diff --git "a/json/Halakhah/Kitzur Shulchan Arukh/Hebrew/On Your Way.json" "b/json/Halakhah/Kitzur Shulchan Arukh/Hebrew/On Your Way.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Halakhah/Kitzur Shulchan Arukh/Hebrew/On Your Way.json"
@@ -0,0 +1,3225 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kitzur Shulchan Arukh",
+    "versionSource": "http://tora.ws",
+    "versionTitle": "On Your Way",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "heversionSource": "http://tora.ws",
+    "versionTitleInHebrew": "ובלכתך בדרך",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "קיצור שלחן ערוך",
+    "categories": [
+        "Halakhah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "\nשויתי יי לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים, ההולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם, תנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כמו ישיבתו, תנועותיו ועסקיו, כאשר הוא לפני מלך גדול. וכן אין דיבורו והרחבת פיו, בהיות עם אנשי ביתו וקרוביו, כמו בהיותו במושב המלך. כי אז משגיח בודאי על כל תנועותיו ודיבוריו, שיהיו מתוקנים כראוי. כל שכן כאשר ישים האדם אל לבו, כי המלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר אם יסתר יש במסתרים ואני לא אראנו, נאום יי; הלא את השמים ואת הארץ אני מלא! בודאי מיד תגיע אליו היראה וההכנעה, מפחד השם יתברך ויבוש ממנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nוגם בשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב; ומיד כשיעור משנתו, יזכור חסדי יי יתברך שמו, אשר עשה עמו, שהחזיר לו את נשמתו, אשר הפקידה אצלו עייפה, והחזירה לו חדשה ורגועה, כדי לעבוד עבודתו יתברך שמו בכל יכלתו, ולשרתו כל היום, כי זה כל האדם. כמו שאמר הכתוב חדשים לבקרים רבה אמונתך. פירושו, בכל בוקר נעשה האדם בריה חדשה, ויודה בכל לבבו להשם יתברך על זאת. ובעודו על משכבו יאמר: \"מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך\". (ואף על פי שעדיין אין ידיו נקיות, יכול לומר זאת, כיון שאין בו שם). ויפסיק מעט בין תיבת \"בחמלה\" לתיבת \"רבה\".\n\n\n\n\n",
+            "\nיהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים. \"עז כנמר\" פירושו, שלא יתבייש מפני בני אדם, המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך. \"קל כנשר\", כנגד ראות העין, לומר: שתהא קל לעצום עינך מראות ברע. כי היא התחלת העבירה; העין רואה והלב חומר, וכלי מעשה גומרין. \"רץ כצבי\" כנגד הרגלים, שרגליך לטוב ירוצו. \"וגבור כארי\" כנגד הלב, כי הגבורה בעבודת הבורא יתברך היא בלב. ואמר: שתחזק לבך בעבודתו ותתגבר על היצר לנצחו, כגבור המתגבר על שונאו לנצחו ולהפילו לארץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nלכן צריך האדם להתגבר כארי, ומיד כשיעור משנתו (ואמר מודה אני וכו') יקום בזריזות לעבודת הבורא יתברך ויתעלה, קודם שיתגבר עליו היצר הרע בטענות ותואנות לבל יקום. ויתחכם עליו להשיאו בחורף: איך תקום עתה בבוקר השכם והקור גדול, ובקיץ ישיאנו: איך תקום ממטתך, ועדיין לא שבעת משנתך, או בטענות אחרות וכדומה. כי היצר הרע הוא יודע היטב, לצוד בני אדם במהמורות בל יקום. ולכן כל בעל נפש הירא וחרד לדבר יי, צריך להתגבר עליו ולא ישמע לו. ואף אם יכבד עליו הדבר, מפני כבדות הגוף ועצלותו, ישים מגמתו רצון מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וישים אל לבו, כי אם היה קורא אותו איזה אדם, לאיזה עסק שירויח בו ממון או לגבות חובו, או שהיה קורא אותו, שיציל את ממונו מן ההפסד, כגון אם נפל דליקה בעיר וכדומה, בודאי היה זריז לקום מיד, מפני אהבת ממונו ולא התרשל. וכן אם היה צריך ללכת לעבודת המלך, היה קם בזריזות ולא היה מתרשל פן יעלילו עליו, או כדי למצוא חן בעיני המלך. על אחת כמה וכמה לעבודת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שיש לו להזהר ל��ום במהירות ובזריזות. והמרגיל את עצמו בדרך הזה, ארבע או חמש פעמים, לא יכבד עליו אחר כך. והבא לטהר מסייעין לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אפשר לו להשכים ולקום בחצות הלילה, לעשות אז תיקון חצות מה טוב, כמו שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמרות וגו'. וכמו שהקדוש ברוך הוא מקונן בעת ההיא, שנאמר יי ממרום ישאג, וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו. ואומר: אוי, לבנים, שבעונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין האומות. ואם אי אפשר לו לקום בחצות, יתגבר על כל פנים לקום קודם עלות השחר, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום אעירה שחר; אני מעורר את השחר, ואין השחר מעורר אותי. וגם לאחר חצות הלילה יכול לעשות תיקון חצות, ואחר כך יעסוק בתורה, איש איש כפי יכלתו. ושיעור משניות קודם לכל דבר (ועל ידי זה זוכה לנשמה, משנה אותיות נשמה) ואם אינו בר הכי, יעסוק בתהלים ומעמדות וספרי מוסר. וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה. תנא רבי חייא כל העוסק בתורה בלילה, שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמרות, שפכי כמים לבך נוכח פני יי. פירוש: שהשכינה היא אז כנגדך. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה שכל העוסק בתורה בלילה נקרא עבד יי כמו שנאמר כל עבדי יי, העומדים בבית יי בלילות. ובלילות הקצרים, שאי אפשר לו להשכים כל כך, לכל הפחות יתאמץ לקום, בעוד שיהיה לו זמן להכין את עצמו, ללכת לבית הכנסת, להתפלל עם הצבור.\n\n\n\n\n",
+            "\nמזמורי תהלים, וכן שאר פרשיות מתורה, נביאים וכתובים, שאינם שגורים בפי הכל לאומרם בעל פה, אפילו מי שיודע לאמרם בעל פה, יש לו להזהר שלא לאמרם בעל פה, וסומא מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש למחות ביד האומרים תחנות שבמעמדות, כשמסיימין: ברוך אתה יי שומע תפלה, אלא יש לומר: ברוך שומע תפלה, בלא שם.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nלפי שהאדם כאשר קם ממטתו שחרית הוא כמו בריה חדשה לעבודת הבורא יתברך שמו, לכן צריך להתקדש, וליטול ידיו מן הכלי, כמו כהן שהיה מקדש ידיו בכל יום מן הכיור קודם עבודתו. וסמך לנטילה זו מן המקרא, שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך יי לשמיע בקול תודה וגו'. ועוד יש טעם לנטילה זאת, לפי שבשעת שינה שנסתלקה ממנו נשמתו הקדושה, בא רוח הטומאה ושורה על גופו, וכשניער משנתו, מסתלק רוח הטומאה מכל גופו חוץ מאצבעותיו, שאינו עובר מעליהם עד ששופך עליהם שלש פעמים מים בסירוגין. ואסור לילך ארבע אמות בלי נטילת ידים, אם לא לצורך גדול מאוד.\n\n\n\n\n",
+            "\nילבוש מלבוש הראשון את הטלית בטן, שלא ילך ארבע אמות בלא ציצית. ולפי שעדיין אין ידיו נקיות, לא יברך עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנטילת ידים שחרית הוא בדרך זה: נוטל את הכלי ביד ימינו, ונותנו לשמאלו, ושופך תחלה על יד ימין, ואחר כך נוטל את הכלי בימינו ושופך על יד שמאל, וכן יעשה שלש פעמים. וטוב ליטלם עד פרק הזרוע, אך בשעת הדחק די עד קשרי אצבעותיו, ורוחץ פניו לכבוד יוצרו שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם. וגם ירחץ פיו מפני הרירין שבתוכו, שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה. ואחר כך מנגב ידיו. ויזהר לנגב פניו יפה.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך ליטול ידיו דוקא לתוך כלי. ואסור ליהנות ממי הנטילה מפני שרוח רעה שורה עליהם, וישפכם במקום שאין בני אדם הולכין.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יגע קודם נטילה לא בפה, ולא בחוטם, ולא בעינים, ולא באזנים, ולא בפי הטבעת, ולא באוכלין, ולא במקום הקזה, מפני שרוח רעה השורה על הידים קודם נטילה מזיק לדברים אלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nטוב להקפיד בנטילת ידים שחרית, בכלי ובמים ובכח גברא, כמו בנטילת ידים לסעודה (לקמן סימן מ'). אך בשעת הדחק שאין לו כראוי והוא רוצה להתפלל, יכול ליטול ידיו מתוך כל דבר, ובכל מיני מים ובלא כח גברא, ויכול לברך על נטילת ידים. ואם יש לפניו נהר, טוב יותר שיטבול בו ידיו שלש פעמים או אפילו בשלג. אבל אם אין לו מים כלל, יקנח ידיו באיזה דבר, ויברך על נקיות ידים, ודי לו לתפלה. ולכשיזדמן לו אחר כך מים, וכלים הראויים יטול ידיו כראוי, אבל לא יברך עוד.\n\n\n\n\n",
+            "\nכתיב ברכי נפשי את יי וכל קרבי את שם קדשו. וכיון שצריך האדם לברך את השם בכל קרביו, אסור לברך עד שינקה את הקרבים, מצואה ומי רגלים. ובקומו בבוקר מסתמא הוא צריך לעשות צרכיו, או לכל הפחות להשתין, על כן לא יברך ברכת על נטילת ידים בשעת נטילה, עד לאחר שינקה את עצמו, וירחץ ידיו עוד פעם אחת, ואז יברך על נטילת ידים, ואשר יצר, וברכת התורה, וברכת אלהי נשמה וכו'.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם השכים ונטל ידיו בעוד לילה כדינו, והיה ער עד אור היום, או שהיה ישן אחר כך שנית בעוד לילה, וכן הישן ביום שתין נשמין (לערך חצי שעה), וכן הניעור כל הלילה ולא ישן שיתין נשמין, בכל אלו יש ספק אם צריכין נטילת ידים או לא. לכן יטול ידיו שלש פעמים בסירוגין (כדלעיל סעיף ג') אבל לא יברך עליהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאלו דברים צריכין נטילת ידים במים: הקם מן המטה, והיוצא מבית הכסא, ומבית המרחץ, והנוטל צפרניו, והמגלח שערותיו, והחולץ מנעליו, והמשמש מטתו, והנוגע בכנה, והמפלה את בגדיו, אפילו לא נגע בכנה, והחופף ראשו, והנוגע בגופו במקומות המכוסים, והיוצא מבית הקברות, והמלוה את המת או שנכנס באהל המת, והמקיז דם.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכתיב והצנע לכת עם אלהיך, לפיכך צריך האדם להיות צנוע בכל אורחותיו. ולכן כשלובש או פושט את חלוקו, או שאר בגד שעל בשרו, ידקדק מאוד שלא לגלות את גופו אלא ילבישו ויפשיטו כשהוא שוכב על משכבו מכוסה, ואל יאמר: הנני בחדרי חדרים ובחשיכה מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו וכחשיכה כאורה לפניו יתברך שמו, והצניעות והבושת מביאין את האדם לידי הכנעה לפניו יתברך שמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין הולכין בחוקות עובדי כוכבים ולא מתדמין להם, לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן, שנאמר ולא תלכו בחוקות העובדי כוכבים, ונאמר בחוקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם. לא ילבוש מלבוש המיוחד להם לשום גאות והוא מלבוש שרים, ולדוגמא, הא דאמרינן בגמרא דאסור לישראל להתדמות להם, אפילו ברצועות המנעל, שאם היה דרכם לקשור כך, ודרך ישראל בענין אחר, או שהיה מנהגם להיות להם רצועות אדומות, ושל ישראל שחורות, משום דצבע שחור מורה על ענות ושפלות וצניעות, אסור לישראל לשנות. ומזה ילמוד כל אדם לפי מקומו ושעתו, שהמלבוש העשוי ליוהרא ופריצות, לא יעשה הישראל כן, אלא מלבושיו יהיו עשויין בענין המורה על הכנעה וצניעות, הכי אמרינן בספרי, שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן, הואיל והן יוצאין בקלוסין (כלי זיין) אף אני אצא בקלוסין, שדברים הללו דברי שחץ וגאוה הם, ולא כאלה חלק יעקב, אלא דרכם להיות צנועים וענוים, ולא לפנות אל רהבים. וכן כל דבר שנהגו למנהג ולחוק, דאיכא למיחש שיש בו שמץ עבודת כוכבים, לא יעשה ישראל כן. וכן לא יגלח ולא יגדל שערות ראשו כמו הם, אלא יהא מובדל מהם, במלבושיו, ובדיבורו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא ילבוש בגדים יקרים, כי דבר זה מביא את האדם לידי גאוה, ולא בגדים פחותים מאוד או מלוכלכים, שלא יתבזה בעיני הבריות, אלא יהיו לו בגדים ממוצעים ונקיים. לעולם ימכור אדם אפילו קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nלפי שמצינו שהימין היא חשובה בתורה: לענין עבודה, ולענין בהן יד ובהן רגל של מילואים, ושל מצורע, ולענין מצות חליצה; לכן בלבישה וכן בשאר דברים, לעולם יקדים של ימין לשל שמאל, ובחליצת המנעלים ושאר בגדים, יחליץ של שמאל תחלה (שזהו כבודה של ימין). ואך לענין קשירה, השמאל חשובה יותר, מפני שקושרין עליה את התפילין; ולכן כשצריך לקשור, יקשור של שמאל תחלה, כגון מנעלים שיש בהם קשירה, נועל של ימין ואינו קושרו, ונועל את של שמאל וקושרו, ואחר כך קושר של ימין, וכן בשאר בגדים.\n\n\n\n\n",
+            "\nיזהר מללבוש שני בגדים ביחד, משום דקשה לשכחה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לילך ד' אמות, או להוציא מפיו דבר שבקדושה בגילוי הראש. וגם הקטנים צריכין להרגילן לכסות ראשון, כי היכי דתיהוי עלייהו אימתא דשמיא. כדמצינו ברב נחמן בר יצחק: אימיה דרב נחמן בר יצחק, אמרו לה כלדאי (חוזים בכוכבים), בריך גנבא הוה, לא שבקתיה גלויי רישא, אמרה ליה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא וכו'.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לילך בקומה זקופה וגרון נטוי, כענין שנאמר ותלכנה נטויות גרון וגו'. ומכל מקום לא יכוף ראשו יותר מדאי, אלא במדה בינונית, בכדי שיראה את הבא כנגד פניו, וגם יראה מדרך כף רגלו. גם ממהלכו של אדם ניכר, אם חכם ובעל דעה הוא, או שוטה וסכל, וכן אמר שלמה בחכמתו וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר, ואמר לכל סכל הוא, הוא מודיע לכל על עצמו שהוא סכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש ליזהר שלא ילך איש בין שתי נשים, ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אשה או כלב או חזיר.\n\n\n\n\n\n\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nירגיל את עצמו לפנות ערב ובוקר, שהוא זריזות ונקיות, אם אינו יכול לפנות, ילך ד' אמות, וישב ויעמוד עד שיפנה, או יסיח דעתו מדברים אחרים. המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו ואם משהה מלהטיל מים בעת צרכו, עובר גם משום לא יהיה בך עקר.\n\n\n\n\n",
+            "\nיהא צנוע בבית הכסא, לא יגלה את עצמו עד שישב, וגם אז יצמצם שלא לגלות רק מה שמוכרח לו לגלות, שלא לטנף את בגדיו, ויזהר בזה גם בלילה כמו ביום, אם נפנה במקום מגולה שאין שם מחיצות, יכוין שיהא פניו לדרום, ואחוריו לצפון, או איפכא, אבל בין מזרח למערב אסור, ואם יש מחיצה יכול לפנות בכל ענין אם אחוריו לצד המחיצה. ולהשתין מותר בכל ענין. לא יפנה בפני שום אדם, ואפילו בפני עכו\"ם אסור, אבל להשתין מותר, אפילו ביום בפני רבים, ואם צריך לכך, משום דאיכא סכנה אם יעצור את עצמו, ומכל מקום יש לו להסתלק לצדדין.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יפנה בעמידה, ולא יאנס לדחוק עצמו יותר מדאי, שלא ינתק שיני הכרכשתא ולא ימהר לצאת מבית הכסא, עד אשר ברור לו שאינו צריך עוד, וכשמטיל מים בעמידה, ישגיח שלא ינתזו על מנעליו ובגדיו. ויזהר מאוד, שלא לאחוז בידיו במילתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבבית הכסא אסור להרהר בדברי תורה, לכן בהיותו שמה, טוב שיהרהר בעסקיו ובחשבנותיו, שלא יבא לידי הרהור תורה או הרהור עבירה חס ושלום. ובשבת שאין להרהר בעסקיו, יהרהר בדברים נפלאים שראה ושמע וכדומה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיזהר לקנח את עצמו יפה, כי אם יש לו אפילו משהו צואה בפי הטבעת, אסור לו לומר שום דבר שבקדושה. לא יקנח ביד ימין מפני שקושר ��ה התפילין, ואיטר יד, יקנח בשמאל דידיה, שהיא ימין של כל אדם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכל פעם שנפנה או שמטיל מים, ואפילו רק טפה אחת, ירחוץ ידיו במים ויברך ברכת אשר יצר. אם הטיל מים או נפנה, ושכח מלברך אשר יצר, ואחר כך שוב הטיל מים או נפנה, ונזכר שבראשונה לא בירך, אינו צריך לברך רק פעם אחת. ומי ששותה סם המשלשל ויודע שיצטרך לפנות כמה פעמים, לא יברך עד לאחר הגמר.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכתיב וכסית את צאתך כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וגו' והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו'. מכאן למדו רבותינו זכרונם לברכה, שבכל מקום אשר ה' אלהינו מתהלך עמנו, דהיינו כשאנו עוסקים בדבר שבקדושה, כגון קריאת שמע, תפלה, תורה וכדומה, צריך להיות המחנה קדוש שלא תהא צואה מגולה שם, ושלא יראה דבר ערוה, כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל.\n\n\n\n\n",
+            "\nואפילו להרהר בדברי קדושה, במקום צואה או מי רגלים או כל דבר שהוא מסריח אסור, עד שיכסה אותה, כמו שנאמר וכסית את צאתך. או שיטיל לתוך מי רגלים של פעם אחת, רביעית מים, לא שנא היו הם בכלי תחלה ונותן עליהם מים, ולא שנא היו המים בכלי תחלה (ואם היו מי הרגלים בעביט המיוחד להן לא מהני להו מים כדלקמן סעיף י\"ג) ולמי רגלים של שני פעמים, צריכין ב' רביעית מים וכן לעולם. ואפילו אם נבלעו מי הרגלים כל שיש שם עדיין קצת לחלוחית מהם, צריך לשפוך שם מים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש צואה על בשרו, אף על פי שמכוסה בבגדיו, אסור בדברי קדושה, שנאמר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, בעינן שיהיו כולם נקיים, ויש מקילין בזה, אבל הנכון להחמיר. ואם יש לו אפילו מעט צואה בפי הטבעת אף על פי שהיא מכוסה, לכולי עלמא לא מהני, מפני שבמקומה זוהמתה מרובה.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין ליזהר שבכל מקום שיש להסתפק שמא יש שם צואה או מי רגלים, לא יאמר שם שום דבר שבקדושה, עד שיבדוק את המקום. ואין להתפלל בבית, אם בעליה יש מקום מטונף.\n\n\n\n\n",
+            "\nתינוק שאחרים בימיו יכולין לאכול כזית מיני דגן אפילו על ידי תבשיל, בכדי שגדול אוכל שיעור פרס, מרחיקין מצואתו וממי רגליו. וטוב וישר, להרחיק גם מצואת קטן בן ח' ימים.\n\n\n\n\n",
+            "\nצואת אדם, אף על פי שאין לה ריח רע, וכן צואת חתול ונמיה וצואת תרנגול אדומי מרחיקין מהם. ושאר צואה של בהמה חיה ועוף מסתמא אינה מסרחת אין צריכין להרחיק מהן. אבל אם מסרחת, וכן נבלה המסרחת, וכל דבר המסריח מחמת עיפוש, וכן לול של תרנגולין, מרחיקין מהן, וכן מרחיקין ממים סרוחים. ומי משרה, ששורין בהן פשתן, או קנבוס סתמן מסריחין, וצריכין להרחיק מהן כמו מן הצואה.\n\n\n\n\n",
+            "\nצואה יבשה כל כך, שהיא נפרכת על ידי גלילה, הרי היא כעפר, והוא שלא יהא בה ריח רע, אבל אם נקרשת מחמת הקור, כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום, עדיין שם צואה עליה. וצואה שנתכסה בשלג, חשוב כיסוי.\n\n\n\n\n",
+            "\nעד כמה מרחיקין, היתה צואה מאחוריו, צריך להרחיק ממקום שכלה הריח, ד' אמות, ואפילו אם הוא אינו מריח, צריך להרחיק שיעור זה כאילו היה מריח. ואם הצואה אינה מסרחת, די אם מרחיק ממנה ד' אמות, ואם הצואה מלפניו, צריך להרחיק כמלא עינו. ואפילו בלילה צריך להרחיק כשיעור שהיה יכול לראותה ביום, ואם היא מן הצדדין, יש להחמיר כאלו היתה בפניו, ויטה את עצמו כדי שתהא לאחריו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבית שמתפללין בו בצבור, ונמצא שם צואה, אף על פי שהיא אחורי השליח צבור ורחוקה ממנו יותר מד' אמות ממקום שכלה הריח, מכל מקום צריך הוא לשתוק ולהמתין עד שיוציאו�� או יכסוה, מפני שאי אפשר שלא תהא לאחד מן הצבור תוך ד' אמות ממקום שכלה הריח, ואסור לו לשמוע ולכוין למה שאומר השליח צבור.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהתפלל, ומצא אחר כך שיש שם צואה, אם המקום ההוא היה ראוי להסתפק בו שמא יש שם צואה, והוא פשע ולא בדק, כיון דתפילת שמונה עשרה היא במקום קרבן הוה ליה, זבח רשעים תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל שמונה עשרה. וכן קריאת שמע שהוא מדאורייתא, ואין בו חשש ברכה לבטלה, חוזר וקורא, אבל בלא הברכות, וכן שאר הברכות שאמר שם, ואפילו ברכת המזון, אינו חוזר ומברך, ואם אין המקום ראוי להסתפק בצואה, דאז לא פשע, אפילו בתפלה יוצא בדיעבד, ואם נמצאו מי רגלים, אפילו המקום ראוי להסתפק, יוצא בדיעבד גם בתפלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיצא ממנו ריח מלמטה, אסור בדבר שבקדושה עד שיכלה הריח, ואם יצא מחבירו, גם כן צריך להמתין; רק אם הוא עוסק בלימוד תורה, אינו צריך להמתין, בשביל ריח שיצא מחברו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבית הכסא, אף על פי שיש לה מחיצות ואין בה צואה, צריך להרחיק ממנה, ולכן ספסל העשוי עם נקב, שמעמידין תחתיו גרף לפנות עליו, אף על פי שהוציאו את הגרף, וכסו את הנקב בדף, מכל מקום יש לספסל זה דין בית הכסא, וצריכין להוציאו מן הבית או לכסותו כולו, אך אם הוא כסא המיוחד לישיבה, ומכוסה בכר לישב עליו, ורק לעת הצורך מסירין את הכר ונפנין שם, ושוב מחזירין עליו את הכר, בזה יש להקל.\n\n\n\n\n",
+            "\nגרף של רעי, ועביט של מי רגלים, אם הם של חרס או של עץ, דינם כבית הכסא ואף על פי שהם נקיים ואין להם ריח רע, ואפילו נתן לתוכן מים, או שכפאן על פיהם, לא מהני, ואפילו נתנם תחת המטה, לא מהני (דמטות שלנו אינן חוצצות), אלא צריך להוציאן מן הבית או לכסותן. ואם הם של מתכות או זכוכית. אם הם רחוצים יפה ואין בהם ריח רע, אין צריך להרחיק מהם. פי חזיר, כיון שדרכו לנקר בצואה, דינו כגרף של רעי, ואפילו עולה מן הנהר, אין הרחיצה מועלת לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבבית המרחץ גם כן אסור לדבר או להרהר בדבר שבקדושה. ואסור להזכיר שמות המיוחדין להקדוש ברוך הוא אפילו בלשון חול (כגון \"גאט\" בלשון אשכנז או \"בוגא\" בלשון פולין ורוסיא) בבית המרחץ או במבואות המטונפות. וכן אסור ליתן שם שלום לחבירו. כי שלום הוא שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר ויקרא לו ה' שלום ואדם ששמו שלום, יש אוסרין לקרותו שם בשמו. ויש מתירין כיון שאינו מכוין על ענין השלום, אלא להזכרת שמו של אותו אדם. וכן נוהגין להקל, וירא שמים יש לו להחמיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לדבר דברי תורה וקדושה נגד ערוה, בין שלו בין של אחר, ואפילו מקטן וקטנה, (רק לצורך מצות מילה, מותר לברך נגד ערות התינוק) ואפילו אם עוצם עיניו, שלא לראות את הערוה, לא מהני כיון שהיא נגדו. אלא יטה פניו וגופו מכנגדה.\n\n\n\n\n",
+            "\nגוף האשה כל מקום שדרכה להתכסות אם נתגלה שם שיעור טפח, וכן שערות של אשה נשואה, אשר דרכה לכסותן, אם נתגלה קצת מהן, חשוב כמו ערוה לגבי איש. ואין חילוק בין שהיא אשתו או אשה אחרת, אבל לגבי אשה לא חשיבי כמו ערוה. קול זמר מאשה חשוב גם כן ערוה. ומכל מקום בשעת הדחק, שהוא שומע נשים מזמרות, ואי אפשר לו למחות, לא יתבטל משום זה, מקריאת שמע ותפלה ותורה, אלא יתאמץ לכוין כל לבבו, להקדושה, שהוא עוסק בה ולא יתן לב עליה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לבו רואה את הערוה שלו. אף על פי שהערוה היא מכוסה, כגון שהוא לבוש בחלוק, גם כן אסור לו לומר כל דבר שבקדושה, אלא צריך להיות לבוש במכנסים, שהם מדובקים על גופו או יאזור באיזור או יניח זרועותיו על חלוקו כדי להפסיק בין לבו לערותו. ואשה אינה צריכה לזאת.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nקודם שיברך איזה ברכה, צריך הוא לדעת איזה ברכה שהוא צריך לברך, כדי שבשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שהוא עיקר הברכה, ידע מה שיסיים. ואסור לעשות שום דבר בשעה שהוא מברך ולא יברך במהירות אלא יכוין פירוש המלות. וזה לשון ספר חסידים. כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל האדם, יכוין לבו לברך בשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו על המצוה. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב, ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח ביד ישעיה ואמר: יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. אמר הקדוש ברוך הוא לישעיה: ראה מעשי בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בה, כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו: באים בביתי ומתפללים לפני, תפלות הקבועות כמנהג אבותיהם לא בלב שלם. הם מנקים את ידיהם ומברכין על נטילת ידים ובוצעים ומברכין ברכת המוציא. שותים ומברכין כמו שהדבר שגור בפיהם. אף בעת שהן מברכין, אינן מתכונין לברכני. לכן על כן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול, לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו במנהג ולא בכוונה, דכתיב בתריה לכן הנני יוסיף כו' ואבדה חכמת חכמיו כו' לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו עשה דברים לשם פועלם וכו' עד כאן לשונו. וראוי לאדם שירגיל את עצמו לומר את הברכות בקול רם כי הקול מעורר את הכוונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשהוא מברך יהא פיו נקי מן הרוק וגם שאר דבר לא יהא בתוך פיו שנאמר ימלא פי תהלתך.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להוציא שם שמים לבטלה, וכל המוציא שם שמים לבטלה עובר על מצות עשה דכתיב את ה' אלהיך תירא וכתיב אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא וזהו מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כי אם בדרך שבח וברכה במה שהוא מחויב או בדרך לימוד, ויירא ויזדעזעו אבריו בשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שמו. אבל לא להוציאו חס ושלום לבטלה. ולא שם המיוחד בלבד אלא כל השמות המיוחדים לשמו יתברך. ולא לבד בלשון הקודש אסור אלא אפילו בכל לשון אסור. והמקלל את חבירו או את עצמו בשמו יתברך או בכינוי (כינוי הוא מה שמשבחין בו הקדוש ברוך הוא, כמו הגדול, הגבור, והנורא, הנאמן, האדיר, והחזק והאמיץ, העזוז, חנון, ורחום, קנא, ארך אפים, ורב חסד) בכל לשון חייב מלקות. ובעונותינו הרבים רוב המון עם אינם נזהרים ואומרים בלשון אשכנז \"גאט זאל איהם שטראפען\" וכדומה. ועוברים בזה על לאו של תורה. ואם קלל בלא שם ובלא כינוי או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר \"אל יהיה פלוני ברוך לה'\" וכדומה אף על פי שאינו חייב מלקות, איסורא מיהו איכא. וכן אסור לכתוב בשום מכתב \"שמו יתברך\" בכל לשון, ורבים טועים, וכותבים \"שמו יתברך\" בלשון אשכנז, או שכותבים תיבת \"אדיע\" והוא לשון צרפת, וביאורו \"עם ה'\" והוא איסור גמור, כי לאחר זמן יתגלגל המכתב באשפה, ודבר זה גורם עניות בישראל, מה ששם שמים מצוי, ומכל שכן בבזיון חס ושלום, וצריכין התחכמות והתאמצות לבטל זאת. כשבא לו רוק בתוך פיו, ירוק תחלה ואחר כך יאמר את השם, ולא שיאמר את השם, ואחר כך ירוק. וכן כשמנשק את הספר, ירוק תחלה ולא אחר כך. כשרוצה להזכיר את \"השם\", יאמר תיבת השם, ולא כמו שטועים ההמון ואומרים \"אדושם\" כי אין זה דרך כבוד של מעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין ליזהר שלא לברך חס ושלום ברכה לבטלה. או לגרום לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה. ואם נכשל וברך ברכה לבטלה, וכן בענין אחר אם נכשל, והוציא שם שמים לבטלה, יאמר אחריה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואם מיד לאחר שהזכיר את השם נזכר שאינו צריך לברך, יסיים \"למדני חקיך\" שזהו פסוק שלם והוי כמו לימוד ולא לבטלה. ואם התחיל גם תיבת אלהינו, ונזכר מיד לאחר שאמר אלהי ולא גמר לומר \"נו\", יסיים ויאמר: ישראל אבינו מעולם ועד עולם (שזהו גם כן לשון הפסוק, בדברי הימים א' כ\"ט י') ומכל מקום יאמר גם בזה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.\n\n\n\n\n",
+            "\nבירך על המים ושמע שיש מת בשכונה, והמנהג הוא לשפוך המים שבשכונת המת מפני הסכנה, מכל מקום כיון שבירך ישתה מעט, שלא תהא ברכתו לבטלה. ואל ידאג מפני הסכנה, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע ולאחר ששתה מעט ישפוך השאר.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל הברכות, חוץ מברכת המזון, אם נסתפק בהם אם אמרם או לא אמרם, אינו חוזר ומברך.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות, ודוד המלך תקן זאת, רמז לדבר, נאום הגבר הוקם על \"על\" בגימטריא ק', וסמך מן התורה, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו', אל תקרי \"מה\" אלא מאה, הן מאה ברכות, שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו, ולזכרו תמיד על ידי הברכות שמברכין, הקללות שבמשנה תורה הן צ\"ח, וכתיב גם כל חלי וכל מכה. הרי ק'. וק' ברכות שאנו מברכין בכל יום, מגינות עלינו להנצל מהן. ובשבת ויום טוב וכן בתענית, שחסרים מן מאה ברכות, משלימים במה שמכוונים לברכות השליח צבור, בחזרת התפלות וברכות הקוראים בתורה, והמפטירין, ועונין אחריהם אמן. וגם ברכת הנהנין.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל ברכה שאדם שומע מחברו. כששומע אומרו \"ברוך אתה ה'\", הוא אומר: ברוך הוא וברוך שמו. וכשגומר את הברכה, צריך לומר אמן. ופירוש אמן הוא אמת. ויכוין בלבו: אמת הוא הברכה שבירך המברך, ואני מאמין בזה. ובברכות שיש בהן גם כן תפלה, כגון בברכות שמונה עשרה, מן אתה חונן עד המחזיר שכינתו לציון, ובברכת שים שלום, יכוין באמירת אמן לשני דברים, אמת היא הברכה, ויהי רצון שיאמנו הדברים במהרה. ובקדיש שאינו אלא תפלה על העתיד, יכוין רק לבקשה, שיאמן הדבר במהרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם השומע עומד במקום שאסור לו להספיק, לא יאמר ברוך הוא וברוך שמו, וכן אם הוא שומע ברכה, שגם הוא צריך לצאת בברכה זאת, שתהא נחשבת לו כאלו אמרה בעצמה, כגון ברכת השופר וברכות מגילה, לא יאמר ברוך הוא וברוך שמו, משום דזה הוי הפסק באמצע הברכות. ולענין עניית אמן, אם הוא עומד במקום שאינו רשאי להפסיק, יבואר אם ירצה השם לקמן.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך ליזהר מאוד שיאמר תיבת אמן כתיקונו, שלא יחטוף \"האלף\" ולא יבליע \"הנון\". גם יזהר מאוד, שלא יענה אמן, קודם שסיים המברך כל הברכה. כי זהו אמן חטופה. וגם לא יאחר מלענות אמן, דזהו אמן יתומה. אלא תיכף כשמסיים המברך את הברכה, יענה אמן. ולא יגביה קולו יותר מן המברך, שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין עונין אמן על ברכת עצמו (מלבד בברכת המזון לאחר בונה ירושלים), ואפילו מסיים ברכה אחת בשוה עם השליח צבור, לא יענה. אבל אם הוא ברך ברכה אחת, והשליח צבור ברכה אחרת, וסיימו בשוה, עונה אמן על ברכת השליח צבור, ואם סיים ברכת ישתבח, או ברכת שומר עמו ישראל לעד, או ברכת יהללוך שלאחר הלל בשוה עם השליח צבור, עונין גם כן אמן, (כיון דהרבה פוסקים סבירא להו, דאפילו לאחר עצמו, עונה באלו אמן).\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            " אחר לעסוק בדברי תורה, יש מחלוקת הפוסקים, אם השומע יענה אמן או לא. יש אומרים שאין כאן סיום הברכה, אלא והערב וכו', גם כן נמשך למעלה. והכל הוא ברכה אחת, ועל כן אין לענות אמן, ויש אומרים דכאן הוא סיום הברכה, והערב נא היא ברכה אחרת, וצריכין לענות אמן, ולכן המברך יש לו לומר ברכה זאת בלחש, שלא ישמע חברו, ויבא לידי ספיקא.     ",
+            " ברכת הנותן לשכוי בינה וכו' לא יברך, עד שיאיר היום.     ",
+            " ברכת פוקח עורים, יכול גם סומא לברך, שיש לו הנאה שאחרים מראים לו את הדרך, אם קדם וברך זוקף כפופים, קודם שבירך מתיר אסורים שוב לא יברך מתיר אסורים, דכבר נכלל בזוקף כפופים, שבכלל זקיפת הקומה היא התרת האברים.     ",
+            " אחר \"המעביר שנה מעיני ותנומה מעפעפי\", אין עונין אמן, כי אין כאן סיום ברכה, אלא ויהי רצון וכו' שייך גם כן לברכה זאת, וסיום הברכה הוא, הגומל חסדים טובים לעמו ישראל.     ",
+            " הניעור כל הלילה, מברך בבוקר כל ברכות השחר, חוץ מברכת על נטילת ידים שאינו מברך, וברכת אלהי נשמה, והמעביר שנה. וכן ברכת התורה, יש ספק אם יברך או לא ולכך יש לו להדר לשמוע אותן מפי אחרים, ולענות אמן.     ",
+            " כל ברכות השחר, אם לא אמרם קודם שהתפלל, יכול לאמרם לאחר התפלה, חוץ מברכת על נטילת ידים, (דכיון דיש אומרים דנטילת ידים שחרית, נתקן משום התפלה, אם כן לאחר שהתפלל, אין עוד מקום לברכה זאת), חוץ מברכת אלהי נשמה (שכבר יצא בברכת מחיה המתים).     ",
+            " וברכת התורה אם לא אמרן קודם התפלה, נחלקו הפוסקים, אם יאמרם לאחר התפלה או לא. יש אומרים דלא יאמרם, משום דכבר נפטר באהבה רבה, (או אהבת עולם) שיש בברכה זאת גם כן מעין ברכת התורה: ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד וכו'. ויש אומרים דאין ברכת אהבה רבה פוטרת מברכת התורה, אלא אם לומד לאחר התפלה מיד בלי הפסק. לכן לכתחלה צריכין ליזהר לברך ברכת התורה קודם התפלה, ובדיעבד, אם שכח לברך קודם התפלה, ילמוד איזה דבר מיד אחר התפלה, ואם גם זאת שכח, אזי מספיקא גם כן צריך לברך עוד ברכת התורה.     ",
+            " אם קראוהו לעלות לתורה, קודם שבירך ברכות התורה, אם אפשר לו לברך קודם, כל ברכות התורה, וגם לומר לכל הפחות פסוק א', כגון יברכך וגו' יעשה כן, ואחר כך יעלה לתורה ויברך, ואם אי אפשר לו לעשות כן, יעלה כך לתורה, וכיון שבירך אשר בחר בנו וכו' לא יאמר אחר כך, רק ברכת אשר קדשנו וכו' והערב נא וכו' עד לעמו ישראל, ויאמר יברכך וכו'.      "
+        ],
+        [
+            "\nמשעלה עמוד השחר, שהוא אור הנוצץ מן השמש במזרח, כיון שאז מתחיל זמן התפלה (שאם התפלל אז בדיעבד יצא) לכן אסור לאדם להתחיל במלאכה, או להתעסק בעסקיו, או לילך בדרך קודם שיתפלל, שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו \"צדק\" זו תפלה שמצדיק לבוראו, והדר וישם פעמיו לדרכי חפצו.\n\n\n\n\n",
+            "\nואסור לו לאכול או לשתות, שנאמר, לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. וכל האוכל או שותה, ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר, ואותי השלכת אחרי גוך, אל תקרי גוך אלא \"גאך\" אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה, קבל עליו מלכות שמים. ואפילו לשתות קפה או תה עם סוכר וחלב אסור. ואיש זקן וחלוש, שאינו יכול לעמוד על נפשו, עד עת יציאת הצבור מבית הכנסת, בפרט בשבתות וימים טובים, שמאריכין הרבה, יותר טוב להתיר לו להתפלל שחרית בביתו בנחת, ויקדש ויאכל איזה דבר, ואחר כך ילך לבית הכנסת, ויכוין לבו עם הצבור בתפלת שחרית, ויתפלל אחר כך עמהם מוסף, ולא שישתה קפה ע�� סוכר וכדומה. בלא קבלת עול מלכות שמים תחלה, אך לצורך רפואה, מותר לאכול ולשתות קודם התפלה, שאין בה משום גאות. וכן אם אין בו יכולת לכוין דעתו בתפלה, בלי אכילה ושתיה, אם ירצה יכול לאכול ולשתות קודם התפלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש אומרים שאפילו אם קם בחצות הלילה, אסור לו לטעום קודם שיתפלל, וכן נכון להחמיר, אך אם חלש לבו, מותר לו לאכול ולשתות איזה דבר, לחזק גופו לתורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמים וכן תה או קפה בלא סוכר ובלא חלב, מותר לשתות קודם התפלה, אף לאחר שעלה עמוד השחר, כי אין באלו משום גאות. ואפילו בשבת ויום טוב שחייב בקידוש, מותר לשתות דברים אלו קודם התפלה, ואין הקידוש מעכבו, כיון שקודם התפלה עדיין לא הגיע זמן קידוש, דאין קידוש אלא במקום סעודה, דהיינו סמוך לאכילה והרי אי אפשר לו לאכול קודם תפלת השחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להקדים לפתח חברו, לקבל פניו, וליתן לו שלום, ואפילו לומר לו: \"צפרא דמרא טב\" (בוקר טוב) שנאמר, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא, כלומר, במה חשבתו לזה, שהקדמת כבודו לכבודי. ואם פגעו דרך מקרה, מצד הדין מותר ליתן לו שלום, אך נכון לשנות בלשונו, כדי שיתן לב, שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים עד שיתפלל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו ללמוד, אסור לו להתחיל משעלה עמוד השחר, אך מי שהוא רגיל לילך לבית הכנסת, ואין לחוש שיעבור הזמן, מותר לו. וכן מי שהוא לומד עם אחרים, ואם לא ילמדו עתה, יתבטלו מלימודם, מותר ללמוד עמהם, כי זכות הרבים דבר גדול הוא, ובלבד שישגיחו שלא לעבור זמן התפלה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nגדולה מצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה את כל המצות כולן, שנאמר, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', ציצית בגימטריא ת\"ר, ח' חוטין וה' קשרים הרי תרי\"ג. לכן צריך כל איש להיות נזהר, שיהיה לו טלית קטן, שיהא מלובש בו כל היום, ויהיה של צמר רחלים לבן, וגדול כשיעור, דהיינו ג' רבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב, ויש אומרים אמה על אמה. ואותן שעושין את הטלית קטן תפור מן הצדדין, צריכין ליזהר שיהיה מן כל צד פתוח, רוב הנראה לעינים, ואפילו על ידי קרסים לא יחובר. גם יהא כל אדם נזהר שיהיה לו טלית גדול בציצית, שיתעטף בו בשעת תפלה, ויהדר שיהיה לו טלית נאה, וכן כל המצות צריך לעשותן בהידור בכל מה דאפשר, דכתיב, זה אלי ואנוהו, ודרשינן: התנאה לפניו במצות, וידקדק לקנות ציצית מאיש נאמן, שיהיה בטוח שנעשו בטויה ובשזירה בפירוש לשמה וכמצותן, ויהיו ארוכים כשיעור.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאי אפשר לו אלא בטלית של פשתן, שאי אפשר לעשות בו ציצית של צמר משום איסור שעטנז, יש מי שאומר שיעשה כנפות של עור, ובהם ציצית של צמר, ויש חולקין עליו שלא לעשות כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנקב שמכניסין בו את הציצה, לא יהא רחוק משפת הבגד, הן באורך הן ברוחב, יותר מן שלשה אגודלין, (יש אומרים דגודלין אלו מודדין במקום הקצר שבאגודל, דהיינו בראשו, ונכון להחמיר כן, עיין שערי תשובה), כי למעלה משלשת אגודלין, לא מקרי כנף הבגד אלא בגד. ואם עשה את הנקב למעלה משלשה אגודלין, אף על פי שכשקושר את הציצה, מושך את הקשר, ומקמיט מן הטלית עד שבא הנקב למטה, מכל מקום פסול. ואם לאחר שתלה את הציצה בנקב, שהוא למעלה מן השיעור, חתך בנקב כדי שתתלה הציצה למטה מג' פסול משום \"תעשה ולא מן העשוי\". וגם לא יהא הנקב קרוב לשפת הבגד, בין באורך בין ברוחב, פחות מכשיעור שיש מן הקשר האמצעי של אגודל, עד סוף הצפורן, כי למטה מזה גם כן לא מקרי כנף אלא תחת הכנף. ואם היה הנקב רחוק כשיעור, אלא שעל ידי משיכת הקשר, נקמט שפת הטלית, ואין בו כשיעור, מכל מקום כשר. והחוטין שהם בשפת הטלית ואינם ארוגין, יש ספק אם נמדדין לשיעור זה או לא, על כן צריכין לחתכם משם, קודם קשירת הציצית. בטלית קטן, נוהגין קצת לעשות, שני נקבים זה אצל זה כמו צירי, ומכניסין בשניהם את הציצית, והן תלויות על הטלית מבחוץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם בשעת בשירת הציצית, היה הנקב רחוק כשיעור, ואחר כך נקרע קצת הנקב, או שפת הטלית, עד שהציצה היא בפחות משיעור הריחוק מהקצה, לא נפסלה בכך. כי לא הקפידה התורה, שלא תהא הציצה תחת הכנף, אלא בשעת עשיה, שנאמר, ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וגו'. ומכל מקום לכתחילה טוב לעשות אימרא סביב הנקב, וכן בשפת הטלית, שלא יפחת משיעור קשר אגודל.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין לעשות בציצית חמשה קשרים כפולים, שיש ביניהם ארבע חוליות, דהיינו שמכניס את הד' חוטין בתוך הנקב, וקושרם בשני קשרים, וכורך בחוט הארוך הנקרא שמש, ז' כריכות, וחוזר וקושר שני קשרים, ושוב כורך ח' כריכות וקושר שני קשרים, וכורך י\"א כריכות וקושר שני קשרים, וכורך י\"ג כריכות וקושר שני קשרים. ומהיות כי נוי ציצית הוא, שתהיינה כל החוליות שוות בארכן, לכן בחוליא הראשונה שהכריכות מועטות, ירחיקן זו מזו, ובחוליא שניה יקריבן קצת יותר, וכן בשלישית וברביעית. ושיעור כל אורך הציצה, דהיינו מן הקשר ראשון, עד קצה החוטין, צריך להיות לכל הפחות י\"ב אגודלין. והנוי הוא שיהיו כל החוליות ביחד שליש, והחוטין התלוין שני שלישים, על כן ידקדק שתהא כל חוליא ברוחב אגודל, ויהיו כל החוליות ד' אגודלין, והחוטין התלוין ח' אגודלין, ואם הן ארוכות יותר, יעשה החוליות גם כן קצת ארוכות יותר. טוב לדקדק לעשות כל הקשרים בד' חוטין שמצד זה, עם ד' חוטין שמצד זה, שיהא כל חוט חלוק חציו לכאן וחציו לכאן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לא פסק את החוטין זה מזה, אלא שלקח חוט אחד ארוך מאד, וכפלו לארבעה, וכך הכניסם בתוך הנקב, וקשרם ואחר כך פסקן פסול, משום דכתיב, גדלים תעשה לך, ודרשינן \"תעשה ולא מן העשוי\", פירוש דבעינן שיהיו הציצית בשעת עשייתן על הבגד כהלכה, ולא שיהיו נעשים בפסול, ואחר כך יוכשרו על ידי מעשה, שנמצאו עשוים כראוי דזהו פסול. וכן אם היתה הציצה עשויה כתיקונה על בגד אחר, ונקרע הבגד, ורוצה לתת את הציצה כך בבגד אחר, או אפילו בבגד זה, כגון שנפסק הטלית מן הנקב עד סופו, ונפלה הציצה ורוצה להחזירה למקומה, ולתפור את הטלית עד הנקב, וזהו גם כן פסול משום תעשה ולא מן העשוי. וכן אם קשר את הציצית, בשעה שהיה טלית זה פטור מציצית, כגון שהיה רובו תפור, ואחר כך התיר מן התפירות, עד שרובו פתוח וחייב בציצית, אם ישארו הציצית כמו שהן, גם כן פסולין משום תעשה ולא מן העשוי, אלא צריך להתיר את הציצית, ולחזור ולקשרן כהלכה וכן כל כיוצא בה.\n\n\n\n\n",
+            "\nקודם שיתעטף בטלית, יבדוק את הציצית אם הן כשרות, וצריך לבדוק גם את החוטין שהן בתוך הנקב, ואת הכריכות, וגם יפריד את החוטין שלא יהיו מהודקין זה בזה. ואם נשתהה לבא לבית הכנסת, שבעוד שיפריד את הציצית ויבדקן, יתבטל מלהתפלל עם הצבור, אינו צריך לבדקן ולהפרידן.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, פירוש קודם העשיה, ולאחר הברכה תיכף ומיד, צריך לעשות את המצוה בלי הפסק, לכן יאחוז את הטלית בשתי ידיו, ויכון שצונו הקדוש ברוך הוא להתעטף בציצית, כדי שנזכור את כל מצותיו לעשותם, שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. ויברך מעומד להתעטף בציצית (הבי\"ת בפתח), ויתעטף מיד את ראשו עד למטה מפיו, ואחר כך יעלה הכנפות על צוארו, ויתעטף כעטיפת הישמעאלים, ויעמוד כך כדי הילוך ארבע אמות, ויאמר הפסוקים: מה יקר וגו' ואחר כך יכול להסירו מעל ראשו. ונכון להזהר שלא לגרור את הציצית על הארץ, משום ביזוי מצוה, לכן יגביהן ויכול לתוחבן תוך החגורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מברכין על הציצית אלא ביום, ולא בלילה. ולכתחילה יזהר שלא יברך עליהם עד שיהא כל כך, שיכיר בין תכלת ללבן. ואם לבש את הטלית קטן בעוד לילה, ולא בירך עליו, או שלבשו בעוד שלא היו ידיו נקיות, ולכן לא בירך עליו, אזי כשהוא מברך על הטלית הגדול, יכוון בברכה זו גם על הטלית קטן. ומי שאין לו טלית גדול, אם לובש את הטלית קטן ביום וידיו נקיות, יברך עליו על מצות ציצית (הוא\"ו בפתח), ואם לובשו כשאינו יכול לברך עליו, אזי אחר כך כשהוא יום וידיו נקיות, יקח את הציצית בידיו, ויברך על מצות ציצית. ואם ישן בטלית קטן, לא יברך עליו אחר כך כלל, אך כשמברך על טלית גדול יכוין לפוטרו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהפושט טליתו ודעתו לחזור וללבשו מיד, אפילו הלך לבית הכסא, כשחוזר ולובשו לא יברך עליו, כיון דמצד הדין מותר ללכת בו לבית הכסא, לכן לא הוי הפסק. אבל אם היה דעתו שלא ללבשו מיד, ונמלך וחזר ולבשו צריך לברך עליו, ואם נפל טליתו ממנו שלא במתכוין, אם מקצתו נשאר על גופו אף על פי שרובו נפל, כיון שנשאר עליו קצת מן המצוה, אינו צריך לחזור ולברך כשמתקנו עליו, אבל אם לא נשאר כלום על גופו, אף על פי שאחזו בידו כיון דלא נשאר מהמצוה על גופו, דהא אין המצוה לאחוז את הטלית בידו, אלא להתעטף בו גופו, לכן צריך לברך כשחוזר ולובשו. ואם אירע לו כן בתפלתו, במקום שאין רשאי להפסיק לא יברך אז, אלא ימתין עד שיוכל לברך, ואוחז את הציצית בידו ומברך.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר ליטול טלית של חבירו באקראי בעלמא, גם שלא מדעתו, להתפלל בו ולברך עליו, משום דמסתמא ניחא ליה לאינש, דליעבד מצוה בממוניה, במקום שאין חסרון כיס, אבל לא יוציאו מן הבית שמונח שם, כי אולי חבירו מקפיד על זה. ואם היה הטלית מקופל, יחזור ויקפלו, ובשבת לא יקפלו, דכיון שאין מקפלו משום איסור שבת, חבירו מוחל לו. והשואל מחבירו טלית רק לעלות בו לתורה יש ספק אם לברך עליו, על כן יתכוין שאינו רוצה לקנותו, ואז לכולי עלמא אין צריך לברך. אבל על הטלית הקהל, אפילו אינו נוטלו רק לעלות לתורה, צריך לברך עליו דהוי כשלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nסתם צמר האמור בתורה ובפוסקים, הוא צמר רחלים ואילים, וטלית שהשתי הוא של צמר, והערב הוא של צמר גפן או משי וכדומה, או להיפך שהערב הוא של צמר, והשתי הוא ממין אחר, ירא שמים לא יברך על טלית כזה, משום דיש אומרים דגם ציצית של צמר אינן פוטרין רק בגד שהוא ממינו. וכן טלית של משי והציצית הן צמר, לא יברך עליו, אלא יברך תחלה על טלית של צמר ויתעטף בו, ואחר כך יסירו ויתעטף בזה, אך אם גם הציצית הן של משי, יכולין לברך עליו, (ולא שכיחי במדינתנו ציצית של משי, דהא ציצית בעינן טויה לשמה). ואם מקצת ציצית של משי, ומקצתן של צמר, גרע טפי ואין לעשות כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nציצה שנפסקה ממנה חוט מארבעת החוטין (שהם כפולים לשמנה), ונשאר ממנו כדי עניבה דהיינו ד' אגודלין או נפסקו שנים ונשאר מכל אחד ד' אגודלין, ושני חוטים הם שלמים כשיעור כשרה, אבל אם נפסקו ג' חוטין, אפילו נשאר מכל אחד ד' אגודלין, והחוט הרביעי הוא שלם, או שנפסק אפילו רק חוט אחד, ולא נשאר ממנו ד' אגודלין אף על פי שג' חוטין הם שלמים מכל מקום פסולה, (אם לא בשעת הדחק). ולכן אם נפסק חוט אחד משמונת החוטין התלויין, אפילו נפסק לגמרי עד החוליות פשיטא דכשרה, כיון שחוט זה אינו רק חצי חוט, והרי יש עדיין בחציו השני כדי עניבה ויותר. ואם נפסקו ב' חוטין ולא נשאר מהם בכל אחד ד' אגודלין, אם יש לחוש שמא שני חוטים אלו הם חוט אחד, אם כן הציצה פסולה, אבל אם הוא בטוח שהם משני חוטין, כגון שבשעת קשירתם דקדק לקשור תמיד ד' ראשים שבצד זה, עם ד' ראשים שבצד זה, ועתה נפסקו ב' ראשים מצד אחד של הקשר, אם כן הרי הן בודאי מב' חוטין, וכיון שיש בכל חוט עדיין, שיעור ד' אגודלין ויותר בצד השני של הקשר, ושני החוטין הם שלמים הרי הציצה כשרה. אם נפסק חוט אחד במקום שהם תלוים בנקב פסולה. זה שאמרנו שאם נפסק חוט אחד ונשאר ממנו כדי עניבה כשרה, זהו דוקא, אם בשעת עשיה היו כל החוטין ארוכים כשיעור, אלא שאחר כך נפסקו, אבל אם בשעת עשיה, היה אפילו רק חוט אחד קצר רק משהו מן השיעור פסולה.\n\n\n\n\n",
+            "\nחוטי הציצה צריכין להיות שזורין ואם איזה חוט נפרד משזירתו, אזי כל הפרוד נחשב כאלו נקצץ ואינו.\n\n\n\n\n",
+            "\nטלית שיש בו ציצית ונחלק לשני חלקים, כמו שהוא שכיח בהרבה טליתים שלנו, שהם מחוברים משני חלקים, ולפעמים מפרידין אותו כדי לכבסו, או לתקנו, ואחר כך חוזרין ומחברין אותם בתפירה, כיון דמסתמא יש בכל חלק כדי להתעטף בו, על כן די אם יטול שתי הציציות מאיזה חלק שירצה, ולאחר שיחבר את הטלית יחזור ויקשרם, אבל אם אין בכל חלק בפני עצמו כדי להתעטף בו, צריך להסיר כל הציצית, (משום כשנתפרדו החלקים נפטר כל חלק מציצית, ולאחר ששוב נתחברו ונתחייב בציצית, אם ישארו בו הראשונות, פסול משום תעשה ולא מן העשוי כדלעיל סעיף ו'). ואם בחלק אחד יש בו כדי עיטוף, ובחלק שני אין בו כדי עיטוף יסיר את הציצית מחלק זה שאין בו כדי עיטוף.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נחתך או נקרע הכנף, ונפרד לגמרי מן הטלית, ואין בחתיכה זו ג' גודלין על ג' גודלין יש אומרים שחתיכה זו אפילו לאחר שתפרה היטב אל הטלית, פסולה מלהטיל בה ציצית דכיון שאין בה ג' גודלין, אין עליה שם בגד, ואפילו אם נתחבר עם הטלית, נחשבה כפרוד ויש להחמיר כן. אבל אם אינו נפרד לגמרי מן הטלית, כיון שנשאר מחובר מעט, מועלת התפירה שיהא נחשב בכלל הטלית, והציצית שיטיל בו אחר התפירה כשרות, ונוהגין לתפור חתיכת בגד בכנפי הטלית, משום דבהרבה בגדים אפילו חדשים, יש בהן חתיכות מחוברות שאין בהן ג' על ג', לכן נותנין במקום הטלת הציצית, חתיכה של ג' על ג'.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש אומרים שבכל השטח של הכנף, שראוי להטיל שם את הציצה, דהיינו ממלא קשר גודל משפת הטלית, עד ג' גודלין, לא יהיה שם שום תפר אפילו משהו בחוט שהיה ראוי לעשות מחוטין כאלו ציצית לטלית זה. כגון אם הטלית של פשתן, לא יתפור שם בחוטי פשתן רק בחוט משי וכדומה, ואם הטלית של משי, לא יתפרנו בחוטי משי, ואם הטלית של צמר, לא יתפרנו בחוטי צמר, אלא בשל משי וכדומה, ויש להחמיר בזה גם באימרא, שעושין סביב הנקב לחזקו, וכל זאת אינו רק בחוט לבן, אבל בחוט צבוע אין לחוש.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם רוצה להסיר ציצית מן הטלית, כדי לתלות בו ציצית אחרות יותר יפות, או מפני שנפסק אחד מן החוטין, ורוצה לתלות שלמות, אף על פי שגם הראשונות עדיין כשרות, מכל מקום מותר, כיון שאינו מבטל את הטלית מן הציצית. ואדרבה יתלה בו ציצית יותר יפות, ויהא נזהר שלא ישליך את הראשונות למקום בזיון.\n\n\n\n\n",
+            "\nואפילו ציצית שנפלו והסירן מן הטלית, לא יזרקן לאשפה משום ביזוי מצוה. ויש מדקדקין לגנזם בספר, ולעשות מהן סימן בספר, משום דאיתעבד בהו מצוה חדא זימנא, ליתעבד בהו מצוה אחריתא, וגם הטלית שנתישן ואינו לובשו עוד למצוה, לא יעשה בו תשמיש מגונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם בא בשבת לבית הכנסת ומצא שנפסלה ציצה מן הטלית, ואינו מוצא לשאול טלית אחר, והוא מתבייש לשבת בלא טלית, אזי כיון שאי אפשר לו היום, לקשור ציצה אחרת לכן משום כבוד הבריות, מותר לו ללבוש את הטלית כך, ולא יברך עליו. במה דברים אמורים כשלא נודע לו קודם שבת שנפסלה, אבל אם ידע קודם שבת שנפסלה, אסור ללבשו, דהיה לו לתקן מאתמול.\n\n\n\n\n",
+            "\nהלובש בגד שהוא חייב בציצית בלא ציצית, הרי זה ביטל מצות עשה, וצריכין להשגיח בקצת בגדים, העשוין באופן שיש להם ארבע כנפות, צריכין לחתוך קרן אחד שיהא עגול. אבל אם כפל את הקרן, ותפרו בענין שנראה עגול, לא מהני, דכל מה שלא חתכו עדיין מכלל הבגד הוא, וגדול עונש המבטל מצות ציצית, והזהיר במצות ציצית, זוכה ורואה פני השכינה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמצות תפילין היא גם כן מצוה יקרה מאוד, שכל התורה הוקשה לתפילין, שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך. ומי שאינו מניח תפילין, הרי הוא בכלל פושעי ישראל בגופן. ומי שמניח תפילין פסולין, לא בלבד שאינו מקיים את המצוה, אלא שמברך כמה וכמה ברכות לבטלה, שהוא עון גדול. ולכן ידקדק לקנות תפילין, מסופר מומחה וירא שמים, וכן רצועות יקנה מאיש נאמן, שהוא בטוח שנתעבדו לשמה, מעורות טהורות, ובעונותינו הרבים רבה המכשלה במה שקונים תפילין ורצועות ממי שהוא, לפי שמוכרים בזול, והם פסולים. וכל ירא שמים יתן אל לבו, אם על מלבושיו וכליו, הוא מהדר שיהיו כתיקונן, מכל שכן בחפצי ה' יתברך שמו, שלא יצמצם ויחוס על הכסף, אלא יהדר לקנות אותן שהם בודאי כשרים, אף שמחירם רב, וישגיח עליהם שיהיו מתוקנין ושחורים, הבתים והרצועות. ויש למשוח הרצועות תדיר בשומן שיהיו שחורים, (ולא ימשחם בשמן דג הנקרא \"פישטראן\" כי הוא מדג טמא). ואם נתקלקלו התפילין, אפילו רק במקצת או שנפסקו התפירות, יעשה מיד שאלת חכם אם הם כשרים, וביותר יש לדקדק על הקרנות, ובפרט בשל ראש שהוא שכיח מאוד שמשתחקות ונעשו שם נקבים ונפסלו. וכן שכיח מאד שמחמת שנתישנו התפילין, נפרד קצת מהעור העליון של ראש ונפסל, וצריכין להשגיח על כל זה במאוד. וכל הזהיר במצות תפילין לנהוג בהם קדושה, שלא לדבר בהם דברי הבלים ושיחת חולין, מאריך ימים, ומובטח שהוא בן עולם הבא, שנאמר ה' עליהם (שנושאין עליהם שם ה' בתפילין) יחיו, ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני, \"תפילין\" הוא לשון פלילה והוכחה (ולכן הלמ\"ד דגושה, למלאות חסרון השניה) כי התפילין הן עדות והוכחה, שהשכינה שורה עלינו, כמו שאמר הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו', ודרשו רבותינו זכרונים לברכה אלו תפילין שבראש, שיש בה \"שי\"ן\" מהשם שדי, ולכן אין לכסות תפילין של ראש לגמרי עם הטלית.\n\n\n\n\n",
+            "\nזמן הנחתן בבוקר, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו. אחר שלבש את הטלית, מניח את התפילין. והא דמקדימין את הציצית לתפילין, משום דמצות ציצית תדירא יותר, שנוהגת בין בחול, בין בשבת ויום טוב, ומצות תפילין אינה נוהגת אלא בחול, וקימא לן תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ואם פגע תחלה בתפילין, אף על פי שהן בתוך כיסן, צריך להניחן תחלה, ואחר כך יתעטף בטלית, משום דאין מעבירין על המצות, דכתיב ושמרתם את המצות, קרי ביה את המצוות, מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכתיב והיה לאות על ידכה (בפ' והיה כי יביאך) מדכתיב ידכה בה\"א דרשו רבותינו זכרונם לברכה דהיינו יד כהה זו שמאל, שהיה תשה וכהה, ויניחה שם במקום שהבשר הוא גבוה, שנאמר ושמתם את דברי אלה על לבבכם שתהא שימה כנגד הלב. ולכן יניחה שמה ויטה אותה מעט, לצד הגוף שכשיכוף הזרוע למטה, תהיה כנגד לבו. והא דכתיב בתפילין של ראש בין עיניך קבלו רבותינו זכרונם לברכה שאין זאת בין עיניך ממש, אלא כנגד בין עיניך, ומקומה היא ממקום שהשערות מתחילין לצמוח, ונמשך מקומה למעלה עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס, דהיינו שקצה התיתורא שלמטה, לא תהא למטה ממקום התחלת צמיחת השערות, וקצה המעברתא, לא תהא למעלה ממקום שמוחו של תינוק רופס. וצריך ליזהר מאד שתהא מונחת במקום הראוי. ואם מניח אפילו מקצתה על המצח במקום שאין שערות גדלות, או אפילו הניחה כולה במקום שיער אלא שהוא מן הצד ולא כנגד בין העינים, לא עשה את המצוה ובירך לבטלה. והקשר יהא מונח כנגדו מאחורי הראש למעלה בגובה העורף שהוא סוף הגלגולת במקום שיער, שהוא כנגד הפנים ולא יטה לכאן או לכאן וצריכה שתהא מהודקת בראשו, והנה כשהבית עם המעברתא רחבים קשה שתהא מהודקת כראוי, וצריכין ליזהר בזה מאד.\n\n\n\n\n",
+            "\nמניחין את התפילין מעומד, לא ינער את התפילין מן התיק משום ביזוי מצוה, אלא יקחם בידו. מניח תחלה של יד, וקודם שמהדק את הקשר, מברך להניח תפילין, (הה\"א בקמץ והלמ\"ד של תפילין דגושה). ומהדק את הקשר ועושה ז' כריכות על ידו, ואחר כך מניח תיכף של ראש, וקודם שמהדקה על ראשו, מברך על מצות תפילין (הוא\"ו בפתח). ומהדקה על ראשו ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והטעם שצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הוא מפני שיש קצת ספק בברכה זאת, ומפני שיש ספק בברכה זאת, לכן יש גם כן ספק אם השומע יענה אמן או לא, על כן נראה לי כי טוב לברך ברכה זאת בלחש. לאחר שהניח של ראש, עושה ברצועה של יד ג' כריכות על האצבע האמצעי, א' בפרק האמצעי, וב' בפרק התחתון.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו אם אירע לו שהוציא מן הכיס של ראש תחלה, צריך להעביר על המצוה ויניחה מתוך ידו, ויכסה אותה באיזה דבר, ויניח תחלה של יד, דכיון דקדימת של יד לשל ראש הוא מן התורה, שנאמר וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, לפיכך אין משגיחין על העברת המצוה בזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו, לא שנא של יד לא שנא של ראש, ושערות קצרות, לא הויין חציצה, שדרכן בכך. אבל אותן המגדלין בלוריות מלבד שהוא דרך שחץ וגאוה ויש בזה איסור, יש עוד איסור משום הנחת תפילין, דכיון שגדולים הרבה הויין חציצה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיזהר בתפלה של יד, שלא יזיז הקשר מן הבית, (וגם כשהן בתוך כיסן צריכין ליזהר בזה), והיו\"ד של הקשר יהיה לצד הלב, המעברתא, אשר בה הרצועה תהיה לצד מעלה, והבית לצד מטה. ובשעת הדחק כגון איטר שהוא מניח בימין, ועתה אין לו תפילין אלא שאולין, ממי שמניח בשמאל (וכן איפכא), ואין יכול לשנות את הקשר, ואם כן אם יניח באופן זה, המעברתא לצד מעלה, והבית לצד מטה, תהיה היו\"ד עם הקשר לצד חוץ, על כן יהפוך ויניחה שהמעברתא תהיה לצד מטה, והבית לצד מעלה, כדי שתהיה היו\"ד והקשר לצד הלב.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להפסיק בשיחה, בין של יד לשל ראש, ואפילו לרמוז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו אסור, שנאמר והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. צריך זכירה שיהיה תוכף תפלה של ראש לשל יד, כדי שתהיה הויה ��חת לשתיהן. ואפילו אם שומע קדיש או קדושה לא יפסיק, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים הקהל. אך אם שומע שאחר בירך ברכת להניח תפילין, יכול לענות אמן, שהרי אמן הוא האמנת הדברים, שהוא מאמין במצות תפילין, והוי כמו הויה אחת. בתפילין דרבינו תם גם כן אסור להפסיק בין של יד לשל ראש, אך לקדיש ולקדושה יכול להפסיק.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם טעה והפסיק, ימשמש בשל יד ויברך שנית להניח תפילין ויחזק את הקשר, ואחר כך יניח של ראש ויברך עליו. ואם הפסיק לצורך התפילין אינו צריך לברך שנית על של יד.\n\n\n\n\n",
+            "\nיכוין בהנחת תפילין שצונו הקדוש ברוך הוא להניח תפילין שיש בהם ד' פרשיות שכתוב בהן יחוד שמו יתברך ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח. כדי שנזכור תמיד נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה, בעליונים ובתחתונים לעשות כרצונו. וישעבד לו את הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהיא עיקר התאות והמחשבות, ובזה יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו ויקיים \"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם\" ולכן כתיב בתפילין בין עיניך.\n\n\n\n\n",
+            "\nתפילין של יד ושל ראש שתי מצות הן, ואינן מעכבות זו את זו, שאם אין לו אלא אחת, או שמחמת איזה אונס אינו יכול להניח אלא אחת, מניח אחת. אם מניח של יד, מברך להניח תפילין לבד, ואם מניח של ראש מברך עליה להניח תפילין, וגם על מצות תפילין, ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאיטר גמור, אפילו נעשה עיטר, מחמת שהרגיל את עצמו כן, מכל מקום יניח בימין של כל אדם, שהיא שמאלו. ואם עושה כל מלאכה בימין, רק שכותב בשמאל, או בהיפוך, היד שכותב בה היא חשובה ימין, ויניח התפלה בידו השניה. ואם שולט בשתי ידיו, מניח בשמאל של כל אדם. וכן אם לא נולד איטר כלל, אלא שאחר כך הרגיל את עצמו לכתוב בשמאל, ועושה כל מלאכתו בימינו, מניח בשמאל של כל אדם.\n\n\n\n\n",
+            "\nשיעור רוחב הרצועות, בין של ראש בין של יד, לא פחות מאורך שעורה, ושיעור ארכן, של ראש, מימין ומשמאל עד הטבור או למעלה ממנו מעט. ויש אומרים דשל צד ימין תגיע עד המילה (שימושא רבה), וכן נכון להחמיר לכתחלה, ושל יד, כדי שיהדקה ויעשה בה ז' כריכות על הזרוע, וג' כריכות על האצבע ויחזקה, ואם נפסקה הרצועה בין של ראש בין של יד יעשה שאלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיזהר שיהיו הרצועות בצד השחור לחוץ, ואם אירע לו שנהפכה הרצועה שסביב ראשו או סביב זרועו בצד הלבן לחוץ, יתענה או יפדה בצדקה, וכן אם נפלו לו התפילין לארץ בלא נרתיקן, יש לו גם כן להתענות, אבל אם נפלו בנרתיקן אינו צריך להתענות, אלא יתן איזה דבר לצדקה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הסיר את התפילין, מפני שצריך ללכת לבית הכסא, כשחוזר ומניחן צריך לחזור ולברך עליהם, ואם עומד בברכות של קריאת שמע, דהיינו מן ברכת יוצר אור ולהלן, לא יפסיק בברכות שעל התפילין, אלא יניחן בלא ברכות, ולאחר תפלת שמנה עשרה, ימשמש בהם ויברך עליהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל זמן שהתפילין עליו, לא יסיח דעתו מהן כלל, חוץ מבשעת תפלת שמונה עשרה ותלמוד תורה. אסור לאכול בהן סעודת קבע, אבל אכילת עראי מותר לאכול בהן, ולישן אפילו שינת עראי אסור בהן.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב אדם למשמש בתפילין, בכל שעה ושעה שנזכר בהם, שעל ידי זה לא יבא לידי היסח הדעת גמור, וימשמש תחלה בשל יד ואחר כך בשל ראש. ומנהג יפה למשמש בהן כשמזכיר מצותן בקריאת שמע, כשאומר וקשרתם לאות על ידך, ממשמש בשל יד ונושק, וכשאומר והיו לטוטפות בין עיניך ממשמש בשל ראש ונושק.\n\n\n\n\n",
+            "\nמעלין בקודש ולא מורידין, ותפילין של ראש קדושתה גדולה משל יד, לפי שיש בה ד' בתים וגם השי\"ן. ולכן רצועה שהיתה בשל ראש, אסור לעשותה של יד. אבל משל יד מותר לעשותה לשל ראש. וכן רצועה של יד שנפסקה למעלה אצל הקשר, ורוצה להפכה שיעשה עתה הקשר בקצה האחרון אסור, אלא צריך לעשות הקשר בהקצה שנפסקה שם, וכן ברצועה של ראש, אסור להפוך מה שהיה בתוך הקשר, שיהיה חוץ לקשר. כיס שעשאו להחזיק בו תפילין, וגם החזיקו בו, שוב אסור להשתמש בכיס זה דבר של חולין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לחלוץ את התפילין, עד אחר קדושת ובא לציון, כשאומר יהי רצון שנשמור חקיך. ובמקום שנוהגין שביום קריאת ספר תורה, אין מחזירין את הספר תורה, עד אחר קדושת ובא לציון, אין חולצין את התפילין, עד שיחזירו את הספר תורה להיכל. סימן לדבר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם. וביום שיש מילה, אין לחלוץ עד אחר המילה, בראש חדש חולצין קודם תפלת מוסף, בחול המועד סוכות כולם חולצין קודם הלל, ובחול המועד פסח, הצבור חולצין קודם הלל והשליח צבור אחר הלל.\n\n\n\n\n",
+            "\nחולצין מעומד. מסיר את הכריכות מן האצבע, וב' או ג' כריכות מהזרוע, וחולץ תחלה של ראש ואחר כך חולץ של יד, משום דכתיב, והיו לטוטפות בין עיניך, ומדכתיב והיו לשון רבים, דרשו רבותינו זכרונם לברכה כל זמן שבין עיניך יהיו שתים, ולכן מניחין תחלה של יד, וחולצין תחלה של ראש, שכל זמן שיש עליו של ראש, תהיה עליו גם של יד. ויש לחלוץ של ראש ביד שמאל, שהיא יד כהה כדי להראות שקשה עליו חליצתן, מפני שהמצוה היא שיהיו עליו תפילין כל היום, אלא שמפני שאין לנו גוף נקי, חולצין מיד לאחר התפלה. ולא יחלוץ את התפילין, לא בפני ספר תורה, ולא בפני רבו, אלא יסלק את עצמו לצדדין, מנהג חכמים לנשק את התפילין, בשעת הנחתן ובשעת חליצתן. אין להסיר את הטלית עד לאחר חליצת התפילין.\n\n\n\n\n",
+            "\nיניח את התפילין בתוך הכיס שלהן, באופן שידע למחר להוציא תחלה של יד. אבל לא יניח של יד על של ראש, כיון דשל ראש קדושתו גדולה משל יד, אלא יניחם זו אצל זו ויניח הכיס עם התפילין בתוך כיס הטלית למטה, והטלית למעלה, כדי שיפגע בטלית תחלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאין לו תפילין, והצבור מתפללין, מוטב שיתעכב עד לאחר תפלת הצבור לשאול לו תפילין מאחר, כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל שמונה עשרה בתפילין, ממה שיתפלל עם הצבור בלא תפילין, אבל מי שמתירא שמא יעבור זמן קריאת שמע עד שימצא תפילין, קורא קריאת שמע בלא תפילין. ואם מתירא שמא יעבור גם זמן תפלה, מתפלל גם כן, וכשימצא אחר כך תפילין, יניחם בברכות ויאמר בהם איזה מזמור, או יתפלל בהם מנחה. אבל לילה לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן בלילה. מותר ליקח תפילין של חברו גם שלא בידיעתו, להניחן ולברך עליהן (כמו שכתוב בסימן שלפני זה סעיף י\"א לענין טלית).\n\n\n\n\n",
+            "\nתפילין צריכין גוף נקי, וצריכין ליזהר שלא להפיח בהם. חולה מעיים אפילו אין לו צער פטור מן התפילין, מפני שאינו יכול לשמור את עצמו בנקיות כראוי. ואם נראה לו שיכול להיות בגוף נקי בשעת קריאת שמע ותפלת שמונה עשרה, יניחם אז, אבל שאר חולה, אם מצטער בחליו, ואין דעתו מיושבת עליו מפני צערו פטור, מפני שאסור להסיח דעתו מהן, ואם לאו חייב.\n\n\n\n\n",
+            "\nקטן היודע לשמור תפילין שלא יפיח בהם, ושלא יישן בהם, אביו חייב לקנות לו תפילין שיניחם. ועכשיו נתפשט המנהג שמתחיל הקטן להניח תפילין, ב' או ג' חדשים קודם שנעשה בן שלש עשרה שנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבענין הנחת תפילין בחול המועד, יש מחלוקת הפוסקים וחילוקי מנהגים. יש מקומות שאוחזין כדעת הפוסקים שלא להניחן, ויש מקומות נוהגין כדעת הפוסקים להניחן, אלא שאין מברכין עליהם בקול רם בבית הכנסת, כמו בשאר ימות השנה, ויש נוהגין להניחם בלא ברכות, (ויש לו לכוין, שאם חול המועד לאו זמן תפילין, תהיינה כרצועות בעלמא) ואף על פי שאינו מברך, מכל מקום אסור להפסיק בין של יד לשל ראש. אך לקדיש ולקדושה יפסיק, וצריכין ליזהר שהמתפללים בבית כנסת אחד לא יהיו קצת מניחין וקצת אין מניחין (כן נראה, דבזה ודאי איכא משום לא תתגודדו).\n\n\n\n\n",
+            "\nתפילין שהוחזקו בכשרות, מן הדין כל זמן שהבית שלם גם הפרשיות הרי הן בחזקתן ואינן צריכין בדיקה, ומכל מקום נכון לבדקן, מפני שלפעמים מתקלקלין מן הזיעה, ואם אינו מניח אותן אלא לפרקים צריכין בדיקה ב' פעמים בכל שבע שנים, כי יש לחוש שמא נתעפשו וכן אם נקרע הבית, צריכין גם הפרשיות בדיקה, וכן אם נשרו במים. ומכל מקום אם אין לו מי שיודע לבדקם ולחזור לתפרן, יניחן כך בלא בדיקה, שלא יתבטל ממצות תפילין, אבל לא יברך עליהם.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמצות עשה לקבוע מזוזה בכל פתח, ואפילו יש לו כמה חדרים, ולכל חדר כמה פתחים העשויים לכניסה ויציאה, אף על פי שהוא רגיל רק באחד מהן, מכל מקום כולם חייבים במזוזה. ואפילו אם נתמעטו הדיורין, ואינו צריך עתה רק לפתח אחד, מכל מקום כולם חייבים. אך אם יש איזו פתח, שאינו עשוי אלא להכניס דרך שם איזה משא לפרקים, ויש שם פתח אחר לכניסה ויציאה, אזי הפתח העשוי רק להכניס משאות פטורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nגם שערי חצרות, מבואות, עיירות, ומדינות, חייבין במזוזה, שנאמר ובשעריך.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך לקבעה בימין הנכנס, ואם קבעה בשמאל פסולה, וצריך להסירה ולקבעה בימין ויברך עליה, ואין חילוק בזה בין איטר לאינו איטר.\n\n\n\n\n",
+            "\nשני בתים אשר לכל אחד יש פתח לרשות הרבים או לחצר, ובמחיצה אשר ביניהם יש גם כן פתח, והשתא יש להסתפק בפתח זה, באיזה צד יתן את המזוזה, אזלינן בזה בתר היכר ציר, פירוש במקום שנעשים הצירים להדלת, שהדלת נפתח לתוכו זהו עיקר הבית, ונותנים את המזוזה בצד ימין שנכנסים לתוכו. ודוקא כששני הבתים שוים בתשמישן, אבל אם אחד הוא עיקר תשמישו בזה, לא אזלינן בתר היכר ציר, אלא לעולם נותנין את המזוזה בצד הימין שנכנסין להבית, אשר עיקר תשמישו שם, ואפילו הדלת נפתח לתוך השני.\n\n\n\n\n",
+            "\nמקומה מתחלת שליש העליון של גובה השער, קבעה למעלה מזה כשרה, והוא שירחיקנה מן המשקוף טפח. קבעה למטה משליש עליון צריך להסירה ולקבעה כראוי ובברכה, ואם קבעה בטפח העליון, יסירה גם כן ויקבעה כראוי אבל לא יברך, ויש לקבעה בטפח הסמוך לחוץ, ואם שינה בזו אינו מעכב.\n\n\n\n\n",
+            "\nכיצד קובעה, כורכה מסופה לראשה, דהיינו מאחד כלפי שמע, ומניחה בשפופרת או בשאר דבר וקובעה במסמרות במזוזת הפתח באלכסון, ויהא ראשה דהיינו שמע כנגד הבית ושיטה האחרונה לצד חוץ. ואם מזוזת הפתח אינה רחבה יקבענה זקופה, וזה טוב יותר מלתתה אחורי הדלת. אם לא קבעה אלא תלאה פסולה, וכן צריך ליזהר למסמרה למעלה וגם למטה, שלא תהא תלויה.\n\n\n\n\n",
+            "\nקודם שקובעה יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה, ואם קובע כמה מזוזות, די בברכה אחת לכולן. אם נפלה המזוזה מעצמה וחזר וקבעה צריך גם כן לברך, אבל אם הוא הסירה כדי לבדקה, יש להסתפק אם צריך לברך.\n\n\n\n\n",
+            "\nבקצת שערים יש פתח קטן אצל השער הגדול, ודרך הפתח הקטן יוצאין ונכנסין, והשער הגדול אינו נפתח רק לפרקים, וכיון שהם שני פתחים וביניהם עמוד רחב טפח, חייבין בשתי מזוזות.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמקום שיש לחוש שמא יגנבו אותה, אם אפשר לו, יחפור חפירה במזוזת הבית ויניחנה שמה, אבל לא יעמיק לחפור טפח כי שם לא הוי על מזוזת ביתך רק תוך מזוזה ופסולה. עוד צריך ליזהר שיהא על כל פנים ניכר מקום המזוזה, ואם אי אפשר לו לחפור בתוך מזוזת הבית, יש לסמוך בשעת הדחק לקבעה בפנים אחורי הדלת, ודוקא במזוזה עצמה ולא בכותל, ולא ירחיקה מחלל הפתח טפח כי אז פסולה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין הבית חייב במזוזה, אלא אם כן יש בו ד' אמות על ד' אמות, ואם אין בו ד' אמות על ד' אמות, אבל יש בו כדי לרבע ד' אמות על ד' אמות, כגון שארכו יתר על רחבו או שהיא עגולה, יש אומרים דחייב ויש אומרים דפטור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין הפתח חייב במזוזה, אלא אם יש לו שתי מזוזות גבוהים לכל הפחות עשרה טפחים, ומשקוף על גביהן. ואפילו אין המזוזות מעצים או מאבנים אחרים, רק שכותלי הבנין בעצמו הן המזוזות, ועליהן תקרה גם כן חייבת. ואם אין לבית אלא מזוזה אחת, כגון שמצד האחד עובר הכותל להלן כזה, אם היא מצד שמאל פטורה, ואם היא מצד ימין, יש ספק אם חייבת או לא, ויש לקבעה בלא ברכה, או שיקבעה לאחר שיקבע בפתח המחוייבת, ויפטור גם את זאת, וכן בכל מקום שיש ספק יעשה כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש לו שתי מזוזות ואין לו משקוף, אלא שיש עליהן כיפה כמין קשת, או אפילו גם מזוזות אין לו, אלא שהכיפה מתעגלת מן הארץ, אם יש בה בגובה עשרה טפחים רוחב ארבעה טפחים חייב במזוזה. ואותן החנויות שעשוין מזוזה אחת מן הקרקע עד המשקוף, ומזוזה אחת שאינה מגעת עד המשקוף, רק שכונסין את הכותל לערך אמה או יותר כזה, אם המזוזה שהיא גבוה עד המשקוף היא מימין הכניסה, נותן את המזוזה באותה המזוזה, ואם המזוזה הקטנה היא מימין הנכנס, אם היא גבוה י' טפחים נותן את המזוזה בה, ואם אינה גבוה י' טפחים נותנין במקום הרחב.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש אומרים דאפילו אין דלתות לפתח חייב במזוזה, ויש אומרים דבעינן דוקא דלת, ולכן לא יקבע את המזוזה עד שיתלה מקודם את הדלת, ולא יקבע אותה תחלה ואחר כך יתלה את הדלת, משום דבעינן \"תעשה ולא מן העשוי\".\n\n\n\n\n",
+            "\nבית שאינו עשוי לדירה בקביעות פטור, לפיכך סוכת החג בחג פטור. וכן אותן חנויות שעושין ביומא דשוקא לימי משך היריד, ואחר כך מפרקין אותן, או שנשארות בלי שום תשמיש פטורין, אבל החנויות הקבועות בסחורה חייבות במזוזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאכסדרה שיש לה שלש מחיצות ותקרה על גביהן, ופרוצה ברביעית אף על פי שיש לה שתי פצימין כמו צורת פתח, פטורה ממזוזה, מפני שהפצימין לא נעשו משום מזוזות, אלא כדי להעמיד התקרה, אבל אם יש לה מחיצה גם ברוח רביעית, אף על פי שהמחיצות נמוכות ואינן מגיעות עד התקרה, ואף על פי שהן עשויות חלונות חלונות חייבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nבית שער, והוא בית קטן שאצל שער החצר, שהשומר יושב שם, ומפרסת שהוא דרך לעלות בה לעליה, והגנה והדיר, פטורין ממזוזה, כיון שאין עשויין לדירה, ואם יש בית שחייב במזוזה פתוח לאחד מאלו או לאכסדרה חייבים אף בפתח שנכנסים להם מרשות הרבים. ולכן שערי חצרות, שערי מבואות, שערי מדינות ועיירות כולם חייבים במזוזה כיון שבתים החייבים במזוזה פתוחים לתוכן; אפילו עשרה בתים, זה פתח לזה, וזה פתח לזה (אפילו תשעה החיצונות הן בגונא דפטורין) אם הפנימי חייב במזוזה, כולם חייבים. ולכן שער הפתוח מ�� הגנה לחצר, חייב במזוזה, ויש אומרים דבית שער ומרפסת חייבים, אפילו אין בית פתוח להם, ויש לקבעה בלא ברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבית המרחץ, בורסקי ובית הטבילה פטורין, מפני שאינן לדירת כבוד. אבל רפת בקר וחדר שמגדלין בו עופות, ובית התבן והעצים, ואוצרות של יין או של שאר משקין, אם יש להם שיעור בית, חייבין ויש פוטרין.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמקום שתינוקות מצויין, או שלפעמים רוחצין שם או שמשתינים שם, יכסה את המזוזה, ודוקא בהזדמנות דרך עראי, סומכין, על הכיסוי, אבל לקבוע שם תשמיש בזיון, כגון להעמיד שם כלי לשופכין אין לסמוך על הכיסוי.\n\n\n\n\n",
+            "\nבית וכן חצר שגם עכו\"ם דר שם פטור.\n\n\n\n\n",
+            "\nמרתף שהמזוזות עם הפתח שוכבים בארץ פטור, דלא נקרא מזוזה אלא כשעומדת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשוכר בית בחוץ לארץ, פטור ממזוזה שלשים יום, דלא הוי דירת קבע.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיוצא מן הבית וישראל אחר יכנוס לדור שם, לא יטול הראשון את המזוזות, אלא יניחם והשני ישלם לו עבורם.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב אדם להזהר מאד במצות מזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנוס ויצא, יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו ויעיר משנתו, ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע כי אין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו, והולך בדרכי מישרים. אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה בעון מזוזה, בניו ובנותיו מתים קטנים. וכל הזהיר במזוזה יאריכו ימיו, שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nולפי שהמזוזה הוא להזכירו יחוד שמו יתברך, לכן כשיוצא מפתח ביתו, וכן כשנכנס ינשק אותה. אבל לא יניח את היד על המזוזה עצמה, אלא יזהר שיהיה זכוכית על השם. וכשיוצא מביתו ומניח ידו על המזוזה יאמר: ה' שומרי ה' צלי על יד ימיני, ה' ישמר צאתי ובואי מעתה ועד עולם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמזוזת היחיד נבדקת שתי פעמים בשבע שנים, ושל רבים (שאין להטריח עליהם) נבדקת שתי פעמים ביובל.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכתיב הכון לקראת אלהיך ישראל. פירוש שיכין את עצמו לפני השם יתברך, שילביש את עצמו במלבושי כבוד כשהולך להתפלל, כמו שהולך לפני שר נכבד. ואפילו אם מתפלל בביתו ביחידות ילביש את עצמו כראוי. ובמקומות שנוהגין לילך בחגורה, אסור להתפלל עד שיחגור את עצמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nטוב ליתן צדקה קודם התפלה, שנאמר אני בצדק אחזה פניך, גם יקבל עליו קודם כל תפלה, מצות ואהבת לרעך כמוך, ויכוין לאהוב את כל אחד מישראל כנפשו, כי אם חס ושלום יש פירוד לבבות ישראל למטה, אז גם למעלה אין התאחדות, אבל התאחדות בגופיהן שלמטה, גורם התאחדות ודבקות נפשותיהן למעלה, ועל ידי זה גם תפלותיהן מתאחדות, ואז בהיות תפלותיהן כלולות יחד, היא רצויה לפניו יתברך שמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה דרגליך היינו הנקבים שאצל הרגלים, ולכן צריך לבדוק את עצמו קודם התפלה אם אינו צריך לעשות צרכיו, ואם מרגיש בעצמו אפילו קצת הרגשה לצרכיו, אסור לו להתפלל. ואפילו בדברי תורה אסור כל זמן שגופו משוקץ עד שינקה את עצמו. ובדיעבד אם התפלל כשהוא נצרך לנקביו, אם הוא משער בעצמו שהיה יכול להעמיד את עצמו, שיעור הילוך פרסה (שעה וחומש) תפלתו תפלה, ואם לאו אפילו בדיעבד אם התפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל. ויש אומרים שאם יכול להעמיד את עצמו (שיעור פרסה), אפילו לכתחלה מותר לו להתפלל, ויש לסמוך על זה אם הוא בענין שבעוד שיפנה יעבור זמן תפלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח, עד שיגמור קריאת שמע ותפלה, מוטב שיעבור זמן קריאת שמע ותפלה, ממה שיתפלל בלא גוף נקי, ואם עבר זמן תפלה אנוס הוא (ומשלים אחר כך כדלקמן סימן כ\"א). ואם יראה לו שיכול לעמוד על עצמו בשעת קריאת שמע, יניח תפילין בין הבוחר בעמו ישראל באהבה, לקריאת שמע ומברך עליהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך לרחוץ את ידיו במים עד הפרק קודם התפלה, ולכן אף על פי שרחץ את ידיו בבוקר אם נגע אחר כך בידיו באיזה מקום מטונף, דהיינו במקומות המכוסים באדם שיש שם מלמולי זיעה, או שחיכך בראשו, או שלא רחצם בבוקר עד הפרק, צריך לחזור ולרחצם קודם התפלה. ואם אין לו מים צריך לחזור אחריהם, ללכת לפניו ד' מילין או לאחריו מיל. ואם מתיירא שמתוך כך יעבור זמן תפלה, מנקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי ומתפלל, דכתיב ארחץ בנקיון כפי וגו'. ארחץ במים אם אפשר, ואם לאו בנקיון בכל מידי דמנקי.\n\n\n\n\n",
+            "\nואם רחץ ידיו בבוקר, כראוי, ואין ידוע לו שנתלכלכו ידיו באיזה דבר, מכל מקום כיון שהסיח דעתו בנתים, ואפילו למד בינתיים, גם כן הוי היסח הדעת, וצריך גם כן לרחצם במים לצורך תפלה, אך בזה אין צריך לחזור אחר המים דוקא, שאם אין לו מים מזומנים, ובאם יחזור עליהם יאחר תפלת הצבור לא יחזיר עליהם אלא מנקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי, ומתפלל עם הצבור.\n\n\n\n\n",
+            "\nישתדל ויתאמץ להתפלל עם הצבור, דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי \"עת רצון\" בשעה שהציבור מתפללין וכתיב כה אמר ה' בעת רצון עניתיך, ואין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלה של רבים, ואפילו יש בהם חוטאים, דכתיב הן אל כביר (פירוש רבים) לא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי.\n\n\n\n\n",
+            "\nההולך בדרך והגיע למקום שהוא רוצה ללון שם אם יש לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללין בצבור. אם יוכל לבא שמה בעוד יום, שלא יצטרך ללכת יחידי בלילה צריך לילך ד' מילין לפניו כדי שיתפלל בצבור, ומכל שכן שלא לילך ממקום שמתפללין שם בצבור, אם יכול לבוא למחוז חפצו בעוד יום.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה גדולה להתפלל בבית הכנסת או בבית המדרש, שהם מקומות מקודשים, ואפילו אם לפעמים מתבטל שאין שם מנין, מכל מקום מצוה להתפלל שם גם ביחידות, כיון שהן מקומות מקודשים. ומי שדרכו ללמוד בבית המדרש, יתפלל גם כן שמה בעשרה, אף על פי שיש בעירו גם בית הכנסת, אבל מי שאין דרכו ללמוד בבית המדרש, יתפלל בבית הכנסת שיש בה רוב עם, וברב עם הדרת מלך. ואם יש בעירו שני בתי כנסיות, ילך להרחוק שיהיה לו שכר פסיעות. אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו, נוטל שכר כנגד כולם. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מי שהולך שחרית וערבית לבית הכנסת, או לבית המדרש בזמן הראוי, ומתאחר שם כראוי, ומתנהג שם בקדושה כראוי, זוכה לאריכת ימים, דכתיב אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, לשמור מזוזת פתחי, וכתיב בתריה כי מוצאי מצא חיים.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש לו לאדם לקבוע לו בית הכנסת או בית המדרש, שיתפלל שם בקביעות, וגם יקבע לו שם מקום מיוחד לתפלתו, וכל תוך ד' אמות כחד מקום חשוב. וטוב אם יכול לק��וע לו מקום אצל הקיר, כדמצינו בחזקיהו המלך, דכתיב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וגו'. ולא יעמוד ולא ישב בתפלה אצל רשע. וכשמתפלל בביתו, יקבע לו גם כן מקום, שלא יבלבלוהו בני ביתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת או לבית המדרש או לשאר מצות, שנאמר נרדפה לדעת את ה', וכתיב דרך מצותיך ארוץ. ולכן אפילו בשבת מותר לרוץ לדבר מצוה. אבל בתוך בית הכנסת ובתוך בית המדרש אסור לרוץ, ובבואו לפני הפתח, ישהה מעט שלא יכנוס בפתע פתאום. וירתע ויפחד מהדר גאונו יתברך שמו, ויאמר הפסוק ואני ברוב חסדך וגו' שהוא כמו נטילת רשות ואחר יכנוס, וילך באימה וביראה כהולך לפני מלך. בקהלות שיש ליהודים רחובות בפני עצמן, מצוה להתעטף בציצית, ולהניח תפילין בביתו וילך כך לבית הכנסת. ובמקום שדרים בין האומות, או שצריך לעבור דרך מבואות מטונפות, יש להתעטף בציצית ולהניח תפילין בפרוזדור של בית הכנסת, כי הוא ענין גדול לכנוס לבית הכנסת מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם מחמת איזה אונס, אינו יכול לילך לבית הכנסת או לבית המדרש, ואפילו לשאר מנין קבוע יש לו איזה מניעה מללכת, יתאמץ לקבץ עשרה אנשים, שיתפלל על כל פנים בביתו בצבור, ואם אי אפשר לו, יתפלל על כל פנים בשעה שהצבור מתפללין, שאז הוא עת רצון. וכן מי שהוא דר במקום שאין שם מנין, יתפלל בשעה שהצבור מתפללין בעיירות, אך אם צריך ללמוד או לעסוק במלאכתו הנחוצה לו, ונתבאר לעיל סי' ה' דאסור להתחיל קודם התפלה, יכול להקדים עצמו ולהתפלל תיכף משתנץ החמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן מי שחלש לבו, וקשה עליו להמתין מלאכול עד לאחר גמר תפלת הצבור, מותר לו להקדים תפלתו בביתו, כדי לאכול מיד, ודוקא בביתו מותר לו להקדים תפלתו בענין זה, אבל אם בא לבית הכנסת שיש שם צבור, אסור לו להקדים תפלתו לתפלת הצבור. ואפילו אם רוצה לצאת חוץ לבית הכנסת, להתפלל קודם הצבור אסור, אלא אם כן רואה שהצבור מתאחרין מלהתפלל, יתפלל הוא בפני עצמו, כדי שלא לעבור הזמן. וכן אם הוא חולה או שיש לו אונס אחר, מותר להקדים תפלתו, אפילו בבית הכנסת. ויותר טוב שילך לביתו להתפלל.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש אומרים שאם התפללו צבור בבית הכנסת, ואחר כך באו צבור אחר להתפלל שם אין לשליח הצבור השני לעמוד, במקום שעמד הראשון, משום דהוי גנאי להראשונים, אם לא שכבר יצאו הראשונים מבית הכנסת. ואם הראשונים הוציאו ספר תורה וקראו בו, אין להאחרונים להוציא שנית ספר תורה, לקרות באותו בית הכנסת. אבל בהרבה קהלות אין מקפידין באלו דברים והכל כמנהג הקהלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת או בית המדרש ולקנות ספרים ללמוד בהם. ובמקום שאין מנין תמיד, כופין זה את זה בקנסות, שיבואו תמיד למנין ולא יתבטל התמיד. ואפילו הלומדים, שעל ידי זה יתבטלו מלימודם, כופין אותם שיבואו למנין, דזמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nקדושת בית הכנסת ובית המדרש גדולה מאד, ומוזהרים עליהם לירא ממי שהוא שוכן בהם יתברך שמו, כדכתיב ומקדשי תיראו, ובית הכנסת ובית המדרש נקראים גם כן מקדש, כדכתיב ואהי להם למקדש מעט, ודרשינן אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. ולכן אסור לדבר בם דברים בטלים, ואין מחשבין בהם חשבונות אלא של מצוה, כגון קופה של צדקה וכדומה. ונוהגין בהם כבוד, לכבדם ולרבצם, ומדליקין בהם נרות לכבוד. אין לנשק בהם בניו הקטנים, שאינו ראוי להראות שם אהבה אחרת, זולת אהבת השם יתברך.\n\n\n\n\n",
+            "\nקודם שיכנוס ��תוכם יקנח את הטיט מעל רגליו. וישגיח שלא יהא עליו ולא על בגדיו שום לכלוך. מותר לרוק בהם אך ישפשף תיכף ברגליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין נכנסין בהם לא בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים. ואם צריך לכנוס לקרות את חבירו, יכנס ויקרא שם איזה פסוקים, או יאמר איזה תפלה, או שישמע מאחרים איזה לימוד, או לכל הפחות ישב שם מעט, כי גם הישיבה בהם היא מצוה, ואחר כך יקרא את חבירו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאכול או לשתות או לישן בהם אפילו שינת עראי, ולצורך מצוה כגון בליל יום הכפורים מותר לישן, אך יתרחק מן הארון הקודש. וכן לאכול שם לצורך מצוה, סעודה שאין בה שכרות ולא קלות ראש מותר. וכן אותם האנשים שלומדים שם בקביעות מותרים לאכול ולישן שם אפילו שינת קבע, שלא יתבטלו מלימודם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשבונין בית הכנסת, צריכין להוראת תלמיד חכם, איך ובאיזה ענין לבנותו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמן הודו עד לאחר השירה המה פסוקי דזמרה, וברוך שאמר היא ברכה שלפניהם וישתבח היא ברכה שלאחריהם. משהתחיל ברוך שאמר עד לאחר גמר התפלה, אסוק להפסיק בדיבור אפילו בלשון הקודש, (וכן בכל מקום שאסור להפסיק אסור אפילו בלשון הקודש). אך לענין הפסק לדבר מצוה, יש חילוק בין פסוקי דזמרה וברכותיה, לקריאת שמע וברכותיה. בפסוקי דזמרה, אפילו באמצע ברוך שאמר ובאמצע ישתבח, אם שומע איזה ברכה מותר לו לענות אמן, וכן אם שומע שהקהל אומרים בקריאת שמע, אומר עמהם פסוק שמע ישראל וגו', ומכל שכן לקדיש ולקדושה ולברכו דמותר לו להפסיק ולענות עם הקהל, ומכל מקום אם אפשר לו לכוין שיפסיק לאלו במקום הפסק, כגון בין מזמור למזמור, או לכל הפחות בין פסוק לפסוק יעשה, וברוך הוא וברוך שמו לא יאמר תוך פסוקי דזמרה, אפילו במקום הפסק (כיון שאינו נזכר בגמרא). וכן הנוסח יתברך וישתבח וכו' שאומרים כשהחזן מנגן ברכו, לא יאמר כיון שאינו אלא מנהג. וכן אם עשה צרכיו ורוחץ ידיו, נראה לי דלא יאמר ברכת אשר יצר, כיון שיכול לאמרה אחר כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nיאחז שתי הציצית שלפניו, ויאמר ברוך שאמר בעמידה. ובתשלום מהולל בתשבחות ינשקם ויניחם, ויאמר כל פסוקי דזמרה בנחת ובנעימה, ולא במרוצה, וידקדק בכל התיבות כאלו היה מונה מעות, ויכוין פירוש המלות, ומכל שכן בפסוק פותח את ידך וגו' שצריך לאומרו בכונה גדולה, שיכוין פירוש המלות, ויתפלל במחשבתו על מזונותיו ועל מזונות לכל ישראל, ואם לא כוון בו כלל, אפילו בדיעבד צריך לחזור ולאמרו בכוונה. בין אלילים ובין וה' שמים עשה, צריך להפסיק קצת, שלא יהא נראה כחוזר למעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיזהר שלא ליגע בשעת פסוקי דזמרה, ומכל שכן אחר כך עד גמר התפלה, במקומות המכוסים בגופו, או בראשו במקום המכוסה, וכן בצואת החוטם ובצואת האוזן אסור ליגע, כי אם על ידי מטפחת, ואם נגע בידו יש לו לרחוץ ידו במים. ואם הוא בשעת תפלה, ואי אפשר לו לזוז ולבקש מים, די לו בנקיון צרור, או חוכך ידו בכותל וכדומה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמזמור לתודה אומרים בעמידה ובשמחה, שהוא במקום קרבן תודה, וכן מן ויברך דוד עד אתה הוא ה' האלהים יאמר בעמידה, וכן השירה יאמר בעמידה, בכוונה ובשמחה, וכן בברכת ישתבח יעמוד.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת וביום טוב אין אומרים מזמור לתודה, מפני שקרבן תודה באה בנדבה, ואין מביאין נדרים ונדבות בשבת וביום טוב. גם אין אומרים אותו בחול המועד של פסח, מפני שאין קרבן תודה בא אז, לפי שעם התודה צריכין להביא עשרה לחמי חמץ. ולא בערב פסח, כי שמא לא יוכלו לאכלם עד זמן איסור חמץ ויצטרכו לשרפן, ולא בערב יום הכפורים מפני שממעט זמן אכילתם, ומביא קדשים לידי פסול.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם איחר מלבא לבית הכנסת, עד לאחר שהתחילו הצבור להתפלל, ואם יתפלל כסדר לא יגיע להתפלל תפלת שמונה עשרה עמהם, והעיקר שיתפלל שמונה עשרה עם הצבור, על כן יכול לדלג כאשר יתבאר. אך ברכת על נטילת ידים וברכות התורה וברכת אלהי נשמה, לעולם צריך לומר קודם התפלה, ועל כן אם לא אמרם בביתו, צריך לאמרם בבית הכנסת, ואפילו אם על ידי זה יתאחר מלהתפלל עם הצבור. וגם קריאת שמע עם הברכות בשחרית, צריך לומר דוקא קודם שמונה עשרה, דהיינו שיתחיל ברכת יוצר אור, ויתפלל כסדר עד אחר שמונה עשרה, בלי שום הפסק, (כדי להסמיך גאולה לתפלה דהיינו גאל ישראל לשמונה עשרה) אבל שאר הברכות וכל הסדר, ופסוקי דזמרה (בלי ברכת ברוך שאמר וישתבח) יכול לאמרם גם לאחר התפלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nולכן לאחר שאמר שלש ברכות הנזכרים לעיל, והניח טלית ותפילין, אם הוא רואה כי אין לו עוד זמן שיוכל להגיע להתפלל שמונה עשרה עם הצבור, אלא כשידלג ויתחיל בברכת יוצר אור, אזי יתחיל שם. ואם יש לו זמן לומר גם ברוך שאמר ותהלה לדוד עד סופו, דהיינו שם קדשו לעולם ועד וישתבח יאמרם. יש לו זמן יותר, יאמר גם הללויה הללו אל בקדשו עד כל הנשמה תהלל יה הללויה. יש לו עוד זמן יותר, יאמר גם הללויה הללו את ה' מן השמים וגו'. יש לו עוד זמן יותר, יאמר גם שאר הללויה. יש לו עוד זמן יותר, יאמר הודו עד והוא רחום, וידלג עד והוא רחום שקודם אשרי ושם יתחיל. והמזמורים שמוסיפים בשבת וביום טוב, אם אין לו זמן לאמרם, אזי כל המזמורים והפסוקים שאומרים אותן בכל יום, להם הקדימה, ואם יש לו זמן לומר קצת גם מאלו שמוסיפים, נראה לי דבשבת וביום הכפורים, מזמור שיר ליום השבת והלל הגדול, (שהוא הודו לה' כי טוב וכו') להם הקדימה. ובשאר יום טוב, להלל הגדול לבד הקדימה, ואחר כך המזמור למנצח, לדוד בשנותו, תפלה למשה, וכל אלו המזמורים והפסוקים יאמרם קודם ישתבח, ולאחר גמר התפלה ישלים כל מה שדילג, רק ברוך שאמר וישתבח אין אומרים לאחר התפלה. ואם רואה שאפילו אם יתחיל בברכת יוצר אור, לא יוכל להתפלל שמונה עשרה עם הצבור אלא אם כן ימהר, טוב לו יותר להתפלל בפני עצמו כסדר במתינות ובכוונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם בא לבית הכנסת, והצבור מתחילין להתפלל פסוקי דזמרה, ואין לו טלית ותפילין והוא מצפה שיובאו לו, יכול להתפלל גם כן פסוקי דזמרה, וכשיביאו לו טלית ותפילין יניחם לאחר ישתבח, קודם ברכת יוצר אור, ויברך עליהם. ואם מתירא שבעוד שיניחם יתעכב מלהתפלל שמונה עשרה עם הצבור, ידלג מן והוא רחום שבהודו עד והוא רחום שקודם אשרי, או מן ויושע עד ישתבח, ולא יאמר רק מזמורים העקריים כמו שכתוב לעיל, כדי שיהא לו פנאי להניחם לאחר שהוא אומר ישתבח, קודם שיאמר השליח צבור הקדיש.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאחר ישתבח אומר השליח צבור חצי קדיש. אין אומרים קדיש וברכו וקדושה, ואין קורין בתורה אלא בעשרה אנשים גדולים. ואם לא היו עשרה בשעה שאמרו ישתבח, אלא שנשלמו אחר כך, לא יאמר השליח צבור קדיש, כי אין אומרים קדיש אלא אחר דבר שנאמר בעשרה, ולכן ימתינו מלומר ישתבח עד שיבאו עשרה. ויכולין להמתין עד קרוב לחצי שעה, ויותר לא ימתינו אלא יאמרו ישתבח, וימתינו, וכשיבאו עשרה יאמרו תחלה איזה פסוקים, ואחריהם יאמר השליח צבור חצי קדיש.\n\n\n\n\n",
+            "\nגדול, היינו שעברו לו שלש עשרה שנה ונכנס לשנת י\"ד, (וסומכין על החזקה דמסתמא הביא ב' שערות) כגון שנולד בראש חודש ניסן, אינו נעשה גדול עד ראש חודש ניסן דהיינו בתחלת הלילה של ראש חדש ניסן לאחר י\"ג שנים נעשה גדול, מי שנולד בחודש אדר, כשהיתה שנה פשוטה, וכשנעשה גדול השנה מעוברת, אינו נעשה גדול עד אדר שני, אבל אם נולד בשנה מעוברת באדר ראשון, נעשה גדול גם כן באדר ראשון. ואם כשנולד היתה שנה מעוברת, וכשנעשה גדול היא שנה פשוטה, בין שנולד באדר ראשון, בין שנולד באדר שני, נעשה גדול ביום זה באדר של עתה. ונמצא, כי לפעמים נער שנולד קודם לחבירו, יתאחר יותר להיות גדול, מחבירו שנולד אחריו, כגון שנולדו בשנה מעוברת, זה בכ' לאדר ראשון וזה בי' לאדר שני והשנה אשר נעשים גדולים, היא שנה פשוטה.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין ליזהר, שלא למנות את האנשים לגלגלותם לידע אם יש מנין, כי אסור למנות את ישראל לגלגלותם, אפילו לדבר מצוה, דכתיב וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. ונוהגין למנותם באמירת הפסוק הושיעה את עמך וגו' שיש בו עשרה תיבות.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין שיהיו כל העשרה במקום אחד, והשליח ציבור עמהם, אבל אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר, אינם מצטרפין, אף על פי שהפתח פתוח ביניהם, ואפילו אם הרוב המה בבית הכנסת, והמיעוט בעזרה שלפני בית הכנסת, אינם נגררים אחר הרוב להצטרף עמהם. ואפילו העומדים על האסקופה בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו, כשסוגרין את הדלת נמצא מקום זה לחוץ, אף על פי שעתה הפתח פתוח, מכל מקום נדון כלחוץ. וכל זאת לענין צירוף לעשרה אבל אם היו כאן עשרה, ואומרים קדיש או ברכו או קדושה, אזי כל השומע קולם, יכול לענות עמהם, אפילו כמה בתים מפסיקים ביניהם, כי אפילו מחיצה של ברזל, אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ובלבד שלא תהא שם צואה או עבודת גלולים.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך ליזהר מאוד, לשמוע הקדיש ולענות אחריו בכוונה, ומכל שכן באמן יהא שמיה רבא, שצריך לכוין היטב, שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו וכוונתו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ויש לענות אותו בקול רם, שבקול זה שובר כל המקטריגים, ומבטל כל גזירות קשות. ומכל מקום לא יתן קולות גדולים, שלא יתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא. אומרים אמן יהא שמיה רבא וכו' עם תיבת יתברך, ואחר כך ישמע מן השליח צבור ויאמר אמן.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש אומרים שאין צריכין לעמוד בקדיש, אך כל קדיש שתפסו בעמידה כגון אחר הלל, יש לעמוד עוד בו, עד לאחר אמן יהא שמיה רבא. ויש אומרים שיש לעמוד תמיד, לקדיש ולשאר דבר שבקדושה, דיש ללמוד בקל וחומר מעגלון מלך מואב, דכתיב ואהוד בא אליו וגו' ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא, ומה עגלון מלך מואב שהיה עובד כוכבים קם לדבר ה', כל שכן אנחנו עמו, וכן יש להחמיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אין ט' שומעין להשליח צבור, לא יאמר כלל קדיש, כי כל דבר שבקדושה אין אומרים בפחות מעשרה, דהיינו אחד אומר ותשעה שומעים. ומכל מקום אם אחד מהעשרה מתפלל תפלת שמונה עשרה, אף על פי שאינו יכול לענות עמהם מצטרף, והוא הדין לב' וג' וד', כל שנשאר הרוב שעונים, אין המיעוט מעכב. אבל אם אחד מהן ישן, צריכין להקיצו, כי הישן אינו מצטרף לעשרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר שאמר השליח צבור חצי קדיש, אומר בקול רם ברכו את ה' המבורך, והצבור עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד, והשליח צבור חוזר ואומר גם כן ברוך ה' המבורך לעולם ועד, שלא יוציא את עצמו מן הכלל, שאומר להם ברכו, והוא אינו מברך. יש נוהגין לענות אחר השליח צבור אמן אבל השליח צבור לא יענה אחר אמירת הקהל. ��ם השליח צבור מאריך בניגון בברכו, אומרים הקהל יתברך וכו' ואין לאמרו אלא בשעה שהוא מנגן, אבל כשאומר התיבות, לא יאמרו כלום, אלא ישמעו מה שהוא אומר. אף מי שלא שמע מן השליח צבור שאמר ברכו, אלא שומע שהצבור עונין ברוך, וכו' יכול גם הוא לענות עמהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהקדושה שביוצר אור יש להדר לאמרה בצבור, ואם אי אפשר אומרה גם ביחידות.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אין בבית הכנסת רק מנין מצומצם, אסור לכל אחד מהם לצאת, ועל היוצא נאמר ועוזבי ה' יכלו, אבל אם ישארו עשרה, יכולים היתרים לצאת, אם כבר שמעו ברכו, וקדושה והקדישים עד לאחר עלינו. ובדיעבד אם לא נשארו עשרה, יכולין לגמור בלא עשרה (רק שיהיו רוב מנין) את הענין שהתחילו בעשרה, ואם התחיל השליח צבור לחזור את התפלה, גומר החזרת כל התפלה ואומרים קדושה, וגם אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכו', אבל אין הכהנים נושאים את כפיהם, וגם אין אומרים קדיש לאחר השמונה עשרה, כי המה ענינים אחרים. ואם התחילו לקרות בתורה בעשרה, ויצאו מקצתן, גומרין את הקריאה, אבל אין מוסיפין. וגם אין קורין למפטיר, אלא האחרון שבמנין הקרואים, קורא את ההפטרה בלא ברכות.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשליח צבור צריך שיהיה הגון, שנאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה זה שליח צבור שאינו הגון ויורד לפני התיבה. ואיזה הגון, זה שהוא ריקן מעבירות, ופרקו נאה, פירוש, שלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושהוא עניו ומרוצה לקהל, שיסכימו לתפלתו, ויש לו נעימה וקול ערב שמושך הלב, ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים, כדי שיהיו הפסוקים שבתפלה סדורים בפיו. ואם אין מוצאין מי שיהיו בו כל המדות הללו, יבחרו את הטוב שבהם בחכמה ובמעשים טובים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לאדם להתפלל לפני התיבה שלא ברצון הקהל, וכל מי שהתפלל שלא ברשות, מחמת אלמות וגיאות, אין עונין אמן אחר ברכותיו, שנאמר ובוצע ברך נאץ ה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין ממנין לשליח צבור קבוע אלא מי שנתמלא זקנו, אבל באקראי בעלמא, כל שהוא בן י\"ג שנה ויום אחד, יכול לירד לפני התיבה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nקריאת שמע ושלש ברכותיה שהן: יוצר אור, אהבה רבה, אמת ויציב, (וכן במעריב קריאת שמע וברכותיה) הן חמורים יותר מפסוקי דזמרה. והן נחלקים לפרקים, ואלו הן בין הפרקים, בין יוצר המאורות לאהבה רבה, בין הבוחר בעמו ישראל באהבה, לשמע ישראל, בין ובשעריך לוהיה אם שמוע, בין על הארץ לויאמר.\n\n\n\n\n",
+            "\nבין הפרקים מותר לומר אמן, על כל ברכה שהוא שומע, ומכל שכן דמותר לענות לקדושה ולקדיש ולברכו, אבל ברוך הוא וברוך שמו לא יאמר. וגם אם שומע שהקהל אומרים קריאת שמע, לא יאמר עמהם את הפסוק שמע ישראל, אלא יאמר מה שהוא אומר בקול רם כדרך שאומרים הקהל שמע ישראל, שיהא נראה כאלו קורא עמהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבאמצע הפרק, אינו עונה אמן רק אחר ברכת האל הקדוש, ואחר ברכת שומע תפלה, ובקדיש יאמר: אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. וכשאומר השליח צבור דאמירן בעלמא ואמרו אמן, יאמר גם כן אמן, ושאר אמנים שבקדיש לא יענה, שאינם מעיקר הקדיש. ובקדושה ישתוק וישמע מהשליח צבור, ויאמר עם הקהל, קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, וישתוק ויאמר עם הקהל ברוך כבוד ה' ממקומו, ויותר לא יאמר, שאינו מעיקר הקדושה. ואם שומע ברכו, בין מן השליח צבור בין מן העולה לתורה, עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד וגם אמן, שאחר ברכת העולה. ואם הקהל אומרים מודים, ישחה גם כן ויאמר מודים אנחנ�� לך ולא יותר, ואם שומע קול רעם יש אומרים דמותר לו גם כן להפסיק ולברך ויש אומרים דלא יפסיק בזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאלו ההפסקות שאמרנו, שמותר להספיק באמצע הפרק, אם הוא בברכות, יכוין שיהא ההפסק היכא דסליק ענינא, ואם הוא בקריאת שמע יכוין שיהא ההפסק בין פסוק לפסוק, ואם אי אפשר מותר לו להפסיק אפילו באמצע הפסוק, ויתחיל אחר כך מתחלת הפסוק.\n\n\n\n\n",
+            "\nמה שאמרנו שמותר להפסיק באמצע הפרק לדברים שאמרנו, אינו הדין בפסוק שמע ישראל וברך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי בהם אסור להפסיק בכל ענין, ואפילו המלך שואל בשלומו לא יפסיק להשיבו. ובין אני ה' אלהיכם לאמת ויציב גם כן לא יפסיק כלל משום דכתיב בקרא ה' אלהים אמת לכך אין מפסיקין בין אלהיכם לאמת, ונכון ליזהר שלא להפסיק, עד לאחר שאמר, גם תיבת ויציב, (לפי שגם ויציב הוא לשון אמת) ואחר כך יכול להפסיק, כמו במקום אחר באמצע פרק. (דין לשאול בשלום ולהשיב שלום, בזמן הזה אין מקפידין, ואין להפסיק בזה אפילו בין הפרקים).\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהתחלת זמן קריאת שמע של שחרית, הוא כמו זמן תפילין, ונמשך זמנה עד רביעית היום, בין שהיום ארוך בין שהוא קצר, ונחשב היום מן עלות השחר עד צאת הכוכבים. ומצוה מן המבוחר לקרות כותיקים, (המחבבים את המצות) שהיו מכוונין לקרותה מעט קודם הנץ החמה כדי שיסיים קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה, ויסמוך לה התפלה. ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה מאד. ועל כל פנים צריכין ליזהר מאוד, שלא לאחר הזמן מרביעית היום, ובפרט בימות הקיץ, כשהיום ארוך. במדינתנו לפעמים סוף הזמן הוא קודם השעה השביעית. ומכל מקום בדיעבד אם עבר הזמן, מותר לקרות קריאת שמע עם ברכותיה עד שליש היום. אבל לאחר שליש היום, אסור לומר הברכות, אלא אומר קריאת שמע לבד ואפילו כל היום (ויש אומרים דגם הברכות יכול לומר כל היום).\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לקרות קריאת שמע בין יושב בין עומד, ואם היה יושב אסור להחמיר ולעמוד, אבל אסור לקרות כשהוא שוכב, ואם הוא שוכב כבר, יטה את עצמו על צדו ממש ויקרא. ואם הוא חולה קצת וקשה לו לשכב על צדו ממש, מכל מקום מחויב להטות את עצמו קצת על צדו.\n\n\n\n\n",
+            "\nקודם שיתחיל, יכוין לצאת מצות קריאת שמע שצונו הקדוש ברוך הוא, ובאמרו שמע ישראל יכוין את הפירוש: שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו, הוא ה' אחד, יחיד ומיוחד בשמים ובארץ. ויאריך \"בחי\"ת\" של אחד, כדי שימליך הקדוש ברוך הוא בשמים ובארץ, \"ובדלי\"ת\" יאריך קצת גם כן שיעור, שיחשוב שהקדוש ברוך הוא, הוא יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם, ולא יאריך יותר משיעור זה. וידקדק שלא יקלקל קריאת התיבה אחד על ידי מה שמאריך בו קצת, כי קצת מהמון עם מקלקלין, יש אומרים \"אחאד\", ויש אומרים \"אחד - ע\" ומוטב שלא להאריך מלהאריך ולקלקל. נוהגין לומר \"שמע ישראל\" בקול רם לעורר הכוונה, ומשימין יד ימין על העינים. לאחר שאומרים אחד, שוהין קצת ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בלחש (חוץ מיום הכפורים), וצריכין לכוין בו גם כן פירוש המלות.\n\n\n\n\n",
+            "\nשוהה מעט ואומר ואהבת וגו', וכן בין פרשה זו לפרשה והיה אם שמוע יפסיק מעט, וכן קודם ויאמר, יפסיק מעט, ויכוין בפ' ויאמר, לקיים מצות עשה זכירת יציאת מצרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך לקרות קריאת שמע בדקדוק גדול מתוך סידור מדויק היטב, וישמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו, וישגיח שלא יאמר דגוש במקום רפה, או רפה במקום דגוש, ויפסיק קצת בכל מקום שנרשם קו כזה. וגם בפסוקי דזמרה, צריך לדקדק בכל זה, ויטעים יפה העין של תיבת נשבע, שלא יהא נשמע כאלו אמר נשבה \"בה\"א\", וכן \"בזי\"ן\" של תזכרו, ושל וזכרתם, ידקדק היטב שלא יהא נשמע כאלו אמר \"בשי\"ן\".\n\n\n\n\n",
+            "\nהקורא קריאת שמע, לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו, אך לצורך מצוה מותר לרמוז בפרשה שניה.\n\n\n\n\n",
+            "\nקודם קריאת שמע כשאומר והביאנו וכו' נוטל את הציצית בידו, ואוחזן בשעת קריאת שמע ביד שמאל בין קמיצה לזרת כנגד לבו. וכשמגיע לויאמר שהיא פרשת ציצית, אוחזן גם בימינו, וכשאומר וראיתם אותו, נותנם על העינים, ומסתכל בהם ונושקן, ונוהגין שבכל פעם שאומר תיבת ציצית, נושקן, ואוחזן עד ונחמדים לעד, שאז נושקן ומניחן מידיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבאמרו אני ה' אלהיכם, יאמר מיד גם תיבת אמת, שלא להפסיק ביניהם. וגם השליח צבור אומר כן וחוזר ואומר ה' אלהיכם אמת, ויכוין כל אחד לשמוע ג' תיבות אלו מפי השליח צבור, כי באלו ג' תיבות, נשלמו רמ\"ח תיבות בקריאת שמע, כנגד רמ\"ח אברים שבאדם, ומתחילין אחר כך ויציב, אבל אסור לומר עוד הפעם אמת. ומי שמתפלל ביחידות, יאמר קודם קריאת שמע, אל מלך נאמן, להשלים בג' תיבות אלו, מנין רמ\"ח.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הפסיק באמצע קריאת שמע (דהיינו מן שמע ישראל עד על הארץ) מחמת אונס, שהיה מוכרח להפסיק, כגון שהיה צריך לצאת לעשות צרכיו, או שנמצא צואה בבית, אם שהה משך זמן, שהיה הוא יכול לומר כל קריאת שמע, צריך לחזור לתחלת קריאת שמע.\n\n\n\n\n",
+            "\nקרא קריאת שמע ונכנס לבית הכנסת, ומצא צבור שקורין קריאת שמע, צריך לקרות עמהם כל קריאת שמע, שלא יראה כאלו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבריו, ויקבל שכר כקורא בתורה. והוא הדין אם הוא בבית הכנסת, ואומר דברי תחנונים, או פסוקים במקום שרשאי להפסיק (ואם עומד במקום שאינו רשאי נתבאר לעיל), ואם הוא עדיין לא קרא קריאת שמע, קורא גם כן עם הצבור, אבל צריך שיתכוין שלא לצאת ידי חובתו, כדי שיקרא אחר כך עם הברכות. וכן שאר דברים שהצבור אומרים, כגון תהלה לדוד, ועלינו, וכדומה ואפילו פיוטים אומר עמהם, ואל יפרוש את עצמו מן הצבור.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nזמן תפלת השחר מצותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב ייראוך עם שמש, ובדיעבד אם התפלל לאחר שעלה עמוד השחר יצא, ונמשך זמנה עד שליש היום, ואסור להתאחר יותר, ומכל מקום בדיעבד אם עבר והתאחר יותר, אפילו במזיד יכול להתפלל עד חצות היום אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה, שכר תפלה מיהו איכא. עבר במזיד עד חצות היום ולא התפלל, אין לו עוד תשלומין, ועליו נאמר מעות לא יוכל לתקון, ואם שגג או נאנס יבואר בסימן כ\"א.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשמגיע לתהלות לאל עליון, יעמוד ויכין את עצמו לתפלת שמונה עשרה, ויסיר כיחו וניעו וכל דבר המבלבל את מחשבתו וילך ג' פסיעות לאחוריו, ויאמר תהלות לאל עליון, וכו' עד גאל ישראל, ואז יחזור לפניו ג' פסיעות, דרך קירוב והגשה למלך. לא יפסיק בין גאל ישראל לשמונה עשרה, אפילו לקדיש וקדושה וברכו, מפני שצריך להסמיך גאולה לתפלה. וטוב שיצמצם לגמור ברכת גאל ישראל, עם השליח צבור בשוה, כי אם יגמור הוא תחלה, ואחר כך השליח צבור, יש ספק אם יענה אמן על ברכת השליח צבור או לא, אבל כשהוא גם כן גומר את הברכה, ודאי אין צריך לענות אמן, דאין עונין אמן על ברכת עצמו. ובמעריב כיון שאין הברכה שלפני השמונה עשרה מסיימת בגאל ישראל, מותר להפסיק, כמו בשאר מקום בין פרק לפרק, קודם השמונה עשרה אומר הפסוק ה' שפתי תפתח וגו', ואינו הפ��ק, כי הוא שייך להתפלה, אבל הפסוק כי שם ה' אקרא וגו' לא יאמר, כי אם במוסף ובמנחה יאמרו קודם ה' שפתי תפתח.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמתפלל צריך שידע, שהשכינה כנגדו, כמו שנאמר שפכי כמים לבך נכח פני ה' ויעיר הכונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו, עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו, ויחשוב כי אלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם, בודאי היה מסדר דבריו, ומכוין בהם יפה, לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שצריך לכוין לפניו את מחשבתו, כי לפניו יתברך שמו, המחשבה כמו דיבור, וכל המחשבות הוא חוקר. וקודם התפלה יחשוב מרוממות האל יתברך שמו ושפלות האדם, ויסיר כל תענוגי אדם מלבו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שהוא מוציא בשפתיו, שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך, וכבר נדפסו הרבה סידורים, עם פירוש אשכנז, ויכול כל אדם ללמוד ולהבין מה שהוא מתפלל. ואם אינו יכול לכוין פירוש המלות, לכל הפחות צריך שיחשוב בשעת התפלה בדברים המכניעים את הלב, ומכוונים את לבו לאביו שבשמים, ואם תבא לו מחשבה זרה בתוך התפלה, ישתוק וימתין עד שתתבטל המחשבה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיכוין רגליו זו אצל זו, כאלו אינן אלא אחת, להדמות למלאכים, שנאמר ורגליהם רגל ישרה, כלומר, רגליהם נראות כרגל אחת, ויכוף ראשו מעט למטה, ויסגור עיניו שלא יסתכל בשום דבר, ואם מתפלל מתוך סידור, לא יסיר עיניו מן הסידור, ויניח ידיו על לבו, ימינו על שמאלו ויתפלל בלב שלם, באימה וביראה ובכנעה, כעני העומד בפתח, ויוציא את המלות מפיו בכוונה, ובדקדוק. ויתפלל כל אחד לפי הנוסחא שלו הן אשכנז הן ספרד, וכדומה, כולם יסודתם בהררי קדש, אבל אל יערב תיבות מנוסחא לנוסחא, כי כל נוסחא תיבותיה מנויות וספורות, על פי סודות גדולות, ואין להוסיף או לגרוע.\n\n\n\n\n",
+            "\nיזהר להתפלל בלחש, רק שהוא בעצמו ישמע, מה שהוא אומר, וחברו שבסמוך לו, לא ישמע קולו, כמו שנאמר בחנה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יסמוך עצמו על שום דבר, אפילו סמיכה כל דהו. ואם הוא חולה קצת, יכול להתפלל אפילו יושב או שוכב, והוא שיכול לכוין דעתו, ואם אי אפשר לו להתפלל בפיו, מכל מקום יהרהר בלבו.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יאחז בידו בשעת תפלת שמונה עשרה, רק הסידור או המחזור אם צריך לו. ויש לו לרשום תחלה את המקומות, שהוא צריך להתפלל בסידור ובמחזור, שלא יצטרך לחפש באמצע תפלתו. לא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל, ולא מיקרי חציצה, אלא דבר שגבוה י' טפחים, ורחב ד' טפחים, אבל דבר קטן לא חשיב הפסק. ואפילו דבר גדול אם הוא דבר קבוע, כגון ארון ותיבה לא חשיב הפסק, ואדם נמי אינו חוצץ. ובשעת הדחק בכל ענין אין להקפיד, כיון שסוגר עיניו או מתפלל מתוך הסידור, שלא תתבטל כוונתו. וכן לא יתפלל כנגד איזה ציור, ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד, או כותל מצויר יסגור עיניו, וכנגד מראה אסור להתפלל, אפילו בעינים סגורות, לא יתפלל במקום פרוץ כגון בשדה, מפני שכשהוא במקום צניעות, חלה עליו אימת המלך, ולבו נשבר ונכנע. ואם הוא בדרך מותר לו להתפלל בשדה, ואם אפשר לו, יתפלל בין האילנות.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יגהק ולא יפהק (גיהוק היינו מה שלפעמים אדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מחמת שבעו, כריח המאכל שאכל, ויש אומרים דהיינו שפושט גופו וזרועותיו מחמת כובד, ופיהוק היינו שפותח מלקוחיו כאדם שרוצה לישן, או שעמד משינה). ואם נצטרך לכך מחמת אונסו, יניח ידיו על פיו, שלא יתראה פתיחתו, וכן אסור לו לרוק, ואם בא לו רוק לתוך פיו, ומצטער בו הרבה, עד שנטרד מתפלתו, מבליעו בתוך מטפחת או בגד. ואם מאוס לו, יטה לשמאלו וירוק לאחוריו, ואם אי אפשר לאחוריו, ירוק לשמאלו, ואם אי אפשר לשמאלו ירוק לימינו. ואם כינה עוקצתו ימשמש בבגדיו להסירה, שלא תתבטל כוונתו, אבל לא יסירה בידו. אם נשמט הטלית מעליו, יכול להחזירו, אפילו נפל רובו, אבל אם נפל כולו, אינו רשאי להתעטף בו משום דהוי הפסק. ואם נפל ספר לפניו על הארץ, ומתוך זה מתבלבל מכוונתו מותר להגביה בין ברכה לברכה. כל הדברים האסורים בתוך תפלת שמונה עשרה, אסורים עד לאחר שיפסע הפסיעות, (ואך לענין הפסק יש חילוק).\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך לעמוד בפניו לצד ארץ ישראל, שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם. ויכוין גם כנגד ירושלים וכנגד המקדש וכנגד בית קדש קדשים. ולכן אנו במדינתנו שיושבים במערבה של ארץ ישראל, צריכין לעמוד בפנים לצד מזרח, (לא למזרח ממש אלא לצד קרן מזרחית דרומית), והיושבים בצפון של ארץ ישראל פניהם לדרום, והיושבים במזרח פניהם למערב, והיושבים בדרום פניהם לצפון, נמצא כל ישראל פונים בתפלותיהם למקום אחד, דהיינו נגד ירושלים ובית קדש קדשים, ששם שער השמים, שכל התפלות עולות דרך שם. ולכן נקרא בית המקדש תלפיות, כמו שנאמר, כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות, תל שכל פיות פונים אליו. ואם מתפלל במקום שאינו יכול לכוין לצד שכנגד ארץ ישראל, יכוין לבו לאביו שבשמים, שנאמר והתפללו אל ה'. ואם עמד כנגד צפון או דרום, ונזכר באמצע שמונה עשרה שאינו עומד כראוי, לא יעקור רגליו, אלא יטה פניו למזרח, ואם אי אפשר לו, או שהוא עומד במערב יגמור תפלתו כך ויכוין לבו לבית קדש קדשים, ולא יעקור רגליו. וכן אם הוא מתפלל במקום שיש צורות במזרח, יתפלל לצד אחר אף שאינו מזרח.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך לכרוע ולהשתחוות ד' פעמים בשמונה עשרה, בתחלת ברכה הראשונה ובסופה, ובברכת מודים בתחלתה ובסופה. כשאומר ברוך כורע בברכיו, וכשאומר אתה משתחוה כל כך עד שהקשרים של חוליות השדרה בולטים וגם ראשו יכוף, וקודם שאמר את השם זוקף בנחת (על שם שנאמר ה' זוקף כפופים), וכן במודים כורע ומשתחוה, וקודם שאומר את השם זוקף, לא ישתחוה יותר מדאי, דהיינו עד שיהיה פיו כנגד החגור, כי זהו דרך יוהרא, וזקן וחולה שמצטער בכריעה כיון שהרכין ראשו דיו. אסור להוסיף השתחויות ביתר הברכות לא בתחלתן ולא בסופן.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר השמונה עשרה אומרים אלהי נצור וכו' כורע ופוסע אך שלש פסיעות, כעבד הנפטר מרבו. הפסיעות יהיו בינוניות, ולכל הפחות כדי שיתן אגודל בצד עקב, ולא יפסע פסיעות גסות, ולא יפסע יותר מג' פסיעות. פוסע תחלה ברגל שמאל ואחר כך ברגל ימין, ושוב פוסע ברגל שמאל, ועודהו בכריעה הופך פניו לשמאלו, שהוא ימין השכינה שהוא כנגדו בשעת התפלה, ובצאתו מן התפלה אומר עושה שלום במרומיו והופך פניו לימינו שהוא שמאל השכינה, ואומר הוא יעשה שלום עלינו, ואחר כך משתחוה לפניו ואומר ועל כל ישראל ואמרו אמן. אחר כך זוקף ואומר יהי רצון וכו' שיבנה בית המקדש וכו' כי התפלה היא במקום העבודה, ולכן אנו מתפללים על בנין בית המקדש שנוכל לעשות את העבודה ממש במהרה בימינו. והטעם שפוסעין תחלה ברגל שמאל, לפי שדרך הליכות האדם הוא לעקור רגל ימין תחלה, ולכן עוקר כאן שמאל תחלה, להראות כאילו כבד עליו ליפטר מלפני המקום ברוך הוא, לכן, אטר רגל עוקר תחלה שמאלו שהוא ימין כל אדם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמקום שכלו הפסיעות, יעמוד ברגלים מכוונות כמו בתפלה, ולא יחזיר פניו למערב, ולא יחזור למקומו עד שיגיע השליח צבור לקדושה. וכן כשמתפלל ביחידות יעמוד כשיעור זה, ואם המקום צר ודחוק וכן כשאומרים פיוטים, חוזר כשמתחיל השליח צבור התפלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבתפלת שמונה עשרה, לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו ואינו פוסק אפילו לקדיש וקדושה וברכו, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים השליח צבור והצבור, ויחשב לו כעונה לענין זה שיוצא, ומכל מקום לא נחשב להפסק.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל בתפלת אלהי נצור מותר להפסיק לדברים שמפסיקין באמצע פרק של ברכות קריאת שמע וקריאת שמע. ומכל מקום אם אפשר לו יאמר תחלה יהיו לרצון וגו', ואם אפשר עוד יפסע גם כן ג' פסיעות, ויש נוהגין לומר מיד לאחר המברך את עמו ישראל בשלום, את הפסוק יהיו לרצון וגו' ואומרים אלהי נצור ופעם שנית יהיו לרצון וגו' וכן נכון לעשות. ונראה לי דבענין זה מותרין להפסיק בתפלת אלהי נצור לענות כל אמן, יש אומרים דקודם שאומר את הפסוק יהיו לרצון טוב לומר פסוק אחד מן התורה או מנביאים או מכתובים, המתחיל באות כהתחלת שמו ומסיים באות כמו סיום שמו. ונראה לי דהאומר יהיו לרצון שני פעמים, לא יאמרו אלא קודם יהיו לרצון השני.\n\n\n\n\n",
+            "\nכבר נתבאר בסימן י\"ב בסעיף ג' דאם מרגיש בעצמו אפילו קצת הרגשה לצרכיו אסור לו להתפלל עד שינקה את עצמו. ומכל שכן לתפלת שמונה עשרה, שאסור לו לעמוד להתפלל כשהוא מרגיש קצת לצרכיו, עד שינקה את עצמו. ואולם אם מתחלה לא הרגיש כלל ואחר כך באמצע תפלת שמונה עשרה הרגיש, שהוא צריך לצרכיו בין לגדולים בין לקטנים יעצור את עצמו עד שיגמור השמונה עשרה ולא יפסיק, אפילו אם ההרגשה היא גדולה, מכל מקום, יעצור את עצמו כל זמן שיכול, ולא יפסיק לצאת באמצע שמונה עשרה עד לאחר שסיים המברך את עמו ישראל בשלום.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרגיש שיצא ממנו רוח מלמטה, ואי אפשר לו לעצור, אם מתפלל בביתו, הולך לאחוריו ד' אמות או לצדדין ומוציא הרוח וממתין עד שיכלה הריח, וחוזר למקומו ואומר: רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו, חרפה וכלמה בחיינו, רמה ותולעה במותנו, וגומר תפלתו. ואם יצא ממנו הרוח במקומו לאונסו, וכן אם יתפלל בצבור שיתבייש אם יתרחק לאחוריו, אינו צריך להרחיק את עצמו, וגם לא יאמר הרבון, אלא ימתין עד שיכלה הריח וגומר תפלתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לישב בתוך ד' אמות של המתפלל תפלת שמונה עשרה, בין מלפניו בין לאחריו בין מן הצדדין, ואם היושב עוסק גם כן במה דשייך לסדר התפלה מותר. ויש מקילין דאפילו אינו עוסק בעניני תפלה, אלא שלומד תורה בפיו אינו צריך להתרחק. והירא דבר ה' לא ישב לפני המתפלל תפלת שמונה עשרה כמלא עיניו, אפילו אומר קריאת שמע, אבל לאחוריו ולצדדין אין להקפיד, ולעמוד מותר בכל ענין אפילו לפניו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם זה היושב הוא אדם חלוש אין למחות לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם זה היושב ישב קודם ואחר כך בא זה ועמד להתפלל מצדו או מלפניו, שנמצא זה היושב לאחריו אינו צריך לעמוד, כיון שזה בא בגבולו. אבל עמד להתפלל לאחריו שנמצא היושב לפניו יש ליזהר ולעמוד. וכל זה כשמתפלל בביתו, אבל אם מתפלל בבית המיוחד למנין קבוע, ומכל שכן בבית הכנסת המיוחד לכל אחד להתפלל שם, אפילו ישב הוא קודם צריך לעמוד, כיון שהמקום מיוחד לתפלה לכל איש.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לעבור בתוך ד' אמות לפני המתפלל תפלת שמונה עשרה, ולכן אם אחד התפלל וגמר תפלתו, ואחד עומד לאחריו ומתפלל ועדיין לא גמר, אל יפסיע זה שלפניו את הפסיעות, שנמצא כעובר לפני המתפלל, ולעבור מן הצדדין ומכל שכן לאחריו מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nשכור אם אינו יכול לדבר לפני אדם גדול ונכבד אסור לו להתפלל, ואם עבר והתפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל כשיסור יינו מעליו, ואם עבר זמן תפלה משלים אותה בתפלה שלאחריה כדין שוגג ואונס לקמן סימן כ\"א.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nבחורף אומרים משיב הרוח ומוריד הגשם, ומתחילין במוסף של שמיני עצרת. השמש מכריז מקודם משיב הרוח ומוריד הגשם, ואם לא הכריז אין אומרים אותו אז בתפלת המוסף שבלחש. וחולה שמתפלל ביחידות בבית וכן בני הכפרים שאין להם מנין, ימתינו בתפלת מוסף עד השעה שבודאי התפללו בעיירות מוסף ואז יתפללו גם המה מוסף ויאמרוהו. ואומרים אותו עד מוסף יום א' של פסח, דהיינו שהציבור גם השליח צבור אומרים אותו עוד בתפלת הלחש. ובחזרת תפלת השליח צבור פוסק מלאמרו, ושוב גם הצבור אין אומרים במנחה כיון שכבר שמעו מהשליח צבור שפסק מלאמרו. ומי שמתפלל ביחידות, יקדים להתפלל אז תפלת המוסף בכדי שעדיין לא פסק השליח צבור מלאמרו בעיירות, כי מי שהוא מתפלל לאחר שכבר פסק השליח צבור לאמרו במוסף אינו אומרו עוד. יש מקומות שאומרים בקיץ משיב הרוח ומוריד הטל, ויכריז כן השמש קודם מוסף יום ראשון של פסח, ואז מתחילין לומר כן גם בלחש במוסף ופוסקין מלומר מוריד הגשם.\n\n\n\n\n",
+            "\nטעה ולא אמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אם נזכר קודם שאמר הברכה מחיה המתים אומר במקום שנזכר רק שלא יהא באמצע ענין, כגון אם נזכר לאחר שאמר ומקיים אמונתו אומר גם כן לישיני עפר ואומר משיב הרוח וכו' מי כמוך וכו'. ואם רוצה יכול לומר לגמרי משיב הרוח ומוריד הגשם מכלכל חיים וכו'. אבל אם לא נזכר עד לאחר שסיים הברכה מחיה המתים, צריך לחזור לראש תפלת שמונה עשרה (ולא סגי שיתחיל אתה גבור, כי ג' ברכות הראשונות כחדא חשיבי לענין זה, שאם סיים הברכה שלא כהוגן צריך לחזור לראש התפלה). טעה במעריב של פסח או בשחרית או במוסף ולא אמרו, אין צריך לחזור.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמקומות שאומרים בקיץ משיב הרוח ומוריד הטל, אם טעה ואמר כן גם בחורף, אם לא נזכר עד לאחר שאמר ברוך אתה ה', גומר הברכה מחיה המתים, ואין צריך לחזור בשביל הזכרת גשם, כיון שכבר זכר טל, ואך אם נזכר מקודם שאמר את השם, אומר במקום דסלקא ענינא מוריד הגשם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם טעה בקיץ ואמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אם נזכר קודם שאמר הברכה מחיה המתים, חוזר ומתחיל אתה גבור וכו' (ואין זאת מדין חזרה, אלא כדי שתהא הברכה ניכרת שאינו אומר בה משיב הרוח ומוריד הגשם), אבל אם לא נזכר עד לאחר שסיים מחיה המתים חוזר לראש התפלה. אם לא אמר רק משיב הרוח ולא אמר מוריד הגשם, אינו מזיק כלל ואומר מכלכל חיים וכו'. אם טעה במעריב או בשחרית של שמיני עצרת ואמרו, אין צריך לחזור לראש.\n\n\n\n\n",
+            "\nמתחילין לומר טל ומטר, בתפלת ערבית של יום ששים לאחר תקופת תשרי, והוא ביום ד' או ביום ה' לחודש דעצעמבער, ואומרים עד פסח.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם טעה ולא אמר טל ומטר, אם נזכר קודם שסיים הברכה מברך השנים, אומר שם ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה ושבענו וכו' וחותם כראוי, ואם לא נזכר עד לאחר שחתם הברכה מתפלל להלן. ובתוך ברכת שמע קולנו, אחר ריקם אל תשיבנו, אומר ותן טל ומטר לברכה כי אתה שומע וכו'. ואפילו אם לא נזכר אז רק אחר שאמר ברוך אתה, כל שלא אמר עדיין את השם, יכול לומר ותן טל ומטר לברכה כי אתה שומע וכו'. אבל אם לא נזכר עד לאחר שסיים הברכה שומע תפלה, חוזר ומתחיל ברך עלינו וכו', ואם לא נזכר עד לאחר שאמר את הפסוק יהיו לרצון וגו', חוזר לראש התפלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nטעה בקיץ ואמר טל ומטר, חוזר ומתחיל ברך עלינו, ואם לא נזכר עד לאחר שאמר את הפסוק יהיו לרצון, חוזר לראש התפלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נסתפק לו אם אמר משיב הרוח או לא אמר, אם הוא לאחר ל' יום שכבר התפלל תשעים פעמים כראוי, חזקתו שגם עתה התפלל בהרגל שלו כראוי, אבל בתוך שלשים יום צריך לחזור ולהתפלל וכן בטל ומטר אם מסתפק לו לאחר שכבר התפלל תשעים תפלות כראוי, מוקמינן אחזקתיה שגם עתה התפלל כראוי, וקודם לכן צריך לחזור ולהתפלל.\n\n\n\n\n",
+            "\nטעה במעריב ליל ראשון של פסח, והתפלל תפלת שמונה עשרה של חול, ונזכר לאחר שהתחיל ברך עלינו שהדין הוא שצריך לסיים כל אותה ברכה, אינו אומר טל ומטר כיון שגם הצבור אינם אומרים, ואם חלה השאלה (הוא יום התחלה לשאול טל ומטר) ביום שבת, וטעה והתפלל של חול והתחיל ברך עלינו, גם כן אינו אומר טל ומטר, כיון שהציבור עדיין לא התחילו, והיחיד נגרר תמיד אחר הצבור.\n\n\n\n\n",
+            "\nשכח יעלה ויבא בראש חדש בשחרית או במנחה, ובחול המועד בין בשחרית בין במנחה בין במעריב, אם נזכר קודם שאמר יהיו לרצון, חוזר ומתחיל רצה. ואפילו אם נזכר קודם שהתחיל מודים, כיון שסיים ברכת המחזיר שכינתו לציון, צריך להתחיל רצה (כמו שכתבנו במשיב הרוח), אך אם נזכר קודם ברכת המחזיר שכינתו לציון, אומרו שם ומסיים ותחזינה עינינו וכו', ואם לא נזכר עד לאחר יהיו לרצון וגו', חוזר לראש התפלה. ובראש חודש אם שכח יעלה ויבא במעריב, בין שראש חדש הוא ב' ימים, בין שאינו אלא יום אחד, כיון שאמר ברוך אתה ה' והזכיר את השם, שוב אינו חוזר, אלא מסיים המחזיר שכינתו לציון וגומר תפלתו, והטעם בזה מפני שלא היו מקדשין את החודש בלילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nשכח בראש חדש או בחול המועד יעלה ויבא בשחרית, אף על פי שלא נזכר עד לאחר שהתפלל מוסף, (שכבר זכר של ראש חדש ושל חול המועד) מכל מקום צריך לחזור ולהתפלל שחרית, ואם עבר זמנה ישלימנה בתפלת המנחה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכל מקום שהוא צריך לחזור ולהתפלל, צריך להמתין כדי הילוך ד' אמות.\n\n\n\n\n",
+            "\nשליח צבור שטעה בתפלת הלחש, אינו חוזר ומתפלל שנית מפני טורח הצבור, אלא סומך על התפלה שיתפלל בקול רם (ולכן לאחר חזרת התפלה יאמר אלהי נצור וכו' ויפסיע ג' פסיעות). אך אם טעה בג' ברכות ראשונות, ונזכר קודם שהשלים תפלתו, בענין שלא יהא בחזרתו טורח הצבור, יחזור ויתפלל.\n\n\n\n\n",
+            "\nביום התענית בין בתענית צבור בין בתענית יחיד, אומרים בתפלת המנחה בברכת שמע קולנו, עננו, וכשמגיע לבכל עת צרה וצוקה יסיים כי אתה שומע וכו'. ואם שכח מלומר עננו, אם לא נזכר עד לאחר שאמר את השם מברכת שומע תפלה, אינו חוזר ואומרו, אלא לאחר שגמר כל התפלה, לאחר אלהי נצור קודם שיעקור רגליו, אומרו עד בכל עת צרה וצוקה ומסיים יהיו לרצון וכו'. ואם לא נזכר עד לאחר שעקר רגליו, אינו אומרו עוד כלל.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכשפוסע השליח צבור מתפלה שבלחש, עומד במקומו כשיעור הילוך ד' אמות, וחוזר למקומו ואומר בלחש ה' שפתי תפתח וגו', ומתחיל בקול ברוך אתה וכו'. וכל אחד יזהר לשתוק אז ולשמוע היטב ולכוין מה שהוא אומר, ולומר ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה כראוי. ואפילו ללמוד אסור בשעה השליח צבור חוזר התפלה, ואין צריך לומר שצריכין ליזהר משיחה בטילה, ומי שנקל לו י�� לו לעמוד כמו שהוא בעצמו מתפלל שמונה עשרה, או בעינים עצומות, או לראות תוך הסידור מה שאומר השליח צבור. קצת נוהגין שלאחר קדושה חולצין תפילין של רש\"י ומניחין תפילין דרבנו תם. ועושין שלא כדין.\n\n\n\n\n",
+            "\nבחזרת תפלת השליח צבור, כיון שהשליח צבור כבר התפלל בפני עצמו בלחש, ואינו חוזר את התפלה רק בשביל השומעים, ולכן צריכין שיהיו דוקא תשעה שומעין ועונין, שלא תהיינה ברכותיו לבטלה, ולכן כשיש מנין מצוצמם, צריכין להשגיח שלא יתחיל השליח צבור חזרת התפלה עד שיגמרו כולן תפלותיהן שיוכלו לענות.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשליח צבור צריך ליזהר, כשהוא מסיים ברכה אחת, שלא להתחיל ברכה שניה, עד לאחר שאמרו רוב הצבור אמן. ואם התחיל תיכף ברכה אחרת, כגון שסיים מגן אברהם והתחיל מיד אתה גבור, אזי כיון שהתחיל לומר אתה גבור, שוב אין אומרים אמן, ועונש ביטול אמן אז הוא עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבקדושה יזהר כל אחד לכוין רגליו, שיהיו שתיהן ביחד, כאלו היו רגל אחת (כמו שכתוב ורגליהם רגל ישרה), וכשאומרים קדוש קדוש קדוש, וכן ברוך וימלוך, מרים גופו ועקבו למעלה, ונוהגין לישא העינים למרום, וטוב שתהיינה סגורות.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשמגיע השליח צבור למודים, משתחוים כל הקהל ואומרים מודים דרבנן, כולו בהשתחויה, ומי שהוא עומד בתפלת שמונה עשרה ושומע שהשליח צבור הגיע למודים, אם הוא עומד באמצע ברכה, משתחוה גם כן, אבל אם עומד בתחלת ברכה, או בסוף ברכה, לא ישתחוה, משום דאסור להוסיף השתחויות, בתחלת ברכה או בסוף ברכה, על אותן שאמרו רבותינו זכרונם לברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nקודם שאומר שים שלום, אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו', וכשאומר \"וישמרך\" אומרים הקהל \"כן יהי רצון\" ולא יאמרו אמן, וכן כשאומר \"ויחנך\" \"ושלום\". ואין אומרים אותו רק בשחרית ובמוסף, ולא במנחה, רק בתענית צבור, שאומרים גם במנחה שים שלום, אז אומר השליח צבור גם אלהינו ואלהי אבותינו, ואין אומרים אותו בבית אבל, ולא בתשעה באב בשחרית.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר שגומר השליח צבור התפלה, יאמר בלחש יהיו לרצון וגו', אבל לפסוע ג' פסיעות אינו צריך שסומך על הפסיעות שבסוף הקדיש שלם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבתענית צבור ויש בבית הכנסת עשרה שמתענים ומשלימים, אומר השליח צבור בשחרית ובמנחה עננו קודם רפאנו, ואם טעה ולא אמרו, אם נזכר קודם שאמר את השם, מן הברכה רופא חולי, חוזר ואומר עננו ורפאנו, אבל אם לא נזכר עד לאחר שאמר את השם, גומר הברכה רופא חולי עמו ישראל, ואומר עננו בתוך ברכת שומע תפלה, וחותם שומע תפלה כמו יחיד. ואם שכחו גם שם, אומרו לאחר סיום התפלה בלא חתימה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין אומרים תפלת שמונה עשרה בקול, אלא אם כן יש לכל הפחות ששה אנשים, שהם רוב מנין שהתפללו עתה. אבל אם אין ששה אנשים שהתפללו עתה, אין אומרים כל השמונה עשרה בקול, אלא אחד אומר עד האל הקדוש בקול, ואומרים קדושה וגומר תפלתו בלחש.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל מקום שהיחיד אם טעה חוזר ומתפלל, כמו כן השליח צבור בחזרת התפלה, אם טעה חוזר ומתפלל, חוץ משחרית של ראש חדש וחול המועד. שאם שכח ולא אמר יעלה ויבא, ולא נזכר עד שהשלים תפלתו, אין מחזירין אותו, כי משום טורח הצבור, סמכינן על מה שיזכיר בתפלת המוסף. אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו, חוזר לרצה ואין בזה טורח הצבור.\n\n\n\n\n",
+            "\nחיוב על האדם לומר קדושה עם הצבור, וגם אמן שלאחר האל הקדוש, ושלאחר שומע תפלה הוא גם כן חיוב כמו קדושה, וכן הקדישים שאומר השליח צבור, חיוב הוא לענות עליהם, וכן במודים הוא חייב לשחות עם הצבור. ולכן אם נתאחר לבא לבית הכנסת, באופן שאינו יכול להתפלל עם הצבור, והוא מוכרח להתפלל ביחידות, אם אין השעה עוברת, צריך להשגיח שלא יתפלל שמונה עשרה, בשעה שיפסיד מלענות אחד מדברים אלו, אלא ימתין עד שיענה, ואחר כך יתפלל שמונה עשרה. אבל אל ימתין בין גאל ישראל לתפלת שמונה עשרה, דהא צריך להסמיך גאולה לתפלה, ואסור להפסיק ביניהם, אלא ימתין קודם שירה חדשה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיחיד העומד בתפלת שמונה עשרה, וכשהוא מסיים מחיה המתים, אומרים הצבור קדושת ובא לציון, או קדושת יוצר, אינו אומר עמהם קדוש, לפי שאין הקדושות שוות, אבל אם הצבור אומרים קדושת מוסף, אף על פי שהוא מתפלל שחרית, עונה עמהם קדוש וכו' וכן בהיפוך דקדושת שחרית וקדושת מוסף שוות הן.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכבר נתבאר (בסימן י\"ח) שאם עבר זמן תפלה במזיד, אין לו תשלומין, אבל אם מחמת שגגה או אונס לא התפלל, או שטעה בתפלתו בדבר שצריך לחזור ולהתפלל יכול להשלימה לאחר התפלה הסמוכה לה. וצריך שיתפלל דוקא תפלה שהוא זמנה, ואחר כך תפלת התשלומין. דהיינו אם לא התפלל שחרית, אזי כשיגיע זמן תפלת מנחה, יתפלל מתחלה תפלה לשם מנחה ואומר תחנון, ואחר כך מיד אומר אשרי, ומתפלל עוד שמונה עשרה בשביל שחרית. ואם לא התפלל מנחה, אזי יתפלל תחלה ערבית, וישהה רק כדי הילו ד' אמות ואינו אומר אשרי אלא מיד יתפלל תפלת שמונה עשרה בשביל מנחה. ואם לא התפלל ערבית, אזי לאחר תפלת שחרית, יאמר תחנון ואשרי, ויתפלל תפלת שמונה עשרה לשם ערבית, ואחר כך יאמר למנצח ובא לציון וכו'. ואסור לו לאכול עד שיתפלל גם תפלה זו, שהיא לשם ערבית.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לא התפלל, בעוד שהיה לו עוד שהות להתפלל, מפני שהיה חושב, שעדיין ישאר לו זמן, אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך וכך עברה לו השעה; וכן מי שהוא טרוד לצורך ממונו, שלא יבא לידי הפסד, ועל ידי כן הפסיד זמן התפלה, אף על גב דאסור להעביר זמן תפלה משום הפסד ממון מכל מקום מיקרי אונס, ויש לו תשלומין. וכן אם מחמת שכרות, לא היה ראוי להתפלל, נחשב גם כן כאונס אף על פי שהתחיל באיסור לשתות, כשהגיע זמן תפלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין תשלומין לתפלה, אלא בתפלה הסמוכה לה, אבל אם נתאחר יותר, אין לה עוד תשלומין. כגון אם לא התפלל לא שחרית ולא מנחה, אזי מנחה יש לה תשלומין, לאחר ערבית הסמוכה לה, אבל שחרית אין לה תשלומין, כיון שעבר שני זמני תפלות שלא התפלל לא בזמנה ולא בזמן מנחה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאך ביום שיש בו מוסף, אם לא התפלל שחרית, יכול להשלימה לאחר מנחה, (דכיון דזמן תפלת מוסף, בדיעבד עד הלילה כמו מנחה, אם כן לא עבר שני זמני תפלות), ולאחר תפלת מוסף, אינו יכול להשלים תפלת שחרית, (דכיון שמזכיר בה קרבן מוסף אינה ראויה שתעלה לתפלת שחרית). אך אם עדיין לא עבר זמן תפלת שחרית, יכול להתפלל שחרית, אף על פי שכבר התפלל מוסף.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין תשלומין לתפלה שהפסיד, אלא בזמן תפלה הסמוכה לה, אבל לא בשעה שאינה זמן תפלה. כגון אם שהה הרבה, אחר שהתפלל התפלה שהיא חובת שעה, אינו יכול להתפלל עוד, תשלומי תפלה שהפסיד, לפי שלא תקנו תשלומין לתפלה שהפסיד, אלא בזמן שהוא עוסק בתפלה שהיא חובת שעה, שאז כיון שהוא עוסק בתפלה. הוא משלים גם כן מה שחסר.\n\n\n\n\n",
+            "\nתפלת התשלומין שהוא מתפלל, חייב להתפלל, כמו שהוא מתפלל אז תפלת החובה. כגון אם לא התפלל מנחה בערב שבת, מתפלל ערבית שתים של שבת, אף על פי שהשניה באה לתשלום תפלת חול, מכל מקום כיון שעתה הוא שבת, מתפלל של שבת, ואם התפלל של חול, חוזר ומתפלל. וכן בערב ראש חדש אם לא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים, ואומר בשתיהן יעלה ויבא. ואם לא התפלל ערבית בראש חדש, שמתפלל שחרית שתים, אם שכח יעלה ויבא אפילו בשניה, חוזר ומתפלל, (אף על גב דתשלומין דלילה היא, ואז לא היה חוזר, מכל מקום השתא יממא הוא). ובשבת אם לא התפלל מנחה, מתפלל ערבית גם כן שתים של חול, אלא שיש חילוק באתה חוננתנו, בראשונה אומר אתה חוננתנו, ובשניה אינו אומרו, והטעם בזה, כיון שאתה חוננתנו הוא כמו הבדלה, ואין מבדילין ב' פעמים לתפלה. והוא הדין להיפך, אם שכח ערבית במוצאי שבת. מתפלל שחרית שתים, ואומר בתפלת התשלומין אתה חוננתנו, לפי שמעיקר התקנה, צריך להבדיל בתפלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nטעה בראש חדש במנחה, ולא אמר יעלה ויבא, ולמחר אינו ראש חדש, אם כן אף אם יתפלל ערבית שתים, לא ירויח כלום, שהרי אינו יכול לומר עוד יעלה ויבא, ובלא יעלה ויבא, הרי כבר התפלל, על כן אינו מתפלל כלל לתשלומין.\n\n\n\n\n",
+            "\nתפלת מוסף אף על פי שזמנה כל היום, ואם כן הוי מעריב תפלה הסמוכה לה, מכל מקום אין לה תשלומין בלילה, משום דתפלת מוסף נתקנה משום ונשלמה פרים שפתינו, וכיון שעבר זמנו בטל קרבנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהוא צריך להתפלל שחרית שתים, או מנחה שתים, אם הוא שליח צבור, יוצא במה שהוא חוזר את התפלה בקול רם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנסתפק לו אם התפלל או לא, בזמן הזה (שאין מתפללין בנדבה), אינו חוזר ומתפלל.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nלאחר השמונה עשרה, אומרים תחנון בנפילת אפים, ואין לדבר שיחת חולין, בין שמונה עשרה לתחנון.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשחרית, כיון שיש תפילין בשמאלו, נוטין על צד ימין, משום כבוד התפילין, ובמנחה, נוטין על צד שמאל.\n\n\n\n\n",
+            "\nנפילת אפים יש להיות מיושב, אך בשעת הדחק, יכול להיות גם מעומד. לאחר תחנון אומרים ואנחנו לא נדע, ויש לאומרו בישיבה, ואחר כך עומדין ואומרים מה נעשה וכו'.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין נפילת אפים כי אם במקום שיש בו ספר תורה, אבל במקום שאין שם ספר תורה אף על פי שיש שם ספרי קודש, אין נופלים על פניהם, אלא אומרים את המזמור בלי נפילת אפים, וכשמתפללים בעזרת בית הכנסת, ופתח בית הכנסת פתוח, נחשב כאלו היה שם ספר תורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשמתפללין בבית אבל, או בבית המת אף על פי שאין שם אבל, אין אומרים תחנון ז' ימי אבלות אפילו במנחה של יום ז', ונוהגין שגם בשובם לביתם אינם אומרים. ואם יש אבל בבית הכנסת, אין הצבור נגררין אחריו, ואומרים תחנון, אלא שהאבל אינו אומר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין אומרים תחנון בבית הכנסת שיש שם מילה, או שהבעל ברית או הסנדק, או המוהל מתפללים שם, אף שהמילה תהא בבית אחר. ואם מתפללין מנחה, בבית התינוק קודם סעודת הברית, או באמצע הסעודה, גם כן אין אומרים, אבל אם מתפללים לאחר ברכת המזון, אומרים. אך הבעל ברית והסנדק והמוהל לא יאמרו אף לאחר ברכת המזון, משום דיום טוב שלהם הוא.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן אין אומרים בבית הכנסת שיש שם חתן, כל שבעת ימי משתה שלו, אם החתן הוא בחור או הכלה בתולה, אבל אלמן שנשא אלמנה, אין לו רק שלשה ימים ואחר כך אומרים, וביום החופה בשחרית אומרים, ובמנחה שהוא סמוך לחופה אין אומרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין אומרים תחנון לא בראש חדש ולא בחמשה עשר באב ולא בחמשה עשר בשבט, ולא בחנוכה ולא בפורים גדול ב' ימים, ולא בפורים קטן ב' ימים, ולא בל\"ג בעומר, ולא בכל חדש ניסן, ולא בתשעה באב, ול�� בימים שבין יום כפור לסוכות, ולא מראש חדש סיון עד לאחר אסרו חג דשבועות, ולא באסרו חג דסוכות. בכל אלו אין אומרים גם במנחה שלפניהם, אבל בערב ראש השנה ובערב יום הכפורים אומרים במנחה שלפניהם, ובערב ראש השנה אומרים גם בסליחות, רק לאחר כך אין אומרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשני ובחמישי לפי שהם ימי רצון, כי בארבעים יום של קבלת לוחות שניות, עלה משה ביום ה', וירד ביום ב', לכן מרבים בהם תחנונים, ואומרים קודם תחנון, והוא רחום. ואומרים אותו מעומד, וצריך לאומרו בכוונה, ובמתינות, דרך תחנונים, ובימים שאין אומרים תחנון, אין אומרים אותו.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר תחנון אומרים חצי קדיש, ובשני ובחמישי אומרים, אל ארך אפים מעומד.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכשמוציאין את הספר תורה מן הארון הקודש, ונושאין אותו אל התיבה, שקורין בו שם, נושאין אותו דרך צפון, שהוא לימין הנושא, וכשמחזירין אותו אל הארון הקדוש, נושאין אותו דרך דרום, וצריכין להחזיק את הספר תורה ביד ימין, ומצוה על כל אדם שהספר תורה עובר לפניו, שילוו אותו עד התיבה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהעולה לתורה, יש לו להתעטף בטלית מצוייצת, ועולה בדרך קצרה לו, ויורד בדרך ארוכה. ואם שני הדרכים שוים, עולה בדרך הימין, ויורד בדרך השני. ונוהגין שהוא ממתין, עד שהעולה אחריו אמר הברכה האחרונה, ויורד בין גברא לגברא.\n\n\n\n\n",
+            "\nפותח את ספר התורה, ורואה באיזה מקום יקרא, ואוחזו כך פתוח בשתי ידיו, וסוגר עיניו, ואומר ברכו את ה' המבורך, ויש לו לומר בקול כדי שישמעו כל הקהל, והם עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ואם לא שמעו הצבור את המברך, אף על פי ששמעו שהשליח צבור עונה, לא יענו עמו, אלא לאחר שסיים השליח צבור, עונין אחריו אמן. לאחר שענו הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד, חוזר העולה ואומר גם כן ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ומברך הברכה אשר בחר וכו', ועונין הקהל אמן, ומסלק את ידו השמאלית, ואוחז את הספר תורה בשעת הקריאה רק בימינו. הקורא קורא, והוא קורא עמו בלחש. ואין הקורא רשאי לקרות, עד שיכלה אמן מפי הצבור, וכל הקהל יכוונו דעתם לשמוע היטב קריאת התורה. לאחר הקריאה, חוזר העולה ואוחזו גם בשמאלו, וגוללו ומברך ברכה אחרונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאחוז את הספר תורה בעצמו ערום, אלא יאחזו על ידי הטלית, או יאחזו בעמודיו, ויש מחמירין, שגם בעמודים אין אוחזין ערום, אלא על ידי הטלית.\n\n\n\n\n",
+            "\nהעולה וגם הקורא צריכין לעמוד, ואפילו רק לסמוך על שום דבר אסור. משום דצריכין לעמוד באימה, דכשם שניתנה התורה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה, ואך מי שהוא אדם חלוש, יכול לסמוך קצת סמיכה כל דהו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשעה שהעולה אומר ברכו, והקהל אומרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, צריכין כל הצבור לעמוד. אבל בשעה שאומר הברכה אשר בחר בנו, וכן בשעת הקריאה, ובשעת ברכה אחרונה, אין חיוב שיעמדו הקהל. אלא המדקדקין במצות, מחמירין על עצמן ועומדין וכן נכון, אבל בין גברא לגברא אין להחמיר כלל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הקורא בעצמו, הוא עולה לתורה, צריך שיעמוד אחר אצלו, שכשם שנתנה התורה על ידי סרסור משה רבינו עליו השלום, כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nכיון שהתחיל הקורא לקרות, אסור לכל הקהל לדבר, אפילו בדברי תורה, ואפילו בין גברא לגברא, ואסור לצאת מבית הכנסת בשעה שקורין בתורה, אבל בין גברא לגברא שהספר תורה מגוללת, יכול לצאת לצורך גדול.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשיש כהן בבית הכנסת צריכין לקרוא א��תו תחלה, ואפילו אם הוא עם הארץ אלא שהוא אדם כשר, הוא קודם אפילו לתלמיד חכם, ואפילו אם הכהן רוצה למחול לא מהני. ואחר הכהן קורין לוי, ואם אין שם לוי, קורין את הכהן אשר עלה במקומו, ואומרים: במקום לוי, ואם אין כהן בבית הכנסת, קורין במקומו לוי או ישראל. ויש לקרות את היותר גדול בתורה שנמצא שם, ואומרים: אם אין כאן כהן, לוי במקום כהן, או ישראל במקום כהן, ואם קראו ישראל במקום כהן, אין קורין אחריו לוי. ישוב שכולם כהנים או לוים, יעשו שאלת חכם איך יתנהגו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הכהן עומד בקריאת שמע, ומכל שכן אם עומד בתפלת שמונה עשרה, אפילו אין שם כהן אחר, אין קורין אותו, ואין צריכין להמתין עליו, משום טירחא דציבורא, אלא קורין לוי או ישראל, ואין אומרים: אם אין כאן כהן, אלא אומרים: לוי או ישראל במקום כהן. ובדיעבד אם קראוהו, אם עומד בקריאת שמע או בברכותיה, עולה ומברך את הברכה, אבל לא יקרא עם הקורא אלא ישמע. ומכל מקום אם אפשר לו, יש לו לגמור את הענין שהוא עומד בו, להיכא דסליק ענינא, קודם שהוא עולה. ואם עומד בתפלת שמונה עשרה, אפילו קראוהו לא יעלה, ובתפלת אלהי נצור וכו' יעלה. ואם הוא עומד בפסוקי דזמרה, אם אין שם כהן אחר, אפילו לכתחלה קורין אותו, אך לא יקרא עם הקורא, אבל אם יש שם אחר, אין קורין אותו לכתחלה, וכן הדין בלוי.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם קראו לכהן או ללוי ואינם שם, לא יקראו לאחר בשמו, שלא יאמרו על הראשון שהוא פגום אלא יאמרו להאחר: עלה אתה, ויעלה. אבל בנו יכולין לקרוא בשמו, שאין בזה פגם לאביו, שהרי אם האב היה פגום, גם הבן היה פגום. וכן אם הכהן או הלוי אינם יכולים לעלות, מפני שעומדים בתפלה, יכולין לקרוא לאחר בשמו, שהרי הכל רואים שאינו עולה מפני שאינו רשאי. ואם קראו לישראל ואינו שם, יכולין לקורא לאחר בשמו, כי בישראל לא שייך פגם. וכן אם קראו לכהן או ללוי לאחרון או למפטיר, בשבת ויום טוב, ואינם שם, יכולין לקרוא לאחר בשם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לא היה כהן בבית הכנסת, או שהיה אלא שלא ידעו ממנו, וקראו לישראל במקומו, ועלה, אפילו אם אמר ברכו את ה' המבורך, אלא שלא פתח עדיין את הברכה אשר בחר בנו, ובא הכהן או שנזכרו שישנו, קורין את הכהן ועולה, ואומר גם הוא ברכו וכו', והישראל כדי שלא יתבייש, יעמוד שם עד לאחר שיקרא הכהן והלוי ואז יקראוהו. אבל אם כבר אמר הישראל את השם מן הברכה, שאמר ברוך אתה ה', שוב אינו עולה הכהן. וכן הדין אם קראו ללוי במקום כהן, ובא הכהן קודם שאמר הלוי ברוך אתה ה', עולה הכהן, והלוי ממתין וקוראין אותו אחריו. וכן הדין אם לא היה לוי, או שלא ידעו ממנו, וקראו את הכהן גם במקום לוי, ואחר כך בא הלוי, קודם שאמר הכהן ברוך אתה ה' קורין את הלוי ועולה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין קורין שני אחים זה אחר זה, בין שהם מן האב בין מן האם. וכן האב עם בנו או בן בנו, אין קורין זה אחר זה משום עינא בישא ואפילו הם אומרים שאינן מקפידין, ואפילו האחד הוא אחרון והשני מפטיר. ודוקא בשבת שאין מוציאין ספר תורה אחר למפטיר, אבל כשמוציאין ספר תורה אחר למפטיר מותר, וכן אם המפטיר אינו בר מצוה מותר. ובכל אלו אם קראוהו וכבר עלה לא ירד. ובשני אחים רק מן האם והאב עם בן בנו אם קראוהו, אפילו עדיין לא עלה יעלה, ובמקום הצורך יש להתיר באלו אפילו לכתחלה לקראם זה אחר זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שעלה לתורה בבית כנסת אחד, ואחר כך נזדמן לבית כנסת אחר וקראוהו גם כן אפילו לפרשה שכבר עלה לה, עולה שנית, ומברך את הברכות.\n\n\n\n\n",
+            "\nבתענית צבור כש��ורין ויחל, אין קורין לעלות לתורה אלא למי שמתענה. ואם אין כאן כהן אחר אלא זה שאינו מתענה, או שאין בדעתו להשלים, קורין לישראל או ללוי במקומו. וטוב שיצא הכהן מבית הכנסת, ואם יש כהן אחר אינו צריך לצאת, אלא יודיע שלא יקראוהו, ואם יקראוהו לא יעלה. ואם הוא בשני ובחמישי, אף על פי שקורין ויחל, מכל מקום כיון שעתה הוא זמן קריאת התורה, לכן בדיעבד אם לא יצא מבית הכנסת וקראוהו יעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן מי שדר בארץ ישראל, ששם עושין יום טוב רק יום אחד (מלבד ראש השנה), ובא לחוץ לארץ, והיה בבית הכנסת ביום שני של יום טוב, אין לקרות אותו לעלות לתורה, והדין כמו שכתוב בסעיף הקודם.\n\n\n\n\n",
+            "\nסומא נוהגין לקרותו, ואף על פי דדברים שבכתב אסור לקרותן בעל פה, מכל מקום בזמן הזה, כיון שהקורא קורא לפניו, מותר. ונוהגין שאין מדקדקין אם הוא תלמיד חכם או עם הארץ, דמסתמא יכול לקרות עם הקורא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הראו להעולה המקום שיקרא, ובירך, ואחר כך נזכרו שאין זה המקום, אלא שבמקום אחר צריכין לקרות, בין שכבר התחילו לקרות, בין שעדיין לא התחילו, אם המקום שצריכין לקרות היה גם כן גלוי לפניו, אפילו הוא בעמוד אחר, ולאחר המקום שהראו לו, אין צריך לברך שנית משום דדעתו היה על המקום שבירך, ועל כל מה שנגלה לפניו. אבל אם לא היה המקום גלוי לפניו, אלא שצריכין לגלול את הספר, או אפילו היה המקום נגלה לפניו, אלא שהוא קודם להמקום שהראו לו, צריך לברך שנית הברכה, אשר בחר בנו אבל ברכו לא יאמר שנית, ויאמר תחלה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על הברכה הראשונה, שבירך לבטלה. אם עדיין לא אמר אלא ברוך אתה ה', יסיים למדני חקיך. ואם המקום שהוא צריך לקרות הוא למעלה ממקום שהראו לו, אבל הוא סמוך, באופן שיכולין לקרות לו גם ג' פסוקים ממקום שבירך ולהלן, שהכל הוא בפרשת היום יעשו כן, ולא יברך שנית.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך כל העולה לקרות לכל הפחות ג' פסוקים, ובשני ובחמישי, וכן בשבת במנחה, צריכין לקרות לכולם, לכל הפחות עשרה פסוקים. ויש לקרות להשלישי ד' פסוקים, ובדיעבד אם לא קראו לכולם אלא ט' פסוקים, שלשה לכל אחד, יצאו. ובפורים שאין קורין לכולם אלא ט' פסוקים, זהו משום דסליק ענינא.\n\n\n\n\n",
+            "\nהקורא בתורה, לא יסיים במקום שלא ישאר משם עד הפרשה, דהיינו פתוחה או סתומה ג' פסוקים לכל הפחות. ואם כבר בירך, לאחר שסיים בפחות מג' פסוקים סמוך לפרשה הקורא אחריו, אינו צריך להתחיל מפסוק שלפניו, רק יתחיל ממקום שפסק הראשון, ויקרא עמו עוד ג' פסוקים בפרשה שניה. ובפרשה שאין בה אלא שני פסוקים, מותר להפסיק שם, אם יש פיסקא באמצע פסוק, כגון בתחלת פרשת פנחס, מותר לסיים אפילו בפסוק הסמוך לה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן לא יתחיל בפחות מג' פסוקים, לאחר התחלת הפרשה, ולכן זה שלפניו, לא יסיים בפחות מג' פסוקים, לאחר התחלת הפרשה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיכוין להתחיל תמיד בדבר טוב לישראל, ולסיים בדבר טוב לישראל, וכן לא יסיים במי שעשה מעשה רע.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם קראו לאחד רק ב' פסוקים, ובירך ברכה אחרונה, צריך לחזור ולקרות, ויברך ברכה לפניה ולאחריה. וכיון שלאחר ברכה אחרונה הוי היסח הדעת, על כן צריך להתחיל גם ברכו ויקרא ב' פסוקים שקרא תחלה, ועוד פסוק אחד עמו. ואם קרה זאת בשלישי (ושנים שלפניו קראו רק ג' ג'), צריכין לקרות עוד ב' פסוקים, שיהיו כולם ד' פסוקים. ואם קרה זאת בכהן שלא קרא רק ב' פסוקים, וכבר קראו אחריו לוי, ונזכרו אחר כך, אזי הדין כן הוא, אם הלוי עדיין לא בירך ברכה ראשונה, ואף שאמר ברכו לא הוי התחלת הברכה, ולכן יחזור הכהן ויקרא ג' פסוקים בברכות, כמו שכתבנו, והלוי ימתין ויקרא אחר כך. אבל אם כבר בירך הלוי, אז יקראו עם הלוי ממקום שפסק הכהן, (שאם יקראו להלוי מה שקראו להכהן, יהיה פגם להכהנים אשר המה שמה, כי יאמרו שהלוי התחיל לקרות בתורה), ואחר לוי יקראו שני ישראלים, שיהיו ג' קרואים, והכהן אינו מן המנין, (כיון שלא קרא רק ב' פסוקים), ואם קרה כן בלוי, שלא קרא רק ב' פסוקים, והישראל כבר בירך, יקראו להישראל אלו ב' פסוקים שקרא הלוי, ועוד פסוק אחד ויקראו עוד ישראל אחד לתשלום ג' קרואים. ואם לא היה כהן בבית הכנסת, וקראו ישראל במקומו, ואירע כן שלא קראו לו אלא שני פסוקים, ולא נזכר עד לאחר שקראו ישראל שני, ובירך, אזי יתחיל הישראל השני מתחלת הסדרה, והישראל הראשון ימתין ויקרא אחריו, ואחריו יקראו עוד לישראל.\n\n\n\n\n",
+            "\nקטן לא יהיה הקורא, וגם אינו עולה לתורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש, ומגביהין את ספר התורה, המגביה פותח את ספר התורה שיהיו שלשה עמודים מן הכתב גלוי, ומראהו לימינו ולשמאלו, לפניו ולאחריו, כי מצוה על כל האנשים לראות את הכתב, ואומרים וזאת התורה וכו' וגוללין את הספר. ומצוה לגוללו שיהא התפר באמצע שתי הגלילות, ויגללו, עד שיהא התפר הסמוך, באמצע. אם התפר שלפניו יותר סמוך, יגללו לשם, ואם התפר שלאחריו יותר סמוך, יגללו לשם, דלמעט בגלילה עדיף, משום כבוד ספר תורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכל עת שקורין בתורה, אומרים אחר כך חצי קדיש, לבד ממנחה בשבת, ובמנחה בתענית, שסומכין על הקדיש, שאומרים לפני תפלת שמונה עשרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשני ובחמישי אומר השליח צבור לאחר הגבהת התורה, יהי רצון, וכו', וצריכין הצבור לשמוע ולענות אמן, וכשאין אומרים תחנון, אין אומרים יהי רצון.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר כך מכניסין את ספר התורה לארון הקודש, ומצוה על כל אדם, שספר התורה עובר לפניו, וכן המגביה והגולל, שילוו אותו עד לפני הארון הקודש.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמקום שאין ספר תורה קורא אחד מתוך חומש בקול רם, והצבור ישמעו, שלא תשתכח תורת קריאה.\n\n\n\n\n",
+            "\nעשרה שמתפללים ואין להם ספר תורה לקרות, אין מביאים להם ספר תורה לצורך הקריאה, אפילו אם הם חבושים בבית האסורים, ואפילו בראש השנה ויום הכפורים. אך אם מכינים יום או יומים מקודם, ארון או תיבה, שעושין מקום קבוע לספר תורה מותר, ולצורך אדם חשוב והוא חולה, מותר להביא גם לצורך הקריאה לבד. ויש אומרים דלאדם חשוב אפילו אינו חולה, ולחולה אפילו אינו אדם חשוב מותר, ויש להקל בשבת פרשת זכור, ופרשת פרה, מפני שיש אומרים שהן דאורייתא.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאם נמצא בספר תורה פסול מחמת טעות, אם הוא טעות גמור, אין קורין בו, וצריכין ספר תורה אחר. איזהו טעות גמור, כגון יתר או חסר, או נתחלף אפילו אות אחד ועל ידי זה משתנה הקריאה, כמו תומים תאומים, מגרשיהן מגרשיהם, ואף על פי שהפירוש הוא שוה, מכל מקום כיון שהקריאה אינה שוה, הוי טעות גמור. וכן אם הטעות הוא בענין, שיכולין לקרותו כמו שהיה צריך ליכתב, אלא שכתב, בענין שמשתנה הפירוש על ידי זה, כגון בפרשת תרומה, אמה וחצי רחבו, אם במקום \"רחבו\", נמצא כתוב \"רחבה\" בה\"א אף על פי שיכולין לקרות את הב' בחולם, מכל מקום כיון שכאשר שהוא כתוב, הוי טעות שמשתנה הפירוש, הוי גם כן טעות גמור. אבל אם הטעות הוא בענין שאינו משתנה, לא הקריאה ולא הפירוש, כגון במקום שצריך להיות \"אבותם\" בוא\"ו אחר הבי\"ת, נמצא בלא וא\"ו, או בהיפך, וכן אם במקום שצריך להיות מלא יו\"ד שמשית כגון אבתיכם, נמצא חסר יו\"ד או בהיפך, וכן כל כיוצא בזה, אין מוציאין ספר תורה אחרת (לפי שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך, שנאמר שהאחר יהיה יותר כשר). אבל אם חסרה יו\"ד שרשית כגון מה לך הגר אל תיראי, כתיב תראי בלא יו\"ד אחר הת\"ו, או אל תירא אברם, כתיב תרא, צריכין להוציא ספר תורה אחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nנמצא תיבה אחת חלוקה, עד שנראית כשתים, או שנתקרבו שתי תיבות, ונראות כאחת לתינוק, או שנמצא תיבה יתירה, בין שהיא תיבה זרה, שאין כאן מקומה כלל, בין שנכתבה תיבה אחת כפולה, וכן אם נמצא שינוי בצורות הפרשיות, כגון פתוחה במקום סתומה או סתומה במקום פתוחה, או הפסק פרשה במקום שאינו צריך, או במקום שצריך להיות הפסק פרשה ואינו, כל אלו פסולין גמורים, וצריכין להוציא ספר תורה אחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nנמצא שנדבק אות לאות, אם נראה שנדבר לאחר הכתיבה כשר, כל שלא נשתנה צורת האותיות, אבל אם נראה שנדבק כן בשעת כתיבה, אזי יש חילוק, שאם נדבק כן קודם שנגמר האות כגון נו\"ן פשוטה שנדבקה באמצעיתה ברגל תי\"ו וכדומה פסול, אלא שבחול יכולין לגרוד שם להפרידם, אבל אם הדיבוק נעשה בגמר האות, יש להכשיר, ואין צריכין להוציא ספר תורה אחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nנמצא אות שהפסיד צורתו, בין שהיה כן מתחילת הכתיבה, בין שנעשה אחר כך על ידי נקב, פסול. אבל אם נמצא נקב תוך אות, או מחוץ לאות והאות בצורתו, אלא שאינו מוקף גויל וניכר שהנקב נעשה לאחר הכתיבה כשר, כיון דבשעת הכתיבה היה מוקף גויל. אם קפצה הדיו מאיזה אות ואינו שחור כראוי, פסול.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש ספק באיזה אות, שמא אין צורתה עליה, מראין לתינוק שאינו לא חכם ולא טיפש (היינו שאינו מבין את הענין, אבל יודע ומבין את האותיות) אם קורא כראוי כשרה ואם לאו פסולה. ואם התינוקות מחולקין, הולכין אחר הרוב. ודוקא כשאנו מסופקין מועיל התינוק, משום דאז לא הוי רק גלוי מילתא בעלמא, אבל אם אנו רואים שאין האות כהלכתו, וכן אם נפסקו יוד\"י האל\"ף, או יוד\"י העי\"ן והשי\"ן. ורגלי התי\"ו וכדומה פסול אף על פי שהתינוק קורא אותו, כיון שעינינו רואות שאין האות כתיקונו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשמראין לתינוק, אין צריכין לכסות לו האותיות שלאחריו, אבל האותיות שלפניו נוהגין לכסות. ואם נפסק איזה אות בנקב, ונשאר מקצתו גם מן הנקב ולמטה, ואנו מסופקים אם יש באות עד הנקב כשיעור, צריכין לכסות החלק שלמטה מן הנקב, כי התינוק יצרפו ובאמת אין לו צירוף. וכן אם קפצה הדיו ממקצת אות, ונשאר שם איזה רושם צריכין לכסותו, שלא יצרפו התינוק.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשנמצא פסול שצריכין להוציא ספר תורה אחר, אם נמצא בין גברא לגברא, מוצאין ספר תורה אחר, ומתחילין ממקום שפסקו, ומשלימין מנין הקרואים, והעולין כבר בספר תורה הפסול עולין למנין הקרואים. ואם הוא בשבת אם אפשר לקרות בספר תורה השני ז' קרואים יעשו כן (לחוש לדעת הגדולים דסבירא להו דמה שקראו בספר תורה הפסול, אינו עולה להם), דהא נוהגין בלא הכי להוסיף הרבה קרואים.\n\n\n\n\n",
+            "\nואם נמצא הפסול באמצע הקריאה, בזה יש חילוקי דיעות ומנהגים, ומכל מקום יחזיק מנהגו. ובמקום שאין מנהג קבוע, נראה לי דיש לעשות כמו שכתוב בשלחן ערוך, שלא לברך על ספר תורה הפסול, אלא מפסיקין מיד, ומוציאין ספר תורה אחר, ומתחילין ממקום שפסקו ואם הפסיקו באמצע פסוק נראה לי דיתחילו מתחלת הפסוק. וגומרין את הפרשה, (ונראה דיקרא לו בספר תורה הכשר לכל הפחות ג' פסוקים, ואם אין עוד ג' פסוקים עד תשלום הסדרה, יתחילו למפרע קצת) ומברך ברכה אחרונה, אבל ברכה ראשונה אינו מברך, דעלתה לו הברכה שבירך על ספר התורה הפסול (ופשוט דאם יכולין לקרות שבעה קרואים בספר תורה הכשר, יעשו כן כמו שכתוב בסעיף שלפני זה). והוא הדין אפילו אם לא התחילו לקרות כלל לזה העולה, שנמצא הפסול מיד לאחר הברכה, גם כן מוציאין ספר תורה אחר, ואינו מברך עוד ברכה ראשונה ואין לחלק בין קריאה האחרונה, לשאר קריאה בענין זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנמצא פסול בספר תורה ואין שם ספר תורה אחר משלימין בו מנין הקרואים בלא ברכות.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש אומרים, שאם נמצא פסול בספר תורה בחומש אחד, מותרין לקרות בו בחומש אחר, כגון אם הפסול הוא בספר בראשית, מותרין לקרות בו בברכות בספר שמות. ויש לסמוך על זה בשעת הדחק כשלא היה באפשרי לתקנו, או שנמצא בשבת או יום טוב, ומכל מקום בשבת במנחה, אין להוציאו כיון שאז אין הקריאה חובה כל כך, דלא נתקנה אלא משום אותן שאינם באים בשני ובחמישי לבית הכנסת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נקרעה התפירה שבין שתי יריעות, אם נשאר הרוב תפור, קורין בו, ואם לאו מוציאין ספר תורה אחר, ואם אין ספר תורה אחר, אם הקרע הוא בזה החומש שצריכין לקרות בו, אין קורין אלא אם כן נשארו לכל הפחות ה' תפירות, אבל אם הקרע הוא בחומש אחר, קורין בו אף על פי שלא נשארו רק ב' תפירות.\n\n\n\n\n",
+            "\nנמצא שעוה או חלב שנטף על אות או תיבה, אם הוא בחול יסירו, ואם הוא בשבת או יום טוב, אם נראין האותיות יקראו בו כך. אבל אם מכוסין כל כך עד שאינן נראין, אם הוא במקום שאין צריכין לקרות שם, יכולין לקרות בו בברכות, אבל אם הוא במקום שצריכין לקרות, ואסור לקרות אפילו תיבה אחת שלא מן הכתב, על כן אם באפשרי להסיר את השעוה או החלב כלאחר יד, דהיינו שנתיבש היטב, ויכפיל את הגויל שעל ידי זה יפול, יעשו כן, ובאם לאו אין קורין בו. כשמסירין בחול את השעוה והחלב, אם הוא על השם ישגיחו שלא יבא חס ושלום למחיקת האותיות, אלא יחממו מבחוץ שילך השעוה או החלב.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאומרים אשרי ותהלה לדוד וגו', וצריכין לכוין בו היטב, ובפרט בפסוק פותח את ידיך וגו' יכוין את לבו מאד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר כך אומרים למנצח. ואלו ימים שאין אומרים אותו: ראש חדש, חנוכה, ופורים, והוא הדין בשנה מעוברת ביום י\"ד וט\"ו שבאדר ראשון, ערב פסח, וערב יום הכפורים, ותשעה באב, גם אין אומרים אותו בבית האבל, וביום שאין אומרים למנצח, גם אל ארך אפים אין אומרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאומרים קדושת ובא לציון עם התרגום, וצריך ליזהר מאד לאמרה בכונה, והתרגום יש לאומרו בלחש.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאדם לצאת מבית הכנסת קודם קדושה זו.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש להדר לאמרה עם הצבור, ולכן אם בא לבית הכנסת בשעה שהציבור אומרים אותה יאמרה עמהם אף קודם תפלתו, והוא הדין דיכול לאמרה קודם שני הפסוקים דהיינו ובא לציון וגו' ואני זאת בריתי וגו', ואחר כך יאמר פסוקים אלו, ומכל שכן שיכול לדלג אשרי ולמנצח כדי שיאמר קדושה זו עם הצבור, ואחר כך יאמר מה שדלג.\n\n\n\n\n",
+            "\nואומרים עלינו לשבח וכו', וצריכין לאומרו באימה וביראה, ויהושע תקנו בשעה שכבש את יריחו, ואחר כך אומרים מזמור של יום, ושאר מזמורים, בכל מקום ומקום כפי מנהגו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשיוצא מבית הכנסת, אומר הפסוק, ה' נחני וגו' ומשתחוה מול הארון הקודש, כתלמיד הנפטר מרבו. כשיוצא מבית הכנסת לא יצא ואחוריו לארון הקדוש, אלא יצדד, וכן בירידתו מן התיבה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשיוצא מבית הכנסת אסור לרוץ או לפסוע פסיעה גסה, לפי שמראה עצמו שעיכוב בית הכנסת דומה עליו למשא. במה דברים אמורים כשהולך לעסקיו, אבל אם הולך מבית הכנסת לבית המדרש מצוה לרוץ.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nנמצא במדרשים הרבה מעשיות, כי על ידי שהבן אומר קדיש בשביל אביו או אמו, ניצולים מן הדין, על כן נוהגין לומר קדיש, וכן לעלות למפטיר ולהתפלל לפני התיבה, ובפרט במוצאי שבתות, שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנום, וכן בכל ערבית שאז תגבורת הדין, ויש בענין הקדישים כמה חילוקי דינים על פי המנהגים.\n\n\n\n\n",
+            "\nבתוך שבעה, בין שהוא קטן בין שהוא גדול, בין תושב בין אורח, יש לו כל הקדישים, ודוחה כל האבלים, ואפילו פגע הרגל תוך שבעה המבטל גזרת שבעה, וכן לאחר שבעה שמבטל גזרת שלשים לענין קדיש אינו מבטל, וכן לא אמרינן לענין קדיש מקצת היום ככולו, ואפילו במנחה של יום השביעי, יש לו כל הקדישים, ומונין שבעה ושלושים מיום הקבורה. ואף על פי שהאבל לא שמע מיד, ונוהג אחר כך שבעה ימי אבל, מכל מקום לענין קדיש אין לו דין שבעה, וכן אם מת ברגל מונין לענין קדיש מיום הקבורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש בבית הכנסת גם יאהרצייט, אזי אם הבן שבעה הוא קטן, שהולך כל ימי השבעה לבית הכנסת, יש להיאהרצייט קדיש אחד, ואם יש הרבה יאהרצייט, יש לכל אחד קדיש אחד ואפילו אם הקטן שהוא בן ז' ידחה לגמרי. ואם יש בן שלשים, יש לו גם כן קדיש אחד, אבל אם יש הרבה בני שלשים, אין הקטן בן שבעה נדחה מחמתן לגמרי. ואם הוא גדול, שאינו הולך כל השבעה לבית הכנסת אף על פי שמתפלל בביתו במנין, מכל מקום כשבא בשבת לבית הכנסת אומר כל הקדישים, ואם יש שם יאהרצייט, אומר גם כן כל הקדישים, מלבד קדיש אחד יטילו עליו גורל. ואך כשנתבטל ממנו השבעה על ידי רגל, או שמת אביו ברגל, אזי יש לו דין קטן, כיון שיכול לילך לבית הכנסת בכל יום.\n\n\n\n\n",
+            "\nבן ז' קטן, ובן ז' גדול בשבת כשבאו לבית הכנסת, שוים בקדישים, ואם יש גם יאהרצייט, הוא נדחה מחמת הגדול, ולכן יש להגדול קדיש אחד יותר מן הקטן, דהיינו הקדיש שהיה צריך הקטן לתת להיאהרצייט.\n\n\n\n\n",
+            "\nיאהרצייט וכן בן שלשים, קודמין לשאר אבלים שהם בתוך השנה, ומכל מקום יש להם לתת גם להם איזה קדישים, ויש לנהוג שקדיש דרבנן, וגם הקדיש שלאחר עלינו, יהיה להיאהרצייט או לבן ל', ושאר הקדישים לשאר האבלים, אם ישנם כמנין הקדישים.\n\n\n\n\n",
+            "\nיאהרצייט ובן שלשים, היכא דאיכא רווחא בן שלשים קודם, ואין להיאהרצייט רק קדיש אחד, ואם יש הרבה יאהרצייט יש לכל אחד קדיש אחד, ואף על פי שהבן שלשים ידחה לגמרי, משום שהוא יאמר למחר, והיאהרצייט אם לא יאמר היום, עבר זמנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש שני אבלים שוים, יטילו גורל ביניהם, ומי שעלה לו הגורל לומר ערבית, יש לשני כנגד זה קדיש אחד שחרית בלא גורל, ועל הקדיש הג' יטילו גורל, וכן אם ישנם הרבה גם כן מטילין גורל, ומי שעלה לו הגורל, לא יבא עוד בתוך הגורל עד שיאמרו כולם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהתושב קודם לאורח (אם אינו תוך שבעה). יאהרצייט תושב ויאהרצייט אורח אין להאורח כלום, בן שלשים תושב, או תוך השנה תושב ויאהרצייט אורח, יש להאורח קדיש אחד. ואם יש יאהרצייט תושב, ובן שלשים תושב, ויאהרצייט אורח, יש גם כן להאורח קדיש אחד, ואינו יכול היאהרצייט התושב לומר לו: אני קודם, כי יאמר: לאו מדידך שקילנא אלא מבן שלשים. ויאמר היאהרצייט תושב קדיש ראשון, ובן שלשים קדיש ג'.\n\n\n\n\n",
+            "\nאורח בן שלשים, ותושב תוך השנה שוים.\n\n\n\n\n",
+            "\nיאהרצייט תושב ובן שלשים אורח, יאמר התושב קדיש ראשון ושני, והאורח השלישי.\n\n\n\n\n",
+            "\nאורח בתוך השנה, יש לו קדיש א' בתוך אבלים תושבים, בתוך השנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nתושב נקרא לענין זה, כל שיש לו כאן דירת קבע, אף על פי שאינו פורע מס, או שהוא פורע כאן מס, אף על פי שאינו דר כאן, ומי שבא לכאן ממקום אחר, לומר קדיש אחר אביו ואמו שהיו דרים כאן, אף על פי שהמה היו תושבים כאן, מכל מקום כיון שהבן הזה אינו דר כאן, ואינו פורע כאן מס, אין לו דין תושב. בעל הבית שמחזיק מלמד או משרת, אם הם פנויים נקראים כאן תושבים, אבל אם יש להם נשים במקום אחר, הרי הן כאן כאורחים. והלומד בישיבה, וכן מלמד המושכר לכמה בעלי בתים, אף על פי שיש להם נשים במקום אחר, דינם כאן כתושבים. המגדל יתום בביתו אפילו בשכר, אם אין לו לא אב ולא אם, יש לו כאן דין תושב, אבל אם יש לו אב או אם במקום אחר, אפילו מגדלו בתורת צדקה, יש לו דין אורח.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שמתפלל בבית הכנסת או בבית המדרש, תמיד, אם בא לומר קדיש בבית הכנסת האחרת, האבלים שבשם יכולין לדחותו, ואפילו הוא תוך שבעה, דגרע מהאורח, כי האורח אין לו מקום להתפלל ולומר קדיש, וזה יש לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיכול וראוי להתפלל לפני התיבה, יתפלל, ומועיל יותר מקדיש יתום, שלא נתקן אלא לקטנים. ומי שאינו יכול להתפלל כל התפלה, יתפלל מן אשרי ובא לציון ולהלן. ומי שיש לו זכות יותר בקדישים, כגון בן ז' ול', יש לו גם כן זכות יותר בענין התפלה. נוהגין שאין אבל מתפלל לפני התיבה בשבת ויום טוב, אך אם גם קודם האבלות היה דרכו להתפלל בשבת ויום טוב, גם בזמן האבלות יתפלל.\n\n\n\n\n",
+            "\nשנים ששוים בדין קדיש, ושניהם יכולין להתפלל לפני התיבה, ומרוצים בשוה להקהל יטילו גורל, שהאחד יתפלל עד אשרי ובא לציון, והשני יתפלל אשרי ובא לציון. ואם אחד אינו יכול להתפלל לפני התיבה, או שאינו מרוצה לקהל, והתפלל השני, לא הפסיד זה שהתפלל זכותו בקדישים, ומכל מקום יש לו לוותר להניח הקדיש למי שלא התפלל, ומכל שכן לקטנים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהוא אבל על אביו, וגם על אמו, מכל מקום אין לו זכות יותר בתפלות וקדישים משאר אבל, משום דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שאין אומרים קדיש רק י\"א חדשים, שלא להחזיק אביו ואמו כרשעים, דמשפט של רשעים הוא י\"ב חדש שאם מת דרך משל, יו\"ד שבט, פוסק לומר ט' טבת, וביו\"ד טבת לא יאמר, דהא הוי יום א' בחדש י\"ב, ויום א' בחדש חשוב חדש, והוי כאלו אמר י\"ב חדש. ולענין זה מונים מיום הקבורה, לא מיום המיתה, שאם נקבר י\"א שבט, אזי פוסק ביו\"ד טבת, כי המשפט אינו מתחיל עד לאחר הקבורה, ואם היתה שנה מעוברת, פוסק ט', (או י' כסלו) יום זה שהוא פוסק בו, יש לו כל הקדישים, רק ליאהרצייט שייך קדיש א', וכן לבן שלשים. ואם יש כמה יאהרצייט, או בני שלשים, נדחה הוא מפניהם לגמרי. מי שיודע באביו ואמו שהיו רשעים, מאותן שנידונין י\"ב חדש, ראוי ומחויב שיאמר קדיש י\"ב חדש.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשיש הרבה אבלים רחמנא ליצלן, אזי כדי שלא יבא לידי קטטות ומריבות, נוהגין בהרבה מקומות, שאומרים ב' או ג' ביחד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אין בבית הכנסת אבל על אביו ואמו, יאמר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם, בעד כל מתי ישראל. ויש מקומות שנהגו, ששאר קרובים אומרים קדיש על קרוביהם, כשאין אבלים על אביהם ואמם, וגם כשיש אבלים על אביהם ואמם, אם יש מי שרוצה לומר קדיש אחר אבי זקנו, או ז��נתו, שמתו בלא בנים, או אחר בנו, או בתו שמתו בלא בנים, יניחו לו האבלים לומר קדיש אחד, לאחר שהם אמרו כל אחד. ויש מקומות שנהגו, שגם שאר קרובים אומרים קדיש, אפילו במקום שיש אבלים על אב ואם, אלא שעושים פשרה ביניהם, שאין אומרים כל כך קדישים, כמו האבלים על אב ואם. והולכים בכל זה אחר המנהג, ובלבד שיהא מנהג קבוע בעיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nהבת אין לה לומר קדיש בבית הכנסת, אך יש אומרים שאם רוצים לעשות מנין בביתה שתאמר שם הרשות בידם, ויש אומרים דגם זאת אין לעשות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהיה לו יאהרצייט, ולא יכול לומר קדיש, כגון שהיה בדרך, או שלא הגיע לו קדיש, יכול לומר קדיש בתפלת ערבית שלאחר היאהרצייט.\n\n\n\n\n",
+            "\nאף על פי שאמירת הקדיש והתפלות מועילות להאבות, מכל מקום אין אלו העיקר, אלא העיקר הוא שהבנים ילכו באורח מישור, כי בזה הם מזכים האבות, הכי איתא בזוהר הקדוש, בן יכבד אב כמה דאת אמרת כבד את אביך ואת אמך, ואוקמיה במיכלא ומשתייא, ובכלא, האי בחייו דאיתחייב ביה, בתר דמית, אי תימא הא פטור הוא, לאו הכי, דאף על גב דמית, אתחייב ביקריה יתיר, דכתיב כבד את אביך, דאי האי ברא אזיל באורח תקלא, ודאי מבזה לאבוי הוא, ודאי עביד ליה קלנא. ואי ההוא ברא אזיל באורח מישור, ותקין עובדוי ודאי דא אוקיר לאבוי. אוקיר ליה בהאי עלמא גבי בני נשא, אוקיר ליה בההוא עלמא גבי קודשא בריך הוא, וקודשא בריך הוא חייס עליה ואותיב ליה בכורסיא דיקריה ודאי וכו' עד כאן לשונו. ויש לו לאדם לצוות את בניו להחזיק באיזה מצוה, ואם מקיימין נחשב יותר מן הקדיש, והוא תקנה טובה גם למי שאין לו בנים אלא בנות.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאחר התפלה יקבע עת ללמוד תורה, וצריך שאותו העת תהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם סבר להרויח הרבה. ואם צריך לעשות איזה דבר נחוץ מאד, ילמוד מקודם לכל הפחות פסוק אחד או הלכה אחת, ויעשה מה שנחוץ לו ואחר כך ישלים חקו. ובקצת קהלות קדושות נתיסדו חברות קדושות, ללמוד תורה ברבים מיד לאחר התפלה, ויש לכל ירא שמים להתחבר אליהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל איש ישראל חייב ללמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין זקן גדול, אפילו עני המחזיר על הפתחים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה. ומי שאינו יודע כלל ללמוד, או שאי אפשר לו מחמת רוב הטרדות, יספיק לאחרים הלומדים, ותחשב לו כאלו לומד בעצמו. כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, זבולן ויששכר עשו שותפות, זבולן עסק בסחורה והספיק ליששכר פרנסתו, שיהיה לו פנאי לעסוק בתורה, לפיכך הקדים הפסוק זבולן ליששכר, מפני שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה. וכן מצינו במשנה, שמעון אחי עזריה אומר וכו' ונקרא שמעון על שם אחיו עזריה, לפי שעזריה עסק בפרקמטיא והיה מספיק צרכי שמעון אחיו, שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהם, שיהא חלק לעזריה בשכר למודו של שמעון. ועל כל פנים יתאמץ כל אדם ללמוד אפילו רק מעט בכל יום ובכל לילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאינו יכול לעשות תורתו קבע, אלא שהוא קובע עתים לתורה, יעסוק בעתים הללו שהוא קבוע, ללמוד ההלכות השכיחות הנצרכות לדעת לכל איש ישראל, וגם באגדות ומדרשים וספרי מוסר אשר יסודתם בהררי קודש, ממדרשי רבותינו זכרונם לברכה שהם מועילים להחליש כח היצר הרע, ואשרי מי שיש לו חק קבוע ולא יעבור, ללמוד בספר \"חק לישראל\" דבר יום ביומו. וכל המוסיף מוסיפין לו טובה מן השמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשהוא לומד וצריך לצאת לחוץ, אל יניח את הספר פתוח, כי על ידי זה משכח תלמודו.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך ליזהר, בכל מה שהוא לומד, להוציאו בשפתיו ולהשמיע לאזניו, שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו וגו', ומי שמוציא בשפתיו, אף על פי שאינו מבין, קיים מצות ולמדתם, ולכן כל עם הארץ מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים, וכן כשעולה לספר תורה. וכל העוסק בתורה, ואינו יכול להבין, מחמת קוצר דעתו, יזכה להבינה בעולם הבא.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, וקבלו חכמינו זכרונם לברכה פירושו, לכתוב את כל התורה שיש בה השירה. ואפילו ירש ספר תורה מאביו, מצוה לכתוב משלו. שכר לו סופר לכתוב לו ספר תורה, או שקנאו, והיה בו טעות והגיהו, הרי זה כאלו כתבו ואסור למכור ספר תורה, אך בשעת דחק גדול, יעשה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן מצוה על כל איש, לקנות שאר ספרי קודש שלומדים מתוכן, כגון מקרא, משנה, גמרא ופוסקים, שילמוד מתוכן, וגם ישאילן לאחרים. ומי שאין ידו משגת, לקנות לו ספר תורה וגם שאר ספרי לימוד, אזי הספרים שהן לצורך לימוד, הן קודמין. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, וצדקתו עומדת לעד, זה הכותב (והוא הדין הקונה) ספרים ומשאילן לאחרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב אדם לנהוג כבוד גדול בספר תורה, ומצוה ליחד לו מקום, ולכבד את המקום ההוא ולהדרו ביותר, ולא ירוק כנגד הספר תורה, ולא יאחוז ספר תורה בלא מטפחת. הרואה את הנושא ספר תורה, צריך לעמוד לפניו, עד שיכניס את הספר תורה למקומו, או עד שאינו רואהו עוד. ובבית הכנסת בשעה שמוציאין ומכניסין את הספר תורה, מצוה לכל מי שעוברת לפניו, ללותה עד מקומה, וכן המגביה והגולל, ילכו ללותה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו שאר ספרי קודש, אם מונחים על ספסל, אסור לישב על ספסל זה, אלא אם הספרים מונחים על איזה דבר שגבוה לכל הפחות טפח, ומכל שכן דאסור להניח ספרים על גבי קרקע, לא יניח אדם ספר על ברכיו ושני אצילי ידיו עליו. בשעת הדחק מותר לישב על גבי תיבה שיש בה שאר ספרי קודש, אבל אם יש בה ספר תורה אסור. מניחים חומשים על גבי נביאים וכתובים, וכן כתובים על גבי נביאים, ונביאים על גבי כתובים, אבל אין מניחין נביאים וכתובים על גבי חומשים.\n\n\n\n\n",
+            "\nספר תורה שבלה, גונזין אותו, וכן שאר ספרים וכתבי קודש ותשמישי קדושה, אסור לשורפן\n\n\n\n\n",
+            "\nאין זורקין כתבי קודש, ואפילו הלכות ואגדות, ואסור להפוך אותם על פניהם, ואם מצאן הפוכין צריך להניחן כראוי.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין להשתין מים בפני ספרים, ולעת הצורך, על כל פנים יהיו מונחים גבוהים עשרה טפחים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לעשות מפות ומעילים לדבר שבקדושה, מדבר שנשתמש בו הדיוט, ובדיעבד שכבר נעשו מותר. אבל מדבר שנשתמש בו לעבודת אלילים, אפילו בדיעבד אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להשתמש בספר להנאתו, כגון להעמידו להגן מפני החמה, או כדי שלא יראה חברו מה שהוא עושה, אבל אם השמש זורחת על הספר שהוא לומד בו, מותר להגן בספר אחר כיון שאינו עושה להנאתו. וכן להניח ספר תחת ספר שהיה לומד בו, כדי להגביהו לצורך הלימוד יש להתיר, אבל אין להניח ספר בתוך ספר אחר, שלא יצטרך לחפש אחר כך מקום לימודו. לא ישרטט איזה קונטרס על הספר, לפי שאין קדושה בקונטרס, עד שיכתבו בו, וכן לא יניח נייר וכדומה בספר, למשמרת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמאבד כתבי קודש, עובר בלאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם, וצריכין למחות בכור��י ספרים, שמדבקין בתוך הלוחות כתבי קודש. גם צריכין ליזהר מאד, כשנותנים ספרים קדושים ישנים, לאומן אינו יהודי לכרכם מחדש, שיקחו מהם את הלוחות הישנות להצניעם, שלא יתנם האומן לספר חול.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לוקחין ספר תורה תפילין ומזוזות מן האינו יהודי ביותר מכדי דמיהן, כדי שלא להרגילן לגנבן ולגנזן, אבל בכדי דמיהם חייבים לקנות, (אפילו מבמקום שצריכין גניזה) ואם האינו יהודי מבקש הרבה, צריך לעסוק ולדבר עמו בדברי ריצוי, אולי ישוה עמו בכדי דמיו, ואם עומד בדעתו, אז מניחין בידו, ואין לבקש מן האינו יהודי שיתנם בזול יותר מדאי, פן יכעוס וישליכם למקום אבוד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נפל ספר תורה מידו, אפילו בנרתיקו, צריך להתענות, ונוהגים שגם הרואים מתענים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לכתוב פסוק בלי שרטוט, יש אומרים דאסור לכתוב דברי חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהאנשים חלוקים הם בדעותיהם (פירוש בטבעיהם). יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש שדעתו מיושבת עליו, ואינו כועס כלל, או שהוא כועס פעם אחת בהרבה שנים. יש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר, יש שהוא בעל תאוה, לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה, ויש שהוא לב טהור מאד, ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים, שהגוף צריך להם, יש בעל נפש רחבה, שלא תשבע נפשו מכל ממון שבעולם, כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף, ויש מקצר נפשו, ודי לו אפילו דבר מועט, שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג די צרכו, יש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו, ומה שהוא אוכל משלו אוכל בצער, ויש שהוא מפזר כל ממונו, וכן בכל המדות והדעות, כגון מהולל ואונן כילי ושוע אכזרי ורחמן, רך לבב ואמיץ לבב וכיוצא בהן.\n\n\n\n\n",
+            "\nהדרך הטוב והישר הוא, שירגיל האדם את עצמו ללכת בדרך אמצעי. לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן, ואי אפשר לחיות זולתן, כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, וכן לא יהא עמל בעסקיו, אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כענין שנאמר טוב מעט לצדיק, ולא יקפוץ ידיו ביותר וגם לא יפזר ממונו אלא יתן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן בשאר רוב המדות, מי שהולך בדרך האמצעי נקרא חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאך הגאוה היא מדה רעה מאד, ואסור לאדם לנהוג בה אפילו במעוט, אלא ירגיל את עצמו להיות שפל רוח, כמו שצוו חכמינו זכרונם לברכה מאד מאד הוי שפל רוח. ואיך תרגיל את עצמך להיות עניו ושפל רוח כל דבריך יהיו בנחת, ראשך כפוף, עיניך יביטו למטה ולבך למעלה, וכל אדם יהא חשוב בעיניך שהוא גדול ממך. אם הוא תלמיד חכם יותר ממך, הרי אתה מחויב לכבדו וכן אם הוא עשיר ממך, גם כן אתה מחויב לכבדו, כדמצינו רבי היה מכבד עשירים, ותחשוב בהיות כי השם יתברך נתן לו עושר, מסתמא ראוי הוא לכך. ואם הוא קטן ממך בחכמה או בעושר, תחשוב כי הוא יותר צדיק ממך, כי הוא אם עובר איזה עבירה, נחשב כשוגג ואונס, ואתה אם עברת עבירה אתה מזיד, אם כה תחשוב תמיד, לא תוכל להתגאות וטוב לך.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן הכעס היא מדה רעה מאד וראוי לאדם להתרחק ממנה מאד, וירגיל את עצמו שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס. ואם צריך להטיל אימה על בניו ובני ביתו יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם, ותהא דעתו מיושבת בינו לבין עצמו. אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח ולא תחטי (לא תכעוס, שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא) לא תרוי (לא תשתכר ביין) ולא תחטי. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל הכועס כאלו עובד עבודת אלילים. וכל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר וגם רשע ליום רעה. בעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים, וזו היא דרך הטובה ודרך צדיקים, שהם עלובין ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nלעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדברי תורה, או בדברים שהוא צריך לחיי גופו, ואפילו במה שצריך לצרכי גופו, לא ירבה דברים. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המרבה דברים מביא חטא, ואמרו לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ואמר רבא מאי דכתיב מות וחיים ביד לשון, דבעי חיים בלישנא, דבעי מות בלישנא.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן אלא שמח. כך אמרו זכרונם לברכה שחוק וקלות ראש, מרגילין את האדם לערוה. וכן לא יהא בעל נפש רחבה, נבהל להון, ולא עצב ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה, ממעט בעסק, ועוסק בתורה, ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם, וצריך האדם להתרחק מהן.\n\n\n\n\n",
+            "\nשמא יאמר האדם, הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, שמוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר, ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבוש מלבוש נאה, אלא ילבש שק וכדומה, גם זה דרך רעה היא, ואסור הוא לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי כתיב בנזיר, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ומה אם נזיר שלא פירש את עצמו אלא מן היין, צריך כפרה, המונע את עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה. לפיכך צוו רבותינו זכרונם לברכה שלא ימנע האדם, אלא מן הדברים שהתורה אסרה לנו, ולא יאסור על עצמו בנדרים ובשבועות דברים המותרים. כך אמרו זכרונם לברכה לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים המותרים. ואסרו רבותינו זכרונם לברכה לסגף את עצמו בתענית יותר מן הראוי, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, אמר שלמה המלך עליו השלום אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם, ואמר פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכבר כתבנו מאמר יהודה בן תימא הוי עז כנמר כו' שלא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא יתברך שמו. אבל מכל מקום לא יענה אותם דברי עזות, שלא יקנה קנין בנפשו להיות עז פנים, אפילו שלא במקום עבודתו יתברך שמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן אין להתקוטט בשביל איזה מצוה, כגון להתפלל לפני התיבה, או לעלות לתורה וכדומה, כדמצינו בלחם הפנים, אף שהוא מצוה לאכלו, שנינו הצנועים מושכים ידיהם והגרגרין חוטפין ואוכלין.\n\n\n\n\n",
+            "\nטבע האדם הוא, להיות נמשך במעשיו אחר רעיו וחבריו ואנשי מקומו, לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים, ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. אמר שלמה המלך עליו השלום הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע, ואומר אשרי האיש וגו' ואם הוא דר בעיר שמנהיגיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך משם לדור בעיר שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצות עשה להדבק בתלמידי חכמים כדי ללמוד ממעשיהם, כענין שנאמר ובו תדבק, ו��י אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך פירשו רבותינו זכרונם לברכה הדבק בתלמיד חכם. לפיכך צריך האדם להשתדל, שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכול ולשתות עם תלמיד חכם, ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, ולהתחבר אליהם בכל מיני חבור, שנאמר ולדבקה בו. וכן צוו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו, ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון שלו, ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו, אף על פי שאין חברו עומד שם, ולא הגיע לו בושת, ולא ביישו אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו, למול מעשה חברו, או חכמתו, כדי שיראה מכללו, שהוא מכובד וחברו בזוי, אין לו חלק לעולם הבא עד שישוב בתשובה שלימה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל השונא אחד מישראל בלבו, עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. ואם חטא איש כנגדו, לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום עם אמנון מרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיע ולומר: למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר זה, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו, צריך למחול לו, ולא יהא אכזרי, שנאמר ויתפל אברהם אל האלהים. באבות דרבי נתן (סוף פרק ט\"ז) ושנאת הבריות כיצד, מלמד שלא יכוין אדם לומר: אהוב את החכמים, ושנא את התלמידים, אהוב את התלמידים, ושנא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנא את האפיקורסים, והמסיתים והמדיחים, וכן המסורות, וכן דוד אמר משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי, הלא הוא אומר, ואהבת לרעך כמוך אני ה', מה טעם, כי אני בראתיו, ואם עושה מעשה עמך, אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאדם לבקש דין מן השמים, על חברו שעשה לו רעה, ודוקא בדאית ליה דיינא בארעא, וכל הצועק על חברו, הוא נענש תחלה. ויש אומרים דאפילו לית ליה דיינא בארעא, אסור לצעוק עליו, אלא אם כן הודיעו תחלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרואה את חברו שחטא, או שהלך בדרך לא טוב מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא במעשיו הרעים, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. והמוכיח את חברו, בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, להביאו לחיי עולם הבא. וכל שאפשר בידו למחות, ואינו מוחה, הוא נתפס בעון זה, כיון שהיה אפשר לו למחות.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמה דברים אמורים כשהוא מדמה שישמע לו, אבל אם יודע בו שלא ישמע לו, אסור להוכיחו, דאמר ר' אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם, שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אומר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאדם לבייש את חברו, בין בדיבור בין במעשה, וכל שכן ברבים, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא, עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה נוח לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים, שנאמר היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו, אנכי הרה, ולא אמרה לו בפירוש אלא ברמז אם יודה יודה, ואם לאו לא תפרסמו. לפיכך צריך האדם להזהר מאד, שלא לבייש את חברו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא אותו בשם שהוא בוש, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, ואם חטא כנגדו והוא צריך ��הוכיחו, לא יכלימנו, שנאמר ולא תשא עליו חטא. במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר כשהוכיחו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל, ואין בו משום אונאת דברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצות הזהירה התורה על אונאתו, ולא על העובר עליהן ולא חזר בו לאחר שהוכיחוהו בסתר ובלשון רכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שחטא חברו כנגדו, ולא רצה להוכיחו, ולא לדבר לו כלום ומחל לו בלבו, ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זה מדת חסידות, לא הקפידה התורה אלא על המשטמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, שלא ידבר אליהם אלא רכות, וינהג בהם מנהג כבוד, ולא יכאיבם אפילו בדברים, מפני שנפשן שפלה מאד, ורוחן נמוכה. אף על פי שהן בעלי ממון, אפילו אלמנותו של מלך, ויתומיו, מוזהרים אנו עליהם, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהן צועקין מחמת החמס שנעשה להם הם נענים, שנאמר כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו. במה דברים אמורים שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם הרב, כדי ללמדן תורת או אומנות, או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מותר. ומכל מקום ישגיח לנהלם בנחת וברחמים גדולים, שנאמר כי ה' יריב ריבם. אחד יתום מאב ואחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה, עד שיהיו יכולים לעשות כל צרכים בעצמם, כשאר כל הגדולים.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך האדם ליזהר, שלא לעשות איזה דבר, שיכולין לחשוד אותו שעשה דבר עבירה, (אף על פי שאינו עושה), כדמצינו שהכהן התורם את הלשכה לא היה נכנס בבגד העשוי, בענין שיכולין להטמין בו איזה דבר, לפי שצריך האדם לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום ברוך הוא, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמדת חסידות שלא לקבל מתנה, רק לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכתיב לא תלך רכיל בעמך, איזהו רכיל, זה שטוען דברים, והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת וגם אין בו גנות הרי זה עובר בלאו, והוא עון גדול, וגורם להרוג נפשות מישראל, לכך נסמך לו, ולא תעמוד על דם רעך. צא ולמד מה אירע לדואג האדומי, שאמר לשאול כי אחימלך נתן לדוד צדה וחרב, אף על פי שהדבר היה אמת, וגם לא הוי גנות לאחימלך, שהרי לא עשה בזה שום מעשה רע, וגם אם שאול בעצמו היה שואל לאחימלך, היה אומר לו מה שעשה, כי לא נתכוין לחטוא בזה נגד שאול. עם כל זה גרם הרכילות של דואג, שנהרגו כמה כהנים.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש עון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חברו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני, כך וכך היו אבותיו, כך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. המקבל לשון הרע הוא גרוע יותר מן האומרו, ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד.\n\n\n\n\n",
+            "\nעד היכן לשון הרע, שאל אחד לחברו, אנה אמצא אש, ואמר לו: היכן נמצא אש, בבית פלוני, שיש לו הרבה בשר ודגים, ומבשלים שם תמיד.\n\n\n\n\n",
+            "\nויש דברים שהם אבק לשון הרע, כיצד, אמר שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה, וכיוצא בדברים אלו. וכן המספר בטובות חברו בפני שונאיו, הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להם שיספרו בגנותו, ועל זה הענין אמר שלמה מברך רעהו בקול גדול, בבקר השכם, קללה תחשב לו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו. וכן המספר לשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כמו שאינו מדבר בשנאה, הוא ששלמה אמר בחכמתו כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, כן איש רמה את רעהו ואמר משחק אני. וכן המספר לשון הרע ברמאות, שעושה עצמו כאלו מספר רק לפי תומו, ואינו יודע שזהו לשון הרע, וכשגוערין בו, אומר, איני יודע שזהו לשון הרע, או שאלו מעשיו של פלוני.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחד המספר לשון הרע בפני חברו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או בממונו. ואפילו להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע. ואם כבר נאמרו הדברים בפני שלשה, מסתמא כבר נתפרסם הדבר, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר. מה תקנתו של אדם שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאמר ר' ירמיה בר אבא, ארבעה כתות אין מקבלות פני שכינה, כת לצים, כת חנפים, כת שקרים וכת מספרי לשון הרע. \"כת לצים\", דכתיב משך ידו את לוצצים (פירש רש\"י משך ידו הקדוש ברוך הוא מהיות את לוצצים). \"כת חנפים\" דכתיב כי לא לפניו חנף יבא. \"כת שקרים\", דכתיב דובר שקרים לא יכול לנגד עיני. \"כת מספרי לשון הרע\", דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (פירש רש\"י לא יגורך רע לא יגור עמך רע, וגבי מספרי לשון הרע כתיב, דכתיב בהאי פרשתא כי אין בפיהו נכונה וגו') צדיק אתה ה' לא יגור במגורך רע, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודת אלילים, דכתיב ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו וגו'.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנוקם מחברו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום. וכיצד היא הנקימה, אמר לחברו: השאיליני קרדומך, אמר לו: איני משאילך, כמו שאתה לא השאלתני כאשר שאלתי ממך, הרי זה נוקם ועובר בלאו. אלא כשיבא לו לשאול, יתן בלב שלם, ולא יגמול לו כאשר גמלו, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו, על כל דברי העולם, שאצל המבינים הכל דברי הבל והבאי, ואינן כדאי לנקום עליהם. וכן אמר דוד המלך עליו השלום אם גמלתי שולמי רע ואחלצה וגו' (איסור קללה כתבנו בסימן ו' סעיף ג).\n\n\n\n\n",
+            "\nאם תרצה להנקם מאויביך, תוסיף מעלות טובות ותלך בדרכי ישרים, ובזה ממילא תנקם משונאיך, כי הוא יצטער על מדותיך, ויתאבל בשמעו שמך הטוב, אבל אם תעשה מעשים מכורעים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך, והנה הוא מתנקם בך.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל הנוטר לאחד מישראל, עובר בלא תעשה, שנאמר ולא תטור את בני עמך. כיצד היא הנטירה, ראובן שאמר לשמעון: השאילני דבר פלוני, ולא רצה שמעון. לימים בא שמעון לשאול איזה חפץ מראובן, ואמר לו ראובן: הא לך, הריני משאילך, ואיני כמותך, לא אשלם לך כמעשיך. העושה כזה, עובר בלא תטור, אלא ימחה הדבר מלבו, ולא יזכרנו כלל, וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה ישוב הארץ, ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאמרו רבותינו זכרונם לברכה איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, בכל דרכיך דעהו, פירוש שאפילו בדרכיך שאתה עושה לצורך גופך, דע את ה', ועשה את הדברים לשמו יתברך. כגון האכילה, השתיה, ההליכה, הישיבה, השכיבה, הקימה, התשמיש והשיחה כל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם לעבודתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאכילה ושתיה כיצד, אין צריך לומר שלא יאכל וישתה דברים האסורים חס ושלום, אלא גם בדברים המותרים, והיה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו, אינו משובח, אלא יתכוין באכילתו ושתייתו, שיהיה לו כח לעבודת הבורא. לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה לו, ככלב וחמור, אלא יאכל דברים המועילים וטובים לבריאת הגוף. ויש אנשי מעשה, שקודם אכילה אומרים: הנני רוצה לאכול ולשתות, כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתברך שמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהישיבה והקימה וההליכה כיצד, אין צריך לומר שלא ישב במושב לצים, ושלא לעמוד בדרך חטאים, ושלא לילך בעצת רשעים, אלא אפילו לישב בסוד ישרים, ולעמוד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו, להשלים חפצו ותאותו, אין זה משובח אלא יעשה לשם שמים. ומכל מקום גם אם אי אפשר לו לכוין לשם שמים דוקא, אל ימנע את עצמו מדברים אלו, כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nשכיבה כיצד, אין צריך לומר בזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות, אם מתגרה בשינה לענג את עצמו, שאינו ראוי לעשות כן, אלא אפילו בזמן שהוא יגע, וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו, ולגופו מנוחה לצורך בריאת גופו, ושלא תטרף דעתו בתורה, מחמת מניעת השינה.\n\n\n\n\n",
+            "\nתשמיש כיצד, אין צריך לומר שלא יעבור עבירה חס ושלום אלא אפילו בעונה האמורה בתורה, אם עשה להנאת גופו, או להשלים תאותו, הרי זה מגונה. ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים, שישמשו אותו וימלאו מקומו, אינו משובח, אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין להברות את גופו, ולקיים מצות עונה כאדם הפורע את חובו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשיחה כיצד, אין צריך לומר לספר לשון הרע או רכילות וליצנות ונבלות פה חס ושלום, אלא אפילו לספר בדברי חכמים, צריך שתהא כוונתו לעבודת הבורא, לדבר המביא לעבודתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן כשהוא עוסק במשא ומתן, או במלאכה להשתכר בה, לא יהא בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה כדי שיהיה לו לפרנס בני ביתו, ולתת צדקה ולגדל בניו לתלמוד תורה. כללו של דבר, חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו, ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיבא לידי עבודת הבורא יתעלה יעשהו, ואם לאו לא יעשהו. ומי שנוהג כן, נמצא עובד את בוראו כל ימיו, אפילו בשעת שבתו וקומו והילוכו, ובשעת משאו ומתנו, ואפילו באכילתו ושתייתו אפילו בתשמישו ובכל צרכיו, וכל ענין זה צוו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, ובדרך הזה שקף רבינו הקדוש אצבעותיו למעלה בשעת מיתתו, ואמר גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מהם אלא לשם שמים.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהואיל והיות הגוף בריא ושלם, מדרכי השם הוא, אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המברין והמחלימים את הגוף, וכן הוא אומר ונשמרתם מאד לנפשותיכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהבורא ברוך הוא וברוך שמו ברא את האדם, ונתן בו חום הטבעי, וזהו החיות של האדם, שאם יכבה האש הטבעי אפס חיותו, והחזקת החום הזה, הוא על ידי המאכל אשר האדם אוכל. כמו האש הבוער, שאם לא יוסיפו עליו תמיד עצים יכבה לגמרי, כן האדם אם לא יאכל יכבה האש אשר בתוכו וימות. המאכל נטחן בין השינים, ומתערב עם מיץ ורוק ויותך, ומשם יורד לאצטומכא ונטחן גם שם, ומתערב עם המיצים, מיץ האיצטומכא ומיץ המרה, ויותך ויתבשל מהחום והמיצים ומתעכל. הברור שבו, ממנו נזונים כל האיברים ומקיים חיות האדם, והפוסלת שהוא המותרות נדחה לחוץ. ועל זה אנו אומרים בברכת אשר יצר (לפירוש א') ומפליא לעשות, שנתן הקדוש ברוך הוא את הטבע באדם, לברור את טוב המאכל, וכל אבר מושך אליו מזונו הראוי לו, והפסולת נדחה לחוץ. שאם נשאר הפסולת בתוכו יתעפש, ויבא לידי חולאים רחמנא לצלן. ולכן רוב בריאות הגוף וחלשתו, תלוי בעיכול המאכל. אם מתעכל בדרך קל וטוב, אז האדם בריא, אבל אם מתקלקל העיכול, אז נחלש האדם, ויכול לבא לידי סכנה חס ושלום.\n\n\n\n\n",
+            "\nהעיכול הטוב הוא אם המאכל איננו רב, ושיהא קל להתעכל, שאם אכל האדם הרבה והאיצטומכא מלא, אז קשה העיכול, כי האיצטומכא אינו יכול אז להתפשט ולהתכווץ כראוי בטבעו, ולטחון את המאכל כראוי, וכמו האש שאם ירבו עליו עצים יותר מדאי, אינו בוער יפה, כמו כן המאכל באיצטומכא. ולכן האדם אשר רוצה לשמור בריאות גופו, צריך ליזהר שלא לאכול רק בשיעור בינוני לפי מזג גופו, לא מעט ולא כל שבעו. ורוב החלאים הבאים על האדם, אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני, שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כלומר, שומר פיו מלאכול מאכל רע, או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו. ואמר החכם האוכל דבר מועט מדברים המזיקים, אינו מזיק לו כמו האוכל הרבה מדברים הטובים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהאדם בנעוריו כח העיכול שלו חזק, ועל כן צריך מזון תדיר, יותר מן האיש אשר הוא באמצע ימיו. והזקן לחלישת כחו, צריך שיהיה מאכלו קל, ומעט בכמות והרבה באיכות להחזקת כחו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבימי החום נחלשים כלי העיכול מן החום, ועל כן ראוי שיהיה שיעור האכילה בימי החום פחות מבימי הקור. ושיערו חכמים הרופאים, לאכול בימות החמה, רק שני שלישים ממה שהוא אוכל בימות הגשמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלל גדול בדרכי הרפואה, שקודם האכילה ייגע בהליכה או בעבודה, עד שיתחמם גופו ואחר כך יאכל, וזהו שנאמר בזעת אפך תאכל לחם, ולחם עצלות לא תאכל. ויתיר חגורתו קודם אכילה (וסימנך ואקחה פת לחם \"אקחה\" ראשי תיבות למפרע, התר חגורה קודם אכילה \"פת לחם\" ראשי תיבות פן תבא לידי חולי מעיים). ובשעת האכילה, ישב במקומו או מסב על שמאלו, ואחר האכילה לא יתנועע הרבה, כי על ידי זה ירד המאכל מן האיצטומכא, טרם שיתעכל ויזיק לו, אלא ילך מעט וינוח. ולא יטייל ולא ייגע את עצמו לאחר האכילה, ולא יישן אחר האכילה עד שתי שעות, שלא יעלו העשנים למוח ויזיקוהו. וכן המרחץ וההקזה והמשגל, אינם טובים לאחר האכילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבני האדם אינם שוים במזגם, יש מי שמזגו חם ויש מי שמזגו קר, ויש מי שמזגו ממוצע, והמאכלים גם כן משונים, ומי שמזונו ממוצע, יאכל מאכלים שהם גם כן ממוצעים, אבל מי שאין מזגו ממוצע, צריך שיאכל מאכלים שהם קצת היפך מזגו. מי שמזגו חם לא יאכל דברים חמים, כמו תבלין ובשמים, אלא יאכל מאכלים שהם קצת קרים וחמוצים, ומי שמזגו גר, יאכל מאכלים שהם קצת חמים. וכן ישתנה המאכל לפי הזמן והמקום. בימות החמה יאכל מאכלים קרים, כמו בשר כבשים וגדיים רכים, ואפרוחי תרנגולת, וגם קצת מאכלים חמוצים, ובימי הקור מאכלים חמים, וכן במדינה קרה מאכלים חמים, ובמדינה חמה מאכלים קרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמאכל הממוצע הוא לחם חטה, ולא סולת ממש כי הסולת מתאחר מלהתעכל, אך יהיה בו גם קצת מהמורסן, והוא נתחמץ במצוע, ובו מלח ומאפה תנור, וית�� המאכלים שנעשו מהחטה אינם טובים. ממיני הבשר הטוב הוא כבש בן שנתו וכן הגדיים היונקים, אך כל מיני בני מעיים וגם הראש, המה לא טובים. העזים והפרה הזקנה והגבינה הישנה המה מאכלים רעים ועבים. כל בשר עוף קל להתעכל יותר מבשר בהמה, והטוב שבעופות התרנגולת. אמרו הרופאים כי המאכל שהאדם רגיל בו אינו מזיק לו, ואפילו הוא מאכל רע, כי ההרגל נעשה טבע, ובלבד שלא ימלא בו כרסו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לאכול לב בהמה או עוף משום דקשה לשכחה, וכן לא יאכל ממקום שאכל עכבר או חתול שגם כן קשה לשכחה.\n\n\n\n\n",
+            "\nזמן האכילה הוא כשיתאוה לאכול תאוה אמיתית לא זרה, ולהבדיל בין תאוה אמיתית לתאוה זרה היא זאת, הראשונה היא הנקראת רעב (הונגער) והוא כשהאיצטומכא ריקנית, והשניה היא כשמתאוה למאכל מיוחד ונקראת תאבון (אפעטיט). ובדרך כלל, האדם הבריא והחזק יאכל שתי פעמים ביום, וחלשים זקנים יש להם לאכול אך מעט בפעם אחת, ויאכלו כך הרבה פעמים ביום, כי ריבוי המאכל יחליש את האיצטומכא. והרוצה לשמור בריאותו, לא יאכל עד שיהיה האיצטומכא ריק מן המאכל הקודם, וסתם עיכול בבני אדם הבריאים האוכלים מאכלים ממוצעים, ומתעמלים בדרך המצוע הוא לשש שעות. וטוב להשמיט סעודה אחת בשבוע, כדי שישבות האיצטומכא מעבודתו, ויתחזק כח עיכולו, ונראה כי השמטה זאת טוב שתהא בערב שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nטוב להרגיל את עצמו לאכול פת בשחרית.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרוצה לאכול כמה מיני מאכלים, יקדים לאכול תחלה את המשלשל, ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט ביניהם. וכן יקדים את המאכל הקל שהוא נוח להתעכל, כגון בשר עוף קודם לבשר בהמה, בשר בהמה דקה קודם לבשר בהמה גסה, ודברים שמאמצים את בני מעיים, יאכל מיד לאחר האכילה ואל יאכל מהם הרבה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמהיות כי התחלת העיכול הוא בפה על ידי טחינת השינים והתערבות עם מיץ הרוק, לכן לא יבלע שום מאכל בלי לעיסה, כי אז תכבד העיכול באיצטומכא לבדו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכבר אמרנו כי בני אדם אינם שוים במזגם, ויש לכל אחד לבחור על פי רופאים במאכלים הטובים, לפי מזגו ומקומו ושעתו. ובדרך כלל הנה הרופאים הקדמונים חלקו את המאכלים במדרגות שונות, יש מאכלים שהם רעים ביותר עד מאד, וראוי לאדם שלא לאכלן לעולם כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המלוח הישן, ויין מגתו, והתבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע, או מר ביותר, הרי הוא לגוף כמו סם המות. ויש מאכלים שהם רעים אבל אינם כמו הראשונים לרוע, לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהם אלא מעט, אחר ימים הרבה, ולא ירגיל את עצמו להיות מזונו מהם או לאכלם עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים, וגבינה, וחלב ששהה אחר שנחלב כ\"ד שעות, ובשר שורים גדולים ותישים גדולים, ולחם שעורים, ולחם מצות והכרוב והחציר, והבצלים, והשומים, והחרדל והצנון. כל אלו מאכלים רעים הם. אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהם כלל.\n\n\n\n\n",
+            "\nויש מאכלים שהם רעים ואינם כמו אלו, והם עוף המים (אוזא ובר אוזא) ובני יונה הקטנים והתמרים, ולחם שנילש בשמן, והסולת שנפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן, אין ראוי להרבות במאכלות אלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלעולם ימנע האדם את עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה לאכול מהם אפילו יבשים ומכל שכן רטובים, אבל קודם שיתבשלו באילן כל צרכן, הרי הן כחרבות לגוף, וכן החרובים רעים לעולם. הפירות החמוצים רעים, ��אין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמים והתאנים והענבים והרמונים לעולם טובים, בין רטובים בין יבשים, ואוכל אדם מהם כל צרכו ומכל מקום לא יתמיד אכילתם אף על פי שהם טובים מכל פרי האילנות.\n\n\n\n\n",
+            "\nבענין השתיה, המים הם המשקים הטבעים לאדם ובריאים לגוף, אם הם זכים וצלולים מועילים, ששומרים הרטיבות שבגוף, וממהרים להוציא את הפסול. כשישתה מים, יבחר את הקרים, שהם מרוים את הצמאון, ומטיבים את העיכול יותר מאלו שאינם קרים, אך לא יהיו קרים מאד, שהם מכבים את החום הטבעי. ומכל שכן כשהאדם הוא עיף ויגע, יזהר מאד שלא לשתות מים קרים, כי אז חלב הלב נתחמם, והוא מהותך מחמת העייפות והיגיעה, והמים הקרים יזיקו לו, עד שיוכל לבא לידי סכנה חס ושלום. ואף כי המים טובים לבריאות הגוף מכל מקום לא ישתה מהם הרבה. אין לשתות מים קודם האכילה, לפי שתתקרר האיצטומכא, ולא יעכל את המזון כראוי, וגם בתוך אכילתו לא ישתה רק מעט מים מזוג ביין, ורק כשהמאכל מתחיל להתעכל אז ישתה שיעור בינוני. וכן אין לשתות מים בצאתו מן המרחץ, שלא יתקרר הכבד ומכל שכן שלא ישתה במרחץ. וכן לא ישתה אותם תיכף אחר המשגל, לפי שאז חום הטבעי הוא חלוש, ויהיה גורם שיתקררו האברים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיין מחזיק החום הטבעי, ומטיב את העיכול, ומוציא את המותרות, ועוזרים לבריאת הגוף כשישתה מהם שיעור בינוני. מי שמוחו חלוש, יזהר מן היין שמוסיף על חלישותו, וממלא את הראש מעשנים, היין יפה לזקנים ומזיק לנערים, לפי שמעורר החום הטבעי והוא כמוסיף אש על אש. ויש ליזהר מן היין עד כ\"א שנה. אין ראוי לשתות יין קודם אכילה אלא מעט כדי לפתוח הבני מעיים ולא בעת רעבון, ולא אחר מרחץ וזיעה, ולא אחר עמל ויגיעה, ובתוך האכילה לא ישתה אלא מעט.\n\n\n\n\n",
+            "\nלעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, ולא יאכל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה שמא צריך לנקביו.\n\n\n\n\n",
+            "\nלעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפוים כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט, וזהו כלל גדול ברפואה, כל זמן שהרעי נמנע, או יוצא בקושי, חלאים רעים באים, ולכן כשרואה אדם שמעיו נחלשו, ואין בהם כח הדוחה, ידרוש ברופאים להגיד לו במה ירפה אותם, איש איש לפי מזגו ולפי ימיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיגיעה בדרך ממוצע טובה לבריאות הגוף, אבל היגיעה הגדולה וכן המנוחה מזיקין לגוף. בזמן החום אין להתייגע רק מעט, ובזמן הקור צריך יותר, האדם השמן צריך שיתיגע יותר מן האדם הכחוש.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרוצה לשמור את הבריאות, צריך לדעת התנועות הנפשיות וליזהר מהם, והם כמו השמחה והדאגה, והכעס והפחד, שהם הפעוליות בנפש. וצריך המשכיל שיהא שמח בחלקו כל ימי הבלו, ולא ידאג על עולם שאינו שלו, ולא יבקש יתרונות, ויהיה בטוב לבב ובשמחה הממוצעת, כי היא סיבה לגדל החום הטבעי, ולעכל המאכל ולדחות את המותרות ולחזק אור העינים וכל ההרגשות, וגם יתחזק כח השכל. ואמנם לא להרבות השמחה במאכל ובמשתה כמו הסכלים, כי ברוב השמחה יצא החמימות לשטח הגוף, ויותך החום הטבעי ויתקרר הלב פתאום וימות בלא עתו בפתע. ובפרט יקרה זאת לאנשים שמנים בגופם, לפי שהחום הטבעי בגופם מעט, לפי שעורקיהם צריך ומרוצת הדם שהוא מקור החום הוא לאט, והדאגה היא היפוך השמחה, וגם היא מזקת לפי שמקררת את הגוף, ויתקבץ החום הטבעי אל הלב ויביאהו אל המות. הכעס מעורר חמימות הגוף עד שיוליד מין ממיני הקדחת. הפחד יוליד בגוף קרירות, ולכן יקרה למפחד רעדה, וכשיתרבה הקרירות אולי ימות, ומכל שכן שצריך ליזהר שלא יאכל כשהוא בכעס או בפחד או בדאגה, אלא כשהוא בשמחה ממוצעת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשינה הממוצעת, טובה לבריאות הגוף, לפי שיתעכל מזונו וינוחו החושים, ואם יקרה לו מחמת חולי שאינו יכול לישן, צריך שיאכל דברים המביאים את השינה, אבל ריבוי השינה מזקת, לפי שיתמלא הראש מהאדים כי ירבה העשן העולה מן הבטן אל המוח, וימלא הראש עשן ויזיק לגוף היזק גדול. כמו שיש לו לאדם ליזהר שלא לישן תיכף אחר האכילה, כן יש לו ליזהר שלא יישן כשהוא רעב, כי כשאין מזון בגוף יפעל החמימות במותרות, ויתילד ממנו עשן נפסד ויעלה למוח. כשישן יהיו מראשותיו גבוהים, לפי שיעזור לרדת את המאכל מפי האיצטומכא ויתמעטו העשנים העולים למוח. השינה הטבעית היא בלילה, ושינת היום מזקת, ואינה טובה אלא לאותן שהורגלו בה.\n\n\n\n\n",
+            "\nדרך הרחיצה, שיכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים. לא יכנוס למרחץ לא כשהוא רעב ולא כשהוא שבע, אלא כשיתחיל המזון להתעכל. וירחץ גופו בחמין ואחר כך בפושרין ואחר כך בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן. כשיצא מן המרחץ, ילבש בגדיו ויכסה ראשו היטב שלא תשלוט בו רוח קרה, ואפילו בימות החמה צריך להזהר בזה, וישהה לאחר שיצא עד שתתיישב נפשו, וינוח גופו ותסיר החמימות, ואחר כך יאכל, ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם אכילה, הרי זה יפה מאד.\n\n\n\n\n",
+            "\nלעולם ישתדל אדם לדור במקום שהאויר זך ונקי, במקום גבוה ובנין רחב. ואם אפשר, לא ידור בקיץ במקום פתוח לצד צפון או לצד מזרח, ושלא יהא שם שום דבר מעופש. וטוב מאד לנקות אויר הבית תדיר, בריחות טובות ובעשנים מועילים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהאויר הטוב לבריאות הגוף הוא, שיהא שוה, ממוצע בין הקור והחום. לכן יזהר כל אדם שלא יחמם את ביתו הרבה בימות החורף, כדרך אנשים בלי דעת, כי על ידי רוב החמימות הרבה חלאים באים רחמנא ליצלן, אלא יחממו באופן אשר לא ירגיש שום קרירות ולא יחם לו ביותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nלשמור חוש הראיה יזהר מדברים אלו, לא יבא בחפזון בפעם אחת ממקום חושך לאור גדול. ואם צריך ליכנס ממקום חושך למקום אור, יפתח את הדלת מעט ויסתכל באותו אור מועט, איזה רגעים, ואחר כך יפתח יותר ויסתכל גם כן באותו אור איזה רגעים, ואחר כך יפתח כולו. וכן יעשה גם בבואו ממקום אור למקום חושך, כי התמורה מאור לחושך או מחושך לאור בלי ממוצע מזיק לראיה. ולכן ה' יתברך שמו ברחמיו ברא את העולם בענין זה, שהשמש זורחת על הארץ מעט מעט, לא בפעם אחת, וכן שוקעת מעט מעט, ועל זה אנו מברכין המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, שמאיר לנו ברחמים מעט מעט, ולא בפעם אחת פתאום. אור החוזר מן השמש פירוש שהשמש זורחת על איזה מקום ומשם בא האור, אור זה מזיק לענים, לכן יזהר מלדור בבית אשר כל החלונות רק מצד צפון, כי השמש אינה באה לצד צפון, וכל האור אשר שמה הוא רק אור החוזר. וכן אפילו אם החלונות המה לצד מזרח או דרום או מערב, אם אין השמים נראין מתוך החלונות, כגון שיש כנגדן חומות גבוהות, הרי גם כן האור הבא הוא רק אור החוזר. יזהר מלעסוק בכתיבה או לקרות בספר או לעשות כל מלאכה דקה, באור בין השמשות, וכן בעצם היום כאשר השמש בתקפה. וכן לא ירבה בכתיבה או לקרות בספר באותיות קטנות, ובכל מלאכה דקה לאור הנר בלילה. ההסתכלות הרבה בצבע לבן גם כן מזיק לעינים, ולכן מראה השמים כמראה התכלת, לא לבן, כדי שלא יזיק לעינים. וכן ההסתכלות הרבה במראה אדום צח, וכן באש מזיק גם כן. העשן וריח גפרית מזיקין גם כן, וכן אבק דק או רוח הבא לנגד לעינים, וכן הליכה מרובה ופסיעה גסה, בכיה מרובה כמו שאמר הכתוב כלו בדמעות עיני, והקשה מכולן הוא רוב המשגל, אבל מצות ה' ברא מאירת עינים.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור לאכול דג עם בשר, ואפילו עם שומן עופות מפני הסכנה. ואין לצלות בשר עם דג בתנור אחד כשהוא תנור קטן, אלא כשאחד מהם מכוסה, אבל בתנורים שלנו שהם גדולים אין לחוש.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשאוכל דגים ואחר כך בשר או להיפך, יש לאכול ביניהם קצת פת, ולשתות איזה משקה דהוי קנוח והדחה.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך ליזהר מזיעת אדם, שכל זיעת אדם הוא סם המות, חוץ מזיעת הפנים. ולכן יזהר שלא יתן מאכל בין בגדיו לבשרו מפני הזיעה, וכן לא יתן מעות לתוך פיו שמא יש עליהן מעט זיעה, ועוד שיד הכל ממשמשין בהן ויש מהם חולים.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך כל אדם ליזהר תמיד כשמריח ריח איזה מאכל, יפליט כל הרוק שבפיו ולא יבלעו, כי אם בולעו יוכל לבא לידי סכנה חס ושלום.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש ליזהר שלא לשתות מים שנתגלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור ליתן דבר מאכל או משקים תחת המטה אפילו הם מכוסים, מפני שרוח רעה שורה עליהם. ובכפרים יש מחזיקים תפוחי אדמה ושאר מאכלים תחת המטות, ויש להזהירם על זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור. ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כגון תחת קיר נטוי, ועל גשר רעוע, ולא יצא יחידי בלילה, ולא יישן יחידי בחדר בלילה וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה, או להניח פיו על קילוח המים לשתות, שמא יבלע איזה דבר המזיק.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שבשעת התקופה מניחין קצת ברזל על כל המשקים ומאכלים, ועל המבושלים או כבושים או מלוחים אין צריכין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם, או מתוך כלים מאוסים שנפשו של אדם קצה בהם, וכן לא יאכל בידים מזוהמות, שכל אלו הם בכלל אל תשקצו את נפשותיכם, ואפילו יאמר שאין נפשו קצה בהם, בטלה דעתו אצל כל אדם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבהמה או עוף שהיו מסוכנים ונשחטו, אף על פי שהותרו בשחיטה, המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאכלם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לקצוץ אילן מאכל העושה פירות, (אילן זית שהוא עושה רובע הקב זיתים, ודקל העושה קב תמרים) והוא סכנה. ואם הוא סמוך לאילנות אחרות שחשובים יותר ממנו והוא מכחיש אותן, וכן אם צריך למקומו, וכן אם דמיו יקרים לבנין יותר מלאכול, מותר לקצצו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחושש במעיו, יש עושין לרפואה שמעמידין על קטנו כלי שיש בו מים חמים, ואסור לעשות כן מפני הסכנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לעבור בנחל שמימיו רודפין אם המים מגיעים למעלה ממתנים, משום סכנה שלא ישטפוהו המים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להוציא מפיו דבר פורעניות על אדם מישראל, אפילו לומר: אלו היה פלוני קיים היה בא לכאן, כי ברית כרותה לשפתים. ואין לעשות מורא לתינוק בדבר טמא, כגון לומר חתול או כלב יקחוהו, וכן כל כיוצא באלו, צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל, שנאמר, פתוח תפתח את ידך לו. ונאמר וחי אחיך עמך. וכל הרואה עני מבקש, והעלים עינו ממנו ולא נתן לו צדקה, עובר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. הצדקה הוא סימן לזרע אברהם אבינו, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנא��ר בצדקה תכונני. וגדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק בא בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, וכל מי שהוא אכזרי יש לחוש ליחוסו. והקדוש ברוך הוא קרוב לשועת עניים שנאמר וצעקת עניים ישמע, לפיכך צריך להזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. ואמרו בירושלמי תרעא דלא תפתח לעניא תפתח לאסיה ויתן האדם אל לבו, שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקדוש ברוך הוא, וכמו שהוא מבקש שהקדוש ברוך הוא ישמע שועתו ותפלתו, כך ישמע הוא שועת העניים. גם יתן האדם אל לבו, כי הוא גלגל החוזר בעולם, וסוף שיבוא הוא או בנו או בן בנו לקבל צדקה ואל יעלה על לבו לומר: איך אחסר ממוני ליתנו לעניים, כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה חלקו מכל עמלו בעולם הזה, כדכתיב והלך לפניך צדקך, והצדקה דוחה גזירות רעות ומוספת חיים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל אדם חייב ליתן צדקה כפי השגת ידו, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, וכגון שיש לו מעט ממון שלו, ואינו נושא ונותן בהם, דמותר לו ליטול מן הצדקה, כיון שאין לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח, מכל מקום כיון שיש לו במה להתפרנס, חייב ליתן צדקה ממה שיתנו לו. ואפילו אינו יכול ליתן אלא דבר מועט אל ימנע את עצמו, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה מן העשיר. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לאביו שבשמים. אבל כל שאין לו אלא די פרנסתו, אינו חייב ליתן צדקה, דפרנסת עצמו קודמת לכל אדם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכמה נותנים לעני, די מחסורו אשר יחסר לו, והיינו בעני שמקבל בחשאי מחוייבים אנשי העיר ליתן לו כל מחסורו, כאשר היה רגיל מקודם שהעני, אבל עני המחזיר על הפתחים נותנים לו מתנה מועטת לפי ערכו. ולכל הפחות יתנו לו בכל עיר לחם ומזון שיעור ב' סעודות ומקום ללון. מפרנסין ומלבישין עניי עובדי אלילים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום.\n\n\n\n\n",
+            "\nכמה יתן האדם צדקה, שנה ראשונה המעשר מן הקרן מכאן ואילך יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה, זו היא מדה בינונית. ומצוה מן המובחר שיתן חומש שנה ראשונה מן הקרן, ואחר כך כל שנה חומש מן הריוח. ואל יבזבז אדם יותר מן החומש כדי שלא יצטרך הוא אחר כך לבריות. ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן עד שליש רכושו צדקה. אין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת, או שאר דברים למצוה, רק יתנהו לעניים. ואם נזדמן לו מצוה להיות בעל ברית, או להכניס חתן וכלה עניים לחופה וכדומה, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם, ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידו, ולא היה עושה אותה מצוה מממון שלו, יכול לעשות ממעשר. אם קונה ספרים ממעות מעשר, צריך ליזהר להשאילן לאחרים, אם לא כאשר הוא צריך להם אזי הוא קודם. וגם יזהר לכתוב עליהם שהם ממעות מעשר, למען לא יחזיקו בהם בניו אחריו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרוצה לזכות לעצמו, יכוף את יצרו הרע, וירחיב ידו וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה: אם בנה בית תפלה, יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב, יאכילהו מהטוב ומהמתוק שבשלחנו, כסה ערום, יכסהו מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מהיפה שבנכסיו, וכן הוא אומר כל חלב לה'.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם (שהם יותר מבני שש שנים) כדי ללמד את הבנים תורה, ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו (שאינו יכול לפרנסו רק ממעות צדקה שלו), והם צריכים לכך, הרי זה בכלל צדקה, ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים, ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו הוא קודם לכל אדם. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר לאחיך לעניך ולאביונך בארצך. אבל גבאי צדקה המחלק את הצדקה, צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר מלשאר עניים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופנים כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה, ועובר על ולא ירע לבבך וגו', אלא צריך ליתן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו, כמו שאמר איוב אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון, וידבר לו דברי תנחומים שנאמר ולב אלמנה ארנין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם, ואם אין בידך כלום מה ליתן לו, פייסהו בדברים. ואסור לגער בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכה, והרי הוא אומר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ואוי לו למי שהכלים את העני, אלא יהיה לו כמו אב בין ברחמים בין בדברים שנאמר אב אנכי לאביונים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי סלע לצדקה או הרי סלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד, ואם איחר עובר בבל תאחר, כיון שיכול ליתנה מיד, ואם אין עניים מצויים לו, מפריש ומניח עד שימצא עניים. ואם נדר בבית הכנסת צדקה שנותנים לידי הגבאי, אינו עובר עד שיתבע אותו הגבאי ואז עובר עליה מיד, ואם לא כשיודע שהגבאי אינו צריך כעת המעות אלא שיניחו אצלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאמר: אתן סלע צדקה לפלוני, אינו עובר עד שיבא אותו עני. ויכול כל אדם להפריש מעות לצדקה, שיהיו מונחים אצלו לחלקו במעט מעט כמו שיראה לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהכופה אחרים שיתנו צדקה, ומעשה אותן, שכרו גדול משכר הנותן, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם שגובים את הצדקה נאמר ומצדיקים הרבים ככוכבים, וגבאי צדקה שהעניים מחרפים אותו, אין לו לחוש כי על ידי זה זכותו יותר גדול.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמעלה הגדולה שאין למעלה הימנה במעלות הצדקה, היא המחזיק ביד ישראל המך ומטה ידו, קודם שהעני לגמרי, שיתן לו מתנה הגונה בדרך כבוד, או שילוהו מעות או יעשה עמו שותפות, או ימציא לו איזה עסק או מלאכה כדי לחזק ידו, עד שלא יצטרך לבריות, ועל זה נאמר והחזקת בו, כלומר החזק בו עד שלא יפול.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש ליזהר ליתן את הצדקה בהסתר בכל מה שאפשר, ואם אפשר ליתנה באופן שהוא בעצמו אינו יודע למי נותנה, וגם העני אינו יודע ממי קבלה טוב מאד. ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שהוא נותן, אך אם מקדיש איזה דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nביותר צריכין להשגיח על תלמיד חכם עני לתת לו לפי כבודו, ואם אינו רוצה לקבל מתעסקין לסחור לו סחורה, שמוכרים לו סחורה בזול, וקונים ממנו סחורתו וביוקר, ואם יודע להתעסק בפרקמטיא, מלוין לו מעות לסחור בהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המטיל מלאי לתלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה, ואמרו כל הנביאים לא נתנבאו אלא לעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ומשיא בתו לתלמיד ח��ם.\n\n\n\n\n",
+            "\nלעולם ירחיק אדם את עצמו מן הצדקה, ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חכמינו זכרונם לברכה עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם מכובד והעני, יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת, ואל יצטרך לבריות.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה, ומרמה את הבריות ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן יטול, כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עונות וחטאים. וכל מי שצריך ליטול ומצער עצמו, ודוחק את השעה וחי חיי צער, כדי שלא יטריח על הציבור, אינו מת עד שיפרנס אחרים, ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו'.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nעיסה מחמשת מיני דגן חייבת בחלה. קודם שמפרישין החלה מברכין ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, ונוטלין כזית מן העיסה ושורפין אותה באש. והמנהג לשרפה בתנור שיאפו שם את הלחם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכמה שיעור העיסה שיתחייב בחלה, כל שנעשה מחמשת רבעים קמח, והם כמו מ\"ג ביצים וחומש ביצה (ועי' בכללים איך מודדין).\n\n\n\n\n",
+            "\nהמצות שאופין לפסח, אף על פי שבכל עיסה בפני עצמה לא היה שיעור חלה, מכל מקום כיון שמניחין אותן לתוך כלי אחד, הכלי מצרפן וחייבין בחלה, וצריכין להשגיח שיהיו כל המצות מונחות בתוך הכלי. ואף על פי שקצת מן המצה בתוך הכלי, וקצתה בולטת חוץ לכלי גם כן מצטרפות, אבל אם מצות שלמות מונחות רק למעלה, ולא בתוך הכלי, אינן מצטרפות, ואפילו כיסה אותן במפה לא מהני, אבל אם מניח המצות בסדין, ומכסה אותן גם כן עם הסדין נחשב הסדין כמו כלי ומצרפן, ואף שבאמצע מגולים, רק יזהר שלא תצא מצה שלמה חוץ לכיסוי.\n\n\n\n\n",
+            "\nשאור שנוטלין מן העיסה, כדי לחמץ בו עיסה אחרת, צריכין ליקח קודם שמפרישין החלה, אבל שאור שנוטלין לחמץ בו משקה שקורין \"חמיצה\" צריכין ליקח לאחר שהפרישו חלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר פסח שלוקחין שאור מאינו יהודי לחמץ בו העיסה, צריכין ליזהר להפריש חלה יותר גדולה ממה שהיה השאור.\n\n\n\n\n",
+            "\nהעושה עיסה כדי לבשלה או לטגנה, מפרישין ממנה חלה בלא ברכה, ואם עושין לאפות קצת ממנה אפילו דבר מועט, מפרישין ממנה חלה בברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם העיסה נלושה בביצים או בשאר מי פירות, יש בה כמה ספקות, ולכן צריך לערב בעיסה בשעת לישה קצת מים או חלב או דבש דבורים או יין או שמן זית, דאז מפרישין ממנה חלה בברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצות הפרשת חלה שייכה להאשה בעלת הבית, אך אם האשה אינה בביתה, ויש לחוש כי בעוד שתבא תתקלקל העיסה, אז יכולה גם המשרתת או אדם אחר להפריש.\n\n\n\n\n",
+            "\nשכח להפריש חלה בערב שבת, בחוצה לארץ אוכלין בשבת ומניחין חתיכה אחת ומפרישין ממנה חלה במוצאי שבת, וצריכה שתהא חתיכה כדי להפריש ממנה חלה, וישאר ממנה עוד חולין, דבעינן שיהו שיריה ניכרין וערב פסח שחל להיות בשבת, ושכחו להפריש חלה מן החלות שאפלו לכבוד שבת, יש בזה מבוכה גדולה, על כן צריך כל איש להזהר בערב שבת ולהזכיר על הפרשת חלה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nקודם שמולחין את הבשר, צריכין להדיח אותו יפה במים, שורין אותו במים לערך חצי שעה וצריך שהמים יכסו כל הבשר, במקום שיש דם בעין על הבשר, צריכין לשפשפו במי השריה ולהסירו, וכן בעופות צריכין לשפשף היטב במקום השחיטה, וכן מבפנים במקום שיש דם בעין. ולפעמים נמצא בבשר או בעוף מקום שנצרר בו דם מחמת מכה, צריכין לחתוך המקום הזה ולהסירו קודם השריה. כשהמים קרים מאד, יניחם תחלה במקום חם קצת להפיג צינתן, קודם ששורין בהן את הבשר, כי מחמת הקרירות שבמים, יתקשה הבשר ולא יצא אחר כך הדם במליחה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם שכחו ונשרה הבשר במים מעת לעת, הבשר וגם הכלי אסור. וכבד שנשרה במים מעת לעת, יעשה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבערב שבת שאין לו פנאי, או בענין אחר שהשעה דחוקה, די לשפשף היטב את הבשר במים, וישרה אך מעט במים, וכשאין אדמומית במים, יכולין למולח אותו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לאחר השריה חתכו חתיכה אחת לשתים, צריכין להדיח היטב מקום החתך, מפני הדם שישנו שם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשר שנקרש מחמת הקור, צריכין להשגיח שיפשר, אבל לא יניחוהו אצל התנור שהוסק, ובשעת הדחק יכולין לשרותו במים פושרין.\n\n\n\n\n",
+            "\nהכלי המיוחד לשריית בשר, אין להשתמש בו דבר אחר של מאכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר שנשרה הבשר צריכין להטיף ממנו המים, כדי שלא ימס המלח מן המים ולא יוציא את הדם. וצריכין להשגיח שלא יתייבש הבשר לגמרי, בכדי שלא יפול המלח מעליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמלח לא יהא דק מאד כקמח דאם כן נמס מיד על הבשר ואינו מוציא דם, וגם לא יהא גס מאד שמא יפול מעל הבשר, אלא יהא בינוני כמו המלח שנעשה על ידי בישול, ויהא יבש שיתפזר היטב.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין לפזר המלח על הבשר בכל הצדדין, שלא ישאר שום מקום בלי מלח, ולכן העופות צריכין לפתוח אותן היטב, כדי שיוכל למלחן היטב גם מבפנים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהבשר במלחו צריך להניח במקום שיוכל הדם לזוב ממנו היטב ולכן לא יעמיד את הסל עם הבשר על גבי קרקע כי לא יוכל הדם לזוב היטב. ואפילו לאחר שכבר שהה הבשר במלחו שיעור מליחה קודם הדחה, לא יתנהו במקום שאין הדם יכול לזוב היטב. וכשמולחין על גבי דף צריכין להניחו בשיפוע כדי שיזוב היטב, ושלא יהיה בו גומא שיתקבץ בו ציר. והמולח עופות או דופן שלמה שיש לו תוך ובית קיבול, צריך להפוך צד החלל למטה, כדי שיוכל הדם לזוב היטב.\n\n\n\n\n",
+            "\nיהא הבשר מונח במלחו שיעור שעה, ובשעת הדחק די כ\"ד דקות.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר שהיה הבשר מונח במלחו כשיעורו, ינפץ ממנו המלח היטב ומדיחין אותו ג' פעמים במים היטב היטב. ואשה יראת ה' יש לה להשגיח בעצמה על הדחת הבשר, כי לפעמים המשרתת אשר בכתף תשא את המים, תצמצם, ויכולין לבא חס ושלום לאיסור דם. וצריכין ליזהר שלא להניח את הבשר בתוך כלי בלי מים קודם שהודח.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין ליזהר בעופות להסיר את הראש קודם השריה. ואם נמלח העוף עם הראש יעשה שאלת חכם. וכן צריכין ליזהר בזה בבהמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשר שלא נמלח עדיין, לא יניחו אותו במקום שלפעמים יש שם מלח, ויש ליחד כלי לבשר לחוד, שלא להניח בכלי זה ירקות או פירות, וכיוצא בו דברים שדרכן לאכול בלא הדחה, כי דם מן הבשר נדבק בכלי ומן הכלי נדבק בהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהראש צריכין לחתכו קודם שריה, וליקח את המוח ולקרוע את הקרום שעליו, ולשרותו ולמלחו בפני עצמו. ואת הראש צריכין למלחו מבפנים ומבחוץ, ויכולים למלחו גם על השערות.\n\n\n\n\n",
+            "\nעצמות שיש בהם מוח, אם עדיין הן דבוקות בבשר, מולחין עם הבשר ביחד כמו שהן אבל אם נפרדו מן הבשר, ימלחם בפני עצמם, ולא ינוחו במלחן אצל הבשר.\n\n\n\n\n",
+            "\nרגלי בהמות צריכין לחתוך ראשי הטלפים קודם השריה, למען יוכל הדם לזוב מהן, וצריכין להניח אותן באופן שיוכל הדם לזוב, ויכולין למלחן גם על השערות.\n\n\n\n\n",
+            "\nהלב צריכין לקרוע קודם השריה שיצא הדם ממנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהריאה נוהגין גם כן לחתכה ולפתוח הקנוקנות הגדולות שבה קודם השריה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהכבד יש בו הרבה דם, לפיכך אין לו תקנה לבשלו על ידי מליחה אלא צריכין לצלותו על האש, אבל צריכין מקודם לחותכו היטב, ולהניחו בחיתוכו על האש למען ישאב האש היטב כל הדם שבו, ומדיחין אותו קודם שמניחין אותו על האש. וכשמונח על האש מולחין אותו שם קצת, וצולין אותו עד שיהא ראוי לאכילה, ואחר כך מדיחין אותו יפה מן הדם שפלט. ויש ליזהר להדיחו ג' פעמים ואחר כך יכולין לבשלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין ליזהר לצלותו דוקא על האש ולא בתנור גרוף, וכן לא יכרכו אותו בנייר לצלותו כך ואפילו בנייר גרוע (ניר אפיה).\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל אין למלוח כבד קודם צליה כדרך שמולחין בשר, ומכל שכן שאין למלוח כבד עם בשר ביחד.\n\n\n\n\n",
+            "\nהטחול דינו כשאר בשר, רק צריכין להסיר ממנו קודם שריה את הקרום שעליו, שאסור משום חלב (גם צריכין לנקרו משום הגידין), נוטל ראש הגיד ומושך אותו ונמשכין עמו ג' חוטין שבתוכו, וצריך ליזהר שלא יפסוק שום חוט, ואם נפסק צריך לשרש אחריו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחלחולת ושאר מעיים מולחין בצד החיצון שהשומן דבוק שם.\n\n\n\n\n",
+            "\nקיבה של עגל שנמצא בה חלב, שופכין את החלב קודם שריה והרי היא כשאר בשר.\n\n\n\n\n",
+            "\nביצים שנמצאו בתוך עופות בין שהם קטנים מאד, בין שנגמרו לגמרי עם קליפתן צריכין שריה ומליחה והדחה, אבל לא ימלחם אצל הבשר, אלא יניחם במקום שלא יזוב עליהם הדם מן הבשר. וביצים אלו אפילו נגמרו לגמרי אסור לאכלן בחלב.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשר ששהה ג' מעת לעת אסור לבישול אלא אם כן נשרה בינתים.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין בעופות שלאחר שהסירו הנוצות, מהבהבין אותן באור להסיר את הנשר. וצריכין ליזהר שלא להבהבן כי אם בשלהבת של קש ותבן, ולא יעשו שלהבת גדולה, ויזהרו להוליך העופות אנה ואנה לבל יתחממו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהלוקח כלים השייכים לסעודה מעובד כוכבים אפילו הם כלים חדשים, אם הם של מיני מתכות או זכוכית אסור להשתמש בהן שום תשמיש אפילו בצונן, עד שטובלין אותן במעין או במקוה במקום שכשר לטבילת אשה נדה, כדי שיצאו מטומאתו של עובד כוכבים לקדושתו של ישראל. וקודם הטבילה מברכין על כלי אחד אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלי, ועל שתים או יותר מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכיון שהכלים צריכין טבילה דוקא במקום שכשר לטבילת נשים, לכן צריכין ליזהר שלא להטבילן בנהרות בשעה שהן גדולות מגשמים והפרשת שלגים, וזה שכיח מאד קודם פסח שהנהרות גדולות וטובלין שם כלים ואינו נכון.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלי עץ אינן צריכין טבילה, ואם יש עליהם חשוקי ברזל צריכין טבילה בלא ברכה, כלי חרס גם כן אין צריכין טבילה, ואם מצופים מבפנים באבר שקורין \"גלעזירט\" צריכין טבילה בלא ברכה, וכן כלי פורצליין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הוא כלי ישן שנשתמש בו העובד כוכבים באופן שצריך הכשר בהגעלה או ליבון, צריכין להכשירו מקודם ואחר כך לטבלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם שאל או שכר כלי מעובד כוכבים אינה צריכה טבילה, ואם שואל או שוכר כלים מחנוני ישראל צריכין טבילה בלא ברכה, והחנוני יודיע זאת למי שיקנה אחר כך שלא יטבלוהו שנית בברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nישראל המחזיק \"הוטע\", שעושין שם כלי זכוכית, והפועלים הם אינם יהודים, הכלים שנעשים שמה צריכין טבילה בלא ברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nישראל שנתן כסף או שאר מיני מתכות לאומן עובד כוכבים שיעשה לו כלי או שיתקן לו כלי שהיה נקוב ולא היה מחזיק רביעית, צריך גם כן טבילה בלא ברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאינו צריך טבילה אלא כלי שמשתמשים בו למאכל שהוא ראוי לאכלו מיד, בלי שום תיקון אחר, אבל הברזלים שמתקנים את המצות, ושחותכין בהם את העיסה, והמחט שתופרין בה מולייתא וכיוצא בהן אינן צריכין טבילה. אבל סכין של שחיטה, וסכין שמפשיטין בו כיון שאפשר להשתמש בסכין זה למאכל שנגמר, וכן טסים שמניחים עליהם מצות צריכין טבילה בלא ברכה, וחצובה שמעמידין עליה את הקדרה, כיון שאין המאכל בעצמו נוגע בו אין צריך טבילה. אבל שפוד של מתכות שצולין עליו בשר צריך טבילה בברכה. יש אומרים דכלי זכוכית גדולים (כגון בקבוקים) שאין שותין מתוכן, רק שמחזיקין בהן את המשקאות לערות מהן לתוך הכוסות, לא חשיבי כלי סעודה ואין צריכין טבילה, ויש אומרים דצריכין טבילה. ויש להטבילן בלא ברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nרחיים של פלפלין צריך טבילה משום המתכות, אבל התחתון שמקבל את התבלין כיון שהוא של עץ אין צריך טבילה, ורחיים של קפה יש לטבול בלא ברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין להשגיח קודם הטבילה שיהא הכלי נקי, ולא יהא עליו שום לכלוך או חלודה (אך רושם חלודה או שחרורית בעלמא, שדרכו בכך ואין מקפידין עליו אינו מזיק). וצריכין לטבול כל הכלי בפעם אחת שיהא כולו במים. וכלי שיש לו יד צריך להיות עם היד בפעם אחת כולו במים. והאדם הטובל ואוחז הכלי בידו, צריך לטבול מתחלה ידו במקום שהוא טובל, ולא יאחוז את הכלי בכח אלא בדיבוק בינוני. ואם טובלין על ידי שקושרין את הכלי בחבל, כגון שטובלין בבאר צריכין להשגיח שיהיה הקשר רפוי, שיוכלו המים לבא בכל מקום הכלי.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם טובל כלים שפיהם צר, צריך להשגיח שיהיו במים עד שיתמלאו מים, כי צריכין שיבואו המים אל הכלי מבפנים ומבחוץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nקטן וקטנה אינן נאמנים על טבילת כלים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להטביל כלי בשבת ויום טוב, ואם שכח להטביל מקודם, יתנהו לנכרי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו. ואם הוא כלי שראוי להביא בו מים, במקום שמותר לטלטל, ישאב בו מים ויביא לביתו, דלא מחזי כמטביל ולא יברך עליו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסרו חכמים לאכול פת של עובד כוכבים. ויש מקומות שמקילין ולוקחין פת מנחתום עובד כוכבים במקום שאין שם נחתום של ישראל, או אפילו יש, אלא שאין הפת יפה כמו זה. אבל בפת של בעלי בתים עובדי כוכבים לא היו מקילין, אך בשעת הדחק. ומי שהוא בדרך, אם יכול להשיג פת כשר צריך להמתין עד פרסה. ולא מקרי פת בעל הבית אלא עם עשאו בשביל בני ביתו, אבל אם עשאו למכור מיקרי נחתום אף על פי שאין דרכו בכך, וכן נחתום שעשאו לבני ביתו מיקרי בעל הבית, ויש מי שאומר דבמקום שאין נחתום מצוי, מותר אפילו בפת של בעל הבית, ואינו צריך להמתין על פת כשר, וכן נוהגין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם ישראל השליך אפילו רק עץ אחד לתוך התנור בהיסקו, מותר הפת ולא הוי פת עובד כוכבים.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא אסרו פת של עובד כוכבים אלא של חמשה מיני דגן, אבל פת קטניות אינו בכלל פת וגם אינו אסור משום בישולי עובד כוכבים, דהא אינו עולה על שלחן מלכים.\n\n\n\n\n",
+            "\nפת שפניו טוחים בביצים אסור משום הביצים שעליו, ויש בהם משום בישולי עובד כוכבים, ואותן רקיקים שנאפים על ברזל ויש לחוש שנמשח הברזל באיזה שומן, אסורים בכל ענין משום בליעת איסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nפת ישראל שאפאו עובד כוכבים גרע מפת עובד כוכבים, ואסור משום בישולי עובד כוכבים אם לא הכשיר את התנור בהשלכת עץ. וצריכין ליזהר בזה כששולחין לאפות או לצלות אצל נחתום עובד כוכבים שהישראל ישליך עץ לתוך התנור, או שיניח הישראל את הפת או המחבת לתוך התנור.\n\n\n\n\n",
+            "\nדבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת שיבשלו או צלאו עובד כוכבים, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בישולי עובד כוכבים. אבל דבר שהוא נאכל כמו שהוא חי, או שהוא דבר שאינו חשוב ואינו עולה על שלחן מלכים, אין בו משום בישולי עובד כוכבים, ואין לחוש להכלים דסתם כלים אינן בני יומן.\n\n\n\n\n",
+            "\nשפחה עובדת כוכבים בבית ישראל המבשלת בשביל הישראלים נוהגין להקל מפני שאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית באש.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל אם היא מבשלת בשביל עצמה לבדה, אין רגילות שיחתה ישראל, ואפשר דלא מהני בזה חיתוי, דגרע מאלו מבשלת בשביל ישראל. ולכן אם בשלה דברים שיש בהם משום בישולי עובד כוכבים, לא לבד התבשיל אסור, אלא גם הקדירה נאסרה לבשל בה לכתחלה, ובדיעבד יעשה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nעובד כוכבים שבישל בשבת בשביל חולה, התבשיל אסור במוצאי שבת אפילו להחולה אם אפשר בתבשיל אחר. ובכלים יש להתיר, אחר מעת לעת.\n\n\n\n\n",
+            "\nביצה אף על פי שראויה לגמעה חיה, מכל מקום כיון דזה הוי רק אכילה על ידי הדחק, אם בשל העובד כוכבים אסורה, וכן כל כיוצא בזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nפירות שלא נתבשלו באילן כל צרכן, ואינן נאכלין חיין אלא על ידי הדחק, שהאומנים מטגנים אותן בצוקר, אסורין משום בישולי עובד כוכבים.\n\n\n\n\n",
+            "\nשכר של תבואה ושל דבש, נוהגין בו היתר לשתותו אפילו בבית שמוכרין אותו העובדי כוכבים ואין בו משום בישולי עובד כוכבים, דהתבואה בטלה במים, רק שצריכין לחקור אם אין מעמידין אותן בשמרי יין. ובמקום שישראלים מזלזלין ומקילין ביין של עובד כוכבים, יש לבעל נפש להחמיר על עצמו גם בשכר. ובענין שתיית קפה (בלא חלב, דעם חלב ודאי אסור) וכן שוקולדה ותה אצל עובד כוכבים שומר נפשו ירחק את עצמו. ויש מתירין לשתות דרך ארעי, אבל דרך קביעות אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nחלב שחלבה עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, אסורה אפילו לעשות ממנה גבינה, ולכתחלה צריך הישראל להיות בתחלת החליבה ויראה שהכלי הוא נקי. ונהגו להחמיר שלא יחלוב לתוך הכלי שדרכו של העובד כוכבים לחלוב לתוכו. ושפחות שחולבות הבהמות בבית ישראל או בדיר שלהם, כל מקום שאין בית עובד כוכבים מפסיק, ואין לחוש לבהמה טמאה מותר אפילו לכתחלה להניחן לחלוב, אבל אם בית עובד כוכבים מפסיק, צריך שיהא שם ישראל, ואפילו קטן או קטנה בני תשע שנה סגי.\n\n\n\n\n",
+            "\nגבינות העובד כוכבים אסורה, ואם הישראל רואה החליבה ועשיית הגבינות, אם הגבינות בשעת עשייתן הן של ישראל מותרות, אבל אם הן בשעת עשייתן של עובד כוכבים אסורות.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחמאה תליא במנהג המקומות. יש מקומות שאין אוכלין חמאה של עובד כוכבים ויש מקומות שאוכלין אותה. ומי שהולך ממקום שאין אוכלין אותה למקום שאוכלין אותה, אף על פי שדעתו לחזור למקומו, אוכל שם עמהם. וההולך ממקום שאוכלין אותה, למקום שאין אוכלין אותה אסור לאכלה שם. כעת נשמע שמזייפין את החמאה בשומן חזיר על כן שומר נפשו ירחק.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהרוצה לאכול קודם נטילת ידים דברים שיאכל ממינים אלו גם בתוך הסעודה, בין שהם דברים שצריכין לברך עליהם תוך הסעודה, כגון פירות, בין שהם דברים שאין צריכין לברך עליהם תוך הסעודה, כגון מיני לפתן ומיני קטניות ותפוחי אדמה, וכן אם רוצה לשתות איזה משקה (חוץ מן היין), קודם נטילת ידים, וגם בתוך הסעודה ישתה, יש בזה מחלוקת הפוסקים אם הדברים שאכל או שתה קודם נטילת ידים, נפטרים בברכת המזון, כמו שנפטרים אלו שאכל בתוך הסעודה, או שאלו שאכלן קודם נטילת ידים אינן נפטרים בברכת המזון. ולכן יש למנוע מזה ולא יאכל ולא ישתה מהם רק קודם הסעודה, ויברך ברכה אחרונה, ולא יאכל ולא ישתה מהם בתוך הסעודה. ואם לא בירך תחלה ברכה אחרונה, יברך בתוך הסעודה או אפילו לאחר המזון. ואם אכל או שתה ממינים אלו גם בתוך הסעודה, יהדר אחר ברכת המזון לאכול או לשתות איזה דבר, ולברך ברכה אחרונה, לפטור גם מה שאכל או שתה קודם נטילת ידים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם רוצה לשתות יין קודם נטילת ידים. אפילו לא ישתה יין בתוך הסעודה, מכל מקום יש אומרים כיון דהיין בא לפתוח בני המעיים, ולהמשיך תאות האכילה, אם כן הוא בכלל הסעודה ונפטר בברכת המזון, ויש אומרים דאפילו אם שותה יין גם בתוך הסעודה, מכל מקום אין היין שלפני המזון נפטר בברכת המזון. ולכן יש למנוע מלשתות קודם נטילת ידים, אלא אם כן ישתה כוס יין גם לאחר ברכת המזון, שיברך אחריו על הגפן, ויפטור גם מה ששתה קודם נטילת ידים. ואם רוצה לשתות יין שרף קודם הסעודה, בין שישתה גם בתוך הסעודה, בין לא ישתה, יזהר שלא לשתות קודם הסעודה רק פחות מכזית. אבל אם שתה כזית או יותר, נפל לידי ספק ברכה אחרונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם רוצה לאכול קודם נטילת ידים מיני מזונות, כגון \"עוגת דבש\", \"עוגת ביצים\" וכדומה, שברכה אחרונה שלהם היא על המחיה, בין שיאכל מהם גם בתוך הסעודה, בין שלא יאכל מהם בתוך הסעודה, מכל מקום הם נפטרים בברכת המזון (כי ברכת המזון פוטרת ברכת על המחיה) ובלבד שלא יפסיק הרבה בין אכילה זו לנטילת ידים. אבל אם צריך להפסיק הרבה, צריך לברך תחלה על ברכת המחיה על מה שאכל, ואפילו יאכל ממינים אלו גם בתוך הסעודה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהרוצה לאכול פת שמברכין עליו המוציא, צריך ליטול ידיו מקודם. אם הפת גדול כביצה מברך על הנטילה, ובפחות מזה אין מברכין על הנטילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנטילת ידים צריך להיות דוקא מן הכלי, וצריך שיהיה הכלי שלם בלי שום נקב או סדק מפולש, וגם למעלה יהיה שוה בלי שום חריץ או בליטה. ואותן קנקנים שיש להם כמין מרזב בולט בגובה לשפת הכלי, שיוצקין ממנו דרך שם, אין נוטלין ממנו לידים דרך שם, כי שם אין לו דין כלי כיון שאינו מחזיק שם משקים, אלא צריכין ליטול דרך שפת הכלי מקום שמחזיק משקין.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלי שאינו יכול לעמוד אלא על ידי סמיכה, אם מתחלתו נעשה כך להשתמש בו על ידי סמיכה יש לו דין כלי, אבל אם לא נעשה להשתמש בו כך, כגון כיסוי כלי אין נוטלין ממנו. ויש בזה כמה חילוקי דינים בשלחן ערוך.\n\n\n\n\n",
+            "\nשיעור המים קשה לשער בצמצום, וצריכין לשפוך על כל יד מים בשפע, דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא ויהבי לי מלא חפני טיבותא. ונוטלין תחלה יד ימין ואחר כך יד שמאל, ויבאו המים על כל היד, דהיינו עד הקנה של זרוע ולא ישאר מקום בלי מים, ועל כן יפריד קצת האצבעות, ויגביהם קצת כלפי מעלה, בכדי שיגיעו המים בכל אורך האצבעות ובראשן וברחבן סביב, ויבאו המים בשפיכה אחת, ולכן אין ליטול ידיו מכלי שפיו צר ואין המים יורדין בבת אחת. ונכון לשפוך על כל יד שתי פעמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר שנטל שתי ידיו, ישפשפן ביחד ויגביהן נגד ראשו, כמו שאמר הכתוב שאו ידיכם וגו' וקודם שמנגבן יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים (ואף על גב דכל המצות מברך עליהן קודם עשייתן, מכל מקום בנטילת ידים, כיון שלפעמים אין ידיו נקיות קודם הנטילה, לכן תקנו בכל נטילת ידים לברך אחר הנטילה. ועוד דגם ניגוב הידים הוא מן המצוה) ומי שנוהג לשפוך על כל יד שתי פעמים, ישפוך תחלה על כל יד פעם אחת וישפשפן ויברך, ואחר כך ישפוך פעם שנית על כל יד. ויזהר לנגב ידיו יפה, ולא ינגבן בחלוקו משום דקשה לשכחה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לאחר ששפך המים על ידו אחת, נגע שם בידו השניה, או אם אדם אחר נגע שם, אזי נטמאו המים שעל ידו, וצריך לנגבן וליטול פעם שנית, אך אם אירע לו כן לאחר שכבר בירך לא יברך שנית.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאין לו כלי, יכול לטבול ידיו בנהר או במקוה הכשרה לטבילת נשים, או במעין אפילו אין בו ארבעים סאה רק שמתכסים בו ידיו בפעם אחת, ומברך גם כן על נטילת ידים. ובשעת הדחק יכול לטבול ידיו בשלג, אם יש על פני הארץ הרבה כמו שיעור מקוה. ואם צריך ליטול ידיו מתוך \"פלומף\" יניח ידו אחת סמוך לארץ, ובידו השניה ימשוך להביא עליו את המים, ואחר כך יחליף ידיו או שחברו ימשוך לו. אבל אם הידים גבוהות מן הארץ לא עלתה לו נטילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמים שנשתנו מראיהם, בין מחמת מקומם בין מחמת איזה דבר שנפל לתוכן פסולין לנטילת ידים, אבל אם נשתנו מחמת עצמן כשרים. מים שנעשה בהם מלאכה, כגון שהודחו בהם כלים או ששרו בהם ירקות או שנתנו בהם כלים עם משקים לצננן, או שמדד בהן מדות גם כן פסולין. ויש פוסלין גם מים שנמאסו, כגון ששתה מהם כלב או חזיר וכדומה, משום דנעשו כשופכין ויש לחוש לדבריהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שלא נטל ידיו ונגע במים לא נטמאו המים, ולכן היוצא מבית הכסא יכול לשאוב מים בחפניו מן החבית לרחוץ ידיו, והנשארים כשרים לנטילת ידים, אבל אם שכשך ידיו בתוך החבית לנקותן, ואפילו טבל בו רק אצבעו הקטנה לנקות, נפסלו כל המים מפני שנעשה בהם מלאכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמים מלוחים, סרוחים ומרים או עכורים, אם אין ראוין לשתיית כלב פסולים לנטילת ידים.\n\n\n\n\n",
+            "\nקודם הנטילה צריכין להשגיח על הידים שיהיו נקיות בלי שום חציצה. ומי שצפרני אצבעותיו גדולות, צריך לדקדק לנקותן שלא יהא בתחתיהן טיט וצואה, משום דהוי חציצה, וכן צריך להסיר הטבעת שלא יהיה חציצה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שידיו צבועות, אם אין שם ממשות הצבע כי אם חזותא בעלמא לא הוי חציצה אבל אם יש עליהם ממשות הצבע, אפילו רק מעט הוי חציצה. אך אם הוא אומן בכך דהיינו שהוא צובע, וכן מי שהוא טבח וידיו מלוכלכות מדם, או שהוא סופר ואצבעותיו מלוכלכות מדיו, והוא רגיל בכך, וכל בעלי אומנות זאת אין מקפידין בכך, לא הוי חציצה אלא אם כן הוא ברוב היד. וכן מי שיש לו מכה על ידו ועליה רטיה שמצטער להסירה, לא הוי חציצה. ועיין עוד בסימן קס\"א דיני חציצה בטבילת נשים והוא הדין לנטילת ידים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמים צריכין שיבאו על הידים מכח גברא, אבל אם המים באים מאליהם לא הוי נטילה. וחבית שיש בו ברזא והסיר את הברזא, אזי המים הבאים בכח הראשון, דהיינו קלוח, הראשון לבדו נחשב מכח גברא, אבל המים הבאים אחר כך אינם נחשבים מכח גברא, אלא כאלו באו מאליהם. ולכן מי שהוא רוצה ליטול את ידיו דרך הברזא, צריך לידע שבקילוח הראשון נתכסה כל היד, ויסתום את הברזא ויחזור ויפתחהו לשפיכה שניה, ומי שאינו יודע לשער אין לו ליטול ידיו בדרך זה. ומכל שכן שאין ליטול ידיו מן הכיור שיש לו ברזא קטן וקילוח הוא דק.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאכול בלא נטילה, אפילו אם רוצה לכרוך ידיו במפה. ואם הוא בדרך ואין לו מים, אם יודע כי בעוד דרך ד' מילין לפניו או מיל לאחריו ימצא מים, מחויב ללכת לפניו ד' מילין או לחזור לאחריו מיל ליטול ידיו לאכילה. אבל אם גם שמה לא ימצא מים, או שהוא עם חבורה ומתירא להפרד מהם, וכן מי שיש לו אונס שאינו יכול ליטול ידיו, יכרוך ידיו במפה או ילבש בתי ידים (כפפות) ויאכל כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nהעושה צרכיו קודם אכילה, שהוא צריך ליטול ידיו לברכת אשר יצר, וגם צריך ליטול ידיו לסעודה יש בזה כמה ספיקות. על כן הנכון שיטול תחלה ידיו שלא כדין נטילת ידים לסעודה, דהיינו שישפוך רק מעט מים לחפנו אחת, וישפשף שתי ידיו במים אלו וינגבן היטב ויברך אשר יצר, ואחר כך יטול ידיו כדין נטילת ידים לסעודה ויברך על נטילת ידים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שבאמצע סעודה נגע בגופו במקומות המכוסים, או שחיכך בראשו או שהשתין מים, צריך ליטול ידיו פעם שנית אבל לא יברך עליהם. וכן אפילו אם עשה צרכיו ונוטל ידיו באמצע הסעודה, אינו צריך לברך על נטילת ידים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהאוכל דבר שטבולו במשקה, או שבאה משקה על המאכל ועדיין הוא לח מן המשקה, אף על פי שהוא אינו נוגע במקום המשקה מכל מקום צריך ליטול ידיו תחלה, רק לא יברך על נטילת ידים. והרבה מקילין בדבר זה, אבל כל ירא שמים יש לו להחמיר על עצמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמשקים לענין זה המה שבעה, ואלו הן: יין וכן חומץ מיין, דבש דבורים, שמן זית, חלב, ובכלל זה גם מי חלב, טל, דם של בהמה חיה ועוף (והיינו כשאוכלין לרפואה) מים, וסימנם י\"ד שח\"ט ד\"ם. אבל שאר מי פירות אפילו במקום שרגילין לעשות משקים לשתיה מסחיטת איזה פירות, אין להם דין משקה לענין זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nפירות שמרוקחין בצוקר אין צריכין נטילת ידים כי הצוקר לא הוי משקה, וגם הלחלוחית שיצא מן הפירות לא הוי משקה שהוא מי פירות. אבל אם מרוקחין בדבש, אם נקרש הדבש היטב אזי יצא מכלל משקה ונעשה אוכל ואין צריך נטילת ידים, אבל אם לא נקרשו היטב אלא נתעבו מעט ועדיין הם נגרים צריכים נטילת ידים. וכן חמאה שהיא בכלל החלב, אם היא קרושה אינה משקה רק אוכל, אבל אם היא נימוחה הרי היא משקה.\n\n\n\n\n",
+            "\nדברים שדרכן לאכלן בלא כף ומזלג, אפילו הוא אוכל על ידי כף או מזלג צריך נטילת ידים, אבל דבר שאין דרכו לאכול רק על ידי כף, כגון לביבות וכיוצא בהן, וכן פירות מרוקחין בדבש במקום שאין דרכן לאכלן רק על ידי כף או מזלג אין צריך נטילת ידים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל שנעשה ממים הוי בכלל מים (כי המים אף על פי שנקרשו לא יצא מכלל משקה) ולכן הטובל צנון וכדומה במלח זה צריך נטלת ידים. יין שרף שנעשה מתבואה או מפירות אינו משקה לענין זה, דלא הוי רק זיעה מן התבואה ומן הפירות, ואף על פי שיש גם מים ומזוג גם כן במים מכל מקום הם המיעוט, ולכן הטובל בו איזה דבר ואוכלו אין צריך נטילת ידים. אבל יין שרף שנעשה מן החרצנים והזגים, או מן השמרים של יין, נראה דהוי משקה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nעל לחם גמור שהוא מחמשת מיני דגן מברכין לפניו המוציא ולאחריו ברכת המזון.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש ליזהר שלא להפסיק בין נטילת ידים להמוציא, אבל מותר לענות אמן על איזה ברכה שהוא שומע. ושהיה כדי הילוך כ\"ב אמה, או מבית לבית אפילו הילוך מעט, וכן אם דיבר מה שאינו לצרכי הסעודה מקרי הפסק, ובדיעבד אם הפסיק לית לן בה, ובלבד שלא עשה איזה מעשים בנתיים, או שהפליג בדברים דאז הוי היסח וצריך נטילה שנית.\n\n\n\n\n",
+            "\nבוצע בפת במקום המובחר שבו מפני כבוד הברכה, והמובחר הוא מקום הקשה, ששם נאפה היטב, והוא המקום שכנגד המתקבע, כי במקום שמתחיל לאפות, נדחק העיסה עד שמתבקע הצד שכנגדו, אך זקן שקשה לו לאכול פת קשה, יבצע במקום הרך. ומהיות כי אין להפסיק בשהיית החיתוך בין ברכת המוציא לאכילה, על כן חותך מעט סביב הפת כעין טבעת בענין שאם יאחז בפרוסה יעלה כל הככר עמו, שאם לא כן חשיב כפרוסה ואנן בעינן שיברך ברכת המוציא בעוד שהפת שלם. ויניחנה מחוברת לפת ויברך ברכת המוציא, ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם, וכן כשבוצע מככר שאינו שלם, לא יחתוך לגמרי קודם הברכה, כדי שתהא בשעת הברכה יתר גדול. ובשבת לא יחתוך כלל בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלמים ממש וגם בחול אם הוא עוגה דקה, יברך קודם הבציעה כיון שאין שהיה בשבירה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יבצע פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה יותר מכביצה לפי שנראה כרעבתן. ודוקא כשאוכל לבדו, אבל אם אוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. ובשבת אפילו אם אוכל לבדו מותר לבצוע כפי מה שצריך לכל הסעודה מפני כבוד השבת, להראות חביבת סעודת שבת שחפץ לאכול בה הרבה. יש לאכול את הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחר, והוא משום חבוב מצוה כיון שבירך עליה. וטוב ליזהר שלא יתן ממנה לנכרי או לבהמה ועוף.\n\n\n\n\n",
+            "\nקודם שיברך יתן שתי ידיו על הפת, שיש בהן עשר אצבעות כנגד עשר מצות התלויות בפת: לא תחרוש בשור וחמור, כלאים, לקט, שכחה, פאה, לא תחסום, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, חלה. ולכן יש עשר תיבות בברכת המוציא, ועשר תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו, ועשר תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה, ועשר תיבות בפסוק ויתן לך. וכשיאמר את השם יגביה את הלחם, ובשבת יגביה שתיהן ויברך בכוונה, וידקדק להוציא היטב את הה\"א של המוציא, ויתן ריוח קצת בין תיבת \"לחם\" לתיבת \"מן\" שלא להבליע את המ\"ם. ולאחר הברכה יאכל מיד, כי אסור להפסיק בין הברכה לתחלת האכילה אפילו לעניית אמן, ויש לאכול כזית בלי הפסק.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה להביא על השלחן מלח קודם שיבצע, ויטבול פרוסת המוציא במלח לפי שהשלחן דומה למזבח והאכילה לקרבן, ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח. ולפי שהשלחן דומה למזבח, טוב ליזהר שלא להרוג עליה כנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם מחלק פרוסת המוציא להמסובין, לא יזרקן דאסור לזרוק את הפת, וגם לא יתננה לתוך ידו אלא יניחנה לפניו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה לבצוע על הפת החשובה יותר, ולכן אם יש לפניו חתיכה פת ופת שלמה, ודעתו לאכול תוך הסעודה משתיהן, ושתיהן ממין אחד, אף על פי שהפת השלמה היא קטנה יותר מן החתיכה, וגם אינה נקיה כמו החתיכה מכל מקום יבצע על השלמה שהיא חשובה יותר. אבל אם אינן ממין אחד אלא שהשלמה ממין גרוע, כגון שהשלמה היא פת כוסמין והחתיכה היא פת חטים, אפילו היא קטנה מברך על של חטים. ואם השלמה היא של שעורים אף על פי שהיא גרועה מחטין, מכל מקום כיון שגם שעורה נזכר בפירוש בפסוק, וגם היא שלמה לכן ירא שמים יחלוק כבוד גם לזה של שעורים ושלמה. כיצד עושה, מניח את החתיכה תחת השלמה ובוצע משתיהן יחד, אם שתיהן שלמות או שתיהן חתוכות ושתיהן ממין אחד, יברך על הנקיה יותר, ואם שתיהן שוות בנקיות יברך על היותר גדולה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש לפניו פת ישראל ופת עובד כוכבים ואינו נזהר מפת עובד כוכבים, אם שתיהן שלמות או שתיהן פרוסות וגם שוות בגדולות והן ממין אחד, יברך על פת ישראל. ואם זה של ישראל אינה נקיה כמו של עובד כוכבים יברך על איזה מהן שירצה, ואם בעל הבית נזהר מפת עובד כוכבים אלא שהובא בשביל אורח, יש לסלקה מן השלחן עד לאחר ברכת המוציא.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל דין קדימת החשוב אינו אלא אם בדעתו לאכול בתוך הסעודה משתיהן, אבל אם אין דעתו לאכול בתוך הסעודה רק מפת אחת, יבצע על זה שהוא רוצה לאכול, ואין משגיחין בזה על החשיבות.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמי שיש לו בהמות או עופות שמזונותיהן עליו, אסור לו לאכול כלום עד שיתן להן מאכל, דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, הקדימה התורה מאכל בהמה למאכל האדם. ולשתיה האדם קודם, דכתיב שתה וגם גמליך אשקה, וכן כתיב והשקית את העדה ואת בעירם.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יאכל אדם ולא ישתה דרך רעבתנות. לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, ויהא שולחנו נקי ומכוסה יפה, אפילו אם אין לו לאכול רק דבר שאינו חשוב. לא יאחז פרוסה גדולה כביצה ויאכל ממנה, ולא יאחוז המאכל בידו אחת ויתלוש ממנו בידו השנית, לא ישתה כוס יין בפעם אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן, בשתי פעמים זהו דרך ארץ, ובשלש פעמים הרי זה מגסי הרוח. אם לא כשהוא כוס גדול ביותר, יכול לשתותו אפילו בכמה פעמים, וכן כוס קטן מאוד יכול לשתותו בפעם אחת.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן, או יתננה לחבירו או לתוך הקערה כי שמא הוא מאוס לחברו. ולא ישתה מכוס ויתן לחברו לשתות המותר, כי יש לכל אדם ליזהר שלא לשתות משיורי כוס ששתה חברו, וזה שמא מחמת הבושה ישתה בעל כרחו.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יהא אדם קפדן בסעודתו, כי האורחים ובני הבית מתביישים אז לאכול, כי חושבים פן מתרגז ומקפיד על אכילתן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין משיחין בסעודה אפילו בדברי תורה מפני הסכנה שמא יקדים קנה לושט ואפילו מי שנתעטש אסור לומר לו \"אסותא\". אבל שלא בשעת אכילה מצוה לומר על השלחן דברי תורה, ויש ליזהר בזה מאוד. ומנהג טוב לומר אחר אכילת פרוסת המוציא, מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר שהוא תורה וגם תפלה על מזונותיו. ולאחר גמר הסעודה נוהגין לומר בחול, על נהרות בבל וגו', ובשבת ויום טוב וכל הימים שאין אומרים בהם תחנון, אומרים שיר המעלות בשוב ה' וגו'. וכשלומד על השלחן מתוך הספר, צריך להשגיח מאוד כי שכיח להיות בספרים תולעים קטנים ויוכל לבא לידי איסור חס ושלום.\n\n\n\n\n",
+            "\nשנים שיושבין על השלחן אפילו כל אחד קערה שלו לפניו, או במיני פירות שיש לכל אחד חלקו לפניו, מכל מקום הגדול פושט ידו תחלה. והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו הרי זה גרגרן.\n\n\n\n\n",
+            "\nשנים שאוכלין מתוך קערה אחת והפסיק אחד מלאכול כדי לשתות, או לעשות איזה דבר קטן, דרך ארץ הוא שגם השני ימתין עליו, אבל אם המה שלשה אין השנים פוסקין בשביל האחד.\n\n\n\n\n",
+            "\nעושה אדם צרכיו בפת, והני מילי דלא ממאיס ביה אבל מידי דמאיס ביה לא, הלכך אין סומכין בו את הקערה אם היא מלאה דבר, שאם יפול על הפת ימאס. וכשאוכלין איזה תבשיל עם חתיכות פת, והפת היא לו במקום כף, צריך ליזהר לאכול בכל פעם קצת מן הפת, והנשאר לו מן הפת גם כן יאכל אותו אחר כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לזרוק פת אפילו במקום שאינו נמאס, כי הזריקה היא בזיון. ושאר מיני אוכלים אם נמאסין על ידי הזריקה אסור לזרקן, אבל אם אינן נמאסין כגון אגוזים וכדומה מותר. לא ישב על שק שיש בו פירות שנמאסים על ידי כך. אין נוטלין את הידים ביין או בשאר משקה משום בזיון. כשרואה איזה אוכל מונח על הארץ צריך להגביהו. מאכל שהוא ראוי לאדם אין מאכילין אותו לבהמה משום ביזוי אוכלין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם צריך לעשות איזה רפואה בפת, או בשאר דבר מאכל, אף על פי שנמאס בכך מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nיזהר מאוד בפירורין שלא יזרקם, דקשה לעניות, אלא יקבצם ויתנם לעופות.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשותה מים לא ישתה בפני רבים, אלא יהפוך פניו, ובשאר משקין אין צריך להפוך פניו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מסתכלין בפני האוכל והשותה, ולא בחלקו שלפניו כדי שלא לביישו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל מאכל ומשקה שמביאין לפני האדם שיש לו ריח, והאדם תאב לו צריך ליתן ממנו מיד דבר מועט להמשמש, לפי שמזיק לאדם שרואה לפניו מאכל שהוא מתאוה לו, ואינו אוכל ממנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יתן אדם לאכול אלא למי שיודע בו שיטול ידיו ויברך.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שאין בעלה עמה, אין לה לשתות יין, ואם היא במקום אחר שלא בביתה אפילו אם בעלה עמה אסורה לשתות. והוא הדין שאר משקין המשכרין. ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם ליתן ליד בנו או בתו של בעל הבית, כי שמא אין לבעל הבית יותר ממה שהביא לפניהם, ויתבייש שלא יהיה להם די, אבל אם יש על השלחן מוכן הרבה מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנכנס לבית לא יאמר: תנו לי לאכול, עד שיאמרו לו הם. אסור לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה, שזהו אבק גזל, אף על פי שהבעל הבית מזמינו לאוכל עמו; והוא עון גדול ומן הדברים שקשה לשוב עליהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לצאת ממקומו קודם שיברך ברכת המזון. ואפילו ללכת באמצע הסעודה לחדר אחר לגמור שם סעודתו, או שיחזור אחר כך, לכאן לגמור סעודתו, ואפילו ללכת רק חוץ לפתחו ולחזור אחר כך לכאן לגמור סעודתו יש ליזהר מזה. עבר ויצא, בין שהוא גומר סעודתו במקום שהוא שם, בין שהוא חוזר לכאן לגמור סעודתו, אינו צריך לחזור ולברך המוציא, דכיון שקבע סעודתו על הפת אף על פי ששינה מקומו, מכל מקום נחשב הכל לסעודה אחת. רק שיזהר לאכול לכל הפחות כזית פת במקום שיברך ברכת המזון, אבל בשאר דברים אינו כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אוכלין בחבורה, ויצאו קצת מהם על דעת שיחזרו לכאן כיון שנשאר אפילו רק אחד מהן כאן במקומו, לא נתבטלה הקביעות. וכשחוזרין לקביעותן חוזרין, ולא הוי הפסק.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם בשעת ברכת המוציא היתה דעתו ללכת אחר כך לבית אחר, לגמור שם סעודתו ולברך ברכת המזון, נוהגין להתיר, וצריך ליזהר לאכול גם שם לכל הפחות כזית פת. ואין לעשות כן אלא לעת הצורך לסעודת מצוה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמתפלל בתוך הסעודה, כשחוזר לאכול אין צריך לברך עוד המוציא, וכן אם ישן בתוך הסעודה שינת ארעי אף על פי שנמשך איזה זמן לא מיקרי הפסק, וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה. ומכל מקום בכל אלו בעי נטילת ידים מחדש, משום דהוי היסח הדעת אלא אם כן שמר ידיו, אך לא יברך על הנטילה, כי משום היסח הדעת אין מברכין על הנטילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמשגמר סעודתו ונתן דעתו לברך ברכת המזון, אם חוזר ורוצה לאכול או לשתות, יש בזה הרבה חילוקי דינים לענין הברכות, על כן יש למנוע מזה, אלא מיד כשנתן דעתו לברך ברכת המזון, יברך ברכת המזון.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל מה שאוכלים בתוך הסעודה, מדברים שרגילים לאכלם בתוך הסעודה לשבוע כגון בשר, דגים, מיני לפתן, דייסא, ומיני לביבות, אפילו דברים שאוכלים בלא לחם, כולם אינם צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שכיון שאוכלין אותן לשבוע הרי הן בכלל הסעודה, וכל הסעודה נגררת אחר הלחם שהוא עיקר חיי האדם, ולכן כולן נפטרין בברכת המוציא ובברכת המזון. ואפילו אם נשלחו לו מבתים אחרים אין צריך לברך עליהם, דמסתמא דעת האדם על כל מה שיביאו לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן אין צריך לברך על כל מיני משקין, שהמשקין גם כן בכלל הסעודה הם, שאין דרך אכילה בלא שתיה, חוץ מעל היין לפי שהיין הוא דבר חשוב (שבכמה מקומות מחויבין לברך עליו, אף על פי שאינו צריך לשתות כגון קידוש והבדלה), צריכין לברך עליו גם בתוך הסעודה, ואם בירך על היין קודם נטילת ידים והיה דעתו לשתות גם בתוך הסעודה, או שהוא רגיל בכך לשתות יין בתוך הסעודה, אינו צריך לברך עליו שנית, כי נפטר בברכה שבירך עליו לפני הסעודה. ויין שרף במדינתנו דאין דרך לשתותו תמיד בתוך הסעודה הוי ספק אם הוא בכלל הסעודה או לא. ולכן אם דעתו לשתות יין שרף בתוך הסעודה ישתה מעט קודם נטילת ידים, דהיינו פחות מכזית ויברך עליו, ויכוין לפטור גם מה שישתה בתוך הסעודה, ואם לא עשה כן יברך מתחלה על קצת סוכר ויפטור את היין שרף. ויש נוהגין לטבול מעט פת בתוכו, אבל יש מפקפקין על זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם רוצה לאכול בתוך הסעודה פירות בלא פת, כיון שאין הפירות מעיקר הסעודה, לכן אפילו אם היו מונחין על השלחן קודם ברכת המוציא, מכל מקום אינן נפטרין בברכת המוציא וצריך לברך עליהם ברכה ראשונה, אבל ברכה אחרונה אינן צריכין כי נפטרין בברכת המזון. ואם אינו רוצה לאכול הפירות רק עם פת, אין צריך לברך עליהם כי הם טפלים להפת. ואם רוצה לאכול קצתן עם פת וקצתן בלא פת, צריך ליזהר לאכול תחלה בלא פת ויברך עליהם, ואחר כך יכול לאכלן גם עם פת. אבל אם יאכל תחלה עם פת ואחר כך יאכל בלי פת, איכא ספיקא בברכה. ויש שרגילין לאכול בין מאכל למאכל איזה דבר שממשיך תאות האכילה, כגון זית מלוח, \"לימונים\", מלוחים, צנון, וכדומה, זהו נקרא מחמת הסעודה. כיון שעל ידי כן הוא יאכל יותר, ולכן אין צריך לברך עליו שהפת פוטרו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם קובע עיקר סעודתו על הפירות שיאכלם עם הפת כיון שהם עיקר הסעודה נפטרים בברכת המוציא, אפילו לא היו אז על השלחן, רק צריך שתחלת אכילת הפירות יהיה עם הפת, ואחר כך גם מה שיאכל בלא פת אינו צריך לברך עליהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nפירות המבושלין לצרכי הסעודה, כמו שרגילין לבשל (לפרפרת) בין עם בשר בין בלא בשר, יש לאכול מהם בתחלה ובסוף קצת עם פת, ובאמצע יכול לאכול מהן גם בלא פת ואין צריכין ברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמעשה אופה, עוגיות, עוגת שמרים, בסקויטים וכדומה אם אוכל מהן מחמת רעבון כדי לשבוע מהן, אינו צריך לברך עליהן, אבל אם אוכל מהן רק לתענוג יש ספק ברכה, ועל כן ראוי לאדם לכוין בשעת ברכת המוציא לפטור גם מה שיאכל ממינים אלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לאחר גמר הסעודה קודם ברכת המזון שותה קפה, כדי לעכל המזון שאכל צריך לברך עליו ברכה ראשונה, כי מה שהוא בא לעכל אינו נחשב מצרכי הסעודה. ומכל מקום טוב לברך על מעט סוכר ברכת שהכל לפטור את הקפה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nבדין מים אחרונים הרבה מקילים, אבל נכון לכל ירא שמים ליזהר בהם. ואין צריכין ליטול אלא עד פרק שני מן האצבעות, וישפיל ידיו קודם שמנגבן, והמברך הוא נוטל בראשונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין נוטלין על גבי קרקע במקום שבני אדם הולכין, מפני שרוח רעה שורה על מים אלו, אלא יטול לתוך כלי, או תחת השלחן, ומנגב ידיו ואח�� כך מברך ברכת המזון, ולא יפסיק בין הנטילה לברכת המזון.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין להסיר המפה והלחם עד לאחר ברכת המזון, שיהא פת מונח על השלחן בשעת ברכת המזון, להראות כי יש שפע מאת ה' יתברך שמו לאכול ולהותיר, וכמו שאמר אלישע למשרתו כי כה אמר ה' אכול והותר. ועוד משום דהברכה אינו שורה על דבר ריק, אלא כשיש שם איזה דבר כמו שאמר אלישע לאשת עובדיה מה יש לך בבית.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין להסיר את הסכינים מעל השלחן קודם ברכת המזון או לכסותן, כי השלחן דומה למזבח, ומזבח נאמר לא תניף עליהם ברזל. לפי שהברזל מקצר ימיו של אדם, והמזבח מאריך ימי האדם, ואינו בדין שיונף המקצר על המאיך. וגם השלחן מאריך ימיו של אדם ומכפר עונותיו, בהכנסת אורחים, שגדול כחה של לגימה שמשרה שכינה, ונהגו בהרבה מקומות שלא לכסותן בשבת ויום טוב, כי בחול מכסין אותן מפני שהן כחו של עשו, ובשבת ויום טוב אין שטן ואין פגע רע, ומנהגן של ישראל תורה היא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו לא אכל רק כזית פת, צריך לברך ברכת המזון.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יברך מעומד, ולא מהלך, אלא מיושב, ואפילו היה הולך בתוך ביתו כשאכל, או שהיה עומד או מסיב, כשצריך לברך צריך לישב, כדי לכוין דעתו ביותר, וגם לא יהא מיסב שהוא דרך גאוה, אלא ישב וילבש מלבוש העליון. וגם יניח הכובע בראשו שיהא מורא שמים עליו. ויעורר הכונה ויברך באימה וביראה, ולא יעשה שום דבר בשעה שהוא מברך.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שהשומעים עונין אמן לאחר הרחמן שבברכת המזון, משום דאיתא במדרש כששומע אחד מתפלל דבר, או מברך לישראל אפילו בלא הזכרת השם, חייב לענות אמן.\n\n\n\n\n",
+            "\nעבר ושהה מלברך ברכת המזון עד שיעור עיכול, דהיינו שמתחיל להיות רעב, אין לו עוד תקנה לברך. יש אומרים דשיעור עיכול הוא שעה וחומש, ומכל מקום בסעודות גדולות לפעמים יושבים בין האכילה לברכת המזון יותר מזמן זה, והיינו מפני שגם בינתיים עוסקים בשתיה ופרפאות. ומכל מקום הנכון שלא לשהות הרבה.\n\n\n\n\n",
+            "\nעבר ויצא ממקומו קודם שבירך ברכת המזון, אם יש לו במקום שהוא שם, קצת פת יאכל שם, ואין צריך לברך עליו ברכת המוציא, ויברך אחר כך ברכת המזון שם, ואם אין לו שם פת כלל צריך לחזור למקומו לברך. ואם הוא רחוק כל כך שיש לחוש שעד שיחזור למקומו, ישהה שיעור עיכול, יברך במקום שהוא שם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת שחל בו ראש חדש או יום טוב או חול המועד, אומרים תחלה רצה ואחר כך יעלה ויבא, מפני שהשבת תדיר ומקודש יותר מהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי ששכח ונסתפק לו אם בירך ברכת המזון או לא, אם הוא שבע (דאז ברכת המזון דאורייתא) צריך לברך פעם שנית. וכן אם נרדם בשינה באמצע ברכת המזון, וכשהקיץ אינו יודע היכן פסק, צריך לחזור לראש ברכת המזון. ואשה שנסתפקה אם ברכה או לא אינה צריכה לברך פעם שנית.\n\n\n\n\n",
+            "\nטעה בשבת ולא אמר רצה, או ביום טוב ולא אמר יעלה ויבא, אם נזכר קודם שהזכיר את השם מן הברכה של ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים, אומר שם רצה או יעלה ויבא ואחר כך ובנה וכו', אבל אם לא נזכר עד לאחר שהזכיר את השם, מסיים את הברכה בונה ברחמיו ירושלים אמן. ואומר שם בשבת ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. וביום טוב אומר שם ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה את יום חג (פלוני) הזה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ואם חל יום טוב בשבת ושכח רצה וגם יעלה ויבא, אומר ברוך ��תה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, וימים טובים לששון ולשמחה, את יום חג (פלוני) הזה, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים. ואם אמר רצה ולא אמר יעלה ויבא, אומר כמו ביום טוב לבד. ואם אמר יעלה ויבא ולא רצה, אומר כמו בשבת בלבד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה, שהיא ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם האל אבינו וכו', אפילו לא אמר רק תיבת ברוך בלבד, שוב אין לו תקנה בברכת אשר נתן, ולכן אם הוא בשתי סעודות הראשונות חוזר לראש ברכת המזון. וכשלא אמר עדיין רק ברוך אתה ה' יסיים למדני חקיך, כדי שלא יהיה לבטלה, ואחר כך חוזר לראש ברכת המזון. אבל בסעודה שלישית שאפילו בשבת אינו מחויב לאכול פת דוקא, ומכל שכן ביום טוב, וברכת המזון אינה חובת היום עליו, לכן אינו חוזר לראש, אלא גומר כך ברכת המזון. אבל אם נזכר במקום שיכול לתקן בברכת אשר נתן וכו' מחויב לתקן אפילו בכמה סעודות שאכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nטעה בראש חדש ולא אמר יעלה ויבא, אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון, ואינו חותם (אין חילוק בזה בין ביום בין בלילה). ובחול המועד אם לא אמר יעלה ויבא, יאמר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן מועדים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג (פלוני) הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ובראש השנה אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל את יום הזכרון הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל ויום הזכרון. ואם לא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה אינו חוזר לראש, משום דבראש השנה וראש חדש וחול המועד אינו מחויב לאכול פת דוקא.\n\n\n\n\n",
+            "\nראש חדש שחל בשבת ושכח רצה וגם יעלה ויבא, ונזכר ואומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ברית, וראשי חדשים לזכרון, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. אף על פי שבראש חדש לבד אינו חותם, הכא כיון שהוא חותם בשביל שבת מזכיר גם ראש חדש. אם אמר רצה ולא אמר יעלה ויבא ולא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה אינו חוזר לראש, דהא של שבת אמר, ובשביל ראש חדש אינו חוזר. ואם אמר יעלה ויבא ולא אמר רצה, והוא חוזר לראש צריך לומר גם יעלה ויבא, והוא הדין לחול המועד ראש השנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבחנוכה ובפורים אם שכח לומר על הנסים, ולא נזכר עד לאחר שאמר את השם מחתימת הברכה, שאמר ברוך אתה ה', אינו חוזר, אך בתוך הרחמן יאמר הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו וכו' בימי מרדכי וכו'.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיה אוכל בשבת וחשכה לו, כיון שעדיין הוא לא התפלל ערבית אומר רצה. וכן ביום טוב, ראש חדש, חנוכה ופורים, כיון שהתחלת הסעודה היתה ביום, צריך להזכיר מענין היום אף על פי שמברך בלילה. ואם אכל בערב ראש חדש ונמשכה סעודתו גם תוך הלילה, ואכל גם בלילה כזית פת צריך לומר יעלה ויבא, וכן בחנוכה ובפורים. ואם התחיל לאכול בשבת ונמשכה סעודתו תוך הלילה, ואכל גם בלילה כזית פת ולמחר הוא ראש חדש, אומר רצה וגם יעלה ויבא, וכן בחנוכה ופורים. ויש חולקין משם דהוי כתרתי דסתרי, על כן יש למנוע שלא לאכול אז בלילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש עובד כוכבים בבית כשמברך ברכת המזון, יאמר אותנו בני ברית כולנו יחד.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nשלשה שאכלו ביחד צריכין לברך בזימון, ומצוה שיברכו על הכוס. אם אפשר צריכין להדר שיהיה כוס יין, ואם אי אפשר ביין יהיה שכר או \"משקה\" או יין שרף כשהוא חמר מדינה, דהיינו שאין יין גדל שם כדרך יום מן העיר, ועל כן הוא ביוקר, ורגילים לשתות משקים אלו במקום יין. ויש אומרים דברכת המזון אפילו ביחיד טעונה כוס. ונוהגין המדקדקין כשמברכין ביחיד שלא לאחוז הכוס ביד, רק מניחין אותו על השלחן לפניהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמוזגים את הכוס תחלה ואחר כך נוטלין לידים.\n\n\n\n\n",
+            "\nיין ששתו ממנו, כל הנשאר בכלי נעשה פגום, ופסול לברכת המזון עד שיתקנו, דהיינו שנותן לתוכו קצת יין או קצת מים שאינם פגומים. וכיון שצריך למלאות את הכוס לשם ברכה לכן אם הכוס פגום והוא מתקנו, צריך לשפכו לתוך קנקן, ומתוך הקנקן לתוך הכוס לשם ברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהכוס שמברכין עליה צריכה שתהא שלימה, ואפילו נשבר רק הבסיס של מטה פסולה, ואפילו פגימה כל שהוא בשפת הכלי, או שנסדק פסולה, וטעונה הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, או מקנחה יפה שתהא נקיה, ושופך מן הקנקן לתוכה לשם ברכה, ותהא מלאה. והמברך מקבלה בשתי ידיו (להראות חביבות הכוס שהוא חושק לקבלה בכל כחו) וכדכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ומסיר אחר כך ידו השמאלית ואוחזה רק בימינו לבדה בלי סיוע השמאלית (דלא יהא נראה כמשא עליו). ונותן עיניו בה כדי שלא יסיח דעתו ממנה, ומחזיקה למעלה מן השלחן טפח, דכתיב כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. ואיטר יד יאחזה בימין דידיה, שהוא שמאל של כל אדם. ויש להסיר מן השלחן הכלים הריקים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם בני המסיבה שוים במעלה, ויש ביניהם כהן, מצוה לכבדו בברכת המזון, שנאמר וקדשתו, אבל אם יש ביניהם אדם גדול וחשוב יברך הוא. ונוהגין לתת לאבל לברך, ודוקא כששוים במעלה. וראוי לכבד בברכת המזון למי שהוא טוב עין, שונא בצע וגומל חסד בממונו, שנאמר טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמברך יאמר מתחלה: הב לן ונברך, כי כל מילי דקדושה בעי הזמנה, או יאמר כמו שנוהגין לומר בלשון אשכנז: \"רבותי וויר ווילען בענשין\", והמסובין עונין יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ואחר כך אומר המברך ברשות וכו' נברך שאכלנו וכו', והמסובין אומרים ברוך ונוהגין בקצת מקומות שלאחר שסיים המברך ובטובו חיינו עונין המסובין שאכלנו משלו וכו', וחזר המברך ואומר גם הוא ברוך שאכלנו וכו'. אמן, ובקצת מקומות לא נהגו לומר אמן. גם יש מנהגים שונים בענין אמירת ברוך הוא וברוך שמו. יש נוהגין שהמברך אומר כשמזמנין רק בשלשה, ויש אומרים שאין לאמרו אלא כשמזמנין בעשרה שמזכיר את השם אז יאמרו, וכן יש לנהוג, והמסובין לא יאמרוהו, ומכל שכן מי שמברך ברכת המזון בלא זימון שלא יאמרו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמברך יברך בקול, והמסובין יאמרו עמו מלה במלה בלחש, ובסוף כל ברכה יקדימו לסיים להמברך, כדי שיענו אמן על ברכתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר ברכת המזון מברך על הכוס שבירך עליה, ושותה שיעור רביעית כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה. אם הכוסות של המסובין הן פגומות, צריך המברך ליתן מכוסו מעט לתוך כוסות שלהם, אחר שבירך בורא פרי הגפן קודם שישתה הוא, כדי שיברכו גם הם על כוסות שאינן פגומות. וכן אם כוסות שלהן ריקנות, נותן לתוכן מעט מכוס של ברכה, ולא יטעום עד שיטעום המברך. אבל אם יש להם כוסות בפני עצמם ואינן פגומות, אין המברך צריך ליתן מכוס שלו, ויכולין לטעום קודם שיטעום הוא, וכן נכון, וטוב אם אפשר שיהיה לכל אחד כוס מלאה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם המברך אינו רוצה לשתות, יש אומרים דיכול ליתן לאיש אחר מן המסובין שיברך בורא פרי הגפן וישתה שיעור רביעית ויברך ברכה אחרונה, ויש אומרים דאין לעשות כן, אלא דוקא המברך בזימון הוא יברך על הכוס וכן נכון לעשות.\n\n\n\n\n",
+            "\nשנים שאכלו ביחד, מצוה לבקש שלישי שיצטרך עמהם לזימון. ואפילו אם בא השלישי לאחר שהשנים כבר גמרו מלאכול, אלא שאם היו מביאין להם עוד איזה דבר לקינוח סעודה היו אוכלין, מצוה עליהם לצרף את זה השלישי לזימון, דהיינו שיתנו לו לאכול כזית שיתחייב בברכה אחרונה ויצטרף עמהם. יש אומרים דבעינן דוקא פת, ויש אומרים דסגי גם בשאר מיני דגן, ויש אומרים דאפילו פירות או ירקות סגי, ויש אומרים עוד דאפילו אינו אוכל רק שותה רביעית מאיזה משקה חוץ מן המים מצטרף, וכן נוהגין. ואף על פי שלא אכל אלא שתה, יכול לומר שאכלנו, כי שתיה בכלל אכילה. ולאחר שסיימו הזן את הכל, אז יברך הוא ברכה אחרונה על מה שאכל או שתה, ואם בא השלישי לאחר שכבר נטלו ידיהם במים אחרונים, שוב אינו מצטרף עמהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nשלשה שאכלו ביחד, כיון שנתחייבו בזימון אינם רשאים ליחלק, וכן ארבעה או חמשה אפילו אחד מהם אינו רשאי לברך בפני עצמו, שכולן נתחייבו בזימון, אם הם ששה או יותר עד עשרה יכולין ליחלק, שישאר זימון לכל חבורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הם עשרה נתחייבו לברך בשם, דהיינו שהמברך אומר נברך אלקינו שאכלנו משלו וכו' ולא יאמר נברך לאלקינו, והמסובים אומרים ברוך אלקינו שאכלנו משלו וכו'. וכיון שנתחייבו לברך בשם, אסורין ליחלק אלא אם כן הם עשרים או יותר, אז מותרין ליחלק שישאר לכל חבורה זימון בשם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם טעה המזמן בעשרה, וגם העונים ולא הזכירו את השם בברכת הזימון, אינם יכולים לחזור ולזמן בשם, כיון שכבר יצאו ידי חובת זימון, אלא שבטלו מצות הזכרת השם, ומעוות שלא יוכל לתקון הוא. אבל אם העונים עדיין לא ענו אחריו, כיון שעדיין לא נתקיימה מצות זימון, יחזור המברך ויזמן בשם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם שבעה אכלו פת, ושלשה אכלו פירות או שתו משקין, בענין שחייבין ברכה אחרונה יכולין לזמן בשם (בכאן כולי עלמא מודו דסגי בפירות ובמשקה). ומצוה להדר אחר עשרה לברך בשם, אבל אם רק ששה אכלו פת אינם יכולים לזמן בשם, דרובא דמינכר בעינן.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל שאכלו ביחד, אפילו לא אכלו כל הסעודה ביחד, אלא שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא, אפילו כל אחד אוכל מככר שלו, כיון שנקבעו יחד בין בשלשה בין בעשרה אינן רשאין ליחלק, ואפילו אחד רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים אינן רשאין ליחלק. אבל אם לא קבעו עצמם בתחלת הסעודה, אלא שלאחר ששנים כבר אכלו, אפילו לא אכלו עדיין רק כזית, ובא השלישי וקבע עמהם, אם גמר סעודתו עמהם חייבים בזימון, אבל אם רצה לגמור סעודתו קודם להם, כיון שלא התחיל עמהם וגם לא גמר עמהם, רשאי ליחלק ולברך בפני עצמו. ומכל מקום מצוה היא להמתין שיברכו בזימון. אם הוא אונס או מתיירא מהפסד אפילו קבע עצמו עמהם בתחלה, מותר לגמור סעודתו קודם להם, ולברך בפני עצמו, אבל אם אין הדבר נחוץ צריך להחמיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nשלשה שאכלו ביחד ושכח אחד מהם ובירך ברכת המזון בפני עצמו, יכולין לזמן לאחר שגמר זה ברכת המזון, ויענה גם הוא ברוך שאכלנו וכו'. אבל אם זה נצטרף לזימון עם שנים אחרים, שוב אינו יכול להצטרף לזימון עם אלו. ואם שנים ברכו אפילו בפני עצמם בטל זימון.\n\n\n\n\n",
+            "\nשלשה שאכלו ושנים גמרו סעודתן ורוצים לברך, ואחד עדיין לא גמר סעודתו ואינו רוצה לברך, צריך הוא להפסיק מסעודתו, כדי שיברכו בזימון, ויענה גם הוא עמהם ויוצא ידי זימון, וימתין עד שסיים המברך הזן את הכל, ואחר כך יכול לאכול. ואין צריך לברך ברכה ראשונה, כיון שדעתו היה לאכול עוד, וכשיגמור סעודתו יברך ברכת המזון. אבל שנים אינן צריכין להפסיק בשביל אחד, אלא אם ירצו לעשות לו לכבודו לפנים משורת הדין. ועשרה שאכלו ביחד צריכין ארבעה להפסיק בשביל ששה שהם הרוב, ואינם צריכין להמתין רק עד שאמר ברוך אלקינו, ולאחר שגמרו הם סעודתם, יזמנו לעצמם בלי הזכרת השם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבסעודות גדולות שהרבה מסובין שם, יש לבחור שיברך מי שקולו חזק, כדי שישמעו כל המסובין מן המברך לכל הפחות עד הזן את הכל. ואם אי אפשר בכך, יברכו בחבורות של עשרה עשרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nשתי חבורות שאוכלו בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתן רואין אלו את אלו מצטרפות לזימון, ואם לאו אלו מזמנין לעצמן, ואלו מזמנין לעצמן. ואם יש שמש אחד לשתיהן הוא מצרפן, וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד. וכל היכא שמצטרפות צריכין שישמעו כולן מן המברך לכל הפחות עד הזמן את הכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהוא אצל המברכים בזימון, והוא לא אכל ולא שתה עמהם, כשהוא שומע שהמברך אומר נברך שאכלנו משלו, עונה הוא: ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ואם מזמנין בעשרה, ואומר המברך נברך אלקינו וכו', עונה גם הוא ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, ואם בא לאחר שכבר אמר המברך נברך כו' ושומע שהעונים אומרים ברוך שאכלנו וכו', או ברוך אלקינו שאכלנו וכו' עונה אחריהם אמן.\n\n\n\n\n",
+            "\nשלשה שאכלו כל אחד מככר שלו, ואחד מהם אכל פת עובד כוכבים, ושנים נזהרים מפת עובד כוכבים, מכל מקום מצטרפין לזימון, ויברך זה שאכל פת עובד כוכבים, שהוא יכול לאכול גם עם האחרים. וכן אם אחד אוכל מאכלי חלב, ושנים מאכלי בשר, מצטרפין, ויברך זה שאכל מאכלי חלב, שהוא יכול לאכול גם עם האחרים. אך אם זה שאכל מאכלי חלב אינו שותה יין או שאין כאן אלא שכר שהוא חדש והוא נזהר מחדש, מוטב שיברך זה שאכל בשר בכוס מלברך בלא כוס. ואם אחד אכל גבינה קשה ושנים בשר, יש אומרים דאינם מצטרפין, ויש אומרים דמכל מקום מצטרפין כיון שיכולין לאכול מלחם אחד, ויש להקל.\n\n\n\n\n",
+            "\nנשים שאכלו עם אנשים שנתחייבו בזימון, נתחייבו גם הנה וצריכות לשמוע ברכת הזימון. קטן נוהגין שאין מצרפין לזימון, עד שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, אז מצטרף ויכול לברך גם הוא בזימון, אף על פי שלא נבדק אם הביא שתי שערות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית, או שהוא עובר עבירות בפרהסיא אינו מצטרף לזימון. גר גמור מצטרף לזימון, וגם הוא יכול לברך ולומר על שהנחלת לאבותינו דכתיב באברהם כי אב המון גוים נתתיך, ודרשינן לשעבר היה אב לארם, מכאן ואילך לכל הגוים.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nדם הנמצא בביצים אסור, ולפעמים כל הביצה אסורה, ולכן כשעושים מאכל עם ביצים יש לבדוק אותן.\n\n\n\n\n",
+            "\nדם דגים מותר, אך אם קבצו בכלי אסור מפני מראית העין, לפיכך אם ניכר שהוא מדגים כגון שיש בו קשקשים מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נשך ככר וכדומה ויצא דם משיניו על גבי הככר, צריך לחתוך מקום הדם ולזרקו, אבל הדם שבין השינים מוצצו בחול, כיון שלא פירש, ולא בשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nלפעמים נמצא דם בתוך החלב, שהדם יוצא עם החלב מדדי הבהמה, וצריכין לעשות בזה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשר בחלב אסור באכילה ובבישול ובהנאה, ולכן אם נאסר איזה דבר מתערובות בשר בחלב, צריכין לעשות שאלה מה לעשות בו, כי לפעמים נאסר גם ב��נאה ולפעמים אינו נאסר בהנאה.\n\n\n\n\n",
+            "\nשני ישראלים המכירים זה את זה אפילו הם מקפידים זה על זה, אסור להם לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה מאכל חלב, עד שיעשו איזה היכר, כגון שיאכל כל אחד על מפה שלו או שיניחו על השלחן בין המאכלים איזה דבר שאין דרכו להיות שם. ויהיו זהירים שלא לשתות מכלי אחד, מפני שהמאכל נדבק בכלי.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכל שכן שצריכין ליזהר שלא לאכול מככר אחד עם בשר ועם חלב. וכן נוהגים ליחד כלים למלח, אחד למאכלי בשר ואחד למאכלי חלב, כי לפעמים טובלים במלח ונשארים שיורי מאכל במלח.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין לרשום את הסכין במיוחד למאכלי חלב, וכן כל כלי חלב שלא יבאו לידי חילוף.\n\n\n\n\n",
+            "\nאכל בשר או אפילו רק תבשיל של בשר, לא יאכל מאכלי חלב עד שישהה שש שעות. והלועס לתינוק צריך גם כן להמתין. ואף על פי ששהה כשיעור, אם מצא בשר בין השינים צריך להסירו. אבל אינו צריך להמתין אחר כך רק יקנח את פיו וידיחו, דהיינו שיאכל מעט פת ויקנח בו פיו, וגם מדיחו במים או בשאר משקה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לא היה בתבשיל לא בשר ולא שומן של בשר, אלא שנתבשל בקדירה של בשר, אפילו לא היתה מודחה יפה, מותר לאכול אחריו חלב.\n\n\n\n\n",
+            "\nאכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד בסעודה אחרת, ובלבד שיבדוק ידיו אם אין שום דבר מהגבינה נדבק בהן, או ירחצן במים, וגם ינקר שיניו וידיח פיו. ואם היה הגבינה קשה, דהיינו שהועמדה בקיבה ישנה ששה חדשים, או שהוא מתולעת, אם רוצה לאכול אחר כך מאכלי בשר, צריך גם כן להמתין שש שעות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר, צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכל עם הגבינה, ואסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בשר, וכן להיפוך. גם אסור לחתוך בסכין של בשר לאכלו עם גבינה וכן להיפוך, ואפילו אם הסכין נקי. ובשעת הדחק כגון שהוא בדרך, מותר לו לחתוך בסכין של בשר כשהוא נקי, ומקונח היטב היטב לאכול עם גבינה וכן בהיפוך.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם חתך בסכין של בשר בצלים, או שאר דבר חריף, ונתנם למאכל חלב או בהיפוך צריך לעשות שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהעושה תבשיל מבשר, בחלב שקדים, צריך להניח בתוכו שקדים מפני מראית העין.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שלא להגעיל כלי חלב להשתמש בו בבשר או איפכא.\n\n\n\n\n",
+            "\nיין ובשר וחתיכת דג שאין בו סימן שמפקידין או שולחן ביד עובד כוכבים, ומכל שכן ביד ישראל חשוד, צריך שני חותמות, אבל יין מבושל וכן החומץ של יין וחלב ופת וגבינה סגי בחותם אחד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם שולח או מפקיד איזה דבר בשק, צריך שיהיו התפירות מבפנים ולקשרו ולחתמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אירע ששלח על ידי עובד כוכבים בהמה או עוף שחוטים או שאר דבר בלא חותם יעשה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nגבינות ושאר דברים שהם ביד עובד כוכבים אף על פי שהם בחותם או בדפוס שהם כשרים, כל שלא ידענו מי חתמן אסורין.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש ליזהר שלא לבשל או לצלות, ישראל ועובד כוכבים שתי קדירות זו אצל זו, זה בשר כשר וזה בשר טריפה, אם הקדרות או המחבות מגולות. וכן יש ליזהר שלא להניח הקדרות אצל השפחות, כשאין ישראל בבית ואינו יוצא ונכנס.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות, אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש בהם לאיסור. מיהו אם נתארח אצלו, אוכל עמו כל שלא נודע לו שהוא חשוד.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש ליזהר מלהניח בבית עובד כוכבים כלי שיש לחוש שמא נשתמש בו, ואפילו נתנו לאומן לתקנו, אם יש לחוש שמא נשתמש בו יעשה שא��ת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nלפעמים לוקחין עוף כפות, ומשליכין אותו ארצה ואחר כך שוחטים אותו, והוא איסור גמור, כי בהמה או עוף שנפל אין לו היתר עד שרואין אחר כך שהלך ארבע אמות הילוך יפה, וגם בכבשים ובעגלים צריכין ליזהר בזה מאד.\n\n\n\n\n",
+            "\nבימי הקיץ שכיח מאד בבר אוזות, שנמצאו בועות קטנות כמין יבלת בבני מעים והרבה נטרפות על ידי כך. על כן צריכין ליזהר מאוד לבדוק הבני מעיים, וכשנמצא בועות קטנות יעשה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לשין עיסה בחלב, שמא יאכל הפת עם בשר, ואם לש כל הפת אסור אפילו לאכלו לבדו, גזירה שמא יאכלו עם בשר. ואם היה דבר מועט כדי אכילה פעם אחת או ששינה צורת הפת שיהא ניכר שלא לאכלו עם בשר מותר, וכן הדין אם לש עיסה עם שומן של בשר. ואין לאפות שום פת עם פלאדין (מאפה המכיל גבינה) או פשטידא (מאפה המכיל בשר) בתנור, דחיישינן שמא יזוב מן החמאה או מן השומן תחת הפת, ואם זב תחתיו דינו כאלו נלוש עמו דאסור לאכלו אפילו לבדו.\n\n\n\n\n",
+            "\nפת שאפאו עם הצלי בתנור אחד, אם היה התנור סתום והצלי מגולה, אסור הפת לאכלו בחלב. אבל אם הצלי היה מכוסה או שהיה התנור פתוח, והוא תנור גדול כתנורים שלנו מותר, ומכל מקום לכתחלה יש ליזהר שלא לצלות בשר בתנור שאופין בו פת, דחיישינן שמא יזוב מן השומן תחת הפת, ואפילו הצלי הוא במחבת יש לחוש.\n\n\n\n\n",
+            "\nתנור שזב בקרקע שלו שומן או חלב, צריך היסק כדין עד שילכו הגחלים על פני כולו ויתלבן.\n\n\n\n\n",
+            "\nתרנגולים מסורסים נוהגים לאכלם, משום דסומכין דמסתמא העובד כוכבים המסרס הוא אומן ובקי בדבר, שלא יעשה בתפירה איזה ריעותא בבני מעים. אבל אם נמצא בהן איזה ריעותא, אפילו רק שאינן מונחין כראוי הרי הן אסורין.\n\n\n\n\n",
+            "\nבקצת מקומות נוהגין העובדי כוכבים המפטמין אווזות למכרן לישראלים, שדוקרין אותן תחת כנפיהן במחט וכדומה, כדי שיתנפח הבשר ותתראינה שמנות, ויש בזה שאלת חכם אם הן כשרות או לא. וכן בהמה אשר לפעמים מחמת רוב אכילה מסתכנת, ורפואתה שדוקרין אותה במרצע נגד הכרס, יש בזה גם כן שאלת חכם אם היא כשרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין לעשות פירות מרוקחין, שנותנים את הפירות תוך צלוחית, ומכסין וקושרין את פיו בשלפוחית בהמה, וכך מעמידין אותו לתוך תנור חם שירוקחו הפירות, צריכין ליזהר שתהא השלפוחית מבהמה כשרה, והוכשרה גם במליחה והדחה כראוי.\n\n\n\n\n",
+            "\nבארות ונהרות שמוחזקין שיש במימיהם תולעים, אסור לשתותם עד שיסננו אותם, ואפילו בדיעבד אם בישל באותם מים יש לאסור, וכן אסור לשרות במים אלו בשר או להדיח בהם דבר מאכל, כי התולעים נדבקים במאכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשמסננין את המים צריכים ליזהר לסננו דרך מפה, שלא יהיה באפשרי לעבור אפילו תולע דק שבדקין.\n\n\n\n\n",
+            "\nחומץ שהתליע אסור על ידי סינון, כי אפילו תולע דק שבדקין שנתהוה בחומץ, עובר דרך כל מפה. והסינון גרועי גרעיה ויותר טוב שלא לסננו, כי התולע המתהוה במשקים שבכלים, אינו נאסר כל זמן שלא פירש, ועל ידי הסינון איכא למיחש שמא יפרוש על המסננת ואחר כך יחזור. והמובחר להרתיח תחלה את החומץ ולסננו אחר כך, דמאחר שהתולע מת על ידי הרתיחה שוב לא יעבור בסינון.\n\n\n\n\n",
+            "\nתולעים הגדלים בפירות בעודם במחובר אסורין, אף על פי שלא פירשו ממקום למקום. ולפעמים נמצא בפרי וכן בפולין וקטניות כמין נקודה שחורה, והוא מקום שהתחיל התולע להתרקם, וצריך ליטלו משום בעומק, דאסור כמו התולעת עצמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל פרי שדרכו להתליע בעודו מחובר, אם עברו עליו שנים עשר חדש משנתלש מותר, כי כל בריה שאין בה עצם אינה מתקימת שנים עשר חדש, וכבר נעשה כעפרא בעלמא. ומשום חשש שמא התליעו בתלוש, צריכין לבדקן ולהשליך התולעים, והיבחושין שנמצאו בחוץ, ואחר כך יתנם למים צוננים ויערבן יפה יפה, ויעלו התולעים והמנוקבים למעלה וישליכם ואחר כך יתנם במים רותחין, שאם נשאר בו תולעת ימות מיד ולא יפרוש. ואין לסמוך על זה רק בקטניות ועדשים וכדומה, ודוקא לאחר שנים עשר חדש.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל הפירות שצריכין בדיקה, צריך לפתוח כל אחת ואחת, ולהשליך את הגרעינין למען יוכל לבדקם יפה יפה, וצריכין ליזהר בזה מאוד כשמרקחין פירות בדבש וסוכר, וכן כשעושין לעקפאר (ריבה). ולא מהני מה שבדק מקצתן, ואפילו בדק את את הרוב לא מהני, אלא צריך לבדוק כל פרי ורפי.\n\n\n\n\n",
+            "\nלפעמים נמצא בקמח וכיוצא בו תולעים גדולים, וסגי כשמנפה אותו בנפה שאין התולעים עוברים, אבל אם נמצאו בו \"מילבין\" (תולעים קטנים) לא מהני הנפה. ומי שיש לו חטין מתולעין יעשה שאלת חכם איך יטחנם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל דבר שהתליע, והוא דבר שאין הדרך לבודקו מתולעים, אסור למכרו לעובד כוכבים כשיש לחוש שמא יחזור וימכרנו לישראל. ומותר לעשות ממנו יין שרף, ולא חיישינן שמא יבא בו לידי תקלה לאכלו כך, ובלבד שלא ישהנו זמן רב.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרבה מיני ירקות שמוחזקים בתולעים, ויש שמוחזקים \"במילבין\" (בתולעים קטנים) ומה שהנשים אומרות שמהבהבין את הירק באש אינו מועיל. ויש מיני פירות וכן מיני ירקות שמוחזקים כל כך בתולעים עד שכמעט אי אפשר לבדקם, וראוי לכל ירא שמים שלא לאכלן כלל, ויש מיני פירות שהגרעינין מוחזקים בתולעים ואסור לאכלם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבאגוזים שכיחים מאוד \"מילבין\" (תולעים קטנים) והמבחן לזה, כשלוקחין את האוכל מתוך הקליפה, ומכין בקליפה על איזה מקום חם קצת, יוצאין מילבין שנשארו בתוך הקליפה, וצריכין ליזהר בזה מאוד.\n\n\n\n\n",
+            "\nלפעמים נמצא בפירות מרוחקים בדבש וצוקר שיש למעלה סביב הכלי \"מילבין\" (תולעים קטנים), ינקו אותו היטב, ויקחו קצת מן המאכל, עד שיהא ברור שלא נשאר בתוך המאכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nחתך פרי או צנון בסכין וחתך גם התולעת שהיה בהם, יקנח את הסכין היטב וגם מן הצנון או מן הפרי יקלוף קצת במקום החתך.\n\n\n\n\n",
+            "\nבתוך הדגים נמצאו לפעמים תולעים במוח או בכבד או במעים או בפה או באזנים, ובפרט בדג הנקרא \"העכט\" יש בו תולעים דקים וארוכים, ובמקום השכיח צריכין בדיקה, וכן \"בהערינג\" (דג מלוח) שכיח בתוך החלב תולעים דקים וצריכין בדיקה. ויש מקומות שיש על הדגים מבחוץ אצל הסנפירין, וגם על הסנפירין, ובתוך הפה, ואחורי האזנים שרצים קטנים מאד, והם עגולים כעדשה, וצריכין לבדוק שם ולגרדם היטב.\n\n\n\n\n",
+            "\nתולעים הנמצאים בגבינה, אם אינן נמאסין עליו, מותרין כל זמן שלא פירשו לגמרי.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרבה אזהרות הזהירה התורה בשרצים, ועוברין עליהן בכמה לאוין ומטמאין את הנפש כדכתיב ונטמאתם בם, ולכן צריך האדם ליזהר במאוד מאוד שלא יכשל בהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשואל למורה הוראה איזה שאלה ואסרו, אסור לו לשאול עוד למורה הוראה אחר אלא אם כן הודיעו שכבר הורה הראשון לאסור.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nסתם יינם בזמן הזה, וכן מגע עובד כוכבים ביין שלנו יש אומרים דאינו אסור רק בשתיה ולא בהנאה. ולכן מותר לישראל לגבות בחובו סתם יינם, מפני דהוי כמציל מידיהם, ��הוא הדין בשאר הפסד, כגון עבר וקנה. אבל לכתחלה אסור לקנות כדי להשתכר בו, ויש מקילין גם בזה. וטוב להחמיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לעשות מרחץ מסתם יינם לחולה שאין בו סכנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיין כשר שנתבשל דהיינו שהרתיח ונתמעט ממדתו על ידי הרתיחה אם נגע בו עובד כוכבים מותר אפילו בשתיה. אבל יין שנותנין לתוכו לענה שקורין \"ווערמוט\" כל ששם יין עליו ולא נתבשל נאסר.\n\n\n\n\n",
+            "\nתבשיל שיין מעורב בו, ואיננו ניכר, אפילו עדיין לא הרתיח אינו נאסר במגע עובד כוכבים.\n\n\n\n\n",
+            "\nיין מזוג אם יש בו ששה חלקים מים בטל היין. ואינו נאסר במגע עובד כוכבים, אבל יין צמוקים דהיינו שנתן מים על הצמוקים הרי זה כיין גמור.\n\n\n\n\n",
+            "\nהתמד דהיינו מים שנותנים על החרצנים או על השמרים, כל שהוא משובח לשתיה אין להתירו אם נגע בו עובד כוכבים.\n\n\n\n\n",
+            "\nענבים דרוכות בגיגית, כיון שנמשך ממנו אפילו מעט, או ששאב ממנו יין בכלי נקרא הכל יין ונאסר במגע עובד כוכבים אפילו לא נגע אלא בחרצנים ובזגים. ולכן גיגיות ענבים דרוכות העומדות בבית עובד כוכבים, יש לאסור שמא המשיך מהם, ואסור לדרוך על ידי עובד כוכבים, אפילו בגיגית פקוקה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש להזהר מלהוציא את החרצנים והזגים מן הגתות על ידי עובד כוכבים, אפילו לאחר שהוציא מהם יין ראשון ושני, כי שמא יש עליהם עוד טופח יין.\n\n\n\n\n",
+            "\nעובד כוכבים ששפך מים לתוך היין, אם נתכוין למזגו אסור בשתיה, ואם לא נתכוין למוזגו ואפילו הוא ספק מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nחומץ יין שנעשה מיין כשר, אם הוא חזק כל כך שמבעבע כששופכין אותו על הארץ, שוב אינו נאסר במגע עובד כוכבים, אבל אם נעשה מסתם יינם לעולם הוא באיסורו.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן יין שרף שנעשה מסתם יינם, וכן מהחרצנים והזגים והשמרים, הרי הוא כיין עצמו, אבל הנעשה מיין כשר, אז לאחר שנעשה יין שרף אין מגע עובד כוכבים אוסרתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nשמרי יין נתפשט המנהג להתיר כיון שאין בו הנאה לחיך.\n\n\n\n\n",
+            "\nמגע עובד כוכבים על ידי דבר אחר, וכן הבא מכחו, יעשה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשלוח יין על ידי עובד כוכבים צריך להשגיח היטב בכל מקום שיש ברזא או מגופה, לחתום שם בשני חותמות.\n\n\n\n\n",
+            "\nישראל שעושה יינו של עובד כוכבים בהכשר, כדי למכרו אחר כך לישראלים, יש בזה כמה חילוקי דינים, ולפעמים אפילו שני חותמות וגם מפתח לא מהני, וצריך לשאול למורה הוראה כדת מה לעשות, ושומר נפשו ירחק מיין כזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלים של סתם יינם, אם הם כלים שאין הדרך להחזיק בהם יין אלא זמן קצר וגם לא היה בהם היין מעת לעת, בין שהם של עור בין שהם של עץ ושל זכוכית ושל אבן ושל מתכות, אם אינם מזופתים, מדיחן היטב במים שלש פעמים ומותרים, ואם הם מזופתין יש להם דין אחר, וכן כלי חרס יש להם דין אחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלים העשויים להכניס בהם יין לקיום, דהיינו שמיחדין אותם להחזיק בהם יין לכל הפחות שלשה ימים, אף על פי שהכלי הוא של ישראל, והעובד כוכבים החזיק בו את היין רק זמן מועט מכל מקום צריך הכשר על ידי עירוי, דהיינו ממלאין את הכלי מים על כל גדותיו, ויעמוד כך לכל הפחות עשרים וארבע שעות, מעת לעת, ואחר כך שופך את המים ונותן בו מים שניים, ויעמוד כך לכל הפחות מעת לעת, וכן עושה פעם שלישית. ואין צריכין שיהיו השלשה מעת לעת דוקא רצופין. ואם עמדו בו המים כמה ימים ולא שפכם, לא עלה לו אלא למעת לעת אחד. יש אומרים דאם היין היה בו מעת לעת לא מתכשר בעירוי משום דכבוש כמבושל ובעי הגעלה. ובמקום שאין צורך גדול יש להחמיר כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלי זכוכית כיון שהם חלקים וקשים, אף על פי שמכניסין בהם יין לקיום סגי להו בהדחת שלש פעמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלי שהיה בו יין שלנו, ועירו את היין ובעוד שהיה הכלי טופח על מנת להטפיח נגע שם עובד כוכבים סגי ליה בהדחה שלש פעמים אף על פי שהוא כלי שמכניסין בו לקיום.\n\n\n\n\n",
+            "\nהא דמהני הדחה או עירוי זהו כשלא נשתמש בו יין רק בצונן, אבל אם נשתמש בו בחמין צריך הגעלה כמו משאר איסורין.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלי הגת אף על פי שאין מכניסין בהם יין לקיום, כיון שמשתמשין בהם יין בשפע חמירי, וצריכין שאלת חכם איך להכשירן.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל הכלים שישנו שנים עשר חדש מותרים כי בודאי כלה כל לחלוחית יין שבהם, ואפילו נתן לתוכן מים תוך שנים עשר חדש אין בכך כלום.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nלחם שהוא מחמשת מיני דגן אלא שהוא פת הבאה בכיסנין, אם אוכל ממנו פחות משיעור קביעות סעודה אינו צריך נטילת ידים, ואין מברכין עליו המוציא אלא בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה, אבל אם אוכל ממנו שיעור קביעת סעודה אזי דינו כלחם גמור, צריך נטילת ידים ומברכין עליו המוציא ולאחריו ברכת המזון.\n\n\n\n\n",
+            "\nמהו פת הבאה בכיסנין, יש אומרים שהוא פת שנעשה כמין כיסים, ממולא בפירות או בבשר או בגבינה וכיוצא בו, וכן כשנעשה כמו פשטידה, ויש אומרים שהוא פת שנילוש בשמן או בשומן בו בדבש או בחלב או בבצים או בשאר מי פירות אפילו עירוב בו גם מים אלא שהוא המועט. ואנן נקטינן כדברי שניהם להקל, ומחזיקין אלו ואלו לפת הבאה בכיסנין.\n\n\n\n\n",
+            "\nשיעור קביעת סעודה לאו בדידיה משערינן, אלא ברוב בני אדם כמה שרגילין לאכול בסעודת צהרים או בסעודת ערב לשבוע, אם הוא אוכל כשיעור זה אף על פי שאינו שבע מכל מקום דינו כמו לחם. ואם אוכל פת זה עם לפתן משערין גם כן אחרים אם היו אוכלין אותו בלפתן היו שבעים. ואם אוכל בלא לפתן שיעור קטן והוא שבע, ואחרים אם היו אוכלין כך לא היו שבעים, אלא שאם היו אוכלין אותו עם לפתן היו שבעים הוי ליה גם כן דין לחם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם מתחלה היה בדעתו לאכול רק מעט, ובירך בורא מיני מזונות ואחר כך נמלך לאכול שיעור קביעת סעודה, אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד אין בו שיעור קביעת סעודה אלא בצירוף מה שאכל קודם, אוכל כך ומברך אחר כך ברכת המזון. אבל אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד יש בו שיעור קביעת סעודה, צריך ליטול ידיו ולברך ברכת המוציא על מה שהוא רוצה לאכול. אבל ברכת על המחיה אין צריך לברך על מה שאכל, לפי שיצטרף עם מה שיאכל ויפטר בברכת המזון.\n\n\n\n\n",
+            "\nעיסה שנילושה במים ובלילתה רכה, אם אפאו בתנור או אפילו באלפס בלא משקה, ואפילו משח את האלפס בשומן, שלא ישרף העיסה זה לא חשיב משקה, ודינו כמו לחם גמור, ואפילו אוכל ממנו רק כזית צריך נטילת ידים והמוציא וברכת המזון. ואם טגנו במשקה לאו לחם הוא אפילו אוכל ממנו כדי שביעה. וכן אותן רקיקין שהן דקין מאד, שאופין בדפוס בין שני ברזלין, אין להם דין לחם ואפילו אוכל מהם כדי שביעה מברך רק בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה. ולפעמים עושין עיסה רכה מאוד דהיינו שנותנין קמח ומים בקדרה, ומערבין אותם בכף ושופכין אותה על עלי ירקות ונאפה בתנור על העלים, אז יש לו דין פת הבא בכיסנין.\n\n\n\n\n",
+            "\nעיסה שנתבשלה ואחר כך נאפה, כגון \"בייגיל\" \"פרעצין\" לחם גמור הוא, ודוקא כשנאפה היטב.\n\n\n\n\n",
+            "\nלחם גמור שבשלו או טגנו בחמאה וכדומה, אפילו העביר ממנו תואר לחם, כגון שטחו בביצים, אם יש בפרוסה כזית, כל דין לחם עליו, ואם אין בכל פרוסה כזית, אף על פי שעל ידי הבישול נפחו, ויש בכל פרוסה כזית, או שנדבק על ידי הבישול ונעשה גוש גדול, ואפילו יש עליהם תואר לחם, מכל מקום אין לו דין לחם ומברכין עליו רק בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה, ואפילו אכל כדי שביעה, ואם לא בשלו אלא שעירה עליהם רוטב רותח הוי ספק ברכה משום דמספקא לן אי עירוי חשוב בישול לענין זה או לא. ואין לאכול זאת אלא בתוך הסעודה ואם לא בשלן אלא שראן במשקין או במרק וכדומה, אין בפרוסות כזית, בזה תלוי אם יש בהן תואר או לא. שאם יש להם תואר לחם הוי להו דין לחם גמור, ואם אין להם תואר לחם אין להם דין לחם, ואפילו אכל כדי שביעה מברך רק בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה. אם נשתנה מראה המשקין מחמת הפרוסות, בידוע שנאבד מהם תואר לחם, וכן אם נשרו ביין אדום, אין להם עוד תואר לחם.\n\n\n\n\n",
+            "\nעיסה שנילושה אפילו במים לבד ובשלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולאחריה על המחיה, אפילו אכל שיעור שביעה. וכן גריסין (גרויפען) שנעשין מחמשת מיני דגן ובשלם, מברכין עליהם גם כן בורא מיני מזונות ולאחריהם על המחיה, אפילו אכל שיעור שביעה, ואם אוכלם עם המרק, וכן מאכלי עיסה שאוכלין עם המרק או עם החלב שנתבשלו בה, אין צריך לברך על המרק והחלב, כי המה טפלים ובטלים לגביהם. אבל אם בישל רק מעט לביבות או גריסין, ועיקר כוונתו רק בשביל הרוטב או החלב, בענין זה אינם בטלים ומברך עליהם שהכל, ואף על פי שאוכל גם הלביבות והגריסין, אין הרוטב והחלב בטלים, כיון שהם העיקר, ומכל מקום כדי לעשות על צד היותר טוב, ראוי לברך תחלה שהכל על הרוטב או על החלב לבד ולשתות קצת, ואחר כך יברך על הלביבות או הגריסין בורא מיני מזונות שגם המה אינם טפלים, אף על פי שאין הכוונה בשבילם לפי שמין דגן הוא חשוב, ואינו נעשה טפל להפסיד ברכתו, כל שבא ליתן טעם בקדרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמאכלים שעושים ממצה כתושה או מלחם מפורר (קנעדיל, או קרעמזיל) שמערבים אותן בשומן וביצים וחלב, וגובלין ומבשלין או מטגנין אותן, מברכין עליהם בורא מיני מזונות ולאחריהם על המחיה.\n\n\n\n\n",
+            "\nדברים ממיני דגן שבשלם עם שאר מינים, כמו שהוא הדרך שמבשלים פירורי עיסה עם פולין או קטניות, (פערפיל או באנדליך או ערבסין), ואפילו מין אחד הוא הרוב, מכל מקום כיון שכל אחד מובדל בפני עצמו צריך לברך שתי ברכות, דהיינו שמברך תחלה על קצת פירורי עיסה בורא מיני מזונות ואוכלם, ואחר כך מברך על קצת פולין בורא פרי האדמה ואוכלים, ואחר כך אוכלם ביחד, והרוטב הוא טפל ואין צריך לברך עליו (ועוד שהרי נפטר בברכת בורא פרי האדמה), אבל אם נתמעכו ונתערבו יחד, כגון מאכל שעושין שמערבין קמח וביצים וגבינה ומטגנים ומבשלים אותו, אף על פי שהקמח הוא המועט, מכל מקום כיון שהוא מחמשה מיני דגן הוא חשוב ומברכין עליו בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה. ואמנם דוקא כשנותנים את הקמח בשביל שיתן טעם, אבל אם לוקחין רק מעט קמח לדבק בעלמא, כמו שהוא הדרך שמתקנין מיני לפתן במעט קמח, וכן אופין מעשה אופה משקדים וסוכר וביצים. ונותנים בו רק מעט קמח לדבק בעלמא, אז בטל הקמח ואין מברכין רק על העיקר. וכן רוטב שמבשלין ומתקנין אותו עם קצת קמח קלוי ומטוגן בחמאה, אין מברכין על הרוטב כי אם שהכל. אבל אם הוא בורר את הפירורים המטוגנין ואוכלם בפני עצמם, צריך לברך עליהם בורא מיני מזונות, ואם אוכל מהם כזית צריך לברך אחריהם על המחיה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nעל היין מברכין בורא פרי הגפן ולאחריו על הגפן וכו', ואין חילוק ביין אפילו הוא עדיין תוסס ואפילו זב מעצמו ואפילו יין מבושל או קונדיטין, דהיינו שנתנו לתוכו דבש ובשמים או לענה שהוא מר, אפילו היין מריח כחומץ, כיון שיש לו טעם יין הוי יין לענין ברכה. אבל אם נתחמץ בענין שיש בני אדם שנמנעין לשתותו מפני חמיצתו, יש ספק בברכתו (ואף שיכול לברך בתחלתו שהכל, עדיין יש ספק בברכה אחרונה) ולכן אין לשתותו אלא אם כן יברך תחלה על יין טוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחרצנים שהוציאו מהם יין רק על ידי דריכה, ולא נעצרו בבית הבד, אם נתנו עליהם מים אפילו לא מצאו יותר ממה שנתנו, או אפילו מצאו פחות מכל מקום אם טעמו יין מברכין עליו בורא פרי הגפן. אבל אם נעצרו החרצנים בבית הבד, ואחר כך נתנו עליהם מים או שנתנו מים על שמרי יין אינו אלא כמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nיין שנתערב במים, אם אין ביין אלא אחד מששה חלקים שבמים, ודאי בטל היין ואינו רק כמים, ואם יש בו יין יותר, אם דרך אנשי המקום למזוג אותו כל כך ולשתותו במקום יין מברך עליו בורא פרי הגפן ולאחריו על הגפן, ואם לא, בטלה דעתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשם שהפת אם קבע עליה פוטרת כל מיני מאכל, כך היין אם קובע עצמו לשתות יין פוטר שאר משקין מברכה ראשונה ומברכה אחרונה. ודוקא אם המשקין היו עומדין לפניו בשעה שבירך על היין או שהיה על כל פנים בדעתו לשתות אותן משקים, אבל אם לא היו לפניו ולא היתה דעתו עליהם הוי ספק אם צריך לברך עליהם או לא. על כן ימנע את עצמו מהם עד לאחר שיברך ברכה אחרונה על היין, או שיברך על איזה דבר מאכל שהכל ויכוין לפטור גם את המשקין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לא קבע את עצמו לשתות יין אלא שתה דרך ארעי, וגם לא היתה דעתו לשתות משקים אחרים, אלא דאכתי איכא ספק בברכה אחרונה, אם נפטרה בברכת על הגפן שיברך על היין או לא, על כן יש לאכול איזה פרי שיברך אחריו בורא נפשות רבות לפטור גם את המשקין.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמקדש על היין ודעתו לשתות יין שרף או קפה, יש ספק אם נפטרו בברכה שעל היין או לא, על כן יש לו לכוין שלא לפטרם, ואף על פי כן יברך על מעט סוכר שהכל לפטור גם את המשקין.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשמברך על היין בתוך הסעודה, ויש שם גם אנשים אחרים יאמר: סברי רבותי, רצונו לומר תנו דעתכם לשמוע, כדי שיפסקו מאכילתם לשמוע הברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nשתו מיין אחד, בין בתוך הסעודה בין שלא בתוך הסעודה, והביאו להם יין אחר אינו מברך עליו בורא פרי הגפן, כיון שלא נמלך ולא אסח דעתיה מיין, אבל מברך עליו הטוב והמטיב וכן אם הביאו להם עוד יין שלישי מברכים גם כן עליו הטוב והמטיב, וכן על הרבה (ומעובדא דרבי על כל חבית וחבית שהיה פותח, היה מברך הטוב והמטיב).\n\n\n\n\n",
+            "\nואם היה נמלך ממש באופן שצריך לברך שנית בורא פרי הגפן, מברך תחלה הטוב והמטיב ואחר כך בורא פרי הגפן.\n\n\n\n\n",
+            "\nהא דמברכינן הטוב והמטיב דוקא בסתם, שאינו ידוע שהשני גרוע מן הראשון, אף על פי שאינו ידוע אם משובח מן הראשון, אבל אם ידוע שהוא גרוע מן הראשון אין מברכין עליו. אך כשהוא בריא לגוף יותר מן הראשון, אף על פי שהוא גרוע בטעם, מברכין עליו הטוב והמטיב.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו היה להם מתחלה שני יינות, אלא שלא היו לפניו יחד כשבירך בורא פרי הגפן מברך על השני המשובח הטוב והמטיב אבל אם היו שניהם לפניו על השלחן, אינו מברך הטוב והמטיב ��לא בורא פרי הגפן מברך על המשובח לפטור גם את הגרוע.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מברכין הטוב והמטיב אלא אם יש עוד מן היין הראשון ורוצים לשתות את השני משום שנוי יין, אבל אם מחמת שהיין הראשון כלה מביאין את השני, אין מברכין עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מברכין הטוב והמטיב אלא כשיש אחר עמו שהוא שותה גם כן משני היינות, דהכי משמע הטוב לו והמטיב לחברו, והוא הדין אם אשתו ובניו עמו, אבל אם הוא יחידי אינו מברך עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהאורח שמיסב אצל בעל הבית, אם הבעל הבית נותן את הקנקן על השלחן שישתה מי שירצה כמו שעושין בסעודות גדולות, אם כן היין הוא כמו בשותפות ומברכין הטוב והמטיב, אבל אם הבעל הבית נותן לכל אחד כוסו, אין מברכין הטוב והמטיב כיון שאין להם שותפות ביין, ואפילו הבעל הבית אינו מברך.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחד יכול לברך להוציא את כולם, ויאמר תחלה: סברי וכו' שיתנו לב לשמוע ויענו אמן שיצאו בברכתו, ודוקא כשיש לכל אחד כוסו לפניו שיטעום מיד, שלא יהא הפסק בין הברכה לשתיה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם מברך ברכת המזון על כוס יין אחר, אינו צריך לברך עליו הטוב והמטיב, שהוא יוצא במה שאמר בברכת המזון הטוב והמטיב.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכתיב לה' הארץ ומלואה שהכל הוא כמו הקדש, וכמו שאסור ליהנות מן ההקדש עד לאחר הפדיון, והנהנה מן ההקדש בלא פדיון מעל, כמו כן אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, והברכה היא הפדיון, והנהנה בלא ברכה כאלו מעל בקדשי ה' יתברך שמו. ואין שיעור לברכה ראשונה שאפילו אוכל או שותה כל שהוא, חייב לברך ברכה ראשונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאף על שבדיעבד אם טעה ובירך שהכל על כל דבר, אפילו על פת או יין יצא, לכתחלה אסור לעשות כן, אלא צריך ללמדו להבין איזה ברכה יברך על כל מין ומין. ואך בדבר שאי אפשר לו להתברר מאיזה מין הוא, שנסתפקו הפוסקים ואי אפשר להכריע אז יוצאין בברכת שהכל, ואם הוא דבר שיכול לפטרו בתוך הסעודה עדיף טפי.\n\n\n\n\n",
+            "\nהדבר שמברכין עליו, לאכלו או לשתותו או להריח בו, או לעשות בו מצוה, צריך שיקח אותו קודם הברכה ביד ימינו, ויכוין איזו ברכה הוא צריך לברך עליו, כדי שכשיזכור את השם שהוא עיקר הברכה ידע מה שיסיים ויברך. ואם לא אחזו כלל, אלא שהיה לפניו כשבירך עליו יצא, אבל אם לא הי לפניו כלל כשבירך, אלא שהביאו לו אחר כך, אף על פי שבשעת הברכה היתה דעתו עליו, לא יצא, וצריך לברך שנית.\n\n\n\n\n",
+            "\nנטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו, ונפל מידו ונאבד או נמאס עד שאינו ראוי לאכילה, וכן אם בירך על כוס משקה ונשפכה הכוס, אם יש לפניו עוד ממין זה וגם דעתו היתה לאכול או לשתות יותר ממה שלקח בידו, ואם כן היתה הברכה גם על הנשאר, ואינו צריך לברך שנית, אבל בסתם לא חלה הברכה רק על מה שהיה בידו, וצריך לברך שנית. וכן אפילו אם היתה דעתו לאכול או לשתות יותר, אלא שלא היה לפניו בשעת הברכה, והובא לו עתה צריך לברך שנית, אפילו בענין שאם היה אוכל או שותה את הראשון לא היה צריך לברך על זה שהובא לו, הכא שאני.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך שלא יפסיק יותר מכדי דיבור בין הברכה לאכילה, ואפילו בשעת לעיסה אסור להפסיק עד שיבלע (דהא על הלעיסה אינו צריך ברכה). ואם הפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה שלא מענין האכילה, צריך לחזור ולברך, אבל אם שהה בשתיקה אינו צריך לחזור ולברך, ושהיה שהוא לצורך האכילה לא חשיב הפסק כלל. ולכן כשרוצה לאכול פרי גדול ולחתוך ממנו חתיכות, יברך כשהפרי שלם, משום דמצוה לברך על השלם, והשהיה לא הוי הפסק מש��ם שהוא לצורך האכילה, אך כשרוצה לאכול איזה פרי ואין לו יותר, ויש לחוש שמא פרי זו מתולעת שאינה ראויה לאכילה, יפתחנה ויבדקנה קודם הברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשותה מים ושופך מעט קודם שתייתו, משום חשש מים הרעים, ישפוך קודם שיתחיל לברך ולא אחר הברכה משום בזיון הברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהטועם את התבשיל אם צריך מלח וכיוצא בו ופולט, אינו צריך לברך אבל אם בולע יש ספק אם צריך לברך כיון שהוא בולע, או אין צריך לברך כיון שאין כוונתו לאכילה, ולכן יזהר שיכוין ליהנות ממנו בתורת אכילה ויברך עליו ויבלע.\n\n\n\n\n",
+            "\nהאוכל או שותה לרפואה, אם הוא דבר מוטעם ונהנה ממנו, מברך עליו לפניו ולאחריו ברכה הראויה לו, ואפילו הוא דבר איסור, כיון שהתורה התירה לו עתה, צריך הוא לברך עליו, ואם הוא דבר מר שאינו נהנה ממנו אינו מברך עליו. השותה ביצה חיה לצחצח קולו, אף שאינו נהנה מטעמו, נהנה הוא ממזונו דמיזן זיין ומברך עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנכנס לו דבר בגרונו ושותה משקין או אוכל חתיכת פת לבלעו, או שאר דבר שנהנה ממנו, צריך לברך עליו לפניו ולאחריו, אבל אם שותה מים שלא לצמאו אלא כדי להבליע מה שנכנס לו בגרונו או לצורך אחר, לא יברך לפי שאין הנאה לאדם בשתיית המים אלא כשהוא שותה לצמאו.\n\n\n\n\n",
+            "\nשכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הוא דבר שאף אם יפליטו לא יהא נמאס, יפליטו לתוך ידו ויברך עליו, ולא יברך עליו בעודו בפיו משום דכתיב ימלא פי תהלתך, ואם הוא דבר שאם יפליטו יהא נמאס, כיון דאסור לאבד אוכלין, מסלקו בפיו לצד אחד ומברך עליו. ואם אירע לו כן במשקין שאי אפשר לו לסלקן לצד אחר, אזי אם יש לו עוד משקין יפלוט אלו לאיבוד, ואם אין לו יותר והוא דחוק על זה המעט שבתוך פיו, בולען ויברך אחר כך ברכה ראשונה (דכיון דנזכר בעודו בפיו, דומה קצת לעובר לעשייתו), אבל ברכה אחרונה לא יברך, אך אם הוא יין ושתה רביעית יברך גם ברכה אחרונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיו לפניו שני מינים שברכותיהם שוות, כגון אגוז ותפוח שיכול לברך על אחד ולפטור גם השני חייב לעשות כן, ואסור לו לברך על אחד בכוונה שלא לפטור את השני, כדי לברך גם עליו בפני עצמו, משום דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה, ויברך על היותר חשוב ונפטר השני אף על פי שלא היתה כוונתו לפוטרו. אבל אם בירך על זה שאינו חשוב אינו נפטר החשוב אלא אם כן היה דעתו לפוטרו. אבל אם בירך בסתם צריך לחזור ולברך על החשוב, דאינו בדין שיפטור שאינו חשוב לחשוב דרך גררא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל אם הם שני מינים, כגון פרי העץ ופרי האדמה או הדבר שברכתו שהכל, אף על גב דבדיעבד אם בירך על כולם שהכל, או שבירך על פרי העץ בורא פרי האדמה יצא, מכל מקום לכתחלה אסור לעשות כן, אלא יברך על כל אחד ואחד ברכה המיוחדת לו, וברכת בורא פרי העץ קודמת, ואפילו יש לפניו יין וענבים, ורוצה לשתות יין קודם ומברך בורא פרי הגפן, אף על פי שאם הוא מתכוין לפטור בברכה זו גם הענבים, יכול לפטרו, מכל מקום לכתחלה לא יעשה כן, אלא יכוין שלא לפטור את הענבים, כדי לברך גם עליהם ברכה המתוקנת שהוא בורא פרי העץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכל הדברים חוץ מן הפת אם שינה מקומו, אף על פי שלא הסיח דעתו נחשב כמו היסח הדעת, ולכן מי שאוכל או שותה בחדר אחד ואחר כך הולך לחדר אחר לגמור שם אכילתו ושתיתו, אפילו ממין הראשון, ואפילו אוחז בידו את המאכל או המשקה ונושאו אל החדר האחר, מכל מקום צריך לברך עליו שם מחדש ברכה ראשונה, אבל ברכה אחרונה על מה שאכל תחלה אינו צריך, ��י הברכה שיברך בסוף תעלה לשניהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן אם הלך לחוץ ואחר כך חוזר למקומו לגמור אכילתו, צריך לברך מחדש ברכה ראשונה, במה דברים אמורים כשהוא אוכל לבדו, או כשהוא אוכל עם אחרים וכולם שינו את מקומם, אבל אם אחד נשאר על מקומו, אזי גם אלו שהלכו כיון שדעתם לחזור לכאן אל זה שנשאר כאן ולגמור כאן אכילתן, לכן כשחוזרין ואוכלין או שותין אינם צריכים לברך מחדש דכיון שנשאר כאן אחד לא נתבטל הקביעות, וכולם חוזרין לקביעותן ונחשב הכל כסעודה אחת.\n\n\n\n\n",
+            "\nבחדר אחד מפינה לפינה אף על פי שהחדר גדול מאוד לא הוי שינוי מקום.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אוכל פירות בגן שהוא מוקף מחיצות, ובירך על פירות מאילן אחד על דעת לאכול גם מאילנות אחרים, יכול לאכול גם מאילנות אחרים אף על פי שאינו רואה מקומו, כל שלא הסיח דעתו, ואין צריך לברך שנית. אבל אם אין הגן מוקף מחיצות ומכל שכן מגן זה לגן אחר לא מהני דעתו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nעל פירות האילן חוץ משבעת המינים ועל כל פירות האדמה וירקות, וכל דבר שאין גדולו מן הארץ, מברך לאחריהם בורא נפשות וכו' ואפילו אכל ושתה נפטר בברכה אחת.\n\n\n\n\n",
+            "\nברכה אחרונה וכן ברכת המזון אין מברכין אלא אם כן אכל כשיעור דהיינו כזית, אבל על פחות מכשיעור אין צריך ברכה אחרונה. ועל משקין יש אומרים דאינו חייב בברכה אחרונה אלא אם כן שתה רביעית, ויש אומרים דגם על משקין אם שתה כזית חייב בברכה אחרונה. ולכן לצאת מידי ספיקא יש ליזהר שלא לשתות אלא פחות מכזית או רביעית, ואין חילוק בין יין שרף לשאר משקים.\n\n\n\n\n",
+            "\nדבר שהוא כברייתו דהיינו אגוז אחד או שאר פרי, ואפילו קטנית אחת, יש אומרים אף על פי שאין בו כזית מכל מקום כיון שהוא פרי שלם, מברכין אחריו ברכה אחרונה, ויש חולקין, לכן לצאת מידי ספק אין לאכול פחות מכזית. ואם נתחלק הדבר קודם האכילה בטל ממנו חשיבותיה, ולכולי עלמא אין מברכין עליו ברכה אחרונה בפחות מכזית.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל האוכלין מצטרפין לכזית, ואם אכל כחצי זית מדבר שמברכין אחריו בורא נפשות רבות וכחצי זית מדבר שמברכין עליו ברכה מעין שלש, או אפילו כחצי זית פת מברך לאחריהן בורא נפשות רבות. ונראה לי דהוא הדין אם אכל כחצי זית מפירות שמברכין לאחריהן על העץ, וכחצי זית ממין שמברכין לאחריו על המחיה, או כחצי זית פת (דהשתא אין כאן שום מין שברכה אחרונה שלו בורא נפשות רבות מכל מקום) מברך לאחריהן בורא נפשות רבות, ואם אכל כחצי זית ממין שמברכין לאחריו על המחיה, וכחצי זית פת, מברך לאחריהן על המחיה. ושתיה עם אכילה אין מצטרפין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאכל כחצי זית ושהה, וחזר ואכל כחצי זית, אם מתחלת האכילה הראשונה עד סוף האכילה לא היה זמן יותר כי אם כדי אכילת פרס, מצטרפין שתי האכילות ומברך ברכה אחרונה, אבל אם שהה יותר אין מצטרפין. ובשתיה אפילו שהה פחות מזה אין מצטרפין.\n\n\n\n\n",
+            "\nשתה משקה חמה במעט מעט (כמו תה או קפה) כיון שאינו שותה בפעם אחת כשיעור אף על פי שדרך שתייתה בכך, מכל מקום אין מצטרפין ואינו מברך ברכה אחרונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבעה מינים נשתבחה ארץ ישראל, דכתיב ארץ חטה, ושעורה, וגפן, ותאנה, ורמון, ארץ זית שמן, ודבש, ובתר הכי כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ואכלת ושבעת וברכת וגו'. וכיון שבלחם מבואר בתורה ואכלת ושבעת וברכת, לכן על הלחם מחמשת מיני דגן שהן חטה ושעורה המפורשין, ומכוסמין ושבולת שועל ושיפון שהם גם כן נכללין בחטה ושעורה, מברכין אחריו ברכת המזון שהן שלש ברכות שלמות, וגם ברכת הטוב והמטיב (שנתקן אחר כך ביבנה). אבל כל שאינו לחם גמור אלא מיני מזונות מאלו חמשת מיני דגן, וכן על הגפן דהיינו יין וגם ענבים, בין לחים בין יבשים בין גדולים בין קטנים, ותאנים ורמונים וזיתים ותמרים שהם דבש האמור בתורה, לפי שמהם זב הדבש, על כל אלו מברכין ברכה אחרונה ברכה אחת מעין שלש, שהיא כוללת בקצור השלש ברכות וגם הטוב והמטיב שבברכת המזון.\n\n\n\n\n",
+            "\nבברכה מעין שלש שלאחר מיני מזונות, פותח על המחיה ועל הכלכלה, וחותם ונודה לך על הארץ ועל המחיה, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה. ועל היין פותח על הגפן ועל פרי הגפן, וחותם על הארץ ועל פרי הגפן, ברוך אתה ה' על הארץ ועל פרי הגפן. ועל הפירות פותח על העץ ועל פרי העץ, וחותם על הארץ ועל הפירות, ברוך אתה ה' על הארץ ועל הפירות (ובארץ ישראל או אפילו בחוץ לארץ אם אכל מפירות ארץ ישראל אומר על הארץ ועל פירותיה). אכל מיני מזונות וגם שתה יין, כולל שניהם בברכה אחת, וכן פירות ויין, ואפילו ענבים ויין, פירות ומיני מזונות, או אפילו מיני מזונות ויין ופירות, כולל שלשתן ויקדים על המחיה ואחר כך על הגפן ואחר כך על העץ. וכשכולל על המחיה עם שאר מין, לא יאמר בחתימה ועל הכלכלה, אלא יאמר ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן, או על המחיה ועל הפירות, או על המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות. וכבר נדפס הנוסחא בסידורים וצריך כל איש ישראל להיות בקי בברכה זו בעל פה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת ויום טוב וראש חדש מזכירין בה מענינא דיומא, ואם שכח ולא הזכיר אין מחזירין אותו.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש להחמיר בברכה זו כמו בברכת המזון בדברים שנזכרו בסימן מ\"ד סעיף ו'.\n\n\n\n\n",
+            "\nבברכת בורא נפשות יש אומרים שבראת, ויש אומרים שברא וכן עיקר, ופירוש של הברכה הוא: בורא נפשות רבות וחסרונן, שברא הנפשות וגם מחסורן, דהיינו כל צרכי סיפוקן, שהם דברים הכרחיים לצורך קיום חיותן, כמו הלחם והמים, וגם על כל שאר הדברים שברא שאינם הכרחיים כל כך, אלא להתענג בהם כמו פירות וכדומה אנו מברכים אותך, חי העולמים. צריכין לומר החי\"ת בפתח (הגאון רבי אליהו מווילנא זכר צדיק לברכה הסכים עם הפוסקים שכתבו לחתום הברכה בשם, ולומר ברוך אתה ה' חי העולמים).\n\n\n\n\n",
+            "\nאכל פירות שברכה אחרונה שלהם ברכה מעין שלש, וגם פירות העץ שברכה אחרונה שלהם הוא בורא נפשות, מברך ברכה מעין שלש, וכיון שהוא מזכיר בהם פרי עץ נפטרים בזה כל פרי עץ שאכל. אבל אם נתחייב ברכת בורא נפשות על מין אחר, אינו נפטר בברכה מעין שלש, ויברך תחלה ברכת מעין שלש ואחר כך בורא נפשות.\n\n\n\n\n",
+            "\nלכתחלה אסור לאדם לצאת ממקומו, או לעסוק באיזה דבר עד שיברך ברכה אחרונה, שמא ישכח מלברך. ובדיעבד כשיצא ממקומו, אם הוא צריך לברך בורא נפשות רבות יכול לברך במקום שהוא שם, אבל אם צריך לברך ברכה מעין שלש, צריך שיחזור למקומו כמו בברכת המזון לעיל סימן מ\"ד סעיף ט'.\n\n\n\n\n",
+            "\nאכל ושתה ולא בירך מיד ברכה אחרונה, יכול לברך עד שעת עיכול, דהיינו כל זמן שאינו תאב לאכול פירות, ולאחר שתיה כל זמן שאינו צמא, ולאחר זמנים אלו אינו יכול לברך עוד. ומי שאינו בקי לשער, ראוי לו כשנזכר שלא בירך ברכה אחרונה, יברך על מין ממין שאכל, ויברך ברכה אחרונה לפטור גם את הראשון.\n\n\n\n\n",
+            "\nאכל או שתה והקיא, לא יברך ברכה אחרונה דלא גרע מנתעכל.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nעל פירות הגדלים באילן מב��כין בורא פרי העץ, ועל פירות הגדלים באדמה והם כל מיני ליפתן וירקות וקטניות \"וטאטארקע\" (תירס) ועשבין מברכין בורא פרי האדמה. ולא נקרא אילן זה שהענפים שלו נשארים גם בחורף, ומוציא אחר כך עלים מן הענפים, ואפילו הם דקים כגבעולי פשתן, אבל אם הענפים כלים לגמרי בחורף, ואינו נשאר רק השורש לא נקרא אילן, ומברכין על הפירות בורא פרי האדמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל דבר שאין גדולו מן הארץ, כמו בשר, דגים, חלב, גבינה, וכן על כל מיני משקים חוץ מן היין ושמן זית מברכין שהכל, ותיבת נהיה יש לומר היו\"ד בקמץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nכמהין ופטריות (שוואמען), אף על פי שהן גדלין מלחלוחית הארץ, יניקתן אינה מן הארץ אלא מן האויר, ולכן אינן נקראין פרי האדמה ומברכין עליהן שהכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מברכין בורא פרי העץ, או בורא פרי האדמה אלא על דבר שהוא טוב לאכול חי, וגם הדרך הוא לאכלו חי. אבל אם אין הדרך לאכלו חי אלא במבושל, אף על פי שהוא טוב למאכל גם כשהוא חי, מכל מקום אינו חשוב כל כך ואין מברכין עליו ברכתו אלא כשאוכלו מבושל, אבל אם אכלו חי אינו מברך עליו אלא שהכל. וכבוש הרי הוא כמבושל, ולכן על כרוב (קרויט) כבוש מברכין בורא פרי האדמה, וכן מליח הוא כמבושל לענין זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל הצנון מברכין בורא פרי האדמה, וכן על שומים ובצלים כשהן רכין, ודרכו לאכלם חיין, אף על פי שעל פי הרוב אין אוכלין אותם רק עם פת, מכל מקום גם אם אכלם בלא פת מברכין עליהם בורא פרי האדמה, אבל אם הזקינו שהם חריפים מאד ואין דרכן לאכלם חיין, מי שאכלם חיין מברך עליהם שהכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nדברים שהם טובים יותר כשהם חיין מכשהם מבושלים שהבישול מגרע אותן, אין מברכין עליהם כשהם מבושלים אלא שהכל. ואף על פי שבישלם עם בשר ועל ידי הבשר נשתבחו, מכל מקום הבשר הוא העיקר ואין מברכין עליהם אלא שהכל. אבל אם בישלן באופן שהן העיקר ומכל מקום נשתבחו, כגון שטיגנם בשומן או בדבש וכיוצא בו, מברכין עליהם הברכה הראויה להם, דמה לי אם נתבשלו במים או בשומן ודבש.\n\n\n\n\n",
+            "\nמיני פירות הגרועים, הגדלים על אטדים וקוצים או בשאר אילנות שיצאו מאליהם ולא נטעי להו אינשי, כמו תפוחי יער וכדומה, שכשהם חיין אינם ראוין לאכילה, אף על פי שבישלם או טיגנם בדבש וסוכר והם ראוין לאכילה, אין מברכין עליהם אלא שהכל, אבל לוזין (מיני אגוז) אף על פי שגדלים ביער חשובים הם, ומברכין עליהם בורא פרי העץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nעשבים הגדלים מאליהם בלי זריעה, אף על פי שהם ראוין לאכול חיין, ואפילו בישלם והוא מאכל חשוב, מכל מקום כיון שאין זורעין אותם אינם חשובים פרי ומברכין עליו שהכל. אבל חסה וכדומה שנזרע מברכין עליו בורא פרי האדמה, וגם בעשבים הגדלים מאליהם, אם יש בהם פירות חשובים כגון \"יאגדעס\" (תות יער) \"ומאלינעס\" (פטל) מברכין עליהם בורא פרי האדמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nדבר שאינו עיקר הפרי אינו חשוב כמו הפרי עצמו, אלא יורד מדרגה אחת, שאם הוא עץ מברכין על הטפל בורא פרי האדמה, ואם הוא פרי האדמה מברכין על הטפל שהכל. ולכן אילן צלף (קאפערנבוים) שהעלין שלו ראוין לאכילה, ויש בעלין כמו תמרים בולטים, כמו בעלין של ערבה, ואביונות הן עיקר הפרי וקפריסין הן הקליפה שסביב הפרי, כמו קליפות האגוזין וראוי גם כן לאכילה, על האביונות שהן עיקר הפרי מברך בורא פרי העץ, ועל העלין ועל התמרות ועל הקפריסין בורא פרי האדמה. וכן על עלי ורדים (שושנים) שנרקחו בדבש וסוכר מברכין בורא פרי האדמה, אף על פי שגדלים באיל�� מפני שאינן עיקר הפרי. וכן קליפות תפוחי זהב שנרקחו בדבש וצוקער מברכין עליהם בורא פרי האדמה, ועל קליפות קישואין שמטגנין בדבש וסוכר מברכין עליהם שהכל. ועל השרביטין מהקטניות שזורעין בשדות אף על פי שהן מתוקים אם אכלן בלא הקטניות מברכין עליהם שהכל. ואלו שזורעים בגנות על דעת לאוכלם חיין בשרביטיהם אפילו כשאוכל השרביטין לחוד, יש לברך בורא פרי האדמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nגרעינין של פירות אם הם מתוקים, מברך עליהן בורא פרי האדמה, אבל גרעינים המרים אינם נחשבים כלל, ואם אוכלן כך אינו מברך עליהם כלל, ואם מתקן על ידי האור וכדומה מברך עליהם שהכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nשקדים המרים, כשהם קטנים שאז עיקר אכילתן היא הקליפה שאינה מרה, ועל דעת כן נוטעין אותן, מברך עליהן בורא פרי העץ, וכשהם גדולים שאז עיקר האכילה הוא מה שבפנים והוא מר, אם אוכלן כך אינו מברך כלל, אבל אם מתקן על ידי האור או דבר אחר, כיון דפרי נינהו וגם על דעת כן נוטעין אותן מברך עליהן בורא פרי העץ. שקדים המחופין בסוכר אף על פי שהסוכר הוא הרוב, מכל מקום מברכין עליהם בורא פרי העץ \"וקאלמוס\" מחופה בצוקער מברכין רק שהכל, כי הקאלמוס אינו פרי.\n\n\n\n\n",
+            "\nפירות שלא נגמר בישולן על האילן, אפילו בישלם או טיגנם בדבש וכדומה, כמו שהוא הדרך לטגן פירות שלא נגמרו בדבש או סוכר, מברך עליהם שהכל. אך על אתרוג מטוגן בדבש או בסוכר יש לברך בורא פרי העץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nנובלות, והן פירות שנשרפו מן החום ונבלו ונפלו מן האילן קודם שנתבשלו, כיון שהוא דבר שנתקלקל אין מברכין עליו רק שהכל. וכן פת שעיפשה ותבשיל שנתקלקל קצת מברכין עליהן שהכל. אבל אם נתקלקלו לגמרי עד שאינן ראוין לאכילה אין מברכין עליהן כלל. וכן חומץ גמור (שמבעבע כששופכין אותו על הארץ) אין מברכין עליו כלל, ואם ערבו במים עד שראוי לשתיה מברכין עליו שהכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nויש מיני פירות שדרכן בכך שאינן מתבשלות לעולם על האילן, אלא לאחר שנוטלין מן האילן מניחין אותן בתוך קש ותבן וכדומה ועל ידי כך מתבשלים כגון האגסים (בירנען) הקטנים (אשריצין) כיון שדרכן בכך מברכין עליהן בורא פרי העץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש מיני פירות שאין בהם אלא שרף בעלמא כנוס בתוך החרצנים ונקראים \"קאלינעס\" ואינן ראויין לאכילה, אלא מוצצין אותן וזורקין הקליפות, מברכין על מציצה זו שהכל (דכיון שעיקרו אינו אלא למשקה היוצא ממנו, אין עליו שם פרי כלל), ואפילו הוא בולע גם הקליפה והגרעין אינו מברך רק שהכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מברכין בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה אלא כשניכר במקצת שהוא פרי, אבל אם נתרסק עד שאינו ניכר כלל מה הוא, כגון \"לעקפאר\" (ריבה, פאוועדלע, לאטווערג) שמבשלין משזיפין וקטניות שריסקן לגמרי וכדומה, מברכין עליהם שהכל. ובדיעבד אם בירך עליהם ברכה הראויה להם יצא, ואם רוב דרך אכילת אותם פירות הוא על ידי ריסוק שמרסקין אותם לגמרי מברכין עליהם אף לכתחלה ברכה הראויה להם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאורז ודוחן (הירז ורייז) שנתבשלו, אם לא נתמעכו מברך עליהם בורא פרי האדמה, ואם נתמעכו או שטחנם ועשה מהם פת, יש חילוק בין אורז לדוחן, כי מצד הדין על האורז מברך בורא מיני מזונות ועל הדוחן שהכל, אלא שיש לנו ספק אם אורז הוא \"הירז\" ודוחן \"רייז\" או להיפוך, לכן ירא שמים לא יאכל בין הירז בין רייז שנתמעכו אלא בתוך הסעודה. ובשעת הדחק שאין לו פת מברך בין על הירז בין על רייז שהכל, ולאחריהם בורא נפשות, על פת העשוי מקטניות לחם (העשויים מקמח תירס וכדומה) אפילו במקומות שדרכם בלחם זה מברכין עליו שהכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל הסוכר מברך שהכל, וכן המוצץ קנים מתוקות, שהכל. וכן \"צימרינד\" (קנמון) \"ולאקריץ\" שכוססין ובולעין רק טעם ופולטין העיקר מברכין שהכל.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל הפירות וירקות שסחטן והוציא מהן משקין, מברך על המשקין שהכל, וכן דבש הזב מן התמרים, כי אין משקה נקראת פרי רק היין ושמן זית, והיין שהוא חשוב מאד קבעו לו ברכה מיוחדת בורא פרי הגפן, ושמן זית שהוא גם כן חשוב, אם נהנה ממנו כענין שהוא צריך לברך עליו מברכין עליו בורא פרי העץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nפירות שאין דרכם לבישול אלא לאכלם חיין, אם בשלם מברך על הרוטב שהכל, אבל פירות שדרכם ליבשם ולבשלם והם שכיחים לרוב ונטעי להו אדעתא דהכי, אם בשלם כדי לאכול הפירות וגם לשתות את הרוטב מברך על הרוטב בורא פרי העץ, ואפילו אינו אוכל מן הפירות, וכן קטניות וירקות במקום שדרכם לבשלם, לאכלם וגם לשתות הרוטב, מברך על הרוטב בורא פרי האדמה, ואפילו אינו אוכל מן המאכל (והחילוק שבין זה למה שכתוב בסעיף א', יש אומרים משום דהתם אין דרכם בכך לסחוט את הפירות או ירקות להוציא מימיהם והכא דרכם בכך. ויש אומרים משום דיותר נכנס טעם הפרי והירק במים שמבשלין אותן בהם, מאשר הוא במשקה שזב מהן) אבל אם אין כוונת הבישול רק בשביל הפירות או הירקות, אזי כשאינו אוכל מן הפירות והירקות אלא שותה את הרוטב לבד מברך שהכל, ואם בשלן עם בשר ביחד אפילו אם כוונת הבישול גם בשביל הרוטב, לעולם מברך על הרוטב שהכל, כי הבשר הוא העיקר.\n\n\n\n\n",
+            "\nפירות ששראם או בישלם רק בשביל הרוטב מברך עליו שהכל, ולכן מברכין על תה או קפה שהכל, וכן על השכר, בין שהוא מתמרים בין שהוא משעורים.\n\n\n\n\n",
+            "\nירקות או פירות שכובשין אותם במים שיתחמצו, אף על פי שדרכם בכך, כגון גורקען, אוגרקיס, ראהטע ריבען, צוויקעל, בוראקיס, קרויט (מלפפונים, סלק, כרוב), מכל מקום אין מברכין על הרוטב כי אם שהכל. ואף על פי שטעם הירק והפרי ברוטב, מכל מקום הואיל ואין עיקר הכביש בשביל שיתנו טעם במים, אלא בשביל שגם המה בעצמם יתוקנו על ידי הכבישה לכן מברכין רק שהכל, ומכל מקום אם אכל תחלה את הירק ובירך בורא פרי האדמה ואחר כך רוצה לשתות גם הרוטב, יש ספק אם צריך לברך על הרוטב כי שמא יצא בברכת בורא פרי האדמה גם על הרוטב, לכן לא יעשה כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן פירות וירקות וקטניות וכדומה שבשלם במשקה שיש לה טעם בעצמותה, כגון בחומץ או \"בבארשט\" או בחלב, מברכין על הרוטב שהכל, ואם אכל תחלה את המאכל יש ספק אם אין הרוטב נפטרה בברכה זאת.\n\n\n\n\n",
+            "\nצמוקין שיש בהן לחלוחית כל כך שאם היו דורכין אותם יצא מהם דבשם, אם כתשם ושרה אותם במים לצורך שתיה ולא לצורך אכילת הצמוקין, אם שרה שלשה ימים ותוסס, ולאחר שלשה ימים עירה מהם את המשקה לכלי אחר, הרי משקה זו יין גמור, מברכין עליו בורא פרי הגפן ולאחריו ברכה מעין שלש, ובכל מקום שצריכין כוס יין יוצאין בו, וצריכין לראות שיהיו הצמוקין יותר מחלק ששית שבמים, ומשערין את הצמוקין כמו שהיו בלחותן קודם שנתייבשו. ודוקא כשנעשה על ידי שריה, אבל אם בישל הצמוקין במים, אינו נעשה יין על ידי הבישול. ואם שרה או בישל את הצמוקין על דעת לאכול גם את הצמוקין, יש כמה ספיקות בברכה שעל המשקה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאם אכל שני דברים או אוכל ושותה והאחד עיקר אצלו והשני הוא טפל לו, שאין כוונתו לאכלו אלא בשביל ה��יקר, ואם לא היה לו העיקר לא היה אוכל כלל את הטפל, כגון שחלש לבו, וכדי לחזק לבו אוכל דג מליח או צנון, אלא מפני שהם דברים חריפים אוכל גם מעט פת, או דבר אחר למתק החריפות, וכן אם מתאוה לשתות יין שרף ושותה, ובכדי למתק החריפות אוכל אחריו מעט פת, או איזה פרי, מברך רק על העיקר, ועל הטפל אינו צריך לברך לא לפניו ולא לאחריו, כי נפטר בברכה שעל העיקר וגם נטילת ידים אינו צריך.\n\n\n\n\n",
+            "\nודוקא אם אוכל את העיקר תחלה ואחר כך את הטפל, ובשעה שבירך על העיקר היה דעתו לאכול גם את הטפל, או שהוא רגיל בכך דהוי כאלו היתה דעתו לכך ואוכל את הטפל באותו מעמד, לאפוקי אם הלך בנתיים לחדר אחר שאז צריך לברך גם על הטפל.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן אם אוכל מתחלה את הטפל ואחר כך את העיקר, כגון שרוצה לשתות יין או יין שרף וכדי שלא לשתות אליבא ריקנא, אוכל תחלה איזה דבר קטן, צריך לברך גם על הטפל. אמנם כיון שהוא רק טפל עתה יש אומרים דירד מברכתו ואין מברכין עליו רק שהכל, ויש חולקין. ולהוציא את עצמו מידי ספיקא, ישתה תחלה קצת מן העיקר, ויברך עליו לפטור את הטפל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם כוונתו לשניהם, כגון שהוא שותה יין שרף ואוכל גם מיני כיסנין ודובשנין \"עוגת דבש\" או מרקחת וכדומה, צריך לברך על שניהם, ויברך תחלה על הכיסנין או על המרקחת שהם חשובים, ואחר כך מברך על היין שרף. ומכל שכן אם אוכל פת כיסנין ושותה גם כן קפה, שצריך לברך על שניהם דהיינו תחלה על הפת כיסנין ואחר כך על הקפה שהרי כוונתו לשניהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nשני מינים שנתבשלו יחד, אם כל מין מובדל לעצמו מברך על כל מין בפני עצמו ברכה ראויה לו, אבל אם נתמעכו ונתדבקו אזי אזלינן בתר רובא, ומה שהוא הרוב זהו עיקר ומברכין עליו והשני נפטר. אך אם אחד הוא מחמשת מיני דגן אף על פי שהוא המיעוט הוא העיקר.\n\n\n\n\n",
+            "\nמאכל שנתן לתוכו חלב או מרק לאכלם ביחד, אם עיקר כוונתו המאכל, אזי מברך רק עליו והחלב או המרק טפלים, ואם כוונתו רק על המרק והחלב מברך עליהם והמאכל הוא טפל, ואם כוונתו על שניהם (ואין ברכותיהן שוות) מברך תחלה על המאכל ואוכל ממנו מעט, ואחר כך מברך שהכל על המרק או על החלב, ואין הולכין בזה אחר הרוב, ואפילו אם המאכל הוא מין דגן אינו נחשב עיקר לענין זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשמים שחוקים שעירבן עם צוקער, הבשמים הם העיקר ומברכין עליהם ברכה הראויה להן. על אגוז \"מושקאט\" בורא פרי העץ, על \"צימרינד\" (קנמון) בורא פרי האדמה, וכן על \"זנגביל\" (אינגבער) בורא פרי האדמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשותה שמן זית כמו שהוא, אינו מברך עליו כלל מפני שהוא מזיק לו, ואם עירבו עם שאר דברים הוא הטפל ומברך רק על העיקר, אך אם יש לו איזה מיחוש שהוא צריך את השמן לרפואה, ובכדי שלא יזיק לו הוא מערבו בשאר דבר, מאחר שעיקר כוונתו על השמן אף על פי שהוא המעוט, מברך עליו ברכתו שהוא בורא פרי העץ ופוטר את הדבר האחר, ואם הוא צמא ועיקר כוונתו לשתות למצאו, אלא שאגב הוא נותן בו שמן לרפואה מברך רק על המשקה. וכן הדין אם נותן לתוך המשקה אגוז \"מושקאט\", או מיני תבלינים, דאזלינן בתר הכוונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל מיני מרקחת, הדבש והצוקער הן טפלים ומברכין על עיקר הפרי ברכתו הראויה לו.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמי שיש לפניו מיני פירות הרבה והוא רוצה לאכול מכולם, אם ברכותיהן שוות, יברך על זה שהוא חביב לו וחפץ בו יותר, ואם שניהם שוים לו בחביבות, אזי אם יש ביניהם ממין שבעה שנשתבחה בהם ארץ ישראל יברך על זה, אף על פי שאינו אלא חצי פרי והשאר הם שלמים, ואם אין ביניהם ממין שבעה, אם אחד שלם ואחד אינו שלם, שלם עדיף; וכן אם אין ברכותיהם שוות, אלא שאחד ברכתו בורא פרי העץ ואחד ברכתו בורא פרי האדמה שצריך לברך על שניהם, אם האחד חביב עליו יברך תחלה על החביב, ואם שניהם שוים לו יברך תחלה על זה שהוא ממין שבעה אפילו הוא חצי, ואם אין ביניהם ממין שבעה, שלם עדיף. ואם שניהם שלמים או שניהם חסרים, יקדים בורא פרי העץ לבורא פרי האדמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם כולן הן ממין שבעה ושוים לו בחביבות, צריך להקדים את זה שהקדימו הפסוק. וארץ בתרא שנאמר בפסוק הפסיק את הסדר, נמצא לפי זה כי תמרים קודם לענבים, לפי שתמרים הם שני לארץ בתרא, וענבים הוא שלישי לארץ קמא. ודוקא ענבים אבל יין כיון שהוא דבר חשוב וקבעו לו ברכה לעצמו הוא קודם לכל הפירות.\n\n\n\n\n",
+            "\nהא דיש מעלה למין שבעה, דוקא כשנגמרה הפרי, אבל פרי שלא נגמרה אין לה מעלה דלא משתבח קרא במידי דלא חזי, וכן אם אכלו שלא כדרך הנאתו, כגון הכוסס חטה אין לה קדימה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש לפניו דבר שברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, וגם דבר שברכתו שהכל ורוצה לאכול משניהם, ברכת בורא פרי העץ וברכת בורא פרי האדמה קודמות שהן חשובות, לפי שהן מבוררות יותר שאינן פוטרות אלא מין אחד ושהכל היא ברכה כוללת הרבה. ואפילו אם זה שברכתו שהכל הוא חביב לו יותר, מכל מקום צריך להקדים בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nברכת בורא מיני מזונות קודמת גם לברכת היין, ומכל שכן המוציא, שהרי היא קודמת גם לברכת בורא מיני מזונות, ולכן בשבת ויום טוב כשמקדש על היין צריך לכסות את הפת שלא יראה בושתו שמקדימין לו ברכת היין. וכן בשחרית שמקדש ואוכל אחר כך מיני מזונות צריך לכסותן בשעת הקידוש.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nטעה ובירך על לחם גמור בורא מיני מזונות, או על פת כיסנין המוציא, יצא, אבל אם בירך על תבשיל אפילו ממיני דגן המוציא, לא יצא. טעה ובירך על ענבים בורא פרי הגפן, יצא. וכן אם טעה בברכה אחרונה ובירך על הגפן, יצא, שהרי גם הענבים פרי הגפן הם.\n\n\n\n\n",
+            "\nטעה ובירך על פרי העץ בורא פרי האדמה, או שהיו שתיהן לפניו וטעה והקדים לברך על פרי האדמה ונתכוין לפטור בזה גם את פרי העץ יצא, שהרי גם העץ יונק מן האדמה. אבל אם בירך על פרי האדמה בורא פרי העץ, לא יצא. ולכן אם הוא מסופק באיזה פרי אם הוא פרי העץ או פרי האדמה, ואי אפשר לו לברר בשום אופן יברך עליו בורא פרי האדמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nטעה ובירך על היין בורא פרי העץ אם נזכר מיד, יאמר תוך כדי דיבור בורא פרי הגפן, ואם לא נזכר מיד יצא בדיעבד.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל כל דבר אפילו על הפת ועל היין אם טעה ובירך שהכל, יצא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאף על פי שלכתחלה צריך לדקדק ולכוון על מה שהוא מברך. מכל מקום בדיעבד אם טעה בכוונה, כגון שלקח בידו כוס קסבור שהוא יין, ובירך על דעת שהוא יין, וקודם שאמר בורא פרי הגפן נזכר שהוא מים או שכר וסיים שהכל נהיה בדברו, אין צריך לחזור ולברך, דמשום טעות בכוונה אין צריך לחזור ולברך. וכל שכן אם טעה בהיפך שהיה סבור שהוא שכר או מים ובירך על דעת לומר שהכל, וקודם שאמר שהכל נזכר שהוא יין וסיים בורא פרי הגפן שיצא, שהרי אפילו אם היה מסיים כפי הכוונה היה יוצא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו אם סיים כל הברכה בטעות אלא שנזכר תוך כדי דיבור ותיקן אמירתו, כגון שלקח כוס מים או שכר קסבור שהוא יין ובירך בורא פרי הגפן ונזכר מיד שהוא מים או שכר וסיים שהכל נהיה בדברו, וכך היתה אמירתו בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו, יצא.\n\n\n\n\n",
+            "\nואם לא נזכר תוך כדי דיבור, צריך לברך מחדש ברכת שהכל אם הוא רוצה לשתות כוס זה. ואם היה בדעתו לשתות גם יין אחר, יקח יין וישתה מעט ואין צריך ברכה שניה כל שלא הפסיק בדיבור. ואפילו טעם תחלה מן הכוס ועל ידי טעימתו נודע לו שהוא מים או שכר, מכל מקום לא הוי הפסק בדיעבד.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nבירך על הלחם ולא היה בדעתו לאכול יותר ממה שהכין לו, כגון שקנה לו לחם או גלוסקא וסבר שיהיה לו די, ושוב נתאוה לאכול יותר ושלח לקנות לו עוד, אפילו יש לפניו עוד ממה שהכין לו בתחלה, מכל מקום צריך לברך שנית המוציא על מה שהביא לו, משום דהוי נמלך. אבל מי שיש לו לחם בביתו וחתך לעצמו חתיכה, שהיה סבר שיהיה לו די, ואחר כך נתאוה ליותר וחתך לו עוד, אף על פי שאין לו עוד מן הראשון, אינו צריך לברך שנית, דזה לא מקרי נמלך כי הדרך הוא כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nבירך על הפירות שהוא אוכל והביאו לו אחר כך עוד פירות, אם בשעת הברכה היתה דעתו כל על מה שיביאו לו, אזי אפילו אם אין לו עוד מהראשונים, ואפילו אינם ממין הראשון אלא שברכותיהן שוות אין צריך לברך שנית על אלו שהביאו לו. ואם הוא נמלך ממש, דהיינו שמתחלה לא היה דעתו לאכול רק אלו שהם לפניו, ואחר כך נמלך לאכול יותר, אזי אפילו הם ממין הראשון וגם יש לפניו עוד גם מהראשונים, מכל מקום צריך לברך שנית על אלו שהביאו לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nואם בתחלה היתה דעתו סתם לא כך ולא כך, אזי יש חילוק שאם בשעה שהביאו לו השניים לא היה לו עוד מהראשונים צריך לברך שנית, אבל אם היה לו אז עוד מהראשונים יש ספק אם צריך לברך שנית על השניים או אינו צריך, לכן טוב ליזהר שכשהוא מברך תהא דעתו על כל מה שיביאו לו, ואם לא היתה דעתו כך אלא מסתמא כיון דאיכא ספיקא בברכה יש לו למנוע את עצמו מלאכלם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהביאו לו פרי שהוא חשוב וחביב עליו יותר מן הראשונים, או שהוא ממין שבעה, אפילו יש לפניו עוד מהראשונים צריך לברך על זה שהביאו לו, כי מה שאינו חשוב אינו יכול לפטור את החשוב דרך גררא, אלא דוקא כשנתכוין לפוטרו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבירך על השכר ונתכוין לפטור כל מה שיביאו לו מברכת שהכל, והביאו לו דגים אינו צריך לברך על הדגים. אבל אם היתה דעתו סתם, אפילו אם בשעה שהביאו את הדגים עדיין היה שכר לפניו, מכל מקום צריך לברך על הדגים. ולא דמי לפירות, שאפילו אלו תפוחים ואלו אגוזים מכל מקום הכל מין אוכל הוא, אבל שכר ודגים המה לגמרי שני מינים מחולקים זה אוכל וזה משקה, ואינם פוטרין זה את זה, אלא אם כן היו לפניו בשעת ברכה או שהיתה דעתו עליהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל זאת לא מיירי אלא באדם האוכל משלו, אבל אם הוא אוכל אצל חברו כיון שבירך על מין אחד פוטר כל מה שיביאו לו, אפילו אין לו עוד מהראשונים, דהכל תלוי בדעת בעל הבית. אך אם נמלך ממש אז צריך לברך שנית. ואם לא היה בדעת בעל הבית להביא יותר, רק לבקשת האורחים נתן להם, גם כן אינן צריכין לברך, לפי שהאורחים סומכין בדעתם שבעל הבית מסתמא יתן להם כל צרכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שבא לסעודה ונתנו לו כוס ובירך עליו ואחר כך שוב נתנו לו כוסות, אם המנהג הוא כן, מסתמא היה דעתו על כולם ואינו צריך לברך עוד.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכשם שאסור לו לאדם ליהנות ממאכל או משקה קודם שיברך, כך אסור לו ליהנות מריח קודם שיברך עליו, שנאמר כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממ��ו, הוי אומר זה הריח. אבל לאחריו אינו צריך לברך משום דכשמפסיק הריח מחוטמו כבר עברה הנאתו, והוי כמו אוכל שנתעכל במעיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכיצד מברך על הריח הטוב, אם זה שיוצא ממנו הריח הוא פרי שהוא ראוי לאכילה, בין שהוא פרי העץ בין שהוא פרי האדמה, אף על פי שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי תערובות כגון אגוז \"מושקאט\" לימונים ואתרוג (בשאר ימות השנה, חוץ סוכות), מכל מקום כיון שעיקרו לאכילה מברך אשר נתן (ויש אומרים הנותן) ריח טוב בפירות. ודוקא כשנתכוין להריח בו, אבל אם לא נתכוין להריח אלא לאכילה והריח בא לו ממילא, אינו צריך לברך על הריח, המריח \"בקאפפע\" קלוי שיש לו ריח טוב, מברך אשר נתן ריח טוב בפירות.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם זה שיצא ממנו הריח הוא עץ או מין עץ, מברך בורא עצי בשמים. ולכן על ההדס ועל ורד שקורין שושנה, ועל הלבונה וכיוצא מהם מברכין בורא עצי בשמים, דכיון דעיקרו אינו לאכילה אלא להריח לא הוי פרי. על פלפלין ועל זנגביל (אינגבער) יש אומרים דמברכין ויש אומרים דאין מברכין, על כן אין להריח בהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל עשב וירק מברכין בורא עשבי בשמים, (העי\"ן בחירק והבי\"ת רפויה, כי החירק הוא תנועה קלה וגם הבי\"ת של בשמים רפויה, דסמוך לאהו\"י). והסימן לידע מה הוא עץ ומה הוא ירק, כל שהגבעול הוא קשה כגבעול של פשתן ומתקיים משנה לשנה, ומוציא עלין זהו עץ, ואותם שהגבעול לעולם רך הוי עשבי בשמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוסק (פיזאם), מברך עליו בורא מיני בשמים. וכן על \"שוועמליך\" (פטריות) יבשים שיש להם ריח טוב, אם מריח בהם, נראה לי דיש לברך בורא מיני בשמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל שמן אפרסמון הגדל בארץ ישראל, לחשיבותו שגדל בארץ ישראל קבעו לו ברכה בפני עצמו, ומברכין עליו בורא שמן ערב.\n\n\n\n\n",
+            "\nבירך על של עץ עשבי בשמים, וכן להיפוך, לא יצא. אבל אם בירך בורא מיני בשמים על כל המינים יצא. ולכן בכל דבר שהוא מסופק בברכתו, ואי אפשר לו להתברר מברך עליו בורא מיני בשמים. ונראה לי דאם בירך על פרי העץ בורא עצי בשמים יצא. ועל כן נראה לי כי על \"נעגליך\" (צפורן) וכן על קליפת תפוחי זהב ולימונים יש לברך בורא עצי בשמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nשמן או יין שבשמו בבשמים, אם בעצי בשמים מברך עצי בשמים, ואם בעשבי בשמים מברך בורא עשבי בשמים, ואם היו בו עצים ועשבים מברך בורא מיני בשמים. וכן בכל מקום שיש ריח מעורב ממינים שונים מברך בורא מיני בשמים. ואם הוציאו הבשמים מן השמן ומן המים, יש ספק אם מברכין עליהם כיון שלא נשאר שם העיקר, על כן אין להריח בהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיו לפניו פרי המריח, ועצי בשמים, ועשבי בשמים, ומיני בשמים, מברך על כל אחד ברכה הראויה לו. ומקדים לברך תחלה על הפרי, ואחר כך על העץ, ואחר כך על עשבי בשמים, ואחר כך על מיני בשמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמוגמר, דהיינו שמשימין בשמים על גחלים שיעלה ריח טוב, מברכין עליו משיעלה העשן קודם שיגיע לו הריח, כמו בכל ברכת הנהנין, אבל לא יברך קודם שעולה העשן, דבעינן ברכה סמוך להנאה. אם המוגמר הוא מין עץ מברך עצי בשמים, ואם של עשב, עשבי בשמים, ואם של שאר מינים, בורא מיני בשמים. ודוקא כשמגמר בשביל להריח, אבל מה שמעשנין בשביל לבטל הסרחון כדרך שנותנים בשמים אצל המתים, אין מברכין עליו כלל.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן כל דבר שאינו עומד להריח, כגון בשמים המונחים בחדר לסחורה, וכן מוגמר שמגמרין בו את הכלים, שלא נעשה להריח בעצמו רק ליתן ריח בכלים, אין מברכין עליהם אף על פי שהוא מתכוין להריח.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנכנס לתוך חנות של בשמים או בית מרקחת ונתכוין להריח, מברך בורא מיני בשמים, כי בשמים שבחנות עומדין להריח, דניחא ליה לבעל החנות שיריחו בני אדם ויקנו. נכנס ויוצא נכנס ויוצא, אם היה דעתו מתחלה אינו צריך לברך, ואם הסיח דעתו או שיצא ושהה זמן מרובה, או שנכנס לחנות אחר, צריך לברך בכל פעם.\n\n\n\n\n",
+            "\nריח שאין לו עיקר, כגון בגדים שהם מוגמרים, או שהיו בשמים מונחים בכלי וקלט ריח, וכן הממשמש באתרוגים או בשאר פירות המריחים ונשאר בידו או בבגדו ריח, אין מברכין עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבסימן קנ\"ב סעיף י' יבואר דאסור להריח בבשמים של אשה, ובסימן קס\"ז סעיף ז' יבואר דאסור להריח בריח שנעשה לעבודת כוכבים, וכל שכן דאסור לברך עליהם.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nעל שמועות טובות ששמע מפי אדם נאמן שראה את הדבר, ומכל שכן אם הוא בעצמו ראה את הדבר אם היא טובה רק לו לבדו מברך שהחיינו, ואם היא טובה לו וגם לאחרים מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הטוב והמטיב, כלומר טוב לו וגם מטיב לחברו. אם בשעה שהוא רואה או שומע את השמועה אינו יכול לברך מחמת גופו או מחמת מקומו, יכול לברך אחר כך, וכן בברכת דיין האמת.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב האדם לברך את ה' יתברך שמו גם על הרעה, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. \"בכל לבבך\" בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע (פירוש גם כשהוא עוסק בעניני עולם הזה יקיים בכל דרכיך דעהו), \"ובכל נפשך\" אפילו הוא נוטל את נפשך, \"ובכל מאדך\" בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין מדה טובה בין מדת פורעניות, הוי מודה לו. מה הוא מברך, על שמועות רעות מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם דיין האמת. אם באו לו כמה שמועות בבת אחת, בין טובות בין רעות, די לו בברכה אחת. וחייב אדם לברך גם על הרעה בדעה שלמה ובנפש חפצה כמו שהוא מברך על הטובה, שנאמר חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה, אם \"חסד\" אשירה ואם \"משפט\" אשירה, כי גם הרעה לעובדי ה' יתברך שמו היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל באהבה מה שגזר עליו ה' יתברך שמו באמונתו, כי הכל כפרת עונותיו, נמצא כי בקבלת רעה זו הוא עובד את ה', והעבודה היא שמחה לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהגיע אליו טובה או ששמע שמועה טובה, אף על פי שהדברים מראין שטובה זו תגרום לו רעה, כגון שמצא מציאה, ואם ישמע הדבר למלך יקח כל אשר לו, מכל מקום מברך הטוב והמטיב. וכן אם נגעה אליו רעה או שמע שמועה רעה, אף על פי שהדברים מראין שרעה זו גורמת לו טובה, כגון שבא לו שטף על שדהו ומזיק תבואתו, וכשיעבור השטף טובה היא לו שהשקה את שדהו, מכל מקום מברך דיין האמת, שאין מברכין על העתיד להיות אלא על מה שאירע עתה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד\n\n\n\n\n",
+            "\nילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב, וגם האשה תברך כן, ואם מתה האשה בלדתה מברך שהחיינו, דהא ליכא הטבה לאחריני. וכן אם מת האב קודם שילדתו, היא מברכת שהחיינו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמת אביו או אחד משאר קרוביו, או אפילו אינו קרובו אלא שהוא אדם כשר, ומכל שכן תלמיד חכם שהוא מצטער עליו, מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם דיין האמת, ועל שאר אדם שאינו מצטער על כך, אומר ברוך דיין אמת בלא שם ומלכות. אם נשאר מאביו ממון לירש, מברך גם שהחיינו, ואם יש לו עוד אחים לחלוק בירושה אזי במקום ברכת שהחיינו מברך הטוב והמטיב.\n\n\n\n\n",
+            "\nבנה או קנה בית או קנה כלים או מלבושים חשובים, אפילו היו לו כיוצא באלו תחל��, אלא שאלו לא היו שלו מעולם (לאפוקי מכרן וחזר וקנן) והוא שמח בהם, מברך שהחיינו. ויש לברך בשעת הקנין או גמר הבנין, אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם, כי אין הברכה אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכשילבש המלבוש יברך מלבוש ערומים, ואף שכבר בירך שחרית מלביש ערומים חוזר ומברך כשלובשו, אך אם לבשו שחרית נפטר בברכה זאת. יש אומרים דהקונה כובע כשמשימו בראשו יברך עוטר ישראל בתפארה, ובאזור, יברך אוזר ישראל בגבורה, ויש חולקין. על כן טוב ללבשם פעם הראשונה שחרית ויכוין לפטרם בברכות אלו שאומר אותן בסדר הברכות. קנה לו טלית של מצוה אזי לאחר שעשה בה את הציצית יברך שהחיינו, ואם לא בירך אז יברך בעיטוף הראשון לאחר שבירך להתעטף בציצית.\n\n\n\n\n",
+            "\nקנה כלים שנשתמשו בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמטיב.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נתנו לו במתנה, מברך הטוב והמטיב שהוא טובה לו וגם להנותן טובה. כי אם זה המקבל הוא עני הרי הוא טובה להנותן שזכהו השם יתברך ליתן צדקה, ואם המקבל הוא עשיר, שמח הנותן שזה מקבל ממנו מתנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל ספרים חדשים שקנה אינו מברך שהחיינו משום דמצות לא ליהנות נתנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל דבר שאינו חשוב כל כך כגון חלוק, או מנעלים, ואנפלאות, אין לברך, ואפילו אם הוא עני ששמח בהם. ועשיר גדול שקנה כלים חדשים, שראוי לבינוני לשמוח בהם, אלא שהוא לעשרו אינם חשובים אצלו כל כך ואינו שמח בהם, גם כן לא יברך.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין לומר למי שלבש בגד חדש: תבלה ותחדש. ועל מנעלים או שאר בגדים שנעשו מעורות, אפילו מבהמות וחיות טמאות, ואפילו אם העורות הם תפורות רק תחת הבגד, אין אומרים תבלה ותחדש, כי אם יחדש בגד כזה צריכין מתחלה להמית בעל חי, וכתיב ורחמיו על כל מעשיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nפרי שהוא מתחדש משנה לשנה, בפעם הראשונה בשנה שהוא אוכלו יברך שהחיינו. ויברך תחלה שהחיינו ואחר כך ברכת הפרי, ואם שכח ובירך תחלה ברכת הפרי, יכול לברך גם אחר כך שהחיינו ולא הוי הפסק, ואם לא בירך באכילה הראשונה שוב אינו מברך. אם יש לפניו כמה מינים חדשים, די בברכת שהחיינו אחת לכולם. שני מינים אף על פי שהם דומים קצת כמו תותי יער ופטל ואפילו אין חלוקין בשמות אלא בטעם, כמו תאנים לבנים ותאנים שחורים, אם בירך שהחיינו על מין אחד כשנזדמן לו אחר כך מין השני מברך גם עליו שהחיינו כי שתי שמחות הן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם בירך שהחיינו על ענבים, יש אומרים דאין צריך לברך עוד שהחיינו על היין החדש, כי שמחה אחת היא שהיין יוצא מן הענבים, ויש אומרים דמכל מקום צריך לברך שהחיינו גם על היין החדש, משום דיש בו שמחה יתירה מבענבים. ועל כן טוב שאם בירך שהחיינו על ענבים, אזי כששותה יין חדש, יברך תחלה שהחיינו על איזה מין חדש לפטור גם את היין, אבל אם בירך תחלה שהחיינו על היין לכולי עלמא אינו מברך עוד על ענבים. וכל זה דוקא כשהוא שותה את היין כשהוא תירוש, שהוא ניכר שהוא יין חדש, אבל אם אינו שותהו עד שהוא יין, אפילו לא בירך שהחיינו על ענבים, אינו מברך עליו שהחיינו, משום דאינו ניכר בין חדש לישן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאינו מברך שהחיינו על הבוסר אלא כשהבשילו האשכולות ענבים, וכן כל פרי אחר גמרו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שאין מברכין שהחיינו על ירקות ומיני לפתות, מפני שהם מתקיימים זמן רב על ידי שמטמינין אותם בקרקע ובחול, וגם הם מצויין וגם אין בהם שמחה כל כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מברכין שהחיינו על הריח, משום דמן הריח נהנה הנשמה ו��נשמה היא נצחיית.\n\n\n\n\n",
+            "\nעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל. רבי אלעזר הוי מצמם ליה פריטי וקנה לו מכל דבר פעם אחת בשנה ואכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרואה את חברו לאחר שלשים יום והוא חביב עליו מאד, ומכל שכן אדם שהוא גדול ממנו, כגון אביו או רבו ושמח בראייתו מברך שהחיינו, אף על פי שבתוך הזמן קבל ממנו מכתב. ואם רואהו לאחר שנים עשר חדש מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם מחיה המתים, מפני שנשכח מן הלב כמו שהמת נשכח לאחר שנים עשר חדש, דכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד, מה כלי מי שאבד אותו ולא מצאו בתוך שנים עשר חדש מתייאש ממנו, אף המת נשכח מן הלב לאחר שנים עשר חדש, ואינו מברך שהחיינו. אבל אם קבל ממנו מכתב בתוך הזמן, או ששמע בתוך הזמן משלומו, אינו מברך מחיה המתים אלא שהחיינו, ואין חילוק בין זכרים לנקבות, דאפילו האיש שהוא רואה את אשתו או אמו או אחותו או בתו, וכן האשה שהיא רואה את בעלה או אביה או אחיה או בנה, מברכין כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nחברו שלא ראה אותו מעולם, אלא שעל ידי מכתבים שהריצו מזה לזה נעשו אוהבים, אם רואהו אחר כך אינו מברך על ראייתו, דכיון שלא התראו מעולם פנים אל פנים, אין האהבה גדולה כל כך שיהא שמח בראייתו. (דין הטוב והמטיב על שינוי יין כתוב בסימן מ\"ט).\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהרואה אילני מאכל שמוציאין פרח מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם. ואינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה, ואם איחר מלברך עד שגדלו הפירות לא יברך עוד. יש אומרים דאם לא בירך בפעם הראשונה שראה את הפרחים שוב לא יברך.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל הזיקים, והוא כוכב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום, ונמשך אורו בשבט, ועל הכוכב שיש לו זנב ושבט של אורה, ועל רעידת הארץ, ועל רוחות שנשבו בזעף, ועל הברקים, על כל אחת מאלו מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית (ואינו מברך על הזיקים כי אם פעם אחת בלילה, אף על פי שראה עוד כוכב אחר רץ, ועל הכוכב שיש לו זנב כיון שבירך עליו אינו מברך עוד, אלא כשלא רואהו עד לאחר שלשים יום). ועל הרעם, אם שמעו לאחר שעבר הברק מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שכחו וגבורתו מלא עולם. ואם ראה את הברק ושמע את הרעם ביחד מברך רק ברכה אחת, עושה מעשה בראשית, וכן אם בירך על הברק עושה מעשה בראשית, ובתוך כדי דיבור להברק נשמע הרעם אינו צריך לברך עליו, כי נפטר בברכה שעל הברק. אין מברכין על הברק או על הרעם אלא תוך כדי דיבור אבל אם הפסיק יותר שוב לא יברך.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל זמן שלא נתפזרו העבים נפטר בברכה אחת. נתפזרו העבים והשמים נזדככו בין ברק לברק ובין רעם לרעם, צריך לחזור ולברך והברקים שנראים בלא רעם אלא מחמת החום, אינם כברקים ממש ואין מברכין עליהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרואה קשת מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו. אסור להסתכל הרבה בקשת.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל הימים ועל הרים הגבוהים המפורסמים בעולם מחמת גובהם, מברך עושה מעשה בראשית.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרואה חמה בתקופתה והיא משמנה ועשרים לשמנה ועשרים שנה, שתקופת ניסן אז בתחלת ליל רביעי, מברכין ביום רביעי בבוקר כשהיא זורחת ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית. וקודם הברכה יש לומר המזמור הללויה הללו את ה' מן השמים וגו, ואחר כך אומרים הברכה, ואחר כך אל אדון וכו' עד וחיות הקודש, ואחר כך מזמור השמים ��ספרים כבוד אל וגו', ואחר כך עלינו לשבח וקדיש.\n\n\n\n\n",
+            "\nלכתחלה יש לברך בבוקר מיד בהנץ החמה, משום דזריזין מקדימין למצות. וטוב אם אפשר לברך באסיפת עם, משום דברוב עם הדרת מלך (ויש להכריז ביום שלפניו למען ידעו להתאסף). אם אי אפשר להתאסף תיכף בבוקר, אל יתאחרו בשביל זה, אלא כל אחד יברך מיד כשרואה זריחת השמש, כי ענין זריזין מקדימין דחי ענין ברוב עם. ובדיעבד אם לא בירך בבוקר יכול לברך עד שלש שעות על היום, ובשעת הדחק עד חצות היום. ולכן אם בבוקר יש עננים המכסים אותה ימתין עד קרוב לחצות אולי תתגלה ויברך בשם ומלכות, ואם לא נתגלה יברך בלא שם ומלכות. (שנת קידוש החמה היתה שנת תשמ\"א ותהיה אם ירצה השם בשנת תשס\"ט יהי רצון שנזכה לאור שבעת ימי בראשית).\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שעשה לו הקדוש ברוך הוא נס שלא כדרך הטבע, כשרואה את המקום שנעשה לו שם הנס מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה. וגם בנו ובן בנו אפילו אותם שנולדו קודם שנעשה הנס גם כן מברכין. כיצד מברכין, בנו מברך שעשה נס לאבי במקום הזה, ואם הם רבים אומרים לאבינו, בן בנו אומר לאבותי, ואם הם רבים אומרים לאבותינו, ומי שנעשה לו נסים הרבה, בהגיע לאחד מכל המקומות שנעשה לו נס, צריך להזכיר כל שאר המקומות, ויכלול כולם בברכה אחת, ויאמר, שעשה לי נס במקום הזה, ובמקום פלוני, וכן בניו מזכירין כל שאר המקומות.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרואה חכם גדול בתורה מישראל מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו (לפי שישראל הם חלק אלהי ודבקים בו, לכן אומר שחלק). והרואה חכם גדול בחכמת העולם מאומות העולם מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרואה מלך ממלכי אומות העולם מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן מכבודו לבשר ודם. ואפילו אינו רואה את המלך ממש, אלא שהוא רואה בכבודו ויודע בבירור שהמלך הוא שם, יכול לברך ברכה זו. וסומא יברך בלא שם ומלכות. ומצוה להשתדל לראות בכבוד מלכים, ואם רואה אותו פעם אחת אל יבטל יותר מלימודו לראותו, אלא אם בא אחר כך בחיל יותר ובכבוד גדול יותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרואה קברי ישראל מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין וכו', ועל קברי עובדי כוכבים אומר בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל ברכות הראיה הנזכרות, אם חזר וראה אותם הדברים בעצמם אינו חוזר ומברך, אלא אם כן היתה בין ראיה לראיה שלשים יום, דהיינו חוץ מיום הראיה הראשונה וחוץ מיום הראיה הזאת, יהיה שלשים יום, אבל אם רואה דבר אחר כזה שראה אז, כגון מלך אחר וקברים אחרים וכדומה, חוזר ומברך גם בתוך שלשים יום.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרואה כושי וגיחור, דהיינו שהוא אדום הרבה, והלווקן שהוא לבן הרבה, והקפח, דהיינו שהוא ארוך ודק, והננס, והדרקונה, דהיינו מי שהוא מלא יבלת, ופתויי הראש שכל שערותיו דבוקות זו בזו, ואת הפיל ואת הקוף מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם משנה הבריות, ואינו מברך אלא בפעם הראשונה שהשנוי עליו גדול מאד.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרואה את החיגר, ואת הקטע דהיינו שנקטעו ידיו, ואת הסומא ומוכה שחין, ובוהקנין, והוא מי שמנמר בנקודות לבנות, אם הם ממעי אמם מברך בפעם הראשונה שהוא רואה אותם משנה הבריות, ואם נשתנה אחר כך והוא מצער עליהם מברך דיין האמת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרואה אילנות טובים ובריות נאות אפילו עובד כוכבים (שראה אותו בראיה בעלמא, כי אסור להסתכל בו) או בה��ה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שככה לו בעולמו, ואין מברך עליהם אלא פעם ראשונה ולא יותר, לא עליהם ולא על אחרים אלא אם כן היו נאים מהם.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nארבעה צריכים להודות, יורדי הים כשיגיעו למחוז חפצם, וכן הולכי מדבריות או בשאר דרך שמוחזק שיש בו סכנה כשיגיעו למחוז חפצם. ובכלל זה גם מי שהיה בסכנה אחרת וניצל הימנה, כגון שנפל עליו כותל או נגחו שור או שבאו עליו לסטים בדרך ושודדי לילה וניצול מהם וכדומה, ומי שהיה חולה שיש בו סכנה כגן מכה של חלל, או שהיה מוטל במטה שלשת ימים מחמת החולי ונתרפא והולך על בריו, ומי שהיה חבוש בבית האסורים אפילו רק על עסקי ממון ויצא, וסימנך וכל החיי\"ם יודוך סלה, חולה, יסורים, ים, מדבר. מה מברך, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב, והשומעים אומרים מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך לברך ברכה זאת בפני עשרה חוץ ממנו, ושנים מהם יהיו תלמידי חכמים שעוסקים בהלכות, שנאמר וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, ואם אינם נמצאים לו תלמידי חכמים אינו מעכב. ונוהגין לברך כשעולה לתורה לאחר שבירך ברכה אחרונה. ולכתחלה אין לאחרה יותר משלשה ימים, ולכן אם ניצל ביום ב' יברך מיד בלא ספר תורה ולא ימתין עד יום ה', וכן אם היה אבל שאינו רשאי לעלות לתורה לא ימתין אלא יברך מיד, אך יברך מעומד בפני עשרה, ובדיעבד אם איחר יותר משלשה ימים יכול לברך גם אחר כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנעשה לו נס, יש לו להפריש לצדקה ממון כפי השגת ידו, ויחלק ללומדי תורה ויאמר: הריני נותן מעות אלו לצדקה, ויהי רצון שיהא נחשב כאלו הקרבתי תורה (ועיין סדר אמירת קרבן תודה בספר חיי אדם סוף חלק ראשון), וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר, ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך שמו ולספר את הנס.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנכנס להקיז דם, וכן קודם שיאכל או ישתה או יעשה איזה דבר לרפואה, יתפלל קודם תפלה קצרה ויאמר: יהיה רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שיהיה לי עסק זה לרפואה כי רופא חנם אתה. ואם דבר זה שהוא אוכל או שותה לרפואה צריכין לברך עליו, יאמר תחלה תפלה זאת ואחר כך יברך (כנזכר לעיל שלא להפסיק בין הברכה לאכילה). לאחר שהקיז דם מברך ואומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם רופא חולים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמתעטש אומר לו חברו: אסותא, והוא יאמר לו: ברוך תהיה. ואחר כך, אומר לישועתך קויתי ה', דהמתפלל על חברו הוא נענה תחלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמתפלל על מה שעבר, כגון ששמע קול צוחה בעיר ואומר: יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי, או שהיתה אשתו מעוברת ולאחר ארבעים יום מעיבורה מתפלל ואומר: יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא, כי מה שהיה היה. אבל בתוך ארבעים יום מועיל תפלה ויכול להתפלל, ולאחר ארבעים יום יכול להתפלל שיהא הולד זרע קיימא, טוב לשמים וטוב לבריות.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנכנס למוד את גרנו וכיוצא בו, יתפלל ויאמר, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה. התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה (ואומר בלא שם ומלכות). מדד ואחר כך התפלל הרי זו תפלת שוא, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הנעלם מן העין.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנעשה בנו בר מצוה, כשעולה לתורה בפעם הראשונה, לאחר שבירך ברכה אחרונה על ספר התורה, מברך האב ואומר, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר פטרני מעונשו של זה. ומצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה, דהיינו ביום שנכנס לשנת י\"ד, ואם הנע�� דורש הוי סעודת מצוה אפילו אינה באותו יום.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם היה עצירת גשמים, אפילו במדינותינו שהגשמים תדירים ואינן נעצרין כל כך, אם אירע שנעצרו כל כך עד שהיה העולם בצער, אזי כשירדו הגשמים, אם ירדו כל כך ורבו על הארץ שמעלים אבעבועות מן המטר, והולכין זה לקראת זה צריכין לברך עליהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמה מברך, אם אין לו שדה אומר, מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו, ואלו פינו מלא שירה כים וכו' (כמו שהוא בברכת נשמת), עד ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו, ברוך אתה ה' אל רוב ההודאות ותשבחות. ואם יש לו שדה בשותפות עם ישראל אחר מברך הטוב והמטיב, ואם אין לו שותף ישראל בשדה אף על פי שיש לו אשה ובנים מברך שהחיינו. ברכת הטוב והמטיב וברכת שהחיינו מברך אף על פי שאינו רואה את הגשמים אלא שהוא שומע שיורדים גשמים, אבל ברכת מודים אנחנו אינו אומר אלא מי שהוא רואה את הגשמים.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nצריך ליזהר מאד שלא להונות את חבירו, וכל המאנה את חבירו, בין שהמוכר מאנה את הלוקח, בין שהלוקח מאנה את המוכר עובר בלאו, שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. והיא השאלה הראשונה ששואלין את האדם בשעה שמכניסין אותו לדין, נשאת ונתת באמונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשם שיש איסור אונאה במשא ומתן, כך יש איסור אונאה בשכירות ובקבלנות ובחילוף מטבע.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנושא ונותן באמונה אינו חושש לאונאה. כיצד, חפץ זה בכך וכך לקחתיו, כך אני רוצה להשתכר בו, אף על פי שהוא נתאנה בלקיחתו, וכל המתאנה אינו רשאי להונות אחרים בשביל זה מכל מקום זה מותר, שהרי זה כמפרש שלא יסמוך על שווי המקח אלא על הדמים שנתן הוא בעדו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לו איזה דבר למכור אסור לו ליפותו כדי לרמות בו, כגון להשקות בהמה מי סובין שמנפחים וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמנה, או לצבוע כלים ישנים כדי שיתראו כחדשים, וכל כיוצא בזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן אסור לערב מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים כדי למכרם בחזקת יפים, או לערב משקה רעה ביפה, ואם היה טעמו ניכר מותר לערב, כי הלוקח ירגיש.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות, כדי להרגילם שיקנו ממנו, וכן יכול למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו ואין בני השוק יכולין לעכב עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמודד או שוקל חסר לחברו, או אפילו לעובד כוכבים, עובר בלאו, שנאמר לא תעשו, עול במדה במשקל ובמשורה, ועונש המדות והמשקלות קשה מאד, שאי אפשר למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה הגונה, שאינו יודע מה ולמי ישיב, ואף שיעשה צרכי רבים אין זאת תשובה הגונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכתיב לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, אבן שלמה וצדק יהיה לך איפה שלמה וצדק יהיה לך וגו' ותיבת \"בכיסך\" וכן תיבת \"בביתך\" נראין לכאורה כמיותרין, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה לא יהיה לך בכיסך ממון, מה טעם, משום אבן ואבן. לא יהיה לך בביתך צרכיך, מה טעם, משום איפה ואיפה. אבל אבן שלמה וצדק אם יהיה בביתך יהיה לך ממון. וכן איפה שלמה וצדק אם יהיו בביתך יהיו לך צרכיך. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה מה יעשה אדם ויתעשר, ישא ויתן באמונה, ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר לי הכסף ולי הזהב.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך למדוד ולשקול בעין יפה, שיהיה עודף על המדה, שנאמר איפה שלמה וצדק יהיה לך, מה תלמוד לומר \"וצדק\" אמרה תורה צדק משלך ותן לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך למדוד כמנהג המדינה ולא ישנה כלל, מקום שנהגו לגדוש לא ימחוק אפילו ברצון הלוקח שפיחת לו מדמים, ומקום שנהגו למחוק לא יגדוש אפילו ברצון המוכר שמוסיף לו דמים, כי התורה הקפידה על עוות המדות, פן תצא תקלה על ידי זה שיראה הרואה שמודדין כך וידמה לו שכך היא מידת העיר וימדוד כן לאחר שאינו יודע גם כן את המנהג ויטעהו.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייבים ראשי הקהלה להעמיד ממונים שיהיו מחזרים על החניות, וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים רשאים להכותו ולקנסו כנראה בעיניהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאדם להשהות מדה חסרה בביתו או בחנותו, אף על פי שאינו מודד בה ואם שוהה עובר בלאו, שנאמר לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. ואפילו לעשות את המדה עביט למי רגלים אסור, שמא יבא מי שאינו יודע וימדוד בה. ואם יש מנהג בעיר שאין מודדין אלא במדה הרשומה ברושם הידוע, וזו אינה רשומה, מותר להשהותה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמחזר אחר דבר לקנותו או לשכר, בין קרקע בין מטלטלים בין מעובד כוכבים בין מישראל וכבר השוו על הדמים, וקודם שגמרו את הקנין בא אחר וקנאו או שכרו נקרא רשע. אבל אם עדיין לא השוו על הדמים, אלא שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה בפחות מותר לאחר לקנותו. ואסור להשיג גבול רעהו בשכירות בתים וכדומה מעובד כוכבים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מטלטלין, והלך השליח וקנה את החפץ במעותיו בשביל עצמו הרי זה רמאי. ואם קנאו ממעות של המשלח, מחויב ליתנו לו אף על פי שקנאו לעצמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנתן אפילו רק מקצת דמים על המקח, או שרשם על המקח סימן בפני המוכר, או שאמר לו המוכר: רשום מקחך אף על פי שהוא בענין שלא קנה בזה, מכל מקום כל החוזר בו בין הלוקח בין המוכר לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל \"מי שפרע\", דהיינו שאוררין בבית דין ואומרים: מי שפרע מאנשי דור המבול, ומאנשי דור הפלגה, ומאנשי סדום ועמורה, וממצרים שטבעו בים, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו.\n\n\n\n\n",
+            "\nוראי לו לאדם לעמוד בדיבורו, שאפילו לא נתן עדיין מעות, ולא רשם את הדבר ולא נגמר הקנין, אם השוו על המחיר, אין לשום אחד מהם לחזור. ומי שחוזר בין הלוקח ובין המוכר הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו, כי ראוי לאיש ישראל לעמוד בדיבורו, כמו שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. וירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבת לבו, שאם חשב וגמר בלבו למכור לו בסכום זה, והלה לא ידע ממחשבתו, והוסיף לו על סכום זה, לא יקח ממנו כי אם סכום זה שגמר בלבו, לקיים מה שנאמר ודובר אמת בלבבו. וכן הלוקח שגמר בלבו לקנות בסכום כך וכך, אין לו לחזור בו, וכן כל היוצא בזה בשאר דברים שבין אדם לחברו, יש לו לקיים מחשבות לבו, אם גמר בלבו לעשות איזה טובה ויש בידו לעשותה, אבל צרכי עצמו כל שאין בהם סרך מצוה, אין צריך לקיים אפילו מוצא שפתיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן מי שאומר לחברו ליתן לו איזה מתנה קטנה, שזה סמך דעתו שבודאי יתן לו, אם חזר ולא נתן לו הרי זה ממחוסרי אמנה, אבל מתנה מרובה אין בה חסרון אמנה, שהרי זה לא סמך דעתו על זה. ומכל מקום בשעה שהוא אומר ליתן לו צריך להיות בדעה גמורה, ולא יהא בדעתו לשנות, כי לדבר אחד בפה ואחד בלב אסור מן התורה, שנאמר איפת צדק והין צדק יהיה לכם. מה תלמוד לומר \"הין צדק\" והלא הין בכלל איפה היא, אלא שיהא \"הן\" שלך \"ולאו\" שלך צדק, וכל זאת לעשיר, אבל האומר ליתן לעני, בין מתנה מועטת בין מתנה מרובה אינו יכול לחזור בו מן הדין, מפני שנעשה כמו נדר, ואפילו גמר בלבו ליתן צריך לקיים מחשבתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרוצה למכור קרקע או בית, ובאו שנים כל אחד אומר: אני אקח בדמים אלו, ואין אחד מהם בעל המצר, אם היה אחד מהם מיושבי עירו והשני מעיר אחרת, בן עירו קודם, היו שניהם מיושבי עירו ואחד מהם שכנו, שכנו קודם. ואם השני הוא חברו הרגיל עמו ושכנו אינו רגיל עמו כלל, חברו קודם. היה אחד מהם חברו ואחד מהם קרובו, חברו קודם, שנאמר טוב שכן קרוב מאח רחוק, אבל לשאר כל אדם קרובו קודם, חוץ מתלמיד חכם שקודם ואפילו לשכנו וחברו הרגיל אצלו. אבל אם היה אחד מהם בעל המצר, הוא קודם לכולם, ואפילו לאחר שמכרו לאחר, יכול בעל המצר ליתן את הדמים להלוקח ולסלק אותו, ואפילו הלוקח הוא תלמיד חכם ושכן וקרוב למוכר, והמצרן הוא עם הארץ ורחוק מן המוכר, המצרן קודם ומסלק את הלוקח. וכל הקדימות אלו מצות חכמים הם, לקיים מה שנאמר ועשית הישר והטוב בעיני ה'.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכשם שאונאה אסורה במקח וממכר, כך אסורה אונאה בדברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, זו אונאת דברים. וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, זה בממונו וזה בגופו, והצועק על אונאת דברים נענה מיד, וצריך ליזהר ביותר מאונאת אשתו, שלא לצערה בדברים, לפי שהאשה רכה בטבע, ועל צער מעט היא בוכה, והשם יתברך מקפיד על הדמעות, ושערי דמעות לא ננעלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכיצד הוא אונאת דברים, לא יאמר לחברו, בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה, והוא אינו רוצה לקנותו. היה אחד מבקש לקנות תבואה, לא יאמר לו, לך אצל פלוני, והוא יודע שאין לו למכור, אם היה חברו בעל תשובה לא יאמרו לו, זכור מעשיך הראשונים. אם באו יסורים על חברו רחמנא ליצלן לא יאמר לו כדרך שאמרו חברי איוב לאיוב, הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד (והם כמו שאמרו לו כן, מפני שהיה מעוות דברים כלפי השגחת השם יתברך ומדותיו). אם שאלו מאתו איזה דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה, מה אתה תשיב בדבר הזה, וכן כל כיוצא בדברים אלו שהם צער הלב\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לו כינוי לגנאי, אף על פי שהוא רגיל באותו כינוי, ואינו מתבייש בו, אם זה כוונתו לביישו, אסור לקרותו בכינוי זה משום אונאת דברים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לגנוב דעת הבריות (פירוש לרמות בדברים, אף על פי שאין בו חסרון ממון), אפילו דעת עובד כוכבים, לכן אסור למכור לו בשר נבלה בחזקת שחוטה. אם מוכר איזה דבר שיש בו מום אף על פי שהדבר שוה כמו שהוא מוכרו לו, מכל מקום צריך להודיע להלוקח את המום (ובמתנה ליכא משום גניבת דעת).\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יבקש מחבירו שיאכל אצלו כשהוא יודע שלא יאכל. לא יתן לו מתנה כשהוא יודע שלא יקבל. וכן כל כיוצא בזה שהוא אחד בפה ואחד בלב, יראה לחברו שהוא מכבדו, ואין כוונתו שלמה אסור אלא יהא תמיד פיו ולבו שוים, וינהוג בשפת אמת ורוח נכון ולב טהור.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל דבר שאסור מן התורה באכילה, אף על פי שמותר בהנאה, אם הוא דבר המיוחד למאכל, אסור לעשות בו סחורה או להלוותו עליו, ואפילו לקנותו להאכילו לפועלו אינו יהודי אסור. אבל דבר שאינו עומד לאכילה, כגון סוסים וחמורים מותר לעשות בהם סחורה, וחלב גם כן מותר בסחורה, שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נזדמן לאדם באקראי דבר אסור, כגון שצד דגים ועלה במצודתו דג טמא, וכן מי שנזדמנה לו נבלה וטרפה בביתו, מותר למכרם כיון שלא נתכוין לכך, וצריך למכרו מיד ולא ימתין עד שתהא שמנה אצלו. ויכול למכרם גם על ידי שליח אף על פי שהשליח ירויח בו, אבל לא שיקנה השליח לחלוטין, דאם כן הוי אצלו סחורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן מותר לגבות בחובו דברים טמאים וימכרם מיד, דאסור להשהותן כדי להשתכר בהם, אבל מותר להשהותן בכדי שלא יפסיד מן הקרן.\n\n\n\n\n",
+            "\nדבר שאין איסורו אלא מדרבנן, כגון גבינות של נכרי מותר לעשות בהן סחורה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nלפי שנפשו של אדם בטבעו חומד ומתאוה אל הממון, וקרוב יותר שיהא אדם נכשל באיסור ריבית מבשאר איסורין שבממון. כי בגזל ואונאה וכדומה הרי זה משגיח על עצמו שלא יהא נגזל ושלא יתאנה. וגם זה שהוא רוצה לגזול או להונות את חברו, לפעמים הוא נמנע מחמת בושה או מחמת יראה, מה שאין כן ברבית, כי הלוה נותן לו ברצונו הטוב והוא שמח, כי מצא מקום ללוות על כל פנים ברבית, וגם המלוה חושב בדעתו כי הרי הוא עושה טובה גדולה עם הלוה, שיוכל להרויח בממון זה כפלי כפלים יותר מן הריבית, ולכן נקל מאוד שיהא אדם נתפתה חס ושלום מן היצר הרע להיות נכשל באיסור זה. על כן החמירה תורתנו הקדושה מאד באיסור זה והרבה לאוין נאמרו בו, המלוה עובר בששה לאוין, ולא יקום בתחיית המתים, שנאמר בנשך נתן ותרבית לקח וחיה לא יחיה, הלוה עובר בשלשה לאוין, הסופר והעדים והערב עוברים כל אחד בלאו אחד, וכן הסרסור שהיה ביניהם או שסייע לאחד מהם כגון שהורה מקום להלוה ללוות, או שהורה מקום להמלוה להלוות גם כן עובר בלאו אחד.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנכשל ולקח ריבית מחויב להחזירו (מלבד ריבית מוקדמת ורבית מאוחרת דלקמן סעיף ו').\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו לא פסק עמו את הריבית בשעת הלואה, אלא שהלוה לו בחנם עד זמן פלוני או שמכר לו איזה סחורה בהקפה עד זמן פלוני, או שחייב לו בענין אחר לשלם לו, יהיה מאיזה ענין שיהיה, ובהגיע זמן הפרעון פוסק לו איזה דבר, בשביל שירחיב לו את הזמן, גם זאת היא ריבית.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו אם הלוה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון, שלא התנה עמו ואינו אומר שנותנו לו בשביל ריבית גם כן אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו אומר לו הלוה בשעת נתינת הריבית שהוא נותנו לו במתנה, גם כן אסור לקבלו ממנו. אבל אם כבר לקח ממנו ריבית והמלוה עושה תשובה, ורוצה להחזירו להלוה והוא מוחל לו מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להקדים את הריבית או לאחר אותו. כיצד, היה ראובן רוצה ללוות משמעון מעות ומקדים ושולח לו מתנה ופירש לו בשביל שילוהו, או שהיה מתנה מרובה, דמסתמא הוי כאלו פירש לו שהיא בשביל שילוהו, זהו ריבית מוקדמת. לוה ממנו והחזיר לו מעותיו, והיה שולח לו מתנה בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, זהו רבית מאוחרת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אחד מלוה מעותיו לחברו על זמן מה, כדי שיחזור זה וילוהו פעם אחרת סך יותר לזמן כזה, או סך כזה לזמן ארוך יותר, זה רבית גמור. ואם מלוה לו על מנת שילוה לו פעם אחרת סך כזה לזמן כזה, יש אומרים שגם כן אסור ויש אומרים דמותר ויש להחמיר. אך אם לא התנו כן אלא שהוא מלוה לו ברצונו פעם אחרת, אף על פי שאינו עושה כן אלא מחמת שזה גם כן כבר הלוהו, בזה יש להקל.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך המלוה ליזהר שלא ליהנות מן הלוה שלא מדעתו כל זמן שמעותיו בידו אפילו בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו, שכיון שנהנה שלא ברשותו, נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו ימחול לו, אבל אם נהנה ממנו מדעתו, מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו, ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לא היה הלוה רגיל להקדים להמלוה שלום בפעם אחרת, אסור להקדים לו, ואסור לכבדו באיזה כיבוד בבית הכנסת או מקום אחר אם לא היה רגיל כן גם בפעם אחרת, וכן שאר ריבית דברים בעלמא אסור, שנאמר נשך כל דבר אשר ישך אפילו דיבור אסור. וכן המלוה מוזהר על רבית דברים, כגון אם אומר להלוה, הודיעני אם יבא פלוני ממקום פלוני, אף על פי שאינו מטריחו אלא באמירה בעלמא, אם לא היה רגיל עמו בזה קודם לכן ועתה סומך על הלואתו לצוות עליו, מפני שהוא נכנע לו הרי זה ריבית. ואם תאמר והא כתיב עבד לוה לאיש מלוה, זהו אינו אלא לענין אם נפל ביניהם דין ודברים, ואומר המלוה נלך לבית דין הגדול לדון שם והלוה אומר לדון כאן, מחויב הלוה לילך כמו שרוצה המלוה, והמלוה אינו מחויב ללכת לבית דין הגדול שבמקום אחר, משום שנאמר עבד לוה לאיש מלוה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו טובת הנאה שאינו ממון, אסור להמלוה ליהנות מן הלוה, כגון שאם המלוה הוא בעל מלאכה והלוה הזה אין דרכו ליתן לו מלאכה בפעם אחרת, רק עתה מחמת שהלוהו רוצה לתת לו מלאכתו אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להלוות לאחד סאה תבואה שיחזור לו אחר כך סאה תבואה אפילו מין במינה, כי שמא תתייקר בנתיים התבואה ונמצא זה מחזיר יותר ממה שלוה, אך יעשנו דמים, שאם תתייקר התבואה לא יתן לו רק הדמים. ואם יש ללוה אפילו רק מעט ממין זה, מותר ללוות אפילו כמה כורין. וכן אם יש לו לאותו מין שער קבוע בשוק, מותר ללוות אף על פי שאין ללוה כלום מזה המין, וכל זה מין במינו, אבל מין בשאינו מינו, כגון להלוות סאה חיטין בסאה דוחק אסור בכל ענין, אף על פי שהן בשער אחד ויש לו דוחן. ובדבר קטן שאין הדרך להקפיד ביוקרא וזולא, מותר בכל ענין, ולכן מותרת אשה להלוות ככר לחם לחברתה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמלוה מעות על משכון בית או שדה, או מקום בבית הכנסת, והמלוה יקח את הפירות מהמשכון, צריך להיות בנכייתא, דהיינו שינכה לו מן החוב דבר קצוב לכל שנה, שזהו, יהיה השכירות שנותן המלוה, ואפילו השכירות שוה יותר ממה שקצבו ביניהם מותר, אבל לא יחזיר המלוה וישכירו להלוה עצמו. ועוד יש בענין משכנתא הרבה חילוקי דינים ואין לעשות כי אם על פי שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nדבר שיש לו שער ידוע, אסור למכרו ביותר מן השער, מפני שממתין לו את המעות, אבל דבר שאין לו שער ידוע אף על פי שאם היה נותן לו עתה את המעות, היה נותנו לו בפחות, ובשביל שהוא ממתין את המעות מוכר לו קצת ביותר, מותר. ובלבד שלא יעלהו הרבה (דהיינו שתות או יותר) עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו. וגם אם לא מעלהו הרבה, אלא שהוא מפרש ואומר, אם תתן לי מיד את המעות הרי לך בעשרה ואם בהקפה תתן לי אחד עשר, אסור. וכן אם הקונה קונה את הסחורה ביוקר כדי למכרה מיד ולהפסיד, בשביל שיהיה המעות בידו איזה זמן גם כן אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש שטר חוב על חברו, מותר למכרו לאחר בפחות, ואפילו קודם זמן הפרעון, ויכתוב המוכר להלוקח, אני מוכר לך שטר זה, וקני לך איהו וכל שעבודיה, וצריך שיהא האחריות על הלוקח. רק אחריות שבא מחמת המוכר, כגון שהשטר פרוע וכדומה יכול להיות על המוכר. וכשם שיכול למכור את השטר לאחר בפחות, כמו כן יכול למכרו גם להלוה בעצמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nובאופן זה יכולין להועיל, כגון ראובן שצריך למעות בניסן, הולך אצל שמעון, ושמעון נותן לו שטר חוב על עצמו שהוא חייב לפרוע לו מאה זהובים בחדש תשרי, (וכנגד זה נותן גם ראובן שטר חוב כזה לשמעון, שהוא חייב לפרוע לו מאה זהובים בתשרי, כד�� שיהא שמעון בטוח), והולך ראובן ומוכר את השטר חוב שיש לו על שמעון ללוי עתה בניסן בעד תשעים זהובים (ומכל שכן שאם יש לשמעון שטר חוב על יהודה, אשר זמן הפרעון הוא לאחר זמן, שהוא יכול למכרו לראובן בהקפה עד הזמן, וראובן יתן לו שטר חוב על זאת, ושוב ימכור ראובן את השטר חוב הזה בעד כמה שיוכל), אבל אם ראובן יכתוב שטר חוב על עצמו למכרו לשמעון, אפילו על ידי שליח, אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לקנות תבואה או שאר דבר בהקדמת מעות, ושיתן לו את התבואה לאחר זמן, דחיישינן שמא בנתיים תתייקר התבואה אחר כך בזמן שיתן לו את התבואה, נמצא הלוקח נוטל יותר משיעור מעותיו בשביל שהקדים את המעות. אבל אם יש להמוכר גם עתה כל התבואה שהוא מוכר, אף על פי שלא יתננה להלוקח עד לאחר זמן מותר, כי מה שיש להאדם יכול למכור אפילו בזול הרבה כרצונו. ואפילו התבואה לא נגמרה עדיין לגמרי כראוי, אלא שצריכה עוד מלאכה אחת או שתי מלאכות, נחשב כאלו היא גמורה ומותר, אבל אם מחוסרת עוד שלש מלאכות אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nואם הוקבע השער לתבואה, יכול לקנות בהקדמת מעות כפי השער, אף על פי שאין להמוכר כלום, שהרי אפילו תתייקר אחר כך התבואה, אין הלוקח מרויח במה שהקדים את המעות, כיון שהיה יכול לקנות אז תבואה במעותיו בשער זה. ומאחר שפסק בהיתר אף על פי שנתיקרה אחר כך התבואה בשעת הפרעון, ואינו רוצה לתת לו את התבואה שפסק עליה, יכול לשומה על סחורה אחרת שיתן לו, או שיתן לו מעות כשווי של עתה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לו סחורה שנמכרת כאן בזול ובמקום אחר ביוקר, ואמר לו חברו, תנה לי סחורה זאת ואוליכנה למקום היוקר, ואמכרנה שם, ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני, ואפרענה לך כפי מה שהיה שוה שם לאחר נכיון ההוצאה שעלו על הסחורה, אם האחריות בהליכה היה על הלוקח אסור, ואם האחריות על המוכר מותר, והוא שיתן להלוקח איזה דבר בשביל טרחו\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר להלוות לחברו מאה דינרין שיקנה בהם סחורה על היריד, ובשובם לביתם יתן לו הלוה מאה ועשרים דינרין בעדה, ובלבד שיקבל המלוה את הסחורה ויוליכנה לביתו ויהיה אחריות הדרך על המלוה, דהוי כמו שיש לו חלק בריוח הסחורה הואיל ומקבל עליו אחריות.\n\n\n\n\n",
+            "\nראובן שהולך למקום שקונים סחורה בזול, יכול שמעון לומר לו, הבא לי סחורה משם ואני אתן לך ריוח כך וכך, ובלבד שתהא אחריות הסחורה על ראובן עד שהוא מוסרה לשמעון.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר להרבות שכר הקרקע. כיצד, השכיר לו את החצר ואמר לו קודם שהחזיק בו, אם תתן לי את השכירות מיד, הרי הוא לך בעשרה זהובים לשנה, ואם תשלם לי בכל חדש תתן לי בעד כל חדש זהוב אחד, מותר. והטעם בזה, משום דמצד הדין שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, הלכך כאשר לוקח ממנו זהוב בכל חודש דהוי ליה שנים עשר זהובים, אין זאת שכר המתנת המעות, שהרי אינו מחויב לשלם לו במוקדם, ומה שאמר לו אם תתן לי מיד הרי היא לך בעשרה, אז היה מוחל לו שני זהובים, לפי שמקדים לו לשלם קודם זמן הפרעון, וזאת מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nודוקא בשכירות קרקע מותר להרבות בענין זה, מפני שהקרקע נקנית לו מיד, אבל להרבות בשכירות פועל אסור בענין זה. דהיינו שאם שוכר את האדם שיעשה לו מלאכתו לאחר זמן, ומקדים לו שכרו היום קודם שנכנס למלאכה, ובשביל זה יעשה לו את המלאכה בפחות מן הראוי, זאת אסור, דכיון דהפועל אינו משתעבד מהשתא הוי ליה כמו הלואה, אך אם הפועל נכנס למלאכתו מיד, אף על פי שלא יגמור את המלאכה עד לאחר ימים הרבה, מותר להקדים לו שכרו בשביל שיעשה בזול, דכיון שיתחיל מיד במלאכה הוי ליה שכירות ולא הלואה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר להרבות בנדונית חתנים, כגון שפסק נדוניא לבתו, והתנה עם חתנו שכל שנה שיניח אצלו את הנדוניא, יתן לו כך וכך שכר מותר, שאין זה אלא כמוסיף לו נדוניא, וכאלו אמר לו, אני נותן לך מתנה כך וכך לזמן פלוני, ואם לא אתן לך לזמן פלוני, עוד אני מוסיף לך כך וכך, דמותר. ודוקא כשהתנו כן מיד בשעת כתיבת התנאים דכיון דעד עתה לא היה עליו שום חיוב, אם כן הכל הוא חיוב אחד, אבל אם בשעת כתיבת התנאים, נתחייב בסתם סך נדוניא, ובשעת החתונה רוצים להתפשר לתת לו דבר מה בשביל הרחבת הזמן אסור, וצריכין לעשות בדרך היתר.\n\n\n\n\n",
+            "\nישראל שלוה מעובד כוכבים בריבית וישראל אחר יהיה ערב, אם הוא בענין שאין העובד כוכבים יכול לתבוע תחלה אלא את הלוה, ואך כשלא יהיה אפשר לגבות מן הלוה אז יכול לתבוע מן הערב מותר, אבל אם הוא בענין שהעובד כוכבים יכול לתבוע תחלה את הערב, אם כן הוי כאלו הערב לוה מן העובד כוכבים והלוה לישראל הלוה ואסור. וכן עובד כוכבים שלוה מישראל בריבית, וישראל אחר הוא ערב, אם הוא בענין שאין המלוה יכול לתבוע תחלה אלא את העובד כוכבים הלוה, ואך כאשר לא ימצא אצל העובד כוכבים הלוה אז יגבה מן הערב מותר, אבל אם הוא בענין שיכול לתבוע תחלה גם את הערב, אם כן הערב הוא כמו לוה ואסור. ואם הישראל ערב רק בעד הקרן ולא בעד הריבית מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nעובד כוכבים שאמר לישראל, לוה בשבילי מעות בריבית מישראל על משכון זה, או אפילו אינו נותן לו משכון אלא שטר חוב, והמלוה סומך את עצמו רק על המשכון, או על השטר של עובד כוכבים ועל השליח אין שום אחריות מותר, ואפילו אם הישראל השליח מביא את הריבית להמלוה מותר לקבלו, ובלבד שהמלוה יגמור זאת בדעתו, שכל אחריות המשכון והמעות בין בהבאה בין בחזרה הכל על אחריותו, ועל השליח לא יהיה שום אחריות.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן ישראל שנתן משכון או שטר חוב לישראל חברו, שילוה בשבילו על זה מעות בריבית מעובד כוכבים, אם העובד כוכבים אינו סומך רק על המשכון או על השטר, ועל השליח אין שום אחריות מותר. וכן אם הישראל הלוה תחלה לישראל חברו על משכון, ואחר כך אמר להמלוה, לוה מעות מעובד כוכבים בריבית על משכון זה, ועלי לשלם הקרן והריבית, אם העובד כוכבים סומך עצמו על המשכון לבד מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nישראל שהלוה לעובד כוכבים על משכון בריבית כך וכך לחדש, ואחר כך בא הישראל לחברו שהוא ילוה לו את המעות על משכון זה, ושהוא יטול את הריבית שיעלו מהיום עד הפרעון מותר. אבל אם הישראל הראשון כבר זקף את הקרן עם הריבית לכל זמן ההלואה הרי הכל היא כקרן של ישראל, ואסור ללוות על משכון זה מישראל חברו בריבית, דהוי כאלו נתן את הריבית מכיסו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמעותיו של ישראל מופקדים ביד עובד כוכבים, והלוה אותם לישראל בריבית, אם היו באחריות העובד כוכבים שאם יאבד החוב יתחייב הוא לשלם במעותיו מותר, ואם אינו באחריות העובד כוכבים אסור. ולכן במקום שיש קבוצות מעות (קופות חסכון) וכדומה שיש לישראל חלקים (מניות) שמה וישראלים לוים משם בריבית, אף על פי שהממונים המה עובדי כוכבים, מכל מקום נראה לי דאיסור גמור הוא. ולכן אסור ליתן לשם מעות (כי שמא ילוה ישראל שאינו הגון) וכן אסור ללוות משם, כי שמא נתן לשם ישראל שאינו הגון.\n\n\n\n\n",
+            "\nשותפין שצריכין ללוות מעות בריבית מעובד כוכבים, יעשו שאלת חכם איך לעשות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמומר אסור לל��ות ממנו בריבית, וגם להלוות לו בריבית יש להחמיר.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהנותן לחברו מעות שיתעסק בו, והריוח יהיה לחצאין וגם ההפסד יהיה על שניהם בשוה, זהו נקרא עיסקא ואסור, מפני כי החצי ממעות אלו היא מלוה ביד המקבל, שהרי היא באחריות שלו והוא נוטל את הריוח, וגם ההפסד עליו, והחצי הוא פקדון אצלו שהרי היא באחריות הנותן והוא לוקח את הריוח מחצי זה, וגם ההפסד מחצי זה עליו, והמקבל שהוא מתעסק וטורח בחצי הפקדון שהוא שייך להנותן, זהו רק מפני שנותן לו את החצי בהלואה, והוי ריבית ואסור. ויש היתר לזה אם הנותן נותן להמקבל איזה שכר בשביל העמל והטורח שהוא מתעסק בחלקו, ויש לקצוץ את שיתן לו מיד בשעת נתינת המעות שכרו, ודי אפילו בדבר מועט.\n\n\n\n\n",
+            "\nיכולין להתנות שלא יהא המקבל נאמן לומר שהפסיד מן הקרן, כי אם על פי עדים כשרים ועל הריוח לא יהא נאמן כי אם בשבועה.\n\n\n\n\n",
+            "\nגם יכולים להתנות שהברירה הוא ביד המקבל, שאם ירצה לתת להנותן כך וכך בעד החלק הריוח שלו, יהא הרשות בידו, וכל מותר הריוח ישאר לו. ודרך זה הוא נכון, כי מסתמא המקבל לא ירצה לישבע, ויתן לנותן כפי מה שיקצבו ביניהם, וזהו היתר עיסקא הנהוג בינינו. ואפילו אם המקבל יודע אחר כך בעצמו שלא הרויח או אפילו אם הפסיד יכול ליתן להנותן את הקרן עם הריוח שקצבו ביניהם ואין כאן שום איסור, דכיון שיש עליו חיוב שבועה, יכול לפטור את עצמו בממונו מן השבועה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל שיקנה המקבל את חלק הריוח של הנותן בכך וכך, שיהיה מחויב לתת אחר כך וכך וכך בכל אופן, זהו אסור, אלא צריך שתהיה להמקבל הברירה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנתן לו עיסקא על זמן, ונתעכב אצלו המעות גם אחר זמן הפרעון, צריך המתעסק ליתן לו ריוח גם בעד הזמן שאחר כך, כי מסתמא נשאר בידו על תנאי הראשון. ומכל מקום טוב יותר לכתוב תיכף בתוך השטר עיסקא, שאם ישאר המעות אצל המקבל לאחר הזמן, יהיה גם כן בתנאי זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוסח שטר עיסקא: מודה אני חתום מטה שקבלתי לידי מאת ר' ראובן הורוויץ מאונגוואר סך מאה זהובים בתורת עיסקא לחצי שנה מיום דלמטה, והתחייבתי את עצמי שכל סחורה טובה שתהא נראה בעיני, שהיא היותר קרוב להרויח בה, מחויב אני לקנות בעד סך הנזכר לעיל והם קודמין למעותי, וכל הריוח שיתן ה' לידי מאותה סחורה, יהיה המחצה לי והמחצה לר' ראובן הנזכר לעיל, וכן חס ושלום להפסד, הוא חלק כחלק. ומיד לאחר כלות חצי שנה מיום שלמטה, אני מחויב להחזיר לר' ראובן הנזכר לעיל את הקרן וגם חצי ריוח שלו, ולא יהא לי נאמנות לומר הפסדתי, אלא על פי שני עדים כשרים, ועל הריוח לא אהא נאמן רק בשבועה. ואולם תנאי היה בינינו, שאם ארצה ליתן לו בעד חלק ריוח שלו עשרה זהובים, אזי אין לו עלי שום תביעה, כי המותר שייך לי לבד, אפילו יבורר שהיה הרבה ריוח, וכל דין תורת נאמנות לבעל השטר אף לאחר זמן פרעון, וכל זמן שלא אחזיר את המעות הנזכר לעיל הם בידי בעיסקא באופן הנזכר לעיל. אונגוואר, כ\"ח שבט, תרל\"א לפ\"ק. בפנינו עדים: שמעון אייזענשטיין. לוי בלוישטיין. יהודה הויכבערגער.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם השעה דחוקה ואי אפשר להם לכתוב שטר עיסקא, יכולין להתנות כל הדברים הנזכרים לעיל בעל פה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם מקדים מעות על סחורה, יכתבו שטר היתר עיסקא בענין זה: מודה אני חתום מטה שקבלתי מאת ר' ראובן וויינשטאק מאונגוואר סך מאה זהובים להתעסק במעות זה, במאשין שאני מחזיק בכפר זאהאן עד ראש חדש ניסן הבא עלינו לטובה, והריוח שיעלה לערך מעות אלו לאחר נכיון כל ההוצאות, יהיה מחצה שלי ומחצה לר' ראובן הנזכר לעיל, וכן חס ושלום ההפסד יהיה חלק כחלק. ומיד בראש חדש ניסן הבא עלינו לטובה אני מחויב להחזיר לר' ראובן הנזכר לעיל את הקרן עם חלק ריוח שלו, ולא אהא נאמן לומר הפסדתי אלא בבירור על פי שני עדים כשרים ועל הריוח לא אהא נאמן כי אם בשבועה. אך זאת הותנה בינינו שאם ארצה בראש חודש ניסן הבא עלינו לטובה ליתן לר' ראובן הנזכר לעיל בעד הקרן וגם בעד חלק הריוח שלו סך חמש מאות שפיריטוס, אזי אין לו עלי עוד שום תביעה יותר, וכל דין תורת נאמנות לבעל השטר אף לאחר זמן הפרעון. וקבלתי זכר עמלי. אונגוואר, י\"א תשרי, תרל\"א, לפ\"ק. בפנינו עדים: שמעון בלומענטהאל. לוי בלוישטיין. יהודה הלוי טויב.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הנותן רוצה שהמקבל יתן לו שטר חוב פשוט ואמיץ כחק המדינה, בכדי שאם המקבל יסרב מלפרוע או ימות, יהא לו נקל לגבות מעותיו על ידי ערכאות, אלא שבעל פה הם מתנים שהמעות האלה הן בתורת עיסקא לא מהני. ואפילו השטר אינו אלא על הקרן לבד, דכיון שהנותן יכול לגבות כל המעות בשטר חוב שבידו, אפילו אם יהיה הפסד ברור אסור. ואפילו אם המקבל מאמין להנותן והוא אדם חסיד, מכל מקום לא מהני, ואפילו אם המקבל נותן להנותן גם שטר עיסקא, שכתוב בו כי המעות שנכתב בשטר חוב הוא בתורת עיסקא גם כן לא מהני, דאיכא למיחש שמא הנותן או יורשיו יעלימו אחר כך את השטר עיסקא ויגבו בשטר חוב. ואין היתר לזה אלא שישלישו את השטר עיסקא ביד שליש, או שנותן יחתום את עצמו על השטר עיסקא, ויהא מונח ביד המקבל, או שיכתבו על השטר חוב שהוא על פי אופן המבואר בשטר עיסקא, או לכל הפחות ייחדו עדים שהשטר חוב הוא בתורת עיסקא, ובכל אופנים אלו אפילו אם נכלל בשטר חוב הקרן עם הריוח שפיר דמי.\n\n\n\n\n",
+            "\nשטר עיסקא לא מהני להתיר, אלא אם האמת כן הוא שהוא נוטל את המעות לעשות בו איזה עסק, אבל אם אינו נוטל את המעות לצורך עסק, אלא לפרוע איזה חוב וכדומה, אז לא מהני שטר עיסקא כיון שהוא שקר. אבל יכולין לעשות באופן זה, כגון ראובן שהוא צריך למעות, ויש לו איזה סחורה אפילו במקום אחר, יכול למכרה לשמעון אפילו בזול גדול, ובתנאי שהברירה ביד ראובן, שאם לא ימסרנה לידי שמעון עד יום פלוני יתן לו בעדה כך וכך (שיהיה לשמעון ריוח כראוי), ושמעון יתן לראובן את המעות, ויעשו קנין סודר לקיום המקח, דהיינו ששמעון הלוקח יתן קצת מבגדו לראובן שיתפוס בו, ובזה הוא קונה את הסחורה של ראובן, ואפילו שלא בפני עדים, הסחורה היא באחריותו של שמעון הקונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן ראובן שהיה חייב לשמעון מעות, ובהגיע זמן הפרעון אין לו מעות לראובן והתפשר ששמעון ימתין לו איזה זמן, בזה גם כן אין תקנה בשטר עיסקא, אלא שראובן ימכור לשמעון איזה סחורה שיש לו באופן הנזכר לעיל, ושמעון יחזיר לו את השטר חוב שהיה לו עליו מכבר, וראובן יתן לו שטר על הסחורה אשר קנה מאתו באופן הנזכר לעיל.\n\n\n\n\n",
+            "\nישראל שנתן לחבירו בהמה לגדלה ושיחלקו אחר כך בריוח, דינו כמו שנתן לו מעות בעיסקא.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאל תהי רגיל בנדרים, כל הנודר כאלו בונה במה בשעת איסור הבמות, והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן שחייב משום שחוטי חוץ, כי טוב יותר שישאל על נדרו ויתירו לו. והני מילי בשאר נדרים, אבל נדרי הקדש מצוה לקיימם, שנאמר נדרי לה' אשלם, ולא ישאל עליהם אלא בשעת הדחק.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן יתרחק מן השבועה. אבל אם עבר ונשבע על איזה דבר, לא ישאל עליו אלא יעמוד בשבועתו אף על פי שהוא מצטער, שנאמר נשבע להרע ולא ימיר, וכתיב אחריו עושה אלה לא ימוט לעולם, ואין נשאלין על השבועה אלא בשעת הדחק.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו לצדקה אין טוב לידור, אלא אם יש לו בידו מה שהוא רוצה ליתן יתן מיד, ואם אין לו ימתין עד שיהיה לו ויתן בלא נדר. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בפירוש שהוא פוסק בלי נדר, וכן כשמזכירין נשמות שנודרין לצדקה יש לומר בלי נדר, אם הוא בעת צרה מותר לו לנדור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם דעתו לקבוע לו איזה לימוד בתורה או לעשות איזה מצוה, והוא ירא פן יתרשל אחר כך, או שהוא מתירא פן יסיתהו היצר לעשות איזה איסור, או למנעו מלעשות איזה מצוה, מותר לו לזרוזי נפשיה בנדר או בשבועה. דאמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה לזרז את עצמו, אף על פי שהוא מושבע ועומד מהר סיני, שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, ואפילו אם לא אמר בלשון נדר או שבועה אלא בדיבור בעלמא הוי נדר, ומחויב לקיים. ולכן צריך האדם ליזהר כשהוא אומר שיעשה איזה דבר מצוה שיאמר \"בלי נדר\". וטוב שירגיל האדם את עצמו כן אפילו באמרו לעשות דבר רשות, כדי שלא יכשל חס ושלום בעון נדרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנודר נדרים כדי לתקן מדותיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד, הרי שהיה זולל ונדר שלא יאכל בשר איזה זמן, או שהיה שוגה ביין, ואסר עליו את היין ונשאר משקין המשכרין, וכן מי שהיה מתגאה ביפיו, וקבל עליו נזירות וכיוצא בזה, נדרים כאלו המה עבודת השם יתברך שמו, ועל אלו אמרו חכמינו זכרונם לברכה נדרים סיג לפרישות. ומכל מקום גם בנדרים כאלו אין לו לאדם להרגיל את עצמו, אלא יש להתגבר על יצרו גם בלא נדרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין הנדר חל אלא אם היה פיו ולבו שוים, אבל אם נדר בטעות שלא היה דעתו כמו שהוציא בשפתיו, או שהרהר בלבו נדר ולא הוציא בשפתיו אין זה נדר.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנהג איזה חומרא בדברים המותרים מדינא מחמת סיג וגדר ופרישות, כגון תעניות שבימי הסליחות, או שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משבעה עשר בתמוז ואילך וכיוצא בו אפילו לא נהג כן שלש פעמים, אף על פי שלא היה בדעתו לנהוג כן לעולם, ולא התנה שיהא בלי נדר, ורוצה לחזור מפני שאינו בריא, צריך התרה, ויפתח בחרטה שהוא מתחרט על מה שנהג כן לשם נדר. לכן מי שהוא רוצה לנהוג באיזה חומרות לסיג ופרישות, יאמר בתחלה שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההיא, או בפעמים שירצה, ולא לעולם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכיצד מתירין את הנדר או השבועה, הולך אצל שלשה אנשים בני תורה, ואחד מהם יהיה בקי בהלכות נדרים, שידע איזה נדר יכולין להתיר, ואיזה מהן אינן יכולין להתיר, ואיך מתירין, והם יתירו לו. ומי שנדר בחלום, טוב שיתירו לו עשרה בני תורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאף על פי שלענין כל המצות שבתורה, אין הבן נעשה גדול עד שיהיו לו שלש עשרה שנה והביא שערות, והבת אינה גדולה עד שיהיו לה שתים עשרה שנה והביאה סימנים, אבל לענין נדר ושבועה יש להם קדימה שנה אחת, שהקטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, והקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד, אפילו לא הביאו סימנים, אם מבינים לשם מי נדרו, ונשבעו, נדריהם נדר ושבועתם שבועה. אבל פחותים מזמן זה אפילו מבינים אין דבריהם כלום, ומכל מקום גוערין בהם ומכין אותם שלא ירגילו לשונם בנדרים ושבועות. ואם הוא דבר קטן וקל שאין בו עינוי נפש, גוזרין עליהם שיקיימוהו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהאב מפיר נדרי בתו עד שתתבגר, דהיינו שיהיו לה שתים עשרה שנה וששה חדשים, והוא שלא נשאת, והבעל מפיר נדרי אשתו. כיצד. מפירין, אומר שלש פעמים \"מופר\" או \"בטל\" או שאר לשון המורה שהוא עוקר את הנדר מעיקרו, בין שאומר כן בפניה או שלא בפניה. אבל לשון התרה לא מהני באב ובבעל. וגם אין יכולין להפר רק ביום שמעם, דהיינו אם שמעו בתחלת הלילה מפירין כל הלילה וכל היום שלאחריו, ואם שמעו מיד סמוך לצאת הכוכבים, אין מפירין רק עד צאת הכוכבים, ויותר אינן יכולין להפר. בשבת לא יאמר לה \"מופר ליכי\" כמו בחול, אלא מבטל בלבו ואומר לה \"טלי אכלי\" וכיוצא בזה. ואם האב או הבעל אמר תחלה שהוא מרוצה על הנדר, אף על פי שלא אמר בפירוש, אלא שאמר לשון שהוא מורה שהוא מרוצה, ואפילו אם רק בלבו חושב שהוא מרוצה בנדרה, שוב אינו יכול להפר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאיזה נדרים יכולין האב או הבעל להפר, דוקא דברים שיש בהם עינוי נפש, כגון רחיצה, קישוט, כיחול, ופרכוס וכיוצא בזה. והבעל יכול להפר גם דברים שאין בהם עינוי נפש, אם הם מן הדברים שבין איש לאשתו, וגורמים איבה ביניהם, אבל אלו אינם מותרים אלא כל זמן שהיא יושבת תחתיו, ולאחר שנתאלמנה או נתגרשה אסורה בהם.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהיוצא לדרך בין מביתו בין ממקום שהיה לן בדרך, וכן בחזרתו לביתו, לאחר שיצא מעיבורה של העיר, דהיינו שבעים אמה ושני שלישי אמה לאחר שכלו כל הבתים, מתפלל תפלת הדרך, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום וכו', אומרה בלשון רבים, רק \"ותתנני לחן\" אומר בלשון יחיד. ויותר טוב לאומרה לאחר שיצא מיל מעיבורה של עיר וכשהוא כבר בדרך ולן באיזה עיר, יכול לאמרה בבוקר גם קודם שיצא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין להתפלל אותה אלא אם כן יש לו ללכת לכל הפחות פרסה, ולכתחלה יש לו להתפלל בתוך פרסה הראשונה. ואם שכח, יכול להתפלל כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שעדיין לא הגיע לתוך פרסה הסמוכה לעיר שהוא רוצה ללון בה.\n\n\n\n\n",
+            "\nתפלת הדרך צריכין לאמרה סמוך לברכה אחרת, ולכן אם יוצא בבוקר ואומר בדרך ברכת השחר, או שהיה לן בדרך באיזה עיר (שאז יכול לומר תפלת הדרך גם קודם שיצא) ואומר אפילו קודם שיצא בברכת השחר, יאמרה אחר ברכת הגומל חסדים טובים לעמו ישראל. ואם הולך לאחר התפלה מביתו, יאכל או ישתה איזה דבר על הדרך, ויברך ברכה אחרונה, וסמוך לה יאמר תפלת הדרך, או יטיל מים ויברך אשר יצר ויסמכה לה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש לאמרה בעמידה, ואם הוא רוכב או הולך בעגלה, אם אפשר להעמיד הבהמה יעמידה, משום דרכוב כמהלך דמי, ואם לאו אומרה כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין אומרים אותה אלא פעם אחת בכל יום שהוא הולך, אבל אם חנה באיזה עיר על דעת ללון שם, ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו, אומרה פעם שנית. אם הולך ביום ובלילה, או שהיה לן שלא במקום ישוב, פעם הראשונה אומרה בחתימה, ובשאר הימים אומרה בלא חתימה, כי כל זמן שלא לן במקום ישוב, נחשב הכל כדרך אחד\n\n\n\n\n",
+            "\nטרם צאתו לדרך יש לו ליתן צדקה, שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ויש ליטול רשות מהגדולים שבעיר שיברכו אותו שיצליח בדרכו. ויש להשתדל שילוו אותו איזה אנשים, והמלוה את חבירו, כשהוא פורש ממנו צריך לעמוד במקומו, עד שההולך יתעלם מעיניו. המברכים לההולך בדרך לא יאמרו לו \"לך בשלום\" אלא \"לך לשלום\", שהרי דוד אמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה, ויתרו שאמר למשה לך לשלום עלה והצליח. כשהוא בדרך יעסוק בתורה, שנאמר ובלכתך בדרך, ויאמר בכל יום איזה מזמורי תהלים בכוונה והכנעה, ויזהר שיהא לו פת עמו אפילו הולך במקום קרוב. גם יש לו ליקח עמו ציצית שמא תפסל ציצה ולא ישיג אחרת ויתבטל ממצוה. לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, פירוש כשיכנס ערבית לבית המלון, יכנס בעוד החמה זורחת, ולמחר ימתין עד הנץ החמה ויצא ואז טוב לו, כמו שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב. לא יאכל הרבה כשהוא בדרך.\n\n\n\n\n",
+            "\nבאכסניא שהוא אוכל שמה, צריך לדקדק אם הבעל הבית ואנשי ביתו כשרים ונאמנים המה. ואם רוצה לאכול בשר במקום שאינו ידוע לו, צריך לחקור ולדרוש היטב מי הוא השוחט, ומי הוא הרב המשגיח עליו, כי בעונותינו הרבים רבה המכשלה, והמשכיל יבין. ומכל שכן ביין, אשר בעונותינו הרבים רבו המתפרצים וצריכין חקירה ודרישה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשהוא מתפלל תפלת שחרית בדרך, יזהר להתעטף בטלית גדול כמו שהוא מתפלל בבית הכנסת, כי הטלית קטן רחוק שיהיה כשיעור. אם הולך ברגליו, אזי כשאומר הפסוק שמע ישראל וכו' וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד צריך לעמוד שיכוין לבו היטב, ואם רוכב או יושב בעגלה מותר, ובתפלת שמונה עשרה יעמוד, ואם הוא נחוץ לדרכו, אם יכול לעמוד לכל הפחות בשלש ברכות ראשונות ובשלש ברכות אחרונות מוטב ואם לאו יתפלל מיושב בעגלה, יעשה הכריעות מיושב. ואמנם טוב יותר שיתפלל אפילו מיד בעלות השחר, וגם מנחה אפילו מיד חצי שעה אחר חצות היום, כדי שיוכל להתפלל מעומד וכראוי, (השיעור, שהוא מחויב לחזור אחר מים וכדי להתפלל בעשרה כתוב בסימן י\"ב סעיף ה' וסעיף ח').\n\n\n\n\n",
+            "\nהמהלך בדרך והגיע עת האוכל ולא מצא מים נתבאר בסימן מ' סעיף י\"ד, ובסימן מ\"ב סעיף י\"ט נתבאר שהאוכל פת אסור לצאת ממקומו עד שיברך ברכת המזון, ובסימן מ\"ד סעיף ו' נתבאר שצריך לברך מיושב דוקא. ואמנם אם אכל בדרך כשהוא מהלך, מותר לברך ברכת המזון גם כן כשהוא מהלך, מפני שאין דעתו מיושבת עליו אם יצטרך להתעכב. אבל אם אכל מיושב גם ברכת המזון צריך לברך מיושב.\n\n\n\n\n",
+            "\nקצת נוהגין שבהיותם בדרך ואוכלים בבית עובד כוכבים אין מברכין בזימון, משום דלא הוי קביעות. ומכל מקום אם קבעו עצמן שם לאכול ביחד, אינו נכון לבטל הזימון, ויאמרו, הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה במקום הליכתנו ובמקום ישיבתנו עד עולם. ואם אוכלים משל אחד יכולין לומר, הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה, וקאי על בעל הסעודה, ואם לאו יאמרו הרחמן הוא יברך אותנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמדינא אסור לילך בערב שבת יותר מן שלש פרסאות, בין לביתו בין למקום אחר כדי שיוכלו להכין צרכי סעודות שבת כראוי, ובמדינות אלו אין נזהרין בזה, מפני שרוב בני אדם מכינים בריוח. ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר מאד שיכנס לאושפיזא בעוד היום גדול, כי הרבה חילול שבת בא על ידי מה שמתאחרים, לכן יהא נזהר מאד ולא יסיתנו היצר לומר, עוד היום גדול ודרך טוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהוא ביום שבת קודש בדרך במלון ויש לו מעות, אם יכול להפקידן או להצניען אסור להחזיקן בכיסו שהרי הם מוקצה. ואם מתירא שמא יגנבום ממנו יתפרם ערב שבת בבגדו וישב בבית, ולא יצא בהם במקום שאין עירוב, אך אם יש לחוש שמא מחמת זה שאינו יוצא כל היום מביתו, ירגישו שיש לו מעות ויגזלם ממנו, מותר לצאת בהם כשהם תפורים בבגדו, אבל אם הם בכיסו בכל ענין אסור, (עיין עוד בסימן קפ\"ט דברים שצריכין ליזהר בדרך).\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאמר רב חלבו אמר רב הונא לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה, שהרי לא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה, שנאמר ויהיה בעלות המנחה ויג�� אלהיו. והטעם שתפלת המנחה היא חשובה כל כך מפני כי תפלת השחר זמנה ידוע, בבוקר בקומו ממטתו יתפלל מיד קודם שיהיה טרוד בעסקיו, וכן תפלת ערבית בלילה זמנה ידוע, בבואו לביתו והוא פנוי מעסיקו, אבל תפלת המנחה היא בעוד שהיום גדול והאדם טרוד בעסקיו, והוא צריך לשום אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל, על כן שכרה הרבה מאד.\n\n\n\n\n",
+            "\nעיקר זמנה הוא בתשע שעות ומחצה ולמעלה, והיא נקראת \"מנחה קטנה\". ובשעת הדחק, כגון שהוא צריך לצאת לדרך או שהוא צריך לאכול, יכול להתפלל מיד לאחר שש שעות ומחצה, והיא נקראת \"מנחה גדולה\", והמשך זמנה הוא לכתחלה עד שעה ורביעית שעה קודם הלילה ולא יותר, וזה נקרא \"פלג המנחה\", כי משעת מנחה קטנה עד הלילה הוא שתי שעות ומחצה, והחצי מזה היא שעה ורביעית. ובדיעבד או בשעת הדחק יכול להתפלל עד צאת הכוכבים, וכן נוהגין עתה ברוב הקהלות שמתפללין מנחה סמוך ללילה. ושעות אלו המה שעות זמניות דהיינו לפי ערך היום, מזריחת החמה עד שקיעתה מתחלק היום לשנים עשר חלקים, ואם היום גדול שמונה עשרה שעות, אזי שעה ומחצה נחשבת לשעה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להתחיל לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה. וסמוך, דהיינו חצי שעה קודם. ואם אינו קובע עצמו לסעודה אלא שאוכל או שותה דרך ארעי, פירות או תבשיל אפילו מחמשת מיני דגן יש מתירין, אבל יש להחמיר גם בזה. וכן אסור ליכנס למרחץ או להסתפר סמוך למנחה קטנה. וסעודה גדולה כגון סעודת נישואין או ברית מילה וכדומה, אסור להתחיל אפילו סמוך למנחה גדולה, דהיינו מחצות היום אסור, אלא ימתינו עד זמן מנחה גדולה, ויתפלל קודם הסעודה. ובמקום שקורין לבית הכנסת והוא רגיל לילך לבית הכנסת להתפלל בציבור, מותר להתחיל סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה, וגם אחר כך, ובלבד שמיד שקורין לבית הכנסת יפסיק ממה שהוא עוסק להתפלל. וסעודה גדולה סמוך למנחה קטנה אסור להתחיל, אפילו במקום שקורין לבית הכנסת, ואפילו סמוך למנחה גדולה יש להחמיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nלתפלת מנחה צריכין גם כן נטילת ידים עד הפרק כמו לתפלת שחרית, וכמבואר לעיל בסימן י\"ב סעיף ה' וסעיף ו', וכן לתפלת מעריב, אם הפסיק אחר מנחה, וכן למוסף אם הפסיק אחר שחרית צריך ליטול ידיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לומר אשרי קודם מנחה, עד שיהא מנין בבית הכנסת כדי שהשליח צבור יאמר הקדיש על מה שאמרו בעשרה. ואם אמרו אשרי בלא מנין, ואחר כך נשלם המנין, יאמרו איזה מזמור, ואחר כך יאמר השליח צבור קדיש. ויש להשליח צבור להתעטף בטלית קודם אשרי, שלא להפסיק בין אשרי לקדיש, ואם לא היתה טלית עד לאחר שאמר אשרי, יתעטף ויאמר איזה פסוקים, שעליהם יאמר קדיש.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם השעה דחוקה וקרוב ללילה, מתחיל השליח צבור מיד אחר קדיש השמונה עשרה בקול רם, והצבור לא יתפללו אלא שומעים ועונים עד שאמר האל הקדוש, אז עונים אמן ומתפללים בלחש. ואם השעה דחוקה ביותר, ויש לחוש שאם ימתינו על השליח צבור עד לאחר שיאמר האל הקדוש, לא יסיימו תפלתם בעוד יום, יכולין להתפלל מיד עם השליח צבור בלחש מלה במלה עד האל הקדוש. וטוב אם אפשר שיהא לכל הפחות אחד, שיענה על ברכות השליח צבור אמן.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שבא לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין שמונה עשרה מתפלל עמהם שמונה עשרה ויאמר אשרי לאחר השמונה עשרה, ואם לא יוכל לגמור שמונה עשרה קודם שיבא השליח צבור לקדושה, ואם ימתין עד לאחר שיגמור השליח צבור כל השמונה עשרה עם הקדיש יעבור זמן תפלה, ימתין ויתפלל בלחש עם השליח צבור בחזרת התפלה מלה במלה, ויאמר עמו כל נוסח הקדושה וגם לדור ודור וכו' כמו שהוא אומר, ויסיים עמו בשוה ברכת האל הקדוש, וברכת שומע תפלה, וגם מודים יאמר בשוה, כדי שישחה עם הצבור. רק ביום תענית צבור לא יאמר עם השליח צבור עננו, אלא אומרו בשומע תפלה כמו שאר יחיד. וכן אם רוצה להתפלל מעריב עם הצבור, ואם ימתין עד אחר חזרת השליח צבור את התפלה יצטרך להתפלל ערבית ביחידות, יתפלל מנחה עם חזרת השליח צבור, ואם בא סמוך לקדושה ימתין עד לאחר שיאמר השליח צבור האל הקדוש ויענה אמן ואז יתפלל, ואף שיפסיד עניית אמן שלאחר שומע תפלה וגם מודים (שהם חיובים) מכל מקום הכי עדיף טפי, מלהפסיד תפלת ערבית עם הצבור, ומכל שכן עם השעה עוברת מזמן מנחה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נמשכה תפלת המנחה עד הלילה, לא יאמרו תחנון, כי אין אומרים תחנון בלילה. וצריכין ליזהר ולהשגיח שלא תמשך עד הלילה ממש, כי אז אין אומרים קדיש תתקבל על התפלה שהתפללו ביום, כיון שהלילה שייך ליום המחרת.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שבא בערב שבת למנחה בבית הכנסת והקהל כבר קבלו שבת או יום דהיינו בשבת אמרו מזמור שיר ליום השבת, וביום טוב אמרו ברכו, לא יתפלל מנחה בבית הכנסת הזאת, אלא ילך חוץ לבית הכנסת ויתפלל. ואם שומע שהשליח צבור אומר ברכו לא יענה עם הצבור, שאם יענה ברכו שוב אינו רשאי להתפלל אחר כך תפלה של חול, (ואם טעה וענה, יתפלל ערבית שתים כדלעיל סימן כ\"א). ואם בא סמוך לקבלת שבת ויום טוב, אף על פי שלא יוכל לגמור השמונה עשרה קודם שיקבלו שבת או יום טוב, יכול להתפלל כיון שמתחיל בהיתר.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nזמן קריאת שמע על תפלת ערבית הוא, משנראין שלשה כוכבים קטנים, וביום המעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו. ועכשיו נוהגין להתפלל בצבור מעריב תיכף אחר מנחה, אף על פי שעדיין אינו לילה מפני טורח הצבור, שהוא טורח לאסוף הצבור שנית, ובלבד שלא יהא קודם פלג המנחה כי אז אפילו בדיעבד אינם יוצאין. ואשרי למי שמתפלל ערבית בצבור בלילה, ובין מנחה למעריב עוסק בתורה, לחבר הלילה עם היום בתורה שהוא ענין גדול. ועל כל פנים ראוי לכל ירא שמים שאם התפלל בצבור קודם הלילה, לא יאכל קודם הלילה אלא ימתין, ומיד לאחר צאת הכוכבים יקרא שלש פרשיות של קריאת שמע, ומי שאינו מתפלל בצבור אסור לו להתפלל תפלת ערבית קודם צאת הכוכבים.\n\n\n\n\n",
+            "\nלכתחלה צריך להתפלל ערבית מיד בצאת הכוכבים, ואסור להתחיל לאכול או לעשות שום דבר, ואפילו ללמוד חצי שעה קודם צאת הכוכבים, כמו סמוך למנחה קטנה, ואם אין לו פנאי כגון שהוא לומד ברבים, על כל פנים לא יאחר יותר מחצות הלילה. ובדיעבד אפילו אחר חצות עד שלא עלה עמוד השחר יצא.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שבא לבית הכנסת לתפלת ערבית, ומצא שהצבור עומדין להתפלל שמונה עשרה, אפילו עדיין אינו לילה אלא מפלג המנחה ולמעלה, מתפלל עמהם שמונה עשרה, ואחר כך כשיהיה לילה אומר הקריאת שמע עם הברכות. ואם הצבור עומדין באמצע קריאת שמע וברכותיה, ויש לו שהות לומר קודם שיגיעו לתפלת שמונה עשרה, קריאת שמע עם הברכות עד שומר עמו ישראל לעד, יעשה כן, וידלג ברוך ה' לעולם וכו', ואינו צריך לאומרו אחר כך לאחר התפלה. ואם הוא לא התפלל עדיין מנחה יתפלל תפלת שמונה עשרה מנחה, בשעה שהצבור אומרים קריאת שמע עם הברכות, וישהה מעט לכל הפחות כדי הילוך ארבע אמות ויתפלל אחר כך שמונה עשרה עם הצבור למעריב, ואחר כך כשיהיה לילה יאמר קריאת שמע עם הברכות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמן ברוך ה' לעולם עד יראו עינינו יש לומר בישיבה, ואסור להפסיק מן תחלת והוא רחום עד לאחר השמונה עשרה. ומה שהשמש מכריז \"יעלה ויבא\" \"טל ומטר\" לא הוי הפסק, משום דהוי צורך התפלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נשאר אדם יחידי מתפלל מעריב בבית הכנסת בלילה, חייב חברו להמתין עד שיסיים תפלתו, כדי שלא תתבלבל מחשבתו, ואם התחיל להתפלל בשעה שלא יוכל לסיים תפלתו עם הצבור אינו חייב להמתין עליו, שהרי מוכחא מילתא דאדעתא דהכי נכנס שאינו מפחד.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאחר תפלת ערבית צריך לקבוע עת לתורה, לקיים \"והגית בו יומם ולילה\", ויש לחוש בלילה אם יאכל תחלה תחטפנו שינה, מתוך שהוא יגע והטבע מבקשת מנוחה, ונמצא מתבטל מתורה. על כן יש ליזהר שיקבע לו עת ללמוד קודם האכילה, אך אם הוא רעב ולבו חלש, שלא אכל ביום לשובע, יטעום מעט כדי לישב דעתו, ואחר כך ילמוד קצת, ואחר כך יאכל סעודתו די צרכו, ויחזור ללמוד תורה איש איש כפי השגתו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה לא איברי לילא אלא לגירסא, והיינו בלילי חורף, ומכל מקום גם בליות הקצרים צריך ללמוד מעט בכל לילה, לקיים והגית בו יומם ולילה, ומן חמשה עשר באב ואילך יוסיף מעט מעט, ואמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, מה טעם יומם יצוה ה' חסדו, משום ובלילה שירה עמי. ואיכא דאמרי אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בעולם הזה שהוא דומה ללילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד בעולם הבא שהוא יום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, ומכל שכן מי שיש לו חק קבוע ללמוד בכל יום, ונתבטל ביום, שהוא צריך להשלים חקו בלילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nראוי לאדם בינוני הבריא למעט בסעודת הלילה, ותהא קלה מסעודת היום, וירויח בזה ארבעה דברים: (א) ישמור בריאותו, (ב) יהא נשמר בדבר רע שלא יבא לידי מקרה לילה, שבא מחמת אכילה גסה ודברים המחממים, (ג) שיהיו חלומותיו נוחים ומיושבים, כי מרוב אכילה ושתיה הרבה פעמים באים חלומות קשים וזרים, (ד) שלא תכבד שינתו עליו, ויקיץ בזמן הראוי, ודי לאדם הבריא לישן שש שעות, ויזהר שלא לישן בחדר יחידי, ולא לישן במקום חם ביותר ולא במקום קר ביותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nראוי לכל ירא שמים שקודם הליכתו לישן, יפשפש במעשיו שעשה כל היום, ואם ימצא שעשה עבירה יתחרט ויתודה עליה ויקבל על עצמו בלב שלם שלא לעשותה עוד, ובפרט בעבירות המצויות כגון חניפות, שקרים, ליצנות ולשון הרע צריכין בדיקה ביותר. גם יתן האדם אל לבו למחול לכל אדם שחטא כנגדו, שלא יענש שום אדם מחמתו, דאיתא בגמרא כל מי שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. ויאמר שלש פעמים: שרי לכל מאן די צערן, ואחר כך יאמר רבונו של עולם הריני מוחל וכו'.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לא קרא שלש פרשיות של קריאת שמע כשהיה לילה, אזי יאמר כל שלש הפרשיות בקריאת שמע שעל המטה, אבל אם אמרן בלילה אינו צריך לומר בקריאת שמע שעל המטה כי אם פרשה הראשונה בלבד. ומכל מקום למצוה מן המובחר יאמר כל שלש הפרשיות, ואחר כך אומרים מזמורי ופסוקי דרחמי כמו שנדפס בסידורים. ואולם ברוב הסידורים נדפס ברכת המפיל קודם קריאת שמע, ויותר טוב לומר ברכת המפיל בסוף, שתהא הברכה סמוכה לשינה, ויאמר קריאת שמע עם המזמורים קודם שהולך למטתו, וברכת המפיל יאמר כשהוא על מטתו, וקודם שילך למטתו ילך אל המזוזה ויניח אצבעותיו עליה ויאמר: ה' שומרי וגו' ואחר כך יאמר שבע פעמים בכל דרכיך וגו', ולאחר שאמר ברכת המפיל לא יאכל ולא ישתה ולא ידבר עד שיישן. אם אינו יכול לישן יאמר עוד הפעם קריאת שמע והמזמורים ופסוקי דרחמי, וחוזר וקורא עד שתחטפנו שינה, או יאמר כמה פעמים פסוקים אלו, תורה צוה לנו וגו', אש תמיד וגו' סעפים שנאתי וגו', אור זרוע וגו', עד שתחטפנו שינה, והיא סגולה להנצל ממקרה לילה רחמנא ליצלן. ותהא כוונתו בשינה לחזק כחו לעבודת קונו, ואזי נחשבת לו לעבודת שמים, ואם צריך לשמש מטתו לא יאמר תחלה ברכת המפיל, אלא אחר כך קורא לכל הפחות פרשה הראשונה של קריאת שמע ואומר ברכת המפיל.\n\n\n\n\n",
+            "\nיפשיט מלבושיו מעליו ולא יישן במלבושיו. כשחולץ מנעליו ופושט בגדיו, חולץ ופושט של שמאל תחלה, ולא יניח מלבושיו תחת מראשותיו, כי משכח לימודו, וצריך ליזהר מאד להרגיל את עצמו לשכב על צדו, ואיסור גדול לשכב פרקדן, דהיינו גבו למטה ופניו למעלה, או בהיפוך פניו למטה וגבו למעלה אלא דוקא על צדו. וטוב שישכב בתחלת שינתו על צד שמאל ובסוף על צד ימין, והוא טוב לבריאות הגוף, כי הכבד מונח בצד ימין, והאיצטומכא בצד שמאל, וכאשר יטה על צד שמאל אזי יהא הכבד על האיצטומכא, ויחממה בחומו ובזה יתעכל המזון מהרה, ואחרי שנתעכל המזון ראוי לו שיטה על צד ימין, כדי שתנוח האיצטומכא וירד פסולת המאכל, ולא יתהפך מצד אל צד פעמים הרבה (הלכות צניעות יבואר אם ירצה השם בסימן ק\"נ).\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nשבת קודש היא האות הגדול והברית, שנתן לנו הקדוש ברוך הוא לדעת כי בששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכל אשר בהם ושבת ביום השביעית. והוא יסוד האמונה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שקולה שבת ככל המצות. כל המשמר את השבת כהלכתו כאלו מקיים כל התורה כולה, וכל המחלל את השבת כאלו כפר בכל התורה כולה. וכן הוא אומר בעזרא ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות, ואת שבת קדשך הודעת להם.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכל המחלל את השבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו, אם נוגע ביין אוסרו, והפת שהוא אופה הוי כמו פת של עובד כוכבים, וכן התבשיל שהוא מבשל הוי כמו בישולי עובד כוכבים. ופרהסיא הוי בפני עשרה מישראל, ולאו דוקא שעושה בפניהם ממש אלא שיודעין בהעבירה, דהכי מוכח בגמרא ופוסקים גבי, \"והא אסתר פרהסיא הוה\". וכן כתב הפרי מגדים פירסום הוי עשרה מישראל או שידע שיתפרסם.\n\n\n\n\n",
+            "\nלפיכך משבח הנביא ואומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו וגו'. וכל השומר את השבת כהלכתו ומכבדו ומענגו כפי כחו, גם כן מפורש על פי הנביא שכרו גם בעולם הזה חוץ מן השכר הרב הצפון לעולם הבא, שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר, אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר.\n\n\n\n\n",
+            "\nכתיב זכור את יום השבת לקדשו, פירוש שיזכור בכל יום ויום את השבת לקדשו, שאם נזדמן לו דבר מאכל חשוב שאינו שכיח בכל יום, והוא דבר שאינו מתקלקל, יקנהו לכבוד שבת. ובערב שבת מצוה שישכים בבוקר לקנות צרכי שבת, ויוכל לקנות גם קודם התפלה ובלבד שלא יאחר על ידי זה תפלת צבור, וטוב יותר לקנות בערב שבת לכבוד שבת מלקנות ביום חמישי, אך דבר שצריך הכנה יקנה ביום חמישי. ועל כל דבר שהוא קונה יאמר \"לכבוד שבת\". מתקנת עזרא שיהיו מכבסין הבגדים בחמישי בשבת לכבוד שבת ולא בערב שבת, מפני שבערב שבת צריך להתעסק בצרכי שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה על כל אדם שאף על פי שיש לו כמה משרתים, מכל מקום יעשה גם הוא בעצמו איזה דבר לכבוד שבת כדי לכבדו, כדמצינו באמוראים, רב חסדא היה מחתך את הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעים עצים, ור' זירא היה מדליק את האש, ורב נחמן היה מתקן את הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול, ומהם ילמוד כל אדם לא יאמר \"לא אפגום בכבודי\" כי זהו כבודו שהוא מכבד את השבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמנהג בכל ישראל לאפות בבתיהם לחמים לכבוד שבת. לא מבעיא אם אוכלים בימי החול פת פלטר עובד כוכבים שיש ליזהר לאכול ביום השבת קודש פת ישראל, אלא אפילו אם בחול אוכל פת פלטר ישראל, מכל מקום לכבוד שבת יאפו בביתו כדי שתקיים האשה מצות הפרשת חלה. כי אדם הראשון נברא בערב שבת והיה חלתו של עולם, והאשה בחטאה אבדתו, ועל כן צריכה היא לתקן דבר זה. ועושין שלש לחמים, גדול, ובינוני, וקטן. הבינוני לסעודת הלילה והגדול לסעודת היום להראות כי כבוד היום עדיף, והקטן לסעודה שלישית.\n\n\n\n\n",
+            "\nיכין בשר ודגים יפים ומטעמים ויין משובח כפי יכלתו, כי מצוה לאכול בכל סעודה מסעודת שבת דגים אם אינם מזיקים לו, אבל אם מזיקין לו או שאינם ערבים לו, לא יאכלם, כי השבת לעונג ניתן ולא לצער. וישחיז את הסכין שזהו גם כן מכבוד השבת, ויתקן את הבית ויציע את המטות, ויפרוס מפה על השלחן ותהא פרוסה כל יום השבת. ויש מדקדקין לפרוס שתי מפות, וישמח בביאת השבת, ויחשוב בדעתו אלו היה מצפה שיבוא אליו איזה אדם יקר וחשוב איך היה מתקן את הבית לכבודו, ומכל שכן לכבוד שבת מלכתא. בקצת מקומות עושין פשטידא או מולייתא לסעודת ליל שבת, זכר למן שהיה מונח כמו בקופסא, טל למטה וטל למעלה. יש לטעום בערב שבת את התבשילין שנעשו לשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו עני שבישראל יזדרז ויתאמץ לענג את השבת, ויצמצם בכל השבוע כדי שיהיה לו מעות לכבוד שבת. ואם אין לו מעות ילוה אפילו על משכנות לצרכי שבת, ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה, בני, לוו עלי ואני פורע. וכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבת ויום טוב, שאם מוסיף מוסיפין לו. ואם השעה דחוקה לו ביותר, על זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ומכל מקום אם אפשר לו יראה על כל פנים לעשות לכבוד שבת איזה דבר מועט, כגון דגים קטנים וכדומה. מי ששלחו לו איזה דבר לאכלו בשבת, יש לו לאכלו בשבת ולא להשאירו לחול.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לעשות מלאכה בדרך קבע בערב שבת ממנחה קטנה ולמעלה, אבל בדרך ארעי מותר, ולצורך שבת גם אחר כך מותר. ולעשות בגדי חבירו בשכר אסור, אך מי שהוא עני ורוצה להשתכר לצורך שבת, מותר לו כל היום כמו בחול המועד. לספר את ישראל מותר כל היום. אפילו מעשה אומן אפילו בשכר, מפני שהתספורת ניכרת שנעשתה עכשיו בשביל השבת. יש להסגיר את החניות שעה אחת לפני שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nמתשע שעות זמניות ולמעלה, מצוה למנוע מלקבוע סעודה, אפילו מה שהוא רגיל בחול, וסעודה שאינו רגיל בה בחול, אפילו היא סעודת מצוה, אם היה אפשר לעשותה ביום אחר, אסור לעשותה בערב שבת כל היום אפילו בבוקר. אך סעודת מצוה שזמנה קבוע היום, כגון מילה ופדיון הבן וכדומה מותר. ומכל מקום נכון להקדימה בבוקר ולא ירבה בה, ומכל שכן שלא לאכול אכילה גסה, כדי שיאכלו סעודת שבת לתיאבון.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב כל אדם להשלים פרשיותיו עם הצבור, דהיינו שיקרא בכל שבוע פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום, ומיום ראשון ואילך חשוב עם הצבור (שכבר התחילו הצבור פרשה זו בשבת במנחה). אבל המצוה מן המובחר הוא לקרותה בערב שבת אחר ��צות היום. ויש לקרות כל פרשה דהיינו פתוחה או סתומה שתי פעמים, אחר כך התרגום עליה, ואפילו הפרשה מסיימת באמצע פסוק יפסיק שם, בגמר יש לומר אחר התרגום פסוק אחד בתורה, כדי לסיים בתורה. וטוב שלא יפסיק בשיחה בין הקריאה. ונוהגין לקרות גם ההפטרה. ויש נוהגין עוד לומר אחר כך שיר השירים. ומי שהוא בדרך ואין לו רק חומש בלי תרגום, יקרא שתי פעמים מקרא, וכשיבא למקום שיהיה לו תרגום יקרא התרגום. גם יש לו לכל ירא שמים ללמוד פירוש רש\"י על הסדרה. אם לאו בר הכי הוא ילמוד פירוש אשכנזי על הסדרה, כגון ספר \"צאינה וראינה\" וכדומה, שיבין ענין הסדרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה על כל אדם לרחוץ בכל ערב שבת פניו ידיו ורגליו בחמין, ואם אפשר ירחץ כל גופו בחמין, ויטבול את עצמו במקוה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לרחוץ עם אביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו. ובמקום שנוהגין לכסות ערותן בבית המרחץ מותר, וכן התלמיד לא ירחוץ עם רבו ואם צריך לו שישמשנו מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nומצוה לחוף את הראש ולגלח את הצפרנים, וכן לגלח שערות ראשו אם היו גדולים. ואין לקוץ צפרני ידיו ורגליו ביום אחד, גם אין לקוץ צפרניו או לגלח שערות בראש חדש אפילו חל בערב שבת. יש מקפידין שלא ליטול את הצפרנים כסדרן אלא בדילוג, דהיינו בימין מתחילין באצבע הסמוך לאגודל, והסימן: ב ד א ג ה, ובשמאל מתחילין אצבע הרביעי והסימן: ד ב ה ג א. גם יש מקפידין שלא ליטול הצפרנים ביום ה', כי מתחילין לגדל ביום שבת שהוא יום השלישי. טוב ליזהר לשרוף את הצפרנים.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכל ערב שבת יפשפש במעשיו ויתעורר בתשובה לתקן כל הקלקולים שעשה בששת ימי המעשה, כי ערב שבת כולל כל ימי השבוע, כמו ערב ראש חודש כולל כל החודש.\n\n\n\n\n",
+            "\nישתדל שיהיו לו בגדים נאים, וגם טלית של מצוה נאה לכבוד שבת דכתיב וכבדתו, ודרשינן שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. ואפילו אם הוא בדרך בין הנכרים ילבש בגדי שבת, כי אין המלבושים לכבוד הרואים אלא לכבוד השבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהתבשילין צריכין להשגיח להסירם מן הגחלים קודם שבת, ואם שכח ולא הסירם, אזי אם יבא בשבת לקחת את הקדרה וגחלים בוערות סביב לה שאם יקח את הקדירה יזיז את הגחלים, אסור לישראל לקחת אותה, ועל ידי אינו יהודי מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nהתבשילין שמטמינין בתנור ליום השבת כנהוג, אף על פי שהפתח אינו טוח בטיט מותר, ואסור לפתוח את התנור בלילה, כי שמא יש קדירות שעדיין לא נתבשלו כל צרכן, ועל ידי שיסתום אחר כך את התנור יגרום בישול.\n\n\n\n\n",
+            "\nהא דמותר להטמין גם כשאין התנור טוח בטיט, זהו דוקא כשמטמינין בשר, וכן אפילו כשמטמינין מיני קטניות ומיני בצק, אלא שמטמינים זמן הרבה קודם הלילה, באופן שיוכל להתבשל קודם הלילה קצת עד שיהא ראוי לאכילה על ידי הדחק. אבל כשמטמינין מיני קטניות ומיני בצק סמוך ללילה צריכין דוקא לטוח התנור בטיט (כי מן הסתם אינו גרוף וקטום כראוי). וצריכין ליזהר בזה, כי אם לא עשו כן, אז אפילו בדיעבד המאכלים אסורים עד למוצאי שבת בכדי שיעשו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת כשפותחין את התנור שהוא טוח בטיט יש לפתחו על ידי אינו יהודי, ואם אין אינו יהודי יש לפתחו על ידי קטן, ואם אין קטן מותר גם לגדול לפתחו. ויש לעשות על ידי שינוי.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמטמין קפה בערב שבת בתוך הגומא לצורך שבת, ומכסהו בכרים וכדומה שיהא חם, אם הוא מטמינו בתוך חול, אסור להטמין כל הכלי בתוך החול. ואפילו אינו מטמין כל הכלי אלא מקצתו, ועל מקצתו מכסה בבגדים וכדומה, באופן שכל הכלי מכוסה מכל הצדדים גם זה אסור, אלא צריך לעשות באופן זה, שהכלי אשר בתוכו הקפה יטמינו רק עד חציו, או עד שלישיתו בתוך החול, והמותר יהא באויר. ויתן על הגומא דף או יכפה עליו כלי, שיהא אויר בינו ובין הכלי שבתוכו הקפה, ואז יכול ליתן עליהם בגדים וכרים וכדומה. (יתר דיני הטמנה בשלחן ערוך סימן רנ\"ז רנ\"ח רנ\"ט).\n\n\n\n\n",
+            "\nסמוך לחשכה ישאל לאנשי ביתו בלשון רכה, הפרשתם חלה, ויאמר להם הדליקו את הנר.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב כל אדם למשמש בבגדיו בערב שבת קודם חשכה, אם אין מחט תחוב בהם או אם אין איזה דבר בכיסים, ואפילו במקום שיש עירוב, שמא יש בהם איזה דבר מוקצה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור להניח לאינו יהודי שיעשה מלאכת ישראל בשבת. וסמכוהו על הפסוק כל מלאכה לא יעשה דמשמע אפילו על ידי אינו יהודי. ואם מוסר לאינו יהודי את המלאכה בערב שבת, אף על פי שהאינו יהודי עושה בשבת מותר, אבל רק באלו האופנים: שהאינו יהודי יקח את החפץ מביתו של ישראל קודם השבת ולא בשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nשיקצוץ לאינו יהודי שכרו, שאז הוא עושה את המלאכה בשביל עצמו שיקבל שכרו. ולכן מי שיש לו משרת אינו יהודי לזמן ידוע, אסור להניח לו לעשות מלאכה בשבת, מפני שהמלאכה היא רק לתועלת הישראל. ואינו יהודי הנוסע לאיזה מקום וישראל נותן איגרת שישאנה שמה, וישאנה גם בשבת, צריך הישראל לתת לו איזה שכר, כדי שהאינו יהודי יעשה בשביל שכרו ולא בחנם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשכר יהא קצוב לכל המלאכה, ולא יהא האינו יהודי שכיר יום.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לקבוע להאינו יהודי שיעשה המלאכה בשבת, ואפילו אם אינו קובע לו בפירוש שיעשה בשבת, אלא שהוא קובע לו זמן שיגמר המלאכה סמוך לאחר השבת, וידוע כי אי אפשר שיגמור את המלאכה עד יום זה אם לא יעשה גם בשבת גם כן אסור. וכן אם שולח בידו אגרת ואומר לו: ראה שתביאנה שמה ביום פלוני, וידוע כי אי אפשר להגיע שמה אלא אם כן ילך גם בשבת גם כן אסור. וכן אם יום השוק הוא ביום השבת, אסור לתת לנכרי מעות בערב שבת שיקנה לו איזה דבר שידוע שאינו מוצא לקנותו כי אם בשבת, וכן אסור ליתן לו איזה דבר למכרו בענין זה. ואולם אופן זה שאינו קובע לו בפירוש שיעשה בשבת, אינו אסור אלא בנותן לו בערב שבת, אבל קודם לכן מותר לתת לו החפץ לעשות או מעות לקנות. וטוב שלא לדור כלל בעיר שיום השוק הוא בשבת, כי אי אפשר שלא יחטא, ואם השוק אינו בשכונת היהודים אין לחוש.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמלאכה לא תהא במחובר לקרקע, כגון בנין או עבודת השדה, אבל עבודת הבנין אסור שיעשה אינו יהודי בשבת אף על פי שהישראל קצץ עמו כל שכר הבנין לגמרי, ובשעת דחק גדול יעשה שאלת חכם. ואפילו לסתת אבנים ולתקן קורות לצורך בנין, אם ידוע שהמה של ישראל, והנכרי עושה ברחוב במקום פרהסיא, אסור שיעשה בשבת, וכן עבודת השדה כון לחרוש ולקצור וכדומה, אפילו אם שכר את האינו יהודי שיעשה כל המלאכה בעד סכום ידוע ואינו שכיר יום אסור. אבל אם האינו יהודי נוטל חלק מן התבואה, והמנהג הוא כן באותן המקומות שהעובד את האדמה נוטל חלק בתבואה מותר. ואם השדה הוא במקום רחוק שאין ישראל דר בתוך תחום שבת ממנו. מותר גם בשכירות בסכום ידוע, ובלבד שלא יהא האינו יהודי שכיר יום.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם בנה אינו יהודי לישראל בית בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנס בו (ויש בזה כמה חילוקין דינים).\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לו שדה או ריחים מותר להשכירן לאינו יהודי ואף על פי שאינו יהודי עושה בהם מלאכה בשבת, אבל מרחץ אסור להשכיר לו. ואם המרחץ אינו של ישראל אלא בשכירות מאינו יהודי יעשה שאלת חכם איך ינהוג בו, וכל מי שהוא גובה מכס \"מלונאי\", מפעל ללבנים מפעל לזכוכית וכדומה, צריך לעשות שאלת חכם איך ינהוג בהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבביתו של ישראל אסור להניח לאינו יהודי שיעשה מלאכה בשום אופן, ואפילו משרת אינו יהודי שרוצה לעשות מלאכה בשביל עצמו צריכין למחות בו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאומן אינו יהודי שעשה מלבוש בשביל ישראל, והביאו לו בשבת מותר ללבשו, ואם ידוע שגמרו בשבת אין ללבשו כי אם לצורך גדול, אבל אסור ליקח כלים ומלבושים מבית האומן, אפילו מאומן ישראל בשבת ויום טוב, ואינו יהודי שאינו אומן אלא שיש לו חנות שמוכר מנעלים וכדומה, מותר לישראל המכירו ליקח ממנו בשבת ולנעלם, ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי המקח, וגם לא יהיו דברים שהובאו מחוץ לתחום.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלים שעושין בהן מלאכה, כגון מחרישה וכיוצא בה אסור להשכיר לאינו יהודי בערב שבת ואף על פי שאין אנו מצווים על שביתת כלים, מכל מקום כיון שהוא נוטל שכר והשכירו ערב שבת, מחזי כאלו האינו יהודי הוא שלוחו, וביום ה' מותר לו להשכירו, ולהשאיל לו מותר אפילו בערב שבת ואפילו כלים שעושין בהם מלאכה, ובלבד שיקחם האינו יהודי מביתו של ישראל קודם הכנסת שבת, אפילו אם מתנה עם האינו יהודי שהוא ישאל לו עבור זאת כליו בפעם אחרת מותר, ולא אמרינן כהאי גונא דהוי כשכירות, וכן להשכיר לו כלים שאין עושין בהם מלאכה מותר אפילו בערב שבת כשאינו יהודי מוציאם קודם שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהא דמותר להשכיר כלים לאינו יהודי באופנים הנזכרים, דוקא כשאינו נוטל שכר שבת בפני עצמו אלא בהבלעה תוך שאר ימים, כגון שמשכיר לחדש או לשבוע ואומר לו, בעד כל שבוע או בעד כל חדש תתן לי כך וכך או אפילו בעד כל שני ימים או כל שלשה ימים, אבל שכר שבת בפני עצמו אסור ליטול אפילו השכיר לו לשנה וחושבין ימים נפרדים, שאומר, אני משכיר לך לשנה או לחדש ובעד כל יום ויום תתן לי כך וכך, אף על פי שאחר כך משלם האינו יהודי בעד כל הימים בבת אחת אסור ליטל שכר המגיע לשבתות, כיון שמחשבין ימים נפרדים ואסור ליטול שכר שבת שלא בהבלעה, אפילו בעד כלים שאין עושין בהן מלאכה, ואפילו בעד חדר לדור בו, ואיסור שכר שבת הוא בין מאינו יהודי בין מישראל.\n\n\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאין מפליגין בספינה על הים פחות משלשה ימים קודם שבת, דהיינו מיום ד' ואילך אסור. אבל אם הולך לדבר מצוה מותר אפילו בערב שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל הנהרות מותר להפליג בספינה בכל ענין אפילו בערב שבת ובלבד שלא יצטרך הישראל לעשות שם מלאכה בשבת, ואפילו אם בהמות מוליכות את הספינה מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיכא דמותר להפליג בספינה בערב שבת, אם נכנס בה בערב שבת וישב שם עד חשיכה, אף על פי שחזר לביתו ולן בביתו, מותר ליכנס בה אחר כך ביום השבת ובלבד שלא תלך הספינה בשביל ישראלים לחוד, אך מאחר שהיה בביתו בשבת קנה שביתה בביתו, ולכן אם הלכה הספינה יותר מתחום שבת, ובאה בשבת ליבשה אין לו שם אלא ארבע אמות, ויותר מזה אסור לו ללכת שמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nללכת בספינה כדי להתפלל בעשרה או למצוה אחרת, אם הספינה הולכת גם בשביל אחרים יש להתיר, מכל מקום יש להישראל ליכנס בתוך הספינה בערב שבת בעוד יום ולישב שמה עד שתחשך, ואחר כך יכול לחזור לביתו וחוזר בשבת לתוך הספינה, אבל שתלך הספינה בשביל הישראל לבד אין להתיר.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nחייב כל אדם להפריש את עצמ�� ממלאכה, ולהדליק את הנרות לכל הפחות חצי שעה קודם צאת הכוכבים. ואם אמרו בבית הכנסת מזמור שיר ליום השבת, אף על פי שעדיין יש שתי שעות עד הלילה, מכל מקום חל שבת על המועט ואסורים בכל המלאכות. ואפילו מי שבא מעיר אחרת לכאן, חל עליו שבת מיד כשאמרו בציבור מזמור שיר ליום השבת, ובעיר שיש בה שני בתי כנסיות אין אחד נגרר אחר חברו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה להרבות בנרות לכבוד שבת, יש נוהגין להדליק עשרה, ויש מדליקין שבעה. ועל כל פנים ראוי שלא לפחות משתי נרות נגד זכור ושמור, ואך בשעת הדחק גם בחד סגי. ויהיו ארוכים שידלקו לכל הפחות עד לאחר האכילה, ויהדר לקנות נרות יפים, דאמר רב הונא הרגיל בנר שבת להשתדל בו לעשותו יפה, הויין לו בנים תלמידי חכמים, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה בא אור תורה. ולכן ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה, שיתן לה הקדוש ברוך הוא בנים זכרים מאירים בתורה, וטוב שתתן מקודם איזה פרוטות לצדקה, ואשה קשת רוח בגידול בנים או שאין לה כלל, סגולה שתאמר לאחר הדלקת הנרות ההפטרה של יום ראשון דראש השנה, וטוב שתבין מה שהיא אומרת ותאמר בכוונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה מן המובחר להדליק בשמן זית, וגם שמן הרגיל בינינו שקורין \"בלומענעהל\" כשר אבל שאר שמנים יש מהם שאינם כשרים. וגם הפתילה יהדר שתהא מצמר גפן, או פשתן או קנבוס, כי בשאר דברים יש מהם שאינם כשרים, ובמדינתנו נוהגין להדליק בנרות העשוים מחלב והם כשרים. אבל להניח חתיכת חלב בתוך כלי ובתוכו פתילה אסור להדליק כן. המדליק צריך שידליק עד שיאחז האור ברוב אותה חתיכה פתילה היוצאה מן הנר, וכן בנרות העשוים מחלב צריך שיאחז האור ברוב הפתילה היוצאת.\n\n\n\n\n",
+            "\nכבר ידוע שכל המצות מברכין עליהן עובר לעשייתן, אבל בהדלקת הנרות לשבת כיון שבהדלקה מקבלת האשה שבת על עצמה, והברכה הרי היא התחלה להדלקה, ואם כן אם תברך תחלה לא תוכל עוד להדליק, על כן היא מדלקת תחלה. וכדי שתהא הברכה עובר לעשייתן, פורשה ידיה כנגד פניה, שלא תראה הנרות, ומברכת ומסירה את הידים ורואה את הנרות, והוי כאלו בירכה קודם ההדלקה (ומשום לא פלוג נוהגת כך גם ביום טוב). ועיקר הנרות, שבהם הוי קבלת שבת, הם אלו שעל השלחן שאוכלין עליו, ועל כן תדליק אותם באחרונה. ובשעת הצורך כגון שהיא צריכה ללכת לטבילה או לחופה, או לשאר דבר נחוץ תוכל להתנות שאינה מקבלת שבת בהדלקה, ואז תוכל לברך קודם הדלקה, ואפילו תנאי בלב סגי.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצות הדלקת הנרות, חלה בין על האנשים בין על הנשים, אלא שהנשים מוזהרות בה יותר, מפני שהן מצויות בבית, ועוד מפני שהאשה כבתה נרו של עולם, שהחטיאה לאדם הראשון והחשיכה נשמתו שקרויה נר, כמו שנאמר נר אלהים נשמת אדם, ולכן צריכה היא לתקן זאת בהדלקת הנרות לכבוד שבת. ולכן אם האשה בביתה היא קודמת למצוה זאת, ומכל מקום יש לו להאיש גם כן לסייע במצוה, ויתקן את הנרות ויהבהב אותם, דהיינו שידליקם ויכבם כדי שיהיו נוחים אחר כך להדליק. ואשה יולדת, בשבת הראשון ידליק הבעל ויברך, אבל אחר כך, וגם בכל פעם שהיא נדה, מדלקת ומברכת.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגות הנשים שקודם הדלקת הנרות רוחצות ולובשות בגדי שבת ואשרי להן, וצריכות להתפלל מנחה תחלה, כי בהדלקת הנרות היא מקבלת שבת על עצמה ואינה יכולה להתפלל אחר כך מנחה של חול. ואשה שנתאחרה בעסקיה ובאה לביתה קרוב לחצי שעה קודם שבת, שאם תרחץ ותלבש, תוכל לבא לידי ספק חילול שבת, מצוה יותר שתדליק כמות שהיא משתבא חס ושלום לידי ספ�� חלול שבת. ואם הבעל רואה שהיא מתאחרת מלבא, מצוה גדולה שידליק הוא ואל ישגיח ברוגזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם האיש מדליק הנרות והוא צריך לעשות אחר כך איזה מלאכה, טוב גם כן שיתנה שאינו מקבל שבת בהדלקה זו. אבל בדיעבד אם לא התנה יכול לעשות אחר כך מלאכה, כי בהדלקת הבעל אין מנהג שהוא מקבל שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין להדליק במקום שיאכלו, שיהא ניכר שמדליקין לכבוד שבת, ולא להדליק במקום אחר. אך בשעת הדחק כגון שהאשה חולה ואינה יכולה ללכת אל השלחן, מדלקת כשהיא במטה, ומעמידין אותם אחר כך על השלחן בבית זה, כי כל הבית נחשב מקומם, ונשים שמדליקות הנרות בסוכה, ואחר כך נושאות אותן לתוך הבית לא יפה הן עושות. נר שהוא דולק מערב שבת, צריכין לכבותו ולחזור ולהדליקו לכבוד שבת, כדי שיהא ניכר שמדליק לכבוד שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך להדליק את הנרות בכל החדרים שמשתמש שם. מי שהוא בביתו אצל אשתו כיון שהיא מברכת על הנרות שבחדר אחד, אין צריכין לברך על ההדלקה שבשאר חדרים, אבל אם הוא במקום אחר, אם יש לו שם חדר מיוחד צריך להדליק ולברך. ואם הם רבים שנתאכסנו בחדר אחד, ישתתפו לקנות נרות וידליק אחר ויברך, ויכוין להוציא את כולם בברכתו, וגם הם יכוונו לצאת בברכתו. ואם אין לו חדר מיוחד אלא שהוא בחדר אחד עם בעל האושפיזא ישראל, אינו צריך להדליק כיון שאשתו מדלקת עליו בביתו. ובחורים הלומדים במקום אחר, אם יש להם חדר מיוחד צריכין להדליק בברכה, וישתתפו גם כן לקנות נרות ואחד יברך ויוציא כולם, וצריכין שיהיו הנרות דולקים עד שיבאו שמה. ואם אין להם חדר מיוחד, כיון שאין להם נשים שמדליקות צריכין לתת פרוטה לבעל הבית שיהיה להם שותפות בנרות, ומי שהוא סמוך על שלחן בעל הבית הוא בכלל בני ביתו ואין צריך להשתתף.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שאפילו כמה נשים מדליקות בבית אחד, וכל אחת מברכת על נרות שלה, כי כמה שניתוסף אורה יש בה שמחה יתירה, ואך יש ליזהר שלא תדליקו שתים במנורה אחת, ובשעת הדחק מקילין גם בזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין ליתן מים אפילו מבעוד יום לתוך נקב המנורה שמכניסין שם את הנר של חלב או של שעוה כדי שכשיגיע לשם יתכבה. ובמקום צורך יש להקל אם נותן מבעוד יום, אבל להעמיד כלי עם מים תחת מנורה התלויה, כדי שאם יפלו ניצוצות יתכבו איסור גמור היא אפילו להעמידו מבעוד יום. ולהעמיד כלי בלי מים לקבל הניצוצות מותר, אפילו משחשכה כי ניצוצות אין בהם ממש. ולהעמיד הכלי בשביל שיטפטף לשם השמן או החלב משחשכה אסור, דכיון שאם יטפטף יאסר הכלי בטלטול, נמצא שהוא מבטל כלי מהיכנו ואסור, משום דהוי כאלו דבקו שם, אבל להעמידו מבעוד יום מותר. ואם נטף לתוכו שמן אסור להסתפק ממנו בשבת והכלי אסור בטלטול, ואם לא נטף לתוכו לא נאסר הכלי בטלטול על ידי מחשבה בעלמא.\n\n\n\n\n",
+            "\nטוב להניח את החלות על השלחן קודם שמדליקין את הנרות כדלקמן סימן פ\"ט, סעיף ב'.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה סומא אם יש לה בעל ידליק הבעל ויברך, ואם אין לה בעל והיא דרה לבדה, מדלקת ומברכת. ואם דרה עם אחרים בבית אחד והאחרים מדליקין, מדלקת הסומא בלא ברכה, אך אם היא עקרת הבית תדליק היא תחלה ותברך, ואחר כך ידליקו האחרים ויברכו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה ששכחה פעם אחת להדליק, תדליק כל ימיה נר אחד יותר ממה שהיתה רגילה. וכן אם שכחה כמה פעמים תדליק תמיד נר אחד יותר. והוא משום היכר שתהא זהירה מכאן ולהבא, ולכן אם מחמת אונס לא הדליקה אינה צריכה להוסיף.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nנוהגין להקדים ת��לת ערבית של שבת יותר מבימות החול, ונכון הוא כדי להקדים קבלת שבת בכל מה שאפשר, רק שיהא מפלג המנחה ולמעלה, ואף הנוהגין להתפלל כל ימי החול מעריב בזמנה דהיינו בצאת הכוכבים יכולין להקדים בשבת. ואפילו שלפעמים בימות החול מתפללין מנחה בשעה שמתפללין עתה ערבית, אין חוששין בזה בתפלת ערבית של שבת שיש בה מצוה שמוסיף מחול אל הקודש.\n\n\n\n\n",
+            "\nבברכת השכיבנו אין חותמין כמו בחול שומר עמו ישראל, כיון שברכה זו היא על כללות עם ישראל, וכללות עם ישראל אינם צריכים שמירה בשבת כי השבת מגין עלינו, אלא אומרים ופרוס, וחותמין ברוך אתה ה' הפורס וכו' וכן ביום טוב. אם טעה וסיים כמו בחול, אם נזכר מיד לאחר תיבת לעד, יאמר מיד הפורס סכת שלום וכו', אבל אם לא נזכר עד לאחר כדי דיבור, אין צריך לאמרו עוד.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין לומר בתפלת ערבית וינוחו \"בה\", ובשחרית ומוסף וינוחו \"בו\", ובמנחה שבתות קדשך וינוחו \"בם\".\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר תפלת הלחש בערבית בשבת אומרים כולם ביחד ויכלו, ויש לאמרו מעומד לפי שבזה אנו מעידים להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, והעדים צריכין להעיד מעומד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר כך אומר השליח צבור ברכה אחת מעין שבע, דהיינו ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו וכו', מגן אבות וכו', אלהינו ואלהי אבותינו וכו', ומסיים ברך אתה ה' מקדש השבת. יש להקהל לעמוד בשעה שהשליח צבור אומר ברכה זאת וישמעו היטב. ונוהגין שאומרים עמו מגן אבות עד זכר למעשה בראשית. וגם המתפלל ביחידות יכול לומר מגן אבות עד זכר למעשה בראשית, אבל יותר לא יאמר.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכל שבתות השנה אומרים ברכה זאת אפילו ביום טוב, ובשבת שחל לאחר יום טוב, אך כשחל יום טוב ראשון של פסח בשבת אין אומרים אותה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין אומרים אותה אלא במנין קבוע, אבל במקום שאין מתפללין בעשרה אלא באקראי, כגון בבית החתן או בבית האבל אין אומרים אותה. ואם קבעו מקום להתפלל בעשרה איזה שבועות כמו בירידים יש לאמרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמדינות אלו נוהגין שהשליח צבור מקדש בבית הכנסת בלילי שבתות ויום טוב (חוץ משתי לילות הראשונות של פסח). וכיון שהוא אינו יוצא בקידוש זה ואסור לו לטעום קודם קידוש, לכן כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, נותנים לטעום לקטן שהגיע לחינוך, והקטן ישמע את הברכה ממנו ויוצא בה ונמצא שלא בירך לבטלה (דמותר להאכיל את הקטן קודם קידוש כמו שיתבאר לקמן בסימן קס\"ה אם ירצה השם). ואם אין קטן בבית הכנסת יכוין המקדש או אדם אחר לצאת בקידוש זה, וישתה שיעור רביעית כדי לברך ברכה אחרונה. ואף על פי כן יכול הוא לחזור ולקדש בביתו להוציא את אשתו ובני ביתו אם אינם יודעין לקדש בעצמם. והא דיוצא בקידוש שבבית הכנסת אף על גב דאין קידוש אלא במקום סעודה, בשעת הדחק סומכין על הפוסקים דסבירא להן דדי אם שותה רביעית שלם מן הכוס. וטוב שישתה רביעית חוץ מכמלא לוגמיו, דהיינו כמלא לוגמיו משום קידוש, ועוד רביעית משום סעודה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין לומר פרק במה מדליקין, ואין אומרים אותו ביום טוב שחל בשבת ולא כשחל יום טוב בערב שבת, ולא בשבת חול המועד.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שבשבת אין משכימין כל כך לבא לבית הכנסת כמו בחול, משום דשינה מעונג שבת הוא, ואסמכוה אקרא, דבקרבן התמיד של ימות החול נאמר בבקר, ובשבת נאמר וביום השבת דמשמע איחור, ומכל מקום צריכין ליזהר שלא לאחר קריאת שמע ותפלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nזמן תפלת מוסף הוא מיד אחר תפלת שחרית, ואין לאחרה יותר מעד סוף שבע שעות. ואם התפלל אותה אחר שבע שעות נקרא פושע, ואף על פי כן יצא ידי חובתו מפני שזמנה כל היום.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיו לפניו להתפלל שתי תפלות, אחת של מנחה ואחת של מוסף, כגון שאיחר מלהתפלל מוסף עד שש שעות ומחצה, צריך להתפלל תחלה מנחה, ואחר כך מוסף, משום דמנחה תדירה יותר, וקיימא לן תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ומכל מקום בצבור אין לעשות כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nבקדושה דמוסף שאומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ומיד אומרים הקהל אחד הוא אלהינו וכו', הוא טעות, כי אסור לומר תיבת אחד שני פעמים רצופים, אלא יאמר ה' אחד הוא אלהינו וכו'. אך השליח צבור שהוא ממתין על הצבור, יכול הוא להתחיל בתיבת אחד, כיון שהפסיק בנתים.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמנחה קודם קריאת התורה, אומרים ואני תפלתי וגו' והוא על פי מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, וכתיב אחריו ואני תפלתי וגו'. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אין אומה זו כשאר אומות העולם, אומות העולם כשהם שותים ומשתכרים הולכין ופוחזין, ואנו לא כן אלא אף על פי ששתינו ואני תפלתי וגו'. ולכן אומרים אותו לפני קריאת התורה להודות ליוצרנו שלא שם חלקנו כהם, ואפילו הרקים שבנו באים לשמוע תורה. וביום טוב שחל בחול שאין קורין בתורה אין אומרים אותו, אבל בשבת אף על פי שאין ספר תורה לקרות מכל מקום אומרים אותו. ואומרים אותו אז קודם החצי קדיש, כדי שלא להפסיק בין הקדיש לתפלת שמונה עשרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר החזרת השמונה עשרה נוהגין לומר צדקתך צדק, והמה שלשה פסוקים כעין צדוק הדין על שלשה צדיקים שנפטרו בשעה זאת, יוסף משה ודוד. ואם הוא ביום שאם היה חול לא היו אומרים תחנון אין אומרים אותו, אך כשמתפללין בצבור בבית אבל, אומרים אותו, דאם לא יאמרוהו הוי פרהסיא ואין אבילות פרהסיא בשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם טעה בשבת או ביום טוב והתחיל ברכות אמצעות של חול, ונזכר באמצע ברכה צריך לגמור כל אותה ברכה שתחיל, ואחר כך מתחיל ברכה אמצעית של שבת או של יום טוב. והטעם הוא, משום דמן הדין היה ראוי לתקן גם בשבת ויום טוב כל ברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בברכת רצה, כמו בראש חדש וחול המועד, אלא מפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחו חכמים, ותקנו ברכה אחת אמצעית לקדושת היום, אבל זה שהתחיל, ברכה של חול, יש לו לגמור אותה ברכה, כיון שהיא ראויה לאמרה עתה מן הדין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו לא התחיל רק תיבה אחת מן הברכה, ונזכר מיד, צריך לגמור כל הברכה, חוץ מברכת אתה חונן, שאם לא אמר עדיין רק תיבת אתה, כיון שגם תפלות שבת ערבית ומנחה, מתחילין אתה, לכן אם בתפלת ערבית או מנחה, אף על פי ששכח שהוא שבת והתחיל תיבת אתה, על דעת לומר אתה חונן, ונזכר מיד שהוא שבת, אינו צריך לומר ברכת אתה חונן, אלא גומר ואומר קדשת וכו'. ואם אירע לו כן בשחרית, אזי אם היתה הטעות מחמת שהיה סובר שהוא חול, צריך לגמור ברכת אתה חונן, אבל אם ידע שהוא שבת ושצריך לומר ישמח משה, אלא שנכשל בלשונו מחמת הרגלו, ואמר תיבת \"אתה\" אינו צריך לגמור ברכת אתה חונן, אלא אומר ישמח משה, דכיון שיש בתפלת שבת גם כן תפלות שמתחילין אתה, הוי ליה כמו שטעה בתפלת שבת מזו לזו, מאחר שידע שהוא שבת ולא אמר עדיין רק תיבת אתה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לא נזכר עד בברכות האחרונות (דהיינו מן רצה ולהלן), פוסק באמצע ברכה במקום שנזכר, ומתחיל בשל שבת או יום טוב וגומר כסדר, ואם לא נזכר עד לאחר שהתחיל לומר יהיו לרצון, חוזר לראש התפלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבתפלת המוספין אם טעה בברכות אמצעיות של חול, פוסק באמצע ברכה שנזכר בה ומתחיל ברכה אמצעית של תפלת מוסף, כי בתפלת מוסף לא היה כלל מן הדין להתפלל כל ברכות האמצעיות כמו בחול, אלא ברכה אחת של מוסף.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שטעה והתחיל תפלה של חול בשבת סימן רע לו, ויפשפש במעשיו כל ימי השבוע הבאה ויעשה תשובה.\n\n\n\n\n",
+            "\nטעה בברכה אמצעית של תפלות השבת מזו לזו, אם נזכר קודם שאמר את השם מחתימת הברכה, חוזר לתחלת הברכה שהיה לו להתפלל עתה, אבל אם לא נזכר עתה עד לאחר שאמר את ה', גומר ואומר מקדש השבת ויוצא בדיעבד, לפי שהעיקר מברכות האמצעיות היא רצה נא במנוחתנו והיא שוה בכל התפלות.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמה דברים אמורים בתפלת ערבית שחרית ומנחה, אבל בתפלת מוסף אם התפלל במקומה תפלה אחרת לא יצא, הואיל ולא הזכיר קרבן מוסף. וכן אם במקום ערבית או שחרית או מנחה התפלל מוסף לא יצא, הואיל והזכיר קרבן מוסף ואמר שקר לפני המקום ברוך הוא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם טעה בתפלת יום טוב שהיה לו לחתום מקדש ישראל והזמנים וחתם מקדש השבת, אם חזר בתוך כדי דיבור ואמר מקדש ישראל והזמנים יצא, ואם לאו צריך לחזור ולהתחיל אתה בחרתנו וכו'.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירות שבת בקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו בקידוש וגם ביציאתו בהבדלה, ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס יין, בין בכניסתו בין ביציאתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nיכולין לקדש ולאכול אף על פי שעדיין אינו לילה, אך הנוהגין כל ימות החול להתפלל מעריב בזמנה ובשבת מקדימין, אלו אסורין לאכול משהגיע חצי שעה קודם צאת הכוכבים. ולכן אם אין יותר מחצי שעה עד הלילה צריכין להמתין עד הלילה, ואז יקראו תחלה שלש פרשיות של קריאת שמע ואחר כך יקדשו. ואסור לטעום כלום ואפילו מים קודם קידוש.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה לקדש על יין ישן ומצוה לברור יין יפה, ואם אפשר יש להדר אחר יין אדום, ובמקום שאין יין כשר כראוי מצוי, מקדשין גם על יין צמוקין. ויכלו יש לומר מעומד, ומסתכל בנרות, ואחר כך ישב ומסתכל בכוס ומברך בורא פרי הגפן ואשר קדשנו וכו'. ואם אין לו יין מקדשין על הפת ולא על שאר משקין.\n\n\n\n\n",
+            "\nגם הנשים חייבות בקידוש, על כן ישמעו היטב את הקידוש ויענו אמן, אבל ברוך הוא וברוך שמו לא יאמרו. וקטן אפילו הוא בן שלש עשרה שנה אם אינו ידוע שהביא שתי שערות אינו מוציא את האשה, ולכן תקדש האשה בעצמה. ואם אינה יודעת תאמר עם הקטן מלה במלה, וגם אם שומעת את הקידוש מן הבעל או מאיש אחר, יותר נכון הוא שתאמר עם המקדש מלה במלה, (אם יש כמה בעלי בתים בבית אחד, איך יתנהגו בקידוש, עיין לקמן סימן קל\"ה סעיף ו').\n\n\n\n\n",
+            "\nיין שנתחמץ אין מקדשין עליו, וכן יין שיש לו ריח רע אף על פי שלא נתחמץ אלא ריחו וטעמו יין שמברכין עליו בורא פרי הגפן רק שמסריח קצת מחמת שהיה בכלי מאוס, וכן אם הוא מריח אחר החבית אין מקדשין עליו. וכן יין שעמד מגולה איזה שעות (אף על פי דהאידנא לא קפדינן אגילוי), אין מקדשין עליו, משום הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. יין שיש בו קמחין יש לסננו, ואם אי אפשר לסננו מקדשין עליו כך, אבל אם יש עליו קרום לבן אין מקדשין עליו דמסתמא פג טעמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש. אך יש אומרים שאין מקדשין עליהם כיון דאינן ראויין למזבח, על כן אם אפשר יש להדר אחר יין אחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nהכוס צריכה להיות שלמה ונקיה. וכל הדינים שהן בכוס של ברכת המזון ישנם גם בכוס של קידוש בין ביום בין בלילה, וכן בכוס של הבדלה, וטוב לקדש בלילה על כוס גדולה שישייר ממנה לקידוש היום ולהבדלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחלות תהיינה מכוסות בשעת קידוש, ואפילו הוא מקדש עליהן יהיו מכוסות בשעת הקידוש, זכר למן שהיה מכוסה בטל מלמטה ולמעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל המקדש ישתה מן הכוס לכל הפחות כמלא לוגמיו בלי הפסק, ומצוה שיטעמו כולם מכוס של ברכה, מי שאינו שותה יין מחמת נדר או מחמת שמזיק לו וכדומה, אין לו לקדש על היין על סמך שישתו המסובין.\n\n\n\n\n",
+            "\nיין של קידוש לפי שהוא מצרכי הסעודה, אינו טעון ברכה לאחריו דברכת המזון פוטרתו. אך יש פוסקים דסבירא להו דאינו פוטרתו, על כן אם אפשר יש לו להדר, שלאחר ברכת המזון יברך על כוס יין, וישתה רביעית, ויברך ברכה אחרונה לפטור גם את הכוס של קידוש.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל היין שבתוך הסעודה אינו צריך לברך, שנפטר בברכת בורא פרי הגפן שבקידוש.\n\n\n\n\n",
+            "\nקידש על הכוס סבור שהוא יין, ואחר כך נמצא שהוא מים או שאר משקה, יחזור ויקדש על היין. ואם עמד לפניו יין על השלחן, והיה דעתו לשתות יין גם בתוך הסעודה, אינו צריך לקדש שנית, דהוי כאלו קידש על היין. ואם לא היה יין לפניו על השלחן, אבל היה יין בביתו והיה דעתו לשתות בתוך הסעודה, אין צריך לברך בורא פרי הגפן אלא אשר קדשנו וכו'. ואם היתה הכוס של שכר או \"מעד\" (מי דבש), במקום שהוא חמר מדינה, בכל אופן אין צריך לקדש שנית אלא יברך שהכל וישתה. ובמקומות שנוהגין לקדש אחר נטילת ידים קודם בציעת הפת, גם כן אין צריך לחזור ולקדש, אלא מברך המוציא והוי כאלו קידש על הפת.\n\n\n\n\n",
+            "\nגם ביום בסעודת שחרית צריך לקדש על הכוס, דהיינו שמברך עליה בורא פרי הקפן, וזהו הקידוש. וגם נשים חייבות בקידוש זה, וגם קודם קידוש זה אסור לטעום כלום ואפילו מים כמו בקידוש הלילה. ומצוה מן המובחר שיהיה קידוש זה גם כן על היין דוקא. ואם חביב לו יין שרף ומקדש עליו גם כן יוצא, אך יזהר שתהא הכוס מחזיקה רביעית וישתה מלא לוגמיו בלא הפסק, (ואם מקדש על היין ורוצה לשתות גם יין שרף או קפה עיין לעיל סימן מ\"ט סעיף ו').\n\n\n\n\n",
+            "\nבין בלילה בין ביום אין קידוש אלא במקום סעודה שנאמר, וקראת לשבת ענג, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קריא דקידוש, שם תהא עונג. ואם קידש בבית זה ואוכל בבית אחר, אפילו אם בשעת קידוש היה בדעתו כן, אינו יוצא ידי קידוש. וגם צריך לאכול מיד לאחר הקידוש, ואם לא אכל מיד לאחר הקידוש לא יצא ידי קידוש. וביום אף שאינו רוצה לאכול מיד סעודה קבועה, יכול לקדש ולאכול קצת פת כיסנין, ואז צריך לשתות מן הכוס רביעית, כדי לברך ברכה על המחיה ועל פרי הגפן, וזאת יכול לעשות גם קודם מוסף אם לבו חלוש. ומוהל שהוא צריך לברך על כוס המילה ועדיין לא קידש, ישתה מן הכוס כמלא לוגמיו ועוד רביעית.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לטעום אחר תפלת שחרית קודם תפלת מוסף, וטעימה היינו פת כביצה ולא יותר, ופירות אפילו הרבה כדי לסעוד את הלב, ובלבד שיקדש תחלה וישתה כמלא לוגמיו ועוד רביעית יין, (דלעת הצורך סמכינן, דזאת הוי קידוש במקום סעודה), או ישתה רביעית יין ויאכל כזית מחמשת מיני דגן.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל אדם מישראל בין איש או אשה חייבים לאכול בשבת שלש סעודות, אחת בלילה ושתים ביום, וחייב לאכול בכל סעודה פת, ואפילו בסעודה שלישית יזהר מאד לאכול פת דוקא (וכיון שהוא נוטל ידיו ומברך על הנטילה, צריך לאכול פת כביצה). לכן יזהר כל אדם שלא למלאות כרסו בסעודת שחרית, כדי שיוכל לקיים מצות שלש סעודות, ואם אי אפשר לו כלל לאכול פת גמור, יאכל לכל הפחות פת כיסנין, או שאר מאכל העשוי מחמשת מיני דגן שמברכין עליו בורא מיני מזונות, שהוא נקרא מזון. ואם גם זאת אי אפשר לו, יאכל על על פנים דברים שדרך ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וכיוצא בהם. ואם גם זאת אי אפשר לו יאכל על כל פנים פירות מבושלים. זמן סעודה שלישית היא משיגיע זמן מנחה גדולה, דהיינו משש שעות ומחצה ואילך.\n\n\n\n\n",
+            "\nוחייב לבצוע בכל סעודה על שתי ככרות שלמות, ואוחז שתיהן בידו בשעת ברכת המוציא, ובוצע אחת מהן. ונוהגין לרשום בסכין על הככר במקום שרוצה לבצוע, והטעם מפני שבחול צריכין לחתוך קצת סביב הפת קודם ברכת המוציא, כמו שכתוב בסימן מ\"א סעיף ג', ובשבת אי אפשר משום דבעינן שתהיה הפת שלמה בשעת הברכה, ולכן על כל פנים רושמין מקום החתך כדי שידע היכן יחתוך, ולא יצטרך להפסיק הרבה ולעיין באיזה מוקם יחתוך. ויש להניח הככרות שתהא זו שהוא רוצה לבצוע אותה לפניו, כדי שלא יצטרך להעביר על המצוה. ואפילו אוכל כמה סעודות צריך בכל סעודה שתי ככרות שלמות. וכן כשמקדש ביום בשחרית קודם הסעודה הקבועה ואוכל פת כיסנין, יש לקחת שתים שלמות.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אין לכל המסובין בשלחן לחם משנה, אלא לפני אחד, יבצע הוא להוציא את כולם, וגם בברכת המוציא יצאו במה שבירך הבוצע. וקודם שיברך המוציא יאמר: ברשות מורי ורבותי, ולאחר שטעם הוא מפרוסת המוציא, נותן לכל אחד פרוסה ואוכלים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לא קרא הפרשה בערב שבת לא יאכל שבת בשחרית עד שיקראה, ואם לא קראה קודם האכילה יקרא על כל פנים קודם מנחה, ובדיעבד עד סוף יום שלישי.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להתענות בשבת לשם תענית אפילו זמן קצר, ואפילו שלא לשם תענית אסור על כל פנים להתענות עד חצות.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להצטער חס ושלום על איזה צרה רחמנא ליצלן, אלא יבקש רחמים מבעל הרחמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה להרבות בפירות ומגדנות ומיני ריח, כדי להשלים מאה ברכות, ומצוה לענגו בכל דבר שהוא לו לעונג, שנאמר וקראת לשבת עונג.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר סעודת שחרית אם רגיל לישן יישן, אבל אל יאמר אישן מפני שאני צריך לעשות מלאכה או ללכת בדרך בלילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר כך קובעים ללמוד תורה. בפרשת שבת נאמר ויקהל משה, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, למה נאמר בפרשה זו ויקהל, ולא נאמר כן בכל התורה כולה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: רד ועשה לי קהלות גדולות בשבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך, להקהיל קהלות בכל שבת וללמד תורה ברבים. עוד אמרו, לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, כי הרבה אנשים טרודים כל ימי החול במלאכתם, ואין להם פנאי לעסוק בתורה בקביעות, ובשבת ויום טוב שהם פנוין מלאכתם יכולין לעסוק בתורה כראוי. לפיכך בעלי מלאכות ובעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע, המה מחוייבים יותר לעסוק בתורה ביום שבת קודש, איש איש כפי השגתו ויכלתו.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכשמוסיפין בשבת, יכולין לקרות כהן או לוי לאחרון, כיון שכבר השלימו שבעה גברי וגם שהוא האחרון מעיקר הקרואים, (חוץ מן המפטיר). וכן המפטיר יכולין לקרות כהן או לוי, ואפילו כהן אחד לאחרון וכהן אחד למפטיר יכולין לקרות, כיון שהקדיש מפסיק ביניהם. ובשמחת תורה שמוציאין שלשה ספרי תורה יכולין לקרות כהן אחד לחתן תורה, ואחד לחתן בראשית ואחד למפטיר, כיון שכל אחד קורא בספר תורה אחר. אבל בראש חדש טבת שחל להיות בשבת אף על פי שמוציאין גם כן שלשה ספרי תורה אפילו אם רוצים לקרות בספר תורה הראשון שמונה גברי אין רשאי לקרות להכהן שיהיה השמיני, כיון שעדיין אין משלימין הקריאה בספר זה, והמשלים הוא בספר השני שקורין בו פרשת ראש חדש, ואז יכולין לקרותו. וכן הדין בשבת שקלים ובפרשת החדש כשהם בראש חדש.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם קראו לכהן או ללוי באמצע המנין, יעלה אחר במקומו והוא ימתין אצל התיבה, ויעלה למפטיר או לאחרון לאחר מנין הקרואים.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת שקורין שתי סדרות יש לחבר הסדרות עם העולה רביעי.\n\n\n\n\n",
+            "\nקללות שבפרשת בחקתי ובפרשת כי תבא, אין מפסיקין ביניהן. וצריך להתחיל פסוק אחד מקודם, אך למען לא יתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים צריך שיתחיל שלשה פסוקים קודם הקללות, ולבסוף צריך גם כן לקרות לכל הפחות פסוק אחד אחר הקללות, אך יראה שלא יסיים פחות משלשה פסוקים מן התחלת הפרשה. בפרשה כי תשא קורין עם הלוי כל פרשת העגל עד ומשרתו יהושע וגו', והטעם כי בני לוי לא היו בעשיית העגל. ונוהגין לקרות בקול נמוך מן ויתן אל משה ככלותו עד ויחל משה, וכשמתחיל ויחל חוזר וקורא בקול רם עד ויפן וירד משה, וכשמתחיל ויפן חוזר וקורא בקול נמוך עד ומשה יקח את האוהל וחוזר וקורא בקול רם עד סוף הפרשה. וגם הקללות שבפרשת בחקתי ופרשת כי תבא קורין בקול נמוך, ואת הפסוק וזכרתי את בריתי יעקב קורין בקול כם ואחר כך הפסוק והארץ תעזב וגו' נמוך, ואף גם זאת בקול רם עד הסוף, ובפרשת כי תבא ליראה את השם הנכבד עד סוף הפסוק בקול רם ואחר כך נמוך עד ואין קונה. וגם בפרשת בהעלתך נוהגין לקרות בקול נמוך מן ויהי העם כמתאוננים עד והמן כזרע גד, והטעם להראות שהם מתחרטים. וכל מה שקורא בקול נמוך צריך שיהא על כל פנים הקול נשמע לצבור, דאם לא כן אינם יוצאים ידי חובת קריאה. ארבעים ושתים מסעות שבפרשת ואהל מסעי אין להספיק בהם שהוא נגד שם מ\"ב.\n\n\n\n\n",
+            "\nבין גברא לגברא צריכין לגלול את הספר תורה, ואין צריכין לכסותה, אך קודם מפטיר שאומרים קדיש ויש זמן ארוך, צריך לכסותה במעיל שלה, וכן בכל מקום שיש זמן ארוך כגון שמזמרין לחתן וכיוצא בו. ונראה דהוא הדין כשמאריכין במי שברך.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם טעו בשבת וקראו עם הששי עד גמר הסדרה, לא יאמר קדיש אלא יקראו מיד את המפטיר, וישלים גם למנין שבעה קרואים, ולאחר שיאמר ההפטרה עם הברכות אז יאמר הקדיש. וכן ביום טוב אם טעו וקראו עם הרביעי עד הגמר, לא יאמר קדיש, אלא יקרא מיד את המפטיר לספר תורה שני, ואחרי ההפטרה והברכות יאמרו הקדיש.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשצריכין להוציא שלשה ספרי תורה ואין להם אלא שנים לא יגוללו את השני לקרות בו מה שצריכין לקרות בשלישי, אלא יקחו את הראשון לקרות בו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נמצא פסול בספר תורה נתבארו הדינים בסימן כ\"ד. ואם נמצא הפסול באמצע קריאת המפטיר, אם הוא מפטיר של חובת היום, כגון ביום טוב ובשבת ראש חדש או שקלים וכדומה, שמוציאין ספר תורה אחר למפטיר, אז דינו כמו בפרשה אחרת, אבל בשבת פשוטה, שהמפטיר חוזר וקורא מה שקרא השביעי, שאין זאת אלא משום כבוד התורה (שלא יהא כבוד התורה וכבוד הנביא שוים שהקורא בתורה מברך תחלה וסוף, וגם הקורא בנביא מברך תחלה וסוף, לכן תקנו שהמפטיר יקרא תחלה גם בתורה, להראות שהקריאה בתורה היא העיקר), בזה אין מוציאין ספר תורה אח��, אלא גומרין בספר תורה זה, ואינו מברך ברכה אחרונה, וההפטורה אומר בברכות. ואם נמצא הפסול קודם שבירך ברכה ראשונה, נראה דיש להוציא ספר תורה אחר, ואם אין ספר תורה אחר, אזי מי שיעלה באחרונה הוא יאמר ההפטרה עם הברכות, ואם עדיין לא אמרו הקדיש יאמרוהו לאחר ההפטרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבסימן כ\"ד סעיף א' נתבאר דאם נמצאה טעות בחסר ויתר, כל שאינה משתנה לא הקריאה ולא הפירוש, אין מוציאין ספר תורה אחר. מכל מקום אם נמצא כן בשבת, אף על פי שאין מוציאין ספר תורה אחר על על פנים לא יקראו בספר תורה זה יותר משבעה מקרואים, והשביעי יקרא ההפטרה בברכות, ולא יאמרו קדיש עד לאחר קריאת ההפטרה והברכות (והיינו בשבת פשוטה, אבל כשהמפטיר הוא מחובת היום, כמו בסעיף שלפני זה, ודאי צריכין לקרות למפטיר). ובמנחה לא יוציאוהו.\n\n\n\n\n",
+            "\nביום שמוציאין שני ספרי תורה ונמצא פסול בראשון, ויש עוד ספר תורה בהיכל, ורוצים לקחת עתה את הספר השני לקרות מתוכו, ואחר כך יוציאו ספר תורה אחר לקריאה שניה, לא יעשו כן, כי צריכין לקרות מתוך הספר תורה מה שהוכן בשבילו, וכן ביום שמוציאין שלשה ספרי תורה, וכן אם החלפו ספרי התורה, שלקחו תחלה את המוכן לאחר כך, יגללוהו ויקחו את השני לקרות מתוך כל ספר תורה למה שהוכן.\n\n\n\n\n",
+            "\nסדר החיובים, הקודם קודם: (א) חתן ביום חופתו, וחתן בשבת שלפני החתונה שמזמרים לו דהיינו שהוא בחור. (ב) ונער שנעשה בר מצוה באותו שבוע המה שוים. (ג) סנדק ביום המילה, והוא התופס את התינוק בשעת המילה. (ד) סנדק ביום המילה שמכניס את התינוק לבית הכנסת למולו. (ה) בעל היולדת שילדה בת והולכת לבית הכנסת. (ו) בעל היולדת שילדה בן והולכת לבית הכנסת. ואם אינן הולכות לבית הכנסת, אין הבעלים חיובים אלא אם היא יום ארבעים ואחד לזכר או יום שמונים ואחד לנקבה, שאז הוא זמן הבאת הקרבן. (ז) חתן שהיתה חתונתו מיום רביעי ואילך בשבת שלאחר החתונה, ודוקא כשהיה בחור או היא בתולה. (ח) \"יארצייט\" בו ביום. (ט) אבי התינוק ביום המילה. (י) \"יארצייט\" שיהיה לו בשבוע שלאחר השבת. (יא) מוהל ביום המילה. (יב) הסנדק ואחריו אבי הבן ואחריו המוהל בשבת שלפני המילה. שני חיובים שוים, תלוי בדעת הסגן או יטילו גורל, מי שאין לו עירנית אינו דוחה שום חיוב. נוהגין לקרות למי שעתיד לצאת לדרך אחר שבת או שבא מן הדרך, וכן נוהגין לחלוק כבוד לאורח נכבד לקרותו אבל אין דוחין שום חיוב.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nקודם שקורין למפטיר אומרים חצי קדיש, וכשאומרים הקדיש יהיה ספר התורה שקראו בו עתה וגם ספר התורה שיקראו בו מפטיר שניהם על השלחן. וביום שיש שלשה ספרי תורה אין צריכין להניח גם את הראשונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמפטיר לא יתחיל בברכת ההפטרה, עד לאחר שהגולל כרך את ספר התורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבברכה הראשונה לאחר הנאמרים באמת, אין עונין אמן עד לבסוף שמסיים וצדק, כי הכל ברכה אחת היא. וכן בברכות הראשונות מברכות האחרונות. אין עונין אמן אחר אמת וצדק, כי גם נאמן אתה וכו', שייכה לברכה זו. ולפי שיש טועים לענות אמן במקומות אלו, לכן טוב שהמפטיר לא יעשה שם שום הפסק, למען ידעו כי אין שם סיום הברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לדבר בשעה שהמפטיר קורא את ההפטרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nעיקר הדין שזה שעלה למפטיר הוא בלבד יאמר ההפטרה, והצבור יאמרו אחריו בלחש. ומה שנהגו שהצבור אומרים בקול רם עם המפטיר, אין זה רק מחמת חסרון ידיעה, ונכון לבטל המנהג. וגם יש שעושין שהיות באמירת הפטרה, שאף אחר שסיים המפטיר ההפטרה והתחיל הברכות, אין רוצים להפסיק מאמירת ההפטרה. ולא יפה הם עושים, שאם אומרים בקול רם אינם שומעין קול דברים בהתחלת ברכות המפטיר, ולפעמים גורמים שגם אחרים הסמוכים להם אין שומעים. ואף אם מנמיכים קולם קצת בתחלת הברכות, מכל מקום הם בעצמם אינם שומעין. לכן יש לנהוג כי מיד שישמע שהמפטיר סיים ההפטרה ומתחיל הברכות, אף על פי שהוא עדיין לא סיים, יהיה מתון בשתיקה עד שיסיים המפטיר הברכות, ואחר כך יסיים הוא אמירת ההפטרה. גם המפטיר יהיה זהיר שלא להתחיל אמירת הברכות, עד שיפסיק קול ההמון הרב לגמרי.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת ששתי פרשיות מחוברות, מפטירין בהפטרה של פרשה שניה לבד באחרי קדושים כשהן מחוברות, שאז מפטירין הלא כבני כושיים. בקצת חומשים נרשם לפרשת וישלח ההפטרה ויברח יעקב, והוא טעות כי הפטרה זו שייכה לפרשת ויצא, והפטרת וישלח הוא חזון עובדי'.\n\n\n\n\n",
+            "\nראש חדש שחל להיות בשבת מפטירין השמים כסאי. ואם טעה וקרא ההפטרה של פרשת השבוע, אם עדיין לא אמר הברכות האחרונות יאמר גם השמים כסאי ויברך אחר כך. ואם לא נזכר עד לאחר הברכות יאמר השמים כסאי בלא ברכות. אם חל ראש חדש באחד בשבת מפטירין מחר חדש, ואם טעה דינו כמו בשבת ראש חדש. חל ראש חדש בשבת וביום הראשון מפטירין השמים כסאי.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת חול המועד פסח, אין מזכירין בברכות הפטרה, \"של פסח\", לא באמצע ולא בחתימה, אלא מסיים מקדש השבת, אבל בחול המועד סוכות (כיון שאומרים הלל שלם וגם חלוק בקרבנות) מזכירין, כמו ביום טוב של סוכות שחל בשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nקטן שהגיע לחנוך שיודע למי מברכין ויודע לחתך את האותיות בטוב, עולה למפטיר בשבת וביום טוב, מלבד בפרשת זכור ובפרשת פרה ובשבת שובה. וכן בשביעי של פסח שמפטירין השירה, נוהגין שאין קטן עולה למפטיר, וכן יום ראשון דשבועות שמפטירין במרכבה דיחזקאל, נוהגין לקרות דוקא גדול וחכם. וכן בשבת חזון נוהגין לקרוא את הרב למפטיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא נתקנה קריאת הפטרה עם ברכות, אלא לאחר שקראו בתורה בברכות כל הקרואים הראוים. אבל אם נמצא פסול בספר תורה בשבת פשוטה, אפילו בשביעי ולא היה ספר תורה אחר, ולכן לא בירך באחרונה, וכן כשמפטירין בחובת היום אפילו נמצא במפטיר, אזי אין מברכין ברכות ההפטרה, אלא אומרים אותה בלא ברכות. אבל בשבת פשוטה, אם לאחר שקראו שבעה קרואים בברכות, נמצא הפסול הן בקרואים שהוסיפו הן במפטיר, נראה דיש לקרות ההפטרה בברכות.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\n(עיקר המלאכות שנאסרו לנו לעשותם בשבת, כבר נודעו לרוב בני ישראל, ולא נכתוב כאן רק מדברים שלא נודעו והמה דברים שכיחים). אסור להשתמש לאור הנר דבר שצריך עיון קצת, דגזרו רבנן שמא ישכח ויטה את הנר, לקרב את השמן אל הפתילה, ויתחייב משום מבעיר ושנים מותרין לקרות מתוך ספר אחד בענין אחד, שאם יבא אחד להטות, חברו יזכירהו. ובנרות שלנו שהחלב או השעוה כרוך על הפתילה נוהגין להתיר, אך צריך לעשות איזה היכר, שלא יבא לקצוץ ראש הפתילה שנעשה פחם, ולהרמב\"ם הוי איסור דאורייתא ואפילו על ידי אינו יהודי אסור לקצוץ ראש הפתילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לפתוח דלת או חלון נגד נר דולק כשהוא קרוב להם, שמא יכבה על ידי זה אבל מותר לסגור דלת וחלון. ופתח התנור שיש בו אש, אסור בין לפתוח בין לסגור, כי על ידי זה הוא מבעיר או מכבה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסר לערות רוטב רותח על חתיכות לחם או מצות, אלא יערב תחלה את הרוטב לתוך הקערה, ותתקרר קצת עד שתהא ראויה לאכילה ואחר כך יתן שמה את הלחם או המצות, אבל כל זמן שהרוטב הוא רותח, אפילו היא בקערה אסור ליתן לתוכה לחם או מצות. וכן אין ליתן מלח או תבלין לתוך הרוטב אפילו היא בקערה ומכל שכן לתוך הקדירה כל זמן שהוא רותח, אלא ימתין עד שתתקרר קצת שיהא ראוי לאכילה. ובמלח שנעשה על ידי בישול יש מקילין, והמחמיר גם בזה תבא עליו ברכה. וכן אין לערות \"קפה\" או \"תה\" רותח להכלי שרוצים לשתות בו אם יש שם סוכר, אלא יערה תחלה את \"הקפה\" \"והתה\" ואחר כך יתן לתוכו את הסוכר, ובמקום צורך יש להקל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור ליתן פרי או מים על התנור לאחר שהוסק משום דאפשר שירתיח המים ושיצלה הפרי. ואפילו אין דעתם אלא לחמם אותם קצת, מכל מקום אם במקום הזה אפשר שיתבשלו או יצלו אסור לחממן שם. וכן \"פשטידא\" שיש בו שומן אין להעמידו נגד המדורה או על התנור במקום שיכול להרתיח אף על פי שאין דעתו אלא לחממם, אבל במקום שאי אפשר שיתבשלו אלא יתחממו קצת שם מותר ליתנם, ואפילו נקרש השומן או המים מחמת הקור. אבל לתוך התנור שהטמינו בו אסור לתת שום דבר צונן שיתחמם, אף על פי שאי אפשר להרתיח שם. ולצורך קצת חולה יעשה שאלת חכם. וקצת נוהגין להחזיר בשבת המאכלים לתוך התנור שהטמינו בו כיון שהם עדיין חמים, אך אם נצטננו לגמרי אוסרים. ובעל נפש יש לו להחמיר בכל ענין.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת אסור להטמין בשום דבר (אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל), לכן אם נוטל קדירה שיש בה תבשיל שנתבשל בה או שנתחמם בה אסור לכרכה או לכסותה בכרים וכסתות וכדומה לשמור חומה.\n\n\n\n\n",
+            "\nדבר שאי אפשר כלל לאוכלו בלי הדחה אסור להדיחו בשבת אפילו בצונן. ודג מלוח, מותר לשרותו במים צוננים לפי שגם קודם השריה ראוי לאכילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nחרדל ותמכא (חזרת) ושאר מיני טיבולין שלא נתן בהם חומץ מבעוד יום אסור ליתן בהם בשבת אלא בשינוי, דהיינו שיתן תחלה את החומץ בכלי ואחר כך יתן לתוכו את החרדל או התמכא. ולא יעשנו בלילה עבה אלא ישפוך חומץ הרבה שתהא בלילותה רכה, וגם לא יערבו בכף וכדומה אלא באצבעו, או שינענע בכלי עד שיתערב.\n\n\n\n\n",
+            "\nפירות שנמצאו תחת אילן אסורים אפילו בטלטול שמא נפלו היום. וכן כל פירות שאצל אינו יהודי אם יש להסתפק שמא נתלשו היום אסור אפילו בטלטול.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לרדות דבש המחובר בכוורת, וכן אסור לרסק חלות דבש אפילו נתלשו אתמול מהכוורת. ואם לא ריסק אותו קודם שבת, אזי הדבש הזב ממנו בשבת אסור, אבל הדבש הזב בכוורת מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nפירות שנתפזרו במקום אחד בבית או בחצר מותר לקבצם, אבל אם נתפזרו אחד הנה ואחד הנה דאיכא טירחא לקבצם, אסור לקבצם לתוך הסל, אלא מלקט ואוכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nקטניות וכדומה שהן בקליפתן שקורין שרביט, אם הקליפות עדיין לחות וראויות גם כן לאכילה מותר לפתחן ולקחת מהן את הקטניות (דהוי כמפריד אוכל מאוכל), אבל אם הקליפות נתייבשו ואינן ראויות עוד לאכילה אסור לקחת מהן את הקטניות, וכן יש ליזהר מלהוציא את האגוזים מתוך הקליפה הירוקה שלהן, וכן השומשמין מתוך הקליפה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לסחוט פירות לצורך המשקין, ולכן אסור לסחוט לימונים לתוך המים לעשות משקה שקורין לימונדה, ואפילו למצוץ פרי בפיו יש אוסרין. ויש ליזהר על כל פנים בענבים שלא למצוץ את המשקה ולזרוק הקליפות. אבל אם אינו צריך להמשקין היוצאין מותר לסחטן, ולכן מותר לסחוט חסה ומלפפונים שהמים הולכין לאיבוד.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא תקלח אשה חלב מדדיה לתו�� הכוס או לתוך הקדרה ותניק את בנה, אבל מותרת לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק את הדד ויינק, ואסור להתיז מחלבה על איזה דבר לרפואה במקום שאין בו סכנה ולא צערה יתרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר ליתן שומן קרוש על מאכל חם אף על פי שהוא נימוח. השלג והברד אין מרסקין אותן בידים דהיינו לשברם לחתיכות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס של יין או מים כדי לצננו והוא נימוח מאליו ואינו חושש. וצריך ליזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד, ואם יטול, יזהר שלא ידחקם בין ידיו שלא יהא מרסק, ומותר לשבור קרח כדי ליטול מים מתחתיו. ולהשתין בתוך השלג טוב ליזהר אם אפשר, וכן יש ליזהר שלא להשתין על גבי טיט או לתוך עפר תיחוח.\n\n\n\n\n",
+            "\nאוכל המעורב עם פסולת, מותר לברור את האוכל מתוך הפסולת אבל לא את הפסולת מתוך האוכל. וגם את האוכל אסור לברור על ידי כלי אלא דוקא ביד, ודוקא מה שהוא צריך לאכול מיד, ואפילו במאכלים שרוצים לברור מה שיאכלו עתה ממה שישאירו צריכין ליזהר לברור מה שרוצים לאכול עתה, ולא לברור מה שרוצים להניח, כי מה שרוצים לאכול עתה חשיב אוכל ומה שרוצים להניח חשיב פסולת. אפילו לקלוף שום או בצלים ולהניחם אסור משום בורר, ואינו מותר לקלוף אלא מה שצריכין לאכול מיד. והקליפה העליונה שעל השום המסבבת כל החלקים יש לאסור להסירם אפילו לצורך אכילה מיד משום דהוי מפרק תולדה דדישה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו במידי דלאו בר אכילה שייך איסור ברירה, כגון בכלים וכיוצא בו דמה שהוא רוצה להשתמש בו עתה הוי כמו אוכל, והשאר הוי כמו פסולת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לסנן שום משקה כי יש בזה כמה חילוקי דינים. אבל מותר לשתות על ידי מפה, דלא שייך בורר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה, אבל בענין זה אינו אלא מעכב את הפסולת שלא יכנוס לתוך פיו. ומכל מקום לשתות מים כך על ידי מפה יש אוסרין משום כיבוס, ויש להקל בשעת הדחק כשאין לו מים נקיים לשתות, ומכל מקום לא ישתה דרך בית יד מן הכתונת שלו, דבזה איכא למיחש טפי שמא יסחוט.\n\n\n\n\n",
+            "\nמשקה קפה שיש בתחתיתו \"הקפה\" ממש שהוא הפסולת, וכן שאר משקה שיש בתחתיתו שמרים או שאר פסולת, כשמערין אותו צריכין ליזהר שלא לערות כל הצלול, אלא ישאיר מעט אצל הפסולת. וחלב שהועמדה אסור לקלט מה שלמעלה הנקרא קרום רק מה שצריך לאכול עתה, וגם בזה יזהר שלא ליקח הכל רק ישאיר קצת על החלב התחתונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נפל זבוב וכדומה לתוך המשקה, לא יסיר את הזבוב בעצמו, אלא יקח גם קצת מהמאכל או מהמשקה ויזרוק עמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם צריך לדוך פלפלין או מלח וכיוצא בו לתת לתוך המאכל, מותר לדוך בקתא דסכינא על השלחן וכיוצא בו אבל לא במדוכה ולא במכתשת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לחתוך בצלים ושאר ירקות אלא דוקא סמוך לסעודה, וגם אז לא יחתכם דק דק מאד.\n\n\n\n\n",
+            "\nדבר שהמלח פועל בו לרככו או להפיג חריפותו אסור למלחו, משום דהוי כמו מעבד. ולכן אסור למלוח \"גורקין\" (קשואים, מלפפונים) חיין, וכן צנון או בצלים אסור למלוח אפילו מה שצריך לאותה סעודה, אלא מטביל במלח חתיכה חתיכה ואוכל. אבל ביצים ובשר מבושל וכיוצא בו שאין המלח מועיל להן אלא שיתן בהן טעם מלח, מותר למלחם לאכלם באותה סעודה, אבל בשביל להניחם לסעודה אחרת אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין למלוח ביחד הרבה פולין וקטניות מבושלות כי המליחה מועלת להן לרככן, ואפילו כדי לאכלן לאלתר אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nחסה ומלפפונים, וכן שאר מיני טיבולין שעושין מבצלים וכדומה מותר למלחן סמוך לסעודה, שכיון שנותנים לתוכן מיד שמן וחומץ מחלישין כח המלח, אבל אסור למלחן ולהשהותן איזה זמן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאיסור בונה שייך גם במאכל, כגון המגבן גבינה, או שמדבק פירות ומשוה אותם שיהיו יפין, ולכן כשחותכין בצלים עם בצים או עם חלב דג מלוח יש ליזהר שלא להשוותם וליפותם, אלא יניחם כמו שהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשמדיחין כלים במים רותחין, לא יערה המים על הכלים אלא יערה את המים לתוך כלי אחר ואחר כך יתן בהם את הכלים. ולא ידיחם במפה משום איסור סחיטה, אלא מדיחם בסמרטוט המיוחד לכך שאינו מקפיד עליו לסחטו גם בחול וכשמדיח כלי זכוכית לא ידיחם בשבולת שועל וכדומה. ואסור להדיח כלים בשבת אלא אותן שצריכין לשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל דבר שהישראל אסור לעשותו, אסור גם כן על ידי אינו יהודי, ומכל מקום בימי החורף כיון שמותרין להסיק את התנור, כדי לחמם את הבית על ידי אינו יהודי, נוהגין שהאינו יהודי מעמיד את התבשילין שנצטננו על התנור קודם שהוא מסיקו ואחר כך מסיקו, דכיון שאין הכוונה בהסקה זאת לחמם את התבשילין אלא לחמם את הבית יש מתירין, ודוקא שיעמידם קודם ההסקה ולא אחר כך. ופשיטא שאם אין הכוונה בהסקה בשביל הבית אלא בשביל התבשילין ודאי אסור בכל ענין. ויש אוסרין אפילו אם הכוונה היא בשביל לחמם את הבית, ואף על פי שהמנהג כהמתירין, מכל מקום כל בעל נפש יש לו להחמיר על עצמו במקום שאין שם צורך כל כך. ומכל שכן באותן תנורי ברזל העושין לבשל עליהם תמיד אף על פי שמסיקים בהן בשבת לצורך חימום הבית, וגם האינו יהודי מעמיד עליו את התבשילין קודם ההסקה, מכל מקום הירא את ה' ימנע מזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשופך משקים במקום שהקרקע מצמחת, חייב משום זורע, שהרי המשקה גורמת שתצמח הקרקע. ועל כן יש ליזהר מלאכול בגינה כי בקושי יכול ליזהר שלא לשפוך משקים על הארץ, ומלבד זאת יש בגינה איסור טלטול.\n\n\n\n\n",
+            "\nספוג שאין לו בית אחיזה אין מקנחין בו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לרוק במקום שהרוח יפזר את הרוק.\n\n\n\n\n",
+            "\nבתולה אסורה לקלוע שערותיה בשבת ולא להתיר קליעתה, אבל יכולה לתקן שערותיה בידיה. ובמסרק העשוי משער חזיר, אם הוא קשה מאד שאי אפשר שלא יעקור שערות אסור לסרוק בו, אבל אם אינו קשה מותרת לתקן בו שערותיה, ומכל שכן אם היא מיחדת אותו לכך.\n\n\n\n\n",
+            "\nבגד וכיוצא בו שיש עליו איזה לכלוך, מקנחו בסמרטוט וכיוצא בו, אבל לא ישפוך עליו מים משום דנתינת המים הוי כמו כבוס, ולכן אם תינק השתין על איזה בגד אסור לשפוך עליו מים, (אבל השתין על הקרקע או על כלי עץ או עור, מותר לשפוך שם מים). וכשאדם נוטל ידיו ורוצה לנגבן במפה, טוב לשפשפם היטב זו בזו להסיר המים, כדי שלא ישאר עליהם רק מעט מים, (דבמעט מים שהוא מנגבן כיון שהוא דרך לכלוך לא הוי כיבוס). ובמפה צבוע אין לחוש בכל ענין (דלא שייך בה כיבוס כל כך).\n\n\n\n\n",
+            "\nחבית שיש בה מים וכיוצא, אסור לפרוס עליה בגד שאינו מיוחד לה לכסותה בו, דחיישינן שמא יבא לידי סחיטה, אבל בבגד המיוחד לה מותר לכסותה, דכיון דמיוחד לה לא חיישינן שיסחוט.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נשפך מים על השלחן וכדומה, אסור לקנחו בבגד שהוא מקפיד עליו, דכיון דאיכא מים מרובים חיישינן שמא יסחוט. וכן לא ינגב במפה כוסות או שאר כלי שפיהן צר, דמחמת דוחקן נסחט המשקה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיה הולך וירדו גשמים עליו ועל בגדיו מותר לילך לביתו, וכשפושטם אסור לשטחם כדי שיתייבשו. ואפילו היו לחים רק מן הז��עה אסור לשטחם, וכל שכן דאסור לשטחם נגד האש, ואפילו אם לבוש בהם אסור לעמוד נגד האש במקום שהוא חם הרבה, וכן אסור לנער בגד מן המים. ובגד שהוא מקפיד על מימיו, אסור אפילו לטלטל לאחר שפשטו מעליו, דחיישינן שמא יסחטו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיה הולך והגיע לאמת המים יכול לדלג ולקפוץ עליו אפילו הוא רחב, ומוטב שידלג ממה שיקיף מפני שמרבה בהילוך, ואסור לעבור בו שלא יבא לידי סחיטה. ואפילו במקום אחר במקום שיכול להחליק וליפול במים, אסור לילך בשבת שמא ישרו בגדיו ויבא לידי סחיטה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיה הולך לדבר מצוה, כגון להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, יכול לעבור בנהר, ובלבד שיעשה שינוי, כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה. ואסור לעבור בסנדלו, דכיון דאינו יכל להדקו ולקשרו יפה, חיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי, אבל במנעלו מותר. וכיון שהלך לדבר מצוה מותר לו אף לחזור. ואם הולך לשמור פירותיו (דשמירת ממונו הוי גם כן קצת מצוה), מותר לו לעבור בהליכה אבל לא בחזרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nטיט שעל בגדו אם הוא לח מגרדו בצפורן או בסכין, אבל אם הוא יבש אסור לגרדו משום דהוי כטוחן.\n\n\n\n\n",
+            "\nבגד שחור אסור לנערו מן השלג או מן האבק, אבל להסיר מעליו הנוצות בידו מותר. ויש חוששין גם בזאת.\n\n\n\n\n",
+            "\nטיט שעל רגלו או מנעליו יכול להסירו בדבר שמותר לטלטלו, או שיקנחו בקורה, אבל לא יקנחו לא בכותל ולא בקרקע. ובשעת הדחק כגון שצואה על רגלו או על מנעליו ואין דבר שמותר לטלטלו, יכול לקנח בכותל, ואם אין כותל יקנח בקרקע, ואם יש לו מים יכול לרחוץ המנעל גם במים אם הוא של עור, (כי בעור שכשוך בעלמא לא הוי כבוס, אלא כשמשפשפו צד זה על צד זה כדרך הכובסים). אבל בסכין אסור לגרור הטיט והצואה מן המנעל של עור, והברזל שלפני הבית שעשוי לכך, אם הוא חד אסור לגרוס בו, ואם אינו חד מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nנתלכלכה ידו בטיט, לא יקנחה במפה שמקנחין בה הידים (שחיישינן שמא יכבסה).\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לצבוע שום דבר אפילו בצבע שאינו מתקיים, ולכן אסור לאשה לצבוע פניה. ויש ליזהר כשידיו צבועות מפירות שאכל, שלא יגע בבגדו מפני שצובעו, וכן דם חוטמו ודם מכתו לא יקנח במפה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין ליתן כרכום לתוך התבשיל מפני שצובעו, (כך כתוב בספר חיי אדם).\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לקרוע או לשזור אפילו שני חוטין או שערות התלושות.\n\n\n\n\n",
+            "\nדרך הוא כשצריכין לקשור איזה דבר בשני חוטין או משיחות, או שמסבבין חוט או משיחה אחת וקושרין שתי הקצוות יחד כדרך החגורה, עושין שני קשרים זה על גב זה, כי בקשר אחד לא יתחזק, ואסור לעשות כן בשבת שני קשרים זה על גב זה, אפילו בדבר שדרכו להתירו בו ביום. וצריכין ליזהר במטפחת שכורכין סביב הצואר (או צעיף) שלא לעשות בו בשבת שני קשרים, וכן בערב שבת לא יהיו בו שני קשרים, דאם כן אסור להתירו בשבת כדלקמן. וכן לעשות אפילו קשר אחד בראש אחד של חוט או משיחה, או ליטול שתי הקצוות זה אצל זה ולעשות בשתיהן ביחד קשר אחד אסור, כיון דבזה גם קשר אחד מתקיים, ולעשות בשתי קצוות זה עם זה קשר אחד, ועליו עניבה, אם הוא דבר שדרכו להתירו בו ביום מותר, ואם לאו אסור אפילו אם הוא דעתו להתירו בו ביום, אבל לעשות שתי עניבות זה על גב זה מותר, ואפילו הרבה ואפילו אם דעתו שיעמוד כן ימים רבים.\n\n\n\n\n",
+            "\nקשר שאסורין לעשותו קשר כזה אסורין גם כן להתיר, ובמקום צער יש להתיר על ידי אינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nדרך החייטים שקודם שתופרין את הבגד כראוי, מחברים את החתיכות בתפירות מרווחות, ואחר כך מסירין את החוטין מאלו התפירות, ואסור להסירן בשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nבגדים העשוים להכניס בהם משיחה או רצועה, כגון מכנסיים או מנעלים או חלוק, אם הבגד חדש אסור להכניסו בהם משום דהוי תיקון מנא ובישן אם אין הנקב צר שאין טורח להכניסו מותר, ואם יש טורח אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nלפעמים איזה תפירה מתקלקלה ומתפרדים החתיכות קצת זה מזה, ומושכין בחוט בתפירה והן מתהדקות ומתחברות, אסור לעשות כן בשבת משום דהוי תופר.\n\n\n\n\n",
+            "\nניירות שנדבקו שלא בכוונה, כמו שלפעמים נדבקו דפי ספרים מחמת הצבע שצבען הכורך, או שנדבקו איזה דפין בשעוה מותר לפתחן.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלים שכרכו סביב פיהם במטלית וקשרוהו במשיחה, מותר לקרען בשבת שזהו מקלקל ומותר לצורך שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לצוד שום בעל חי בשבת ואפילו פרעוש אסור לתפוס, ואך אם היא על גוף האדם ועוקצתו, משום צערא דגופא מותר ליטלה ולזרקה, אבל אסור להרגה כי אסור להרוג שום בעל חי. אך הכנים כיון שהם מתהוים רק מן הזיעה (ומכל מקום אלו שבבגדים אסור להרגן, אלא נוטלן וזורקן רק אלו שנמצאו בראש) מותר להרגן.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש ליזהר כשרוצה לסתום תיבה או כלי שיש שם זבובים, שיפריחם תחלה משם, כי כאשר הוא סותמו המה נצודים שמה, ומכל מקום אינו צריך לדקדק ולבדוק שלא ישאר שם כלל אלא יפריח מה שנראה לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להוציא דם ואפילו דם שבין השינים אסור למצוץ, וכן אסור להניח על המכה רטיה המוציאה דם וליחה, ומכל שכן דאסור לדחוק את המכה להוציא דם או ליחה.\n\n\n\n\n",
+            "\nציצין שהן כמין רצועות דקות שפירשו מעור האצבע סביב הצפורן, אסור להסירן בין בכלי בין ביד בין בשינים. וצפורן שנפרש רובו וקרוב להנתק ומצערו מותר להסירו ביד אבל לא בכלי, ואם לא פירש רובו אסור להסירו אפילו ביד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לשפוך לתוך החומץ שאר משקים, שיתהוו גם כן חומץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשר שלא נמלח וחל יום שלישי שלו בשבת, שאם לא ידיחהו יהא נאסר יש להדיחו על ידי אינו יהודי אבל על ידי ישראל אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור למרח רטיה וכן שעוה או זפת, לכן אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב לסתמו או לדבקו על איזה דבר לסימן, אבל אוכל מותר למרח כגון חמאה על הלחם וכדומה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לשבור או לחתוך כל דבר שאינו מאכל, אבל מה שהוא מאכל אפילו רק לבהמה מותר, ולכן מותר לחתוך קש לחצוץ בו שיניו, ועצי בשמים מותר למלול ולקטום כדי להריח בהם, ואפילו הם קשים כעץ, אבל לקטום אותן כדי לחצוץ שיניו אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאילן בין שהוא לח בין שהוא יבש אין משתמשין בו שום תשמיש, ואף על פי שאינו מנידו (דאם מנידו בלאו הכי איכא איסור מוקצה) אין עולין בו ואין נתלין בו, ואסור להניח עליו איזה חפץ או ליטלו ממנו או לקשור בו בהמה וכל כיוצא בו. ואפלו בצדדי האילן אסור להשתמש, ולכן אם סל תלוי עליו, אסור ליטול איזה דבר מתוך הסל, או ליתן לתוכו דהסל הוי צדדי האילן. אבל אם יתד תקוע באילן ועליו תלוי סל, מותר ליטול או ליתן לתוכו, משום דאז הוי הסל צדי צדדין, והסל אסור ליקח משם או לתלותו שם, משום דמשתמש ביתד דהוי צדדי האילן.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלי שזורעין בו מיני עשבים או שושנים לנוי או להריח, אסור לתלוש ממנו כמו שאסור לתלוש מן האילן. וצריכין ליזהר שלא לטלטלו מעל גבי קרקע להעמידו במקום אחר, דכיון כשהוא עומד על הקרקע מריח הארץ ��וא גדל, אם כן הנוטלו משם הוי כמו תולש. וכן אם עומד במקום אחר אסור ליטלו ולהעמידו על הקרקע, משם דבזה הוי כמו זורע. וצריכין ליזהר בכל זה בין שהוא של עץ בין שהוא של חרס, בין שהוא נקוב בין שאינו נקוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לכתוב או לעשות איזה ציור אפילו באצבעו עם המשקין שעל השלחן, או על ההבל שעל החלון זכוכית, וכן בכל דבר אף על פי שאינו מתקיים. ואפילו לעשות רושם בעלמא בצפרנו על איזה דבר לסימן אסור, נמצא שעוה וכדומה שנטף על הספר, אפילו רק על אות אחת אסור להסירו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשם שאסור לכתוב כך אסוק למחוק כל מה שנכתב. ומכל מקום אותן עוגות שעשו עליהם אותיות וציורים מותר לשברן ולאכלן בשבת, אך אם נעשו כן לסגולה לקטנים יש להחמיר בהן.\n\n\n\n\n",
+            "\nספרים שעל חודי הגליונות מבחוץ נכתבו אותיות, יש אוסרין לפתחם או לסגרם בשבת, ויש מתירין, וכן נוהגין. ומכל מקום מאחר שיש אוסרין יש למנוע מלכתוב כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לומר לחברו: מלא לי כלי זה אפילו הוא מיוחד למדה, ואפילו הוא של מוכר אלא שהלוקח נוטלו ומוליכו לביתו, ומכל שכן שאם הלוקח מביא כלי שלו ואומר מלא לי כלי זה דודאי מותר. אבל למדוד בכלי המיוחד למדה של המוכר, ולשפוך לתוך כלי של לוקח אסור. וכן מותר לומר לחברו: תן לי חמשים אגוזים וכדומה, ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה ולא דמים, וגם לא יעשה חשבון לומר: הרי שיש לך בידי חמשים אגוזים תן לי עוד חמשים ויהיו לך בידי מאה. ומכל שכן שלא יזכיר לשון מכר אפילו אינו קוצץ הדמים, ואפילו לצורך שבת. ועל ידי אינו יהודי אסור לקנות בשבת, והוא הדין בשכירות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לומר לחברו: מלא לי כלי זה, או תן לי בו עד הרושם הזה ולמחר נמדוד אותו או נשקול אותו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשם שאסור לעשות אפילו בנין עראי בשבת, כך אסור להוסיף על בנין קבוע אפילו תוספת עראי. ולכן פתח שאינו עשוי לכניסה ויציאה תדיר אלא לעתים רחוקות, אם עשה לו דלת שאינה סובבת על ציריה, (ציר הוא עץ או ברזל הבולט מן הדלת, שמכניסין בחור שלמטה באסקופה, ולמעלה במשקוף שתהא הדלת חוזרת לכאן ולכאן, והוא הדין כמו במה שנוהגין במדינתנו לתקן את הדלתות בצירים), אלא שקשרה שם ותלאה שם לנעול בה, אם יש ציר בדלת זו, או אפילו אין בה עתה אלא שהיה לה ציר ונשבר ומקומו ניכר, מותר לנעול בה בשבת. ואפילו אם הוא בענין שכשפותחין אותה היא נגררת על הארץ, וכשנועלין בה מגביהין אותה ומעידין על האסקופה מכל מקום מותר, דכיון שהיא קשורה ותלויה וגם יש בה היכר ציר, ניכר שהיא דלת העשויה לנעילה ופתיחה ואינו נראה כבונה, ומכל שכן אם יש לה עדיין ציר. ובלבד שלא יחזיר את הציר למקומו דבזה הוי בונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל אם אין לה היכר ציר אסור לנעול בה בשבת, דכיון שאינו עשוי להפתח אלא לעתים רחוקות, והדלת אינה ניכרת לדלת, נראית הנעילה כמו בונה. אך אם היא קשורה ותלויה יפה, בענין שאך כשהיא פתוחה אינה נגררת על הארץ, אפילו אינה גבוהה מן הארץ אלא כמלא נימא ניכרת היא שהיא דלת ומותר לנעול בה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אינה קשורה ותלויה כלל, וכשפותחין שומטין אותה לגמרי, אסור לנעול בה בשום אופן פתח שאינו עשוי לכניסה ויציאה תדיר, אבל פתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר מותר לנעול בה ואפילו אין בה היכר ציר.\n\n\n\n\n",
+            "\nדלת העשויה מלוח אחד אין נועלין בה פתח שאינו עשוי לכניסה ויציאה תדיר, ואפילו יש לה ציר, אם אינה סובבת על ציריה דכיון שאינה אלא מלוח אחד, ואינה סובבת על ציריה, נ��אה כבונה וסותם מקום הפתוח, אבל בפתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר יש להקל לנעול בה, ודוקא כשיש שם אסקופה דאז ניכר שהוא פתח.\n\n\n\n\n",
+            "\nפקק החלון כגון לוח או שאר כל דבר שסותמין בו את החלון, יכולין לסתמו בו אפילו אם אינו קשור שם, והוא שכבר סתם בו פעם אחת קודם השבת או שחשב עליו קודם השבת לסתום בו, אבל אם לא סתם בו מעולם וגם לא חשב עליו, אסור לסתום בו בשבת אם הוא דבר שדרך לבטלו שם שיהא שם לזמן ארוך, אבל דבר שאין דרך לבטלו שם אלא לזמן קצר, כגון בגד וכיוצא בו מותר לסתום בכל ענין.\n\n\n\n\n",
+            "\nדלתות וחלונות אף על פי שהם תלוים על צירי ברזל, שנקל להסירם ולהחזירם, מכל מקום אסור בשבת להסירם או לתלותם, כי התולה אותם הוי כבונה והמסירם הוי כסותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לכבד את הבית אפילו אם הוא מרוצף באבנים או בנסרים, ועל ידי אינו יהודי מותר. ואם עושה על ידי שינוי גדול כגון על ידי כנף אווז, וכדומה, מותר אפילו על ידי ישראל.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא ישפשף ברגלו רוק שעל גבי הקרקע, אבל מותר לדרוס עליו בלא שפשוף.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לפנות בשדה ניר בשבת (ובשל חבירו אסור ליכנס ואפילו בחול, כדלקמן סימן קפ\"ג סעיף ה').\n\n\n\n\n",
+            "\nמחיצה אפילו היא עראי, אם נעשית להתיר איזה דבר, אסור לעשותה בשבת וביום טוב. ולכן אסור לעשות מחיצה על ידי וילון וכדומה, בפני אור הנר כדי שישמש מטתו, וכן לפני ספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו דכיון שמחיצה מתרת היא, חולקת שם רשות בפני עצמה, והרי זה כעושה אהל. אבל מותר לכסות הספרים בשני כיסויין זה על זה, שאין בזה משום אהל. ואם הוילון התלויה לפני המטה היתה מבעוד יום פרוסה טפח, בין מן הצד בין מלמעלה, מותר בשבת לפרסה כולה, משום דהוי רק תוספת אהל עראי. אבל מה שהוילון תלויה תמיד בקצה אחת מקופלת, לא מצטרף לטפח כיון שאינו לשם אהל, וכן המחיצה שקורין \"שפאנישע וואנד\" (מחיצה מתקפלת) אסור לפתחה אלא אם כן היתה פתוחה קצת מערב שבת, אבל מה שהיא עומדת מקופלת אף על פי שהדופן רחב יותר מטפח לא מהני. אבל מחיצה עראית שאינה עשויה להתיר איזה דבר אלא להגן בפני החמה או בפני הרוח שלא יכבה הנרות וכדומה מותר לעשותה.\n\n\n\n\n",
+            "\nואהל דהיינו גג המאהיל אף על פי שאינו נעשה אלא להגן מפני החמה או מפני הגשמים וכדומה, ואפילו הוא אהל עראי, אם הוא טפח על טפח ברום טפח אסור לעשותו. ולכן עריסה של תינוק שנותנים בו חשוקים של עץ, ופורסין עליהם סדין אסור לפרוש אותו בשבת וביום טוב אלא אם כן היה מבעוד יום פרוס טפח, דהוי רק תוספת אהל ארעי דמותר. וכן אם החשוקים סמוכין זה לזה בפחות משלשה טפחים נחשבים כאהל (כי הלכה למשה מסיני היא שכל פחות משלשה טפחים חשוב כלבוד, פירוש כמחובר וסתום) ומותר לפרוס עליהן סדין.\n\n\n\n\n",
+            "\nתיבה שהכיסוי שלה אינו מחובר לה בצירים, אסור ליטלו משם, משום דהוי סותר אוהל, וכן אסור לכסות בו משום דעושה אהל, וכשנותנין טבלא על חבית להיות לשלחן, צריכין להעמיד את החבית בצד הפתוח למטה, שאם יתן את הדף על הצד הפתוח הרי הוא עושה אהל.\n\n\n\n\n",
+            "\nפי העשן (ארובה) אם הוא מן הצד, שהסתימה היא כמו תוספת מחיצה מותר לסותמו, אבל אם הוא למעלה אסור לסותמו בשבת וביום טוב משום דעושה אהל, ואם קבוע שם דלת של ברזל סובב על צירים מותר לסתום, דכיון שהוא קבוע שם הוי ליה כדלת הסובבת על צירים.\n\n\n\n\n",
+            "\nבגד ששוטחין על פי חבית לכסותה, אם החבית אינה מלאה לגמרי, אלא שיש בין המשקים שבתוכה להכיסוי חלל טפח, אזי לא יכסה אותה על פני כולה משום אהל, אלא יניח מקצת פיה מגולה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל מחיצה או אהל שאסורין לעשותו, אם הוא עשוי אסורין להסירו דהוי סותר אהל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לשאת מכסה העשוי להגן מפני החמה או מפני הגשמים שקורין (שירם) מפני שהוא עושה אהל.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלים שהם של פרקים תחובים זה בזה ונפרדו, אם דרכם להיות תמיד רפויים מותר להחזירם כך, אבל אם דרכם להיות מהודקים בחוזק, אסור להחזירם אפילו ברפיון. וכן אם הם מחוברים על ידי חריצים (הברגה) כיון שדרכם להיות מהודקין בחוזק, אם הם פרודים אסור לחברם אפילו ברפיון. אך כיסוי כלים מותר להסירם וכן לחברם, כיון שאינם עשוים לקיום רק לפתחם ולסתמם תדיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nמכבש והם שני לוחות זה על זה וכובשין ביניהם בגדים, אם המכבש הוא של בעלי הבית מותר לפתחו לקחת הבגדים לצורך שבת ויום טוב אבל אין כובשין אותו לפי שהוא לצורך חול. ומכבש של כובסין או שאר אומנין, אסור לפתוח, דכיון שהוא מהודק בחוזק, פתיחתו דומה לסתירה. ואפילו אם היה פתוח מבעוד יום אסור לקחת משם את הבגדים בשבת ויום טוב, גזרה שמא יבא לפתחו עתה.\n\n\n\n\n",
+            "\nספסל שנשמט אחד מרגליו אסור להחזירו, וגם אסור לסמכו על ספסל אחר אלא אם כן כבר ישב עליו כך. אבל מותר להניח דף על ספסלים או על חתיכות עצים שהכינם מערב שבת לכך.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלי המורה את השעות (שעון לסוגיו) אפילו שעדיין הולך אסור להעריכו בשבת ויום טוב שלא יפסיק הליכתו. וביום טוב שני יש להקל כל זמן שעדיין הולך להעריכו לצורך היום, אבל לא לצורך יום שלאחריו. ולצורך חולה יש להתיר בכל ענין, אם אינו נמצא אינו יהודי בנקל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להשמיע קול של שיר בשבת בכלי או באיבריו (חוץ מבפיו), אפילו להכות באצבעיו זה על זה או על הלוח להשמיע קול, או לקשקש באגוז או בזוג לתינוק שלא יבכה ולא מטפחין יד על יד ולא מרקדין. ולכבוד התורה מותר לטפח ולרקד. וגם העושה לתינוק כדי שלא יבכה אין מוחין כיון שיש מתירין.\n\n\n\n\n",
+            "\nקול שאינו דרך שיר מותר להשמיע, ולכן מותר להקיש על הדלת כדי שיפתחו לו וכיוצא בזה. ויש אומרים שאף על פי כן אסור להשמיע קול בכלי המיוחד לכך, כגון להקיש על הדלת בטבעת הקבוע בה, או בפעמון המיוחד לזה. וכן אותן כלי שעות שהם עשויים לקשקש השעות על ידי מה שדוחקין בהם או שמושחין בחוט המיוחד לכך, אין לעשות כן בשבת ויום טוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמשמר פירות או זרעים מפני חיה ועוף, לא יספיק כף אל כף, ולא יטפח כפיו על ירכו, ולא ירקד ברגליו כדי להבריחם כדרך שהוא עושה בחול.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין שוחקין באגוזים וכיוצא בהם על גבי קרקע אפילו מרוצף, ומכל מקום אין למחות בנשים וקטנים, לפי שבודאי לא ישמעו, ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.\n\n\n\n\n",
+            "\nבענין קיפול בגדים יש הרבה חילוקי דינים ואין לקפל שום בגד.\n\n\n\n\n",
+            "\nטלית שאחז בו האור, מותר לשפוך עליו שאר משקין שלא במקום אש, כדי שכשיגיע למקום המשקין יכבה, אבל מים אסור לשפוך עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מציעין את המטה משבת למוצאי שבת, אף על פי שיש שהות ביום שיוכל לישן עליו בשבת עצמו, מכל מקום כיון שאין דעתו לישן עליו עד למוצאי שבת, הרי הוא מכין משבת לחול ואסור.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nארבע רשויות לשבת: רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית ומקום פטור, ונבאר קצת מהן בקצרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאיזה רשות היחיד, מקום שהוא לכל הפחות ארבעה טפ��ים על ארבעה טפחים (שזהו מקום חשוב שראוי להשתמש בו), ומוקף במחיצות גבוהות לכל הפחות עשרה טפחים (אפילו אינן שלמות לגמרי), וחריץ עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים גם כן דינו כמחיצה. וכן בור שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, וכן תל שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, ואפילו כלי כגון תיבה אם גבוה עשרה, או חבית שהיא עגולה ויש בה לרבע ארבעה על ארבעה, כל אלו אפילו הן ברשות הרבים או בכרמלית, הרי הן נחלקות לעצמן והן רשות היחיד. ואויר רשות היחיד הוא רשות היחיד על לרקיע. והמחיצות עצמן שהן מקיפות לרשות היחיד, על גביהן גם כן דין רשות היחיד. והחורים שבמחיצות שכלפי רשות היחיד אפילו הן מפולשות מעבר לעבר כיון שיכולין להשתמש בהן ברשות היחיד הרי הן בטלין אצלו ונחשבין כרשות היחיד (ואם הם רק כלפי חוץ יתבאר בסעיף שלאחר זה).\n\n\n\n\n",
+            "\nאיזו רשות הרבים, רחובות ושוקים שהן שש עשרה אמה על שש עשרה אמה, שכן היה רוחב הדרך במחנה לויה שבמדבר, וכן דרכים שעוברים בהם מעיר לעיר ורחבים שש עשרה אמה הרי הן רשות הרבים. וכל דבר שהוא ברשות הרבים אם אינו גבוה שלשה טפחים מן הקרקע אפילו הם קוצים או צואה, שאין רבים דורסים עליהם, מכל מקום בטל הוא לגבי הקרקע, והרי הוא כרשות הרבים. וכן גומא ברשות הרבים אם אינה עמוקה שלשה טפחים הרי הוא כרשות הרבים. והחורים שבכתלים כלפי רשות הרבים ואינם מפולשים לפנים לרשות היחיד, אם נמוכים משלשה טפחים לקרקע בטלי לגבי רשות הרבים והרי הן כרשות הרבים, ואם הן למעלה משלשה טפחים נדונין לפי מדותיהן, ואם יש בו ארבעה על ארבעה והוא למטה מעשרה טפחים הרי הוא כרמלית, ולמעלה מעשרה טפחים הוי רשות היחיד, ואם אין בו ארבעה על ארבעה הרי הוא מקום פטור, בין שהוא למעלה מעשרה בין שהוא למטה מעשרה. המבואות שנכנסין לרשות הרבים לפעמים הן רשות הרבים ולפעמים הן כרמלית, ויש בזה הרבה חילוקין דינים, יש אומרים שכל שאין ששים רבוא אנשים עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים אלא כרמלית, ולכן בזמן הזה אין לנו רשות הרבים, וכל ירא שמים יחמיר לעצמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאיזהו כרמלית, מקום שאין הלוך לרבים וגם אינו מוקף במחיצות כראוי, כגון השדות, ונהר שהוא עמוק לכל הפחות עשרה טפחים ורחב לכל הפחות ארבעה טפחים, ומבואות שיש להן שלש מחיצות, ואצטוונית (הוא מקום שלפני החנויות שהסוחרים יושבים), ואיצטבא (הוא מקום שמניחים עליו פרקמטיא) שלפני העמודים ברשות הרבים, והיא רחבה וגבוה שלשה טפחים או יותר עד עשרה טפחים, וכן מקום שיש בו ארבעה על ארבעה מוקף במחיצות שאינן גבוהות עשרה, ותל שיש בו ארבעה על ארבעה וגבוה משלשה עד עשרה, ובור שהוא ארבעה על ארבעה ועמוק משלשה ועד עשרה. ועוד יש הרבה שהן כרמלית (ולשון \"כרמלית\" הוא לשון רך מל פירוש לא לח ולא יבש אלא בינוני, הכי נמי לא רשות היחיד לפי שאין לו מחיצות כראוי, וגם לא רשות הרבים לפי שאין רבים הולכין שם).\n\n\n\n\n",
+            "\nאיזהו מקום פטור, כל מקום ברשות הרבים שאין בו ארבעה על ארבעה, והוא גבוה משלשה ולמעלה או בור שאין בו ארבעה על ארבעה ועמוק משלשה למטה, וכן מקום שאין בו ארבעה על ארבעה ומוקף במחיצות משלשה ולמעלה, וכל אלו דוקא כשהן ברשות הרבים הן מקום פטור, אבל אם הן בכרמלית הרי הן גם כן כרמלית.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nברשות הרבים ובכרמלית אסור לטלטל שום דבר ארבע אמות, בין לשאת אותו בין לזרוק אותו בין להושיט אותו. ולטלטלו איזה פעמים פחות פחות מארבע אמות גם כן אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לשאת או לזרוק או להושיט שום דבר מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית, וכן מרשות הרבים או מכרמלית לרשות היחיד, וכן מרשות הרבים לכרמלית או מכרמלית לרשות הרבים, אבל מקום פטור מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים ולכרמלית ומהם לתוכו, בלבד שלא יטלטל את החפץ ארבע אמות ברשות הרבים או בכרמלית. ולפי שיש הרבה חילוקים מהו רשות הרבים ומהו כרמלית ומהו רשות היחיד (מלבד אלו שכתבנו בסימן שלפני זה) לכן בעיר שאינה מתוקנת בעירובין, מי שאינו בקי צריך ליזהר שלא לטלטל שום חפץ ממקום שהוא מונח למקום החלוק ממנו, כי אם במקומות שההיתר ברור לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנטילת חפץ ממקום שהוא מונח נקרא עקירה, והנחת החפץ נקרא הנחה, וגם עקירה בלא הנחה או הנחה בלא עקירה אסור לעשות. ולכן אסור לישראל שיתן לנכרי איזה חפץ לידו שיוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית, כי הישראל עושה בזה את העקירה, אלא הנכרי בעצמו יקח את החפץ. וכן כשמביא הנכרי איזה חפץ לא יקחהו הישראל מידו, כי בזה עושה הישראל את ההנחה, אלא הנכרי בעצמו יניח את החפץ. וצריכין ליזהר בזה בתינוק שהערלית נושאת אותו לבית הכנסת למול שתקח בעצמה את התינוק בבית, ובבואן אל חצר או עזרת בית הכנסת תניחהו ותקחהו ישראלית.\n\n\n\n\n",
+            "\nחצר שיש בו פירצה, אם נשאר מן המחיצה בצד אחד רוחב ארבעה טפחים בגובה עשרה טפחים מן הקרקע, או שנשאר משני צדדי המחיצה בכל צד רוחב טפח בגובה עשרה טפחים, אזי אם אין בפירצה יותר מעשר אמות אינו צריך שום תיקון, כי הפירצה הזאת נחשבת כמו פתח. אבל אם הפירצה יתירה מעשר אמות, וכן אם לא נשארו מן המחיצה מצד אחד רוחב ארבעה טפחים או משני הצדדים מכל צד רוחב טפח וכל שכן אם נפרץ במילואו דהיינו שאין שום מחיצה בצד אחד, כזה אזי אפילו אם אין בפירצה רק שלשה טפחים, אסורין לטלטל בחצר זה עד שיתקנו אותו שם, (והתיקון המובחר הוא) בצורת הפתח (ואם דרים שם שני בעלי בתים או יותר צריכין עוד לעשות עירובי חצירות ויבואר אם ירצה השם בסימן צ\"ד).\n\n\n\n\n",
+            "\nזה שאמרנו דאם אין בפירצה שבחצר יותר מעשר אמות נחשב כמו פתח, ואינו צריך תיקון רק בפירצה אחת, אבל בשתים או יותר צריכין שיהא העומד הנשאר על כל פנים כמו הפרוץ, אבל אם היה הפרוץ מרובה על העומד כל שהפירצה יותר משלשה טפחים צריכה תיקון.\n\n\n\n\n",
+            "\nמהו צורת הפתח, נועץ קנה מכאן וקנה מכאן כל אחד לא פחות מגובה עשרה טפחים ונותן עליהם קנה או חוט. וצריך שיהיה הקנה או החוט דוקא על ראשיהן ולא מן הצדדין, ואם תחב מסמרות בראשי הקנים וכורך החוט עליהם שפיר דמי. וצריך שכל קנה לא יהא רחוק מן המחיצה שלשה טפחים, וגם לא יהא גבוה מן הקרקע שלשה טפחים, ובשעת הדחק שאי אפשר לעשות צורת הפתח רק בענין שהקנים יהיו רחוקים מן הכתלים שלשה טפחים, יש להקל.\n\n\n\n\n",
+            "\nחצר או בית שפתחו לתוך הרחוב, והדלת נפתחת לפנים, והמזוזות עם המשקוף שעל גביהם והאסקופה שבתחתית הן לצד הרחוב, הנה המקום הזה לפעמים הוא רשות היחיד ולפעמים הוא כרמלית. ולפי שאין הכל בקיאין בזה לכן מטילין עליו מספק חומר רשות היחיד וחומר כרמלית. אסור להוציא משם להרחוב שהוא רשות הרבים או כרמלית, ולא מן הרחוב לשם כי שמא הוא רשות היחיד, וכן אסור להוציא מן הבית או מן החצר לשם, ולא משם לתוכם כי שמא הוא כרמלית. ולכן אם הפתח נעול וצריכין לפתחו, צריכין ליזהר שהאינו יהודי יכניס את המפתח ב��וך המנעול, ולאחר שיפתחו את המנעול טרם יפתח ישראל את הדלת, יסיר האינו יהודי את המפתח, כי אם יפתח ישראל את הפתח בעוד שהמפתח תוך המנעול, הרי הכניס את המפתח מכרמלית לרשות היחיד.\n\n\n\n\n",
+            "\nבהרבה מקומות יש בתים אשר הגג נמשך מן כותל הבית לתוך הרחוב, ונסמך שם על עמודים, אסור להוציא מן הבית לשם או להכניס משם להבית, וכן אסור לטלטל שם ארבע אמות משום דדינו כמו הרחוב רשות הרבים או כרמלית, ואף שהגג נתון על העמודים דהוי צורת הפתח דדינו כמחיצה, מכל מקום הרי מן הצדדים אין מחיצה, ולכן צריך להעמיד מקצה זה קנה אחד אצל הכותל של הבית נגד העמוד שהגג עליו, שיהא גם כאן צורת הפתח, וכן מקצה השני. ואם כמה בתים סמוכים זה אצל זה, בענין זה, די להם שיעשו כן בקצה הבית אשר מקצה מזה ובקצה הבית אשר מקצה מזה ויעשו עירובי חצירות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר ליתן לפני אינו יהודי מזונות בחצר או בבית, אף על פי שיודע שיוציאן לחוץ, רק שלא יתנם לתוך ידו, דאם כן הוא עושה את העקירה. ודוקא כשיש להאינו יהודי רשות לאכלן שם אם ירצה, אבל אם אין לו רשות לאכלן שם, או שהם מזונות מרובות שאי אפשר שיאכלם שם, וכן שאר חפצים שניכר הדבר שיוציאם לחוץ, אסור מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציא.\n\n\n\n\n",
+            "\nהאשה מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים ובלבד שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו האחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת, אבל כשהיא גוררת שתי רגליו הרי זה כנושאתו ואסור אפילו בכרמלית. ולשאת אותו ממש אפילו אם הוא גדול כל כך שיכול לילך ברגליו לבדו אסור, ואפילו בכרמלית, שלא אמרו \"החי נושא את עצמו\" אלא לפטור מחטאת, אבל על כל פנים שבות איכא, ובכרמלית הוא שבות דשבות, וצריכין להזהיר לרבים שטועין בזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאמת המים העוברת בתוך החצר, אסור למלאות מים ממנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין או ירוק לרשות הרבים או לכרמלית, וכן מרשות הרבים או מכרמלית לרשות היחיד, וכן מרשות הרבים לכרמלית, או מכרמלית לרשות הרבים. וכן לא ילך ארבע אמות ברשות הרבים או בכרמלית, או מרשות לרשות ורוקו בפיו, אם כבר תלשו בפיו ממקום למקום.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לשפוך שופכין בחצר שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות אף על פי שיוצאין לרשות הרבים.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהיקף מחיצות לטלטל בתוכם לא מהני אלא כשהוקף לדירה, ומה נקרא מוקף לדירה, זה שבנה לו בית דירה, או שפתח פתח מביתו ואחר כך הקיף שם במחיצות כדרך שעושין החצרות לבתים, אז אפילו אם הוא גדול הרבה מאד הוי רשות היחיד גמור. אבל כל שהוקף שלא לשם דירה, כגון גנות ופרדסים שאין המחיצות עשויות אלא לשמור מה שבתוכן, באלו יש חילוק בגדלן, אם אינו גדול מבית סאתים מותרין לטלטל בתוכו, אבל אם הוא גדול מבית סאתים דינו ככרמלית.\n\n\n\n\n",
+            "\nכמה הוא שיעור סאתים, כמו שהיה חצר המשכן, מאה אמה אורך וחמשים אמה רחב, ואם הוא מרובע עולה בחשבון שבעים אמה וארבעה טפחים על שבעים אמה וארבעה טפחים (ובאמות שלנו חמשים ושלש על חמשים ושלש ומעט יותר). ואם המקום עגול או בשאר ציור צריכין גם כן לחשוב כן שיעלה בתשבורת (בריבוע) חמשת אלפים אמה (ובאמות שלנו שלשת אלפים שבע מאות וחמשים). אך אם ארכו יותר על פי שנים ברחבו אפילו רק אמה אחת, אז נחשב כיותר מבית סאתים כיון שאינו דומה לחצר המשכן.\n\n\n\n\n",
+            "\nמקום שמוקף שלא לשם דירה, והוא אינו גדול מב��ת סאתים שמותר לטלטל בתוכו, אם יש בסמוך לו חצר מותר גם כן להוציא מתוכו לחצר ומחצר לתוכו, כלים ששבתו בתוכו או בחצר, כי נחשב לרשות אחת עם החצר, אבל אינו רשות אחת עם הבית שהכלים ששבתו בתוכו אסור להכניסן לתוך הבית, והכלים ששבתו בבית אסור להכניסן לשם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמקום שהוקף שלא לשם דירה, דהיינו שמתחלה הקיף במחיצות ואחר כך בנה שם בית דירה, או שפתח לשם פתח מביתו, מאי תקנתיה לעשותו מוקף לדירה, יפרוץ במחיצות מקום יתר על עשר אמות (כי עשר אמות חשוב כפתח ויתר מיכן הוי פירצה) ונתבטלו המחיצות, ואחר כן יגדור אותה ונחשב מוקף לדירה.\n\n\n\n\n",
+            "\nחצר שהוא יותר מבית סאתים, ונטע בו אילנות, אפילו ברובו, לא נתבטל בזה הדירה ועדיין מוקף לדירה שכן דרך האדם להסתופף בצל אילנות. אבל אם זרע בו זרעים אם הוא ברוב החצר (אפילו אינו במקום אחד אלא מפוזר) נתבטל בזה הדירה וחשוב כולו כגינה, אם הוא במעוט החצר, אם הוא פחות מבית סאתים בטל לגבי החצר וכולו דינו כחצר, אבל אם הוא יותר מבית סאתים (במקום אחד) הרי מקום הזרע כמו כרמלית, והשאר מן החצר הרי הוא פרוץ במילואו למקום האסור, ואסור לטלטל גם בו רק בארבע אמות.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן חצר שאין בו אלא בית סאתים או פחות, וזרע במקצתו גם כן נדון אחר הרוב, ואם רובו זרוע אף על פי שמותרין לטלטל שם, כיון שאינו יתר מבית סאתים מכל מקום כלים ששבתו בבית אסור להוציא לשם, ולכן צריך לעשות מחיצה, בפני הגנה, שיהא מותר לו להוציא מן הבית אל החצר.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל דבר שאינו לא מלבוש ולא תכשיט אסור לצאת בו לרשות הרבים או לכרמלית. ולכן אסור לצאת במחט התחובה בבגדו ואפילו במחט שאין בה נקב, ואפילו לצורך לבישה יש להחמיר באיש, אבל אשה כיון שדרך הנשים להעמיד קישוריהן, כגון הצעיפים וכדומה, במחטין, מותרת לצאת בהן לצורך הלבישה, ודוקא במחט שאינה נקובה אבל לא במחט נקובה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבתכשיטין יש גם כן דברים שאסרו רבותינו זכרונם לברכה לצאת בהם בשבת לרשות הרבים. יש תכשיטין שאסרו לאנשים ויש תכשיטין שאסרו לנשים, והיינו תכשיטין שיש לחוש שמא תסירם להראותם. ועכשיו נתפשט המנהג להתיר, והפוסקים כתבו טעמים לזה. וירא שמים יש לו להחמיר על עצמו, ובפרט יש ליזהר שלא יצא איש בטבעת שאין עליו חותם פתוח. ומכל שכן שלא ישא אצלו כלי השעות (שעון לסוגיו), ואפילו קשור ברביד הזהב שהוא נושא על צוארו והוא תכשיט, אבל הכלי שעות המונח בתוך הכיס הוי משא ואין לו היתר.\n\n\n\n\n",
+            "\nמפתח של כסף אף על פי שהוא נעשה להשתמש בו, כיון שהוא גם לתכשיט נוהגין לצאת בו בשבת, אבל בתי עינים (משקפיים) אף על פי שהן משובצות בכסף אסור לצאת בהן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאשה לתת בגד על צעיפה, וכן האיש על הכובע שלו מפני הגשמים, שאין זה דרך מלבוש, ואם כוונתן שלא יצערו אותן הגשמים מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחיגר וכן החולה שעמד מחליו, וכן זקן מופלג שאי אפשר לו כלל לילך בלא מקל מותר לו לילך במקל בידו, אבל אם אפשר לו לילך בלא מקל, ובתוך ביתו הולך בלא מקל אלא כשהולך לחוץ נוטל אותו להחזיק בו אסור. וכן הסומא אסור לצאת במקל בעיר שאין מתוקנת בעירובין, ומי שאינו צריך כלל למקל אסור לצאת בו אפילו במקום שיש עירובין משום זילותא דשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהוא אסור בשלשלאות מותר לצאת בהן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין יוצאין בקשרים, והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל, והולכין בהן בטיט ובמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nיוצאים ברטי�� שעל המכה (ובלבד שלא יניח אותה בשבת על גבי המכה) כי לפי שהיא מרפאת הרי היא כתכשיט. ויכול לכורכה במטלית שאינו חשוב, ובטל לגבי הרטיה, אבל דבר חשוב כגון מטפחת וכדומה אסור לכרוך עליו, לפי שאינו בטל לגבי הרטיה וגם לא הוי דרך מלבוש, והוי משא.\n\n\n\n\n",
+            "\nיוצאין במוך שנותנים באוזן לבלוע ליחה של צואת האוזן. ודוקא כשהוא קשור ומהודק שם היטב שלא יוכל ליפול, וכן יוצאין במוך ובקש שבסנדל, אם הוא באופן שאינו יכול ליפול משם.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא תצא אשה במוך שהתקינה לנדתה שלא לטנף בגדיה, וכן לא תצא בסינר שהיא לובשת בשביל זאת אלא אם כן הוא מלבוש גמור. אבל אם נותנה את המוך או את הסינור בשביל להציל את עצמה מן הצער, שאם יפול הדם על בשרה ויתיבש תהא לה צער, מותרת לצאת בהן.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמקום רפש וטיט מותר להגביה קצת בגדיו שלא יתלכלכו, אבל להגביהם לגמרי אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה על גב זה, ואף על פי שאינו צריך לעצמו את המלבוש השני אלא שמוציאו לצורך חברו וכדומה, ודוקא כשדרכו לפעמים גם בחול ללבוש שני מלבושים כאלו, דהוי דרך מלבוש (ואף על פי שברוב פעמים אינו לובש כן), אבל אם אין הדרך לעולם ללבוש שני מלבושים כאלו, אסור לצאת בהן בשבת, משום דהשני הוי כמו משא, וכן הדין בשני אנפלאות ובכובע גדול על כובע קטן (כיפה, קאפיל) וכדומה.\n\n\n\n\n",
+            "\nושתי חגורות זו על גב זו, אם מנהג המקום לחגור כך למטה חגורה גרועה, ועליה חגורה חשובה, מותר לחגור כך גם בשבת, ואף על פי שעתה אין לו צורך רק באחת, והשניה מוציאה לצורך חבירו, אבל אם אין הדרך לחגור בשתי חגורות, אף על פי שהוא רוצה לחגור כן בשביל עצמו אסור, דכיון שיש לו די באחת, הוי השניה כמו משא. ומכל מקום מותר לצאת בשתי חגורות כשיש מלבוש מפסיק ביניהן, כגון התחתונה על המכנסיים והעליונה על גבי הסרבל שאז יש לו הנאה ותועלת משתיהן.\n\n\n\n\n",
+            "\nמטפחת שמקנחים בה את האף, נוהגין לכורכה תחת הבגד העליון על המכנסים, ויזהר שלא לעשות בה שני קשרים זה על גב זה וירא שמים אם הוא נוהג לישא רצועות המחזיקות את המכנסים (כתפיות) יסירן בשבת, כדי שתהא לו המטפחת לצורך, ויש נוהגין לכורכה סביב הצואר, וזה אינו מותר אלא אם אין לו שם מטפחת אחרת והוא רגיל לפעמים לכרוך שם מטפחת מפני הקור ויקשריה בהיתר, אבל אם נותנה רק על הצואר והקצוות תלויות לה לפניו, זהו איסור גמור, וכן לכורכה סביב הרגל או סביב היד ולצאת בה אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nבתי ידים \"כפפות\" יש מתירין לצאת בהם בשבת ויש אוסרין, ובזה העשוי לחמם שתי הידים ביחד \"מוף\" יש להקל טפי.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לצאת בטלית מצוייצת בדרך מלבוש, אבל אם מקפלו סביב צוארו במקום שאין הדרך ללבשו כך אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nבגד שיש לו רצועות או משיחות לקשרו בהן, או שיש לו קרסים לחברו ונפסק אחד מהן אף על פי שהשני שנשאר כנגדו אינו חשוב, מכל מקום אם דעתו לתקנו אחר כך להביא לו בן זוגו, אם כן זה שנשאר אינו בטל לגבי הבגד, והוי כמו משא ואסור לצאת בבגד זה. אבל אם אין דעתו לתקנו, אם כן כיון שזהו שנשאר אינו דבר חשוב, הרי הוא בטל לגבי הבגד ומותר לצאת בו. ואם הוא דבר חשוב כגון משיחה של משי או קרס של כסף, אף על פי שאין דעתו לתקנו אינו בטל לגבי הבגד ואסור לצאת בו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבעלי הקרחת שמניחין על ראשיהם פשתן סרוק או צמר מנופץ שיהא נראה כמו שער בראשיהן (פאה נכרית) מותרין לצאת בו בשבת לרשות הרבים שתכשיט שלהם היא (��בלבד שהוכנו מערב שבת).\n\n\n\n\n",
+            "\nהנושא קמיע צריך לעשות שאלת חכם, אם מותר לצאת בו בשבת או לא, כי לא כל הקמיעות שוים, ואשה הנושאת אבן הנקרא \"שטערנשוס\" כדי שלא תפיל מותרת לצאת בו בשבת.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאם חס ושלום נפלה דליקה בשבת, חשו רבותינו זכרונם לברכה כי הבעל הבית ובני ביתו אשר שם הדליקה, אם יתעסקו בהצלה, והמה נחפזים ובהולים על ממונם, שמא מתוך כך ישכחו שהיום שבת ויכבו את הדליקה, על כן אסרו להציל אפילו חפצים שהן מותרין בטלטול למקום שמותרין להוציא, ורק מה שהוא צורך לו להיום מותר לו להציל. כיצד, נפלה דליקה בליל שבת קודם הסעודה, מציל מזון שלש סעודות, הראוי לאדם, לאדם. הראוי לבהמה, לבהמה. ובשחרית מזון שתי סעודות, ובמנחה מזון סעודה אחת. ואם יש בכלי אחת מאכלים הרבה, כגון סל מלא ככרות וחבית מלא יין וכדומה, כיון שמוציאו בפעם אחת מותר. וכן אם פירש סדין וכדומה וקבץ בה כל מה שיכול להוציא ממאכלים ומשקאות ומוציאה בפעם אחת מותר. גם מותר לו להוציא כל הכלים שהוא צריך להשתמש בהם היום.\n\n\n\n\n",
+            "\nואומר לאחרים באו והצילו לכם, וכל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו, או כלי אחד שמחזיק אפילו הרבה, והרי הוא של המציל, כיון שהבעל הבית הפקיר וזכה זה מן ההפקר. ואם הוא ירא שמים ומחזיר לבעל הבית מה שהציל, כיון שיודע שלא הפקיר ברצונו, מותר לו לקחת שכר ההצלה ואין זאת שכר שבת, כיון שמצד הדין הכל הוא שלו, ומכל מקום מדת חסידות שלא ליטול שכר על טורח הצלה שבשבת, אף על פי שאינו שכר שבת, כי החסיד יש לו לוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכל זאת רק למקום שמותר להוציא לשם, אבל למקום שאסורין להוציא אסור להציל שום דבר. אך בגדים שיכולין ללבשם מותר לו ללבוש ולעטוף כל מה שיכול ומוציא אפילו לרשות הרבים, ופושט וחוזר ולובש ומוציא אפילו כל היום, ויכול לומר גם לאחרים, בואו והצילו, ומצילין כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nוהבתים שאין שם הדליקה אלא שהם קרובים ויראים שתגיע גם להם, כיון שהם אינם בהולים כל כך מותרין להציל כל דבר למקום שמותרין להוציא לשם. יש אומרים דגם מעות ושאר דברים יקרים אף על פי שהן מוקצין מותר להצילן מן ההפסד הגדול הפתאומי, כגון דליקה או שטף מים או גזלה, על ידי מה שמניחין עליהם איזה דבר מאכל ומטלטלין אותו כן ביחד (אבל במקום שאחר אין שום היתר לטלטל כן מוקצה). ויש מקילין עוד יותר, שאפילו לבדם יכולין לטלטלם משום דבמקום הפסד גדול פתאומי נדחה איסור מוקצה, ובלבד שלא יוציא למקום שאסורין להוציא.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל ספרי קודש בין שהן בכתב, בין שהן בדפוס מצילין אותן מפני הדליקה או שטף מים וכדומה, אפילו לחצר או למבוי שאסורין להוציא לשם מחמת שלא עשו עירוב, והוא כשהם מתוקנין בענין שהיה מועיל עירובי חצירות או שיתופי מבואות, ועל ידי אינו יהודי מותר להצילם אפילו דרך רשות הרבים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצילין תיק הספר עם הספק, ותיק התפילין עם התפילין.\n\n\n\n\n",
+            "\nספר תורה קודם להציל לשאר ספרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשיש חשש ספק נפשות מותר לכבות את הדליקה, ולכן במקומות שהישראלים דרים בין הנכרים מותר לכבות את הדליקה אפילו הוא בבית נכרי והכל לפי הענין. ודוקא לכבות מותר אבל אסור לחלל שבת כדי להציל ממון, ואם עבר וחלל ילך אל הרב לבקש שיורהו תשובה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור לרחוץ כל גופו או אפילו רוב גופו במים חמים אפילו הוחמו בערב שבת ואפילו לרחוץ שלא בפ��ם אחת, אלא אבר אבר אסור ברוב גופו, ואפילו ליכנס למרחץ רק להזיע גם כן אסור, אבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו מחמין שהוחמו בערב שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמים שהם ממקורם נובעים חמים כמו חמי טבריא וכדומה, אם הם בקרקע ואין המקום מקורה מותר לרחוץ בהם אפילו כל גופו, אבל אם הם בכלי או שהמקום מקורה אסור, ואפילו לכנוס רק לבית המרחץ להזיע אסור. ויש אומרים דכל שהם בקרקע אפילו המקום מקורה מותר לרחוץ בהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לטבול כל גופו בצונן, אבל לא יעמוד אחר כך נגד התנור להתחמם, משום דהוי כרוחץ בחמין, ואפילו רחץ רק ידיו במים צוננים לא יחמם אצל התנור בעודם לחים, משום דהוי כרוחץ במים שהוחמו היום, דאסור לרחוץ בהם אפילו אבר אחד אלא צריך לנגבם תחלה יפה. ועיין לעיל סימן פ' סעיף ל\"ב שישפשפם קודם הניגוב שלא ישאר עליהם רק מעט מים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרוחץ צריך ליזהר שלא לסחוט שערו, וכן צריך ליזהר שלא לשוט, כי אסור לשוט בשבת וביום טוב, וכן אסור להשיט איזה דבר כגון הקיסמין שעל פני המים, ואם רוחץ במקום שאסורין לטלטל, צריך עוד ליזהר שקודם צאתו יסיר תחלה המים שעל גופו ושערותיו, לנגבם יפה שלא ישאר עליו מים ויוציאם מרשות לרשות. וגם בנהר עצמו צריך ליזהר שלא ישא את המים שעליו ארבע אמות, כי הנהר הוא כרמלית, ולפי שאין כולם יודעים ליזהר, על כן נתפשט המנהג במדינות אלו שלא לרחוץ כלל בשבת אפילו בצונן, כי אם לצורך מצוה כגון אשה נדה כדלקמן סימן קס\"ב סעיף ז' ואיש לקריו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לעמוד על שפת הנהר ולרחוץ ידיו בנהר, ואין זה איסור במה שהוא מוציא את המים שעל ידיו מן הנהר על שפתו, לפי שהנהר הוא כרמלית ושפת הנהר הוא גם כן כרמלית, ומותר להוציא מכרמלית לכרמלית בפחות מארבע אמות, רק שיזהר לנגב ידיו היטב קודם שילך ארבע אמות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לשוף ידיו במורסן אף על פי שהידים רטובות, ובלבד שלא יתן את המים על המורסן ממש, אבל אסור לשוף ידיו במלח וכל שכן בבורית, סבון, משום דנימוח.\n\n\n\n\n",
+            "\nמים שאין הדרך לרחוץ בהם אלא לרפואה כגון שהם רעים או מאוסים, אסור לרחוץ בהם בשבת, כיון שניכר שהוא מכוין לרפואה. במה דברים אמורים כששוהה בהם, אבל אם אינו שוהה בהם מותר שאינו נראה אלא כמיקר. ובחמי טבריא וכדומה, אם אין הדרך לרחוץ בהם אלא לרפואה, אסור לרחוץ בהם בשבת לרפואה אפילו אינו שוהה בהם.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו', והרי כי הזהירה התורה שגם הבהמה של ישראל תנוח, ולא בהמה בלבד אלא כל בעלי חיים. ולכן אסור להניח לבהמתו שתוציא איזה משא. שאפילו יצאה מאליה לרשות הרבים והוציאה משא, עבר הוא עליה על מצות עשה של תורה ואף דבר שהוא לה לנוי מכל מקום הוי משא. אבל דבר שהוא לרפואתה כמו אגד שעל המכה מותרת לצאת בו. וכן דבר שהיא צריכה לשמירתה הוי לה כמו מלבוש לאדם ומותרת לצאת בו. ואך מה שהוא רק לשמירה יתירה אסור, וכן דבר שהבהמה זו אינה נשמרת בזה, אף על פי שבהמה אחרת נשמרת בה הוי לה לגבי בהמה זו משא ואסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nהסוס יוצא באפסר או ברסן אבל לא בשניהם, ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארו ויצא בו, רק שיהא כרוך ברפיון קצת כדי שיוכל להכניס ידו מהרה בין הכריכה לצוארו כדי למשכו אם ירצה להשמט. ומותר לטלטל באפסר וליתנו עליו ובלבד שלא ישען עליו משום דאסור לסמוך בשבת על בעל חי. אבל החמור לא יצא ברסן של ברזל, לפי שזהו לשמירה יתירה אצל החמור. ושור ופרה שאינם צריכין שימו�� אסורין לצאת בחבל סביב צוארם אלא אם רגילין לברוח. אם קשר חבל בפי הסוס הרי זה משא לפי שאינו משתמר בו שהוא נשמט מפיו, ואינו דומה לאפסר שהוא קשור בראשו.\n\n\n\n\n",
+            "\nסוס וכן שאר בהמות לא יצאו במרדעת ואך החמור יוצא במרדעת שלא יתקרר מפני שטבעו להתקרר, ואם קשר לו המרדעת מערב שבת מותר שיצא בה בשבת שמלבושו הוא, אבל אם אינה קשורה לו, לא יצא בה, גזירה שמא תפול מעליו ויביאנה בידו, ובשבת אי אפשר לקשרה לו מפני שצריך להתקרב אליו ולסמוך עליו, ואך כשהחמור בחצר מותר לתת עליו מרדעת מפני הצנה ובלבד שלא יצא בה, אבל על הסוס לא יתן מרדעת כלל, אם לא כשהקור גדול שמזיק גם להסוס. וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים אותו, מותר לתת עליו מרדעת, ובלבד שיהא נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי, ולהסיר מרדעת בשבת בין מן החמור בין מן הסוס אסור, כיון דלית ליה צער לא יסירנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסורה לצאת בזוג אף על פי שהוא פקוק ואינו מקשקש, ואפילו בעיר שהיא מתוקנת בעירובין אסור שתצא בו, רק בחצר מותר שיהיה עליה, ואם אינו פקוק ומקשקש אפילו בחצר אסור להיות עליה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר להוליך את הסוס בחבל שברסן, ובלבד שיאחז בקצה החבל שלא יצא מידו טפח וגם לא יגיע החבל שבין ידו לבהמה עד טפח סמוך לארץ, ואם החבל ארוך הרבה יכרכו על צואר הסוס.\n\n\n\n\n",
+            "\nשתי בהמות או יותר שהן קשורות זו בזו, והוא תופס בידו אפסר אחד וכולן נמשכות זו אחר זו, אסור לעשות כן בשבת אפילו בעיר המתוקנת בעירובין, אבל מותר לתפוס כמה אפסרי בהמות בידו להוליכן כדרך שנתבאר בסעיף שלפני זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין התרנגולין יוצאין בחוטין שקושרין בהן לסימן, או שלא תשבור כלים, אבל אם קושרין רגליה שלא תוכל לברוח, וכן סוסים הרועים בשדה וקושרין שתי ידיהם יחד שלא יוכלו לברוח מותר, ובלבד שלא יקשור עקוד או רגול, \"עקוד\" היינו שיקשור יד עם רגל, \"ורגול\" היינו שקושר אחד מרגליו כלפי מעלה שלא תלך רק על שלש, שזהו אפילו בחול אסור משום צער בעלי חיים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לו משרת אינו יהודי ורוכב על הבהמה בשבת, כשמוליכה להשקותה אינו צריך למנעו כי איסור הרכיבה בשבת אינו משום משא הבהמה, כי החי נושא את עצמו (ואינו אסר רק מדרבנן ובבהמה לא גזרו), אלא האיסור הוא על האדם, שהישראל אסור לרכוב בשבת ואינו יהודי לית לן בה. ואפילו הוא נותן אוכף או בגד לרכוב עליו הם בטלים לגבי הרוכב, רק שאר דבר לא יניח על הבהמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לומר לאינו יהודי לחלוב הבהמות בשבת משום צער בעלי חיים כי החלב מצערה, והחלב אסורה בו ביום אפילו בטלטול, אלא האינו יהודי יעמידה במקום המשתמר. וכן מותר לומר לאינו יהודי להברות האווזות פעם אחת ביום משום צער בעלי חיים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להשאיל או להשכיר בהמתו לאינו יהודי אלא בתנאי שיחזירנה לו קודם שבת, ואם אירע שלא החזירה, יפקירה הישראל קודם השבת אפילו בינו לבין עצמו, כדי להנצל מאיסור, אבל לכתחלה אסור להשאיל או להשכיר על סמך זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו, אלא משער באומד דעתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאגודת שחת אם אינו קשור בקשר של קיימא (דהיינו שני קשרים זה על גב זה) מותר להתירו וליתנו לפני בהמה, ומותר לחתוך דלועין קשים לפני בהמה, והוא כשנתלשו מאתמול, ואם הדלועין רכים ויכולה לאוכלן כך אסור לחתכן.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים כדי שתאכל, כי אין זאת מלאכה אצלה מ�� שתעקור העשבים אדרבה נייח לה. אבל עשבים שתלשן אינו יהודי בשבת שהם מוקצים אסור להעמיד שם בהמה שתאכל, אלא אם כן אין לה מה לאכול אז מותר משום צער בעלי חיים, וכן אם אין לה מה לשתות, מותר לומר לאינו יהודי להביא לה מים מן הבאר שבכרמלית.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין תולין על הבהמה כיס או כלי שתאכל מתוכו, כיון שזה אינו אלא לתענוג בעלמא לבהמה שלא תצטרך לשוח צוארה, ואסור לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה. אבל עגלים וסייחים שצוארן קצר ומצטערים לאכול מן הקרקע, מותר לתלות להן כלי עם מאכל בחצר, אבל לא יצאו בו מפני שמשא הוא להן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין להשליך תבואה לעופות במקום לח שיכול להיות שישאר שם קצת ויצמיח אחר כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנותן מספוא לבהמות אסור ליתנו תחלה בכברה להוציא המוץ ולנקותו, אבל אם אינו מכוון לכך מותר לקחת אותו בכברה וליתנו באבוס.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנותן מורסן לבהמות או לעופות אסור לתת לתוכן מים, ואם נתן בהם מים ערב שבת אסור לגבלן בשבת, אבל מותר לנערן מכלי אל כלי כדי שיתערבו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבהמות חיות ועופות הגדלים בבית שמזונותיהן מוטלין עליך, מותר לתת להם מזונות בשבת, אבל אותן שאינם גדלים בבית ואין מזונותיהן עליך אסור לטרוח בשביל ליתן להם מזונות, ואפילו להשליך לפניהם אסור. ולכן אסור ליתן מזונות לפני היונים לפי שיוצאין ואוכלין בשדה. נותנין מזונות לפני כלב, ואפילו של הפקר יש קצת מצוה ליתן לו מעט מזונות, שהרי הקדוש ברוך הוא חס עליו על שמזונותיו מועטין, ומשהה אכילתו במעיו שלשה ימים. יש נוהגין לתת חטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון שהרי אין מזונותיהן עליך.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לזמן אינו יהודי לביתו לאכול עמו בשבת, ואף על פי שאסור ביום טוב גזרה שמא ירבה בשבילו, אבל בשבת אין לחוש לזאת. ומותר לתת אפילו לו לבדו מזונות ואף על פי שאין מזונותיו עליך, מכל מקום כיון שמפרנסין עובדי כוכבים מפני דרכי שלום, חשוב כמזונותיו עליך.\n\n\n\n\n",
+            "\nבהמה חיה ועוף שלא הורגלו עדיין לבא בערב לכלוב שלהם, וכן אפילו אם הורגלו אלא שעתה מרדו וברחו, אסור להכניסן לתוך הכלוב או לתוך הבית, ואפילו אם הם בבית או בכלוב אלא שהדלת פתוחה אסור לסגרה, משום דבזה המה נצודים והוי איסור צידה.\n\n\n\n\n",
+            "\nואם כבר הורגלו והמה בני תרבות, שדרכם לבא בערב למקומם ויצאו, והוא חושש שלא יגנבו אותן, מותר לדחותן שילכו למקום המשתמר, אבל לא יקח אותם בידים שהרי הם מוקצה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מילדין את הבהמה בשבת ואפילו לסעדה, היינו שיאחז את הולד שלא יפול לארץ אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nמכה בתחלתה שיש להבהמה צער ממנה סכין אותה בשמן, אבל בסוף שאין הסיכה אלא משום תענוג אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אכלה כרשינין הרבה וכדומה ומצטערת, יכול להריצה בחצר כדי שתייגע ותתרפא. אם אחזה דם יכול להעמידה במים כדי שתצטנן, ואם הוא ספק שמא אם לא יקיזו לה דם תמות, מותר לומר לאינו יהודי להקיזה. וכן שאר רפואות עושין לה על ידי אינו יהודי.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמוקצה מדעת, דהיינו שהקצהו האדם מדעתו מלאכלו בשבת, מחמת שאנו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק, או שראוי לאכילה אפילו בלא דחק אלא שהקצהו לסחורה, אף על פי שנתנו לאוצר, וכן דבר שהוא ראוי היום למאכל כלבים, אף על פי שבערב שבת לא היה עומד לכך כגון בהמה ועוף שנתנבלו בשבת, וכן דבר שנשתנה היום ממה שהיה אתמול, אבל מכל מקום גם היום עדיין ראוי לאיזה תשמיש, כגון כלים שנשתברו היום ועדיין ראויין להשתמש בהן מעין תשמישן הראשון, לקבל בהן איזה מאכל או משקה, וכן עצמות שנתפרקו היום מן הבשר והן ראויין לכלבים, כל אלו מותרין לטלטל בשבת, חוץ ממה שדחה בידים כגן גרוגרות וצמוקין.\n\n\n\n\n",
+            "\nדברים שאינם ראויים כלל לאכילת אדם כמו שהן, אפילו על ידי הדחק שצריכין בישול, ואף על גב שראויין לבהמות או לכלבים הרי כיון שהם מוכנים למאכל אדם לאחר זמן אינם עומדין לבהמות ולכלבים, וכן דברים שאינם ראויין בשבת לשום תשמיש, כגון עצים ונוצות של עופות ועורות בהמות וצמר או פשתן וכל בעלי חיים אפילו אלו שהן בתוך ביתו, וקליפי אגוזים וקליפי ביצים ועצמות הקשות שאינן ראויין אפילו לכלבים, ודלתות וחלונות הבית (דאסור לתלותן בשבת), וכן שברי כלים שאינם ראוים עוד לשום תשמיש, כל אלו והדומה להם אסורים בטלטול ומכל מקום כלי זכוכית שנשתברו במקום שיכולין להזיק, מותר לפנות השברים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמאכל שהוא אסור באכילה ומותר בהנאה, והוא ראוי לאינו יהודי כמו שהוא, כגון בשר מבושל וכדומה ויכול הוא ליתנו לאינו יהודי שהוא שלו מותר לטלטלו, אבל אם אינו ראוי לאינו יהודי כמו שהוא כגון בשר חי (וגם לכלבים אינו עומד כיון שראוי לאינו יהודי), או שאינו יכול ליתנו לאינו יהודי מפני שאינו שלו אלא של אחר אסור לטלטלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנולד, והיינו דבר שנתחדש היום, כגון אפר מן האש שהוסק היום על ידי אינו יהודי. וכן ביצה שנולדה היום, ומים הזוחלין מן האילנות בימי ניסן, וכן אפילו לא נתחדש היום אלא שבא מכח מעשה שהיו אסורין לעשות היום, כגון פירות שנפלו מן האילן או שתלשן אינו יהודי, וחלב שנחלבה היום וכדומה, גם כן אסורין בטלטול. ופת שאפאו אינו יהודי בשבת בעיר שרובה נכרים דמסתמא אדעתא דאינו יהודי אפאו, אם הוא שעת הדחק או לצורך מצוה מותר לישראל לאכלו בשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלים שהם מיוחדים לעשות בהם מלאכה האסורה לעשות בשבת, כגון מכתשת ריחים וקורנס וקרדום ומכבדות שמכבדין בהן את הבית, ושופר ומנורה ומחט שתופרין בה, ונרות שלמים בין של חלב בין של שעוה, ופתילות מצמר גפן ובגד שעטנז שאסור ללבשו, וכן כל כיוצא באלו מותרין לטלטלן לצורך גופם, כגון קורנס לפצוע בו אגוזים, קרודם לחתוך בו דבר מאכל, מחט שלמה ליטול בה את הקוץ (אבל אם ניטל עוקצה או חודה אסור בכל טלטול) וכן מותרין לטלטלן לצורך מקומן, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, וכיון שנטלו בהיתר, וכן אם שכח ונטלו בידו, מותר לטלטלו גם יותר ולהניחו במקום שירצה, אבל שלא לצורך גופן ושלא לצורך מקומן, אלא לטלטלן בשביל עצמן לבד שלא יגנבו או יתקלקלו אסור לטלטלן. ותפילין גם כן אסורין לטלטל, אך אם מונחים במקום בזיון שיוכלו להתלכלך, מותר לטלטלן ולהניחם במקום דמשתמרין.\n\n\n\n\n",
+            "\nמוקצה מחמת חסרון כיס, דהיינו שאדם מקצה מדעתו להשתמש בהם, מפני שהוא מקפיד עליהם שלא יתקלקלו, כגון כלי אומנות, שמקפיד עליהם שלא יפגמו, וסכין שמתקנים בו את הקולמוס, וסכין של שחיטה וסכין של מילה, וכן נייר העומד לכתיבה ושטרי חובות וכתבי חשבונות ואגרת, שהוא מקפיד עליהם לשומרם וכלים היקרים שאינו משתמש בהם כלל, וכן כל דבר שמחמת שמקפיד עליו הוא מיחד לו מקום ואינו משתמש בו, וכן כלים שבחנות שעומדים למכירה, אפילו הם כלי סעודה אם אין דרכו להשאילם (אבל אם דרכו להשאילם לפעמים אינם מוקצה) כל אלו והדומה להם, וכן כיס המיוחד למעות הוין מוקצה מחמת חסרון כיס, ואסורין בטלטול אפילו לצורך גופן או לצורך מקומם.\n\n\n\n\n",
+            "\nדבר שאין עליו שם כלי כלל, כגון עצים ואבנים וחתיכות ברזל וכדומה אסורין גם כן בכל טלטול אפילו לצורך גופן וצורך מקומם, אלא אם כן יחדו בערב שבת לאיזה תשמיש שישתמש בו לעולם, ולכן אסור ליטול קיסם ולחצוץ בו שיניו. נרות שאינם שלמים גם כן אין שם כלי עליהם ואסורין בכל טלטול, וכן סולם של עליה אין עליו תורת כלי.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלי שמלאכתו להיתר או אפילו לאיסור ולהיתר, כגון קדרות ואפילו כלים מאוסים (דבשבת מוקצה מחמת מיאוס מותר) מותר לטלטלן אפילו רק בשביל הכלי שלא יגנב או ישבר, אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלו, וכתבי הקודש ואוכלין מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשם שאסור לטלטל את המוקצה או את הנולד, כך אסור ליתן כלי תחתיהם כדי שיפלו לתוכו, כיון שעל ידי זה הוא מבטל את הכלי שלא יוכלו לטלטלו עוד, והרי זה כאלו חברו שם בטיט. אבל מותר לכפות סל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו כי לאחר שלא יהיו עליו מותר לטלטלו, ואם היו עליו בין השמשות נאסר הסל בטלטול לכל היום.\n\n\n\n\n",
+            "\nעפר וחול הצבור בזוית בחצר או בבית מותר לטלטלו, דכיון דצברו זה הוא הזמנתו לתשמיש, אבל אם הוא מפוזר בטל לגבי קרקע ואסור בטלטול. וכן אם חתך קודם שבת ענף מן האילן להניף בו ולהבריח הזבובים וכיוצא בו, מותר להשתמש בו בשבת כיון שיחדו לכך ועשאו כלי, אבל אסור ליקח בשבת בד מן המכבדות שהרי הוא מוקצה, ואפילו נטלו אינו יהודי אסור לטלטלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנסרים של בעלי בתים שאינם עומדים לסחורה מותר לטלטלם, ושל אומן אסור, אלא אם כן חשב עליהם מבעוד יום להשתמש בהם בשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי, ולכן מותר ליגע במנורה העומדת אפילו נרות דולקות בה, וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על גבי מוקצה, אבל אסור ליגע במנורה התלויה כי גם בנגיעה בעלמא הוא מנדנדה. ומותר לכסות דבר מוקצה בדבר שאינו מוקצה מפני הגשמים וכדומה.\n\n\n\n\n",
+            "\nטלטול כלאחר יד מותר במוקצה, ולכן אם שכח איזה דבר מוקצה על איזה כלי או שנפלה שם בשבת, אם צריך לכלי המותר או למקומו מותר לנערו, או לישא את הכלי למקום אחר ולנער את המוקצה. וכן יכול לעשות אם שכח מעות בכיס שבבגדו והוא צריך לבגדו, אבל בשביל המוקצה לחוד אסור לעשות כן. (ואם הניח קודם שבת בכוונה דבר מוקצה על כלי נעשה בסיס לדבר האסור).\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל בשאינו צריך להכלי המותר, אסור לטלטלו אם יש עליו דבר מוקצה. ולכן אסור ליטול בידיו תינוק אפילו ברשות היחיד אם יש בידו אבן או שאר דבר מוקצה, אך אם יש להתינוק געגועין שאם לא יטלוהו יחלה, וגם אי אפשר להשליך מידו האבן וכדומה מפני שיצעק ויבכה, אז מותר ליטלו על ידיו ברשות היחיד ואם יש בידי התינוק איזה מטבע אסור אפילו לאחוז בידו, והוא מהלך ברגליו, ואפילו ברשות היחיד, ואפילו יש לו געגועין, משום דאיכא למיחש שמא תפול המטבע מידי התינוק, וזה ישכח שהיום שבת ויגביהה, ונמצא מטלטל מוקצה בטלטול גמור, ואסור אפילו במקום סכנת חולי, כיון שאין שם סכנת נפש אם לא יטלנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמת אסור לטלטלו בשבת, אבל מותר לשמוט את הכר מתחתיו שלא יסריח, ובלבד שלא יזיז בו שום אבר, ואם היה פיו נפתח והולך, קושר את הלחי בענין שלא יוסיף להפתח, אבל לא כדי שלא יסגר מה שנפתח שאם כן היה מזיז אבר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נפלה דליקה ויראים שלא ישרף המת, מותרין לטלטלו אגב דבר היתר, דהיינו שמניחין עליו או אצלו איזה דבר מאכל, ומטלטל שניהם ביחד, ואם אין דבר מאכל מניחין עליו איזה כלי או מלבוש שמותר בטלטול ואם גם זאת אין, אזי מטלטלין אותו לבדו. בין כך ובין כך אין מטלטלין אותו אלא למקום שמותרין להוציא לשם, אבל למקום שאסורין להוציא אין להוציא כי אם על ידי אינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל דבר מטונף כגון רעי וקיא צואה בין של אדם בין של תרנגולים, אם הם בבית או בחצר שיושבים שם בני אדם מותר להוציאם לאשפה. וכשמוציא גרף של רעי או עביט של מי רגלים, כל זמן שהכלי עדיין בידו מותר להחזירו, כדין כל מוקצה שבעודו בידו מותר לטלטלו להניחו במקום שירצה, אבל לאחר שהניחו מידו אסור לטלטלו, משום דמאיס טפי (וגרע משאר מוקצה מחמת מיאוס), ואך כשצריכין לו משום כבוד הבריות מותר להחזירו. וכן אם יכול לתת בתוכו מים שיהיו ראויין לשתיית בהמה יכול להחזירו כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר ליתן כלי תחת הדלף בשבת, אם נתמלא שופכו ומחזירו למקומו, והוא שיהא הדלף ראוי לרחיצה, אבל אם המים מאוסים אסור ליתן שם כלי, משום דאין עושין גרף של רעי לכתחלה, ואם עבר ונתנו והוא במקום דמאיס עליו מותר להוציאם.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכלי שלו שהניח עליו בערב שבת דבר מוקצה בכוונה, והיה דעתו שיהא מונח שם בהכנסת שבת, נעשה הכלי בסיס לדבר האסור, ואפילו ניטלה משם המוקצה ביום השבת, מכל מקום כיון שהיתה מנוחת שם בין השמשות ונעשה אז הכלי בסיס לדבר האסור, אסור לטלטלו גם אחר כך כל היום, אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיה מונח שם בהכנסת שבת גם דבר היתר, ונעשה הכלי בסיס לדבר האסור, ולדבר המותר, אם הדבר המותר יותר חשוב לו מותר לטלטלו, ואם הדבר האסור יותר חשוב לו אסור לטלטלו. ולכן טוב להניח את החלות על השלחן קודם בין השמשות, כדי שיהיו המפה והשלחן בסיס להנרות והחלות, ויהיו מותרין בטלטול, ואם לא עשאו כן הרי נעשו המפה והשלחן בסיס לדבר האסור לחוד ואסורין בטלטול. ומכל מקום בדיעבד אם יש צורך גדול כגון שנפל נר על השלחן וצריכין לנערו, יש לסמוך על הפוסקים דסבירא להו דלא נעשה בסיס אלא אם דעתו שתשאר שם המוקצה כל יום השבת, והרי המנהג להסיר בשחרית את המנורות על ידי אינו יהודי ולא נעשה בסיס.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיו מעות בכיס בתפור בבגדו מותר לטלטל את הבגד, שאין כל הבגד נעשה בסיס אלא הכיס, והכיס בטל לגבי הבגד אבל אין ללבשו אפילו בביתו, דחיישינן שמא יצא בו לרשות הרבים. אבל תיבה שבתוך השלחן (מגרה) ויש מעות בתיבה, אסור לטלטל את השלחן, משום דהתיבה הוא כלי בפני עצמה ולא בטל לגבי השלחן.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא נעשה בסיס אלא אם כן המוקצה היה מונח שם בין השמשות, אבל אם לא היתה שם בין השמשות רק אחר כך הניחה שם לא נעשה בסיס, ומותר לטלטל את הכלי אפילו בשעה שהמוקצה עליו, ולכן מותר לנער את השלחן או את המפה מעצמות וקליפין, כשאין השלחן והמפה נעשה בסיס מכח הנרות כמו שנזכר לעיל סעיף ב'.\n\n\n\n\n",
+            "\nולא נעשה בסיס אלא אם הניחו בכוונה, שיהא מונח שם בין השמשות, אבל אם נשאר שם מחמת שכחה או שנפל מעצמו לשם לא נעשה בסיס.\n\n\n\n\n",
+            "\nולא נעשה בסיס אלא כלי שלו, אבל אם הניח דבר מוקצה על כלי של אחר, לא נעשה בסיס, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בדלא ניחא ליה לחבריה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nיש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינן דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה. ומפני מה נאסרו, משום שנאמר, אם תשיב ��שבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי, ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. מהא דכתיב \"וכבדתו מעשות דרכיך\" דרשו רבותינו זכרונם לברכה שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול. לפיכך אסור לרוץ בשבת, אבל לדבר מצוה מותר לרוץ (מדכתיב \"דרכיך\" משמע דרכיך אסורים, אבל דרכי שמים מותרין) ומצוה לרוץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nומהא דכתיב \"ממצוא חפצך\" דרשו רבותינו זכרונם לברכה חפציך אסורים, אפילו אינך עושה מלאכה כגון שהוא מעיין בנכסיו, מה הם צריכין למחר גם זאת אסור. וכן אסור לטייל בעיר כדי למצוא סוס או ספינה או קרון לשכרם אחר השבת אם ניכר הדבר שהולך בשביל כך, אבל לשמור חפציו או חפצי חברו מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להחשיך על התחום, דהיינו לילך בשבת עד סוף התחום או פחות, להתעכב שם עד שתחשך, כדי למהר דרכו לילך משם ולהלאה, שכיון שהולך משם והלאה במוצאי שבת ניכר הדבר שעיקר הילוכו היה בשביל כך, ודוקא כשמחשיך שם כדי לילך ולעשות דבר שאי אפשר בשום אופן לעשותו בשבת, כגון לשכור פועלים או לתלוש פירות או להביא פירות המוקצין שאין שם היתר לעשות דברים אלו בשבת. אבל מותר להחשיך על התחום כדי להביא בהמתו, כיון שאם היו בתים עד שמה, קרובים זה לזה שבעים אמה, היה מותר להביאם גם בשבת. וכן להביא פירות התלושין שאינן מוקצין מותר, כיון שאם היו מחיצות מקיפות כל הדרך, היה מותר, גם בשבת וכל כיוצא בזה. וכן מותר לילך בשבת תוך התחום אל הגינה, לתלוש שם פירות במוצאי שבת, משום דאינו ניכר שהלך בשביל זה, אבל הרואים יאמרו שהלך לטייל או לבקש בהמתו שנאבדה לו, ואחר כך כשהיה שם נמלך ונשאר עד הלילה כדי לתלוש פירותיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nומהא דכתיב, \"ודבר דבר\", דרשו רבותינו זכרונם לברכה שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול. הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר, או סחורה פלונית אקנה למחר, והיינו דבר שהיום אי אפשר לעשותו בשום אופן, אבל דבר שהיה איזה צד לעשותו היום, אף על פי שעתה אין זה הצד מותר. ולכן מותר לומר: למקום פלוני אלך למחר, רק שלא יאמר לשון המשמע שילך בקרון, וגם לא ירבה לדבר בזה. ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות, ואסור לספר בשבת דבר של צער, אסור לאדם לחשוב חשבונות בפיו בשבת, בין חשבון שעתיד להיות, בין חשבון שכבר עבר, אלא שצריך לו עדיין לידע אותו, כגון כך וכך הוצאתי על בנין פלוני לשכר הפועלים, ועדיין נשארו בידו משכר הפועלים, שצריך הוא לדעת את החשבון אסור. אבל חשבונות שאין לו בהם צורך מותר לחשבן, ובלבד שלא ירבה בהם שאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nמדכתיב \"חפצך\", למדו רבותינו זכרונם לברכה דאין אסורין אלא חפצי האדם אבל חפצי שמים מותרין, לפיכך מחשיכין על התחום משום צרכי מצוה, וכן מותר לפקח על עסקי רבים בשבת, כגון לילך לשלטון או לבית ועד השרים לדבר בשבילם, שצרכי הרבים הם כמו חפצי שמים. וכן מותר לדבר עם מלמד אודות תינוק, אם ירצה לקחתו ללמד עמו ספר או אפילו אומנות, שזהו גם כן מצוה, שאם לא תהא לו אומנות לפרנס את עצמו ילסטם את הבריות. אבל אסור לשכור את המלמד בשבת, כי השכירות הוא שבות גמור, ולא הותר אפילו בשביל מצוה, ורק מה שאינו אסור אלא מפני \"ממצוא חפצך ודבר דבר\" זה מותר בשביל מצוה, ומותר להכריז על אבדה בשבת, שהשבת אבדה מצוה היא.\n\n\n\n\n",
+            "\nמדכתיב \"ודבר דבר\", למדו רבותינו זכרונם לברכה דדוקא דיבור אסור אבל הרהור מותר, ולכן הרהור בעסקיו מותר, ומכל מקום משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם ��לל ויהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה, וזהו שכתוב \"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך\" והרי אין אדם יכול לעשות כל מלאכתו בשבוע אחת, אלא יראה האדם בכל שבת כאלו מלאכתו עשויה, ואין לך עונג גדול מזה, ומכל שכן שלא יהרהר בדבר שגורם לו טרדה או דאגה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לומר לפועל: הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו למלאכה, לפי שלא נאסר אלא דיבור מפורש, אבל אל יאמר לו: היה נכון עמי לערב, שזהו כמדבר בפירוש שרוצה לשוכרו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשוכר את הפועל לשמור לו איזה דבר, אסור להפועל ליקח שכר שבת בפני עצמו, אבל אם היה מושכר לשבוע או לחדש, מותר ליטול בהבלעה גם שכר שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור ליתן מתנה לחבירו אלא דבר שהוא לצורך שבת, וכן אסור ליתן משכון לחבירו, אלא אם כן הוא לצורך מצוה או לצורך שבת, ולא יאמר לו הילך משכון אלא נותן סתם.\n\n\n\n\n",
+            "\nשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות ואגרת של שאלת שלום, אסור אפילו לעיין בהם בלי קריאה, ואף על פי שאינו אלא מהרהר מכל מקום אסור, ולא אמרו דהרהור מותר אלא כשאינו ניכר שמהרהר בחפצים האסורים, אבל כאן שניכר לכל שמהרהר בחפצים האסורים, הרי זה בכלל איסור ממצוא חפצך, ומי שנשתלח לו אגרת ואינו יודע מה כתוב בה מותר לעיין בה, כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו, אבל לא יקרא בפיו, ואם יודע שאינו רק מעניני משא ומתן אסור אפילו לעיין בו וגם אסור בטלטול משום מוקצה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכותל או טבלא שיש בו איזה צורות או דיוקנאות וכתוב תחתיהן זו צורת פלוני וזו דיוקן פלוני, אסור לקרות כתב זה בשבת ואפילו לעיין בו בלא קריאה אסור, וכן ספרי מלחמות וספרי דברי הימים של מלכי העולם, וכן מליצות ומשלים של שיחת חולין, כגון ספר עמנואל ומכל שכן דברי חשק אסור לקרותן בשבת, ואפילו לעיין בהם בלי קריאה בפיו, ואף בחול אסור משום מושב לצים, אפילו הם כתובים בלשון הקודש, ובדברי חשק יש עוד איסור שמגרה היצר הרע בעצמו, אבל אותן ספרי דברי הימים שיוצא מהם עניני מוסר ויראת שמים, כגון ספר יוסיפון וכיוצא בו אפילו כתובים בלשון \"לעז\", מותר לקרותם אפילו בשבת, ומכל מקום אין ראוי להרבות בהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור למדוד בשבת איזה דבר אם הוא לצורך אלא אם כן הוא לצורך מצוה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמקום פסידא מותר לדבר צרכיו בין עם ישראל בין עם אינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל דבר שהישראל אסור לעשותו, אסור לומר לאינו יהודי לעשותו, דאמירה לאינו יהודי הוי שבות, ואפילו לרמוז לו לעשותו אסור, ואפילו לומר לו קודם שבת שיעשה בשבת גם כן אסור, וכן אסור לומר לאינו יהודי בשבת שיעשה לאחר שבת, ודבר זה אינו משום שבות, כיון דהמלאכה נעשית בשעת היתר, אלא אסור משום \"ממצוא חפצך\" ולכן לצורך מצוה מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו אם הנכרי בא מעצמו לעשות איזה מלאכה בשביל ישראל, צריך הישראל למחות בו, ולכן אינו יהודי שרוצה להסיר הפחם מנרות של ישראל, כדי שידליקו יפה צריכין למחות בו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם רואה אדם שיוכל לבוא לידי הפסד, כגון שנתרועע לו חבית של יין וכדומה, מותר לקרות לנכרי לשם, אף על פי שיודע שהנכרי בודאי יתקנו, ואפילו במלאכה גמורה ובלבד שיזהר הישראל שלא לומר שום רמז צווי לתקן אבל מותר לומר לפניו כל מי שיציל הפסד זה לא יפסיד שכרו, ואין לעשות זאת אלא במקום הפסד מרובה.\n\n\n\n\n",
+            "\nדבר שאינו מלאכה גמורה ואינו אסור אלא משום שבות, אם הוא צורך מצוה או במקצת חולה מותר לומר לאינו יהודי לעשותו, ומזה נהגו לשלוח אינו יהודי בשבת להביא שכר או שאר דבר לצורך שבת אף במקום שאין עירוב, ואין להתיר אלא בשעת הדחק שאין מה לשתות, אבל בשביל תענוג בעלמא אין להתיר, ולומר לאינו יהודי להביא מחוץ לתחום, אפילו בדיעבד אסור בשבת מה שהביא, ויש אומרים דהוא הדין במקום הפסד כגון לטלטל סחורה הנפסדת מן הגשמים מותר על ידי אינו יהודי, ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול.\n\n\n\n\n",
+            "\nבעת הקור מותר לומר להסיק את התנור, משום דהכל חולים אצל הצנה, אבל אם אינו מוכרח כל כך אין לעשות זאת, וגם אסור להניח לאינו יהודי שיסיק את התנור בשבת אחר חצות היום כדי שיהא חם בלילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לשלוח אינו יהודי חוץ לתחום בשביל קרובי המת או בשביל ספדן.\n\n\n\n\n",
+            "\nנכרים המביאים תבואה לישראל בחובותיהם, והישראל נותן לו את המפתח לאוצרו, והאינו יהודי מודד ומונה לשם מותר, משום דהאינו יהודי במלאכת עצמו הוא עוסק, כי אין התבואה של ישראל עד לאחר המדידה והישראל מותר לו לעמוד שם שלא יטעה אותו, ובלבד דלא ידבר עמו כלל מן העסק, אבל אם הביאו לו תבואה שלו אסור לומר להם לפנותה מן העגלות תוך אוצרו, ואפילו אם מעצמם רוצים לפנותה צריך למחות בהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nנכרי העושה גבינה מחלב שלו, והישראל רואה את החליבה והגיבון, כדי שתהא מותרת לישראל ויוכל לקנותה לאחר שבת, אף על פי שהנכרי מכוין בשביל הישראל למכרה לו להרי זה מותר, כיון שהגבינה עדיין של הנכרי הוא, ולטובת עצמו הוא עושה, ומותר להישראל אפילו לומר שיעשה, ואפילו בשבת, שמותר לומר לנכרי עשה מלאכתך, אפילו מגיע מזה ריוח להישראל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאינו יהודי שקנה סחורה מישראל ובא בשבת לקחתה, אם אפשר יש למנעו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לו \"יארצייט\" בשבת ושכח להדליק נר של יארצייט, יכול לומר לאינו יהודי בין השמשות שידליק אבל לא בשבת.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמי שיש לו איזה מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כמו בריא, אסור לעשות לו שום רפואה אפילו בדבר שאין בו משום מלאכה, ואפילו לסוך בשמן בין בעצמו בין על ידי אחרים אפילו על ידי אינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל אוכלים ומשקין שהם מאכל בריאים, מותר לאכלן ולשתותן לרפואה, אף על פי שהם קשים לקצת דברים, ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפילו הכי שרי, וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה, מותר לאכול מיצים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים את הקול, ואין בו משום רפואה כיון שאין לו מכה בגרונו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחושש בשיניו במיחוש בעלמא ואין לו צער גדול לא יגמע בהן חומץ או שאר משקה לרפואה ויפלוט את המשקה, אלא מגמע ובולע או טובל בו פת ואוכלו כדרכו, וכן החושש בגרונו לא יערענו באיזה משקה, אלא בולע ואם נתרפא נתרפא.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחושש במתניו וכדומה וכן מי שיש לו חטטין בראשו, במדינות אלו כיון שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה אסור לסוך בשבת משום דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד.\n\n\n\n\n",
+            "\nהגונח מכאב לב שרפואתו לינק בפיו מן העז מותר בשבת, (משום דיניקה הוי מפרק כלאחר יד, ומשום צערא דחולי לא גזרו רבנן).\n\n\n\n\n",
+            "\nהחושש במעיו מותר ליתן עליהם כוס שעירו ממנו חמין, אף על פי שעדיין יש בו הבל, וכן מותר להחם בגדים ולהניח עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנגפה ידו או רגלו, צומתה ביין כדי להעמיד הדם, אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה, ואם הוא מעונג אף היין לו כמו החומץ ואסור, ואם הוא על גב היד או גב הרגל או שנעשה על ידי ברזל מותר לרפאות בכל דבר כדלקמן סימן צ\"ב סעיף ה'.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש לו איזה מיחוש בעיניו לא יתן עליהם רוק תפל (פירוש רוק שבפיו בעוד שלא טעם כלום) דמוכחא מילתא דלרפואה, אבל מי שאינו יכול לפתוח עיניו מותר ללחלחן ברוק תפל, כי אין זאת לרפואה אלא לפתוח העינים קמכוין.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שמצטער מרוב המאכל שאכל, מותר לתחוב אצבעו לתוך גרונו כדי שיקיא.\n\n\n\n\n",
+            "\nמכה שאין בה סכנה לא יניח עליה רטיה אפילו עשאה מאתמול, ולא כל דבר שהוא משום רפואה אפילו עלה או חתיכת בגד יבש וישן שהוא מרפא גם כן, אבל נותן עליה איזה דבר לשמרה שלא תסרט. היה עליה רטיה מאתמול מגלה קצתה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנחה, ורטיה עצמו לא יקנח מפני שהוא ממרח, נפלה הרטיה מעל גבי המכה על גבי הקרקע לא יחזירנה, נפלה על גבי כלי יחזירנה, ואם מצטער הרבה מותר לומר לאינו יהודי להחזירה, אבל אסור לומר לאינו יהודי לעשות רטיה בשבת, כי מירוח הרטיה הוא איסור דאורייתא ואסור אפילו על ידי אינו יהודי אם לא כשחלה כל גופו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם מפני שהדם יצבע אותו, ומכל שכן בגד אדום שהוא מתקנו, וגם אסור לדחוק במכה להוציא את הדם, אלא כיצד עושה, רוחץ במים או ביין להעביר הדם, ואחר כך יכרוך עליו סמרטוט, ואם אין הדם פוסק על ידי רחיצה, יניח שמה קורי עכביש ויכרוך עליה סמרטוט, אך יש מפקפקים בזה משום דקורי עכביש מרפא, על כן אם אפשר יש לעשות על ידי אינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nהפותח מורסא כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים לרפואה להרחיב פי המכה, הרי זה חייב שזו היא מלאכת הרופא, ואם פתחה רק כדי להוציא ממנה את הליחה שמצערתו, ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד הרי זה מותר משום צערו, ודוקא לנקבה על ידי מחט וכדומה, אבל לא בצפרניו משום דתלוש קצת מעור המורסא ויש בזה חיוב, וגם על ידי מחט וכדומה כיון שיש לחוש שמא יתכוין שתשאר פתוחה כדי שתוציא ליחה גם אחר כך, על כן אם אפשר יש לעשות על ידי נכרי.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לו נקב בזרוע שקורין \"אפטורא\" (פונטינעללא אימפעראטור) אם נסתם הנקב קצת אסור ליתן לתוכו קטנית שיפתח, דהא כוונתו שישאר פתוח, ורטיה (שנעשית מאתמול), מותר ליתן על \"האפטורא\" שהיא רק לשמרה, אך אם יודע שהרטיה מוציאה ליחה או דם אסור וכן אם בא לקנחה אם יודע שעל ידי הקינוח יצא דם או ליחה אסור לקנחה (ולא דמי לפותח מורסא, דהתם במורסא, הליחה והדם כנוס ועומד בפני עצמו ואינו עושה חבורה, אבל כאן שהליחה, והדם מובלעים בבשר אם מוציאם עושה חבורה).\n\n\n\n\n",
+            "\nמכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שעשאה מאתמול שאינו אלא לשמרה, ומותר להסיר גלדי מכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנתחב לו קוץ מותר להוציאו במחט, ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nחולה שנפל מחמת חליו למשכה ואין בו סכנה, או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו, שאז אף על פי שהוא הולך כנפל למשכב דמי, אומרים לאינו יהודי לעשות לו רפואה ולבשל בשבילו, ומותר לו לאכול בשבת בישולי אינו יהודי כיון שהותר לו היום הבישול על ידי אינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nומותר לו לאכול ולשתות סמי רפואה, וכן לעשות איזה רפואה בין הוא בעצמו בין אחרים, ובלבד שלא יהא בדבר איזה איסור מלאכה אפילו איסור דרבנן, אבל כל שיש בו אפילו איסור דרבנן אסור לעשותו כי אם על ידי אינו יהודי, ואם אין אינו יהודי יש להתיר לעשות על ידי ישראל איסור דרבנן על ידי שינוי.\n\n\n\n\n",
+            "\nרופא אינו יהודי שהוא מרכיב אבעבועות לילים, אם יכול הישראל לפייסו בממון שיעשה לאחר השבת יעשה כן, ואם לאו וצריכין לעשות בשבת, אל יחזיק ישראל אז את הילד אלא אינו יהודי יחזיקו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nדחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כמו שאר כל המצות שבתורה, לכן חולה שיש בו סכנה והוא אדם כשר ואף על פי שלפעמים עושה עבירה לתיאבון ואפילו הוא תינוק בן יומו מצוה לחלל עליו את השבת, ואם החולה אינו רוצה כופין אותו על כך, ועון גדול הוא בידו להיות חסיד שוטה שלא להתרפאות בשביל איזה איסור, ועליו נאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, והזריז לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה הרי זה משובח, ואפילו יש אינו יהודי לפנינו משתדלין לעשות על ידי ישראל, וכל מי שחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה, אף על פי שלא הוצרך לו הרי זה יש לו שכר, כגון שאמר הרופא חולה זה צריך גרוגרת אחת ורצו תשעה אנשים ותלש כל אחד גרוגרת והביא, כלם יש להם שכר טוב מאת ה' יתברך שמו אפילו הבריא החולה בראשונה. וכן בשביל כל פיקוח נפש, ואפילו ספק פיקוח נפש מצוה לחלל עליו את השבת, ולעשות בשבילו כל איסורי דאורייתא, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, כי לא נתנה התורה אלא למען החיים שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ודרשינן וחי בהם ולא שימות בהם, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים שהם ביהרג ואל יעבור.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל אדם שהוא אומר: מכיר אני באותו חולה שהוא מסוכן, אם אין שם רופא מומחה שמכחישו נאמן, ומחללין עליו את השבת, ואפילו אינו אומר בבירור אלא אומר שנראה לו שצריכין לחלל עליו, שומעין לו ומחללין עליו משום דספק נפשות להקל אם רופא אחד אומר שהוא מסוכן, ושהוא צריך לרפואה פלונית, ורופא אחד אומר שאינו צריך או שהחולה אומר שאינו צריך, שומעין להרופא שאומר שהוא צריך, ואם החולה אומר שהוא צריך לרפואה פלונית והרופא אומר שאינו צריך, שומעין להחולה, אך אם הרופא אומר שרפואה זו תזיקהו שומעין להרופא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם רופא בקי אפילו הוא אינו יהודי או שאר מבין אומר שאף על פי שעתה עדיין אין החולה בסכנה, מכל מקום אם לא יעשו לו רפואה זאת אפשר שתכבד עליו החולי, ויכול לבא לידי סכנה, אפילו החולה אומר שאינו צריך שומעין להרופא ומחללין את השבת, ואם הרופא אומר שאם לא יעשו לו רפואה זאת ודאי ימות, ואם יעשו לו יכול להיות שיחיה, מחללין גם כן את השבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל מכה שבפנים הגוף דהיינו מן השפה לפנים וגם השינים בכלל, והיינו קלקול שמחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, מחללין עליו את השבת ואינו צריך אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום. עושין לו כל מה שרגילים לעשות בחול, אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין, ואינו צריך לחלול שבת אין מחללין. מיחושים אין נקראים מכה. ומי שחושש בשינו ומצטער עליו מאד עד שחלה ממנו כל גופו, מותר לומר לאינו יהודי שיוציאו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמכה שעל גב היד ושעל גב הרגל, וכן על כל מכה שנעשית מחמת ברזל ועל שחין שבפי הטבעת, וכן מי שבלע עלוקה או שנשכו כלב שוטה, או אחד מזוחלי עפר, אפילו ספק אם ממית אם לאו, וכן מי שיש בו קדחת חזק ביותר, מחללין עליו את השבת אבל על קדחת המצוי אין מחללין אלא עושין על ידי אינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאחזו דם מקיזין אותו מיד, וכל שהקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה להתחמם אפילו בתקופת תמוז.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחושש בשתי עיניו או שהיה באחת מהן ציר או שהיו שותות או שהיה דם שותת או שאר דבר שהוא סכנה לעין, מחללין עליו את השבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nחולה שיש בו סכנה שצריך לבשר ויש כאן בשר אסור, שוחטין עבורו ואין מאכילין אותו בשר אסור, משום דחיישינן שמא כשיתודע לו שהאכילו אותו בשר אסור, יקוץ בו, אבל במקום דליכא למיחש לשמא יקוץ בו, כגון שהוא קטן או שדעתו מטורפת, מאכילין בשר אסור ואין שוחטין עבורו בשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמבשל בשבת בשביל חולה אסור לבריא לאוכלו בשבת, אבל למוצאי שבת מותר מיד גם לבריא אם בשלו ישראל.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שרוצים לאנוס אותו שיעבור עבירה לפי שעה אפילו היא עבירה חמורה, אין מחללין עליו שבת כדי להצילו מן העבירה, אבל אם רוצים לאנוס אותו להמיר את הדת ולהוציאו מכלל ישראל, אפילו הוא קטן או קטנה, החיוב הוא על כל מי שבידו להשתדל להצילו, אפילו צריך לחלל שבת באיסורי דאורייתא, כמו שמחוייבין לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ואפילו אם הוא ספק אם תועיל ההשתדלות או לא, מכל מקום חייבין לחלל שבת ולהשתדל בכל מה דאפשר, כמו שמחללין בשביל ספק פיקוח נפש, אבל מי שפשע ורוצה להמיר אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, דכיון שפשע אין אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, ומכל מקום באיסור דרבנן כגון ללכת חוץ לתחום ולרכוב על גבי סוס או לילך בעגלה, וכן לטלטל מעות וכדומה יש מתירין לחלל בשביל להצילו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמיד כשהתחלה האשה להרגיש סימני לידה, אפילו היא מסופקת קוראין לה מילדת אפילו ממקום רחוק כמה פרסאות.\n\n\n\n\n",
+            "\nיולדת הרי היא כחולה שיש בו סכנה, ומחללין עליה את השבת לכל מה שהיא צריכה, אך אם אפשר לעשות על ידי שינוי או על ידי אינו יהודי עושין, ונקראת יולדת משתשב על המשבר או משעה שהדם שותת ויורד. או שאין בה כח ללכת בעצמה, גם המפלת לאחר ארבעים יום מטבילתה דינה כיולדת.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל שלשה ימים הראשונים אפילו אומרת שאינה צריכה, מחללין עליה את השבת, ואחר כך אם אין בה חולי אחרת רק צער הלידה, עד שבעה ימים אם אומרת צריכה אני מחללין עליה, ואם אומרת שאינה צריכה אין מחללין, ומונין ימים אלו מיום הלידה ולא מעת לעת כגון אם ילדה ביום רביעי לעת ערב הרי היא ביום שבת לאחר שלשה, ואם ילדה בשבת לעת ערב הרי היא בשבת הבא לאחר שבעה, ואם יש קצת חשש סכנה שהאשה חלושה בטבעה, המקיל למנות ימים אלו מעת לעת לא הפסיד.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר שבעה ימים אפילו אומרת צריכה אני אין מחללין עליה, אלא הרי היא עד שלשים יום כחולה שאין בו סכנה ועושין כל צרכיה על ידי אינו יהודי, אבל להסיק עבורה מותר אפילו ישראל (כשלא נמצא אינו יהודי בנקל) ואפילו בתקופת תמוז, משום דיולדת כל שלשים יום מסוכנת היא בצנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהולד שנולד, מרחיצין אותו וחותכין את טבורו ומישרין איבריו, ועושין לו כל צרכיו, אך אם אינו בן קיימא כגון שנולד לשמונה חדשים אסורין לטלטלו, אלא אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב המצערת אותה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nשני ישראלים או יותר הדרים בחצר אחד, כל אחד בחדר בפני עצמו, אסור לטלטל לא מן הבתים לחצר, ולא מן החצר לבתים ולא מבית לבית ואפילו בלא דרך החצר כגון שיש פתח או חלון בין ביתו של זה לביתו של זה, אסורין לטלטל דרך שם, ומצוה עליהם לעשות ערובי חצירות שלא יבואו לידי מכשול.\n\n\n\n\n",
+            "\nשתי חצרות שיש ביניהם פתח, אם רוצים עושים כל בני חצר עירוב אחד בפני עצמם, ומותרים כל בני החצר לטלטל בחצר שלהם, אבל אסורין לטלטל מחצר לחצר כלים ששבתו בבית, ואם רוצים עושים כל הדרים בשתי חצרות עירוב אחד, כדי שיהיו מותרין לטלטל גם מחצר לחצר אפילו כלים ששבתו בבית, ואם יש בין החצרות אפילו רק חלון שהוא לכל הפחות רחב ארבעה טפחים וגובה ארבעה טפחים, והוא בתוך עשרה טפחים סמוך לארץ ואין בו סריגה גם כן יכולין לערב ביחד, אבל בפחות מזה אין יכולין לערב ביחד, ואם יש חלון בין שני בתים אפילו הוא גבוה למעלה מעשרה טפחים יכולין לערב יחד (משום דביתא כמאן דמליא דמי).\n\n\n\n\n",
+            "\nשתי חצרות זו לפנים מזו, ובני החצר הפנימית אין להם דרך אל הרחוב רק דרך החצר החיצונה, שיש פתח בין החצרות ודרך שם הולכין, אם רוצים מערבים עירוב אחד ביחד, ואם לא עירבו ביחד, אם בני הפנימית לבדם עירבו, הם מותרים לטלטל בחצר שלהם ובני החיצונה אסורים, ואם בני הפנימית לא עירבו אלא בני החיצונה לבדם עירבו, לא מהני להם העירוב, כי מאחר שבני הפנימית יש להם דריסת הרגל דרך החצר החיצונה, הם אוסרים עליהם, וזהו דוקא אם בני הפנימית לא עירבו, דאז כיון שהם אוסרים זה על זה במקומם, דהוי ליה רגל האסורה במקומה, ורגל האסורה במקומה אוסרת גם במקום אחר, אבל אם עירבו גם הם בפני עצמם, שאז מותרים לטלטל במקומם והוי ליה רגל המותרת במקומה, אינם אוסרים גם על החיצונה, וכן אם בפנימית אינו דר רק ישראל אחד שאינו אסור במקומו, גם על החיצונה אינו אוסר, ואם בפנימית דרים שנים ולא עירבו, אף על פי שבחיצונה אינו דר אלא אחד, כיון דהוי ליה רגל האסורה במקומה אוסרים גם על היחיד.\n\n\n\n\n",
+            "\nבתים הבנויים בעליה ולפניהם מרפסת שממנה יורדים במדרגות לתוך החצר ומחצר לרשות הרבים, דינם גם כן כשתי חצרות זו לפנים מזו, והמרפסת היא כמו חצר פנימית.\n\n\n\n\n",
+            "\nבית שיש בו שתי דירות, דהיינו שיש פרוזדור אשר דרך זה נכנסים לדירה זו וגם לדירה זו, ודרים בשתי הדירות שני בעלי בתים, אסורים להוציא אפילו מבית לפרוזדור, וכן אפילו בדירה אחת שהיא חלוקה לשני חדרים ודרים בהם שנים, אף על פי שהפנימי אין לו פתח אלא להחיצון ומן החיצון יוצאין לחצר, מכל מקום אסורין לטלטל אפילו מחדר לחדר עד שעשו עירוב, (ואם שני הבתים או הדירות שייכים לאיש אחד והוא השכיר דירה לחבירו ויש לו גם כן שם תפיסת יד, עיין בזה בשלחן ערוך סימן ש\"ע ובחיי אדם כלל ע\"ג סימן ג' וסימן ד').\n\n\n\n\n",
+            "\nכיצד עושין את העירוב (מן המובחר), אחד מבעלי הבתים שבחצר לוקח בערב שבת ככר אחד שלם משלו, ומזכה אותו על ידי אחר לכל הדרים בחצר, דהיינו שיאמר לאחר בלשון שהוא מבין ענין זה: קח ככר זה וזכה בו בשביל כל הישראלים הדרים בחצר זה (או בחצרות אלו), ולוקח זה את הככר ומגביהו טפח, והמערב לוקחו ממנו ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר \"בהדין עירובא יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל ישראל הדרים בבתים שבחצר הזה\" וכיון שכולם זכו בככר זה, ובהכנסת שבת הוא מונח בבית הזה של המערב, נחשבים כאלו כולם דרו בבית הזה, ולכן מותרים לטלטל מבתים לחצר ומחצר לבתים ובכל החצר.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך לזכות דוקא על ידי אחר, ולכן לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים אף על פי שאינם סמוכים על שלחנו משום דידם כידו, אבל על ידי קטן אחר יכול לזכות (דבמידי דרבנן קטן זוכה לאחרים) ואם אפשר לא יזכה על ידי אשתו שמעלה לה מזונות וגם לא על ידי בנו ובתו הגדולים אם הם סמוכים על שלחנו משום דיש אומרים דגם אלו נחשבים כידו, ומכל מקום בדלית ליה איש אחר יכול לזכות על ידיהן, ואם הבן נשא אשה אף על פי שסמוך על שלחן אביו, לכולי עלמא יכול לזכות על ידו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכמה הוא שיעור העירוב, בזמן שהם שמונה עשר בעלי בתים או פחות שיעורו כגרוגרות (שהוא כמו שליש ביצה) לכל אחד, חוץ מזה שהוא עושה את העירוב, ומניחו בתוך ביתו, (כי הוא אינו צריך ליתן פת כיון שבלאו הכי הוא דר שם) ואם הם יותר משמונה עשר אפילו הם אלף, שיעורו מזון שתי סעודות שהם שמונה עשרה גרוגרות, שהם כמו ששה ביצים ויש אומרים שהם כמו שמונה ביצים (ולפי זה כגרוגרות הוא כשליש ותשיעית ביצה).\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך שלא יקפיד על העירוב אם יאכלנו חבירו ואם מקפיד עליו אינו עירוב לכן צריך ליזהר שלא יערב בדבר שהכין לצורך שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהעירוב צריך להיות מונח במקום שכל אחד מן הבעלי בתים שנעשה בשבילם יכול לבוא שמה בין השמשות, ולכן אם היה שם או בשכונה מת רחמנא ליצלן, ואחד מן הבעלי בתים הוא כהן ולא היה יכול לבא בין השמשות אל העירוב בטל העירוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש לעשות עירובי חצרות בכל ערב שבת ובשבת יבצע עליו, כדלקמן סימן ק\"ב סעיף ב' (כי אינו צריך להיות קיים רק בהכנסת שבת) אך אם יש לחוש פן ישכח פעם אחת יכול לערב בככר אחד לכל השבתות שעד הפסח, וכשאומר בהדין וכו' יסיים בכל השבתות שעד הפסח הבא עלינו לטובה, וצריך שיעשה הככר דק ואפוי היטב שלא יתקלקל, ועל השבת שבתוך הפסח יעשה העירוב במצה כשרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין עושין עירובי חצרות ביום טוב, ואם חל יום טוב בערב שבת צריכין לעשותו בערב יום טוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, מקום אכילתו היא העיקר לענין זה ושם הוא אוסר אם אוכל שם משלו בחדר מיוחד, אבל במקום שהוא ישן אינו אוסר.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמתארח בחצר יש אומרים דאפילו נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או לפחות אינו אוסר על בני החצר, וכולן מותרים לטלטל בין מבתי הבעלי בתים בין מבית האורח, ואפילו אם האורחים רבים, ובעל הבית אחד, ודוקא בדאיכא בעל הבית קבוע אפילו הוא אינו יהודי דאז האורחים בטלים לגביה, אבל אם כולם הם אורחים אוסרים זה על זה אם יש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה, ואם יש ביניהם אינו יהודי צריכין לשכור רשותו כדלקמן, ויש אומרים שאין חילוק בין אורח לבעל הבית דכל שיש לו חדר מיוחד לאכול שם דינו כבעל הבית וכן יש להחמיר לכתחלה, ויש להם לערב בלא ברכה, ובדיעבד יש לסמוך על סברא הראשונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nישראל הדר עם אינו יהודי בחצר אחד אין האינו יהודי אוסר עליו, ומותר לטלטל מבית לחצר ומחצר לבית, ואפילו הם שני ישראלים או יותר, רק שהם דרים באופן שהם לא היו צריכין לעירוב, כמבואר לעיל סעיף י\"ג אז גם כן אין האינו יהודי אוסר עליהן, אבל אם הם שני ישראלים או יותר שהיו צריכין לערב, אז אם דר שם גם אינו יהודי הוא אוסר עליהם, ואינם יכולים לערב עד שישכרו ממנו את הרשות, ואם דרים שם שני נכרים או יותר צריכין לשכור מכל אחד ואחד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו אם האינו יהודי דר בחצר אחד אלא שאין לו דרך לרשות הרבים רק דרך החצר שהישראלים דרים בו, או שהוא דר בעליה והמדרגות הן לתוך החצר גם כן אוסר עליהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם החצר הוא של ישראל אלא שהשכיר או השאיל שם דירה לאינו יהודי אינו אוסר, כי לא השכיר או השאיל לו על דעת שיאסר על בני ישראל, ואפילו אם בעל החצר בעצמו אינו דר שם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכיצד שוכרין, אומר לו הישראל: השכר לי רשותך במעות זה, ואינו צריך לפרש לו כדי להתיר הטלטול, אבל אם אמר לו תן לי רשות אף על פי שמפרש לו כדי שאוכל לטלטל בחצר לא מהני.\n\n\n\n\n",
+            "\nיכול לשכור אפילו מאשתו ואפילו ממשרתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nשכר את הרשות סתם מהני לכל זמן שלא חזר בו האינו יהודי והוא דר שם, אבל אם יצא משם אינו יהודי זה, ונכנס אחר במקומו, צריכין לשכור מחדש מזה השני, ואם שכר לזמן ובתוך הזמן השכיר האינו יהודי דירתו לאינו יהודי אחר די בשכירות הראשון, אבל אם מת או שמכרה לאחר בתוך הזמן צריך לחזור ולשכור מהיורד או מהלוקח, ואם שכר ממשרתו, אם שכר סתם לא מהני אלא כל זמן שהמשרת הזה הוא שם, ואם שכר לזמן אפילו נסתלק המשרת מהני השכירות עד הזמן.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכל מקום שנתבטל השכירות וצריכין לחזור ולשכור, צריכין גם לעשות עירוב מחדש, דאין עירוב חוזר וניער.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אי אפשר לשכור ממנו את הרשות, יבקש ממנו אחד מן הישראלים שישאיל לו מקום ברשותו המיוחד לו להניח שם איזה חפץ, ויניח שם את החפץ, ובזה קונה הישראל את המקום ואפילו לקח את החפץ משם קודם שבת, מכל מקום כיון שהיה להישראל רשות להניח שם חפצו גם בשבת, נחשב כאילו יש לו שם חלק בדירה, ויכול הישראל הזה להשכיר את הרשות לכל בני החצר.\n\n\n\n\n",
+            "\nישראל מומר או שהוא מחלל שבת בפרהסיא (יש אומרים אפילו רק באיסור דרבנן) הרי הוא כאינו יהודי וצריכין לשכור ממנו רשות.\n\n\n\n\n",
+            "\nבהרבה קהלות מתקנים כל המבואות והרחובות בעירובין (דהיינו בצורת הפתח וכדומה) ושוכרין רשות מן הנכרים למען יוכלו לטלטל בכל העיר, וצריכין לעשות כל התיקונים על ידי רב מומחה ובקי. ובמקומות אלו נוהגין להניח את העירובי חצרות בבית הכנסת (משום דיש לו דין שותף ואינו צריך להיות דוקא בית דירה).\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל במקומות שאין העיר מתוקנת בעירובין, גם כשעושין עירובי חצרות בשביל הדיורין שבחצר בית הכנסת אסור להניח את העירוב בבית הכנסת אלא צריכין להניחו בבית דירה.\n\n\n\n\n",
+            "\nעיר המתוקנת בעירובין ונתקלקל העירוב בשבת, אז כל החצרות שהן כתיקונן ואין בהם פירצה האוסרת, אפילו יש בחצר כמה בתים מותרין לטלטל שם כל אותו השבת, ואף על פי שהעירובי חצירות הוא ברשות אחד שנחלק עתה מחצר זה, מכל מקום מותר משום דלענין זה אמרינן שבת כיון דהותרה הותרה, וכיון שיש חשש גדול שלא יכשלו רבים לשאת גם במקום שנאסר כיון שהורגלו בהיתר, על כן אם אפשר לתקנו על ידי אינו יהודי מותר, ואם נקרע החבל שבצורת הפתח, ואפשר שהאינו יהודי יתקנו בעניבה, או בקשר אחד ועניבה על גביו מה טוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם חל יום טוב בערב שבת ונתקלקל אז העירוב, אף על גב דהעירוב מועיל גם ליום טוב לענין דברים שאינם לצורך, לא אמרינן הואיל והותר ליום טוב הותר גם לשבת, משום דיום טוב ושבת שתי קדושות הן.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור לצאת בשבת וביום טוב ממקום ששבת יותר מתחום שהוא שני אלפים אמה, ומקומו של אדם הוא ארבע אמות והיינו אם היה בין השמשות בשדה, אבל אם שבת בתוך עיר כל העיר הוא מקומו ועיבורה של העיר נחשב גם כן להעיר, ואיזה הוא עיבורה, שבעים אמה ושני שלישי אמה, ושייך להעיר אף על פי שאין שם בנין, והוא הנקרא קרפף העיר, וממק��ם שיכלה מתחילין למדוד תחום שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nעיר שהיא מוקפת חומה אפילו היא גדולה מאד, מהלך את כולה ועיבורה ומשם תחום שבת, וכן עיר שאינה מוקפת חומה והבתים סמוכים זה לזה, כל שאין בין בית לבית יותר מן שבעים אמה ושני שלישים, נחשב חיבור ושייך להעיר אפילו הוא מהלך כמה ימים, ומבית האחרון מודדין את הקרפף ותחום שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין נותנים קרפף אלא לעיר, אבל לבית אחד אין נותנים קרפף, לא תיכף מקיר הבית וחוצה מתחיל למדוד תחום שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיו שתי עיירות סמוכות זו לזו נותנין קרפף לזו וקרפף לזו, ולכן אם אין ביניהן יותר משיעור שתי קרפיפות נחשבות שתיהן לעיר אחת.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש כמה דברים בענין מדידת תחום שבת להקל ואין לעשות כי אם על ידי בקי.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנצרך ללכת בשבת או ביום טוב יותר מתחום שבת, צריך להניח בערב שבת או בערב יום טוב עירובי תחומין, וצריך להניחו בתוך תחום העיר במקום שהיה מותר לו ללכת שם, ובמקום שהניח את העירוב נחשב לו כאילו דר שם, ולכן יש לו ממקום ההוא שני אלפים אמה לכל צד, וממילא מובן כי מה שהוא מרויח בצד זה שהוא מניח את העירוב הוא מפסיד מצד האחר, דרך משל אם הניח את העירוב בסוף שני אלפים אמה לצד מזרח אסור לו ללכת כלום לצד מערב, שהרי כבר הוא רחוק ממקום דירתו תחום שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nכיצד עושין את העירוב, לוקח פת כדי מזון שתי סעודות או לפתן כגון בצלים או צנון וכדומה שיש בו שיעור לאכלו עם פת, שהוא כדי מזון שתי סעודות חוץ מן המלח ומן המים שאין מערבין בהם, והולך אל המקום שהוא רוצה להניחו ומברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר: בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח, וחוזר לביתו. יכול להניח עירוב אחד לכמה שבתות, ובלבד שיניחנו במקום המשתמר שלא יהא נאבד או נתקלקל.\n\n\n\n\n",
+            "\nיכול לשלוח את העירוב על ידי שליח, שינחהו בשבילו ויברך השליח ויאמר: בזה העירוב יהא מותר לפלוני לילך וכו'. וצריך שיהא השליח גדול ובר דעת, אבל על ידי קטן אין שולחין, ואפילו לא חזר השליח אל משלחו יכול לסמוך עליו, דחזקה שליח עושה שליחותו.\n\n\n\n\n",
+            "\nיכולין לערב בעירוב אחד בשביל כמה אנשים, והוא שיהא בעירוב שיעור לכל אחד ואחד, וצריך לזכות להם על ידי אחר כמו בעירובי חצירות, ואין מערבין עירובי תחומין לאדם אלא לדעתו, והמניח אם הוא שליח לכולם אומר: יהא מותר לפלוני ולפלוני, ואם מניחו גם בשבילו אומר: לי ולפלוני ולפלוני.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך שיהא העירוב מונח במקום שאפשר לאכלו בין השמשות בלי עשיית איסור דאורייתא, ולכן אם הניחו בגומא וכסהו בעפר לא הוי עירוב, כסהו באבן הוי עירוב, נתנו באילן אם האילן קשה הוי עירוב, הניחו על אילן או קנה רך אינו עירוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נותן את העירוב בתוך עיר אזי כל העיר נחשבת לו למקום עירובו, ויכול ללכת כל העיר אפילו היא גדולה מאד, וגם חוץ לעיר כדי עיבורה ותחום שבת, שהרי נחשב כאלו הוא דר באותה העיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש בתוך התחום איזה עיר שהיא מוקפת חומה או שהיא מתוקנת בעירובין, אינה נמדדת ואינו עולה לחשבון אלא לארבע אמות, ודוקא כשהתחום שבת מגיע עד חוץ לעיר גדון שמן העירוב עד העיר יש חמש מאות אמה, ואורך העיר היא אלף אמה אז העיר אינה נחשבת אלא לארבע אמות ויש לו מחוץ לעיר עוד אלף וארבע מאות ותשעים ושש אמה, ואין חילוק בין צד זה שלפני העירוב בין הצד שלאחר העיר��ב, אבל אם התחום שבת כלה באמצע העיר, אסור לו ללכת יותר כיון שהוא חוץ לתחום, כי בענין זה לא נחשב לו כל העיר לארבע אמות.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן הדין כשהניח את העירוב קרוב לשני אלפים אמה מחוץ לעיר, כשהוא חוזר אחר כך לעיר וכלו האלפים אמה ממקום עירובו בתחלת העיר קודם ביתו, אסור לו אפילו לשוב לביתו (כן הוא דעת רוב הפוסקים וכן עיקר, עיין אליהו רבה).\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון להתפלל בעשרה או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך, או לסעודת מצוה או לפקח על עסקי רבים או שהוא בא מן הדרך ורוצה לילך לביתו וכדומה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מניחין עירובי תחומין לא בשבת ולא ביום טוב ולכן אם חל יום טוב בערב שבת והוא רוצה ללכת בשבת, צריך להניח את העירוב בערב יום טוב, וכן ביום טוב לאחר השבת ורוצה ללכת ביום טוב צריך להניח את העירוב בערב שבת. (דין המערב ברגליו בשלחן ערוך סימן ת\"ט סעיף ז', ודין יום טוב הסמוך לשבת או שני ימים טובים של גליות ורוצה לערב ליום אחד לצד זה וליום שני לצד זה בסימן תט\"ז).\n\n\n\n\n",
+            "\nכליו ובהמותיו של אדם הרי הם כרגליו, ובמקום שהוא אינו רשאי להלך גם אותן אין אדם רשאי להוליכן, ואם השאילן לאחר או השכירן או מסרן לשמירה הרי הם כרגליו של זה שהם אצלו, ואפילו הוא אינו יהודי, קנו הבהמה והכלים שביתה אלו, ולא עוד אלא גם החפצים של אינו יהודי קונים שביתה במקומם שהיו בין השמשות.\n\n\n\n\n",
+            "\nנכרי שהביא פירות במקום שאין לחוש בהם שנתלשו היום (וכן בכל דבר שאין לחוש שנעשה בו היום מלאכה) אלא שיש איסור תחומים, אם הביאם בשביל עצמו או בשביל אינו יהודי אחר מותרין לישראל מיד אפילו באכילה, אלא שאסורין לטלטלם חוץ לארבע אמות אלא אם כן הביאם תוך הבית, או שהעיר מתוקנת בעירובין אזי מותרין בטלטול בכל העיר, שכל מקום שמותרין לטלטל שם נחשב כמו תוך ארבע אמות, ואם הביאן בשביל ישראל אסורין לישראל זה ולכל בני ביתו עד לערב כדי שיעשו, דהיינו זמן שהיו יכולים להביאם, ומכל מקום מותרין לו בטלטול תוך ארבע אמות או במקום המותר בטלטול, ובספק אם הובאו מחוץ לתחום גם כן אסורים אלא אם כן יש לתלות יותר שלא הובאו מחוץ לתחום.\n\n\n\n\n",
+            "\nקיימא לן דאין תחומין למעלה מעשרה טפחים, ולכן מי שבא לתוך ספינה בערב שבת קודם הכנסת שבת, והלכה הספינה אפילו דרך רחוקה מכל מקום כשהגיע בשבת לנמל ויצא יש לו משם אלפים אמה לכל צד, כי מסתמא בהליכת הספינה הוא תמיד למעלה מעשרה טפחים מהקרקע, ולא קנה שביתה עד המקום שהוא בא ליבשה, אבל אם בתוך השבת יצא מן הספינה וחזר ונכנס לתוכה, מאחר שהיה בשבת ביבשה קנה שם שביתה, ואם הלכה הספינה אחר כך חוץ לתחום, אזי אין לו שם אלא ארבע אמות כדין יוצא חוץ לתחום, וכן אם היתה הספינה בשבת במקום אחד שאין שם עשרה טפחים עד הקרקע, קנה שם שביתה, ואם מסתפק אם היתה במקום כזה או לא, אזלינן לקולא.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nנוהגין שמאחרין תפלת ערבית, ובאמירת והוא רחום וברכו ממשיכין בנגון כדי להוסיף מחול על הקודש. בתפלת ערבית אומרים אתה חוננתנו, ואם שכח ולא אמר, אם נזכר קודם שאמר את השם מן הברכה, אומרו במקום שנזכר וגו' אומר וחננו וכו', אבל אם נזכר עד לאחר שאמר את השם גומר את הברכה חונן הדעת, ואינו חוזר שהרי יבדיל אחר כך על הכוס, רק שיזהר מאד שלא לעשות שום מלאכה ושלא יטעום כלום קודם שיבדיל על הכוס, ואם עשה מלאכה או טעם צריך לחזור ולהתפלל (ומי שאין לו כוס להבדיל עליו, ושכח לומר אתה חוננתנו יש לו דינים אחרים).\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר שמונה עשרה אומרים חצי קדיש, אחר כך אומרים ויהי נועם לפי שהוא מזמור של ברכה שבו בירך משה את ישראל בשעה שסיימו מלאכת המשכן, ויש לאמרו מעומד, ונוהגין לכפול את הפסוק האחרון אורך ימים וגו', אחר כך אומרים ואתה קדוש וגו' וסדר קדושה ששייך לויהי נועם, שעל ידי מלאכת המשכן שרתה שכינה בישראל, וזהו ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, אם חל יום טוב בשבוע הבא אפילו בערב שבת אין אומרים ויהי נועם ואתה קדוש, דכיון שאומרים בויהי נועם ומעשה ידינו כוננהו, צריך שיהיו כל ששת ימים ראוי למלאכה, וכיון שאין לומר ויהי נועם, גם ואתה קדוש אין אומרים דשייכי להדדי. לאחר ויהי נועם ואתה קדוש אומרים קדיש שלם, ואחר כך אומרים ויתן לך וכל זה האריכות שמאריכין לאחר תפלת ערבית במוצאי שבת הוא כדי שישהו ישראל בהשלמת סדריהם, כדי להאריך לרשעים מלחזור לגיהנם כי ממתינים להם עד שישלימו כנסיה האחרונה שבישראל את סדריהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשם שמצוה לקדש את השבת בכניסתו על כוס יין, כך מצוה לקדשו ביציאתו על כוס יין דהיינו בהבדלה, ומברכים גם על הבשמים ועל הנר, וגם נשים חייבות בהבדלה, ועל כן ישמעו היטב ברכת הבדלה, במקום שאין למצוא יין מבדילין על שכר \"מעד\" (מי דבש) או שאר משקה שהוא חמר מדינה חוץ מן המים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכיון שהגיע בין השמשות, אסור לאכול או לשתות שום דבר חוץ מן המים קודם הבדלה, אך מי שמאריך בשלש סעודות אפילו עד תוך הלילה מותר כיון שהתחיל בהיתר, ומותר לו לשתות גם מכוס של ברכת המזון מפני שהוא גם כן שייך לסעודה, ודוקא כשדרכו לברך תמיד על הכוס אבל מי שמברך לפעמים בלא כוס מפני שסומך על הפוסקים דברכת המזון אינה טעונה כוס, אסור לו לשתות עתה מכוס ברכת המזון קודם הבדלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nגם מלאכה אין לעשות קודם הבדלה, והנשים שצריכין להדליק נרות קודם הבדלה יאמרו תחלה \"ברוך המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה ברוך המבדיל בין קודש לחול\", ואם חל יום טוב ביום ראשון יסיימו המבדיל בין קודש לקודש.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לו לומר אפילו לישראל שכבר התפלל והבדיל בתפלה שיעשה לו מלאכה, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו אף על פי שאחר כך מזכיר עדיין של שבת בברכת המזון.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשמוזג את הכוס להבדלה, ימלאו על כל גדותיו עד שישפך קצת ממנו, וזהו לסימן ברכה, ונוטל את הכוס בימין ואת הבשמים בשמאל עד אחר שמברך בורא פרי הגפן, ואחר כך נוטל את הכוס בשמאל והבשמים בימין ומברך בורא מיני בשמים ואחר כך מברך על הנר, ואחר כך שוב נוטל את הכוס בימינו ומברך ברכת המבדיל, ולאחר הגמר יושב ושותה כל הכוס כולו בעצמו, והמעט שנשאר בכוס שופכו ומכבה בו את הנר, ורוחץ בו עיניו לחיבוב מצוה, ונוהגין שאין הנשים שותות מכוס הבדלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש ליתן בתוך הבשמים קצת \"פיזעם\" (מוסק) לפי שעליו מברכין לכולי עלמא בורא מיני בשמים, ויש ליקח גם הדס הואיל ואיתעביד ביה מצוה חדא זמנא, ליעביד ביה נמי מצוה אחריתא.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנר, מצוה שיהא משעוה איזה נרות קלועות יחד שהוא אבוקה, ואם אין לו יברך על שתי נרות אחרות שיתקרבו יחד בשלהבת שתהא אבוקה, ונוהגין שלאחר בורא מאורי האש מסתכלין בצפרנים, ויש לראות בצפרני יד ימין, גם נוהגין להסתכל בכף יד ימין ויש לכפוף ארבע ��אצבעות על האגודל לתוך כף היד, ומסתכל בצפרנים ובכך היד בבת אחת ואחר כך פושט את האצבעות ומסתכל בצפרנים מאחוריהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nסומא אינו מברך על הנר, ומי שאינו מריח לא יברך על הבשמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לאחר שבירך על היין ואוחז את הבשמים בידו ונתכוין לברך עליהם טעה בלשונו ואמר בורא מאורי האש, ותוך כדי דיבור נזכר וסיים עוד בורא מיני בשמים עלתה לו הברכה להבשמים אחר כך על הנר, אבל אם נתכוין בברכתו על הנר, עלתה לו על הנר ומברך אחר כך על הבשמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה להרבות קצת בנרות במוצאי שבת, ולומר הזמירות ללות את השבת ביציאתו דרך כבוד, כדרך שמלוין את המלך ביציאתו מן העיר, ומזכירין אליהו הנביא ומתפללין שיבא ויבשר לנו הגאולה, לפי שאין אליהו בא בערב שבת שלא לבטל את ישראל מעסקי צרכי השבת, וגם בשבת אין מתפללין שיבא, כיון דמספקא לן דלמא יש תחומין למעלה מעשרה ואינו יכול לבא בשבת, ועל כן לאחר שעבר השבת שיכול לבא אנו מתפללים שיבא ויבשר לנו טוב, ועוד אית במדרש דבכל מוצאי שבת אליהו נכנס לגן עדן ויושב תחת עץ חיים, וכותב זכותן של ישראל המשמרים את השבת ולכן מזכירין אותו אז לטובה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאפשר לו יקיים סעודת מלוה מלכה בפת ותבשיל חם, ויסדר שלחנו יפה לכבוד הלוית השבת, ומי שאי אפשר לו לאכול פת יאכל לכל הפחות מיני מזונות או פירות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהבדיל כבר יכול להבדיל בשביל בניו שהגיעו לחינוך להוציאן ידי חובתן, ומכל שכן בשביל גדול, והמבדיל בשביל אחרים, כשמברך בורא מיני בשמים צריך להריח בהם שלא תהא ברכתו לבטלה, (דברכת בורא מיני בשמים בהבדלה לא נתקנה אלא בשביל הנאת אדם) ובשביל נשים לחוד אין להבדיל מי שהבדיל כבר (משום דיש אומרים דפטורות).\n\n\n\n\n",
+            "\nשכח או נאנס או הזיד ולא הבדיל במוצאי שבת יכול להבדיל עד סוף יום שלישי, אבל לא יברך על הבשמים ולא על הנר, רק ברכת בורא פרי הגפן וברכת המבדיל, ולאחר שכלה יום שלישי אינו יכול להבדיל עוד, כי שלשה ימים הראשונים של השבוע נקראו ימים שלאחר שבת והרי הן בכלל מוצאי שבת, אבל שלשה ימים האחרונים נקראו ימים שלפני שבת הבא, ואין להם ענין לשבת שעברה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nיש נוהגין להתענות בערב ראש חודש ואומרים סדר יום כפור קטן, שבו מתכפרין כל העונות של כל החדש, דומיא דשעיר ראש חדש וכמו שאנו אומרים במוסף זמן כפרה לכל תולדותם, וכל מקום לפי מנהגו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה להרבות בסעודה בראש חודש, ואם חל בשבת יעשה תבשיל אחד יותר מבשאר שבתות.\n\n\n\n\n",
+            "\nראש חודש מותר בעשיית מלאכה, ונשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה, ומנהג הגון הוא ואין להקל להם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהלל צריך לומר בעמידה ולא יפסיק בו, וישתדל לאמרו עם הצבור ולכן אם בא לבית הכנסת סמוך להלל, יאמר הלל עם הצבור ואחר כך יתפלל, ואם הוא עומד בפסוקי דזמרה (דהיינו מן הודו עד אחר אז ישיר) יקרא הלל עם הצבור, ולא יברך לא בתחלה ולא בסוף כי ברכת ברוך שאמר וברכת ישתבח עלו לו גם להלל, ודוקא בראש חודש יכול לעשות כן שאומרים ההלל רק בדילוג, וכן בחול המועד וימים האחרונים של פסח, אבל כשאומרים הלל שלם אינו יכול לעשות כן, ומי שאמר הלל שלא בצבור, אם יש שם שנים אחרים יאמר לפניהם הודו לה' וגו' כדי שיענו הם, דכיון שאמר הודו משמע שאומר לאחרים. דין אמירת הלל בית האבל רחמנא ליצלן עיין לקמן סימן ר\"ז.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר הלל אומרים קדיש שלם ומוציאין ספר תורה וקורין ארב��ה, הכהן קורא שלשה פסוקים שהם וידבר, צו, ואמרת, והלוי חוזר וקורא ואמרת, את הכבש אחד, ועשירית האיפה. וישראל קורא עולת תמיד עד ובראשי חדשיכם וגו', ורביעי קורא ובראשי חדשיכם וגו'.\n\n\n\n\n",
+            "\nראש חודש אסור בתענית ובהספד, ואין אומרים בו צדוק הדין.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייבין לקדש את הלבנה בכל חודש, ואין מקדשין אותה אלא כשהוא ודאי לילה. שנראית זריחתה על גבי הקרקע וראוי ליהנות מאוה, אם נתכסית בעב אין מקדשין אותה אלא אם כן הוא דק וקלוש ואם התחיל לברך ואחר כך נתכסית בעב גומר את הברכה, אבל אם הוא משער שלא יוכל לגמור את הברכה קודם שתתכסה אסור לו להתחיל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לקדשה רק תחת השמים ולא תחת גג, אך אם אין לו מקום נקי או מחמת אונס אחר יכול לקדשה גם בתוך הבית בעד החלון.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה מן המובחר לקדשה במוצאי שבת כשהוא מבושם ומלובש בבגדים נאים, אך אם מוצאי שבת יהיה לאחר עשרה ימים מן המולד, או שיש איזה חשש שמא לא יוכל לקדשה אין ממתינין למוצאי שבת, מצוה לקדשה באסיפת עם משום דברוב עם הדרת מלך. אבל אל יתעכב בשביל זה כי מצות זריזין מקדימין, דחי למצות ברוב עם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מקדשין אותה עד שיעברו עליה לכל הפחות שלשה ימים מן המולד, ויש ממתינים שבעה ימים, וכשחל מוצאי שבת קודם שבעה ימים אין להמתין אלא יקדשוה במוצאי שבת ואין מקדשין אותה רק עד חצי תשע ועשרים יום, שנים עשר שעות, ושבע מאות ותשעים ושלשה חלקים שהוא ארבעה עשר מעת לעת ושמונה עשרה שעות ושנים ועשרים רגעים מן המולד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לקדשה קודם תשעה באב וכן כשהוא אבל, אלא אם כן לא ישלים אבלתו עד שיהיו עשרה מעת לעת מן המולד אז יקדשה בימי אבלו, ואין לקדשה כשהוא בתענית עד שיטעום מקודם, ומכל מקום במוצאי יום הכפורים כיון שאז יוצאים מבית הכנסת בשמחה על מחילת העונות מקדשין אותה מיד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מקדשין אותה לא בליל שבת ולא בליל יום טוב אלא בשעת הדחק שבמוצאי שבת יעבור הזמן.\n\n\n\n\n",
+            "\nסומא מותר לקדשה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הלבנה זורחת בתחלת הלילה קודם שהתחילו להתפלל מעריב, אם יש עוד זמן איזה לילות לקדשה מתפללין תחלה מעריב, ואחר כך מקדשין אותה משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ועוד דקריאת שמע הוי דאורייתא, אבל אם אין עוד זמן רק שנים או שלשה לילות בזמן קצר כזה יש לחוש שמא תתכסה בעבים, ובעת הגשמים גם כשיש עוד זמן ארבעה לילות יש לחוש לכיסוי עננים ויש להקדים קידוש לבנה, ואם נראתה הלבנה בעת שאומרים קריאת שמע וברכותיה, אם הזמן מצומצם כל כך שבעוד שיגמרו תפלת שמונה עשרה יעבור זמן קידושה יכולין להפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת שמע או באמצע קריאת שמע לקדש אותה, אך אם אפשר יגמרו את הפרק לקדשה בין הפרקים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם בחודש אדר לא נראתה עד ליל ארבעה עשר שהוא זמן קריאת המגילה, יקדשו תחלה את הלבנה ואחר כך יקראו את המגילה, ואם נראתה באמצע קריאת המגילה, אם הוא בזמן שגם לאחר שיגמרו את הקריאה יהיה עוד זמן לקדשה, אין מפסיקין באמצע קריאת המגילה, אבל אם עד שיגמרו את המגילה יעבור זמנה, אזי אם כל הקהל עדיין לא קדשו אותה יפסיקו לקדש אותה, ואחר כך יגמרו את המגילה, אבל אם רק יחיד לא קידש אותה שאם יפסיק לקדשה יצטרך אחר כך לגמור את המגילה ביחידות, לא יפסיק משום דפרסומי ניסא עדיף.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל מלאכה שאסור לעשותה בשבת אסור לעשותה ביום טוב. וכמו שבשבת אסור לעשות אפילו על ידי אינ�� יהודי, כמו כן ביום טוב. וכשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה ביום טוב. ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, דהיינו לישה, אפיה, שחיטה ובישול הוצאה והבערה מותרים ביום טוב גם שלא לצורך אוכל נפש אלא לצורך אחר, כמו שקבלו רבותינו זכרונם לברכה דאמרינן בהו: מתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו נמי שלא לצורך אוכל נפש אלא לצורך אחר. ונר יום זכרון אין להדליק ביום טוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין עושין גבינה ביום טוב ואין עושין חמאה ביום טוב. וכן אין מעידין חלב על ידי קיבה או שאר דברים שיתקבץ החלב ויקפה. וכן אסור לקלוט שומן החלב (קרום) מן החלב, אלא שיניח מעט על החלב התחתונה כמו בשבת. וגם זאת אינו מותר אלא מה שהוא צריך לבו ביום אבל לצורך מחר אסור משום הכנה. ואם חושש להפסד מותר לקלוט בענין הנזכר על ידי אינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nתבלין, שאם יטחן אותם קודם יום טוב יפיגו טעמן, מותר לדוכן ביום טוב על ידי שינוי, כגון שיטה את המכתשת לצדדין, או שידוך על השלחן וכיוצא בו. וכן תמכא (חזרת) שגוררין אותו על המורג (מגרדת) לא יגרור לתוך קערה כדרכו בחול אלא על מפה. וקפה אין לטחון בריחים, אלא ידוכו במדוכה ועל ידי שינוי. אבל טוב יותר לעשות הכל מערב יום טוב. ודברים שאינן מפיגין טעמם, ודאי צריכין ליזהר לדוכן מערב יום טוב, אך אם שכח יש להתיר גם כן על ידי שינוי. וכל הנזכר אינו מותר אלא מה שהוא צריך לאותו היום ולא למחר, ויש להחמיר שלא לעשות אלא מה שצריך לו עתה לאותה סעודה. וגם בדיכת מצה יש ליזהר בזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לבקע עצים או אפילו לשברן ביד ואסור ללקט עצים ממקום שהם מפוזרין.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשהוא עורך את העצים על האבנים להבעיר אש אסור משום דעושה אהל, דהוי כמו שתי מחיצות וגג על גביהן, וצריך שיעשה שינוי דהיינו שיאחז את העצים בידו ויתן את האבנים תחתיהם. וכן כשמעמיד קדרה על אבנים להבעיר תחתיהן, צריך שיאחז את הקדרה בידו ומכניס את האבנים תחתיה, אבל לא יניחנה על גבי האבנים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין נופחין אש במפוח, כדי שלא יעשה כדרך שהאומנין עושין, והעולם נוהגין היתר במפוח של בעלי בתים על ידי שינוי להפכו מלמעלה למטה. אבל במפוח של אומנין אפילו על ידי שינוי אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לברור קטניות מה שהוא צריך לאותו היום, אבל לא בנפה ולא בכברה וגם לא יתנם לתוך המים כדי שיציף הפסולת, או האוכל, אלא יברור ביד וילקט מה שהוא נוח לו יותר, אם נוח לו ללקט הפסולת, ילקט הפסולת, ואם נוח לו ללקט האוכל ילקט האוכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nקמח שכבר היה מרוקד אלא שהוא רוצה לרקדו שנית, יש לרקדו על ידי אינו יהודי או על ידי שינוי דהיינו שירקד באחורי הנפה. וכן יעשה במצות דוכות. וקמח שעדיין לא היה מרוקד אסור לרקדו אלא על ידי אינו יהודי ובשינוי. אסור לברור פסולת מתוך הקמח, כגון שנפל לתוכו צרורות וכדומה, ואפילו לברור מתוך מצות כתותות את הפירורים הגדולים אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nלישה מותר ביום טוב ומכל מקום לא ימדוד את הקמח, אלא יקח באומד הדעת, ואם אינו מצמצם את המדה אלא פוחת או מוסיף מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nבצק מחותך (פתיתים ואטריות) שמבשלין לאכלן עם רוטב יש ללוש בערב יום טוב כי הישנים יותר טובים, ואם לא לש מערב יום טוב, ילוש ביום טוב על ידי שינוי, דהיינו שאם דרכו ללוש על דף, ילוש על מפה וכדומה, וגם תבשיל שאינו מתקלקל כגון פירות יבשים וכדומה יש לבשלם בערב יו�� טוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nעיסה שלשה ביום טוב מותר להפריש ממנה חלה, אבל אסור לשרפה דאין שורפין קדשים ביום טוב, וגם אסור לאפותה משום דאינה ראויה לאכילה, שהרי כלנו טמאי מתים, ואסורה גם בטלטול, רק בעודה בידו יניחנה במקום המשתמר עד מוצאי יום טוב וישרפנה, ועיסה שלש בערב יום טוב אסור להפריש ממנה חלה ביום טוב אלא אופה ואוכל ומניח קצת פת שיפריש ממנה במוצאי יום טוב, וצריך שיניח פת כדי שיפריש ממנה וישאר עוד קצת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לגבל טיט ביום טוב ואפילו על ידי אינו יהודי. ולכן אם צריך לסתום את התנור שמטמינין בו לצורך שבת, צריך שיכין לו טיט מגובל מערב יום טוב, גם ליקח רפש מהרחוב אסור אלא אם כן הכינו בערב יום טוב והניחו בקרן זוית. ונכון ליזהר שלא לטוח את הטיט או הרפש, אלא יסתמוהו בלא טיחה משום דיש אוסרין ממרח אפילו לצורך אוכל נפש.\n\n\n\n\n",
+            "\nעופות שהם בביתו או בחצר העומדים לאכילה והם כבר הורגלו בבית, שאפילו יוצאין לחוץ באים לערב לביתו, מותר לצודן אפילו חוץ לחצר לצורך יום טוב לשחטן. אבל שלא לצורך אכילה אסור לצודן. ואם הם חדשים, שלא הורגלו אסור לצודן אפילו לצורך אכילה אפילו כשהן בביתו, אך בלילה כשהן יושבין מותר לקחתן. ובכל ענין יש ליזהר שיבררו מערב יום טוב איזה שהוא רוצה לשחוט ביום טוב, כי שמא זה שיטול ימצא כחוש ונמצא שטלטל שלא לצורך. ועופות שאינן עומדין לאכילה אלא לביצים הן מוקצה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיוני שובך ויוני עליה אף על פי שכבר הורגלו לבא לקיניהן, אסור לצודן אפילו הזמינן מערב יום טוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nהאגוד שעל רגלי העופות מותר לאחר שחיטה לחתכן או לשרפן. ומותר לתפור עופות שממלאין אותן, אך צריך ליזהר להכניס את החוט בתוך המחט בערב יום טוב. ואם לא הכניסו מערב יום טוב אסור להכניסו ביום טוב. לאחר שתפרו מותר לשרוף את החוט הנשאר.\n\n\n\n\n",
+            "\nדגים שבביבר אם אי אפשר לתפסן בידים אלא בכלי אסור לתפסן. אבל אם אפשר לתפסן בידים מותר לתפסן אפילו בכלי, ואם יש שם דגים הרבה צריך שיזמין בערב יום טוב זה שהוא רוצה לקחת ביום טוב שיעשה בו איזה סימן. ואם צריך לכולם יזמין את כולם דהיינו שיאמר בערב יום טוב: כל אלו הדגים אני מזמין ליום טוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nספק צידה וספק מוכן אסור. ולצורך גדול יש להקל ביום טוב שני אך לא בראש השנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל בעלי חיים שהם מוקצין אסור להשקותן או ליתן להם מזונות בסמוך להם אלא ברחוק קצת.\n\n\n\n\n",
+            "\nשחט עוף ונמצא טרפה אסור לטלטלו כמו שאר מוקצה. אבל אם שחט בהמה ונמצאת טרפה מותר להצניעה במקום שלא תתקלקל. ואם אי אפשר להצניעה שלא תתקלקל, מותר למכרה לאינו יהודי באופן שלא יקצוץ דמים ולא ישקול, ואולי גם אווזות פטומות דשכיח בהו טרפות יש להקל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לשחוט בהמה ביום טוב אלא לצורך גדול ואסור למכור את הבשר במשקל ולא בקציצת דמים, אלא נותן לו איזה חלק סתם ולאחר יום טוב ישלם לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשוחט בהמה טוב שלא לבדוק את הריאה עד לאחר שיפשיט את העור, כי אם יבדוק ותמצא טרפה אסור להפשיטה. מותר לטלטל את העור מבהמה ששחטה היום כדי להצניעה אבל לא לשטחה על גבי יתדות. ושאר עורות אסורין בטלטול. וכן הנוצות מעוף ששחטו היום מותר לטלטלן להצניען. אבל שאר נוצות אסור לטלטלן.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר למלוח בשר להכשירו מדמו אפילו היה אפשר למלחו מאתמול. ודוקא אם יש בו לצורך היום. ואם יש לו בשר יותר והוא מתירא שלא יתקלקל מותר למלוח ��כל ביחד אפילו הרבה גם מה שאינו לצורך היום, דהכל חדא טירחא היא. אבל בשר שכבר נמלח מדמו, וכן דגים שהיה אפשר למלחן בערב יום טוב אסור למלחן ביום טוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשעושה מעשה אופה ביום טוב אסור לעשות בו ציורים על ידי דפוס או ביד לעשות מן העיסה איזה ציורים כעופות וכדומה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור למרח שום דבר ביום טוב כמו בשבת. ולכן אסור לחמם נר של שעוה או של חלב לדבקו במנורה או בכותל שמא ימרח. ואם השפופרת ממולא בחלב יכול לנקותו בדבר שאינו מוקצה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לכבות אש ביום טוב ואפילו לגרום כיבוי אסור. ולכן אסור להעמיד נר דולק במקום שיכול לנשב הרוח ולכבותו, ואף על פי שעתה אין הרוח מנשב, וכן אסור לפתוח דלת או חלון כנגד הנר הדולק.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לכסות את האש בכלי או באפר מוכן ואף על פי שאפשר שיכבה קצת על ידי הכיסוי, מכל מקום כיון שאינו מכוין לכיבוי (וגם הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה) מותר לצורך יום טוב, ודוקא לצורך אותו היום אבל לצורך הלילה אסור דהא הלילה שייך ליום שני.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מגעילין ואין מלבנין כלים שנאסרו ודין טבילת כלים ביום טוב עיין לעיל סוף סימן ל\"ז.\n\n\n\n\n",
+            "\nדין הדחת כלים ביום טוב כמו בשבת ואסור להדיחן מיום טוב ראשון ליום טוב שני.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להסיק כדי לחמם את הבית, אלא אם הקור גדול שהמאכלים נקרשים והוי צורך אוכל נפש, אבל אם אין הקור גדול אסור, רק על ידי אינו יהודי מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לחמם מים לרחוץ ידיו אבל לא כל גופו, ולצורך תינוק אם צריכין לרחצו אסור גם כן לחמם מים בשבילו אפילו על ידי אינו יהודי, אך יכולין להרבות בשבילו, דהיינו כשצריכין קצת מים לבישול מותר לחמם אפילו יורה גדולה. רק שיתן כל המים קודם שהעמידו על האש ולא יוסיף אחר כך. ואם התינוק חולה קצת מותר לחמם בשבילו על ידי אינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להוציא אש בין מאבן בין מזכוכית (זכוכית מגדלת) בין מעצים הנשים בגפרית (גפרורים).\n\n\n\n\n",
+            "\nאין עושין מוגמר. דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים, בין להריח בין לגמר את הבית או כלים דכתיב לכל נפש, ובעינן דבר השוה לכל נפש, אבל מוגמר אינו נצרך אלא למפונקים ומעונגים. ובענין עישון הטיטון (סיגריות) נחלקו הפוסקים זכרונם לברכה, וגם להמקילים צריכים ליזהר שלא להדליק בנייר ולא בגחלת, משום כשזורקן על הארץ נעשה כיבוי ובקל יוכל לטעות לעשות כן ביום טוב, כיון שרגיל לעשות כן בחול, ואם כתובים על הנייר אותיות בכתב או בדפוס והוא שורפו, איכא גם איסור מחיקה אלא צריך להדליק משלהבת, וגם אין לעשן מתוך כלי (פייפ) חדש, גם אסור לחתוך את הטיטין ביום טוב, ונראה דהוא הדין דאסור להסיר הקצוות הסגריות.\n\n\n\n\n",
+            "\nדבר שאינה מלאכה גמורה ואסור לעשותו בשבת משום רפואה לחולה שאין בו סכנה גם ביום ראשון של יום טוב וכן בשני ימים טובים של ראש השנה אסור לעשותו כי אם על ידי אינו יהודי. אבל ביום טוב שני (חוץ מראש השנה) מותר לעשותו גם על ידי ישראל, אבל מלאכה גמורה אסור לעשות לחולה שאין בו סכנה אפילו ביום טוב שני, כי אם על ידי אינו יהודי ויש לעשות שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהוצאה מותר ביום טוב אפילו מה שאינו לצורך אוכל נפש, ובלבד שתהא בה איזה צורך אחר אבל שלא לצורך כלל אסור להוציא כי אם במקום שמותר להוציא בשבת, וגם צורך אוכל נפש כגון כדי יין, לא ישא משא גדול כמו שהוא עושה בחול, אלא ישנה ואם אי אפשר לשנות כגון שיש לו הרבה אורחים עושה כדרכו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל המלאכות המותרות לעשות ביום טוב זהו דוקא לצורך אדם, אבל לא לצורך בהמה דכתיב יעשה לכם ודרשינן לכם ולא לבהמה. ולכן אסור לבשל או להוציא איזה דבר לצורך בהמה כמו בשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לבשל או לאפות לצורך אינו יהודי. אך מי שיש לו משרת אינו יהודי יכול להוסיף ולבשל בקדירה אחת שיהא בה גם בשביל המשרת, אבל בשביל אינו יהודי מכובד אסור אפילו להוסיף, ולא עוד אלא אפילו אם בישל הישראל או אפה בשביל עצמו, אסור להזמין אינו יהודי שיאכל עמו, ואך אינו יהודי שאינו מתכבד בו מותר לתת לו איזה דבר ממה שבישל או אפה ולאפות פת אפילו בשביל אינו יהודי משרתו אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להוציא שום דבר בשביל אינו יהודי כי אם במקום שמותר להוציא בשבת.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמוקצה האסור בטלטול בשבת אסור גם ביום טוב. ויש אומרים דגם מוקצה מדעת, ומוקצה מחמת מיאוס, אף על פי שמותרין בשבת אסורין ביום טוב, ולכן פירות שהקצה אותם לסחורה אסורין ביום טוב, אלא צריך שיזמינם בערב יום טוב דהיינו שיאמר: מפירות אלו אוכל למחר, ובפירות העומדין למכור מעט מעט יש להקל.\n\n\n\n\n",
+            "\nביצה שנולדה ביום טוב אסורה אפילו בטלטול, אבל מותר לכפות עליה כלי שלא תשבר. ואם נולדה ביום ראשון מותרת ביום שני. ואם יום טוב שני הוא שבת אסורה גם בשבת. וכן אם יום ראשון הוא שבת ונולדה בו, אסורה גם למחר שהוא יום טוב שני. וכן שבת הסמוך ליום טוב בין לפניו בין לאחריו, נולדה בזה אסורה בזה. ובראש השנה גם אם נולדה ביום ראשון אסורה בשני (כי שני הימים של ראש השנה כיומא אריכתא דמיא והיינו לחומרא כמו הכא. אבל לענין מה שבשאר יום טוב אסור לעשות מיום ראשון ליום שני כדלקמן בסימן ק\"א, אין חילוק בין שאר יום טוב לראש השנה, דגם בראש השנה אסור, דלקולא לא אמרו כיומא אריכתא דמיא) ואם חל ראש השנה ביום ה' וביום ו', אפילו נולדה ביום ה' אסורה גם בשבת. שחט תרנגולת ומצא בה ביצים אפילו הן גמורות מותרות אפילו בו ביום.\n\n\n\n\n",
+            "\nעצים לא הותרו בטלטול אלא לצורך הסקה, אבל שלא לצורך הסקה אסורים בטלטול וכן אין סומכין לא את הקדרה ולא את הדלת בבקעת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפר כירה שהוסק מערב יום טוב מותר לטלטלו ביום טוב, מפני שהוא מוכן לכל צרכי האדם לכסות בו צואה או רוק וכדומה, ואם הוסק ביום טוב אם הוא עדיין חם שראוי לצלות בו ביצה מותר לטלטלו לכל צרכי האדם. אבל אם נצטנן אסור בטלטול משום דהוי ליה נולד, אתמול היו עצים והיום אפר וגרע ממוקצה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאגוזים שאכלן קודם יום טוב מותר להסיק בקליפיהן, אבל אם אכלן ביום טוב אסור להסיק בקליפיהן ואפילו לטלטלן אסור. וכן שאר קליפות אף על פי שראויין לבהמה, משום דהוי ליה נולד, דאתמול היו עומדין לאדם.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמצות עשה מן התורה על הכהנים שיברכו את העם, שנאמר כה תברכו את בני ישראל, וכל כהן שאין בו מדברים המעכבים אותו ואינו עולה לדוכן עובר בעשה. ואינו עובר אלא כשקוראין אותו. שנאמר אמור להם ותרגם אונקלוס כד יימרון להון והמנהג במדינותינו שאין נשיאת כפים אלא ביום טוב, משום דאז שרויים בשמחת יום טוב, וביום הכפורים יש בו שמחת מחילה וסליחה. וטוב לב הוא יברך מה שאין כן בשאר ימים אפילו בשבתות השנה שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם. ואפילו ביום טוב אין נושאין כפיהם אלא בתפלת מוסף שיוצאין אחר כך מבית הכנסת וישמחו בשמחת יום טוב. עוד נוהגין במדינותינו שביום טוב שחל להיות בשבת אין נשיאת כפים אלא ביום הכפורים, שאפילו חל בשבת נושאין כפיהם, ויש מקומות נוהגין שבכל יום טוב אפילו חל בשבת נושאין כפיהם וכן נכון יותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין נשיאת כפים אלא בעשרה והכהנים מן המנין. לפי שגם הם בכלל הברכה שנאמר ואני אברכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nקודם נשיאת כפים לא ישתה הכהן לא יין ולא שאר משקה ממשקות המשכרין. ואם לבו חלוש ורוצה לאכול פת כיסנין קודם מוסף ישמע קידוש מאחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nקודם הדוכן צריך הכהן ליטול ידיו עד הפרק, שהוא חבור היד עם הזרוע, כדרך שהיו מקדשין את ידיהם במקדש לעבודה, שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ויש ספק אם צריכין לברך על נטילה זו או אין צריכין לברך, כיון שבירך על נטילת ידים בקומו ממטתו ומספיקא נוהגין שלא יברך. ואם נגע בינתים במקום מטונף היה ראוי לברך על נטילה זו, אלא שלא נהגו. וראוי לכל כהן ירא שמים לשמור היטב ידיו מנטילת ידים שחרית, ליגע במקום המלוכלך כדי שלא יצטרך לברך שנית.\n\n\n\n\n",
+            "\nהלוי יוצק את המים על ידי הכהנים על שם שנאמר וגם את אחיך מטה לוי הפקד אתך וילוו עליך וישרתוך, ואם אין שם לוי יצוק בכור פטר רחם שהוא קדוש על ידו, ואם גם בכור אינו, מוטב שהכהן בעצמו יצוק ולא יצוק ישראל. הלוי או הבכור אשר יצוק מים על ידי הכהנים אם אין ידיו נקיות, יש לו לרחוץ ידיו תחלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לעלות לדוכן במנעלים. ויחלוץ המנעלים קודם נטילת ידים וטוב ליזהר להצניע המנעלים תחת הספסלין שלא יהיו מגולין ונראין, מפני כבוד הצבור.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשהשליח צבור מתחיל רצה צריכין כל הכהנים לעקור ממקומותיהם לעלות לדוכן, ועל כן יטלו את ידיהם קודם לכן, כדי שכשיאמר השליח צבור רצה, יעקרו מקומם לעלות לדוכן עם ידים ראויות לברכה, ובדיעבד גם אם נטלו ידיהם אחר כך שפיר דמי.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשעלו לדוכן, עומדים ופניהם כנגד הארון הקודש שבמזרח, ואומרים מודים דרבנן עם הצבור, ואחר כך אומרים יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא ברכה זו שצויתני לברך את עמך ישראל ברכה שלמה, ולא יהיה בה שום מכשול ועון מעתה ועד עולם. ומאריכין בתפלה זו עד שיכלה השליח צבור ולך נאה להודות, כדי שיענו הצבור אמן גם על תפלה זאת. השליח צבור אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכו' בלחש, ותיבת כהנים אומר בקול רם, ובזה הוא קורא את הכהנים שיברכו, ושוב אומר בלחש, עם קדושך כאמור. ולאחר שקרא השליח צבור כהנים, מתחילין ומברכים כולם ביחד ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, והופכין פניהם כלפי העם ומסיימים את הברכה, לברך את עמו ישראל באהבה. ועונין הצבור אמן, אבל השליח צבור לא יענה אמן משום דהוי הפסק. מה שאומרים \"באהבה\" הוא לאפוקי שאם הצבור שונאים את הכהן, או הכהן שונא את הצבור, לא ישא את כפיו, וסכנה הוא לכהן אם ישא את כפיו, ועל כן יש לו לצאת מבית הכנסת. אם אין בבית הכנסת אלא כהן אחד, אינו אומר השליח צבור כהנים בקול רם אלא הוא מעצמו מחזיר את פניו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמגביהים את ידיהם נגד כתפיהם, ופושטין אותם, וחולקין אצבעותיהם שיהיו ביניהם חמשה אוירים דהיינו בין שתי אצבעות לשתי אצבעות אויר אחד. ובין שתי אצבעות לאגודל גם כן אויר אחד וכן ביד השניה הרי ארבעה אוירים. ובין אגודל לאגודל גם כן אויר אחד הרי חמשה אוירים, וצריך לעשות כן משום דכתיב מציץ מן החרכים ה' חרכים. וצריך להגביה יד הימנית קצת למעלה מהשמאלית, ויהא אגודל ימין על אגודל שמאל, ופורשין כפיהם שיהיה תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשעת שהכהנים מברכין את העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו בתפלה, והעם יכוונו לברכה, ויהיה פניהם נגד פני הכהנים אבל לא יסתכלו בהם, וגם הכהנים בעצמם לא יסתכלו בידיהם. ונהגו לשלשל את הטלית על פניהם, וידיהם חוץ לטלית, וגם הצבור משלשלין את הטליתים על פניהם שלא יסתכלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהעם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, אלא אם כן היו אנוסים, אבל העם שמן הצדדים לפניהם המה בכלל הברכה, ובמקום שהארון הקודש בולט מן הכותל, אם כן האנשים שעומדין אצל כותל מזרחית המה מן הצדדין שאחורי הכהנים, צריכין ללכת משם ולעמוד במקום שיהיו לכל הפחות מן הצדדין שלפני הכהנים, ואם אי אפשר, הרי הן כמו אנוסים והם בכלל הברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשליח צבור מקריא אותם ברכת כהנים מלה במלה, והם אומרים אחריו כל מלה עד שמסיימים פסוק ראשון ועונין הציבור אמן, וכן אחר הפסוק השני ואחר הפסוק השלישי. לא יקרא השליח צבור בעל פה אלא מתוך הסידור שלא יתבלבל, ויכול לומר גם הוא האמנים שלאחר הפסוקים ולא הוי הפסק שזהו צורך תפלה. ואלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון, יברכך, וישמרך, אליך, ויחנך, אליך, לך, משום דתיבות אלו הן לנוכח, לכן הופכין את עצמן גם להצדדין כדי לברך את כולם. וכן הופכים גם בתיבת שלום, לפי שהוא סיום הברכות, ובשעה שמאריכין בניגון של התיבות שבסוף הפסוקים, דהיינו וישמרך, ויחנך, שלום, אומרים הצבור רבונו של עולם וכו' והמקריא אפילו אינו השליח צבור לא יאמר רבונו של עולם מפני הטירוף, ומכל שכן שאם הוא השליח צבור שלא יאמרו מפני הפסק בתפלה, ולא ינגנו הכהנים אלא ניגון המיוחד מפני טירוף הדעת.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשעה שהכהנים אומרים את התיבות, אין לצבור לומר שום פסוק רק ישמעו היטב בכוונה את התיבות מפי הכהנים, כי כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מאזין ומכוין לברכה ואם אומרים הפסוקים אינם יכולים לכוין לברכה, אך קצת נוהגין לומר פסוקים, ויזהרו שלא לאמרם אלא בשעה שהשליח צבור או הכהנים מנגנים, ולא בשעה שאומרים את התיבות.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר כך מתחיל השליח צבור שים שלום, ואז הכהנים מחזירים את פניהם כלפי ארון הקודש שבמזרח, ואומרים רבון העולמים וכו', ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים השליח צבור המברך את עמו ישראל בשלום, כדי שיענו הצבור אמן גם על תפלתם, ואם אינם יכולים להאריך כל כך יאמרו עוד, אדיר במרום וכו', ובראש השנה ויום הכפורים שמנגנים היום תאמצנו וכו', לא יתחילו הכהנים רבון העולמים וכו' עד קרוב לסוף כדי שיסיימו בשוה עם השליח צבור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין הכהנים רשאים להתחיל ברכת אשר קדשנו וכו', עד שיכלה לגמרי תיבת \"כהנים\" מפי המקריא, ואין המקריא רשאי להתחיל \"יברכך\" עד לאחר שיכלה אמן מפי כל הצבור, וכן באמן שעונים אחר וישמרך, ויחנך, שלום. ימתין המקריא ולא יתחיל, יאר, ישא, שים שלום, עד לאחר שיכלה אמן מפי כל הצבור, ואין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הצבור להיכל, עד שיתחיל השליח צבור שים שלום, ואינם רשאים לכוף אצבעותיהן מפשוטתן, עד שיחזירו פניהם מן הצבור, ואינם רשאים לעבור מן הדוכן, עד שיסיימו הצבור אמן לאחר את עמו ישראל בשלום.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשמחזירין הכהנים את פניהם, בין בתחלה בין בסוף לא יחזירו אלא דרך ימין. לכן בתחלה כשעומדים ופניהם למזרח, יפנו לדרום ואחר כך למערב, ואחר הדוכן כשהופכין פניהם למזרח פונים דרך צפון. וכשהם יורדין מן הדוכן יהיה פניהם קצת לנגד ארון הקודש, ויפסעו לאחוריהם כתלמיד הנפטר מלפני רבו, כשנועלין המנעלים לא יגעו בהם, ואם נגעו צריכין ליטול ידיהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמשתדלים שהשליח צבור לא יהיה כהן. ואם הוא כהן לא יעלה לדוכן. וגם לא יקרא לפני הכהנים, אלא איש אחר יעמוד אצלו שיקרא \"כהנים\" וגם יקרא לפניהם את התיבות יברכך וגו', והשליח צבור עומד ושותק עד שים שלום, ואינו עובר במה שאינו עולה לדוכן, אף שזה קרא כהנים בקול, כי אין הכוונה אלא על מי שאינו עומד בתפלה ועקר רגליו ברצה, ואם אין שם כהן אחר אלא הוא, אזי כדי שלא תתבטל מצות נשיאת כפים, יעלה הוא לדוכן וסומך על נטילת ידים של שחרית. כיצד עושה, עוקר רגליו קצת כשאומר רצה, ואומר עד ולך נאה להודות, ואחר אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכו' והשליח צבור עולה לדוכן, וזה האחר מקריא לו, וחוזר השליח צבור ואומר שים שלום, ולא יאמר רבון העולמים וכו' עד לאחר הקדיש. ואם לא עקר רגליו ברצה אינו רשאי לעלות.\n\n\n\n\n",
+            "\nצבור שכולם כהנים, אם אין שם אלא עשרה כולם עולים לדוכן, למי מברכין, לאחיהם שבשדות. ומי עונה אחריהם אמן, נשים וטף, ואפילו אין נשים וטף, עניית אמן אינו מעכב, ואם יש יותר מעשרה, היתרים מעשרה יעלו לדוכן, ועשרה ישארו לענות אמן.\n\n\n\n\n",
+            "\nכהן שנשא את כפיו ואחר כך הלך לבית הכנסת אחרת, אם רוצה יכול לעלות לדוכן גם כאן, ואם אינו רוצה אף ששומע קוראין \"כהנים\" אינו צריך לעלות כיון שכבר עלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לו מום בפניו. במדינותינו שנוהגין שכל הכהנים משלשלים את הטליתים על פניהם מותר לישא את כפיו. אבל מי שיש לו מום בידיו, כגון שהם בוהקניות פירוש מין נגע לבן, או מנומרים בנקודות דקות, או שהם עקומות או שאינו יכול לחלק את אצבעותיו, לא ישא את כפיו, מפני שהעם יסתכלו בו ויסיחו דעתם, ואם הוא רגיל בעירו, שכבר שהה שם שלשים יום ומכירים אותו, נושא את כפיו. היו ידיו צבועות לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בהם, ואם רוב העיר מלאכתן בכך ישא את כפיו. מי שאינו יודע לחתוך האותיות היטב, וקורא שין ימנית כמו שמאלית לא ישא את כפיו, אם לא שכל הקהל קורין כן וכל כהן שאינו נושא את כפיו, יצא קודם רצה מבית הכנסת לחוץ עד שיגמרו נשיאת כפים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרג את הנפש במזיד אפילו עשה תשובה לא ישא את כפיו. ואם הרג בשגגה ועשה תשובה נושא את כפיו, וכן מומר שעשה תשובה נושא את כפיו. נשא גרושה או חלוצה או שנטמא למת שאסור לו לטמא אליו, לא ישא את כפיו עד שיעשה תשובה על פי תלמיד חכם. ושאר עבירות אין מונעין מנשיאת כפים. חלל אינו נושא את כפיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאונן אינו נושא את כפיו. ואבל תוך שנים עשר חודש על אביו ואמו או תוך שלשים על שאר קרובים אינו נושא את כפיו, וצריך לצאת מבית הכנסת קודם רצה עד אחר נשיאת כפים. ואם אין בבית הכנסת שני כהנים אחרים, מותר לאבל לישא את כפיו תוך שנים עשר חודש על אביו ואמו ותוך שלשים על שאר קרובים, אבל תוך שבעה, כגון הקובר מתו ברגל, אפילו אם אין שם שני כהנים אחרים אינו נושא את כפיו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל המלאכות המותרות לעשות ביום טוב זהו דוקא לצורך אותו היום, אבל להכין מיום ראשון ליום שני (אפילו בראש השנה) ומכל שכן ליום חול אסור. אך אם הוא צריך לבשל בשביל היום, מותר לו לקחת קדרה יותר גדולה ולמלאות אותה בשר וכיוצא בו, אף על פי שאינו צריך היום כל ��ך ויותיר גם ללילה או למחר. ודוקא בתבשיל בקדרה מותר, מפני שהתבשל מוטעם יותר כשמתבשל הרבה בשר ביחד, ובלבד שלא יאמר בפה שהמותר יהיה לצורך הלילה או לצורך מחר, אלא יבשל סתם. אבל בשאר מאכלים אסור להוסיף בדבר שיש קצת טירחא במה שהוא מוסיף.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו דבר שאינו מלאכה כגון להביא מים או אפילו יין לקידוש ולהבדלה אסור להכין וכן אסור להעמיד את הנרות במנורה או לתקן את הפתילות והעששיות ביום טוב ראשון לצורך הלילה, אלא אם הוא צריך להשתמש בהם גם קודם הלילה או לכבוד בית הכנסת.\n\n\n\n\n",
+            "\nנכרי שהביא ביום טוב ראשון דגים או פירות, שיש לחוש שמא ניצודו היום או נתלשו היום או הובאו מחוץ לתחום אסורים היום בטלטול, ולערב מותרים שאם האינו יהודי מכירו ונותנם לו בלא קציצת דמים מותר לקחתם ולאכלם חוץ מיום טוב של ראש השנה שאפילו הובאו ביום ראשון אסורים ביום שני.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הביאם הנכרי בשביל ישראל לדורון או למכרם לו יש לאסור גם ביום טוב שני. ואך אם חל יום טוב ביום חמישי וביום ששי והביא ביום חמישי, אם יש צורך גדול, מותר לטלטלן ביום ששי ולבשלם לכבוד שבת. וביום טוב של ראש השנה גם זאת אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nחלב שחלבו אינו יהודי בראשון וישראל רואהו מותר ביום שני. ואם חלבו בשבת ויום ראשון הוא יום טוב אסור, ביום ראשון ובראש השנה אם חלבו ביום ראשון של יום טוב אסור גם ביום שני, וגם בשבת הסמוך לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nפתילות שהדליק בהן ביום טוב ראשון וכבו, מותר להדליק בהן ביום טוב שני אך בשני ימים טובים של ראש השנה אסור להדליק ביום טוב בפתילה שכבה ביום ראשון, ואפילו בקצה השני ומכל מקום מותרין בטלטול להסירן ולתת חדשות. וכן ביום טוב שלאחר שבת.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nיום טוב שחל להיות בערב שבת אסור לאפות או לבשל בקדירה מיוחדת לשבת אלא על ידי עירוב תבשילין שעושה בערב יום טוב. דהיינו שלוקח איזה תבשיל או צלי שראוי ללפת בו את הפת וגם פת, ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. ואומר: בהדין עירובא יהא שרא לנא לאפויי, ולבשולי, ולאטמוני, ולאדלקא שרגא, ולמעבד כל צרכנא, מיומא טבא לשבתא. ואם אינו מבין לשון זה יאמר בלשון שהוא מבין. (בערוב הזה יהיה מותר לנו לאפות, לבשל ולהטמין ולהדליק נר ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת. דורך דיזען עירוב, זיי אונז ערלויבט, צו באקען, צו קעכאן, די שפייזעאן ווארם צו האלטען, ליכטעא אנצוצינדען, אונד איבערהויפט אללעס נעטהיגע, פאן יום טוב אויף שבת צו פערריכטען).\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך שיהא התבשיל דבר שדרכו לאכלו עם פת, כגון בשר דגים וביצים אבל דבר שאין דרכו לאכלו עם פת לא מהני. שיעור התבשיל כזית והפת כביצה. ויש להדר אחר מנה יפה לכבוד המצוה, וגם הפת יהא שלם ויניחו בשבת ללחם משנה, ובסעודה שלישית יבצע עליו, כיון דאתעביד ביה מצוה חדא זימנא, יתעביד ביה נמי מצוה אחריתא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין עירוב תבשילין מועיל אלא להתיר לעשות כל צרכי שבת ביום טוב בעוד היום גדול, דהיינו שיש שהות ביום, שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היום, היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות ממלאכתו שעשה ביום טוב, אבל אם אין שהות ביום ליהנות ממלאכתו אינו מועיל העירוב תבשילין. ולכן נוהגין כשחל יום טוב בערב שבת מקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, שיהיו זריזין למהר לגמור הכל קודם שאומרים מזמור שיר ליום השבת, והתבשילין שמטמינין לשבת צריכין להטמינם בעוד יום גדול, שיתבשלו קודם בין השמשות לכל הפחות שליש בישולן.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא הותר לאפות ולבשל על ידי עירוב תבשילין אלא בערב שבת, אבל אם חל יום טוב ביום ה' וביום ו' אסור לבשל או לאפות ביום ה' בשביל שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך שיהא העירוב קיים עד שהכין כל צרכי שבת. אם נאבד או נאכל הפת אין בכך כלום ומותר אפילו לאפות ואם נאבד או נאכל התבשיל, אם נשאר כזית גם כן לא הפסיד אבל אם לא נשתייר ממנו כזית אסור לו לבשל כאלו לא עירב כלל. וכיצד עושה מי שלא עירב, אם לא נזכר עד אחר סעודת שחרית, ואין שם במקום ההוא ישראל אחר שעירב, אינו מותר לו אלא לבשל קדרה אחת, ולאפות פת אחת ולהדליק נר אחד לשבת, ואם נזכר קודם שמבשל לסעודת שחרית, יכול לבשל מכל מין בקדרה גדולה ולהותיר לשבת, ואם יש שם מי שעירב יתן לזה במתנה קמחו ובשרו וכל השייך לזה. והוא יזכה בדברים אלו בהגבהה ויבשל ויאפה עבורו. ואפילו בביתו של זה שלא עירב.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל בעל הבית צריך לעשות עירוב תבשילין בעצמו, ואפילו אשה שאין לה בעל אם יודעת מחוייבת לעשות בעצמה, ואסור לסמוך על העירוב של גדול העיר. ומי ששכח מחמת אונס ולא עשה עירוב תבשילין, או שעשה ונאבד, אם יש בעיר מי שמערב בשביל כל בני העיר (דהיינו שמזכה להם את התבשיל ואת הפת כמבואר בשלחן ערוך) יכול זה לסמוך על עירוב זה, אבל מי ששכח מחמת עצלות או שסמך עצמו לכתחלה על עירוב זה לא מהני ליה ודינו כדעיל סעיף ה'.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם חל יום טוב ביום ה' וביום ו', ונזכר ביום ה' שלא עשה עירוב תבשילין, יכול לעשות היום ויברך את הברכה, ואחר כך יאמר: אם היום קודש איני צריך לעשות עירוב, ואם היום חול בהדין עירובא וכו' אבל בראש השנה אינו יכול לעשות כן.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכשם שמצוה לכבד את השבת ולענגו, כך מצוה לכבד כל ימים טובים ולענגן שנאמר לקדוש ה' מכובד. וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש.\n\n\n\n\n",
+            "\nאיזהו כבוד, זה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שמצוה על האדם לגלח בערב יום טוב כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, וכן מצוה לרחוץ בחמין ולחוף ראשו וליטול צפרניו, בערב יום טוב כמו בערב שבת. וכן מצוה ללוש פת בביתו בערב יום טוב לכבוד יום טוב כמו בערב שבת. וכן אסור לאכול ביום טוב מן המנחה ולמעלה כמו בערב שבת כדי שיאכל סעודת יום טוב לתיאבון. ואם חל ערב יום טוב בשבת יאכל סעודה שלישית קודם מנחה קטנה. וכן הדין ביום טוב ראשון שהוא ערב יום טוב שני.\n\n\n\n\n",
+            "\nאיזהו עונג, זה שאמרו זכרונם לברכה, שחייב לאכול ביום טוב בכל יום שתי סעודות אחת בלילה ואחת ביום אבל סעודה שלישית אין נוהגין בו. וחייב לקדש על היין קודם סעודה ויבצע על שתי ככרות שלימות כמו בשבת וירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכל יום טוב בקידוש שבלילה אומרים לאחריו ברכת שהחיינו על שמחת החג, חוץ מליל שביעי של פסח וליל שמיני שאין מברכין שהחיינו כיון שאינו רגל בפני עצמו. והנשים בשעת הדלקת הנרות אין להן לברך שהחיינו בשום יום טוב. וקצתן נוהגות לברך שהחיינו (חוץ מליל שביעי וליל שמיני של פסח) ולא מחינן להו.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב לשמח את אשתו ובניו וכל הנלוים אליו, כל אחד כראוי לו, הקטנים נותן להם אגוזים ומגדנות והנשים בבגדים ותכשיטים כפי יכלתו. והאנשים בבשר ויין. ונוהגין להרבות במיני מאכלים ביום טוב יותר מבשבת. כי ביום טוב נאמר בו שמחה ולא בשבת. וגם בגדי יום טוב יהיו יקרים יותר משל שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nביום שני של פסח יש לעשות בסעודה איזה דבר לזכר סעודת אסתר שהיתה ביום זה, שבו ביום נתלה המן.\n\n\n\n\n",
+            "\nביום ראשון של שבועות נוהגין לאכול מאכלי חלב. ויש בזה כמה טעמים ורמז, מנחה חדשה לה' בשבועותיכם ראשי תיבות מחלב. ויש לאכול גם מאכלי דבש מפני שהתורה נמשלה להם שנאמר דבש וחלב תחת לשונך וכיון שאוכלים מאכלי חלב וצריכין גם כן לאכול בשר שהרי מצוה לאכול בשר בכל יום טוב, צריכין ליזהר שלא יבאו לידי איסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאף על פי שהאכילה והשתיה במועדות היא מצות עשה, לא יהא אוכל ושותה כל היום כולו, שהרי כבר נאמר עצרת לה' אלהיך. ואף על פי שנאמר עצרת תהיה לכם, כבר פירשו רבותינו זכרונם לברכה חציו לה' וחציו לכם. לפיכך צריכין לעסוק גם בתורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל גם ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים שנאמר והלוי והגר והיתום וגו'. אבל מי שנועל דלתי חצרו, ואוכל ושותה הוא ואשתו ובניו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו, ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. ושמחה כזאת קלון הוא להם, שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשוך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר כל מה שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה. כי השכרות והשחוק וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות. ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל. שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. הא למדת שהעבודה היא בשמחה, ואי אפשר לעבוד את ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמדת החסידים אשר ה' לנגדם תמיד, ובכל דרכיהם ידעוהו, בעת שמחתם אז יותר ויותר מברכין ומשבחין להקדוש ברוך הוא אשר שמח אותם, ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו אם כך הוא שמחת העולם הזה אשר היא הבל, כי יש אחריה תוגה וצער, מה תהיה שמחת העולם הבא התמידית שאין אחריה תוגה ויתפלל להקדוש ברוך הוא שיטה לבו לעבדו ולעשות רצונו בלב שלם, ושישמחנו בשמחת עולם ויזכנו לחיי העולם הבא לאור באור פני מלך חיים.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב אדם להשגיח על בני ביתו שלא יטיילו במקום שיבאו חס ושלום לידי קלות ראש בהתערבם עם קלי הדעת, רק יהיו קדושים כי קדוש היום.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמוצאי יום טוב לחול או לחול המועד אומר בתפלה אתה חוננתנו ומבדיל על הכוס אבל לא על הנר ולא על הבשמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין להרבות קצת באכילה ושתיה ביום שלאחר החג בכל שלש רגלים והוא אסרו חג, ונוהגין שאין מתענין בו אפילו חתן וכלה ביום חופתן ולא יום זכרון ובאסרו חג שלאחר חג השבועות גם מצד הדין אסור להתענות בו, לפי שבזמן שבית המקדש היה קיים אם חל שבועות בשבת היה יום טבוח הקרבנות ביום שלאחריו, אבל של פסח ושל סוכות היו מקריבין ביום ראשון דחול המועד\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nחול המועד אסור בקצת מלאכות ומותר בקצתן, דהיינו כל מה שהוא לצורך אכילה לחול המועד או ליום טוב, וכן מלאכה בדבר האבד, דהיינו שאם לא יעשנה יבא לידי הפסד מותר לעשותה, וצריכין ליזהר מאד שלא לעשות בחול המועד מלאכה האסורה, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה המחלל את חול המועד כאלו עובד עבודה זרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nעוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה המבזה את חול המועד, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא, והמבזה היינו שאינו מכבדו במאכל ובמשתה ובכסו��, ולכן כל אדם חייב לכבדו כפי כחו וללבוש בגדים מכובדים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמלאכת דבר האבד יכול לעשות גם על ידי ישראל אחר אפילו בשכר, אבל מה שאינו דבר האבד אלא שהוא לצורך המועד, אין לעשות על ידי ישראל אחר בשכר אלא על ידי אינו יהודי ואם אינו מוצא אינו יהודי וגם בעצמו אינו יכול לעשות, מותר אפילו על ידי ישראל בשכר.\n\n\n\n\n",
+            "\nהא דמותר לעשות דבר האבד, זהו דוקא אם לא היה אפשר לו לעשותו קודם יום טוב, אבל אם היה אפשר לו לעשותו קודם יום טוב, והניחו עד חול המועד אסור לעשותו בחול המועד.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל מלאכות האסורות לעשות בחול המועד אם יש כאן ישראל שאין לו מה לאכול כראוי לחול המועד ויום טוב, מותר לעשותן על ידו כדי שיהא לו מה לאכול, ומכל מקום יעשה בצנעא ואסור לעשותן על ידי אינו יהודי, אך לצורך מצוה מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו מלאכות המותרות אסור לעשותן בשביל אינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לזבל שדהו, ואפילו להכניס שם צאן בשביל שיעשו שם זבל אסור, ואפילו על ידי אינו יהודי אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nזריעה אסורה, ואם יש לו זרעים שאם לא ישקם במים יפסדו לגמרי, מותר להשקותם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לתלוש או לקצוץ שום דבר מן המחובר, אם לא יתקלקלו הפירות עד לאחר יום טוב, כי אם מה שהוא צריך לאכול במועד, ואינו צריך לצמצם אלא תולש בהרוחה ואם יותיר יותיר. וכן עצים שהוא צריך להסקה במועד, מותר לקצצם ממחובר, ואסור ללקט עצים מן השדה ליפותן לחרישה, ואם ניכר שמכוין לצרכו שצריך לעצים, כגון שנוטל הגדולים ומניח הקטנים מותר, וכן אסור לקצוץ ענפי האילן לתקנו, ואם ניכר שמכוין בשביל הענפים להאכילן לבהמתו ולא לתקנו, כיון שקוצץ כולן מצד אחד מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לו גן אצל גן אינו יהודי והאינו יהודי לוקט פירותיו, ואם הישראל לא ילקט יבא לידי הפסד, מותר לו ללקטם. ואם המה דברים שיתקלקלו בתלוש אם לא יעשה לצרכם גם מלאכה אחרת, מותר לעשות הכל, אפילו לדרוך ענבים לעשות יין וכדומה לזה, ובלבד שלא יניח בכוונה מלאכתו לחול המועד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לגלח בחול המועד אפילו גילח את עצמו גם בערב יום טוב, אלא מי שיצא מבית האסורים, ואפילו יצא בערב יום טוב אלא שלא היה לו פנאי לגלח אז.\n\n\n\n\n",
+            "\nולקצוץ הצפרנים גם כן אסור, אך אם קצצן בערב יום טוב מותר לקצצן גם בחול המועד וכן אשה לצורך טבילה מותרת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לכבס שום דבר אפילו לצורך המועד, אלא אם לא היה אפשר לו בשום אופן לכבס קודם יום טוב, וכן מטפחות שמלפפין בהן את התינוקות (חיתולים), כיון שמשתינין תדיר וצריכין להם הרבה מותר לכבסן, ויזהרו לכבסן בצינעא.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל דבר שהוא לצורך רפואה מותר לעשות, בין לאדם בין לבהמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nחשבונות וכיוצא בזה שאם לא יכתבם ישכחם, מותר לכתבם משום דהוי דבר האבד, וכן מה שהוא לצורך המועד מותר לכתוב אבל שאר דבר אסור לכתוב, ואגרת שלומים שכותב אדם לחברו, נוהגין לכתוב בשינוי קצת דהיינו שכותבין שורה הראשונה עקומה, ולכל מה שמותר לכתוב מותר גם כן לתקן קולמוס ודיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שצריך למעות אפילו שלא לצורך המועד, אלא שהוא חושש פן לא ימצא ללוות לאחר המועד, והמלוה אינו רוצה להלוות לו בלי שטר, מותר לו לכתוב את השטר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין נושאין נשים בחול המועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה, אבל מותר להחזיר גרושתו ומותר לעשות משתה לברית מילה ולפדיון הבן, גם מותר לעשות משתה לכתיבת תנאי��.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לשכור פועלים ואפילו ישראלים שיעשו מלאכתו לאחר המועד.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר ללכת חוץ לתחום בין ברגליו בין בקרון בין רכוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מעלין בהמה זכר על נקבה להרביעם משום דלא הוי דבר האבד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין משיבין תרנגולת על ביצים לגדל אפרוחים, ואם הושיבה קודם המועד וברחה, אם הוא בתוך שלשה ימים לבריחה מותר להחזירה, אבל לאחר שלשה ימים אסור להחזירה אפילו יפסדו הביצים, ולהושיב אחרת תחתיה אפילו תוך שלשה ימים אסור.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור להסיע ולישא מטלטליו וכלי ביתו בחול המועד מדירה שבחצר זו לדירה שבחצר אחרת, אפילו מדירה כעורה לנאה, אבל מבית לבית בחצר אחת מותר, וכן אם שתי החצרות סמוכות ויש פתח ביניהן מותר להוציא החפצים דרך שם, ובמקום פסידא מותר אפילו מעיר לעיר, וכן מדירה שאינה שלו לדירה שהיא שלו מותר משום שמחת יום טוב, ששמחה היא לו לדור בדירה שהיא שלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם צריך להכניס פירותיו או שאר סחורה מפני שהוא ירא מפני גנבים או משאר הפסד, כל מה שאפשר לעשות בצנעה יעשה, ואם אי אפשר לעשות בצנעא מותר לעשות אפילו בפרהסיא.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל סחורה אסורה בין לקנות בין למכור, רק אם נזדמן לו ריוח מרובה יכול לקנות ולמכור בצנעא, ויוציא לכבוד יום טוב יותר ממה שהיה בדעתו להוציא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש לו סחורה שיש לחוש שאם לא ימכרנה עתה יפסיד מן הקרן מותר למכרה משום דהוי דבר האבד, אבל אם אין לחוש שיפסיד אלא שלא ירויח אחר כך, אסור למכרה כי מניעת ריוח לא מקרי הפסד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם חל יריד שהוא יום השוק הבא לפרקים, או יום השוק שבכל שבוע אלא שעתה הוא קודם החגאות שמתאספים קונים הרבה, מותר למכור דכיון שהוא דבר שאינו תדיר חשבינן גם מניעת הריוח כמו הפסד, אבל ביום השוק שבכל שבוע אסור, וכשבאים לפעמים סוחרים או ספינות שמוכרים בזול או קונים ביוקר מה שאינו שכיח תמיד, גם כן מותר לקנות מהם ולמכור להם.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן מי שצריך לקנות יין בעת הבציר, שיהא לו לצרכי ביתו לשתות כל השנה ואחר כך יתייקר היין, מותר לו לקנות בחול המועד אבל למשא ולמתן אסור לקנות.\n\n\n\n\n",
+            "\nדברים שהנצרכים למועד, כגון פירות ותבלין מוכרין כדרכן אפילו בפרהסיא, וכיון שמותרין לפתוח החנות בשביל ישראל מותרין למכור גם לאינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nלתבוע חובות נוהגין להקל אפילו מישראל משום דחושבין לדבר האבד.\n\n\n\n\n",
+            "\nלהלוות בריבית לאינו יהודי הרגיל אצלו מותר, מפני דהוי דבר האבד שלא ירגיל את עצמו אצל אחר, ואם מלוה לאינו יהודי שאינו רגיל אצלו, יוציא הריבית משבוע אחת לשמחת יום טוב, ולמכור סחורה למי שאינו רגיל אצלו אסור, ולא מהני מה שיוסיף לשמחת יום טוב, אבל למי שרגיל אצלו מותר משום דהוי דבר האבד שלא ירגיל את עצמו אצל אחרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nחילוף מטבעות, אסור.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל חודש ניסן אין אומרים תחנון ולא צדוק הדין ואין אומרים צדקתך בשבת במנחה, נוהגין מראש חודש ואילך לקרות בכל יום פרשת הנשיא שהקריב בו ביום, וביום שלשה עשר קורין פרשת בהעלתך עד כן עשה את המנורה שהוא נגד שבטו של לוי.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מתענין בו אפילו תענית יום זכרון אבל תענית חלום מתענין, והבכורים מתענין בערב פסח כאשר יבואר אם ירצה השם בסימן קי\"ג, וחתן וכלה גם כן מתענין בו. ואפילו בראש חודש ניסן.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת הגדול למנחה נוהגין שאין אומרים ברכי נפשי אלא עבדים היינו וכו'. לפי שבשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכתיב ושמרתם את המצות, מכאן שצריכין לשמור את החטין לשם מצות מצוה שלא יבא עליהם מים. ולדעת קצת מגדולי הפוסקים זכרונם לברכה, צריכין שמירה זו מיד משעת קצירה ואילך, אבל המנהג הוא כהפוסקים דסגי להו בשמירה משעת שמוליכין אותן לטחון ואילך, ואך המדקדקין במצוות חוששין לשמירה משעת קצירה וכן נכון לעשות. וראוי לדקדק שלא יעמדו השבלים במחובר עד שיתיבשו כל צרכן וילבינו, כי אז אם ירדו עליהם גשמים יחומצו אפילו במחובר, כיון שאינן צריכין עוד לקרקע, על כן ראוי ונכון לקצור בעוד שיש בהן קצת מראה ירקות, מי שאפשר לו בחטין שמורין משעת קצירה לכל ימי החג מה טוב, ואם לאו ראוי לו על כל פנים להדר בזה למצות שעל הסדר משתי לילות.\n\n\n\n\n",
+            "\nחטים שנמצאו בהן מבוקעות או מצומחות השאר מותר, ובלבד שיבררו אותן, או צריכין לדקדק היטב אם יש שם על כל פנים ששים כנגד המבוקעות והמצומחות, ולכתחלה יש להדר לברור גם מן החטים שאכלו מהן עכברים או שיהיה ששים כנגדן, והחטים שבאו בספינה או שהיו מונחין בבורות, אם הן יבשות וקשות ולא נשתנה מראיהן כשרות, ואם היו מונחות בעליה וירדו עליהן גשמים דרך הגג בקצת מקומות, אסורות, אבל אם נפל עליהן קצת שלג או קצת מים במקום אחד, מסלק אותן שיש להסתפק בהן והשאר מותרות.\n\n\n\n\n",
+            "\nכבר נהגו ישראל לדקדק בהכשר הריחים לנקר היטב ולנקות בכל האפשרי, וכיסים לוקחים חדשים. ובמקום שיש תלמידי חכמים המה הולכים אל הריחים להשגיח שיהא ההכשר כראוי, ובמקום שאין תלמידי חכמים, ראוי לכל ירא שמים שילך בעצמו להשגיח על ההכשר, דמצוה בו יותר מבשלוחו, ונוהגין שהקמח הראשון שנטחן לאחר ההכשר אין אוכלין אותו בפסח, אם טוחנין בריחים גם תבואה לתותה, צריכין להפסיק במחיצה שלא יתערב בו מן האבק ההוא.\n\n\n\n\n",
+            "\nשק עם קמח שנתלחלח ממים, אם הוא במקום אחד, בין שהוא עדיין לח בין שנתיבש, יאחוז את המקום הזה בידו ויריק השאר ומותר, רק זאת שנתלחלח אסור, ואם נתלחלח בכמה מקומות שאי אפשר לו לעשות כן, אזי אם עדיין לח ירקד את הקמח, ומה שנשאר על הנפה פירורין זהו לבד חמץ והשאר מותר, וכן אם אכלו עכברים מן הקמח ירקדנו, אבל אם כבר נתיבש לא מהני ליה הרקדה וכל הקמח אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nביום שטחנו את הקמח אסור לאפותו, מפני שאז הקמח הוא חם וממהר להחמיץ כשנותנין בו את המים, על כן ישהה אחר הטחינה לכל הפחות מעת לעת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשקים שמשימים בהם את הקמח, טוב לעשותן חדשים, או לכל הפחות להתיר את התפירות ולכבסן היטב היטב בחמין ובאפר ובשפשוף וחביטה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להניח שק עם קמח על גבי בהמה אלא אם יש עור עב תחתיו דאם לא כן יתחמם ויתלחלח מן הזיעה, ואם אפשר יזהר גם כן שלא להניח הרבה שקים זה על זה, מפני שעל ידי זה מתחמם ויחמיץ בלישה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאין לשין את המצות אלא במים שלנו הלילה, דהיינו שישאב אותם בין השמשות ויעמדו בתלוש כל הלילה, ואפילו אם הלילה ארוך יותר משנים עשר שעות אסור ללוש בהן עד אור היום ואם הלילה קצר ואין שנים עשר שעות עד אור היום צריכין להמתין עד שיעברו שנים עשר שעות משעה שנשאבו, ועמא דארעא נוהגין שמיד באור היום לשין עם המים שלנו אף שעדיין לא עברו שנים עשר שעות, ואף שיש להם על מה שיסמוכו, אבל רוב הפוסקים מחמירים בזה ועל כן צריך ליזהר בדבר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לא יוכל לשער את הזמן בין השמשות יקדים קצת, ובלבד שלא ישאב קודם שקיעת החמה, והמנהג לסנן את המים ולכסותן, וצריכין להעמידם במקום קר וכשהוא נושאם ביום לבית יזהר שלא יבא עליהם השמש.\n\n\n\n\n",
+            "\nיכול לשאוב בפעם אחת לכמה ימים, אבל המצוה היא לשאוב בשביל כל יום ויום בפני עצמו, ונוהגין שלא לשאוב בכלי חרס ישן אפילו הוא של פסח אלא אם כן הוא מצופה, דכלי חרס ישן שאינו מצופה אינו הידור מצוה, ואין לשנות המנהג.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנהרות בימי ניסן על פי הרוב הן יותר קרים מן הבארות ועל כן ישאב מן הנהר, אך לפעמים הנהרות גדולות מהפשרת השלג ואינם קרים כל כך אז טוב יותר לשאוב מן הבארות.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא ישאיבום על ידי אינו יהודי אלא על ידי ישראל.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יתנם בכלי שהיה בו דבש או שאר מי פירות אלא אם הגעילו קודם, מכל שכן שלא יתנם בכלי שהיה בו דבר חריף אפילו לא היה חמץ משום דעל ידי דבר חריף ממהר להחמיץ ואפילו הגעלה לא מהני לזה גם לא יתנם בכלי נחשת שאינו מצנן כמו שאר כלים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם רואה שלא יספיקו לו המים שלנו מותר להוסיף לתוכן שאר מים, ובלבד שיהא הרוב ממים שלנו, ולכתחלה טוב שיהיו שני שלישים מים שלנו, ויש להדר אם אפשר לשאוב את המים שמוסיפים מתוך משאבה או שאר באר מכוסה שאין השמש באה על המים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשאופין ביום ראשון צריכין לשאוב ביום חמישי בערב, כי ביום ערב שבת אי אפשר לצמצם בין השמשות, ובשעת הדחק שלא שאב ביום חמישי ישאב בערב שבת לאחר מנחה או בשבת על ידי אינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לשפוך את המים מפני המת או מפני התקופה, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע, ומכל מקום לכתחלה כשיודע שהתקופה תפול יניח בתוך המים חתיכת ברזל קטן ונקי כמו מחט, ויהא תלוי בחוט שלא יצטרך אחר כך להכניס את היד לתוך המים לקחת אותו אלא ימשכו עם החוט.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nתנור שאפו בו חמץ כשרוצה לאפות בו מצות צריך להכשירו על ידי ליבון באור, דהיינו שיסיקו כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו, כי בפחות מזה לא הוי ליבון גמור וצריך ליזהר שילכו הגחלים על פני כולו, וטוב וישר הוא לגרפו ולנקותו היטב אחר ההיסק, ולהמתין עד שיצטנן קצת, ואחר כך יחזור ויסיקהו לאפיית המצות, ולא מיד אחר הליבון.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש נוהגין לטוח את התנור בקרקע חדשה כדי שלא יצטרכו להכשירו על ידי היסק שהחמץ הבלוע בגגו ובקירותיו הוא נפלט על ידי ליבון מהשלהבת שמסיקין לאפיית המצות, ומנהג יפה הוא, ובלבד שיטיחו אותו כעובי אצבע או יותר על פני כולו אבל טוח מועט אינו מועיל כלום.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לשין ואין עושין את המצות אלא בבית מקורה, ולא כנגד חלון פתוח אפילו אין החמה זורחת שמה, אבל אם החלונות נעולות ויש בהן זכוכית מותר אם אין החמה זורחת שמה, אבל אם החמה זורחת שמה לא מהני חלון זכוכית, אלא צריך לפרוס וילון במקום זריחת החמה, וכן צריכין ליזהר שלא יהא הבית מהוסק וחם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לשין עיסה גדולה יותר משיעור חלה וטוב למעט כי שיערו רבותינו זכרונם לברכה שאם העיסה גדולה יותר משיעור חלה, אי אפשר לעסוק בה בפעם אחת, וחלק ממנה מונח בלא עסק ויש לחוש פן יתחמץ, אם לש עיסה רכה לא יוסיף בה קמח להעבותה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא ידחוק את הקמח תוך המדה, כי יש לחוש שלא יהא נילוש יפה, וישאר בתוך המצה משהו קמח, וכשיהא אחר כך בתבשיל יתחמץ גם יזהרו שלא להניח את הקמח סמוך למים, שלא יפול מאבק הקמח לתוך המים וכן המודד את הקמח לא יתקרב אל העיסה, או אל המים, וטוב ליזהר שלא להניח את היד אל הקמח שלא לצורך, כי היד מחממת קצת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהכלי שלשין בו צריכין להשגיח שלא יהא בו שום נקב או סדר, שיוכל להשאר שם משהו עיסה ותתחמץ, ולא יניח הכלי בשעת לישה על כרים וכסתות פן יתחמם, ויזהר שלאחר כל שמונה עשרה רגעים ינקה את הכלי היטב וגם ירחוץ ידיו היטב, וכן הדפין והעצים שמגלגלין בהם ישגיחו עליהם שלא יהא בהם שום נקב או סדק. ולכל הפחות לאחר כל שמונה עשרה רגעים ינקו אותם היטב, וכן הכלים שמנקבים בהם, שלא יהא עליהם אפילו משהו עיסה. וגם המרדה שמכניסין בה את המצות לתוך התנור, צריכין להשגיח שלא יהא בה שום סדר שלא יכנס בה קצת עיסה ויתחמץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נפל לתוך העיסה איזה דבר חריף, כגון מלח או תבלין או סיד חי אפילו משהו ונילש בתוכה, כל העיסה אסורה משום דמתחממת שם, ואם נמצא בתוך העיסה גרעין תבואה, יטול מן העיסה כעובי אצבע סביב הגרעין וישליך והשאר מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nיזהרו שלא להניח את העיסה אפילו רגע אחת בלי עסק, ומיד כשנגמר העיסה יחלקה כולה להמגלגלים, ועל כן יש להשגיח שלא לעשות עיסה גדולה רק כפי ערך המגלגלים, ואם נשאר מן העיסה ביד המחלק, ילישה ויעסוק בה שלא תנוח אפילו רגע בלי עסק.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמגלגלים יגלגלו בזריזות, ואל ישהו לעשות את המצה כדמות איזה צורה, וישגיחו שלא יהיו פירורין מן העיסה על הדף, וגם שלא יהא מודבק בידיהם שום עיסה, ומיד כשרואין שנדבק בהן קצת עיסה ירחצו ידיהם היטב.\n\n\n\n\n",
+            "\nמיד לאחר שנגמרה המצה ינקבוה בזריזות, ולא יעשו איזה ציור במה שמנקבים אלא ימהרו בכל מה דאפשר ומיד יתנוה לתוך התנור, ויזהר מאד שלא ישהה אותה אפילו מעט נגד פי התנור כי שם תמהר להחמיץ. ועל כן צריכין להדר שזה שהוא מושיט את המצות להאופה יהיה בעל תורה וירא שמים שידקדק בזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהירא דבר ה' יזהר שקודם אפיית מצות שלו, יסיקו היטב מחדש את התנור ולפזר את הגחלים על פני כולו, כי מי יודע אם זה אשר אפה קודם לו היה נזהר בכל הזהירות.\n\n\n\n\n",
+            "\nהאופה יזהר מאד להשגיח שלא תתכפל איזה מצה, וגם שלא תגע אחת בחברתה, כי במקום הנגיעה וכן במקום שמתכפלת אינה נאפית מהר ומתחמצת, ואם אירע שנתכפל או שנתנפחה איזה מצה, צריכין לשבור את המקום ההוא והוא חמץ והשאר מותרת, אבל אם נגעה זו בזו כשהן עדיין לחות בתנור יש להתיר בדיעבד, מצה נפוחה היינו שניכר שנתחלקה המצה בעוביה והחלל הוא כמו רוחב אגודל.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין ליזהר שלא להוציא מצה מן התנור כל זמן שלא נאפית קצת, עד שאם היו פורסין אותה לא היו כעין חוטין נמשכין, כי קודם שיעור זה הרי עדיין כמו עיסה, וכשהיא חוץ לתנור תמהר להחמיץ. וגם המרדה שהוציאוה עליה גם כן אסורה עוד למצות. ואם אי אפשר לידע אם היו חוטין נמשכין ממנה או לאו יש להחמיר מספק. אך אם קרמו פניה יש להקל.\n\n\n\n\n",
+            "\nראוי לכל ירא שמים שיהא הוא בעצמו עומד ומשגיח בעשיית ואפיית המצות שלו, ולהזהירם שיעשו בזריזות ובהשגחה, וכן היו עושים גדולי ישראל הראשונים זכרונם לברכה וכן עושין גם בזמנינו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמצות שהם לצאת בהם ידי חובת אכילת מצה בשתי לילות הראשונות, נקראות מצות מצוה, וצריכין לעשותן לשם מצוה על ידי ישראל גדול בן דעת שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד ואשה בת שנים עשר שנה ויום אחד. ובכל העשיות יאמר העושה \"לשם מצת מצוה\" אפילו בשאיבת המים. (כל הדינים שכתבנו בענין אפיית המצות, זהו למנהגינו שאופין הכל לפני הפסח, אבל במקום הדחק שאופין גם בפסח, יש בזה עוד חומרות יתרות על מה שכתבנו, וכן הנוהגין לאפות מצות מצוה בערב פסח לאחר חצות היום, צריכין זהירות יתירה כא).\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nבלילה שלפני ערב פסח בודקין את החמץ. וחייבין לבדוק מיד בתחלת הלילה, ואסור להתחיל לאכול או לעשות שום מלאכה חצי שעה קודם הלילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין בודקין אלא בנר של שעוה יחידי. ולא קלועים משום דהוי כאבוקה, ובשעת הדחק שאין לו נר של שעוה יבדוק בנר של חלב.\n\n\n\n\n",
+            "\nבודק כל החדרים שיש לחוש שמא הכניסו בהם חמץ, אפילו המרתפים והעליות והחניות ובית העצים, כל שיש לחוש שמא הכניסו שם חמץ צריכין לבדקו, וכן צריכין לבדוק כל הכלים שמחזיקים בהם חמץ, וקודם הבדיקה יכבדו היטב כל המקומות וינקו אותם מכל חמץ, למען יהא נקל לו אחר כך לבדוק.\n\n\n\n\n",
+            "\nרפת של בקר שנותנים שמה תבואה לבהמות לאכול, וכן לול של תרנגולים שנותנים להם שם תבואה אינן צריכין בדיקה, כי שמא לא נתחמצה כלל התבואה, ואם תמצא לומר נתחמצה, שמא אכלו הכל ולא שיירו כלום, אבל אם נתנו להם שמה תבואה חמוצה, שאין כאן אלא ספק אחד שמא אכלו הכל, אין סומכין על זה וצריכין בדיקה.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין לבדוק בכל המקומות בחורין ובסדקין כל מה שאפשר, וגם הכיסים שבבגדים שלו ושל תינוקות שלפעמים נותנים בהן חמץ צריכין בדיקה, וינערם היטב למחר בשעת הביעור.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחדרים שמוכרים לאינו יהודי עם החמץ כיון שאין מוכרים עד למחר, אם כן חל עליו בלילה חיוב בדיקה וחייב לבדקם.\n\n\n\n\n",
+            "\nקודם שמתחיל לבדוק יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. ואף על פי שעתה עדיין אינו מבערו מכל מקום מברך על ביעור, לפי שמיד אחר הבדיקה יבטל את החמץ שאינו ידוע לו, והוא הביעור לחמץ שאינו ידוע לו. ולא יפסיק בין הברכה לתחלת הבדיקה, וטוב שלא יפסיק עד גמר כל הבדיקה אלא במה שהוא מענין הבדיקה, ויכול לבדוק כמה בתים בברכה אחת.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש נוהגין שקודם הבדיקה מניחין פתותי לחם במקומות שימצאם הבודק, כי חוששין שמא לא ימצא כלום ותהא ברכה לבטלה, ופשיטא כי מי שאינו בודק כראוי, אלא שהוא מקבץ אלו הפתיתים, לא קיים מצות בדיקה ועשה ברכה לבטלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחמץ שהוא משייר לאכילה או למכירה, יניח קודם הבדיקה במקום המשומר היטב, וכן החמץ שהוא מוצא בבדיקתו, וצריך לשרפו למחר, יניח במקום משומר ומקושר שלא יאבד ממנו, ויניחנו במקום שיראהו למחר ולא ישכח לשרפו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר הבדיקה מיד יבטלנו, ועיקר הביטול הוא בלב, שיגמור בלבו שכל חמץ שברשותו הרי הוא כאלו אינו, ואינו חשוב כלום, והרי הוא כמו עפר וכדבר שאין בו צורך כלל, ותקנו חכמים שיוציא דברים אלו גם בפיו, ויאמר: כל חמירא וכו'. ומי שאינו יודע פירושו יאמר בלשון שהוא מבין (אללער זויערטייג, אונד אללעס געזייערטע וועלכעס זיך אין מיינעם רשות בעפינדעט, דאס איך ניכט געזעהן אונד ניכט וועגגעשאפט העבע, זאל פערניכטעט אונד דעם שטויבע דער ערדע גלייך געהאלטען זיין).\n\n\n\n\n",
+            "\nאף על פי שביטל את החמץ בלילה לאחר הבדיקה מכל מקום גם ביום לאחר ששרף אותו יחזור ויבטלנו, ויכלול כל החמץ ויאמר: כל חמירא וכו'. או בלשון שהוא מבין (אללער זויערטייג אונד אללעס געזייערטע, וועלכעס זיך אין מיינעם רשות בעפינדעט. דאס איך געזעהן אדער ניכט געזעהן, דאס איך וועגגעשאפט אדער ני��ט וועגגעשאפט האבע, זאל פערניכטעט אונד דעם שטויבע דער ערדע גלייך געהאלטען זיין).\n\n\n\n\n",
+            "\nחדר שצריך בדיקת חמץ ורוצה לעשותו אוצר, פירוש שרוצה לאצור בתוכו פירות או עצים או שאר דברים, שמחמת זה לא יוכל לבדקו כשיגיע ליל ארבעה עשר צריך לבדוק תחלה את החמץ שם בלילה, כמו שבודקין את החמץ ליל ארבעה עשר, ואפילו יש עוד זמן רב עד הפסח ואפילו מיד לאחר פסח שעבר, ובדיעבד אם לא בדקו קודם שעשאו אוצר, אם דעתו לפנותו קודם שיגיע זמן בדיקת חמץ, אינו צריך להטריח עתה לפנותו ולבדקו, אבל אם דעתו לפנותו בתוך ימי הפסח, צריך לפנותו עתה ולבדקו, ואף על פי שיש טורח רב וחסרון כיס.\n\n\n\n\n",
+            "\nואם עושה את האוצר על דעת שלא לפנותו עד לאחר הפסח, אזי יש חילוק בזמן, אם הוא קודם שלשים יום שלפני הפסח, אינו צריך לבדקו (אלא שאם יש שם חמץ ידוע יבערו תחלה) ויועיל לו הביטול שיבטל כל חמץ בזמנו, אבל אם הוא תוך שלשים יום שלפני הפסח חל עליו חיוב בדיקה (כיון ששואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום) וצריך לבדקו, ואפילו בדיעבד אם שכח ולא בדקו, צריך לפנות את האוצר ולבדקו בלילה תיכף לאחר שנזכר.\n\n\n\n\n",
+            "\nואם עשה אוצר בבור מחטים שאינן מחומצות, ואחר כך מחמת ליחות הבור נתחמצו החטים שבקרקעית הבור ושבקירותיו, אף על פי שאצרן בתוך שלשים יום, אין צריך לפנות את הבור בליל ארבעה עשר ולבדקו אלא די לו בביטול, כיון שבשעה שאצר אצר בהיתר, ואם יש ביניהם חטים מחומצות יש בזה כמה חילוקי דינים ויעשה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא ישליך גרעיני תבואה לתרנגולים במקום לח תוך שלשים יום שמא ישכח לבערם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיוצא לדרך, קודם לכתו ימנה שליח שיבדוק ויבטל חמצו, ויאמר לו בפירוש שהוא ממנה אותו שליח על הבדיקה וגם על הביטול, והשליח יאמר בביטול: חמצו של פלוני, וכו'. ומכל מקום גם הוא באשר הוא שם בערב פסח בבוקר יבטל חמצו שברשותו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצא חמץ בביתו בחול המועד יוציאו וישרפו, ואם יש בו כזית יברך מתחלה על ביעור חמץ, אבל על פחות מכזית לא יברך, ואם מצאו ביום טוב או בשבת חול המועד, וכן בשבת שחל בערב פסח דאסור לטלטלו משום דהוי מוקצה, יכפה עליו כלי עד מוצאי יום טוב או מוצאי שבת ואז ישרפו, ואם מצאו בימים האחרונים שאז במוצאי יום טוב כבר עבר הפסח, אינו מברך עליו, אלא שורפו בלא ברכה אפילו יש בו כזית.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל דבר שיש בו תערובות חמץ, ואפילו אין בו חמץ בעין רק הטעם מחמץ, כגון שהסירו את החמץ מכל מקום אסור להשהותו בפסח, אבל דבר שלא היה בו חמץ כלל אלא שנתבשל בכלי חמץ אפילו היה הכלי בן יומו, או שנכבש בכלי חמץ מותר להשהותו בפסח. ודוקא שנתבשל או נכבש קודם פסח, אבל אם נתבשל או נכבש בפסח בכלי חמץ חייבין לבערו.\n\n\n\n\n",
+            "\nתבואה שיש בה גרעינים צמוחים או מבוקעים, ואפילו הם מעורבים מעט בהרבה, וכן תבואה שנפל עליה מים או שרחצה במים אסור להשהותה. וכן כל הדברים שנעשה מתבואה זו אסור להשהותן, ומי שמוכר לחבירו תבואה שנתלחלחה, צריך להודיע לו שלא ישהה אותה בפסח, ולנכרי אסור למכרה במקום שיש חשש שימכרנה הנכרי לישראל וישהה אותה בפסח.\n\n\n\n\n",
+            "\nבגדים שנתכבסו ונתקנו בחלב חטה מותר ללבשן בפסח, אבל אין להציען על השלחן אם יש עליהם איזה ממשות, שיש לחוש שיתפרר מהם איזה פירור, וכל שכן שאסור לתת לתוכן קמח של פסח.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לדבר ניירות בחלון אפילו בתוך שלשים יום לפסח, ובלבד שלא יהא החמץ נראה, דכיון שהדבר אינו חמץ גמור וגם הוא מכוסה לא החמירו בו, אבל אם נראה בחוץ אסור, וקודם שלשים יום בכל ענין מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nדיו שנתבשלה בשכר קודם פסח, מותר לכתוב בה בחול המועד פסח כיון שנפסלה מאכילת הכלב קודם הפסח. וכן כל כיוצא בזה שנפסל ונפסד החמץ לגמרי קודם הפסח, מותר בפסח בהנאה ובשהיה, אבל אינו יהודי שבשל בפסח דיו בשכר אסורה לישראל בהנאה, משום דחמץ של אינו יהודי גם כן אסור לישראל בהנאה בפסח.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל הכלים שאינו מכשירן לפסח, צריך לשפשפן היטב בערב פסח קודם שעה ששית ולהדיחן בענין שלא יהא חמץ ניכר בהן, ויצניעם במקום צנוע שאינו רגיל לילך לשם בפסח, וטוב לסגרם בחדר מיוחד ולהצניע את המפתח עד לאחר הפסח.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאין אומרים מזמור לתודה ולא למנצח.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאכול חמץ עד שליש היום (והיום נחשב מן עלות השחר עד צאת הכוכבים) ובהנאה מותר עוד שעה אחת, ומותר למכרו אז לאינו יהודי אבל אחר כך אסור גם בהנאה, וצריך לשרוף את החמץ ולבטלו כל זמן שהוא מותר בהנאה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמחצות היום ואילך אסור בעשיית מלאכה, ואינו מותר לעשות רק מה שמותר לעשות בחול המועד ועל ידי אינו יהודי נוהגין להתיר, ויש מקומות שנוהגין לאסור כל היום במלאכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלהסתפר וכן לקצוץ הצפרנים צריכין קודם חצות, ואם שכח יכול לקצוץ צפרניו גם לאחר חצות, אבל להסתפר אסור כי אם על ידי אינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאכול מצה כל היום, ואפילו הקטנים והקטנות, כל שמבינין ענין יציאת מצרים אסור לתת להם מצה, אבל תבשילין שעושין ממצות טחונות, מותר כל אדם לאכול עד תחלת שעה עשירית, דהיינו עד הרביעית האחרון של היום, ומשם ואילך אסור לאכול כי אם לעת הצורך מעט פירות או בשר ודגים, ויזהר שלא ימלא כרסו כדי שיאכל בלילה מצה לתיאבון.\n\n\n\n\n",
+            "\nהבכורים בין בכור לאב בין בכור לאם, מתענים בערב פסח אפילו חל בערב שבת. וגם הבא אחר הנפלים צריך להתענות, וכל זמן שהבכור קטן האב מתענה תחתיו, בסעודת מצוה אם מותרים לאכול תליא במנהג המקומות.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכור המתענה אומר בתפלת המנחה עננו, ואם הם כמה בכורים אם מתפללין בצבור לא ירד בכור לפני התיבה כי אין לומר עננו בהחזרת התפלה בקול כיון שהוא חודש ניסן.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמהדרים אופין המצות של מצוה בערב פסח אחר חצות היום, שהוא זמן הקרבת קרבן פסח, וכיון שאז הוא אחר זמן איסור חמץ, טוב שיבטל בפירוש את הפירורים ויאמר בלשון שהוא מבין ענין זה: כל פירורים שיפלו בשעת לישה ועריכה, וכן הבצק שידבק בכלים אני מבטל ומפקיר אותם.\n\n\n\n\n",
+            "\nוהמים שרוחצין בהם את הכלים, צריכין לשפכן במקום מדרון, ושלא יהא רצפת אבנים, כדי שיבלעו מהרה בקרקע, שאם ישפכן שלא במקום מדרון, והוא רצפת אבנים, יש לחוש שמא יתקבצו במקום אחד, ויחמיצו קודם שיבלעו בקרקע, ונמצא שיהיה חמץ ברשותו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nישראל שהיה לו חמץ שלו ברשותו בפסח, עובר בכל רגע ורגע על בל יראה ובל ימצא, והחמץ אסור בהנאה לעולם, ואפילו ביטלו קודם פסח, ולכן מי שיש לו הרבה חמץ שאינו יכול לבערו מן העולם, צריך למכרו לאינו יהודי קודם הפסח בשעה שהוא עדיין מותר בהנאה, ולא יהא ענין מכירת חמץ אצל האדם כמו מצות אנשים מלומדה, אלא צריך שיגמור בדעתו שהוא מוכרח באמת להאינו יהודי מכירה גמורה וחלוטה, ולא ימכור ביוקר מן המחיר הראוי, ולאחר הפסח יבקש מאת האינו יהודי שישלם לו ��ת החוב, וכאשר ישיבהו שאין לו כסף, יבקש ממנו שיחזור וימכור לו את החמץ (עם החדר) בעד כך וכך ולא יהא הדבר כחוכא בעלמא, אלא כדרך הסוחרים ממש.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחמץ שהוא מוכר לאינו יהודי צריך שלא יהא בביתו של ישראל, ואם האינו יהודי לוקח את החמץ לתוך ביתו מה טוב ואם אי אפשר שיקחהו לביתו, צריך להשכיר לו את החדר שהחמץ מונח בו וצריך לכתוב בשטר שם הקונה, ובכמה שהשכיר לו את החדר, ושאגב קרקע הקנה לו את החמץ המונח שם, ויפרוט את כל החמץ בכמה מכור לו, אבל אינו צריך לפרוט סכום המדות, ויוכל לכתוב רק בעד כל מדה עד למדידה, וכל מה שכתוב בשטר ידבר עם הקונה גם בעל פה, ויקבל ממנו ערבון ושאר המעות יזקוף עליו במלוה, ויהא הכל כתוב בשטר, וגם ימסור לו את המפתח מן החדר. חמץ שהוא בתוך כלי הצריך טבילה (כשלוקחו מן האינו יהודי) לא ימכרנו עם הכלי, כי לאחר הפסח כשיחזור ויקנהו מן האינו יהודי יצטרך טבילה מחדש.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר שמכר לו את החמץ, אם ירא פן יקלקל שם הקונה, יכול גם הוא לתלות שם מסגרת לשמירה, או אם הקונה רוצה להפקיד אצל הישראל את המפתח רשאי, אבל אסור שיניח הישראל חותם על החמץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אינו יכול להשכיר לו את כל החדר, מפני שהוא צריך גם כן להשתמש בו, יעשה מחיצה לפני החמץ, וישכיר לו את המקום שעד המחיצה, ויכתוב כן בתוך השטר, גם יכתוב שיש להקונה דריסת הרגל ללכת כרצונו אל המקום ההוא, וגם שאם ירצה האינו יהודי הזה למכור את החמץ לאינו יהודי אחר בתוך הפסח או לישראל באסרו חג פסח, יש לכולם דריסת הרגל ללכת שמה, וכן אם משכיר או מוכר להאינו יהודי חדר שצריכין ללכת שמה דרך רשותו של המוכר, צריך לכתוב כן בשטר שיש להאינו יהודי הקונה ולכל הקונים שיביא, דריסת הרגל ללכת שמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הבית הוא אצל הישראל רק בשכירות מישראל אחר, אזי אינו יכול להשכירו לאינו יהודי לבית דירה בלי רשות המשכיר, לכן יתנה בפירוש עם האינו יהודי שאינו משכירו לו לדור בו רק להחזיק בו כליו ומטלטליו, אבל לא ישכירו בפירוש להחזיק בו את החמץ, רק סתם להחזיק בו כליו ומטלטליו כרצונו, ומכל מקום אם המשכיר בעיר יקח ממנו רשות להשכירו, וכן מי שנוסע לדרך קודם פתח, ואשתו תמכור את החמץ, יתן לה רשות בפירוש שתשכיר את החדר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לעשות תנאי אם האינו יהודי למכרו לו, או שהישראל מחויב לחזור ולקנותו ממנו, אבל יכול להבטיחו שיחזור לקנותו ממנו ושיתן לו ריוח.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור למכור את החמץ למומר או למומרת, ולא לבן מומרת אף על פי שילדתו מאינו יהודי לאחר שהמירה, כי לענין זה דינם כמו ישראל. והוי ליה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לו חמץ במקום אחר, או בדרך בעגלות או בספינה, יכול למכרו גם כן אגב קרקע שבמקומו. ומכל מקום יפקירו גם כן בפני בית דין או שלשה אנשים, ואם הובא לו החמץ בפסח, האינו יהודי הקונה הוא ישלם שכר העגלה ויתר ההוצאות. ואם הובא לו חמץ אשר שלח לו אינו יהודי סחורה והוא לא בקשה ולא ידע, יקבלה גם כן האינו יהודי, וישלם מה שמגיע להמביא, והישראל לא יתעסק בה כלל, ואדרבה יפקירה גם כן בפני בית דין או בפני שלשה אנשים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לו ריחים והטוחנים נותנים מכס תבואות מחומצת, צריך למכור או להשכיר את הריחים קודם פסח לאינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nבענין מכירת בהמות שיאכילם האינו יהודי חמץ, יש מחלוקת בין הגדולים זכרונם לברכה, ומי שאפשר לו להזהר טוב לו, ואם אי אפש�� לו יעשה על פי הוראת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר להלוות לישראל ככר חמץ קודם הפסח שיחזיר לו לאחר הפסח, ויש מקומות שנוהגין בזה איסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם חמצו של ישראל הוא ברשות אינו יהודי, או בהיפך חמצו של אינו יהודי ברשות ישראל יעשה שאלה היאך יתנהג בו, כי יש בזה הרבה חילוקין דינים.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין ליזהר שלא ליהנות לאחר הפסח מחמצו של ישראל שהוא חשוד שלא מכרו כדת. נוסח שטר מכירת חמץ: אנכי החתום למטה מכרתי להערל (פלוני) את כל השפירטוס שיש לי במרתף (קעללער) בדירה שאני דר בה. והמרתף הוא בתוך החצר מצד צפון, השני מצד מזרח וכל השפירטוס שיש לי שם הן בחביתין בינוניות הן בחביתין גדולות (קיפעס) הכל מכרתי להנזכר לעיל עם הכלים בעד מאתים ועשרים זהובים. וגם אראק שיש לי שם בצלוחית גדול, לערך שבע מדות מכרתי לו בעד חמשה זהובים בלי הכלים, וגם שליוואוויץ (שאינו נקי) שיש לי שם בחבית קטן (אנטיל) מכרתי לו בעד שנים עשר זהובים וחמשים פרוטות עם הכלי. וגם מכרתי לו שש חביות ריקנות שהיה בהם שפירטוס. ושתי חביות גדולות (קיפעס) בחשוקי ברזל גם כן ריקנות משפירטוס שיש לי שם. כולם מכרתי לו בעד שמונה זהובים וחמשים פרוטות. גם חמשה שקים קמח חטים שיש לי בתוך החדר הנקרא שפייזע קאמער השייך להדירה שאני דר בה מכרתי להנזכר לעיל עם השקים בעד שלשים ותשעה זהובים. וגם כל הכלים מחמץ שיש לי שם, דהיינו עריבות ותיבות מקמח מכרתי לו בעד ארבעה זהובים וחמשים פרוטות. גם גריסי שעורים (גערסטל) בשק קטן שיש לי שם מכרתי לו בעד זהב אחד וחמשים פרוטות עם השק. וקבלתי מאתו ערבון (אנגאבע) עשרה זהובים והמותר זקפתי עליו במלוה. וזמן הפרעון לא יאוחר מן עשרה ימים מיום דלמטה. והשכרתי להקונה הנזכר לעיל את המרתף הנזכר לעיל ואת החדר הנזכר לעיל מעכשיו עד עשרה ימים, מיום דלמטה בעד ארבעה זהובים וקבלתי ערבון שלשה זהובים והמותר זקפתי עליו במלוה שישלם לי, לא יאוחר מעשרה ימים מיום דלמטה. ואגב קרקע המושכר לו דהיינו המרתף והחדר הנזכר לעיל הקניתי לו כל המטלטלין הנזכרים לעיל, ואני מודה בהודאה גמורה שהשכרתי לו המרתף והחדר הנזכר לעיל, והקניתי לו כל המטלטלין הנזכרים לעיל בכל מיני קנינים המועילים, באיזה מהם שיהיה הקנין חל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה בלי שום טענה ומענה. ורשות בידו לעשות בכל הנזכר לעיל ככל חפצו ורצונו. למכור וליתן במתנה ולהשכיר בלי שום מוחה. וכן יש רשות בידו ליקח מיד כל הנזכר לעיל לביתו. ואף אם ישאיר אותם כאשר המה שמה מעתה הכל הוא באחריותו של הקונה, ואין עלי שום אחריות ואפילו אחריות אונס, ונתתי לו דריסת הרגל דרך חצרי ודרך ביתי, לילך להמרתף ולהחדר הנזכר לעיל המושכרים לו. וכן אם ירצה בתוך משך ימי השכירות למכור מהמטלטלין לאיש אחר לכל הבאים מדעתו. לכולם יש להם דריסת הרגל, גם מסרתי לו את המפתחות מן המרתף ומן החדר הנזכר לעיל. נעשה בכל אופן היותר מועיל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה. י\"ד ניסן תרל\"ד. ראובן ב\"ר שמעון.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nערב פסח שחל להיות בשבת בודקין את החמץ בליל שלשה עשר, דהיינו בלילה השייך ליום הששי, ואחר הבדיקה מבטלו ואומר כל חמירא וכו' כמו בפעם אחרת, וביום ששי שורפו גם כן בזמן שהוא שורפו בכל ערב פסח. אבל אינו צריך לומר כל חמירא, אלא בשבת לאחר האכילה מבטלו ואומר כל חמירא וכו'.\n\n\n\n\n",
+            "\nהבכורים מתענים ביום חמישי, ואם קשה לו להתענות עד ��אחר בדיקת חמץ, יכול לטעום איזה דבר מועט קודם הבדיקה או יעשה שליח לבדוק.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מבשלים לשבת זה תבשילין קמחין וגריסין שיכולין להתדבק בקדרות, ואסור להדיחן על כן יבשל רק מאכלים שאינם מתדבקים, ואחר האכילה מנער היטב את המפה ומצניע אותה עם כל כלי החמץ, בחדר שאינו רגיל ללכת שמה בפסח, ואם נשאר לו מעט פת יתננו לאינו יהודי רק יזהר מאיסור הוצאה ומכבדין את הבית על ידי אינו יהודי או בדבר המותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nבבוקר מתפללין בהשכמה, שלא לאחר הזמן שמותרין באכילת חמץ, נכון לחלק סעודתו לשתים, דהיינו שיברך ברכת המזון, ומפסיק מעט בהליכה ובדברי תורה או בטיול, וחוזר ונוטל ידיו ואוכל קצת. ומברך שנית ברכת המזון, כדי לקיים מצות סעודה שלישית.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין להפטיר במלאכי \"וערבה\" וגו' לפי שכתוב שם הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' והוא מעניינא. כי (לפי יש אומרים) היה זמן הביעור בערב פסח של שנה הרביעית שבשמיטה, ובערב פסח של שנה שביעית שבשמיטה, שכל המעשרות שהפריש כל שלש שנים מתבואתו והיו מונחים בביתו, מחוייבים אז ליתנם להלוי.\n\n\n\n\n",
+            "\nבערב שבת יזהר כל אדם במאד מאד לשאול, אם הפרישו חלה מן החלות שאפו לכבוד שבת, כי אם לא הפרישו חלה ונזכרו בשבת, יש בזה מבוכה גדולה מה לעשות, כי אסור להפריש חלה בשבת, וגם אסור להשהותן, ודעת המגן אברהם שצריך ליתן כל החלות לאינו יהודי במתנה גמורה קודם שעה שנאסרין בהנאה, ויש חולקין, וכתבו תקנות אחרות וכולן דחוקות, ועל כן צריכין להזהר בדבר.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל כלי חרס שנשתמש בו חמץ, לא מהני ליה לא הגעלה ולא ליבון, אבל התנורים והכירות הבנויים מאבנים ולבנים מהני להו ליבון, בתנורים שהם בבית החורף נוהגין דלא מהני להו הכשר, וכשרוצים להעמיד על התנור איזה קדירה בפסח, צריכין להניח תחלה טס של ברזל ועליה מעמידין הקדרה, וזה מהני גם בתנור העשוי מחרסים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל כלי עץ וכלי מתכות וכלי אבן וכלי עצם מהני להו הגעלה, אך אם הוא דבר שמתקלקל ברותחין, כגון כלים המדובקים בדבק ואפילו אם רק הקתא מדובר באיזה דבק לא מהני ליה הגעלה, משום דחיישינן שמא לא יגעילו יפה.\n\n\n\n\n",
+            "\nקודם שמגעיל את הכלי צריך לנקותו היטב מן החלודה וכדומה שיהא נקי לגמרי, אבל מראות (כתמים) אין בהם קפידה, ואם יש גומות בכלי צריך לנקרם היטב, ואם הוא כלי מתכות ישים על הגומות גחלים ללבן שם ואחר כך יגעילו, ואם אי אפשר לנקות היטב הגומות והסדקים, וגם אי אפשר ללבן שם אין לו תקנה, ולכן בסכינים עם קתות צריכין לדקדק היטב אם מועיל להם הגעלה. ומצוה מן המובחר למי שאפשר לו, שיקנה לו סכינים חדשים לפסח.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלים שמשתמשין בהם על ידי האור בלי מים צריכין ליבון, ולכן האגנות והמחבות שאופין בהן חמץ צריכין ליבון, והליבון צריך להיות לכתחלה ליבון חזק עד שיהיו ניצוצות נתזין ממנו והמרדה של עץ אין לה תקנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלי שיש בו טלאי אם הוא בענין שיש לחוש שמא יש תחת הטלאי משהו חמץ בעין, אזי צריך מקודם ללבן אותו מקום, עד שידע בבירור שאם היה שם משהו חמץ היה נשרף ואחר כך יגעילו, ואם אין חשש שיהא שם חמץ בעין, אזי אם היה הטלאי נעשה קודם שהשתמשו בו חמץ יכול להגעילו כמו שהוא, דכמו שבלע את החמץ כך יפליטו בהגעלה, אבל אם נשתמש תחלה בהכלי חמץ, ואחר כך נתנו את הטלאי, אזי לא מהני ליה ההגעלה למקום שתחת הטלאי, אלא צריך ליתן גם כן קודם ההגעלה גחלים על הטלאי ללבן את המקום ההוא, ואם הטלאי נתחבר בהתכת בדיל או כסף וכדומה, יכול להגעילו כמו שהוא, כי בליעת החמץ נשרפה אז בהתכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמדוכה במקום שדרכו לדוך בו דברים חריפים עם חמץ ביחד, צריך ליבון קל דהיינו שממלאין אותו גחלים בוערות שירתיח כל כך עד שהקש נשרף עליו מבחוץ, והמקום שאין דרכו לדוך בו רק פלפלין וכדומה סגי בהגעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלים שהחזיק בהם יין שרף לקיום, אין טעם וריח היין שרף נפלט על ידי הגעלה, רק אם בישל אותן היטב במים עם אפר, עד שנסתלק מהם הריח לגמרי מועיל להם אחר כך הגעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהגעלת החבית יעשה בדרך זה, ילבן אבנים וישימם בו, ויערה עליהם מים רותחין מכלי ראשון, ויגלגל את החבית, כדי שתגיע ההגעלה לכל מקום, והחביות שנו שהם עשוים מכמה דפים מחוברים בחשוקים אם עמד בהם חמץ, כגון יין שרף או שהחזיק בו קמח לא מהני ליה הגעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל דבר שצריך הגעלה לא מהני ליה קליפא אלא דוקא הגעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל דבר שאי שאפר לנקותו היטב, כגון הנפה, וכיס של ריחים, וכן סלים שמשתמשים בהם חמץ, במגרדת, וכן כלי שפיו צר ואי אפשר לשפשפו מבפנים, או שיש לו קנים לא מהני ליה הגעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהתיבות שמצניעים בהם מאכלים כל השנה, ולפעמים נשפך שם מרק מן הקדרות צריכין הכשר קל. דהיינו שמערין עליהן רותחין, ודוקא מתוך הכלי שהרתיחו בו את המים, ולא יזרוק את המים, אלא ישפכם עליו בקילוח והשלחנות נוהגין גם כן ללבן אבנים, ומניחין על השלחן ושופכין עליהם רותחין, ומוליכין את האבנים ממקום למקום, באופן שיהיו מים רותחים על פני כולו, וצריכין לשפשפן מקודם ואחר מעת לעת יכשירום, ומכל מקום יש נוהגין שלא להשתמש גם אחר ההכשר בשלחנות ובתיבות אלא בפריסת מפה או דבר אחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nידות הכלים צריכין גם כן הכשר, ומכל מקום אם אינו נכנס לתוך היורה, יכול להכשיר את היד בשפיכת רותחין עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל כלי שתיה וכלי המדות צריכין גם כן הגעלה, וכלי זכוכית נוהגין במדינות אלו דלא מהני להו הגעלה, וכן כלי מתכות שהן מהותכין מבפנים בהיתוך זכוכית (בציפוי) אין להם תקנה בהגעלה, אבל סגי להו בליבון קל כמו מדוכה סעיף ו'.\n\n\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מגעילין אלא במים, ולא יהא בהם שום תערובות אפילו אפר וכדומה, אם הגעיל הרבה כלים ביורה עד שנעכרו המים כעין ציר, אין מגעילין עוד בהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם מגעיל על ידי צבת שמחזיק בה את הכלי, צריך לרפות את הכלי ולחזור ולתופסו, דאם לא כן הרי לא באו מימי הגעלה במקום הצבת, וטוב יותר לשום את הכלים במחרוזה (רשת) או בתוך סל, ולא יניח כלים הרבה בפעם אחת לתוך הכלי שהוא מגעיל בו, כדי שלא יגעו ביחד. דאם כן במקום נגיעתן אינן נגעלין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין להגעיל אלא כלי שאינו בן יומו, דהיינו שכבר עבר מעת לעת משעה שבשלו בו חמץ, וכן היורה שמגעילין בו לא יהא בן יומו, וישגיח שבכל פעם שהוא נותן את הכלי לתוך היורה, יעלו המים רתיחות, ואם צריך להגעיל את היורה, אזי כשהמים מעלין רתיחות תהא היורה מלאה, ויזרוק בה אבנים מלובנות כדי שישטפו המים הרותחין על שפתה, ואין להגעיל רק עד חצות היום.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שאחר ההגעלה שוטפים את הכלים במים קרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אפשר יש להגעיל בפני בעל תורה הבקי בדיני הגעלה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאם נמצא איזה תערובות חמץ בערב פסח עד הלילה, הרי הוא כמו שאר איסורין שבטל בששים ולכן אם נמצא גרעין בעוף ובתבשיל, זו��קו והשאר מותר לאכול אפילו בפסח, אבל בתוך הפסח חמץ אוסר אפילו במשהו גם בהנאה, ובכל מקום שנמצא איזה גרעין מחמשת מיני דגן או משהו חמץ צריכין לעשות שאלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבאר מים שנמצאו בו גרעיני תבואה, אין להסתפק מזה המים אלא בדוחק גדול כגון שאין מים אחרים בנמצא, ואם נמצא בו חתיכת פת אסור אפילו אין מים אחרים וגם סינון לא מהני.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שלא להבהב את העופות בקש שעם השבלים, כי חיישינן שמא יש בהן גרעין מחומץ, ולכן מהבהבין בעשבים, או חותכין את השבלין מן הקש ובדיעבד מותר, ויזהר ליטול את הזפק מן העוף קודם שמהבהבין אותו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל מיני קטניות אסורים, וכן כל מיני פירות יבשים אסורין, אלא אם כן נודע שנתיבשו בהכשר על גבי קנים, או בתנור שהוכשר לשם פסח, אפילו תאנים יבשים וצמוקים בין גדולים בין קטנים אסורין, וכן קליפות תפוח זהב. ומכל מקום המשקה שעושין מן הצמוקין נוהגין היתר לשתותו, נוהגין שלא ליתן לתוך התבשיל מיני תבלינים מפני שיש בהם חשש חימוץ, ואפילו זאפערין הגדלה במדינתינו בגנות אסורין משום לא פלוג, ושאר בשמים שאין בם חשש חימוץ, וכן המלח קודם שנותנים אותו לתבשיל, צריכין לבדקו אם אין איזה גרעין תבואה מעורב בו.\n\n\n\n\n",
+            "\nדבש אין אוכלין אלא מה שלא נתרסק, או שנתרסק על ידי ישראל לשם פסח.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשעת הדחק, כגון לצורך חולה או זקן, מותרין לאפות מצות עם מי ביצים או שאר מי פירות כגון חלב או יין וכדומה, והיא נקראת מצה עשירה, ובלבד שיזהרו שלא יתערב בהם אפילו מעט מים, אבל בשני לילות הראשונים צריכין לאכול מצה ממש, ואין יוצאין במצה עשירה, ושלא לצורך גדול אסור לאפות מצה עשירה אפילו קודם פסח לשם פסח.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנותן תבואה או מורסן לפני עופות, יזהר לתתם במקום יבש שלא יתלחלחו, אבל לבהמה אסור ליתן מורסן כי יתלחלחו מן הרוק, וגם אם נותן להם תבואה יזהר לתת להם מעט מעט, שלא ישאירו מלוחלחים ואם השאירו יבערם מיד.\n\n\n\n\n",
+            "\nבערב פסח משעה שהחמץ נאסר בהנאה, וכן בכל ימי הפסח אסור ליהנות אפילו מחמצו של אינו יהודי, ולכן אסור לישראל להוליך או לשמור חמצו של אינו יהודי ומכל שכן דאסור לקנות חמץ בשביל אינו יהודי אפילו במעותיו של אינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן אסור להשכיר אז לאינו יהודי בהמה שתביא לו חמץ, או חדר לשום בו חמץ, מפני שאסור להשתכר באיסורי הנאה, אבל מותר להשכיר לו בהמה לשבוע של פסח (חוץ משבת ויום טוב) בסתם, שאין האינו יהודי מפרש לו שהוא צריך אותה להביא חמץ, אף על פי שהוא ידוע שהינו יהודי יוליך עליה חמץ אין בכך כלום, דכיון שאף אם לא יוליך עליה כלום, יצטרך לפרוע להישראל כל שכרו משלם, אין הישראל משתכר כלום מהחמץ, וכן מותר להשכיר לו חדר שידור בו בפסח, אף על פי שיודע שיכניס לתוכו חמץ, מכל מקום הישראל אינו נוטל ממנו שכר הכנסת החמץ אלא שכר הדירה, שאף אם לא יכניס לשם חמץ לא ינכה משכרו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור למסור אפילו זמן הרבה קודם פסח בהמתו לאינו יהודי, כשיודע שיאכילנה חמץ בפסח.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לומר למשרתו אינו יהודי אפילו בשעה שהחמץ אסור בהנאה: הילך מעות וקנה לך מזונות ואכלו, אף על פי שהוא יודע שיקנה חמץ, ובשעת הדחק מותר לו גם כן לומר לו: צא ואכול אצל אינו יהודי ואני אפרע לו, או לאמר לאינו יהודי אחר: תן למשרתי לאכול ואני אשלם לך, אבל אסור להקדים לו את המעות בשביל מה שיתן למשרתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן מי שהוא צריך להאכי�� לתינוק חמץ, ישאהו אל האינו יהודי ויאכילהו האינו יהודי חמץ, ויפרע לו הישראל אחר כך, אבל הישראל לא יאכילהו חמץ, ואם התינוק מסוכן פשיטא דהכל מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nלשתות החלב מבהמת אינו יהודי האוכלת חמץ בפסח יש אוסרין ויש מתירין, ושומר נפשו יחמיר ובפרט במקום שנהגו לאסור, חלילה להתיר.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nיהדר אחר יין יפה למצות ארבע כוסות, ואם יש בנמצא יין אדום יפה כמו הלבן, וגם הוא כשר כמו הלבן, מצוה בו יותר מבלבן, שנאמר אל תרא יין כי יתאדם, משמע שחשיבותו של יין הוא כשהוא אדום, ועוד לפי שיש בו זכר לדם שהיה פרעה שוחט ילדי בני ישראל, ובמדינות שהאומות טפשים וסכלים להעליל עלילות שקרים נמנעו מליקח יין אדום לפסח.\n\n\n\n\n",
+            "\nלצורך טיבול הראשון שהוא כרפס נוהגין הרבה ליקח פטרוזיליה וטוב יותר ליקח סלרי שיש לו טעם טוב כשהוא חי, והמובחר הוא לקחת צנון.\n\n\n\n\n",
+            "\nלצורך מרור נוהגין ליקח תמכא, וכיון שהוא חריף מאד יכולין לפררו במגרדת רק שיזהרו שלא יפוג לגמרי, ויש לפררו כשבאין מבית הכנסת (ועיין לעיל סימן צ\"ח סעיף ג' שצריכין לפררו על ידי שינוי) ובשבת אסורין לפררו, אלא שצריכין לפררו קודם הלילה ויכסהו עד הלילה, אבל יותר טוב לקחת חזרת שהיא \"חסה\" ונוח לאכלו, ונקרא מרור לפי שכששוהה בקרקע נעשה הקלח מר, ויוצאין גם בלענה הנקרא ווערמוט (עולשין וחרחבינא אינם שכיחים במדינותינו), כל המינים שיוצאין בהן מצטרפין זה עם זה לכזית, ויוצאין בין בעלין בין בקלחין אבל לא בשרשים, דהיינו שרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן, אבל השורש הגדול שבו גדלים העלים, אף שהוא טמון בקרקע הרי הוא בכלל קלח, ומכל מקום טוב יותר ליטול העלים והקלח היוצא חוץ לקרקע, כי יש אומרים שמה שהוא בקרקע נקרא שורש, העלים אין יוצאין בהם אלא אם כן הם לחים, אבל הקלחים יוצאין בהן בין לחים בין יבשים, אך לא במבושלין או כבושין.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחרוסת צריך שיהיה עב זכר לטיט, ובשעה שהוא צריך לטבול את המרור ישפוך לתוכו יין או חומץ שיהיה רך זכר לדם, וגם שיהא ראוי לטבול בו, יש לעשות את החרוסת מפירות שנמשלה בהם כנסת ישראל כגון תאנים שנאמר התאנה חנטה פגיה, ואגוזים שנאמר אל גנת אגוז, ותמרים שנאמר אעלה בתמר, ורמונים שנאמר כפלח הרמון, ותפוחים זכר למה שנאמר תחת התפוח עוררתיך, שהיו הנשים יולדות שם בניהן בלי עצב, ושקדים על שם ששקד הקדוש ברוך הוא על הקץ לעשות. וצריך ליתן בתוכו תבלין הדומה לתבן, כגון קנמון וזנגביל שאינן נדכין הדק היטב, ויש בהן חוטין כמו תבן, זכר לתבן שהיו מגבלין בתוך הטיט. בשבת לא ישפוך את היין או החומץ לתוך החרוסת, כי צריך לעשות בשינוי ויתן את החרוסת לתוך היין והחומץ, ואת המי מלח (אפילו כשלא חל יום טוב בשבת) יעשה מערב יום טוב, ואם עושהו ביום טוב צריך לעשותו בשינוי שיתן תחלה את המים ואחר כך המלח.\n\n\n\n\n",
+            "\nמשחרב בית המקדש תקנו חכמים שיהיו על השלחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבין בזמן שבית המקדש היה קים. ונהגו שאחד מן התבשילין יהיה בשר, ויהיה מפרק הנקרא זרוע, לזכר שגאלם הקדוש ברוך הוא בזרוע נטויה, ויהיה נצלה על הגחלים, זכר לפסח שהיה צלי אש. והשני יהיה ביצה משום דביצה בלשון ארמי ביעא, כלומר דבעי רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא ועושין הביצה בין צלוי הבין מבושלת, וצריך לצלותן ולבשלן מערב יום טוב בעוד יום, ואם שכח או שהיה שבת יצלה ויבשל אותם בלילה אבל צריך לאוכלן ביום טוב ראשון. וכן בליל שני יצלם ויבשלם ויאכלם ביום טוב שני, כי אין מבשלין מיום טוב לחבירו ולא מיום טוב לחול, ולפי שאין אוכלין בשר צלי בשני לילות אלו, על כן צריך לאכול את הזרוע דוקא ביום, ואף כשצולין בערב יום טוב אין לזרקן אחר כך אלא יתנם ביום טוב שני תוך המאכל שמבשלין ויאכלם.\n\n\n\n\n",
+            "\nיכין מושבו מבעוד יום במצעות נאות כפי יכלתו, ובאופן שיוכל להטות ולהסב בשמאלו ואפילו הוא אטר יסב בשמאל של כל אדם. גם את הקערה יכין מבעוד יום, כדי שמיד בבואו מבית הכנסת יוכל לעשות את הסדר בלי עיכוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nאף על פי שבכל השנה טוב למעט בכלים נאים זכר לחרבן, מכל מקום בליל פסח טוב להרבות בכלים נאים כפי כחו, ואפילו הכלים שאינן צריכין לסעודה יסדרם יפה על השלחן לנוי זכר לחירות.\n\n\n\n\n",
+            "\nסדר הקערה כך הוא, מניח שלש מצות על הקערה ופורס עליהם מפה נאה ועליה מניח את הזרוע נגד הימין שלו, ואת הביצה משמאל, המרור לברכה באמצע. חרוסת תחת הזרוע, כרפס תחת הביצה, ומרור לכריכה באמצע כזה: זרוע, ביצה, מרור, חרוסת, כרפת, מרור.\n\n\n\n\n",
+            "\nהכוסות יהיו שלימות בלי שום פגימה, ומודחות יפה, ויחזיק לכל הפחות רביעית.\n\n\n\n\n",
+            "\nמנהגנו להלביש את הקיטל ויכינו גם כן מבעוד יום. ומי שהוא אבל רחמנא ליצלן אינו לובשו, אבל בהסיבה חייב. רק אם לא נהג אבילות כלל קודם יום טוב כגון שקבר מתו ביום טוב נוהגין שאינו מיסב. והלל אומר כי ההלל הוא חיוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nבן אצל אביו חייב בהסיבה, אבל תלמיד אצל רבו אינו צריך.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאף על פי שבכל שבת ויום טוב יכולין לקדש ולאכול מבעוד יום להוסיף מחול אל הקודש, בפסח אינו כן, לפי שמצות אכילת מצה הוא דוקא בלילה, כמו קרבן פסח דכתיב ביה ואכלו את הבשר בלילה הזה, וכן מצות ארבע כוסות היא דוקא בלילה. וכיון שגם הכוס של קידוש היא אחת מהארבע כוסות לכן אין מקדשין עד שהוא ודאי לילה. ילבוש את הקיטל וישב את עצמו על מושבו לעשות את הסדר. ומצוה לחלק לתינוקות שקדים ואגוזים וכדומה, כדי שיראו שינוי וישאלו, ועל ידי זה יתעוררו לשאול גם כן על מצה ומרור והסיבה. ותינוק ותינוקות שהגיעו לחינוך, דהיינו שהוא יודע מקדושת יום טוב, ומבין מה שמספרים מיציאת מצרים, נותנין לו גם כן כוס שישתה ממנו נוהגין למזוג כוס אחת יותר מן המסובין, וקורין אותה כוס של אליהו הנביא.\n\n\n\n\n",
+            "\nמשרת או אחד מבני ביתו ימזגו את הכוסות, וכן בכל פעם שמוזגין ימזגו הם ולא הוא בעצמו כדי להראות דרך חירות. ויזהיר לבני ביתו שישתו מכל כוס לכל הפחות את הרוב בפעם אחת ומכוס רביעי ישתו רביעית בפעם אחת, ויכוונו כולם למצות ארבע כוסות וסיפות יציאת מצרים ואכילת מצה ומרור, כי גם הנשים חייבות במצות אלו רק בהסבה אינן נוהגות. יעשה קידוש ככתוב בהגדה, וישתה בהסבת שמאל, וטוב אם אפשר לעשות כדעת הפוסקים לשתות כוס שלמה בכל הארבע כוסות.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר כך ירחוץ ידיו ולא יברך עליהן ומנגבן. וחותך מן הכרפס לעצמו ולכל בני ביתו לכל אחד פחות מכזית, וטובלין במי מלח ומברכין בורא פרי האדמה, ומכוונין לפטור בברכה זו גם את המרור, ואוכל גם כן בהסבת שמאל, אחר כך נוטל את המצה האמצעית וחולקה לשני חלקים ומניח את החלק הגדול אצל מושבו לאפיקומן. ונוהגין לכרכו במפה זכר למה שנאמר משארותם צרורות בשמלותם. ויש שמשימים אותו כך על שכמם זכר ליציאת מצרים, ולפי שהאפיקומן הוא ��מקום הפסח, לכן הוא חשוב ויהי החלק הגדול. והחלק הקטן מחזירו להקערה למקומו, ומגלה קצת את המצות, ומגביה את הקערה, ואומרים הא לחמא עניא די אכלו וכו' עד לשנה הבאה בני חורין. והאומרים כהא לחמא עניא לא יאמרו תיבת די.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר כך מוזגין כוס שניה והתינוק שואל מה נשתנה. ואם אין תינוק ישאל בן אחר או בתו או חברו או אשתו. ואחר כך אומרים עבדים היינו וכו' והנכון לפרש לבני ביתו דברי ההגדה בלשון שמבינים, ואם גם בעצמו אינו מבין לשון הקודש, יאמר מתוך ההגדה שהוא עם פירוש ולאחר כל פיסקא יאמר בשפה שמבין, ומכל שכן המאמר רבן גמליאל היה אומר וכו' שצריכין להבין את הטעם של פסח מצה ומרור. כשמגיע לוהיא שעמדה וכו' יכסה את המצות (שלא יראה פת בושתו, שמניחין אותו) ונוטלין את הכוסות בידיהם, ואומרים והיא שעמדה וכו' עד מידם. וחוזר ומגלה את המצות, וכשמגיע \"למצה זו\" נוטל את מחצה המצה שבקערה ומראה לבני ביתו, ואומר: מצה זו וכו' וכן \"במרור זה\" מגביה את המרור. אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלים וכו' לא יגביה את הזרוע שהוא זכר לפסח, שלא יהא נראה כאילו הקדישו לכך, וכשמגיע ללפיכך מכסה את המצות ונוטל כל אחד את הכוס בידו ומגביה עד שחותם גאל ישראל, ומברכין על הכוס בורא פרי הגפן ושותין בהסבת שמאל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר כך רוחצין ידיהם ומברכין על נטילת ידים ומברך המוציא על המצות. ולפי שביום טוב צריך לבצוע על שתי ככרות שלימות. ומצות אכילת מצה היא מן הפרוסה, לפי שהמצה נקראת לחם עוני ודרכו של עני בפרוסה, על כן בשעה שהוא מברך המוציא אוחז שתי המצות השלמות בידיו, והפרוסה ביניהן ומברך המוציא. ומניח את המצה התחתונה מידיו ואוחז רק בעליונה וגם בפרוסה, ומברך על אכילת מצה. ובוצע מן העליונה וגם מן הפרוסה מכל אחת כזית וכן הוא נותן לכל אחד מבני ביתו ואוכל שתיהם יחד בהסבה שמאלית, ואם קשה לו לאכלם בפעם אחת אוכל תחלה את כזית המוציא ואחר כך הכזית מן הפרוסה, רק שלא ישהה ביניהם כלל ויאכל שתיהן בהסבה. ונוהגין במדינות אלו, שבלילי פסח אין טובלין את המצה במלח לא של המוציא ולא של מצה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאינו יכול ללעוס מצה, מותר לשרותה במים לרככה. ובלבד שלא תהא נמחה לגמרי. ומי שהוא זקן או חולה ואינו יכולה לאכלה שרויה במים, יוכל לשרותה ביין או בשאר משקים. כששורין את המצה לצאת בה, צריכין ליזהר שלא לשרותה מעת לעת כי אז נחשבה כמבושל ואין יוצאין בה. וגם צריכין ליזהר בשאר דברים שלא יפסיד דין לחם עיין לעיל סימן מ\"ח סעיף ה'.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר כך נוטל כזית מרור וכן הוא נותן לכל אחד מבני ביתו, וטובלו בחרוסת ומנער את החרוסת מעליו, שלא יתבטל טעם המרור, ומברך על אכילת מרור ואוכלו בלא הסבה. אחר כך נוטל מן המצה בתחתונה גם כן כזית, וגם כזית מרור, ונכון לטבלו גם כן בחרוסת ולנערו מעליו, ומניח את המרור תוך המצה ואומר כן עשה הלל וכו' ואוכל בהסבה. שיעור כזית כתבנו בכללים שהוא כמו חצי ביצה, אמנם יש אומרים שהוא קצת פחות מכשליש ביצה, וכיון דמרור בזמן הזה מדרבנן, לכן מי שקשה עליו לאכול מרור יכול לסמוך על דעה זאת לאכול רק פחות קצת מכמו שליש ביצה ויברך עליו ומי שהוא חולה שאינו יכול לאכול מרור כלל, ילעוס על כל פנים קצת מהמינים שיוצאין בהם, או שאר עשב מר עד שירגיש טעם מרירות בפיו לזכר בעלמא בלא ברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר כך אוכלין הסעודה. ויש לאכול כל הסעודה בהסבה. נוהגין לאכול ביצים, והחכם עיניו בראשו שלא למלאות כר��ו, למען יוכל לאכול את האפיקומן כמצותו, ולא לאכילה גסה. ואין אוכלין בשר צלי בשתי הלילות אפילו של עוף, ואפילו בשלוהו ואחר כך צלאוהו בקדירה אין אוכלין. יש נוהגין שלא לאכול בלילות אלו שום טיבול, חוץ משתי טיבולים של מצוה, כדי שיהא ניכר שאלו הם לשם מצוה. לאחר גמר הסעודה אוכלין אפיקומן זכר לקרבן פסח שהיה נאכל בסוף הסעודה שיהא גמר כל השביעה, ויש לאכול כשני זיתים אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה שהיה נאכל עם הפסח, ועל כל פנים לא יפחות מכזית. ואוכלו בהסבה, ואחר האפיקומן אסור לאכול שום דבר. אחר כך מוזגין כוס שלישית לברכת המזון וצריך לדקדק בה אם היא נקיה משיורי כוסות, דהיינו אם אין בה שיורי יין ששרה בו מצה בשעת הסעודה כי אם אינו נקי צריך שטיפה והדחה ומצוה להדר שיהיה לו מזומן, אבל לא ילכו מבית לבית לצורך מזומן, כי כל אחד צריך לברך ברכת המזון במקום שאכל. ונוהגין שבעל הבית מברך בזימון שנאמר טוב עין הוא יבורך והוא מקרי טוב עין, שאמר כל דכפין ייתי ויכול וכו'. ואחר כך מברכין על הכוס ושותה בהסבה. ואסור לשתות בין כוס זאת לכוס רביעית.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר ברכת המזון מוזגין כוס רביעית, ונוהגין לפתוח את הדלת לזכר שהוא ליל שמורים, ואין מתייראין משום דבר, ובזכות האמונה יבא משיח צדקנו, והקדוש ברוך הוא ישפוך חמתו על עובדי כוכבים, ולכן אומרים שפוך חמתך וכו'. אחר כך מתחילין לא לנו ואומרים כסדר, וכשמגיע להודו אם הם שלשה אפילו עם אשתו ובניו שהגיעו לחינוך, יאמר הודו והשנים יענו כמו שאומרים בצבור. מן הכוס הרביעית צריכין לשתות רביעית שלם ומברכין אחריה ברכה אחרונה ואחר כך גומרין בסדר ההגדה ואחר הארבע כוסות אסור לשתות שום משקה רק מים. אם אין שינה חוטפתו יאמר אחר ההגדה שיר השירים, ונוהגין שאין קורין קריאת שמע שעל המטה רק פרשת שמע וברכת המפיל, להורות שהוא ליל שמורים מן המזיקין ואין צריך שמירה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאינו שותה יין כל השנה מפני שמזיק לו, אף על פי כן צריך לדחוק את עצמו לשתות ארבע כוסות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על רבי יהודה בן רבי אילעי שהיה שותה ארבע כוסות של פסח והיה צריך לחגור צדעיו עד שבועות, ומכל מקום יכול למוזגו במים או לשתות יין צמוקים או שישתה \"מעד\" (מי דבש) אם הוא חמר מדינה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נאבד האפיקומן, אם יש לו עוד מצה מאלו שנעשו לשם מצת מצוה, יאכל ממנו כזית ואם לאו יאכל ממצה אחרת כזית.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי ששכח לאכול את האפיקומן, אם נזכר קודם ברכת המזון אף על פי שכבר נטל מים אחרונים, או שאמר הב לן ונברך, אוכלו ואינו צריך לברך המוציא, ואף על גב דאסח דעתיה מלאכול לא חשיב היסח הדעת, כיון שמחוייב לאכול ואתכא דרחמנא קסמכינן, ומכל מקום יש לו ליטול ידיו ולא יברך על נטילת ידים. ואם לא נזכר עד לאחר ברכת המזון קודם שבירך בורא פרי הגפן על כוס שלישית יטול ידיו וגם כן לא יברך על נטילת ידים ויברך ברכת המוציא ויאכל כזית ואחר כך יברך ברכת המזון. ויברך על כוס שלישית וישתה, אבל אם לא נזכר עד לאחר שבירך בורא פרי הגפן על כוס שלישית ישתה את הכוס, ואם רגיל בפעם אחר לברך ברכת המזון בלא כוס יטול ידיו ויאכל אפיקומן ויברך ברכת המזון בלא כוס, אבל אם הוא נזהר לברך תמיד ברכת המזון על הכוס, ועתה לא יוכל לברך על הכוס, משום דהוי מוסף על הכוסות, ולכן לא יאכל אפיקומן, ויסמוך על המצה שאכל תחלה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nבליל שני של פסח מתחילין לספור ספירת העומר וסופרין מעומד. המצוה הוא לספור תיכף בתחילת הלילה אחר צאת הכוכבים, ובדיעבד זמנה כל הלילה. בבית הכנסת בלילי שבת ויום טוב סופרין לאחר הקידוש כדי להקדים קדושת היום. ובמוצאי שבת ויום טוב סופרין קודם הבדלה כדי לאחר יציאת היום. וכשחל יום טוב האחרון במוצאי שבת שאומרים קידוש והבדלה על כוס אחד סופרין גם כן קודם, כדי לאחר את ההבדלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי ששכח כל הלילה ולא ספר, יספור ביום בלא ברכה, ובלילות שאחר כך יספור בברכה. ואם שכח גם כל היום, יספור אחר כך בכל הלילות בלא ברכה. ואם נסתפק לו אם ספר בלילה או לא, אף על פי שלא ספר ביום שלאחריו, מכל מקום יכול לספור שאר הלילות בברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשואל מחברו בין השמשות או אחר כך כמה מונים היום, יאמר לו: אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו כמה מונים היום, אינו רשאי לברך אחר כך על הספירה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלכתחלה קודם שיברך, צריך לידע על מה הוא מברך דהיינו שידע כמה ימים הוא בספירה, ובדיעבד אם לא ידע ופתח ובירך על דעת שיספור כמו שישמע מחבירו גם כן יצא. וכן אם בירך על דעת לספור ארבעה ימים, ולאחר שבירך נזכר שצריך לספור חמשה, סופר חמשה ואין צריך לברך שנית. וכן אם טעה בספירה כגון שהיה צריך לומר ששה ימים ואמר חמשה ימים, אם נזכר מיד סופר כראוי, ואין צריך לברך שנית, אבל אם הפסיק קצת צריך לברך שנית.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכל יום טוב אם חל ליל ראשון בשבת שאין אומרים אז מערבית, אזי בליל שני אומרים המערבית מליל ראשון חוץ מפסח שאפילו חל ליל ראשון בשבת, מכל מקום בליל שני אומרים מערבית ששייך לו מפני שמדבר בקצירת העומר שהיה בליל זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבימי הספירה מתו תלמידי רבי עקיבא בל\"ג יום, ולכן נוהגין בימים אלו קצת אבלות שאין נושאין נשים ואין מסתפרים, ויש חילוקי מנהגים במספר ל\"ג ימים אלו. יש מקומות נוהגין שחושבין אותן מיום ראשון דספירה ולכן אוסרין עד ל\"ג בעומר, אך כשחל ראש חדש אייר בשבת, דיש בו שתי קדושות, קדושת שבת וקדושת ראש חדש אז מתירין לישא וכן להסתפר בערב שבת. וביום ל\"ג בעומר, וכן משם ואילך מתירין מפני שביום ל\"ג בעומר פסקו מלמות, ולכן מרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון. ואף שגם בו ביום מתו קצת, אמרינן מקצת היום ככולו. ולכן אין להסתפר או לישא עד לאחר שהאיר היום ולא מבערב. אך כשחל ל\"ג בעומר ביום ראשון מסתפרין בערב שבת שלפניו לכבוד השבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nויש מקומות שמתירין עד ראש חדש אייר ועד בכלל, שהן ששה עשר יום. ונשארים ל\"ג יום באיסור עד חג השבועות (ומסתפרין בערב החג) ומכל מקום ביום ל\"ג בעומר בעצמו מתירין (וכשחל ביום ראשון מתירין בערב שבת כמו שכתבנו לעיל) ויש מקומות שמתירין עד ראש חדש אייר ולא עד בכלל, וביום ראשון דראש חדש מתחיל האיסור, ויום ראשון דהגבלה הוא יום הל\"ג, ואמרינן בו מקצת היום ככולו ומותרין לישא ולהסתפר בהן. וגם היום ל\"ג בעומר מותרין (וכמו שכתבנו לעיל), וצריכין לנהוג בכל קהלה מנהג אחד, ולא ישנו לעשות מקצתן כך ומקצתן כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nהסנדק (הוא התופס את התינוק בשעת מילה) והמוהל ואבי הבן, מותרין להסתפר ביום שלפני המילה סמוך לערב קודם הליכה לבית הכנסת.\n\n\n\n\n",
+            "\nלעשות שידוכין אפילו בסעודה מותרין כל הימים, אך ריקודין ומחולות אסורין.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגים שלא לעשות מלאכה אחד אנשים ואחד נשים כל ימי הספירה משקיעת החמה עד לאחר ספירת העומר, ורמז לזה שנאמר שבע שבתות מלשון שבות, שבזמן הספירה דהיינו משקיעת החמה ואילך יש לשבות ממלאכה עד לאחר הספירה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבליל ראשון דשבועות מאחרין מלהתפלל ערבית עד צאת הכוכבים, שאם יתפללו קודם ויקבלו קדושת יום טוב, חסר מעט ממ\"ט ימי הספירה, והתורה אמרה שבע שבתות תמימות תהיינה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו, ותכלית התענית היא כדי לעורר את הלבבות, לפקח על דרכי התשובה, ותהי זאת לזכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזכרון הדברים האלה נשוב להיטיב, כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם. ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב מהן. כי אין העיקר בתענית, כמו שנאמר באנשי נינוה וירא אלהים את מעשיהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר, אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ואין התענית אלא הכנה לתשובה, לכן אותן אנשים שכשמתענים הולכים בטיול, ומבלים את היום בדברים בטלים תפסו את הטפל והניחו את העיקר.\n\n\n\n\n",
+            "\nואלו הן הימים: שלשה בתשרי בו נהרג גדליה בן אחיקם, שלאחר שחרב בית המקדש השאירו נבוכדנאצר בארץ ישראל, וישימהו לראש על ישראל, ועל ידי שנהרג גלו כלן, ונהרגו מהם לאלפים ונכבה גחלת ישראל הנשארת.\n\n\n\n\n",
+            "\nעשרה בטבת, סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק ומזה נמשך החורבן.\n\n\n\n\n",
+            "\nשבעה עשר בתמוז בו אירעו חמש צרות. נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר כמו שנאמר בתורה וזה היה בשבעה עשר בתמוז, ונתבטל קרבן התמיד, והובקעה העיר בחורבן בית שני. אף על גב דבחורבן הראשון הובקעה בתשעה לחדש דכתיב בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וגו' ותבקע העיר וגו' אבל בחורבן השני בשבעה עשר בו הובקעה העיר, וחורבן בית שני חמירא לן (ועוד איתא בירושלמי דגם בראשון היה בשבעה עשר אלא שמפני הצרות טעו בחשבון) ושרף הפוסטומוס הרשע את התורה. והועמד צלם בהיכל על ידי רשעי ישראל וזה גרם חורבנו וגליותנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nותשעה באב. בו ביום נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ ישראל, כי אז חזרו המרגלים ובכו ישראל בכיה של חנם ונקבע לבכיה לדורות. ובו ביום היה החורבן הגדול שנחרב בו בית המקדש הראשון וגם השני. ונלכדה העיר ביתר שהיתה עיר גדולה והיו בה אלפים ורבבות מישראל, ובו ביום חרש טורנוסרופוס את ההיכל ואת סביביו, ונתקיים הפסוק ציון שדה תחרש ועוד יש תענית צבור, תענית אסתר לקמן סימן קמ\"א סעיף ב'.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם חלו תעניתים אלו בשבת דוחין אותן לאחר השבת. אבל אם חל עשרה בטבת בערב שבת מתענין ומשלימין.\n\n\n\n\n",
+            "\nחתן שחל אחד מארבע תעניתים אלו בתוך שבעת ימי המשתה שלו, אף על גב שאלו הימים המה לו כמו רגל, מכל מקום חייב להתענות, כיון דהרגל שלו הוי רגל ביחיד, אתי אבילות ותענית הרבים ודחי לה, ועוד הא כתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.\n\n\n\n\n",
+            "\nחילוק יש בין שלשה תעניתים הראשונים לתשעה באב. בשלשה תעניתים הראשונים אוכלים בלילה שלפניהם עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא יישן שינת קבע, אבל אם יישן שינת קבע אסור אחר כך לאכול או לשתות, אלא אם התנה קודם שישן. ואם הוא רגיל לשתות לאחר השינה, אינו צריך להתנות על השתיה. ובתשעה באב צריכין להפסיק מבעוד יום שלפניו. שלשה תעניתים הראשונים, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ובתשעה באב אסורים בכול��. ומי שהוא בעל נפש ואדם בריא, יחמיר בכולן כמו בתשעה באב, ורק בנעילת הסנדל לא יחמיר משום חוכא וטלולא ובתשמיש המטה אם הוא ליל טבילה יקיים עונתו בשלשה תעניות הראשונות.\n\n\n\n\n",
+            "\nעוד יש קולא בשלשה תעניתים הראשונים, דעוברות ומניקות המצטערות פטורות מלהתענות, וכן חולה אף על פי שאין בו סכנה לא יתענה. ומכל מקום אף מי שמותר לו לאכול לא יענג את עצמו, אלא יאכל מה שהוא צריך לבריאות גופו, וכן הקטנים אף על פי שאין חייבים להתענות מכל מקום אם יש בהן דעת להתאבל, ראוי לחנכם שלא להאכילם רק לחם ומים להתאבל עם הצבור.\n\n\n\n\n",
+            "\nלרחוץ פיו במים בשחרית אסור בכל תענית צבור, והרוק אם אפשר לפלוט יפלוט, ואם אי אפשר בולעו אפילו ביום הכפורים שאינו מכוין להנאתו. לטעום המאכל אפילו יפלוט אסור בתענית צבור. אבל בתענית שהוא מקבל על עצמו מותר לטעום ולהפליט. וכן רחיצת הפה מותר בתענית יחיד.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה על כל עדת ישראל, שעל כל צרה שלא תבא יתענו ויתפללו על צרתם לפני ה' יתברך שמו ואם אין העת מוכשרת כגון הנרדפים שאינם רשאים להתענות שלא לשבר כחם, יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו. ונחשב להם כאלו התענו עתה, כדמצינו בדניאל, דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך, נשמעו דבריך.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכיון שבשבעה עשר בתמוז התחילו צרות החורבן, לכן נוהגין קצת אבלות מיום זה עד אחר תשעה באב. וראוי לכל ירא שמים לעשות תיקון חצות בכל יום לאחר חצות היום. אין נושאין נשים אפילו מי שעדיין לא קיים מצות פרו ורבו, אבל לעשות שידוכין אפילו בסעודה מותר עד ראש חדש אב. ומראש חדש ואילך אף על גב דמותר גם כן לעשות שידוכין, מכל מקום אסור לעשות סעודה, אך יכולין לאכול מיני מרקחת וכדומה. ישראל שפרנסה שלו בכלי זמר מותר לזמר בבית אינו יהודי בכדי פרנסתו עד ראש חדש. אבל מראש חדש עד אחר התענית אסור ויום שבעה עשר בתמוז עצמו גם כן אסור. וכן עשרה בטבת ויש נוהגין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משבעה עשר בתמוז עד אחר תשעה באב, אם לא בשבת או סעודת מצוה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שאין מברכין שהחיינו בימים אלו, ולכן אין קונין ואין לובשין בגד חדש משום דהיה צריך לברך שהחיינו, ועל פדיון הבן מברכים שהחיינו שלא להחמיץ את המצוה ועל פרי יש להקל לברך שהחיינו בשבת, או אפילו בחול אם לא ימצא פרי זו לאחר תשעה באב. לא יכו התלמידים או הבנים בימים אלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן נוהגין שאין מסתפרין בימים אלו, לא שערות הראש ולא שער הזקן ולא כל שער שבגופו, ואסור לגדולים לספר את הקטנים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשפה העליונה שבזקן, כל שמעכב את האכילה נראה לי דיש להתיר לגלחו עד השבוע שחל בה תשעה באב, אבל בשבוע שחל בה תשעה באב יש לאסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nקציצת הצפרנים אין לאסור רק בשבוע שחל בו תשעה באב. ואשה לצורך טבילתה מותרת גם אז, כן המוהל יכול לתקן צפרניו לצורך הפריעה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשלש שבתות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב מפטירין ג' דפורענותא שהן דברי ירמיהו, שמעו דבר ה', חזון ישעיהו, וסימנם דש\"ח. אם טעה וקרא בשבת הראשון ההפטרה של פרשה דיומא. מפטירין בשבת הבא דברי ירמיהו וגם שמעו, מפני שהן סמוכות זו לזו. חל ראש חדש אב להיות בשבת מפטירין השמים כסאי. ויש מקומות שמפטירין שמעו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמשנכנס אב ממעטין בשמחה. אין בונין בנין של שמחה או בנין שהוא רק לרוחה, ואם קצץ ��ם אינו יהודי לצייר לו את הביתו, אם יכול לפייסו בדבר מועט שימתין עד אחר תשעה באב נכון הדבר ואם לאו מותר. ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי אינו יהודי, לשתמיט מיניה משום דריע מזליה, אם אפשר ישתמט כל החדש ולכל הפחות עד לאחר תשעה באב. אין מקדשין את הלבנה עד לאחר תשעה באב.\n\n\n\n\n",
+            "\nמנהג בכל ישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בתשעה ימים שמן ראש חדש עד לאחר תשעה באב, ואסור אפילו בתבשיל שנתבשל בו בשר או שיש בו שומן ואפילו בשר עוף אסור, ואך מי שמאכלי חלב מזיקין לו יכול לאכול בשר עוף, ולצורך חולה הכל מותר, ומכל מקום אם אינו קשה לו, יש לו להפסיק שלא לאכול מן ז' באב ולהלן. וכן נוהגין קצת יולדות למנוע מבשר ויין מז' באב ואילך, כי באותו היום נכנסו העובדי כוכבים להיכל ובסעודת מצוה כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכתא גם כן מותרין בבשר ויין. וחוץ מאבותיו ואחיו ובניו, וחוץ מאלו שיש להם שייכות במצוה יכול להזמין עוד עשרה אנשים לריעות. אבל אם רק אותם שגם בפעם אחרת היו באין אליו אל המשתה. וכל זאת מותר אפילו בערב תשעה באב קודם חצות היום אבל לא אחר כך. והסעודה שנוהגין לעשות בלילה שלפני המילה אינה סעודת מצוה ואסורין בבשר ויין אלא יש לעשותה במאכלי חלב. וכוס של הבדלה במוצאי שבת, אם יש תינוק שישתה רוב הכוס נותנין לו, ואם לאו יכול המבדיל בעצמו לשתות.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן אין מכבסין בתשעה ימים אלו. ואפילו חלוק או בגד שאינו רוצה ללבשו עד אחר התענית, ואפילו לתתם לכובס אינו יהודי אסור וישראלית מותרת לכבס בגדי אינם יהודים ומכל מקום בשבוע שחל בה תשעה באב יש לה ליזהר. וכן אסור בתשעה ימים אלו ללבוש או להציע אפילו המכובסין מקודם, רק לכבוד שבת מותר ללבוש בגדי פשתן, ולהציע על השלחנות לבנים, ולהחליף מטפחות הידים (מגבות) כדרך שעושין בשאר שבתות. אבל סדינים לבנים אסור להציע. ואשה שצריכה ללבוש לבנים, לספור שבעה נקיים מותרת לכבס וללבוש, וכן המטפחות שמלפפין בהן את התינוקות, שמלכלכין אותן תדיר מותר לכבסן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין עושין בתשעה ימים אלו בגדים חדשים או מנעלים חדשים או לארוג אנפלאות אפילו על ידי אומן אינו יהודי. ולצורך גדול כגון לנשואין שיהיו מיד אחר תשעה באב מותר על ידי אומן אינו יהודי אבל לא על ידי ישראל, וקודם ראש חדש מותר בכל ענין לתתן אפילו לאומן ישראל, ומותר לו לעשותן אפילו אחר כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nנשים שנוהגות שלא לסדר החוטין לאריגה משום דזה נקרא \"שתי\" וכיון שבטל אבן שתיה שהיה בבית המקדש החמירו עליהן בזה, אסור להתיר להן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין רוחצין בתשעה ימים אלו אפילו בצונן, אך לרפואה כגון יולדת או מעוברת שקרובה ללדת שטוב לה לרחוץ, וכן אדם חלוש שצוה אותו הרופא לרחוץ, מותרין לרחוץ אפילו בחמין וכן נדה רוחצת וטובלת כדרכה, ואם טובלת בלילה שאחר תשעה באב ואי אפשר לרחוץ, אזי יכולה לרחוץ בערב תשעה באב, וכן כשלובשת לבנים יכולה לרחוץ מעט כדרכה, כיון שאינה עושה לתענוג.\n\n\n\n\n",
+            "\nראש חדש אב שחל בערב שבת, מי שרגיל לרחוץ בחמין בכל ערב שבת מותר גם עתה לרחוץ אפילו בחמין. אבל בערב שבת חזון אסור לרחוץ בחמין אפילו למי שרגיל בכך כי אם פניו ידיו ורגליו. וכן מי שרגיל בחפיפת הראש כל ערב שבת מותר לו גם עתה, אך לא בבורית (סבון), ולא במי אפר, ומי שרגיל לטבול כל ערב שבת מותר לו גם עתה לטבול בצונן, אבל מי שמבטלה לפעמים אסור לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל שחל יום שלשים שלו בי\"ח בתמוז או אחר כך עד ערב ראש חדש אב מותר לו להסתפר. אבל מראש חדש ואילך גם בכהאי גונא אסור בכבוס ובתספורת.\n\n\n\n\n",
+            "\nמילה שהוא בתשעה ימים אלו, נוהגין שהמוהל והסנדק ואבי הבן לובשין בגדי שבת, אבל המכניס את התינוק לחדר המילה אסור, אך האשה המכנסת את התינוק נוהגת ללבוש בגדי שבת כיון שזהו כל מצותה, וגילוח יש להם להתיר קודם שבת חזון אבל אחר כך אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nכבר כתבנו בסעיף ו' כי בשבת חזון לובשין בגדי פשתן לבן, דהיינו הכתונת ופוזמקאות שאינן אלא מפני הזיעה, אבל שאר בגדי שבת תליא במנהג המקומות, אם להחליפן או לא. ובבית הכנסת מחליפין את הפרוכת והמפות והמעילים בשבת חזון אך לא בשבת שחל בו תשעה באב.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין בשבת חזון לקרות למפטיר את הרב שהוא יודע לקונן ולא יעלה אז לשלישי.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nברית מילה וכן פדיון הבן שחל בערב תשעה באב עושין הסעודה קודם חצות היום.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יטייל בערב תשעה באב. ונוהגין שלא ללמוד אחר צהרים כי אם בדברים שמותרים ללמוד בתשעה באב.\n\n\n\n\n",
+            "\nבענין סעודה המפסקת יש כמה דינים, והמנהג הישר הוא לאכול קודם מנחה סעודת קבע. ואחר כך מתפללין מנחה ואין אומרים תחנון, משום דתשעה באב איקרי מועד דכתיב קרא עלי מועד וסמוך לערב יושבין על הארץ ואין צריכין לחלוץ המנעלים, ולא ישבו שלשה יחד שלא יתחייבו בזימון. ואוכלין רק פת עם ביצה מבושלת קשה וקרה וטובלין קצת פת באפר ואוכלין וצריך ליזהר להפסיק מבעוד יום.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שמתענה כל ימות השנה שני וחמישי ואירא בו ערב תשעה באב ישאל על נדרו, מי שיש לו יארצייט בערב תשעה באב, יתנה בפעם הראשון שלא להתענות רק עד אחר חצות היום. ויתפלל מנחה גדולה דהיינו חצי שעה לאחר צהרים ויאכל סעודה, ואחר כך סמוך לערב יאכל סעודה המפסקת.\n\n\n\n\n",
+            "\nבין השמשות אסור בכל מה שאסור בתשעה באב ולכן צריכין לחלוץ את המנעלים קודם בין השמשות.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nערבית נכנסין לבית הכנסת וחולצין המנעלים (כמו שכתבנו בסוף סימן הקודם) ונוהגין להסיר את הפרוכת מארון הקודש. משום דכתיב בצע אמרתו. ואין מדליקין רק נר אחד לפני השליח צבור ומתפללין ערבית בנחת ודרך בכי כאבלים, ואין אומרים נחם עד למחרת במנחה. ואחר תפלת שמונה עשרה אומרים קדיש שלם עם תתקבל, ויושבים לארץ ומדליקין קצת נרות רק בכדי שיוכלו לומר איכה וקינות, ואומרים איכה וקינות גם כן בנחת ודרך בכי, ומפסיק באיכה מעט בין כל פסוק ופסוק. ומעט יותר בין כל איכה ואיכה. ובכל איכה מגביה השליח צבור קולו קצת יותר, ופסוק האחרון שבכל איכה אומרים בקול רם, וכשמגיע לפסוק השיבנו וגו' אומרים אותו הקהל בקול רם. ואחר כך מסיים השליח ציבור, וחוזר הקהל ואומרים השיבנו וגו' בקול רם וכן השליח צבור. ואחר כך אומרים ואתה קדוש וקדיש שלם בלא תתקבל, לפי שאמר באיכה שתם תפלתי. וכן למחר בשחרית מדלגין תתקבל עד למנחה. גם מי שהוא ביחידות שאין לו מנין אומר איכה וקינות.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש לאדם להצטער בענין משכבו, שאם רגיל לשכב על שני כרים ישכב עתה על אחת. ויש נוהגין לשכב בליל תשעה באב על הארץ. ומשים אבן תחת ראשו זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום וגו' שראה את החורבן ואמר מה נורא וגו' והכל לפי מה שהוא אדם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשחרית אין מניחין תפילין משום דתפילין נקראים פאר. וגם אין לובשין טלית גדול משום דכתיב בצע אמרתו ומתרגמינן בזע פורפירא דיליה, אלא לובשין טלית קטן בלא ברכה, ומשכימין קצת לבית הכנסת. ואין מדליקין נר תפלה כלל, ומתפללין גם כן בנחת ודרך בכי, ואומרים מזמור לתודה, השליח צבור בחזרת התפלה אומר עננו בין גואל לרופא. כמו בכל תענית צבור ואינו אומר ברכת כהנים ולאחר התפלה אומר חצי קדיש ואין אומרים לא תחנון ולא אל ארך אפים משום דאקרי מועד, ומוציאין ספר תורה וקורין כי תוליד בנים וגו' תלתא גברי. ונכון שהעולה יאמר בלחש קודם הברכה ברוך דיין אמת. אחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש ומפטירין אסוף אסיפם בניגון איכה מחזירין את הספר תורה. ויושבים על הארץ ואומרים קינות ויש להאריך בהם עד סמוך לצהרים, אחר כך אומרים אשרי ואין אומרים למנצח אלא ובא לציון וגו' ומדלגין את הפסוק ואני זאת וגו' לפי שהיה נראה כמקיים ברית על הקינות, ועוד דלא שייך לומר ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך וגו' כיון שהכל בטלים ואסורים בדברי תורה. אבל בבית האבל בכל השנה חוץ מתשעה באב אומרים אותו, שאף על פי שהאבל בטל מדברי תורה, המנחמים אינן בטלין, ואומרים ואתה קדוש וגו' ואומרים קדיש שלם בדילוג תתקבל, עלינו קדיש יתום. ואין אומרים לא שיר היחוד ולא שיר של יום ולא פטום הקטורת. ונכון שכל אחד יקרא אחר כך מגילה איכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש אבל בעיר הולך לבית הכנסת בלילה וגם ביום עד שיגמרו הקינות, ומותר לו לעלות ולקרות ההפטרה שהרי כולם אבלים הם.\n\n\n\n\n",
+            "\nדברי תורה משמחין את הלב שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, ולכן אסור בתשעה באב ללמוד תורה כי אם בדברים שמעציבין את לבו כגון בספר ירמיה בדברים הרעים שבו ופסוקי נחמה שבו ידלג, וכן פורעניות על אומות העולם שכתובים שם ידלג, וכן מותר ללמוד בספר איוב ומדרש איכה וגמרא פרק אלו מגלחין, דמיירי בדיני אבל ומנודה, ובהגדה דפרק הניזקין וירושלמי סוף מסכת תענית דמיירי מחורבן ואף באלו שהוא מותר ללמוד אסור לעיין בהם איזה קושיא ותירוץ או דרוש, כי משמחים את הלב, וכל מה שמותר האדם ללמוד בעצמו מותר ללמוד גם עם תינוקות. מותר לקרות כל סדר היום אפילו איזהו מקומן, וסדר מעמדות אין לומר אפילו מי שרגיל לאמרו בכל יום.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו עוברות ומניקות אף על פי שמצטערות הרבה, צריכות להשלים התענית אם לא במקום שיש לחוש חס ושלום לסכנה. אבל חולה אף על פי שאין בו סכנה יש להקל שלא ישלים התענית רק יתענה איזה שעות ומכל שכן אם הוא חלוש בטבעו. ויולדת לאחר שבעה ימים עד שלשים יום נמי דינה כחולה שאין בו סכנה אף על פי שאינה חולה. אך אם מרגשת בעצמה שהיא בריאה לגמרי והתענית לא יזיק לה יש לה להשלים. ואלו שצריכין לאכול בתשעה באב לא יתענגו במאכלים אלא בכדי צורך בריאות הגוף.\n\n\n\n\n",
+            "\nרחיצה אסורה בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו לתוך מים אסור, ואינו אסור רק רחיצה של תענוג, אבל שלא לתענוג מותר, ולכן רוחץ ידיו בשחרית, ויזהר שלא ירחוץ רק אצבעותיו שזהו עיקר הרחיצה בשחרית, מפני שרוח רעה שורה על האצבעות. ולאחר שנגבם קצת ועידין לחות קצת מעבירן על עיניו, ואם עיניו מלוכלכות ודרכו לרחצם במים, רוחתם גם עתה כדרכו ואינו חושש וכן אם היו ידיו מלוכלכות בטיט וכדומה מותר לרחוץ במקום המלוכלך, וכן כשעושה צרכיו מותר לרחוץ ידיו קצת כדרכו תמיד וכן לתפלת מנחה ירחוץ אצבעותיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנשים המבשלות וצריכות להדיח המאכלים מותרות דהא אין מתכוונות לרחיצה, ההולך לצרכי מצוה ואין לפניו דרך אחר רק לעבור במים, עובר במים בין בהליכתו בין בחזירתו ואינו חושש, אבל אם הולך בשביל ממונו, בהליכתו מותר ובחזירתו אסור, הבא מן הדרך ורגליו כהות מותר לרחצם במים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאף על פי שאינו אסור כי אם רחיצה של תענוג מכל מקום אשה שחל טבילתה בליל תשעה באב לא תטבול כיון דאסורין בתשמיש.\n\n\n\n\n",
+            "\nסיכה גם כן אינה אסורה אלא של תענוג, אבל מי שיש לו חטטין או לצורך שאר רפואה מותר לסוך.\n\n\n\n\n",
+            "\nנעילת הסנדל אינו אסור אלא של עור, אבל של בגד וכדומה אם אינו מחופה בשולים בעור מותר. ההולכים בין האינם יהודים נוהגים ללבוש מנעלים שלא יהיו ללעג. ויש ליתן עפר בתוך המנעלים ומכל מקום בעל נפש יחמיר על עצמו. והיושבים בחניות ודאי אסורים המהלך בדרך רחוקה ברגליו כיון שהוא טורח גדול לא אסרו חכמינו זכרונם לברכה ומותר בנעילת הסנדל, אך כשמגיע לעיר חולץ, ואם יושב בעגלה אסור בנעילת הסנדל.\n\n\n\n\n",
+            "\nתשמיש המטה אסור ויש להחמיר אפילו בנגיעה באשתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לשאול בשלום חברו בתשעה באב ואפילו לומר: צפרא טבא וכיוצא בו אסור. ואם עם הארץ או אינו יהודי שואלין בשלומו משיב בשפה רפה שלא יקפידו עליו, וכן אסור לשלוח דורון לחברו שזהו בכלל שאילת שלום.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יטייל בשוק שלא יבא לידי שחוק ושמחה. עישוק טאבאק יש אוסרין ויש מתירין לאחר צהרים בצנעא תוך ביתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבענין מלאכה אנו נוהגין שכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת, אפילו אינו מעשה אומן אלא מעשה הדיוט אסורין בלילה וביום עד צהרים, אבל דבר שאין בו שיהוי כגון הדלקת נרות וקשירה וכיוצא בו מותר, ולאחר צהרים עושין כל המלאכות, וכן משא ומתן נוהגין לאסור קודם צהרים, ולאחר צהרים מתירין, אבל מי שהוא ירא שמים, יש לו להחמיר כל היום בין במלאכה בין במשא ומתן, שלא יסיח דעתו מן האבילות, ועל ידי אינו יהודי מותר לעשות כל מלאכה. דבר האבד מותר לעשות גם בעצמו. לחלוב הפרות טוב לעשות על ידי אינו יהודי ואם אי אפשר מותר בעצמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שאין יושבין על ספסל לא בלילה ולא ביום עד לאחר צהרים, כי אם על הארץ ואחר צהרים מותרין, אבל שאר דברים האסורים אסורים עד צאת הכוכבים.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שלא להכין צרכי סעודה עד אחר צהרים אבל לצורך מצוה מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש תינוק למול מלין אותו אחר שגמרו את הקינות, ואבי הבן ואמו והסנדק והמוהל מותרין ללבוש בגדי שבת לכבוד המילה ואחר כך פושטין אותן, ומדליקין נרות לכבוד המילה. והכוס נותנין לתינוק לשתות.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמנחה מניחין טלית ותפילין בברכות ואומרים שיר של יום ושאר הדברים שחסרו בשחרית, ואומרים אשרי, חצי קדיש וקורין בתורה ומפטירין כמו בשאר תענית צבור, ומכניסין את הספר תורה ואומר השליח צבור חצי קדיש ומתפללין שמונה עשרה ואומר נחם בברכת ולירושלים, ואם שכחו שם אומרו אחר עננו ולא יסיים ברוך מנחם וכו' אלא כי אתה שומע וכו', ואם גם שם לא נזכר עד לאחר שאמר ברוך אתה ה' גומר הברכה שומע תפלה ומתפללין כסדר ואין צריך לחזור. השליח צבור בחזרת התפלה אומר ברכת כהנים ואחר התפלה קדיש שלם תתקבל, וחולצין התפילין ומתפללין מעריב, ואם הלבנה זורחת מקדשין אותה, ועיין לעיל סימן צ\"ז סעיף י\"א שצריכין לטעום תחלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nתניא בז' באב נכנסו הגוים להיכל, ואכלו ושתו וקלקלו בו שביעי, שמיני, ותשיעי לעת ערב הציתו בו את האש. והיה דולק והולך עד יום העשירי עד שקיעת החמה. והא דלא קבעו את התענית ליום העשירי, אף שרובו של היכל נשרף בו, מפני שהתחלת הפרעניות חמיר טפי. ואיתא בירושלמי ר' אבין התענה תשיעי ועשירי, ר' לוי התענה תשיעי וליל עשירי, מפני שלא היה בו כח להתענות כל היום העשירי התענה רק הלילה. ואנו תש כחנו ואין מתענין רק תשיעי לבד. אך מחמירין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ולא ביום העשירי עד חצות היום כי אם בסעודת מצוה. וכן אין לברך שהחיינו גם אין לרחוץ ולא להסתפר ולכבס עד חצות יום העשירי ומי שמחמיר על עצמו בכל הדברים הנזכרים כל יום העשירי הרי זה משובח. אם יום העשירי חל בערב שבת מותר לרחוץ ולהסתפר ולכבס מיד בשחרית מפני כבוד השבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nיולדת אף שמתענה לאחר שבעה ללידתה מותרת ליל עשירי בבשר ויין.\n\n\n\n\n",
+            "\nנכון שלא לשמש מטתו ליל עשירי, אם לא כשהוא ליל טבילה או שהוא יוצר לדרך או בא מן הדרך.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nתשעה באב שחל באחד בשבת או שחל בשבת ונדחה לאחד בשבת, אוכלין בשר ושותין יין. ואפילו בסעודה שלישית שלאחר מנחה מותר בכל. אך לא ישב אז בסעודת חברים, אם חל ברית מילה יעשו הסעודה קודם מנחה. אבל מותר לאכול עם בני ביתו ויכול לברך במזומן וצריך להפסיק מבעוד יום כי בבין השמשות אסור באכילה ושתיה ורחיצה, אך המנעלים לא יחלוץ עד לאחר ברכו, והשליח צבור קודם שמתחיל והוא רחום כדי שלא לבלבל דעתו ויאמר מתחלה ברכת המבדיל בין קודש לחול בלא שם ומלכות.\n\n\n\n\n",
+            "\nליל שבת שחל בו תשעה באב אסור בתשמיש המטה אם לא כשחל אז ליל טבילתה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאומרים אב הרחמים ומזכירין נשמות בשחרית, אבל במנחה אין אומרים צדקתך צדק.\n\n\n\n\n",
+            "\nתשעה באב שחל בשבת יש להחמיר שלא ללמוד כי אם דברים המותרים ללמוד בתשעה באב ולכן אין אומרים פרקי אבות, אבל לקרות הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום מותר, ומכל שכן קודם חצות היום, ואם חל בערב תשעה באב אסור לאחר חצות היום בלימוד כמו בשאר תשעה באב.\n\n\n\n\n",
+            "\nקודם ערבית אין אומרים למנצח בנגינות, ואין אומרים ויהי נועם קודם ואתה קדוש משום דנתיסד על הקמת המשכן ועתה נחרב. וגם אין אומרים ויתן לך ואין מברכין את הבנים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמשתחשך כשהוא רואה את הנר מברך בורא מאורי האש, ובשמונה עשרה אומרים אתה חוננתנו אבל אין מבדילין על הכוס עד מוצאי תשעה באב ואז הוא מבדיל על הכוס אבל אינו מברך לא על הבשמים ולא על הנר אפילו לא בירך עליו במוצאי שבת ויזהיר לבני ביתו, שלא יעשו מלאכה עד שיאמרו המבדיל בין קודש לחול בלא שם ומלכות. ואם שכח לומר אתה חוננתנו אין צריך לחזור אלא גומר תפלתו שהרי יבדיל במוצאי תשעה באב על הכוס. ולא יטעום קודם ואם צריך לעשות מלאכה יאמר תחלה המבדיל בין קודש וכו' בלא שם ומלכות.\n\n\n\n\n",
+            "\nתשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, בלילה שלאחר התענית אסורין בבשר וביין כמו בשאר תשעה באב מפני אבילות היום אבל למחר מותרין מיד בכל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש מילה בתשעה באב שנדחה מותר לבעלי הברית דהיינו אבי הבן ואמו והמוהל והסנדק להתפלל מנחה גדולה דהיינו חצי שעה אחר צהרים ואז מותר להבדיל על הכוס ולאכול ולרחוץ, אבל סעודה לא יעשו עד הלילה וכן בפדיון הבן בזמנו האב והכהן לא ישלימו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמשחרב בית המקדש תקנו חכמינו זכרונם לברכה שבכל שמחה יהא בה זכר לחורבן כמו שנאמר אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, וגזרו שלא יבנה לו ישראל בנין מסוייד ומצוייר כבנין המלכים. ולא יס��ד את כל ביתו בסיד אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומניח בו אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד כדי לזכור החורבן, ומה שלא נהגו כן עתה לא ידענו טעם ברור.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן תקנו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים אפילו סעודת מצוה לא יתן כל התבשילין הראויין לסעודה, וכן האשה לא תתקשט בכל תכשיטיה בפעם אחת, והחתן קודם חופתו נותנים אפר על ראשו במקום הנחת תפילין, והמכסה שמכסין בה את הכלה לא יהיו בה חוטי כסף או זהב, גם נוהגין שבשעת כתיבת התנאים אחר קריאתן שוברין קדרה לעשות זכר לחרבן אבל יש ליקח קדרה שבורה, ותחת החופה שובר החתן כלי זכוכית וזה יכול להיות כוס שלמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן גזרו שלא לשמוע שום כלי שיר ואפילו שיר בפה ואין לשורר בסעודות אלא הזמירות שנתקנו כמו בשבת אבל פיוטים אחרים אסור לשורר.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשמר לך מלראות קניגנאות של עובדי כוכבים וכן מחולתם או שום דבר על שמחתם ואם תשמע קולם שמחים, תאנח ותצער על חורבן ירושלים ותתפלל להקדוש ברוך הוא עליה ואפילו לקניגנאות של ישראל אסור ללכת משום דהוי מושב לצים. וכל מיני שמחה אסור אלא לשמח חתן וכלה מותר בין בשיר בין בפה בין בכלים וגם שם אין לשמוח ביותר ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה אפילו בשמחה של מצוה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכשם שמצוה על הצבור להתענות ולהתפלל על כל צרה שלא תבא, כך מצוה על כל יחיד שאם באה עליו חס ושלום איזה צרה כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו או שהוא תועה בדרך או חבוש בבית האסורים על ידי עלילה מצוה עליו שיתענה ויתפלל אל ה' ויבקש רחמים מאתו יתברך שמו שיושיע לו, ודבר זה מדרכי תשובה הוא, שלא יאמר האדם חס ושלום מקרה היא הצרה, שנאמר והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי פירוש כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף עליכם חמת אותו קרי, אבל צריך האדם לדעת כי בחטאיו הביא עליו האלהים את כל הרעה הזאת ויפשפש במעשיו, וישוב אל ה' וירחמהו.\n\n\n\n\n",
+            "\nיחיד שהוא רוצה להתענות צריך לקבל עליו ביום שלפניו בתפלת המנחה דהיינו בברכת שמע קולנו יהרהר בלבו שהוא מקבל עליו להתענות, וקודם יהיו לרצון יאמר רבון העולמים הרי אני לפניך בתענית וכו' (כמו שנדפס בסידורים) ואף על פי שאוכל ושותה אחר כך עד שיעלה עמוד השחר אין בכך כלום. וכן אם רוצה להתענות איזה ימים זה אחר זה אף על פי שיאכל וישתה בלילות שביניהם סגי בקבלה אחת, אבל אם מקבל עליו איזה ימים שאינן רצופין כגון שני, חמישי ושני יש לקבל עליו כל יום במנחה שלפניו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהוא רגיל להתענות בעשרת ימי תשובה או ביום ראשון דסליחות וערב ראש השנה אינו צריך לקבלם שהם מקובלים מכח המנהג. וכן תענית חלום אינו צריך קבלה, וכן תענית שני חמישי ושני של אחר פסח וסוכות אם ענה אמן אחר המי שבירך והיה דעתו להתענות די בכך ואינו צריך קבלה אחרת ומכל מקום אם מתחרט ואינו רוצה להתענות רשאי כיון שלא קיבל עליו בפירוש ולא הוציא בפיו שהוא רוצה להתענות.\n\n\n\n\n",
+            "\nאף אם לא קבל עליו את התענית בפיו אלא בהרהור קבל עליו וגמר בדעתו להתענות למחר ואפילו שלא בשעת תפלת מנחה אלא קודם תפלת מנחה או אחר כך בעוד שהוא יום הוי קבלה וחייב להתענות.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל השרוי בתענית לא ינהג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהא שמח וטוב לב אלא דואג ואונן כמו שנאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבתענית יחיד מותר לרחוץ את פיו במים שחר��ת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם קבל עליו סתם להתענות חייב להשלים עד צאת הכוכבים אפילו בערב שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמתענה ומפרסם את עצמו להתפאר הוא נענש על כך, אבל אם מפצירין בו לאכול מותר לגלות שהוא מתענה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמתענה אפילו תענית יחיד בין תענית נדבה בין תענית חלום אומר בתפלת המנחה בשמע קולנו עננו כמו בתענית צבור (ואף על פי שהוא יחיד אומרו בלשון רבים ואל ישנה ממטבע שטבעו חכמים) וקודם יהיו לרצון אומר רבון העולמים וכו'.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנדר להתענות יום אחר או עשרת ימים ולא פרט איזה יום או ימים, אלא שאמר סתם. אף על פי שקבל עליו בשעת מנחה להתענות למחר, אם אירע לו לצורך גדול כגון שקורין אותו לסעודת מצוה אף על פי שאינו שייך להסעודה, או שאדם גדול מפציר בו לאכול וקשה לו לסרב כנגדו או שהוא מצטער, הרי זה לוה תעניתו ויכול לאכול היום אף על פי שכבר התחיל להתענות ומתענה תחת יום זה יום אחר. ודוקא בענין זה דמה שקבל עליו התענית היה רק בשביל לקיים את הנדר אבל אם לא נדר מתחלה רק שקיבל עליו בשעת מנחה להתענות למחר, אפילו מצטער אחר כך הרבה אינו רשאי ללוות תעניתו לפרעו ביום אחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן אם בשעת נדרו פרט ימים ידועים וגם קיבל עליו בשעת מנחה שוב אינו יכול ללות תעניתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שקיבל עליו להתענות ומצטער הרבה בתעניתו יכול לפדותו בממון כפי עשרו ונותן את הדמים לעניים אבל בתענית שמחמת נדר לא מהני פדיון, וכן בתענית שגזרו הצבור לא מהני פדיון אלא אם כן התנו כן הצבור.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנדר להתענות שני, חמישי ושני, מותר לו להחליף ולהתענות חמישי, שני וחמישי אבל לא ימים אחרים כי מסתמא היתה כוונתו להם מפני שהם יומי דדינא.\n\n\n\n\n",
+            "\nתענית שני, חמישי ושני שלאחר פסח ושלאחר סוכות וכן בעשרת ימי תשובה שלא קבלו בשעת מנחה אלא שהוא מתענה מכח המנהג, ואפילו כוון בשעת עניית אמן על מי שבירך כל שלא קבלו בשעת מנחה אם אירע ברית מילה או פדיון הבן או שאר סעודת מצוה, מצוה לאכול ואינו צריך התרה. כי כל המתענה בימים אלו על דעת המנהג הוא מתענה, והמנהג לא נתיסד להתענות במקום סעודת מצוה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמקום שמותרין לאכול בסעודת מצוה נפסק התענית לגמרי ומותר לאכול אחר כך גם בביתו אבל קודם הסעודה אסור לאכול, רק אבי הבן ביום המילה והסנדק יכולין לאכול גם לפני הסעודה כיון שהוא כמו יום טוב להם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל אם אכל שלא בהיתר ביום התענית בין בשוגג בין במזיד חייב להשלים את התענית גם לאחר האכילה. ויש לו להתענות אחר כך שני, חמישי ושני לכפרה על מה שאכל ביום התענית ומכל שכן אם היה יום התענית מחמת נדר שצריך להשלים נדרו אחר כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nיחיד המתענה על צרתו ועברה. או שמתענה בשביל חולה ונתרפא או מת, צריך להשלים כל התעניות שקבל עליו. וכן אם קבל עליו תעניות או שאר מצוה עד שיעשה בנו בר מצוה ומת הבן קודם, צריך הוא לקיים את נדרו עד השעה שהיה ראוי להיות בנו בר מצוה, אבל אם נודע לו שקודם שקבל עליו להתענות כבר עברה הסבה דהוה קבלה בטעות, אינו צריך להשלים.\n\n\n\n\n",
+            "\nיפה תענית עם התשובה לבטל חלום רע כאש לנעורת, ודוקא בו ביום, ומכל מקום אינו מחויב להתענות דאמר שמואל החלומות שוא ידברו, אבל מחוייב לעשות תשובה ויעסוק כל היום בתורה ותפלה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמראש חדש אלול עד אחר יום הכפורים המה ימי רצון. ואף כי בכל השנה הקדוש ברוך הוא מקבל תשובה מן השבים אליו בלב שלם, מכל מקום ימים אלו מובחרים יותר ומזומנים לתשובה להיותם ימי רחמים וימי רצון, כי בראש חדש אלול עלה משה אל הר סיני לקבל לוחות שניות ונשתהה שם ארבעים יום וירד בעשירי בתשרי שהיה אז גמר כפרה. ומן אז הוקדשו ימים אלו לימי רצון ויום עשירי בתשרי ליום הכפורים ומנהג ברוב המקומות להתענות בערב ראש חדש אלול ולעשות סדר יום כפור קטן כדי שיכינו לבם לתשובה. ואם חל ראש חדש בשבת מקדימין ליום חמישי שלפניו. הרב אדוננו רבי יצחק לוריא זכרונו לברכה כתב ואשר לא צדה והאלהים: \"אנה\" \"לידו\" \"ושמתי\" \"לך\" ראשי תיבות אלול, לומר כי חודש זה הוא עת רצון לקבל תשובה על החטאים שעשה בכל השנה. וגם רמז שגם על השגגות צריך לעשות תשובה בחודש הזה עוד אמרו דורשי רשומות ומל ה' אלהיך \"את\" \"לבבך\" \"ואת\" \"לבב\" זרעך ראשי תיבות אלול וכן \"אני\" \"לדודי\" \"ודודי\" \"לי\" ראשי תיבות אלול. וכן \"איש\" \"לרעהו\" \"ומתנות\" \"לאביונים\" ראשי תיבות אלול. רמז לשלשה דברים שהם תשובה, תפלה וצדקה שצריכין להזדרז בהם בחודש זה ומל ה' וגו' רומז לתשובה. אני לדודי וגו' רומז לתפלה שהיא רנת דודים, איש לרעהו ומתנות לאביונים רומז לצדקה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין לתקוע שופר בחודש זה. ומתחילין ביום ב' דראש חדש ותוקעין בכל יום לאחר תפלת שחרית תקיעה שברים תרועה תקיעה, חוץ מערב ראש השנה שמפסיקין בו כדי להפסיק בין תקיעות רשות לתקיעות מצוה. וטעם התקיעות בחודש זה לעורר את העם לתשובה. כי כן הוא הטבע של השופר לעורר ולהחריד כמו שאמר הכתוב היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. עוד נוהגין במדינות אלו מיום ב' דראש חדש אלול עד שמיני עצרת אומרים בבוקר ובערב לאחר התפלה את המזמור לדוד ה' אורי וישעי. והוא על פי המדרש ה' אורי בראש השנה וישעי ביום הכפורים כי יצפנני בסכה רמז לסוכות, עוד נוהגין לומר תהלים בצבור בכל מקום לפי מנהגו. משנכנס אלול עד יום הכפורים כשכותב אדם אגרת לחבירו צריך לרמז בו בתחלתו או בסופו שהוא מבקש עליו ומברכו שיזכה בימים הבאים להכתב ולהחתם בספר חיים טובים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאנשי מעשה נוהגין לבדוק בחודש הזה תפילין ומזוזות שלהן וכל אשר ימצא שם בדק בשאר מצות יתקנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת שלאחר תשעה באב ולהלן מפטירין בשבע שבתות שבעה דנחמתא. ואם חל א' דראש חדש בשבת דוחין עניה סוערה ומפטירין השמים כסאי. מפני שיש בה גם כן מנחמות ירושלים ובשבת פ' כי תצא שאז מפטירין רני עקרה משלימין עליה גם עניה סוערה, שהיא סמוכה לה. אם טעה בשבת ראש חדש אלול ואמר עניה סוערה אם נזכר קודם שבירך לאחריה יאמר גם השמים כסאי ויברך לאחריה, ואם לא נזכר עד לאחר הברכות יאמר השמים כסאי בלא ברכות. ואם חל ראש חודש אלול באחד בשבת דוחין הפטרת מחר חודש שאין בה מנחמות ירושלים ומפטירין עניה סוערה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמיום הראשון בשבוע שקודם ראש השנה ואילך משכימין לסליחות. ואם חל ראש השנה ביום שני או ביום שלישי מתחילין מיום הראשון בשבוע הקודמת וכשמשכימין צריכין ליטול ידיהם ולברך על נטילת ידים וברכת התורה. ואחר הסליחות יטול ידיו שנית בלא ברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשליח צבור שאומר סליחות יתעטף בטלית מצויצת קודם שמתחיל אשרי, ולפי שיש ספק אם יברך ברכה על טלית שלו כשלובשו בלילה או לא יברך, על כן לא יטול את שלו וגם לא טלית הקהל אלא ישאר לו טלית מאחר. ואם אין בנמצא טלית כלל יכולין לומר סליחות ושלש עשרה מדות גם בלא טלית, יש מקומות נוהגין שהמתפלל סליחות מתפלל גם שחרית ומנחה וגם מעריב שלפניו והוא קודם לאבל ולמוהל וליאהרצייט. טוב לעמוד באמירת הסליחות ומי שקשה לו, יעמוד לכל הפחות באמירת אל מלך יושב וגו' ושלש עשרה מדות.\n\n\n\n\n",
+            "\nידקדקו לבחור שליח צבור שיתפלל סליחות ובימים נוראים איש הגון וגדול בתורה ובמעשים טובים כפי מה שאפשר למצוא וגם שיהיה בן שלשים שנה שאז כבר נח רתיחת הדם של בחרותו ונכנע לבו. וגם יהא נשוי ויהיו לו בנים שהוא שופך לבו ומפיל תחנונים מקירות הלב. וכן ידקדקו לבחור תוקע שיתקע שופר בראש השנה וכן המקריא לפני התוקע שיהיו בעלי תורה ויראה כפי מה שאפשר להם למצוא. מיהו כל ישראל כשרים לכל רק שיהא מרוצה לקהל. ואם רואה שיש מחלוקת בדבר ימנע עצמו אף על פי שיהיה מי שאינו הגון.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל כל שנים עשר חודש אחר אביו ואמו לא יהא שליח צבור בראש השנה ויום הכפורים ולא תוקע בראש השנה אלא אם אין אחר הגון כמוהו. ואם הוא תוך שלשים על שאר קרובים, אם החזיק כבר להתפלל או לתקוע מותר כיון שראש השנה ויום הכפורים מבטלין גזירת שלשים. אבל אם לא החזיק ויש אחר הגון כמוהו יש להחמיר. אבל כל ימי הסליחות אפילו בערב ראש השנה מותר לכל אבל להיות שליח צבור אך לא בתוך שבעה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיחיד האומר סליחות אינו רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפלה ובקשה אלא דרך קריאה בתורה בניגון ובטעמים. וכן במקום שנזכר שלש עשרה מדות כגון וזכור לנו היום ברית שלש עשרה וכדומה יש לו לדלג. וכן הבקשות שהן בלשון ארמי כגון מחי ומסי וכו' מרן די בשמיא וכו' לא יאמרם אלא בעשרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל אסור לצאת מביתו ללכת לבית הכנסת לומר סליחות מלבד בערב ראש השנה שמרבים בסליחות.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשליח צבור שיתפלל בימים נוראים וכן התוקע צריכין לפרוש את עצמן שלשה ימים לפני ראש השנה מכל דבר המביא לידי טומאה. וילמדו כפי יכלתם פירושי התפלות והפיוטים והלכות תקיעות, וגם ילמדו ספרי מוסר המעוררים את לב האדם, ויירא מפחד ה' ומהדר גאונו בקומו לשפוט את הארץ. ואם לא נמצא להם תוקע שהוא בעל תורה יראו על כל פנים שיהא המקריא בעל תורה ויהא בקי בהלכות תקיעות שופר שאם יארע איזה טעות בתקיעות ידע מה לעשות וגם שידע לבדוק את השופר אם הוא כשר.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרבה נוהגין להתענות בעשרת ימי תשובה ולפי שחסרים ארבעה ימים שאינם מתענים, דהיינו שני ימים ראש השנה, שבת, וערב יום הכפורים. על כן מתענין תמורתן ארבעה ימים בימי הסליחות שקודם ראש השנה דהיינו יום ראשון דסליחות, וערב ראש השנה ועוד שני ימים בינתים ובוחרים ביום שני וחמישי ואם אירע להם סעודת מצוה יכולין לאכול ויתענה יום אחר תמורתו. או אם יודע שיהי לו סעודת מצוה יתענה מקודם יום אחר תמורתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין לילך בערב ראש השנה אחר תפלת שחרית לבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים ונותנים שם צדקה לעניים ומרבים תחנונים לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה שימליצו טוב בעדנו ביום הדין. וגם מחמת שהוא מקום קבורת הצדיקים, המקום הוא קדוש וטהור והתפלה מקובלת שם ביותר בהיותה על אדמת קודש. ויעשה הקדוש ברוך בוא חסד בזכות הצדיקים אבל אל ישים מגמתו נגד המתים השוכנים שם, כי קרוב הדבר שיהיה בכלל ודורש אל המתים אך יבקש מהשם יתברך שירחם עליו בזכות הצדיקים שוכני עפר כשבא אל בית הקברות אם לא ראה את הקברים שלשים יום צריך לברך אשר יצר אתכם בדין וכו' כשבא אל הקבר יש לו לומר יהיה רצון שתהא מנוחתו של (פלוני) הקבור פה בכבוד וזכותו יעמוד לי. כשמשים ידו על הקבר יש לשים יד שמאלו דוקא ולא ימינו ויאמר את הפסוק ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. תשכב בשלום ותישן בשלום עד בא מנחם משמיע שלום (וכשמשים ידו יכוין בפסוק ונחך שיש בו חמש עשרה תיבות כמנין קשרי היד). אין לילך על קבר אחד שני פעמים ביום אחד. הקורא כתב שעל גבי המצבה אם הוא כתב בולט קשה לשכחה. וסגולה לומר אהבה רבה עד וליחדך באהבה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבערב ראש השנה נהגו כולם להתענות עד אחר מנחה שאז טועמין איזה דבר שלא ליכנס ליום טוב כשהוא מעונה, וכל היום יעסוק בתורה ובמצות ובתשובה. ומכל שכן בעבירות שבין אדם לחבירו, ולא ימתין עד ערב יום הכפורים אלא יקדים את עצמו היום לבקש מחבירו מחילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה לכבוד יום טוב ויש ליזהר לגלח קודם חצות היום וטובלים ולובשים בגדי שבת בראש השנה להראות שאנו בטוחים בחסדו יתברך שמו שיוציא לאור משפטנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין לעשות התרת נדרים בערב ראש השנה (והרמז לא יחל דברו ככל, סופי תיבות אלול) ומי שאינו מבין מה שהוא אומר בלשון הקודש יאמר בלשון אחרת כמו שהוא מבין.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nבכל הקדישים שאומרים מהראש השנה עד יום הכפורים כופלין תיבת לעילא, דהיינו שאומרים לעילא לעילא (ולא בוא\"ו ולעילא) וכיון שבקדיש צריכין להיות שמונה ועשרים תיבות ובכל השנה אומרים לעילא מן כל ברכתא, עתה אומרים לעילא מכל ברכתא.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש נוהגין להתפלל בראש השנה וביום הכפורים כל תפלות שמונה עשרה בכריעה ובכפיפת הראש ואמנם כיון שצריכין לכרוע בברכת מגן אברהם ובמודים בתחלה ובסוף, על כן קודם שמגיע למקומות אלו צריך לזקוף את עצמו כדי שיכרע במצות חכמינו זכרונם לברכה. גם אסור לכרוע בתחלת ברכה ובסוף ברכה במקום שלא תקנו חכמינו זכרונם לברכה, וטוב יותר להתפלל באיברים זקופין ובלב כפוף ובדמעות. ומה שנוהגין להתפלל בקול רם יש לבטל, כי יש להתפלל בלחש כמו בכל השנה. ויש מתירין להגביה קולו מעט אבל לא הרבה, יזהר לדקדק בתפלתו היטב שלא ישנה שום נקובה ויהדר אחר סידור או מחזור שהוא מדויק היטב להתפלל מתוכו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל השנה אומר התפלה האל הקדוש. מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מן ראש השנה עד לאחר יום הכפורים שצריכין לומר המלך הקדוש המלך המשפט, לפי שבימים אלו הקדוש ברוך הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם, אם טעה ואמר האל הקדוש, או שהוא מסופק אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש, אם נזכר תוך כדי דיבור אומר המלך הקדוש ואינו צריך לחזור לראש וכן הדין בהמלך המשפט. אבל אם לא נזכר עד לאחר כדי דיבור, אזי בהמלך הקדוש צריך לחזור לראש התפלה (אפילו מספיקא) מפני ששלש ברכות הראשונות נחשבות כאחת ואפילו השליח צבור בחזרת התפלה צריך לחזור לראש וצריכין לומר קדושה שנית אבל בהמלך המשפט אפילו יחיד אין צריך לחזור אפילו לאותה ברכה כיון שהזכיר תיבת מלך בברכה זאת. בכל השנה אם טעה ואמר המלך הקדוש המלך המשפט אין צריך לחזור.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת ערבית בברכת (מעין שבע) מגן אבות וכו' אומרים גם כן במקום האל הקדוש המלך הקדוש. ואם טעה השליח צבור ואמר האל הקדוש אם נזכר מיד תוך כדי דיבור חוזר ואומר המלך הקדוש וכו' אבל לאחר כך אינו חוזר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם שכח זכרנו, או מי כמוך, וכתוב, בספר חיים, ולא נזכר עד שאמר ברוך אתה ה' כיון שאמר את השם גומר את הברכה ו��תפלל כסדר ואינו צריך לחזור וכן אם שכח ובכן תן פחדך וחתם המלך הקדוש ואפילו לא אמר עדיין רק ברוך אתה ה' חותם המלך הקדוש ואומר אתה בחרתנו וכו'\n\n\n\n\n",
+            "\nבסיום השמונה עשרה יש מסיימים עושה השלום ויש שאינם משנים אלא אומרים המברך את עמו ישראל בשלום, ואך בקדיש אומרים עושה השלום במרומיו וכו'.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם חל ראש השנה בשבת יש מקומות שאומרים לכו נרננה כמו בשאר שבת ויש מקומות שמתחילין מזמור לדוד. ויש מקומות שמתחילין מזמור שיר ליום השבת, וכל מקום יחזיק מנהגיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר גמר תפלת מעריב בליל ראשון נוהגין לומר כל אחד לחברו לשנה טובה תכתב ותחתם. ולנקבה אומרים, תכתבי ותחתמי, אבל ביום אין אומרים. לפי שכבר נגמרה הכתיבה קודם חצות היום ובליל שני יש נוהגין לאומרו כי לפעמים נדונין ביום שני.\n\n\n\n\n",
+            "\nבסעודת הלילה נוהגין לעשות סימנים לשנה טובה. טובלין פרוסת המוציא בדבש, ואחר שאכל כזית אומר יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, ואחר כך טובל קצת תפוח מתוק בדבש ומברך עליו בורא פרי העץ ואוכלו ואחר כך אומר גם כן יהי רצון וכו' ונוהגין לאכול ראש של בעל חי ואומר יהי רצון שנהיה לראש. ויש להדר אחר ראש כבש שיהיה גם כן זכר לאילו של יצחק, וגם ירקות אוכלים אותן שיש להן במדינה ההוא שם המורה לטובה. (כמו במדינותינו, מעהרען) ואומרים יהי רצון שירבו זכיותינו, ויש נוהגין גם כן להדר לאכול דגים שיש רמז לפרות ולרבות כמו הדגים, ואין לבשל אותן בחומץ, כי אין אוכלים דברים חמוצים או מרורים בראש השנה ואוכלין בשר שמן וכל מיני מתיקה, גם נוהגין שלא לאכול אגוזים ולוזים כי אגוז בגימטריא \"חטא\" וגם מרבים כיחא וניעה המבטלים את התפלה, ויש ללמוד על השלחן תורה, ונוהגין קצת ללמדו משניות מסכת ראש השנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנכון שלא לשמש מטתו בשני לילות דראש השנה אפילו כשחל בשבת. אך אם הוא ליל טבילתה אל יבטל עונתה ויטבול את עצמו בבוקר מטומאתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבראש השנה כשאומר אבינו מלכנו חטאנו לפניך אין להכות באגרוף על החזה כמו בחול וביום הכפורים כי אין אומרים וידוי בראש השנה שהוא יום טוב. אלא יכוין הפירוש אבינו מלכנו חטאנו לפניך כלומר אבותינו חטאו לפניך שעברו עבודה זרה אבל אנחנו אין לנו מלך אלא אתה לכן אבינו מלכנו עשה עמנו למען שמך.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשעת הוצאת ספר תורה נוהגין לומר שלש עשרה מדות ויש להתחיל מן ויעבור, ויאמר ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' וגו'. ובשבת יש מקומות שאין אומרים שלש עשרה מדות ולא רבונו של עולם.\n\n\n\n\n",
+            "\nשיעור התקיעות, לכתחלה צריכין להיות כך, התרועה היא ט' כחות קצרות. ושברים יעשה ג' שברים זה אחר זה כל שבר יהא ארוך כמו ג' כחות קצרות מן התרועה. ונמצא שגם השברים היא כמו ט' כחות, ויזהר מאד שלא להאריך בשברים עד שיהא כל שבר כמו ט' כחות כי בזה אפילו בדיעבד אינו יוצא. והתקיעות המה הברות פשוטו. ובסדר תקיעה שברים תרועה תקיעה תהא כל תקיעה ארוכה כמו השברים עם התרועה דהיינו כמו ח\"י כחות ובסדר תקיעה שברים תקיעה תהא כל תקיעה ארוכה כמו השברים דהיינו כמו ט' כחות, וכן בסדר תקיעה תרועה תקיעה בתקיעות שקודם תפלת מוסף יש לעשות השברים עם התרועה בנשימה אחת. ולכן המקריא יקרא בפעם אחת שברים תרועה. ובתקיעות שבתוך החזרת התפלה יש לעשותן בשתי נשימות ומכל מקום לא יפסיק ביניהן אלא יהיו תכופות זו לזו והמקריא יקרא גם כן שתיהן בפעם אחת.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשהתוקע או��ר את הברכות אל יאמרו הקהל ברוך הוא וברוך שמו אך ישמעו היטב את הברכות ואחר כל ברכה יאמרו בכוונה אמן ואסור להספיק מכאן עד לאחר כל התקיעות שבהחזרת התפלה. ועל כן אין להשמש להכריז \"שתיקה יפה בשעת התפלה\" אף שהוא נוהג כן בפעם אחרת.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין העולם לומר בין הסדרים יהי רצון וכו' כמו שנדפס במחזורים. וצריכין ליזהר מאד שלא להוציא בפה שמות המלאכים הנזכרים שם ובהרבה קהלות אין אומרים כלל את היהי רצון, וכן נכון יותר והעיקר הוא להתעורר אז בתשובה בלב שלם וכמו שכתב הרמב\"ם זכרונו לברכה, וזה לשונו אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם יעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה וכו' עד כאן לשונו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבחזרת התפלה כשאומר השליח צבור ואנחנו כורעים נוהגין שגם הצבור אומרים עמו וגם כורעים ומשתחוים אבל אין נופלים על פניהם רק ביום הכפורים בסדר העבודה וגם השליח צבור כורע על ברכיו אבל אסור לעקור ממקומו בשעת התפלה ולכן נוהגין שיעמוד קצת רחוק מן העמוד כדי שיוכל לכרוע על ברכיו בלי עקירה ממקומו והעומדים אצלו מסייעים אותו לעמוד שלא יצטרך לעקור רגליו. התקיעות שבתוך החזרת התפלה אין להשליח צבור לתקוע אלא אם הוא בטוח שלא תתבלבל דעתו על ידי כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nבתקיעות שבתוך החזרת התפלה יש מנהגים שונים כמה תוקעין וכל מקום יחזיק מנהגו וכן בתקיעות שלאחר התפלה יש מנהגים שונים. ולאחר שגמרו כל התקיעות כפי מנהג המקום יש להצניע את השופר ולא יתקעו בו יותר אפילו מי שרוצה להיות תוקע ביום שני אין לו לתקוע ביום ראשון להתלמד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש מילה מלין לאחר ההפטרה קודם תקיעת שופר והרמז זכור ברית אברהם (זו מילה) ועקידת יצחק (זה שופר) ובשבת מלין אחר אשר ואם צריכין למול אצל היולדת מלין אחר יציאה מבית הכנסת.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיצא בתקיעת שופר וצריך לתקוע בשביל אחרים יכול גם כן לברך את הברכות ומכל מקום יותר נכון שזה שהוא צריך לצאת הוא יברך את הברכות. והתוקע בשביל נשים אם הוא כבר יצא לא יברך את הברכות אלא האשה תברך, כיון דמצד הדין נשים פטורות מתקיעת שופר משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. ויש אומרים דמי שיצא לא יתקע כלל בשביל נשים והרוצה לתקוע בשביל נשים יתקע קודם שישמע התקיעות בבית הכנסת ויברך על התקיעות ויכוין שיצא בהן. ובלבד שלא יהא בשלש שעות הראשונות על היום כי אז אין לתקוע ביחידות. או שיתקע להן בשעה שתוקעין בבית הכנסת או לאחר התקיעות שבבית הכנסת אלא שיכוין שלא לצאת בתקיעות אלו, אלא בתקיעות שהוא יתקע לפני האשה ויברך עליהן. ואף על גב שהולך אחר כך לבית הכנסת להתפלל מוסף ולשמוע התקיעות שבתפלה אין ההפסק מצריכו לברך שנית דכולהו תקיעות חדא מצוה נינהו. ואם האשה חלושה וצריכה לאכול קודם התקיעות יכולה לאכול.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשיוצאין מבית הכנסת יש ללכת בשובה ונחת שמח וטוב לב בבטחון כי שמע ה' בקול תפלתנו ותקיעותינו ברחמים, ואוכלין ושותין כיד ה' הטובה ומכל מקום יזהר שלא לאכול אכילה גסה ותהא יראת ה' על פניו, ויש ללמוד תורה על השלחן, לאחר ברכת המזון אין לישן אלא הולכין לבית הכנסת ואומרים תהלים בצבור עד תפלת מנחה, ואך מי שראשו כבד עליו יכול לישן מעט קודם שהולך לבית הכנסת.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר תפלת מנחה הולכין אל הנהר (לזכור זכות העקידה דאיתא במדרש כשהלך אברהם אבינו עם יצחר בנו לעקידה עשה השטן את עצמו כמו נהר לעכבו ועבר אברהם אבינו עליו השלום בנהר עד צוארו ואמר הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש, ועוד יש טעם מפני שאנו ממליכים היום את הקדוש ברוך הוא עלינו והדרך הוא למשוח את המלכים אצל הנהר לרמז שתמשך מלכותו) וטוב שיהיה מחוץ לעיר ויש בו דגים (לזכר שאנו משולים כדגים חיים שנאחזים במצודה כך אנו נאחזים במצודת המות והדין, ומתוך כך נהרהר יותר בתשובה. עוד טעם סימן שלא ישלוט בנו עין הרע כמו בדגים ונפרה ונרבה כדגים. ויש אומרים הטעם, כי לדגים אין גבינים ועיניהם תמיד פתוחות, כדי לעורר עינא פקיחא דלעילא) ואם אין שם נהר שיש בו דגים הולכין לנהר אחר או לבאר ואומרים הפסוקים מי אל כמוך וכו' ככתוב בסידורים סדר תשליך ומנערים שולי הבגדים והוא לרמז בעלמא ליתן לב להשליך את החטאים ולחפש ולחקור דרכיו מהיום והלאה שיהיו בגדיו לבנים ונקיים מכל חטא. אם חל יום ראשון בשבת הולכין ביום שני.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר שחוזרין לבית הכנסת ועדיין לא הגיע זמן ערבית יזהר מחברת מרעים שלא יבא חס ושלום לדברים בטלים אך יעסוק בתורה או בתהלים או בספרי מוסר כי קדוש היום לאדונינו.\n\n\n\n\n",
+            "\nשני ימים טובים של ראש השנה כיום אחד ארוך הן חשובים וקדושה אחת להן ולכן נחלקו הפוסקים אם לברך בליל שני בקידוש וכן בהדלקת הנרות וכן בתקיעות של יום שני שהחיינו או לא, כי יש אומרים כיון דקדושה אחת הן וכבר בירך שהחיינו בראשון אינו צריך לברך עוד בשני. ועל כן נוהגים שבקידוש ליל שני מניחין על השלחן פרי חדש שתהא ברכת שהחיינו שבקידוש גם על הפרי או שלובש בגד חדש ואם אין לו אינו מעכב ואומר ואומר שהחיינו בקידוש (כי אנו תופסין העיקר כהפוסקים שאומרים שצריך לברך שהחיינו) וכן האשה בהדלקת הנרות לליל שני (אם נוהגת לברך שהחיינו) אזי על כל פנים אם אפשר תלבש בגד חדש או תניח פרי חדש שתהא ברכת שהחיינו גם על זה ואם אין לה אינו מעכב וכן התוקע ביום שני אם אפשר יש ללבוש בגד חדש ואם חל יום ראשון בשבת אינו צריך דהא עדיין לא ברכו שהחיינו על השופר.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nעשרת ימי תשובה שמם מורה עליהם שהם מיוחדים לתשובה, וכל אדם מחוייב אז לשוב בתשובה שלימה לפני ה' יתברך שמו קודם בא יום הגדול והנורא יום הכפורים שנאמר לפני ה' תטהרו. ונאמר דרשו ה' בהמצאו ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אלו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, לכן צריך האדם בימים אלו לפשפש במעשיו ולשוב ממעשיו הרעים וספק עבירה צריכה יותר תשובה מעבירה ודאית כי יותר מתחרט האדם כשהוא יודע שעשה עבירה מאם אינו יודע. ולכן קרבן אשם תלוי צריך להיות יותר ביוקר מקרבן חטאת. וירבה בתורה ובמצות ובצדקה וימעט בעסקיו. וכתב הרב רבי משה קורדברו זכרונו לברכה שיהיו ימים אלו כמו חול המועד שלא יעשה בהם אלא מלאכה הכרחית וביותר צריך האדם לתקן דברים שבינו לבין חבירו אשר עליהם אין כפרה עד שיחזיר את הגזל ואת העושק ויפייסו שימחול לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nראוי לאדם שיתנהג בימים אלו גם בחומרות שאינו נוהג בהם כל השנה כי גם אנו מבקשים מאת ה' יתברך שמו שיתנהג עמנו בחסידות והאוכל כל השנה פת פלטר לא יאכל בימים אלו כי אם פת ישראל וכדומה לזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבברכת המזון יש נוהגין לומר הרחמן הוא יחדש וכו' כמו בראש השנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שלא לעשות נישואין בימים אלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת שובה יש לקרות למפטיר אדם חשוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש נוהגין שאין מקדשין את הלבנה עד מוצאי יום הכפורים שאז שמחים ומקודם היו בדאגה. ויש אומרים דאדרבה טוב לקדשה קודם כדי להוסיף בזכיות והכל לפי הזמן. במקום שמצוי לקנות אתרוגים לולבין והדסים נוהגין אנשי מעשה להיות זריזין מקדימים לקנות בימים אלו כדי שתצטרף גם המצוה היקרה הזאת לזכיותינו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nנוהגין לעשות כפרות בערב יום הכפור באשמורת הבוקר שאז הרחמים גובר, לוקחין תרנגול שאינו מסורס לזכר ותרנגולת לנקבה ולאשה מעוברת תרנגול, ותרנגולת. תרנגול שמא הולד הוא זכר ואם הולד היא נקבה די לאמה ולבתה בתרנגולת אחת ואפילו שאר בני אדם יכולין שנים ליקח כפרה אחת ובוחרים בלבנים על שם שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. אבל אין לחזור בפירוש בשעת קנין אחר לבנים ולקנותם ביוקר כי זהו כעין דרכי אמורי אלא כשיזדמן לו לבן שקנה אותו בין אחרים יבחר בו. לוקח כל אחד כפרתו בידו הימנית ואומר הפסוקים בני אדם וכו' ומסבבה סביב ראשו ואמר זה חליפתי וכו' שלש פעמים. אם מסבב לאחרים אומר זה חליפתך ויש לו לסבב תחלה לעצמו ואחר כך לאחרים. וטוב שתהא השחיטה גם כן באשמורת הבוקר תיכף לאחר הסיבוב. ואל יחשוב האדם שזהו כפרתו ממש אלא יחשוב כי כל מה שעושין בעוף הזה היה ראוי לבא עליו בעונותיו ויתאונן על חטאיו והקדוש ברוך הא ברחמיו יקבל תשובתו. ונוהגין לזרוק בני מעיהם והכבד והכליות של הכפרות על הגגות או בחצר מקום שהעופות יכולים לקחת משם לפי שראוי לרחם על הבריות ביום זה כדי שירחמו עלינו מן השמים. ועוד מפני שאכלו גזל, כדי שיתן האדם אל לבו להרחיק את עצמו מן הגזל. אם אין התרנגולים מצוים, יכול ליקח אווז או שאר בעל חי שאינו ראוי להקרבה, ויש אומרים אפילו דגים אך לא תורים ובני יונה שהן ראוין להקרבה, ויהא נראה כאלו מקדיש קדשים בחוץ. יש נוהגים ליתן את הכפרות לעניים, אבל יותר טוב לפדותן בממון וליתן את הממון לעניים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין אומרים מזמור לתודה ולא תחנון ולא למנצח. גם אבינו מלכנו אין אומרים, רק כשחל יום הכפורים בשבת אז אומרים ערב יום הכפורים בשחרית אבינו מלכנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה להרבות בסעודה לאכול ולשתות. וכל האוכל ושותה בערב יום הכפורים לשם מצוה נחשב לו כאלו התענה גם היום. ומצוה לאכול דגים בסעודה הראשונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nעבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. שנאמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, כלומר חטאתיכם שהם לפני ה' לבד, יום הכפור מכפר אבל מה שבין אדם לחבירו אין יום הכפור מכפר עד שירצה את חבירו, לכן צריך כל אדם לדקדק שאם יש בידו ממון של אחרים שלא כדין, יחזיר לו ויפייס אותו. ואם יש בידו ממון שהוא מסופק בו אם הוא שלו על פי דין או לא, יודיע לחבירו שהוא רוצה לעמוד עמו מיד לאחר יום הכפורים לדין תורה הקדושה, ויקבל עליו באמת לקיים כאשר יצא מפי הבית דין. וגם אם לא חטא כנגד חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ומחוייב ללכת בעצמו לפייסו, אך אם קשה עליו או שהוא מבין כי יותר קרוב שיתפייס על ידי אמצעי, יעשה על ידי אמצעי, והאיש אשר מבקשין ממנו מחילה ימחול בלב שלם ולא יהא אכזרי, כי אין זה ממדת ישראל אלא ממדת עשו, שעליו נאמר ועברתו שמרה נצח, וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, והגבעונים לא ��בני ישראל המה, אבל דרכן של זרע ישראל הוא להיות קשה לכעוס ונוח לרצות, וכשהחוטא מבקש ממנו למחול ימחול בלב שלם ובנפש חפצה, ואפילו הצר לו הרבה לא יקום ולא יטור, ואדרבא אם החוטא אינו מתעורר לבא עליו לבקש מחילה, יש לו להאיש העלוב להמציא את עצמו לאותו שחטא כדי שיבקש ממנו מחילה. ומי שאינו מעביר שנאה ביום הכפורים אין תפלתו נשמעת חס ושלום. וכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם מת זה האיש אשר חטא כנגדו, מביא עשרה אנשים ומעמידן על קברו ואומר חטאתי לאלהי ישראל ולזה האיש (פלוני) שחטאתי לו, והם ישיבו לו: מחול לך, מחול לך, מחול לך. ויש לו לילך יחף, גם יש לו לפרט את החטא אם אינו בזיון להמת. אם קבר המת הוא חוץ לשלש פרסאות ממקום שדר בו החוטא, אינו צריך לילך בעצמו לשם, אלא ישלח שלוחו והשליח יקח שם עשרה אנשים, וילך על קברו ויאמר: הנני שליח של פלוני מודה ברבים ששלחני פלוני לבקש מחילה על מה שחטא וכו'. אם חרף אדם לאחר מותו, אינו צריך לילך על קברו אלא יבקש ממנו מחילה במקום שחרפו. ואם הוציא עליו שם רע, צריך לקבל על עצמו תשובה על שעבר חרם הקדמונים, שלא להוציא שם רע על מתים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה על כל אדם לטבול את עצמו בערב יום הכפורים לטהר מטומאת קרי ועוד משום תשובה וכמו גר שנתגייר צריך טבילה. ולכן גם נערים ובתולות יש להם לטבול, ויש לדקדק שלא יהא עליו שום חציצה ועיקר זמן הטבילה היא לאחר חצות היום. אשה ששמשה מטתה יכולה לפלוט שכבת זרע בתוך שלשה ימים לאחר כך, והרי היא כמו בעל קרי ולא הועילה לה הטבילה לענין זה, והתקנה היא שקודם הטבילה תרחוץ היטב בחמין, ולא תפלוט אחר כך עוד, ואמנם אם שמשה מטתה סמוך לטבילה או סמוך לווסתה שאז רגילה להתעבר, אסור לה להשחית זרע ההריון לכן לא תרחוץ בחמין. ומכל מקום יש לה לטבול בצונן. מי שהוא אבל רחמנא ליצלן אפילו בתוך שבעה, יכול לרחוץ ולטבול את עצמו כמו שעה או שתי שעות קודם הלילה אפילו קודם מנחה, אבל שאר כל דיני אבילות כגון ישיבה על גבי קרקע ובלא מנעלים נוהג עד הלילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שכל בעל הבית עושה נר לביתו, מפני שביום הכפורים ירד משה עם הלוחות השניות והתורה נקראת נר. ועוד נר אחד בשביל נשמות אביו ואמו שמתו לכפר עליהם. ונוהגין שמדליקין אחד בביתו שידלק עד שעת הבדלה ויבדיל עליו ואחת מדליקין בבית הכנסת, ולא יעשו נרות אלו משעוה של בתי עובדי כוכבים. ומהיות שקצת מקפידים אם אירע שכבה נרו ביום הכפורים, אף כי באמת אין בזה שום חשש מכל מקום טוב למנוע מזה. ויתן את הנר להשמש שהוא יעמידו במקום שירצה. והאיש לא ידע כלל מקום נרו. ויש לישא הנר לבית הכנסת כשהולך לתפלת מנחה להעמידו על מכונו ולהדליקו אחר כך קודם בין השמשות, כי בעת שבאים אחר כך לבית הכנסת לערבית הזמן בהול.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשהולכין לבית הכנסת לתפלת מנחה נוהגין ללבוש בגדי שבת. בתפלת המנחה אומרים לאחר השמונה עשרה את הוידוי, דהיינו קודם אלהי נצור אומרים את הפסוק יהיו לרצון וגו', ומתחילין אלהינו ואלהי אבותינו תבא לפניך עד וחליים רעים ואחר כך אומרים אלהי נצור וכו' ואומרים עוד הפעם הפסוק יהיו לרצון וכו'. אם בעוד שהוא אומר את הוידוי חוזר השליח צבור את התפלה, כיון שהוא כבר אמר את הפסוק יהיו לרצון יכול לענות אמן ולומר קדושה ומודים.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך לומר את הוידוי מעומד וישחה כמו במודים. וכשמזכיר את החטא יכה באגרוף על הלב כלומר: אתה גרמת לי שחטאתי. סדר הוידוי ככתוב בסדורים אומרים כולם בשוה. ומי שהוא יודע בעצמו חטא שלא נזכר בוידוי, כיון שהוא אומר את הוידוי בלחש נכון שיפרט את החטא ההוא ויתודה עליו במרירות הלב ובדמעות שליש וכן אם החטא הוא אחד מהמפורשים בהוידוי אזי כשמגיע אליו יתמרמר עליו ביותר. עונות שהתודה עליהם ביום הכפורים שעבר אף על פי שהוא יודע שלא עשה אותם יותר, מכל מקום יכול לחזור ולהתודות עליהם והרי זה משובח שנאמר וחטאתי נגדי תמיד.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר תפלת מנחה אין אומרים אבינו מלכנו, בין כשחל יום הכפור בחול בין שחל בשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר תפלת המנחה נוהגין להלקות, ואף על פי שאין מלקות זה מלקות ממש, מכל מקום מתוך כך ישים אל לבו לשוב מעבירות שבידו. ויש ליקח רצועה של עגל אף על פי שאינה רחבה טפח, הנלקה יהא מוטה ושוחה על ברכיו פניו לצפון ואחוריו לדרום, ונוהגין לומר וידויים בשעה שנלקה. והמלקה אומר והוא רחום וגו' שלש פעמים שהם ל\"ט תיבות כנגד ל\"ט מלקות.\n\n\n\n\n",
+            "\nלעת הערב אוכלין סעודה המפסקת, ונוהגין לטבול פרוסת המוציא בדבש כמו בראש השנה. ואין לאכול אלא דברים שהם קלים להתעכל כגון בשר עוף, נוהגין שאין אוכלים דגים בסעודה זו. ולא יאכל ולא ישתה דברים המחממים, כגון מאכלים המתובלים בבשמים וכרכום. וצריך ליזהר מאד להוסיף מחול על הקודש, דהיינו שיפסיק מלאכול בעוד יום קצת בין השמשות. וזריזין מקדימין להפסיק כמו שעה קודם הלילה ואם מפסיק מלאכול בעוד יום גדול ודעתו לאכול או לשתות אחר כך, צריך שיתנה קודם ברכת המזון ויאמר בפירוש או לכל הפחות יהרהר בלבו שאינו מקבל עליו עדיין את התענית.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמנהג במדינות אלו שאין מטמינין בערב יום הכפורים לצורך מוצאי יום הכפורים כדרך שמטמינין בערב שבת לשבת, משום דהוי כמכין מיום הכפורים לחול וגם משום דמיחזי כרעבתנותא.\n\n\n\n\n",
+            "\nכתיב לקדוש ה' מכובד, ודרשינן זה יום הכפורים שאין בו אכילה ושתיה, מצוה לכבדו בכסות נקיה ובנרות, לכן מציעין גם בבית הכנסת מצעות נאות ומרבין בנרות שנקראו כבוד, שנאמר באורים כבדו ה' ומתרגמינן בפנסיא יקרו ה', קודם בין השמשות פורסין מפות על השלחנות ומדליקין נרות בבית כמו בערב שבת. ויש להדליק נר בחדר שאשתו שוכבת שם כדי שלא יבא לידי תשמיש. ומברכין על הנרות להדליק נר של יום הכפורים, ואם חל בשבת מברכין להדליק נר של שבת ושל יום הכפורים.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין ללבוש את הקיטל שהוא בגד מתים ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר, וגם האבל יכול ללבשו, וכיון שהוא בגד מיוחד לתפלה לא ילך בו לבית הכסא, גם הנשים לובשות בגדים לבנים ונקיים לכבוד היום אך לא יקשטו את עצמן בתכשיטין מפני אימת הדין.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמנהג שהאב והאם מברכין את הבנים ואת הבנות קודם שנכנסין לבית הכנסת שאז כבר חל קדושת היום ושערי רחמים נפתחו. ומתפללים בברכה זו שיחתמו לחיים טובים ושיהא לבם נכון ביראת ה'. ומתחננים בבכי ובדמעות שיקובל תפלתם, וגם הבנים והבנות מתעוררים שילכו בדרך טובים וארחות צדיקים ישמרו. ויש שהולכים גם לקרוביהם שהם תלמידי חכמים וצדיקים שיברכו אותם, ומבקשים מהם שיתפללו גם בעדם ביום הקדוש והנורא. ויש להקדים לעשות כן בעוד היום גדול, כי לעת ערב ראוי שיהיו נכונים לקבל קדושת היום בהשקט וישוב הדעת. נוסח הברכה, ישימך וגו'. ועוד מוסיף כל אחד כפי צחות לשונו, ויש לומר תפלה זאת: ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתן בלבך אהבתו ויראתו, ותהא יראת ה' על פנ��ך כל ימי חייך שלא תחטא, ותהא חשקך בתורה ובמצות, עיניך לנכח יביטו, פיך ידבר חכמות ולבך יהגה אימות, ידיך יהיו עוסקים במצות, רגליך ירוצו לעשות רצון אביך שבשמים, ויתן לך בנים ובנות צדיקים וצדקניות עוסקים בתורה ובמצות כל ימיהם, ויהי מקורך ברוך, ויזמין לך פרנסתך בהיתר ובנחת ובריוח מתחת ידו הרחבה ולא על ידי מתנת בשר ודם, פרנסה שתהא פנוי לעבודת ה'. ותכתב ותחתם לחיים טובים וארוכים בתוך כל צדיקי ישראל אמן.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין ללבוש את הטלית ויש ליזהר ללובשו בעוד יום ויברך עליו, ואם נתאחר עד בין השמשות לא יברך עליו.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nבמדינות אלו נוהגין קודם כל נדרי מוציא הגדול שבקהל ספר תורה, ומסבב עמו סביב הבימה והאנשים מחבקים ומנשקים את הספר תורה, ומבקשים מחילה וסליחה על מה שפגמו בכבוד התורה, ומקבלים עליהם מהיום ואילך ללכת בדרכה. ואומרים כמה פעמים הפסוק אור זרוע וגו'. ועומד עם הספר תורה אצל השליח צבור מימינו ועוד אחד מחשובי הקהל עומד אצלו משמאלו גם כן בספר תורה, ואומרים שלשתן: בישיבה של מעלה וכו'. והשליח צבור אומר כל נדרי שלש פעמים בניגון הידוע. ויש לכל אדם לומר עם השליח צבור בלחש. ויש להתחיל כל נדרי בעוד יום, ולהמשיך בו עד הלילה. ולאחר שאמר השליח צבור ברכו, וענו ברוך וכו' מחזירים את הספר תורה להיכל וחוזרין למקומן ובשבת יכולין לחזור למקומן בהתחלת מזמור שיר ליום השבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשהשליח צבור אומר ברכת שהחיינו יכוין להוציא את הצבור, ומכל מקום נכון שהשומע יכוין שלא יצא בברכת השליח צבור אלא יברך בעצמו בלחש, וימהר לסיים קודם השליח צבור כדי שיענה אמן, והנשים שברכו בהדלקת הנרות שהחיינו, וכן איש אם הדליק ובירך אז שהחיינו לא יברכו עתה שהחיינו.\n\n\n\n\n",
+            "\nליל יום כפור ויומו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש שעומדים על רגליהם בכל סדר תפלת ערבית וכל היום, ואם נחלשו יכולים לסמוך לאיזה דבר, וטעם העמידה להיות דוגמת המלאכים ולכן הנשים לא יעמדו. מי שעמד פעם אחת על דעת לעשות כן כל ימיו ואחר כך רוצה לחזור צריך התרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש נוהגין ללון בבית הכנסת ולומר שירות ותשבחות כל הלילה, וכשצריך לישן ירחיק את עצמו מן הארון הקודש. והחזנים לא יעורו כי על ידי זה מאבדין קוליהן. קודם השכיבה יאמר ד' מזמורי תהלים שהם מסוגלים להנצל מקרי רחמנא ליצלן, כי יש בהם ש\"ו תיבות וד' מזמורים עולה ש\"י כמנין קרי. וראשי וסופי המזמורים עולה קכ\"ו וד' מזמורים והכולל ביחד עולה קל\"א כמנין סמאל ויכוין לסלקו מעליו, וטוב שלא יתעטף בכרים וכסתות המחממין ועל כל פנים לא יכסה רגליו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nיום הכפורים אסור באכילה ובשתיה, וברחיצה, בסיכה, בנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור בכל מלאכה וטלטול כמו בשבת, וכיון שצריכין להוסיף מחול על הקודש לכן אסורים בכל אלו מבעוד יום איזה זמן קודם בין השמשות, וכן במוצאי יום הכפורים זמן מועט לאחר צאת הכוכבים.\n\n\n\n\n",
+            "\nליגע באוכלין ובמשקין כשצריכין לתת לקטנים יש מתירין ויש מחמירין. ואם אפשר יש ליזהר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאיסור רחיצה עיין סימן קכ\"ד סעיף ז' ח' ט' וגם ביום הכפורים אינו אסור רק ברחיצה של תענוג וצריך ליזהר מאד שלא ירחץ יותר ממה שמוכרח לו. ולתפלה נעילה, מנחה ומעריב כיון שעומד כל היום בבית הכנסת ועוסק בתפלות ופיוטים הרי הוא משמר ידיו ולא ירחצם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהכהנים שעולים לדוכן כיון שלדוכן צריכין נטילת ידים עד הזרוע, ואם לא נטלו ידיהם בשחרית רק האצבעות אף שברכו אז על נטילת ידים מכל מקום כיון שנטילה ההיא לא הועילה להם לדוכן, אם כן כשנוטלין עתה עד הזרוע צריכין לברך שנית על נטילת ידים. וטוב יותר שיטלו ידיהם גם בשחרית עד הזרוע ולא יצטרכו עתה לברך שנית.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחולה אפילו אין בו סכנה רוחץ כדרכו. כלה בתוך שלשים יום משנשאת רוחצת פניה כדי שלא תתגנה על בעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרואה חס ושלום קרי ביום הכפורים אם לח הוא מקנחו במפה ואם כבר נתייבש רוחץ מקומות המלוכלכים לבד, דדינו כצואה, ולא ירחוץ בבגד שלא יבא לידי סחיטה. ואסור לטבול אף על פי שהוא רגיל לטבול בשאר ימות השנה, ויגלה צערו לתלמיד חכם מה שאירע לו ביום הקדוש והנורא והוא יורהו מה לעשות שתתכפר לו ויאריך ימים.\n\n\n\n\n",
+            "\nסיכה אסורה אפילו בשביל להעביר הזוהמא ואפילו על מקצת גופו, אך חולה אפילו אין בו סכנה סך כדרכו, ומי שיש בו חטטין במדינותינו שאין נוהגים הבריאים לסוך בחול, אסור לו לסוך משום דמוכח שהוא משום רפואה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנעילת הסנדל יש אוסרין אפילו בסנדל של עץ שאינו חפוי בעור, אבל של גמי או קש או בגד מותר. ויש להחמיר בנעילת הסנדל אפילו במקום רפש וטיט וגשמים ואפילו הולך בין הגוים אסור. ואם הוא מצטער הרבה לילך במקום רפש וטיט וגשמים בלי סנדל, ינעול סנדלין שהם בלי עקב, או מנעלים שהם עם עקב אלא יחליפם של שמאל לימין ושל ימין לשמאל אם יש חילוק ביניהם. ולפני פתח בית הכנסת יחלוץ אותם ויצניעם. ויזהר שלא ליגע בהם לא בנעילה ולא בחליצה שלא יצטרך לרחוץ ידיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לעמוד על כרים וכסתות אפילו הן של עור, אבל בתפלת שמונה עשרה אסור לעמוד על שום דבר. אך מי שהוא איש מצונן מותר לו לעמוד על קצת עשבים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל חולה אף על פי שאין בו סכנה או מי שיש לו מכה ברגלו, וכן היולדת כל שלשים מותרין בנעילת הסנדל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור ליגע באשתו אפילו ביום ויחזיקנה כל יום הכפורים כמו נדה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמעוברות ומניקות מתענות ומשלימות ככל אדם. ומניקה שולדה חולה ומסוכן ואינו רוצה לינק כי אם ממנה ואם תתענה תהא בסכנה לולד לא תתענה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמעוברת שהריחה איזה מאכל ונתאוה לו וידוע שאם אין נותנין לה ממה שהיא מתאוה היא וולדה מסוכנים, לכן אם אמרה צריכה אני לאכול אף על פי שאין פניה משתנים או שרואים שפניה משתנים אף על פי שאינה אומרת כלום, לוחשין לה באזנה שהיום הוא יום הכפורים כי לפעמים מתיישבת דעתה בכך, ואם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה בענין זה, מתחלה נותנין לה דבר מועט שטובלין אצבע ברוטב וכדומה ונותנין לתוך פיה, כי לפעמים בטפה אחת מתיישבת דעתה ואם לאו נותנין לה פחות מכשיעור, ואם עדיין לא נתישבה נותנין לה די צרכה. וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנה פניו מסוכן הוא ונוהגין בו כמו שכתבנו, אבל כל זמן שלא נשתנה פניו אין מאכילין אותו אף על פי שאומר צריך אני.\n\n\n\n\n",
+            "\nיולדת וכן חולה שיש בו סכנה לענין אכילה ושתיה וחילול יום הכפורים דינם כמו בחילול שבת, אלא דלענין אכילה ושתיה אפילו כמה רופאים אומרים שאינו צריך, ואפילו אומרים שהאכילה או השתיה תזיק לו והחולה אומר שהוא צריך, ואפילו הוא אומר שעדיין אינו מסוכן אלא שאם לא יאכל תכבד עליו החולי ויסתכן, שומעין לו ומאכילין אותו כי לענין אכילה ושתיה הוא יותר מבין על עצמו, ולב יודע מרת נפשו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשמאכילין את המעוברת או את היולדת או את החולה, מניחין לפניהם את המאכל ואומרים להם, אם יודע אתה שאפשר שתסתכן אם לא תאכל די מחסורך, תאכל כסדר עד שתבין כי די לך, אבל אם אפשר לך שלא תאכל בפעם אחת כשיעור עשה כך. ויאכל בפעם אחת כשיעור שני שלישי ביצה (כי שיעור אכילה להתחייב כרת ביום הכפורים היא ככותבת הגסה שהוא פחות מעט מכביצה בינונית בלא קליפתה) וישהה קצת, ושוב יאכל כך וישהה בין אכילה לאכילה, עד שתהא מסוף אכילה הראשונה עד תחלת האכילה שניה לכל הפחות שיעור כדי אכילת פרס וכן יכול לאכול אפילו הרבה פעמים רק שלא יהיו בו אכילות בתוך שיעור אכילת פרס אם אפשר ודי לו (כי שתי אכילות שהן בכדי אכילת פרס מצטרפות ונחשבות כאכילה אחת) ובשתיה ישתה בפעם אחת קצת פחות ממלא לוגמיו, וישהה גם כן קצת ויחזור וישתה. ושהיות אלו יהיו גם כן לכל הפחות כדי אכילת פרס או על כל פנים לפחות כדי שתית רביעית ויש לשער קודם יום הכפורים שיעורים אלו על כלי שעות, (עם שעון) כדי שידעו על נכון.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאחזו בולמוס והוא חולה מחמת רעבון, וסימניו שעיניו כהות ואינו יכול לראות מאכילין אתו עד שיאירו עיניו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכל אלו שמאכילין אותן משום סכנה, אם אין שם מאכל היתר מאכילין אותן מאכל איסור ואם מאכילין אותו דבר איסור נראה דיש להאכילו פחות מכזית אם די לו בכך.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם דעתו מיושבת מברך לפניהם ולאחריהם, אבל קידוש לא יעשה ובברכת המזון אומר יעלה ויבוא ואם חל בשבת אומר גם רצה, ואם שכח אין צריך לחזור ולברך שאין חיוב היום לאכול פת.\n\n\n\n\n",
+            "\nקטן וקטנה פחותים מט' שנים אפילו אם רוצים להתענות קצת, אין מניחין אותן שלא יבואו חס ושלום לידי סכנה. אבל משיש להם ט' שנים שלמות והם בריאים, מחנכין אותן שיתענו קצת ולא יאכלו עד לאחר איזה שעות ממה שהם רגילים לאכול, ובנעילת הסנדל ורחיצה וסיכה יש לחנכם גם קודם ט' שנים.\n\n\n\n\n",
+            "\nטוב להריח איזה פעמים בבשמים ולברך עליהם כדי להשלים מאה ברכות, ואמנם כל זמן שלא הסיח דעתו אסור לברך שנית דהוי ברכה לבטלה, על כן צריך להפסיק בינתים זמן גדול שיהא היסח הדעת בינתים. וטוב שיריח בכל פעם בשמים אחרים אף שהן מין אחד, ומכל שכן אם יש לו שלשה מינים כגון עצי בשמים, עשבי בשמים, ומיני בשמים, ואם יכוין לכל ברכות השליח צבור והקוראים בתורה והמפטירין, לא יחסרו לו רק שלש ברכות לתשלום מאה וישלים באלו שעל הבשמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמזכירין נשמות ביום הכפורים, משום דזכירת המתים משבר ומכניע לבו של אדם, ועוד לפי שגם המתים צריכין כפרה, כדאיתא בספרי כפר לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדיתה אלו המתים, מלמד שמתים צריכין כפרה, ונודרים צדקה בעבורם, וסמך לזה בסוף פרשה תצוה כתיב אחת בשנה יכפר וסמיך ליה ונתנו איש כופר נפשו לה', ומועילה הצדקה בעבור המתים כי ה' בוחן לבבות שאם היה זה המת חי גם כן היה נותן צדקה, והחי יכול לבקש להקל דין המת, כמו דוד שהתפלל על אבשלום, והמתים הצדיקים מליצים על צאצאיהם. גם ביום אחרון של פסח וביום ב' דשבועות ובשמיני עצרת מזכירין נשמות, לפי שקורין בהן כל הבכור וכתיב שם איש כמתנת ידו. לכן נודרין מתנות לצדקה וכיון שנודרין לצדקה נהגו ליתנה בעבור הנשמות שיזכור אותם אלהים לטובה, גם אותנו יזכור עמהם לטובה בזכיותיהם, ונוהגין כי מי שיש לו אב ואם יוצא מבית הכנסת בשעת הזכרת נשמות, גם נוהגין שבתוך שנה ראשונה למיתת האב או האם יוצא גם כן מבית הכנסת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש תינוק למול מוהלין אותו קודם אשרי ומברכין ברכת המילה בלא כוס, ובמדינותינו נוהגין לברך על הכוס ונותנין ממנו מעט להתינוק הנימול, מלבד מה שנותנים לו כשאומרים בדמיך חיי אבל לתינוק אחר אין ליתן לטעום מן הכוס (דחמיר מתשעה באב). הנוהג למצוץ ביין לא יזלפו בפה רק ביד ומוצץ בפה כדרכו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין לשטוח עשבים בבית הכנסת והטעם הוא לפי שנוהגין להשתחוות וליפול על הפנים בשעת העבודה זכר למקדש, ומקום שהקרקע מרוצף באבנים אסור להשתחוות כן, ואפילו במקום שאינו מרוצף יש קצת איסור, על כן שוטחין עשבים להפסיק בין הקרקע. ואם אין שם עשבים יפסיק בטליתו או בדבר אחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nזמן תפלת נעילה היא כשהחמה היא בראש האילנות כדי שישלים אותה עם צאת הכוכבים. ולפעמים נמשכת קצת בתוך הלילה ואפילו הכי אומרים חתמנו, לפי שאין הדין מסתלק עד שיגמרו ישראל את סדריהם למטה. והחרוז היום יפנה וכו' אם יצאו הכוכבים לא יאמר כן משום דהוי דובר שקרים, אלא יאמר היום פנה השמש בא ופנה. השליח צבור אומר ברכת כהנים ושים שלום אף על פי שהוא לילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש לבטל המנהג שהנכרי מדליק נרות לצורך אמירת הפיוטים בנעילה, אלא הנרות הדולקות יפזרם בכל הבית הכנסת דזה הוי שבות דשבות.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר תפלת נעילה אפילו חל בשבת וגמרו ביום מכל מקום אומרים אבינו מלכנו ואומרים שמע ישראל פעם אחת, ברוך שם כבוד מלכותו שלש פעמים, ה' הוא אלהים שבע פעמים, ללות את השכינה שמתעלה למעלה משבעה רקיעים. ואומר השליח צבור קדיש שלם בניגון של שמחה. ואחר כך תוקעין תקיעה אחת והוא סימן לסילוק שכינה למעלה כמו שהיה במתן תורה, שכשעלה השכינה נאמר במשוך היובל וגו' ונאמר עלה אלהים בתרועה, וגם הוא זכר לתקיעת יום הכפורים ביובל. ויכולין לתקוע אף על פי שעדיין לא יצאו כוכבים אלא שהוא בין השמשות, ואפילו הוא שבת, אבל בעוד יום אין לתקוע, לאחר התקיעה אומרים כולם ג' פעמים לשנה הבאה בירושלים.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר צאת הכוכבים מתפללין מעריב, ויש להעמיד שליח צבור הגון ויתפלל בנחת ובכוונה ויש לגעור בהחוטפים. אומרים בתפלת שמונה עשרה אתה חוננתנו, אם חל בשבת אומרים ויתן לך אבל אין אומרים ויהי נועם ואתה קדוש. ולאחר התפלה מקדשין את הלבנה ופוקדין איש את רעהו בשמחה וטוב לב כמו ביום טוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nבהבדלה של מוצאי יום הכפורים צריכין לברך דוקא על נר ששבת, ולא על נר שהוציאו עתה מן האבנים וכדומה ולא במה שהודלק ממנו. והמובחר הוא להדליק נר אחר מן הנר שהדליק אתמול בביתו ולברך על שניהם. ואם אין לו נר בביתו יביא את הנר הדולק מבית הכנסת ולהדליק עוד אחד מזה הנר ולברך עליהם, ובשעת הדחק מברכין על הנר שהודלק מנר של אינו יהודי או מהאור שהוציאו מאבנים וכדומה. ואין מתחילין הנה אל ישועתי אלא מברכין על הכוס ועל הנר והמבדיל, ואין מברכין על הבשמים, ואם היה שבת מברכין גם על הבשמים. גם מתחילין הנה אל ישועתי כמו בשאר מוצאי שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאוכלים ושותים ושמחים במוצאי יום הכפורים, דאיתא במדרש במוצאי יום הכפורים בת קול יוצא ואומר: לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה אלהים את מעשיך\n\n\n\n\n",
+            "\nהמדקדקין במצות מתחילין מיד במוצאי יום כפור בעשיית הסוכה, לקיים ילכו מחיל אל חיל.\n\n\n\n\n",
+            "\nביום שלאחר יום הכפורים נוהגין להשכים לבית הכנסת, ובימים שבין יום הכפורים לסוכות אין מתעני�� אפילו תענית יארצייט, ואין אומרים תחנון לפי שהם ימי שמחה שהיו מחנכין בהם את המזבח בימי שלמה, וגם אנחנו עוסקים במצות בנין סוכה והכנת אתרוג ושאר המינים לכבוד אדון האדונים מקדש ישראל והזמנים.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמצוה לבנות הסוכה מיד ביום שלאחר יום הכפורים ואפילו הוא ערב שבת, דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה ויבחור מקום נקי להעמידה שם. ומצוה על כל אדם שיעסוק בעצמו בעשיית הסוכה ובהנחת הסכך ואף על פי שהוא אדם נכבד, זהו כבודו שעוסק בעצמו במצוה, ומן הראוי היה לברך שהחיינו על עשיית הסוכה, אלא שאנו סומכין על שהחיינו שאומרים בקידוש, ויהדר ליפות את הסוכה ולהנאותה בכלים נאים ומצעות נאות כפי כחו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבענין דפנות הסוכה יש הרבה חילוקי דינים ואין הכל בקיאים על כן צריכין לעשות דפנות שלמות וחזקות שלא יהא הרוח מניע אותם, וגם שלא יכבה הרוח את הנרות. ומי שאין לו די צרכו לדפנות מוטב שיעשה ג' שלימות מד' שאינן שלימות. ומי שידו משגת מצוה שיהיה לו סוכה בנויה עם גגות שנפתחים ונסגרים על ידי צירים לסגרם בשעת הגשמים וכשפסקו הגשמים נפתחים הגגות והסכך הוא נגוב ויכול לקיים מצות סוכה כראוי.\n\n\n\n\n",
+            "\nגם בסכך יש כמה דינים, וכיון שאנו נוהגין לסכך בענפי אילנות או בקנים כיון שהם גידולי קרקע והמה תלושים ואינם מקבלים טומאה ואינם קשורים יחד אין בהם שום חשש.\n\n\n\n\n",
+            "\nלכתחלה ראוי להחמיר שלא להניח על הסוכה דבר המקבל טומאה שיניח עליו את הסכך כגון סולמות שיש בהן בית קיבול השליבות וכל שכן שאר כלים כגון מרא (מעדר) ומגרפה, ואפילו ליתן אותם על הסכך להחזיקו יש להחמיר, ובדיעבד או שאין לו שאר דברים הכל מותר דקיימא לן דמותר להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך להניח סכך עד שתהא צלתה מרובה מחמתה, שאם היתה חמתה מרובה מצלתה פסולה מן התורה. ולכן צריכין ליזהר שלא יהא במקום אחד אויר ג' טפחים. ולכתחלה צריכה שיהא אויר קצת בין הסכך כדי שיראו הכוכבים, ומכל מקום אם היתה מעובה שאין הכוכבים נראים כשרה, אבל אם היתה מעובה כל כך שאפילו אם יורדים גשמים הרבה אינם יורדים לתוכה אם כן הוי כעין בית ופסולה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבסוכות הבנויות, לפעמים בולטים דפים למעלה על הכתלים, ועל דפים אלו מונחים הכלונסאות שעליהם הסכך, ומאחר שאין הדף רחב מארבע אמות אינו פוסל את הסוכה משום סכך פסול, כי הלכה למשה מסיני הוא דבפחות מארבע אמות אמרינן דופן עקומה, פירוש שנחשב אל הדופן וחשבינן ליה כאלו הדופן נתעקם שם למעלה, אלא שאין יושבים ואין ישנים שם תחת הדף, כי שם אין לו דין סוכה, ואפילו אינו רחב אלא ארבעה טפחים, אבל יתר הסוכה כשרה, אך אם מונחים אצל הדופן דפים ברוחב ארבע אמות או יותר, זה נקרא סכך פסול ופוסל את כל הסוכה. ומכל מקום אם אינו כן אלא בצד אחד, כמו שהדרך הוא בקצת סוכות בנויות שעושין קצת תקרה מצד אחד (כדי לפנות לשם את הכלים תיכף בהתחלה) זה אינו מזיק, דכיון שאינו אלא מצד אחד הרי יש כאן עוד שלש דפנות כשרות שמונח עליהם סכך כשר, וסוכה משלש דפנות גם כן כשירה ובלבד שיהא שם שיעור סוכה, דהיינו לכל הפחות ז' טפחים על ז' טפחים במרובע ולא ישבו תחת התקרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהעושה סוכתו תחת ענפי אילן הרי היא פסולה, ואפילו אם מחמת הענפים בלבד היתה חמתה מרובה מצלתה ואם כן בסכך שהניח עליה עשה את הסוכה מכל מקום פסולה. ואפילו אם יקצוץ אחר כך ענפי האילן מכל מקום הסוכה נשארת בפסולה, דכ��יב חג הסוכות תעשה לך ודרשינן תעשה ולא מן העשוי ולכן לאחר שקצץ הענפים צריך הוא להגביה כל ענף מן הסכך, ויחזור ויניחנה לשם סוכה, וכן אסור להניח את הסכך קודם שעשה את הדפנות, דבעינן שבהנחת הסכך תהא סוכה כשרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן בסוכה העשויה בגגות הנפתחים, צריך לפתוח את הגגות קודם שמניח את הסכך, ואם אחר כך סוגר את הגג וחוזר ופותח אינו מזיק, דהוי כאלו פורס עליה סדין וחוזר ונוטלו ומכל מקום יש להחמיר שיהא הגג פתוח בהכנסת החג עוד צריכין ליזהר באלו סוכות שיהא הגג פתוח היטב עומד בשוה עם דופן הסוכה, שאם אינו עומד בשוה אלא נוטה קצת על הסכך, אפילו אינו שיעור גדלו שתפסל הסוכה בכך מכל מקום צריך ליזהר שלא ישב במקום הזה שהגג משופע. שנמצא יושב תחת הגג. אף על פי שסוכת החג בחג פטורה מן המזוזה, מכל מקום אלו סוכות הבנויות שמשתמשים בהם כל השנה ונתחייבו במזוזה, גם בחג לא נפטרו ואין צריכין אחר החג לקבוע את המזוזה מחדש.\n\n\n\n\n",
+            "\nיוצאין בסוכה שאולה אבל לא בסוכה גזולה, ולכן אסור לעשות סוכה ברשות הרבים, ובשעת הדחק שאין לו סוכה אחרת בשום אופן, יושב בה ומברך עליה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש ליזהר שלא יקצץ הישראל בעצמו סכך לסוכתו אלא יקנה מאחר, ובשעת הדחק יכול לקצוץ בעצמו אלא שיטול רשות מבעל הקרקע.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לעשות סוכה בחול המועד.\n\n\n\n\n",
+            "\nעצי הסוכה בין מהדפנות בין מהסכך אסור בהנאה עד לאחר שמחת תורה כיון שהוקצו למצוה, ואפילו ליטול מהם קיסם לצוץ שיניו אסור, ואפילו אם נפלו אסורין ולא מהני בהו תנאי, ואם חל שמחת תורה בערב שבת אסורין גם בשבת, וכן נוי סוכה אסורין בהנאה אפילו נפלו, וכיון שאסורין בהנאה לכן בשבת וביום טוב אסורין בטלטול משום מוקצה, ומכל מקום אתרוג התלוי בסוכה לנוי מותר להריח בו דלא הוקצה מריח, ובנוי התלוי בסכך נוהגין שאפילו תנאי לא מהני אבל בנוי התלוי בדפנות מהני תנאי. והסדינים המצויירים שתלוים בסוכה לנוי, נוהגין לטלטלן שלא יתקלקלו מן הגשמים. ואפילו לא התנה בפירוש כי מסתמא מתחלה אדעתא דהכי תלאן, ומכל מקום טוב להתנות תחלה בפירוש דהיינו קודם בין השמשות הראשון יעמוד שם ויאמר: אני מתנה שאהא מותר לאכול ולהשתמש בנוי סוכה זו מתי שארצה, וצריך ליזהר בנוי סוכה אשר בדעתו ליטלו בתוך יום טוב שלא לקשרו בקשר אלא בעניבה.\n\n\n\n\n",
+            "\nגם לאחר החג כשתסר את הסוכה לא יפסע על העצים ולא ישתמש בהם לדבר מגונה, משום דתשמישי מצוה נינהו כמו ציצית.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לחקוק פסוק בסוכת תשבו וגו' או שאר פסוק על דלעת וכיוצא בו לנוי סכה, משם דיבא אחר כך לידי בזיון ועוד דאסור לכתוב פסוק שלא לצורך.\n\n\n\n\n",
+            "\nערב סוכות לאחר חצות היום לא יאכל פת כדי שיאכל בסוכה לתיאבון, ויש להרבות בצדקה בערב סוכות.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכתיב בסכות תשבו שבעת ימים, פירוש תדורו בסכות. אמרה תורה שידור בסוכה שבעת ימים כמו שהוא דר בביתו כל השנה, כן תהא עתה עיקר דירתו בסוכה שיכניס לתוכה כליו הנאים ומצעות הנאות, ואוכל ושותה ולומד ומטייל וישן בסוכה, ואפילו אם מספר עם חבירו יספר בסוכה, וכן אם מתפלל ביחידות יתפלל בתוך הסוכה, וכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, ולכן צריכין לכוין בישיבת סוכה שצונו הקדוש ברוך הוא לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים. וסוכות אלו שאומר הכתוב כי בסוכות הושבתי, נחלקו בהם תנאים רבי אליעזר אומר המה ענני ��כובד שהקיף בהם הקדוש ברוך הוא את אבותינו לבל יכם שרב ושמש, ורבי עקיבא אומר סוכות ממש שעשו להם בשעת חנייתן מפני החמה ואף על פי שיצאנו ממצרים בחודש ניסן, לא צונו לעשות הסוכה באותו הזמן, לפי שהוא התחלת ימות הקיץ, ודרך כל אדם לעשות אז סוכה לצל, ולא היתה ניכרת שהוא במצות הבורא יתברך שמו, לכן צוה אותנו לעשותה בחודש השביעי שהוא זמן הגשמים, ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה, בזה יראה לכל כי מצות המלך הוא עלינו לעשותה.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך להחזיק את הסוכה בכבוד שלא יהיו מצות בזויות עליו, ולכן לא יכניס לתוכה כלים שאינם מכובדים, כגון קדרות וכד ששואבים בו מים וכלים שמשהים בהם קמח ועריבה ויורה ומחבת ומכתשת וכיוצא בהן. וגם הקערות לאחר האכילה צריך להוציאן לחוץ, אבל כלי שתיה יהיו בסוכה, ונוהגין שלא להכניס לתוכה נר של חרס משום דמאיס, וכן לא יעשה בה תשמיש בזוי כגון שטיפת קדרות וקערות, אבל כוסות מותר לשטוף, וכל שכן דאסור להשתין בה אפילו בתוך כלי, אף על פי שעושה כן בתוך ביתו, אבל תשמיש המטה מותר בסוכה שהרי עיקר מצוה איש ואשתו. אם הכניס לתוכה כלים בזויים אינה נפסלת בכך, אך בשעה שהם בה אין לברך לישב בסוכה עד שיוציאום.\n\n\n\n\n",
+            "\nאכילה בסוכה בלילה הראשונה היא חובה שצריך לאכול בסוכה פת לכל הפחות כזית ואפילו מצטער חייב לאכול בסוכה, ואם יורדים גשמים אם מדמה שיפסקו לאחר שעה או שתי שעות ימתין ואחר כך יקדש ויאכל בסוכה כראוי, ואם רואה שלא יפסיקו הגשמים או שהמתין ולא פסקו, מקדש בסוכה ומברך שהחיינו ומכוין בשהחיינו גם על הסוכה, אבל אינו מברך לישב בסוכה ונוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל שם כזית פת בלי הפסק והולך לתוך הבית וגומר סעודתו, ויש לו לכוין בשעת נטילת ידים ובשעת ברכת המוציא שדעתו לאכול גם בבית. ואם פסקו הגשמים קודם שבירך ברכת המזון, הולך שוב לתוך הסוכה ומברך לישב בסוכה ואוכל קצת יותר מכביצה פת ומברך ברכת המזון. ואם פסקו הגשמים לאחר שבירך ברכת המזון, הולך גם כן לתוך הסוכה ונוטל ידיו שנית ואוכל קצת יותר מכביצה פת בברכת לישב בסוכה ומברך ברכת המזון. אם בסוכה שלו אף לאחר שפסקו הגשמים עדיין המים מטפטפין מן הסכך, ויש בשכונתו סוכה שהיתה מסוגרת בגג ולאחר הגשמים נפתחה, ילך שמה ויאכל פת בטוב לבב.\n\n\n\n\n",
+            "\nבליל שני גם כן חובה לאכול בסוכה ואפילו הוא מצטער, ודינו כמו בלילה הראשון וכמו שכתבנו, אלא חילוק אחד יש ביניהן, שאם ראה שלא יפסקו הגשמים או המתין ולא פסקו מקדש בבית ואוכל שם, וקודם ברכת המזון הולך לתוך הסוכה ואוכל שם לכל הפחות כזית פת בלא ברכת לישב בסוכה וחוזר לביתו ומברך ברכת המזון.\n\n\n\n\n",
+            "\nערבית כשבא מבית הכנסת נכנס לסוכה ומקדש מיד, רק לא יקדש אלא כשהוא ודאי לילה, וכשהוא מברך בקידוש לישב בסוכה יכוין לפטור בברכה זו סעודה זו וגם השינה ושאר צרכיו שיעשה בסוכה עד הקידוש שביום המחר ובברכת שהחיינו יכוין שהוא מברך שהחיינו על החג וגם על הסוכה. ולכן בלילה הראשון מברכין תחלה לישב בסוכה ואחר כך שהחיינו שתהא ברכת שהחיינו גם על הסוכה, ובליל שני מברך תחלה שהחיינו ואחר כך לישב בסוכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשאוכלים כמה בעלי בתים בסוכה אחת ויש שם גם הנשים ושאר בני בית שצריכין לשמוע היטב את הקידוש לצאת בו, אם יקדשו כל הבעלי בתים ביחד, תרי קלי לא משתמעי, ולא ישמעו היטב את הקידוש, על כן טוב יותר שיקדשו בזה אחר זה, ואם ��קדשין ביחד כגון אם אין שם מי שצריך לצאת בשמיעת קידוש, אם קדם אחד וסיים ברכת בורא פרי הגפן או ברכה אחרת, ואחר כך סיים חבירו אין להראשון לענות אמן אחר ברכת חבירו, משום דאמן הוי הפסק בין ברכת בורא פרי הגפן לשתיה. והעולם נוהגין להמתין זה על זה ועונין אמן. וזהו שלא כדין אלא יש להם לומר הכל ביחד.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשאר הלילות וכן בכל הימים אין חיוב לאכול בסוכה, אלא שאם הוא רוצה לאכול אכילת קבע או לישן צריך לאכול או לישן בסוכה ומהו אכילת קבע, פת יותר מכביצה אפילו לא קבע עליו ואפילו היא פת כיסנין, וכן תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן יותר מכביצה וקבע עליו חייב בסוכה ולברך עליו לישב בסוכה, אבל פירות אפילו אכל הרבה וקבע עליהם מותר לאכול חוץ לסוכה, וכן יין או שאר משקים או בשר וגבינה מותר לאכול ולשתות חוץ לסוכה, ודוקא שלא קבע עליו. אבל אם רוצה לשתות יין או שאר משקים בדרך קבע, או שרוצה לאכול בשר או גבינה דרך קבע צריך סוכה, ולא יברך עליהם לישב בסוכה. וטוב שיאכל קודם פת כדי שיברך. וכל זאת מדינא, אבל מי שמחמיר על עצמו שאפילו מים אינו שותה חוץ לסוכה הרי זה משובח.\n\n\n\n\n",
+            "\nשינה אפילו עראי מדינא צריך סוכה. וכן עושין המדקדקין במצות שאפילו שינת עראי אינם ישנים חוץ לסוכה, ועתה שנוהגים הרבה להקל בשינה, כתבו האחרונים זכרונם לברכה כמה טעמים ללמד זכות עליהם. אבל כל ירא שמים ראוי לו להחמיר ולעשות סוכה שיכול לדור שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה כולה אם אפשר לו, ולכל הפחות שתהא ראויה לישן שם הוא לבדו, ואם אינה כן אפילו בדיעבד היא פסולה.\n\n\n\n\n",
+            "\nירדו גשמים פטור מן הסוכה. באיזה גשמים פטור, אם ירדו כל כך שאם היו נופלים כך לתוך התבשיל היה מתקלקל, אפילו אין לפניו התבשיל, או שהוא משער שאם היו נופלים לתוך החדר שהוא בו היה יוצא משם לחדר אחר, אז יוצא גם מן הסוכה לבית. ואם התחיל לאכול בסוכה ואחר כך ירדו גשמים, ונכנס לתוך הבית והתחיל לאכול גם בבית, או שמחמת הגשמים התחיל מתחלה לאכול בבית, ואחר כך פסקו הגשמים, גומר סעודתו בבית ואינו מחייב ללכת באמצע הסעודה מביתו לתוך הסוכה, וכן כשהעת קר והמאכלים נקרשים בתוך הסוכה, פטור מן הסוכה ואוכל בבית.\n\n\n\n\n",
+            "\nולענין שינה בסוכה גם גשמים מועטין הוי צער לישן ויכול לצאת. ואם יצא לביתו והשכיב את עצמו לישן ואחר כך פסקו הגשמים, או שמתחלה שכב בביתו לישן מפני הגשמים ואחר כך פסקו, אין מטריחין אותו לילך לסוכה כל הלילה, אלא ישן בביתו עד הבוקר.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשהוא פטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, נקרא הדיוט, ואינו מקבל שכר עליו, ואינו רשאי לברך משום דהוי ברכה לבטלה. וכשיוצא מן הסוכה בשביל הגשמים, לא יבעט בסוכתו ויצא, אלא יצא בהכנעה כעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שאין מברכין לישב בסוכה אלא באכילת קבע, ונוהגין שמברכין תחלה המוציא ואחר כך לישב בסוכה קודם שטועם. ושאר דברים שהוא אוכל בסוכה כל היום, וכל מה שהוא יושב ועושה שם ואפילו אם ישן שם, נפטר הכל בברכה שבירך בשעת אכילת קבע עד שיאכל שנית בקבע. ואם לא יצא מן הסוכה לעסקיו או לבית הכנסת בין סעודה לסעודה, כיון שבירך פעם אחת שוב אינו צריך לברך בסעודה שניה שאוכל, ואפילו כל שבעת ימי החג אם ישב ואכל ולמד והתפלל וישן תוך סוכתו, אינו צריך לברך רק פעם אחת, כיון שלא הסיח דעתו מן הסוכה. ואפילו יצא יציאת עראי ודעתו לחזור מיד לא הוי היסח הדעת, ואינו צריך לברך בסעודה שניה רק כשיצא לעסקיו או לבית הכנסת וכדומה, ואפילו הלך לתוך ביתו ללמוד שם או לעשות שם איזה דבר שהוא שוהה בו, גם כן הוי היסח הדעת וצריך לברך בסעודה שניה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהולך אפילו באמצע סעודתו לסוכת חבירו, ואוכל שם שיעור דחייב בסוכה, צריך לברך גם שם לישב בסוכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי ששכח לברך לישב בסוכה ונזכר באמצע סעודה, או אפילו לאחר שגמר אכילתו צריך לברך, כי גם הישיבה שישב שם אחר כך היא מצוה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנשים פטורות מסוכה ואף על פי כן רשאין לברך. קטנים גם כן פטורים ומכל מקום כל שהוא מבן חמש שנים ולמעלה חייב אביו לחנכו שיאכל בסוכה. ואפילו אין אביו בביתו אין להניחו שיאכל חוץ לסוכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nחולה ומשמשיו פטורים מסוכה. אם הוא חולה שאין בו סכנה, אין המשמשים פטורין אלא בשעה שהוא צריך להם. אם הוא חולה שיש בו סכנה, פטורין גם בשעה שאין צריך להם כל כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצטער גם כן פטור מן הסוכה בשאר הלילות וכן בכל הימים. והיינו שמצטער מחמת צנה או מרוח או מריח רע וכיוצא בו, וכן אם כבו הנרות בסוכתו בשבת ויש לו טורח גדול לילך לסוכת חבירו, יכול לילך לביתו במקום שיש לו נרות דולקות, ודוקא אם מתחילה עשה סוכתו כראוי, ואך במקרה בא לו הענין שהוא מצטער לישב או לישן בסוכה, אבל אם מתחלה עשאה במקום רע וכדומה, או במקום שיתירא לישן בה, אינו יוצא בה אפילו באכילה ביום. אם בא הרוח לכבות הנרות דרך הדפנות, מותר לפרוס שם סדין או בגד.\n\n\n\n\n",
+            "\nהולכי דרכים ביום, פטורין מן הסוכה ביום. כין שאין להם שהות לטרוח אחר סוכה, כיון שצריכין לילך תיכף לדרכן, אבל אם יכול לישב בסוכה בלי טורח חייב לישב בסוכה, ובלילה כשהוא במלון שהוא רוצה ללון שם צריך לטרוח את עצמו לישב בסוכה, אפילו הוא במקום שאין שם סוכה אם יכול לעשות סוכה במעט ממון, חייב להשתדל שיהיה לו סוכה לישן בתוכה, ואם הולך גם בלילה דינו כמו ביום, וההולכים בכפרים לגבות חובות בחול המועד, אם אין יכולים לעשות בהם סוכה, יחמירו על עצמן לחזור לבתיהם בכל לילה לקיים מצות סוכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nשלוחי מצוה, אפילו בלילה כשהם בטלין אם צריכין לטרוח אחר סוכה, או שאינו נוח להם לישן בסוכה, ואם יישנו יהיו מחר יגעים ויתעכבו מן המצוה, פטורין מהסוכה אבל בלאו הכי חייבים.\n\n\n\n\n",
+            "\nשומרי גנות ופרדסים ותבואה וכיוצא בו, אם אפשר לשמור כולו במקום אחד יעשה לו שם סוכה וישב בה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהעושים יין אצל אינו יהודי פטורין מן הסוכה בין ביום בין בלילה, משום דצריכין לשמור שלא יגע בו האינו יהודי, ואם הוא בענין שאינו צריך שימור חייבין.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיושבים בחנות, אף על פי שהם דרים חוץ לעיר והחנות הוא בעיר, ורגילין כל השנה ברוב פעמים לאכול שם ביום, מכל מקום בסוכות חייבים לאכול בסוכה.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכבר נהגו ישראל, שמי שהוא קונה אתרוג ולולב והוא אינו מבין, מראה אותן למורה הוראה אם הם כשרים או לא, כי יש בהם הרבה חילוקי דינים. ויש להדר לקנות לולב חדש, כי לולב היבש אינו כשר אלא בשעת הדחק, ויש אומרים דכל שכלה הירקות שבו הוי יבש. שיעור הלולב שיהיה השדרה חוץ מן העלים העליונים ארבעה טפחים, ובשעת הדחק שלש עשרה גודלין ושליש גודל סגי.\n\n\n\n\n",
+            "\nההדס צריך להיות משולש, דהיינו שיוצאין בו מכל קן וקן שלש עלין בשורה אחת בשוה, שלא יהיה אחד גבוה או נמוך מחביריו, וצריכין שיהיו העלין חופין את עצו, דהיינו שראש כל עלה יגיע למעלה מעוקצה של העלה שלמעלה, ובתוך אותן הדסים המובאים ממרחק, בדוחק שימצאו כשרים וצריכין לבדקם, והירא דבר ה' יהדר לקנות הדסים לחים ירוקים משולשים ומהודרים. והגדלים במדינותינו צריכין לדקדק בם אם אינם מורכבים, ואם לא גדלו בעציץ שאינו נקוב. וכן צריכין לדקדק בזה בלולבין הגדלים במדינתנו. אם אינו בנמצא הדסים משולשים יטול שאינם משולשים ולא יברך.\n\n\n\n\n",
+            "\nשיעור ההדס שלשה טפחים, ובשעת הדחק סגי בעשרה גודלין. ויהיה כל ההדס ממטה עד למעלה משולש, ובשעת הדחק אם למטה המועט אינו משולש והרוב שלמעלה משולש גם כן כשר, צריכין לדקדק שלא ינשרו העלין מן ההדס, כי אם נשרו אפילו מקצת עלין יש כמה חילוקי דינים, וצריכין לעשות שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך להשגיח שלא יהא נקטם ראשו דהיינו ראש העץ. ואם אין לו רק קטומים יעשה שאלת חכם, אבל הענפים הקטנים שיוצאין בין הקנים, צריכין לקטום אותם שלא יפסיקו בין הקנים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהערבה ידוע. העלה משוך, ופיה חלק, והקנה אדום, ואפילו בעודו ירוק כשר, כיון שכשהוא שוהה באילן מתאדם, ורוב מין זה גדל אצל הנחלים, ועל כן נקרא ערבי נחל ואפילו הגדלים במקום אחר כשרים, אלא שאם אפשר יש להדר ליקח מאותן הגדלים אצל נחל. שיעור הערבה כשיעור ההדס.\n\n\n\n\n",
+            "\nערבה שיבשה או שנשרו רוב העלין שלה, או שנקטם ראש העץ שלה פסולה. ויש אומרים שאם נדלדלו העלין מן הקנה ותלוים למטה פסולה. וצריכין להשגיח מאד גם בערבה, כי לפעמים מחמת שתוחבין אותה אל הלולב או על ידי הנענועין נושרין העלין ואז פסולה.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך ליזהר שלא יקצוץ הישראל בעצמו מן האילן אחד מארבעת מינים לצרכו, אפילו נתן לו בעל הקרקע רשות, אלא האינו יהודי או ישראל אחר יקצצם ויקח מהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nלוקחין שלשה בדי הדס ושני בדי ערבה (ואין להוסיף) ואוגדין אותם עם הלולב שיהיו כולן אגודה אחת, וצריכין להשגיח שיהיו כולם כדרך גדילתן דהיינו במקום החתך למטה. שאם נתהפך אפילו רק בד אחד גם בדיעבד אינו יוצא. ויש לאגוד את ההדס מימין השדרה אל הלולב ואת הערבה משמאלו, דהיינו שכשיטול את הלולב והשדרה נגד פניו, יהיה ההדס נגד ימינו והערבה נגד שמאלו, ויהיו למטה כולם שוים, כדי שכשיטול את הלולב יאחוז כולם. ומכל מקום יש לראות שיהיה ההדס מעט גבוה יותר מן הערבה, צריך להשגיח שתצא השדרה מן הלולב למעלה מן ההדס לכל הפחות טפח. קושר כולם ביחד בקשר גמור דהיינו שני קשרים זה על גב זה, ומלבד מה שקשר אלו המינים ביחד, יעשה עוד בלולב שלשה קשרים, רק טפח אחד מן הלולב למעלה יהיה בלי קשר, כדי לכסכס בו בשעת הנענועין. אם יש חוט כרוך על ההדס צריך להסירו קודם האגוד שלא יהא חציצה. אם הותרה האגודה ביום טוב אסור לאגדה ביום טוב בקשר אלא בעניבה, או כמו שנוהגין שכורכין סביבותם ותוחבין ראש הכרך לתוך העגול הכרוך.\n\n\n\n\n",
+            "\nערבה שנתלשה ביום טוב, בין ביום טוב ראשון בין ביום טוב שני אסורה היום אפילו בטלטול בעלמא כי הוא מוקצה גמור. ואם נתלשה ביום טוב ראשון כשרה ביום טוב שני, אך אם חל יום ראשון בשבת ונתלשה אסורה גם ביום שני. אם הובאו מחוץ לתחום אתרוג או שאר מינים מותרין לטלטלן ולצאת בהם. אך אם אין העיר מתוקנת בעירובין, אסורין לטלטל לחוץ מן הבית שהם שם, וילכו כולם שמה לצאת בהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאין לו כל הארבעה מינים מובחרים, טוב לו יותר לצאת בשל חבירו (ועיין סימן שלאחר זה סעיף ח') ומכל מקום מצוה לו שיהיו לו גם כן ארבעה מינים כפי השגת ידו, לעשות בהם הנענועים בהלל והקפות.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nנוטל את הלולב האגוד, ושדרת הלולב כנגד פניו בימינו, ואת האתרוג בשמאלו, וכיון שבכל המצות צריכין לברך עליהן קודם עשייתן, וגם האתרוג צריכין להחזיק דרך גדילתו דהיינו שהעוקץ שבו נחתך מן האילן יהיה למטה והשושנתא למעלה, על כן כשהוא נוטל את האתרוג קודם שמברך יטלהו בהיפוך, העוקץ למעלה והשושנתא למטה שלא יצא בו, ומברך מעומד על נטילת לולב (לפי שהלולב גבוה מכולן חשוב הוא ונקראת כל האגודה על שמו) וביום ראשון מברך גם שהחיינו, ואם חל יום ראשון בשבת שאין נוטלין בו לולב, אזי מברך שהחיינו ביום שני. ולאחר שבירך מהפכו בידו ומקרבו אל הלולב שלא יהיה פירוד ביניהם, ומנענע לארבע רוחות כסדר הזה: מזרח, דרום, מערב, צפון, מעלה, מטה. וכן בנענועים שבהלל. וכן בהקפה יזהר לקרב את האתרוג אל הלולב שלא יהיה פירוד ביניהם. אם הפך ונטל את האתרוג בימין ואת הלולב בשמאל, יחזור ויטלם בלא ברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאיטר נוטל את הלולב בימינו שהוא שמאל כל אדם, ואת האתרוג בשמאלו, ואם הפך חוזר ונוטלים בלא ברכה. ומי שהוא שולט בשתי ידיו הרי הוא ככל אדם.\n\n\n\n\n",
+            "\nנכון שיחלוץ את התפילין קודם נטילת לולב, ולכל הפחות יסיר את הרצועה מעל ידו שלא תהא חציצה. גם נכון להסיר הטבעות שבאצבעותיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nסדר הנענועים כך הם: בהודו יש ששה תיבות חוץ מן השם, וינענע בכל תיבה לרוח אחד, ובשם לא ינענע, בהודו למזרח, כי לדרום, טוב למערב, כי לצפון, לעולם למעלה, חסדו למטה. השליח צבור אינו מנענע אלא בהודו, וביאמר נא ישראל. והצבור בכל פעם שאומרים הודו, ובאנא, השליח צבור גם הצבור מנענים רק באנא ה' הושיעה נא. וכיון שמלבד השם יש בו שלש תיבות, מנענים בכל תיבה לשתי רוחות, ובהודו שבסוף הלל גם כן מנענים השליח צבור והצבור. כשמנענע למטה ישפיל רק ידיו למטה, והלולב עם שאר המינים ישארו כדרך גדילתן. יש נוהגין שמהפכין את הלולב לצד מטה, ואל ישנה אדם מן המנהג. אינו צריך להפוך פניו להצד שהוא מנענע רק ראש הלולב יטה, והנענוע אינו צריך להיות בחוזק אלא כסכוס מעט, כדי שיתנענעו העלין סגי.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאכול קודם נטילת לולב. ומי שהוא בדרך ומצפה שיבא למקום שיש שם אתרוג ולולב, וכן הדרים בישובים ומשלחים להם אתרוג ולולב צריכין להמתין עד חצות היום ולא יותר, כי אסור להתענות ביום טוב ובחול המועד יותר. ומי שחלש לבו להמתין עד חצות יכול לטעום איזה דבר קודם, אבל מי שאין לבו חלש יש לו להחמיר אפילו בטעימה.\n\n\n\n\n",
+            "\nומותר להחזיר את הלולב ביום טוב למים ולהוסיף עליו מים, אבל לא יחליף, ובחול המועד מצוה להחליף את המים כדי שישאר הלולב לח ומהודר. ונוהגין ליקח בחול המועד בכל יום ערבה חדשה ללולב והוא הידור מצוה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהדס של מצוה אסור להריח בו כל שבעת ימי החג אפילו בשבת אבל באתרוג מותר להריח בו בשבת, ומברכין עליו הנותן ריח טוב בפירות, ובשאר ימי החג אין להריח בו אפילו שלא בשעת נטילתו לצאת בו משום דיש ספק ברכה. הלולב אסור לטלטלו בשבת אפילו לצורך גופו ומקומו משום דהוי מוקצה, אבל האתרוג כיון שיכולין להריח בו אינו מוקצה ומותר לטלטלו, ומותר ליתנו לתוך המוכין שהיה בו קודם יום טוב שכבר קלט הריח, אבל לא יתנו לתוך מוכין חדשים או לבגד משום דמוליד ריח.\n\n\n\n\n",
+            "\nביום טוב הראשון אין יוצאין בלולב ושאר מינים שאולים, אלא צריכין ש��היו שלו ממש דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, ודרשינן \"לכם\" משלכם. להוציא את השאול, ולדידן בני חוץ לארץ שעושין שני ימים טובים מספיקא, גם ביום טוב שני אין מברכין עליו. ואם אחר נותנם לו במתנה על מנת להחזיר הוי מתנה ויצא בהם, ואפילו נותנם לו סתם לצאת בהם, נחשב כאלו אמר לו בפירוש שהוא נותנם לו במתנה על מנת להחזיר, אם אין האיש בביתו והאשה רוצה ליתנם לאחר לצאת בהם, תליא באומדן דעת הבעל אם הוא גברא דקפיד או לא.\n\n\n\n\n",
+            "\nשותפים שקנו להם אתרוג ושאר המינים, מסתמא אדעתא דהכי קנאום דבשעת מצותו כל אחד מקנה חלקו לחבירו. ולכן המנהג שהקהל קונים אתרוג וכל הקהל יוצאים בו. וכל מי שידו משגת מחוייב לתת דמי אתרוג. ועם כל זאת מוטב לצאת באתרוג של יחיד אשר לו כל המינים מהודרים, כי מה שהיחיד מקנה לחבירו עדיף טפי.\n\n\n\n\n",
+            "\nביום הראשון לא יתנו להקטנים ליטל לולב ואתרוג עד לאחר שיטלו הגדולים, כי הקטן קונה, ואין מקנה מן התורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכל ימי החג לאחר תפלת מוסף נוהגין להעלות ספר תורה על הבימה, ומניחין את הארון הקודש פתוח עד לאחר אמירת ההושענות שמחזירין את הספר תורה, וכל מי שיש לו אתרוג ולולב מקיף את הבימה שעליו הספר תורה בשעת אמירת ההושענות. בכל יום מקיפין פעם אחד, וביום השביעי שהוא הושענא רבה מוציאין כל הספרי תורה ומעלין אותן על הבימה ומקיפין שבע פעמים, זכר למקדש, שבכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת וביום השביעי שבע פעמים. ההקפות צריכין להיות לצד ימין, ולפי שהספר תורה על הבימה וכל הציבור צריכין להפוך פניהם כלפי ספר תורה שעל הבימה קודם שיתחילו להקיף ואז הוי צפון ימין שלהם, לכן מקיפין דרך צפון. כל מי שיש לו אתרוג ולולב ואינו מקיף, רעה הוא עושה. בקצת מקומות נוהגין בהושענא רבה ובשמחת תורה לאחר שהוציאו כל הספר תורה מן הארון הקודש, מעמידין לתוכו נר דולק (לרמז תורה אור שכשאין שם תורה צריכין לאור אחר) ואין זה מנהג יפה ויש לבטלו, כי אסור להשתמש בארון הקודש תשמיש חול אפילו לפי שעה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת אין מקיפין שגם במקדש לא היו מקיפין. ולכן אין מעלים ספר תורה על הבימה, אלא פותחין את הארון הקודש עד לאחר אמירת ההושענות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאירע לו אבל בחג, וכן אבל כל שנים עשר חדש על אביו או אמו, נוהגין שאינו מקיף. ויש לו לכבד באתרוג ולולב שלו את מי שאין לו, שיקיף הוא.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nביום אחרון של חול המועד הוא הושענא רבה, נוהגין להיות נעורים בלילה שלפניו לעסוק בתורה כמו שנדפס הסדר, לפי שבחג נידונין על המים שכל חיי האדם תלוים במים. והיום הוא יום האחרון של החג והכל הולך אחר החיתום. בשחרית מרבים קצת בנרות בבית הכנסת כמו ביום הכפורים, והשליח צבור לובש את הקיטל, אומרים למנצח כמו ביום טוב ואומרים גם מזמור לתודה, ואין אומרים נשמת. אומרים אין כמוך, שמע ישראל כמו ביום טוב. בקדושת מוסף נעריצך.\n\n\n\n\n",
+            "\nמנהג נביאים שכל אחד יטול ביום זה ערבה מיוחדת מלבד הערבה שבלולב, וכל הפוסל הערבה שבלולב, פוסל בערבה זו, לכן לא יקצצה הישראל בעצמו לצרכו אלא שאם נשרו אפילו רוב העלים כשרה, ואפילו עלה אחת בבד אחד כשרה. ומכל מקום הידור מצוה הוא שיהיו בה עלין הרבה והבדים ארוכים. והמנהג היפה לקחת ה' בדים ואוגדין אותן בעלי לולב.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לוקחין אותה עם הלולב ביחד, אלא כשמגיע לתענה אמונים מניחין את הלולב והאתרוג ונוטלין אותה, לפי שאז מתפללין על המים. ולאחר גמר ההושענות מנענעין עמה ואחר כך חובטין אותה בקרקע חמש פעמים, ודי בזה אפילו לא נחסרו עליה, ולאחר החבטה לא יזרקנה על הקרקע משום ביזוי מצוה, וטוב להצניעה להשליכה בתוך האש שאופין מצות, הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה מצוה אחריתה.\n\n\n\n\n",
+            "\nליל שמיני עצרת יש להמתין שלא לקדש עד הלילה ומברכין בקידוש שהחיינו לפי שהוא רגל בפני עצמו, ואין מברכין לישב בסוכה לפי שבתפלה ובקידוש אומרים יום השמיני חג העצרת הזה, ואם היו מברכין לישב בסוכה הוי תרתי דסתרי.\n\n\n\n\n",
+            "\nליל שמיני עצרת וכל היום אוכלין בסוכה אלא שאין מברכין כמו שכתבנו, ולאחר הגמר אומרים יהי רצון וכו'. ובענין השינה בסוכה יש מקילין וכן נוהגין, אבל הנכון להחמיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשמיני סמוך לחשיכה יכול לפנות את הכלים מן הסוכה לתוך הבית, אבל לא יסדרם ביום משום דהוי כמכין מיום טוב לחבירו.\n\n\n\n\n",
+            "\nיום אחרון של החג שהוא גם כן שמיני עצרת נקרא שמחת תורה, לפי שמסיימין בו את התורה ושמחין בה, ערבית לאחר התפלה עושין הקפות ואחר כך מכניסין הספר תורה ומשיירין אחר שקורין בו תלתא גברי בפרשת וזאת הברכה. ויש מקומות שנוהגין לקרות בפרשה נדרים. אחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש ומכניסין את הספר תורה ואומרים עלינו.\n\n\n\n\n",
+            "\nביום שמחת תורה נוהגין בהרבה מקומות שהכהנים נושאים כפיהם בתפלת שחרית ולא במוסף משום דבמוסף יש חשש שכרות, ואין אומרים ותערב בתפלת שחרית.\n\n\n\n\n",
+            "\nביום אחר הקפות משיירין שלש ספרי תורה וקורין הרבה בספר תורה אחת פרשת וזאת הברכה כמה פעמים עד מעונה, ובסוף קוראין כל הנערים, והנכון שהגדול שבהם יברך והשאר ישמעו. וקורין להם פרשת המלאך הגואל וגו' אחר כך קוראין לחתן תורה, וקורא מן מעונה עד גמירא. ובספר תורה שניה קורא חתן בראשית, ואומרים חצי קדיש וקורין בשלישי מפטיר. ונוהגין בהרבה מקומות לדקדק לקרות לחתן תורה אדם חשוב, ואפילו מי שעלה כבר בפרשת וזאת הברכה מכל מקום עולה לחתן תורה או לחתן בראשית. במקום שאין להם אלא שני ספרי תורה קורין בראשונה וזאת הברכה ובשניה בראשית, וחוזרין ולוקחין את הראשונה למפטיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שהחתן תורה וחתן בראשית נודרין נדבות, וקורין לכל מריעיהם ועושין משתה ושמחה לסיומה של תורה ולהתחלה, דאיתא במדרש, ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' וגו' ויעש משתה לכל עבדיו, אמר רבי יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nבבית שני כשמלכה מלכות יון, גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידיהם בממונם ובנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו את הטהרות, וצר להם לישראל מאד בפניהם ולחצום לחץ גדול, עד שרחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו את ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות ישראל יתר על מאתים שנה עד החרבן השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ\"ה כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו החכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שמתחילין כ\"ה כסלו ימי שמחה והלל, ומדליקין בהם הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה בשמונה עלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו נקראים חנוכה רצונו לומר \"חנו כ\"ה\" שביום כ\"ה חנו מאויביהם, ועוד מפני שבימים אלו עשו חנוכת הבית שהצוררים טמאוהו, ולכן יש אומרים שמצוה להרבות קצת בסעודה בחנוכה. ועוד מפני שמלאכת המשכן נגמר בימים אלו. ויש לספר לבני ביתו ענין הניסים שנעשו לאבותינו בימים אלו, (עיין יוסיפון) ומכל מקום לא הוי סעודת מצוה אלא אם כן אומרים בסעודה שירות ותשבחות, ומרבים בצדקה בימי חנוכה כי הם מסוגלין לתקן בהם פגמי נפשו על ידי הצדקה וביחוד ללומדי תורה העניים להחזיקם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מתענין בימי חנוכה, אבל ביום שלפניהם וביום שלאחריהם מותרין בהספד ובתענית.\n\n\n\n\n",
+            "\nחנוכה מותר בעשיית מלאכה, אך הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה כל זמן שהנרות דולקות ואין להקל להם. והטעם שהנשים מחמירות יותר, מפני שהיתה גזרה קשה על בנות ישראל, שגזרו, בתולה הנישאת תבעל להגמון תחלה, ועוד מפני שהנס נעשה על ידי אשה בת יוחנן כהן גדול היתה יפת תאר מאד, ובקשה המלך הצורר שתשכב עמו ואמרה לו שתמלא בקשתו, והאכילתו תבשילי גבינה כדי שיצמא וישתה יין וישתכר וישן וירדם וכן היה, וחתכה את ראשו והביאתו לירושלים, וכראות שר צבאם כי אבד מלכם וינוסו. ולכן קצת נוהגין לאכול מאכלי חלב בחנוכה זכר לנס שנעשה על ידי חלב.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל השמנים כשרים לנר חנוכה, ומכל מקום מצוה מן המובחר ליקח שמן זית, דומיא דנס שבמקדש שהיה בשמן זית, ואם אינו מצוי יברור שאם שמן שאורו זך ונקי, או נרות של שעוה שגם כן אורו זך ולא יהיו שנים קלועים ביחד משום דהוה כמדורה, אלא כל נר יחידי, ולא יעשה משעוה של בתי עובדי כוכבים משום דמאיס, וכן כל הפתילות כשרות לנר חנוכה, ומצוה מן המובחר ליקח צמר גפן, ואינו צריך בכל לילה פתילות חדשות אלא מדליק גם בראשונות עד שיכלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם מדליק בנר של חרס, כיון שהדליק בו לילה אחד נעשה ישן, ואין מדליקין בו בלילה שני משום דמאיס. ועל כן יהיה לו מנורה נאה של מיני מתכות, ומי שידו משגת יקנה מנורה של כסף, להידור מצוה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמנהג פשוט במדינתנו כמהדרין מן המהדרין שמדליקין כל אחד ואחד מבני הבית בלילה הראשון נר אחד, ובשני שתי נרות, וכן מוסיפין, עד שבליל שמיני מדליקין שמונה. וצריכין ליזהר שיתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהיה היכר כמה נרות מדליקין. ולא ידליקו במקום שמדליקין נרות כל השנה, כדי שיהיה היכר שהם נרות חנוכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצות נר חנוכה להדליק בפתח הסמוך לרשות הרבים משום פרסומי ניסא, וכך היו עושין בזמן המשנה והגמרא. ובזמן הזה שאנו דרים בין האומות מדליקין בבית שהוא דר בו. ואם יש בו חלון לרשות הרבים ידליקם שם. ואם לאו מדליקין אצל הפתח, ומצוה שיניחנה בטפח הסמוך לפתח בשמאל, שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ונמצא שהוא מסובב במצות ויותר טוב להניחם בחלל הפתח.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה להניחם למעלה משלשה טפחים מן הקרקע ולמטה מעשרה טפחים, ואם הניחם למעלה מעשרה יצא, אבל אם הניחם למעלה מעשרים אמה לא יצא. משום דלמעלה מעשרים לא שלטא עינא. ומי שהוא דר בעליה יכול להניחם בחלון, אף על פי שהוא גבוה למעלה מעשרה טפחים. אבל אם החלון למעלה מעשרים אמה מקרקע רשות הרבים. דלא שלטא בהו עינא מההולכים ברשות הרבים, אזי טוב יותר להניחם אצל הפתח.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנרות יהיו בשורה אחת בשוה לא אחד גבוה ואחד נמוך, ויהיה הפסק בין נר לנר שלא יתקרב הלהב של זה לזה ��יהיה כמו מדורה. ובנרות של שעוה יהיה הפסק שלא יתחמם זה מזה ויטוף השעוה ויתקלקלו. מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי, כל פתילה עולה בשביל נר אחד, לא כפה עליה כלי אפילו לנר אחד אינו עולה, לפי שהוא כמדורה. נר שיש לו שתי פיות או יותר לא ידליקו בו שנים, אפילו בלילה הראשונה, משום דליכא היכא כמה נרות מדליקין.\n\n\n\n\n",
+            "\nזמן הדלקתן מיד בצאת הכוכבים ולא יאחר, ואסור לעשות שום דבר קודם הדלקה אפילו ללמוד, רק אם לא התפלל מעריב יתפלל תחלה ואחר כך ידליק, וקודם שידליק יקבץ כל בני ביתו לפרסומי מילתא, וצריך לתת שמן שידלקו לכל הפחות חצי שעה, ובדיעבד אם לא הדליק מיד, יכול להדליק בברכה כל זמן שבני ביתו נעורים, אבל לאחר שבני ביתו ישנים, תו ליכא פרסומי ניסא, ידליק בלא ברכה. אם לא היה לו פנאי להדליק בלילה יכול להקדים את עצמו ולהדליק מפלג המנחה ולמעלה, דהיינו שעה ורביעית קודם צאת הכוכבים (והיינו שעה זמניות לפי ערך היום, ובימי חנוכה שהימים קצרים אם היום ארוך רק עשר שעות רגילות, אזי פלג המנחה הוי שעה אחת ושני מינוטין (רגעים) וחצי) ובלבד שיתן שמן כדי שיהיו דולקות עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים, ואם אינן דולקות כך לא קיים המצוה.\n\n\n\n\n",
+            "\nסדר הדלקתן כפי מנהגנו: בלילה הראשונה מדליק הנר שכנגד ימינו, ובלילה שניה מוסיף עליו נר כנגד שמאלו, וכן בכל לילה מוסיף כנגד שמאלו וזה שהוא מוסיף מדליק בראשונה ופונה והולך לימינו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבליל ראשון יברך המדליק קודם ההדלקה שלש ברכות: להדליק, שעשה נסים ושהחיינו. ובשאר הלילות אינו מברך שהחיינו. לאחר שבירך הברכות מדליק נר אחד, ובעוד שמדליק האחרות אומר הנרות הללו וכו'. גר אומר שעשה נסים לישראל ואם אמר לאבותינו יצא. אונן רחמנא ליצלן אם יש אחר ידליק האחר בברכות והוא יענה אמן. ואי ליכא אחר ידליק הוא בלא ברכות.\n\n\n\n\n",
+            "\nקיימא לן הדלקה עושה מצוה, פירוש ההדלקה היא המצוה, ובשעת ההדלקה צריכין להיות הנרות במקומן הראוי וכשיעור הראוי, לאפוקי אם הדליקן למטה משלשה טפחים או למעלה מארבע אמות, ואחר כך כשהן דולקות הניחן במקומן, פסולין. וכן אם בשעת הדלקה לא היה שמן כשיעור ואחר כך הוסיף לא מהני. וכן אם העמידן במקום שהרוח שולט ועומדין לכבות, לא קיים המצוה וחייב להדליקן שנית אבל לא יברך. אבל אם העמידן כראוי ועל ידי מקרה כבו, כבר קיים המצוה, ומכל מקום נוהגין שחוזר ומדליקן. ונוהגין להחמיר שלא להדליק נר מנר אלא מדליקין מן השמש או מנר אחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל זמן מצותן דהיינו חצי שעה אסור ליהנות מאורן, ולכן נוהגין להניח אצלן את השמש שהדליקן בו, כדי שאם ישתמש אצלן ישתמש לאור השמש וצריכין להניחו קצת למעלה מן הנרות שיהא ניכר שאינו ממנין הנרות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמדליקין נרות בבית הכנסת משום פרסומי ניסא ומברכין עליהן, ומניחין בכותל דרום ומדליקין בין מנחה למעריב, ואין אדם יוצא בנרות של בית הכנסת וצריך לחזור ולהדליק בביתו ומי שהוא אבל רחמנא ליצלן לא ידליק בלילה הראשונה בבית הכנסת, משום דצריך לומר שהחיינו ואבל אין לו לומר שהחיינו בצבור, אבל בביתו מברך שהחיינו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס. ויכולה אשה להדליק בעד כל בני ביתה, וקטן שהגיע לחינוך גם כן חייב. סומא אם יכול להשתתף עם אחר בפרוטה מוטב, ואם יש לו אשה היא מדלקת בשבילו, ואם אין לו אשה ויש לו דירה מיוחדת, שאין לו במי להשתתף מדליק על ידי סיוע אחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nבערב שבת מדליקין תחלה נר חנוכה, ואחר כך נר שבת, ובלבד שיהא לאחר פלג המנחה ומתפללין תחלה מנחה. וצריך שיתן שמן כדי שידליקו עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים, דאם לא כן הוי ליה ברכה לבטלה. ואם הדליק אצל הפתח צריך ליזהר להפסיק באיזה דבר בינם לבין הדלת, שלא יכבם הרוח בפתיחת ונעילת הדלת.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמוצאי שבת מבדילין ואחר כך מדליקין נר חנוכה, ובבית הכנסת מדליקין קודם ויתן לך.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהוא אינו בביתו אלא במקום אחר, אם יודע שאשתו מדלקת בביתו ידליק הוא במקום שהוא בלא ברכות. וטוב אם אפשר שישמע תחלה את הברכות ממי שמדליק שם ויכוין לצאת בברכותיו ויענה אמן. ואחר כך ידליק הוא בלא ברכות. ואם אין אשתו מדלקת בביתו, וכן הבחורים באכסניא שלהם צריכין להדליק בברכות, או ישתתפו עם הבעל בית, שיתנו לו איזה פרוטה שיהיה להם גם כן חלק בשמן ופתילה, והבעל בית יוסיף קצת שמן על השיעור בשביל השותף, אבל יש להם להדר שידליקו כל אחד בפני עצמו, ומי שהוא בעירו אלא בבית אחר, כשהגיע זמן הדלקה צריך לשוב לביתו ולהדליק.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשמן שנשאר במנורה לאחר חנוכה, וכן הפתילות, עושה להן מדורה ושורפן, משום דהוקצו למצותן ואסור להנות מהם, אלא אם כן התנה מתחלה שאינה מוקצה מה שישאר.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל שמונת ימי חנוכה אומרים בשמונה עשרה על הניסים, ואם שכח ולא אמרו אם נזכר קודם שאמר את השם מן הברכת הטוב שמך וכו' חוזר ומתחיל על הניסים, אבל אם לא נזכר עד לאחר שאמר את השם, גומר את הברכה ואינו חוזר.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל שמונת ימי חנוכה גומרין את ההלל. ואין אומרים לא תחנון ולא אל ארך אפים, ולא למנצח ולא צדקתך צדק.\n\n\n\n\n",
+            "\nקורין בכל יום תלתא גברי בקרבנות הנשיאים שבפרשת נשא, ביום הראשון מתחילין לכהן מן ויהי ביום כלות משה עד לחנוכת המזבח, ללוי ויהי המקריב ביום הראשון וגו' עד מלאה קטרת, ולישראל פר אחד וגו' עד בן עמינדב. ביום השני לכהן וללוי ביום השני וגו' ולישראל ביום השלישי וגו', וכן בכל יום לכהן וללוי היום שעומדין בו, ולישראל היום שלאחריו, וביום השמיני לכהן וללוי ביום השמיני, ולישראל מתחילין ביום התשיעי וגומרין כל הסדר וגם בפרשת בהעלתך עד כן עשה את המנורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת חנוכה מוציאין שני ספרי תורה, בראשון קורין פרשת השבוע ובשני המפטיר בשל חנוכה יומו, ומפטירין רני ושמחי. ואם יש עוד שבת אחת מפטירין בו במלכים בנרות דשלמה. בראש חדש טבת בחול מוציאין שני ספרי תורה, באחד קורין תלתא גברא בשל ראש חדש ואחר כך הרביעי בספר תורה השני בשל חנוכה יומו, משום דראש חודש תדיר טפי, וקיימא לן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ולכן מקדימין ראש חדש. ואם טעו והתחילו לקרות בשל חנוכה, ואפילו עדיין לא התחילו לקרות אלא שכבר בירך העולה, אין צריכין להפסיק אלא העולה גומר קריאתו, ואחר כך קורין להנשארים בשל ראש חדש. אם קראו ראשונה בשל ראש חדש כראוי, אלא שטעו וקראו גם את הרביעי בשל ראש חדש, אפילו נזכרו מיד לאחר שבירך הקורא, אם לא הוציאו רק ספר תורה אחת אין צריכין לקרות יותר, אבל אם הוציאו שני ספרי תורה שיש כאן חשש משום פגמו של ספר תורה, שלא יאמרו פסול הוא, צריכין לקרות בו חמישי בשל חנוכה, ואחר החמישי יאמר חצי קדיש.\n\n\n\n\n",
+            "\nחל ראש חדש טבת בשבת מוציאין שלשה ספרי תורה, בראשון קורין ששה גברי בפרשת השבוע, בשני שביעי בשל ראש חדש ומתחילין וביום השבת ואומרים חצי קדיש, ובשליש�� מפטיר בשל חנוכה יומו ומפטירין רני ושמחי, ואף על גב דתדיר קודם, זהו בקריאה שקורין שניהם, אבל בהפטרה שאין מפטירין אלא אחת, דוחין של ראש חדש וקורין של חנוכה משום פרסומי ניסא.\n\n\n\n\n",
+            "\nבחמשה עשר בשבט ראש השנה לאילנות, אין אומרים בו תחנון, ונוהגין להרבות בו במיני פירות אילנות.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nשבת שלפני ראש חדש אדר הסמוך לניסן הוא שבת פרשת שקלים, ואם חל ראש חדש בשבת אזי הוא שבת שקלים, ומוציאין שלשה ספרי תורה, בראשון קורין ששה בפרשת השבוע. בשני קורין השביעי בשל ראש חדש ומתחילין וביום השבת ואומרים חצי קדיש, בשלישי קורין מפטיר בפרשת שקלים ומפטירין הפטרת שקלים. ואם טעו והתחילו לקרות תחלה בפרשת שקלים גומרים, והמפטיר קורא בשל ראש חדש ומפטיר גם כן הפטרת שבת וראש חדש.\n\n\n\n\n",
+            "\nשבת שלפני פורים הוא פרשת זכור והשבת שלפני ראש חדש ניסן הוא פרשת החדש, ואם חל ראש חדש בשבת אז הוא פרשת החדש, ודינו כמו ראש חדש אדר שחל בשבת. והשבת שלפני פרשת החדש הוא פרשת פרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש אומרים כי פרשת זכור ופרשת פרה חייבים לקרותם מדאורייתא, ואין קורין בהם קטן למפטיר, ובני הישובים שאין להם מנין צריכין שיבאו למקום שיש מנין, ואם אי אפשר להם, לכל הפחות יקראו אותן בנגינות כראוי.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמשנכנס אדר מרבים בשמחה, וישראל שיש לו דין ודברים עם אינו יהודי ישפוט עמו בחודש זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבימי מרדכי ואסתר נקהלו היהודים בשלשה עשר לחדש אדר לעמוד על נפשם ולהנקם מאויביהם, והיו צריכין לבקש רחמים מאת ה' יתברך שמו שיעזרם, ומצינו שכאשר היו ישראל במלחמה, התענו שיעזרם ה', וגם משה רבינו עליו השלום ביום שנלחם עם עמלק התענה, ואם כן מסתמא גם אז בימי מרדכי ואסתר התענו ביום י\"ג אדר, ולכן קבלו עליהם כל ישראל יום זה לתענית צבור ונקרא \"תענית אסתר\", כדי לזכור שהבורא יתברך שמו רואה ושומע תפלת כל איש בעת צרתו, כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו כמו שעשה לאבותינו בימים ההם. ומכל מקום אין תענית זה חובה כל כך, כמו ארבעה תעניתים שכתובים במקרא, ולכן יש להקל בו בעת הצורך, כגון מעוברות ומניקות או אפילו חולה קצת בכאב עינים שאם מצטערים הרבה לא יתענו וכן יולדת כל שלשים יום, וכן חתן בתוך שבעת ימי המשתה שלו אינו צריך להתענות ויפרעו את התענית אחר כך, אבל שאר הבריאים לא יפרשו את עצמם מן הצבור, ואפילו מי שהולך בדרך וקשה עליו התענית מכל מקום צריך להתענות.\n\n\n\n\n",
+            "\nביום י\"ד אדר הוא פורים, ואם חל פורים ביום ראשון מקדימין להתענות ביום חמישי, ואם יש אז ברית מילה יעשו את הסעודה בלילה, אבל הסנדק ואבי הבן מותרין לאכול ביום, ואין צריכין להתענות ביום ששי, אבל אדם אחר ששכח ואכל ביום חמישי יתענה ביום ששי.\n\n\n\n\n",
+            "\nלכבוד המגילה יש ללבוש בגדי שבת מבערב, וכשבא מבית הכנסת ימצא בביתו נרות דולקים ושלחן ערוך ומטה מוצעת. ערבית לאחר שמונה עשרה אומרים קדיש שלם עם תתקבל, וקורין את המגילה, אחר כך אומרים ואתה קדוש (שהוא במזמור למנצח על אילת השחר, שנאמר על אסתר ושם נאמר אלהי אקרא וגו' דנאמר על מקרא מגילה, דאמר ר' יהושע בן לוי, חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי, וסמיך ליה ואתה קדוש וגו'), ואחר כך קדיש שלם בלא תתקבל, ובמוצאי שבת ויהי נועם ואתה קדוש, קדיש שלם בלא תתקבל, ויתן לך, ומבדילין על הכוס עלינו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר לצורך קרבנות הצבור, ומנהג ליתן שלש מחצית משום דבפרשת כי תשא כתיב שלשה פעמים תרומה. ונותנין בערב לפני קריאת המגילה, ומחלקין אותן לעניים. קטן פטור ואם אביו נתן בשבילו פעם אחת חייב לעולם, בן שלש עשרה שנה יש אומרים דחייב ויש אומרים דפטור עד שיהא בן עשרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nבפורים (דהיינו ביום י\"ד) ערבית, שחרית ומנחה אומרים על הנסים, ואם שכח, דינו כמו בחנוכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב כל אדם בין איש בין אשה לשמוע קריאת המגילה בלילה וביום, ולכן גם הבתולות יש להן ללכת לבית הכנסת, ואם אינן הולכות צריכין לקרות לפניהן בבית וגם את הקטנים חייבים לחנך אותם שישמעו קריאת המגילה, ומכל מקום לא יביאו לבית הכנסת קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמגילה של לילה אסור לקרות קודם צאת הכוכבים, אף על פי שמצטער הרבה מחמת התענית, אך יכול לטעום קצת קודם המגילה, כגון קפה וכדומה, כדי להחזיק מעט מחולשת התענית.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה מן המובחר לשמוע קריאת המגילה בבית הכנסת במקום שיש רוב אנשים, משום דברוב עם הדרת מלך, ולכל הפחות יראה לשמוע אותה במנין עשרה, ואם אי אפשר לקרותה במנין יקרא אותה כל יחיד מתוך מגילה כשרה עם הברכות שלפניה, ואם אחד יודע לקרותה והשאר אינם יודעים, יקרא זה שהוא יודע והם ישמעו ויוצאים אף על פי שאינם עשרה, אבל ברכה שלאחריה אין אומרים רק בעשרה, ואך בלא שם ומלכות יכול גם יחיד לאמרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמנהג בכל ישראל שהקורא אינו קורא מתוך מגילה כרוכה, אלא פושט אותה וכופלה דף על דף כמו אגרת, מפני שנקראת \"אגרת הפורים\". אבל השומעים אינם צריכים לפשטה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהקורא את המגילה בין ביום ובין בלילה, מברך לפניה שלש ברכות, על מקרא מגילה, שעשה נסים ושהחיינו. ולאחר קריאתה כורכה כולה ומניחה לפניו, ומברכין ברכת הרב את ריבנו וכו'. אם אבל קורא את המגילה, יברך אחר את הברכות משום ברכת שהחיינו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבברכת שהחיינו של יום יכוונו גם על מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים וסעודת פורים, וכן השליח צבור צריך שיכוין להוציא את הצבור גם על מצות אלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהקורא את המגילה צריך לכוין להוציא את כל השומעים. וגם השומע צריך לכוין לצאת ולשמוע כל תיבה ותיבה. שאפילו אם רק תיבה אחת לא שמע אינו יוצא, ולכן צריך הקורא להשגיח מאד שבשעה שמרעישין ומבלבלין בהכאת המן, ישתוק עד יעבור הרעש לגמרי. ומכל מקום ראוי ונכון שיהיה לכל אחד מגילה כשרה כדי שיאמר בעצמו מלה במלה בלחש, פן לא ישמע תיבה אחת מן הקורא, וכן כל אשה חכמת לב שעומדת בעזרת נשים, אם אפשר מה טוב להיות לה מגילה כשרה לקרות מתוכה, כי שם קשה לשמוע והנשים חייבות כמו האנשים. (אם לא קדשו את הלבנה ונראתה בשעת קריאת המגילה, עיין לעיל סוף סימן צ\"ז).\n\n\n\n\n",
+            "\nהקורא צריך שיאמר את עשרת בני המן וגם תיבת עשרת הכל בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד. ונוהגין לכתחלה לומר מן חמש מאות איש הכל בנשימה אחת, ובדיעבד אפילו הפסיק בין עשרת בני המן יצא, ומה שנוהגין בקצת מקומות שכל הקהל אומרים עשרת בני המן אינו מנהג נכון, אלא הקורא לבד יאמרם והקהל ישמעו כמו כל המגילה, כשאומר הקורא בלילה ההוא נדדה וגו' יגביה קולו, כי שם מתחיל עיקר הנס, וכשאומר האגרת הזאת ינענע את המגילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לפניו מגילה פסולה או חומש, לא יקרא עם השליח צבור, כי אם הוא קורא אינו יכול לכוין לשמוע מן השליח צבור, ואפילו אם הוא יכוין, שמא ישמע אחר מה שהוא קורא ולא יכוין לקריאת השליח צבור, וכן לא יסייע שום אדם בעל פה להשליח צבור, ולכן אותן ארבעה פסוקי גאולה שאומרים הקהל בקול רם, צריך השליח צבור לחזור ולקרותם מתוך המגילה הכשרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שכבר יצא בקריאת מגילה וקורא להוציא אחר, אם זה שהוא צריך לצאת יודע בעצמו לברך את הברכות יברך בעצמו, ואם היא אשה טוב יותר שהקורא יברך ויאמר אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע מגילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת (שאינו פורים) מותרין לטלטל את המגילה, ומכל מקום אם חל פורים ביום א' אין להביא בשבת את המגילה לבית הכנסת, אפילו בעיר שהוא מתוקנת בעירובין. משום דהוי מכין משבת לחול.\n\n\n\n\n",
+            "\nצבור שאין להם שליח צבור שיכול לקרות את המגילה עם הטעמים כראוי, יכול לקרות גם בלא טעמים, רק שיקרא את התיבות כראוי שלא ישתנה הענין, שאם קרא במקום ומרדכי יושב, ישב או במקום והמן נופל, נפל, וכדומה, אפילו בדיעבד אינו יוצא, ויכולין לעשות במגילה נקודות וטעמים שיקרא כהוגן, כיון שהוא שעת הדחק, והכי עדיף טפי ממה שיקרא אחר מתוך החומש בלחש, דכיון שזה הקורא מתוך החומש אפילו הוא קורא בלחש אינו יכול לכוין דעתו שישמע מהשליח צבור, ונמצא שקרא רק מתוך החומש ואינו יוצא, ואם אירע כך, צריך לחזור ולשמעה מתוך מגילה כשרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nצבור שאין להם מגילה כשרה כדינה, מכל מקום אם היא כתובה כהלכתה רק שחסרים איזה תיבות באמצעה, כיון שלא חסר בה ענין אחד שלם יכולין לקרות מתוכה עם הברכות, והטעות יקרא הקורא בעל פה, או יאמר לפניו בלחש מתוך החומש, אבל אם אין להם מגילה כלל או שחסר בה ענין אחד שלם, או שחסר בה בתחלה או בסוף, קורין מתוך החומש כל אחד בפני עצמו ואין מברכין. ויחיד שאין לו רק מגילה פסולה קורא בה בלא ברכות.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל תוך שבעה נוהג בכל דיני אבלות, ואסור לראות כל מיני שמחה, אך בנעילת הסנדל וישיבה על גבי ספסל מותר מפני שהן דברים הנראין לכל. בלילה אם יכול לאסוף מנין לביתו לקרות המגילה מוטב, ואם לאו יתפלל בביתו וילך לבית הכנסת לשמוע המגילה. אם חל במוצאי שבת ילך לבית הכנסת לאחר סעודה שלישית בעוד יום. וביום הולך לבית הכנסת לתפלה ולמגילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שמת לו מת בתענית אסתר ובלילה הוא אונן קודם הקבורה, ישמע קריאת המגילה מאחר, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, כי בלילה אינו חייב במשתה, וביום לאחר יציאה מבית הכנסת קוברין את המת, ואחר כך יתפלל ויקרא את המגילה או ישמע מאחר, ואם שמע קריאת המגילה קודם הקבורה יצא. ומכל מקום נכון שיחזור ויקרא בלא ברכות, ותפילין לא יניח אפילו אחר הקבורה כיון שהוא יום ראשון באבלו. ואונן בפורים ביום מותר בבשר וביין.\n\n\n\n\n",
+            "\nשחרית משכימין לבית הכנסת, לאחר שמונה עשרה אומרים חצי קדיש וקורין בתורה בפרשת ויבא עמלק תלתא גברי, ואחר כך חצי קדיש, ולאחר שמכניסין את הספר תורה קורין את המגילה, לאחר ברכה אחרונה אין אומרים בשחרית אשר הניא, ולאחר שסיים האל המושיע אומרים שושנת יעקב וכו' ואומרים אשר ובא לציון, קדיש שלם עם תתקבל. ואין לחלוץ את התפילין עד לאחר קריאת המגילה, משום דכתיב בה ויקר, ודרשינן אלו תפילין. אם יש מילה מלין קודם קריאת המגילה משום דכתיב וששון זו מילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nעיר שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון קורין בה בט\"ו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nחייב כל אדם לשלוח לכל הפחות לאדם אחד שתי מתנות, דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו, משמע שתי מתנות לאחד. וכל המרבה לשלוח מנות לרעים הרי זה משובח, ומכל מקום מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעים, כי אין שמחה גדולה ומפוארת לפני הקדוש ברוך הוא, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות, והמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא נקרא מנות אלא דבר שראוי לאכול כמות שהוא בלי תיקון, כגון בשר ודגים מבושלים ולא חיין, או מיני מתיקה או פירות או כוס יין ומי דבש וכיוצא בו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל אדם אפילו עני שבישראל המקבל צדקה, חייב ליתן לכל הפחות שתי מתנות לשני עניים, דהיינו מתנה אחת לכל אחד, דכתיב ומתנות לאביונים משמע שתי מתנות לשני אביונים, ואין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט יד ליטול נותנים לו. ומי שהוא במקום שאין שם עניים, יעכב את המעות אצלו עד שיזדמנו לו עניים או ישלחם להם.\n\n\n\n\n",
+            "\nגם הנשים חייבות במשלוח מנות ומתנות לאביונים, משלוח מנות תשלח אשה לאשה ואיש לאיש, אבל מתנות לאביונים יכולה גם אשה לשלוח לאיש וכן בהיפוך. קצת נשים סומכות על בעליהן שהן שולחים גם בשבילן, ואינו נכון אלא יש להחמיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייבין לאכול ולשתות ולשמוח בפורים, גם בליל י\"ד ישמח וירבה קצת בסעודה, וכשחל במוצאי שבת אף שצריך לעשות בשבת סעודה שלישית, ימעט קצת באכילתו ביום ליתן מקום לסעודת ליל פורים. ומכל מקום בסעודה שעושין בלילה אין יוצאין ידי חובתן, דעיקר הסעודה מצותה שתהא ביום דכתיב ימי משתה, ויש להדליק נרות דרך שמחה ויום טוב גם כשעושין הסעודה ביום. וגם בליל ט\"ו צריך לשמוח קצת, גם מתנות לאביונים ומנות לרעהו צריך להיות ביום, ומשום דטרידי במשלוח מנות עושין מקצת סעודה בלילה, ומתפללין מנחה בעוד היום גדול, ועושין את הסעודה לאחר מנחה, וצריכין לעשות על כל פנים רוב סעודה ביום, וכשחל בערב שבת עושין אותה בשחרית מפני כבוד שבת. וטוב לעסוק קצת בתורה קודם שמתחיל הסעודה, וסמך לדבר ליהודים היתה אורה ודרשינן אורה זו תורה, יש אומרים שיש לאכול מיני זרעונין בפורים זכר לזרעונין שאכלו דניאל וחביריו בבבל, וזכר לזרעונין שאכלה אסתר, דאיתא בגמרא וישנה ואת נערותיה לטוב, שהאכילה זרעונים. (דיני על הנסים בברכת המזון עיין סימן מ\"ד סעיף ט\"ו, ט\"ז).\n\n\n\n\n",
+            "\nכיון שכל הנס היה על ידי היין, ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן ענין המן ומפלתו היה על ידי יין, לכן חייבו חכמינו זכרונם לברכה להשתכר ביין, ואמרו חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדי, ולפחות ישתה יותר מהרגלו כדי לזכור את הנס הגדול ויישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואולם מי שהוא חלוש בטבעו, וכן מי שיודע בעצמו שעל ידי כן יזלזל חס ושלום באיזה מצוה, בברכה או בתפלה או שיבא חס ושלום לקלות ראש, מוטב שלא להשתכר וכל מעשיו יהיו לשם שמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהאבל אפילו תוך שבעה חייב במתנות לאביונים וגם לשלוח מנות לרעהו, ומכל מקום לא ישלח דבר של שמחה, אבל להאבל אין שולחין מנות כל שנים עשר חודש אפילו דבר שאינו של שמחה. אם הוא עני מותר לשלוח לו מעות או שאר דבר שאינו של שמחה, ואם אין במקום ההוא רק האבל עם אחד חייב לשלוח לו כדי לקיים המצוה משלוח מנות. (דין האונן עיין לעיל סימן קמ\"א סעיף כ\"א).\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לעשות מלאכה בפורים, ומי שעושה בו מלאכה אינו רואה מאותה מלאכה סימן ברכה לעולם, ועל ידי אינו יהודי מותר. ומותר לעסוק בפרקמטיא וכן מותר לכתוב אפילו אגרת שלום, וכן חובותיו וכל דבר שאינו צריך עיון גדול, וכל שכן לכתוב דבר מצוה או לעשות שאר דבר מצוה, וכן לצורך פורים מותר לעשות אפילו מלאכות גמורות.\n\n\n\n\n",
+            "\nיום ט\"ו אדר נקרא אצלנו שושן פורים, אין אומרים בו תחנון ולא אל ארך אפים ולא למנצח, ואסור גם בהספד ותענית, ונוהגין בו קצת משתה ושמחה אבל אין אומרים על הנסים, ומותרין לעשות בו נישואין כיון שאין אנו קורין בו את המגילה, אבל ביום שקורין את המגילה שאז עיקר השמחה, אין עושין נישואין, משום דאין מערבין שמחה בשמחה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיום י\"ד וט\"ו שבאדר הראשון, גם כן אין אומרים לא תחנון ולא אל ארך אפים ולא למנצח, ואסורין בהספד ותענית, וביום י\"ד מרבים קצת בסעודה.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nצריך ליזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם. שהשוה אותן הכתוב לכבודו ולמוראו יתברך שמו, כתיב כבד את אביך ואת אמך וכתיב כבד את ה' מהונך. באביו ואמו כתיב איש אמו ואביו תיראו, וכתיב את ה' אלהיך תירא, כדרך שצוה על כבוד שמו הגדול ומוראו כן צוה על כבודם ומוראם. שלשה שותפין הן באדם הקדוש ברוך הוא, אביו, ואמו. (איש מזריע לובן שבו, אשה מזרעת אודם שבו, והקדוש ברוך הוא נפח בו נשמה, מראה עין, ושמיעת אוזן, ודיבור). בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני.\n\n\n\n\n",
+            "\nאיזהו מורא. לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו, או מקום המיוחד לו להתפלל, ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו, ולא יסתור את דבריו ולא מכריע את דבריו בפניו, אפילו לומר נראין דברי אבא. עד היכן מוראם, היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו או אמו וקרעו את בגדיו והכהו על ראשו, וירקו בפניו, לא יכלים אותם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שצוה בכך, אבל יכול לתבוע אותם לדון על ההפסד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאיזהו כבוד, מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא, ויתננו לו בסבר פנים יפות. שאפילו מאכילתו בכל יום פטומות, והראה לו פנים זועפים, נענש עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיה אביו או אמו ישנים ומפתח חנותו של הבן תחת ראשיהם אסור להקיצם משנתם אף על פי שיפסיד ריוח הרבה, אבל אם יגיע ריוח לאביו אם יקיצו, ואם לא יקיצו יצטער על מניעת הריוח, מצוה להקיצו כיון שישמח בזה, וכן מצוה להקיצו ללכת לבית הכנסת או לשאר דבר מצוה, מפני שכולם חייבים בכבוד המקום ברוך הוא.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיה צריך לאיזה דבר בעיר ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו, אף על פי שיודע שגם בשבילו יעשוהו לו, לא יאמר: עשו לי בשבילי, אלא יאמר: עשו לי בשביל אבא, כדי לתלות הכבוד באביו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאמרה לו אמו: עשה זאת, ועשה, ואחר כך בא אביו ושאל אותו: מי אמר לך לעשות זאת, והוא מרגיש שאם יאמר שאמו אמרה לו יכעוס אביו על אמו, אל יאמר לו שאמו אמרה לו לעשות הדבר, אף על פי שעל ידי כן יכעוס האב עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב לעמוד בפני אביו ובפני אמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב לכבדם גם לאחר מותם, ואם מזכירם בתוך י\"ב חודש בפה או בכתב, אומר או כותב: הרני כפרת משכבו (פירוש עלי יהא כל רע הראוי לבא על נפשו) או משכבה, ולאחר י\"ב חודש (כבר קבל מה שקבל, שאין משפט רשעי ישראל בג��הנם אלא שנים עשר חדש) אומר או כותב: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, או זכרונה לברכה לחיי העולם הבא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו אביו רשע ובעל עבירות, מכבדו ומתיירא ממנו, ואפילו ממזר חייב בכבוד אביו ומוראו, ויש אומרים דאינו מחויב לכבד אביו רשע, כל זמן שלא עשה תשובה ואך לצערו אסור, ויש להחמיר כסברא הראשונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nראה לאביו שעובר על דברי תורה, לא יאמר לו: עברת על דברי תורה, אלא יאמר לו: אבא כתיב בתורה כך וכך, כאלו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו, והאב יבין מעצמו ולא יתבייש.\n\n\n\n\n",
+            "\nאמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין על מצות עשה בין מצות לא תעשה, אפילו על מצוה של דבריהם, לא ישמע לו, דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם, סמך שבת למורא אב ואם, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב ואם, אם אמר לך: חלל את השבת, אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות, אני ה' אלהיכם, אתה ואביך חייבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי, וגם מצות דרבנן מצות השם יתברך שמו הן, דכתיב לא תסור וגו'. אמר לו אביו שלא ידבר עם פלוני, ושלא ימחול לו, והבן היה רוצה להתפייס, אין לו לחוש לפקודת אביו. כי אסור לשנוא שום יהודי, אם לא כשרואהו שהוא עובר עבירה, ונמצא שהאב צוהו לעבור על דברי תורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הבן רוצה ללכת לאיזה מקום ללמוד דברי תורה, מפני ששם יהיה לו תועלת יותר מבכאן, והאב מוחה בידו מאיזה טעם, אינו חייב לשמוע לאביו, דתלמוד תורה גדול מכיבוד אב ואם (כדמצינו ביעקב אבינו עליו השלום, שכשהלך מיצחק נטמן בבית המדרש של עבר י\"ד שנה ועסק בתורה, ואחר כך הלך לבית לבן ונשתהא שם ובדרך כ\"ב שנה, ונענש על אלו כ\"ב שנה שלא קיים כיבוד אב ואם, ונעלם ממנו יוסף כ\"ב שנה, ועל אלו י\"ד שנה שעסק בתורה לא נענש) וכן אם הבן רוצה לישא אשה והאב אינו מתרצה, אין הבן חייב לשמוע לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחד האיש ואחד האשה חייבים בכיבוד אב ואם, אלא שהאשה הנשואה לבעל כיון שהיא משועבדת לבעל, לפיכך היא פטורה מכיבוד אב ואם. ואך אם בעלה אינו מקפיד עליה מחוייבת בכל דבר שאפשר לה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל המבזה אביו או אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה, הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה, שנאמר ארור מקלה אביו ואמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיה קוץ תחוב לאביו או לאמו לא יוציאנו, שמא יעשה בהם חבורה (שהוא באיסור חיוב חנק) וכן אם הבן הוא רופא לא יקיז להם דם ולא יחתוך בהם אבר, אף על פי שהוא מכוין לרפואה, במה דברים אמורים בשיש אחר לעשות, אבל אם אין שם אחר לעשות והן מצטערין, הרי הוא מקיז וחותך כפי צורך הרפואה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו, משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירחם ה' עליהם, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר, יניחם וילך לו ויצוה לאחרים להנהיגם כראוי להם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להכות את בנו הגדול, ואין גדלות זה תלוי בשנים אלא הכל לפי טבעו של הבן, כל שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשה, אפילו אינו בר מצוה אסור להכותו, אלא יוכיחו בדברים, וכל המכה את בנו הגדול מנדין אותו, שהרי הוא עובר על לפני עור לא תתן מכשול.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב אדם לכבד אשת אביו אף על פי שאינה אמו כל זמן שאביו קיים. וכן חייב לכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת, ודבר הגון הוא לכבדם גם לאחר מיתת אביו ואמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב אדם בכבוד אחיו הגדול ממנו בין שהוא אחיו מן האב בין מן האם, וחייב אדם בכבוד חמיו וחמותו (כדמצינו בדוד המלך עליו השלום שחלק כבוד לשאול המלך שהיה חמיו קראו אבי, שאמר לו אבי ראה גם ראה) וחייב בכבוד אבי אביו, אלא שכבוד אביו גדול מכבוד אבי אביו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהוא רוצה באמת לכבד את אביו ואת אמו, יעסוק בתורה ובמעשים טובים שזהו הכבוד הגדול להאבות, שאומרים הבריות: אשרי לאב ואם שגדלו בן כזה. אבל אם אין הבן הולך בדרך הישר, הרי אבותיו ישאו חרפה עליו, והוא מבייש אותם בבושה שאין גדולה הימנה. וכן האב שרוצה לרחם על בניו באמת, יעסוק בתורה ובמעשים טובים ויהא נוח לשמים ונוח לבריות ויתכבדו בניו בו. אבל מי שאינו הולך בדרך הישר גם זרעו מגונה אחריו, וכן בעון אבות בניו מתים, כדכתיב פוקד עון אבות על בנים. ואין אכזריות גדולה מזאת שהוא גורם בחטאיו שימותו בניו, ואין לך מרחם על בניו יותר מן הצדיק כי זכותו עומד לאלף דור.\n\n\n\n\n",
+            "\nגר אסור לקלל אביו הגוי ולא יבזהו, שלא יאמרו: באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, אלא נוהג בהם מקצת כבוד.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nחייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו, כי אביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי העולם הבא.\n\n\n\n\n",
+            "\nכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, זקן זה פירושו תלמיד חכם כמו שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, והתם בודאי בחכמה תליא מילתא, כדכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, לכן מצות עשה לקום מפני תלמיד חכם מופלג בתורה אפילו אינו זקן בשנים ואינו רבו. וכן מצוה לקום מפני שיבה דהיינו בן שבעים שנה אפילו הוא עם הארץ ובלבד שלא יהא רשע. ואפילו זקן גוי מהדרים אותו בדברים ונותנים לו יד לסומכו.\n\n\n\n\n",
+            "\nשלשה שהיו מהלכין בדרך, הרב באמצע והשנים לאחוריו, וכל אחד מצדד עצמו לצדדין, הגדול לימין והקטן לשמאל.\n\n\n\n\n",
+            "\nעון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנאותן, לא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו כלומר בוזים מלמדי דבריו, וכן זה שאמרה תורה אם בחקותי תמאסו מלמדי חקותי תמאסו, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והוא בכלל כי דבר ה' בזה, ואסור לשמש במי שהוא שונה הלכות.\n\n\n\n\n",
+            "\nתלמיד חכם שיש לו סחורה למכור אין מניחין לשום אדם למכור מאותה סחורה עד שימכור הוא תחלה את שלו. ודוקא בדליכא אינו יהודי דמזבני אבל אי איכא אינו יהודי דמזבני לא. דהא לית ליה רווחא לתלמיד חכם ואפסודי להנך בכדי לא מפסדינן.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהוא מוחזק לתלמיד חכם בדורו דהיינו שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות (הששה סדרים, גמרא) ופוסקים ותורתו אומנתו. ואפילו יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי צרכי בני ביתו ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו הוא עוסק בתורה, מצד הדין הוא פטור מכל מיני מסים ומכסים ואף על פי שהוא עשיר, ואפילו מס המוטל על כל איש בפרטות, חייבים בני העיר לשלם עבורו. והכל תלוי בראות עיני טובי העיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nתלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבצבור.\n\n\n\n\n",
+            "\nכהן וישראל שהם שוים בחכמה, מצות עשה מן התורה להקדים את הכהן, שנאמר וקדשתו, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה לכל דבר שבקדושה, כלומר בכל דבר שיראה גדול, הוא מקודש. להיות ראשון לקריאת התורה ולהיות ראש המדב��ים בכל קיבוץ עם, לדבר ולדרוש תחלה, וכן בישיבה ידבר בראש, וכן בסעודה הוא קודם לברך המוציא וברכת המזון, וליתן לו מנה יפה בתחלה לכל המסובין, אלא אם כן יש ישראל גדול ממנו בחכמה אזי יתנו להחכם המנה היפה תחלה. אבל כשכהן חולק איזה שותפות עם חבירו ישראל, אינו צריך ליתן לו החלק היפה, שאין זה דרך כבוד שיטול חלק היפה, שכל הנותן עיניו בחלק היפה אינו רואה סימן ברכה לעולם. במקום שאין כהן טוב להקדים הלוי לישראל בכל אלו אם הם שוים בחכמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להשתמש בכהן אפילו בזמן הזה וכמועל בהקדש הוא שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. ואף עכשיו שאין לנו קרבנות, בקדושתו הוא עומד, ואם הכהן מוחל על כבודו מותר, כי הכהונה שלו היא ויכול למחול כבודה, וליתן רשות לישראל להשתמש בו. ומכל שכן שיכול לחלוק כבוד לישראל להקדימו בדברים הנאמרים לעיל.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nחייב אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, ומצוה זו חלה על האדם משנכנס לשנת י\"ח, ועל כל פנים לא יעבור מכ' שנה בלא אשה, רק אם עוסק בתורה בהתמדה ומתירא לישא אשה כדי שלא יתבטל על ידי כן מלימודו מותר לו להתאחר, והוא כשאין יצרו מתגבר עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכיון שהוליד בן ובת קיים מצות פריה ורביה, והוא שלא יהא הבן סריס או הבת אילונית, נולדו לו בן ובת ומתו אם הניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה. במה דברים אמורים כשהיו בני הבנים בן ובת ונולדו מן הבן ומן הבת, אף על פי שבנו הוליד בת, ובתו ילדה בן, הואיל ובאים מבנו ובתו קיים מצות פריה ורביה, אבל אם אחד מהם לא הניח זרע אף על פי שהשני הניח כמה בנים ובנות לא קיים המצוה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאף על פי שקיים מצות פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אשה, וצריך שישא אשה בת בנים אם אפשר לו, אך אם הוא מבין בעצמו שאינו ראוי עוד להוליד, טוב לו יותר לישא אשה שאינה בת בנים, וכן אם יש לו בנים הרבה ומתירא שאם ישא אשה בת בנים יבואו קטטות ומריבות בין הבנים ובין אשתו, מותר לו לישא אשה שאינה בת בנים, אבל אסור לו לישב בלא אשה משום חששא זאת.\n\n\n\n\n",
+            "\nנשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה יש לו לגרשה, ויש בזה כמה חילוקי דינים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה אינה מצווה על פריה ורביה, ומכל מקום לא תעמוד בלא בעל משום חשדא.\n\n\n\n\n",
+            "\nישתדל כל אדם ליקח אשה הגונה ממשפחה הגונה. שלשה סימנים יש להם לישראל ביישינם רחמנים גומלי חסדים, ומי שאין לו סימנים אלו אינו ראוי לדבק בו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה כשרה אף על פי שהוא נושא אותה בשביל הממון שיש לה מותר, ודוקא כשנותנים לו את הממון ברצון טוב, אבל אם מעגן את עצמו וממתין עד שימצא אשה עם ממון כחפצו, או שעשה שידוכין ופסקו לו ממון הרבה וחזרו בהם, הוא מעגן את כלתו בשביל זה, או שהוא מתקוטט בעבור זה, כל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון דהווין לו בנים שאינם מהוגנים, ואינו מצליח ואין זווגו עולה יפה, כי הממון שהאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של ישר, אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב ואז יצליח.\n\n\n\n\n",
+            "\nעם הארץ לא ישא בת כהן שאין זווגם עולה יפה, ומאן דקפיד יש לו לדקדק שלא לישא אשה ששמה כשם אמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה לישא בת אחותו או בת אחיו, אבל שאר קרובה בין שקרוב לו או לאשתו שמתה או שגרשה, או שהיא קרובה להאשה שחלץ לה לא ישא בלי שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nלעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו, וכך אמרו חכמים לבני דורם: כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, ואם נאבדה הכתובה צריך ליזהר מאד שילך מיד להבית דין לכתוב לה כתובה אחרת.\n\n\n\n\n",
+            "\nכהן אסור בגרושה, בזונה, בחללה, ובחלוצה. זונה היינו אפילו נבעלה באונס בעילת איסור נעשה זונה ואסורה לכהן, וחללה היינו שנולדה מכהן שנשא אשה האסורה לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל אשה שנתאלמנה או שנתגרשה, לא תנשא לאיש אחר עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום הגירושין או מיתת בעלה וחוץ מיום הנשואין, ואפילו אם היא אשה שאינה ראויה ללדת, ואפילו היה בעלה הראשון במדינת הים או חבוש בבית האסורין אין חילוק, ואפילו הפילה נפל בינתים לא מהני לה. ואפילו להתקשר בשידוכין אסורה, אלא אם כן ישבע המשודך שלא יכנוס לתוך ביתה תוך הזמן, אבל המחזיר גרושתו אינו צריך להמתין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם היא מעוברת או מניקה לא תנשא לאיש אחר עד שיהא לולד כ\"ד חדש, ואפילו ילדה לאחר שנתגרשה או שנתאלמנה ולא התחילה להניק צריכה להמתין, ואם יש איזה ענין גדול בדבר, יעשה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שמתו לה שני אנשים לא תנשא לשלישי בלי שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה ששמעה שמת בעלה במקום אחר, אפילו שמעה מכמה אנשים כשרים לא תנשא בלי שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנחשד על אשת איש וגירשה בעלה או שמת הרי זו אסורה לזה הנחשד, שכשם שנאסרה לבעל כך נאסרה לבועל, ואפילו גירשה בעלה מחמת דבר מכוער שנשמע עליה עם הנחשד, אסור להנחשד שישא אותה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנחשד על הנכרית ונתגיירה לא ישאנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנכרי הבא על בת ישראל ואחר כך נתגייר לא ישאנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמגרש את האשה כדי שישא אותה חבירו, אפילו לא התנה עמה בפירוש אלא שניכר שנתגרשה בשביל זה אסור לו שישא אותה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאותן שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא ישא אותן, אפילו באותו מבוי שהוא דר לא תדור היא.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי ששמע על אשתו שזינתה אף על פי שאין הדבר ברור לו, צריך לעשות שאלת חכם אם מותר לדור עמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שנתגרשה משום פריצות, אין ראוי לאדם כשר שישאנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה רעה בדעותיה שהיא בעלת מריבה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות, מצוה לגרשה אפילו בזווג ראשון.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, שאם יניחם יבאו לידי זנות או לידי הרהור, ועל זה נאמר ופקדת נוך ולא תחטא, וכן מצות חכמים על בני ישראל שמי שרואה שאשתו אינה הולכת בדרך ישרה, ויש לה איזה קרבות עם אנשים אחרים, שיוכיח אותה ויזהיר אותה בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה, כדי להסיר את המכשול ולהדריכה בדרך ישרה, אבל אל יאמר לה בפירוש: אל תסתרי עם פלוני, ואפילו בינו לבינה (מאחר שעשיו אין לנו מי סוטה ויש בזה מבוכה) וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ועל בני ביתו להזהיר ולהיות פוקד דרכיהם תמיד, עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועון, הרי זה חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לעשות שתי חופות לשני אחים או לשתי אחיות ביום אחד, משום דאין מערבין שמחה בשמחה. ויש אומרים דאפילו בשבוע אחת אין לעשותן וראיה מיעקב אבינו דכתיב מלא שבוע זאת.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nנוהגין שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן, מפני שבאותו יום מוחלין להם עונותיהם ואומרים בתפלת המנחה עננו כמו בשאר תענית. נוהגין במדינות אלו שאין מתענין אלא עד לאחר החופה, ואם נתאחרה החופה בלילה אזי לאחר צאת הכוכבים ��כולים לאכול איזה דבר ובלבד שלא ישתו משקה המשכרת.\n\n\n\n\n",
+            "\nבראש חדש ובאסרו חג דשבועות ובחמשה עשר באב ובחמשה אשר בשבט וכן בחנוכה ובשושן פורים אין מתענין, אבל בניסן אפילו בראש חדש ניסן מתענין, וכן בל\"ג בעומר ובימים שבין ראש חדש סיון לשבועות ובימים שבין יום הכפורים לסוכות מתענין.\n\n\n\n\n",
+            "\nבימים שאין מתענין צריכין ליזהר שלא לרדוף אחר מותרות מאכל ומשתה, ומכל שכן שיזהרו מאד במשקה המשכרת (כי יש אומרים טעם התענית משום דחיישינן שמא ישתכרו ולא תהא דעתם מיושבת).\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין החתן והכלה להתקדש עצמן במאד מאד בהכנסם לחופה, ויעשו תשובה ביום ההוא ויפשפשו במעשיהם מיום הולדם עד היום הזה, ויתודו ויבקשו מחילה וסליחה וכפרה מהשם יתברך, ויהיו מודים ועוזבים, ויתחרטו חרטה גמורה בשברון לב ויעשו הסכמה חזקה מהיום והלאה לעבוד את ה' באמת ובתמים ולהיותם קדושים וטהורים, ואחר כך יכנסו לחופה ויתפללו שהקדוש ברוך הוא ישרה שכינה ביניהם, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה איש ואשה שכינה ביניהם. ונוהגין שאומרים הוידוי בתפלת מנחה כמו בערב יום הכפורים.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nנוהגין לעשות החופה תחת השמים לסימן ברכה כה יהיה זרעך ככוכבי השמים, וכן נוהגין שאין נושאין אשה אלא במילוי הלבנה לסימן טוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר, ועכשיו המנהג שלא לדקדק ומכל מקום טוב להודיע להחתן קודם החופה שהיא נדה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמנהג במדינות אלו בנשואי בתולה שחשובי העיר פורסין סודר על ראש הכלה ומברכים אותה ואומרים לה: אחותנו את היי לאלפי רבבה. וחופה קורין מה שאחר כך פורסין יריעה על גבי כלונסאות ומכניסין תחתיה החתן והכלה ברבים ומקדשה שם ומברכין ברכות אירוסין ונשואין, אבל עיקר החופה הוא היחוד שיתבאר אם ירצה השם בסימן שאחר זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשושבינים מלבישים את החתן בקיטל כדי שיזכור יום המיתה ויתעורר בתשובה, גם נוהגין לתת אפר בראש החתן במקום הנחת תפילין, גם נוהגין שהאבות והקרובים אנשי צורה מברכין את החתן ואת הכלה ומתפללין שזווגם יעלה יפה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר כך מוליכין את החתן תחת החופה (שפורסין יריעה על גבי כלונסאות שאנו קורין חופה) ומעמידין אותו פניו למזרח והשליח צבור מנגן המנהג המקום, והשושבינות מוליכות את הכלה, והשושבינים ואנשים חשובים הולכים לקראתה, וכשמתקרבים אליה חוזרים לאחוריהם להחופה, והשושבינות מביאין את הכלה ומסבבין עמה שבע פעמים את החתן והשליח צבור מנגן גם כן כפי המנהג, אחר כך מעמידין את הכלה לימין החתן והמברך מצדד את עצמו ופניו למזרח.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nעיקר החופה מה שאחר הקידושין מוליכין את החתן והכלה לחדר מיוחד ואוכלים שם יחד במקום צנוע, ויש למנוע שלא יכנס לשם שום אדם כדי שיהיה יחוד גמור, וזהו החופה הקונה ועושה נישואין.\n\n\n\n\n",
+            "\nבבתולה קונה יחוד זה אף על גב דאינו ראוי לביאה, כגון שהיא נדה או שבני אדם נכנסין ויוצאין שם (וכשהיא נדה בעל כרחך צריכין שיהיו בני אדם נכנסין ויוצאין שם דאם לא כן אסורין להתיחד קודם ביאה ראשונה).\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל באלמנה אינו קונה אלא יחוד הראוי לביאה, דהיינו שהיא טהורה, ואין אדם נכנס לשם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין עושין קנין בשבת, ולכן אם הנשואין בערב שבת צריכין ליזהר מאד שיהיה יחוד הקונה קודם שבת, ואזי כשנעשה היחוד הקונה מבעוד יום מותר לבא עליה ביאה ראשונה בשבת בין בבתולה בין באלמנה אבל אם לא נעשה היחוד הקונה מבעוד יום אז אסור לבא עליה בשבת ביאה ראשונה, משום דהביאה עושה הקנין ואין קונין בשבת. דין בעילת בתולה עיין לקמן סימן קנ\"ז.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nקודם ברכת המזון בעשרה, אומר המברך דוי הסר וכו' ואומרים שהשמחה במעונו, ויש לומר שאכלנו משלו בלא וא\"א ולא ושאכלנו משלו, ואחר ברכת המזון לוקח כוס שני ואומר עליהם ששה ברכות, ואחר כך מברך על הכוס של ברכת המזון בורא פרי הגפן, וטוב שלא למלאות את הכוס לששה ברכות עד לאחר ברכות המזון. צריכין ליזהר שלא יאכלו אנשים ונשים בחדר אחד, שאם אוכלים אנשים ונשים בחדר אחד אין אומרים שהשמחה במעונו כי אין שמחה כשיצר הרע שולט.\n\n\n\n\n",
+            "\nבחור שנשא בתולה או אלמנה, וכן אלמן שנשא בתולה מברכין כן בסעודה הראשונה שאחר הנשואין, אפילו לא אכלוה ביום רק בלילה שלאחר יום הנשואין, או אפילו ביום שלאחריו (משום דסעודה ראשונה הוי כפנים חדשות), אבל אחד סעודה הראשונה וכן בכל שבעת ימי המשתה אם באו פנים חדשות מברכין כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכשאין פנים חדשות, אם סועדים עם החתן אנשים שאינם מבני ביתו מחמת שמחה מריעות, אין אומרים דוי הסר וכו' ואומרים נודה לשמך וכו' והשמחה במעונו. ואחר ברכת המזון לוקח כוס שני ואומר ברכת אשר ברא ששון ושמחה וכו'. ואחר כך לוקח הכוס של ברכת המזון ואומר עליו בורא פרי הגפן, ולזה אינו צריך עשרה רק גם בשלשה מברכין, אבל אם אינו סועד רק עם בני ביתו לבד אינו אומר כלום מזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאלמן שנשא אלמנה, אם אכלו סעודה הראשונה ביום הנישואין אף על פי שנמשכה הסעודה גם בלילה מברכין כמו שכתוב בסעיף א', אבל אם לא אכלו עד הלילה אי איכא אנשים שאוכלים מחמת שמחת מריעות מברכין כמו שכתבתי בסעיף ג' (ואפילו איכא פנים חדשות) וכן בכל הסעודות שלשה ימים הראשונים.\n\n\n\n\n",
+            "\nפנים חדשות מקרי, אם בא לשם אדם מחמת שמחת מריעות ורוצים להרבות בשבילו, ואף על פי שאינו אוכל. שבת ויום טוב ראשון הוי כפנים חדשות, ודוקא סעודת הלילה וסעודת שחרית, אבל סעודה שלישית לא הוי פנים חדשות אלא אם החתן דורש.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אדם מזמין את החתן ואת הכלה לאכול שם, אם מיחדין להם שם חדר בפני עצמן שיכולין להיות ביחד לבד ולשמוח שם, הוי שם כמו חופה דידהו ומברכין שם שבע ברכות, ואם לאו אין מברכין אפילו אשר ברא וכו' שהשמחה במעונו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבני החופה שנחלקו לחבורות הרבה, אפילו לבתים שאינם פתוחים למקום שהחתן שם, מכל מקום מברכים בכל חבורה וחבורה ברכות אלו, כיון שאוכלים מסעודה שהתקינו לחופה, אבל השמשים האוכלים אחר סעודת נישואין אין מברכין ברכות אלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמחזיר גרושתו אין אומרים שהשמחה במעונו, ובסעודה הראשונה ביום הנישואין אומרים שבע ברכות ומכאן ואילך אין אומרים כלום.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניה ולומר שהיא נאה וחסודה (מלשון ותשא חן וחסד לפניו) ומצינו שרבי יהודה בר אילעי היה מרקד לפני הכלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להסתכל בכלה אבל מותר להסתכל בתכשיטין שעליה ובפריעת ראשה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש נוהגין שאם הכלה היתה טמאה בשעת נשואין, אזי אחר כך בליל טבילתה עושין סעודה ומזמינים גם אנשים אחרים ואין זה נכון, ויש לבטל מנהג זה משום צניעות, אך אם עושין קצת סעודה לאנשי הבית ואומרים שהשמחה במעונו אין למחות, אבל שבע ברכות אסור לברך רק באופן שנתבאר לעיל.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנושא בתולה צריך לשמוח עמה שבעה ימים ונקראים שבעת ימי משתה. לא יעשה מלאכה ולא ישא ויתן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח עמה, בין אם הוא בחור או אלמן, ואפילו היא מוחלת מכל מקום אסור בעשיית מלאכה ואסור לצאת יחידי בשוק והנושא בעולה, אם הוא אלמן לכולי עלמא אינו צריך שמחה אלא שלשה ימים, ואם הוא בחור יש אומרים דצריך לשמוח עמה שבעת ימים כיון דמברכין בשבילו שבע ברכות, ומכל מקום בזה אשה יכולה למחול על שמחתה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנושא אשה צריך לעמוד בעירו שנה תמימה לשמוח עמה, שנאמר לא יצא בצבא, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו, אבל האשה יכולה למחול.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nראוי לאדם להרגיל את עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה בשעת תשמיש. לא יקל ראשו עם אשתו ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפילו בינו לבינה, הרי הכתוב אומר ומגיד לאדם מה שיחו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין. לא יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן אלא מה שהוא צריך בענין תשמיש, ואם היה בכעס שאסור לשמש אז עמה יכול לדבר עמה לרצותה שתתפייס וישמש בהצנע האפשרי. הוא למטה והיא למעלה זהו דרך עזות. שמשו שניהם כאחד זהו דרך עקש אמרו עליו על רבי אליעזר שכל כך היה משמש באימה וביראה עד שהיה דומה כאלו כפאו שד.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשעת הזיווג יש לו להזהר בדברי תורה ובשאר דבר שבקדושה ואף על פי שאסור לקרות בפיו, הרהור מותר ומצוה, כי הרהור אינו כדבור לענין זה, אף על פי דבמבואות המטונפות אסור אפילו להרהר דבר שבקדושה, זה משום דבעינן והיה מחניך קדוש, אבל היכא דהאיסור הוא משום ערוה מדכתיב ערות דבר, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה דיבור אסור הרהור מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסר לשמש לאור הנר אף על פי שמאפיל בטליתו, אבל אם עושה מחיצה גבוה עשרה טפחים לפני הנר מותר, וכן אסור לשמש ביום אלא בבית אפל, ובלילה אם הלבנה מאירה עליהם, להדיא אסור, אבל אם אינה מאירה עליהם אף על פי שמאירה לתוך הבית מאפיל בטליתו ומותר, וכן אם יש נר בחדר אחד ומאיר לחדר זה צריך האפלת טלית.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפילו על ידי הפסק מחיצת עשרה, ובפני תינוק שאינו יודע לדבר מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על הצנע לכת ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה לבלתי תחטאו. ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה, וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה ועובר גם על בל תשקצו את נפשותיכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבית שיש בו ספר תורה אסור לשמש שם אלא צריך שיוציאו לחדר אחר, ואם אין לו חדר אחר יעשה לפניו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, ותהא מחיצה סתומה שלא יראה הספר תורה, ויריעה שסביב המטה לא חשובה מחיצה כיון שהיא נדה, אלא אם כן קשר אותה מלמטה, ובתפילין וחומשים ושאר כתבי קודש כגון גמרא ומדרשים ומפרשיהם בין שהם בכתב בין שהם בדפוס יכול להניחן בכלי תוך כלי. ודוקא כשכלי השני אינו מיוחד להם, אבל כלים המיוחדים להם אפילו הם עשרה כולם כחד חשיבי, ואם פירש איזה מכסה על הארגז שהספרים בו חשוב ככלי בתוך כלי. וכן המזוזה אם היא קבוע בפנים החדר, צריכין לכסותה בשני כיסוין שתהא ככלי תוך כלי, והשם יהא גם כן מכוסה, וכסוי זכוכית לא מהני דצריך שלא יהא נראה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה שהוא חייב לפרוע לה עונתה דכתיב ועונתה לא יגרע. האנשים הבריאים והמעונגים שפרנסתן במקומם בריוח ואין פורעין מס, עונתן בכל לילה. הפועלים שעושים מלאכתה בעירם, עונתן שתי פעמים בכל שבוע, ואם עושין מלאכה בעיר אחרת עונתן פעם אחת בשבוע, וכן הסוחרים שיוצאין לכפרים עם חמורים להביא תבואה למכור, וכן כיוצא בהן עונתן פעם אחת בשבוע. והמביאין חבילות על הגמלים ממקום רחוק עונתן פעם אחת בשלשים יום. ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת. וצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה, ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו וכבר קיים מצות פריה ורביה, ואם מונע עונתה כדי לצערה עובר בלא תעשה שנאמר ועונתה לא יגרע.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ובלילה שלפני יציאתו לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה. וכל שרואה שאשתו משתדלתו ומרצה אותו ומקשטת לפניו, כדי שיתן דעתו עליה חייב לפקדה אפילו שלא בשעת עונתה, והויין ליה בנים הגונים. אבל אם תבעתו בפה ממש היא חצופה, והרי היא כזונה ואסור לקיימה.\n\n\n\n\n",
+            "\nואף כשהוא אצלה לא יכוין להנאתו, אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיים מצות בישראל, וכן אם הוא מכוין לתיקון הולד דאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלשה חדשים הראשונים (להריון) תשמיש קשה לאשה וקשה לולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך יצא מלובן ומזורז, שפיר דמי. אם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה כי ראה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא, גם בזה יש קיבול שכר, אך יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו, כי אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב, אבל מי שאינו צריך לדבר אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו זו היא עצת יצר הרע.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנוח לו יש לו ליזהר שלא לשמש לא בתחלת הלילה ולא בסופה אלא באמצעיתה. לא יגע באמה אפילו לצורך זיווג עד שיטול ידיו כראוי דהיינו שלש פעמים בסירוגין כמבואר בסימן ב'.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לשמש בשוקים וברחובות ובגנים ובפרדסים אלא בבית דירה שלא יהיה כדרך זנות.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשיש חס ושלום רעב במדינה שהוקרה התבואה בכפל אף על פי שהוא יש לו תבואה בתוך ביתו, או שיש חס ושלום שאר צרה, אסור לשמש מטתו כי אם בליל טבילתה, ולחשוכי בנים מותר בכל עונה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא ישמש עם אשתו אלא מרצונה, אבל כשאינה מרוצה לא ישמש עמה ומכל שכן דאסור לאנסה. וכן לא ישמש כשהיא שנואה לו או שהוא שנוא לה, דאמרה ליה: לא בעינא לך ואף על פי שרצויה בתשמיש. וכן אם גמר בלבו לגרשה והיא אינה יודעת אף על פי שאינה שנואה לו אסור לשמש עמה. גם לא ישמש עמה כשהיא ישנה ממש, גם לא ישמש כשהוא שכור, או היא שכורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאכסנאי אסור לשמש, ואם יחדו לו ולאשתו בית מיוחד מותר, ובלבד שלא יישן על סדין בעל הבית.\n\n\n\n\n",
+            "\nמדרכי הרפואה שלא לבעול לא כשהוא שבע ולא כשהוא רעב אלא כשיתעכל המזון שבמעיו, ולא יבעול מעומד ולא מיושב, ולא ביום שנכנס למרחץ, ולא ביום הקזה, ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך כשהולך ברגליו, ולא לפניהם ולא לאחריהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא ישמש על מטה שיש שם תינוק לרגליהם כשאין התינוק בן שנה. וכשיוצא מבית הכסא קבוע לא ישמש עד לאחר שעה. אשה מניקה לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן ואחר כך לא תניקהו עד לאחר שני שלישי שעה, אם לא כשהתינוק בוכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nשכבת זרע היא כח הגוף ומאור עינים. וכשתצא ביותר הגוף ��לה וחייו אובדים. וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו, וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושיניו נושרות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת משאר חלאים והאלף מרוב תשמיש. לפיכך צריך האדם ליזהר.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ואלו שמנאפים ביד ומוציאין זרע לבטלה, לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זאת הוא בנדוי, ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאלו הורג את הנפש. וראה מה שכתב רש\"י בפרשת וישב בער ואונן שמתו בחטא זה. ולפעמים בעונש זה חס ושלום בנים מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים והוא בא לידי עניות.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאדם שיקשה את עצמו לדעת או שיביא את עצמו לידי הרהור אשה. ואם בא לו איזה הרהור יסיע את לבו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן, ואין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ויזהר מאד שלא יבא לידי קישוי. לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה, או לישן ופניו למטה אלא לישן על הצדדין שלא יבוא לידי קישוי ולא יישנו שני רווקים יחד ולא יסתכל בבהמה ועוף כשמזדקקין זכר לנקבה ואסור לרכוב על בהמה בלא אוכף.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשמשתין אסור לאחוז במילה להשתין, ואם הוא נשוי ואשתו עמו בעיר והיא טהורה, מצד הדין מותר לו, דכיון שיש לו פת בסלו אינו בא לידי הרהור וחימום, אך מידת חסידות להחמיר, ושלא לצורך השתנה גם מצד הדין אסור לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבסעודת הלילה לא ירבה באכילה ושתיה, ולא יאכל דברים המחממים את הגוף כגון בשר שמן וכל מאכלי חלב וגבינה וביצים ושום. גם לא ישתה משקה המחמם, כי דברים אלו גורמים לחטא זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שראה חס ושלום קרי בלילה, כשניער משנתו יטול ידיו ויאמר בשברון לב: רבונו של עולם עשיתי זאת שלא בכוונה, רק בהרהורים רעים ובמחשבות רעות. לכן יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי מחוק ברחמיך הרבים עון זה, ותצילני מהרהורים רעים וכיוצא בזה לעולם ועד אמן כן יהי רצון.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרוצה לשמור את עצמו מחטא זה ישמור את פיו מניבול פה, משקרים, מרכילות, מלשון הרע ומליצנות, וכן ישמור את אזנו משמוע דברים כאלו, גם יהא זהיר לקיים נדריו ולא ירבה בדאגה. וגם יהא זהיר מהרהורים רעים. וקודם שהולך לישן יעסוק בתורה או יאמר ד' מזמורי תהלים הראשונים ויזהר שלא לישן בחדר יחידי.\n\n\n\n\n",
+            "\nתיקונים למי שנכשל בחטא זה כתובים בספר יסוד יוסף אשר ליקט ואסף מספרים קדושים וקדמונים, ואכתוב פה קצת מהם בקיצור. להדר להיות סנדק שימולו ילדים על ברכיו ובפרט להיות סנדק אצל עניים, להרבות בצדקה לעניים, לשמור שבת כהלכתו ולענגו ולהדליק נרות הרבה, לכבוד ולאהוב לומדי תורה, להתפלל בכוונה ובבכי, לבחור במדת הענוה, וכאשר ישמע שמחרפין אותו ישתוק וימחול. כאשר יעשה איזה מצוה יעשה בכח ובזריזות עד שיתחמם בה, ובפרט בעשיית המצות לפסח. לגדל בניו לתלמוד תורה ולהדריכם ביראת שמים. לגדל יתום בתוך ביתו ויתנהג עמו כמו עם בנו. לעסוק במצות הכנסת כלה. לעלות לתורה לכל הפחות פעם אחת בכל חדש ויברך את הברכות בקול. גם יסתכל בתורה ויקרא בלחש עם הקורא. להיות מן העשרה הראשונים בבית הכנסת. לעמוד בחצות לילה לעשות תיקון חצות בבכי. ואם אי אפשר לו לקום בחצות לילה יעשה אחר כך תיקון חצות, לאהוב שלום ולרדוף שלום.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור להתיחד עם שום אשה בין ילדה בין זקנה, בין ישראלית בין אינה יהודית בין קרובתו בין אינה קרובתו. חוץ מן האב שמותר להתיחד עם בתו, והאם עם בנה והבעל עם אשתו אף על פי שהיא נדה. וכלה שהיא נדה עיין לקמן סימן קנ\"ז.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם היתה אשתו שם מותר לו להתיחד גם עם אחרת מפני שאשתו משמרתו, אבל ישראלית לא תתיחד עם אינו יהודי אפילו אשתו עמו, ואפילו הם הרבה אינם יהודים ונשותיהם עמהם לא תתיחד עמהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה אחת מתיחדת עם שני אנשים כשרים ודוקא בעיר וביום, אבל בשדה או בלילה אפילו בעיר בעינן שלשה אנשים כשרים, ואם פריצים לעולם לא תתיחד אפילו הם כמה אלא אם כן נשותיהם עמהם. ואיש אחד עם שתי נשים אסור להתיחד, ועם שלש או יותר יש מתירין אם אין אומנתו או סחורתו בדברים המיוחדים לנשים, ויש אוסרין בכל ענין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שבעלה בעיר אין חוששין להתיחד עמה מפני שאימת בעלה עליה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבית שפתחו פתוח לרשות הרבים, אין שם איסור יחוד ביום ובתחלת הלילה כל זמן שבני אדם עוברים ושבים ברחוב. ואם היה זה רגיל בה כגון שגדלה עמו שהיא קרובתו, או שבעלה הזהיר אותה שלא תתייחד עמו, הרי זה לא תתיחד עמו אפילו בעלה בעיר ואפילו בבית שהפתח פתוח לרשות הרבים.\n\n\n\n\n",
+            "\nתינוקת שהיא פחותה משלש שנים מותרין להתיחד עמה. וכן תינוק פחות מתשע שנים מותר לאשה שתתיחד עמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאין לו אשה לא יהא מלמד תינוקות, מפני שאמותיהן באות לבית הספר ונמצא מתיחד עם אשה. ואינו צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר, אלא שתהא עמו בעיר אפילו היא בביתה והוא מלמד במקומו. אבל אשה לא תלמד תינוקות אפילו יש לה בעל בעיר, אלא אם הוא דר עמה באותו בית מפני אביהם שמביאים בניהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך האדם להתרחק מן הנשים מאד מאד. אסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאשה. ואסור לשחוק עמה להקל ראשו כנגדה או להביט ביפיה, ואסר להריח בבשמים המיוחדים לאשה וכל שכן כשהיא אוחזתן בידה או שהן תלוין עליה. אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה שהוא מכיר אותה, אפילו הבגדים אינם עליה שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק אסור להלוך אחריה אלא רץ שתשאר לצדדין או לאחריו, ולא יעבור בפתח זונה אפילו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה עונו גדול מאד, ואסור לשמוע קול אשה או להסתכל בשערה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין שואלין בשלום אשה כלל, ואפילו על ידי בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים ולכן כשכותב אגרת לחבירו אסור לכתוב ולומר: שלום לזוגתך, אבל מותר לשאול לבעלה או לאחר איך שלומה, וכן מותר לכתוב לחבירו: הודיעני משלום זוגתך.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמחבק או המנשק אפילו אחת מן הקרובות שאין לו שום הנאה, הרי זה עושה איסור, שאין קרבים לערוה כלל. חוץ מן האב עם בתו והאם עם בנה שהם מותרין בחיבוק ונישוק.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חבה, כגון לעיין ברישיה וכדומה בפני אחרים, שלא יבא הרואה לידי הרהור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאיש שידור בבית חמיו אלא כשיש לו חדר מיוחד לשכיבה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכבר האריכו גדולי ישראל זכרונם לברכה בספריהם הקדושים בתוכחות מוסרים, על המנהג באיזה מקומות שאינן בני תורה ויראה, שמתקרבין החתן עם הכלה בחיבוק ונישוק וכן עושין ריקודין בחורים עם בתולות יחד, ומלבד האיסור הגדול איסר נדה שהרי כל הבתולות מסתמא נדות הן, ואין חילוק באיסור נדה בין פ��ויה לנשואה, וכן הנוגע בה דרך חבה חייב מלקות. עוד מגרה יצר הרע בנפשיה ומביא את עצמו לידי קישוי לדעת והוצאת זרע לבטלה רחמנא ליצלן, ובודאי כל מי שיש בכחו למחות צריך להתאמץ בכל כחו למחות. ולכל הפחות צריך כל איש אשר יראת ה' בלבבו, להיות שורר בביתו ולהשגיח על בני ביתו שיתרחקו מן הכיעור הגדול הזה, וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, חס ושלום הוא נתפס בעון זה, וכל המציל את אחרים מן החטא הציל את נפשו וטוב לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שהוא רוצה לישא אותה, מותר לו וראוי לו לראותה אם היא לרצונו אבל לא יסתכל בה דרך זנות, ועל זה נאמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שגירש את אשתו מן הנשואים לא תדור עמו בחצר. ואם הוא כהן וכן אפילו אם הוא ישראל והיא נישאת לאחר ונתגרשה גם ממנו. וכן מי שגירש את אשתו משום שהיא סורה לו, כל אלו צריכין הרחקה יתירה ולא תדור עמו במבוי אם הוא מבוי סתום. אבל במבוי מפולש שדרך הרבים עובר ביניהם מותרים לדור. וגרושה שנשאת ודרה עם בעלה השני, אלו צריכין עוד הרחקה יתירה, ולא תדור עם בעלה ראשון בכל השכונה. בכל אלו הרחקות היא נדחית מפניו, אך אם היה החצר שלה הוא נדחה מפניה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לאדם לזון גרושתו ומצוה היא יותר מבשאר עני, שנאמר ומבשרך אל תתעלם ובלבד שלא יהא עסק עמה רק יזונה על ידי שליח.\n\n\n\n\n",
+            "\nאמר רב ברונא אמר רב כל הישן בקילעא (בחדר) שאיש ואשתו שרוין בה, עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיהם (שבושין הן ממנו), ואמר רב יוסף אפילו באשתו נדה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל אשה שנעקר ממקורה טפת דם אפילו כל שהוא חייב. יהיה באיזה אופן שיהיה, בין בטבעה כדרך הנשים לראות בזמנים ידועים או שלא בזמנה. ואפילו אירע לה איזה אונס אשר מחמת זה יצא ממקורה דם, הרי היא טמאה נדה עד שתספור שבעה נקיים ותטבול כראוי. וכל הבא עליה בטומאתה חייב כרת וכן היא חייבת כרת, ועל הנגיעה דרך חבה חייבים מלקות.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו לא הרגישה שיצא דם ממקורה, אלא שמצאה כתם דם בבשר או בחלוקה, או בסדינה, או בשאר מקום, ואין לה לתלות שבא ממקום אחר אלא שבא ממקורה הרי היא טמאה. וכל אשה שמצאה איזה כתם אפילו אינו אדום ממש אלא שאינו לבן ממש צריכה לעשות שאלת חכם, כי יש בזה הרבה חילוקי דינים בענין גדלות וקטנות הכתם. וגם בענין התליה במה יכולין לתלותו ובמה אין יכולין לתלותו, וגם יש חילוק באיזה זמן שמצאת אותו אם בימים שהיא טהורה או בימים הראשונים משבעה נקיים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שהרגישה שנפתח מקורה, אפילו בדקה את עצמה מיד ולא מצאה כלום הרי היא טמאה (וצריכין להודיע זאת להנשים, כי הרבה נשים אינן יודעות זאת) אבל אם מצאה שיצא ממנה איזה ליחה לבנה בלי שום תערובות אדמומית הרי היא טהורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. מדכתיב לא תקרב, דרשינן שכל מיני קריבה אסור, שלא ישחוק ולא יקל ראשו עמה אפילו בדברים המרגילין לעבירה, אבל מותר להתיחד עמה, דכיון שכבר בא עליה וגם יש לה היתר לאחר שתטבול, לא תקיף יצריה, ולא חיישינן שמא יבא עליה באיסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יגע בה אפילו באצבע קטנה, ולא יושיט מידו לידה אפילו דבר ארוך וכן לא יקבל מידה, וכן זריקה מידו לידה או מידה לידו אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יאכל עמה על השלחן אלא אם כן יש איזה שינוי דהיינו שיהיה איזה דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה. דבר שאין דרכו להניחו שם פעם אחרת, או שתשנה את מקומה, ואם דרכן שכשהיא טהורה אוכלין מתוך קערה אחת, ועתה אוכלין כל אחד מתוך קערה אחרת סגי בהכי.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא ישתה משיורי הכוס ששתתה היא, ואם הפסיק אדם אחר ביניהם או שהורק אל כוס אחרת שרי. ואם שתתה והוא אינו יודע ורוצה לשתות מכוס זו אינה צריכה להגיד לו ששתתה היא ממנה (אבל אם ידע ששתתה אלא שלא ידע שהיא נדה כתבתי בספרי לחם ושמלה כי נראה דצריכה להגיד לו), היא מותרת לשתות משיורי כוס שלו, ויש אומרים דכשם שאסור לשתות משיורי כוס שלה כך אסור לאוכל משיורי מאכל שלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יישן עמה במטה אחת אפילו אין המטה מיוחדת לה, ואפילו כל אחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה ואפילו יש לכל אחד מצע בפני עצמו. ואפילו אם שוכבים בשתי מטות והמטות נוגעות זו בזו אסור, ואם שוכבין על הארץ לא ישכב פנים נגד פנים אלא אם כן יש מרחק רב ביניהם, הוא הדין אם ישנים בשתי מטות סמוכות זו לזו בארכן, שלפעמים הם פנים נגד פנים אף על פי שיש הפסק בין המטות יש לאסור, אלא אם כן יש מרחק רב ביניהם, ואסור להבעל אפילו לישב על המטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה, והיא אסורה לישן על המטה המיוחדת לו, אבל לישב עליה אין להחמיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסורין לישב על ספסל ארוך שהוא מתנדנד ואם אדם אחר מפסיק ביניהם מותר. ולא ילכו בעגלה אחת או בספינה אחת, אם הולכים רק דרך טיול כגון לגנות ופרדסים וכיוצא בזה, אבל אם הולכים מעיר לעיר לעסקיהם מותר אף על פי שהם לבדם, ובלבד שישבו באופן שלא יגעו זה בזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יסתכל בשום מקום מגופה במקום שדרכה לכסות, אבל במקומות הגלוים מותר לו להסתכל אף על פי שהוא נהנה, אסור להריח בבשמים המיוחדים לה ואסור לשמוע קול זמר שלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nראוי לה שתיחד לה בגדים לימי נדותה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה, ובקושי התירו לה שתכחול ותפקוס ותתקשט בבגדי צבעונים בימי נדותה אלא כדי שלא תתגנה על בעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא תמזוג לו כוס יין בפניו או להביאו לו ולהניחו לפניו על השלחן, ולא תציע לו מטתו בפניו אבל שלא בפניו הכל מותר אף על פי שהוא יודע שהיא עשתה, ואסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואפילו מים צוננים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשם שהיא אסורה למזוג לו את הכוס כך הוא אסור למזוג לה. ולא עוד אלא אפילו לשלוח לה כוס יין המיוחד לה אפילו הוא כוס של ברכה אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הוא חולה ואין מי שישמש אותו זולתה, מותרת לשמשו שימוש שאין בו נגיעה רק על ידי דבר אחר אפילו להקימו ולהשכיבו ולתומכו, רק שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו רגליו והצעת מטה בפניו. ואם האשה חולה אסור לבעלה לשמשה אפילו בלא נגיעה אלא אם כן בשעת דחק גדול שאי אפשר למצוא שישמשנה. ואם הבעל הוא רופא ואין שם רופא אחר מומחה כמוהו מותר לו למשש לה את הדפק, כיון שאינו עושה דרך תאוה וחבה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכל ההרחקות הנזכרות צריכין ליזהר גם בימי ליבונה, דהיינו בימי ספירת שבעה נקיים, וגם אחר כך אם נתאחרה מלטבול בזמנה אסורים בכל הנזכר עד לאחר שתטבול.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה נדה בימי ראייתה קודם ימי ליבונה נוהגין שאינה נכנסת לבית הכנסת ואינה מתפללת, אך בימים נוראים דהיינו מיום ראשון דסליחות ולהלן שרבים מתאספים בבית הכנסת ויהיה לה עצבון גדול אם לא תלך מותרת ללכת ולהתפלל. וכן כשהיא משיאה את בנה או בתה או כשהיא יולדת שהגיע זמנה ללכת לבית הכנסת וכיוצא בזה מותרת.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל וסת נקבע בשלש פעמים רצופות שאם ראתה שלש פעמים רצופות בזמן שוה כפעם בפעם אזי זמן זה הוא לה לוסת קבוע. יש נשים שהן קובעות וסתן בימים שוים בחדש, כגון שראתה שלש פעמים רצופים כל פעם בראש חדש והוי לה וסת קבוע בראש חדש, וכן אם ראתה שלש פעמים בחמשה ימים בחדש, אזי יום חמישי בחדש הוא יום וסת קבוע שלה. וזה נקרא \"וסת הימים\" שקבעה ביום ידוע בחודש. ואף על פי שמספר הימים אשר בין ראיה לראיה אינם שוים כי יש חדשים שאין להם רק כ\"ט יום ויש מל' יום. מכל מקום כיון שהיא למודה לראות ביום קבוע בחודש הוי לה יום זה וסת קבוע.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל רוב הנשים דרכן לקבוע וסתן בהפלגות שוות, דהיינו שהיא מפלגת ומחלקת בין ראיה לראיה ימים שוים במספר. כגון שהוא רואה פעם אחת ומפסקת חמשה ועשרים יום או שלשים יום או שנים ושלשים יום וכדומה וחוזרת ורואה, אם עשתה שלש הפלגות שוות ורצופות היו לה וסת קבוע וזה נקרא \"וסת הפלגות\". ולאחר שתפליג שוב ימים במספר אלו אזי יום הבא הוא יום וסת קבוע שלה. וכיון שכל וסת אינו נקבע בפחות משלש פעמים והפלגה אינה ניכרת אלא בשתי ראיות, לכן לוסת הפלגות צריכות ארבע ראיות כגון שראתה היום והפליגה חמשה ועשרים יום וראתה, ושוב הפליגה חמשה ועשרים יום וראתה, ושוב הפליגה חמשה ועשרים יום וראתה, הרי ראתה ארבע פעמים אשר ביניהן שלש הפלגות שוות וקבעה וסת.\n\n\n\n\n",
+            "\nויש נשים שאין להם יום קבוע לראות לא בימי החודש ולא בהפלגות שוות, אבל יש להן סימנים בגופן כגון שדרכה היא שקודם ראייתה היא מפהקת, דהיינו כאדם שפושט זרועותיו מחמת כובד או כאדם שפותח פיו מחמת כובד, או כאדם שמוציא קול דרך הגרון מחמת המאכל שאכל, כל אלו עניני פיהוק הן. וכן אם מתעטשת דרך מטה או דרך מעלה או מרגשת איזה מיחוש נגד טיבורה או בבית הרחם או שאחזה צירי הקדחת או סמרו שערות בשרה, או שראשה ואיבריה כבדים עליה, כל שהחזיקו שלש פעמים רצופין שבא לה אחד ממקריים הנזכרים ואחר כך ראתה דם הרי זו קבעה וסת וזה נקרא \"וסת הגוף\". ודוקא פיהוק ועיטוש כמה פעמים זה אחר זה הוי סימן וסת וקבעה בהם אבל משום פיהוק ועיטוש פעם אחת אין הוסת נקבע כי זה דרך כל האדם, ודוקא שקבעה כל השלש פעמים על ידי מקרה אחד, אבל אם פעם במקרה זה ופעם במקרה זה לא הוי קביעות.\n\n\n\n\n",
+            "\nויש שקובעות לימים או להפלגות שוות בצירוף פיהוק ועיטוש וכדומה, דהיינו שבכל חמשה ימים בחודש היא מפהקת או מעטשת ואחר כך היא רואה, או כשהיא מפלגת מראיה חמשה ועשרים יום היא מפהקת או מעטשת ואחר כך היא רואה, זה נקרא \"וסת המורכב\" דהיינו שהוא מורכב מיום שוה עם סימן הגוף אם קבעה כן שלש פעמים, אזי כשהגיע יום המוגבל והיא מפהקת או מעטשת חוששת לו. אבל ביום גרידא או בפיהוק ועיטוש גרידא אינה צריכה לחוש כיון שלא קבעה אלא בתרוייהו כהדדי.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל אשה שיש לה וסת קבוע הרי זו שלא בשעת וסתה בחזקת טהרה, ובעלה בא עליה ואינו צריך לשאול אותה כלום. ואפילו היא ישנה קצת יכול לבוא עליה, ואינה צריכה בדיקה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש, ואדרבא אין לה לבדוק את עצמה בפני בעלה שלא יהא לבו נוקפו לחשוב מסתמא הרגישה שאם לא הרגישה לא היתה בודקת, ולכן אם תבדוק בפניו לפני תשמיש איכא למיחש שמא מחמת שיהיה לבו נוקפו יפרוש את עצמו ממנה, ואם תבדוק בפניו לאחר תשמיש איכא למיחש שמא תהא לבו נוקפו לחשוב דמסתמא הרגישה בשעת תשמיש, ויפרוש את עצמו בפעם אחרת, ועל כן לא תבדוק בפני בעלה, אבל שלא בפני בעלה, כל אשה שמרבה לבדוק את עצמה הר�� זו משובחת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שאין לה וסת קבוע כלל, יש לה לבדוק את עצמה לפני תשמיש ולאחר תשמיש, וגם הבעל יש לו לקנח את עצמו לאחר תשמיש ולראת אם לא נמצא איזה טפה דם, ואך כשהיא בחזקת מסולקת מדמים כגון מעוברת לאחר שלשה חדשים או מניקה או זקנה אלו אינן צריכות בדיקה.\n\n\n\n\n",
+            "\nויש נשים שאין להם וסת קבוע ממש, אבל יש להן על כל פנים מספר ימים ידועים שבהם אינן רואות, כגון שהיא מוחזקת שבכל חמשה ועשרים יום לאחר ראייתה אינה חוזרת ורואה אלא אחר כך ואז אין לה יום קבוע, שלפעמים היא מאחרת יום או יומים או שלשה ימים, אשה כזו עד חמשה ועשרים יום כיון שהוחזקה שלש פעמים שבימים אלו אינה רואה, דינה בימים אלו כמו אשה שיש לה וסת קבוע, ובימים שלאחר כך שהיא נבוכה בהם ואין לה בהן חזקת טהרה אסורה לבעלה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nתנו רבנן והזרתם את בני ישראל מטומאתם. אמר רבי יאשיה מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה, אמר רבא עונה. ועונה היא או יום או לילה שאם זמן וסתה היא ביום אף על פי שרגילה לראות בסוף היום, מכל מקום נאסרה מתחלת היום וכן אם רגילה לראות בבוקר ולא ראתה, מכל מקום עדיין היא אסורה כל היום עד הלילה, וכן אם וסתה בלילה אף על פי שהיא רגילה לראות בתחלת הלילה או שהיא רגילה לראות בסוף הלילה מכל מקום היא אסורה כל הלילה. ולהרבה פוסקים לא לבד בתשמיש היא נאסרה אלא גם בשאר מיני קריבות היא אסורה וכן יש להחמיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש אומרים דעונה זו שהוא צריך לפרוש את עצמו זה עונה שלפני העונה שהוסת בה, דהיינו אם וסתה בלילה אסורה גם כל היום שלפניה, ואם וסתה ביום אסורה גם כל הלילה שלפניה וכן יש לנהוג, ואך כשהוא יוצא לדרך או שהוא בא מן הדרך או שחל טבילתה בלילה שלפני עונת הוסת לא יחמיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שאין לה וסת קבוע. אזי תמיד יום שלשים שלאחר יום ראיתה הוא לה כמו וסת קבוע ונקראת \"עונה בינונית\" כגון שראתה יום ב' פרשת נח אזי יום ד' פרשת תולדות הוא לה כמו וסת קבוע, ומלבד זאת עוד צריכה לחוש לכל ראיה שתראה, אם להפלגות או לימי החודש כאשר יבואר אם ירצה השם וכל זמן שהיא צריכה לחוש שמא תראה, צריך הבעל לפרוש ממנה בעונה הסמוכה כאמור.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל אשה שראתה דם צריכה היא לחוש שמא גם בפעם אחרת תראה ביום ההוא ובזמן הזה. לא מבעיא אם אין לה עתה וסת קבוע, פשיטא שהיא צריכה לחוש שמא תראה עוד בזמן כזה ותקבע וסת, אלא אשה שיש לה וסת קבוע, אם אירע לה ששינתה וסתה וראתה שלא בשעת וסתה, צריכה היא לחוש גם לראיה הזאת כי שמא תשנה וסתה לזמן אחר. אבל אם לא שיתנה וסתה אלא שאירע לה גם ראיה אחת שלא בשעת וסתה, אז אינה צריכה לחוש לראיה הזאת כיון דיש לה וסת קבוע אינה צריכה לחוש לוסת שאינו קבוע.\n\n\n\n\n",
+            "\nונקוט דוגמא באשה שאין לה וסת, ראתה (יום ב' של) ראש חדש אייר וביום חמשה ועשרים בו, צריכה היא לחוש לראש חדש סיון כי יש לחוש שמא תקבע וסתה לראש חדש (וגם היום ב' סיון צריכה לחוש משום עונה בינונית) בא ראש חדש סיון (וגם יום ב' סיון) ולא ראתה צריכה היא לחוש שמא תקבע להפלגות, וכיון שהפליגה בין ראיה לראיה שלשה ועשרים יום (מלבד יום הראיה הראשונה ויום הראיה השניה) צריכה גם עתה למנות שלשה ועשרים יום ואחר כך תחוש. והיינו בחדש אייר יש לה ארבעה ימים תוסיף תשעה עשר יום מחודש סיון וחוששת ליום עשרים בו. בא יום עשרים בסיון ולא ראתה חוששת ליום חמשה ועשרים בו, כי שמא תקבע יום חמשה ועשרים ��חודש (גם ביום ששה ועשרים צריכה לחוש משום עונה בינונית) אבל לראש חודש תמוז אינה צריכה לחוש, כי ראיית ראש חודש אייר כבר נעקרה על ידי מה שלא ראתה בראש חודש סיון, (דכל שלא קבעה בשלש פעמים נעקר בפעם אחת כדלקמן).\n\n\n\n\n",
+            "\nודוגמא לאשה שיש לה וסת, היה לה וסת קבוע לראות בהפלגה ליום חמשה ועשרים, ושינתה פעם אחת ולא ראתה עד יום שמונה ועשרים. צריכה היא לחוש ליום חמשה ועשרים מראיה זו משום וסתה, ואם בא יום חמשה ועשרים ולא ראתה צריכה לחוש ליום שמונה ועשרים משום ראיה שעברה. וראתה גם עתה ביום שמונה ועשרים עדיין היא אסורה גם ביום חמשה ועשרים לראיה זו משום וסתה. לא ראתה גם עתה ביום חמשה ועשרים אלא ביום שמונה ועשרים הוקבע יום שמונה ועשרים לוסתה ויום חמשה ועשרים נעקר (דהא עקרתיה שלש פעמים) והותר. אם לא השותה ראיותיה האחרונות, כגון שראתה לשמונה ועשרים, לתשעה ועשרים לשלשים ואחד, עקרה וסתה הראשון ואין לה וסת חדש, וצריכה תמיד לחוש מראיה האחרונה להפלגה וליום החודש ולעונה בינונית עד שתקבע וסת חדש.\n\n\n\n\n",
+            "\nהכלל הוא לכל ירא שמים, אם האשה אין לה וסת קבוע יש לו לכתוב תמיד יום ראייתה ויראה איזה יום בחודש הוא, וכמה ימים הם בין ראיה לראיה, ויחוש תמיד להבא ליום הפלגה בהפלגה האחרונה, וכן ליום החודש כמו שהיתה הראיה האחרונה, וגם צריך לחוש לעונה בינונית. ככה ינהוג עד שתקבע לה וסת קבוע, ולאחר שתקבע וסת אם יארע שתשנה וסתה צריך גם כן ליזהר לחוש לראיה החדשה, הן להפלגה כן לימי החדש, וגם צריך ליזהר לזכור יום וסת קבוע שלה, כי הוסת הקבוע אינו נעקר אלא בשלש פעמים כדלקמן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שיש לה וסת קבוע אף אם הגיע פעם אחת או שתי פעמים יום וסתה או סימן וסתה ולא ראתה, אף על פי שברור לה בבירור גמור שלא ראתה, כגון שהיה לה כל משך הוסת מוך דחוק, מכל מקום עדיין לא נעקר וסתה וצריכה עדיין לחוש גם לפעם השלישית. אבל אם הגיע פעם השלישית ולא ראתה, אם ברור לה בבירור גמור שלא ראתה בכל השלש פעמים, כגון שבכל פעם היה לה מוך דחוק כל משך הוסת, מעתה נעקר וסתה ואינה צריכה לחוש לו עוד, כי כל וסת נעקר בשלש פעמים אפילו היה קבוע כמה שנים. אבל וסת שאינו קבוע, דהיינו ראיה שלא קבעתה רק פעם אחת או שתי פעמים, אם הגיע פעם אחת היום הזה או הסימן הזה ולא ראתה, ואף על פי שלא בדקה את עצמה אלא שלא הרגישה שום ראיה, שוב אינה צריכה לחוש לה, כי כל מה שלא נקבע בשלש פעמים נעקר בפעם אחת ואפילו בלא בדיקה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שיש לה וסת קבוע, קודם שבא לה השעה שהיא רגילה לראות יש לה להכניס מוך דחוק, למען תדע בבירור, כי יש לחוש שמא יצא ממנה איזה טפה ותאבד והיא לא תדע. ואם לא עשתה כן ועבר זמן וסתה, אסורה לבעלה עד שתבדוק את עצמה היטב, אם בתוך הזמן רחצה את עצמה שוב לא מהני לה בדיקה, ויש לה להחמיר ולהחזיק את עצמה טמאה, כי חזקה היא שהדם בא בזמנו הקבוע. אבל אם אין לה וסת קבוע, אלא שהיא חוששת לוסת שאינו קבוע, אם עבר הזמן ולא הרגישה אף על פי שלא בדקה את עצמה הרי היא אחר כך בחזקת טהורה. אך עונה בינונית שהיא יום הל' דינה כמו וסת קבוע וכמו שכתבתי לעיל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שראייתה נמשכת שנים או שלשה ימים שהיא שופעת או מזלפת. יום התחלת הראיה הוא העיקר ויש אומרים דמכל מקום צריכה היא לחוש תמיד לכל הימים עד שיעקרו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשם שהאשה חוששת לוסת הימים ולוסת הפלגות בפעם אחת, כמו כן חוששת גם לוסת הגוף ולוסת המורכב בפעם אחת. וכשם שוסת הימים ווסת הפלגות שאינן קבועין נעקרין בפעם אחת, כמו כן וסת הגוף ווסת המורכב נעקרים בפעם אחת, וכשם שוסת הימים ווסת הפלגות הקבועים אינן נעקרין אלא בשלש פעמים, כך וסת הגוף ווסת המורכב הקבועים אינן נעקרין אלא בשלש פעמים, דהיינו אם היה לה וסת הגוף גרידא כיון שפיהקה אחר כך שלש פעמים ולא ראתה, שוב אינו צריך לחוש כאשר תפהק, ואם הוא וסת המורכב כשהגיע שלש פעמים יום זה ופיהקה לא ראתה אז הוסת נעקר, אבל הימים בלי פיהוק או פיהוק בלא ימים אינן עוקרין את הוסת המורכב, דבעינן עקירתו דומיא דקביעתו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמעוברת לאחר שלשה חדשים מתחלת עיבורה, וכן מניקה, הן בחזקת מסולקות מדמים ואינן חוששות לוסתן, אף על פי שהיה להן וסת קבוע, ומכל מקום חוששת לראיה שתראה כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע. עברו ימי מינקתה חוזרת לחוש לוסתה הראשון, כגון אם היה לה וסת לראש חדש צריכה לחוש מיד לראש חדש הראשון, אבל אם היה לה וסת להפלגות אינה חוששת עד שתראה פעם אחת, ואז חוששת להפלגה שהיתה רגילה לראות.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאשה שראתה דם מחמת תשמיש, אפילו שלא בשעת תשמיש אלא אחר כך באותה הלילה, מותרת לשמש פעם שנית לאחר שתטהר. אבל מיחש חיישא גם בחדא זימנא, שאם אירע לה כן בלילה טבילה, אזי כשתטבול צריך לפרוש ממנה ליל טבילה, כי חיישינן שמא הטבילה בצירוף התשמיש גורמים לה לראות דם, ושמא תראה בליל טבילה שניה בשעת תשמיש ממש, אבל בליל טבילה שלישית אינה צריכה לפרוש משום דעיקר החשש היה משום הטבילה, וכיון דבטבילה שניה לא ראתה תו לא חיישינן, וכן אם אירע לה שראתה בליל שניה של טבילה צריך לפרוש בטבילה שניה לי ב' ולא בטבילה שלישית.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכיון דאיתילד ריעותא באשה זו, לכן אפילו אם יש לה וסת קבוע, מכל מקום כשתשמש פעם שנית צריכה בדיקה לפני תשמיש ולאחר תשמיש, לברר אם לא ראתה עוד מחמת תשמיש ותזהר האשה לעסוק מיד ברפואות. ומכל שכן אם אירע לה שראתה בשעת תשמיש ממש או בסמוך לאחר תשמיש, כי אם יארע לה כן שלש פעמים רצופים נפלה במצודה גדולה, ובקושי גדול ימצא לה היתר שתשאר אצל בעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שהרגישה בשעת תשמיש שנטמאה, מחויבת לומר מיד לבעלה: נטמאתי. ולא יפרוש את עצמו מיד באבר חי, כי גם זאת הנאה הוא לו, אלא יסמוך על ידיו ורגליו ולא עליה, וימלא פחד ורתת על העבירה שבא לידו, וכשימות האבר יפרוש את עצמו, וישאל למורה הוראה שיורה לו תשובה על העבירה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאשה שהיא מכינה את עצמה לנישואין, צריכה לספור תחלה שבעה נקיים, בין שהיא קטנה שעדיין לא ראתה דם מעולם, בין שהיא זקנה שכבר פסקה מלראות, מכל מקום חיישינן שמא מחמת חימוד יצא ממנה איזה טפה דם ונאבד, לכן מחזיקים אותה כמו נדה ממש, וגם לאחר ספירת שבעה נקיים יש לה לבדוק את עצמה בכל יום עד הטבילה, וכן לאחר הטבילה עד בעילת מצוה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נדחו הנישואין מחמת איזה סיבה, ואחר כך שוב נתפשרו לעשות הנישואין, אף על פי שספרה שבעה נקיים בראשונה, מכל מקום צריכה לספור מחדש כיון שנולד לה חימוד חדש, ואפילו בדקה עצמה בכל הימים שבינתים לא מהני לה. ואם לא היה דיחוי גמור אלא שלא יכלו להשוות בעסק הנדוניא וכדומה, ומחמת זה נתעכבו הנישואין עד שנתפשרו, או שמרצונם דחו הנישואין מיום שקבעוהו והגבילו יום אחר, יעשו שאלת חכם אם שבעה נקיים הראשונים מהני לה. אם נתקוטטו בשעת הנישואין, ונכנס חתן אחר תחת הראשון, פשיטא דלא מהני לה שבעה נ��יים שספרה על דעת חתן אחר, אלא אפילו אם לאחר שנתרצו לחתן אחר שוב נתפייס הראשון, לא מהני לה שבעה נקיים הראשונים, כיון שהסיחה דעתה ממנו אלא צריכה לספור מחדש.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש ליזהר שלא תנשא אשה עד שתטהר מטומאתה ואם העת דחוקה וצריכין לעשות הנישואין בעודה בטומאתה, או אם אירע שפירסה נדה לאחר החופה קודם שנבעלה, לא יתיחדו בלי שמירה עד שתטבול, ונוהגין ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה, ואין מתיחדין אפילו ביום בלא קטן או קטנה, וצריכין שיהיו גדולים קצת שיודעין עניני ביאה, ולא גדולה ממש שכבר לבשה יצרא שיש לחוש שתתפתה, אלא בינונים. ואין חילוק בזה בין בחור לאלמן ובין בתולה לאלמנה, שכל שלא בעל אשה זו מימיו חיישינן דתקיף יצריה ואסורין להתיחד בלי שמירה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמחזיר גרושתו צריכה לספור שבעה נקיים, אפילו גירשה כשהיתה מעוברת והחזירה כשהיא מעוברת, או גירשה כשהיא מינקת והחזיקה כשהיא מינקת. ואם עבר וכנסה קודם, מותרין להתיחד, דכיון שכבא בא עליה תו לא תקיף יצריה כל כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין ליזהר מאד מאד, שלא ישכב החתן אצל הכלה עד הלילה שהוא רוצה לבעול.\n\n\n\n\n",
+            "\nהכונס את הבתולה בועל בעילת מצוה, ואז אף על פי שהדם שותת ויורד גומר ביאתו כרצונו ואינו חושש, אבל לאחר שגמר ביאתו פורש את עצמו ממנה והיא טמאה. ואפילו לא נראה שום דם, חיישינן שמא יצא טפת דם ונחפה בשכבת זרע, ועל כן מחזיקין אותה כנדה גמורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבתולה שלאחר בעילה ראשונה טבלה, וגם בבעילה שניה ראתה דם וכן בפעם שלישי ורביעי, יש בזה שאלה אם מותרת להשאר אצל בעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לבעול בתולה בשבת אף על פי שהוא עושה חבורה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nיולדת, בין ילדה ולד חי בין ולד מת ואפילו נפל, אפילו לא ראתה דם הרי היא טמאה טומאת לידה. ומצד הדין אם היה הולד זכר, היא טמאה שבעת ימים משום לידה, ואחר כך יכולה לספור שבעה נקיים ותטבול, ואם היה נקבה, היא טמאה ארבעה עשר יום משום לידה אחר כך סופרת שבעה נקיים וטובלת. ויש מקומות שנוהגין שאינן טובלות תוך ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה, ובמקום שהמנהג הזה הוא מוסכם אצל כולם אין להקל, כי יש קצת טעם בזה ועל כזה נאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, אבל במדינותינו אין בזה מנהג קבוע, ומה שיש בקצת מקומות מנהג שלא לטבול עד לאחר ששה שבועות לזכר ותשעה שבועות לנקבה וכדומה למנהגים כאלו, אין להם שום טעם וכבר נתבטלו בקהלות קדושות על ידי גאונים זכרונם לברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש אומרים שצריך לפרוש מאשתו ליל מ\"א לזכר וליל פ\"א לנקבה, מפני שאז איכא חששא שמא תראה דם כמו בשעת וסתה, ויש חולקין ובעל נפש יחוש לעצמו. ואם הפילה ספק זכר ספק נקבה, יפרוש ליל מ\"א וליל פ\"א.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שהפילה איזה דבר אפילו אין בו צורת ולד כלל, אלא כמו חתיכת בשר או עור וכדומה, צריכה להחמיר ולהחזיק את עצמה בטומאת לידה נקבה, או תעשה שאלת חכם כי לפעמים יש להקל. וכן אם הפילה ולד ואחר כך שליא אף על פי שהולד היה זכר, צריכה לחוש לטומאת לידה נקבה משום השליא או תעשה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שברור לה שאינה מעוברת וטבלה לבעלה, ובתוך ארבעים יום הפילה אינה חוששת ללידה, כי אין הולד נוצר בפחות מארבעים יום אבל טמאה נדה, ואפילו לא נראה דם, מסתמא היה קצת דם אלא שנאבד, כי אי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל אשה שראתה דם בימי טהרתה, צריכה למנות חמשה ימים עם יום זה, דהיינו יום הראיה ועוד ארבעה ימים, ואפילו ראתה בסוף היום לאחר שהתפללו הקהל וגם היא ערבית או קבלו שבת, אם עדיין הוא יום עולה לה יום זה למנין, וביום החמישי לעת ערב קודם בין השמשות תבדוק את עצמה היטב, ותרחץ לכל הפחות פניה שלמטה, ותלבש כתונת לבן ונקי וגם שאר הבגדים יהיו נקיים וזה נקרא \"הפסק טהרה\" ובלילה תציע על מטתה גם כן סדין לבן ונקי, וגם הכרים והכסתות כולם יהיו נקיים, ומיום המחרת מתחלת לספור שבעה נקיים, ואין חילוק בין ראיה מרובה לראיה מועטת, שאפילו לא ראתה אלא טפה אחת או שמצאה רק כתם בימי טהרתה, לעולם צריכה להמתין חמשה ימים, וכן אפילו ראתה דם כל החמשה ימים אלא שפסקה קודם בין השמשות, מיד לאחר שפסק הדם יכולה להפסיק בטהרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשעת הדחק כגון שהיא בדרך, ואין לה מים כלל אפילו לרחוץ פניה שלמטה אינו מעכב, רק שתקנח את עצמה היטב היטב בכל מה דאפשר, ואם יכולה לרחוץ במי רגלים שפיר דמי, ואם אין לה כתונת לבנה יכולה ללבוש גם כתונת ישנה, רק שיהא בדוק שאין עליה כתמי דם.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש אומרים דאם התפללו הקהל ערבית אף על פי שעוד היום גדול, אינה יכולה עוד להפסיק בטהרה שתמנה מיום המחרת, מאחר שהקהל כבר עשו אותו לילה, ויש אומרים דמותרת ואפילו עשו הקהל שבת, ויש ליזהר לכתחלה ובדיעבד אין להחמיר, ויכולה להפסיק בטהרה כל שעדיין אינו בין השמשות, אבל אם גם היא התפללה ערבית ומכל שכן כשהדליקה נרות לשבת או ליום טוב אף על פי שעדיין יום גדול אינה יכולה עוד להפסיק בטהרה. בקיץ אשר בהרבה קהלות מתפללין ערבית בעוד היום גדול, שהיא צריכה לכתחלה להפסיק בטהרה קודם לכן כמו שכתבנו, אזי כשיגיע סמוך לבין השמשות יש לה לבדוק את עצמה עוד הפעם, כי עיקר הפסק טהרה הוא בעת היותר סמוך לבין השמשות, ובדיעבד אם לא בדקה את עצמה אלא שחרית ומצאה טהורה בדיעבד סגי בכך.\n\n\n\n\n",
+            "\nלעולם ילמד אדם בתוך ביתו להחמיר לכתחלה שתהא בדיקת הפסק טהרתה במוך דחוק, ושיהא שם כל בין השמשות, שבדיקה זו מוציאה מידי כל ספק.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש מקומות נוהגין שאם זמן לבישת לבנים הוא בשבת או ביום טוב דוחין עד לאחר כך. מפני שאין כל אשה יודעת ליזהר באיסור רחיצה ואיסור סחיטה. ובמקומות שנוהגין להקל, אם רוחצת בצונן יכולה לרחוץ אפילו כל גופה, אבל בחמין צריכה ליזהר שלא לרחוץ אלא באותו מקום ובין ירכותיה, ודוקא בחמין שהוחמו בערב שבת ובערב יום טוב. גם צריכה ליזהר מאיסור סחיטה שלא תרחץ בבגד רק בידיה וביום כפורים לא תרחץ כלל רק תקנח את עצמה יפה יפה (דהוי שעת הדחק כמו שכתוב בסעיף ב' דהא אסורה ברחיצה) ותלבש כתונת לבנה. ובתשעה באב וכן בשעת ימי אבלה גם כן לא תרחץ רק תקנח, וגם כתונת לבנה לא תלבש רק כתונת ישנה שהיא בדוקה שאין עליה כתמי דם, אבל לאחר שבעה אף על פי שאסורה ברחיצה כל שלשים, מכל מקום יכולה לרחוץ קצת לצורך לבישת לבנים ותוכל ללבוש כתונת לבנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכל יום מז' ימי הספירה צריכה לכתחלה לבדוק את עצמה שתי פעמים בכל יום, אחת שחרית ואחת סמוך לבין השמשות, ובדיעבד אפילו לא בדקה רק פעם אחת ביום הראשון ופעם אחת ביום השביעי יש להקל, ודוקא ביום הראשון וביום השביעי. אבל אם בדקה יום הראשון ויום השמיני, אין לה אלא יום השמיני בלבד, וצריכה להוסיף עוד ששת ימים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל בדיקות אלו בין בהפסק טהרה בין בשבעה ימי נקיים צריכין להיות בבגד פשתן לבן ישן או בצמר גפן או בצמר לבן נקי ורך, ותכניסנו ב��ומק לחורים ולסדקים עד מקום שהשמש דש, ותראה אם אין בו איזה מראה אדמומית, ואם אי אפשר לה להכניס כל כך בעומק, תבדוק על כל פנים כפי כחה האפשרי, וטוב שלכל הפחות בדיקה אחת תהיה עד מקום שהשמש דש (וצריך כל איש ללמד את אשתו דין הבדיקות כי הרבה אינן יודעות) ובתולות שבודקות קודם הנישואין יבדקו גם כן כפי כחן האפשרי.\n\n\n\n\n",
+            "\nהבדיקות צריכות להיות לאור היום ולא לאור הנר. ויש מחמירין אפילו בדיעבד אם לא היתה לכל הפחות בדיקה אחת ביום הראשון ובדיקה אחת ביום השביעי לאור היום.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם מצאה כתם בימי ספירת הנקיים או אפילו ראתה דם ממש, יכולה להספיק בטהרה וללבוש לבנים גם ביום זה כל שפסקה קודם בין השמשות, וביום המחרת תספור שבעה נקיים מחדש.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן כלה שראתה דם קודם הנישואין, ואם תמתין חמשה ימים יהיה יום הנישואין קודם זמן טבילתה, וקשה להם לדחות הנישואין, אזי תוכל להפסיק בטהרה מיד ביום שפסקה קודם בין השמשות, ולספור ממחרת שבעה נקיים כדי שתוכל לטבול קודם החופה. וזה עדיף טפי מלעשות החופה בעודה נדה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nביום השביעי בעוד יום קודם בין השמשות, תרחוץ בחמין כל גופה היטב, ובפרט במקומות הקמטין ובבית הסתרים תרחוץ היטב, ותבדוק כל גופה במקום שיכולה לראות ולמשמש בידיה היטב שלא ישאר עליה שום חציצה או שום לכלוך, גם תחוף ותסרוק היטב במסרק כל שערותיה ותפספסן שלא יהיו מדובקות וקשורות, וזאת נקראת \"חפיפה\" וצריכה לעסוק בחפיפה עד שתחשך שתטבל מיד לאחר החפיפה. לכתחלה צריכה להיות חפיפה סמוך לטבילה וגם שתהא החפיפה ביום, על כן המנהג הכשר הוא שתתחיל בחפיפה בעוד היום ותמשוך עד הלילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nחפיפה שבמקום השערות לא תהא בדבר שמסבך את השערות ובבורית שאנו קורין סבון נוהגין להקל שהוא מנקה היטב ואינו מסבך.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמקום שאין מרחץ בבית הטבילה אלא שחופפת בביתה ואחר כך הולכת לטבול תשא עמה מסרק ותסרוק שמה שערותיה עוד הפעם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשעת הדחק שאי אפשר לה לעשות החפיפה ביום, תוכל לעשותה בלילה רק תזהר לחוף כראוי ולא תמהר, וכן אם אי אפשר לה לחוף גם בלילה, תוכל לעשות כל החפיפה ביום.\n\n\n\n\n",
+            "\nחל טבילתה בליל שבת תעשה החפיפה ביום, ותזהר מאד לגמור כל החפיפה קודם בין השמשות שלא תבא חס ושלום לידי חילול שבת. ולענין הדלקת הנרות, המובחר הוא, אם אפשר שתלך לביתה לאחר החפיפה, או שתעשה החפיפה בביתה ולאחר החפיפה קודם בין השמשות תדליק את הנרות ואחר כך תטבול, ואם אי אפשר, ידליק הבעל, ואם גם זאת אי אפשר תדליק ותברך על הנרות בעוד יום גדול, ותאמר קודם הדלקה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זאת. כי במקום הצורך מהני תנאי. אבל מה שקצת נוהגות לברך אחר הטבילה על הנרות דולקות, צריכין לבטל כי היא מברכת ברכה לבטלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמקום שנוהגין לטבול במוצאי שבת ומוצאי יום טוב, צריכין לשאול למורה הוראה איך תתנהגנה בחפיפה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nצריכה שתטבול כל גופה עם כל שערותיה בפעם אחת, ולכן צריכה להשגיח במאד מאד שלא יהא עליה בשעת טבילה שום דבר החוצץ. שאפילו אם הוא משהו, לפעמים הוא חוצץ ולא עלתה לה טבילה, לא מבעיא על גופה מבחוץ שצריכין המים לבא שמה וכיון שיש חציצה הרי אין המים באים שמה, אלא אפילו בבית הסתרים שאין המים באים שמה מכל מקום צריכין שיהיו ראויים לביאת מים. דרך משל, \"השנים\" אף על פי שאין דרכן שיבואו המים לתוך פיה, מכל מקום ��ם יש חציצה בין שיניה לא עלתה לה טבילה כאשר יבואר אם ירצה השם, וצריכה כל אשה לדעת כלל זה, שכל המקומות שבגופה צריכין שיהיו נקיים וראויין לביאת המים בשעת טבילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nצואת העין שחוץ לעין חוצץ אף על פי שהוא לח, ושבתוך העין לח אינו חוצץ, ויבש שהתחיל להוריק חוצץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nדם היבש שעל המכה חוצץ, וריר שבתוכה אינו חוצץ יצא הריר אם לח אינו חוצץ, יבש חוצץ, לפיכך אשה בעלת חטטים צריכה לחוף אותם במים עד שיתרככו, וכן גלד שעל גבי המכה אפילו אם היא מצטערת להסירו או אבעבועות שחין, צריכין להסירן או לרככן היטב במים.\n\n\n\n\n",
+            "\nרטיה שעל גבי המכה חוצצת, וגם רטיות שמניחין אותן לזמן שלשה או ארבעה חדשים ואחר כך נופלין מעצמן, ובתוך הזמן אי אפשר להסירן אלא בקריעת העור עמהן, והאשה אומרת שהורגלה עמהן ואינה מקפדת מכל מקום חוצצין, וכן אשה שיש לה מכה ופתחה ונותנים בתוך הנקב תחת הרטיה גרר מבגדים עידים פשתן, ואף כשמסירין את הרטיה אינן נראין כי המה בעומק, מכל מקום חייצי.\n\n\n\n\n",
+            "\nלכלוכי צואה שעל הבשר מחמת זיעה אם נתיבשו חוצצין, מלמלין שעל הבשר והוא מה שלפעמים ידיו מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה, ומולל ידיו אחת על חברתה ונעשה כעין גרגרין, חוצצין.\n\n\n\n\n",
+            "\nהדיו, החלב, והדבש, שרף התאנה ושרף התות ושרף החרוב ושרף השקמה (הוא מין תאנה), יבשים חוצצין לחים אינן חוצצין, ושאר כל השרפים אפילו לחים חוצצין, וכן הדם אפילו לח חוצץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nצבע שצובעות הנשים פניהן וידיהן ושער ראשן אינו חוצץ. וכן אשה שאומנות שלה לצבוע בגדים וכדומה, ומחמת זה ידיה צבועות, וכל הנשים שיש להן אומנות זו דרכן שלא להקפיד בכך אינו חוצץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nבצואה שתחת הצפורן יש חילוקים, וכבר נהגו לחתוך צפרני ידיהן ורגליהן קודם הטבילה, ותזהר לשורפן כי אם ידרוך עליהן בעלה או אדם אחר, מסוכן, ובשבת וביום טוב אם שכחה לחתכן קודם, יש מתירין לחתכן על ידי אינו יהודי. אם יש לה נפח על מקום הצפורן ואינה יכולה לא לחתכו ולא לנקר תחתיו, אם נפוחה כל כך שאין הטיט שתחתיו נראה אינו חוצץ. אשה ששכחה לחתוך צפורן וטבלה כך, אם נזכרה קודם שנזקקה לבעלה צריכה טבילה אחרת, ואם לא נזכרה עד לאחר שנזקקה לבעלה תעשה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nתזהר להסיר קודם טבילה הנזמים והטבעות.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכה לנקר שיניה קודם טבילה, משום דמצוי הוא שימצא בין שיניה שיורי מאכל, ואם טבלה ונמצא איזה דבר ביניהם או דבוק בהן לא עלתה לה טבילה, ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה, מפני שהבשר נכנס בין השינים יותר משאר אוכל, ויש לחוש שאפילו תנקר שיניה שמא תשאר ממנו, ומנהג יפה הוא, ובשבת ויום טוב שאוכלין בשר תזהר לנקות ביותר. וצריכה כל אשה ליזהר שלא תאכל שום מאכל בין החפיפה לטבילה, וכל יום הטבילה לא תעסוק בבצק או בנרות של שעוה שלא ידבק בה שום דבר, אך בערב שבת אם דרכה ללוש בעצמה לכבוד שבת אל תמנע, רק תזהר לרחוץ אחר כך ידיה יפה יפה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שיש לה שן תותבת תשאל למורה הוראה איך תתנהג בטבילה וכן אשה שיש לה סתימת אבר (עופרת) בנקבי שיניה וכן אשה שהיא מוכה בשבר ונושאה טבעת ברחמה תעשה שאלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא תאחז בה חברתה בשעת טבילה לפי שלא יבאו המים במקום האחיזה, ובשעת הדחק תטבול תחלה (האשה שהיא רוצה לאחוז אותה) ידיה במקוה, ואחר כך תאחוז אותה לא בכח ובדיבוק חזק, אלא בדיבוק בינוני כדרך כל האדם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיכא דאפשר אין לטבול במקום שיש בקרקעיתו טיט משום חשש חציצה, ובשעת הדחק נוהגין להקל משום דסתם טיט שבמים אינו עב כל כך. אבל הטיט שעל שפת הנהר שמתדבק ברגליה הוי חציצה. ולכן צריכה ליזהר שבבואה אל תוך הנהר קודם שתטבול, תדיח היטב רגליה מן הטיט שנדבק בה בשפת הנהר. אם תרצה להניח בתוך הנהר תחת כפות רגליה איזה דבר שתעמוד עליו בשעת טבילה, צריכה לשאול למורה הוראה, כי יש הרבה דברים שאסור לעמוד עליהם בשעת טבילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא תטבול בקומה זקופה, מפני שיש מקומות שמסתתרים בה על ידי כך. ואל תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה, אלא שוחה מעט עד שיהיו סתרי בית הערוה נראים, כדרך שנראית בשעה שהיא לשה את הפת, שמפסקת רגליה מעט להתחזק וללוש בחוזק, ותחת דדיה יהא נראה כדרך שנראה בשעה שהיא מניקה את התינוק. ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדאי, וגם לא להרחיק זרועותיה מהגוף יותר מדאי, אלא יהיו כדרך שהם בעת הילוכה. ואם שחחה ביותר או זקפה ביותר לא עלתה לה טבילה, מפני שנעשים קמטים בגופה ואין המים באים שמה. ולכן צריכין להשגיח שיהיו המים למעלה מטיבורה שלשה טפחים דבענין זה יכולה לטבול כראוי, ובשעת הדחק שאין מים גבוהים כל כך תשב מתחלה לאט לאט במים עד צוארה, ואחר כך תטבול באופן שלא יתהוה תחלה בגופה שחוץ למים שום קמט. ומה שנעשה אחר כך איזה קמט בגופה שבתוך המים אינו מזיק מפני שכבר קדמו המים שם, ואם המים נמוכים מאד, בשעת הדחק תטבול בשכיבה כמו דג רק שתתכסה כל גופה עם שערותיה בפעם אחת במים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאינה צריכה לפתוח פיה כדי שיכנסו המים, ולא תקפוץ אותו יותר מדאי, ואם קפצה לא עלתה לה טבילה, אלא תשיק שפתותיה זו לזו דיבוק בינוני. נתנה שערה בפיה וטבלה לא עלתה לה טבילה מפני שלא באו המים על שערה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא תעצים עיניה ביותר כי על ידי זה נעשים קמטים למטה, וגם לא תפתחם ביותר כי נעשים קמטים למעלה, אלא תסגרם ברפיון.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכה להסיר הצואה משפת החוטם גם מבפנים, אבל מה שהוא למעלה בתוך החוטם לא חייץ. וכן צריכה להסיר צואת האוזן, יש אומרים שהאשה צריכה להטיל מים קודם טבילה אם היא צריכה לכך, גם צריכה לבדוק עצמה בגדולים ובקטנים, שלא תהא צריכה לעצור עצמה ולא יהיו ראויים לביאת מים, ובדיעבד אינו מעכב.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא תטבול באבק שעל רגליה. ואם טבלה אם היה אבק דק שהעבירוהו המים עלתה לה טבילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nסתם כנים ופרעושים אינן נדבקים בגוף והמים נכנסים שמה ולא חייצי, אבל מין כנים שדבוקים בבשר ונושכים בעור במקום שער ונדבקים בחוזק בבשר, צריכה להסירן על ידי חמין ולגוררן בצפורן. ואם אינה יכולה להסירן אינן חוצצין, ואותן כנים קטנים שדבוקין בשערות צריכה להסירן משום דהויין חציצה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שיש לה קליעות שערות דבוקות זו בזו (שקורין בלשון אשכנז \"מאהרצעפ\" או \"מאהרלאקען\" ובלשון פולין ורוסיה \"קאלטאניס\"), ויש סכנה לגלחן, לא חייצי, ואפילו יש בתוכן איזה חוטין שאי אפשר להסירן אם אינן נראין מבחוץ לא חייצי.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאם בעלה בעיר מצוה על האשה שתטבול בזמנה, שלא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחד, שהרי מצינו ביהושע שנענש על שביטל את ישראל מפריה ורביה לילה אחד, ואשה שמתאחרת מלטבול כדי לצער את בעלה עונשה גדול מאד רחמנא ליצלן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסורה לטבול ביום השביעי עד צאת הכוכבים, ואפילו לטבול סמוך לחשכה באופן שלא תבא לביתה עד שתח��ך נמי אסור. ואפילו נתאחרה שלא טבלה בלילה שלאחר יום השביעי וטובלת אחר כך אסורה גם כן לטבול ביום. וגם בענין זה יש להחמיר שלא תטבול אפילו סמוך לחשכה, ושלא תבוא לביתה עד שתחשך אלא תטבול דוקא בלילה. והכלות הטובלות קודם החופה יכולות לטבול ביום השמיני או אחר כך ביום, ובשעת הדחק אפילו אם טובלת ביום השביעי יכולה גם כן לטבול ביום, ואפילו בבוקר לאחר הנץ החמה אבל לא יעמידו את החופה עד צאת הכוכבים, אבל אם טובלת לאחר החופה אף על פי שהיא טבילה הראשונה לבעלה דינה כמו שאר אשה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיכא דאיכא אונס כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינה או פחד, או שבית הטבילה הוא חוץ לעיר ושערי העיר ננעלים בלילה, יכולה לטבול בשמיני בעוד יום. אבל בשביעי לא תטבול ביום אפילו במקום אונס. והא דמותרת לטבול במקום אונס בשמיני ביום, דוקא שתעשה גם החפיפה אז סמוך לטבילה, אבל אם יום השמיני הוא שבת או יום טוב שתצטרך לעשות החפיפה ביום שקודם הטבילה וגם תטבול ביום זהו אסור, משום דתרי קולי בדבר אחד לא מקילינן (דהיינו טבילה ביום, וגם הרחקת חפיפה מטבילה).\n\n\n\n\n",
+            "\nלא תעמוד על שום דבר בשעת טבילה, ואם מי המקוה עמוקים וצריכה לעמוד על שליבה, תעשה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא תטבול במקום שיש חשש שיראו אותה בני אדם, מפני שמתוך כך היא ממהרת לטבול וחיישינן שלא לא תטבול יפה, ובדיעבד אם טבלה וידעינן בבירור שטבלה כראוי עלתה לה טבילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשהיא טובלת צריך לעמוד אצלה אשה יהודית גדולה יותר משתים עשרה שנה ויום אחד, שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים ואם אין לה אשה יכול גם בעלה לעמוד אצלה לראות שתטבול יפה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותרת לטבול בליל שבת, אם עתה הגיע זמן טבילתה שלא יכלה לטבול מקודם ובעלה בעיר, אבל אם אין בעלה בעיר או שהיתה יכולה לטבול קודם אסורה לטבול בליל שבת, ואם הוא אחר לידה יש חילוקי דינים אם מותרת לטבול בליל שבת או לא ותעשה שאלת חכם. ואשה שזמן טבילתה בא קודם, אלא שלא טבלה מחמת שלא היה בעלה בעיר ובא בערב שבת, יש מקומות שמחמירין שלא תטבול בליל שבת, ובמקום שאין מנהג קבוע אין להחמיר, ובמקומות שנוהגין להחמיר בליל שבת גם במוצאי שבת לא תטבול. אלמנה שנשאת אסורה לטבול טבילה הראשונה בליל שבת, דהא אסור לבא עליה ביאה ראשונה בשבת, ובמוצאי שבת יש מקילין שתטבול.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר שטבלה כראוי בעודה עומדת תוך המים, תברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה, ויש להחמיר שקודם הברכה תכסה את עצמה למטה באיזה מטפחת, או לכל הפחות תחבק זרועותיה על גופה להספיק, ואל תסתכל לתוך המים בשעה שהיא מברכת. ואם טובלת במקום שתוכל לעכור את המים ברגליה, טוב לעשות כן קודם הברכה. יש נוהגות שלאחר הברכה טובלות עוד פעם אחת ומנהג נכון הוא, רק תשגיח שגם הטבילה השניה תהיה כהוגן.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר שטבלה במקוה כראוי מותרת ליכנס לבית המרחץ לחמם את עצמה, ואפילו במרחץ של זיעה. אבל לחזור ולרחוץ באמבטי יש אוסרים, וכן נהגו. ולשפוך עליה מים חמים לחמם את גופה יש להקל, אך במקום שנהגו לאסור גם זאת אין להקל.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש לאשה להיות צנועה בטבילתה להסתיר ליל טבילתה, ולא תלך בפני הבריות שלא ירגישו בה בני אדם, ומי שאינה עושה כן נאמר עליה ארור שוכב עם בהמה, עוד יש לה ליזהר כשתצא מן הטבילה שתפגע בה חברתה ותגע בה, שלא יפגע בה תחלה דבר טמא כגון כלב או חמור או חזיר או סוס או מצורע וכיוצא בהן או עם הארץ או אי��ו יהודי, ואם פגעו בה דברים אלו, אם היא יראת שמים תחזור ותטבול. מי שפגע באשה שיוצאת מן הטבילה איכא למיחש חס ושלום לתקלה, והתקנה היא שיאמר ב' פעמים פסוקים אלו שופך בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך (תהלים ק\"ז), שופך בוז על נדיבים ומזיח אפיקים רפה (איוב י\"ב).\n\n\n\n\n",
+            "\nלחמם את מי המקוה יש אוסרין ויש מתירין. וכבר נתפשט המנהג בהרבה מקומות להיתר אבל במקום שאין מנהג אין להקל. ובמקום שנוהגין להקל צריכין להשגיח שבליל שבת כשטובלין לא יהיה המים חמין ממש אלא פושרין.\n\n\n\n\n",
+            "\nבענין הטבילה בנהרות, לדעת הרבה גדולי הפוסקים זכרונם לברכה אין טבילה מועלת בנהר, אלא בזמן שהוא קטן כל כך, שידוע בבירור שלא נתגדל מחמת מי גשמים או מי שלגים, כי מי גשמים ומי שלגים אינם מטהרין אלא בזמן שהם נקיים ועומדים במקוה, אבל כשהם זוחלים על הארץ אינם מטהרין, אלא מי מעין מטהר גם בזוחלין. ואך בשעת הדחק במקום שאין מקוה נוהגין להקל ולסמוך על הפוסקים דסבירא להו כמאן דאמר דאפילו רואים שהנהר מתגדל מן הגשמים, מכל מקום עיקר גידולו הוא ממקורו מן התהום. כי בעת הגשמים האויר מלוחלח ומקורי המעיינות מתרבים ומתגברים, ונמצא לעולם שהמים שבנהר רובם ממעין, ומי הגשמים מתבטלים בתוכו, ומטהרין גם בזוחלין. אבל במקום שיש מקוה חלילה להקל. וגם במקום שאין מקוה אם באפשרי יש להחמיר, שאם הנהר נתרבה ממי גשמים, תמתין בטבילתה ב' או ג' ימים עד שישוב לאיתנו, וטוב אם באפשרי שלא תטבול במקום שנתרחב אלא במקום שהולך תמיד, דבזה יש להקל קצת טפי.\n\n\n\n\n",
+            "\nובנהר שמתהוה לגמרי על ידי גשמים, ולפעמים מתיבש, אף על פי שבשעת הגשמים גם שאר נהרות שופכים לתוכו, מכל מקום הואיל ולפעמים פוסק לגמרי, אין שום היתר לטבול בו כשהוא זוחל עד שיקוו המים ויעמדו.\n\n\n\n\n",
+            "\nדיני המקוה רבים הם מאד, ובכל מקום שעושין מקוה אין לעשותה כי אם על ידי רב מומחה לרבים גדול בתורה וביראה, וכאשר יתהוה בה איזה שינוי גדול או קטן יעשה מיד שאלת חכם, וכן כאשר יצטרכו לשאוב אותה לנקותה ישאלו איך יתנהגו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמצות עשה על האב למול את בנו, או לכבד ולעשות שליח לישראל אחר שימול אותו, ויש לו להאב לתת את הילד על ברכי הסנדק ולהושיט את האיזמל לידי המוהל ולעמוד אצלו בשעת המילה להראות שהוא שלוחו, ובין חיתוך לפריעה מברך האב אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל וסנדק, היותר טוב וצדיק. נוהגין שאין נותנין סנדקאות לאיש אשר כבר היה אצלו סנדק בבן אחד. אם כיבד למוהל אחד אסור לחזור בו ולכבד לאחר, שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ואם כיבד לאחד ובתוך כך הלך המוהל הזה מן העיר, וחשב האב כי לא יבא לזמן המילה, ועל כן כיבד לאחר, ובתוך כך בא הראשון ימהלנו הראשון.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שכל העם אצל המילה עומדים, שנאמר ויעמוד העם בברית. מלבד הסנדק שתופס את התינוק והוא יושב. ולאחר שבירך האב להכניסו וענו אמן, אומרים כולם: כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמוהל צריך שידע הלכות מילה וצריך שיחקור אם הילד הוא בריא. וגם להמילדת יש להזהיר אם תראה איזה מיחוש בילד תודיע.\n\n\n\n\n",
+            "\nוצריכין ליזהר במאד מאד, שלא למול ולד שיש לו חשש חולי כי סכנת נפשות דוחה את הכל. שאפשר לו למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם, ועיין יורה דיעה סימן רס\"ב וסימן רס\"ג מתי מלין תינוק שהיה חולה והבריא. ומיד כשהתינוק ראוי למול אסור לעכב את המצוה מאיזה טעם להרבות שמחה וכדומה, אלא ימול מיד כשהוא ראוי אך לא בשבת ולא ביום טוב כמו שכתוב ביורה דיעה סימן רס\"ו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שמתו שני בניה מחמת מילה, שנראה כי המילה הכחישה את כחם אין מלין את השלישי עד שיגדל ויתחזק כחו, וכן אשה שמת לה ילד אחד מחמת מילה, וגם לאחותה אירע כן, אזי גם שאר האחיות לא ימולו בניהם עד שיגדלו ויתחזקו.\n\n\n\n\n",
+            "\nתינוק שנולד בין השמשות או קצת קודם, יעשו שאלת חכם מתי ימול.\n\n\n\n\n",
+            "\nתינוק שמת קודם שנימול (בין בתוך ח' ימים בין אחר כך) מלין אותו אצל קברו להסיר חרפתו ממנו שלא יקבר בערלתו כי חרפה היא לו. ואין מברכין על המילה, אבל קוראין לו שם לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים, ויהיה בו דיעה להכיר אביו ואמו, אם שכחו למולו וקברוהו בערלתו אם נזכרו מיד, שעדיין אין לחוש שנתנוול בקבר, צריכין לפתוח את הקבר ולמולו. אבל אם לא נזכרו עד איזה ימים לאחר מותו אין לפתוח את הקבר.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין לעשות סעודה ביום המילה, שכל מצוה שקבלו ישראל בשמחה (כמו מצות מילה) עדיין עושין בשמחה, וכתיב שש אנכי על אמרתך וגו' ודרשינן זו מילה. ומי שאפשר לו לעשות סעודה הגונה ומקמץ ואינו עושה, אלא בקפה ומיני מתיקה וכדומה לא יפה עושה. מי שמזמנין אותו לסעודת ברית מילה ויודע שיש שם אנשים מהוגנים מחוייב גם הוא ללכת. עוד נוהגין לעשות סעודה במיני פירות ומשקין בליל שבת שקודם המילה, וגם זהו סעודת מצוה. עוד נוהגין שבלילה שלפני המילה מתקבצין בבית התינוק ועוסקין בתורה, ועושין קצת סעודה וזו אין לה דין סעודת מצוה שאינה אלא מנהג בעלמא.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמצות עשה על כל איש מישראל שיפדה מכהן את בנו שהוא בכור לאמו בחמשה סלעים ובמטבעות שלנו צריך שיהיו כל כך עד שיהא בכולם חמשה לויט ושליש כסף צרוף (כסף טהור) ויכול ליתן לכהן אפילו שאר חפצים שיהיו שוים כך אבל לא קרקעות או שטרות. ולכן אין פודין בשטר כסף. ונוהגין לעשות סעודה למצוה זאת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאמר לכהן אחד שיפדה ממנו את בנו אסור לחזור בו, ואם חזר ופדה אותו מכהן אחר הרי זה פדוי.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין פודין את הבכור עד שיעברו עליו שלשים יום, וביום שלשים ואחד יפדוהו מיד שלא להשהות את המצוה. ואין פודין בשבת וביום טוב אבל בחול המועד פודין. נוהגין לעשות את הפדיון ביום, ומכל מקום אם עבר יום שלשים ואחד ולא פדה או שחל בשבת וביום טוב או בתענית יש לפדותו תיכף בלילה שלאחריו, ולא ימתינו עד למחר להשהות המצוה יותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nהאב מייתי ליה לבכור קמיה כהן, ומודיע לו שהוא בכור פטר רחם לאמו הישראלית ומייתי כסף או שוה כסף חמשה סלעים, ומניח לפני כהן ואומר לכהן זה בני בכורי וכו'. ואחר כך מניחו לפני הכהן, והכהן שואל אותו מאי בעית טפי, וכו, והוא משיב לו ואמר חפץ אני לפדות את בני וכו'. ובעוד שהאב מחזיק את המטבעות בידו קודם שיתנם לכהן מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן וגם שהחיינו. ונותן מיד את המטבעות לכהן, והכהן נוטל את הכסף ומוליכו בידו על ראש הבן ואומר זה תחת זה וכו'. ואחר כך נותן את ידו על ראש הבן, ומברכו, ואומר ישימך וגו', יברך ה' וישמרך וגו', כי אורך ימים ושנות חיים וגו', ה' ישמרך מכל רע וגו'. ואחר כך מברך על כוס יין, ואם אין יין מברך על שאר משקה שרגילין לשתות שם, אבל אזי צריכין לעשות הפדיון קודם נטילת ידים לסעודה, כי בתוך הסעודה אין מברכין על שאר משקים, מה שאין כן כשיש יין שאז עושין הפדיון אחר ברכת המוציא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אין האב במקום הילד יכול גם כן לפדותו מכהן באשר הוא שם, ואומר לכהן: יש לי בן בכור לפדותו והכהן אומר לו: מאי בעית טפי וכו'.\n\n\n\n\n",
+            "\nבענין מה שנוהגין שהכהן מחזיר אחר כך את דמי הפדיון כולו או מקצתו להאב כתב הטורי זהב טעם (וצריך עיון) ומי שרוצה לעשות המצוה כדבעי למיהוי, יבחור לו כהן עני בעל תורה ויראה, והאב גם הכהן יגמרו בדעתם שלא להחזיר, או יתן לו במתנה על מנת להחזיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nהאם אינה חייבת לפדות את בנה, ואם מת האב, הבית דין פודין אותו.\n\n\n\n\n",
+            "\nעבר האב ולא פדה את בנו, או שמת האב והבית דין לא פדה אותו, חייב הוא בעצמו לפדות את עצמו, כשיגדיל, ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון בכור ושהחיינו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכהנים ולוים פטורים מפדיון הבן, ואפילו בת כהן או בת לוי נישאת לישראל הבן פטור מפדיון. ואם בת כהן נבעלה לאינו יהודי ונתעברה ממנו, או אפילו נתעברה אחר כך בהיתר, הבן חייב בפדיון, שהרי אמו נתחללה מן הכהונה על ידי בעילת האינו יהודי, וכן על ידי שאר בעילת איסור שהיא מתחללת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה שהפילה ואחר כך ילדה בן קיימא, צריכין לעשות שאלה.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל אב חייב לחנך את בניו הקטנים בכל המצות, בין במצוה דאורייתא בין במצוה דרבנן, כל מצוה ומצוה לפי דעת הקטן והקטנה, וכן להפרישם מכל דבר איסור כמו שאמר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו וגו' ואם לא יוסר בדברם יכהו בשבט וכדומה, אבל לא יכהו מכות אכזריות כמו השוטים, כל ערום יעשה בדעת, וביותר צריכין להשגיח עליהם שלא ידברו שקרים, וללמד לשונם דבר אמת, ולהרחיקם מן השבועות, ודברים אלו מוטלים על האבות ועל המלמדים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהגעת זמן החינוך למצות עשה, הוא בכל תינוק לפי חכמתו והבנתו, כגון היודע מענין שבת, חייב לשמוע קידוש והבדלה וכל כיוצא בזה, והחינוך במצות לא תעשה, בין בדאורייתא בין בדרבנן, הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה, שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות, או אסור לאכול. ויש לחנך הקטנים שיענו בבית הכנסת אמן ושאר הדברים, ומשעה שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, וצריכין לחנכם שיעמדו בבית הכנסת באימה וביראה, אבל אותם שהם רצים ושבים ומבלבלים מוטב שלא להביאם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו מי שאינו אביו של קטן, אסור שיתן לו דבר איסור לאכלו, או לצוותו שיעשה איזה איסור, לרוב הפוסקים אפילו דבר האסור רק מדרבנן, אסור ליתן לו לאכול או לצוותו שיעשה, ואם התינוק חולה קצת וצריך לאכול דבר איסר, יש להתיר לתת לו על ידי אינו יהודי, דבר שאינו אסור רק מדרבנן (ולענין חמץ בפסח עיין בהלכות פסח).\n\n\n\n\n",
+            "\nדבר שאין בו איסור מצד עצמו, אלא שהיום גורם, אין מצות חינוך, ולפיכך מותר ליתן לתינוק לאכול קודם קידוש, אף על גב דחייב לחנכו בקידוש, אבל אסור ליתן לו לאכול חוץ לסוכה, דדוקא בקידוש שהוא כמו איסור לאו, שאסור לאכול קודם קידוש, בזה קיל, אבל לעבור על עשה אסור ליתן לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור ליתן לתינוק אפילו אם הוא פחות מתשע שנים, שיוציא איזה דבר בשבת אפילו לצורך מצוה, כגון סידור וחומש לבית הכנסת וכדומה.\n\n\n\n\n",
+            "\nקטן שגנב איזה דבר אם הוא בעין מחוייבין להחזירו, ואם אינו בעין פטור מדיני אדם אף לאחר שיגדיל, אך לצאת ידי שמים חייב לשלם כשיגדיל. וכן אם עשה שאר עבירות בקטנותו כשהוא בר הבנה טוב שיקבל עליו איזה דבר לתשובה, ועל זה נאמר גם בלא דעת נפש לא טוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יאיים על התינוק שיכהו לאחר זמן, אלא אם רואהו עושה איזה מעשה, יכהו מיד או ישתוק לגמרי. מעשה בתינוק שברח מבית הספר, והפחידו אביו שיכהו, הלך התינוק והמית את עצמו, אמרו רבותינו זכרונם לברכה יצר, תינוק, ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא יעשה מורא לתינוק בדבר טמא.\n\n\n\n\n",
+            "\nמדינא מותר לתינוק ישראל לינק מאינה יהודית, מכל מקום אם אפשר על ידי ישראלית, לא יניחוהו לינק מאינה יהודית, משום דמטמטם את הלב ומוליד מזג רע, וכן מינקת ישראלית שצריכה לאכול מאכלי איסור לרפואה, אם אפשר לא תניק בימים ההם את התינוק.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל אב מחויב ללמוד את בנו תורה, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, וכשם שמצוה ללמד את בנו, כך מצוה ללמד את בן בנו, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך.\n\n\n\n\n",
+            "\nמיד כשהתינוק מתחיל לדבר, ילמדו הפסוק תורה צוה לנו משה וגו' וכן פסוק שמע ישראל וגו' (רק יזהר מאד שיהא התינוק נקי בשעה שהוא מלמד אותו) וכן מלמדו מעט מעט איזה פסוקים, עד שיגיע בכחו ללכת אל בית הספר, ואז ישכור לו מלמד, וידקדק לבחור מלמד שהוא ירא שמים, למען ירגיל את התינוק מנעוריו ביראת שמים, וכשהגיע התינוק ללמוד מקרא, נוהגין להתחיל עמו פרשת ויקרא, שהיא פרשת הקרבנות דאמרו רבותינו זכרונם לברכה יבואו טהורים (היינו תינוקות של בית רבן) ויעסקו בטהורים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמלמד צריך לישב וללמד את התינוקות כל היום וקצת מן הלילה, כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה. ולא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערב שבת וערב יום טוב בסוף היום, ואין מבטלין את התינוקות אפילו לבנין בית המקדש.\n\n\n\n\n",
+            "\nמלמד תינוקות שמניח את התינוקות ויוצא, או שעשה מלאכה אחרת עמהם, או שמתרשל בתלמודו, הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה, לפיכך אין להושיב מלמד אלא בעל יראה, מהיר לקרוא ולדקדק, ואין להמלמד להיות נעור בלילה יותר מדאי, שלא יהא עצל ביום ללמד, וכן לא יתענה או יעצור את עצמו ממאכל ומשתה, או לאכול ולשתות יותר מדאי, כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב, וכל המשנה ידו על התחתונה ומסלקין ליה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יכה אותם מכת אויב מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מלמדין את התינוקות בשבת דבר חדש, מה שלא למדו עדיין, משום טורח שבת, אבל מה שקראו פעם אחת שונים אותו להם בשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nקטן שמצא מציאה, וכל שכן אם נתן לו אחר איזה דבר במתנה, אסור לגוזלו ממנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מוסרין תינוק ישראל לעובד כוכבים ללמדו ספר או ללמדו אומנות, ומכל שכן דאסור למוסרו לאפיקורס ישראל דגרע טפי, ואיכא למיחש דילמא ממשיך אבתריה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכתיב לא תנחשו ולא תעוננו. כיצד הוא מנחש, האומר הואיל ונפל פתי מפי, או נפל מקלי מידי, או בני קרא לי מאחורי, עורב קרא לי, צבי הפסיקני בדרך, נחש מימיני, שועל משמאלי, לא אלך בדרך הזה כי לא אצליח, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר זה ורע לעשות דבר זה, וכן מי שמבקשין ממנו מעות: ואומר בבקשה ממך הניחני עתה, שחרית הוא ולא אתחיל תחלת היום בפרעון, או מוצאי שבת הוא או ראש חדש הוא, וכן אלו שאומרים צריכין לשחוט תרנגול זה מפני שקרא ערבית, או תרנגולת זאת מפני שקראה כמו תרנגול, וכן כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור. והעושה דבר מדברים אלו עובר בלאו. יש אומרים דאם אינו אומר הטעם למה הוא מצוה לשחוט את התרנגולת או התרנגול, אלא אומר סתם, שחטו תרנגולת זאת או תרנגול זה, מותר לשחטם וכן הוא המנהג.\n\n\n\n\n",
+            "\nבית תינוק ואשה, אף על פי שאין ניחוש יש סימן, פירוש שאם בנה בית או נולד לו תינוק או נשא אשה, אם הצליח אחר כך שלש פעמים או לא, הוי סימן לו להבא, ויכול לומר בית זה מצליח לי וכו', וכן מותר לשאול לתינוק איזה פסוק למד ולסמוך עליו לעשות מעשה, דחשיב קצת כמו נבואה, יש אומרים דמותר לעשות לו סימן בדבר שיבא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן בן שאול, ויש אוסרין, וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאיזהו מעונן, זה שנתן עתים, שאומר באצטגנינות, יום פלוני טוב ויום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. ומה שנוהגין שאין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה, אין זאת בכלל מנחש ומעונן, שאין עושין זאת אלא לסימן טוב, כדרך שמושחין את המלכים על המעין לסימן שתמשוך מלכותו, כן עושין לסימן טוב כמו שהלבנה הולכת ומתמלאת. ומכל מקום אין לעכב את הנישואין בשביל זה, מכל שכן שאין לעשות חופת נדה בעבור זה. וכן נוהגין להתחיל ללמוד בראש חודש, ומה שנוהגין שאין מתחילין בשני וברביעי יש מתירין גם כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nעוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה איזהו מעונן, זה האוחז את העינים, פירוש שהוא כאלו אוחז עיני בני אדם וסוגרן, שהוא מתעה אותן, שנדמה להם כאלו עושה דברים נפלאים חוץ מדרך הטבע, ובאמת אינו עושה כלום אלא בקלות ידיו. בתחבולות הוא מתעה אותן. והבדחנים שעושין כמעשים אלו על החתונות עוברים בלאו, והמצוה לעשותן עובר על לפני עור. ולכן מי שיש בידו למחות מחויב למחות, וכל שכן שאסור להסתכל ולראותן, אבל אם נכרי עושה כן מותר לראות.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לדרוש במכשפים אלא במקום סכנת נפשות, או אם בא לו איזה חולי על ידי כישוף או מקרה ורוח רעה מותר להתרפאות על ידי מכשף אינו יהודי.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאלילים אסורים בהנאה, היא ותשמישה ונויה ותקרובה. ואם נתערב מדברים אלו אפילו אחד באלף של היתר אוסר כל התערובות בהנאה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאלילים של אינו יהודי וכן תשמישה ונויה יש להן ביטול, שכשמבטל אותה האינו יהודי בידים שלא תהא עודה עבודה זרה או תשמיש או נוי לעבודה זרה, הותרו.\n\n\n\n\n",
+            "\nנרות שהדליקו לפניה ואחר כך כיבן האינו יהודי לצורך עצמו ומכרן לישראל מותרין, דכיון שכיבם לצורך עצמו זהו ביטולן, ומכל מקום אין לעשות מהן נרות של מצוה, וכן כל דבר של עבודה זרה, אף על פי שנתבטל ומותר להדיוט, אסור לדבר מצוה משום דמאיסי לגבוה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמלבושים שלובשים הכהנים כשנכנסים לבית אלילים, יש אומרים דנוי שלהם הן ולא נוי של אלילים ואינן צריכין ביטול, ויש מי שמצריך ביטול.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להסתכל באליל ובנוי שלו, שנאמר אל תפנו אל האלילים, וצריכין להרחיק מן הבית ומכל שכן מן האליל עצמו ארבע אמות שלא לעבור שם.\n\n\n\n\n",
+            "\nישב לו קוץ ברגלו או נתפזרו לו מעות בפני אליל, לא ישוח להסיר את הקוץ או ליטול את המעות, מפני שנראה כמשתחוה לו, ואפילו אין אדם רואה מכל מקום אסור, אלא ישב או יפנה אחוריו או צדו לצד האליל ואחר כך יטול.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש מי שאומר שאסור להלוות לצורך בנין אלילים או לתכשיטים או למשמשים, וכל שכן דאסור למכור להם תשמישים, והמונע מצליח. ואין לקשר ספרי אינו יהודי חוץ מספרי הדיינים והסופרים, ואם חושש משום איבה על כל פנים מה שיכול להשמט ישמט.\n\n\n\n\n",
+            "\nמקום שמתקבצים עובדי כוכבים ואומרים ששם מוחלים להם עונותיהם, אסור לשאת ולתת שם עמהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להזכיר שם אלילים בין לצורך, כגון לומר לחבירו: המתן לי בצד עבודה זרה פלוני, בין שלא לצורך. שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ואסור לגרום לעובדי כוכבים שיזכיר שם אלילים שנאמר לא ישמע על פיך, לא ישמע בגרמא שלך. ואם נתחייב לו אינו יהודי שבועה יש מקילין להניח לו לישבע. שם החגים שהם כשמות בני אדם אין חשש להזכירם, והוא שלא יקראם כמו שהאינו יהודי מזכיר אותם בלשון חשיבות.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל לצנותא אסורא חוץ מליצנותא דעבודה זרע דשריא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור ליתן מתנת חנם לאינו יהודי משבעה עממים שאינו מכירו, דכתיב ולא תחנם ודרשינן לא תתן להם מתנת חנם, אבל אם הוא מכירו לא הוי מתנת חנם, שגם הוא ישלם גמולו או כבר שילם לו והוי כמו מכירה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לספר בשבחן אפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, ומכל שכן שלא לספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו, שזהו גם כן בכלל לא תחנם לא תתן להם כן. אבל אם מכוין בשבחו להודות להקדוש ברוך הוא שברא בריה נאה כזו מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם משום דרכי שלום.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יתיחד ישראל עם אינו יהודי משבעה עממים, מפני שהם חשודים על שפיכות דמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאינה יהודית לא תניק לילד ישראל בביתה, ואפילו אחרים עומדים על גבה, אבל בבית ישראל מותרת להניקו אם אחרים עומדים על גבה או יוצאים ונכנסים והוא שלא יניחנו עמה לבדו בלילה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכתיב לא תעשון אתי אלהי כסף וגו' וקבלו רבותינו זכרונם לברכה דזוהי אזהרה שלא לצייר צורות שבמדור העליון ושבמדור התחתון, והיינו לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני, ולכן אסור לצייר צורות ארבעה פנים שבמרכבה, וצורות שרפים ואופנים ומלאכי השרת, וכן אסור לצייר צורות חמה ולבנה וכוכבים. ואפילו אינן בולטות אסור לעשותן. ואפילו בשביל עובד כוכבים ומזלות, אבל להשהותן בבית, אם אינן בולטות מותרין, רק שלא יאמר להאינו יהודי לעשותן, משום דאמירה לאינו יהודי אסור בכל האיסורין כמו באיסורי שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן אסור לצייר צורת אדם, ואפילו רק פרצוף בני אדם לחוד נמי אסור, ואפילו להשהותה אסור, עד שיקלקל אותה קצת. ודוקא בצורה שלימה דהיינו בשתי עינים וחוטם שלם אבל אם אינו רק חצי הצורה מצד אחד, כדרך קצת המציירים צד אחד של הצורה זה אינו אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nטבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם, אם היתה הצורה בולטת אסור להשהותה, ומותר לחתום בה מפני שנעשה שקוע, ואם היתה הצורה שוקעת מותר להשהותה ואסור לחתום בה מפני שנעשה בולטת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לעשות בית תבנית היכל כשיעור גבהו וארכו ורחבו. אכסדרה תבנית אולם חצר תבנית עזרה, שלחן תבנית השלחן שהיה בבית המקדש, מנורה, תבנית המנורה שהיתה בבית המקדש, אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או של שמונה, אבל של שבעה לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות, ואפילו בלא גביעים וכפתורים ופרחים, ואפילו אינה גבוהה שמונה עשר טפחים, משם דכל אלו דברים גם במנורה שבמקדש לא היו מעכבין.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש נוהגין לעשות מנורה לשבעה נרות, דהיינו ששה בעיגול ואחד באמצע אבל הרבה פוסקים אוסרים זאת, ויש להחמיר בספק איסור דאורייתא.\n\n\n\n\n",
+            "\nהעושה שמן המשחה במעשה ובמשקל האמור בתורה, חייב כרת ובשוגג חייב חטאת, והוא שעושה אותו כדי להמשח. והעושה קטורת מאחד עשר סמנין שבתורה לפי המשקולת אפילו לא עשה אלא חציו או שלישיתו חייב כרת, עשה להתלמד בה פטור.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכתיב בתורה וכתובת קעקע לא תתנו בכם, מהו כתובת קעקע, כתב המחוקה ושקוע שאינו נמחק לעולם, זהו השורט על בשרו וממלא מקום השריטה בכחול או בדיו או בשאר צבעונים הרושמים. וכן אם צובע תחלה בצבע ואחר כך שורט במקום הצבע עובר בלאו, ומכל מקום מותר ליתן אפר ושאר דברים על המכה לרפואה, אף על פי שישאר הרושם כי גם ממכתו ישאר רושם, ומוכיח עליו שלא עשה משום כתובת קעקע.\n\n\n\n\n",
+            "\nכתיב ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, וכתיב לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, וגדידה ושריטה אחת הן, ואסורין בין בפני המת בין שלא בפני המת, ואפילו להכות בידו על בשרו עד שדם יוצא אסור, ואפילו על צער אחר אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nקרחה הוא שתולש משער ראשו על מת, ואפילו בשערה אחת איכא איסורא, וגם הנשים מוזהרות בבל יקרחו ומכל שכן בבל ישרטו.\n\n\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nפיאות הראש הם שתים בסוף הראש, והוא מקום חיבורו ללחי מימין ומשמאל אצל האוזן, ואפילו לגלחם במספרים כעין תער, דהיינו סמוך לבשר ולא משייר כלום מן השערות סמוך לבשר יש אוסרין, ולכן אם צריך לגלחם לרפואה, יזהר שלא לגלחם סמוך לבשר ממש, ושיעור הפיאה מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם.\n\n\n\n\n",
+            "\nפיאות הזקן לא אסרה תורה להשחית אלא בתער, והפאות הן חמש ורבו בהן הדעות, לפיכך ירא שמים לא יעביר תער על כל זקנו כלל, ואפילו על השפה העליונה או תחת הגרון, ואין חילוק בין תער לאבן חד שחותך את השערות, כגון \"פיגמאנט\" או \"פימסענשטיין\" שאסור גם כן. ואותן שמסירין שער הזקן על ידי משיחה מסיד עם \"אוירעם\", יש להם ליזהר שלא לגרור את המשיחה בסכין, שמא יחתוך שער רק יגררו בקיסם וכדומה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור לאיש ללבוש אפילו מלבוש אחד של אשה, אף על פי שהוא ניכר בשאר מלבושיו שהוא איש. וכן אסור לאשה ללבוש אפילו מלבוש אחד של איש. ולא לבד מלבושים אסורים אלא אפילו כל תכשיט, וכל תיקון נוי ויופי המיוחד לאשה לפי מנהג המקום, אסור לאיש שיתקשט ויתיפה בו. וכן כל מה שמיוחד לאיש אסור לאשה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאיש להעביר שער בית השחי ובית הערוה אפילו במספרים כעין תער, דהיינו שמגלחין סמוך לבשר ממש, מפני שזהו תיקון לנשים. ואסור לחוך בידו בשער בית השחי ובית הערוה כדי להשירן, אבל על ידי בגדו מותר. ומי שיש לו חטטין בבית השחי ובית הערוה, ומצטער מחמת השערות מותר להעבירן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לאיש ללקטן אפילו שערה אחת לבנה מתוך השחורות, שזהו נוי אשה ואסור משום לא ילבש גבר. וכן אסור לו לצבוע אפילו שערה אחת לבנה שתהא שחורה וכן אסור לאיש להסתכל במראה. ואם רואה משום רפואה, או שמספר עצמו, או כדי להסיר הכתמים מעל פניו או הנוצות מראשו מותר, ובמקום שהדרך הוא שגם האנשים רואים במראה, בכל ענין מותר.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וגו' פירוש שאסורין לאכול מתבואה חדשה מחמשת המינים, עד לאחר הקרבת העומר שהקריבו בששה עשר בניסן. ובזמן שאין עומד כל היום אסורין. בני חוץ לארץ שעושין יום טוב שני מחמת ספיקא, ג�� כל יום י\"ז אסורין עד תחלת ליל י\"ח. ותבואה שנזרעה ונשרשה קודם ט\"ז ניסן, העומר הזה התירה ומותרת מיד לאחר קצירתה, אבל אם לא נשרשה קודם ט\"ז בניסן, אסורה עד שיבא עומר הבא.\n\n\n\n\n",
+            "\nלדעת רוב גדולי הפוסקים איסור זה גם בחוץ לארץ הוא מן התורה, ולכן צריכין להשגיח מאד בתבואה שנזרעה לפעמים אחר הפסח, או סמוך לפני הפסח שלא השרישה קודם ט\"ז ניסן, כגון שעורים ושבולת שועל ובקצת מקומות גם חטין, שהן אסורין עד לאחר י\"ז ניסן הבא. (ואם השרישה ביום ט\"ז מותרת בתחלת ליל י\"ז ניסן הבא מכח ממה נפשך) וגם השכר שנעשה מתבואה זו אסור עד לאחר פסח הבא. וכן השמרים אסורים, ואם חימצו בהם עיסה אפילו מתבואה ישנה, כל העיסה אסורה מחמת השמרים, תבואה שמסתפקים בה אם היא ישנה או חדשה יעשו עליה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש אומרים דאין איסור חדש אלא בתבואה שגדלה ברשות ישראל, ואפילו השדה שייכה לאינו יהודי אלא שהישראל שכרה, יש בתבואה זו איסור חדש. אבל בתבואה שגדלה ברשות אינו יהודי אין בה איסור חדש. ועל זה סומכים הרבה בשעת הדחק. ומכל מקום בתבואה שגדלה ברשות ישראל אין שום היתר. אבל רבו החולקים ואומרים דגם בשל אינו יהודי איכא איסור חדש, והמחמיר תבא עליו ברכה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל עץ מאכל בין של ישראל בין של אינו יהודי ואפילו בעציץ שאינו נקוב, שלש שנים הראשונות מנטיעתו, הפירות וגרעינין והקליפות הכל אסור בהנאה, ושלש שנים אלו אין מונים מיום ליום. אלא אם נטע קודם ט\"ז באב, כיון שיש מ\"ד יום עד ראש השנה נחשב לו השנה, משום די\"ד יום המה ימי קליטה ואחר כך ל' יום בשנה נחשב שנה. ושוב מונה ב' שנים מתשרי, אבל אם נטע מיום ט\"ז באב ואילך, לא נחשב שנה זאת לכלום, ומונה מתשרי שלש שנים.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשנה הרביעית נקראו הפירות, \"נטע רבעי\" וצריכין פדיון. כיצד פודה אותן, תולשן לאחר שנגמרו כל צרכן, ונוטל מטבע כסף או פירות של היתר שוות פרוטה, ואומר: בזה אני פודה פירות נטעי רבעי. ונוטל המטבע או הפירות ושוחקן וזורקן בנהר, ואין מברכין בחוץ לארץ על הפדיון.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחד הנוטע גרעין או ענף, או שעקר אילן ונטעו במקום אחר, חייבים בערלה, אבל המרכיב ענף באילן אחר, וכן המבריך דהיינו שעושה גומה בארץ, ומשפיל אחד מענפי האילן, ומטמין אמצעיתו בארץ, וראשו יוצא מצד האחר, אף על פי שחתכו מעיקר האילן, בחוץ לארץ אין בו משום ערלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאילן שנקצץ אם נשאר גובה מהארץ טפח, אזי מה שגדל אחר כך אינו חייב בערלה, אבל אם לא נשאר טפח חייב בערלה. ומונים השנים משעת הקציצה. ואילן שנעקר ונשאר משרשיו מחובר, אפילו רק כעובי המחט שמותחין בו הבגד לאחר אריגה, בידוע שיכול לחיות בלי תוספת עפר, ופטור אפילו הוסיף עליו עפר הרבה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכלאי אילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים. ועל כן אסור להרכיב מין בשאינו מינו, כגון ענף של תפוח באתרוג, או אתרוג בתפוח, ואפילו מינים הדומים זה לזה, כגון תפוח בתפוח יערי וכיוצא, כיון שהם שני מינים אסורים זה בזה, ואסור לישראל להניח לאינו יהודי שירכיב לו אילנו כלאים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לקיים המורכב כלאים אבל הפרי הגדל ממנו מותר, ומותר ליקח ענף מן המורכב ולנטעו במקום אחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nכלאי הכרם וכלאי זרעים אינם אסורים בחוץ לארץ, אלא אם כן זרע שני מיני תבואה או שני מיני ירק עם זרע הכרם ביחד.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור להרכיב זכר על נקבה משני מינים, בין בבהמות בין בחיות בין בעופות ואפילו לגרום שירכיבו אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לעשות מלאכה בשני מינים, כגון לחרוש או שימשכו את הקרון ואפילו להנהיגם בקול בלבד, שהוא צועק עליהם, אסור אם הם קשורים יחד, ולכן עגלה של אינה יהודי שכלאים מושכים אותה, ומשא של ישראל על העגלה, אסור לישראל שילך סמוך להעגלה, דחיישינן שמא יצעק עליהם שילכו מהר, וזה אסור משום מנהיג בכלאים.\n\n\n\n\n",
+            "\nעגלה שהכלאים מושכין אותה, אסור לישב בה אפילו אינו מנהיג.\n\n\n\n\n",
+            "\nעגלה שמושכין אותה מין אחד, לא יקשור מין אחר לא בצדה ולא לאחריה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לקשור שני מינים יחד אפילו רק משום שמירה שלא יברחו, ויש ליזהר בזה בעופות שלא לקשור שני מינים יחד, וקצת טועין בזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nפרד הוא הבא מן הסוס והחמור, ויש בו שני מינים, יש שאביו סוס ואמו חמורה, יש שאמו סוסיה ואביו חמור, והם כלאים זה בזה, ולכן הבא לקשור שתי פרדות, בודק בסימני אזנים וזנב וקול, אם דומין זה לזה בידוע שאמן ממין אחד ומותרים, ויש אומרים דאפילו פרד אחד הוי כלאים משום דבא משני מינים, ואסור לעשות בו מלאכה או לרכוב עליו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nצמר רחלים ואילים עם פשתן אסור משום כלאים, בין שתפר בגד צמר או בגד פשתן אפילו בחוטי משי או בחוטי קנבוס בין שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בהיפוך, בין שקשר חוטי פשתן עם חוטי צמר, או שקלען יחד כל אלו אסורין משום כלאים. התוכף תכיפה אחת וקשרו, או שתכף שתי תכיפות אף על פי שלא קשר הוי חיבור לכלאים. ועל כן אסור לחבר בגד צמר בבגד פשתן אפילו על ידי סיכה, או מחט ללא חוט.\n\n\n\n\n",
+            "\nעורות הכבשים שעושין מהם בגדים, מותר לתפרן בחוטי פשתן ואין חוששין לנימות של צמר אף על פי שמתחברין בחוט הפשתן, משום דאלו הנימות של הצמר אינן חוטין ולא חשיבי ובטלי.\n\n\n\n\n",
+            "\nלחבר צמר ופשתים על ידי אמצעי, דהיינו חתיכת עור לתפור, או לקשור מצדו האחד צמר ומצדו השני פשתן, להרמב\"ם אסור מן התורה ויש מקילין, ולכן לדידהו עורות התפורות יחד בחוטי פשתן, מותר לחברם תחת בגד צמר (ואף על פי שאפשר שהחוט של קנבוס שהוא תופר את העורות תחת הבגד של צמר, יכנוס בתוך חוטי פשתן שתפורין בהן העורות, לית לן בה) והכי נוהגין, אבל בעל נפש יש לו להחמיר כדעת הרמב\"ם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו עשר מצעות זו על גב זה והתחתון כלאים, אסור לישב על העליון.\n\n\n\n\n",
+            "\nבגד גדול שכלאים מקצה אחד ממנו, אסור לכסות עצמו בו אפילו בקצה השני, אף על פי שהכלאים מונח על הארץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nהתופר כסות כלאים בשביל אינו יהודי תופרו כדרכו, אף על פי שהכסות מונח על ארכבותיו, ובלבד שלא יכוין להנות מה שמונח עליו. וכן מוכרי כסות שנושאין אותן על כתפיהן למכרן מותר, ובלבד שלא יכוונו שיגינו עליהם מפני הצינה או מפני הגשמים, ומכל מקום היראים נושאין אותן על גבי מקל.\n\n\n\n\n",
+            "\nמטפחת הידים וכן מטפחת שמקנחין בו אחר הרחיצה, ומטפחת השלחן שאוכלין עליו וכיוצא בזה, וכן שעל השלחן בבית הכנסת שקורין עליו, אסורים משום כלאים, וכן וילון אסור לעשות מכלאים, אבל פרוכת שלפני ארון הקודש מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nעגלות שיש להן מכסה, כרכרות או מכוניות להסעת אנשים, ויש מהם מחופים מבפנים בבגדי צמר שהם כלאים, כי מסתמא נתפרו בחוטי פשתן, מותר ללכת בהם ובלבד שיזהר שלא להשען בצדדין שיש שם כלאים. ומכל שכן שיזהר שלא לשבת על הכרים שהן כלאים ויש מתירין אפילו לישב על הכרים כיו�� שעשויים באופן שאין נכפפין על צדדי האדם.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nישראל שילדה לו בהמה טהורה שלו בכור, מצוה להקדישו ולומר הרי זה קודש שנאמר תקדיש לה' אלהיך. ואם לא הקדישו מתקדש מאליו מרחם, ונותנים אותו לכהן בין שהוא תם בין שנפל בו מום, ואפילו נולד במומו, אבל לא יתנהו לכהן בעודו קטן מאד. שאין זו גדולה לכהן, אלא הבעלים מטפלין בו עד שיגדל מעט, דהיינו בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום. ואם אין לו כהן מצוי, חייב לטפל בו עד שיזדמן לו כהן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאמר לו הכהן תוך הזמן תנהו לי ואני אטפל בו, אם אין בו מום אינו רשאי ליתנו לו, מפני שזהו כמו שעושה לו טובה לישראל (שהוא יטפל בו תחתיו) בשביל שיתנהו לו, וזהו אסור דהוי כגוזל אחרים, אבל אם נפל בו מום תוך הזמן, ואמר לו הכהן תנהו לי שאוכלנו מותר, שהרי יכול לשחטו מיד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הכהן אינו רוצה לקבלו, מפני כי בזמן הזה יש בו טורח גדול לגדלו עד שיפול בו מום אינו רשאי, מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה. ומכל מקום הישראל אסור לו ליתנו לכהן כדי להקניטו או לנקום ממנו. ואם עושה כן אין הכהן צריך לקבלו, וכן אם פשע הישראל שהיה יכול למכור את הבהמה לאינו יהודי קודם שילדה ולא מכרה, אין הכהן צריך לקבל את הבכור, אלא הוא בעצמו יטפל בו עד שיפול בו מום ואז יתנהו לכהן.\n\n\n\n\n",
+            "\nהבכור בזמן הזה צריכין להשהותו עד שיפול בו מום, וכשנפל בו מום מראין אותו לשלשה בעלי תורה, ואחד מהם יהיה בקי לדעת אם הוא מום קבוע ומתירין אותו. ואחר כך שוחטין אותו ואם הוא כשר אוכלין אותו ומותר גם לישראל, אבל אינו נמכר במקולין ואינו נשקל בליטרא, ואין נותנין ממנו לכלבים, ואין מוכרין או נותנין ממנו לאינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nהבכור שנולד בו מום, אם יש במקום ההוא אנשים הראויים להתירו, מראין אותו להם מיד, ומשהותר אין שוהין אותו הרבה, אלא אם הותר תוך שנתו יכולין להשהותו עד שיהא לו שנה, ואם הותר סמוך לשנתו או לאחר שנתו, אין שוהין אותו יותר משלשים יום, עבר ושהה אותו יותר אינו נפסל בכך.\n\n\n\n\n",
+            "\nהכהן צריך לגדל את הבכור עד שיפול בו מום, ויכול למכרו לישראל בין שיש בו מום בין שאין בו מום, רק שהישראל ינהוג בו בקדושת בכורה וגם לא יקנהו לסחורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מרגילין בבכור, דהיינו להפשיט עורו שלם דרך מרגלותיו, דנראה כבזיון שבעוד שהעור על הקדשים חושב לעשות ממנה מפוח.\n\n\n\n\n",
+            "\nשחטו ונמצא טרפה, עורו ובשרו אסור בהנאה וטעון קבורה, והוא הדין אם מת מעצמו טעון קבורה, ונוהגין שכורכים אותו בסדין וקוברין אותו בבית הקברות בעומק.\n\n\n\n\n",
+            "\nהבכור בין תם בין בעל מום אסור בגיזה ועבודה, ואפילו נתלש ממנו צמר מעצמו אותה הצמר אסורה בהנאה לעולם, אבל הצמר שעל גופו אם נשחט במומו, השחיטה מתרת גם את הצמר כמו שהיא מתרת את הבשר ואת העור.\n\n\n\n\n",
+            "\nהבכור אין לו היתר אלא במום, ואסור לכנסו לכיפה כדי שימות מעצמו, משום דמפסיד קדשים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לעשות מום בבכור ואפילו לגרום לו מום, כגון ליתן בצק על גבי אזנו כדי שיטלנה הכלב משום ויקטע אזנו עמו וכיוצא בזה, או שיאמר לאינו יהודי לעשות לו מום, אסור, ומותר ליתנו לאינו יהודי לגדלו או לשמרו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהלוקח בהמה מאינו יהודי ואין ידוע אם ילדה כבר או לא, וילדה עתה בבית ישראל הרי זה ספק בכור, ואפילו האינו יהודי מסיח לפי תומו שכבר ילדה לא מהני, וגם הסימנים שבסדקי קרנים לא מהני, ואפילו אם היא חול��ת לא מהני, אלא אם כן רואין שמניקה עגל, ואם היא חולבת וגם האינו יהודי מסיח לפי תומו שלא להשביח את מקחו, ואומר שכבר ילדה, מהני בפרות אבל לא בעזים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכהנים ולויים חייבים גם כן בבכור בהמה טהורה, אלא שהכהן מפרישו ומעכבו לעצמו ומחזיקו בקדושת בכור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש לאינו יהודי שותפות עם ישראל בבהמה, וכן המקבל בהמה מן האינו יהודי לגדלה ושיחלקו בולדות פטורין מן הבכורה, שנאמר פטר רחם מבני ישראל, עד שיהיה הכל מישראל, ונכרי המקבל בהמה מישראל לגדלה, ושיחלקו בולדות, להרבה פוסקים לא מהני, אלא צריך הישראל למכור את האם לאינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה למכור לאינו יהודי את הבהמה הטהורה, או להשתתף עמו בה קודם שתלד כדי לפטרה מהבכורה, ואף על פי שמפקיע קדושת הבכור, הכי עדיף טפי שלא יבא לידי מכשול בגיזה ועבודה. ואם יקנה להאינו יהודי את העובר לא מהני. כיון דהוי דבר שלא בא לעולם, אלא צריך להקנות לו את האם. והקנין יהיה באופן זה: ישוה את עצמו עם האינו יהודי על מחיר הפרה, וגם ישכיר לו את המקום אשר הפרה עומדת שם, והאינו יהודי יתן לו פרוטה, ויאמר לו הישראל: בזו הפרוטה תקנה את המקום אשר הפרה עומדת שמה, והמקום הזה יקנה לך הפרה. או יעשה כן, שלאחר שהשוו את עצמם על מחיר הפרה, יתן לו האינו יהודי פרוטה, וגם ימשוך האינו יהודי את הפרה לרשותו או לסימטא, וקונה אותה במשיכה ומעות, ואפילו אם מחזירה אחר כך לרשות ישראל לא איכפת לן.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nישראל שיש לו חמורה וילדה לו בכור מצוה לפדותו. ובמה פודה אותו, בשה מן הכבשים או מן העזים בין זכר בין נקבה בין גדול בין קטן בין תם בין בעל מום ובלבד שלא יהא טרפה, ולא שחוט ולא בן פקועה ויתן את השה לכהן. ומאימתי חייב לפדותו, משיולד עד שימות, אלא שמצוה לפדותו מיד שלא להשהות המצוה. ולאחר שפדה אותו הרי הוא ביד הישראל חולין גמורים, וגם השה הוא ביד הכהן חולין גמורים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמיד כשהפריש את הטלה שיהא תחת הפטר חמור, נעשה הפטר חמור חולין אפילו קודם שנתן את הטלה לכהן, לפיכך מיד כשמפרישו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון פטר חמור.\n\n\n\n\n",
+            "\nקודם שנפדה אסור בהנאה ואפילו נתנו לכהן. גם הכהן אסור להשתמש בו עד שיפדה אותו ויקח את השה לעצמו ואם מת קודם שנפדה יקבר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אינו רוצה לפדותו מכהן בקופיץ בערפו עד שימות ויקברנו מפני שאסור בהנאה, ומצות פדיה קודמת למצוה עריפה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכהנים ולויים פטורים מפטר חמור, וכן בת כהן ובת לוי, אבל בעליהם חייבים בפטר חמור שלהם, ושותפות כהן ולוי וכן שותפות אינו יהודי גם כן פטור, אבל אסור להשתתף עמהם או למכור להם כדי להפקיע קדושתו, כיון דאפשר בפדיה או בעריפה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמצות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו', ואף על גב דכתיב \"אם\" קבלו חכמינו זכרונם לברכה דאם זה אינו רשות אלא חוב. הכי אמרינן במכילתא אם כסף תלוה את עמי חובה, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות (מדכתיב אם) תלמוד לומר העבט תעביטנו חובה ולא רשות, והא דכתיב בלשון \"אם\" פירושו אם כסף תלוה, את עמי תלוהו ולא לעובדי כוכבים, ולאיזה מעמי לאותו שעמך, מכאן אמרו עני שהוא קרובו קודם לעניים אחרים, ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת. וגדולה מצות הלואה לעני יותר ממצות צדקה לעני השואל, שזה כבר נצרך לשאול וזה עדיין לא הגיע למדה זו והתורה הקפידה על מי שמונע מלהלוות לעני, שנאמר ורעה עיניך באחיך האביון וגו'. והמלוה לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו עשיר אם צריך ללוות, מצוה להלוות לו ולההנותו אף בדברים וליעצו עצה ההגונה לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להלוות בלא עדים ואפילו לתלמיד חכם, אלא אם כן מלוהו על המשכון, והמלוה בשטר משובח ביותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לנגוש את הלוה כשיודע שאין לו לפרוע, ואפילו לעבור לפניו אסור מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידוע משגת לפרוע, ועל זה נאמר לא תהיה לו כנושה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכשם שאסור למלוה לנגוש את הלוה, כך אסור ללוה לכבוש ממון חבירו שבידו לומר: לך שוב, כשיש לו, שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור ללוה ליקח את ההלואה ולהוציאה שלא לצורך, עד שתוכל להאבד ולא ימצא המלוה ממה לגבות, ואפילו אם המלוה הוא עשיר גדול, והעושה כן נקרא רשע שנאמר לוה רשע ולא ישלם, וצוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה זאת, שלא להשגיח על ממון אחרים, מוטב שלא להלוות לו ממה שילוהו ויצטרך לנגשו אחר כך, ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמלוה על המשכון, צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו ריבית. ואם הלוה לעני על מרא וקרדום וכיוצא בו ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט, יכול להשכירו אף בלי נטילת רשות מהלוה, ולנכות לו דמי השכירות בחובו, דמסתמא ניחא ליה להלוה בכך, ויש מי שאומר דדוקא לאחרים יכול להשכירו אבל לא לעצמו, שלא יחשדוהו דמשתמש בו בחנם רק בשביל ההלואה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם רוצה המלוה לקחת משכון מן הלוה שלא בשעת הלואה אלא אחר כך, לא יעשה כי אם על פי בית דין.\n\n\n\n\n",
+            "\nלעולם ירחיק אדם את עצמו מן הערבות ומן הפקדונות בכל מה דאפשר.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לו שטר חוב על חבירו והשטר בלה והולך להמחק, יבא לבית דין ויעשו לו קיום.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להשהות שטר פרוע בתוך ביתו, שנאמר אל תשכן באלהיך עולה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכמו שצריך ליזהר בשמירת פקדון כך צריך ליזהר בשמירת המשכון ביותר, מפני שהוא כמו שומר שכר על המשכון, וכשם שהנפקד אינו רשאי למסור את הפקדון לאחר לשמרו כמו שיתבאר בסימן קפ\"ח. כך אין המלוה רשאי להפקיד את המשכון ביד אחר, או למשכנו שלא מדעת הבעלים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמלוה את חבירו על המשכון, שאם לא יפרענו לזמן פלוני יהא המשכון חלוט לו, יזהר לומר לו בשעת הלואה: אם לא תפדה אותו עד זמן פלוני יהא קנוי לי מעכשיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהוא יודע שחייב לחבירו, וחבירו אומר לו: ודאי לי שאינך חייב לי, פטור מלשלם לו, שהרי מחל לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nלוה שבא לפרוע להמלוה על ידי שליח, מיד כשמסר את המעות לידי השליח זכה השליח במעות עבור המלוה, וכשהלוה מתחרט ורוצה לקחתו מיד השליח ושיפרע לו אחר כך אסור, משום דהוי לוה שלא מדעת, וגם על השליח יש איסור להחזירן ללוה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהסכמת רוב הפוסקים דשמיטת כספים נוהגת גם בזמן הזה, ואפילו בחוץ לארץ, והעולם נהגו להקל, וכבר הרעישו על זאת גדולי ישראל זכרונם לברכה, וקצת מהם טרחו ללמד זכות על המנהג שסוכמין על קצת מקילין, אבל מי שרוצה לדקדק במצות בודאי מחוייב לעשות כדעת רוב הפוסקים זכרונם לברכה, ובפרט שיוכל לתקן את הדבר על ידי פרוזבול ולא יבא לידי פסידא, ושנת השמיטה היתה בשנת תשנ\"ד ותהיה אם ירצה השם בשנת תשס\"א.\n\n\n\n\n",
+            "\nשביעית משמטת את כל מלוה, בין מלוה על פה בין מלוה בשטר, ואפילו יש בו אחריות נכסים. ומי שנתן לחבירו מעות בתורת עיסקא, שהדין הוא שחציו מלוה וחציו פקדון, החצי שהוא מלוה משמטת והחצי שהוא פקדון אינה משמטת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמלוה את חבירו על המשכון אינו משמט, ואם הלוהו על משכון קרקע יש בזה חילוקי דינים.\n\n\n\n\n",
+            "\nערב שפרע למלוה וקודם שפרע לו הלוה להערב הגיע שנת השמיטה משמט.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנתחייב לחבירו שבועה על ממון, שאלו היה מודה לו היתה שביעית משמטת את הממון, משמטת גם כן את השבועה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהיה חייב לחבירו ממון וכפר ועמדו לדין ונתחייב, וכתב הבית דין פסק דין ונתנוהו לידי המלוה, אין השביעית משמטתו\n\n\n\n\n",
+            "\nהמלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמיטנו שביעית, אפילו הכי משמטתו, אבל אם התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה, אפילו היתה זאת בשנת השמטה אינה משמטתו. וכן אם כתב בשטר לשון פקדון אינה משמטת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמלוה את חבירו לאיזה שנים והגיע זמן הפרעון לאחר השמטה, אינה משמטתו, כיון שלא היה יכול לתובעו קודם.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם: אתם גבו לי חובי, אינו נשמט.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמוכר איזה דבר לחבירו בהקפה, הוי ליה כאלו הלוהו מעות ומשמט. אבל חנוני המוכר לאחרים בהקפה, ואין דרכו לתבוע עד שמתקבץ איזה סך אינו משמט, ואם זקפן עליו במלוה דהיינו שחשב הכל ביחד, וכתב בפנקסו סך הכולל, אזי הוא כהלואה ומשמט.\n\n\n\n\n",
+            "\nשכר שכיר אינו משמט, ואם זקפו עליו במלוה משמט.\n\n\n\n\n",
+            "\nהבא מכח אינו יהודי הרי הוא כאינו יהודי, לכן מי שקנה מאינו יהודי שטר חוב על ישראל אינו משמט, שהרי אינו יהודי היה גובה בשטרו לעולם, וכן מי שערב לאינו יהודי בעד ישראל ולא פרע הישראל, והוצרך הישראל הערב לפרוע להאינו יהודי, ונטל מן האינו יהודי את השטר שעל הלוה, אינו משמט, אבל אם לא היה שטר אלא שתובע לחבירו בעל פה על שהוצרך לפרוע בעדו לאינו יהודי הרי זה פטור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין שביעית משמטת כספים אלא בסופה לפיכך המלוה את חבירו בשנת השמטה עצמה גובה חובו כל השנה, וכשתשקע החמה בערב ראש השנה אבד החוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nלוה שבא לפרוע להמלוה חוב שעברה עליו שמטה, יאמר לו המלוה: משמט אני את החוב וכבר נפטרת ממני. אם אמר לו הלוה: אף על פי כן רוצה אני שתקבל ממני מותר להמלוה לקבל ממנו. ואל יאמר הלוה: בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותנם לך, ויכול המלוה לעשות השתדלות והתפעלות שיאמר הלוה שהוא נותנם לו במתנה, ואם אינו יכול לפעול זאת אל יקחם.\n\n\n\n\n",
+            "\nפרוזבול אינו משמט. ומהו פרוזבול, המלוה הולך אצל שלשה בני תורה שיהיו בית דין ואומר אליהם: אתם דיינים, מוסר אני לכם שכל חוב שיש לי על פלוני ועל פלוני, שאגבה אותן חובות כל זמן שארצה, והמה כותבים לו פרוזבול בזה הלשון: במותב תלתא כחדא הוינא, ואתא פלוני המלוה ואומר לפנינו מוסר אני וכו'. ושלשתן חותמין למטה בלשון דיינים או בלשון עדים, יכולים לעשות זאת גם בסוף השנה דהיינו בערב ראש השנה קודם שקיעת החמה ויש אומרים שאינן צריכין דוקא לכתוב את הפרוזבול, אלא די במה שהוא אומר לפניהם, ואפילו אם אין במקומו בית דין, יכול לומר אני מוסר שטרותי לבית דין שבמקום פלוני.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא מהני פרוזבול אלא אם יש להלוה קרקע. ואפילו כל שהוא סגי, ואפילו אין לו אלא עציץ נקוב סגי, ואפילו אין ללוה כלום, אלא שיש להערב או שיש למי שהוא חייב לו ללוה זה נמי מה��י. ואם גם לאלו אין להם כלל, אם יש להמלוה קרקע כל שהוא יכול לזכות לו להלוה, ואפילו על ידי אחר ואפילו שלא בפניו ומהני לפרוזבול.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכשנפל בין שני בני אדם איזה סכסוך ראוי להם להתפשר בטוב, ושיוותר כל אחד נגד חברו כדי להתרחק מזילותא דבי דינא בכל מה דאפשר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אי אפשר להם להתפשר בטוב, ומוכרחים לבא במשפט יבאו לפני בית דין ישראל. ואסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם, אפילו בדין שדנים כדיני ישראל, ואפילו נתרצו שני בעלי דינים לדון בפניהם אסור. ואפילו נתקשרו בקנין על זה או שכתבו כן בשטר אינו כלום. וכל הבא לדון בפניהם הרי זה רשע וכאלו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו עליו השלום. ואפילו בדבר המותר למיעבד דינא לנפשיה כאשר יתבאר אם ירצה השם בסעיף ט', מכל מקום אסור לעשותו על ידי עובדי כוכבים, ואפילו אינו דן לפני עובדי כוכבים, אלא שכופהו על ידי עובדי כוכבים שיעמד עמו לדין ישראל, ראוי למתחו על העמוד.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיתה ידם תקיפא ובעל דינו גבר אלם, יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיניהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו, אסור לו לבקש צדדים להשתמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר, ואם עבר ועשה כן אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לבעל דין לספר ענין המשפט לפני הדיין שלא בפני בעל דין חבירו, ולא יקדים את עצמו לבוא לפני הדיין קודם לחבירו, שלא יהא נחשד שמקדים כדי לסדר טענותיו שלא בפני חברו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשם שהדיין הלוקח שוחד אפילו לזכות את הזכאי עובר בלא תעשה, כך הנותן את השוחד עובר בלא תעשה דלפני עור לא תתן מכשול.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לטעון שקר בכל ענין, ואפילו אם יודע בעצמו שהוא זכאי ואם יטעון האמת יתחייב בדין, מכל מקום לא יטעון שקר. הכי איתא בגמרא תנו רבנן מנין לנושה בחבירו (פירוש שהלוה לחבירו) מנה, שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר הלוה אכפרנו בבית דין, ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה, ולא יגלגל עליו שבועה ממקום אחר, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. מנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים, כדי שיוציאו המנה ויחלקו, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.\n\n\n\n\n",
+            "\nלפעמים הבעלי דינים בוררים להם אנשים שיעשו פשרה ביניהם, אם בצירוף הבית דין או שלא בבית דין, ודבר זה הגון הוא, שכל אחד הוא מצדד בזכותו של זה אשר בחרו ויצא הפשר כראוי, ודוקא לצדד בדרך הישר, אבל חלילה לו לעוות את הפשר, שכשם שמוזהרין שלא להטות את הדין, כך מוזהרין שלא להטות את הפשר.\n\n\n\n\n",
+            "\nיכול אדם לעשות דין לעצמו, אם רואה חפץ שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו, ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו אם לא יוכל להציל בענין אחר, אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין. ואם יש עדים הרואים שהוא תופס את החפץ מיד האחר, אינו יכול לתפסו על ידי הכאה אלא אם כן לברר אחר כך שנטל את שלו, כי אם לא יברר, לא מהני ליה תפיסתו כיון שהיו עדים בדבר, אבל אם אין עדים דאז מהני תפיסתו יכול לעשות כן אף על פי שלא יוכל לברר.\n\n\n\n\n",
+            "\nבני העיר שמעמידין להם בית דין, צריכין לידע שיש בכל אחד מהם שבעה דברים אלו: חכמה בתורה, ענוה, יראה, שנאת ממון אפילו שלהם, אהבת האמת, אהבת הבריות להם, בעלי שם טוב במעשיהם. וכל המעמיד דיין שאינו הגון עובר בלא תעשה שנאמר לא תכירו פנים במשפט, כלומר לא תכירו פני האיש לומר: פלוני עשיר הוא, קרובי הוא, אושיבנו בדין וכל דיין שנתמנה בשביל כסף וזהב, אסור לעמוד לפניו או לכבדו בשאר כבוד, ועליו דרשו רבותינו זכרונם לברכה אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשה לך.\n\n\n\n\n",
+            "\nעיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים, ממנים הטובים והחכמים שבהם לדעת אנשי העיר, והם ידונו אף על פי שאינם ראויים לדיינים, כדי שלא ילכו לפני ערכאות של אינם יהודים, וכיון שמקבלים עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן, וכל מעשיהם יהיו לשם שמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, והוא תובעו שיעיד לו בפני בית דין חייב להעיד לו, בין שיש עוד עד אחר עמו בין שהוא לבדו, ואם כבש עדותו חייב בדיני שמים, ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע, אף על פי שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר, ואפילו אמר לו הבעל דין: בוא ועמוד אם עד אחד שיש לי, ולא תעיד רק שיפחד בעל חובי, ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי, לא ישמע לו שנאמר מדבר שקר תרחק.\n\n\n\n\n",
+            "\nהא דעד אחד מעיד, זהו דוקא בדבר שבממון, דמהני גם עד אחד לענין שבועה, וכן בדבר איסור אם עדיין לא נעשה האיסור, יעיד כדי לאפרושי מאיסורא. אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד עד אחד, דכיון דעד אחד אינו נאמן, אינו אלא כמוצא שם רע על חבירו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנוטל שכר להעיד עדותו בטלה, ודוקא כשכבר ראה המעשה דמחוייב להעיד בחנם, אבל לילך לראות את הענין שיהיה אחר כך עד בדבר, מותר לו ליקח שכר, אבל רק שכר הראוי לפי הטירחא שלו ולא יותר, וכן אם יש לו טירחא ללכת לפני הבית דין, יכול ליטול שכר טירחא כפי הראוי בעד טירחא זו ולא יותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל עדות שיש לאדם הנאה בה, ואיזה צד נגיעה אפילו בדרך רחוקה פסול להעיד.\n\n\n\n\n",
+            "\nכתיב ואשר לא טוב עשה בעמיו, ודרשינן זה הבא בהרשאה ומתערב על ריב לא לו, ודוקא כששני בעלי הדינים המה בעיר, אלא כגון שהלוה הוא אלם ובעל טענות וירא המלוה לטעון עמו, ומרשה לאחר, זהו מתעבר על ריב לא לו, אבל אם הנתבע הוא בעיר אחרת, והתובע אינו יכול לטרוח את עצמו, ומרשה לאחר, זה המורשה מצוה קעביד להציל העשוק מיד עושקו, ויש אומרים דהבא בהרשאה כדי ליהנות מן השכר לא בשביל אלמות מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nלעולם ירחיק אדם את עצמו אפילו משבועת אמת בכל מה דאפשר.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שחבירו נתחייב לו שבועה ורואה בו שהוא רוצה לישבע בשקר חס ושלום, יתפשר עמו כפי האפשרי, ולא יניחנו לישבע לשקר, שנאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם, ודרשינן מלמד שהשבועה חלה על שניהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nישראל היודע עדות לעובד כוכבים, שיש לו דין עם ישראל בערכאותיהם, אם יגרום בעדותו לחייב את הישראל יותר ממה שהיה חייב בדיני ישראל, אסור להעיד לו, ואם לאו מותר להעיד לו, ואם מתחלה יחדו העובד כוכבים להישראל שיהיה לו עד הואיל ויהיה חילול השם אם לא יעיד לו, יעיד לו בכל ענין.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל זמן שהאדם זוכר יכול להעיד לעולם, ואינו חושש שמא מתוך שנתישן הדבר הרבה אינו זוכרו על בוריו, אפילו אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב, שכשמסרוהו לו כתבו בפנקסו לזכרון דברים ושכח את הדבר, ואינו נזכר אלא מתוך הכתב יכול להעיד. ודוקא שכאשר ראה את הכתב נזכר לדבר, וכן אם נזכר לדבר על ידי אחר שהזכירו לו, יכול להעיד אפילו היה המזכיר העד השני, אבל אם הבעל דין בעצמו מזכירו ונזכר לא יעיד, אך יכול הבעל דין למסור את הדברים לאחר והוא יזכירו דהוי ליה נזכר על ידי אחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nעד שהוא קרוב לאחד מבעלי הדינים, או לאחד מהדיינים, או שהעדים קרובים זה לזה, ואפילו קורבה על ידי נשותיהם לפעמים פסולים להעיד, ואפילו קרובים רק להערב ולא להלוה גם כן פסולים להעיד להלוה. וזה שפסלה התורה עדות הקרובים, לא מפני שחזקתם אוהבים זה את זה, שהרי פסולים להעיד בין לזכותו בין לחובתו, אלא גזירת הכתוב הוא, ואפילו משה ואהרן לא היו כשרים להעיד זה לזה. לכן כל עד שהוא איזה קרוב לאחד מן הנזכרים, או שהיה קרוב ונתרחק, והדיינים אינם יודעים צריך להודיע להם, והם יגידו לו על פי התורה אם יש בקורבה זו כדי לפוסלו או לא.\n\n\n\n\n",
+            "\nשני עדים שאחד יודע בחבירו שהוא רשע ופסול לעדות מן התורה ואין הדיינים מכירים ברשעו, אסור לו להעיד עמו אף על פי שהיא עדות אמת, שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, וגזירת הכתוב הוא שכל העדות בטלה אפילו הם רבים אם אחד ביניהם פסול. ואיזהו רשע שפסול לעדות מן התורה, כל שעבר על דבר שפשט בישראל שהוא עבירה, והוא דבר שבלא תעשה מן התורה ועבר בזדון ולא עשה תשובה, אבל אם יש לתלות שעשה בשגגה, או בטעות שלא ידע את האיסור לא נפסל לעדות.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור לגזול או לגנוב אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מנכרי. איתא בתנא דבי אליהו מעשה באחד שסיפר לו שעשה עולה לגוי במדידת התמרים שמכר לו, ואחר כך קנה בכל מעות שמן, ונשבר הפך ונשפך השמן, ואמרתי ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים, הכתוב אומר לא תעשוק את רעך ולא תגזול, וגזל הגוי גזל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הוא דבר מועט כל כך שאין מי שיקפיד עליו כלל, כגון ליטול מהחבילה קיסם לחצוץ בו שיניו מותר, ומדת חסידות למנוע גם מזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו לגנוב על דעת להחזיר, אלא שרוצה לצערו קצת או בדרך שחוק גם כן אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לעשוק את חבירו אפילו כל שהוא, שנאמר לא תעשוק את רעך, ואיזהו עושק, זה שבא ממון חבירו לידו ברצון חבירו, כגון שיש לו בידו הלואה או שכירות, ואינו רוצה לשלם לו, או שמדחהו בלך ושוב, לך ושוב, וכן אם נמצא בידו חפץ שהוא בעין מאינו יהודי אסור לכפור, שהרי זה הוי גזל ממש, ולא עוד אלא אפילו קנה ממנו חפץ אסור להטעות אותו בחשבון בנתינת מעות, כמו שנאמר וחשב עם קונהו דמיירו בעובד כוכבים שהרי אינו מקנה לו החפץ אלא בעד הסכום שהשוו, והמטעהו בחשבון המעות, הרי זה כגונב את החפץ ולא כמפקיע חובו, ואפילו גניבת דעת שאין בה חסרון מעות אסור במשא ומתן כמו שכתבנו בסימן ס\"ג.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל החומד ביתו או כליו של חבירו, או כל דבר שאין בדעת חבירו למכרו, והוא הרבה עליו ריעים, או שהפציר בו בעצמו עד שמכרו לו, הרי זה עובר בלא תחמוד, ומשעה שנפתה בלבו וחשב, איך יקנה חפץ זה, עבר בלא תתאוה, כי אין תאוה אלא בלב בלבד, והתאוה מביאה לידי חימוד, והקונה את הדבר שהתאוה לו, עובר בשני לאוין, ולכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצות עשה על הגוזל להחזיר את הגזילה עצמה, אם היא בעינה ולא נשתנית, שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, והוא הדין לגנב. ואינו יוצא ידי חובתו בנתינת דמים, אפילו אם כבר נתייאשו הבעלים. אבל אם אבדה או שנשתנית בשינוי שאינו חוזר לברייתו, או ששקעה בבנין שיהיה לו הפסד גדול לסתור את הבנין, יוצא ידי חובתו בנתינת דמים כמו שהיתה שוה בשעת הגזלה, ואם הגוזל הוא במקום אחר, אינו צריך לשלוח את המעות למקומו, אלא מודיעו שיבא וישלם לו, אם מת הנגזל יחזיר ליורשיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהגוזל את הרבים כגון שהיה חנוני ומדד במדה חסרה, או ששקל במשקל חסר וכדומה או שהיה ממונה בקהל, והקיל על קרוביו והכביד על אחרים, וכן מי שנטל ריבית מרבים, תשובתו קשה, לפיכך יעשה צרכי רבים שגם הנגזלים יהנו מהם, ומכל מקום אותן שהוא יודע שגזל מהם, מחוייב להחזיר להם, ואינו יוצא ידי חובתו במה שעשה צרכי רבים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לקנות מהגנב או מהגזלן את החפץ שגנב או גזל, ואין חילוק בין שהוא ישראל או נכרי, כי גם הנכרי נצטוה על איסור גניבה וגזילה אפילו מנכרי חבירו, והוא משבע מצות שנצטוו עליהם, ועון גדול הוא לקנות מן הגנב או מן הגזלן, שהרי הוא מחזיק ידי עוברי עבירה, ועל זה נאמר חולק עם גנב שונא נפשו, וגורם לגנב שיגנוב עוד גם גנבות אחרות, ואם לא ימצא לוקח לא יגנוב, ואף על פי שאפשר לו להוליך את הגניבה למקום שאין מכירין אותו, אין זאת מצוי לו כל כך, ואם הקונה מתכוין לטובת הבעלים להחזירו להם, כשיחזרו לו מעותיו מותר, ודוקא כשלא היה באפשרי להבעלים בעצמם להציל. וכן אסור לקבל בפקדון דבר שנראה שהוא גנוב או גזול.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו ליהנות שום הנאה מן הגניבה או מן הגזילה, כל זמן שהיא ביד הגנב או הגזלן אסור, ואפילו הנאה מועטת שגם בעליה לא היו מקפידים עליה, כגון חילוף מטבעות בשויו אסור במעות גנובות או גזולות, וכן ליכנס בבית גזול בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים, או לעבור בשדה גזולה אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nולכן מי שהוא גנב או גזלן מפורסם, שאין לו מלאכה אחרת אלא זאת, וכל ממונו בחזקת גנוב או גזול, אסור ליהנות ממנו, ואסור לעני לקחת ממנו צדקה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן אם אחד רוצה למכור איזה חפץ שנראה שהוא גנוב, כגון שומרי פירות שמוכרים פירות במקום צנוע, או מוכר אחד שנושא איזה דבר בהצנע למכרו, או שאומר להקונה: הטמן, אסור לקנות, ואפילו לקנות מאשה איזה דבר, שיש לחוש שהיא מוכרת שלא מדעת בעלה, או לקנות מאיש דבר מתכשיטי האשה ומלבושיה, שיש לחוש שהוא מוכרם שלא מדעת אשתו אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנתחלפו לו כליו בבית המשתה וכדומה, הרי זה לא ישתמש בכלים אלו שבאו לידו ואינם שלו, וכשיבא בעל החפץ צריך להחזירו, לו, ואף על פי שהחפץ שלו נאבד, וכן כובסת המכבסת לרבים והביאה לו חלוק שאינו שלו, אסור ללבשו אלא צריך להחזיר לבעליו, ואף על פי ששלו נאבד, אך אם מונח אצלו ימים רבים, עד שאי אפשר שלא חקרו הבעלים בינתים אחר שלהם, אז מותר לו ללבשו, כי מסתמא סלקה הכובסת את בעליו ושלמה בעד החלוק הזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור ליהנות משום דבר של חבירו שלא מדעתו, אף על פי שברור לו שכשיודע לבעליו ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו מכל מקום אסור. לפיכך הנכנס לפרדס או לגינת חבירו אסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים, אף על פי שבעל הפרדס ובעל הגינה אוהבו וריעו אשר כנפשו, ובודאי ישמח ויגיל כשיודע לו שנהנה זה מפירותיו, מכל מקום כיון שעכשיו אינו יודע מזה הרי הוא נהנה באיסור, וצריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה.\n\n\n\n\n",
+            "\nומכל מקום מותר לבן ביתו של אדם ליתן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו של בעל הבית שלא מדעתו, לפי שכך נהגו בעלי הבתים, ואין זה נקרא שלא מדעת הבעלים, כיון שכך נהגו והבעלים יודעים מזה המנהג. ומטעם זה מותר לקבל צדקה מן הנשים ד��ר מועט שלא מדעת בעלים, הואיל ודרכן בכך ויודעין הבעלים שדרכן בכך, וכן בפרדס אם הוא רגיל בו לאכול מפירותיו מדעת הבעלים מותר וכן כל כיוצא בזה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמוצא פירות בדרך תחת אין שהוא נוטה על הדרך, אם הם פירות שדרכן ליפול מן האילן, ובנפילתן הן נמאסות, או אפילו אינן נמאסות אלא שרוב העוברים שמה המה אינם יהודים, או שהן פירות שדרך הבהמות לאכול אותן, והן עוברות דרך שם, הרי הבעלים כבר נתיאשו מהן ומותרות, אבל אם הן פירות שאינן נמאסות בנפילתן, ורוב העוברים שמה המה ישראלים אסורין משום גזל, ואם הן של יתומים קטנים אסורים בכל ענין, כי הקטנים אין היאוש ומחילה שלהם כלום.\n\n\n\n\n",
+            "\nדינא דמלכותא דינא.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור להזיק ממון חבירו אפילו על דעת לשלם, כמו שאסור לגנוב ולגוזלו על דעת לשלם, ואפיל לגרום נזק לחבירו בין במעשה בין בדיבור אסור, כגון ראובן שמוכר סחורה לעובד כוכבים ובא שמעון ואמר לו שאינו שוה כל כך, אף על פי שהאמת כן אסור, וכל הגורם נזק לחבירו, אפילו בענין שפטור מדיני אדם, חייב בדיני שמים עד שיפייס את חבירו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו מי שבא איזה נזק עליו אסור לסלקו מעליו אם על ידי זה יגרום שיבוא על חבירו, כי אסור להציל את עצמו אפילו בגרם נזק ממון חבירו, אבל קודם שבא הנזק עליו מותר לדחותו שלא יבא עליו, אף על פי שעל ידי זה יבא על חבירו, כגון אמת המים שבא לשטוף שדהו, עד שלא נכנסה לשדהו מותר לגדור בפניה, אף על פי שעל ידי זה היא שוטפת שדה חבירו. אבל משנכנסה לשדהו אסור להוציאה בענין שתגיע לשדה חבירו, שכיון שהנזק מוטל עליו אינו רשאי לסלקו מעליו ולהטילו על חבירו.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן חיל מלך שבא לעיר ובני העיר מחוייבים ליתן להם אכסניא, אסור לאחד ליתן שכר לשר החיל לפטרו, כי על ידי זה יגרם נזק לישראל אחר, וכן בכל שאר עניני מסים אסור להשתדל אצל השר לפוטרו אם על ידי זה יכביד על אחרים, והעושה כן נקרא מסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור למסור ישראל ביד עובד כוכבים בין גופו בין ממונו, בין במעשה בין בדיבור, להלשין עליו או לגלות מצפוניו וכל המוסר אין לו חלק לעולם הבא. ואפילו רשע ובעל עבירות אסר למוסרו לא גופו ולא ממונו ואפילו הוא מצר לו ומצערו תמיד בדברים, אבל אם חבירו מוסר אותו ואי אפשר לו להציל את עצמו אלא על ידי שימסור אותו מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לכנוס לתוך שדה ניר של חבירו מפני שהוא דש נירו ומקלקלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לעמוד על שדה חבירו להסתכל בה בשעה שהיא עומדת בקמותיה, שלא יזיקנה בעין הרע. ומכל שכן שאסור להסתכל בחבירו, בענין שיש לחוש שיזיקו בעין הרע. ואפילו בעסקיו ובמעשיו שאין בהם חשש היזק עין הרע, אם עושה בביתו וברשותו אסור לראות שלא מדעתו, שמא אינו חפץ שידעו אחרים ממעשיו ועסקיו, ודרך ארץ הוא כשאחד רואה שחבירו עוסק במלאכתו יברכהו ויאמר לו תצלח במעשיך.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו לעשות ברשות שלו דבר שהוא מזיק לשכנו אסור, לא יניח בחצירו סמוך לכותל של חבירו, כל דבר שיש בו חמימות ומוציא הבל ומזיק את החומה כגון זבל וכדומה, אלא אם כן הרחיק שלשה טפחים, וכן צריך להרחיק שלא לשפוך מים סמוך לכותל חבירו, ולכן צנור המקלח מן הגג צריך להרחיקו מכותל חבירו שלשה טפחים, ומכל שכן שלא לשפוך עביט של מי רגלים בסמוך לכותל חבירו. ולהשתין מים סמוך לכותל חבירו, אם הוא כותל של אבנים או של עץ בלי טיט, די כשמרחיק טפח אחד, ואם היו האבנים צחיח סלע אין צריך להרחיק כלל, ומשתין אפילו על הכותל, ואם הוא כותל של לבנים או של עץ מחופה בטיט, צריך להרחיק שלשה טפחים.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור לאדם להכות את חבירו, ואם הכהו עובר בלא תעשה שנאמר אם בן הכות הרשע וגו' ארבעים יכנו לא יוסיף וגו' אם הקפידה תורה בהכאת הרשע שלא להכותו יותר על רשעו, קל וחומר בהכאת צדיק. וכל המרים יד על חבירו להכותו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר אלא למה תכה, אף על פי שעדיין לא הכהו נקרא רשע. וכל מי שהכה את חבירו היה מוחרם בחרם הקדמונים ולא צרפוהו למנין עשרה לכל דבר שבקדושה, עד שהתירו לו בית דין את החרם כשקבל עליו לשמוע דינם. ואם אחד הכה אותו או לישראל אחר, ואי אפשר להציל את עצמו או את חבירו מיד מכהו אלא על ידי שיכה אותו מותר להכותו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו משרתו שאינו שומע בקולו אסור להכותו, אבל מותר להכות בניו הקטנים או יתום שהוא מגדל בתוך ביתו כדי להדריכם בדרך ישרה שזהו טובתם.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריך ליזהר שלא להשליך שברי כלי זכוכית וכדומה במקום שיכלו להזיק.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש לשכנו חולי הראש רחמנא ליצלן, וקול ההכאה מזיק לו, לא יכתוש אפילו בביתו ריפות וכיוצא בהם, דברים שקול הכאתם מגיע בבית שכנו ומזיק לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש עוד הרבה דברים בענין נזקי שכנים או לבני רשות הרבים, והכלל הוא שאסור לעשות שום דבר אפילו ברשותו ומכל שכן ברשות הרבים דבר שיכול להגיע ממנו איזה היזק לשכנו או להעוברים ברשות הרבים, אם לא בדבר שפשט המנהג שעושה כן כל מי שרוצה. שהרי זה כאלו מחלו כל אנשי העיר כדי שיוכל כל אחד לעשות כן כשיצטרך לזה הוא או בנו אחריו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמבעית את חבירו כגון שצעק עליו מאחריו, או שנראה לו באפילה וכיוצא בזה חייב בדיני שמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהחובל בחבירו, אף על פי שנתן את הממון להנחבל מה שנתחייב לו עבור החבלה, וכן גנב או גזלן אף על פי שהחזירו או שלמו, מכל מקום אין מכתפר להם עד שיבקשו מחילה מאת הנחבל או הנגזל או הנגנב על הצער שהיה להם, ואם ימחלו ולא יהיו אכזרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרואה את חבירו בצרה רחמנא ליצלן, ויכול להצילו הוא בעצמו או לשכור אחרים להצילו, חייב לטרוח ולשכור ולהצילו, וחוזר ונפרע ממנו אם יש לו, ואם אין לו מכל מקום לא ימנע בשביל זה ויצילו בממון שלו, ואם נמנע עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן אם שמע מאיזה רשעים מחשבים רעה על חבירו, או טומנין לו פח ולא גילה אזנו להודיעו, או שיכול לפייסם בממון בגלל חבירו, ולהסיר מה שבלבבם ולא פייסם. וכיוצא בדברים אלו עובר על לא תעמוד על דם רעך, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שעוסק בזיופים ויש לחוש שיסכן בזה רבים, דינו כמו רודף ומתרין בו שלא יעשה, ואם אינו משגיח, מותר למסרו למלכות ולומר שאין אחר מתעסק בזה אלא פלוני לבדו, וכן יחיד שמעלילים עליו בגללו, יכול לומר להם אני איני עושה אלא פלוני לבדו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיו נוהגין ששבעה טובי העיר דנין דיני קנסות, כגון על חבלות וחירופים וכדומה שאין להם לעשות דבר בלי בית דין, כי יש בענינים אלו הרבה חילוקי דינים, ואין לעשות יותר מן הראוי על פי הדת, ואל יהי קל בעיניהם כבוד הבריות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמעוברת שהיא מקשה לילד, כל זמן שהעובר בתוך מעיה, מותרין לחתכו בין בסם בין ביד, שכל שלא יצא לאויר העולם אין שם נפש עליו, ובשביל להציל את האם מותרין לחתכו, משום דהוי ליה כמו רודף אחר חבירו להרגו, אבל משהוציא ראשו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהשואל או השוכר בהמה או מטלטלין מחבירו, אינו רשאי לא להשאילם ולא להשכירם לאחר שלא מדעת בעלים, אפילו ספרים שיש מצוה בהשאלתן, אין אומרים מן הסתם ניחא לבעלים שתעשה מצוה בממונם, כי שמא אין רצונם שיהא דבר שלהם ביד אחר, שאינו נאמן בעיניהם, אבל מותר להשואל ספר להניח לאחר ללמוד בו בתוך ביתו, ובלבד שלא ילמוד רק יחידי ולא שניהם ביחד. ואם ידוע שדרכן של הבעלים להאמין לזה השני בדברים כאלו, מותר השואל להשאיל לו והשוכר להשכיר לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצוה לתת שכר פעולת שכיר בזמנו, ואם איחר עובר בלא תעשה, שנאמר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, וכמו כן מצוה לתת שכר בהמה או כלי בזמנו, ואם איחרו עובר בלאו שנאמר לא תעשוק שכיר עני ואביון וגו' ביומו תתן שכרו. ואיזהו זמנו, אם כלתה המלאכה ביום, זמנו כל היום, ואם עבר היום ולא נתן לו, עובר על ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, ואם כלתה המלאכה לאחר שיצא היום ונכנס הלילה, זמנו כל הלילה, עבר הלילה ולא נתן עובר על לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. וכן שכיר שבוע, שכיר חודש, שכיר שנה, יצא ממלאכתו ביום יש לו זמן כל היום, יצא ממלאכתו בלילה יש לו זמן כל הלילה ולא יותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן אם נתן טליתו לאומן לתקנה בקבלנות והביאה לו ביום, יש לו זמן כל היום בלבד. הביאה לו בלילה יש לו זמן כל הלילה בלבד. אבל כל זמן שהטלית ביד האומן אף על פי שנגמרה וכלתה מלאכתו, אין הבעל הבית עובר אפילו היא אצל האומן כמה ימים, ואפילו הודיעו שיביא לו מעות ויטול את שלו מכל מקום אינו עובר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאינו עובר משום בל תלין ולא תבוא עליו השמש, אלא אם כן תבעו השכיר ויש לו מעות ליתן לו, אבל אם לא תבעו השכיר או שתבעו ואין לו מעות אינו עובר. ומכל מקום מדת חסידות היא ללות ולפרוע לשכיר בזמנו, כי הוא עני ואליו הוא נושא את נפשו. ואותן שדרכן שלא לפרוע להפועלים עד לאחר החשבון, ואפילו תבעו ממנו דבר מועט שבודאי מגיע להם, מכל מקום אינו עובר כיון שידוע שדרכם כן ועל דעת כן נשכרו אצלם.\n\n\n\n\n",
+            "\nשכיר שעשה מלאכה לבעל הבית והפסידה אפילו בפשיעה, באופן שעל פי הדין הוא חייב בתשלומין, מצוה על בעל הבית להכנס לפנים משורת הדין ולמחול לו, שנאמר למען תלך בדרך טובים, ואם השכיר עני הוא ואין לו מה יאכל מצוה ליתן לו שכרו, שנאמר וארחות צדיקים תשמור, וזו היא אורח צדיקים לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט לפנים משורת הדין.\n\n\n\n\n",
+            "\nכדרך שבעל הבית מוזהר שלא לגזול שכר העני ולא לאחרו, כך העני מוזהר שלא יבטל ממלאכת בעל הבית, וחייב לעבוד בכל כחו כמו שאמר יעקב אבינו עליו השלום כי בכל כחי עבדתי את אביכן. לפיכך אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום, שכבר נחלש מהלילה. וכן אינו רשאי לעשות מלאכה בבהמתו בלילה ולהשכירה ביום ואין הפועל רשאי להרעיב ולסגף עצמו, שהרי מחליש כחו ולא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית כראוי. וכן הוא דין המלמד, עיין לעיל סימן קס\"ה סעיף י\"ב.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל המונע את הבהמה מלאכול בשעת מלאכתה לוקה, שנאמר לא תחסום שור בדישו, אחד שור ואחד כל מיני בהמה וחיה בין טמאים בין טהורים, ואחד הדישה ואחד כל שאר מלאכות של גידולי קרקע, ולא נאמר שור בדישו אלא בהווה, ואפילו חסמה בקול דהיינו שצעק עליה ועל ידי זה לא תאכל חייב מלקות.\n\n\n\n\n",
+            "\nישראל הדש אפילו בפרתו של אינו יהודי ותבואה של אינו יהודי, עובר משום לא תחסום.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הבהמה אינה יכולה לאכול מפני שהיא צמאה צריך להשקותה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבהמה שהיא עושה בדבר שהוא רע לבני מעיה מותר לחסמה, שלא הקפידה תורה אלא על הנאתה והרי אינה נהנית.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהרואה אבידת ישראל חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר השב תשיבם. וכן כל ממון של חבירו שאדם יכול להציל שלא יאבד חייב להציל והוא בכלל השבת אבידה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאף על פי שמן הדין במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים אפילו נתן בה ישראל סימן אינו חייב להחזיר, משום דמסתמא כבר נתייאש הימנה, מכל מקום טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן, וכופין על זה, ואם המוציא הוא עני ובעל האבידה הוא עשיר, אינו צריך לעשות לפנים משורת הדין. ובמקום שיש דינא דמלכותא להחזיר אבידה חייב בכל ענין להחזיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל המוציא אבידה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה כגון טלית וקרדום בצד הגדר, ואפילו יש להסתפק אם הניחם שם בכוונה או אבדם שם, אסור ליגע בהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהוא זקן מכובד ומצא אבידה, והוא דבר מבוזה שאפילו היה שלו לא היה נוטלו להביאו לביתו, משום דהוי ליה בזיון, אינו חייב ליטפל בה. ומכל מקום יש לו לעשות לפנים משורת הדין וליטפל בה אף על פי שאינה לפי כבודו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצא מציאה ואינו יודע מי אבדה, בין שיש בה סימן או אין בה סימן, יש בענינים אלו הרבה חילוקי דינים ויעשה שאלת חכם איך יעשה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהמפקיד מעות אצל חבירו, עתה בזמן הזה שכל עסקינו במשא ומתן והכל צריכין למעות, מן הסתם נתרצה המפקיד שהנפקד יוציאם כשיצטרך, ולכן מותר לו להוציאם והרי הן אצלו כמו מלוה, אלא אם כן גילה המפקיד דעתו שאין רצונו בכך, כגון שחתמם או קשרן בקשר משונה, אז אין הנפקד רשאי להוציאן.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמפקיד שאר חפץ אצל חבירו אסור להנפקד להשתמש בחפץ זה לצרכו, ואף על פי שאין החפץ מתקלקל כלל בתשמיש זה, מכל מקום הוי שואל שלא מדעת, ושואל שלא מדעת גזלן הוא. ואם ידוע בבירור שאין המפקיד מקפיד עליו מותר, ויש אוסרין גם בזה משום דפקדון אפילו בדבר שאין מדרך בני אדם להקפיד אסור, משום דהוי שולח יד בפקדון גם בכהאי גונא ויש להחמיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nחייב לשמור את הפקדון באופן היותר טוב כפי הדרך לשמור חפצים כאלו. ואפילו אם הוא אינו מדקדק כל כך בשאר חפצים שלו, בפקדון חייב לדקדק יותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין הנפקד רשאי להפקיד את הפקדון ביד אחרים אפילו כשרים ונאמנים יותר ממנו, אלא אם כן המפקיד גם כן רגיל להפקיד דברים כאלו אצלם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשבא להחזיר את הפקדון לא יחזירו לאחד מבני ביתו של המפקיד שלא מדעתו, וכן כשבא להחזיר לו איזה חפץ שהשאיל לו או לפרוע חובו. אבל יכול להחזיר לאשתו, כי מן הסתם היא נושאת ונותנת בתוך הבית והבעל מפקיד כל אשה לו בידה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמי שפגע בחבירו ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהיה עליה יותר ממה שראוי לה, הרי זה מצוה לסייעו לפרוק מעליה שנאמר עזוב תעזוב עמו, ולאחר שפרק לא יניח את חבירו בצער וילך לו, אלא יעזור לו לחזור ולטעון עליו שנאמר הקם תקים. ואם הניח את חבירו ולא פרק ולא טען, ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה שנאמר לא תראה את חמור אחיך וגו'.\n\n\n\n\n",
+            "\nפרק וטען וחזרה ונפלה חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת ואפילו מאה פעמים, שנאמר עזוב תעזוב, הקם תקים עמו, לפיכך צריך לילך עמו עד פרסה שמא יצטרך לו, אלא אם כן אומר לו בעל המשא איני צריך לך.\n\n\n\n\n",
+            "\nמצות פריקה צריך לעשות בחנם, אבל לטעון אינו מחויב אלא בשכר וכן בעד מה שהולך עמו מחויב לשלם לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבהמת עובד כוכבים אם היה העובד כוכבים מחמר אחר בהמתו, בין שהמשא הוא של ישראל בין שהוא של עובד כוכבים, אינו חייב רק לפרוק משום צער בעלי חיים, ויכול לקבל שכר על זה, אבל לטעון אינו חייב כלל, רק אם איכא משום איבה, ואם אין שם העובד כוכבים אלא ישראל מחמר אחר הבהמה חייב גם כן לטעון משום צער הישראל, וכן בהמת ישראל והמשא של עובד כוכבים חייב לפרוק ולטעון משום צער הישראל.\n\n\n\n\n",
+            "\nכתיב כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וגו' שונא זה לא משבעה עממים הוא (שהרי אינם במצות טעינה ופריקה אלא משום צער בעלי חיים) אלא מישראל, והאיך יהיה ישראל שונא לישראל, והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך, אמרו חכמים כגון שהוא לבדו ראהו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי מצוה לשנאתו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעתו, ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו בצער על משאו, מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו כך, כי שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר אמור אליהם חי אני נאם ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבני חבורה שאירע לאחד מהם שרגלי חמורו רעועות, אין בני חבורה רשאים ליפרד עם חמוריהם ולהניחו לבדו בדרך, אבל אם נפל חמורו ואינו יכול עוד לילך כלל, רשאים ליפרד ממנו, ואין צריכין להתעכב בשבילו יותר מדאי. וכן בני חבורה שנוסעין בעגלות, ואירע לאחד מהם איזה קלקול שצריך לשהות מעט לתקן, אין חביריו רשאים ליפרד ממנו, אלא אם כן צריך להתעכב הרבה יותר מדאי.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמצות עשה לעשות מעקה לגגו, שנאמר ועשית מעקה לגגך. גובה המעקה אין פחות מעשה טפחים גבוה, ותהא חזקה כדי שישען אדם עליה ולא תפול. גגין שלנו שאין משתמשין עליהן פטורין ואמנם לא הגג בלבד חייב במעקה, אלא כל דבר שיש בו סכנה שיכשל בו אדם וימות חייב במעקה ותיקון, וכל המניחו בלי מעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר ולא תשים דמים בביתך, כגון מי שיש לו בור בתוך חצירו חייב לעשות לו חוליא גבוה עשרה טפחים, או לעשות לו כיסוי שלא יפול בו אדם.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד, ואם הניח ולא הסיר את מהכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים, כגון אם סולם רעוע עומד בביתו וחצרו וכן המגדל כלב רע.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשם שצריך להאדם ליזהר בגופו שלא לאבדו ושלא לקלקלו ושלא להזיקו, כמו שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד, כך צריך ליזהר בממונו שלא לאבדו ושלא לקלקלו ושלא להזיקו, וכל המשבר כלי או קורע בגד או מאבד מאכל או משקה או ממאסם או זורק מעות לאיבוד, וכן המקלקל שאר כל דבר שהיה ראוי שיהנו בו בני אדם, עובר בלא תעשה שנאמר לא תשחית את עצה וגו'.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור מן התורה לצער כל בעל חי, ואדרבא חייב להציל כל בעל חי מצער אפילו של הפקר ואפילו של נכרי, אך אם הם מצערין לאדם, או שצריך האדם להם לרפואה או לשאר דבר מותר אפילו להרגן ואין חוששין לצערן, שהרי התורה התירה שחיטה ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות אם אין לו נוצה אחרת, רק שהעולם נמנעים משום אכזריות.\n\n\n\n\n",
+            "\nסוסים המושכים בעגלה והגיעו למקום מקולקל או להר גבוה, ואינן יכולין למשוך בלי עזר, מצוה לעזור אף לנכרי משום צער בעלי חיים, שלא יכה אותם הנכרי מכה רבה למשוך יותר מאשר בכחם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לקשור רגלי בהמה חיה ועוף בענין שיהיה להם צער.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להושיב עוף על ביצים משאינו מינו משום צער בעלי חיים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לסרס בין אדם ובין בהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ וכל המסרס חייב מלקות, ואפילו להשקות כוס של עקרין לאיש או לשאר בעלי חיים הזכרים אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לומר לאינו יהודי לסרס בהמה שלנו, ויש אומרים דאפילו למכרה לאינו יהודי או ליתנה לו למחצית שכר אם ידוע דיסרסה אסור, משום דאינו יהודי גם כן מצווה על איסור סירוס, ואם כן הישראל עובר על לפני עור, ומיהו אם אין האינו יהודי הקונה מסרס בעצמו, רק נותן לאינו יהודי אחר לסרס, לכולי עלמא שרי, דאז הוי לפני דלפני ומותר.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאמר רב יצחק בריה דרב יהודה לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו הבא זכות והפטר, אמר מר עוקבא מאי קראה כי יפול הנופל ממנו, ממנו להביא ראיה, פירוש מאחר שהוא נופל צריך למצוא ממנו וממעשיו ראיה לזכות. עוד איתא בגמרא, חש בראשו יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקולר עלה למטה ונפל למשכב יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום (מקום שדנים דיני נפשות) לידון, שכל העולה לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול, ואם לאו אינו ניצול. ואלו הן פרקליטין של אדם, תשובה ומעשים טובים, ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה, ואחד מלמד עליו זכות, ניצול, שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו, ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת וגו'.\n\n\n\n\n",
+            "\nדרש רבי פנחס בר חמא, כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה. ונוהגים לתת צדקה לעניים בעדו, כי תשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. גם נוהגין לברך את החולים בבית הכנסת, ואם הוא מסוכן מברכין אותו אפילו בשבת ויום טוב, ולפעמים משנים את שם החולה כי גם שינוי השם קורע גזר דינו.\n\n\n\n\n",
+            "\nהתורה נתנה רשות לרופא שירפא שנאמר ורפא ירפא, ולכן אין לו להחולה לסמוך על הנס, אלא חייב להתנהג בדרך העולם לקרות לרופא שירפאהו, וכבר כמה חסידי עולם נתרפאו על ידי רופאים. ומי שמונע את עצמו לקרות לרופא, שתים רעות הנהו עושה, האחת דאסור לסמוך על הנס במקום שיש סכנה, ודבר זה גורם שיזכרו עונותיו בשעת חליו, ועוד דהוי יוהרא וגיאות שסומך על צדקתו שיתרפא בדרך הנס, ויש לו לקרוא להרופא היותר מומחה, ובכל זאת לבו יהא לשמים ויבקש רחמים מאת הרופא הנאמן יתברך שמו, ואך בו יבטח לבו.\n\n\n\n\n",
+            "\nומצוה היא על הרופא הבקי לרפאות, ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע את עצמו הרי זה שופך דמים, ואפילו יש להחולה רופא אחר, כי לא מן כל אדם זוכה להתרפאות, ואולי הוא מן השמים שיתרפא על ידו, אבל לא יתעסק ברפואות אלא אם כן הוי בקי ואין שם גדול ממנו, שאם לא כן הרי זה שופך דמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nחולה שאין בו סכנה אם יוכל להתרפאות בדבר היתר, אף על פי שצריכין לשהות קצת עד שישיגוהו, אין מתירין לו שום דבר אי��ור, ואם צריך דוקא לדבר אסור, אם צריך לאכלו כמו שהדרך הוא לאכול דבר זה, אסור לו לאכלו אפילו הוא רק איסור דרבנן, כיון שאין בו סכנה, אבל שלא כדרך הנאתו, כגון שמערב בו דבר מר, וכן לעשות ממנו רטיה וכדומה מותר אפילו הוא דבר האסור בהנאה מדאורייתא, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורין אפילו שלא כדרך הנאתן במקום שאין סכנה. (דין הברכה על מה שאוכל ושותה לרפואה עיין לעיל סימן נ' סעיף ח' וסימן ס\"א סעיף ד', ודין תינוק שצריך לאכול חמץ בפסח עיין לעיל סוף סימן קי\"ז).\n\n\n\n\n",
+            "\nיש אומרים דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן, אפילו חולה שאין בו סכנה, ואפילו כדרך הנאתן, ובלבד שלא יאכל ולא ישתה את האיסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nחולה שיש בו סכנה מתרפא בכל האיסורין, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים, שהן ביהרג ואל יעבור ואין מתרפאין בהן.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לרופא להקיז דם ולמשמש הדפק ושאר מקומות שבאשה אפילו באשת איש, ואפילו במקום תורפה כדרך הרופאים, כיון שאינו עושה דרך תאוה וחבה, אלא שבמלאכתו הוא עוסק, ואך באשתו נדה יש להחמיר, כשאין סכנה בדבר ויש שם רופא אחר בקי כמוהו. (ועיין לעיל סימן קנ\"ג סעיף י\"ד ושם מבואר אם אשה נדה יכולה לשמש את בעלה כשהוא חולה, או הוא אותה, ועיין לעיל סימן קמ\"ג סעיף ט\"ו אם הבן מותר להקיז דם לאביו וכיוצא בו).\n\n\n\n\n",
+            "\nבחולי מעים אין האיש משמש את האשה, פן יתגבר יצרו כיון שהוא בריא, אבל האשה משמשת את האיש כיון שהוא חולה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לו סמנים וחבירו חולה וצריך להם, אסור לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכשחלה האדם מצוה על כל אדם לבקרו, שכן מצינו בהקדוש ברוך הוא שמבקר חולים, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק וירא אליו ה' באלוני ממרא, מלמד שבא אליו לבקר החולה. הקרובים והחברים שרגילים ליכנס לביתו תמיד, המה הולכים לבקרו מיד כששמעו שהוא חולה, אבל הרחוקים שאינם רגילים בביתו לא יכנסו מיד כי היכי דלא ליתרע מזליה להטיל עליו שם חולה, ואינם נכנסים עד לאחר שלשה ימים, ואם קפץ עליו החולי גם הרחוקים נכנסים מיד, אפילו הגדול ילך לבקר את הקטן ואפילו כמה פעמים ביום, וכל המוסיף הרי זה משובח, ובלבד שלא יהיה לטורח על החולה. השונא לא יבקר שונאו החולה ולא ינחמו כשהוא אבל, שלא יחשוב ששמח לאידו אבל מותר ללותו, וליכא למיחש שיאמרו כי הוא שמח לאידו, באשר זהו סוף כל אדם (עיין לעיל סימן ר\"ז סעיף ב' דהחולה אינו צריך לעמוד אפילו מפני נשיא, ואם רוצה לעמוד אין אומרים לו שב).\n\n\n\n\n",
+            "\nכשהחולה שוכב על הארץ לא ישב המבקר על גבי כסא שגבוה ממנו, לפי שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי, אבל כשהחולה שוכב במטה, מותר להמבקר לישב על כסא וספסל.\n\n\n\n\n",
+            "\nעיקר מצות ביקור חולים הוא, לעיין בצרכי החולה מה הוא צריך לעשות לו, ושימצא נחת רוח עם חביריו, וגם שיתן דעתו עליו ויבקש רחמים עליו. ואם ביקר ולא ביקש לא קיים את המצוה, ולכן אין מבקרין בשלש שעות הראשונות של היום, מפני שאז כל חולה מיקל עליו חליו, ולא יחוש לבקש עליו רחמים. ולא בשלש שעות אחרונות של יום, שאז מכביד עליו חליו ויתיאש מלבקש עליו רחמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשמבקש עליו רחמים, אם מבקש לפניו יכול לבקש בכל לשון שירצה, שהרי מבקש כביכול לפני השכינה שהיא אצל החולה, אבל כשמבקש שלא בפניו דאז מלאכי השרת נזקקין להעלות ת��לתו ואינם נזקקין לכל הלשונות על כן יבקש בלשון הקודש ויכלול אותו בתוך כל חולי ישראל, שמתוך שכוללו עם האחרים תפלתו נשמעת יותר בזכותן של רבים, ויאמר: המקום ירחם עליך בתוך כל חולי ישראל. ובשבת יאמר: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, ורחמיו מרובים ושבתו בשלום.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמבקרים ידברו אתו בהשכל ודעת, ויאמרו לו, דברים מחיים ולא דברים ממתים, ויאמרו לו שיתן דעתו על עניניו אם הלוה או הפקיד אצל אחרים, או אחרים אצלו, ואל יפחד מפני זה מהמות.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין ליתן נכסיו במתנה לאחרים ואפילו לצדקה ולהניח את היורשים כך, וכל העושה כן אין רוח המקום נוחה הימנו, ואפילו אם אין היורשין נוהגין כשורה, אבל אם מניח גם ליורשים דבר המספיק להם מותר, ומדת חסידות שלא לחתום את עצמו עד, ולא להיות בעצה בצוואה שמעבירין בה את הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה, לאחיו חכם ונוהג כשורה, כי שמא יצא ממנו זרע טוב והגון, ואפילו למעט לזה ולהרבות לזה יש מי שאוסר, וראוי לחוש לדבריו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש לו בנים קטנים, או קטנים וגדולים, או שאשתו מעוברת, צריך למנות אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nחולה שמבקש לעשות קבלת קנין לחזק את הצוואה קונין ממנו אפילו בשבת וכן אם מבקש לשלוח לקרוביו מותר לשכור אינו יהודי בשבת ולשלחו.\n\n\n\n\n",
+            "\nחולה שמת לו מת אין מודיעין לו שלא תטרף דעתו עליו. ואפילו נודע לו אין אומרים לו לקרוע שמא תגדל דאגתו, ואין בוכין ואין מספידין בפניו, בין על מתו בין על מת אחר אף על פי שאינו קרובו, פן יפחד שגם הוא ימות, ומשתיקין את המנחמין בפניו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מבקרין לא לחולי מעיים משום כיסופא ולא לחולי העין ולא לחולי הראש, וכן כל חולה דתקיף ליה עלמא, וקשה ליה דיבורא, אין מבקרין אותו בפניו אלא נכנסין לבית החיצון ושואלין ודורשין בו, אם צריך לאיזה דבר, ושומעין צערו ומבקשין עליו רחמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שיש לפניו שתי מצות ביקור חולים וניחום אבלים, אם אפשר לו לקיים שניהם, ביקור חולים קודם, כדי לבקש רחמים עליו. ואם אי אפשר לו לקיים שניהם, ניחום אבלים קודם, שהוא גמילת חסד עם החיים ועם המתים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמבקרין חולה אינו יהודי מפני דרכי שלום.\n\n\n\n\n",
+            "\nתניא בספרי רבי נתן אומר ואשמה הנפש ההיא והתודה, זה בנה אב על כל המתים שיטענו וידוי. ואיתא במשנה שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע: בני, שים נא כבוד לאלהי ישראל, ותן לו תודה, והגד נא לי מה עשית, אל תכחד ממני, ויען עכן את יהושע ויאמר, אמנה אנכי חטאתי, וכזאת וכזאת עשיתי, ומנין שכיפר לו וידויו שנאמר ויאמר יהושע מה עכרתנו, יעכרך ה' ביום הזה. ביום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא. לכן חולה שרואין בו שהוא נוטה למות, מסבבים עמו בדברים ואומרים לו התודה, ואל תדאג מזה, הרבה התודו ועמדו מחליים והמה בחיים והרבה שלא התודו ומתו, ובשכר שאתה מתודה אתה חי, וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. ואם אינו יכול להתודות בפיו יתודה בלבו. ואם יכול לדבר אך מעט, אומרים לו: אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי, וגם יאמרו לו שיבקש מחילה מכל אדם שחטא כנגדו בין בממון בין בדברים, וכל אלו הדברים אין אומרים לו בפני עם הארץ ולא בפני נשים ולא בפני קטנים שמא יבכו וישברו לבו.\n\n\n\n\n",
+            "\nסדר הוידוי בקצרה: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידך ומיתתי בידך, יהי רצון מלפנ��ך שתרפאנו רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועונות ופשעים, שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים. ואם רוצה להאריך בוידוי יום הכפורים הרשות בידו. וכבר מסודרים הוידוים בספר היקר מעבר יבק, ובספר חכמת אדם העתיק גם כן סדר הוידוי מרבינו משה בן נחמן זכרונו לברכה (רמב\"ן).\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהגוסס (פירוש המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה, וזה יקרה סמוך למיתה, ולשון גוסס הוא מלשון מגיס בקדרה, שהליחה מתהפכת בגרונו כמו המגיס בקדרה) הרי הוא כחי לכל דבריו. ולכן אסור ליגע בו, שכל הנוגע בו הרי זה שופך דמים, למה הדבר דומה לנר מטפטף, שכיון שנוגע בו אדם מיד נכבה, ואף על פי שהוא גוסס זמן ארוך, ויש צער גדול לו ולקרוביו, מכל מקום אסר ליגרם שימות מהרה, כגון להשמיט הכר והכסת מתחתיו, מחמת שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים לעכב את המיתה, או לשום מפתחות בית הכנסת תחת ראשו כל זאת אסור. אבל אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש, כגון קול דופק וכיוצא בזה מותר להסירו, דאין בזה מעשה אלא שמסיר את המונע ואין נוגע בו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאף על פי שאסור ליגע בגוסס, מכל מקום אם נפלה דליקה אין מניחין אותו בבית, אלא מוציאין אותו והוא קודם להצלת ספרי קודש.\n\n\n\n\n",
+            "\nהעומדים אצל הגוסס ישגיחו שלא יוציא שום אבר חוץ למטה. כמו שנאמר ביעקב ויאסוף רגליו אל המטה. ולכן יעמידו כסאות אצל המטה שלא יוכל להוציא יד או רגל, ומכל מקום אם לא עשו כן והוציא אסור ליגע בו להחזירו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכיון שנטה אדם למות אין שום אדם רשאי ליפרד ממנו, שלא תצא נפשו והוא יחידי, מפני שהנפש משתוממת בשעה שיוצאת מן הגוף, מצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמה שנאמר ויחי עוד לנצח ולא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו וגו', וראוי לקבץ עשרה שיהיו בשעת יציאת נשמה, ולא יעסקו חס ושלום בדברים בטלים אלא יעסקו בתורה ובתהלים ובשאר מזמורים כמסודר בספר מעבר יבק. ונוהגין להדליק נרות בפני הגוסס.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר יציאת נשמה מניחין אצל חוטמו נוצה קלה, ואם אינה מתנדנדת בידוע שמת. ואז פותחין החלונות, והאבלים אומרים צדוק הדין, וכשמגיעים לברוך דיין האמת אומרים בשם ומלכות, וקורעין כדין שיתבאר בסימן שלאחר זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכל העומדים על המת בשעת יציאת נשמה חייבין לקרוע. הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף שאין ריק בישראל שאין בו תורה ומצות. ואפילו על קטן שלמד מקרע, או על אשה חייבין לקרוע, ואפילו היה זה המת לפעמים עושה עבירה לתיאבון, חייבין לקרוע עליו. אבל אם היה רגיל לעשות עבירה אפילו רק לתיאבון, הרי זה בכלל הפורשים מדרכי הצבור, שאין קורעין עליו. וקריעה זו שעל המת שאין מתאבלין עליו, אלא שקורעין מפני שעומדין בשעת יציאת נשמה, סגי בקריעה מועטת, ואפילו מן הצד או בשולי הבגד סגי.\n\n\n\n\n",
+            "\nמעצימין עיניו של מת, ומי שיש לו בנים יעשה זאת בנו, כמו שנאמר ויוסף ישית ידו על עיניך, ואם יש בכור יעשה הוא.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשנושאין אותו ממטתו להשכיבו על הארץ, ישגיחו שיהא מכוסה, כי כל מה שנוהג בחי משום צניעות נוהג גם במת.\n\n\n\n\n",
+            "\nמנהג לשפוך כל המים השאובים שבשכונת המת דהיינו שלשה בתים עם הבית אשר שם המת, ואפילו מת ילד בתוך שלשים ללידתו. ובשבת אין צריכין לשפוך (והברכי יוסף כתב דיש להחמיר גם בשבת).\n\n\n\n\n",
+            "\nהמשמר את המת אפילו שאינו מתו, פטור מקריאת שמע ומתפלה ו��כל מצות האמורות בתורה, כי העוסק במצוה פטור מן ממצוה אחרת. היו שנים זה משמר וזה קורא ומתפלל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסר לאכול בחדר שהמת שם, אם לא על ידי מחיצה, ואפילו אכילת עראי ואפילו אכילת פירות או שתיית מים אסור. וצריכין להזהיר את השומרים על זאת, וגם אסור לברך שם איזה ברכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לטלטל את המת בשבת אפילו לצורך כהנים או לצורך מצוה רק על ידי אינו יהודי אם הקרובים רוצים.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמי שמת לו מת שחייב להתאבל עליו חייב לקרוע עליו, וחייב לקרוע מעומד שנאמר ויקם המלך (דוד) ויקרע את בגדיו. ואם קרע מיושב לא יצא, וצריך לחזור ולקרוע מעומד. ולכתחלה צריך לקרוע קודם שיסתום פני המת בקבר בעוד חימום צערו.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל המתים שהוא מתאבל עליהם צריך לקרוע בבית הצואר לפניו, וצריך לקרוע מן השפה ולמטה ולא לרוחב הבגד, וצריך לקרוע במקום שהבגד שלם מתחלתו ולא במקום התפר.\n\n\n\n\n",
+            "\nחילוקים יש בין הקריעה שעל אביו ואמו, להקריעה שעל שאר קרובים, על כל המתים קורע טפח בבגד העליון ודיו, ואין לקרוע יותר משום בל תשחית, ועל אביו ואמו צריך לקרוע כל הבגדים עד כנגד לבו (ועיין לעיל סימן י' סעיף ג' שהלב הוא כנגד הבשר הגבוה שעל הזרוע) חוץ מן הכתונת שאינו קורע, וכן הבגד שהוא לובש רק לעתים למעלה מכל בגדיו, ולפעמים הוא יוצא לשוק גם בלעדו (כגון מעיל) בגד זה גם כן אינו צריך לקרוע, ואם לא קרע כל בגדיו שהוא צריך לקרוע לא יצא. והאשה משום צניעות תקרע תחלה את הבגד התחתון לפניה, ותחזיר את הקרע לצדדין, ואחר כך תקרע את הבגד העליון, שלא יתגלה לבה, ואף שהיא לבושה בחלוק, מכל מקום איכא משום פריצות.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שעל שאר קרובים קורעין בצד ימין ועל אביו ואמו בצד שמאל, לפי שצריך לגלות את לבו שהוא בצד שמאל ובדיעבד אין זה מעכב.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל כל המתים רצה קורע ביד, רצה קורע בכלי, ועל אביו ואמו דוקא ביד, והמנהג שאחד מאנשי החבורה קדושה חותך קצת בסכין והאבל תופס במקום החתך וקורע, וצריך להשגיח שיקרע באורך הבגד ולא ברחבו.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל כל המתים אם מחליף בגדיו בתוך שבעה, אינו צריך לקרוע באלו שהוא לובש עתה, ועל אביו ואמו, אם הוא מחליף בגדיו בימי החול שבתוך שבעה צריך לקרוע בהם, אך לכבוד שבת יחליף בגדיו ולא ילבוש בגד הקרוע, ואם אין לו בגדים אחרים להחליף, יחזור את הקרע לאחוריו. והא דמחליף בשבת דהיינו שלובש בגדי חול אחרים, אבל ללבוש בגד שבת אסור כדלקמן סימן רי\"א סעיף י'.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל כל המתים (מצד הדין) שולל (דהיינו שתופר תפירה בלתי שוה) לאחר שבעה, ומאחה (דהיינו שתופרו כראוי) לאחר שלשים, ועל אביו ואמו שולל לאחר שלשים, ואינה מאחה לעולם. ואפילו אם בא לחתוך סביבות הקריעה ולשום שם חתיכת בגד אחר ולתפרו אסור, אבל נוהגין כי תוך שלשים אפילו על שאר מתים אפילו לשלול אסור, ואפילו לחבר ראשי הקריעה על ידי מחט אסור, ואשה אפילו על אביה ואמה שוללת לאלתר מפני הצניעות, וכל הקרעים שאסורין לתפרן, אפילו אם מכר את הבגד לאחר, אסור הלוקח לתופרו, ולכן צריך המוכר להודיע להלוקח ואסור למוכרו לאינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל כל המתים אם לא שמע עד לאחר שלשים אינו קורע, ועל אביו ואמו קורע לעולם בגדיו שהם עליו בשעת שמיעה, אך הבגדים שהוא מחליף אחר כך אינו צריך לקרוע.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרגל מבטל גזירת שלשים גם לענין קריעה, ולכן אם פגע הרגל תוך שלשים בשאר קרובים יכול לתפור לגמרי בע��ב הרגל לאחר מנחה, ועל אביו ואמו יכול לשלול.\n\n\n\n\n",
+            "\nקרע על מת, ובתוך שבעה מת לו מת אחר, מרחיק כמו שלש אצבעות מן הקרע הראשון וקורע טפח. או שמוסיף על הקרע הראשון טפח, אבל לאחר שבעה כל זמן שהבגד הקרוע עליו מוסיף עליו כל שהוא ודיו, אך אם הראשון היה משאר קרובים, והשני הוא אביו או אמו, אזי אפילו לאחר שבעה צריך להרחיק שלש אצבעות ולקרוא כדינא, שאין אביו ואמו בתוספת והוא הדין במת אביו תחלה ואחר כך אמו או בהיפוך.\n\n\n\n\n",
+            "\nשמע בפעם אחת שמתו אביו ואמו, או שני קרובים אחרים, קורע קרע אחד לשניהם, אבל אביו או אמו עם אחד משאר הקרובים, קורע תחלה על אביו או אמו, ואחר כך מרחיק שלש אצבעות וקורע על האחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nחולה שמת לו מת, אם דעתו צלולה אלא שאינו יכול לקרוע מחמת שהוא מסוכן בחליו, פטור אחר כך מלקרוע אלא אם כן הוא עדיין בתוך שבעה דחשיב שעת חימום. אבל אם לא יכול לקרוע מחמת שלא היתה דעתו צלולה, אזי כשתבוא לו דעה צלולה הוי אז שעת חימום שלו, וחייב אז לקרוע אם הוא בתוך שלשים, ועל אביו ואמו לעולם.\n\n\n\n\n",
+            "\nקטן שמת לו מת אפילו לא הגיע לחינוך מקרעין לו קריעה קצת משום עגמת נפש, להרבות האבל, ואם הגיע לחינוך מצוה לקרוע כמו גדולים.\n\n\n\n\n",
+            "\nבחול המועד נוהגין במדינות אלו שאין קורעין כי אם על על אביו ואמו, בין ביום הקבורה בין ביום השמועה, ואפילו בשמועה רחוקה, אך אם מתו אביו ואמו ביום טוב הואיל ונדחה הקריעה לא יקרע בחול המועד עד לאחר הרגל כשמתחיל להתאבל, ועל שאר קרובים אין קורעין בחול המועד עד לאחר הרגל, אך אם שמע בחול המועד שמועה קרובה שלאחר יום טוב תהא רחוקה, בכהאי גונא יקרע בחול המועד (איסור שריטה וקרחה על המת כתוב בסימן קס\"ט).\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, הרי זה אונן עד לאחר הקבורה, שלא ינהוג קלות ראש, כדי שלא יאמרו על המת שהיה אדם קל, ולכן אין זה טרוד בקבורתו ובאבלו ואינו חושש במיתתו, וזה גנאי גדול להמת, והוא בכלל לועג לרש, אלא יתראה לכל שהוא טרוד ונבהל על מטתו וקבורתו. לא יאכל בהחדר שהמת בו אלא בחדר אחר, ואם אין לו חדר אחר יאכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו יעשה בפני המת מחיצה גבוה עשרה טפחים, ולא יהא פתוח תחתיה שלשה טפחים, ותהא ראויה לעמוד בפני הרוח, ואם אין לו דבר לעשות בו מחיצה, מחזיר פניו ואוכל, בין כך ובין כך ואפילו הוא בעיר אחרת, אינו מסב ואוכל דרך קביעות, אלא דרך ארעי, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאונן פטור מכל המצות שבתורה, ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו. ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו אינו רשאי מפני כבוד המת, אינו מברך לא המוציא ולא ברכת המזון. ואפילו אם אחרים אוכלין ומברכין אינו עונה אמן, ואינו מצטרף לא לזימון ולא לעשרה, אבל מה שהוא מצות לא תעשה אפילו מדרבנן, אסור גם לו, ולכן אם בא לאכול פת צריך ליטול ידיו, ולא יברך על נטילת ידים כמו שאינו מברך המוציא, וכן בנטילת ידים שחרית נוטל ידיו שלש פעמים כדרכו ואינו מברך.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אכל קודם שנקבר המת ולאחר שנקבר עדיין לא התעכל המזון יברך ברכת המזון, וגם אם עשה צרכיו קודם הקבורה, יברך אחר כך ברכת אשר יצר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם האונן הוא בעיר אחרת, ובמקום המת יש גם כן קרובים שחייבים להתאבל אזי על זה שהוא במקום אחר אין עליו דין אונן. אבל אם אין קרובים במקום המת, חל על זה דין אונן.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמקום שיש חברה קדושה, ולאחר שהקרובים נתעסקו בצרכי הקבורה, והתפשרו עם אנשי החבורה קדושה אין עליהם שום דבר לעשות, אך אנשי החברה קדושה עושין הכל. אזי אין עוד על הקרובים דין אונן ומותרין בבשר וביין. ומכל שכן שמותרין וחייבין בקריאת שמע ובתפלה ובכל המצות, ומכל מקום נוהגין שאין האוננין מתפללין עד לאחר הקבורה. והיינו מפני שגם הם הולכין ומלוין את המת עד הבית הקברות, והרוצה להחמיר ולהתפלל תיכף לאחר שמסר את המת לאנשי החבורה קדושה, יכול להחמיר על עצמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל זמן שלא נקבר המת אינו חולץ מנעליו, ומותר לצאת מביתו לצרכי המת, אבל אסור לישב או לישן על כסא או מטה, וכל שכר שאסור בתשמיש המטה. ואסור ברחיצה וסיכה ושמחה ושאילת שלום ובתספורת ובתלמוד תורה, ואסור במלאכה אפילו על ידי אחרים ואפילו בדבר האבוד, ובהפסד גדול יעשה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהוא אונן בשעת קריאת שמע ותפלה, ולאחר שנקבר המת עבר רביעית היום שהוא זמן קריאת שמע, מכל מקום אומר גם קריאת שמע וברכותיה בלא תפילין, עד שליש היום. אבל אם עבר גם שליש היום, אומר קריאת שמע בלא הברכות ותפלת שמונה עשרה מותר להתפלל עד חצות היום, ומוסף בראש חדש יכול להתפלל גם אחר כך שזמנה כל היום, ומברכות השחר לא יאמר כי אם שלש ברכות שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה, וברכות התורה, שאלו זמנם כל היום, ושאר הברכות לא יאמר אחר שעבר זמנם, כיון שבשעת חובתם דהיינו בבוקר היה פטור. ואם נקבר המת קודם שליש היום, וביתו רחוק מבית הקברות שבעוד שיגיע לביתו יעבור שליש היום, טוב יותר שיכנס לאיזה בית סמוך לבית הקברות, לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בזמן הראוי או אפילו בחוץ במקום נקי, ומיד כשמתחילין להשליך עפר על המת, יכול לקרות קריאת שמע ולהתפלל, אף על פי שהאבלות עדיין אינו חל.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שמת לו מת, ונעשה אונן לאחר שכבר הגיע זמן תפלת שחרית, או מנחה או ערבית והוא לא התפלל מקודם שנעשה אונן, ונמשך האנינות עד לאחר זמן תפלה, אף על פי כן אינו צריך תשלומין להתפלל בתפלה שלאחריה שתים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שמת לו מת בשבת, כיון דאסור לקברו היום לא חל עליו אנינות, ומותר בבשר ויין, וחייב בכל המצות חוץ מתשמיש המטה שאסור לו וגם אסור בתלמוד תורה דהויין דברים שבצינעה. ואם הוא שליח צבור אם יש אחר להתפלל לא יתפלל הוא, ואי ליכא אחר יתפלל הוא. אם המת הוא אביו או אמו, יכול לומר קדיש במקום שאין שאר אבלים, אבל במקום שאר אבלים לא יאמר קדיש קודם הקבורה. ואם האונן הוא אבל מכבר על אביו או על אמו, או שיש לו יאהרצייט, יאמר קדיש כמו שאר אבל או יאהר צייט.\n\n\n\n\n",
+            "\nסמוך לערב קורא קריאת שמע בלא ברכות, ואינו מתפלל ערבית ואינו מבדיל במוצאי שבת, ומותר לו לאכול בלא הבדלה, ולאחר שיקבר המת יבדיל על הכוס ואפילו לא נקבר עד למחר יכול להבדיל על הכוס ולא על הנר ובשמים. דמותר להבדיל עד יום שלישי בשבת (כדלעיל סימן צ\"ו) ובתפלת שחרית שהוא מתפלל כשלא עבר זמנה, אינו אומר אתה חוננתנו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם צריך לעת ערב ללכת מביתו עד סמוך לתחום שבת, כדי שילך במוצאי שבת למקום אחר בשביל צרכי המת, או שהוא צריך לעת ערב לאסוף את הגבאים דחברה קדושה, להשוות עמהם בעד מקום הקבורה, אזי מיד כשהתחיל ללכת ולעסוק בצרכי המת חל עליו אנינות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמת בערב שבת לעת מנחה, בענין שאי אפשר לקוברו קודם שבת, מתפלל גם מנחה בערב שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nמת ביום ראשון של יום טוב, אם רוצה לקברו היום על ידי אינו יהודי חל עליו מיד אנינות, ומכל שכן ביום שני שיכול לקברו גם בעצמו דחל עליו מיד אנינות, ואפילו הוא אינו רוצה לקברו היום.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שמתו מוטל לפניו בליל יום טוב שני, מקום שנהגו לקברו על ידי ישראל, נוהג דין אנינות אפילו בלילה, ואינו אומר קידוש ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, אבל בליל יום טוב ראשון, או אפילו בליל יום טוב שני, במקום שנהגו להתעסק גם ביום טוב שני דוקא על ידי אינו יהודי, אין לנהוג דין אנינות בלילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהיה אונן במוצאי יום טוב, יבדיל ביום שלאחריו אבל לא אחר כך, כי הבדלה של יום טוב אין זמנה אלא עד סוף היום שלאחריה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאונן שיש לו בן למול, אם אפשר לקבור את המת קודם שיצאו מבית הכנסת שחרית, אזי יתפללו הקברנים תחלה, ויקברו את המת, וימולו את התינוק, ואם אי אפשר מכל מקום ימולו את התינוק שחרית בבית הכנסת, והסנדק יברך ברכת להכניסו, משום דמת ומילה מילה קודמת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאונן באור לארבעה עשר בניסן, יעשה שליח לבדוק את החמץ, וכל חמירא וכו' יאמר בעצמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאונן בליל ספירת העומר לא יספור בלילה, אלא ביום לאחר הקבורה יספור בלא ברכה, ובשאר הלילות אחר כך יספור בברכה, ואם ראוה ביום כי האנינות תמשך עד הלילה, יספור אפילו באנינותו בלא ברכה, כדי שיספור שאר הלילות בברכה. (אונן בפורים עיין לעיל סימן קמ\"א סעיף כ\"א).\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שמת בתפיסה, והמושל אינו רוצה ליתנו לקבורה עד שיתקנו לו ממון הרבה, לא חל על הקרובים אנינות, וגם אבילות לא חל עליהם כיון שלא נתיאשו מלקברו, ומצפים להתפשר עם המושל, וכן אם קרובי המת הם בתפיסה, ואינם יכולים לעסוק בצרכי מת אין אנינות חל עליהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמקומות אשר נתן הדת שלא לקבור את המת עד לאחר שמונה וארבעים שעות, אף על פי כן לא נפטר האונן מדין אנינות, כיון שלאחר עבור הזמן ודאי יקברוהו, מוטל עליהם בנתים להתעסק בכבודו, להכין תכריכין וארון ולהכין אנשים, אך ביום טוב שני יש להקל ולפטרו מדין אנינות, בזה שאי אפשר לקברו מחמת פקודת המלכות.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמקומות הנזכרים, לפי שחוששין שלא ימצאו אנשים לטהר את המת בקרוב שני מעת לעת לאחר מותו, ועל כן המציאו לטהרו תיכף לאחר מותו, ולשומו בארון שלם ונקב למטה, אזי לאחר שהושם בארון פטורין מדין אנינות, ונוהג דין אבילות, ומכל מקום צריכין למנות שבעה משעה שיסתום הגולל בקבר.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שמת לו מת והוא אינו יודע, אם אין מי שיתעסק בו צריכין להגיד לו, אבל אם יש מתעסקים אחרים, אין להגיד לו עד לאחר שיתפלל, ומי שאשתו מת לה מת והיא אינה יודעת, יש לו להבעל להחמיר שלא לשמש עמה. (עיין לקמן סימן ר\"ו סעיף ט' ואנינות חמיר טפי).\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nנוהגין להדר אחרי בגדי פשתן לבנים ויהיו נאים, לסימן שמודים בתחיית המתים, דאמר רב חייא בר יוסף עתידין הצדיקים שיעמדו בלבושיהן, אבל לא יהיו חשובים יותר מדאי כי זה אסור. אסור לעשות בתכריכין לא אימרא ולא שום קשר, הן בחוטין שתופרין בהם הן בלבישה, קוברין האיש בטלית שיש בו ציצית אך שפוסלין אחת, והיותר נכון שכשמונח בקבר אז יכניסו ציצה אחת בתוך הכנף, אם היה לו טלית נאה שיתפלל בו בחייו אינו ראוי להחליפו לאחר מותו בטלית אחר שאינו נאה, כי נייח ליה להאדם להקבר בטלית שהתפלל בו בחייו. כשמלבישין את המת יכוונו שכשם שהם מלבישים את הגוף, כך תתלבש נשמתו במלבושים רוחנ��ים בגן עדן.\n\n\n\n\n",
+            "\nסדר הטהרה, מרחיצין במים חמים כל גופו וראשו, ומנקין אותו היטב בין אצבעות ידיו ורגליו ובכל מקום, וחופפין את ראשו, וסורקין, וגוזזין שערות ראשו, ונוטלין צפרני ידיו ורגליו, (ובמדינתנו אין נוהגין זאת) וצריכין ליזהר שלא יהפכו את המת על פניו, שהוא דרך בזיון, אלא יטו אותו על צדו, ואחר כך על צדו השני. לאחר שנקו אותו היטב. שופכין עליו תשעה קבין מים, דהיינו שמעמידין את המת על הקרקע, או על גבי קש, ושופכין את המים על ראשו שירדו על כל גופו.\n\n\n\n\n",
+            "\nשיעור תשעה קבין יש בו מחלוקת, ויש ליקח לערך כ\"ד קווארט פוליש, ואין צריכין שיהיו כולם בכלי אחד דוקא, אלא גם משני כלים, או משלשה מצטרפין, רק שהשני יתחיל ליצוק בעוד שלא הפסיק הראשון, וכן השלישי בעוד שלא הפסיק השני, וגם אם מערה מכלי אחד לא יפסיק הקילוח. ומתוך ארבעה כלים אפילו שופכין בפעם אחת אין מצטרפין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר כך טורפין ביצה עם יין ביחד וטורפין הביצה בקליפתה, לרמז שגלגל הוא שחוזר בעולם (ובמקום שאין יין מצוי לוקחין מים) ומרחיצין בו ראשו, ומה שנוהגין באיזה מקומות שכל אחד לוקח מעט ומזה על המת, אין זה נכון ויש לבטל מנהג זה, כי דומה לחוקות העמים, אלא ירחצו בו ראשו.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין להשגיח שלא יקמוץ המת אצבעות ידיו, ומה שבקצת מקומות נוהגין לקמוץ את האצבעות יש לבטל מנהג זה, ומה שקצת אומרים שמרמזים בזה שמות קדושים, דבר בדוי הוא. גם מה שנותנים בידו שרביטין שקורין \"געפליך\" מנהג שטות הוא, ואם רוצים דוקא לתת אותן יניחום אצלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר שטהרו את המת לא יניחו אותו באותו מקום שטהרוהו, אלא ישכיבוהו כנגד הפתח לפנים מן הבית, ואין מהפכין את הדף שטהרוהו עליו, כי יש סכנה בדבר.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא ינשק אדם ילדיו שמתו כי הוא סכנה גדולה. ומכל שכן שלא יאחז בידו של מת ויאמר שיוליכהו עמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשמוציאין את המת מן הבית, יש ליזהר שלא יצא אדם ראשון, אך המתעסקים שצריכין לילך ראשון מן הבית כדי לנושאו אין קפידא.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שנפל מאליו ומת מיד, אם יש פצעים בגופו ויצא ממנו דם, ואם כן יש לחוש שמא נבלע דם הנפש בבגדיו ובמנעליו, לכן אין מטהרין אותו, אלא קוברין אותו בבגדיו ובמנעליו, רק למעלה מבגדיו כורכין אותו בסדין שקורין סובב, נוהגין לחפור בקרקע שנפל שם אם יש שם דם וכן בקרוב לו, וקוברין עמו את כל העפר שיש בו דם. ודוקא בבגדיו שהיה לבוש בהם קוברין עמו, אבל אם נתז מן הדם על שאר בגדים שאינו מלובש בהם, וכן אם הניחוהו על כרים וכסתות ועדיין הדם יוצא, אינו צריכין קבורה, אלא יכבסום היטב עד שלא ישאר בהם רושם דם, והמים ישפכו לתוך קברו. אם לא יצא ממנו דם, פושטין בגדיו ומטהרין אותו ומלבישין אותו תכריכין כשאר מתים. וכן מי שנטבע במים פושטין בגדיו ודינו כשאר מתים. ויש מקומות נוהגין לקבור גם הנטבעים בבגדיהם שנמצאו בהם, והיכא דנהוג נהוג.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו יצא ממנו דם אלא שכבר פסק, ופשטו את בגדיו וחי אחר זה איזה ימים, ואחר כך מת, מטהרין אותו ועושין לו תכריכין, ואף על פי שהוא מלוכלך מדם שיצא ממנו, אפילו הכי מטהרין אותו, כי אין לחוש לדם שיצא ממנו בחייו אלא לדם שיצא ממנו בשעת מיתה, חיישינן שמא הוא דם הנפש או שמא נתערב בו דם הנפש.\n\n\n\n\n",
+            "\nיולדת שמתה מחמת לידה דינה כהרוג, שאם ידוע שיצאו ממנה דמים מרובים אין מטהרין אותה, אבל אם כבר כלו הדמים לצאת ואחר כך מתה, שאין לספק בדם ��נפש עושין לה כמו לשאר מתים. בהרבה קהלות נוהגין לטהר כל יולדת ועוד יש איזה מנהגים ביולדת, והיכא דנהוג נהוג.\n\n\n\n\n",
+            "\nהנהרג על ידי עובד כוכבים אפילו לא יצא ממנו דם כלל, כגון שנחנק, קוברין אותו כמו שנמצא, כדי להעלות חמה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמת, בין אינו יהודי בין ישראל, ותכריכיו אסורין בהנאה, וכן נוי המת המחוברים בגופו כגון פאה נכרית שהן קשורין או קלועין בתוך שערותיו אסורין בהנאה, וכן אם היה לו שן תותבת יקבר עמה, אבל נוי שאינו מחובר לגופו מותר, וכן נוי שאינו כעין גופו כגון התכשיטין והבגדים מותרין בכל ענין (עיין פתחי תשובה סימן שמ\"ט).\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאם יש מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה, ואם יש בעיר ממונים להתעסק במת, אלו שאינן צריכין להתעסק בו מותרין במלאכה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכפר קטן אם יש שם מת, אין שואלין בשלום זה לזה, ומכל שכן שאין שואלים בשלום בבית הקברות כשיש שם מת אפילו בעיר גדולה, אבל כשאין שם מת שואלין ברחוק ארבע אמות מן הקברים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור להלין את המת שנאמר לא תלין וגו' כי קבור תקברנו ביום ההוא. ואם מלינו משום כבודו, להביא לו ארון ותכריכין, או שיבאו קרוביו או ספדנים מותר, דלא אסרה תורה אלא דומיא דתלוי שהוא דרך בזיון, אבל לא כשהוא לכבודו. וכן אם נמצא איזה מת ולא נודע בבירור מי הוא, מותר להלינו עד שיבאו עדים או אשתו להכירו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבכל המתים הממהר להוציאו למנוחתו הרי זה משובח, אבל באביו ואמו שחייב להספידם ולקונן עליהם הרבה, הממהר להוציאם הרי זה מגונה, אלא אם כן היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על המטה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש שני מתים, זה שמת תחלה מוציאין אותו תחלה ואחר כך את השני, ולאחר שקברו את הראשון אין עומדין עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים כדי שלא לעכב קבורת השני. אם רוצין להלין את הראשון מפני כבודו, אין מעכבין את השני בשביל זה אלא קוברין אותו מיד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ, מוציאין את התלמיד חכם תחלה אפילו אם עם הארץ מת תחלה. איש ואשה מוציאין את האשה תחלה, אפילו אם האיש מת תחלה, דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם, סמוך למיתה קבורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל המוריד דמעות על אדם כשר שמת הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו ויש בזה תיקון לעון קרי. והצלה לבניו הקטנים מן המיתה רחמנא ליצלן.\n\n\n\n\n",
+            "\nהרואה את המת ואינו מלוה אותו עובר משום לועג לרש, ובר נידוי הוא, ולפחות ילוהו ארבע אמות. ובמקום שאינו צריך ללוהו (כדלקמן סעיף ט'), מכל מקום צריך לעמוד בפניו ולא לפני המת הוא עומד אלא מפני העוסקים בו שהם עסוקים במצוה, וכן הדין בכל דבר מצוה שהאדם עוסק בו, צריכין לעמוד בפניו, וכן היו בעלי אומניות עומדין בפני מביאי בכורים.\n\n\n\n\n",
+            "\nבזמן הזה מסתמא כל איש ישראל למד מקרא ומשנה, ולכן כשמת מבטלין אפילו תלמוד תורה כדי ללות אותו, אך לאשה או תינוק נוהגין להקל שלא לבטל תלמוד תורה בשביל הלויה, ותינוקות של בית רבן לעולם אין מבטלין כלל, אפילו לבנין בית המקדש אין מבטלין אותם.\n\n\n\n\n",
+            "\nצריכין ליזהר מאד לבל יתראו הנשים עם האנשים כשהולכין לבית הקברות, ומכל שכן בחזרתם, כי יש חס ושלום סכנה בדבר.\n\n\n\n\n",
+            "\nנושאי המטה אין להם להנעיל ברגליהם סנדלים (שהם בלא עקב ויכולין ליפול בקל מעל הרגל) אבל במנעלים אין קפידא.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשמגיעים עם המת לערך שלשים אמה מן הקבר, יעמדו עמו כל ד' אמות, כדי שיעמדו ז' פעמים כנגד ז' מעמדות, שהם כנגד ז' הבלים שבקהלת, וז' מדורי גיהנם, וז' דינים החולפים על המת, וישהו מעט שם, שזהו קצת כפרה להמת. וביום שאין אומרים תחנון אין צריכין להעמיד, כי אז אין הדין קשה.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשבאים לבית הקברות, מי שלא ראה את הקברים שלשים יום, צריך לברך אשר יצר אתכם בדין וכו' ואחר כך אומרים אתה גבור וכו' עד להחיות מתים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאחר כך אומרים צדוק הדין, הצור תמים פעלו וכו', אחד מן האבלים מתחיל, ואם אין שם אבל, המופלא אשר שם מתחיל, ובימים שאין אומרים בהם תחנון אין אומרים צדוק הדין, לכן אין אומרים בערב שבת לאחר חצות היום וכן בערב יום טוב, אבל בערב ראש חדש וערב חנוכה וערב פורים אומרים גם לאחר חצות היום. ועל תלמיד חכם אומרים גם בל\"ג בעומר, ובימים שלאחר ראש חדש סיון עד שבועות, ובתשעה באב ובערב ראש השנה קודם חצות היום.\n\n\n\n\n",
+            "\nבלילה אין אומרים צדוק הדין ולא קדיש בבית הקברות.\n\n\n\n\n",
+            "\nעל תינוק פחות משלשים יום אין אומרים צדוק הדין.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nקבורה האמורה בתורה, הוא שיתן את המת בקרקע ממש, ובהרבה מקומות נוהגין להניח את המת בארון העשוי מנסרים וכך קוברין אותו, דאי אפשר שלא יהיו נקבים בארון זה וסגי בהכי. ויש מקומות שקוברין בלא ארון אלא מניחין אותו על הקרקע ממש בלא דף תחתיו אלא מן הצדדים נותנים שני דפים, ועל אלו נותנים עוד דף אחד, כדי שלא תפול העפר על גוף המת שזהו בזיון לו, ויש מקומות עוד שקוברין שאר מתים כך בלא ארון ורק לכהנים ובכורים שהם חשובים עושים ארון. כשעושין ארון יש ליזהר בשיורי הנסרים, שלא לעשות מהם איזה תשמיש, ויש להסיק בהם תחת הכלי שמחממים את המים לטהרה. טובי לבב שהאכילו עניים על שלחנם, יש לעשות להם ארון מן השלחן כמו שנאמר והלך לפניך צדקך.\n\n\n\n\n",
+            "\nמניחין את המת על גביו ופניו למעלה, ומי שיש לו עפר ארץ ישראל מפזרין קצת תחתיו וקצת עליו, על שם וכפר אדמתו עמו, והעיקר לתת על הברית קודש, וגם על פיו ועל עיניו ועל כפיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין קוברין את המתים זה אצל זה, אלא אם כן היה הדופן המפסיק ביניהם יכול לעמוד בפני עצמו, והוא לפחות שש אצבעות, ואם אפשר יש להחמיר שיהיה ששה טפחים בין זה לזה, אבל האיש או האשה נקברים עם בנם ובתם, או עם בן או בת בנם ובתם. זה הכלל כל קטן שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו, אבל בן גדול עם אביו או בת גדולה עם אמה אינם נקברים יחד, ואפילו בקטנים דוקא לקבור שניהם בבת אחת, אבל אם כבר נקבר אחד אסור לקבור אצלו את האחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nכבר מבואר בסימן קס\"ג סעיף ו' דתינוק שמת מלין אותו אצל קברו וקוראין לו שם, וכן לתינוקת גם כן צריכין לקרוא לה שם, וצריכין להזהיר את הקברנים על זה (השיב משה אורח חיים סימן י\"ג).\n\n\n\n\n",
+            "\nאין נותנין שני ארונות זה על זה, אלא אם יש ביניהן עפר ששה טפחים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין קוברין רשע אצל צדיק, שנאמר אל תאסוף עם חטאים נפשי, ואפילו רשע חמור אצל רשע קל אין קוברים, וכן אין קוברים צדיק וכל שכן בינוני וכשר אצל חסיד מופלג. שנים שהיו שונאים זה לזה אין לקברם יחד שגם במותם אין להם מנוחה יחד.\n\n\n\n\n",
+            "\nהמנהג להקפיד שלא ליקח מרא או חצינא מיד חברו כשקוברין את המת, אלא זה זורקו מידו וזה נוטלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר שהניחו את המת בקבר מהפכין את המטה שלש פעמים כי מטה בגימטריא דין, לרמז שיתהפך הדין לרחמים וההספד למחול, זכר לדבר הפכת מספדי למחול לי, וביום שאין אומרים תחנון אין עושין זאת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם יש יתום בבית הקברות, אזי לאחר הקבורה (אם הוא יום) מרחיקין לכל הפחות ארבע אמות מן הקברים, ואומרים את המזמור למנצח וגו' שמעו זאת וגו' (תהלים מ\"ט) וביום שאין אומרים בו תחנון אומרים מכתם לדוד וגו' (תהלים ט\"ז) והיתום אומר קדיש דהוא עתיד לאתאחדתא, והקהל אומרים עמו עד ויקרה. ויש מקומות נוהגין שגם הקדיש אומרים תחלה קודם הקבורה לאחר צידוק הדין, ויש מקומות שגם צידוק הדין אין אומרים עד לאחר הקבורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שכשהולכין מבית הקברות, תולשין עשבים ומשליכין אחר גום, ואומרים זכור כי עפר אנחנו. וגם הוא רמז לתחית המתים שיחיו מעפרם על דרך ויציצו מעיר כעשב הארץ, ויכולין לעשות כן גם בחול המועד ורוחצין ידיהם. ויש רמז שאין טומאה זאת נטהרת אלא בשלשה דברים אלו: מים, אפר פרה ואזוב. אין לרחוץ את הידים בנהר אלא מכלי, ואין ליטול את הכלי מיד מי שרחץ, אלא זה מעמידו וזה נוטלו. ואין לנגב את הידים. יש אומרים שיושבים שבע פעמים מפני שהרוחות מלוות אותו, וכל זמן שיושבין בורחין ממנו. ובקצת מקומות נוהגין לישב רק שלש פעמים לאחר שרחצו את הידים ואומרים בכל פעם ויהי נועם וגו', וגם כשנקבר המת ביום טוב יכולין לישב כך שלש פעמים כמו בחול, ונוהגין להקפיד אם יכנס אדם לבית קודם שירחץ ידיו וישב, ומנהג אבותינו תורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין מוליכין את המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, משום דהוי ליה בזיון לטלטלו ממקום למקום, אלא מחוץ לארץ לארץ ישראל, או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו, וכן אם הוא צוה להוליכו ממקום למקום מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסר לפתוח הקבר לאחר שנסתם הגולל, דהיינו שכבר נתנו עפר על כיסוי הארון, אבל כל זמן שלא נתנו עפר, מותר לפתחו משום איזה דבר. ואם מחמת איזה דבר צריכין לפנות את המת מקברו יעשו שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם חפרו קבר לא יניחוהו פתוח בלילה כי יש סכנה בדבר, ואם אין פנאי לקבור את המת עד למחר ימלאו את הקבר בעפר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לדרוך על גבי קברים משום דיש אומרים דאסור בהנאה, ומכל מקום אם צריך לאיזה קבר ואין לו דרך אלא אם כן ידרוך על גבי קברים מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא ילך בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת, וכן בכל החדר שהמת הוא שם, כשתפילין בראשו או ציצית בבגדו משום לועג לרש. ואם הם מכוסים מותר, וכן לא יתפלל שם ולא יאמר שם מזמורים אלא מה שהוא לכבוד המת.\n\n\n\n\n",
+            "\nבית הקברות אין נוהגין בו קלות ראש מפני כבודן של המתים, כגון לאכול ולשתות שם או לפנות שם, ואין מרעין שם בהמות, ולא ילקט ממנו עשבים, אבל אילנות הנטועין בבית הקברות ואינן על הקברים, מותר ללקט פירותיהן.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש מקומות נוהגין שאין מציבין מצבה עד לאחר שנים עשר חדש, משום דהמצבה נראה לחשיבותא, ובתוך שנים עשר חדש יש לו צער, ועוד טעם המצבה שלא ישכח מן הלב והמת אינו נשכח עד לאחר שנים עשר חדש, ויש מקומות שאין מדקדקין בזה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמת המוטל לקברו ביום טוב, ביום הראשון לא יתעסקו בו ישראל, אפילו אם אי אפשר על ידי אינו יהודי ואיכא חשש שמא יסריח עד למחר, מכל מקום לא יקברוהו ישראל ביום הראשון, אך אם אפשר לקברו על ידי אינו יהודי, דהיינו שהאינו יהודי יעשה את הקבר, ויחתכו את הדפין של עץ, או יעשו ארון במקום שנהגו, וגם יתפרו את התכריכין אם צריכין, מותר. אבל להלבישו ולחמם מים ולט��רו ולהוציאו ולשומו בקבר מותר על ידי ישראל, והכיסוי בעפר יעשו גם כן על ידי אינו יהודי, ואם אפשר יש ליזהר לטהרו בלא בגד, שלא יבאו לידי סחיטה.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש אומרים דאם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי כמו שכתבנו, אסור להשהותו עד למחר כדי שיתעסקו בו ישראל, ואפילו מת היום ויכולין להשהותו עד למחר שלא יסריח, מכל מקום יקברוהו היום על ידי אינו יהודי, אך ילד שמת אף על פי שחי יותר משלשים יום שידוע שאינו נפל, מכל מקום אם העת קר ואין בזיון להשהותו, דלא אשתהי, אין לקברו ביום טוב ראשון אלא משהינן ליה עד יום טוב שני, ויש אומרים דגם בגדול אי לא אשתהי משהינן ליה עד יום טוב שני, ובמקום שאין מנהג ידוע נראה דיש לנהוג כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nביום שני של יום טוב ואפילו של ראש השנה, אם אפשר לעשות בלי שיהוי על ידי אינו יהודי דברים הנזכרים לעיל, יעשו על ידי אינו יהודי, ושאר הדברים יעשו ישראלים כמו שכתבנו, ויכולין לטהרו גם על ידי בגדים וסדינים, רק שיזהרו שלא יעשו סחיטה בידים, ואם אי אפשר על ידי אינו יהודי, יתעסקו בו ישראל לכל מה שצריך כדרכם בחול, כי יום טוב שני לגבי מת כחול שוינהו רבנן, ומכל מקום אם יש במקום ההוא מי שהכין לו תכריכין, יקחו אותן המתוקנים שלא יצטרכו לתפור, והא דמותרין להתעסק בו, דוקא כשרוצין לקברו בו ביום, אבל אם אין רוצין לקברו בו ביום אין עושין בו שום דבר ואפילו בטלטול אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nהא דשוינהו רבנן יום טוב שני לגבי מת כחול, זה מפני כבודו של מת שלא יהא מוטל בבזיון, אבל לעשות שאר דבר אסור, ולכן אסור לקצוץ עם בעל החנות דמי הפשתן שלוקחין לתכריכין, אם לא כשאי אפשר בענין אחר כגון שלוקחין מאינו יהודי, והקברנים אסורין ליקח שכר קברנות ביום טוב, כי שכר שבת ושכר יום טוב אסור, ואם אינם רוצים לעשות בחנם יתנו להם שכרם והם עתידים ליתן את הדין, ואנשי החברה קדושה בעד הקרקע לא יקחו מעות רק משכונות בלי קציצת דמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אין בעירו קברות ישראל, אף על פי שיכולין לקבור שם זה המת, מכל מקום מותר להוליכו לעיר אחרת ביום טוב ראשון על ידי אינו יהודי, וביום טוב שני גם על ידי ישראל לקברו בקברות ישראל, אבל אם לא יקברוהו היום, אסור לישראל להוליכו ביום טוב לקברו לאחר יום טוב.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר ללות את המת ביום טוב ראשון בתוך התחום, וביום טוב שני אפילו חוץ לתחום, ומותרים גם כן לחזור לביתם בו ביום, אבל אסור לרכוב על גבי בהמה כדי ללות את המת ביום טוב אפילו ביום טוב שני ואפילו האבלים, אבל הקברנים אם אי אפשר להם לילך ברגליהם, מותרים לרכוב ביום טוב שני, ומכל מקום לא ירכבו בתוך העיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nמת בליל יום טוב שני דמתעסקין בו ישראל אם אין אינו יהודי, משכימין עשרה בני אדם וקוברים אותו בשעה שהשליח צבור אומר פיוטים, ואם הוא אדם חשוב שרבים צריכין ללותו, קוברין אותו לאחר יציאה מבית הכנסת קודם האכילה, דאיתא במדרש לא תאכלו על הדם, שאסור לאכול סעודה קבועה קודם שנקבר המת, ואם אי אפשר להכין כל צרכי הקבורה עד הזמן ההוא, קוברין אותו לאחר אכילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nילד שמת לאחר שלשים יום שידוע שאינו נפל, דינו כמו שאר מת, אך אם הוא זכר ומחמת איזה סיבה עדיין לא נמול, אף על גב דאשתהי אין קוברין אותו ביום טוב ראשון, משום דצריכין להסיר ערלתו, ואין לעשות זאת על ידי אינו יהודי, אלא משהינן ליה עד יום טוב שני דמותר להלינו לכבודו, וביום שני מסירין ערלתו וקוברין אותו.\n\n\n\n\n",
+            "\nתינוק שמת כשהוא ספק נפל, אם לא אשתהי אין קוברין אותו ביום טוב ראשון אפילו על ידי אינו יהודי, ומשהינן ליה עד יום טוב שני. וקוברין אותו על ידי אינו יהודי ולא על ידי ישראל, ואי אשתהי קוברין אותו ביום טוב ראשון על ידי אינו יהודי. ואם מת ביום טוב שני קוברין אותו בו ביום על ידי אינו יהודי ולא על ידי ישראל. אם הוא זכר ועדיין לא נמול אפילו אשתהי אין קוברין אותו אפילו ביום טוב שני אפילו על ידי אינו יהודי אלא משהינן ליה עד לאחר יום טוב, ומסירין ערלתו וקוברין אותו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשבת וביום הכפורים לא יתעסקו במת כלל אפילו על ידי אינו יהודי.\n\n\n\n\n",
+            "\nבחול המועד אין להוציא את המת לבית הקברות עד שהקבר מתוקן, שלא יצטרכו להעמיד את המטה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהמאבד עצמו לדעת, הוא רשע שאין למעלה ממנו, שנאמר ואך את דמכם לנפשותיהם אדרוש, ובשביל יחיד נברא העולם, וכל המאבד נפש אחת מישראל מאבד עולם מלא ולכן אין מתעסקין עמו לכל דבר, לא קורעין ולא מתאבלין עליו ואין מספידין אותו, אבל קוברין אותו ומטהרין אותו ומלבישין אותו תכריכין. כללו של דבר כל שהוא משום כבוד החיים עושין לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמסתמא לא מחזיקינן אינשי ברשיעי, ולכן אם נמצא אחד חנוק או תלוי וכדומה, כל שאפשר לתלות שמא אחר עשה לו זאת לא תלינן ביה.\n\n\n\n\n",
+            "\nקטן המאבד את עצמו חשוב שלא לדעת, וכן גדול אם נראה שעשה הדבר מחמת רוח רעה או שגעון וכדומה הוי שלא לדעת, וכן אם עשה את הדבר מחמת אונס שהיה מתירא מעינויים קשים, כמו שאול שהיה מתירא שמא יעשו בו הפלשתים כרצונם, הרי הוא כשאר מת ואין מונעין ממנו שום דבר.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל הפורשים מדרכי הצבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צוארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשיית המצווה, אלא הרי הם כבני חורים לעצמם, וכן המומרים והמוסרים והאפיקורסים, כל אלו אין אוננים ואין מתאבלין עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים על שאבדו שונאו של מקום, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא, ואומר באבוד רשעים רנה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נהרג בין בדינא דמלכותא בין בענין אחר, אפילו היה מומר מתאבלין עליו, דכיון שנהרג בידי אדם ולא מת כדרך כל הארץ הוי ליה כפרה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהיה רגיל לעשות עבירה אפילו רק לתיאבון ומת, אם לא התודה קודם מותו אין מתאבלין עליו, אבל אם התודה מתאבלין עליו אפילו היה גנב או גזלן.\n\n\n\n\n",
+            "\nקטן בן שנה או שנתים שהמיר עם אביו או עם אמו ומת, אין מתאבלין עליו.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהכהן מוזהר שלא ליטמא למת, ואפילו נפל שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידין חשוב מת, (אך אם הפילה תוך ארבעים יום, לא חשוב אלא כמיא בעלמא) ולאו דוקא למת שלם, אלא אפילו לדברים שנפרשים ממנו כמו דם וכדומה, וכן אסור ליטמא לאבר שנחתך מן החי אם יש עליו בשר כל כך שאם היה מחובר היה ראוי להעלות ארוכה, ואפילו לאבר של עצמו אסור לו ליטמא ואסור לכהן ליכנס לבית שיש שם גוסס, ואף על פי שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבר ואינו מטמא, מכל מקום עובר הכהן על לא יחלל, שהוא מוזהר שישמור כהונתו שלא יתחלל, ושמא ימות זה תיכף.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לכהן ליכנס תחת אהל שיש שם מת תחתיו, אפילו הוא אהל גדול הרבה ואפילו יש שני חדרים אשר בחדר אחד יש מת, ויש במחיצה המפסקת נקב שיש בו טפח על טפח אסור ליכנס גם לחדר השני, כי נקב טפח על טפח מביא את הטומאה, וכן אם אצל הח��ר השני יש עוד חדר שלישי וביניהם גם כן נקב טפח על טפח, הולכת הטומאה גם להחדר השלישי וכן לעולם ונקב העשוי לאורה אפילו אין בו אלא כפונדיון מביא את הטומאה.\n\n\n\n\n",
+            "\nולכן במדינתנו שגגות הבתים בולטין לחוץ ברוחב טפח, וקיימא לן דרוחב טפח מביא את הטומאה, ואם כן זה הקצה מן הגג הוי אהל להביא את הטומאה, לפי זה שני בתים סמוכין זה לזה, אם יש מת באחד מהן, הולכת הטומאה דרך פתח או חלון תחת הקצוות מן הגגין שבולטין לחוץ, ונכנסת גם לתוך הבית השני דרך חלון או פתח פתוח, ואסור לכהן ליכנס גם לתוך הבית השני, וכן אפילו כמה בתים הסמוכים זה אצל זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nואפילו הגגין אינן שוים אלא זה למעלה מזה, ואפלו הגג שהטומאה שם בבית הוא גבוה הרבה מן הגג השני או בהיפוך, הלכה למשה מסיני הוא דאמרינן חבוט רמי, פירוש שאנו רואים כאלו העליון נחבט ונשפל עד למטה, ומאחר שאם היה נשפל עד התחתון היה נוגע בו, על כן הולכת הטומאה מזה לזה, אבל אם יש הפסק ביניהם אפילו כל שהוא, שוב אינה הולכת הטומאה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן כשיש קורה מונחת על המבוי כמו שעושין לעירוב והיא רחבה טפח והגגין מאהילין עליה טפח מכאן וטפח מכאן /במקור מופיע ציור/ אם כן באה הטומאה מן תחת הגג אל תחת הקורה, והיא מביאה את הטומאה אל תחת גג הבית שמצד השני, ומתפשטת בכל מקום שיש אהל טפח עד המקום שיש הפסק, וכן כשיש בין שני בתים כיפה בנויה כדרך שעושין לשער החצר /במקור מופיע ציור/ הדין כן הוא. ואף על פי שאין על הכיפה גג בולט, מכל מקום הרי באה הטומאה מתחת גג הבית לתחת הכיפה ואולם לפעמים בונין את הכיפה שיש לה כמו רגלים מן הקרקע ולמעלה, ואם כן יש סתימה אצל כותלי הבתים. אם אין עליה גג בולט, והסתימה שמן הצד נמשך יותר מן הגג שלמעלה, /במקור מופיע ציור/ בזה הענין אין מקום לטומאה שתבא, כיון שיש קצת הפסק בלי אהל. ולפעמים יש בין בית לבית כותל סתומה בלי פתח, אלא שיש עליה גג בולט, והטומאה באה מגג לגג, ויש תקנה לעת הצורך להסיר את הרעפים במקום אחד שיהיה קצת הפסק בלי אהל טפח, וצריכין להשגיח אם אין מהחומה עצמה בולט טפח, כדרך שעושין לפעמים בליטה לחומה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהלכה למשה מסיני היא, שהפתח אשר עתידים להוציא דרך שם את המת מן האהל אשר הוא שם שעל ידי הוצאה זאת תטהר האהל אף על פי שהפתח הזה הוא סתום, מכל מקום נדון כאלו היה פתוח, ולכן אסור לכהן שיעמוד שם תחת המשקוף, אף על פי שהדלת נעולה מבפנים. וכן אם יש שם גג בולט טפח נגד הפתח מביא את הטומאה לכל מקום שאשפר, כאלו היה הפתח פתוח, אך אם נפתח מצד אחר פתח או חלון שהוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים אז לא נחשב הפתח הסתום כאלו היה פתוח ומותר לכהן לעמוד שם אם אין הטומאה יכולה להגיע אליו דרך הפתח, או החלון הפתוח.\n\n\n\n\n",
+            "\nכהן שהוא בבית או בחדר שהדלתות והחלונות סגורין באופן שאין בפתח פתוח טפח, ובחלון אין נקב כפונדיון, ושמע שיש בשכונתו מת באופן שאם יפתח פתח או חלון תהא מקום לטומאה שתבא עליו, אסור לפתוח, אלא ישאר שם כמו שהוא עד שיוציאו את המת, כי כל זמן שאין פתוח טפח, אין הטומאה נכנסת וכשיפתח תכנס.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לכהן לקרב בתוך ארבע אמות של מת או של קבר, ודוקא כשהמת מונח במקום קביעותו, אבל כשהוא במטה שמוציאין אותו, ובעת אמירת צדוק הדין אף כשמעמידין אותו, אין שם קביעתו, ואין צריך להרחיק כי אם ארבעה טפחים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכהן שהוא ישן באהל שיש בו מת שהטומאה נכנסת בו, ואי אפשר לסגור בעדו למנו�� את הטומאה צריכין להקיצו ולהפרישו שילך משם, ואם הוא שוכב ערום אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם שיצא בכדי שילביש את עצמו תחלה, דגדול כבוד הבריות, ומכל מקום לאחר שנודע לו מן הטומאה, אסור לשהות שמה עד שילביש את עצמו אלא צריך לצאת מיד.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש אומרים דגם מת אינו יהודי מטמא באוהל ויש ליזהר כדבריהם שלא לילך על קבר אינו יהודי, ומכל שכן כשיש לחוש שמא גם מומר נקבר שם שהמומר דינו כישראל, וגם הולד שילדה מומרת מאינו יהודי דינו כמו ישראל.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר הכהן ליטמא לקרובים, ומצוה לו ליטמא להם, ואלו הם הקרובים: אשתו הראויה לו (שאינה פסולה לו), אביו ואמו, בנו ובתו, ואחיו ואחותו מאביו שהיו בני קיימא, אבל לספק נפלים אינו מטמא, ואינו מטמא לאחותו שנתקדשה לאיש. יש אומרים הא דמותר ומצוה ליטמא לקרובים, דוקא לצורך קבורה או להביא לו ארון ותכריכין וכדומה, ולכן בשבת שאי אפשר לקברו בו ביום אסור לטמאות לו אפילו כדי לשמרו ונכון להחמיר כן, מיהו לצרכי קבורה ודאי מצוה ליטמא להם, ואפילו יש חברה קדישא המתעסקים והוא אינו מתעסק כלל מותר לו להיות שם בבית, שמא יצטרכו איזה דבר, ואינו מיטמא לקרובים אלא עד שיסתום הגולל ולא אחר כך.\n\n\n\n\n",
+            "\nכהן שפירשו אבותיו מדרכי הצבור אינו מיטמא להם, ולא למי שהאביד עצמו לדעת, וכן כל מי שאין מתאבלין עליו אין הכהן מיטמא לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאין הכהן מיטמא לקרוב אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, ולכן יש אומרים דאינו מיטמא להרוג דמקרי חסר ונכון להחמיר.\n\n\n\n\n",
+            "\nיש כהנים הדיוטים נוהגים ללכת על קברי צדיקים, באמרם שקברי הצדיקים אינם מטמאים, וטעות הוא בידיהם וצריכין למחות להם (עיין בספר פאת השלחן).\n\n\n\n\n",
+            "\nכשם שהכהן מוזהר שלא ליטמא, כך מוזהרים הגדולים על הקטנים שנאמר אמור אל הכהנים ואמרת, ומדכתיב שתי אמירות דרשו רבותינו זכרונם לברכה להזהיר גדולים על הקטנים, ודוקא לטמאותן בידים דהיינו להכניסם לאוהל המת, אבל אם הקטן מיטמא מעצמו אין צריכין להפרישו, אך אם הגיע לחנוך יש להפרישו, ואשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באוהל המת.\n\n\n\n\n",
+            "\nהכהנים אינם יכולים לכוף קרובי המת, שימהרו להוציא את המת ממקומו כדי שיכנסו לבתיהם, אם לא כשהכהן הוא חולה שאינו יכול לצאת מביתו, כופין את הקרובים להוציא את המת, כדי שלא יבא החולה לידי איסור דאורייתא, ואם המת הוא נפל כופין אותן בכל ענין ואפילו בשבת להוציאו על ידי אינו יהודי.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nעל שבעה קרובים חייבים להתאבל, אביו ואמו, בנו ובתו, אחיו ואחותו בין מן האב בין מן האם, ואפילו היתה אחותו נשואה לאיש, האיש על אשתו והאשה על בעלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שגם שאר קרובים מראין קצת אבלות בעצמן שבוע הראשונה עד אחר השבת, שאין רוחצין בחמין ואין משנין קצת בגדיהם כמו בשאר שבת, ואין כל הקרובים שוין בזה, אם היו שני בשני, או בן בנו או בן בתו לובש כל בגדי שבת חוץ מבגד העליון, ועל חמיו וחמותו או אבי אביו ואבי אמו, וכן האשה על חמיה וחמותה ואבי אביה או אבי אמה, אינן לובשין רק כתונת לבנה והאשה גם צעיף לבן, וכן המנהג שלא לילך לבית המרחץ ולא לחוף את הראש, גם אין לאכול חוץ לביתו לא בסעודת מצוה ולא בסעודת מריעים, ולאחר שבת מותר בכל דבר.\n\n\n\n\n",
+            "\nתינוק שאינו ידוע אם כלו חדשיו אם לא, אם מת בתוך שלשים יום ואפילו ביום שלשים, אפילו גדלו שערו וצפרניו אין קורעין עליו ואין מתאבלין עליו משום דהוי ספק נפל, ואם מת לאחר שלשים יום ואפילו ביום שלשים ואחד קודם השעה שנולד בו קורעין עליו ואוננין עליו ומתאבלין עליו אלא אם כן נודע בבירור שהוא רק בן שמונה חדשים, (דלאו בר קיימא הוא) ואם ידוע בבירור שהוא בן תשעה חדשים כגון שבעל ופירש ונולד חי לתשעה חדשים גמורים, אפילו מת ביום שנולד בו קורעין עליו ואוננין עליו ומתאבלין עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nתאומים שמת אחד מהם תוך שלשים ואפילו ביום השלשים, והשני חי לאחר שלשים, לא אמרינן מדזה חי לאחר שלשים גם הראשון היה בן קיימא, אלא אין מתאבלין עליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nגר או גיורת שנתגיירו עם בניהם אין מתאבלין זה על זה, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וקורבה שהיתה בגיותם אינה קורבה.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמשנקבר המת ונגמר סתימת הקבר בעפר, מיד מתחיל האבילות, וחולץ המנעלים שם בבית הקברות, ואם צריך לילך לביתו בין שכונת אינם יהודים יכול להנעילם, אלא שיתן בהם קצת עפר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם הבית הקברות הוא סמוך לעיר, והאבל לא הלך שמה אלא חזר לביתו, אינו צריך לנהוג אבלות אלא משעה שאומרים לו שנסתם הקבר, ומכל מקום אם הוא סמוך ללילה ורוצה שיעלה לו יום זה, אזי משעה שהוא משער שנסתם הקבר יכול לנהוג אבלות (עיין לשון הריטב\"א במסכת מועד קטן דף כ\"ב שכתב אלא ממתין עד כדי שיעור וכו'). ואם יאמרו לו אחר כך שנסתם הקבר קודם הלילה, עולה לו זה היום, ואם הוא ערב הרגל מבטל הרגל את האבלות של שבעה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמקומות ששולחים את המת לקברו בעיר אחרת, ואינם יודעים מתי יקברוהו, אזי האבלים הנשארים בעירם, מיד כשחזרו מן הלויה מתחילים להתאבל, ומונים מאז שבעה וגם שלשים, וההולכים עם המת עד מקום קבורתו מונים משיקבר, ויש אומרים דאם גדול הבית הולך עם המת אזי גם הנשארים אינן מונים אלא משיקבר, ומשערין לפי אומד הדעת מתי נקבר ומתחילין להתאבל, (והימים שבינתים דינם כדלעיל סימן קצ\"ו סעיף ה' וסעיף ו'). ודוקא לחומרא אזלינן בתר גדול הבית, דגם הנשארים אינם מונים אלא משיקבר, אבל אם גדול הבית נשאר בביתו ההולכים עם המת אינם נגררים אחריו אלא מונים משנקבר.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שטבע במים או שהרגוהו עובדי כוכבים ואינו נמצא לקברו, כל זמן שלא נתייאשו מלבקשו אינו חל לא אנינות ולא אבילות, ומותרין אפילו בתשמיש, ומשעה שנתייאשו מלבקשו עו דמתחילין להתאבל, ואם לאחר ימי האבל נמצא והובא לקבורה, אינן צריכין לנהוג אבלות עוד, אלא שאם הוא אביו או אמו צריך לקרוע, ומי שנטבע במים ויש לו אשה והוא בענין שאין מתירין אותה להנשא, אין נוהגין עליו אבילות, ואין אומרים אחריו קדיש, ומכל מקום ישתדלו לעשות נחת רוח להנשמה להתפלל לפרקים לפני התיבה ולקרות ההפטרה ולברך בזימון וליתן צדקה וללמוד או לשכור מי שילמוד עבורו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שמת לו קרוב והוא איננו שם, ונודע לו במקום אשר הוא שם, מונה לעצמו משעה שנודע לו, ואפילו בא אחר כך למקום המת אל שאר האבלים שהתחילו מקודם להתאבל, לא יקצר אבלתו בשביל זה. וכן אפילו אם לא נודע לו עד שבא אל האבלים, אלא שהאבלים אינם במקום שמת המת ולא במקום קבורה, גם כן מונה לעצמו משעה שנודע לו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל אם לא נודע לו עד שבא אל האבלים, שהם במקום המת או במקום הקבורה, אזי אם היה בשעת קבורה במקום קרוב, דהיינו לא יותר ממהלך עשר פרסאות שהוא מהלך יום אחד, הרי זה כאלו היה כאן בשעת קבורה ומונה עמהם, ואפילו בא ביום שביעי קודם יציאת בית הכנסת, כיון שעדיין נוהגין קצת אבלות מונה עמהם שבעה ושלשים, ודוקא כשגדול הבית אצלם שכולם נגררין אחריו, אבל אם לא היה שם גדול הבית מונה לעצמו, וכן אם בא ממקום רחוק אף על פי שיש שם גדול הבית, מכל מקום מונה לעצמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nזה שהוא מונה עם הנמצאים אפילו הוא חוזר לביתו מכל מקום מונה עמהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי הוא נקרא גדול הבית, זה אשר על פי האומד, אם היו עוסקין בעזבון המת היו הדברים נחתכין על פיו, והיו כולם הולכין אחר עצתו, אפילו הוא קטן בשנים, נקרא גדול הבית, ואפילו אינו יורש, כגון שהאלמנה בכאן והיא מנהגת את הבית, והיא נקראת גדול הבית, מי שהוא דר אצל חמיו ומתה אשתו, חמיו הוא הגדול.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי ששמע שמת לו מת וכבר התפללו הצבור ערבית ועדיין הוא יום אם הוא עדיין לא התפלל ערבית, אינו נגרר אחר הצבור ואותו היום עולה לו, אבל אם התפלל ערבית שוב אינו עולה לו אותו היום, ומונה שבעה ושלשים מיום המחרת, ודוקא לחומרא אמרינן הכי ולא לקולא, שאם שמע ביום שלשים לאחר שהתפלל ערבית לא אמרינן שכבר הוא לילה והוי ליה שמועה רחוקה (שיתבאר בסימן ר\"ו) להקל עליו, אלא חשבינן ליה ליום והוי ליה שמועה קרובה, ויום זה עולה לו בממה נפשך, ולענין תפילין בשאר הימים אם שמע לאחר שהתפלל ערבית ועדיין הוא יום, יניחם למחר בלא ברכה ויכסה אותם, ואם היה כן ביום שלשים מניח למחר תפילין ומברך עליהם בממה נפשך, ואשה ששמעה שמת לה מת וכבר התפללו הצבור ערבית אלא שעדיין הוא יום, אם אין דרכה להתפלל ערבית נגררת אחר הצבור לחומרא, ואותו היום אינו עולה לה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבשעת הדבר רחמנא ליצלן נוהגין שאין מתאבלין משום ביעתותא, ואם עבר הזעם בתוך שלשים צריך להתאבל אז, אבל אם לא עבר עד לאחר שלשים, או שהפסיק הרגל בינתים אינו צריך להתאבל אחר כך (עיין חתם סופר סימן שמ\"ב).\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהאבל ביום הראשון אסור לו לאכול סעודה הראשונה משלו, ומצוה על שכניו שישלחו לו לסעודה הראשונה, ונקראת סעודת הבראה, ותחילת הסעודה תהא בביצים או עדשים שהם עגולים ואין להם פה כמו האבל שאין לו פה. ואחר זה מותר לאכול כל מאכל ואפילו בשר. מותר לשתות קצת יין בתוך הסעודה כדי לשרות המאכל במעיו אבל לא לרוות. יש אומרים דכל היום הראשון אסור לו לאכול משלו אפילו אוכל כמה פעמים ביום.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אינו רוצה לאכול ביום עד הלילה, כיון שעבר היום הותר לו לאכול משלו, ולכן מי שהוא דר יחידי בכפר, ואין מי שישלח לו סעודת הבראה, נכון שיתענה עד הלילה, ומכל מקום אם אינו יכול להתענות אינו מחויב לצער את עצמו, ומותר לו לאכול משלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה נשואה שאירעה אבל, אסור לה לאכול סעודה הראשונה משל בעלה, דכיון שהוא מחויב לזונה, שלה היא, וכן מי שיש לו שכיר אם אוכל בשכרו ואירעו אבל, לא יאכל סעודה הראשונה משל בעל הבית שלו, אבל מי שהוא זן יתום או בנו ובתו בלא תנאי ואירעם אבל, יכולים לאכול משלו שאין זאת משלהם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה אין לאנשים להברות אותה, אלא נשים מברות אותה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נקבר המת בלילה, אם רוצה לאכול בלילה אסור לו לאכול משלו, אלא מברין אותו, ואם אינו רוצה לאכול בלילה אסור לאכול ביום סעודה הראשונה משלו, דהיום הולך אחר הלילה והוה ליה יום ראשון.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם נקבר המת בערב שבת מתשע שעות ולמעלה, שאז אסור לקבוע סעודה אין מברין אותו מפני כבוד שבת, ולא יאכל כלום עד הלילה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמברין על שמועה קרובה ואין מברין על שמועה רחוקה. שמע שמועה קרובה בשבת אין מברין אותו ואוכל משלו, וגם ביום ראשון שלאחריו אין מברין אותו מפני שכבר נדחה יום השמועה.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכן מי שמת לו מת ונקבר ביום טוב אין מברין אותו, וגם לאחר יום טוב אין מברין אותו כיון שכבר נדחה, אבל אם נקבר בחול המועד מברין אותו, אלא שאוכל יושב על הספסל אצל השלחן כדרכו כי אין אבילות בחול המועד.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיו נוהגין להתענות ביום מיתת תלמיד חכם.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב שהוא חייב להתאבל עליו, אם באה לו בתוך שלשים ואפילו ביום שלשים עצמו הרי זה שמועה קרובה וקורע. וחייב לנהוג שבעה ימי אבלות מיום שהגיעה לו השמועה, וגם אבלות שנוהג בשלשים מונה מיום השמועה ויום השמועה דינו כיום הקבורה לכל דבר, ואותן השלשים יום שנקראה בהן שמועה קרובה מונה מיום הקבורה ולא מיום המיתה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבאה לו השמועה לאחר שלשים יום זוהי שמועה רחוקה, ואינו צריך לנהוג אבילות רק שעה אחת, לא שנא שמע ביום ולא שנא שמע בלילה ונהג שעה אחת דיו, ואפילו על אביו ואמו אך דברים שנוהגין על אביו ועל אמו כל שנים עשר חדש נוהג גם בשמועה רחוקה, ומונה שנים עשר חדש מיום המיתה, ואם באה לו השמועה מאביו ואמו לאחר שנים עשר חדש אינו נוהג אבלות אלא שעה אחת גם בדברים שנוהגין כל שנים עשר חדש.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשומע שמועה רחוקה אינו צריך לנהוג כל דין אבלות, אלא דיו בחליצת מנעל לבד ומותר במלאכה, ברחיצה, בסיכה, בתשמיש המטה ותלמוד תורה. ואם אין מנעלים ברגליו בשעת שמועה, צריך לעשות מעשה אחרת שיהא ניכר שהוא עושה משום אבילות, כגון שישב על הקרקע שעה אחת.\n\n\n\n\n",
+            "\nבאה לו שמועה קרובה בשבת, יום השבת עולה לו ליום אחד, ולמוצאי שבת קורע ומונה לו עוד ששה ימים.\n\n\n\n\n",
+            "\nבאה לו שמועה קרובה בשבת או ברגל, ולמוצאי שבת או למוצאי הרגל נעשה רחוקה, אסור ביום השבת או בימי הרגל בדברים שבצינעא, ולמוצאי שבת והרגל נוהג שעה אחת אבילות כמו בשמועה רחוקה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבאה לו שמועה קרובה בשבת והוא ערב יום טוב, כיון שדברים שבצינעא נוהג בו מבטל הרגל את השבעה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהשומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אבילות, ואפילו בדברים שבצינעא מותר. ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחת ודיו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי ששמע לאחר הרגל שמת לו מת קודם הרגל, אף על גב דלאותן שנהגו אבילות קודם הרגל בא הרגל והפסיק, מכל מקום לדידיה כיון שלא נהג כלל קודם הרגל, כל ששמע אפילו ביום שלשים מיום הקבורה, הוי אצלו שמועה קרובה וצריך לנהוג שבעה ושלשים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שמת לו מת ולא נודע לו אין להגיד לו, ועל המגיד נאמר מוציא דבה הוא כסיל, ומותרין להזמינו לסעודת אירוסין ונשואין ולכל שמחה, כי כל זמן שאינו יודע הרי הוא כשאר כל אדם, וכן בעל שהוא יודע שמת איזה קרוב לאשתו, מותר לו לשמש עמה כיון שאינה יודעת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל מי שאחר שואל אותו על קרובו (שמת) אם הוא חי, אין לו לשקר ולומר חי, שנאמר מדבר שקר תרחק, אלא יאמר בלשון דמישתמע בתרי אנפין, וישער בעצמו שמת.\n\n\n\n\n",
+            "\nלבנים זכרים נוהגין להודיע כשמת האב או האם, כדי שיאמרו קדיש.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמצוה גדולה לנחם אבלים, ומצינו בהקודש ברוך הוא שניחם אבלים, דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו והוא גמילת חסד עם החיים ועם המתים. אין המנחמים רשאים לפתוח פיהם עד שיפתח האבל תחלה, כדמצינו באיוב שנאמר ואין דובר אליו דבר, וכתיב אחרי כן פתח איוב את פיהו, והדר ויען אליפז התימני. כשרואים המנחמים שהאבל פוטר אותם, אינן רשאים לישב אצלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל או חולה אינן צריכין לעמוד אפילו מפני נשיא. דרך ארץ הוא, שאם אחד רוצה לכבד את חבירו ולקום מפניו, אומר לו חבירו שב, אבל לאבל או לחולה לא יאמר כן, משום דמשמע שב באבלות שלך, שב בחולי שלך.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי הרעים וכיוצא בדברים אלו, שלא יפתח פה לשטן.\n\n\n\n\n",
+            "\nלא יאמר אדם לאבל מה לך לעשות, אי אפשר לשנות מה שעשה הקדוש ברוך הוא כי זה כעין גידוף, דמשמע הא אם היה אפשר לשנות היה משנה, אלא צריך האדם לקבל עליו גזירת השם יתברך שמו באהבה.\n\n\n\n\n",
+            "\nהאבלים יש להם להתאבל במקום שיצאה נשמתו של המת, כי באותו מקום נפש המת מתאבלת ושם צריכין ליתן לה תנחומין, ומצוה להתפלל שם בעשרה שחרית וערבית (ועיין לעיל סימן כ' סעיף ו' שאין אומרים בבית האבל אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכו') ואפילו אין שם אבל, כי יש בזה נחת רוח להנשמה, ואם יש אבל מצטרף למנין, ויביאו לשם ספר תורה מקודם ויכינו לו מקום כראוי על זמן שיתפללו שם, אם יש בשני בתים מתים, באחד יש שם אבל ובאחד אין שם אבל, ואין בעיר ההיא כדי לחלק שיתפללו כאן וכאן בעשרה, יתפללו בבית שאין שם אבל. נוהגין לומר בבית הנפטר לאחר תפלת שחרית ומנחה, את המזמור (תהלים מ\"ט) למנצח וגו' שמעו זאת כל העמים וגו' ומה טוב ללמוד שם משניות לתיקון הנשמה (משנה אותיות נשמה).\n\n\n\n\n",
+            "\nאין אומרים הלל בבית הנפטר אם יש שם אבל תוך שבעה (משום דהוי כמו לועג לרש, שאומרים בו לא המתים יהללו יה), אם יש שם חדר אחר ילך האבל לחדר אחר, והצבור יאמרו הלל, ואם אין חדר אחר אזי בראש חדש אין צריכין לומר אחר כך הלל בביתם, אבל בחנוכה צריכין לומר הלל בביתם. ואם מתפללין בבית הנפטר ואין שם אבל, או בבית האבל שאינו בבית הנפטר, אומרים גם בראש חדש הלל אלא שהאבל לא יאמר (משום שנאמר זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו), אם יום השביעי הוא בחנוכה, אזי לאחר שהלכו המנחמים שפסקה האבילות, יאמר גם האבל הלל מפני שהוא חיוב, ויש אומרים דבחנוכה אומרים הלל גם בבית האבל בצבור, ראש חודש שחל בשבת אומרים הלל בצבור גם בבית האבל, דאין אבילות בשבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nברכת אבלים שבברכת המזון לא נהיגי עכשיו, כי סומכין על הפוסקים דסבירא להו דלא נתקנה אלא כשמברכין בעשרה (עיין באר הגולה סימן שע\"ט).\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאלו דברים שהאבל אסור בהם כל שבעה: במלאכה, ברחיצה, בסיכה, בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה, ואסור בשאילת שלום, ואסור בגיהוץ ובתספורת ובכל מיני שמחה, ואסור להניח תפילין ביום הראשון.\n\n\n\n\n",
+            "\nבמלאכה כיצד, כל שלשה ימים הראשונים אסור במלאכה, אפילו הוא עני המתפרנס מן הצדקה. מיום הרביעי ואילך אם הוא עני ואין לו מה יאכל עושה בצינעא בתוך ביתו, וכן האשה עושה מלאכתה בתוך ביתה בצינעה כדי פרנסתה, אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך, כי עליהם מוטל להשגיח על העני ומכל שכן בימי אבלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו לעשות מלאכתו על ידי אחרים ואפילו על ידי אינו יהודי אסור, ואם המלאכה דבר נחוץ מאוד ויכול לבא לידי הפסד יעשה שאלת חכם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשם שאסור במלאכה כך אסור לישא וליתן בסחורה, ואם יש לו סחורה שאם לא ימכרנה עכשיו, יהיה לו הפסד מן הקרן יעשה גם כן שאלת חכם, ואם באו שיירות או ספינות שמוכרים עתה בזול ואחר כך לא ימצא, וכן אם הוא ביריד ושמע שמועה קרובה יכול למכור ולקנות על ידי אחרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר להלוות בריבית על ידי אחרים לאינו יהודי שרגיל ללות ממנו, והוא הדין למכור סחורה לרגילים אצלו, שלא ירגילו את עצמם אצל אחרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לו לשלוח לגבות חובות שיש בהם חשש שמא יתקלקלו.\n\n\n\n\n",
+            "\nכתיבה המותרת בחול המועד מותרת גם לאבל אם אי אפשר לו על ידי אחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל ששדהו ביד אחרים באריסות (דהיינו לשליש או לרביע) או בחכירות (שנותן המקבל לבעל השדה סכום קצוב מפירות השדה) או בקבלנות (שנותן לו מעות בשכירות) הרי אלו עובדין כדרכן בימי האבל של בעל השדה, דכיון שהעבודה היא לתועלת שלהם אין להם להפסיד בשביל אבלו, אבל אם יש לאבל שכיר יום לעשות בשדהו אסור אפילו אם השדה בעיר אחרת, כיון שעבודה זאת לתועלת האבל והיא בפרהסיא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם האבל הוא אריס בשדה של אחר, אסור לו לעבוד בו בעצמו אבל על ידי אחרים מותר, משום דאין זאת נקראת מלאכת האבל אלא מלאכת בעל השדה. ואם יש שאר דבר של אחרים ביד האבל לעשותו, לא יעשה אפילו על ידי אחרים, אך כשהוא דבר האבד יעשה על ידי אחרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nבהמות של האבל המושכרים לאחר, מותר השוכר לעשות בהם מלאכה כיון ששכרם קודם שנעשה אבל, ושכירות קניא, והויין של השוכר, ולאחר כלות ימי השכירות אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לאבל לקבל מלאכה לעשותה אחר ימי אבלו, ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד כדרך שהוא עושה בשאר פעמים.\n\n\n\n\n",
+            "\nהיה להאבל איזה מלאכה ביד אחר, כיון שהוא בקבלנות וקבל את המלאכה קודם שנעשה אבל, וגם הוא בצינעא בביתו של הבעל מלאכה, לכן מותר לו לעשותה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמלאכת בנין של האבל, אפילו על ידי אינו יהודי ובקבלנות ובמקום רחוק שאין ישראלים דרים שם אסור, ובמלאכת שדהו ביד אחרים בקבלנות, דהיינו שהוא נותן להפועל שכר קצוב בעד כל עבודת השדה חרישה, זריעה, קצירה, וכדומה, יש מתירין ויש אוסרין.\n\n\n\n\n",
+            "\nמלאכת הבית אין בהם משום מלאכה לאבל, ומותר לאשה בימי אבלה לאפות ולבשל ולעשות כל צרכי הבית מה שצריך לה, אבל מה שאינו צריך לה אסור. וכן משרתת שאירע לה אבל אף על פי שהיא משרתת בשכר מותר לה לעשות כל צרכי הבית, אבל לא תעשה מה שאינו צרכי הבית אלא להרויח, וכל שכן שלא תצא מן הבית כמו שאר אבל.\n\n\n\n\n",
+            "\nשני שותפין חנונים שאירע אבל לאחר מהם, נועלים חנותם שלא יעשה השותף בפרהסיא, אבל יכול לעשות בצינעא בתוך ביתו אפילו בעסק השותפות, ואם האבל הוא אדם חשוב והשותפות נקרא על שמו, שיש להאבל חלק בו, אסור לשני לעשות אפילו בתוך ביתו. ובמקום שיש הפסד גדול אם גם השותף של האבל לא יפתח החנות, יעשו שאלת חכם אם להתיר לאחר שלשת ימים.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור לרחוץ כל גופו אפילו בצונן, אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור ובצונן מותר, ורחיצה בחמין אסור כל שלשים ואפילו לחוף הראש, וגם רחיצת כל הגוף הצונן אם היא לתענוג אסור כל שלשים. ואשה לצורך חפיפה שקודם טבילה, מותרת לרחוץ בחמין לאחר שבעה ולענין לבישת לבנים עיין לעיל סימן קנ\"ט סעיף ה'.\n\n\n\n\n",
+            "\nיולדת שאירע לה אבל והיא צריכה לרחוץ, מותרת גם בתוך שבעה, אך ביום ראשון יש להחמיר אם אין לה צורך כל כך, וכן מי שהוא אסטניס, שאם לא ירחוץ יצטער הרבה ויבא לידי מיחוש, מותר לו לרחוץ. וכן מאן דאית ליה ערבוביא ברישיה מותר לו לחוף ראשו בחמין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לסוך אפילו כל שהוא אם מכוין לתענוג, אבל אם הוא מכוין להעביר הזוהמא מותר, ומכל שכן משום רפואה, כגון שיש לו חטטין בראשו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שתכפוהו אביליו שאירע שתי אבילות זו אחר זו מותר לו לרחוץ בצונן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאיסור נעילת הסנדל הוא דוקא בשל עור, אבל של בגד או של גמי או של שער או של עץ מותר, דלא מקרי מנעל אלא של עור, מנעל של עץ ומחופה עור אסור. אף על פי שהאבל אסור בנעילת הסנדל, מכל מקום מברך בבוקר שעשה לי כל צרכי.\n\n\n\n\n",
+            "\nיולדת כל שלשים יום ללידתה מותרת בנעילת הסנדל, וכן חולה ומי שיש לו מכה ברגלו, מפני שהצנה קשה להם.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל שהולך בדרך מותר בנעילת הסנדל, וישים קצת עפר בסנדליו, וכן בכל מקום שצריך לנעול סנדל יעשה כן.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור בתשמיש המטה וגם בחיבוק ונשוק, אבל שאר דבר קורבה כגון מזיגת הכוס והצעת המטה וכדומה מותר, בין באבילות דידיה בין באבילות דידה.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור בתלמוד תורה משום דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ואבל אסור בשמחה, ואסור בתורה נביאים וכתובים, משנה תלמוד הלכות ואגדות, אבל מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבספר ירמיה, ובגמרא פרק אלו מגלחין דמיירי מדיני מנודה ואבל, ובמסכת שמחות, ובספרי פוסקים מותר ללמוד הלכות אבילות, וגם בדברים שהוא מותר ללמוד אסור לעיין קושיא או תירוץ.\n\n\n\n\n",
+            "\nמלמד שהוא אבל, לאחר שלשה ימים מותר לו ללמוד עם התינוקות כל הדברים שצריכין, ולא יתבטלו מלימודם, כי תינוקות של בית רבן אשר הבל פיהם נקי מחטא, חביב יותר מלימוד של גדולים. וכן אבל שיש לו בנים קטנים לא יתבטל מלימודם, שהרי אינם חייבים באבילות.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו האבל הוא כהן, ואין בבית הכנסת כהן אחר אסור לו לעלות לתורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nבתפלתו כל שבעה לא יאמר פיטום הקטרת, גם לא יאמר סדר מעמדות, ובפרק איזה מקומן לא יאמר יהי רצון כאלו הקרבתי וכו' (דאבל אינו משלח קרבנותיו), וכשעושה הבדלה במוצאי שבת על הכוס לא יאמר פסוקי שמחה שקודם לה, אלא יתחיל מן הברכות.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל תוך שבעה אין לו להתפלל לפני התיבה אלא אם אין שם אחר מי שיתפלל, אך אם הוא אבל על אביו או על אמו, נוהגין שמתפללין לפני התיבה אף על פי שיש שם אחר. ובשבתות וימים טובים נוהגין שאינו מתפלל לפני התיבה כל השנה אלא בדליכא אחר, ואם היה דרכו להתפלל לפני התיבה גם קודם שנעשה אבל, יש להתיר בכל ענין (מאיר נתיבים סימן פ') ועיין לעיל סימן קכ\"ח סעיף ח'.\n\n\n\n\n",
+            "\nשאילת שלום כיצד, שלשה ימים הראשונים אינו שואל בשלום כל אדם, ואם אחרים שלא ידעו שהוא אבל שאלו בשלומו לא ישיבם שלום אלא יודעים שהוא אבל, ולאחר שלשה עד שבעה אינו שואל, ואם אחרים שלא ידעו שאלו בשלומו משיב להם. משבעה עד שלשים הוא שואל בשלום אחרים שהרי האחרים שרויין בשלום, ואין אחרים שואלים בשלומו שהרי הוא אינו שרוי בשלום, ואם לא ידעו ושאלו משיב להם, לאחר שלשים הרי הוא כשאר כל אדם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכיון שהוא אסור בשאילת שלום מכל שכן שאסור בשחור, ולכן כל שבעה לא יאחז תינוק בידו כדי שלא יביאנו לידי שחוק, וכן אסור לו להרבות בדברים עם הבריות, אך אם עושה לכבוד רבים, כגון שרבים באים לנחמו, מותר לו לומר להם לכו לבתיכם לשלום, ולכבוד רבים שרי.\n\n\n\n\n",
+            "\nמקום שנהגו להיות שואלים בשלום אבלים בשבת שואלים, והאבל נותן שלום לכל אדם בשבת, כי דבר שבפרהסיא הוא.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לברך שהחיינו אפילו תוך שבעה כשהוא צריך כגון בחנוכה או על פרי חדש וכדומה.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור לישב כל שבעה על גבי ספסל, או על גבי כרים וכסתות כי אם על גבי קרקע, אך חולה וזקן שיש להם צער בישיבה על גבי קרקע מותרים להשים כר קטן תחתיהם, מיהו יכול לילך ולעמוד ואינו צריך לישב כלל, רק כשהמנחמין אצלו צריך לישב, וכן אסור לישן על גבי מטה או ספסל רק על גבי קרקע, אבל יכול להציע תחתיו כרים וכסתות על הקרקע, כמו שהוא רגיל לשכב במטה, ויש מתירין לישן במטה, וכן נוהגין קצת, מפני שטבען חלוש והוויין כמו חולים לענין זה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל ביום הראשון אסור להניח תפילין, בין שהוא יום מיתה וקבורה בין שהוא יום קבורה לחוד, ואם נקבר בלילה אסור להניח תפילין ביום שלאחריו, וביום השני מניחין לאחר הנץ החמה, ויום שמועה קרובה כיום מיתה וקבורה דמי, אבל מי שמת לו מת ברגל או שבאה לו שמועה קרובה ברגל, אזי ביום הראשון שלאחר הרגל מניח תפילין.\n\n\n\n\n",
+            "\nעטיפת הראש אין נוהגין במדינות אלו, ומכל מקום יש לנהוג בעטיפה קצת, דהיינו למשוך את הקובע למטה לפני העינים כל שבעה חוץ משבת משום דהוי דבר שבפרהסיא.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור ללבוש בגד מכובס ואפילו כתונת בתוך שבעה ואפילו לכבוד שבת, אפילו סדינים ומצעות המטה ומטפחות ידים אסור להציע המכובסים, אך לכבוד שבת מותר להציע על השלחן מטפחות מכובסות מכבר.\n\n\n\n\n",
+            "\nלכבס כסותו בעצמו אפילו להניחו עד לאחר שבעה אסור משום מלאכה, ואם היה כסותו בידי אחרים מותרים לכבסן כמו שאר מלאכה בקבלנות.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שתכפוהו אבלות זה אחר זה, מותר לכבס כסותו במים לבד (אבל לא באפר ובורית וכדומה) וללבשו.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר שבעה עד שלשים מדינא אינו אסור ללבוש או להציע תחתיו אלא בגד מגוהץ (גיהוץ יש אומרים דהיינו געמאנגעלט, געראלט, געביגעלט, געפרעסט, ויש אומרים דהיינו כיבוס במים ואפר או בנתר ובורית) והוא שיהא לבן וחדש, אבל נוהגין לאסור גם במכובס אפילו בלא גיהוץ, אלא אם כן לובשו אדם אחר תחלה זמן מה, אך אם אינו מכובס אלא במים לבד אין צריך שילבישו אחר תחלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם אינו מחליף לתענוג אלא לצורך כגון שהכתונת שעליו מלוכלכת או משום ערבוביא מותר אפילו תוך שבעה ובחול, אם לבש אחר תחלה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לכבס ולגהץ לאחר שבעה ללבשם לאחר שלשים, או ללבשם אפילו תוך שלשים לאחר שילבשם אחר.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור ללבוש תוך שלשים בגדי שבת אפילו בשבת, ומכל שכן ללבוש בגדים חדשים, ועל אביו ואמו נהגו איסור ללבוש בגדים חדשים כל שנים עשר חודש, אך אם צריך להם יתנם לאחר ללבשן תחלה שנים או שלשה ימים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאשה בתוך שלשים ואפילו בתוך שבעה לאבלה שהגיעה זמנה ללכת בשבת לבית הכנסת לאחר לידתה, ונוהגות שאותו שבת הוא לה כמו יום טוב ללבוש בגדי יקר ועדי זהב, מותרת ללבוש בשבת זה בגדי שבת אך לא בגדי יום טוב, שמא תזוח דעתה ותשכח האבלות, ואינה צריכה לשנות מקומה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לתקן שערו כל שלשים, בין שער ראשו בין שער זקנו בין שער שעל כל מקום, ועל אביו ואמו אסור לגלח עד שיגערו בו חביריו, ושיעור גערה יש בו מחלוקת הפוסקים, ונוהגין במדינות אלו שאין מגלחין כל שנים עשר חדש, אם לא לצורך, כגון שהכביד עליו שערו או שהולך בין האומות ומתנוול ביניהם בשערותיו אז מותר לגלחם, כי אין צריכין הגערה בפירוש אלא שיגדל שערו עד שיהיה משונה מחביריו, שראוי לומר עליו כמה משונה זה, אז מותר לגלח, ובלבד שיהא לאחר שלשים.\n\n\n\n\n",
+            "\nכשם שאסור לגלח כל שלשים כך אסור לקצוץ צפניו בכלי, אבל בידיו או בשיניו מותר אפילו תוך שבעה, ואפילו אם הוא מוהל אסור לו לתקן את הצפרנים לצורך הפריעה, אלא אם כן שאין כאן מוהל אחר ואז מותר אפילו תוך שבעה, ואשה שאירע טבילתה לאחר שבעה תוך שלשים תאמר לאשה נכרית שתקוץ צפרניה, ואי ליכא נכרית תקוץ לה ישראלית.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לסרוק ראשו במסרק ואפילו תוך שבעה.\n\n\n\n\n",
+            "\nנוהגין שהאבל משנה מקומו בבית הכנסת כל שלשים ולאחר אביו ואמו שנים עשר חודש, ושנוי מקום היינו לכל הפחות רחוק ארבע אמות ממקומו, ולמקום שהוא יותר רחוק מארון הקודש ממקומו.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאסור לאכול בסעודת ברית מילה או פדיון הבן וסיום מסכת וכל שכן בסעודת נישואין כל שלשים על שאר קרוביו, וכל שנים עשר חודש על אביו ואמו (ואפילו בשנה מעוברת סגי בשנים עשר חודש) ובתוך ביתו אם יש סעודת מצוה מותר לו לאכול, אך בסעודת נשואין יש להחמיר אפילו בתוך ביתו, אם לא כשהוא משיא יתום או יתומה שאם לא יאכל שם יתבטל המעשה, אז מותר לו לאכול אפילו אינה בביתו, וגם ללבוש בגדי שבת לאחר שלשים ואפילו על אביו ואמו, ולשאר קרובים גם תוך שלשים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאינו רשאי להזמין לאחרים או להזמן עם אחרים. לא ישלח מנות לאחרים ואחרים לא ישלחו לו כל שלשים, והוא הדין כל שנים עשר חודש על אביו ואמו (ובשבת תליא במנהג דלעיל סימן ר\"י סעיף ח').\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל שהוא סנדק או מוהל, לאחר שלשים אפילו על אביו ועל אמו, ילבוש בגדי שבת עד לאחר המילה, ויכול לאכול גם בסעודה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאסור לכנוס לבית נשואין כל שלשים על שאר קרובים, ושנים עשר חודש על אביו ואמו אפילו לשמוע את הברכות שמברכין שם, אבל בחופה שעושין בחצר בית הכנסת ומברכין שם ברכת אירוסין ונשואין, מותר לעמוד ולשמוע את הברכות לאחר שלשים אפילו על אביו ואמו, וגם הוא בעצמו יכול לברך את הברכות, וגם יכול להיות שושבין להכניס את החתן תחת החופה, ויכול ללבוש בגדי שבת ובלבד שיהא לאחר שלשים, אבל לא יכנוס לאכול על הסעודה ויש מקילין גם לאכול על הסעודה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמותר לאבל ללכת אל המשתה לשמש, ואוכל בביתו מה ששולחין לו מן הסעודה.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל שלשים אסור לישא אשה, וכן אשה שהיא אבלה אסורה שתנשא עד לאחר שלשים, ולאחר שלשים מותרין, אפילו על אב ואם, אבל להתקשר בשידוכין ובלא סעודה מותר אפילו תוך שבעה.\n\n\n\n\n",
+            "\nמתה אשתו לא ישא אחרת עד לאחר שלשה רגלים, כדי שעל ידי שמחת הרגלים תשכח ממנו אהבת הראשונה בשעה שיהיה עם השניה, ולא ישתה בכוס זה ויתן דעתו על הראשונה, וראש השנה ויום הכפורים אינם חשובים כרגלים לענין זה, וגם שמיני עצרת אינו נחשב לרגל בפני עצמו לענין זה ואם עדיין לא קיים מצות פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו אינו צריך להמתין שלש רגלים ומכל מקום נראה דיש להמתין עד לאחר שלשים ואשה שמת בעלה צריכה להמתין תשעים יום.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שהכין צרכי חופתו, ומת אחד מן הקרובים של החתן או של הכלה ואפילו אבי החתן ואם הכלה, בזמן הזה שיכולים גם אחרים להכין צרכי נישואין, דוחין את הנשואין עד לאחר ימי האבל.\n\n\n\n\n",
+            "\nואפילו מתו לאחר שהעמידו את החופה, אסור לו לבעול עד לאחר שבעה ימי האבל. וכיון שעדיין לא בעל ואסור לו לבעול, אסורין להתיחד בלי שומר, ולאחר שבעה ימי האבל בועל בעילת מצוה ונוהג שבעה ימי משתה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל אם לאחר שבעל, מת קרובו של החתן או של הכלה, כבר חלו עליהם ימי המשתה והמה להם כמו רגל שאין אבלות נוהג בהם, ועוד קלים יותר שמותרין בגהוץ ותספורת, ואין אסורין אלא בדברים שבצינעא, ולאחר שבעה ימי משתה אז מתחילין שבעה ימי אבלות, וגם שלשים אינו מונה אלא מימי האבלות ואילך (ואף על גב דרגל עולה למנין שלשים כדלקמן סימן רי\"ט סעיף ז', שבעת ימי המשתה אינן עולין כיון שמותר בתספורת).\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nכל שבעה אינו יוצא מביתו, אך אם מת לו מת או אפילו אצל אחר אלא שאין שם כדי מטה וקובריה, יוצא אפילו ביום הראשון, אם שלח המושל לקרוא לו, או שצריך ללכת לשאר דבר שצריך לו הרבה כגון דבר האבד, מותר לו לצאת ויתן עפר במנעליו.\n\n\n\n\n",
+            "\nאפילו לבית הכנסת להתפלל אינו יוצא בתוך שבעה רק בשבת, אך אם אי אפשר לו לאסוף עשרה, ויהא מוכרח להתפלל ביחידית, ובשכונתו יש מנין, יכול לצאת ללכת להתפלל שם, שלא להתבטל מתפלה בצבור.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם האבל צריך למול את בנו הולך לבית הכנסת אפילו תוך שלשה ימים, ואם האבל הוא סנדק או מוהל לא יצא תוך שלשה, ולאחר שלשה יתפלל בביתו, וכשמביאין את התינוק למול הולך לבית הכנסת, ואם אין מוהל אחר בעיר הולך אפילו ביום ראשון.\n\n\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאין מתקשין על המת יותר מדאי שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה ואי אפשר לומר כן, אלא אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור, הא כיצד, שלשה ימים לבכיה שבעה להספד ושלשים לגיהוץ ותספורת (וכמבואר לעיל), מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אי אתם רשאים לרחם עליו יותר ממני, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה כל המתקשה על המת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה, במה דברים אמורים בשאר העם, אבל תלמיד חכם הכל לפי חכמתו, ומכל מקום אין בוכין עליו יותר משלשים יום, דלא עדיף ממשה רבינו עליו השלום דכתיב בו ויבכו את משה שלשים יום.\n\n\n\n\n",
+            "\nאמרו רבותינו זכרונם לברכה אחד מבני המשפחה שמת ידאגו כל המשפחה, משל למה הדבר דומה לכיפה של אבנים כיון שנזדעזע אחד מהם נזדעזעו כולם, כלומר שמדת הדין מתוחה כנגדם עד שיתרפה מעט מעט, כי כל שבעה החרב שלופה, ועד שלשים היא רופפת ואינה חוזרת לתערה עד אחר שנים עשר חדש, לפיכך שלשה ימים הראשונים יראה האבל כאלו חרב מונחת לו בין כתפיו, משלשה ועד שבעה כאלו זקוף כנגדו בקרן זוית, משבעה ועד שלשים כאלו עוברת לפניו בשוק, ואחר כך כל אותה השנה עדיין מדת הדין מתוחה כנגד אותה משפחה, ואם נולד בן זכר באותה משפחה נתרפאה כל המשפחה, ודוקא זכר, דזכר בא לעולם שלום בא לעולם, וכל אחד מהחבורה שמת מדת הדין מתוחה כנגד כל החבורה וידאגו כולם.\n\n\n\n\n",
+            "\nכל שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזר, אלא יעור משנתו, ויפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה אולי ינצל מחרבו של מלאך המות, הרי הוא אומר הכתי אותם ולא חלו מכלל שצריך להקיץ ולתור ולחזור בתשובה.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nביום השביעי לאחר שהלכו המנחמין מן האבל, מותר בכל הדברים שהיה אסור תוך שבעה דאמרינן מקצת היום ככולו חוץ מתשמיש המטה שאסור כל היום (אפילו בבית אפל) ובמדינות אלו שאין המנחמין רגילין לבא ביום השביעי צריך להמתין עד שעה שרגילין לבא בשאר הימים, דהיינו לאחר יציאה מבית הכנסת שרגילין לבא מנחמין, וכן אם חל יום שביעי בשבת אזי לאחר ��ציאה מבית הכנסת שחרית מותר בתלמוד תורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nביום שלשים אמרינן גם כן מקצת היום ככולו, וכיון שאז אין באין מנחמין, לכן תיכף כשתנץ החמה בטלו ממנו גזירת שלשים. חל יום שלשים בשבת מותר לו לרחוץ בערב שבת בחמין לכבוד שבת ולובש בגדי שבת וחוזר למקומו בבית הכנסת, אבל אסור בגילוח (דחמיר טפי).\n\n\n\n\n",
+            "\nבשנים עשר חודש שעל אביו ואמו לא אמרינן מקצת היום ככולו, ואדרבה נוהגין להוסיף גם יום היאהרצייט לנהוג בו כל דין שנים עשר חודש ואפילו חל בשבת, אך אם היתה השנה מעוברת גם כן אין נוהגין באבילות שלכבוד אביו ואמו כי אם שנים עשר חדש, ומאחר שכבר כלו השנים עשר חודש קודם היאהרצייט, אז ביום האיהרצייט אינו חוזר עוד לאבלות.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nאבל שלא נהג אבילות תוך שבעה, בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל שלשים, חוץ מן הקריעה, שאם לא קרע בשעת חימום אינו קורע אלא בתוך שבעה דחשיב שעת חימום, ועל אביו ואמו קורע לעולם.\n\n\n\n\n",
+            "\nקטן שמת לו מת אפילו הגדיל תוך שבעה, כיון שבשעת מיתה היה פטור בטל ממנו כל דין אבלות, אך באבלות דשנים עשר חודש על אביו ואמו שהוא משום כבודם יש לו לנהוג.\n\n\n\n\n",
+            "\nחולה שמת לו מת שחייב להתאבל עליו ונודע לו, אם הבריא תוך שבעה גומר הימים הנשארים, וכן תוך שלשים גומר הימים הנשארים, אבל אינו צריך להשלים הימים שעברו בחליו משום דאז נהג גם כן מקצת אבילות ודמי לשבת העולה ואינו מפסיק, וכן היולדת גם כן אינה צריכה להשלים הימים שעברו עליה בלידתה רק גומרת הימים הנשארים.\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמתאבלין על פי עד אחד, ועד מפי עד, ובנכרי מסיח לפי תומו.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שקבל אגרת שמת קרובו ואינו מבואר בו אם הוא עדיין תוך שלשים או לאחר שלשים, אם הכותב אינו בעל תורה, מוקמינן להאדם בחזקת חי, ואמרינן שלא מת עד סמוך לכתיבת אגרת וחייב להתאבל, אבל אם הכותב הוא בעל תורה אמרינן מסתמא הוא לאחר שלשים דאם איתא שהיה אפשר שיגיע האגרת לידו תוך שלשים לא היה כותב בסתם, אך אם היה אביו או אמו כיון שהמנהג הוא להודיע מיד חייב להתאבל.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nשבת שבתוך השבעה נוהג בו דברים שבצינעא, דהיינו שאסור בתשמיש המטה ורחיצה, אבל דברים שבפרהסיא אינו נוהג, ולכן קודם מזמור שיר ליום השבת נועל את המנעלים ויושב על כסא ומחליף את הבגד הקרוע, ותלמוד תורה הוי דבר שבצינעא, אבל לחזור את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום מותר, דכיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו הוי ליה כקורא את שמע וכדומה מסדר היום.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם קראו את האבל לעלות לתורה צריך לעלות, כי אם היה נמנע הוי דבר שבפרהסיא ורבינו תם היו קורין אותו בכל שבת לשלישי, ואירע בו אבילות ולא קראו החזן ועלה הוא מעצמו, ואמר כיון שהורגל לקרות שלישי בכל שבת, הרואה שאינו עולה היום ידע שהוא מחמת אבלות והוי פרהסיא. וכן אם הכהן הוא אבל ואין כהן אחר בבית הכנסת צריכין לקרותו, אבל יותר טוב שיצא מבית הכנסת קודם הוצאת הספר תורה, וכן אם יש להאבל בן למול והמנהג הוא שהוא מחויב לעלות לתורה יקראוהו, דאם לא יקראוהו הוי פרהסיא, ויותר טוב שלא יהא בבית הכנסת בשעת קריאת התורה (אשה שהגיע זמנה ללכת לבית הכנסת בשבת שבימי אבלה עיין לעיל סימן רי\"א סעיף י\"א).\n\n\n\n\n",
+            "\nהממונה מהקהל להיות קורא בתורה בבית הכנסת ואירע לו אבל, לא ילך בשבת שבתוך שבעה לבית הכנסת זאת, כי אם יהיה שם יש להסתפק אם יקרא או לא.\n\n\n\n\n",
+            "\nשבת עולה למנין שבעה ואפילו שמע שמועה קרובה ביום שבת שלא התחיל עדיין כלל באבילות, עולה לו גם כן ובמוצאי שבת קורע.\n\n\n\n\n",
+            "\nהקובר את מתו או שמע שמועה קרובה ברגל בין ביום טוב בין בחול המועד לא חלה עליו אבלות, עד לאחר הרגל, והני מילי בדברים של פרהסיא, אבל דברים שבצינעא נוהג גם ברגל, לא יחליף בגדיו דזה הוי פרהסיא (ואף על גב דשאר אבל משנה בגדיו גם ברגל, מכל מקום זה שלא התחיל עדיין אבלות אין לו לשנות ברגל) ומי שמניח תפילין בחול המועד, יניח גם ביום הראשון שלאחר הקבורה.\n\n\n\n\n",
+            "\nלאחר הרגל מתחיל למנות שבעה ימי אבלות, ויום האחרון של יום טוב עולה לו למנין ומונה מאחריו ששה ימים, ואפילו יום שני של ראש השנה גם כן עולה לו למנין.\n\n\n\n\n",
+            "\nאף על פי שאין אבלות ביום טוב וחול המועד ואפילו גזרת שלשים אין בהם, ומותר לו ללבוש בגדים מגוהצים מכל מקום כיון דאסור בהם בגילוח מחמת המועד, לכן עולין למנין שלשים, ומונה שלשים מיום הקבורה, ויום שמיני עצרת אף על פי שהוא רגל בפני עצמו, מכל מקום כיון שלא התחיל עדיין באבלות אינו מבטל, וגם במנין השלשים אינו נמנה רק ליום אחד.\n\n\n\n\n",
+            "\nאבל חתן שנשא אשה קודם הרגל, ובא הרגל תוך שבעת ימי משתה ומת לו מת בתוך הרגל, אזי כל שבעת ימי משתה שלו אינן עולין לו למנין שלשים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאף על פי שאין אבלות ברגל מתעסקין בו לנחמו (ואין בזה משום אבלות, כיון דהאבל לאו מידי קעביד) ולאחר הרגל כשיכלו שבעה מיום הקבורה, אף על פי שעדיין לא כלו שבעה ימי האבלות, מלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם, ועבדיו עושין לו בצינעא בתוך ביתו, ואין צריכין לנחמו אחר הרגל מנין הימים שנחמוהו ברגל אבל מראין לו פנים.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nהרגל מבטל גזירת שבעה וגזירת שלשים. כיצד, הקובר את מתו קודם הרגל ונהג אבלות, כיון שבא הרגל מפסיק את האבלות, ואפילו נקבר בערב יום טוב לעת ערב בענין שחל עליו אבלות, אפילו שחלץ מנעליו רק שעה מועטת קודם יום טוב, מפסיק את האבלות ונחשב לו כאלו כבר נהג אבלות כל שבעה, ויום טוב ראשון הוא יום שמיני ומשלים עד שלשים ואפילו אם היה ערב יום טוב ביום שבת, ושמע שמועה קרובה סמוך לערב, אף על פי שבשבת אין נוהג אלא דברים שבצנעא, כיון שנהג אפילו רק בזה גם כן הרגל מבטל את השבעה.\n\n\n\n\n",
+            "\nשגג או הזיד ולא נהג אבלות קודם הרגל, או שנקבר המת סמוך לחשיכה ולא היה יכול לנהוג אבלות אין הרגל מבטל ודינו כדין קובר מתו ברגל.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם חל אחד מימי האבלות חוץ מן השביעי בערב הרגל, יש מתירין לכבס כסותו ולא ילבשנה עד הלילה, כיון דהרגל יבטל גזרת שבעה, וטוב ליזהר מלכבס עד לאחר חצות כדי שיהיה ניכר שמפני הרגל הוא מכבס, ולרחוץ אסור עד הלילה, ויש מתירין לרחוץ אחר תפלת המנחה סמוך לחשיכה, והיכא דנהוג נהוג, ובגילוח לכולי עלמא אסור.\n\n\n\n\n",
+            "\nקבר את מתו שבעה ימים לפני הרגל, כיון שנהג שבעה קודם הרגל, הרגל מבטל גזירת שלשים, ואפילו היה יום השביעי בערב יום טוב, כיון דאמרינן מקצת היום ככולו הרי לאחר יציאה מבית הכנסת נשלמו השבעה ושאר היום הוא בתורת שלשים, ובא הרגל ומפסיק, ומותר לכבס ולרחוץ ולגלח בערב הרגל סמוך לחשכה, כיון שהוא עושה לכבוד הרגל, והרגל מבטל גזירת שלשים, ובערב פסח כיון דלאחר חצות שהוא זמן שחיטת הפסח נחשב קצת כמו יום טוב, מותר ברחיצה תיכף לאחר חצות, ולגלח קודם חצות (כיון דלאחר חצות אסור לאחר שיגלח אותו).\n\n\n\n\n",
+            "\nחל שביעי שלו בערב שבת, ויום השבת יהיה ערב יום טוב, מותר לכבס ולרחוץ ולגלח בערב שבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם לא גלח את עצמו בערב שבת או בערב יום טוב, אסור לו לגלח בחול המועד כיון שהיה יכול לגלח מקודם, אבל מותר לו לגלח לאחר יום טוב, ואם חל שביעי שלו בשבת שהוא ערב יום טוב כיון שמצד האבלות היה יכול לגלח, אלא שהשבת עכבו, אם כן הוי ליה אנוס, ומותר לגלח את עצמו גם בחול המועד.\n\n\n\n\n",
+            "\nהא דרגל מבטל גזירת שלשים, דוקא על שאר מתים, אבל על אביו ואמו שאסור לגלח עד שיגערו בו חביריו, אין הרגל מבטל זאת.\n\n\n\n\n",
+            "\nנהג שעה אחת (לאו דוקא שעה אלא אפילו פחות) לפני פסח, אותה שעה חשובה כמו שבעה, ושמונה ימי פסח הרי לו חמשה עשר יום ומשלים עוד חמשה עשר למנין שלשים. נהג שעה אחת לפני שבועות, אותה שעה הוא כמו שבעה, ויום הראשון של שבועות נחשב גם כן שבעה ימים (כיון שקרבנותיו יש להם תשלומין כל שבעה) ויום שני של שבועות הוא לו יום חמשה עשר ומשלים אחר כך גם כן עוד חמשה עשר יום. נהג שעה אחת לפני חג הסוכות הרי שבעה, ושבעה ימי סוכות הרי ארבעה עשר יום, ושמיני עצרת נחשב גם כן לשבעה (שהוא רגל בפני עצמו, ויש לקרבנותיו תשלומין) הרי אחד ועשרים יום, ויום שמחת תורה יום שנים ועשרים ומשלים עוד שמונה ימים.\n\n\n\n\n",
+            "\nראש השנה ויום הכפורים נחשבים גם כן כרגלים לענין ביטול שבעה ושלשים, נהג שעה אחת לפני ראש השנה ביטל ראש השנה גזירת שבעה, ויום הכפורים מבטל גזירת שלשים. נהג שעה אחת לפני יום הכפורים ביטל יום הכפורים שבעה, וחג הסוכות מבטל שלשים.\n\n\n\n\n",
+            "\nאף על גב דרגל מבטל שבעה, מכל מקום מה שנוהגין להדליק נר במקום שמת לכבוד הנשמה, ידליקו גם ביום טוב, ומכל מקום טוב יותר להדליק בבית הכנסת.\n\n\n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "\nמצוה להתענות בכל שנה יום שמת בו אביו או אמו, כדי להתעורר לתשובה לפשפש במעשיו באותו היום, ולהתחרט עליהם, ועל ידי זה יזכה את אביו ואמו שיתעלו בגן עדן, ולערב בתפלת המנחה אומר עננו כמו בכל תענית יחיד, אם התענה פעם אחת מסתמא היה דעתו להתענות כל ימיו, ואם כן הרי הוא עליו כמו נדר שהוא מן התורה, וצריך להתענות לעולם, וכשהוא חולה או שהוא בענין אחר שהוא צריך לאכול צריך התרה, ואם פירש שאינו מקבל עליו בנדר אינו צריך התרה. נוהגין להדליק נר יאהרצייט.\n\n\n\n\n",
+            "\nמתענין לעולם ביום המיתה ואפילו בשנה הראשונה, ואפילו מת בסוף היום לאחר שהתפללו ערבית, אם עדיין הוא יום נקבע זה היום ליאהרצייט, אך אם הקבורה נמשכה מן המיתה איזה ימים אזי יתענה שנה הראשונה ביום הקבורה, ואחר כך תמיד ביום המיתה.\n\n\n\n\n",
+            "\nאם מת בשנה מעוברת באדר ראשון או באדר שני, אזי בשנה פשוטה מתענה כן באדר, ובשנה מעוברת מתענה בזה האדר שמת, אם בראשון בראשון, ואם בשני בשני. מת בשנה פשוטה, אזי בשנה מעוברת יתענה באדר ראשון, וגם באדר שני יאמר קדיש אך אל יסיג גבול אחרים.\n\n\n\n\n",
+            "\nחדש חשון לפעמים הוא מלא, דהיינו שיש לו שלשים יום, ואז ראש חודש כסלו שלאחריו הוא שני ימים, יום ראשון דראש חדש הוא יום השלשים של חשון ושייך לו, ויום שני דראש חדש הוא יום הראשון של כסלו (וכן בכל ראש חדש שהוא שני ימים, יום הראשון הוא יום השלשים של חדש העבר ושייך לו) ולפעמים הוא חסר, דהיינו שאין לו אלא כ\"ט יום, וראש חדש כסליו שלאחריו אינו אלא יום אחד, וכן חדש כסלו לפעמים הוא מלא, וראש חדש טבת שלאחריו שני ימים, ולפעמים חסר וראש חדש ט��ת שלאחריו הוא רק יום אחד, ומי שמת בראש חדש כסלו כשהיה רק יום אחד, אזי בשנה שיהיה ראש חדש כסלו שני ימים, יחזיק את היאהרצייט ביום שני דראש חדש, שהוא יום ראשון של חדש כסלו, שגם המיתה היתה ביום ראשון בכסלו, ואמנם מי שמת ביום ראשון דראש חדש כסלו כשהיה ראש חדש שני ימים, הנה בשנה שראש חדש כסלו אינו רק יום אחד, יש להסתפק מתי יחזיק את היאהרצייט אם כ\"ט חשון כיון שמת בו סוף חשון, או כיון דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם יחזיק את היאהרצייט בראש חדש כסלו כמו שקורין אותו, ויש לנהוג כן, אם בשנה הראשונה הבא ראש חדש כסלו הוא רק יום אחד, יחזיק את היאהרצייט כ\"ט חשון, וכן לעולם כשיהיה חשון חסר, ומכל מקום אם למחרתו ביום ראש חדש אין שם אבלים, יש לו גם כן לומר קדיש ולהתפלל לפני התיבה, רק לא יסיג גבול אחרים, אבל אם גם בשנה הראשונה הבא ראש חדש כסלו הוא שני ימים, ואם כן קובע את היאהרצייט לראש חדש כסלו, ויחזיקו כן לעולם, גם כשיהיו ראש חדש רק יום אחר יחזיקו אז בראש חדש והוא הדין לראש חדש טבת.\n\n\n\n\n",
+            "\nוכיון שראש חדש טבת הוא לפעמים רק יום אחד, דהיינו יום ששי דחנוכה, והוי יום ששי דחנוכה אחד בטבת, יום שביעי שני בטבת, ויום שמיני שלישי בטבת, ולפעמים שני ימים דהיינו יום ששי ויום שביעי דחנוכה ואז הוי יום שביעי דחנוכה אחד בטבת, ויום שמיני שני בטבת, לכן מי שיש לו יאהרצייט בימים אלו לא יטעה למנות לימי חנוכה, כי צריך למנות לימי החודש.\n\n\n\n\n",
+            "\nביום שאין אומרים בו תחנון אין מתענין תענית יאהרצייט, וכן ביום מילה, האב והסנדק והמוהל אין מתענין, וכן בפדיון הבן האב והכהן אין מתענין וכן החתן בשבעה ימי משתה אינו מתענה, אבל בסעודת סיום אסור לאכול ביום היאהרצייט. ובימים שאינו מתענה, על כל פנים יעסוק בתורה ובמצות ובשאר מעשים טובים לזכות נשמת אביו ואמו.\n\n\n\n\n",
+            "\nבלילה אשר ביום המחרת יהיה לו יאהרצייט, אין לו לאכול בסעודת חתונה שיש שם מזמוטי חתן וכלה ויש בה שמחה, אבל בסעודת ברית מילה ופדיון הבן וסיום מסכת מותר.\n\n\n\n\n",
+            "\nמי שאינו יודע יום מיתת אביו או אמו, יברור לו יום אחד בשנה להתענות, אבל לא יסיג גבול אחרים בקדישים.\n\n\n\n\n\nבלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים.\n\n\n\n\n\n\n\n\n\nברוך הנותן ליעף כח, ועצמה ירבה לאין אונים\n"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Siman",
+        "Seif"
+    ]
+}
\ No newline at end of file