ל תורת ה' תמימה וכו' (תהלים יט, ח). מאחר שכרת עמנו הקב\"ה ברית ע\"י התורה שבעל פה, כמו שלמדו רז\"ל בפ' הניזקין (גיטין ס, ב) בפסוק (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה כרתי ברית, אפרש אלו ששה פסוקים על ששה סדרים. והזכיר בכל פסוק שם ידו\"ד, ושם ידו\"ה אינו אלא ג' אותיות, כי ה\"ה כפולה, והם ששה חותמות כדתנן בספר יצירה פ\"א (יג) בשמו הגדול יה\"ו, וחתם בהם שש קצוות פנה למעלה וחתמו ביה\"ו. שש חתם תחת פנה למטה וחתמו ביו\"ה. שבע חתם מזרח פנה לפניו וחתמו בהי\"ו. שמנה חתם מערב פנה לאחריו וחתמו בהו\"י. תשע חתם דרום ופנה לימינו וחתמו בוי\"ה. עשר חתם צפון ופנה לשמאלו וחתמו בוה\"י כו'. ונגד זה ו' סדרים תורת ה' תמימה נארגת על שם ידו\"ד. עיין בשערי אורה בספר יצירה ששה חותמות יד\"ו, והם רום תחת מזרח מערב צפון דרום. נגד זה ו' קדושות. א', הקדושה העליונה קדוש קדוש קדוש ה' צבאות (ישעיה ו, ג). ב' ג' ישראל קדושים ונתקדשו בשתי קדושות. במאכלי אסורות, ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו (שמות כב, ל). באיסורי ביאה, קדושים תהיו (ויקרא יט, ב), ואמרו רז\"ל (ויק\"ר כד, ו) כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה כו', הרי ג'. ד', קדושות הזמן, שבת קודש, יום טוב מקרא קודש, מקדש ישראל והזמנים. ה', קדושת המקדש, קדושת דמים וגוף, קדשים קלים וקדשי קדשים. ו', קדושה בממון, כענין שקל הקודש. ועל זה ו' סדרים ביאור תורת ה' תמימה טהורות נגד קדושתו יתברך, מה הוא קדוש וטהור, וכן כתיב (ויקרא יא, מג) אל תשקצו ואל תטמאו וגו'. (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים וגו'. וכל המתקרב יותר אל הרוחניות ודביקתו יתברך, צריך טהרה ביותר, כהא דתנן (חגיגה יח, ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, בגדי כו', עיין שם, זה חותם רום. זרעים, ברכות על האכילה, מעשרות ערלה ביכורים, הכל הוא קדושת המאכל, זהו חותם תחת, כי כארץ תוציא צמחה (ישעיה סא, יב). סדר נשים, קדושת ביאה, זהו חותם מזרח, ממזרח אביא זרעך (ישעיה מג, ה), כתבו המקובלים ממדת מזרח. מועד, הוא קדושת הזמן, אשר הוא מצד השקיעה שאז הוא יום אחד, והשקיעה במערב. נזיקין, קדושת הממון, והרוצה להעשיר יצפין (ב\"ב כה, ב) והוא סדר ישועות:",
+ "עוד יש רמז במשנה דספר יצירה הנ\"ל בששה חותמות, כי הם ג' חלקים תלמוד ומעשה ומדות, אשר סובב והולך כל החיבור הזה עליהם. נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר (משלי ו, כג). ידוע כי הקב\"ה הביט בתורה וברא העולם. וכל הנברא הוא מג' מרחקים אורח ורוחב ועומק, וג' אלו נמצאים בתורה רומזים על ג' הנ\"ל. רחבה מצותיך מני ים, זהו הדינים. ארוכה מארץ מדה (איוב יא, ט), זהו המדות. עמוק מי ימצאנו (קהלת ז, כד), זהו השגה. והם שלשה מצד הנותן יתברך, ושלשה מצד הקבלה. וחותם רום ותחת, זהו עומק. ונגד הקב\"ה רום, כמו שאנו אומרים עלה במחשבתו. ומצדינו תחת, כמו שאומרים ירד פלוני לעומקה של הלכה. ממזרח למערב האורך, דהיינו המדות, והם נקראים פנים ואחור, הנה מצדו המדות אמתיים נקראים פנים, ומדותינו לא כמדת הקב\"ה נקראה אחוריים, וזהו שכתוב (שמות לג, כג) וראית את אחורי בהזכרת י\"ג. מדות מצפון לדרום הרוחב, דהיינו המצות, והם ימין ושמאל. הקב\"ה מתעטף בטלית ומניח תפילין וכיוצא בהם רוחניית, דהיינו ימיניית. ומצדינו, נתגשמו לשמאליית. וזהו (דברים יז, יא) לא תסור ימין ושמאל:",
+ "ששה פסוקים (תהלים יט, ח-יא). תורת ה', רצה לומר השגתו נקראת תורת ה', כי אם בתורת ה' חפצו (שם א, ב), והיא משיבת לנו נפש, מה שכבר קבלה הנפש. עדות ה' נאמנה, הוא תורה שבעל פה, עדות בגימטריא תלמוד, מחכימת וגו'. פקודי ה', המדות, אף שכתיב (שמות כ, ד) פוקד עון אבות, ישרים דרכיו ומשמחי לב, ואין רע יורד מלמעלה רק הוא לטוב. ואומר מצדינו מצות ה' ברה, תלמוד מאיר עינים, כי לולי זה ידיעת המצות סתום. יראת ה', מדות, כשאנחנו מטהרים עצמינו לילך בדרכיו, עומדת לעד. משפטי ה', דינים, אמת צדקו יחדיו הדן דין אמת לאמתו. הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים, הוא על דרך שאמר הפסוק (תהלים קיט, צז) מה אהבתי תורתך כל היום שיחתי, כלומר כל הדברים יגיעים (קהלת א, ח), אכול דבש דייך אז קץ לו לאכול יותר. אבל התורה היא אהובה לי מאוד, אף על פי שכל היום היא שיחתי, איני קץ בה והיא אהובה לי, ועל זה אמר, שהיא מתוקה מדבש:",
+ "עוד יש לפרש, כי יש תאוה חיצונית ותאוה פנימית. תאוה חיצונית, כראיית כסף וזהב ואבני יקרה. ותאוה פנימית, כאכילה ושתיה. וזהו שאמר הכתוב (בראשית ג, ו), כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים. כן התורה הוא נגלה ונסתר, על זה אמר הנגלה הנראה לעינים נחמד מזהב ומפז, והפנימית מתוק מדבש ונופת צופים:",
+ "נשלם פרק תורה אור"
+ ]
+ ],
+ "Derekh Chayim": [
+ "יחשוב במעמד הר סיני, כי אנחנו כולנו היינו שם וקבלנו התורה, וברוך שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. ויחשוב כי פנים בפנים דיבר ה' אתנו, ויחשוב בשבועה שנשבענו כי כולנו מושבעים ועומדים מהר סיני (יומא עג, ב). והרבה דברים כאלה יחשוב, וימלא רתת ויעשה לעצמו לב טהור. ויעשה מוסכם חזק כאלו עתה בזה היום קיבל התורה, ויתלהב בלבו להטביע אהבה להש\"י לעבדו בשמחה ובטוב לבב:",
+ "וזה החג נקרא חג השבועות, השורש הוא שבע, ראשי תיבות שבועות ביכורים עצרת, והסתכל מה שכתבתי למעלה בחג הזה, כי נצטרפו במתן תורה שנתנה בשבת סוד ג' שבתות, דהיינו שבת בראשית, שבת מתן תורה, שבת עולם הבא שכולו שבת, והוא באמת שבת הגדול. וענין שבת בראשית המורה על שבעה ימי בראשית, וחיוב הספירה שבע שבועות לממני יומי ושבועי, מורה אסוד הבריאה כמו שהארכתי לעיל, על זה נקרא חג הכולל השבועות. אח\"כ נקרא ביכורים, נגד מתן תורה שהביאו שתי הלחם מחטין, וחטה עולה כ\"ב כנגד אותיות התורה, ושתי הלחם נגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אח\"כ נקראת עצרת, וזהו בסוד סודי הספירות הרומז לסוד שמיטות ויובלות, וקדשתם את שנת החמשים (ויקרא כה, ו), כאשר הארכתי גם בזה למעלה. ואז יהיו נעצרין אצלו, זהו (דברים טז, ח) עצרת לה' אלהיך:",
+ "והנה מג' אלה נמשך ג' שלימיות המוזכרין תמיד, מעשה דיבור מחשבה. מעשה, הוא כנגד בראשית, נקראים ימי המעשה כי בהם עשה ה', ואף בשבת נברא המנוחה. דיבור, מתן תורה, וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ, א). מחשבה, נגד עולם הבא האחרון שהכל שכלי, וזהו המחשבה:",
+ "וחוט המשולש הזה ממעשה דיבור מחשבה צריך להיות בכל פעולה טובה, והארכתי בעניינים בהרבה מקומות, ומבוארים בפסוק (דברים כח, ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. ושמרתם, זו משנה דהיינו הלימוד, כמו שפירש רש\"י במקום אחר, שמור זו משנה וזהו דיבור. ועשיתם אותם, זהו מעשה. למען תשכילו, זהו מחשבה. על כן ראוי להתעורר ביום הזה ולעשות מוסכם לקדש את עצמו בג' עולמות לענין סור מרע ועשה טוב. ובמתן תורה כתיב (שמות יט, א), ביום הזה. בכל יום ויום יהא בעיניך כאלו היום הזה נתנה תורה, כמו שכתב רש\"י. על כן בכל יום ויום מתפללין על זה בברכת אהבה רבה אהבתנו, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, והאר עינינו הוא ההשכלה במחשבה הטהורה:",
+ "מבואר לעיל פילפול הגדול תלמוד גדול או מעשה גדול, לענין אם יתבטל האדם מלמודו לעשות מעשה מצוה, ויש בזה חילוקי דינים, ומזה יתעורר האדם איך יעלה על מחשבתו לבטל מלימודו לדבר דברים בטלים, או להיות יושב בטל, הלא לפעמים אסור לבטל מלימודו אפילו בשביל מצוה כמבואר לעיל, ואיך יבטל בשביל בטילה. אשרי שומע דברי אלה, ויתמלא חלחלה להגות בתורת ה' יומם ולילה. ואז טוב לו סלה:",
+ "נשלם מסכת שבועות. בעזרת אל למושעות"
+ ]
+ },
+ "Taanit": {
+ "Ner Mitzva": [
+ "עמוד העבודה",
+ "כבר רמזתי לעיל כי התענית במקום קרבן, על כן מישך שייכי להדדי",
+ "הלכות תשעה באב והלכות ת��נית וענין עבודה",
+ "מצוה גדולה להתאבל בט' באב, וקינה מבעי ליה. ועיקר הקינה היא מגלת קינות, דהיינו מגלת איכה הנאמרה ברוח הקודש על פי נבואת ירמיה, על כן נראה לי מנהג טוב כל יחיד ויחיד יחזור ויקרא מגלת איכה למחר בינו לבין עצמו, כי לעולם ענין היום עדיף כדמצינו לענין שבת (פסחים קה, א) כבוד יום עדיף מכבוד לילה. וכן מצינו לענין קריאת מגילה (מגילה ד, א) חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום. והטור סימן תקנ\"ט הביא דברי מסכת סופרים שכתב, יש קורין ספר קינות בערב, ויש מאחרין עד הבקר כו', על כן אני אומר ירא שמים יוצא ידי שניהם. ואין לומר דזמנה דוקא בלילה מדכתיב (איכה א, ב) בכה תבכה בלילה, דאדרבא משם ראיה דיותר טוב לעורר ולבכות ולקונן ביום ט' באב, כי בכה תבכה קאי אליל עשירי כמו שכתב רש\"י באיכה. בכה תבכה בלילה, שבו נשרף רוב ההיכל כי הציתו האש לעת ערב כו'. ואף על גב דאין הצבור עושים כן ואין קורין אלא בלילה, מכל מקום ראוי ליחיד לעשות כן, וסימנך (ירמיה ו, כו) אבל יחיד עשי לך. והמתענין ליל י', פשיטא ופשיטא דמנהגא הוא שיקראנה בליל עשירי ג\"כ, לקיים בכה תבכה בלילה. ואם מתענה אף ביום העשירי וקורא אותה גם ביום העשירי, יקויים בו (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה:",
+ "ועוד מצאתי ברש\"י של מסכת תענית שאבילות של יום יותר גדול משל לילה, דאיתא שם דף י\"ג (יג, א), תא שמע, כשאמרו אסור במלאכה, לא אמרו אלא ביום, אבל בלילה מותר כו'. פירש רש\"י, אבל בלילה מותר, מהכא משמע דבליל ט' באב מותר במלאכה, אין ביטול מלאכה אלא ביום, אבל אין מפרסמין הדבר, עד כאן לשונו. אע\"ג דמשם אין ראיה גמורה להתאבל ביום יותר מבלילה, דהא דאסרו ביום במלאכה הוא מפני הרואים שיסברו שמסיח דעתו לגמרי מאבילות מה שא\"כ בלילה, ואף באבל גמור מצינו איזה דברים שאסור לעשות בפרהסיא ובצינעא שרי, מכל מקום זכר לדבר איכא:",
+ "הבית יוסף סימן תקנ\"ט הסכים שהקורא בתורה בט' באב, קודם שמברך ברכת התורה אומר ברוך דיין האמת. וכתב הבית יוסף, שכן נהגו העולם. וכן הוא בטור, והקורא בט' באב אומר ברוך דיין אמת. ובשלחן ערוך השמיט זה, וגם לא ראיתי נוהגין. ואפשר משום שיש לספק אם קאי אקורא בתורה או אקורא איכה, כדמשמע ברמב\"ן שהביא הבית יוסף, על כן מספק אין עושין ברכה. אמנם נראה לי, שיאמר הקורא ברוך דיין האמת הן בקורא בתורה הן לפני איכה. ואין להקשות מה שייכות לברוך דיין אמת בקורא בתורה. דבקריאת ט' באב הוזכר החורבן והגלות:",
+ "רבים מעמי הארץ, ומכח ההרגל נכשלים ג\"כ קצת מהלומדים ואינם נזהרים בחליצת נעל ולובשים מנעליהם לאחר חצות. וראיתי מנהג זה בהרבה קהילות. בני אל תלך בדרך אתם, כי כל מה שאסרו החכמים הכל אסור עד הלילה, כמו אכילה ושתיה, אלא דברים שאינם אלא מנהגא שלא מוזכר בתלמוד, כמו ישיבה על הקרקע, בזה יש נוהגין להקל אחר חצות, אבל חלילה להקל במה שאסרו בתלמוד. ובודאי נתפשט מאנשים סוחרים ההולכים חוצה וברחובות של גוים והם צריכים לנעול מנעליהן, ומהם רואים וכן עושים. אבל אף בהם תניא בהדיא (תענית יג, א) יוצא לדרך נועל, נכנס לעיר חולץ:",
+ "כשיש טיט ורפש והולך לבית הכנסת או לאיזה דבר הכרחיי שמותר לנעול מנעליו, נראה בעיני אז יהפוך ויחלוף מנעל ימין לרגל שמאל, ומנעל שמאל לרגל ימין, כי יש לזה קצת דמיון לחליצת מנעל. ומאחר שניצל בזה מטיט ורפש, טוב לעשות כן. ויש לי סמך ראיה מהא דאיתא פ\"ק דתענית דף י\"ב (ב) אמרו ליה רבנן לרב ששת, הא קחזינן רבנן דמסיימי מסנייהו ואתו לבי תעניתא. אקפד, ואמר להו, דלמא מיכל נמי אכול. אביי ורבא מעיילי כי מסיימי אפנתא. מרימר ומר זוטרא מחלפי דימינא לשמאלא ודשמאלא לימינא. רבנן דבי רב אשי נפקא כי אורחייהו, סברי כי הא דאמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד, עד כאן. פירש רש\"י, קאתו רבנן לתענית כו', בתענית צבור, וסברי לה כשמואל דאמר אין תענית צבור בבבל, בפ' מקום שנהגו (פסחים נד, ב) דאסור בנעילת הסנדל, וכל הני אקפד רב ששת דילמא מיכל נמי אכלי ופורשים מדרכי צבור, ולית ליה דשמואל. ואנן האידנא נהגינן כשמואל. אפנתא, אשקרפו\"ט. מחלפי, ביומא דתעניתא, עד כאן לשונו:",
+ "מן הראוי היה להחמיר בג' צומות צום גדליה וי' בטבת וי\"ז בתמוז כמו בט' באב, שכולם הם משום החורבן, אבל אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א\"כ יכולין לעמוד בה (ב\"ב ס, ב), על כן לא החמירו אלא בט' באב בעצמו. ומבואר מדברי הפרדס שנתחבר בשם רש\"י ז\"ל, שעל כן איזה יחיד שמרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בזה, טוב לו בכל ד' צומות שיחמיר על עצמו לפסוק האכילה מבעוד יום, עד כאן. ונראה בעיני, דדוקא באכילה ובשתיה להפסיק מבעוד יום יחמיר, כדי שיהיה תענית שלם יום ולילו. אבל בשאר דברים אין צריך להחמיר. מכל מקום אם מחמיר מהן ג\"כ בינו לבין עצמו שלא יהא נראה כיוהרא, תבוא עליו ברכה:",
+ "כתב אבי העזרי, נהגו אבותינו שלא לרחוץ מראש חודש. ויש עלינו לקיים משום (משלי א, ח) אל תטוש תורת אמך. וכך כתב המרדכי בשמו ריש מועד קטן. וכתב בתרומת הדשן סימן ק\"ן, דמשמע דאפילו בצונן אסור, אף על גב דלשון הרמב\"ם (הל' תעניות ג, ד) דוקא בחמין נהגו איסור, נראה דאין זה. ומרדכי פליגי עליה בהא דאנהו סברי דנהגי מראש חודש, ואיהו לא כתב אלא בשבת זו, הכי נמי נימא דבהא נמי פליגי. אמנם כמדומה שראיתי בימי חורפי רוחצים בנהרות מראש חודש ולא מיחו בידם, והמחמיר תבוא עליו ברכה, עד כאן לשונו. ומהרי\"ו כתב, דמנהג שלא לרחוץ גם בצונן. ובדרשת מהרי\"ל כתב, דמותר לחפוף הראש בערב שבת דחזון ישעיה. ודוקא במימי חפיפת הראש צוננין ולא חמין, ובקושי מותר גם כהאי גוונא, עד כאן. ונראה לי, דמי שנוהג בעצמו טבילה בכל ערב שבת לכבוד שבת וכפי מה שכתבו גדולי המקובלים אחרונים וכמבואר לעיל במסכת שבת, אזי לא יבטל טבילה זו אף בערב שבת דחזון, רק לא ירחוץ ביותר כי אם כפי שעור טבילה שטובל בכל ערב שבת וערב שבת, כן יעשה גם עתה. וכן מעשיך יהיו לשם שמים:",
+ "זה לשון בית יוסף סוף סימן תקנ\"ו, כתב המרדכי בתחילת מועד קטן, שהר\"ש מבומברק היה אומר בקול רם בלא כוס בורא מאורי האש, ולא היה אומר בשמים דהוי תענוג, וכך כתב הגהות מיימוני. וגם הסמ\"ק כתב, שמברך בורא מאורי האש. וכן כתב הר\"ר אבודרהם, אין מבדילין על הכוס עד מוצאי ט' באב, ואין מריחין עצי בשמים מפני שבליל ט' באב אין לעשות נחת רוח, אבל מברכים על האור קודם שקורין איכה, עד כאן:",
+ "ממה שכתב ולא היה אומר בשמים משום דהוי תענוג, היה נראה דכל תענית הוא לצעוריה נפשיה, על כן ראוי למנוע מלהריח הבשמים בכל תענית. בודאי לראבי\"ה דכתבו התוספות בשמו פרק קמא דתענית דף י\"ג (א, ד\"ה וכל שהוא) דבג' צומות אחרות מותר לרחוץ בחמין. וכתב הבית יוסף סי' תק\"ן, דכן המנהג פשוט, פש��טא דאין מקום לחומרא זו. אבל המחמיר על עצמו כר' יואל אביו של ראבי\"ה שלא לרחוץ בחמין, נראה לי שטוב לו להחמיר גם בזה, אף ע\"פ שאין דומות זו לזו, דרחיצה תענוג הגוף, והריח הנשמה נהנה בו (ברכות מג, ב), מכל מקום נחת רוח הוא גם להגוף. ואין להקשות מתשמיש המטה דשרי. דזהו דוקא בלילה, כי עדיין לא התחיל להתענות עד שיעלה עמוד השחר למי שאינו פוסק מבעוד יום. אבל ביום בעצם התענית, מי שמחמיר כר' יואל ברחיצה, יחמיר גם בזה. וביום הכפורים, נראה בעיני פשוט להחמיר שלא להריח. ואכתוב עוד מזה לקמן במסכת יומא בעזרת הש\"י:",
+ "כשחל ט' באב ביום א' או ביום ז' ונדחה ליום א', ונמצאים קצת נשים שאינן יודעין להתפלל ערבית, נמצא לא הבדילו בתפלה, ואין עושין הבדלה על הכוס עד לאחר התענית. צריך כל איש בביתו להזהיר אשתו שביום התענית לא יעשו אש כדי לבשל לצורך הלילה. או כשמבשלות לילדיהן, שלא יעשו עד שיאמרו ברוך אתה י' אלקינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול:",
+ "נראה בעיני, אותן המתענים ליל עשירי ומקצת יום העשירי, אזי מנהג טוב שיאמרו נחם בכל התפילות, דהיינו מן תפילת מנחה של ט' באב יאמר נחם גם בערבית וגם בשחרית וגם במנחה אם עדיין מתענה, ואין זה נקרא משנה ממטבע הברכות. דמה אסור היה בדבר אם היה מזכיר נחם כל ימות השנה, דהא יכול לחדש דבר ככל ברכה מהאמצעיות מעין הברכה. ועתה שיושב בתענית ומשום החורבן, טוב הדבר לעשות כן ולומר נחם ממנחת תשעה באב עד שהוצתה האש במקדש, ויאמר אותו עד גמר התענית:",
+ "נוהגים בכל מקום לילך בבית הקברות בט' באב, שהרי ט' באב הוא תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים, תוס' במס' תענית דף ט\"ז (א, ד\"ה יוצאין). ועוד דאיתא באיכה רבתי, הצדיקים גם בקבר מתאבלין על ירושלים, מהרי\"ו בשם מהרא\"ק. ונראה בעיני, שלא לילך בכנופיא גדולה, כי אין זה אלא טיול, וגם מביא לידי שיחת חולין ומסיחין דעתן מהאבילות, רק ילך יחידי או חד עמיה שלא יפסיקו מלדבר מענין החורבן ולהתעורר לאבילות:",
+ "לעולם צריך לזכור בהחורבן ולעשות זכר בכל פעולותיו. וכהא דתנו רבנן (ב\"ב ס, ב) סד אדם את ביתו, משייר בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחורבן. ומה שבחוץ לארץ ההמוניים הבונים בתים עושין בבתיהם צורות שחורות מרובעת אמה על אמה וכותבין על גבו זכר לחורבן, הוא שחוק והיתול בעיני, כי אדרבה זה נוי. והירא את דבר ה' אל ישנה מדברי רז\"ל, ויניח אמה על אמה בלי מסויד:",
+ "וכן הרבה אין נזהרין כמו שאמרו רז\"ל (ב\"ב ס, ב), עושה אדם סעודה ועורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מהקערות הראויים לתת שם. וראיתי בבתי גדולים, שהיו מכינים ביתם לחתונת בניהם בסדינים נאים הנקראים קאברצ\"ן על ד' כותלי בית סביב, הניחו באמצע מקום פנוי ברוחב אמה. וכן אמרו (שם), כשהאשה עושה תכשיט מכסף וזהב, משיירה מין ממיני תכשיטין שנוהגין בה כדי שלא יהיה תכשיט שלם. ועל זה לבי עלי דוה בראותי המנהג הרע בגלות המר הזה מקישוטי הנשים מלבושיהן ותכשיטיהן, שמתקש��ות במילוי כאלו היה בית המקדש קיים, ועברי אדרבנן, וגם גורמין הרבה רעות מהאומות המתקנין. והחרידים והצנועים מושכין את ידיהם:",
+ "וכן ראוי לנהוג בכל דבר ודבר לקיים (תהלים קלז, ה-ו) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים כו':",
+ "בסוף סוטה (פ\"ט מי\"א) תנן, משבטלו סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר (ישעיה כד, ט) בשיר לא ישתו יין. ואסור בין בכלי בין בפה, אם לא שמשורר בפה דברי שירות ותשבחות. ואין היתר אלא לשמח חתן וכלה ביום חתונתם, אז מותר אף כלי שיר. והחמירו מאוד, בסוף סוטה איתא שם, אמר רב, אודנא דשמענא זמרא תעקר. אמר רבא, זמרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר (צפניה ב, יד) קול ישורר בחלון חורב בסף כו'. אמר רב הונא, זמרא דנגדי ודבקרי שרי, דגרדאי אסור. פירש רש\"י, זמרא דנגדי, מושכי ספינות בחבל. שרי, שאינו אלא לזרזם במלאכתן. ודבקרי, שמזמרים בשעה שחורשין, ואינו אלא לכוון השוורים לתלמיהן שהולכין לקול השיר שערב עליהן. דגרדאי, אינו אלא לשחוק, עד כאן לשונו. על כן ירחיק אדם עצמו מזה כמטחוי קשת. ואף שהטור סימן תק\"ס כתב משם התוספות וזה לשונו, והתוס' מפרשים דאפילו בלא משתה נמי, ודווקא למי שרגיל בכך, כההיא דאיתא בירושלמי ריש גלותא הוה קאי ודמיך בזמר, פירש בשכבו ובקומו היו מזמרים לפניו, עד כאן. מכל מקום כל הפוסקים סתמו דבריהם, משמע דסבירא להו בכל ענין אסור. וכן מסתבר דלא גרע מהא זמרא דגרדאי דאסור:",
+ "ועוד יש חשש בשמחת שיר, שיבואנו לידי שחוק, ואמרו בריש פרק אין עומדים (ברכות לא, א) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. וזה לשון הבית יוסף סוף סימן תק\"ס, ומפרש רבינו, דבימי הגלות דוקא קאמר, וכן פירש הרמב\"ן בתורת האדם. אבל הר\"ר יונה פירש, דשלא בימי הגלות נמי קאמר, שהשמחה יתירה מרגילה את האדם לשכוח המצות, עד כאן לשונו. ומסתבר לי כהר\"ר יונה, מדאמר אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, הוי ליה למימר אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעת החורבן. אלא שמע מינה למלאות שחוק פיו אסור לעולם, אם לא בעת הגאולה ממש. על כן מחויב האדם למנוע מאוד מלמלאות פיו בשחוק, ובפרט בעת הגלות דאית ביה תרתין. וכן יברח מכלי שיר אפילו באקראי דאית ביה איסור משום הגלות לפי פשטן של דברי הפוסקים. וגם החשש הזה שיבא למלאות פיו שחוק. ונזהר יראה בנחמת ציון:",
+ "מענין תענית, בפ\"ק דתענית דף י\"א (א), אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא דתניא ר' אליעזר הקפר ברבי אומר, מה תלמוד לומר (במדבר ו, יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה. אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים ק\"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מהיין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אליעזר אומר, נקרא קדוש, שנאמר (שם ה) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. ולשמואל, הא איקרי קדוש. ההוא אגידול פרע קאי. ולרבי אליעזר הא נקרא חוטא, ההוא דסאיב נפשיה. ומי אמר רבי אליעזר הכי, והאמר רבי אליעזר לעולם ימוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע יא, ט) בקרבך קדוש לא אבוא בעיר. לא קשיא, הא דמצי לצעורי נפשיה, הא דלא מצי לצעורי נפשיה. ריש לקיש אמר, נקרא חסיד, שנאמר (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסיד, עד כאן:",
+ "וזה לשון התוספות, אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, וקשיא דאמרינן בפרק החובל (ב\"ק צ, ב) החובל בעצמו רשאי, אבל אחרים שחבלו בו חייב, ומפרש התם הא דקאמר החובל בעצמו רשאי, אמר שמואל ביושב בתענית, אלמא משמע דשמואל קאמר דיושב בתענית לא נקרא חוטא. וי\"ל דודאי הוא חוטא כדאמרינן הכא מק\"ו מנזיר כו', אבל מכל מקום המצוה שהוא עושה בתענית גדול יותר מהעבירה ממה שהוא מצער נפשיה, דמצוה לדור דאמרינן (סוטה ב, א) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין, מכל מקום יש קצת חטא. מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת (ברכות לא, ב), דקורעים גזר דינו ונפרעים ממנו תענית של שבת. ומאי תקנתיה, ליתיב תענית לתעניתו, עד כאן לשונם:",
+ "ולי נראה, אף שמואל מודה מי שפגם את עצמו באיזה עבירה חמורה או קלה, בודאי צריך לסגף עצמו ורשאי להחמיר על עצמו להתענות עד אשר יודע בבירור שאין בו סיג ורושם כתם מהעבירה. ודברי שמואל לא נאמרו אלא במי שהוא חסיד קדוש וטהור ולא טעם טעם חטא, איש כזה לא יתענה. וענין מאשר חטא על הנפש הוא כך, זה שקיבל עליו גזירות בודאי היה משער בעצמו כמה זמן צריך להנזר כדי לזכך את עצמו, ובזה עשה מצוה שהזיר את עצמו, ובכלות זה הזמן שקצב על עצמו לא יוסיף לענות נפשו בכדי. והנה כשנטמא במת, אזי הדין הוא שהימים הראשונים יפלו, נמצא גרם לעצמו עינוי יותר ממה שהוא קוצב, ובזה המותר חטא על הנפש. ורבי אליעזר סבירא ליה, לעולם נקרא קדוש במצי לצעורי נפשיה. וריש לקיש סבר, נקרא חסיד. ואנן האידנא בעו\"ה מליאי עון, אף על מי שלא חטא בחמורים, מכל מקום הכל באבק לשון הרע ובשיחה בטילה וביטול תלמוד תורה ובהרבה מדות מגונות ועבירות שאדם דש בעקביו, על כן יתענה ויתענה אף לשמואל. והלואי שיספיק, אולי ירחם הש\"י:",
+ "ולפי מה שכתבתי נמצא, לרבי אליעזר ולריש לקיש אפילו כשלא חטא ומתענה נקרא קדוש וחסיד, וזהו דוקא במצי לצעורי נפשיה, כענין מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא כו', כדאיתא בפסחים (סח, ב). אבל בלא מצי צעורי, על זה אמר שם ריש לקיש בעצמו, אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים, וזה מיירי כשלא חטא. אבל כשחטא, יצטער ויצטער ויסבל. ועוד הארכתי בפסק הזה ובביאור הסוגיות בחלק תורה שבכתב בפרשת נשא, זיל קרי ביה:",
+ "בפרק קמא דשבת (יא, א) אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, יפה תענית לחלום כאש לנעורת. ואמר רב חסדא, ובו ביום. ואמר רב יוסף, ואפילו בשבת. ויש לדבר זה סוד גדול, שצריך לראות לבטל הגזירה מיד דוקא באותו היום. והנה דבר פשוט שתכף אחר החלום לא יטעום מאומה אף שהוא באמצע הלילה, ולא די כשיתחיל להתענות כשיאור היום כמו בשאר תעניתים. וראיה מהא דנמצא כתוב בשם הרי\"ח, שאם אדם ישן בצהרים וחלם חלום רע שצריך תענית, שיש לו להתענות מעת לעת. מצאתי בקוב\"ץ וכך כתב מהר\"י בשם מהר\"ש, שהתענה בשבת כשהיה ישן שינת צהרים ובא לו חלום שמתענים עליו, אז היה מתענה מאותו חצי יום שבת ואילך עד חצי הלילה, ואז הבדיל. ואומר שזה עולה ליום שלם. ואח\"כ ביום ראשון היה מתענה תענית לתעניתו, עד כאן מצאתי. הרי שתכף מתחיל להתענות. אלא אף זו נראה לי, שיפרוש מאשתו ולא ישמש מטתו. כי כשמראים לו חלום רע צריך להיות בתשובה ובדאגה ובצער, וק\"ו שלא ינהוג קלות ראש. ואפי' בשבת שהוא זמן עונה, גם כן נראה לי כן, דאם הותר לו להתענות ולבטל עונג שבת וג' סעודות, ק\"ו דבר זה. וכן יתבאר לקמן דבעת צרה כגון בשנת רעבון אסור לשמש מטתו, וכן עתה עת צרה להחולם:",
+ "ומענין זה שצריך להיות בו ביום ולהתחיל תכף ומיד לעסוק בתשובה ותפילה והתעוררות, ישר בעיני המנהג שראיתי מהותיקין להטיב החלום תכף ומיד בשחרית, ולא כמו שנוהגים רוב העולם שמטיבין החלום לאחר התענית כי זריזין מקדימין למצוות (פסחים ד, א). ואין לומר שזכות התענית יסייע להיות תפילתן של המטיבין נשמע. זה אינו, כלום הש\"י אמר לדניאל מיום אשר שמת אל לבך להתענות כו'. כן בכאן, מאחר שקיבל התענית והתחיל להתענות. והא ראיה, דמצד הדין היה ראוי לכל המתענה לומר ענינו בערבית שקודם התענית, אף שאוכל אחר שהתפלל ערבית, מחויב להתפלל ענינו בערבית שחרית ומנחה. אלא משום שמא יאחזנו בולמוס חששו לברכה לבטלה ותקנו שלא יאמר ענינו אלא במנחה דיום התענית. אבל לענין הטבה זמנה תכף:",
+ "אחר כתבי זה, מצאתי להחכם הר\"ר שלמה אלמולי שכתב בספר פתרון החלומות שחיבר וזה לשונו, ועוד תקנו לומר אחר ההטבה (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלהים את מעשיך. והכוונה בפסוק הזה, לפי שכל החולמים שעושים להם הטבה זאת, נוהגין להתענות ביום, ובלילה אחר התענית עושים ההטבה, ולכן אומרים לו אחר הכל עתה אחר שעשית כל זה לך אכול ולא תתענה יותר, שכבר רצה אלהים את מעשיך במה שעשית בתעניתך ובתשובתך. ולפי זה, מי שעושים לו הטבה ולא התענה, או מי שמטיבין בבקר שעדין אינו זמן אכילה, אין לומר הכתוב הזה איך שיהיה נוהגין הכל לאומרו. וכתב הר\"מ ז\"ל, שאין לאומרו, מפני שבראשי תיבות אב\"ל, ואם ירצו לאומרו יאמרו אותו בהפוך לך בשמחה אכול לחמך, או לך אכול לחמך בשמחה, עד כאן לשונו. ואני מסכים עם הר\"מ שלא לאומרו וייטב חלומו בשחרית מטעם שכתבתי:",
+ "וזה לשון הרמב\"ם ריש הלכות תענית (א, א-ד), מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הציבור, שנאמר (במדבר י, ט) על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. כלומר, כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהם והריעו. ודבר זה מדרכי תשובה הוא, שבזמן שתבא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיה ה, כה) עונותיכם הטו וכו', וזהו שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג עולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו, כג-כד) והלכתם עמי (ב)קרי. והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור, עד שירוחמו מן השמים, עד כאן לשונו:",
+ "הרי כשגוזרין תענית בשביל איזה צרה אית ביה תרתי. חדא, התשובה שעושים. ועוד מקיימים מצות עשה דרבנן שציוו להתענות בעת צרה, וגדולה מצות עשה זו של רבנן כי נובע ממצות עשה דאורייתא (עי' במדבר י, ט) כי יבא הצר הצורר והריעותם וגו'. והתענית בכלל ההרעה:",
+ "ומצות עשה זו מוטלה ג\"כ על יחיד שאירע לו איזה צרה, שיגזור תענית על עצמו ויפשפש במעשיו. וכן יעשו כל השייכים והנלוים לצרה הזאת, ואז ימצא מקבל התענית בשביל תשובה, ותשובה זו עושה כמצווה וע��שה. ויאמר בקבלת תענית, הנני מקבל עלי תענית יחיד להתענות למחר כאשר צווני ה' אלהי. לשם יחוד קב\"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם. ויתכן הלשון דכאשר צוני ה' אלהי, על דרך דאיתא בפ' במה מדליקין (שבת כג, א) על ענין נוסח הברכה של מצות דרבנן שאומרים וצונו, והיכן צונו. רב אויא אמר, מלא תסור (דברים יז, יא). רב נחמיא אמר, (שם לב, ז) שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, עד כאן:",
+ "כתב הרמב\"ם בפ\"א (יד) כל השרוי בתענית, כיון שהיה מתענה על צרתו או על חלומו, בין שהיה מתענה עם הציבור על צרתם, הרי זה לא ינהיג עדונין בעצמו, ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב. אלא דואג ואונן כענין שנאמר (איכה ג, לט) מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, עד כאן לשונו. ומי שאינו עושה כן, לא עלה בידו אלא העינוי שמענה את עצמו. כי ענין התענית הוא להכניע את החומר ולהגביר את כח השכלי ולהיות מדוגמת עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה רק נהנין מזיו שכינה. כן יתהנה ג\"כ להיות כל היום דבוק בו ית' בתשובה תפלה וצדקה ותלמוד תורה כנגד כולם. וק\"ו שיהיה סור מרע להרחיק מעליו כל נדנוד עבירה וכל מדה מגונה, ובפרט ישמור מהכעס שהוא הפגם הגדול שבעולם, כי הכעס הוא אל זר והוא בא קצת בטבע למי שהוא ריקן מהאכילה ושתיה, על כן יגבור על הכעס. וכך כתב רבינו תם בספר הישר, גם לא ישיח שום שיחה בטילה, רק מגמתו תהיה על דביקתו בהש\"י. ואף אם יהיה לו איזה משא ומתן ביום, יהא באמונה ובנחת, וימהר לחזור לדבקותו:",
+ "זה לשון הטור סימן תק\"פ, כתב בעל הלכות גדולות, אלו הימים שמתענים בהן מן התורה, והמתענה בהם לא יאכל ולא ישתה עד הערב. באחד בניסן כו' עד סוף הסימן עיין שם. אכן יש נוסחאות מוחלפת בקצת מהם:",
+ "כתוב שם בטור, בכ\"ו בו מת יהושע בן נון. ובכלבו סימן ס\"ג כתיב, בעשרים ושמונה בו מת יהושע בן נון. אמנם בספר בעל הלכות גדולות שלנו כתוב ג\"כ כמו בטור, בעשרים וששה מת יהושע, והכי נהוג לילך אחר רוב הנוסחאות:",
+ "כתב הטור, בי\"ח באב כבה נר מערבי בימי אחז, אמנם בנוסח בעל הלכות גדולות שלנו איתא, בשבעה עשר באב כבה נר מערבי. ובכלבו כתוב גם כן כמו בטור, בי\"ח באב:",
+ "כתוב בטור, בי\"ז באלול מתו מוציאי דבת הארץ. אמנם בנוסח בעל הלכות גדולות שלנו ובכלבו כתוב, בשבעה באלול:",
+ "כתוב בטור, בחמשה בתשרי מתו כ' איש, ונחבש רבי עקיבא בן יוסף. ובנוסח בעל הלכות גדולות שלנו איתא, בעשרה בו. אמנם בכלבו הוא ג\"כ כמו בטור:",
+ "כתוב בטור, בשבעה בתשרי נגזרה גזרה על אבותינו שימותו בחרב וברעב ובדבר מפני מעשה העגל. ובנוסח בעל הלכות גדולות איתא גירסא אחרת, ונראה כי הוא מוטעית. ובכלבו איתא, בששה בו נגזר על אבותינו שימותו בדבר בחרב ברעב. בשבעה בו, מתו עושי העגל. בי\"ז בו, נהרג בן החכם רבי יהונתן זצ\"ל, עד כאן. הרי הוסיף שני ימים תענית:",
+ "כתב בטור, בז' במרחשון עורו עיני צדקיהו ושחטו בניו לעיניו. ובנוסח בעל הלכות גדולות ובכלבו איתא, בששה בו:",
+ "כתב בטור, בכ\"ח בכסליו שרף יהויקים את המגילה אשר כתב ברוך בן נריה. ובנוסח בה\"ג שלנו איתא, בשמונה בכסליו. ובכלבו איתא, בחמשה בכסליו. ונראה לי, דאף המתענה בהם ורוצה להחמיר ולהתענות ככל הנוסחאות, לא יתענה בכ\"ח שהוא בחנוכה, מאחר שאין הנוסחא מוסכמת:",
+ "אמרו הקדמונים, תענית אותיות ת\"ת ענ\"י, וזהו ענין מה שאמרו רז\"ל (ברכות ו, ב) אגרא דתעניתא צדקתא. הפירוש הוא, כשאדם מתענה, אז הוא חסר לחם שאינו אוכל וכואב לו, אז מרגיש צער העני שתמיד הוא חסר לחם איך הוא בצער ובכאב ומרחם עליו:",
+ "וזה לשון אבא מורי הרב ז\"ל בספר עמק ברכה, ויתן ממונו לצדקה ביום התענית לקיים מה שנאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. ויש אומרים, שיתן מה שלא אכל היום לעני לערב, שאם לא עשה כן נראה כמי שלא התענה לשם שמים רק כדי להרויח בתעניתו מיעוט הפיזור. ואפשר לדקדק ענין זה בדברי הנביא שאמר (ישעיה נח, ז), הלא פרוס לרעב לחמך, הלחם שלך שהיה מגיע לחלקו. לאפוקי שלא יתן חלק אשתו ובניו שהוא חייב במזונותם אם אין לו כדי לפרנסם אלא בצמצום, לפחות חלקו יתן. כך מצאתי כו'. עד דעל זה רמז דוד המלך ע\"ה שאמר לשלמה בנו (דהי\"א כב, יד) ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין משקל כי לרוב היה וגו'. וקשה בזה הפסוק מה שאמר ואני בעניי הכינותי, מי יתן והיו כל עם ה' עניים כמותו, אדרבה הוה לי למימר ואני בעשרי הכינותי. אלא הכי פירושו, שידוע שדוד המלך ע\"ה אחר אותו מעשה של בת שבע היה בעל תשובה גדול, כאומרם ז\"ל (ע\"ז ה, א) שהוקם עולה של תשובה, ועיקר התשובה היא התענית. והנה בודאי דמי סעודתו היה הרבה, כי היה מלך וסעודתו גדולה, והיה בכל תענית ותענית שהתענה מקדיש דמי סעודתו לגבוה, ואח\"כ אחת לאחת למצוא חשבון סך דמי כל הסעודות מאה אלף ככר זהב ואלף אלפים ככר כסף. ועל זה אמר, ואני בעניי וגומר, רצה לומר בעניי כשעינה עצמו והתענה הכין כל אלה, כי לא רצה להנות ממה שקימץ מכח התעניות, והקדישם לשמים, עד כאן:",
+ "ואני מצאתי כן בירושלמי בפרק פאה נתנת (פאה פ\"ד ה\"ב דף כא, א) הביא הפסוק דלעיל ואני בעניי וגו', ומקשה התם מאי בעניי, אם היה זה הסך הגדול בידו קודם שהקדיש, עשיר היה. ותירצו, בעניי בעינוי שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים. הרי מבואר כדברי הנ\"ל. וכן הוא ברד\"ק בדברי הימים בפסוק הזה:",
+ "המנהג הוא להתענות יום שמת בו אביו ואמו מדי שנה בשנה. ונראה בעיני, שגם מנהג יפה הוא להתענות יום שמת בו רבו מובהק, כי חייב אדם בכבוד רבו, ויראתו יותר משל אביו. כתב מהר\"י קולון בשרש ל\"א, שאם אירע יום שמת בו אביו בשבת או בראש חודש, יש לדחותו למחר. וראוי לנהוג כן, אף שכתב רמ\"א שאין נוהגין כן. אבל אם גם למחר הוא יום שאין מתענים בו, הואיל ואדחי אדחי:",
+ "כתב רמ\"א בהג\"ה בטור יורה דעה סימן ת\"ב (יב) בענין תענית יום שמת בו אביו או אמו, וזה לשונו, אם חל תענית זה בערב שבת, דינו כשאר תענית, ועיין באורח חיים סי' רמ\"ט. מיהו אם בפעם ראשון השלים, ינהוג כן כל ימיו, עד כאן לשונו. ויען כי דבריו סתומים, כגון דא צריך אני להודיע מה שכתב הגאון רש\"ל בתשובה בענין זה, וכלל דעתו היא שתולה בפעם הראשון, שאם יבא פעם הראשון של יום שמת בו אביו בערב שבת, אזי הרשות נתונה לו אם להשלים, אם לא. ואם אז אינו משלים, אזי אין צריך להשלים לעולם כשחל בערב שבת. אבל אם בפעם הראשון היה חל בחול והוצרך להשלים, אז מחויב לעולם להשלים אף כשחל בערב שבת:",
+ "במס' ברכות פרק אין עומדין (לב, ב), רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא, משום שנאמר (איכה ג, מד) סכות בענן לך מעבור תפלה, עד כאן. התח��ת התענית הוא מיום אשר משים אל לבו, כמו שאמר הש\"י לדניאל (דניאל י, יב). על כן לא גזר רבא תעניתא ביומא דעיבא, אף כי אפשר דלמחר יהי' יום צלול. כי אין לפרש דלא גזר להיות התענית ביומא דעיבא, כי מנא יידע שלמחר יהיה יומא דעיבא:",
+ "מענין העבודה",
+ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח). ושכנתי בתוכו הוה ליה למימר, אלא אמר ושכנתי בתוכם, כי כל אדם מחויב לעשות מקדש, ודבר זה נוהג תמיד. והזוהר כתב, כי התפילין שהם סוד המרכבה שאדם מניח הוא המקדש. גם יטהר האדם את עצמו וכל אבריו, ואז הוא בצורת משכן ומקדש:",
+ "וזה לשון הבחיי פרשת תרומה, ידוע כי המשכן וכליו הכל ציורים גופניים להתבונן מהם ציורים עליונים שהם דוגמה להם. ומכלל העניינים הנפלאים הנכללים בו, הוא מה שתמצא המשכן על ג' חלקים, לפנים מהפרוכת, חוץ לפרוכת שהוא אהל מועד, חצר המשכן. כנגד המציאות שנחלק לג' חלקים, עולם המלאכים, עולם הגלגלים, עולם השפל. וכן מצינו האדם שהוא עיקר הכל שהוא דוגמת המציאות בג' חלקיו ונקרא עולם קטן, והוא נחלק לג' חלקים, עולם הדבור, ועולם החיות, ועולם הטבע:",
+ "החלק הראשון שבמשכן לפנים מהפרוכת, ושם הארון והלוחות והכרובים שהם כלים פנימיים נעלמים, והם מרכבה לשם יתברך כמו שכתוב (יחזקאל יא, כב) וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה, וכתיב (דהי\"א יג, ו) יושב הכרובים, וזהו כנגד עולם המלאכים שהם צורות נפרדות נעלמות והם שכלים נפרדים מרכבה וכסא להקב\"ה. וכנגדם באדם עולם הדבור, והוא הראש שהוא משכן החכמה, ושם השכל שופע על המוח, כי הצדיק השלם מרכבה להקב\"ה כמו שהיו אבות העולם, ושכינה שורה עליו במצות תפילין שבראשו, ובידו כנגד המוח והלב שהם כנגד שני הכרובים. ומכאן תוכל להתבונן דוגמת המניח תפילין וכמה גדול כחו:",
+ "החלק השני מחוץ לפרוכת הוא אהל מועד, ושם השלחן והמנורה ומזבח הקטורת שהם כלים נכבדים פנימיים לא כמעלת פנימיות הראשונים, והם כנגד עולם הגלגלים שהן נמצאים נכבדים מספרים כבוד אל העולם מתקיים מתנועתם. וכנגדם באדם עולם החיות, והוא הלב שהוא מאברים הפנימיים שכל החיות תלוי בו, וכל הגוף מתקיים בתנועתו:",
+ "החלק הג' חצר המשכן, בו היה מזבח הנחשת והוא מזבח העולה אשר עליו מקריבין הקרבנות, ושם בעלי חיים מקבלין הפסד, והוא כנגד עולם השפל הזה שהוא בעל הויה והפסד, וכנגדן באדם עולם הטבע. והוא מהחיבור ולמטה, כי משם בא ההויה. והוא ראשית הפסד הגוף, כי ההפסד הוא סיבת ההויה, שאם לא נמצא הפסד בעולם, לא היה מצטרכת ההויה:",
+ "הא למדת שהמשכן על ג' חלקיו כנגד ג' חלקי המציאות, שעליהם אמר דוד המלך ע\"ה (תהלים קג, כ-כב) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח [וגו']. ברכו ה' כל צבאיו [וגו']. ברכו ה' כל מעשיו, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון הזוהר פרשה שלח לך (ח\"ג קסא, א), תא חזי, כד ברא הקב\"ה בר נש בעלמא, אתקין ליה כגוונא עילאה יקירא, ויהיב ליה חיליה ותוקפיה באמצעית בגופא דתמן שריא לבא דהוא תוקפא ומזונא דכל גופא, ומתמן אתון כל גופא, וכל אינון שייפי דגופא מתמן אתזנו, והא לבא אחיז ואתקף באתר עילאה דלעילא דאיהי מוחא דרישא דשרי לעילא ואחיד ביה, ודא אתקשר בדא. כגוונא דא, אפקין קודשא בריך הוא ועביד ליה חד גופא, ותקין שייפי דגופא סחרניה דלבא, ולבא שרי באמצעיתא. וכל גופא וכל אינון שייפין, אתזנו מההו�� לבא דהוא תוקפא דכלא, וכלא ביה תליין. וההוא לבא אתקשיר ואתאחיד במוחא עילאה דשריא לעילא. כך הוא כד ברא קוב\"ה עלמא, אסדר לימא דאוקיינוס דאסחר כל ישובא דעלמא, וישוב וישובין דכל שבעין אומין כלא אסחר לירושלים, וירושלים באמצעיתא דכל ישובא שריא, והוא אסחר להר הבית, והר הבית אסחר לעזרות, ואינון עזרות סחרן ללשכת הגזית דתמן סנהדרי גדולה יתבין, ותנינן אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלחודייהו. ולשכת הגזית אסחר לבית האולם, והאולם למזבח, והמזבח אסחר לההיכל, וההיכל לבית קדש הקדשים דתמן שכינתא שריא וכפורת וכרובים וארון, והכא הוא לבא דכל ארעא ועלמא, ומהכא אתזנו כל אינון אתרי דישובא, דאינון שייפי גופא, ולבא אתזן ממוחא דרישא ואתאחיד דא בדא. הדא הוא דכתיב (שמות טו, יז) מכון לשבתך פעלת, כגוונא דא לעילא ולעילא כו', עד כאן לשונו:",
+ "ואחר שיתעורר האדם שהוא תמונת המשכן והמקדש, אז יקריב בו קרבן והיא התפילה. וזה לשון הטור אורח חיים סימן ס\"ח, התפילה היא במקום הקרבן, דכתיב (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, וכתיב (דברים יא, יג) ולעבדו בכל לבבכם, וכי יש עבודה בלב. אלא איזהו עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו התפילה. ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן. בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים. ועומד, דומיא דעבודה, דכתיב (דהי\"ב ה, יד) לעמוד ולשרת. והשוואת רגלים, ככהנים בעבודה. וקביע מקום, כמו הקרבן שכל אחד קובע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו. ושלא יחוץ דבר בינו לבין הקיר ובינו לקרקע, דוגמת הקרבן שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי, ובינו לרצפה. וראוי לו שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה, כמו בגדי כהונה. אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה. ומכל מקום, טוב שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפילה משום נקיות. ואחר שעשה דוגמת הקרבן, עולה לריח ניחוח למקום שהקרבן עולה, והמלאך עושה אותה כתר לקונו, עד כאן לשונו:",
+ "עוד קיום הקרבן עתה בשלש אלה השלמיות, דהיינו שלימות הגוף, ושלימות הממון, ושלימות התורה, סימנם מג\"ן ממו\"ן גוף נפ\"ש. הקרבן מצד שלימות הנפש שהוא שלם בתורה, אמרו רז\"ל (מנחות קי, א) התורה מכפרת כאלו הקריב כל הקרבנות, שנאמר (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה למנחה לחטאת לאשם ולמלואים ולזבח השלמים. כל העוסק בתורה, הוא כאלו הקריב את כולם. הקרבן מצד שלימות הגוף, הוא התענית כמו שיתבאר לקמן. הקרבן מצד שלימות הממון, הוא שלחנו של אדם הערוך ומוכן גם לעניים, כדגרסינן בפרק הרואה (ברכות נד, ב) אמר רב יודא אמר רב ג' דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפילתו, והמאריך על שלחנו. פירש רש\"י, שמתוך כך עניים באים ומתפרנסים. והמאריך כו'. ופירש שם ראיה לכל אחד ואחד, ואמר טעם למאריך על שלחנו דלמא אתי עניא ויהיב ליה, דכתיב (יחזקאל מא, כב) המזבח עץ שלש אמות גבהו, וכתיב (שם) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשלחן. רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו, כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל. ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו, עד כאן:",
+ "עוד קיום הקרבן עתה בזמן הזה בג' עליות שהם זו על גבי זו. דהיינו ממעשה דיבור מחשבה, כי הקרבן בזמנו היה צריך לג' אלה. מעשה, הוא מעשה הקרבן בעצמו. דבור, הוא הוידוי, דאם לא כן (משלי כא, כז) זבח רשעים תועבה, שעם הקרבן צריך להיות תשובה, כמבואר במסכ�� ברכות פרק מי שמתו (ברכות דף כ\"ג) (א). מחשבה, כי צריך להיות לשמו, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה (זבחים פ\"א מ\"א). גם המחשבה מפגלת, והמתעסק בקדשים פסול. כך צריך האדם להקריב עצמו להקב\"ה במעשה בדיבור במחשבה. וכן כתב הציוני פרשת ויקרא וזה לשונו, בעבור שמעשה בני אדם נגמר במחשבה ודבור ומעשה, ציוה הש\"י כאשר יחטא האדם יביא קרבן ויסמוך ידיו עליו, נגד המעשה. ויתודה בפיו, נגד הדבור. וישרוף באש החלב מכסה את הקרב ועל הכליות ויותרת על הכבד, שהם כולם כלי המחשבה, והמסכימים בחטא והמוציאים מכח אל הפועל. וכן הכרעיים נגד ידיו ורגליו של אדם העושים מלאכתו, ויזרוק דמו על המזבח כנגד דמו ונפשו, כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ונפשו וראוי לו שישפוך דמו וישרוף גופו, לולי רחמי הש\"י שלקח ממנו תמורה של קרבן תמורת דמו נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן נגד ראשי אבריו, עד כאן לשונו:",
+ "האדם יקריב את עצמו. במעשה כיצד, הוא סימן אבילות על ירושלים שמראה בכל פעולותיו, ובזה בונה ירושלים על דרך (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. כי האבילות מזכך וסותר את החורבן, וזה הסותר הוא על מנת לבנות, כי בהאבילות מתעורר הזכרת ירושלים לטובה. ורמז לדבר, תיכף בחורבן ירושלים נולד משיח כמוזכר במדרש רבה דאיכה, על כן אין להתאבל בשבת, כי בנין בית המקדש אינו דוחה את השבת:",
+ "בדיבור כיצד, ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג), ואמרו רז\"ל (מנחות קי,א) העוסק בפרשת קרבנות כאלו הקריב קרבנות:",
+ "במחשבה כיצד, הוא סוד גמר בלבו למסור את נפשו בשביל קדושת הש\"י, ואז מקוים בו (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם, שיקריב את עצמו להש\"י. אם מצאן קרבנו, על דרך (תהלים מד, כג) נחשבנו כצאן לטבחה:",
+ "גם ענין המחשבה היא, כשעוסק בפרשת קרבנות לא די מוצא שפתיו מה שמדבר, אלא צריך להבין על כל מה שאומר, ויתן מחשבתו על זה, כי המחשבה מפגלת בקרבן, על כן אמרו רז\"ל כל העוסק בפ' הקרבנות, ולא אמרו כל ההוגה, כי התעסקות רוצה בו הבנת הענין שזהו עסק. ובענין עסק בפרשת קרבנות צריך לברר איזה פרשיות, וגם סדרן:",
+ "וזה לשון אבא מורי זלה\"ה בספר עמק הברכה, וכשיגיע לפרשת התמיד יקרא בפרשת בראשית כל פרשת היום ויום שלאחריו ג\"כ, כגון ביום א' יקרא בתחילת בראשית וכו', וגם פרשת (בראשית א, ו) ויאמר אלקים יהי רקיע וכו', עד (שם ח) ויהי ערב ויהי בקר יום שני. ועל דרך זה יקרא כל ששת ימי המעשה בפרשה השייך ליומו, ופרשה השייך ביום מחר. עד ביום ו' יקרא (שם כד) ויאמר אלקים וכו' תוציא הארץ. וגם (שם ב, א) ויכלו השמים וכו', עד (שם ג) אשר ברא אלהים לעשות, כמו שהיו עושים במקדש קורין מעשה בראשית בכל יום בשעת העבודה, כדאיתא במס' תענית (בפ' שלשה פרקים (כו, א)) אנשי מעמד קורין במעשה בראשית ביום הראשון של שבוע בראשית ויהי רקיע. ביום השני יהי רקיע ויקוו המים וכו':",
+ "ואחר שקרא פרשת היום, יתחיל לומר פרשת הכיור וכו', כי היא העבודה הראשונה. ואח\"כ יאמר פרשת תרומת הדשן כמו שכתב השלחן ערוך סימן א'. ואח\"כ יאמר פרשת וזה אשר תעשה על המזבח וכו' בפרשת תצוה (שמות כט, לח), עד (שם מב) לדבר אליך שם, כי היא מעין פרשת תמיד וציווי לדורות, כמו שנאמר שם (שם) עולת ��מיד לדורותיכם. ואח\"כ יאמר פרשת התמיד (במדבר כח, א) וידבר ה' וכו', כמו שהיא כתובה בסידורים שלנו. ונשנית בשביל דברים הרבה שנתחדשו בו כמו שפירש הרמב\"ן ז\"ל בפרשת פנחס, על כן טובים השנים. ויאמר אחריה פסוק (מלאכי ג, ד) וערבה לה' מנחת יהודה וגו', כמו שכתב הטור סימן מ\"ח. ואח\"כ יאמר (יומא לג, א) אביי הוה מסדר סדר המערכה וכו', כמו שהוא כתוב באורח חיים סימן מ\"ח. ואח\"כ רבון כל העולמים אתה צויתנו להקריב קרבן התמיד וכו', כמו שהובא באורח חיים סימן הנזכר. ואח\"כ יאמר פרשת מזבח מקטר קטורת (שמות ל, א) עד (שם ח) לדורותיכם, בפרשת סימני הקטורת ועשייתו, כי אחר הקרבת התמיד מקטירין הקטורת. ואח\"כ ברכת כהנים, כי אח\"כ מברך את העם דכתיב (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה. אלמא לאחר העבודה ברכה, כן מסיק בגמרא פ\"ב דמגילה (יח, א), וכן הוא בבית יוסף סימן א'. וראוי היה לסמוך אל זה פרשת העולה, ומנחה ושלמים וחטאת ואשם כמו שכתב הטור בסימן א', אלא שאין שהות לאומרו בצבור. ואפילו זה שהזכרתי לעיל אין שהות לאומרו בצבור, רק זריזין מקדימין למצוה לעמוד בהשכמה וקוראים פרשת התמיד ביחידות עם כל הנלוה אליה בעלות השחר, ואח\"כ יאמרו פרשת העולה והמנחה כו' קודם ברוך שאמר אם יש לו שהות:",
+ "ובתחלה יאמר, רבש\"ע בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא מקריב קרבן כו' כמו שהוא באורח חיים סימן הנזכר, ואח\"כ יאמר אמר אברהם לפני הקב\"ה, רבש\"ע שמא יחטאו ישראל ותעשה להם כדור המבול. א\"ל במה אדע וכו', כמו שהוא בפ\"ב דתענית (כז, ב), ובפרק בני העיר (מגילה לא, ב), עד ואני מוחל להם כל עונותיהם. ויאמר עוד, ואמרי נמי בסוף מנחות (קי, א) אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (ויקרא ו, יח) זאת תורת החטאת, (שם ז, א) זאת תורת האשם. כל העוסק בתורת חטאת, כאלו הקריב חטאת. כל העוסק בתורת האשם, כאלו הקריב אשם. ויאמר עוד מה שאיתא בסוף מנחות, כתיב (מלאכי א, יא) בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, וכי בכל מקום וכו':",
+ "ואח\"כ יאמר הפרשיות כמו שהם נסדרים זו אחר זו בפרשת ויקרא, עולה מנחה שלמים חטאת אשם תלוי אשם ודאי. פרשת העולה היא מתחלת ויקרא, עד (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב. ועוד בפרשת צו (שם ו, ב) זאת תורת העולה, עד (שם ה) לא תכבה, כמו שכתב בית יוסף בשם אורחות חיים. פרשת המנחה בויקרא (שם ב, א) ונפש כי תקריב וכו', עד (שם יג) תקריב מלח. ועוד בפרשת צו (שם ו, ז) זאת תורת המנחה וכו', עד (שם יא) כל אשר יגע בהם יקדש. פרשת שלמים בויקרא (שם ג, א) ואם זבח שלמים קרבנו וכו', עד (שם יז) לא תאכלו. ועוד בפרשת צו (שם ז, כח) וידבר ה' וגו' המקריב את זבח (השלמים) [שלמיו] וגו', עד (שם לד) בני ישראל. פרשת חטאת בויקרא (שם ד, כז) ואם נפש אחת כי תחטא וכו', עד אשם לה'. פרשת אשם ודאי בויקרא (שם ה, יז) וידבר ה' וגו' נפש כי תחטא וגו', עד (שם כו) לאשמה בה. ועוד בפרשת צו (שם ז, א) וזאת תורת האשם, עד (שם ז) לו יהיה, כי כל הפרשיות הללו נשנו בשביל דבר שנתחדש בהן, כמו שפירשו המפרשים ז\"ל בכל הפרשיות השנויות בענין הקרבנות אחת לאחת למצוא חשבון החידושים, ומצאת כי תדרשנו. על כן טוב לצרף כל אחת ואחת לדומה לה ולאומרם ביחד. ואעפ\"י שאינם סמוכים זו לז�� בתורה, אין מוקדם ומאוחר בקריאה:",
+ "ובנוסח פרשת העולה יאמר אחריה רבון כל העולמים כו' כמו שכתב הטור בסימן א'. וכן יאמר בפרשת המנחה ושלמים ואשם תלוי. ואחר פרשת החטאת ופרשת אשם ודאי לא יאמר כן, לפי שאינם באין בנדבה. או יאמר אחר פרשת החטאת בלשון שכתב מהרש\"ל בתשובה וזה לשונו, יאמר אחר פרשת החטאת, רבש\"ע, אם אני חייב חטאת, יהי רצון מלפניך שיהא חשוב ומקובל לפניך כאלו הקרבתי חטאת בזמנה. וכן אחר פרשת האשם ודאי יאמר, אם אני חייב אשם וכו'. ובשבת ויום טוב לא יאמר כי אם פרשת התמיד וכל הנלוה אליה. אבל פרשת עולה ומנחה שלמים שהם קרבנות יחיד הבאים בנדר או בנדבה, נלע\"ד דלא יאמר, לפי שאין קרבים נדרים ונדבות ביום טוב וק\"ו בשבת, כדאיתא במסכת שבת (קיד, א) ובמסכת ביצה (יט, א במתני'). וכל שכן פרשת חטאת ואשם שלא יאמר אותה מהטעם הנזכר. ומפני זה אנו נוהגים שאין אומרים מזמור לתודה בשבת ויום טוב, לפי שתודה קרבן יחיד, ואין קרבן יחיד קריבה בשבת ויום טוב, וכך כתב התניא בשם שבולי לקט בסימן ט\"ו, וכך כתב הכל בו בסימן ד'. וכתב הרא\"ש בפרק מי שמתו וזה לשונו, ואין מתפללין תפלת נדבה בשבת, לפי שאין שום קרבן נדבה בשבת, עד כאן לשון הרא\"ש:",
+ "וטעם כולם, כי הקריאה באלה כאלו הקריבום כמו שאמרו רז\"ל (ויק\"ר ז, ג) כל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני. ומזה הטעם עצמו כתבו קצת המפרשים ליזהר לומר פסוקי הקטורת מתוך הכתב ולא בעל פה, משום שהאמירה במקום ההקטרה, וחיישינן שמא ידלג אחד מסממניה, ואמרינן שהוא חייב מיתה אם חיסר אחת מסממניה. ומדברי הטור ג\"כ משמע שאין לומר הקרבנות אלא בזמן הראוי להקריב, שכתב בסימן א' וזה לשונו, אמנם פרשת הקרבנות טוב יותר לאומרם ביום שהם במקום הקרבת קרבן שזמנה ביום, עד כאן. ועוד איך יאמר בשבת ויו\"ט אחר פרשת העולה ומנחה ושלמים, יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאלו הקרבתי וכו', וקרבן יחיד גופו אם היה קרב כהיום הזה הייטב בעיני ה', עד כאן לשונו בעמק ברכה:",
+ "וזה לשון אחי הגדול מהר\"י סג\"ל בהגהת יש נוחלין, והנה על פי הדברים האלה אומר אני, מי שחטא חטא שחייבה עליו התורה קרבן, אף אם עשה תשובה גדולה, עם כל זה יזהר שיעסוק בפרשת הקרבן הבא על אותו החטא, כדי שיהא כפרתו שלימה. כי מאחר שקבלו החכמים ע\"ה שיש תקנה לזה כמו שאמרו כל העוסק בפרשת חטאת כו', וגם במדרשים הזהירו על זה, אין אנו רשאין להתעצל מלגמור כפרתינו. וכל המרבה לשוב, זכות הוא לו. ופרשיות הקרבנות הם פרשת עולה מנחה שלמים חטאת קרבן עולה ויורד תודה. וראיתי לסדרם הנה סדור הגון, כי לא ראיתי מסודרים כן בשום מקום. וגם בשביל דברים שנתחדשו בהם:",
+ "עולה, מתחלת פרשת ויקרא כו' (ויקרא א, א) עד (שם ב, א) ונפש כי תקריב. ומתחלת פרשת צו כו' (שם ו, א), עד (שם ו) לא תכבה. והנה פסוק ולבש הכהן מדו בד וגו' שבפרשה זו (שם ג) שהיא מצות תרומת הדשן, אין עבודתו עכשיו בשעת הקרבת העולה, ומצותו הוא קודם הקרבת התמיד, על כן יאמר זה הפסוק עם הפרשה, ולא יאמרנו לשם עבודתו, אלא כקורא בתורה. וכן פסוק ופשט וגומר שלאחריו. ופרשת מנחה בסדר ויקרא (שם ב, א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה וכו', עד (שם יג) כל קרבניך תקריב מלח. ובסדר צו (שם ו, ז) וזאת תורת המנחה כו'. ופרשת שלמים בויקרא (שם ג, א) ואם זבח שלמים קרבנו כו', עד (שם יז) חקת עולם לדורותיכם וכו'. ובפרשת צו (שם ז, יא-טז) וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה' [וגו']. ואם נדר או נדבה קרבנו כו'. עד (שם יט) והבשר אשר יגע. ואח\"כ (שם כח) וידבר כו'. דבר אל בני ישראל המקריב את זבח שלמיו כו'. עד (שם לד) מאת בני ישראל. ופרשת החטאת בויקרא (שם ד, כז) ואם נפש אחת תחטא בשגגה כו'. עד (שם לא) ונסלח לו. פרשה הסמוכה לה (שם לב) ואם כבש יביא קרבנו, עד (שם לה) ונסלח לו כו'. פרשת צו (שם ו, יז) וידבר כו'. זאת תורת החטאת כו'. עד (שם כג) וכל חטאת אשר יובא. ואם ירצה לקרות את שתי פרשיות החטאת בויקרא, לא יתכוין בשתיהן לשם חובה, רק על כל פנים באחת מהן יתכוין כקורא בתורה, דלא לחזי כמקריב שתי חטאות על חטא אחד. וכן אם קורא פרשת העולה על שום חטא שחטא שמביאים עליו קרבן עולה, יקרא אחת מהפרשיות לשם חובת כפרת החטא, ושאר הפרשיות כקורא בתורה, או לשם הקרבת עולת נדבה, כי היכי דלא לתחזיא כמקריב ב' עולות על חטא אחד. וכמו שכתב הטור והרמ\"א ז\"ל (סימן מח) שלא יאמר שני פעמים פרשת התמיד לשם חובה, דלא להוי כמקריב ב' תמידים. וכענין שזכרנו למעלה בשם הפוסקים שכתבו לענין פטום הקטורת. ופרשת עולה ויורד בסדר ויקרא (ויקרא ה, א) ונפש כי תחטא ושמעה כו'. עד (שם יג) לכהן כמנחה. ויקרא אחת מהפרשיות לשם חובה. פרשת אשם תלוי בויקרא (שם יז) ואם נפש כי תחטא ועשתה. עד (שם יט) אשם אשם לה'. ובפרשת צו (שם ז, א) זאת תורת האשם. עד (שם ז) לו תהיה. ופרשת אשם ודאי בויקרא (שם ה כ-כא) וידבר כו'. נפש כי תחטא ומעלה מעל כו'. עד סוף הסדר. ובפרשת צו (שם א) וזאת תורת האשם. ופרשת תודה בפרשת צו (שם ז, יא-יב) וזאת תודת זבח השלמים כו'. אם על תודה כו'. עד (שם טו) לא יניח ממנו עד בוקר. והנה קרבן עולת בהמה ושלמים הצריכן הכתוב מנחה ונסכים, על כן לאחר שקרא פרשיותיהן יקרא פרשת מנחתם ונסכיהם בסדר שלח לך מפסוק (במדבר טו, ג) ועשיתם אשה לה' כו'. עד סוף הפסוק (שם י) ויין תקריב. ואם לא יאמר פרשת מנחה ונסכין, איך יתכן לומר אח\"כ יהי רצון מלפניך כאלו הקרבתי עולה בזמנה, או שלמים בזמנה, ואם הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים הייטב בעיני ה'. וגם מאחר שכל העוסק בפרשת הקרבנות לשם הקרבת הקרבן הוא במקום הקרבת הקרבן, צריך שיהיה דומיא להקרבה ככל חקותיה וככל משפטיה:",
+ "והנה מעתה נזכיר ענין הקרבנות ועל מה הם באים. העולה, היא באה על מי שעבר ובטל מצות עשה, או על חטא שחטא בהרהור הלב, ישוב בתשובה בחרטה ובעזיבת החטא והתודה את אשר חטא עליו כמו שמתודה בשעת הקרבן, וכך יהא אומר, אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי ועברתי ובטלתי מצוה פלונית, והנני שב בתשובה שלימה לפניך ועזבתי דרך רשע וחיש לי ישע, וכפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי ככתוב (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ואח\"כ יקרא פרשת העולה, ויכוין בלבו שתהא עסק אמירת הפרשה במקום עסק ההקרבה לכפר על אותו עון שחטא, כמו שצריך לכוין בשעת הקרבת הקרבן כדאיתא בגמרא יומא. וכן כשיאמר יהי רצון כו' כאלו הקרבתי עולה בזמנה, יכוין לשם כפרת החטא:",
+ "וקרבן חטאת, בא מי שנכשל בשוגג בדבר שזדונו כרת או שגגתו חטאת, כגון כשנכשל באכילת חלב, או חלל שבת באחת מהמלאכות, או שנכשל בחמץ בפסח וזולתן בהכריתות, ישוב בתשובה כנ\"ל והתודה את אשר חטא עליו, וכך יהא אומר, אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי ונכשלתי בשוגג ועשיתי חטא פלוני, והנני שב כו' כנ\"ל. ואח\"כ יקרא פרשת החטאת, ויכוין בלבו כנ\"ל:",
+ "וקרבן עולה ויורד, בא על מי שהשביעוהו שבועה שאם יודע עדות לחבירו שיעיד לו, והוא כבש עדותו בין בשוגג בין במזיד ואינו מעיד על מה שידע. או כי יבטא בשפתיו ונשבע על שום דבר שיעשנו, כגון שיאכל או שילך למקום פלוני או שישן או שיעשה שום דבר מהעניינים שבעולם הזה שיש בידו וברשותו לעשותו ושלא לעשותו, אפי' דבר שאינו ענין ואין בו ממש כלל, כגון לזרוק צרור ממקום למקום וכיוצא בזה, והוא נשבע על אחת מאלה שיעשנו ונעלם ממנו ועבר על שבועתו ולא עשאו, או נשבע שלא לעשותו ונעלם ממנו ועבר על שבועתו ועשה. וכן אם נשבע לשעבר, דהיינו שנשבע שעשה אחד מאלו העניינים, ושקר ולא עשה. או שנשבע שלא עשה, ושקר ועשה. מה יעשה ויתכפר לו כפרה גמורה, יעשה תשובה שלימה ויתודה כנ\"ל. ובמקום הקרבן שחייבה אותו התורה, ג\"כ יעסוק בפרשת קרבן עולה ויורד, ויתכוין כענין שכתבנו למעלה:",
+ "ואשם תלוי, בא על מי שבא לידו ספק כרת, כגון שהיו לפניו ב' חתיכות שומן אחד של חלב ואחד של שומן כשר, ואכל אחת מהן ואינו יודע אם של כשר אכל או של חלב וכיוצא בזה, ישוב בתשובה ויתודה ויקרא פרשת אשם תלוי, וכענין שכתבנו בסמוך:",
+ "וקרבן אשם ודאי, בא על מי שהיה בידו ממון חבירו משוה פרוטה ומעלה, וכחש בו, הן שהיה בידו בפיקדון, או שהיה לו עסק עמו ונשאר בידו כלום מממונו ומשוה פרוטה ומעלה, או שגזל וגנב ממנו אפי' פרוטה אחת, או שכבש שכרו, או שמצא אבידתו וכחש בה ונשבע לשקר, בראש כל דבר ילך ויחזיר לחבירו את שלו, וישוב בתשובה ויתודה את אשר חטא עליו כנזכר, ובמקום הקרבן שחייבה אותו התורה ג\"כ יעסוק בפרשת אשם ודאי, ויכוין בו כענין שכתבנו למעלה:",
+ "וקרבן מנחה ושלמים, גם עולה הם באים בנדבה:",
+ "וקרבן תודה, בא על מי שנעשה לו נס שחייב להודות, יודו לה' חסדו ונפלאותיו אשר עשה עמו, ובמקום הקרבן יקרא ויעמוד בפרשת התודה, ויכוין בלבו שתהא אמירת הפרשה במקום הקרבן:",
+ "וכתב הטור, לאחר פרשת העולה יאמר, רבון כל העולמים יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאלו הקרבתי עולה בזמנה. ולאחר פרשת המנחה יאמר, רבון כו' כאלו הקרבתי מנחה בזמנה. ולאחר פרשת השלמים יאמר, רבון כו' כאלו הקרבתי שלמים בזמנה. וכן לאחר פרשת התודה יאמר, רבון כו' כאלו הקרבתי תודה בזמנה. והנה פרשת העולה אם קורא אותה בשביל החטא שחטא שחייבים עליו קרבן עולה כנזכר, יתכוין כשקורא הפרשה וכן כשיאמר רבון כו' לשם כפרת אותו החטא כמו שכתבתי לעיל. ואם קורא אותה בנדבה, כי העולה באה בנדבה ג\"כ, יתכוין בקריאתה שתהא כהקרבת קרבן עולת נדבה לשם נחת רוח לו ית', כמו שאמרו רז\"ל ניחוח, לשם נחת רוח לה', לשם מי שאמר והיה העולם. וכן יתכוין בקריאת פרשת מנחה ושלמים שהם באים בנדבה. ושאר פרשיות שקרבנותיהן באין לכפר על חטאים ידועים, כבר כתבנו למעלה שיתכוין בקריאת כל אחת מהם לכפר על אותו החטא שבא עליו אותו הקרבן, כמו שהיה צריך לכוין בשעת הקרבת הקרבן. לאחר פרשת אשם תלוי, אם נתחייב באשם תלוי, יאמר רבון כו' כאלו הקרבתי אשם בזמנו. וכן לאחר פרשת אשם ודאי. וכן לאחר פרשת קרבן עולה ויורד, אם נתחייב בקרבנותיהן יאמר לאחר קריאת פרשיותיהם כאלו הקרבתי קרבן אשם או קרבן עולה ויורד בזמנו כמו שכתבתי למעלה לגבי אינך:",
+ "והנה קרבן חטאת אע\"פ שאינו בא כי אם על חטא ידוע כנזכר, מכל מקום יקרא הפרשה בכל יום, ואף אם לא ידע בודאי שחטא חטא שחייבים עליו קרבן חטאת, מכל מקום יקרא הפרשה מספק, ויכוין בקריאתו שבאם חטא חטא שחייבין עליה קרבן חטאת, תהא הקריאה כהקרבת הקרבן ותכפר עליו. ואם לא חטא, לא תהא הקריאה כהקרבת הקרבן, רק כקורא בתורה. והא מיהא יתנו לו שכר כקורא בתורה כמו שכתב הרב בית יוסף באורח חיים סימן א'. וכן פרשת אשם ודאי ופרשת עולה ויורד יאמר בכל יום, ויכוין בקריאתו כענין שכתבנו בסמוך בשם הרב בית יוסף. ולאחר פרשת החטאת יאמר, רבון כל העולמים אם אני חייב חטאת, יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאלו הקרבתי חטאת בזמנו. וכן לאחר פרשת אשם ודאי יאמר, רבון כו' אם אני חייב אשם, יהי רצון שיהא זה חשוב לפניך כאלו הקרבתי אשם בזמנו, כך כתב הגהות מהרש\"ל ז\"ל בתשובה. וכן לאחר פרשת עולה ויורד יאמר, רבון כו' אם אני חייב קרבן עולה ויורד, יה\"ר מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאלו הקרבתי קרבן עולה ויורד בזמנו. וכן לאחר פרשת תודה יאמר, רבון כו' אם אני חייב קרבן תודה יהי רצון מלפניך כאלו הקרבתי תודה בזמנה. וכן פרשת אשם תלוי יש לאמרם בכל יום, אף אם אינו חייב בה בודאי מפני שהוא בא גם בנדבה כמו שאמרו ז\"ל שהחסידים הראשונים היו מתנדבים אשם תלוי בכל יום חוץ ממחרת של יום כפור כדתנן התם בפ\"ו דכריתות, ויאמר אח\"כ רבון כו' כאלו הקרבתי אשם בזמנו, או יכוין שתהא הקריאה כהקרבת אשם נזירות שבא בנדבה כמו שאמרו ז\"ל שהחסידים בנדבת לבם היו נודרים עצמם לנזירות כדי שיתחייבו בקרבן אשם נזירות, ויהא כוונתו לקרבן אשם נזירות, כן כתב הגאון מהרמ\"י ז\"ל:",
+ "וכתב הרב בית יוסף סוף סימן א', שקודם פרשת התמיד יאמר פרשת הכיור בפרשת כי תשא (שמות ל, יז) וידבר כו'. ועשית כיור נחושת, עד סוף הפרשה, כי היא עבודה הראשונה. ואח\"כ פרשת תרומת הדשן והוא פסוק אחד ריש פרשת צו (ויקרא ו, ג) ולבש הכהן. ואח\"כ פרשת התמיד יאמר פרשת (שמות ל, א) מזבח מקטר קטורת בסוף סדר תצוה ועשית מזבח מקטר קטורת כו', עד (שם ו) אועד לך שמה. ואח\"כ יאמר פרשת סממני הקטורת ועשייתו בסדר כי תשא (שם לד) ויאמר ה' אל משה קח לך סמים כו', עד (שם לז) תהיה לך. ואח\"כ יאמר אלו השני פסוקים בסוף סדר תצוה (שם ז-ח) והקטיר עליו אהרן וגו'. ובהעלות אהרן וגו'. ואח\"כ יאמר פיטום הקטורת הכתוב בסידורים, וכן מצאתי אח\"כ בסדר המעמדות ובסידורי הספרדיים, כי אחר הקרבת התמיד היו מקריבים הקטורת, ואח\"כ ברכת כהנים כי אח\"כ היה הכהן מברך את העם, עד כאן:",
+ "ואח\"כ יאמר סדר המערכה אביי הוה מסדר סדר המערכה כו', עד כל הקרבנות כולם. רבון כל העולמים כו', כמו שכתב הטור סימן מ\"ח. ויאמר בזה הנוסח, רבון כל העולמים אתה צויתנו להקריב התמיד במועדו ולהקטיר הקטורת בזמנו ולהיות הכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, ועתה בעונותינו הרבים חרב המקדש ובטל התמיד והקטורת ואין לנו כהן בעבודתו ולוי בדוכנו וישראל במעמדו ואתה אמרת ונשלמה פרים שפתינו. לכן יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאלו קרב התמיד במועדו ועמדתי על מעמדו ונקטר הקטורת בזמנו:",
+ "וכתב עוד הרב בית יוסף, שיאמר עם הקרבנות פסוק (ויקרא א, יא) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה', כדאיתא במדרש (ויק\"ר ב, יא) אמר הקב\"ה, בשעה שקורין לפני מקרא זה, אני זוכר להם עקידת יצחק בן אברהם, עד כאן. ועיין בספר תוצאות חיים פירוש זה הפסוק. וכתב שם, שיאמר אותו קודם שיאמר פרשת הקרבנות, ושיש לומר פרשיות הקרבנות קודם שיאמר משניות (זבחים ה, א) איזהו מקומן כו'. ונראה מאחר שהאמירה היא במקום ההקרבה, אין להקדים אמירת שום פרשה שבקרבנות, לאמירת פרשת התמיד, מאחר שאסור להקריב שום קרבן קודם לתמיד של שחר כדאיתא בפרק תמיד נשחט, וזמן הקרבתן הוא אחר התמיד דוקא, על כן אין לומר בכוונה זו שיהא נחשב כהקרבתן, כי אם בשעה שראוין להקרבה דוקא. ודמיא להא דכתב השלחן ערוך סימן א' (ו) והטור סוף סימן מ\"ח שפרשיות הקרבנות לא יאמרם אלא ביום, לפי שאין הקרבתן אלא ביום:",
+ "וכשיאמר בשבת ויום טוב פרשיות וענייני הקרבנות, לא יכוין בהם לשם הקרבת קרבן, זולת קרבן התמיד והקטורת וקרבנות המוספים, כי הם קרבין בשבת ולא שאר הקרבנות, על כן כשקורא ועוסק בשאר פרשיות וענייני הקרבנות לא יכוין בהן כאלו הקריב הקרבן, רק כקורא בתורה:",
+ "ומה שכתב אבי מורי ז\"ל בספרו עמק ברכה שאין קורין בפרשיות הקרבנות בשבת ויום טוב, נראה בודאי שכוונתו לומר דוקא כשמכוין בקריאתו כמו שצריך לכוין בקריאת פרשת הקרבנות, דהיינו לשם הקרבן. ותדע לך, שהרי שונין המשניות שבאיזהו מקומן, ומה לי הפרשיות ומה לי פירושיהן. ואין אני מודה לו בזה לקרות פרשיות הקרבנות בשבת אותן שאינן נוהגים בשבת, כי מה תאמר שעושה זה כקורא בתורה, דבר בעתו טוב יותר שיעסוק בתורה מעניינה של הפרשה של אותו השבת. וכשקורא פרשיות הקרבנות מכל מקום מחזי כמקריבן. ומה שהביא ראיה ממשניות דאיזהו מקומן שאומרים אותם בשבת, אין זה ראיה, דאמירת אלו משניות לא נתקנו במקום הקרבה, רק תחילת תקונם היה משום הא דאמר רב ספרא (קידושין ל, א) לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד כו', כדאיתא בטור אורח חיים סימן ג'. וכתב הבית יוסף וכתב הרא\"ה, שתקנו לשנות פרשת איזהו לפי שאין באותו פרק מחלוקת, והיא משנה ברורה למשה מסיני, עד כאן לשונו. אבל פרשיות הקרבנות שתיקון אמירתם הוא כאלו הקריב קרבן, ראוי למנוע מלאמרם בשבת אפי' אם כוונתו כקורא בתורה, לעסוק בתורה מענינו של יום עדיף טפי:",
+ "ענין גדול ונורא הוא אמירת הקטורת בכל יום בוקר וערב, וכך כתב הטור אורח חיים סוף סימן קל\"ג, והאריך מאוד בזוהר בזה, והזכיר כמה תועליות ועניינים גדולים היוצאים מזה, העתקתי בשער השמים שהוא פירוש על הסידור על דרך הקבלה עיין שם:",
+ "נשלם פרק נר מצוה"
+ ],
+ "Torah Ohr": [
+ [
+ "ענין ט' באב",
+ "כתיב (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, וכתיב (זכריה ח, יט) כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. מדברי נביאים וכתובים, ומדברי רבותינו ז\"ל בתלמוד ובמדרשים ובזוהר, נתבאר גודל החיוב המוטל להתאבל על חורבן בית המקדש ועל הגלות. וטעם הענין הוא, מפני כבוד השכינה. כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, וכביכול השכינה בגלות והשפחה תירש גבירתה, וגבר האויב מצד הקליפה סטרא אחרא, וכבוד בית ה' נשרף ואין עולה ואין זבח, ופסקה הנביאה ורוח הקודש, ורוח הטומאה נתפשט, ועם ה' אומה הישראלים נתנו לדבר ולחרב ולרעב ולשבי ולבזה. ועוד היום הם בין האומות ככבשה בין הזאבים ובחרפה ובבוז וכל זה הוא חילול השם, אוי נא לנו כי חטאו אבותינו, ואנחנו לא נטהרנו, על דא ודאי קא בכינו כי גרמנו כל אלה. ובשומינו על לבנו זה בצום ובבכי ובהספד ובהתעוררות לב לצעוק השיבנו ה' אליך ונשובה, אז כלה ענן וילך, דהיינו הקליפה מתמעט ואנחנו מזדככים מכח הצער והחרטה, וגם היסורים ממרקין:",
+ "ובגמר המירוק לנו בעת הגאולה, לא די שנחזור למעלת הגדולה שהי' לנו כבר, אלא אף זו שיהנה יתרון גדול לאור העתיד בכמה מעלות טובות יותר ממה שהיה, כמו שזכרתי בארוכה בהקדמת תולדות אדם, ויתבאר גם כן לקמן. ויתרון התרוממות הזה בא מכח חושך הצרות. וכל המרבה להתאבל, הוא מוסיף על עצמו אור חדש גדול לעתיד, כי בגדול האבילות נראה כאלו עתה נחרב בית המקדש. והנה מכח המכה הגדולה של החורבן בית המקדש נטלו ישראל אפוכי, כדאיתא במדרש (מדרש איכה ד, לה) תם עונך בת ציון כו' (איכה ד, כב), ויתבאר לקמן. והמתאבל נראה בעיניו כאלו עתה נעשה החורבן ושקל אפוכי, וכן הוא תמיד באבילתו, ואז מזדכך לגמרי ומתבטלין הקליפות, ואז יבא האור הגדול בלי הפסק שום מסך. ומזה נמצא כל הגליות והצרות יבואו באחרית הימים לטובה, והם לתכלית עצם הטוב:",
+ "ובזה מבואר המדרש באיכה רבתי (א, לב), כי ה' הוגה (איכה א, ה), יכול על מגן. תלמוד לומר, על רוב פשעיה. קשה דקארי לה מאי קארי, איך היה ה\"א שבחנם ישלח הקב\"ה פורעניות, אפכא מצינו שבחנם חונן כמו שאיתא על פסוק (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון כו'. אבל להכות מכת חנם חס ושלום. חנם נקרא ענין פעולה שאין יוצא ממנה דבר תכלית נצחי, על זה אמר כי ה' הוגה. יכול על מגן, כלומר שלא יהיה יוצא מזה פעולה טובה נצחיית, רק המכות והיסורין הם לנקום מהם על מה שעברו. על זה אמר על רוב פשעיה, כלומר המכות והיסורין מזככים אותן ומשברין הקליפות והם נקראים רוב פשעיה, כי בעונותינו הרבים הקליפות נתפשטו שהם הרוב, כי ראיתי בני עליה והמה מועטים. ועליהם הרמז (שם כג, ב) לא תהיה אחרי רבים לרעות, המכות והגליות והצרות ובפרט צרת חורבן המקדש הם מזככים ויתבטלו הקליפות שהם עתה הרוב, ולעתיד לא זו שיהיה רוב תשבחות, אלא (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה מקטנים ועד גדולים. ולזו הסיבה נקרא ט' באב מועד, כי מתוך צרה, רוחה. וזהו שאמר (שם סו, י) שישו אתה משוש וגו'. וכן מה שאמר כי הד' צומות יהיו לששון ולשמחה אשר על זה בא הרמז בתורתינו הקדושה שאמר אהרן (שמות לב, ה) חג לה' מחר. ומצאתי בקונטרס דהאר\"י ז\"ל, שהדברים כפשוטן, כי יש מחר שהוא לאחר זמן (תנחומא ב, יג), ויהיה חג לה' מחר שהוא י\"ז בתמוז, כי יהיה לששון ��לשמחה:",
+ "ועוד תתבונן ותראה ענין נפלא. הנה דבר בעתו מה טוב, ואנחנו רואים שהפרשיות שהם תמיד בשבתות דבין המצרים דהיינו מטות ומסעי ודברים שבהם מוזכר ניצוח ישראל להאומות וחילוק הארץ, והוא ההיפך מעת רעה שבאותן הימים. ולפעמים ג\"כ פרשת פנחס בהתחלת המצרים ועם כל מועדי ה'. אלא הענין הוא כמו שנאמר שהצומות יתהפכו למועדים, והגלות גורם קיום הארץ לעתיד, ובמקום (ישעיה א, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, יתהפך מאבל ליום טוב:",
+ "ורמז גדול בסיום פרשת המועדות, דהיינו בסוף פרשת פנחס אמר (במדבר ל, א) ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה, וזהו פרשת המועדות. וסמיך ליה (שם ב), וידבר משה אל ראשי המטות. והיה מן הראוי לומר ולהתחיל וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידור נדר וכו'. ורש\"י כתב על פי רז\"ל (ספרי פנחס כא), ויאמר משה, להפסיק הענין כו'. אבל אינו מתורץ ויאמר כמו בכל התורה כולה וידבר ה' אל משה. אלא הענין ראשי המטות יש חיבור למועדים, כי בטלו המועדים בחורבן הבית שבתו חדשים ושבתות וימים טובים, כי שבת משוש לבינו, הם ראשי המטות, נפלה עטרת ראשינו הם הסנהדרין הגדולה שגירר נבוכדנצר בזנבות הסוסים, וזה בא להם מכח איש כי ידור נדר כו' שהתירו נדר השבועה לצדקיה כמו שיתבאר לקמן. אבל לעתיד, תחזיר העטרה לאחר הגלויות והמסעות מוצאיהם למסעיהם אלה מסעיהם למוצאיהם כמו שיתבאר לקמן, על כן אחר המסעות מוזכר חלוקת הארץ, ואח\"כ יקויים הכתוב בפרשת דברים (דברים א, יא) יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם, בלי קצבה לברכתינו. ואז יהיה תשעה באב מועד גדול:",
+ "דבר זה נרמז בתורתינו הקדושה, בענין יעקב אבינו בהאבקו עם המלאך, שהוא שרו של עשו הוא אדום שהחריב בית קדשינו ותפארתנו שני פעמים במקדש ראשון ומקדש שני. מקדש שני מבואר בהדיא (תהלים קלז, ז), זכור ה' לבני אדום את ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה. וירמיה הנביא נתנבא (איכה ד, כא) שישי [ושמחי] בת אדום וגו'. ואף מקדש ראשון נחרב מכח שרו של אדום שהוא סמאל הוא השטן הוא היצה\"ר כו' כנודע, כי בית ראשון חרב בעון עבודה זרה (יומא ט, ב), והיה נמשך הכל מצד זוהמת חטא העגל שהיה ראשון להחטא הזה שעבדו אח\"כ כמה עבודת זרות, וירבעם עשה ג\"כ עגלים. ומעשה עגל בא מהשטן שעירבב את העולם והראה להם כדמות מטה שמת משה רבינו ע\"ה כדי להטעות (שבת פט, א). גם בבית שני שלא היו עבודות זרות כי כחלוהו אנשי כנסת הגדולה לעין דשטן יצרא דעבודה זרה כמבואר באגדה (יומא סט, ב), מכל מקום בא ועירבב את העולם בקנאה ושנאה, כי בית שני נחרב עבור עון שנאת חנם, ועדיין לא נטהרנו בעונותינו הרבים מזה העון, על כן בן ישי לא בא עדיין. כלל העולה, חטא בית ראשון מחמת עבירות שבין אדם למקום דהיינו עבודה זרה, והוא היפך מואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו, ה). וחטא בית שני מחמת עבירות שבין אדם לחבירו, דהיינו שנאת חנם שהוא היפך מואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח):",
+ "וכל זה רמוז בענין התאבקות יעקב עם המלאך שרו של עשו, כי שם נרמז ענין ט' באב. וזה לשון הזוהר פרשת וישלח, אית בבר נש רמ\"ח שייפין לקבל רמ\"ח פקודין דאורייתא, דאינון למעבד אתיהיבו ולקביל רמ\"ח מלאכין דאתלבש בהון שכינתא, ושמא דלהון כשמא דמאריהון. ואית בבר נש שס\"ה גידים, ולקבליהון שס\"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד, ולקביל שס\"ה יומי שתא. והא ט' באב לקבל סמאל דאיהו חד מן אינון שס\"ה מלאכין, ובגין כך אמרה אורייתא (בראשית לב, לג) לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, א\"ת לאסנאה ט' באב דלא אכלו ביה ולא שתין, ובגין כן חזא קדוש ברוך הוא כלא, ונרמז בהון רמז ליעקב, ויאבק איש עמו בכל יומא שתא ובכל שייפין דיעקב ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה, מיד תשש חיליה דיעקב. וביומי שתא אשכח יום ט' באב דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא ואתחרב מקדשא. וכל מאן דאכיל בט' באב, כאלו אכיל גיד הנשה, עד כאן לשונו. ואותן שס\"ה מלאכים, הם מלאכי דינים קשים כגידים, וסמאל הקשה מכולם הוא גיד הנשה. ואמר את לרבות ט' באב, כי כן אותיות א\"ת תשעה באב:",
+ "וזה לשון הרקנאט\"י, וגיד הנשה יש לו חמשה ענפים מימין, וחמשה ענפין משמאל, ובין כלם עשרה כנגד עשר כתות של טומאה הסובבות המרכבה, שנאמר (תהלים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון, והגיד הזה סמוך לברית ששם ישיבת אלו הכיתות. והנה האוכל אותו מושך עליו רוח הטומאה, כי אבר מחזיק אבר. ולשון הנשה רצה לומר גיד המשכה ומנשה עבודת הש\"י, וזה על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, כי הם הנזהרים מכחות הטומאה. והנה איברי יעקב אבינו עליו השלום כולם תקיפין לא יכול בהם שרו של עשו הבא מרוח הטומאה, רק בגיד הנשה מצא מקום לחול שם, עד כאן לשונו. וכבר ידעת כי להנחש היו רגלים ונקצצו, על כן חשק הקליפות להאחז בירך כמו שאיתא (עי' ברכות ו, א) הני כרעי דרבנן דשלהי מנייהו:",
+ "ומצאתי בספר העקידה פרשת וישלח שהוסיף על דברי הזוהר וכתב זה לשונו, בכתוב הזה נרמזו ד' צומות השנה אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה, ומלת הנשה כמו הפוך השנה, כלומר על כן לא יאכלו בני ישראל את גי\"ד הנשה, ג' ג' בתשרי, י' י' בטבת, גי\"ד כולה עולה י\"ז, י\"ז בתמוז, א\"ת לרבות תשעה אב והם ד' צומות, עד כאן לשונו:",
+ "ועתה אבאר הענין היטב. כבר כתבתי עשו הוא אדום ושרו של מעלה הם החריבו השני מקדשות. וזהו סוד ויאבק, רש\"י פירש שני פרושים, פירוש אחד לשון מיאבק אביק ביה. פירוש שני לשון אבק. רז\"ל אמרו (בר\"ר עז, ג), ויגע בכף יריכו (בראשית לב, כו), ראה סמאל שלא יכול ליעקב עצמו, אבל נגע בכף יוצאי יריכו, הם החורבנות שהגיעו להבנים. והנה בעבודה זרה שייך לשון מיאבק אביק, וכן הוא במסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין (לג, א) בישראל ההולך לתרפות אפילו בחזירה אסור דאביק ביה. ועל זה בא הרמז ויאבק, וי אבק, צוח וי על אבק, אב\"ק בגימטריא עגל, שממנו נמשך רעות העבודות זרות. והפירוש השני שהוא לשון אבק, רומז על חטא בית שני שנאת חנם שבא מלשון הרע דאמרו ז\"ל (ב\"ב קסה, א) רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע, וזהו חטא בית שני. וגם כן רמוז ויאבק, וי אבק, צוח וי על אב\"ק ראשי תיבות אקמצא בר קמצא כו', כי שנאת חנם זה גרם לחורבן בית המקדש כדאיתא בגיטין פרק הניזקין (נה, ב):",
+ "ויאמר ליעקב שלחני כי עלה השחר (בראשית לב, כז). עיין ברש\"י פרשת ויחי בפסוק (שם מט, כז) יאכל עד וגו'. בבקר, מרמז על מלכות שאול, שהוא היה בתחילת זריחת מלכות ישראל. ועיין ברש\"י סוף וישלח (שם לו, לא ד\"ה ואלה המלכים) כי אדום העמיד ח' מלכים, ובימי ח' מלכים בישראל מן שאול ואילך נתבטל מלכות אדום. וזה רמז שרו של אדום ליעקב (שם לב, כז) שלחני, הלא די לך בבשורה זו. ולא נתפייס יעקב ואמר (שם) לא אשלחך כי אם ברכתני, אז הגיד לו המלאך כי יאמר שמך לעתיד ישראל, בשרו לאחר הגליות בגאולה אחרונה יקויים בך שרית עם אלהים ועם אנשים, כלומר חורבן בית ראשון היה חטא נגד אלהים, דהיינו עבודה זרה. ובית שני נגד אנשים. אבל לעתיד שרית ותהיה עם אל ותהי' עם אנשים, כי יהיה השלימות בכל. ועדיין לא נתפייס יעקב, כי הבין מתוך דבריו בשעת אבל אבל, ובשעת חדוה חדוה, כלומר לעתיד אז תהיה השמחה והשררה והגדולה בישראל, אבל בשעת גלותם מר במאוד. ועל זה שאל לו להודיע מה שמו, כדי שיהיה יכול להשביעו בעת צרה. וכן מצאתי כתוב בציוני. על זה השיב לו המלאך (שם ל), למה זה תשאל לשמי, אינך צריך לזה, כי אף רעות החורבנות והגלויות אף שהם רע וקללה לפי הנראה, באמת הם סיבת הברכה, כי יהיה יתרון אור מכח החשך שיסבלו ישראל. וזהו סוד (שם) ויברך אותו שם, כלומר אפילו שם שהוא זמן קללה, תתהפך לברכה ויהיו לששון ולשמחה:",
+ "ויען כי מצוה גדולה היא להתעורר במאמר, להתמרמר על החורבנות בתי מקדשות, ועל העדר הקדושות ועל בית ישראל ועל עם ה', והנה בילדותי חברתי חדושים על עניינים אלה בפרשיות מטות ומסעי ודברים שהם בבין המצרים, ואתם בניי יצ\"ו הנה באתי להעתיקם לפניכם להתעורר לאבילות ציון ובזכות זה נזכה לנחמת ציון:"
+ ],
+ [
+ "דרוש לפרשת מטות",
+ "וידבר משה וגו' איש כי ידור נדר וגו' (במדבר ל, ב-ג). איכה רבתי (ב, יד) א\"ר אלעזר, אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידי פרשת נדרים נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיה. לפי כשגלו יכניה מינהו המלך נבוכדנצר לצדקיה על ה' מלכים, הדא הוא דכתיב (ירמיה כז, ג) ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צור ואל צידון ביד מלכים הבאים ירושלים אל צדקיה מלך יהודה. והוא עליל ונפיק בלי רשות. יומא חד עליל לגביה ואשכחיה דתליש בשר ארנבא ואכיל כשהוא חי. א\"ל אשתבע לי דלית את מפרסים לי. אשתבע ליה. ובמה השביעו, ר' יוסי בר חנינא אמר במזבח הפנימי, והוון ה' מלכין יתבין ומפרסין ליה בנבוכדנצר. קדם צדקיה ואמרי ליה לא יאייא ליה מלכותא לנבוכדנצר, אלא לך יאייא מלכותא, דאת מזרע של דוד. אף הוא מפרסים לנבוכדנצר, ואמר אנא חמיתיה דהוי תליש בשר ארנבא ואכיל. שלחון מיד ואמרון ליה למלכא ההוא יודאי דהוה עליל ונפיק בלי רשות קדמך, אמר לן אנא חמיתי לנבוכדנצר דהוי תליש בשר ארנבא ואכיל. הדא הוא דכתיב (מ\"ב כד, כ) וימרוד צדקיה במלך בבל. מיד בא וישב בדפנו של אנטוכיא, ויצאו סנהדרי גדולה לקראתו. כיון שראה אותם שהם כולם בני אדם של צורה, גזר והוציאו להם קתדראות והושיבן. אמר להם, דרשו לי את התורה. מיד היו קורים פרשה ופרשה ומתרגמין אותה לפניו. וכיון שהגיעו לפרשת נדרים איש כי ידור נדר, אמר להם אי בעי למהדר ביה, יכול או לאו. אמרו ליה, ילך אצל חכם ומתיר לו את נדרו. אמר ל��ם, דומה לי שאתם התרתם לצדקיה השבועה שנשבע לי. מיד גזר והורידן לארץ, הדא הוא דכתיב (איכה ב, י) ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. העלו עפר, התחילו מזכירין זכותו של אברהם דכתיב (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר. חגרו שקים, התחילו מזכירין זכותו של יעקב, דכתיב (שם לז, לד) וישם שק במתניו. מה עשו להם, קשרו שערן בזנבי סוסיהן והיו מריצין אותן מירושלים ועד לוד, הדא הוא דכתיב (איכה ב, י) הורידו לארץ ראשן בתולת ישראל, עד כאן:",
+ "הקושיא מפורסמת, מה עלה על דעת בני עליה כאלה להתיר נגד הדין. שאם נדר על דעת חבירו, אין לו התרה אלא בפניו, וילפינן מוישב משה אל יתר חתנו כו' (שמות ד, יח). והרא\"ש כתב, דסנהדרין הוצרכו לעשות מפני אימת המלך, בבית יוסף טור יורה דעה סימן רכ\"ח. וקשה, הלא הם והמלך חייבים בכבוד מלך מלכי המלכים הקב\"ה. ואפשר דבאמת חטאו הסנהדרין דחזי מה עלתה להם. וכן מוכח התחלת המאמר, אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, וקשה מהיכי תיתי להיות קלה. אלא הכי פירושו, דאמרו רז\"ל (נדרים כב, א) הנודר כאלו בנה במה. והמקיימו כו'. מאי תקנתיה, ילך אצל חכם ויתיר לו. על זה אמר מכל מקום אל יהי ההיתר קל בעיניך, דחזי מה עלתה לסנהדרין. גם צדקיה היה צדיק גמור, איך עלה על לבו אשר בזה אלה. והתוס' והר\"ן כתבו והביאם בית יוסף, שהיה דבר מצוה, לפי שצדקיה היה מצטער ביותר על שלא היה מגלה הדבר, והיה מתבטל ממלכות שמים. גם יש להתבונן, מה ענין הארנבת, ומלך כמותו יחשוק לזה. עוד קשה, הזכרת זכות אברהם וזכות יעקב, וזכות יצחק לא הזכירו. ומצינו בהיפך פרק ר' עקיבא (שבת פט, ב) בענין פסוק (ישעיה סג, טז) אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו כו', עיין שם. גם קשירת שערות ראשיהן בזנבות הסוסים בודאי בו רמז:",
+ "בראשית רבה פרשת ויחי (צט, ב), כי לא יעשה ה' אלקים דבר וגו' (עמוס ג, ז). יעקב זיווג ב' נגד ב', ומשה זיווג ב' נגד ב'. יהודא נגד מלכות בבל, זה נמשל כארי וזה נמשל כארי. זה נמשל כארי, (בראשית מט, ט) גור אריה יהודא. וזה נמשל כארי, (דניאל ז, ד) קדמייתא כאריה. ביד מי מלכות בבל נופלת, ביד דניאל שהוא בא משבט דוד יהודא. בנימין כנגד מלכות מדי, זה נמשל כזאב וזו נמשלה כזאב. זה נמשל כזאב, (בראשית מט, כז) בנימן זאב יטרף וגו'. וזהו נמשל כזאב, (דניאל ז, ה) וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב. ר' חנינא אמר לדב כתיב, דב היא שמה דב, כמו זאב בלשון תרגום מתחלף ז' בד' אחז אחד, אוזן אודן. ביד מי מלכות מדי נופלת, ביד מרדכי שהוא בא מבנימין. לוי כנגד מלכות יון, זה שבט שלישי, וזו מלכות שלישי. זה אותיותיו משולשין, וזו אותיותיו משולשין. אלו תוקעי קרנים, ואלו תוקעי אלפירין. אלו לובשי כובעים, ואלו לובשי קיסים. אלו לובשי מכנסים, ואלו לובשי פמלליא. אלו מרובין באוכלסין, ואלו מועטים. באו מרובין ונפלו ביד מועטים. באיזה זכות, מברכתו של משה, שנאמר (דברים לג, יא) מחץ מתנים קמיו. ביד מי מלכות יון נופלת, ביד בני חשמונאי שהם משבט לוי. יוסף כנגד מלכות אדום, זה בעל קרנים, וזה בעל קרנים. זה בעל קרנים, (דברים לג, יז) בכור שורו הדר לו. וזה בעל קרנים, (דניאל ז, כ) ועל קרניא עשר די בראשה. זה פירש מן הערוה, וזה נדבק בהערוה. זה חס על כבוד אביו כו'. זה כתיב בו (בראשית מב, יח) את האלהים אני ירא, וזה כתיב בו (דברים כה, יח) ולא ירא אלקים. ביד מי מלכות אדום נופלת, ביד משוח מלחמה שהוא בא משל יוסף, עד כאן לשונו:",
+ "קשה וכי עד השתא לא ידעינן שהקב\"ה מגלה סודו לנביאים. ואין לומר דדילמא גלויות שאני משום דדי לצרה בשעתה, משה רבינו ע\"ה יוכיח, שלו גילה הש\"י ואמר לו (שמות ג, יד) אשר אהיה בגלות אחריתי. ועוד הרי גילה הש\"י ד' גליות לאברהם אבינו עליו השלום, כדאיתא בב\"ר פרשה לך לך (מד, יז), אימה, זו בבל. חשיכה, זו מדי כו'. גדולה, זו יון כו'. נופלת, זו אדום כו'. עוד קשה, למה לא זיווג יעקב רק ב' נגד ב', והלא היו ארבע מלכיות. ואם לא ידע כל הד', איך אמר שהקב\"ה גילה סודו, או איך לא קבלם מאביו שקבלם מאברהם אביו. עוד קשה, דב מפרש זאב, ובברכות (עי' מגילה יא, א) דמיא לדוב אלו פרסיים שאוכלים ושותים כדוב, ומגדלים שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב, אלמא בדוב ממש קמיירי. עוד קשה, אריכת ענין ג' אותיות כו', וכן כובעים כו'. עוד קשה, אלו מרובים ואלו מועטים הם הפוכים, ועד השתא מצא השואה ביניהם:",
+ "בראשית הבריאה נרמזו ד' מלכיות כדאיתא בבראשית רבה (ב, ד), ר' שמעון בן לקיש פתר קרא במלכיות, והארץ היתה תהו (בראשית א, ב), זו מלכות בבל, שנאמר (ירמיה ד, כג) ראיתי את הארץ והנה תהו. ובהו, זו מלכות מדי, ויבהילו להביא את המן (אסתר ו, יד). וחשך, זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזרותיהן, שהיתה אומרת להן כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. על פני תהום, זו מלכות הרשעה, שאין לה חקר כמו התהום, מה התהום זה אין לו חקר, אף הרשעים כן. ורוח אלקים מרחפת, זה רוחו של מלך המשיח, היך מה דאת אמר (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח ה'. באיזה זכות ממשמשת ובאה המרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה למים, שנאמר (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך, עד כאן:",
+ "וקשה בשעת חדוה חדוה, ואיך בשעת הבנין הקדים סתירת הבנין דהיינו הגלויות. ויותר מזה קשה, אחר כך במאמר שם בבראשית רבה (ב, ה), א\"ר חייא רבה מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב\"ה בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי. בראשית ברא אלקים הרי בנוי, היך מה דאת אמר (ישעיה נא, טז) לנוטע שמים וליסוד ארץ וגו'. והארץ היתה תהו ובהו, הרי חרב, היך מה דאת אמר (ירמיה ד, כג) ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו. ויאמר אלקים יהי אור, הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, היך מה דאת אמר (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך. וכתיב (שם ב) כי הנה החושך יכסה ארץ וגו', עד כאן לשונו:",
+ "ודוגמא לזה מצינו שהקב\"ה בישר הגלויות לשלשה עמודי העולם שבזכותם נברא העולם, והם אברהם אבינו, ומשה רבינו ע\"ה, ויעקב אבינו ע\"ה, כדאיתא בבראשית רבה (יב, ט) א\"ר יהושע בן קרחה, בהבראם (בראשית ב, ד) באברהם, בזכות של אברהם. ר' עזריה אמר, על הדא דרבי יהושע בן קרחה (נחמיה ט, ו) אתה הוא ה' לבדך אתה עשית וגו' וכל אשר בהם. כל האונקים הזה בשביל מה, בשביל אתה הוא ה' אלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם, עד כאן לשונו. ונראה לי בזה מתורץ קושיא בלא הכי בקרא. למאי נפקא מינה מזכיר ששמו מתחילה אברם. אלא הרמז על תיבת בהבראם ה' זעירא, אז רומז באברם, ועם ה\"ה באברהם וק\"ל. נחזור לדברינו, בזכות משה איתא גם בבראשית רבה פרשה א' (ד) ר' ברכיה אמר בזכות משה, שנאמר (דברים לג, כא) וירא ראשית לו, עד כאן. בזכות יעקב, כדאיתא בויקרא רבה פרשת בחקותי (לו, ד), ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל (ישעיה מג, א). ר' פנחס בשם ר' ראובן אמר הקב\"ה לעולם עולמי עולמי, אומר לך מי בראך מי יצרך, יעקב בראך יעקב יצרך, ככתוב בוראך יעקב ויצרך ישראל, עד כאן:",
+ "והנה לאברהם אבינו בישר הקב\"ה הד' מלכיות, כדאיתא בב\"ר פרשת לך לך (מד, טו) קח לי עגלה משולשת (בראשית טו, ט), זו בבל שהעמידה ג' מלכים, נבוכדנצר אויל מרודך בלשצר. עז משולשת, זו מדי שהיא מעמידה ג' מלכים, כורש ודריוש ואחשורוש. ואיל משלש, זו יון כו'. ר' אלעזר אומר, כל הרוחות כבשו בני יון, ורוח מזרחית לא כבשו כו', ראיתי האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה (דניאל ח, ד). ותור וגוזל, זו אדום, תור הוא, אלא שגזלן הוא, עד כאן. למשה רבינו ע\"ה הראה ג\"כ הש\"י שיעבוד מלכיות כמו שאמר אשר אהיה עמהם בשיעבודין אחרים. יעקב אבינו ראש הגלויות בפועל, כי הלך בגולה וראוי היה יעקב לירד בשלשלאות כו' (שבת פט, ב):",
+ "וראוי לתת לב על כל זה, אך ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, ומה שנראה שהיא סתירת הבנין הוא אדרבה סותר על מנת לבנות, ואז יצא הבנין בנוי נצחי זך וטהור, וה' יבנה. (ועל זה רמז (עי' ב\"ק ס, ב) באש ה' הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, כי אש שריפת המקדש הוא סיבה לבניינו שלעתיד באש הקדושה. ובפסוק (איכה א, יג) ממרום שלח אש בעצמותי, תמצא סופי תיבות משיח. וברוקח כתיבת יד אמר, ד' אש באיכה, ד' גחלים הלכו בדביר, גם ד' תוקד בצו את אהרן. ועל זה יהיה רמז היתה לנידה, כי נדה מתהפך דם שלה ללובן ומניקה את בנה, כי הרע יתהפך לטוב ותהיה ההשפעה מרובה שהיא יניקתינו מלמעלה. ועת צרה ליעקב וממנה יושע וגו' (ירמיה ל, ז). ובאיכה רבתי (א, נז) אמרו, משיח נולד ביום החורבן. והרע הוא סיבת עצם הטוב לג' טעמים נכונים, א' כי הקליפה קודמת לפרי, כמו הלילה הקודמת ליום, ומתוך חשיכה אורה. ואלמלא שנברא הקליפה, היתה מעורבת בתוך הפרי, נמצא לא היה הפרי ברור. כך כוס התרעלה של האומות הם כמו שמרי היין, והקדוש ב\"ה רוצה להביאנו בית היין המשומר, רצוני לומר המשומר המסולק מהשמרים שגרם חטא הראשון סחיטת אשכול ענבים, ואז כלה ענן וילך חשך ויהי אור סור אור בהיר, ויתרון האור מהחושך. רצוני לומר שסיבת יתרונות שיש באור הוא מצד החשך הקדום. ויבדל וגו' (בראשית א, ד), שנברר לעצמו ונשאר האור בהיר. ב' כמה מעלות טובות מהגלויות שאנו סובלים בחיים חיותינו כדי להציל נפשותינו מהגיהנם, כדאיתא בב\"ר פרשת לך לך עיין שם. והגלויות הם הכור והמצרף. סיבה שלישית קרובה לזה כי הגלויות הם מעוררים אותנו לתשובה:",
+ "באיכה רבתי (ד, כה) בפסוק (איכה ד, כב) תם עונך בת ציון, ר' חלבו בשם רבי יוחנן אמר, טובה היתה הסרת טבעתו של פרעה כו'. טובה הסרת טבעתו של אחשורוש מס' רבוא נביאים כו'. טובה היתה מגלת קינות כו'. וענין של הכל הוא, כי מכח זה התעוררו בתשובה, וכדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צז, ב) בענין משיח, הקדוש ב\"ה מעמיד עליהם מלך כהמן ומחזירן לתשובה. וזהו ביאור המדרש באיכה רבתי (ב, ו) בפסוק (איכה ב, ג) גדע בחרי אף כל קרן ישראל, י' קרנות הן כו' אברהם יצחק יוסף משה תורה כהונה לויה נבואה בית המקדש ישראל כו'. וכיון שחטאו, נטלו מהן שנאמר גדע וגו' ונתנו לאומות העולם, הדא הוא דכתיב (דניאל ז, כ) ועל קרניא עשר ד�� בראשה כו'. וכשישראל עושין תשובה, הקב\"ה מחזירן למקומן כו', וכל קרני רשעים אגדע כו' וירם קרן משיחו. וקשה, איך שייך לומר שניתן להם קרנות נבואה כהונה ולויה כו'. אלא כלומר, תיקון הקרבנות על ידי האומות שהם מחזירים לתשובה, ותם עונך על ידי האומות ויצטרפו כדלעיל. ואז קרן משיחו זהו הזכרת ד' מלכיות בראשית הבריאה, ולבסוף ורוח אלקים, רוח משיח. ואמר על פני המים שהיא התשובה, והרעות הם הטובות כי הזדונות נהפכים לזכיות:",
+ "וזהו ענין המדרש בפתיחתה דאיכה רבתי (יח), ר' אבין פתח, השביעני במרורים (איכה ג, טו), בלילי פסח של יום טוב הראשון, הרוגי לענה בט' באב מה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח, הרוגי בלילי ט' באב לענה, הוי לילי יום טוב הראשון של פסח לילי ט' באב, עד כאן. רצונו לומר על דרך (ברכות פ\"ט מ\"ה) כשם שמברכין על הטובה כו', כי הרעה היא הטובה, והצום יתהפך לששון ולשמחה. וקדוש ה' האר\"י נתן רמז (שמות לב, ה) חג לה' מחר, כי כן יהיה באמת צום י\"ז יתהפך לששון ולשמחה. והצום גורם להיות ששון ושמחה:",
+ "ועל ענין הנ\"ל יתבאר מדרש תמוה באיכה רבתי (א, לב) כי ה' הוגה על רוב פשעיה (איכה א, ה) יכול על מגן תלמוד לומר על רוב פשעיה, עד כאן. ומהתימה איך יעלה על הדעת שהקב\"ה יתן עונשים בחנם, אדרבה לענין טובה מצינו מתנת חנם אבל לא לרעה, כי חפץ חסד הוא. המאמר הזה יתבאר על ג' פנים, ונתרץ גם כן בענין ציווי להתאבל על ירושלים וזכרון לחורבן תמיד כמוזכר בדברי נביאים ובדברי רז\"ל בכמה דינים, וכל המרבה זוכה בישראל לראות בנחמת ציון. ולכאורה יש להפליא הלא כל הנביאים וחכמי האמת, גם חכמי האומות מאריכים בזה לקבל יסורין באהבה, ושהצער על העבר הוא פועל הבל, וא\"כ למה בא פה הציווי להיפך, וגם נודע כי העצבון הוא מונע גדול להשכלה, אשר על כן אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה:",
+ "אך לפי מה שהקדמנו יוצא מזה שלשה תועליות. הא', בהתבוננו בהעדר הגדול בחורבן העצום ותרד פלאים מפני חטאינו, כי עונותינו גרמו כל אלה, אז נבוש ונכלם חטאתינו נגדינו תמיד ונפשפש במעשינו. הב', כי הגלויות הם תמורה וכפרה תחת עונש הגיהנם, ואולי מפני רוע מעללינו, כי בגוים אין תורה בעונותינו הרבים אולי חייבים אנחנו הרבה והרבה, על כן אנו מזכירים צרות החורבן והכליון כדי שיצרף הקב\"ה מחשבותינו למעשה, רצוני לומר שיקח לכפרה מרירת לבנו כאלו היה בפועל, על דרך (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, ושבירת הלב במקום פעולה. הג', כדי שיהיה צירוף וזיכוך שהקליפה תסולק לגמרי, ואז לעתיד יתרון האור:",
+ "ואל אלו הג' יתבארו הפסוקים (איכה ג, לט-מ), מה יתאונן אדם חי וגומר. נחפשה וגו'. אמר, מה יתאונן אדם חי, רצה לומר למה יתאונן על צרה, די שהוא חי. ואמר דרך כלל, שהתכלית גבר על חטאיו, זהו התכלית מהעצבון. ואחר כך פירש ואמר, נגד הטעם הראשון אמר, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה על חטאתינו הראשונים. אבותינו חטאו, גם אנחנו בסוד הגילגול, עיין בקול בוכים. ונגד טעם הב' אמר (שם מא), נשא לבבנו אל כפים, דהיינו יגון לבנו כאלו היה בפעולה. ונגד טעם הג' אמר (שם מב), נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת, כי זהו לטובה, כי אלו היה סליחה היה נשאר הפגם בשרשו ואז לא היה האור נזדכך, רק השמרים מעורבים ביין ולא היה מתהפך הזדון לזכות, על כן אתה שאנו דבקים בך, כי הנשמות חלק אלוה ממעל והיה לך ה' לאור עולם לא סלחת, כדי שיסתלק הפגם לגמרי:",
+ "ועל פי זה יתבאר המאמר התמוה בג' אנפין. אמר (שם א, ה) כי ה' הוגה, היינו העצבון בכל עת. ואמר, יכול על מגן, רצוני לומר שאין תכלית מזה רק הצער בחנם. על זה אמר, על רוב פשעיה, זה התכלית יוצא מזה שיזכור ברוב הפשעים כדי שיחפוש דרכיו ויתקן. ועל טעם הב' אמר גם כן, יכול על מגן, שהעצבון בזה אין עולה בידו אלא העצבון. תלמוד לומר, על רוב פשעיה, שהוא כפרה על הראוי לבא לפי רוב הפשעים, כי עדיין לא שבנו מטעותינו ונמשכים זמן רב, זהו רוב פשעיה, כי עדיין לא נטהרנו. על טעם הג' אמר, יכול תחשוב מאחר שנדחינו מעל שלחן גבוה כבר אבדנו ח\"ו ובחנם הוא אתנו, ואין ההוגה רק על העונש שנענשנו וגלינו מעל שלחן אבינו וחנם נמכרנו. על זה אמר, על רוב פשעיה ולא על רוב הפושעים, רק יתמו חטאים ולא חוטאים בפ\"ק דברכות (י, א), ועל דרך (בראשית מט, ז) ארור אפם, שהאף יהא ארור ולא הם, דהיינו שהחשך ילך ויסתלק הקליפה, ודו\"ק. וניחא, כי ידו\"ד הוגה שם של רחמים זהו כלל הגלויות שהם לתכלית הגאולה ועיקר סוד הבריאה:",
+ "ונתגלו לאברהם אבינו ולמשה רבינו ע\"ה וליעקב אבינו ג' עמודי העולם שבעבורם נברא העולם. אברהם אבינו, ראש המאמינים. יעקב אבינו, מטתו שלימה כלל עדת ישראל. משה רבינו ע\"ה, עצמות התורה. והגלויות מזככות, ואז נבוא למדרגה המוזכר בזוהר (ח\"ג עא, ב) זכאין אינון צדיקים דאתדבקין נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב\"ה. להנצל מעונש גיהנם סוד טהרות הנפש, נפש כי תחטא (ויקרא ד, ב) תכרת הנפש. וסוד התשובה סוד טהרות רוח זבחי אלקים רוח נשברה (תהלים נא, יט), רוח נבואה וסוד אור העליון נשמה טהורה וקדושה בלא סיג. וכן אברהם בירר גלויות להציל מגיהנם, כדאיתא בב\"ר פרשת לך לך (מד, כא). סוד הנפש (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו. יעקב מטתו שלימה להסיר חלאת הזוהמא, וכמו שכתוב (שם לה, ב) הסירו אלהי נכר, סוד התשובה בחינת רוח ותחי רוח יעקב (שם מה, כז). משה רבינו ע\"ה אור התורה סוד נשמה, ומשה רבינו ע\"ה כולל כל נשמות ישראל בסוד (במדבר יא, כא) שש מאות אלף אשר אנכי בקרבו כמו שכתבתי במקום אחר. ואז אתי שפיר (תהלים עט, א) מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך, והקשו בתלמוד קינה מיבעי ליה. אלא הוא ממש מזמור, כתיב (איכה א, יב) הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי, ואמר הביטו בעין שכליכם וראו והתבוננו תכליתו:",
+ "והנה היו ד' מלכויות כנגד ד' מיני צרות הכוללים כל הצרות הרעות המוזכרים לקמן בדרוש דברים, אשר על זה ירמוז מזמור דדוד (תהילים י״ג:א׳-ב׳) עד אנה, עד אנה תשכחינו כו'. א' צרה מתוך רוחה, כי אינו דומה צרת כפרי לצרת בן מלך. ב' (משלי ל, כב) תחת עבד כי ימלוך ושונאו מושל בו, דא ודאי ינקא. שלשה של ביטול תלמוד תורה, זה ודאי אינון יסורין של אהבה. ארבע צרה הנמשכת זמן רב ובבקר תאמר כו' (דברים כח, סז), ונעלם קיצה, על זה אומר נגד צרה נמשכת עד אנה תשכחני. ונגד צרה מתוך רוחה אמר, עד אנה תסתיר את פניך, שהיה לי מתחלה אור פני מלך חיים, יאר י\"י פניו. ונגד צרה דביטול תורה, בגוים אין תורה ולא מעשים אמר, עד אנה אשית עצות בנפשי, על דרך (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים, צריך להמציא עצות תפלה במקום עבודה וכאלה, ואז יגון בנפשי בזכרי החורבן, כמו שאומרים ועתה בעונותינו הרבים שאין לנו כהן כו' והרבה כאלה. ונגד המשלת עבדו אויבוי בו אמר, עד אנה ירום אויבי עלי:",
+ "(ועל זה הג' איכות ואני הגבר:",
+ "איכה הראשון, צרה מתוך רוחה, כמו שנאמר (איכה א, ז) זכרה ירושלים כו', ועיקר ההרוחה של ברכה הם שלשה שלמיות שהזכירו רבותינו ז\"ל (מו\"ק כח, א) בני חיי ומזוני כו', ונרמזו בפסוק (שמות כג, כה) ועבדתם וגומר ובירך לחמך, מזוני. (שם כו) לא תהיה משכלה, בני. (שם) את מספר ימיך, חיי, אמר (איכה א, א-ב) כאלמנה בכה תבכה, רומז לאבילים בר מינן. על מזוני אמר (שם יא), מבקשים לחם. על בני אמר (שם טז) על אלה אני בוכיה וגו' היו בני שוממים. הנה במתן תורה אמרו רבותינו ז\"ל (שוח\"ט ח) הבנים היו ערבים, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח, ג). והנה מתן תורה נתבטל בעשיית העגל, כתבתי במקום אחר הפשט על דרך המאמר בברכות (לב, ב) גם אלה תשכחנה אלה אלקיך ישראל (ישעיה מט, טו), ואנכי לא אשכחך, מתן תורה אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב). ועתה נתהפך כאן על אלה אני בוכיה, ורחק ממני מנחם, היינו (ישעיה נא, יב) אנכי אנכי מנחמכם, על כן היו בני שוממין (איכה א, טז). ואמרו רבותינו ז\"ל (מו\"ק כח, א) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. וקשה הלא אין מזל לישראל. אלא תליא פירוש כמו תשובה תולה, רצוני לומר כשיש זכות אז ודאי, אבל כשהמזל גורם אז תולה כי אין מזל לישראל. וזה הוא שאמר הכתוב (איכה א, יב) לא עליכם כל עוברי דרך, כי האומות הם תחת המזלות:",
+ "איכה יעיב (איכה ב, א), צרות העדר התורה. השליך משמים (שם), היפך (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך וגומר. הדום רגליו, במתן תורה ותחת רגליו וגומר (שמות כד, י). נאות יעקב (איכה ב, ב), הם בתי מדרשות והם מבצרי נטורי קרתא. ישבו לארץ (שם י), עובדא דסנהדרין במאמר שאנו בו. למי עוללת כה (שם כ), כה תאמר להם. מה אעידך (שם יג), אף האומות מודים רק עם חכם ונבון (דברים ד, ו). ומן א\"ב זה התחיל להקדים פ' לע', במתן תורה פיהם שאמרו נעשה קודם לנשמע לראות בעין, ועתה בעובדא דבר קמצא (גיטין נו, ב) אמרי ליה בניב שפתים, ואמרי ליה בדוקין שבעין. הראשון סובר הקדמות פ' לע' הוצאת דיבת שקר גרם החורבן. ואמרי ליה אף אם לא הקדימו והיו אומרים אמת, היו נענשים מכח לשון הרע. ומה שהקדים הכתוב להודיע קושטא דמילתא דהכי הוה:",
+ "איכה יועם (איכה ד, א), כנגד השפלות הגדול וירידת פלאים מהעדר המלכות שנפלנו תחת שונאינו, כי איכה זו קונן על מלכות יאשיה ועמו בני ציון אשר עליהם בודאי נאמר בני ישראל בני מלכים. אני הגבר (שם ג, א), נגד צרה מתוך רוחה, כי ירמיה שמר לו מר הוא היה בהתרוממות הגדול ובכל חשקי העולם, כי היה גלגול שלמה כמו שאמרו המקובלים, ועל כן היה תמה אני הגבר ראה עני:",
+ "זכור ה' (איכה ה, א), מיוסד ג\"כ נגד ד' עד אנה הנ\"ל רק בבחינה אחרת, דהיינו בזכור כי עניים ואביונים אנחנו. והנה ד' עניינים בענין ריחום על העניים. המעלה העליונה, אשרי משכיל אל דל (תהלים מא, ב) טרם בא הדל, רק הוא משכיל ומתבונן אולי זה הוא עני, על זה אמר עד אנה תשכחני נצח, ואינך שם אותי בזכרונך. וע\"ז קינן זכור ה'. המעלה תחתי��, כשרואה להעני מוכן לבקש, מתחיל הוא עמו ואינו מסתיר פניו, זהו (שם יג, ב) עד אנה תסתיר פניך, ורומז כלפי מעלה להתראות בקצת מ\"ט ועל זה קונן הביטה. המעלה תחתיה, עכ\"פ כשהדל מבויש ושואל, נותן משאלות לבו. זהו עד אנה אשית עצות בנפשי, לבוא כעני בפתח, תפילה לעני כי יעטוף (שם קב, א), והתפלה היא נפש, תפלה בכוונה כגוף בנשמה, על זה קונן (איכה ה, ב) וראה את חרפתינו בבואנו כדלים ורקים, לך ה' הצדקה כו' ולנו בושת הפנים, כי השואל בתפלה הוא כעני המבקש. המעלה שתחתיה, להשגיח על כל פנים בפדיון שבוים ביד אויב דכלהו איתנהו ביה, זהו (תהלים יג, ג) עד אנה ירום אויבי. וע\"ז (איכה ה, ב) נחלתינו נהפכה לזרים כו', הרי קינה דזכור:",
+ "וד' אלפי ביתות הם על הד' הנ\"ל שהם ד' מלכיות. כיצד, בבל צרה מתוך רוחה, כי גלינו מארצנו ומאז לא היתה לנו רוחה אמיתית, כי כל זמן בית שני מלחמות, ואכבדה חסר. צרת מדי, תחת עבד כי ימלוך, דהמן נמכר למרדכי בטולמא דלחמא, ורצה למשול עליו בקום עלינו אדם ולא מלך. גלות יון, ביטול תורה ומעשים, שאמרו כתבו על קרן השור, צרה נמשכה. גלות אדום בעונותינו הרבים:",
+ "ועל ד' אלה נבאר מאמר באיכה רבתי (א, לג), וילכו בלא כח לפני רודף (איכה א, ו), ר' עזריא בשם ר' יודא בר סימן אמר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מוסיפין כח בגבורה של מעלה, כד\"א (תהלים ס, יד) באלקים נעשה חיל. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כח גדולה של מעלה, כד\"א (דברים לב, יח) צור ילדך תשי. ר' יודא בר' סימון בשם ר' לוי ב\"ר טרפון אמר, בזמן שישראל עושים רצונו של הקב\"ה, מוסיפין כח בגבורה שלמעלה, כד\"א (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה'. ובזמן שאין עושין רצונו של הקב\"ה, כביכול מתישין כח גדולה שלמעלה והולכין גם הם בלא כח לפני רודף. רבי הונא ורבי אחא ור' סימון בשם רשב\"ל ורבנן בשם ר' חנינא, היה אומר לחבירו בירושלים הקרני דף א', ואמר לו אין בי כח. השניני פרק א', ואמר לו אין כי כח. אמה להם הקב\"ה, תבוא שעה ואני עושה לכם כך, וילכו בלא כח לפני רודף. א\"ר אחא, כשם שלא גלו ישראל אלא ברודף מלא, כך אינן נגאלין אלא בגואל מלא, דכתיב (ישעיה נט, כ) ובא לציון גואל, מלא כתיב, עד כאן:",
+ "קשה מאי בינייהו ואיזה שינויים כו'. אלו ד' מתרצים למה לי רודף, כיון שהי' בלא כח. ודיברו נגד ד' מלכיות גלות בבל צרה מתוך רוחה, דמקודם היו ישראל ברום מעלה נקראים בני אלקים, אמרתי אלקים אתם (תהלים פב, ו), ואז באלקים נעשה חיל (שם ס, יד), באלקים אמיתים, כי מגדולת העבד גדולת האדון נודעת, וכשאנחנו נקראים אלקים כביכול כי היינו בארץ חלק ה' לא תחת שרי האומות והשכינה למעלה מראשינו, אז באלקים נעשה חיל ודוק. וכשירדנו, אז (דברים לב, יח) צור ילדך, דהיינו צלם אלהים תשי. וזהו הכפל וילכו בלא כח, שמקדמת דנא היה להם כח דהיינו הרוחה, ועתה לפני רודף. והזכיר תואר מקום בדבריו, כי כשאנחנו כביכול מתדמים לקרוא אלקים בשמו, אז הוא מקום מקומו של עולם מתייחד עמנו:",
+ "ר' יודא בר' סימון בשם ר' לוי מדבר בגלות מדי, על כן מזכיר תואר הקב\"ה, כי קדוש הוא נבדל, וכן ברוך הוא נסתר ודו\"ק. מדבר מבחינת עבד כי ימלוך, כי פסוק ועתה יגדל אמר משה לענין המשיל ישראל על האומות אף על גדוליהם, שלא יאמרו מבלתי יכולת כו' (במדבר יד, טז), ועתה בנפול נופלים ועבדים מושלים. וזהו וילכו בלא כח לפני רודף, רצה לומר שהמושל בהם עתה שהוא רודף הוא בלא כח אדם ולא מלך ומושל בנו:",
+ "רבי הונא ורבי אחא ור' סימון בשם רשב\"ל מדברים מגלות יון צרות ביטול תורה, על כן הלכו בלא כח, ה' עוז לעמו יתן הנאמר בתורה (תהלים כט, ד) קול ה' בכח כו':",
+ "רב אחא מדבר מגלות אדום צרה נמשכה, כביכול אין השם שלם כו', ועתה לא נתקיים (שמות מ, לד) וכבוד ה' מלא את המשכן, עד לעתיד (יחזקאל כו, ב) אמלאה החרבה, ועתה רודף מלא, על כן וילכו בלא כח, רצה לומר כי תש כחינו לאורך הגלות. ולעתיד ובא לציון גואל מלא, כי לה' הישועה. ומה ששנת גאלי (ישעיה סג, ד) חסר, זהו כי החסרון מצדי, רק יעשה למען שמו הגדול כי כביכול השכינה בגלות, ועל כן ובא לציון גואל מלא, ודו\"ק. הרי ענין ד' מלכיות:",
+ "והנה הם שתים שהן ארבע, בבל ויון מתדמים, כי זה גורם לזה. כי צרה מתוך רוחה גורם לביטול תורה ועבודה, אשר על כן כתבו קצת המפרשים בענין גלות מצרים להרגילם בעול הש\"י עבודה כדי שבטוב יקבלו עול התורה והעבודה, אבל הרך והענוג כשחסר כל טוב וכבר הורגל בטובה לא יוכל למשוך בעול. וכן מצינו בבל ויון מצד עצמם מתדמים, כמו שיון גרמו לכפור בה', כן מצינו דוגמא בנבוכדנצר כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צו, ב) מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים. מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, ומאן נינהו שמעיה ואבטליון. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, ומנו רב שמואל בר שילת. ואף מבני בניו של אותו רשע בקש הקב\"ה להכניסם תחת כנפי השכינה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב\"ה, רבש\"ע, מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניסם תחת כנפי השכינה, היינו דכתיב (ירמיה נא, ט) רפינו את בבל ולא נרפתה, עד כאן. מדי ואדום מתדמים, עבד כי ימלוך היא צרה נמשכת מאין הפוגות, כי לא זו שאין משתעבד בו, אלא אף זו שנתהפך והוא משעבד בו. וכן מצינו מדי ואדום מצד עצמם מתדמים והם מזרעו של עשו, כי עיקר גלות מדי הוא המן הרשע בן בנו של עמלק בן בנו של עשו:",
+ "וכשם שברכותיו של משה רבינו ע\"ה מעין ברכותיו של יעקב אבינו בדוגמא אחת, כן תיקונים אלו דהיינו ד' מלכיות שהם לתקן אותנו להטיבנו באחריתנו הם הדוגמא כדפירשתי, כי יון ואדום דוגמת בבל ומדי. וכבר נודע כי יעקב ומשה ממקום קדוש אחד באו, כדאיתא בתיקונים והא יעקב תמן הוה דא מלגאו ודא מלבר, כן בכל עניניהם. ועתה אפרש המאמר (בר\"ר צט, ב), התחיל ואמר, כי אם גלה סודו לעבדיו כו', רצה לומר להם רמז ועשה בהם סימן, כי האבות סימן לבניהם. והנה גלות בבל ומדי שהם צרה מתוך רוחה ועבד כי ימלוך הקב\"ה היה נותן סימנים האלו ביעקב. כיצד, אין רוחה ושמחה בעולם כזרע בירך ה', ברא מזכה אבא להנצחיות, וזהו יעקב מטתו שלימה. גם נשותיו כולם קדושות, אשר המטה שלימה בכל מכל כל, וכל צרותיו היו מזה, צרת רחל צרת יוסף צרת שמעון צרת בנימין. גם כתיב (בראשית כה, כג) ורב יעבוד צעיר, ונתהפך שיעקב אבינו קבלו לעשות לאדון:",
+ "במשה רבינו ע\"ה הקב\"ה הי' נותן בו סימן ב' צרות של יון ואדום. כיצד, התורה באה לו בצער גדול כמו שכתב רש\"י בפרשת דברים, שהיה להם לומר ממי נלמד, ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת עליה, וזה כפרה על צורת ביטול תורה בימי יון שבצרה גדולה קיימוה. ונגד גלות אדום צרה נמשכה, הוא תוכחה שבמשנה תורה, כנודע תו��חה שבתורת כהנים נגד בית הראשון, ושבמשנה תורה נגד בית שני, וזו התוכחה משה מפי עצמו אמרה, וכתבתי במקום אחר הפירוש. ואמרו רז\"ל (תנחומא שופטים ה) משה מסר עצמו על התורה ודינין וישראל. על התורה כדפירשתי. ודינין וישראל הכל אחד, כי לאחר מדת הדין הקשה בתוכחה הנמשכת בעונותינו הרבים זמן רב, מסר עצמו אישראל ואמר (דברים כט, ט) אתם נצבים כו', הקללות מקיימות אתכם. ואח\"כ (שם לג, א) וזאת הברכה. וסוד הענין, הקללות הם ברכות כדפירשתי לעיל, ואמרו מאה קללות חסר שתים, וכן ונושנתם חסר שתים, וקשה דהוה להו למימר צ\"ח קללות. אלא אף שבפרט נראות חסר ב', מכל מקום הם מאה, דהיינו בהצטרף (דברים כח, סא) כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה, כך כתב הרוקח. ואלו המאה נכנסות בסוד מאה ברכות, והענין סובב הכל על מרכז שלנו, כי צרות המלכיות הם לטוב לנו והם עצמות התיקונים, על דרך (יומא פו, ב) הזדונות נעשות זכיות, ומלאך רע עונה אמן:",
+ "ועתה אפרש ארי כנגד ארי, הקליפה דוגמת הפרי, על כן היא תיקונו. הנה חורבן הארץ הי' ע\"י נבוכדנצר והוא גילה ערות הארץ, ומכח עריות קאה הארץ יושביה בסוד גדול שפירשתי במקום אחר, דוב אורב הוא לי ארי במסתרים, כענין מה שכתב בקול בוכים כי הנני מקים רעה מ(תוך) ביתך (ש\"ב יב, יא) נתקיים בנבוכדנצר שבא מזרע דוד הנקרא ארי, דהיינו כששכב שלמה אצל מלכת שבא נתעברה, ומזה הזרע יצא נבוכדנצר. וירמיה גילגול נשמה של שלמה, והמשילו רז\"ל (פסחים מט, ב) בעילה שאינה מצד הקדושה, מה ארי מכה ודורס, אף עם הארץ כו', על כן הוא כאלו כפתה לפני הארי. והנה לכאורה גם מלכות בית דוד כך הי' בבוא יהודה על תמר, אבל סוד הענין שאדרבה היא הנותנת, כך גזר הקב\"ה שיהי' בסוד הקדושה הכנסת קליפה שיקויים (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ואז יטוהר הכל ומלכותו בכל משלה. על כן קראו יעקב ליהודה ארי (בראשית מט, ט) וזיווגו נגד ארי, ואין ממנין פרנס על הציבור אלא א\"כ קופה של שרצים תלויין בצוארו (יומא כב, ב), והכל בסוד טהרת הקליפה, וכעין האש הקדושה הרבוצה במקדש ראשון כעין ארי (שם כא, ב), עיין בביאורי שער האורה בענין הכינויים דמדת מלכות בשם נשר וכאלה, דלכאורה קשה מה משמשות, עיין שם. ובשכלנו קליפת הארי כפשוטו, דהיינו נבוכדנצר, אז נתתקן הארי מלכות בית דוד ונבוכדנצר נפל בידו על ידי דניאל, וגלות הזה היה צרה מתוך רוחה, וכבר פירשנו זה בסוד יעקב מטתו שלימה, ולפי סודו לרמז על מטת יהודה שהיתה שלימה בשלימות, ודו\"ק:",
+ "תחת עבד כי ימלוך זהו מדי, המן נמכר בטולמא דלחמא, תיקונו בנימין הנער והיה לו עבד, דהיינו ליוסף שטנו של עשו, והוא כובש את המן בסוד (אסתר ג, ב) ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, כי בנימין אביו לא השתחוה לעשו כי עדיין לא נולד, והדרוש ארוך בקול בוכים עיין שם. והנה נודע כי גלות מדי ופרס היא גלות אחת, ועיקר גלות מדי הוא גזירת המן, על כן ניחא דוב ודב, כי הקרי הוא דוב, והכתיב דב, והכל אמת. ויתורץ הקושיא שהקשיתי (ד\"ה קשה וכי) במסכת ברכות (עי' מגילה יא, א) משמע הפרסיים מגדלים שער כדוב כו' שמע מינה דדוב ממש קאמר, והכל אמת, דוב רומז על פרס, ודב שהוא זאב רומז על מדי דהיינו המן עבד כי ימלוך, כי מצינו ארי טורף, ומצינו זאב טורף, ונודע ארי מלך שבחיות, וזאב הוא עבד שבחיות, ואלו ב' מלכיות ב' שהן ארבע כדפירשתי לעיל. ומתורץ קושייתנו:",
+ "על כל זה בא משה רבינו ע\"ה הדוגמא, ותיקן בסימנים שהיו בו ב' האחרונים יון ואדום. יון, צרת ביטול תורה, לוי שבט שלישי מורה על התורה כמאמרם (שבת פח, א) בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי כו'. גם לוי, ל\"י עולה מ' יום בסיני, ו' ששי בסיון. גם לוי לויית חן. יון, יפת אלקים ליפת וגו' (בראשית ט, כז), יפיפיותו של יפת כו' לשון יוני, וכן יון בהיפוך נוי לשון יפיפיות, גם יון אותיות לוי בהיפוך דטלנ\"ת. ובמדרש (עי' זוהר ח\"ב רלז, א) תמימה זו יון שדעתם קרובה לדעתינו. והנה זאת תורת אדם כי אדם לגו, והנגלה נקרא בשם אדם, והאדם בצלם אלקים מצד התורה והשכל. וכמו שהתורה כלל העולם, כך האדם תמונת כל הג' עולמות כמו שכתבו כל המפרשים. הראש שבו השכל בדמות עולם השכל, אחר כך הצואר והגרון והלב שהאדם חי מדבר דיבור החיצוני יהגו בגרונם והלשון קולמוס הלב כנגד עולם הגלגלים השמים מספרים כבוד אל. אחר כך מתחת טיבורו ולמטה כלי הגיעול וההפסד מקום הערוה עולם השפל ערות הארץ. על זה בא הדמיון בלוי ויון. כובע בראש, ואח\"כ נגד ההגיון משמיעים קול, ואח\"כ מכסין הערוה, הרי יון מתדמה ללוי. ומאן נוכח כי הוא קליפה קוף בפני אדם, על זה אמר אלו מועטים כו', על דרך (דברים ז, ז) לא מרבכם וגו' כי אתם המעט, והוא סוד המרכז. עיין בפירוש המשניות להרמב\"ם סוף סוטה, יוסי קטנתן של החסידים:",
+ "יוסף בכור שור תיקון לאדום. בבראשית רבה (מד, טו) שהבאתי לעיל (ד\"ה והנה לאברהם אבינו) ותור וגוזל בני אדם שנמשלו לתור והם הגזלנים, והגלות מזה צרה נמשכת ובכל צרה מצירים, דהיינו בכל ג' שלמיות שסימנן מג\"ן, שלימות הממון, שלימות הגוף, שלימות הנפש, ולא נתקיים בגלותינו (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם בגופו בממונו בתורתו. ונודע (ב\"ק פ\"א מ\"א) כי ג' אבות נזיקין בשור, קרן שן ורגל. קרן נגד שלימות התורה, דכתיב בה (חבקוק ג, ד) קרנים מידו לו קרני משה, שן טורפים הגופות, רגל זה ממון היקום אשר ברגליהם. וכן כתיב במלכות אדום (דניאל ז, כ) וקרנא די עשר, הרי קרן. רפסה ברגלה, הרי רגל. אכלה, זו היזק של שן. ורבו שונאי שקר (תהלים לח, כ), ראשי תיבות שן קרן רגל. ותתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ), כי ויעקב שלם כדלעיל. ואימתי, בזמן שהקול קול יעקב כו'. ובפתיחתא דאיכה (ב), אימתי המלכות גוזרת ומצלחת, כשמשליכין דברי תורה לארץ, שנאמר (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה כו' ועשתה והצליחה, כי בנפול האומות בא השק\"ר. ונגד ג' אלו, כיבוד אב שלימות הממון, אפילו זרק ארניקי כו' (קידושין לב, א), ויכלכל יוסף את כל בית אביו (בראשית מז, יב). פירש מהערוה, שלימות הגוף מטיפה סרוחה. את האלהים ירא, שלימות הנפש:",
+ "ביאור מאמר דצדקיה (איכ\"ר ב, יד). צדקיה השיג שיש לו אחיזה ביון כדפירשתי שהוא ביטול תורה, וזהו ארנבת, ומדרש רבה פרשה שמיני (יג, ה), ואת הארנבת (ויקרא יא, ו), זו יון. ואנחנו מושבעים ועומדים מהר סיני, ואין שבועה חל על שבועה, וחשב בהיפוך כבוד ארנבת לקלון, אז יתבטל ממשלתו ושבועתינו בקיום התורה תעמוד. ולא ידע אף שהי' לנבוכדנצר אחיזה בזה, מכל מקום היה בו ג\"כ אחיזה מה בתורה, דהיינו תלמוד בבלי, למה נקרא בבלי, וזהו סוד (ירמיה נא, ט) רפינו את בבל ולא נרפתה. וקשה רישא אסיפא, אלא הכי פירושו, רפינו אותה וקבלה קצת רפואה, אבל לא נרפתה לגמרי, כי במחשכים הושיבני (איכה ג, ו) זה תלמוד בבלי לרוב הגירסות הקשות כו', וגם לא נרפתה כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין כד, א) שהבאתי לעיל:",
+ "והנה לאדום היתה אחיזה גמורה, כי נפיק רבי מאיר מנירון, סתם משנה רבי מאיר (שם פו, א), ורבי מאיר ר' נהוראי שמו שמאיר כו'. וכן בתורתו כתנות אור באלף (בר\"ר כ, כב). וזהו סוד (תהלים קלז, ז) זכור ה' לבני אדום האומרים ער\"ו, סוד כתנות עור, ונתהפך לאור. וזהו יום ירושלים, כי אור יממא הוא כדאיתא בריש פסחים (דף ב'). אמנם תלמוד בבלי אין אור בהיר לעת עתה, רק במחשכים הושבני, וזהו בת בבל השדודה כי לא נרפתה לגמרי, ב\"ת למפרע תלמוד בבלי. ונבוכדנצר אע\"ג דאיהו לא חזי, מזליה חזי, והשביעו במזבח הפנימי שהוא מכפר פעם אחת בשנה, ולא השביעו במזבח החיצון שהוא לכפרה תמידי, כי שם אין אחיזה לקליפה רק ביום כפור אף סמאל נטהר בקצת ונכנס לקדושה ונעשה סניגור. אבל בעוה\"ר בחורבן בית המקדש אף מלאכי שלום מר יבכיון, וכתיב (איכה ב, ז) זנח ה' מזבחו נאר מקדשו הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה. הנה רבן של ישראל בעלי תורה שבע\"פ ישבו אצל המזבח כמו שכתב רש\"י ואלה המשפטים (שמות כא, א) והם החומות נטורי קרתא. ועתה בעונותינו הרבים זנח ה'. ונבוכדנצר שהיה אחיזה בארצו בתורה שבע\"פ אבל במחשכים, על כן לא השביעו במזבח הזה, רק במזבח לכפר אחת בשנה ושם אף קטיגור נעשה סניגור. והנה כשתצטרף נא\"ר דהיינו נאר ה' מקדשו עם ב\"ת דהיינו בת בבל השדודה, תמצא סוד ארנב\"ת:",
+ "וקשר שערות ראשם בסוס, כבר כתבתי ארי נגד ארי, דוד הוא ארי, ונבוכדנצר בא משלמה ממלכת שבא. וג' ציווים במלך, (דברים יז, טז-יז) לא ירבה נשים, לא ירבה סוסים, וכסף וזהב לא ירבה. דוד המלך קיים הכל, חזי מה עביד באבישג. סוס, אמרו רז\"ל (סוכה כו, ב) היה ישן ס' נשמי כשינת הסוס כדי שלא לטעום טעם מיתה, ושהשינה חלק ס' ממיתה, והיה כסוס רץ לעבודת קונו, אף בעת שינה היה בו דביקות קונו למהר לעבודת קונו. וכסף וזהב הכין הרבה לעבודת קונו לבנין בית המקדש. ושלמה כשעבר, אז יצא נבוכדנצר ממלכת שבא, מדן נשמע נחרת סוסיו, וממונן של ישראל חביב עליו כמרקחת כדאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי. דוד המלך אמר (תהלים כ, ח) אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר. והנה כתיב (עמוס ה, ב) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. ונפלה כמו (איכה ה, טז) נפלה עטרת ראשינו אלו הסנהדרין. כתיב בעובדא דהכא (שם ב, י) ישבו לארץ [ידמו] זקני בת ציון וגו' בתולת ירושלים, וכן בהאי קרא דנפלה כתיב בתולת, זה בא מתגבורת נבוכדנצר. ובמקום ב\"ת ציון, ב\"ת בבל השדודה. אבל דוד המלך רמז (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים, סומ\"ך בגימטריא סוס, ועל דרך דכתיב (שם כ, ט) המה כרעו ונפלו ואנחנו כו'. ובעונותינו הרבים, כשגבר נבוכדנצר נקשרו בזנבות הסוס והיו מזכירין זכות אברהם וזכות יעקב, כי להם נתפרסם ענין שעבוד מלכיות על דרך בשורה טובה להנצחיות:",
+ "עוד יש סוד בענין הארנבת, ומה שעלה על דעת צדקיה להפר השבועה עיין בדברי רז\"ל (שבת קמט, ב) בפסוק (ישעיה יד, יב) חולש על (ה)גוים, בענין משכב זכר שעשה נבוכדנצר עם המלכים, ואף לצדקיה בקש לעשות כן כו'. ואמרו המקובלים, הבא על הזכר מתגלגל בארנבת, על כן רצה צדקיה להורידו, כי התבונן בגלות שהוא בגוף ונשמה, וכן הוא האמת, כמו שהגופות מפוזרין, כך הנשמות נדחות והולכות מדחי אל דחי, עיין בתפלת ר\"ה בסידור קורדיוור\"א בענין ותקבץ פזורנו כו' וברכת תקע בשופר כו', כי כמו שנשמות מלכי האומות נפזרות ממהלכן האמיתית כענין נבוכדנצר, כן נשמות ישראל שתחתיו הולכות ונדחות ממהלכן האמיתי הראוי להן איש איש לפי מדריגתו:",
+ "ועל ענין זה רומזים הפרשיות דמטות ומסעי ברמיזתם, כי העדה השלימה שהיתה מוכנת ליכנס לארץ ישראל, דהיינו הגוף בארץ ישראל שלמטה, והנשמות בא\"י שלמעלה ארץ חפץ. ובכאן סיום התורה, כי אחר כך משנה תורה. על כן באו הרמזים, איש כי ידור נדר, רומז על הנשמות, נדר מצד הבינה. וכתיב (איוב לב, ח) [ו]נשמת שדי תבינם, והיא סוד נשמה חדשה. שבועה היא שכבר מושבעת ועומדת, זהו נשמה מגולגלת. וענין השבועה והנדר כמו שאמרו ז\"ל (נדה ל, ב) אפסוק (ישעיה מה, כג) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, והארכתי במקום אחר בדרוש זה, ופסוק (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור, ופסוק (קהלת ה, ד) טוב אשר לא תדור, ובפסוק (במדבר ל, ג) איש כי ידור נדר מזכיר לא יחל ומזכיר ככל היוצא מפיו יעשה, היינו לא תעשה ועשה. אבל אח\"כ באשה אינו מזכיר רק לא תעשה, כי פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, זהו תכלית ביאת הנשמות לעוה\"ז. ומצד הקלקול גורם גלות לגופות, ומכל מקום ג\"כ הנשמות נדחות ונפזרות. ואז חלה שבועה אחרת אשר השביענו הקב\"ה ואנחנו קבלנו השבועה ונשבענו שלא למהר הקץ, רק עד עת בא הרצון האלהי. ובספר היכלות אומרים, אביר ישראל התר התר כו':",
+ "והנה כנסת ישראל נמשלה לאשה, כמו שנאמר (ישעיה נד, ה) כי בועליך ה'. נמצא הקב\"ה כביכול הבעל, ובידו להפר ולקיים והכל ביום שמעו. וכבר כתב הזוהר על פסוק (איכה א, יג) כל היום דוה, כי נגזר החורבן על כל פנים לאלף שנה יומו של הקב\"ה כו'. כי גם בגלות נקראנו בנים כמו שאמרו רז\"ל (ברכות ג, א) אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם. וכן כנסת ישראל אשה, רק הקב\"ה משרה אותנו על ידי שליש, דהיינו שר האומה בעונותינו הרבים, כהא דתנן (כתובות פ\"ה מ\"ח) המשרה אשתו על ידי שליש. ונדר אלמנה וגרושה ממש ח\"ו יקום כו', אך כתיב (איכה א, א) היתה כאלמנה ולא אלמנה, וכן כתוב (עי' ישעיה נ, א) איה ספר כריתות וגומר, ושבה אל בית אביה וגו' (ויקרא כב, יג). והתחיל לספר אחר כך מכבישת מדין וחלוקת ארץ סיחון ועוג, וענין כבישת הארץ והחלוק כו', כבר כתבתי ארץ ישראל שלמטה מקום קדושת הגוף נגד ארץ ישראל שלמעלה מקום קדושת הנשמה, יהי רצון שנזכה אמן:"
+ ],
+ [
+ "דרוש מטות ומסעי",
+ "ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט). נחנו נעבור חלוצים (שם לב, לב). אלה מסעי בני ישראל (שם לג, א). ענין המסעות קשה למאי נפקא מינה הוזכרו. ועל דרוש ר\"מ דרשן קשה, מה טלטול היה בנסעם, אני קורא אליהם ויסע\"ו ויחנ\"ו, הלא ענני כבוד. ואלה מסעיהם למוצאיהם קשה הכפל, וגם קשה היפוך הלשון. עוד קשה כמה מקומות הוזכרו כאן (שם יב-יג) דפקה אלוש, (שם מא-מב) צלמונה פונון, ולא הזכרו בשעתם. וישמע הכנעני מלך ערד (שם מ), ולא זכר הכתוב מה היה נמשך משמועתו. ך' מסעות היו נעים במדבר:",
+ "אלה מסעי , במסכת ר\"ה (לא, א) עשר מסעות נסעה השכינה, מכפורת לכרוב, ומכרוב למפתן, ממפתן לחצר, ומחצר למזבח, ממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה, שנאמר (הושע ב, ט) אלכה ואשובה אל מקומי הראשון, וכנגדן גלתה סנהדרין כו'. יש להתבונן מהו ענין המסעות:",
+ "איכה רבתי (ב, ו) גדע בחרי אף כל קרן ישראל (איכה ב, ג), עשר קרנות הן, קרנו של אברהם, קרנו של יצחק, קרנו של יוסף, קרנו של משה, קרנה של תורה, קרנה של כהונה, קרנה של לויה, קרנה של נבואה, קרנו של בית המקדש, קרנו של ישראל, ויש אומרים קרנו של משיח, וכולן היו נתונות בראשן של ישראל. וכיון שחטאו נטלו מהם, הדא הוא דכתיב גדע בחרי אף קרן ישראל. ונתנו לאומות העולם, הדא הוא דכתיב (דניאל ז, כ) ועל קרניא עשר די בראשה וגומר. וכשישראל עושין תשובה, הקב\"ה מחזירם למקומם, הדא הוא דכתיב (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, הקרנות שגידע צדיקו של עולם. אימתי הוא מחזירן למקומן, לכשירומם הקב\"ה קרן משיחו, דכתיב (ש\"א ב, י) ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו:",
+ "וקשה איך שייך לומר שנתנו לאומות העולם קרן אבות ותורה וכהונה לויה, וכי יש כהנים ולוים ביניהם ונבואה, הלא בקש משה רבינו ע\"ה (שמות לג, טז) ונפלינו אני ועמך:",
+ "הקדמה כשנתבונן בעמודי העולם נמצאים עשרה קדושות שהן שלש של שלש, והעשירי קודש לה'. והם ג' הזכיר שמעון הצדיק, תורה עבודה גמילות חסדים. וג' הזכיר רשב\"ג דין אמת ושלום. וג' מורגלים תשובה תפלה צדקה. ושלשתם מקרא אחד דרשו. והעשירי קודש לה' סוד האמונה, כדאיתא בסוף מכות (כד, א) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה:",
+ "ומפני חטאינו גלינו מארצנו כו', כי על כולם עברו ישראל. תורה, דכתיב (ירמיה ט, יב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי ואותי עזבו ותורתי לא שמרו, אמרו רז\"ל (איכה פתחיתא ב) הלואי שאותי עזבו כו'. המאור שבה כו'. עבודה, דכתיב (ישעיה א, יא) בזית קדשי למה לי רוב זבחיכם וגו'. והעם מקטרים וגומר. וגמילות חסדים, דכתיב בהושע (ד, א) כי אין אמת ואין חסד ואנשי אמת נאספו. דין, כדכתיב (ישעיה א, כג) שריך סוררים וגו' וריב אלמנה לא יבוא. אמת, דכתיב (שם נט, טו) ותהי אמת נעדרת, כי אין אמת ואין חסד. שלום, (איכה ג, יז) ותזנח משלום נפשי קוה לשלום ואין, ובעון שנאת חנם נחרב בית שני. תשובה, כל הנביאים הזהירו השכם ושלוח. תפלה, (ישעיה א, טו) גם כי תרבו תפלה וגו'. שתם תפלתי (איכה ג, ח). אל תתפלל בעד העם הזה (ירמיה ז, טז). צדקה, (ישעיה מו, יב) שמעו [אלי] אבירי לב הרחוקים מצדקה, ואבירי לב היינו רשעים, כדאמר רב יהודה סוף פרק היה קורא (ברכות יז, ב), וכתיב (ישעיה מח, א) לא באמת ולא בצדקה. וכפרו באמונתו, עבדו עבודה זרה:",
+ "ואלו עשר קרנות הם אלו עשרה, אברהם חס\"ד לאברהם, (בראשית יד, כב) הרימותי ידי לאל עליון גומל חסדים טובים. יצחק מדת הדי\"ן ופח\"ד יצחק. ויוסף הוא ברית שלו\"ם. משה אמת נאמן בית רועה נאמן. תורה, כמשמעה. כהונה, עבודה. לויה, מצות צדקה, אפי' עני המקבל יתן לבן לוי מעשר מן המעשר. בית המקדש, מקום תפלת ישראל. ויש אומרים משיח, (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. (ואלו זכינו, היינו שומעים לקול מורים שלנו ולילך בעקבותיהם. עכשיו נטלו הקרנות ונתנו להם, רצה לומר כי על ידם אנו באים לקרנות אלה ועל דרך דאמר רבי יהושע לרבי אליעזר בפרק חלק (סנהדרין צז, ב) אם אין עושין תשובה אין נגאלין, אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. על כן גדולה היתה הסרת טבעת כו'. ולעתיד ואשיבה שופטיך כבראשונה):",
+ "והנה השכינה היתה בה' מקומות ונטלטלה, דהיינו נוב שילה גבעון בית עולמים, והסימן (תהלים קמח, יג) כי נשג\"ב שמו לבדו, ובית עולמים בית ראשון בית שני הרי ה' פעמים. וסילוק י' קרנות בכל פעם, וזהו נ' שלא הזכירה דוד באשרי, ואח\"כ רמזה בסומך י\"י לכל הנופלים כדאיתא בפ\"ק דברכות (ד, ב). והנה אמרו רז\"ל בפרק כל כתבי (שבת קטו, ב) בענין ויהי בנסוע (במדבר י, לה) עשה לו סמניות כו', ונו\"ן אחת סימן לויהי בנסוע, ונו\"ן אחרת סימן לפרשת (שם לו) ובנחה יאמר. ומתחלה נקדים, סיבת הנפילה היא הקימה, תם עונך שקלה אפוכי להתם חטאת כו' מזמור לאסף באו גוים בנחלתך. ומתורץ קושית הגמרא קינה מבעי ליה, כי באמת הקינה גורמת המזמור. ארוממך י\"י כי דליתני (תהלים ל, ב), לשון דלות, ולשון רוממות, הדלות גורם להרוממות ולא יוסיפו עוד בני עולה וגו' (ש\"ב ז, י), וגדול יהיה כבוד הבית האחרון (חגי ב, ט), וצום הרביעי כו' יהפוך לששון (זכריה ח, יט). ואז מתורץ קושיית הגמרא (ר\"ה יח, ב) קרי ליה צום. ועל כן ט' באב נקרא מועד וחל ביום שחל פסח. ועל כן ויהי בנסוע ויהי חזרה נ' ובנחה על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו, נסעו מן נ' ויחזרו לי':",
+ "והנה הפסוקים האלו אמרם משה, כי משה רבינו ע\"ה הוא עיקר הקרן הכולל כל י' קרנות, כי קרן אור פניו והוא זכה לנ' בסוד נ' שערי בינה כו', וזכה להם בסמ\"ך יום שהם ג' פעמים מ\"ם יום שהיה בהר. וזהו שאמרו (ברכות ד, ב) אף על פי כן סמכה אח\"כ סומך י\"י לכל הנופלים. במערבא אמרי, נפלה ולא תוסיף קום (עמוס ה, ב) כמו שפירש בזוהר, רק (ישעיה לג, י) עתה תקום יאמר ה'. וזהו סומך ה'. ונו\"ן שנפלה בסוד ויהי בנסוע, תחזור ויהיה לה סמיכה מן ה', ואז תגדל ההשגה ביותר שכולם יזכו לנ' שערי בינה במה שלא זכה אלא משה, וגדולי ישראל קצת מהם, כי מסרה ליהושע, ועל כן נקרא בן נו\"ן שהי' לו הבנה בנו\"ן שערים והשגה מהם, ואוירא דארץ ישראל מחכים (ב\"ב קנח, ב), ובחטאו טבעו שעריה אלו שערי בינה, ולעתיד יחזרו השערים (והם שערי תשובה כנודע למקובלים) :",
+ "זהו סוד י\"א פסוקים מתחילין בנו\"ן ומסיימין בנו\"ן. אחד, פסוק דהכא (במדבר לב, לב) נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען ואתנו אחזת נחלתינו מעבר לירדן. עוד עשרה פסוקים, (ויקרא יג, ט) נגע צרעת כי תהי' באדם והובא אל הכהן. (דברים יח, טו) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון. (תהלים מו, ה) נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון. (שם עח, יב) נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען. (שם עז, כא) נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן. (משלי ז, יז) נפתי משכבי מור אהלים וקנמון. (שם כ, כז) נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. (שה\"ש ד, יא) נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון. (ירמיה נ, ח) נדו מתוך בבל ומארץ כשדים צאו ויהיו כעתודי�� לפני צאן. (דה\"א יב, ב) נשקי קשת מימינים ומשמאילים באבנים ובחצים בקשת מאחי שאול ומבנימין:",
+ "נגע צרעת כו', הוא שאילה וחקירה גדולה מדוע הפליא ה' את מכותינו להיות נגע צרעת הובא כו', דהיינו החורבן הגדול, על דרך דאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי (כא) רבי אלכסנדרי פתח, (ויקרא יג, מה) והצרוע אשר בו הנגע וגו', והצרוע, זה בית המקדש. אשר בו הנגע, זו עבודה זרה כו'. בגדיו יהיו פרומים, אלו בגדי כהונה. וראשו יהי' פרוע, הוא שנאמר (ישעיה כב, ח) ויגל את מסך יהודא כו'. ועל שפם יעטה, כיון שגלו ישראל לבין האומות לא היה אחד יכול להוציא דברי תורה מפיו. וטמא טמא יקרא, חורבן בית ראשון ובית שני. וראיתי בספר רוק\"ח, כתיב במצורע (ויקרא יג, מו) בדד ישב, וכתיב הכא (איכה א, א) איכה ישבה בדד, וכל ענין מצורע (ויקרא יג, י) והובא אל הכהן נתקיים בחורבן המקדש. כנגד נראה בבית (שם יד, לה), כיון שהעמיד מנשה צלם בהיכל בא הבעל בית כביכול. אל הכהן (שם), זה ירמיה. וצוה הכהן ופינו את הבית (שם לו), התנבא (ירמיה נב, יז-יח) את הסירות ואת היעים וגו'. ואת ים הנחשת וגו'. וראה הכהן את הנגע (ויקרא יג, ג), זה יחזקאל שהיה בגולה וקרא תגר. מה עשה הקב\"ה, נטלו כהרף עין והעמידו בבית המקדש והראה לו כל דמות עבודה זרה שהיו מצויירין בכותל בית המקדש, שנאמר (יחזקאל ח, ג) וישלח תבנית יד ותבא אותי וגו'. לכך נאמר והנה נגע בקירות הבית. שבעת ימים (ויקרא יד, לח), אלו שבעים שנה בבבל. ושב הכהן ביום השביעי (שם לט), זה עזרא הכהן. ולקחו אבנים אחרות (שם מב), זהו בנין עזרא. ואם ישוב הנגע ופרח כו' ונתץ את אבניו ואת עצו (שם מג-מה), זה חורבן בית שני, ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז), עד כאן מיסודו של רוקח כתיבת יד:",
+ "ועל זה תמה נגע צרעת כו', מה חרי האף הגדול הזה. וגם רצה לומר הובא אל הכהן שלמעלה, כביכול כך עלה הפגם כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (חגיגה ה, ב) שאני חורבן הבית אפילו מלאכי השלום מר יבכיון:",
+ "על זה יסדרו אח\"כ י' פסוקים מתחילין בנו\"ן ומסיימין בנו\"ן, וכל פסוק ירמוז לעמוד אחד מי' עמודים הנ\"ל אשר נסעו מזה. אבל יסעו לזה וישובו אל נו\"ן, ואדרבא אל מעלה ביותר כי נו\"ן כפופה רומז למלכות עולם שירה חדשה הנקיבה. ונו\"ן פשוטה שיר חדש לתפארת, כי עתה אקום יאמר ה', כמו שפירש נפלה ולא כו', ענין לפני שמש ינון שמו. נחנו נעבור חלוצים, נגד עמוד התורה. ומתחלה נקדים, איתא במסורת ג' נחנו, חד קמוצה, וב' פתח. כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים (בראשית מב, יא), נחנו נעבור חלוצים וגו' (במדבר לב, לב), נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת (איכה ג, מב). במתן תורה זכינו לג' מעלות. א' ההשגה והנבואה, כדכתיב (דברים ד, לג) השמע עם קול אלהים מדבר וגו'. ב' מעלת המלוכה, כי אז חרות מהאומות ולהם בעצם המלוכה, וכל ישראל בני מלכים. הג' אז נתינת הארץ בעצם כדי לקיים מצות התלויות בארץ. מאמר בריש רש\"י (בראשית א, א), אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל כו'. אלא המה ג' כתרים, כתר תורה, כתר כהונה הוא קדושת המקדש, כתר מלכות, ונרמזו במתן תורה (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכ\"ת כהני\"ם:",
+ "והנה בג' אלה מצינו ענין אחדות. בנבואה, אמרו רבותינו ז\"ל בפ��ק קמא דברכות (ז, א) שביקש משה מהקב\"ה שלא תשרה שכינה רק בישראל, (שמות לג, טז) ונפלינו אני ועמך, באומה יחידית אתה אחד ושמך אחד כו'. המלוכה אחת, דבר אחד לדור, מלכותא דארעא כעין דרקיעא, וישב שלמה על כסא ה' (דה\"א כט, כג), ולא נתנה אלא לדוד ולזרעו. קדושת הארץ אחדות, (דברים יא, יב) ארץ אשר ה' וגו', וכל הארצות ניזונות מתמציתה, ומרכז ארץ ישראל בית המקדש מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה מתאחד עמו ויחדיו יהיו תמים והי' המשכן אחד:",
+ "כולנו בני איש אחד נחנו (בראשית מב, יא). זה יהיה נגד כתר מלכות, במדרש רבות ויגש (צג, ב), כי הנה המלכים נועדו וגו' (תהלים מח, ה), זה יהודה ויוסף, עיין שם. (בכה על צווארי (בראשית מה, יד), בית המקדש (מגילה טז, ב)) נצנצה בהם רוח הקודש, ורומזים על העתיד מלכות בית דוד ומלכות אפרים, וכולם בעונותינו הרבים נתבטלו, והאחרון הכביד חורבן הבית, ושם כתיב (איכה ה, ו) מצרים נתנו יד, בט' באב הוקבע בכיה לדורות מחטא המרגלים (תענית כט, א):",
+ "ועל זה בא הרמז דרך חקירה הלא אנחנו בני איש אחד דבקים בדבקות האמיתי, כל תיבה בתורה אמיתית, ואין אנחנו מהמרגלים כלב ויהושע, ומדוע לא הצליחה ועל כן כתיב חסר א', כי בזה יתורץ החקירה מה שהיו חסרים. כבר אמרתי המלכות בנתינת התורה, ואז אמר הקב\"ה למשה אחוז בכסא (שבת פח, ב), אנכ\"י בגימטריא כסא, שנאמר (איוב כו, ט) מאחז פני כסא, וישב שלמה על כסא ה' (דה\"א כט, כג), והנה כביכול כסא מלכות שלמעלה חסר א'. וכשיקוים (שמות טו, יח) ה' ימלוך לעולם, ועד אז תשיב המלוכה לבעלה (משיח בן יוסף, משיח בן דוד), ולא יחצו ישראל עוד לב' ממלכות, רק לסוד אחד והיו לעץ אחד, והחולק אמלכות בית דוד כחולק אשכינה:",
+ "נחנו נעבור חלוצים (במדבר לב, לב). נגד מעלת ארץ ישראל ובית המקדש. בני גד ובני ראובן בהופיע עליהם רוח הקודש כי הם יגלו בראשונה נחלה מבוהלת, אמרו למה זה ועל מה זה מה חטאנו, הלא אנחנו נעבור חלוצים לעשות יתר מחיובינו לילך בראש הצבא, פשט צדקת ה' עשה שכתבתי במקום אחר. וגם פה קדושה אתנו, כי אתנו אחוזת נחלתינו זה משה רבינו ע\"ה, תורה צוה לנו משה מורשה (דברים לג, ד). והתשובה חסר א', בזוהר פרשת ויקרא ה' אל משה, כמו (ישעיה כב, יב) ויקרא ה' צבאות ביום ההוא וגו', כי מגיד מראשית אחרית דבר אתו מחורבן אהל מועד. וזהו סוד א' זעירא, כי המשכן שהיא בסוד א' יתקטן ויחרב, אבל לא שיתבטל לגמרי ח\"ו, כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד. אבל נחלת בני גד ובני ראובן קדושתם היה מעט, ובהסתלק אז חסר א' לגמרי, וזה היה חטאם שלא במקום קדושה. כבר כתבתי הסימן (מל\"א ו, ו) מגרעות נתן בית לסביב חוצה. מג\"ר ראשי תיבות מנשה גד ראובן, כך כתוב בספר עשרה מאמרות. וזה היה עוות אשר לא יוכלו לתקן מה שהיו חוצה ונשלחו חוצה. ואני אומר רמז בפרשה זו מוסבת שם. וכבר נודע מה שכתב הזוהר מענין ד' צומות דחרבן בפסוק (בראשית לב, לג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, הרי רומזים השמות גיד מלשון גד, הנשה רומז למנשה, ראובן כבר רומז (שם כט, לב) ראה ה' בעניי, אני הגבר ראה עני והבן:",
+ "נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת (איכה ג, מב). נגד מעלת ההשגה והדביקות, ואמר כמתמיה, ועל דרך שאומר הפייטן הספרדי, לי נאה למעול ולך נאה למחול המבדיל בין קודש לחול. וזהו שאמר נחנו פשענו, כי כן טבענו, אבל אתה רב סליחות למה לא סלחת, ואז נתקיים עונותיכם מבדילים שלא יוכל להיות הדבקות. ובא התשובה חסר א', דהיינו א' כתנות אור בזוהמת נתהוה עור, ובמתן תורה פסקה הזוהמא (שבת קמו, א), ואחר כך חזרה ואין לה תקנה אלא בשבירה, ואז (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה כו'. והנה נחנו המדבר מכתר מלוכה קמוצה ולא פתוחה, כי אינה פתוחה לשום אדם כי אם לדוד ולזרעו. אבל נחנו דכתר תורה פתוחה לכל, כל הרוצה ליטול, ובבחינה זו כתר דכהונה ואוירא דארץ ישראל, וכמו שדרשו רבותינו ז\"ל (הוריות יג, א) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ודרשו מפסוק (משלי ג, טו) יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. בפרק קמא דעבודה זרה (ג, א) תניא, רבי מאיר אומר, אפילו גוי העוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול. הרי נחנו נעבור עם המסורת שלו רומז לכתר תורה שנסעו מנו\"ן ויחזרו לנו\"ן המעולה ביותר, וכן בכולם:",
+ "נביא מקרבך (דברים יח, טו). מעלת עמוד העבודה, שכל כך גדול העבודה שהוצרכה מפי הקב\"ה בהוראת שעה אף בזר, כמו משה רבינו ע\"ה בז' ימי מלואים ואליהו הנביא בהר הכרמל, וילפינן מזה הפסוק נביא וגו' אליו תשמעון:",
+ "נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען (תהלים עח, יב). עמוד גמילות חסדים, נתינת הארץ לאבות היה מצד החסד כמו שאמר לאברהם וקאי אנתינת הארץ, וכמו שפירש החכם אלשיך מה שקיים הקב\"ה ההבטחה ליעקב, זה היה דין אמת לאמתו מאחר אשר נשבע כבר לאבותינו. אמנם מה שעשה מתחלה שהבטיח לאברהם ונשבע, זה היה חסד, וזהו חסד לאברהם. נמצא מקור נובע מצד החסד:",
+ "עוד היה חסד גדול ששמח הקב\"ה בעת שיעבודם במצרים כמו שכתוב (שמות ו, ו-ז) והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וגו'. וכתיב (שם ח) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב. ונגד אבותם עשה פלא כמו שכתב רש\"י ותחת אשר אהב וגו' ויוציאך ה' בפניו. ור\"מ קורדוויר\"א כתב בספר גירושין, בפניו קאי אאברהם לחוד שהוא חסד:",
+ "עוד חסד גדול שנתן בעין יפה, שצוען מצרים היה נחשב נגד ארץ ישראל לשדה, עיין ברש\"י שלח לך (במדבר יג, כב) שבע שנים נבנתה כו':",
+ "עוד מרומז כנגד אבותם החסד הגדול שעשה עמנו הקב\"ה, שזכרו רבותינו ז\"ל והביאו רש\"י בענין (דברים ד, כה) ונושנתם שהקדים הקב\"ה שתי שנים. ומצאתי בספר כתיבת יד מספרי רוקח, כשתחסר עוד מתת\"ן שנים ב' שנים שהיו שנים רעות שהיתה ירושלים במצור, נשאר תתמ\"ח כמנין אברהם יצחק יעקב. על כן בעמידת הארץ בתהלים סימן ק\"ה (ח-ט) כתיב, זכר לעולם בריתו וגו'. אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק ויעמידה ליעקב. וזהו נגד אבותם עשה פלא. עוד אני אומר כי בכפל היה החסד, לקח הקב\"ה רד\"ו שיעבוד מצרים וצירף רד\"ו לצדיק דיצחק ונעשית שי\"ן. והנה יצחק מורה דין קץ חי, ורבקה אמרה (בראשית כז, מו) קצתי בחיי, וכתב בעל הטורים, ק' זעירא, בראותה חורבן ההיכל גבוה ק' אמה, ואז יצחק יצא חק הוא החוק אשר בשאירו שם וכדאיתא בפתיחה דאיכה חייך עברו ברית כו', אבל בשלוותא ישחק יש חק, כי חק לישראל כו' (תהלים פא, ה). וכן בית שני עמד ישח\"ק שנים, כשתסיר ב' שנים של המצור, הרי זה הפסוק על עמוד גמילות חסדים מנו\"ן לנו\"ן:",
+ "נהר ��לגיו ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון (תהלים מו, ה). עמוד דין המרומז בנהר פלגיו כמו שכתב הרד\"ק, והוא שמחה בעיר הקודש כי לא לן אדם בירושלים ובידו חטא (ב\"ר כא, כא), והיו מתנהגים על פי אלהים שהוא מדת הדין לטובתם פשט אל זועם כו', להתקיים (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי וגו' על כן אפקוד עליכם עונותיכם, כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (ד, א), וכתבתי במקום אחר. וזהו שאמר נהר פלגיו נגד ימים המרעישים כמו שכתב הרד\"ק, ומדת הדין הזה ישמחו ונהפך לושאבתם מים בששון ממעייני הישועה (ישעיה יב, ג):",
+ "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן (תהלים עז, כא). עמוד אמת, כמ\"ש משה רעיא מהימנא, ואהרן אחיך [יהיה] נביאך (שמות ז, א), והכל יד משה. ועל כן כתיב לשון יחיד:",
+ "נפתי משכבי מור אהלים וקנמון (משלי כ, כז). עמוד השלום, בעת השכיבה ראוי לאדם בשלום ישכב עם חבירו, כההיא חסידא כל אימת דסליק לפוריא אמר שרי ומחיל למען דציער לי, ואז במקום חרון אף ריח אף ריח ניחוח נחת רוח. וזהו נפתי משכבי כו':",
+ "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ, כז). עמוד התשובה, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה. ועל בעל תשובה נר דולק, עיין ברש\"י בסוף פרק קמא דסנהדרין (לא, ב) כמר עוקבא לדזיו ליה, ובמעשה דרבי נתן צוציתא סוף פרק במה בהמה (שבת נו, ב):",
+ "גם רמז עניינים גדולים של תשובה, כתיב (קהלת ו, ז) כל עמל [ה]אדם לפיהו, לשון הרע רכילות וכל חשמ\"ל, והדבור מצד הנשמה לנפש חיה (בראשית ב, ז) תרגם אונקלוס לרוח ממללא, זהו נשמת אדם. גם כל עמל אדם לפיהו, זריזות הרחקת מאכלות אסורות רבו כמו רבו, וזהו עבירת אדם הראשון גרם לו ולזרעו מיתה. וזהו חופש כל חדרי בטן. וכן נרמז בכל חדרי בטן איסורי ביאה והנמשך מזה, וכבר כללו רבותינו ז\"ל (ב\"ב קסה, א) כולם בלשון הרע ורוב בגזל ומיעוטם בעריות, וסימנם עג\"ל. ואין כל פקודה שאין בו מחטא זה מה שרשום בעגל:",
+ "נפת תטפנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון (ירמיה נ, ח). עמוד התפילה, להיות השפתיים נאים ישקני מנשיקות פיהו מעוררים אהבה שלמעלה כמשוש חתן לכלה. ודבש וחלב רומז לנסתרות כדאיתא בחגיגה (יג, א). ויהא מעוטף בציצית ותפילין, ותפילין פשיטא כי הוא מצות עשה, ולא הוצרך רק להזכיר ציצית שישתדל טלית בת ארבע כנפות בשעת תפלה, וזהו ריח שלמותיך כריח לבנון כמו שכתב הבחיי בהקדמה עיין שם:",
+ "נדו מתוך בבל ומארץ כשדים צאו והיו כעתודים לפני צאן (ירמיה נ, ח). עמוד הצדקה, כתיב (ישעיה א, כז) ציון וגו' בצדקה, רצה לומר בזכות צדקה, וקאי אצדקה שיעשו ישראל. עוד יש לפרש דקאי אצדקה דבבל, שמעיקרא עשה נבוכדנצר עצת דניאל (דניאל ד, כד) וחטאיך בצדקה פרוק, וכשנתחרט (שם כז) הלא דא כו', עיין שם, ועל כן חרב. ואמר (ירמיה נ, ח) והיו כעתודים כו', רומז למה שכתוב (משלי יא, כד) יש מפזר ונוסף עוד. וכן אמרו (שבת קיט, א), עשר תעשר (דברים יד, כב), עשר בשביל שתתעשר. ונתקיים ביעקב שאמר (בראשית כח, כב) עשר אעשרנו, השפיע לו הקב\"ה עושר שלא בטבע, כמו שכתוב (שם לא, י) ואשא עיני ואראה בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקודים וגו'. וכתיב (שם ל, מ) ויתן ��ני הצאן:",
+ "נשקי קשת מימינים ומשמאילים באבנים בחצים בקשת מאחי שאול מבנימין (דה\"א יב, ב). זהו סוד עמוד האמונה, ידוע שאול זכה למלוכה על אשר לא השתחוה בנימין נגד עשו, שהיה שם אלהי נכר סמאל. וכן מרדכי לא יכרע וגו' (אסתר ג, ב), כמבואר בארוכה בספר קול בוכים. והנה החולק על מלכות בית דוד כחולק אשכינה, וזהו סוד הענין אשר מאחי שאול בעצמם הוצרכו להתדבק ולהתייחד במלכות בית דוד ודוק:",
+ "הרי אלו י' פסוקים מנו\"ן לנו\"ן תירץ על פסוק נגע צרעת כו'. והענין כי נסעו מנו\"ן עשר מסעות, ונפלה ולא תוסיף כו'. וזהו ענין מאמר (ר\"ה לא, א) עשר מסעות, מכפורת לכרוב, כפורת הוא על ארון העדות שבו עמוד התורה:",
+ "וכשנחסר זה העמוד, נסע לכרוב עמוד העבודה, כרוב דמות אדם, אדם כי יקריב (ויקרא א, ג), שור שהקריב אדם כו'. ואיתא פרק אין דורשין (חגיגה יג, ב) יחזקאל ביקש ונהפך שור לכרוב:",
+ "וכשנחסר עמוד העבודה, נסע למפתן הבית, רומז על גמילות חסדים יהיה ביתך פתוח לרוחה, (בראשית יח, א) והוא יושב בפתח האהל לראות אחר אורחים, ואנשי ירושלים מפה פרוסה כו' (מדרש איכה ד, ג):",
+ "וכשנחסר זה, נסע לחצר, הוא החצר הפנימי דהיינו העזרה כדפירש רש\"י ביחזקאל סי' י', וזה רומז על עמוד הדין. רבותינו ז\"ל אמרו (יומא כה, א) אין ישיבה בעזרה אלא למלכות בית דוד, והקב\"ה אמר לאברהם שב אתה סימן לבניך (בר\"ר מח, ז), ומלכות בית דוד היו עמודי הדין, כה אמר ה' לבית דוד דינו לבקר משפט (ירמיה כא, יב) ויהושפט אמר לשופטים (דה\"ב יט, ו) ראו מה אתם עושים כו'. ויאשיה כל דין שדן עד שנעשה י\"ח שנים כו'. דוד אמר (תהלים קיט, קכא) עשיתי משפט וצדק כו'. ויהי דוד כו' (ש\"ב ח, טו):",
+ "וכשנחסר זה, נסע למזרח, וכתב רש\"י בספר עמוס סימן ט' שהוא מזבח הזהב והוא מזבח הקטורת שהוא נגד עמוד האמת, כדכתיב (משלי כח, כ) איש אמונות רב ברכות. וכן אמרו רבותינו ז\"ל (יומא כו, א) הקטורת מעשרת, ברך ה' חילו (דברים לג, יא):",
+ "וכשנחסר, אז נסע משם לגג מזבח, במקום שקיטור הקטורת עולה ומקשר ישראל לאביהם שבשמים, ועל כן נקרא קטורת, כי אין לך חביב מקטורת וזהו עמוד השלום:",
+ "וכשנחסר זה, אז חומות אנך עמוד התשובה, בפרק הזהב איתא שם (ב\"מ נח, ב), לא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה, יז) באונאת דברים וכו'. כיצד, אם הי' בעל תשובה, אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים כו', עיין שם. אמר רב חסדא, כל השערים ננעלו, חוץ ג' שערי אונאה, שנאמר (עמוס ז, ז) הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך. וכשנחסר זה נסע לעיר מקום עמוד התפלה, כמו שכתוב (מל\"א ח, מד) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת. וכתיב (ש\"ב יח, ג) כי תהיה לנו מעיר לעזור:",
+ "וכשנחסר זה, נסע להר עמוד הצדקה, כמו שכתוב (תהלים לו, ז) צדקתך כהררי אל. ועל כן כתיב (ישעיה נב, ז) על ההרים רגלי המבשר כו'. ושביה בצדקה (שם א, כז). ובפרק קמא דבתרא (י, א) י' דברים קשים, הר קשה כו', עד ומיתה קשה מכולם, וצדקה תציל ממות (משלי י, ב):",
+ "וכשנחסר זה, נסע במדבר עמוד האמונה, (ירמיה ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר. ובמדבר (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו (קושיות) :",
+ "ועל מסעות הללו רומזים המסעות בפרשה, כי דרך כלל יש רמז בפרשיות הללו מטות ומסעי על ענין הנשמה, ברוך אתה בצאתך וברוך אתה [בבאך] (דברים כח, ו), דהיינו מוצא הנשמה ממקורה והלוך ונסוע עד שובה למקומה הראשון. וזהו (במדבר לג, ב) מוצאיהם למסעיהם על פי ה', כי היא חלק ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם, דהיינו חוזרת למקומה. ונרמז בפרשות מטות (שם ל, ג) איש כי ידור נדר או השבע שבועה, זה רומז למה שכתב הזוהר בפסוק (ויקרא ה, א) נפש כי תחטא ושמעה קול אלה כו', כי משביעין את הנשמה קודם בואה לעולם כמו שלמדו רבותינו ז\"ל (נדה ל, ב), כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון. ואפשר כי ידור נדר נשמת שדי תבינם, בסוד בינה סוד נשמה חדשה. או השבע שבועה והיא נשמה מגולגלת, כי כבר מושבע ועומד. ואומר, לא יחל דבריו, ורמז נפלא באיש הוזכרו ב' עניינים לאסור איסר ככל היוצא מפיו יעשה, ובאשה לא הוזכר רק (במדבר ל, ה) אשר אסרה על נפשה יקום, ולא הזכיר עשיה, כי כל איסורין שבתורה האשה שוה לאיש זולת במצות עשה שהזמן גרמא (קידושין לה, א). אחר כך מתחיל מכיבוש ארצות למטה לארץ ישראל, אשר לעומת זה ארץ העליונה, כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין פ\"י מ\"א) שנאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים כו'. ואז הרמז דאלה מסעי בני ישראל. ואז מרמזים אלו נבואת לרמזים שלנו מהמסעות שזכרנו שנסעו בהם מוצאיהם למסעיהם, אבל יהיו מסעיהם למוצאיהם כמו שכתבתי מנו\"ן לנו\"ן:",
+ "הנה הם י\"ב מסעות עד מדבר סיני ששם קבלו תורה תורת ידו\"ד תמימה י\"ב צירופי של ידו\"ד אחד, וכן נתייחדו י\"ב שבטי ישראל כאיש אחד, וכל המסעות הם צירופי שמות, עיין בצרור המור בפרשה זו:",
+ "אחר מדבר סיני היו ב' מסעות, קברות התאוה התחילו לקלקל, אבל עדיין לא נעשה רושם עד רתמה שמשם נשתלחו המרגלים והוקבע בכיה לדורות. ומרתמה עד הר ההר תמצא כ' מסעות נגד עשר מסעות שנסעה שכינה וכנגדן גלו סנהדרין י' גלויות (ר\"ה לא, א), ובהר ההר שם מת אהרן בחדש החמישי באחד לחודש (במדבר לג, לח), על כן משנכנס אב ממעטין בשמחה. וכשמת חזרו לאחוריהם ח' מסעות, ומסתמא לכל יום היה מסע אחד, נמצא הגיעו לשם בט' באב ועשו הספד, ועם כל זה הכהן גדול ראשון שהוא אהרן נגד בית מקדש ראשון, כי אהרן נגד בית ראשון, ועזרא נגד בית שני, והוא גם כן גילגול אהרן עולה עם אותיותיו במספר קטן כמו אהרן. על כן הוזכר מיתתו ב' פעמים בפרשת חקת (שם כ, כח), ובפרשת זו (שם לג, לח). ושם בפרשת חקת לא הוזכרה במיתה נשיקה, כי חורבן בית ראשון הוא יותר ברע. אף כי חורבן בית שני גרוע לן, מכל מקום מעת חסרנו כל אלה מהמעלות הגדולות בחורבן בית ראשון עדיין לא זכינו, כי חסר ה' דברים (יומא כא, ב):",
+ "ומי גרם כל אלה, הכנעני מלך ערד, כנען בידו מאזני מרמה הוא היצה\"ר הוא השטן. ודרך רמז הוא מלך ערד, כמאמר ר' חנינא בברכות (לג, א), לא הערוד ממית, אלא החטא ממית. והוא שולח את הערוד למוסר טוב. ואיתא בירושלמי (פסחים פ\"ד ה\"א דף כה, ב) ומובא בטור (או\"ח תקנא) הני נשי דנהגי דלא למשתי עמרא, ואית דגרסי חמרא כו'. הענין, חוה סחטה אשכול ענבים בגירוי הנחש ומשם חורבן בית המקדש, עיין בזוהר גלאנט\"י. ואיבה אשית (בראשית ג, טו), איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה (איכה א, א) ראשי תיבות איבה רעה. והיא גרמה שנכנס אב הראשון הכולל כל הנשמות אל עפר שב, ואמרו רז\"ל בסנהדרין (עי' לח, ב) שמינית נזרקה בו נשמה, ומאז עד שנטרד ט' שעות נגד ט' באב. ואמר לו הקב\"ה איכה, מלשון איכה, עיין בפתיחה (ד) והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז), והארכתי בדרוש שמיני כי אהרן תיקון של אדם קדמאה עיין שם. ואז יבא על נכון הני נשי דנהיגי מן אב שלא לשתות יין, על כן אני מפרש גם בגירסא זו, נשי, נשים הם יותר זהירות. ואית דגרסי למשתי עמרא, עיקר בגדי כהונה תכלת אהרן תיקון אדם. והנה מזוהמת הנחש שגרמה חוה יצא קין והביא זרע פשתן ונעשו כלאים, כי הכל צמר הצאן, ובבגדי כהונה כלאים משתרי כי הוא מטהר ומזכך הפשתן שבו כי עקרו תכלת. ויבכו כל בית ישראל את אהרן (עי' במדבר כ, כט). כל בית, אלו הנשים (תנחומא חקת), ודוק בענינים האלו:",
+ "אחר כך ח' מסעות עד סמוך לגבול ארץ ישראל הם ד' גלויות. ואיתא במדרש (איכ\"ר א, נז) חטאו בכפלים ולקו בכפלים ומתנחמים בכפלים, נמצא ד' גלויות הן ח'. כיצד, כשזכינו היינו מרכבה למעלה בסוד ד' דגלים בד' מחנות שכינה אדם שור נשר אריה. ולא זו שגלינו מזה הכבוד, אלא בעונותינו הרבים נתהפך. כיצד, חורבן בית ראשון (משנכנס אב ראשי תיבות אדום בבל) ארי עלה ארי' מסבכו (ירמיה ד, ז). חורבן בית שני נשר, כדאיתא באיכה רבתי (א, מח) בעובדא דטרכינס אמר אנא נשרא, ביני וביני מדי ויון, מדי אדם, כמו שדרשו רז\"ל (מגילה יא, א) על המן, בקום עלינו אדם (תהלים קכד, ב), ולא מלך יון, שור שאמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק כו':",
+ "הרי מבואר ענין המסעות רומזים על מוצא ומבוא הנשמות, ומספר המסעות מ\"ב כמספר שם של מ\"ב. וכתב מהר\"ם קורדוויר\"א, שטוב לנשמה בהפרדה, בשתים יכסה ובשתים יעופף. ובצרור המור כתב, התחלת התורה בשם מ\"ב, כי הוא נרמז בפרשה ראשונה דבראשית. וכן מ\"ב מסעות סוף התורה, כי אלה הדברים משנה תורה. ועל כן כתיב על פי ה', וכן נרמז ה' ב\"ם:",
+ "ועוד רומזים המסעות למה שכתבתי, וזה תלוי בזה לנקות הנשמה. ועיין עוד בצרור המור בענין מסעות, איך הקב\"ה מונה כל המקומות שהיו ישראל מטולטלים עד בואם לארץ ישראל, כך מונה עתה בגלות כל הנדנודים וטלטולים, והכל יעלה לחשבון בשוב ה' את שיבת ציון. על כן הוזכר מיד אחר המסעות חלוקת ארץ ישראל, ואז יקויים (במדבר לא, מט) ולא נפקד ממנו איש, כי אתם בית ישראל תלקטו אחד אחד. וחתם החנייה האחרונה בערבות מואב, יהיה רומז ג\"כ לענין ולא נפקד ממנו איש, על דרך דאיתא בפרק חלק (סנהדרין צו, ב) אמר עולא, עמון ומואב שבבי בישי דירושלים היו. כיון דשמעי לנביאי דקא מתנבאו לחורבנה דירושלים, שלחו לנבוכדנצר, פוק ותא. אמר, מסתפינה דלא לעבד לי כדעבד בקמאי. שלחו ליה, אין האיש בביתו, ואין איש אלא הקב\"ה, שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה כו'. עד, דהדרי' רשעים בתשובה ומייתו לי. שלחו ליה, כבר קבע להם זמן, שנאמר (משלי ז, כ) ליום הכסא וגו', עיין שם:",
+ "וזהו ענין נעמי אמרה (רות א, כ) קראן לי מרה, בבואה משדי מואב, כי הם מררו לנו, אבל נתקיים שם נעמי בנעים זמירות דוד המלך שיבא משיח ממנו אשר עליו אמר מלך מואב כי חזק הוא ממני, דהיינו המשיח כמבואר בזוהר. וזהו סוד ערבות מואב, המרירות ילך וישאר הערב המתיקות, ואז לא נפקד ממנו איש. לא כמו שאמרו המרים כי אין איש בביתו:",
+ "ועל זה רומז המזמור (תהלים קלז, א) על נהרות בבל שם ישבנו כו'. רצה לומר, שבכו כשהגיעו לבבל בזכרנו את ציון, את רצו לומר הטפל לציון, דהיינו אותן שבבי בישי. אבל תלינו כנורותינו על ערבים בתוכה, דהיינו ערבות מואב כדפירשתי, ואז נשורר כנור דוד:",
+ "והואיל והמזמור אתא לידן, ומצוה מוטל על כל לעורר על החורבן והגלויות, אפרש אותו. על נהרות בבל וגו' גם בכינו. קשה, מה זה לשון גם. ועל דרך הפשט, גם לשון ריבוי, רצה לומר בכיה רבה. גם מתורץ במה שאמרו רז\"ל במדרש (איכ\"ר ה, ה) על צוארנו נרדפנו (איכה ה, ה), שנבוכדנצר ציוה אלהיהן של אלו רחמן, ידו פשוטה לקבל שבים, לא תשבקון דלצלון כו', הרי שמנע מהם שערי דמעות. ואיתא עוד במדרש (תהלים קלז, ג) מה רמז ישראל לבכות על נהר פרת. ר' יוחנן אמר, הרג בהם פרת בישראל, יותר ממה שהרג נבוכדנצר הרשע כו'. והנה אז היה להם רשות לבכות, אז גם בכינו בזכרנו את ציון. והאויבים סברו שכל הבכיה בשביל כאב פרת:",
+ "על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו, הוא כפשוטו, שתלו הכינורות על ערבי נחל. אבל רמזו בזה רמזים מה שנתקיים (עי' איוב ל, לא) והיה כנורי לאבל תלו בהערבים. הנה הפייטן דסוכות מפרש ד' מיני כתות אדם בישראל, וערבי נחל הם הרשעים שאין בהם טעם וריח. ואחר כך רמז שנית, ואם תאמר למה ימותו צדיקים עם רשעים, על ערבים בתוכה כו', כי כל ישראל ערבים זה בזה, ומי שיש בידו למחות כו' (ע\"ז יח, א):",
+ "אי נמי, רומז להא דאיתא במדרש תהלים (ח, ד), בני אם ערבת לרעך בישראל (משלי ו, א), הכתוב מדבר בשעת מתן תורה, אמר הקב\"ה לישראל, תנו לי ערבים שתקיימו את התורה. אמרו לו, הרי אבות ערבים בנו. אמר להם הקב\"ה, חייבים הם לי ולואי שיעמדו בעצמן. משל כו', לא את אבותינו כרת ברית (דברים ה, ג). הביאו לי מי שאינו חייב לי, התינוקות. מיד הביאו התינוקות מדדי אמותיהן, ומעוברת שלהן עמדה כריסן כמראה זכוכית וראו להקב\"ה. אמר להם הקב\"ה, ערבים אתם על אבותיכם שאם אינן מקיימין את התורה אתם נתפסים עליהם. אמרו, הן כו' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז כו' (תהלים ח, ג). ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני (הושע ד, ו). מהו גם אני, מצטער אני עליהם שהם מחסירים עצמם ואינן מקיימים את התורה. דבר אחר, א\"ר חייא כביכול אף אני משתכח שיהיו התינוקות מברכין אותי, שנאמר גם אני כו', עד פתחו אלו ואלו ואמרו שירה, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. על זה בא הרמז בבואם לבבל ששם החרש והמסגר כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, א), צדקה עשה הקב\"ה עם ישראל שהקדים גלות צדקיה, ועוד גלות יכניה קיימת כו' כי הם היו בעלי תורה, ואז זכרו ג\"כ בבני ציון היקרים ובכו הרבה בכה על הערבות אשר נתפס בעונם, ותחת שפתחו ואמרו שירה כדלעיל, גרם החטא כי שם שאלונו שובינו דברי שיר:",
+ "אי נמי, על הערבים ערב רב תלינו כנורותינו, רצה לומר כשהיינו טובים אז היה נשכח פקודת העגל, כי תליית כנור של דוד היה תיקון לזה כאשר הארכתי בהג\"ה בעמק ברכה. ואני המגיה כתבתי ענין הכנור לקמן במסכת סוכה, ועיין שם שייך לכאן. ועתה כי גלינו לבבל, בא יום פקודה ובכינו על זה כי שם שאלונו כו', דכתיב דברי שיר:",
+ "דברי, דאיתא במדרש שקטעו הלויים אצבעותיהם, על כן לא יוכלו לשאול מהם לשורר ביד. וזהו משיר, מקצת ולא כולו, כי שיר הלוים היה ביד ובפה. ומה שאמר כי מוסף על מה שאמרו גם בכינו, רצה לומר ריבוי בכיה. והרבו כל כך בבכיה שלא יוכלו לדבר, כי שם כו' ומהם נלמוד אנחנו איך נשיר את שיר ה' כו'. זמרא מנלן דאסור כו', ועיין כל הסוגיא ברי\"ף דברכות, והוכיח הרבה מעניינים כאלה:",
+ "אם אשכחך כו', שכחה אמר נגד הגלות הזה הארוך העומד לשכוח אמר לא אשכחך, וכנגד בבל אמר אזכור מיד, על כן בפרשת עמלק הזהירה התורה (דברים כה, יז-יט) זכור כו' ואל תשכח, רצה לומר הן תהיה הגאולה בקירוב או באיחור. על כן התפלל אח\"כ אבל אתה ה' זכור מיד לבני אדום, שלא תאריך הגלות:",
+ "אי נמי, אם אשכחך כו' חיוב גדול להתאבל תמיד על ירושלים, דהיינו הכבוד שגלה. וזהו (ישעיה סו, י) שישו וגו' כל המתאבלים עליה, רצה לומר על השכינה. גם בזכות הדביקות וקדושה שהיה לנו אז, יתעורר לתשובה, כי עתה שנפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כו'. משא\"כ בזמן בית המקדש הביאו קרבנות לכפר. גם יזכור אז היינו טהורים ודבקים בשכינה, ואנחנו עתה טמאים ומרוחקים וסתם תפלתינו, ובחינות אלף כאלה, על דא ודאי בכינו, ומביא לתשובה. והנה כתיב (דברים ו, יב) השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, על זה אמר אם אשכח העונות מלתקנה, תשכח ימיני כו', הימין שהוא לו החביבה דהיינו ימינו של הקב\"ה הפשוטה לקבל שבים. והחורבן השיב אחור ימינו מפני שלא עשו תשובה רק מפני אויב כמו שכתבתי במקום אחר:",
+ "אם לא אזכרכי. זה קאי אשבתות וימים טובים שאינם בעשיית תשובה בפועל, מכל מקום זכרון מקרא קודש לקדש המעשים ולעורר בלב. ושמחה הם ימים טובים (דברים טז, יד) ושמחת בחגך, וראש המועדים הוא שבת. והנה שכח ה' שבת ומועד, והזכרה זו יתוקן:",
+ "ואמר תדבק לשוני לחכי, כי החיך טועם, וכתיב (תהלים לה, כח) ולשוני תהגה צדקתך, ורומז על חיוב ברכת המזון, ואז מזכירין ירושלים בראש חודש ויום טוב ושבת בהזכרה דברכת המזון:",
+ "אי נמי, על ראש שמחתי רומז על פשט איכה יעיב כדכתיב בדרוש חזון התעבה בית המקדש שלמעלה הרוחני והשליחו לארץ. ובית המקדש שלנו נקרא ראש ושמחה. נקרא ראש, כדכתיב (ישעיה ב, ב) נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים. ושמחתם לפני ה' אלקיך (ויקרא כג, מ), דרשו רז\"ל (סוכה מג, א) זהו במקדש שניטל הלולב ז' ימים ואז שמחת בית השואבה. ועל ירושלים שלמטה אנו מעלים עליה את שלמעלה בהזכרה, שהרי אנו אומרים המעלות ממטה למעלה, זכרוננו וזכרון אבותינו ומשיח וירושלים וזכרון עמך בית ישראל הוא תפארת ישראל המושלך משמים. וכן בשבת ברצה, נחמת ציון ועל גבה בנין ירושלים שלמעלה:",
+ "זכור ה' לבני אדום כו'. באדום אמר בני, ובבבל אמר בת בבל. דוגמא לזה באיכה (ב, א. ד, ב) תמצא בת ציון ובני ציון. אי נמי, כנגד ילידי זנונים דהושע ילדה בת לא רוחמה, וילדה בן לא עמי. הבת נגד גלות בבל. ומה שכתיב שם (הושע א, ז) ואת בית יהודה ארחם, כן היה בבבל. ובני יכני' אסיר בנו, שנולד בבית האסורין. שלתיאל, שנשאל אל על אלתו כו', כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, א), ומעשה דבוסתינאה:",
+ "אי נמי, יש בזה רמז נפלא. רז\"ל אמרו (פסחים פז, ב), למה פיזר הקדוש ברוך הוא ישראל בכל העולם, כדי שיתוספו עליהם גרים, כי הקדוש ברוך הוא לחפץ לזכות כל מעשי ידי��, וכמו שאמרו (מגילה י, ב) מעשי ידי טבעו בים. והנה לאדום יש אחיזה בישראל ויצא מהם צנור גדול עמוד קדושה, ולהם בן שממנו נבנה העולם. משא\"כ בבל, והוא כדאיתא בחלק (סנהדרין צו, ב) מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים. מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים כו'. מבני בניו של המן כו'. ואף מבניו של אותו רשע בקש הקב\"ה להכניסן תחת כנפי השכינה, אמרו מלאכי השרת כו', עד (ירמיה נא, ט) רפינו את בבל ולא נרפתה. והנה מנירון קיסר יצא ר' מאיר שנקרא רבי נהוראי שמאיר עיני חכמים, ובתורתו של ר' מאיר היה כתוב כתנות אור במקום עור. וזה סוד (תהלים קלז, ז) זכור ה' לבני אדום האומרים ער\"ו ער\"ו עד היסוד, דהיינו להתם חטאת ולנקות הקליפה מכל וכל. וער\"ו אותיות עו\"ר, על כן אמר יום ירושלים. וקשה מה זה שאמר יום. אלא אור יממא הוא כדאיתא ריש פסחים (פסחים ב, א), כי נתהפך לאור. אבל בבל לא נרפתה לגמרי, אבל רפינו מעט דהיינו תלמוד בבלי. ובפרק זה בורר (סנהדרין כד, א), מאי בבל, א\"ר יוחנן בלולה במקרא במשנה בתלמוד. פירש ר\"ת כו' עיין בתוס' (ד\"ה בלולה). וידוע תורה שבע\"פ סוד נקיבה, ור' מאיר לבלר תורה שבכתב היה סוד זכר. גם ב\"ת למפרע תלמוד בבלי. ולא נרפתה בבל, כדאיתא שם בזה בורר (סנהדרין כד, א) במחשכים הושיבני וגו' (איכה ג, ו), אמר ר' ירמי' זה תלמודא של בבל. אי נמי, מה שאמר יום ירושלים, רמז כשחטא דוד בבת שבע נעשה פרצה בבית דוד, ויתקן בביאת הגואל. והנה שם כתיב (ש\"ב יב, ג) [ו]לרש אין כל כי אם כשבה, כי אנחנו בגלות כשה אחת כו'. ושם כתיב ואני [אעשה אֶת הַדבָר הַזה נגד כל יִשרָאֵל ו]נגד השמש, כן בחורבן ליטא שמשא והוכרחה להאיר, וזהו יום, תצרף לר\"ש עם יו\"ם, תמצא ירושלים. אי נמי, בת ובן על דרך שיר ושירה, לאחר גלות אדום זה שיר חדש לשון זכר, אמן:"
+ ],
+ [
+ "דרוש להספד מיתת הצדיקים ולחורבן בית המקדש",
+ "משנכנס א\"ב ממעטין בשמחה א\"ב ראשי תיבות אדום בבל הם שני חורבנות",
+ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח), הם הצדיקים שהם הבתי מקדשות, על כן לא אמר בתוכו רק בתוכם. ואמרו רז\"ל (ר\"ה יח, ב), כה אמר ה' צום הרביעי כו', עד צום השביעי (זכריה ח, יט) זהו צום גדליה, ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו. ובאיכה רבתי (א, לז) מצינו, שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב\"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה, ומחורבן בית המקדש. בתוכחות כתיב (דברים כח, נט) והפלא ה' את מכותך, ובחורבן בית המקדש כתיב (איכה א, ט) ותרד פלאים, אבל בסילוקן של צדיקים כתיב (ישעיה כט, יד) לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכל כך למה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, עד כאן לשונם. הנה בתוכחות לא כתיב רק פלא אחד, ובחורבן בית המקדש שתים, כי פלאים תרתי משמע, ובסלוקן של צדיקים כתיב ג' פלאות. ואין זה סותר למה שאמרו לעיל שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו, ובמדרש זה משמע שהוא ביותר. כי הנה הצדיק הוא ג\"כ בית המקדש ממש כמו שכתוב ושכנתי בתוכם. והנה היו שתי מקדשות שחרבו, וכל אחד הוסיף יגון ואנחה, כי לאחר חורבן בית שני נסתלקה השכינה ביותר למעלה למעלה, ואין לנו אלא התורה הזאת. וסילוק הצדיק הוא חורבן שלישי. וזהו ענין שתי פלאות במקדשות, כי היו שתים. ובצדיק ג', כי הוא חורבן השלישי:",
+ "מכל מקום נשמע מכאן הצדיק הוא רמז כמו המשכן והמקדש. בחנוכת המשכן במיתת נדב ואביהוא אמר משה רבינו ע\"ה (ויקרא י, ג) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, פירש רש\"י היכן דבר, ונקדש בכבודי (שמות כט, מג). אמר משה, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו, והייתי סובר בי או בך כו'. ויש להקשות, מהו הענין להתקדש במיודעיו של הקב\"ה ביום שמחת לבו כביכול בהקמת המשכן, הלא בשעת חדוה חדוה. וכעין זה יש קושיא בזוהר (ח\"ג ד, ב) שאומר בפסוק (ויקרא א, א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד, ולא כתיב ויקרא אל משה מאהל מועד. אלא הקב\"ה קרא למשה ודיבר אתו מאהל מועד להודיעו מה יהיה בסופו וכי יהיה נחרב, וזהו ויקרא. וכמו כן בחורבן (ישעיה כב, יב) ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, גם בכאן קשה בשעת חדוה חדוה:",
+ "אלא הענין הוא, הצדיק הוא כמו בית המקדש, וידוע כי המקדש שלמטה מכוון נגד מקדש של מעלה, כן כשנתחנך המשכן למטה רצה הקב\"ה לחנך גם כן שלמעלה, ולקח את נדב ואביהוא שהיו היותר המקודשים ובזה נתחנך למעלה כי הם לא מתו מחמת חטא כמובן בפשטן של דברים, רק אדרבא נכנסו בהשגה גדולה ומופלאה ונשארו נשמתם דבוקה למעלה כמו שפירשתי במקומו פסוק באחרי מות (ויקרא טז, א) בקרבתם לפני ה', לא כתיב במקריבים, אלא הם עצמם קרבו, והאש זרה הוא בעודם בגופם בחומרם, על כן נדבק נשמתם למעלה, ואז נתחנך המשכן שלמעלה. כי כמו שיש למטה כהן גדול אהרן, כן למעלה כהן גדול הוא מיכאל המקריב נשמתם של צדיקים במזבח שלמעלה, כנרמז בפסוק (שם ט, ד) כי היום ה' נרא\"ה אליכ\"ם, הם אותיות אהרן מיכאל:",
+ "וכמו שיש במקדש שלמטה שתי מזבחות חיצון ופנימי, כן למעלה. וזהו הרמז שבמזבח החיצון כתיב (שמות לח, א) ה' אמות ארכו וה' אמות רחבו רבוע. וקשה תיבת רבוע מיותר, כי מאחר שארכו ורחבו שוה, ממילא ידעינן שהוא מרובע. וכן קשה במזבח הפנימי, שאמר (שם ל, ב) אמה ארכו ואמה רחבו רבוע, קשה שם ג\"כ תיבת רבוע מיותר. אלא הם רמזים על שני מזבחות של מעלה, המזבח ששם מיכאל כהן גדול. וידוע כי הוא רבוע כי הם ד' מחנות שכינה אשר סימנם ארגמן, דהיינו מיכאל גבריאל אוריאל רפאל זהו רבוע, והם כוללים כל כתות המלאכים. ועל זה נאמר (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים, הצדיק נקרא מהלך שהוא הולך משלימות לשלימות, והמלאכים הם עומדים שהם שכלים מעת היותם. עוד יש למעלה מזבח שהוא גבוה על גבוה והוא ג\"כ רבוע ונקרא מזבח הפנימי, והם ד' מחנות שכינה גבוה על גבוה שהן ד' חיות הנושאות את הכסא אדם שור נשר אריה. וכשהנשמה צרורה תחת כסא הכבוד, אז היא למעלה מהמלאכים. ועל זה אמרו רבותינו ז\"ל (דב\"ר א, י) שמחיצתן של צדיקים לפנים ממחיצת מלאכי השרת, ונגד זה מזבח הפנימי. ותיבת רבוע רומז על ד' החיות הנ\"ל:",
+ "ומאחר שמתו נדב ואביהו, אע\"פ שהיה לכבודם מכל מקום אלינו היה מיתתם כחורבן הבית, ועל כן ניחא במה שרמז ויקרא אל משה וידבר אתו מאהל מועד מחורבנו כדפירש בזוהר, כי כן היה באותו היום מדוגמת חורבן אהל מועד למטה, אבל נתחנך למעלה בסוד אדם כי יקריב מכם, כי מן הבהמה ובקר וצאן הוא קרבנכם למעלה, ולמעלה במזבחות מקריבין אדם. ופירש רש\"י ז\"ל אדם למה נאמר כו'. אבל לסוד הענין מרמז על אדם ממש:",
+ "דע בדברי הימים (א, א) מתחיל אדם שת אנוש כו' וחשיב כל הדורות ואל\"ף דאדם רבתי. כתיב (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, רומז אל\"ף מן אדם. הנה העולם נברא באמת, הנה ראש הבריאה וסופה חתומה באמת, בראשית בר\"א אלהי\"ם א\"ת סופי תיבות אמ\"ת. ויר\"א אלהי\"ם א\"ת כל אשר עשה וגומר, סופי תיבות אמ\"ת. ונרג\"ן שהוא הנחש הקדמוני הוציא דיבת שקר והפרידה האלף מן אדם ונשאר דם, והאלף מן אמת ונשאר מת, כי גרם להעולם דם ומות. והנה נתנה התורה שהוא תורת אמת לישראל הנקראים אדם, ואז היה ראוי לפסוק דם ומות דהיינו חרב האומות ומיתה בצד מלאך המות, כמו שדרשו רז\"ל (שמו\"ר מא, ז), חרות (שמות לב, טז), אל תקרי חרות אלא חירות מהאומות וממלאך המות. אך קלקלו אח\"כ בעגל וכתיב (תהלים פב, ו) אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, הרי דם ומות. מכל מקום מיתת הצדיקים והחסידים עליהם נאמר (שם קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, כי הם באים לשלימות. וכתיב (שם יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. בזוהר אמר (ח\"ג רלז, א) פינחס ראה אות מ' פורח באויר, אמר גמירנא אות מ' סימן דמלאך מות, עיין בתורה שבכתב שלי פר' פנחס שם הארכתי:",
+ "עוד אמרו רז\"ל בשבת פרק במה בהמה (נה, א), את אלו התלמידי חכמים המקיימים התורה כולה מאל\"ף עד ת'. ואפשר שעל כן דרשו ג\"כ (פסחים כב, ב), את ה' אלהיך תירא (דברים י, כ), לרבות תלמידי חכמים, מתיבת את. והנה הצדיקים אפי' במיתתן קרויין חיים (ברכות יח, א), אף כי מתים לנו, אבל הוא חי זוכה לנצחיות. והנצחיות נקרא אמת, שהוא אמיתית קיימת, ואצלו נשאר אל\"ף דאדם רבתי. וגם עשרת דברות מתחילות באל\"ף, ואצל התלמיד חכם נשאר אמת צדקו יחדיו כל האותיות, אף בשעה שמת נשאר אמת לסיבה כי נכנסה מ' סימנא דמלאך מות בין אותיות א\"ת המורה על תלמיד חכם, ואותיות א\"ת מקיפות מ' ונתבטלה ביניהם. כי אף שמת, הוא חי, ומה שמת אינו אלא מעטיו של נחש שהיא שקר היפך האמת. וכמו שמזוהמת נחש כל כך רעה עד שגרם חורבן בית המקדש כמו שהאריך בזוהר איכה, ורמוז בפסוק (בראשית ג, טו) ואיב\"ה אשית ראשי תיבות איכה ישבה בדד העיר. כן עטיו של נחש גורם מיתת הצדיק ששקולה מיתתו כחורבן בית המקדש. כתיב (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר. לא קרי, וכתיב לו. כי כביכול לו צר, כי קשה סילוק של הצדיקים, והקב\"ה קובל חבל על דאבדין ולא משתכחין, ולאלף צר על הנחש שהפריד האלוף והוא מת בעטיו של נחש:",
+ "וזהו סוד אדם (במדבר יט, יד), זאת התורה אדם כי ימות באהל. הנה התורה דהיינו י' דברות מתחיל באל\"ף, ותלמיד חכם הדבק בתורה, אף שמת הוא חי ונשאר שמו אדם באלף רבתי. ואמר כי ימות באהל, כי מיתתו דוגמת אהל מועד שנחרב וכדפירשתי:",
+ "עוד יש לפרש פסוק משפטי ה' אמת צדקו יחדיו בענין אחר. הנה לפעמים מת תלמיד חכם וצדיק גמור בקוצר ימים, ולפעמים הזקנה נאה לו. והענין הוא מצד הגילגול, כי אפשר שזה שמת עתה בקוצר ימים כבר היה לעולמים זקן ושבע ימים בצירוף אלו השנים שחי עתה. וזה שהוא זקן עתה, אפשר שלא היה כבר זמן מרובה בעולם, נמצא משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, רוצה לומר תחשוב השנים הקדמוניות לאלו השנים ביחד:",
+ "ולעתיד יחזור מעלת אדם לקדמותו באלף רבתי ויהיו מסולק דם, ודם עבדיו יקום. וכן יוחזר חידוש העולם במדת אמת ויסולק מת כמו שכתוב (ישעיה כה, ח) בלע המות לנצח:",
+ "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו (קהלת ז, א). כתיב (שם כ) כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. קשה, לימא אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. בפרק במה בהמה (שבת נה, ב) מקשים התוספות (ד\"ה ארבעה) אברייתא ד' מתו בעטיו של נחש כו', הלא כתיב אדם אין צדיק בארץ כו'. ותירצו דהפסוק על הרוב מיירי, והוא דוחק. דע כי האדם נברא שלם שיהיה שלם בתכלית השלימות כפי האפשר להנברא, ודבר השלם לא יחסר ולא יעדף, כי אין שייך העדפה עליו מאחר שהוא שלם ואינו חסר. ועתה שבא נחש עליו ונעשה חומר, אז הוא חסר מכל השלימות, וצריך לעשות טוב להשלים החסרון. וגם מכח זה שהוא חסר ואינו כמלאך, אי אפשר לו בלא חטא, רצה לומר שגיאות מי יבין, כי חומר עכור אי אפשר לו להיות נשמר מאיזה שגיאה קטנה לפחות. וזהו שאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, זו היא הסיבה מאחר שבא האדם לידי זה אשר יעשה טוב שמוכרח להדר תמיד אחרי טוב כדי להשלים החסרון. משא\"כ מלאך שאינו בעל חסרון, כי כאשר נברא כן נשאר, על כן לא נתנה התורה למלאכי השרת. אבל האדם בעל חסרון, מחויב להשלים בכל סיבה. ומסיבה זו שהוא חומר אי אפשר שלא יחטא, והסיבה לזה הנחש שבא על חוה והטיל הזוהמא ונעשו בני חומר עכור ואי אפשר להם בלא חטא:",
+ "וזה מה שאמרו ד' מתו בעטיו של נחש, רצו לומר מה שחטאו לא היה מצד רצונם, רק מצד הכרח החומר שבא מהנחש. ולפי זה קרא אשר יעשה טוב ולא יחטא קאי אכולי עלמא. ומה שמקשה שם א\"ר אמי אין מיתה בלא חטא כו' מהך ברייתא דד' מתו בעטיו של נחש, ומסיק תיובתא, הלא לפי פירושו ענין מתו בעטיו של נחש הוא גם כן מחמת חטא. יש לתרץ דלר' אמי משמע אין מיתה בלא חטא שרצה לומר חטא משפט מות, שכן משמע הפסוק שמביא (יחזקאל יח, ד) הנפש החוטאת תמות. ועל זה מקשה ד' מתו בעטיו של נחש, שרצה לומר לא מרצונם רק מצד החומר המכריח שאי אפשר לו ליזהר מכל שגגות ומנסתרות שאין כח ביד החומר להיות נשמר, אכן משגגה של עבירה שבמיתה אפשר ליזהר ודוק:",
+ "ועל זה אמר טוב שם, הוא שמו של אדם ששמו נאה לו בצלם אלהים, כי אדם עולה מ\"ה במילוי מ\"ם ה\"א עולה כמנין אלהים. וכן ידוד במילוי יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א עולה אדם, וזהו טוב שם משמן טוב, מה שהוצרך עתה לעשות שמן, כמו (קהלת ט, ח) שמן על ראשך אל יחסר, וכל זה גרם החומר שהוצרך לשמן כדי שלא יחסר:",
+ "ובזה הטעם טוב יום המות מיום הולדו, כי אז יסור החומר ג\"כ. וזהו הענין שדרשו רז\"ל (בר\"ר ט, י) טוב מאוד זה המות, כי מחמת החומר הוצרך לעשות טוב, וצריך למאוד למאודיות ולעשות יתרון כגון משמרת למשמרת, משא\"כ כשלא היה בא כלל החומר. גם פירושו ויום המות מוכן מיום הולדו, אף כשלא חוטא, מכל מקום יש עטיו של נחש:",
+ "על זה פירשתי ענין (ב\"ב כה, ב) שלחן בצפון מנורה בדרום, דכתיב (שמות כו, לה) ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נוכח השלחן, תלה המנורה בשלחן, ולפי פשוטו שהמנורה חשובה מהשלחן, איפכא הוה ליה למתלי. אמנם בנסתר הוא להיפך, שולחן מלכים רומז למלכות האמיתי, כל ישראל בני מלכים, והוא דיבוקינו בה' אלהינו לעולם הבא בנצחיות, והוא בצפון מה רב טובך אשר צפנת. ומנורה רומז על קיום התורה והמצות נר מצוה ותורה אור, ענין (דברים ז, יא) היום לעשותם. וזהו שאמר טוב שם, הוא מלכות, (דה\"א יז, ח) ועשיתי לך שם כשם הגדולים. גם שם ראשי ��יבות שלחן מלכים, הוא טוב משמן טוב שהוא המנורה:",
+ "ומה שהמנורה בימין והשלחן בשמאל, וכתיב ג\"כ (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, כל זה הוא על דרך הפירוש של פסוק (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, לכן (שם ט) שמח לבי וגומר, הנה הלב שהוא משכיל הוא בשמאל, והכבד שכולה דמא מורה על התאוה שהוא בימין. ויש להתרעם למה תצא זאת מלפניו יתברך לברוא באדם הלב משכיל בשמאל, והאבר המתאוה בימין. על זה אמר שויתי ה' לנגדי תמיד, והבא לנגד חבירו אז ימינו נגד שמאלו, נמצא לענין עזר אלהי שכביכול נגדו להפך, והלב נגד ימין הקדוש ברוך הוא, זהו שאמר לכן שמח לבי. ומה שאמר בפסוק אורך ימים בימינה, רצה לומר קיום התורה והמצות היום לעשותם, שעל זה כתיב (משלי י, כז) יראת ה' תוסיף ימים, שמשלים יום ליום ביראת השם מאין הפוגות, והארכתי במקום אחר בזה. בשמאלה עושר וכבוד, הוא שלחן מלכים העושר הצפון של כבוד אשר ינחלו חכמים, אמן:",
+ "בפרק המדיר (כתובות עב, א) תניא רבי מאיר אומר, מאי דכתיב (קהלת ז, ב) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. מאי והחי יתן אל לבו. דברים של מיתה, דיספד יספדוניה, דידל ידלוניה, דבכי יבכון עליה, די לווי ילווניה, די טען יטעוניה, דיקבור יקברוניה, עד כאן. פירש רש\"י, דיספד יתן אל לבו, שאף הוא יספדוהו כו'. ויש להקשות בדברי ר' מאיר, מאחר שהדרוש שלו הוא על לשון מהפסוק והחי יתן אל לבו, א\"כ למאי נפקא מינה מביא רישא דקרא טוב ללכת וגו'. עוד קשה, מאי קושיא יש במאמר והחי יתן אל לבו אשר בעבורה אמר ר\"מ מאי והחי יתן אל לבו:",
+ "ונראה דקשה ליה לישנא דוהחי, למה שינה לקרוא אותו בשם החי, הוה ליה למימר והאדם יתן אל לבו כמו שאמר ברישא באשר הוא סוף כל האדם. וכוונת תשובתו היא כך, שתמיד ילך אל בית אבל כדי שיתעורר בראותו זה הפלוני מת והוא חי, ויתן אל לבו מה זה שהוא חי, ויתעורר כאשר יחשוב בחטאיו ויאמר, הנה זה היה איש צדיק ומת, ואני חי, אדרבה איפכא מסתברא, ויפחד אולי הוא לרעתו שהש\"י נותן לו שכרו בעולם הזה, ויתן אל לבו דדלי ידלוניה, כלומר אני דלי אותו, אדרבה להיפך היה מהראוי שהוא ידלני, וכן דספיד, וכן כולם פירושם על דרך זה שיתעורר ויחשב כל צרכי המת שאני עושה לו ואני חי, אדרבה לפי מעשינו יהיה ראוי להיות בהיפך:",
+ "ועל זה אמר הפסוק (תהלים פט, מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות. וקשה מי הוא זה שרואה את המות שלו, הלא כבר נסתמו עיניו. אלא הכי פירושו, מי גבר יחיה שלא יהיה כמת, דהיינו כמו הרשעים שאף בחייהם קרוים מתים, אם לא יראה מות, כלומר שלא יתבונן במות של אחרים הצדיקים ממנו. וכן אמר הפסוק (שם מט, י) ויחי עוד לנצח, כי יראה חכמים ימותו, כלומר יזכו לחיים הנצחיים כשיראה ויתבונן במיתת החכמים, ויראה ויתפחד ויחשוב, אם בארזים נפלו שלהבת מה יעשו אזובי הקיר, ואז יתאונן אדם החי ויגבר על חטאיו, ואיזה גבור הכובש את יצרו (אבות ד, א). זהו שאמר והחי יתן אל לבו, כלומר יתן אל לבו במה שהוא חי, והצדיק ממנו מת והוא סופד עליו וקובר אותו ובוכה עליו, להיפך היה ראוי להיות לספוד הוא עליו ולקבור הוא אותו ולבכות עליו:",
+ "דוגמא לענין (ב\"מ פה, א) העגל שנתחבא תחת צל כנפיו של רבינו הקדוש כי ברח מהשחיטה, ואמה לו רבינו הקדו�� זיל כי לכך נוצרת. ונענש רבינו הקדוש על זה. וקשה הלא רבינו הקדוש דיבר בטוב, כי תכלית הבהמה היא לשחיטה שזה היא מעלה לה שעולה ממדריגת בהמה לאדם הניזון ממנה ומתחזק אבר מול אבר. אלא הענין הוא כך, אמת הדבר הוא בעליית מדריגה, כי כן ברא הקב\"ה בעולמו ד' מדריגות והגבוה אוכל את שתחתיו, דהיינו דומם צומח חי מדבר. הצומח אוכל הדומם, כי הצומח יונק מהעפר, נמצא שב העפר שהוא הדומם למעלת הצומח. אחר כך החי בהמות שדי וכל החיות אוכלים הצומח, ובזה שב הצומח למעלת החי. ואח\"כ האדם המדבר אוכל גם את החי, כי בזה שב החי למעלת האדם המדבר. והני מילי כשיש יתרון להאדם החי, אבל אם הוא בור עם הארץ, (אבות ב, ה) אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, אז נמשל כבהמות נדמה, ומכל שכן כשהוא רשע חוטא אזי אמור יאמר בעל החי מאי חזית דדמך דידך סומק טפי, אדרבה אנא עדיפנא. וזה המעשה של העגל הנה כי הבעל שלו שרצה לאוכלו היה עם הארץ, על כן היה בורח מהשחיטה. ורבינו הקדוש לא הרגיש בזה:",
+ "כן בנדון דידן יתן אל לבו במה שהוא חי וזה הצדיק ממנו מת, ואז יתעורר במאוד. וכענין שפירש רש\"י בפסוק (ויקרא י, ג) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. לא כמו בדורינו כשרואים מת מוטל לפניו, אזי מתעורר מעט מיעוטא דמיעוטא. וכאשר יסתם הגולל כבר נשכח מלבו. ואני אומר דרך הלצה, הם מקיימים ועל פני כל העם אכבד, כלומר כל זמן שהמת מוטל לפני העם אזי אכבד ויש קצת התעוררות. לא כן, רק ישים תמיד בלבו בראותו דור הולך ודור בא והמיתה היא תמידית, זה ישים תמיד נגד עיניו, ויחשוב אם לא עכשיו אימתי אולי ימות פתע פתאום, כי מה יתרון יש לו במה שהוא חי. ועל זה תנן (אבות ב, י) שוב יום אחד לפני מיתתך, ובזה יהיה כל ימיו בתשובה:",
+ "בפרק השואל (שבת קנג, א) אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא. יש לפרש על דרך שאמרו רז\"ל (עי' אבת רבתי ג, ו) הסופד על המת לא ימעט משבחו, גם לא ירבה בשבחו הרבה יותר ממה שיש בו, כי אדרבה בזה גורם להזכיר עון המת. על זה אומר תספיד עלי באותן שבחים דהתם קאימנא, כלומר שאני עומד בהם אשר קיימתים בחיי:",
+ "ועל דרך זה נוכל לומר הא דתנן (אבות א, יז) לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה כו', וכל המרבה דברים מביא חטא. קשה, למה אמר לשון לגוף, הוה ליה למימר לאדם. אלא רומז להמת שאז הוא גוף בלא נשמה, ואז שתיקותו יפה מדיבורו להרבות בשבחים שאין בו, כי בזה מביא חטא עליו, על כן צריך ליזהר:",
+ "בפרק קמא דגיטין (ז, א), א\"ל ריש גלותא לרב הונא כלילא, מנלן דאסור. א\"ל מדרבנן, דתנן בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. אדהכי קם רב הונא לאפנויי, א\"ל רב חסדא קרא כתיב (יחזקאל כא, לא) כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפל הגבוה והגבוה השפיל. וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה. אלא לומר לך, בזמן שמצנפת בראש כהן גדול, עטרה בראש כל אדם. נסתלק מצנפת מראש כהן גדול, נסתלקה עטרה מראש כל אדם. אדהכי אתא רב הונא, אשכחינהו דהוו יתבי, א\"ל האלהים מדרבנן, אלא חסדא שמך וחסדאין מילך, עד כאן:",
+ "וקשה איך הבין רב הונא המשנה, כי הוא אמר קרא כתיב, ובמשנה אמרו שבפולמוס אספסיינוס גזרו. עוד קשה, למה נקיט כהן גדול דוקא, והתורה כתבו דאותה של כהן הדיוט קרויה מגבעות, כדכתיב (עי' שמות כח, מ) ועשית להם מגבעות. ומפרש ריב\"א (גיטין שם ת��ד\"ה בזמן) משום דלכהן הדיוט לא היה ציץ והיתה גדולה קרויה מגבעות, אבל של כהן גדול היתה קטנה וקרויה מצנפת. מיהו אומר ר\"י, דאשכחן בלשון תלמוד דקרי נמי מצנפת לשל הדיוט, בפרק אמר להם הממונה (יומא כה, א) דאמר נוטל מצנפתו של אחד מהן. ואפילו היו שוות, נקט הכא בראש כהן גדול לפי שאין איסור אלא לחתנים כדמפרש כעין כהן גדול שהוא ראש ושר בישראל, עד כאן לשונם. עוד קשה, איך אמר רב הונא לר\"ח חסדאין מילך, והוא לא סבירא ליה כן:",
+ "הנה דברי ריש גלותא יש להבין על שני דרכים, אם כפשוטן כלילא מנלן דאסור משום החורבן. או יש בהם רמז על תלמיד חכם שמיתתו גם כן כחורבן הבית ומחויבין להתאבל עליו כל ישראל. והיה מקובל הריש גלותא דאז כלילא אסור לכולי עלמא בימי הספידו ואבלו, מה שאין כן כלילא דאסור מחמת חורבן הבית אינו אסור אלא לחתן דוקא, כמו שכתבו התוספות, וכמבואר בטור אורח חיים סימן תק\"ס שלא אסרו אלא כשיש ריבוי שמחה. וטעם איסור כלילא באבל תלמיד חכם לכולי עלמא, משום שעליו נאמר (איכה ה, טז) נפלה עטרת ראשינו וגו', ורז\"ל אמרו (ברכות יז, א) צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן וכו'. וכבר נודע שהנשמה בבואה לזה העולם היא ערומה, והאדם מלביש אותה במעשיו בצאתה מגופו. אם הוא חוטא, אז מלבישה בבגדים צואים הנעשים מהעבירות. ואם הוא צדיק, מלבישה בבגדי כבוד הנארגין ממעשי המצות, והם סוד בגדי תלמידי חכמים. ומגודל המצות ופנימיותה נעשים עטרות, וכל צדיק משים עטרה על ראשו אותה העטרה הנעשית מגודל מצותיו. זהו שאמרו ועטרותיהן, ולא ועטרות, רק עטרותיהן שעשו בעצמם. והתלמיד חכם נקרא כהן גדול כאמרו רז\"ל (מנחות קי, א) כל העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות שבעולם, שנאמר (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה ולמנחה וגו'. הרי תלמיד חכם הוא כהן וקוראהו כהן גדול, כי מעלת הלימוד היא אפי' יותר ממעלות כהונה גדולה כמו שאמרו רז\"ל (הוריות יג, א) תלמיד חכם ממזר קודם כהן גדול עם הארץ, וכהן גדול שלמעלה מיכאל מקריב נשמתו, על כן כשמת רבי בטלה הכהונה כו'. כך הוא טעם האיסור, מכל מקום שאל מנלן לנו:",
+ "ואז יתבאר המאמר. רב הונא הבין דברי ריש גלותא כפשוטו, איסור כלילא מחמת חורבן הבית. והשיב לו כפשוטו, דתנן וכו'. רב חסדא הבין דברי ריש גלותא על תלמיד חכם שמיתתו כחרבן הבית, ועליו אומר ג\"כ נפלה עטרת ראשינו אשר בעבור זה יש טעם כלילא לאסור, מכל מקום שואל מנלן, היכן רמיזא. הביא על זה הפסוק הסר מצנפת וכו', כי שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו והוא ככהן גדול שהיה מצנפת בראשו, כדברי ריב\"א. ומה שמקשה ר\"י מלשון הגמרא דפרק אמה להם הממונה כו', אינו קושיא, לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד:",
+ "אך יש קושיא על ריב\"א על הקרא, מאי טעמא באמת הזכיר הקרא מצנפת הרומז לכהן גדול, יאמר מגבעות והיה די ג\"כ בזה לומר כל זמן שהמגבעות על הכהנים כו'. על כן בדרך הפשט כאשר הבין רב הונא, אז צריכין לומר כפירוש ר\"י שהחתן דומה לכהן גדול. ולפי הדרך הנסתר שהבין ר\"ח, אזי אסור לכולי עלמא, וצריכים לומר כפירוש ריב\"א. והזכיר הקרא ג\"כ, כי התלמיד חכם הוא כהן גדול, וכשהוא בעולם הזה אז (ויקרא טז, ד) מצנפת בד קודש יצנוף ככהן גדול, ומצנפת נראה קטנה, אמנם לאחר מותה נעשית עטרה גדולה וכמו שאמרו עטרותיהן בראשיהן. נמצא דברי רב הונא ודברי רב חסדא שניהם אמיתיים, אלו ואלו דברי אלהים חיי��. דברי רב הונא הם לפי פשטן של דברים, ודברי רב חסדא הם לפי רמיזתן. ולאחר ששמע רב הונא דברי רב חסדא והבין רמיזותיו, אמר האלהים, כלומר אמת מה שאתה אומר, כי אני מבין דבריך שאתה מדבר מדרבנן, כלומר ממיתת החכמים ובזה חסדאין מי לך:",
+ "וכי יהיה באיש חטא משפט מות ותלית אותו על עץ (דברים כא, כב). בתקונים פירש זה הפסוק על מיתת צדיק, זהו כי יהיה באיש, אין איש אלא חשוב. ואמר ותלית על עץ, כלומר לא תחשוב שיהא בן מות, רק מצד שכל אדם מוכרח למות מסיבת עץ שאכל ממנו אדם הראשון וגרם מיתה לעולם:",
+ "בזוהר פרשת פנחס (ח\"ג ריח, א) האריך מאוד, ואמר שכנסת ישראל הם כולם כאיש אחד, כמו שאבריו של אדם הם רבים ומתייחדים ונעשים איש אחד, וכשאבר אחד נלקה אז מרגישים כל האברים. כן הם ישראל ערבים זה בזה ומתייחדים, וכמו כשיש מרעין בגופו של אדם אזי מלקין הזרוע דהיינו הקזת הדם וכולן מתרפאים, כך בישראל הם חוטאים אז לוקח הקב\"ה הזרוע של ישראל שהוא הצדיק וממית אותו, ומיתת הצדיק מכפר:",
+ "על זה אומר על הא דאיתא בפרק ואלו מגלחין (מו\"ק כח, א) רבא אתחזי לרב סעורם אחוהי, ושאלו על מיתתו. והשיב לו, כריבדא דכוסילתא. הענין, רב סעורם שאלו מחמת איזה חטא מת. והשיב, שלא מת רק כדי לכפר על ישראל כריבדא דכוסילתא המוזכר בזוהר. ועל זה רמז (ויקרא א, ה) והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, תלמיד חכם הוא שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז), וכהן גדול של מעלה מקריב אותו, והוא הדם אשר בו נתכפרו ישראל כריבדא דכוסילתא אסוותא לכל הגוף:",
+ "במדרש רבה (כ, יב) אמר רבי חייא בר אבא, באחד בניסן מתו בניו של אהרן. ולמה הזכיר מיתתן ביום הכפורים, אלא מלמד שכשם שיוה\"כ מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת. ומנין שיום הכפורים מכפר, שנאמר (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'. ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת, דכתיב (ש\"ב כא, יד) ויקברו את עצמות שאול, וכתיב (שם) ויעתר אלהים לארץ אחרי כן, עד כאן לשונו:",
+ "יש להקשות במה שאמר ומנין שיוה\"כ מכפר, הלא קורא אותו בשם כפורים, ואיך אומר מנין שמכפר. עוד קשה, מאחר שלמד מיתת צדיקים שמכפרת מדהזכיר מיתתן ביום הכפורים, א\"כ מה זה שאמר אחר כך ומנין שמיתת צדיקים מכפרת:",
+ "ענין הספידא יקרא דשכבי או יקרא דחיי שהזכירו רז\"ל (סנהדרין מו, ב), אף שהדברים כפשוטן על הכבוד המדומה, מכל מקום רומזים לכבוד האמתי הוא כבוד הנשמה שמחמת ההפסד יתעוררו העם לעשות תשובה כמו שנבאר, ואז תהיה נשמת המת זוכה והוא יקרא דשכבי, כי הוא מזכה אחריני המתעוררים לתשובה וזהו יקרא דחיי, ותכלית ההספד ומצותו הוא שיתעוררו בתשובה כמו שכתב רש\"י בפסוק (שמות כט, מג) ונקדש בכבודי, כשהקב\"ה עושה דין ביריאיו כו':",
+ "ובזה מתורצים שני מאמרים דסתרי אהדדי. רז\"ל אמרו מיתת צדיקים מכפרת. ובפרק חלק (סנהדרין קיג, ב) אמרו, צדיק אבד מהעולם, רעה באה לעולם, שנאמר (ישעיה נז, א) מפני הרעה נאסף הצדיק. אלא לא קשיא, כשאין מתעוררים לתשובה רעה באה לעולם, וכשמתעוררים לתשובה אזי מיתתו מכפרת. ומה שאמרו מיתת צדיקים מכפרת, נראה לי לפרש בתרין אנפין ושניהם מתעוררים לתשובה, וענין מיתת הצדיקים מכפרת נובע ממה שאמרו צדיק נתפס בעון הדור. ואני מפרש בזה שני פרושים:",
+ "האחד, בשביל הדור. והשני, בשביל הצדיק. בשביל הדור רצוני לומר, שילמדו הדור ק\"ו בעצמם ויבינו, אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר, וכמו שכתב רש\"י על ונקדש בכבודי, וכמו שכתבתי למעלה בקונטרס ביאור הפסוקים (תהלים מט, י-יא) דויחי עוד לנצח. כי יראה חכמים ימותו. ופסוק (שם פט, מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות כו'. וזהו סיבה שהצדיק נתפס כשהדור חוטאים, הוא בשביל הדור שיתעוררו לתשובה מטעם הנ\"ל. עוד נותן התעוררות, כשהצדיק חי אזי הדור חוטאים וסומכים על זכות הצדיק שיגין עליהם ויתפלל עבורם, אבל כשהצדיק נעדר ואפס עצור ועזוב, אזי חושב כל אחד אם אין אני לי מי לי, נמצא בהכרח יעזוב רשע דרכו וגו' (ישעיה נה, ז). וזהו שכתוב (איכה ה, טז) נפלה עטרת ראשינו, דהיינו התלמיד חכם, אזי אוי ואבוי לנו כי חטאנו, ואז נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה':",
+ "השני, בעבור הצדיק, ודבר זה יתבאר על פי מה שפירש קדוש ה' כבוד אבא מורי ז\"ל ה\"ה מה שאמרו רז\"ל (סוטה מח, ב) על שמואל הקטן שיצתה בת קול שראוי היה שתשרה עליו השכינה כמשה רבינו ע\"ה, אלא שאין דורו ראוי לכך. ויש להקשות מה לנו בדור, אם הם אינם ראויין לשריית השכינה לא תשרה עליהם, ולמה לא תשרה על הראוי. אלא הענין שהדור גרמו לו איזה מדה שהיתה מסך מבדיל שלא תשרה עליו השכינה, כי מי הוא בדור חוטא ומעורב ביניהם, אף שהוא צדיק גמור מכל מקום לפעמים לומד מהם איזה מדה מגונה. וזה היה ענין נח (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך, במקום שאין שם אלא הש\"י לבדו, דהיינו שהיה תמיד בהתבודדות שהיה ירא שמא ילמוד ממעשיהם. אבל אברהם כחו היה גדול כו', על כן אין חידוש אף מי שמצד עצמו היה ראוי שתשרה עליו שכינה, הדור אין ראוי לכך, כלומר משום אינם מהוגנים וזה הצדיק מעורב ביניהם ולומד מהם איזה מדה נעשית מסך בפני הנבואה. וכן הוא לפעמים גם כן מיתת הצדיק, אמת שמת מחמת חטאו, אבל גרם זה שחטא הוא מהדור שהוא מעורב ביניהם, ואלו היה בדור אחר לא היה חוטא. זהו ענין (כלה ו) צדיק נתפס בעון הדור. וגם זה הדבר מביא את הדור לתשובה ושיתקנו קלקולם, כי לא זו שהם חוטאים, אלא אף זו שטמאו את הקודש וגרמו איזה חטא להצדיק שהיה נתפס:",
+ "ומזה יתבאר מה שאמר משה רבינו ע\"ה (במדבר יא, טו) הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי. ואמרו רז\"ל (מכילתא פ' השירה ו) ברעתם היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב ותיקון סופרים הוא זה. ויש לתמוה, למה לא יכתוב ברעתם, כי מה גנאי היה להם כשאומר אל אראה ברעתם. אלא הענין, משה רבינו ע\"ה היה מבקש מהש\"י שימיתהו ויהיה נתפס בעון הדור כדי שמיתת צדיק כמוהו יכפר על ישראל, אבל היה מבקש שתהיה מיתתו מכפרת לסבת טעם הראשון שהוא ונקדש בכבודי כדלעיל, ואמר אל אראה ברעתי, כלומר שלא יהיה נתפס בעון הדור בעבור איזה רעה דהיינו חטא שילמוד ממעשיהם. וזה שאמר אל אראה ברעתי, ויען כי אף שהצדיק עושה איזה חטא מכח שלמד בדורו, זו הרעה אינה שלו בעצם, רק רעתם של הדור, כי הם גרמו לו, ואלו היה בדור אחר לא חטא. על כן לא אראה ברעתם היה לו לומר. על זה אמר, אלא שכינה מפני כבודם ואמר רעתי, וק\"ל:",
+ "ועל זה יתבאר גם כן הפסוק (בראשית יח, כה) חלילה לך מעשות כדבר הזה וגו'. וקשה ב' פעמים חלילה למה. ורש\"י פירש מה שפירש. ועוד קשה, והיה כצדיק כרשע, כבר הזכיר זה הענין בחלילה. עוד קשה, ב' כפי\"ן כצדי\"ק כרשע למה:",
+ "הנה כתבתי שני דרכים בצדיק נתפס בעון הדור, אם בשביל תועלת הדור, אם בשביל עצמו, זהו כוונת אברהם אבינו חלילה לך להמית צדיק עם רשע, כלומר להמית הצדיק וישארו הרשעים, זהו מדתך כדי שיקחו מוסר ויתעוררו לתשובה, אבל אתה רוצה לעשות כלה, א\"כ לא ישאר מי שיקח מוסר, א\"כ מה תועלת יש במיתת הצדיק. וזהו שאמר להמית צדיק עם רשע. והיה כצדיק כרשע, כלומר זאת המידה מהראוי להיות כצדיק, כלומר הרשע כצדיק. כרשע, כלומר הצדיק כרשע. וכאן כלל ב' העניינים, אם מיתת הצדיק הוא להיות כל העולם כצדיק, והוא דרך הראשון שיקחו מוסר ויתעוררו. או כרשע, כלומר אף אם הוא צדיק ותפס איזה חטא אשר בזה הוא כרשע ונתפס גם זה צדיק:",
+ "עוד אמר חלילה שנית, כי המדה ממדות הקב\"ה הוא שלפעמים מת צדיק בלא טעם מטעמים הנ\"ל, רק מצד שלא הוכיח את הדור, כדאיתא בשבת פרק במה בהמה (נה, א) בענין והתוית תי\"ו כו', עיין שם. וע\"ז הוכיחם הנביא (ירמיה ה, א) שוטטו בחוצות ירושלים וגו' אם תמצאו איש [וגו'] אמונה. וקשה, וכי לא היו כמה נביאים וחסידי עליון ובעלי אמונה, הלא החרש והמסגר היו (סנהדרין לח, א). אלא הוכיחם שלא היו משוטטים בחוצות לראות מעשה כל אחד ואחד ולהוכיחו. ואף שהם צדיקים גמורים בני עליה, מכל מקום נתחייבו מחמת זה. על זה אמר אברהם אבינו, אם אמצא בתוך העיר, כלומר צדיקים שהיו משוטטים בתוך העיר להוכיחם. וכן אמר בקרבה, שהלכו בקרבה להוכיחם, אז חלילה לך. והש\"י הודה לדבריו, באם אמצא כן כו', נשמע מכל מה שכתבנו שמיתת צדיקים מכפרת בעבור שגורם התשובה:",
+ "ואז יתבאר המאמר דלעיל. אמר, כשם שיום הכפורים מכפר, כך מיתת צדיקים מכפרת. כלומר כמו שיום הכפורים אינו מכפר אלא לשבים, כמו שכתוב (ויקרא כג, כז) אך בעשור לחודש מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים (עי' שבועות יג, א), כך מיתת צדיקים אינה מכפרת אלא לשבים. ואולי יאמר האומר מנלן שנכתב מיתת הצדיקים ביוה\"כ כדי לאורוי' לן שאין מיתת הצדיקים מכפרת אלא לשבים, דילמא הא גופא בא לאורוי' לן שיום מיתת צדיק הוא יום כפור ומכפר מיתת הצדיק בין לשבים ובין לשאינם שבים. על זה אמר שמיתת צדיק מכפר זהו כבר שמענו ונלמד מן ויקברו את עצמות שאול וגומר ויעתר וגו'. א\"כ מהאי פסוק נלמד ענין חדש, ומהו החדש, שאינו מכפר אלא לשבים דווקא. ונאמר כי יוה\"כ נמי אינו מכפר אלא לשבים כדמוכח מאך בעשור. ואין להקשות, דילמא לעולם נכתב ביוה\"כ לאשמועינן הא דיום מיתת צדיק מכפר, מה תאמר דזה כבר נלמד מפסוק עצמות שאול וגו', וכי שייך לומר דהתורה תסמוך על מה שכתוב בנביאים. די\"ל דזה אינו, כלומר דכבר אמרו רז\"ל (עי' תענית ט, א) מי איכא מידי דכתיבי בנביאי דלא רמיזא באורייתא. ובודאי כבר יש רמז בזה. וכן הוא אמת דיש רמז, כמו שאמרו רז\"ל במקום אחר (מו\"ק כח, א) למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, כשם שאפר פרה מכפר, כך מיתת צדיקים מכפרת. ואין להקשות למה לא הביא בעל המדרש זה הסמיכות ללמוד שמיתת צדיקים מכפרת, והביא פסוק מנביאים ויקברו עצמות שאול. די\"ל דזה הרמז הוא רחוק ולא הוה ידעינן ליה אם לא היינו רואין זה הפסוק בנביאים. ולאחר שראינו זה הפסוק בנביאים, וידענו כי מצאו רמז בתורה, אז חפשנו הרמז הזה. ואין להקשות דלמא לעולם כדאמרינן מעיקרא דנכתב ביום הכפורים הוא גופא קמ\"ל דיום מיתת צדיק מכפר. וזה הרמז של סמיכות מרים נאמר שאין בו ממש. ומה שכתוב בנביאים ויקברו את שאול כו', נאמר שהרמז שלהם הוא ממה שנכתב מיתת צדיקים ביום הכפורים. די\"ל דדבר המבואר בהדיא אין נקרא רמז. כי הקושיא היא גדולה, הם מתו באחד בניסן, וכותב מיתתן ביום הכפורים. אלא מבואר הוא להורות כי מיתת צדיק מכפר. וא\"כ למה הוצרכו הנביאים לכתבו, כי אין כתוב בנביאים רק מה שרומז ברמז בעלמא בתורה, אבל מה שמבואר בתורה מה צורך יש להכתב בנביאים. אלא על כרחך הרמז של נביאים היה סמיכת מרים לאפר פרה, ואז מיותר כתיבת מיתת צדיקים ביום הכפורים, אלא על כרחך לאורויי לן שאינו מכפר אלא לשבים, ולהשבים מכפר:",
+ "שמעתי מפרשים, כשם שאפר פרה מכפר, רצו לומר מקנח רוח הטומאה הבא מכח סמאל שהוא מלאך המות, כך מיתת צדיקים מכפרת, כלומר (תהלים קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, כי המיתה היא לטובתו מקנח ממנו זוהמת החומר שבא מסמאל שרכב על הנחש והסית, ועטיו של נחש גרם החומר העכור. ומיתת הצדיק מקנח ונשאר זך וטהור למעלה:",
+ "כשם שיום כפורים מכפר כו'. שמעתי מפרשים, נודע כי עצם היום של יום כפור הוא יום רצון, כי כן קבע הקב\"ה אחת בשנה, ועל כן עצומו של יום מכפר. כן יום מיתת הצדיק הוא יום רצון, אף שהוא יום אבל למטה, מכל מקום בישיבה של מעלה הוא יום הילולא כמבואר בזוהר בהילולא דפלוני כו'. ומאחר שהוא ג\"כ יום רצון, על כן מכפר ג\"כ:",
+ "בפרק ואלו מגלחים (מו\"ק כה, ב) אמר ליה רב אשי לבר קיפוק, ההוא יומא רמאי אמרת. אמר ליה, אמינא אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר, לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי רקק. בנחל שוטף נפלה חכה, מה יעשו מי גבים. אמר ליה בר אבין חס ושלום דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא. ומאי אמרת, אמינא בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה. חלש דעתיה עלייהו, ואתהפוך כרעייהו. ההוא יומא לא אתו לאספודיה כו'. קשה מה משמשות אלו ג' לשונות שזכר בהספידו בר קיפוק. עוד צריך התבוננות מהו עניה העונש דאתהפיך כרעייהו:",
+ "הספד דבר קיפוק היה יקרא דשכבי, רצוני לומר שילמדו החיים מוסר ויתעוררו בתשובה כמו שכתבתי לעיל בקונטרס, ואמר שלשה עניינים, אם בארזים לויתן נחל שוטף, כי הנה יש ג' זמני רוממות הנשמה עבר והוה ועתיד. עבר היינו הנשמה קודם בואה לגוף, והנה יש חילוק בין הפילסופים אם הנשמה קודם בואה היא נגמרת בהווייתה, או היא כוחניי ומתגדלת כמו שמתגדל הגוף, והאריך בזה בעל העקידה. אמנם שמע נא האמת מפי חכמי האמת, כי הנשמות כולן הן מבריאת עולם בהווייתן בקיומן מלא קומתן, והם כמו ארזי לבנון, לא כמו נטיעות דקות שאחר כך מתגדלות, אלא הם נבחרים כארזים אשר נטעם הש\"י, זהו זמן העבר מהנשמה:",
+ "זמן השני הוא ההוה, דהיינו כשהיא מתלווה עם הגוף אז הרשע מלבישה בבגדי צואים והצדיק בלבושי כבוד, והכל לפי רוב המעשה:",
+ "זמן השלישי הוא יהיה, דהיינו לאחר מיתת הגוף אז מתטהרת בנהר דינור, ולאחר טהרתה הולכת מחיל אל חיל בהתרוממת. וזה לשון התקונים (הקדמה ד, א), ואני בתוך הגולה על נהר (יחזקאל א, א), כבר דא נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשוניה ורבוא רבבן דמלאכיא קדמוהי יקומון כו' וטבלין נשמתין בהאי נהר דינור מזוהמתן דמזוהמן בעלמא:",
+ "ומצאתי כתוב, והטעם למה יוצרכו הנשמות אחר שנטהרו בגיהנם לטבול בנהר דינור, יען כי יש שני מיני טהרה לנשמה, האחד בגיהנם שבארץ, והוא לטהר את מה שפגמה בהתחממה באש היצר לעבור על המצות. והב' הוא לטהר על מה שלא קדשה עצמה במותר לה, כענין שאמרו (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך, כענין האכילה מרובה ושאר דברים שנתבארו בענייני הקדושה, ועניינים אלו אינם פגם גמור לנפש, כי אין פגם אלא מצד לא תעשה, אבל הוא זוהמת עולם הזה ותאוותיו, שהעולם הזה ותאוותיו מלובש בעור הנחש, וכשאין האדם פורש ממנו נשארה אותה הזוהמה קנויה בנפשו, ואין הגיהנם מטהר באש הגשמי אלא דבר פגם גשמי, דהיינו אש היצר שהוא פגם גדול. אבל זה שאינו פגם, צריך אש דק ורוחני נהר דינור העליון הנמשך מכסא הכבוד בה כורסייא שביבין דינור, ואז על ידה פושטת כל גשמיות העולם הזה:",
+ "וזה לשון הרשב\"י (ח\"ב ריא, ב) ואילן ד' רישי נהרין דמטאן להו כורסייא קדישא, ומגו מטולא דלהון זעין, ומההוא זיעא דמטולא דלהון אתעביד ההוא נהר דינור, דכתיב (דניאל ז, י) נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשונה. ונשמתין כד סלקין, אסתחיין בההוא נהר דינור וסלקין לקורבנא, ולא אתוקדן אלא אסתחיין. תא חזי, מסלמנדרא דעבדין מיניה לבושא, ומגו דאיהו מנורא לא אסתחיא ההוא לבושא אלא בנורא אשא אכלי' זוהמא רבא, ואסתחייא ההוא לבושא. הכי נמי נשמתא דינור דאינטול' מגו כורסייא, אתעברית בנורא ואסתחייא, ונורא אכלה כל ההוא זוהמא דאית בנשמא, ונשמתא אסתחייא ואתלבנית. ואי תימא אי הכי עונשא לית ליה לנשמתא בהא. תא חזי, ווי לנשמתא דסבלא אשא נוכראה אע\"ג דאתלבנית, אבל כד זוהמא איהו סגי עלה ווי לנשמתא דסבלא ההוא עונשא בגין דההוא זוהמא בתרי זימנין מתלבנת בנורא זימנא קדמאה, כיון דקבלת עונשא בגופא אזלת נשמתא ונטלין לה ואעלין לה באתר חד דאקרי בן הנם. ואמאי אקרי בן הנם, אלא אתר חד איהו בגיהנם דתמן אצטריפי נשמתין בצירופא לאתלבנא עד לא אעלין בגנתא דעדן. ואי זכאין אינון נשמתין, כד עאלין להון בההוא אתר תרין מלאכין זמינין בגנתא דעדן וקיימין לתרעא וצווחין לגבי אינון ממנן דבההוא אתר דגיהנם, בגין לקבלא ההיא נשמתא. וההיא נשמתא עד לא אתלבנת בנורא, אינון ממנין צווחין לגבייהו, ואמרי הנם. ולזמנין דהיא אתלבנית ואינון ממנן, נפקין עמה מההוא אתר וזמנין לה לגבי פתחא דגן עדן דתמן אינון שליחין, ואמרי להון הנם האי אינון נשמתין דהא אתלבנו כדין עאלין לההוא נשמתא בגנתא דעדן, וכמה איהי תבירא מגו ההוא תבירא דאתלבנותא דגיהנם, והוא תבירו דאשא תתאה. ואע\"ג דנחית מלעילא, כיון דמטא לארעא לתתא איהו אשא דלא דקיק, ונשמתא אתענשית ביה ואתברית כדין קב\"ה שמשא דנהיר מאינון ארבע פתחין דנהרין ברקיעא דעל גנתא ומטא לההיא נשמתא ואתסיאת, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה:",
+ "זמנא תניינא לבתר דיתבא בגנתא דעדן דלתתא, כל ההוא זמנא דיתבא וע\"כ לא אתפרישת מאינון מילין דחיזו דהאי עלמא מכל וכל, כד סלקין לה לעילא אצטריך לאתפרשא מכל חיזו ומכל מילין דלתתא, ואעברו לה בההוא נהר דינור. כדין נשמתא אתלבנית ביה מכל וכל, נפקת ואתחזיאת קמי מריה דעלמא ברירא מכל סטרין. כיון דאסתכלית בההוא נהורא, אתסיאת ואשתלימת מכלא, וכדין קיימין אינון נשמתין בלבושיהון מתעטרין קמי מאריהון. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי, עד כאן לשונו:",
+ "ועתה נתבאר אלו שלשה דברים שהזכיר בר קיפוק, ונקדים מה שכתב הפרדס פרק ה' משער עשר ולא תשע, על הנאמר בזוהר לענין הנשמה שאמר זכי לה וירית לה, וכתב הפרדס, וענין דאמרו דירית לה וזכי לה, פירוש כי צריך שני דברים לזכות אל הנשמה החשובה. ראשונה, מצד הכנתו מצד אביו בשעת ההולדה בשעת הזיווג, כאמרם ז\"ל (שבועות יח, ב) המקדש עצמו בשעת תשמיש, כי אחר שנתקדש אביו בכך, כאשר תעלה הטפה ההיא זוכה לנשמה קדושה ממקום גבוה לפי שיעור קדושתו כן תתרומם השגתו, וזה מפורסם בזוהר ובתלמוד במקומות רבים לאין מספר באמרם זוכה לבנים הגונים, הכונה שימשך לבניו נשמה ממקום גבוה בענין שיהיו הגונים, זהו נקרא ירושה מאביו, ועל זאת כיון באמרו וירית לה, עד כאן לשונו:",
+ "על זה אמר בר קיפוק בהספידו על האדם השלם, הנשלם מצד שזכי לה וירית לה. ירית לה, מצד הזיווג נשמה קדושה. וכבר כתבתי שהנשמות הם כארזי לבנון, זהו שאמר אם בארזים נפלה כו':",
+ "לויתן הואר, בחינת הווה ובחינת זכי לה. מה שהצדיק עושה בעצמו בבחירתו הטוב, ומגביר כח הנשמה על הגוף כדי לקדש את עצמו. וכבר נודע כי הצדיקים נמשלו לדגים שבים שהם במקום טהרה ואין שום טומאה, אדרבה המים מטהרים. והתורה נמשלה למים, וכמו שבדגים נאמר אסיפה כמו שכתוב (במדבר יא, כב) אם דגי הים יאסף להם, כן בצדיקים נאמר אסיפה. והיחיד בדורו נמשל לדג הגדול שבכולם שהוא הלויתן, ושם לויתן הוא מלשון (משלי א, ט) כי לוית חן הם לראשיך. גם הצדיק מחבר החומר להנשמה ועושהו דק ונוטה אחר הנשמה:",
+ "נחל שוטף, הוא רומז לנהר דינור, שהוא ענין בחינת יהיה, הנשמה לאחר צאתה מגופה. וכוונת בר קיפוק הוא שיתעורר הנשארים לתשובה, ויחשבו אם באלה כך, מה יעשו אותן שלא זכו:",
+ "בר אבין הספיד מיקרא דשכבי שלא לחשוב כי הצדיק מת ואבד ח\"ו, רק מה שאבד לדורו אבד, אבל הוא אדרבא בא למנוחה. וזהו הענין שנמשלו הצדיקים לכוכבים, וכתיב (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. הנה החמה אינה נראית בלילה, לפי שהיא סובבת תחת הארץ, וכן הלבנה ביום, וכן שאר הכוכבים ומזלות. וכשהם תחת הארץ, הרואה סובר שהם נאבדו, אבל באמת עלו יעלו אחר כך. כן הצדיק נקבר בארץ, אבל באמת עלה יעלה כמו הכוכבים המסבבין. ואף שבר קיפוק ובר אבין הפליגו בהספד, מכל מקום נתענשו כי קצרו בשבחם לפי רום מעלתם, ואתהפוך כרעייהו:",
+ "הענין הוא כפי מה שמצאתי כתוב, כי יש שני מיני צדיקים, הצדיקים הגמורים המופלגים אינם רואים פני גיהנם כלל וכלל. ויש צדיקים שאינם במעלה כמוהם, רואים פני גיהנם אבל ח\"ו אין גיהנם תופש בהם שיהיו מרגישים שום עונש, רק הם הולכים למנוחתם דרך גיהנם כדי שמכחם ינצלו הרבה רשעים שאוחזים בהם ונפטרים מהגיהנם:",
+ "וזהו ענין שאמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו קודם מותו והיה בוכה ואמר, כי יש ב' דרכים אחד לגיהנם ואחד לגן עדן, ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי (ברכות כח, ב). וכי ח\"ו היה מסופק ריב\"ז אם יבא לגיהנם, הלא אמרו על ריב\"ז (סוכה כח, א) שלא הניח דבר גדול ודבר קטון כו', והפליגו מאוד בשבחו, ואיך ח\"ו יהיה הוה אמינא לחוש מחמת גיהנם:",
+ "אלא הענין היה כך, יודע היה שיכנס לגן עדן תכף ומיד, רק יש שני דרכים לצדיקים, דרך אחד שהוא פשוט לגן עדן. ודרך השני שהולך לגן עדן, אבל המעבר הוא עובר דרך גיהנם, ואז מציל כמה רשעים מגיהנם. ואף שלא מגיע לאלו הצדיקים שום היזק, מכל מקום הם מתפחדים לעבור דרך שם, על דרך משל בעולם הזה אדם מתפחד לילך דרך אשר שם אנשי חיל בעלי מלחמה, אף שיש לו בטחון שלא יהיה ניזק. וע\"ז התפלל דוד המלך ע\"ה (תהלים כג, ג) נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק, תפלתו היתה לילך במעגלי צדק שהוא הדרך הפשוט לגן עדן וזה יעשה לשמו. ואמר, אע\"פ שאני יודע אף כי אלך דרך גיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי, מכל מקום אני מתפלל ינחני במעגלי צדק. ועל זה אמר רבי יוחנן בן זכאי, איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי לגן עדן:",
+ "והנה אלו הספדנים שאמרו שלהבת וחכה ואבידה, הוא כנראה שאינם כצדיקים המופלגים, רק כאלו הצדיקים שמתהפך כרעייהו, כלומר שאינם הולכים במעגלי צדק רק דרך העקום. על כן מדה כנגד מדה אתהפיך כרעייהו. ואשרי תמימי דרך:",
+ "יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים (אבות ה, כ). אלו הד' סובבים קיום התורה ומצותיה ומעלות המדות אשר היום לעשותם. גם דרך רמז רמוז בכאן ענין פטירת צדיקים כשהולכין לשלום לעולמם לקבל שכרם. נש\"ר ראשי תיבות נפש רוח נשמה, וכתב בתוצאות חיים כי נשמ\"ה היא שמן ה', כי הוא שמן משחת קודש השמן היורד מה\"א אחרונה שבשם, כי האם המתעברת מהנשמות, על כן רמוז שי\"ן מנשמה בתיבת נשר. והענין הוא על דרך שכתב הזוהר (ח\"ג עא, ב) זכאין אינון צדיקיא דאתדבקין נפש ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בהקב\"ה. צב\"י ראשי תיבות צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד). אר\"י ראשי תיבות אבי רכב ישראל. נמר ראשי תיבות נאסף מפני רעה. וא\"כ יקחו מוסר לעשות תשובה, וזהו לעשות רצון אביך שבשמים:",
+ "כלל העולה, הן מהספד החורבן הן מהספד הצדיק לעורר בתשובה שלימה נשלם אור תורה מענין ט' באב והספד"
+ ],
+ [
+ "ענין אור תורה מענין סוד התענית",
+ "כתיב (בראשית ב, טז) מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ויש להקשות, למאי נפקא מינה אמר ליה הקב\"ה מכל עץ הגן אכול תאכל, וכי לא סגי דלאו הכי, לא היה לו רק להזהיר שלא יאכל מעץ הדעת:",
+ "הענין, אלו לא חטא אדם אז הי' מצות עשה שיאכל מכל אם הי' נשאר בכבודו, והוא בסוד צלם ודמות שלמעלה כביכול, וכל מה שהיה אוכל היה כמו קרבן והיה זה האוכל ריח ניחוח בקרבו וקדוש יאמר, לו והיה מקוים בו בקרבך קדוש. אבל לאחר שחטא ונפגם וירד ממעלתו ונתרחק, אזי הוא צריך להקריב את עצמו דהיינו בתעניות שמקריב חלבו ודמו. וכן אמרו המקובלים שאדם הראשון התענה כל ימיו, ורמז לדבר חיה תתק\"ל כמנין תענית. ואף ע\"פ שבדברי רז\"ל הוזכר שעשה תשובה ק\"ל שנה, זהו התשובה החמורה שעשה שהזכירו זה היה ק\"ל שנה, ולאחר ק\"ל שנה פסק מהתשובה חמורה, אבל בתענית היה כל ימיו:",
+ "ועל זה בא הרמז (תהלים קמא, ב) *תכון *תפלתי *קטורת *לפניך, ראשי תיבות תתק\"ל. ואמר קטורת, כי ריח התענית הוא במקום ריח הקטורת. ואמר אח\"כ (שם) משאת כפי מנחת ערב, כי לעת מנחה חטא האדם כמו שתירגם ל��נח יומא. והקדוש ב\"ה מיעטו כמו שכתוב (שם קלט, ה) ותשת עלי כפיך, זהו משאת כפי. וכבר כתבתי כל זה למעלה:",
+ "והנה מכח חטא האכילה המשיך על עצמו עכירת החומר בשר ודם כתנות עור ובשר, על כן הוצרך להכניעו בתעניות. וזהו טעמם של רבי אלעזר וריש לקיש (עי' תענית יא, א) דסבירא להו היושב בתענית נקרא קדוש וחסיד כמו שכתבתי לעיל בפ\"ק, וכתבתי שם שזהו אפילו במי שלא חטא, הכל מטעם למרק החומר כתנות עור ולזככו:",
+ "ועל זה בא רמז נפלא (ויקרא א, ג) אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, אלו לא חטא אדם אז היתה האכילה מצוה ונעשית קרבן לו לעצמו, והיה מקוים בו מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם לעצמיכם כשתאכלו את אלו. אבל עתה אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. ולפי זה ניחא אדם למה נאמר, שרומז על אדם הראשון שגרם זה הקילקול של כתנות אור ונתרחק, צריך להקריב את עצמו, וזהו כי יקריב מכם ואז קרבן לה' ולא לעצמו. ואמר אחר כך, אם עולה קרבנו כו', הענין אף שמקריב גם עתה צאן ובקר, אל תחשוב כי הצאן והבקר הוא מקריב, רק מקריב את עצמו כאשר יתבאר לקמן בסוד העבודה, הצאן והבקר אינו אלא תמורתו:",
+ "וראיתי להביא בכאן סוד התענית מחיבור הר\"מ דיליאון, והעתיק דבריו בעל תולעת יעקב וזה לשונו, סוד התענית, הלא יש לך לדעת כי דעת יוצרינו ברוך הוא רחוקה מדעת בני אדם, והוא ית' עשה האדם ישר והכניסו בזה העולם לצורך, ועל סיבה זו מתפשט סוד מציאותו לאין חקר ותכלית, וכאשר יבין הענין ישמח עם קונהו ויעבוד אותו באהבה. ואמנם שאע\"פ שאדם הוא בעולם הזה כאשר אמרנו שגרעונו מצד משך שהמשיך האדם על עצמו בסיבה נכריה אשר אמריה החליקה, וחל עליו אותו המשך ונשתאב בעצמותיו ואחריו בכל דורותיו, והנה הוא שם עלילות דברים ושולט על כל אברים כמו החמסן לפתח תבואת רובץ ומימי חטאות שאב כי מנעוריו גדלוהו כאב. והוא נחבא במבואות המטונפים ידכה ישוח מאין פקח קוח שח בתרדימה גדולה עד עת בא האכילה. ואחר שאכל ושתה ומילא כריסו והנה הוא קם כגבור עורר משנתו שפת חלקות משפתו עד שפתו והחזיק בו ונשק לו, העיז פניו ויאמר לו לכה נרוה דודים ונשמח לאחרים בקרבך קדוש אין פקח עין ועבור על פשע והחזק בחטאות במועצות אם לא עכשיו אימתי, קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה ועשה עצמך כאיש זר, ומעולם לא תראה צדיק נעזר כי אם נשבר ונדכא נגוע ומעונה, ויסיתיהו בדבריו ובלשונו יכזב לו עד יטה אשוריו מני הדרך צעדו ויפלח חץ כבדו:",
+ "וידוע הוא לחכמים ויודעי בינה לעתים כי בעוד שהאדם רעב הוא שוכב וישן בתרדמותו ואין עורר משנתו, וכאשר האדם שבע הוא מתעורר ושמח ופועל ועושה ופורש רשת לרגליו. ובעוד שאינו מוציא אכילה והרעיב אדם את עצמו, אזי הוא נוסע תחנותו ויצא מאהל בלילו, כי לא ימצא מנוח אשר ייטב לו ויעוף כנשר לנסוע משם, כי בהיותו בתענית כל האברים יבקשו אוכל למו הולכים משוטטים אנה ואנה ואינם מוצאים כי אם חלבו ודמו, כולם רצים לאכול והמה באו בית לחם ופוגעים לזה זולל וסובא כאריה בבהמות יער נלחמים יחד ורודפים אותו לחוץ, והוא יוצא משם בעל כרחו. הלא ידעת כי בהיות זוהמא בתוך המשקה אשר ישתה האדם, שופך מן המשקה עד שתצא הזוהמא. ומי שהוא צח ביסודו, ישפוך כל המשקה עם הזוהמא ההיא, ואח\"כ ימלא הכלי ממשקה טוב ונקי בלא שום זוהמא כלל:",
+ "כך הזוהמא הטמאה אשר בגופו ומאכלו ומש��הו צריך למעט הדם ההוא כי נשתאבה בו הזוהמא, ולהעמידו עד שתצא ממנו הזוהמא. כי בראותו מעוט האכילה והשתיה והדם מתמעט והולך ואין לו מקום בין האברים החולקים מעוט הדם, הוא מקוה ליין ואין, הלחם אזל מכליו וזוכר את רוב הבשר ואוכלו לחם לשובע, ועתה אין כל אומר בלבו מי יורידני ארץ כי אין זה מקומי. ואמרו חכמי עליון הקדמונים ז\"ל במדרש כשיצאו ישראל ממצרים אותו מנוול היה ביניהם ונשאר במיעיהם. ואמרו, אמר ר' אבא לא בעי קב\"ה למיהב לון לישראל נהמא קדישא מן שמיא עד דאפיק זוהמא מנהון, ובמה בתעניתא, הדא הוא דכתיב (דברים ח, ג) ויענך וירעבך וגו', להורות כי בתחלה הרבה להם תענית כי אין יציאת הזוהמא ההיא מקרבו של אדם זולתי בתעניות ועינוי הנפש, ורמז זה הוא נכון למשכילים:",
+ "וסוד עיקר התענית על כל זה הוא מזבח מוכן לכפר על חטאיו, כי במיעוט אכילה ושתיה מתמעט מחלבו ומקריב אותו המיעוט בתפלתו לפני אלהיו, והיה לפנות ערב בגבור עליו חולשת האברים אש שלהבת יסודתו תוקד בו לא תכבה לאכול ולהמעיט חלבו ודמו. והסוד ועניינים ידועים באדם ואוכלים חלבו ודמו וממעטין אותו וכשם שעשן האש עולה מתוך הקרבן, כך ריח האדם יוצא לחוץ ועולה הוא ריח ניחוח לה', כל זה ביום התענית:",
+ "והאדם צריך לכוון רוחו ונשמתו לכל הדברים האלה, ולכונן עצמו לפני אלהיו כאלו הוא מזבח כפרה מוכן לפניו, ולבקש ממנו סליחה כבנות מזבח גופו לפניו בכל סדריו וענייניו, ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. הרי לך מזבח שלם בכל ענייניו וסודותיו בכל אשר יהי' לפני ה', החלב והדם והאש והעשן והריח הכל תמים לפניו. ובמזבח הזה יקריב כל הקרבנות שבעולם, כי בהכינו המזבח הזה יקריב קרבנו, כי אם על תודה יקריבנו והתודה עליו את כל חטאתו ואת כל אשמו לפני ה' על המזבח הזה, אם על חטאת או על אשם בשגגה או בזדון יקריב עליו את כל אברים לפני ה' כליל תקטר. ואם זבח שלמים קרבנו במקום הזה ופשפש ולא מצא, שלום לו מאדון הכל, והוא זבח שלמים ממש לכפר עליו לפני ה'. כל הקרבנות שבעולם יכול אדם להקריב על המזבח הזה, כי זהו מזבח כפרה ממש להתודות עליו ולהקריב עליו כל אבריו למטה למצוא חשבון. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו. עד כאן דבריו:",
+ "וזה לשון הזוהר פרשת שמות (ח\"ב כ, ב) בפסוק (שה\"ש ב, טז) דודי לי ואני לו הרועה בשושנים, שהקב\"ה מנהיג את עולמו בחסד ובדין שהוא רמז השושנים שיש בו אודם ולובן. זה לשונו, מה השושן הזה אדום ולבן, כך ריח הקרבן מאדום ולבן, בא וראה מריח הקטורת שהסמנים מהם לבנים מהם אדומים, כגון הלבנה שהוא לבן, מר דרור אדום, והריח עולה מאדום ולבן, ועל כן מנהיג עולמו כשושנים שהוא אדום ולבן, דכתיב להקריב לי חלב ודם. כנגד זה אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו, זה אדום וזה לבן, מה השושן שהוא אדום לבן אין מוצקין אותו לחזור כלו לבן אלא באש, כך הקרבן אין מוצקין אותו לחזור לבן אלא באש. עכשיו מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו, אינו נצמק להיות כלו לבן אלא באש, דאמר ר' יודא מתוך תעניתו של אדם מחלישין אבריו וגובר עליו האש, ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש, והוא נקרא מזבח כפרה. והיינו דאמר ר\"א, כד הוה יתיב בתעניתא הוה מצלי ואמר, גלוי וידוע לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהקרבתי לפניך חלבי ודמי והרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי. יהי רצון מלפניך שיהי' הריח העולה מפי בשעה זו כריח העולה והקרבן באש המזבח ותרצנ��, עד כאן לשונו:",
+ "ומצאתי כתוב בקונטרסי תלמידי האר\"י ז\"ל וזה לשונו, סוד התענית הוא דומה לקרבן. והענין, כי אף על פי שמצינו שהאכילה כשהאדם מכוון בה היא כוונה גדולה עד מאוד, מכל מקום הארתה היא מתתא לעילא כדמות תחילת הקרבן. אך התענית הוא כסיום ענין הקרבן מעילא לתתא, והוא כי הנה הקרבן בתחילה עולה מתתא לעילא ועולה העשן וריח ניחוח מעשיה ליצירה ומיצירה עד אין סוף כנודע, וכן הוא סוד אכילה של אדם שעולה הנאת האכילה ההיא באותן הכוונות הטובות מתתא לעילא, כי מן הכבד עולים ללב ומן הלב להמוח שהוא העליון שבאדם. אמנם סיום הקרבן הוא, אחר שעלה הריח ניחוח למעלה אז יורד שפע רב וגדול מעילא לתתא מן המוח העון עד סוף המדריגות. וזהו סוד התענית, כי ביום התענית אין האכילה עולה ממטה למעלה, רק אדרבה המוח משלח מזון מעילא לתתא לכל האיברים מאותו המזון הרוחני שהוא חלקו של מוח, משם הוא מחלק אחר כך מזון ומותר לכל האיברים, ומשם ניזונים ביום התענית. וזה הכוונה צריך שיכוין המתענה. עד כאן:",
+ "וזה לשון הרמ\"ע, ואולם התענית שהוא ראשית התיקונים סודו להעלות מן הקליפות נצוצות נשמות שיש למתענה יחס עמהן, ויש לחוש שמא נזדמנו לו מיני מאכל שניצוצות אלו גנוזים בהם ואכל אותם שלא כהוגן. והוא סוד (שמות כט, לג) ואכלו אותם אשר כופר בהם, ואמרו רבנן (פסחים נט, ב) כהנים אוכלים והבעלים מתכפרין. והיא גופא קשיא, דהא קרא באכילת בעלים כתיב בפרשת המלואים, שאהרן ובניו בעלים הם. אלא ודאי האכילה כהוגן ועם הכוונה הראויה משויא ליה לאדם האוכלן כהן מכפר, ואז הניצוצות הגנוזות שם היו בעלים ממש של אותו החומר הנאכל והם המתכפרים. והוא סוד פתח במזבח וסיים בשלחן, ודי בזה:",
+ "ובסוד התענית וכוונתו הטובה מתקן האדם מה שפגם בהם באכילה גסה שהיו זבחים לא לרצון. ועוד האכילה הוא תיקון ממטה למעלה שעולה המזון מן הכבד ללב וממנו למוח. והנה תענית הוא בגימטריא (כמתנת ידו שצריך ליתן צדקה ביום התענית, וכן (תהלים קמה, טו) עיני כל אליך ישברו ואתה וגו' במספר שוה). וכן (שם ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים, כי הוא זן ומפרנס ממעלה למטה מן המחשבה לרעותא דליבא, וממנו לזכך הלב והדם שבכבד לזון ולפרנס אותו מן הרוחני ההוא, ומושך עליו שפע טהרה וקדוש, עד כאן לשונו:",
+ "אור התורה מענין העבודה",
+ "יש ליתן טעם למה המעשה הזה של הקרבן נקרא ביותר עבודה מכל מעשה המצות, כגון עשיית סוכה וכל עבודת המצות. ונראה שכל מעשה המצות הם בחוץ ממנו. אמנם מעשה הקרבן העיקר הוא עבודת עצמו, רצוני לומר התעוררות שמתעורר בעצמו להיות עבד נאמן להש\"י, ומיניה וביה הוא העבדות:",
+ "וזה לשון הרב הרקנאטי בפרשת נח, ודע כי הקרבן מקרב רצון השפל ומייחדו ומקרבו ברצון העליון כדי לייחדו ברצון השפל. והמקריב קושר נפשו בנפש קרבנו ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, עד כאן לשונו:",
+ "זהו (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', לדעת כי בהקרבת הקרבן מתעלה רצון השפל ומתקרב ברצון העליון, ורצון העליון בשפל, לפיכך השפל צריך להקריב לו רצונו על ידי הקרבן וקושר נפשו בנפש קרבנו, ואז מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, הדא הוא דכתיב ונפש כי תקריב, ודרשו רז\"ל במנחות (קד, ב) מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, כי בהקרבת הכהן הקרבן מדביק נפשו העליונה במזבח העליון בתחילה, ומשם מתעלה הנשמה למעלה דרך עילויה. ואז נקרא הכהן הזה מלאך, שנאמר (מלאכי ב, ז) כי מלאך ה' צבאות הוא, בהקרבת נפשו למעלה רצון השפל מתקרב ברצון העליון, ורצון העליון מתרצה להשלים חפצו מאותו ענין שהקריב קרבנו בשבילו:",
+ "וזה לשון הרקנאט\"י ריש ויקרא, גם צריך לכוון המקריב שיהא הקרבן ההוא תמורתו. וכן הענין, מתחילה לוקח הבהמה ומשליכו לארץ בחזקה, ודומה בנפשו כאלו השליך עצמו. וכשמתודה, מודה שחייב סקילה. עוד שוחט הבהמה, ודומה בנפשו כאלו שוחט עצמו, מורה שהוא חייב הרג וחנק, כי בעת ששוחט הבהמה תוקף ידו לשחטה וחונקה מעט בתקיפת השחיטה שלא ישהה, הרי הרג וחנק. אח\"כ שורפה, ודומה בנפשו כאלו נשרף, ומודה שהוא חייב שריפה ומתודה והקב\"ה מקבלו, עד כאן לשונו:",
+ "וסודות עמוקות של קרבנות אין להם חקר וסוף, מכל מקום ארשום קצת מהם שיתבונן וישכיל בהם כשאומר פרשת הקרבנות, לקיים (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו:",
+ "זה לשון הרקנאט\"י פרשת בראשית, דע כי הקרבן מקרב הכחות ומאחדם זו לזו ועל כן נקרא קרבן, כד\"א בספר הבהיר בעת שישראל מקריבין קרבן לפני אביהם שבשמים, מתייחדים יחד, והיינו ייחודו של אלהינו. דאמאי אקרי קרבן, על שם שמקרב הצורות הקדושות, כד\"א (יחזקאל לז, יז) וקרב אותם אחד אל אחד והיו לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך:",
+ "ואמר ריח ניחוח, כי אין ריח אלא באף. ואין ניחוח אלא לשון ירידה, כדכתיב וירד ומתרגמינן ונחת, ע\"י ריח קרבן הרוח יורד ומתייחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב אליהם ע\"י הקרבן, והיינו דאקרי קרבן. והדין נקודה אתיא דרך הצינורות להדין אתרא על ידי ריח הקרבן, ומיד יורד דכתיב (ויקרא א, ט) ריח ניחוח לה', שיורד ה'. לה' רצה לומר, כי על ידי הקרבן מתאחדין וכל ספירה משפעת לחברתה. ויש מפרשים בעבור כי מדת הדין נתמנית ליפרע מן העבירות, ולכל עון יש לו קרבן ידוע לרצות בו מדת הדין, על כן אמר שיורד ה' לה', רצה לומר מתהפך מדת הדין למדת הרחמים, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון הפירוש שם, כי אין ריח אלא באף שהיא העטרה שהוא דין ומקבלת תחילה, כי על ידי עשן אש הקרבן המתעלה ומתחבר בה מתעוררות להעלות עשנה למעלה ולהתחבר בענן העליון ולהורידו ברחמים, כעין מטר שפירוש למעלה בפסוק (בראשית ב, ו) ואד יעלה. וכללו של דבר, כי בתחילה העשן עולה עד המעלה הראשונה הנקראת רצון, ואחר הפסק עליית העשן יתהפך הקרבן לאש ונקרא אשה, ואותו אש מתערב באש אוכלה אש שהוא הפחד, ושניהם נקראים אישים. ואחרי התבטל האש וניצוציו לגמרי, ישוב להיות רוח ויתקרב אותו הרוח להתערב ברוח העליון שהוא החכמה, ובריחו שהוא הבינה הדבוק בה, אשר מריחה מתפשטת ונהנית נשמת כל חי. ובהתאחד כל אלו עם נקודת היו\"ד בריח הקרבן. וריחו נקרא ניחוח לה' כי אין אחריו אלא רצון גמור, ונחת רוח מתהפך ברחמים להתאחד רצונו יתברך ברצון השפל ולהשלים חפצו מקרב ומקשר עליהם, כי בהקרבתו אותו צריך לכוין ג\"כ להדביק נפשו ורוחו בנפש קרבנו כמו שאמרו מעלה עליו כאלו הקריב נפשו, רצו לומר מתהפך ממדת הדין למדת הרחמים, פירוש ולפ\"ז יהיה פירוש ריח ניחוח לה' הריח שהוא עטרת מורדת אליה את ה' שהוא התפארות ומתהפכת אז למדת הרחמים, עד כאן:",
+ "וזה לשון הזוהר פרשת ויקרא (ח\"ג ד, ב), רבי חזקיה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, אמר ליה ��אי דאקרי קרבן קירוב מיבעיא ליה, או קריבותא, מאי קרבן. אמר ליה, הא ידיעא הוא לגבי חברייא קרבן מאינון כתרין קדישין דמתקרבי כולהו כחדא ומתקשרן דא בדא עד דאתעבידו כולהו חד ביחודא שלים לתקנא שמא קדישא כדקא חזי, ההוא דכתיב קרבן לה', קרבן דאינון כתרין קדישין בה' הוא לאתתקנא שמא קדישא וליחדא ליה כדקא יאות, בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין ושמא קדישא דאתעטר בעטרוי לאתבסמא כלא. וכל דא בגין לאתערא רחמי ולא לאלקים ולא לאתערא דינא, ובגין כך לה' הוא ולא לאלהים, לה' אנן צריכין לאתערא רחמי ולא לאלהים, רחמי בעינן ולא דינא. אמר, זכאה חולקי דשאילנא ורווחנא אלין, ודא ברירא דמלה:",
+ "אבל הא כתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. זבחי אלהים כתיב, ולא זבחי ה'. א\"ל ודאי הכי הוא קרבן אלהים לא כתיב אלא זבחי אלהים, ועל דא שחיטתן בצפון דהא זביחה דא בגין אלהים ההוא סטר גבורה דיתבסם ויתבר רוחא דדינא ויתחלש דינא ויתגברון רחמי על דינא, ועל דא זבחי אלהים חילא ותוקפא דדינא קשיא, דכתיב רוח נשברה למהוי ההוא רוחא תקיפא נשברה ולא יתגבר רוחיה וחילי ותוקפי, ובר נש בעי כדין למיקם על מדבחא ברוח נשברה ואכסיף מעובדי, בגין דהוה ההוא רוחא תקיפא תבירא וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברון רחמי על דינא, עד כאן לשונו:",
+ "עוד איתא בזוהר (ח\"ג רמ, ב) סיתרא דקרבניא דא איהו ארבע דיוקנין חקוקין בכסא, ודא איהו כורסיא דמלכא קדישא פני שור פני נשר פני אריה פני אדם דכליל לכולהו, וכל אפין מסתכלין אילין לאילין ואתכלילן אילין באילין, ומינייהו מתפשטין לכמה סטרין ורבוון עילאה ותתא דלית להון שיעורא ומניינא. וחשבון פני שור אתפשיט לבעירי רוחה מיניה לארבע זיינין ואתכללו בחד, ואילין אינון פרים וכבשים ועתודים ועזים. ואילין קיימין לקרבנא, ובגין דמינהון הוה מאילין חילין קדישין דמתפשטו מההוא פני שור מתקרבין ליסודא דלהון ואתהניא מההוא יסודא ולבושא דלהון, ואי לא דהוי להו יסודא בהאי עלמא, לא מתקרבו תמן בגוון, דהוי נייחא לשכינתא קדישתא מרוחיהון צדיקי אתקריבא לקבל ההוא רוחא, דההוא הבאה ואתהנת מניה בגין דמיניה הות ההוא רוחא, כך אילין אינון התהניין מסטרא ויסודא דילהון ואתהנון מההוא לבושא לבושא דמקרבי, דהא מלבושא דרווחא דלהון הוות ובגין כך אתהנון מיניה:",
+ "פני נשר אתפשט לעופי רוח מיניה ונשאר בתרין סטרין איהו ורמזא דא ועוף יעופף תרין סטרין, ובגין כך נחתא ואתפשטא מימינא ושמאלא דעופי, מכל סטר דכרא לא אתקריב אלא יונה ותורין דאינון בקושטא לזוגייהו מכל שאר עופין, נרדפין ולא רודפין, מהימנא דא לדא נוקבא לבר זוגא, ועל דא קרבנא מינייהו ונחתי ומתקרבי אינון רוחין קדישין ואתהנון מיסודא ועיקרא דילהון. ואיתימא היאך אתפשט מהאי יונה או משפנינא דא לכמה סטרין חיילים דלית להו שיעורא, או מבעירא חדא אוף הכי. תא חזי, חד שרגא דאתמלי מיניה כל עלמא, תוב אעא דקיק דליק לרברבא:",
+ "עד הכא מתרין סטרין דחקיקין בכסא, השתא אית לשמאלא (לפנינו הגירסא: למשאל) ארבע דיוקין אינון דחקיקין בכסא מאי טעמא לית קרבנין מן אחרנין. אלא וודאי מכולא קרבנא, אריה חקיק בכסא, בשעתא דקרבנא שלים אריה נחת ועאל באשא ואכל ואתהני תמן. א��ם חקיק בכורסיא, אדם עיקרא דכולא ומתקריב תמן רוחיה ונשמתיה, ואדם עילאה אתהני מאדם דלתתא, וכל זיינא מתקריב לזיינה ואתהני מיניה, איתהני מדיליה ממש ומיסודא דיליה. ואיתימא הא אריה דלית ליה יסודא לתתא מההוא קרבנא. אריה כליל בכולהו, דהא מימינא הוה, ובגין כך אכיל מכולהו. וכל שאר לא אכלין מזיינין דימינא. איהו כל ד' דיוקנין דחקיקן בכסא מתקרבין לקרבנא, ובגין כך קרבנא שלים. וכד הני אתהני מיסודא ועיקרא דלהון, כדין נחת רוח לאדלקא בוצינין עלאין:",
+ "כהני וליואי יהיבין יסודא ועיקרא לאינון דרגין עילאין דלהון, וכל דרגא יהב ליסודיה ארבע דיוקנין בכרסייא בקדמיתא כדאמרן זיינא לקביל זיינא, ומתקרבין אינון בקדמיתא זיינא לזיינאה פני שור כלהו פנים כל אינון דמתפשטין לאינון זייניה כדאמרן כולהו מתקרבין לעיקרא, ויסודא דלהון פני נשר כדאמרן. אריה כמא דאתמר. אדם דא קריב רוחיה ונשמתיה מתקריב לגביה אדם עילאה. כהנא דמייחד שמא קדישא, מתקריב לגביה כהנא עילאה ההוא דעל לבית קודש הקדשים ואקריב ואדליק בתיקונוי בנהירו דאנפין לקדמות כהנא דלתתא. לואי דנגני בחדוא, ההוא סטרא דלהון חדי ואנהיר אנפין ישראל קיימי על קרבנא בצלותא, דהא בצלותא דלהון על כולא, הוה אתער גבייהו ישראל סבא חותמא קדישא ואנהיר אפין כל זיינא לזייניה, וכל מילה בתר יסודא דיליה אזלא ואתערא דרגין עילאין. אע\"ג דכולהו מתערין, דרגין דחקיקין בהוא בכסא לגבי דרגין בארעא יסודא דלהון, ואינון דרגין עילאין דמיטמרו כולהו מתקרבין לסעודתא ומתערי, אבל לית ליה רשות לחד מינייהו לאושטא ידא בקורבנא עד דמלכא עילאה אכיל ואתהני ויהב לון רשות. לבתר כיון דיהב לון רשות, כל חד וחד אכל ואיתהנון כדקא יאות, והיינו דכתיב (שה\"ש ה, א) אריתי מורי עם בשמי, אילין אינון דרגין עילאין. מורי עם בשמי, דא דרועא דימינא בירכא דשמלא. אכלתי יערי עם דבשי, יעקב ברחל, הא אכילנא כדקא יאות. שתיתי ייני עם חלבי, דא דרועא שמאלא בירכא דימינא, הא כולהו דרגין עילאין דאיתהני בהו מלכא קדישא בקדמיתא, ודא מיכלא דיליה והנאה דיליה מיכלא דמלכא עילאה בקדמיתא. מכאן ולהלן יהיב רשות לארבע דיוקנין דחקיקין בכורסיא, ולכל אינון דמתפשטין מינייהו לאתהנאה ולמיכל, הדא הוא דכתיב (שם) אכלו רעים, אילין ד' דיוקנין דאמרן. שתו ושכרו דודים (שם), כל אינון דמתפשטי מינייהו, וכולהו אכלי ואתזון כדקא יאות, ונהירו אפין ועלמין כולהו בחדו, וכל חד וחד בין דרגין עילאין בין דרגין תתאין ביסודא דלהון מתקרבין ואיתהנון, דא איהו רזא וסיתרא דקרבנא כדקא חזי:",
+ "אתא ר\"א ור' אבא וכל חברייא אשתטחו קמיה, א\"ר אמי אלמלי לא אתמסר אורייתא בטורא דסיני, אלא אמר קוב\"ה הא בר יוחאי אורייתי וסתרי דיליה, וי לעלמא כד יסתלק מעלמא, מאן ינהיר בוצינין דאורייתא כולא אתחשיך מההוא יומא, דהא עד דייתי מלכא משיחא לא להוי דרא כדרא דא דרבי שמעון שרי בגויה, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון רקנאטי פרשת ויקרא, ודע כי יש מן הזבחים שהם נאכלין למזבח ולכהנים ולבעלים כמו השלמים, ויש מהם נאכלים לכהנים כמו חטאות ואשמות כו', וזריקת הדם והקטרת אימורין לכפרת העבירה. אך העולה כולה כליל, ולא היה רשות לדבר גופני להנות ממנה, לפי שהעביר המחשבה בהרהור רע, מנפש וע�� בשר יכלה לשוב הכל רוח כמו שהיתה עיקר העבירה ברוח. ועל זה אמרו רז\"ל (יומא כט, א) הרהורי עבירה קשין מעבירה, עד כאן לשונו:",
+ "בהרהור רע פירוש, לפי שעיקרה באה על עון של הרהור הלב בלבד, כי העושה מעשה אין המחשבה כל כך טרודה בעבירה, ולפי שהמחשבה ההיא עיקר הכל, הוצרך להעלות העולה כליל כולה מנפש ועד בשר לשוב הכל רוח:",
+ "הנה לא רשמתי רק מעט מן דרך כלל כוונת הקרבן, אבל הפרטיים מסודות עולה מנחה שלמים חטאת אשם תלוי אשם ודאי יאריך הסיפור בהם. וכי תאוה נפשך לדעת קצת מהם, זיל קרי בזוהר וברקאנטי. אשרי האיש היודע סודות הקרבנות בכלל ובפרט, ומכוין בהם בשעת אמירתו הפרשיות, והוא הכין את לבו בתשובה גמורה ובוידוי ובחרטה, ומודה ועוזב ומחשיב עצמו כצאן לטבחה להש\"י להיות קרבן כליל לה בעבור קדושת שמו, גם מצדיק הדין על עצמו בד' מיתות סקילה שריפה הרג וחנק, ואומר אתה צדיק על כל הבא עלי ושמח ביסורין אך אינו מונע את עצמו מהרחמים אפי' כשחרב חדה מונחת על צווארו, ומבקש רחמים ותחנונים שימרק הש\"י עוונותיו ברחמים רבים אבל לא ע\"י יסורין וחלאים רעים. ויקבל שברון לבו במקום הזבחים שכוונתם לשבור את האדם ולהיותו נכנע, כמו שכתוב זבחי אלהים רוח נשברה אלהים לא תבזה, כלומר שהש\"י לא תבזה רוח נשברה, ומקבלו במקום זבחים. ולפי זה הדרך, הקרבנות לא בטלו ולא יתבטלו, אשרי המשכיל. ובעל העקידה שער נ\"א כתב גם כן מענין הזה. זה השער לה' צדיקים יבואו בו:",
+ "עתה באתי להזכיר קצת מסוד הקטורת. דע כי אין חביב מכל הקרבנות כמו הקטורת, והוא יותר פנימית מהקרבן שבא לכפרה שמקרב כל הכחות. אמנם הקטורת שמו מוכיח עליו שהוא מקטר ומקשר בפנימיות הענין בעצם ריח הניחוח, על כן נעשה במזבח הפנימי:",
+ "וזה לשון הרקאנט\"י בפרשת תצוה, ועשית מזבח מקטר קטורת וגו' (שמות ל, א). המזבח הזה היה מזבח הקטורת, שנאמר (שם ז) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, וכתיב (שם ח) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. והרמז בו לשכינה, ועל כן היה מצופה זהב, שנאמר (תהלים מה, ח) ממשבצות זהב לבושה. ולשון קטורת נראה לי שהוא לשון ארמית, ועניינו קשר ודיבוק מרכבה העליונה. ועל שהוא מתעלה למדת הדין, כתיב (דברים לג, י) ישימו קטורה באפך. וכתיב (משלי כז, ט) שמן וקטרת ישמח לב, והרמז להלב הידוע שהוא שנאמר בקטורת זרה (ויקרא י, ג) ועל פני כל העם אכבד, שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי. והזהיר שלא להעלות עליו קטורת זרה, כי המצוה והכוונה היא שתתעלה משם לשם הגדול יתעלה לייחד הכבוד והתפארת, ולא יעשוה זרה פן יהיו כבני אהרן. ומכאן תבין למה הקטורת עוצר המגפה, כי היה משלים להם המדה ההיא המכלה אותם. והטעם שתלה הכתוב הקטרת בנרות המנורה הוא סוד, יתבאר בחטא נדב ואביהו בג\"ה עד כאן לשונו:",
+ "ומה שכתב וכתיב שמן וקטורת ישמח לב, כי הקטורת אינו בא לכפרה, רק לקשר ולייחד מלכות בתפארת, להיות כל הפנים בשמחה וטוב לב תמיד:",
+ "ובזוהר פרשת ויקהל (ח\"ב ריט, א), פירש (עי' שמות לז, כח) ויעש את מזבח מקטר קטורת וגו', והלא שני מזבחות היה פנימי וחיצון, וזה שהיו מקריבים בו קטרת היה מזבח פנימי ולא היו מקריבים עליו שום קרבן אחר, א\"כ למה קראוהו מזבח. אלא לפי שקטורת ביטל כל המקטריגים כחות חצונים מהעולם שלא היו יכולין לשלוט, אין לך זביחה גדולה מזו. ולפי שמעשה הקטורת חביב לפניו ית' מכל הקרבנות והתפילות, לכן נאמר בו (שמות ל, ח) קטרת תמיד לפני ה' לדורותיכם, והוא קיום של עליונים ותחתונים:",
+ "ובקונטרסי תלמידי האר\"י ז\"ל מצאתי שכתב וזה לשונו, ענין פטום הקטורת הרבה עניינים וסודות עמוקות יש בו. וכבר בארנו עניינו שהוא אותם האורות המחיים הקליפות וכוונתו להמית את הקליפות ולהעלותם הקדושה המחיה אותם למעלה, ולכן אנו אומרים אותם קודם כל התפילה בשחר וכן במנחה. אך בערבית שהוא לילה אין בנו כח, ולכן בזמן המגפה ח\"ו נוהגין לאמרו. ולכן בזמן המגפה היה נוהג האר\"י ז\"ל לאמרו אחר חצות הלילה, כי אז נכנעים ממשלתם. ובפרט אם יאמרו אותו עשרה אנשים ביחד ויהיו יראי ה'. ולפי שכוונתינו להעלות העולמות בכל התפילות, אנו אומרים אותו כדי שלא יעלו עם העולמות. וכן בסוף תפילת השחר אנו אומרים אותו, כדי שלא יינקו מן השפע היורד כו'. והאריך מאוד שם בקונטרס:",
+ "עוד הרבה מאמרים יש בזוהר במעלת הקטורת ובתועליות היוצאות ממנו, וכתבתי הכל בארוכה בחיבור שער השמים שלי שהוא ביאור התפילות, ושם תמצא ביאור סמני הקטורת וכל הפסוקים דקטורת וברייתא דפטום הקטורת והתועליות מאמירת הקטורת:",
+ "בכלל עמוד העבודה להיות עבד ה' עבד נאמן לעובדו ביראה גדולה ובאהבה רבה, וכבר נתבאר משפטם למעלה בפרק בעשרה מאמרות. וכמו שהעבד הנאמן עובד את אדונו המלך בכל לבבו ונפשו ומאודו, ולוחם ומרחיב את גבולו לכבוש עמים תחתיו. כן יהיה האדם זוכה ומזכה אחרים, כי תכלית הבריאה היתה לעובדו יתברך כמו שכתוב (בראשית ב, טו) ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. הרי התכלית הוא לעבודה. ואחר כך כשגורש מגן עדן, מכל מקום לא נתבטל התכלית הזה, שהרי כתיב (שם ג, כג) וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, הרי שנשלח כדי לעבוד שהוא סוד העבודה:",
+ "ודבר זה צריך התבוננות, אלו לא חטא היתה ענין העבודה רוחניית בגן עדן סוד האחדות. וכשחטא ונתגשם ומן האדם נעשה אדמה, אז תקנתו היא הגירוש שיתפזר אנה ואנה לזכות אנשים ולהחזירם לעבודת הש\"י. וזהו סוד (שם) לעבוד את האדמה. והנה ענין ארץ ישראל היה דמיון וצל לענין גן עדן, וכל מה שאירע באדם אירע בארץ ישראל בחורבנה, וכדאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי והמה כאדם עברו ברית. ואמרו רז\"ל (פסחים פז, ב) על פסוק (שופטים ה, יא) צדקת פזרונו, צדקה עשה הקב\"ה עם ישראל שפיזרם בכל העולם כדי להרבות גרים שידבקו בהם. הרי מבואר ענין לעבוד את האדמה, והכל שב להתכלית העבודה צורך גבוה:",
+ "נשלם פרק תורה אור"
+ ]
+ ],
+ "Derekh Chayim": [
+ "תוכחת מוסר על אלה (ואלה) אני בוכיה עיני עיני יורדה מים (איכה א, טז). יבכה אדם תמיד על עונותיו, ויבכה תמיד על חורבן הבית, כי זה גורם זה, כי אלו היה המקדש היתה הקדושה מתפשטת וצדק ילין בה, לא לן אדם בירושלים וחטא בידו (ב\"ר כא, כא), והיתה רוח הקדושה והנבואה שורה. ועתה בעוונותינו חסרנו כל אלה, נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו (איכה ה, טז), כי במה יתכפרו עוונותינו העצומים, ואנחנו טמאים אין לנו טהרה, ונתרחקנו מעל שלחן אבינו, על כן אין לנו תקנה אלא להיותינו סור מרע ועשה טוב, ולהיותינו נכנעים שחים עד לעפר, ולקדש את עצמינו בכל מה דאפשר שיהיה גופינו כלי מוכן לקבל קדושה מאחר שהוא ציור המשכן כמו שכתבתי לעיל. ואל יחסרו ממנו הקרבנות, הן בגופנו סוד התענית. הן בדבורנו סוד ונשלמה פרים שפתינו, קריאת פרשיות הקרבנות בהבנה עם וידוים גדולים ובכיה רבה, כי הבכיה בסוד ניסוך המים. הן במחשבתינו להיות לנו לב נשבר ונדכה, וכמו שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה. על כן לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה:",
+ "וכבר בארתי סוד התענית כי מעלתו גדולה אף מי שלא חטא ומצי לצעורי נפשיה. ומי שחטא יצער. וכל אדם יהיה גבור כארי וירגיל עצמו בתעניות ובסיגופים בשמחה ובטוב לבב כדי להתקדש, אז הקב\"ה נותן ליעף כח ויזכה להיות מצי לצעורי נפשי':",
+ "וכאשר יסתכל המשכיל במעשיות הנזכרים בגמרא מחכמים שהיו מתענים כמה תעניות, ויראה שהיה הדבר בלי צורך כל כך, תלהב נפשו להתענות על עוונותיו. וכל אחד יודע מה שקדמו לו מהעונות:",
+ "הרא\"ש כתב בהלכות קטנות גבי ההיא דאמרינן (מנחות לה, ב) רב אשי הוה יתיב קמיה דמר זוטרא אתהפיכא ליה רצועה של תפילין. זה לשון תשובת גאון, דרצועא דרב הונא דאתהפיכא ויתיב מ' יום בתענית, גמירנא של ראש הוה. ורב הונא דיתיב בתענית לא משום דחובה הוה כו'. וכתב עוד, מאן דאפיך רצועה של ראש או של יד מחויב להתענות דפושע הוא, אבל לחייבו מ' יום כרב הונא לא. ורב הונא, מרוב חסידות עביד, עד כאן לשונו:",
+ "ואיתא בירושלמי (שבת פ\"ה ה\"ד) בפרתו של רבי אלעזר שהיתה יוצאת כו'. א\"ר חנינא פעם אחת יצאת והושחרו שיניו מן הצומות. ובמסכת בבא מציעא פ\"ז (עי' פה, א) ר' זירא צם ק' תענית שלא ישלוט בו אש של גהנם, מלבד מאתים אחרים שהתענה כדאיתא שם. ובהשוכר את הפועלים (שם) א\"ר פרנך א\"ר יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר (ישעיה נט, כא) ואני זאת בריתי וכו'. רב יוסף יתיב מ' תעניתא, אקרוהו לא ימושו מפיך. ויתיב מ' תעניתא אחריני, אקרוהו ומפי זרעך. יתיב מאה תענית אחריני, אקרוהו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם. אמר, מכאן ואילך לא צריכנא התורה מחזרת על אכסניה שלה, עד כאן:",
+ "גם אחר התענית לא ירבה בענוגין ולהיות מרבה בבשר וביין כמו שהאריכו בזה המחברים דרכי התשובה:",
+ "וביום התענית לא ידבר מענין אכילת הלילה באם אפשר לו, דהיינו שיש לו אשה המכנת לו מאכל לא יתפעל לחקור מה יאכל בלילה, כי היום שמתענה בו הוא קדוש מדוגמת עולם הבא שאין בו אכילה ושתיה. צא ולמד, משה רבינו ע\"ה כשהי' בהר ונתדבק למעלה ק\"ך יום לא אכל ולא שתה, ואמרו רז\"ל שבא הענן למרק האכילה והשתיה אשר בו:",
+ "ולהראות כח התעניות, הנני מעתיק מה שכתב בעל ראשית חכמה וזה לשונו, ובענין סדר הצומות והתשובה כיצד יעשה, כתב בספר הקנה וזה לשונו, ואומר לך בני הרוצה לשוב בתשובה יתיאש מן העולם הזה ולא ישא ולא יתן בשום עסק של זה העולם, ויחשוב בלבו כי בכל שעה יבא המלך לקחת חשבון עוונותיו. ולא יאכל בשר ולא שום דבר אשר נשמה באפו, וגם לא ישתה יין, וישב בתענית ויעסוק בתורה יומם ולילה, ויעשה מלחמה עם השינה שלא לאנוס אותו לישן כל הלילה, וימשוך כל מחשבתו אל הש\"י, ויתחרט על כל מה שעשה. בא עבירו לידו ידחנה וירחיקנה מעליו. ועיקר אכילתו תהא במשקל די חיותו, וזה יעשה, ירחיק עצמו מחברת העולם ומאכילת בשר ויין, ומכל בעל חי ומדברים היוצאים מבעל חיים, ומכל מיני ירק. ויעשה כן מ' יום, ומשם ואילך הקב\"ה יעזרהו וילך עד שש שנים, ואז לא יסתפק בשום ספק כי הוא בן עולם הבא, אף כי אכל אחר ששה שנים, כי כבר עברו עליו ששה שנים נגד שתא אלפא הוי עלמא וחד חרוב, ובלבד שיזהר משם ואילך מעבירות הבאות לידו:",
+ "אמר לו, בני זהו התשובה המעולה האמיתית, כי הקב\"ה אוהב את האדם להיות מוכנע ומושפל לפניו ולזכור יום המות בבואו ובצאתו בשכבו ובקומו ובהלוכו בדרך, וזה אי אפשר באכילה ובשתיה ומלבושים נאים, שהתורה אמרה (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט. ודעו בני, כי האכילה והשתיה כולם חיצוניים, והם טובים להנאצלים מחוץ הם הכופרים. אבל ישראל הקדושים הפנימים, כל מאכלם צריך להיות בקדושה ובטהרה ובדיקדוק גדול. וכן הביאות כולם נגררות אחר היצר וטובים הם לבאים מצד היצר, אבל ישראל טהורים ונקיים כשיבא עם אשתו יהיה כונתו למצות אלהיו, ויבקש מהשם נפש טהורה ונקיה ואז רואה השם שכוונתו לטובה ומאציל לו נפש יקרה טהורה ומזכהו וגם כל העולם כולו. ואין הכונה זו באה מצד האכילה והשתיה ומלבושים נאים רק מצד ההכנעה גדולה:",
+ "וראו בניי מה עשיתי, הרהרתי בלבי לעשות תשובה ולא ידעתי, וישבתי בתענית ק\"ך יום בלחם צר ולא עלה בפי כל אותן הימים מאומה כי אם לחם שרוי במים מעט מן המעט, ובכל יום שפכתי נפשי בתפילתי אל ה'. ובלימודי סוף ק\"כ ימים בא אליהו ז\"ל ואמר לי אל תצטער בני יותר, כי הקב\"ה קבל תשובתך. מכל מקום המשך עצמך עד ששה שנים כי מעונה אלהי אברהם בעזרך. וכן עשיתי ולא הרגשתי כל אותן השנים איך עברו עלי. ובאמת כי משם ואילך לא בא לידי חטא ועון כי שמרני ה', וסור מרע בינה, עד כאן לשונו. ואשרי המתקדש ומתדבק בקדושתו יתברך כמו שנאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם:",
+ "נשלם מסכת תענית בעזרת מגיד מראשונות אחרונות"
+ ]
+ },
+ "Rosh HaShanah": {
+ "Ner Mitzva": [
+ "עמוד הדין פרק נר מצוה",
+ "הקדמונים נתנו סימן ארי\"ה שאג מי לא ירא. ארי\"ה ראשי תיבות אלול ראש השנה יום כפור הושענה רבא. נהגו ישראל להתענות מראש חודש אלול עד יום הכפורים, שהם ימים שאומרים בהם סליחות ותחנונים. וסמכו על זה (שה\"ש ו, ג) אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול, וסופי תיבות ד' יודין, כנגד מ' יום. וכן (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך *את *לבבך *ואת *לבב זרעך ראשי תיבות אלול, שחודש זה מוכן לתשובה. ומסתברא מאחר שהוא החדש האחרון מהשנה לעשות בו תשובה על מה שפגם בכל השנה ולא יכנס בראש השנה שהוא יום הדין מתועב ממעשיו הרעים, אלא יתקן בחודש זה מה שעבר. וכן בי' ימי תשובה שמם מוכיח עליהם שנתקנו לתיקון השנה, והם ימי דין שאנו אומרים בהם המלך המשפט, והקב\"ה מזדמן לקבל אותם לבעלי תשובה, כמו שדרשו רז\"ל (ר\"ה יח, א) דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה, ו) וכי יש ימים שאין נמצא, אלא כאן ליחיד וכו'. שבימים אלו אף ליחיד נמצא וראוי להתענות ולפשפש במעשיו, ויקיים עקרי התשובה בכל לבב בצום ובכי ובמספד, ובפרט בלילה. ויפריש את עצמו מתענוגים וממותרות רק אשר יאכל לנפש כפי ההכרחי:",
+ "כתוב במהרי\"ל, אותן בני אדם שמתענין מ' יום קודם יום כפור יקדימו להתחיל מט\"ו באב ואילך, ולא יתענו לא בט\"ו באב ולא בראש חודש ולא בשבתות ולא בימים טובים של ראש השנה, ואין להקפיד אם אין כל הימים תוך מ' של משה רבינו ע\"ה, עד כאן לשונו:",
+ "ולי נראה דיתחיל להתענות מי\"ז בתמוז ואילך כי אז נשתברו הלוחות, והתחיל התיקון מראש חודש ואילך שאמר לו הקב\"ה עלה אלי, וירד ביום כפור עם הלוחות. ומה שאמרתי להתחיל מי\"ז בתמוז, אין כוונתי שיתענה יום יום בימים שמתענים, רק כונתי שישלים באלו הימים שמי\"ז בתמוז ואילך מה שחסר מאלול ואילך ראש חודש ושבתות וימים טובים שלא יוכל להתענות בהם אלו החסרים ישלים מי\"ז בתמוז ואילך עד ראש חודש אלול במפוזרין, ולא יעלה לתשלום הימים שבחיוב בלאו הכי להתענות כגון ט' באב או ערב ראש חודש אם רגיל בו. או אם אירע יום שמת בו אביו או אמו. או אם אירע בו תענית חלום. אבל באלול עצמו עולה הכל, מאחר שהן עצמן ימים המקודשים הארבעים יום שהיה משה בהר בימי הרצון, מכל מקום משבעה עשר בתמוז ואילך אף בימים שאין מתענה בהם אף שהם אינם ימי הצום יהיו ימי תשובה מאחר שהתחיל לקדשם קדושים יהיו שיתעורר בתשובה יום ויום בהתעוררות גדול, ויתקן מעשיו וימעיט הנאת אכילתו וזה יהיה לו במקום תענית. ואשרי לו מי שלובש שק ויושב על העפר ובוכה על עונותיו ומספיד עליהם ומתודה בבכי ובכפיפת ראש והשתחויה עד שיתפקקו כל חוליות ובזה מקיים הראשי תיבות של תשובה שהוא ראשי תיבות *תענית *שק *ואפר *בכיה *הספד כמו שאמר האר\"י ז\"ל. ואף בשבתות שלא הותר להספיד ולבכות ולישב על הארץ, מכל מקום נראה לי שיכול להתודות וידוי קצר אף בשבתות, או יקרא בספר דניאל סימן ט' וסימן י', ויאמר אלו הפרשיות בכוונה ויחשוב בלבו גם עונותיו. גם יקרא פרשיות בנחמיה סימן ח' ט' י', ואחר כך יאמר בתהילים מזמור סימן נ\"א כאשר בא אל בת שבע כו', ויסיים בתורה לומר פרשת (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. עד (שם יא, ט) זבת חלב ודבש. ויתעורר מאוד בלבו ויחשוב מחשבות טובות לתקן כל מה שקלקל:",
+ "וגדולה מזאת מצאתי כתוב בספר סדר היום דף פ\"ה וזה לשונו, הד' תעניות שגזרו רז\"ל עלינו לא היו לענין תשובה בלבד, אלא שצריך כל אדם ואפילו יהיה צדיק גמור להתענות באלו הימים כדי להעלות על לבו הצער שעבר על אבותינו בימים ההם, ולהתחנן לפניו יתברך ויתעלה ישוב ירחמנו ישיב אלינו לטוב כאשר שש על אבותינו, וישוב עטרה ליושנה, וישראל על תלם, וארמון על משפטו ישב. אבל לא לענין התשובה גזרו התענית, כי לזה תלוי בכל דור ודור כפי מה שהם, ולכל יחיד ויחיד כפי מעשיו כך צריך שתהיה תשובתו, ואין שייך בזה גזרה, כי מי הוא אשר יש לו עינים לראות ולב להבין אשר לא יראה ולא יבין התועלת אשר מגיע אליו בשובו ממעשיו הרעים וממעללים אשר לא טובים להתקרב ליוצר בראשית אשר נתרחק ממנו בקלקול מעשיו, ובידו להתקרב אליו בהיותו קרוב. אע\"פ שיהיו ימים הנמנעים ממנו מהתענות בהם, ראוי לאדם בעת תשובה בראות מעשיו הרעים לומר אני אתענה בהם אולי שיועיל. כי אם דברו חכמים שלא להתענות, היינו למי שאין צריך להתענות שהוא מכלכל מעשיו במשפט ודי לו בתענית אחד בשנה והוא יום הכפורים שהוא זמן כפרה לכל, אבל מי שהוא מלא תועבות ונאצות גדולות ועצמו פשעיו מספר, כל השנה לא יספיק לו, ואפילו שיכנסו בהם שבתות וימים טובים, כי מה מנוחה גדולה מזו יש לאדם כי אם להתקרב לפני מלך מלכי המלכים הקב\"ה יתברך שמו לעד, ומה לו לבקש שמחת מועדים וימים טובים יותר מזו שהיא שמחה גדולה ויתירה לנפשו העלובה והעגומה יחידה בת מלך שבויה בין כמה זאבים. והגוף הנגוף החוטא כיון שלא זכה לשמחה, לא ישמח אלא יתאבל ויאנח על כל הרעה אשר עשה, וזהו שמחתו אם בעל נפש הוא:",
+ "הלא אתה רואה הרואה חלום בשבת הזהירו אותו שיתענג ולא ימנע מפני בטול מצות עונג שבת מפני תעניתו, הלא הוא מפני שכיון שהראו לו חלום שנמצא עולתה בו והראו לו מן השמים שיש מקטרגים כנגדו, וצריך הוא להשיב ממעשיו כדי לבטל המקטרג, ויתענה ויכוף כאגמון ראשו ולא יתענג כלל, אלא ישב ודומם וזו היא שמחתו וענוגו בהיותו זוכה לעונג גדול בביטול העונג הזה, ובשקול זה אנו מתירין אותו להתענות. גם מי שרואה את עצמו מובדל ומרוחק מאת אלהיו יתברך מצד מעשיו הרעים ודרכיו המקולקלים, ועתה בא לשוב לדרך הטובה והישרה ולהתקרב לפני חנון המרבה לסלוח, והוא אינו יודע את עתו אם יניחו לו לשוב תשובה שלימה וראוי' לכובד עונותיו ופשעיו, ומקבל עליו להתענות ימים אחדים והי' בהם שבתות וימים טובים, אין בזה עון אשמה כו':",
+ "ויש להביא ראיה אע\"פ שאינה צריכה, ממר בריה דרבינא (פסחים סח, ב) דהוה כל שתא יתיב בתעניתא בר ממעצרתא ופוריא כו'. נראה שלא הי' חושש על שום יום של ימות השנה כי אם על אלו, מטעם שאומר שם בגמרא אבל על כל שאר הימים לא היה חושש לכבודם ולשמחתם שכוונתו היתה לשמים, והיא סברא נכונה למי שהוא בעל שכל ושוקל העניינים כאשר הם, עד כאן לשונו:",
+ "ואף על פי שאין נראה בעיני להסכים עם דבריו להתענות בשבתות וימים טובים. וגם הראי' ממר בריה דרבינא אינה ראיה מוכרחת, לפי מה שפירשו דקאי אתענית חלום. ובודאי מר בריה דרבינא חלילה לא היה חוטא שנאמר שהתענה בשבתות וימים טובים מפני חטאיו חלילה. מכל מקום להתעוררות תשובה, וגם להיות לבו נשבר בקרבו ובוידוים, ירבה החוטא גם בשבתות וימים טובים, וגם לנהוג פרישות כשהשעה שלו צריכה לכך:",
+ "ומה שאומרים מראש חודש אלול ואילך, היינו מיום ראשון דראש חודש שהוא ל' באב כי אז עלה משה להר, ונשלם יום המ' ביום הכפורים. וכן כתב מהרש\"ל בחכמת שלמה במסכת שבת פרק ר' עקיבא דף פ\"ט לענין התחלת תקיעת שופר:",
+ "כל שלשים יום שלפני ראש השנה מחויב לבער החמץ הוא החומץ המעוול, וביום שלשים שהוא ערב ראש השנה יום אחרון מהשנה אזי אין ביעור חמץ אלא שריפה, ויהי' מודה ועוזב ובל יראה ובל ימצא עוד אפי' במשהו:",
+ "וערב ראש השנה שהוא ערב ראש חודש לא גרע מערב ראש חודש דעלמא, אדרבה כל שכן ערב ראש חודש זה ושהוא יום אחרון בשנה ושהוא למחר יעמוד בדין צריך להיות ירא וזוחל בכובד ראש והכנעה מן היום האיום הבא עלינו. וילקה מלקות ארבעים בפני ג' מישראל במקום בית דין, ויתר ענייני תשובה. וכל המרבה הרי זה משובח:",
+ "ואח\"כ יטול צפרניו ויגלח וילבש לבנים ויתעטף לבנים להראות על הבטחון שבטוח בחסד האל ית' בדימוס. מכל מקום יהא מורא שמים עליו, ולא יהיה לבו פנוי מהרהורי תשובה ומדביקות הש\"י בקיום התורה והמצות:",
+ "וכתב בסדר היום, גם צריך שיטהר עצמו וגופו ממש שירחץ ויטהר ויטבול במי מקוה, אע\"פ שאין דרכו בכך כל השנה, ביום הזה הנורא צריך על כל פנים לטבול להשליך מעליו כל הטומאות וכל המחשבות זרות שנתדבקו עמו כל ימות השנה, ובכל רגל ורגל חייב אדם לטהר עצמו (ר\"ה טז, ב) ק\"ו בראש השנה שצריך אדם לחפש אחר הטהרה והקדושה להתיצב לפני אלהיו יתב' מן הבא בידו. וכדי שתעלה לו טבילתו עד המחרת, היה נראה לי ראוי וכדאי שלא לשמש מטתו בלילה הזה, ובפרט מי שאינו מוכרח לה. ומי שצריך לה, צריך לחזור ולטבול בשחרית כדי שימצא בטהרה בשעת הדין כמי שעומד ומצפה לרחמי שמים הגדולים, דלכולי עלמא אין דנין אלא ביום, עד כאן לשונו:",
+ "ואם הוא ליל טבילה, נראה לי שהוא כמעט מצוה הבאה בעבירה כשיפרוש מאשתו, רק יזדווג עמה באימה וביראה ובקדושה יתירה, ולא ינהוג עם אשתו הרבה שחוק רק לקיים מצות עונה ויחזור ויטבול בשחרית:",
+ "אם חל ראש השנה ביום ג', מי שמתענה הפסקה ביום א' וביום ב' שלפניו ב' ימים ולילות, אזי יעמוד במוצאי שבת אצל מי שמבדיל ויכוון לצאת עמו בברכה ויענה אמן ובזה יוצא שפיר אפילו כשאינו טועם מכוס הבדלה. ואף שבתרומת הדשן סי' קנ\"ד יש דרכים בדבר עיין שם. ראיתי העולם נוהגין להבדיל במוצאי יום ב' לאחר התענית, אבל בענין זה שנכנס היום טוב של ראש השנה, אם יבדיל א\"כ צריך לברך יקה\"ז דהיינו יין קידוש הבדלה זמן והוא מילתא דתמיהה. על כן יהיה נזהר להדר אחר מי שעושה הבדלה כמו שכתבתי, ויעמוד אצלו:",
+ "נוהגין לילך על בית הקברות בערב ראש השנה ובערב יום כפור, ומקיפין אותו. כמו שכתוב באגודה פרק ואלו מגלחין, מעשה באשה אחת שחלה בנה, הקיפה העזרה. מכאן נראה להקיף בית הקברות, ומרבים שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים:",
+ "והגאון מהרש\"ל ז\"ל נהג שהיה נותן צדקה טרם שהתחיל להקיף, ואמר שכן הוא נכון, שהרי מרבים שם בתחינות, לכן יש ליתן קודם לכן הצדקה על דרך (ב\"ב י, א) רבי אלעזר הוה יהיב פרוטה לעני והדר מצלי:",
+ "עוד מצאתי הולכים על הקברות להשתטח על קברי הצדיקים לומר, אם אין אתה מרחם עלינו הרינו חשובים כמתים הללו. ועוד טעם אחר למה אנו משתטחים על קברי המתים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו, כעובדא דר' מאני דמשתטח על מערתא דאבוה. וכן כלב השתטח על קברי אבות, וכן משמע בפרק אלו נאמרין, עד כאן:",
+ "כתוב בסמ\"ק בהלכות תפילה סימן י\"א, וכן כתב הר\"י פרק אין עומדין, וזה לשונו, ונהגו העולם לשחות בראש השנה ויום כפורים באמצע הברכות של יום כמו בזכרנו ובמי כמוך ובכן תן פחדך, אך לא ישחה בסוף הברכה אלא באמצע. אבל בסוף הברכה זוקפין להודיע שאין כורעין בברכות הללו, אלא שנהגו לשחות באמצעיתן משום דרחמי ננהו, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון הטור והשלחן ערוך (או\"ח קיג, ב), הנוהגין לשחות בראש השנה וביום כיפורים כשאומרים זכרנו ומי כמוך, צריכין לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה, עד כאן. וכתב על זה מהרמ\"א בהג\"ה, ואף על גב דבאבות כורע בסוף הברכה, מכל מקום צריך לזקוף ��עט בסוף זכרנו כדי שיהיה נראה שחזר וכורע משום חיוב, עד כאן לשונו. ונראה לי, אף כשזוקף לא יהיה בקומה זקופה, רק בכובד ראש ובכפיפה. ואין זה בכלל השתחויה אף כשהראש כפוף. וגם בכל ימות השנה ראוי לנהוג כן, מכל שכן בימים הנוראים:",
+ "כתב המרדכי והביאו בית יוסף בסי' תקפ\"ב, בראש השנה ויום כפורים מותר להשמיע קולם בתפילתם ואפילו בצבור, עד כאן. וכתב מהרמ\"א (או\"ח קא, ג) בהגה\"ה על זה, וכן נוהגים. ומכל מקום יזהירו שלא להגביה קולם יותר מדאי, עד כאן. ומה מאוד מגונה בעיני מה שנוהגין בקצת הקהילות שהקהל צועקין בהרמת קול בראש השנה וביום כפור בתפילתם, כי לא הותר רק בהשמעת קול בקצת. ומי שמתפלל בלחש משובח ביותר:",
+ "שלשה ימים קודם ראש השנה וכן קודם יום כפור צריך הש\"ץ וכל מי שנברר מהקהל להתפלל או לתקוע צריכין להפריש עצמן מכל דבר המביאים לידי טומאה, וצריכים טהרה ביותר, שכן כתב הזוהר בפרשת ויקרא (ח\"ג יח, א) וזה לשונו, ר' אלעזר ור' אבא הוו יתבי, א\"ר אלעזר חמינא לאבא ביומי ראש השנה ויום כפור דלא בעי למשמע צלותא מכל בר נש אלא אי קאים עליה תלתא יומין קודם לדכאה ליה, דר\"ש הוה אמר הכי בצלותא דהאי בר נש דאנא מדכנא אתכפר עלמא, וכל שכן בתקיעת שופר דלא מקבל תקיעותא דבר נש דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעא, עד כאן לשונו. הרי רשב\"י לא רצה לשמוע התפילה משום אדם בבית הכנסת בראש השנה ויום כפור אלא א\"כ היה בוחן אותו ג' ימים קודם יום טוב, שהיה בודק אותו אם הוא הגון להתפלל הן מחמת מעשיו הן מחמת ידיעת הכוונה. וזהו שאמר אלא אי קאים עליה כו', פירש עמד עליו וידע עניינו. על כן צריך להיות הש\"ץ התוקע בעל תשובה גמור. וגם ילמוד התפילה וכוונת התקיעות ביותר:",
+ "נוהגין להקרות לפני התוקע ולומר תקיעה שברים תרועה תקיעה, וכן בכל הקולות, והוא מנהג יפה כדי שלא יטעה התוקע. אמנם יש ג\"כ סוד בדבר, כי התקיעות מעוררים העניינים הגנוזים שלמעלה, וכשהמקרא אומר תקיעה יכוון לסוד התקיעה, וכן כשאומר שברים או תרועה יכוון לסודיהן, ובכל סדר וסדר לפי סודו, ועל ידיעה זו תוקע התוקע, על כן צריך המקרא להיות אדם גדול ובקי בסודות וצדיק, והתוקע עושה הפעולה של תקיעה על התעוררות דעתו, ויועיל זה אף כשהתוקע בעצמו אינו בקי בסודות. ובודאי היה יותר טוב אם גם התוקע היה בעל סוד, אמנם גם זה יכשר. ולפי זה ראוי ג\"כ שתקיעה הראשונה יאמר ג\"כ המקרא תקיעה, ולא כמו שנוהגין שהתקיעה הראשונה מתחיל התוקע מעצמו:",
+ "כל מה דאפשר למעבד לכוין אל הסודות צריך להדר ולזרז, וכמוזכר בספר תולעת יעקב וזה לשונו, ובויקרא רבה (כט, ד) אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פט, טז), א\"ר יאשיה וכי אומות העולם אינם יודעים להריע, כמה קרנים יש להם, כמה סלפינים כמה בוקיני' יש להם ואתה אומר אשרי העם יודעי תרועה. אלא אשרי העם אלו ישראל שיודעים לרצות את בוראם בתרועה. מה עושה הקב\"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, עד כאן. הנה ביארו ע\"ה כי מה שכתוב אשרי העם יודעי תרועה אין הכוונה בו הידיעה להריע, כי אם הידיעה בה לרצות המצוה בתרועה ההיא, וזה אי אפשר כי אם בידיעת כוונתו ורצותו בה, והיודעים זה הם ישראל, כי הם יודעים דרך ה' אשר הורם ולהם בלבד גלה סודו, ולזה יודעים לרצות בוראם ולשנות דעתו מרעה לטובה. לפיכך צריך התוקע לדעת טעם הדבר ולכוין אליו כי הוא סרסור בין ישראל לאביהם שבשמים לכפר בעדם לבטל הדין ולהמשיך הרחמים, וזהו עשיית הטוב בעיני ה' כי כפי התעוררות העולה מלמטה מתעורר נגדו למעלה. ואם הדברים עולים כהוגן ובכוונה שלימה, הנה גורם להתעוררות הרחמים מסיבה לסיבה. והעושה כן, מוצא חן בעיני השם, עד כאן לשונו:",
+ "כתב במהרי\"ל, אין יוצאין כי אם בשמיעת קול שופר מתחילה ועד סוף, ולא יאמר האדם כבר שמעתי השיעור, אלא ישמע הקול מתחילה ועד סוף. ואפילו להקיא אסור, כדי שישמעו את הקול שלם מתחילה ועד סוף. ולא יפסיק אפילו כמלא נימא. וכן יזהרו שלא ישיחו שיחת חולין מתחילת התקיעה מיושב עד סוף התקיעה מעומד כדי לצרפם אהדדי. ועל כן יש סוברים שאותו שתוקע מיושב יתקע ג\"כ מעומד, עד כאן:",
+ "בענין סדר התקיעות על סדר הברכות יש מחלוקת בין הפוסקים כמבואר בטור ובבית יוסף סי' תקצ\"ב, ואשרי לעדה הקדושה שבוחרים בדרך המובחר, דהיינו לתקוע תשר\"ת תש\"ת תר\"ת למלכיות, ותשר\"ת תש\"ת תר\"ת לזכרונות, ותשר\"ת ותש\"ת ותר\"ת לשופרות וכן נוהגין בארץ ישראל:",
+ "ומה שכתב הבית יוסף בשלחן ערוך ריש סי' תקצ\"ב (א) וזה לשונו, מחזיר ש\"צ התפילה ותוקעין על סדר הברכות למלכיות תשר\"ת פעם אחת, לזכרונות תש\"ת, לשופרות תר\"ת. ועכשיו נוהגין לתקוע למלכיות תשר\"ת ג' פעמים. לזכרונות תש\"ת ג' פעמים. לשופרות תר\"ת ג' פעמים. עד כאן לשונו. אין טעם וריח למנהג הזה, כי בזה לא סרו כל הספיקות, על כן אין להשגיח בזה, ואגב שיטפא לא דק. וכבר נתפשט המנהג עתה בארץ ישראל לתקוע תשר\"ת תש\"ת תר\"ת למלכיות, וכן לזכרונות, וכן לשופרות:",
+ "והמהדרין מן המהדרין תוקעין מאה קולות, וכן נוהגין ג\"כ אנחנו ק\"ק אשכנזים שבירושלים ע\"ה תוב\"ב. ותוקעין ל' קולות מיושב, ול' קולות על הברכות כדלעיל, ול' קולות אחר עלינו לשבח. אחר כך אומרים שיר הכבוד אנעים זמירות, ולאחר אנעים זמירות תוקעין תשר\"ת תש\"ת תר\"ת, ומנהג יפה ומהודר הוא:",
+ "להיות ירא וחרד ויעורר בתשובה קודם שמיעת השופר. והיה מן הראוי ג\"כ שיתודה, אמנם אמרו בזוהר שלא להזכיר בראש השנה שום חטא ועון ופשע. וזה לשון תולעת יעקב, שנינו בפרק בתרא דר\"ה אין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורענות. דע, כי כמו שיש מלכיות זכרונות ושופרות של טובה בהר ה' ובמקום קדשו, כן יש כנגדן של פורענות חוץ למחנה שכינה. והמזכיר אותם ביום ראש השנה שמדת הדין מתוחה, גורם שיזכרו עונותיו וידעו מזלו. ומטעם זה קבלו אנשי האמת שלא נזכיר ביום הזה בתפילתינו שום חטא ועון ואשמה ורשע מכל מה שחטאנו לפניו, שלא יתן פתחון פה לשטן העומד במארב חצרים, פן מצא לו עדים באיבה והציל עינינו. וסמכוה על מה שכתוב (תהלים לט, ב) אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, עד כאן לשונו:",
+ "אמנם בזוהר פרשת פנחס (ח\"ג רלא, א) משמע להיפך, דאיתא שם בההוא יומא של ראש השנה קיימין שבעים קתדראין למידן דינא לעלמא, כמה אינון מארי תריסין מקטרגים דקיימי לעילא, אלו מיימינים לזכות, ואלו משמאלים לחובה לאדכרא חובין דעלמא, חובין דכל חד וחד, ועל דא אצטריך בר נש לפרשה חוביה כל חד וחד כמה דאיהו, בגין דמאן דמפרש חטאוי לא אתמסר דינוי אלא בידא דמלכא קודשא בריך הוא בלחודוי, וכל בי דינא בדילין ממנו. ועל דא אצטריך לון לפרשא חובין דכל שייפא ושייפא וכל דעביד בפרט, הה\"ד (תהלים לב, ה) חטאתי אודיעך וגו'. לבתר (שם), ואתה נשאת עון חטאתי סלה, עד כאן לשונו:",
+ "ונראה שיש לחלק בין הזכרת וידויין בתפלה, שמה לא יזכיר כדי שלא ימצא השטן מקום לקטרג על התפלה. אבל להתודות כך בלא תפלה, יתודה. והחסיד מהר\"ר שלמה רופא יצ\"ו תירץ, דמה שאסרו בזוהר להזכיר חטא ועון ופשע, היינו מי שלא חטא אלו החטאים, רק שמתודה כדרך המתודים בסתם חטאתי עויתי פשעתי, וידוי כזה פותח פיו לשטן. אבל מי שיש עליו איזה חטאים אשר חטא, נודע כי כל חטא עושה רושם למעלה ורישומו ניכר, על כן יקדים הוא ויפרשם. וכן משמע קצת לשון הזוהר שאמר לפרטא חובין דכל שייפא ושייפא, פירוש שצריך להתוודות על כל עבירה בכל אבר ואבר מאיבריו לתקן מה שפגם:",
+ "אח\"כ מצאתי בכתבי הקודש דקונטרס תלמידי דהאר\"י ז\"ל וזה לשונו, בענין וידוי ראש השנה הנזכר בספר הזוהר דבעי בר נש לפרטא חטאוי, ובמקום אחר נראה להיפך. מורי ז\"ל היה נוהג להתוודות בלחש בין שפתיו שלא ישמעו דבריו, ואמר כי מקום הזוהר האוסר אינו אוסר אלא בקול רם. והמקום המתיר הוא בלחש בין שפתיו שלא ישמעו דבריו אפי' בלחש לא היה מתיר אלא בעת תקיעת שופר מיושב, והטעם כי אז השטן מעורבב כבר והוידוי של אדם עולה למעלה ע\"י קול ובאמצעיתו ולא יש קטרוג עליו. גם נהג לבכות בראש השנה ויום כפור, ואמר כי מי שאינו בוכה אין נשמתו טובה ושלימה, עד כאן לשונו:",
+ "ונראה בעיני, שגם באותו פעם לא יתודה בסתם חטאתי עויתי פשעתי, רק יפרט חטאיו שעשה לקיים כל התירוצים הנ\"ל. ויהיה זריז שלא יבטל ח\"ו שמיעת הקולות. ונראה בעיני טוב, שיתודה ויפרט חטאיו בין תשר\"ת לתש\"ת, ובין תש\"ת לתר\"ת, שאז מפסיקין קצת בלאו הכי. ובשעה שמתודה יבכה ויתחרט במאוד ויבקש מחילה מהש\"י ומודה ועוזב ירוחם:",
+ "זה לשון הטור סימן תקפ\"ג, אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא, אתרוגא קרא רבויא כרתי סלקא ותמרי. רוביא פירש רש\"י, תלתן. רוביא, ירבו זכיותינו. כרתי, יכרתו שונאינו. סלקא, יסתלקו עונינו. תמרי, יתמו שונאינו. וקרא מפני שממהר להיות גדל. ומזה רבו המנהגים כל מקום ומקום לפי מנהגו, כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ובפרובינצא נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש. ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב, והריאה לפי שהיא קלה. והר\"ר מאיר מרוטנבורק היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק, עד כאן לשונו:",
+ "ולכאורה יש להקשות במה שכתב, רוביא ירבו זכיותינו, אמת כי לשון רוביא מורה על ירבו, אבל איך נרמז שם שזכיותינו ירבו, דלמא זכיות דעלמא. וכן בכרתי יכרתו שונאינו, איך נרמז שם שונאינו דלמא חלילה וחס להיפך:",
+ "אלא הענין הוא, שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי היא סימן שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה, רצוני לומר כשמשים רוביא על שלחנו ואכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו. וכשרואה כרתי, אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו. נמצא העיקר הוא ההתעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה אז הוא רושם שתתקיים תפלתו:",
+ "וקרוב לזה הוא מה שכתב הפרדס בשער הגוונים פ\"א וזה לשונו, כאשר ירצה לפעול פעולה ויצטרך אל המשכת הדין, אז יתלבש האדם ההוא בבגדים אדומים ויצייר צורת ההוויה באודם, וכן לכל הפעולות וההמשכות. וכאשר יצטרך חסד ורחמים, יתעטף לבנים. ולנו בזה ראיות ברורות מהכהנים שהמשכתם מצד החסד, ובגדיהם בגדי לבן להורות על השלום. וזה ענין כהן גדול ביום הכפורים שהיה מעביר זהבים ולבש לבנים, מפני שעבודת היום בבגדי לבן. ונתנו טעם לדבר, שאין קטיגור נעשה סניגור. הורו בפירוש על הנדרש כו'. והעד הנאמן בזה, אבני החשן י\"ב אבנים מתייחסים לפי המשכת י\"ב שבטי ישראל ממקום גבוה. ואין להרחיק הענין הזה, שהרי בעלי טבע אמרו, כי אם יביט האדם בעיניו מרוצת המים הרבים יתעורר בו הלבנה, עד שהחולים שאין להם ישוב ושנתם אינה ערבה בעיניהם ירוצו לפניהם סלוני המים כדי שיתעורר הלבינה ויגביר הלחה וישן. וכן הענין בזה, כאשר ישוטט המעיין בשכלו, ימצא אל הענין הזה עשר ידות, כי מהגוונים הנראים לעינים או המצטיירים בשכל בגופני יתפעל הרוחני, והנפש תעורר לרוח, והרוח לנשמה, והנשמה ממציאות למציאות עד שיתעלה אל מקום יניקתם ויתעורר לפי מציאות ציורם, יען שהם כמים הפנים לפנים, ושעל ידה המקור יראה הפנים באודם ויושפע עליה אודם. וכן אם לובן, לובן, כי ההתעוררות והפנים התחתונים היא ע\"י בני האדם, עד כאן לשונו. כלל העולה, העיקר הוא התפלה, ודברים אלו המה למזכיר ולהתעורר מלמעלה:",
+ "זה לשון הבית יוסף, כתב המדרכי בריש ר\"ה שהיה מנהגו של רבינו האי ז\"ל לומר על כל דבר ודבר כענין מה שכתב רבינו, ועל הקרא כתב שאומר יקרע גזר דיננו. אבל מדברי רבינו אין נראה שצריך לומר שום דבר, אלא שם אותן הדברים רומז על העניינים ההם. והר\"ר אבודרהם כתב כדברי המרדכי. וכתב עוד, יש אומרים בלשון תפלה יהי רצון מלפניך י\"י אלהינו ואלהי אבותינו שיקראו לפניך זכיותינו, ושיקרע גזר דיננו. יהי רצון מלפניך י\"י אלהינו ואלהי אבותינו שיתרבו זכיותינו. וכן כולם. עד כאן לשונו. ולפי מ\"ש צדקו דברי רבינו האי. ובודאי רבינו האי אומר בלשון תפלה כיש אומרים שהביא האבודרהם, והכי נהוג:",
+ "וכן מה שנוהגין לילך להנהר לומר הפסוק (מיכה ז, יט) תשליך במצולת ים חטאתינו כו', הוא מנהג ותיקין, באם הוא באופן שזכרתי למעלה שמתעורר בתשובה שלימה בלבו ומשליך מעליו גילוליו אז נופלים הם במצולות ים. וזה לשון הזוהר בפרשת אמור (ח\"ג קא, ב), תשליך במצולת ים כל חטאתם, מאן מצולת ים. אלא רזא יקירא הוא, והא אוקמוה רבי שמעון אמר, כל אינון דאתא מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דאיהו אקרי מצולת ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא, הדא הוא דכתיב (משלי כה, ד) הגו סינים מכסף. האי מאינון מצולת ים הוא, ומצולת ים אקרי. מצולת מההוא ים קדישא, מצולת זוהמא דכספא, ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגביה והוא קביל להון וישתארון בגויה. מאי טעמא, בגין דאיהו חטאה. מאי חטאה, גרעינא, וע\"ד הוא גרעינא דכלא. ונטל גרעינא דגופא ודנפשא, בהאי יומא נחית האי מצולת ים זוהמא דכספא ונטיל זוהמא דגופא. מאן הוא זוהמא דגופא, דא יצר הרע דאקרי מזוהם מנוול, עד כאן לשונו:",
+ "רבי אליעזר אומר לעולם יסדר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל (ר\"ה לה, א), ואוקימנא בברכות של ראש השנה ויום כפור ושל פרקים שכל אדם חייב להסדיר תפלתו כדי שלא יטעה. ואפילו היחידים, כל שכן ש\"ץ שאימת הציבור יתירה עליו. לכן כל אדם יחזור וילמוד התפלה והקרוב\"ץ מקודם להיות שגורים בפיו בראש השנה בשעת התפלה. וכן ילמוד בניו ובני ביתו סדר התפלה וסדר הברכות והמלכיות וזכרונות ושופרות, כדי שלא יצטרך בראש השנה להפסיק בתפלתו להראות להם אז הסדר:",
+ "ואי שכח זכרנו ומי כמוך וכתוב בספר, מסיק באורח חיים (תקפב, ה) ובמרדכי שאין מחזירין אותו. אבל המלך הקדוש המלך המשפט, אם שכח מחזירין אותו, לפי שהם כתובים בתלמוד (שם א):",
+ "שכח המלך הקדוש, חוזר לראש. שכח המלך המשפט, חוזר להשיבה. ואם עקר רגליו חוזר לראש. וב[טור] אורח חיים סימן קי\"ח (וכן בהג\"ה לשו\"ע) כתב, אחי הר\"ר יחיאל כו', משמע שם שאם שכח לומר המלך המשפט אינו חוזר, כי דוקא להם שהיו אומרים האל המשפט קאמר תלמודא דחוזר, אבל אנו שרגילים לומר כל ימות השנה מלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר, כי מה הפרש יש בין המלך המשפט למלך אוהב צדקה ומשפט. והרא\"ש הסכים ג\"כ לזה, וכן משמע מלשון אורח חיים דהלכות ראש השנה שלשון הגמרא כל השנה כולה האל הקדוש, האל אוהב צדקה ומשפט:",
+ "במרדכי סוף פ\"ק דברכות (סימן לג), וכן בסמ\"ג (עשין יט) כתב, טעה וחתם אוהב צדקה ומשפט חוזר כו', ולא הזכיר בדבריו טעה וחתם מלך אוהב צדקה ומשפט. וכך כתב הר\"ר יונה סוף פ\"ק דברכות בהדיא דאין צריך לחזור:",
+ "לשון אבא מורי ז\"ל בספר עמק ברכה (דף פ\"א ודף פ\"ב) וזה לשונו, יחיד לא יאמר הבקשות בלשון ארמי כמו מחי ומסי וכו', או מרן דבשמיא וכו', משום הא דאמרינן (בפ\"ק דמסכת שבת (יב, ב) ובמסכת סוטה בפרק אלו נאמרים (לג, א) והביאו הטור והבית יוסף בסימן ק\"א) השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקין לו כו'. ומה שאנו אומרים בלשון ארמית בצבור, צבור שאני דבכמה מקומות מצינו זכות רבים עדיף. ואפשר דאותן המלאכים המסורים לציבור מבינים בכל לשון, לפיכך אומרים אותו בצבור, כך מצאתי בספר תניא:",
+ "ורבינו יונה כתב בפרק היה קורא טעם אחר, וזה לשונו, והטעם שצרכי צבור שואלין בכל לשון משא\"כ בצרכי יחיד, מפני שהצבור אין צריכין מליץ אצל הקב\"ה, אבל יחיד צריך מליץ, כענין שנאמר (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ וגו', ומלאכי השרת אין נזקקין אלא ללשון הקודש, עד כאן לשונו. ולפי זה הא דנקט בגמרא לשון ארמית הוא לאו דוקא, אלא כל לשון שאינו לשון הקודש לשון ארמי קרי ליה. ונקט לשון ארמי יותר משאר לשונות, לפי שלשון ארמי בימיהם היה כמו לעז שלנו שהכל מבינים אותו:",
+ "ומזה הטעם יש מפרשים, שאם לועז הפרשה במקום התרגום מהני, כמו שכתב התניא בסימן י\"ו זה לשונו, ומצאתי בשם מורי הרב חביבי ר\"י בר בנימין הרופא ז\"ל שהלעז שלנו הוא במקום תרגום שלהם, שהתרגום ארמי הוא היה לעז שלהן ויוצא ידי חובתו אם יאמר הפסוק בלעז כמו שאומר אותו בתרגום, שעיקר התרגום היה כדי להשמיע לנשים ולעמי הארץ, ועתה לא היו מבינים כי אם איש איש כלשונו. על כן יראה שכל אדם ילעוז בלשונו במקום התרגום, והוא מצוה מן המובחר, עד כאן לשונו. וכך כתב הטור בסימן רפ\"ה זה לשונו, ואם לומד הפרשה בפירוש רש\"י חשוב כמו תרגום, שאין כוונת תרגום אלא שיבין הענין, עד כאן:",
+ "או נקט לשון ארמי לרבותא אע\"פ שנתן בסיני, כמו שאמרו רז\"ל בפרק א' דמגילה (עי' ג, א) וגרסינן בב\"ר (עד, יד) אמר רבי שמואל בר נחמן אל תהי לשון ארמית קלה בעיניך, שמצינו בתורה בנביאים ובכתובים שהקב\"ה חולק לו כבוד. בתורה (בראשית לא, מז) יגר סהדותא. בנביאים (ירמיה י, יא) כדנא תימרון להון. בכתובים (דניאל ב, ד) וידברו הכשדים למלך ארמית, וכל זה לפי שהוא קרוב ללשון הקודש מכל שאר הלשונות כמו שמצינו זה בהקדמת מתורגמן. (ומענין זה הטעם יש מפרשים מה שאמרו רז\"ל (ברכות ח, א) לעולם ישלים וכו' שמו\"ת הוא תרגום דוקא ולא שאר פירושים, שהתרגום זכה מפני שניתן בסיני כמו שהביא הבית יוסף זה בסימן רפ\"ה בשם מקצת המחברים ע\"ש). אפילו הכי אין מלאכי השרת נזקקין לו הואיל והוא אינו לשון הקודש ממש, וק\"ו כל שאר הלשונות שאין נזקקין להם אלא ללשון קודש דוקא:",
+ "והטעם הוא שאין מלאכי השרת נזקקין אלא ללשון הקודש, מפני שבו נברא העולם ומלאכי השרת משתמשים בו, משא\"כ בשאר הלשונות. וכאשר יתפלל בלשון הקודש ראויה תפילתו להתקבל, ומלאכי השרת עצמם מיישרים ומכניסים אותה תפילה לפנים מן הפרגוד. וזהו לפירוש הר\"י (בפרק היה קורא) כנזכר:",
+ "אבל לפירוש הרא\"ש, יהיה לשון ארמי הנזכר במימרא דרב יודא ורבי יוחנן דוקא, כמו שהביא הבית יוסף בטור אורח חיים (סימן קי\"א) אחר שכתב טעם למה השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו כאמור בסמוך. כתב סמך לזה וזה לשונו, והרא\"ש כתב כל זה. ואח\"כ כתב, ולי נראה דאינו קשה, דדוקא בלשון זה קאמר רב יודא דלא ישאל אדם צרכיו. וכן הקשו בתוספות הא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית, והלא אפילו מחשבות לב האדם יודעים ומכירים. אלא לשון זה מגונה בעיניהם להזקק לו, עד כאן לשון הרא\"ש. כלומר, דלא אתא רב למעוטי אלא לשון ארמי בלבד לפי שהוא מגונה בעיני המלאכים, ולפיכך אין נזקקין לו. אבל שאר לשונות אינם מגונים בעיניהם ונזקקין להם, הלכך שפיר דמי לשאול אדם צרכיו בהן, עד כאן לשון בית יוסף:",
+ "ונשוב לעניינינו. ובשעת הוידוי יעמוד בכפיפת הראש כדרך שהוא שוחה באמרו מודים. כשיאמר ואתה צדיק אחר הוידוי, יאמר בכוונת לבו, ואז אומר הקב\"ה למלאכים בואו וראו כמה חביבין ישראל שמצדיקים עליהם את הדין, כן כתב מהרי\"ל. עד כאן לשון אבא מורי ז\"ל בספר עמק ברכה:",
+ "עתה נדבר מענין נר מצוה עמוד הדין של מטה",
+ "אלהים, אין אלהים בכל מקום אלא דיין, ואף הדיין קרוי אלהים ראה היאך גדול כחו של דיין אמת שהוא משותף בשמו יתברך, ואמרו רז\"ל (שבת י, א) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב\"ה במעשה בראשית. ואלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א), על כן צריך להיות יראת אלהים על הדיין. ובפ\"ק דסנהדרין (ז, א) א\"ר שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו כו'. וזה לשון הטור חושן משפט, וכל בית דין מישראל שהוא הגון שכינה עמהם, לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה וביראה ובעטיפה ובכובד ראש, ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבור בטלה אלא בדברי תורה ובחכמה, עד כאן לשונו. ומכל שכן שאסור לספר בדברי צחוק או לטעום לאכול ולשתות מאומה. זה הכלל, בכל הדברים שמוזהרין שלא לעשות בעת שמתפללין התפילה וצריך להתפלל באימה וביראה, כן מוזהר כשיושב בדין. ולא כמו שראיתי בעו\"ה מנהג איזה דיינים, ואף שדנין דין אמת מכל מקום כשמפסיקין בטעימת איזה מאכל או משקה או באיזה ספור דברים, הרי מסלקין את השכינה מעצמם:",
+ "בענין העטיפה שאינה נהוגה עתה בדיינים, מכל מקום ראיתי מורי החסיד הגאון מוהר\"ר שלמה ז\"ל כשהיה יושב בדין היה מתעטף בבגד העליון אשר בו הלך לבית הכנסת:",
+ "שש מעלות הן לכסא הדיינים, ואני אסמוך אותם על קרא. כתיב בשמואל (א יב, ג) את שור מי לקחתי ואת חמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר וגומר, עד ויאמר עד. הנה חמשה מי שאמר שמואל נגד מי אמרם. עוד קשה ויאמר עד, ואמרו רבותינו ז\"ל (מכות כג, ב) שהופיע בת קול ויאמר עד. למאי נפקא מינה:",
+ "כשנחפש בדרכי הצדק והמשפט של דיין הם חמשה דברים גלויים, ואחד דבר שבסתר לא נודע כי אם להש\"י היודע מחשבות:",
+ "א שוחד, אפילו לזכות את הזכאי הוא עבירה חמורה, ועל זה רומז הפסוק (תהלים יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, כלומר אף כששופט משפט אמת צריך לראות צדקו יחדיו, כלומר שני בעלי דברים יהיו שוים בעיניו להצדיק את הצדיק, ולא מסיבת שוחד שהוא חד. ועל זה רמז את שור מי לקחתי כי ידע שור קונה, כלומר הלוקח שוחד הוא יודע את מי שנתן לו השוחד והוא קנה אותו בזה השוחד ואפילו הוא לזכות את הזכאי העידה התורה (דברים טז, יט) כי יעור עיני חכמים:",
+ "ב איסור קבלת שוחד אף לאחר הדין, כמו שכתב הרא\"ש בפרק זה בורר וזה לשונו, בר חמא קטיל גברא. אמר ליה ר\"ג לרב חמא, פוק עיין בדיניה אי ודאי קטיל לכחלינהו לעיניה. אתו תרי סהדי ואסהידו ביה דודאי קטיל. אזיל איהו ואייתי תרי סהדי ואסהידו בחד מהנך. חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא, וחד אמר לדידי גנב קתא דכורישא. אמר ליה, ר\"מ ורבי יוסי הלכה כר' יוסי כו'. אמר ליה רב פפא, הני מילי היכא דלא סתים לן תנא כרבי מאיר כו'. עד קם בר חמא ונשקיה לכרעיה דרב פפא וקבליה לכרגיה דכולהו שני לדבר בעדו אל המלך לפוטרו מהמס, ובלאו הכי פטירי רבנן מכרגא, הלכך לא הוי כשוחד מאוחר, עד כאן לשונו. הא לאחר אסור:",
+ "ועל זה רומז ג\"כ (תהלים יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, כלומר לפניו ולאחריו. ועל זה רמז את חמור מי לקחתי כי ידע החמור אבוס בעליו, כלומר אינו קנוי לבעליו להכירו רק ידע האכילה שהוא אוכל, כך זה המקבל שוחד אחר הדין לא היה קנוי לבעליו שהרי כשהי' דן לא היה לו שום ידיעה וחבור להבעל דין, רק אח\"כ אוכל מה שנתן לו:",
+ "ג שוחד שאלה, כמבואר בטור חושן משפט סימן ט' דיין שרגיל לשאול אסור לדון, אם לא שגם הוא מהנה ושואל לו. ועל זה רומז ג\"כ צדק יחדיו. ועל זה רמז את מי עשקתי, כי מי ששואל כלי ואין שואל לו כנגדו נמצא מחויב לו שכר השאלת הכלי, וכשאין נותן לו הוא עושקו, וכמ\"ש (ב\"מ סא, א) איזהו עושק, זה הכובש שכר שכיר, וכן הוא בענין הזה:",
+ "ד איסור לוקח תשלומין בעד פסק דין, כדתנן (בכורות ד, ו) הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. וכתב הר\"ן בסוף פרק האיש מקדש, דמדתנן דיניו בטלים ולא תנן דינו בטל, משמע דלא אותו דין שידוע שנטל בו שכרו הוא בלבד בטל, אלא כל דינים שדן בטלים, אלא א\"כ ידוע שלא נטל בהן שכר, עד כאן לשונו. וכתב הטור חושן משפט סימן ט', וא�� אינו נוטל אלא שכר בטלתו, מותר. במה דברים אמורים, שניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו כגון שיש לו מלאכה ידוע לעשותה בשעה שיש לו לדון, ואמר לבעלי הדין תנו לי מה שאבטל ממלאכתי, או תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה, אז הוא מותר, וכגון שיקבל משניהם בשוה, עד כאן לשונו. וע\"ז רומז ג\"כ צדקו יחדיו, ששכר בטילה יתנו שניהם בשוה:",
+ "ועל זה אומר את מי רצותי. וכתב הרד\"ק רצותי מלשון עשוק ורצוץ, ויונתן תרגם ית מן עשקית וית מן אנסית. ורבותינו ז\"ל דרשו, עשקתי באונס רצותי ברצון כו'. ולענין לקיחה בעד פסק דין, שני הפרושים אמת, שהבעלי דינין נותנין כלומר ברצון אבל באונס, כי מה להם לעשות כי כן יסדו להם הדיינים, על כן אין היתר לזה אלא דוקא כשלוקחין כפי מה שקצבו טובי העיר מקדמת דנא וקיימו וקבלו כן בני העיר שיתנו בעלי דינין בשוה אם יצטרכו לאיזה פסק דין מהדיינים. והקצוב יותן בשוה, הן לדין של ק' מנה הן לדין מסך קטן יהיו צדקו יחדיו:",
+ "ה בוררות, זה בורר לו וזה בורר לו, ועיין בחושן משפט סימן י\"ג איך הפליג בגנות הבורר המהפך בזכות מי שבררו ביותר כו'. והכלל העולה מדבריו, שכל אחד מבעלי דינין יציע זכיותיו לפני בורר שלו כדי שיתבררו זכות של שניהם בשוה כו', עיין שם. וזהו ג\"כ רמז צדקו יחדיו, ואז יצא האמת:",
+ "ועל זה אמר מיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני מהשני, כלומר כך שמעתי זכיות של השני והתבוננתי בהם כמו בזכיות של אותו שבורר אותי:",
+ "ו כתב הבית יוסף בריש טור חושן משפט, דין אמת לאמיתו שיהיה שוה בלב הדיין אם יזכו זה או זה, וזהו דבר המסור ללב אין יוכל להעמיד על זה רק הש\"י ברוך הוא היודע המחשבות, ועל כן הוצרך הבת קול להעיד ויאמר עד, וזהו משפטי ה' אמת. אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א), וכשהוא דן אמת בהחלט דהיינו אמת לאמתו, וכל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב\"ה (שבת י, א), וזהו צדקו יחדיו כביכול השכינה והוא:",
+ "בפרק במה בהמה יוצאה (שבת נו, א) שמואל בר נחמני א\"ר יונתן כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, שנאמר (ש\"א ח, א-ג) ויהי כי זקן שמואל ובניו לא הלכו בדרכיו. בדרכיו הוא דלא הלכו, מחטא נמי לא חטאו. אלא מה אני מקיים (שם) ויטו אחרי הבצע. שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר (שם ז, טז) והלך מידי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל. והם לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם, עד כאן. ובפרק תולין (שבת דף קל\"ט) (א) אמר רבי מלאי משום ר\"א בר שמעון, מאי דכתיב (ישעיה יד, ה) שבר ה' מטה רשעים שבט מושלים. שבר ה' מטה רשעים, אלו הדיינים שנעשו מקל לחזנים. שבט מושלים, אלו תלמידי חכמים שבמשפחת הדיינים. מר זוטרא אמר, אלו תלמידי חכמים שלומדים הלכות צבור לדייני בור. אמר רבי אלעזר בן מלאי משום ריש לקיש, מאי דכתיב (שם נט, ג) כי כפיכם נגואלו בדם ואצבעותיכם בעון שפתותיכם דברו שקר לשונכם עולה תהגה. כי כפיכם נגואלו בדם, אלו הדיינין. ואצבעותיכם בעון, אלו סופרי הדיינים. שפתותיכם דברו שקר, אלו עורכי הדיינים. ולשונכם עולה תהגה, אלו בעלי דינין, עד כאן לשונם:",
+ "על כן צריכין הדיינין נטירותא יתירתא על עצמן ועל חזניהן ועל סופריהן שלא יקחו יותר מהקצוב להם מטובי העיר, וגם יזהירו בכל עוז ויעוררו בדברי מוסר את הבעלי דינין שלא יטענו שקר:",
+ "מי שתובעין אותו ממון שהוא מוחזק בו אסור לבקש צדדין ותואנות להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר, תרומת הדשן סימן ש\"ו, והאריך שם בביאור תוספות דפרק שור שנגח ד' וה' דלכאורה לא משמע כן. ומהרש\"ל בספרו ים של שלמה שם סימן י\"ח הביא דברי תרומות הדשן וביאור דברי תוספות בענין אחר, והעלה גם כן בחוב שאדם חייב לחבירו פשיטא דפשיטא דליכא שום צד שריותא לבקש תחבולות כדי שיתפשר:",
+ "בפרק בתרא דכתובות (קה, ב), לא לידון אינש לא למאן דרחים ליה, ולא למאן דסני ליה. דרחים ליה, לא חזי ליה חובתא. ולדסני לי', לא חזי ליה זכותא. על כן כל דיין יבחן מה שבלבו ויקיים ויראת מאלהים דברים המסורים ללב, וימנע עצמו מהדין אלא א\"כ ששני בעלי דינין שוין בלבו. ומכל שכן אם מקרבא דעתו לאחד מהם מצד הקורבא, אף שכשר מצד הדין, מכל מקום למנע לנפשיה. וכן החיוב מוטל על טובי העיר אם ברור בלבם שזה הדיין מקרבא לזה, שיפסלוהו מלישב על הדין, כי הפסולין לאדם שאמרו החכמים מחמת קורבא ונתנו גבול והתירו יותר מזה זהו בסתם בני אדם. אבל אם מבורר בדעת בני אדם שעדיין אהבת הקורבא בלבו של זה, אזי ימנעוהו מלישב על הדין ולא ישגיחו בגבול קורבא שנתנו החכמים. ואפילו בלא קורבא אם ידעי ביה שהוא אוהבו במאוד לא יושיבוהו בדין, ולא ישגיחו על מה שכשר מצד דין תורה כי דין תורה לא נאמר אלא מהסתם, ועל דבר כזה נאמר (ב\"מ ל, ב) לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. ויען כי ראיתי המכשלה הזאת כמה פעמים, על כן הנני צווח על זה ועומד ומזהיר:",
+ "ואף אם הדיין יודע בעצמו ששני בעלי דינין שווין בעיניו, רק מבין שבעל דין אחד חושדו שמקריב דעתיה להשני ביותר ימנע את עצמו מלישב בדין. מי לנו גדול ממשה רבינו ע\"ה ואמר הזוהר בפרשת פנחס (ח\"ג רה, ב) על (במדבר כז, ה) ויקרב משה את משפטן לפני ה' כי משה רבינו ע\"ה הבין בדברי בנות צלפחד שחושדין את משה איך שיש לו איזה נטירה בלב על צלפחד, על כן ויקרב את משפטן לפני הש\"י, עיין שם:",
+ "בפרק שבועות העדות (שבועות לא, א), ת\"ר, מנין לשנים שבאו, אחד לבוש סמרטוטין, ואחד לבוש אצטלא בת מאה מנה, שאומרים לו לבוש כמותו, או הלבישהו כמותך. תלמוד לומר (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק. ופירש רש\"י, לבוש כמותו, שלא תגרום לנו לישא לך פנים, או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך, ויאמר איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה. מדבר שקר תרחק, וכיון שאיש מדינו מסותם מעמיד זה את שקרו, עד כאן. והאידנא אין נזהרין בזה, ואפשר שהוא בכלל מה שכתב הרמב\"ם (הל' סנהדרין כא, ה), וכבר נהגו בכל בתי דיני ישראל של אחר התלמוד שמושיבין בעלי הדינין והעדים כדי להסיר המחלוקת, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם, עד כאן לשונו. ומצאתי בשם מהרש\"ל ז\"ל, שאף שאין בנו כח לומר לבוש כמותו, מכל מקום יאמרו הדיינים להשני לא תירא ולא תחת במה שהוא לבוש אצטלא ודבר דבריך, ואז יתחזק לבו ולא יהיה מסותם:",
+ "מדה טובה היא שהדיין יגיד להחייב טעם הדבר למה מחייבו ויסביר לו הענין, אף במקום שמצד דינא פטור הוא לומר מאיזה טעם דן כמוזכר בטור ובבית יוסף ובשלחן ערוך סי' י\"ד, מכל מקום טוב ויפה הוא שיוצא מלב החייב החשד שחושד שעשו לו שלא כדין. וגם אם אין יודע טעם הדבר, הולך בפחי נפש, והתורה אמרה איש על מקומו יבא בשלום. וכך היה נוהג כבוד אבא מורי זלה\"ה:",
+ "ודרך הלצה פירש אבא מורי זלה\"ה על זה מה שאמרו (עי' סנהדרין ז, א) מאן דאזל מבי דינא ליזמר וליזל, כלומר מצוה לדיין שיראה שלא ילך בפחי נפש, רק שיזמר ויזיל וזה יהיה בהתודע לו טעם הפסק אז יהיה מרוצה:",
+ "כתב מהר\"א שטיין בביאורו על הסמ\"ג, אהא דדרשינן מפסוק (שמות כג, א) לא תשא שמע שוא בשבועות (לא, א) ובסנהדרין (ז, ב) דאסור לדיין שישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, כתב מהר\"א הנ\"ל וזה לשונו, גם בכלל לאו זה שלא יאמר אחד להנדון, הדיין עשה לך שלא כדין במה שחייב אותך, כדאמרינן בהגוזל קמא (ב\"ק צט, ב) בההוא מגרומתא דאתא לקמיה דרב:",
+ "בענין הדין שלמעלה האריכו מאוד רז\"ל שאם פגעה באדם איזה מדת הדין, שיקבל באהבה ויחשוב כי הוא יתברך דיין אמת, ויחשוב בלבו שהוא יתברך מענישו מעט על חיוב גדול ברחמיו עליו ובזה עושה עמו חסד, כדגרסינן בפסיקתא (דר\"כ כד, כב) אדם נכשל בעבירה והוא חייב עליה מיתה לשמים, מת שורו אבדה תרנגולתו נשברה צלוחיתו נכשל באצבעו, מקצת הנפש ככל הנפש, עד כאן. ויודה את הש\"י ויברך אותו ויצדיק עליו את הדין, ויאמר רבש\"ע אתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי:",
+ "וזה לשון ראשית חכמה בשער התשובה פ\"ג, והיה אומר מורי ע\"ה שלענין זה תקנו בוידוי ואתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי, והכוונה כי בהתוודותו על עונו מטהר המדות העליונות ומוריד החושך והפגם שהוא הדין עליו, וזהו ועתה צדיק על כל הבא עלי. והבא רצה לומר, מה שבא ומה שיבא. כי אמת עשית, פירוש בהשפעת הדין שיבא מדת אמת נתקנה והוא הרשיע וראוי הוא לכך. ועוד טעם לקבלתו היסורין הוא, כי העובר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד שעומד ומקטרג עליו לעולם. וכאשר האדם מתודה, בי דינא בדילין מיניה ואינו מקטרג:",
+ "וכן פירשו בזוהר (ח\"ג פג, ב) בענין דוד כשאמר (ש\"ב יב, יג) חטאתי ואמר לו הנביא גם ה' העביר חטאתך ולא תמות, שהענין קשה, שהרי אם הקב\"ה העביר חטאתו למה עשה דוד כל כך סיגופין ותעניות. אלא במה שפירשו שם מתורץ, שהכוונה העביר אותו מלפני הקב\"ה שלא יקטרג עליו. זה לשונו, תא חזי, בר נש דעביד מצוה ההוא מצוה סלקא וקיימא קמי' קוב\"ה ואמרה אנא מפלניה דעביד לי, וקב\"ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטביה ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא, ההיא עבירה סלק קמיה ואמר אנא מפלניא דעביד לי, וקב\"ה מני לה קמיה וקיימא תמן לאשגחא בה לשיצאה ליה, הדא הוא דכתיב (דברים לב, יט) וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. מהו וירא, ההוא דקיימא קמיה תב בתשובה מה כתיב גם ה' העביר חטאתך ולא תמות, דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה לאוטבא ליה, ועל דא כתיב (שם ט, כז) אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו, עד כאן לשונו. הרי שעל ידי העון נברא מקטרג אחד, ולכן צריך לקבל עליו היסורין כדי למרק עונותיו, שנאמר (תהלים פט, לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, ועל ידי כך מתכפרין עונותיו, עד כאן לשונו:",
+ "נשלם פרק נר מצוה מן ראש השנה ומן עמוד הדין"
+ ],
+ "Torah Ohr": [
+ "תניא בפרקי ר' אליעזר (מה), בראש חודש אלול אמר הקב\"ה למשה (שמות כד, יב) עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שו��ר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב\"ה נתעלה באותו השופר, שנאמר (תהלים מז, ו) עלה אלהים בתרועה וגו'. לכן התקינו חז\"ל שיהיו תוקעין בראש חודש אלול בכל שנה ושנה ובכל החודש, כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר וגו', וכדי לערבב השטן, עד כאן לשון הטור:",
+ "וזה לשון הבית יוסף, לכן תקנו חז\"ל שיהיו תוקעין בראש חודש אלול כו' שנאמר אם יתקע שופר בעיר כו', איכא למידק שכבר הביא ראיה משופר שתקעו במדבר, ולמה ליה תו לאתויי ראיה מאם יתקע שופר בעיר. יש לומר, משום דאיכא למדחי דאעפ\"י שעל ידי שופר נמנעו ישראל במדבר מלחטוא אינו מפני שהשופר מיוחד לכך, דהוא הדין אם היו מעבירין כרוז היו נמנעין על ידו מלחטוא. לכך מביא מאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, דמשמע שקול השופר גורם להחריד האדם מפחד ה' ומהדר גאונו. ועוד יש לומר, דמשופר המדבר לא למדנו אלא שעל ידו נמנעו מלחטוא, אבל עדיין אנו צריכין ללמוד שע\"י קול שופר אדם מתעורר לשוב בתשובה. ולכך הביא פסוק דאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, עד כאן לשונו:",
+ "ובאמת קושיית הבית יוסף אינה כלום, דהוצרך הטור לשני העניינים, דאלו משום שופר של משה לא היו תוקעין רק פעם אחת דהיינו בראש חודש אלול ותו לא כמו שעשה משה רבינו ע\"ה, ואלו משום תשובה לחוד לא היה ראיה לאתחולי מראש חודש אלול, לא יתחילו רק כשמתחילין לעמוד בהשכמה כל מקום ומקום לפי מנהגו כפי המוזכר בהטור אח\"כ. אבל עתה שמוכרח להתחיל מראש חודש אלול זכר לשופר של משה רבינו ע\"ה, וראוי לתקוע גם כן בסוף החודש משום לעורר תשובה, על כן כיון שמתחילין מר\"ח אלול אין מפסיקין ותוקעין כל החדש. וכל אדם יתעורר מאוד בהתקיעות של ראש חודש אלול שהי' שלא יטעו עוד לחטוא. גם האדם יתעורר ויזכור בחטאיו ועוונותיו ופשעיו ויעשה מוסכם חזק נאמן וקיים שלא יטעה עוד ולא ישוב לכסלה ומודה ועוזב ירוחם. אח\"כ בתקיעות בכל יום ויום יקיים אם יתקע שופר בעיר, ויהיה חרד לעורר בתשובה ויתקן כל המעוות לעשות תשובה על כל ענין וענין, כי השופר מורה על התשובה כענין שכתב הרמב\"ם בשופר של ראש השנה פ\"ג (ד) מהלכות תשובה זה לשונו, אע\"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה:",
+ "ויהיו דברים אלה נמשכים למה שאמרו בירושלמי וז\"ל, הך בר נש דדמיך בריש שתא ועוסקים בדיניה לעיל מורה עצלה, דכתיב (יונה א, ו) מה לך כי נרדם. ונראה דלאו דוקא ישן ממש, אלא אפי' ער ויושב בטל ואינו מבקש על נפשו בתפלה ובתחנונים, ישן מקרי. ואדם מועד לעולם בין ער בין ישן אם אינו עוסק בתורה ובמעשים טובים. התעוררות הזה יתעורר בכל יום מימי אלול בתקיעת שופר:",
+ "עוד יתעורר ברמז הקולות מה שמרמזים, ומתחלה אקדים לך מה שכתבו הקדמונים כשם שיש להגוף בריאות וחולי ומיתה, כן יש בנפש. ובריאות הנפש הוא קיום התורה והמצות והנהגת המדות הישרות, וחולאים הוא בחסר מאלו הדרכים או בחלוף, והרפואות להם הוא התשובה הגמורה. וכמו שאם יכבד החולי במאוד מאוד בגוף אזי מת, כן אם הרשיע הרבה אזי הכרת תכרת הנפש בר מינן, ועל זה אמרו רז\"ל (תנחומא וזה\"ב ו) רשעים בחייהם קרויים מתים:",
+ "לכך תוקעין תשר\"ת, ופירשו רז\"ל (ר\"ה לג, ב) שברים הוא גנוחי גנח כדרך החולים, ותרועה הוא יליל ובכיה כדרך שבוכים על המתים. והנה עשה אלהים את האדם ישר, רק שהאדם מקלקל את עצמו והוא עקש ופתלתול, על זה מורה תקיעה ראשונה שהוא קול פשוט וישר, ואח\"כ שהוא גנוחי גנח רומז על חולי הנפש, ואח\"כ יליל רומז על חטאים גדולים שהם מיתת נפש. על זה צריך האדם להיות גנוחי גנח ויליל בבכיה רבה פלגי מים ירדו עיניו ויחזור כי השם יתברך מקבל השבים, וכשעושה תשובה שלימה אז שב הוא לדרכו הראשון כאשר עשה אותו הש\"י ישר, וזהו תקיעה אחרונה שהיא ג\"כ קול פשוט וישר כי טוב וישר ה' על כן הוא יורה חטאים בדרך כמו שאמרו רז\"ל במדרש, כי מצד החכמה והנבואה לא היה תקנה לחוטא, גם מצד התורה לא היה תקנה רק לשגגות ע\"י קרבן. אמנם הש\"י ברוך הוא ברחמיו וברוב חסדיו אומר יעשה תשובה ומביא זה הפסוק (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך:",
+ "וזהו שאמר הכתוב (הושע יד, י) כי ישרים דרכי ה', ישרים לשון רבים, כלומר ב' פעמים ישר, דהיינו שעשה אותו ישר, וכשחטא ושב מחזירו להיות ישר. כל אלה המחשבות יחשוב בכל אלול בעת התקיעות, ויעמוד באימה וביראה ורתת וזיע בשעת התקיעות ויתודה וישוב אל ה' אלהינו:",
+ "גם בראש השנה ראוי להרהר בזה קודם שיכנס בהרהור הסודות העמוקות של השופר של ראש השנה שיתבאר לקמן מקצת מהם בעזרת הש\"י ויתעלה:",
+ "בענין תענית ערב ראש השנה, הביא הטור (או\"ח תקפא) מדרש תנחומא (אמור כב) ולקחתם לכם כו', ומסיים ערב ראש השנה הקב\"ה מוותר השליש, בי' ימים מוותר שליש השני, וביוה\"כ מוותר הכל. ויש להקשות דלא יהיה הדבר בשוה לכל נפש, לפעמים שליש עבירות של זה המה יותר בכפלי כפלים מהעבירות של אחר, נמצא מוותר השם ית' יותר לאחד מלאחר. למשל, לזה יש עשרה עבירות ולזה שלשים עבירות, הנה הקב\"ה מוותר לבעל השלשים השליש שהוא עשרה, ולבעל העשרה אינו מוותר אלא השליש מעשרה וכיוצא בזה, ולמה תצא כן מלפניו ברוך הוא שתמים פעלו וכל דרכיו משפט אל אמונה. והיה עולה על דעתי לומר שהויתור הנזכר כאן אינו על העבירות מה שהאדם עושה בעצמו, כי כל האומר קוב\"ה ותרן כו' (ב\"ק נ, א). אלא קאי על העבירות שכל ישראל ערבין זה לזה, והש\"י מוותר בערב ראש השנה שליש מהערבות של כל ישראל זה בעד זה, ואח\"כ בי' ימי תשובה השליש השני כו':",
+ "וכן על ענין זה היו בגדי כהונה מתכפרים, כמו שאמרו רז\"ל (אוצר המדרשים פסיקתא כט) החשן מכפר על המשפט, אפוד מכפר על ע\"ז, מעיל מכפר על לשון הרע כו'. וקשה הלא חורבן הבית היה מחמת אלו העבירות, ואיך נענשו הלא בגדי כהונה היו מכפרים עליהם. אלא על כרחך צריך לומר דבגדי כהונה אינם מכפרים אלא על הערבות, אבל לא על החוטאים בזה בעצמם. וכן כל המתכפרים שהזכירו רז\"ל כמו שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים והנעשה בחוץ שהיו מכפרים על השוגג ועל המזיד כדאיתא ריש מסכת שבועות (ב, ב) בכולם הכוונה על הערבות:",
+ "וזה רמוז בדברי התנא (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי. רצה לומר אם אין אני מתקן לי, כלומר העבירות שהם שלי שפעלתים בעצמי, מי יתקן אותם לי. בשלמא העבירות שאינם לי אלא מצד הערבות, אז הם מתוקנים מצד אחר דהיינו בגדי כהונה שהיו מכפרים על הערבות, אבל אותן עבירות שהם לי אז מי לי לתקנם, כי אם אני בעצמי:",
+ "וכן מצאתי בספר עבודת יום כפורים שבגדי כהונה מכפרים הערבות, וכן היה עולה על רוחי לפרש גם כן כאן בענין הג' שלישים. אבל לאחר הדקדוק האמיתי אפילו הכי לא יהיה החשבון מכוון, כי גם בערבות אין בני אדם דומין, ויקשה כי הלא להצדיק יש הרבה עבירות של ערבות יותר ממה שיש לרשע. כי הרשע שערב בעד הצדיק, ערב בעד מעט עבירות. והצדיק שערב בעבור הרשע, ערב בעד הרבה עבירות, הרי שלדרך הראשון קשה שנעשה עיוות לצדיק שעשה מעט עבירות, ולמה לא יהיו נמחלים כולם בערב ראש השנה. ולדרך השני קשה להיפך, דנעשה עיוות להרשע שהוא ערב בעד מעט עבירות:",
+ "ודרך האמיתי הוא כך, שאל ידמה אדם בנפשו שתהיה נמחל שום עבירה בעולם בלי התשובה השייכים לאותה העבירה, כי יש לכל עבירה ועבירה תשובה מיוחדת, תשובת הבאה, תשובת המשקל, תשובת הגדר, תשובת הכתוב. ואף שהשב עושה תשובה גמורה, מכל מקום חסד אל שמקבלו בתשובה, וכי אדם החוטא נגד בשר ודם יוכל להציל עצמו מידו בעשיית תשובה. על כן כשחטא האדם ועשה תשובה גמורה המיוחדת לכל עבירה, עדיין צריך בקשת רחמים שיקבלנו הש\"י עם תשובתו. ועל זה אמר שבתענית הראשון דהיינו ערב ראש השנה מוותר לו הקב\"ה השליש, כשעשה תשובה גמורה אזי מועיל זה התענית שמקבל הקב\"ה התשובה. ואחר כך בי' ימי התשובה כו'. ומעתה לא יקשה דלא תהיה המדה שוה בכל אדם, כי לזה הרבה עבירות ולזה מעט. דמה בכך, מי שיש עליו הרבה עבירות עשה הרבה תשובות, ולזה שיש מעט עבירות עשה תשובה מועטת, וק\"ל:",
+ "ראש השנה הוא יום הדין וכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון (ר\"ה פ\"א מ\"ד). והוקבע זה היום ליום הדין מתחלת הבריאה כי אדם הראשון נברא בראש השנה, ובו ביום חטא, ובו ביום נידון ויצא בדימוס כדאיתא במדרש (ויק\"ר כט, א) ויתבאר לקמן, ואמר הקדוש ברוך הוא לאדם, אתה סימן לבניך שיהיו נידונים בכל שנה ביום הזה ויצאו בדימוס. והענין הוא, מאחר שהוא זמן הבריאה שבו חידש הש\"י עולמו, על כן בכל חזרת השנה פוקד הקדוש ב\"ה עולמו וגוזר מראשית השנה ועד אחרית השנה ובזה מחדש הבריאה. והאדם שמתקן מעשיו ויוצא בדימוס, אז הוא נעשה בריה חדשה. ומאחר שהמלך יושב על כסא דין, אז באים בני אלהים להתיצב לקטרג:",
+ "וזה לשון הזוהר פרשת פנחס (ח\"ג רלא, א), פתח ר' שמעון ואמר ויהי היום, בכל אתר דכתיב ויהי איהו צער, ויהי בימי צער ודאי, ויהי היום יומא דאית ביה צער ודא איהו ראש השנה, יומא דאית ביה דינא קשיא על עלמא. ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם (מל\"ב ד, ח) יומא דר\"ה הוה, ובכל אתר ויהי היום דא ר\"ה. ויהי היום ויבואו בני האלהים (איוב א, ו) יום ר\"ה הוה. וכל זמנא תרין יומין אינון, מ\"ט בגין דלהוי יצחק כליל דינא ורחמי תרין יומין ולא חד, דאלמלא ישתכח יחידאי יחריב עלמא, ועל דא כתיב תרין זימנין (שם, ושם ב, א) ויהי היום ויהי היום ויבאו בני אלהים, אילין ב\"ד רברבא, בני אלהים ודאי בנוי דמלכא קריבין לגביה, ואינון שבעין ממנן דסחרן תדירא למלכא, ואינון חתכין דינא על עלמא להתיצב על ה'. וכי על ה' קיימי, אלא בשעת דאילין קיימי על דינא דינא קדמאה דכלא ביה מאן הוא דלא יוקיר לשמא דקוב\"ה ולא יוקיר לאורייתא ולעבדוהי. אוף הכי מאן הוא דלא חייש על יקרא דשמא קדישא דלא יתחלל בארעא, מאן הוא דלא חייש ליקריה, מאן הוא דלא שוי יקר לשמא, דא (שם א, ו) ויבא גם השטן בתוכם, גם לרבות ההיא נוקבא דיליה. אוף הכי להתיצב על ה' דאיהו חייש נמי ליקרא דשמא דא כו', בההוא יומא של ר\"ה קיימין שבעין קתדראין למידן דינא לעלמא, כמה אינון מארי תריסין קטיגורין דקיימי לעילא, אילין מיימינין לזכות, ואילין משמאילין לחובא לאדכרא חובין דעלמא, חובין דכל חד וחד וכו', עד כאן:",
+ "וזה לשון תולעת יעקב, גרסינן במסכת ביצה בפרק יום טוב (טז, א) תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו (תהלים פא, ד), איזה חג שהחדש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה. ר\"ה הוא זמן שהעולם נידון בו בבית דין שלמטה (ר\"ל מלכות), ואלו היה נידון בב\"ד שלמעלה סוד פחד יצחק לא היה העולם יכול לסבול תוקף הדין, כי כן היה בזמן הבריאה אלולי ששתף עם מדת הדין מדת הרחמים לא היה העולם עומד כדאיתא במדרש ילמדנו. ועוד שהחדש הזה שביעי והמדה שביעית, ובהתעורר הדין ביום זה הנה הערלה חופה את הברי\"ת ומכסה הלבנ\"ה כמה דאת אמר (ישעיה ס, ב) הנה החשך יכסה אר\"ץ, ואין כחו וממשלתו כי אם בזמן שהדין מתעורר למעלה, אז (עי' בראשית כז, א) ותכהין (יד כהה) עיני יצחק מראות ויקרא את עשו בנו הגדול. כי האלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג, יד). והעצה היעוצה, לתקוע שופר להעבירו שלא יכסה הירח ולא יפסיק בינה לבין השמש. וזהו אמרם איזהו חג שהלבנה נכסת בו, הוי אומר זה ראש השנה. וזהו סוד בכסא סוד ה\"א אחרונה מכוסה מכח החשך והערלה ונפשה מרה לה על בניה:",
+ "ובמדרשו של רשב\"י ע\"ה ראיתי עוד טעם אחר להתעוררות הדין ביום הזה, והוא כשהמאור העליון (רצה לומר בינה) כי גם הוא שביעי יחשב רוצה לשלוח שפע וברכה ולחדש טובה בעולם, משגיח על מעשה העולם (כי בינה מינה מתערין דינין) אם הוא כראוי, ואם הם ראוי לטובה ההוא, אם לאו. וכשראה שאין העולם ראוי לטוב ההוא, מונע הטוב ההוא עד שיבדלו הרשעים שאינן ראוים לטוב ההוא מבין הצדיקים. והוא סיבה שיתעכב החיבור למעלה, ואז מתעוררות מידת הדין. וכתיב ותכהין עיניו מראות מה שהיה מסתכל בעין טובה מכלל הימין בלא דין, עתה ותכהין מראות מכלל הרחמים, ומתוך כך מתעורר הסיג היוצא ממנו ומבקש שינתנו לו הרשעים ההם, כי לכל תכלית הוא חוקר ומכסה הברית לבלתי תת אור לירח, וזהו בכסה ליום חגינו. והטעם, מפני שאין רצונו של הקב\"ה לאבד מעשה ידיו, והכח ההוא עומד כעין קליפה קשה ומלמד קטיגוריא על ישראל וצד ציד חטאות ואשמות להלשין בן לאביו, ואי אפשר לשבר הקליפה ההיא ולהכניעה כי אם בעצה שיעץ הקב\"ה אותנו ברחמיו עלינו, דכתיב (תהלים פא, ד) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו, לשבר הכסא שהוא המכסה את הירח לבלתי האיר, עד כאן לשונו:",
+ "והנה ידוע כי אצילות הבנין ג' קוין, קו החסד, וקו הדין, וקו הרחמים, הם סוד אמ\"ש המוזכר בספר יצירה, שהוא אויר מים אש. קו החסד, סוד המים העליונים. גבורה, סוד אש. תפארת, סוד האויר. ומלכות, היא הארץ העליונה:",
+ "וכבר נתבאר לעיל בכמה מקומות שאחיזות יניקות הקליפות שהוא סביב הבנין, אבל בבינה ששם שורש הבנין שם היין משומר ואין בו מגע גוי והוא סוד עולם הבא. ובינה נקראת תשובה, כי שם ישוב אצילות הבנין. והאדם שפגם מכח העבירות שעשה, כשמודה ועוזב ומתקן הקלקול ושב בכל לבו, אז מעורר שורש הבנין ההוא והכל מזדכך, והמקטרג מסתלק כי שם אין לו אחיזה. ובמה מעורר זה, בשופר שיוצא רוח מפיו הכלול ממים ואש. מים הוא הלחלוחית שבפיו, והאש הוא חמימות הרוח הרי אמ\"ש. ובאמ\"ש שלמטה מתעורר שורש אמ\"ש שלמעלה שהוא סוד הבינה סוד התשובה, וב' אלה הם בעשיית התשובה מעורר את עצמו בהתעוררת רוח נכון חדש בקרבי, הרי אמ\"ש:",
+ "וזה לשון הזוהר בפרשת אמור (ח\"ג צט, א) ר' אבא הוה יתיב קמיה דרבי שמעון. א\"ל ודאי הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתיישבנא ביה. א\"ל ודאי האי הוא ברירו דמלה ישראל בעיין ביומא דדינא שופר ולא קרן, בגין דקרן הוא אתיידע ולאתדבקא דינא לא בעינן, אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. תא חזי, כד ההוא שופר עילאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינין אתערו וכורסוון אתתקנו לבי דינא. ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה דיצחק תושבחא דאבהן, עד כאן לשונו:",
+ "הרי אמר שברירו מלה דשופר הוא לעורר שופר העליון שהוא הבינה, כי מהבינה יוצא הקול שהוא תפארת הכלול מאש וממים ומרוח, והכוונה להפוך הדין לרחמים, על כן אין לתקוע בקרן דעלמא, כי קרן רומז למדת הדין שהוא מלכות, ואין אנו צריכין התדבקות דין אלא התעוררות הרחמים. ואמר, כי בעת ששופר העליון שכל האורות ממנו נשפעים ויונקים מסתלק למעלה ואינו מאיר לספירות הבנין שהם הבנים שלה היונקים ממנה, ושפע הרחמים מסתלקין למעלה למעלה ולא נשפע למטה, אזי בהסתר פני הרחמים מתעורר הדין לדון העולם, כאומרו כדין דינין אתערו בו. אמר, דא שופר אילו כו', פירוש הבינה שהיא שופר העליון הוא אילו תקפו וכחו של הגבורה, מלשון (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח:",
+ "ובסוד זה אנו צריכים ליקח שופר של איל לרמוז על אילו של יצחק, והוא תוקף שבח האבות העליונים שהאבות מתעטרים בו בסיבה שחלק הגבורה נכלל בהם, ואז ממשלת הדין מתהפך לרחמים ע\"י התרועה. ולכן אח\"כ יום תרועה יהיה לכם, רצה לומר לכם ניתן התעוררות של מעלה שאתם תעוררו, וזולת ההתעוררות שלכם לא יהיה שום התעוררות למעלה:",
+ "הא לכם סוד התקיעות בפרטיות, וסוד ברכת השופר, כפי מה שמצאתי בדברי האלהי מוהר\"ר משה קורדווירא זלה\"ה. י' ימי תשובה הם בחינות עשר ספירות שבבינה שהיא התשובה, ובשופר שלמטה מעורר השופר של מעלה שהוא הבינה. זהו פירוש הברכה לשמוע קול שופר, לשמוע מלכות, קול תפארת, כי קול הוא כלול ממים ואש ורוח וזהו תפארת הכלולה מחסד ורחמים, וכללות הזה בבחינתו שהוא בבחינה נקרא קול שופר. וענין הקולות, תקיעה קול פשוט בחסד שהוא ימין פשוטה לקבל שבים. שברים בגבורה. תרועה בתפארת, ותרועת מלך בו (במדבר כג, כא). ויש בו ג\"כ צד הדין (תהלים ב, ט) תרועם בשבט ברזל. נמצא ג' קולות הם גדולה גבורה תפארת, והיינו ממש קול דנפיק משופר, כן פירש בתיקונים (עי' תקון כ\"א מט, א):",
+ "אמנם בזוהר פירש בענין אחר. פשוטה ראשונה, בחסד. שברים, בגבורה. תרועה, במלכות, וזהו (תהלים פט, טז) אשרי העם יודעי תרועה, מלשון (עי' בראשית ד, א) וידע אדם את חוה אשתו. ופשוטה שניה היא תפארת:",
+ "אלו ואלו הם דברי אלהים חיים, וכך היא פשר הדבר. לעולם תרועה בתפארת, אמנם מצד היותו מתדבק בגבורה שהיא דין, וזו בידו אחת שהיא המלכות. ועל זה נאמר (בראשית ב, כא) ויקח אחת מצלעותיו, פירש מצדו, והיא המלכות שהוא צד הגבורה שבו, וצדו שני היא נטייתו אל החסד, וזהו עצם התפארת, והיא פשוטה שנייה מצד החסד הפשוט:",
+ "וזהו תשר\"ת תש\"ת תר\"ת, הכוונה למתק כחות הדין ביום זה, ולכן אנו מעוררין ראשונה החסד ממקורה, והיינו פשוטה ראשונה דנפיק מגו שופר בסוד התפארת שהוא קול היוצא מהשופר הכולל אותם דהיינו חסד שבתפארת שבבינה, ועיקר הכוונה להיות כחות הדין שהם שברים ותרועה באמצע, ופשוטה שהם כחות החסד מן הצדדין מכריעים אותם לצד הרחמים וממתיקים אותם מצד שפע הימין דהיינו חכמה, זהו פעם ראשונה. והב' ממשיכין אל בתי דינין המתפשטים משם, דהיינו נצח הוד ויסוד וכפי מה שפירשתי למעלה. ולפי שאין כח דינם חזק שם כל כך, צריך להרפות הקול בלתי מתחזק בעניינים. ובפעם השלישית להעלות אל מקומה ממש כבראשונה, והוא פירוש תשר\"ת:",
+ "ואח\"כ יעשה כל אחד מב' מדות הדין בפני עצמה כדי למתק אותה בפרט, וזהו תש\"ת, תקיעה בחסד, שברים בגבורה, תקיעה תפארת מצד החסד וכמו שכתבתי למעלה ממש. וג' פעמים בסוד ג' פעמים שהם בכלל כדפירשתי לעיל:",
+ "וכן אל סימן תר\"ת, אלא שהוא בסוד תרועה מלכות בתפארת מצד הגבורה וכדפרישית, ואז החושך שכיסה ארץ העליונה, כי הלבנה היתה מכוסה ולא מאירה מכח המלשין התובע תוקף הדין, ובשופר שנתעורר כח הרחמים כלה ענן וילך, והבן נכנס אצל אביו:",
+ "אחר כך זכני הש\"י ומצאתי קונטריסים נחמדים, עין לא ראתה אלהים זולתיך, והיה האור גנוז עד בא איש האלהים הרב האשכנזי האר\"י ז\"ל וגילה סוד ה' ליראיו, והם נתקנו על מנהג לתקוע מאה קולות, דהיינו ל' קולות בישיבה, ול' קולות בתפילת לחש, ול' קולות על הסדר בחזרת ש\"ץ התפילה, וי' קולות לאחר גמר התפילה תתקבל. ואף שיש בזה מנהגים מחולפים, נהרא נהרא ופשטיה. מכל מקום זכני הש\"י להגהות נחמדות שממנו ילמדו כל מקום הכוונה לפי מנהגו:",
+ "ועוד זכני הש\"י לקונטרס שני המבאר את קונטרס הראשון שניהם כאחד טובים, על כן אעתיק שניהם יחד בעה\"י:",
+ "קונטריס ראשון",
+ "טעם אמרו רז\"ל (ר\"ה טז, ב) כי בתקיעת שופר יתערבב השטן, כי השופר הוא למתק את הדין ולהוציא הקולות כלילן רוחא ומיא ואשא באותו שופר גדול, כי בהתעוררות הדינין יגבר כח סמאל, ובהתמתקם אין לו כח ויניקה כלל. לזה בפעם ראשונה יש המתקת הדינין אבל לא כל כך, ולכן בהיל ולא בהיל, ואחר שתוקעין דמעומד יש המתקת הדינין בעצם ולזה הוא מתערבב. ועתה צריך להודיעך סוד תקיעת שופר, וכוונתי כדי שתזכה לערבב השטן ולהכניעו, כי הוא דבר גדול שתזכה אתה להכניעו ביום הדין הזה, ולא יהיה כח לקטרג על ישראל, ויהיה זכות הרבים תלוי בך:",
+ "דע כי התוקע קודם שיתקע צריך בעוד שהצבור אומרים הפזמון שהוא יאמר אלו הפסוקים בינו לבינו, ויכוין באלו השני שמות ובנקודת יְקַהֲרוֶֹעְהִ יְשַהֲטוֶֹנְהִ (והם ב' פעמים ידו\"ד ומעורב ביניהם אותיות קר\"ע שט\"ן, והוא שם השני השם של מ\"ב ובו יהיה נקרע השטן):",
+ "ואלו הם הפסוקים",
+ "קלי שמעת אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי.",
+ "ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך.",
+ "ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים. ראשי תיבות קר\"ע",
+ "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב.",
+ "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי.",
+ "נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני. ראשי תיבות שט\"ן",
+ "אחר אלו הפסוקים יאמר זאת התפילה, ויכוון בתוך המלות שההבל עולה ישר לבער המסכים המבדילים. ויאמר, יה\"ר מלפניך ה' אלהי אלהי המשפט, שעתה יהיה עת רצון לפניך ותקרע ברחמיך הרבים וחסדיך הגדולים כל המסכים אשר הם מבדילים בינך ובין עמך ישראל היום הזה, והעבר מלפניך כל המשטינים והמקטריגים על עמך ישראל. חתום פי השטן ואל ישטין עלינו, כי אליך תלויות עינינו. ארוממך אלהי המלך אלהי המשפט שומע כל תפילת ותרועת עמו ישראל היום ברחמים:",
+ "ועיקר הכוונה הוא בשני שמות הנזכרים, שכל אחד מונח בתוך ארבע אותיות של הוי\"ה כדי למתקו. אח\"כ יאמר (תהלים מז, ו) עלה אלהים בתרועה כו' כמו שנדפס בסידור הספרדיים:",
+ "ויקח השופר ביד ימין ויכוון שהוא טפח כנגד הי��\"ד שבחכמה, והשופר כנגד המלך המשפט שהיא הבינה. והא דאיתא בגמרא (ר\"ה כז, ב) כדי שיראה לכאן ולכאן. העליון הנראה, הוא כנגד הכתר ואין סוף לרוממותו. והתחתון הנראה, כנגד הדעת המשפיע על כל העולמות:",
+ "וכשיתקע יכוון בשם הוי\"ה הנעשה בקול השופר בזה האופן. י' הוא פיו הקצר. ה' הוא הבל המכניס. ו' הוא קול הנמשך בוא\"ו מאברהם יצחק ויעקב בסוד אמ\"ש שהוא אויר מים אש, יעקב אויר, אברהם מים, יצחק אש, ה' הוא הבל המוציא:",
+ "ואחר כך יברך. וכשיאמר קול שופר, יכוון בשני קולות קול התחתון המעורר לקול העליון, וגם למשוך הבל הבא מהכתר עד עולם התחתון בסוד הבינה:",
+ "ובמלת שופר, יכוון בו אלהים, השי\"ן הוא אלהים מלא העולה ש' כזה, אל\"ף למ\"ד ה\"י יו\"ד מ\"ם. והוא\"ו והפ\"א עולה אלהים פשוט. והרי\"ש עולה אלהי\"ם כזה, א א\"ל אל\"ה אלה\"י אלהי\"ם. הנה ג' אלהים צריך לכוון למתקם במלת קו\"ל שהיא יב\"ק, דהיינו אהי\"ה הוי\"ה אדנ\"י. ושם י\"ה חסר למנין קו\"ל תשעה, צריך לכוון למתק החמשה אותיות של אלהים. והנה חשבון אלהים הנזכרים ש' פ\"ו ר' והאחד הכולל הרי תשעה, וזהו סוד כוונת לשמוע קול שופר למתק מלת שופר שהוא ג' אלהים, ואותיות במלת קו\"ל שהוא הוי\"ה אהי\"ה אדנ\"י י\"ה:",
+ "ופירוש לשמוע הוא לשון (ש\"א כג, ח) וישמע שאול, שהוא לשון אסיפה. ופירושו לאסוף הארת קו\"ל שהוא הוי\"ה אהי\"ה אדנ\"י י\"ה למתק חמש אותיות אלהים, והג' חשבונות שעולים שופר והכולל כאמור. ויברך שהחיינו:",
+ "כוונת התקיעות מיושב",
+ "תשר\"ת ראשון, לעורר האבות ממקומם אברהם יצחק יעקב, דינא רפיא דינא קשיא. שני, להמשיך האבות לנה\"י דינא רפיא דינא קשיא. שלישי להחזיר למקומם דינא רפיא:",
+ "תש\"ת ראשון, לעורר את האבות במקומם דינא רפיא. שני, להמשיך האבות לנה\"י דינא רפיא. שלישי, להחזיר אותם למקומם דינא רפיא:",
+ "תר\"ת ראשון, לעורר את האבות ממקומם דינא קשיא. שני, להמשיך אותם לנה\"י דינא קשיא. שלישית, להחזיר אותם למקומם דינא קשיא:",
+ "גם צריך לכוין כי התקיעות של מיושב רומזים לעולם העשיה בג' בחינותיו, מקבל, והוא עצמו, והמשפיע, ורומזים באות אחרונה של שם בן ד' ובשם ההוי\"ה בלי נקודה והשם אדנות ובמלכות. וצריך לכוון שמעורר את האבות ממקומם, ויזכיר זה השם כאמור. והא לך הסדר בעזרת השם יתברך:",
+ "יֻקַהרוֹעְהִ יֻשַהֲטוֹנְהִ",
+ "ידוד ה' אדני",
+ "א אלו התקיעות הם כנגד מלכות אשר בעולם העשיה והם במלכות. כשיתקע זה הסימן יכוין לעורר אברהם ולעטרו באותו הקול במדת גדולה מלכיות.",
+ "אברהם יצחק דוד יעקב יעקב",
+ "ת ש ר ת",
+ "ב וכן בזה הסימן ליצחק במדת אברהם שהוא גבורה במדת הגדולה.",
+ "אברהם יצחק דוד יעקב יעקב",
+ "ת ש ר ת",
+ "ג וכן בזה הסימן ליעקב שהוא מדת תפארת במדת אברהם שהוא גדולה, כי כל ג' הללו רומזים בגדולה גבורה תפארת שבגדולה.",
+ "אברהם יצחק דוד יעקב יעקב",
+ "ת ש ר ת",
+ "ד אלו התקיעות הם כנגד זכרונות אשר בעולם העשיה, וכן בתפארת יסוד, כשיתקע זה הסימן יכוון לעורר את יצחק כלול באברהם, כי אין ללקחו לבדו כי יום דין הוא והוא במדת גבורה.",
+ "אברהם יצחק יעקב",
+ "ת ש ת",
+ "ה וכן בזה הסימן לאברהם, גדולה במדת יצחק בגבורה, כי אנו יושבים במדתו.",
+ "אברהם יצחק יעקב",
+ "ת ש ת",
+ "ו וכן בזה הסימן ליעקב תפארת במדת יצחק בגבורה, כי כל ג' הללו רומזים בגבורה גדולה תפארת אשר בגבורה פחד יצחק.",
+ "אברהם יצחק יעקב",
+ "ת ש ת",
+ "ז אלו התקיעות הן כנגד שופרות אשר בעולם העשיה, וכן בבינה. כשיתקע זה הסימן יכוין לעורר יעקב ולעטרו באותו קול במדת תפארת.",
+ "אברהם יצחק יעקב יעקב",
+ "ת ר ת",
+ "ח וכן בזה הסימן ליצחק גבורה במדת יעקב בתפארת, כי במדתו אנו יושבים.",
+ "אברהם יצחק יעקב יעקב",
+ "ת ר ת",
+ "ט וכן בזה הסימן לאברהם גדולה במדת יעקב בתפארת, כי כל ג' הללו רומזים בגדולה גבורה אשר בתפארת.",
+ "אברהם יצחק יעקב יעקב",
+ "ת ר ת",
+ "הגה\"ה הנוהגין לתקוע ששים קולות בלבד או ארבעים בין הכל, אלו ואלו יכוונו תחלה הכוונה הכוללת בשמות כדלעיל, ואחר כך בפרטות התקיעות מיושב אלו ואלו שוין באופן זה:",
+ "ואלו הן התקיעות של מוסף בלחש",
+ "והכוונה לעולם היצירה בג' בחינותיו כדפרישית, ורמוזים באות י' של שם בן ד', והשם בנקודות לְעוֹלָם כזה יְדוֹדָ. ובשם שנקודתו חולם בשם יֹדֹוֹדֹ ובתפארת. וצריך לכוון בתקיעותיו כדי להמשיך את האבות בנה\"י, כל אחד כמדתו, ויכוון השם הזה יְקַהֲרוֹעְהִ יְשַהֲטוֹנְהִ",
+ "וּ יְדוֹדָ יֹדֹוֹדֹ",
+ "",
+ "י אלו התקיעות הם במלכות אשר ביצירה, וכן במלכות אשר בעולם היצירה. כשיתקע זה הסימן יכוון להמשיך את אברהם בנצח לבער הקליפות אשר מסביב, ולעטרו באותו קול. מלכיות",
+ "אברהם יצחק דוד יעקב יעקב",
+ "ת ש ר ת",
+ "יא וכן בזה הסימן ליצחק גבורה במדת אברהם בנצח.",
+ "אברהם יצחק יעקב",
+ "ת ש ת",
+ "יב וכן בזה הסימן ליעקב תפארת עם אברהם בנצח, כי כל ג' הללו נמשכים בנה\"י אשר בנצח.",
+ "אברהם דוד יעקב יעקב",
+ "ת ר ת",
+ "יג אלו התקיעות הם בזכרונות אשר ביצירה, והם בתפארת יסוד אשר בעולם היצירה. כשיתקע זה הסימן יכוון להמשיך יצחק כלול באברהם במדת ההוד לשבר הקליפות, ואין ללקחו לבדו כי יום דין הוא.",
+ "זכרונות",
+ "אברהם יצחק דוד יעקב יעקב",
+ "ת ש ר ת",
+ "יד וכן בזה הסימן לאברהם עם יצחק במדת ההוד, כי שם אנו ממשיכין.",
+ "אברהם יצחק יעקב",
+ "ת ש ת",
+ "טו וכן בזה הסימן ליעקב עם יצחק במדת ההוד, כי ג' אלו רומזים בנה\"י אשר בהוד.",
+ "אברהם דוד יעקב יעקב",
+ "ת ר ת",
+ "טז אלו התקיעות הם בשופרות אשר ביצירה, והם בבינה אשר בעולם היצירה. כשיתקע זה הסימן יכוון להמשיך את יעקב במדת יסוד לבער קליפות, כי סביביו נשערה מאוד.",
+ "שופרות",
+ "אברהם יצחק דוד יעקב יעקב",
+ "ת ש ר ת",
+ "יז וכן בזה הסימן ליצחק במדת יסוד, כי שם אנו ממשיכין.",
+ "אברהם יצחק יעקב",
+ "ת ש ת",
+ "יח וכן בזה הסימן לאברהם במדת יסוד, כי שם אנו ממשיכין שכל ג' הללו הם בנה\"י אשר ביסוד.",
+ "אברהם דוד יעקב יעקב",
+ "ת ר ת",
+ "אלו הן התקיעות של חזרת מוסף",
+ "ורומזים לעולם הבריאה בג' בחינותיו כדפרישית, ורומזות באות ה\"א ראשונה של שם בן ד' ובשם הוי' בנקודת אלהים כזה יְדֶודִ, ובשם הויה בנקודת צירי כזה יֵדֵוֵדֵ. וצריך לכוין בתקיעותיו להחזיר האבות למקומם בגדולה גבורה תפארת.",
+ "יֻקַהֲרוֹעְהִ יֻשַהֲטוֹנְהִ",
+ "ידוד ה ידוד",
+ "יט הם במלכות שבבריאה, והם במדת מלכות אשר בעולם הבריאה. כשיתקע זה הסימן, יכוון להעלות אברהם למקומו אדוק בגדולה בבינה.",
+ "מלכיות",
+ "אברהם יצחק דוד יעקב יעקב",
+ "ת ש ר ת",
+ "כ וכן בזה הסימן ליצחק במדת אברהם בגדולה אדוק בבינה.",
+ "אברהם יצחק יעקב",
+ "ת ש ת",
+ "כא וכן בזה הסימן ליעקב יסוד במדת אברהם, כי כל ג' הללו רומזים במדת אברהם בגדולה אדוק בבינה.",
+ "אברהם דוד יעקב יעקב",
+ "ת ר ת",
+ "כב אלו התקיעות הם בזכרונות אשר בבריאה, והם בתפארת יסוד אשר בעולם הבריאה. כשיתקע זה הסימן, יכוין להעלות ליצחק כלול באברהם בגבורה אדוק בבינה.",
+ "זכרונות",
+ "אברהם יצחק דוד יעקב יעקב",
+ "ת ש ר ת",
+ "כג וכן בזה הסימן יכוין לאברהם כלול ביצחק בגבורה, כי שם ביתו אדוק בבינה.",
+ "אברהם יצחק יעקב",
+ "ת ש ת",
+ "כד וכן בזה הסימן ליעקב במדת יצחק, כי כל ג' הללו רומזים בגבורה אדוק בבינה.",
+ "אברהם דוד יעקב יעקב",
+ "ת ר ת",
+ "כה אלו התקיעות הם בשופרות שבבריאה, והם בבינה אשר בעולם הבריאה. כשיתקע זה הסימן יכוון להעלות יעקב במקומו בתפארת אדוק בבינה.",
+ "שופרות",
+ "אברהם יצחק דוד יעקב יעקב",
+ "ת ש ר ת",
+ "כו וכן בזה הסימן ליצחק במדת יעקב בתפארת, כי שם ביתו אדוק בבינה.",
+ "אברהם יצחק יעקב",
+ "ת ש ת",
+ "כז וכן בזה הסימן לאברהם במדת יעקב בתפארת, כי כל שלשה הללו רומזים בגדולה גבורה תפארת, אשר בתפארת אדוק בבינה.",
+ "אברהם דוד יצחק יעקב",
+ "ת ר ת",
+ "אלו הן התקיעות של תתקבל",
+ "ורומזות בעולם האצילות, ורומזות באות יו\"ד של שם בן ד' ובשם הוי\"ה בנקודת פת\"ח כזה יַדַוַדַ, ובשם י\"ה ובשם ס\"ג כזה, יו\"ד ה\"י וא\"ו ה\"י. מ\"ה כזה, יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א. וצריך לכוין בתקיעתו כדי לייחד מדות האבות בשרשם באין סוף, ולרוממותו וכמו שידעת שצריך לכוין השם הזה.",
+ "יֻקַהֲרוֹעְהִ יֻשַהֲטוֹנְהִ",
+ "יַדַוַהַ יָו יָה יוד הָי וָאו הָי",
+ "יוד הָא וָאו הָא",
+ "",
+ "כח כשיתקע זה הסימן יכוון ליחד מדת אברהם גדולה בשרשה בחכמה אדוק באין סוף לרוממותו כנגד מלכיות.",
+ "מלכיות",
+ "אברהם דוד יצחק יעקב יעקב",
+ "ת ש ר ת",
+ "כט וכן בזה הסימן יכוין ליחד מדת יצחק גבורה בשרשו בבינה אדוק באין סוף לרוממותו כנגד זכרונות.",
+ "זכרונות",
+ "אברהם דוד יעקב",
+ "ת ש ת",
+ "ל וכן בזה הסימן ליעקב יכוין מדת יעקב תפארת בכתר עליון אדוק באין סוף לרוממותו כנגד שופרות.",
+ "שופרות",
+ "אברהם יצחק יעקב",
+ "ת ר ת",
+ "יהי כבוד ה' לעולם",
+ "וזה לשון קונטריס השני",
+ "הקדמה להבין הקונטריס הראשון",
+ "סדר המועדים שבחודש השביעי מפורש בזוהר דף רי\"ד, כי ראש השנה הוא התעורות גבורה מכח בינה לתיקון שכינה, כי הוא תחלת המחשבה לכל התורה להיות תיקון זה פותח בדין מעורר בעולם יראה ותשובה. והנה השכינה מזדמנת גם היא עד שאמרו ברעיא מהימנא כי ג' רגלים הם בה מסטרא דתלת אבהן, ור\"ה מסטרא דילה דינא דמלכותא דינא. ומשמע שזה הכפל הוא לסוד דינא קשיא ודינא רפיא שיבא בסמוך, והן הן יראה ותשובה שזכרנו שהשכינה מתעוררת בהן עד ערב יה\"כ שהכל טובלים ושמחים בסעודה של מצוה לכבוד התחלת הזווג בסוד (שה\"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי, והוא תיקון יום הכפורים שכל ישראל מתענין ומתכפרין והדין כפוף ונכנסו לרישא דמטרוניתא ואימא עילאה דנהירא לה אנפהא בסוד כפורים תרי משמע. וביום ראשון של חג כתיב (שם) וימינו תחבקני, בסוד ניסוך המים שהוא בחסד יומא דכליל כולהו יומי, לפיכך מנסכין כל שבעה ומקריבין בהן ע' פרים שהוא זן ומפרנס לכל. ובשמיני שהוא שמחת תורה, יושלם הזיווג למלכא ומטרוניתא גופא בגופא, לפיכך כתיב (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם דוקא, ובשמחה לא יתערב זר:",
+ "עוד פשוט שם דף רל\"א, כי שני ימים טובים של ר\"ה תרוייהו ברזא חדא דכתיב בהו (ויקרא כג, לז) דבר יום ביומו בסוד קדושתא אריכתא, והם יום ראשון עצומו של חג דינא קשיא יללותא דכתיב ביה (תהלים פא, ה) משפט לאלהי יעקב, שהחודש קודש בהכרח מסדר המציאות. ואח\"כ מתכסה בו, שהחג מתקדש יותר ממנו וגובר עליו, לפיכך זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. והוא הטעם שמדין התורה סגי ביום טוב אחד המשלים לזה ולזה, ואנו כיון שיש לנו ב' ימים נכוין ביום השני לסוד החודש דינא רפיא גניחותא דכתיב בו (שם) כי חק לישראל הוא. לא למנות החדש מן השני, אדרבה מתכסה בחג הראשון ומונין ממנו. תדע, דבריש גנח והדר יליל, בסוד קדימת המציאות שזכרנו, הא למדנו שהשברים רכים והיללות קשים:",
+ "ובפרשת אמור פירש ר\"ש תלת סדרין כל חד כליל תלת כדתנן (ר\"ה פ\"ד מ\"ט) סדר תקיעות שלש של שלש שלש. הסדר הראשון כולו לאברהם ומשתף חבירו עמו, כי הוא בתקיעה ראשונה פשוט, והאי מעורר תחילה רחמי אבא ואמא. ובשנית עולה הקול חלוק ומשבר כח הדינין, ויצחק נחלש לפני אביו. ובשלישית שהיא פשוטה לאחריה, מתעורר יעקב עם אברהם וממצעין את יצחק ודיניו מתבטלין. הסדר השני נראה שעיקרו במקום הדינין להפיס דעתו של יצחק, ובתקיעה ראשונה יורד אברהם לנה\"י כי שם מושב הדינין ומקבלין אותו ביניהם. והשניה עמה קול חלוק ממדת יצחק עם המדות התחתונות ההן בלבד, וזה גורם שאין הקול צריך להתחזק ולא הדינין גוברין לפי שהן נכנעין קמי סבא חסידא. ובשלישית פשוטה לאחריה עולה עד יעקב להורידו שם גם הוא, וממצעין את יצחק ועמו חריגין והחלישין אותן. הסדר הג' כולו בסוד נחלת יעקב בלי מצרים, והיא עולה עם אברהם וממצעין את יצחק ביניהן וכלהו דינין אתכפיין. זהו כללות המצוה וסודה מדין התורה, ובמאמר צבאות ה' בארנו הא דאתקין ר' אבהו, וכולה שמעתתא יפה יפה מסכמת בכל חלקיה עם המתבאר ברזי תורה לטעמא מאי תיקן רבנן שלשים קולות, יעוין שם:",
+ "והנה בעל הקונטרס נקט ברישא הלימוד הכולל הזה בשלשה צדדים שאפשר לכל אחד מהם שיהיה הוא דין תורה, אם שיהיה התוקע בשלשה הסדרים גנח ויליל כי הדדי, או גנח בלבד, או יליל בלבד. ופירש בכל אחד מהאופנים הללו כלל הכוונה בקצרה, והדר נחית לסדר הכונה הנאותה למצוה מהמובחר של דבריהם. נמצא שיש לנו שלשים קולות מיושב שכל ישראל שווין בהם, וסדרן שלשה תשר\"ת רצופין, כי שלשתן הם במקום תקיעה ראשונה שבסדר הראשון שכולם כלולין מעשר, והכתר שבשלשתן גנוז אצל תקיעה ראשונה שהוא חסד גמור. ויש לו לבעל הקונטרס מנהג לתקוע שלשים קולות בעמידה בלחש, עשאן דוגמא לכללות הסדר השני שיש בו עשרה קולות של חזרת ש\"ץ לכללות הסדר השלישי:",
+ "וידוע כי כל המצוות תקוני שכינה הם, שהיא נבנית ביום הזה שבו נברא אדם וחוה ומלא קומתה נתקן מנה\"י דזעיר, וכן שלש של שלש שלש שעושין לה חכמה בינה דעת, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד. והקול העשירי שבכל חלק מחלקי המצוה הזאת אפשר שהוא כנגד מלכות שבה, וניחא טובא כדי שהעשרה קולות של תתקבל ישלימו אליה כתר כלול ומוכלל גם הוא מעשר מדות:",
+ "ואנו שאין לנו רק ששים קולות, ל' בישיבה ול' בעמידה בחזרת ש\"ץ התפילה, נוכל לכוין בל' ראשונים לכל ג' סדרים של תורה, כי הסדר הראשון אע\"פ שהדין שבו תחלתו רך וסופו קשה בקדימת השברים ליללה וכולן בסימן אחד, אין לחוש לו, כיון שהמתוק נעשה למעלה ויש סיוע מאבא ומאמא. והסדר השני ראוי שיהיה כולו רך הואיל וסודו במקום הדינין למטה כדי שלא יגברו כלל. והשלישי אע\"פ שכולו קשה אין קפידא, כיון שמחזירין אותו לשרשו וממתק שם כהוגן:",
+ "ומי שיכוון שלשתן בתשר\"ת ג' פעמים וכן תש\"ת וכן תר\"ת לצאת ידי חיובא דאורייתא בכל אופן שיהיה בלי הפסק, הרי זה משובח. ויכוין בראשון פי' בכלל המצוה של תורה, לפי הדרך הראשון לבנין הקו האמצעי שלה שיש בו מדות יתירות, והכי נמי קולות מרובין וממוזגין. ובשני לקו ימין. ובשלישי לקו שמאל. ובשלשים קולות של חזרת ש\"ץ שיש בכל בר י' קולות, יכוון לתקוני הכתר דידה שהוא שקול מכל מה שתחתיו, והוא הגורם שיהא השטן ודאי בהיל, כמו שידעת מהברכה שהוסיפו בעמידה של חול ביבנה לתקן הכתר דידה, וכל שכן שיצדק לכוין אליו כפי המנהג של שני הישיבות שלא היו תוקעין רק תשר\"ת למלכיות, תש\"ת לזכרונות, תר\"ת לשופרות:",
+ "ואמנם בחלוקת האבות לכל אחד ממאה קולות, יזהר שלא לעורר דינא קשיא אצל יצחק שגם הוא קשה, אלא לעולם אחד קשה ואחד רך, לפיכך יאות דינא קשיא אצל דוד שהוא רך. וכדי שלא יגבר הדין עליו, נלוה אליו יעקב. ובסימן תר\"ת מיושב לא סגי בלאו הכי שיהא דינא קשיא אצל יצחק, יצורף לו ג\"כ יעקב שכוחו יפה מאוד. ולפי זה אפשר שיהיו השברים אצל יצחק לבדו קשים יותר מן היללות בהצטרף יעקב עם דוד למתק ועדיין השטן בהיל ולא בהיל. אבל בקולות שמעומד איכא תרתי למעליותא בסימן תר\"ת, אף ע\"פ שהיללה דינא קשיא מצד עצמה, לא נזכר אצלה רק דוד שדינו רפה ויעקב בעזרו כמו שהוא תמיד בסימן תשר\"ת, ולפיכך ודאי בהיל. ולפי שבאצילות אין שטן ואין פגע רע ראשי תיבות שופר, ומספר ד' תיבות יחד תשרי, שב דוד למקומו אצל שברים רך ברך, ויצחק אצל יללות קשה בקשה, כי לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי. ואפילו הכי, כיון דאפושי רתחא בריש שתא לאו אורח ארעא, נכנס יעקב אצל אביו כיון שהוא גואלו הקריב אליו בפשוטה לאחריה, והכל הולך אחר החתום ברחמים. ועם זה יתורצו כל המקומות מהזוהר שנראים כסותרים זה את זה בחלוקת הקולות האלה, דוק ותשכח:",
+ "ולפי דרכינו סדר הקונטרס יציב ונכון בציון האבות אצל ל' קולות שמיושב. אך בתקיעות שמעומד הואיל ובכל גוונא כוונתינו בהם לכתר דידה שהוא עצמו אצילות, יהיה סדורן אצל האבות כפי החלוקה של תתקבל בלי שום חילוף, בין שיהיו כל הקולות שמעומד י' או ל' אין הפרש בזה כלל, ולעולם הכוונה הכוללת לשמות נאותה כפי סדר הקונטריס בד' חלוקות. ואפשר היה ליחס המערכה הראשונה לכלל התקיעות שמיושב, שניה למלכות, שלישית לזכרונות, רביעית לשופרות, או מה שהוא יותר מסתבר לפי מה שבארנו, כי הכתר שלה שהוא ודאי כולו אצילות שקול בכל מה שתחתיו, ויהיו הקולות של מלכיות זכרונות שופרות כולן תקוני הכתר, אף אם נכוין למערכה הראשונה מהשמות בשלשה תשר\"ת שמיושב, ולשניה בשלשה תר\"ת, כי הבריאה כחה יפה להתאזר בגבורה בדינא קשיא בלבד כי הקליפות שבה מועטות ורחוקים מן הקודש, והרביעית כולה בכללות התקיעות שמעומד ודי בזה:",
+ "והא לך החלוקה הראויה בכוונת התקיעות אלינו התוקעים ששים קולות, שהיא שוה בשלשים שמיושב עם הנוהגים לתקוע מ' קולות בלבד, הכל על דרך שאנו עתידים לבאר בהגהותינו הנוספות באמצע הקונטרס למקומותם:",
+ "והנה בעל הקונטרס השני ביאר בכאן בפרטיות איך יכוין בכל קול מהקולות ששים. ואני לא העתקתיו מאחר שכבר רמוזים לעיל בקונטרס הראשון בהגהות בקצרה, והמשכיל יבין משם. אך בחלוקת ד' מערכות מהשמות יכוין לפי זה כך, קודם לג' תשר\"ת הראשונים שבמיושב יכוין לאלו",
+ "יקהרועה ישהטונה",
+ "ידוד ה אדני",
+ "וקודם ג' תש\"ת שבמיושב יכוין לאלו",
+ "יֻקַהֲרוֹעְהִ יֻשַהֲטוֹנְהִ",
+ "וָ יְדוָד ידוד",
+ "וקודם ג' תר\"ת שבמיושב יכוין לאלו",
+ "יֻקַהֲרוֹעְהִ יֻשַהֲטוֹנְהִ",
+ "יֵדֵוֵדֵ ה יְדוֶֹדִ",
+ "וקודם התקיעות שמעומד יכוין לאלו",
+ "יֻקַהֲרוֹעְהִ יֻשַהֲטונְה",
+ "יֵהֵוֵהֵ יָיָהָ יוד הֵי וָיו הֵי יוד הֶא וָאו הֶא",
+ "הרי לך מתבאר כוונת של התוקעים ששים קולות. ולפי חלוקי המנהגים של קהילות, המשכילים יבינו איך להמציא הכוונה על הדרך הזה. אמנם המנהג שהוא הדרך הישר והיותר ברור הוא לתקוע מאה קולות בד' חלוקי זמנים וכדלעיל. וברוך השם שזיכני לזה לקבוע המנהג פה בירושלים ע\"ה תוב\"ב בין ק\"ק האשכנזים לתקוע מאה קולות, דהיינו ל' מיושב, ול' בחזרת ש\"ץ התפילה, ול' לאחר קדיש דעלינו לשבח, ועשרה קולות אחר הקדיש דשיר הכבוד שנהוג בין אשכנזים. אף שאינן בדרך המאה קולות וסידורן המוזכר למעלה, מכל מקום כולם עולים בקנה אחד לכוון בהם בד' מערכות לפי הנרשם למעלה במאה קולות לפי סידורן. ואנחנו צריכין לשנות בסידור המקומות של מאה קולות, מאחר שאין אנחנו נוהגין כלל וכלל לתקוע בתפילת לחש:",
+ "וגם אל תתמה למה אני משנה מקום ממה שקבעו הם אחר תתקבל, ואני קבעתי מקום לאחר עלינו לשבח. זהו מפני שמנהגם שהם אומרים עלינו באחרונה, אחר כל התפילות ותשבחות והקדישים בהליכתם מבית הכנסת אומרים עלינו, ואין אומרים אחר עלינו קדיש. אבל אנחנו אומרים קדיש אחר עלינו, ואחר עלינו שיר הכבוד וק\"ל:",
+ "מכל מה שכתבנו נתבאר שהשופר של מטה מעורר שופר של מעלה סוד בינה:",
+ "בינה סוד עולם הבא. ודע כי כל בקשתינו לחיים הוא על חיים הנצחיים הרוחניים סוד עולם הבא. והא לך מה שכתב בזה בעל תולעת יעקב בשם המקובל הגדול ר\"מ דיליאון ז\"ל. וזה לשונו, זכרנו לחיים, יש לך להתבונן על מה שאמרו רז\"ל (ברכות לד, א) כי בשלשה ראשונות אין לשאול בצרכי הגוף בענין שאלת צרכיו של אדם, מפני שהברכות האלו הם סוד שבחו של מקום בעומק רום מעלות. אמנם כי תחילת דברינו בברכה ראשונה אנו שואלים שאלותינו, כי על כל פנים מפני שצריך בתחילה לכונן מערכות אלהינו ולסדר שבחיו להמשיך החפץ והרצון מהמקור בסוד שמו, אנו שואלים שאילותינו בברכות האמצעיות ולא בראשונות. ועכשיו בשם תחלת המערכות וסדר המערכות אנו שואלים. תדע לך, כי סוד ענין זה הוא דבר ידוע למשכילים כי בכל שאר ימות השנה אנו מבקשים צרכי הגוף והעניינים הגופניים בצרכי עולם. ועכשיו ביום זה בהיותו הוא ית' פוקד עולמו בכל ברואיו, אנו מניחים כל צרכי הגוף ואנו בוחרים בסוד החיים שהם חיי הנפש, כאומרו (דברים ל, יט) ובחרת בחיים, כי על כן בהיותינו בוחרים בחיים ומדבקים הנפש בהמשכת החיים ממקור מוצאה, הוא ענין בהתברך בסוד שמו והדברים מתברכים. ואמנם כל מה שאנו אומרים זכרנו הוא ענין בסוד הנהר המרוה צמאונים בסוד כל ענין, כי הוא סוד שפע המערכה כי שם צוה ה' את הברכה בסוד נעלם חיים עד העולם, כי בהתעלות הכבוד ממדריגה למדריגה ומסבה לסבה אז החיים יוצאים ממקור מוצאם ונמשכים אל הסבות כולם, ועל כן אנו שואלים תחילת דברינו להיותינו נזכרים לחיים והוא שאלת החיים בעילוי הכבוד בסוד הקדושים ובחיי הנפשיים:",
+ "ומפני שהם שלשה ספרים הנפתחים, אנו אומרים ג' פעמים חיים, זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים כתבנו בספר חיים, כענין שכתוב (ישעיה ד, ג) כל הכתוב לחיים בירושלים, סוד הספר העליון, כי זה כל תקותנו למענך אלהים חיים הוא המקור שממנו נובעים החיים הנזכרים סוד שלשה ספרים. ואמר אל חי, כי הוא סוד הזכירה. ולפי שהזכירה ברחמים מסוד הימין, לפיכך אנו שואלין אותם בברכת מגן סוד חסד לאברהם:",
+ "מי כמוך אב הרחמן, מאחר שהזכיר שאלת ענין החיים במשך הרצון לחיי הנפש כאשר הזכיר, אמר אחר כן כרחם אב על בנים המנהיג עולמו במדת הרחמים. וזהו זוכר יצוריו לחיים ברחמים, כי ביום הזה אין אנו שואלים צרכי הגוף כלל זולתי חיי הנפש כאשר אמרנו, ומה שנתקן בברכת מחיה לרמוז כי יום זה דוגמת יום תחיית המתים שעתיד הקב\"ה להזכירם לחיים ולהקימם מעפרם ולחדשם כבתחילה, כן אנו שואלים מלפניו ואומרים שהרי אנו כמתים מפני חטאינו שיזכרנו לחיים ויחדשנו כבתחילה ונחיה לפניו, ונדע כי נאמן אתה להחיות המתים, עד כאן לשונו:",
+ "ובזה יובן ענין המדרש שהביא הטור אורח חיים סימן תקפ\"א ורוחצין ומסתפרין על פי המדרש כו', עד ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה לפי שיודעים שהקב\"ה יעשה להם נס, עד כאן. וקשה איך אומר שיודעים שיעשה להם נס, וכי הם יודעים דעת עליון. ועוד הלא אנו רואין בעינינו בכל שנה ושנה כמה נפשות מישראל שמתים. אלא הענין הוא סובב הכל על החיות הרוחני, ומי שמתעורר בתשובה הקב\"ה עושה עמו נס, והקב\"ה הוא היודע אם הוא לטובתו שיחיה עוד בעולם הזה ויקנה שלימות, אז הקב\"ה כותבו לחיים. ואם הוא יתברך יודע שטוב מאוד לו זה המות, אז יקר בעיניו המותה ומסלקו מהעולם לטובתו לבוא לחיים הנצחיים באופן שהכל הוא חיי הנפש. זהו ענין הנס שאנחנו יודעים שהקב\"ה עושה למהרהר תשובה, כי מזכהו לחיי הנפש באיזה סיבה הגלויה לו יתברך:",
+ "ובזה יתבאר ענין המדרש (ויק\"ר כט, א) אמר הקב\"ה לאדם הראשון, סימן אתה לבניך כשם שנכנסת לפני בדין ויצאת בדימוס (פירוש ברחמים), כך עתידים בניך ליכנס לפני בדין ביום הזה ויוצאים בדימוס, עד כאן. וקשה איך אמר שיצא אדם בדימוס, הלא נגזר עליו מיתה לו ולזרעו אחריו עד סוף כל הדורות. עוד יש לדקדק מאחר שאדם הראשון עשה תשובה גמורה כמו שאמרו רז\"ל בפרק עושין פסין (עירובין יח, ב) אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית ק\"ל שנה, ופירש מן האשה ק\"ל שנה, והעלה זרזי תאינה על בשרו ק\"ל שנה. כוונתם בזה, כי בדבר אשר זדה תיקן. חטא מכח הסתת אשתו, על כן פירש מאשתו. וע\"י תאנה חטא, בא לתקן בזרזי תאנה:",
+ "בעמק ברכה (דף פ\"ד ע\"ב ודף פ\"ה ע\"א וע\"ב) בהגה\"ה וזה לשונו, ואמר ר' יוחנן בפ\"ק דראש השנה (יז, ב) גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם וכו'. אמר ליה רב פפא לאביי, ודלמא קודם גזר דין. אמר ליה, ושב ורפא לו כתיב, איזה דבר שצריך רפואה, הוי אומר זה גזר דין כו', עד ואמר ר' יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, עד כאן. וכן כתב רבינו יונה בפ\"ק דברכות (והובא זה לעיל בסי' נ\"ד), שהתפילה מועלת אפילו לאחר גזר דין, עיין שם:",
+ "וכתב בעל העיקרים בפרק י\"ח מהמאמר ד' וזה לשונו, התפילה מועילה לפני גזר דין עכ\"פ, ואף לאחר גזר דין מועיל אם אין עמו שבועה. וכן אמרו רז\"ל (ר\"ה טז, א) יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, כמו שיראה זה מחזקיה שאחר שנאמר לו (ישעיה לח, א) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, נאמר לו (שם ה) שמעתי את תפילתך וגו' הנני מוסיף על ימיך, וזה היה לאחר גזר דין כמו שאמרו רז\"ל בברכות (י, א). וכן מצינו באחאב שלאחר שנגזרה גזירה לבא עליו רעה צם ונתכסה בשק ונכנע לפני ה', נאמר לאליה (מל\"א כא, כט) יען כי נכנע אחאב מפני לא אביא הרעה בימיו וכו'. הרק אך במשה לא הועילה תפילתו לבטל הגזירה שלא ליכנס לארץ ישראל, לפי שגזר דין של משה היה גזר דין שיש ��מו שבועה, שנאמר (במדבר כ, יב) לכן לא תביאו וגו'. וכן אמרו רז\"ל (ר\"ה יח, א) כי לכן לשון שבועה, והוכיחו זה מלכן נשבעתי לבית עלי (ש\"א ג, יד), ולפיכך לא הועילה התפילה של משה רבינו ע\"ה. וזהו ההבדל שיש בין יחיד לציבור. שהיחיד אין גזר דינו נקרע כשיש עמו שבועה, ושל צבור הוא נקרע ומתבטל ע\"י התפלה, עד כאן לשונו. והפייטן יסד ככה בנתנה תוקף, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. א\"כ יש להקשות, מאחר שעשה תשובה גמורה, מה הגיע לו שלא קבלו הש\"י להחזירו לעטרה הראשונה להיות חי לעולם ולהסיר ממנו המות:",
+ "וקודם שאבוא אל היתר ספק זה אקדים הקדמה אחת. ידוע כי הש\"י הוא שלם מסולק מכל החסרונות, על כן מדרכו הוא להמציא פעולות שלימות באופן שאפשר להן להיות. והעיקר השלימות מהנבראים היא להשיג הבורא יתב', על כן כל העולם משמים וארץ מה שביניהם לא נבראו רק כלים והכנה לאדם כדי שתשיג נפש הנצחיות. ואלו היה הש\"י עושה את האדם באופן שלא ישיג את הנצחיות, היה כביכול חסרון בחקו להיות נמשך ממנו פעולה חסירה. והנה מתחילה ברא את האדם ישר שכלי פשוט כמו מלאך להיות חי לעולם להשיג הנצחיות, כי לא היה לו לאדם שום מונע מלהשיג. ואחר שחטא ונעשה חומרו חומר גס, ונתגשם מזוהמת הנחש נתעבה, נמצא שהיה חומרו מסך מבדיל מלהשיג הנצחיות ולא יכול להם כי אם אחר הפרד הנשמה מהגוף ואז יבא האדם אל שלימותו, כמו שאמר הכתוב (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי, והוא ראות השכל, על דרך (קהלת א, טז) ולבי ראה הרבה חכמה:",
+ "ויפה פירש החכם מהר\"ר אליעזר אשכנזי ז\"ל בספר מעשה ה' על פסוק (בראשית ב, יז) ביום אכלך ממנו מות תמות, שלא ח\"ו דרך עונש אמר כן, אבל אדרבה דרך חסד ורחמים אמר לו כן, כי ביום אכלך תצטרך למות כדי לבא אל תכליתך, כי כשתאכל תתגשם במעבה החומר באופן שיהיה מסך מבדיל בינך ובין הבורא עד שתמות ותפרד הנשמה מהגוף לעלות אל מקום מחצבתה להנות מזיו השכינה:",
+ "מצורף לזה מה שכתב הבחיי בפרשת כי תשא על פסוק (שמות לג, יח) הראני נא את כבודך, וזה לשונו, ויש לדקדק אם היה זה מן הנמנע שיראה האדם בכבודו בעודו בחומר, איך חושב להשיגו. אבל משה הגדול בנבואה מפני שכבר תשש ונתדלדל חומרו במ' יום שהתענה, חשב בעצמו שלא יפסיד חומר השגתו אלא שיהיה כמי שאינו, ושישיג עתה מה שישיג אחר הפרדו מן החומר. והשיב לו הש\"י, כי לא יראני האדם וחי, כלומר אדם שהוא מחובר מגוף ונפש אי אפשר שישיג זה בעודו בחומר אלא אחר הפרד וכו':",
+ "וע\"פ הדברים האלה מתורצת הקושיא שהקשיתי, מאחר שעשה אדם הראשון תשובה גמורה למה לא נקרע גזר דינו שנגזר עליו שימות. כי מאחר שנתגשם בעטיו של נחש, אז היה מן הנמנע מצד הטבע מכח מסך חמרו להשיג הנצחיות כמו שהיה בכחו להשיגו קודם החטא, כי החומר הוא מסך מבדיל בינו ובין ההשגה, כדלעיל בשם הבחיי. על כן היה מטובו יתברך שימות האדם כדי שיהיה לו תקנה להשיג הנצחיות במותו, וכמו שהשיב הש\"י למשה רבינו ע\"ה כי לא יראני האדם וחי, רק אחר הפרד החומר מהנפש כדלעיל בשם הבחיי. וא\"כ לפי זה טוב היה מותו מחייו, וק\"ל:",
+ "ואומר אני שעל הדברים האלה ירמוז הכתוב שאמר (בראשית ג, כב), ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. דלפי פשט הפסוק קשה, ויחיה, הקנאת ה' תעשה זאת לומר וחי לעולם, כי הוא ית' לא יחסר ולא יעדיף הן יחיה הן לא יחיה. והנה הרב רבינו בחיי פירש וזה לשונו, ועתה פן ישלח ידו, כלומר כיון שחטא וגזרתי עליו מיתה, צריך אני למנוע ממנו עץ החיים כדי שלא תתבטל גזירתי, עד כאן לשונו. אבל קשה על דבריו הקושיא שהקשיתי לעיל, שמאחר ששב בתשובה שלימה ראוי שיתבטל הגזירה:",
+ "עוד יש להתעורר בכתוב הזה במה שאמר הן האדם הי' וגו', למה הוצרך הש\"י לומר זה מה שהיה כבר מה דאזיל אזיל. עוד יש להתעורר באריכות לשון הפסוק לדעת טוב ורע ועתה וגו'. עוד יש להתעורר איך נקשר זה הפסוק עם מה שלמעלה ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור:",
+ "על כן נראה לי כוונת הפסוק על דרך שכתבתי, אחר שראה הש\"י שמכתנות אור שהיה לו לאדם בתחילת הבריאה כדלעיל, נעשו עתה כתנות עור מסך מבדיל בינו להש\"י בעטיו של נחש, והש\"י חפץ תמיד להטיב לו בפרט לאחר שעשה תשובה גמורה. על כן אמר הש\"י הן האדם היה כבר קודם שחטא כאחד ממנו, כי כן היה תכלית בריאתו להשיג הנצחיות אין לו מונע כלל, ועתה ירד ממעלתו ונתלבש בתאוותו ונכנס בגדר לדעת טוב ורע שהוא מצד השכל המעשי, ולא בגדר המסך האמת ושקר שהוא מצד העיוני. ומאחר שנכנס בגדר זה, נתלבש בלבוש החומר העכור שהוא המסך המבדיל וזה לא טוב. ואמר, ועתה פן ישלח ידו, דרשו רז\"ל בב\"ר (כא, ו) אין ועתה אלא לשון תשובה, שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וגו'. ולפי כוונתי יהיה זה מתוק מדבש, אמר ועתה רצה לומר שעשה תשובה, ומאחר שעשה תשובה א\"כ ראוי הוא להועילו שיבא אל התכלית. דבשלמא אם לא היה עושה תשובה, היה ראוי לימנע ממנו הטוב האמיתי ולא היה ראוי לרחם עליו. אבל עכשיו שעשה תשובה, ראוי להועילו שיבא אל התכלית, ובעודו בחיים חיותו אי אפשר, כי לא יראני האדם וחי כדלעיל, על כן יש לירא פן ישלח ידו וגו' וחי לעולם וזה יהיה לו רעה גמורה. על כן שלחו מגן עדן לבלתי אכול מעץ החיים כדי שימות ויבא אל התכלית, וק\"ל. עד כאן בעמק ברכה:",
+ "עוד יתבאר ענין זה לקמן בדרושים בארוכה בעזרת הש\"י:",
+ "כתב מהר\"ם קורדווירא בספר עבודת יום כפורים בתיקון ב', בענין שבעת ימים קודם יו\"כ שהיו מפרישין את הכהן גדול מביתו (יומא פ\"א מ\"א), וזה לשונו, אולם בטעם הנעלה כאשר נמנה שבעת ימים אלו שהם משלשה בתשרי עד תשעה בו שהוא ערב יום כפורים, דהיינו כל מה שבין ראש השנה ליום כפור. ונודע שמיום ראש השנה שהוא א' בתשרי עד יום כפור שהוא עשרה בו הם נקראים עשרת ימי התשובה, והתשובה היא הבינה, ועשרה ימים אלו הם עשרה ימים שבהם עשר ספירות ודאי. ואולם מלת תשובה נודע פירושה תשובת הדברים אל שרשם בסוד היובל. והענין, כי השנה סודה הבינה בלי ספק, והימים החולפים בכל השנה הם קונים להמציאות מה נמצא שהם בסוד היקף הימים העליונים, וכפי פעולת האדם בימים ההם כן יפגום בימיו או ישלימם במעשיו הטובים, כאומרם בפסוק (דברים כד, טו) ביומו תתן שכרו, דהדר אשכרו דיום ממש לגבי קיום עבודתו וחובתו המוטלת עליו. וזהו סוד השונה הלכות בכל יום. וזהו סוד (בראשית מז, כט) ויקרבו ימי ישראל למות. (מל\"א ב, א) ויקרבו ימי דוד למות, כפי המתבאר בזוהר (ח\"א צט, א):",
+ "אמנם קודם בא יום העשור שבו תשובת הימים אל מקורם, נתן הקב\"ה לישראל עשרה ימים אלו שהם של תשובה שמתגלה המקור שהיא הבינה על הימים שהם הענפים, להמשיך להם שפע רב ולת��ן ע\"י התשובה כל פגם שפגם בימים הנזכרים שחלפו. וכאשר יכנסו אל מקורם, יהיו מתוקנים ע\"י תשובה כראוי:",
+ "ולכן כהן גדול שעיקר הכפרה וחזרת הימים על ידו, צריך שיהי' כל עשרת ימים בתשובה ובכוון הלב ושלא לפנות אל עסקי החול, ששם בתשובה הוא סוד שבת הגדול ואין בו חול כלל. ולכן המגלה בשבת והטהרה והמנוחה אל כל הימים אשר חלפו בתאוות הזמן, ראוי לו לכונן מחשבותיו ולטהרם ולהיות ימיו ימי שבת וכפרה וביטול החול. ואולם הב' ימים של ראש השנה, היו ימים טובים כנודע. לכן אחר שהוא נפנה לעסקיו אחר הימים טובים, היו מפרישים אותו מהם. ואין ספק שכמו ששבעה ימי הסוכות להם יום טוב בראשם יורה על קדושת כל השבעה, בי' ימים אלו ימים טובים קודם יורה על קדושתם, ומה גם בסופם ג\"כ יום נורא ואדיר. לכן היו מפרישין אותו מביתו ממלאכתו ומאשתו ומתאוותיו כדי שיתבונן בימים ההם שהם ימי עשור כולם. וכדי להורות על מקורם שהוא יוה\"כ תשובה אימא עילאה יובל, היה עסקו בכל הימים בעבודת יוה\"כ לגלות המקור על תשע הימים. ומזה ישא ק\"ו האדם על עצמו שצריך לכונן דעתו בימים אלו לטהר כל דרכיו המקולקלים, וצדקו דברי ה\"ר יונה החסיד בספר שערי תשובה. וכל שכן ש\"ץ שהוא עולה במקום כהן גדול, שצריך לדמות אליו בכל האפשר ולעסוק בכל יום קצת בעבודת היום האדיר לגלותו על שאר הימים, ועם כל זה היו שבעה ימים ימי הפרשתו כדי לגלות האדם על שבעה בנים כנודע, וגם לזה יכוין דעתו ובזה יישר לכת, עד כאן לשונו:",
+ "עוד כתב בתיקון י\"ו, צריך בעשרת ימים שהם ימי תשובה כדפירשתי, לכונן מחשבותיו ולתקן מעשיו ולטהר מעבדיו לפני קונו ולשוב בתשובה לפניו על הכלל ועל הפרט קודם בא יום העשור. וכדי שיהיו כל עשרת הימים ימי תשובה, ייחדם בשרשם כראוי, ומה גם להתבודד שעות ידועות בכל יום ויום ובכל לילה ולילה מעשרה ימים אלו, כדי שיהיו כולם מיוחדים בתשובה שהיא שורש כל הימים, ולא יחטא בהם כדי שלא יפגום בעצם הימים עצמם חס ושלום. ואף אם יזהר בדברי חסידות בימים אלו דוקא, נכון לעשות כן כדפירשו המפרשים, אף אם לא ינהוג כן אחר כך בחסידות ההוא. ובלי ספק שהטעם לזה הוא, שהוא אל חי מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות. וכן הבינה נקראת (תהלים קד, יז) חסידה ברושים ביתה, כדאיתא בזוהר פרשת ויצא (עי' קסג, א):",
+ "ונודע כי כל עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. אמנם עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו (יומא פה, ב), לכן צריך לפשפש בזה ולשוב לרצות את חבירו. והטעם לזה, כי הנשמות מתראות לפניו ביום זה בסוד הבינה שהיא שורש של הנשמות, והנשמות הנכנעות בתשובה הם המעוררות התשובה העליונה, שכן דרך השרשים להפעל מענפיהם התחתונים. ועתה אם ימצא בינו לבין חבירו טינא, הרי הוא מפריד ומחלק השורש העליון וכמעט מכניס בו שנאה שהוא פירוד, ואיך אפשר שיושפע עליו אור התשובה והוא מפריד בו ח\"ו. לכן אנשי מעשה שבדור התנאים והאמוראים אף אם היו הם הנעלבין היו ממציאין עצמם לעולביהם כדי שיתרצו זה לזה כדמוכח בגמרא (יומא פז, א). והענין, כי סוד הנשמות הם ששים רבוא וכן הרוחות וכן הנפשות בסוד הבינה והתפארת והמלכות. זהו (קהלת א, ד) דור הולך ודור בא כו', ואין דור פחות מששים רבוא. וכדי להמשיך האור העליון, צריך שיהיו ששים רבוא לב אחד כדי שיתייחדו בשמא קדישא עילאה רברבא דלא שריא אלא באחדות השם בענין ��הוא אחד. ולכן צריך שיתייחדו למטה הלבבות ולמעלה הנפשות והרוחות והנשמות, ואז ודאי שריא עלייהו שמא קדישא בסוד האחדות כאשר נבאר בס\"ד, לכן צריך לתווך השלום ולהחזיק בו ולהתאחד בלב אחד כדי שימשיכו עליהם השם הנזכר:",
+ "ונודע שעשרה ימים אלו הם שערי תשובה עשר ספירות שבבינה, ועם היות ששני ימי ראש השנה הם מלכות בגבורה וגבורה במלכות כדפי' בזוהר פרשת פנחס (ח\"ג רלא, ב) בפסוק (מל\"א ח, נט) דבר יום ביומו. עם כל זה לענין ימי תשובה הם ימי הבינה שהאדם נכנס בה יום ביום ספירה אחת, והם י' ימים י' ספירות, וכל יום מכוין שנכנס ספירה אחת ונפתח עליו שער אחד מעשרה שערי תשובה עליונה. והאדם השב כל השנה כולה וכל ימיו הם בתשובה, ודאי שפותח שערי התשובה עליו. אמנם הימים האלו הם ימי התשובה ממש שהיא נפתחת. ולכך בהתבודד האדם כל יום ויום לעצמו, יכוין אל הספירה ההיא שהיא חלק התשובה הנפתחת, ועולה יום ביום אל התשובה במדרגותיה ממטה למעלה. יום אחד במלכות. שני ביסוד. ג' בהוד. רביעי בנצח. חמישי בתפארת. ששי בגבורה. שביעי בחסד. שמיני בבינה. תשיעי ערב יוה\"כ בחכמה. עשירי יוה\"כ עצמו עשירי, שבו נדבקת הבינה בכתר וחכמה ומשם מלבנת עוונותם של ישראל בנקודה אחרונה סוד הלובן. וזהו הכוונה בימים האלו, ויעורר בהם תשובה לפתוח התשובה העליונה ויקושר בה התשובה התחתונה ויקשר ה' בה', עד כאן לשונו:",
+ "וכבר כתבתי לעיל בפרק בעשרה מאמרות במאמר השביעי, התשובה השייכה לתיקון כל ספירה וספירה. ובזה יחשוב בכל יום ויום מי' ימי תשובה ויתקן:",
+ "נשלם פרק תורה אור"
+ ],
+ "Derekh Chayim": [
+ "בראש השנה אף על פי שנאמר עליו (נחמיה ח, י) כי קדוש היום לאדונינו אל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, מכל מקום יראת ה' תהיה על פניך תמיד ויהי' ירא וחרד מאימת הדין. וכך כתוב באגודה וזה לשונו, אמנם האוכלים בראש השנה לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקילו ראשם ותהי יראת ה' על פניהם. ושמעתי שהגאון מהרש\"ל ז\"ל לא אכל דגים בראש השנה, כי הדגים היו המאכל החביב עליו, על כן היה משבר תאוותו כדי להמשיך עליו המורא והקדושה:",
+ "לשון מהר\"ר הירץ בסידור קבלה שלו, (ר\"ה טז, א) אמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב\"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם את עצמיכם, עד כאן. בודאי עקידה זו מראה לנו עקידת היצר הרע ידים ורגלים ועיניו ולבו לשמים עולה תמימה כאלו נתבטלו כל הרגשותיו, ולא יהיה שום מחשבת פסול בלבו הן בינו ובין קונו או בינו ובין חבירו. לא התוקע לבד, כל השומע יצחק לי יכוין עצמו כאלו עקוד ידיו ורגליו אסורות ויתחרט במעשי ידיו, הן בגזל הן בשליחות יד שיש בו חסרון יד התורה, הן ברגל אשר לו הלך בעצת רשעים. ויהיו לבו ועיניו נשואות לשמים על שני סרסורי עבירה להשיב בתשובה כל מה שבלבו על רחימיה על אויביו ועל שונאיו, ועל מה שראו עיניו ושלטו ברעה את הכל עשה יפה בעתו בקול שופר להריע על עצמו בהתעוררות רב, עד כאן לשונו:",
+ "ולעיל מיניה כתב ג\"כ, שום שנאה לא יזכר ולא יפקד. ובשעה הזאת צריכה להיותינו בני יעקב איש תם, ולא כעשו עברתו שמורה נצח, פן ח\"ו שרו של עשו יכול וינצח. על כן ישוב מעבירות שבינו ובין קונו, ומעבירות שבינו לחבירו, ויפייסנו. ואם חבירו חטא לו, ימחול לו בלב שלם, וכל זה קודם התחלת התקיעות:",
+ "וראיתי לאבי מורי זלה\"ה בספר עמק הברכה, עניני התעוררות גדול הצריכות לבעלי תשובה שידעום, וסמכינהו אדיני שופר. הנני אעתיק את כל דבריו עם ההגהות שלי, ללמד מזה כמה הלכות תשובה התעוררות. (דף פ\"ז ע\"א ומסיים דף צ\"ח ע\"ב):",
+ "ואלו הן דיני השופר השייכים לכוונתינו:",
+ "א שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכפוף. ובדיעבד יוצא בשאר מינין ובפשוט, חוץ משל פרה שפסול בכל גוונא. וכן קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין להם מבפנים זכרות פסולים:",
+ "ב כל הקולות כשרים בשופר וכו':",
+ "ג אם ניקב וסתמו שלא במינו, אע\"פ שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה שחזר קולו לכמות שהיה בתחילה, פסול. ואם סתמו במינו וכו' כשר:",
+ "ד נסדק לארכו, פסול. יש אומרים אפילו בכל שהוא פסול:",
+ "ה נסדק לרחבו במיעוטו, כשר וכו':",
+ "ו דבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהן שופר אחד, פסול:",
+ "ז הפכו ותקע בו, לא יצא. בין הופכו כדרך שהופכין החלוק שהחזיר פנימי לחיצון והחיצון לפנימי, בין שהניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב:",
+ "ח היה ארוך וקצרו, אם נשאר בו שיעור תקיעה כשר:",
+ "ט צפהו זהב במקום הנחת פה, פסול:",
+ "י המציירים בשופר צורות במיני צבעונים כדי לנאותו, לא יפה הם עושים:",
+ "יא שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:",
+ "אלו הן מן ההלכות, רצוני לומר הלכות שופר אשר ראיתי לזכור הנה אחת לאחת למצוא חשבון אחד עשר, ומתוכן נלמוד אחד עשר כללי דרכי תשובה שידבק בהם בעלי התשובה, כי כל אחד מהדינים הנזכרים רומז על כלל דרך אחד של תשובה, כאשר אבאר בס\"ד עריבים על שומעיהם אוזן שומעת תוכחת מוסר הלא המה (רצוני לומר אלו הי\"א כללי דרכי תשובה היוצאים מאלו הי\"א דינים כדלקמן בפנים) יהיו מונחים כדמות יתידות ועמודים סוגים עליונים אשר אליהם יסמכו כל שאר פרטי התשובה, כי פרטיהן ודאי עצמו מספר לא יכילם ספר, כי אין מספר:",
+ "וקודם שאבאר היאך יצאו מאלו הדינים הנזכרים כללי דרכי תשובה, נקדים הצעות ומהנה יעויין האמת ואמונה:",
+ "ראשונה יש לדעת, שיש חילוף מדריגות בין החכמים והצדיקים בעולם הבא. וראיה ממה שאמרו רז\"ל (פרק ר\"ע (עי' שבת קנב, א)) נגד זקנים כבוד, מלמד שכל אחד ואחד נותנים לו מדור לפי כבודו. דיקא נמי, דתנן (סנהדרין פ\"י מ\"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, משמע חלק לכל אחד ואחד לפי כבודו, עד כאן. ואמרו עוד רז\"ל בפרק השואל כי הולך אדם אל בית עולמו (קהלת יב, ה) אר\"י מלמד שכל צדיק וצדיק עושים לו מדור לפי כבודו. משל למלך בשר ודם שנכנס הוא ועבדיו לעיר, כשהם נכנסים כולם בשער אחד נכנסים. כשהם לנים כל אחד ואחד נותנים לו מדור לפי כבודו, עד כאן. וכן במה שאמרו רז\"ל (בפרק קמא דב\"ב (י, ב)) הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן וכו'. וממה שאמרו ז\"ל ריש פרק אין עומדין (ברכות לד, ב) במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד, (כלומר מעלתו גדולה ממעלת הצדיק), למדנו גם כן שיש לכל אחד מעלה אצל הבורא יתברך זה למעלה מזה בעולם הבא, על דרך משל מדריגות האבות בפני עצמו, ומדריגות משה בפני עצמו, ומדרגת אהרן בפני עצמו, ושאר כל אדם כל אחד ואחד נותנים לו מדריגה לפי כבו��ו:",
+ "שניה יש לדעת, כי כמו שמדריגת חסיד בעולם הבא היא יותר גדולה ויותר גבוה ממדריגת צדיק בעולם הבא, כך מדריגת הבעל תשובה אחד. וזה נלמוד ממה שאמרו רז\"ל (במס' יומא בפרק יום הכפורים (פו, א) ר' חמא בר חנינא רמי, כתיב (ירמיה ג, יד) שובו בנים שובבים, דמעיקרא שובבים אתם (פירש רש\"י, כשתעשו תשובה מעלה אני עליכם כאלו תחלת חטא ע\"י שטות ונערות). וכתיב (עי' הושע יד, ה) ארפא משובותיכם, (משמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו). כאן מאהבה, (השב מאהבה נעקר עונו מתחלה). כאן מיראה, (ארפא). אמר רבי יודא בר אמי, רמי כתיב שובו בנים וגו', (אלמא בעלי תשובה קרוים בנים), וכתיב (ירמיה ג, יד) כי אנכי בעלתי בכם, (אלמא עבדים מקרי). לא קשיא, כאן מאהבה ומיראה (קרויין בנים שובבים), כאן ע\"י יסורין (שלא שבו עד שנתייסר ביסורין קרוין עבדים). עוד שם, אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשה להם כשגגות, שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, עון מזיד הוא, וקרי ליה מכשול, (פירש רש\"י, עונך יחשוב כמכשול שהוא שגגה). איני והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג, יט) ובשוב רשע מרשעתו וגו'. לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה, עד כאן. הרי לך בהדיא שיש חלוקי מעלות בין בעלי תשובה עצמן כמו שאמרו כאן מאהבה כאן מיראה, ובודאי השב מאהבה מדרגתו גדולה בעולם הבא מהשב מיראה. והוא הדין אם שניהם שבים מיראה, או שניהם שבים מאהבה. נמצא גם כן שמעלת אחד גדולה בעולם הבא ממעלת חבירו, והוא שאחד מהם שב מעצמו, והשני לא שב כי אם על ידי יסורים כנזכר כאן בגמ'. ואפילו שניהן שבין מעצמן או שניהם שבים ע\"י יסורין, רק שהאחד שב תכף שעשה החטא, או לא שב מיד אחר החטא רק ששב הוא בעודו באבו, רצה לומר בבחרותו. והשני התמהמה עד זקנתו כשתשש כחו, נמצא גם כן שמעלת האחד גדולה בעולם הבא ממעלת חבירו, כמו שיתבאר זה לקמן בסמוך בהצעה ג':",
+ "שלישית יש לדעת, מה שכתב בעל מנורת המאור מ\"א נר ה' חלק א' פ' ב' זה לשונו, כל זמן שיתחרט אדם מחטאיו ויעשה תשובה שלימה, תשובתו נרצית לפני הקב\"ה, ובלבד שיפטר מן העולם הזה בתשובה שלימה. אבל היא על שבעה מעלות זו גדולה מזו. המעולה והטובה שבכולם היא התשובה הנעשית תכף למשובה, והיא מקובלת מיד. ועל תשובה כזאת אמר ר' אבהו בפרק חלק (סנהדרין צט, א) ובפרק אין עומדין (ברכות לד, ב), במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד וכו', עד וזאת היא התשובה הגדולה שבכל אלו הז' מעלות, לפי שלא נתעכב בחטא. המעלה הב' מי שהוטבע בחטא ימים רבים או שנים, אבל שב בימי בחרותו בעודנו בתוקפו ובגבורתו, ונתחרט מאותו הדרך וכבש את יצרו ועשה תשובה שלימה, עליו נאמר (קהלת יב, א) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך וגו', רצה לומר בעוד שאתה בתקפך ורשאי לעשותה עבירה כבראשונה ואינו עוזבה בסבת מונע אלא ביראת חטא. ועל דא אמרו (יומא פו, ב) היכי דמי בעל תשובה, כגון שבא עבירה לידו ופירש ממנה. מחוי רב יודא, באותו פרק, ובאותו אשה, ובאותו מקום. רצה לומר שהבחרות והאשה עומדים ואין דבר מונע. המעלה השלישית שעדיין הוא בימי בחרותו אבל אינה מזומנת לפניו העבירה כבראשונה, או הוא בוש מבני אדם לרדוף אחר יצרו כבתחילה, וסר מדרך זה מעט מעט, גם זה תשובתו מקובלת אע\"פ שנזדמן לו מונע, כיון שהוא עדיין בבחרותו. עליו נאמר (זכריה ט, ז) והסירותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שיניו. וגם עליו נאמר (תהלים קיב, א) אשרי איש ירא את ה', ודרשו עליו בפ\"ק דעבודה זרה (יט, א), אשרי איש ולא אשה. אמר רב עמרם אמר רב, אשרי שעשה תשובה כשהוא איש וכו'. עד המעלה הרביעית השב מאימת צרה או מאימת מוכיחין או מאימת גזירה, כמו שמצינו באנשי ננוה וכו'. עד המעלה החמישית המתחרט מחטאיו אחר שבאו צרות רבות עליו ושב בתשובה וכו', הקב\"ה ברוב חסדיו על ברואיו מקבל אותה, כדכתיב (דברים ד, ל) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלקיך וכו'. עד המעלה השישית היא בימי זקנתו שאינו יכול ללכת בדרכי העבירות מפני חלישותו, ואעפ\"כ אם נתחרט על מה שעשה בבחרותו ושב בתשובה שלימה בכל לבו, תשובתו מקובלת. ועל זה נאמר (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא, רצה לומר עד הזמן שאדם נדכא ונחלש, אעפ\"כ הוא אומר (שם) שובו בני אדם. ועל דא גרסינן בסוף פ\"ק דקדושין (מ, ב) ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו רשעתו, שנאמר (יחזקאל לג, יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעתו וכו'. המעלה השביעית היא הפחותה שבכולן, מי שלא נתחרט כל ימיו ועמד בפשעו אשר בו מת בראותו כי קרוב עתו למות, ועל דא גרסינן באבות (ב, י) שוב יום אחד לפני מיתתך וכו':",
+ "עד אמרו ואעפ\"י שהתשובות האלו הם חלוקות, מקובלות הם לכל אחד ואחד כפי מעלתו בקדימה ואיחור. אבל העומד ברשעו אפילו ביום המיתה ונפטר בלא תשובה, זהו אפיקורס גמור ואינו מאמין ביום הדין, ומשחית גופו ונפשו להכעיס ונדון בגיהנם לדורי דורות. ועל כן הזהיר שלמה בחכמתו ואמר (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה. רצה לומר כל אשר תמצא לעשות בעולם הזה עשה, כלומר שתשוב בתשובה בכל זמן שתוכל להקדים יותר. והטוב שבהם כשתעמוד בכחך, כי אחר שיפטר אין תשובה ותקנה בשאול אם לא עשאה בחייו, כמו שנאמר (תהלים ו, ו) בשאול מי יודה לך. וכתיב (שם פח, ו) במתים חפשי. ולזה רמזו במסכת אבות (ד, טז) התקן עצמך בפרוזדור וכו', עד כאן לשונו לעניינינו, וקצרנו לשונו המצטרך אל כוונתינו, ודלגנו הבלתי מוכרח:",
+ "וזה מבואר ג\"כ במה שכתב הסמ\"ג במצות עשה בהלכות תשובה סימן ט\"ז זה לשונו, אע\"פ שהשב בזקנתו או בחליו שאי אפשר לו לעשות מה שהוא עשה כבר בילדותו שאינה תשובה מעולה, מכל מקום מועלת לו ונקרא בעל תשובה. ואפילו עבר כל ימי חייו ועשה תשובה ביום מיתתו, תשובתו תשובה, שנאמר (קהלת יב, ב) עד אשר לא תחשך השמש, שהוא יום המיתה. ואומר (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. ומה היא תשובת חולה, שיגמור בפיו ובלבו לשוב מחטאו ולא ישוב לזה החטא עוד לעולם, וכן היא במיימוני בהל' תשובה פ\"ב (ב), עיין שם:",
+ "וקרוב לזה כתוב ג\"כ בתשובת רבינו יונה שער א' וזה לשונו, והנה מדריגות רבות לתשובה, ולפי המדריגות יתקרב אדם אל הש\"י. ואמנם לכל תשובה תמצא סליחה, אך לא תטהר הנפש טוהר שלם להיות העונות כלא היו אלא אחר שיטהר האדם אל לבו כענין הבגד הצריך כבוס, כי המעט מן הכבוס יועיל בו להעביר הגיעול ממנו, אך לפי רוב הכבוס יתלבן. וכן כתיב (תהלים נא, ד) הרב כבסני מעוני כו'. והכבוס מן העון כפי אשר תכבס את לבו וכו', עד אמרו ר��\"ל (ע\"ז יט, א) אשרי איש (תהלים קיב, א) וכו'. רצו לומר, כי תשובת האדם המעולה בימי בחרותו בעוד כחו עליו ויתגבר על יצרו. אכן כל תשובה מועלת, כמ\"ש (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, ואמרו רז\"ל (רו\"ר ו, ד) עד דכדוכא של נפש, עד כאן לשונו:",
+ "רביעית יש לדעת, כי ההכנעה היא מעיקרי התשובה, ובהכנעה יתקרב אדם אל הש\"י, שנאמר (ישעיה סו, ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח. ולפי שעיקר גדר התשובה היא בהכנעה, על כן צותה התורה במצורע (ויקרא יד, ד) ולקח עץ ארז ושני תועלת ואזוב, שישפיל מגאותו כמו שפירש רש\"י בתחלת פרשת מצורע, עיין שם:",
+ "וכתב המיימוני בהלכות תשובה פ\"ב והביאו התניא בסימן ע\"ב זה לשונו, הבעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר. אם חרפו אותם הכסילים במעשיהם הראשונים ואומרים לו אתמול היית עושה כך וכך, לא ירגיש להם, אלא שומעים חרפתם ואינם משיבים ושמחים ויודעים שזה זכות להם וכו', עד ההכנעה והשפלות נאה לבעלי תשובה, לפי שהחטא בא בסיבת גבהות הלב כמו שכתוב (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת וכו', וצריך הבעל תשובה שישפיל קומתו ואת רום עיניו וילך שחוח, עד כאן לשונו:",
+ "חמישית יש לדעת, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אפי' עשה כל עבירות שבעולם יש להם תשובה, שהרי אפי' מנשה שהעמיד צלם בהיכל ועשה כל עבירות שבעולם, כשעשה תשובה קבלו הקב\"ה. וירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים, אם היה רוצה לשוב הי' הקב\"ה מקבלו, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קב, א) שתפשו הקב\"ה בבגדיו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן וכו':",
+ "ואמרו חז\"ל בהדיא (מדרש משלי ו, יג), שובה ישראל עד ה' אלקיך (הושע יד, ב), אפילו היה כופר בעיקר. ותניא בפ\"ק דראש השנה (טז, ב - יז, א) בית שמאי אומרים ג' כיתות ליום הדין כו', עד פושעי ישראל בגופן יורדין בגיהנם ונידונין בה י\"ב חודש. לאחר י\"ב חודש, גופן כלה ונשמתן נשרפת וכו'. עד אבל המינים והמסורות וכו' יורדין לגיהנם ונידונין לדורי דורות, גיהנם כלה והם אינן כלים, עד כאן לשון הברייתא. וכתבו התוספות על זה (ד\"ה קרקפתא) וכל הני דשמעתין בדלא עשו תשובה. וכן פירשו התוספות בבא מציעא בפרק הזהב (נח, ב) בדבור המתחיל חוץ מג' שיורדין ואינן עולים זה לשונם, וכולהו כשלא עשו תשובה, דתשובה מועלת לכל דבר. ואיכא למ\"ד דבעלי תשובה גדולים מאותן שהיו צדיקים מעולם, עד כאן לשון התוספות במקום הנזכר:",
+ "וכתב המיימוני בספר המדע בהלכות תשובה פ\"ג והביאו התניא בסימן ע\"ב זה לשונו, ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתין ונאבדין ונדונים על גודל רשעם לעד ולעולמי עולמים, המינין והאפיקורסים והכופרים בתחיית המתים והכופרים בתורה וכו', וחשב שם עוד הרבה שאין להם חלק לעולם הבא. וכתב לבסוף זה לשונו, במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא, כשמת בלא תשובה. אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני עולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. ואפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא וכו', האריך עוד בזה ולקצר אני צריך:",
+ "וכבר ידוע שבני עלי חטאו בבזיון קדשים (כדאיתא בפ' במה מדליקין (צ\"ל במה בהמה, דף נה, ב)), והוא אחד מהדברים שאמרו עליהם חז\"ל (אבות ג, יא) אע\"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. דרשו רז\"ל (במסכת יבמות (קה, א) ופרק קמא דר\"ה (יח, א)) על פסוק (עי' ש\"א ג, יד) אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה וגו', בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדבי תורה ובגמילות חסדים. הא קמן שהתשובה מועלת על כל דבר פשע ועל כל חטא ורשע:",
+ "והא דאמרינן במס' חגיגה (פ' אין דורשין (טו, א)) דיצאה בת קול ואמרה (ירמיה ג, יד) שובו בנים שובבים חוץ מאחר כו', תשובתו בצדו, שידע את כבודו ומכוין למרוד בו. ואם תאמר, והלא מנשה משומד להכעיס היה ואפילו כשעשה תשובה קבלו הקב\"ה כדאמרינן בפרקי רבי אליעזר (מב), ר' יהושע אומר, תדע לך כח התשובה, בא וראה ממנשה בן חזקיה שעשה כל תועבות רעות שבעולם והרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו וכו', עד ובאו שרי גדודי אשור והורידו אותו בבלה וכו', ושם קרא לכל אלהים אחרים שזבח להם ואין אחד מהם קורא אותו ולא עונה אותו ומצילו. אמר, אקרא לאלהי אבותי בכל לבי, אולי יעשה ה' לי ככל נפלאותיו. וכשקרא לאלקי אבותיו ונעתר לו ושמע תפלתו, שנאמר (דה\"ב לג, יג) ויתפלל אליו ויעתר לו וכו'. עד באותה שעה עמדו מלאכי השרת וסתמו כל החלונות של מעלה, ואמרו לפניו, רבש\"ע אדם שהעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה וכו'. אמר להם, אם איני מקבלו בתשובה הריני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה הקב\"ה, חתר לו חתירה מתחת כסא כבודו ממקום שאין מלאך יכול לשלוט, הדא הוא דכתיב ויתפלל אליו ויעתר וישמע תפלתו ותחנתו. א\"ר לוי, בערביי' צווחין לחתירה עתירה, עד כאן לשונו. ויש לתרץ, דמשומד להכעיס דאחר ומשומד להכעיס דמנשה אינם נכנסים תחת סוג אחד, רק הם על ב' בחינות. דזה היה יודע כבודו, רצה לומר הכיר האמת עם עצמו וידע בבירור שהוא יתברך המלך הכבוד סלה ואין עוד מלבדו, ומכוין למרוד בו באמרו שמא ח\"ו שתי רשויות יש בשמים, הרי העיד עדות שקר בעצמו, על כן נטרד מן העולמות. משא\"כ במנשה, אעפ\"י שהיה משומד להכעיס, לא נאמר אצלו ידע כבודו וכו', והמשכיל יבין:",
+ "ועוד דאפילו אלישע - אחר אם הפציר והרבה בתפלה והיה מסגף עצמו בסיגופים גדולים וקשים כמו שעשה מנשה, יכול להיות שהיה מקובל ברחמים רבים (ע\"ל בסימן נ\"ב). ואעפ\"י ששמע מאחורי הפרגוד חוץ מאחר, לא היה למנוע את עצמו מן הרחמים אף שידע כבודו ומרד בו:",
+ "ודוגמא זו מצינו בר' אלעזר בן דורדיא (בפ\"ק דעבודה זרה (יז, א)), שאמרו עליו שלא הניח זונה שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים, ונוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה ז' נהרות. בשעת הרגל דבר, הפיחה. אמרה, כשם שהפיחה זו אינה חוזרת, כך אלעזר בן דרדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות, אמר, הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו, עד שאנו מבקשים עליך רחמים וכו'. עד אמר, חמה ולבנה בקשו עלי רחמים וכו'. אמר, כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים וכו'. עד אמר, אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאת נשמתו. יצאה בת קול ואמרה, ר\"א בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא, עד כאן. ומסיק שם בגמרא, כיון דאביק ליה טובא במינות הוה כך, לא היה לו לאחר לייאש עצמו מן התשובה. אעפ\"י שבת קול יצא והכריז חוץ מאחר, היה לעשות את שלו אפי' היה מת בתוך התשובה:",
+ "וכן כתב בעל ראשית חכמה בשער הקדושה בפ' י\"ז זה לשונו שם, הכלל שאין לך דבר שלא יתוקן בתשובה. ומה שפירשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה, הוא שתשובתו קשה, ואף זה מכלל קושי התשובה, שמראין לו שאינו תלוי בתשובה. ואין לך דבר שעומד בפני התשובה. ואף אם שמעת שובו בנים שובבים חוץ מפלוני כענין אלישע - אחר, אל תחוש. שהרי אלישע - אחר סוף סוף נתקבל אפילו לא שב, כל שכן אם היה שב שהיה מועיל לו יותר ויותר, אלא שסגרו דלתי התשובה בפניו והיה צריך להפציר עד שיפתח דפתח:",
+ "וזה מה שאמרו ז\"ל (פסחים פו, ב), כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא. בעל הבית דהיינו הקב\"ה, כל מה שיאמר לך עשה מהמצות, עשה. חוץ מצא, שאם יאמר לך צא מביתי ואל תכנס כענין אלישע - אחר, אל תשמע לו, אלא תכנס בתשובה, כי זה חשקו של בעל הבית, אלא שמטעה אותך, עד כאן:",
+ "ששית יש לדעת, שהתשובה המעולה הוא שיתקן החוטא אותו החטא עצמו שעשה, רצונו לומר בדבר אשר זדה עליו יתקן. על דרך משל, אם חטא בלשון הרע או בלשון שקר, אמת יהגה חכו ופיו יפתח בחכמה ותורת חסד על לשונו. ואם חטא בהרהורים רעים, יצפין ויהרהר אמרי תורה בלבו. ואם חטא בעינים רמות, יהא דכא ושח עינים. ואם חטא בתאוות המלבוש, ילבש שק ואפר. וכן כל האיברים אשר חטא בהן, ישתדל לקיים בהן המצווה שכנגדן. ולא יספיק עזיבת החטא בלבד, רק שיעשה מעשים הפך עבירות שעשה. וכן אמרו רז\"ל במדרש (תנחומא בשלח כד), הצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים. ואמרו עוד במדרש ויקרא רבה (כא, ה) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה (משלי כד, ��), אם עשית חבילות עבירות וכו'. עד עינים רמות, והיו לטוטפות בין עיניך. לשון שקר, ולמדתם אותם את בניכם וכו', וכן הרבה. והאריך בזה בעל ראשית חכמה בשער הקדושה פרק י\"ז, עיין שם. ועיין גם כן בספר הישר בזה הענין:",
+ "וכבר זכרתי בסימן זה בכוונת התקיעות תשר\"ת מאמר רז\"ל (עירובין יח, ב) כיון שראה אדם שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית ק\"ל שנה, ופירש מן האשה ק\"ל שנה וכו'. וכל זה כדי לתקן עצמו בדבר אשר זדה בו, כי ע\"י אשה חטא, לכן פירש ממנה. וע\"י תאנה חטא, לכן בא לתקן כדלעיל. והארכתי גם כן קצת בענין זה לקמן בסימן ס\"ט בכוונת הארבע מינים בכוונה השניי', עיין שם ויהיו לאחדים בידך:",
+ "שביעית יש לדעת, שיעשה התשובה בהדרגה בענין שלא יקדים המאוחר ולא יאחר המוקדם. על דרך משל, אם הקדים הצום והתפילה להשבת העושק והגזילה וכדומה, לא יצא ידי חובת תשובה. רק ישוב קודם הוידוי כדי שיתרצה בוידוי. וכן כתב בעל העקידה בשער צ\"ז עיין שם. והוא הדין שיקדים החרטה והתשובה קודם עסק התורה, אף על גב שהתשובה העיקרית היא עסק התורה. כי עוד קשה, נקרא התורה אור שהיא מאירה את האדם, היאך יעשה תשובה כדי שיתכפרו לו עוונותיו. אפילו הכי צריך שיקדים לו החרטה והתשובה קודם עסק התורה כמו שכתב בעל ראשית חכמה בשער תשובה פ\"ב בשם הזוהר (עי' רעיא מהימנא ח\"ג קכג, א) וזה לשונו, דלבתר דמתחרט מחובו ועבד תשובה, יתעסק באורייתא. וקודם החרטה והתשובה אין תורתו רצויה ומקובל, כאמרו (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וכו'. וכן (עי' ויקרא כא, יז) כל אשר בו מום לא יקריב, ואדם זה בצואת עוונותיו מסריח, היאך יתקרב לפני המלך, אדרבה המלך יתרחק:",
+ "ולזה כיוון החסיד ר' יודא בר אלעאי ע\"ה באמרו (עי' ברכות יז, א) אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. פירוש, שהעוסק בה נקי מחטא ועון שאז המלך משתעשע בו ובתורתו. וזו היתה מעלת הראשונים שהיתה תורתן רצויה כל כך שהיו פטורין אפי' מן התפילה, מפני שהיתה התורה שלהם נקיה. אבל מי שהוא מלא מחסרון צואת עונותיו, אין תורתו נחת לבוראו. והטעם, כי בעסק התורה האדם מושך השכינה עליו, ובהיותו נקי מחטא מצא השכינה כסא ומושב שבו תשב ותנוח. כמו האדם היושב בכסא מתוקן כראוי שהכסא ההוא נחת רוח לו, כן צריכה התורה נקיה כסא מתוקן למשוך השכינה שתשרה בו. אבל בהיות האדם מלוכלך בכתם עוונותיו, אין התורה שורה בו, כי אין בו כסא לשרות לא התורה ולא השכינה, כי כל חטא יהיה קוץ מכאיב וסילון ממאיר ליושב על הכסא. ולכן קודם צריך שירחץ צואת עוונותיו בתשובה כראוי, ואח\"כ יעסוק בתורה. ויקח דמיון מהדין הפסוק בגמרא (ברכות כה, א) ובפוסקים (רמב\"ם הל' ק\"ש ג, ט. שו\"ע או\"ח עט, א), כי במקום שיש ריח רע אסור לעסוק שם בתורה ובתפילה, וצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. כן הדבר לעוסק בתורה וטומאת צואת עוונותיו עליו, כי כל הקדושים העליונים מתרחקים. והעונות נקראים צואה, דכתיב (ישעיה ד, ד) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וכו':",
+ "שמינית יש לדעת, מה שכתב הרוקח בהלכות תשובה ד' מיני תשובה הם, והביאם הכל בו סימן ס\"ז וחד מנהון תשובת המשקל. ופירש הוא, תשובת המשקל שיש לו לשקול צערו כנגד הנאתו. מי שחטא באשה, כמה נהנה בנשיקה ובשמושה ובהעראה. כן יש לו להצטער בדאגת הלב ובתעניות, עד כאן:",
+ "ונלע\"ד שבכלל זה ג\"כ שיהיה שוקל וחושב כמה פעמים שכב אצלה קודם התעוררותו על התשובה, כי בודאי אינו דומה מי שחטא באשה פעם אחת, למי שחטא בה הרבה פעמים. כי מי שחטא בה פעם אחת, אם עשה התשובה כמו שכתב הרוקח דהיינו ד' ענייני תשובה, תשובת הבאה, תשובת הגדר, תשובת המשקל, תשובת הכתוב, בצירוף פירושם הכתובים שם פעם אחת זמן הקצוב שם ונסלח לו. אבל מי שחטא בה כמה פעמים, צריך לעשות התשובה הכתובה בה כמה פעמים שנה אחר שנה כחשבון הפעמים שחטא בה ושנהנה בה, דמסתמא לא נזדככה הנפש ולא הרצית עונה עד שיקיים תשובת המשקל בשלימותה:",
+ "ולא מיבעיא הבא על נשים הרבה קודם התשובה שחייב לעשות תשובה על כל אחת ואחת, שזה דין גמור הוא, דהא אפילו עשאן שוגג ובהעלם אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת, אע\"פ שכולן משם אחד הואיל והם גופים מחולקים חייב על כל אחת ואחת, כמו שכתב הרמב\"ם בספר תשיעי הוא ספר הקרבנות בהלכות שגגות בפרק ה' (ג) וזה לשונו שם, הבא על עריות הרבה בהעלם אחד, אעפ\"י שכולן משם אחד הואיל והן גופים מחולקים חייב על כל אחת ואחת. כיצד, הרי שבעל ה' נשיו נדות, או שבא על ה' אחיותיו או על ה' בנותיו בהעלם אחד, חייב על כל גוף וגוף:",
+ "עוד שם תכף (הלכה ד), האשה שהביאה עליה בהמות הרבה בהעלם אחת, חייבת חטאת על כל בהמה ובהמה, שהרי גופים מחולקים והרי נבעלת לאנשים הרבה בהעלם אחד שהיא חייבת חטאת על כל איש ואיש. עוד שם (ה), האשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת בעלה, או שבאו עדים שמת ונשאת בין ע\"פ עצמה בין על פי בית דין, ונודע שבעלה קיים, חייבת קרבן אחד. ואם נשאת לאנשים הרבה, או שזינתה עם אנשים הרבה, חייבת חטאת על כל איש ואיש, מפני שהן גופים מחולקים, ואעפ\"י שהכל בשגגה אחת, עד כאן לשונו. וכן כתב הסמ\"ג במ\"ע הלכות קרבן שגגות סי' רי\"ג. (ואם זה נאמר גבי שוגג והוא לא ידע ואשם להביא חטאת על כל אחת ואחת, כל שכן אם יזיד איש לעשות תועבות הרבה עם נשים הרבה שצריך לעשות תשובה הכתובה ברוקח על כל אחת ואחת, ואפילו מאה פעמים עד תום המספר שחטא עמהם. ואפילו מת מתוך אותה התשובה כמו שמצינו ברבי אלעזר בן דורדיא (ע\"ז יז, א) כדלעיל בהצעה ד'). אלא אפילו חטא עם אשה אחת כמה פעמים, אעפ\"י ששם עבירה אחת היא והגופין אינם מחולקים, דכוותא גבי שוגג אינו חייב אלא חטאת אחת, כמו שכתב הרמב\"ם במקום הנזכר (ה, א) זה לשונו, הבא על ערוה אחת ביאות הרבה בהעלם אחד, אעפ\"י שהיה בין בעילה ובעילה ימים הרבה, הואיל ולא נודע לו בנתים והרי הוא גוף אחד, הרי הכל שגגה אחת ואינו חייב אלא חטאת אחת כו', עד כאן לשונו. אפילו הכי גבי מזיד אם בא לעשות תשובה חייב לעשות תשובה על כל אחת ואחת מכח תשובת המשקל שכתב הרוקח שצריך לשקול צערו כנגד הנאתו, רצה לומר לפי ערך הנאתו שהיה נהנה באשה חיבוק ונישוק ותשמיש אם מעט ואם הרבה, כן יעשה לו צער בגופו. וממילא שמעינן מזה, אם בעל כמה בעילות עמה שצריך לשקול צער התשובה כמספר הנאת הבעילות שהיה נהנה ממנה, כך נראה לי מכח שיקול הדעת:",
+ "ועוד דלא דמי מזיד לשוגג דלעיל שכתב הרמב\"ם הבא על ערוה אחת ביאות הרבה בהעלם אחד וכו' הואיל ולא נודע לו בנתים וכו' אינו חייב אלא חטאת אחת. דשוגג בהעלמה תליא מילתא, דונעלם כתיב. והא ראייה, דאפילו אם היה שוגג והיה לו ידיעה בנתים היה חייב חטאת על כל אחת ואחת. וזה הזיד וידע קודם החטא ובשעת החטא ולאחר החטא בשכבו ובקומו עשותו המזמתה ידע רבונו ומכוין להנ��ת מן האיסור, מים גנובים ימתקו וגו' (משלי ט, יז). ואפשר דאפילו דין גמור הוא שחייב לעשות תשובה על כל שכיבה ושכיבה ששכב עמה, הואיל ושונה בחטא במזיד:",
+ "וכן הבנתי ממה שכתוב בתשובת רבינו יונה שער א' וזה לשונו, תדע כי השונה עבירה אחת עשר פעמים אעפ\"י שנזהר מכל שאר העבירות הנה הוא נחשב כעובר על עבירות חלוקות, וכן אמרו רז\"ל (נזיר לח, ב) כי אם יאמרו לנזיר אל תשתה כו' והוא שותה, לוקה באחרונה על כל אחד וכו':",
+ "אחר כתבנו את כל הרשום בכתב אמת, מצאנו מעיר לעזור ממה שכתב המיימוני בספר קדושה הלכות איסורי ביאה פ\"ג (יב) בהדיא כדברי, וזה לשונו שם, הבא על ערוה מן העריות ביאות הרבה, חייב כרת או מיתות בית דין על כל ביאה וביאה, אעפ\"י שאין בית דין יכולים להמית אלא מיתה אחת, הרי הביאות נחשבות לו כעבירות הרבה, עד כאן. תא חזי מאן גברא רבה מסהיד עלי הרמב\"ם ז\"ל, שכתב בהדיא מי ששנה בחטא אעפ\"י ששם עבירה אחת היא והגופים אינם מחולקים, אפילו הכי אם היה אפשר להמית אותו בשתי מיתות היינו ממיתין באחרונה על כל ביאה וביאה אשר חטא בה, אך הואיל והוא מת במיתה ראשונה למה לן לעשות לו מיתה שניה, הואיל וכבר מת גברא קטילא קטיל, מכל מקום אם אין תשלום דין למטה יש לו למעלה ונחשב לו כעבירות הרבה לענין עונש עולם הבא:",
+ "וממילא מדחייב כרת על כל ביאה וביאה כדלעיל, אם בא לצאת ידי שמים ולהנצל מעונש עולם הבא פשיטא דצריך לעשות תשובה על כל כרת וכרת בפני עצמה, כי לא תנקה הנפש בסיגוף אחת, ובלתי טהורה היא עד שיסגף עצמו בתשובה הכתובה ברוקח סיגוף אחר סיגוף כמספר הכריתות שעבר בהן כדלעיל, ואז נסלח לו. והכרת הוא אף בלא עדים והתראה כמו שכתב הסמ\"ג בהדיא בהלכות אישות:",
+ "ועוד נראה לעניות דעתי יש ראיה לזה מתשובת ר\"י ווייל בסימן י\"ב, על ששאלוהו על אשה המנאפת תחת בעלה. והשיב, שתשובתה קשה מאוד וגדול כים שברה מי ירפא לה הואיל ונשתרשה בחטא י\"ח שבועות, אם באנו לדקדק אחריה לא תהא מספקת לעשות תשובה שלימה על כל פשעיה, אפילו לא עברה אלא חדא זימנא הוי דינה לקבל יסורים, ואפשר שלא יהא לה כח לקבל יסורים קשין ולשוב בתשובה שלימה כיון שהיא ילדה ורך בשנים, האריך בזה קצת. וכתב לבסוף, וחזרתי על דברי הראשונים שאין אנו יכולין להכביד עליה ביסורים כדינא מטעם הידועה, כי גדול עונה מנשוא. שתים רעות עשתה, זנתה תחת בעלה בנידותיה, והולידה ממזר. ואי לא זנתה אלא פעם אחת וכו', והי' דינה לישב בקרח ושלג בכל יום ויום, ובימות החמה לפני זבובים כו' כמו שכתב רבי אליעזר בעל הרוקח ורבי יהודא החסיד. ועל ששימשה בנידותה היה לה להתענות לכל הפחות מ' יום אפילו לא עברה רק פעם אחת. וכתב הרמב\"ן, הבא על הנידה צריך להתענות שס\"ה ימים לבד שאר יסורים שכתבו, ואם באנו לדון על כל עבירה ועבירה אין אנו מספיקים וכו', עד כאן. הרי לפנינו דסבירא ליה ג\"כ דמדינא הייתה חייבת לעשות תשובה על כל ביאה וביאה כדלעיל, רק שלא רצה להכביד עליה כיון שהיא ילדה ורך בשנים לא יהא לה כח לקבל יסורים קשה הרבה פעמים:",
+ "(כך כתב גם בראשית חכמה בשער הקדוששה פרק י\"ז בהבאת דברי אלקי מהר\"ם קרדוורא בענין עון הוצאת זרע לבטלה. וכתב בסוף דבריו וזה לשונו, וצריך להתמיד התשובה שנה אחר שנה, ואל ישכח כמה פעמים הכעיס לבוראו, כי כל עונותיו ספורים וכתובים. ואם לאו, הרי לילית מזומנת ליפרע ממנו סך עונותיו מה שנתחמם בין ירכותיה שם יפול ואין מקים עד יעבור כל הרע, כי הקב\"ה נותן כח ברשעים לסבול פורענותם, ועל כל חימום וחימום נפרעים ממנו מחדש, עד כאן לשונו):",
+ "תשיעית יש לדעת, שאם לא חטא באשה כי אם פעם אחת ועל זה עשה תשובה שלימה בכל מיני עינויים וסיגופים הכתובים בספר הרוקח וזמן שקצב הרוקח, ואחר זמן הקצוב חזר ועשה תשובה זו בעצמה, דהיינו ד' מיני תשובות דלעיל בכל תוקף וחומר עינוי וסיגוף הכתובים בה, לא ניחא למריה יתברך דעביד הכי מכמה טעמים. חדא, כי אין נכון לענות נפשו ולסגף גופו שלא לצורך, הואיל ובסיגוף הראשון נזדככה הנפש ונמחל לו על אותו עון, מה לו לעשות עוד. ואמר בנזיר (במדבר ו, יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, ואמרו רז\"ל (בפ\"ק דתענית (יא, א) ובפ\"ק דנזיר (עי' דף יט, א)) וכי על איזה נפש חטא, (על) [אלא] שמנע עצמו מן היין. והלא דברים ק\"ו, ומה זה שציער עצמו מן היין צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, עד כאן:",
+ "וכבר האריך בזה הרמב\"ם ז\"ל (בפ\"ד מהקדמת פרקי אבות, ובספר המדע בהלכות דעות פ\"ג (א)), וספר בגנות אותן אנשים שצערו עצמם בצום ובשאר עינוי נפש ללא צורך, עיין שם:",
+ "ובכלל מאשר חטא על הנפש הוא גם כן מי שציער עצמו בעינוי תשובה ללא צורך, כי לפעמים יש תשובה הקשה כמות, כגון שצריך הבעל תשובה לישב בקרח או בשלג. ובימות החמה ישב לפני הזבובים או נמלים או לפני דבורים, כמו שנמצא כתוב בספר הרוקח ובשאר עינוי נפש הכתובים שם, וא\"כ מה לו לצרה הזאת לסבול יסורין הקשין לו כמות ללא צורך, הואיל וכבר עשה מה שהיה לו לעשות, ועוכר שארו חנם אכזרי, כי בודאי התשובה שכתב בעל הרוקח לכל עון ולכל חטאת הם דברי קבלה שקולים כנגד דיני בית דין, וזהו תשובת הכתוב שהזכיר הרוקח במקומו, רצה לומר שיהא אדם עושה דין בעצמו ככל הכתוב בתורה. שאם חטא בדבר שחייבין עליו מלקות, ילקה. ואם בדבר שחייבין עליו מיתה, יסבול צער קשה כמיתה. וכן שאר תשובות שכתב שם לשאר עבירות, הקל לקלה, והחמור לחמורה, כמו שמפרש שם ואזיל. וכמו שמיתת בית דין מכפרת (כמו שאמרו רז\"ל במסכת סנהדרין), כן התשובה מכפרת. וכמו שמיתת בית דין בתרי קטלא לא קטלינן ליה, כן בתשובה שהיא במקום מיתה עומדת בתרי תשובות שהם קשים כמות כדלעיל לא, הואיל ועשה דין בעצמו יש לו כפרה מיד אחר שעשה תשובה הראשונה, ואם כן תרתי למה ליה, הלא אמרו רבותינו ז\"ל (משנה בפ' אלו הן הלוקין (מכות פ\"ג מט\"ו)) ונקלה אחיך לעיניך (דברים כה, ג), כיון שלקה הרי הוא כאחיך וכו':",
+ "ועוד כי מתוך שמענה נפשו בתעניות ובשאר סיגופים, יחלש לבו ויתערבב מוחו ויהיה הפסדו מרובה כי יבטל מן התורה. ואפילו בשעה שלומד לא יכול לדקדק כראוי ולהבין הענינים, לפי שאין תורה אלא מתוך שמחה. וגם תפלתו לא תהיה רצויה כשיתפלל אותה מיוסר ומעונה, כי אין להתפלל אלא מתוך שמחה כידוע (ברכות לא, א):",
+ "בפרט בדורות האלה אשר בני אדם חלשים בגופם מאד, שאל יתענה אדם עינוי נפש פן יחלש ולא יוכל לעשות עבודת השם יתברך בשלימות:",
+ "הביטה נא וראה מה שכתבו חכמי התלמודיים (בפרק כיסוי הדם (חולין פד, א)) וזה לשונם, ת\"ר כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך (דברים יב, כ) למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון וכו'. עד אמר רבי אלעזר בן עזריה, מי שיש לו מנה יקח לפסו לטרא ירק וכו'. עד ואינך אימת מערב שבת לערב שבת. אמר רב, צריכין אנו לחוש לדברי זקן, (פירש רש\"י, לחוש ולהסתפק במזונות קלים). אמר ר' יוחנן אבא (ר\"י קרא לרב אבא), ממשפחת בריאים הוה, אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו יריצנה לחנוני. אמר רב נחמן, כגון אנו לווין ואוכלין. ופירש רש\"י, כגון אנו שאין אנו בריאים, מי שאין לו אלא פרוטה יריצנו לחנוני וכו' ולא יסגף עצמו בעינוי ויצטרך לבריות יותר. א\"ר נחמן כגון אנו, רב נחמן אחר דורו של רבי יוחנן היה, ותמיד העולם הי' משתנה והולך ולא היה ברי כאותן שבימי ר' יוחנן, ולפיכך הוא אומר כגון אנו דאפי' אין לנו הפרוטה עלינו ללוות ולאכול, עד כאן:",
+ "ואם בימיהם היה חשו לחולשה, ק\"ו בזמנינו זה שראוי שניחוש על חולשתינו ועל תשות כחינו, כי מה אנו ומה כחינו לסבול יסורים יותר מן הראוי. הלא אפי' בהיות בית דין בירושלים בלשכת הגזית, והיו דנין דיני נפשות ומלקיות, היו אומדים במלקיות כפי כח האיש הנלקה. וצערא דגופא הכתוב ברוקח, במקום מיתה או לפחות במקום מלקות עומד, ופן יוסיף ונקלה אחיך לעיניך שייך ג\"כ כאן, וק\"ל:",
+ "ועוד מפני תקנת השבים אין נכון לעשות כן, כי כשיראו שהבעלי תשובה עושין תשובה, וחוזרין ועושים אותה תשובה עצמה על חטא אחד כאשר היא כתובה ברוקח, יסברו שהדין נותן כן שהנפש החוטאת היא תמות ביסורים קשים כמות כל ימיו לעולם, ומתוך כך יפרשו מלעשות תשובה, כי יכאב עליו בשרו ונפשו עליו תאבל לסבול ייסורי התשובה שהיא קשה כמות על עבירה אחת כמה וכמה פעמים בלי שיעור וקצבה. ומתוך כך רבים נמנעים מאליהם ונשארים בחטא, וא\"כ חטא הרבים תלוי בו. ומפני זה הטעם עצמו אמרו רבותינו ז\"ל , אם בא מלוה רבית לעשות תשובה ולהחזיר הריבית, אם רוב עסקו ומחייתו בריבית אין מקבלין ממנו כדי לפתוח לו דרך לתשובה. וכל המקבל ממנו, אין רוח חכמים נוחה הימנו, כדאיתא בפרק הגוזל (ב\"ק צד, ב). וכן הוא אומר לענין גזלן שכתב בחושן משפט בסימן שס\"ג זה לשונו, גזלן מפורסם שעסקיו בכך ותשובתו קשה הבא לעשות תשובה מעצמו, אם אין הגזילה קיימת אין מקבלין ממנו, כדי שלא ימנע מלעשות תשובה וכו':",
+ "והדומה לדומה כתב בח\"ה בהקדמתו, והכל בו (בסימן ס\"ז) וזה לשונו, ואל יחשוב השב בנפשו למה זה הבל איגע ולריק כחי אכלה, כי איך תועיל תשובתי כנגד עונותי, וכל מה שאוכל לעשות עוד איך יעמוד כנגד כובד העונות שעשיתי. מי שלבו נקפו ואין תשובתו שלימה אומר כן. אבל השבים בלב ותוהים על העוונות הראשונים, כבר הבטיחנו הש\"י על ידי יחזקאל הנביא כי פשעיהם לא יזכרו, שנאמר (יחזקאל יח, כא-כב) והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות. כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה. ועוד כתיב בפסוק מלא על הנבהלים (שם לג, י), אמור אל [בית] ישראל כה אמרתם לאמר, כי פשענו וחטאתנו (אתנו) [עלינו] ובם אנחנו נמוקים ואיך נחיה. [אמור] (עליהם) [אליהם] חי אני נאם ה' כי לא אחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכיו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל וכו'. ולשון במות המת יורה על שכבר מת, ורצה לומר לא אחפוץ במיתת הנפש שמת כבר, והוא נפש הרשע שאפילו בחייו נקרא מת. אבל כשישוב מדרכו וחיתה נפשו בגלל התשובה וכו'. ואע\"ג דאין עניין זה עניינינו ממש, מכל מקום טעם אחד לשניהם כדי שלא יתייאשו מלשוב, וק\"ל:",
+ "ועוד דאם החוטא עשה תשובה שלימה כאשר היא כתובה ברוקח ולזמן הקצוב שם, והוא חוזר ועושה אותה התשובה עצמה יותר מהקצוב כמה פעמים, מראה עצמו מקטני הבטחון כאלו איננו בוטח על גדולות סליחות הש\"י שהוא נושא עון ועובר על פשע, והזכירו על זה (תהלים לא, יט) תאלמנה שפתי שקר. וזה הטעם עצמו מ\"ש ראב\"י (בפרק יום הכפורים (יומא פו, ב)), עבירות שהתורה עליהן ביום כפור זה, אינו חוזר ומתודה עליהם ביום כפור אחר וכו', כמו שנמצא זה בשערי תשובה של רבינו יונה עיין שם:",
+ "ודמיא להא מה שנמצא כתוב בליקוטי מהרי\"ל על מה שאמרו ז\"ל (יומא נג, ב), הממהר לחזור לתפילתו אחר שפסע אחוריו הג' פסיעות, דומה לכלב ששב על קיאו, זה לשונו שם, אמר מהרי\"ל, דנפל מחלוקת בין ההמון ליישב המשל הזה. ונראה אליו ליישב מהא דאיתא בכמה דוכתי מי ששב מחטאו יהא נדמה עליו כאלו לא חטא מעולם, יהיה בטוח במחילה גמורה ולא יחשוב אולי לא נתכפרו עונותיו. ויגמור בדעתו שלא לחזור לחטוא לעולם. והשתא כשאדם סיים תפילתו ופסע אחוריו, ישאר עומד שם וידמה אל לבו שתפילתו נתקבל ונתכפר ונפטר מכל וכל. ואם חוזר מיד, נראה כאלו ממהר לבקש להתפלל על שיחזור לחטוא עוד. משל לכלב דכבר קץ ומאס במאכל שבמעיו עד שהקיאו, ושוב חוזר עליהם ומתוקים לו כדבש ואוכלם, עד כאן לשונו:",
+ "שמענו מכל זה, מי שעשה עבירה גדולה או קטנה ועשה תשובה גמורה כמו שהיא כתובה ברוקח ובשאר ספרים, מאז יהיה לבו נכון בטוח שסר ממנו חטאתו ועוונו תכופר. ולא יכניס ספק בלבו אולי לא נמחל העוון. רק יחשוב בודאי נמחל לו בכח התשובה שעשה:",
+ "ומה שנמצא כתוב במקצת ספרי המפרשים האחרונים ז\"ל והבאתי בחיבורי הקטן אשר קראתיו ברית אברהם בפ' י\"ב וזה לשונו, שם וידאג תמיד אולי הוא מקצר בחובות התשובה בצער ובמרירות ובבכי ובצום. וגם כי הרבה צער והרבה בכה, יזחיל ויירא אולי לא כלה חקו, וכדהוה ליה למעבד לא עבד, כמו שכתב רבינו יונה ז\"ל בשערי תשובה ז\"ל אשרי אדם מפחד תמיד, אע\"פ שהוא מודה ועוזב, יש עליו לפחד תמיד אולי לא השלים חוק התשובה, כי היא צריכה למדריגות רבות, ויוסיף אומץ בכל יום להשיג המדריגות. גם כי יפחד אולי יתחדש עליו יצרו, וישמור ממנו בכל עת ויוסיף יראת ה' בנפשו תמיד, ויתפלל תמיד אל ה' לעוזרו אל התשובה. ומקשה לבו יפול ברעה, האומר בלבו השלמתי חוק תשובתי ואיננו משתדל תמיד להשיג מדריגות התשובה ולהוסיף בנפשו יראה יענש על זה וכו', עד כאן לשונו שם. זה מיירי כשעשה תשובה לפי אומדנא כאשר יעריכנו לפי אומד דעתו, ולא ידע בבירור אם כלה מלאכת התשובה כאשר היא כתובה בספרים, או לא. אבל אם עשה התשובה הכתובה בספרים עד גמירא, ובפרט בספר הרוקח, כי כל דבריו דברי קבלה הם כנזכר, ודאי יספיק פעם אחת:",
+ "ומה שאמר דוד המלך ע\"ה (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, הכי קאמר, אני תמיד בחרטה על חטאתי זאת. וכן פירש הקמחי במקומו. ולזה ראוי שהבעלי תשובה יעלה החטא אל לבו תמיד, ויודעו ומכירו כדי שלא ישוב עוד לחזור בו ולכיוצא בו. אבל לא לקבל צער ויסורין וסיגוף הגוף פעמים ושלש אם לא שנה בחטא:",
+ "או נוכל לומר, זה שאמר דוד המלך ע\"ה וחטאתי נגדי תמיד הוא אמור לעניין בושה, שהיה מעלה על לבו אותה תמיד ומתבייש ממנה, וכשאדם מתבייש מחטאו אשר עשה לא ישוב עוד לחזור בו ולכיוצא בו. וכן אמר עזרא (עזרא ט, ו) אלקי בושתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך וכו'. ומי האיש הבעל תשובה הירא ורך הלבב מעבירות, ותתפעם רוחו בקרבו על העבירות שעשה ואינו רוצה לעזוב התשובה כל ימיו לעולם לאהבת הש\"י, על כן ילך וישוב בתשובה בביתו בלב נשבר ונדכה במקום אין רואה, ולא ימס את לבב העם שאר בעלי תשובה כלבבו, דאם יעשה בפרהסיא תנעול הדלת בפני השבים מטעם דלעיל, וק\"ל:",
+ "עשירית יש לדעת, אם עשה אדם חבילות עבירות קלות וחמורות ובא לעשות תשובה עליהן, והיה רוצה לעשות תשובה אחת על כולן כבחמורה שבהן, כמו מי שנתחייב ב' מיתות קלה וחמורה, דקי\"ל בפרק הנשרפים (סנהדרין פא, א) דנידון בחמורה שבהן, הבעל תשובה אין נכון לעשות כן, רק יעשה תשובה על כל אחת ואחת בפני עצמה, ויש בזה כמה תועליות. האחד, שיזכור כל הדברים שחטא בהם ויתודה על כולם, כי הוידוי מעקרי הכפרה כדלקמיה. הב', כי בדבר עצמו אשר זדה עליו צריך לשוב כדלעיל בהצעה ו'. הג', כי צריך לידע במה שחטא עליהם כדי לעשות גדר להזהר מאותן דברים שנכשל בהן, כי צריך האדם יותר שמירה מאותן עבירות שהורגל בהן שהיא קלה בעיניו לעבור, וזהו תשובת הגדר שזכרתי לעיל בשם הרוקח. הד', שידע ויכיר גודל כל אחד מעונותיו ובאיזה עבירה יש מלקות או כרת או מיתה, וכשידע גודל החטא ימרד לבו בוידוי ויוסיף הכנעה. וכבר האריך בדברים כאלה החסיד רבינו יונה בשער תשובה, קחם נא אליך ענדם על לוח לבך דברי מוסר והשכל ודרך חיים:",
+ "אחד עשר יש לדעת, שצריך הבעל תשובה לפשפש במעשיו ולשוב אפילו מספק עבירה, וכתב הכל בו בסי' ס\"ט, (וכן כתב רבינו יונה סביב האלפסי פ\"ק דברכות ע\"ש), גבי בין השמשות של יום הכיפורים וזה לשונו, ולדברי הכל בין השמשות הוא ספק, וקבלה בידינו שעונש הספק גדול מעונש הודאי, שכן מצינו שעל הודאי מביא אדם חטאת, ואמרינן (זבחים מח, א) דמי חטאת דנקא, כלומר אפי' לא היה לו לאדם דמי כשבה או שעירה שיביא חטאת אלא דנקא ודי לו בכך, פירוש דנקא היא מעה והוא שתות הדינר כדאמרינן ו' מעה כסף דינר. ואם מביא אדם אשם על הספק, כגון שהיו לפניו ב' חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב, ואכל אחת מהן ולא ידע איזה אכל, צריך להביא אשם שוה ב' סלעים שהן מ\"ח מעין, כי הסלע ד' דינרין והדינר ו' מעין נמצא שב' סלעים הן מ\"ח מעין, ועל הודאי די לו במעה אחת בלבד. מעתה צא ולמד עד היכן מגיע עונשו של ספק. וטעמו של דבר למה החמירו על הספק יותר מן הודאי, מפני שהודאי משים אדם אל לבו ודואג ומתחרט על מה שעשה, וחוזר בתשובה ומבקש רחמים. אבל על הספק עושה סברות, ואומר אותה חתיכה שאכלתי של שומן היתה ולא ישית אל לבו בכך. ולכך החמירו ז\"ל על הספק, והוא הדין לכל ספק שבעולם. ומכאן אנו יכולים ללמוד לכל הספיקות שראוי לכל אדם להיות חרד וירא להזהר מהם בכל יכלתו, ולא יעשה דבר עד שיצא מכל חשש ויוציא כל ספק מלבו. וכך אמרו חז\"ל (אבות א, טז) הסתלק מן הספק. לא כמו שעושים הרבה מבני אדם שמכניסים עצמם לידי ספק, ואין מקפידים בכך, עד כאן:",
+ "ובכלל זה ג\"כ יש בני אדם שעושין הרבה עבירות, ועשו להם כהיתר מתוך שהורגלו בהם בנעוריהם גם כי יזקינו לא יסורו מהם, כי אינם מרגישים בדבר מכח ההרגל. וכמה בני אדם סבורין שאין אדם נקרא בעל תשובה אלא א\"כ בא על אשת איש או על הגויה או יצא לתרבות רעה וכיוצא באלו מעבירות גדולות, אבל בשאר עבירות אין יודעין לשוב עליהם, כי רוב העולם אינם נזהרים מדברים בטלים או לילך בטל, ומלהסתכל בנשים ומלדבר עמהם שלא לצורך. גם לא נזהרים להתפלל בכוונה ומלדבר בהכ\"נ או להזכיר שם שמים לבטלה, או במקום שאינו טהור או בידים שאינם נקיות, ומשחוק ומקלות ראש, או לצער והערמת רבית, לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, אבל האמת אינו כן. וגבהות הלב, וביטול תלמוד תורה, כנגד כולם כל אלו ודומיהם הם נחשבים בעיני קצת אנשים קלים כי לא הורגלו לקיים המצות מנעוריהם ועשו כל ימיהם עבירות, ומתוך ההרגל הם קלים בעיניהם לעשותם:",
+ "ואמרו רז\"ל (בב\"מ (נח, ב)) הכל יורדים לגיהנם ועולים, חוץ מאלו שיורדין ואינם עולים, ואלו הם המכנה שם רע לחבירו והמלבין וכו' והבא על אשת איש. היינו מכנה היינו מלבין, לא צריכא אע\"ג דדש ביה בשמיה, עד כאן לשונם. הרי שהשוו המכנה לבא על אשת איש שהוא מן העבירות החמורות שיהרג ואל יעבור, ואנו אין נזהרים ביה כל עיקר, ה' יכפר בעדינו, על כן צריך השב שידע מעשיו כולם, ויהיו העבירות הקלות דומות בעינו כחמורות וישוב על כולם הן דאורייתא הן דרבנן. כי על כל מה שהזהירו רז\"ל עליו הוא יותר חמור מדברי תורה, כי כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה כדאיתא (פ\"ק דברכות (ד, ב)), על כן בין יבין את אשר לפניו ויפשפש בפרטי מעשיו, ומה שנחשב בעיני קצת אנשים קלים יהיו נחשבים לו חמורות מאוד:",
+ "וזה לשון בעל ראשית חכמה, וצריך לעולם ליזהר מהקלות, כי יצר הרע לא יכשיל לאדם בתחלה אלא בקלות, עד שמהקלות יבא לחמורות. כמו שפירשו רז\"ל (בר\"ר כב, ו) על פסוק (ישעיה ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי שוא, זה לשונם, א\"ר יוסי (לפנינו: רבי עקיבא) יצר הרע בתחלה דומה לחוט, ולבסוף דומה כעבותות העגלה, עד כאן לשונם:",
+ "ואם לא ידע ליזהר, ילך אצל חכם וילמדנו סדר תשובה וטוב לו. ועל זה אמר שלמה המלך ע\"ה (משלי יב, טו) דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם. רצה לומר, מי שישמע לעצת החכם, חכם, מפני שיודיענו הדרך שהוא ישר באמת, לא אשר יחשבהו הוא ישר, כן פירש הרמב\"ם זה הפסוק בפ\"ג מהקדמת מסכת אבות:",
+ "וזה לשון המיימוני בהלכות תשובה פ\"ד זה לשונו, כ\"ד דברים מעכבים התשובה וכו', עד ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חוטא. א' האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה שזה אבק גזל הוא, והוא מדמה שלא חטא, ויאמר כלום אכלתי אלא ברשותו כו'. עד המתכבד בקלון חבירו, אומר בלבו שאינו חטא לפי שאין חבירו עומד שם ולא הגיעו לו בושת ולא ביישו, אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חבירו או חכמתו, כדי שיראה מכללו שהוא מכובד וחבירו בזוי. והחושד בכשרים, אומר בלבו שאינו חטא לפי שהוא אומר מה עשיתי לו, וכי יש שם אלא חשד שמא עשה או לא עשה, והוא אינו יודע שזה עון שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירות. ומהן ה' דברים העושה אותן ימשיך אחריהם תמיד וקשים הם לפרוש מהן, לפיכך צריך אדם להזהר מהן שמא ידבק בהן. והן כולן רעות רעות עד מאוד, ואלו הן, רכילות, ולשון הרע, ובעל חימה, ובעל מחשבה רעה, והמתחבר לרשע מפני שהוא לומד ממעשיו. עד כאן קיצור לשונו המצטרך לעניינינו:",
+ "זאת ועוד אחרת, כי יש בני אדם שאינם חוששים ליזהר במצות עשה כמו במצות לא תעשה, ואם עברו על מצות עשה אינם חרדים לעשות תשובה כמו שהם חרדים בעברם על מצות לא תעשה. ובזה טעו אותן האנשים החושבים כן, ואתם תלין משוגתם, כמו שכתב בעל ספר המוסר פרק ט\"ז זה לשונו שם, לעולם יזהר אדם במצות עשה כמו במצות לא תעשה, ואף עפ\"י שעונש מצות לא תעשה גדול כמו שמפורש במקרא, ממנו במלקות ארבעים, ממנו בכרת, ממנו במיתה בידי שמים, ממנו במיתת בית דין, ולא פירש עונש המבטל מצות עשה אלא בפסח ובמילה בלבד שעונשן בכרת, על כן טעו מקצת בני אדם טעות גדול, ונבערה דעתם ורפו ידיהם להחזיק במצות עשה, כמדומה בעיניהם כי המבטל מצות עשה לא יקרנו עון בדבר. אבל אם עשה, תכתב לו בספר זכיותיו. ואם נתרשל ממנה ובטלה, לא הרויח ולא הפסיד, וגרם להם המחשבה הרעה הזאת בטול המצות. ואם יזדמן להם מצות בלי טורח יעשו אותם, ואם תקשה בעיניהם יעזבנה, בין מצד טורח גופו בעשייתה, בין מצד חסרון כיס, ואינו מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ואינו יודע כי גדול עונש מבטל מצות עשה מעונש העובר על מצות לא תעשה. כי המבטל מצות עשה, היא סבת התרשלותו ועצלותו בעשייתה מעוט אמונה שבו, ונמצא פורק מעליו עול שמים ומזלזל במצותיו ועונשו גדול. אבל העובר על מצות לא תעשה, אם התגבר עליו יצרו והשיאתו תאות העבירה ועבר, אם יחזור בתשובה מוחלים לו. אבל אם בטל מצות עשה הוא הפסד שאין חלף וחסרון שאינו מתמלא ואבידה שאינו יכול להשיבה. נמצא כי גדול עונש המבטל מצות עשה מן העובר על מצות לא תעשה, כי העולם הזה עולם המעשה, והעולם הבא הוא עולם הגמול, שנאמר (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה. רצה לומר, כל אשר תמצא ידך לעשות בעולם הזה מן המצות עשה קודם שתפטר ממנו, כי לאחר פטירתך לא תוכל למצוא אפי' מצוה אחת ממה שאבדת בעולם הזה וכו':",
+ "שנים עשר יש לדעת, שאל יפרסם אדם חטאו שאין מפורסם שבין אדם למקום, וכמו שאמרו רז\"ל (בפרק יוה\"כ (יומא פו, ב)) אמר רב יודא רב רמי, כתיב (משלי כח, יג) מכסה פשעיו לא יצליח וגו', וכתיב (תהלים לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לא קשיא, כאן בחטא מפורסם, כאן בחטא שאינו מפורסם. רב זוטרא בר טוביא אמר, כאן בעבירות שבין אדם למקום, כאן בעבירות שבין אדם לחבירו. ופירש רש\"י, בחטא מפורסם, טוב לו שיודה ויתבייש ולא יכפור בו. בחטא שאינו מפורסם, לא יגלה חטאו וכבוד השם הוא שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מעוט כבוד שמים הוא. עבירות שבין אדם לחבירו יגלה לרבים, שיבקשו ממנו שימחול לו, עד כאן:",
+ "שלשה עשר יש לדעת, אם ציער את חבירו אפי' בדברים, אפי' אם יתן לו מלא ביתו כסף וזהב אין לו מחילה עולמית עד שירצה את חבירו ומוחל לו, כדאמרינן במשנה (בפ' החובל (ב\"ק צב, א)) זה לשונה, אף ע\"פ שהוא נותן לו, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו וכו'. שם (בגמרא), ת\"ר כל אלו שאמרו דמי בשתו (פירש רש\"י, כל אלו שאמרו סלע מנה ומאתים וד' מאות, דמי בושת הם. אבל צער שדואג על בושתו, אינו נמחל לו). אבל צערו, אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו וכו':",
+ "וזה לשון רוקח בהלכות תשובה, המצער את חבירו בין בדברים בין בממון בין בחבלה בין בהכאה בין באונאת דברים, אין לו כפרה אם לא ירצה את חבירו ומוחל לו, כדאמרינן (בפ' החובל (ב\"ק צב, א)). ואפילו נתן לו כל ממון שבעולם, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. א\"ר יצחק, המקניט את חבירו אפי' בדברים, צריך לפייסו וירבה עליו רעים. ואמרינן (פ\"ב דיומא (פה, ב)) את זו דרש ר\"א, מכל חטאתיכם לפני ה' וגומר (ויקרא טז, ל), עבירות שבין אדם למקום יוה\"כ מכפר וכו':",
+ "וזה לשון המיימון בהלכות תשובה פ\"ב, אין התשובה ויוה\"כ מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו או המקלל את חבירו או גוזל לו וכיוצא בהן, אין נמחל לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אף ע\"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול לו ממנו שימחול לו. ואפי' לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שירצהו וכו'. וגרסינן בירושלמי (במסכת יומא) שהעולב עצמו ילך לפייס הנעלב ולא ע\"י אמצעי וכו':",
+ "וזה לשון מנורת המאור בנר ה' ח\"ב פ\"ד, ואם החטא הוא בדברים שבגופו, אע\"פ שישלם לו כל חיובו צריך לבקש ממנו מחילה, כדגרסינן במסכת ב\"ק פרק החובל, אף ע\"פ שהוא נותן לו כו' עד שיבקש ממנו מחילה וכו'. עד ת\"ר, כל אלו שאמרו דמי בושתו אבל דמי צערו אפי' נותן לו כל אילי נביות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה, שנאמר ועתה השב את אשת האיש כו':",
+ "למדנו מכל זה שהחטא שבינו לבין חבירו צריך לרצות את חבירו, ולא כמו שראיתי מקום שנהגו בערב יוה\"כ סמוך להתחלת ש\"ץ כל נדרי הולכים האוהבים זה אצל זה בבית המדרש לבקש מחילה מחבירו, והוא לא שונא לו ולא מבקש רעתו. ויגיד עליו ריעו ויאמר לו כי לא ידע ממנו שום דבר רע מעולם, כי אם טוב בהחלט. והנה אמת ושלום נפגשו ומוחלים זה לזה במקום שלא היו צריכין מחילה, כי היה לבם שלם זה עם זה כל ימיהם לעולם. אבל השונאים זה את זה, נשארים במקומן ואינם הולכים זה אצל זה על דבר אשר לא קדמו אותו חבירו לילך אצלו בראש. ומי כהחכם יודע פשר דבר בין שני שונאים שהם חכמים בעיניהם, וכל אחד חושב בדעתו שהוא צדיק בריבו בל למד צדק מרב דבמקום גדולתו שם נראה גבורות ענותנותו ללכת אחרי האיש הטבח ההוא להוציא הדברים שיש עליו בלבו, אע\"פ שהטבח חטא לו, כמו שפירש רש\"י שם במקומו (בפרק יום הכפורים (יומא פז, א)). ק\"ו לכל אדם אצל השוה לו, וכל שכן לגדול הימנו שילך אצלו לפייסו ויאחזנו ולא ירפנו, ובדברים ירצנו עד שיאמר אני יענה ויאמר סלחתי כפי כן לבי:",
+ "ארבע עשר יש לדעת, כי בכל מקום אשר אזכיר מלת שופר בענין אלו הדינים אשר הבאתי לעיל, רצוני בזה בעל תשובה נקרא כן, ונרמז הבעל תשובה בשם שופר על שם שצריך הבעל תשובה ליפות מעשיו ולשפרם. וכן איתא במדרש (ויק\"ר כט, ו) תקעו בחדש (תהלים פא, ד), חדשו מעשיכם. שופר, שפרו מעשיכם וכו'. ועוד כי שופר ראשי תיבות שפל רוח, וכן הוא צריך בראש השנה. כן הוא צריך הבעל תשובה להיות שפל רוח ולילך שחוח כדלעיל בהצעה ד':",
+ "חמשה עשר יש לדעת, כי כל מקום אשר אזכיר בדינים האלו ניקב או נסדק או נשבר, הוא מורה על החטא האיש אחד יחטא מפריד אלוף ופורץ גדר ושובר שבר, ונאמר בתהלים אני שמרתי ארחות פריץ (במזמור י\"ז (ד)), ופירש הרד\"ק ז\"ל, מנעתי שלא ילך אדם בארחות פריץ ורשע:",
+ "ובעל העקידה ז\"ל המשיל ג\"כ החטא לשבירה, והוא מ\"ש בפ' שופטים (שער ס\"ז) על שאמרו רז\"ל בפרקי ר\"א (מה) בראש חודש אלול אמר ליה הקב\"ה למשה (שמות כד, יב) עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל הלוחות אחרונות וכו'. זה לשונו שם, כי הנה כאשר עלה אז לתקן שבירת הלוחות הראשונות והוא מה שהפסידו מטהרת הנפשות שכן תארום החכמים הפילסופים לוח מוכן לקבל הכתיבה, וחכמים ז\"ל שמוהו כתובה כתיבה טהורה וזכה, כמו שכתב אלקי נשמה שנתת בי טהורה כמו שכתבנו בשער ס\"ח, והאמת כי הנפשות לו הנה, והלוחות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא חרות עליהם. ואם העונות טמאום והעבירו כתיבתם ושברום, יש להשתדל לפסול לוחות שניים ולכתוב כדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, והוא המחויב בכל ימות השנה. ויותר מהמה בימים הנועדים שהם נזכרים ונעשים לזה לסבה חזקה מאוד וכו'. הרי לך בהדיא שהמשיל העונות לשבירה, וממילא נשמע מזה שהסתימה היא תורה על התשובה, כי סתימתו זו היא תשובתו כמ\"ש ב\"ה על (בראשית ג, ז) ויתפרו עלה תאנה, מלת ויתפרו מלשון תפירה, כלומר נתנו לב לתפור מה שקרעו. ובל\"א אומרים (ווער דא האט פיל צו ריסען, דער מוז פיל פליקען). רוצים בזה, מי שהרבה לפשוע צריך לעשות תשובה הרבה:",
+ "הששה עשר יש לדעת, שצריך הבעל תשובה אחר שעשה התשובה שישיב ג\"כ אחרים לעבודתו ית', כמו שאמר הכתוב (צפניה ב, א) התקוששו וקשו. ודוד המלך עליו השלום אמר במזמור התשובה (תהלים נא, טו) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו. והנה אחזיר ההצעות בקצרה ומעט הערה:",
+ "הא' היא תודיע שיש חילוק מדריגות בין החכמים והצדיקים בעולם הבא וכו':",
+ "הב' היא תודיע שנמצא מדריגות בעל תשובה אחד יותר גדולה ויותר גבוה בעולם הבא ממדריגות בעל תשובה אחר וכו':",
+ "הג' היא תודיע שהתשובה היא על ז' מעלות. המעלה הטובה שבכולם היא אותה שנעשית תיכף למשובה וכו', עד מי שהוטבע בחטא ימים רבים וכו' ושב בהיותו בתקפו ובגבורתו וכבש את יצרו וכו', ובאותו פרק ובאותו אשה וכו'. רצה לומר שהבחרות והאשה עומדין ואין דבר מונע אלא יראת חטא, ועל תשובה כזאת אמרו רז\"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אפי' צדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד וכו'. עד והמעלה הפחותה שבכולם מי שלא שב עד קרוב עתו למות:",
+ "הד' היא תודיע כי ההכנעה היא עיקר התשובה, ויהיה שפל רוח בפני כל אדם ונפשו כעפר לכל תהיה וכו':",
+ "הה' היא תודיע שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אפי' עשה כל רעות בעולם ושב ורפא לו וכו':",
+ "הו' היא תודיע שהחוטא צריך לתקן החטא עצמו, בדבר אשר זדה בו יתקן וכו':",
+ "הז' היא תודיע שיעשה התשובה כסדר, בענין שלא יקדים המאוחר ולא יאחר המוקדם וכו':",
+ "הח' היא תודיע שנכלל בתשובת המשקל, כי מי שחטא באשה אחת הרבה פעמים יעשה התשובה הכתובה ברוקח כמו הרבה פעמים אשר חטא בהם, וכל שכן אם יחטא עם הרבה שצריך לעשות תשובה הרבה, לפי רוב הנשים ורוב הביאות תרבה התשובה:",
+ "הט' היא תודיע שאם לא חטא עם אשה כי אם פעם אחת, לא יעשה תשובה כי אם פעם אחת, ולא יסגף גופו יותר מזמן הקצוב ברוקח וכו'. ומה שאמר דוד המלך ע\"ה וחטאתי נגדי תמיד, יתורץ שם:",
+ "הי' היא תודיע אם עשה אדם עבירות רבות קלות וחמורות, יעשה תשובה על כל אחת ואחת בפני עצמה, ולא יכללם יחד לעשות תשובה על החמורה שבכולם וכו':",
+ "הי\"א היא תודיע שיעשה תשובה אפילו על ספק איסור וכו', ועונש הספק מרובה משל ודאי כו':",
+ "הי\"ב היא תודיע שאל יפרסם אדם חטאו שבינו למקום וכו':",
+ "הי\"ג היא תודיע שאם ציער אדם את חבירו אפילו בדברים, אין לו מחילה עולמית עד שירצה את חבירו וכו':",
+ "הי\"ד היא תודיע שבכל מקום שמוזכר שופר באלו הדינים הנזכרים בזה רצה לומר הבעל תשובה נקרא כך:",
+ "הט\"ו היא תודיע שבכל מקום שנזכר באלו הדינים ניקב או נסתם או נשבר, הוא מורה על החוטא גדול כים שברו, והסתימה מורה על התשובה וכו':",
+ "הט\"ז היא תודיע שצריך הבעל תשובה אחר שעשה תשובה, שישיב לאחרים לעבודת הש\"י:",
+ "והנה בזה נשלמו הט\"ז הצעות במספרן כמשפטן ובהסכמה מה שאמרו חז\"ל בעלי התלמוד כי לא ימשך מהם רק טוב. ועתה אחר זכרו אלו הצעות קצרות וארוכות, נבוא אל הביאור בעזרת יוצר אור:",
+ "ואשיב ידי על הדינים הנזכרים לעיל בסמוך, כי גם את זה לעומת זה, (רצה לומר ההצעות ודיני שופר הנזכרים) עשיתי בס\"ד לפרשם (ר\"ל דיני שופר הנזכרים), על דרך כוונת ההצעות הנזכרים בסמוך כלל הכוונה אחת היא מורה חטאים בדרך. לפי ערך ההצעות הנזכרים בקיצור ובאורך:",
+ "הדין הא' שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכו'",
+ "לפי הנזכר בהצעה י\"ד שנקרא שופר בעל תשובה מכח ב' טעמים הנזכרים שם, נלע\"ד כוונת רז\"ל במה שאמרו כאן שופר של ראש השנה (וקוריהו שופר של ראש השנה כי הוא זמן מזמני השנה לחפש מעשיו ולשוב אל ה', לפי שקדמה התשובה בראש השנה לאדם הראשון כדלעיל בפנים. ועוד כי ראש השנה הוא התחלת עשרת ימי תשובה, על כן יאות להמשיל הבעל תשובה לשופר של ראש השנה) מצותו בשל איל. רצו לומר, שעיקר מצוה של בעל תשובה כשישוב מדרכו הרעה שישוב בימי בחרותו בעודנו בתקפו וגבורתו. ואיל הנזכר כאן מלשון איל המנגח, ומלשון (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח, ומלשון (בראשית לא, כט) יש לאל ידי, שפירוש כולם הוא כח וגבורה, ורומז על גבורת הבחרות. וגם על גבורת עבירה, רצה לומר שאותה העבירה שנכשל בה כבר הבעל תשובה היא מזומנת מלפניו והתאוה בה תאוה ואפשר בידו לעשותה כבראשונה, והוא גבור לכבוש את יצרו ופירש ממנה מפני התשובה לא מכשלון כח ככחו מאז כן כחו עתה לעשותה, וזהו נקרא בעל תשובה גמור, כמו שאמרו רז\"ל (בפ' בתרא דיומא (פו, ב)), היכי דמי בעל תשובה, כגון שבא לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושנייה ופירש הימנה. מחוי רב יודא, באותו פרק (זהו גבורות הבחרות), ובאותו אשה, ובאותו מקום (זהו גבורת עבירה), על כן רצונם בזה שהבחרות והאשה עומדין ואין דבר מונע כמו שמוזכר בהצעה ג', וכן פירש רש\"י התם (עי' ד\"ה באותה אשה) וזה לשונו, מתוך שדומה הכל מכל וכל כבר יצרו מתגבר עליו ואומר לו ראה פלונית אותו פרק הוא קום עשה מה שעשית כבר, עד כאן:",
+ "ונלע\"ד דלזה כוונו במה שדרשו על פסוק (תהלים קיב, א) אשרי איש ירא ה', והקשו על זה (פרק קמא דע\"ז (יט, א)) והובא לעיל בהצעה ג', איש ולא אשה. אמר רב עמרם, אשרי מי שעשה תשובה כשהוא איש. ר' יהושע בן לוי אומר, אשרי שמתגבר על יצרו כאיש. ופירש רש\"י כשהוא איש כשהוא בחור בכחו, כלומר ממהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה כאיש גבור, עד כאן:",
+ "ואפשר דר' יהושע בן לוי לא בא לחלוק על רב, אלא לפרש דברי רב בא, ואמר מה שאמר רב אשרי שעשה תשובה כשהוא איש, שהמובן ממנו כשהוא בחור בכחו, לא אמר על כח גבורת בחרות לבד. אלא אמר גם כן על כח גבורת כבישת יצרו, שהעבירה מזומנת לפניו כאשר היתה בתחלה, ואינו בוש מפני אדם לרדוף אחר יצרו כבתחלה, והוא גבור כובש את יצרו מפני יראת חטאיו. וזה שאמר ר' יהושע בן לוי שמתגבר על יצרו וכו', על זה ראוי לומר עליו אשרי איש וגו', כי זהו בעל תשובה גמור. ורב שאמר כשהוא איש שרצונו בזה גבורות איש, אמר חדא דאית ביה תרתי, גבורת הבחרות, וגבורת כבישת יצרו באותו פרק ובאותו אשה וכו' כדלעיל. וזה כולו נרמז במילת איל שהוא לשון תוקף וגבורה, ותרווייהו איתנהו ביה. גבורת איש מצד הבחרות, וגבורת איש מצד העבירה עצמה באותו פרק ובאותו אשה וכו', (מכדי שקולים הם יביאו שניהם הי מינייהו מפקת):",
+ "ואמרו וכפוף, רצונם בזה לפי דרכינו שצריך הבעל תשובה שישפיל את עצמו ויהיה כפוף הלכוף כאגמון ראשו ונפשו כעפר לכל תהיה, וזהו עיקר התשובה כדלעיל בהצעה ד'. ובאו רז\"ל להודיע לנו כאן במ\"ש שופר של ראש השנה מצותו בשל איל, וכפוף, שעיקר מצות התשובה המעולה אשר בה יגיע הבעל תשובה (הנמשל לשופר) אל המדריגה העליונה לעולם הבא, הוא כשתהיה בשל איל וכפוף על דרך הנזכר בסמוך:",
+ "וכשיעשה הבעל תשובה התשובה על זה האופן, יגיע אל מדריגה גדולה יקר הערך מאד שאפי' צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד בה, כי רבה היא כמו שנזכר בהצעה ג'. וזולת זה לא יגיע הבעל תשובה למדריגה גדולה כזו אלא למטה ממנו. וכבר מבואר בהצעה א' שמדריגת עולם הבא זו למעלה מזו, ומבואר ג\"כ בהצעה ב' שמדריגת בעל תשובה אחד היא יותר גדולה ויותר גבוה בעולם הבא ממדריגת בעל תשובה אחר:",
+ "וזה שאמרו ובדיעבד כל השופרות כשרין בין פשוטים בין כפופים, פירוש אפי' אינו של איל ואינו כפוף, ורצו לומר באינו של איל לפי דרכינו, כלומר אפי' מי שאינו שב בבחרותו כשהוא בתקפו ובגבורתו שהיא התשובה המעולה כדלעיל, רק המתין בתשובה עד לעת זקנתו ככלות כח גבורת הבחרות. וגם כח גבורת היצה\"ר חלף והלך לו, רצה לומר שאין אותה העבירה עצמה באותו פרק ומקום ואשה מזומנת לפניו כבראשונה, ור\"ל באינו כפוף, כלומר וגם אינו נכנע כל כך לכפוף כאגמון ראשו להיות נוטה עד קצה השפלות לגמרי כדלעיל בהצעה ד', רק הסיר מעליו הגאוה ורמות רוחא היתירה שהיתה בו מקודם לכן, ושהביאו לידי חטא כמו שכתוב (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, והוא עומד עתה בזה על מיצוע הענווה ובא והתפלל ומתודה ותוהה על הראשונות ושומר ידו מעשות כל רע. אי הכי תשובתו תשובה, ויש לו מדריגה מה בעולם הבא, וזו היא המדריגה הז' הנזכרת בהצעה ג'. וזה שאמרו, ובדיעבד כל השופרות כשרין וק\"ל:",
+ "וזהו הנלע\"ד מה שכוונו רז\"ל בדין איל וכפוף לפי דרכינו, נוסף על מה שאמרו ז\"ל (ר\"ה טז, א) תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידה של יצחק, ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני. וכפוף כדי שיכפפו לבם לתפלה:",
+ "ואמרו חוץ משל פרה שפסול בכל גוונא, ופירושו אם הוא משל פרה אפי' בדיעבד פסול, רמזו רז\"ל כאן לפי דרכינו על אותן האנשים הדומים לפרה אדומה תמימה באדמות החטא, ואם יאדימו כתולע מחמת עבירות, גם עד זקנה ושיבה אינן חוזרין בתשובה. ולמה אין חוזרין בתשובה, מפני גיוה ורמות רוחא שיש בהם, כי כל גיא ינשא מלעשות תשובה, כי התשובה תלויה בהכנעה כנזכר בהצעה ד', ונאמר אצל אחאב (מל\"א כא, כט) וראית כי נכנע אחאב מלפני וגו':",
+ "וזה שאמרו (דאין שמו בלשון הקודש שופר אלא קרן), בשכבר ידעת כי לשון קרן הוא שררה, כמו (ש\"א ב, א) רמה קרני. (שם ט) וירם קרן משיחו. קרן ישועה. ור\"ל שאינו עוזב הגאוה והשררה על כן אינו נותן לבו לשוב, כמו שאמר הכתוב ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'. על כן הוא פסול אפי' בדיעבד אם הוא ��רן הגאוה, כי הגאוה אינו מניחו לשוב כדלעיל, והן אותן שאמרו חז\"ל (בפרק עושין פסין (עירובין יט, א)) רשעים אפי' על פתחו של גיהנם אינן חוזרין, ובחטאם מתו מכח קרני גאותם:",
+ "ואמרו וכן קרני רוב החיות, רצו לומר חיות רעות טורפות, והן הרשעים שדומין לחיה שביער כדאיתא בפרק הפועלים (פג, ב):",
+ "מפני שהם עצם אחד, רצו לומר שאין להם לב בשר, כי אם לב אבן ועצם ומקשין לבם מלעשות תשובה כל ימיהם לעולם עד שמתו בחטאם:",
+ "וזהו שאמרו ואין להם מבפנים זכרות, רצו לומר שאין זוכרים בפנימיות לבם יום המיתה ואין חרדין ממנו ואין עצבין עליו, כמו שדרשו רז\"ל (במסכת שבת (לא, ב)) על פסוק (תהלים עג, ד) כי אין חרצבות למותם, אמר הקב\"ה לא דיין לרשעים שאין חרדים ועצבים מיום המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם וכו'. על כן הם פסולים לגמרי בעולם הבא, (כמו ששופר זה פסול אפי' בדיעבד), והם האפיקורס שאין מאמין ביום הדין ומשחית גופו ונפשו להכעיס, ונדון בגיהנם לדורי דורות כמו שנזכר זה בסוף הצעה ג':",
+ "ב' כל הקולות כשרין בשופר",
+ "אל תקרי קולות אלא קלות, כלומר אפי' היקל בכל התורה כולה, אל יחשוב בדעתו חוטא אני ועונות רבות עשיתי ומה יועיל לי עשיית המצות. אלא אם עשה עבירות הרבה, יעשה מצות הרבה, שנאמר (משלי כד, ו) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, ודרשו רז\"ל על זה, אם עשה חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצות, כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה כמבואר בהצעה ה' באריכות קצת:",
+ "ג' אם ניקב וסתמו שלא במינו, אע\"פ שאין מעכב את התקיעה לאחר סתימה שהחזיר קולו לכמות שהיה בתחלה, פסול",
+ "כבר נזכר בהצעה ט\"ו כי בכל מקום שנזכר בענין זה שבירה או נקיבה לפי דרכנו הוא רומז על החטא, והסתימה רומזת על התשובה, ומבואר ג\"כ בהצעה ו' שהתשובה צריכה להיות ממין החטא אשר זדה בו יתקן וכו'. ועל זה אמר כאן אם ניקב, רצה לומר שהיה נוקב חור בדלותו מהמצוה ובקלותו בעבירה, וסתמה בתשובה שלא במינו, רצה לומר שהיתה חתימת עבירה בתשובה שלא במין החטא. כגון על דרך משל, אם חטא באכילות אסורות והוא שב בתפלה וצדקה, או אם גזל וחמס והוא יושב בתענית, אותה תשובה וכל כהאי גוונא היא פסולה:",
+ "אע\"פ שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה וכו', רצה לומר שעשה תשובה בעינוי נפש וצערא דגופא ועושה צדקה בכל עת וגם הוא סור מרע ועוזב החטא:",
+ "וזהו שאמרו שהחזיר קולו לכמות שהיה בתחלה, כלומר שהוא עתה בלא חטא כמו שהיה קודם שחטא, אפילו הכי פסול עד שיעשה תשובה ממין החטא, רצה לומר שיעשה מעשים הפך עבירות שעשה כדלעיל בהצעה ו':",
+ "וזהו שאמרו אח\"כ ואם סתמו במינו וכו' כשר, רצוני לומר אם סתימת עבירה שהיא התשובה במינו, כלומר ממין החטא ובדבר אשר זדה בו יפעול בהפכו על הדרך הנזכר בהצעה ו' כשר, כי אז יראה שהוא מודה וחוזר בתשובה שלימה:",
+ "ד' אם נסדק לארכו אפילו כל שהוא פסול",
+ "כבר נזכר בהצעה י\"ד ובהצעה ט\"ו שהשופר רומז על בעל תשובה, וסדיקא רומזת על החטא. ונתבאר גם כן בהצעה ב' שמדריגות בעל תשובה אחד היא יותר גדולה ויותר גבוה בעולם הבא ממדריגות בעל תשובה אחר. ונתבאר גם כן בהצעה ג' שכל זמן שיתחרט אדם מחטאתו ויעשה תשובה שלימה תשובתו נרצית לפני הקב\"ה, אבל היא על ז' מעלות, והתשובה המעולה היא ששב ��בחרותו וכו', והתשובה הפחותה שבכולם מי שלא שב עד קרוב עתו למות. ועל זה אמר כאן נסדק לארכו, רצה לומר שהיה מאריך כל ימיו בעבירה ואינו שב עד יום מותו כי יראה כי אזלת ידו, פסול, רצה לומר תשובה זו היא פחותה שבכולם ופסולה. ולשון פסול הנאמר כאן מלשון (שמות לד, א) פסל לך, ומלשון (בר\"ר יב, ג) אלה פסל את הראשונים, ורצה לומר שמדריגתו של בעל תשובה זו היא פסולה וחתוכה מן המדריגות האחרות שהן למעלה ממנה כדלעיל בהצעה ג':",
+ "ואמרו אפי' כל שהוא וכו', דלא תימא דוקא אם עשה עבירה גדולה ולא שב מיד בבחרותו רק לעת זקנתו אז יגיע אל מדריגה קטנה בעולם הבא, אבל אם עשה עבירה כל שהוא אף על פי שלא שב ממנה בבחרותו כי אם לעת זקנתו סמוך למיתתו שב יגיע אל המדריגה גדולה בעולם הבא. קא משמע לן הכא במה שאמרו אם נסדק לארכו אפילו כל שהוא פסול, שאפילו עשה עבירה כל שהוא והאריך בחטאו ולא עשה תשובה בבחרותו עד קרוב למיתתו, אפילו הכי פסול בענין שלא יגיע למדריגה עליונה בעולם הבא רק למדריגה קטנה:",
+ "ה' אם נסדק לרחבו במיעוטו כשר",
+ "כבר ידעת מהצעה ט\"ו שמלת נסדק רומז על עון, ורצה לומר נסדק לרחבו וכו' לפי דרכינו, כלומר אפילו עבר על מצות הרבה על דרך (תהלים קיט, צו) רחבה מצותך וגו', הואיל והוא במעוטו, רצה לומר נותן לבו לשוב במעט זמן אך יום או יומים משעבר עבירה, ניחם על הרעה כשר. ומלת כשר הנאמר כאן הוא כשר שבכשרות, כי התשובה שעושה אדם בבחרותו היא התשובה המעולה שבכל התשובות אשר בה יגיע הבעל תשובה אל המדריגה עליונה בעולם הבא שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במחיצתן כדלעיל בהצעה ג':",
+ "ו' דיבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר אחד פסול",
+ "כבר מבואר בהצעה ט\"ו שכל ניקוב וסידוק או נשבר הנאמר כאן אצל שופר, לפי דרכינו הוא רומז על חטא ועון ואשמה. וסתימה ודיבוק הוא רומז על התשובה. ומבואר גם כן בהצעה י' אם עשה אדם עבירות הרבה קלות וחמורות שיעשה תשובה על כל אחת ואחת ולא יעשה תשובה אחת אפילו כבחמורה שבהם, ונתן טעם לדבר זה:",
+ "ועל זה אמר דיבק שברי שופרות ועשה מהם שופר אחד, רצה לומר שעשה עבירות הרבה ועשה תשובה אחת על כולם כבחמורה שבהם, אפילו הכי פסול, רצה לומר אינו קרוי בעל תשובה גמור להגיע בהעולם הבא אל מדריגה עליונה כמו שעושה תשובה על כל אחת ואחת, מהטעמים הנזכרים בהצעה הנזכרת. ופירוש פסול על דרך פסל את הראשונים כדלעיל בסמוך:",
+ "ז' הפכו ותקע בו לא יצא, בין הפכו כדרך שהופכין החלוק שהחזיר פנימי לחיצון והחיצון לפנימי",
+ "יתפרש לפי דרך ההצעה הי\"ב שנזכר שם שאל יפרסם אדם חטאו שבינו לבין המקום וכולי בחטא שאינו מפורסם. אבל בחטא מפורסם, טוב לו שיודה ברבים. ועל זה אמר כאן הפכו וכו', שהחזיר פנימי לחיצון, רצה לומר, מה שהיה ראוי להיות צפון בפנימיות לבו כגון בחטא שאינו מפורסם שאין לגלות משום כבוד שמים כנזכר בהצעה י\"ב, והוא החזיר הפנימיות לחיצון, רצה לומר שהוא מגלה אותם ברבים, לא יצא ידי חובת תשובה, כי אין זה כבוד שמים לפרסם החטא כדלעיל:",
+ "או שהחזיר החיצון לפנימי, כלומר מה שהוא חיצון וגלוי לכל שהוא חטא מפורסם, אם הוא מחזירו לפנימי רצה לומר שמכסה אותו בפנימיות לבו ועשה תשובה בינו לבין עצמו, לא יצא ידי חובת תשובה, ועל זה נאמר (משלי כח, יג) מכסה פשעיו לא יצליח, וצריך להתודות ברבים כדי שידעו ששב ממנו וזהו כבוד שמים כמו שמבואר בהצעה הנזכרת. והוא הדין אם היא עבירה שבין אדם לחבירו, צריך לבקש גם כן ממנו מחילה ברבים:",
+ "ולפי ההצעה הז' שנזכר בה שהחוטא צריך לעשות התשובה כסדר בענין שלא יקדים המאוחר ולא יאחר המוקדם וכו', על דרך משל, אם הקדים הצום והתפלה להשבת העושק והגזילה וכדומה לא יצא ידי חובת תשובה. יתפרש הפכו כו' שהחזיר פנימי לחיצון וכו', עד\"ז שמהפך התשובה מה שהיה ראוי לעשות אחרונה הוא עושה ראשונה או להפך, וזהו שאמרו שהחזיר פנימי לחיצון בשכבר ידעת כי כל חיצון הוא קודם לפנימי והוא מהפכו ומחזיר פנימי לחיצון על דרך הנזכר וק\"ל:",
+ "ויש מפרשים, הפכו ותקע בו שהניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את הקצר וכו'. יתפרש לפי דרכינו שהרחיב התשובה במקום שהיה לו לקצר, כגון שלא חטא באשה כי אם פעם אחת, והוא עשה תשובה ככל הכתוב בספר הרוקח ובזמן הקצוב שם, ואחר כך חזר ועשה תשובה זו בעצמה בכל תוקף וחומר עינוי וסיגוף הכתובים שם, לא ניחא למריה יתברך דעביד הכי מכמה טעמים הכתובים בהצעה ט':",
+ "קיצר את הרחב, רצונם בזה לפי דרכינו שקיצר התשובה במקום שהיה לו להרחיב אותה, כגון שחטא עם הרבה נשים כמה פעמים, או אפילו עם אשה אחת כמה פעמים קודם התעוררותו על התשובה, כי אז צריך לעשות התשובה הכתובה ברוקח כמה פעמים שנה אחר שנה עד תום המספר שחטא עמהם כמבואר בהצעה ח', ואם לא הרחיב התשובה כחשבון הפעמים שחטא בהנה לא יצא ידי חובת תשובה כמבואר בהצעה הנזכרת באריכות קצת:",
+ "ח' היה ארוך וקצרו אם נשאר בו שיעור תקיעה כשר",
+ "יתפרש לפי דרכינו אפילו האריך ברשעתו כל ימי בחרותו ואינו שב עד לעת זקנתו קרוב לשעת מיתה בראותו כי אזלת ידו וחסרא לגנבא נפשיה בשלמא נקט, ותשובה זו היא הפחותה שבכולם לפי שהיא אינה רק מיראת המיתה כדלעיל בהצעה ג', ובדין היה שלא לקבל ממנו תשובה פחותה כזו. ועם כל זה הקדוש ב\"ה ברחמיו מקבל אף תשובה זו, וכן הוא אומר (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא, ודרשו רבותינו ז\"ל (רו\"ר ו, ד) עד דכדוכא של נפש, והוא הזמן שהאדם נדכא ונחלש, אף על פי כן הוא אומר שובו בני אדם כדלעיל בהצעה הנזכרת. וזה היה ארוך וקצרו, רצה לומר היה מאריך ברשעתו וקיצר בתשובה כי איחר אותה עד סמוך למותו:",
+ "אם נשאר בו שיעור תקיעה כשר, רצה לומר אפי' איחר בתשובה סמוך למותו כל כך עד שלא נשאר לו מזמן חייו כי אם שיעור מצומצם שיוכל לשוב להתודות על עוונותיו ולהתחרט על מה שעשה עד היום הזה, ומצטער עליו ומת מתוך צערו וזהו שיעור תקיעה, רצה לומר שיעור מצומצם שיוכל לשוב ולהתודות ותו לא, כי התקיעה תורה על התשובה כדלעיל בסי' ס\"ג, אפילו הכי נרצית תשובתו לפני הקב\"ה, ובלבד שיפטר מן העולם הזה בתשובה שלימה כדלעיל בהצעה הנזכרת. וכן אמרו רז\"ל בפ\"ק דקדושין (מ, ב) ואפילו היה רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו כלום מרשעתו, שנאמר (יחזקאל לג, יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעתו. ויעתר אל אלהים וירצהו וימחול עונותיו ויש לו מדריגה מה בעולם הבא, ואם מצער היא ותחי נפשו:",
+ "ט' צפהו זהב במקום הנחת פה פסול",
+ "יתפרש לפי דרכינו כפי מה שכתבנו בהצעה י\"ג, שאם ציער את חבירו אפילו בדברים, אפילו אם ירצה לו ליתן מלא ביתו כסף וזהב בשביל שלא יצטרך לבקש ממנו מחילה, אין נמחל לו העון עד שירצה את חבירו ויבקש ממנו מחילה. וזהו שאמר כאן צפהו זהב וכו' במקום הנחת פיו, כלומר במקום שהוא מחויב לילך אצלו ולפייסנו בנחת ובלשון רכה במאמר פיו ובמענה רך משיב חמה על מה שהכעיסו והקניטו בדבריו, והוא בגאותו לא רצה לבקש ממנו מחילה. אפילו צפהו זהב, רצה לומר אפילו רוצה לצפות אותו בזהב כלומר שנותן לו זהב הרבה, אף על פי כן אינו נמחל לו העון עד שיפייסנו הוא בעצמו ולא על ידי שליח כמבואר בהצעה הנזכרת, כי בלשון חטא ובלשון יתכפר עונו אם לא שחבירו מרוצה ברצי כסף:",
+ "י המציירים בשופר צורות צבעונים כדי לנאותו, לא יפה הם עושים",
+ "רצה לומר לפי דרכינו שכתבנו בהצעה י\"ד שצריך הבעל תשובה לשוב אפילו מספק עבירה, ואל יעשה סברות מעצמו להקל עליו, אלא יחמיר על עצמו לעשות תשובה על הספק כאלו היה ודאי. ועל זה אמר כאן המציירים בשופר צורות וכו', כלומר שהוא מצייר בדעתו ומורה היתר על ספיקי עבירות שלא היה ספיקן איסור, והלך בזה לקולא ועושה סברות שלא חטא וזהו כדי לנאותו, רצה לומר שמיפה מעשיו ואומר לא חטאתי כדי שלא יצטרך לעשות תשובה, ועל זה נאמר כאן לא יפה הם עושים, אלא היה להם להחמיר על עצמם כאלו הוי ודאי איסור כמבואר בהצעה י\"א:",
+ "י\"א שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן",
+ "כיוונו בזה לפי דרכינו הכתוב בהצעה ט\"ו שצריך הבעל תשובה אחר שעשה תשובה שישיב גם כן לאחרים לעבודת הבורא יתברך, וזהו שאמרו שיעור שופר וכו' ויראה לכאן ולכאן בשכבר ידעת מהצעה י\"ד שהבעל תשובה נמשל לשופר, ואמר ויראה לכאן ולכאן, כלומר צריך לראות שתי ראיות אחת לו ואחת לאחרים. ומה ששיערו זה השיעור לטפח שוחק, רמזו בזה שצריך הבעל תשובה שלא להרבות שחוק כי אם מעט זעיר שם זעיר שם כשיעור טפח שהוא דבר מועט, כך יהיה הבעל תשובה כל ימיו במיעוט שחוק וידאג תמיד על חטאיו כמו שאמר דוד המלך ע\"ה (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, ויועיל זה לבל יוסף חשק העון עוד בקרבו כדלעיל בהצעה ט':",
+ "אלו הן מן ההלכות רצה לומר הלכות שופר המורים על כללי הדברים, (אבל פרטי התשובה שהבעל תשובה חייב בהם הם רבים מאוד ארוכה מארץ מדה וגו') אשר יעשה אדם הבעל תשובה אשר נדבה רוחו לשוב אל אלקיו על דרך הכוונה כאשר נתבאר. עם היותי מאמין באמת שהדינים הללו הם דיני אמת וצדק דברים ככתבם כאשר צוה ה' את משה, מכל מקום לבי אומר לי שרומזים בהם גם כן ענייני תשובה כאשר ביארתי לעיל לפי קט שכלי. וסמכנום אדיני שופר לסימנא בעלמא שיהא נודע ונזכר בכל שנה ושנה ענייני הבעל תשובה גמור אשר חטא ושנה ולא יסוף מזר עם, כי צורך גדול הוא להודיע לבני אדם, רצה לומר ההמוניים שאינם יודעים ליזהר. והיה כל הנשוך מנשיכת הנחש קדמוני הוא השטן הוא היצר הרע וראה אותו הכתוב כאן וחי חיי העולם הבא, עד כאן מספר עמק ברכה פי המדבר בקדושה ובטהרה:",
+ "התשובה אעפ\"י שהוא מעולה ומשובח בכל זמן, הקב\"ה קרוב לשבים באמת, ובכל עת שישובו אליו ישוב אליהם, וביחוד בארבעים יום שהם מראש חודש אלול עד יום הכפורים שהם ימי ריצוי. מכל מקום עשרת ימי תשובה שהם לבסוף המ' יום רצוים יותר משאר הימים שהם בארבעים יום שהיו לפניהם, כי התשובה מקובלת בהם ואפילו ביחיד, מה שאין כן בכל שאר ימות השנה כמו שאמרו רז\"ל בפרק קמא דראש השנה (יח, א) ויחיד אימת, אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ��מים שבין ראש השנה ליום הכפורים, והכי אתמר ביבמות בפרק החולץ (מט, ב) ובפרק מצות חליצה (קה, א):",
+ "וכך כתב המיימוני במדע בהלכות תשובה (ב, ו) וזה לשונו, אעפ\"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליה\"כ היא יפה ביותר ומתקבלת הוא מיד, שנאמר (ישעיה נה, ו) דרשו ה' בהמצאו. במה דברים אמורים ביחיד, אבל בצבור כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הם נענים, שנאמר (דברים ד, ז) מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו, עד כאן לשונו:",
+ "לכך בכל יום ויום ואלו הימים יפנה אדם מכל עסקיו, יותר טוב בלילה שהוא פנוי מבני אדם לפשפש בעונותיו ולהתודות עליהם בבכי רב ודמע, כמו שכתוב (תהלים קיט, קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתיך, ויתקן כל מה שקלקל ויעשה על כל עבירה ועבירה התשובה הראויה לה בכלליה ובפרטיה, ויתחרט במאוד ויהיה מודה ועוזב ואז ירוחם:",
+ "עוד הרבה דברי תוכחת מוסר ודרכי התשובה וענייני ימים הנוראים האלה אשר הארכתי בהם בדרושים בימי חורפי יהיו נכתבים ונסדרים יחד לקמן בסוף מסכת יומא, ואלו הקונטרסים יהיו נקראים בשם מור\"ה חטאי\"ם. ולא המדרש עיקר אלא המעשה, להיות נאה דורש ונאה מקיים ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום:",
+ "נשלם מסכת ראש השנה, בעזרת חונן לאדם דעת ובינה"
+ ]
+ },
+ "Yoma": {
+ "Ner Mitzva": [
+ [
+ "עמוד התשובה",
+ "תנן במסכת נדרים (כג, ב), הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל הנדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטלים. וכתב הטור אורח חיים סימן תרי\"ט, שמזה נתפשט המנהג לומר כל נדרי בערב יום כפור, כי יום כפור מקרי נמי ראש השנה. אבל זריזין מקדימין למצוה, וראוי להקדים קודם ראש השנה ממש לעשות שני עניינים ענין אחד שיתקן מה שקילקל, דהיינו התרה על העבר, או אם היה מחויב איזה נידוי ינהוג בעצמו שעה אחת נידוי ואח\"כ יבקש מהחכמים שיתירו לו. ענין שני הוא מסירת מודעא אלהבא, שכל מה שיתקשר את עצמו מהיום בשבועה או בחרם או בנידוי וכיוצא בזה שהוא עתה מוסר מודעא מעוקרו ועקרו ומבטל:",
+ "וכך הוא המנהג בארץ ישראל, מתאספין בערב ראש השנה בבתי מדרשות עדה קדושה תלמידי חכמים ויראי שמים, ואם אין פנאי בערב ראש השנה, מתאספין בין כסא לעשור ועושין שני העניינים האלה בזה האופן ובזה הנוסח בזה אחר זה, עומד בפני העדה הקדושה ואומר בזה הלשון, שמעו נא רבותי דיינים מומחים, כל נדר או שבועה או איסור או קונם או חרם שנדרתי או נשבעתי בהקיץ או בחלום, ואפילו נשבעתי בשמות הקדושים שאינם נמחקין ובשם ההוי\"ה ברוך הוא, וכל מין נזירות שקבלתי עלי ואפילו נזירות שמשון, וכל שום איסור ואפי' איסור הנאה שאסרתי עלי או על אחרים בכל לשון של איסור, בין בלשון איסור או חרם או קונם, וכל שום קבלה ואפילו של מצוה שקבלתי עלי בין בלשון נדר בין בלשון נדבה, או שום מנהג של מצוה שנהגתי את עצמי, וכן כל מוצא שפתי שיצא מפי או שנדרתי וגמרתי בלבי לעשות שום מצוה מהמצות, או איזה הנהגה טובה או איזה דבר טוב שנהגתי ג' פעמים ולא התניתי שיהיה בלי נדר, הן דבר שעשיתי הן על עצמי הן על אחרים, בכולהון אחרטנא בהון מעיקרא ושואל אני התרה עליהן כי יראתי פן אכשל ונלכדתי ח\"ו בעון נדרים ושבועות ונזירות וחרמות ואסורין וקונמות והסכמות. ואיני תוהה ח\"ו על קיום המעשים הטובים ההם שעשיתי, רק אני מתחרט על קבלת העניינים בלשון נדר או שבועה או נזירות או איסור או חרם או קונם או הסכמת קבלה בלב, ומתחרט אני על זה שלא אמרתי הנני אעשה דבר הזה בלי נדר ושבועה ונזירות וחרם ואיסור וקונם. ולכן אני שואל התרה על כל הנזכר. הן היו דברים הנוגעים לגוף, הן היו דברים הנוגעים לממון, הן היו דברים הנוגעים אל הנשמה, בכולהון אני מתחרט על לשון נדר ושבועה ונזירות ואיסור וחרם וקונם וקבלה בלב. והנה מצד הדין המתחרט ומבקש התרה צריך לפרוט הנדר, אך דעו נא רבותי כי אי אפשר לי לפרטם כי רבים הם, ויהיה בעיניכם כאלו הייתי פורטם:",
+ "והמתירים משיבים לו שלשה פעמים בזה הלשון, מותרים לך מחולים לך שרוים לך, אין כאן לא נדר ולא שבועה ולא נזירות ולא חרם ולא אסור ולא קונם, אבל יש כאן מחילה וסליחה וכפרה. כשם שמתירין הבית דין שלמטה, כך יהיו מותרים מבית דין שלמעלה:",
+ "אחר כך יהיה מוסר מודעא לפניהם ויאמר, הרי אני מוסר מודעא לפניכם ואני מבטל מכאן ולהבא כל נדרים וכל שבועות ונזירות ואסורים וקונמות וחרמות וקבלת הלב הן בהקיץ הן בחלום, ובאם שאשכח לתנאי מודעא זאת ואדור מהיום עוד, מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה עליהם שכולן יהון בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין ולא יהו חלין כלל וכלל מעתה ועד עולם:",
+ "ודבר זה יועיל כשלא יזכור לתנאי בשעת הנדר. שאם הוא זוכר לתנאי ואפילו הכי הוא נודר, הרי הוא מבטל התנאי והנדר קיים. אבל כשאינו זוכר לתנאי, אז מועיל התנאי. ולכך צריך לומר כולם אחרטנא בהון, כלומר אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה שיהיו בטלין:",
+ "ואחר המודעא יאמר לפניהם, אם עברתי על שום דבר שנתחייבתי נזיפה או ארור או נידוי או חרם או שמתא או קללה בבית דין שלמעלה, בין מפי השכינה בין מפי הבית דין צבא שלמעלה, בין מפי עצמי בין מפי אחרים ובין בעולם הזה, הריני שב בתשובה שלמה ואשב יחף על הארץ כמנודה ואתפלש בעפר בוכה מתחרט ומתודה על כל מה שחטאתי ועויתי ופשעתי ושמריתי ושמרדתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה. ואשפוך את נפשי לשאול מחילה וסליחה וכפרה ��ן השמים ומן הבריות. ואשאל ממעלתכם שתתירוני מכל הנזיפות והארורים והנידויים והחרמות והשמתות והקללות שנתחייבתי ושנכשלתי בהם עד היום הזה. ואז מתרחק מהעדה הקדושה ד' אמות בחליצת מנעלים, ומתפלש באפר כאבל ומקבל על עצמו נידוי ויושב כמנודה. ולאחר שישב מעט על הארץ כמנודה וכאבל, אז קורין אותו העדה הקדושה ואומרים לו, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה, מאחר שקבלת עליך את הדין. אז יעמוד מהארץ ומתפלל בדמעות להש\"י ואומר, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שכל הקללות והארורין והנידויים והחרמות והשמתות שקללתי או שאררתי או שנדיתי או שהחרמתי, או ששמתי את עצמי או את אחרים אשר מזרע ישראל, או אחרים שקללו או שאיררו או שנידו או שהחרימו או ששמתו אותי או את זרעי. יהי רצון מלפניך אלהי השמים והארץ שאל ישלטו בנו ואל יעשו רושם, וכל הקללות יתהפכו עלינו לברכה, כדכתיב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך:",
+ "גם העדה הקדושה אומרים לו שלשה פעמים, כולם מותרים, כולם מחולים, כולם שרוים. כשם שמתירים הבית דין שלמטה כו'. ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה וגו':",
+ "והא לך המנהג דק\"ק חברון תוב\"ב שנה שנה מפי הרב הגדול החכם השלם החסיד העניו מהור\"ר מלכיאל אשכנזי זלה\"ה",
+ "מתחילה היה מלקה האיש כפי רצונו ג' או ד' מלקיות או פחות או יותר, ומתירין אזורו. ואח\"כ בעודו ערום מלבישין אותו מכף רגלו ועד קדקדו שק ומשכיבין אותו בקרקע וסוחבין וגוררין אותו הולכה והבאה ג' או ד' בחורים, והחכם או ש\"ץ מהלך ומכריז ככה יעשה לאיש אשר הכעיס את בוראו, ככה יעשה לאיש אשר הקניט את בוראו. אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. והעם רואים ובוכים, וכל שכן הנסחב שהוא צועק בקול מר וחמרמר. ואומר הש\"ץ, אם אתה חייב הרג לפני המקום יהי רצון שתחשב זאת הגרירה כאלו נהרגת בבית דין הגדול שבלשכת הגזית, הרי הרג שהיא קלה שבכולם לדעת ר\"ש:",
+ "אחר כך חונקין אותו בין שניהן באזור אחד על גרונו, או הוא עצמו בשתי ידיו, וכבר הוא יושב על ברכיו ואומר החכם או הש\"ץ, אם אתה חייב חנק למקום, יהי רצון שיחשב זה כאלו נחנקת בבית דין הגדול שבלשכת הגזית, הרי חנק שהיא קלה שבכולן לדעת הת\"ק דהלכתא כותיה:",
+ "אח\"כ היה מצוה וסוקלין אותו בשנים או בשלשה אבנים קטנות, וגם המתייסר נוטל בידו אבן גדולה מעט כמלא אגרוף או מעט יותר ומכה בה על לבו, והחכם או הש\"ץ אומר אם אתה חייב סקילה לפני המקום, יהי רצון שיחשב זה כאלו נסקלת בבית דין הגדול שבלשכת הגזית:",
+ "ואח\"כ היו מדליקין נר של שעוה ומטיפין על גביו מתחת השק ג' או ד' טפות עד שרואין אותו שהוא נרתע, והחכם או הש\"ץ אומר אם אתה חייב שריפה לפני המקום, יהי רצון שיחשב זה כאלו נשרפת בב\"ד הגדול שבלשכת הגזית. או אם היה רוצה היה מתחיל מלמטה למעלה חנק הרג שריפה סקילה הכל כדעת הת\"ק דהלכתא כוותיה בריש פרק ד' מיתות (סנהדרין פ\"ז מ\"א). אי נמי, מלמעלה למטה, כדתנן התם סקילה שריפה הרג וחנק:",
+ "אח\"כ אומרים לו בעור השק על גופו, שאם הוא חייב חרם או נידוי למקום שיקבל על עצמו, ובודלים ממנו העדה לכל הפחות ד' אמות והוא יושב מרחוק בקרן זוית מעוטף בשק ראשו בין ברכיו. ואח\"כ מעמידין אותו ומתירין לו כל הדיינים את נידויו ולובש בגדיו וסר עונו וחטאתו תכופר. והחכם העושה הסדר, מקבל כל היסורין הללו ��גופו קודם הכל משום (צפניה ב, א. ב\"מ קז, ב) התקוששו וקושו, וממנו יראו וכן יעשו. זה הסדר נכתב אלי מק\"ק חברון תוב\"ב, וירא שמים יוצא ידי שניהם, וכל המרבה הרי זה משובח:",
+ "בערב יום כפור כשאוחז התרנגול להתכפר בו לאחר שיאמר הפסוקים והבקשה, יסמוך ידיו עליו ותכף לסמיכה שחיטה ויתנו לעניים. או יתן פדיונו לעניים וזה טוב יותר, לפי שמתביישין כשנותנים להם התרנגולים, כך דרש מהרי\"ל. ומי שנזהר תמיד ליתן מעשר מכל ריוח ומחלק בין עניים, אזי זה הפדיון לא יקח ממעות מעשר רק ממעות של עצמו:",
+ "ובזה שכתבתי שצריך ליתן הפדיון לעניים, ניחא מה שכתב הטור סימן תר\"ה וזה לשונו, ועוד שמענו מחכמים הראשונים, שאעפ\"י שבהמה דמיה יקרים יותר מתרנגול, אף על פי כן תרנגול מובחר גבר תחת גבר. ולפום ריהטא קשה, לענין כפרה מה תלוי ביוקר. ולפי מה שכתבתי ניחא, דכשהיה ביוקר אז מרויחים העניים, והדבק במצות הצדקה יתן לעניים ויוסיף כהנה וכהנה בתשלומי כפל:",
+ "כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי (ר\"ה ט, א). כלומר, כאלו היה מצווה להתענות תשיעי ועשירי והיה מתענה בהם היה לו שכר רב, כך מקבל שכר האוכל בתשיעי ומתענה בעשירי. כי אכילת התשיעי הוא בשביל תענית העשירי, נמצא האכילה כלולה מהתענית. וענין הזה כתב הטור לפי פשטן של דברים, כדי שיהיה חזק ונוכל לסבול עינוי של מחר של העשירי. ולפי טעם זה, הסעודה העיקרית היא סעודת הערב. ואפשר לטעם זה מי שלא ירצה לאכול עד סעודת הערב הרשות בידו. וכן נראה לי לפי טעם האכילה על פי הסוד שכתב האלה\"י מהר\"ם קורדוורא שיובא דבריו לקמן בפרק שני. וכן משמע קצת במשנה פרק ח' דנדרים (ו), אמר קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום, אינו אסור אלא עד לילי צום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר. פירוש, לילי הצום ליל צום כפור שמצוה להרבות בסעודה בערב יום כפור. הרי שסעודה העיקרית היא בערב סמוך ללילה. מכל מקום נראה דאסור להתענות עד הערב, דאפילו תענית שעות מקרי תענית. ואף שסעודת הערב היא עיקרית, מכל מקום האכילה היא כמו העינוי. ומה עינוי כל היום, אף אכילה צריך לראות כל היום שלא יהיה מעונה:",
+ "ולפי טעם הזוהר בסוד האכילה שיובא דבריו לקמן בפרק שני, אזי כל היום הוא יום טוב ומצוה לענג בו. ובתשובת מהרי\"ל שאלו אותו, על אשה שנדרה שלא לאכול בשר ולא לשתות יין רק בשבתות וימים טובים, מה דינה בערב יום כפור. והשיב, שמותרת לאכול כל רצונה ולשמוח לבה ביום זה, דגם הוא מתקרי יום טוב:",
+ "ובספר מהרי\"ל דף מ\"ח כתב וזה לשונו, שאלו מקמי מהר\"י סג\"ל היאך עושין בתענית חלום בערב יום כפור. ואמר דיכול לאכול ויניח להטיב לו חלומו. וכן איתא בגמרא (פסחים סח, ב) מר בריה דרבינא כולא שתא יתיב בתעניתא, בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורא. ופירש ראבי\"ה, דבתענית חלום מיירי. ואמר מהר\"י סג\"ל, דהרוצה להחמיר ולהתענות, יאכל סעודה המפסקת עם בני הבית, ודוגמא תענית חלום בערב ט\"ב דצריך נמי לאכול סעודה המפסקת כדפירש שם. ואמר מהר\"י סג\"ל, דמגמרא דלעיל נמי משמע דאין להתענות תענית חלום לא בפוריא ולא בשבועות, עד כאן לשונו:",
+ "ומה שאמר דמי שרוצה להחמיר יתענה תענית חלום בערב יום כפור ויאכל סעודה המפסקת, לא נראה כן מהגמרא שהביא, דמשמע דאיסורא הוא אפילו תענית חלום. דאלו היה ��יתר להחמיר ולהתענות, בודאי היה מחמיר על עצמו מר בריה דרבינא והיה מתענה בו. אלא בודאי איסורא הוא. ואין להקשות היאך יהיה חמור ערב יום כפור משבת. וי\"ל דשאני ערב יום כפור דפרט הכתוב בהדיא בו וציוה על האכילה, והאכילה במקום עינוי, מה עינוי כל היום אף אכילה צריך לראות שלא יהיה מעונה בכל אותו היום אפילו במקצת ממנו:",
+ "וענין ליל ט' בתשרי, הנוהגים שלא לאכול בשר ופירות ושלא לשתות יין רק בשבתות וימים טובים, נראה בעיני דתלוי במנהג מקומות בענין אשמורת הבקר. באותן המקומות שנוהגים קודם עלות השחר בערב יום כפור להשכים במאוד ולהרבות בסליחות ובתחנונים, אזי אין עושין אותו ליום טוב גמור עד אחר הסליחות ותחנונים. ואותן המקומות שאין אומרים רק מעט ומחסרים ממה שנוהגין בשאר ימי תשובה, נמצא מחזיקים גם הלילה ליום טוב, ואף על פי שאומרים קצת סליחות מפני שהוא עכ\"פ יום אחד מימי תשובה, ולפי מנהגם גם הלילה מישך שייכא ליום. וכן הוא מסתברא דלילה היא כיום, כמו שמצינו בשבת ויום טוב וראש חודש וחנוכה ופורים. ואע\"פ שנופלין על אפיהם במנחה שקודם לו, מכל מקום מיד שמתחיל הלילה הוא יום תשיעי שהאכילה בו חשובה כעינוי:",
+ "ונראה בעיני הנהגה ישרה, ערב יום כפור יאכל לשובע נפשו מאכלים טובים מה שזימן לו השם יתברך. ולערב לא יאכל רק מאכלים חשובים וקלים. וכך כתב הכלבו בשם מהר\"ם הטעם שיש לאכול מאכלים קלים, כדי שלא יהיה שבע ומתגאה. וזה לשון סדר היום דף צ\"א, סעודה המפסקת יתחיל בה מבעוד יום, כדי שיוכל לנוח מעט מאכילתו קודם שילך לבית הכנסת ולא יטריד עליו אכילתו בתפילתו שלא ימצא עכור בתפילתו ולא יוכל לכוון בה כראוי. והחכם עיניו בראשו לאכול דברים טובים ומטעמים טובים מעטי הכמות ורבי האיכות שיוכלו לסמוך עליהם כל היום ולא יזיקו לו, וזהו דרך החכמים ובעלי השכל. גם כדי שלא יצטרכו לצאת מבית הכנסת לעשות צרכיהם, עד כאן לשונו. ועוד אכתוב מזה טעם בפרק שני:",
+ "כל אדם יזהר שלא יאכל בערב יו\"כ בסעודה המפסקת דברים המחממים, כגון מיני בשמים וכן מיריק\"א שקורין זפרי\"ן ויין טוב וביצים, פן ח\"ו אם יראה קרי אין מתירין לו לטבול. ואמר מהרי\"ל שכן ראה מרבותיו ששתו מים ואכלו פרי שקורין ער\"ד עפפי\"ל כדי להתקרר להשמר בנקיות. ואומר שכן ראה מרבו מהר\"ש שהיה נוטל הפרי הנזכר, ושמהו במים להצטנן מאד ואכל ונתן לבני ביתו. וכן אסור לאכול בערב יום כפור מיני מאכל חלב דהוא מרבה קרי, עד כאן במהרי\"ל. ועם כל זה שאוכל ושותה ושמח ע\"כ אין צריך להרבות לו עידונין בעצמו ואכילות גסות שלא יבא מהם לקלות ראש ושיחה בטילה, שא\"כ הוא עושה עבירה היא בידו ולא נצטוינו על ככה רק על שמחה של מצוה. על כן יאכל כאוכל לפני המלך, והשלחן מלא דברי תורה ויראת שמים ביתר שאת מכל ימות השנה, ויאכל לשם מצוה ככהן האוכל קדשים:",
+ "מצות הטבילה בערב יום הכפורים היא מצוה גדולה, והיא יתר בקודש משאר קדושות הטבילות שבכל ימות השנה מי שנוהג בהם, ויהיה כוונתו שעושה הטבילה בשביל תשובה ובשביל טהרה, כי יש דעות שונות בזה מזה, מכל מקום אלו ואלו דברי אלהים חיים:",
+ "וזה לשון אבא מורי זלה\"ה בעמק ברכה, מהרי\"ל מביא ראיה בהלכות יוה\"כ דטבילת ערב יום כפור משום תשובה היא, והא דאשכחן דמהר\"ם היה נוהג לשפוך ט' קבין על ראשו משום שהוא סובר הטעם דמשום טהרה היא. אבל מי שסובר דטבילת ערב יום כפור משום תשובה היא, אינו יוצא בט' קבין, אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור (ויקרא יא, לו). וספר תניא כתב ג\"כ בהלכות תשובה שטבילת ערב יום כפור משום תשובה היא:",
+ "וראוי להחמיר בזה, בפרט מי שאינו זקן או חולה אעפ\"י שיש קצת צערא דגופא לטבול במים קרים בעת הזאת, לפום צערא אגרא. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם (ויקרא טז, ל):",
+ "לפיכך צריך כל בר ישראל לנקות את עצמו ביום שהיא דוגמת עולם הנשמות, כי נקיון הגוף מבוא גדול בנקיון הנפש, כי ליכנס לעולם הבא יצטרך תחלה לטבול במקוה ישראל מושיעו בעת צרה וגו' (ירמיה יד, ח):",
+ "וזה לשון ראשית חכמה בשער הקדושה, והזהיר לעשות הטבילה בזמנה, בודאי לא תזיקהו שום מזיק, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. אלא אם יהיה אנוס ואם נתרשל מלעשות בזמנה, יזדרז לשוב בתשובה ולא יניח לטומאה שתתישן בנפשו, שאח\"כ יהיה קשה להפרידם. על דרך מה שכתוב מפני שיבה תקום, קודם שיצר הרע יזקין בי' וכו'. עד ויבטח בה', כי הבא לטהר מסייעין, ולא תארע לו שום היזק וכו'. עד כי בטהרה יטהר ג\"כ נפשו ורוחו שהם חלק עליון וכו'. עד וצריך שיהיה שמח בעשיית המצוה, כמו ההולך להרויח ממון הרבה שהוא משמח בה, כן יהיה משמח במצות וכמו שאמר דוד המלך ע\"ה (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך וגו'. ובזמן שימצא גופו בריא, יחמיר במ' סאה. ואם גופו חלש או בימי הצינה, יתן עליו ט' קבין של מים חמין. וט' קבין צריך להטילן עליו בכלי שיוכל להריקו ממנו בלי שום הפסקה. וכן טוב לטהר ולגלח הצפרנים, שכן האשה המטהרת לבעלה צריכה לקצצם. עוד צריך לטהר מכל הדברים שנזכר בהם טומאה בתורה ובדברי רז\"ל וכו'. ועיקר הטהרה הוא מה שנתבאר לעיל שיטהר עצמו מכל עון ואשמה כמו שאמר הכתוב (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם, עד כאן לשונו:",
+ "כזה ראה וקדש עצמך מכל טומאות עבירות והרהורי עבירה, בענין שתהיה מנוקה מכל חטא ועון ואשמה ביום טהרתך במים. וראוי הוא קודם שיכנס אדם למקוה שיהרהר תשובה מעונותיו ויתודה ג\"כ, כי עיקר הטבילה לבעל תשובה הוא לטהר עצמו מעונותיו כנזכר:",
+ "לזה צריך לשום בלבו לשוב מעוונותיו מכל וכל, ולא יהא טובל וקצת עוונותיו בידו, כי לא יועיל לו הטבילה לטהר עוונותיו עד שיעזוב אותם עזיבה גמורה מכל וכל, ולזה נכון שיתודה קודם שיכנס במקוה או לפחות בהרהור, וכן הוא בראשית חכמה:",
+ "מהרי\"ל היה נוהג לטבול ערב יום כפור ג' פעמים, וכן בערב ראש השנה ג' פעמים. ובספר החסידים (שצד) כתב, שראוי לטבול ג' פעמים כנגד חטא עון ופשע, על כן תלתא זמנא הוי חזקת טהרה, עד כאן לשון עמק ברכה. וכבר כתבתי למעלה במאמר האותיות באות ק' קדושה שאפי' בטבילת כל ערב שבת ראוי לטבול י\"ד טבילות, ע\"ש באורך הטעם. א\"כ מכל שכן עתה ליום האדיר. ושמעתי כי היו כת חסידים בזמנינו שטבלו ביום הזה ל\"ט טבילות נגד המלקות, ואז האדם מתעורר במאוד ובוער הקדושה בלבו ונתקיים בו באנו באש ובמים:",
+ "תנן (יומא פ\"ח מ\"ט) את זו דרש רבי אליעזר בן עזריה, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז, ל), עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. ושבינו לבין חבירו, אין יום הכפורים מכפר. וזה נאמר הן על עסקי ממון שבינו לבין חבירו, או איזה הקנטה. וכן איתא שם בסוף יומא (פז, א), א\"ר יצחק, כל המקניט את חבירו אפי' בדברים צריך לפייסו, שנאמר (משלי ו, א-ג) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. נוקשת באמרי פיך [נלכדת באמרי פיך]. עשה זאת איפוא בני והנצל. אם יש בידך, התר לו פיסת יד. ואם לאו, הרבה עליו רעים. אמר רב חסדא, וצריך לפייסו בשלש שורות של שלש בני אדם, שנאמר (איוב לג, כז) ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, עד כאן:",
+ "וזה לשון רש\"י, בני אם ערבת לריעך ותקעת לזר כפיך, בשביל זר לערבו בממון. או אם נוקשת באמרי פיך, שהקניטו בדברים. עשה זאת והנצל, כי באת בכף רעיך על עסקי ממון לך התרפס יד ופרע לו. ועל מוקש אמרי פיך, אם הקניטו רהב רעיך, הרבה רעים לבקש הימנו מחילה. ריעיך בתרא דקרא מלא כתיב, לפי שהוא לשון רבים. בשלש שורות, ג' פעמים יפייסהו בג' אנשים בכל פעם, שנאמר ישור לשון שורה, ואין שורה פחותה מג' בני אדם, עד כאן לשונו:",
+ "ומצאתי כתוב, ויבקשו מחילה זה מזה שלשה פעמים, כמו אנא שא נא שאמרו אחי יוסף ליוסף. והמוחל לא יהא אכזרי, וימחלו זה לזה בלב שלם. אבל המוציא שם רע על חבירו, אין לו למחול, מהרי\"ו בדרשותיו דף פ\"א, והוא מהירושלמי דפרק קמא דיומא (מב, ב) דאיתא התם שמואל אמר, הדין דחטא לחבריה, צריך למימר ליה סרחית עלך. ואין קבלה, הא טבות. ואין לא, מייתי בני נשי ומפייס ליה קדמיהן, הה\"ד ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי. ואי מיית, צריך למיזל ומפייסיה על קבריה, ומימר ליה סרחית עלך. א\"ר ייסא בשאר כל העבירות, אבל במוציא שם רע על חבירו אין לא מחילה עולמית, עד כאן:",
+ "וכתב מהר\"י בן חביב וזה לשונו, מכאן נראה שהוא מנהג של טעות מה שנוהגין בזמנינו אם יחטא איש לאיש והקניטו בדברים, נכנס ביניהם אמצעי עושה שלום ומדבר עם העלוב שירצה לקבל פיוס העולב, ואחר זאת ההקדמה יבוא העולב לבקש מחילה ממנו. ואין זאת כוונת שמואל, אלא שהעולב ילך מעצמו לפני העלוב ואומר סרחית עלך. ואם לא קבלו, אז יביא אנשים עמו וחוזר לחלות פניו לפניהם שימחול לו, וכן יורה דקדוק לשון שמואל. ועוד יגיד עליו רעהו, שאמר ואי מית צריך למיזל על קבריה כו', וראוי שנאמר שההליכה לפייס לפני החי והמת אין בהם הקדמה בידיעה, רק שהעולב ילך מעצמו לפייס, וזאת הבושה ובזיון הם לכפר עליו מאשר חטא לחבירו אפילו לא הקניטו אלא בדברים. וכשהולך לפייסו על קברו, יוליך עמו י' אנשים ויאמר בפניהם חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שפשעתי בו. והם ישיבו לו, מחול לך מחול לך, עד כאן מצאתי:",
+ "ואעפ\"י שבכל ימות השנה חייב אדם לרצות חבירו תיכף לפשיעותא, אבל כשיגיע יום הכיפורים לא יאחר לשלמו. ואף אם הפושע הוא קשה עורף, ימציא הוא את עצמו לו כדי שיביא הדברים לידי פיוס כדי שיסולק המכשול מהעיור הזה. ומי לנו גדול מרב דהוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא אזיל תריסר ירחי שתא ולא אתא לפיוס כי מטי מעלי יומא דכיפורי לא אתא אמר איזיל אנא כו' כדאיתא שם בסוף יומא (פז, א):",
+ "הלכתא אומר זמן בראש השנה ויום כפור. ונוהגין שהש\"ץ אומר שהחיינו לאחר כל נדרי. והקהל עונין אמן, ויכונו לצאת בברכת החזן. ומי שרוצה לנהוג לברך לעצמו קודם שיסיים ש\"ץ הברכה, וסובר שזהו עדיף שיעשה בעצמו ולא יוציא אותו אחר, לא ישר בעיני. אדרבה, ברוב עם הדרת מלך מלכי המלכים הקב\"ה, וכן נראה לי לנהוג בברכת הלל וברכת הלולב שהש\"ץ יברך בקול רם והקהל יכוונו לצאת בברכתו ויענו אמן. וכבר כתבתי מזה במקום אחר, והבאתי ראיה מהא דאיתא בברכות בפ' אלו דברים (ברכות דף נ\"ג) (א) ת\"ר היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, וב\"ה אומרים אחד מברך לכולם, שנאמר (משלי יד, כח) ברוב עם הדרת מלך. בשלמא ב\"ה מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מ\"ט. קסברי מפני ביטול בית המדרש, עד כאן:",
+ "אסור בתשמיש המטה, ויליף מקרא דחשיב עינוי. ואיתא בפסחים (פ\"ד מ\"ד) מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום כפור מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק כו'. דרש רבא (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. בין שאמרו להדליק, בין שאמרו שלא להדליק, שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד. ופירש רש\"י, לא נתכוונו אלא לדבר אחד, להפריש עצמו ממשכבי האשה. האומרים להדליק, משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר. והאומר שלא להדליק, סבר כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאוה:",
+ "ומאחר שמקום שנהגו להדליק הוא משום שאין אדם משמש מטתו לאור הנר, ואנו נוהגין כמקום שנהגו להדליק, לכן ידליקו בחדר משכבו דאז הוא מונע את עצמו מלקרב לאשתו דישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן לאור הנר. ואי מדליק בבית, לא עביד לא כמקום שנהגו שלא להדליק, ולא כמקום שנהגו להדליק. דאלו מקום שנהגו שלא להדליק, סברי כשהנר דולק רואה את אשתו ומתאוה לה, והוא רואה ומתאוה לה. ולא כמקום שנהגו להדליק, דסברי משום שאין אדם משמש מטתו לאור הנר, וכאן בחשיכה יתהלכו לחדר משכבו, ונמצא תרתי לריעותא, דבבית מסתכל בה כשהיא מקושטת ומתאוה לה, ואח\"כ הולך חשכים. על כן צריך להדליק ג\"כ בחדר משכבו:",
+ "וכל אותה לילה ויום יתרחק מאשתו שלא ליגע בה ובבגדיה כאלו היא נדה, שהרי החמירו להדליק או שלא להדליק, ובנדה לא החמירו, כן הוא באגודה בפסחים וביומא. וגם לא ירבה בדברים עמה שלא יבא לידי הרגל עבירה ושלא יבא לידי הרהור ולידי קרי, מצאתי:",
+ "אמר מהרי\"ל, כשרוצה אדם לילך לבית הכנסת ליל כל נדרי, ישלוף מנעליו ויניחם בביתו ולא יוליכם לבית הכנסת משום טינוף, ויום זה הוא יום שחייבין לכבדו בכסות נקיה ובכל דבר טהרה. ואמר, דבימי אביו מהר\"ם סג\"ל בהיות שם רב במגנצא הי' נוהג ששמש העיר הי' מכריז בערב להניח מנעליהם בביתם. ואמר שיש מקומות שפורסין בגדי צבעונין בבית הכנסת לכבוד היום, ויש מקומות שמשטיחין עשבים על הרצפה משום דכתיב (ויקרא כו, א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, וביום כפור אנו מרבין בהשתחוואות יותר מבשאר כל השנה. ומסיק פרק הקורא תניינא (מגילה כב, ב) דהשתחוואוה היא פישוט ידים ורגלים, ואנן עבדינן הכי ביום כפור דוקא. ומהאי טעמא נותנים מחצלת לפני העמוד אל פני הש\"ץ כל השנה, וכן הוא באלפס בתוספתא דמגילה פרק הקורא תניינא. ואם אדם מפונק וקשה עליו לילך יחף עד לבית הכנסת, רשאי לילך במנעליו עד פתח בית הכנסת ויתנה לבני ביתו להחזירם הבית, או יצניעם במקום מוצנע שלא יראו, עד כאן לשונו:",
+ "וכבר כתבתי לעיל בהלכות ט' באב, אם עת גשמים ויירא שיטנפו רגליו ואז שרי ללבוש מנעלים, מכל מקום יהפכם של שמאל לימין, והבאתי סמך מהתלמוד על זה. ואם הכרח הוא לו לשום המנעלים בבית הכנסת, ישים אותם בחור או במקום נסתר ויהיו מכוסים אין רואה, כי קדוש היום לאדונינו:",
+ "בפרק בתרא דיומא (פז, ב), ת\"ר, מצות וידוי ערב יוה\"כ עם חשיכה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים, צריך שיתוודה קודם שיאכל וישתה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. ואע\"פ שהתודה ערבית מתודה בשחרית כו'. וכתב הר\"ן, וידוי ערב יו\"כ עם חשיכה לאחר אכילה משיקבל עליו יום הכפורים, שמא יארע דבר קלקלה של שכרות וכיוצא בו:",
+ "צריך שיתודה לאחר שיאכל וישתה בתפלת ערבית, כך פירשו הראשונים. והרמב\"ן הקשה עליהם, ופירש דהכי קאמר, מצות וידוי של ערב יו\"ה שצריך להתודות קודם שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשיכה סמוך ליום עצמו, כדי שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום. אבל חששו חכמים שמא תטרוף דעתו בסעודה וימנענו שכרותו מן הוידוי, ולפיכך החמירו עלו להתודות קודם אכילה. ואף על פי שהתודה קודם אכילה, חוזר ומתודה בזמנה עם חשיכה סמוך ליום עצמו שמא אירע דבר קלקלה של חטא בסעודה. אבל ווידוי ערבית שהוא וידוי של יוה\"כ עצמו לא קתני, דודאי מתודה הוא ביוה\"כ. אלא קתני אע\"פ שהתודה ערבית מתודה שחרית וכל היום, שמא אירע לו דבר עבירה כל היום, דיום הכפורים בסופו עם חשיכה מכפר. והביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא מצות וידוי ערב יו\"ה עם חשיכה, ואע\"פ שמתודה קודם שיאכל וישתה, צריך שיתודה לאחר אכילה ושתיה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. ואע\"פ שהתודה לאחר שאכל ושתה, צריך שיתודה ערבית. ואע\"פ שהתודה ערבית, צריך שיתודה שחרית, עד כאן:",
+ "וראוי לכל ירא שמים לעשות כן כדברי הרמב\"ן מאחר שהביא ראי' מהתוספתא. ואעפ\"י שהבית יוסף סימן תר\"ז כתב והעולם לא נהגו כדברי הרמב\"ן, מכל מקום אני אומר הנוהג כדברי הרמב\"ן הוא מנהג טוב וישר בעיני אלהים. וכן אני נוהג כשאני רואה בין השמשות ממשמש ובא והוא סמוך לחשיכה, אני מתודה בכל יכולתי:",
+ "סדר הוידוי, זה לשון אבא מורי זלה\"ה בעמק ברכה דף ק\"ד, וסדר הוידוי חטאנו עוינו פשענו, והחטאים הם השגגות והפשעים הם המורדים מלשון (מל\"ב ג, ז) מלך מואב פשע בי. האלוף המרומם בפי כל מהורר\"ף סג\"ל יצ\"ו מק\"ק קראקא העיד על גיסו מהר\"מ איסרל\"ן ז\"ל שהיה נוהג בוידוי יום כפור לומר בזה הסדר כפרה לחטאים. ומחילה לעונות. וסליחה לפשעים שחטא הוא השוגג מתפללים שימחקם לגמרי כאלו לא היו מעולם. וזה ל' כפרה כמו (בראשית לב, כא) אכפרה פניו וגו'. ומחילה לעון כי שם נשאר שום רושם. וסליחה שהיא אריכות אף לפושעים הם המורדים כי עליהם יום הכפורים תולה, חזי מאן גברא רבא קא מסהיד עליה דגברא רבא ז\"ל וטעמו כצפיחית בדבש, עד כאן לשונו:",
+ "קבלתי כשמתודה ישוח עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, ולא ביום כפור בלבד, אלא אף כל ימי השנה כשמתודה יעשה כן. וכבר נודע מי שלא כרע במודים, אז טרדתו נעשית נחש, ומזה נותן השכל כי המתודה על העבירות והם באים מצד זוהמת הנחש והוא מודה ומתודה יכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ואז ושב ורפא לו. וכן רמוז בספר נחמיה סימן ח' דכתיב (ו) ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול, ויענו כל העם אמן אמן במעל ידיהם ויקדו וישתחוו לה' אפים ארצה. אחר כותבי זה, מצאתי כן במהרי\"ל בהלכות ליל יום כפור. וזה לשון מהר\"י סג\"ל, כשהיה מתודה היה עומד בכפיפת הראש כדרך שהיה שוחה באומרו מודים:",
+ "בפרק בתרא דיומא (פו, ב) איפליגו ר' יודא בן בבא ור' עקיבא, ריב\"ב סבירא ליה צריך לפרש החטא, שנאמר (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. ר' עקיבא אומר, (תהל��ם לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב, כדר' ינאי, דאמר ר' ינאי אמר משה לפני הקב\"ה כסף וזהב שהרבית לכנסת ישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו אלהי זהב. והרי\"ף והרא\"ש פסקו הלכה כר' עקיבא, דהא הלכה כר' עקיבא מחבירו (עירובין מו, ב). וכן הסכים הבית יוסף בטור אורח חיים סימן תר\"ז, והולך לסברתו דרגיל לפסוק כתרי משלשה גדולי ההוראה דהיינו הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש:",
+ "אבל הרמב\"ם (הל' תשובה ב, ה) פסק כריב\"ב, מכל מקום כתב הבית יוסף דיש להרמב\"ם ראייה ברורה דהלכה כריב\"ב, דמוכח שם דרב יודא אמר רב סבירא ליה כריב\"ב. ועוד הביא הבית יוסף ראיה מדאפליגו תנאי בעבירות שהתודה בהם ביוה\"כ שעבר אם חוזר ומתודה עליהם ביוה\"כ, מכלל מתודה עליהם בפרטיות. ובאמת ראיות שהביא הבית יוסף הם ראיות חזקות, ואף שלענין פסק הלכה הסכים הבית יוסף עם הרי\"ף והרא\"ש, מכל מקום כתב וזה לשונו, מכל מקום נראה שאם רצה לפרט החטא הרשות בידו, דר' עקיבא לא אסר לפרט החטא, ולא בא אלא לומר שהוא יותר מאושר מי שאינו מפרט חטאיו. ועוד דאפשר דלא אסר ר' עקיבא אלא דמפרט אותם בקול רם, אבל בלחש שפיר דמי למיפרט כדי שיתבייש יותר, ואכתי כסוי חטאה הוא כיון דאינו נשמע לבני אדם, הכי מוכח מדמשני כאן בחטא מפורסם כו', דבמתודה לפני בני אדם בקול רם מיירי. דאי בלחש, כי אינו מפורסם מאי הוי, הא אע\"פ דמפרט אכתי מכוסה הוא. מה שכתב רבינו בסמוך בשם הרא\"ש שהעבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים שעבר יוכל להתודות עליהם אף ע\"פ שלא שנה בהם, ובמתודה בפרטות מיירי וכמו שהוכחתי בסמוך, עכ\"ל. הרי שלכולי עלמא יפרט החטא בלחש:",
+ "והנה לפום ריהטא מה שרצה לומר שאף לר\"ע יפרט בלחש, יש להקשות על זה, אם כן למה מוקי תלמודא הפסוק דויעשו אלהי זהב אליבא דר' עקיבא כדר' ינאי כו' כדלעיל, יפרש הפסוק כריב\"ב ועל כל זה לא יהיה קשה על ר' עקיבא, דהא ר' עקיבא מודה באם אינו נשמע לבני אדם דיפרט חטאו. וגם משה כשהתפלל לא היה נשמע לבני אדם זולתי להש\"י, שהרי התפלל בהר כמו שכתוב (שמות לב, לא) וישב משה אל ה' וגו'. אמנם אין זה קושיא, דודאי אותו אדם שחטא יפרט החטא בלחש אף לר' עקיבא, כדי שיתלבש בבושה כשמודה על חטאיו. אבל איש אחד שמתפלל בעד אחר, כמו כאן משה שלא חטא והתפלל בעד חוטאי ישראל, אפשר שהוא בכלל כסוי חטאה שלא יפרטם, כי אצלו לא שייך כדי שיתבייש מאחר שהוא לא היה החוטא, על כן הוצרך לר' עקיבא הפסוק ויעשו להם אלהי זהב כדר' ינאי:",
+ "נמצא לפירוש הרמב\"ם הלכה כריב\"ב לגמרי, ואף לר' עקיבא יפרט חטאיו בלחש, ורוב המחברים בענייני תשובה מסכימים לפרט החטא כדעת ריב\"ב, וכן כתב הכלבו. וכך כתב מהרי\"ל בהלכות יו\"כ זה לשונו, כל מה שאדם חטא בכל השנה יהיה כולל תוך וידויו ויתודה עליו. כגון אם ח\"ו אכל דבר איסור, יאמר על חטא שחטאתי לפניך באכילת איסור, וכל כהאי גוונא, עד כאן לשונו. וכן מצאתי בספר חסידים סימן כ\"א זה לשונו, חסידים הראשונים היו כותבין באגרת עונותיהם כשהיו חוטאים כדי להתוודות על חטאתם וכדי שיזכור ויתחרט ויעשה תשובה, ולפיכך טוב לכתבם לקיים מה שנאמר (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, וזוכר יום המיתה וגיהנם ויום הדין, ולבסוף אהבת שמים, כי היא מובחרת. אך ברמז יכתבם שלא ימצאם שום אדם. ומה שאמרו חצוף מאן דמפרש חטאיו, וזהו שמגיד לכל אשר חטא, אבל מותר להגיד לאדם צדיק וצנוע אחד עונותיו ��די שיורה לו היאך יעשה תשובה. או ישאל לו סתם אדם שעשה עון זה ובא לשוב היאך יעשה תשובה, עד כאן. ודבר זה מביא להחוטא לידי בושה כשמזכיר חטאיו בפירוש לפני מלך מוחל וסולח לעונים, ויזכירם באימה וביראה וברתת ובזיע ובבושה והכנעה ובקול בכיה ותמרורים. מכל מקום טוב שיפרטם בלחש שלא יהיו נשמעים לאחרים ואז יוצא ידי כולם:",
+ "ובענין עבירות שהתודה עליהם ולא שנה עליהם, דסבירא ליה לת\"ק (יומא פו, ב) אם חוזר ומתודה עליהם הוא ככלב שב על קיאו. ור' אליעזר בן יעקב אומר כל שכן הרי זה משובח. הרי\"ץ גאות פסק כת\"ק, והרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש סבירא להו כראב\"י דקיימא לן (עירובין סב, ב) משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. וכן משמע קצת בזוהר פרשת נח וזה לשונו, תא חזי, אע\"ג דאודי על חוביה ותב בתיובתא, לא אעדי לביה ורעותיה מאינון חובין דחב. ומההוא חובא דבת שבע בגין דדחיל תדיר עלייהו דלמא גרים חד מינייהו ויקטרג עליה בשעתא דסכנה, ובגין כן לא אנשי לון מיניה ומרעותיה, עכ\"ל:",
+ "מנהג בהרבה גלילות בישראל לומר כל ספר תהלים בליל יום כפורים, והוא מנהג ותיקין כי אין לנו דבר גדול יותר מספר תהלים שכלול מן הכל מרבים שבחים להש\"י, ורבים מזמורים הם של התעוררות תשובה, ורבים מזמורים הם של בקשת מחילה וסליחה, והכל מיד ה' השכיל חיבר דוד המלך ע\"ה ברוח הקודש. והאומר תהלים הוא כמתפלל והוא גם כן כעוסק בתורה, כי כבר בקש דוד המלך ע\"ה שיהיו מקבלים שכר הקורים בתהלים כעוסקים בעומק התורה נגעים ואהלות (מדרש תהלים א, ה). ומצאתי ג\"כ בטור אורח חיים סוף הלכות תענית סי' תקע\"ט בענין תעניות צבור החמורים של גשמים, כתב לומר פזמונים וסליחות ותחנונים, עיין שם:",
+ "אמנם מי שעיף ויגע ואי אפשר לו, על כל פנים יאמר ד' מזמורים הראשונים קודם שישכב כי הם מסוגלים שלא יבא לידי קרי. וכן כתב בסדר היום דף צ\"א. וכתב, ויש בהם ש\"ו תיבות וד' מזמורים יעלה למנין קר\"י, ובלילה הזאת שאנו דומין למלאכים צריכין אנו ליזהר מכל טומאה ובפרט מטומאת קר\"י:",
+ "עוד דבר טוב הוא בעת שהוא ישן בלילה לא יעטף את עצמו בכרים ובכסתות המחממין, כי זה מוליד כח התאוה. ועכ\"פ לא יכסה את רגליו. ודוגמא לזה תנן במס' יומא (פ\"א מ\"ז) בכהן גדול שבקש להתנמנם, אומרים לו אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה. והבאתי משנה זו לעיל במסכת שבועות, וכתבתי שזה היה טעם של רות ותגל מרגלותיו של בועז (רות ג, ז) כדי שלא יתחמם ויבוא לידי יצר:",
+ "זה לשון סדר היום דף ל\"ד, ענין סוד מאה ברכות הוא ענין נשגב עד מאוד ונורא, כי לא על חנם אמרו רז\"ל (עי' מנחות מג, ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך (דברים י, יב) א\"ת מה אלא מאה. וכיון שהש\"י אין שואל מעמנו כי אם הדבר הזה בלבד, דבר גדול הוא. והענין הוא, כי כל העולמות אינן מתקיימים כי אם מצד הפעולות הטובות הנעשות למטה, כי צדיק יסוד עולם. ואם אין צדיק אין עולם מתקיים, ומברכתו יבורכו כל צבא השמים מרום רקיעא עד תהומא. ואם כן כשאדם השפל משגיח עליו ומתבונן בברכותיו לומר אותם כראוי, הבל אותם הברכות עולה ובוקע כל האוירים עד שמגיע לפני כסא כבודו, והקב\"ה כביכול מתעטר בו ושמח שמחה גדולה באותו שבח העולה מאת האדם נגזר מהאדמה כי מחומר קרוץ ומתעלה בו ומכין לו מחיה ומזון ונותן טרף לביתו פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון. אבל פחות מק' אין הדבר נ��מר כאשר ידוע ליודעי חן. ויום השבת שנמנעו ממנו כמה ברכות י\"ב בכל תפילה, צריך בעל נפש ליזהר כדי להשלים ולכוון בכל ברכות העולים לקרות בתורה ובז' ברכות של מפטיר ויעלו לו. ואם לא בא לידו כדי להשלים, כבר אמרו בגמרא (מנחות שם) ממלי להו באספרמקי ומגדי, וכן ביום טוב. אבל ביום הכפורים הוא טורח גדול למצוא צד להשלים, כי כשאנו מונין אין מוצאים אפי' שמונים. כיצד, ה' תפילות ל\"ה ברכות ברכת הבקר עד ברכת התורה, יום טוב ברכות ב' של ברוך שאמר וחתימת ז', ברכות דקריאת שמע הם כ\"ח ול\"ה הרי ס\"ג, וי\"ד של הפטורת הם ע\"ז, הרי חסידים מן המנין כ\"ג. ואם נאמר שיכוין לברכות הקוראים בתורה, מי הוא המכוין בהם. לכן ראיתי טוב ליקח עמו מעט בשמים או הדס ומשעה לשעה יריח בה ויברך, ולא מצאתי תיקון אחר קרוב מזה אחר שאינו יוצא מבית הכנסת. והחכם עיניו בראשו להבין ולהשכיל כל העניינים על מתכונתו, ואין אנו חוששין אם הוא נוהג בכך להריח בעצי בשמים כל שעה, ולא עוד אלא שאנחנו מבקשים ביום הזה כל דבר עינוי ואיך יעשה בהיפך, דכיון שעושה הדבר לשם שמים אין לחוש ודי לנו מה שאסרה תורה וגדר שגדרו חכמים עליה. ועוד דתענוג נשמה הוא זה ולא תענוג הגוף, כמו שאמרו רז\"ל (ברכות מג, ב) אכל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו) איזה דבר הוא שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף, זהו הריח, וא\"כ אין חשש לתענוג הנפש. ואע\"ג דכתיב (ויקרא כג, כט) כי כל הנפש אשר לא תעונה, היינו נפש הבהמיות הנקשרת עם הגוף, אבל הנשמה אין לה עינוי מזה, עד כאן לשונו:",
+ "ומה שכתב להריח בכל שעה ושעה ולעשות ברכות הריח, תמיהני עליו הא איתא בפ' אלו דברים (ברכות נג, א) והובא בטור אורח חיים סי' רי\"ז, הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים, מברך מיני בשמים. ישב שם כל היום כולו, אינו מברך אלא אחת. נכנס ויוצא נכנס ויוצא, מברך על כל פעם ופעם. וכתב מהר\"ם מרוטנבורג, דוקא כשלא היה דעתו לחזור, אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך דהא לא אסח דעתיה, עד כאן. אם כן זה המביא דבר המריח ודעתו להריח בו כל היום, איך מברך עליו שנית. גם כבר פקפקתי בדבר לעיל במסכת תענית אם מותר להריח בתענית ציבור:",
+ "ומה שטרח למצוא ק' ברכות, נלע\"ד דאין בזה כלום בדלא אפשר. דאי לא תימא הכי, מה תאמר ביום כפור שחל להיות בשבת היאך יקיימו ג' סעודות שהם דאורייתא, אלא לא אפשר שאני, וקדושת היום בעצמו מספיק ועומד נגד כל הקדושות של מצות אלו. מכל מקום מה דאפשר לעשות יעשה, דהיינו שיכוין בברכותיו במאוד, ויכוין בברכות של הש\"ץ מכל התפילות, ויכוין בברכות הקוראים בתורה וכן בברכות הפטורות, וכן בברכת המצות של יחידים כשמתעטפים בטליתות ומברכין בקול רם וכיוצא, אז יעלו לו מאה ברכות והרבה מהם:",
+ "נרות יום הכפורים שכבו, פשיטא ופשיטא שלא יאמר לגוי שידליקם, ולא כמו שעושים רבים מעמי הארץ, ואפילו לרמז לגוי לא ירמז. ומצוה עושה כשיניחם כך ולמוצאי יום כפור ידליקם:",
+ "מצאתי בקונטרסי דהאר\"י ז\"ל המוריד דמעות ביום כפורים על מיתת בני אהרן, בניו אינם מתים בחייו:",
+ "משום ונשלמה פריך שפתינו, מצוה רבה שילמוד ביום כפור משניות מסכת יומא עם פירושיהן ששם מוזכר סדר עבודת יום כפור. גם נכון ללמוד בתלמוד בסוף יומא המאמרים המדברים ממעלת התשובה. ודע כי כל מאמר ומאמר מדברי רז\"ל כולל הרבה עניינים מתשובה וממוסרים אשר הוצרכו המחברים לכ��וב על כמה דפין, על כן צריך לתת לב במאמרי רז\"ל להבינם ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים:",
+ "דרש מהרי\"ל, מיד לאחר יום הכפורים יעסוק כל אדם לעשות סוכה, משום שנשלמו ימי תשובה ויום ראשון שנכנס לחטא ח\"ו יקדים את עצמו לאתחולי במצוה כדי לקיים ילכו מחיל אל חיל. וכן העיד, שפעם אחת חל יום הכפורים ביום ה', ולמחרתו בערב שבת אקרי מהר\"י סג\"ל לבית מהר\"מ ומצאו שהי' עוסק בסוכתו והי' מתקנה מכל וכל, ולא רצה להאזין אל מהר\"ם סג\"ל ואל שאר העם שבאו לדין. ואמר, הואיל דאתא מצוה לידין לא אחמיץ. וכן לשון אורח חיים (תרכה), במוצאי יום כפור מתעסקין במצוה ואין עושין עונות, עכ\"ל מהרי\"ל בהלכות סוכה:",
+ "וטוב מיד לאחר הבדלה קודם שיאכל יתייעץ בענין סוכה עם בני ביתו, איך יעשה אותה ובאיזה מקום וכיוצא בזה. ומכל מקום לא יעכב כל כך האכילה שהיא גם כן מצוה שהוא יום טוב. ולמחר ביום י\"א תכף אחר יציאתו מבית הכנסת יתחיל בעסק הסוכה והשתדלות ד' מינים:"
+ ],
+ [
+ "הלכות תשובה",
+ "מעלה הנפלאה של התשובה מבוארת בתורה ובנביאים ובכתובים בתלמוד ובמדרשים ובזוהר ובתיקונים והרבה ספרי קודש המחוברים בענייני תשובה, גם מהמפורסמות לכל היא מעלת התשובה:",
+ "אמנם שלשה טעויות טועים המון העם. א במהות התשובה. ב באיכות התשובה. ג בזמן התשובה. והחוט המשולש הזה יתבאר, וסימנו (תהלים צג, ב) נכון כסאך מא\"ז. רז\"ל אמרו (יומא פו, א) גדולה תשובה שמגעת עד הכסא, וזהו נכון כסאך. והתשובה עלה במחשבתו קודם שנברא העולם, זהו נכון כסאך מאז. גם מא\"ז ראשי תיבות *מהות *איכות *זמן:",
+ "ענין מהות התשובה",
+ "כתיב (דברים ל, יא-יד) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת וגו'. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ופירש הרמב\"ן בחומש, כי המצוה הזאת יאמר על התשובה הנזכרת והשבות אל לבבך ושבת עד ה' אלהיך מצוה שצוה אותנו לעשות כן, עד כאן לשונו. והנה הם ג' כללי התשובה ולהם הרבה פרטים וג' כללים הם. א הוידוי. ב החרטה. ג העזיבה. ואלו שלשתן מתייחדים והיו לאחד, כי תכליתם הוא להיות עושה תשובה השבה מעלייתא כמו שאפשר:",
+ "ומתחלתן צריך לידע מה פירושו של תיבת תשובה, אם היא ציווי שובה, הל\"ל כמו שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך. ואם הוא קיום, רצוני לומר המקיים ושב, השב הל\"ל. אלא הוא על משקל תרומה תנופה תרומה, פירש רש\"י הפרשה, דהיינו ההרמה. כך תשובה פירושו השבה, רצה לומר השבה מעלייתא וזה יתבאר. ושלשה כללים ההם מוזכרים ברמב\"ם במדע הלכות תשובה פ\"א ופ\"ב וזה לשונו, כל מצות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאתו חייב להתוודות לפני האל ב\"ה, שנאמר (במדבר ה, ו-ז) איש או אשה כי יעשו וגו'. והתוודו את חטאתם אשר עשו. זהו וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתודה, אומר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך כך וכך עשיתי, הרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזה עיקרו של ווידוי. וכל המרבה להתוודות ומאריך בענין, הרי זה משובח וכו':",
+ "וכתב עוד בפרק שאחר זה הפרק זה לשונו, ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא את חטאיו ויסיר ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשה עוד, שנאמר (יש��יה נה, ז) יעזוב רשע דרכו. ויהא תוהא ומתנחם ומתחרט על הראשונים, שנאמר (ירמיה לא, יח) כי אחרי שובי נחמתי. ויעיד על עצמו יודע כל תעלומות שלא ישוב בזה החטא לעולם, שנאמר (הושע יד, ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינים אלו שגמר בדעתו. וכל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר (משלי כח, יד) ומודה ועוזב ירוחם. וצריך לפרוט את החטא, שנאמר (שמות לב, לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. מדרכי התשובה צריך להיות צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדברים שחטא בהן, ומשנה שמו. כלומר, שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה המעשים הרעים, ומשנה מעשיו כולם לטובה, עד כאן לשונו:",
+ "והחוט המשולש של ג' כללים הנ\"ל הוידוי והחרטה והעזיבה. כולם עולים בקנה אחד לתכלית התשובה שפירושה השבה מעלייתא, וביאור הענין הזה, כתיב (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. הנה ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל למה הדבר דומה, מי שהוא בעיר המעטירה כלילת יופי משוש כל הארץ, החכם הנבון יוצא ונכנס בכי טוב, כי יש דרך סלולה לעיר הזאת והוא הולך ושוב בדרך הנועם הזה באופן שדביקותו בעיר כלילת יופי הנזכר העיר הזאת היא משל אל העיר אשר ה' שמה והיא משוש כל הארץ אשר עליה נאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ובדרך לעיר הזאת הולכים ושבים הצדיקים, כי הוא הדרך הטוב והישר. אמנם פושעים יכשלו, כי הפושעים הולכים למרחוק מתרחקים והולכים בדרך עקלתון ההולך למדבר שממה מקום נחש שרף ועקרב שהוא מקום הקליפות בר מינן שמתעורר האדם בחטאים ועונות ופשעים בר מינן, ולפי ערך החטא כך גובר כח הקליפה. ולא זו שנתרחק מהעיר המעטירה כלילת יופי, אלא אף זו שהגביר בדרך אשר הלך כח הנחש שרף ועקרב והי' מהלך עד שבא לדרך המיושר, מכל מקום הוא בדרך רחוקה מהעיר המעטירה כלילת יופי שהלך ממנה ונתרחק ומחיצה של ברזל מפסקת ביניהם. ואין תקנה להאיש הזה עד שישוב ויחזור לעירו בדרך שהלך, ויהיה גבור כארי נגד נחשים שרפים ועקרבים להרוג אותם לעשות לו דרך טוב שישוב לעירו:",
+ "כן הענין בהנמשל, מי שהלך בדרך רשעים ונתרחק מהעיר אשר ה' שמה, והלך למקום הקליפות שהם נחש שרף ועקרב. ואף שיצא משם ובא לדרך טוב דהיינו שאחז במעשים טובים בתורה ובתפילה ובצדקה ובכל המדות המעולות, מכל מקום עדיין הוא רחוק ממקום שיצא, כי קלקל בדרך ואין לו תקנה אלא שישוב בדרך הזה ויהרוג הנחשים והעקרבים שהם בדרך. כלומר, שיתקן את המקולקל ויעשה בהפוכו, אז ישוב לביתו ויעשה בתחבולות מלחמה באופן שיחזור לעירו ולביתו. וזהו ענין תשובה שישוב לביתו ולאחוזתו, לא כטעות שסוברים תקנת החוטא הוא בדברי הצומות ובתפילות לעמוד באשמורת ולהתחנן על מחילה וסליחה וליתן צדקה, ונותנים סימן צו\"ם קו\"ל ממו\"ן עולים בגימטריא שוה, ואומרים ג' אלה הם תשובה תפילה וצדקה, כי סוברים הצום הוא תשובה, נמצא בהצטרף הקול שהוא תפילה וממון הוא צדקה הרי תשובה תפילה וצדקה המעבירין את רוע הגזירה. אבל אותן האנשים הם ההולכים בדרך רחוקה, אע\"פ שיצאו ממקום נחש שרף ועקרב והולכים בדרך טוב כי אמת ויציב ששלשה אלו הם דרכים טובים צום וקול וממון, מכל מקום עדיין רחוקים הם מהעיר אשר ה' שמה שממנה יצאו, ואין להם תקנה אלא שישובו בדרך הזה שהלכו ויהרגו בדרך הנחשים שרפים ועקרבים, דהיינו שימשלו ביצרם ויהיו כובשים אותו:",
+ "ודבר זה מבואר בדברי רז\"ל במס' יומא בפרק יום הכפורים (פו, ב) איתא שם, היכי דמי בעל תשובה, אמר רב יודא כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה. מחוי רב יודא, באותו אשה, באותו פרק, באותו מקום, עד כאן. זהו ענין תשובה שחוזר מדרכו הרעה ושב לדרך הטוב ומתקן את הקלקול בעצמו וכבוש את יצרו. ועל זה תנן תשובה ומעשים טובים, כלומר מתחלה יעשה תשובה שישוב לביתו בדרך אשר הלך ויחזור ויהרוג נחש שרף ועקרב, דהיינו שיכבוש את יצרו בדבר אשר חטא. ואחר כך יעשה מעשים טובים דהיינו תפילה וצדקה וגמילות חסדים וכל מדות טובות, ותלמוד תורה כנגד כולם:",
+ "וכן פירש חובת הלבבות מהות התשובה וזה לשונו בפ\"א משער התשובה, התשובה היא התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך אחר יציאתו ממנו וחטאו בה. והיציאה מעבודת הבורא על ב' דרכים, אם בעזיבת מה שציוה הבורא לעשות והתעלמותו ממנו, או בעשית מה שהזהיר מעשותו וכוון בו להמרות את בוראו. ואם תהיה יציאתו מן העבודה בחלוקה הראשונה בעזיבת מה שצווהו, אופן תשובתו שיזדרז וירבה לעשות מכאן ולהלאה מצות ותורה וכיוצא. ואם היה שעבר על הציווי, תשובתו שיתרחק האיש ההוא אל קצה האחרון עד שיחזור אל קו האמצעי. והדמיון בזה לאדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שמנע מלאכול מה שיש בו התמדת בריאותו, או מפני שאכל מה שהזיקו והפסיד בריאותו. ולחלק הראשון רפואתו הוא להרבות לו ממיני המזונות הראוים לטבעו. ואם יהיה חוליו מפני שאכל מה שהזיקו רפואתו, בהשמרו מהמזון ההוא ולהתנהג במה שהוא הפך מזגו עד שישוב אל הענין השוה, עד כאן כלל דבריו:",
+ "וזו התשובה בעבירות שבין אדם למקום, ובעבירות שבין אדם לחבירו. אם חטא בחטא שבין אדם למקום, לא יוסיף עוד לחטוא וימנע מהחטא הזה בתכלית המניעה בתוקף יצרו עליה, ויעשה עוד גדרים וסייגים שלא יבא לידי כך כדבעינן למימר לקמן. ונוסף על זה באבר שחטא יראה שיעשה עמו קדושה, כמו שאמרו רז\"ל (שמו\"ר כג, ג) הצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים. עוד אמרו (ויק\"ר כא, ה), אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצות. רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יהיו רצין לדבר מצוה. לשון שקר, אמת יהגה חכו ופיו יפתח בחכמה ותורת חסד על לשונו. ידים שופכות דם, פתוח יפתח את ידו לאחיו ולעניים. עינים רמות, יהא דכא וש�� עינים. לב חורש מחשבות און, בלבו יצפון אמרי התורה ויהיה הגות לבו תבונות. משלח מדנים בין אחים, יבקש שלום וירדפהו. אם חטא בתאוות המלבושים, ילבש שק ואפר. אם חטא במאכלות אסורות, יתענה ויזהר מלאכול לשובע נפשו אפילו הדברים המותרים, כמו שאמרו רז\"ל (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך:",
+ "אם חטא לחבירו, אם בממון שגזלו או כיחש לו, אין לו תקנה בעולם עד שישיב ישיבנו לו. ואם חטא נגדו בדברים, אפילו הקריב כל אילי נביות שבעולם אין לו תקנה עד שיפייסנו:",
+ "וזה לשון אבא מורי זלה\"ה בספר ברית אברהם פרק תשיעי, כבר אמרו הראשונים כדרך שיש לגוף חולה ומדוה, כן יש לנפש חולה ומדוה, ומדות הנפש וחליה הם מדותיה הרעות וחטאתיה. ובשוב רשע מדרכו הרעה, ירפא הש\"י חולי הנפש החוטאת, כמו שאמר הכתוב (תהלים מא, ה) ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך. ונאמר (ישעיה ו, י) ושב ורפא לו. והנה נמצא פעמים תחלואי הגוף שלא יתרפאו רפואה שלימה כי אם בפעולה ההפכיות, על דרך משל, אם יש לאדם חמימות הרבה, אז צריך להשקותו במיני משקים המקרים אותו. ואם החולי הוא בהיפך, אז צריך לפעול בהפוכו, וזולת הפעולות ההפכיות אי אפשר לחולי להיות בריא וחזק:",
+ "גם לחולי הנפש אי אפשר להתרפאות בשלימות כי אם בפעולות ההפכיות, ועל דרך שאמרו רז\"ל בבבא בתרא (ד, א) על הורדוס שהרג את החכמים, ושאל עצה לבבא בן בוטא אם יכול למצוא למכתו תרופה. ואמר אליו, אתה כבית נרו של עולם, לך עסוק באורו של עולם והשתדל בבנין בית המקדש. ולזה הסכימו גם כן חכמי המדרש ז\"ל במה שאמרו (עי' סנהדרין ע, ב) כי טוב העץ למאכל (בראשית ג, ו), תאנה היתה, בדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר (שם ז) ויתפרו עלה תאנה:",
+ "למדנו מכאן שלא יספיק לבעל תשובה עזיבת החטא בלבד, אלא שיעשה מעשים היפך עבירה שעשה. על דרך משל, אם חטא במאכלות אסורות, יתענה ויזהר מלאכול לשובע נפשו אפילו הדברים המותרים, כמו שאמרו רז\"ל (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך. ואם העלים עיניו מצדקה, יפזר ממונו לעניים. ואם הורה לאנשים קלות במצות, ילמד אותם דרך ישרה לדקדק במצות ולשוב אל הש\"י. ואם חטא בתאוות העושר, יתחבר לעניים ומרודים. ואם חטא בשררה, יתחבר לשפלים ונמוכים. ואם חטא ברב העסקים, יחשוב במותו אשר ישבית תכלית כל העסקים וכל המעשים. ואם חטא בתאוות המלבוש, ילבוש שק ואפר. ואם חטא בלשון הרע, יעסוק בתורה:",
+ "ובכל האברים שחטא ישתדל לקיים בהם מצות, כמו שאמרו רז\"ל באותו דבר שחוטאים בו מתרצים, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשונו (תמצא בעמק ברכה בדף ק\"ו סוף ע\"א עד ק\"ז ע\"ב) בהגה\"ה ואומר, ולא זו בלבד אמרו שחייב כל אדם לראות את עצמו, רצה לומר חטא עצמו, רצה לומר לתקן עיותו באותו דבר עצמו שחטא כדלעיל בפנים. אלא בכל דור ודור ראוי לבנים לתקן את עוונם ואת עון אבותיהם, באותו דבר עצמו שקלקלו האבות בו יתקנו התולדות הבאים אחריהם, ויאמרו בלבם אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סובלים לתקנם כפי היכולת, כמו שמצינו באבות העולם שעשו כן, כמו שאמרו ז\"ל במדרש (תנחומא נשא טז) א\"ר שמעון בר נחמן, בשעה שברא הקב\"ה את העולם, נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים. ברא את האדם וצווהו (בראשית ב, טז) מכל העץ הגן וגו' ועבר על ציויו. כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים, ודבר אחד צוויתי אותך ולא שמרתו, סילק הקב\"ה שכינתו לרקיע הראשון. עמד קין והרג להבל, סילק שכינתו לרקיע שני. עמד דורו של אנוש והיו עובדי עבודה זרה, וסילק שכינתו לרקיע שלישי. עמד דור המבול, סילק שכינתו לרביעי. עמד דור הפלגה, סילק שכינתו לחמישי. עמדו הסדומיים, סילק שכינתו לששי. עמד אמרפל וחביריו והכעיסוהו, סילק שכינתו לרקיע השביעי, ואמר (תהלים צד, טז) מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און. מה עשה הקב\"ה, קפל את כל הדורות הראשונים והעמיד את אברהם וסגל מעשיו. ירד משביעי לששי. עמד יצחק ופשט צוארו על המזבח, ירד מששי לחמישי. עמד יעקב, וירד מחמישי לרביעי. עמד שבט לוי, וירד מרביעי לשלישי. עמד קהת, וירד משלישי לשני. עמד עמרם, וירד משני לראשון. עמד משה והורידו לארץ, שנאמר (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני, עד כאן לשון המדרש:",
+ "ובעל העקידה ז\"ל הביא זה המדרש בהקדמת ספר שמות, וכתב עליו, שהכוונה היא שאלו האחרונים תיקנו עיוות של ראשונים. דהיינו אברהם תיקן חטא אדם הראשון במה שלא עמד על מצות בוראו אשר ציוהו לאמור לא תאכל וגו', ובאברהם נאמר (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע בקולי וגו'. בא יצחק ותיקן החטא השני אשר חטא עליו קין, כי הוא הביא צוארו לשחיטה לקבל מצות קונו, היפך ממה שעשה קין שהרג אחיו ואמר לית דין ולית דיין, ולזה ירד ירידה שניה. בא יעקב ותיקן מה שחטאו דור אנוש בחטא העבודות הנכריות, כי הוא אסף את בניו לקבל עול מלכות שמים שלימה עד שאמרו הבנים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, והוא ענה אחריהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בעבורו ירד ירידה שלישי. בא לוי ותיקן מה שעיוותו אנשי המבול בחטא הזימה, כי הוא מבואר ממעשה אחותו כמה הרחיק ענין הנבלה ההיא עד שנתקנו עצמם לגדור פרצת הזימה מעל הארץ, וכמו שאמרו (שם לד, לא) הכזונה יעשה [את] אחותינו, יען זאת ירד ירידה ד'. בא קהת ותיקן חטא דור הפלגה כמו שאמרו (שם יא, ד) הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, להמרות עיני עליון בזדונם ובגובה לבם. אמנם קהת היה ראש ופרנס בישראל במצרים אשר קבלו עול מלכות, ויבן ערי מסכנות לפרעה וכו', ובכל זה לא שינו את שמם ולא המירו דתם, ולזה ירד ירידה ה'. בא עמרם ותיקן חטא סדום אשר לא זכרו עשות חסד עם רעיהם, ועמד הוא וגמל חסד עם כל ישראל לשמוע בקול בתו לעשות זיווגים שניים אחר פירשו ממנה, כדי שתהר ותילד למשה מושיעם ממצרים אשר נאמר עליו (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, לזה ירד ירידה ו'. בא משה ותיקן חטא אמרפל הוא נמרוד במה שרדף אחר אוהבו ובקש להמיתו, כי הוא נגש אל ה' בכל לבבו ואוהב אוהביו ועבדיו ומסר נפשו עליהם, כמו שעשה בתוכחת הרשע בהריגת המצרי, והצלת בנות יתרו מהרועים, תחת זאת ירד ירידה ז' וחזרה שכינה לארץ כבראשונה, עד כאן כלל כוונת העקידה בקיצור:",
+ "וזה לשון הצרור המור פרשת חיי שרה, ובמדרש הנעלם אמרו, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו (בראשית כג, יט), לשרה אשתו לא נאמר, אלא את שרה אשתו, לרבות את חוה. והרמז בזה, כי בעבור חטא אדם הראשון ואשתו אעפ\"י שנקברו בכאן לא הי' להם קיום אמיתי עד שבא אברהם לקיים העולם ולתקן את אשר עיוותו אדם וחוה בעברם על מאמר השם שאמר להם (בראשית ב, יז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו, והם חטאו באכילה. ואברהם תקנו באכילה, שהאכיל לכל באי עולם והחזירם למוטב. וכמו שחטאו בעץ הדעת טוב ורע, כך אברהם נטע אשל בבאר שבע (שם כא, לג) ויקרא שם בשם ה' אל עולם. ולכן כתיב באברהם (שם יח, ד) והשענו תחת העץ, כי מה הוצרך לזה, וכן מה שכתוב (שם ח) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. אלא להורות שבעץ כשלו ובעץ נתקנו, ולכן חוה אעפ\"י שנקברה שם לא קבלה הארץ מצד חטאה כאלו לא היתה לה קבורה, עד שבאת שרה ונקברה שם, עד כאן לשונו:",
+ "וכמו שאלו הז' הצדיקים הנזכרים במדרש דלעיל מאברהם עד משה תקנו חטא כל הדורות שהיו מכעיסין השם מאדם הראשון עד מתן תורה, כך עמד דוד המלך ע\"ה ותיקן מה שחטאו ישראל אחרי מתן תורה, דהיינו חטא העגל. ורמזו רז\"ל זה במה שאמרו בפ\"ק דברכות (ג, ב) וזה לשונם, אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו, והיה דוד יושב ועוסק בתורה עד שהגיע עמוד השחר וכו'. בודאי הכל מיד ה' השכיל, כי לא לחנם היה כל זה שהי' כינור והיה רוח צפונית מנשב בו, אלא לכוונה וסוד רמזו. ועוד קשה לי על המאמר גופו, למה השמיט בעל מאמר זה הנבל מהכינור, כי בפסוק שלומד ממנו בגמ' דלעיל שכינור הי' תלוי וכו' הוזכרו שניהם הנבל והכינור כדאיתא התם, ואם כן למה חסר אחת מהנה. ואם תרצה לומר דבעל המאמר דיבר בקצרה, אכתי קשה מה ראה דכתב כנור וחסר נבל, לכתוב נבל ולחסר כנור. אלא ודאי לדרשה אתי, וע\"כ חיסר נבל כדי שישאלו למה זה ועל מה זה חיסר בעל המאמר נבל, אלא להורות בא ענין שלא הייתי יודע זולת זה, ואז יתרץ כל אחד כוונת בעל המאמר איש כפי שכלו. וסוגיא כזו תמצא בגמרא (בבא מציעא) בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ\"ח ע\"א) גבי מימרא דרבא שאמר קרא ומתניתה מסייע לי' לריש לקיש, עיין שם:",
+ "ונראה שרמזו רז\"ל כאן שהיה דוד מתקן עיוות העגל, כי בעגל כתיב (שמות לב, יט) וירא את העגל ומחולות, שהיה להם שיר ועוגב לעבודה זרה. בא דוד המלך ע\"ה והביא כלי שיר למעלה ממטתו כדי שיעמוד בחצות לילה לעסוק בדברי תורה, וזה היה סוד הכנור ולא כלי זמר אחר, כי הנה הקב\"ה הוציא את ישראל מכור הברזל להיות לו לעם נחלה כיום הזה, והם קלקלו את הכור כי השליכו בו את העגל כמו שכתב רש\"י פרשת כי תשא. וקלקלו ג\"כ אות הנו\"ן שהם יצאו בנ' שערי בינה ממצרים שנאמר (שם יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ופירשו בו קצת מפרשים שהוא רמז על חמשים שערי בינה, וכך כתב הזוהר בפרשת אמור. ובפרשת בראשית (השמטות ח\"א רסא, ב) זה לשונו, כתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כיום צאתך הל\"ל, מאי כימי. דכולהו יומין עלאין אזדמנו התם ואזדמנו הכא, בגין כן נפלאות נ' פלאות, דהא נ' תרעין דבינה פתח קוב\"ה לאפקא לון מתמן, ובגין כך באורייתא אדכר יציאת מצרים נ' זימנין לקבל נ' תרעין וכו', והם אמרו (שמות לב, ד) אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו', וכפרו בנ' שערי בינה וכו', האריך שם בזה יותר עיין שם. והם קלקלו הנו\"ן במה שפרקו נזמי זהב נ' דנזמי, וגם קלקלו מה שאמרו מתחלה נעש\"ה נשמ\"ע שהיא בנו\"ן, ואח\"כ הלכו אחר הנו\"ן נחש הקדמוני שחזרו לזוהמתן. וזהו סוד נון גדולה דנוצר חסד לאלפים וגו' המוזכר בתפילת משה (שם לד, ז) כשהתפלל על עון העגל, רומזות על נו\"ן זו שעברו עליה ישראל, ואז נשאר מן נצר צר כי גרמו צר עליהם בקלקול הנון:",
+ "הרי לך דישראל קלקלו הנו\"ן, ובדוד המלך ע\"ה מצינו שתיקן הנו\"ן כמו שכתב הז��הר פרשת בראשית זה לשונו, גל עיני ואביטה נפלאות (תהלים קיט, יח) נ' פלאות כו', הרי לך שביקש דוד המלך ע\"ה על הנו\"ן, וביקש ממש בתיבת נפלאות דומה לתיבת נפלאות הכתוב ביציאת מצרים שקלקלו ישראל כמו שהבאתי לעיל בשם הזוהר. ולכך לקח דוד אותו הנו\"ן שקלקלו ישראל במעשה העגל בנזמי זהב, והטיל אותה בתוך כור אשר משם יצא העגל, ונעשה מכור כנו\"ר שבו הי' מתעורר לתורה, וחיבר הנו\"ן לויו במלת כנור כדי לחזור עטרה של נעשה ונשמע ליושנה וק\"ל:",
+ "ומה שאמרו למעלה ממטתו, הוא תיקון נגד מה שכתוב בעגל שבא שטן והראה להם דמות מטה באויר כו' כדאיתא בשבת בפרק ר' עקיבא (פט, א):",
+ "ומה שאמרו וכיון שהגיע חצות לילה, הוא תיקון למה שחטאו הם בחצות כמו שכתוב (שמות לב, א) וירא העם כי בשש, בא שש:",
+ "ומה שאמרו ורוח צפונית מנשבת בו, תיקון לגוף העגל שהיה מזהב, והזהב הוא מצפון כמו שכתוב (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה. וזהו סוד עגלה בצפון ועקרב בדרום שאמרו רז\"ל במסכת עירובין (נו, א), רמזו במלת עגלה על העגל שהוא מצפון יאתה. ועקרב רומז על התורה ולומדיה, כמו שאמרו רז\"ל (אבות ב, י) ועקיצתן עקיצת עקרב, זהו בדרום על דרך (ב\"ב כה, ב) הרוצה להחכים ידרים, להורות כי גם את זה לעומת זה עשה האלקים, על דרך שאמרו רז\"ל (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע בראתי התורה תבלין, הרי לך לפי דברי כי דוד ע\"ה תיקן עון העגל שעיוותו הראשונים. ולפיכך תיקן דוד המלך ע\"ה חטא עגל יותר משאר אבות העולם, לפי שהוא יהי' ראש שבטי ישראל ולו תשיב המלוכה לימות המשיח, ועל כל מלך ומלך שבדורו מוטל להתפלל על בני דורו ולתקן מה שיוכל לתקן, עד כאן הגה\"ה לשונו בעמק הברכה:",
+ "ואחר שעשה התשובה שלימה הזו, יהיה בו מעשים טובים, כמו ששנינו תורה ומעשים טובים ומצות וצדקות, כי במה יתרצה עבד אל אדוניו כי אם במעשים האלה:",
+ "וכבר כתבתי כי תיבת תשובה הוא משקל תרומה, ופירוש של תשובה הוא השבה בעצם, והכוונה השבה מעלייתא. ובמה יודע איפא כי הוא שב השבה מעלייתא ולא יחזור לסורו, על פי שני עדים יקום הדבר, דהיינו וידוי וחרטה דכשהוא מתודה ומודה ומעיד על עצמו ומכיר בסרחונו ומתבייש בהודאתו כבושת גנב כי ימצא, ומתחרט בלבו חרטה גמורה וחטאתו נגדו תמיד להיות מודה ומתודה ומתחרט בלבו ויש לו יגון ואנחה, בודאי יתחזק ויתאמץ לשוב אל ה' בכל לבו, ומידי יום ביומו יוסיף אומץ להיות סור מרע ולעשות טוב:",
+ "ועל כן אלו שני הכללים שהם וידוי וחרטה מצטרפין לכלל הגדול שהוא התשובה, ואלו ג' ביחד הם החוט המשולש, והם מרומזים בפסוק (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. בפיך זהו הוידוי. בלבבך, זהו החרטה. לעשותו, הוא מעשה התשובה שפירשתי עזיבת החטא ולתקן הקלקול ושלא ישוב לכסלה עוד. ויען כי לג' כללים האלה הם הרבה פרטיים בלי מספר, ראוי לפרטם אפס קצתו תראה וכולם לא תראה לרוב אריכותם:",
+ "בפיך, מצות וידוי",
+ "לפני ה' ישפוך שיחו, ויפרט חטאיו בהכנעה באימה וביראה ברתת וזיע וחיל, ובברך כריעה ובקריעת הלב בבכי ודמעה, לבקש מחילה וסליחה וכפרה ממלך מוחל וסולח ברוך הוא. וזה לשון ספר החרידים ריש פרק ב' ממצות התשובה, וידוי דברים בפרטיות לפני ה' בהכנעה והדמעה, והוידוי יקרא קרבן דכתיב (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, ואמרינן בפרק בתרא דזבחים דקרבן בלי תשובה נקרא (משלי טו, ח) זבח רשעים תועבה, והכי נמי הוידוי בלי הסכמת הלב שימות ולא יחטא עוד יקרא תועבה, ובשובו לכסלה יקטריגו עליו בשמים והודו נהפך עליו למשחית שיאמרו לפני מלכו של עולם הרי פלוני שהתודה על חטאתו חזר בעזות פנים לסורו הראשון ככלב שב על קיאו, כדפירש החסיד על פסוק (ויקרא כו, מ) והתודו את עוונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי, וכתיב בתריה (שם מא) אף אני אלך עמהם בקרי. וקשה וכי זה פרי התשובה. אלא על כרחך פירוש במעלם כלומר בעוד מעלם בם, שלא הסכימו לעזוב החטא לגמרי, והוי כטובל ושרץ בידו כי הם מוכנים לחטוא ולשוב לכסלם, לפיכך ה' כועס עליהם יותר ואומר אף אני אלך עמהם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם, והאמת שכבר היו בארץ אויביהם כדכתיב לעיל, אלא פי' והבאתי שארחיקם עוד מלפני מארץ ישראל מרחוק עוד מארץ אויביהם, והכי איתא בזוהר, עכ\"ל:",
+ "ובודאי מי שמתודה וחוזר לסורו, אז בשעה שהתודה לא נשבר לבו בקרבו ועונשו בכפל כפלים, כי אז הוא כאלו מתפאר ח\"ו במה שעשה וכאלו אומר מי אדון לי. וזהו פירוש מה שאומרים בנוסח על חטא, על חטא שחטאתי לפניך בוידוי פה, רצה לומר שהוידוי לא היה אלא בפה ולא בלב, וכבר כתבתי זה למעלה באריכות:",
+ "וזה סדר הוידוי, יפשפש במעשיו ויהיה לו לזכרון את אשר העוה, ויצטער ויבוש ויבכה ויאמר, אוי לי מה עשיתי איך מרדתי במלך מלכי המלכים הקב\"ה ובתורתו הקדושה, איך פגמתי בנשמתי והחלפתי עולם עומד בעולם עובר, ומה אעשה ליום פקודה ברדתי שחת אללי לי ולבי עלי דוה ביותר במה שמרדתי במלך מלכי המלכים הקב\"ה, הוא טהור ומשרתיו טהורים עושים רצונו ואני נבזה כלב סרוח חוטא מנוול איך טמאתי את עצמי. הנני מתחרט בחרטה גמורה ולא אעשה עוד כן כל ימי חיי. ואף אוסיף נדרים וסייגות והרחקות שלא אבוא לידי כך, ואחרי שובי נחמתי והנני מודה ועוזב:",
+ "וזהו נוסח הוידוי בכפיפת ראש ובעינים זולגות ובחליצת מנעל. הנני מתאבל על החטאים והעונות והפשעים שחטאתי ושעותי ושפשעתי נגד אדו\"ן עולם בורא\"י יוצר\"י עוש\"י אשר הטיב עמדי בכל מכל כל, ואני הרעותי, ועל זה הנני מבויש ומבייש את עצמי, אוי לי לאותה בושה אוי לי לאותה כלימה, הריני נכנע ונפשי כעפר:",
+ "אז ישב על הארץ במרירות ויתפלש בעפר ויבכה, ואח\"כ יעמוד ויתודה. הנני עומד ומתודה בכפיפת ראש ובשברון לב, בידים רפות וברגלים עפות ובהתפקקות כל חוליות שבשדרה ובריסוק אברים. אלהי ואלהי אבותי תבוא לפניך תפילתי ואל תתעלם מתחינתי, ��אין אני עז פנים וכו', מה אומר לפניך יושב מרום כו', עד ואין נסתר מנגד עיניך:",
+ "אנא ה' אלהי ואלהי אבותי, בורא בראתני גדלתני וזנתני ופרנסתני וכלכלתני עד היום הזה, ואנכי באולתי גמלתי הרע בעיניך עשיתי וכעסתיך במעשי הרעים מידי יום יום, הנה הסכלתי ואשנה הרבה מאוד, וחטאתי לפניך בהרבה עבירות שבעולם ובפרט עבירה פלונית ופלונית שעשיתי במקום פלוני. הריני מודה ועוזב ומתחרט, ותרחמיני כמו שכתוב ומודה ועוזב ירוחם. נחמתי אשר עשיתי, והריני מקבל עלי שלא אעשה עוד וארחיק את עצמי בכל הרחקות מזה. אנא אב הרחמים, הנני קורע את לבבי באנחתי לפניך ובמסתרים תבכה נפשי, ומבקש אני רחמיך וחסדיך כעני בפתח לעזרני בתשובה שלימה לפניך. אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלימה לפניך. אבינו מלכנו עשה למענך ולא למעני. אבינו מלכנו עשה למען שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו. הריני מעכשיו כובש את יצרי. יהי רצון מלפניך אתה ה' רחום וחנון הרוצה בתשובה שיתהפכו זדונותי לזכיות, ומלאך רע יהיה טוב. ונאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. דרכיך ה' הודיעני אורחותיך למדני. קראתיך ה' בכל לב ענני ה' חקיך אצורה. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי:",
+ "וכתב החסיד רבינו יונה בשערי התשובה, כשיתודה יזכור עונותיו ועונות אבותיו כי היה נענש עליהם באחזו מעשי אבותיו בידו. וכן כתיב והתודו את עונם ואת עון אבותם, עד כאן לשונו. על כן ישר בעיני נוסח וידוי הספרדים שאומרים אבל אנחנו ואבותינו חטאנו אשמנו בגדנו וכו':",
+ "וכתב בראשית חכמה סוף שער התשובה, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח. גם זה עיקר של וידוי שיאמר, אבל אנחנו חטאנו. וטוב מאוד לפרט החטא בתוך הוידוי, כגון אם אכל נבילות וטריפות או שאר דברי איסור, יפרש בתוך הוידוי שלו. כיצד, כשיאמר אשמתי, יאמר אכלתי דבר שלא טהור. וכשיאמר בגדתי, יאמר אם בעלתי כותית או אשת איש או נדה יאמר בעלתי. ואם גנב או גזל, גזלתי. ואם הוציא שם רע על חבירו או לשון הרע או שום גידוף, יאמר עליו דברתי דופי. הוציא שכבת זרע לבטלה, יאמר העויתי הוצאתי זרע לבטלה. ואם זנה עם עריות, יאמר זדתי זניתי. ואם חלל שבתות או חמד, יאמר חללתי חמדתי. וכן לכל אלפא ביתא על כל אות ואות יפרש בוידוי העבירה שעבר, ויאמר בבכי יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ואז יועיל לו. וסוף הוידוי וסרתי ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לי ואתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי. ואז יאמר כך עברתי על עשה ועל מצות לא תעשה, ועברתי על כריתות ומיתות בית דין. עברתי על חייבי מיתות בידי שמים ותורה שבכתב ותורה שבע\"פ. שכחתי שמך הגדול, שכחתי עול מלכותך ויראתך ואתה צדיק על כל כו'. בירושלמי מפרש כיצד יתודה, אומר רבון כל העולמים הרע בעיניך עשיתי ובשרירות לבי הלכתי ותוכחתך לא שמעתי. יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתכפר לי על כל פשעי ותסלח לי על כל עוונותי ותמחול לי על כל חטאתי וכו':",
+ "כתב אבא מורי זלה\"ה בעמק ברכה, ויתודה בכל יום ג' פעמים ביום. ובכל לילה קודם שישן יעשה חשבון ממעשיו שעשה אותו היום, וישב בדד וידום ויפשפש במעשיו אשר עשה מיום היותו על אדמתו עד היום הזה, וישימם לנגד עיניו ולנוכח פניו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, עד כאן לשונו:",
+ "ראה כמה גדול מצות הוידוי. גרסינן פרק יום הכפורים (יומא פו, ב) א\"ר יצחק, אמרי במערבא משמיה דרבא בר מארי, בוא וראה שלא כמדת הקב\"ה, מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם מקניט את חבירו ספק מתפייס ספק אין מתפייס ממנו. ואם תאמר מתפייס ממנו, ספק מתפייס ממנו בדברים, ספק בממון. אבל הקב\"ה מתפייס ממנו בדברים, שנאמר (הושע יד, ג) קחו עמהם דברים. ולא עוד, אלא שמחזיק לו טובה. שנאמר (שם) וקח טוב. ולא עוד, אלא שדומה כמי שבנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (שם) ונשלמה פרים שפתינו. ושמא תאמר פרי חובה, תלמוד לומר (שם ה) אוהבם נדבה, עד כאן. וסוד הענין וטעם הוידוי כתבתי בחלק תורה שבכתב פרשת נשא בפסוק (במדבר ה, ז) והתודו את אשר עשו, עיין שם:",
+ "בכלל בפיך, תפילה. וזה לשון רבינו בשער התשובה, יתפלל אל השם ויבקש רחמים לכפר את כל עונותיו, שנאמר (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פריך שפתינו. קחו עמכם דברים, זה ענין הוידוי. ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, זה ענין התפילה. פירוש, וקח טוב מעשה הטוב שעשינו, כי אמרו רבותינו ז\"ל (סוטה כא, א) עבירה מכבה מצוה. ובעת התשובה יתכפרו העונות ותתעורר זכות המצוה ויאיר נרה אחרי אשר לא הגיע אורו, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון ספר החרדים, כל אדם חייב להתפלל שיצילהו הש\"י מיצר הרע, כמו שמצינו בגמרא באמוראים הקדושים שהיו מתפללים רחמנא ליצלן מיצר הרע. ובפרקי רבי עקיבא כתיבת יד נמצא כתוב, שהיה מתפלל כל היום יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אכעוס היום ולא אכעיסך. אע\"פ שבכלל שלא אכעיסך כל העוונות נכללים וגם עון הכעס, מכל מקום להיותו מצוי והוא סבת כל העונות, ולכך אמרו (נדרים כב, א) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, לכך היה מתפלל עליו בפרטות:",
+ "ורבותינו ז\"ל בסוף תפילתינו סדרו לנו אלהי נצור לשוני מרע כו', לפי שעון לשון הרע הוא עון פלילי, ואמרו (אוצר המדרשים חופת אליהו ד) שאין אדם ניצול מעון אבק לשון הרע בכל יום אם לא יהיה על משמרתו כארי. לפיכך סדרו לנו לשון זה שמשמעותו על עון לשון הרע, ואנו מתפללים עליו בפרטות. אבל קושטא דמלתא דתפילה זו שיצילנו ה' מהיצר הרע, אלא שהיצה\"ר אע\"פ שנראה שאחד הוא, נחלק לשנים. כדאיתא בזוהר בכמה דוכתי הזכר יוצרו קראו רע, שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. והנקיבה בעלת מרמות ותחבולות, עליה אמר שלמה המלך ע\"ה (משלי ז, ה) לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה. ועל שניהם אנו אומרים אלהי נצור לשוני מרע, ושפתותי מדבר מרמה, כי שניהם יחדיו הם החטיאו את חוה. ומסיים, ולמקללי נפשי תדום, לפי שעון המחלוקת גדול. ונפשי כעפר לכל תהיה, רצו לומר שכל כך נרגיל במדת הסבלונות, עד שיהיה לנו ההרגל טבע שנהיה כעפר שדשין אותו ואינו מרגיש. ולפי שעון ביטול תורה כנגד כולם, אנו מתפללים פתח לבי בתורתך. ולפי שרפיון הידים במצות גרמא בניזקין, לכך אנו מתפללים ואחרי מצותיך תרדוף נפשי. וכל הקמים עלי לרעה כו', כמשמעו. וגם בכלל כל בני אדם הבאים להחטיאני ולגרום לי שארד בגיהנם, כדאמרו רז\"ל (נדרים כב, א) אין רעה אלא גיהנם, כדפירשתי לעיל על פסוק (משלי ג, ל) אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה:",
+ "וכשם שצריך האדם להתפלל על עצמו, כך צריך להתפלל על זרעו שיהיו יראי שמים, כדאמר במדרש שהעיר אליהו ז\"ל על כהן אחד שהיה מתפלל לפני הקב\"ה ומשתטח ובכה לפני הקב\"ה על בניו שיהיו צדיקים, ונעתר לו הקב\"ה ששמעו וזכה לראות כולן בכהונה גדולה ולא מת אחד מהן בחייו:",
+ "ואם כל אדם חייב להתפלל להנצל מיצרו, כל שכן הבעל תשובה, שנאמר (ירמיה לא, יז) השיבני ואשובה. וכתיב (איכה ה, כא) השיבנו ה' אליך ונשובה. ונאמר (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. ולפי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לכך תקנו על התשובה ברכה בפני עצמה השיבנו אבינו לתורתיך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך. וצריך לכוון בה יותר מכל ברכות האמצעיות, לפי שהיא תועלת הנפש ורפואתה:",
+ "וכשם שחייב אדם להתפלל על עצמו, כך חייב להתפלל על פושעי ישראל, כדאיתא בסוף פ\"ק דסוטה (יד, א) ולפושעים יפגיע (ישעיה נג, יב), מלמד שהיה משה רבינו מבקש רחמים על פושעי ישראל שישובו בתשובה ושבו. וכן במס' תענית (כג, ב) אמרו על אבא חלקיה, כשהתפללו על הגשמים הוא ואשתו, שנענה היא תחילה לשתי סיבות. אחת, לפי מה שהיתה נותנת לעני מקרבא הנאתיה. והסיבה הב', לפי שהתפללה היא על רשעים שהיו בשכנותה שישובו בתשובה ושבו, עכ\"ל:",
+ "עוד בכלל בפיך, לימוד התורה. ילמוד בעל תשובה כפלים ממה שהיה רגיל ללמוד, כי תלמוד תורה מכפר עון. אמרו במסכת מנחות (קי, א) מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה ולמנחה וגו', כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם כו'. וכן יש בויקרא רבה (כה, א) זה לשונם, נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה כדי שיחיה. אם הוא לומד תורה והיה רגיל לקרות דף אחד, יקרא ב' דפין. ואם רגיל לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים וכו':",
+ "עתה נפרש תיבת ובלבבך",
+ "ובלבבך זהו החרטה. זה לשון רבינו יונה בשערי תשובה, יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה', וישיב אל לבו כי יש עונש ונקם ושלם. ונאמר (איוב יט, כט) גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב. ויתחרט על מעשיו הרעים ויאמר בלבבו, מה עשיתי, איך לא היה פחד אלהים לנגד עיני ולא יגורתי מתוכחות על עון ומן המשפטים הרעים, כי רבים מכאובים לא חמלתי על גופי ולא חסה עיני עליו משחתו מפני הנאת רגע אחד, ונמשלתי לאיש שיגזול ויחמוס ויאכל וישבע ויודע כי אחרי אכלה ואחרי שתה יגרס השופט בחצץ שיניו, כענין שנאמר (משלי כ, יז) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. וראה מזאת כי הייתי על הנפש היקרה אכזרי, ונטמאה בגלגלי יצרי, ומה הועילה בכל קנייניה אם רעה בעיני אדוניה. ואיך החלפתי בעולם חולף עולם עומד לעד ולעולם. איך נמשלתי כבהמות נדמיתי והלכתי אחרי יצרי כסוס כפרד אין הבין ותעיתי מדרך השכל. והנה הבורא נפח באפי נשמת חיים חכמת לב וטובת שכל להכירו ולירא מלפניו ולמשול בגוף וכל תולדותיו כאשר המשילה על שאר בעלי חיים שאינם מדברים מאשר יקרה בעיניו נכבדה, ואחרי אשר בעבור זאת נבראתי ויהי כי הפך מזה למה לי חיים, כענין שנאמר (משלי כא, טז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח. ועוד כי כמשפט בהמה לא עשיתי, אבל שפלתי ממנה כי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ואני לא ידעתי ולא התבוננתי ושלחתי נפשי לחפשי מאדוניה. טעמתי צופי ונשיתי סופי וגזלתי וחמסתי ועל דל בוססתי, ולא זכרתי יום המות אשר לא ישאיר לפני נשמתי בלתי אם גויתי ואדמתי:",
+ "והענין הזה אשר בארנו הוא אשר דבר ירמיה ע\"ה (ירמיה ח, ו) אין איש ניחם על רעתו לאמור מה עשיתי. גם יהיה יגון בלבו ישתונן כליותיו, ויחשוב כמה רבה רעת מי שהמרה את יוצרו ויגדיל יגון בלבבו וסער מתחולל ברעיוניו, ויאנח במרירות לב כי יתכן שהתחרט וירע בעיניו על חטאתו אשר חטא ולא השלים חקו בזה, כי גם הפסד דינר או איסר קשה בעיני האדם אף אם אבד עשרו בענין רע ויצא נקי מנכסיו נפשו עליו תאבל ותכבד אנחתו נפשו מרה לו, וכן על צרות רעות ורבות כאבות נצח ויגון בלבבו יומם. ויותר מהמה ראוי שיצטער ויאנח מי שהמרה את השם יתברך והשחית והתעיב עלילה לפניו ולא זכר אשר בראו יש מאין וחסד שעשה עמו וידו תנחהו בכל עת ונוצר נפשו בכל רגע, ואיך מלאו לבו להכעיס לפניו, ואיך טח מראות עיני החוטא מהשכיל לבבו, והמשכיל אשר נפקחו עיניו יוחקו הדברים האלה בלבבו ויבוא בחדרי רוחו, עכ\"ל:",
+ "ואני אומר, נוסף על זה ירבה בחרטה ובצער ויגון גדול בזכרו כי הוא טיפה סרוחה עפר ואפר היתוש טוב ממנו, ואיך עלה על מחשבתו למרוד במלך הגדול והקדוש מלך מלכי המלכים הקב\"ה יושב על כסא רם ונשא אשר מלאכי מעלה ירעדון מפניו, אף שהם קדושים וטהורים. ואיך כלב סרוח ומטונף כמוהו סלקא אדעתיה להמרות בו אף בדבר קטן שבקטנים, ובפרט לאחר שהטיב עמו ובראו ונתן לו גוף אשר יצר בחכמה, ונתן בו שכל ממרומים ומעלת הנשמה. וגם זן ומפרנס אותו ונתן לו כל צרכיו בכדי חייו, וביותר נתן לו את התורה למען אשר ילך בדרך טובים ואז תתרומם נשמתו למעלה למעלה, והוא הורידה למטה וגרם בחטאיו כמה פגמים בכל ההשתלשלות ובכל העולמות, והכניס צלם טמא הנעשה מהחטא בהיכל הקודש שלמעלה כמו שהארכתי בענין זה במקום אחר. על אלה ואלה יבכה ויתחרט ויצטער וירבה יגון בלבו. גם יהיה דאגה בלבו:",
+ "והנה צער ויגון שייך על העבר שיצטער ויהגה על העבר, דהיינו מה שעשה. ודאגה על העתיד ידאג ויפחד מעונש עונותיו, כי יש עונות שהתשובה תולה כפרתן, ויסורין ממרקין, כמו שכתוב (תהלים לח, יט) כי עוני אגיד אדאג מחטאתי:",
+ "ועוד שנית ידאג ויפחד תמיד אולי הוא מקצר בחובת התשובה בצער ובמרירות ובצום ובבכי. וגם כי הרבה צער והרבה בכה, יזחיל ויירא אולי לעומת זה הרבה אשמה ולא השלים חקו, ויתבונן בגודל עבודת הבורא על יצוריו, וכי אין קץ לדעת הממרה את פיו כל אשר יוסיף בעבודת ה' ובדרכי התשובה הלא מצער אצלו ויהיה למעוט בעיניו:",
+ "גם יתלבש במאוד בבושה, כענין שנאמר (ירמיה לא, יח) בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. והנה החוטא יבוש מאוד לעבור עבירות לפני בני אדם ויכלם אם ירגישו ויכירו מעבירותיו כבושת גנב כי ימצא, ואיך לא יבוש מן הבורא יתברך ויכלם וישתנו זיו פניו, כענין שנאמר (עי' תהלים סט, ח) כסתה כלימה פני. ובראות החוטא כי הש\"י מעביר על עונו ומאריך לו, איננו נפרע ממנו לא כחטאיו עשה לו ולא כעונותיו גמל עליו, יוסיף בושה בלבבו. הלא החוטא למלך בשר ודם ובוגד בו והוא מכפר לו יבוש ממנו. וכן כתיב (עי' יחזקאל טז, סג) למען תזכרו ובשת מכל עלילותיך בכפרי לך לכל אשר עשית, ואמרו רז\"ל (ברכות יב, ב) העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו על כל עונותיו, וכן מצינו בשאול שאמ�� (עי' ש\"א כח, טו) ולא ענני גם בחלומות גם בנביאים, ולא הזכיר אורים ותומים, כי נתבייש להזכירם מפני שהרג אנשי עיר הכהנים, ואמר לו שמואל מחר אתה ובניך עמי עמי במחיצתי:",
+ "ובפסוק (ויקרא ט, ז) קרב אל המזבח אמרו רז\"ל (ספרא שמיני מכילתא דמלואים ח) שהיה אהרן בוש, אמר לו משה, קרב כי לכך נבחרת, רצה לומר בשביל כך שאתה בוש נבחרת, כי אהרן נתלבש בבושה בזכרו בעגל, ואיך יתקרב למזבח. גם יש לפרש על שם שהיה בוש וביישן אינו רודף אחר הכבוד, אמר ליה משה לכך נבחרת, כי מי שאינו רודף אחר הכבוד הכבוד וכו'. נשמע מזה גדולה בושה וכו', וישיג אדם מדריגות הבושה בהתבודד לחשוב בגדולת השם וכמה רבה רעת הממרה את פיו. ובזכרו תמיד כי השם רואה מעשיו ובוחן כליותיו וצופה מחשבותיו:",
+ "גם יהיה נכנע בלבו כמו שכתוב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ויהיה נבזה בעיני עצמו ונמאס, ויהיה שפל רוח ונפשו כעפר לכל יהיה ממש. ואף בעשותו איזה מעשה טוב, אל יחזיק טובה לעצמו. יזכור תמיד בחטאיו. ואם יביישהו איזה אדם לומר לו זכור מעשיך הראשונים, אע\"פ שזה האדם חוטא במאוד, מכל מקום הוא יקבל הבושה ולא ישיב לו מאומה, וההכנעה הוא עיקר העמוד מעמודי התשובה, ונאמר בענין התשובה ואמר (ישעיה נז, יד-טו) סולו סולו פנו דרך וגומר. כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים:",
+ "וכתב בעל ראשית חכמה בשער תשובה פ\"ג וזה לשונו, עוד צריך בעל תשובה שינהיג נזיפה בעצמו לפחות שעה אחת ביום, כמו שמצינו שעשה דוד המלך ע\"ה. וכן פי' בזוהר (ח\"ב קז, ב) זה לשונו, כתיב (ש\"ב טו, ל) ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף. אמאי, אלא נזיף הוה עביד גרמיה לקבלה עונשא, ועמא הוה רחיקין מיניה ד' אמות וכו'. עד אומרו גם כן שיהיה שומע חרפתו ואינו משיב כענין דוד. והטעם, כי אותו המחרפו הוא שליח מלמעלה לחרפו, וצריך לקבל את הדין בסבר פנים יפות. כי הנה לא היו בו אותן החירופים שאמר לו שמעי, ומכל מקום שתק וקבל. כל שכן מי שחטא והרבה לפשוע שאפשר כל מה שאמרו הוא אמת בערך הפגם העליון שפגם וכו', עד וצריך בעל תשובה להכנע לבו, שנאמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה וגו', ובענין העצבות והמרירות זובח את הדין וכו', עיין שם שהאריך:",
+ "גם ישבור התאוה, ישיב אל לבו כי התאוה עוללה לנפשו לחטוא ולמשוך העון בחבלי השוא, ויעשה גדר לשמור את דרך התשובה, יפרוש מהתענוגים ולא ימשך אחר תאותו גם בדברים המותרים, ויתנהג בדרכי הפרישות ולא יאכל רק לשובע נפשו וקיום גופו, כענין שנאמר (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. ואל יגש אל אשה רק לקיים מצות פריה ורביה או למצות עונה, כי כל זמן שהאדם הולך אחרי התאוה נמשך אחרי תולדות החומר וירחק מדרך הנפש המשכלת. וגם יתגבר יצרו עליו, כענין שנאמר (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט. ונאמר (ח, יב) פן תאכל ושבעת ורם לבבך. ונאמר (משלי ל, ט) פן אשבע וכחשתי, ואמרו רז\"ל (סוכה נב, ב) אבר קטן יש בו באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע:",
+ "ובכלל ההכנעה הוא מה שאמר האלהי האר\"י ז\"ל. תשובה ראשי תיבות *תענית *שק *ואפר *בכיה *הספד, וכולם מצינו במרדכי שעשה כן בעת צרת ישראל בשושן. וכשבו��ה יאמר זה הנוסח הכתוב בספר חסידים סימן קע\"א, ויכבה דמעתי חרון אפך ממני ואת לבבי ראה אשר נמס ויהי למים, ויכבה גחל אשר קדחה באפיך, ותשובות מעשי ישובו אפך ממני, ותענותי ועינויי ימלאוך רחמים עלי, וערך שלחני אשר לא ערכתי תחשוב זבח ערוך, והסיר אשר לא הצגתי על גחלים תחשוב כאש תוקד על מזבחך לא תכבה, וכלי מאכלי אשר לא הובאו לפני תחשוב כאשר יביאו בני ישראל את המנחה, ואת חסרון דמי יכפר עלי כדמי קרנות המזבח, ומיעוט חלבי כחלב אימורים, דמעות עיני כהסך נסך שכר, וקול בכיי כקול שירים שהיו משוררים, וחשיכת עיני בצום ובכי כאור הנרות, וריח רעבון כריח הקטורת. ובשפכי נפשי ולבבי עם דמעותי, תמחה פשעי. וחלישת איברי כניחוחי קרבן, ושברון לבי כאבני מזבחך, ומשברי לבי כזבחיך, ולא תבזה לבי הנשבר. ושינוי בגדי החמודות כבגדי הכהונה, ומניעת רחיצה כקידוש ידים ורגלים, ובקריעות לבבי יקרעו ספרים שכתובים בהם עונותי, ומוצאי שפתי יסתמו פיות סוטני, וחלישות לבי ישמחו לב מבקשיך, ובטני הריק מהתענוגים אל תשב ריקם מלפניך, ובעבור נפשי היבשה מתאות תמלא משאלותי ונחומי, ותשובתי ישיבך ותרצני כי נחמתי על רוע מעללי ועל דרכי הרעים כי עשיתים בין שגיונות בין זדונות. ואתה יודע ורואה כליות ולב, ואתה יודע כי שוים מחשבותי ודברי פי, יהיה רצון מלפניך רחום וחנון שתסיר מעלי כל הדברים המעכבים את התשובה, ולא אשוב להרע לפניך, ומעשי הטוב והמחשבה הטובה אשר יש בי יכונו לעולם לפניך לבך עלי לטובה, עד כאן לשונו:",
+ "ובראשית החכמה פ\"ט משער היראה כתב, כשבוכה יעביר הדמעות על פניו. וטוב ג\"כ להעביר הדמעות על מצחו, כי במצח נכתבין העונות:",
+ "וענין מעלת לבישת השק, כתבתי בארוכה למעלה בריש מסכת ראש השנה (עמוד הדין פרק נר מצוה):",
+ "גם השק מורה על ההכנעה במעשה, להראות שהוא דומה לבהמה. כי כמו שצריך להיות הכנעה בלבו, כן צריך להראות סימן ההכנעה בגלוי. וזה לשון רבינו יונה, ההכנעה במעשה שיתנהג במענה רך כענין שנאמר (משלי טו, א) מענה רך משיב חימה, ובקול נמוך כי זה מדרך השפלות כמו שכתוב (ישעיה כט, ד) ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך. בהפך ממה שכתוב בעשיר (משלי יח, כג) בעל גאוה ועשיר יענה עזות. ולא יתעסק בנוי המלבושים והתכשיטים, כמו שכתוב (שמות לג, ה) ועתה הורד עדיך מעליך. ונאמר באחאב (עי' מל\"א כא, כז) ויהלך אט וילבש שק ויצם. ואמר הש\"י על זה (שם כח-כט), הראית כי נכנע אחאב. וענין ויהלך אט, בהפך מדרך המלכים שהם מהלכים ברוב חיל וקול המולה. ויהיו תמיד עיניו שחות, כענין שנאמר (איוב כב, כט) ושח עינים יושיע. וסימני ההכנעה כמו מענה רך וקול הנמוך ושוחת העין יזכירוהו להכניע את לבו, עכ\"ל:",
+ "ודברי פי חכם חן מה שכתב רבינו תם בספר הישר על ענין טהרת הלב לתשובה, והביא דמיון לרפואת חולי הנפש מרפואת חולי הגוף, וזה לשונו, כאשר בחולי הבא מתערובות צריך בתחילתו רפואות משלשלות מטהרות את הנגע מבפנים, ואז תועיל הרפואה מבחוץ. כי אם תתן לו רפואה או משיחה או תחבושת, והנגע עומד בעיניו לא תועיל הרפואה רק להתחבר התערובות ותוסיף על ההיזק, כמ\"ש (שמות א, י) ונוסף גם הוא על שונאינו. ועוד מה תוכל הרפואה לעשות מבחוץ והאורב יושב לו בחדרו, וכפי אשר תתקן הוא, יקלקל ויאבד הגוף בין מלחמת שניהם. ועל כן צריך לטהר הגוף, וכשיהיה נקי אז תועיל הרפואה. כמו היריעה המטונפת, אם תרצה לצבוע אותה לא ידבק בה צבע מפני הטינופים עד ירחצוהו היטב ותהיה נקיה, וכפי שתהיה נקיה תקבל הצבע היטב. וכן הנפש, כשנדיח ממנו חלאי המחשבה הרע והתאוה הנגעלת, אז תדבק בה כח התשובה כמו הבגד הרחוץ. ועל זה אמר שלמה המלך ע\"ה (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, רמוז לנקיות הלב, כלומר תהיה כוונתך בכל עת שתהיה לבך בר, ואז תוכל לקבל המעשים הטובים. וכן אמר בתשובה (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו, עד כאן לשונו:",
+ "(סימן על השק, השקיפה. השק יפה) ואמרו רז\"ל (שבת פג, ב) מה שק מטלטל מלא וריקן, ורצו לומר דרך רמז, השק יפה לטלטל אף מי שהוא מלא מצות, מכל שכן מי שהוא ריקן. עוד כתבו תלמידי האר\"י ז\"ל, ש\"ק ואפ\"ר עולים כמנין מילואים של שם הוי\"ה ושם אהי\"ה שהם ע\"ב ס\"ג מ\"ה בן קס\"א קנ\"א קמ\"ג עולים תרפ\"ז, וכן עולה ארץ ושמים דאינון זעיר ונוקביה. כי ע\"י זה יתייחדו זעיר ונוקביה, כי בהכנעה באלה מפזר הקליפות. ועל זה רמז (תהלים פט, יא) בזרוע עזך פזרת אויביך, כי הם בגי' פזרת. ועל זה רמז (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, בתיבת רפאות בגימט' שניהם רפאות עולה תרפ\"ז, ובפרטיות בתיבת רפאות נזכרו אותיות אפ\"ר. ובתיבת שקוי נזכרו אותיות ש\"ק:",
+ "עתה נבאר תיבת לעשותו",
+ "לעשותו זהו עיקר התשובה, תיקון הקלקול, כאשר כתבתי כבר שזהו פירושו של תיבת תשובה. ויהיה לעשותו מלשון (בראשית א, ז) ויעש אלהים את הרקיע, פירש רש\"י, תקנו כו'. הרי שלושה עקרים של תשובה, שהם בפיך ובלבבך לעשותו:",
+ "גם קרוב למה שכתבתי יש לפרש בפיך ובלבבך לעשותו על דיבור מחשבה ומעשה. וכן כתוב בספר מרפא לנפש וזה לשונו, ולפי שהעבירה היא אם בדיבור אם במחשבה אם במעשה או בכולן, צריך שתהיה התשובה משלשתן. אם במחשבה, החרטה. ואם בדיבור, הוידוי. ואם במעשה, שלא יספיק עזיבת החטא בלבד, אבל שיעשה מעשים היפך העבירות שעשה. לפיכך היה דוד מתפלל על כולן, על המחשבה אמר (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים. על הדיבור (שם יז), ה' שפתי תפתח. ועל המעשה אמר (שם טו) אלמדה פושעים דרכיך וגו'. כלומר, שיעשה מעשים היפך העבירות כדי שיראו האנשים ויקחו מוסר וילמדו לשוב אל הש\"י. ואם העלים עיניו מהצדקה, יפזר ממונו לעניים. ואם הורה לאנשים לנהוג בקלות ראש במצות, ילמד אותם דרך ישרה לדקדק במצות וכו'. עד ואם חטא במחשבה בלבד, יטהר מחשבותיו לפני יודע מחשבות, כי הוא ית' מרבה לסלוח ברחמיו וברוב חסדיו כו', עיין שם שהאריך:",
+ "והרוקח כלל ענין התשובה בארבע עניינים. תשובת הבאה. תשובת הגדר. תשובת המשקל. תשובת הכתוב. וביאר דבריו בספרו. ויען כי מועתקים בכל ספרים של תשובה, על כן אין צורך לי להזכירם כי ידועים לכל, ואני נותן סימן על זה א\"ב ג\"ד. א היא אנח\"ה השוברת גופו של אדם, זהו תשובת המשקל. ב תשובת בא\"ה. ג תשובת גדר. ד הוא די\"ן. ורז\"ל אמרו (כתובות ל, א), אע\"פ שארבע מיתות בטלו, דין ארבע מיתות לא בטלו, על כן בעל תשובה יעשה בעצמו מעין דין שנתחייב, וזהו תשובת הכתוב. וכבר כתבתי כי פירוש העצמי של תשובה היא תשובת הבאה, ותשובת הגדר שלא ישוב לכסלה, ותשובת המשקל נרמז בתיבת בלבבך שישבר לבו. ותשובת הכתוב הוא נכלל גם כן בתיבת לעש��תו, שיעשה ככל הכתוב דהיינו העונשים הכתובים יעשה בעצמו עינוים וסיגופים כערכם. והרוקח פרט קצת עונות, וכתב על כל אחד מהם מה יעשה. ובודאי דבריו דברי קבלה הם. וגם בספר המדות הוזכרו כמה סדרי התשובה, והביאם בעל ראשית חכמה פ\"ז משער תשובה, עיין שם:",
+ "ועתה בדורינו זה, זכינו לתקוני תשובה מפי האלהי האר\"י ז\"ל, והם נדפסו סוף ראשית החכמה הקצר. ועוד נתפשטו הרבה קונטריסים מתלמידיו נמצא בהם גם כן תקוני תשובה, ומי שרוצה להיות בעל תשובה, צריך להדר אחר הספרים האלה כמו שמהדר החולה אחר הרופא המומחה. ודרך רמז נאמר, הא דתנן (אבות ב, א) וכל מעשיך בספר נכתבים, כלומר, תמצא תיקוני התשובה בספרים המחוברים לזה:",
+ "ודע, כי תקוני תשובה של הרוקח וספר המדות ותיקונים דהאר\"י ז\"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי יש כמה וכמה מיני מדריגות התשובה זה על זה, והרוצה שתשובתו תגיע עד כסא הכבוד, צריך לצאת ידי שניהם. ואם יחשוב החוטא שאולי אלו הסיגופים יביאוהו לידי חולי או לידי מיתה, אין בכך כלום, ואשריו שמת מתוך תשובה. וגדולה מזו מצינו במסכת קידושין בפרק בתרא דף פ\"א (ב), ר' חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפיל לאפיה, הוה אמר הרחמן יצילני מיצר הרע. יומא חד שמעיתינהו דביתהו, אמרה מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי מאי טעמא קאמר הכי. יומא חד הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה. אמר לה, מאן את. אמרה, אנא חרותא דהדרי מיומא. תבעה, אמרה ליה אייתא ניהלי להך רומנא דריש צוציתא, שוור אזל אתייה ניהלא. כי אתא לביתיה, הוי קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה. אמרה ליה, מאי האי. אמר לה, הכי והכי הוה מעשה. אמרה ליה, אנא הויא. לא אשגח בה עד דיהבה ליה סימני. אמר לה, אנא מיהא לאיסורי איכווני. כל ימיו של אותו צדיק הי' מתענה עד שמת באותה מיתה, דתניא (במדבר ל, יג) אשה הפרם וה' יסלח לה, במה הכתוב מדבר. באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהיפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים, עד כאן. הרי שזה היה מופלג בתורה ובחסידות ולא היה חוטא לפי האמת, רק היה סובר שהוא חטא, עם כל זה המית עצמו בתשובה, וכמו שאיתא שמת באותה מיתה. וכן כתב רש\"י קא יתיב בגויה, להמית את עצמו. א\"כ מה יעשה חוטא ורב מרי, ועל זה ידוו כל הוידוים:",
+ "מי שעשה עבירה שמתחייב בה מיתת בית דין, מלבד התשובה החמורה שעושה שיהיה שקול כמיתת בית דין, צריך עוד להוסיף תשובה. כי אף אותן המומתין בבית דין לא נתכפרו במיתתן עד שנתעכל הבשר שסבלו מיתה וסבלו בזיון. ולאחר שנתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן במקומן, כדתנן בפרק נגמר הדין (סנהדרין פ\"ו מ\"ו), וזהו גם כן הטעם שלא היה הקרובין מתאבלין כדתנן שם, כדי שהבזיון יכפר:",
+ "גרסינן בפ\"ק דראש השנה (טז, ב), אמר רבי יצחק, ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, צדקה, צעקה לפני הבורא ית' בבכי ותחנונים, ושינוי השם שמשנה שמו, כלומר שאני אחר ולא אותו האיש שעשה אותן המעשים, ושינוי מעשה שמשנה כל מעשיו לטובה. ויש אומרים, אף שינוי מקום. וכל אלו נרמזים ג\"כ בפיך ובלבבך לעשותו. צעקה, הוא בפיך כפשוטו. גם שינוי השם בכלל בפיך. ובלבבך, זו צדקה, כמו שכתוב (דברים טו, י) ולא ירע לבבך בתתך לו. שינוי מעשה, לעשותו:",
+ "ובכלל לעשותו הוא מה שכתב אבא מורי זלה\"ה בספר ברית אברהם פרק י\"א וזה לשונו, וירחיק מיושבי קרנות המדברים שיחת חולין ודברים בטילים, וירחיק מכל דבר שקר ומכל צד ליצנות ומחניפות ומכל אבק לשון הרע. אמרו רז\"ל (ב\"ב קסה, א) רוב העולם נכשלים בגזל, ומיעוטן בעריות, וכולם באבק לשון הרע. ונכון שיהיה הבעל תשובה בזה הענין ממעוטא דמעוטא, וירחיק מאנשי תענוג ומעשירים ומרשעים ומנעדרי שכל ומנשים, כי חברת כל אלו ישחיתו העבודה השלימה. וימנע עצמו מלאכול בסעודה, כי אם בסעודות מצוה. ואפילו בסעודת מצוה לא ימשוך ביין ובשר את בשרו יותר מדאי, רק הכל במישור ובמשפט. עד כאן לשונו. ועוד האריך שם בהרבה תקונים:",
+ "ענין וסוד תענית של בעלי תשובה מבואר לעיל במסכת תענית. גם שם תמצא מריבוי והפלגה תענית הראוים לבעלי תשובה, ויתר סיגופים כמוזכר בספר הקנה. כתב הכל בו בהלכות תשובה, כל המתענה ד' פעמים בשנה שלשה ימים רצופים ושלשה לילות, מוחל לו הקב\"ה כל עונותיו. ואלו הן, קודם עשרה בטבת, קודם י\"ז בתמוז, קודם ראש השנה, ובעשרת ימי תשובה, עד כאן לשונו. ונראה לי, קודם י' בטבת הוא דהיינו שיתענה ח' טבת וט' טבת וי' טבת, כי בכולן אירעו מאורעות לישראל כמוזכר בתעניות צדיקים. אבל מה שכתב קודם י\"ז בתמוז, נראה לי שיתחיל יום הראשון בי\"ז תמוז ויתענה י\"ז י\"ח י\"ט, כי כל מה שהוא בין המצרים מצוה טפי. ועוד יותר טוב שלא יתחיל קודם הצום די\"ז, דאולי יחלש וחס ושלום יהיה מוכרח לאכול בצום של י\"ז:",
+ "אדם שתורתו אומנתו ועינוי נפש הגדול מחליש לבו ומערבב מוחו באופן שלא יוכל לעיין היטב פשט עמוק, לא יתענה יותר ממה שקצוב לו לפי סדר התשובה שמחויב לעשות לפי החטא שחטא, כדי שלא יהיה הפסידו יתר על שכרו, כי תלמוד תורה כנגד כולם. ואפי' סך התעניתים הקצובות לתשובה של חטאו יהיה לוה אותם לימי החורף שהימים קצרים. ואפילו באדם אחר שקיבל עליו סך תעניות גם הדין כן, כמוזכר בתרומת הדשן בתשובה:",
+ "אמנם אני אומר, אדם בעל תשובה שאינו עוסק בתורה תדיר, ימהר יחיש מעשהו. ובעל תרומת הדשן לא מיירי רק מי שקיבל עליו תעניות בתורת נדבה, אבל בעל תשובה שאני:",
+ "ותלמיד חכם אפילו בעל תשובה, אם עוסק בתורה תמיד ואם היה מתענה אז רצופים היו מבטלים אותו מהלימוד בדבר עמוק, נראה לי דמחויב לעשות כן שיפרע התעניות שמחויב בהם בימים הקצרים. ומאז שהכין לבבו לתשובה ולהתענות, אז הקב\"ה מקבלו מאחר שאינו מונע את עצמו עתה אלא בשביל עסק התורה. ומכל מקום הוידויין והחרטה והצער והדאגה בלב וכיוצא בהן, זה אינו מעכב הלימוד והעיון ומהם לא יזוז:",
+ "אחר כותבי זה מצאתי בספר החרידים דף ס\"ו שכתב וזה לשונו, עוד תקנה אחת מצאתי בתוך ספרי המקובל האלהי חסידא קדישא הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי ז\"ל, בספר אחד כתיבת יד נקרא בית מדות, איננו אותו ספר בית מדות שהוא בדפוס, שם מצאתי כתוב, כל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחה על עון סיגופים ויסורין קשין שלג וחרולים והפסקת עינויים, לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה. אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת ה', זאת היא תקנתו. לא יחליש ולא יתבטל מלימודו. אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ותתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך רכות כאשר ידבר העבד אל רבו והבן אל אביו:",
+ "וכן מצאתי בסוף שטה אחת שהעתיק הנעלה רבי שמואל בר אברהם שקייל ז\"ל בעכו מכתיבת יד הרב רבינו משה מאור הגולה, כך היה כתוב שם, וגם זה מצאתי בסוף הספר מכתיבת הרב ומלשונו, בליל אחת בשבת בארבעה ימים לירח אייר נכנסתי לים, וביום שבת עשירי לאייר שנת חמשה ועשרים עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים, ונדרתי עלי ששני הימים האלה אצום בהן ואנהוג בהם תענית צבור שלם אני ואנשי ביתי וכל הנלוים עלי. ואצוה על בני להעשות כן עד סוף הדורות שיצאו מאתם ויתנו צדקה כפי כחם, ומנדרי שאהיה אני יושב לבדי בעשירי באייר לא אראה אדם אלא מתפלל וקורא כל היום ביני לבין עצמי. וכשם שלא מצאתי בים אותו היום אלא הקב\"ה, כך לא אראה אדם ולא אשב עמו אלא אם כן נאנסתי. וליל אחת בשבת שלשה ימים לירח סיון יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל, ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים אני וביתי עד סוף כל הדורות. וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשון שנת ששה ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו. ביום חמישי ששה ימים לירח מרחשון ובאחד בשבת תשעה לחדש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי שבח לאל יתברך על הכל, ושני הימים האלו שהם ששי ותשיעי במרחשון נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפלה ושמחה בה' ואכילה ושתיה, אלהים יעזרינו על הכל ויקוים לי נדרי לה' אשלם, אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן, עד כאן לשונו:",
+ "וגם בכמה חיבורים מהראשונים נמצא שההתבודדות והפרישות והדביקות היו נוהגין בה חסידי ישראל, היינו שבהיותם לבדם מפרישים מדעתם ענייני העולם ומקשרים מחשבותם עם אדון הכל. וכך לימד מהרר\"י המקובל הנזכר שזה מועיל לנפש שבעתים מהלימוד, ולפי כח ויכולת האדם יפרוש ויתבודד יום אחד מן השבוע או יום א' בחמשה עשר יום או יום אחד בחודש ולא יפחות מזה:",
+ "והרמב\"ן ז\"ל כתב על הפסוק שנאמר ביעקב אבינו (בראשית לה, א) קום עלה בית אל ושב. מאי ושב, כמו (ישעיה ל, טו) בשובה בנחת תושעון, היינו שיכוין דעתו בישיבת הדעת עמו יתברך. וזהו ששנינו (ברכות פ\"ה מ\"א) חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו למקום. ופירשו המפרשים, דרוצה לומר שהיו מפנים דעתם מענייני העולם, ומקשרים דעתם לאדון הכל יתברך במורא ואהבה. הרי תשע שעות שהיו בטלים מלמודם למלאכתם להתבודדות והדביקות, ומדמין אור שכינה שעל ראשיהם כאלו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים. וכן מצאתי בקונטרס הישן של הפרושים הראשונים, ואז הם רועדים בטבע ושמחין על אותה רעדה כמ\"ש (תהלים ב, יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכדפירש רבינו נסים ז\"ל, עד כאן לשונו:",
+ "וכבר גליתי דעתי גם כן במקצת לעיל בתלמיד חכם שהוא בעל תשובה. הכלל העולה רחמנא לבא בעי:",
+ "לשון אבא מורי זלה\"ה בספר עמק ברכה, שורת הדין היה נותן, מי שחטא לאדון הכל אין לו מחילה עולמית ואפילו בתשובה גמורה, כמאמר הנביא (מיכה ו, ו-ז) במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום, האקדמנו בעולות וגו'. הירצה באלפים אלים וגו', האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי. אמר, כל כך היה ראוי לתת שכר גדול להנצל מן העונש על העבירות, שאיננו יודע כמה יתן ומה יספיק לזה, אם אלפי אלים או רבבות נחלי שמן, או יתן בכורו שכר פשעיו או פרי בטנו בחטאת נפשו, וכל זה ממה שיורה שהשכל נותן שלא היה ראוי שיספיק כופר אל החוטא בעד חטאו, כי אפילו מלך בשר ודם אם צוה על אחד מעבדיו עשה כך וכך או לא תעשה כך וכך, והוא עובר על מצות המלך קטנה או גדולה, האמור יאמר אותו העבד למלך, אדוני המלך, עברתי על מצותיך אעשה תשובה על זה. כי בודאי כל תשובה בעולם לא יועיל לו רק אחת דתו להמית, כי חמת מלך מלאך המות על מי שעובר על ציווייו. ק\"ו בנו של ק\"ו מי שעובר על מצות מלך מלכי המלכים הקב\"ה, שהשכל נותן שלא יהיה לו תקנה בתשובה כי אם במיתה. וכמו שאמרו רז\"ל במדרש (עי' ירושלמי מכות ב, ו), שאלו לחכמה, חוטא מה ענשו. אמרה (משלי יג, כא), חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה, חוטא מה עונשו. אמרה (יחזקאל יח, ד) הנפש החטאת היא תמות וכו'. עד שאלו להקב\"ה, חוטא מה ענשו. אמר, יעשה תשובה ויתודה ויתכפר, דכתיב (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. הדא הוא דכתיב (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, עד כאן. הנך רואה כי החכמה האנושית והמדריגה הנבואיית לא גזרו בחוטא שום תיקון כלל, כי זאת אומרת חטאים תרדוף רעה, וזאת אומרת הנפש החטאת תמות, ולדברי שניהם יהיה החוטא חייב מיתה בידי שמים עכ\"פ. כי באמת התשובה אין לה מקום לפי שורת הדין והשכל. אבל היא דרך חסד ונדבה הנמשך מהש\"י על בעל תשובה, כי חפץ חסד הוא, ואינו חפץ בהשחתת הרשעים אלא שיחזרו בתשובה, ויהיו כמ\"ש במדרש דלעיל שאלו להקב\"ה מה עונשו, אמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר וכו', וזהו מצד החסד שנתחסד הש\"י עם האדם לפתוח לו שערי תשובה ברחמיו וברוב חסדיו להנטותו לתחיה. וכן אמר דוד המלך ע\"ה (תהלים נא, יד) כשהיה שב בתשובה על ענין בת שבע, ורוח נדיבה תסמכני, כלומר דרך נדבה וחסד, לא שהדין כך הוא:",
+ "מצורף לזה מה שאמרו רז\"ל במדרש (בר\"ר יב, טו) והביאו רש\"י ז\"ל בריש פרשת בראשית ז\"ל, כשברא הקב\"ה את עולמו עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, ראה שאינו מתקיים שיתף בה מדת הרחמים, שנאמר (בראשית ב, ד) ביום עשות ידו\"ד אלהים וגו', עד כאן. ראוי לתת לב מהו פשט של שיתוף האמור כאן, או איך נמשך משיתוף מדת הרחמים במדת הדין קיום העולם ומעמדו. והנלע\"ד דפשוטו של שיתוף זה הוא על דרך הנזכר בסמוך, והוא כי בתחילה עלה במחשבתו יתברך לברוא העולם במידת הדין, ואם היה העולם עומד על הדין או הנפש החוטאת מתה מיד, ואפילו היה החוטא רוצה לעשות כל תשובה שבעולם לא היו שומעין לו, כי מי שחוטא לאדון שבראו והטיבו ודאי בן מות הוא לפי שורת הדין כנזכר. ואח\"כ ראה שאין העולם מתקיים בזה, כי כמעט כל אדם מחוייב לחטוא בשגם הוא בשר ויצר לב האדם רע מנעוריו, אין אדם צדיק בארץ וגו', וא\"כ לפי זה יחזור העולם לתהו ובהו. והוא יתברך לא לתהו בראו אלא לשבת וגו', שיתף בה מדת הרחמים וכו', והיא מדת הסליחה והמחילה שמקבל ברחמים וברצון את תשובתינו לכפר על כל עונותינו, נשוב אליו בכל לבבינו וזה על צד הנדבה כדלעיל, כי לא יחפוץ בהשחתת העולם, ואם לא שב החוטא דמו בראשו, כי בודאי חטאים שאינם שבים תרדף רעה לפי מדת הדין ולפי מדת הרחמים, וכמו שאמרו רז\"ל בהדיא (יומא פו, א), ונקה (שמות לד, ז) לשבים, לא ינקה לשאינם שבים, וזהו שתוף רחמים בדין דלעיל, כי שניהם כאחד טובים לקיום העולם כנזכר, עכ\"ל. וכן כתבתי למעלה (מס' ראש השנה פרק תו\"א ד\"ה בענין תענית ערב ר\"ה) בפירוש התנחומא (אמור כב) ערב ראש השנה מכפר שליש בי' ימי תשובה, שליש השני כו', עיין לעיל. על כן האדם הגומר בלבו להיות בעל תשובה, אזי מתחילה יתענה יום שלם ויבקש את השם יתברך שיקבלנו בתשובה, ועל זה יתפלל וכדל שואל:",
+ "וכתב אבא מורי זלה\"ה בספר ברית אברהם פרק ח' וזה לשונו, ולעת ערב קודם בין השמשות יטבול את עצמו במים לשם תשובה, ובא השמש וטהר. ונראה לי סעד לטבילה זו ממה שאמרו רז\"ל בתלמוד ירושלמי (עי' אדר\"נ ח, ח) מעשה בריבה אחת שנשבית לבין הגוים, וכשפדאוה הטבילוה על מה שהאכילוה איסורין, עד כאן. הא קמן דאפילו מי שנאנס לעשות איסור צריך טבילה, ק\"ו מי שעשה איסור ברצון:",
+ "וקודם הטבילה יתקן המעוות כאשר יוכל לתקן, כי בדברים שבין אדם לחבירו כמו הגזל והחמס לא יתכפר עונם בתענית ובצדקה, גם כי ירבה תפילה לא ישמע אלא עד אשר ישוב את הגזילה, כי אין תשובה ויום הכפורים מכפרים אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר איסור או בעל בעילה אסורה או שאר עבירות הרעים והחטאים לה'. אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון חובל בחבירו או קללו או גזלו וכיוצא בהם, אינו נמחל לו לעולם עד שישלם לו מה שחייב לו. וגם צריך שירצהו וישאל ממנו מחילה. ואפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו, וראוי לבעל תשובה לעשות כן קודם הטבילה והוידוי כדי שיתרצה בוידוי. ואחר הטבילה מיד יבא לביתו ויתבודד עם עצמו. גם אנשי ביתו אל יראו אותו במקומו, ויוותר הוא לבדו ויכרע על ברכיו וכפיו פרושות השמימה ויתודה ויבקש רחמים שיעזרהו האלהים על תשובתו כמו שכתב הסמ\"ג בהלכות תשובה. ויחזור פניו אל הקיר ויהיו עיניו למטה ולבו למעלה ואל יביט לצדדיו, עד כאן לשונו:",
+ "ובראשית חכמה שער אהבה פרק י\"א כתב וזה לשונו, וגם טוב לטהרה לגלח הצפרניים, שכל אשה המטהרת לבעלה צריכה לקוצצם כו'. ולי נראה, דאם הוא מגדל צפרניו בדרך אבילות שמתאבל על עוונותיו, יגדלם, רק ינקה תמיד הטיט והצואה שתחת צפרניו שלא יהא חציצה בנטילה ויצא שכרו בהפסדו, כי צריך להתבונן בכל דרכיו קדוש יהיה:",
+ "צריך ליזהר מאוד בכ\"ד דברים המעכבין התשובה. ואלו הן א' רכילות. ב' לשון הרע. ג' בעל חמה. ד' בעל מחשבה. ואלו הד' בפרט נמצאות ברוב כל אדם, ולכן מאוד מאוד צריך ליזהר בהם. וכל אחד מאלו בפרט יש בהם סגולה לסלק כח הנשמה ולשרות בו כח חטא, ואז יתקיים בו (דברים לא, יז) הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאונו הרעות האלה:",
+ "עוד מכ\"ד דברים, ה' המתחבר לרשעים. ו' הרגיל בסעודה שאינו מספקת לבעליה. ז' המסתכל ב��ריות. ח' החולק עם גנב. ט' האומר אחטא ואשוב, ובכלל עון זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר. י' המבזה את רבותיו. י\"א המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המונע את הרבים מלעשות מצוה. י\"ב המטה את חבירו מדרך מצוה לדבר עבירה. י\"ג המשתמש בעבוטו של עני. י\"ד המקבל שוחד להטות את הדין. ט\"ו המוצא מציאה ואינו מכריז עליה עד שיחזירנה לבעלים. ט\"ז הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו. י\"ז האוכל שוד עניים ויתומים ואלמנות. י\"ח הפורש עצמו מן הציבור. י\"ט העובר על דברי חכמים. כ' המתכבד בקלונו של חבירו. כ\"א החושד בכשרים. כ\"ב השונא תוכחת. כ\"ג המלעיג על המצות. כ\"ד המקלל את הרבים. כל אלו הדברים מעכבין את התשובה:",
+ "עוד יפשפש אם עבר על אחד מכ\"ד דברים שמנדין עליהם, שכתב הרמב\"ם בהלכות תלמוד תורה (ו, יד), ואלו הם, א' המבזה את החכם אפילו לאחר מותו. ב' המבזה שליח בית דין. ג' הקורא לחבירו עבד. ד' המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר מדברי תורה. ה' מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן, ולא בא. ו' מי שלא קבל עליו את הדין, מנדין אותו עד שיתן. ז' מי שיש לו ברשותו דבר המזיק כגון כלב רע או סולם רעוע, מנדין אותו עד שיסיר ההיזק. ח' המוכר קרקע שלו לגוי, מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מהגוי להישראל חבירו בעל המיצר. ט' המעיד על ישראל בערכאות של גוים והוציאו ממנו ממון בעדותו שלא כדין, מנדין אותו עד שישלם. י' טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנם לכהן אחר, מנדין אותו עד שיתן. י\"א המחלל יום טוב שני של גליות, אע\"פ שהוא מנהג. י\"ב העושה מלאכה ערב פסח אחר חצות. י\"ג המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. י\"ד המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. ט\"ו המביא את הרבים לידי חלול השם. ט\"ז המחשב שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. י\"ז המכשיל את העיור. י\"ח המעכב את הרבים מלעשות מצוה. י\"ט טבח שיצתה טריפה מתחת ידו. כ' טבח שלא הראה בדיקת סכינו לחכם. כ\"א המקשה עצמו לדעת. כ\"ב מי שגירש את אשתו ועשה בינה ובינו שותפות או משא ומתן המביאין להזדקק זה לזה, כשיבואו שניהם לדין מנדין אותם. כ\"ג חכם ששמועתו רעה. כ\"ד המנדה למי שאינו חייב נידוי:",
+ "ופירש בזוהר (ח\"ב רמט, ב), שבהיכל נגה יש ד' מלאכים עם כמה כתות שהם מנדים למטנפים פיהם, וכן לכל אינון דחאבו אינון חובין דבעי לנזפא. י' כרוזין נפקין בכל יומא ומכרזי בכל אינון רקיעין ובכל אינון חילין ומשריין, אזדהרו בפלוני דאיהו נזיפא נזיפא, איהו חובא פלוני עביד עד דתב קמי מאריה, רחמנא לישזבן. כד תב מההוא חובא, מתכנפין אלין ארבעים ושראן ליה, וכדין אכריזו פלניא שרא נזיפא. מכאן להלאה צלותיה עאלת, ועד דלא תב נזיף איהו לעילא ותתא ונטירו דמארי' איתעדי מיניה. ואפילו בליליא נשמתיה נזיפא, דסתמין ליה כל תרעי שמיא ולא סלקא ודחין לה לבר, עד כאן לשונו:",
+ "לכן צריך לפשפש במעשיו אם חטא באחד מהדברים, בפרט אם הקשה עצמו לדעת שהוא דבר מצוי בין הבחורים עד שלא נשא אשה, צריך לקבל עליו נזיפה, וישב בקרקע כמנודה ובעטיפה. וכן מצינו שדוד קיבל עליו נזיפה, כמו שפי' רז\"ל במדרש ילקוט (ש\"א צה), כן כתב הראשית חכמה:",
+ "הבעל תשובה צריך ג\"כ להשיב רבים מעון כאשר תשיג ידו, שנאמר (יחזקאל יח, ל) שובו והשיבו מ(על) כל פשעיכם, למדנו כי זה מעיקרי התשובה. ונאמר (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, למדנו כי א�� לא יוכיחנו יענש על חטאיו. ודוד המלך ע\"ה אמר במזמור התשובה (תהלים נא, טו) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו, כך כתב החסיד רבינו יונה בשער התשובה. ומכל שכן אדם שחטא וגרם להחטיא גם אחרים, שמחויב לעשות תשובה חמורה, ואח\"כ ימסור את עצמו לזכות את אחרים. ואת אלו האנשים אשר החטיא פשיטא לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ישובו ויתקנו הקלקול אשר קלקלו בהגרמתו, וימסור על זה לבבו ונפשו ומאודו להחזירם למוטב:",
+ "עד כאן נשלם מהות התשובה"
+ ],
+ [
+ "איכות התשובה",
+ "איכות התשובה שעושה, יהיה עניינו בתשובה שעושה בעצם למען שמו באהבה. כלומר, לא יעשה התשובה מיראה דהיינו מיראת עונש, שאז עושה תשובה לשם עצמו. רק יעשה תשובה מאהבת הבורא, וזהו למען שמו, כי החוטא פוגם בשמו ויהיה כוונתו בתשובה לסלק הפגם והחשד. וזהו התשובה שאמרו רבתינו זכרונם לברכה (יומא פו, א) שמגעת עד ה' אלקינו, ושאמרו רז\"ל (שם עמוד ב) גדולה תשובה שהזדונות נעשים לו זכיות, ופירושו שזהו דוקא כשעושה תשובה מאהבה, וזהו למען שמו באהבה:",
+ "ועל זה אנו מתפללים אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלימה לפניך, בתיבת שלימה רומז להשלים הפגם שיהיה שלם מה שנחסר. ואמר לפניך, כי כביכול הפגם מגיע עד לפניו:",
+ "הנה ארשום קצת מהפגמים מה שהחוטא פוגם, ראשית דבר, האדם הוא רמ\"ח איברים ושס\"ה גידים בגופו, והם מכוונות נגד רמ\"ח איברים ושס\"ה גידיים ברוחניות נשמתו אשר היא חלק אלוה ממעל נשפעת מרוחניות העליון מסוד אדם היושב על הכסא שבו רמ\"ח איברים לבנים ממדת הרחמים, ושס\"ה גידים אדומים ממדת הדין, אשר משם תרי\"ג מצות התורה. ודבר זה מבואר בארוכה לעיל בהקדמה אשר קראתיה תולדות אדם. נמצא באיזה אבר שחוטא הוא פוגם בו ומפרידו מרוחניותו, והפגם עולה למעלה למעלה שם חושך במקום אור, כי יד תחת יד עין תחת עין רגל תחת רגל וכן כל האברים כולם מכוונים זה מול זה וגבוה מעל גבוה. ואמרו רז\"ל (יומא כט, א) קשין הרהורי עבירה מהעבירה, כי כלי המחשבה מכוונים נגד רוחניות פנימי הפנימית של מעלה כנודע, והפגמים שהאדם פוגם בנשמתו ובכל העולמות רבו מלספר, הביאם בעל ראשית חכמה בארוכה זיל קרי ביה. גם אני זכור אזכור בעזה\"י לקמן בפרק שלישי מזה החיבור שהוא פרק עשרה הילולים בתיבת אברה\"ם שהוא שער התשובה, שים עינך שם ותשים אל לבך בבכיה והספד, ונגד עיניך יהיו אלו הפגמות המוזכרים שם שפגמת בחטאתיך, ופלגי מים ירדו עיניך וע\"ז ידוי כל הדווים, כי עלית בפגמיך בכל ההשתלשלות עד ה' אלהיך, על כן שובה עד ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען שמו אשר פגמת, וזהו תשובה מאהבה שהזכירו רז\"ל (יומא פו, ב) כי מאהבת השם הוא:",
+ "וזה לשון ספר ראשית חכמה פרק ראשון משער התשובה, ראוי שיתעורר לשוב בתשובה כשיחשוב שהשכינה גולה בסבתינו, כדכתיב (ישעיה נ, א) ובפשעכם שולחה אמכם, והתרתה מהגלות תלויה ע\"י תשובתינו, למה לא יתעורר כל אחד ואחד בתשובה להקל מעליה עול הגלות ולהאיר מה שפגם בה, כמו שהארכנו בשער היראה היאך אנו פוגמין בהן ואנו מאריכין הגלות:",
+ "ובחינה זו ביארו בתקונים (תקון ו' כב, א) זה לשונו, ווי לון לבני נשא דקב\"ה אסיר עמהון בגלותא, ושכינתא אסירת עמהון. ואתמר בה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, ופורקנא דילה דאיהי תשובה אימא עילאה איהי תלויה בידיהון. דחמשין תרעין דחירו עמה לקבל חמשין זימנין דאידכר יציאת מצרים באורייתא דא הוא (שמות ב, יב) ויפן כ\"ה וכ\"ה. באילן חמשין אתוון דמייחדין בכל יומא פעמים שמע ישראל דאית בהו כה וכה אתוון. וירא כי אין איש (שם) דאתער לה בגינייהו, ואיהו משגיח מן החלונות דאתמר בהון (מלאכי א, ט) חלו נא פני אל, ויחוננו לההוא דאתמר ביה (במדבר יב, יג) אל נא רפא נא לה, דאסוותא בידיה דאיהו ידו פשוטה לקבל שבים. וירא כי אין איש. והיא בעד החלון נשקפה ותייבב (שופטים ה, כח), בתרועה דאיהו יבבא, דאתמר בה (בראשית ח, ו) ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה, ודא יום הכפורים, דתיבת נח איהי אימא עילאה, חלון דילה איהו עמודא דאמצעיתא דביה אור ותורה אור ואיהו אור הגנוז. ויפן כה וכה, מציץ מן החרכים, אלו עשרת ימי תשובה. וירא כי אין איש, ועוד משגיח מן החלונות, אילין חלונות דבי כנישתא, דאבא ובנוי אינון בבית הכנסת אסירן, ואיהי בכל יומא אשגחותא עלייהו ויהיב לון מזונא. ויפן כה וכה, אם אית מאן דאתער בתיובתא לתברא בית איסורין דלהון, הדא הוא דכתיב (ישעיה מט, ט) לאמור לאסורים צאו ולאשר בחושך הגלו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו פנו בעסקיו דלהון באורחין דלהון. איש לבצעו מקצהו בבצעא דהאי עלמא לירתא האי עלמא, ולאו אינון מסיטרא דאלין דאתמר בהון (שמות יח, כא) אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, אלא וירא כי אין איש, אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנא מזונא סליחה וכפרה וחיי, כתבינו לחיים. ואינון ע\"פ (לפנינו; עזי נפש) ככלבים, דאינון אומין דעלמא עובדי עבודה זרה דצווחין לגבי' ולית לון בושת אנפין, דלא אית מאן דקדם לון בתיובתא דיחזיר שכינה לקודשא בריך הוא כגוונא דיחזיר לגבייהו. ואידמיין לכלבים דאתמר בהו (תהלים קו, לה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, עד כאן לשונו. הרי בפי' כמה ראוי שנתעורר בתשובה לאהבת השכינה להקימה מהגלות ולא על מנת לקבל פרס, ולא נדמה לערב רב או לגוים כנזכר במאמר, עד כאן לשונו:",
+ "נשלם איכות התשובה"
+ ],
+ [
+ "זמן האמיתי של התשובה",
+ "היא ברגע הזאת רגע כמימריה בל יאחר, ויתעורר מיד וישוב אל ה'. ואם יתמהמה אז היה דוחה זמן האמת. ומכל מקום היא תשובה, כמו מילה שלא בזמנה שקיים מצות מילה אבל בזמנה עדיף טפי, כן מילת ערלת הלב מצוה בשעתה חביבה וזריזין מקדימין למצוה:",
+ "והנה יש ד' כתות שאינם זריזים לעשות תכף תשובה. כת אחד, הם אותן שאינם מתעוררים לתשובה מאליהן אלא מצד איזה סיבה, והוזכר זה לעיל במסכת ראש השנה פרק שלישי בהעתקת ספר עמק ברכה בהצעה שלישית עיין עליו. כת ב', הם מתעכבים מלעשות תשובה בעבור שהוא צדיק בעיניו, והוא סובר שלא יקרא בעל תשובה אלא מי שכפר בעיקר או שהרג נפש או שבא על הערוה, וכן הדבר מורגל בפי המון עם לאיש כזה שעושה תשובה שקורין לו בעל תשובה, ונותנים סימן (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכ\"א, דכא ראשי תיבות \"דם \"כופר \"אשת איש. כת ג', הם כשאינם יודעים בבירור שחטאו, אף שעומדים בספק, בדעתם ספק להקל ואינם שמים על לב אולי חטאו. כת ד', הם המייאשים מהתשובה בחשבם שאין להם תקנה, ואומרים מאחר שאכלנו שום נאכל ביותר:",
+ "ועתה אשיב על ד' כתות הנ\"ל. על כת ראשונה שאין בהם דעת ותבונה לומר לכשאפנה אשנה, ומתוך כך עושים עבירות ושונה, אענה להם מענה. ומתחילה אקדים דברי אבא מורי זלה\"ה בספר עמק ברכה וזה לשונו (דף ע\"ט ע\"א עד סוף דף פ\"א ע\"ב), אמר ירמי' הנביא ע\"ה (איכה ג, כז), טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. ירצה, כי יסבול עול התורה והמצות בנעוריו שיש בו כח לעשות, כמו שאמר שלמה המלך ע\"ה (עי' קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחרותיך עד אשר לא יבואו ימי הזקנה. וכן אמרו חכמי התלמוד ז\"ל (בפ\"ק דע\"ז (יט, א)) אשרי איש וגומר (תהלים קיב, א), אשרי איש ולא אשרי אשה. אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. ריב\"ל אומר, אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש. ופירש רש\"י, כשהוא איש, כשהוא בחור בכחו, כלומר שמהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה כאיש גבור, עד כאן לשונו. והחילוק שבין ריב\"ל לרב הוא זה, לריב\"ל אפילו זקן שעושה תשובה ומתגבר כאיש שהוא בחור, אשריו. ולרב דוקא כשהוא בחור, והטעם כי ראוי שהחוטא עצמו ישוב, והזקן כאלו הוא איש אחר וק\"ל. (עיין לעיל בפנים בסימן ס\"ג בכוונת דיני השופר בכוונה הראשונה, כתוב בפנים דריב\"ל לא בא לחלוק על דברי רב אלא לפרש דבריו בא כאן). וכתב בעל ראשית חכמה בשם הזוהר (רעיא מהימנא ח\"ג רכז, א) על פסוק (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום, קודם שיבה דידך וכו'. ר\"ל קודם השיבה בהיותך נער תקום לעסוק בתורה ולהיותך איש, ובזה והדרת פני זקן, דכתיב גם כי יזקין לא יסור ממנה כו' (משלי כב, ו). כתוב בספר חסידים בסימן ז' וזה לשונו, וזכור בוראך בימי בחרותיך גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי תשובת הזקן כאשר זקן ובטלה החמדה ולא יכול עוד, דומה לאדם שמדבר לשון הרע וכלתה לשונו ולא דבר יותר. אבל אדם בעודו בכחו וגבורתו, ויצרו מתגבר עליו והרי הוא כובשו, הרי זה התשובה המשובחת וגבורה עושה על אשר כופה את יצרו העז והקשה. ועל זה נאמר (שם טז, לב) ומושל ברוחו מלוכד עיר, ועל כל דבר שקשה לו לאדם ועושהו שכרו הרבה מאוד, עד כאן לשונו:",
+ "וכעין זה כתב מדרש שמואל על משנה (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי וכו', זה לשונו, לפי שעיקר העבודה והיראה של האדם הוא בהיותו בחור שיצרו מתגבר עליו ואעפ\"כ כובש אותו תחתיו, וכענין אשרי איש ירא את ה', בעודו איש, כי אז הוא ברשות עצמו לעשות מה שירצה. כי אחר זקנתו כבר אין לו כח בגופו לעשות שום עבירה. לכן אמר התנא אם בעת זקנתי שכבר אין אני גובר בגופי ובעצמי אני שב אל אלהים, מי ילמד עלי סניגוריא, כולם יאמרו שעל שאין בי כח לחטא לכך אני שב בתשובה. וזהו שאמר אם אין אני לי, כלומר אם אני כבר זקנתי מהיות איש ואין אני גובר בגופי שכבר אפס כחי, א\"כ כל הטובה שאעשה לא תהיה לי לסניגור. וזהו שאמר מי לי, מי ילמוד עלי זכות. אבל כשאני עובד את אלהי בעוד שאני בחור שאני לעצמי וברשותי, וזהו שאמר וכשאני לעצמי ואז אני עובד את בוראי, אז בודאי דבר גדול אני עושה. וזהו שאמר מה אני, מלשון (תהלים לא, כ) מה רב טובך, כלומר כמה וכמה טובה אני עושה, וכיון שכן ראוי לי לעבוד את בוראי בימי בחרותי. שאם לא עכשיו אימתי, שאם לא עכשיו שהם ימי הבחרות, אימתי אעבוד, כי בימי הזקנה אין עבודתי נחשבת כלום וכדאמרן, עד כאן לשונו:",
+ "מצורף לזה מה שכתב בעל צרור המור בפרשת ואתחנן וזה לשונו, או שרמז בעת ההיא וגו' לעת הגזירה, וזה לרמוז לנו שתפלת ותחינת משה היתה ראוי ובזמן ראוי כי מיד בעת החטא ובעת הגזירה ומיד ואתחנן אל ה' אשר חטא כנגדו לבטל הגזירה. וזה להורות לחטאים בנפשותם שישובו מיד אל ה' בעת חטאתם ולא יתאחרו לעמוד על נפשם, כי אם יום או יומים יעמודו לא יכלו מלט משא אחר שעבר יומו ובטל קרבנו, ואז צריכים רחמים גדולים וסיגופים גדולים לבטל הגזירה. מה שאין כן לשבים מיד. ולזה אמרו (שבת יא, א) יפה תענית לחלום אפילו בשבת, לפי שכשמראין לאדם חלום רע הוא בעבור שנמצא בו עון אשר חטא ומן השמים מרחמים עליו לתת לו הערה שישוב, כאמרו (ויקרא ד, כג) או הודע אליו חטאתו אשר חטא, וזאת ההודעה היא מצד היסורין או חלומות שמודיעין אליו חטאתו כמאמר אליהו (איוב לג, טו-טז) בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים [וגו']. יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום. ואם כן, אחר שהודיעוהו חטאו בחלום צריך לשוב מיד מחטאתו ולהתענות אפי' בשבת בענין שלא יעבור אותו יום שלא בקדושה, כי בכל יום ויום יש כח ידוע וממונה ידוע שהוא שואל ומשיב וטוען ומערער, ולכן צריך לתקן המעוות באותו יום ממש באופן שלא יתקיים בו (ישעיה כח, יג) וכשלו אחור ונפלו. ועל זה נאמר (משלי כז, א) אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה יולד יום:",
+ "ועל זה אמרו (ברכות יט, א) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, שמא עשה תשובה. שמא עשה תשובה סלקא דעתך, אלא אימא ודאי עשה תשובה. ומה תמיהה היא זאת שיעשה תשובה ביום אחר, אבל האמת הוא כמו שאמרנו, שאם הוא תלמיד חכם לא ימתין ליום אחר כי לא ידע מה יולד יום, ומלבד שיש בזה דברים בגו ודבריו חטאיו ויהיה הדבר ישן נושן אצלו, אלא שבכל יום ויום יתחרט מחטאיו ויודה על פשעיו וכו'. עד וזהו בעת ההיא לאמר וללמד לאחרים שיעשו תשובה מיד, עד כאן קיצור לשונו לעניינינו:",
+ "על כן על כל דברי ההקדמה הזאת כל ערום יעשה בדעת ויהיה לו עין רואה ואוזן שומעת ונפש חכמה לדעת, ולא יאחר לעשות תשובה שלימה כי לא ידע מה יולד יום, כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ. ואמרו רז\"ל בב\"ר (צו, ב) הלואי כצילו של כותל וכצילו של אילן, אלא כצילו של עוף פורח וכו'. ואפשר שיבא הפגע פתאום, כמו שאמר שלמה המלך ע\"ה (קהלת ט, יב) כי גם לא ידע האדם את עתו וגו' עד כהם יוקשו בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום. פירש רש\"י, כי פתאום האדם מת. וכן פי' מדרש שמואל על סיפא דמתניתין דלעיל (אבות א, יד), ואם לא עכשיו אימתי, זה לשונו, כי לא תדע מה יולד יום, ונקט מלת עכשיו ולא אמר ואם לא היום אימתי, לומר כי אפילו היום בעצמו הוא בספק אם יחיה אם לאו, כי כל רגע הוא מעותד למיתה, כי רגע ימות ואין לו אלא שעתו. ולכן אמר אם לא עכשיו אימתי:",
+ "וכעין זה פירש עוד על משנה השנוייה בפרק עקביא (אבות ג, א) מה שאמר ולאן אתה הולך, זה לשונו שם, ולא אמר ואנה תלך, להודיע כי בכל שעה ובכל רגע האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה, כי יום המות מיום הולדו, שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה, ועל כן נקט לשון הוה ולא נקט לשון עתיד, עד כאן. ואמר חכם אחד, כמה פוגע ביום שלא ישלמהו, (פירוש, כמה בני אדם יש בעולם שהוא פוגע ויכנס ביום ההוא בטוח להיות שקט ושאנן, וקודם שיבא השמש הוא מת ולא ישלמהו לאותו יום):",
+ "ואמרו רבותינו ז\"ל במסכת עירובין (בפרק כיצד מערבין (נד, א)), א\"ל שמואל לרב ��ודא, שיננא חטוף ואכול, חטוף ושתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי. א\"ל רב לרב המנונא, בני, אם יש לך הטיב לך, שאין בשאול תענוג ואין למות התמהמה וכו'. ופירש רש\"י, חטוף ואכול, אם יש לך ממון להנות לעצמך אל תמתין עד למחר, שמא תמות ושוב אין לך הנאה. כהלולא דמי, היום ישנו ולמחר איננו:",
+ "ואמר שלמה המלך ע\"ה (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ופירש רש\"י, התקן עצמך בכל שעה במעשים טובים, שאם תמות היום תכנס בשלום. ומשל שלמה החכם את הדבר הזה לאדם שהזמינו המלך ליום סעודה ולא קבע לו זמן וכו', במסכת שבת (קנג, א):",
+ "וכתב בעל חובת הלבבות בשער התשובה זה לשונו, הכיני צידה לרוב ואל תמעטי בעוד חיים חיותך ויש לאל ידיך, כי רב ממך הדרך. ואל תאמר מחר אקח צידה, כי פנה היום כי לא תדע. ודע תמול לעד לא ישוב, וכל אשר פעלת בו שקול וספור וחשוב, ואל תאמר מחר אעשה, כי יום המות מכל החי מכוסה. מהר עשות בכל יום חקו, כי המות בכל יום ישלח חציו וברקיו. ואל תתמהמה מעשות חק דבר יום ביומו, כי כצפור נודדת מקנה, כן איש נודד ממקומו, עד כאן לשונו. וראוי לכל ירא אלקים לשום אל לבו כל זה, וימהר לתקן מה שיוכל לתקן, כי פתאום רוח עברה בו ואיננו:",
+ "וכן דוד המלך ע\"ה קרא עצמו גר, שנאמר (תהלים קיט, יט) (כי) גר אנכי בארץ וגומר. המשיל את עצמו לגר שהוא מזומן לנסיעה ואינו יודע העת. ולפי שאינו יודע העת צריך שיקח צידה לדרך פן תבא עליו העת פתאום. ומהו הצידה, קיום המצות. זהו שאמר (שם) אל תסתר ממנו מצותיך:",
+ "וכל מי שאינו מתבונן ביום המיתה, המשילו רבותינו ז\"ל לבהמה המעותדת לשחיטה, שהרי אמרו רבותינו ז\"ל (פרק היה קורא (ברכות יז, א)) סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה. קשה להבין מה ענין אדם אצל בהמה. אלא רצו לומר, כמו שהבהמה אינה מרגשת ביום המיתה עד הרגע אשר יוליכוהו לטבוח, כן יש קצת אנשים נמשלו כבהמות נדמו אינם מחשבים כלל ביום המיתה עד בואה. לכן החי יתן אל לבו. עודו באבו וחש עתידות למו וישוב מחטאיו מיד, כי מי יגיד לאדם מיתתו. פתאום איננו כי לקח אלקים אותו:",
+ "וכתב התניא בסי' ס\"ג (וכן הוא במיימוני בפ\"ז מהלכות תשובה (א-ב)) זה לשונו, לעולם ישתדל אדם לעשות תשובה ולנער כפיו מחטאיו כדי שאם ימות יהיה בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא. לעולם יראה אדם עצמו כאלו הוא נוטה למות, ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאיו בלא תשובה. לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ואל יאמר כשאזקין אשוב, שמא ימות טרם שיזקין. הוא ששלמה אמר בחכמתו (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ותנן (אבות ב, י) ר\"א אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך. ושאלו תלמידיו את ר\"א, וכי אדם יודע באיזה יום ימות ויעשה תשובה. א\"ל כל שכן שצריך לשוב ישוב היום, שמא ימות למחר וכו'. עד ודוקא בעבירות שבין אדם למקום, אבל בעבירות שבין אדם לחבירו אינו מתכפר לו עד שירצה את חבירו ויפייסנו וימחול לו. לפיכך מי שחטא לחבירו בין בדברים בין בממון בין שחבל בגופו, אל יאמר למחר ארצנו ואפייסנו, שמא ימות קודם שירצנו ונמצא עומד בחטא גדול, עד כאן לשונו לעניינינו:",
+ "ויירא מהדין המתוח עליו בכל יום ובכל שעה, כמו שפי' חז\"ל (פ\"ק דראש השנה (טז, א)) על פסוק (איוב ז, יח) ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו, תניא ר' יוסי אומר, אדם נידון בכל יום, שנאמר ותפקדנו לבקרים. ��בי נתן אומר, בכל שעה, שנאמר לרגעים תבחננו וכו':",
+ "וצריך לירא גם כן מכמה עדים המעידים עליו בכל יום, כדפירשו רז\"ל (בפ' אין דורשין (חגיגה טז, א)) אל תאמינו ברע (מיכה ז, ה), דרש ר' יהודה בר נחמיה מתורגמניה דריש לקיש, מאי דכתיב אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף, אם יאמר לך יצר הרע חטא והקב\"ה מוחל לך, אל תאמין, שנאמר אל תאמינו ברע, ואין רע אלא יצה\"ר שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואין אלוף אלא הקב\"ה, שנאמר (ירמיה ג, ד) אלוף נעורי אתה. שמא יאמר אדם מי מעיד בי, אבני ביתו וקורות ביתו מעידים בו, שנאמר (חבקוק ב, יא) כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. ר' שילא אמר, שני מלאכי השרת המלוים לו לאדם מעידים בו, שנאמר (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ר' חדקא אומר, נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר (מיכה ז, ה) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, איזו היא דבר שהיא בחיקו של אדם, הוי אומר זו נשמה. וחכמים אומרים, איבריו של אדם מעידים בו, שנאמר (ישעיה מג, יב) ואתם עידי נאום ה' ואני אל, עד כאן לשונם:",
+ "ומצינו שאפי' רבי יוחנן בן זכאי היה חרד וירא מדינה של גיהנם, כמו שאמרו רז\"ל בברכות (כח, ב), כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו, נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה. אמר להם, אלו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אעפ\"כ הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב\"ה שהוא חי וקים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזה מהן מוליכין אותי, ולא אבכה, עד כאן לשונם לעניינינו. ואם רבי יוחנן בן זכאי שאמרו עליו (במסכת סוכה (כח, א) ובמסכת ב\"ב (קלד, א)) שלא הניח מקרא משנה והלכות ואגדות וכו', היה ירא ולא היה בטוח ממעשיו. מה יאמר המלא עוונות לאין מספר, ובמה יבטח:",
+ "ולכן ראוי לאדם לירא מבורא ית' ויתעלה, וישפיל קומתו ויזכיר בימי בחרותו ימי זקנתו, ובימי גבהותו ימי שפלותו, ובימי שמחתו ימי אנחתו, ובימי חופתו ימי חרפתו, ובימי טובו ימי מכאובו, ובימי הונו ימי אונו, ובימי הודו ימי אידו, ויכנע על עונותיו ויתחרט על כל פשעיו וזדונותיו, ימהר יחיש מעשיהו וחשב עם קונהו כמה ימים בשנה:",
+ "ומסתמא אי אפשר שלא לפחות יום אחד משס\"ה ימים בשנה שלא היה בעבירה, ואמרו רז\"ל (במסכת חגיגה (ה, ב)) כל העובר עבירה אחת אפי' פעם אחת בשנה, מעלה עליו הכתוב כאלו עובר כל השנה כו', ולמדו אותו רז\"ל מקרא (במדבר יד, לד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה וכו':",
+ "עוד יזכור מה שאמרו רז\"ל בפרק הנזכר ז\"ל, רבי אלעזר כי הוי מטי להאי קרא (בראשית מה, ג) בכי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ומה תוכחה של בשר ודם כך, של הקב\"ה לא כל שכן. וכן הוא בבראשית רבה (עי' צג, י) על הפסוק הנזכר ז\"ל ולא יכלו אחיו לענות אותו, א\"ר יוחנן ווי לנו מיום הדין, ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו לענות אותו, כשהקדוש ברוך הוא עומד לדין על אחת כמה וכמה, שנאמר (ישעיה י, ג) ומה תעשה ליום פקודה וגו'. כי על כן כל איש ישראל ישוב אל אל יומם ולילה, ולא יאחר שמא ימות למחר כעלות השחר, עד כאן לשונו בעמק ברכה:",
+ "ובספר ברית אברהם של אבא מורי זלה\"ה כתב שם בפרק רביעי וזה לשונו, ואע\"פ שכל תשובה מועילה אפילו לעת זקנתו כמו שאמר הכתוב (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא, ואמרו רז\"ל (רו\"ר ו, ד) עד דכדוכא של נפש, מכל מקום התשובה שיעשה האדם בימי בחרותו בעוד כחו עליו היא רצויה ומקובלת יותר לפני הש\"י. וכתב החסיד רבינו יונה ז\"ל, ודע כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאו יכבד עליו מאוד ענשו בכל יום, כי הוא ידע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנה בדעתו ובידו לצאת מתוך ההפיכה, על כן רעתו רבה. ואמרו רז\"ל על ענין זה במדרש קהלת (זוטא ז, יד) משל לכת של לסטין שחבשן המלך בבית האסורין, וחתרו מחתרת פרצו ועברו ונשאר אחד מהן. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. א\"ל קשה יום הלא המחתרת חתור לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך וכו':",
+ "ולי מה יקרו בזה דברי פי חכם בעל ספר המוסר כמ\"ש בשער התשובה ז\"ל, אדם הנפטר מעולם הזה בלא תשובה, דומה למלך שהיה לו עשרה שרים, והיה המלך אוהב אותם והיו נכבדים בעיניו ויקרים אצלו. פעם אחת לקחו לעצמם עצה נבערה, ובאו לארמון המלך לילה וחתרו הקורות ונכנסו לאוצר בית המלך וגנבו משם כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות ומרגליות. ליום אחר, השכים המלך ומצא אוצרותיו שדודים וכל מחמדיו בזוזים. ויצו המלך לחקור ולדרוש ולדעת מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן. ויבקש הדבר וימצא. ויאמרו לו עבדיו, אדונינו המלך שריך העשרה הנכבדים אצלך אשר שמת כסאותם מעל כל השרים הם ביזו אוצרך וחמודתיך. ויתעצב המלך מאוד על שריו ולא חשב הגניבה למאומה באהבתו אותם, ויאמר שקר הוא, כי עבדים נאמנים הם ואיני מאמין לכם. ויאמרו לו, אדונינו הנה הגניבה בידם. אמר המלך מה אעשה, אם אמת הדבר, לא אוכל להציל אותן מיד ההמון, ואיך אהרוג אותם מפני חטאתם. מה עשה, אמר לעומדים הביאו אותם לפני ואראה אם הגניבה בידם כדבריכם. והיה בין מושב השרים האלה ובין חצר המלך נהר, והיה להם לבא לפני המלך ולעבור בספינה. וקודם לכן שלח המלך אחד מעבדיו לאמר להם, המלך אמר כשתעברו בנהר לבוא אצלי תשליכו הגניבה בנהר כדי שלא תמצא בידכם ותמותו, ולא תחוסו עיניכם על זהב ופנינים כי אין זהב ופנינים נחשב אצלי למאומה נגד אהבתכם. ויהי בעודם בנהר וישליכו כולם בנהר מה שהיה בידם מהגניבה, חוץ מאחד שלא השליך גניבתו מידו, ויביאו אותם לפני המלך. ויצו המלך לחפוש בבגדיהם ולא מצאו, ויחפשו לאותו האיש שלא השליך הגניבה מידו וימצאו בידו חלקו ממנה. ויחר אף המלך ויאמר לו, למה לא השלכת מידך כמו חביריך. ולא מצא מענה. ויאמר המלך, חטאתך השני' יותר מן הראשון, כי מתחילה אמרתי יצרך השיאך. אבל עתה כשנתתי לך עצה להנצל בה מהמות, וראית חבירך שהשליכו גניבתם מידם, מדוע לא עשית מאמרי כדי שתנצל. הואיל ובזית דברי ולא התנחמת על מעשיך הרעים, אני אשלם לך גמולך. ויצו המלך להמית אותו ביסורין רעים ובעונשים קשים, וישלח לחביריו התשעה שמחים וטוב לב לביתם:",
+ "כך הוא האדם בעולם הזה. הקב\"ה הזהירו על התשובה כדי שלא ימות ברשעתו, שנאמר (יחזקאל לג, יא) שובו מדרכיכם הרעים (ולא) [ולמה] תמותו בית ישראל. וכתיב (שם יח, לב) כי לא אחפוץ במות המת וכו'. ועתה פקח עיניך וראה דברי חכמים ומשליהם כי נעים כי תשמרם, עד כאן לשונו:",
+ "וברעיא מהימנא (ח\"ג רכז, א) אמרו טעם לענין החזרה בתשובה בימי הבחרות, אמר שם, שיש קליפה באגוז דקה, שכאשר האגוז לחה היא נפרשת מן המוח בנקל. וזה דומה ליצה\"ר, אמרו רז\"ל והאי קליפה איהי כקליפה דמתדבקא במוחא דאגוזא, ובדמנא דאגוזא חיא רכיכא אתפריש ההיא קליפה ממוחא דאגוזא בלא קושיא. ובזמן דאגוזא היא יבשה, קשה לבר נש לעברא ליה מתמן, כי עדין הקושיא במקומה עומדת. ובגין דא מני קב\"ה לבר נש לאהדרא בתיובתא בבחרותיה קודם דיזקין ביה יצה\"ר, הדא הוא דכתיב (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום, קודם שיבה דילך, עד כאן לשונו:",
+ "ועל זה אמר שלמה המלך ע\"ה (משלי כט, כא) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון. ופירש בראשית חכמה, העבד הוא היצה\"ר שהוא עבד עבדים, ואם בבחרותו הוא מפנק אותו בתענוגו העולם, ואחריתו יהיה מנון שר עליו ויהיה קשה עליו להכניעו, עד כאן:",
+ "כת ב' הסוברים שאין נקרא בעל תשובה אלא העובר על חמורה מהחמורות. דע, כי טעות גדול טועין אותן האנשים, ואינם בקיאים בחשבון, ואינם יודעים שעתידים יתנו דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב\"ה, ויצטרף מעשיהם אחת לאחת. ובהצטרפות עונות קטנות שהאדם דש בהן, יעלו לחשבון גדול ויהיה יותר מהעבירה הגדולה שבגדולות שבחמורות, כי אחת לאחת למצוא חשבון:",
+ "וזה לשון רבינו יונה בשערי התשובה, להיות העבירות הקלות חמורות בעיניו לשלשה פנים. האחד, כי אין לו להביט לקטנות העבירה, אבל יביט לגדולות מי שהזהיר עליה. והשני, כי היצר שולט בעבירות הקלות, ואולי תהיה זאת סיבה להתמיד בהן, ואז יחשבו גם הם כחמורות בהצטרף עונש כל פעם. ומשלו על זה מחוט של משי שהוא נרפא וחלש, וכאשר יכפלו אותה כפלים רבים יעשה עבות חזקה. והג', כי בהתמדתו על העבירה נעשית לו כהיתר ויפרוק עולה מעליו ולא ישתמר ממנה, ויחשוב עם פורקי עול ומשומדים לדבר אחד. והד', כי אם נצחו היצר בדבר קטן, ינצחהו מחר בדבר גדול, כמו שאמרו רז\"ל (שבת קה, ב) כל המשבר כלים בחמתו יהיה בעיניך כאלו עובד עבודה זרה, שכך דרכו של יצה\"ר, היום אומר לו כך, למחר אומר לו לך עבוד עבודה זרה. ונאמר (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת וגו'. פירוש למה נפלו פניך, הלא אם תטיב מעשיך ותשוב אלי, שאת, תשא פניך, מלשון (איוב יא, טו) כי אז תשא פניך ממום. ויש לפרשו לשון סליחה. ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ, ואם לא תשוב מאשר חטאת, לא העון אשר בידך לבדו ילין אתך, כי היצר רובץ לפתח להחטיא אותך בכל אשר תלך וינצח אותך תמיד אחרי אשר נצח אותך, ויקוש לך וגם נלכדת ולא שבת, ואליך תשוקתו להדיחך ואורב לך בכל עת, ואתה תמשל בו אם תרצה להתגבר עליו, על כן תענש על החטא אחרי אשר נתתי לפניך היכולת לכבוש את יצרך:",
+ "ואמר שלמה המלך ע\"ה (משלי יג, יג) בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם. אמר זה על הבז לעבירות הקלות, כי יחבל לו מן הפנים אשר זכרנו. וירא מצוה, שהוא ירא לבטל מצוה כאשר ירא מעבירה חמורה, הוא ישולם, הוא מתעתד אל הגמול השלם. ואמרו רז\"ל (אבות ב, א) הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה. ועוד אמרו (שם) שהמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות תשובה (ג), אל תאמר אין לחפש בדרכיו כי אם (לפנינו; שאין תשובה אלא) מעבירות שיש בהן מעשה, כגון גזל זנות גניבה וכיוצא בהן. אלא כשם שצריך אדם לפרוש ולשוב מהן, כך הוא צריך לחפש בדעות הרעות שיש לו, ולשוב מהן מן הכעס ומן האיבה או הקנאה ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מהכל צריך לשוב, ואלו קשים יותר מהעונות שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם רגיל באלו קשה לפרוש מהן אחרי אשר נשתקע ודש לעשות, ועל זה נאמר (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו, עד כאן:",
+ "וכן יש הרבה עבירות שאדם דש בהן, כגון נקימה ונטירה וקללה בשם והזכרת השם לבטלה וחמדה ותאוה ושיחת חולין וצחוק, והרחקת הכעס שהוא אל זר וגבהות הלב וחטאת נעורים, והסתכלות בנשים וזהירת אימה יתירה וכוונה בתפילה ובברכות הנהנין וכיוצא בהם אלף, ובהצטרפות אלה יעלו בר מינן לחשבון גדול יותר מעוונות דכ\"א (דכא ראשי תיבות \"דם \"כופר \"אשת איש) ואף שוגג צריך כפרה ושגיאות מי יבין, ועבירות שאדם דש בעקביו הם בלי מספר בעונותינו הרבים, על כן כל אדם כמוני היום ראוי להיות בעל תשובה וכל ימיו בתשובה:",
+ "וזה לשון ספר אורחות צדיקים, ואין הענין כמו שחושבין העולם כי לא יחשבו בעלי תשובה אלא מי שעבר מעבירות ידועים כגון שבא על גויה או אשת איש או שגנב או כיוצא באלו, ואין הענין כן, כי יש גזלנים הרבה שאינם יודעים שהם גזלנים, כגון מי שקורא חבירו לדון עמו, ויודע שאינו חייב לו מאומה אבל הוא מתכוין להקניטו ולצערו ולהפסידו שיפזר מעותיו, וזה הדבר אינו מעלה בלבו שהוא גזל. אדם המשביע את חבירו שבועה אפי' בדין, יש לו עונש בזה. וכענין זה אדם עושה בכל יום ובכל שעה חבילות חבילות. כיצד, אדם חייב להתפלל בכוונה ולברך כל ברכות בכוונה, ויש מעטים בעולם המכוונים בכל לבם. וככה יש בכל המצות ענייינים שאפילו גדולי הדור הזה אינן נזהרין בהם, מחמת שאינם שמין על לבם, ומחמת שאינם לומדים המצות והמדות הטובות:",
+ "לכן מי שנדבה לבו לעשות תשובה שלימה, יהיה רגיל ללמוד המצות וכל דקדוקי המצות וכל המדות, ויהיה רגיל להנות בספרי התשובה ויראה טעותו במה שטעה כל ימיו, ויבין על כל דבר ודבר שיקרא אם קיים אותו אם לאו. ואם יראה שלא קיים, ישתדל ויטריח בכל כחו כדי לקיימו. ויתן לב על כל מצוה לקיימה כמאמרם וכל דיקדוקיה, וזה הענין הוא דרך הגדול בדרכי התשובה לעשות תשובה מכל דבר ודבר בפני עצמו, עד כאן:",
+ "כת ג' בספק עבירה אינם נותנים לב, כאלו ספיקא לקולא. כתב הרב רבינו יונה במסכת ברכות, שעונש הספק גדול מעונש הוודאי, שכן מצינו שעל הודאי מביא אדם חטאת, ואמרינן (זבחים מח, א) דמי חטאת דנקא, כלומר אפילו לא היה לו לאדם דמי כשבה או שעירה שיביא חטאת אלא דנקא די לו בכך, פירוש דנקא הוא מעה והיא שתות הדינר. ואם מביא אדם אשם על הספק, צריך להביא אשם שוה ב' סלעין שהן מ\"ח מעין, כי הסלע ד' דינרין והדינר ו' מעין, מעתה צא ולמד עד היכן מגיע עונשו של ספק. וטעמו של דבר שהחמירו בספק יותר מבודאי, מפני שהודאי משים אדם אל לבו ודואג ומתחרט על מה שעשה וחוזר בתשובה ומבקש רחמים. אבל על הספק עושה סברות. על כן ראוי לכל אדם להיות חרד וירא להזהר מספיקות בכל יכלתו, ולא יעשה דבר עד שיצא מכל חשש ויוציא כל ספק מלבו, וכך אמרו רבותינו ז\"ל (אבות א, טז) הסתלק מן הספק:",
+ "כת הד' הא לך לשון אבא מורי זלה\"ה בספר ברית אברהם פרק ג', ולחזק לב השבים שלא יתיאשו מהתשובה בסיבת ריבוי העונות אוסיף דבר עוד בדבר הזה. גרסינן בפ' במה מדליקין (שבת לא, ב) דרש רב עולא, מאי דכתיב (קהלת ז, יז) אל תרשע הרבה וגו', הרבה הוא דלא לירשע, הא מעט לירשע. אלא מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף. פירש רש\"י, מי שאכל שום כו', פירוקא הוא. כלומר, הכי קאמר, אם רשעת מעט, אל תוסיף על רשעתך. דמי שאכל שום וריחו כבר נודף לחבירו, כלום יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף יותר לזמן ארוך, עד כאן:",
+ "לכן אל יאמר אדם בדעתו, הנה חטאתי ועויתי ופשעתי כזאת וכזאת עשיתי ועברתי ושניתי ושלשתי עד אין ספורות לעבור עבירות, ואיך אבוא עוד לפני קוני כבושת גנב כי ימצא כן בושתי ממעשי לשוב לפניו וללכת בדרכיו ולדבקה בו, איך ארמוס את חצריו ואיך אספר חוקיו. אלא יחשוב בלבו כי הוא יתברך רב סליחות ורב חסד ובעל הרחמים ולא יחפוץ בהשחתת העולם כמו שאמר ע\"י יחזקאל הנביא (יחזקאל יח, לב) כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו. ולשון במות המת יורה על שכבר מת, ורצה לומר לא אחפוץ במיתת הנפש שמת כבר, והוא נפש הרשע שאפילו בחייו נקרא מת. אבל כשישוב מדרכו וחיתה נפשו בגלל התשובה ויזכה לחיי עולם הבא, וכל הנביאים נבאו פה אחד כי לא יחפוץ הש\"י במיתת הרשעים כי אם בשובם מדרכיהם יחיו החיים הנפשיים הנצחיים. והקב\"ה פירשו בעצמו (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת. ותרגום אונקלוס, הלא אם תטיב עובדך ישתבק לך, ואם לא תטיב עובדך, ליום דינא חטאך נטיר:",
+ "וכבר ידעת אנשי ננוה ואחאב ומנשה כי הגדילו לעשות רע מכל אשר לפניהם, ובתשובה קיבל אותם הש\"י ורצה בעדם והצילם מצרתם. ואמרו רז\"ל בהדיא (מדרש משלי ו, יג) שובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע יד, ב), אפילו כפרת בעיקר. ותניא בפ\"ק דראש השנה (טז, ב), בית שמאי אומרים, ג' כתות ליום הדין וכו'. עד פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם נדונין בה י\"ב חודש. לאחר י\"ב חודש, גופן כלה ונשמתן נשרפת וכו'. עד אבל המינין והמוסרין וכו', יורדין לגיהנם ונידונים לדורי דורות. גיהנם כלה, והם אינם כלים, עד כאן לשון הברייתא. וכתבו התוס' (שם טז, א ד\"ה קרקפתא) עלה, וכל הני דשמעתין בדלא עשו תשובה. וכן פירשו התוס' בהדיא בפרק הזהב (ב\"מ נח, ב) בדיבור המתחיל חוץ מג' שיורדין ואינם עולים, עיין שם. וכן הוא במיימוני בספר מדע בהלכות תשובה פ\"ג (צ\"ל פ\"א ה\"ג) זה לשונו שם, התשובה מכפרת על כל העבירות, אפי' רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר (יחזקאל לג, יב) רשעת הרשע לא יכשל בם ביום שובו מרשעו וכו'. ואפי' אותן כ\"ד דברים שחשב המיימוני במקום הנזכר בפרק ד' (א) שמעכבין התשובה, וסיים בהם בסוף (ו) זה לשונו, כל אלו הדברים וכיוצא בהם אעפ\"י שמעכבין את התשובה, אין מונעין. אלא אם עשה תשובה מהן, הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא, עד כאן לשונו:",
+ "כתב בעל באר מים חיים, אדם אשר חטא והעוה ופשע עד אשר עלה לשמים שיאו, ובא בקרבו רוח טהרה ושב לבו לשוב ולחזור למוטב ולחסות תחת כנפי השכינה ולכנוס בדרכי התשובה, אשכילהו ואורהו בדרך זו ילך. ביום ההוא ישליך מעליו כל פשעיו אשר עשה, ויעשה עצמו כאלו היום נולד ואין בידו לא זכות ולא חובה, וזה היום תחילת מעשיו, ואז ישוב ויפלס אורחותיו ולא ינועו מעגלותיו מדרך הטוב ומדה זו תביאנו לשוב בתשובה, כי אם לא עשה עצמו כמשליך גילוליו כובד העונות ועוצם החטאים אשר יעשה הם יבהילוהו ולא יניחוהו לשוב וכו', לכן טוב להשליך כל פשעיו מעליו במחשבתו ולעשות לו לב חדש:",
+ "וככה יעשה ביום טהרתו בהתנדב רוחו אותו להיות עבד לבוראו, יפיל תחינתו לפניו ויאמר, אנא השם חטאתי עויתי פשעתי כזאת וכזאת עשיתי מיום היותי על האדמה עד היום הזה וכו'. ותמיד ירגיל עצמו בתפילה זו להזהיר את עצמו על דבר התשובה:",
+ "וזה הדרך שילך בו להרגיל את עצמו להשמר מכל חטא, בבקר בעת הקיצו יחשוב בלבו דרכיו ויפשפש במעשיו ולא יעוות כפי כחו אפילו בפסיעה אחת עד זמן האוכל. אם חטא בשום דבר, יתוודה מיד על הדבר בהוויתו, והוידוי הזה ירחיקהו מכל עון. ואם יבא לידו דבר עבירה, יתרחק ממנה, כי יאמר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת להתודות על הדבר ולחזור עליו ואהיה מאותן שנאמר עליהם ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ואהיה כטובל ושרץ בידו. ואף כי אהיה ברעה לפני בוראי ולא אוכל לעמוד נגד תאותי מפני כבודו שעה מועטת. ובהעלותו דבר זה על לבו, ישמור מעבירה ויהיה רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים. ואף מעון עקביו יהיה נזהר, וכל דבריו יהיה במשקל. הגיע עת האוכל ופשפש ולא מצא, יהא מודה ומשבח להבורא יתברך שעזרו משונאו וזכהו להיות בתשובה שעה אחת בעולם. וכאשר עשה מן הבוקר ועד חצות, כן יעשה עד אכילות הערב. וקודם האכילה יתודה כאשר אמרנו, וכן יעשה בזמן האכילה של ערב עד זמן שכיבה עד ג' פרקים לשלשה וידויין, ככה יעשה עד חודש או שנה מיום תחילת תשובתו עד שיהא קבוע ומחזק בעבודת הבורא ויניח כל מעשיו הרעים. וכשישמור מהעבירות שהרגיל בהם כמה וכמה פעמים באים לידו ויזהר בהם, יהא בטוח ולא יתיירא עוד כי מן השמים יסייעוהו. ואף העבירות שעשה יחשבו לו לזכיות. ועל פשעיו הישנים שהשליך מעליו יהא תוהה ומתחרט עליהם, ויבקש מהבורא למחות מספר הזכרונות:",
+ "וגם טוב שיענה את עצמו. ואם הוא חלוש ואינו יכול לסבול עינויים קשים ותעניות, ישמור עצמו מתאותו, ואל ימלא תאותו במאכליו ובמשתיו. וכן אמר הראב\"ד ז\"ל, שאמר אחד מחסידי עולם, כי גדר גדול ומופלא מניעת המאכלים. ואין הכוונה שיעזוב לגמרי שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, כי די במה שאמרה התורה. אך כי בעת שמאכלו לפניו ועודנו תאב לאכל ממנו, ימשיך ידו ממנו לכבוד בוראו ואל יאכל כדי תאותו. ודבר זה יזכירהו אהבת הש\"י יותר מתענית אחת בשבוע, כי זה בכל יום מידי אכלו ומידי שתותו:",
+ "ועוד יוסיף לבו לתורה להט��ב, אם היה רגיל ללמוד דף אחד, ילמוד שני דפין, כי גדול התלמוד שמביא לידי מעשה, ויהיה מוסר עצמו בכפיית היצר לתורה ולמצות והן הן יסורי אהבה, ואל ילך בקרי בעשיית המצות כמו שעושה דבר במקרה, פעמים עושה פעמים אינו עושה, אלא הכל יעשה תמיד ולא יניח בשום ענין, ואפילו מפני הבושה. כגון מי שרגיל לקיים מצות שלש סעודות בשבת, ונתארח אצל בני אדם שמוחזקים שאינם עושים אותה המצוה, אין להניח מפני הבושה, וכן כל כיוצא בזה:",
+ "אם עשה כן להיות זהיר בקיום המצות לא יניח בשום ענין ונפטר בחצי ימיו, נותנים לו שכר כאלו חיה כל שבעים ימי שנותיו. וזהו שאמר שלמה המלך ע\"ה (קהלת ה, יא) מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל. משל למלך ששכר פועלים כו', כדאיתא במדרש תנחומא (כי תשא ג):",
+ "ואל יחשוב השב בנפשו למה זה הבל איגע ולריק כוחי אכלה, כי איך תועיל תשובתי נגד עוונותי, וכל מה שאוכל לעשות עוד איך יעמוד כנגד כובד העוונות שעשיתי. מי שלבו נוקפו ואין תשובתו שלמה אומר כן, אבל השבים בלב שלם ותוהים על הרעות הראשונים, כבר הבטיחנו הש\"י ע\"י יחזקאל הנביא כי פשעיהם לא יזכרו, שנאמר (יחזקאל יח, כא) ורשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ולשמור את כל חקותי ועשה משפט וצדקה כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה. ועוד כתיב פסוק מלא (שם לג, י-יא) על הנבהלים על עונותיהם לחזק ידיהם לשוב, ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כי אמרתם לאמור כי פשעינו וחטאותינו אתנו ובם אנחנו נמוקים ואיך נחיה. אמור אליהם חי אני נאם ה' כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל וכו'. עד ואין מי שיוכל להשיג עד היכן כחה של תשובה מגעת. על כן כל ירא וחרד יתן אל לבו לב חדש וטהור ונקי לעבוד את בוראו, וינהג הסדר שאמרנו, ועוד יוסיף מלבו כזה וכזה, ויהיה ערום ביראה לבקש איך יוכל לעבוד את בוראו לשוב אליו בתשובה שלימה, ויחזור בכל כחו לעשות דרכי שמים בינו לבין קונו, ולא לעיני רואים להתפאר:",
+ "ואני אומר, אח\"כ כשיהיה תקוע בקדושה, יזכור מעשיו הראשונים וחטאותיו יהיה נגדו לתקנם ככל הכתוב בהדרגה ובסדר נכון, והבא לטהר מסייעין לו משמיא:",
+ "עד כאן ביארתי שלש אלה, מהות התשובה, איכות התשובה, זמן התשובה, אשר סימנם מא\"ז, ועל זה רמז (תהלים צג, ב) נכון כסאך מאז, כי גדולה תשובה שמגעת עד הכסא (יומא פו, א), ובהצטרפות תפילה וצדקה אז תשובה ותפילה וצדקה מעבירין כל רע, ואז הכסא משלש רגלים. ושלש אלה עם רגל הרביעי שהוא תלמוד תורה שכנגד כולם יהיה הכסא עומד על ד' רגלים. ועוד ד' אלה הם ד' חומות הבנין כמו שבארתי בארוכה בהקדמת תולדות אדם עיין עליו:",
+ "ואתם בניי יצ\"ו, הנה בילדותי סדרתי כמה דרושים והם מלאים מוסרים מתשובה ותפילה וצדקה ותלמוד תורה מיוסדים ובנוים על פסוקי תורה ונביאים וכתובים ומדרשי רז\"ל בדברי אמת וצדק, אמרתי הנני אציגם לפניכם להועיל לכם להבין ולהורות לכם ולדורות במצות ה' ברות ומדות ישרות, וישמע חכם ויוסיף לקח להוסיף קדושה וטהרה בזכירה ושמירה:",
+ "ויען כי ראה ראיתי כי לאריכת עניינם יהיו עושין הפסק גדול באמצע מסכתא זו דיומא, גמרתי בדעתי לסדרם בתשלום המסכתא בעזרת השם יתברך:",
+ "נשלם פרק נר מצוה"
+ ]
+ ],
+ "Torah Ohr": [
+ "בענין כפרות מצאתי בקונטרס דתלמידי האר\"י ז\"ל, מנהג מורי ז\"ל ה\"ה לשחוט תרנגול לבן בערב יום כפור באשמורת אחר הסליחות. ויהיו כפי חשבון בני אדם שבבית, זכר לזכר ונקיבה לנקיבה. ואפילו לאשה מעוברת שוחט עליה ג', אחד עבורה, ושנים עבור הולד, אחד זכר ואחת נקיבה מספק אם הוא זכר אם היא נקיבה, והוא סוד כפיות הגבורות, כי תרנגול נקרא גבר והוא סוד הגבורת של היסוד הנקרא גבר שהוא יסוד הנוקבא, והוא יום תשיעי כנגד היסוד, ואנו שוחטין אותו למתק גבורות היסוד שבה ולהכניעם. אך ביום הכפורים אז הם גבורות המלכות שבה דינים קשים, וכנגדם שעיר המשתלח, נמצא תרנגול הזה דוגמת השעיר רק שהוא נמתק יותר, ולכן נשחט באשמורת כי אז רחמים גוברים כנודע, עד כאן לשונו:",
+ "סוד האכילה בערב יום כפור",
+ "זה לשון האלהי מהרמ\"ק בספר עבודת יום כפורים, דרך כל ישראל לשמוח בערב יום הכפורים ולתקן סעודה יפה, וכן הדין, וכן פי' בגמרא (ר\"ה ט, א). ואמנם טעם לזה יתבאר במה שהקשו בזוהר כי התשובה היא אחת ממצות עשה, ובכל מצות עשה צריך השמחה, ואם כן השב בתשובה עיקרו ההכנעה והדאגה, וא\"כ שמחה בתשובה היאך. ותרצו שם. ועתה לענינינו נאמר, כי יום כפור אין בו שמחה מחמת דאגות העוונות, ועיני כל ישראל הם תלויים לאביהם שבשמים לראות שיוציא לאור משפטם ואין שמחה, לכן הקדימו השמחה אל המצוה. לכן ראוי לתקן הבית במצע ושלחן מלא ברכת ה' בערב יום זה, לשמוח בו שמחת מצוה. וכנגד זה אמרו בגמרא (שם), כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו כאלו התענה תשיעי ועשירי. מפני שעינוי העשירי אינו נרצה לפניו מפני שהוא בדאגה, אלא אם שמח בתשיעי אז מקבל תענית העשירי, א\"כ נמצא שמחת התשיעי מעין צום ותשובת העשירי, ולכן מעלה עליו כאלו התענה תשיעי ועשירי:",
+ "והנה יום הכפורים עצמו אין בו אכילה מפני שצריך לענות הגוף ולהחזיק הרוחני שהוא הנפש והרוח והנשמה, ומזון יום הכפורים הוא מזון העולם הבא, לכך צריך לענות הנפש הבהמית הזאת ולהגביר הנפש הרוחני משפע עולם הבא. ומטעם זה מזון יה\"כ הוא להיות נהנין מזיו השכינה. והקב\"ה חפץ בטבע שהם הדברים התחתונים הדברים הגשמיים, שלא ברא הנמצאות אלא בסבת התחתונים האלו, ואם ימיתם יספו כרגע וצריך לזונם ולפרנסם, ולזה צריך להקדים אליהם המזון והקיו.ם ולזה כמו שבשבת הוא מזון הנפש הרוחנית והיו בערב שבת לוקטים לחם משנה, כך ביום הכפורים יטלו לחם משנה בערב יום הכפורים למזון הגשמי הזה שלא לענותו וימותו בעבור ההויות התחתונות שאינן מתפרנסים משפע העליון. ולזה לחפץ הרוחני לגשמי שאין קיום לעליון אלא ע\"י התעוררות התחתון, אמר כל האוכל בתשיעי כאלו התענה כו', שהרי האכילה הזאת צורך גבוה לקיום הנמצאות התחתונות שהם סיבת קיום העליונות. ונודע שהתשיעי הוא סוד החכמה מימי תשובה כדפי' לעיל, והיא הזנה ומקיימת בהויות התחתונות, כאמרו (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית. ולזה נוטל אכילה מערב לקיים שביתת הלובן העליון, על דרך (ר\"ה לא, א) שית שנין הוה עלמא וחד חרוב, וההויות התחתונות מתקיימות במה שטרחו מערב שבת ואז קיום הרוחניות מהלובן העליון והכל דבר אחד, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון הזוהר בפרשת אחרי מות (ח\"ג סח, ב), תענו את נפשותיכם קאמר (ויקרא טז, כט), בגין דישראל משתכחין קמיה מלכא קדישא, ויהא רעותא דלהון לגבי קוב\"ה לאדבקא ביה, בגין דיתכפר להו חובייהו. ועל דא, מאן דאכיל ושתה בתשיעי ומענג נפשיה במיכליא ובמשתיא, אשתכח בעשיראה עינויא דנפשא בתרין חולקין, ואשתכח כאלו אתעני תשיעאה ועשיראה. את נפשותיכם, לאכללא כולא גופא ונפשא, ולאתכנעא בההוא יומא לאתכפרא על חוביהון, עד כאן. פירוש, נפשותיכם רומז לב' נפשות דהיינו גוף ונפש, ועינוי הגוף הוא התענית, ועינוי הנפש היא האכילה, ובתשיעי מענין הנפש דהיינו האכילה, וביום כפור מענין הגוף, ובזה הם שניהם מעונין:",
+ "עוד יש טעם לדבר, מאחר שהוא שמח וטוב לב בערב יום כפור בהאמינו אמונה שלימה שיום המחר יהיה יום סליחה וכפרה לכלל עם ישראל, ומאותה שמחה אוכל ושותה, לכך נחשב כאלו התענה, כי הוא שמחה של מצוה מצוות יום הכפורים שמאמין בו. עוד יתבארו לקמן בדרושים כמה טעמים בסוד האכילה זו:",
+ "סוד אהבת השלום והמחילה קודם יום הכפורים",
+ "כתב האלהי מהר\"ם קורדוורא בספר עבודת יום הכפורים, נודע (יומא פה, ב) כי כל עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, אמנם עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו, לכן צריך לפשפש בזה ולשוב ולרצות את חבירו. והטעם לזה, כי הנשמות מתראות לפניו ביום זה בסוד הבינה שהיא שורש אל הנשמות, והנשמות הנכנעות בתשובה הם המעוררות התשובה העליונה, שכן דרך השרשים להתפעל מענפיהם התחתונים. ועתה אם ימצא בינו לבין חבירו טינא, הרי הוא מפריד ומחלק השורש העליון, וכמעט מכניס בו שנאה שהוא פירוד, ואיך אפשר שיושפע עליו אור התשובה והוא מפריד בו ח\"ו. לכן אנשי מעשה שבדור התנאים והאמוראים אף אם היו הם הנעלבים היו ממציאין עצמם לעולביהם כדי שיתרצו זה לזה כדמוכח בגמרא (שם פז, א). והענין לזה, כי סוד הנשמות הם ס' רבוא, וכן הרוחות וכן הנפשות בסוד הבינה והתפארת והמלכות, זהו (קהלת א, ד) דור הולך ודור בא כו', ואין דור פחות מס' רבוא. וכדי להמשיך מאור העליון צריך שיהיו ס' רבוא לב אחד כדי שיתייחדו בשמא קדישא עילאה רברבא דלא שריא אלא באחדות השלם כענין שהוא אחד, ולכן צריך שיתייחדו למטה הלבבות ולמעלה הנפשות והרוחות והנשמות ואז ודאי שריא שמא קדישא בסוד האחדות כאשר נבאר בס\"ד. ולכן צריך לתווך השלום ולהחזיק בו ולהתאחד בלב אחד, כדי שימשיכו עליהם השם הנזכר עד כאן לשונו:",
+ "סתרי יום הכפורים",
+ "זה לשון תולעת יעקב, יום הכפורים הוא יום התגלות המאור העליון, (רמז לכתר עליון הזורח ומשפיע לכולם, וע\"י בינה נודע הדבר, כמו שכתוב (משלי כ, ה) מים עמוקים [עצה] בלב איש ואיש תבונות ידלנה), ששאר המאורות זורחים משם, הוא סוד העולם הבא שאין בו אכילה ושתיה, לפיכך נצטוינו להתענות בו לרמוז אל המאור המתגלה ביום ההוא אשר בהתגלותו יופיע כל מיני צהלה ושמחה וכפרה, כי היום גורם. ולפיכך נקרא יום הכיפור, שמקנח כל מיני לכלוך ומעבירו מלפניו, כענין שכתוב (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. וסוד הכתוב, כי בתחלה יכפר ויקנח המקדש העליון. ואמר יכפר, לרמוז על המקנח, ולפיכך בא בלשון נסתר, ואח\"כ עליכם. ועוד עליכם בשבילכם, שיעביר מן המקדש את הגלולים ואת רוח הטומאה לטהר אתכם מכל חטאתיכם, ולפיכך באה הצעה הנמרצת בשעיר המשתלח, וכתיב (שם טז) וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, והיה ראוי לומר מכל חטאתם. אבל תרמוז לנו התורה הנוראה, שצריכין ישראל לעשות נחת רוח לכל חטאתם כדי לסתום את פיהם לבל יקטרגו עלינו. ולא עוד, אלא שבשביל זה נעשה סניגור ביום ההוא והקב\"ה שומע עדותו ומכפר עלינו. והעולם הזה לא יזכה אליו כי אם נקי הנפש, לפיכך צריכין ישראל לנקות את נפשם ביום שהוא דוגמת עולם הנשמות ונקיון הנפש הוא לחזור בתשובה שלימה מדברים שבין אדם למקום ומדברים שבין אדם לחבירו ליכנס ביום ההוא נקי מכל חטא ופשע. ומי שאינו מעביר טינא מלבו מדברים אלה ביום זה, אין תפלתו מתקבלת אבל טובעת במקום הנקרא רפש וטיט, והוא סוד מצולת ים, ואינו עולה להתעטר בראשו של צדיק:",
+ "ונהגו לטבול לטהר עצמם, כי נקיון הגוף מבוא גדול לניקוי הנפש, כי ליכנס לעולם הבא יצטרך תחילה לטבול במקוה ישראל מושיעו ביום צרה, כי דרך שם יעבור, כי בכח מעשינו נצטרך לחקור הדברים העליונים ואז יעלו לרצון:",
+ "סוד חמשה עינוים",
+ "כבר התעוררנו בסוד עץ החיים שמהלכו ת\"ק שנה והם שערי העולם הבא, וכנגדו חמשה עינויים ביום הכפורים מקום מוצאם. ולפי שעולם הבא אין בו אכילה ושתיה, נאסרה אכילה ושתיה ביום הזה ואסור ברחיצה וסיכה. ושנינו (יומא פרק ח משנה א) המלך והכלה רוחצין כו', וענין זה כי שני ריעים רוחצין פניהם מהמים הנוזלים מן הלבנון מקום מוטעם וסכין בשמן העליון המצהיל הפנים העליונים, אבל הענינים האלה אסורים לנו שלא להשתמש בשרביטו של מלך:",
+ "ואסור בנעילת הסנדל, והטעם כי ביום הזה אין נועלין דלת בפני לווין למעלה, אבל שערי תשובה פתוחין לכל, כי היום גורם:",
+ "ואסור בתשמיש המטה, והוא בדוגמא עליונה, כי הכלה ביום הזה מקבלת האם העליונה, ולפיכך נקרא יום הכפורים לרמז לשניהם. ולפי שביום זה מקבלת משם, אין המלך משמש מטתו, אבל זמן התשמיש כשמקבלת מן האב העליון, והסוד בזה (בראשית כ, יב) וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי, ולפיכך ותהי לי לאשה. ולטעם הזה, באה הקבלה הקדושה באיסור תשמיש המטה ביום זה, והדברים מופלאים ויקרים למעלה ידועים לזוכים אליהם וישרים למוצאי דעת. (עיין בפרדס סוף פכ\"א משער מהות וההנהגה):",
+ "סוד שעיר המשתלח",
+ "כבר הודענו במה שקדם כי בחסדי ה' על עמו יעץ אותנו כמה עצות טובות להנצל מיד אחינו בני עשו היושבים בשעיר, ומהם העצה הנמרצת הזאת שהיא לשלח השעיר לעזאזל. ובתחילה יש לדעת ולהבין, כי המאורע ההוא שאירע ליעקב אבינו ע\"ה עם עשו אחיו הכל היה סימן לבניו, והוא ע\"ה בהצר לו הזמין עצמו לתפילה, והוא סימן לנו בני הגלות כי אין לנו בעונותינו שעיר המשתלח, אבל ונשלמה פרים שפתינו. ואחר כך הזמין לדורון, והוא סימן לנו בהיותינו על אדמתינו. והנה הכהן גדול מתחילה היה מתודה על השעיר עונותיהם של ישראל, וכתיב (ויקרא טז, כב) ונשא השעיר עליו, וכתיב ביעקב ע\"ה (בראשית לב, יד) ויקח מן הבא בידו, והם העבירות שנתלכלכנו בהם כל השנה שהשעיר נושא אותם מנחה לעשו אחינו כמו שיתבאר, ואחר כך (שם טו) עזים מאתים וגו'. ומעתה הבן, כי מה שבא בתורתינו הקדושה מענין השעיר, כבר קודם לנו עניינו ברמז מימות אבותינו ע\"ה:",
+ "ומה שהיה המעשה הזה ושל ר\"ה בשעיר ולא בעז, ענין זה ידוע לחכמי האמת, והוא כי כל מה שהדברים נמשכין מהאצילות הטמא ההוא למטה יותר נמשכת בהן הטומאה, נמצא כל הרחוק מחבירו טמא מחבירו, לפיכך כל הדברים הנמשכים מהשר ההוא אשר מגמת השעיר אליו כל מעשיהם בעז ששערו משוך יותר משאר בהמות, והוא מורה על תוקף הדין כמו שהם מורים על חוזק האף והחמה. אבל השר ההוא מלך על כולם ואין טומאתו כטומאתם, אבל מעמדו קרוב אל המקדש יותר מהם, ולפיכך חלקו השעיר שאינו שעיר ואינו חלק אינו חלק בשביל מה שבו מהטומאה, ואינו שעיר כי אין טומאתו חמורה כשאר תחתונים, ולפיכך חלקו השעיר ולא דבר אחר:",
+ "ועוד יש בדבר ענין נעלם מצוי אצל בעלי הכשוף, שכל מעשיהם בדבר שלא נזקק לנקיבה מעולם, הבאים מכחו כל מעשיהם בעת שנזקק לנקבה, ולזה בשביל כבודו שהוא מלך נותנים לו שעיר שלא נתן חילו לאחר, והשעיר הזה היו נותנים לשר הנזכר במה שיתעסק בעוד שיכנס בן אצל אביו, ובזה היו מעבירין אותו מן המקדש, וזאת היתה עצה נפלאה כדי לכפר על ישראל והיה נהנה משלחן המלך, ולפיכך שני שעירים ולא ידע כי בנפשו הוא, כי כשישראל משלחין לו דורון זה שמח בנפשו שסעד עם המלך. וסימן (אסתר ה, יב) אף לא הביאה אסתר המלכה וגו'. וכתיב (שם ט) ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב. ומיד מהפך בזכותן של ישראל, וקב\"ה שומע עדותו ומכפר עליהם לכל עונותיהם של ישראל על ראשו, ומחלק אותם על עמו, דכתיב (ויקרא טז, כב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם. (מיכה ז, יט) ותשליך במצולת ים כל חטאתם. והוא משל על כל הנמשכין ממנו והוא מצולת הים האחרון, וחושבים שהם מתנות גדולות שהעביר הקב\"ה מישראל ונותנין להם, ואין יודעין בענין הגדול הזה, לפי שאין יודעים אלא הדבר המסור להם לדעת:",
+ "וזהו סוד (בראשית יח, ט) ויאמרו אליו איה שרה אשתך. וכתיב (שמות יב, יב) ועברתי בארץ מצרים וגו'. וכמה שלוחים יש לו להקב\"ה, אלא שאינם יודעים להבחין בין טיפה של בכור ובין טיפה שאינה של בכור. וכתיב (יחזקאל ט, ד) והתוית תיו על מצחות האנשים, כדי שיודעו אצלם. וזה סוד (שמות יב, כב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ולסוד זה צריך אדם להסתיר את עצמו בזמן ששולטין ימי הרעה לבל יריעו מזלו, כענין שכתוב (ישעיה כו, כ) לך עמי בא בחדריך וגו':",
+ "וכשמאור העליון סוד העולם הבא משקיף על הבית האחרון ורואה שהמלכים אשר מלכו בארץ אדום עברו יחדיו, והאם שמחה עם בניה והאיר אל עבר פניה, מיד פותח את אוצרו הטוב ומריק עליהם ברכה עד בלי די, וחטאים יתמו מן הארץ:",
+ "וזהו סוד (יומא פ\"ו מ\"ח) לשון של זהורית שהיה מלבין, שהאדום חלף הלך לו והלבן בא, שהופיע הלובן העליון המלבין עונותיהם של ישראל, שנאמר (ישעיה א, יח) אם יהיו חטאיכם כשנים מצד האודם הזה, כשלג ילבינו מצד השלג העליון סוד טלית לבנה שנתעטף בה הקב\"ה וברא את העולם, וכתיב (דניאל ז, ט) לבושיה כתלג חיור. וגם בגלותינו זה שאין לנו בעונותינו לא כהן ולא מזבח ולא שעיר המשתלח, ישראל נושאים רנה ותפלה כל היום, כי הם ביום ההוא כמלאכי השרת גבורי חיל מהללים ומשבחים שם כבוד מלכותו יומם ולילה לא יחשו, כן ישראל דוגמתם למטה כל היום בתפילה ותחנונים לפני אביהם שבשמים. ואסתר המלכה באה אל המלך לבקש מלפניו על עמה, וסימן (אסתר ז, ד) כי נמכרנו אנ\"י ועמי וגו', כי אין הצר שוה בנזק המלך, כענין שכתוב (יהושע ז, ט) והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. וזה נזק המלך, מיד מתמלא רחמים עליה ועל עמה וגוזר כל אותן הנקמות שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות באדום, ושעתיד הקדוש ברוך הוא להעביר השר הזה מן העולם, שנאמר (ישעיה כה, ח) בלע המות לנצח וגומר. מיד (אסתר ז, ו) והמן נבעת מלפני המלך והמלכה. וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (שם ח, טז). ואז הכרובים פניהם איש אל אחיו, ואין שטן ואין פגע רע:",
+ "צריך להתוודות ולפרוט. וכל המתוודה, אין דינו מסור כי אם בידו של הקב\"ה ורחום הוא, ונחם על הרעה. ולפי שהאדם קרוב אצל עצמו, אינו נידון על פיו, שנאמר (שמות כב, ח) אשר ירשיעון אלהים, ואמרו רז\"ל (ב\"ק סד, ב) פרט למרשיע את עצמו. והעושה כן, הקב\"ה מעביר לו על כל פשעיו, דכתיב (תהלים לב, ה) אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה. ונתקנו חמש תפילות ביום זה, שהוא כנגד היובל העליון, וכנגד חמשה שערים. עד כאן לשון בעל תולעת יעקב:",
+ "סדר עבודת של יום הקדוש הזה יום הכ��ורים וסודיהן, תמצא בספר עבודת יום הכפורים שחיבר האלהי מהרמ\"ק ז\"ל, והספר ההוא מעט הכמות ורב האיכות וראוי לעיין בו ביום הכפורים, כי ביום הכפורים מזכירין עבודת היום לקיים (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו. וכל קרבן צריך כוונה ומחשבה, על כן כל בר דעת יעסוק בספר הנזכר ביום הקדוש ונרצה לו לכפר עליו:",
+ "סוד התשובה",
+ "תשו\"ב ה', היא ה' בתראה משם ידו\"ד סוד השכינה שהוא בגלות מפני חטאים וכמו שכתוב (ישעיה נ, א) בפשעכם שלחה אמכם, היא ה' אחרונה. ובשובו מדרכו, אז תשוב ה' למקומה להתייחד בוי\"ו שבשם שהיא סוד תפארת. וזה נרמז בתיבת תשו\"ב, תשב ו'. וזה הוא שאמר הכתוב (עי' ירמיה ד, א) אם תשוב ישראל אלי תשוב:",
+ "עוד רומז ליותר עליונה, כי בחטאינו ובעוונות אבותינו ה' ראשונה מהשם היא אימא עילאה נלקחה האם מעל הבנים, וגדולה תשובה שחוזרת האם על בניה ואם הבנים שמחה. ושם בבינה שורש התשובה כנודע, כי בינה סוד תשובה כאשר הארכתי בזה בכמה מקומות. וכמו שששת ימים העליונים סוד הבנים, ואימא תתאה שרשם בבינה ומהבינה מסתעפים ואל הבינה שבים, כן האדם צריך לעסוק בתשובה בכל יום ויום מששת ימי המעשה, ואף בשבת יהרהר בתשובה, וכהא דתנן (אבות ב, י) ר\"א אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו, וכי יודע באיזה יום ימות. והשיב מכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר. ואז כשעושה תשובה בכל יום הענפים חוזרים לשרשם, והכל בסוד התשובה שהוא הבינה והיא סוד עולם הבא כנודע, אשר על זה נאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך:",
+ "וזה לשון ספר תולעת יעקב, וכבר הודענו תועלת התשובה וההתעוררות ההוא עולה עד התשובה העליונה, והוא סוד אמרם ז\"ל (יומא פו, א) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך, והיא מתעוררת וחוזרת על בניה. והוא סוד שובו והשיבו, שישובו הם, ואז ישיבו האם על בניה וזהו תקונם:",
+ "וכבר ידעת מעלת בני תשובה ממה שאמר ר' אבהו בפרק אין עומדין (ברכות לד, ב), במקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. כי מקום בעלי תשובה נעלה מאוד הוא המאור העליון העולם הבא הנקראת תשובה, ולפיכך נקראו בעלי תשובה. ומקום הצדיקים למטה כמה מעלות מקום הצדיק עמודו של עולם, אלה יורשים ארץ החיים למטה, ואלה יורשים ארץ החיים למעלה, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ואמר יעשה כנגד היובל העליון עולם החירות, ולזה בא בלשון נסתר, עד כאן לשונו:",
+ "ובזוהר (עי' ח\"ב קו, א) תנינן, אתר מתוקן אית לבעלי תשובה שלימתא, תנינן לית מילתא בעלמא דקיימא קמי תשובה, ועל כולא קב\"ה מחיל וקביל ליה. ודאי מאן דתב בתיובתא שלימתא, הא אזדמן לקיבליה אורח חיים. ואע\"ג דפגים מה דפגים, כולא איתתקן ואתהדר על תקונה. דהא אפי' במה דאית אומאה, קב\"ה מכפר עליה, דכתיב ביכניה (ירמיה כב, כד) חי אני נאם ה' אם יהיה יכניהו חותם על יד ימיני. וכתיב (שם ל) כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי לא יצלח בימיו. ואע\"ג דעביד כמה חטאין וכמה חובין, כיון דשמע כך מפי ירמיה הנביא, תב בתיובתא שלימתא וקבליה קב\"ה ומחיל ליה על כולא. מה כתיב בתריה (דה\"א ג, יז) ובני יכניהו אסיר בנו שאלתיאל בנו, מכאן אוליפנא דתשובה מתבר כמה גזרין בישין וכמה שלשלאין דפרזלא, ולית לך מלה דקיימא קמי תש��בה. ובגין כך, כתיב (ישעיה סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו'. אשר פשעו בי לא כתיב, אלא הפושעים בי, דלא בעאן לאהדרא בתשובה ולאתנחמא על מה דעבדו. אבל כיון דתבו ואתנחמו, הא קב\"ה מחיל לון, ובגין כך בר נש דא אף על גב דפשע ביה ופגע ביה באתר דלא אצטרך ותב לקמיה, קב\"ה מחיל ליה וקביל ליה וחס עליה, דהא קוב\"ה מלא רחמין איהו וחס על עובדי ידיה, דכתיב (תהלים קמה, ט) ורחמיו על כל מעשיו. ואפילו על בעירי ועופי מטאן רחמיו, כל שכן וכל שכן על בני נשא על אחת כמה וכמה:",
+ "זכאין אינון מאריהון דבעלי תשובה דתייבין כולא לאתרייהו, ועל דא תנינן אתר דבעלי תשובה יתבין צדיקים גמורים לא יתבין ביה. מאי טעמא, אלא אילין איתתקנו באתר עילאה, באתר דשקיין דגנתא אשתכח תמן, ומאן הוא תשובה. ועל דא אקרון בעלי תשובה, ואילין אתתקנו באתר דנייחא באתר עילאה, ואילין יתבין באתר זוטא. מאי טעמא, אילין תייבין מיא לאתרייהו מאתר עילאה דנהרא עמיקתא, עד ההוא אתר דאיקרי צדיק וצדיקים גמורין נגדין לון מההוא אתר דאינון יתבין להאי עלמא, ועל דא אילין לעילא ואילין לתתא. זכאה חולקיהון דמארי תשובה. מאי תשובה, דכתיב (ויקרא ה, כג) והשיב את הגזילה אשר גזל, כמאן דסטו מאורחא ולבתרי ויתיב לאורחא, דא איהו דאתיב נשמתיה לאתר דאיתגזרת מיניה מתמן. תא חזי, כל בר נש דמכסיה חטאים ולא מפרש לון קמיה קב\"ה ויתבע עלייהו רחמי, קב\"ה לא יהיב ליה תשובה, בגין דאיהו אכסי' מיניה, דכתיב (משלי כח, יג) מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם. ואי פריש לן קמיה קב\"ה ותב מיניה, קב\"ה חייס עליה ויתגברון רחמי על דינא. וכל שכן אי איהו בכי ואושיד דמעין בצלותיה, דהא כל פתחין סתימין אינון, ופתחה דדמעה לא סתים ואתקבל בתשובה, ועל דא פרישי דחטאיה איהו יקרא דקב\"ה דאתגברי רחמי על דינא. ועל דא כתיב (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני, תרין כבודין, חד לעילא וחד לתתא, והאי דאמרן בחובין דביניה ובין קב\"ה הוא צריך לפרשה לון קמיה קב\"ה ומתודה עלייהו. אבל אסור ליה לפרסמא לון קמייהו דבני נשא, בגין דעזות פנים איהו ליה. אבל חובין דביניה ובין חבריה, אצטריך לפייסא לחבריה כמה דעביד ליה עד דמחיל ליה, דקב\"ה לא מחיל ליה עד דמחיל ליה חבריה, עד כאן לשונו:",
+ "ענין שנהגו להתענות ולעשות תשובה, מצאתי בקונטרסים דהאר\"י ז\"ל סודם ועיקרם של תעניות ארבעים יום אלו נתקנו על עון של זרע לבטלה הנקרא שוחטי ילדים כו', וצריך לכוין בשם ע\"ב דיודי\"ן שיש בו ד' יודי\"ן כל אחד כלולה מעשר הרי ארבעים, ולכן בי' ימים הראשונים בכל יום ויום מהם יכוין כנגד החלק שיש באותה היו\"ד, וכן יעשה בכל מ' יום בד' יודי\"ן הנזכרים, ויכוין בכל יום להעלות חלק א' מהיודי\"ן הנזכר, והשליך אותם ארצה בעונו ומסר אותה הקדושה תוך הקליפות, וע\"י כן נותן כח וחיות אל הקליפות, וע\"י כן תעלה למעלה וישארו מתים:",
+ "וזהו סוד (ירמיה ג, יד) שובו בנים שובבים, פירוש אותן הבנים שמסר אל הקליפות בהשחתת זרעו ואז מתלבשים תוך הקליפות ונעשו שובבים, ועתה שובו בנים השובבים הנז' מתוך הקליפות ושובו אל הקדושה, עד כאן. ובחלק תורה שבכתב בפ' שמות שם תמצא השייכות שיש לזה דוקא באלו הפרשיות שמות וארא וכו', עיין שם:",
+ "עוד מצאתי במגילת סתרים על ענין בנים הנ\"ל וזה לשונו, כתיב (ישעיה נט, כ) ובא לציון גואל. ואמרו רז\"ל (ע\"ז ה, א), אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. *גואל *ולשבי *פשע, ראשי תיבות גוף, כי המוציא שכבת זרע לבטלה מוסר את בניו ביד החצונים. וכשישוב בתשובה, יחזרו אותן הבנים למקום תוך האוצר הנקרא גוף. וזהו ולשבי פשע ביעקב, כי הוא שב בתשובה מאותו פשע. וראשי תיבות של *ביעקב *נאם *ידוד *ואני, הוא בניו, כי כל זה הם מעכבים את המשיח. והשב, מחזירם למקומם וגורם ובא לציון גואל, עד כאן:",
+ "וענין עון זרע לבטלה וחומר תשובתו, כתבתי בארוכה לעיל בשער האותיות באות קדושה, וכל בעל תשובה צריך לעיין שם:",
+ "נשלם פרק תורה אור"
+ ],
+ "Derekh Chayim": [
+ "בזה הפרק יהיו נזכרים הרבה ענייני התעוררות שלא יבא לידי חטא. ואם חטא איך יתעורר לתשובה. גם איך יתעורר למעשים טובים וכיוצא בזה הרבה דברים:",
+ "תנן (אבות ג, א) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין. עצה היעוצה לגבור על יצרו, יזכור מאמר החכם, אם אתה עושה העבירה ממה נפשך, אם תחשוב שהאל יתברך רואה אותך, מה מאוד העזת פניך, אתה יודע וחושב כי הנה רואה אותך מלך מלכי המלכים הקב\"ה עושה העבירה, ואיך תמרוד והוא רואה אותך. ואם תחשוב שאין רואה, נמצא אתה כופר ומכחש וגדול עונך מזה, כי אתה כופר בעיקר האמונה, ומי הוא זה אשר בשם ישראל יכונה שלא ימסור נפשו למיתות קשות קודם שיכפור בעיקר. מחשבה זו יחשוב אדם ויתבונן בבוא דבר עבירה לידו, ועל זה אמר התנא דע מה למעלה ממך. והנה ענין בן אדם הוא בשלש אלה, מחשבה דיבור מעשה. נגד המחשבה אמר, העין רואה, כמו שכתוב (ירמיה כ, יב) רואה כליות ולב. ונאמר (ש\"א טז, ז) וה' יראה ללבב. נגד הדיבור אמר, אוזן שומעת. נגד המעשה אמר, וכל מעשיך בספר נכתבין:",
+ "עוד יש שני דרכים שיהיו לזכרון תמיד, ואז ימנע מהחטא שיזדמן לו ויזרזו בקיום הטוב לקיים מצות ה'. א' כשבא לידו עבירה או מצוה, יזכור אולי הקב\"ה מנסה אותו בפעם ההוא לדעת אם ישמור מצותיו, או אם ימנע מעבור על רצונו, כמו שמצינו באברהם אבינו (בראשית כב, א) והאלהים נסה את אברהם. וכן כתיב בפרשת כי תצא (שמות דברים יג, ד) כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם וגו'. ובודאי אלו היה יודע האדם שהקב\"ה מנסה אותו בפעם ההיא, אפי' היה הפחות והגרוע מישראל היה בורח מהעבירה ורודף אחר המצוה כדי לעמוד בנסיון. ומדה זו היא כמה פעמים, ובפרט בענין העושר שכמה פעמים ניתן לאדם בשביל לנסותו איך יתנהג בממונו, ודבר זה ישים האדם אל לבו תמיד בהזדמן לפניו עבירה או מצוה:",
+ "עוד יזכור אולי במעשה הזה הוא מכריע, אם הוא דבר עבירה אולי עבירה זו תכריעו לכף חובה ויהיה רשע גמור. ואם הוא דבר מצוה, אולי מצוה זו תכריעו לכף זכות ויהיה צדיק גמור. נמצא המעשה הזה הוא גרם לכל פעולותיו, ומי הוא זה אשר לא יתפעל להיות סור מרע ועשה טוב, וככה יהיה זוכר ומתבונן בכל דבר אשר יארע. וכן איתא בספ\"ק דקידושין (מ, ב) תנו רבנן, לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר (קהלת ט, יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ו��ת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר (שם) וחוטא אחד כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה, עד כאן לשונם. החוט המשולש הזה לא ינתק, לא תשכח זכור תזכרנו:",
+ "ואפשר שעל ג' אלה רומזת המשנה. עין רואה, הוא הדרך הראשון, תחשוב שהאל ית' רואה אותך. אוזן שומעת, הוא רוצה לשמוע ולהבין מה יעשה האדם, וזהו דרך השני. ענין הנסיון וכל מעשיך בספר נכתבין זהו דרך הג', הם מעשים טובים ומעשים רעים כולם נרשמים בכף זכות ובכף חובה, והלכה כדברי המכריע:",
+ "תנן (אבות ב, טו), היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים ובעל הבית דוחק. וכבר הארכתי לעיל שימהר האדם בתשובה כי לא ידע מה יולד יום, התעיף עיניך בו ואיננו כי העולם הוא עולם עובר תהפוכות כמו רגע והסימן, אין יובל, בלא הרבות אבל. אין שמיטה, בלא ירידת מטה מטה. אין שנה, בלא ראש ולענה. אין תקופה, בלא מכה ואין תרופה. אין חודש, בלא תמורת קודש. אין שבוע, בלא קול תרועה. אין יום, בלא רתת ואיום. אין לילה, בלא יללה. אין שעה, בלא רעה. אין רגע, בלא פגע. כל הצלחה, לצוחה. כל שמחה, לאנחה. כל גילה, ליללה. כל ממשלה, לשפלה. כל שאון לסאון:",
+ "ובמנורת המאור נר חמישי כלל ראשון פ\"ג, הביא מדרש נאה במשל נאה על עונש המאחרים בתשובה, וזה לשונו, משל למה הדבר דומה, לאנשים ההולכים בים בספינה ונתעכבו בה ימים רבים ולא הגיעו אל מחוז חפצם. יום אחד נשבה רוח חזקה בים והוליך הספינה והאנשים אשר בה עד שהגיע לאי אחד בים, והיה הים סובב מכל רוח. ובאותו האי היו אילנות גבוהים עד מאד והיו נושאים פירות ומיני מגדנות, ומכל מין ומין נחמד למראה וטוב למאכל. והיו באותו האי מעיינות מים מתוקים מדבש, והיו מתגברים והולכים ומשקים כל אותו האי עד שצמחו דשאיו ורובו עשבותיו והנצו פירותיו ושושנים, וענפים האילנות שלחו יונקותיהן ושריגיהן ולבשו העלין, ועליהם כל עוף כנף פוצה פה ומצפצף, והיה המקום נחמד לשבת בין מעיינות המים תחת צללי האילנות. והיה בספינה חמש כתות של בני אדם. הכת הראשונה, לא רצו לצאת מהספינה וללכת אל האי, כי אמרו אם נצא מהספינה אפשר שתבוא רוח ותוליך את הספינה ונשאר באי, ובשביל נחת רוח של שעה שנהיה באי בתאות פירותיו, נפסיד עצמותינו אם תלך הספינה, ונשאר באי ונמות. הכת השנית, יצאו מהספינה ונכנסו לאי, אבל לא התמהמו, אלא אכלו מעט מהפירות וטיילו מעט על האי וחזרו מיד לספינה, ומצאו מקומתם שהניחו וישבו בהם בריוח ולא הפסידו כלום בשביל שנכנסו לאי. הכת הג', יצאו מן הספינה ונכנסו לאי ואכלו מפירות האילנות וטיילו על האי ונתעכבו לשם, עד שבאה הרוח והיו המלחים רוצים לנהוג ספינתם ולהלוך לדרכם תקעו המלחים בחצוצרות כמו שדרכם לתקוע בשעה שהולכים. כששמעו קול החצוצרות, מיד יראו על נפשותם ונכנסו לספינה ומצאו מקומותיהם שישבו בני אדם במקצתם, ואחרים שרוצים לישב במקומו שנשארו יושבים ביניהם בדוחק ולא מצאו מקומותיהם בריוח כמו הראשונים. הכת ד', היו אוכלים מפירות האילנות והיו שטין באי והולכין על כל עבריו, והיו שומעין קול החצוצרות ואמרו, אף על פי שתקעו בחצוצרות, לא ילכו עד שיקימו את התורן. הקימו את התורן, אמרו עדיין לא ילכו עד שיפרשו את הנס. פרשו את הנס, אמרו לא ילכו עד שיאכלו המלחים. ובכל זה יושבין באי ואוכלין פירותיו ושכורין ביין תאוותם, עד שאכלו המלחים ונהגו ספינת�� והתחילה ללכת. כיון שהיתה הספינה הולכת, אמרו אם נמתין עתה רגע אחד תלך לה הספינה והרי אנו נפסדים וכלין. מיד רצו אל שפת האי ונכנסו בים וסכנו עצמם עד שהגיעו אל הספינה, ונכנסו בה ומצאו מקומן צר וישבו בדוחק ולא היה להם ריוח כאחרים שלא נתעכבו כל כך באי. הכת הה', ישבו באי אוכלין ושותין ושמחין ולא נתנו אל לבן לשוב אל הספינה עד שהלכו, ונשארו באי נעים ונדים. ועברו ימי החום ובאו ימי הקור, ונשרו הפירות מהאילנות ויבשו העלין ונשארו לחורב ביום ולקרח בלילה, ויצאו חיות רעות ומשונות מן האי והיו משחיתים בהם וטורפים ואוכלין מהם, ונשארו בוכים ומתאבלין על שלא נכנסו בספינה, ולא היה מועיל להם כלום. וישבו באי עד שכלו ואבדו ונכרתו מן הספינה ומן האי:",
+ "וכן האדם בעולם הזה, מעשיו הטובים דומים לספינה, ואם ילך בתום לבב וישב על משמרתו לעבוד את בוראו ולא ידיחנו יצרו ללכת אחר תאות עולם הזה והבליו, הרי זה נכנס בשלום ויוצא בשלום, כך הכת הראשונה של בני אדם שלא רצו לכנוס באי הם הצדיקים גמורים שלא טעמו טעם חטא מימיהם, וכבשו את יצרם ולא הלכו אחר תאוות העולם הזה, אלא ישבו על משמרתם ושמרו מקומם ולא נכנסו לאי הדומה לעבירות שמפתין את האדם בתענוגיהם, והנמשך אחריהם יאבד, והפורש מהן ינצל:",
+ "והכת הב' שנכנסו לאי ויצאו מיד, דומין לבני אדם שחטאו וטעמו טעם החטא, וחזרו בתשובה מיד בימי בחרות, וזהו תשובה מעולה:",
+ "והכת הג' שלא יצאו מהאי עד ששמעו קול החצוצרות בספינה, דומין לבני אדם שלא עשו תשובה עד עת זקנה, ויראו שעתם קצרה, ואזי עשו תשובה קודם שימותו ברשעתם. ואעפ\"י שהם בעלי תשובה, אין מקומם בריוח כמו שלפניהם:",
+ "והכת הד' שלא יצאו מהאי עד שהתחיל הספינה ללכת, והיו ממתינים מזמן לזמן עד שלא נשאר להם פנאי לעלות בספינה אפי' רגע אחת, דומין לבני אדם שאינם עושין תשובה עד שעת המיתה, כי יראו כי אזלת יד וחייהם חלפו ואין להם חיים בעולם הזה, עושין תשובה מפני יראתם מן המות. ואעפ\"י שתשובתן מועילה להן, אין מקומן כאחרים שלפניהם:",
+ "והכת הה' שישבו באי עד שהלכה הספינה, ונשארו נעים ונדים ומתאבלים ולא יועיל להם, דומין לבני אדם הטבועים בעולם הזה בעומק תאוותם ההולכים אחר שרירות לבם הרעה, ולא נתנו אל נפשם לעשות תשובה עד שמתו ברשעתן וכלו והלכו לאבדון ולבהלה, ונהפך להם עונג עולם הזה לתולעה ולרימה אוכלת בשרם ושורפת נשמתן, עד ששבין לחרפות ולדראון עולם כמו שנהפך ליושבי האי תענוגיהם לשפטים רעים, חורב ביום וקרח בלילה, חיות רעות משונות נחשים ועקרבים, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון ספר החרידים, העולם ים סוער והגוף תל עפר בתוכו. הנשמה איש עומד על התל ועץ החיים נטוי עליו. אם הוא חכם לב, יתחזק ויתקשר באילן, כי היום או מחר יכו בחזקה גלי הים בתל ויהרס. ואם לא יהיה הוא נקשר באילן, ישטפהו בתל, היינו דכתיב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. וכתיב (תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, דהיינו מיתה, דכתיב (שם סח, כא) למות תוצאות כדפירשו במס' ברכות (ח, א) רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו אליו, היינו הנשמה. אתה סתר לי וגו' (תהלים לב, ז), עד כאן לשונו:",
+ "עוד המשיל משלים, העולם הזה ים סוער, צריך לדמות האדם בדעתו כאלו הוא שט. ירים ראשו למעלה ליוצרו ויזהר פן יכנסו בפיו המים הזדונים, וישמור מן הגלים הבאים לטורדו. ואם לאו, דמו בראשו, עד כאן:",
+ "החכם עיניו בראשו אשרי המשכיל. ומי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, וסימנך כל שוטה חוטא. גם כל חוטא שוטה, וכמו שאמרו רז\"ל (סוטה ג, א) אין אדם חוטא אלא א\"כ נכנס בו רוח שטות. חכמה במילוי חי\"ת כ\"ף מ\"ם ה\"י, עולה תרי\"ג. רמז לדבר, (אבות ב, ט) איזה חכם הרואה את הנולד, דהיינו מילוי הנזכר:",
+ "כל פינות שאתה פונה לא יהא אלא לימין (יומא טו, ב). יש בזה רמז נפלא, כי ההולך בתום ומקדש שיעור קומה שלו כל רמ\"ח איבריו ושס\"ה גידיו ומחשבותיו והרהוריו, אז הוא מרכבה לסטרא דימינא. ואם הוא מטמא עצמו ח\"ו, אז הוא מרכבה לסטרא דשמאלא בר מינן. ועל זה אמרו רז\"ל (שבת פח, ב) למיימינים בה סמא דחייא, למשמאלים בה סמא דמותא:",
+ "ובסוף פרק אמר להם הממונה (יומא לח, ב), אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא. שנאמר (ש\"א ב, ט) רגלי חסידיו ישמור. דבי ר' שילא אמרו, כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושנייה ואינו חוטא, שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור. פירש רש\"י, שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור, סיפיה חסידיו ישמור. פעם ראשונה ושנייה כו' רגלי חסידיו, משהנהיג בחסד שני רגליו כמו זה שלשה רגלים פעמים ישמור אותו מן החטא:",
+ "עוד שם, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין לו. תנא דבי רבי ישמעאל, משל לאדם שהי' מוכר נפט ואפרסמון. בא למדוד נפט, אומר לו מדוד אתה לעצמך. בא למדוד אפרסמון, אומר לו המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה. תנא דבי רבי ישמעאל, עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר (ויקרא יא, מג) אל תטמאו בהם ונטמתם בם. אל תקרי ונטמתם, אלא ונטמטם. תנו רבנן, אל תטמאו בהם ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה. מלמטה, מטמאין אותו מלמעלה. בעולם הזה, מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן, והתקדשתם והייתם קדושים (שם מד), אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה. מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה. בעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא, עד כאן. זה לשון רש\"י, ואם ללצים הוא יליץ, אם ללצים הוא בא להתחבר, הוא יליץ, לא ימנעוהו ולא יעזרוהו. אם לענוים הוא בא להתחבר, יתן לו חן מי שבידו ליתן. בא הלוקח למדוד נפט שריחו רע, אומר לו המוכר מדוד לעצמך. מטמטמת, אוטמת וסותמת מכל חכמה. ונטמתם חסר א'. מטמאין אותו הרבה, מניחין אותו ליטמא הרבה. והכי קאמר קרא, אל תטמאו בהם. ואם תטמאו, סוף ונטמתם. והתקדשתם מעט, והייתם קדושים הרבה, הבא לטהר מסייעין לו, עד כאן לשונו:",
+ "ובפרק יום הכפורים דף פ' (ב), אל תטמאו בהם ונטמתם בם, אמר רב פפא מכאן לטומאת גוויה דאורייתא. ומסיק מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. ופירש רש\"י, מדרבנן, דקרא לאו לטומאה אתא, שאין לך דבר מטמא אדם על ידי אכילה אלא נבילת עוף טהור. אלא אסמכתא בעלמא, ועיקר קרא דרשינן מיניה בפרק אמר להם הממונא אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה. הרי שהנדרש בפרק א\"ל הממונה אינו דרך דרש, רק כך היא פירושא עצמיי של קרא:",
+ "וכמה מילי מעלייתא אנו למדים מאלו המאמרים דאמר להם הממונה, דכשהאדם מתחיל למנוע את עצמו מחטוא, אז הקב\"ה מסייעו ממש מכאן ולהלאה שיהיה סור מרע. וכשמתחיל לקדש את עצמו, אז הקב\"ה ממש מוסיף לו קדושה על קדושתו שיהיה ועשה טוב, משא\"כ בענין הטומאה אין הקב\"ה מוסיף לו טומאה, אך גם כן אינו מעכב ופותחים לו:",
+ "וסוד הענין למה בקדושה מסייע ממש, אמר הפסוק (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, הנה כשמתחיל האדם להתקדש פותח ממקור הקדושה והוא יתברך הקדוש האמתי קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, וכשמתחיל האדם להתקדש אז כביכול מתדבק בקדושתו ופותח המקור, על כן יתברך מסייע לו ממש להתקדש ביותר. מה שאין כן בסטרא דמסאבא, לא יגורך רע כתיב (תהלים ה, ה), וסביב רשעים יתהלכון רחוק מהקדושה, א\"כ איך שייך לומר שיסייע הוא ית' ממש לטמאו, כי אין רע למעלה למעלה ממש:",
+ "ומזה יתבאר ג\"כ הסוד העבודה צורך גבוה, כי בהתעוררות קדושה מלמטה אז למעלה נפתחין מקורות הקדושות ומתגברות. מה שאין כן בענין הכנסת קליפות מצד העונות, חלילה שתכנס הטומאה למעלה, רק קול קטרוגם עולה למעלה ומתעורר הדין, כאשר הארכתי בדרוש הגדול הזה בפרק בעשרה מאמרות בכמה מקומות עיין שם. זה סוד בנפט אומר מדוד לעצמך, ובאפרסמון אמר אמדוד עמך ונתבסם אני ואתה:",
+ "ראה איך הפסוק מדקדק. בקדושה אמר, והתקדשתם והייתם קדושים. ובטומאה לא אמר והייתם, רק אמר אל תטמאו ונטמתם, כי תוספות הטומאה לאיש לא הווה ממנו ית' שהוא מהווה הכל, רק פותחין לו, וזהו מכח שאין הטומאה שהיא זוהמת הנחש דר אצלו כמו שכתוב לא יגורך רע:",
+ "ובמ' שנטמתם חסר א' כתיב, רומז על הנחש שעלה נרמז (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, שהפרידה אל\"ף מן אמת והוציאה שקר על הבורא ית' שברא את העולם במדת אמת כמו שכתבתי בכמה מקומות, כי בראשית הבריאה נרמז אמת בראשית ברא אלהי\"ם א\"ת (בראשית א, א), סופי תיבות אמת. וכן בחתימת הבריאה (שם לא) וירא אלהים את כל אשר עשה סופי תיבות אמת, ובהפריד' האל\"ף וחסרה א' מן אמת נשאר מת, כי הביאה מיתה לעולם. אבל לתוספת קדושה יש הויה אמיתית ממנו יתברך, כי מסייע ממש ומוסיף קדושה:",
+ "צריך בעל תשובה תמיד לכבוש זכיותיו ולהנשא חובתיו, רצונו לומר שאף שיש לו זכיות הרבה, יכבשם ויקטינם בעיניו ויחשוב במה הוא נחשב, כי מה צדקותינו הלא כל הגבורים כו' ואנשי השם כו', וא\"כ מה הם זכיותי וכמעט בטילים במעוטם ואינם כדאי אפילו לחיי שעה שנותן לי השם יתברך וזן ומפרנס אותי. ולענין חובותיו, יגדילם וינשאם ויאמר מה רבו חטאי בעונותי הרבים. ועל זה אמר דוד המלך ע\"ה (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד. ראה אם דוד עבד ה' שהיה ברום המעלות וזכיות אמר כן, ומה יעשו אנשים שפלים כמונו. על כן תהיה מחשבת אדם כן תמיד, והש\"י משלם מדה כנגד מדה. והקב\"ה ג\"כ יכבוש זכיותיו וישא עונותיו לטובתו באם הוא מחצה על מחצה, וכדאיתא בפ\"ק דר\"ה דף י\"ח (צ\"ל יז, א) דבבינונים בית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד. ואמרו בגמרא היכי עביד, רבי אליעזר אומר כובשו, שנאמר (מיכה ז, יט) ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. רבי יוסי בר חנינא אומר, נושא, שנאמר (שמות לד, ז) נושא עון ועובר על פשע. פירש רש\"י, כובש, את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העונות. יכבוש עונותינו, יכרעו בו. נושא, מגביה כף מאזנים של עון, עד כאן לשונו:",
+ "אך לפי מה שכתבנו שהאדם צריך להיות נושא וכובש, דהיינו כובש הזכיות ונושא עון. אבל בהקב\"ה אינן תרווייהו, רק לר\"א כו��ש הזכיות, ולר' יוסי בר חנינא נושא העון, ותרווייהו בהדי הדדי לא אצטריכו. ונלע\"ד לפרש בענין אחר דברי ר\"א שאמר כובש, ממה שפירש רש\"י. כי רש\"י שפירש כובש הזכיות, צריך לדחוק בפירוש הקרא דאמר להיפך יכבוש עונותינו, ופירש יכבוש יכרעו. על כן נלע\"ד דגם ר\"א דאמר כובש קאי אעונות, ור\"א ור' יוסי בר חנינא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. והענין הוא על דרך דאיתא במס' בבא מציעא פ' האומנין (פ, א) נפח קשה כמשאוי. נמצא כשיש שני דברים ששוים במשקל, ולאחד יש יותר נפח מלהאחד, הוא קשה לבהמה כתוספות משוי. ולפעמים דבר אחד אינו שוקל כמו האחר, אבל הנפח שלו יותר גדול, נחשב כאלו היה שוה במשוי. והקב\"ה רב חסד רוצה להכריע כף זכות שיהיה יותר במשקל מכף חובה, וגם רוצה שכף חובה לא יהי' יותר בנפח. מה עושה הקב\"ה, לוקח העונות וכובשם ביחד, לא שכובש הכף, רק העונות בעצמם כובשם ודוחקם זה על זה למעוטי נפחם, ושתי כפות עדיין שוים, ואז נושא כף חובה, נמצא כף זכות מכריע וגם הנפח של כף חובה כבר נתמעט שלא יהיה יותר מנפח דכף זכות, ואז כפשוטו כובש עון ונושא עון. וכשהאדם כובש ונושא, אז מתעורר שגם הקדוש ברוך הוא כובש ונושא. ואף כשהאדם כובש הוא כובש זכיות, והקב\"ה כובש עונות, מכל מקום יש דמיון בבעלי תשובה שהזדונות מתהפכים לזכיות:",
+ "באם יזדמן לאדם בשוגג איזה חטא שחייב עליו קרבן, ירשום אותו בפנקסו להיות לו לזכרון, באולי יזכה לבנין בית המקדש ואז יביא הקרבן. וכן מצינו בפרק במה מדליקין (צ\"ל יציאות השבת דף יב, א) בר' ישמעאל בר' יוסי שקרא והטה, וכתב בפנקסו אני ישמעאל קריתי והטתי, ולכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה:",
+ "סור מרע ועשה טוב (תהלים לד, טו). וכן תנן (אבות ד, יא), תשובה ומעשים טובים כתריס כו'. סור מרע הוא תשובה. ועשה טוב הוא מעשים טובים. וענין תשובה מבואר לעיל:",
+ "ועתה ראוי לבאר קצת מהתעוררות מעשים טובים, דהיינו מעשה המצות ומדות טובות. דע כי התורה והמצות הם שם ידו\"ד. במדרש רות מהזוהר, ד' אותיות קדושות נקראות אדם, ועליהם אמר הקב\"ה (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, מן היו\"ד איתער יראה לאדון האדונים שיהיה אדם מתירא ממנו. ומן הה\"א אתערת תשובה לאיש. ומן ו' אתער לאדם תורה. ומן הה\"א מעשים טובים, וזהו השם הנסתר. כשם שהקב\"ה נסתר בעולמו, כך זה השם נסתר באדם, עד כאן לשונו. מבואר הוא כי היו\"ד היא בחכמה הנקראת יראת אלהים כמו שנאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה'. והה\"א ראשונה בבינה הנקראת תשובה. והוא\"ו בתפארת הנקראת תורה שבכתב. והה\"א אחרונה במלכות הנקראת מצוה של כל אבר ואבר, וגם היא עולם המעשה. והאותיות האלה אשר הם נסתרות בשם אדם יסייעוהו למדות האלה:",
+ "ובספר קול בוכים בפסוק (איכה ד, ח) חשך משחור תארם וגו', כתב וזה לשונו, איתא בזוהר פרשת נשא שיש על ראשו של אדם ארבע אותיות ידו\"ד שמהם מתעורר האדם ליראה את השם הנכבד והנורא, ולאהבה את שמו הגדול, ולעסוק בתורה ובמצות. מהיו\"ד מתעוררת היראה. ומהה\"א האהבה. ומהוא\"ו התורה. ומה\"א אחרונה המצות. ובהיות האדם דבק בקונו, מופיעים ד' אותיות הללו שמהם תוצאות חיים. וזהו לדעתי (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, דהיינו אותו השם שעל ראשי הוא נגדי תמיד, כל מגמת פני הוא שלא יסלקו אותם האותיות מעליו. וזהו (קהלת ט, ח) ושמן על ראשך אל יחסר, שכן ההארה היא מכונה בשם שמן אל יחסר, אל תעשה דבר מה כדי שיסתלק מעליך. וזהו ג\"כ (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך, ואל תסיר דעתיך מלהרהר לעולם עליו. וזהו נמי (קהלת ב, יד) החכם עיניו בראשו, כל מגמתו ופניותיו והשגחותיו שלא יסתלק אותו השם מעל ראשו. וזהו שכתוב (ישעיה לח, טז) ידו\"ד עליהם יחי'. וכן נמי (זכריה ט, יד) וידו\"ד עליהם יראה, כלומר וה' שעליהם יתראה ויתגלה, כדוגמת נתן דצוציתא. וזהו (זכריה ט, יד) ויצא כברק חצו. וכן נמי (מיכה ב, יג) ויעבור מלכם לפניהם וידו\"ד בראשם, עד כאן לשונו:",
+ "עוד מבואר בתיקונים וברעיא מהימנא כי מצוה ייחוד כל האצילות שהוא ידו\"ד, ולשון מצוה צוותא, כענין שאמרו (ברכות ו, ב) כל עולם לא נברא אלא לצוות לזה, ומצות אותיות ידו\"ד בהיפך ב' אותיות הראשונות שהן מ\"צ באלפ\"א בית\"א דא\"ת ב\"ש הן אותיות י\"ה. וכשתימה למה אותיות י\"ה נעשו תמורה, ואותיות ו\"ה נשארו. זה יתבאר על פי מה שאמרו בפסוק (דברים כט, כח) הנסתרות לידו\"ד אלהינו והנגלות לנו, כי הנסתרות הם אותיות י\"ה מהשם, והנגלות הם אותיות ו\"ה נגלות, על כן אותיות הנסתרות באו בתמורת א\"ת ב\"ש מ\"צ, ואותיות ו\"ה נשארות זהו מצוה:",
+ "והנה בזמני היה בק\"ק צפת תוב\"ב תלמיד חכם וזקן מופלג, והיה מופלג בחסידות ויחיד בדורו והכל מעידין שמעולם לא בא לידי חטא, וגילה סודו קודם מותו שכל ימיו היה מצייר נגד ראות עיניו אותיות ידו\"ד כאלו היו כתובים לנגד עיניו, ועיניו רואות ומזה לא היה זז רגע אחד, והיה מקיים ממש שויתי ידו\"ד לנגד עיני אף בעת אכילה ועסקיו. ואפשר דעל זה בא הרמז (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם וגו', דהיינו ראיית אותיות השם מצויירות נגד עיניו. וכמו שכתב כאן וזכרתי, כן כתיב (תהלים קיט, נה) זכרתי בלילה שמך ידו\"ד. ומכח ציור זה התעורר לעמוד לעסק התורה בחצות. וזהו (שם מד) ואשמרה תורתיך:",
+ "הכלל העולה, כי ציור אותיות ידו\"ד לנגד עיניו מביא יראה על פניו, ויצטייר כתיבת ה' בשתי ציורים, דהיינו בצורות ר\"ו, ובצורות ר\"י, ואז יעלה השם ג' פעמים רי\"ו שעולים ירא\"ה כזה, בתחילה י' עם ה' צורת ר\"ו הרי יר\"ו. ואח\"כ ה' בצורת ר\"י עם ו', הרי רי\"ו. ואחר כך ו' עם ה' בצורת ר\"י הרי ור\"י. נמצא יר\"ו רי\"ו ור\"י עולים ירא\"ה:",
+ "וזה לשון ראשית חכמה, בעשות האדם עתה המצוה הגשמיות שנתגשמה בחטא אדם הראשון ונראה בעיניו שהוא דבר מועט, בעיני הש\"י הוא הרבה מאוד, כי בעשות המצוה הגשמיית מעורר שורשה הרוחני למעלה. והנה רוחניות למעלה אין לה שיעור וקץ, ולכן אמר מקדשין אותו הרבה בלי שיעור. וכיוצא בזה פירש בחובת הלבבות. ואל ימעט בעיניך שום טובה שתעשנה לשמו אפילו במלה או ראיה, כי המעט ממך רב אצלו. וכן בענין העבירות הנראים קלות, כי העתקת השמש בארץ שיעור אמה תעתק בגלגל מילין הרבה:",
+ "ובזה נבין למה צריך הש\"י לתת שכרו לאדם ע\"י ממונים על כל מצוה כמה אלף אלפי אלפים מלאכים, כדפירש הרשב\"י בהיכלות הקדושה, הטעם הוא כי יתנוצץ האור העליון מרוחניות אותה המצווה ע\"י כל אותם הכלים הקטנים. וא\"ת די שיהיה מלאך אחד. נשיב, כי אי אפשר לאור העליון שיתנוצץ במלאך אחד, שנמצא המלאך גדול ברוחניות המצות במקומה והיא היא המצוה, ואין זו הכוונה. אלא שיתנוצץ האור בכלים שתהנה מהם הנשמה, ומכל מקום יש מלאך אחד שבו עיקר אור המצות, ותחתיו כמה אלפים מקבלים שאר נצוצות האור:",
+ "ומזה נבוא להבין ענין הטומאה. כי בעבור האדם על מצוה אחת מתורתינו הקדושה כאכילת חלב ודם וכיוצא, הרי הדבר הזה למטה הוא גשמי ונראה לעובר עליו דבר מועט. אמנם למעלה היא טומאה בלי שיעור, כי כפי רוחניות עליית המצוה, כן הוא שיעור ירידת הטומאה בכמה מלאכי חבלה. ולזה פירוש כמה חבילי טהירין אחדין בנשמתא כמ\"ש בהיכלות הטומאה כמה פעמים, וכן כמה גרדיני נימוסים, כי יצטרך הטומאה הגדולה שהיא ענין הדין הגדול ההוא להתחלק ע\"י כל אותם הכחות לדון את הנשמה כדי שתוכל לקבל ענשה על ידי כל אחד ואחד. נמצא בזה טעם להתרחק אדם מהרע שהוא החטא, ולירא שלא יבא לידו אפילו שוגג, מפני גנות החטא והטומאה שבו:",
+ "וכל מצוה יש בה רמז ידו\"ד כדלעיל, והרי ידו\"ד כוללת כל הקומה, אלא שבכל אבר ואבר יש כללות הכל. ולכך המקיים מצוה אחת כתקונה, כאלו קיים כולם כדפירש הרשב\"י ע\"ה, ויעשה ממנה מלאך אחד שלם ברמ\"ח איברים שהוא סניגור לו. וכענין אדם הראשון שאמרו רז\"ל באדם הראשון שהיו בו כללות כל הנשמות, יש מהם תלויות בשערות ראשו, יש מהם בזרועו, יש מהם בגופו, יש מהם ברגליי וכו'. והרי כל הנשמה כלולה מרמ\"ח איברים, ומכל מקום היא חלק אבר פלוני. כן כל קטיגור, כיון שנעשה מכח האדם הזה, בכח יש רמ\"ח איברים והוא חלק אבר פלוני משיעור קומה סמאל. וזהו (משלי כ, כב) אל תאמר אשלמה רע, ופירש בזוהר (ח\"א רא, א) שלא תאמר אשלים הרע שהוא סמאל בחטאי לעשות לו שיעור קומה שלימה. ואמר (שם), דהא לא אשתלים דא מנולא אלא בחטאין דבני נשא. ובגין כך בעי בר נש לאזדהרא דלא ישתלם ההוא יצה\"ר בחטאו, וישתמר תדיר, דהא יצר טוב בעי לאשלמא ליה בשלימות תדיר, ולא יצה\"ר. ובגין כך, אל תאמר אשלמה רע קוה אל ה' ויושע לך:",
+ "ועוד אמרו בזוהר (תקו\"ז תקון ע' קלב, א) זכאה מאן דשריא ליה בכל אבר ואבר דיליה למיעבד אתר לשריא תמן, ולאמלכא ליה בכל אבר ואבר דלא יהא אבר פנוי מיניה. דאם חסר חד דלא שריא עליה קב\"ה, בגין ההוא אבר אתחזק לעלמא בגילגולא עד דאשלים באברי דיליה למהוי כולן שלמין בדיוקנא דקב\"ה כו'. הדא הוא דכתיב (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו כו':",
+ "כדי להתעורר לקיום המצות בשלימות ותמימות, אעתיק דברי אחד קדוש מדבר והוא בעל ספר החרידים. ויש לי להקדים כל התנאים שאדם צריך ליזהר בכל מצוה ומצוה לעשותה כהלכ��ה, כדי שתקובל לרצון לפני מלכנו יוצרינו יתברך, ולא ניעול בכיסופא לעלמא דאתי. התנאי הראשון, שנעשה כל מצוה ומצוה בכוונה לצאת ידי חובותינו, כדפסק הרי\"ף והרמב\"ם והרמב\"ן מצות צריכות כוונה. התנאי השני והשלישי, לעשות המצוה ביראה ובאהבה רבה, כדאמר רשב\"י כל פקודא דלאו איהי בדחילו ורחימו לאו פקודא היא. התנאי הרביעי, השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורנא הוא דשדר ליה הקב\"ה, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. וכן גילה הרב החסיד המקובל מוהר\"ר ר' יצחק אשכנזי ז\"ל לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה ומצוה שמחה גדולה לאין תכלית. ואמר, דהיינו דכתיב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, פירוש מרוב כל, מכל מיני תענוגים שבעולם ומכל זהב ומפז רב ואבנים טובים ומרגליות:",
+ "התנאי החמישי, שיעשה המצוה כולה ולא מקצתה, דכתיב בפרשת עקב (שם ח, א) כל המצוה וגומר תשמרון לעשות. וכתב שם רש\"י בשם המדרש אם התחלת במצוה, גמור אותה, כדאשכחן בהושע בן אלה מלך ישראל שעשה מצוה גדולה שביטל השומרים שהושיב ירבעם בדרך כדי שלא יעלו ישראל. ואמר, כל הרוצה לעלות יעלה, ולא גזר עליהם שיעלו ולכך גלה וגלו י' השבטים עמו כו'. ועוד אמרו (עי' סוטה יג, ב), המתחיל במצוה ואינו גומרה, מורידין אותו מגדולתו, שאין המצוה נקראת אלא על שם גומרה. ומכל מקום אם אין בידו לגומרה כלל, לא ימנע לעשות מה שבידו לעשות, כדאשכחן במשה רבינו דכתיב בפרשת ואתחנן (דברים ד, מא) אז יבדיל משה שלש ערים, וכדכתב רש\"י ז\"ל שם. (אבל קשה כי בעצמות יוסף כן עשה, שנאמר (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. וגם העתיר לה' לבוא אל הארץ לקיים מצותו לקברן בארץ, וה' לא רצה כי נשבע, ולמה נענש שנקראו על שם בני ישראל, שנאמר (יהושע כד, לב) העלו בני ישראל, ולא בשמו ובשמם ויאמר נא אשר העלו משה וישראל, דקים לן (ברכות ו, א) המתחיל במצוה ונאנס ולא עשאה, נחשב כאלו עשאה כולה, וכן היה משה, ולמה לא נקראת גם על שמו כי נקברו. וי\"ל כי ההתחלה יותר מחצי הכל, וכיון שנזכר כי לקחם לקיים מצות יוסף, הוה ליה כאלו עשאה כולה. ובקבורתם רצה להודיע עוד, כי הגומר המצוה נקרא על שמו. ולמען נלמד ב' למודים אלו, כי מה שתקן משה מתחילה ליקרא המצוה על שמו, תקנו ישראל לאחרונה עוותתם אשר עזבום במצרים על לכתם אחרי השלל, לא כן משה כי במות משה המוציא והמביא הם העלום ותחשב להם למצוה שלימה). אבל אם יש בידו כח לגמרה ולא גמרה, מתחייב בנפשו וקובר אשתו ובניו, כדאשכחן ביהודה דלפי שהתחיל במצות הצלת יוסף ולא גמרה, הורידוהו מגדולתו וקבר אשתו ובניו:",
+ "התנאי הששי, הדיקדוק הגדול במצוה לעשותה כתקנה וכל פרטיה ודיקדוקיה כמצותיה. התנאי השביעי, הריצה והרדיפה לקראתה, דכתיב (תהלים קיט, לב) דרך מצותיך ארוץ. התנאי הח', כל מצות שיכול הוא לעשותם בידו יעשנה בידו ולא ע\"י שליח, כדאמרינן בריש פרק שני דקידושין (מא, א) מצוה בו יותר מבשלוחו, ובצורכי שבת היו האמוראים בעצמם עוסקין. התנאי הט', המצוה שבא לידו תחילה יעשנה, ולא יניחנה עד שיעשה אחרת תחילה, כדאמרו (פסחים סד, ב) אין מעבירין על המצות. התנאי הי', לא יעשה שתי מצות כאחת, שמא לא יוכל להזדררז בשתיהן, כדאמרו (ברכות מט, א) אין עושין מצות חבילות חבילות:",
+ "התנאי הי\"א, שיזהר בכבוד המצות, דכתיב גבי כיסוי הדם (חולין פז, א) ושפך וכסה, במה ששפך יכסה, דהיינו ביד ולא ברגל, שלא תהא המצות בזויות עליו, וזה בנין אב לכל המצות, ובמדרש תנחומא פר' ויגש (ו), אמר רשב\"י, אמר הקב\"ה הוו מכבדין את המצות, שהם שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו. אם כבדת אותם, כאלו לי כבדת. ואם בזית אותם, כאלו לי בזית:",
+ "התנאי הי\"ב, שלא יחמיץ המצוה, אלא בהגעה לידו ימהר לעשות ולא יאמר מחר אעשנה, דכתיב גבי שמירת חמץ (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות, ודרשו רז\"ל נמי (מכילתא ב ט) דקרי ביה ושמרתם את המצות בחירק המ\"ם ובחול\"ם הוי\"ו. ובמדבר סיני רבה פרשת מטות (כב, ו), נקום נקמת בני ישראל אחר תאסף (במדבר לא, ב), אפילו הכי נזדרז ומיהר. ויהושע שנתעצל, נתקצרו שנותיו י' שנים, שהיה לו לחיות ק\"ך שנים שנאמר (יהושע א, ה) כאשר הייתי עם משה (כן) אהיה עמך, ולא חי אלא ק\"י:",
+ "התנאי הי\"ג, שיהיה ממתין ומשתוקק מתי תבוא המצוה לידו לקיימה, דכתיב (דברים ה, א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם לשון המתנה, כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר:",
+ "התנאי הי\"ד, הידור מצוה, שנאמר (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו, ודרשו רז\"ל (סוכה יא, ב) התנאה לפניו במצות, אתרוג נאה, סכה נאה, טלית נאה, וכן כל המצות. ואמרו (ב\"ק ט, ב) הידור מצוה עד שליש במצוה:",
+ "התנאי הט\"ו, זריזות גדול במצוה, כל דבר שמצותו ביום יקדים בבוקר לעשותו, וילפינן (פסחים ד, א) מאברהם, דכתיב (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבוקר, מכאן שזריזין מקדימין למצוה. וכן כל דבר שמצותו בלילה, יקדים בתחילת הלילה. ובמסכת נזיר (כג, ב), אמר רב בר אבין א\"ר יהושע בן קרחה, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה, זכתה וקדמתה ד' דורות למלכות:",
+ "התנאי הי\"ו, שישתדל האדם לעשות המצוה בחברה ולא ביחיד, שעל מצות לימוד התורה נאמר (ירמיה נ, לו) חרב (על) [אל] הבדים ונואלו, ופירשו רז\"ל (תענית ז, א) חרב על שונאיהם של ישראל של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה בד בבד. ולא עוד אלא שמתטפשין, שנאמר ונואלו. וכן בכל מצות יש שכר יותר בהיות המצוה נעשית ע\"י רבים, כדאמר במסכת יומא (עי' פסחים סד, א) במצות קרבן פסח, שחט השוחט וקבל הכהן, נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו בו רבים במצוה, עד שיגיע הדם אצל הכהן הקרוב למזבח ושופכו שפיכה אחד כנגד היסוד:",
+ "התנאי הי\"ז, שלא יעשה המצוה חנם, אלא יקנה אותה בשכר שלם ולא יקפיד כלל, כדי להעביר רוח הטומאה, כדאיתא בזוהר פרשת תרומה (ח\"ב קכח, א) וזה לשונו שם, ויקחו לי (שמות כה, ב), מאן דבעי לאשתדלא במצוה ולאשתדלא ביה בקב\"ה, אצטריך דלא ישתדל ביה בריקניא ובמגנא, אלא אצטריך ליה לבר נש לאשתדלא ביה כדקא יאות כפוס חיליה, והא אוקימנא מלה דא בכמה אתרי, יאות למיסב בר נש ההוא אשתדלות דקב\"ה כמה דאת אמר (דברים טז, יז) איש כמתנת ידו וגו'. ואי תימא, הא כתיב (ישעיה נה, א) לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, דהאי איהי במגנא ואשתדלותא בלא כסף, ואיהו אשתדלות דקב\"ה. אלא אשתדלותא דאורייתא כל מאן דבעי זכה בה, אשתדלותא דקב\"ה למנדע ליה כל מאן דבעי זכי ביה בלא אגרא כלל, אבל אשתדלות דקיימא בעובדא אסור לנטלאה לי' למגנא ובריקנא, בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עלי' רוחא קדישא, אלא באגר שלים וכו'. ורוח קודשא לאו הכי, אלא באגר שלים, ובאשתדלות רב וסגי ובאתקנותא דגרמיה ובאתדכות דמשכיניה וברעותא דליביה ונפשיה, ולואי דיכיל למרווח ליה דישוי מדוריה עמיה, עד כאן לשונו:",
+ "ובספר שושן סודות סימן קפ\"ז כתב וזה לשונו, הדברים אשר ראוי ומחויב לכל בעלי תורה הרוצה לקיים את המצות, ראוי שלא יסורו מנגד עיניו שבעה כללים האלה, והם נגד ז' ספירות והם אינן כסדרן, ואלו הן:",
+ "הכלל הראשון, שלא יעשה המצות בקלות ראש ובביזוי, כדגרסינן בפרק כסוי הדם (חולין פז, א), תנו רבנן, ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקרא יז, יג) במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל שלא יהיו המצות בזויות עליו. והטעם, כי המצוה רומזות בהקף העליון במקום נקי וטהור בגוף האילן, ולכן ראוי היות קיומם בנקיות ובכבוד שיהיו דומים לנדמה:",
+ "הכלל הב', שלא יבזה האדם המצוה מצד איכות עשיית המצוה ממש, כדגרסינן בפרק לולב וערבה (צ\"ל לולב הגזול, סוכה לז, א) לקיחה ע\"י דבר אחר שמה לקיחה, דרך כבוד, אבל דרך בזיון לא. והטעם כאשר פירשתי, כי הידים אשר לוקח בהן הלולב הם רומזים לעשר ספירות, ולכן לא יהיה דבר חוצץ במחיצתו בינם ובין הלולב הרומז עם מיניו להיקף, אלא דבר של כבוד הדומה לנדמה:",
+ "הכלל הג', שלא ישתמש לצורכו בגוף המצות, כדגרסינן בפרק במה מדליקין (שבת כב, א) אמר רב יהודה אמר רב, אסור ל[ה]רצות מעות כנגד נר חנוכה, והטעם כי המצות רומזות במקום הקדש, לכן לא ישתמש בשרביט המלך אלא לצורך מצוה אחרת, כדקיימא לן (שם) דמדליקין מנר אל נר כו':",
+ "הכלל הד', המבזה את המצוה מצד כבוד גופו, כאלו כבודו אצלו מכובד יותר מכבוד המצות, כדגרסינן בסוף כריתות (כח, א) ד' צווחות צווחה העזרה. ראשונה, הוציאו בני עלי חפני ופנחס שטמאו את ההיכל. צוחה שניה, שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פאבי וגו'. צווחה ג', פתחו שערים והוציאו מכאן את יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים. מאי הוה עביד. הוה כריך שיראי על ידיה ועביד עבודה. הנך רואה מן הצוחה הג' שנענש יששכר על כי היה מכבד את עצמו, והטעם כי עשה גופו שהוא טפל לצורה העליו��ה עיקר, ולכן נענש. ובכלל זה הכלל להיות נבזה בעיניו בעשות מצות הש\"י, כאשר אמר דוד המלך ע\"ה (ש\"ב ו, כב) ונקלותי עוד מזאת. ושמחת בית השואבה תוכיח, ועליהם נאמר (ש\"א ב, ל) כי מכבדי אכבד וגו':",
+ "הכלל הה', כגון השולח יד במצוה להנות ממנה קודם גמר עניינה בשלימות, והורה היתר לעצמו בזה שחפציו קודמין לחפצי שמים. וזה למדנו מענין בני עלי, שאע\"פ שזריקת דם זבחים מתיר באכילה חלק הראוי לאכילה, אע\"פ כן אין הכהנים זוכים בחלקן עד אחר הקטרת האימורין, והם היו מקדימין חלקן להקטורת אימורין. ועל הא גרסינן בפ\"ק דיומא (ט, א), אמר ר' יוחנן, מפני מה חרבה שילה, מפני שהיו בה ב' דברים, גילוי עריות וביזוי קדשים. בזיון קדשים, דכתיב (ש\"א ב, טו-יז) גם בטרם יקטירון החלב ובא הנער הכהן ואמר לאיש הזובח תנה בשר לצלות לכהן [וגו']. ויאמר לו האיש קטר יקטירון כיום (את) החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך ו(י)אמר לו כי אתה תתן וגו'. ותהי חטאת הנערים גדולה עד מאוד [וגו']:",
+ "וכנראה שבכלל דבריו זה האוכל ושותה קודם התפילה, כדגרסינן בפ\"ק דברכות (י, ב), א\"ר יצחק א\"ר יוחנן משום ר' אליעזר, כל האוכל ושותה קודם התפילה, עליו הכתוב אומר (מ\"א יד, ט) ואותי השלכת אחרי גיוויך. אל תקרי גיויך, אלא גיאך. כלומר, אמר הקב\"ה, לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה, מקבל עליו עול מלכות שמים. והטעם, כי עושה הטפל עיקר:",
+ "הכלל הו', יש מבזה המצוה ונוהג בה קלות ראש מצד ראותו כי היא בלתי מפורשת בתורה כל צרכה, אלא שחכמים הראו לה מקום בדין ממדרשי התורה. וכל המפקפק בזה כאלו כפר בכל התורה כולה, והוא הדין לשאר כל המדרשות. גרסינן בפרק חלק (סנהדרין צט, א), תניא אידך, (במדבר טו, לא) כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים. אפי' אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה, חוץ מקל וחומר זה, חוץ מגזירה שוה זה, זהו כי דבר ה' בזה. והטעם, כי כל פירושי התורה המקובלים הם מתורה שבעל פה באים, וא\"כ האי גברא דאמר הכי הרי הוא קוצץ בנטיעות:",
+ "הכלל הז', כבר ידעת מאשר קדם מהידיעה הקדמת והשרשים המונחים שתשמישי מצוה נזרקין ותשמישי קדושה נגנזין, ואלו הן תשמישי מצוה, סוכה לולב ושופר וציצית, ותשמישי קדושה דלוסקימי ספרים ומזוזות ותיק של ספר ונרתק של תפילין ורצועותיהן. ולכן יזהר האדם בתשמישי קדושה בכל מאמצי כחו לשמרם בקדושה עד כלותם, ובאלה הדברים באה האזהרה עליהן בכמה מקומות בגמרא, בפרק ואלו מגלחין (מו\"ק כה, א) אסור לישב על המטה כו'. בפרק מי שמתו (ברכות יח, א) המוליך עצמות וכו'. בעי רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יודא, מהו שיניח אדם תפילין כו'. מי שתולה תפילין וכו'. כל האזהרות באו להזהיר על שמירתן של תשמישי קדושה. וכבר בארנו ועוד נבאר אנה תשמישי מצוה רומזים, ואנה תשמישי קדושה רומזים:",
+ "ודע זה, הנה בקיימך המצוה שים נוכח פניך אלה הדברים ויובילוך למקום חפץ נשמתך לדבקה בשם ה' אלקיך סוד אחר נלוה לזה, והוא בקיימך המצות ראוי שתקיימם במבחר מתנותיך ומנותיך, וזה יחלק לג' חלקים:",
+ "האחד, ראוי לאדם שיכבד ממין המשובח והמעולה לכל המינים הראוים לאותה מצוה. וזה נתבאר מדגרסינן ריש פרק כל הקרבנות (מנחות פ\"ח מ\"א) צבור והיחיד באים מן הארץ ומן חוצה לארץ, מן החדש ומן הישן. חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ. וכולם אינם באים אלא מן המובחר. איזה מובחר שלהם וכו', עד וכל הארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאין:",
+ "השני, בעשותך המצוה תהדרנה בתיקונה ובעשייתה, כדגרסינן בשבת פרק ר\"א דכלים (שבת קלג, ב) ובריש נזיר (ב, ב) תניא, זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב) התנאה לפניו במצות, בסוכה נאה, בלולב נאה, בשופר נאה, בציצית נאה, כתוב לך ספר תורה לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, אח\"כ תכריכהו בשיראים נאים:",
+ "השלישי, שיעשה המצות לשמן, והוא הנקרא מצוה מן המובחר. אבל שלא לשמה, מצוה נקראת, מצוה מן המובחר לא תקרא, כדגרסינן בפרק מי שאמר הריני נזיר בתרא (כג, א), אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן, מאי דכתיב (הושע יד, י) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהם, אחד אכלו לשם מצוה, ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו לשם מצוה, צדיקים ילכו בם. וזה שאכלו לשם אכילה גסה, ופושעים יכשלו בם. אמר [ליה] ר\"ל, פושע קרית ליה, נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא קעביד. והטעם, כי בכל כלל הנמצאות אין דבר דומה למקום שיוצאים ממנו המצות, ולכן ראוי להיות קיומם במבחר המינים:",
+ "ודע זה סוד נעלם מרוב אנשי זמנינו, ידוע כי תרי\"ג מצות הם רמ\"ח עשה ושס\"ה לא תעשה, וכל מצות לא תעשה עונשם מפורש, מהם בכרת, מהם מיתה בידי שמים, מהם בד' מיתות בית דין, וכן שאר העונשים. אמנם מצות עשה עונשם לא נתפרש בתורה, וזה הדבר נפלא, אדון אחד אמרן, למה יענש על לא תעשה ולא יענש על עשה, והלא עבר על גזירותיו וציווייו בזה כמו בזה. ולא די בזה, אלא שאמרו (נזיר נח, א) יבוא עשה וידחה את לא תעשה, ולביאור אלה הדברים נאריך כי עת לקצר ועת להאריך:",
+ "אמר המחבר, לבאר הסוד הזה אי אפשר מבלי שנקדים הקדמות אשר עליהן תבנה ותכונן ישוב הקושיא הלזו. וזה כבר נתבאר בכמה מקומות מן הגמרא ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כדגרסינן בשלהי חולין (פז, א), ובפ\"ק דקדושין (לט, ב) תניא, ר' יעקב אומר, אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה ומתן שכרה בצידה שאין תחיית המתים תלויה בה. בכיבוד אב ואם כתיב (דברים ה, טז), למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. ובשלוח הקן כתיב (שם כב, ז), למען ייטב לך והארכת ימים. ואמרינן התם, למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, למען יאריכון ימיך לעולם שכלו ארוך. ותו גרסינן בפ\"ק דעבודה זרה (ד, ב), אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב (דברים ז, יא) אשר אנכי מצוך היום לעשותם, היום לעשותן ולמחר ליטול שכרן:",
+ "ותו גרסינן בפרק כיסוי הדם (חולין פו, א), בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת כל העולם כולו ניזון בזכות חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. ותו גרסינן בפ\"ק דתענית (עי' יא, א) אל אמונה ואין עול (דברים לב, ד), כשם שהקב\"ה משלם שכר לצדיקים על מצוה שעושין בעולם הזה לעולם הבא, כך משלם שכר לרשעים על מצוה קלה שעושין בעולם הזה. ואין עול, כשם שהקב\"ה נפרע מן הרשעים על עבירה שעושין בעולם הזה לעולם הבא, כך נפרע מן הצדיקים על עבירות שעושין בעולם הזה כדי לזכותם לעולם הבא:",
+ "תו גרסינן בפרק המקבל (ב\"מ קיד, א), אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של גויים כו', עד ולאו כהן הוא מר, מאי טעמא קאי [מר] בבית הקברות. אמר ליה, ולא מתני מר סדר טהרות, דתני רשב\"י קברי גוים אין מטמאין וכו'. אמר ליה, בארבעה לא מצינא, בשית מצינא. אמר ליה, ואמאי. אמר ליה, דחיקא לי מילתא (טובא). דבריה עייליה לגן עדן. אמר ליה, פשוט גלימך, ספא שקול מהני טרפא. ספא שקל. כי הוה קא נפק ואזיל, שמע דקאמרי מאן קדים ואכל עלמא כרבה בר אבוה. נפיץ שדינהו. נמצאת למד מכל אלה ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא:",
+ "וכן בידינו שכל תרי\"ג מצות יש דוגמתן בי' ספירות, וכל מצות עשה שיעשה האדם בעולם הזה הוא מחזיק בי' ספירות, וכל מצות עשה שיעשה האדם בעולם הזה הוא מחזיק לענין הרומז אליו ונעשה עליו מליץ טוב. ואוי לנפש הנוסע לאותו העולם ולא יהיו בידיו מצות מעשיות, כי לא יהיה לו מקום להאחז במרכבה העליונה. ומגין עליו בעולם הזה מהפורעניות, ובעולם הבא מעונש הלאוין. והנה המבטל מצות עשה עונשו עצום, והראיה מהא דגרסינן בפרק עושין פסין (עירובין יט, א) ובשלהי חגיגה (כז, א) פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט בהן, ק\"ו ממזבח הזהב. ומה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב היה באש כמה שנים ואין האור שולט בו, פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון על אחת כמה וכמה. הנך רואה שמצות מעשיות מגינות מדינה של גיהנם:",
+ "ואחרי ההקדמות האלה, נביא להתיר הספק הגדול שנסתפקו למה לא נתפרשו עונשי מבטל מצות עשה. וזה דע, כי אין כל עונשי גיהנם כדאי אצל השכר המזומן על מצות עשה לעולם הבא, כי טוב לו לקבל כל עונשי גיהנם כדאי אצל השכר המזומן על מצות עשה לעולם הבא, כי טוב לו לקבל כל עונשי דינים ובלבד שלא יפסיד שכרו לעולם הבא. והראיה העצומה, שאם לא היה עון ביטול מצות עשה חמור מן דין עונש לא תעשה, למה אתי עשה ודחי את לא תעשה, וכי דבר שאין עונש בביטול עשייתו יהי' חמור לדחות דבר שיש בו עונש בעשייתו. אלא על כרחך אין הדבר כן. ועוד ראיה, באומרם (אבות ד, יא) תורה ומעשים טובים כתריס לפני הפורעניות. גלה לנו הסוד כי הם מגן לכל עונשי לא תעשה. ועוד ראיה שפרקליט אחד של מצות עשה דוחה כמה קטיגורים של לא תעשה, שנאמר (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. ובכלל דע, כי לא יכול הפה להוציא עונש מבטל מצות עשה, לכן לא נכתב עונשו. והוא דומיא לעולם הבא, עין לא ראתה וגו' (ישעיה סד, ג), ודע זה:",
+ "עוד נביא לך ראיה אחד ומאמר אחד חמורה ממנו גודל מעלת השכר וביטול מצות עשה, וזה שהפושע בגופו לבטל מצות עשה עונשו חמור יותר מן העבריין על לא תעשה, שאם עבר אדם על לא תעשה וכששקלו זכיותיו ועונותיו להם שוים אלו כנגד אלו, על זה אמר (ר\"ה יז, א) רב חסד מטה כלפי חסד. אבל אם בכלל מחצה עונותיו עון ביטול מצות עשה, והוא מכלל פושעי ישראל בגופן כגון קרקפתא דלא מנח תפי��ין מעולם, אפי' שזכיותיו ועונותיו שקולים זה כנגד זה, אין בזה רב חסד מטה כלפי חסד, ואי אפשר לו שלא ירד לגיהנם, כדאיתא בפ\"ק דר\"ה (שם). ראה והפליא על כח מצות עשה ומעלתה שהפסידה ממנו מדת רב חסד:",
+ "אמר המחבר, לא אחריש בדין מצות עשה אין ערכם. גרסינן בכתובות פרק הכותב (פו, א), אמר רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אי אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה, מאי. א\"ל תניתוה במה דברים אמורים, במצות לא תעשה. אבל במצות עשה, כגון שאומרים לו טול לולב ואינו נוטל, עשה סוכה ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו. והכי נמי במצות עשה שאין מתן שכרה בצדה. אבל אם מתן שכרה בצדה, אין מכין אותו, כדגרסינן בפ' כל הבשר (חולין קי, ב) תניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה, אין בית דין שלמטה מוזהרים עליה. הנה לך עונשים מבואר עונש חמור בלי חמלה:",
+ "וראוי שתדע, כי המצות הן קשר אחד אי אפשר להיות האחת בלתי האחרת, כדמות בגד הנארג שכל חוט וחוט דבק בחבירו ועוזר בקיומו. וכבר קדם לך הדיבור, כי המצות רומזים לההקף, וכל הנמצאות כולם מההקף נשתלשלו, ולכן כל הנמצאות כולן קשורים זה בזה ועוזרים זה בזה, ואי אפשר להיות אחד בלתי חבירו. וכן יש בנמצאות בכל הארבע מרכבות דומם צומח חי מדבר סגולות נפלאות כאשר בנודע זה לבעלי המחקר המנסים טבעי הנמצאות, ויש לה סגולה מיוחדת שהיא מאירה. ומאחר שבאלה הנמצאות השפלות נמצאו שנויים כאלה וסגולות, כל שכן וק\"ו למצות התורה היוצאות מעצמות ההקף. וצדקה וקטרת וציצית יוכיחו, וזה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ודע זה:",
+ "ונמשיל לך משל אחד. כבר ידוע מן החוש שהפת מועלת מהרעב, והמים מהצמא, והאש מהקור, וכל אחד משונה מחבירו. כך כל מצוה ומצוה צורך גדול למתן השכר הראוי לה, ואם בטל אחת מהן ולא קיימן, ימצא החסרון דמיון מי שקבץ מזונות רבים ולא הכין מים, מות ימות בצמא אע\"פ שהכין כל מיני מזונות. והוא הדין לשאר מיני הצורך. כן המצוה, אם לא קיים כולם נפל מידו השכר המכוון מקיומם. פקח עיניך וראה המבטל מצוה אחת עד היכן אפשר להגיע הזיקו מצד בטולה. וכן יש סגולות למצוא דבר טוב והפוכו שהוא פורענות, כענין ששנינו (אבות פ\"ה) בעשרה מאמרות כו'. שבעה מיני פורעניות כו'. בד' פרקים הדבר מתרבה כו'. על ג' עבירות נשים מתות כו' (שבת לא, ב). בעון בטול תרומה כו' בעון חלה כו' (שם לב, ב). לפיכך אם בעל נפש אתה, שים נוכח פניך אלה הדברים ותזכה בם בעולם הזה ובעולם הבא, עד כאן לשון ספר שושן סודות:",
+ "ענין מה שאמרו רז\"ל שהיה שואל חכם אחד לחכם אחר ואמר לו, אביך במה זהיר טפי, זה היה משיב שהיה זהיר בציצית יותר מבשאר מצות, וזה היה משיב בתפלין וכו'. וצריך להבין למה זה היה זהיר יותר במצוה זו מבזו, וכן האחר. אך הענין, כי הנשמה החדשה צריכה לקיים כל התרי\"ג מצות, אך המגולגל הישן אין צריך לתקן עתה רק אותה המצוה שהיתה חסירה ממנו לבד, ולכן כל אמורא וחכם מאיליו היה זהיר במצוה אחת יותר מכל שאר המצות, וכן כל חכם וחכם כפי מה שחסר ממנו. ולכן תבין איך החכמים הראשונים זה היה בורר מדות אלו, וזה היה בורר מדות אחרים, כל אחד כפי גילגולו:",
+ "כל מצוה ומעשה טוב צריך להיות בדיבור במחשבה ובמעשה. הדיבור הוא שידבר המצוה בפיו, קודם שיעשה יוציאנה בשפתיו בלשון אשר היא כתובה. ואחר כך יאמר, הנני מוכן ומזומן לקיים מצוה פלונית, לשם יחוד ��וב\"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם. ויכוין כי האדם רמ\"ח איברים, ובעשותו המצוה בכל כחו בכח רמ\"ח בשביל ב' בחינות לייחדם דהיינו קודשא בריך הוא ושכינתיה, עולה ביחד נ\"ר, וזהו סוד (משלי ו, כג) כי נ\"ר מצוה:",
+ "ובזוהר (ח\"ב קסו, א), פתח ר' אבא (לפנינו; רבי יוסי) ואמר, כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר. כי נר מצוה, כל מאן דישתדל בהאי עלמא באינון פקודין דאורייתא, אתבריא קמיה בכל פקודא ופקודא חד שרגא לאנהרא ליה בההוא עלמא. ותורה אור, מאן דאתעסק באורייתא, זכי לההוא נהורא דאדליק שרגא מיניה, דהא שרגא בלא נהורא לא כלום, נהורא בלא שרגא אוף הכי לא יכיל לאנהרא אשתכח דכלא דא לדא אצטריך. אצטריך עובדא דאתקנא שרגא, ואצטריך למלעי באורייתא לאנהרא שרגא. זכאה איהו מאן דאתעסיק בה בנהורא ובשרגא:",
+ "וסוד הענין נתבאר בפרשת משפטים (רעיא מהימנא ח\"ב קיט, א) וזה לשונו, ואינון דעסקין בתורה ובמצות לשמה דקב\"ה ושכינתיה שלא על מנת לקבל פרס, אלא כברא דאיהו מחויב ביקרא דאבוה ואמיה, אתקשיר ואתרשי' בעמודא דאמצעיתא ושכינתיה כאלו ביה הוו חד. ומאן דאית ביה תורה בלא מצוה, או מצוה בלא תורה, כביכול כאלו הוו בפרודא אבל בדא ודא כאלנא דאנפוי מתפרדין לימינא ולשמאלא, ואילנא יחודא דתרווייהו באמצעיתא, עד כאן לשונו:",
+ "ומצאתי בספר כנפי יונה חלק ד' סימן י\"ט, המצות המזדמנות לאדם כל שלא נקבעה להן ברכה מיוחדת, כגון צדקה וגמילות חסדים והדור פני זקן וכל כיוצא בהן, וכן פעולות הרשות שאדם צריך לכוון בהם לשם מצוה לקיים בעצמו קרא (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, באלה אמרו כי טוב לצרף אל הכוונה והמעשה תקון הדבור גם כן, שיאמר הריני עושה כך לקיים מה שנאמר כך וכך, ויאמר הפסוק שבו נצטווינו על אותה פעולה והכוונה הכוללת שהיא לעבוד את ה' היא היחוד עצמו, עד כאן לשונו:",
+ "ותמיד יהיה כוונתו שעושה זו המצוה כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו, כי נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו. וככל מצוה שאדם עושה באותו האבר שעושה יזמין את האבר הזה ויאמר, הנני עושה באבר זה מצוה זו. בהנחת תפילין יזמין היד, והפה יזמין לתורה ולתפילה, ולדברי שלום והרגלים יזמין להלוך לקדושה, וכן בכל מצוה ומצוה:",
+ "המחשבה היא כוונת המצוה וטעמה וסודה עד מקום שיד שכלו מגעת:",
+ "והמעשה הוא עשיית המצוה בשמחה ובזריזות ובעבדות שלימה לה' אלהינו יתברך אשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים להיות לו לעבדים. וכבר האריכו בזה בזוהר ובכל ספרי המקובלים ובפרט הפרדס, גם הרב בעל עבודת הקודש וראשית חכמה האריך על כולם זיל קרי בהו:",
+ "ודע כי האדם אינו נקרא מצד הגוף, כי הגוף אינו אלא בשר אדם, והאדם הוא הפנימיות, והגוף הוא הלבוש כמו שכתוב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני. וכשמת האדם ונפסד הגוף שהוא המלבוש, אזי הנשמה ערומה ונתלבשת כפי מעשיה, דהיינו ממעשה המצות נעשה לבוש רוחני שבו מתלבשת הנשמה להיותה בגן עדן התחתון. ובזה הלבוש לא תלך לבית אביה לגן עדן העליון, כי בערך המעלה הזו עדיין הלבוש הזה הוא גס, רק מלבישין אותה בלבוש מלכות שהוא בתכלית הרוחניות הנארג מכוונת המצות וידיעת טעמן וסודן. ודבר זה מבואר מאוד באריכות בזוהר ובספרי המקובלים, ובפרט בספר עבודת הקודש שער העבודה פרק כ\"ה, ובספר הפרדס:",
+ "וזה לשון תולעת יעקב, וד�� כי במצות שאדם מסגל בעולם הזה, יעשה לו מלבוש רוחני הנקרא בלשון רז\"ל חלוק, ולפיכך מצות עשה רמ\"ח כנגד אברי האדם. ובהסתלקו מהעולם, מתלבש במלבוש הזה לאור באור החיים להתעדן בעידון עולם העליון להכילו באמצעיתו. ולולא מלבוש זה, לא יזכה לאור העליון. גם לא יקום בתחיית המתים. אבל ידחה אל מקום הנחש הערום. וכתוב במרדכי הצדיק (אסתר ח, טו), ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, דוגמת הלבוש שמתלבשים בו הצדיקים בגן עדן. ועטרת זהב גדולה (שם), דוגמת העטרה שמתעטרים בו הצדיקים לעתיד לבא. וכתיב ביהושע הכהן גדול (זכריה ג, ד) הסירו הבגדים הצואים מעליו, והוא משל על מלבושי החומר. וכתיב (שם ה), וילבשוהו בגדים, משל על המלבוש הנזכר. ומלאך ה' עומד עליו, משל על העטרה הנקראת מלאך ה'. ובמסכת מגילה פרק קמא (טו, ב), א\"ר אלעזר א\"ר חנינא, עתיד הקב\"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנאמר (ישעיה כח, ה) ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארת, לעושים צביונו ולמצפים תפארתו. ובתחלה צריך להתפשט מהחומר בסוד הסירו הבגדים הצואים, ואח\"כ מתלבש במלבוש ההוא. וכל עוד שהחומר קיים, אינו מתלבש למעלה. והסוד (ברכות ה, ב) אין אדם זוכה לשתי שלחנות:",
+ "ויש לתמוה על מה שכתוב (זכריה ג, א) והשטן עומד על ימינו לשטנו, ומה יועיל זה אחר שנטל נשמתו, ומה לו להשטינו עוד. התשובה בזה, כבר הודענו חלק השטן בבנין האדם, וכשרואה חלקו פגר מובס לארץ אין חפץ בו, משתדל לבל יתלבש החסיד ההוא במלבוש המעולה ההוא. ואם מתלבש, הרי חלקו בטל ועובר מן העולם. ועוד, כי כל עוד שלא נתלבש בו, הנפש פוקדת את הגוף ונמצאת פקודה זו נחת רוח לזה:",
+ "ודע כי מלבוש זה אינו מספיק כי אם לעידון התחתון בגן עדן של מטה, ולפיכך מלבוש זה ארוג מהמעשה. אבל לעדן העליון בסוד גן עדן של מעלה, צריך מלבוש אחר יותר זך ויותר פנימי כערך גן עדן שלמעלה אצל גן עדן שלמטה. והנה בעלות הנשמות הטהורות לעולם העליון ולהשתחוות לפני המלך ה' צבאות מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו, מתלבשות בלבוש יקר רוחני נארג מפנימיות כוונת התורה וסתריה, וכוונת המצות וידיעות הטעמים המופלאים הנרמזים בהם בקיימו אותם, וכוונת התפילה וסתריה ותועלותיה המופלאים בענין שהודענו בהם. וכשעולה הנשמה למעלה ומגעת להיכל הנקרא עצם השמים ששם נארגים אלה המלבושים, המלאך צדקיאל נוטלה ומלבישה בלבוש הזה, ומשם עולה ונצררת בצרור החיים. וא\"כ ראה כמה יצטרך אדם לדקדק במעשיו ללכת דרך ישרה לעשות רצון בוראו, כי זה כל האדם:",
+ "ואמרינן בשלהי פ\"ק דקדושין (מ, ב) רשב\"י אומר, אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה, אבד כל הראשונות, שנאמר (יחזקאל לג, יב) צדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו. ומקשינן עלה, ונהוי כמחצה זכיות ומחצה עוונות. ומשנינן, אמר ר\"ל בתוהא על הראשונות. ואם תאמר מה יהיה מצדקותיו אשר עשה, ואם הוא אבוד מחיי עולם הבא צדקותיו למה יאבדו. דע לך שלא יאבדו כלל, אלא אם יש צדיק שהולך בדרך ישרה מוסיף טובות החוטא ההוא על טובותיו, והוא שכתוב (איוב כז, יז) יכין רשע וצדיק ילבש, החוטא ההוא מכין והצדיק לובש. וכן כתיב (תהלים לב, א) כסוי חטאה:",
+ "וזה אמרו ז\"ל (חגיגה טו, א), זכה, נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. לא זכה, נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. כי כשהצדיק מתלבש בכיסוי ההוא, מיד נופל הוא במקום הנקרא מצולת ים מקום המים הזדונים, ומכסין אותו בסוד (מיכה ז, יט) ותשליך במצולת ים כל חטאתם. ואפי' רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום רשע, שנאמר (יחזקאל לג, יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, עד כאן לשונו:",
+ "עיקר מכון השכינה בלב ישראל, שנאמר (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם. וכן פירש הרשב\"י בפסוק (דברים כג, טו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך. קרב הוא הלב שהיא באמצע מחניך שהם רמ\"ח אבריך. וסיפא דקרא, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, הלכך כשלא יקדש אבריו אפילו במותר להם במחשבה בדיבור במעשה, נמצא מחריב את המקדש, ואוי למחריב מקדשו של מלך בכל יום:",
+ "המאכסן המלך בביתו כמה מכבד הבית ומרביצו, והואיל ולבות בני ישראל הם ביתו יתברך, ראוי לכבדן מכל אבק ואפר הרהורי עבירות ומחשבות בטלות להרביצן במים טהורים מי שושנים הם דמעות עינים. גם לרחוץ כדרך שרוחצין הרצפה לפני המלכים, וימנע רגל זר ערל מטונף הוא יצה\"ר, כדאיתא בזוהר דהיינו דכתיב (משלי כה, יז) הוקר רגלך מבית רעך, שרגלך הוא היצר המרגל הארץ הלזו, רצה לומר האדם שהוא מהאדמה ללוכדו. רעך זה הקב\"ה, כדכתיב (שם כז, י) רעך ורע אביך אל תעזוב:",
+ "ובפרט הכעס שהוא אל זר בל יראה בל ימצא בלבו, כבר הארכתי בזה בכמה מקומות בחיבור הזה. וזה לשון ספר החרידים, איך תכעוס ובכעסך תוציא נשמתך היקרה ותשרה במקומה רוח רעה, דומה אתה למי שנועץ סכין בכעסו בלבו. ואם ילבין פני חבירו, הרי שפך דמים, צער אלף פרחים מבטל צער חתיכה כסף קטנה. כן ויותר צער מניעות העבודה לצער אבידת ממון, ושאר היסורים וצער העבודה הן הן יסורין של אהבה. והמצטער יותר על ממונו וכבודו, מורה שאוהבם יותר ממנו חלילה. לכן התבייש כן ושוב לאחוריך, ושב בדד ובכה לפני אלהיך כאשר ראית שנתכעסת ונצטערת על עסקי ממון או קלון כבודך, עד כאן לשונו:",
+ "ומצאתי בקונטרסים דהאר\"י ז\"ל, להסיר הכעס טוב הוא לכוון בשעת הכעס לשם אהיה דההי\"ן אל\"ף ה\"ה יו\"ד ה\"ה שעולה כמנין כעס עם המילה. ואני אומר, גם כן טוב שיעשה פעולה המבטלו מהכעס, דהיינו שיאחז בכנף בגדו עם הציצית שתלוים בכנף. כי כנף כמנין כע\"ס, והכועס נכנס אל זר בלבו. וציצית גרם להשראת שכינה, כדכתיב (במדבר טו, לט) והיה לכם לציצית וראיתם אותו:",
+ "לשון ספר חסידים סימן ק\"ה, כל מצוה שאין לה דורש, תדרשנה, לפי שהוא כמת מצוה. ומצוה שאין לה דורשים, רדוף אחריה לעשותה, שהמצוה מקטרגת ואומרת במה גרועה אנכי שנתעלמתי מכל וכל. ובסימן רס\"א האריך עוד, יעויין שם:",
+ "תנן (אבות ד, ב) בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה ובורח מהעבירה. עיקר סור מרע ועשה טוב הוא הזריזות להיות רץ במהרה ובהתעוררות למצוה, ויברח כבורח מהמות מהעבירה, וכן מתעורר למעלה כמוזכר בזוהר, כי בהיכל נוגה יש מקום הנקרא תא הרצים, על שם שנכנסים שם מלאכים שהם הרצים העליונים ונוטלים בידם מגיני הזהב שהם סוד החשמלים אשר הם מגינים וסייפין ורומחים ורצים להגן על ישראל מהאומות עובדי ע\"ז, ועורכים עמהם מלחמה ומתנקמים מהם תכף ומיד בלי מתון, ולכך הם רצים להציל הנצולים במרוצה. ואח\"כ השיבום אל תא הרצים, ודוגמת תא הרצים למטה. ולהיות שגם זה לעומת זה עשה האלהים, יש רצים אחרים בסטרא אחרא שרצים להרע לישראל ולהכניע מזלם לשלוט עליהם, ולפעמים שאלו הרצים הקדושים קדמו לאלו החיצונים ומבטלים כחם. וזהו סוד (אסתר ג, טו) הרצים יצאו דחופים בדבר המלך וכו' והעיר שושן צהלה ושמחה. ולפעמים שאלו קדמו לאלו, ואז הרצים יצאו דחופים והעיר שושן נבוכה, וכולם הם בסוד שוקין וירכין, אלו בקדושה ואלו בסטרא אחרא. וכשהאדם רודף אחר המצות ברגליו ושוקיו, נותן כח וחיל לאלו הרצים הקדושים שימהרו מרוצתם ויגברו על הרצים החצונים. וכשחטאו ישראל, אז (איכה א, ג) כל רודפיה השיגוה. וקלים היו רודפינו מנשרי שמים (שם ד, יט). ועל צוארינו נרדפנו (שם ה, ה). ולכן אין יום שאין קללתו מרובה מחבירו. וסוכת דוד נופלת, לא כתיב נפלה, אלא נופלת בכל יום ויום. ולעתיד הקב\"ה ידלג על ההרים וגו', ויקים סוכת דוד כו', ובזכות הוי רץ למצוה מתעוררין זה:",
+ "תנן בפרק בתרא דבכורים (ג, ג) וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם. וכתב עלה הרב ר' עובדיה, אע\"ג דאין בעלי אומניות חייבים לעמוד לפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן כדי שלא יתבטלו ממלאכתן, מכל מקום היו חייבין לעמוד מפני מביאי בכורים, דחביבה מצוה בשעתה. ומטעם זה, עומדים מפני נושאי המטה שהמת בה, ומפני נושאי התינוק לברית מילה, עד כאן לשונו:",
+ "ובקל וחומר דהעושה מצוה בעצמו שיעמוד בעת עשותה לעמוד ולשרת להש\"י. וכן מצאתי בקונטרסי דהאר\"י ז\"ל וזה לשונו, והיה נוהג מורי זלה\"ה לתת צדקה באומרו ויברך דוד וכו'. והטעם, הצדקה היא מצות עשה, וראוי לעשות המצוה מעומד. גם טעם, כי הלא הצדקה ניתנת לעני שהיא השכינה שהיא יושבת לארץ, וצריך להקימה ולהעמידה על הצדקה שהוא התפארת דכורא וכו':",
+ "האדם שהוא מלא תורה ומצות ומעשים טובים, רק יש בו מידה מגונה אחת כמו גאוה והתפארות, דומה למי שיש לו חביות יין משובח, ועושה בחבית בשוליו נקב קטן, אז מאבד הכל לדעת, וכי אמר יאמר העבד למלכו אדוני המלך הרבה אשר ציויתנו הנני מקיים, ובדבר זה וזה אני מורד בך:",
+ "מצאתי כתוב, אלו ז' דחיות שמנו חז\"ל, שבועת שקר אחת, דוחה ק' זכיות. חילול השם אחד, דוחה ק' תפילות. בזוי אחד של תורה, דוחה ק' שמחות. נבלת פה אחד, דוחה ק' הבטחות. גזילה אחת, דוחה ק' ברכות. מחלוקת אחת, דוחה ק' פרנסות. לשון הרע אחת, דוחה ק' תשובות, עד כאן:",
+ "מצאתי בכתבי הקודש דתלמידי האר\"י ז\"ל, אלו הן הדברים המקדשים לאדם. א' שיהיה בעשרה הראשונים. ב' בתפילין וציצית בכל היום. ג' עונה משבת לשבת. ד' ליזהר בחמץ ובשאור במשהו. ה' ליזהר במים ראשונים ואחרונים. ו' שיזהר ממאכלות אסורות. ז' מלשון הרע. ח' שיכוון באמן. ט' שלא יוציא שקר מפיו, עד כאן:",
+ "ובמקום אחר (חרדים פרק עג) מצאתי סגולות מועילות לכפר עון, על כן צריך ליזהר בהם במאוד, ומכל שכן בעל תשובה. א' מצאנו לרז\"ל שאמרו (שבת קיט, ב), כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו אפי' היה בו שמץ מינות מוחלין לו. והחמירו בזוהר ואמרו, שצריך שיזדעזע כל אבריו ולענות בקול תקיף. ומי שירגיל לעשות, כן הוא מבושר שימחלו לו עונותיו אם לא ישוב לכסלה, הרי סגולה אחת:",
+ "סגולה שנית, אמרו (שם קיח, ב), כל הזהיר וזריז במצות שמירת שבת בכל תנאיו ובכל דקדוקיו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו. שנאמר (ישעיה נו, ב) שומר שבת מחללו. אל תקרי מחללו, אלא מחול לו. ולא תקשי לך, מה הוסיף בעשותו מצות שבת כדי לכפר עונותיו, הרי זו אחת מן שהיה הוא חייב בהם. דיש לתרץ הזירוז היותר הוא המכפר, וכן בעניית אמן:",
+ "סגולה שלישית, יכוין בשירת הים שאומרים בכל יום לאמרה בקול ובשמחה רבה כאלו אותה שעה יצא ממצרים. שהרי אמרו במדרש (תהלים יח, ו) ויסע משה את ישראל מים סוף (שמות טו, כב), שהסיעם מעוונותיהם שנמחלו ע\"י השירה, שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, מוחלין לו על כל עוונותיו. והנה אחר שציונו השם ית' לומר שירה זו בכל יום כדכתיב (שם א) ויאמרו לאמר, וכדכתב רשב\"י שרוצה לומר שנאמר אותה בכל יום בשמחה רבה כשעה ראשונה שאמרנו אותה, ודאי כח סגולת כל יום כשעה ראשונה שאמרנו אותה:",
+ "סגולה רביעית, אמרו רז\"ל (ר\"ה יז, א) כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר (מיכה ז, יח) נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון, למי שעובר על פשע. ויוכיח נפשו ויאמר לה, תסבלי יסורין בעולם הזה ובגיהנם על עונותיך, הלא טוב לך לסבול חרפת אנוש וגידופיו ולא תענה, ותשמח ביסורין אלו כי תועלת רפואה הם לנפשך וזרח בחושך אורך, כמאמר רז\"ל (יומא כג, א) הנעלבים ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים וכו'. ג' מדריגות הם זו למעלה מזו. שומע חרפתו, ומשיב ואינו מעליב לחבירו בתשובתו. שנית, אינו משיב כלל, אך לבו מר בקרבו. שלישית, שמח ביסורין, גם ה' יכפר עונותיו:",
+ "סגולה חמישית, התבודדות, לעתות רצון יפרוש עצמו מבני אדם למקום אחד אל מלך יחיד עילות כל העילות וסיבות כל הסיבות, כמטרא לחץ, כמים הפנים אל פנים כן לב האדם לאדם (משלי כז, יט). כי כאשר הוא יבא לשום פניו אל אלהיו, כן הוא יתברך ישים אליו ויחדיו ידובקו:",
+ "סגולה הששית, ישמע בחשק דברי חכם כשדורש יראת שמים ודברי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים כמו שאמרו ז\"ל (שבת פז, א), שבזה ימחול עונותיו. וחייבין אנחנו לשמוע קול מוכיח, דהכי קבלנו מפי המסורה ג' ונשמע נשמע ונשמע. (שמות כח, לה) ונשמע קולו בבואו אל הקודש. (אסתר א, כ) ונשמע פתגם המלך. קבלנו נשמע ונעשה עד עולם כל אשר יצווינו. וגם קבלנו כל עת וזמן יבא מאן דהוא מרבנן וידרוש תוכחות שנשמע קולו בבואו אל הקודש הוא בית המדרש שנקרא מקדש מעט לדרוש לרבים. למה, כי לא לדורש הכבוד, כי למלך הוא מלכו של עולם, וזהו אומרו ונשמע פתגם המלך על דרך שאמרו כל מקום שנאמר במגילת אסתר מלך סתם ולא אמר בהדיא אחשורוש, הוא רומז למלכו של עולם, אע\"פ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ולזה אמר משה רבינו ע\"ה ברבים תוכחת האזינו השמים, הם העשירים הגבוהים, על דרך (דברים יא, ו) היקום אשר ברגליהם. ותשמע הארץ, הם העניים השפלים בארץ. ולמה, כי לאלהים הכבוד, זהו שאמר הכתוב (שם לב, ג) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, עד כאן:",
+ "המצוות שציוותה התורה לזכרון, מצוותן בכל יום, על כן ירשום אותם על דף אחד להיות לו לזכרון תמיד דבר יום ביומו. ואלו הם, (דברים ח, יח) וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. אח\"כ פרשת זכור את יום השבת לקדשו וכו' (שמות כ, ח), עד (שם יא) ויקדשהו. אח\"כ (דברים כד, ט) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בצאתכם ממצרים. אח\"כ (שם כה, יז) זכור את אשר עשה לך עמלק כו', עד (שםיט) לא תשכח. והחסיד הרב רבי אליעזר הזכיר ג\"כ פסוק (שם ט, ז) זכור את אשר הקצפת וגו', כי זאת הזכירה תביאנו שיזכור גם בעונותיו ובמרדיו להש\"י על כל הטובות שהטיב עמו הש\"י, ומתוך זה יתעורר. וכן בזכירת מרים יתעורר להשמר אפילו מאבק לשון הרע. וכן בשמירת שבת יזכור תמיד כל ימי השבת על השבת. ובפסוק וזכרת יתעורר לתלות הכל בגדולת הש\"י ברוך הוא וברוך שמו:",
+ "צור לבבי וחלקי אלהים לעולם האדם בכל מה שעושה או מדבר ומחשב בלבו להש\"י, וזהו מעלה גדולה. בפ\"ק דעבודה זרה דף י\"ו (ב), ת\"ר כשנתפס רבי אליעזר למינות והעלוהו לגרדום לידון. אמר לו אותו הגמון, זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו. אמר לו, נאמן עלי הדיין. כסבור אותו ההגמון עליו הוא אומר, והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים כו'. וכן כשאמרה אסתר (אסתר ח, ד) אם על המלך טוב ואם מצאתי חן לפניו וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו יכתב להשיב וגו', כל כוונת לבה היה למלך מלכי המלכים הקב\"ה. וכן בנחמיה סימן ב' (ה-ו) ואתפללה אל אלהי השמים. ואומר למלך אם על המלך טוב ואם ייטב עבדך אשר תשלחני וגומר. המלך שהזכיר היה בלבו למלך מלכי המלכים הקב\"ה, ואינני צריך למה שפירש שם רש\"י. וככה יהיה בלב כל שתלדן העומד לפני מלך ושרים:",
+ "בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, רצוני לומר היקף הימים אשר אירע בהן קדושות, בודאי בחזרת הימים מתעוררים קדושות ההם. יתחיל מט\"ו ניסן, היום הקדוש שבו בחר בנו ה' מכל העמים וקדשנו כו', ויתעורר בזה. אח\"כ מזה היום ואילך נמשכים שבעה שבועות של ספירה המורים על עניינים גדולים כמו שבארתי במקומו, ויתעורר בכל יום ויום. אח\"כ יום הקדוש יום מתן תורתינו, ויחשוב במעמד הר סיני. ומאותו היום ואילך ג' פעמים מ' יום שעמד משה רבינו ע\"ה על ההר, ושקולים הם משה כישראל וישראל כמשה, ומשה נתדבק אז בקדושה העליונה רום מעלה. ובכל יום ויום יכיר האדם בהם ויתעורר ג\"כ לקדושה. ואלו ג' פעמים מ' יום נשלמין ביום הכפורים. וממחרת יום הכפורים התחילו ישראל לקדש את הימים בעסק קדושת המשכן, והיה העסק בו עד כ\"ה בכסליו, והיה בצלאל והחכמים עושים מלאכה חושבי מחשבות גדולות, ודביקותם היה גדול ונורא פתחו שערי הקדושה ונתפשטה הקדושה בכל מחנה הקדושה דישראל:",
+ "וחנוכה ופורים הם שני רעים. ובזוהר אמרו (זהר חדש ח\"ז קמח, ב) שהם נגד נצ\"ח והוד תרין פלגין דגופא, והימים שבנתים הם החוברים והם ענפי גאולה. אח\"כ מפורים עד ט\"ו בניסן הם שייכים לחג הפסח ליום המקודש, שהרי ל' יום קודם הפסח חל חובת ביעור, וכן חוזר חלילה עולמית למצוא קדושה בכל יום, והאדם יקדש את עצמו:",
+ "גם בכלל תן לו מעין ברכותיו לעשות דבר ��עתו, כמו שמזכירים בכל יום פרשת התמיד לקיים (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, ככה בבוא פרשת שקלים ראוי שילמוד משניות של מסכת שקלים, ובפרשת פרה מסכת פרה, וקידוש החודש בפרשת החודש, וכן מסכת פסחים בפסח, ומס' יום טוב וחגיגה ומועד קטן. וכן בכל זמן וזמן המסכתא השייכה, בט' באב מסכת תענית, ובראש השנה כו':",
+ "וראיתי מאיש כשר המדקדק, שהיה קורא בינו לבין עצמו מר\"ח ניסן בכל יום הנשיא שלו. ובי\"ד באייר פרשת פסח שני. ובפרט מנהג כשר הוא לעשות כן הדר בירושלים עיר הקודש תוב\"ב, שאין אומרים שם תחנון, ואשרי המשכיל:",
+ "לשון ספר החרדים פרק ששי ממצות התשובה, כל אדם חייב להתפלל שיצילהו הש\"י מיצה\"ר, כמו שמצינו בגמרא באמוראים הקדושים שהיו מתפללים, רחמנא ליצלן מיצה\"ר. ובפרקי רבי עקיבא כתיבת יד נמצא כתוב, שהיה מתפלל בכל יום, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אכעוס היום ולא אכעיסך. אעפ\"י שבכלל שלא אכעיסך כל העונות, ובכללם הוא עון הכעס, מכל מקום להיותו מצוי והוא סיבת כל העונות, ולכך אמרו (נדרים כב, א) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, לכך יהיה מתפלל עליו בפרטות. ורז\"ל בסוף תפילתינו סדרו לנו אלהי נצור לשוני מרע כו', לפי שעון לשון הרע הוא עון פלילי, ואמרו (ב\"ב קסד, ב) שאין אדם ניצול מעון אבק לשון הרע בכל יום, אם לא יהיה על משמרת כארי. לפיכך סידרו לנו לשון זה שמשמעותו על עון לשון הרע, ואנו מתפללים עליו בפרטות:",
+ "אבל קושטא דמילתא דתפילה זו הוא, שיצילנו הש\"י מיצה\"ר, אלא שהיצה\"ר אעפ\"י שנראה שהוא אחד, הוא נחלק לשנים, כדאיתא בזוהר בכמה דוכתי, הזכר יוצרו קראו רע, שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעריו. והנקבה בעלת מרמות ותחבולות, עליה אמר שלמה המלך ע\"ה (משלי ז, ה) לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה. ועל שניהם אנו אומרים, אלהי נצור לשוני מרע ושפתי, כי שניהם יחדיו הם שהחטיאו את חוה. ומסיים ולמקללי נפשי תדום, לפי שעון המחלוקת גדול. ונפשי כעפר לכל תהיה, רצה לומר שכל כך נרגיל במדת הסבלנות, עד שיהיה לנו ההרגל טבע שני שנהיה כעפר שדשין אותו ואינו מרגיש. ולפי שעון ביטול תורה כנגד כולם, אנו מתפללים פתח לבי בתורתך. ולפי שרפיון הידים במצות גרמא בניזקין, לכן אנו מתפללים ואחרי מצותך תרדוף נפשי. וכל הקמים עלי לרעה כו', כמשמעו. וגם בכלל כל בני אדם הבאים להחטיאנו ולגרום לי שארד בגיהנם, כדאמרו רז\"ל (נדרים כב, א) אין רעה אלא גיהנם, כדפרשתי לעיל על פסוק (משלי ג, ל) אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רע:",
+ "וכשם שצריך האדם להתפלל על עצמו, כך צריך להתפלל על זרעו שיהיו יראי שמים, כדאמר במדרש שהעיד אליהו ז\"ל על כהן אחד שהיה מתפלל לפני הקב\"ה ומשתטח ובכה לפני הקב\"ה על בניו שיהיו צדיקים, ונעתר לו הקב\"ה וזכה לראות כולן ששמשו בכהונה גדולה ולא מת אחד מהם בחייו. ואם כל אדם חייב להתפלל להנצל מיצרו, כל שכן הבעל תשובה, שנאמר (ירמיה לא, יז) השיבני ואשובה. וכתיב (איכה ה, כא) השיבנו ה' אליך ונשובה. ונאמר (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. ולפי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), לכך תקנו על התשובה ברכה בפני עצמה השיבנו אבינו לתורתיך והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, וצריך לכוון בה מכל הברכות האמצעיות, לפי שהוא תועלת הנפש ורפואתה:",
+ "וכשם שחייב האדם להתפלל על עצמו, כך חייב להתפלל על פושעי ישראל, כדאיתא בסוף פ\"ק דסוטה (יד, א) ולפושעים יפגיע (ישעיה נג, יב), מלמד שהיה משה רבינו מבקש רחמים על פושעי ישראל שישובו בתשובה, ושבו. וכן במסכת תענית אמרו (כג, ב) על אבא חלקיה, כשהתפללו על הגשמים הוא ואשתו שנענה היא תחלה לשתי סיבות. אחת, לפי מה שהיתה נותנת לעני מקרבא הנאתיה. והסיבה הב', לפי שהתפללה היא על רשעים שהיו בשכונתה שישובו בתשובה, ושבו, עד כאן לשונו:",
+ "בפ\"ק דברכות דף ה' (א), אמר ר' לוי בר חמא אר\"ש בן לקיש, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה\"ר, שנאמר (תהלים ד, ה) רגזו ואל תחטאו. אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יעסוק בתורה, שנאמר (שם) אמרו בלבבכם. אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יקרא קריאת שמע, שנאמר (שם) על משכבכם. אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יזכור לו יום המיתה, שנאמר (שם) ודומו סלה, עד כאן:",
+ "בפרק תפילת השחר דף כ\"ט (ב), אמר ליה אליהו לרב יודא אחוה דרב סלא, לא תרתח ולא תחטי, לא תרוי ולא תחטי. במה שאמר לא תרתח ולא תחטי, עובד את ה' ביראה. ובמה שאמר לא תרוי ולא תחטי, עובד את ה' בשמחה:",
+ "אמר החכם, נמכרתי לעבד עבדים ולא כבש אותי, אלא תאותי הזיקני. ולא מצאתי מזיק לי כלשוני. התהלכתי על הגחלים ונכנסתי בתוך השלהבת, ולא שרפתני כאש חמתי בוערה בי. הלכתי דרכים וירדתי ימים וסכנתי בעצמי, ולא מצאתי סכנה כסכנת העומד לפני המלכים. עשיתי כמה צדקות, ולא ראיתי צדקה כמו המשיב אדם נכבד שנתדלדל למקומו, עד כאן:",
+ "בפרק כיצד מברכין דף ל\"ט תניא, הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא, הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות. נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך, קפץ וברך על הפרגיות, לגלג עליו חבירו. כעס בר קפרא, אמר לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס, אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, אתה על מה לגלגת עליו. חזר ואמר לא על המלגלג אני כועס, אלא על המברך אני כועס, ואמר אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן. תנא ושניהם לא הוציאו שנתם, עד כאן. ראה כמה גדול עון ליגלוג, שכעס מתחילה על המלגלג ואחר כך על המברך. ועוד כמה מעלות מדות יוצאות מזאת הברייתא:",
+ "במסכת ברכות פרק הרואה (סא, ב), אמר רבא, כגון אנו בינונים. אמר ליה אביי, לא שביק מר חיי לכל בריה. על זה ידוו כל הדווים, שהיה סלקא דעתא דרבא להיות הוא נחשב לבינוני, אם כן אנחנו יתמי דיתמי המלאים עונות חטאת נעורים ונערים וגם זקנים, ותורתינו מועטת, אם כן מה אנו ומה חיינו ומה חסדינו ומה צדקותינו, הכל הבל הבלים, אם כן במה אנו נחשבין. על כן האיש החפץ חיים נצחיים, יומם ולילה לא ינוח ולא ישקוט מלעסוק בתשובה תפילה צדקה ותלמוד תורה כנגד כולם, ויבכה ויתחנן להשם יתברך במתנת חנם:",
+ "עוד שם, ואמר רבא, לא אברי עלמא אלא לרשיעי גמורי או לצדיקי גמורי. אמר רבא, ידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור הוא, אם לאו. אמר רב, לא איברי עלמא אלא לאחאב בן עמרי, ולרבי חנינא בן דוסא. לאחאב בן עמרי העולם הזה, ולרבי חנינא בן דוסא העולם הבא. פירש רש\"י, לרשיעי גמורי העולם הזה, שאין להם בעולם הבא כלום וצריכים ליטול שכרן כאן, כגון אחאב שהיה עשיר מאוד, דקאמר ליה בן הדד כספך וזהבך לי הוא (מ\"א כ, ג). לצדיקי גמורי העולם הבא, שאין להם בעולם הזה כלום, כגון רבי חנינא בן דו��א שדי לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, עד כאן:",
+ "על זה ידאג במאוד אדם הרואה את עצמו משופע, ולו בית והון ובגדי כבוד, ורואה אנשים צדיקים ממנו בעירום ובחוסר כל, והם חסידים וקדושים ולומדי תורה. על כן יחשוב אולי הוא לו לתקלה לנכות זכיותיו ולשלמם לו בעולם הזה, ויעשה הרבה צדקות וגמילות חסדים ויהיה שפל רוח במאוד מאוד:",
+ "קנה לך חבר. אם הוא רע שאין תוכו כברו, אז חב\"ר חר\"ב איש ברעהו בר מינן, בר\"ח ממנו. ואם הוא טוב, בו בחר ה', חב\"ר אותו אליך, רח\"ב דבורך עמו, לדבר תמיד ביראת שמים ובהתעוררות תשובה:",
+ "ושמעתי מעשה היה בחבורת חסידים שנתחברו יחד בתמימות ובחסידות קדושה, והיו עשרה ביחד עדת ה' עדה שלימה, והוסיפו בכל יום ובכל לילה קדושה בלי שיעור בתורה ובמצות ובחסידות, ונצטרפו יחד לכרות ברית חדשה עם ה' אלהינו לעבדו בלבב שלם וללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים תורה שבכתב ותורה שבעל פה והסייגות והחומרות מכל מה שהוזכר בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים. ואחר כך נהגו דרכי קדושה ופרישות וטהרה בלי ערך ושיעור, וכרתו ברית אמנה נגד השם יתברך על זה. ואל תתמה על זה מהו לכרות ברית חדשה כי כבר מושבעים אנו מהר סיני, וגם כריתות ברית האמור בתורה ובספר יהושע. הלא מצינו גם כן כזה במלכי בית דוד החסידים ביחזקיהו המלך וביאשיהו המלך. וגם תמצא כן באנשי כנסת הגדולה בעלותם מבבל, ככתוב בספר עזרא ובספר נחמיה, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו (תהלים קמד, טו). ועוד היום אם יהיו מתנדבים לעשות כן להתחבר ביחד באחדות אחד, ויעשו ברית אמנה לשוכן מעונה, זוכים ומזכים, וביניהם שרויה שכינה:",
+ "בשמואל (ב ו-ז), ויחר אף ה' בעזיהו ויכהו שם האלהים אל השל. פירש רש\"י, על השגגה, מאחר שהיה לו לדרוש קל וחומר, נושאיו נשא בירדן הוא עצמו לא כל שכן. הרי שנענש מיתה אף על השגגה, מאחר שהיה לו לידע ולא ידע. וכן בבלעם כתיב (במדבר כב, לד) חטאתי כי לא ידעתי, כלומר חטאתי שלא ידעתי, שהיה לי לידע ולהתבונן זה מעצמי. ומזה ילמוד האדם לתת לב להתבונן תמיד, ובדבר שהיה לו לידע ולא ידע, אז השוגג כמזיד, ואף כל שוגג שבעולם שהוא שוגג גמור צריך כפרה:",
+ "מעלה גדולה קבלת יסורין באהבה מצד כמה טעמים, כאשר פירשתי במקומו (עשרה מאמרות ה'), והעיקר כי הם בודאי לכפרת עון. וחכמי החרוזים עשו חרוז נאה, אדם עצבי אל תאנח, כי אחרי טרחא יבא אתנח. אל תתהדר אדם גביר, כי אחרי דרגא יבא תביר:",
+ "לשון רבינו תם בספר הישר בשער סודות הבורא יתברך שמו והאמונה בו, דע, כי חסידי מעלה עליונה המה הגבורים אנשי השם יראי אלהים ואין בהם חטא ואשם, עושי רצון האל ושומרי מהלכיו ומתאמצים ללכת בדרכיו, מיום הולדם לא שגו ולא זדו ולא פשעו ולא מרדו, וכאשר גדלו מכל ארח רע נבדלו, ובבואם בימים הכינו כל העולם מכון לשבתם עולמים. בשבתם ולכתם בשכבם ובקומם, גם לילה גם יומם בתורת ה' יהגו, ובעבודתו ישגו, לא יעשו רעה, ולא ילמדו זדון ורשעה, צנועים לאל ובני אדם, כובשים את יצרם בכל נפשם ומאודם, נבזים בעיניהם ונכבדים בעיני אדוניהם. עמוד אש ודתו עומד עליהם, וחכמתו תאיר פניהם, וארון ברית ה' נוסע לפניהם. לבם בבית אבל, מפני שידעו כי הכל הבל. לא יתחילו בענין מכל ענייני העבודה ואחרי כן ימירוהו, וטוב ברע לא יחליפוהו. לא ישבו בסוד משחקים, ואין שעשועיהם כי אם חקים ומשפטים צדיקים, מתעסקין בצרכי עניים ופדיון שבוים. חברתם חכמה ותבונה, ודבתם נכונה ואהבתם אמונה. רמיה לא תמצא בפיהם, ומתהילת אלהיהם לא יבלו שפתותיהם. יברחו מן השררה והמלוכה, ויתחברו לכל נפש נמוכה ונבוכה. הם השמחים בחלקם, ולא יבקשו כי אם לחם חקם למלאות ספקם, יתאוו אכילתם בעבור חיותם, ולא יתאוו חיותם בעבור אכילתם ומשקם. לא יערבו להם מיני מעדנים, ולא יתאוו ללבוש בגדי שנים. יבחרו מהמלבושים מה שיכסו מערומיהם, מן המזון מה שיקיימו בהם חייהם, ומן הדיבור מה שהוא צריך אליהם, ומן המעשים מה שיביא תועלת אליהם, וירחיק היזק מהם. יסירו הכעס מלבם, ויוציאו המשטמה מקרבם. לא ישיתו לב למחרפם לנטור ולנקום, ולמקלליהם נפשם תידום. אין בלבם תוגה ולא יגון, ולא אד ולא עצבון. כי אין בעולם הזה דבר שיחמידוהו, ולכן לא ידאגו אם יחסרוהו:",
+ "לא יחרידם בבוא התלאות, ולא יבהילם חרדת התשואות. בוא אליהם תוקף צרה או יום חרון ועברה לא יקצפו על דין אלהיהם, רק יצדיקו דינם על דין אלהיהם ליסורים הבאים עליהם. לבם ישימו לאל רחמן ליוצר נאמן, לא ידעו להתעולל עלילות, ולא יבקשו להם גדולות. מלאכתם מלאכת ה', וחקיהם תורת ה'. ילמדו אותה וילמדוה לפושעים, ויזהירו נפשם ואחרי כן לרשעים. בימים יצומו בלילות יקומו, ועומדים לראש אשמורות לתת בלילה זמירות. יגהרו ארצה בתחנון ולחש, ולוחכים עפר כנחש. עורגים בקול שועה, ויורידו כנחל דמעה. מסירים חטאתם ומתודים עונותם. גומלי צדקות מואסי בצע מעשקות. מכבדים את ה' מהונם, ונותנים מעשר מכל קניינם, לא יאכלו פתם לבדם רק יפתחו לאביון ידם. ילוו המתים לקבורתם, לראות שמה מה אחריתם. חידותם דברי אלהים, ולא חמדו מעלת גבוהים. ושעשועיהם לאחוז עבודתם בלב שלם ונפש חפצה, ונפשם מדמי חונף רחוצה. לא יתנהגו רק בענוה, אשר תרחק הגאוה. לבם זך ובר, ורעיונם טהר ונבר. לא יבעטו אם יעשירו, והאל מנגד עיניהם לא יסירו. תפילת ערב ובוקר וצהרים לאלהיהם, אולי יעזרם לישר מעלליהם, ולשמור אותם מחטוא בחייהם. ולהוציאם מן העולם הזה בשלום לנוה השלום, ואחרי יציאתם מן העולם ינוחו ויעמדו בגורלם. זאת נחלת עבדי ה', וזאת העבודה השלימה אשר בחר ה':",
+ "אבל העבודה החסירה אשר איננה שלימה, כל אנשיה מתרפים ובעבודתה נרפים, פוסחים על שתי הסעיפים, החזיקו בתשובה ולא עזבו המשובה, לא תמלטם עבודתם, ואם היא כזהב מסיג השגגות ובדילי העונות לבם קשור בהבלי העולם הזה מנערותם, ועל כן לא יוכל להפרד ממנו בעת עבודתם. גבר עליהם היצר, ויהי למסך ביניהם ובין היוצר. צדקתם חלושה ועבודתם אנושה, כי תחזק פעם, תחלש פעמיים. ירצו לעולם למעלת גבוהים ולא יוכלו, ויפצרו להנשא וישפלו, כי העולם אשר נתן בלבם עצרם ועם שוכני מטה הסגירם. הפליאו בעבודתם להראות לבני אדם צדקתם, למען אשר יצא שמם בדורם, השתדלו בנגלות ונתרשלו בנסתרות, בחרו מן העבודה הקלה ונלאו לסבול הכבדה. התגאו בצדקתם על זולתם, ותמעט בעיניהם צדקת בלתם. נזהרו בכל מצוה אשר אין בה יגיעת נפש או אבידת הון, והעלימו עיניהם מהחמורות אשר בהם יגיעה והיזק ממון. והישרים אשר לא נאמנו לאל לבותיהם לא נמלטו ממכשולות המשוגות, ולא הגיעו לגרם המעלות והמדריגות, כי לבותם קצרים וצרים מהכיל סודות העבודות. עד כאן לשון דברי פי חכם חן שפתים יושק:",
+ "נתבארו במסכת חגיגה פרק קמא (ד, ב) כמה דברים מעוררים לאדם שידקדק במעשיו ויזהר מהחטא. זה לשונם, רב אמי כי מטא להאי קרא בכי, (איכה ג, כט) יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה, אמר כולי האי ואולי. רב אסי כי מטא להאי קרא בכי, (עמוס ה, טו) שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' צבאות, אמר כולי האי ואולי. רבי יוסף כי מטא להאי קרא בכי, (משלי יג, כג) יש נספה בלא משפט, אמר מי איכא איניש דאזל בלא זימניה, אין, כי הא וכו':",
+ "רבי יוחנן כי מטא להאי קרא בכי, (איוב ב, ג) ותסיתני בו לבלעו חנם, עבד שרבו מסיתין לו והוא ניסת תקנה יש לו. ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, (שם טו, טו) הן בקדושיו לא יאמין, אם בקדושיו לא יאמין, במאן יאמין. רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, (מלאכי ג, ה) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים בשמי לשקר ועושקי שכר שכיר, עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו, תקנה יש לו. אמר רבי יוחנן בן זכאי, אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות. פירש רש\"י, עושקי שכר שכיר כמנאפים ומכשפים. ר' יוחנן כי מטא להאי קרא בכי, (קהלת יב, יד) כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם, עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות, תקנה יש לו. מאי על כל נעלם, אמר רב, זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה. ושמואל אמר, זה הרק בפני חברו ונמאס בה. מאי אם טוב אם רע, פירש רש\"י דמשמע אף על הטובה מביאו במשפט, אמרי דבי ר' ינאי, זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא. כי הא דר' ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזי לענייא בפרהסיא, אמר ליה מוטב דלא יהבת ליה, מהשתא דיהבת לה וכספתיה. אמרי דבי ר' ינאי, זה הנותן צדקה לאשה בסתר, דקא מייתי לידי חשדא. רבא אמר, זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך. פירש רש\"י, שאינו מנוקר מהחלב ומהגידין האסורין בערבי שבתות, שמתוך שממהרין לעשות צרכי שבת אינן נותנים לב אם בדוק הוא. והא משגר רבא. שאני בת רב חסדא דקים לה בגוה. ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, (דברים לא, כא) והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות, תקנה יש לו:",
+ "ואמרינן תו לקמן (חגיגה ה, ב), ר' אילא הוה סליק בדרגא דבי רבה בר שילא, שמעיה לינוקא דהוה קא קארי (עמוס ד, יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו, אמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו, תקנה יש לו. מאי מה שיחו, אמר רב, אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת מיתה, עד כאן לשונו:",
+ "כבר זכרנו והזהרנו על התשובה לבל יאחר ותכף ומיד יתעורר, כי לפעמים בהתיישן החטא אז מסלק הקדוש ברוך הוא ממנו הבחירה חס ושלום, כמו שעשה לפרעה ולסיחון. ולא תימא דוקא בגוים ידין הקדוש ברוך הוא כן ולא בישראל, דמצינו כן גבי ישראל:",
+ "זה לשון הרמב\"ם בפירוש המשניות שלו בסוף ברכות, בביאור הפסוק (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתיך, אמר, כי כשיבא העת להפרע מהם להנקם, יזדמנו סבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבא עליהם העונש. וזה הענין ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו, כי יצא ממנו לענין הדין הנגזר מהקדוש ברוך הוא על כל האדם, ועל כן אל תבקש ממני עתה בענין הזה אשר אני בו אלא לבאר דברי המדברים לבד על דרך פירוש פשוט בכל דבריו, כי דברי הכתוב יבטלו קצתם לקצתם בענין ההוא, וכן דברי החכמים. אבל היסוד הוא, כי הקדוש ברוך הוא יגמול לטובים ויענש הרעים והכל במשפט, כי כן העיד עליו הפסוק כי משפטיו ישרים, שנאמר (דברים לב, ד) כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול. ודרך הצדק בהם אין ביכולת האדם להשיגו, כאשר אין בכח שכל האדם להיות שכלו כולל דעת הקדוש ברוך הוא. וכבר הודיענו הכתוב כי אין ביכולת רעיונינו להשיג חכמתו וצדק דיניו בכל מה שפעל ויפעל, והוא מה שנאמר (ישעיה נה, ט) כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם, ועל כן יש לך לסמוך על היסוד הזה כו', עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון הרד\"ק בפרשת בני עלי בפסוק (ש\"א ב, כה) כי חפץ ה' להמיתם, על דרך (ישעיה ו, י) השמן לב העם הזה, ואמר (שם יא) עד אשר אם שאו ערים, וכן כתיב (שמות ט, יב) ויחזק ה' לב פרעה, וכן (דברים ב, ל) כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו. והטעם, כי כשיגדיל האדם לחטוא ימנע האל ממנו דרכי התשובה, כדי שיקבל עונשו והנשארים יראו וייראו. אבל הרשע שלא הרבה לחטוא, יפתחו לו דרכי התשובה אם רוצה לשוב, ועליו נאמר (יחזקאל יח, לב) כי לא אחפוץ במות המת השיבו וחיו. ואפילו ירבה הרשע לחטוא, אם שב אל ה' בכל לבבו, ומראה לבני האדם גם כן תשובתו שלימה, ואוחז הדרך הטובה בכל לבבו ונפשו ומאודו באמת, תקובל תשובתו שלימה, ויהיה לו סיוע אלהי בתשובה. אבל בוחן לבבות יודע האמת, וראה בבני עלי כי לא היה לבבם שלם, ואפילו ישמעו לקול אביהם ויסורו מדרכם הרעה, ידע כי לא יעשו זה בכל לבם, לפיכך חפץ שלא ישמעו לקול אביהם ויענשו וימותו ברשעם, כדי שיאמרו בני אדם, רשעים היו אלה וראויים היו לעונש הזה ויצדיקו עליהם את הדין, עד כאן לשונו:",
+ "זה לשון ספר החרידים בחתימת הספר שלו, אחר שכתבנו רפואת תעלה בדמים יקרים לנפש החוטאת שלא תמות, יש לנו לחקור ולבקש רפואה בדמים קלים, אחר שנמשלו חולי הנפש לחולי הגוף. ולפעמים רפואה שיעשה רופא חכם במאה פרחים הוצאה מכמה מיני רפואות יקרות הערך, ופעמים ימצאו מיני רפואות בכסף אחד או בחצי כסף של מיני עשבים מרפאים בדרך סגולה:",
+ "ושמעתי מפי מגידי אמת, שאירע במלכות קאסטילייא באחד משרי המלך הפרתמים בלכתו לצוד ציד להביא, בא לרדוף אחר שועל לצודו, ועקץ השועל את רגל השר עקיצה קטנה, ולא הרגיש בה. ביום השני התחיל רגלו לצבות. ביום השלישי צבתה מאוד עד סוף הירך. ורופאי המלך נלאו לבקש מיני רפואות משונות בדמים יקרים מאד ולא יכולו ונתייאשו ממנו, והיה מצוה מחמת מיתה, וכל בני ביתו בוכים. והנה נכנס ערבי אחד ממשרתיו שהיה מביא לו דורון כמנהגו, וירא את הצרה הגדולה ואת החולי שחלה אדוניו, וישאל עליהם מה החולי הרע הזה פתאום בא לאדוני, והיום שלשת ימים ראיתיו שאנן ושליו. ויאמרו לו עקיצה קטנה של שועל הביאה עליו את המות הזה. ויען אליהם אל תראו, כי בעזרת האל אני ארפא אותו. וילך במהירות אל השדה וילקט מיני עשבים ידועות לו, וירץ ויבא אל בית אדוניו, ויכתוש את העשבים במכתש, וישם אל רגל אדוניו פעמים שלש, מיד התחיל להרפא. ביום השלישי נתרפא והלך על רגליו. וישתוממו הרופאים והללו את האלהים אשר ברא מיני סגולות בעשבים:",
+ "ובזה אנו מבינים מה שאמר ר' אליעזר בפרקי אבות (ב, י) ועקיצתן עקיצת שועל. וכן שמענו כמה מיני חולאים שנמצא להם רפואות תעלה בדמים קלים בדרך סגולה. ועל דרך זה יש לנו לבקש בשדה אשר ברכו ה' הוא הגמרא, מיני סגולות ורפואות קלות לרפאות חולי הנפש החלושים שאין בהם כח לסבול הרפואות הקשות:",
+ "והנה מצאנו לרבותינו זכרונם לברכה (שבת קיח, ב), כל מי שעונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, אפילו היה בו שמץ מינות מוחלין לו כו'. וחשיב שם שש סגולות, ואני העתקתים לעיל (ד\"ה ובמקום אחר), והם עניית אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, ושמירת שבת, ושירת הים בשמחה ובכונה, ולהעביר על מדותיו, ומעלת ההתבודדות, והחשק לשמוע בקול חכם המכריז דברי מוסר:",
+ "ונחזור ללשון ספר החרדים, אמר ונשמע פתגם, כבר ידעת מה שאיתא בזוהר (עי' ח\"ב ה, א) בת קול יוצאת בכל יום ומכרזת שובו בנים שובבים, ובת קול יוצאת מחורב בכל יום ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. וקשה למי מכריזים, הלא אין אנו שומעין כלום. אלא ודאי אף על גב דאיהו לא חזי מזלייהו חזי כדאיתא במסכת מגילה (ג, א), הכי נמי אף על גב דהוא לא שמע מזליה שמע, כדכתיב (תהלים קלט יד) נפלאים מעשיך, לשון כיסוי כמו (דברים יז, ח) יפלא ממך דבר, אפילו הכי, ונפשי יודעת מאוד. וזהו שלפעמים מתעורר באדם רוח טהרה מקול הקורא לאוזן נשמתו, ומכל מקום לא יזכה לזה רק השומע קול החכם המוכיח. והיינו דכתיב (שמות טו, כו) והיה אם שמוע תשמע, כלומר אם תשמע למוכיח באוזן בשר, תזכה לשמוע באוזן הלב כרוז מלכו של עולם. והיינו (אסתר א, כ) ונשמע פתגם המלך, שעל ידי רוח הקודש ידעו בסיני זה הענין, ואמרוה ודאי נשמע קול מוכיח, לפי שאז נזכה לשמוע פתגם המלך:",
+ "אמר הנביא ירמיה (איכה ג, מ), נחפשה דרכינו ונחקורה, זה הוא שנאמר במקום אחר (דברים ז, יב) והיה עקב תשמעון, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (עי' רש\"י מהילקוט), שרצה לומר אם תשמעו ותעשו המצות הקלות שאדם דש בעקביו. ואמר הכתוב (תהלים מט, ז) עון עקבי יסובני, הם העבירות הקלות שאדם דש בעקביו. והכי נמי דרכינו היינו העונות שאנו דורכים ברגלינו ודשים בעקבינו. ונשובה עד ה', שאם לא ידע החולה מחלתו, איך יבקש לה רפואה:",
+ "והנה חפוש דרכינו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב\"ב קסד, ב) רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן באבק לשון הרע. לכן יש לדקדק מאוד בחומר הגזל, דאפילו שוה פרוטה נחשב כשופך דמים, והעושה מלאכת חבירו בלי אמונה גם הוא גזלן. והסתכלות בעריות עון פלילי הוא ונקרא נואף, דכתיב (איוב כד, טו) ועין נואף שמרה נשף, ויד ליד לא ינקה רע מגיהנם, ואפילו הרהור עבירה פוגם הנשמה. ועון לשון הרע גדול מנשוא, שהוא שקול כעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וכדי שלא יבא לידי לשון הרע, צריך האדם להרגיל עצמו להיות כאלם, כדאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין פט, א) על פסוק (תהלים נח, ב) האמנם אלם צדק תדברון, מה אומנות יקח האדם להנצל מלשון הרע, יעשה תמיד עצמו כאלם. (הגה\"ה, מעלת השתיקה אין לה ערך, וקח לך סימן ה\"ס פירושו שתיקה, כמו שנאמר (במדבר יג, ל) ויהס כלב, ה\"ס בגימטריא אדנ\"י, כי על השותק שורה שם אדנ\"י). ולא ידבר רק צדק היא התורה, כדכתיב (שם קיט, צז) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. וזה לשון רבינו האי גאון בספר מוסר השכל, לשונך שים בפיך נאסרה, וכאלם היה בין החבורה, ואל תרפה ארי אסור בחבלך, ואם אותו תשלח ואכלך:",
+ "ועל שלש תועבות האלה הזהיר השם בקריאת שמע שצונו לקרוא בכל יום פעמ��ים, כדי שנשמור נפשינו מאוד מהם. על עון הזנות הזהיר בהדיא בפרשה שלישית של קריאת שמע ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים. ועל עון הגזל הזהיר בפרשה שניה ואספת דגנך ולא של חברך, כפל הדברים שלוש פעמים לחזק הענין, כדרך שאמרו רבותינו ז\"ל (מנחות סה, א) מגל זו מגל זו מגל זו שלוש פעמים שהיו אומרים במצות העומר כדי לחזק, הכי נמי כפל דגנך תירושך ויצהרך [לחזק]. ועל לשון הרע הזהיר בפרשה ראשונה שכתב תקונה ודברת בם, ופירשו זכרונם לברכה (יומא יט, ב) בם מיעוטא הוא, בם תדבר ולא בדברים בטלים, ולאו הבא מכלל עשה עשה, וכל המרבה דברים מביא חטא לשון הרע:",
+ "וכן נחפשה דרכינו ונחקורה בשלש תועבות אחרות, דתנן (אבות ד, כב) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ופירשו זכרונם לברכה התם מן העולם הזה ומן העולם הבא. ושלושת אלו נרמזו בקריאת שמע, ויש לתת עליהם לב בכל יום בעת קריאת שמע כדי להשמר מהם תמיד. הכבוד, מי שהוא עבד לא יתגאה לפני המלך, כדכתיב (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך. וכתיב (ש\"א יב, יד) וה' אלהיכם מלככם, ואנחנו לפניו תמיד דמלא כל הארץ כבודו. כתיב (ירמיה ה, כב) האותי לא תיראו אם מפני לא תחילו, וכתיב (ישעיה סה, ג) המכעיסים אותי על פני תמיד. ודרך בני אדם להתכבד במלבוש, דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה (שבת קיג, ב), ואין נאה ההדור והכבוד אלא למלכו של עולם, שנאמר (ישעיה סג, א) זה הדור בלבושו, וכתיב (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש. ולרמז זה מצות ציצית בבגדינו, והי\"ה לכם לציצית, והיה הוא השם, כי י\"ב צרופין יש לו, וזהו אחד מהם. לכ\"ם בהיפוך אותיות מל\"ך. וראית\"ם בהיפוך אותיות ויראת\"ם. כי העבד לא ילבש גאות, אלא יכוין בלבושו להדר את המלך, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. ור' פלוני מציין נפשיה ומצלי, דכתיב השתחוו לה' בהדרת קודש. ואפילו הכי קרי נמי בחרדת, כדאיתא במסכת ברכות (ל, ב) משום אל תתהדר לפני מלך לכבודך אלא לכבודו. ואנו אומרים בכל יום ברוך אלהינו שבראנו לכבודו, ולא לכבודנו, הרי הרחקת הכבוד ולב שפל בפרשה של ציצית. והיינו דכתיב (ישעיה כד, טז) מכנף הארץ זמירות שמענו, דפירש במדרש (עי' זח\"ג קעה, א) דעל כנף הציצית קאמר. ולפי זה הארץ רמז לישראל שמשפילים עצמם כארץ, ועליהם אמרו רבותינו זכרונם לברכה שאמר הכתוב (קהלת א, ד) דור הולך ודור בא אלו אומות העולם, והארץ לעולם עומדת אלו ישראל, דכתיב בהו (מלאכי ג, יב) כי תהיו אתם ארץ חפץ, וכנף הציצית רמז להם לישראל וסימן להשפיל עצמן:",
+ "והתאוה רמוזה בפרשה שניה, דכתיב ואכלת ושבעת, וכתיב בתריה השמרו לכם פן יפתה לבבכם, פירוש פן תמשכו אחר תאות העולם, אלא מיד ששבעת משוך ידך. תרגום וכי תרחיב, וארי יפתי, שאם תמשכו הוא גרמא לוסרתם מדרך ה' מעט מעט עד שתעבדו אלהים אחרים. כענין שנאמר (שמות לב, ו) ויאכלו וישתו ויקומו לצחק, ופירשו צחוק כולל עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, כמו שלמדו מהפסוקים. וכן עולה עם המלה סמאל, כי מיד בראות השטן שאדם מוסיף אכילה ושתיה, מרקד לפניו להכשילו בכל עבירות:",
+ "והקנאה רמוזה בפרשה ראשונה בפסוק ראשון דקריאת שמע, מקובלת בידינו מיעקב אבינו בעת שנסתלק מן העולם שצונו וזרזנו על יחוד ה', כדאיתא במסכת (ברכות) [פסחים] (נו, א), וכדכתב הרמב\"ם (הל' ק\"ש א, ד). ונרמז בפסוק, דכתיב (בראשית מט, ב) הקבצו ושמעו בני יעקב וגו', וקשה מאי הקבצו, הרי אמר להם האספו ואגידה לכם, והרי הם לפניו. אלא פירושו האספו על הגופות, ואחר שהיו לפניו ציוה אותם שיסירו מלבם קנאה ושנאה ותחרות כאילו הם איש אחד ונפש אחד, שאם לא יעשו כן אי אפשר לקבל עליהם יחוד שירצה וישרה עליהם, כדכתב רשב\"י דהיינו והוא באחד ומי ישיבנו (איוב כג, יג). דהפסוק קשה להבין, דהיה לו לומר והוא אחד מאי באחד, אלא רצה לומר, והוא יתברך אינו שורה כי אם כשישראל ביחוד לב אחד בלי קנאה, דוגמת מלאכי השרת דכתיב בהו כולם אהובים כו' וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים. ואמרו באבות דר' נתן דהמלאכים מכבדין זה את זה, וכל אחד אומר פתח אתה שאתה גדול ממני, וכן איתא במדרש (ילק\"ש מלכים קעו) על הכוכבים. וזהו לשון שמע ישראל, שאמרו המקובלים שהוא לשון קיבוץ, כמו וישמע שאול את העם (ש\"א טו, ד). וכל אחד בעת קריאת שמע מייחד לבו עם כל עדת ישראל ומדבר עליהם שמע ישראל כולנו באהבה וקשר לב אחד בלי קנאה ושנאה, ועתה אנו מקבלים יחוד אלהינו ואומרים ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן לשון ספר החרידים:",
+ "זה לשון ספר קול בוכים בפסוק (איכה ג, ל) יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, יהיה שמח כל כך בחרפה ההיא כאלו אכל ושבע. וזו היא תשובה נפלאה, כמו שהיה מרגלא בפומיה דמורי זלה\"ה שהיה אומר, שבכל התשובות שבעולם, המעולה שבכולם למרק החטאות והזדונות והפשעים היא סבילת העלבונות והחירופים והגידופים, והיא מעולה יותר מכל מלקיות וסיגופי תעניות שבעולם. כי אם יסגף עצמו לבד, יחלש ויבטל מדברי תורה למאן דלא אפשר ליה ונקרא חוטא, וכן במלקיות וכיוצא. אמנם במדה זו תאכל ותשתה ותעבוד והעונות מתכפרים, ומבינתך חדל. כי הגע עצמך שיאמרו לך תרצה שיבא לך הפסד ממון או נפילת בתים, תשיב לא. ואם יאמרו לך תרצה לקבל עליך מיתת בנים, תשיב חס ושלום, אלא אתה ה' תשמרם. ואם יאמר תרצה שיכך ה' בשחפת ובקדחת בקרירי וחמימי, מיד ירוץ לבך ותשיב רחמנא ליצלן. וכן אם יאמרו לך על המיתה והגיהנם ועל הגלגולים הרעים, על הכל תשיב חס ושלום. אם כן תאמר לו בחייך, החטאים והעונות והפשעים שחטאת ושעוית ושפשעת ופגמת במעלות הרמות בעשיה ויצירה ובריאה ואצילות [כפי] מחצב נשמתך מיום היותך על האדמה, במה יכופר. והזקן הכסיל בכל יום רודף אחריך עד החרמה, כי אין לו מלאכה אחרת, ומעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת קרינא ביה, והסאה הולכת ומתמלאה, ותרדמת ה' נפלה ולא תיעור משנתך. ואם גברו חטאתיך לטעום טעם ביאות אסורות, לילה ויום לא ישבתו מחשבותיך. ומכל עבירה נעשה קטיגור ועולות אגודות מוטה ומקטרגים, כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (ב\"ב טז, א) יורד ומשטין עולה ומקטרג. והדיין הקדוש והישר אזניו קשובות לקול קטרוגיהם, ולא יתנו דמי להם עד שיבא עבד מלך הכושי וחרבו שלופה בידו, ויאמר איש הדמים המלך דיבר עלה אלי ההרה וגופך רדה ושכבה את ערלים, מאי איכא למימר, מה תשיב על תוכחתו. לכן זאת העצה היעוצה, מאת ה' צבאות יצאה, לאמר, יתן למכהו לחי ישבע בחרפה כמדובר. ובזה (אל) [לא] יזניחך אלהים לעולם, וזהו כי לא יזנח לעולם אדני, עד כאן לשונו:",
+ "ותמיד יהיה הכנעה בלבו של אדם. בפרק קמא דברכות דף ז' (א), אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי, טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, שנאמר (הושע ב, ט) ורדפה את מאהביה וגו', ואמרה אלכה וא��ובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה. וריש לקיש אומר יותר ממאה מלקיות, שנאמר (משלי יז, י) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה, עד כאן. וזה לשון רש\"י, מרדות אחת, לשון רידוי והכנעה שאדם שם אל לבו מאליו. ורדפה את מאהביה וגו', וכשתראה שאין עוזר תשים על לבה לאמור אשוב אל אישי הראשון. תחת גערה במבין, תחת באדם מבין טובה מהכות כסיל מאה, תחת הטעם למעלה תחת התי\"ו ולא כמו אל תירא ואל תחת שטעמו בחי\"ת, אלא למעלה תחת התי\"ו, רוצה לומר שהוא שם דבר שאי אפשר לפותרו, לשון תפעל לומר תכניע את האדם, אלא תכנע היא בעצמה, לכן שינה את נקודתה לומר שהוא שם דבר, עד כאן:",
+ "במסכת חולין שלי כתבתי הרבה דברי מוסר של דבר יום ביומו, ובסוף כתבתי הנהגה כללית של האלהי מהר\"ם קורדוורא על פי הקבלה. ואתה ראה זה מצאתי בקונטרסי דהאר\"י ז\"ל סוד כללים, וזה לשונו, סדר נאה לזכך את הנפש ולהאירה ולהוסיף בה כח והארה להתקשר למעלה בקדושה עליונה. בלילה קודם שתעסוק בתורה תכוין אל כל הכוונות שנבאר בעזר השם יתברך, ואחר כך בכל שעה ובכל רגע תכוון גם כן בהם, וכפי מה שתרבה לכוון כן תתרבה הארה בנפשך. ומה טוב ומה נעים אם כל היום כולו יהיו נגד פניך, כי הוא מתקן את הנשמה ומאירה מאוד מאוד:",
+ "והנה סדר הדברים. תחילה סדר אחד והוא זה, תכוין בהויה דע\"ב במילוי יודי\"ן, ואחר כך באהי\"ה במילוי יודי\"ן עמה. אחר כך תכוין בשם ס\"ג, ואחר כך לשם אהי\"ה במילוי יודי\"ן עמה. ואחר כך תכוון בשם מ\"ה, ואחר כך באהי\"ה דאלפי\"ן עמה. אחר כך תכוון בשם ב\"ן, ובאהי\"ה דההי\"ן עמה. והנה נתחברו ארבע יהו\"ה בארבע אהי\"ה, אלו אבא ואלו אמא. והמובחר והמשובח והעקרי מכל זה שתשלבם יחד זה בזה. כיצד, תקח עשר אותיות של שם ע\"ב במילואו, ושם אהי\"ה דיודי\"ן וגם כן עשרה אותיות, ותשלב אות מזה עם זה עד שתשלימם. וכן תעשה בשם ס\"ג עם קס\"א. ואחר כך שם מ\"ה עם קמ\"ג. ואחר כך שם של ב\"ן עם קנ\"א. ואמנם לעולם תתחיל מן שם הוי\"ה, ואחר כך משם אהי\"ה. והנה אם כשאתה מכוון בשלוב ובימות הנזכרים הוא ביום, תכוון אחר כך בזה לשלב ארבע אותיות אהי\"ה בארבע אותיות הוי\"ה, ותתחיל מן אהי\"ה כזה, י\"א ה\"ה ו\"י ה\"ה, א\"י ה\"ה י\"ו ה\"ה, וזהו חיבובא אבא ואמא. אח\"כ תכוין גם כן לשלב יהו\"ה עם אדנ\"י, ותתחיל מן אדנ\"י, כזה, א\"י ד\"ה נ\"ו י\"ה. ואם יחוד זה אתה עושה בלילה, אז תכוון בזה להיפך, יאהדונה\"י. וטעם הדבר, כי הלא חיבור הארבע שמות האחרונים תכוון בהם, כי הם סוד נשיקין כפולין כמבואר בזוהר פרשת תרומה (ח\"ב רמו, ב). והנה שם איה\"ה יוה\"ה אחר חבורן חוזר להיות שם אהי\"ה שם שלם מן חבור שתי אותיות ראשונות דאהי\"ה, ושתי אותיות ראשונות דיהו\"ה, וגם נעשה שני ההוי\"ה יוה\"ה מן חיבור שני אותיות אחרונות באהי\"ה והוי\"ה, נמצא כי הם נשיקין כפולים, כי גם אחר הנשיקה והשילוב חוזרין פעם שניה להעשות כבתחלתן. ואמנם כשהוא ביום אז תכלול מדת לילה ביום, ולכן [הוא] מאהי\"ה ואדנ\"י, אך בלילה תגבור מדת היום לכלול יום בלילה, ולכן תקדים הוי\"ה אל אהי\"ה ואדנ\"י, דכורא ברישא, וביום נוקבא ברישא:",
+ "גם סדר אחר הסדר הנזכר, ואם תרצה לעשות כל אחד מאלו הסדרים שנכתוב בעזר השם, כל אחד בפני עצמו הוא טוב, אך אני מסדרם יחד להיות כוונתך סדורה בפעם אחת, אך אין צורך לכוונם כולם בעת וזמן. כבר הודעתיך כי ג' עלמין אינון בריאה יצירה עשיה, עולם הבריאה רוחניות שלו הוא א\"ל שד\"י, ועולם יצירה א\"ל יהו\"ה. ועולם העשיה א\"ל אדנ\"י. וכבר ידעת כי האדם יש לו תוספות נשמה בכל שבת מן האצילות ומהבריאה ויצירה ועשיה, ובליל מוצאי שבת מסתלקת בחינת האצילות, ואחר כך ביום ראשון נשארים עמו ג' בחינות בריאה יצירה עשיה. וביום שני מסתלקת בחינת בריאה ונשארים יצירה ועשיה, וביום השלישי מסתלקת יצירה ונשארת עשיה. אחר כך ביום רביעי מסתלקת גם עשיה מבחינת תוספות שבת שעברה, כי כבר ידעת כי יום שבת הוא שביעי ואמצעי, ולכן ביום רביעי חוזר האדם להקנות תוספות לשבת הבאה מבחינת עשיה. וביום חמישי קונה מבחינת יצירה, וביום שישי קונה מבחינת בריאה, וביום שבת ניתוסף האצילות. ולכן ביום ראשון תכוון תמיד בא\"ל שד\"י, שיבוא לו הארה משם לקיים לו תוספות שבת שעברה מבחינת בריאה, וביום שני א\"ל יהו\"ה, וביום שלישי א\"ל אדנ\"י. ואחר כך ביום רביעי יכוון להמשיך הארה לשבת הבאה מן א\"ל אדנ\"י, וביום חמישי מן א\"ל הוי\"ה, וביום ששי מן א\"ל שד\"י. אמנם דע כי השלושה ימים ראשונים תכוון כי א\"ל שד\"י וא\"ל אדנ\"י שהם נוקבי בריאה ועשיה הם בחינות לאה, וא\"ל יהו\"ה בישראל זעיר אנפין, אחר כך בשלושה ימים אחרונים תכוון אותם ביעקב ורחל:",
+ "גם סדר אחר, ביום ראשון בשם ס\"ג, וביום שני תכוון בשם מ\"ה, וביום שלישי בשם ב\"ן. אחר כך תכוון ממטה למעלה, יום רביעי ב\"ן, יום חמישי מ\"ה, יום שישי ס\"ג. גם סדר אחר, יום ראשון תכוון אות ה', וביום שני אות ו', וביום שלישי לאות ה', וכן אחר כך ממטה למעלה, יום רביעי ה', יום חמישי ו', יום שישי ה' עילאה:",
+ "גם סדר אחר, כשהוא יום שני ויום חמישי שאז בארנו שכוונתם ביצירה שהוא א\"ל יהו\"ה כנ\"ל, תכוון אל שם אבגית\"ץ וכו', כל שם *אנא *בכח *גדולת כו', ששם מ\"ב זה הוא ביצירה. ותכוין אל השבע שמות להעלות בהם נפשך מן העשיה אל היצירה על ידי שם מ\"ב זה. אך ביום שני תכוון שגובר קר\"ע שט\"ן על כל השאר, כדי שעל ידו תעלה. וביום חמישי תכוון שגובר חק\"ב טנ\"ע. גם צריך לשלב ולקשר זה השם עם האחרון, פירוש כי כיון שהכוונה שלך היא לקבל תוספת שבת. והנה כבר ידעת כי שם יום השבת שקוצי\"ת, ולכן צריך האדם לקשר ולשלב שם כל יום שני אם הוא יום שני עם שם של שבת שהוא שקוצי\"ת, כזה, קשרק וכו'. ואם הוא של יום חמישי, תשלב שם חק\"ב טנ\"ע עמו, כזה חשק\"ק וכו', שיקבל הארה שם של היום הזה משם של שבת:",
+ "גם סדר אחר תכוון להעלות נפשך מן העשיה אל גדר היצירה באופן זה. דע, כי הלא סוד הכנפים המעופפים ומעלים את האדם למעלה כנודע, כי אין העוף פורח אלא על כנפיו, ואמנם הכנפים בעוף הם הזרועות באדם. והנה כבר ידעת כי ה' חסדים הם מתפשטים בשש קצוות האדם כנודע, ואמנם יש בהם מגולה, ויש בהם מכוסה, והם ב' חסדים שהם בחסד וגבורה שתי הזרועות ושליש אחד בתפארת, נמצא כי בשלושת קוים אלו יש חסדים אלו הסתומים. הנה זהו סוד עפיפת האדם על ידי הכנפים שהם הזרועות, ולא על ידי רגלים או אברים אחרים. והטעם, כי לפי שאלו הזרועות החסדים שבהם הם סתומים ואינם יכולים להאיר ולהתפשט. וכבר ידעת כי כל דבר היושב במקום צר ובדוחק גדול הוא נותן כחו בפנים כדי להתנועע לכאן ולכאן ולצאת משם, ועל ידי אותו הנענוע הוא מתנודד. ואמנם אלו החסדים שורשם הם למעלה בדעת, כי שם מקומם ושורשם, כי אלו החסדים המתפשטים הם אורות המתחדשים מהן, ולכן רוצים לעלות אל שרשם שבדעת לינק ולקבל הארה משם, ולהיות עומדים שם בדוחק ובצרות גדול, כשהם עולים הם מעלים את האדם למעלה. וזהו טעם למה הכנפים בזרועות יותר משאר מקומו��. ולכן הכוונה שתכוין היא זו, כי תכוין כי כל העליות הם בכח שם מ\"ב. ולכן תכוין כי שם אבגית\"ץ בזרוע ימין, ושם קר\"ע שט\"ן בזרוע שמאל, ושם נג\"ד יכ\"ש בשליש תפארת העליון המכוסה. ועל ידי אלו השלוש שמות מעופפין אותן החסדים לעלות למעלה למעלה בשורשם בדעת, ובדרך עלייתם הם מעלים את האדם ליצירה. וכדרך אלכסנדרוס שעלה לשמים על ידי אותם העופות (ירושלמי ע\"ז ג, א). ואמנם כדי לחזק ולהגביר עפיפה זו יותר, תכוין להוריד חסדים בזעיר אנפין בדעה שלו לצורך זיווג, ועל ידי זה נתוסף כח בחסדים ויעופפו יותר בכח ותעלה מן עשיה ליצירה. עד כאן לשון דברי פי חכם חן:",
+ "נשלם מסכת יומא, בעזרת תולה ארץ על בלימה"
+ ]
+ },
+ "Sukkah": {
+ "Ner Mitzva": [
+ "עמוד השלום",
+ "וסימנך פורס סוכת שלום",
+ "ארבע ימים שבין יום כפורים לסוכות בהן עוסקין בני ישראל במצות סוכה וד' מינים, ומעשים האלה מביאים את האדם לידי זכירה שיזכור בדביקותו בהש\"י ולדבקה בו, על כן אלו הימים הם כמו יום טוב מאחר שהעסקים הקדושים מביאים לידי זכירה הנ\"ל לשמוח בשמחה הרוחניים לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, וכמו שאיתא במדרש תנחומא (אמור כב) שהביא הטור ריש הלכות ראש השנה, שאמר, במוצאי יום הכפורים עוסקין במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות, לכך קוראין יום טוב ראשון ראשון לחשבון העונות. עוד אמרו טעם, לפי שבאלו הימים נשלם בנין בית המקדש של שלמה, על כן הם ימים טובים, ראוי לשמוח בהם להדבק בו ית' לעבדו בשמחה ובטוב לבב:",
+ "ובהגה\"ת מהרי\"ל בהלכות מוצאי יום כפור כתוב וזה לשונו, מהרא\"ק, בין יום כפור לסוכות אין נופלין, שאותן ד' ימים נתן הקב\"ה מתנה לישראל שמוחל עונותיהם כל אותן הד' ימים, ואינו מתחיל למנות עונותיהם אלא מיום ראשון של סוכות, שנאמר (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם ביום הראשון, רוצה לומר ראשון הוא לעבירות, עד כאן לשונו. וקרוב ללשון זה כתוב במנהגים:",
+ "לכאורה משמע מדבריהם, שכל מה שחוטא האדם בימים האלה לא יחשוב ה' העון, וחלילה להאמין בזה להיות ד' ימים בשנה הפקר איש כל הישר בעיניו יעשה, דאפי' על יום אחד בשנה אמרו רז\"ל במסכת חגיגה (ה, ב) כל העובר עבירה אחת אפי' פעם אחת בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה, ולמדו אותו רז\"ל מקרא (במדבר יד, לד) כמספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה:",
+ "ומכל שכן בימים המקודשים האלה מג' טעמים. א' ביום כפורים הראה הקב\"ה שהוא רחום וחנון וסולח ומוחל, ותכף למחרת דיום כפורים עוד המלך במסיבו ח\"ו יותר הרצועה למרוד בו, חלילה לומר כן, ואדרבה נהגו בית ישראל לעשות השכמה לתפילה במחרת יום כפורים כדי שלא יקטרג השטן:",
+ "הב' כי עדיין תלוין ועומדין בדין, וגמר החתימה היא בהושענא רבא, וביני ביני הכל ימי תשובה והתעוררות הרחמים והחסד והחנינה יהיה הפקר לחטוא אשר טעם אחד ממצות סוכה שהוקבע בתשרי לפי פשט הענין כתב מהרי\"ל וזה לשונו, טעם אחר צוה מצות סוכה סמוך ליום כפורים שצריך להיות נע ונד מביתו לסוכה ודומה לגלות שהוא מכפר נמי עונות. והנה החוטא בימים שביני וביני הוא כאומר אחטא ואשוב שאין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פה, ב):",
+ "הג' כי הימים מקודשים עוסקים בהם במצות, וגם הימים ההם הם בין שני קדושות קדושת יום כפורים וקדושת ��ג הסוכות והם כמו חול המועד, ממילא מחויב אדם להוסיף בהם מעלה יותר בקודש, וכמו שכתב רבינו יונה בז' ימי תשובה שבין ראש השנה ליום כפורים הם כמו חול המועד, וראוי למעט בהם מלאכה ולהרבות עבודת הקודש. על כן אל יטעה איש ההמוניי ח\"ו, ואדרבה עונש העבירה שהאדם עושה בימים המקודשים חמיר טפי:",
+ "וענין מדרש התנחומא (אמור כב) שאמר שיום טוב ראשון של סוכות הוא ראשון לחשבון העונות, הוא על הרוב ידבר בסתמא שאין ישראל עושים עונות בימים ההם מאחר שטרידי במצוות ממילא הוא לזכרון שלא יחטאו, ודוק בלישניה שאמר אין עושים עונות, לכך קורא יום טוב ראשון ראשון לחשבון העונות, כלומר מאחר שאינם חוטאים ממילא ימשך שלא מתחיל חשבון העונות רק מיום שנחו מעסק וטרדת הכנת המצות. ואעפ\"י שבודאי הרבה והרבה הם החוטאים, אטו ברשיעי ובשופטני עסקינן, הנפש החוטאת היא תמות, וכפרי מעלליהם יאכלו. אמנם הפסוק מדבר לפי טבע כנסיה של ישראל, וכל ישראל קדושים הם:",
+ "ודברי מהרא\"ק הנ\"ל והמנהגים והנמשכים אחריהם ראוי להמליץ בעדם ולומר שכוונתם היא כך, בחמלת ה' על ישראל שנתן לנו יום כפורים לכפר על עוונות שישראל מסגלין עונות כל השנה, ונתן יום זה לכפר, כך אלו הד' ימים הם ענפים מיום כפורים לכפר עונות של השנה שעבר בזכות שטורחים ועוסקים במלאכת שמים, ועם התעוררות הלב אז יש בימים בעצמם מעין מחילה וסליחה ענפי מיום הכפורים האמיתי, אבל בלא התעוררות ומכל שכן החוטא בהם ח\"ו, אז אדרבה ואדרבה עונשו מרובה. על כן החכם עיניו בראשו יעסוק במצות סוכה ולולב בעסק ובטורח גדול ובדמים יקרים לעשות הידור מצוה, ויהיה לו התעוררות גדול בלבו וישוב אל ה' וירחמהו וישמח ישראל בעושיהו:",
+ "בפרק קמא דסוכה (ו, ב), תנו רבנן, שנים כהלכתן ושלישית אפי' טפח כו'. על כל זאת כדי לקיים זה אלי ואנוהו, שדרשו רז\"ל (שבת קלג, ב) התנאה לפניו במצות עשה סוכה נאה כו', על כן מצוה מהמובחר לעשות בתחילה למאן דאפשר ד' מחיצות שלימות, ואז יקויים ג\"כ תשבו כעין תדורו:",
+ "וזה לשון מטה משה (סי' תתצ\"ג), וכן נהגו עכשיו לעשות מחיצות שלימות כי אין הכל בקיאים בדין המחיצות. ומי שאין לו כדי צרכן למחיצות, אמר מהר\"י סג\"ל דיותר טוב שיעשה אדם שלשה מחיצות שלימות לסוכה, ממה שיעשה ארבע מחיצות רעועות. ומאחר דנהגו לעשות ארבע מחיצות שלימות, מטעם זה נהגו שעושה עיגול בתוך הפתח כשאר פתחים, דאם לא היתה עגולה מבפנים הוה ליה צורת הפתח מן הצד דרוב בני אדם מחברין אותו הנסר שיהיה המשקוף מן הצד, ואיכא מאן דאמר דלא שמיה פתח. אבל אותן סוכות הבנויות שיהיה בפתח גמורה, אין צריך אותו עיגול, ואפילו מנהגא ליכא, ע\"כ:",
+ "במסכת ביצה פרק המביא (ל, ב), תניא, סככה כהלכתה ועטרה בקרמין ובסדינין המצויירין ותלה בהן אגוזים ושקידים וכו', אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג כו'. אפילו שיחתן של תלמידי חכמים הוא תלמוד (סוכה כא, ב), דמכאן נראה שהיה מנהגם כן לחבב מצות הסוכה וליפותה בקרמין וסדיני�� ולתלות בה פירות חשובין, על כן ראוי לעשות כן, וכל המרבה הרי זה משובח:",
+ "מותר לתלות בה יריעות שעטנז, רק שיהיו תולין למעלה מתשמיש אדם. ואם מצילין למעלה מן החמה והרוח, אין לחוש, מהרי\"ל ומהרי\"ו. כתוב במהרי\"ל בהלכות סוכה בהגה\"ה, שראה רבו מהר\"ש היה מסמן הדפין למחיצת הסוכה אב\"ג, כדי לראות עמידתן שלא לשנותם משנה לשנה. וכן הוא בירושלמי בענין קרשי המשכן איתא שם (שבת יב, ג), א\"ר אמי, והקמות את המשכן כמשפטו (שמות כו, ל), וכי יש משפט לעצים. אלא קרש שזכה לינתן בצפון, ינתן בצפון לעולם. וכן בדרום, ינתן בדרום:",
+ "(וזה לשונו של יש שכ\"ר סי' ח'), כשהוא נכנס לסוכה, אזי יזמין בפיו לצדיקים עליונים הנזכרים בסמוך, כי זה תפארתם כאשר הם באים בציור רוחניית לסבב אותו מכל צד, שכן היה נוהג רב המנונא סבא כמו שאמרו (בזוהר) בפרשת אמור עמוד קצ\"ח (ח\"ג קד, א) וזה לשונו, כד הוה עייל לסוכה, הוי חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו, ואמר, נזמין לאושפיזין מסדר פתורא וקאי על רגלוהי ומברך ואמר, בסכות תשבו תיבו אושפיזין עילאין תיבו, תיבו אושפיזין מהימנותא תיבו, ארים ידוי וחדי ואמר, זכאה חולקאי זכאה חולקיהון דישראל דכתיב (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, והוה יתיב. תנינא לבני עלמא, דמאן דאית ליה חולקא בעמא קדישא, יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ועם כל דא בעי למחדי למסכנא, מאי טעמא בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכנא הוא, וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אילין עלאין אושפיזי מהימנותא, ולא יהיב לון חולקיהון, כלהו קיימי מיניה ואמרי (משלי כג, ו) אל תלחם את לחם רע עין וגו', אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב\"ה, עליה כתיב (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם וגו', פרש חגיכם ולא חגי, ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה, עד כאן לשונו. ועוד כתב שם מעניינים אלו:",
+ "כללו של דבר, שיזמין האדם תחלה בפיו לצדיקים הנזכרים, ואח\"כ יתן חלקם להעניים היושבים סביב שלחנו. ואם אין לו סביב שלחנו, אזי ישלח לעניים לביתם כי זה חלקם הראוי להם. כתב הזוהר (ח\"ג קג, ב) בעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אילין דשריין עמיה, עד כאן לשונו. הרי שאסור להיות לו פנים עצובות, וק\"ו משהו מכעס חלילה:",
+ "לשון אבא מורי זלה\"ה בעמק ברכה (דף ק\"ה ע\"א), טוב לאדם כשיברך לישב בסוכה בשעת אכילה שיכוין בלבו בשעת ברכה גם כן לפטור בזו הברכה השינה והטיול וכל מה שישתמש בה עד אכילה אחרת, כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא שהביא הטור והבית יוסף בסימן תרל\"ט. וראוי לומר ברכת לישב בסוכה בקול ובמשיכה בניגון ינגן אותה כשאר ברכות של קידוש, דלמה איגרע, ואדרבה היא עדיפא דהא ברכת המצוה היא שציוונו הש\"י לישב בסוכה, והוא הדין בכל שאר ברכות ירגיל אדם לומר אותם בקול רם כי הקול מעורר הכוונה, עד כאן:",
+ "נראה לי האדם היושב בסוכה בכל היום ואינו יוצא ממנה, ואף אם יוצא לעשות צרכיו אינו מסיח דעתו ודעתו לחזור, ובלילה ישן שם, אזי תכף בבוקר בבואו מבית הכנסת ונכנס לסוכתו יברך על הסוכה ויהיה דעתו על האכילה והטיול והשינה, ואחר כך לא יברך בעת שעושה המוציא, ופטור מעת לעת עד בקר שני, וכן ינהג בכל ימי סוכות. ומכל מקום דרך טוב וישר הוא בשעה שמברך בבקר על הסוכה יאכל דבר מה או ישתה שתהיה אחיזה להברכה ומקום מוכן שתחול הברכה, ואף אם שותה דבר שלא היה חייב בסוכה לא עיכב, מאחר שכוונת ברכתו היא על כל מה שיעשה בסוכה אכילה ושתיה ושינה וטיול וכל מילי. וגם בדבר זה עצמו שהוא שותה בסוכה עושה מצוה, כמו שכתב הטור (סימן תרלט), והמחמיר על עצמו שלא ישתה אפילו מים חוץ לסוכה תבא עליו ברכה:",
+ "בליל שני של סוכות בימים טובים של גליות יש מחלוקת בין הפוסקים אם לברך זמן קודם לישב בסוכה או אחר כך, כמבואר באורך בבית יוסף סימן תרס\"א. ובשלחן ערוך (עי' סימן תרמג) כתב לברך זמן קודם לישב בסוכה, מכל מקום הייתי רגיל להכריע למי שעושה שני ימים יום כפורים מספק, ואזי חושב גם כן מיום ב' דהוא לו כיום ראשון, זה הנוהג כן ינהג בליל שני של סוכות כמו בליל ראשון כנ\"ל, מאחר שבלאו הכי הרבה פוסקים סבירי להו כן וק\"ל:",
+ "כתב בראשית חכמה שער הקדושה פרק י\"ד (דף ר\"ס), ראוי לכל יראי חטא שלא יתחילו לדבר זה עם זה בבית הכנסת בעסקיהם אפילו שלא בשעת התפילה, כדי שינהגו במורא בבית הכנסת. ואם ידברו עמהם מי שלא נהג בהם, ישיבו להם בקוצר. וכן היה מנהג מורי עליו השלום שלא לדבר בתוך הסוכה בימי חג הסוכות אלא בדברי תורה, כי מצות סוכה קדושתה גדולה. והעד שעצי סוכה חל עליהם קדושה ואסורים כל ז' כמו שאמרו רז\"ל (סוכה ט, א):",
+ "כתב מטה משה (סי' תתקי\"ו), עיקר המצוה לישן עם אשתו בסוכה, מדאמרינן בריש סוכה (עי' ערכין ב, ב - ג, ב) הכל חייבים בסוכה אפילו כהנים, דסלקא דעתך אמינא תשבו (ויקרא כג, מב) כעין תדורו. ופירש רש\"י, דכהנים הוי בני עבודה ואינן יכולין לדור איש ואשתו, דאין נזקקין לנשותיהן מפני הרגל כו', אימא לא לחייבי בסוכה, קמ\"ל. ומטעם זה מקילין עכשיו בשינה, משום שאין יכול לישן עם אשתו שאין לו סוכה מיוחדת, ולכן פטור:",
+ "והמרדכי כתב, שסומכים העולם על דבר זה שיראים מן הצינה והוי כחולה שאין בו סכנה דפטור מן הסוכה:",
+ "אבל כל זה שנויי דחיקי והמקיים המצוה כתיקונה, זוכה ורואה פני שכינה. ולמאן דאי אפשר לישן עם אשתו בסוכה דאין לו סוכה מיוחדת, נראה לי שלא יבטלו מצות פריה ורביה, ובפרט זמן עונה וליל טבילה, ולא יהא אלא מצטער דפטור מהסוכה, ואין לחייבו לאחר שנזדווג עם אשתו שיחזור לסוכתו, מאחר שנכנס בהיתר אין מטריחים אותו לחזור לסוכה, כמו כשהיה ישן וירדו גשמים בלילה ונכנס לבית ופסקו הגשמים אין מטריחים אותו לחזור לסוכה כל אותו הלילה, אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר:",
+ "וממורי החסיד הגאון מהר\"ש ז\"ל שמעתי טעם אחר שמותר לישן בחדרו עם אשתו, כי תשבו כעין תדורו הסוכה היא כמו בית שאדם דר בו והאדם שדר בביתו יש לו חדר מיוחד שהולך מביתו להחדר לשכב עם אשתו, כן הסוכה הוא לו בית ויוצא מהבית להחדר לשכב עם אשתו כמו שהוא עושה בכל ימות השנה, מכל מקום למי שיש לו סוכה מיוחדת נראה לי טוב יותר לישן עמה בסוכה כמו שכתבתי:",
+ "זה לשון מהרי\"ל בהלכות סוכה, שאל אפוטרופס של אגריפס המלך את ר\"א, כגון אני שיש לי שתי נשים אחת בטבריא ואחת בציפורי, מהו שאצא מסוכה לסוכה. אמר ליה לא, שאני אומר היוצא מסוכה לסוכה ביטל מצוה הראשונה. ואמרתי לפני מהר\"י סג\"ל, והאיך אדם רשאי לאכול בסוכת חבירו ומניח את שלו, שמא הא דאמרינן ביטל מצוה הראשונה דווקא במי שיש לו ב' סוכות. ואמ�� מהר\"י סג\"ל האוכל עם חבירו בחג יכול לקיים גם כן מצות סוכתו לאכול בה כזית:",
+ "אמרו רז\"ל (שבת קלג, ב), זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב) התנאה לפניו במצות, סוכה נאה, אתרוג נאה. ואמרו (ב\"ק ט, א), הידור מצוה עד שליש. ויען כי ראיתי בני אדם מדקדקים דיקדוק דק וקל ומניחין את החמור, דהיינו שרואין הכל אחר השושנתא של אתרוג אם נחסר דבר מה ממנו, אף אם האתרוג מהודר בכל מיני הידור ביופי ובתואר מניחין את זה ולוקחים אחר אף שאין דומה לו במראה ובקומה ובהידור רק שאין שום חסרון בשושנתא אבל טועים הם ע\"כ, עיין בגמרא ובפוסקים והם מובאים בבית יוסף סי' תרמ\"ח תנן נטל\"ה פטמת\"ו פסו\"ל נטל\"ה עוקצ\"ה כש\"ר כו' עד דאם לא כן הו\"ה לי\"ה חס\"ר ופסו\"ל:",
+ "וכתב הבית יוסף, וכתב הר\"ב המגי\"ד שנראה מדבר\"י הרמב\"ם כו' עד נקרא ד\"ד ולא חוט\"ם, עד כאן לשונו. הרי שאין פסול בנטלה השושנתא, ומכל שכן כשיש שושנתא רק נחסר מקצתה והאתרוג בעצמו הוא מהודר ומפואר, ולוקח בשביל זה אתרוג אחר שאינו מהודר, הוא הכסיל שבחשך הולך:",
+ "עוד שם בעמק ברכה (דף ק\"ה), כתב האבן שועיב בדרשת סוכות וזה לשונו, ושמעתי שיש לאדם להקדים נטילת האתרוג בשמאל, ואח\"כ לולב בימין. וכשמניחו או נתנו, נותן הלולב תחלה, ואח\"כ האתרוג, כענין התפלין. וכן הקדים הפסוק (ויקרא כג, מ) פרי עץ הדר כו'. וכמו שכתוב בתפילין (דברים ו, ח) והיו לאות על ידך, כל זמן שיהיו הטוטפות בין עיניך יהיו שתים, וכן כל זמן שהלולב בימין כו', עד כאן לשונו:",
+ "על כן בקהילות הנוהגות למכור מקום אצל הש\"ץ, דהיינו לאחר שמנענע הש\"ץ נותן האתרוג ולולב לאותו שעומד אצלו שהוא ינענע בשעה שמנענעין הקהל, צריך הש\"ץ להניח האתרוג ולולב מידו על איזה מקום, ומאותו המקום יקחם העומד אצלו. והש\"ץ יניח הלולב תחלה, ואח\"כ האתרוג. והעומד אצלו יקח מתחלה האתרוג, ואח\"כ הלולב. אבל מיד ליד לא ינקה אחד מהם, ממה נפשך, שאם הש\"ץ יושיט לו הלולב מתחלה, א\"כ המקבלו מקבל הלולב תחלה ולא שפיר דמי. ואם בהיפך, אזי הש\"ץ לאו שפיר עביד, וק\"ל:",
+ "כתוב בכתבי הקודש של תלמידי האר\"י ז\"ל, לכל שש קצוות שתנענע הלולב תכוון להמשיך ולהביא את סוף הלולב וההדסות והערבות והאתרוג במקום חזה שלך, והסוד עמוק עמוק אשרי להבא בסודותיו ומכיר אותם. ויהי רצון שאתם בניי יצ\"ו תזכו לראות את כל דבריו ולהבין אותם:",
+ "בעמק ברכה (דף ק\"ה), כתב אבודרה\"ם בסדר תפלת סוכות וזה לשונו, וכתב רבינו סעדיה שצריך בשעת נטילה שיהיה פני הלולב שהוא האדום כנגד פני המתפלל, והצד הירוק שבו השדרה כלפי חוצה. ויש אנשים שאוחזים אותו הפך מזה, וכדאי הוא הגאון לסמוך עליו עד כאן לשונו. וזה לשון אבן שועיב בדרשותיו, וצריך ליטול פנים בפנים, פני הלולב כנגד פני הנוטל והשדרה לחוץ, עד כאן. ובעל תולעת יעקב כתב הפך זה בסוד ד' מינין, וזה לשונו, ודעת חכמי האמת כי הבא ליטול את הלולב יטלנו ושדרתו כלפי פניו, ופני הלולב כלפי חוץ. והסוד (שמות לג, כג) וראית את אחורי ופני לא יראו. וצריך לחבר את האתרוג עם הלולב בשעת נענוע. והמזלזל בזה, עתיד ליתן עליו את הדין, כי כל מעשינו צריכים להיות כדוגמת עליונים כי כן חייבה החכמה הנוראה כו', עד כאן שם. ומאחר שהרב בעל תולעת יעקב היה רב גדול בחכמת הקבלה וכל דבריו על פי הזוהר, ראוי לנהוג כוותיה:",
+ "כתב בסדר היום דף צ\"ה, יש נוהגין ליטול לולב ביום א' בסוכ\"ה כו', עד אל יפרוש אדם עצמו מן הציבור, עד כאן לשונו ע\"ש. ואני אומר ירא שמים יוצא ידי שניהם מאחר שנטילת לולב זמנו כל היום, על כן לא יסיח דעתו ממנו בצאתו מבית הכנסת, וילך מחיל אל חיל, דהיינו מבית הכנסת לסוכה, וינענע שם לשש קצוות, וכן אני נוהג כן בכל ימי סוכות. אחר כותבי זה, מצאתי בכתבי הקדש של תלמידי האר\"י ז\"ל, ענין נטילת לולב יותר טוב לברך תחלה קודם התפלה בהיותך בביתך בסוכה עצמה, ואחר כך שאר הניענועים וההקפות יהיו בבית הכנסת. ויותר טוב היה לברך על הלולב אחר העמידה קודם ההלל בביתך בסוכה, אך מפני הרואים תעשה כנ\"ל סדר הראשון, עד כאן. והבוחר יבחר:",
+ "מטה משה (סי' תתקכ\"ז), מצות לולב לאגוד הדס ולולב וערבה יחד משום זה אלי ואנוהו. לא אגדו, כשר. ואם הותר ביום טוב, אסור לקשור אלא יכרוך ויתחוב כאגודה של ירק. ואין אוגדים אותו אלא במינו, לכן יתיר המשיחה שסביב ההדס שלא יהיה חוצץ. ואוגד יחד כף תומר אחד, ושלשה ענפי הדסים, ושתי ערבות. ויהיה בין הכל שבעה כנגד שבעה רקיעים, כן כתב מהר\"י ווייל. ולי נראה כנגד (תהלים טז,יא) שובע שמחות את פניך, דדרשינן אותו אמצות לולב (ויק\"ר ל, ב). וכן יסד הפייט ערבה שתים. וכן מהר\"ש אומר, הערבה כנגד הרשעים. לפיכך כל מה שיכול למעט עדיף טפי, לכן אין ליקח רק שני ערבות ללולב. ואם לקח יותר, כשר. ומצוה שיאגדנו שלא יתפזרו ענפי ערבות לכאן ולכאן. ונהגו לעשות שלשה אגודות כנגד ג' אבות. אי נמי, לולב בגימטריא ס\"ח, ושלשה אגודות הרי ע\"א, כנגד ע\"א סנהדרין. ואם לא נאגד אלא אגד אחד, כשר. ויאגדם דרך גדילתם, לכן יזהר בההדס להתיר אגודתו לראות אם מונח כתקנו, כי הגוים לפעמים נותנים עוקצו של זה לצד עיקרו של זה, ולפעמים גם כופפים ראשיה לתוך כדי שלא ינשרו העלין, ואז לא מונח כדרך גדילתו. אך יזקוף ויפשוט ראשי הגבעול ויניחם כולן כגדילתן. ויאגד ערבה בשמאל וההדס בימין ולולב באמצע, כך הוא בדרשות אבן שועיב והוא על דרך סוד. ומטעם זה יאגוד ההדס גבוה יותר מהערבה. וכך כתב מהר\"י וויי\"ל, וישקעם בתוך אגד של לולב שיהיו כולם בידו בשעת נטילה, עד כאן:",
+ "תיקון ליל הושענא רבה נוהגין בארץ ישראל כמו ליל שבועות, ועוסקים כל הלילה בתורה גם בתפלות. ומקצת קהילות מהמלכות הזה נוהגין, שאומרים איזה הושענות ובקשות המסודרות להם. ואומרים כמה פעמים אל מלך ויעבור, ותוקעים תשר\"ת כשאומרים י\"ג מדות, והכל לעורר הלבבות לתשובה. והטבילה עושים ביום שלפני הושענא רבה, כדי שיהיו פנויים כל הלילה לתורה ולתפלה ולשירות ולתשבחות, אשרי העם שככה לו:",
+ "מצות ערבה בהושענא רבה היא מצוה בפני עצמה נוסף על לקיחת ד' מינין. ורבו המנהגים אם ליקח אותה בשחרית עם הלולב אם לא, ורמ\"א סימן תרכ\"ד (ז) כתב מה שכתב, אבל אני נוהג כמו שראיתי נוהג את מורי הגאון החסיד מהר\"ש ז\"ל שבעוד הלולב בידו לא לקח כלל הערבה בידו עד שהגיע אל תענה אמונים שופכים לב כמים כו', אז הניח הלולב והאתרוג מידו וחלק כבוד לערבה ולקחה בידו משום שבהושענא זו הוזכר תמיד מים. והערבה גדילה על המים, ותפסה עד חביט חביט. ומי שירצה לנהוג לנענע בסוכה כל ימי החג אחר בית הכנסת כמ\"ש לעיל, לא יסיח דעתו מהד' מינים כשמניחם מידו:",
+ "שבעה הקפות שמקיפין בהושענא רבה הם בסוד הקפות השמיטות, והם נגד שבע הספירות וכל פינות ההקפות הם לימין לעורר מדת החסד. על כן בכל הקפה יאמר פסוק אחד המורה על זו הספירה, ויטה לצד החסד. בהקפה ראשונה יאמר (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה. בהקפה שניה יאמר (שם יד) לך זרוע עם גבור\"ה תעוז ידך תרום ימינך, הרי הטה הגבורה לצד החסד. בהקפה שלישית יאמר (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, ואמת היא מידת התפארת המטה לכף החסד. בהקפה רביעית יאמר (תהלים טז, יא) נעימות בימינך נצח, הנצח בימין. בהקפה חמישית יאמר (שם ח, ב) ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הוד\"ך על השמים. בהקפה ששית יאמר (שם קמה, יז) צדי\"ק י\"י בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. בהקפה שביעית יכללם ביחד ויאמר (דה\"א כט, יא. זכריה יד, ט) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ובתורתך (דברים ו, ד) כתוב לאמר, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:",
+ "שמיני עצרת שהוא גם כן שמחת תורה לנו בארץ ישראל, והאריך מאוד הזוהר (עי' ח\"ג רנו, ב) איך שראוי להתקשט לילו ויומו בקישוטי התורה ,כי ז' ימי החג הקרבנות נגד שרי האומות, ויום זה אהבת וחיבת ישראל לבוראנו ברוך הוא אשר נתן לנו תורתו וזכינו לסיים אותה ולחזור ולהתחיל בה. וזה לשון סדר היום (דף צ\"ז), ומפנ\"י שהמועדי\"ם ל\"א נתנ\"ו אל\"א לפנו\"ת אד\"ם דעת\"ו כו', עד והמשכי\"ל יבי\"ן ויבח\"ר עיין שם, עד כאן לשונו:",
+ "קצת ענייני יום טוב כתבתי לעיל במסכת פסחים פרק קמא, ועתה באתי להוסיף קצת והאמור בזה והאמור בזה הוא בכל ימים טובים:",
+ "פירות יבשים אסור לבשל ביום טוב, רק יבשלם מערב יום טוב, מאחר שלא יש בהם שום מפיג טעם אם כן אפשר מאתמול:",
+ "וגדולה מזה מצאתי במהרי\"ל בהלכות יום טוב וזה לשונו, אמר מהר\"ש כל מה שאסור בשבת אסור נמי ביום טוב, אך לצורך אוכל נפש שרי. וכל דבר אוכל נפש נמי שאינו מפיג טעמו, אסור לעשות ביום טוב דאפשר לעשותו מערב יום טוב, וגזרוהו רבנן כדי שלא ילך אדם לשדהו ולכרמו מערב יום טוב, ויניח כל תבשילו עד ליום טוב, נמצא שנטרד ביום טוב במלאכתו וליכא שמחה. אבל דבר המפיג טעמו, מותר לכתחלה ביום טוב, ושאינו מפיג טעמא קיימא לן אם לא עשאו מערב יום טוב אסור לעשותו ביום טוב. ואמר מהר\"י סג\"ל, שכך כתוב בספר סמ\"ק שיש ללוש עיסת ורומזיל\"ש מערב יום טוב לצורך יום טוב, דאיפשר, ואדרבה הישנים טובים יותר מחדשים. ואמר לנו מהר\"י סג\"ל, ששאל מרבו מהר\"ש אם לדוך שקדים ביום טוב כדי להוציא המרק מהן שדומה לחלב. ולא רצה להתיר, דאמר איפשר לעשות מערב יום טוב, גם אין מפיג טעמו בלינה, עד כאן:",
+ "עירוב תבשילין ראיתי הרבה המוניים לוקחין פת, ולוקחין בשר עצם אחד שפל ומשופל. בודאי לענין דינא יוצאים, אבל חביבה מצוה בשעתה. ואל תהי מצוה זו קלה בעיניך, ולא לחנם אמרו רז\"ל (יומא כח, ב) שקיים אברהם מצות עירוב תבשילין, ובספר יוחסין כתוב סוד בדבר זה. על כן כל איש השמח במצוה יקח פת המוכן לסעודת שחרית של שבת או של סעודה שלישית, וגם יקח תבשיל חשוב המוכן לו לסעודה של שבת, כגון חתיכת דג חשוב, או בשר או תרנגול, ומה שחננו ה' המוכן לו לסעודת שבת שחרית או לסעודה שלישית. אבל אותן האנשים הלוקחין עצם קטן, ועל כל פנים מכינים סעודת שבת, א\"כ בחנם עושים המצוה בביזוי, ואפשר שאח\"כ משליכין אותו. ��ל כן מנהג טוב לנהוג כמו שכתבתי:",
+ "גם ראוי שכל אחד יעשה בשביל כל בני העיר ויזכה את העירוב על ידי אחר, כי אולי שכחה היא לאחד מבני העיר או איזה אלמנות בר מינן שאינן יודעים. וכבר ראיתי רבותי נוהגין גם כן ככה בכל ערב שבת בעירובי חצירות, וכמו שעשה מהרי\"ל. ואשרי לאדם הזוכה ומזכה:",
+ "הא דתנן המבזה את המועדות כו' אעפ\"י שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא (אבות ג, יא). פירוש מועדות, חול המועד. א\"כ ראה כמה עונש מגיע לבעלי משא ומתן העוברים על הדינים המוזכרים לענין חול המועד, כאשר בעונותינו הרבים ראיתי פרצה זו בחוצה לארץ. על כן שומר נפשו ירחק ואז טוב לו:",
+ "סוד עירוב תבשילין מצאתי בכתבי הקודש לתלמידי האר\"י ז\"ל, ותמצא בסוף מועד קטן דף ז':",
+ "בענין ושמחת בחגיך (דברים טז, יד), אעתיק דברי קדושת אב\"א מור\"י זלה\"ה בספר עמק ברכה דף ק\"ט וזה לשונו, כלל זה לכל שבתות ומועדים כיצד יתנהג האדם בהם במאכל ומשקה ובגדים ובלשון לימודים. אמר שלמה המלך ע\"ה (בספר קהלת (ט, ז)) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך. ידוע הוא כי יש בכתות בני אדם דעות חלוקות בעבודת הש\"י:",
+ "מהם מסגפין עצמם ואינם רוצים להנות מן הדברים הגופנים ופורשין עצמן מהן מכל, וזה אינו דרך ישרה, כי אין זה כוונת הבורא ית' כי לא לתוהו בראה אלא לשבת יצרה (ישעיה מה, יח):",
+ "ויש כת אחרת עושה בהפך, שהולכין אחר ההנאות ומשליכין עבודת ית' אחר גיום, וזו פחותה מן הראשונה. אבל הנראה מתורתינו הקדושה ומדברי חז\"ל הוא ללכת בדרכי המיצוע, כי הש\"י הרכיב הנשמה העליונה רוחנית בגוף אופל ועכור שיחיו שניהם יחדיו, ויש לכל אדם לתת חלקו לכל אחד ואחד. חלק לנשמה, בעבודת האל לבא להתפלל ולשמוע דברי התורה ולקיים המצות. וחלק לגוף, אכילה ושתיה מן המותר בפיהו ושאר דברים שהגוף נהנה מהם. ומי שאינו הולך בדרך זה, מבטל כוונת הבריאה. וזהו כוונת הפסוק שהתחלנו, לך אכול בשמחה לחמך וגו', שיאכל אדם מן הדברים המותרים, וזהו לחמך ויינך ממה שחננו השם, לא מעושק וגזל, ויהנה מהם כפי הצורך וההסתפקות:",
+ "וכל שכן בזמן המועדות שבהן מצוה מן התורה שיאכל אדם בשמחה, ולכן אמר אכול בשמחה לחמך בחג הסוכות שהוא זמן שמחתינו, כי כבר רצה האלהים את מעשיך ביום הכפורים שהתענית לפניו והתוודית וחזרת בתשובה, אתה עתה ברוך ה' מנוקה מעוונות, כמו שאמרו ז\"ל במדרש (תנחומא אמור כב) ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ), וכי ראשון הוא וכו'. אלא ראשון לחשבון עונות. משל למלך וכו'. ולא בחג הסוכות בלבד אמר שצריך לשמוח, אלא בכל המועדות צריך לשמוח, שהרי על כל המועדים אמרה התורה ושמחת בחגיך:",
+ "ולכן חובה עלינו לעבוד השם בשתי עבודות (עבודת הגוף ועבודת הנפש). עבודת הנפש, בזכרון נפלאות הש\"י ולקיים אותם במעשה ולומר לפניו שירות ותשבחות דברי חג בחג, ודברי פסח בפסח, ודברי עצרת בעצרת (כמ\"ש פרק בני העיר (מגילה כט, ב) משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת וכו'), זו היא עבודת הנפש:",
+ "ועבודת הגוף, לאכול ולשתות בשמחה ובטוב לבב כמו שכתוב במצות המועדים (דברים כז, ז) וזבחת שלמים ואכלת שם. וזהו דכתיב גבי יום טוב (שמות יב, טז) רק אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, לרמוז לנו נוסף על פשט הדין אל הנזכר בסמוך בשכבר ידעת שכלל הנפשות הם, האחת, היא הנפש החיונית ועמה הצומחת והמרגשת. השניה, היא הנפש המשכלת. ומבואר הוא שכל איש ראוי לו שיאחז בשתיהן יחד לא יהיה פרוש. וגם כן לא יהיה מכל וכל בהמי כדלעיל, על כן אמר אך אשר יאכל לכל נפש, רצה לומר הדברים אשר הם ראוים לכל נפש, כלומר לנפש הבהמי ולנפש השכלי, הוא לבדו יעשה לכם ביום טוב לא פחות ולא יותר, דהיינו שיאכיל לנפש המשכלת אכילה הראוי' לה והיא אכילה רוחנית אשר הנשמה נהנית ממנה, כי היא קודש ומן הקדשים תאכל. והוא (ע\"ל בסימן ל\"ח) שיתן אדם שבח והודיה להש\"י כי הגדיל לעשות עמנו ניסים ונפלאות באלו המועדים ולשמוע דברי תורה חג בחג:",
+ "ויאכיל לנפש החיוני אכילה שלה והיא אכילה גשמית כמו בשר ויין ושאר מיני מטעמים, וכמו שאמרו רז\"ל (בפרק יום טוב (ביצה טו, ב)) כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) עצרת לה' אלקיך, וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם, חלקהו חציו לה' וחציו לכם. וא\"כ לפי זה מה שציוותה התורה (דברים טז, יד) ושמחת בחגיך, היא שמחה משותפת בגוף ונפש. שמחת הגוף, מטעמים אשר אהב, כמו שאמרו רז\"ל (פסחים קט, א) אין שמחה אלא בבשר ויין. ושמחת הנפש, שיהיה האדם שמח וטוב לב בדברי שירות ותשבחות, וזכרון חסדיו של הקב\"ה כעל כל טוב אשר גמלנו ה' באלו המועדות אשר נצטוינו עליהם לשמוח בהם:",
+ "וכן מה שאמרו רז\"ל (במשנה פרק החליל (סוכה פ\"ה מ\"ד) שחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בשמחה בית השואבה באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם שירות ותשבחות, והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות בכלי שיר בלא מספר כו', ואבוקות של אור היו בידם וזורקין אותן כלפי מעלה ומקבלין אותן. ויש בקיאין לעשות כן בד' או בח' אבוקות, וזורק זו ומקבל זו. מפני זה הטעם הוא, כי בודאי לא היו עושים החסידים האלקיים משום שמחת שחוק ח\"ו, אלא משום שמחת מצוה כמו שכתוב במשנה דלעיל שהיו אומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות ברכות והודאות בקול נגינות ובקול שמחה, ובודאי שמחה כזו שהיא שמחת הבורא היא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא, ולפיכך לא היה זריקת אבוקות אלא ע\"י גדולים וחסידים כאמור, שלא יראה כקלות ראש וכשמחת בחורים:",
+ "ועל דרך שהיה עושה רבי יודא בר אלעאי (בפ\"ק דכתובות (יז, א), שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה וכו'. רב שמואל בר יצחק מרקד אתלת. פירש רש\"י, ג' בדין זורק אחד ומקבל אחד. ובודאי לא עשו החסידים האלו זה משום קלות ראש ח\"ו, אלא משום שמחת חתן וכלה שהיא מצוה גדולה. וקבלו שכר על זה, כמו שאיתא שם כי נח נפשיה אפסיק עמודא דנורא וכו'. וא\"ר זירא אהני ליה שוטיתא לסבא וכו'. ופירש רש\"י, שוט של הדס שהיה מרקד וכו'. וכן מ\"ש בפרק הנזכר (סוכה נג, א) על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה מרקד ואומר אם אני כאן הכל כאן, אם אין אני כאן מי כאן וכו'. אין לחשוב עליו שעל עצמו אמר כן, ראו כי אני אני הוא הכל, ח\"ו לחשוב על הילל מחשבה זו וכיוצא בזו, בשכבר ידוע כי במקום גדולתו היה ענותנותו:",
+ "רק עיקר כוונתו בזה, שכאשר היו עוסקין בשמחת בית השואבה שעליהם אמרו חז\"ל בפרק הנזכר (שם נא, א) שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, והיה מתיירא התנא האלקי שמא מתוך שמחה יתירה ישכחו ח\"ו הש\"י ה��ותן להם כח לשמוח שמחה גדולה כזו. על כן היה דורש ברבים (שם נג, א) ואומר, אם אני כאן וכו', רמז על השם, כי אנ\"י משמות הש\"י כמו שפירשו המפרשים על אני, והוא השנוי במשנה (בפרק לולב וערבה (סוכה פ\"ד מ\"ה)). ואמר אם אני כאן וכו', רצה לומר כי כשנכוין בשמחתינו לשם ה', אז יהי ה' אלקינו עמנו ושכינתו תהיה שרויה בינינו. וזהו שאמר הכל כאן:",
+ "במדרש והביאו רבינו יונה בפרק אין עומדין זה לשונו, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו (תהלים קיח, כד), הוי אומר בשם, עד כאן. כלומר אע\"פ שזה היום הוא יום טוב ונעשו לנו בו נסים ונפלאות ואנו שמחים בהם, אפילו הכי עיקר השמחה אינה בעבור יום טוב, אלא בעבור השם לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עמנו, עד כאן. (פירוש לפירושו, הוי אומר בשם, פירוש דלא תימא שמלת בו הוא קאי על היום טוב שנזכר לעיל זה היום וגו', רק הוא קאי על השם שנזכר ג\"כ לעיל מיניה זה היום עשה ה'. ועל זה אמר נגילה ונשמחה בו, רצה לומר בשם על דרך הנזכר בפנים):",
+ "כלל העולה, כי מה שפירשתי בענין שמחת יום טוב הכל הולך אל מקום אחד והוא שיהיה האדם משמח בו שמחה של מצוה, שוש ישיש בה' לשם ה' בגוף ונפש יחדיו, והיו תמים לזכור חסדיו של הקב\"ה בשירות ובתשבחות על זה הדרך הנזכר לעיל:",
+ "ובעשותינו המצות על זה הדרך, מתענגת הנפש תענוג גדול, ובאותה שעה אפילו הדברים הגופניים שהם המאכל והמשתה והתענוגים האחרים כולם חוזרים רוחניים והם עבודת השם. ואם ח\"ו אינו כן, אלא שהאדם מתכוין להנאת גופו, ואינו עובד לשם יתעלה העבודה הראוי, אינן מועדים ומקראי קודש. ועל זה אמרו רז\"ל, אלה הם מועדי, בזמן שאתם עושים המצות ומקדשין המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות דהיינו מקראי קודש דכתיב על מקראיה ומהללים ומשבחים לשם ועוסקין בתורה, אלה הם מועדי. ואם לאו, אינם מועדי אלא מועדיכם, וכמו שהשיב רבי עקיבא לאותו מין שאמר לו מה אתם עושין עתה מועדים, והלא כתיב (ישעיה א, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. אמר ליה, מי כתיב חדשי ומועדי שנאה נפשי, חדשיכם ומועדיכם כתיב, בזמן שאתם מכוונים להנאת גופיכם בלבד הם שנואים, אבל אם הם לעבודתי אינן שנואים ואינם עלי לטורח אלא אהובים וחביבים, כדאיתא ברבה פר' כ\"א. (לשון ספר המוסר פ\"ח, אע\"פ שחייב אדם לאכול בהם ולשתות ולענג כמ\"ש למעלה, אל יאכל יותר מדאי, ואל ישתה עד שישתכר, שאם ישתכר יהפך לדעת אחרת ויהפך לו העונג לצער. ועל אלו וכיוצא בהם אמר הנביא ישעיה (שם טו) בחגים ובמועדים אעלים עיני מהם, וכתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגומר, וכתיב (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, ואמרו רז\"ל (שבת קנא, ב) אלו בני אדם שאוכלין ושותין ומשתכרין יותר מדאי, כסבורים שמענגין שבתות וימים טובים. אלא צריך לענג שבת ויום טוב כהוגן, וישתדל ללמוד תורה בשבתות וימים טובים ולא ישב בטל, כדגרסינן בפרק יום טוב (ביצה טו, ב), תניא ר\"א אומר, אין לו לאדם ביום טוב אלא אוכל ושותה, או יושב ושונה. ר\"י אומר, חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לב\"ה וכו'). ומה שציוותה התורה (דברים טז, יד) ושמחת בחגיך ודרשו רבותינו ז\"ל (פסחים קט, א) אין שמחה אלא בבשר ויין, וכתיב במצות המועדים (דברים כז, ז) וזבחת שלמים ואכלת שם, אין כוונתם אל מלוי הכרס ולהנאת החיך ח\"ו רק שיאכל וישתה כדי שייטיב לבו בתורה כי בהתחזק הכוחות הגופניות יתחזקו הכוחות הנפשיות כמ\"ש הבחיי בפרשת תולדות גבי מטעמים של יצחק ובפרשת יתרו גבי סעודות אהרן וזקני ישראל ולא כמו שעושים מקצת ההמוניים בחגים ובמועדים הולכין לרעות את עצמן במרעה טוב ושמן האוכלים למעדנים וישתו וישכרו סעודות מריעות תכלית כוונתם למשוך ביין את בשרם להתענג בתענוג הגופניות גם בלא דעת נפש כלל ובטוב לבם ביין יתרועעו אף ישירו שיר של פגעים ושוחקים במיני שחוק וטיילים כדרך הגוים בחגיהם שנאמר (הושע ט, א) אל תשמח ישראל אל גיל כעמים כדאיתא בפ\"ק דגיטין (ז, א,) אלא יהיה בשמחת המועדים עצמן:",
+ "וכן כתב הטור אורח חיים בהלכות יום טוב בסימן תקכ\"ט זה לשונו, אע\"פ שהאכילה והשתיה במועד מצוה היא, לא יהא אוכל ושותה כל היום, אלא כך היא המדה, כל העם משכימין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללים וקורים בתורה בענין היום, וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות ושונין עד חצי היום ומתפללים תפלת המנחה, וחוזרין לבתיהם לשתות שאר היום עד הלילה. כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשוך בבשר ויין ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר וכו', עד מדת החסידים אשר השם לנגדם תמיד ובכל דרכיהם ידעוהו, ובעת שמחתם אז יותר ויותר מברכין ומשבחין להקב\"ה אשר שמחם. ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו, אם כך היא שמחת העולם הזה אשר הוא הבל כי יש אחריה תוגה וצער, א\"כ מה תהיה שמחת העולם הבא התמידית שאין אחריה תוגה. ויתפלל להקב\"ה שיטה לבו לעבדו לעשות רצונו בלב שלם, ושישמחנו בשמחת העולם, ויזכנו לחיי עולם הבא לאור באור פני מלך חיים, עד כאן לשון הטור וכן הוא בשלחן ערוך (סעיף ג):",
+ "וזה לשון בעל צדה לדרך בהלכות יום טוב, מדת החסידים כך, ישימו לנגדם הש\"י תמיד, וידעוהו בכל דרכיהם, ובעת שמחתם יזכרוהו וישבחוהו וירוממוהו, וזאת היא השמחה השלימה שאין אחריה תוגה, כמו שאמר שלמה המלך ע\"ה בשיר השירים (א, ד) שהיא קודש קדשים (ידים ג, ה), נגילה ונשמחה בך. וזאת היא השמחה הגדולה שאמר דוד המלך ע\"ה (תהלים קיח, כד) זה היום וגו' נגילה ונשמחה בו, עד כאן לשון צדה לדרך. והנה עיניכם הרואות שכל המפרשים שווין בזה, שמה שציותה התורה ושמחת בחגיך, רצונה בזה שתהא מעורבת ובלולה בשמחה של מצוה, בשיר ישתו יין ישמחו וירננו צדיקים בה' לזכור חסדי ה' כעל כל אשר גמלם ה' כדלעיל:",
+ "על כן כל איש ביינו יקדש עצמו במותר לו, ולא יהיה בסובאי יין וזוללי בשר, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לו כדרך שנזכר לעיל. ויזכור כי ימי המועדים הם ימי דין כאמרם ז\"ל במשנה (פ\"ק דראש השנה (ב)) בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובחג נידונים על המים, עד כאן לשון המשנה. הרי שכל המועדות ימי דין:",
+ "וזה לשון הבחיי בסוף פרשת ראה, במדרש, מפני מה לא הזכירה התורה שמחה בפסח והזכיר שמחה בעצרת ובסוכות שלשה שמחות, (דברים טז, יד) ושמחת בחגיך והיית אך שמח, (שם יא) ושמחת לפני ה' אלהיך. לפי ששנינו בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובחג נידונים על המים. ומפני שפסח יום הדין וכל הדינים עתידים להעשות, לכך לא נזכר בו שמחה כלל. בעצרת שכבר עבר דין אחד של פסח, נכתב בו שמחה אחת. ובחג שכבר עברו שלשה דינין פסח ועצרת וראש השנה, לכך נכתבו בו שלשה שמחות, עד כאן:",
+ "ואמרו בפרק קמא דקידושין (מ, ב), לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר (קהלת ט, יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא אבד ממנו טובות הרבה. רבי אליעזר ברבי שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה עד כאן. פירש רש\"י, לפי שהעולם נידון אחר רובו וכו', יראה אדם עצמו כאלו כל העולם שקול כמחצה צדיקים וחסידים, ומחצה רשעים, כאלו מעשיו שקולים במחצה על מחצה. עשה מצוה אחת, נמצא זכיותיו מכריעות ונמצא צדיק, ועל ידו כל העולם הוכרע להיות רובן צדיקים, עד כאן לשון רש\"י:",
+ "וכן כתב הסמ\"ק בסי' ר\"ד וזה לשונו, ויחשוב כאלו הוא וכל ישראל מחצה זכיות ומחצה עוונות, ואם עושה עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו וכל ישראל לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד *יאבד *טובה *הרבה, ראשי תיבות יטה, כלומר שיטה ויכריע המאזנים לכף חובה. ואם עושה מצוה אחת, אשריהו שהכריע עצמו וכל ישראל לכף זכות, עד כאן לשונו. וכן הוא בספר המדע בהלכות תשובה פ\"ג (א-ב). נמצא שהחוטא אז בשחוק וקלות ראש ביום טוב, חמור יותר משאר שנה, שמאחר שהעולם נידון, בחטא אחד אפשר שיוכרע העולם לכף חובה, ואז כל אותם העניים שימותו או יצטערו מחמת עוני הרעב והצמא כולם תלויים עליו. ובימי המועדים ומלבד שמזונות האדם תלויים בהם, גם חיי האדם ונשמתו תלויין בדין, כמו שכתב בעל ראשית חכמה בשער הקדושה פרק י\"ב, עיין שם:",
+ "ולפי שהמועדים ימי דינא, אמר רבי יצחק (ר\"ה טז, ב) חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, כדי שיכנס בטהרה ליום הדין כמו ראש השנה ויום כפור. ואחר שהוא מבואר שהימים טובים הם יומי דדינא, אין ראוי שיתעצל אדם בהם מלבקש על נפשו בתפלה ובתחנונים כפי משפט היום, כמו שאין ראוי להתעצל בימים נוראים. ואמרינן בירושלמי, האי בר נש דדמיך בריש שתא ודיינין יתיה וכו'. ולאו דוקא שישן, אלא כל שהוא יושב בטל אעפ\"י שהוא ער ישן קרי ליה, הואיל ואינו עושה מעשה טוב ביום דין. והוא הדין לשאר הימים טובים שהם כולי יומי דדינא כמבואר לעיל, ואין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות ויראה את נפשו בטוב, ואין טוב אלא תורה כי לה משפט הבכורה וכפליים לתושיה בענין הלימוד וההתלמדות ביום טוב יותר משאר הימים, לפי שהם ימי מקראי קודש וימי מנוחה פנוים מכל מלאכה אשר זה סבה גדולה וחזקה ללמוד בכוונה שלימה יותר מימי המעשה כמו שהארכתי קצת בזה בריש חיבורי הקטן אשר קראתיו ברי\"ת אברה\"ם:",
+ "וכן כתב בעל העקידה גבי שבת בפרשת ויקהל שער כ\"ה וזה לשונו, העיקר הכוונה מה שתיישר אותנו השביתה לקבוע בלבנו למוד התורה ופירושה, לפי שבו ינוחו מכל עסקי הזמנים המטרידים אשר לסבת זה יפנה לבבם להקהל ולעמוד על נפשם מפי המלמד ולקרא כלם בשם ה' מקרא ומשנה ותלמוד איש איש לפי ערכו, והמשכילים ימצאו בו נחת רוח כי יבקשו תורה מפיהם וכו', ��ד בתלמוד ירושלמי (שבת פט\"ו ה\"ג דף עח, א) לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה וכולי. והאריך בזה, וסוף דבריו שם, ולא כאותן שהורגלו בישיבת עמי הארץ ודברי רכילות ולשון הרע המטילים קנאה ושנאה בין איש ובין אחיו ובין גרו אשר, הם מאזרי זיקות באפם עצם לחרחר ריב ומדון, אשר בהם מטרידים התפילה ומונעים התורה, והם בכלל (שמות לה, ג) לא תבערו אש ביום השבת, עד כאן לשונו הצריך לעניינינו:",
+ "ואפשר דאל זה כיונו רז\"ל באמרם (במסכת ביצה פ\"ב (טז, א)), נשמה יתירה נתן הקב\"ה באדם בשבת, דלפי פשוטו של זה המאמר קשה למאי נפקא מינה נתנה לו בשבת הואיל ויצאת ממנו במוצאי שבת, כמו שאמרו שם וי אבדה נפש. או מה תועלת יגיע לאדם מזאת הנשמה היתירה בעודה בו בשבת. על כן נלע\"ד כוונת רז\"ל בזה, כי בהיות שאדם מורכב מגוף ונפש, הגוף אחד והנשמה אחת, יחדיו יהיו תמים הנפש בהשכלה והגוף באכילה ושתיה כל ימות החול, ואין האחד מבטל פעולת השני כי הם שוה בשוה נפש חיה יחידה וגוף אחד. אבל בשבת יש לו נשמה יתירה כנזכר, א\"כ הגוף הוא יחיד בין המרובים ובקל תבאנה הב' נשמות ומבטלין הגוף מפעולותיו הטבעיות, בענין שלא יאכל בשבת כל כך כמו בחול, כי הב' נשמות שהם עתה בגוף האחד רבו עליו ומבטלו ממנהגו וטבעו כי אחד במקום שנים אינו כלום, ובקל מחזירים הכחות הנפשיות הגופניים לרוחניים כי הנפשות הנה לא אוכלין ולא שותין רק מתענגות תענוג גדול בהשגת המושכלות כי יום השבת מסוגל לזה ובלימוד התורה יותר מימי המעשה כנזכר בסמוך. וזהו תכלית כוונת הש\"י בנתינת נשמה יתירה באדם ביום השבת, ולא להתענג בתענוג הגוף בלבד כמו שחשבו קצת שנתן לאדם נשמה יתירה ביום השבת כדי שיאכל אכילה יתירה יותר מימי החול זה אינו כי אין טבע הנשמה לאכול ולשתות ואין לה הנאה מזה כלל, כי אם בתורת ה' חפצה והנאתה ובה תתעלה ותתענג, על כן נתן לאדם הנשמה יתירה בשבת כדי שיהיה הלב פתוח לרווחה ביום השבת שהוא מוכן לזה מצד שהוא פנוי מכל מחשבה ומלאכה כדלעיל בסמוך. וכל האוכל ושותה ביום השבת יותר משנצטוה עליו, בענין שנמשך מזה ביטול תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, כי איבד נפש אחת, רצה לומר הנשמה היתירה שנתן בו כדי ללמוד וללמד ביום השבת ביתר שאת וביתר עז מבשאר הימים. וזהו שדרשו שם וינפש (שמות לא, יז), וי אבדה נפש, רצו לומר, וי לאותן הבריות שמאבדין הנפש, כי מתוך שאוכלים ושותין הרבה מאוד יותר מן הראוי מבטלין התורה אשר על זאת נתנה לנו נשמה יתירה בשבת והרי הם כאלו איבדו והנפש הזאת הואיל והיא יושבת אצלו בטילה ממלאכת השמים אשר על זה נתנה וק\"ל:",
+ "ועם היות שדברים אלה רצה לומר מה שהבאתי בסמוך בשם בעל העקידה ומה שכתבתי אני על נשמה יתירה הם לענין שבת, ראוי שנלמוד מהם לעניין יום טוב, דאין בין יום טוב לשבת בעניין זה כלל דא ודא אחת היא, ודומה לזה אמרו רז\"ל (בפרק חלק (סנהדרין קא, א)) זה לשונם, ת\"ר הקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב\"ה ואמרה לפניו רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו גוים. אמר לה, בתי, בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו. אמרה לפניו, אם בעלי מקרא, הן יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים. אם בעלי משנה הן, יעסקו במשנה בהלכות ובהגדה. ואם בעלי תלמוד הן, יעסקו בהלכות פסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת, בהלכות החג בחג. העיד ר' שמעון בן אלעזר משום ר' שמעון בן חנינא, כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר (משלי טו, כג) דבר בעתו מה טוב. ופירש רש\"י, ה\"ג הקורא שיר השירים ועושה אותו שקורא בניגון אחרת שאינו נקוד בה, ועושה אותה כמין שיר, אע\"פ שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר, אסור לעשותו כמין שיר, אלא בקריאתו. הקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו, במטיב על יינו ועושה שחוק בדברי תורה וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בבית המשתה. אבל אם אמרו בזמנו על המשתה, כגון שהוא יום טוב ונוטל כוס בידו ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מעניינו, מביא טובה לעולם, עד כאן:",
+ "במדרש תנחומא (והביאו הרוקח בסימן נ\"ד), ויקהל משה, אמר הקב\"ה למשה, עשה קהילה גדולה לדרוש בהם ברבים הלכות שבת שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת לדרוש לישראל איסור והיתר, עד כאן לשונו. וכתב הבית יוסף על זה וזה לשונו, ומכאן סמכו בכל תפוצות הגולה להתקבץ בבתי כנסיות לקרות מקרא לדרוש ברבים אגדה אחר סעודות שחרית. (כתב הטור בסימן ר\"ץ וכן הוא בשלחן ערוך (סעיף ב) וזה לשונו, אחר סעודות שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה ואסור לקבוע סעודה באותה שעה):",
+ "וזה לשון תניא בסימן י\"ח, ומצוה להקהל בבתי כנסיות לדרוש מעניין היום לנשים ולעמי הארץ. דהכי איתא בתנחומא, ויקהל משה, בעלי הגדה היו אומרים, מתחילת התורה ועד סופה אין פרשה שנאמר הקהל בראשה אלא פרשה זו בלבד. ולמה כך. אמר הקב\"ה למשה, רד ועשה לי קהילות גדולות על דבר שבת, כדי שילמדו כל הדורות הבאים אחריך להקהל קהילות בכל שבת, וליכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהן תורה ברבים. ר\"א אומר, ויקהל משה, א\"ל הקב\"ה לישראל, אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים, מעלה אני עליכם כאלו המלכתם אותי בעולמי, שכן ישעיה הנביא מפרש (ישעיה מג, יב) ואתם עדיי נאם ה' ואני אל, אתם מעידים עלי שאני אלקים בעולם:",
+ "וזה לשון אבן שועיב בדרשת יום ראשון של פסח, היושבת בגנים חבירים מקשיבים לקולך השמיעני וכו' (שה\"ש ח, יג) עד וזה הפסוק שהתחלנו דורשין אותו במדרש חזית על ישראל כשמתקבצים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להתפלל ולשמוע דברי תורה בשבתות וביום טוב, שהוא יותר מקובל ומרוצה לפני הקב\"ה שמניחים תאוותיהם ובאים לשמוע דברי תורה. ועל זה אמר שלמה (שם ז, ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, כלומר זאת האהבה היא יותר יפה מכל האהבות, כשהיא ביום התענוגים, שמראים אהבה רבה לשם. ואף כי בכל זמן היא טובה, היא טובה יותר בתענוגים כשבאים ומתקבצים להתפלל בימים טובים שמקדימים קול בשירות ובתשבחות להשם, ומלאכי השרת מקשיבים לקולך השמיעני, ע\"כ. והאריך עוד בזה ולקצר אני צריך:",
+ "מכל הלין למדנו, שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לשמוח בהם שמחת תורה כל אחד לפי מה שהוא. אם בעלי מקרא, מקרא. אם בעלי משנה, משנה וכו'. או ישמע הדרוש מפי חכם הדורש להם מעניינו של יום, דברי פסח בפסח וכו', בצירוף הזכרת הניסים שעשה לנו הש\"י בימים ההם:",
+ "ומה שאמרו חז\"ל (פסחים קט, א) אין שמחה אלא בבשר וביין, כבר מפורש לעיל כוונתם בזה, כי בהתחזק הכוחות הגופניות, יתעוררו כוחות הנפש, על דרך מטעמים של יצחק וכו'. הביטה וראה מה שכתוב למעלה מזו, ואין צריך ביאור יותר והאריכות בזה יותר:",
+ "לבד ראה זה מצאתי, חמיתי ראיתי אור לנתיבתי בטור אורח חיים בסימן תי\"ז זה לשונו, המועדים נתקנו כנגד אבות. פסח כנגד אברהם, דכתיב (בראשית יח, ו) לושי ועשי עגות, ופסח היה. ושבועות כנגד יצחק, שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאיל. סוכות כנגד יעקב, דכתיב (בראשית לג, יז) ולמקנהו עשה סוכות, עד כאן לשונו. והוא בפרק מ\"ב מפרקי ר' אליעזר ע\"כ. המדרש הזה אומר דרשוני, דלפי פשוטו קשה הלא טעמי המועדים כולם כתובים בתורה. פסח, על שם שפסח ה' וגו'. מצה, על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו'. שבועות, זמן מתן תורתינו. וקרבנות שתי לחם, כנגד ב' תורות. סוכות, כי בסוכות הושבתי וגו':",
+ "על כן חושב אני, שכלל כוונתם בזה מכוון למה שהזכרתי לעיל בסמוך, והוא ללמד דעת את העם שיזכור כל אדם במועדו באבות העולם ממעשה אבות ירשו בנים לעשות כמעשיהם (מלבד הטעמים הכתובים בתורה בהדיא). ויעשו את הפסח במועדו (במדבר ט, ה), כמו שעשה אברהם אבינו ע\"ה עג\"ת בפסח, והוא על דרך הרמז בנוטריקו\"ן שלו *עבודה *גמילות חסדים *תורה כן יעשו גם הם אלו שלשה דברים בפסח שמלת עגות רומזת עליהם:",
+ "עבודה, היא עבודת הש\"י, שיזכור מעין המאורע, כי זכרון חסדו של הקב\"ה שעשה עם אבותינו ועמנו היא עבודה שלימה שאנו זוכרים חסדיו ומשבחים לפניו בקול ובנעימה, ולשיר לפניו בשיר ומזמורים למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו, הוציאנו מעבדות לחירות ומיגון לשמחה וכו', ולא נהיה כפויי טובה. כי בזכרנו חסדו ונפלאותיו, נעבוד אותו יותר בזריזות ונעשה המצות שקבע בנו שהם לזכרון יותר בזריזות ובדיקדוק. וכבר נזכר לעיל בסמוך שהעבודה השלימה הוא עבודת הנפש עם עבודת הגוף. עבודת הגוף, להתענג במאכל ובמשתה כמו שכתוב בתורה במצות המועדים (דברים כז, ז) וזבחת שלמים ואכלת שם. ועבודת הנפש, להודות ולהלל ולזכור ניסיו, ואז תהיה העבודה שלימה, עכ\"ל:",
+ "גמילות חסדים, הוא שצריך לגמול חסד ביום טוב יותר מבשאר הימים, דהיינו משלוח מנות, וכן אמר עזרא (נחמיה ח, י) שלחו מנות לאין נכון לו כדלקמן בסמוך (בסי' י\"א), אם אתה משמח את שלי וכו':",
+ "תורה, כי צריך שילמוד תורה ביום טוב כדלעיל בסמוך, שהיום טוב מסוגל בזה יותר משאר הימים כדתניא (בשלהי מסכת מגילה (לא, א)) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל (ויקרא כג, מד), משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח וכו', זהו עג\"ת שעשה אברהם אבינו ע\"ה ביום טוב של פסח, והוא הדין בכל המועדות:",
+ "שבועות, כנגד יצחק וכו', הכוונה שכשיזכור בתקיעת שופר של תורה שהיה מאיל של יצחק, או אז יכנע לבבו ויצרו לעבודת הש\"י כמו שמסר יצחק נפשו. וגם כי יזכור שופר איל של יצחק יעוררנו על התשובה כמו שאנו תוקעין בשופר איל בראש השנה והוא יום הדין. וכבר נזכר לעיל בסמוך שהימים האלה (רצה לומר ימים טובים), נזכרים ונעשים על התשובה מפני שהם יומי דדינא וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, וזכר שבועות והוא הדין לשאר מועדים:",
+ "סוכות, כנגד יעקב וכו', בהיות כי סוכות זמן האסיף וביתו מלא כל טוב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב יותר משאר ימות השנה, וכבר נזכר לעיל (בסי' מ\"ז) כי המאכל והמשתה מביא האדם לידי גסות הטבע וגובה הלב ויבא מזה שישכח את הש\"י כמו שאמר משה רבינו ע\"ה (דברים ח, יב-יד) פן תאכל ושבעת וגו', ור�� לבבך ושכחת את ה', על כן אמר סוכות כנגד יעקב דכתיב ביה (בראשית לג, יז) ולמקנהו עשה סוכות, והוא על דרך שכתב בעל שבילי אמונה (נתיב ו') על פסוק (משלי יב, י) יודע צדיק נפש בהמתו זה לשונו שם, רצה לומר כי הצדיק שובר נפש הבהמית שבו כמו (שופטים ח, טז) ויודע בהם אנשי סוכות. ויש מפרשים, יודע צדיק נפש בהמתו, שהצדיק הוא יודע איכות שתופה בחומר בהמיותו ומנהיגה בהנאותיה כפי הכמות הראוי לה מהם, עד כאן לשונו. אף כאן אמר, למקנהו עשה סוכות, לפי' עשה תיקון, כמו (בראשית א, ז) ויעש אלהים את הרקיע, ועשתה את צפרניה (דברים כא, יב), רצה לומר תיקן לנפש הבהמית שלו הנרמז במלת ומקנהו. סוכות רצה לומר, כמו שהסוכה היא דירת עראי ושעור מצומצם רק שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו והם ז' טפחים על ז' כמוזכר בפוסקים, כך היתה אכילתו של יעקב אבינו ע\"ה הנרמז במלת מקנהו כדלעיל כל ימיו אכילת עראי ושיעור מצומצם כדי חייו פת במלח ומים במשורה כדי ללמוד תורה, כי לא בקש כי אם לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח, כ). על כן אמרו סוכת כנגד יעקב, כלומר יזכור כל אדם מה שנאמר אצל יעקב ולמקנהו עשה סוכות על הדרך הנזכר, ואז לא יכוין ברבוי סעודתו ביום טוב אל מלוי הבטן והנאות הגרון בלבד שהוא מצד נפש הבהמית, רק יכוין ג\"כ בזה לעורר כחות הגופניות כדי שיעורר הכח הנפש על דרך הנזכר לעיל רק אשר יאכל לכל נפש וכו' (שמות יב, טז):",
+ "והזכיר זה אצל יעקב יותר משאר אבות, לפי שלא מצינו באבות הקדושים ע\"ה מי שנטרד ונטפל כל כך בעניני קניני הגוף כיעקב, וכמו שנאמר (בראשית לב, כה) ויותר יעקב לבדו, ואמרו רז\"ל (חולין צא, א) שנשאר על פכים קטנים, שהכוונה בזה שהיה הולך אחר הממון, ואמנם היה זה כן לרוב צרכי בניו ונשיו, לא כן אברהם ויצחק שלא היה להם כל כך הוצאה. ולפי שהיה נראה שהשיג ליעקב חסרון מה בזה ח\"ו, כי אולי מצד זה לא היה מתבודד ומעיין כשאר האבות, על כן הזכיר זה הענין אצל יעקב לומר שגם יעקב אבינו ע\"ה היה מתבודד ומעיין בלימוד עם היותו מטפל בענייני הגוף, כמו שאמרו רז\"ל במדרש רבה (בר\"ר סח, יא), וישכב במקום ההוא (בראשית כח, יא), ר' יודא אמר, כאן שכב, אבל כל י\"ד שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב. ור' נחמיה אמר, כאן שכב, אבל כל כ' שנה שעמד בבית לבן לא שכב וכו'. רצו לומר, שהכתוב בא להשמיענו שאפי' בהיותו בבית לבן שלפי הנראה בעמדו שם היה רוב עסקו ושבתו וקימתו בענייני קנייני החומר במרעה הצאן ובנשואי ב' נשיו וי\"א ילדיו, הנה גם שם היה דבק בו יתברך ובתורתו יומם ולילה, כי לא שכב כל זמן שהיה בבית לבן כלל, ולא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו. וכל שכן בבית עבר שלא שכב כלל. והזכיר סוכות, והוא הדין לשאר ימים טובים ג\"כ שצריך ללמוד בהם יותר משאר הימים, מהטעם הנזכר לעיל פעמיים ושלש. אלא לפי שסוכות הוא חג האסיף, כי יאסוף תבואתו ופירותיו צמרו ופשתנו שמנו ושקויו, ותבוא לו מנוחה והשקט אחר היגיעה והטורח והעמל, והנה שמחתו גדולה מאד כדלעיל ופן יאכל ושבע ודשן ומפנה את לבו לבטלה מדברי תורה הפך מה שאמרו רז\"ל לא איברו שבתות וימים טובים אלא לגירסא, על כן הזכירו זה בסוכות יותר משאר ימים טובים, כי צריך לזכור העיקר במקום שהוא סבה שישכחנו וק\"ל (ע\"ל בסי' מ\"ז):",
+ "כל אלה הכוונות ראוי לאדם להעלות במועדי ה' דברי פסח בפסח וכו' כנזכר, כי בודאי לא דבר ריק הוא מה שאמרו רז\"ל שהמועדות נתקנו כנגד אבות. מלבד הכוונה הפשוטה שהיא כדי לזכור זכות אבות כל אחד במועדו, ובזכות זה יוציא הש\"י כאור משפטינו באלו שלש רגלינו שהם יומי דיננו. כנזכר אמן כן יעשה ה' אלהינו:",
+ "ואני טרם אכלה לדבר בהלכות יום טוב, הנני מביא עוד פסוק אחד השייך ליום טוב. אמר שלמה המלך ע\"ה (בספר קהלת (ז, יד)) ביום טובה היה בטוב. טוב לא נאמר, אלא בטוב, הבית יתירה רומז שיהיה אדם טוב ביום טוב בשני מיני טובות, וזהו בטוב ב' טוב. טוב לדידיה במאכל ובמשתה ולבוש הוא וביתו. וטוב לאחריני, רצה לומר שישלח מנות לאין נכון לו וברך ה' חילו:",
+ "וזה לשון הטור אורח חיים בהלכות יום טוב (סימן תקכ\"ט), מצות יום טוב לחלקו חציו לבית המדרש, וחציו לאכילה ושתיה, ואל יצמצם בהוצאת יום טוב, וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת. (וכתב הבית יוסף בשם הרמב\"ם וכך כתב מורי בש\"ע שלו, שראוי לאדם שלא יסעוד בערב יום טוב מן המנחה ולמעלה כערב שבת). ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת וכו':",
+ "עוד כתב הרמב\"ם, חייב אדם להיות שמח וטוב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחים הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים. והנשים, קונה להם בגדים ותכשיטים כפי ממונו. וחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים. אבל מי שנועל דלתי ביתו ואוכל ושותה עם בניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כרסו, ועל אלו נאמר (הושע ט, ד) זבחיהם כלחם אונים להם וגו', עד כאן לשונו:",
+ "מצאתי בשם בעל היריאים ז\"ל, למדנו מכאן שכל שמחה הראויה וכל דבר שמחה המשמחו חייב אדם לעשות ברגל בכל דבר שלבבו מוציא שמחה וקורת רוח, כאכילה ושתייה וטיול וכל דבר ששמחה היא לו חייב אדם לעשות. וכשם שחייב לשמוח בעצמו, כך חייב לשמח בניו ובנותיו ובני ביתו, שנאמר (דברים טו, יד) ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך. וכשם שחייב לשמח בניו ובנותיו ובני ביתו, כך חייב לשמח את אחרים עמו, שנאמר (שם טו, יא) והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, אמר הקב\"ה, ארבע בני בתים, יש לך בנך, ובתך, ועבדך, ואמתך. אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך. וכן בעזרא הוא אומר (נחמיה ח, י), לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, עד כאן לשונו:",
+ "מצאתי כתוב בספר תניא בהלכות חול המועד, חייב אדם לכבד חולו של מועד במאכל ובמשתה ובכסות נקייה כשאר ימים טובים. ומה שאמרו חז\"ל (אבות ג, יא) המבזה המועדות, אחולו של מועד אמרו, עד כאן. כל הנ\"ל דברי קדושת אב\"א מור\"י ז\"ל ה\"ה בספר עמק ברכה (מדף ק\"ט עד דף קי\"ג ע\"ב) עיין שם:",
+ "ענייני עמוד השלום",
+ "זה לשון מנורת המאור (דף קי\"ב ע\"א), גדול השלום ששמו של הקב\"ה קרוי שלום, שנאמר (שופטים ו, כד) ויקרא לו ה' שלום. ובכל הדברים שברא הקב\"ה בעולמו נתן להם קצבה ותכלית, חוץ משני דברים, התורה והשלום. תורה מניין, שנאמר (תהלים קיט, צו) לכל תכלה ראיתי קץ וגו'. שלום מנין, שנאמר (ישעיה ט, ו) למרבה המשרה ולשלום וגו'. גדול השלום שלא התחיל הקדוש ברוך הוא לבראות דבר בעולם אלא באור שהוא שלום, שנאמר (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור, והאור מכניס שלום בין בני עולם. זכר לדבר, יוצר אור ובורא חשך עושה שלום וגו':",
+ "גדול השלום שבו מסיימין התפילה שהיא ברכת עושה שלום. ובה מסיימין ברכות של ליל שבת שהיא ופרוס עלינו סוכת שלום. וסיום הקרבנות שלום, דכתיב (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם למלואים ולזבח השלמים. וניתן לאוהבי תורה, שנאמר (תהלים קיט, קסה) שלום רב לאוהבי תורתך וגו'. וניתן ללומדי תורה, שנאמר (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי י\"י וגו'. וגם לעושה תשובה, שנאמר (שם נז, יט) בורא ניב שפתים שלום וגו'. וכל שכן לחסידים, שנאמר (תהלים פה, ט) אשמעה מה ידבר האל י\"י כי ידבר שלום וגו'. וניתן לעושי צדקה, שנאמר (ישעיה לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום. גדול השלום כי שם הקדוש שהיה נכתב בקדושה נמחה על המים להטיל שלום בין איש לאשתו:",
+ "בפ\"ק דברכות (דף ו' ב), א\"ר חלבו אמר רב הונא כל הרגיל ליתן שלום לחבירו ויום אחד לא נתן, עובר משום (תהלים לד, טו) בקש שלום ורדפהו. ואם נתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, נקרא גזלן, שנאמר (ישעיה ג, יד) [ואתם] בערתם הכרם גזילת העני בבתיכם. על כן יהא רגיל האדם תמיד לומר לחבירו צפרא טבא, או בטוב תלין, או אסותא, או רפואה שלימה וכיוצא בזה. ואמרינן נמי התם פרק היה קורא ((ברכות) דף י\"ז (א)) מרגלא בפומיה דאביי, לעולם יהא ערום ביראה ובמענה רך משיב חמה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ואפי' עם גוי בשוק:",
+ "הנה הם ג' שלמיות, שלימות הממון, שלימות הגוף, שלימות השכל, כמו שמצינו ביעקב אבינו ע\"ה (שבת לג, ב) שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, ובג' אלה צריך להיות בשלימות עם חבירו כל בית ישראל. בממון, צריך מאוד מאוד להיות נזהר שלא יגיע לחבירו היזק ממנו, במסכת ברכות פרק אין עומדים (לא, א) שאמרה חנה רבש\"ע כל מה שבראת לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים לראות, אזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלוך בהן כו', הרי שלא נבראו לבטלה. ומכל שכן שיעשה בהם היזק, כי עשיית ההיזק גרוע יותר מהיושב בטל. וכתבו התוספות במסכת ב\"ק פרק כיצד הרגל דף כ\"ג (א) בדיבור המתחיל ולחייב בעל הגחלת, דיותר יש להאדם להזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק. וכן כתבו בפרק המניח (בבא קמא דף כ\"ז) (ב) בדיבור המתחיל אמאי פטור איבעי ליה לעיוני כו':",
+ "בברכות פרק מי שמתו (ברכות דף י\"ח) (ב) שאמר דאבוה דשמואל נתן מעות יתומים באמתא דריחייא, עילאי ותתאי היה שלו, מציעי של יתומים. הרי מי שמקבל עליו לשמור את של חבירו, יותר ישמרנו ממה ששומר את שלו. ואין נראה בזה לחלק בין מעות שלו למעות אחרים. בסוף פרק שור שנגח את הפרה (עי' ב\"ק מו, א) תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, שנאמר (דברים כב, ח) לא תשים דמים בביתך. ופרק מרובה (ב\"ק עט, ב) תנן, לא יגדל אדם את הכלב אלא א\"כ היה קשור בשלשלת:",
+ "בברכות פרק היה קורא (ברכות דף י\"ו) (ב) אם הגיע היזק ממון לחבירו, צריך שיאמר לו המקום ימלא חסרונך, זהו שלימות שלום לחבירו בממונו:",
+ "בגופו בקש שלום ורדפהו. במדרש (עי' ויק\"ר ט, ט), גדול השלום שבכל המצות כתיב בהו כי תראה כי תפגע כי יקרא, אם בא מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה. ברם הכא, בקש שלום ורדפהו, בקשהו במקומך ורדפהו ממקום אחר, עד כאן:",
+ "תנן (אבות א, יב) הוי מתלמידיו של אהרן לרדוף שלום. במנורת המאור סוף דף ק\"ה, במסכת כלה (פ\"ג) וכן היה אומנותו של אהרן, שמע על שנים שהיו מריבין, הולך אצל האחד ואומר לו שלום עליך רבי. והוא אומר לו, שלום עליך רבי ומורי, מה מבקש מורי כאן. והוא אומר, פלוני חברך שגרני אצלך לפייסך, מפני שאמר אוי לי שסרחתי על חברי. מיד אותו האיש היה מהרהר בדעתו ואומר, וכי כזה הצדיק בא אלי לפייסני, והיה אומר לו רבי אני הוא שסרחתי עליו והולך אצל האחר ואומר לו כן. פגשו שניהם בדרך, זה אומר לזה ימחול לי מורי שאני סרחתי, וזה אומר לזה כן. שמע על בעל ואשתו שעשו מריבה, הולך אצל הבעל ואומר לו בשביל ששמעתי שנתגרית עם אשתך, אם אתה מגרש אותה, ספק תמצא כמותה, ספק לא תמצא כמותה. ועוד אם אתה מוצא ומתנצית עמה, תחילת דבריה אומרת לך כך עשית לאותה אשה ראשונה, ועל זה היו כל ישראל אנשים ונשים אוהבים אותו. תדע לך שכן הוא, שכיון שנפטר משה רבינו ע\"ה מה כתיב ביה (דברים לד, ח), ויבכו בני ישראל את משה, ובאהרן כתיב (במדבר כ, כט) ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, אפי' נשים. ולא נשים בלבד, אלא אפי' קטנים מתפלשים ובוכים, לקיים מה שנאמר ויבכו את אהרן וגו'. תאנא שמנים אלף בחורים קרואים בשם אהרן יצאו אחרי מטתו, ממאן דהוה בעי לגרשה והדרה ואיעברה:",
+ "זה לשון הרי\"ף במסכת בבא מציעא פרק אלו מציאות, אמר רב יודא הני תלת מילי עביד רבנן דמשני כו', עד דהנך רשו\"ת, עד כאן לשונו, עיין עליו שם. ואעפ\"י שמצוה לשנות מפני השלום, מכל מקום אם יוכל לעשות המצאה שיפוייס זה שכנגדו בלי לשנות, אזי מדבר שקר ירחק, וכדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס\"ג) (א) רב הוה קא מצער ליה דביתהו כו' עד שקר העוה וגומר, עד כאן. פירש רש\"י, אפיך כו' עד דבר שקר, עד כאן לשונו. והא דהביא קרא דלמדו לשונם דבר, ולא הביא קראי אחרינא שלא לשקר ושלא לכזב, הענין הוא כי רב אמר לבנו אתה למדתני עצה באם יהיה חשקי לאכול חמצי, אזי אצוה לבשל טלופחי, ממילא תבשל חמצי כרצוני, וכן להיפך. ואני לא מדבר שקר, כי אף שחשקי לחמצי ואני מדבר תבשל טלופחי, מה שייך בכאן שאני מדבר שקר. אבל אתה כשאני אומר לך תאמר לאמך לבשל חמצי, ואתה מהפך בשמי ותאמר לאמך אבי ציוה לבשל טלופחי, אז אתה מדבר שקר, אף שאמת כוונתך היא כדי שתעשה כפי אשר ציויתי. אף שהענין אמת, מכל מקום הדיבור שקר, על כן לא הביא הפסוק של לא תשקרו, כי כוונתו אמת רק הדיבור שקר, וכתיב למדו לשונם דבר, אבל למדת אותי חכמה כי אין שקר בדיבורי וק\"ל, וכן דייק לישנא דרש\"י ודו\"ק:",
+ "בסוף פ\"ק דברכות, אמר רב\"ה ב\"ר חננ\"א סב\"א משמיה דרב, כל שאפשר לו לבקש רחמים כו' עד בחלות\"ם לבושי וגו', עד כאן. עיין עליו שם גודל הפגם של מחלוקות, ולהרחיק ממנו הרחקה יתירה עד שיתעלם מהעין מבואר בדברי רז\"ל ובדברי המחברים. גם אני זכרתי מזה לעיל באלפ\"א ביתא (שער האותיות) באות ב' בריות שהיא אהבת הבריות, עיין עליו:",
+ "זה לשון מנורת המאור (בנר ששי חלק ראשון), גדול השלום, כל הרוצה לרדוף אחר השלום צריך לו להרחיק עצמו מכל הדברים המסבבים קטטה ומריבה שהוא היפך השלום. והסבה הרעועה מכולם היא הכעס, כי כל אד�� שמושל עליו כעסו לא יהא עליו שלום מלמעלה ולא מלמטה, לפי שברוב כעסו יחטא לשמים וגם יריב עם בני אדם הרגילים עמו, על כן הזהירו רז\"ל על הכעס, עד כאן. וכך כתב שם בסוף הפרק, והמדה המשובחת לכל משכיל ובה יהיה לו שלום בעולם הזה ובעולם הבא, שלא יכעוס, ויסבול עלבונו, ויעביר על מדותיו וימחול למי שפשע לו, ובזה ימחלו עונותיו מן השמים כדגרסינן בפ\"ק דראש השנה (דף י\"ז (א)) אמר רבא, כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר (מיכה ז, יח) נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון, למי שעובר על פשע, עד כאן לשונו:",
+ "בכלל השלום לכבד את הבריות. ואיזהו מכובד, המכבד את הבריות (אבות ד, א), הן בממונו הן בגופו. ובמסכת ברכות (סוף דף מ\"ו (ב)), תנו רבנן, אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות. וזה לשון התוס', אין מכבדים וכו', וא\"ת והא אמרינן בשבת בפרק במה בהמה (שבת נא, ב) לוי ורב הונא בר חייא הוי קאזלי באורחא. קדמיה חמריה דרב הונא לחמריה דלוי. בעא רב הונא לאפוקי מדעתיה דלוי כו', אלמא מכבדים בדרכים. וי\"ל כשיצאו לדרך כאחד, מכבדים בדרכים. אבל אם כל אחד ילך לדרכו ופגעו זה לזה ואירע להם דרך למקום אחד, אין מכבדין, עד כאן לשונם. זהו שלימות שלום בגופו:",
+ "בשכלו כיצד, ילמד לחבירו ולבן חבירו תורה, והתורה היא השלום שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. גם במילי דעלמא יתן עצות הגונות לחבירו להצילו מפגע ומנזק, ולחכמו ולהבינו מה הם תועליותיו וכיוצא בזה:",
+ "נשלם פרק נר מצוה"
+ ],
+ "Torah Ohr": [
+ "ענין ד' ימים שבין יום כפור לסוכות אשר כתבתי בפרק ראשון שמכח עסק שעוסק במצות סוכה ולולב יהיה לו לזכרון להתקדש בהם ולא יזוז מלבו הרהורי התשובה, ואח\"כ ימי החג הם בעצמם קדושים שבהם מקיימין המצוה של סוכה ולולב, ובאלו הד' ימים מכינים המצות. ודע כי הכל נרמז בסוד י' סוד עשרת ימי תשובה, והי' במילואה היא יו\"ד המילוי עולה ג\"כ י'. כבר כתוב לעיל בדרושים הלשון שאמרו רז\"ל י' ימים שבין ראש השנה ליום כפור, לכאורה אין הלשון מדוקדק, דהא אין בין ראש השנה ליום כפורים רק ז' ימים. וכתבתי שם מה שכתבתי. וכתבתי שרומז ג\"כ על י' ימים שבין יום כפורים להושענא רבא, כי מצינו יום כפור נקרא ראש השנה כמ\"ש (עי' ויקרא כה, ט) בעשור לחודש יום כפורים, וגמר יום כפורים הוא הושענא רבא שאז נשלם החתימה ונגמר יום כפורים במלואו ובטובו. ומאחר שיצדק שם של ראש השנה ביום כפורים, ושם של יום כפורים בהושענא רבא, וביניהם עשרה ימים הרי י' ימים בין ראש השנה ליום כפורים. אבל עשרת ימי תשובה הראשונים הם העיקרים והם עצם י', וי' ימים שאחר זה הם ג\"כ ענפי תשובה והם מילוי של יו\"ד, והמילוי הוא אותיות ד\"ו, ד' הם ד' ימים שבין יום כיפור לסוכות, ו' הם ו' ימי סוכות, ואחר גמר יו\"ד במילואה אז היום שאחריו בו גמר חתימה:",
+ "סוד הסוכה. זה לשון תולעת יעקב (דף ע'), ומפני זה אמרו רז\"ל שחל שם שמים על הסוכה, דתניא במס' סוכה פרק קמא (ט, א), ר' יהודא אומר, מנין שכשם שחל שם שמים על החגיגה, כך חל שם שמים על הסוכה. תלמוד לומר (ויקרא כג, לד) חג הסוכות שבעת ימים לי\"י, מה חגיגה לה', אף סוכה לי\"י. וסוד זה של הסוכה גדול. וזה לשון תולעת יעקב שם, סוד הסוכה (שם מב) בסוכות תשבו שבעת ימים, סוד סתרי הסתרים בגנזי החכמה העליונה, גנוזים בהתנוצץ ראשית המחשבה, ממקום לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה נתפשטה המחשבה ההיא בסודה להאיר בעולם הבא, והחכמה על מ\"י נגלתה, וישתלש בו ממנה ששה קצוות עם בת שבע אם שלמה, והם שבעת ימי הסוכה. ולפיכך בסכת תשבו חסר סוד העששות שנראה מתוכה סוד המאורות שבעת ימים ימי הסוכה העליונה העומדים תמיד להריק השמן הטוב על סוכת דוד:",
+ "והענין מבואר בזוהר פרשת אמור (ח\"ב קפו, ב וח\"ג ק, ב וקג). כי פעם כתיב בסוכות מלא בוי\"ו, ופעם כתיב בסכ\"ת חסר וי\"ו, ע\"כ הוא סו\"ד סוכ\"ה עיין עליו. סכ\"ה דהיא אימא עילאה לסככא עלייהו כאימא על בנין, כי סוכה שהוא הבנין הנכלל בתפארת ומלכות שרשם באימא עילאה שהיא הבינה, ושם נכנסים ובצל זה אנחנו יושבים שבעת ימים. ואנן צל סכך בעינן וצלתה מרובה מחמתה, לרמוז לנו שתהיה מדת רחמים גוברת על מדת הדין, כי מי יוכל לסבול חום האש הגדולה. ואנן צל סכך בעינן, שמשם רחמים גמורים באים, ולא צל דפנות שיש בהם דין. וכבר כתבנו הסוכה תרמוז לעולם התבונה ואין שום טומאה מגעת לשם, ולפיכך אם סיכך בדבר המקבל טומאה פסולה. אבל הדפנות שהם מקום שהטומאה נאחזת משם, אם עשאן מדבר המקבל טומאה כשרה, כי הסכך שהוא רומז לבינה סוד עולם הבא שם היין משומר, ואין שם מגע גוי. על כן לאחר מחילת עון ניתנה מצוה זו בסוד (בראשית לג, יז) ויעקב נסע סכותה, לאחר ששלח הדורון לעשו שהוא סוד העזאזל ביום הכפורים לכחו של עשו, אנחנו בצל סוכה זו:",
+ "אח\"כ יש רמז בענין יעקב אשר נסע סכותה כתיב (שם) ולמקנהו עשה סוכות. וזה לשון ספר המוסר (דף ס\"ז), ובאותם הימים מקריבין ישראל קרבן של אומות העולם, כדי שלא יתערבו בשמחתן של ישראל עם מלכם. והאילן כשהוא מתברך, הענפים הקטנים אשר אין בהם תועלת והם תחת האילן סביב השרשים כולם מתברכים באילן. וזהו סוד (שה\"ש ב, טו) אחזו לנו שועלים, אע\"פ שהם מחבלים כרמים, יש להם להתברך עמנו, מפני שאחזו לנו, אומות העולם נאחזים בישראל, ועל כן מקריבין עליהם קרבן כדי שלא יהנו ממנו ולא יקחו חלק בחיים הגנוזים מסוד המעלה העליונה לבדם בלי ערוב אחר. ועל זה מתמעטין והולכין, יורדין מן הקדש ולא עולין כל אותם פרים בכל יום מתמעטים ויורדין עד שבעה. הרי מברכותינו יתברכו הענפים הקטנים. והאחיזה זו היא רומז עתה עד לאחר גמר החתימה, כי עדיין לא יש גמר לחתימה עד הושענא רבה:",
+ "אח\"כ שמיני עצרת רגל בפני עצמו, ואז תתבטל אחיזה זו. כתיב (במדבר כט, לה) וביום השמיני עצרת תהיה לכם. וזה לשון תולעת יעקב (דף ע\"ד), אמר להם הקדוש ב\"ה לישראל, עצרתי אתכם לפני כמלך שזימן את בניו לסעודה לימים קצובים. כיון שהגיע הזמן, אמר, בבקשה מכם עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם, כדאיתא בויקרא רבה (כא, כד). ובפרק החליל (סוכה נה, ב), א\"ר לוי, הני שבעים פרים כנגד מי. כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה. כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שעשו לו עבדיו סעודה, ליום אחרון אמר לאוהבו, עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך, עד כאן:",
+ "וסוד הענין, שהשבעת ימים רומזים ז' השמטות, וזהו סוד ההקפות שהיו מקיפין המזבח. ואחר כלות אלה הוא סוד היובל הגדול ותתבטל לגמרי יניקת הענפים הקטנים, דהיינו כוחות של ע' אומות, ועצרת תהיה לנו כי נגמרה חתימתנו במילואה וטובה לחיים טובים חיים הנצחיים:",
+ "וזהו ענין הערבה שנוטלים בהושענא ��בה, ככתוב בזוהר ומבואר בספר תולעת יעקב (סוף דף ע\"ג) וזה לשונו, אמרו שם שהיא כנגד פחד יצחק, ונקראת ערבי נחל שהיא גדלה על הנחל העליון הוא הנהר היוצא מעדן. ולפי שביום זה הוא תשלום הדין, לפיכך מצות היום בערבה. וחובטין אותה בארץ, כלומר לבער הדין שלא ימצא, ולהורידו עד עפר. והערבה דומה לשפתים, לרמוז לנו כי היום ההוא סיום הדין ותשלום לשון הרע, כי ביום ההוא יוצאים פסקי דינים מאת המלך ונותנים לבעל הדין להשלים את הדין, והוא שפתים ישק ואין לו עוד פה להשיב. ויום זה תשלום ברכותיהם של אומות העולם, שמקריבים ישראל שבעים פרים כנגד שבעים אומות, כדי שיתברכו בברכותינו. וכבר ידעת כי שבעים אומות סובבים את הקו, ובהתברך השורש יתברך הענפים, וזה תשלום ברכתם והתחלת דינם ותחלת ברכותיהם של ישראל ותשלום דינם. וביום המחרת מזומנים להשתעשע עם אביהם שבשמים, ע\"כ. והדברים רומזים על תשלום הדין שהותחל מראש השנה ויבא גם השטן לקטרג, ועתה נשלם הכל לטובה. גם רומז על יותר פנימיית על תשלום הדין הגדול לעתיד וכמו שרמזתי:",
+ "וכבר רמזתי לעיל סוד ב' סוכת, סוכת דוד ואימא עילאה סוכת דוד הנופלת, ויקויים בה (עמוס ה, ב) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. ופירשו בזוהר (ח\"ג ו, א) (ותמצא בספר מוסר דף ס\"ה) וזה לשונו שם, משל למטרוניתא שהיתה לה קטטה עם המלך, והיתה הולכת מביתה עד שתעבור חמתו של מלך. כיון שעברה חמת המלך, היתה היא מאליה שבה אל מקומה ואל ביתה פעם ושתים ושלש. לימים הלכה בחמת המלך, והמלך נתנחם עליה ונשבע שלא תוסיף לבא כפעם בפעם, אלא הוא בעצמו ילך וישיבה להיכלו בכבוד, מה שלא היה בה כן בשאר פעמים, כענין נפלה ולא תוסיף קום, וזו היא סוכת דוד, וזו היא סוכת שלום, וזו היא בתולת ישראל, עד כאן. ומה שהיתה עתה דירת עראי, תחזור לדירת קבע, כי אם הבנים שמחה סוד עולם הבא. ומחלוקת ר' יודא וחכמים (סוכה פ\"א מ\"א) בסוכת דירת עראי ובדירת קבע שניהם אמת, אלו ואלו דברי אלהים חיים, ודי בזה למשכיל ומבין:",
+ "וז' ימי הסוכה אע\"פ שהם רומזים לז' ימי הבנין, מכל מקום בהכנסתם לבינה, וג' ראשונות חשובות כאחת, הרי י' ספירות, על כן סוכה שאינה גבוה י' פסולה. והגבוה למעלה מכ' פסולה, כי המחצית השקל והשקל השלם הוא כ' דהיינו יו\"ד במילואה, וזהו סוד י' ספירות מלמעלה למטה באור הישר, וי' מלמטה למעלה באור החוזר, בסוד נעוץ תחילתו בסופו, וסופו בתחילתו:",
+ "עוד כתבתי סודות גדולות ונפלאות בענין (תהלים עו, ג) ויהי בשלם סוכו כו', תמצאם למעלה בהקדמת תולדות אדם בדרוש ברכת יוצר המאורות ראוי לשימת עין במקום ההוא, וכן מ\"ש בסוף ההקדמה הנ\"ל בדרוש ממי\"ן סמכי\"ן סמכי\"ן ממי\"ן. יראו עיניכם וישמח לבכם:",
+ "ובפרק לולב הגזול (סוכה לז, ב) אמר ליה ר' ירמיה לרבי זריקא, מאי טעמא מברכינן אלולב. א\"ל הואיל וגבוה מכולן. וליגביה לאתרוג ולבריך. אלא הואיל ובמינו גבוה מכולן. כבר הודענו שהלולב כנגד חוט השדרה, נמצא גבוה משאר מינין, כי הוא עליון לכל גויי הארץ ונחלתו בלא מצרים סוד רחובות הנהר מקור הברכות, ולפיכך מברכין עליו ולא על שאר המינין. ובהתברך השרש יתברכו הענפים, עד כאן תמצא בספר תולעת יעקב (דף ע\"ג ע\"ש):",
+ "סוד הניענועין לששה קצוות, ולכל פעם מנענע ג' פעמים, הרי ח\"י ניענועים. זה לשון תולעת יעקב (דף ע\"ג), ששנינו בספר יצירה של אברהם אבינו ע\"ה בפרק ראשון וז�� לשונו, התירום וקבען בשמו הגדול יה\"ו, וחתם בו ששה קצוות, פנה למעלה וחתמו ביה\"ו וכו', אמר כי משם זה והוא שם יה\"ו נעשו ששה צרופין, והם ששה שמות הנזכרים שם, כל שם משלש האותיות שהם י\"ח אותיות. וחתם בהם כל ששה קצוות, כי אלו לא שם להם גבול היו נמתחים והולכים לאין תכלית. ודע כי כל יום מימי החג ירמוז לשמטה אחת כמו שנודע במה שיבא, ולפיכך היו הנענועין בדרך זה:",
+ "סוד ההקפות רומזים לשמיטות, לכן מקיפין בכל יום פעם אחת בכל יום על היקף שמיטה אחת, וביום השביעי שבעה הקיפות לצרף הקף כולם שהכל אב אחד לכולם ואל אחד בראם. וביום השמיני סוד היובל וכמו שכתבתי לעיל:",
+ "זה לשון הראקנט\"י (בפ' אמור), וצריך לסמוך האתרוג עם שאר המינים שלא להפרידם מן הבנין, וסוד זה נגלה אלי בחלום בליל יום טוב הראשון של חג הסוכות בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי שמו ה\"ר יצחק, ראיתי בחלום שהיה כותב השם ביו\"ד ה\"א והיה מרחיק הה\"א אחרונה מן הג' אותיות הראשונות. ואמרתי לו, מה זאת עשית. והשיב, כך נוהגין במקומינו. ואני מחיתי בו, וכתבתי אותו שלם, ואשתומם על המראה ואין מבין. למחר בעת נטילת הלולב ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלתי אתרוג, והבנתי פתרון חלומי וחזר בו, עד כאן:",
+ "כלל זה החודש המקודש הוא בשם ידו\"ד. כיצד יום כפור י' לחודש, ה' ימים אחר יום כפור הוא סוכות, ו' ימים אחר יום ראשון דחג הסוכות הוא הושענא רבה, עצרת סוד ה' אחרונה סעודה קטנה כנודע אשר תשוב לביתה הרמתה ברום מעלה, הרי ידו\"ד:",
+ "סוד עמוד השלום הוא סוד גדול ונורא, כי ישראל נקראים כנסת ישראל, כי אע\"פ שלמטה הם נפרדים זה מזה, מכל מקום למעלה בסוד נשמתם הם אחדות אחד והם מכונסים, כי הם חלק ה'. והענפים הרוצים לחזור לשרשם, צריכים להיות בדוגמא לשרשם, דהיינו שיהיו מתאחדים גם למטה. וכשיש פירוד למטה ביניהם, כביכול עושים פירוד וקציצה למעלה, ראה עד היכן מגיע הדבר. על כן צריך כל בית ישראל לרדוף השלום ולהיותם אחד בשלום ובשלימות בלי פגם, ולהדמות לקונם, שכן נקרא שמו ית' ה' שלום. ועל זה בא הרמז (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, והכוונה מאחר שאתה עם אלהיך חלק ה', צריך אתה להיות תמים. וכשאתה תמים, אז תהיה עם ה' אלהיך במחיצתו והיו עיניך רואות אותו:",
+ "נשלם פרק תורה אור"
+ ],
+ "Derekh Chayim": [
+ "בספר מנורת המאור נר ג' חלק רביעי פרק א', כתב דברים המלמדים מוסר לבני אדם בענין רמז הסוכה. וזה לשונו, באמרם בפ\"ק דסוכה (דף ב' (א)) צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, היתה כוונתם שבאה מצות סוכה זאת ללמדינו שלא ישים אדם בטחונו בגובה ביתו וחזוקו ותקונו הטוב, ואף כי יהיה מלא מכל טוב. ואל יבטח בסיוע שום אדם, אע\"פ שיהא אדון הארץ ומושל בה. אבל ישים בטחונו במי שאמר והיה העולם, כי לו לבדו היכולת והאמונה, ובמה שמבטיח אינו מתנחם ממנו, כדכתיב (במדבר כג, יט) לא איש אל ויכזב וגו'. ולו לבדו המחסה והמסתור, כדכתיב (תהלים לב, י) והבוטח בה' חסד יסובבנו, ונאמר (שם צא, ב) אומר לה' מחסי וגו'. ולהעיר לאדם על זה, בא מצות סוכה בזמן הזה אחר אסיפת גורן ויקב בארץ ישראל, כמו שנאמר (דברים טז,יג) באספך מגרנך ומיקבך, לפי שבזמן הזה הוא זמן בעיטה לכל, שהארצות מלאים כל טוב והאדם כבר נאסף לעיר ומטיח את גגו ומחזיק בדק ביתו להשמר בו מזרם וממטר ומרוח ושאר פגעים, לפיכך צ��ה לצאת מביתו החזק וישב בסוכות כדי שיתעורר וישים מבטחו בשם יתברך, ויתן אל לבו כי כל הטוב שהגיע אליו מן היוצא בשדה הכל בא לו ברצון השם. ועל זה רמזו לעשותה מפסולת גורן ויקב, לזכר זה שאסף הפירות לאכול, והפסולת לסכך בתתו מטר בעתו, ויזכור שכל שמירת גופו וכל אשר לו מאת הש\"י ולא יבטח באשר לו, עד כאן לשונו:",
+ "ובעל עקידה כתב ג\"כ בפרשת אמור דברי מוסר המרומזים בסוכה עיין עליו שם, הגם כי בפרק ב' כתבתי סודות אמיתיים של הסוכה, מכל מקום גם מזה אל תנח ידך לחשוב ולקחת מוסר:",
+ "והואיל ואתא לידי דבר זה, אודיע מה שבלבי היה בוער תמיד כשראה ראיתי בני ישראל בונים בתים כמו מבצרי השרים, עושים דירת קבע בעולם הזה ובארץ הטומאה. ואף שאמרו רז\"ל (ברכות נח, ב) עתידים בתי צדיקים שיבאו לארץ ישראל, מכל מקום כוונתם היא להיות להם נחלה להנחיל לבניהם כאלו היתה זו הנחלה לו ולזרעו וזרע זרעו עד עולם, וזה נראה ח\"ו כהיסח הדעת מהגאולה. על כן בניי יצ\"ו, אם יתן ה' לכם עשירות גדול, בנו בתים כפי הכרח צרכיכם ולא יותר, ולא תבנו מגדלים וחומות בגאוה וגדולה, רק להיות לכם מדור לפי כבודכם וחדרים להתבודד בהם לתורה ולתשובה. צאו וראו מה ציוה יונדב בן רכב לבניו (ירמיה לה, ז), בית לא תבנו וגו' כי באהלים תשבו וגו', וזה אין שייך האידנא לישב באהלים, רק זה אומר להניח הבניינים המפוארים יותר מכדי צורך הכרח הדירה, וחדרים לכבוד התבודדות לשמו יתברך:",
+ "נשלם מסכת סוכה בעזרת אלוה די עביד שמיא וארעא"
+ ]
+ },
+ "Tamid": {
+ "Ner Mitzva": [
+ "עמוד התפילה",
+ "(כבר כתבתי בהקדמה כי חנוכה נתקן להלל ולהודות, על כן נסמך עמוד התפילה לחנוכה, והתפילות במקום תמידין נתקנו. גם בנרות כתיב (שמות כז, כ) להעלות נר תמיד, וכתב הרמב\"ן ריש בהעלותך, כי המדרש של בהעלות את הנרות רומז על נרות חנוכה עיין שם באורך):",
+ "ענין חנוכה",
+ "מצוה מן המובחר להדר דוקא אחר שמן זית להדליק בנרות, אף לקנותו ביוקר, ולא ידליק בנרות שעוה קנדלי\"א, גם לא בשאר שמנים רק בשמן זית, מאחר שהנס בבית המקדש נעשה בשמן זית, וכן מצאתי וכן קבלתי. ורמז לדבר, נקרא חנוכה על שם שחנו בכ\"ה, כמו שכתב הטור סימן תר\"ע בכ\"ה בגימטריא ז\"ך, וכתיב (שמות כז, כ) ויקחו אליך שמן זית זך. וגם בהעלותך את הנרות וגו' שרומז ג\"כ על נרות חנוכה כמו שכתב הרמב\"ן ריש בהעלותך, על כן צריך משמן זית כמו בנרות של מנורה:",
+ "בבית מדליקין הנרות אצל הפתח מבפנים בטפח הסמוך לפתח לימין ביאתו, ואם יש מזוזה בפתחו יניח בשמאל ביאתו, כדי שיכנס בין שתי מצות. וכתב בהגהות מרדכי, ברוב השנים חנוכה חל בפרשת מקץ, וסימנך (בראשית מא, א) מקץ שנתים נוטריקון *שמאל *נר *תדליק *ימין *מזוזה. וכתב מהר\"ם, שמתחיל להדליק משמאל ומסיים בימין, דהיינו משמאל לימין, כי כל פינות שאתה פונה היינו דרך ימין (יומא טו, ב), וכגון כהנים בדוכנן. וזה לשון מהרי\"ק, אם כן ראוי להתחיל להדליק בנר הראשון בנר היותר ימיני ויברך, ובליל שני שמוסיף נר אחד סמוך יתחיל ויברך על הנוסף שהוא יותר שמאלי, כדי לפנות לצד ימין כדברי מהר\"ם. וכן בליל שלישי יברך על הנוסף ויפנה לצד ימין, וכן תמיד על הנוסף שהוא מורה על הנס. ומהרא\"י כתב בסי' ק\"ו, דהאידנא ברוב מקומות ורובא דרובא דעלמא אפילו תלמידי חכמ��ם אין להם מזוזות בבתי חורף שבהן מדליקין, א\"כ צריכין להדליק בימין הכניסה בצד הטפח הסמוך לפתח אף לדידן דמדליקין בפנים כדאיתא במרדכי, וא\"כ אותו נר שהוא כנגד ימינו הוא הסמוך לפתח לעולם ובו צריך להתחיל שהוא עיקר המצוה, דבדידיה לחוד הוי סגי אי לא הוי בעי למהוי מן המהדרין. אבל מהר\"ם מזוזה היה לו בפתחו, וא\"כ היה צריך להדליק בשמאל הכניסה, וא\"כ נר הסמוך לפתח לעולם כנגד שמאלו. ואם תאמר א\"כ מה צורך לטעם דכל פינות, תיפוק ליה משום האי טעמא. י\"ל דנפקא מינה אם היו הנרות מסודרים ממזרח למערב שאז צריך להפוך פניו לדרום ולהתחיל בנר שסמוך לפתח, ולא יהפוך פניו לצפון ויתחיל באותה נר משום דכל פינות כו', וק\"ל למדקדק. וכדעת מהרא\"י כן הוא דעת מורי הגאון מהרש\"ל ז\"ל, וכתב על כן המדקדק יניח לאורכן בטפח הסמוך לפתח שאז כולן שוין בענין טפח הסמוך לפתח שכולן סמוכין בכניסת הפתח, ואז ידליק משמאל לימין ויתחיל לברך לעולם בנר שמאלו ויפנה ויוסיף לימין, ודו\"ק. ומה שכתב יניח לארכן בטפח הסמוך לפתח, רצה לומר יניחם במזוזה בתוך חלל הפתח:",
+ "אורח יכול להשתתף בפרוטה עם בעל הבית כדי שיברך עליו. ואם אשתו מברכת עליו בביתו, אין צריך יותר. ואע\"פ שמדליקין עליו בודאי בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל, מדליק בברכות, לפי שחובה הוא על כל אדם לראות הנרות הללו אורח חיים. ואם הוא בין היהודים ואינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו שמדלקת עליו, בזה יש פלוגתא דרבוותא. מהר\"י מולין בתשובה ומהרא\"י בתרומת הדשן כתבו דאפי' הכי יכול להדליק בברכות. ומהר\"י קארו ומהרש\"ל ז\"ל הסכימו שאין לברך. ומהר\"ם בהגהותיו כתב דנוהגין לברך. ולי נראה דיעמוד אצל הבעל בית כשמברך ויענה אמן וידליק. ואם כבר הדליק הבעל בית, לא יברך כי אין להקל בברכות:",
+ "מילא קערה שמן והקיפוה פתילות, אם כפה עליה כלי, כל פתילה עולה בשביל נר אחד. לא כפה עליה כלי, אפי' לנר אחד אינו עולה, לפי שהיא כמדורה. על כן יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה בשוה ולא בעגול דהוי כמדורה. גם לא יתחבם אחד נכנס ואחד יוצא, כן כתב מהרי\"ל. ומהרי\"ו כתב, דלא ידבקם יחד אפי' אחר שהדליק. גם אין לתוחבם סמוכים זה לזה עד שמתחממות ונופלות או נוטפות, אור זרוע. ומהרא\"י כתב בתרומת הדשן סימן ק\"ה, דמותר להדליק בפמוטות שקורין לאמ\"פ, מאחר שכל נר מובדל הרבה מחבירו. ומהרש\"ל ז\"ל כתב, דצריך לתלותם בטפח הסמוך לפתח, ויתחיל מצד האמצעי שהוא סמוך לפתח ויסבב לצד ימין. אבל המדקדקים נזהרים שלא להדליק בפמוטות שאין בה הידור לנרות חנוכה:",
+ "לשון אבא מורי זלה\"ה בעמק ברכה סימן ע\"א, כתב בתשובת מורי מהרש\"ל ז\"ל, נוסח הברכה להדליק נר שלחנוכה מלה אחת, ולא של חנוכה שתי מלות. והטעם כתיב בפנים, עד כאן לשונו:",
+ "אמר הכותב, כגון דא ודאי צריך פנים ולפני ולפנים מאי טעמא ב' מלות של חנוכה בדבור אחד נאמרו, ואנחנו לא זכינו ליכנס לפני ולפנים במקום שהוא מורה עליו המורה צדק דהיינו ים של שלמה שחבר מהרש\"ל כי לא בא בדפוס, עכ\"ל. ורבים טעו ורצו לערער על דברי פי קדוש אבא מורי זלה\"ה, לאמור כי אין כוונת רש\"ל על ב' תיבות של חנוכה שיאמרם תיבה אחת, רק כוונתו על תיבת חנוכה לומר תיבה אחת, לאפוקי שלא יחלק לומר חנו כה על שם שחנו בכ\"ה. עינים להם ולא ראו, אבל אני זכיתי עיני ראו הספר הגדול של ים של שלמה הא לך העתקה מספר הגדול אות באות, להדליק נר שלחנוכה, פירוש תיבה אחת, ולא של חנוכה, קבלתי. וטעם יפה נראה, דבשלמא נר של שבת שהוא נר לצורך שלום בית ולעצמו רק שמצות שבת עליו ונקרא של שבת, אבל הכא הנר אינו כשאר נרות ואינו עשוי להאיר לעצמו אלא לפרסומי ניסא דחנוכה, משום הכי מברכינן נר שלחנוכה כלומר שאינו עשוי אלא לחנוכה ולא לזולתו, עד כאן לשונו:",
+ "ענייני תפלה, וקריאה בספר תורה, החוט המשולש לא ינתק, בשפה ברורה הדיבור, ובמחשבה ובכוונה יחובר, ותהיה התפילה בציבור",
+ "בענין הדבור, אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים (קהלת ה, א), רק במתון ובאימה וביראה. ותראה שכל תיבה ותיבה שתזכיר יהיה בשפה ברורה לא חטופה, ותקרא אותה בנקודותיה ואל תטעה אפילו בנקודה אחת, כי בנקודה אחת משתנה התיבה לענין אחר, ולפעמים ח\"ו בא לידי חירוף וגידוף וזהו במקומות בלי סיפור. ואין חילוק בין השתנות אות או נקודה להשתנות ענין שלם, כל דבר רע כל דיבור רע פיגול הוא לא ירצה:",
+ "במחשבה ובכוונה אחת דברתי ושתים זו שמענו, ענין הכוונה נחלקת לשנים נגלה ונסתר. והנגלה נקרא בשם מחשבה, והנסתר נקרא בשם כוונה. ענין מחשבה היא סור מרע ועשה טוב. סור מרע, הוא שלא יחשוב שום מחשבת חוץ על עסק משא ומתן או ענין אחר, או אפי' להרהר בדברי תורה אסרו רז\"ל בתוך התפלה, ויחשוב בלבו אם היה מדבר לפני מלך בשר ודם והיה מערב בדיבור בין דיבור לדיבור דברים אחרים זרים בודאי יתחייב ראשו למלך, הנה אצל מלך מלכי המלכים הקב\"ה מחשבה כדיבור מה לי אם מפסיק בדיבור אחר בין דיבור לדיבור, או במחשבת חוץ, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין (דה\"א כח, ט), זהו סור מרע ועשה טוב שיחשב בכל תיבה פירושה, וקודם שיצא הדיבור מפיו יחשוב פירוש ביאורו, והכוונה שאמרתי כוונתי בזה הוא שידע סודות התפלה ועד היכן הדברים מגיעים:",
+ "ועל זה אמרו רז\"ל (פס\"ר כב, ז) מפני מה אין ישראל נענין, מפני שאינן יודעים להתפלל בשם. אבל היודע ומשיג, עליו נאמר (תהלים צא, יד) אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו, ותפלתו תהיה כתר על ראש הקדוש ב\"ה:",
+ "והנה מצינו רבותינו ז\"ל אמרו (תענית ב, א), ולעבדו בכל לבבכם (דברים יא, יג), איזוהי עבודה שהיא בלב, הוי אומר זהו תפלה. עוד בדברי חכמים (עי' באברבנאל אבות ג, י) תפילה בלא כוונה, כגוף בלא נשמה. ואלו השני דברים הם שני עניינים, הראשון מה שקראו התפלה עבודה שבלב זהו ענין המחשבה שאמרתי, שצריך האדם לעבוד עבודה גדולה בלב ולהיות גבור כארי להתעורר שלא יעלה על מחשבתו שום מחשבת חוץ. ואם לא יוכל לפנות לבבו מהמחשבות בשעת התפלה, יבקש תחבולות ועצות, כגון שיחשוב שהבורא יתברך נצב נגדי ומביט מוצא שפתי ובוחן מחשבות לבי, ויחרד ויתמלא רתת וזיעה, וכל ההמצאות שיוכל לעשות להתגבר להוציא המחשבה זרה יעשה. ואח\"כ יהיה גבור כארי להיפך לחשוב מחשבות ביאור המלות, וישפוך שיחו ורוחו לפני מלך מלכי המלכים הקב\"ה השומע תפילות ויכול על כל היכולת:",
+ "ובאמת לעשות כן היא עבודה גדולה להכניע הקליפות הם הם המביאות ומפגלות המחשבה, זהו פירושם של רז\"ל שקראו התפלה עבודה שבלב, כי היא עבודה גדולה עבודת הקודש. וענין תפילה בכוונה שהיא הנשמה, זהו סודות התפילה, שהנגלה של ה��פלה שהיא חיי שעה, וכן סיפור שבחיו של הקב\"ה והנהגת פעולותיו ית' הם דברים נגליים, אבל פנימיית עניינם וסודם הנוגעים ברומו של עולם זהו נשמת הדברים סוד שרשי השמות, והשמות הם הספירות שאדון יחיד בהם, והם בו סוד אחדותו ית'. והקב\"ה מתאוה לתפלה זו, ועבודת התפלה זו היא צורך גבוה אשר הארכנו למעלה בחיבור הזה (בהקדמת תולדות אדם שער הגדול, ובמאמר רביעי מעשרה מאמרות), ויתבאר לקמן בפרק השני, הרי הנגלה מהתפלה נמשל לגוף, והכוונה מהתפלה להנשמה:",
+ "מצאתי כתוב בספר דרך חיים דף ס\"ו וזה לשונו, יש עוד י' דברים שעוזרים על הכוונה, והפכם גורמים ביטולה, ואלו הן, תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן. והנני מבאר אחד לאחד:",
+ "הראשון והוא הגורם הגדול שבכולם, תורה, דע כי כשירבה האדם העסק בתורה ובמצות, הנה בסבת זה ובאמצעותו יקרב אל האלהים ויתדבק אליו ותהיה יראתו ואהבתו תקועה בלבו, ואז כשיקום להתפלל לא יקשה עליו כלל להתחנן ולכוין לבו, אבל יקל עליו מאוד, כי תכף ומיד ימצא הש\"י במחשבתו כיון שהוא מוכן לכך, כמו שאמר החכם המוכן לדבר תספיקהו הקלה שבסבותיו. אבל כשלא ירבה האדם העסק בתורה ובמצות, ואין צריך לומר אם ירבה למעט העסק בם, או שלא יעסוק בם כלל, ולא תהיה מחשבתו ביראת ה' כל היום, אלא כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, הנה בסבת זה יתרחק מהש\"י. ולפי שאין אלהים כל מזימותיו, כשיבא להתפלל לא יוכל להתחנן, ויקשה עליו מאוד לכוין וקרוב לנמנע הוא לו לכוין, כי כיון שהוא רחוק מהש\"י איך ידבק בו כרגע. וזה שאמר הכתוב (משלי טו, כט) רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע, לא אמר הפסוק רחוק ה' מרשעים וקרוב אל צדיקים, או לא ישמע ה' תפלת רשעים ותפלת צדיקים ישמע, לפי שרצה ללמדנו דבר וטעמו, כי מדאמר רחוק ה' מרשעים, משמע הא אל צדיקים קרוב. ומדאמר ותפלת צדיקים ישמע, משמע הא תפלת רשעים לא ישמע. והכוונה להודיענו, כל מה שאמרתי כי לפי שהרשע רחוק מהש\"י ואינו יכול לדבקה בו בשעת תפלה ולכוין לבו אליו, אין תפלתו נשמעת. ולפי שהצדיק קרוב להש\"י, תפלתו נשמעת, כי ידבק באלהים בשעת תפלתו מה שאין הרשע יכול לעשות. ואמרו רז\"ל בזוהר פרשת ויקרא (ח\"ג כא, א), כד בר נש אתרחיק מאורייתא, רחוק הוא מקב\"ה. ומאן דקריב לאורייתא, קריב לקב\"ה בהדיהו. ובספר החסידים סימן ל\"ה, יש ליזהר שלא להרבות בדברים בטלים פן ישכח הצור אשר הוא תמיד לנגד פניו, כפקח אשר לפני העיור הוא בהויתו ובכחו בכל מקום, והעיור הוא אשר אינו רואה רק במחשבתו של הבאי ואינו זכור את הצור והתרחק ממנו, ומהיות ירא מפניו כי אינו מצוי בלבו מחמת קושי הלב שהוא עז וקשה ורחוק מהאלהים, ואינו מוצא במחשבתו רק דברי הבאי, לפיכך אינו מוצא במחשבתו האלהות רק בקושי ובחזקה, כמו שלא יוכל העיור להבין ולהאמין האדם אשר לפניו אם לא ימשמש בו או ישמע קולו, כך לא יוכל האיש ללמוד ולקשר בלבו תמיד האלהים אם לא על פי עזיבת העון, כי העונות מבדילות ומשכחות היראה ומשנים הפנים, וכן הוא אומר (ישעיה נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלהיכם, עד כאן לשונו:",
+ "הב' חידוש, רצה לומר שיחדש דברי תחנונים ושאלות ובקשות בקצת ברכות התפילה אם לא בכולם, והחידושים ההם יגרמו לו לכוין לבו ואם אינו מחדש דבר בתפילתו, יקשה עליו לכוין, כדתנן פרק תפילת השחר (ברכות כח, ב), העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. ומפרשי רבה ורב יוסף, דהיינו כל שאינו יכול לחדש בה דבר בקשתו, והיינו לשון קבע כיום כן אתמול כן מחר, ע\"כ. והטעם בזה, כי אז הטבע אומר והולך רגילותו. אך החדושים אי אפשר לאומרם אם לא ישים אליהם לב. וזה לשון ספר החסידים בסי' קנ\"ח, וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכך, כי ביותר הם מכינים את הלב. ואם לא תוכל להוסיף בכלם לפי שהקהל יסיימו קודם, תוסיף באחת או בשתים כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת, עד כאן לשונו:",
+ "הג' צורך שיהיה צורך גדול לאדם לדבר מה ויתפלל על ככה יכוין לבו היטב, ובפרט כשיהיה הצורך גדול מאד, כגון בנו הנוטה למות, או הוא עצמו שהכביד עליו החולי, או שהוא בלב ימים והים הולך וסוער והאניה חשבה להשבר, אז יתפלל ויתחנן בכל לבו ויוריד דמעות על ככה וישפוך את נפשו לפני ה'. אך כשלא יהיה האדם צריך למה שהוא שואל בתפילתו, יקשה עליו לכוין לבו, ולכן תראה קצת אנשים שלא יכוונו בתפילתם, ועליהם נאמר (איוב כא, טו) מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו כי בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם, בריאות אינם צריכים, פרנסה אינם צריכים כי עשרו מצאו און להם, וזרעם נכון לפניהם עמם. ולכן שנינו (תענית טו, א), עמדו בתפילה, מורידין לפני התיבה זקן ויש לו בנים וביתו ריקם, כדי שיהא לבו שלם בתפילה. סוף דבר, כפי רוב צורך האדם למה ששואל בתפילתו, ירבה כונתו. ולפי מעוט הצורך, ימעט כונתו. ולכן איש בריא ועשיר שי\"י הניח לו, יקשה עליו מאוד לכוין, ותקנתו שיחשוב כי ה' אלהים הוא הנותן לו כח לעשות חיל, ולא כוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. אך הש\"י הצליח עניניו וצוה הברכה במשלח ידיו, ויחשוב בכמה שלוים ושקטים ממנו שהעשירו עושר גדול, ואבד העושר ההוא בענין רע. ויש אשר בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהי' נבל, ויש עשיר אשר זכרו אבד מני ארץ, ולא שם לו על פני חוץ לא נין לו ולא נכד בעמו, ואין שריד במגוריו. וירבה לחשוב בדברים כאלה, ובזה יראה בעיניו ולבבו יבין שהוא צריך להתחנן לשם יתברך יתמיד ברכה ושלומו והצלחתו לו, ואל יטול פקדונו ממנו. ולפי שאיש כזה אין לו צורך בגאולת ישראל כי מה יתן לו ומה יוסיף הגואל ואינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, לכן צריך התחכמות רב כדי שיוכל לכוין בברכות שהם מתפללים על הגאולה, ולכן יחשוב שהגלות הוא מעותד לכמה עלילות שאפשר שיענישוהו הון רב על לא חמס בכפיו, והוא מעותד לשודדים ושוללים. ואם בעל נפש הוא, ידאג על חורבן המקדש וביזוי התורה וצרות ישראל ושבים וצערם וחלול השם הגדול המחולל בגוים זה אלף ות\"ק שנה, וכשיחשוב בכל זה ירך לבבו וקרוב שיכוון:",
+ "הד' לשון, כשיתפלל אדם בלשון שרגיל בו רצה לומר שמשתמש בו כל היום לכל צרכיו, יקל עליו לכוין. וכשיתפלל בלשון אחר, אע\"פ שיבין מה שיאמר, לא יקל עליו כל כך. הלא תראה בט' באב אפילו המבינים היטב בלשון הקודש מתפעלים יותר בקינה אחת בלע\"ז לפעמים שאומר אותה, יותר מעשרה בלשון הקודש. ולכן מי שיוכל להרגיל עצמו לדבר בלשון הקודש עם ריעיו, יעשה וישכיל עשו:",
+ "הה' נוע, המתנועע בתפלתו גורם ביטול כוונתו, והעמידה בלי התנועעות כלל עוזר על הכוונה. ומה שאמר (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה וכו', היינו בשירות ותשבחות וברכות קריאת שמע ותלמוד תורה, אבל לא בתפלה. ואם יש מי שאמר כן גם בתפלה, נראה לי שאין לחוש לדבריו, כי הנסיון מוכיח שהעמידה בלי נענוע בתפלה גורם לכוין הלב. וראה בעיניך הישאל אדם שאלות ממלך בשר ודם וגופו מתנועע כנוע עצי יער מפני רוח:",
+ "הו' קול, המנמיך קולו מאוד בתפלתו גורם לכוין הלב, והמגביה קולו אינו מכוין. ומה שאמרו שמי שאינו יכול לכוין שמותר לו להגביה קולו כדי לכוין, דע כי האיש ההוא כשיגביה קולו יכוין, אבל אינו מתפלל בכוונה. וכך הוא אמיתות הדבר, הנענוע בתפלה והגבהת הקול יעזרו למי שלבו בל עמו שלא יטעה בתפלתו, אבל אינו מתפלל בכוונה כראוי. אלא שאם לא היה מתנועע ומגביה קולו היה טועה בתפלתו ולא היה יודע היכן הוא. אבל המדבר על לבו כחנה, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע וגופו לא יתנועע. ובספר הזוהר פרשת ויגש (ח\"א רט, ב), מאן דצלי צלותיה וקם קמי מאריה, לא איצטריך ליה למשמע קליה בצלותיה. ומאן דאשתמע קליה בצלותיה, צלותיה לא משתמע, מאי טעמא, בגין דצלותא דא לאו איהו צלותא. ומאן איהו צלותא דא, ההוא קל בלא ו' דתליא בקלא דאשתמע דאיהו קול בו'. ובגין כך לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותא, אלא לצלאה בלחש בההוא קל דלא אשתמע, ודא איהו צלותא דאתקבלה תדיר. וסימנך (בראשית מה, טז) והקל נשמע, קל בלא ו' נשמע, דא איהי צלותא דאיהו בחשאי דקב\"ה קביל כד אתעביד ברעותא וכוונה כדקא יאות וכו', עד כאן. ומדאמר למשמע קליה, משמע אפי' הוא עצמו לא ישמע קולו. ובפרשת ויקהל (ח\"ב רב, א), אינון משיריין מאריהון דאודנין צייתין כל אינון דמצלאן צלותהון בלחישו ברעותא דלבא דלא אשתמע ההוא צלותא לאחרא. ואי ההיא צלותא אשתמעת לאודנין דבר נש, לית מאן דציית לה לעילא בר מאן דשמע בקדמיתא. בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההוא צלותא בני נשא, ותו דמלה דצלותא אתאחדא בעלמא עלאה, ומלה דעלמא עלאה לא אצטריך למשמע, עד כאן:",
+ "הז' הכנה, שיעשה הכנה ללבו לכוין. וכיצד מכינים את הלב, קודם שיקום להתפלל ישב מעט בטל ודומם ויסיר מחשבותיו מלבו, ויתחיל לחשוב בגדולת מי שאמר והיה העולם ובנפלאותיו ונוראותיו וגבורותיו וחסדיו אשר עשה לעמו, ויחשוב בטובות ובחסדים שגמלו בחסדו הגומל לחייבים טובות מכמה צרות הצילהו מחלאים רפאהו ומטובו הטיבוהו, והוא לא כגמול הטיבו, כי האל גמלו טובה והוא גמלו רעה. ויחשוב בגריעות ופחיתות עצמו בערך בוראו, כי במה נחשב הוא עלה נדף וקש יבש. ויחשוב שעתה הוא רוצה לקום אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו שאלותיו ובקשותיו, ומן הדין הוא אינו כדאי וראוי לעמוד לפניו לולי גודל חסד ושלמות הבורא שהרשהו וצוהו בכך עם היותו מקצר בעבודתו. ואחר כל זה, יקום ויתפלל. וזהו שאמרו חז\"ל (ברכות ל, ב) אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכונו את לבם לאביהם שבשמים:",
+ "הח' נכנס, כשיעמוד אדם ויתפלל ויכנס עליו אדם, הנכנס ההוא גורם ביטול כוונת המתפלל. ובזה יטעו רבים שכשמאחרים לבא לבית הכנסת, הם נכנסים בשעה שהצבור קורין פסוק שמע, או בשעה שמתפללים, וגורמים ביטול כוונת הצבור המיחדים שם יוצרינו וכוונת המתפללים אליו, ולכן ראוי ליזהר שלא להכנס לבית הכנסת בשעת היחוד ובשעת התפלה. וכן ראוי ליזהר כשאדם מתפלל ביחיד שיתפלל במקום שיהיה בטוח שלא יכנס עליו אדם אם יוכל:",
+ "הט' שכן, כשיהיו שכני האדם רצה לומר היושבים אצלו מתפללים בכוונה, יקל עליו לכוין לבו גם הוא. אך כשהיו יושבים אצלו אנשי לצון מתפללים שלא בכוונה, יקשה עליו לכוין, ועל זה נאמר (סוכה נו, ב) אוי לרשע ו��וי לשכנו, ואמרו רז\"ל (אבות א, ז) הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע. ובספר החסידים סימן תשע\"ב, צריך האדם שהוא ירא שמים כשמתפלל לא יעמוד ולא ישב בתפלה אצל רשע, שכשעומד רשע בתפלה מהרהר בהרהורים רעים ושכינה מתרחקת ממנו ומעלים עיניו ממנו ככתוב (ישעיה א, טו) ובפרישכם כפיכם וגו'. ויהושע הוחרך שערו עם צדקיה ואחאב, עד כאן לשונו. ואני אומר שכשהצדיק מתפלל בכונה לא בשביל הרשע שאצלו תמאס תפלתו, וזה שאמר הכתוב (משלי טו, כט) רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע, כלומר אע\"פ שרחוק ה' מרשעים, תפלת צדיקים ישמע ואע\"פ שאלו בצד אלו:",
+ "הי' זמן, כשישהא אדם בתפלתו שיעור לא מעט מהזמן, כדי שיוכל לומר שאלה שאלה לבדה לאט יוכל לכוין. אך כשלא יהיה לו זמן כשיעור הזה, או שהוא אינו מדבר במתון אלא בחפזון, לא יוכל לכוין. ואי לאו דמסתפינא, הייתי אומר שהשיעור מהזמן ששוהין בתפלת הצבור בזמנינו אינו מספיק לשיוכל איש לכוין, והלואי שיספיק לומר מלות התפלה ולקרותם קריאה שלימה. כי אני רואה בעצמי כי תהלות לה' ממהר לדבר אני ולא עלג, ואיני מספיק לומר מלת התפלה עד שסיימו הציבור תפלתם:",
+ "סוף דבר, בענין הכוונה ביחוד ובתפלה ובברכות, אני אומר שהאנשים נחלקים לשני חלקים. החלק האחד, הם מיחדים את הש\"י ומתפללין אליו ומברכין אותו. והחלק השני, הם אומרים דברי היחוד אבל אינם מיחדים ואומרים דברי התפלה, ואינם מתפללים ואומרים דברי הברכות ואינם מברכים. והנה החלק הראשון התבוננתי בם והנה מעטים מאד מאד ונער יכתבם. והאנשים שהם מהחלק השני רבו מארבה, והלואי ולא אהיה גם אני כאחד מהם, עד כאן לשונו:",
+ "וכבר אפסיקא הלכתא דמצות צריכות כוונה בשלחן ערוך (אורח חיים) סימן ס', והתפלה צריכה כוונה אף למ\"ד מצות אינן צריכות כוונה כמו שמשמע ממה שאמרו ז\"ל בפרק תפלת השחר ובפרק ערבי פסחים. וכך כתב רבינו יונה בהדיא בסוף פ\"ק דברכות (ו, א מדפי הרי\"ף) וזה לשונו, דאפי' מי שסובר המצות אינן צריכות כוונה, הני מילי בדבר שיש בו מעשה, אבל מצוה שתלויה באמירה בלבד, ודאי צריך כוונה, שהאמירה היא בלב, וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה, עד כאן. ובברכות פרק אין עומדין (ברכות דף ל\"ד) (ב) במשנה שאמר ר' חנינא בן דוסא אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהיא מקובל, כתב רש\"י וזה לשונו, אם שגורה, אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל, ותחנתי נובעת מלבי אל פי, הרי עיקר הוא הלב. ושם בפרק אין עומדין סוף (ברכות דף ל\"ג) (ב. לד, א) בענין האומר שמע שמע משתקין אותו כו', אמר ליה רב פפא לאביי, ודלמא מעיקרא לא כוון דעתיה, ולבסוף כיון דעתיה. אמר ליה, חבורתא כלפי שמיא מי איכא, אם לא כוון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה. פירש רש\"י, מחינן ליה, כלומר מלמדין שיכוין, ומכין אותו אם ירגיל בכך, עד כאן לשונו. משום דקשה לרש\"י מחינן, מנא ידעינן, דילמא מכוין. אבל אם בבירור יודעים שאין מכוין, שרואים אותו קורא ומסתכל כאן וכאן או רגיל לכופלו, אז מחינן ממש:",
+ "וענין הדיבור ומחשבתו וכונתו נכללים בג' מעלות הכוללות כל המצות דהיינו דיבור מחשבה מעשה, והוא כמו שכתב האלהי מהר\"ם קורדווירא ז\"ל בריש ספרו עבודת יום כפור וזה לשונו, כבר פירשנו במקום אחר כי תיקון מעשה המצוה הוא במלכות, ומקום שיח שפתים הוא היסוד ונצח והוד, וזה כי המ��כות נקראת מעשה, ומה גם כי מעשה המצות הוא למטה בעולם הגשמי ובסוד עולם העשיה, והדבור נשמה אל עשיה, והמחשבה נשמה אל הדבור היא בחינת המלכות היוצאת מבין נצח והוד שהם שפתים, והיסוד שהוא לשון למודים בין נצח והוד, ושלשה אלה יחד נקראים שי\"ח שפתותינו, כי שי\"ח פירושו ח\"י שי\"ן כדפירש רשב\"י בתיקונים (יג כט, ב. ותיקון יט לא, ב), ושפתים הם נצח והוד, והדבור שהוא המלכות יוצאת מבין שלשתם, דהיינו בחינת המלכות שהיא מיחדת קו\"ל, דהיינו קול ודבור יחד בלי ספק, והיא בחינתה על נצח והוד ויסוד, ועל סוד זה נאמר (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, כי מעשה הפרים הוא במקום הפר\"ה שהוא מלכות, ותשלום הפרים הם השפתים, כי עקימת שפתים משויא להו מעשה כדמוכח בגמרא לגבי שבועה ועדות שקר לחיובי עלייהו משום לאו שיש בו מעשה, ומדה טובה מרובה ממדת פורענות. ובודאי כי שפתותינו הנעות הם במקום מעשה, כי הדבור רוכב עליהם, והם כסא אל הדבור כמעשה שגם הוא כסא אל הדבור כדפירשנו, ולכן צריך כוונה גם עם הדבור, והרי שלשתם מחשבה דבור ומעשה, והם סוד ארבע אותיות מיוחדות, מחשבה סוד הכוונה במוח ובלב דבהן שריין חכמה ובינה, וקול ודבור שהם תפארת ומלכות, הרי ארבע אותיות ולהם כסא נכון על ידי שפתים ולשון שהם נצח והוד ויסוד שהם מקום מעשה בזולת ייחוד שאר האברים הנגררים אחריהם שהם מוצאות אותיות שאין אנו עתה בביאורם, עד כאן לשונו:",
+ "וכשהתפלה היא שלימה בדבור במחשבה ובמעשה, אז היא ממש במקום קרבן, ואם לאו היא תפלה פסולה כמו קרבן פסול. ובתקוני זוהר (כא, מה, א) אמרו, שהתפלה פסולה נמסרת לכלב ונתקיים בה (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותה. ובראשית חכמה שער היראה פ\"ח שכלב זה הוא מכח לילית ונראה דעל זה בא הרמז (שם יא, ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, כי תפלתם היתה הגונה ושמע ה' תפלתם כמו שנאמר בפ' שמות (שם ב, כד) וישמע אלהים את נאקתם וגו':",
+ "המדריגה הג' שזכרתי להתפלל עם הצבור הוא דבר גדול והאריכו רז\"ל בזה מאוד, כדגרסינן פ\"ק דברכות דף (ז, ב) ח' (א) אמר לי' רבי יצחק לרב נחמן מאי טעמ�� לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי. אמר ליה, לא יכילנא. אמר ליה, לכנפי למר עשרה וליצליי. אמר לי', טריחא לי מלתא. ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעי למר. אמר ליה, מאי כוליה האי. אמר ליה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב (תהלים כט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא (ישעיה מט, ח) כה אמר ה' בעת רצון עניתיך. רבי אחא ברבי חנינא אמר מהכא (איוב לו, ה) הן אל כביר לא ימאס, וכתיב (תהלים נה, יט) פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו', אמר הקב\"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם. אמר ריש לקיש, כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל, נקרא שכן רע, שנאמר (ירמיה יב, יד) כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את בני ישראל הנני נותשם מעל אדמתם. ולא עוד, אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר (ירמיה יב, יד) הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אטוש מתוכם. אמרו ליה לר' יוחנן, איכא סבי בבבל. תמה אמר, למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב (דברים יא, כא) אבל בחוצה לארץ לא. כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, כדאמר ר' יהושע בן לוי לבניה קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכי חיי, עד כאן:",
+ "נקיות הוא כלל גדול לקריאת שמע ולתפילה ולכל הברכות ושבחות וללימוד, וכל המקומות המכוסות באדם הם מקום מטונף לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש מחויב לרחוץ ידיו, ואם עומד באמצע תפילה ושכח ונגע ולא יוכל לילך לרחוץ ידיו אז די בנקיון עפר או צרורות, או מחכך ידיו בכותל:",
+ "כתב במהרי\"ל בשם הרוקח, שאל יגע אדם בשעת תפילה בצואת חוטמו או בצואת אזנו הואיל ומתקרי אותן הליחות צואה בפרק המקבל (ב\"מ קז, ב). והוא היה נזהר בכך, והיה לו סמרטוט בגד פשתן מוכן בסדק החומה בבית הכנסת במקומו ליטול בו ליחות חוטמיו, ולא נגע בה יד להשליכו ארצה כמנהג. ולפעמים נטל בכנף סרבולו וניער ארצה ושפשפה ברגליו. עוד שם, אמר מהר\"י סג\"ל, גם העומד מלימודו לתפילה צריך ליטהר טרם יתפלל:",
+ "פרק שלשה שאכלו (במסכת ברכות) סוף דף נ' (ב), שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, תניא חדא בולען, ותניא אידך פולטן, ותניא אידך מסלקן. לא קשיא, הא דתניא בולען, במשקין. והא דתניא פולטן, במידי דלא ממאיס. והא דתניא מסלקן, במידי דממאיס. במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחר ולברך. תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דר' יוסי ברבי אבין משמיה דר' יוחנן, משום שנאמר (תהלים עא, ח) ימלא פי תהלתך. מזה מוכח דאסור להניח רוק תלוש בפיו בשעה שמברך, וכן יראה שכל מקומות של חמשה מוצאות יהיו נקיות:",
+ "כתב הרר\"ד אבודרהם, נהגו לרחוץ פיהם מפני הרירים שבתוכו שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה וטהרה, וכך כתב הכלבו. כתב המקובל מהר\"ר הירץ ז\"ל בפירוש הסידור שלו, יזהר החזן שירוק כדי שלא יזדמן לו רוק כשיברך ויקדש למלך הקדוש ברוך הוא, עד כאן:",
+ "היה עומד בתפילה ונתעטש, פירוש שיצא ממנו דרך מטה, ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל. בקש להתעטש, הולך אחריו ד' אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הריח, וכשיכלה הריח חוזר למקומו ואומר, רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו, חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותינו, וחוזר למקום שפסק, שם בב\"י. וכתב בתרומת הדשן, שנשאל היאך לא ראינו בזמננו אפילו מן המדקדקים מי שנהג ועשה כדין זה דבקש להתעטש מרחיק ד' אמות וכו'. והשיב ששמע מאחד מהגדולים שכשהוצרך לכך היה מאנס עצמו שלא להוציא רוח עד גמר התפילה, וכן נראה מדברי הרמב\"ם. ואפשר שהטעם משום דלא חיישינן לבל תשקצו אלא כשמשהה לגדולים או לקטנים, אבל להפחה בעלמא לא אסרו. ומכל מקום מי שאינו יכול להעמיד את עצמו, לא ידעינן שפיר צד היתר שלא ירחיק ד' אמות, אלא מטעם שיהיה מתבזה ומתבייש בדבר מפני הציבור שירגישו בדבר, וכל שכן אם הוא שליח ציבור שיתבזה ויתבייש ביותר אם ירגישו רבים שאין גופו נקי בעמדו לפני הקב\"ה וגדול כבוד הבריות. ונראה דאין צריך נמי נוסח דרבון העולמים דשמא לא נתקן אלא במרחיק ממעמדו שאז מורגש ונראה בושתו וכלימתו כדמשמע קצת הנוסח. ולפי טעם זה הא דחייבו חכמים להרחיק ד' אמות ולומר רבון העולמים וכו', איירי דוקא במתפלל ביחיד דליכא התם ביזוי וזילותא. וקצת נמי יש להוכיח דמשום זילותא וביזוי כהאי גוונא לא חיישינן לאיסור דרבנן, מהא דפרק במה מדליקין (שבת לג, א) רבא אנסי ליה בעידני בע\"כ, פירוש התלמידים שהיה להם עת קבוע לפניו אנסוהו שהשהה נקביו. ואמרינן נמי בפרק הבא על יבמתו (יבמות סד, ב) דכמה סבי איעקרי מפירקיה דרב הונא ע\"י שהשהו נקביהם לקטנים, ומסתמא לא היו תוקפים ומחזקים לשהות, אלא מחמת כיסופא וזילותא למיזל לצרכיהם מקמי דרבים לא חשו לאיסור בל תשקצו, והוא הדין בנדון דידן. ומכל מקום קשה הדבר מאוד לבדות חילוקים מן הדעת שאינם אפי' רמוזים בתלמוד ופסקי הגאונים, עכ\"ל. נמצא המתפלל בביתו ביחיד מחויב להרחיק ולומר הריבון כו'. והמתפלל בציבור יניח ההרחקה משום הבושה. אבל מה שכתב התרומת הדשן דנראה דאין צריך נמי הנוסח דרבון כו', זהו רחוק מהשכל. וגם התרומת הדשן בעצמו כותב כמסתפק דכתב דשמא לא נתקן כו'. על כן נראה לי למי שקרה לו כך, יהרהר בלבו הנוסח דרבון ואף שהרהור הוא כדיבור, מה בכך ויהרהרנו במרוצה:",
+ "בענין בעל קרי לתורה ולקריאת שמע ולתפילה, הרבה דעות בזה כמבואר בטור (אורח חיים) ובבית יוסף סימן פ\"ח. אבל פשט המנהג שאין צריך טבילה. והרמב\"ם כתב באיגרת אף שלענין פסק ההלכה פוסק כן, מכל מקום הוא בעצמו נהג כל ימיו טהרה והיה טובל. ומי שעושה כן, בודאי איש טהור הוא. ומי שלא יכול לעשות כן מחמת איזה מניעות, יחשוב בלבו בשעת רחיצה הא דאיתא (במסכת ברכות) בפרק הי' קורא ריש דף ט\"ו א\"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק\"ש ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב (תהלים כו, ו) ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. אמר ליה רבא, לא סבר לה מר כאלו טבל, דכתיב (שם) ארחץ, ולא כתיב ארחיץ. פירש רש\"י, דכתיב ארחץ בנקיון, משמע ארחץ כל הגוף, ולא כתיב ארחיץ כפי, לדרשה אתי לומר שמעלה עליו שכר רחיצת כפים כאלו טבל כל גופו, עד כאן. ומי שמצטער על שאינו טובל את עצמו ומתלבש ברוח טהרה בשעה שרוחץ, אז הוא כאלו טבל ומחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה:",
+ "ברכות דף י\"ד (א), אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל כו', היינו בהגיע זמן התפילה. אבל קודם אור הבוקר, שרי. מכל מקום נראה לי שלא לעשות שום ענין עד שיברך סדר הברכות, כי ראשית דבר יראת שמים, ומיד שיעמוד ממטתו לאחר הנטילה יחשוב בגדולת הבורא יתברך ויתבונן מצד בריאותיו הנפלאות, כענין (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו'. ויחשוב במעמד הר סיני ובברית שכרת עמנו ואנחנו עמו, ויתמלא אהבה ויראה ויפתח בשמחה זו פיו ברוך אתה ה' אמ\"ה כו'. וכבר הזכרתי התעוררות הזה ג\"כ לעיל בהחיבור הזה:",
+ "קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע יהיה באימה וביראה ורתת וזיעה ובכוונה גדולה ועצומה כמוזכר בתלמוד ובפוסקים בארוכה, ויקראנה בכל הדקדוקים. ובהפרדה בין הדבקים:",
+ "זה לשון אבא מורי זלה\"ה בעמק ברכה, כתב בעל מים חיים בח\"ב הנקרא מקור חיים זה לשונו, אמר לנו מהר\"ם, כי הבא לקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות יפסיק בפסוק שמע ישראל ג' הפסקות. שמע ישראל פיסקא אחת, ה' אלקינו פיסקא שנית, ה' אחד פיסקא שלישית, כדי שיהיה פירושו שמע ישראל לאותו שנקרא ה' אלהינו הוא נקרא אחד. או יאמר שמע ישראל ה' אלקינו, פירוש מי ששמו ה' אלקינו הוא ששמו ה' אחד. ושמע הוא מלשון (דברים כז, ט) הסכת ושמע, כאלו אומר האזין ישראל שה' אלקינו הוא אחד. ולא יאריך בא' דאחד, שלא יראה כאומר אי חד ח\"ו. ולא יחטוף בחי\"ת, אלא יאריך בה קצת כדי להמליכו בט' גלגלים שהא' והחית רומזים עליהם. ובד' יאריך שעור כדי להמליכו בד' רוחות העולם. הרי המליכו בשמים הרמוזים בא' ח' דאחד. ובארץ הנרמזת בד' דאחד ד' רוחות העולם ומעלה ומטה הם שש קצוות כנגד שש תיבות שבפסוק שמע. וידגיש ד' דאחד שלא תהא נראה כרי\"ש ונמצא מחרף ח\"ו, עד כאן לשונו במקום הנזכר. כתוב בסמ\"ק והביאו הבית יוסף בסימן ס\"א זה לשונו, צריך לכוין בא' שהוא אחד. ובח' שהוא יחיד בז' רקיעים ובארץ הרי ח' והד' רמז לד' רוחות כו':",
+ "וזה לשון שלטי הגבורים סביב המרדכי (בפ' היה קורא) והכי הוו שעורא דאריכות דאחד, תלתא בחי\"ת, ותרי תלתא בד'. כיצד ממליך למעלה ולמטה בחי\"ת, ובד' אד' רוחות כו':",
+ "וכן הוא במרדכי בפרק הנזכר. ובספר תניא ובשלחן ערוך בסימן הנזכר, ויפסיק קצת בין ועד לואהבת, כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר מצות כמ\"ש הטור והש\"ע במקום הנזכר. ושיעור זאת ההפסקה כדי שיוכל לחשוב בלבו אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך, כדי להרהר בי' דברות בשעת קריאת שמע, כי כולן נרמזו בפרשה ראשונה כמו שכתב הכל בו. ובירושלמי פ\"ק (ה\"ה) דמסכת ברכות כתוב, שעשרת הדברות כלולין בב' פרשיות הראשונות, ושאר מלות שבקריאת שמע שצריך להפסיק בהן או להרגישן או להטעימן יפה, כדי שיהיו נקראים כתקונה כגון ע' דנשבע וכדומה:",
+ "ושצריך ליזהר ג\"כ בקריאת האותיות שלא תבלע אות האחת בחברתה, כגון שלא יאמר וחרף במקום וחרה אף וכדומה. ושצריך ליזהר ג\"כ בכל ב' אותיות הסמוכות אשר סוף האחת וראש השניה אות אחת, כגון בכל לבבך וכדומה. ושצריך ליזהר ג\"כ שיפסיק קצת בין שתי תיבות הסמוכות שהראשונה מסיימת במ' והשנייה מתחלת בא', כגון ושמתם את וכדומה, וכן שאר המקומות שצריך לתת ריוח בין הדביקים כגון בין היום ובין על לבבך וכדומה, הלא המה כתובים על ספר דברי הטור אורח חיים סימן ס\"א:",
+ "ובעל באר מים חיים האריך בזה מאוד בח\"ב הנזכר, ומונה כל המלות שצריך להפסיק ביניהם בק\"ש, עד שהעלה סך חשבונם ששים, כי הוא מונה ג\"כ כל תיבה שתחילתה א' אפילו אינה אחר המ' יעויין שם. ולא במילות קריאת שמע בלבד אמרו, אלא כל מקום שנמצא בתפילה או בפסוקי דזמרה תיבה שתחילתה כסוף תיבה שלפניה. או תמצא תיבה המסיימת במ' ותיבה שלאחריו מתחלת באות א', כגון ספרו בגוים את, שבחי ירושלים את, וממליכים את, ובקידוש של ליל שבת ויברך אלקים את, וכן כל את ואותם הסמוכים למ\"ם צריך להפרידם זו מזו:",
+ "וכן כשאומר בהלל מאת ה', או בברכת המזון ונשא ברכה מאת ה', צריך להאריך קצת באות א' שלא יבליע האל\"ף חלילה וחס. וכן כל כיוצא באלו צריכים אותם להפרידם וריוח תשימו ביניהם כפי חכמתכם ובינתכם:",
+ "כתב הרי\"ף (בפרק היה קורא) בשם הירושלמי, צריך להתיז כי לעולם חסדו, פירוש דלא לשתמע כלעולם. וכן צריך להתיז ס' של חסדו, עד כאן:",
+ "וכן יזהר החזן להדגיש ג' דיתגדל, דלא לשתמע יתקדל, תרגום של עורף קדל. וכן לא ידגיש ב' דיתברך, דלא לשתמע יתפרך. וכן יזהר החזן לחתוך הה' דויתהלל, דלא לשתמע ח\"ו ויתחלל. וכן יזהר כשיאמר נפשנו חכתה לה' שידגיש החי\"ת, דלא לשתמע ח\"ו הכתה, עד כאן לשונו:",
+ "לשון באר מים חיים בסוף סימן כ\"ו, הפסקות פסוק שמע הם ד' הראשונים בין שמע ישראל, כדי שלא יראה כאומר שמישראל תיבה אחת. וכן בין ישראל לה', כדי שלא יראה כאומר ישראל דוני תיבה אחת. וכן בין ה' אלהינו, כדי שלא יראה כאומר אדניליהינו תיבה אחת. וכן בין ה' אחד, כדי שלא יראה כאומר אדניחד תיבה אחת. שאר ההפסקות הם נחלקות לשלשה מינים, המין האחד כל שתי תיבות הסמוכות אשר סוף האחת וראש השנית אות אחת והם שמונה, בכל לבבך, על לבבך, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, על לבבכם, הכנף פתיל, אתכם מארץ, זהו המין הראשון:",
+ "והמין השני הוא, כל תיבה שתחילתה אלף ואפשר שלא ירגישנה במבטא והם תשעה ושלשים ומהם ששה עשר של שתי תיבות הסמוכות שהראשונה מסיימת במם והשנית מתחלת באלף ואלה הם, ועבדתם אלהים אחרים, ושמתם את, וקשרתם אותם, ולמדתם אות�� את, וראיתם אותו, וזכרתם את, ועשיתם אותם, עיניכם אשר, זונים אחריהם, ועשיתם את, לאלהיכם אני. אלהיכם אשר, לאלהים אני, אלהיכם אמת. נשארו עשרים ושלש והם אלו, ה' אלהינו, שלא יראה כאומר אדנילהינו. וכן ה' אחד, שלא יראה כאומר אדניחד, ואלו השנים כבר מנינו אותם עם הפסוק עצמו. וכן את ה', שלא יראה כאומר אדנילהיך. אשר אנכי, שלא יראה כאומר אשרנכי. מצותי אשר, אשר אנכי את ה' אלהיכם, מטר ארצכם וחרף אף ה', שלא יראה כאומר וחרף אפדוני. ועצר את, שלא יראה כאומר ועצרת. אשר ה', דברי אלה, נשבע ה', ויאמר ה' אל. דבר אל, שלא יראה כאומר דברל. מצות ה' אשר אתם, ה' אלהיכם:",
+ "והמין השלישי הוא שיש שני פעמים בדרך ובשכבך, וצריך להפסיק ביניהם שלא יראה כאומר בדרכובשכבך. וכן בין נפשכם וקשרתם, שלא יראה כאומר נפשכם וקשרתם. וכן בין הדברים האלה, שלא יראה כאומר הדברי מאלה. וכן וכתבתם על, שלא יראה כאומר וכתבתמל. וכן ראוי לזהר להטעים עין דנשבע, כדאיתא בירושלמי כדי שלא יהא נראה כה\"א. וכן ראוי לדקדק ביו\"ד של יהיה יפתה ירבו ודומיהן, שלא יראה כאלו מתחלת התיבה באלף איהיה איפתה אירבו. וכן צריך להפסיק בין היום לעל לבבך, שלא יראה היום על לבבך ולא למחר על לבבך. וכן בין היום לאהבה, שלא יראה היום לאהבה ולא למחר לאהבה:",
+ "אלה הם המקומות אשר ראוי לקורא קריאת שמע בקר וערב לדקדק בכל הפרשיות, ובפרשה ראשונה כשהולך לשכב על מטתו, והם ששים מקומות ועליהם רמז ג\"כ הכתוב (שה\"ש ג, ז) ששים גבורים סביב לה, כמו שכתוב בתקון ד' וזה לשונו, וסליק בעשרה שית זמנין עשר עד דסליק לששים, ואינון אתוון הדבקות בקריאת שמע דבגינייהו איתמר כל המשים ריוח בין הדביקים מצננים לו גיהנם, ושלמה עלייהו אמר בספרו הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, ואינון נטרין ערסיה ולקבלייהו ששים המה מלכות, אילין דכרין ואילין נוקבין. אילין דק\"ש דכרין, אילין דתקין שלמה נוקבין, ואילין בית קיבול לאילין, דרגין דשלמה אינון בית קיבול לדרגין דמשה, וכד מתחבר כלא חד שלמה אההפך למשה, עד כאן. פירוש, כי אותיות שלמה הם אותיות למשה בצרוף, עד כאן לשונו:",
+ "מצאתי בספר אחד נקרא דרך חיים דף נ\"ד, וכן ראוי להזהר בטרחא, והבלתי זהיר בה משיגיע למשכן ה' ימות טועה. ובסוף פרשת ציצית אני ה' אלהיכם, יש במלת אני טרחא. והנני מבאר למה אמר דוד (תהלים קטז, ו) אנא ה' כי אני עבדך וגומר, והנה באמרו אני עבדך אינו שולל שלא יהיה גם איש אחר עבדו, רק אני עבדך, וכבר ימצאו אחרים ג\"כ עבדיו. וכן (מל\"א א, כו) ולי אני עבדך וגו' ולשלמה עבדך לא קרא. ולכן אם אתה אומר אני ה' אלהיכם בלא טרחא, משמע אני ה' אלהיכם ואפשר שגם אחר יהיה אלהיכם. אבל כשאתה קורא אני בטעם טרחא, אז משמע אני ולא אחר, ולכן בכל אני ה' אלהיכם יש טרחא במלת אני. לבד כשיבא מלת כי בתביר קודם לה, לפי שאי אפשר לטרחא לבא אחר תביר אם לא במאריך באמצע, עד כאן לשונו:",
+ "עוד מצאתי שם דף נ\"ד ע\"ב, כתב הטור בסימן נ\"א, וכשמגיע לכי כל אלהי העמים אלילים, יש להפסיק בין אלילים ובין וה' שמים עשה, שלא יהא כחוזר למעלה, עד כאן לשונו. ואני אומר שהעולם טועים בפסוק זה ד' טעויות. הא' שאין מפסיקין בין מלת כי למלת כל. הב' שאין מדגישין כף של כל. הג' שאין מפסיקין בין מלת העמים למלת אלילים, הד' שמפסיקים במלת אלילים יותר מדאי. והנני מבאר טעם כל אחד. הד' שמפסיקין במלת אלילים, כאלו היה שם סוף המזמור וכ�� לא יעשה, וראוי לכל אדם שיפקח עיני שכלו ויראה שאין סוף פסוק. ואם מפני שלא יהא כחוזר למעלה, כשיעשה תנועת האתנח אשר במלת אלילים די. וכן (תהלים קב, כז) המה יאבדו ואתה תעמוד, כשנפסיק הפסקת הטעם אשר במלת יאבדו תו לא מחזי כאומר המה יאבדו ואתה. הג' תמצא שיש פסיק בין העמים לאלילים לפי שצריך להפסיק ביניהם, דאל\"כ נראה כאומר העמים אלילים, ואין כונת הפסוק לומר שהעמים הם אלילים, אלא שאלהי העמים הם אלילים. הב' והא' תלוים זה בזה, לפי שיש פסיק בין כי לכל וצריך להפסיק ביניהם, לפיכך כף כל דגושה. ואמנם הטעם למה בא פסיק בין כי לכל ולמה צריך להפסיק ביניהם הוא סוד. ועתה דע, כי הש\"י נקרא כי כל בשמים ובארץ, ותרגם יונתן דאחיד בשמיא ובארעא, והוא צדיקו של עולם שעליו אמרו חז\"ל (חגיגה יב, ב) עמוד אחד יש מארץ עד הרקיע וצדיק שמו ועליו העולם עומד, שנאמר (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם, וכן כי כל בגימטריא יסוד. והנה הש\"י הוא אלהי ישראל, ואם אתה אומר כי כל אלהי העמים הכף של כל רפויה ובלי הפסק בין כי לכל, הוי כאילו אמרת ה' אלהי העמים. מעתה ראה גם ראה כמה יש ליזהר לקרוא הפסוקים בטעמים הכתובים בתורה:",
+ "ודע שצריך להפסיק בין רחמיך רבים ה' (תהלים קיט, קנו), שלא יהא כאומר רבים ה', ולכן יש פסיק ביניהם. וצריך להפסיק מעט בין ה' ימלוך (שמות טו, יח), כדי שיתן ריוח בין הדבקים. וכן בין ה' וישמרך מכל רע (תהלים קכא, ז), ובין ה' ישמור צאתך ובין תהלת ה' ידבר פי צריך לתת ריוח. וכן בפסוק (שם קלט, יט) אם תקטול אלוה רשע צריך להפסיק ביניהם, שלא יחרף. וכן בפסוק (שם כא) הלא משנאיך ה' אשנא יש פסיק בין ה' לאשנא, שלא יהא כאומר ה' אשנא. וכן בפסוק (שם סז, ד) יודוך עמים אלהים יש פסיק בין עמים לאלהים, שאם לא יפסיק נראה כאומר שהעמים הם אלהים, עד כאן לשונו:",
+ "בפ\"ק דברכות דף י\"א וי\"ב תנן התם, אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת, והם ברכו וקראו עשרת הדברות, שמע והיה אם שמוע ויאמר כו'. ומסיק לבסוף דבטלו לומר עשרת הדברות אצל קריאת שמע מפני תרעומות המינין כו':",
+ "ומכל מקום נראה בעיני, דמכל מקום טוב לאדם לכוון בקריאת שמע בעשרת הדברות כי הם מרומזים בק\"ש. ואבודרהם כתב בבאר מים חיים סימן י\"ט בשם הרמב\"ן ז\"ל, כי בפרשת ואהבת לבדה יש בה רמז לעשרת הדברות, שכן הוא תשובת משה לישראל לאחר ששמעו הדברות מפי הגבורה ויאמרו לו (דברים ה, כד) קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ושמענו ועשינו. אז אמר משה להם (שם ו, ד) שמע ישראל, הריני בן אדם כמותכם והריני משמיעכם את דברי ה' ומפרש אני אותם אליכם, הנה שמעתם דבור ראשון אנכי ה' אלהיך וקבלתם אלהותו עליכם כאשר עניתם נעשה ונשמע, ולכן שמע ישראל ה' אלהינו לומר ה' עושה הכל הוא אלהינו ואליו נשא עינינו וממנו נשאל כל צרכנו כי הוא אלהינו:",
+ "דבור שני לא יהיה לך אלהים אחרים, כנגדו אמר משה (שם) אחד, לומר לא יהיה לך מבטח לא במלאך ולא במזל ולא תסמוך בדבר אחר שיוכל להועיל לך, רק בה' לבדו כי הוא אחד ואין שני לו, וכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם (סוכה מה, ב):",
+ "דבור שלישי לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כנגדו (שם ה) ואהבת את ה' אלהיך, כי מי שהוא אוהב את המלך לא ישבע בשמו לשקר. ואמר בכל לבבך, כי האהבה תלויה בלב, וכן השבועה על דבר הידוע ללב נעל�� מן העין, וכתיב (זכריה ח, יז) שבועת שקר אל תאהב כי את כל אלה אשר שנאתי נאם ה', מלמד ששבועות שקר יש בה שנאה ולא אהבה. ושבועת אמת יש בה אהבה ולא שנאה, שנאמר (דברים י, כ) ובו תדבק ובשמו תשבע, וכתיב (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו בדינה ויאהב את הנערה:",
+ "דבור ד' שמור את יום השבת לקדשו, כנגדו (שם ו, ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, וכתיב (שמות טז, כה) כי שבת היום, לומר שמור מה שצויתיך בכבוד היום הוא יום השבת הקדוש מימי בראשית, וביום השבת ניתנה תורה (שבת פו, ב):",
+ "דבור חמישי כבד את אביך ואת אמך, כנגדו (דברים ו, ז) ושננתם לבניך שתלמידהו מצות התורה לכבד אב ואם, ותטע זאת בלבו מנעוריו וגם כי יזקין לא יסור ממנה. ומאי בשבתך בביתך, כנגד (שם ה, טז) למען יאריכון ימיך, ולומר כאשר יראו בניך כי תכבד אתה לאביך ואמך הזקנים ממך בביתך ובמנוחתך, כן יכבדו אותך בניך, כי מנהג אבות יעשו בנים:",
+ "דבור ששי לא תרצח, כנגדו (שם ו, ז) ובלכתך, כי רוב הרציחות בדרכים, וכתיב (הושע ו, ט) דרך ירצחו שכמה, לומר ירא את אלהיך בלכתך בדרך ולא תרצח:",
+ "דבור שביעי לא תנאף, כנגדו (דברים שם) ובשכבך, וכתיב התם (עי' ויקרא כ, י) אשר ישכב את אשת רעהו, לומר שמור עצמך בשכבך בביאה אסורה:",
+ "דבור שמיני לא תגנוב, כנגדו (דברים ו, ח) וקשרתם לאות על ידך שלא תגנוב בהם:",
+ "דבור תשיעי לא תענה ברעך עד שקר, כנגדו (שם) והיו לטוטפות שלא תעיד אלא מה שראית בעיניך:",
+ "דבור עשירי לא תחמוד בית רעך, כנגדו וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, ביתך ולא בית רעיך, ובשעריך ולא בשערי רעיך, עד כאן:",
+ "ובירושלמי בפרק קמא דברכות (ה\"ה) רבי לוי אמר, מפני שי' דברות כלולות בהם. אנכי ה' אלהיך, שמע ישראל ה' אלהינו. לא יהיה לך אלהים אחרים, ה' אחד. לא תשא, ואהבת את ה' אלהיך, מאן דרחים מלכא לא לישתבע בשמיה ומשקר. זכור את יום השבת, למען תזכרו. רבי אומר, זו מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה, דכתיב (נחמיה ט, יד) ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחקים ותורה צוית וגומר, להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה. כבד את אביך, למען ירבו ימיכם. לא תרצח, ואבדתם מהרה, מאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף, לא תתורו אחרי לבבכם וגו', אמר רבי לוי ליבא ועינא תרין סרסורי החטאה, וכתיב (משלי כג, כו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תרצרנה, אמר הקב\"ה, אי יהבת לי עיניך ולבך אנא ידע דאת דילי. לא תגנוב, ואספת דגנך, ולא דגנו של חברך. לא תענה ברעך, אני ה' אלהיכם, וכתיב (ירמיה י, י) וה' אלהים אמת. מהו אמת, אמר רבי אבין, שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר רבי לוי, אמר הקב\"ה, אם העדת לחבירך עדות שקר, מעלה אני עליך כאלו העדת עלי שלא בראתי שמים וארץ. לא תחמוד בית רעך, כנגדו וכתבתם על מזוזות ביתך ביתך ובשעריך. ביתך ולא בית רעך, ובשעריך ולא בשערי רעך, עד כאן:",
+ "אף על פי שאמרו יקרא קריאת שמע באימה וביראה וברתת וזיע בכל רמ\"ח אבריו, מכל מקום יכנס מהיראה לאהבה להיות שמחת אמונת היחוד בלבו למסור נפשו וגופו ומאודו בעבור יחודו, על כן מסיים הברכה קבלת עול מלכות הן בשחרית הן בערבית מסיים באהבה, וקבלת עול מלכות שמים באמצע, ואח\"כ ואהבת כו'. על כן נראה בעיני, שלא להפסיק לענות אמן אחר הברכה קודם קריאת שמע נוסף על הטעמים שכתבו הרבה פוסקים כמבואר בבית יוסף סימן נ\"ט, אע\"ג דקצת פוסקים סבירי להו לענות אמן, ורמ\"א סימן ס\"א (סעיף ג) כתב דכן נכון הוא, לא נראה בעיני, וכן נוהגין ברוב תפוצות ישראל בכל מקומות מושבותם של ספרדיים והנלוים אליהם. וכן בענין אמן של גאל ישראל חזרתי ממנהג אשכנזים ונוהג כמנהגם שלא לענות, וכך כתב האלהי האר\"י ז\"ל על פי סודות עמוקות ואין לשנות:",
+ "כתב בבאר מים חיים סי' כ\"ג, עוד צריך לכוין שיש בפרשת שמע עד ובשעריך מ\"ב תיבות, והם כנגד שם הגבורה שם של ארבעים ושתים שבו נבראו שמים וארץ, והכוונה הזאת היא לכלול השמאל בימין למען תהיה הימין שולטת, וזה כי הפרשה עצמה של ואהבת היא הימין, ומניין תיבותיה שם מ\"ב כשם הגבורה היא השמאל, נמצא שהימין נגלה והשמאל נסתר כמנין התיבות. ולכן המדקדקים בשעת קריאת פר' ואהבת משימים יד שמאל תוך יד ימין לרמוז כי הימין שולטת על השמאל והרחמים כובשין את הכעס כשעושין רצונו של מקום ועובדים מאהבה, עד כאן לשונו:",
+ "האומר שמע שמע משתקין אותו (ברכות לג, ב). זה לשון התוספות בפרק אין עומדין ריש (ברכות דף ל\"ד) (א, ד\"ה אמר פסוקא), ואותן בני אדם שאומרים ב' או ג' פעמים שמע ישראל משתקין אותם לפירוש רש\"י. ולפר\"ח מגונה מיהא הוי. או שמא אין לחוש רק כשקורא קריאת שמע בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים. ומכל מקום טוב שלא לומר. אך מה שאומרים ה' הוא אלהים ז' פעמים ביום הכפורים ויום ערבה, כנגד ז' רקיעים משבחים לבוראם שהוא דר למעלה מז', מנהג כשר הוא. וגם מצינו בקרא (מל\"א יח, לט) ב' פעמים ה' הוא האלהים גבי אליהו, עד כאן לשונם.",
+ "ואותן הנוהגים לומר שמע ישראל וגו' בשעה שהש\"ץ אומר ויעבור, אין בכלל זה, מאחר שאין תיכף באמירתם, ותמיד סליחה מפסיק בין ויעבור לויעבור, ויישר כחם ומנהג טוב הוא בעיני. אח\"ד בגימטריא י\"ג, ראוי להזכיר בי\"ג מדות:",
+ "כתוב בשלחן ערוך בסימן ס\"א (סעיף ג), בק\"ש רמ\"ה תיבות. וכדי להשלים רמ\"ח כמנין איבריו של אדם, מסיים ש\"ץ ה' אלהיכם אמת, וחוזר הש\"ץ ואומר בקול רם ה' אלהיכם אמת, ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעים מפיו של ש\"ץ ג' תיבות אלו. ואם הוא קורא ביחיד, יכוין בט\"ו ווי\"ן שבאמת ויציב שעולים צ', והם כנגד ג' שמות ההויה שכל שם עולה כ\"ו וד' אותיות הם ל', עד כאן:",
+ "וזה לשון צרור המור, לענין ט\"ו ווי\"ן שיש באמת ויציב עד ויפה הדבר הזה שהן כנגד השם י\"ה וכו', ולכן סדרו בכאן ט\"ו ווי\"ן שיש באמת ויציב כנגד ה' אלקים אמת. הה' ווי\"ן הראשונים הם כנגד ה', והאמצעות כנגד אלקים, והאחרונים כנגד אמת. וזהו סידורן ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן כנגד השם ה\"א של ה', כמוזכר בדבריהם אני ה' נאמן לשלם שכר טוב. ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא כנגד אלהיכם, כי שם אלהים נורא מאוד לפי שהוא דיין וזהו (שמות טו, יא) מי כמכה באלים ה' נורא תהלות, וכן (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים. ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה כנגד אמת, כי יופי הדבר הוא האמת, כ\"כ בפרשת בראשית ובפרשת כי תבא בשם מדרש הנעלם:",
+ "וכתב עוד שם וזה לשונו, אבל בלילה לא אמרו מאי תקנתיה, לפי שתפלת ערבית רשות. ועוד, כי בפסוקים (תהלים לא, ו) יש פדית אותי ה' אל אמת, שהוא כנגד ה' אלהיכם אמת, עד כאן לשו�� צרור המו\"ר:",
+ "שארי האלוף כמוהר\"ר פנחס י\"ץ סג\"ל כתב על זה זה לשונו, לא ידעתי מאי קאמר, כי מה ענין קריאת שמע וברכותיה לתפלה. ואם פלוגתא דתנאי ואמוראי בתפלת ערבית לפי שהיא נגד איברים ופדרים שלא הקריבום שאין להם קבע כמוזכר בפרק תפלת השחר, בקריאת שמע וברכותיה הכל מודים שחייבים כל ישראל בהם והיא מצות עשה. ושמעתי ממורי ז\"ל, אם קרא קריאת שמע של ערבית ביחיד, היה אומר אל מלך נאמן על פי הרוקח ובזה היה משלים רמ\"ח תיבות. ונראה לי שאין מקום לקושיא זו, כדי להשלים רמ\"ח תיבות כנגד איבריו ע\"פ הזוהר די בזה בבוקר אם א\"א. ותדע, כי בני מערבא לא היו אומרים בערבית פרשת ציצית, והיאך היו ממלאים רמ\"ח תיבות, אלא כדפרישית ודוק, עד כאן דברי פי חכם חן חן לו. (הגה\"ה, איש קדוש עבר עלינו, רצה לומר על מכתבינו שכתב א\"א י\"ץ אבל בלילה לא אמרו מאי תקנתיה לפי שתפילת ערבית רשות, עד כאן). והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוח בפנים בשם צרור המור. והקשה על זה מודעתנו הגאון כמוהרר\"ף י\"ץ סג\"ל מה ענין קריאת שמע וברכותיה אצל תפלה כו', זר לי מאוד זר, לגשת אל ההר, כי מה לתבן את הבר, הכל צריכים למריה חיטיה הרב המופלג ש\"ב הנזכר השתא בטיבעא דמר לא ידענא בשיטתיה דמר ידענא. עכ\"ז לא אמנע עצמי מלענות אף אני חלקי ואם היא מצער ותחי נפשי. נלע\"ד דלא קשה מידי, דהטעם דרמ\"ח תיבות של ק\"ש מרפאין רמ\"ח איברים דגופו משום דאז קריאת שמע מכוונת כנגד התפלה והם נקשרים יחד בקשר אחד, לכך תפלתו נשמעת ועולות למעלה. ומה שאמרתי שנקשרת בתפלה, רצוני לומר על דרך שכתב הזוהר והביאו הבית יוסף בסימן ס\"א וזה לשונו, תקנו שיהא ש\"ץ חוזר ומשלים אותו, ומאי ניהו ה' אלקיכם אמת. בתפלה תקנו ג' ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות, בקריאת שמע ג' שמות בראשונה ה' אלקינו ה' אחד, שלשה שמות באחרונה ה' אלקיכם אמת, וכל האומר קריאת שמע כה\"ג בידוע שאינו ניזוק כל היום, עד כאן לשונו. הרי לך שהוא מטעם שכתבתי, ולכך סיים במדרש הנ\"ל דמי שלא שמע תיבות אלו מש\"ץ אף שיכוין לט\"ו ווי\"ן קרי עליה רשב\"י (קהלת א, טו) מעוות אשר לא יוכל לתקן, לכך בערבית שהתפלה היא רשות ואז עכ\"פ לא יוכל להיות הקישור אמיץ וחזק אף אם יתפלל אותה, על דרך גדול המצווה ועושה יותר וכו' (קידושין לא, א), ועל כן לא היו מהדרין אחר תקנה אחרת. ומעתה לא יקשה על דברי צרור המור דלעיל שכתב הטעם שלא אמרו פרשת ציצית לפי שתפלת ערבית רשות, וזה הטעם של בני מערבא שלא חשו לרמ\"ח תיבות שלא אמרו פרשת ציצת ודו\"ק:",
+ "ובספר מאה שערים כתב וזה לשונו, יכוון בט\"ו ווי\"ן שבאמת ויציב, והכוונה שיכוין שעולים צ', והיינו ג' פעמים ל', וציור ל' עושה יו\"ד וי\"ו יו\"ד הרי כ\"ו הרומז לשם הגדול שעולה כ\"ו, הרי ג' שמות בציור ג' פעמים. ובקריאת שמע של ערבית היחיד יכוון הג' שמות באותו וא\"ו של ואמונה שהרי כלל הוא\"ו עולה אהי\"ה. (וכתב הבחיי בפרשת שמות, כי שם אהי\"ה ושם יקו\"ק הכל אחד ושם אחד ודבר אחד, שהרי שם אהי\"ה מספרו כמספר יק\"ו שהוא עיקר השם המיוחד כי הה\"א כפולה, עד כאן). הרי ב' פעמים אהי\"ה בב' ווי\"ן. וציור האל\"ף שבאמצע עושה יו\"ד וי\"ו יו\"ד הרי כ\"ו רמז לשם הגדול. נמצא שמשלים בג' שמות שנרמזים באות וא\"ו של ואמונה, עד כאן. וכן הוא בתולעת יעקב בסוד קריאת שמע (פירוש כלל הוא\"ו מא' ועד וא\"ו והוי\"ו בכלל עולה כ\"א הוא אקי\"ק. וא\"ו בכתיבה ג' אותיות וא\"ו. ועולים הב' ווי\"ן ב' פעמים אקי\"ק וא' מצטייר א' והם ב' יודי\"ן וא\"ו והם כ\"ו כנגד שם של ד' הרי כאן ג' שמות), והביא זה בעל תולעת יעקב בסוד השמע. והוסיף מדיליה שם זה לשונו, ואם כן ראה כמה צריך להזהר להתפלל עם הצבור ולכוין במה שחוזר ש\"ץ כדי להשלים איבריו, ומי שהוא חסר מהם הרי הוא פגום בגופו ואין ברכה שורה על דבר פגום. והמתפלל יחידי, אפי' יכוין בט\"ו ווי\"ן שאמר קרינא ביה וחסרון לא יוכל להמנות. וצריך אדם להמליך מלכו של עולם על כל איבריו ולא יהיה אבר מאיבריו פנוי מעול מלכות שמים. ודע שכל תיבה מכל תיבות קריאת שמע כדמיון נר, לפי שהם כנגד רמ\"ח מצות עשה שנאמר עליהם (משלי כ, כז) כי נר מצוה ותורה אור, וחופש כל חדרי בטן לראות אם אדם ממליך עליו את יוצרו בלי ערוב מחשבות והרהורים אחרים סוד התמורות, ולסוד זה עי\"ן שבשמע ודל\"ת שבאחד מאותיות גדולות והסוד עד ה' בכם, עד כאן לשונו:",
+ "בספר בעשרה מאמרות דף נ' זה לשונו, המכוון אלינו במלת אמת שאנו מוסיפין בסוף קריאת שמע על שם ה' אלקים אמת, והיא לבדה מספקת ליחיד היודע לכוין בה במקום שלש תיבות שמוסיף שליח ציבור, כי ידוע באותיות אמת שהן ראש תוך סוף לאלפא ביתא, וכן חותמו של הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה אני ראשון לעילא עד אין סוף, ואני אחרון לתתא עד אין תכלית, ומבלעדי אין אלהים באמצע הקצוות הבלתי מוגבלות כלל ועיקר, עד כאן לשונו:",
+ "דין ק\"ש של ערבית כתבתי למעלה. בקריאת שמע שעל מטתו צריך ליזהר בכל העניינים ודקדוקים כמו שקורא קריאת שמע של שחרית וערבית. (הגה\"ה, בענין ישתבח, כתב הזוהר פרשת תרומה (ח\"ב קלב, א) וזה לשונו, כיון דמטי בר נש לישתבח נטיל קודשא בריך הוא ההיא כתרא ושוי ליה קמיה, וכנסת ישראל שריאת לאתתקנא למיתי לקמיה דמלכא עילאה, ואצטריך לאכללא לה בתליסר מכילין עילאי דמנהון אתברכת אינון תריסר בוסמין עילאין, והכא אינון שיר ושבחה הלל וזמרה עוז וממשלה נצח גדולה וגבורה תהלה ותפארת קדושה. ולבתר לחברה לה בהדייהו ולימא ומלכו\"ת, בגין דהיא מתברכא מינייהו. ועל דא אצטריך בשעתא דאיתכלילת מינייהו לשואה רעותיה ולבא להאי, ולא לישתעי כלל דלא ליפסק בינייהו. ואי פסיק בינייהו, מתחות גדפי כרובייא נפיק חד שלהובא וקארי בחילא ואמר, פלניא דפסיק גאוותא דקודשא בריך הוא ישתצי ויתפסק דלא יחמי גאוותא דקודשא בריך הוא כו', עד כאן לשונו. על כן מן הראוי לאומרם בנשימה אחת. וכיוצא בזה מצאתי כתוב למקובל אחד בליקוטיו כתיבת יד, לא ידעתי מי מקדושים הוא, וכתב שצריך לומר מן אמן יהא שמיה רבא עד ויתברך ועד בכלל הכל בנשימה אחת, כדי שלא להפסיק בדברים שהם יחודו של מקום):",
+ "והואיל ותיבת יתברך בא לידן, אימא ביה מילתא. על אותן שאמרו שאין לענות אלא עד עלמיא, והקשה מהר\"י קארו דאיתא במדרש אמר ר\"א בר' יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו ז\"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים. אמרתי לו, מה אלו טעונים. אמר לי, אף וחימה, למה לעשות נקמה באף וחימה מי שמספר בין קדיש לברכו, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין יהא שמיה רבא ליתברך. ומאחר שאסור לספר בין יהא שמיה רבה ליתברך, משמע שצריך לומר [כאחד]. וכן כתב הר\"ר יוסף גיקטלייא וזה לשונו, שאלתם מה שכותבים קצת פוסקים בעניית קדיש שאין עונין אלא עד עלמיא. ולא עוד אם אמת אתם וראוי לעשות כך, או לא, מפני שיש אנשים אחרים שסומכים עלמיא ליתברך איזה כת מאלו צודקת. תשובה, אוי להם לפתאים אשר עברו ונענשו, ודאי המפריד בין עלמיא ליתברך כאלו הפריד וקצץ במקום דליכא קיצוץ ואין צריך להפריד ח\"ו, אלא מדבק עלמיא ליתברך. והאריך בטעם הדבר. וכן כתב רבינו בחיי פרשת שמות, שצריך לחבר מלת עלמיא ליתברך, ואין להפסיק התם כלל. והר\"מ מרקנאט\"י כתב גם כן בטעמי מצות שלו וזה לשונו, ואסרו חכמים ז\"ל להפסיק בין קדיש ליתברך ושלשתן אלו כולן אב אחד להם ומבטן אחד יצאו הקבלה האמיתית. וזולת טעם שלהם מצאתי, דיתגדל יהא יתברך אלו ג' יודי\"ן שם אחד משם המפורש היוצא מויסע ויבא ויט (שמות יד, יט-כא), ושם זה יוצא מיברכך יאר ישא (במדבר ו, כד-כו), לפיכך המפסיק בין אלו ג' יודי\"ן פוסק את השם, עד כאן:",
+ "והנה טועים העולם וסוברים דבאמירת תיבת ויתברך לבד די, אלא רצו לומר כל הנוסח של יתברך וישתבח כו' עד דאמירן בעלמא. וכן הוא בבית יוסף סימן נ\"ו שמהררי\"א מצא כתוב, אם יאמר יתברך צריך להשלים הקדיש ולא יאמר אחריו אמן, שמה שהחזן אומר ואמרו אמן הוא אזהרה לכל יחיד שאם הגיע הש\"ץ עד דאמירן בעלמא שיאמר אחריו אמן כו'. וכן מצאתי בספר קבלה כתיבת יד וזה לשונו, גם ירגיל עצמו לומר בנשימה אחת מן אמן יהא שמיה רבה כו' עלמיא ויתברך וישתבח ויתפאר כו' הכל בווי\"ן שמונה עד ואמרו, ולא ואמרו בכלל שהוא כ\"ח תיבות, ומנין כ\"ח נגד יד ימין ויד שמאל שבהן כ\"ח פרקים. יד ימין ה' אלקינו ה', יד שמאל כוז\"ו במוכס\"ז כוז\"ו עד כאן מצאתי. הרי מה שאמרו ויתברך רצו בו כל הנוסח, הא למה זה דומה לענין האמור עיקר הוידוי אבל אנחנו חטאנו, טועים העולם וסוברים שרצו בו אלו ג' תיבות, ואינו כן, אלא רצו בו כל הנוסח של אשמנו, כי אבל הוא התחלת הענין אבל אנחנו חטאנו אשמנו בגדנו גזלנו כו', ואתה צדיק וכו', וכן תמצא בדפוס סדורי הספרדיים, אבל כתב בכתיבה גסה, ואח\"כ בכתיבה קטנה עד גמר הוידוי וכתבתי זה במקום אחר:",
+ "נוסח יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא. מברך קמץ תחת הבי\"ת ולא מבורך, כי מבורך הוא לשון הקודש, מברך לשון תרגום, והקדיש נתקן בלשון תרגום. גם קבלתי תיבת לעלם נקוד שו\"א תחת למ\"ד וקמ\"ץ תחת עי\"ן ופת\"ח תחת למ\"ד, כי כן נקוד תיבת לעלם בתרגום של דניאל, אף שבתרגום חומש אינו כן, הוא טעות ולא מדויק, אבל בדניאל הוא מדויק:",
+ "והנה בפירוש תיבת אמן אינה שוה תמיד ומשתנה פירושו לפי עניינו. וכל מה שהייתי חושב בפירושיו מיום היותי לאיש כוונתי לדעת אחי הגדול החסיד מהרי\"ל יצ\"ו במה שכתב בהגהות יש נוחלין והנאני הדברים האלה והנה אעתיק לשונו. והנה בפירוש וכוונת מלת אמן יש פנים שונות, על כן צריכין אנחנו להודיע לתועי רוח בינה כדי שלא יצא שכרם בהפסדם:",
+ "ותחילה נקדים ונאמר שהברכות כולם הם נחלקים למחלוקות, יש מהם ברכות המצוה, כגון ברכת על נטילת ידים וציצית ותפילין ודומיהם. והכלל, כל מקום שנוסח שלהם אשר קדשנו במצותיו וצונו שכוונת הברכות הללו הוא שאנחנו מברכין לשמו ית' על כל טוב אשר גמלנו שטהר וקדש אותנו במצותיו הקדושות שהם קיום העולמות כנודע. ועל ידיהם אנו נקראים קדושים ונתקדש גופינו ונשמותינו והם תכליתנו, לא זולת זה בשום ענין בעולם. והוא יתברך ציוונו בזו המצוה להתעטף בציצית או להניח תפילין וכדומיהן מהציוויין, אז העונה אמן אחר המברך הברכות האלו צריך לכוין אמת ואמונה הוא השבח והברכה שיברך המברך ואני מאמין בה:",
+ "ויש מהם שהם ברכת השיר והשבח וההודאה לו ית', כגון ברכת אלוקי נשמה שנתת בי וברכת מודים וברכת נודה לך וברכת הטוב והמטיב שבברכת המזון ודומיהם הם הודאה, יכוין העונה אמת הברכה וההודאה שבירך והודה המברך כעל כל טוב אשר גמלנו ה' ואני מודה ומאמין בזה. וכגון ברכת אשר יצר, ברוך שאמר, ישתבח, וכל הברכות של שחרית, ושלשה הראשונות שבח\"י ברכות, וברכה ראשונה שבברכת המזון ודומיהם, הם שבח ויקר וגדולה יתנו לאל מלך יוצר כל ית', וברכת הנהנין בכלל. אם כן העונה אמן אחר אלו יכוין ג\"כ הכוונה הנזכרת אמת היא הברכה והשבח שבירך המברך ואני מודה ומאמין שהשבחים לו ית' הם יאים ונאים. ובברכות הנהנין יכוין העונה אמת הוא השבח והברכה שבירך המברך שהוא ית' ברא והמציא זה הפרי או זה הענין:",
+ "אמנם ברכות השאלות והבקשות והתחינות כגון אמן שאחר הקדיש שהוא תפילה ובקשה, ואחר ברכת רחם והרחמן שבברכת המזון, ואחר זכרנו שביעלה ויבוא ודומיהן שהם בקשות, ואמן שאחר ברכת כהנים שהיא ברכה, יצטרך להתכוין העונה אחר המברך והמבקש יהי רצון שיאמנו בקשת המברך והמבקש ושכן יעשה ויקיים ה' את דברו:",
+ "אמנם הברכות האמצעיות שבח\"י ברכות הם כולם שאלות ובקשות שאנו שואלין ומבקשים ממנו יתברך צרכנו, כמו שאמרו רז\"ל (ברכות לד, א) אמצעיות דומות לעבד שמקבל פרס מרבו, וכן ברכת רצה ושים שלום ושלום רב הם כולם בקשות. ואולם החתימות שבהם הם שבחיו ותואריו הנכבדים ית'. על כן אחר ברכת אתה חונן יצטרך לכוין בהם העונה אמן אמת היא הברכה שבירך המברך שהש\"י הוא חונן הדעת והוא יקיים ויאמן דברי המבקש ויחנינו מדע בינה והשכל, וכן בכל האמצעיות כדמשמע בהדיא באורח חיים סימן קכ\"ד שיכוין בכל ח\"י ברכות כשעונה אחריהם אמן אמת היא הברכה. והנה אי אפשר ליתן את האמור בזה גם בזה, ואת האמור בזה לזה, כי מי שמתכוין במלת אמן הנאמר על הקדיש ובזולת זה מן השאלות והבקשות שזכרנו למעלה ודומיהן, וכן אמן אחר ברכת כהנים שהיא ברכה אם הוא מתכוין בעניית אלו האמנים אמת היא התפילה והבקשה והברכה שאמר המבקש, הנה הוא עונה ככסיל באולתו, כי לא ידע מאי קאמר ולא חש לקימחיה. או במלת אמן הנאמר בשבחיו ותואריו ית' כגון מברכת ההודאות והשבחים וזולתם מהתוארים והשבחים לו יתברך, הנה מי שמכוין בעניית אמן שלהם זו הכוונה הנזכרת יהי רצון שיאמנו דברי המהלל והמשבח ושיהא כן, כמו שאומר הנה הוא כרשע וכופר, כי הנה הוא כמסתפק ח\"ו אם התוארים והשבחים הם בו ית', ומבקש לומר שיהא כן. על כן יכוין האדם במאוד שיהא לו אוזן שומעת לשמוע אל הרנה ואל התפילה אשר הש\"ץ אומר איזה הוא ברכה או איזה עניי' הוא תפילה ובקשה שמתפלל ושואל צרכי עם ישראל, או איזה ברכה ואיזה עניי' הוא שבח הודאה ומשבח ומהלל לו יתברך ובלבבו יבין לענות אמן כהוגן וכראוי, עד כאן לשונו:",
+ "ההמוניים אומרים במרוצה אמן יהא שמיה רבא כו', סומכים תיבת אמן ליהא שמיה רבא, הם בלא דעת, כי אמן קאי למעלה דהיינו שעונה אמן על מה שאמר הש\"ץ יתגדל ויתקדש כו', ומן יהא שמיה רבא מתחיל שבח חדש. על כן צריך להפסיק קצת בין אמן, ליהא שמיה רבה. וכן עושין ההמוניים באמן מודים אנחנו לך, וצריך להרגילם שיעשו הפסק כי אמן הוא על ברכת רצה, ומודים היא תחילת ברכת הודאה:",
+ "בין ישתבח ליוצר אור לא יפסיק, על כן אין לומר הפסוקים שדרך לומר כשאומר הש\"ץ קדיש, דהיינו ועתה יגדל נא כח כו', על הקדיש שבין ישתבח ליוצר אור לא יאמרם מאחר שהם אינם מההכרח רק מנהגא בעלמא. וכן בקדיש שקודם תפילת ערבית שצריך להס��יך גם בערבית גאולה לתפילה, לא יאמר אלו הפסוקים אז:",
+ "ענין התפילה. יתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח. זה לשון אבא מורי זלה\"ה בעמק ברכה דף ג', וסמוך להתחלת תפילת י\"ח יחשוב בלבו רוממות האל ית' ושפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו. אמרו ז\"ל במסכת ברכות (י, ב), אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך, עד כאן. רצה בזה, שישים האדם אל לבו ערך נמיכתו ושפלותו כנגד האדון ה' צבאות, ואחר כך יתפלל. (עיין במיימוני בספר המדע בתחלת פ\"ב, ובסוף פ\"ד מהלכות יסודי התורה ידבר מעין זה). ויאמר בלבו מה אני דל ונבזה כלי מלא בושה וכלימה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקב\"ה, הלא בני מעלה יראו ויבהלו מפניו וסביביו נשערה מאוד, אף אני קרוץ מחומר לא בינת אדם לי נבזה בחיי ונמאס במותי אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג עם בריותיו בכל מקום שמצינו גדולתו ית' מצינו ענותנותו (מגילה לא, א):",
+ "ולפי שחיי האדם נחלקים לג' חלקים, שהן שני העליה, ושני העמידה, ושני הירידה, תקנו לנו רז\"ל ג' תפילות בכל יום בקר ערב וצהרים שחרית מנחה ערבית, להתפלל באלו ג' זמנים בבקר בזמן העלייה, ובצהרים בזמן העמידה, ובערב בזמן הירידה, להודות לפניו כי הוא ית' מספיק לנו כל צרכינו באלו ג' זמנינו עליותינו ועמידותינו וירידתינו, וזולתו אי אפשר לנו להתקיים ולעמוד אפילו רגע אחד. וכתב בעל עין יעב על מאמר (ברכות י, א) צריך אדם לכוין את רגליו וכו', זה לשונו, כתב הרשב\"א וכלל דבריו בכיוון הרגלים והידים כפותים זה על גב זה לב' סיבות. האחד, כדי שהמתפלל ישים כנגד עיניו ולבו כאלו ידיו ורגליו אסורות, ואין בידו כח לקרב המועיל ולהרחיק המזיק זולתי בעזרתו ית', וכך אמרו (שבת י, א), בעידן ריתחא פכר ידיה ומצלי וכו', עד כאן לשונו:",
+ "אמרו רז\"ל (עי' ברכות לב, ב. וב\"מ נט, א) כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה. על כן יעורר אדם עצמו ויראה שתפילתו תהיה בדמעה, ובוידוייו והזכר עונותיו ובקשת הסליחה והמחילה פשיטא ופשיטא שיהיה בבכי ותחנונים. ואף אם לפעמים אינו בוכה ממש, יהיה קול דברים שמדבר בתפילתו יהיה בקול נמוך ונשבר כאלו היה בוכה, ועל זה רמז דוד המלך ע\"ה (תהלים י, ט) כי שמע י\"י קול בכיי, לא אמר בבכיי רק קול בכיי, כלומר שעושה קול כאלו היה בוכה, ויאמר הכל בקול תחנונים כקול עני ואביון המתחנן:",
+ "וזה לשון ספר הזוהר בפרשת בלק (ח\"ג, קצה, א), מאן חשיבא מכלהו תפילות, תפילה דעני. דתפילה דא קדים לתפילה דמשה, ולתפילה דדוד, וקדים לכל שאר צלותין דעלמא. מאי טעמא, בגין דעני איהו תביר לבא, וכתיב (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב וגו'. תא חזי, מסכנא עביד תדיר קטטה בקב\"ה, וקב\"ה אצית ושמע מלוי, כיון דצלי צלותיה קב\"ה פתח כל כוין רקיעין וכל שאר צלותין דקא סלקין לעילא דחי לון ההוא תפלה דמסכנא. מאי טעמא, בגין דאיהו תביר לבא, דכתיב תפילה לעני כי יעטוף, כי יתעטף מבעי ליה, מאי כי יעטוף. אלא איהו עביד עטופא לכל צלותין דעלמא ולא עאלין, עד דצלותיה עאלת. וקב\"ה אמר יתעטפון כל צלותין, וצלותא דא תיעול לגבאי ולא בעינא הכא בי דינא דידונון ביננא, אלא קמאי ליהוו תרעומין דיליה, ואנא והוא בלחודנא, דכתיב (שם) ולפני ה' ישפוך שיחו, לפני ה' ודאי. כיון דחמא דוד דכל כוין וכל תרעי שמיא כלהו זמינין לאפתחא למסכנא, ולית בכל צלותין דעלמא דקב\"ה אצית מיד כצלותא דמסכנא, עביד גרמיה כעניא ומסכנא, פשט לבושא דמלכותא ויתיב בארעא כמסכנא ואמר תפילה, דכתיב תפילה לדוד הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני וכו'. עד ועל דא אצטריך לבר נש דצלי צלותיה למיהוי תמן עני ואביון, ולמעבד גרמיה עני ואביון קמי קב\"ה, בגין דתעול צלותיה בכללא דכל עניי', דהא כל נטורי תרעין לא שבקין הני למיעל צלותא דבר נש, כמה דשבקין למיעל צלותא דמסכנא, דהא בלא רשותא אעלת. ואי עבד בר נש גרמיה עני ושוי רעותיה תדיר כמסכנא, צלותיה סלקא ואיערעת באינון צלותין דמסכנין ואתחברת בהו וסלקת בהדייהו ואתקבלת ברעוא קמי מלכא קדישא וכו' ע\"ש, עד ליהוי בצלותא דעמידה תביר לבא כעניא ומסכנא ולשואה רעותיה לאתכללא גו מסכני בתבירות דלבא במכיכו דנפשא עד כאן:",
+ "(הגה\"ה והחזנים המשוררים ושמחים ומשמחים את הקהל בנועם זמירתם, עליהם נאמר (עי' ירמיה יב, ח) נתנו עלי בקולם על כן שנאתים. וזה לשון הראשית חכמה דף רמ\"ד ע\"א, כתב החסיד בעל חובות הלבבות על טענה אחת מטענת היצר, שהיצר אומר שיעשה הדברים שידעו בהם בני אדם כדי שיצא לו שם בחסידות עד שילמדו ממעשיו. והשיב שיאמר לו שאולי כשאכוין לזה במעשי לא יתכן לי מה' הרצון המכוון אליו, ויעלה בדעתם שאני חנף במעשי, ויהיה לריק מעשי בכוונתי בהם בלתי האלהים. ונאמר למלך אחד, והיאך לא ערבה לך קריאת פלוני והיה קולו ערב ובקי בטעמים של קריאה. אמר להם, ואיך תערב לי קריאתו והוא אינו קורא אותה אלא שתערב לי קריאתו וימצא חן בעיני בעבורה. אבל אם היתה זאת הכוונה לרצון הבורא בלבד, היתה ערבה לי. וכן נאמר, מי שמכוין בתפילתו מהמתפללים בצבור ובעלי החזן בפיוטים החדשים למצוא חן בעיני אדם מבלעדי האל יתברך, שאינה מקובלת אצל הבורא, עד כאן לשונו:",
+ "וזה לשון אחי הגדול מהרי\"ל ז\"ל המדבר בחסידות, וכתבו עוד הפוסקים בענין עניית אמן וזה לשונם בשם הירושלמי, העונה אמן ארוכה יאריך ימיו בטובה, כמה שיעורה, כדי שיכול לומר אל מלך נאמן, ובלבד שלא יאריך בה יותר מכדי השיעור הזה, דשלא כהוגן עושים שאין במשמעות התיבה כלום, עד כאן. הרי לפנינו דכשמאריכים בתיבת אמן יותר מכשיעור הנזכר, שאין התיבה כלום, וכאילו לא ענו ואמרו אמן. ואם כן יש לגעור ולמנוע אותן המאריכין הרבה בנגונם במלת אמן עד שלא קרב אות אחת לחברתה, ואין במשמעות התיבה כלום רק זמורתא תהא. ועוד הכהן המשיח הוא השליח ציבור יחטא, ואשמת העם הוא גם כן, ובהכרח נמשך גם להם קלקול, להיות שהאריכות ההוא שמאריך בו החזן הוא שלא כדין, והקהל שוהין ואין עונים אחריו אמן עד שתכלה אריכת הניגון מפי המנגן, הנה הם מפסיקין יותר מדאי בין הקדיש ובין עניית אמן, והוא בכלל אמן יתומה שפירשו המפרשים, שלאחר זמן שסיים המתין הרבה ועונה אמן מקרי אמן יתומה, וכבר אמרו רז\"ל העונה אמן יתומה כו'. אלא מיד שתכלה הברכה מפי המברך יענה אמן, על כן יש ליזהר ולהזהיר מזה. וכן בקדושות ובקדישים וברכו המנגנים מאריכין בשבתות ובימים טובים בנגינת ניגונם הרבה מאוד, ומושכין התיבות והאותיות הרבה עד אשר לא קרב זה אל זה ואין במשמעות התיבה כלום, לא יפה הם עושים, וכמו שזכרנו בשם הירושלמי לעניית אמן והוא הדין הכא, וחד טעמא שייך בהו. ולא נקטו הפוסקים בלשונם אמן אלא משום שאמרו שצריך להאריך באמן, וכתבו שעל כל פנים לא יאריך בה יותר מהשיעור הנזכר. ואם כוונתם ביופי נגונם לכבד המלך הכבוד יתברך ממה שחננם בעריבת קולם, הלא נוכל בטוב לצאת ידי שניה��, דהיינו לקצר בנגון. וגם יותר טוב להאריך בנגונם שלא במקום עצם הקדושות הגדולות כגון נקדש כו' ונעריצך כו' ולעומתם ובדברי קדשך, וברכו, ובקדיש נוסח יתגדל כו' יתברך כו' שהם קדושות השם יתברך ביותר עוז משאר העניינים, ובאלו העניינים הקדושים היה לנו לכוין ביותר אל הכוונה, ואם מאריכין כל כך בניגונים אי אפשר לכוין כל כך להכוונה. וגם אריכת הניגונים הם סיבה להפסיק ולשוח שיחה בטילה, וזה אנו רואין בעינינו. ונמשך עוד מאריכת הנגונים שמאחרין זמן קריאת שמע, ואף על פי שאין אנו נזהרין כל כך לקרות קריאת שמע בזמנה, מכל מקום כל מאי דאפשר להקדים צריכין להקדים, כדאיתא בבית יוסף (סימן נח) בשם הרבינו יונה ז\"ל. וגדולה מזו, בימים הקצרים בחורף, ובפרט כשאומרים פיוטים, אם מאריכין בניגונים קרוב לודאי שעוברים זמן קריאת שמע, כי זמנה נמשך עד סוף חלק רביעי מהיום, הן היום גדול הן היום קטן מעשרה או מתשעה שעות ופחות מזה, ומכח אונס יכול לקרות עד שליש היום אבל אין לו שכר כקורא בזמנה, ומכאן ואילך לא יקרא בברכותיה. ואם יברך, הוי ברכה לבטלה, כמו שכתב האורח חיים (טור סו\"ס נ\"ח). וצא וחשוב אימתי כלה רביע היום בימות החורף, וראה גם ראה כשמאריכין בנגונים ובפרט כשאומרים גם כן פיוטים אם קורין אותה בזמנה. ובודאי לאו שפיר למעבד הכי כלל, לדחות קדימת זמן קריאת שמע בכל מה דאפשר מפני אותן הנגונים אף אם אין עובר זמנה, ואין צריך לומר אם נמשך מזה משום חשש שיעבור זמנה. ובודאי לא כך היו נגינת השירים והזמירות בבית המקדש אלקינו יתברך, כי בנגון היו מנגנים ובעריבת קול נעים זמירות המשמח אלקים ואנשים, דהיינו בזמר ובנגון בקוצר בחתוך התיבות והאותיות, וכן ראוי ונכון לנו לעשות ולהיות, עד כאן לשונו:",
+ "ומאחר שהעני מעטף את כל התפילות, על כן יתן לצדקה קודם התפילה כהא דר' אליעזר יהיב פרוטה לעני ומצלי (ב\"ב י, א). כתב מהרש\"ל בתשובה, קבלת תענית מאתמול מקבל אני בתפילה בשומע תפילה בלב ולא בפה, אכן באלהי נצור מקבל אני בפה הריני בתענית יחיד למחר לפניך יהי רצון מלפניך שתקבלני באהבה, עד כאן:",
+ "בפרק אין עומדין (ברכות לד, א), אלו ברכות ששוחין בהן תחילה וסוף, באבות והודאה. ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה, מלמדין אותו שלא ישחה. ובריש פרק אין עומדין (ברכות דף ל\"א) (א), תניא א\"ר יודא, כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור, היה מקצר ועולה מפני טורח הצבור. וכשהי' מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזויות זו ומוצאו בזוית אחרת. וכל כך למה, מפני כריעות והשתחויות. וזה לשון התוס' ומוצאו בזוית אחרת, תימה, דאמר לקמן הבא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. ותירץ הר' יוסף דהכא מיירי בתחנונים שהיה אומר אחר י\"ח ברכות. ולא נהירא, דהא מי\"ח קאמר. ונראה להר\"י דודאי בסוף כל ברכה אסור לשחות, אבל באמצע הברכה מיהא מותר לשחות, ובהכי מיירי הכא, וכשהיה מגיע לסוף הברכה היה זוקף. ולכך נהגו העולם בראש השנה וביום הכפורים כשמתפללים זכרנו ובכן תן ותמלוך ששוחים כשמגיעים לפסוקים, ובסוף ברכה זוקפין שאין לשחות בסוף ברכות אלא היכא דתיקון, עד כאן לשונם:",
+ "אבל רבינו יונה ז\"ל והרא\"ש ז\"ל הסכימו עם תירוצו של הר\"ר יוסף דהכא מיירי בתחנונים כו'. ואין לטעות ולהבין דדוקא בי\"ח ברכות הקפידו רז\"ל שלא להשתחוות יותר ממה שתקנו, אבל בשאר מקומות אין קפידה. דזה ��ינו, דהא תניא הכורע בהודאה דהלל וברכת המזון הרי זה מגונה. וכתב הר\"ר יונה בסוף פרק אין עומדין, דהוא הדין דאין לשחות כשאומרים בנשמת כל חי ולך לבדך אנחנו מודים כו', אלא הכל שוה הן בתפילת י\"ח הן בשאר מקומות לא ישתחוה יותר ממה שתקנו חכמים. אך הכוונה הוא שלא ישתחוה יותר בדוגמא מה שתקנו חכמים, דהיינו שלא ישתחוה בשום ברכה תחילה וסוף שלא תקנו חכמים, כן רק באבות תחילה וסוף. וכן לא ישתחוה בהודאה דהלל וברכת המזון כי לא תקנו החכמים רק במודים שבי\"ח. וכן רבינו יונה שפיר קאמר דלא ישתחוה במודים דבנשמת, כי לא תקנו החכמים אלא במודים די\"ח. אמנם להשתחות בתחנונים שאינם ברכות, או אפי' בברכות כשמשתחוה באמצע ברכות שזה אינו בדוגמא שתקנו חז\"ל, רשאי להשתחוות:",
+ "ותמיהא לי על רבינו ירוחם שהביאו הבית יוסף סימן קי\"ג שכתב וזה לשונו, הכורע כשאומר וכל קומה לפניך תשתחוה נראה לי שהוא מגונה, כדאמרינן בפרק אין עומדין הכורע בהודאה דהלל וברכת המזון הרי זה מגונה, עד כאן לשונו. והשתא מה ראיה מייתי מזה דשאני הודאה דתקנו חכמים כריעה בהודאה על כן הוא מגונה כשהוא כורע בהודאה במקום אחר אבל מה ענין לזה וכל קומה לפניך תשתחוה. וא\"ל דסבירא ליה לרבינו ירוחם דאסור להוסיף לעשות השתחואה בכל מקום יהיה מה שיהי' זולת אלו ד' מקומות אבות והודאה תחילה וסוף ע\"כ זה אינו, דא\"כ איך מתורץ רוב השתחוואות וכריעות דר\"ע דלפי שני תירוצים של התוס' מוכח דכשאינו דוגמא לתקנת חז\"ל יכול להשתחוות, וצריך עיון. ואפשר דס\"ל לרבינו ירוחם דאסור להוסיף על השתחוואות ד' אלו שתקנו חז\"ל בכל מקום ובכל אופן, והשתחוואות דרבי עקיבא היה כשאמר תחנונים, ותחנונים ידבר רש ומותר להשתחוות להתנפל ולהתחנן. ומה שאסור הוא כשאומר שבחים להקב\"ה, שם אין רשאי רק בד' מקומות שתקנו ז\"ל:",
+ "סוף סוף יוצא לדברי כולם שלא ישתחוה בשום ברכה תחילה וסוף, הן בתפילת י\"ח, הן בשאר ברכות, כי אם אלו הברכות אבות והודאה די\"ח. על כן אותן העולים לספר תורה ומשתחוים בברכות התורה, ילמדו אותם שלא ישתחוו, וכן שמעתי ממורי הגאון מהרש\"ל ז\"ל. אך היה מנהגו כשעלה לס\"ת וראה הפרשה שיקרא השתחוה, ולא משום השתחוואה של הברכה, רק לכבוד ספר תורה השתחוה, ואח\"כ אמר כל הברכות. ולפי מה שכתב רבינו ירוחם צריך לברך בזקיפה:",
+ "בענין אם להשתחות כשאומרים בעלינו ואנחנו כורעים ומשתחוים, קבלתי ממורי מהר\"ש ז\"ל מלובלין להשתחוות, דאם לא היה עושה כן הוחזק כפרן ומעיד עדות שקר בעצמו. וכן באשמורת כשנוהגים לומר בפסוקים (תהלים צה, ו - ה, ח) בואו נשתחוה ונכרעה כו' נשתחוה אל היכל קדשך, ישתחוה מאחר שאומר נשתחוה. ואל תשיבני ממודים מאחר שפירושו השתחואה א\"כ למה הוצרכו חז\"ל לומר להשתחוות בו, פשיטא דזה אינו, דכבר כתב אבודרהם ריש דף ל\"ט דמודים פירושו מלשון אך צדיקים יודו לשמך. אע\"ג דכתב ג\"כ בשם הירחי דפירוש מודים משתחוים כדמתרגמינן ואשתחוה אל המלך ואודי למלכא, עד כאן לשונו. אין דבריו נראין, אלא פירושו קמא עיקר. ואין להקשות מהא דכתב רבינו ירוחם הכורע בוכל קומה לך לבד תשתחוה הרי זה מגונה, דשאני התם שאינו אומר על עצמו שמשתחוה דיהא מוחזק כפרן אם לא יעשה כן, אלא אומר סתם וכל קומה לך לבד תשתחוה, על כן לא ישתחוה מאחר שלא ציוו חכמים ז\"ל. אבל כשאומר ואנחנו כורעים ומשתחוים, בודאי צריך לעשות ככל היוצא מפיו ודו\"ק:",
+ "ובספר מהרי\"ל כ��ב, שמהרי\"ל כשהיה אומר ברוך כבוד בקדושה היה כורע וזוקף בשם. וכן בימלוך היה כורע וזוקף בשם. ולכאורה יש לתמוה היאך היה כורע לברוך כבוד ה' שלא אמרו לכרוע בברכות אלא באבות תחילה וסוף. בשלמא בימלוך לא קשיא, דהוא אין בדוגמת מה שתקנו חז\"ל, דלא מצינו שתקנו השתחואה בתיבת מלוכה וכדפירשתי לעיל, אמנם בברוך כבוד ה' קשה. ואפשר שסבירא ליה למהרי\"ל כמו שכתבתי לעיל דאין מוחין אלא כשהוא בדוגמת דתקינו רז\"ל, וזה אינו דוגמא למה שתקנו רבותינו ז\"ל, כי הם לא תקנו רק בברכה שיש בה שם ומלכות ושם אסור להוסיף, אבל ברוך כבוד אינו כן:",
+ "ואני קבלתי בשעה שאומרים ברוך כבוד ה' וימלוך צריך ג\"כ להרים עקביהן עם גופן כלפי מעלה כמו בקדוש קדוש קדוש:",
+ "בפרק תפילת השחר דף ל\"א (ל, א) ת\"ר היה עומד בחוצה לארץ, יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר (מל\"א ח, מח) והתפללו אליך דרך ארצם. היה עומד בארץ ישראל, יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר (שם מד) והתפללו אליך דרך העיר אשר בחרת בה. היה עומד בירושלים, יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר (עי' שם לג) והתפללו אליך אל הבית הזה והתחננו אליך. היה עומד בבית המקדש, יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים, שנאמר (עי' שם לה) והתפללו אליך אל המקום הזה. היה עומד בבית קדשי הקדשים, יכוין את לבו כנגד בית הכפורת. היה עומד אחורי בית הכפורת, יראה עצמו כאלו לפני הכפורת. נמצא עומד במזרח, מחזיר פניו למערב. במערב, מחזיר פניו למזרח. בדרום, מחזיר פניו לצפון. בצפון, מחזיר לדרום. נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. וזה לשון רבינו יונה כו' עיין בסידור שלי ונוסח ישתבח כו':",
+ "ומה שאמרו היה עומד בבית קדשי קדשים, לא מסתבר דקאי דוקא אכהן גדול ביום כפור, אלא על כל אדם, ורוצה לומר עומד במחשבתו:",
+ "אלו ברכות ששוחין כו'. כשאומר ברוך, יעשה כריעה בברכים. וכשאומר אתה, ישתחוה בראשו עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. וכשאומר ה', יזקוף, כן הוא בזוהר פרשת עקב (ח\"ג רעא, ב):",
+ "זה לשון הטור סימן קכ\"ד, והקהל יש להם לשתוק ולכוון לברכת החזן ולומר אמן. וכשאין ט' בבית הכנסת המכוונים בברכת ש\"ץ, קרוב בעיני להיות ברכת ש\"ץ ברכה לבטלה, כי נתקנה ברכת ש\"ץ לאומרה בי', וכשאין ט' המכוונים לברכותיו נראה כברכה לבטלה. לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו, ויכוין לברכת החזן. והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש, עד כאן לשונו:",
+ "אמנם מי שלא התפלל ביחיד בכוונה כראוי, יאמר עם הש\"ץ בנחת. וכך כתוב בספר חסידים, אם לא התפלל בכוונה כשהתפלל בלחש, יכוון לבו כשהש\"ץ מתפלל ויאמר כל תיבה ותיבה עמו, עד כאן לשונו. אמנם לא יאמר עמו חתימת הברכות, רק יכוין לבו וישמעם מהש\"ץ ויענה אמן בכל כחו:",
+ "ראה ראיתי מהחרידים את דבר ה', שמשימין סידור פתוח לפניהם בשעת חזרת ש\"ץ התפילה, ויהיה עיניהם ולבם שם ולא יראו חוצה, ואז מכוונים על כל מלה ומלה, ועונים קדושה ואמן ומודים בשבח ותהלה הוא העולה למעלה עד רום מעלה, ופותח המקור העליון ומשקה את השתלשלות של העולמות כולן. וכן מבואר בספרי המקובלים השואבים מבאר מים חיים של הזוהר בסוד תיבת אמן ואותיותיו. וכתבו כי העליונים ותחתונים בכלל תלויין במלת אמן, והוא עיקר ושרש ויסוד מוסד לכל העולמות כולן. ומי שמכוין לכל ברכה וברכה היוצאת מפי המברך ועונה אמן בכוונה וכדינו, גורם למעלה קדושה הרבה מאוד ושפע רב טוב לכל העולמות, כי הוא פותח המקור העליון מקור מים חיים כמו שפותח המעיין להשקות לכל הצריכות השקאה, והקול יורד בשמים ממעל ומודיע שכל זו הטובה והשמחה גרם פלוני זה עבד המלך הקדוש. וכשישראל נתונים בצרה ומתפללים, הכרוז יוצא בכל העולמות פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים כמו שהם פותחין שערי הברכות וההשפעה ממעלה ותקובל תפילתם, עד כאן בזוהר (ח\"ג רפה, ב). וכן אמרו רז\"ל בתלמוד (שבת קיט, ב):",
+ "והנה זהו שכרו בעולם הזה. ובעולם הבא מה שכרו, אמרו רז\"ל במקום הנזכר (זח\"ג רפה, ב) כשיוצא מהעולם הזה אותו שהיה נזהר לענות אמן כראוי וכדינו, נשמתו הולכת ומכרזת לפניו פתחו שערים וגו' כמו שהיה הוא פותח שערי ההשפעה והקדושה בכל יום, ועולה ממדריגה למדריגה להתעדן בגן עדן בעולם הבא, ועליו נאמר (ש\"א ב, ל) כי מכבדי אכבד:",
+ "הלשון מורגל בפוסקים ובספרי המקובלים, גדול העונה אמן יותר מהמברך. כן הוא האמת שאמן גדול מצד עצמו ולגדולתו אין חקר, אמנם לכי תמצא עומק הדין, נראה בעיני מי שהוא מברך בכוונה גדולה ועצומה זהו יותר גדול מהעונה אמן, דהכי איתא במסכת ברכות סוף פרק אלו דברים (ברכות נג, ב) אמר ליה רב לחייא בריה, ברי חטוף ובריך, וכן אמר רב הונא לרבה בריה, חטוף ובריך. למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן, והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך. אמר ליה רבי נהוראי, השמים כן הוא, תדע שהרי גוליירין יורדין ומתגרין וגבורים יורדין ומנצחין. תנאי היא, דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן, עד כאן. פירש רש\"י, חטוף ובריך, כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך ותברך. העונה והמברך במשמע קומו וברכו את ה' אלקיכם בספר עזרא, ואומר ויברכו את שם כבודך, והיא עניית אמן שבמקדש, במסכת תענית מפרש קומו וברכו בתחלת ברכה, ויברכו את שם כבודך במקום עניית אמן, שבמקדש אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שממהרים למברך, ליתן שכר. עד כאן לשונו. הרי סתם ברייתא סבירא ליה שממהרין למברך יותר מהעונה אמן, וכן פסק רב, כי כן ציוה לבנו הלכה למעשה. ואין לחלק בין אמן דברכת המזון לאמן דתפילה, דאם כן למה אמר תנאי, יאמר דרבי נהוראי מדבר מאמן שבתפלה, אלא שמע מינה אין חילוק. על כן נראה שמזה נתפשט המנהג מי שמתענה יום שמת בו אביו או אמו יורד לפני התיבה להתפלל, ואם היה אמן גדול יותר מהמברך, אדרבה היה לו לשמוע להשליח ציבור ולענות אמן:",
+ "אחר כותבי זה מצאתי במערכת אלהות במערכת שמות השוים וז״ל אמרו גדול העונה אמן יותר מהמברך כי המברך לא ירמוז לאמונה אחרונה אך מזכיר העולם והוא בכללו, אבל העונה אמן ממשיך הברכה מאומן לאומן, כי אמן לשון אמונה. ויתבונן זה בעבודת התפילות בענין הברכות ואחז״ל (ברכות נג:) משל בזה שהיו הגוליירין מתגרים במלחמה והגבורים מנצחים. המשילו המברך לגולייר המתחיל ומתגרה במלחמה ואינו משלים המלחמה מפני חולשתו, כך המברך מתחיל בברכה הנמשכת מהב׳ הנקרא מלחמה בעבור היותה דין, ואינו משלים כי אינו מזכיר האחרונה שהיא דוגמתה. או אולי נקרא המברך לוחם כי כל המברך ועובד השם ית׳ ומתפלל כאלו הוא לוחם לנצח את מדת הדין. והמשילו את העונים אמן לגבורים המנצחים במלחמה כי ימשיכו את הברכה מראשית ועד אחרית השנה שהיא הכתר. ובעבור כי שתיהן ד��ן ושתיהן מלחמה ושתיהן גבורה המשילו את העונים אמן לגבורים, כי המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. וכיון שהגיעו לגבורות כיון דפלג פלג ומתגברים ומתנצחים גם מכח הנקרא גבורה והכל ענין אחד. אבל מה שאמר גדול העונה אמן מן המברך כשהוא חוטף וברך. אבל המברך המכוון וחושב בהזכרת המלות יותר גדול כי היא ממשיך מאומן לאומן ואין כן בעונה אמן עכ״ל:",
+ "וז״ל הרב החייט, גדול העונה אמן יותר מן המברך העונה אמן מושך מהא׳ שהיא הכתר דרך המ׳ שהיא בבינה. ודרך הנון הפשוטה הכוללת דכר ונוקבא וגם יכוון לאל מלך נאמן שהוא ראשי תיבות שלהם ובה' תשעה אותיות. וג׳ שמות אלו כוללי׳ האצילות אל בכת״ר. מלך בבינ״ה. נאמן בת״ת. שהם נאמן פשוט נאמן כפוף. ועו׳ צריך לכוין בשתי שמות המשולבות איש באחיו ה׳ אדנ״י שעולה למספרם. ועוד אמן עם המלה עולה ידו\"ד הוה היה יהיה ולכן גדול העונה אמן יותר מן המברך כי המברך אינו מזכיר כי אם שם אחד וזה מזכיר שנים וכולל כל האצילות. ודעת הרב כו׳ ה״מ כשאינו מכוון בברכה או שאינו מזכיר בברכה כי אם מלות קצרות כמו בברכות של שמונה עשרה ברכות או בברכת השבח, כי בברכות האחרות אשר אנו מברכים המצות, אותם המלות מורה כל מלה ומלה מהם ספי׳ מיוחדת. ובעבור שאלו התיבות הרומזות על האצילות אינם בברכות השבח ולא בברכות של י״ח מלת אמן משלמת חסרונם ואז גדול העונה אמן יותר מן המברך. אבל בברכת המצות והנהנין המברך הוא יותר גדול עכ״ל וצריך עיון:",
+ "איתא בריש פרק תפילת השחר (ברכות כז.) אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ד׳ אמות. ורוב ההמון אינם נזהרים בזה. רק הם נזהרים כשגמרו תפילתם לאחר עושה שלום כשפסעו ג׳ פסיעות אינם מניחים לעבור לפניהם עד חזרתם למקומם. אוחזים מנהג טפל ומניחים דין הגמרא שאסור לעבור נגד המתפלל בתוך ד׳ אמות שלו בשעה שהוא מתפלל. וכגון דא צריך להודיע לאינם יודעים:",
+ "צריך להיות עיניו סגורות בשעת התפילה. ז״ל חרידי׳, מאן דקאים בצלותא לכוונא דגלוי ובעי לחפייא רישיה כמאן דיתיב קמי מלכא ובעי למכסי׳ עינוי כגון דלא יסתכל בשכינתא. ובספרא דרב המנונ' סבא אמר מאן דפקח עינוי בשעתא דצלותא או דלא מאיך עינוי בארעא אקרו' עליה מלאך המות וכד תיפוק נפשיה לא יסתכל בנהירו בשכינת׳ ולא ימות בנשיק׳. מאן דמזלזל בשכינתא הוא בההוא שעתא דאצטריך ליה הדא הוא דכתיב (שמואל א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:",
+ "ואם יש יחידים בקהל מאריכים בתפילתם אין לש״ץ להמתין עליהם אפי׳ היו חשובי העיר וכן אם היה מנין בבית הכנסת אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא כן כתב בתשוב׳ בנימן זאב וזה היה עניינו של רבי עקיבא כדאית' בריש פ' א\"ע (ברכות לא.) תניא רבי יודא אומר כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה מפני טורח הצבור וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו כו':",
+ "כתב בכתבי הר\"ר ישראל והביאו הבית יוסף סימן קי\"א, החזן כשמתחיל י\"ח בקול רם, נראה שיש לו לחזור ולומר ה' שפתי תפתח. ובסימן קכ\"ג הביא הבית יוסף דברי אוהל מועד שכתב שאינו פותח החזן בשני' ה' שפתי ואינו משלים יהיו לרצון אמרי פי, וכתב על זה הבית יוסף בסוף סימן קי\"א כתבתי בשם כתבי מהרר\"י שיש לו לומר ה' שפתי תפתח, ואפשר שכשם שסובר שפותח בשם ה' שפתי תפתח סובר גם כן שמשלים יהיו לרצון אמרי פי, עד כאן לשונו. וכן אני נוהג כשאני שליח ציבור ומתפלל, ודלא כמו שכתב הגאון רמ\"א סוף סימן קכ\"ג לומר השליח ציבור ה' שפתי תפתח אבל לבסוף לא יאמר יהיו לרצון, ואין טעם לדבר, דהא שניהם עולים בקנה אחד, וכדאיתא פרק קמא דברכות (ד, ב) אמר רבי יוחנן בתחילה הוא אומר ה' שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי וגו':",
+ "בזוהר משמע שמעלה גדולה היא להרים ידיו בשעת תפילה ואצבעותיו זקופים, שכן כתב בפרשת יתרו (ח\"ב סז, א), בשעתא דאתפרישו ואזדקפי לעילא, אוקיר בר נש להקב\"ה בכמה רזין עילאין, אחזי לייחדא רזא דעשר אמירן, בגין לייחדא כלא ולאתברכא שמא קדישא כדקא יאות, עד כאן. רוצה לומר כי עשר אצבעות נגד עשר ספירות חמש כנגד חמש כדתנן בספר יצירה. ובזה אתברך שמא קדישא, כי הוא במילוי עשרה אותיות 'יוד' 'הא' 'ואו' 'הא'. וכשאינו מתפלל, כתב שם דאיסור גדול הוא לזקוף אצבעותיו. והפוסקים כתבו לכפות הידים זה על גב זה בשעת התפילה, וכן נוהגין, ומכל מקום נראה באיזה מקומות מהתפילה שמתעורר בהתעוררות גדול יזקוף אצבעותיו, והחכם יעשה בדעת:",
+ "בזוהר פרשת בלק (ח\"ג קצה, ב) כתב וזה לשונו, לבתר לשוואה גרמיה גו חסידים בשומע תפילה לפרשא חטאוי, דהכי אצטריך יחיד בשומע תפילה, בגין לאתדבקא בימינא דפשוטא לקבלא לאינון דתבין, וכדין אקרי חסיד, עד כאן לשונו. בגין לאתדבקא כו', פירושו כדי שיתדבק בצד ה'חסד' להטיב עמו, כי בברכת שומע תפילה יכול האדם לשאול בה כל צרכיו מכל דבר שיהיה בין של יחיד בין של רבים, ולהתוודות על כל מה שעבר עליו מיום היותו יכול לפרט ולהתוודות ולבקש עליו מלפני אלקיו בברכת שומע תפילה, כי הוא שומע תפילת כל פה, בין ראוי בין אינו ראוי. וכתב בזוהר פרשת פנחס (ח\"ג רלא, א) שטעם הוידוי הוא, שהבעלי דינים והמקטרגים אינם יכולים לקטרג עליו אחר שהקדים והודה על חטאיו, עיין שם:",
+ "בזוהר פרשת וישלח (ח\"א קסט, ב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מכאן מאן דצלי צלותיה דבעי לפרשא מילוי כדקא יאות, עד כאן. הרי כשמבקש האדם מהשם יתברך איזה ענין, יסדר בקשתו בדברים מבוררים, וכדמות שמצינו באורים ותומים, כשהיו שואלים בדברים סתומים באה התשובה סתומה, כמה שכתוב בפלגש בגבעה (שופטים כ, יח-כה):",
+ "מבואר בפרדס בשער מהות והנהגה פרק י\"ט, כשישראל מגיעים לעמידה בשים שלום, אז מעוררים זיווג העליון. וכן נתבאר בזוהר פרשת תרומה (ח\"ב קכח, ב) וזה לשונו, כיון דמטו לשים שלום, כדין עביד שמושא ההוא נהר דנפיק מעדן באידרא דא, וכדין בעאן כולא לנפקא מקמי מלכא, ולא אצטריך בר נש ולא אחרא לאשתכחא תמן, ולא למשאל שאלתין, אלא אצטריך למנפל על אנפין. מאי טעמא, בגין דההוא שעתא דשמושא הוה, ובעי כל בר נש למכסף קמי ולחפיא אנפוי בכסופא סגי, ולאכללא נפשיה בההוא שמושא דנפשין, דאתכליל ההיא אידרא מעילא ומתתא בנפשין ורוחין, עד כאן לשונו לעניינינו. על כן ראוי לאדם לכוון מאוד בברכה זו ולהתדבק בדביקות העליון:",
+ "ואחר כך נפילת אפים, ובזוהר פרשת ויקהל (ח\"ב ר, ב) היה רבי חייא בשם הרשב\"י אומר לרבי אבא תקונין דתפילה, ובתקון נפילת אפים אמר, וכדין אצטריך למנפל על אנפוי, ולממסר נפשיה בגו אינון נפשין דאיהו נקטה, דהא כדין צרורא דחיי איהו כדקא יאות. מלה דא שמענא ברזא דבוצינא קדישא, ולא אתיהיב לי רשות לגלאה בר לכו חסידים עליונים. ואי בההוא שעתא דאיהו נקטא נפשין ורוחין ברעו' דדבוקא חדא, אי איהו ישוי לביה ורעותא לדא, ויהיב נפשיה בדבקותה, אי אתקבלית כההוא דאינון נפשין ורוחין ונשמתין דאיהי נקטא, האי איהו בר נש דאיצתריר בצרורא דחיין בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ותו דבעייא לאתכללא מכל סטרין מלכא ומטרוניתא ומעילא ומתתא, ולאתעטרא בנשמתהון בכל סטרי, ואתעטרא בנשמתין דלעילא ואתעטרא בנשמתין דלתתא, ואי בר נש יכוין לביה ורעותיה לכל דא, וימסר נפשיה מתתא בדבקותא ברעותא כמה דאתמר, עד כאן לשונו לענינינו:",
+ "ואומרים ואנחנו לא נדע וגו', והטעם לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל, בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים, כאשר עשה משה רבינו ע\"ה, דכתיב (דברים ט, ט) ואשב בהר, וכתיב (שם י, י) ועמדתי בהר וגו', ואתנפל לפני ה' (שם ט, כה), ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר, אנו אומרים ואנחנו לא נדע. וראיתי שליח ציבור אחד שהיה שליח ציבור הגון במאוד, והיה מנהגו לומר אלו התיבות ואנחנו לא נדע מה נעשה בקול רם, ואנחנו לא נדע אמר בישיבה, מה נעשה אמר בעמידה, והיה אומר שכן קבלה בידו:",
+ "משנה שלימה שנינו בפרק מי שמתו (ברכות כ, א), נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבים במזוזה ובתפילה ובברכת המזון. ויען שהרבה נשים אינן נזהרין, על כן באתי לזרז, למדו את בנותיכם:",
+ "זה לשון הטור סימן ק\"ד, ירושלמי, המתפלל ואינו יודע אם הזכיר גשם אם לא, קודם שלושים יום חזקה מה שהוא למוד מזכיר, מכאן ואילך מה שצריך מזכיר. הלכך, עד שלושים יום אם ספק לו אם הזכירו או לאו, צריך לחזור דמסתמא לא הזכיר, והוא הדין נמי שלושים יום אחר הפסח מסתמא הזכיר וצריך לחזור. והר\"ם מרוטנבור\"ק היה רגיל לומר בשמיני עצרת ברכת אתה גבור תשעים פעמים עד משיב הרוח ומוריד הגשם, כנגד שלושים יום שאומר אותו שלוש פעמים בכל יום, ועכשיו אם היה מסופק אין צריך לחזור. וראייתו מפרק כיצד הרגל (ב\"ק כד, א) דאמר גבי שור המועד, ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו לא כל שכן, הכא נמי כיון דאחר שלשים יום אם הוא מסופק אין צריך לחזור, כל שכן תשעים פעמים ביום אחד. והר\"ר פרץ ז\"ל כתב לא חזינא לרבנן קשישי דצרפת דעבדי הכי, שאין הנדון דומה לראיה, דהתם טעמא משום שהוחזק ליגח, ואם הוחזק שלוש רחוקות כל שכן שלוש קרובות, אבל הגשם שנתקן בתפילה והדבר תלוי בהרגל לשונו לא אמרינן הכי. ואדוני אבי ז\"ל היה נוטה לסברת הר\"ר מאיר, עד כאן לשונו. וכן ראוי לנהוג. אבל לנהוג בראשון של פסח לומר תשעים פעמים אתה גבור בדילוג משיב הרוח כדי שבאם יהיה אחר כך מסופק אם אמרו או לא אמרו, שנאמר בודאי לא אמרו, זה אין נראה. דבשלמא בעשיית מעשה דהיינו עקימת שפתיו שאומר תשעים פעמים משיב הרוח בשמיני עצרת, הוא מסתבר כדברי מהר\"ם, אמנם בשב ואל תעשה, דהיינו לומר תשעים פעמים אתה גבור בפסח ולדלג משיב הרוח, זה אינו כלום:",
+ "ענין ספר תורה וענין בית הכנסת",
+ "כתב מהרי\"ל סוף הלכות סוכה, הנוטל ספר תורה, נוטל על זרועו דימין, שנאמר (דברים לג, ג) מימינו אש דת למו, עד כאן לשונו. על כן לא יאות עבדי אותן החזנים שנושאים התורה בשמאלם:",
+ "לשון רמ\"א בטור אורח חיים סימן מ\"ח, ונהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקורין בתורה דוגמת התורה שנתנה ברתת, וכן בשעה שמתפללים על שם כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהלים לה, י). ואם זה בשעה שקורא פרשת התמיד מתוך סידור שלו, ק\"ו בעת קריאתו בספר תורה:",
+ "כתב הטור סימן קמ\"ו, גרסינן בפ\"ק דברכות (ח, א) ועוזבי ה' יכלו, זה המניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. ואפי' בין פסוק לפסוק אסור לצאת. אבל בין גברא לגברא שפיר דמי. גרסינן בפרק ואלו נאמרין (סוטה לט, א), כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדברי תורה, שנאמר (נחמיה ח, ה) ובפתחו עמדו כל העם. ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר כי עמדו ולא ענו עוד כו'. זה לשון הבית יוסף, כתב הר\"ר יונה בפ\"ק דברכות דאע\"ג דמותר למיפק בין גברא לגברא לדבר אסור כדאמרינן כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר ואע\"פ שסוגרים הספר בנתים אפ\"ה אסור שלא אמרו כל זמן שיהי' פתוח אלא כיון שנפתח דמשמע דמשעה שנפתח הפעם הראשונה אסור לספר כלל עד שיסיימו כל הפרשה, עד כאן לשונו. ונראה דטעמא משום דאיכא למיחש שמא ימשך הדיבור אף בשעה שקורים ומיהו נראה דלא מיתסר לדבר מעת שנפתח ממש אלא מעת שיתחיל הקורא לקרות וכך הם דברי הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל. ואם אסור לדבר אפילו בין גברא לגברא אע\"פ שהספר סגור, א\"כ מה יענו ליום הדין הגדול אותן שמספרים בשעת הקריאה אוי להם ולנפשותם. והזוהר (ח\"ב רו, א) האריך מאוד בענשם ע\"כ הנשארים ישמעו וייראו. ויהיה עינם ולבם אל קריאת החזן לשמוע כל מלה ומלה מה שקורא בס\"ת וכבר כתבתי לעיל במסכת שבת שהפרשה יעבור שנים מקרא וא' תרגום מע\"ש ובשעת הקריאה ישמע להש\"ץ וכן הוא מנהג ספרדיים שאינם מביאים שום חומש לבית הכנסת וכולם יושבים ושותקים ושומעים להש\"ץ וישר בעיני. ויש מתירין לגרוס בלחש ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי לס\"ת מותר לספר (בדברי תורה) ויש מתירים למי שתורתו אומנתו ויש מתירים למי שקודם שנפתח ספר תורה מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ספר תורה אלא לקרות ומתחיל לקרות, ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה שרי. וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכוין ולשמעם מפי הקורא. והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשמעם מפי הקורא. כל זה מבואר בבית יוסף. הקורא בתורה פותח ברכו את ה' המבורך וכתב הר\"ר נתן ז\"ל וצריך שיאמר ברכו בקול רם כדי להוציא אותם שלא שמעוהו ועוד שאין לאומרו כי אם בעשרה ואם אמרו בלחש הוי יחיד ולא הועיל, גם אותם שלא שמעוהו ושומעין אומרים ברוך ה' המבורך אין להם לומר כך מאחר שלא שמעו הברכה אלא כשסיים החזן לעולם ועד אומר אמן כדאמרינן גבי ברכת המזון (ברכות מה, ב) שאם בא אחד ומצא שמברכין נברך שאכלנו אומר ברוך שם כבוד מלכותו וכו', בא כשהוא אומר ברוך הוא שאכלנו אומר אמן. ע\"כ טוב לאומרם בקול רם ואע\"פ שאומר ברכו אינו כמוציא עצמו מן הכלל כיון שאמר המבורך והר\"ר יודא הברצלוני כתב בשם רב סעדי' גאון אע\"פ שאומר המבורך ולא הוציא את עצמו מן הכלל צריך להחזיר בעצמו לגמרי ולומר ברוך ה' המבורך מידי דהוה אברכת המזון שאע\"פ שאמר נברך שאכלנו משלו צריך לחזור למקום שפסק ולומר ברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ומנהג הספרדיים שאומר המברך ברוך ה' המבורך כו' בקול רם ולא בלחש ומנהג יפה הוא. ואח\"כ חוזר ומברך אשר בחר בנו ומנהג שהחזן עונה אמן קודם שיתחיל לקרות בקול רם כדי שיבינו הקהל וישמעו כשמתחיל לקרות מהר\"ם (סימן קלח, א). וכל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב מיימונ\"י פרק שלשה עשר. וכשישלים לקרות גולל ס\"ת ומברך מיימוני פ\"ב ובמרדכי ובכלבו. ומטבע של ברכה אחרונה כך הוא אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו פי' תורת אמת היא תורה שבכתב וחיי עולם נטע בתוכינו היא תורה שבעל פה דכתיב (קהלת יב, יא) דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים לאפוקי מאותן האומרים ולחיי עולם נטעה בתוכינו. ושתי ברכות אלו יש בהם מ' תיבות כנגד מ' ימים שעמד משה בהר. וא\"ת למה ברכה אחרונה פותחת בברוך כיון שהיא סמוכה לברכה ראשונה דקריאת התורה לא הוי הפסק כדאשכחן בברכת ק\"ש ובברוך שאמר וישתבח. תרצוהו התוס' בפרק ג' שאכלו שהטעם לפי שהיו רגילים שלא מברכים רק הראשון ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה ואיכא הפסק גדול בין ראשון לאחרון שוב תקנו לכל אחד ואחד ב' משום הנכנסים והיוצאים ולא זזה ממקומה:",
+ "וכדומה לי שבאבודרהם כתב טעם אחר לפי שאין להם קבע. וביאור דבריו, דברכות תחילה וסוף על התורה וכן על ההפטרות אינם קבועים, רצוני לומר לפעמים מברכין על פרשה זו ולפעמים על פרשה זו .וכן בהפטרות לפעמים על הפטרה זו ולפעמים על הפטרה זו, ומאחר שאינן קבועים אין להם דין ברכה סמוכה לחברתה. משא\"כ ברכות קריאת שמע, וכן ברוך שאמר וישתבח שהם קבועים ולעולם לא תמצא ברכת ברוך שאמר וישתבח במקום אחר כי אם בפסוקי דזמרה, וכן ברכת קריאת שמע דווקא בק\"ש ולא במקום אחר. ומאחר דקביעי וקיימי דין ברכה סמוכה לחברתה יש להם:",
+ "אסור לישן בבית הכנסת אפילו שינת ארעי כמבואר בבית יוסף סימן קנ\"א, על כן חל החיוב לגעור באותן שעושין כן, ומכל שכן אותן בני אדם אשר נמשלו כבהמות נדמו וישינים בשעה שדורש הדורש אז עבירה גוררת עבירה מסירים אזנם משמוע תורה גם תפילתם תועבה בר מינן:",
+ "שיחת ילדים בבית הכנסת איסור גדול. והנה אעתיק דברי מוסר שמצאתי בספר נקרא דרך חיים דף ע' וזה לשונו, גרסינן בריש מסכת חגיגה (ג, א) דרש ראב\"ע הקהל את העם האנשים והנשים והטף אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן. וכתבו שם בתוספות, ועל זה סמכו להביא קטנים לבית הכנסת, ע\"כ. אמר מנחם בזמן הזה יש טף בא לבית הכנסת לתת עונש למביאיהן לפי שהוא בא לחלל קדושת בית אלהינו ולשחוק בו כברחובות קריה יקומו לצחק זה עם זה זה מצחק עם זה וזה מכה את זה זה מרנן וזה בוכה זה מדבר וזה צועק זה רץ אילך וזה רץ אילך רץ לקראת רץ ירוץ ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת ואז יאמרו מים מים ויש אשר יתן אביו בידו ספר והוא ישליכו לארץ או יקרעהו לשנים עשר קרעים סוף דבר מקול שטטתם כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמים מתחלל והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת אין ראוי לו לקוות על זה שכר כי אם לדאג מן הפורענות הא למה הוא דומ�� לאיש שיש לו עבד שוטה והלך לדבר אל המלך ועבדו עמו עמד העבד בשטותו ובזה את המלך וחרפו ואדוניו ראה ושתק הלא יקצוף המלך על אדוני העבד ויאמר לו לא עבדיך בזני כי אם אתה וייסרהו כדי רשעתו ולעבד לא יעשה דבר אין לעבד חטא כי חשכו אלוה מחכמה ולא חלק לו בבינה והנה כן הדבר הזה ולא עוד אלא שלפעמים גם האבות משחקים עמם למען ספות הרוה על הצמאה והיותר רע כי יגדלו הנערים על זה המנהג הרע והתכונה הזרה וכל אשר יגדלו עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהם ענין בית הכנסת וקדושתו ולא יתנו כבוד לתורה וכיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו גם כי יזקין ממנה לא יסור סוף דבר ראוי לאדם שלא להביא הטף הקטן מאד לבית הכנסת כי יפסיד בהביאו ולא ירויח אך הטף הגדול קצת יביאנו לבית הכנסת ולא יניחנו לזוז ממקומו וילמדהו ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה ולא יניחוהו לדבר דברי הבאי וילמדהו לשבת שם באימה וביראה ובזה יהיה לו שכר טוב מאת הש\"י תחייהו העץ חיים כי התורה נקראת עץ חיים והכוונה שיגדל בניו לתלמוד תורה כי זה יהיה סיבה שיחיו ויגדלו הנערים וגם עד זקנה ושיבה אלקים לא יעזבם אך אם יסירם מהתורה בקטנותם כדי ללכת אחרי ההבל והעושר והסחורות קרוב הדבר שבסבה זו ימותו בקוצר שנים כך אמרו רז\"ל בספרי (עקב מו) כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לה\"ק ומלמדו תורה ואם אינו מדבר עמו לה\"ק ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאלו קוברו שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו' למען ירבו וגו' אם למדתם אותם את בניכם ירבו ימיכם וימי בניכם ואם לאו יתקצרו ימיכם וימי בניכם, עכ\"ל:",
+ "מצוה להיות לכל איש נר לתפילה, וזה לשון ראשית חכמה דף ס\"ח ע\"ב, שאמר הנביא (ישעיה כד, טו) על כן באורים כבדו ה' וכן אמרו במקום אחר (שופטים ט, ט) ויאמר להם הזית החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים ואע\"פ שזה נאמר לענין משל לא נכתב בנביאים מלה לבטלה אלא ודאי כולם נוגעים לענין מעשה ומדרש מצאנו סמך לענין זה הוא בילקוט פרשת בהעלותך (חשי\"ט) נרות של בשר ודם של חרס או של נחושת הכל לפי כבודו של אדם וכבוד השבת נרותיה הם כבודה אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון שנא' בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם שנאמר לא יהיה לך השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה ה' לך לאור עולם והאומות עתידות מהלכים לאורכם שנאמר והלכו גוים לאורך ואי זה אור מאיר הקב\"ה לישראל באור הצדקה שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וכל כך למה בזכות הנרות שהם מדליקים בשבת תדע לך כמה חביבה היא מצות הנרות לפני הקב\"ה שאע\"פ שאין הקב\"ה צריך אורה הוא מצוה למשה שיזהיר לאהרן דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות עכ\"ל. ובסוף דבריו יש נפקותא ג\"כ לנרות שאנו מדליקין בבית הכנסת שהוא דוגמת בית המקדש שאמר תדע לך כמה חביבה היא מצות נרות לפני הקב\"ה שהוא מצוה למשה וכו' וזהו היה לבית המקדש או למשכן. עוד במעלת הנרות במדרש ז\"ל ד\"א צו את בני ישראל בר קפרא פתח כי אתה תאיר נרי אמר הקב\"ה לאדם נרך בידי ונרי בידך נרך בידי שנאמר נר ה' נשמת אדם נרי בידך להעלות נר תמיד אלא אמר הקב\"ה אם הארת נרי הריני מאיר נרך הוי צו את בני ישראל עד כאן לשונו. ולכן ראוי להדליק נרות בבית הכנסת ועוד במדרש שעובד אדום שנתברך בשביל שכבד הארון שהי' מדליק נר אחד שחרית ואחד ערבית:",
+ "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום ויום וסוד ק' ברכות גדול ועצום על כן צריך האדם להיות נזהר בהם ולא בברכותיו לבד אלא אפילו כששומע ברכה צריך לכוין בה ולענות בה אמן בכל כחו, כי אולי היה חסר מק' ברכות או אפילו היה מברך ק' ברכות אולי היה חסר כוונה וכשהוא שומע הברכה בכוונה עולה לו ג\"כ לטובה ולברכה, וכן עניית אמן עולה לו. וזה לשון אבודרהם בתחילת ספרו בשם הרב אברהם ן' שושן, שג' תפלות שאנו מתפללים בכל יום יש בכל אחת ואחת י\"ט ברכות ועולים ז\"ן וראה כמה גדול שכר המתפלל עם הצבור כי בתפלה אחת שמתפלל עמהם נחשב לו שכר כמתפלל ערב ובוקר וצהרים ביחיד כיצד תפלתו בלחש י\"ט וחייב אדם שלא לדבר בעוד ששליח צבור מחזיר התפלה ושיכוין לשמוע ברכותיה ושומע כעונה הרי י\"ט ברכות אחרות וחייב אדם לענות אמן אחר כל ברכה וברכה ואמרו רז\"ל (ברכות נג, ): גדול העונה אמן יותר מן המברך הרי כאילו ברך י\"ט ברכות אחרות נמצא כי בתפלה אחת עם הצבור כתקנה נותנים שכר ז\"ן ברכות ובתפלת ערבית שאין ש\"ץ מחזיר התפלה לפיכך תקנו לאחר השכיבנו י\"ט פסוקים וחתימה בסוף תמצא בהם בין אזכרות ובין אמנים מנין ל\"ח וי\"ט ברכות של תפלות לחש הרי ז\"ן ברכות בערבית עכ\"ל. וע\"כ צריך להטות אוזן בכל הברכות הן ברכות דש\"ץ בהחזיר התפלה הן ברכות דהעולים לקרוא בתורה הן ברכות הפטורה הן הברכות ששומע מבר ישראל בכל היום ואם זה מן הראוי לעשות בכל יום ק\"ו שמחוייב לעשות כן בשבתות וי\"ט שחסירים הרבה ברכות וק\"ו בנו של ק\"ו ביוה\"כ שלא יכול למלאות הברכות כמו בשבתות וי\"ט בברכות אכילה לפניו ולאחריו ובפירות ומגדים:",
+ "ילמד אדם את בני ביתו שיאמרו כל הברכות בכל יום בקול רם הן ברכות המצות והן ברכת הנהנין. חדא שהקול מביא לידי כוונה. ועוד שהשומעים כשישמעו הזכרת השם יענה ברוך הוא וברוך שמו וגם יענו אמן נמצא הם זוכים ומזכים ומצוה גוררת מצוה:",
+ "קול לו קול אליו, רצוני לומר כל אחד יענה בקול שלו הן קול תפלה הן קול תורה זה קבלתי מאחד מגדולי הדור כשהיה אומר פרק איזהו מקומן או פרק במה מדליקין או ברייתא דפיטום הקטורת היה אומר בקול כנהוג לעשות קול בלימוד משניות ולא כהמונים שהכל שוה אצלם גם יש חילוק בין תנועת הקול לדברי שבח ותחינה ווידויים והכל כפי מה שהוא:",
+ "ברכות פרק אין עומדין (לג, ב), ההוא דנחית קמי' דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי והחזק האמיץ והודאי והנכבד המתין לו עד דסיים כי סיים א\"ל סיימתינהו לכולהו שבחא דמרך למה לי כולי האי אנן הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו ע\"ה באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימרי להו ואת אמרת כולי האי ואזלת משל למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב והיה מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הואלו ע\"כ:",
+ "וכתב הרמב\"ם בספר המורה ח\"ב פ' נ\"ט על זה המאמר, לא אמרו משל למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה שהיה מורה זה המשל על ששלמיותיו יותר מאלו השלמיות אשר יוחסו לו כי הם ממיניו ואין הענין כן כמו שבארנו במופת אבל חכמת זה המשל הוא אמרו דינרי זהב ומקלסים אותו בשל כסף להורות שגם שאלו שהם אצלינו שלימות אין אצלו ית' ממינם דבר אלא כולם חסירות בחקו ית' כמו שאמר וביאר בזה המשל והלא גנאי הוא לו ע\"כ והאריך שם לגנות המשוררים והמליצים המרבים בתוארים לש\"י שמו. והטור בשם הר\"י כתב דדוקא בתפלה קאמר שאין לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכות אבל בינו לבין עצמו לית לן בה. וכתב הבית יוסף וזה לשונו, ונראה שנהגו העולם כדברי ר\"י דאלו לפי דברי הרמב\"ם יש ליזהר מלומר מה שכתוב בכתר מלכות כי אתה אחד ואתה חי ואתה גבור ואתה קיים ואתה גדול ואתה חכם ואתה אלוה וכן כל התוארים שכתובים בבקשת שמע קולי ולא ראינו ולא שמענו מי שנמנע מלאמרם, עכ\"ל:",
+ "ולהרבה פילוסופי עמינו מסתבר טפי טעמיה דהרמב\"ם כי התוארים שיתואר בהם ית' מצד עצמו על צד החיוב לא די שאינם שבחים אבל הם גנות בחקו ואינם ממין השבחים שיאותו אליו יתברך בעבור זה ראוי לנו שנשתוק מלתאר אותו מעצמינו בשם תואר אלא מה שנמצא למרע\"ה או לנביאים שיתארוהו בהם ואף הם ראויים שנבין שאמנם אמרוה חיובים על צד ההרחבה הלשונית וכדי לשבר את האוזן, אבל על דרך האמת ראוי שיובנו שוללים ואי אפשר שיצדק עליו שום תואר חיובי כי אם מצד פעולתו כאשר האריך בזה הרמב\"ם ובעל עקרים מאמר שני פכ\"ב ופכ\"ג שאי אפשר לייחס לש\"י שום תואר לא עצמי ולא מקרי מצד עצמו בשום צד אלא מצד פעולותיו בלבד. וכתב בעל עקרים נקרא הש\"י יוצר פועל עושה בורא מחדש להיותו ממציא כל הנמצאים ברצונו הפשוט מבלתי הכרח כן יקרא חכם להיותו ממציא כל הנמצאים בחכמה גדולה נראית ביצירתם וכן יקרא רחום חנון חסיד להיותו מנהיג כל הנמצאים ומרחם וחונן עליהם ע\"צ החסד והחמלה והחנינה ולא ע\"צ הגמול כמאמר הכתוב (איוב מא, ג): מי הקדימני ואשלם וכן יקרא נדיב או עושה צדקות להיותו משפיע הטוב והשלימות לכל הנמצאים מבלי תקות שום גמול ושכר יגיע אליו מזה ע\"ד אמרם ז\"ל (עי' סוטה יד, א) והלכת בדרכיו מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. וכן נקרא ארך אפים ורב חסד ופוקד עון אבות על בנים מצד הפעולות הנמשכות מאתו להנהיג בהן הבריות ואלה התוארים וכיוצא בהן מותרים בחקו אע\"פ שיש בהן תוארים הפכיים כמו רחום ופוקד עון אבות על בנים וזהו שנרמז למשה רבינו ע\"ה כשאמר הודיעני נא את דרכיך. ששאל ממנו איך אפשר שיבקש האדם מלפני השם לעשות פעולות הפכיות עם היותו אחד פשוט פשוטה גמורה ורחוק מן ההתפעלות הגשמיות והראהו השם ית' כי בי\"ג מדות הוא מנהיג בריותיו ובהן ראוי לבקש מלפניו וכמו שאמרו רבותינו ז\"ל (ר\"ה יז, ב) ויעבור ה' על פניו וגו' אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקדוש ב\"ה כשליח צבור והראה למשה ואמר כל זמן שישראל חוטאין יעשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ר\"ל שהראה הקב\"ה למשה במראות הנבואה כי באלו י\"ג מדות ראוי להתפלל לפניו שהם תוארים מתייחסים אליו מצד הדרכים שהוא מנהיג בהן בריותיו והתוארים שהם מצד פעולותיו כגון אלו לפי דעת הרמב\"ם רשאים להללו בהם ולבקש לפניו בהם אבל התוארים שהם מצד עצמו לא הותר להללו ולא להתפלל לפניו וזהו שארז\"ל (ברכות לג, ב) על האל הגדול הגבור והנורא אף ע\"פ שאמרם משה רבינו ע\"ה לא היינו מתירים עצמנו להתפלל בהם להיותם דומים שהם תוארים מצד עצמו ולא מצד פעולותיו עד שבאו אנשי כ\"ג ובארו שאף אלה הם תוארים מצד הדרכים שהוא מנהיג בהם בריותיו שהותר להללו בהם כמו שארז\"ל במסכת יומא (סט, ב) למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אמרו זו היא גבורתו שנתן ארך אפים לעוברי רצונו וזו נוראותיו שאלמלא נוראותיו היאך אומה יחידה יכולה להתקיים בין האומות וכן בכולם בארו ��הם תוארים מצד המדות שנהג בהם בריותיו ומתוך כך ראוי לאמרם בתפלה כמו י\"ג מדות שנאמרו למשה שנתפלל לפניו בהם להיותם תוארים מצד פעולותיו ואף לתוארים שהם מתייחסים אליו מצד פעולותיו ראוי שנבון אותם ע\"צ שיש בהן מן השלמיות ולא על הצד שיש בהם מן החסרון כי אף ע\"פ שאלו התוארים יחייבו הפעולות בתיקונו והשתנות מן ההיפוך אינם מחייבים שינוי והתפעלות בחקו יתברך כי לא דרכיו דרכינו ולא מחשבותיו מחשבותינו, עד כאן לשונו:",
+ "וטרם שאודיע את דעתי ואכניס את ראשי בין ההרים הגדולים ההמה להכריע ביניהם אקדים הקדמה אחת מעט הכמות ורב האיכות. חכמי פיליסופים האריכו מאוד בענייני תוארים מצד עצמו יתברך שהם שוללים ולא חיובים וכמו שהעתקתי קצת מדבריהם. אכן האמת המקובל בחכמי האמת איש מפי איש עד משה רבינו ע\"ה מפי הגבורה שענייני תואריו יתברך ושבתו וקימתו והליכתו ודבורו ועין ואוזן ורגל ויד וכיוצא בזה הם דברים פנימים רוחניים נאמרים באצילות הקודש בסוד שמותיו המובנים ליודעי בינה הם הספירות והם השגחותיו של אין סוף בבחינת עצמותם ובאמצעיתם בהשתלשלות נפעלו הפעולות והם מושגת לנו מצד הפעולות הנמשכות מהם אכן אין בהם השגה כי אם בלב משכילי עם בני ישראל דרך ראות נבואיי בצבא מעלה ברצוא ושוב המשיגים ענין מה בתואר ההוא בעצמו באמצעית בריאה ויצירה, וזה ענין השיר והשבח שמשוררים ומשבחים שרפים ואופנים וחיות הקודש וכל בני מעלה גבוה מעל גבוה כל אחד לפי ערכו ורום מעלת השגתו, וכן הוא מדריגות הנביאים, אכן גם החכמים שאינם במדריגת הנביאים בענין ההשגה היא מצד מהות הספירות מ\"מ בקבלתם האמיתית יודעים סדר המרכבות וסדר השמות וכינוייהם וגנזי האוצרות וסיבת כל הפעולות אם לרחמים אם לדין ועל איש המעלה כזה נאמר כי הוא ידע שמי ואשגבהו (תהלים צא, יד), ועל אשר לא ראו מאורות ונעלמו מהם ידיעת ההם עליהם אמרו רז\"ל (פס\"ר כב, ז) מפני מה אין ישראל נענין מפני שאינם יודעים להתפלל בשם כמבואר בארוכה בהקדמת ספר שערי אורה, הרי לך שלשה ענינים, ענין אחד בבחינת א\"ס מצד עצמותו לא יצדק בו שום תואר ולא שם ולא אות ולא נקודה כי הוא פשוט תכלית הפשיטות ובו יצדק מאמר הפיליסופים השוללים התוארים. ענין השני בחינת האצילות ששם יצדקו התוארים ויש בהם השגה לצבא מעלה ונביאי ישראל כל אחד לפי מדרגתו. ענין השלישי בחינת הידיעה בשמות ואצילות לפי הפעולה הנמשך משם מהו שורש כל דבר לכולם בשמות יקרא כל דבר על מכונו והבקי בהם ובשמותיהם ידע כל סדרי בראשית וסיבות הפעולות. ע\"פ הדברים האלה מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעסוק בשבחיו של מקום ולתארו כי בבחינת עצמותו א\"ס שהוא פשוט תכלית הפשיטות לא יצדק בו שום תואר בהם. דרך ראות נבואיי בעונותינו אנו אין לנו, ואם מצד ידיעת השמות ומוצאם ומובאם להפעולות הנמשכות מהן מי חכם ויבין אלה אם לא אחד מעיר ושנים ממשפחה. זולת המקובל לנו מפי אנשי כנסת הגדולה והסדר שסידרו הם בעוצם ידיעתם וכמבואר לנו מפי סופרים ומפי ספרים ולאו כל מוחא סביל דא ואין הדברים ההם מסורים אלא ליודע מדע וחכם מבין מדעתו ואז הוא מבני עליה והנם מועטים ונלע\"ד לפרש עד\"ז מאמרם בפרק כל כתבי הקודש (קיח, ב). א\"ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום ה\"ז מחרף ומגדף כי קאמרינן בפסוקי דזמרה ע\"כ. וז\"ל רש\"י ה\"ז מחרף ומגדף שנביאים הראשונים תקנו לומר בפרקים לשבח ��הודיה כדאמרינן בערבי פסחים וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ עכ\"ל. וז\"ל רבינו יונה פרק אין עומדין, ויש לשאול מ\"ט אמרו שמחרף ומגדף מפני שאומר הלל של הללו עבדי ה' וי\"א מפני שחותם בו יהללוך ונמצא שאומר ברכה לבטלה, ואינו נראה כלל דמה טעם לומר שמפני שאומר ברכה לבטלה יהא מחרף ומגדף ועוד הכא קורא הלל סתם אמרו משמע דאפילו בלא ברכה הוא מחרף ומגדף. ומשום הכי נראה למורי הר\"ב נר\"ו שטעם הדבר הוא מפני שעיקר קריאת הלל הוא על כל צרה וצרה שלא תבא על הציבור ואנו אומרים אותה באותה שעה כמו שאמר דוד על הצרות שעברו עליו וכשאומר אותה בכל יום נראה כמי שאומר שאין הקב\"ה עושה נפלאות בכל יום ולפיכך קורא הנסים שעברו כבר ונמצא שמחרף ומגדף כלפי מעלה אבל תהלה לדוד שייך בו ג\"כ מהעתיד ממה שעושה בכל יום אמרו שיאמר אותו בכל יום. ומובטח לו שהוא בן העולם הבא (ברכות ד, ב). ובירושלמי נותן טעם אחר משום דכתיב ביה (תהלים קטו, ד): עצביהם כסף וזהב וכשאומר אותו בכל יום נראה כמתכוין לחרף ולגדף כלפי מעלה ולומר שאין יכול לבטל מן העולם עכ\"ל. ומאחר ששבעים פנים לתורה אומר אני ג\"כ דעתי הקלושה בביאור זה המאמר. כי זמן אמירת הלל במועדים שהם זכר ליציאת מצרים, ונקרא הלל המצרי שאמרו דוד ברוח הקודש על יציאת מצרים ואז כשאנו משבחים הש\"י בעת הפלא שעשה נפלאות אז נאמרים מאתנו השבחים והתארים הנזכרים שם מצד הפעולות. אבל כשאומרים ביום שאינו זכר ליציאת מצרים נמצא האומרם לא ימנע מחלוקה או אמרם מצד השגה בהם דרך ראות נבואיי ואנחנו חסרים מזה בעונותינו הרבים, או אמרם מצד השבח מצד עצמו שמשבחו יתברך ואין לך חירוף וגידוף בעולם מזה לומר דבר שהוא חסרון בחקו כי הוא בבחינת עצמותו פשוט ומה שאומרים הלל בר\"ח משום שמקביעות ר\"ח נמשך זמן המועדים כמ\"ש (בראשית א, יד) והיו לאותות ולמועדים:",
+ "סוף דבר לעולם ימנע אדם את עצמו מהזכרת שבחים ותוארים שאינם מסורים בידינו מאנשי כנסת הגדולה. וממטבע שטבעו חכמי התלמוד שהם תקנום ע\"פ ידיעותם בשמות הממונים לפעולות וזהו ענין מאמרם (ברכות לג, ב) על האל הגדול הגבור והנורא אף שאמרם משה רבינו ע\"ה אי לאו דתקנינהו אנשי כנסת גדולה לא היינו אומרים משום שמשרע\"ה אמרם מצד השגתו בהם בנבואתו הגדולה ורב גובריה. אמנם אנשי כנסת הגדולה תקנום לפי סדר הפעולות והנהגה ולולי זה לא היו אומרים אף שאמרם משה. אבל מי שירצה להזכיר שבחים ותוארים ואינו מבין בהם בשום בחינה מבחינ' הנ\"ל עבירה גדולה היא בידו ואומר אני עליו עבירה גוררת עבירה כי נוסף על עבירה חמורה הנ\"ל עובר על לא תשא שם שמים לבטלה וכן קבלתי ממורי הגאון והחסיד מהר\"ש. ונ\"ל דזה היה דעת הרבה חכמים שבטלו לומר שיר היחוד בשביל טעם הנ\"ל מאחר שהוא רבוי תוארים ושבחים ומי ימלל גבורות י\"י. ואין לו לאדם לסדר שבחו של מקום אלא סדר הברכות והזמירות שתקנו חז\"ל והתפלה שסדרו אנשי כנסת הגדולה. וכדי שידע ויבין כל ענייני התוארים ושבחים שמוציא מפיו בתפלתו יפשיט את עצמו מכל גשמיות וכו' וכמ\"ש הטור ריש סי' צ\"ח וז\"ל מחשבתו כיצד כו' וכן היו עושין חסידים אנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכליים עד שמגיעים קרוב למעלת הנבואה ע\"כ. ומטעם זה הורשה לנו בראש השנה ויום הכפורים לספר ביותר בשבחים משום שאנו כמלאכי אלהים ודומים כאלו היינו דרים ביניהם ושוים להם בהשגה ואפי' אז לא יוסיף יותר ממה שהוקבע לציבור ובציבור. ע\"כ שע\"ד כן סדר כתר מלכות שחיבר ר' שלמה בן גבירול במקום שנהגו לאומרם בציבור בי\"ה רשאי, ובמקום שלא נהגו לא יאמרם היחיד רק יתחיל בסוף הסדר במקום שמתחילים הווידוים, ואף מה שהורשנו בי\"כ בשאר הימים יהיו נזהרין כמ\"ש ומי שרוצה לשפוך שיחו לפני השי\"ת אז בכל עת ירבה בוידויים על עונותיו ויזכור שפלותו ולהתחנן ולבכות ויבקש סליחה ומחילה וכבר חברו על זה כמה וכמה וכל המרבה לספר הרי זה משובח ויהיה מודה ועוזב ואז ירוחם:",
+ "ומי שנפשו חשקה לדבקה בו יתברך בשבחיו אז ידבק עצמו בספר תהלים וכבר אמרו רז\"ל (ירושלמי שקלים ב, ה) שהתפלל דוד המלך עליו השלום שיאמרו זמירותיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. וז\"ל רבינו יונה בפרק אין עומדין על המאמר דלעיל אמר האל הגדול הגבור כו'. י\"מ דוקא בשמות התואר כגון אלו אין להאריך אבל בדברים של שבח אם משבח למקום שעשה עמנו נסים ונפלאות ומספר אותם אינו אסור ונראה שאפי' בזה הענין אין להאריך על מה שתקנו חז\"ל יותר מדאי דהא אמרינן (בהמ\"ד ו') כל המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם, ואפשר לומר שלא אמרו ז\"ל אלא כשחותם בו בברכה של הברכות שהם תואר כגון מחיה המתים רופא חולים גואל ישראלאבל כשאינו חותם על השבח בברכה אין בכך כלום והנכון כדי לצאת מספק זה שמי שירצה להאריך בשבח המקום ב\"ה שיאמר אותו בפסוקים וכיון שאומר פסוקים אם הוא משבח למקום דרך קריאת פסוקים אין בכך כלום מפי מורי הר\"ב נר\"ו עד כאן לשונו. ואשרי האיש אשר אומר תהלים בשירה ובזמרה ובשמחה ובכוונת הלב לא כמו בדור הזה שאומרים במרוצה ובמהירות ובבלתי כוונה והבנה ושוגים ג\"כ בקריאה ומדלגים הפסוקים וחוטפים זה מזה האומר חוטף פסוק של העונים והעונים חוטפים פסוק של האומר וכמעט אין זה בירך אלא מנאץ ח\"ו ע\"כ אני אומר טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה. ומי לה' אלי יתפוס זה הסדר שאסדר דבר יום ביומו חק ולא יעבור כי על כן באתי בקונטרס הזה. ראשית דבר תהלים יחלוק לימי החודש לגמור אותו כאשר סדר בעל צדה לדרך דהיינו יום ראשון עד למה תעמוד מרחוק סימן י'. יום שני מן למה תעמוד עד למנצח לעבד סימן י\"ח. יום שלישי מן למנצח לעבד עד מזמור לדוד סימן כ\"ג כו' ככתוב בצדה לדרך ע\"ש:",
+ "עוד ראה ראיתי לומר בכל יום עשרה מזמורים. תלתא דפורענותא שהם נגד הגלות המר. ותלתא דתיובתא לקיים מ\"ש (דברים ד, ל) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושמעת בקולו. ותלתא דנחמתא דהיינו הגאולה מתוך השבועה וסדר שלש אלה נזכרו בפרשת נצבים (דברים ל, ג) והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, וע\"פ סדר זה סדר מזמורים הנ\"ל, ואח\"כ מזמור עשירי מענין הגאולה העתידה עתה כי אז יכירו כל עולם במלכות שדי והיה ה' למלך על כל הארץ:",
+ "והנה הקרה ה' לפני דרך נכון דרך עולה בית אל הבא בסוד ה' ונתגלה לו תעלומות חכמה אז ידע ויבין שהדברים יעשה רושם למעלה למעלה ואשריו ואשרי חלקו:",
+ "כי לפי מה שבינותי בספרים שלש על שלש הנ\"ל הם נגד מערכות האצילות הקודש שהם עשר קד��שות ושלש מערכות בבחינת זו הדין לקו החסד וקו הרחמים ומלכות עשירית קודש המקבל בכל הקדושות. תלתא דפורענותא נגד שלש אלה שהן קו הדין. בינה דמינה מתערין דינין וגבורה והוד, תלתא דתיובתא נגד התשובה שימינו של הקב\"ה שהוא החסד פשוטה לקבל שבים מצד חסדו. ובסוד הלובן שהוא קו החסד נתלבנו בי\"כ עם התשובה חוט של זהורית, והם שלשה חכמה שורש החסד והחסד ונצח ענף החסד. ותלתא דנחמתא נגד קו הרחמים כתר תפארת יסוד. ואז יתקן מלכות שדי ותתחדש אור הלבנה כאור החמה בסוד עטרת תפארת ע\"י יחוד יסוד וישתמשו בכתר אחד:",
+ "ואני אגלה רמז אחד או שתים בכל מזמור ומזמור מענין הנ\"ל וישמע חכם ויוסיף לקח כהנה וכהנה אלף פעמים כי לא באתי להזכיר אלא ראשי פרקים ואין מוסרים אלא לחכם שמבין מדעתו (חגיגה יג, א). תלתא דפורענותא נגד קו הדין סימן ע\"ט מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' עד לדור ודור נספר תהלתך. היכל קדשך בינה היא היכל להקודש חכמה כנודע ומצד בחינה זו נקראים ישראל קודש לה' ראשית וגו' (ירמיה ב, ג), וכתיב ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא, י). שמו את ירושלים זהו ירושלים של מעלה שעליה אמרו רז\"ל (תענית ה, א) לא אבוא בירושלים שלמעלה עד שאבוא בירושלים של מטה וירושלים של מטה הוא יחוד תפארת ומלכות סוד וא\"ו בה\"א וירושלים שלמעלה יחוד חכמה ובינה סוד יו\"ד בה\"א. מהר יקדמונו רחמיך כי בינה אע\"ג דמינה מתערין דינים מ\"מ עיקרה הוא רחמים. שבעתים אל חיקם מצד המשכת ההשפעה מסוד השבעה המשתלשלים מבינה וסיים נספר תהלתך תהלה ג\"כ רומז בבינה כמוזכר בקצת מקומות בזוהר כמ\"ש בפרדס בשער ענייני הכינויים:",
+ "סימן פ' למנצח אל שושנים וגו' עד האר פניך ונושעה עוררה את גבורתך (בזה המזמור רמזים לספירת גבורה) זהו הגבורה והיא נקראת אלהים וזהו אלהים השבנו וגומר יכרסמנה חזיר מיער זהו עשו בן יצחק אשר ציד בפיו הצד הבריות בסוד פחד יצחק ע\"כ. אלהים צבאות שוב נא הבט משמים הוא התפארת המטה כלפי חסד ואמר אחר כך תהי ידך על איש ימינך בסוד תגבורת החסד וימין ה' רוממה על יד שמאל יד כהה:",
+ "סימן קל\"ז על נהרות בבל וגו' עד אל הסלע על ערבים וגו' איך נשיר וגו' השיר של הלוים הוא מצד הגבורה כנודע (בזה המזמור רמזים לספירת הוד). והוא להלל ולהודות בסוד ההוד שהוא ענף הגבורה וכבר יש במדרש (פס\"ר לב, ד) שמזמור זה נאמר על הלוים שקטעו אצבעות ידיהם כדי שלא יהיו יכולין לקשקש בכלי שיר לפני נבוכדנצר ועבודה זרה שלו. (תלתא דתיובתא נגד קו החסד):",
+ "סימן כ\"ה לדוד אליך ה' נפשי אשא עד מכל צרותיו. דרכיך ה' הודיעני הם הדרכים ונתיבות בסוד ל\"ב נתיבות חכמה. (בזה המזמור רמזים לספירת חכמה) ואח\"כ כל אורחות ה' חסד כי החכמה שורש החסד ואמר וחסדיך כי מעולם ונקרא חסד מעולם על דרך שכתב הפרדס בשער ענייני הכינויים כי החכמה נקראת עולם ההעלם מפני שבה הקצות ההויות דקות ביותר. סוד ה' ליראיו כי החכמה מאין תמצא והיא אתר דלא קיימא לשאלא שרותא דנקודא עילאה סתימא דלא ידיע:",
+ "סימן נ\"א למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא וגו' עד על מזבחך פרים (בזה המזמור רמזים לספירת חסד) חנני אלהים כחסדך זהו חסד הרב כבסני וגו' כי הוא המלבין בסוד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וזהו שאמר אח\"כ ומשלג אלבין. ובסתום חכמה תודיעני החסד שהוא ענף מהחכמה מגלה עמוקות מני חכמה:",
+ "סימן צ תפלה למשה עד כוננהו. (בזה המזמור רמזים לספירת נצח) בטרם הרים נצח והוד הם הררי ציון. ימי שנותינו בהם שבעים שנה בבחינת ז' ספירות מהכתר עד נצח וכל א' כלולה מי' עולה שבעים ומצד הגבורות דהיינו הוד ענף הגבורה עולה שמונים וכלל גם כאן הוד כי נצח והוד תרי פלגא דגופא. שבענו בבוקר חסדך נצח הוא ענף החסד וסיים ויהי נועם כמ\"ש נעימות בימינך נצח. ומסודר מקו ב' בזה אחר זה ונביא לבב חכמה שבענו בבקר חסדך ויהי נועם נצח. (תלתא דנחמתא נגד קו הרחמים):",
+ "סימן פ\"ט משכיל לאיתן האזרחי וגו'. (בזה המזמור רמזים לספירת כתר) עד אמן ואמן חסדי ה' עולם, בספר הפרדס בשער ענייני הכינויים ערך חסד כתב, הכתר גם כן נקרא חסד עליון כן פירש בזוהר באידרא והטעם שהוא משפיע אל החכמה ששם יניקת החסד, ומטעם זה יקרא צד הכתר המשפיע אל החכמה חסד עילאה, עד כאן לשונו. ועיין שם פרק שביעי משער אם א\"ס הוא הכתר כי נהירו דחכמה מחסד שבחכמה שבכתר ויודו שמים פלאך ה' כבר נודע הכתר נקרא פלא אמון מופלא וגם פלא בסוד אלף שהוא הכתר כנודע:",
+ "והנה בענין הגלות מבואר בזוהר בכל צרתם לא צר, לא באלף כתיב, בוא\"ו קרינן. בוא\"ו רמז לתפארת ישראל אשר הושלך משמים ארץ וצרתם מגעת עד האלף וזהו סוד הוא עשנו ולא אנחנו כתיב באל\"ף וקרי בוא\"ו וזהו נחלת יעקב בלי מצרים עד למעלה בעת הגאולה וזהו ויודו שמים פלאך ה' שמים תפארת אף אמונתך מלכות שישתמשו בכתר אחד ד\"ו פרצופין ור\"ל אמונתך שהיא עתה באף כי סביב רשעים יתהלכון תחזור בקהל. קדושים ומאחר שהמזמור זה רומז אל הכתר שהוא אב לאצילות ובו נכללים נרמזים כולם בזה המזמור וזה שכתוב אל נערץ בסוד קדושים רבה. וסוד הקדושים הם חכמה ובינה. ונורא על כל סביביו הוא הבנין מהחסד יסובב בסוד השמיטות ונפרטם אח\"כ. לך שמים אף לך ארץ סוד דו פרצופין. צפון וימין זרוע עם גבורה צדק ומשפט חסד ואמת כולם רמזים להזרועות ונצחי' מצאתי דוד עבדי הוא מלכות בית דוד:",
+ "סימן צ\"ח מזמור שירו לה' שיר חדש וגו'. (בזה המזמור רמזים לספירת ת\"ת) עד במישרים. שיר חדש נאמר בלשון זכר כי התפארת הוא הזכר ובעת הגאולה לא תוסף קום בתולת ישראל שהיא הנקיבה לגמלם רק עתה אקום יאמר ה' השם הגדול בכבודו כמבואר בזוהר. כי נפלאות עשה יהיה המשך השפעה מהפלא העליון בסוד הדעת אל התפארת הושיעה לו ימינו כי כבר נודע שהת\"ת מטה כלפי חסד שהוא ימין, והוא בין הימין וזרוע קדשו, והוא זוכר חסדו, ואמונתו היא מלכות שמים וזהו הריעו לה' כל הארץ יחוד תפארת ומלכות בסוד היסוד הנקרא כל:",
+ "סימן ק\"ז הודו לה' כי טוב וגו' (בזה המזמור רמזים לספירת יסוד) עד חסדי ה'. יאמרו גאולי ה' כבר נודע כי יסוד נקרא גואל כמ\"ש (רות ג, יג) אם יגאלך טוב. וכתיב אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג, י) וזהו סוד סמיכת גאולה יסוד לתפלה מלכות. וזה\"ש אשר גאלם מיד צר אשר אז היה לא צר באלף כתיב וקרי בוא\"ו. ויסוד הוא משך הוא\"ו. ועתה גאלם מיד צר ונזכר ד' פעמים בזה המזמור יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. בחינת ענפי היסוד נקראים בנים לבחינת ענפי הת\"ת כי יוסף בן יעקב ויוסף הוא הצדיק ובתפארת נאמר כתפארת אדם לשבת בית. וענין נפלאותיו כבר פירשתי' במזמורים הקודמים והזכיר ד' פעמים הגאולה מד' גליות. ואז בעת הגאולה יתהפכו כל העמים אל שפה אחת ויאתיו כולם לעבדו ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי מלכותו בכל משלה ועל זה יאמר מזמור:",
+ "סימן צ\"ו שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ עד ישפוט תבל בצדק ועמים באמונת\"ו והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:",
+ "איזה עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה (תענית ב, א). דע כי אנשי כנסת הגדולה תקנו התפלה הקבועה לכל ישראל בשוה ותקנו סדר הברכות לכולם בשוה. אמנם כל יחיד ויחיד מחויב להתפלל להש\"י איזה צורך הצריך לו ואל יבטח על חריצותו ושכלו כי במה נחשב ועצת ה' היא תקום ועל כל עסק וענין יתפלל להש\"י מכל מה שהפה יכול לדבר ואחר התפלה יעסוק בעסק זה וישים בטחונו בהש\"י שהוא יעזור ויושיע לו. מצינו כמה תפלות בדברי רז\"ל בפ\"ק דברכות דף ח' (א) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא ומוצא אני מר ממות את האשה וגו' רבי נתן אומר לעת מצוא זו תורה שנאמר כי מוצאי מצא חיים וגו' רב נחמן בר יצחק אמר לעת מצוא זו מיתה שנאמר למות תוצאות תניא נמי הכי תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם שנאמר ולמות תוצאות תוצאות בגימטריא הכי הוו קשה שבכלן אסכרה, ניחא שבכלן נשיקה. אסכרא דמיא כחיזרא אגבבא דעמרא דלאחורי נשרא איכא דאמרי כפיטורי בפי ושט נשיקה דמיא כמשחל בניתא מחלבא. ר' יוחנן אמר לעת מצוא זו קבורה אמר רבי חנינא מאי קרא השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר אמר רבה בר רב שילא היינו דאמרי אינשי ליבעי איניש רחמי אפילו עד זיבולא בתרייתא שלמא, עד כאן:",
+ "ומצינו בפרק היה קורא תפלות מיוחדות לתנאים ואמוראים, (באור אלו יהי רצון על פי הסוד תמצא בעזרת השם חלק העבודה פ\"ח גם בפרק ז')עיין במקור מיקומו:",
+ "יהי רצון וכו' שתצילני מעזי פנים כו', היא תפלת רבינו הקדוש בתר צלותיה, כדאיתא בפרק היה קורא (ברכות טז, ב), ויש שם עוד כמה יהי רצון שהתפללו תנאים ואמוראים, על כן מן הראוי לאומרם:",
+ "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתשכן בפורינו אהבה ואחוה ושלום וריעות, ותרבה גבולינו בתלמידים, ותצליח סופינו אחרית ותקוה, ותשים חלקנו בגן עדן, ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך, ונשכים ונמצא ייחול לבבנו ליראה את שמך, ותבא לפניך קורת נפשינו לטובה, [וזו תפלת ר' אלעזר]:",
+ "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתציץ בבושתינו ותביט ברעותינו, ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעוזך ותתעטף בחסידותיך ותתאזר בחנינותיך ותבא לפניך מדת טובך וענותנותך, [וזו היא תפלת ר' יוחנן]. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם מעונותינו, [וזו היא תפלת ר' זירא]. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתהא תורתך אומנותינו, ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו. (וזו היא תפלת ר' חייא):",
+ "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתתן לנו חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חלוץ עצמות, חיים שיש בהם יראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה, חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה, (וזו היא תפלתו של רב):",
+ "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ובין התלמידים העוסקים בתורתך, בין עוסקים לשמה בין עוסקים שלא לשמה, וכל העוסקין שלא לשמה יהי רצון שיהיו עוסקין לשמה, (וזו היא תפלת של רב ספרא):",
+ "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשיכה, ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו, לעולם יהא אדם ירא שמים וכו', (וזו היא תפלת ר' אלכסנדרי ואיכא דאמרי רב המנונא):",
+ "ואם תאוה נפשך לומר תחינות ובקשות, הלא תמצאם מפוזרים במחזורים וסידורים ובהרבה ספרים, ואני לא העתקתי לעיל רק הנזכרים בגמרא במה שהיו רגילים התנאים ואמוראים, שבודאי שדבריהם ברוח הקודש נאמרים ויש כמה סודות בדבריהם:",
+ "אמנם כגון דא צריך אני לאודעי ולפרסם סדר התפלות שמצאתים בקונטרסים של אחד מהמדקדקים הדבקים בה', וסידר סדר ותפלה לעצמו לכל ענין המצטרך לו, והכל יפה בעתו, ובזה מראה כי משליך על ה' יהבו בכל ענייניו. וזה לשונו: כתוב בזוהר, המוסר את עצמו למיתה בעבור קדושת השם, ועושה במחשבתו הסכמה חזקה בעת קבלת עול מלכות שמים ואהבת וגו' בכל נפשך אפילו נוטל נפשך, נחשב כאילו היה הדבר בפועל ונחשב כעקידת יצחק, ובתנאי זה כשיהיה צדיק בכל דרכיו, כי בקרבן מום בו לא ירצה. וראוי לאדם לבקש רחמים ולהתחנן לפני הקדוש ברוך הוא שיהיה עמו ויעזרהו לקדש שמו ברבים בעת אשר יבא. וילך בדרכי עשרה הרוגי מלכות הקדושים ויתר קדושים מישראל לאלפים ולרבבות, ובפרט בתענית צדיקים יתפלל. וזה נוסחו לאחר ברוך אתה ה' מקדש את שמך ברבים:",
+ "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים מקדושי ישראל הקדישו וקדשו ויקדישו שמך, לסבול סקילה שריפה הרג וחנק וכל עינויים קשים ומרים בעבור קדושת שמך ובעבור הצלת אומה ישראל. אנא האל הקדוש, באם יהיה רצונך להביא אלי נסיון, קדשני וטהרני ותן במחשבתי ובפי לקדש את שמך ברבים, כמו שעשו הקדושים עשרה הרוגי מלכות ואלפים ורבבות מקדושי ישראל. כי אתה ה' אלהי, אתה ידעת מצפון לבי, כי הנני מוכן ומזומן למסור את עצמי ובשרי וגידי ודמי וחלבי לארבע מיתות ולכל העינויים הקשים והמרים שבעולם בעבור יחודך, כי אתה ה' אלקינו ה' אחד, אחד האמתי, ובעבור תורתך הקדושה תורת אמת שהיא אחרית ונצחיית, ובעבור עמך ישראל גוי אחד בארץ גוי קדוש וטהור, ענני ה' ענני ויתגלגל קדושה על ידי. דיין אמת ושופט צדק, למדוני חז\"ל המוסר את עצמו בלב שלם לקדושת שמך אז אין מרגיש הצער הגדול, אמנם אי אפשר בתקנת חכמים הנ\"ל, יהיה מה שיהיה רק היה תהיה עמדי שלא יעכבוני הצער מלהיות מחשבתי דבוקה בך, ואהיה שמח בלבי בעת היסורין, ותוסף בפי כח הדבור לדבר ולקדש בחכמה ובתבונה ובדעת ברבים גלוי ומפורסם לכל. ונקני מחטאי ועונותי ופשעי, ותן חלקי עם הקדושים הדבוקים בקדושתך, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך כו'. ועת רצון לתפלה זו הוא ביום התענית כשיתענה תענית צדיקים:",
+ "חל עלינו חובת התפלה ובקשה להשם יתברך בכל צרכינו, כי הכל מאתו יתברך, על כן בכל מה שיצטרך האדם בכל עת ובכל שעה, ירגיל על לשונו תפלה קצרה להשליך על ה' יהבו. ובעת הפעולה יאמר בכל צרכיו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, רבון העולמים הצליח דרכי כי מאתך הכל וכו'. וביותר צריך זירוז להתפלל שיהיה לו זרע כשר עד עולם, ואגב כל צרכיהם וזיווגם, מה' יצא הדבר. ולבי אומר שעת רצון לתפלה זו בערב ראש חודש סיון, הוא החודש שבו נתנה התורה, ואז נקראים בנים לה' אלקינו. וראוי לישב בתענית ביום ההוא הוא ואשתו, ויתעוררו בתשובה ויתקנו כל ענייני הבית איסור והיתר וטומאה וטהרה וכל העניינים, ויתנו צדקה לעניים הגונים. ואם אפשר לבעל להתענות אז הפסקה מה טוב ומה נעים, ועל כל פנים יהיה תענית גמו�� ככל דיני תענית צבור. וזו הנוסחה של התפלה:",
+ "אתה הוא ה' אלקינו עד שלא בראת העולם, ואתה הוא אלקינו משבראת העולם, ומעולם ועד עולם אתה אל. ובראת עולמך בגין לאשתמודע אלהותך באמצעות תורתך הקדושה, כמו שאמרו רבותינו ז\"ל בראשית בשביל תורה ובשביל ישראל, כי הם עמך ונחלתך אשר בחרת בהם מכל האומות ונתת להם תורתך הקדושה וקרבתם לשמך הגדול. ועל קיום העולם ועל קיום התורה בא לנו ממך ה' אלקינו שני צוויים, כתבת בתורתך פרו ורבו, וכתבת בתורתך ולמדתם אותם את בניכם. והכוונה בשתיהן אחת, כי לא לתוהו בראת כי אם לשבת, ולכבודך בראת יצרת אף עשית, כדי שנהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי כל עמך בית ישראל יודעי שמך ולומדי תורתך. ובכן אבא אליך ה' מלך מלכי המלכים, ואפיל תחנתי ועיני לך תלויות עד שתחנני ותשמע תפלתי להזמין לי בנים ובנות, וגם הם יפרו וירבו הם ובניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות, לתכלית שהם ואני ואנחנו כולנו יעסקו בתורתך הקדושה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך לאהבה וליראה את שמך. אבינו אב הרחמן, תן לכולנו חיים ארוכים וברוכים. מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו לחיים ברחמים, זכרנו לחיים נצחיים, כמו שהתפלל אברהם אבינו לו יחיה לפניך, ופירשו רז\"ל ביראתך. כי על כן באתי לבקש ולחנן מלפניך שיהא זרעי וזרע זרעי עד עולם זרע כשר, ואל ימצא בי ובזרעי ובזרע זרעי עד עולם שום פסול ושמץ, אך שלום ואמת וטוב וישר בעיני אלקים ובעיני אדם. ויהיו בעלי תורה מארי מקרא מארי משנה מארי תלמוד מארי רזא מארי מצוות מארי גומלי חסדים מארי מדות תרומיות, ויעבדוך באהבה וביראה פנימיית לא יראה חצוניית. ותן לכל גויה וגויה מהם די מחסורה בכבוד, ותן להם בריאות וכבוד וכח, ותן להם קומה ויופי וחן וחסד, ויהיה אהבה ואחוה ושלום ביניהם. ותזמין להם זיווגים הגונים מזרע תלמידי חכמים מזרע צדיקים, וגם הם זיווגם יהיו כמותם ככל אשר התפללתי עליהם, כי זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. אתה ה' יודע כל תעלומות, ולפניך נגלו מצפוני לבי, כי כוונתי בכל אלה למען שמך הגדול והקדוש ולמען תורתך הקדושה, על כן ענני ה' ענני בעבור האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ובגללם תושיע בנים להיות הענפים דומים לשרשם, ובעבור דוד עבדך רגל רביעי במרכבה המשורר ברוח קדשך שיר המעלות אשרי כל ירא כו' עד שלום על ישראל. אנא ה' שומע תפלה, יקויים [בי] הפסוק ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם, יהיו לרצון אמרי פי כו':",
+ "ראוי לצום שלא יאכילנו הקדוש ברוך הוא זכיותיו בעולם הזה, ויהיה זה התענית יום קודם ערב ראש חודש ניסן, כי בניסן טללים שהם לברכה נפתחים, וזה הנוסחא של התפלה:",
+ "אתה הוא האלקים הזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ואתה הוא המכין כל צרכיהן, ונוסף על הצרכים ההכרחיים אתה הוא הנותן במילוי וריוח ועושר וכבוד, כל זה אתה עושה בנדבת לבך הטוב. כי אתה הוא נדיב באמת, לא כמו שקורין לפעמים לאדם אחד נדיב, כי נדיבתו אינה אמיתית רק לתשלום גמול או בשביל טובה שקדמוהו והרי הוא כסוחר, אכן מי הקדימך ושלמת, ובנדבת לבך הטוב טוב ומטיב אתה לכל. ולי אני עבדך הטבת על כל, ונתת לי עושר וכבוד מידך הכל, ברכתני מכל בכל כל. נתת לי ספרים הרבה, וכסף וזהב לרוב, ומלבושי כבוד ודירה בכבוד, קטונתי מכל החסדים אשר עשית את עבדך, וירא אנכי מאוד לנפשי שלא יהיה חס ושלום העושר שמור לי לרעה להאכילני המעט מזכיותי שבידי, ובאם הוא כן, קח נא את ברכתי ואל אראה ברעתי לעולם הבא עולם הנצחי. ובאם רצונך הטוב למיהב ולא למשקל, תן בלבי ובלב כל הנלוים אלי שלא להשתמש במתנותיך לתענוגים גופניים, ויתפרנסו ממנו בעלי תורה אנשים כשרים אנשים הגונים, עשות צדקה הרבה וגמילות חסדים לקרובים ולרחוקים, ודבר ה' יקום, יהיו לרצון אמרי פי כו':",
+ "ראוי לקבוע תענית על עזר התשובה ועל עזר התורה ומצותיה, ועל עזר המדות בפרט מדותיו של הקדוש ב\"ה. ויעשה הפסקה בי\"ז בתמוז, ואם אי אפשר לו, יצום י\"ז בתמוז ויתפלל, כי מי\"ז בתמוז ראוי שיתחילו ימי התשובה. כי מהרי\"ל כתב להתחיל להתענות מט\"ו באב ואילך אותם המתענים מ' יום, ובנתיים לא יתענו שבתות וראשי חודשים וכיוצא בזה. ואני אומר להקדים מי\"ז בתמוז, שבהם התענה דניאל, ויתענה הימים מפוזרים, ומכל מקום יהיו כולם ימי תשובה. ויאמר, ברוך הוא אלהינו שבראנו לכבודו כו', ולא נלד לבהלה, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך שתגיע עד כסא הכבוד, וקדשנו וטהרנו, ותן בלבנו אהבתך ויראתך, אהבה ויראה פנימיית לקיים כל התורה כולה לשמך, ודבקנו בך שנהיה עושים מדותיך הקדושים שאפשר לדבק בהם, והם אלה קצות דרכיך, ככתוב בתורתך ויעבור ה' וגו' עד ונקה. ואני תפלתי לך ה' עת רצון שתכניס בלבי תמיד רצון והסר כעס מלבי. יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שנשמור חקיך כו':",
+ "כשהאשה תכנס בעיבורה לחודש התשיעי, ראוי שיקבעו תענית, ולעת ערב קודם אכילתן יתנו צדקה לעניים הגונים, ויפשפשו במעשיהם ויתקנום, וישימו פניהם אל הקיר זה בזוית זה וזו בזוית זה ויתפללו: ענינו ה' ענינו ביום צום תעניתנו וכו' עד ואני אשמע, ענינו ה' ענינו, ענינו אלקינו ענינו כו', מי שענה כו' עד ובזמן קריב. רחמנא רחם על כל יולדות בנות ישראל, ובכללם אמתך אשתי מרת פלונית, הננו מפילים תחנונינו לפניך רחום וחנון, כי רבים רחמיך ובידך ה' המפתח הזה של חיה ולא מסרתו לשליח. ובכן זכור רחמיך ה' וחסדיך ה' אלקינו החפץ חיים, לפקדה בישועה ורחמים, ותלד בריוח זרע קיימא וכשר מסטרא דקדושה. והיא אומרת: לפקדני ואלד. דוד המלך ע\"ה נעים זמירות אמר (תהלים קיח, ה) : מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, ה' לי ולא אירא, למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה וכו' עד יעננו ביום קראנו. מי ששמע תפלת דוד הוא ישמע תפלתינו בזכות האבות והאמהות, מי שענה לאמותינו הקדושים שרה רבקה רחל ולאה וחנה ולכל צדקת וחסידה והגונה הוא יעננו, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי כו':",
+ "נשלם פרק נר מצוה"
+ ],
+ "Torah Ohr": [
+ "קבעו חנוכה להלל ולהודות בברכת הודאה, ולהדליק נרות שמונה ימים. חנוכה שמונה ימים, וכן 'הוד' ספירה שמינית. וזה לשון שערי אורה בספירת הוד הסוד שנקראה הוד בהיותו מתלבש במדת הגבורה והכח להשפיל האויבים ולנצח מלחמות ולהציל אוהבי ה', והסוד ו'הודי' נהפך עלי למשחית ולא עצרתי 'כח'. ולפי שזה הוא מקום נצוח המלחמות ועשיות הניסים והנפלאות, אצל מקום זה נאמרות ההודאות. וכל מיני הודאות שאמר דוד עליו השלום בספר תהלים אצל שתי מדות הללו סמוכות. וההודאות על הנסים והנפלאות במקום זה קבועות, בסוד יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ובסוד ארבעה צריכים להודות, כגון חולה שנרפא וחבוש שיצא מבית האסורים ופורשי ימים והולכי מדברות, במקום זה גומל לחייבים טובות, כי בשתי מדות הללו יש מקומות שבהם מלאכים ממונים לקרוע גזר דינו של אדם אם נגזרה עליו מיתה או שאר עונשים. וזהו סוד שאמרו חז\"ל (ברכות לא, ב) קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, כי שבעים שרים שהם עומדים בבית דין העליון ואחד מכריע, ואותו פסק דין שחותמין שם עדיין יש לו רפואה במקום זה, ולפיכך ארבעה צריכין להודות, כי זה הוא מקום ההודאות. ובכאן הוא סוד גמילות חסדים, ולפיכך אנו אומרים הגומל לחייבים טובות. וסוד כריעה ומודים אצל מקומות הללו קבועים, וסימן כי לך תכרע כל ברך. וסוד מודים דרבנן במקום זה הוא קבוע, כי יהו\"ה אלהים צבאות הם סוד מדת תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, וסודו ליודעי חן, כי הם המרבים שלום, וכן הוא אומר (זכריה ח, יב) כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם, וכבר ידעת כי 'טל' חרמון יורד על הררי ציון שהם נצח והוד. ולפי שהם מקום ההודאות, והם סוד כי לך תכרע כל ברך, אמרו חז\"ל (ברכות לד, א) צריך לכרוע במודים, וכל ברכה הבאה לעולם על ידי אלו באה, ולפיכך מי שאינו כורע במודים שדרו נעשית נחש לאחר שבעים שנה (ב\"ק טז, א). וסוד שבעים שנה הם שבעים שרים העומדים בשורה העגולה, והנחש מבחוץ עומד כאורב נגד נצח והוד, וכל מי שאינו נזהר עם תלמידי חכמים או עם נצח והוד ראוי להכישו נחש, וזהו שאמרו כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, וראוי להכישו נחש. ולפיכך דע כי כשמתלבש השם הנקרא אדנ\"י לבוש הוד, נוצח כל מלחמות ישראל ונפרע לנו מצרינו ומשלם גמול לכל אויבי נפשינו, ולפיכך צריכים אנו להודות למי שנתלבש לבוש הוד ונצח מלחמה, והסוד הוד והדר לבשת, וזהו אל ההודאות אדון הנפלאות, ולפיכך התבונן בכל מקום שתמצא לשון הודאה שהוא כנגד מקום זה, עד כאן לשונו:",
+ "גם נרמז מתתיה בהקרבת נשיאים, בקריאת יום ראשון דחנוכה ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם 'בית אבתם' בגימטריא 'מתתיה', ונעשה הנס על ידי מתתיה כהן גדול. ורמז הקב\"ה לאהרן שהוא כהן גדול ראשון זה הנס בענין בהעלותך את הנרות כמו שכתב הרמב\"ן, וכן מתחלה מקום אהרן היה ב'הוד', ואחר כך עלה למעלה ביותר. וכן תניא במסכת דרך ארץ (זוטא א') שבעה אבות כורתי ברית, ואלו הן, אברהם יצחק יעקב משה ואהרן פינחס דוד, והם שבע ספירות הבנין, ולסודם שבע הקפות בהושענא רבא, ויש לספרדיים פיוטים על זה כל הקפה חד מינייהו, הרי אהרן הכהן מבחינת 'הוד'. ואח\"כ עלה ל'חסד' כמו שנאמר (דברים לג, ח) תומיך ואוריך לאיש 'חסידיך', וכמו שעלה משה רבינו ע\"ה למדת תפארת בסוד הדעת למעלה. והנה מצד חסד שם של ע\"ב כמנין 'חסד', וכן יהודה 'מכבי' עשה גבורות גדולות בעזר השם יתברך, גם 'מכבי' עולה ע\"ב, וראשי תיבות *מי *כמוכה *באלים *יהו\"ה, גם 'מכבי' אותיות 'בכים' ראשי תיבות *ברוך *כבוד *יהו\"ה מ מקומו, (ונראה לי כי רומז למה שאמרו רז\"ל (סנהדרין קי, א) החולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה. והנה חטא החשמונאים הם שלקחו המלכות לעצמם, כי כבר נגזר המלכות לשבט יהודה כמו שהאריך הרמב\"ן בפרשת ויחי בפסוק לא יסור שבט מיהודה, ועל זה הרמז של 'מכבי' 'בכים' ברוך כבוד ה' ממקומו, כי ברוך ה' לעולם אמן ואמן, וענין החשמונאים לא פגמו בכבוד השכינה במה שלקחו המלכות, וכבודם היה לשמים, ועניינם לא היה רק כשגגה היוצאת מלפני השליט). ונעשו ניסים גדולים על ידי הכהנים הקדושים הללו, והחזירו עטרת התורה ליושנה וקיום מצותיה, וכתיב (משלי ו, כג) נר מצוה ותורה אור, על כן נתגלה בבית המקדש נס במנורה:",
+ "וזה לשון עבודת הקודש פרק כ\"ד מחלק היחוד, הכבוד העליון מתייחד משני צדדין, כדמיון המאור הנאחז בפתילה. שהרי יש במאור ההוא גוון לבן וגוון תכלת, והתכלת מצד מעלה נאחז ומתיחד בגוון הלבן, ומלמטה מתיחד ונאחז בפתילה המתקנת אותו להאירה, ולולא הפתילה לא היה מקום אל זה התיקון. כן ישראל הם כדמיון הפתילה אל הכבוד, שהוא נאחז ומתיחד בהם והם מתקנים אותו להאיר, ומצד התיקון ההוא מתיחד הכבוד ונאחז למעלה באור הלבן, והדרך לזה הוא קיום התורה והמצות והעבודה בכל לב ובכל נפש, עד כאן לשונו:",
+ "עוד כתב בפרק הנ\"ל וזה לשונו, ובספר מראות הצובאות אמר בזה הלשון, בא וראה שאין התעוררות להדליק זה האור של תכלת ולהדבק באור הלבן אלא על ידי ישראל שהם מתדבקים בו למטה. בא וראה, אף על פי שדרכו של זה האור של תכלת שחור להכרית כל מה שנדבק בו למטה, ישראל מתדבקים בו למטה וקיימים בקיומו, לפי שנפשם ממנו ולא ממקום אחר, הדא הוא דכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם ולא אמר אלהינו, כלומר באותו האור תכלת שחור שאוכל ומכלה מה שנדבק בו למטה, ואתם מתדבקים בו וקיימים, שנאמר חיים כלכם היום, עד כאן:",
+ "עוד שם, ה\"א אחרונה של שמו הקדוש הוא אור תכלת שחור, המתאחד ביה\"ו שהוא אור לבן המאיר, והבן זה. בא וראה, פעמים אור זה של תכלת נקראת דל\"ת ופעמים ה\"א. בזמן שאין ישראל מתדבקים לו למטה (לתחתון) להדליקה וליחדה באור הלבן, אזי היא 'ד', פירוש דלה ומסכנה, ופעמים שמעוררים אותה להתחבר באור הלבן אזי נקראת 'ה'. שנאמר כי יהיה נערה בתולה, נער כתיב בלא 'ה', מאי טעמא, לפי שלא נתחברה עם הזכר, וכל מקום שלא ימצא חבור זכר ונקבה, 'ה' לא נמצא ועולה משם ונשאר 'ד'. כי כל זמן שמתחברת עם האור הלבן המאיר נקרא 'ה', כי בזה יתיחד הכל, והוא נדבק באור לבן, וישראל דבקים בו למטה ועומדים תחתיו להדליקו, ובזה יתיחד הכל, עד כאן לשונו:",
+ "ועתה אעתיק ממגלת סתרים של תלמידי האר\"י ז\"ל (פרי עץ חיים שער חנוכה פ\"ד), הנה בשמונת ימי חנוכה איהי מקבלת אור ה'הוד' בעצמו שלא על ידו, כי בחול יעקב ב'נצח' ורחל ב'הוד', וביען אשר לא נתקן ה'הוד', בענין והודי נהפך עלי למשחית. וה'נצח' נתקן כענין נצח ישראל לא ישקר, ולכן היא מקבלת אור ההוד דרך הנצח על ידו. אבל מתתיה בן יוחנן תיקן ההוד באלו השמונה ימים, ולכן יכולה היא לקבל אור ההוד מן ההוד עצמו על ידה ממש, ולא על ידו. ולכן אנו אומרים על הניסים בברכת מודים שהוא כנגד הוד. ודע כי יש בה שלושה ייחודים, א' כנגד נה\"י, כי עד שם הגיעה קומתה לבד, ובזה הייחוד הוא יהו\"ה אדנ\"י. ולפעמים היא כנגד החזה, ושם הוא יהו\"ה אלהי\"ם. ולפעמים שוה עד ה'כתר' שלו, ואז הוא יהו\"ה אהי\"ה. ושלושת שמות יחודם אלו עולים כמנין 'נר'. והנה בחנוכה הוא כנגד נה\"י לבד, ואנו ממשיכין לה אור מן השני יחודים עליונים לעשות אותה נר. והנה בחנוכה זו היא כוונת ההדלקה, שיכוין האדם כשמוריד ידו להדליק, כי הוא למעלה משלושה טפחים שהוא כנגד נה\"י שהם שלושה טפחים, ולמטה מעשרה שאינה עולה עד הראש, ואנו ממשיכין לה האור מן הראש. לכן אם הניח אותה בתוך עשרה יצא, כי כל זה מקומה נקרא, כיון שהיא נוטלת האור מכל העשרה, אבל למעלה מהעשרה אין להניחה. וביום השבת היא עולה עד ה'כתר' שלו, ואז מקומה ממש היא בכל העשרה, ואז היא נקראת 'נר' שבת בשלמות. ולכן אם ל�� השיגה ידו לקנות שמן לנר שבת ולנר חנוכה, נר שבת קודם, שיותר טוב להעלותה עד למעלה עד כל העשרה ולא לנר חנוכה שהיא למטה, ואף שהאור בא לה מכל העשרה. וגם לכך ראוי להדליק בערב שבת נר חנוכה קודם שידליק נר שבת, כי ראוי להעלותה מעט מעט ממטה למעלה ממדריגה למדריגה, אבל אם הדליק של שבת קודם, שכבר עלתה למעלה עד הראש, איך ידליק אחר כך של חנוכה ויחזור להורידה למטה בנה\"י חס ושלום:",
+ "דע כי אנו מדליקין אותה עם שקיעת החמה, כי אז הוא מדת לילה, והיא יורדת למטה אל הבריאה ליתן טרף לביתה וחק לנערותיה, ואז אנו ממשיכים לה אותם האורות שהיו לה למעלה. ולפי שעיקר ההמשכה היא אותו האור הבא אליה מן הראש שהוא יהו\"ה אהי\"ה, כי בהיותם מלאים ביודי\"ן עולים כמנין 'רגל', ואין האור הזה יכול להמשך אליה אלא זמן מועט, ולכן גם מצות הדלקה אינה אלא זמן מועט. וזהו עד שתכלה 'רגל' מן ה'שוק', כי ה'שוק' הוא עולמות התחתונים, עד שתכלה אותו רשימו מן האור שנמשך אחריה למטה עד מקומה. ולכן הדלקה עושה מצוה ולא הנחה, כי אין אנו מעלים אותה ממקומה כלל, אלא ממשיכין אליה אור מלמעלה אל מקומה לבד, דהיינו הדלקה. ולכן אסור להשתמש לאורה, כי להיות האור הקדוש העליון יורד עד למטה במקום שמצויים שם החצונים, ואנו חוששים שלא יתאחזו באור העליון, ולכן אין ליהנות מן האור:",
+ "והנה כוונת הברכות היא שתכוין בשם ביהו\"ה הראשונה של הברכה, אל יהו\"ה אהי\"ה במילוי יודי\"ן, שהוא הייחוד העליון דאמרן. ובמלת 'להדליק' תכוין ע\"ב ס\"ג מ\"ה, כי כן עולה מנין 'להדליק'. וכשאנו ממשיכין אורות שלושה שמות אלו ממנו אליה, אז היא דולקת ומאירה ונעשית נר. ותכוין במלת 'נר' אל השלושה ייחודים דאמרן. ובראשי תיבות ל הדליק נ ר ח נוכה שהוא 'נחל', תכוין אל האור הבא אל זעיר עצמו מן הנחל העליון, כי בכח אור זה הבא אליו מלמעלה יש בו אור ליתן אליה להדליק ולהאיר אותה. והכוונה הוא שם מ\"ה כזה: 'יוד' 'הא' 'ואו' 'הא'. והשם שתכוין שהוא עולה נח\"ל הוא זה, והוא נקרא 'דם' 'האדם', 'יוד' 'הא' 'ואו' 'הא', 'אה' 'אהי' 'אהיה' 'הא', כי אחור דאהי\"ה הוא דם הזעיר אנפין, ומן ה'א' שבתוך הוא\"ו נעשה אהי\"ה פשוט כפול משולש מרובע כזה: 'א' 'אה' 'אהי' 'אהיה' שעולים 'דם', דהיינו הדם הבא אל הזעיר מלמעלה משם אהי\"ה שבאימא, וכשתסיר משם מ\"ה ה'א' שבתוך ה'ו א ו', אז ישאר גם הוא 'דם', ו'דם' דאהי\"ה שאמרנו, הרי 'נחל':",
+ "ובברכה השניה תכוין בהויה מילוי ס\"ג, וניקוד אלהים בהוי\"ה. ואלהים דהיינו הייחוד השני שהוא יהו\"ה אלהים. ובמלת שעשה תכוין לש\"ע נהורין, שהן שתי פעמים אל מלאים כזה, 'אלף' 'למד' 'אלף' 'למד' שעולים ש\"ע. ושני 'אל' אלו יוצאים ממלת חנוכה, שהם כ\"ו וס\"ג, כי מן כ\"ו שהוא שם יהו\"ה עם הד' אותיות וכולל עולה 'אל', ובשם ס\"ג יש שלושה יודי\"ן ואל\"ף שהם גם כן 'אל', הרי שני פעמים אל. וזה להמתיק האלהים דייחוד השני דאמרן, שהוא אלהי\"ם דיודי\"ן, שעולה 'ש', וחמש אותיות אלהים הרי מלת ש\"ע ש\"ה. ובמלת חנוכה תכוין גם כן שחנו בכ\"ה, שהם כ\"ה אותיות שיש בשמות ג' אחוריים דאמרן:",
+ "והברכה השלישית תכוין לשם מ\"ה במילוי אלפי\"ן ולאדנות מלא. וכוונה זו אינה צריכה אלא לילה הראשונה לבד, כי להיות שם מקומה בנה\"י, דהיינו ייחוד זה דיהו\"ה אדנ\"י, בלילה הראשונה שכוונו אליה ונשאר בה כל שמונת הימים ממילא. במילת 'חנוכה' תכוין גם כן שחנו בכ\"ה, שהם כ\"ה אותיות שיש בששה שמות משלושה יחודים דאמרן, שהוא יהו\"ה אהי\"ה יהו\"ה ��להי\"ם (יהו\"ה אדנ\"י) שהם כ\"ה אותיות:",
+ "ענין נר חנוכה כבר נתבאר בברכה ראשונה כשאומר בא\"י יכוין כי ה' הוא ע\"ב דיודי\"ן. גם תכוין לחבר עמה אהיה דיודי\"ן גימטרי\"א קס\"א ושניהם גימטריא רג\"ל. וזהו סוד עד שתכלה רג\"ל מן השו\"ק. ובברכה שניה יכוין בה' שהוא ס\"ג ויחבר עמה שם אלהים. הענין כי יכוין כי הוי\"ה זו ס\"ג וניקוד בנקודה שלה כנודע. ובברכה ג' כשאומר ה' יכוין שהוא מ\"ה ויחבר עמו שם אדנ\"י:",
+ "בענין חנוכה בברכות תכוין תחילה כי הלא יש תוספות קדושה יותר מבחול כמו שיש בשבתות וי\"ט ר\"ח רק שאינו דומה להם. ואמנם נלע\"ד ששמעתי ממורי זלה\"ה שצריך לידע איך בחול איהו בנצ\"ח ואיהי בהו\"ד ובחנוכה ובפורים הוי תרווייהו בהו\"ד. ואדרבה נראה שהוא גרוע מבחול. אך הענין כי בחול יעקב לוקח הארת שניהם דידיה ודידה מן הנצח ומן ההו\"ד ואח\"כ נותן חלק ההו\"ד לנוקביה נמצא שהיא טפילה לו. אך בחנוכה ופורים והיא יונקת מן ההוד ע\"י עצמה ולא על ידו וזהו תוספות קדושה אליה:",
+ "ונדבר בענין הברכות דע כי שרשם סובב על היות לה סוד יחוד א' נאה והוא סוד נ\"ר שידעת שהוא יחוד יהו\"ה באהי\"ה. ויהו\"ה באלהים. והוי\"ה באדנ\"י. וג' יחודים אלו בגימטרי\"א נ\"ר. והנה בברכה ראשונה שם רמוזים כל השלשה במלת נ\"ר ובברכה שני' הוא ייחוד שני הוי\"ה אלהי\"ם. ובברכה ג' הוי\"ה אדנ\"י ואמנם תכוין תחילה להמשיך אליה ג' שמות ע\"ב ס\"ג מ\"ה גימטריא ק\"ף הענין להדליק כי הוא סוד פ\"ק. ולכן תמשיך אליה הג' שמות הנזכרים ע\"ב ס\"ג מ\"ה. ועל ידיהן תדליק ותעשה נר חנוכה ואז תתייחד בג' יחודים שהם גימ' נ\"ר. ותכוין לשם קדוש נחל שהוא הראשי תיבות \"להדליק \"נר \"חנוכה והוא המשכת אור העליון של הבינה אל זעיר אנפין כדי שיוכל להתייחד עמה בג' ייחודים הנז' ביחוד נר הנזכר. ולכן תכוין כי נחל הוא סוד שם מ\"ה ובתוכו שם אהי\"ה פשוט כפול וכו' שהוא סוד דם האדם כמבואר אצלינו. אח\"כ תכוין להמשיך משם ס\"ג אל הנוקבא וזהו חנוכ\"ה שהוא ס\"ג וכ\"ו שלו היא גימטריא חנוכה ותמשיכם אל המלכות. אחר כך בברכה שני' תכוין במלת שעש\"ה שהוא ש\"ע ש\"ה ופי' ש\"ע הוא ב\"פ אל\"ף למ\"ד גי' ש\"ע שהם הארות פנים העליונים מסוד מ\"ג למתק שם אלהים במילוי יודי\"ן שהוא ש' ועם האותיות גימטרי' ש\"ה וזהו שעש\"ה ע\"כ מצאתי והם דברי אלהים חיים. גם כתבתי דברים יקרים מענייני חנוכה בפרשת וישב שים עיניך עליהם:",
+ "סודות הברכות וק\"ש ותפילה של חול ור\"ח ושבת וימים נוראים הם מים שאין להם סוף ומי יכול לבארם אם לא די מדוריה עם בשרא לא הוי מ\"מ מהדביקות העליון הוא לאחוז בהם כפי אשר יד שכלו מגעת ע\"כ אכתוב קצת מהקצת ממה שחנני ה' מפי סופרים ומפי ספרים ועם תוספת מעט נופך משלי והיה ה' אור לי. והכינותי לעשות על התפלה חבור. לצורך יחיד וצבור. ויהיה נקרא בפני עצמו וזה שמו שער\"י השמים:",
+ "כי בידיעת סודות התפילה עולה היא למעלה דרך שער השמים וכן תיבת השמים שמי בקרבו חושבניה דדין כחושבניה דדין:",
+ "נשלם פרק תורה אור"
+ ],
+ "Derekh Chayim": [
+ "תוכחת מוסר לחנוכה יחשוב שעיקרו נתקן להלל ולהודות להש\"י על כי היוונים חשבו לבטל תורה ומצות. א\"כ הימים הקדושים האלה ראוים ביותר להתמדת תורה מבשארי הימים כי תלמוד תורה כנגד כולם ובעונותינו הרבים רוב העולם נוהגים בהם בטול תורה והולכים אחר ההבל. ומה שרבותינו הקדמונים פסקו ישיבה בימים ההם, עשו בשב��ל הנערים שיחזרו ויחזרו על תלמודם מה שלמדו שיהי' שגור בפיהם, על כן השומע ישמע ויתעורר בימים ההם ביתר שאת בתורה ובמצות:",
+ "תוכחות מוסר לתפילה ז\"ל הרוקח כשאתה עומד בתפילה אמור מה אני ספון לתת עטרה למלך הכבוד ולהזכיר שמו הגדול ולבוש חרדה כשם שאמר אברהם (בראשית יח, כז) הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר. הלא בני מעלה ירעדו ויבהלו מפניו וסביביו נשערה מאוד. אף אני קרוץ מחומר לא בינת אדם לי נבזה בחיי ונמאס במותי אקרע סגור לבי ואבוא פתחיו ביראה וענוה כי בכל מקום שמצינו גדולתו מצינו ענותנותו כדכתיב מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. על כן בעוד רוחך בתוך נדנה חשוב ביראת בוראך גול על ה' מעשיך יכונו מחשבותיך עכ\"ל. על כן יעזוב דרכו הרע ויכניע רום לבבו. ובזה יקיים עבדו את ה' ביראה. ואח\"כ יחשוב בגדולות רוממות הבורא ית' שמו ויתעלה זכרו בטוב לב ובזה יקיים עבדו את ה' בשמחה. עוד לשון רוק\"ח קדש עצמך ומחשבתך וחשוב היחוד במי אתה בוטח ולמי תעבוד מי רואה בך מי יודע מחשבותך ומעשיך ולמי תשוב רוחך כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך. כתב הטור (סי' צח), כן היו עושים החסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכליות עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה עכ\"ל. עוד יעשה אדם המצאה שיכריח את עצמו לבוא לידי כוונה בכל תיבה ותיבה. יעשה מוסכם כשיזכיר את השם שיזכירנו באימה וביראה וברתת וזיע ויכוין אל קריאתו ואל כתיבתו כמ\"ש הטור סי' ה' וירעדו כל אבריו כמו שכתב הרוקח וזה לשונו, ויזהר כשמברך הברכות את שם ה' אלהיך תירא בהזכרת שמוירעדו כל איבריך ליראה את השם הנכבד והנורא הזה עבדו את ה' ביראה וכן כל שמותיו הקדושים ע\"כ. ומי שאינו עושה מוסכם כן נמצא הוא מורד באדונו מסלק את היראה ראוי ליקבר בחיים. ואז כשזה הדבר יהיה אצלו מוסכם קיים. אז בהכרח צריך לזרוק כל מחשבות חוץ מכל תיבות התפילה דאל\"כ יהיה מחשבתו חוצה נמצא כשבתוך התיבות יבא הזכרת השם ישכח מלכוון בו ויעבור על הנ\"ל וערום יעשה בדעת:",
+ "זה לשון ספר חסידים לא יעשה כאדם העושה דבר כמנהג ומוציא דבריו מפיו בלא הגיון הלב ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו ושלח עבדו ישעיהו (כט, יג) ואמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה אמר הקב\"ה לישעיה ישעיה ראה היאך מעשה בניי שאינו אלא לפנים ומחזיקין בו כאדם הנוהג ומחזיק מנהג אבותיו ולא בלב שלם מנקין ידיהם ומברכין על נטילת ידים ובוצעין ומברכין ברכת המוציא שותין ומברכין כמו שהדבר שגור בפיהם אך בעת שמברכין אינן מכוונין לברכיני וע\"כ חרה אף ה' בעמו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת החכמים היודעים ומברכין אותו כמנהג ולא בכוונה ע\"כ:",
+ "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט ירגיל עצמו שלא יתחיל להתפלל או לברך מיד כשעומד להתפלל או רוצה לברך רק ישתוק מיד ואז ישים אל לבו דברי מוסר הנ\"ל ויתעורר בתוקף ההתעוררות. ואם יפול איזה מחשבות חוץ בלבו באמצע התפילה או שבח או ברכה ישתוק עד שתצא מלבו ויתבייש לפני הבורא יתברך המבין מחשבת לב ויתעורר למחשבה טובה. וזה לשון אחי הגדול החסיד מהר\"י סג\"ל בהגהת יש נוחלין מי שמשים על לבו פירוש וכוונת העניינים והשבחים הנפלאים והתוארים הנכבדים בודאי יתעורר בעצמו ויכנס בלבו במעט מעט י��ם אחר יום לסדר שבחו של מקום ברוך הוא בפנימיות הלב ובלב נכנע ויכוין עצמו ממעמקי הלב בשמחה וביראה ליתן הוד והדר ושבח ותהלה ולעשות עטרה לראש ממ\"ה הקב\"ה להוסיף כח וגבורה בפמליא של מעלה ואז יכנס בלבו מורא שמים מאוד וגדולתו של ממ\"ה מידי יום ויום יותר ויותר ויהא נכנע לפניו בכל עת ובכל שעה הכנעה יותר ויותר ויעלה ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה עד אשר יעלה ויבא למדרגה עליונה מאוד ויזכה למדת האהבה לעשות הכל בשביל אהבת האל ית' בנפש חפצה ובדבוק נפלא ולא ישגיח בענייני העה\"ז וחמודותיו ויהא נבזה בעיניו נמאס עד אשר יגיע להתגברות הכח השכלי מידי יום ויום יותר אם יחזיק בכך ויבא ויעלה למדריגת היראה הפנימיית שהיא השלמות האחרון אשר אנשים בה מעט יזכנו האל אליה, עכ\"ל:",
+ "גדולה צעקה ובכי' בתפלה שקורע גזר דינו של אדם וזה לשון הזוהר בפרשת שמות (ח\"ב כ, א), האי מאן דצלי ובכי וצעק עד דלא יכיל למרחש בשפוותי' האי צלותא שלימתא דהיא בלבא ולעולם לא הדרי' ריקני' כו', עכ\"ל. וכן הוא בזוהר פ' ויחי (ח\"א כג, א) וזה לשונו, כל בר נש דאושיד דמעין קמי קב\"ה ואע\"ג דיתגזר עלי' עונשי' יתקרע ולא יכיל ההיא עונשא לשלטא' ביה מנ\"ל מלאה דהא לאה אתגזר לה למהוי לה חולקא בעשו והיא בבעותא אקדימת ליה ליעקב ולא אתייהיבת ליה עכ\"ל. ועוד כתב מזה בפ' תרומה עמוד רצ\"ב (ח\"ב קסה, ב), עיין שם שהאריך בו מאוד וסיים שם, זכאה חולקי' דההוא בר נש דאושיד דמעין קמיה קב\"ה בצלותי', עכ\"ל. ועוד האריך בענין אלו הדמעות בפרשת פקודי עת\"א (ח\"ב רמה, ב) עיין שם. כללו של דבר שהדמעות בשעת התפלה גורמים שאין התפלה חוזרת ריקם:",
+ "כתב הזוהר בפ' במדבר (ח\"ג קיז, ב) וזה לשונו, בכלא בעי קב\"ה רחימותא דלבא ומה מאן דמברך לחברי' בעי קב\"ה דיברך ליה בעינא טבא בלבא טבא מאן דמברך לקב\"ה על אחת כמה וכמה דבעי עינא טבא וליבא טבא ורחימתא דלבא בגין כך ואהבת את ה' אלהיך וגו', עכ\"ל. הרי מבואר שצריך לברך להקב\"ה בעין טובה מק\"ו וכן צריך שיכוון עצמו בתפילתו ובברכתו מה שמוציא מפיו שצריך להיות הכל בכוונה ורצון בעין טוב ובלב טוב ובנפש חפיצה:",
+ "וכן כתב בפ' ויקהל עמוד שפ\"ב (ח\"ב ריג, ב) וזה לשונו, כד פלח למאריה בצלותא אדבק רעותיה כנורא בגחלתא לייחדא אינון רקיעין תתאין דסטרא דקדושה לאתעטרא לון בשמא חדא תתאה ומתמן ולהלאה ליחדא אינון רקיעין עילאין פנימאן למהוי כלא חד בההוא רקיע עילאה דקיימו עלייהו. ובעוד דנשמתי' ושפתי' מרחשין לביה יכוון רעותי' יסתלק לעילא לעילא לייחד כלא ברזא דרזין דתמן תקינו דכל רעותין ומחשבין ברזא דקיימא באין סו\"ף דא בכל צלותא וצלותצא לכוונת גופא ונפשא בהאי כל יומא לאעטרי' יומי ברזא דיומין עילאין בפולחנא, עד כאן לשונו. הרי מבואר שצריך לכוין במחשבתו עד אין סוף ית' וית' ולייחד הכל אל מקורו כמ\"ש מזה בפרשת בשלח עמוד קי\"ב והאריך שם בענין ההוא מאוד וסוף דבריו הוא ומאן דמצלי צלותיה בעי לכוונא לבא ורעותיה לאמשכא ברכאן מההוא עמיקא דכלא בגין דיתקבל צלותי' ויתעביד רעותי' עכ\"ל. והענין הוא כאשר הוא מעלה טוהר תפילתו למעלה בכוונה נכונה ורצויה לייחד כולם אל המקור ית' אז הם שואבים הרצון מלמעלה להריק על ראשו רוב ברכות למלא שאלתו כאמור. בחרבי ובקשתי תרגום אונקלוס בצלותי ובבעותי. דע הלשון דומה לחרב גם לחץ והפה לקשת ובר מינן כשאין תפילתו הגונה אז נתהפך הקשת לקשת רמיה וחץ שחוט לשונם:",
+ "התפלה היא דורון למלך מלכי המלכים הקב\"ה והפה הוא הכלי שבו זה הדורון וצא ולמד מי שהי' מביא דורון למלך ב\"ו דורון מהודר והיה שם הדורון בכלי מטונף מלא קיא צואה אז המלך היה דנו במיתות חמורות על שתים רעות על ביזוי המלך ועל ביזוי הדורון. כן הוא מי שמתפלל ופיו דבר נבלה שדיבר לשון הרע או שבועה וקללה וכיוצא בזה אז שם התפילה שהי' דורון לממ\"ה הקב\"ה בכלי צואה. על כן צריך אדם לטהר פיו ולשונו ואם חטא יתקן לעשות תשובה שלימה ויקדש את פיו ולשונו. וכן צריך לטהר כל מעשיו קודם שבא לגשת בהיכל מלך מלכי המלכים הקב\"ה ולקרוא אותו ברוך אתה ה' כו' כדגרסינן בואלה שמות (רבה כב, ג): צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל וכן אמר איוב (טז, יז) על לא חמס בכפי ותפילתי זכה, א\"ר יושיע הכהן בר נחמי' וכי יש תפילה עכורה אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל והוא קורא להקב\"ה אינו עונה אותו למה שתפילתו בעבירה שנאמר ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו' אבל באיוב שלא היה בעמלו גזל היתה תפלתו זכה לכך הוא אמר ותפילתי זכה לפי שאין עול בכפי לפיכך תפילתי זכה. א\"ר חמא בר חנינא מנין שכל מי שהגזל בידו שתפילתו עכורה שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני וגו' ומנין שכל מי שמרחיק עצמו מן הגזל שתפילתו זכה שנאמר (תהלים כד, ג) מי יעלה בהר ה' וגו', וכתיב נקי כפים ובר לבב וגו'. מה כתיב אחריו ישא ברכה מאת ה' וגו' וכתיב זה דור דורשיו וכתיב תפלה לדוד שמעה ה' צדק וגומר בלא שפתי מרמה זהו שאמר הכתוב זבח רשעים תועבה ותפילת ישרים רצונו:",
+ "וזה לשון ראשית חכמה שער הקדושה דף ר\"י פ\"ז, שבלבול המחשבות שבא לאדם בעת עמדו בתפילה או בעת עסקו בתורה הוא מפני עונותיו שאינו ראוי לייחד והענין הוא המקטרג החצוני אשר יפסיק בינו ובין אלהיו וכיון שהאדם הוא רגיל לקום בחצות לילה לעסוק בתורה הוא כופה לסטרא אחרא ועונותיו מתכפרים ובזה יבא לטהר מחשבתו ולא תתבלבל יחודו, עד כאן לשונו:",
+ "מי שמוציא דבר מגונה מפיו לא נתקבלה תפילתו שכ\"כ בפ' פקודי עמוד תמ\"ח וז\"ל, אלין אינון ארבעים קיימי ואנזפי ומנדין לכל אינון דאפיקו מפומייהו מלה דלא אצטריכא ומטנפי פומייהו בה ואלין מנדין לון וקיימי ארבעין יומין דלא אשתמע צלותהון ולא עאלה לפרגודא וקיימי נזיפא לבר, וכן לכל אינון דחאבו כל אינון חובין דבעיין לנזיפא, עשרה כרוזי' נפקין בכל יומא ומכריזין בכל אינון רקיעין ובכל אינון חיילין ומשירין אזדהרו בפלני' דאיהו בנזיפא נזיפא איהו על חובא פלוני עד דתב קמי מאריה רחמנא לישזבין, עכ\"ל. הרי שהתפילה אינה נכנסת כשאין פי האדם משתמר מלהוציא דבר מגונה מפיו כאמור (אלין אינון ארבעים כו', פירוש שיש ארבעים מלאכים ממונים המשגיחים על בני האדם שלא יוציאו מפיהם דבר שאינו ראוי להוציא כדי לשמור פיהם בטהרה וכל מי שמנבל פיו מענישין אותו ותפילתו אינה נכנסת כאומרו ואלין מנדין לון כו' שמנדין אותם ומחזיקים אותו בנזיפה מ' יום ומכריזין עליו הזהרו בפלוני כמו שמבואר לכן ראוי להתבונן כל אדם לשמור פיו מלהוציא דבר מגונה מפיו או לעשות דבר שיבא ע\"י זו לידי נזיפה וזהו אומרו וכן לכל אינון כו' בפרגודא כו' במחיצה אשר שם התפילות נכנסים ומתעטרים כמבואר שם):",
+ "נשלם מסכת תמיד בעזרת בורא הכל ומעמיד"
+ ]
+ },
+ "Megillah": {
+ "Ner Mitzva": [
+ "עמוד הצדק��",
+ "נסמוך עמוד הצדקה לפורים כי בו נצטוו ביתר שאת על מתנות לאביונים",
+ "ענין ד' פרשיות ופורים",
+ "בד' פרשיות צריך להיות אזני כל העם אל הש\"ץ בקרות הפרשה מספר תורה שישמעו מפיו ויש מהם שהוא מדאורייתא כמ\"ש התוס' בפ\"ב דמגילה (יז, ב), וכן בסמ\"ק חשיב עשה לזכור מעשה עמלק והיא פרשת זכור וכו'. על כן כתב מהרי\"ש אותם שאינם יכולים לבא למניין לפרשת זכור יש להם ליזהר לאמרה בניגון ובטעמים ובתוס' פרק היה קורא (ברכות יג, א) כתבו, דפרשת זכור ופרשת פרה דאורייתא, הביאו הבית יוסף באורח חיים סימן קמ\"ו ובסי' תרפ\"ד. ומהר\"ש ז\"ל כתב בספר חכמת שלמה דטעות הוא, ומחק פרשת פרה. יהיה מה שיהיה מכל מקום הד' פרשיות על כל פנים על כולם חל החיוב מדרבנן לשמוע קריאתם בתורה וחמיר יותר מקריאת הפרשיות של כל השנה שחיובן ג\"כ בציבור מכל מקום אם יש עשרה דצייתי דהיינו החזן ותשעה עמו אז יש איזה היתר לאחריני לעסוק בתורה כמו שנפרש אבל באלו החיוב מוטל על כל ישראל לשמעם מקצתם דאורייתא ומקצתם דרבנן ועתה אפשר ענין של כל השנה גרסינן בפרק ואלו נאמרין (סוטה לט, א) כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפי' בדברי תורה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר כי עמדו ולא ענו עוד והא דאיתא בפ\"ק דברכות (ח, א) רב ששת מהדר אפיה וגריס פירוש בשעת קריאת התורה פרש\"י שיהי' גורס בלחש דהא דאמרינן שאסור לספר היינו דוקא בקול רם לפי שמונע אחרים מלשמוע אבל בלחש שרי ובעל הלכות גדולות פירש, הני מילי דאסור לספר בדליכא עשרה דצייתי לספר תורה אבל אי איכא עשרה דצייתי שפיר דמי ורב אלפס פי' דווקא רב ששת שתורתו אומנתו אבל איניש אחריני אסור ובהג\"ה אשיר\"י בפ\"ק דברכות כתב אהנך תירוצים אם יש שם עשרה השומעים קריאת התורה אבל אם אין שם כי אם עשרה עמו אסור למהדר אפיה שצריך שיהיו עשרה שומעים ס\"ת כו' הרי שכל ההיתרים אינם אלא בדאיכא עשרה דצייתי לספר תורה. ורש\"י לא התיר אפי' בדאיכא עשרה אלא בלחש אבל בקול רם אסור וע\"ז אמרו בפרק ואלו נאמרים כיון שנפתח ס\"ת אסור לספר אפי' בדברי תורה ובה\"ג סבירא ליה כיון דאיכא עשרה אפי' בקול רם מותר וההוא דאלו נאמרים מיירי בדליכא עשרה ורש\"י ס\"ל זה לדוחק לאוקמי ההוא דאלו נאמרים בדליכא עשרה דהא סתמא אמר כיון שנפתח ספר תורה אסור כו' אלא מיירי בקול רם ולהרי\"ף אין שום היתר אפי' בדרכים הנ\"ל אלא למי שתורתו אומנתו אבל לכל הדיעות עכ\"פ צריך להיות עשרה דצייתי דאל\"כ נתבטל ח\"ו תקנות הקדמונים לקרוא בתורה בציבור גם כל הברכות יהיו לבטלה ואפי' ההיתרים הנ\"ל בדאיכא עשרה כתב הבית יוסף שם סי' קמ\"ו וזה לשונו וכל מיני היתרות אלו שכתבו המפרשים להקל בשמיעת קריאת התורה אינם ענין לפרשת זכור שהיא מן התורה בעשרה כמבואר בדברי הרא\"ש פ\"ג שאכלו ובדברי סמ\"ק והתוס' ר\"פ היה קורא כתבו דפרשת זכור ופרשת פרה הוו דאורייתא, עכ\"ל. כלומר דשם צריכים כל הציבור לשמוע ולי נראה אפי' בשאר פרשיות שהם דרבנן גם כן הכי והם עדיפים מפרשיות של כל השנה שיש בהם צד היתר אבל לאלו אין צד היתר כמו בפרשת זכור דהא כל הד' פרשיות בחדא מחתא מחתינהו וכל תיקון דרבנן בהם הוא כעין תיקון דאורייתא ומי יתן אפי' בכל השנה החרש יחריש ובשעת קריאת התורה ולא ישגיחו בהתירים הנ\"ל. וכן משמע בשבולי הלקט שהביא הבית יוסף שם וזה לשונו, מצאתי כתוב בשם רבינו שמחה, האידנא אמאי נהוג לקרות ולע��ין בספרים בעוד שהם קורים. ויש לומר דדוקא לספר אסור כדי שלא יהיו נטרדים שאר השומעים אבל לקרות בלחש שפיר דמי. מיהו תימא לרבי שגם הוא מצווה לשמוע קריאת התורה דכתיב ואז ניכל העם אל ספר התורה, ואם יקרא בספר לא יוכל להבין מה שקורין. הילכך נראה דאסור, עד כאן לשונו. ושבילי הלקט ודאי ס\"ל כתירוצא דרב ששת כמ\"ש רבינו יונה בפ\"ק דברכות וזה לשונו, ואית דמפרשי דדוקא רב ששת היה מותר מפני שהיה סגי נהור ולא היה מחוייב בקריאת התורה דדברים שנתנו בכתב א\"א יכול לאמרן בע\"פ אבל אדם אחר שרואה וחייב בקריאת התורה אסור לספר כו' ע\"כ אני אומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שלא ישגיח בהתרים הנ\"ל אפי' כל ימות השנה ולא יסיח שמיעתו מקריאת הש\"ץ מתוך הספר תורה:",
+ "כל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין כדאיתא במסכת חגיגה (ז, ב) בענין עולת ראיה וחגיגה שאינה באה מהמעשר אלא מהחולין, וכן נ\"ל לענין פורים שנוהגים במחצית השקל ומכל שכן משלוח מנות ומתנות לאביונים שהוצאה זו יוציא אדם משלו ולא ממעות מעשר שלו. וכן מצאתי כתוב וזה לשונו, ודוקא משלו כאשר השיב מהר\"י מולין דבמעות מעשר לא נפיק ידי מתנות לאביונים. ומזה נראה לי באותן המקומות שנותנים קצבה מכל נפש לחזן קודם קריאת המגילה מעות פורים בזה לא נפקי ידי מתנות לאביונים כי הוא בכלל השכירות ואם לא יתן הקצבה ההוא היה צריך להרבות שכירות החזן ואם כן הוא הצדקה תהיה לנו ולא לעניים אלא צריך ליתן בלאו הכי כפי נדבת מסת ידו ע\"כ אמנם כשהפריש כפי מסת ידו ורוצה להוסיף נראה דמותר להוסיף ממעות מעשר שלו:",
+ "מצות קריאת המגילה חמורה ודוחה מצוה מהתורה והיא מצוה הבאה פעם אחת בשנה והעולם אין נזהרין בה לראות ולקרות מהמגילה הכשירה הכתובה בספר ובדיו ובכל הלכותיה או לשמוע אותה כולה מפי הש\"ץ הקורא אותה ממגילה כשירה רע עלי המעשה אשר נעשה כי צעקת העם מרובה בבית הכנסת שאי אפשר לשומעה כולה מהש\"ץ יש אשר מסודר לפניהם חומש וקורין מתוך החומש נמצא אלו האנשים אינם מקיימים מצות קריאת המגילה אשר היא מצוה עוברת ואין לה תמורה בכל השנה ונמצא זה עוקר המצוה הזאת מעיקרא ע\"כ יתעורר האדם ויתן אל לבו דבר זה יעשה א' משתים או ילך ויעמוד אצל החזן כשקורא המגילה או יהיה לו מגילה כשירה כתובה פתוחה לפניו ויקרא ממנה:",
+ "כשמברכין על קריאת מגילה ושהחיינו יכוין שיוצא בברכות אלו גם על סעודת פורים שיאכל ומצות משלוח מנות כו' כי סעודות פורים ומשלוח מנות הם ג\"כ מצות מדברי קבלה וראוי היה לברך עליהם אקב\"ו כו' ושהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי כמו שמברכין אנר חנוכה ואקריאת מגילה רק שהברכות של המגילה קאי על קריאת המגילה. ועל קיום מ\"ש במגילה דהיינו הסעודה ומשלוח מנות כו' כמו שהחיינו בקידוש יום טוב סוכות קאי גם על הסוכה על כן צריך השומע הברכות לכוון גם על זה:",
+ "יש בחוצה לארץ כרכים גדולים וישנים ערים גדולות ובצורות ויש להסתפק בהם אולי היו מוקפות חומה בימי יהושיע בן נון על כן ראוי ליחיד אשר יראת אלקים בלבו להחמיר על עצמו ולקרות המגילה ממגילה כשירה גם בליל ט\"ו ויום ט\"ו רק יקרא אז בלא ברכה וכבר רמזתי שראוי להיות אדם ירא וחרד במצות ומכל שכן במצוה העוברת כלומר שאינה נוהגת אלא פעם א' בשנה ראוי להיות זריז בה כהנה וכהנה:",
+ "פורים מותר לעשות מלאכה ובמקום שנהגו שלא לעשות אין עושים והעושה אינו רואה סימן ברכה לעולם ובהג\"ה מיימוני בשאלת' כתב, דמאן דעביד עבידתא באתרא דלא נהיגי משמתין ליה עכ\"ל. וכתב הכלבו וזה לשונו, וכבר כתבנו למעלה שאסורים בעשיית מלאכה בקבלת מנהג על כל ישראל ואין לזלזל על המנהג כיון שפשט איסורו בכל ישראל אמנם בניין של שמחה כגון לבנות בית חתנות לבנו ונטיעה של שמחה כגון הנוטע בורנקי של מלכים מותר וכן מלאכת מצוה שריא כגון כתיבה של מצוה ומותר לכתוב פסקי הלכות ופשט המקראות שאדם שמח בהן פקודי ה' ישרים משמחי לב ואגרת של שאלת שלום וכותב בספר זכרונות וכן כל דבר שאינו צריך עיון נראה שמותר, עד כאן לשונו. ובמהרי\"ל אמהר\"ש שלמאן דאמר שפורים אסור לעשות בו מלאכה אסור ג\"כ לכתוב בשני הימים דכתיבה היא מלאכה גדולה ומהרי\"ל היה כותב תשובות על שאלות אשר שאלו לו בשעה שהיה מיסב על השלחן בסעודת פורים, עכ\"ל:",
+ "ובתרומת הדשן, מה שנוהגים לעשות כמה מלאכות בפורים בתפירה וציורים וכמה מיני מלאכות לצורך פורים, יפה הם עושים או לא. תשובה יראה דשפיר דמי והכי מוכח בפרקא קמא דמגילה (ה, ב) דמשני לעולם נהוג איסור מלאכה אפילו באתרא דרבי אלא רבי נטיעות של שמחה נטע אלמא אע\"ג דמלאכה גמורה היא לשם שמחה מותרת וכל שכן נדון דידן אפילו אם תמצא לומר מאתרוותא דנהוג שלא לעשות מלאכה בפורים אך קשה לי דבאשיר\"י פרק שני דמגילה מייתי ירושלמי (פ\"ב ה\"ב) אהא דתנן היה כותבה כותבה ודורשה הדא אמרה דפורים מותר בעשיית מלאכה פירוש מדשרי לכתוב המגלה והשתא לפי סברתו דלעיל היכא מוכח דשרי במלאכה דלמא משום דמלאכת שמחה היא לא אסור כלל דודאי כתיבת המגלה שהיא עיקר מצות פורים טפי חשיבה מלאכת שמחה ממלאכה שעושים לשמחה תחבולות מיהו נראה דלא בעי לאודועי אלא שלא קבלו עליהם י\"ט ממש כדאיתא בגמרא דאי היה י\"ט ממש ודאי היה אסור, עכ\"ל:",
+ "ריב גדול היה לי עם מקצת קהילות בחוצה לארץ שאוכלין הסעודה אחר מנחה ועי\"ז מבטלין התמיד ואין קורין לבית הכנסת לתפילת ערבית ויש שתים רעות חדא לבטל תפילה בצבור וחטאת הקהל הוא. ועוד העם משתכרין ושוכחין תפילת ערבית שהאידנא קבלוה לחובה וגם ק\"ש שהוא דאורייתא וכי ביום הזה שנתקיים ליהודים היתה אורה זו תורה יעשה עקירה הייטב בעיני ה'. על כן לא יפה בעיניה מנהג להקדים תפילת מנחה ולעשות אחר כך הסעודה אף שכתב רמ\"א כן רק יעשה כמנהג הקהילות ההם להתפלל מנחה ומעריב ביחד והם עושים הסעודה מקודם וזריזין מקדימים ובבוא עת התפילות כפי מנהג הקהילות ההם. אזי יקרא השמש לב\"ה כמנהגו דבר יום ביומו ולא ישנו ואף שהעם באמצע הסעודה של שמחה ומשתה יכולין לילך לב\"ה להתפלל ואין צריך לברך ברהמ\"ז כמו שהיא הסכמת תוס' במסכת חולין פרק כיסוי הדם ריש דף פ\"ז וזה לשונם, משתה וברוכי בהדי הדדי לא אפשר מכאן היה אומר הר\"ר יום טוב (קב, א) דאם עמד מאכילתו ולהתפלל כשחוזר ובא לאכול צריך לברך ברכת המזון וליטול ידיו ולברך המוציא משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר ואין נראה דלא דמי כלל משום דהכא הב ונבריך הוי גמר דבר והוי הפסק וכן כסוי אי לא דאפשר בהדי הדדי אבל תפלה לא הוי גמר לסעודה דאטו אם בירך אדם בסעודה על הרעמים או אפי' בפ\"ה יצטרך ליטול ידיו ולברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ובהדיא אמרינן בערבי פסחים דאם הניחו מקצת חביריו ועקרו רגליהם לילך לב\"ה כשהם חוזרים אין טעונים ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אע\"פ שהתפלל בנתיים, עכ\"ל. וכן הסכמת הפוסקים ואף אם איזה יחיד הוא טרוד מאוד בסעודתו ובמשלוח מנות ואינו יכול לילך לב\"ה מכל מקום יהיה לו לזכרון להתפלל כשיקרא השמש ואז יתפלל בשעה שהציבור מתפללים. וכל מי שמקדים ומזרז ביותר לעשות הסעודה בהשכמה הוא משובח בעיני וכן כתב מהר\"ר איסרל\"ן שהוא ורבותיו נהגו בכל השנים עיקר סעודה שחרית וטעמא דמסתבר הוא דהא זו הסעודה היא נגד סעודת אסתר שעשתה על המלך ובודאי היתה הסעודה בעת שדרכן של המלכים לאכול ובסעודה זו נתלה המן ונתנו הקדמונים סימן וישבות המן ממחרת כלומר המן נתלה במחרתו של פסח שהוא יום שני בעת העומר כדאיתא ברבות מגילה (אסתר רבה י, ד) שאמר לו המן מלי קומץ עומר שלך כו' וסימנא מילתא שאמר ממחרת נתלה שמע מינה שסעודת אסתר היתה במחרת על כן ירא שמים ישמח בשמחה של מצוה ויתחיל סעודתו במחרת בזמן הסעודה וישב בשמחה ובטוב לבב עם ריעיו ואוהביו ועניים יהיו בני ביתו ויגיל בשמחת מצוה הנ\"ל כל היום ובהגיע זמן מנחה ומעריב יתפלל בכוונה ואם משכה סעודתו עד תוך הלילה כתב הרא\"ש ז\"ל שאין אומרים על הנסים אבל הגהות מיימוני כתב בפ\"ב דהלכות מגילה בשם מהר\"ם שצריך לברך על הנסים כדאשכחן רב צלי של שבת במ\"ש וכ\"כ באורח חיים בשם הר\"י מקורביל ומהור\"ר אייזיק טירנא כתב מידי דהוה אסעודה שלישית של שבת שמשכה בלילה שמזכירין שבת ה\"נ על הנסים הואיל והתחיל ביום ולא התפלל ערבית ואם שכח על הנסים אע\"ג דבתפלה אין מחזירין אותו בסעודות פורים מחזירין אותו כן פסק הגאון מהר\"ש ז\"ל בתשובותיו בשם גדול בדורו מהור\"ר יעקב פולק סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא פי' בליל י\"ד אף שהוא בין מגילה למגילה לא יצא ידי מצות סעודה כי אם ביום כדמות סעודת אסתר וכתב הכלבו בסי' מ\"ה כי יש נהגו שלא לאכול בשר בלילה ההוא שלא יטעו ויחשבו שהוא סעודת פורים, עד כאן:",
+ "לשון אבא מורי זלה\"ה בעמק ברכה, ומשלוח מנות הוא שתי מנות של בשר או ב' מיני תבשיל או שתי מיני אוכלים כך כתב בעל תרומת הדשן בשם הרמב\"ם בסי' קי\"א וכן הוא בשלחן ערוך בסי' תרצ\"ה וזה לשון מהר\"י סג\"ל שטוב לשלוח מנות פי' דוקא מיני מאכל או משקה ודוקא בשר ודגים מבושלים שכן משמע פ\"ק דביצה דלב\"ש לא מתקרי מנות בע\"א, עכ\"ל. ק\"ל דשתיי' בכלל אכילה כדאיתא בפ\"ג דשבועות והביאו תרומת הדשן בסי' ל\"א. ע\"כ מי ששולח לחבירו מנה אחת של אוכל ועמו כוס או צלוחית של משקה יין או שכראו דבש שקורין מע\"ד קיים בזה ומשלוח מנות וכן פסק בהדיא בעל תרומת הדשן בסי' קי\"א עיין שם:",
+ "ולי נראה דזו א\"צ פני' דהוא ת��מוד ערוך בפ\"ג דמגילה דגרסינן שם (ז, א) תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו ב' מנות לאדם א' וכו' עד ר' יודא הנשיא שלח ליה לר' אושעיא אטמא דעיגלא תלתא ותלתא גרבי דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות וגו', עד כאן לשון הגמרא שם:",
+ "מצוה לשמוח בפוריא אבל יהיה של מצוה לא הוללות וסכלות. והרמב\"ם כתב, מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות איש לרעהו שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמוח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האומללים האלה דומה לשכינה שנאמר להחיות לב נדכאים, עד כאן לשונו:",
+ "ומצאתי כתוב ואף אותן המשתכרין יהיה כוונתם לשם שמים כדי לזכור הנס שבא במשתה היין ולא כאותן המשתכרין כדי למלאות גרונם כאשר ראיתי רבים בני אדם אשר המהביין שגו פקו פלילי' ומרבים בימי הפורים האלה לעשות שחוק וקלות ראש ואינם חוששים להתפלל בימים האלה ואדרבה מרימים קולות בשעת התפלה לקריאת מגילה ומערבבים החזן עד כי קולו לא ישמע גם באכלם לבם ועיניהם שם על מעדניהם ולא נשאו את ראשם לא הביטו העולם העליון אשר ה' אלהי ישראל בא בו ולא יחושו לא על נטילת ידים ולא על ברכת המוציא ולא על ברכת המזון עד כי נדמה לרוב המון שבשני הימים האלה היתר לכל אדם לפרוק עול תורה ומצות מעליו וכל המרבה להיות משוגע הרי זה משובח וכל זה הוא בלי ספק רע ומר והוא עון פלילי כי לא הותר לנו רק שמחה לא שחוק וקלות ראש וכל המבטל תפלה ואינו שומע מקרא מגילה מלה במלה הרי זה חוטא ומתחייב בנפשו ואי אפשר לכל אשר בשם ישראל יכונה לפרוק מעליו עול מלכות שמים אפילו שעה אחת ולא מצינו לראשונים שהיו מתעסקים בקלות ראש בפורים ח\"ו אבל בדברי מצוה היו מתעסקין כמו שאמרו רבותינו ז\"ל בסנהדרין (יב, ב) מכדי מפוריא עד פסחא תלתין יומין ובפורים דרשינן בהלכות פסח כו' הרי שביום הפורים היו דורשין בהלכות פסח והנה ביום ט\"ו נצטוו לישב בכל עיר להזכיר לכל אדם לתת מחצית השקל גם מהרי\"ל היה כותב תשובה על שאלה בפורים ולא היו ח\"ו מבטלים שמחת פורים אבל זה דרכם היו מתפללים תפלתם בבית הכנסת ככל דיני תפלה ובכוונה הראויה כבכל שאר הימים והיו שומעים קריאת מגילה מלה במלה מפי החזן ולא משיחים אפי' שיחה קלה והיו מחלקין צדקה איש כפי מסת ידו בשמחה ובטוב לב והיו הולכים לבתיהם והיו אוכלים ושותין ומדקדקים בנטילת ידים ובברכת המוציא ובברכת המזון שמחים בזכרם את כל הנסים אשר עשה ה' לאבותינו ומשבחים לשמו הגדול אשר בכל דור ודור מפליא חסדו עמנו ושמחים בתלמוד תורה כמו שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. וקודם כל השמחה מטיילים בשמחת לימוד תורה כדדרשינן (מגילה טז, ב) ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה כלומר אחר כך שמחה וחוזרין ומתפללין בכוונה ובשמחה וכי יחזרו לקרות המגילה ישמעו בכונה ובלי הפסק שום שיחת חולין ח\"ו והכל בעבודת ה' וביראתו כמו שאמר (תהלים ב, יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה וכל היוצא בעקבי הרועים לעשות את כל המעשים האלה על פי דרכם כמוהם יהיו צאצאי מעיו וכל אשר חפץ ה' בידו יצליח וה' הוא האומר אליך לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלהים את מעשיך ע\"כ. בתרומת הדשן כתב וזה לשונו מצאתי בהעתק תשובה אחת וז\"ל שמעתי מהרר' טובי' בשם ריב\"א בכל מאכל שלוקחין החברים זה מזה אפי' שלא ברשות משום שמחת פורים בשעת קריאת המגילה עד ליל סעודת פורים שהן שתי לילות ויום אחד אין בהם משום גניבה ולא משום גזילה ואין להזמינו לבית דין ואין חוששין עליו ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי שבעה טובי העיר עכ\"ל ויש אומרים דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים פטור מלשלם ועיין בחושן משפט בדיני נזיקין סי' שע\"ה בשלחן ערוך בתשובת ר\"י מינץ סי' י\"ו כתב דמותר ללבוש פרצופים ולשנות בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך מאחר שאין מתכוונים אלא לשמחה בעלמא ה\"ה לבישת כלאים דרבנן אבל אני אומר לאו משנת חסידים הוא ושומר נפשו ירחק מזה ללבוש כלאים אפי' דרבנן או לחטוף מחבירו שלא ברשות כי זה הוא שמחת הוללות וכבר כתבנו לשמוח בשמחה של מצוה:",
+ "ענין צדקה ומעשר",
+ "מעלת מצות צדקה וחיובה הגדול להיות נזהר בה יותר מכל המצות ובכל עת ובכלשעה וגודל עונש המתרשל בה ושכרה המרובה בעה\"ז ובעה\"ב וע\"י זוכה ורואה פני שכינה. ודיני הצדקה וכמה מעלות זו על גב זו בסדר נתינתה הלא הכל כתוב בספר הישר בתלמוד ובפוסקים ובמדרשים ובספרי המוסר והכל גלוי ומפורסם:",
+ "באתי להזהיר באיזה דברים שהרבה המוניים אינם נזהרים דהיינו שמקיימין מצות הצדקה. אבל אינן מקיימין מכשירי המצוה והם אלו א' ליתן הצדקה בסתר ואם הוא נותן ליד עני יתנהו לו בתחבולה ובאופן שלא יכלם ולא יבוש ב' בסבר פניםיפות ולהראות לו אהבה לא כאותן הנותנים במריבה ח\"ו. ג' כל חלב לה' רצוני לומר יתן לו מהמובחר כתב הרמב\"ם בהל' איסורי מזבח (פ\"ז הי\"א) הרוצח לזכות לעצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו הרי נאמר בתורה והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו וה\"ה בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהי' מן הנאה והטוב אם בנה בית תפלה יהי' נאה מבית ישיבתו האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשלחנו כסה ערום יכסהמן היפה שבכסותו הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה' עכ\"ל. ד' אשרי משכיל אל דל כתיב (תהלים מא, ב), הפי' כי יש הרבה עניים חשובים בני בשת שסובלים הרבה דוחקים ואינם מגלים את עצמם אבל צריך אדם להשכיל מעצמו ולבחון על בני אדם כדי שיתבונן מי הוא דל ויתחיל הוא עמו מאליו אל יתפאר בצדקה כתב הסמ\"ג צריך הנותן שלא יתפאר בצדקה שנותן ואם מתפאר לא דיו שאינו מקבל שכר על מה שנותן אלא שמענישין אותו דתניא בפ\"ק דב\"ב (י, ב) נענה ואמר ר\"נ צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת צדקה וחסד שאומות העולם עושים חטא הוא להם שאין עושים אלא להתיהר וכל המתיהר נופל בגיהנם ע\"כ:",
+ "הצדקה שעושות הנשים רצויות להקב\"ה יותר מהצדקה שהאנשים עושים משום דאיתתא שכיחא בביתא ויהבת ריפתא לעניא ומקרבא הנייתא כדאיתא במסכת כתובות פרק מציאת האשה (סז, ב), ובמסכת תענית פרק כיצד סדר תעניות (כג, ב). ואחת מעשר התקנות שתיקן עזרא לישראל שתהא האשה משכמת ואופה (ב\"ק פב, א), כדי שתהא הפת מצויה לעניים בבואם לביתו בבוקר למען תהיה להם מן הפת החמה ותתן להם מן היבשה אבל מכל מקום אם ידעה שלא ניחא ליה לבעלה אין לה ליתן בלא רשותו והמקבל ממנה ה\"ז גזל אבל בסתמא מקבלין מהן דבר מועט דאמרינן מסתמא אין הבעל מקפיד על דבר מועט כו' וכמה הוא דבר מועט הכל לפי עושר הבעלים ועניותן כדאיתא בסוף מסכת ב\"ק (קיט, א) גבאי צדקה לוקחים מהן כלומר מן הנשים דבר מועט אבל לא דבר מרובה רבינא איקלע לבי מחוזא אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי כלומר שרשראות וצמידי זהב וקבל מינייהו אמר ליה רבה תוספא' והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה אמר הנהו לבני מחוזא דבר מועט נינהו ולכן נכון לכל איש ישראל ליתן רשות לאשתו ליתן צדקה כפי רצונה הואיל וצדקות שלה רצויות ויהא שכר ויותר הואיל והדבר תלוי בו:",
+ "מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו חייב להחיותו ולא להלוותו אבל מי שאינו עבריין אף שהוא עם הארץ מחויב להחיותו וההוא עובדא דרבי בפרק השותפים (ב\"ב ח, א) שהיה מצטער שנתן פתו לע\"ה כתב הריטב\"א בפ\"ק דבתרא מסתברא בכה\"ג שהיו שני בצורת ומה שהיה לע\"ה יחסר לת\"ח אבל ודאי בלאו הכי חייב להחיותו וכן נמי מסתברא דאפי' בכה\"ג אם בא לפנינו מת ברעב חייב להחיותו אע\"פ שהוא ספק אם יחסר לת\"ח כו'. ונראה לי אפי' מי שיש בו איזה מידה או הנהגה מגונה. אבל מקיים שאר מילי מחויבין להחיותו אבל יזהירו להוכיחו ולהדריכו בדרך הישר ואפשר דזה רמז ר' יונתן בן עמרם בעובדא דר' הנ\"ל שאמר פרנסיני כעורב וככלב הזכיר ב' אלו שחטאו כדאיתא בפרק חלק (קח, ב) ג' שמש ובתיבה ושנים מהם היה העורב והכלב ועל כל זאת פרנסם נח בתיבה וק\"ל:",
+ "בפ\"ק דבבא בתרא (ט, א) א\"ר אליעזר גדול המעשה יותר מהעושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ובטור י\"ד סי' רמ\"ט כתב שכרו גדול כשכר הנותן. ויש מגיהין בטור משכר הנותן וכן הוא בשלחן ערוך משכר הנותן ואז הוא כדברי ר\"א אבל לי נראה שאין להגיה כי יש לשאול טעמא מאי יהיה שכרו של המעשה מרובה מהעושה עצמו אלא הענין הוא דהעושה אינו יכול לעשות יותר ממה שיכולתו לעשות אבל המעשה יכול לעשות כמה וכמה בני אדם בלי שיעור. נמצא אתה למד שהמעשה אחד ליתן עשרה זהו' אין שכר ויותר מהעושה והלואי שיהי' שכרו כעושה וע\"ז אמר הטור שכרו גדול כנותן אבל אם אח\"כ מעשה עוד כמה וכמה בני אדם אז שכרו הרבה מאוד על כן יהיה אדם נותן לפי כחו ויהיה מדתו גם כן לעשות הרבה בני אדם לדבר על לבם או באיזה ענין שיהיה שיגרום שיתנו הרבה ואז שכרו הרבה מאוד:",
+ "תנן (אבות א, ה) ויהיו עניים בני ביתך. לשון הטור מצוה שיהיו בני ביתו עניים ויתומים ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם מהרבות עבדים ותחשב לו לצדקה עכ\"ל. אבל ידבר עמהם בנחת ובהגיע עת האוכל ינהג בהם כבוד להאכילם על שלחנו ובספר פנים יפות. וכשלקחם להשתמש יחשוב בלבו רבש\"ע אני לוקח אילו ולא אחרים לקיים ציוויך וחי אחיך עמך. וכן כל דבר שבעולם אף שהאדם עושה בשביל עצמו אם יכול להעלות זה הדבר לכבוד שמו יתברך ישים הדבר בלבו ויתעורר עליו ויעשנה בשמחה. למשל אדם הזן בניו ובני ביתו הקטנים שכללוהו רז\"ל (כחובות נ, א) בפסוק עושה צדקה בכל עת אף שהאדם עושה מחמת כרחם אב על בנים מכל מקום ישים במחשבת ורצון הש\"י:",
+ "יש מפזר ונוסף בפ\"ק דגיטין (ז, א) אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהם צדקה ואמרו במסכת כתובות (סו, ב) מלח ממון חסר. ומכל מקום אסור לאדם לנסות את הש\"י בזה כמ\"ש לא תנסון את ה' ולא שרי לנסות אלא במעשר תבואה כדאיתא בפ\"ק דתענית (ט, א), אבל בצדקה לא ונראה אפי' במעשר כספים נמי לא דהיכא דגלי הפסוק דשרי לנסות זה דהיינו במעשר תבואה שם מותר אבל היכא דלא גלי בהדיא הוא בכלל הלאו דלא תנסון. והטור י\"ד סימן רמ\"ז כתב וזה לשונו הדבר בדוק ומנוס�� כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו אלא אדרבה תוסיף לו עושר וכבוד כדכתיב מהחל התרומה לבא לבית ה' אכול ושבוע והותר עד לרוב כי ברך את עמו וכתיב הביאו אתה מעשר אל בית האוצר ויהיה טרף בביתו ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי עליכם ברכה עד בלי די ואמרו חכמים (תענית ט, א) בכל דבר אסור לנסות את ה' חוץ מדבר זה כדכתיב (מלאכי ג, י) ובחנוני נא בזאת, עכ\"ל. משמע לכאורה מדבריו דאפי' בצדקה מותר לנסות וזה דבר תימא. על כן נראה דגם הטור ס\"ל דבצדקה אסור לנסות ואף שכתב הדבר בדוק ומנוסה ר\"ל העין רואה שהוא ע\"כ כך וכמו שהעיד שהמע\"ה (משלי יא, כד) יש מפזר ונוסף אבל לעשות כן ולנסות זה אסור. והראיה שהביא מהחל בתרומה כו' ואח\"כ ממעשר זה לא הביא רק להראות השפעת הש\"י למפזרים שמוסיף עליהם והא ראיה ששם היה עד לרוב ומכל מקום גם בצדקה עושה הקב\"ה כן אבל לא התיר להאדם לנסותו רק במעשר ודיקא נמי דכוונת הטור כן שהרי בענין הצדקה לא כתב דמותר לנסותו רק כתב הוא בדוק ומנוסה רק בענין מעשר הביא לשון הגמרא שמותר לנסות והגאון רמ\"א בשלחן ערוך (רמז, ד) בהגהותיו שהעתיק דברי הטור דמותר לנסות אף בצדקה לא נראה לי:",
+ "ומכל מקום זה יכול אדם לעשות כשנותן צדקה להתפלל להקב\"ה שלא יבוא הוא וזרעו לידי מידה זו כדאיתא במס' שבת פרק שואל (שבת דף קנ\"א) תניא ר' אליעזר הקפר אומר לעולם יבקש אדם רחמים על מידה זו שאם הוא לא בא בנו בא ואם בנו לא בא בן בנובא שנאמר כי בגלל הדבר הזה תניא דבי רבי ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם ע\"כ במסכת שבת פרק במה אשה (סג, א) אמר רשב\"ל גדול המלוה יותר מהעושה צדקה והמטיל לכיס יותר מכולם. זה לשון התוספות בפ\"ק דתענית ריש דף ט' הכי איתא בספרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר ריבית ופרקמטי' וכל שאר רווחים מנין ת\"ל את כל דהוי מצי למימר את תבואתך מאי את כל לרבות ריבית ופרקמטי' וכל דבר שמרויח בו עכ\"ל. וגרסינן באלה דברים רבה (תנחומא תבוא ד') ברוך אתה בעיר ברוך אתה בשדה א\"ר יצחק שלא יאמר אדם אלו נתן לי הקב\"ה שדה הייתי מוציא מעשרות מתוכה. אלא אם אין לו שדה יתן ממה שיש לו בעיר. נ\"ל גם מירושה שירש מאביו צריך ליתן אף שאביו היה נזהר כל ימיו במעשרות מכל מקום עתה שזכה הבן בהם למה לא יעשר ממה שזימן לו הש\"י דלא שייך לומר דהבן קם במקום אביו דהא רשות בן רשות אחר דאפי' בחיי אביו יכול אדם לומר לזכות עירוב ע\"י בנו שאינו סמוך על שלחנו כי אין ידו כיד אביו ומכ\"ש השתא שמת אז הוא רשות אחר תנן במסכת שקלים (פ\"ד, ה\"ב) רבי עקיבא אומר אין משתכרין משל הקדש ולא משל עניים והלכה כר' עקיבא וטעמיה דלמא מתרמי עני וליכא למיתב ליה ע\"כ נראה דיותר טוב שיונחו מעות מעשרותיו בטילים ולא ילוום בריוח אם לא שהוא איש אמיד ואף אם ילוום על ריוח יוכל ליתן לעני משלו ויהיה לוה ואח\"כ יפרע ממעשרותיו. מעות מעשר שביד אדם יראה שיחלקנו לעניים בחייו כי אם מת אדם ונשאר מעות מעשר נראה בעיני שאין היורשים יורשים אותו רק זוכים בו גבאי צדקהו סברתי היא לפי מה שאוכיח לפסוק ההלכה שטובת הנאה אינה ממון ואף הוא בחייו לא היה לו במעות מעשר רק טובת הנאה וזה אינו ממון להורישו ליורשיו ומיד שמת טובת הנאה זו פרחה כ�� לא היה אחיזה לטובת הנאה רק לבעל המעשר וכשמת אז נתבטלה והמעשר הוא של העניים וזוכים בה גבאי צדקה שהם יד עניים בשלמא אם היתה טובת הנאה לבעלה נחשבת לממון היה ביכולת להורישה אבל מאחר שאינה ממון א\"כ כשמת אין בה ממש. והוכחתי שטובת הנאה אינה ממון היא מהא דאיתא במסכת קדושין סוף פרק האיש מקדש (נח, א) על המשנה המקדש בתרומות ובמעשרות כו' הרי זו מקודשת ובגמ' אמר עולא טובת הנאה אינה ממון ומוקי למתני' בישראל שנפלו לו טבלים מבית אביאמו וס\"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי ומוכח שם בכל הסוגי' דטובת הנאה אינה ממון. אמת שהרא\"ש הביא דברי ר\"ה שכתב וזה לשונו אע\"ג דסלקא שמעתתא דטובת הנאה אינה ממון קיימא לן דממון היא דהכי אסיק רבא למתני' דקונם כהנים ולוים נהנים לי בפרק אילו נדרים (נדרים פד, ב) דטובת הנאה ממון ומילתא דרבא עיקר וכן הלכה עכ\"ל. וכ\"כ הר\"ן בשמו. אבל דברים אלו יש לתמוה עליהם דהא מצינו בפ\"ק דמציעא דף י\"א דרבא אית ליה טובת הנאה אינה ממון בעובדא דר\"ג וזקנים שהיו באין בספינה ואמר ר\"נ עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע כו' ע\"ש בסוגיא הפילפול ואמר רבא שפיר עבוד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר להקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון ה\"נ טובת הנאה אינה ממון כו' הרי דס\"ל לרבא טובת הנאה אינה ממון ומההיא דפרק ד' נדרים אינה ראיה למי שמעיין שם בסוגיא דף פ\"ד פ\"ה במתני' דכהנים לויים נהנים לי כו' דמקשה רישא לסיפא דברישא משמע טובת הנאה אינה ממון ובסיפא משמע דטובת הנאה ממון ורב הושעיא מוקי רישא וסיפא בתנאי הא רבי והא רבי יוסי בר יודא כו' ואח\"כ אמר שם תלמודא דכ\"ע טובת הנאה אינה ממון ומוקי פלוגתייהו בטעם אחר ומתני' לא מתרצא ואתי רבא ומתרץ למתני' דהמתני' סבירא לה דטובת הנאת ממון ולא קשיא מידי. כך אמר רבא בפירוש המשנה. אבל רבא ס\"ל דלא כהמשנה רק כאידך תנאי דס\"ל טובת הנאה אינה ממון ואז לא קשיא דרבא אדרבא. ובפסחים בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ו) לימא בטובת הנאה קמיפלגי דר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון ור' יהושיע סבר טובת הנאה אינה ממון. לא דכ\"ע סברי טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי כו' מוכח בהדיא דטובת הנאה אינה ממון דאם כ\"ע סבירא להו כן אז הוא פשיטא. אלא אפילו אם נאמר דזה דחיי' בעלמא ור\"א ור\"י פליגי בהכי דר\"א ס\"ל דטובת הנאה ממון ור\"י ס\"ל אינה ממון. מכל מקום ר\"א ור\"י הלכה כר' יהושע. הרי מבואר בהדיא דהלכה טובת הנאה אינה ממון. וכן פסק הרמב\"ם בהלכות אישות בפרק חמישי כעולא דסוף פרק האיש מקדש דלעיל שאמר טובת הנאה אינה ממון ומוקי למתני' בישראל שנפלו טבלים מאבי אמו כהן וכתב הרב המגיד דיש חולקין ודעת רבינו עיקר דטובת הנאה אינה ממון וכן הוא דעת הראב\"ד מאחר שלא השיג בזה על הרמב\"ם בודאי מסכים כן:",
+ "וכן הוא במרדכי בפ\"ק דמציעא סימן רמ\"א בשם תשובת מהר\"ם בר ברוך ולצורך התועליות היוצאים מזו התשובה אעתיקנה. אשר שאלת בראובן שיש לו חצי מעשר אות וחצי שאינו נוהג בעירו לתת לכיס של צדקה שיש לו רשות ליתנו לכל עניים שירצה אם יכול לתתו לבניו ולבנותיו של שמעון קרובו הסמוכים על שולחנו של שמעון אע\"פ ששמעון אביהם יש לו ואינו נוטל מן הצדקה נראה לי דכל זמן שהן סמוכין על שולחנו אינו יכול ליתן להם אפילו הם גדולים דקיימא לן כרבי יוחנן לגבי שמואל דאמר פ\"ק דבבא מציעא (יב, א) גבי מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו כו' לא קטן קטן ממש אלא אפילו גדו�� וסמוך על שולחן אביו זהו קטן ופירש ר\"ת דה\"ה בעלמא בלא מציאה וכ\"פ רבינו תם בעירובין פרק חלון (עט, ב) אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים ויש ליזהר שלא לזכות בעירוב ע\"י בנו ובתו הגדולים הסמוכים על שולחנו לפי שידו כידיהם וכיון דידם כידו אסור ליתן להם מעשר עני כיון דאביהם עשיר הוא ואע\"פ שרבינו שמשון משפירא חולק על רבינו תם ומחלק בין מציעא דליכא דעת אחרת מקנה להיכא דאיכא דעת אחרת מקנה אנן עבדינן כר\"ת ולחומרא ועוד יכול להיות בנדון זה כיון דלית להו לבעלים שעבוד במעשר עני של כספים אלא טובת הנאה לבעלים לא קא חשיב כדעת אחרת מקנה אלא כמו מציאה הויא דקיימא לן בפ\"ק דקידושין דטובת הנאה אינה ממון ואע\"ג דבפרק קמא דבבא מציעא (יא, ב) מפליג דקאמר דעת אחרת מקנה שאני גבי רבן גמליאל וזקנים אפילו במתנות כהונה ולויה שאין לו בהם אלא טובת הנאה שאני התם דהיה מקנה להם חצירו כמו כן אבל היכא דלא מקנה להם משלו אלא מתנות כהונה ולויה ליכא לאיפלוגי בין מציאה לדעת אחרת מקנה כיון דטובת הנאה אינה ממון וכן פי' שם ריב\"ן בהדיא ומטעם זה נמי דפרישית אפילו אם ראובן נתן מעשר לבניו של שמעון הסמוכים על שולחנו של שמעון במתנה על מנת שאין לאביהם רשות בהן אלא לצורך עצמן מה שאין נושאין ונותנין לפיהם לא מהני תנאו מידי כיון דטובת הנאה אינה ממון ולא מצי מתני ובטל תנאו כיון דידם כיד אביהם דמי כל זמן שסמוכין על שולחן אביהם הוי כאלו אביהם זוכה מיד במעשר עני ואביהם עשיר הוא ושלום מאיר בר ברוך, עד כאן. הרי יתברר דהלכה טובת הנאה אינה ממון וכדי לעמוד על בירור הענין הנני מפרש דברי מהר\"ם וסוגיא דשמעתתא דפרק קמא דמציעא הנ\"ל עולא אמר שם הא דזכתה לו שדהו מציאה הוא דוקא בעומד בצד שדהו ואיתיביה רבי אבא מעובדא דר\"ג וזקנים שזכו רבי יהושע ור' עקיבא מכח חצירם אף שלא עמדו שם ותירץ ההוא מרבנן דר\"ג מטלטלין אגב קרקע הקנה להן ורבא דחה זה התירוץ דמאחר שלא יכול להקנות להן בחליפין משום דטובת הנאה אינה ממון כן אינה יכול להקנותה אגב קרקע וא\"כ הדרה קושיא לדוכתיה לעולא דע\"כ צריך לומר דרבי יהושע ורבי עקיבא הם זכו במעשרות האילו על ידי חצירם דזוכה במציאה אפילו לא עומד בצדו והם זוכים בהדא לו המעשרות להם הוא ממון דהרי הם שלהם אבל להקנות להם ר\"ג אי אפשר אפילו אגב קרקע מאחר שלר\"ג אינה ממון רק ובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון וכל מה שאינה ממון אינו יכול להקנות אלא ר' יהושע ור\"ע זכו במעשרות הללו ע\"י חצירם אף שלא עמדו בצד חצירם אח\"כ דהא סתמא דתלמודא לומר דס\"ל לר\"ג וזקנים טובת הנאה ממון ע\"כ יכול ר\"ג להקנות להם אגב קרקע ומה שלא הקנה בחליפין לפי שנתינה כתיבה בהו וחליפין דרך מקח וממכר הוא ואף שבדחיה זו היה מתורץ עולא דלא היה הקניה מצד חצירם רק ר\"ג הקנה להם אגב קרקע על כרחך צריך לומר דעולא לא ס\"ל הכי דלפי האי תירוצא היינו צריכין לומר טובת הנאה ממון ועולא ס\"ל סוף פרק האיש מקדש דטובת הנאה אינה ממון כדלעיל אלא הדחיין אמר לרבא לא תוכל לדייק דטובת הנאה אינה ממון ממה שלא הקנה בחליפין דזה נוכל לתרץ נתינה כתיב כו' וכן דייק רש\"י ז\"ל ולא היא מהאי דכי לא היה להן סודר לאו ראיה היא למילף מינה כו' ועולא אין מתרץ אלא בתירוצא של רב פפא שאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני כלומר לעולם לא היה ר\"ג מקנה להם כי אי אפשר להקנות מאחר שאינה ממון לר\"ג רק טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון אלא ר' יהושע ור' עקיבא זכה להם חצירם והא דקשיא לך הלא ר' יהושע ור' עקיבא לא עמדו בצד חצירם ואיך קנה להם חצירם על זה אמר דאין צריך לעמוד בצידו כשיש דעת אחרת מקנה דהא חצירם הקנה להם ר\"ג כי קיבל ר\"ג שכירות מהם ונעשה חצירם והקנאה זו גורמת שיקנה חצירם ויזכה להם אלו המעשרות אף שאינם עומדים בצידם נוחה מתנה זו לקנות ולא אמרינן דצריך לעמוד אצל חצירו אלא דוקא כשלא היתה בכאן דעת אחרת דהיינו שנפלה מציאה מהשמים בחצירם שלא הקנה להם ולא שנקנו להם המעשרות אגב קרקע דאם כן היה ר\"ג מקנה להם ומאחר שטובת הנאה אינה ממון לאיכול להקנות להם אלא חצירם זכה להם ומאחר שהיה ר\"ג מקנה להם המקומות וניחא ליה דליזכו הם במעשרות אז מקומות ההם קנו להם וזכו בהם אף שלא עמדו בצדם:",
+ "כלל העולה טובת הנאה אינה ממון ואי אפשר להקנות אותה אפילו ע\"י קרקע וגם אם טובת הנאה זו היתה בחצירו של אדם ואפי' היה עומד מצד חצירו לא היה קונה לו מאחר שאינו ממון כי כשם שאין יכול להקנות כך אינו קונה והא דקנה חצירם לר' יהושע ור' עקיבא היינו שלהם המעשרות וממון ולא טובת הנאה רק עצמם הם שלהם וק\"ל:",
+ "על כן מבורר פסק זה מי שמת והניח מעות מעשר שאין בהם רק טובת הנאה לא יש שום זכות ליורשין בה ולא בשום הקנאה בעולם על כן יחלק כל אדם בחייו כי אם בניו יחזיקו בטובת הנאה זו היא שלא כדין ולא שייך לומר דחצירם קנה להם דהא הם יורשים חצירם של אביהם כשמת ואז חצירם יקנה להם טובת הנאה זו דאין נקנה לאדם דבר שאינה ממון כמ\"ש דכמו שאינו יכול להקנות כך אין קונה על כן כל אדם יעשה בדעת ולא יביא את בניו לידי טעות ויחלק מעשרותיו בעוד נשמתו בו נובעת ואז נשמתו לכסא הכבוד מגעת:",
+ "מצאתי בשם מהרר\"ם מ\"ץ להשכיר לבן קרובו עשיר שעה יתירה ממעשרות הדעת נוטה דיטול להשכיר כי מה שכתוב מהרר\"ם שאינו רשאי לתת מעשרותיו לבן קרובו עשיר איכא למימר לשאר צרכיו אבל ללמוד תורה אפשר ליתן לו אם אין האב רוצה ליתן וכי אני רגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבא לידו להיות בעל ברית ולהכניס כלה לחופה וכיוצא בזה וכן לקנות ספרים וללמוד בהם ולהשאילם לאחרים ללמוד בהם אם לא היהיכולת בידו ולא היה עושה אותה מעשה אז יקח מן המעשר, עכ\"ל. ולפום ריהטא יהיה מוכח מזה מי שקונה מצוה בב\"ה כגון הוצאה והכנסה או סגן או גלילה וכן שאר המצות מאחר שהמעות באים לקופה של צדקה יכול לקנות ממעות מעשר שלו אמנם יש לחלק דברי מהר\"מ מ\"ץ לא נאמרו רק כשקונה מצוה שלא היה לה שום קונה אבל מה שמוכרין בב\"ה זה נותן כך וזה מוסיף עליו ונשאר בידו אין מן הראוי שיקח ממעשר שלא כפי מה שירצה חבירו ליתן דהא לא הועיל לקופה של צדקה רק במה שמוסיף על חבירו:",
+ "נשלם פרק נר מצוה"
+ ],
+ "Torah Ohr": [
+ "ענין ד' פרשיות. לעולם קורין פרשת שקלים או לפני ר\"ח אדר או ביום ראש חודש והטעם לפי שבאחד באדר משמיעים על השקלים (שקלים א, א) שהתורה אמרה (במדבר כח, י) זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה ומפי השמועה למדו שמר\"ח ר\"ל ואמר בחדשו כלומר חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה פי' מתרומת שקלים חדשים ולפיכך משמיעים חדש אחד קודם ניסן כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו ויהיה הכל גבוי ומובא למקדש כשיבא ניסן ועל כן כשחל אדר בתוך ימי השבוע מקדימין להשמיע ביום שבת שעברה שאם יאחרו עד שבת הבאה לא יהיה חודש שלם בין ההכרזה לראש חודש ניסן אבל כשיבא ראש חודש בשבת אין צריך להקדים שהרי יש כאן חודש ועוד אמרו רז\"ל טעם אחר במסכת סופרים (כא, ד) לפי שהיה גלוי וידוע למי שאמר והי' העולם שהמן הרשע היה עתיד לשקול שקליו לישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו זכר לאותן שקלים קורין פרשת שקלים בשבת הסמוכה לראש חודש אדר מלפניו ופרשת זכור קודם פורים להקדים זכירה לעשיי' כמו שכתוב והימים האלה נזכרים ונעשים ועוד דכתיב זכור את עשה לך עמלק ואמרו חז\"ל יכול יהא בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי זכירה בלב אמור ומה אני מקיים זכור הוי אומר בפה ופרק פרה אדומה להודיע לעם שהם טמאי מתים שיטהרו באפר פרה לפי שבר\"ח ניסן מתחילין הרחוקים לעלות לירושלים ולפיכך אין מפסיקין בין פרשת פרה אדומה לפרשת החודש ועוד שאמרו רבותינו ז\"ל (פסחים ו, א) דורשין בהלכות פסח קודם הפסח ל' יום וטמא לא היה יכול לעשות פסח עד אחר הזאה וטהרה ולפיכך קורין פרשת פרה בשלישית שיש בה הלכות טהרה ודיני הזאה כדי שילמדו ישראל לטהר עצמן לפני הפסח ויעשו הפסח בטהרה ופרשת החודש ברביעית מפני ראש חודש ניסן שעניינו של יום הוא וחודש ניסן הוא ראש לכל החדשים ולסדרי הרגלים ואמרו רז\"ל (ירושלמי מגילה א, ה) בדין היה להקדים פרשת החודש לפרשת פרה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה ולמה קדמה פרשת פרה לפי שהיא טהרתן של ישראל פי' מטומאת מת כדי שלא יהיו נדחין לפסח שני:",
+ "לשון כנפי יונה (סי' נ\"ג) סוד פורים נצח והוד",
+ "תרין פלגא דגופא והם פורים וחנוכה",
+ "חנוכה בהוד ופורים בנצ\"ח",
+ "ונצחון של ישראל שהיו בימי פורים מי יוכל לשער וכתיב במלכות שאול שאמר שמואל הנביא (ש\"א טו, כט) וגם נצח ישראל לא ישקר ובבוקר יאכל עד זה שאול ולערב יחלק שלל זה מרדכי ואסתר (אסתר רבה י, יד). ויש ענין גדול בפסוק זה וגם נצח ישראל לא ישקר ונודע כי נצח והוד הם היריכים נצח ירך ימין והוד ירך שמאלי ומרדכי לא יכרע בירכים שלו וקשר בירך שלו שטר מכירה בטולמא דלחם שנמכר לו המן כי כן עשו מכר את הבכורה באכילה ליעקב וכתיב שם (בראשית כה, ל) הלעיטני נא מן האדום האדום הזה וזה לשון הציוני פרשת תולדות ויצא הראשון אדמוני סודו מובן כי היה סיגו דיצחק וזהו סוד ראשית גוים עמלק ועמלק שורש הנחש הקדמוני רמז לזה כתבו המקובלים כי היה לו דמות נחש על יריכו ואונקלוס הגר כיון הסוד יודע ציד נחשירכן וביעקב כתיב ויגע בכף יריכו רצה הנחש לכנס לפנים כשראה פרצוף אדם הראשון וירא כי לא יכול לו ועל נחש העמוני בתחלת מלכות שאול והנה הנחש שוכן בירך כי משם תולדות המלכים וע\"י חטא שאול נטרד, עכ\"ל:",
+ "עוד שם בהגה\"ה שנאמר ויצא הראשון אדמוני ולא כאדמוני של דוד שנאמר בו אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי לפיכך תולדותיו פרץ פורץ גדר ישכנו נחש כי אדמוני היה ממ\"ה יפה עינים הוא ממדת חסד אברהם טוב רואי ממדת ת\"ת ובג' מדות הללו נתאחז דוד והיה נלחם בדין וכשפרנס את ישראל היה ביפה עינים ובטוב רואיירד לסתרי תורה, עכ\"ל:",
+ "ולירד לעומק הענין צריך לידע מה שכתב הפרדס בשער ירך יעקב והגלאנט\"י (דף צא, צב, צג) בפסוק צדו צעדינו כו' ואעתיק הנה מה שכתב אח\"כ הגלאנט\"י וזה לשונו, ואען ואומר כי ראוי לשום לב מה המעשה אשר עשה שמואל שתיקן את המדה הזאת ומה קשר היה לו עם שאול בסיום התיקון עד כשנתקלקל את אשר החלו לעשות אמר לו שמואל וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כו' ומה היא הבנת הפסוק ומה גם אומר וגם. עוד מה תיקן דוד ובמה תיקן וכי מפני שאמר נעימות בימינך נצח נתקן אתמהה. עוד מה שייכת היה לו לשמואל לתקן דבר זה על ידו יותר משאר נביאים:",
+ "והענין כי הראשון שבראשון היה לבנימין הצדיק אבינו הראשון יתרון ומעלה נפלאה שלא השתחוה לעשו כמו שהשתחוו כל אחיו כי עדיין לא נולד וידוע כי סוד השתחויה המש כת השפע מלמעלה למטה ואחר שאחד עשר כוכבים השתחוו לעשו סטרא אחר אסטרא דע\"ז החזיקו בידו של עשו והמשיכו אותו עליהם לשר ולפטרון אתרע מזלייה ותחתיו והחזיקו והעמידו הפגם שפגם שרו של עשו בירך יעקב בערב במקומו וגבר עליהם סטרא אחרא ע\"י וכמו שהקשו בזוהר (ח\"א קעא, ב) על יעקב והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים (בראשית לג, ג), וכי יעקב שלימה היה משתחוה לעשו הרשע דאיהו בסטרא דאל אחר ומאן דסגיד ליה סגיד לאל אחר ותרצו שם והו\"א שהוא השכינה עבר לפניהם וישתחוו ארצה שבע פעמים לשכינה ההולכת לפניו הרי שלא מצא ורז\"ל התנצלות כי אם ליעקב לבדו אמנם השבטים כרעו ונפלו ובנימין הצדיק שעדיין לא נולד לא בא לעשו מידו שום חיזוק ושום השפעה ולכך היה לאל ידו של שאול בן בנו להכניעו ועל ידו יחזור הירך במקומו אל הימין ויתקן הפגם שפגם סמאל בירך יעקב נצח בכח קטרוגו שהמשיך הגבורות מפנות ערב אליה כאמור והנה כשמשח שמואל את שאול ברוח הקודש ידע שמואל שהתיקון יעשה ע\"י שאול ע\"י משחו אותו בשמן כמו שיתבאר בס\"ד והנה תחלת כל דבר אמר שמואל לטבח (ש\"א ט, כג) תנה את המנה אשר נתתי לך אשר אמרתי שים אותה עמך וכתיב וירם הטבח את השוק והעליה וישם לפני שאול ויאמר הנה הנשאר שים לפניך אכול כי למועד שמור לך לאמר העם קראתי וכו' לרמוז לו שהשוק העליון שהוא ירך יעקב שהוא חשוך ואין נביא יכול להתנבאות מתוכם שכן כתיב (שם ג, כא) ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ והטעם היום מקור הנבואה הזאת סתום ואטום בכח הדין ואמר לו הנה הנשאר כלומר הנה הוא הנשאר שלא השתחוה לעשו כשאר השבטים ואתה לך בכחך זה ותיקן כי למועד שמור לך כלומר ממועד מועדים וזמנים חלפו למו שמור לך כי אי אפשר לה תתקן כי אם על ידך א\"נ למועד הזה שאתה בו שמור מאז לך שתתקנהו קום אכול ואחר שאכל וקבל עליו לתקן באיזה ענין ייחוד שיעשה ברוך היודע מיד התחיל לתקן ונפתח מקור הנבואה ואמר לו כששלחו (שם י, ה-ו) ופגעת חבל הנביאים יורדים מהבמה ולפניהם תוף וכנור והמה מתנבאים ונחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר וכן היה ותצלח עליו רוח ה' ויתנבא בתוכם והיה כל יודעו מאתמול שלשום ויראו עם נביאים נבא וכו' תמהו ואמרו הגם שאול בנביאים עד הנה הגיעה פתיחת המקור שאפי' שאול שהי' רועה אחר הבקר כמ\"ש והנה שאול בא אחר הבקר א\"נ שהיה חורש בשדה בצמד בקר גם הוא בנביאים וזהו סוד אומרו לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה פי' לנביא יקרא היום דוקא ומהיום והלאה נקרא נביא כי לפנים לא היה נקרא אלא הרואה מחמת היות דבר ה' יקר והטעם שנמשך ע\"י שמואל הוא כי הוא הי' לוי מקורו בגבורה ממקום הנקרא פנות ערב שמשם נמשך הדין אל הירך הזה ולהיות שמואל מגבורה ימשוך על ידי השמן שהוא מצד החכמה סוד המתקת והתבסמות הדינים לירך הזה באופן שיתקן ותחזור ימינית וזהו שרמז לו שמואל בצואת הריגת עמלק אותי שלח ה' למשחך למלך כלומר אותי דיקא למשחך למשוח אותך דוקא בשמן כי ע\"י זה נתקן בקצת ועתה שמע לקול דברי ה' כלומר תוכיות דבריה' שהוא לך והחרמת את עמלק כי אתה מבנימין ועמלק הוא בנו של עשו ולא יכול ליפול כי אם על ידך לכן הזהר והשמר אל תכשל וזהו ג\"כ שרמז לו הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה כי בבחינה זו שלא השתחוה בנימין הצדיק לעשו נמצא תאתה הבא מכחו ראש שבטי ישראל אתה ולכן אין מי שיתקן זה אלא אתה ויהי כאשר חמל שאול על אגג כו' חרה לו לשמואל מאד ויצעק אל ה' כל הלילה (שם טו, ט-יא), להיותו חושש שמא ח\"ו תחזור המדה הזאת אל השכחה והועילה צעקתו בקצת שכן אמר לו אח\"כ וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם (שם כט), כלומר הגם כי חטאתו עברת מאמר השם גם נצח ישראל לא ישקר באמונתו מהיותו מתוקן בסוד הימין לא ינחם ותתהפך ממה שחזרה הימין ותהיה אל השמאל וכן היה כי אחרי כן כששלח שאול מלאכים לקחת את דוד נאמר (שם יט, כ-כא) ויתנבאו גם המה וישלח עוד אנשים אחרים ויתנבאו גם המה וכתיב ושמואל עומד נצב עליהם שכלם היו מתנבאים מכחו אמנם לא היתה כ\"כ מוחזקת עד שבא דוד ע\"ה זהו שרמז לו יתברך לשמואל בראותו את שאול זה יעצור בעמי כלומר יעצור הפגם שלא תמשך עוד אמנם לא יתקן מכל וכל וימחה הפגם עד שיבא דוד כמו שנבאר בס\"ד והנה כששאול ידע שחטא חלה את פני שמואל ואמר לו (שם טו, ל) כבדני נא נגד זקני עמי ושוב עמי ואשתחוה לה' כלומר אתקן איזה דבר שאשוב ואשתחוה לה' אולי אועיל בהשתחויתי להדום רגליו כיתרון שהיה לבנימין הצדיק אבי הראשון מכל השבטים שכלם השתחוו לעשו והוא לא השתחוה לפי שעדיין לא נולד ועשה כן שמואל דכתיב (שם לא) וישב שמואל אחרי שאול וישתחו שאול לה' והנה כששמואל רצה להרוג את אגג אמר אגג (שם לב) אכן סר מר המות כלומר אחר שכבר שאול המתקן הפגם קלקל איני מרגיש מר המות בחשבו שתחזור הפגם למקומו שאם היה שאול הורג אותו ואת כל עמו ואת כל קניינו לפי חרב היה מוחק הפגם ההוא מהמקום ההוא אמנם עתה שחמל על אגג ועל מיטב הצאן קילקל את אשר התחיל לתקן ולכן שמואל היה מתאבל על הדבר הזה בחשבו כי לא תשוב עוד ירך לאיתנו עד שאמר לו הקב\"ה עד מתי אתה מתאבל על שאול שנראה שלא יש עוד מתקן הפגם כי אם על ידו שוב ומלא את קרנך שמן תחזור להמשיך בשמן משחת קודש ממקור השמן ולך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו מלך שיתקן הפגם הנזכר ע\"י שירותיו וזמירותיו כי ע\"י השיר מתתקנין ומתבסמין ג' בתי דינים עליונים בסוד אודנין דמלכא בסוד הטה ה' אזנך בסוד נח\"ל ברי\"ת אם זכית אליו וע\"י שמן משחת קודש שתמשחהו וע\"י שירותיו וזמירותיו יתמתקו ויתבסמו הגבורות שבגבורה מקום הנקרא פנות ערב שמשם נמשך הדין אל הירך זה ובזה תשוב לאיתנה וזהו נעימות בימינך נצח (תהלים טז, יא), ע\"י זמירות נעימות כמ\"ש (ש\"ב כג, א) נעים זמירות ישראל תחזור אל הימין מדת הנצח וזהו קרע ה' את ממלכתך מעליך ונתתה לרעיך הטוב ממך כי הוא יתקן הפגם ממך ועתה ראה גם ראה איך נענש שאול מדה כנגד מדה הוא לא רצה לתקן המדה הזאת שממנה נמשך רוח הקודש רוח אלהים טובה לכך ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת ה' ולכן אותו רוח רעה לא היה סר מעל שאול אלא על ידי דוד שהי' מנגן בסוד המתקן הדין בשיר והוא הוא אשר הי' המתקן בעצם וזהו ורוח לשאול וסרה מעליו רוח הרעה. וכן הוא אומר ויהי ממחרת ותצלח רוח אלקים רעה על שאול ויתנבא בתוך הבית ויטל שאול וכו' כי היתה הנבואה שלא כהוגן לרעה ולא לטובה ומשם והלאה היה שאול עוין את דוד היה נותן עיניו בו להרגו ובזה יצא לנו טעם נכון למה לא ענהו ה' גם בחלומות גם באורים גם בנביאים על כי הוא פגם מקום הנבואה כאמור והנה אחר שבא דוד בשירותיו וזמירותיו תקן המדה ההיא בעצם ונ\"ל שלכך הפך הסדר ואמר (תהלים קלד, ט) וחסידיך ירננו ולויך מבעי ליה אלא אמר דוד מארי דעלמא הא סדרית סדרא הכי שהחסידים ירננו כי ע\"י חסידותם ורינתם הם שני מיני מתוק ויתמתק כל הצריך לימתק ומשם והלאה נתפתח מקור הנבואה שהרי כל הנביאים נתנבאו בימות המלכים שבאו אחרי דוד ובזה תטעום נופת צופים מאמר הסבא בפרשת משפטים דף קי\"ב (ע\"ב) מרדכי הוה אחמי לההוא רשע דהמן ההוא ידך דיליהו על דא הוה רגיז מלה דאתחזי ליה ואיהו ארגיז ליה בהדי' וכו' עכ\"ל הכוונה לומר שמרדכי שהיה מבנימין שלא השתחוה לעשו גם הוא שבא מכחו לא יכרע ולא ישתחוה וכי מקום הברכים דהיינו שוק הימין במקומו הוא עומד ולכן כל סיטרא דידיה דהיינו המזיקין אזלי בתר ברכי דרבנן לייגעם וכדאיתא התם (ברכות ו, א) הני בירכי דרבנן דשלהי מנייהו הוי ולדעתי שזהו סוד ועברתו שמרה נצח כלומר שמר העברה על מקום הנצח שחטפהו ממנו והוא כפתור ופרח עד הנה עזרנו ה' להמתיק הפסוקים בנופת צופים וישמע חכם ויוסף לקח עכ\"ל. והארכתי מזה בדרוש פרשת ואתה תצוה. גם שם נמצא סוד סעודת פורים:",
+ "והאלהי האר\"י ז\"ל העמיק במאוד בסודות פורים ומגילה והסעודה. אך מאחר שלאו כל מוחא ומוחא סביל דא כי אם להבאים בסודו, על כן לא אעתיק מדבריו רק מעט מזעיר ממה שכתבו תלמידיו בסודי הסעודה. וזה לשונו (פרי עץ חיים שער הפורים פ\"ה), כי אכילה בגי' אדנ\"י שהיא רחל וזהו אכיל\"ה אכ\"ל י\"ה כי ימשכו אליה מוחים אשר כלם בסוד י\"ה כמבואר אצלינו במקום אחר גם שתי\"ה פי' ש\"ת י\"ה והם בסוד ח\"ב הנקראים י\"ה י\"ה כי הדעת שלה הוא ק\"ל ולא בה אלא נהירו דתרין גליפין בה. אמנם קריעת המגילה הוא ענין ג' והוא להוציא אותם האבות לחוץ מיסוד רחל בסוד מגילה כנז' ודי בזה. זהו סוד על מקרא מגילה כד\"א למקרא העדה ותצא לאה לקראתו ולהוציא לחוץ ותתגלה שם. סוד הברכות (שם פ\"ו) כשאר ברכות המצות המבוארות במקום אחר ברו\"ך בבינה את\"ה ה' אלקינו חג\"ת אש\"ר בבינה קדשנו בסוד התפארת במצוותיו נ\"ה. וצונ\"ו ע\"י יסוד. ע\"ל מקרא מגילה סוד המלכות מגילה נקב\"ה היוצא חוץ מיסוד והוא סוד ומרדכי יצא וכו' בלבוש מלכות וכו' ועטרת זהב גדולה. מסטרא דאבא גדול על כולא אדם קדמאה ודי בזה למבין. וזהו סוד מלפני המלך שנגלה לחוץ מן המלכות. וזהו סוד שעשה ניסים לאבותינו כמ\"ש ואל עמים ארים נסי הוא הנס המתגלה בזמן הזה אשר כמוהו לא נהיה גם שהחיינ\"ו ביסוד וקימנו בסוד נ\"ה כמה דאת אמר (דברים יא, ו) ואת כל היקום וכו' והגיענ\"ו לזמן הזה דא מלכות שהגיענו אל הג' הנזכר שהם נה\"י לזמן הזה לצאת ולהגלות בחוץ ודי בזה עד יערה עלינו רוח ממרום. משלוח מנות ומתנות אמרו רז\"ל (מגילה ז, ב) ב' מנות לאיש א' ושני מתנות לב' עניים. גם יש לראות למה ברעהו אמר מנות ובאביונים אמר מתנות בשני תוין:",
+ "אמנם כבר ידעת כי היסוד נקרא איש ועיקר הארה זו ביום זה הוא גילוי יסוד אבא והוא זכר ובהיותו מלובש בתוך יסוד האיש ולכן אמר מנות בתי\"ו א' לבד כי ת' היא מצד הנוקבא באופן שהם ב' מנות א' מצד אבא דהיינו מן כאשר ידעת וא' מצד (נוקבא ו\"ת. ואמר איש לרעהו) איש שהוא היסוד לרעהו הוא יסוד דז\"א כי עם היות אבא גדול בהיותו יורד למקום יסוד ז\"א נקרא רעהו. על דרך ז\"א כאשר יורד ליצירה שנאמר שלף איש נעלו ונתן לרעהו ומתנות לאביונים. מצד אימא ולכן הם בב' תוי\"ן כי הם מצד הנוקבא והם ב' מתנות לב' אביונים שהם נ\"ה שהם אביונים כאשר ידעת ענין הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח והם נקראים אביונים כי אימא עד הודאת פשטת, גם מ\"ש ז\"ל (ירושלמי מגילה א, ד) כי בימי הפורים נותנים לכל הפושט ידו הענין הוא כי הגבאי של צדקה הוא היסוד ובימי החול שהוא היסוד ז\"א צריך לראות למי נותן צדקה. אבל עתה שהוא יסוד אבא הארה גדולה אין להקפיד אלא כל הפושט ידו נותנים לו. ומ\"ש (מגילה ז, ב) שצריך יין כדי שישתכר עד שלא ידע וכו' הכוונה היא שלעולם בתוך הקליפה יש ניצוץ של קדושה המאיר בתוכה ומאיר אותה ולכן צריך לומר ברוך המן להמשיך אור גם אל הניצוץ ההוא ולכן צריך לאומרו שלא בכוונה אחר שהוא שכור וכבר יצא מדעתו שאם יהיה בכונה ח\"ו יאיר גם לקליפה ונלע\"ד כי גם כשאנו ממשיכים אור מוח הבינה ברחל ע\"י שתיית היין בריבוי גדול יש הארה גדולה שיהיה בה כח להאיר גם עד הניצוץ ההוא אשר בתוך הקליפה וצריך לכוין באכילה י\"ה דיודין ולכוין שהם דע\"ב ובשתיה לשני י\"ה דיודי\"ן ולכוין שהם דס\"ג עולה ע' כמנין יין ולכוין להמשיך לה מוחים אל מוחים מוח חכמה ע\"י אכילה ומוח הבינה ע\"י שתיה. ולהיות כי בנוקבא מוח בינה גובר לכן צריך השתיה מרובה עלה אכילה ע\"כ:",
+ "סוד צדקה דע כשצדיק יסוד עולם משפיע למדת צד\"ק שהיא המלכות אז אותו השפע נקרא צדק\"ה נמצא הנותן צדקה מעורר צדי\"ק להתאחד במדת צד\"ק ומביא שלו\"ם ביניהם ומחבר הספירות כאחד ומביא שלום וזהו והיה מעשה הצדקה שלום בסוד ונתתי שלו\"ם בארץ הוא הברית שלום בארץ העליונה:",
+ "זה לשון תולעת יעקב דף ע\"א, דע כי סגולת מצוה יחוד וחבור וכו' עד בפרק סדר תעניות ושאר צדיקי ישראל, עד כאן לשונו. בפ\"ק דבבא בתרא (ו, א) אמר ר' יצחק הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי\"א ברכות ומייתי לה מקרא זה סוד פרוט\"ה פר\"ט ו\"ה. ו\"ה רמז לי\"א ברכות שיראה שיהיו בפרטות וגם יחשוב עלו\"ה מהשם שיהיו נפרטים והשם יהיה שלום:",
+ "נשלם פרק נר מצוה"
+ ],
+ "Derekh Chayim": [
+ "בפורים יקיים המצוה בשמחה וטוב לבב דהיינו מקרא מגילה ומשלוח מנות ומתנות וכשיהיה טוב לב במשתה אז יתעורר לשמחת דביקות הש\"י ועל זה אמרו רז\"ל (ערובין סה, א) כל המתפתה ביינו יש בו דעת קונו ויחשוב כי זה היום של פורים הוא גמר קבלת התורה וכמ\"ש רז\"ל במסכת שבת פר\"ע דף פ\"ה ויתייצבו בתחתית ההר וכו' עד אמר רבא אעפ\"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו היהודים קיימו מה שקבלו כבר. וע\"ז בא הרמז והדת נתנה בשושן הבירה ר\"ל דת של תורה. ע\"כ ראוי לשמוח בשמחת התורה בענין צדקה במסכת שבת פרק שואל (קנא, ב) תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר עשה מה שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך. פירש רש\"י, עד שאתה מוצא למי לעשות ומצוי לך ממון ועודך בידך עודך ברשותך קודם שתמות, עד כאן לשונו. וקשה לכאורה כי בודאי יעשה קודם שימות וכי יכול לעשות לאחר מיתה אלא הכוונה שיעשה צדקה בעודו בריא ולא כאותן שאין עושים רק בחליים בהגיעם לשערי המות ועל זה רמז הפסוק (הושע יד, ה) אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו ר\"ל אימתי אני עוה בנדבות הנדיב כשעושה בשעה ששב אפי ממנו כלומר לא בעת צרה לו רק כשהוא בתוקפו אבל כשעושה בעת רעתו אז אין הנדבה אהובה. וזה לשון רבינו תם בספר הישר בשער השלישי דף ז', וזה לך האות כי עבודת האל יתברך תכלית עד והנלוים אליהם ע\"ה, עד כאן:",
+ "הא לך דברי מוסר לצדקה שכתב אחי הגדול החסיד מהרר\"י סג\"ל ז\"ל, יש רעה חולה ראיתי תחת השמש וכו' עד ולעשות צדקה עם העניים, עד כאן לשונו:",
+ "בפרק דבתרא (י, א), תניא רבי יהודה אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות:",
+ "נשלם מסכת מגילה בעזרת נורא עלילה. ונשלם עשרת הדברות בעזרת יוצר המאורות"
+ ]
+ }
+ },
+ "Torah Shebikhtav": {
+ "Introduction": [],
+ "Bereshit": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Noach": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Lech Lecha": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Vayera": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Chayei Sara": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Toldot": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Vayetzei": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Vayishlach": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Vayeshev, Miketz, Vayigash": {
+ "Introduction": [],
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": {
+ "Vayeshev": [],
+ "Miketz": [],
+ "Vayigash": []
+ }
+ },
+ "Vayechi": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Shemot": {
+ "Introduction": [],
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Vaera": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Bo": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Beshalach": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Yitro": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Mishpatim": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Terumah": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Tetzaveh": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Ki Tisa": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Vayakhel, Pekudei": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Sefer Vayikra": {
+ "Introduction": [],
+ "Ner Mitzvah": {
+ "Vayikra": [],
+ "Tzav": [],
+ "Shmini": [],
+ "Tazria": [],
+ "Metzora": [],
+ "Achrei Mot": [],
+ "Kedoshim": [],
+ "Emor": [],
+ "Behar": [],
+ "Bechukotai": []
+ },
+ "Torah Ohr": {
+ "Vayikra": [],
+ "Tzav": [],
+ "Shmini": [],
+ "Tazria, Metzora": [],
+ "Achrei Mot": [],
+ "Kedoshim": []
+ },
+ "Derekh Chayim": {
+ "Vayikra": [],
+ "Tzav": [],
+ "Shmini": [],
+ "Tazria, Metzora": [],
+ "Achrei Mot": [],
+ "Kedoshim": [],
+ "Emor": [],
+ "Behar": [],
+ "Bechukotai": []
+ }
+ },
+ "Bamidbar, Nasso, Beha'alotcha": {
+ "Ner Mitzvah": {
+ "Bamidbar": [],
+ "Nasso": [],
+ "Beha'alotcha": []
+ },
+ "Torah Ohr": {
+ "Bamidbar": [],
+ "Nasso": [],
+ "Beha'alotcha": []
+ },
+ "Derekh Chayim": {
+ "Bamidbar": [],
+ "Nasso": [],
+ "Beha'alotcha": []
+ }
+ },
+ "Sh'lach": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Korach": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Chukat": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Balak": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Pinchas": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Matot, Masei, Devarim": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Vaetchanan": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Eikev": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Re'eh": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Shoftim": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Ki Teitzei": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Ki Tavo": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "Nitzavim, Veyeilech, Ha'Azinu": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ },
+ "V'Zot HaBerachah": {
+ "Ner Mitzvah": [],
+ "Torah Ohr": [],
+ "Derekh Chayim": []
+ }
+ },
+ "Torah Shebe'al Peh": {
+ "Introduction": [],
+ "Kelal Middot": [],
+ "Kelal Rabbi": [],
+ "Kelal Tosefta": [],
+ "Kelal Tanna B'ra": [],
+ "Kelal Amoraim": [],
+ "Kelal Halachot": [],
+ "Kelal Yeshiva": [],
+ "Kelal Kaf": [],
+ "Kelal Aleph": [],
+ "Kelal Lamed": [],
+ "Kelal Heh": [],
+ "Kelal Baraitot": [],
+ "Kelal Leshonot Sugyot": [],
+ "Kelal Peh Kadosh": [],
+ "Kelal Yagdil Torah": [],
+ "Kelal Rabanan": [],
+ "Kelal Drushim VeAgadot": [],
+ "Kelal Kevod Elohim": [],
+ "Kelal Iyun": [],
+ "Kelal Halacha": [],
+ "Kelal YaAL KaGaM": [],
+ "Kelal Yichusei Chachamim": [],
+ "Kelal Batrai": [],
+ "Kelal Rashi": [],
+ "Kelal Tosafot": [],
+ "Kelal Yitzchak": [],
+ "Kelal Keritut": []
+ },
+ "Asara Hillulim": {
+ "Shaar HaYichud": [],
+ "Shaar HaBechina": [],
+ "Shaar Avodat Elohim": [],
+ "Shaar HaBitachon": [],
+ "Shaar Yichud HaMaaseh": [],
+ "Shaar HaKeniah": [],
+ "Shaar Teshuva": [],
+ "Shaar Cheshbon HaNefesh": [],
+ "Shaar HaPrishut": [],
+ "Shaar HaAhavah": []
+ },
+ "Vavei HaAmudim": {
+ "Introduction": [],
+ "": []
+ }
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "שני לוחות הברית",
+ "enTitle": "Shenei Luchot HaBerit",
+ "key": "Shenei Luchot HaBerit",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "תולדות אדם",
+ "enTitle": "Toldot Adam",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "'בית ה",
+ "enTitle": "Beit Hashem"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית החכמה",
+ "enTitle": "Beit HaChochmah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית ישראל",
+ "enTitle": "Beit Yisrael"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית נאמן",
+ "enTitle": "Bayit Ne'eman"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית המקדש",
+ "enTitle": "Beit HaMikdash"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית אחרון",
+ "enTitle": "Bayit Acharon"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית ישראל (תניינא)",
+ "enTitle": "Beit Yisrael (tinyana)"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית חכמה (תניינא)",
+ "enTitle": "Beit Chochmah (tinyana)"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית ישראל (תליתאה)",
+ "enTitle": "Beit Yisrael (telitaah)"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית דוד",
+ "enTitle": "Beit David"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית ה' (ב)",
+ "enTitle": "Beit Hashem (2)"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית דוד (ב)",
+ "enTitle": "Beit David (2)"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית חכמה (ג)",
+ "enTitle": "Beit Chochmah (3)"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית ה' בית דוד",
+ "enTitle": "Beit Hashem Beit David"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית עיר חומה",
+ "enTitle": "Beit Ir Chomah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בית הבחירה",
+ "enTitle": "Beit HaBechirah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "שער הגדול",
+ "enTitle": "Shaar HaGadol"
+ },
+ {
+ "heTitle": "חתימת ההקדמה",
+ "enTitle": "Conclusion"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "עשרה מאמרות",
+ "enTitle": "Asara Maamarot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מאמר ראשון",
+ "enTitle": "First Maamar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מאמר שני",
+ "enTitle": "Second Maamar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מאמר שלישי ורביעי",
+ "enTitle": "Third and Fourth Maamar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מאמר שלישי",
+ "enTitle": "Third Maamar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מאמר רביעי",
+ "enTitle": "Fourth Maamar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מאמר חמישי",
+ "enTitle": "Fifth Maamar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מאמר ששי",
+ "enTitle": "Sixth Maamar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מאמר שביעי",
+ "enTitle": "Seventh Maamar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מאמר שמיני",
+ "enTitle": "Eighth Maamar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מאמר תשיעי",
+ "enTitle": "Ninth Maamar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מאמר עשירי",
+ "enTitle": "Tenth Maamar"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "שער האותיות",
+ "enTitle": "Shaar HaOtiyot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "אות א' אמת ואמונה",
+ "enTitle": "Emet Ve'Emunah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ב' בריות",
+ "enTitle": "Briyot"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ג' גירות",
+ "enTitle": "Gerut"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ד' דרך ארץ",
+ "enTitle": "Derech Eretz"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ה' הלל",
+ "enTitle": "Hallel"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ו' ותרנות",
+ "enTitle": "Vatranut"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ז' זהירות",
+ "enTitle": "Zehirut"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ח' חבר טוב",
+ "enTitle": "Chaver Tov"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ט' טהרה",
+ "enTitle": "Tahara"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות י' יצר טוב",
+ "enTitle": "Yetzer Tov"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות כ' כף זכות",
+ "enTitle": "Kaf Zechut"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ל' לב טוב",
+ "enTitle": "Lev Tov"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות מ' מתון",
+ "enTitle": "Matun"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות נ' נאמן רוח",
+ "enTitle": "Ne'eman Ruach"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ס' סיפוק",
+ "enTitle": "Sipuk"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ע' ענוה",
+ "enTitle": "Anava"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות פ' פריון",
+ "enTitle": "Piryon"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות צ' צניעות",
+ "enTitle": "Tzniut"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ק' קדושה",
+ "enTitle": "Kedusha"
+ },
+ {
+ "heTitle": "קדושת האכילה",
+ "enTitle": "Kedushat HaAchilah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "מאכלות אסורות",
+ "enTitle": "Maachalot Asurot"
+ },
+ {
+ "heTitle": "עמק ברכה",
+ "enTitle": "Emek Beracha"
+ },
+ {
+ "heTitle": "הגהות עמק ברכה",
+ "enTitle": "Hagahot Emek Beracha"
+ },
+ {
+ "heTitle": "ברכות הנהנין",
+ "enTitle": "Birkot HaNehenin"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "הלכות ביאה",
+ "enTitle": "Hilchot Biah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "קדושת כלל קומה",
+ "enTitle": "Kedushat Kelal Komah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ר' רצון",
+ "enTitle": "Ratzon"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ש' שתיקה",
+ "enTitle": "Shetikah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אות ת' תשוקה",
+ "enTitle": "Teshukah"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "עשרת הדברות",
+ "enTitle": "Aseret HaDibrot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מסכת חולין",
+ "enTitle": "Chullin",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzva"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "מסכת שבת",
+ "enTitle": "Shabbat",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzva"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "מסכת פסחים",
+ "enTitle": "Pesachim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzva"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מצה עשירה",
+ "enTitle": "Matzah Ashirah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מצה שמורה",
+ "enTitle": "Matzah Shemurah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "מסכת שבועות",
+ "enTitle": "Shevuot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzva"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "מסכת תענית",
+ "enTitle": "Taanit",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzva"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "מסכת ראש השנה",
+ "enTitle": "Rosh HaShanah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzva"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "מסכת יומא",
+ "enTitle": "Yoma",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzva"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "מסכת סוכה",
+ "enTitle": "Sukkah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzva"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "מסכת תמיד",
+ "enTitle": "Tamid",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzva"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "מסכת מגילה",
+ "enTitle": "Megillah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzva"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה שבכתב",
+ "enTitle": "Torah Shebikhtav",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בראשית",
+ "enTitle": "Bereshit",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "נח",
+ "enTitle": "Noach",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "לך לך",
+ "enTitle": "Lech Lecha",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "וירא",
+ "enTitle": "Vayera",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "חיי שרה",
+ "enTitle": "Chayei Sara",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "תולדות",
+ "enTitle": "Toldot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "ויצא",
+ "enTitle": "Vayetzei",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "וישלח",
+ "enTitle": "Vayishlach",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "וישב, מקץ, ויגש",
+ "enTitle": "Vayeshev, Miketz, Vayigash",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "וישב",
+ "enTitle": "Vayeshev"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מקץ",
+ "enTitle": "Miketz"
+ },
+ {
+ "heTitle": "ויגש",
+ "enTitle": "Vayigash"
+ }
+ ]
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "ויחי",
+ "enTitle": "Vayechi",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "שמות",
+ "enTitle": "Shemot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "וארא",
+ "enTitle": "Vaera",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "בא",
+ "enTitle": "Bo",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "בשלח",
+ "enTitle": "Beshalach",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "יתרו",
+ "enTitle": "Yitro",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "משפטים",
+ "enTitle": "Mishpatim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "תרומה",
+ "enTitle": "Terumah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "תצוה",
+ "enTitle": "Tetzaveh",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "כי תשא",
+ "enTitle": "Ki Tisa",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "ויקהל, פקודי",
+ "enTitle": "Vayakhel, Pekudei",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "ספר ויקרא",
+ "enTitle": "Sefer Vayikra",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "ויקרא",
+ "enTitle": "Vayikra"
+ },
+ {
+ "heTitle": "צו",
+ "enTitle": "Tzav"
+ },
+ {
+ "heTitle": "שמיני",
+ "enTitle": "Shmini"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תזריע",
+ "enTitle": "Tazria"
+ },
+ {
+ "heTitle": "מצורע",
+ "enTitle": "Metzora"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אחרי מות",
+ "enTitle": "Achrei Mot"
+ },
+ {
+ "heTitle": "קדושים",
+ "enTitle": "Kedoshim"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אמור",
+ "enTitle": "Emor"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בהר",
+ "enTitle": "Behar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בחוקתי",
+ "enTitle": "Bechukotai"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "ויקרא",
+ "enTitle": "Vayikra"
+ },
+ {
+ "heTitle": "צו",
+ "enTitle": "Tzav"
+ },
+ {
+ "heTitle": "שמיני",
+ "enTitle": "Shmini"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תזריע, מצורע",
+ "enTitle": "Tazria, Metzora"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אחרי מות",
+ "enTitle": "Achrei Mot"
+ },
+ {
+ "heTitle": "קדושים",
+ "enTitle": "Kedoshim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "ויקרא",
+ "enTitle": "Vayikra"
+ },
+ {
+ "heTitle": "צו",
+ "enTitle": "Tzav"
+ },
+ {
+ "heTitle": "שמיני",
+ "enTitle": "Shmini"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תזריע, מצורע",
+ "enTitle": "Tazria, Metzora"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אחרי מות",
+ "enTitle": "Achrei Mot"
+ },
+ {
+ "heTitle": "קדושים",
+ "enTitle": "Kedoshim"
+ },
+ {
+ "heTitle": "אמור",
+ "enTitle": "Emor"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בהר",
+ "enTitle": "Behar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בחוקתי",
+ "enTitle": "Bechukotai"
+ }
+ ]
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "במדבר, נשא, בהעלותך",
+ "enTitle": "Bamidbar, Nasso, Beha'alotcha",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "במדבר",
+ "enTitle": "Bamidbar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "נשא",
+ "enTitle": "Nasso"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בהעלותך",
+ "enTitle": "Beha'alotcha"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "במדבר",
+ "enTitle": "Bamidbar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "נשא",
+ "enTitle": "Nasso"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בהעלותך",
+ "enTitle": "Beha'alotcha"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "במדבר",
+ "enTitle": "Bamidbar"
+ },
+ {
+ "heTitle": "נשא",
+ "enTitle": "Nasso"
+ },
+ {
+ "heTitle": "בהעלותך",
+ "enTitle": "Beha'alotcha"
+ }
+ ]
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "שלח",
+ "enTitle": "Sh'lach",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "קרח",
+ "enTitle": "Korach",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "חקת",
+ "enTitle": "Chukat",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "בלק",
+ "enTitle": "Balak",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "פנחס",
+ "enTitle": "Pinchas",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "מטות, מסעי, דברים",
+ "enTitle": "Matot, Masei, Devarim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "ואתחנן",
+ "enTitle": "Vaetchanan",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "עקב",
+ "enTitle": "Eikev",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "ראה",
+ "enTitle": "Re'eh",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "שופטים",
+ "enTitle": "Shoftim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "כי תצא",
+ "enTitle": "Ki Teitzei",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "כי תבוא",
+ "enTitle": "Ki Tavo",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "נצבים, וילך, האזינו",
+ "enTitle": "Nitzavim, Veyeilech, Ha'Azinu",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "וזאת הברכה",
+ "enTitle": "V'Zot HaBerachah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "נר מצוה",
+ "enTitle": "Ner Mitzvah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה אור",
+ "enTitle": "Torah Ohr"
+ },
+ {
+ "heTitle": "דרך חיים",
+ "enTitle": "Derekh Chayim"
+ }
+ ]
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "תורה שבעל פה",
+ "enTitle": "Torah Shebe'al Peh",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל מדות",
+ "enTitle": "Kelal Middot"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל רבי",
+ "enTitle": "Kelal Rabbi"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל תוספתא",
+ "enTitle": "Kelal Tosefta"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל תנא ברא",
+ "enTitle": "Kelal Tanna B'ra"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל אמוראים",
+ "enTitle": "Kelal Amoraim"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל הלכות",
+ "enTitle": "Kelal Halachot"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל ישיבה",
+ "enTitle": "Kelal Yeshiva"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל כף",
+ "enTitle": "Kelal Kaf"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל אלף",
+ "enTitle": "Kelal Aleph"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל למד",
+ "enTitle": "Kelal Lamed"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל הא",
+ "enTitle": "Kelal Heh"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל ברייתות",
+ "enTitle": "Kelal Baraitot"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל לשונות סוגיות",
+ "enTitle": "Kelal Leshonot Sugyot"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל פה קדוש",
+ "enTitle": "Kelal Peh Kadosh"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל יגדיל תורה",
+ "enTitle": "Kelal Yagdil Torah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל רבנן",
+ "enTitle": "Kelal Rabanan"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל דרושים ואגדות",
+ "enTitle": "Kelal Drushim VeAgadot"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל כבוד אלהים",
+ "enTitle": "Kelal Kevod Elohim"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל עיון",
+ "enTitle": "Kelal Iyun"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל הלכה",
+ "enTitle": "Kelal Halacha"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל יע\"ל קג\"ם",
+ "enTitle": "Kelal YaAL KaGaM"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל יחוסי חכמים",
+ "enTitle": "Kelal Yichusei Chachamim"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל בתראי",
+ "enTitle": "Kelal Batrai"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל רש\"י",
+ "enTitle": "Kelal Rashi"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל תוספות",
+ "enTitle": "Kelal Tosafot"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל יצחק",
+ "enTitle": "Kelal Yitzchak"
+ },
+ {
+ "heTitle": "כלל כריתות",
+ "enTitle": "Kelal Keritut"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "עשרה הילולים",
+ "enTitle": "Asara Hillulim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "שער היחוד",
+ "enTitle": "Shaar HaYichud"
+ },
+ {
+ "heTitle": "שער הבחינה",
+ "enTitle": "Shaar HaBechina"
+ },
+ {
+ "heTitle": "שער עבודת אלהים",
+ "enTitle": "Shaar Avodat Elohim"
+ },
+ {
+ "heTitle": "שער הבטחון",
+ "enTitle": "Shaar HaBitachon"
+ },
+ {
+ "heTitle": "שער יחוד המעשה",
+ "enTitle": "Shaar Yichud HaMaaseh"
+ },
+ {
+ "heTitle": "שער הכניעה",
+ "enTitle": "Shaar HaKeniah"
+ },
+ {
+ "heTitle": "שער תשובה",
+ "enTitle": "Shaar Teshuva"
+ },
+ {
+ "heTitle": "שער חשבון הנפש",
+ "enTitle": "Shaar Cheshbon HaNefesh"
+ },
+ {
+ "heTitle": "שער הפרישות",
+ "enTitle": "Shaar HaPrishut"
+ },
+ {
+ "heTitle": "שער האהבה",
+ "enTitle": "Shaar HaAhavah"
+ }
+ ]
+ },
+ {
+ "heTitle": "ווי העמודים",
+ "enTitle": "Vavei HaAmudim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file