diff --git "a/json/Halakhah/Modern/Peninei Halakhah/Peninei Halakhah, Family/Hebrew/merged.json" "b/json/Halakhah/Modern/Peninei Halakhah/Peninei Halakhah, Family/Hebrew/merged.json" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/json/Halakhah/Modern/Peninei Halakhah/Peninei Halakhah, Family/Hebrew/merged.json" @@ -0,0 +1,1383 @@ +{ + "title": "Peninei Halakhah, Family", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Peninei_Halakhah,_Family", + "text": { + "Introduction": [ + "תחילת סדרת 'פניני הלכה' בשכתוב ההלכות שנאמרו ב'פינת ההלכה' ששודרה מידי יום, בבוקר ובערב, ב'ערוץ שבע', החל משנת תשמ\"ח. עיקר מגמתה של 'פינת ההלכה' היה להבהיר בקצרה הלכות עם טעמיהן לקהל השומעים. הפינות שודרו ברצף של סדרות בנושאים שונים, בלא קשר בין סדרה לחברתה. שלושה עקרונות הנחוני בעת הכנת 'פינת ההלכה'. הראשון, לפתוח כל נושא בהגדרת הכללים היסודיים ולבארם היטב. רק לאחר הדגשתם של הכללים לרדת אל הפרטים המעשיים. התורה מורכבת מכללים ופרטים ופרטי פרטים, ואחד מן הדברים שחשוב ללמוד הוא, לדעת להבדיל בין עיקר לטפל ובין כלל לפרט. טשטוש התחומים מעוות את דמותה הרעיונית של התורה, ו\"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו קטן וגדול\" (שבת קיט, ב). השני, לגעת בשאלות מעניינות מהחיים, כדי לתת דוגמא מוחשית להשפעת הרעיונות הכלליים על פרטי החיים המעשיים. השלישי, להטעים את יסודות ההלכה ברעיונות אמוניים, מתורת האמונה והסוד, ולהגיש את הרעיונות בשפה ברורה והגיונית, כשהרעיונות האמוניים מובלעים בתוך הסברת יסודות ההלכה, ולבטא בכך את ההתאמה שבין יסודות האמונה וההלכה.", + "על פי הסדרות שנאמרו ברדיו נדפסו ארבעת הספרים הראשונים במסגרת סדרת 'פניני הלכה'. כרך א' נדפס בתשנ\"ג וכרך ד' בתשנ\"ח. בהכנה לדפוס נעשו שינויים קלים כדי לקרב את סגנון הדיבור לסגנון הכתיבה. אך כיוון שהדגש בהכנת ההלכות היה לקראת 'פינת ההלכה' ברדיו, כשכל הלכה הושמעה ביום אחר, לא היה הכרח להקיף כל נושא מכל צדדיו, ולכן בכל נושא ישנן הלכות שלא הוזכרו, וכמו כן ישנן חזרות או מקצת הסברה עם הלכה אחת ומקצתה עם הלכה אחרת, כפי המתאים לפינה יומית. מה שהיה טוב לפינה ברדיו היה חסרון בספרי הליקוטים, ולמרות שבמעבר לדפוס הסגנון שוכלל, עדיין החיסרון היה ניכר. בעקבות התגובות החיוביות של הלומדים בספרים התחזקה ההכרה בחשיבותם, וממילא בצורך להרחיב יותר בכל נושא. לשם כך בשנת תש\"ס אספתי את כל ההלכות שהכנתי עד אז בענייני שבת בספר אחד. בשנת תשס\"א זכיתי להוציא לאור את הלכות פסח, הוא הספר הראשון שנכתב מתחילתו ועד סופו כספר שמקיף באופן שיטתי נושא שלם. כשנוכחתי בחשיבותו לתועלת הלומדים, התחזקתי בעבודת כתיבת ההלכות. בשלהי תשס\"ג, יצא הספר על הלכות 'תפילה', בתחילת תשס\"ה 'תפילת נשים', ובאביב 'זמנים'. לאחר שנדפסו הלכות תפילה, נעשו הלכות תפילה שהובאו בכרכים א' וב' מיותרות והיה צורך להשמיטן. כיוון שכבר ניגשתי לההדיר מחדש את הכרכים הללו, ערכתי ספר אחד של ליקוטים בענייני העם והארץ (קיץ תשס\"ה), ועוד ארבעה כרכים של עניינים שונים (חורף תשס\"ו). וקראתים ליקוטים, מפני שאין בהם בירור של נושא שלם אלא נושאים שונים מלוקטים. תקוותי היתה שבמשך הזמן אזכה לבאר את כל הנושאים שבליקוטים במסגרת הספרים השלימים. הליקוטים על שבת התבטלו והפכו בשנת תשע\"א לספר שלם (בשני כרכים). עם הרחבת הסדרה עוד ועוד נושאים שהיו בליקוטים עברו לספרים השלמים, וכך בשנת תשס\"ח התבטל ליקוטים ד', וענייני החי והצומח שבו הצטרפו לחלק ג' שלפני כן הוקדש בדרך כלל לענייני משפחה.", + "עתה לקראת הוצאת הספרים על הלכות כשרות, בהם יבוארו ההלכות הקשורות לצומח והחי, שוב נותרו ההלכות הקשורות לענייני משפחה לבדן. כיוון שכבר היה צורך לשנות א�� הספר, הוספתי בו הלכות וביאורים שהספקתי לכתוב בשנים האחרונות בענייני נישואין, ועוד הלכות שונות, ובכללן הלכות אבלות וטעמן.", + "ב. ערכי המשפחה ניצבים במרכז עולמו של האדם, ובהתאם לחשיבותם ומרכזיותם הם כיום מותקפים מכיוונים שונים. בחברה המודרנית האדם נתפש כבודד, והמשפחה מכבידה עליו, פוגעת בחירותו לגלות את רצונותיו בחופש. כך ביחסי הורים וילדים, כאשר מצוות כיבוד הורים מותקפת על ידי העמדות הפסיכולוגיות המקובלות, עד מצב שמאשימים את ההורים בכל הסיבוכים הנפשיים של ילדיהם. יותר מזה, הנישואין עצמם מותקפים על ידי רעיון השוויון והפמיניזם. כך יוצא שבפועל, בחברה המודרנית, רוב הזוגות הנישאים מתגרשים, ורוב האנשים חיים במשך רוב חייהם הבוגרים בלא זוגיות נאמנה.", + "בעבר ערכי המשפחה היו בבחינת צורך קיומי, מפני שבלא משפחה אדם לא יכול היה לספק לעצמו את צרכיו החומריים ולהגן על עצמו, ולכן כל חברה אנושית העלתה על נס את ערכי המשפחה וקבעה לעצמה כללים וחוקים שעל פיהם המשפחה התנהלה. למעלה בקודש על פי הדרכת התורה, חיי המשפחה הודרכו כך שגם ירוממו את כל בני המשפחה לחיים ערכיים של תורה ומצוות. לעומת המצב בעבר, בחברה המודרנית היחיד הבוגר מסוגל לדאוג לעצמו בהשגת צרכיו החומריים והבילויים השונים שהוא מעוניין בהם. לא זו בלבד שאין הוא נזקק למשפחה, אלא שהיא עלולה להכביד עליו, לעכב את התקדמותו המקצועית, להפריע לו לבלות בלילות ובימים כאוות נפשו, לצרוך את כספו, לשלול את חירותו, לחייבו לדאוג להוריו לעת זקנותם, ולהשקיע עצמו בחינוך ילדיו. ערך החירות הוא אמנם קדוש, אולם בשימוש מוטעה הוא מחזק את העמדה האגואיסטית, הרואה את האדם כבודד, ופוגעת אנושות בערכי המשפחה.", + "עלינו לחזור ולהעמיק בערכי המשפחה ומצוותיה, כדי לקיימן לשם הערך הנשגב שבהן, הן ביחס של אדם להוריו, והן ביחס של אדם לברית הזוגיות המקודשת שעל ידה הוא נעשה אדם שלם, והן ביחסו לילדיו. לתפישה זו האדם אינו בודד אלא חלק ממשפחה, ואין בכך פגיעה בגילוי כוחות חייו וחירותו אלא העצמתן. אמנם כדי שכך אכן יהיה, צריך ללמוד את המצוות הללו באופן עמוק וללמוד לקיימן בשלימות.", + "בספר זה, כמו בספר 'שמחת הבית וברכתו' שיצא בשנת תשע\"ד, תוך כדי לימוד המצוות וההלכות, יש ניסיון להתמודד גם עם משבר המשפחה ותיקונו.", + "ג. אני תפילה שאזכה לבאר את כל הלכות המשפחה בכשלושה כרכים, ובהם יבוארו ההלכות שמובאות בחלק אבן העזר משולחן ערוך, והסימנים הקשורים לענייני משפחה שבחלק יורה דעה.", + "כיוון שרוב ההלכות שבספר זה כבר נדפסו במהדורה הקודמת, והקונים הוותיקים עלולים להרגיש מקופחים, בקשתי מההוצאה למכור במשך שלושה חודשים לכל מי שיש בידו מהדורה ישנה של ליקוטים ג' – משפחה את הספר החדש במחיר עלות.", + "שלמי תודה", + "שלמי תודה לאבי מורי ואמי מורתי היקרים, ולאשתי שסייעה רבות בהוצאת הספרים ובירור הסוגיות. תודה מיוחדת לתלמידי הישיבה ותושבי הישוב הר ברכה, שבשיעורים שלמדתי עמהם נתלבנו כל ההלכות שמופיעות בספרי 'פניני הלכה', ובמיוחד בספר זה. שאלותיהם והערותיהם המחכימות הם אבני הבניין של 'פניני הלכה'. במיוחד עלי להודות לרב מאור קיים, לרב שלומי בדש, ולרב יונדב זר, שבמשך שנים רבות מלווים את הוצאת הספרים בהערות מחכימות והגהות. כמו כן עלי להודות לחברי הוותיק, החכם הכולל, הרב זאב סולטנוביץ', על עצותיו ��הערותיו המחכימות. וכן אודה לרב מאור הורוביץ על הגהותיו ואחריותו להוצאה המדויקת של הספרים.", + "כאן המקום להוקיר תודה לר' יעקב כץ (כצלה), מנהל 'ערוץ שבע',  לאבי מורי ולאמי מורתי יוזמי הקמתו, ואמי שניהלה את התוכניות מעת הקמתו. כמו כן תודה לר' יואל צור ור' יאיר מאיר, האחראים על האוניה והשידורים, שבמסירות נפשם על קיומו של 'ערוץ שבע', למרות כל הקטרוגים, זכו להרבות תורה בישראל, לקרב רחוקים לתורה ואהבת הארץ. ישלם ה' את משכורתם כפולה.", + "כמו כן אודה לר' דוד סעדה מנהל ישיבת הר ברכה בעבר ור' יעקב וינברגר מנהלה בהווה, ועמהם השותפים בניהול מכון הספרים והפעלתו בעבר ובהווה: ר' ישראל סעדיה, ר' שמואל אביטל, ר' אלון בעל צדקה, ר' יונתן בהר, ר' שלו קיים, ר' ישראל באום, הרב יוגב כהן, ר' חיים מרגוליס, ר' יונתן בוזגלו, קרן פוגל, הדס פדינקר.", + "אודה לה' שזיכני לעסוק בתורה וללמדה, ותפילתי שיזכני ה' ללמוד תורה לשמה, היינו לשם הבנתה, הוראתה והדרכתה לתיקון העולם כולו על כל מרכיביו, וכפי שלמדנו בנפש החיים (א, כב; ד, ג; ד, ז). ונזכה לראות בימינו את כל ישראל עוסקים בתורה ומקימים משפחות נאמנות ומפוארות, ותרבה האהבה והשמחה שבין איש לאשתו, כפי הראוי לבני זוג שמגלים את הניצוץ האלוקי האחדותי שלהם, ויזכו לברכה רבה בבנים ובבנות, נכדים ונכדות עוסקים בתורה ובמצוות, עד שתמלא הארץ דעה את ה' והעולם כולו יתוקן במלכות שדי.", + "אליעזר מלמד", + "אדר תשע\"ח", + "לעילוי נשמת סבתנו שרה בת אהרון ורחל ז\"ל", + "ערב פסח תרע\"ט – יום הכיפורים תשע\"ו", + "נדבת משפחת זר הר ברכה" + ], + "": [ + [ + [ + "כיבוד הורים / כיבוד הורים וכבוד שמיים", + "מצוות עשה מן התורה, שיכבד אדם את אביו ואת אמו, ויירא מהם, שנאמר (שמות כ, יב): \"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ\", וכן נאמר (ויקרא יט, ג): \"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ\". ואמרו חכמים (קידושין ל, ב), השווה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום, שנאמר (דברים ו, יג): \"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ\", ונאמר (שם י, כ): \"אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא\".", + "ויש להבין, מדוע תופסת מצוות כיבוד הורים מקום נכבד כל כך, עד שהושוותה לכבוד שמיים? ההסבר הוא, שאכן, אדם שאיננו מכבד את הוריו, אינו יכול להגיע לאמונה בה'. אדם שאינו מכבד את הוריו, הוא אדם אנוכי, שחושב רק על עצמו, על הנאותיו וצרכיו הפרטיים, הוא אינו מרים את מחשבתו אל אלה שעזרו לו וגמלו עמו חסד. שאלות כגון: מי טיפל בו בילדותו ומי סעדו בעת חוליו, אינן מעניינות אותו, הוא עסוק בעצמו בלבד, וחושב שהכל מגיע לו, ולכן אינו מעלה בדעתו שהוא צריך להכיר טובה למישהו. אדם כזה כמובן שלא יחשוב על הבורא, הטוב והמטיב, המשגיח ודואג לאדם בכל עת. לא מעניין אותו בזכות מי הוא חי, מי מוריד את הגשם, מי ברא את השמש ומי נפח בו רוח חיים. הוא אינו מסוגל להאמין, ואינו מעוניין לדבוק בה' וללכת בדרכיו ולהוסיף טובה וברכה לעולם.", + "על כן השוותה התורה את כבוד ההורים לכבוד שמיים, שהרי מי שמכבד את הוריו, מכין את נפשו למחשבה של אמונה, למחשבה של הכרת תודה. הוא מתרגל לחשוב על שורשי הדברים, ומתוך ההתבוננות בהוריו והכרת הטוב כלפיהם, ימשיך הלאה לאמונה בבורא העולם, \"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה\" (ישעיהו מ, כו).", + "עתה אפשר להבין מאמר נוסף של ��כמים: \"שלושה שותפים יש באדם, הקב\"ה אביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אומר הקב\"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני\" (קידושין ל, ב)." + ], + [ + "כיבוד הורים / יחסי הורים וילדים חוליה בשרשרת הנצח", + "שתי מצוות מרכזיות ישנן בתורה ביחס להורים וביחס לבנים. האחת מצוות כיבוד הורים, שמפאת חשיבותה נזכרה בעשרת הדיברות. והשנייה, מצוות חינוך הילדים, שהיא בעצם חלק מרכזי ממצוות תלמוד תורה, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן (עי' ירושלמי פאה א, א).", + "נראה שישנה מגמה עמוקה במצוות אלה, לכוון את האדם להתקשר אל מהלך הדורות, ולא להתכנס בתוך עצמו. להיות אדם כללי ולא פרטי. מצוות כיבוד אב ואם קושרת אותנו אל כל הדורות שעברו. ואילו המצווה השנייה, חינוך הילדים, קושרת את ההורים אל כל הדורות שעתידים לבוא. דרך החינוך שיעניקו לילדיהם, יתקשרו אל ההמשך, אל הנכדים והנינים ובניהם עד סוף כל הדורות.", + "על ידי שתי מצוות אלו, מכוונת אותנו התורה לרומם את החיים שלנו אל הנצח, ולהתקשר דרך תקופת החיים הפרטיים שלנו אל כל הדורות. על ידי כיבוד ההורים, נשאב ונלמד מהדורות שעברו את כל חכמתם וניסיונם. ועל ידי מצוות חינוך הילדים, נוריש ונעניק להם את כל מה שלמדנו, בתוספת התרומה האישית שלנו. וכך דרך ההווה הקצר והחולף אנו מצליחים להתחבר עם הנצח, עם הדורות שעברו, ועם הדורות שיבואו." + ], + [ + "כיבוד הורים / ארבע המצוות הקשורות לכיבוד הורים", + "ארבע מצוות מן התורה עוסקות ביחסי הילדים להוריהם, שתיים מהן מצוות עשה, ושתיים לא תעשה. ואלו הן:", + "▪1) לכבד את ההורים, שנאמר (שמות כ, יב): \"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ\". ומשמעותה לסייע ולעזור להם בכל מה שהם צריכים.", + "▪2) לירא מהם, שנאמר (ויקרא יט, ג): \"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ\". ועניינה שלא לפגוע בכבודם, לא לקרוא להם בשמותיהם, לא לשבת על כסא המיוחד להם, וכיוצא בזה.", + "▪3) לא להכות אחד מההורים. אמנם ישנו איסור כללי מהתורה להכות כל אדם מישראל, אלא שהחומרה שבהכאת הורים גדולה בהרבה, ולכן ישנו הבדל בעונשם. המכה את חבירו נענש במלקות, ואם הזיקו, משלם דמי הנזק ואינו נענש במלקות. ואילו המכה את אביו או את אמו עד שיצאה טיפת דם, חייב מיתה. אם עשה זאת בפני עדים שהתרו בפניו, נענש בבית הדין במיתה בחנק, שנאמר (שמות כא, טו): \"וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת\".", + "▪4) שלא לקלל אחד מההורים. גם כאן, מן התורה אסור לקלל כל יהודי, אלא שהמקלל אחד מהוריו עובר באיסור חמור בהרבה, והדבר מתבטא בעונשו. שהמקלל את חבירו נענש בבית הדין במלקות, ואילו המקלל אחד מהוריו נענש במיתה בסקילה, שנאמר (ויקרא כ, ט): \"כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת, אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ\". וכל זה כאשר עמדו לפניו שני עדים והזהירו אותו שלא לקלל, ועבר וקילל בפניהם תוך אזכרת אחד משמות ה' המיוחדים. אבל אם קילל תוך אזכרת כינוי של השם, כגון 'רחום' או 'חנון', דינו כמי שקילל אדם מישראל שנענש במלקות. עוד חומרה מיוחדת יש לגבי מי שמקלל את הוריו, שאפילו אם קיללם לאחר מותם, נענש במיתה.", + "דבר מעניין הוא, שעונשו של המקלל את הוריו חמור מעונשו של המכה אותם, שאף שעונש שנ��הם מיתה, המקלל נענש בסקילה שהיא המיתה החמורה ביותר, ואילו המכה נענש בחנק שהיא המיתה הקלה שבארבע מיתות בית דין. מבאר הרמב\"ן (שמות כא, טו) שמשני צדדים ראוי להעניש את המקלל בעונש חמור יותר. א) מצד שעוון זה שכיח יותר, שהכסילים בעת כעסם נוטים לקצוף ולקלל, וכדי למונעם מזה, החמירה התורה בעונשם. ב) מדובר על מי שמקלל תוך אזכרת שם שמיים, ואם תוך אזכרת השם פגע בכבוד הוריו – הרי שחטאו חמור ביותר. ראוי לציין שבפועל, עונש מיתה בבית דין כמעט ואינו מבוצע אלא נועד לבטא את חומרת החטא (כמבואר להלן ו, ד).1כל מה שאמרנו שהמקלל נענש בסקילה והמכה נענש בחנק, הוא דווקא כאשר עשה זאת לפני עדים שהתרו בו שלא יעבור, ואם יעבור יענש במיתה, ובכל זאת עבר. אבל אם הכה אחד מהוריו או קיללו במזיד שלא בפני עדים, לדעת מקצת הפוסקים עונשו בכרת, היינו שימות בקיצור ימים וגם זרעו יכרת. כך מבואר בירושלמי סנהדרין ז, יא, לעניין מקלל, וכך כתב החינוך מ\"ח לעניין מכה אביו. מנגד, לדעת רוב הראשונים אין עונש כרת למכה או מקלל במזיד שלא בפני עדים, אלא הוא נידון בבית דין של מעלה כפי חומרת העוון. וכך כתבו התוס' כתובות לז, ב, 'מיתות', ותוס' הרא\"ש שם, ובסהמ\"צ להרמב\"ם ל\"ת שנב; והמאירי סנהדרין סה, ב, ומכות יג, ב. וכן מפורש בתו\"כ ובתוספתא ריש כריתות." + ], + [ + "כיבוד הורים / כיבוד ומורא אב ואם", + "היחס הראוי להורים מורכב משתי מצוות, האחת מורא, שנאמר (ויקרא יט, ג): \"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ\", והשנייה כיבוד, שנאמר (שמות כ, יב): \"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ\". שאלו רבותינו (קידושין לא, ב): איזהו מורא ואיזהו כיבוד? וענו: מורא, לא עומד במקומו המיוחד לו, ולא יושב במקומו המיוחד לו, ולא סותר את דבריו. כיבוד, מסייע לו בכל מה שצריך, מאכילו ומשקהו, ואם צריך – מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.", + "ונשאלת השאלה, מדוע במצוות המורא הקדימה התורה את האם, ואמרה: \"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ\", ואילו במצוות הכיבוד הקדימה התורה את האב, ואמרה: \"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ\". מדוע שינתה התורה, ופעם הזכירה את האם ראשונה ופעם את האב? ענה על זה רבי יהודה הנשיא, ואמר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מכבד את אמו יותר מאשר את אביו, מפני שמשדלתו בדברים ומפייסתו, לפיכך, הקדים הקדוש ברוך הוא את האב בכבוד, כדי שיכבד אדם את אביו כשם שהוא מכבד את אמו. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מתיירא מאביו יותר מאשר מאמו, לפיכך, הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב, כדי שיירא אדם מאמו כשם שהוא ירא מאביו (קידושין ל, ב). בהמשך הפרק פעמים שאביא דוגמאות בלשון זכר, אולם כפי שלמדנו בתורה ובדברי חכמים, במצוות כיבוד הורים, האב והאם, הבן והבת שווים, מלבד במקום שיצוין אחרת." + ], + [ + "כיבוד הורים / ישיבה במקומם וקימה לפניהם", + "בכלל מצוות כיבוד הורים לירא מפניהם, כלומר, להתייחס אליהם ביראת כבוד, שנאמר (ויקרא יט, ג): \"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ\". ולכן צריכים הבנים והבנות להיזהר שלא לשבת במקום המיוחד לאב או לאם. דין זה אמור הן לגבי מקום המיוחד להם בשולחן האוכל, והן לגבי מקום המיוחד להם בעבודה או בבית הכנסת. אבל במקום שאינו מיוחד רק להם, מותר לילדיהם לשבת (שו\"ע יו\"ד רמ, ב). למשל, במשפחות ר��ות יש שני שולחנות לאכילה, האחד בסלון שבו יש מקומות קבועים להורים בהם אסור לילדיהם לשבת, והשני במטבח, שסביבו אוכלים ארוחות פשוטות. וכיוון שאין סביב שולחן המטבח מספיק מקומות, אין שם מקומות קבועים, ואמנם כשהאב נמצא, הוא תמיד אוכל במקום מסוים, אולם כשהוא לא נמצא גם אחרים רגילים לשבת באותו המקום, לפיכך אין זה נחשב מקום המיוחד לאב, ובשעה שהאב אינו צריך לשבת שם מותר לילדים לשבת שם.", + "ישנה מצווה נוספת, לקום לכבוד האב או האם בשעה שהם נכנסים לחדר שהבן או הבת יושבים בו. דין זה נלמד מהמצווה לקום בפני זקן או חכם, שנאמר (ויקרא יט, לב): \"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלוֹהֶיךָ אֲנִי ה'\", וכל אחד מההורים נחשב לגבי הילדים יותר מרב זקן וחכם. לפיכך, כל שרואה את אחד מהוריו כשהוא נכנס לבית או יוצא ממנו, וכן כשהוא נכנס לחדר שהוא יושב בו או נפרד ממנו, חייב לעמוד לכבודו עד שההורה יגיע למקום המיוחד לו או עד שיצא.", + "כיום ילדים רבים אינם נוהגים לקום לפני הוריהם, ואפשר לומר שכיוון שההורים לא חינכו אותם לכך, סימן הוא שמחלו על כבודם בזה, והלכה היא, שהורים שמחלו על כבודם – כבודם מחול. אם כן אין עוון בכך שהילדים אינם קמים בעת שאחד ההורים נכנס. ויותר טוב לשאול את ההורים במפורש, אם הם מוחלים על כבודם ומוכנים שילדיהם לא יקומו לפניהם בעת שהם נכנסים ויוצאים.", + "כל זה כאשר ההורה נכנס לבית או לחדר לצורך אישי שלו, אבל אם ההורה בא לדבר עם בנו או לבקש ממנו דבר מה, ברור שהבן חייב לקום בזריזות כדי להיות נכון לשמוע את דברי ההורה ולמלא את בקשתו. שאין זה מכובד שההורה יעמוד והבן ישב, ואם הבן ממשיך לשבת בעת שההורה מדבר עימו, יש בזה פגיעה בכבודו. ואף אם האב או האם מוחלים, אין המחילה מועילה במקום שיש פגיעה בכבודם. וכן לפני אנשים זרים, במקום שרגילים לקום לכבוד ההורים, צריכים הילדים לקום לכבוד הוריהם, שאם לא יקומו ייראו כפוגעים בכבודם.2מקור ההלכה לקום לפני ההורים בקידושין לא, ב, ושם לג, ב. וכמה פעמים צריך לקום ביום? כשם שנחלקו לעניין קימה מפני רב כך נחלקו לעניין הורים. לדעת רי\"ף, רא\"ש ושו\"ע יו\"ד רמב, טז, חובה לקום אפילו מאה פעמים ביום, בכל פעם שעובר לידו. ואילו לדעת רמב\"ם, תוס' ורמ\"א, חובה לקום רק פעמיים ביום. אבל אם נמצאים שם אנשים זרים שלא ראו שכבר קם לפניו, צריך לקום לפניו אפילו כמה פעמים. וכן הדין לגבי הקימה לפני ההורים. לפיכך עפ\"י מנהג הספרדים, יש לקום אפילו מאה פעמים ביום, וכפי שכתב החיד\"א בברכ\"י רמ, כא. והאשכנזים נוהגים לקום פעמיים ביום, וכ\"כ ח\"א כלל סז, ז. ואם ההורים מוחלים על כבודם – כבודם מחול, כמבואר בשו\"ע רמ, יט. ואף שההורים מוחלים על כבודם, אם הילדים בכל זאת יכבדום בקימה – יקיימו מצווה. ובמקום שיש בזיון להורים, אף אם מחלו על כבודם – לדעת רוב הפוסקים אין כבודם מחול, עי' בברכ\"י רמ, יג-יד, ובשיורי ברכה ח', ובשדי חמד מערכת כ' כלל לא." + ], + [ + "כיבוד הורים / לא לקרוא בשמם", + "מכלל מורא ההורים שלא לקרוא להם בשמם כדרך שקוראים להם חבריהם, אלא לפנות אליהם בשם 'אבא' ו'אמא'. ואף שלא בפניהם אסור להזכירם בשמם אלא ילדיהם צריכים להזכירם תמיד בתואר 'אבא' ו'אמא'. וישנה שאלה, האם בנוסף לתואר 'אבא' מותר לומר גם את שמו. למנהג יוצאי ספרד, מותר ��ומר: \"אבי משה אמר כך וכך\", שהואיל והזכיר את התואר 'אבי' ברור שהוא מכבדו ואין בעיה בכך שיזכיר גם את שמו. אבל למנהג יוצאי אשכנז, לא יאמר כלל את שם אביו, רק יאמר: \"אבי אומר כך וכך\", וזאת משום שלגבי הבן תוארו היחיד של האב הוא 'אבא', ואם יזכיר את שמו, יפיג במקצת את החשיבות שבמושג אבא. אבל בן ששואלים אותו: \"מה שם אביך\"? לכל המנהגים רשאי לענות ולומר: \"שם אבי הוא משה\".3. לדעת החיד\"א בספרו יוסף אומץ סי' פ\"ז שמותר לומר: \"אבי משה אומר כך וכך\", וכך כתב בבן איש חי שופטים ד'. ואילו דעת ים של שלמה קידושין א, סה, אין להזכיר שם האב כלל גם כאשר מקדימים לו את התואר 'אבי', וכן מנהג יוצאי אשכנז. ועי' בספר מורא הורים וכבודם פ\"ו ו' בהערה שהזכיר הדעות השונות.", + "שאלה: כאשר יש לבן חבר ששמו כשם אביו, האם מותר לקרוא לו בשמו?", + "תשובה: לדעת רוב הפוסקים, אם מדובר בשם שגרתי, כגון: משה, יעקב, רחל, אסתר וכדומה, אזי בפני ההורה ששמו כשם החבר, אסור לקרוא לחבר בשמו אלא יש לפנות אליו באופן אחר. אבל שלא בפני ההורה, מותר לפנות אליו בשמו הרגיל, כי ברור לכל שהוא מתכוון לחבר, ואין בזה פגיעה בהורה. ואם מדובר בשם נדיר, כגון קלמן, יפרח, זלדה, אזי גם שלא בפני ההורה לא יפנה אל חבירו בשמו, אלא ישנה מעט.4כן היא דעת רמ\"א יו\"ד רמ, ב. וכן נראה שסובר שו\"ע שם. וכ\"כ בן איש חי ש\"ב שופטים ד'. אמנם לדעת הדרישה הדין קל יותר, שאם שם ההורה שגרתי, גם בפני ההורה מותר לקרוא לחבר בשמו. ואם השם נדיר, בפני ההורה אסור לקרוא לחבר, ושלא בפניו מותר. אך המנהג הרווח כדעת רוב הפוסקים המחמירים בזה.", + "יש עדות שבהן שנוהגים לקרוא לילדים על שם ההורים בעודם חיים, ובאותן העדות יש בזה כיבוד הורים, שההורים זוכים לראות בחייהם את הנכד או הנכדה הקרויים על שמם. אלא שיש להקפיד שלא לקרוא לילדים בשמם המלא בפני הסבא או הסבתא, אלא ישנו את שמם לכינוי חיבה וכדומה. ואם הסבא או הסבתא יסכימו במפורש שיקראו לנכדים בשמם הרגיל גם כשהם נוכחים שם, מותר לקרוא להם בשמם הרגיל, ואין צריך להשתמש בכינויי חיבה. אבל כאשר נמצאים שם אנשים זרים שלא יבינו זאת ויחשבו שהבן פוגע בכבוד אביו, יש לפנות אל הנכד בכינוי חיבה למרות שהאב מחל על כבודו." + ], + [ + "כיבוד הורים / האיסור להעיר הורים ישנים", + "בכלל מצוות כיבוד ומורא הורים שלא לגרום להם צער. בין הדברים העלולים לגרום צער רב לאדם הוא כשמעירים אותו באמצע שנתו, ולכן צריכים הילדים להיזהר מאוד שלא לפגוע בשנתם של הוריהם.", + "ידוע הסיפור המופלא על אותו שר צבא רומאי שמשל באשקלון, ודמא בן נתינה שמו, שפעם אחת באו אצלו חכמי ישראל, לקנות ממנו אבנים יקרות לחושן האפוד, בשש מאות אלף דינרי זהב. אך כיוון שבאותה שעה אביו ישן, והמפתח של אוצר האבנים היה מונח בין אצבעותיו או תחת רגליו, לא רצה להעירו משנתו ואמר לחכמים שאינו יכול למכור להם. הלכו להם חכמים לחפש אבנים מתאימות אצל סוחרים אחרים, ודמא בן נתינה הפסיד הון עתק. לשנה הבאה נתן לו הקב\"ה שכרו, ונולדה בעדרו פרה אדומה. נכנסו חכמי ישראל אצלו כדי לקנותה. אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי, אלא שאין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא (ירושלמי פאה א, א; בבלי קידושין לא, א).", + "להלכה כתב בספר חסידים (של\"ז), שכל זה הוא דווקא כאשר הבן יודע שאביו אינו רוצה לקום משנתו, אפילו למען רווח גדול של בנו. אבל אם הבן יודע שאביו יצטער יותר כשישמע שבנו הפסיד ממון רב מפני שלא רצה להעירו משנתו, מותר לו להעירו. ובכל זאת כתבו האחרונים, שאם אפשר, יש להשתדל למצוא אדם אחר שיעיר את האב או את האם, ורק כשאין שום אפשרות אחרת, מותר לבן להעיר את הוריו. וזאת כמובן בתנאי שברור לבן שההורים מעוניינים לקום משנתם כדי לסייע לו, ויצטערו אם ישמעו שבגלל שנתם הפסיד בנם דבר חשוב (ערוה\"ש רמ, מ).", + "כאשר ההורים עצמם מבקשים מבנם להעיר אותם משנתם, כגון שהאב רוצה לקום משנתו לתפילת שחרית, או שביקש מבנו להעירו כדי לצאת לחתונה, מותר לבן להעיר את הוריו ללא כל חשש, ולהיפך, הוא מקיים בזה מצווה של כיבוד הורים, שמסייע להם במה שהם מבקשים ממנו.", + "כאשר מגיע טלפון לאחד מן ההורים בעת שהוא ישן, והמטלפן טוען שהנושא דחוף, אין לבן להעיר את הוריו. ורק אם המטלפן אומר מה הדחיפות, ונראה לבן שאכן הוריו יצטערו אם לא יעיר אותם, מותר להעירם. וכשאפשר עדיף להעירם על ידי אדם אחר (עי' ספר מורא הורים וכיבודם א, כט)." + ], + [ + "כיבוד הורים / כללי מצוות כיבוד", + "עיקר מצוות כיבוד ההורים הוא לשמשם ולסייע להם בכל מה שיצטרכו. כאשר הילדים גרים אצל הוריהם, גם כאשר ההורים בריאים וחזקים ומסוגלים לעשות את כל עבודות הבית בעצמם, חובה על הילדים לעזור להוריהם. וקל וחומר הוא, שהרי גם ילדים זרים שמתארחים בבית מארחיהם למשך תקופה מסוימת, מצד החובה לנהוג בדרך ארץ, חובה עליהם ליטול חלק בנטל עבודות הבית. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבנים ובנות, שמצוות כיבוד הורים מחייבת אותם לסייע להוריהם. שכן כל דבר שאדם מחויב כלפי חבירו מצד חובת דרך ארץ, ילדים מחויבים כלפי הוריהם מצד מצוות כיבוד הורים. לפיכך, כל אימת שההורים מבקשים מהילד לעזור בעבודות הבית כמקובל, והילד מסרב, הרי הוא מבטל מצווה מהתורה של כיבוד הורים.", + "וגם לאחר שהילדים יצאו מהבית, אם ההורים נזקקים לעזרה, חובה לעזור להם. למשל, הורים זקנים שצריכים סיוע באכילתם, מצווה לסייע להם באכילתם. ואם הם חולים וזקוקים לעזרה בעת שהם מתלבשים – מצווה לסייע להם. וכן הורים זקנים הזקוקים לסעד בהליכתם, כשהם צריכים ללכת לבית הכנסת או למקום אחר – צריכים הילדים ללוות אותם בדרכם. וכן כאשר הם נזקקים לעזרה בניקוי הבית – מצווה לעזור להם. וכן כאשר ההליכה קשה עליהם והם נזקקים לסיוע בשליחויות, כגון שהם מבקשים מבנם שיקנה עבורם מזון או בגדים, או יביא להם תרופות מבית המרקחת – מצווה שימלא את שליחותם.", + "ואף אם הסיוע להם אורך זמן רב, על הבן להתפנות מעיסוקיו האחרים ולסייע להוריו. ואפילו אם העזרה להוריו מצריכה אותו לבטל מעט מעבודתו או מהזמן שהוא מקדיש לבני משפחתו, כל זמן שהוריו זקוקים לעזרתו, והעזרה להם אינה דורשת ממנו להפסיד את מקור פרנסתו – חובה עליו להתפנות מעבודתו ומעיסוקיו השונים כדי לסייע להוריו. וכמובן שאם אחד ההורים חולה, על הבנים לפנות את זמנם ולטפל בו.", + "אבל אם ההורים אינם זקוקים לעזרה ממשית, אלא מבקשים מבנם שיבוא לבקרם כל יום, כדי שיוכלו ליהנות מחברתו או כדי שיסייע להם בדברים שהם מסוגלים לעשות בקלות, אין עליו חובה לבקרם בכל יום, שכן מצוות כיבוד הורי�� דורשת ממנו לסייע להם בדברים שהם נזקקים להם ולא לפנות את כל זמנו כדי לשמחם. ולכן אם הוא מעדיף באותו זמן ללמוד או לעבוד או לשהות בחברת אשתו וילדיו – אין עליו חובה לבקרם בכל יום. ומכל מקום חובה עליו לבקרם לעיתים קרובות ולסייע להם מעת לעת, כפי המקובל במשפחות טובות, שאם לא כן ייחשב הדבר כפגיעה בכבודם.", + "בן שהוריו בקשו ממנו לקנות עבורם מוצרים בחנות. אם יש להורים כסף, ישלם בכספם של ההורים, שכן מצוות כיבוד הורים אינה מחייבת את הילדים להוציא הוצאות כספיות, אלא רק לעזור ולסייע בשליחויות ובעבודה. אבל אם אין להורים כסף לשלם עבור צרכי מזונם ובגדיהם, או עבור אחזקת ביתם – מצווה על בניהם לשלם עבורם את כל צרכיהם. ואם אין להם כסף לשלם עבור הוריהם, מצווה עליהם לאסוף צדקה עבורם.", + "ואם האב החליט שלא לעבוד והוא מצפה שילדיו יפרנסו אותו, או שהוא רוצה לחסוך את רוב כספו ולחיות חיי דוחק, במקרה זה אין הילדים צריכים לדאוג לכל צרכיו. שכן רק במצב של חוסר ברירה מוטלת על הילדים מצווה לסייע להוריהם בכספם, ובשעת הצורך אף לאסוף צדקה עבורם, אבל כשההורים גורמים לעצמם לחיות חיי דוחק – אין הילדים מחויבים לעזור להם.5עיקר מצוות כיבוד הורים הוא לשמש אותם, היינו לסייע להם בצרכי גופם בשעה שיצטרכו לכך – להאכילם, להלבישם וכדומה. ולכן אם יבקשו שיבוא לבקר כשאין להם צורך ממשי – אין חובה למלא רצונם. כמובן שאם יבקר – יקיים מצווה, אך אין בזה חובה מצד כיבוד הורים. אלא שאם יתרחק מהם ולא יבוא לבקרם ולסייע להם כפי שמקובל שבנים מבקרים אצל הוריהם ומסייעים להם, ייחשב הדבר כפגיעה בכבודם ויעבור על מצוות מורא הורים. ועי' בשו\"ע יו\"ד רמ, ב-ד.
בעניין הוצאת ממון על כיבוד הורים, בקידושין לא, ב, נחלקו אם מצוות הכיבוד על חשבון ממון הבן או ההורים. ופסקו רי\"ף, רמב\"ם, רא\"ש ותוס', שהיא על חשבון ההורים. אמנם כל זה כאשר יש להורים כסף לממן את צורכיהם, אבל כשאין, מצווה על הילדים לפרנס את הוריהם. ואם יש לבנים סכום מועט המספיק לצרכי עצמם או לצרכי הוריהם, אינם חייבים לתת את כספם להורים, כמבואר בשו\"ע רמ, ה. אבל כתבו האחרונים שמצווה על הבנים לחזר על הפתחים כדי לאסוף צדקה לצורך הוריהם, וכ\"כ בן איש חי ש\"ב שופטים ח'. ואין זו חובה, מפני שמצוות כיבוד הורים מחייבת לסייע להם בגופם ממש, כגון להלביש להאכיל וכיוצא בזה, אבל החזרה על הפתחים היא רק הכנה לכיבוד עצמו, ובזה אינם חייבים, וכך מבואר בערוה\"ש רמ, כב, וכן דעת הב\"ח והש\"ך. ולחזו\"א (קידושין סי' קמ\"ח דף לב) חובה גמורה עליהם לחזר על הפתחים עבור הורים עניים. ואם ביכולת ההורים לקיים את עצמם כראוי אלא שאינם רוצים לעבוד או שהם חוסכים מאוד, אין הילדים חייבים לפרנסם, וכן משמע מחת\"ס יו\"ד רכט, וכך מובא בשם הרב אבא שאול בס' מורא הורים וכבודם פ\"א יט.               ←
במצב של התנגשות, כלומר כאשר ההורים נצרכים ממש לעזרה, אבל אם הבן יסייע להוריו במה שהם צריכים יפסיד את פרנסתו. אם על ידי כך לא יהיה לו מה לאכול באותו יום ויצטרך לחזר על הפתחים, נפסק בשו\"ע רמ, ה, שפרנסתו קודמת. וכן הורו האחרונים שאם על ידי הסיוע להוריו יעדר רבות מעבודתו עד שיפסיד את מקום עבודתו, ויצטרך לחזר על הפתחים – במקרה זה פרנסתו קודמת והוא פטור מכיבוד הורים. עי' בראשון לציון, ובביאור הגר\"א י\"ד, ובשבט הלוי ח\"ב קיא, ג." + ], + [ + "כיבוד הורים / חובת הבן והבת", + "לעיתים שומעים בנים המתרעמים על מוסדות המדינה שאינם מסייעים מספיק להוריהם הזקנים, הקצבה קטנה, אין מספיק בתי חולים סיעודיים וכיוצא בזה. אך עליהם לזכור שמצוות כיבוד הורים מוטלת על הבנים. וגם כשמדינת ישראל תהיה עשירה ותוכל לספק לכל קשיש את צרכיו, עדיין התפקיד המרכזי יהיה שייך לילדים, כי מה הם החוקים הקרים שמדינה יכולה לתקן, לעומת היחס החם והמשפחתי שהילדים מעניקים להוריהם.", + "אמרו חכמים, נאמר (שמות כ, יא): \"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ\", ומיד לאחר מכן נאמר (שם כ, יב): \"לֹא תִּרְצָח\", מדוע נסמכו מצוות אלו זו לזו? אלא ללמדנו, שאם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו, ואינו מהנה בהם את אביו ואת אמו, כאילו הוא רוצח כל ימיו לפני המקום, לכך נאמר \"כַּבֵּד\" ולאחריו \"לֹא תִּרְצָח\" (ילקוט שמעוני ואתחנן תת\"ל).", + "וכן נפסק להלכה (שו\"ע יו\"ד רמ, ה), שאם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו הנזקקים – חובה עליו לפרנסם, אפילו אם יצטרך בעקבות זאת לרדת ברמת חייו. וכאשר יש כח ביד בית הדין, כשיראה בן שיכול לפרנס את הוריו ואינו מפרנסם, עליו לכפות אותו לפרנס את הוריו (עי' בהלכה הבאה ובהערה). ואף שמצד הדין מותר לאדם לתת את מעות הצדקה שלו להוריו, אם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו ולהמשיך לתת מעשר כספים לצדקה, אין ראוי שיתן את כספי הצדקה להוריו. ואמרו חכמים, שתבוא קללה על מי שמפרנס את הוריו מכספי מעשר הכספים שלו, כי אין ראוי לפרנס את ההורים בכספי צדקה (רמ\"א יו\"ד רמ, ה).", + "מצוות כיבוד הורים שייכת לבן ולבת בשווה, אך כל זה כשאינם נשואים. אבל לאחר החתונה נוצר ביניהם הבדל, שהבן מצוּוה להמשיך ולכבד את הוריו כפי שכבדם לפני החתונה. אולם הבת הנשואה אינה חייבת במצוות כיבוד הורים כפי שהיתה חייבת בעודה רווקה. ברור שהיא צריכה להתייחס להוריה בכבוד ומורא, אבל אין היא מחויבת לעזור ולסייע להם כפי שהיתה חייבת לפני החתונה. משום שבנישואין התחייבה לטפל תחילה בצרכי ביתה וגידול ילדיה הקטנים, ואין באפשרותה לסייע להוריה כפי שהיתה בעודה רווקה. ואף יש חשש שאם תהיה טרודה בכיבוד הורים, ייפגעו מפאת זה היחסים המתוקנים שצריכים לשרור בינה לבין בעלה. לפיכך פטרה אותה התורה מהמצווה לסייע להוריה בכל מה שיצטרכו (שו\"ע יו\"ד רמ, יז, כד). אמנם כאשר אין התנגשות בין כיבוד הוריה ולשלום ביתה ולחובת הטיפול בילדיה, חוזרת אליה המצווה מהתורה לסייע להורים (ש\"ך יו\"ד רמ, יט). כיום עם העלייה בתוחלת החיים, בשלב שבו ההורים זקוקים לעזרה, בדרך כלל בנותיהם כבר סיימו לגדל את ילדיהן הקטנים, והן יכולות לסייע להם בלא לפגוע בשלום ביתן, וממילא הן חוזרות להתחייב במצוות כיבוד הורים מהתורה." + ], + [ + "כיבוד הורים / האם אפשר לכוף את הבנים לכבד את הוריהם", + "לעיתים מתעוררת שאלה בדיני כיבוד הורים: מה הדין כאשר ישנו בן עשיר שהוריו עניים ואין להם כסף לקיום, אך בנם העשיר מתנכר להם בכל מיני טענות ותואנות, האם על פי ההלכה בית הדין יכול להתערב ולכוף את הבן לפרנסם או לא? וכן כאשר אחד ההורים חולה וזקוק לסיוע, האם אפשר לכוף את הבן לטפל בו?", + "תשובה: הכלל היסודי הוא שכל מצווה שמתן שכרה נזכר בתורה, אין כופים על קיומה (חולין קי, ב). שכך משמע מהתורה שהשכר המוזכר בצידה הוא זה שצריך להיות מדרבן לקיומה, ולא שום כפייה של בית הדין. וכיוון שלגבי מצוות כיבוד הורים נזכר שכרה בצידה, שנאמר (שמות כ, יב): \"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ\", אין כופים על קיומה. ואם אדם אינו רוצה לסייע להוריו החולים – אין בית הדין כופה אותו לעזור להם. וכן אם ההורים עניים, מצד מצוות כיבוד הורים אין בית הדין יכול לכוף אותו לספק להוריו את כל צרכיהם.", + "אבל מצד מצוות הצדקה ניתן לכוף את הבן לתת להוריו כסף שיספיק לקיומם. וזאת מפני שלפי ההלכה יכולים גבאי הצדקה לחייב את העשירים לתת צדקה לפרנסת העניים. וכיוון שההורים הם הקרובים ביותר, ממילא על פי סדרי הקדימה במצוות הצדקה יכולים גבאי הצדקה לכוף את הבן לתת להוריו את כל הכסף שהוא חייב לתת לצדקה, שהוא לכל הפחות עשירית מרווחיו, ובמקרה הצורך ניתן לחייבו לתת להם אף חמישית מרווחיו (ב\"י ורמ\"א יו\"ד רמ, ה).6קשה שהרי גם במצוות צדקה נאמר שכרה בצידה, שנאמר (דברים טו, י): \"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ… כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ\", ואיך אפשר לכוף לקיימה? אלא שהואיל ולגבי צדקה נאמר גם לאו (שם טו, ז): \"לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן\", ניתן לכוף על קיומה של מצוות צדקה (ר\"י בתוס' ב\"ב ח, ב). יש סוברים שבית הדין יכול לכוף את הבן לתת להוריו אף יותר ממה שהוא מחויב לתת לצדקה, וכך היא דעת ערוך השולחן יו\"ד רמ, כ.", + "כל זה במצב מקולקל בו הבן אינו רוצה לפרנס את הוריו וצריך לחייבו לכך מדין מצוות הצדקה. אבל מן הראוי שהבן יסייע להוריו בכל יכולתו, ויתן להם את כל צרכיהם, ואילו את כספי הצדקה שעליו לתת, יתן לצרכי עניים אחרים. וכבר למדנו (בהלכה הקודמת) שאמרו חכמים (קידושין לב, א) שאדם המסוגל לפרנס את הוריו ובנוסף לכך לתת מעשר כספים לצדקה, תבוא עליו קללה אם יפרנס את הוריו מכספי המעשר המיועדים לצדקה (רמ\"א יו\"ד רמ, ה)." + ], + [ + "כיבוד הורים / מצווה לגור בקרבת ההורים", + "בכלל מצוות כיבוד הורים מצווה שאדם יגור בקרבת מקום מגורי הוריו, כדי שיוכל לכבדם ולסייע להם בכל מה שיצטרכו. אבל אם יגור במקום רחוק, לא יוכלו לפנות אליו בבקשת עזרה, ונמצא שמנע את עצמו ממצוות כיבוד הורים.", + "וכן מצינו שאמרו חכמים על אברהם אבינו שחשש לצאת מחרן ולעזוב את תרח אביו לעת זקנותו, ואמר לו הקב\"ה (בראשית יב, א): \"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ\", ופטרוֹ בזה ממצוות כיבוד הורים (בראשית רבה לט, ח). וכן אמרו חכמים שיעקב אבינו נענש שיוסף בנו אבד ממנו למשך עשרים ושתיים שנים, מפני שהוא עצמו עזב את הוריו והלך לחרן למשך עשרים ושתיים שנה. ואף שיעקב נאלץ לברוח מפני עשו אחיו שרצה להורגו ועשה זאת בציווי הוריו, כיוון שבפועל לא כיבד את הוריו באותן השנים, ואף לא השתדל לחזור במהרה כשהיה יכול, נענש על כך. אבל, לצורך לימוד תורה, יכול אדם לעזוב את בית הוריו. וכן יעקב אבינו הלך לבית מדרשם של שם ועבר, ולמד שם ארבע עשרה שנה, ועל כך לא נענש (מגילה יז, א).", + "לפיכך, צריך כל אדם להשתדל לגור בקרבת מקום מגורי הוריו, כדי שיוכל לכבדם ולסייע להם במידת הצורך. ואם הוא רוצה לגור במקום רחוק, עליו לבקש רשות מהוריו. ואפילו אם הוא רוצה לעבור למקום רחוק לצורך מצווה – עליו לקבל מהם רשות. אמנם לצורך תלמוד תורה מותר לו לעבור לעיר אחרת בלא קבלת רשותם. וכן מותר לו לעבור למקום רחוק מבית הוריו כדי להעניק לבניו חינוך תורני טוב יותר בלא קבלת רשותם. וכן לצורך חיוני של פרנסה, רשאי הבן לגור בריחוק מקום בלא לבקש את רשותם (עפ\"י ערוה\"ש יו\"ד רמ, לו).", + "כיום פעמים רבות הדירות באזור מגורי ההורים יקרות, ואף זו סיבה מוצדקת לגור במקום אחר. ואף שיש ביכולתו של הבן לקנות דירה קטנה בסמיכות להם, אם בעקבות זאת לא יוכל להקים משפחה ברוכת ילדים כפי רצונו, עדיף שיקנה דירה במקום זול ויקים משפחה ברוכת ילדים.", + "וכן מי שגר עם הוריו בחוץ לארץ, מצווה שיעלה לארץ אפילו בניגוד לרצונם (מהר\"ם מרוטנבורג שער ב' כ\"ח ע\"ט; מבי\"ט ח\"א קלט).", + "הורים זקנים הזקוקים לטיפול צמוד, ומעוניינים לגור אצל בנם, מצווה על הבן לשכן את הוריו בביתו ולקיים בזה את מצוות כיבוד הורים בכל רגע ורגע. וכל זה בתנאי שיש מקום בביתו ואשתו מסכימה. אבל אם אינה מסכימה, או שהמקום צר וברור שעקב מגורי ההורים בביתם ייווצרו קשיים וסיבוכים גדולים – אסור לו להכניס את הוריו לביתו בלא רשות גמורה מצד אשתו. ועליו לדאוג להם לבית אבות או שיבוא לביתם בכל יום ויסייע להם. ואף אם יאלץ לישון בביתם לילות רבים, יישן שם ולא יכניסם לביתו בלא הסכמתה השלימה של אשתו. וכן כאשר הורי האשה זקוקים לטיפול צמוד, מצווה עליה לשכנם בביתה ולקיים בהם מצוות כיבוד הורים בכל רגע ורגע. אבל אם בעלה אינו מסכים, אין האישה יכולה לכוף אותו לשכנם בביתם, ועליה לעזור להם בביתם כפי יכולתה, ובלא שצרכי ילדיהם הקטנים וביתה יפגעו באופן משמעותי.", + "חתן וכלה שעומדים להינשא, והכלה רוצה לגור בצפון, ואילו הורי החתן דורשים מבנם שיגור קרוב לביתם בדרום. ומצב הדברים הוא, שאם החתן ישמע להוריו תבטל הכלה את קשריה עימו. החתן רשאי להחליט לגור רחוק מהוריו כדי שיוכל להתחתן עמה, שכן מצוות החתונה קודמת, אבל גם כשיגור בצפון חובתו תהיה להמשיך ולבקר את הוריו מעת לעת כמקובל אצל בנים טובים. ואם יזדקקו לעזרה ממשית, יהיה חייב לנסוע אליהם יותר ולעזור להם כפי צרכם, ואפילו אם פרנסתו תפגע עקב כך, ובלבד שלא יסכן את מקור פרנסתו.7לצורך חינוך הבנים מותר להתרחק ממקום מגורי ההורים, שכן חינוכם שקול כלימוד תורה, ולצורך לימוד תורה מותר לעזוב את מקום ההורים. וכן לצורך פרנסה מותר, שכבר למדנו שכיבוד הורים אינו צריך להיות על חשבון פרנסת הבן (שו\"ע יו\"ד רמ, ה).
אין רשות לבעל להכניס אחד מהוריו לביתו בלא הסכמת אשתו, מפני שהתחייב בעת נישואיהן בכתובה לנהוג בה כראוי, והיא שותפה בבית, ולא יתכן לעשות דבר שלא בהסכמתה. אבל חובתו לטפל בהם, אף אם יצטרך לעזוב את ביתו למספר ימים או שבועות. וכן פסקו הרב אלישיב והרב אבא שאול כמובא בס' מורא הורים וכבודם פ\"א מא. אין צריך לבטל שידוך מפני דרישת הוריו שיגור בקרבתם, כפי שלמדנו כיוצא בזה ברמ\"א רמ, כה, בשם מהרי\"ק.
כפי שלמדנו בהלכה ט, לאחר הנישואים חובת כיבוד הורים חלה על הבעל כלפי הוריו ואילו האשה פטורה מכיבוד הוריה, מפני ההתנגשות בין חובתה כלפי משפחתה החדשה לחובתה כלפי הוריה, כמבואר בשו\"ע יו\"ד רמ, יז. אבל אם הבעל אינו מתנגד, או שהילדים גדלו ובפועל אין התנגשות, חוזרת מצוות כיבוד הוריה ל��קומה. לפיכך אם הורי האשה יזדקקו שבתם תשכנם בביתה, והבעל מסכים, מצווה להכניסם לביתם ולטפל בהם בכל מה שיצטרכו." + ], + [ + "כיבוד הורים / יחס של כבוד", + "כדי לקיים את מצוות כיבוד אב ואם כהלכה, חשוב לשים לב לדרך שבה מקיימים את המצווה. קורה שלהורים זקנים אין ממה להתפרנס, והם זקוקים לעזרה, וכפי שלמדנו, על ילדיהם מוטלת האחריות לפרנסם בכבוד, ולא פחות חשוב שהסיוע יתקיים בסבר פנים יפות. כי יש בן שעוזר להוריו בפנים זעופות ובמורת רוח. ולהורים אין ברירה, הם נזקקים לעזרתו, אין להם מישהו אחר שיעזור להם. אך לבם נכמר בקרבם, על בנם שכל כך אהבו, ועתה לעת זקנה נוהג בהם בזלזול וחוסר רחמים. ועל כך אומר הפתגם: \"אב אחד מפרנס עשרה בנים ושמח, ועשרה בנים אינם יכולים לפרנס אב אחד\".", + "וכן אמרו חכמים: יש מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם, ויש מטחינו בריחיים ויורש גן עדן. כיצד מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם? מעשה באחד שהיה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים. פעם אחת אמר לו אביו: \"בני, תרנגולים הללו מנין לך?\" אמר לו: \"זקן זקן, אכול ושתוק, שהכלבים אוכלים ושותקים\". נמצא זה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם.", + "כיצד מטחינו בריחיים ויורש גן עדן? מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים. שלח המלך להביא טוחנים לעבודתו, וציווה לעבדיו לחפש אנשים שאינם עובדים, כדי שיהיו טוחנים אצלו. אמר לו הבן לאביו: \"אבא, היכנס וטחן אתה תחתי, ואני אלך לעבודת המלך, שאם יגיע לידי בזיון – אתבזה אני ולא אתה, ואם לידי מלקות – אלקה אני ולא אתה\". נמצא זה מטחינו לאביו בריחיים ויורש גן עדן (ירושלמי פאה א, א, קידושין לא, ב ברש\"י)." + ], + [ + "כיבוד הורים / עד היכן כיבוד הורים", + "שאלה: האם בכל מקרה צריך הבן לשתוק ולא לפגוע בהוריו, או שיש מקרים שבהם ההורים מביישים כל כך את הבן, עד שמותר לו להשיב להם כגמולם ולפגוע בהם.", + "תשובה: כך נפסק להלכה: היה הבן לבוש בבגדי חמודות, ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו את בגדיו, והכוהו על ראשו, וירקו בפניו – לא יכלים אותם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציווהו לירא מפניהם (שו\"ע יו\"ד רמ, ג). ובכלל צריך לדעת, שכאשר האב או האם הם אנשים רגילים, אין לכאורה צורך לצוות על כך, שכן כל אדם הגון מבין שילדיהם צריכים לכבדם. עיקר החידוש שבמצווה הוא – שגם כאשר ההורים אינם ראויים לכבוד, מצווה לכבדם. וכך כתב רבי חיים פלאג'י (תוכחת-חיים לפרשת תולדות), שעיקר ציווי התורה מופנה כלפי הורים טרחנים שמידותיהם גרועות.", + "אפילו נטלו ההורים כיס של זהובים שלו והשליכוהו בפניו לים, מפני כעסם או שיגעונם, לא יכלימם ולא יכעס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק (שו\"ע יו\"ד רמ, ח).", + "אמנם מבחינה ממונית אין הבן צריך לשאת בנזק שגרמו לו ההורים. ולכן הוא יכול לתבוע אותם למשפט בבית הדין, וכמובן שהם יתחייבו לשלם לו. ואם הוא יכול לעצור אותם בכוח, שלא יזרקו את ארנקו, יש אומרים שעדיף שיעצור אותם בכוח, ובתנאי שלא יפגע בהם אלא רק יבלום אותם. ויש אומרים, שהואיל והוא יכול לתובעם לאחר מכן בבית דין, אין לו לעוצרם בכוח הזרוע. ורק כאשר ברור לבן, שלאחר מכן, ההורים עצמם יצטערו, ויטענו נגדו, למה לא עצרת בעדנו בכוח, מותר לבן לעצור אותם, הואיל וזהו בעצם רצונם (רמ\"א יו\"ד רמ, ח).", + "וכל כך קשה לקיים את מצוות כיבוד אב ואם על כל פרטיה ודקדוקיה, עד שאחד מגדולי אמוראי ארץ ישראל אמר משפט חריף ומזעזע. אמר רבי יוחנן: אשרי מי שלא ראה את אביו ואת אמו, מפני שהוא ודאי לא ביטל מצוות כיבוד אב ואם. אכן רבי יוחנן עצמו היה יתום משעת לידתו, בעת עיבורו מת אביו, ובעת לידתו מתה אמו. אמנם ברור שהטוב ביותר הוא שיהיו לאדם הורים ויכבדם כראוי. ואשרי מי שזכה לכבד את הוריו, והיתום מפסיד את המצווה החשובה הזו. אלא שרבי יוחנן מצא צד חיובי ביתמות, שהיתום ניצל מלהיכשל במצוות כיבוד הורים." + ], + [ + "כיבוד הורים / מי שנטרפה דעת הוריו", + "אחת השאלות העצובות ביחס לכיבוד הורים היא, מה יעשה אדם שדעת הוריו נשתבשה עליהם, כיצד ינהג עימם?", + "תשובה: אף על פי שנטרפה דעתם, לא יבזה אותם, וישתדל לנהוג עמם באהבה ובכבוד כפי דעתם, עד שירוחם עליהם מן השמיים. ואם השתגעו הרבה, עד שאינו מסוגל יותר לראותם במצב כזה, ובכל עת שהוא נפגש עמהם הוא מגיע לכעס ומריבה. אם ההורים יכולים להסתדר לבד, עדיף שיניחם ויעבור למקום אחר, ויבקש מאחרים לנהוג בהם כראוי.", + "דוגמה לכך מובאת בתלמוד (קידושין לא, ב). לרבי אסי היתה אמא זקנה שדעתה השתבשה. ביקשה ממנו שיקנה לה תכשיטים, וקנה. לאחר מכן רצתה להתחתן, ובכל עת היתה מפצירה בו שידאג לה לשידוך. אך הואיל ולא ניתן היה למצוא חתן לאשה זקנה עם דעה משובשת כשלה, היה רבי אסי עונה לה תמיד שהוא ישתדל לעיין בדבר. אולם כשאמו החלה לתבוע ממנו שימצא לה חתן שהוא בדיוק כמותו, צעיר, מוכשר ויפה, לא יכול היה רבי אסי לעמוד בכך, ועזב את מקומה.", + "וכל זה כמובן בתנאי שההורים יכולים לדאוג לעצמם. כלומר מסוגלים לדאוג לעצמם למזון ובגדים וכל מה שהכרחי לקיומם, רק שדעתם משובשת, ובכל פעם שרואים את הבן, תובעים ממנו דברים משונים שדעת הבן אינה סובלתם. אבל אם ההורים נחלשו כל כך, בדעתם או בגופם, עד שאינם יכולים להתקיים בכוחות עצמם, אסור לבן לעוזבם. אלא אם מצבו הכספי מאפשר, ישכור למענם אדם אחר שיטפל בהם, או שיסדר להם מקום במוסד סיעודי. אך אם אין מוסד שיכול לקבלם, וגם אין לו אמצעים כספיים כדי לשכור להם מטפל, עליו לטפל בהוריו, תוך השתדלות מירבית לנהוג עמהם בנועם ובנחת (שו\"ע יו\"ד רמ, י. ט\"ז יד, ערוה\"ש לב)." + ], + [ + "כיבוד הורים / יחס ההורים לילדים ושלא להכות", + "אף שמצוות כיבוד הורים חשובה עד מאוד, כתב ב'שולחן-ערוך' (יו\"ד רמ, יט): \"אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול\".", + "אולי מצד הדין יכולים ההורים לתבוע מבניהם שיכבדו אותם יותר, אבל זה לא יעזור. שום תועלת לא תצמח מכך שההורים יתלוננו תמיד על ילדיהם שלא מכבדים אותם מספיק. להפך, ילדים אוהבים לכבד את ההורים מרצון ואהבה, לא בכפייה. ההתחשבות ברצונם ובכבודם של הילדים, רק תתרום לכך שהילדים יכבדו יותר את הוריהם.", + "יתר על כן, אב שמחל על כבודו, כבודו מחול. כלומר, במקרה שהורים מוותרים לבן שלא ישתדל בכיבודם כל כך, הבן פטור. כמובן שגם כשההורים מוותרים, אם הבן מכבדם הוא מקיים מצווה, אבל אם לא יכבד – לא תהיה בידו עבירה. וכי ההורים רוצים שבנם ייענש בעוון ביטול מצוות כיבוד הורים?!", + "הדרך המוצלחת ביותר לחינוך הילדים לכבד את הוריהם, כשיראו מהם דוגמה אישית, כיצד הם עצמם מכבדים את הוריהם. ומי שהתרשל בזה כשהוריו היו בחיים, אל יתפלא שילדיו אינם מכבדים אותו, וכשהוא זקוק לעזרה – ילדיו אינם עוזרים לו, הם למדו זאת ממנו.", + "בעבר, במקרה שהאב היה מכה את בנו הגדול, אפילו אם היה צדק מסוים במעשיו, בית הדין היה מעניש את האב ומנדה אותו, מפני שהוא עבר בזה על האיסור (ויקרא יט, יד): \"וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל\", שוודאי בנו יתרעם עליו וינטור לו בלבו, ואולי אף יחזיר לו מנה אפיים (שו\"ע יו\"ד רמ, כ; עי' לעיל הלכה ג, ובהלכה הבאה, בחומרת איסור המכה אביו).", + "למרות שבעבר הורים טובים היו מחנכים את ילדיהם גם בעזרת מכות, ואף נאמר (משלי יג, כד): \"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ\", ואמרו חכמים (שמו\"ר א, א): \"כל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו\". כיום יש למעט בענישה גופנית.8עד לפני דור או שניים, הורים הגונים היו רגילים להעניק לילדיהם מכות נמרצות על כל כישלון ועוון, כדי לחנכם ולהטביע בהם מידות טובות וישרות. כך גידלו דורות של יהודים כשרים וטובים. אבל כאשר המציאות החברתית משתנה, והורה שמכה בחגורה או מכות נמרצות נחשב כעבריין, יש למעט בענישה גופנית. וגם אם לדעת ההורים הם נהגו במתינות ומתוך כוונות טובות לחנך את הילד, הילד עלול לשמוע מחבריו ומוריו כי הוא צריך טיפול פסיכולוגי מפני שהוא קרבן להתעללות חמורה מאב אלים ומסוכן. בעקבות דברים אלו הילד באמת יצטרך טיפול, כי התגובה החברתית תיצור בנפשו של הילד מציאות הרבה יותר חזקה מעצם המכות שספג. על כן צריכים ההורים להתאים את האמצעים החינוכיים לנורמות החברתיות. והכל כמנהג המדינה והמקום. ולאותם ילדים שחטפו מהוריהם מכות חזקות, מומלץ להתגבר על דעת הקהל, ולדעת שהוריהם נהגו באופן שהיה נחשב סביר לגמרי בזמן אחר, אף כי היום דרכם אינה מקובלת. ידיעה זו יכולה בבת אחת להקל מעליהם את תחושת העלבון והנפגעות ולסייע בידם לכבד את הוריהם כמצוות התורה." + ], + [ + "כיבוד הורים / הורים רשעים", + "שאלה: האם מצוות כיבוד ומורא הורים חלה על אב רשע ובעל עברות, או שמא הואיל והאב השחית כל כך את מידותיו, נפטר הבן מהחיוב לכבדו?", + "תשובה: נחלקו בזה הפוסקים (שו\"ע יו\"ד רמ, יח). לדעת בעל ה'שולחן-ערוך', רבי יוסף קארו, אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות חייב לכבדו ולירא ממנו. ולא עוד, אלא אפילו אם הבן ממזר, כלומר שאביו הוליד אותו באיסור של גילוי עריות, ופגם בכך את הבן וגרם לו שכל ימיו לא יוכל להתחתן עם ישראלית, אפילו במקרה כזה חובה על הבן לכבד את אביו הרשע, היינו לכבדו ולסייע לו בעת שיזדקק לעזרה.", + "לעומת זאת, לדעת רבי משה איסרליש (הרמ\"א), בעל ההגהות על ה'שולחן-ערוך', אין מצווה על הבן לכבד את אביו הרשע, כי כל מה שציוותה התורה לכבד הורים, הוא דווקא בהורים רגילים שאינם רשעים, אבל את הרשעים לא ציוותה התורה לכבד. ויש להדגיש שאב רשע הוא דווקא אב שדבוק ברע ומרבה לחטוא, פוגע ביודעין באנשים אחרים או עושה עבירות להכעיס. אבל אדם רגיל, שלעיתים נכשל בעבירה, ברור שבנו מצוּוה לכבדו ולירא מפניו. וגם כשמוסכם על הכל שהאב רשע, ולדעת הרמ\"א אין מצווה לכבדו ולירא מפניו, מכל מקום אסור לבן להעליב אותו או לגרום לו צער.", + "לעיתים בעלי תשובה טועים וחושבים שאינם צריכים לכבד את הוריהם הואיל והם חילונים. אבל ההלכה היא, שבזמננו, כל אדם שנוהג במנהגי דרך ארץ ומוסר כמקובל, למרות שאינו שומר מצוות, אינו נחשב רשע, וודאי שבנו חייב לכבדו ולירא מפניו. מפני שבזמן הזה רוב האנשים שאינם שומרי מצוות, אינם עושים זאת מתוך רצון רע להכעיס, אלא מפני המצב הכללי של הדור. ולכן בעל תשובה חייב לכבד את הוריו למרות שאינם שומרי מצוות." + ], + [ + "כיבוד הורים / לדון את ההורים לכף זכות", + "שאלה: האם מצוות כיבוד הורים מחייבת גם להעריך את ההורים, או שגם מי שמבזה אותם בליבו, כל עוד הוא עוזר להם במה שיצטרכו, ומתייחס אליהם בנימוס, נחשב כמקיים את המצווה?", + "תשובה: מצוות כיבוד הורים צריכה להתקיים במעשה ובמחשבה, וכפי שכתב בספר חרדים, שצריך לכבד את ההורים בלב, ומי שמכבד את הוריו במעשים אבל הם נבזים בעיניו, עליו נאמר (דברים כז, טז): \"אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ\". פירוש 'מקלה' -מבזה. ועל זה אמר שלמה (משלי ל, יז): \"עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם, יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר\". והיה מעשה באיש אחד שהיה מפרנס את אמו, רק שהיתה בזויה בעיניו, לפי שנישאה לאיש אחר לאחר מות אביו, ונענש שמת וניקרו העורבים את עיניו (ספר חרדים מצוות עשה התלויות בלב אות לה).9כך כתב בבן איש חי שופטים כג, ילקוט יוסף ח\"א עמ' קג-קד. ואמנם מדעת הרמב\"ם (הל' ממרים ה, טו) משמע שרק המבזה אותם בדברים או ברמיזה, עובר באיסור \"אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ\". וכך כתב הרדב\"ז שם. אולם ברור שגם לדעתם אסור לאדם לבזות את הוריו בלבו, משום שביזוי זה יביאו בעל כורחו לביזויים במעשה.", + "וכן כתב בספר 'חיי-אדם' (סז, ג): \"הכיבוד הוא במחשבה ובמעשה ודיבור… היינו שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל. וזה הוא עיקר כיבוד, שאם לא כן, הרי כתיב (ישעיהו כט, יג): בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי\".", + "שאלה: מי שסבור שהוריו כעסנים ורגזנים, או תאבי ממון, או נוטים לשקר, או מקפחים, כיצד יוכל לכבדם במחשבתו? האם מצווה עליו לעשות שקר בנפשו, להתעלם מתכונותיהם הרעות ולתקוע בדעתו כי הם באמת צדיקים וישרים?", + "תשובה: מצווה לדון כל אדם לכף זכות (שבועות ל, א), שנאמר (ויקרא יט, טו): \"בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ\", וכפי שאמרו חכמים (אבות א, ו): \"הוי דן את כל האדם לכף זכות\". היינו לראות את הטוב שבו, ולדעת שלמרות שיש בו גם רע, הטוב שבו הוא העיקר. וגם כאשר אפשר לפרש מקרה מסוים לטוב או לרע, מצווה לפרש אותו לטוב. ובזכות זה, גם אותו ידונו לטוב בשמיים, שהואיל והוא מדגיש את הטוב ורואה אותו כעיקר, גם כשידונו אותו יראו בעיקר את הטוב שבו (שבת קכז, ב). ואם כך כלפי כל יהודי, על אחת כמה וכמה שצריך אדם לדון את הוריו לכף זכות, שכן גם מצוות כיבוד הורים מחייבת זאת.", + "וקיום מצווה זו מועיל מאוד לבן, שכן הוריו של אדם הם שורשיו, וכשהוא רואה בהם דברים טובים, הרי שהוא מתחבר אל שורשיו הטובים, ומכוח זה הוא מעצים את כוחותיו הטובים וממשיך את כל חייו בטוב. ואם יראה בהם את הרע, הרי שהוא מעצים גם את הרע שבקרבו, וממילא ממשיך את חייו ברע.", + "אמנם כאשר ברו�� שיש בהורים עוון, אסור לבן להתעלם מכך, ואם יאמרו לו ההורים לעבור עבירה, לא ישמע להם (להלן הלכה כ). ולמרות זאת, עליו לדון אותם לכף זכות, שהפגמים שיש במידותיהם ומעשיהם הם מפני שלא למדו מספיק, או מפני הקשיים הנפשיים או הגופניים שלהם, ואולי הניסיונות שהם מתמודדים איתם קשים מנשוא.", + "ומאידך יתבונן בצדדים החיוביים שבהורים, שהרי בכל אדם יש מידה טובה מיוחדת, שבה אין אדם בעולם כמותו. שאם היה אדם אחר כמותו, לא היה הקב\"ה בוראו לחינם. ובאותו דבר שהוא מיוחד בו, הוא נחשב ממש לגדול הדור, שעליו כל העולם עומד. וצריך כל אדם להתבונן ולהתעמק בכל הצדדים הטובים שבאביו ובאמו, ועל ידי כך יוכל לכבדם ביותר." + ], + [ + "כיבוד הורים / טיפול פסיכולוגי שפוגע בכיבוד הורים", + "שאלה: ישנם פסיכולוגים שנוטים לתלות את כל הבעיות של המטופל בהוריו, שלחצו עליו, כעסו עליו ואולי אף היכו אותו. וכיוון שההורים אשמים בכל הצרות והבעיות שהוא מעולל לעצמו ולחבריו, יכול המטופל להשתחרר מהמועקות שלו. לפעמים הפסיכולוג מייעץ להטיח בהורים את האשמות הללו כדי לפרוק את המטען המעיק על ליבו של המטופל. האם טיפול פסיכולוגי כזה מותר?", + "תשובה: אם הטיפול יגרום להרעת יחסי הכבוד והמורא שבין הבן להוריו, הרי שטיפול זה אסור, שכן הוא פוגע במצוות 'כיבוד הורים'. וגם אם היינו בטוחים שטיפול זה מועיל מבחינה פסיכולוגית, אסור להשתתף בו. וכשם שאסור לאדם לגנוב כדי להקל על סבלו, כך אסור לו לעבור על מצוות 'כיבוד הורים' כדי להקל על סבלו. יתר על כן, אנחנו מאמינים שכל המצוות ניתנו לטוב לנו, וכן נאמר (שמות כ, יב): \"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ\". ולכן גם אם טיפול זה יועיל לזמן מסוים, בסופו של דבר צערו יגבר, החלל שנפער בליבו ילך ויגדל. הוא יהפוך את עצמו ליתום במובן הנורא ביותר – 'יתמות נפשית'. ליתום יש לכל הפחות דמות שהוא יכול להתרפק עליה בזיכרונו, ואילו לזה לא תהיה אפילו דמות להתרפק עליה. כל אדם זקוק לשורשים. בעל כורחו הוא קשור להוריו. גם אם ירצה – לא יצליח לשכוח את הוריו ולהתנתק מהם. גם אם יעטוף את עצמו בכעס כלפיהם, בתוך ליבו הוא יֵדע שגרם להם צער נורא, שהוריד את שיבתם ביגון, ואף הוא ימות לבסוף בודד ועצוב.", + "אמנם טיפול שמלמד להתייחס להורים כראוי, בכבוד ומורא, ועם זאת להכיר בחולשות שלהם מתוך יחס של הערכה וחמלה, מותר ורצוי. שכן אין מצווה שהילדים יחשבו שכל מה שהוריהם עושים וחושבים הוא מושלם וקדוש. להיפך, הילדים צריכים ללמוד לבחון את המציאות ביושר כדי לבחור בטוב. אם לא כן לא יוכלו לקיים את ההלכה שקובעת, שאם ההורים מבקשים מבנם לעשות עבירה, אסור לו לשמוע בקולם (שו\"ע יו\"ד רמ, טו; להלן כ).", + "כיוצא בזה כתב ב'שערי-תשובה' (א, מ), שצריך אדם להתוודות גם על עוון אבותיו, שנאמר (ויקרא כו, מ): \"וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם\". שכן הילדים נוטים להמשיך במנהגי הוריהם, כגון שאם אביהם בזבזן או כעסן, הם עלולים להיות כמותו. ורק על ידי שיתוודו ויחליטו בליבם שלא לנהוג כאביהם, יוכלו לפתוח דף חדש. ואם לא יתוודו, הרי שהם אשמים בכך שהם ממשיכים באותם מעשים לא טובים שעשו הוריהם.", + "לפיכך, גם מי שסבור שהוריו טעו בחינוכו, כי כעסו עליו והיכוהו, או ויתרו לו והרגילוהו להיות עצלן – צריך לדון אותם לכף זכות. להבין את המצוקות שהעיקו עליהם, ולהחליט בליבו שלא לחזור על טעויותיהם, ולהתבונן בהערכה, איך למרות הקשיים הצליחו לעשות דברים יפים וטובים בחייהם. לנסות לראות איך הכל היה לטובה (ברכות ס, ב), ואפילו הדברים שהיו נראים בעיניו כרעים, בדיעבד פיתחו אותו, עשו אותו רגיש, מחושל, מעמיק, וסללו את דרכו לטובה. ועוד ירבה להתבונן בצדדים הטובים שבהוריו, שעל ידי כך יוכל להעריכם ולכבדם כראוי. באופן זה יוכל להתחבר לטוב שקיבל מהוריו ולהמשיך לפתח את עצמו באופן השלם (עי' בהערה 8 על היחס כלפי הורים מכים)." + ], + [ + "כיבוד הורים / הורים מתעללים", + "אמנם צריכים להבחין בין הורים שמפריזים בכעס וחינוכם קפדני יתר על המידה, אבל כוונתם הבסיסית היא חיובית, שאותם חייבים לכבד ולדון לכף זכות, לבין הורה שמתאכזר באופן סדיסטי כלפי ילדיו. התנהגות סדיסטית מסוכנת גופנית ונפשית, ולכן מוכרחים לעצור אותה. ואת הילד שסובל מהתעללות סדיסטית צריכים לחזק ולעודד, לומר לו שהמכות שספג אינן באשמתו. קל וחומר כאשר מדובר בגילוי עריות. וכמובן שצריך להציל ילדים אלו מהסכנות הנשקפות להם. (צריך להיזהר להבחין בין התנהגות מגונה ומכוערת לבין גילוי עריות, ויש ששוגים בזה ויוצרים בעיות קשות).", + "אמנם גם במציאות נוראה ומסובכת שכזו, צריך לנסות למצוא דרך לדון את ההורה הרשע לכף זכות, להסביר לילד שאף כי מעשיו של ההורה אסורים בתכלית, ובשום אופן אסור לחזור עליהם, מכל מקום כפי הנראה ההורה הרשע חולה במחלה קשה, גופנית או נפשית, ולכן חטא. ככל שהילד יבין יותר שההורה שהתעלל בו הוא חולה, כך יוכל יותר להפריד בין המעשים הנוראים שעשה, לאותם רגעי חסד שבהם התנהג כהורה רגיל. על אותם הרגעים יוכל להתרפק כל ימיו, הם יוכלו להיות היסוד החיובי שמכוחו יוכל לבנות את יחסיו הטובים עם הילדים שיהיו לו בעתיד." + ], + [ + "כיבוד הורים / כיבוד הורים ושמירת מצוות", + "נאמר בתורה (ויקרא יט, ג): \"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ\". מכאן, שאם אמרו לו הוריו: חלל את השבת, אל ישמע בקול הוריו, ולא יחלל את השבת. שהרי גם הבן וגם ההורים מצווים בכבוד המקום (יבמות ה, ב). ומזה למדו חכמים (ב\"מ לב, א), שגם לגבי שאר מצוות התורה, אם אמרו ההורים לבן שיעבור על אחת מהן, ואפילו על מצווה מדברי חכמים, אסור לו לשמוע בקולם, הואיל ולהם עצמם אסור לומר כן, כי אף הם עצמם מצווים בכבוד המקום (שו\"ע יו\"ד רמ, טו).", + "לפעמים קורה, שההורים מסתכסכים עם אדם מסוים, שכן או קרוב משפחה. והמחלוקת הולכת ומעמיקה, מעלבונות קטנים לניתוק קשרים. עד שההורים תובעים שגם בנם ינתק את הקשרים שהיו לו עם אותו אדם. והבן לעומת זאת לא מעוניין להשתתף במריבה של הוריו, ולדעתו יש לקיים יחסים טובים עם כל אדם. ההורים מצידם מגייסים לטובתם את מצוות כיבוד הורים, ומאשימים את הבן בבוגדנות, ובזניחת ההורים למען איזו דודה מנוולת או שכן רשע… והשאלה, מה הבן צריך לעשות במקרה כזה.", + "פסק ה'שולחן-ערוך' (יו\"ד רמ, טז): אב שציווה את בנו שלא ידבר עם פלוני, והבן רוצה להתפייס עמו מיד, אין לו לחוש לדעת אביו. מפני שאסרה התורה לשנוא או להתנהג בשנאה כלפי שכן או קרוב, אלא להתייחס אל כולם באהבה, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): \"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'\". ולכן אסור לבן לשמוע בקול הוריו.", + "כיוצא בזה, אם ההורים מתנגדים שילדיהם ילכו לחתונה של אחד מקרובי משפחתם שמסוכסך איתם, אסור לילדים לשמוע בקולם, ועליהם לקיים את המצווה לשמח חתן וכלה בניגוד לרצון ההורים. וכאשר יש ספק אולי יש צדק בטענת ההורים, יש לשאול חכם.", + "שאלה: כיצד צריך לנהוג בן שאביו מבקש ממנו לקנות עבורו קופסת סיגריות? מצד אחד למדנו (פנה\"ל ליקוטים ח\"ב ט, ח) שיש איסור מן התורה לעשן סיגריות, משום שזה מזיק לבריאות, ואסור לסייע לדבר עבירה; ומאידך ישנה מצווה לכבד אב ואם.", + "השיב הרב חיים דוד הלוי, שהואיל ונפסק שכיבוד הורים אינו דוחה את מצוות התורה, אסור לבן להיענות לבקשת האב ולקנות עבורו סיגריות. ואמנם לדעת רוב הפוסקים אין בזה איסור מן התורה של \"וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל\" (ויקרא יט, יד), מפני שהאיסור מן התורה הוא רק כאשר בלא הסיוע לא היתה מתבצעת העבירה, וכאן גם ללא הבן יכול האב להשיג סיגריות. מכל מקום, אסור מדברי חכמים לסייע לדבר עבירה, ולכן אסור לבן לקנות עבור אביו סיגריות (עשה לך רב ו, נח).", + "כעיקרון אכן כך שורת הדין, אולם אם הדבר יגרום לסכסוך גדול, ופגיעה חמורה ביחסי האהבה והכבוד שצריכים להיות בינו לבין אביו, מפני שההימנעות מקניית הסיגריות לא תובן על ידי האב, עדיף שהבן יקנה לאביו סיגריות.10אמנם כאשר ההורים מצווים על הבן שלא ידבר עם פלוני, אל ישמע להם גם כאשר הדבר יגרום לסכסוך גדול. לכתחילה ראוי להשתדל לשנות מפני השלום כדי לצמצמם את הפגיעה, אבל בפועל לא ישמע להורים. אולם בעניין הסיגריות האיסור הוא במה שהוא מחטיא את הזולת, וממילא מה תועלת תיגרם אם ימנע מלסייע לו בעבירה קלה ויגרום לו לחטוא בעבירה חמורה. כיוצא בזה כתב רשז\"א במנחת שלמה ח\"א לה, א, שאין להימנע מלכבד במאכל מי שלא יברך עליו, מפני שאי נתינת הכיבוד תגרום לעבירה יותר חמורה של שנאה מאשר העבירה שתיגרם אם יתן לו מאכל ולא יברך. ע\"כ.
אמנם נראה שאם העישון היה גורם לסכנת נפשות קרובה, אסור היה לתת לו, וכפי שכתבו בבית לחם יהודה יו\"ד רמ, טו: \"אב שהיה חולה ואמרו לו הרופאים שלא ישתה מים ולא יאכל דבר פלוני, ושאל האב לבן שיתן לו מים או אותו דבר שאמרו לו הרופאים שלא יאכל, ואמר אם לא תתן לי לא אמחול לך לא בעולם הזה ולא בעולם הבא – אינו מחויב לשמוע לו\". אבל כשאין סכנה קרובה וממשית, כתב בברכ\"י יו\"ד רמ, טו: \"אם היה אביו חולה ואומר לו שישקהו דבר שמזיקו אבל ודאי דליכא סכנה, ישמע לו. וכן משמע ממה שכתב ספר חסידים סימן רלד, דבמידי דסכנה לא ישמע לו ומוכח הא אי ליכא סכנה אף שמזיקו שרי\". ובסיגריות הסכנה אינה קרובה וממשית, כפי שכבר כתבתי בהערה, בפניני הלכה ליקוטים ח\"ב ט, יד, 8 (שם הובאה הלכה זו)." + ], + [ + "כיבוד הורים / באילו נושאים חייבים לשמוע בקול ההורים?", + "ענף ממצוות כיבוד הורים הוא שלא לסתור את דבריהם, היינו שלא לומר לאביו או לאימו בדרך של התנצחות \"אתם טועים\"! אבל מותר להתדיין עמם בדרך כבוד.", + "וכן מצווה לשמוע בקולם ולמלא את רצונם, אלא שאין זו חובה, ואם השמיעה בקולם מתנגשת בדבר שחשוב לבן, אינו חייב לשמוע בקולם. לדוגמא: כאשר האם מבקשת מבנה הגדול ללבוש סוודר ביום חם, מתוך דאגה מופרזת שמא יתקרר… הבן אינו חייב לשמוע בקולה. אמנם אם ילבש את הסוודר יקיים מצווה, ששמע בקולה ושימח אותה. אבל למעשה הוא אינו חייב ללובשו, כי עיקר מצוות כיבוד הורים הוא לסייע להם בדבר שיש להם ממנו תועלת אישית, כגון שמלבישם או מאכילם או מביא להם תרופות, אבל השמיעה בקולם אינה חובה, וכיוון שמאוד לא נוח לו ללבוש סוודר ביום חם, אינו חייב לשמוע לה. גם מצד מצוות מורא הורים אינו חייב לשמוע לה, כי עיקר המורא הוא שלא לפגוע בכבודם. לפיכך בדבר שאינו נוגע להם ישירות, אין חובה לשמוע בקול ההורים.", + "אמנם ילד שסמוך על שולחן הוריו, חייב לשמוע בקולם, מפני שהם אחראים עליו ויודעים מה טוב לו. וגם לאחר גיל מצוות, כל זמן שהילדים גרים אצל הוריהם, עליהם להתחשב בבקשותיהם, שאין ראוי להסתייע בהם ולא להתחשב ברצונם. ובוודאי שבכל מה שקשור לסדרי הבית חובה עליהם לשמוע בקול הוריהם.", + "כאשר ההורים מבקשים מהבן שיקיים מצווה, הרי שהוא חייב לקיים את המצווה גם מצד מצוות כיבוד הורים, וכאשר הבן נמצא ברשות הוריו, גם אם יבקשו ממנו לקיים מנהג שאינו חובה, עליו להתאמץ לשמוע בקולם.", + "היה הבן רוצה להתענות בתעניות נדבה וההורים מבקשים ממנו שלא יתענה. אם הוא הגיע לגיל בר מצווה, מצד הדין הוא אינו חייב לשמוע בקולם, שהרי התענית נוגעת לו עצמו, אלא שאם ישמע בקולם יקיים מצווה. וכיוון שאין עליו חובה להתענות, וכל חפצו להתקדש ולעשות את רצון אביו שבשמיים, כתבו כמה פוסקים שטוב לו יותר שיהדר במצוות כיבוד הורים מאשר יתענה בתעניות רשות. אבל אם ההורים מבקשים שיבטל איזו מצווה או אפילו מנהג שמוזכר בשולחן ערוך, לא ישמע בקולם. שאף הם מצווים בכבוד שמיים, ואין לשמוע להם לבטל מצווה או מנהג (שו\"ע או\"ח רמ, טז; 'בית-לחם-יהודה', לעיל הלכה יג).", + "אם ההורים תובעים מבנם שילמד דווקא מקצוע מסוים, כגון רפואה, ואילו הוא רוצה ללמוד מחשבים. אם ישמע בקולם יקיים מצווה. אך הוא אינו חייב לעשות כן, כי זו החלטה שקשורה לחייו ואינה קשורה ישירות לענייני הכיבוד או המורא. ואף אם ההורים יטענו שבנפשם הדבר, ואם ילמד מחשבים במקום רפואה יוריד את שיבתם ביגון שאולה, אינו חייב לשמוע בקולם, כי אין זה דבר הקשור ישירות אליהם. ואם הוא בטוח שעדיף לו ללמוד מחשבים, כי מקצוע זה מתאים לו יותר ובו יוכל להצליח, עדיף שילמד מחשבים. ועליו להציג זאת בפני ההורים בדרך ארץ ולא בחוצפה. וההורים חייבים ללמוד להכיר בעצמאותם של ילדיהם, כדי שלא יטעו ויקימו שערורייה סביב כל החלטה עצמאית שלהם.", + "במיוחד כאשר מדובר בהחלטות הקשורות למצוות וערכים, כגון שהבן רוצה ללמוד תורה וההורים מתנגדים, או שהבן רוצה להתגייס ליחידה קרבית וההורים מתנגדים, או שהבן רוצה להתיישב בישוב חלוצי וההורים מתנגדים, או שהבן רוצה לעלות לארץ וההורים מתנגדים – בכל המקרים הללו צריך הבן לקיים את המצווה, שכן בכל עת שיש התנגשות בין מצווה ממצוות התורה לרצון ההורים – מצוות התורה קודמת. וכן לעניין חתונה, כמבואר בהלכה הבאה.11יסוד החילוק בין דברים הנוגעים לגופם של ההורים ודברים הנוגעים לילדים מבואר במהרי\"ק קסו, ג-ד לעניין נישואין, והביאו רמ\"א בסוף סימן ר\"מ ביו\"ד. וכן מבואר בחידושי רמב\"ן ליבמות ו, א, וכ\"כ רשב\"א וריטב\"א שם, ובשיטה מקובצת ב\"מ לב, א, והגר\"א רמ, לו. וכן כתבו הרבה אחרונים. (מקורות רבים לכך הובאו ביבי\"א ח\"ח יו\"ד כב, ה). ואף שאין חובה לשמוע בקולם בדבר שאינו נוגע לגופם, אם ישמע בקולם יקיים מצווה בזה שיעשה להם נחת רוח. לפיכך, כאשר מדובר בדבר שיגרום לבן צער, כיוון שאין בזה חובה אינו צריך לשמוע בקולם.
וכן מצינו שאין מצוות כיבוד הורים על חשבון ממון הבן, לפיכך אם הוא חושב שירוויח יותר כשילמד מקצוע אחר, יכול לבחור בו. וגם אם המקצוע שההורים רוצים שילמד יגרום לו צער, נחשב הדבר כמו הפסד ממון, וכיוצא בזה כתב המהרי\"ק שם. בהקשר לזה, מו\"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ\"ל היה אומר, שצריך לחנך את ההורים שלא יחשבו שילדיהם הם רכושם.
אמנם יש מהאחרונים שחלקו על עיקר יסוד המהרי\"ק, וסוברים שאם אי השמיעה להורים תגרום להם צער ממשי, חובה על הבן לשמוע בקול הוריו אף בדבר שאינו נוגע להם עצמם. ובתשובות מהרש\"ם א, קא, הביאם, וכך משמע מחזו\"א על קידושין סי' קמ\"ח לב, א. ולפי דעתם כל ההיתר לא לשמוע בקול ההורים לגבי חתונה או פרנסה הוא מפני שדברים אלו דוחים כיבוד הורים, ולא כפי שכתבו המהרי\"ק ושאר הפוסקים שאין חובת כיבוד הורים בדברים שאינם קשורים להורים עצמם.
בכל אופן למעשה, בדרך כלל התנגדות ההורים אינה חריפה כל כך, ואזי לכל השיטות אם מדובר בהחלטה חשובה שנוגעת לחיי הבן, אינו מחויב לשמוע בקול הוריו. וכשיש התנגשות קשה בין רצון ההורים לבן, ואם הבן יחליט שלא כדעתם יצטערו מאוד, ההלכה כדעת המהרי\"ק, שכן רוב הראשונים סוברים כמותו, לפיכך אין הבן מחויב לשמוע בקול הוריו בדברים הנוגעים לחייו. ובמצבים קשים נכון להתייעץ עם רב." + ], + [ + "כיבוד הורים / הורים שמתנגדים לנישואים", + "לעיתים נוצרות בעיות קשות מאוד סביב חתונת הבן. הבן בחר לו את בת זוגו, וחושב שתכונותיה מתאימות לאופיו ולשאיפותיו, וכן דעת הבחורה. אולם ההורים מתנגדים, ולדעתם בחירתו מוטעית. לעיתים ההורים כל כך תקיפים בהתנגדותם, עד שהם מאיימים בניתוק הקשרים, תוך איומים בקללות-חורבן שיפלו על ראשם של בני הזוג הצעיר. ונשאלת השאלה, האם צריך הבן לשמוע בקול הוריו ולאבד את בחירת ליבו, או שעליו לעשות כרצונו תוך התעלמות מדעת הוריו? וכן לעיתים המקרה הפוך, שההורים מתנגדים להחלטת בתם, והשאלה האם הבת צריכה לשמוע בקול הוריה?", + "ההלכה היא שלמרות שהדבר כואב מאוד להורים ונוגע לעתיד משפחתם, בעניין הנישואים אין הבן או הבת צריכים לשמוע בקול הוריהם (רמ\"א יו\"ד רמ, כה). ואמנם כוונת ההורים לטובה, אולם לכל אדם ישנה בחירה חופשית להחליט על עתידו ועל חייו. נכון שלפעמים נגרמות מזה טרגדיות משפחתיות, אבל אין לזה פתרון, ההחלטה חייבת להיות בידי החתן והכלה. הבן או הבת אינם רכוש של ההורים, הם בני אדם עצמאיים הזכאים להחליט בעצמם על עתידם. כמובן שחובה על הבן והבת לשמוע ולהתייעץ עם הוריהם, לדעת שמן הסתם כוונתם טובה, ופעמים רבות שהם צודקים, אבל ההחלטה צריכה להיות של בני הזוג עצמם.", + "פעמים רבות לאחר שמסבים את תשומת לב ההורים להלכה זו, המצב משתנה לטובה, ובמקום דיבורים של איומים ישנה התייעצות רצינית. אבל אם למרות הכל, ההורים מתנגדים ומודיעים על ניתוק קשרים, גם אז אין הבן או הבת צריכים לבטל את דעתם מפני דעת הוריהם. וכפי שלמדנו (בהלכה כ), גם אם ההורים דורשים מהאחים שלא ישתתפו בחתונה, לא ישמעו להם, שאין שומעים להורים בניגוד למצוות התורה." + ], + [ + "כיבוד הורים / האם ליצור קשר עם אב גרוש בניגוד לרצון האם?", + "שאלה: אני בן להורים גרושים. בן שלוש הייתי כשהתגרשו. כל ימי גדלתי אצל אימי, ורק לעיתים נדירות פגשתי את אבי. אימי גידלה אותי במסירות ובאהבה, אולם נטעה בי עוינות כלפי אבי והשתדלה לנתק אותי ממנו. בדרך כלל הייתי שומע ממנה שהוא דוחה את התשלומים שהוא צריך לשלם לה עבורי, ולא אכפת לו ממני. כיום אני בשנות השלושים, שנים ארוכות לא שמעתי ממנו דבר. גם כאשר היה מתקשר אלי אחת לכמה שנים, היו שיחות קצרות, כך שאינני יודע אם הוא רוצה קשר עימי. אני מתלבט האם רצוי שאצור עמו קשר, כאשר ברור לי שאם אימי תדע שיצרתי עמו קשר, היא תיפגע מאוד.", + "תשובה: חובה עליך ליצור קשר עם אביך. הרי מצוות כיבוד הורים מחייבת התייחסות של כבוד, וניתוק קשר הוא חוסר כבוד מוחלט, ומנוגד בתכלית למצוות כיבוד הורים. אמנם במקרים חריגים בהם הקשרים מביאים תמיד למריבות קשות, יש מקום ליצור מרחק מסוים מההורים כדי שלא להיכשל באיסור חמור של פגיעה ישירה בהם. אולם גם אז אין מדובר על ניתוק מוחלט. וכאשר אין וודאות שהקשר ייצור עימותים עם האב, חובה לנסות ליצור עימו קשר.", + "ואין לטעון שאולי האב אינו מעוניין בקשר עם הבן, ועל כן הבן פטור מהמצווה. מפני שרק כאשר הדבר ברור מעבר לכל ספק אין צורך לנסות ליצור קשר, אבל כאשר יש סיכוי שהאב מעוניין בקשר, חובה לנסות ליצור עימו קשר. ומי יודע, אולי האב מאוד מעוניין בקשר עם בנו, אבל מפני שהבן תמיד התרחק ממנו, הבין שאינו רצוי ומתוך חשש לתגובה קשה כבר אינו מנסה ליצור קשר. ואולי הוא אינו יודע כיצד ליצור קשר עם הבן. ומי יודע כמה שנים עוד יחיה, ואולי ימות והבן ישאר מתוסכל כל חייו על שהחמיץ את ההזדמנות ליצור קשר סביר עם אביו.", + "גם כאשר האם מבקשת מבנה במפורש שלא להתקשר לאב הגרוש, אסור לבן לשמוע בקולה. שכן למדנו שיש לכבד הורים בתנאי שאינם מצווים לעבור על אחת מהמצוות, אבל אם יבקשו לעבור על אחת המצוות – אין לשמוע בקולם (שו\"ע יו\"ד רמ, טו). ולכן גם כאשר האם דורשת מבנה שלא יכבד את אביו – אסור לו לשמוע בקולה.", + "אלא שעליו להשתדל להפיג את חששותיה, לומר לה שהוא מעריך מאוד את התמסרותה כלפיו, שהוא יודע שהיא גידלה אותו ואת כל חייה השקיעה למענו, ולעולם יהיה אסיר תודה לה על כך. ואין בקשר עם האב שום ביטוי להתרחקות ממנה ח\"ו.", + "ואם ניתן להעריך שהאם לא תשתכנע מדברים אלו, מותר לבן להסתיר מפניה את הקשר עם האב, וכפי שאמרו חכמים שמותר לשנות מן האמת מפני השלום (יבמות סה, ב). אולם בכל אופן, גם אם תדע על כך ולא תתפייס – חובה על הבן ליצור קשר עם האב ולכבדו, שנאמר: \"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ\" (שמות כ, יא; דברים ה, טו)." + ], + [ + "כיבוד הורים / איסור הכאה והאם מותר לבן לתת זריקה לאביו", + "לעיתים אנו שומעים על מקרים מזעזעים של בנים המכים את הוריהם. כדי להסביר עד כמה הדבר חמור, יש להזכיר שוב את מה שכבר למדנו, שציוותה התורה שלא להכות אדם מישראל (החינוך תקצ\"ה). עוד הוסיפו חכמים ואמרו שכל המגביה ידו כדי להכות את חבירו, אע\"פ שלא הכהו, נקרא רשע (סנהדרין נח, ב). וכל זה אמור במכה אדם רגיל, אבל המכה את אביו או את אימו והוציא מהם דם, עובר על איסור חמור בהרבה, שעונשו מיתה, שנאמר (שמות כא, טו): \"מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת\". ואם לא הוציא מהם דם, הרי הוא עובר על האיסור הכללי שלא להכות אדם מישראל, ובנוסף לכך ביטל שתי מצוות של כיבוד הורים ומורא הורים (לעיל הלכה ג).", + "כפי שלמדנו (בהלכה טו), כדי שלא יגיע חס וחלילה מקרה בו יכה אדם את אביו, אמרו חכמים שיש לנדות אב שמכה את ילדו המבוגר, שכן ישנו חשש שהבן יתרגז ויחזיר לאביו מנה אחת אפיים, עד שיצא ממנו דם, ונמצא שהאב גרם לבנו לעבור על האיסור החמור (שו\"ע יו\"ד רמ, כ).12. על פי האר\"י הרוצה לשוב בתשובה שלימה על שהכה את אביו או אמו, לאחר שיבקש מהם מחילה יתענה כ\"ו תעניות רצופות, וילקה בכל יום כ\"ו מלקות, ויכוון כוונות מסוימות, עי' בבן איש חי ש\"ב שופטים כב. כיום נוהגים רבים לפדות את הצומות בצדקה, והרוצה לשוב על כך, ילך לרבו להתייעץ כיצד לשוב בתשובה.", + "שאלה: האם מותר לבן או לבת לבצע בהוריהם טיפול רפואי העלול לגרום להוצאת דם, או כיוון שישנו איסור מיוחד שלא להוציא דם מההורים, עליהם להימנע מזה, ואפילו הם רופאים?", + "תשובה: מצד אחד ברור שאם הילדים יטפלו באחד מהוריהם, ובתוך כך יצא ממנו דם, אינם נענשים על כך, הואיל ועשו זאת בשגגה ובהסכמתו ולטובתו. אולם מאידך, מסופר בתלמוד על אחד מגדולי האמוראים (רב), שכאשר נתקע קוץ בבשרו, לא הניח לבנו להוציאו, שמא עקב הוצאת הקוץ יצא ממנו דם, ונמצא הבן עובר בשגגה על איסור חובל באביו (סנהדרין פד, ב).", + "לפיכך נפסקה ההלכה שאסור לבן או לבת שהם רופאים, לנתח את אחד מהוריהם, או לקחת ממנו בדיקת דם. ואפילו אם ההורה מבקש שדווקא בנו יטפל בו, משום שהוא סומך עליו, או משום ששכירת רופא אחר תעלה כסף, בכל זאת ישכרו רופא אחר. ורק כאשר אין שום ברירה, כגון שאין בנמצא רופא אחר, או שאין להם כסף לממן את הניתוח, מותר לבן או לבת לבצע את הניתוח באב או באם.", + "וכן הורה שצריך לקבל בכל יום זריקה, אין לבקש זאת מבנו או בתו, שמא בתוך כך יוציאו לו דם. ועדיף שבן הזוג ילמד לתת את הזריקות. אולם במקרה שלא נמצא פתרון מניח את הדעת, ויש חשש שיהיו מצבים שההורה לא יקבל את הזריקה שהוא זקוק לה – מותר לבן או לבת להזריק לאב או לאם.13בהלכה זו נחלקו הראשונים, לדעת רי\"ף, רא\"ש ושו\"ע יו\"ד רמא, ג, אסור לבן לבצע טיפול רפואי באביו, גם כשאביו מבקש זאת ממנו. ולדעת רמב\"ם, רמב\"ן ורמ\"א, לכתחילה עדיף שאדם אחר יטפל בהם, וכשקשה להשיג אדם אחר מותר לבן. למעשה הורו האחרונים הוראת ביניים, שאסור לבן לטפל בהוריו טיפול העלול להוציא דם, ואף אם הדבר יהיה כרוך בהוצאת ממון ובטרחה – יתאמצו להשיג רופא אחר. אבל בשעת הדחק, כשאין אפשרות אחרת, מותר לבן לטפל באביו. כעין זה פסקו הרב הרצוג ורשז\"א כמובא בספר גשר החיים ח\"ב פ\"א. ועי' בספר מורא הורים וכיבודם פרק י' סעיפים יד-יח, שכתב כך בשם הרב בן ציון אבא שאול. ויש שסוברים שאין בדין זה כלל מחלוקת בין השו\"ע והרמ\"א, אלא שניהם מסכימים להוראה המובאת לעיל (ב\"ח ובן איש חי)." + ], + [ + "כיבוד הורים / ילדים מאומצים כלפי הוריהם המאמצים", + "שאלה: האם ילדים מאומצים חייבים לכבד את הוריהם המאמצים?", + "תשובה: מצוות כיבוד הורים מהתורה חלה על ההורים שילדוהו (הורים ביולוגיים) ולא על הורים מאמצים (סוטה מט, א). אבל מצד החובה המוסרית, כיוון שההורים המאמצים נהגו בו כבן, אף הוא צריך לנהוג בהם כפי שנוהגים בהורים רגילים. וכן אמרו חכמים (מגילה יג, א): \"כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו\". ומבחינה מסוימת חובתו המוסרית של הילד המאומץ גדולה יותר. שכן מטבע העולם שהורים מטפלים ומגדלים את ילדיהם, אבל כאשר בני זוג לוקחים ילד יתום או עזוב ומטפלים בו ומגדלים אותו, הרי שחסידותם מרובה יותר, וממילא החובה להכיר להם טובה על כך גדולה יותר. וכן אמרו חכמים (כתובות נ, א), שהמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומחתנם נחשב \"עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת\" (תהלים קו, ג). ועוד מבואר במדרש (שמו\"ר מה, ו), שיש לקב\"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למגדלים יתומים בביתם.", + "ואם כן ברור שהבן המאומץ חייב לנהוג כלפיהם במורא וכבוד כפי שבן צריך לנהוג כלפי הוריו ואף יותר. ואם יזדקקו לעזרה, על הבן המאומץ לעזור להם ככל יכולתו. ואם יהיו חולים, ילווה אותם ויסעדם בכל מה שנצרך, כפי שילדים מחויבים לעשות להוריהם. ולאחר פטירתם – מצווה על בניהם המאומצים לומר אחריהם קדיש. אמנם אם יצטרכו טיפול רפואי שעלול להוריד דם, מותר להם לבקש זאת מבנם המאומץ, כי רק על ילדים ביולוגיים גזרה התורה להיזהר בזה." + ], + [ + "כיבוד הורים / ילדים מאומצים כלפי הוריהם הביולוגיים", + "שאלה: האם ילד מאומץ חייב לכבד את הוריו הביולוגיים שמסרו אותו לאימוץ?", + "תשובה: מצווה על בן לכבד את הוריו שהביאוהו לעולם. ואמנם לגבי הורים רשעים, שעוברים עבירות להכעיס, נחלקו הפוסקים אם יש מצווה לכבדם (לעיל הלכה טז). אולם הורים שמסרו את בנם לאימוץ בדרך כלל אינם נחשבים רשעים אלא כמי שעשו עבירות בטעות ובלא דעת. ואם כן, כל זמן שאינם מוגדרים כרשעים, לכל הדעות מצווה לכבדם. וחובת הכיבוד היא לסייע להם כאשר יזדקקו לעזרה, כגון שאם היו חולים יסעדם בחוליים.", + "ואין לבן לומר: הרי ההורים לא טיפלו בי ומדוע שאכבדם. מפני שאחרי הכל בזכותם נולד, וכל אדם שמתייחס אל עצמו ואל חייו באופן חיובי, צריך להכיר תודה למי שהביאוהו לעולם. ואם לא יכיר להם תודה, נמצא שאינו מכיר בחשיבות קיומו העצמי. וככל שיכבד יותר את הוריו, כך יכיר יותר בערך עצמו, שמתוך כך שיכבד את שורשיו גם כבודו העצמי יגדל, ועל ידי כך יוכל לחשוף את כשרונותיו המיוחדים. מעבר לכך, גם מי שאינו מבין את טעמה של המצווה צריך לקיימה, שכך ציוונו ה' בתורה.", + "שאלה: האם נכון שבן מאומץ יברר מי הם הוריו הביולוגיים?", + "תשובה: ככלל, ראוי שבן מאומץ יכיר את הוריו הביולוגיים ובני משפחתו, כדי לקיים את מצוות כיבוד הורים ושאר מצוות האחווה שיש לאדם כלפי קרוביו, וגם מפני החשש שמא מתוך שלא יכירם יבוא להתחתן עם אחותו או דודתו.", + "אמנם בזה שההורים הסכימו לוותר עליו ומסרוהו לאימוץ, ויתרו גם על כך שיכבדם, וההלכה היא שהורים שוויתרו על כבודם – כבודם מחול (שו\"ע יו\"ד רמ, יט), ואין על בנם חובה לחפשם ולכבדם. ואע\"פ כן אם יכירם ויכבדם – יקיים מצווה. ואולי ויתרו עליו בשעתם הקשה, ואח\"כ הצטערו ועתה הם נכספים לקשר עמו, ולכן טוב שיחפשם. אמנם אם לא יחפשם אין בידו איסור.", + "כאשר יש חשש שהגילוי והחשיפה עלולים ליצור משבר בנפשו – עדיף שלא יחפשם. ומי שמסופק בזה, מוטב שיתייעץ עם אדם חכם, מנוסה וירא שמיים, שמכיר אותו היטב.", + "וכן אם ההורים המאמצים עלולים להצטער מזה מאוד, עדיף שלא לברר מי ההורים הביולוגיים, מפני שחובת הבן המאומץ להכיר להם תודה ולכבדם כמו שבן רגיל צריך לכבד את הוריו. וכיוון שאין על הבן המאומץ חובה לכבד את הוריו הביולוגיים שמסרו אותו לאימוץ, מצד המצווה עדיף שלא יצער את הוריו המאמצים מאשר יחפש את הוריו הביולוגיים. ואם הוא מעוניין מאוד למצוא את הוריו הביולוגיים בניגוד לרצון הוריו המאמצים, ראוי שיתייעץ על כך עם תלמיד חכם שמכיר אותם היטב או שמצוי בתחומים הללו." + ], + [ + "כיבוד הורים / יחס הגר להוריו הביולוגיים", + "גר שהתגייר, כיוון שהפך ליהודי הרי הוא כקטן שנולד, לפיכך, מדין מצוות 'כיבוד-הורים' הוא אינו חייב לכבד את הוריו הביולוגיים. אבל אסור לו לבזותם, וקל וחומר שאסור לו להכותם או לקללם (שו\"ע יו\"ד רמא, ט). ומצד המוסר מצווה עליו לנהוג בהם כבוד, כדי שלא ייחשב כפוי טובה, שהרי הם הולידוהו וטיפלו בו. לפיכך, בעת שיהיו חולים – עליו לסייע להם. ואם ישמחו בכך, ראוי שיבקש מהגבאי לומר 'מי שבירך' לרפואתם, ולאחר פטירתם יאמר עליהם 'אשכבה' ו'קדיש יתום' לעילוי נשמתם (יחו\"ד ו, ס).", + "לעיתים ישנה בעיה, מצד אחד הגר רוצה להתנהג כיאות כלפי הוריו הביולוגיים, ומצד שני אינו רוצה שילדיו ייגררו אחרי דתם ואומתם. לפיכך, צריך הגר למצוא את קו האמצע, שימעט בביקורים עד לאותו השיעור שלא יחשב כפוי טובה כלפיהם. כאשר גרי הצדק עולים לארץ, והוריהם נשארים בחוץ לארץ, הכל מבינים שאינם יכולים להרבות בביקורים אצל ההורים, והבעיה אינה קיימת כמעט. אולם במקרים מיוחדים ראוי לבקרם, כגון שאחד מההורים של הגר מבקש לראות לפני מותו את נכדיו, מצד הכבוד שצריך הגר לרכוש לו, אם יש בידו יכולת כספית, ראוי שיסע עם ילדיו לחוץ לארץ כדי לבקרו (עפ\"י אג\"מ יו\"ד ב, קל)." + ], + [ + "כיבוד הורים / סבא וסבתא", + "מצווה על כל אדם לכבד את סבו וסבתו, בין מצד אביו בין מצד אימו. שכן בני בנים נחשבים כבנים, ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו את הוריהם. אלא שמצוות כיבוד הורים קודמת וחשובה מהמצווה לכבד את הסבים והסבתות.", + "לדעת רוב הפוסקים, עיקר החיוב כלפי הסבים הוא לקום מפניהם ולהתייחס אליהם בכבוד, אבל אין הנכדים חייבים לסייע להם בכל מה שיצטרכו, כגון אם הסב חולה וזקוק לעזרה באכילתו ומלבושיו, אף שאם יטפלו בסבם יקיימו מצווה גדולה, מכל מקום הנכדים אינם חייבים להפסיק מעבודתם כדי לטפל בו, אלא חיוב זה הינו על הילדים בלבד. ויש אומרים שחובת כיבוד הסבים והסבתות ממש ככיבוד ההורים, רק שלעניין קדימה יש להקדים את ההורים לסבים.", + "לכל הדעות ברור שאם הסבא זקוק לעזרה כספית, ויש לנכד אפשרות לעזור לו, חובה עליו לסייע לו. ואם אינו רוצה לתת מכספו, בית הדין יכול לכופו לתת צדקה לסבו.14ברור לכל שנכד צריך לכבד את סבו וסבתו. השאלה מה מקור החיוב ועד כמה הוא מחייב. יסוד ההלכה מובא ברמ\"א יו\"ד רמ, כד. ואף שהמהרי\"ק בשורש ל' כתב לכאורה אחרת, ברור שאף הוא מודה שצריך לכבדם, ק\"ו מהכבוד שצריך לכבד כל אדם מכובד, ועוד שמצד הוריו שחייבים בכבוד הוריהם, על הנכד לכבד את הוריהם. כל המחלוקת היא בגדרי החיוב. לרמ\"א כענף ממצוות כיבוד הורים, ואילו למהרי\"ק מצד כבוד אדם חשוב ויקר. וכן לגבי הורי האם, שהורי האם והורי האב שוו��ם וחייבים לכבדם, וכן דעת ספר חרדים בשם מנורת המאור, ולדעתו כיבוד הסבים והסבתות מן התורה. וכן דעת ברכ\"י י\"ח, ובן איש חי שופטים ש\"ב ל', ועוד (אמנם לגר\"א רמ, לד, החיוב חל רק על הורי האב. ומסתבר שאף הוא מודה שחייבים לכבד את הורי האם כדין אדם חשוב ויקר מאוד. וכ\"כ בשו\"ת שבות יעקב ח\"ב צ\"ד, שאת הורי האב יכבד כהוריו, והורי האם ככבוד אדם חשוב. ועי' בשאלת יעב\"ץ ח\"ב קכט, וחת\"ס יו\"ד שמה, וערוה\"ש רמ, מד, ומנחת אלעזר ג, לג).
אם הסבא זקוק לצדקה, כופים את הנכד, כן כתב הש\"ך רמ, כג, בשם הב\"ח. ואף שכתב זאת לפי דעת הרמ\"א, ברור שגם למהרי\"ק יכפו אותו לכך, שהרי כופין על הצדקה, ולפי סדרי הקדימה, הסבא קודם לשאר עניים.", + "מותר לנכד לטפל טיפולים רפואיים בסבו, אף שיש חשש שיצא דם על ידי טיפולים אלה. שכן הזהירות המיוחדת מהוצאת דם חלה על ההורים בלבד ולא על הסבים והסבתות (כתב ב'תורה לשמה' רס\"ה, שאף שמותר, המחמיר תבא עליו ברכה).", + "גם קריאת שמו של תינוק על שם סבא או סבא רבה, ותינוקת על שם סבתא או סבתא רבה, הוא מכלל מצוות כיבוד הורים. אמנם אין זו חובה, אבל הקורא על שמם מקיים מצווה. בין לנוהגים לקרוא את השם אחר מותם, ובין לנוהגים לקרוא את השם בחייהם (עי' שדי חמד מערכת כ, כלל קד; בן איש חי, ש\"ש שופטים כז). לעיתים בגלל רצון זמני לתת שם אופנתי הורים מוותרים על המצווה הזו או דוחים את השם של הסבא להיות שם שני, ומסתבר שברבות השנים, כשיעמדו על חשיבות העברת המסורת, יצטערו על כך. ומי יודע אולי במשך דורות רבים שם זה עבר במשפחה, ועתה בגללם נפסקה השרשרת. עם זאת חובה להדגיש שהזכות הבלעדית לבחירת השם שייכת להורים, והם אינם חייבים לקיים מצווה זו, ואין להוריהם לעורר מחלוקת על כך.", + "אמנם כאשר מדובר בשם משונה, שעלול לגרום לו עגמת נפש כשיגדל, נכון לקובעו כשם שני. ומן הסתם גם הסבא או הסבתא ששמם נעשה עתה מוזר מסכימים לכך, שכן הם רוצים בטובתו של נכדם." + ], + [ + "כיבוד הורים / אשת אביו, אחים גדולים, חמיו וחמותו", + "חייב אדם לכבד את אשת אביו למרות שאינה אימו, שנאמר (שמות כ, יב): \"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ\", ולמדו חכמים שהמילה 'אֶת' באה לרבות את בן זוגם, שאם ההורים התגרשו או התאלמנו, והאב התחתן עם אשה אחרת, חייב בנו לכבדה, שנאמר: \"אֶת אָבִיךָ\" אף את אשת אביך. וכן אם אימו התחתנה עם בעל אחר, חייב הבן לכבד אותו, שנאמר: \"וְאֶת אִמֶּךָ\", אף את בעל אמך.", + "דין זה חשוב מאוד, וכבר היו מקרים של אלמנות בסביבות גיל שלושים וחמש, שמצאו בן זוג מוצלח, אולם בעקבות התנהגותם הרעה של ילדיהן המתבגרים, בן הזוג ברח מהבית, והנישואים לא עלו יפה. וכך נהגו כלפי כל ההצעות שהגיעו אח\"כ. בינתיים עברו שנים רבות, הילדים גדלו ועזבו את הבית. אז הם כבר לא הפריעו, אבל אימם האלמנה כבר היתה מבוגרת, עברה את הגיל שבו יכלה ללדת, כבר לא הגיעו אליה כמעט הצעות, והיא נשארה בודדה עשרות שנים באשמתם. זהו שצוותה התורה \"וְאֶת אִמֶּךָ\", לרבות את בן הזוג של האם.", + "עוד למדו חכמים שתוספת ה'ו' במילים 'וְאֶת אִמֶּךָ' באה לרבות שצריך אדם לכבד גם את אחיו הגדול (כתובות קג, א). ואין זה משנה אם מדובר באח גדול מצד האב או מצד האם.", + "יש סוברים שדווקא את האח הבכור צריכים לכבד (בית לחם יהודה), אבל לדעת רוב הפוסקים מצווה שאדם יכבד את כל האחים והאחיות המבוגרים ממנו (ברכ\"י יו\"ד רמ, יז).", + "ואין חיוב כבוד זה ככיבוד ההורים אלא שמצווה להתייחס אליהם בדרך כבוד, אבל אין חובה לסייע להם בכל מה שיצטרכו, ואין איסור לפנות אליהם בשמם וכיוצא בזה.", + "מצד המוסר ודרך ארץ, נכון לכבד גם את הדודים (ברכ\"י רמ, יח, בשם רבינו יונה).", + "חייב אדם בכבוד חמיו וחמותו (שו\"ע יו\"ד רמ, כד). אבל אין כבוד זה ככבוד אביו ואמו, אלא כמו זקנים נכבדים (ב\"ח וש\"ך כב). מעיקר הדין רשאי לקרוא להם בשמם, הואיל ודין 'מורא' אינו קיים כלפיהם. אלא שצריך לפנות אליהם בדרך כבוד כמקובל, כגון סבא פלוני, או רבי פלוני. ובמקום שהקריאה בשמם נחשבת פגיעה, ימנע מלקרוא בשמם." + ], + [ + "כיבוד הורים / שלא יפלה אדם בין בניו בירושה", + "נכון לאדם שלא יפלה את אחד מבניו בירושתו, ואפילו הוא מתחצף כלפיו ואינו מכבדו ואינו מדקדק בקיום המצוות (ב\"ב קלג, ב). כי גם כאשר הבן עצמו אינו טוב, יתכן ונכדו יהיה טוב. ואם אביו יקפחו, יצטער הבן ויתרחק יותר ממסורת המשפחה, והחשש שמא לא יחנך את בניו כראוי גובר. הורה שמואל האמורא לתלמידו רב יהודה, שלא יהיה נוכח במקום שמעבירים ירושה, אפילו מבן רע לבן טוב. וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (חו\"מ רפב, א). ובמקרים קשים, נכון להתייעץ עם תלמיד חכם כיצד לנהוג.", + "אב שעושה אפליה בין ילדיו מעורר מחלוקת ביניהם ומחריב את משפחתו. האח המקופח יאשים את האחים המועדפים שבחנופתם הרחיקו אותו מאביהם כדי ליטול את חלקו בירושה, וייטור להם על כך כל ימיו. גם ילדיו יתרחקו משאר בני המשפחה, והמשפחה תיקרע. מסתבר שגם הבנים שהוא רוצה להעדיף ירגישו בסופו של דבר ריחוק כלפיו. הם אולי ישמחו על כך שקיבלו חלק גדול יותר בירושה, אבל כלפי האב ירגישו ניכור. כי הקשר בין ילדים להוריהם צריך להיות מוחלט ונצחי, קשר שאינו תלוי בדבר. ואם יראו שהקשר של אביהם אליהם תלוי בכבוד או בחנופה כלפיו, לא יזכרו אותו כאבא טוב, אלא כאדם שרגיש מאוד לכבודו, שאפילו עם יוצאי חלציו נוהג בקטנוניות, נוקם ונוטר.", + "אמנם יש לחלק בין מי שנכשל בעבירות אבל באופן כללי קשור למסורת, לבין מי שעזב את המסורת לגמרי. מי שנשאר קשור למסורת ראוי שלא לנשלו מהירושה, שכן לגביו יש סיכוי סביר שהוא או בניו יחזרו למסורת ישראל. אבל מי שעזב לגמרי את המסורת עד שהוא נראה כעומד להתבולל בגוים, והסיכוי שבניו יחזרו למסורת ישראל קֶָטֵן – יש מקום לשקול את נישולו מכל הירושה או מחלקה (עי' באג\"מ חו\"מ ב, נ; דיני ממונות לרב בצרי ח\"ג שער ה' ג, יא; פתחי החושן ח\"ט ד, א).", + "אפשר להציע, שכאשר נראה שבן אחד אינו מתכוון לחנך את ילדיו לתורה ומצוות, יקדיש האב חלק נכבד מהירושה עבור חינוך דתי לנכדיו וניניו. על ידי כך יינתן עידוד לכל ילדיו בלי יוצא מהכלל לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי, ומי שישלח את בנו לחינוך חילוני, יפסיד לעצמו את חלקו. ומכל מקום כדאי שחלק מהירושה יחולק בין כולם בשווה, לבטא את הקשר המוחלט שבין האב לכל ילדיו.", + "שאלה: האם מותר להעניק חלק גדול יותר בירושה לבן שמלמד בישיבה, ומשכורתו נמוכה יחסית, ויש לו יותר ילדים?", + "תשובה: אם המגמה היא להחזיק תלמיד חכם, ואף האחים מסכימים לכך בלב שלם ולא יבואו לידי קנאה, אפשר להוסיף לו בירושה. אבל אם יקנאו בו, כפי שעלול לקרות בדרך כלל, אסור להפלותו לטובה. וכן למדנו בתורה שיעקב אבינו החשיב את יוסף יותר מאחיו והפלה אותו מעט, אבל כיוון שהאחים לא הכירו במעלתו היתירה, התקנאו בו, ובעקבות זאת נוצר קרע נורא במשפחת יעקב (בראשית לז). זהו שאמרו חכמים (שבת י, ב): \"לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים\".", + "אמנם בעוד ההורים בחיים הם יכולים לעזור יותר לבן שלומד תורה, ואף יכולים לעשות עמו הסכם יששכר וזבולון. את זה האחים אולי יכולים להבין, מפני שאין כאן הצהרה מוחלטת שבן זה עדיף עליהם. אבל בירושה עצמה, שבה בא לידי ביטוי היחס הסופי והמוחלט כלפי הילדים, אסור להפלות בלא שהדבר יוסכם ברצון שלם על כולם." + ] + ], + [ + [ + "מצוות הנישואין / ערך הנישואין", + "אין לשער את גודל ערכה של מצוות הנישואין, שמביאה לידי ביטוי את כל הערכים כאחד: אהבה וקדושה, אחדות ואמונה, נאמנות ושמחה, חיים וברכה. שתי מצוות גדולות מתקיימות על ידי הנישואין. הראשונה: עצם הנישואין, שבהם כל אחד מבני הזוג מתחייב לאהוב ולדאוג לטובתו ורווחתו של זולתו ולשמחו ככל האפשר. השנייה: פרו ורבו.", + "נבאר תחילה את ערך הנישואין: האדם השלם הוא האדם שחי באהבה ושמחה במסגרת נישואין, שאין האיש שלם בלא אשתו, ואין האשה שלימה בלא בעלה. וכל כך גדולה מעלת הנישואין, עד שאמרו חכמים (יבמות סג, א): \"כל אדם שאין לו אשה אינו אדם\". עוד אמרו (שם סב, ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. וכמובן שגם כל אשה שאין לה איש, חסרה את כל המעלות הללו.", + "במסגרת הנישואין אדם יכול לקיים בשלימות את מצוות \"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ\" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא \"כלל גדול בתורה\" (ספרא שם). מפני שרק בין בני הזוג האהבה מתקיימת בשלימות בכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים. נמצא שעל ידי שבני הזוג חיים יחד באהבה, כשכל אחד מהם אוהב את בן זוגו לא פחות ממה שהוא אוהב את עצמו, ורוצה לשמח אותו שמחה יתירה לא פחות ממה שהוא רוצה לשמוח בעצמו, הם מקיימים באופן תמציתי את כל התורה (האר\"י ספר הליקוטים עקב). שיא השמחה והאהבה באים לידי ביטוי במצוות עונה, וביטול מצווה זו הוא העילה המרכזית לגירושין, כמבואר במסכת כתובות (סג, ב). כלליה ופרטיה של מצוות עונה מבוארים בפניני הלכה 'שמחת הבית וברכתו' (א, א-ג; ב, א-ה).", + "על ידי הנישואין שמתקיימים בנאמנות, באהבה ובשמחה – אור עליון שופע על בני הזוג האוהבים ומוסיף חיים ברכה לעולם. וכפי שדרש רבי עקיבא (סוטה יז, א): \"איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם\". בשם איש מופיעה האות 'י', ובשם אשה מופיעה האות 'ה', יחד השם י-ה, שהוא אחד משבעת השמות הקדושים של השם.", + "הואיל והאהבה והשמחה שבין איש לאשה חשובים כל כך, גם היצר בזה גדול במיוחד, ונתן הקב\"ה בחירה לאדם, וכשהוא מטה את היצר הזה לטובה, כשהאיש משתדל לשמח את בת זוגו שמחה יתירה, והאשה משתדלת לשמח את בן זוגה שמחה יתירה – אין טוב ממנו; וכאשר האדם מטה את היצר הזה לרעה, בפריצות, זנות וניאוף – אין רע ממנו (פנה\"ל שמחת הבית וברכתו ג, א-ב)." + ], + [ + "מצוות הנישואין / האהבה והאחדות", + "רבים חושבים בטעות שהנישואין נועדו בעיקר כדי לקיים את מ��וות פרו ורבו, אולם האמת שערך הנישואין גדול ונעלה יותר. כדי להבין זאת צריך לחזור ליסודות האמונה: הקב\"ה ברא את העולם כשהוא חסר, על מנת שבני האדם יוכלו לתקנו ולעשותו טוב ומאושר, ועל ידי כך יזכו להיות שותפים עם הקב\"ה בכל הטוב שבעולם, ושמחתם בו תהיה שלימה. הפירוד הוא החיסרון העמוק ביותר שישנו בבריאה. אמנם ה' אחד ברא את כל הברואים, אולם כיוון שהסתיר את אורו, נעשו הברואים נפרדים ממנו יתברך, וממילא גם נעשו נפרדים זה מזה, כשכל אחד דואג לעצמו. מזה נובעים כל הסכסוכים, המחלוקות, הקטטות והמלחמות. עיקר מגמת אמונת ישראל לצלוח את המסכים ולהאמין בה' אחד ולגלות את האחדות בעולם. העולם הזה נקרא 'עלמא דפירודא' ו'עלמא דשיקרא' – עולם הפירוד והשקר, שאין מכירים בו את שורש האחדות, וכל הרעות שבעולם נובעות מזה. לעומת זאת, עיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, אמונה בה' אחד, ובכך אנו מתקנים את העולם.", + "זאת גם הסיבה לחשיבותה הגדולה של מצוות יישוב הארץ, שהיא מחברת שמיים וארץ, כי הפירוד היסודי ביותר הוא הפירוד בין השמיים והארץ, שמתבטא בפירוד בין הרוח והחומר, בין החזון למציאות, בין הבורא והבריאה. על ידי מצוות יישוב הארץ מתגלה שה' הוא האלוהים בשמיים ובארץ, וכל העניינים הארציים מקושרים לקדושה. לכן אמרו חכמים (כתובות קי, ב): \"כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה… וכאילו עובד עבודה זרה\" (עי' להלן ג, טו). ערך האחדות הוא גם היסוד לחשיבותה היתירה של מצוות \"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ\" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא \"כלל גדול בתורה\" (ספרא שם).", + "עתה אפשר להבין את גודל מעלת מצוות האהבה והשמחה שבין איש לאשתו, שעל ידה מקיימים את מצוות \"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ\" באופן השלם, והיא מבטאת את האחדות הגדולה ביותר, שהיא מאחדת לגמרי שני אנשים נפרדים ושונים. אחדות זו היא כפולה ומכופלת, אחדות של איש ואשתו, ואחדות של הנשמה והגוף. פעמים רבות יש ניגוד בין הנשמה והגוף, הנשמה נכספת לתענוגים רוחניים ומתוך כך אל הטוב, והגוף נמשך לתענוגים גופניים ומתוך כך לרע, הנשמה חפצה בנצח והגוף בהווה החולף. במצווה זו הנשמה והגוף מתלכדים יחד, ואף היצר הרע מתהפך לטובה. על ידי מצווה זו, הרעיון הנאצל של נאמנות ואחדות מתחבר עם התענוג הגשמי הגדול ביותר. הערך המוסרי של התמסרות מוחלטת מתחבר עם השמחה הגדולה ביותר, והשמחה הגופנית החולפת מתאחדת עם הקיום הנצחי לדורות (פנה\"ל שמחת הבית וברכתו א, א-ח)." + ], + [ + "מצוות הנישואין / מעלת מצוות פרו ורבו", + "המצווה השנייה שמתקיימת על ידי הנישואין היא מצוות פרו ורבו. וכיוון שהחיים הם המגמה הבסיסית של הבריאה, זו המצווה הראשונה שנזכרה בתורה. וכפי שנאמר לאדם וחוה בסיום מעשה הבריאה (בראשית א, כח): \"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ\". עוד נאמר בפרשת נח לאחר המבול (ט, א): \"וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ\". ואחר שהזהיר שלא לרצוח, הוסיף (שם ז): \"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ\".", + "על ידי מצווה זו האדם הולך בדרכי ה', מה ה' ברא את העולם ומקיימו, אף האדם מוליד ילדים ומטפל בהם ומגדלם. ועל ידי כך הוא נעשה שותף עם הקב\"ה, וכמו שאמרו חכמים (נדה לא, א): \"שלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו\".", + "זו המגמה הראשונה והיסודית של הבריאה, וכפי שאמרו חכמים במשנה (גיטין מא, ב): \"לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ\". עוד אמרו חכמים במשנה (סנהדרין לז, א): \"כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא\". ואם כך אמרו על מי שמקיים עני שלא ימות ברעב (ב\"ב יא, א), על אחת כמה וכמה שגדולה מעלתם של ההורים שמולידים ילד ומגדלים ומחנכים אותו, שהם ממש מקיימים עולם מלא.", + "אמר רבי אליעזר (יבמות סג, ב): \"כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים\", שנאמר (בראשית ט, ו-ז): \"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ…\" ובפסוק שאחריו נאמר: \"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ\". תפקידו של האדם להוליד ילדים נוקב ויסודי כל כך, עד שמי שאינו ממלא אותו נחשב כמי שהמית את ילדיו בטרם נולדו. רבי יעקב אמר (שם): \"כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט הדמות\", שנאמר (בראשית ט, ו-ז): \"כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם\", ובפסוק שאחריו נאמר: \"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ\". לכל אדם ייחוד משלו, ולכן כל אדם מגלה בחינה נוספת של צלם אלוקים, והנמנע מלעסוק בפריה ורביה, ממעט את הופעת הגילוי האלוקי בעולם.", + "בדורות שלאחר השואה, נתעצמה מאוד חשיבותה של מצווה זו. שונאינו ימח שמם, רצחו שליש מבני עמנו, ואנו הנותרים צריכים להשלים את החסר, להציב להם זיכרון, להשתדל שתתקיים בנו הברכה, ככל שייענו אותנו כן נרבה וכן נפרוץ." + ], + [ + "מצוות הנישואין / חזקיהו", + "כדי להבין את חשיבותה של מצוות פרו ורבו ראוי להזכיר את סיפורו של המלך חזקיהו, שממנו למדנו שכל מי שמרצונו החופשי אינו מקיים מצווה זו, אפילו יהיה צדיק גדול, אין לו חלק לעולם הבא. בעת שצבאו האדיר של סנחריב מלך אשור צר על ירושלים להחריבה, חלה המלך חזקיהו, שנאמר (ישעיהו לח, א): \"בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה\". כבר שנים לפני כן ידע חזקיהו שסכנה גדולה נשקפת לו ממלכות אשור, שכן בעקבות החטאים שגברו בישראל, מלכות אשור כבר הכניעה את מלכות ישראל שבשומרון, והגלתה את עשרת השבטים מהארץ (מלכים ב' יז), והאיום על מלכות יהודה היה קרוב ומוחשי. כדי למנוע את הרעה ציווה חזקיהו את כל העם לחזור בתשובה ולהתחזק בתורה. \"נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע – ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס – ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה\" (סנהדרין צד, ב).", + "והנה בשעתו הקשה, כאשר האסון שממנו פחד עמד להתרחש וצבא אשור כבר צר על ירושלים, והוא עצמו נפל למשכב, בא אליו הנביא בהודעה נוראה: \"צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה – מֵת אַתָּה – בעולם הזה, וְלֹא תִחְיֶה – לעולם הבא\". נזדעק חזקיהו בשאלה, במה חטאתי שנגזר עלי להיכרת מהעולם הזה ומהעולם הבא?! השיב הנביא: \"משום שלא עסקת בפריה ורביה\". ענה חזקיהו, הרי נודע לי ברוח הקודש שייוולדו לי בנים שאינם הגונים?! אמר לו הנביא: \"בהדי כבשי דרחמנא למה לך!? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד\". כלומר, מה לך לחשב בסתריו של הקב\"ה!? מה שנצטווית – עליך לעשות, ומה שטוב בעיני הקב\"ה – יעשה. הבין חזקיהו שחטא, וביקש מישעיהו שיתן לו את בתו לאשה, כדי שאולי זכותו וזכות ישעיהו תסייע שייוולדו לו בנים טובים. השיב לו הנביא: כבר נגזרה עליך הגזירה. אמר לו המלך: \"בן אמוץ כַּלֵּה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא (דוד המלך), אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים\" (ברכות י, א).", + "\"וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיֹּאמַר: אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל\" (ישעיהו לח, ב-ג). וישמע ה' את קולו ויצו את ישעיהו לבשר לחזקיהו שהוסיף לו עוד חמש עשרה שנים על שנותיו, ואף יציל אותו מחיל אשור. בלילה ההוא יצא מלאך ה' והיכה את חיל סנחריב וירושלים ניצלה, וחזקיהו נשא את בתו של ישעיהו הנביא, ונולד להם מנשה. אכן חששו של חזקיהו התאמת, מנשה בנו שמלך אחריו עשה הרע בעיני ה' ועבד עבודה זרה וגם דם נקי שפך הרבה מאוד, עד שנחתמה הגזרה על חורבן בית המקדש הראשון (מלכים ב' יט-כא). ואע\"פ כן, מצוות פרו ורבו לא זזה ממקומה, כי היא היסוד לקיום העולם. ואף במקרה של חזקיהו, על ידי בנו, מנשה הרשע, נמשכה שושלת בית דוד, שממנה ייוולד משיח בן דוד שיבוא במהרה בימינו." + ], + [ + "מצוות הנישואין / גדרי מצוות פריה ורביה", + "מצוות פרו ורבו שייכת לאיש ולאשה כאחד, ומצד מסוים שכרה של האשה גדול יותר, שלפי הצער גודל השכר (אבות ה, כג). אולם לגבי החובה נחלקו. לדעת חכמים, האיש חייב במצווה, מפני שהוא המקדש בנישואין, ועליו החובה ליזום את החיבור במצוות עונה. ולזה רמז הפסוק: \"פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ\" – \"האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש\" (יבמות סה, ב). יש שבארו, שהואיל ויש לאשה צער וסכנה בהיריון ובלידה, לא רצתה התורה, שדרכיה דרכי נועם, להטיל על האשה מצווה זו כחובה (משך חכמה בראשית ט, ז). מנגד, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, גם האשה חייבת במצווה, שכן המצווה נאמרה בלשון רבים, לאדם וחוה, שנאמר (בראשית א, כח): \"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ\".", + "להלכה נפסק, שחובת המצווה מוטלת על האיש. אבל אין בכך פגיעה בזכותה של האשה, שאם התברר שהיא נשואה לעקר, ורצתה להתגרש כדי לזכות בבן או בבת שיוכלו לסייע לה בעת זקנתה, מחייבים את בעלה לגרשה ולתת לה את כתובתה (יבמות סה, ב; שו\"ע אה\"ע א, יג; קנד, ו; פנה\"ל שמחת הבית וברכתו ה, 2).", + "כמו במצוות תלמוד תורה ותפילה, גם במצווה זו אנו מוצאים שאל הגברים פונה התורה בלשון חיוב, ואל הנשים בלשון של מצוות-רשות, ועל ידי כך המצווה מתקיימת באופן השלם משני צדדיה, כחובה והתנדבות כאחד. ההבדל להלכה הוא, שאשה שרצתה שלא להינשא או שרצתה להינשא למי שאינו יכול ללדת, אף שהיא מבטלת את עצמה ממצווה גדולה מאוד, אין היא נחשבת עבריינית, הואיל ואין עליה חובה לקיים את המצווה. אבל לאיש אסור להישאר רווק, ואס��ר לשאת אשה עקרה, לפני שיקיים את מצוות פריה ורביה (פנה\"ל שם ה, ח).", + "כפי שלמדנו בבן ובת מקיימים את מצוות פרו ורבו מהתורה. מי שהיו לו בן ובת ונפטרו בחייו, אם כל אחד מהם הצליח להוליד ילד אחד, למרות שנפטרו בחיי אביהם – אביהם קיים מצוות פריה ורביה, שכן זרעו נמשך דרך שני ילדיו. ואם אחד מהם נפטר בחיי אביו בלא שהספיק להוליד ילדים, נתבטלה המצווה מהאב, מפני שלא העמיד אחריו בן ובת שיכולים להמשיך לקיים מצוות פריה ורביה. וכן אם בנו או בתו עקרים, כיוון שאינם יכולים להוליד, אף אביהם לא קיים מצוות פריה ורביה. ואפילו אם בנו הוליד שנים עשר ילדים, אם בתו עקרה, כיוון שזרעו לא נמשך מבנו ובתו – לא קיים מצוות פריה ורביה (שו\"ע אה\"ע א, ה)." + ], + [ + "מצוות הנישואין / מצווה להרבות ילדים", + "למרות שעל ידי בן ובת מקיימים את מצוות 'פרו ורבו' מהתורה, קבעו חכמים כמצווה מחייבת, להוסיף וללדת עוד ילדים (יבמות סב, ב), מפני שלמדנו בתורה שכך הוא רצון הבורא, שנאמר (בראשית א, כח): \"וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ…\" וכן בירך ה' את אבות האומה באופן מיוחד, וכפי שנאמר לאברהם אבינו: \"כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ\" (שם כב, יז), וליצחק אבינו: \"וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם\" (שם כו, ד), וליעקב אבינו: \"וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ\" (שם כח, יד). וכך הבטיח ה' לישראל אם יקיימו את התורה והמצוות: \"וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם\" (ויקרא כו, ט). וכן בברכת משה לישראל: \"ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים\" (דברים א, יא). וכן על הגאולה נאמר: \"וּפָרוּ וְרָבוּ\" (ירמיהו כג, ג), \"וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ\" (יחזקאל לו, יא), \"אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם\" (שם, לז). וכן כתב הרמב\"ם (הלכות אישות טו, טז): \"אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם\".", + "סיבה נוספת למצוות חכמים להוסיף בנים ובנות, שגם לאחר שהאדם הוליד בן ובת, לא ברור ששניהם יזכו להעמיד צאצאים, וממילא לא ברור שיצליח לקיים את מצוות 'פרו ורבו' מהתורה. וזהו שאמר רבי יהושע: \"היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו\", שנאמר (קהלת יא, ו): \"בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים\" (יבמות סב, ב).", + "לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה, חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה, מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו. היסוד לחלוקה זו, במה שמצינו שקבעו חכמים את מצוותם כדוגמת המצווה מהתורה, וכיוון שהתורה קבעה כחובה להוליד שני ילדים, החובה מדברי חכמים היא להוסיף עוד שני ילדים. ואולי אפשר אף לומר שהמצווה היא שיהיו שני בנים ושתי בנות, ואזי ברוב המקרים יצטרכו להוליד לשם כך חמישה ילדים. וכן אנו מוצאים שמקובל אצל רוב המשפחות הדתיות, שמשתדלות שיהיו להן ארבעה עד חמישה ילדים (פנה\"ל שמחת הבית וברכתו ה, ו, 6).", + "לפי זה, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד, בגופם או בנפשם, מצווה שיקיימו את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים. לאחר מכן, ישקלו אם בכוחם להמשיך בקיום המצווה הגדולה ולהוליד עוד ילדים. למשל, אם הם יודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, יש מקום שלא ילדו יותר, מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. גם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים לעשות כן.", + "הרי שאף שבכל ילד וילד שבני הזוג מולידים הם מקיימים מצווה גדולה מהתורה, יש בגדרי חיוב המצווה שלוש מדרגות: א) חובה מהתורה להוליד בן ובת, וגם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד לקיימה (פנה\"ל שם ה, יג-טו; ו, א-ד). ב) חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים. ג) מצווה להוסיף להוליד עוד ילדים כפי כוח ההורים. דינים אלו בוארו בהרחבה בפניני הלכה 'שמחת הבית וברכתו'. (בפרק ה, יז-יט, מבואר איזה אמצעי מניעה כשרים, ושם יג-טז, פרטי הדינים והשיקולים לדחיית היריון, ובהלכה כ אימתי נכון לשאול חכם)." + ], + [ + "מצוות הנישואין / בני זוג שאינם זוכים לילדים", + "קשים מאוד ייסוריהם של בני זוג שמצפים להיפקד ולא זוכים. חבריהם שהתחתנו אחריהם כבר חובקים ילדים והם עדיין מצפים ומייחלים. למרות הקושי הנורא, מצווה עליהם להתחזק באמונה בה' שמנהיג את העולם ומכוון את הכל לטובה. ועליהם להשתדל מאוד לקיים את מצוות פרו ורבו ולהיעזר בכל הכלים שהרפואה מעניקה, ויחד עם זאת להרבות בתפילות למי שבידו נפש כל חי, שיפקוד אותם ברחמים ויזכם בפרי בטן.1בחסדי ה', בזכות התפתחות הרפואה, כיום ניתן לפתור כמעט את כל בעיות העקרות. לפיכך, בני זוג שהתברר להם בבדיקות אמינות שבאופן טבעי הסיכוי שיזכו לילד נמוך מאוד, חייבים לעשות את כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת. ובכלל זה גם הפריית מבחנה, שמתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאשה וזרע מהאיש והכנסתם יחד למבחנה, כדי ששם יתחברו ויתחילו להתפתח לעוברון, שאותו יכניסו אח\"כ לרחם. ונראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם הם טיפולים שרוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם, גם אם מחירם יקר, חובה לעשותם כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (פנה\"ל שמחת הבית וברכתו ו, א).", + "ככלל צריך לדעת שלעיתים הייסורים נועדו לעוררם לתשובה ולזקק את מידותיהם, כדי להכינם להיות הורים טובים יותר. לעיתים ייסוריהם נובעים מהחיסרון הכללי שישנו בעולם. לפעמים ניתן על ידי תפילות וטיפולים רפואיים לפתור את הבעיה ולפעמים הגזרה חתומה. בכל אופן, צריכים בני הזוג המתייסרים להאמין שייסוריהם נועדו לטובה כדי לתקן ולזכך אותם ואת העולם, ולהרבות את אושרם בעולם הזה ובעולם הבא.", + "בנוסף לכך, ראוי לדעת שכאשר מדובר בנשמות יקרות, יש קושי להורידן לעולם, ורק על ידי תפילות והתחזקות ההורים בתורה וגמילות חסדים העולם נעשה מוכן לקראתן. לכן רוב אבות ואימהות ישראל סבלו מעקרות. וכן מצינו אצל חנה שהצטערה מאוד מעקרותה ובזכות תפילתה נפתחו השמים ונולד לה שמואל שהיה הנביא הגדול ביותר אחרי משה רבנו.", + "בינתיים, עד שייפקדו ברחמים, ניסיון גדול עומד בפניהם, האם ישקעו בצערם ויאבדו את אמונתם ושמחתם, או יתגברו על צערם וירבו אהבה ביניהם, ויקיימו את מצוות עונה בשמחה יתירה, ויחשבו תמיד איך להוסיף טובה ושמחה לכל בני משפחתם וחבריהם. כי באמת, אף שלא זכו לילדים, יש בזוגיות שלהם ערך עצמי גדול מאוד.", + "ביארו חכמי הנסתר, שמכל חיבור וחיבור שנעשה לשם מצוות עונה, היינו בנאמנות, אהבה ותשוקה, מתווסף שפע חיים וברכה בעולם, ונשמות חדשות נבראות בעליונים שנולדות אח\"כ דרך אנשים אחרים. וכן היה בכל השנים שהיו אברהם אבינו ושרה אמנו עקרים, שמכל הזיווגים שהיו ביניהם, נולדו נשמות שהשתלשלו ונולדו דרך אנשים אחרים, שאח\"כ התעוררו להתקרב אליהם ולהאמין בה', ועליהם נאמר (בראשית יב, ה): \"אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן\".", + "טהרה מיוחדת יש באהבתם של מי שלא זכו לילדים, שהיא אהבה שאינה תלויה בדבר ואינה נשענת על הילדים שנולדו מהם, אלא מיוסדת כולה על עצם האהבה שביניהם, שיש בה ביטוי לאחדות האלוקית שמתגלה בעולם, ולכן היא מוסיפה חיות וקיום לכל העולמות. וכן ביאר האר\"י הקדוש, שיש שני מיני זיווגים, האחד לצורך הולדת נשמות, והשני לצורך חיות וקיום העולמות. ואמנם גם בני זוג שזכו בילדים, זוכים לקיים את הזיווג השני לצורך חיות וקיום העולמות, בעת שהאשה בהיריון או מיניקה או כשהיא מבוגרת. אבל כיוון שאצל בני זוג שלא זכו לילדים זה סוג הזיווג היחיד שלהם, השפעתם בו יתירה. אולם זאת בתנאי שהם אכן זוכים על ידי האהבה והשמחה שביניהם לפרוץ את מחסום העצבות, ולראות את העולם בטוב, לשמוח בשמחתם של בני משפחתם וחבריהם, לעסוק ביישובו של העולם ולגמול חסד עם הבריות כפי יכולתם." + ], + [ + "מצוות הנישואין / לא ילדו עשר שנים", + "היו נשואים עשר שנים ולא ילדו, שיערו חכמים שכבר לא יזכו להוליד יחד, ועל כן קבעו שחובה על האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה, ולשאת אשה אחרת, כדי לקיים את חובת מצוות פרו ורבו. ואף שהגירושין כמוהם כחורבן, ואמרו חכמים (גיטין צ, ב): \"כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות\", חובת המצווה קודמת, שעל ידה זרעו של האדם נמשך אחריו. ובדרך כלל, הצער העכשווי על הגירושין קטן מהצער לטווח ארוך מחסרון הילדים.", + "אם האיש סבור שהוא עקר, ולכן לא זכו לפרי בטן, אינו צריך לגרש את אשתו. אבל אם אשתו תרצה להתגרש ממנו כדי להתחתן עם איש אחר ולזכות בילד, יהיה חייב לגרשה ולשלם לה את כתובתה. ואם תרצה, תוכל להישאר עימו, מפני שמצוות פרו ורבו הוטלה עליה כמצווה ולא כחובה (יבמות סד, א; שו\"ע אה\"ע קנד, ו).", + "אם במשך אותן עשר שנים שלא נפקדו היו האיש או האשה חולים, או שנפרדו עקב נסיעה ממושכת, זמני החולי והפרידה אינם עולים למניין עשר שנים. נכנסה האשה להיריון והפילה, סופרים עשר שנים מעת ההפלה (שו\"ע אה\"ע קנד, י-יב).", + "היו גרים בחוץ לארץ ועלו לארץ, מתחילים לספור עשר שנים משעה שעלו לארץ, שאולי זכות הארץ תועיל להם. וכן בני זוג שהיו גרים בארץ ויצאו לתקופה מסוימת, הזמן שהיו בחוץ לארץ אינו עולה להם לחשבון (רש\"י ורמב\"ן לבראשית טז, ג; ערוה\"ש קנד, כה).", + "כל מה שלמדנו שלאחר ע��ר שנים צריך להתגרש, הוא כאשר אין חוות דעת רפואית ברורה. אבל אם לפני שעברו עשר שנים, רופאים אמינים הגיעו למסקנה שאין סיכוי שהאיש או האישה ילדו, למרות שלא עברו עשר שנים, יכול הצד שכן יכול ללדת לתבוע גירושין. וכן להיפך, אם אחר שעברו עשר שנים רופאים אמינים סבורים שיש עדיין סיכוי סביר שילדו, אין אחד מהם יכול לתבוע גירושין (פנה\"ל שמחת הבית וברכתו ו, ז).", + "חובה זו שהטילו חכמים על בני זוג שלא זכו לילדים במשך עשר שנים להתגרש עלולה להיות כואבת מאוד. והיו אנשים, וביניהם תלמידי חכמים, שלמרות רצונם לקיים את מצוות פרו ורבו, התקשו מאוד להיפרד מנשותיהם האהובות, שכרתו עמן ברית עולם, וחיפשו לעצמם היתר להמשיך לקיים את ברית נישואיהם למרות שידעו שלא יהיו להם ילדים. אכן על פי כמה טענות ניתן לעיתים להתיר זאת.", + "ההיתר הפשוט הוא, כאשר יש סיכוי שבעיית העקרות קיימת אצל שני בני הזוג. אולם גם כאשר ברור שהאיש אינו עקר, אם הגירושין קשים עליו מאוד, עד שקשה לו לראות את חייו ממשיכים בלא בת זוגו, יש מקום לומר שבמצב כזה הוא אינו חייב להתגרש. שכן שהחיוב להתגרש הוא במצב רגיל, אבל למי שכאב הגירושין נורא ואיום בעיניו, מעל ומעבר למקובל, אין חובה להתגרש (פרטי הלכה זו התבארו בפנה\"ל שמחת הבית וברכתו ו, ז-ח).", + "אם יאמצו ילד, יקיימו בכך מצווה גדולה, שאמרו חכמים: \"כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה הכתוב כאילו ילדו\" (מגילה יג, א). גם מורים ומורות שמשקיעים עצמם למען חינוך תלמידיהם לתורה ומצוות ודרך ארץ נחשבים כשותפים בהולדתם, שגם התלמידים קרויים בנים (סנהדרין יט, ב). גם תרומה כספית לחינוך ילדים במצוקה היא מצווה גדולה ויכולה להיחשב כתחליף מסוים למצוות פרו ורבו.", + "מכאן נמשיך לבירור הגיל הראוי לנישואין לגברים ונשים, שכן איחור גיל הנישואין הוא אחד הגורמים המרכזיים לבעיית העקרות, כי בעיות שאפשר לפתור בקלות יחסית בשנות העשרים קשה יותר לפתור בשנות השלושים. לפיכך קיום מצוות הנישואין בזמנה מונע בעיות רפואיות ונפשיות רבות." + ], + [ + "מצוות הנישואין / גיל הנישואין לגברים בעבר", + "שאלת גיל הנישואין מורכבת ומסובכת. לכאורה משעה שאדם מתחייב במצוות, בגיל שלוש עשרה, עליו לקיים את כל המצוות ובכללן את מצוות הנישואין. אולם מנגד, מצוות הנישואין כרוכה באחריות גדולה לבניית הזוגיות באהבה ושמחה, לפרנסה וגידול ילדים. לשם כך החתן צריך להתכונן בשני תחומים עיקריים: לימוד תורה ותכנון הפרנסה. נפרט יותר.", + "האחד, לימוד יסודות התורה, כדי שיעצב את תפישת עולמו וידע לנהוג כהלכה. וכפי שאמרו חכמים (משנה אבות ה, כא): \"בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה\". וכן נפסק בשולחן ערוך (יו\"ד רמו, ב): \"ילמוד אדם תורה ואח\"כ ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים בצווארו\". השני, פרנסה. באותן השנים שלמדו את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכלו להתפרנס (סוטה מד, א). וכן כתב הרמב\"ם (הל' דעות ה, יא): \"דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות א�� יתפרנס מן הצדקה…\"", + "לפיכך הורו חכמים לדחות את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו אותם מעבר לגיל עשרים. אמרו חכמים (קידושין כט, ב): \"עד עשרים שנה יושב הקב\"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו\", לשון קללה, על שאינו מקיים את מצוות פרו ורבו. וכן אמרו חכמים (קהלת רבה ג, ג): \"עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, משנולד אדם הקב\"ה מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אשה, הקב\"ה אומר לו: עֵת לָלֶדֶת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עֵת לָמוּת\".", + "בנוסף לכך אמרו חכמים: \"בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה\", מפני שכאשר הוא מושך את זמן רווקותו מעבר למקובל, הוא אינו יכול לשמור את כוחות אהבתו לאשתו, ונכנע ליצרו הרע בהרהורי עבירה. ואף לאחר שיתחתן ויהיה נאמן לאשתו, יתקשה להינצל מהרהורי עבירה, כי הם כבר הפכו להיות חלק ממנו. ורק אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן את עצמו (עי' פנה\"ל שמחת הבית וברכתו ה, ז ; ד, ב, 2).", + "וכן נפסק בשולחן ערוך (אה\"ע א, ג): \"מצווה על כל אדם לישא אשה בן שמונה עשרה… ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה\". לכאורה יש לשאול, היאך ניתן לכפות לקיים מצווה זו, והרי הנישואין צריכים להתקיים באהבה, ואיך יתכן לכפות אדם לישא אשה? אכן ברור שלא כפו אדם להתחתן עם אשה שלא בחר בה, אלא שרצו חכמים להביע עמדה עקרונית, שחייב אדם להתחתן עד גיל עשרים וכעיקרון ניתן אף לכפות על כך. אמנם בפועל, רק במקרים נדירים בית הדין היה יכול להתערב בזה. למשל, במקרה שהיו לבחור יחסי חברות קרובים עם בחורה, ואף הסכימו להתחתן, והבחורה רוצה כבר לקיים את החתונה, ואילו הבחור רוצה אבל חושש ומתעכב, ודוחה את מועד החתונה מזמן לזמן, שאז בית הדין היה כופה אותו להינשא (פנה\"ל שם ה, ח)." + ], + [ + "מצוות הנישואין / גיל המצווה למעשה לגברים", + "כבר בימי חכמים, היתה הוראה, שבשעת הדחק אפשר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע (קידושין ל, א). וכן נהגו בתקופות שונות מפני דוחק הפרנסה או האתגרים הרוחניים שהצריכו לימוד ממושך יותר לפני החתונה (יש\"ש, ברכ\"י).", + "בדורות האחרונים, החיים נעשו מורכבים יותר, וההכנה לקראת הקמת המשפחה אורכת יותר זמן. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ\"ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצרכי החתונה ובניית הבית, שהיה חדר אחד בלבד. אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך רוב הצעירים נצרכים ללמוד במסגרת ישיבתית לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר. עוד חובה קדושה מוטלת על הצעירים, להגן על העם והארץ במסגרת הצבא, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כישרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים שאורכים כמה שנים ומתבצעים אחר השירות הצבאי. גם הבתים שאנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים, ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרוכשם צריך לעבוד מספר שנים.", + "אם הצעירים ידחו את הנישואי�� עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, וסיום לימוד המקצוע המתאים וקניית דירה קטנה, רובם יתחתנו לאחר גיל שלושים. דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שבה אנו חיים נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר, טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וזמן הנישואין המתאים לו בגיל שמונה עשרה עד עשרים.", + "לפיכך, במצב חיינו המורכב מותר לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע. מצד אחד מוכרחים לתת לצעירים עוד מספר שנים, כדי שיוכלו להתבסס יותר בתורה ובעיצוב תפישת עולמם, ויספיקו לעשות את הצעדים הראשונים לקראת רכישת המקצוע או לפחות יוכלו להציב תוכנית מעשית לרכישת מקצוע ופרנסת המשפחה. ומנגד, אי אפשר להתרחק יותר מהזמן המתאים מבחינה נפשית וגופנית לנישואין, כדי שלא לאבד את ההתלהבות ושמחת הנעורים, המתאימים לבניית הזוגיות בשלביה הראשונים. וכן אנו מוצאים, שהדוחים את נישואיהם מעבר לגיל הצעיר, מתקשים יותר במציאת זיווגם, וישנם שנותרים רווקים שנים רבות. מעבר לכך, מצוות הנישואין ופרו ורבו מחייבות את האדם לבטא את עצמו באופן שלם, וכפי שאמרו חכמים, שרק לאחר שאדם מתחתן הוא נקרא אדם (יבמות סג, א), כי רק אז הוא יכול לזכות באמת לשמחה, ברכה, טובה, תורה, חומה ושלום (שם סב, ב), ויש גבול כמה שנים עוד יכול אדם לחיות באופן חסר כל כך. בנוסף לכך, למדנו שדחיית הנישואין מעבר להכרח גורמת ליצרו של האדם להתגבר עליו עד שכל ימיו לא יוכל להשתחרר מהרהורי עבירה (קידושין כט, ב). על כן צריך להורות לרבים, שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע. ותבוא ברכה למי שיכול להקדים את נישואיו בלא לפגוע באופן משמעותי בלימוד התורה, השירות הצבאי וההכנה לרכישת מקצוע שמתאים לכשרונו.", + "חובה לבאר שכוונת הלכה זו לכוון את הצעירים לזמן שבו עליהם להשתדל להתחתן, אבל כיוון שהנישואין תלויים גם בבת הזוג, יהיו צעירים שישתדלו להתחתן בזמן הראוי ולא יצליחו. ואם השתדלו כראוי, אין בידם עוון. כמו כן ההוראה שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע נועדה למצב רגיל, אבל ישנם מצבים שבהם יש צורך גדול לדחות את הנישואין, ואזי לעיתים הדבר מותר (כמבואר בפנה\"ל שמחת הבית וברכתו ה, 8).2גיל הנישואין משפיע מאוד על גידול המשפחה. במשך מאתים ועשר שנים עם ישראל גדל במצרים משבעים נפש לששים ריבוא גברים מעל גיל עשרים. אם גיל הנישואין הממוצע היה 15, אזי די היה שאשה ממוצעת תלד 6 ילדים, כשההפרש הממוצע בין הלידות – שנתיים. אבל אם גיל הנישואין הממוצע היה 22 אזי אשה ממוצעת היתה צריכה ללדת 12 ילדים כדי להגיע לששים ריבוא. דוגמה נוספת, משפחה שממוצע הילדים בה הוא ששה, אם גיל הנישואין הממוצע יהיה 21, אזי כשיגיעו אבות המשפחה לגיל שבעים ושבע יהיו להם 150 צאצאים, ואם גיל הנישואין הממוצע שלהם יהיה 25 כשיגיעו לגיל שבעים ושבע יהיו להם 46 צאצאים. יש לזה כמובן היבט כלל ישראלי, בדור השואה והתקומה." + ], + [ + "מצוות הנישואין / גיל הנישואין לנשים בעבר", + "אף שהנשים מקיימות בנישואין מצווה גדולה כמו האיש, לא קבעו חכמים גיל שעד אליו ראוי לנשים להתחתן. משום שכל המצוות הקשורות בהקמת המשפחה ופרנסתה, וכן מצוות תלמוד תורה, הוטלו על הגברים כחובה ועל הנשים כמצווה. וכיוון שהגברים חייבים להספיק לפני החתונה לרכוש את יסודות התורה ולהתכונן לאתגר הפרנסה, היה צורך להגדיר להם את זמן הנישואין, כדי שלא יידחה יתר על המידה. אבל לנשים, שכל זה לגביהן מצווה ולא חובה, לא הגדירו חכמים גיל.", + "למעשה נהגו שמעת שהבחורה היתה בשלה לנישואין והסכימה ורצתה להתחתן עם הבחור שהציעו לה, היו מתחילים לתכנן את החתונה. ושלא כמו הבחור שהיה צריך להתחיל לעבוד כדי להכין לאשתו בית ומטע שממנו יפרנס אותה (סוטה מד, א), האשה לא היתה חייבת בהכנות הללו לקראת החתונה. אלא צוותה התורה את ההורים לסייע לבנותיהם להתחתן באופן המיטבי, והורו חכמים שעל ההורים להקדיש כעשירית מרכושם כדי לסייע לבנותיהם להתחתן (כתובות נב, ב; שו\"ע אה\"ע קיג, א). וממילא יכלו הבנות להתחתן צעירות, בסביבות גיל חמש עשרה.", + "בתקופות של מחסור ודוחק, משפחות רבות נאלצו לחתן את בנותיהן בעודן ילדות, כדי להבטיח את עתידן, שלא ירעבו ללחם ויזכו להקים משפחה. ולכן התירה התורה לאב לחתן את בתו בעודה קטנה. לא זו בלבד, אלא שלמרות שההוראה היתה לתת לכל בת עשירית מהנכסים ולא יותר, כדי שלא לקפח את הבנים וכדי להשאיר להורים נכסים שמהם יוכלו להתפרנס לעת זקנתם. במצבים של דוחק ההורים נאלצו לתת לבנותיהם הרבה יותר מעשירית מנכסיהם, כי בלא זאת לא היו מצליחים לשדכן, והיה חשש שהבנות יישארו גלמודות כל ימי חייהן. אולם כאשר לא היה הכרח קיומי לחתן את הבנות בעודן קטנות, אסרו זאת חכמים, ואמרו: \"אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה\" (קידושין מא, א; שו\"ע אה\"ע לז, ח).", + "במאות השנים האחרונות, כשהמצב הכלכלי השתפר והתייצב, ולא היה עוד צורך לחתן ילדות קטנות כדי להבטיח את קיומן, ברוב הארצות המנהג לחתן בנות קטנות התבטל לחלוטין. ועדיין בזמנים ומקומות שהדוחק היה רב, כמו לעיתים בתימן, היו נאלצים לעיתים לחתן בנות צעירות מאוד (פנה\"ל שמחת הבית וברכתו ה, י, 9)." + ], + [ + "מצוות הנישואין / גיל הנישואין לנשים בזמנינו", + "בדורות האחרונים, יחד עם העלייה ברמה הכלכלית והאפשרות של נשים לבטא את כשרונן בתחומים שונים, גיל נישואי הבנות התאחר. שתי סיבות לכך: א) כיוון שהבנות יכולות לבטא את כישרונותיהן בתחומים רבים, מצווה גדולה מוטלת עליהן ללמוד יותר תורה ולהשתלם במקצוע המתאים להן, כדי שיוכלו להוסיף טובה וברכה לעולם. ב) בעבר הזוגות הצעירים חיו במסגרת של משפחה מורחבת, וגם נערות צעירות יכלו ללדת ילדים, כאשר הנשים המבוגרות סייעו להן בגידולם. אולם כיום, שהזוגות הצעירים בונים את חייהם במסגרת מיוחדת משלהם, גיל הנישואין מתאחר עד לזמן שהבת מסוגלת לשאת לבדה באחריות לטיפול בילדיה.", + "ומכל מקום גיל הנישואין המתאים לבנות הוא מעט לפני הגברים. ראשית מפני שהבנות מתבגרות מוקדם יותר, וכפי שזמן חיובן במצוות הוא שנה קודם, בגיל שתים עשרה. שנית, מצוות תלמוד תורה מחייבת אותן במעט פחות השקעה, כי הן חייבות במה שנצרך להדרכת החיים המורכבים שלנו באמונה, מוסר והלכה, ואילו הבנים חייבים גם בלימוד יסודות התורה שאינם קשורים במישרים להדרכת החיים. שלישית, חובת הצבא מוטלת על הגברים.", + "אמנם בנושא הפרנסה, נשים כיום שותפות לגברים. ואדרבה, אם תקדים לסיים את לימודי המקצוע שלה, תוכל לשאת בתחילה בעיקר עול הפרנסה ולאפשר בכך לבעלה לרכוש מקצוע הולם, כדי שיוכלו לחיות ברווחה, להקים משפחה ברו��ה, להעניק לילדיהם חינוך טוב ולתרום ליישובו של עולם.", + "לסיכום, גיל הנישואין הראוי כיום לגברים הוא בין עשרים לעשרים וארבע, והגיל הראוי לנשים כשנתיים קודם." + ], + [ + "מצוות הנישואין / האחריות המוטלת על הצעירים", + "מצוות הנישואין מציבה כיום בפני הצעירים אתגר גדול. תוך שנים ספורות הם צריכים לבסס את תפישת עולמם התורנית, לרכוש מקצוע מתאים לכשרונם ולהקים משפחה, כאשר הבנים נדרשים גם לשרת בצבא ולהרבות יותר בלימוד תורה.", + "האחראים הראשונים על הגשמת האתגר הם הצעירים, שצריכים לתכנן היטב את דרכם, שלא יאבדו זמן בשנים היקרות הללו. שכן גם לאחר שהגדרנו את זמננו כשעת הדחק, שבו מותר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע, ובמקרים מיוחדים אף יותר, המבזבז את זמנו בשנים הללו מבטל את מצוות התורה. לפיכך, חובה על כל צעיר וצעירה לפלס לעצמם את הדרך שבה יוכלו לשלב את כל הערכים יחד, להינשא בגיל צעיר ועם זאת לרכוש מקצוע שהולם את כשרונם לתפארת משפחתם, ולתפארת התורה, העם והארץ.", + "כדי להבין את גודל האחריות לקיום המצווה בזמן הראוי בלא עיכובים, כדאי להזכיר הלכה. כידוע לרוב מעלת קדושת ספר התורה, אסרו חכמים למוכרו, ואמרו שהמוכר ספר תורה אינו רואה סימן ברכה לעולם (מגילה כז, א). וגם כאשר אין לבעל ספר התורה מה לאכול כי אם על ידי הדחק, לא ימכור את ספר התורה שלו. וגם כאשר אין לו כסף לקנות צרכי מצווה, כתפילין ומזוזה, לא ימכור את ספר התורה שלו (שו\"ע יו\"ד ער, א).", + "אולם ישנן שתי מצוות שמפני חשיבותן הרבה, כאשר אין אפשרות לקיימן ללא מכירת ספר התורה, מוכרים ספר תורה ומשתמשים בכסף שמקבלים בתמורתו כדי לקיימן. ואלו הן: תלמוד תורה ונישואין (שו\"ע אה\"ע א, ב; או\"ח קנג, ו). ואף הציבור רשאי למכור ספר תורה שברשותו כדי לחתן יתום או יתומה (שו\"ע או\"ח קנג, ו). מעלתן המיוחדת של שתי המצוות הללו שעל ידן מגשימים את מגמת התורה. הלימוד, שעל ידו דברי התורה נעשים חיים בלבבות, והנישואין, שעל ידם מתקיימים החיים השלימים ונולדים הילדים שיקיימו את התורה (מגילה כז, א).3יש אומרים שהיתר זה הוא רק למי שעדיין לא קיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת, אבל למי שכבר יש בן ובת, אסור למכור ספר תורה עבור נישואין (שו\"ע אה\"ע א). ולדעת רבים, גם למי שקיים את המצווה בבן ובת והתאלמן מותר למכור ספר תורה כדי לישא אשה וללדת עוד ילדים. וכך היא דעת רוב הראשונים והאחרונים (נמוקי יוסף, ריטב\"א). ויש אומרים שגם כדי להתחתן עם אשה מבוגרת שכבר לא יכולה ללדת מותר למכור ספר תורה, מפני עצם מעלת הנישואין ומצוות עונה, שבלעדיהם האדם אינו שלם (רמב\"ן, ח\"מ אה\"ע א, י). עי' בפנה\"ל שמחת הבית וברכתו ה, כא, 21.", + "דין זה אמנם לא שכיח כיום, מפני שאין כמעט מצב שאדם אינו יכול להתחתן מחמת עוניו, כי תמיד ניתן למצוא יהודים טובים שיסייעו לו בצרכיו הבסיסיים כדי שיוכל להינשא. אולם למדנו מדין זה יסוד חשוב, שהתירו למכור ספר תורה כדי לקיים את מצוות הנישואין, ולא אמרו שימתינו כמה שנים עד שיימצאו פתרון אחר. על אחת כמה וכמה שעל הצעירים והצעירות להזדרז בהכנות הנדרשות לקראת הנישואין, בלימוד תורה ורכישת מקצוע, ולא לבזבז זמן יקר בשנים אלו." + ], + [ + "מצוות הנישואין / מצווה על ההורים לחתן את ילדיהם", + "אמרו חכמים (קידושין ל, ב) שמצווה על ההורים לחתן את ילדיהם, כלומר לעזור בכל מה שנצרך לנישואי ילדיהם, שנאמר (ירמיהו כט, ו): \"קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת\". כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת גם אח\"כ, כשילדיהם יגיעו לפרקם, שאז ההורים צריכים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים פעילים בהמשכת הדורות. הורו חכמים להורים להקדיש כעשירית מרכושם עבור חתונת כל אחת מבנותיהם. ומשמע שסכום דומה היה מגיע לבנים דרך הירושה. כיום המנהג להשוות את הבנים והבנות בירושה, וכן להשוות את הבנים והבנות בעזרה לנישואין.", + "בזמן הזה, שמרבית הצעירים בוחרים את בני זוגם על פי האופי ומכלול האישיות, והשאלה \"כמה ההורים יתנו?\" פחות קובעת את יכולתם להתחתן, המצווה המוטלת על ההורים לחתן את ילדיהם נפרשת על פני שנים רבות. ראשית בדאגה להעניק להם חינוך טוב ובמימון לימודי המקצוע שלהם, ובחינוכם וציודם בבגדים נאים, וכמובן בסיוע במימון הוצאות החתונה וקניית הרהיטים.", + "בנוסף לכך, גם חישוב עשירית הרכוש בימינו הוא דבר מורכב, מפני שחלק משמעותי מהרכוש מושקע בחסכונות לפנסיה ומושקע בדירה שלא ניתן לממשה, כמו כן צריך להתייחס גם לכספים שמסתבר שההורים יקבלו בעתיד ממשכורות ורווחי השקעות. אולם העיקרון הנלמד מהמצווה להשקיע עשירית מהרכוש עבור חתונת כל בת הוא שמצווה על ההורים להקדיש סכום נכבד מרכושם עבור נישואי כל אחד מילדיהם.", + "כיוון שפעמים רבות הילדים מתעכבים מלהינשא מפני שהם חוששים שלא יוכלו להסתדר מבחינה כלכלית, חלק ניכר מההשקעה של ההורים כיום צריך להיות מופנה לצורך העמידה באתגר הגדול המשלב נישואין עם לימודים מקצועיים, ולעיתים גם טיפול בתינוקות. ונראה שגם תשלום עבור לימוד מקצוע לאחר גיל שמונה עשרה יכול להיחשב כחלק מעשירית הרכוש שמצווה על ההורים להשקיע בחתונת כל אחד מילדיהם, שאף זה מסייע להקמת המשפחה ופרנסתה." + ], + [ + "מצוות הנישואין / זוג", + "לא תמיד תפקידם של ההורים קל. מצד אחד הם צריכים לעזור לילדיהם להתחתן, ומצד שני, ההחלטה עצמה עם מי להתחתן – אינה בידם. לעיתים נוצרות בעיות קשות סביב זה. הבן בחר לו את בת זוגו, וחושב שתכונותיה מתאימות לאופיו ולשאיפותיו, אולם ההורים בטוחים שבחירתו מוטעית ותכניס אותו לנישואין אומללים. לעיתים ההורים איתנים בדעתם, ואף מאיימים בניתוק הקשרים. ונשאלת השאלה, האם הבן צריך לשמוע בקול הוריו? וכן להיפך, מה תעשה בת שהוריה מתנגדים לבחירתה, האם עליה לשמוע בקולם ולוותר על בחיר ליבה?", + "כפי שלמדנו בהלכות כיבוד הורים (לעיל א, כב), הבן או הבת אינם צריכים לשמוע בקול הוריהם בעניין זה. ולמרות שכוונת ההורים לטובת בנם או בתם, ויתכן מאוד שהם צודקים. הקב\"ה נתן בחירה חופשית לכל אדם להחליט על עתידו ועל חייו, וההחלטה עם מי להתחתן מוטלת על מי שמתחתן בפועל. הילדים כמובן חייבים להקשיב להוריהם ולשמוע את עמדתם ולשקול אותה בכל הרצינות, אבל אם אחרי הכל החליטו להתחתן, אל להורים לעמוד בדרכם ולהחרימם ולנדותם על כך. אם ההורים בטוחים שהזיווג אינו מוצלח וסופו להיכשל בצער ומשברים נפשיים, הם יכולים ש��א להשתתף במימון החתונה, אבל אין להם סמכות לתבוע מהבן או הבת לבטל את החתונה." + ], + [ + "מצוות הנישואין / ענייני ממון", + "אמרו חכמים (קידושין ע, א): כל הנושא אשה לשם ממון, יהיו לו בנים שאינם הגונים. מפני שהנישואין צריכים להיות מבוססים על האהבה שבין בני הזוג ועל הערכים המשותפים ולא על סיבה חיצונית כממון. ואם הם נעשים לשם ממון, הם אינם עולים יפה, והבנים שנולדים מהם אינם מוצלחים. וכן כתב הרמ\"א (אה\"ע ב, א), שאין לחתן להתקוטט עם משפחת כלתו בעבור הממון, ומי שעושה כן, אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה. כי הממון שאדם לוקח עם אשתו בדרך של קטטה או סחיטה אינו ממון של יושר, והעושה כן נקרא נושא אשה לשם ממון. אלא כל מה שיתנו לו חמיו וחמותו יקח בעין טובה, ואז יצליח.", + "ואף שלמדנו שמצווה על ההורים לחתן את ילדיהם ולהשקיע כעשירית מרכושם לשם כך. המצווה הזו היא שלהם ותחת אחריותם, ואין החתן או הכלה רשאים לכוף את הוריהם לכך. גם בית הדין אינו רשאי לכוף את ההורים לעזור לחתונת בנם, ואפילו הם עשירים. אמנם לחתונת הבת, מפני הצורך הגדול שבדבר בימים שבהם הבנות לא עבדו והשתכרו בכוחות עצמם, בית הדין היה כופה את הורי הבת לשלם עבור קיום חתונה צנועה, אבל לא היה כופה לתת כפי עושרם (רמ\"א אה\"ע ע, א; שו\"ע אה\"ע נח, א; חלקת-מחוקק ב).", + "לסיכום, מצווה להורים לסייע בחתונות ילדיהם. ואם לא יתנדבו לכך מעצמם, מותר לילדים לבקש זאת מהם, אך לא להתקוטט. ואם לא יתנו, יתחתנו לשם שמיים וה' יצליח את דרכם. ראוי להוסיף דברים שכתב הרב זילבר (אז נדברו ט, נא) ונוגעים בעיקר לציבור החרדי, שאף שמצווה על ההורים לסייע לחתונת בתם בשווי של כעשירית מרכושם, מצד הדין הם אינם צריכים להיכנס עבור כך לחובות. ואף על הילדים שעומדים להתחתן מוטלת מצוות כיבוד אב ואם, ועליהם לדאוג שההשקעה של הוריהם בחתונתם לא תגרום לכך שישקעו בחובות גדולים מעבר ליכולתם ולא תחסיר מהם את צרכי קיומם השוטף." + ], + [ + "מצוות הנישואין / מצוות הכנסת כלה וחובת הציבור", + "חובה על הציבור לעזור לכל יתום או עני להתחתן. וכן כתוב בשולחן-ערוך (יו\"ד רנ, א): \"אין לו (לעני) אשה ובא לישא, משיאין לו. ושוכרים לו בית ומציעים לו מיטה וכלי תשמישו, ואחר משיאין לו אשה\". הרי שצריך לדאוג לצרכי החתונה עצמה, וכן שיהיו להם בית ורהיטים בסיסיים. החתונה צריכה לכלול סעודה עם בשר ויין, וסעודת החתונה צריכה להיות יותר מכובדת מסעודת חג. וכן צריך לדאוג שיהיו נגנים או תקליטן, לצורך ריקודי השמחה. וכן צריך לדאוג שיהיו לכלה ולחתן בגדים נאים.", + "ואין צדקה חשובה וגדולה יותר מלחתן עניים. ואם יש ברשות קופת הצדקה סכום מוגבל שאינו מאפשר לדאוג לכל צרכי העניים, ועומדת לפני גבאי הצדקה השאלה למי לעזור תחילה, עליו להקדים את צרכי חתונת החתן והכלה לכל הצרכים האחרים (שו\"ע יו\"ד רמט, טו). וגם כאשר קופת הצדקה ריקה, אין גבאי הצדקה יכולים להשתמט ממצווה חשובה זו, אלא חובתם ללוות כסף ולחתן בו את העניים, ולאחר מכן לאסוף צדקה על מנת להשיב את החוב (שו\"ע יו\"ד רנז, ה). היו החתנים והכלות העניים מרובים, ואין אפשרות ללוות כסף כדי לחתן את כולם, יש להקדים את הבנות, ומחתנים תחילה את הבתולות העניות ורק לאחר מכן, כשיוכלו, את הבחורים העניים (שו\"ע יו\"ד רנא, ח).", + "בחסדי ה' בימינו ��ש לגבאי הצדקה אפשרות לסייע לכל חתן וכלה עניים לקיים חתונה צנועה ולרכוש רהיטים צנועים ולגור במקום זול. אולם מנגד, כדי לחיות בכבוד צריכים כיום לרכוש מקצוע מכובד, שבדרך כלל הלימודים לקראתו נמשכים זמן רב ומעכבים אצל רבים את הנישואין. והמצווה המוטלת כיום על החברה ומנהיגיה, ליצור עבור הצעירים את התנאים הטובים ביותר לקיום מצוות הנישואין בזמנה. לשם כך צריך לייעל ככל האפשר את לימודי המקצוע, לסייע לצעירים במציאת פתרונות דיור ומעונות במחירים סבירים, ולהקדים ככל האפשר את לימודי המקצוע של הנשים, כדי שבשנים הראשונות יוכלו לסייע יותר בפרנסת המשפחה.4יחד עם הקשיים שהחיים המודרניים מציבים, יש בהם גם פתרונות. אמנם לימודי המקצוע נמשכים שנים, אולם מנגד, ההשקעה בהם משתלמת, ולכן הבנקים מוכנים להעניק עבורם הלוואות, שתשלומם יגיע לאחר תחילת העבודה. וכך לגבי הבתים, הם אמנם גדולים ויקרים בהרבה, אולם גם הוקמה מערכת ענפה של הלוואות למשך עשרות שנים שמסייעת ברכישתם.
מעבר לקושי לשלב את כל האתגרים יחד, חברת השפע יצרה אצל רבים התמכרות למותרות, עד שאנשים רבים נעשו משועבדים להם בלא יכולת להגשים שום אידיאל. כי הם תמיד טרודים בהשגת עוד כסף לקניית מכונית יותר טובה, ובגדים ורהיטים יותר יקרים, ובית יותר גדול ובסביבה יותר יוקרתית. לשם כך אנשים רבים דוחים את הנישואין ומתרשלים במצוות פרו ורבו. וצריך להתגבר על היצר ולהציב את האידיאלים מעל ההנאות החולפות, ולזכור, שגם כאשר אדם מסתפק כיום במועט, הוא חי כדרך שחיו עשירים לפני מאתיים שנה. ואם אז יכלו לחיות כך באושר, גם היום הדבר ניתן, ועל כן כל אחד יכול להגשים את האידיאלים שלו ולזכות לחיות באמת." + ], + [ + "מצוות הנישואין / יציאה מן הארץ לצורך נישואין", + "ערך הנישואין גדול כל כך, עד שהתירו חכמים לבחור או בחורה לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי למצוא את זיווגם. כמובן שלכתחילה עדיף שיימצאו את זיווגם מבני או בנות הארץ ולא יצטרכו לצאת לשם כך מהארץ, אך אם נראה להם שלא יוכלו למצוא את זיווגם בארץ, מותר להם לצאת לחוץ לארץ כדי ולהתחתן, ובתנאי שאח\"כ יחזרו לארץ.", + "ואף שהיציאה לשם חתונה עלולה להתארך למשך תקופה ארוכה, שכן גם לאחר שקובעים פגישה, לפעמים הבחור לא מעוניין ולפעמים הבחורה לא מעוניינת, ולפעמים בירורים אלו אורכים זמן רב. וגם מעת שימצא את בת זוגו ועד שיתחתנו עובר זמן, ולא תמיד ניתן לעלות מיד לאחר החתונה, למרות זאת התירו חכמים לצאת לחוץ לארץ מפני החשיבות הגדולה של מצוות הנישואין.", + "אבל לצאת לחוץ לארץ ולהתחתן שם עם אשה שאיננה מוכנה לעלות לארץ, על דעת שגם החתן יישאר עימה בגלות – אסור, שכל מה שהתירו לצאת מן הארץ כדי לשאת אשה, הוא רק ליציאה זמנית, של חודשים או מספר שנים, אבל יציאה של קבע לא התירו (רמב\"ם הל' מלכים ה, ט).", + "וכל זה דווקא מארץ ישראל לחוץ לארץ, שהרי אסור לעזוב את הארץ לצמיתות. אבל בשתי מדינות בחוץ לארץ, או בשני אזורים בארץ, מותר לחתן להישאר ולגור במדינת אשתו ולא לגור ליד הוריו. כמובן שאם הדבר נחוץ להורים עדיף לקיים את רצונם ולגור לידם, אך אם הכלה עומדת על דעתה ורוצה להישאר במקומה, מותר לחתן לדחות את מצוות כיבוד הורים כדי לישא אשה (שו\"ת הרשב\"א המיוחס לרמב\"ן סי' ער\"ב, ועי' שו\"ע יו\"ד רלט, ח, ובש\"ך שם; לעיל א, יא)." + ] + ], + [ + [ + "שידוכים / ערך החיים הזוגיים", + "יסוד הזוגיות שבין האיש והאשה נקבע בעת הבריאה, שנאמר (בראשית א, כז-כח): \"וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ\". ארבעה עניינים מרכזיים למדנו מפרשת בריאת האדם: האחד, שהאדם נברא בצלם אלוהים. השני, שצלם אלוהים זה מתגלה על ידי הזכר והנקבה יחד. השלישי, שיש להם ייעוד לפרות ולרבות. הרביעי, שתפקידם להנהיג את העולם ולדאוג לקיומו וטיפוחו, וכמו שנאמר בהמשך (ב, טו): \"וַיִּקַּח ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ\". הרי שהאדם השלם הוא הזכר והנקבה יחד, וכפי שאמרו חכמים (יבמות סג, א): \"כל אדם שאין לו אשה אינו אדם\", שנאמר (בראשית ה, ב): \"זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם\".", + "לאחר התיאור הראשון של בריאת האדם באופן כללי, חזרה התורה וביארה שבתחילה נברא האדם יחיד, כאשר שני פרצופים כלולים בו, פרצוף זכר ופרצוף נקבה. ובזה היה האדם שונה מכל בעלי החיים, שכולם נבראו מתחילה כשני מינים נפרדים של זכר ונקבה, ורק האדם נברא מתחילה כיחיד שהזכר והנקבה כלולים בו. ואדם זה ששני הפרצופים כלולים בו נקרא 'אדם הראשון', והוא שנצטווה לתקן את העולם ולשומרו – \"לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ\", והוא שקרא שמות לכל הבריות. והנה התברר לאדם שמכל הברואים, רק הוא נותר בודד בלא בן זוג, וצער רב מילא את לבבו. \"וַיֹּאמֶר ה' אֱלוֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ\" (בראשית ב, יח). \"וַיַּפֵּל ה' אֱלוֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת\" (שם ב, כא-כג). ואף שכבר מתחילה התכוון הבורא להפריד את האדם לזכר ונקבה, המתין עד שיחוש בחסרונו. שכך קבע ה' בעת בריאת העולם, שיהיה האדם שותף בקיומו והנהגתו של העולם, ולפי התעוררותו מלמטה ינהיג ה' את עולמו (זוהר ח\"ב רסה, א). ולכן רק לאחר שהאדם התעורר לחוש את צער בדידותו, כביכול ראה ה' שלא טוב לו להיות לבדו, הפריד ממנו את האשה, ועל ידי כך יכלו ליצור זוגיות אוהבת ומפרה.", + "צלע משמעותו צד, כמו צֶלַע הַמִּשְׁכָּן, שפירושו אחד מצדדי המשכן. אם כן כשלקח ה' אַחַת מִצַּלְעֹתָיו של האדם הכוונה לקח אחד משני צדדיו. שבתחילה היו הזכר והנקבה בצורתם המלאה כמעט, אלא שהיו מחוברים לגמרי גב אל גב, כשפרצוף הזכר בולט יותר (עי' עירובין יח, א).", + "כיוון שבשורשם הזכר והנקבה מאוחדים, לאחר שהם עומדים על דעתם, מתעורר בהם רצון ותשוקה לחזור ולהתאחד, וזהו שנאמר (שם ב, כד): \"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְב��שָׂר אֶחָד\". וזו המשמעות העמוקה של מצוות עונה, לפיה מצווים בני הזוג לשמח זה את זה ככל יכולתם, ולבטא בכך את האהבה ואת האחדות שביניהם. זה האתגר העומד לפני כל בחור – למצוא את בת זוגו ולבחור בה, וזה האתגר העומד בפני כל בחורה – לבחור את בן זוגה, ולהתחתן בקדושה כדת משה וישראל. בכך הם משלימים את עצמם ואת העולם, ומתוך כך הם גם זוכים לקיים מצוות פרו ורבו ולהיות שותפים עם ה' בהולדת נשמות חדשות." + ], + [ + "שידוכים / תהליך ההתאחדות", + "כעין סיפורו של אדם הראשון קורה בכל הזוגות. בשורשם העליון נשמותיהם מחוברות, ובתהליך ירידתם לעולם, הופרדה נשמת הנקבה מהזכר, כאשר בדרך כלל התודעה של אחדותם הראשונית נשארה יותר אצל הזכר, ועל כן בדרך כלל הוא זה שחש רצון חזק ומוחצן יותר להתחבר עם בת זוגו, ולכן הוא זה שמחזר אחר הנקבה שנפרדה ממנו, כדרך ש\"אדם מחזר אחר אבידתו\" (קידושין ב, ב). לכן הטילה התורה על האיש את החובה והאחריות לחזר אחר בת זוגו לשם נישואין, והוא שצריך לקדש אותה לאשה ולהכניסה לחופה, ועליו ליזום את החיבור עימה לשם מצוות עונה ולשם מצוות פרו ורבו. גם במצווה עצמה, הוא יוצא מתוך עצמו ובא אליה, והיא פותחת את עצמה אליו ומקבלת אותו.", + "כיוון שלא ניתן לקיים את מצוות הנישואין, ומצוות עונה ופרו ורבו בלא השתתפות האשה, הרי שכל המצוות והמעלות הללו שייכות לזכר ולנקבה כאחד. ולכן כאשר האיש אינו ממלא את חובתו ואינו מבקש מבת זוגו להינשא לו, מצווה על בת זוגו למצוא את הדרך לחבר אותו אליה. וכן לאחר הנישואין, אם האיש מתרשל מליזום את חיבורם כמצוות התורה, מצווה על אשתו למצוא את הדרך להביא אותו אליה, עד שיתחברו באופן שלם.", + "מהצד הגלוי, הזכר ראשון, מנהיג ומוביל, ולכן הוא זה שצריך ליזום את הקשר. מאידך, כיוון שהזכר נחשב כממשיכו של האדם הראשון והאשה את חוה, הרי שמצד מסוים הנקבה במדרגה גבוהה יותר. שכן החומר שממנו נברא האדם הוא עפר מהאדמה, שנאמר (בראשית ב, ז): \"וַיִּיצֶר ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה\". ואילו החומר שממנו האשה נבראה, במדרגה גבוהה יותר, שכן הוא נלקח מהאדם, שנאמר: \"וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה\". ועוד הוסיף ובנה את האשה באופן מיוחד ליפותה, שנאמר: \"וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה\" (עירובין יח, א). לכן יש בכוחה של האשה להעמיק ולהעלות את הקשר שביניהם למדרגה גבוהה יותר.", + "כוחו של האיש בדרך כלל גלוי וחיצוני יותר, וכוחה של האשה מוסתר ופנימי. וכיוון שסדר העולם שבתחילה הצד החיצוני מתגלה ואח\"כ הצד הפנימי, בתחילה מעמדו של האיש גבוה יותר, הוא מחזר אחר אשתו ומקדש אותה. אולם ברבות השנים, בזכות מעלתה של האשה, שיכולה לקלוט את היוזמה שלו ולהופכה לדבר שלם, מעמדה במשפחה עולה. עד שבמבט מעמיק, פעמים רבות מוצאים שהשפעתה מרובה משל האיש.1ההבדלים המהותיים בין איש לאישה שמוסברים כאן מורחבים יותר להלן ד, ט-טו, תוך תיאור יחסי הגומלין ועליית מעמד האישה במשך חיי הנישואין של כל זוג ובמשך התהליך ההיסטורי. להלן בפרק ד בהערות 4 ו-6, ישנה התייחסות לסוברים שאין הבדלים מהותניים בין איש לאישה." + ], + [ + "שידוכים / רגש ושכל בבחירת בן הזוג", + "ההחלטה עם מי להינשא מורכבת משני חלקים עיקריים, שכל ורגש. אם רק לפי השכל כדאי להתחתן, אך הרגש מסרב מאחר שאיננו מסוגל לאהוב את בן הזוג, ודאי שאין להתחתן. וכן להפך, אם לפי הרגש כדאי להתחתן עם בן זוג מסוים, אך השכל מתנגד וטוען שיחסים אלו לא יחזיקו מעמד, ולאחר זמן יפרצו מריבות ואי הבנות, ודאי שגם במקרה כזה אין להתחתן. כדי להתחתן צריך שגם השכל וגם הרגש יסכימו.", + "וכן מצינו בדברי חז\"ל, מצד אחד הדרכות הפונות לשכל, שנועדו לקבוע אמות מידה לבחינת בן הזוג ובחירתו, כמו למשל ההדרכה לבדוק את טיבם של אחי הכלה, משום שרוב הילדים דומים לאחי הכלה (ב\"ב קי, א), וכן בחינת המידות (עי' יבמות עט, א; וקידושין עא ועוד), ובחינת הבריאות (יבמות סד, ב), וכדומה. ומצד שני קובעת הגמרא (קידושין מא, א), שאפילו במקום וזמן שנוהגים שההורים משדכים את בניהם ובנותיהם, חובה על החתן לראות את בת זוגו לפני החתונה, כדי שיראו אם יוכלו לאהוב.", + "בענייני הרגש קשה מאוד לקבוע כללים, שהרי כשם שפרצופיהם של בני האדם שונים כך הרגשותיהם שונות, וממילא קשה לקבוע הדרכות בתחום זה. אפשר בכל זאת לומר, שככל שמידותיו של האדם מתוקנות יותר, כך הוא יכול לסמוך יותר על רגשותיו, ולעומת זאת אדם שהוא בעל מידות רעות כגאווה, תאווה וכעס, מסתבר שרגשותיו יטעוהו בבחירת בת זוגו, כגון שהוא יחזר אחר אשה בעלת יופי חיצוני מכזב שעומד בסתירה לאופייה, או אחר אחת שאפשר לבלות איתה בחוץ אבל בתוך הבית החיים איתה יהיו דלים מאוד. וכן בחורה שמידותיה רעות תעדיף בחור מוחצן שיודע לעשות רושם, ואולי אפילו יצליח להיות עשיר, אבל מידותיו אינן טובות, והחיים איתו לא יהיו טובים ומשמחים.", + "גם בצד השכלי של ההחלטה אין הדרכות מוחלטות, כי האנשים שונים והכל תלוי באופי ובכישרונות המיוחדים, וממילא מה שמתאים לפלוני אינו מתאים לאלמוני. אך בכל אופן קבעו חכמים כמה כללים עיקריים בבחירת בן הזוג (כמובא בהלכה הבאה), ועל פי הכללים האלו יש להחליט. ומי שנוטה להתלבט, כדאי שיתייעץ עם אדם חכם ומנוסה שמכיר אותו היטב." + ], + [ + "שידוכים / המתקשים להחליט", + "יש אנשים שמטבעם מתקשים להחליט, אפילו קניית בגד כרוכה אצלם בהתלבטות רבה מהמקובל, והחלטות גורליות קשות עליהם מאוד ומטילות עליהם פחד גדול. וכך בכל פעם שהם מגיעים לקראת החלטה להינשא, כדי לברוח מהצורך להחליט, הם מתחילים להעלות ספקות וטיעונים נגד, והפחד גדול כל כך עד שהרגש החיובי כלפי בן הזוג נעלם. בעיה זו גוברת מאוד אצל רווקים ורווקות מבוגרים. והעצה לגביהם להגביר את מקומו של השכל, שכל זמן שעל פי השיקולים השכליים ההצעה טובה ונעים להם להיות עם בן הזוג, למרות שמבחינה רגשית יש להם ספקות, מצווה עליהם להתחתן, ובמשך הזמן יזכו לשמחה העצומה שבנישואין. ויש כאלה שסובלים מחרדות קשות עד שבלא כדורי הרגעה לא יצליחו לעבור את מחסום ההחלטה להתחתן. הם יעדיפו להיפרד ובלבד שיינצלו מסבל החרדות. ומצווה על בחורים ובחורות שסובלים מזה לפנות לרופא נפש וליטול כדורי הרגעה כדי שיוכלו להינשא.2. ככל שאדם מבוגר יותר כך הוא בדרך כלל פחות מתלהב, הוא גם מודע יותר לקשיים שבחיים, ולכן הוא חושש יותר להחליט על נישואין. אבל רבים מהמבוגרים אינם תולים זאת בגיל�� אלא נדמה להם שהם נשארו בדיוק כפי שהיו בגיל עשרים, והסיבה היחידה לכך שהם לא מתלהבים, מפני שבת הזוג שאיתה הם נפגשים לא יפה ומושכת מספיק. אולם ככל שהשנים עוברות הם פחות נוטים להתלהב ונעשים יותר בררנים. באופן טבעי ככל שהזמן עובר מציעים להם בחורות יותר מבוגרות, שנחשבות בעיניהן לפחות יפות. וכך הם נכנסים לסחרור הרסני ומסוכן. העצה לכך, להכיר במציאות, לדעת שההתלהבות שהיתה להם כשהיו צעירים לא תחזור. והבחירה שעליהם לעשות עתה צריכה להיות יותר שכלית, מתונה, עמוקה, עם מודעות לקשיים ולחסרונות. אין זה אומר שעליהם להתעלם לגמרי משאלת היופי, אלא שעליהם לתת לה משקל נמוך יותר. חשוב להדגיש, רק בשלב הראשון ירגישו המבוגרים חסרון, אבל בשלבים הבאים שלאחר החתונה, כבר לא צריך להיות הבדל בין צעירים למבוגרים. מפני שאחר החתונה האהבה והשמחה תלויים במידות הטובות, בשמחת החיים, בחיוניות, ובקשר שהולך ונרקם ומעמיק בין בני הזוג.", + "שאלה: האם בחור או בחורה מבוגרים חייבים להתפשר? תשובה: אפשר לקרוא לזה התפשרות. אולם באמת אין זו התפשרות, כי כאשר בוחרים בת זוג טובה אין בזה שום התפשרות אלא להיפך, חיים שלמים. כלומר, בחור צעיר שמתלהב אינו מודע לכך שבכל בחירה יש התפשרות. אולי בשכל הוא יודע שאין אדם מושלם בעולם, אבל ברגש הוא חש בצדק שחייו יהיו מושלמים. לעומת זאת מבוגר שכבר יודע שהחיים מורכבים יותר, יודע ומרגיש שבכל החלטה יש התפשרות. ולכן הוא סבור שהחיים עם בת הזוג לא יהיו מושלמים. אולם עליו לדעת, שעם כל הקשיים, אכן שלמותו תלויה בנישואיו. זאת היא השלמות האמיתית של האדם, שמתוך המציאות המוגבלת שלו הוא מתקדם ומתעלה. וככל שישקיעו יותר בטיפוח הזוגיות באהבה ושמחה כך יהיו מאושרים ושלמים יותר.", + "יש חושבים בטעות שהואיל ואמרו חכמים (סוטה ב, א): \"ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני\", אין לו מה לדאוג, גם אם יעברו עליו שנים, לבסוף יקבל את זיווגו, ולכן כל זמן שלא מצא את הבחורה המושלמת עבורו, גם אם הבנות שהכיר טובות מאוד, עליו לשמור את עצמו לבת פלוני היפה והמושלמת שלו. אולם עמדתם מוטעית, ובטענות של 'אמונה' כביכול, הם פוגעים בעצמם ומבטלים את המצווה המוטלת עליהם להזדרז, לבחור מתוך הבחורות שהציעו לו את הטובה ביותר עבורו, ולהתחתן. שכן הבחירה החופשית היא יסוד האדם, ועליה מושתתת כל התורה, בהטילה על האדם את האחריות המלאה על כל מעשיו. וכתב הרמב\"ם בתשובותיו (סי' תלו) שהראיה לכך ממה שנאמר בתורה על מי שנשא אשה שחוזר ממלחמת הרשות, שמא ימות במלחמה ואיש אחר ישא את אשתו (דברים כ, ז), ואם מן השמים הכריזו שאשתו תינשא לפלוני, הרי גם אם יחזור מהמלחמה ימות באופן אחר ואשתו תינשא לאותו שהכריזו עליו בשמים. ומה יעזור לו שלא יצא למלחמה? אלא שחייבים ללמוד מזה שהחלטותיו ומעשיו של האדם קובעות מי תהיה בת זוגו. וכך כתב התשב\"ץ (ב, א) שכל מה שקשור למצוות ה', ובכלל זה מצוות הנישואין, אינו נגזר מן השמים אלא תלוי בבחירת האדם. וכתב הרמב\"ם שבכל מקום שנמצא בחז\"ל דברים שנראים לכאורה כסותרים את יסוד הבחירה החופשית, צריך להבין שאין דבריהם כפשוטם, ובכוונתם לעורר אותנו לרעיון עמוק שאינו סותר את הבחירה החופשית.3עדיין יש צורך לפרש את דברי חכמים (סוטה ב, א): \"ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני\". הפירוש הפש��ט, שאכן ישנה אחת שהיא המושלמת ביותר, ואם יזכה אדם לתקן עצמו, יזכה לפגוש אותה ולבחור בה. אבל מי שאינו מתוקן, יתכן שיפגוש בה, אבל מפני עיוורונו לא יראה את המעלות הטובות שבה, משהו במראה שלה יפריע לו, וכך יפסיד את השידוך הטוב ביותר עבורו.
עוד אפשר לפרש, שלא הכרזה אחת ישנה בשמים אלא אלפי הכרזות, מהשידוך הטוב ביותר עבור כל אדם עד לגרוע ביותר. לכולן מכנה משותף, ועל כן כולן מתאימות במידה מסוימת, מפני שלכולן מידות ותכונות מסוימות שנדרשות להשלמתו, ולכן כולן נחשבות בת פלוני. אם יזכה להיטיב את מידותיו ומעשיו, יזכה לטובה ביותר. אם ירד מעט ממדרגתו הרוחנית, יזכה למעט פחות טובה, ואם ימשיך לרדת ולהתמהמה יפסיד וייפול להצעות פחות טובות, ואם ימשיך להתעכב ולרדת מבחינה רוחנית, יוכל לזכות באפשרויות הגרועות ביותר עבורו. למרות זאת, גם אם התעכב והפסיד את ההצעות הטובות עבורו והתחתן עם אחת האפשרויות האחרונות שעוד נותרו עבורו, אם הוא ואשתו יתאמצו להתעלות יחד מבחינה רוחנית, ולהעמיק את הקשר והאהבה שביניהם, יזכו לחשוף רבדים פנימיים ולעלות אט אט בסולם, עד שבכוח תשובתם, יוכלו לעלות ממדרגה למדרגה עד שיגיעו להיות כמו ההצעה הטובה ביותר עבור שניהם. שכן גדול כוחה של הבחירה והתשובה לחשוף את מעמקי הנשמה ולהעלות את האדם לגבהי מרומים וכן מנגד, גם מי שזכה להתחתן מלכתחילה עם ההצעה הטובה ביותר עבורו, ועל כן מלכתחילה היה קל להם מאוד לבנות את ביתם באהבה ובשמחה, אם יתעקשו לקלקל את נישואיהם, יוכלו להתדרדר מטה מטה.
בנוסף לכך, הגמרא במסכת סוטה ב, א, אומרת שרק על זיווג ראשון מכריזים בשמים, אבל על הנישאים בזיווג שני אין מכריזים בשמים, ועל כן קשה זיווגם כקריעת ים סוף. ועל פי המקובלים, כל הנשמות כיום הן נשמות מגולגלות והן בבחינת זיווג שני שאין מכריזים עליהם בשמים וזיווגם קשה כקריעת ים סוף. ואפשר לומר שיתכן שבנשמה אחת יהיה חלק בבחינת נשמה חדשה וחלק מבחינת נשמה מגולגלת, ויהיה לה גם בחינת זיווג ראשון, וגם זיווג שני." + ], + [ + "שידוכים / מידות טובות וקשר לתורה", + "אמרו חכמים שאם ישנן שתי משפחות שמתגרות ומתקוטטות ביניהן בקביעות, או משפחה שבניה ידועים כחוצפנים ועזי פנים אשר מרבים לריב ולהתקוטט – ראוי שלא להתחתן עמהם, ואף יש לחשוש שמא אינם מזרע ישראל (שו\"ע אה\"ע ב, ב). ואמנם יש מהאחרונים שכתבו, שבעקבות הגלות נתרבו המחלוקות בישראל, ואי אפשר לקבוע באופן מוחלט על פי סימנים אלו את זהותה הלאומית של המשפחה (יש\"ש קידושין פ\"ד סי' ד'; ערוה\"ש ב, טו). אך בכל אופן ברור לכולם שעדיף להתרחק ממשפחות בעלות תכונות שליליות אלו.", + "עוד נזכרו ב'שולחן-ערוך' שלוש תכונות שמנו חכמים כתכונות מרכזיות באופיים של בני ישראל: רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים (יבמות עט, א). תכונות אלו צריכות להיות התכונות המרכזיות שעל פיהן יש לבחור את בן הזוג.", + "ראוי להורים להשתדל מאוד לחתן את בתם עם תלמיד חכם, ואמרו חכמים (פסחים מט, א): \"לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם\". ופירשו שאין הכוונה כפשוטו, למכור את כל הרכוש, שהרי צריך להשאיר רכוש כדי להתקיים ולהתפרנס, אלא הכוונה שהאב צריך להשתדל מאוד לחתן את בתו עם תלמיד חכם. בדורות האחרונים שבהם התרבו נשים שלומדות תורה, מבחינות רבות גם מי שאביה אינו תלמיד חכם, אם היא לומדת תורה והתורה מדריכה את חייה, יש לה את המעלה של בת תלמיד חכם. גם מי שקובע עיתים לתורה, והתורה מדריכה את חייו נחשב מבחינות רבות כתלמיד חכם.", + "מנגד, נישואין עם אדם שתאוות גשמיות מדריכות את חייו אינם עולים יפה. לכן הזהירו חכמים את האדם שלא ישיא את בתו לעם הארץ, מפני שכל \"המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים\" (פסחים מט, ב). כלומר, כמו האריה שדורס את טרפו ומתחיל לאכול מבשרו בעודו חי, כך עם הארץ בועל את אשתו כדי לספק את תאוותו ואינו ממתין שאשתו תתענג ותשמח. כיוצא בזה כאשר הכלה אינה קשורה לתורה ומידות טובות אלא רק תאוות מדריכות את חייה, היא משתמשת בנישואין כדי לקדם את עצמה, ואינה מעמיקה להבין לליבו של בעלה ולשמחו כפי יכולתה.", + "מעבר לכך שמי שאינו קשור לתורה והדרכותיה עלול להימצא כלא רגיש ומתחשב, על ידי הקשר לתורה יהיה לבני הזוג חזון רוחני של הליכה בדרכי ה', ועל ידי כך יזכו לרוממות רוח, והשכינה תשרה ביניהם, והם יוכלו להמשיך ולהתעלות באהבתם ובכל המעשים הטובים הקשורים בהקמת משפחה ובניית הבית." + ], + [ + "שידוכים / יחס הגילים בין בני הזוג", + "כאשר ההפרש בין גיל החתן לגילה של הכלה הוא של מספר שנים, אין זה מעכב, בין אם החתן מבוגר יותר ובין אם הכלה מבוגרת יותר. ואמנם יש אומרים שרצוי שהחתן יהיה מבוגר מאשתו (שולחן העזר), אך לעומתו הורו כמה גדולים שאין פגם בכך שבחור יישא אשה שמבוגרת ממנו בכמה שנים. וכן היו מקומות שנהגו שהכלה תהיה מבוגרת מהחתן. כאשר ההפרש גדול יותר (כשליש ממספר שנותיו של המבוגר ביניהם), עדיף להימנע אבל אין בזה איסור, ואם מצדדים שונים הם מוצאים את עצמם כמתאימים, אינם צריכים להימנע מלהתחתן (עי' בספר הנישואין כהלכתם ב, מד).", + "אבל כאשר ההפרש גדול מאוד, עד שאחד צעיר והשני זקן – אסור לחתנם, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (שו\"ע אה\"ע ב, ט): \"לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה\". אמנם כתבו מפרשי ה'שולחן-ערוך', 'חלקת-מחוקק' ו'בית-שמואל', שהאיסור הוא כאשר ההורים משדכים ביניהם ואף לוחצים על הצעירה או הצעיר להתחתן, שאז ברור שלא מחמת אהבה הם מתחתנים, ומסתבר שנישואיהם לא יעלו יפה. ואף יש חשש שמצב זה יגרום לכלה הצעירה לזנות תחת בעלה הזקן. אך אם הכלה מעצמה נתרצתה להתחתן עם הזקן, הרי זה מותר, ובתנאי שתשרה אהבה אמיתית ביניהם. ואף ידוע על כמה תלמידי חכמים שנולדו מזוגות כאלו.", + "עוד הוסיף בעניין זה בעל 'ערוך-השולחן' (אה\"ע ב, ו), שאם רצונה של הכלה הצעירה להתחתן עם הזקן מפני עושרו ולא מפני האהבה, אין ראוי שיתחתנו, כי בסופו של דבר נפשה תתרגל לעושר ותקוץ בבעלה.", + "במקרה שהחתן צעיר והכלה זקנה שלא תוכל ללדת עוד ילדים, חובת החתן להימנע מלשאתה, מפני שמוטלת עליו מצוות פריה ורביה. והיה מקרה לפני כשש מאות וחמישים שנה באלג'יר, שבחור רצה להתחתן עם אשה זקנה שהיה לה ממון רב, ורצה בית הדין שבאותה העיר למנוע אותו מכך, מפני שלא יוכל לקיים עימה את מצוות פרו ורבו, ומפני ששיערו שהוא באמת אינו אוהבה אלא רק מחמת עשירותה הוא רוצה להתחתן עימה ולרשת את כספה. הבחור התלונן אצל שליט העיר הגוי על ראשי הקהילה שמונעים ממנו ומארוסתו להתחתן ולממש את אהבתם, וראשי הקהילה השיבו שלא יעשה כן בישראל שבחור יתחתן עם ז��נה. והוסכם על שליט העיר וראשי הקהילה שישלחו את השאלה לגדול חכמי הדור, הריב\"ש, ויעשו כפי שיפסוק. הרב השיב, שאף שמעיקר הדין הצדק עם בית הדין, כבר דורות רבים נוהגים שלא לכפות על הזיווגים, מפני שהכפייה בזה עלולה לגרום קטטות רבות (ריב\"ש טו). למעשה, לדעת רבי יוסף קארו (שו\"ע אה\"ע א, ג), כאשר אפשר צריך בית הדין לכוף אותם שלא להתחתן. ולדעת הרמ\"א יש לנהוג כריב\"ש, שלא להפעיל אמצעי כפייה במקרים כאלה אלא רק לנסות לשכנע. וכן נוהגים למעשה." + ], + [ + "שידוכים / נישואים בין קרובי משפחה ובני העדה", + "אמרו חכמים (ירושלמי קידושין ד, ד): \"שיהא אדם דבק בשבטו ומשפחתו\", כי על ידי שנושא אשה מבנות משפחתו, האהבה והנאמנות ביניהם גדולה, וזוכה לתמיכת שתי המשפחות. עוד אמרו (יבמות סב, ב): \"…הנושא את בת אחותו… עליו הכתוב אומר (ישעיהו נח, ט): אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי\". מפרש רש\"י, שיש לאדם אהבה יתירה לאחותו, עוד יותר מאשר לאחיו, ומתוך כך אם ישא לאשה את בת אחותו – יאהבנה מאוד. וכן אמרו במדרש (בר\"ר יח, ד), נשא אדם אשה מקרובותיו, עליו הכתוב אומר (בראשית ב, כג): \"עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי\".", + "וכן עשו האבות, אברהם אבינו היה דוד של שרה אימנו, ורבקה אימנו היתה בת דודו של יצחק אבינו, ורחל ולאה האמהות היו בנות דודו של יעקב אבינו.", + "אלא שמבחינה רפואית ידוע שמנישואי קרובים עלולים להיוולד ילדים בעלי מומים, וככל שהקרבה רבה יותר, כך הסיכון גדל. אכן מצינו שכבר אחד מגדולי הראשונים, רבי יהודה החסיד כתב בצוואתו (אזהרה כ\"ב) שלא ישא אדם את בת אחיו או בת אחותו, ומן הסתם הבין שיש בכך סכנה ולכן ציווה שלא לנהוג כהמלצת חכמים.", + "כמה מגדולי האחרונים בארו שבזמן שהיו נושאין אשה לשם שמיים לא היה מקום לחשש, שזכות המצווה היתה מסייעתם, אבל כאשר נושאים שלא לשם שמיים יש מקום לחשש, וכשראה ר' יהודה החסיד שרבים אינם נושאים לשם שמיים צווה שלא ישא קרובותיו (עי' ציץ אליעזר טו, מד; נשמת אברהם אה\"ע ב, א, 3).", + "ונראה שבעבר, כשתנאי החיים היו קשים, ואדם היה חשוף יותר לסכנות רעב, מחלות, מלחמות ופרעות, היה ערך עצום ללכידות המשפחתית המורחבת, שבעזרתה התמודדו בהצלחה עם הסכנות השונות, ועל ידה קיימו תנאי חיים שעודדו המשכיות ויציבות. לפיכך, התועלת שבנישואין בין קרובי משפחה עלתה על הסיכון שבלידת בעלי מומים (שבדרך כלל נפטרו בשנתם הראשונה). אולם כשתנאי החיים השתפרו, כבר לא היה הכרח קיומי בלכידות המשפחתית ההדוקה, וממילא צריך להתחשב יותר בסכנה הגנטית שבנישואי קרובים. לכן מומלץ כיום שקרובי משפחה לא יינשאו כדי למנוע מחלות תורשתיות.", + "שאלה: האם רצוי להקפיד להינשא עם בן זוג מבני אותה העדה או לא?", + "תשובה: אמנם יש סוברים שעדיף שהחתן והכלה יהיו בני אותה העדה, או לפחות מעדות הקרובות זו לזו באורחותיהן ומנהגיהן, כדי שיוכלו להסתדר ביניהם טוב יותר. אך האמת שאין לקבוע בזה כללים, ואדרבה מצינו הרבה זוגות של בני עדות שונות, שמסתדרים יפה ביניהם, ואדרבה, השוני המסוים יוצר עניין וגיוון. כמו כן אומרים שהילדים של בני זוגות מעורבים מוצלחים ובריאים יותר, שככל שיש יותר שוני ומרחק תורשתי בין הגנים של בני הזוג, כך הסיכון ללידת בנים חולים קטן יותר. בנוסף לכך, אחד מהאתגרים הגדולים של תקופ��נו הוא מיזוג גלויות ואיחוד העם לאחר אלפיים שנות פירוד וגלות, והנישואים בין בני העדות השונות תורמים את התרומה הגדולה ביותר למיזוג הגלויות. וכן כתב הרב קוק זצ\"ל, ששכחת ייחוסם של השבטים, למרות שיש בו ערבוב וחסרון, יש בו גם הכנה לאחדות האומה, שהיא התשתית לגאולת ישראל וישועתו, ומתוך אורה של הגאולה יתגלה כוחו של כל שבט לפי עניינו ללא שום פגיעה באחדות (עי' באורות עמ' מג).", + "אמנם מאידך, כאשר המרחק בסגנון החיים גדול מדי, עלולים להיווצר קשיים ואי הבנות. דבר שהיה צריך להיות מובן מאליו או ברמז קל אינו נקלט כלל אצל בן הזוג.", + "לסיכום, צריך לשקול כל הצעה בכובד ראש, ללא התחשבות בנושא העדתי, ורק כאשר הפערים המנטליים גדולים מדי, יש מקום לבחון ביתר תשומת לב אם ההצעה מתאימה. וכן מי שחפץ מאוד לשמור על כל מנהגי עדתו, כולל שמירה על המאכלים המקובלים, ואורחות החיים, רצוי שיחפש לו אשה מבנות עדתו." + ], + [ + "שידוכים / האם יכולה הצעירה להתחתן לפני הבכירה?", + "רבים משתדלים שלא לחתן אח צעיר לפני אח מבוגר, ובמיוחד מקפידים שלא לחתן אחות צעירה לפני אחות בכירה. כמה ראשונים, כמו הרשב\"ם והרא\"ש הזכירו עניין זה בהקשר לנישואי בנות צלפחד, ששבחו אותן על שהתחתנו לפי סדר גילן. אך בדרך כלל מבססים מנהג זה על דברי לבן ליעקב אבינו (בראשית כט, כו): \"לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה\".", + "לפני שנזכיר כמה מפרטי המנהג, יש להדגיש שמצד הדין אין איסור לצעירה להתחתן לפני הבכירה, אלא זה מנהג מצד הנימוס ודרך ארץ של האחים הצעירים כלפי המבוגרים.", + "גם לגבי המנהג, ברור שכאשר האחות הצעירה כבר הגיעה לפירקה, אין לה להמתין עד שתתחתן הבכירה, וזאת מפני שהתעכבות והשתהות של הבחורה בגיל שבו רוב בנות גילה מתחתנות, עלולה לגרום לתוצאות חמורות. רבות הבנות שהתעכבו בגיל הקובע, ולאחר מכן כשרצו להתחתן, כבר לא מצאו בחור מתאים (שו\"ת מהרש\"ם ג, קלו).", + "ויש מי שסובר שכל המנהג הזה הוא רק כאשר לשתי הבנות נמצאו חתנים והן עומדות עתה להתחתן, שאז צריכה הצעירה לתת את זכות הקדימה לבכירה שתתחתן לפניה. אך אם לצעירה נמצא חתן ולבכירה עדיין לא נמצא חתן, אין להשהות את חתונת הצעירה לאחר חתונת הבכירה (אג\"מ אה\"ע ב, א)." + ], + [ + "שידוכים / נישואין שניים", + "נישואין צריכים להיות מתוך הסכמה לחיות יחד כל החיים. וכפי שנפסק ב'שולחן-ערוך' (אה\"ע ב, י): \"לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה\". כמובן שאם תתעוררנה בעיות קשות ולא צפויות מותר ואף מצווה להתגרש, אך מלכתחילה התוכנית צריכה להיות לכל החיים. אבל המציאות לא פשוטה, וקורים מקרים של גירושין והתאלמנות, ואזי השאלה כמה זמן צריך להמתין עד הזמן שיהיה מותר להינשא בשנית?", + "קבעו חכמים שאסור לגרושה להתחתן בתוך שלושה חודשים לגירושיה, כדי שאם תלד אפשר יהיה להבחין בבירור אם הילד הוא בנו של הבעל הראשון או השני. וכן הדין לגבי אשה שהתאלמנה, אסור לה להתחתן בשנית כל זמן שלא עברו שלושה חודשים. וכדי למנוע כל טעות בעניין הזה, הוסיפו חכמים וגזרו, שאפילו אשה שאינה יכולה ללדת, כגון זקנה או עקרה, לא תתחתן לפני שיעברו עליה שלושה חודשים מזמן שנתגרשה או נתאלמנה (שו\"ע אה\"ע יג, א).", + "לגבי הגבר, לאחר גירושין אין חובה שימתין עד שיוכל לשאת אשה אחרת. אבל אדם שמתה עליו אשתו, אסור לו לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו כל שלוש הרגלים, כדי שעל ידי שמחת הרגלים יפוג כאב הזיכרון של אשתו המנוחה, ויוכל להיפתח רגשית לקשר חדש. למעשה, יוצא שאלמן צריך לחכות לכל הפחות מעט יותר מחצי שנה עד שיהיה מותר לו לשאת אשה בשנית, ולפעמים יצטרך להמתין כמעט שנה שלמה עד שיעברו עליו שלוש רגלים. במקרים מיוחדים של צורך גדול, כגון שיש לו ילדים קטנים שהוא אינו מצליח להתמודד עם הטיפול בהם, מתירים לו להינשא לפני כן (שו\"ע יו\"ד רצב, א-ב)." + ], + [ + "שידוכים / נישואין עם גרושה או גרוש", + "מצד הדין מותר להתחתן עם גרוש או גרושה, ואפילו התגרשו פעמים רבות, השאלה האם זה מומלץ. מצאנו בתלמוד (פסחים קיב, א) שרבי עקיבא ציווה לתלמידו רבי שמעון בן יוחאי שלא ישא אשה גרושה בחיי בעלה. וכתב בעל ה'חתם-סופר' (א, קלג), שמכל מקום אין בזה פגם גדול, וציוויו של רבי עקיבא אינו אלא משום צניעות, ורבים נוהגים שלא להיזהר בזה.", + "אולם למדנו מהדרכתו של רבי עקיבא, שאין להחליט על חתונה עם גרושה בחיפזון, ויש לבדוק היטב את תכונותיה, ואת הסיבות שגרמו לגירושין, ולבחון האם סיבות אלו עלולות לגרום שגם נישואיו שלו איתה יעלו על שרטון. וכן לגבי אשה, שאל לה להחליט בחיפזון להתחתן עם גרוש, אלא עליה לבחון האם הסיבות שהביאו לגירושיו עלולים לפגוע בנישואים עמה ולהחריבם." + ], + [ + "שידוכים / נישואין עם אלמנה", + "יש מהחכמים שאמרו, שאף שמצד הדין מותר לשאת אלמנה שלושה חודשים לאחר פטירת בעלה, עדיף שלא לשאתה, משום שמבואר בספרי הקבלה שיכולה להיות הקפדה מצד נפש הנפטר כנגד הנושא את אלמנתו, והקפדה זו עלולה לגרום סכנה לחתן או לאלמנה (שו\"ת חיים שאל ב, יט, מהרש\"ם ח\"ב קמא). ויש שחוששים לזה, ואם מחליטים להתחתן עורכים להם תיקון מיוחד שתיקן הרש\"ש כדי שיינצלו על ידו מהסכנה (רב פעלים ב, סוד ישרים א). ויש אומרים שאם יש מקום לחשש, אזי רק בתוך שנים עשר חודש מפטירתו, אבל אחר כך ודאי שאין לחשוש (עי' נישואין כהלכתם ב, נג).", + "מנגד, יש גדולים שלא חששו לזה כלל. ומסופר על הגאון מווילנא שנשא בעצמו אלמנה בת תלמיד חכם. כיוצא בזה מובא בספר 'בני-יששכר' בשם המגיד ממזריץ', שלא רק שאין לחשוש לכך שהאלמנה תינשא, אלא שאם האלמנה ראויה להינשא, כל זמן שאיננה נישאת, אין עלייה לנפש בעלה המנוח. וזאת מפני שכביכול בגללו אלמנתו נשארת בודדה ומסכנה, והדבר נזקף לחובתו.", + "ואם יש לאלמנה ילדים, הרי שבנישואין עימה מקיימים מצווה כפולה ומכופלת. בנוסף לעצם מצוות הנישואין, יש בזה חסד וצדקה בדרגה עילאית. שכן מובא בתלמוד (כתובות נ, א) הפסוק האומר: \"אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת\" (תהלים קו, ג), ושאלו חכמים: וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת? ואם כן מי הוא זה המאושר שעושה צדקה תמיד? וענה רבי שמואל בר נחמני: זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן." + ], + [ + "שידוכים / השדכן", + "במשך תקופות ארוכות, כמעט כל החתונות נערכו בעזרת שדכנים, שמתפקידם היה להכיר את החתן והכלה ואת משפחותיהם, ועל פי מיטב שיקול דעתם לשדך ביניהם. אמנם תמיד היו צעירים וצעירות שהחליטו להינשא על ידי היכרות טבעית ומפגש, והיו תקופות שכך נהגו הרוב. אמרו חכמים (תענית כו, ב), שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין, ומחוללות בכרמים, והבחורים היו באים לשם כדי למצוא את בנות זוגם. כפי הנראה גם אז רבים מצאו את זיווגם על ידי שידוך, אבל מי שלא מצא על ידי שידוך או שרצה לבחור בעצמו, היה הולך לכרמים בימים המקודשים הללו ומוצא שם את זיווגו. לאחר חורבן בית המקדש מנהג זה התבטל (עי' פנה\"ל ימים נוראים ו, יב).", + "בכל אופן תפקיד השדכנים חשוב ביותר, וכפי מעלת מצוות הנישואין, כך היא מעלת השדכן שזוכה לסייע לבחורים ולבחורות להקים משפחות. לפיכך מי שמוכשר לכך, מצווה שיעסוק כפי יכולתו בשדכנות. ואף יש בזה משום הידבקות במידותיו של הקב\"ה בכך שהוא גומל חסד עם בני הזוג. ועוד שאמרו חכמים, שמאז בריאת העולם הקב\"ה עצמו עוסק בשדכנות ועוזר לבני הזוג למצוא זה את זה (ברא\"ר סח, ד).", + "צריך לשלם לשדכן עבור השידוך. והתשלום הוא לפי המנהג המקובל באותו מקום או באותו חוג שבו נעשה השידוך. ישנם שנוהגים לשלם לשדכן אחוזים מסוימים מסכום הכסף שההורים מקציבים לרשות החתן והכלה, ויש שמשלמים סכום קבוע עבור כל שידוך. וברור שאם נעשה שידוך במקום שנוהגים לשלם, אף שלא דובר על שכר השדכן, חייבים לשלם לו כמקובל. החובה לשלם היא לכל מי שעשה שידוך, ואפילו אם במקצועו הוא אינו שדכן. ואפילו אם בא להציע את השידוך ביוזמתו, בלא בקשה מצד המשפחה (שו\"ת מהר\"ש ענגל ג, טו). ומקובל לומר, שכאשר מתגלעים קשיים בשלום בית או בלידת בנים, זה משום שלא שילמו לשדכן את שכרו כראוי. המנהג לשלם שכר שדכנות עבור שידוך שהצליח, אבל עבור הצעה שלא הצליחה, אין משלמים שכר טרחה, ואפילו לא עבור ההוצאות הכספיות שהשדכן הוציא (עי' הנישואין כהלכתם ד, לז, עפ\"י מרדכי וב\"י).", + "ישנם כיום חוגים שבהם אין נוהגים לשלם עבור שידוך, ורק כאשר מדובר בשדכן מקצועי שהשדכנות היא פרנסתו, וסוכם מראש שישלמו לו – משלמים. אכן, במקום שלא נהגו לשלם, אין חובה לשלם. ויש להוסיף, שעיקר שכר השדכנות שנהגו הכל לשלם, היה על ההסכמים הכספיים שבין שתי המשפחות. כי חלק נכבד ממלאכתו של השדכן היתה, לערוך את ההסכמים שבין שני הצדדים, כמה ישלם כל צד, איך תיערך החתונה, איזה בית יעניקו ההורים לזוג וכו'. ולכן באותם החוגים שבהם השדכן אינו מתערב כלל בנושאים הממוניים, יש מקום לטעון, שאין צורך לשלם לו (עי' נישואין כהלכתם פרק ד').", + "אמנם נראה למעשה, שראוי מאוד לשלם שכר הגון לכל שדכן, מפני שגם בלא להיכנס לסוגיות הממוניות עדיין מלאכתו מסובכת, דורשת השקעת זמן מרובה, ופעמים רבות מלווה בביזיונות וכפיות טובה. ואם בעבר אפשר היה לטעון, שהואיל והשדכנים אינם עוסקים בהסכמי הממון, מלאכתם קלה, הרי שבפועל ישנם כיום לא מעט אנשים שמתקשים מאוד למצוא את זיווגם, ותופעת הרווקות המאוחרת מתרחבת, מחוסר אנשים שמוכנים להשקיע את זמנם בשדכנות. לפיכך יש צורך לעודד אנשים לעסוק באופן רציני בשדכנות. וכדי שהמוכשרים לכך ישקיעו בזה את זמנם ומרצם, צריך לשלם להם בעין יפה, כמה אלפי שקלים לכל שידוך שמצליח, ועל ידי כך יהיה להם מרץ להמשיך במלאכת הקודש, תוך ספיגת האכזבות והעלבונות שבדרך. וכיוון שכך, יש לחוש שמי שאינו משלם למי שעוסק בשדכנות את שכרו בעין יפה, יתגלעו בחייו הזוגיים קשיים, מפני שהוא מרפה את ידיהם של השדכנים ומתיש את כוחם מלעזור לרווקים אחרים למצוא את זיווגם. אמנם רבנים שמשדכים את תלמידיהם אינם מצפים לתשלום, ושכרם הוא שהזוג חי חיים מאושרים, וממילא אין חובה לשלם להם, ואין לחוש שמא אם לא ישלמו להם יתגלעו קשיים בחיי בני הזוג.", + "יש להוסיף שאין נכון לשלם לשדכנים מקצועיים תשלום גבוה מראש, אלא בעת הרישום אפשר לשלם מאה שקלים או מעט יותר. אבל אם השידוך מצליח אזי נכון לשלם סכום גבוה של אלפי שקלים, כפי שיסוכם.", + "ראוי לבני קהילה שמוצאים שרבים מצעירי קהילתם אינם מוצאים את זיווגם, שימנו אדם מתאים שיעסוק בשידוך בני הקהילה. וצריך לדעת שמלאכת השדכן אינה מסתיימת בהצעת שידוכים, אלא עיקר מלאכתו בליווי וייעוץ עד האירוסין ולעיתים גם אחריהם." + ] + ], + [ + [ + "קידושין וכתובה / אירוסין ונישואין", + "מושג הנישואין על כל המשמעויות הרוחניות וההלכתיות שלו התחדש על ידי התורה. לפני מתן תורה, הנוהג היה, שאיש ואשה שנפגשו והסכימו לחיות ביחד, היו נכנסים לביתו של האיש ומתחילים לחיות חיי אישות ללא טקס חתונה, וכך היו הילדים נולדים. גם טקס גירושין רשמי לא היה, אלא בזמן שאחד מבני הזוג רצה להפר את הקשר שביניהם, היה נפרד והולך לו לדרכו. מכיוון שניתנה התורה לישראל, נצטווינו במצוות עשה, שאם ירצו האיש והאשה לחיות ביחד, יעשו זאת בקידושין וחופה, וכן ההיפרדות תיעשה על ידי גט כריתות (רמב\"ם הל' אישות א, א).", + "החתונה מורכבת משני שלבים: אירוסין ונישואין, שהם קידושין וחופה, האירוסין הם קידושין, והנישואין הם החופה. אמנם כיום רגילים לקרוא למסיבה שבה בני הזוג חוגגים את החלטתם להתחתן – אירוסין, ולאחר המסיבה החתן והכלה נקראים מאורסים. אולם באמת על פי ההלכה הם אינם מאורסים אלא רק משודכים, כי האירוסין הם הקידושין, כלומר השלב שבו החתן מקדש את הכלה. כעיקרון בשלוש דרכים יכול האיש לקדש את אשתו, בכסף בשטר ובביאה (משנה קידושין א, א). אולם למעשה הכל נוהגים לקדש בקניין כסף, שנעשה על ידי נתינת הטבעת מהחתן לכלה, ואמירת הנוסח: \"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל\". מהאירוסין ואילך הכלה נחשבת אשת איש, ואם ירצו להיפרד, יצטרך החתן לתת לכלה גט. אמנם גם לאחר האירוסין אסור לחתן ולכלה להתחיל בחייהם המשותפים, ורק לאחר הנישואין שמתקיימים על ידי עמידתם תחת החופה ואמירת שבע הברכות, מותר להם להתחיל לחיות יחד.", + "בעבר היו נוהגים להמתין שנים עשר חודש בין האירוסין לנישואין, דהיינו בין הקידושין לחופה, ובאותה שנה היו בני הזוג מתכוננים לחתונה מבחינה נפשית ומכינים את הבית, הבגדים וסעודת החתונה. לא קשה להבחין ביופי המיוחד שבהמתנה הממושכת בת השנה של בני הזוג, שהיו מצפים ומייחלים ליום החתונה, שבו יתחילו לחיות יחד. אותה שנה היתה מעמיקה את היחס הנפשי והרוחני שביניהם.", + "אבל במשך הזמן והגלויות, נוצר צורך לאחד את האירוסין עם הנישואין. ראשית, היו מקרים שבין האירוסין לנישואין, משפחת החתן או הכלה נאלצה לברוח ממקומה, וכך נשארו בני הזוג קשורים ביניהם בקשר של קידושין בלי יכולת לממשו על ידי נישואין, ובלי יכולת להתירו על ידי גט. והיו מקרים שבין האירוסין לנישואין בני הזוג לא הקפידו על שמירת הצניעות ביניהם. מסיבות אלו נתקבל בישראל המנהג לאחד את האירוסין והנישואין לזמן אחד, שהוא יום החתונה. וכך בעת החתונה נערכים גם האירוסין – שהם הקידושין על ידי הטבעת, וגם הנישואין – על ידי העמדת החופה." + ], + [ + "קידושין וכתובה / פסולי חיתון", + "לא כל איש ואישה רשאים להינשא זה לזה. למשל אח ואחות אסורים להינשא זה לזה. וכן אסור לאדם לישא את דודתו, אבל לדוד מותר לשאת את אחייניתו (כמבואר להלן ו, א-ב; ו, ה-ז).", + "איסור חמור ליהודי להינשא לגוי, בין אם האיש יהודי והאישה גויה בין אם האישה יהודייה והאיש גוי. אם חס ושלום עברו על האיסור, דין הילדים כדין האם, שאם היא יהודייה ילדיה יהודים ומותר להם להינשא ליהודים, ואם היא גויה ילדיה גויים ואסור להם להינשא ליהודים.", + "אסור לבן או בת ישראל להינשא לממזר או ממזרת, היינו למי שנולד באיסור חמור, כמו באיסור אשת איש או גילוי עריות במשפחה. אמנם מותר לממזר או ממזרת להינשא זה לזה או לגר או גיורת, אבל הילדים שייוולדו להם יחשבו ממזרים (להלן ו, ט-י). ומכל מקום אל לאדם להחליט בדין זה בלא התייעצות מעמיקה עם רב.", + "לכהנים זכרים ישנם איסורי חיתון נוספים, הואיל והוקדשו לעבודת בית המקדש. לפיכך אסור להם לשאת: גיורת, גרושה, חלוצה, חללה וזונה. חללה היא בת של חלל, היינו בת של כהן שקדושתו חוללה מפני שנולד לכהן שנשא אישה שאסורה עליו כגון גרושה. וכך נמשך הדין עד סוף כל הדורות, שכל בת הנולדת לצאצאי חללים אסורה לכהן. זונה היא יהודייה שקיימה יחסי אישות ברצון או באונס עם גוי או בגילוי עריות במשפחה. לבנות כהן אין הגבלות, אלא כל שכשר לנישואים עם בת ישראל כשר לנישואים עם בת כהן. אמנם נהגו בנות כהן להשתדל להתחתן עם כהנים או ישראלים תלמידי חכמים (פסחים מט, א)." + ], + [ + "קידושין וכתובה / קניין הקידושין", + "אחד ההבדלים המרכזיים שבין היהדות לשאר הדתות, שהיהדות חותרת לתיקונו השלם של העולם. שאר הדתות התייאשו מתיקון העולם הזה על כל מרכיביו הגשמיים, והן קוראות למאמיניהן להתנתק מחיי העולם הזה, ולברוח אל עולם רוחני שעלה בדמיונם, כדי להינצל מהתסכול והצער שיש בחיי העולם הזה. אולם היהדות חותרת לתיקון שלם של העולם. רעיון זה קשור לאמונה בה' אחד שברא את העולם על כל מרכיביו הרוחניים והגשמיים, ומזה מתחייב העיקרון שלכל רעיון רוחני יהיה ביטוי ממשי ומעשי בעולם, ולכל דבר מעשי יהיה ערך מקודש שיבוא לידי ביטוי במצוות התורה. וכך העולם על כל מרכיביו מקבל משמעות וערך. לכן גם ברית הנישואין, אינה מתבטאת רק בדיבורים יפים והבעת רצון נאצל, אלא בקידושין שנעשים על ידי קניין כסף שהחתן נותן לכלה, כדי שהרעיון הגדול של האהבה יחול על דבר ממשי בעולם הזה. בלא זאת האהבה תלושה ומנותקת מהצדדים המעשיים והממשיים של העולם, והיא לבסוף אובדת ונמוגה.", + "קניין הקידושין מתקיים בכך שהחתן נותן לכלה כסף וכנגד זה היא מתקדשת להיות אשתו ולהיאסר על שאר העולם. בלא הסכמתה המלאה של הכלה אין הקידושין חלים, ואפילו אם ישקול אדם לידי אשה מיליארדי שקלים ויאמר לה: \"הרי את מקודשת לי במיליארדי שקלים אלו כדת משה וישראל\", כל זמן שלא הסכימה להתקדש, אין הקידושין חלים. לעומת זאת אם החתן ייתן לכלה פרוטה אחת ויאמר: \"הרי את מקודשת לי בפרוטה זו כדת משה וישראל\", והכלה תסכים להתקדש בפרוטה – תהיה מקודשת. וזאת משום שכסף הקידושין אינו תשלום עבור ערכה של הכלה, שהרי שום סכום כספי לא ישווה לערכה. אלא שצריך להיות ��יטוי קנייני ממשי למעבר של הכלה ממעמד של פנויה למעמד החדש של אשת איש. וכבר בפרוטה אחת ניתן לזה ביטוי קנייני ממשי.", + "כיוון שאין צורך שהקידושין ייעשו דווקא על ידי מטבע, אלא אפשר להשתמש גם בשווה כסף, נהגו לקדש על ידי טבעת שתוכל הכלה לענוד תמיד על ידה, ותשמש לה זיכרון לקידושיה (ספר החינוך תקנ\"ב). רבים נוהגים לקדש בטבעת מזהב טהור (מרדכי), ויש שנהגו לקדש בטבעת כסף (בן איש חי ש\"א שופטים ח; נישואין כהלכתם ז, ו)." + ], + [ + "קידושין וכתובה / פרטי הלכות הקידושין", + "קניין הטבעת צריך להיות לשם קידושין, ולכן לפני שהחתן נותן את הטבעת לכלה עליו לומר לה: \"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל\". והכלה מושיטה את אצבעה, ובזה היא מבטאת את הסכמתה לקידושין, והחתן עונד את הטבעת על אצבע כלתו, ובכך נגמרים הקידושין.", + "כדי שקלי הדעת לא יגיעו לידי שכרות באותו היום, כפי שמקובל אצל גויים קלי דעת, שמתהוללים בשכרות ופריצות לפני חתונתם, נהגו בקהילות רבות שהחתנים והכלות צמים ביום חתונתם. בנוסף לכך, על ידי הצום מעוררים את החתנים והכלות להגיע לחתונה מתוך תשובה ותפילה. גם בקהילות שלא נהגו לצום, מקפידים שהחתן והכלה לא ישתו משקה חריף בכל יום החתונה, כדי שהסכמתם לקידושין תהיה בדעה צלולה.", + "צריך שלא תהיה שום טעות בהבנתה של הכלה את קניין הקידושין, שאם למשל הכלה תחשוב שהטבעת שווה אלף שקלים, ובאמת שוויה בסך הכל חמישים שקלים, יתכן שהקידושין פסולים, מפני שדעתה להתקדש בטבעת יקרה ולא בטבעת פשוטה. ולכן נהגו לכתחילה לקדש בטבעת ללא פיתוחים וללא אבנים יקרות, שהאפשרות לטעות בשווייה מצומצמת. אמנם למעשה, גם אם יש בטבעת פיתוחים ואבנים, כל זמן שהכלה מסכימה להתקדש בה אפילו אם היא שווה פרוטה בלבד, היא כשרה לקידושין. כדי לצאת מכל חשש יש רבנים שלפני הקידושין שואלים את הכלה והעדים אם הטבעת שווה לפחות פרוטה, וכיוון שהם משיבים שהיא שווה לפחות פרוטה, ברור שאין טעות בקידושין.", + "הקידושין נעשים על ידי פעולת קניין, שהחתן מקנה את הטבעת שלו לכלה. לפיכך הטבעת צריכה להיות בתחילה שייכת לחתן, לשם כך עליו לשלם למוכר עבור הטבעת לפני החתונה, מפני שלפני ששילם עבורה, הטבעת עדיין אינה שייכת לו בקניין גמור מן התורה, והקידושין אינם שלמים (אבני מילואים כח, לג). ואם הורי החתן קנו את הטבעת מכספם, עליהם להעבירה לבעלותו של החתן, על ידי שיתנו לו את הטבעת במתנה גמורה, והוא יגביה אותה לכל הפחות שלושה טפחים מעל הקרקע, ויכוון לקנותה מהם על ידי 'קניין הגבהה'." + ], + [ + "קידושין וכתובה / העדים", + "גם אם ייתן החתן לכלתו את הטבעת ויאמר לה: \"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל\", אם לא יהיו נוכחים במקום עדים כשרים, הקידושין לא יחולו והם עדיין יחשבו לרווקים. וזה ההבדל היסודי שבין עדות בדיני ממונות לעדות בקידושין וגירושין. תכליתם של העדים בדיני ממונות לברר מה היה באמת, האם פלוני נתן הלוואה לאלמוני? וכמה נתן? או האם פלוני הזיק לרכושו של אלמוני או גנב? אבל כשאין ויכוח בין שני הצדדים, אין צורך בעדים.", + "לא כן הדין לגבי קידושין וגירושין, שבהם נוכחות העדים היא חלק בלתי נפרד ממעשה הקידושין או הגירושין, ואם לא יהיו עדים, גם אם שני בני הזוג יספרו שערכו קידושין או גירושין ��יניהם, אין לזה תוקף. משום שבקידושין וגירושין אין מדובר רק בחיוב של ממון מאחד לשני, אלא בשינוי מהותי במעמדם שמשפיע על כל בני האדם. מעתה האשה היא אשת איש ואסורה על כל שאר הגברים, ומי שינאף עמה יתחייב מיתה (להלן ו, ד), ואם התגרשה מותר לה להתחתן עם כל גבר אחר. שינוי כזה במעמדה, חייב להיעשות בנוכחות עדים, שמייצגים את כל עדת ישראל.", + "לפיכך לקראת החתונה צריך לבחור שני עדים כשרים, שתפקידם לעמוד ליד החופה ולראות את כל סדר הקידושין. ואף שנמצאים בחתונה אנשים רבים, צריך לייחד שני עדים כשרים, מפני שפעמים רבות סביב החופה עומדים קרובי משפחה שהם פסולים מלהיות עדים, ואילו החברים שיכולים להיות עדים עומדים רחוק ואינם מתבוננים בתשומת לב בכל פרטי הקידושין. ועוד, שאנו חוששים לדעת כמה פוסקים שסוברים, שאם בעדות אחת היו נוכחים עדים כשרים ופסולים תוך מחשבה שיעידו יחד, גם עדות הכשרים פסולה. לכן מייחדים שני עדים, והרב שמסדר את הקידושין אומר להם: \"רק אתם העדים\", כלומר: אל תחשבו שאתם מעידים כאן ביחד עם הקרובים אלא רק אתם העדים. על ידי כך הקרובים לא מצטרפים לעדות וממילא אינם פוסלים אותה. בנוסף לכך, עדי הקידושין הם גם העדים החותמים על הכתובה, ולכן צריך לייחדם, ולהקפיד שהם יראו את כל סדר הקידושין והחופה, ויחתמו על הכתובה.", + "העדים צריכים להיות כשרים, היינו זכרים בוגרים, שומרי תורה ומצוות, בני שלוש עשרה לפחות, שאינם קרובי משפחה של החתן או הכלה. אבל אחים, דודים, בני דודים, סבא וסבא רבא של החתן או הכלה – פסולים לעדות הואיל והם קרובי משפחה. וכן פועל שעובד אצל החתן או הכלה – פסול להעיד בחתונתם מפני שהוא תלוי בהם במשכורתו. אבל חברים טובים, שאין ביניהם לבין אחד מבני הזוג קרבה משפחתית או תלות כספית, יכולים לשמש כעדים.", + "אדם שאינו מזדהה עם ערכי התורה והמצוות שעליהם מבוססים הקידושין, אינו יכול להיות עד בחתונה. ולכן אדם שחוטא בגילוי עריות, פסול לעדות. וכן גנב פסול מלהיות עד, ואין הבדל בין אדם שמתפרץ לבית חבירו בלילה וגונב, לבין מי שמוכר בחנות ומשנה את המשקל לטובתו, או מנהל מפעל שגונב כסף מחשבון המפעל לכיסו, כל אלה גנבים ופסולים לעדות. וכן אדם שאינו שומר שבת כהלכתה, אינו כשר לעדות הקידושין שמבוססים על מצוות התורה. כיוון שעל ידי העדים הקידושין והנישואין מתבצעים, נוהגים לכתחילה להדר בבחירת עדים יראי שמיים. ויש מקפידים לבחור תלמידי חכמים לעדים." + ], + [ + "קידושין וכתובה / הכתובה", + "יחד עם שמחת החתונה והאופטימיות המלווה את בני הזוג, ההלכה במבטה האחראי והמפוקח לא שכחה לדאוג לזכויותיה של האשה במידה והזיווג לא יעלה יפה. לצורך זה כותבים את הכתובה, שבה החתן מתחייב לתת לאשתו סכום כסף במקרה שהם יתגרשו או שהוא ימות לפניה, כדי שתוכל להתקיים כגרושה או אלמנה. מכיוון שכבר כותבים כתובה, הוסיפו חכמים וקבעו בנוסח הכתובה את כל שאר ההתחייבויות שהתורה הטילה על הבעל – לדאוג למזונותיה וכל צרכיה של אשתו. כך יוצא שהכתובה היא מגילת הזכויות של האשה.", + "הכתובה עצמה מנוסחת בצורה של הצהרת העדים שמעידים על התחייבות החתן כלפי כלתו. מאחר שבעת ניסוח הכתובה, בימי הבית השני, הארמית היתה שפת הדיבור, וממילא עמי הארץ הבינו ארמית יותר מעברית, תקנו חכמים את נוסח הכתובה בלשון הארמית, כדי שכל החתנים והכ��ות יבינו במה מדובר. מאז נשמר הנוסח גם בעת שהלשון הארמית הפסיקה לשמש כשפת הדיבור. נתרגם לעברית את החלק שמפרט את התחייבויות החתן לכלה: \"אנו מעידים, כי החתן פלוני בן פלוני אמר לכלה פלונית בת פלוני: היי לי לאשה כדת משה וישראל. ובעזרת ה' אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכלכל ואלביש אותך כדרך אנשים בישראל המפרנסים נשותיהם באמת… והריני מתחייב למזונותייך, כסותך וסיפוק שאר צרכייך, ולקיים עמך יחסי אישות כדרך כל הארץ\". לאחר מכן מזכירים את סכום הכתובה שהחתן מתחייב לתת לכלה במקרה שיתגרשו. ומסיימים העדים ומצהירים: \"ונתרצתה הכלה לחתן, והיתה לו לאשה\".", + "אחד התפקידים המרכזיים של הכתובה, למנוע גירושין שאינם הכרחיים. שעל ידי שהבעל המרוגז יזכור את הסכום שיהיה עליו לשלם לאשתו אם יגרשנה, תתקרר דעתו ויחשוב, אולי עדיף לנסות לחיות איתה בשלום ואהבה, במקום לשלם לה את כתובתה. וכפי שאמרו חכמים: \"כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה\" (כתובות לט, ב). כדי להבטיח את זכויותיה של האשה, תיקן שמעון בן שטח, שכל נכסיו של הבעל יהיו משועבדים לתשלום הכתובה. היינו שגם אם לא יהיה לבעל כסף מזומן בעת הגירושין, יעקלו את נכסיו, ויגבו מהם את שווי הכתובה. גם תקנה זו נועדה לעכב בעלים כעסנים מלהתגרש בחופזה.1במסכת כתובות (פב, ב), מבואר התהליך ההדרגתי עד שנמצאה נקודת האיזון המיטבית. בתחילה, כדי שלא יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, תקנו שכל בעל, ואפילו הוא עני, במקרה של גירושין ישלם לגרושתו לכל הפחות מאתיים זוז, סכום שיכאיב לכיסו, ויגרום לו לחשוב פעמיים לפני שיקפוץ לגרש את אשתו.
אולם כיוון שלא נקבע שנכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה, היו נשים שהזקינו ולא התחתנו, כי חששו שמא למרות ההתחייבות שבכתובה, אם הבעל יקלע לקשיים כלכליים, יגרש אותן ויוציאן ריקם מביתו, מפני שבפועל לא יהיה לו כסף לשלם להן. לפיכך תקנו שכסף הכתובה יהיה מופקד בבית הורי האשה, וכך גם אם הבעל יקלע לקשיים, סכום כתובתה מובטח. אולם התברר שכאשר הכסף היה מונח מזומן בבית הורי האשה, הגברים לא חשו שהוא שייך להם, ובעת כעס רבים יותר נטו לגרש את נשותיהם. לפיכך, תקנו שסכום הכתובה יהיה מונח בביתם של בני הזוג ויעשו בו כלים יקרים. ובמקרה של גירושין, תיקח האשה את כלי כתובתה. אולם התברר שגם במצב כזה, הבעלים לא חשו הפסד משמעותי בעת הגירושין, שכן כלים אלו לא נחשבו בעיניהם כשלהם, ובשעת משבר בקלות יחסית היה האיש כותב גט ואומר לאשתו: קחי את כלייך וצאי. לפיכך תיקן שמעון בן שטח שיהיו כל נכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה. וזו היתה נקודת האיזון המיטבית, שכן מצד אחד תשלום הכתובה הכאיב לבעל, שכן הוא נצרך להוציא כסף מזומן מכיסו, או שנצרך למכור מרכושו כדי לשלם את הכתובה. ומאידך, תשלום הכתובה היה מובטח, שכן כל נכסי הבעל, כולל קרקעות ודירות שהיו לו בעת הנישואין ומכרם אח\"כ, היו משועבדים לתשלום הכתובה (תקנה זו גם היתה מוצלחת מבחינה כלכלית, שעל ידה דמי הכתובה הושקעו בנכסים שהניבו פירות לרווחת בני המשפחה).", + "סכום הכתובה נקבע על פי שלושה מרכיבים, עיקר הכתובה, הנדוניה, ותוספת הכתובה. עיקר הכתובה הוא סכום קבוע של מאתיים זוז, שבו ניתן להתקיים במשך שנה לפחות. ואם הכלה היתה גרושה או אלמנה, עיקר הכתובה היה מאה זוז. החלק השני הוא הנדוניה, דהיינו עושים חשבון של הכסף והרכוש שהצד של הכלה העביר ��רשותו של החתן, ומאחר שהחתן זכה בו, עליו להוסיף את שוויו בכתובה, כדי שאם יגרש אותה, רכושה לא יישאר ברשותו. החלק השלישי הוא התוספת שהחתן היה מוסיף משלו על עיקר הכתובה ועל סכום הנדוניה שקיבל. ומחשבים את שלושת המרכיבים יחד, וזהו סכום הכתובה, היינו, הסכום שהכלה תקבל במקרה והחתן יגרש אותה או ימות לפניה." + ], + [ + "קידושין וכתובה / משמעות סכום הכתובה בימינו", + "בעבר היתה חשיבות עצומה לסכום שנכתב בכתובה. אבל כיום אין כמעט משמעות לסכום זה, וגם אם החתן והכלה יגיעו חס וחלילה לגירושין, לסכום שנכתב בכתובה תהיה משמעות מועטה, משום שחכמי הראשונים קיבלו את שתי תקנותיו של רבנו גרשום מאור הגולה: א) אסור לאדם לשאת שתי נשים, ב) אסור לאדם לגרש את אשתו ללא הסכמתה. תקנות אלו הפכו את הקערה על פיה. עד אז הכוח היה בידיו של הבעל, הוא היה יכול לגרש את אשתו ללא הסכמתה, ולכן היה צורך לדאוג לאישה, שאם יגרשנה, ישלם לה את הסכום הנקוב בכתובה. באותם הימים המשא ומתן על סכום הכתובה היה משמעותי ביותר, כי על ידי גובה הכתובה משפחת הכלה הבטיחה את עתידה, הן על ידי הרתעת הבעל מלגרש אותה בשרירות לב, והן למקרה שבכל זאת יחליט לגרשנה, שאז יצטרך לשלם לה סכום שיאפשר לה קיום סביר לאחר הגירושין.", + "אולם מעת שקבלו ישראל את תקנות רבנו גרשום, הבעל אינו יכול לגרש את אשתו ללא הסכמתה. וכל זמן שלא תסכים להתגרש, לא יוכל להתקשר עם אשה אחרת, הואיל ואסור לו להיות נשוי לשתי נשים, ולכן אף אם כתוב בכתובתה סכום זעום, כל זמן שלא תתרצה להתגרש, לא יוכל הבעל לנתק את קשריו עימה, וכך תוכל האשה לדרוש מבעלה את הסכום הסביר לדעתה תמורת הסכמתה לקבלת הגט.2לא זו בלבד, אלא שמאז בדרך כלל הצד של הכלה היה צריך לשלם סכום גבוה יותר לחתונה, מפני שמשפחת החתן לא היתה מוכנה שהחתן יקבל על עצמו לפרנס את אשתו ובנוסף לכך לא יוכל לגרשה ללא הסכמתה, וכך על פי דרישתה הסכום שבכתובה היה נמוך, וכנגדו משפחת הכלה היתה צריכה לשלם סכומים גדולים עבור החתונה. וככל שהחתן היה יותר מוצלח וממשפחה יותר מבוססת, או שהתקופה היתה יותר קשה מבחינה כלכלית, כך הצד של הכלה היה צריך לשלם יותר. עד שהגיע מצב שהורים עניים לא הצליחו לחתן את בנותיהם, והיה עליהם לחזר על הפתחים עבור 'הכנסת כלה'.", + "כלומר, מקבלת התקנות של רבנו גרשום, הגירושין תלויים במשא ומתן שבין בני הזוג, ואם רצונו של הגבר לגרש את אשתו חזק מרצונה להתגרש, בדרך כלל יצטרך לשלם לה את מחיר הכתובה או יותר. ואם להפך, האשה רוצה להתגרש יותר מהאיש, מן הסתם תוותר לו על חלק מהכתובה ואולי אף תשלם לו על כך שיסכים להתגרש ממנה. במקרים נדירים מאוד, שהאשה בשום פנים לא מוכנה לקבל גט, ולדעת בית הדין המצב המשפחתי שביניהם מחייב גירושין, אם מאה רבנים יסכימו לזה, יתירו לבעל לשאת עוד אשה.", + "גם במקרה של פטירת הבעל אין משמעות לסכום שנכתב בכתובה, מפני שכבר שנים רבות שהמנהג הוא שהאיש והאשה שותפים בנכסיהם, וכך הוא גם החוק, וממילא בעת שהבעל נפטר האשה מקבלת לפחות מחצית מרכושם המשותף, שזה בדרך כלל יותר משווי הכתובה. ולכן כיום, אין סיבה שמשפחות החתן והכלה יתווכחו ביניהם על גובה סכום הכתובה. ורק במקרה שהחתן מציע סכום נמוך במיוחד, או שצד הכלה תובע סכום גבוה במיוחד, יש מקום לחשוש שסכומים אלו יהוו בסיס למ��א ומתן במידה ויתגרשו, ולכן על הצד שכנגד לעמוד ולתבוע שסכום הכתובה יהיה סביר, כמקובל אצל רוב הזוגות במעמדם.", + "בהמשך יבוארו ביתר פירוט ההבדלים בין מעמד האיש והאישה והשינויים שחלו בזה, וחשיבות הכתובה בימינו. בינתיים נמשיך לבאר את הלכות הכתובה." + ], + [ + "קידושין וכתובה / דיני הכתובה", + "נחלקו התנאים בשאלה האם התורה חייבה את הבעל לכתוב לאשתו כתובה שתגדיר את סכום הפיצויים שיצטרך לתת לאשתו במקרה שיתגרשו, או שזו תקנת חכמים, שממשיכה את מצוות התורה שהטילה על החתן לדאוג לכל צרכיה של הכלה (כתובות י, א). בכל אופן, לרוב חשיבותה של הכתובה שמבטיחה את זכויותיה של האישה, אסרו חכמים על אדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה (שו\"ע אה\"ע סו, ג). ואם הכתובה אבדה, חייב הבעל לכתוב לאשתו מיד כתובה חדשה. כלות רבות נהגו להפקיד את כתובתן בבית הוריהן. במועצות הדתיות שבמדינת ישראל תקנו לכתוב את הכתובה בשני עותקים, העותק הראשון נשאר ברשות הכלה, והשני מופקד במועצה הדתית, כדי שאם הכתובה שנשארה אצל הכלה או הוריה תאבד, לא יצטרכו החתן והכלה לפרוש זה מזה עד לכתיבת שטר כתובה חדש, אלא יוכלו להמשיך ולחיות ביחד על סמך הכתובה המופקדת במועצה הדתית. ויש שאינם מרוצים מפתרון זה, מפני שלדעתם אסור שהכתובה תכתב בשני עותקים, ואזי הם כותבים במפורש על השטר הנוסף שהוא העתק, ועל ידי כך אין לו תוקף, ואם שטר הכתובה המקורי אבד, אסור להם להמשיך לחיות יחד עד שיכתבו כתובה חדשה.3במקרה ששכחו להביא את הכתובה לחתונה, ולא ניתן להביא במהירות סבירה כתובה לחתונה, בשעת הדחק, כדי שלא לעכב את כל המוזמנים, אפשר להקל ולערוך את החופה גם לפני כתיבת הכתובה, ובתנאי שהחתן יתחייב בעל פה על כל תנאי הכתובה, ויעשה על כך קניין בפני העדים. ומיד כשיביאו את הכתובה, ימלא הרב את הפרטים שצריך לכתוב בה, ויחזרו לעשות קניין על כל הכתוב בכתובה, והעדים יחתמו על הכתובה, והחתן ייתן את הכתובה לכלה.", + "שטר הכתובה צריך להיערך על פי כל הכללים והדקדוקים ההלכתיים, כדי שלא יהיה ספק בכשרותו. שמות החתן והכלה צריכים להיכתב בצורה מדויקת, ואם יש להם כמה שמות, צריך להזכיר את כולם. וכן צריך להזכיר את שמות אבותיהם, וגם בשמות האבות יש לדקדק. אם טעו בכתיבת שמם או שם אבותיהם, הכתובה פסולה. כמו כן צריך לדקדק בכתיבת התאריך של חיוב הכתובה, שאם כתבו תאריך מוקדם, הכתובה פסולה. ולכן מדקדקים שלא לערוך את החופה בבין השמשות, מפני שספק אם הוא שייך ליום הקודם או ליום החדש, ואי אפשר לכתוב בכתובה תאריך מדויק. כמו כן צריך לציין את העיר או הישוב שבו החתונה נערכת, שללא ציון המקום השטר פסול.", + "לאחר שהשטר נכתב כהלכתו, צריך לערוך קניין, היינו מעשה שעל ידו החתן מתחייב הלכה למעשה בכל מה שכתוב בכתובה. הקניין נעשה בקניין 'חליפין', כלומר, הרב נותן לחתן במתנה מטפחת או חפץ אחר, ובתמורה החתן מתחייב על כל מה שכתוב בכתובה, והרב קונה עבור הכלה את כל זכויותיה. לאחר מכן, מתחת לחופה, ייתן החתן לכלה את הכתובה בפני העדים, ובכך מסתיים תהליך התחייבותו על הכתובה.", + "הכתובה מנוסחת כהצהרת העדים שמעידים איך שראו את החתן מקדש את הכלה, ומתחייב כלפיה בכל מה שכתוב בכתובה. ולכן הם צריכים לחתום בסוף השטר. נוהגים שגם החתן מצרף את חתימתו לכתובה, אבל מצד הדין חתימת העדים מספיקה." + ], + [ + "קידושין וכתובה / מעמד האיש והאישה בנישואין", + "יש שואלים מדוע בתהליך הנישואין האיש מקדש והאשה מתקדשת, החתן פורש את חסותו על הכלה ומכניסה לביתו, ומקבל אחריות לדאוג לכל מחסורה ולאושרה כפי מנהג ההינומא והחופה וחדר הייחוד (להלן ה, ד-ה; יב). בנוסף לכך, למדנו (בהלכות ו-ז), שבמשך הזמן התחוללו שינויים במעמד האיש והאשה ובהלכות הנישואין, הכתובה והגירושין, והשאלה מדוע. כדי לנסות להבין את כל זה צריך לחזור לשורש. 4הרעיונות שבסעיפים אלה מובאים מפנה\"ל שמחת הבית וברכתו י, ב-י, ושם ציינתי בהערה 1, שההבדלים המהותיים שבין זכר לנקבה שמתוארים כאן הם הנשקפים לנו מהטבע וההלכה, אולם יתכן שתהליך השינוי ההיסטורי שיבואר בהמשך גם יוביל להבנת בחינות נוספות שיותירו את ההבנות הללו שלנו בצל. גם היום ישנם אנשים, בעלי תפישה שוויונית-פמיניסטית, שמאמינים בתורה ובמצוות הנישואין, ואע\"פ כן אינם מסכימים להסברים המבדילים הללו, או מפני שלדעתם הם מכלילים מדי או מפני שהם חולקים לגמרי על העמדה המקובלת במסורת לפיה יש הבדלים מהותיים בין איש לאשה. וראייתם ממה שאמרו חכמים (קידושין לה, א): \"השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה\". ואף אני התלבטתי אם להכניס רעיונות אלו בספר, הן מצד שעיקרם בצד המחשבתי שבתורה ועיקרו של ספר זה נועד לבירור ההלכה וטעמיה, והן מצד שלא הוגדרו באופן ברור בדברי חכמים. אולם הכרעתי לחיוב, מפני שלטעמי הם נכונים ועל ידם מתבארות מצוות רבות, ועל ידם מתבאר התהליך ההיסטורי, ויסודם בדברי חז\"ל והקבלה, והם גם חביבים מאוד על אשתי ועלי. בנוסף לכך, גם אם נקבל חלק מעמדות התפישה השוויונית-פמיניסטית, התפישה של מבנה הזוגיות הקלאסי מושרשת מאוד במעמקי הנפשות, והניסיון ליצור כיום זוגיות שוויונית, כאשר האיש פטור מתפקיד המוביל והמחזר, והאשה פטורה מתפקיד המקבלת ומתפעלת, גורם בפועל לכך שצעירים רבים אינם מצליחים להגיע לנישואין. וגם מאלה שהגיעו לנישואין, אחוז גבוה מפֵרים את בריתם בבגידות וגירושין. לכן, גם לסוברים שצריך להתעלות למבנה זוגיות שוויוני בלא הבדלים מהותניים בין תפקידי האיש והאשה, יש הכרח ללמוד היטב את מבנה הזוגיות הקלאסי ומשמעויותיו, ועליו לבנות את הקומה הבאה, כי אם יאבדו את הטוב שבו, לא יצליחו לכרות ברית זוגיות של אהבה וקדושה. ע\"ע שם בפנה\"ל שמחת הבית וברכתו פרק י', שהרעיונות המובאים כאן מורחבים שם מעט יותר.", + "בתחילה היו כלולים באדם הראשון שני פרצופים, של זכר ושל נקבה מחוברים גב אל גב, כשפרצוף הזכר בולט יותר מפרצוף הנקבה, ולכן כאשר הופרדו, התודעה של האדם הראשון נשארה אצל הזכר. ועל כן הוא זה שחיזר אחר חוה שנפרדה ממנו, ואמר (בראשית ב, כג): \"זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת\". כעין סיפורו של אדם הראשון קורה בכל הזוגות. בשורשם העליון נשמותיהם מחוברות, ובתהליך ירידתם לעולם, הופרדה נשמת הנקבה מהזכר, ועל כן הוא זה שצריך לחזר אחר אבדתו (קידושין ב, ב), ולכן הוא מקדש את אשתו ומכניסה לחופה, ועליו המצווה ליזום את החיבור עימה כדי לשמחה במסגרת מצוות עונה ולשם מצוות פרו ורבו, והמצווה על האישה להתקדש ולהיפתח ולקבל את החתן.", + "לאחר כל שלב שהאיש יוזם, האשה בקבלתה את בעלה עושה את הקשר ביניהם עמוק ושלם, ומעלה אותו למדרגה גבוהה יותר. אם נתבונן, נמצא שכוחו של האיש ביוזמה הראשונה, בפריצת הדרך, בחיזור ובקידושין. אולם לאחר שהאיש מקדש את אשתו, פעמים שכוחו נחלש, ונטייתה של האשה להשקיע אז יותר בקשר ביניהם ולהעמיק אותו. דבר זה מתבטא גם בכך שהאשה קולטת את זרעו של האיש, וממשיכה לפתח אותו בכל משך העיבור עד הלידה. מהצד הגלוי, הזכר ראשון, מנהיג ומוביל, ולכן הוא זה שצריך ליזום את הקשר. מאידך, כיוון שהזכר נחשב כממשיכו של האדם הראשון והאשה את חוה, הרי שמצד מסוים הנקבה מבטאת שלב גבוה יותר. שכן החומר שממנו נברא האדם הוא עפר מהאדמה, ואילו האישה נוצרה מהאדם (בראשית ב, ז; ב, כא-כג). ואמרו חכמים (עירובין יח, א) שבנה ה' את האשה באופן מיוחד כדי לייפותה, שנאמר: \"וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה\". ועל כן יש בכוחה של האשה להעמיק ולהעלות את הקשר שביניהם למדרגה גבוהה יותר.", + "כוחו של האיש גלוי וחיצוני יותר, וכוחה של האשה מוסתר ופנימי. סדר העולם הוא שבתחילה הצד החיצוני מתגלה ואח\"כ הצד הפנימי. וכך בתחילה מעמדו של האיש גבוה יותר, הוא מחזר, מקדש ומעורר למצוות עונה ופרו ורבו. אולם ברבות השנים, בזכות מעלתה של האשה, שיכולה לקלוט את היוזמה שלו לפתחה ולעשותה דבר שלם, מעמדה עולה. עד שבמבט מעמיק, פעמים רבות מוצאים שהשפעתה מרובה משל האיש.", + "אם נתעמק, נמצא שכשם שיוזמתו של האיש בשלב הראשון מניעה בסתר את האשה בכל פועלה בשלב השני, כך גם האשה מניעה בסתר את השלב הראשון. אמנם החיזור הגלוי החיובי נעשה על ידי האיש, אולם האשה בעצם קיומה הטוב והיפה מושכת אותו לחזר אחריה. אמנם האיש הוא שמקדש את האשה, אולם האשה ברצונה העמוק ליצור זוגיות ומשפחה, מביאה אותו לכך. ויש מקרים שבהם האיש רוצה להתחבר לאשה בלא התחייבות ארוכה, ורק מפני שהאשה אינה מסכימה להתחבר אליו בלא נישואין מחייבים, הוא נושא אותה לאשה." + ], + [ + "קידושין וכתובה / עליית מעמד האשה במסגרת הנישואין", + "על השפעתה המכרעת של האשה אמרו חכמים (בראשית רבה יז, ז): \"מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו: אין אנו מועילים להקב\"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונישאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האשה\". מסתבר שבשני המקרים הללו, השפעת האשה היתה נסתרת. אם היו מתווכחים ביניהם על הדרך הראויה, האיש היה מתעקש ללכת בדרכו ההפוכה ודוחה את דברי אשתו. אבל השפעתן היתה פנימית. הצדקת, מתוך ענווה ואהבה, נענתה לכל יוזמה טובה של בעלה הרשע, שמחה בנקודה הטובה שבה, הרחיבה אותה והתעמקה בה, וכך האיש נמשך אחריה, שכן כל הדברים הטובים שפיתחה היו ממנו עצמו. עד שבתהליך הדרגתי הצדדים הרעים שבו נדחקו ונעלמו, והצדדים הטובים שבו התעצמו והפכו לעיקר. לעומת זאת, המרשעת לא נענתה ליוזמות הטובות של הצדיק, וכשהייתה ביוזמתו נקודה שלילית, מיד נענתה לה בשמחה, ופיתחה והרחיבה אותה, עד שבתהליך הדרגתי עשתה אותו רשע. אמנם בדרך כלל אין הבדלים גדולים בין בני הזוג, ושניהם מכוונים למטרה משותפת, ועל ידי ההפריה ההדדית שביניהם הם הולכים ומתעלים, כשהאיש יוזם והאשה ממשיכה את יוזמתו ומעמיקה ומפתחת אותה. ומתוך כך הוא שוב יוזם והיא שוב מפתחת, וחוזר חלילה. ופ��מים שהם מתחלפים והפיתוח מתגלה כיוזמה, והיוזמה כפיתוח, אבל המנגינה הראשית נשארת ברוב הזוגות, כאשר במשך השנים מתגלה יותר ערך תפקידה של האשה ומעמדה עולה.", + "רמז לכך מצינו בדברי חכמים על היחס שבין הקב\"ה וישראל. \"משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי. לא זז מחבבה עד שקראה אחותי (כשווה לו), לא זז מחבבה עד שקראה אמי (שלמעלה ממנו). כך הקב\"ה בתחילה קרא לישראל בת… לא זז מחבבן עד שקראן אחותי… לא זז מחבבן עד שקראן אמי\" (שמו\"ר נב, ה)." + ], + [ + "קידושין וכתובה / התהליך ההיסטורי", + "כשם שבתוך כל זוג מתרחש תהליך שבו מעמד האשה עולה, כך הוא גם התהליך ההיסטורי, בתחילה מעמדו של האיש היה גבוה יותר באופן מובהק, ובתהליך הדרגתי, מעמדה של האשה הלך ועלה. תהליך זה נועד לצורך תיקון העולם, שברא ה' את העולם חסר, כדי שבני האדם יזכו להיות שותפים בתיקונו. בשלב הראשון יש צורך להגדיר את הטוב והרע ולקבוע את הכיוון העקרוני. בשלב זה תכונת הגבר מועילה יותר, שהוא נוטה יותר להפריד בין התחומים השונים, ובין השכל לרגש, תוך התמקדות באתגר שלפניו. ואילו תכונת האשה שנוטה לשלב את התחומים עלולה להפריע להגדרת המטרות, שכן הרגש עלול להתערב בשיקולים השכליים ולהטות אותם לרעה, וכפי שקרה בחטא אדם הראשון. באופן נוסף אפשר לבאר, שהאיש נוטה יותר אל השכל שהוא מטבעו יותר אובייקטיבי ומנתח, ואילו האשה נוטה יותר אל שיקול שמכליל את הרגש שמטבעו הוא יותר סובייקטיבי ומסוגל לקבל ולהכיל. ועל כן בשלב הראשון שבו צריך להחליט ולקבוע מה טוב ומה רע, האיש צריך להוביל ולהנהיג, והוא עושה זאת בעזרת לימוד התורה, ועל ידי כך העולם הולך ומתקדם. וככל שערכי הטוב והרע נעשים ברורים ומקובלים יותר, אנו מתקדמים לשלב שבו צריכים להבין את הערכים יותר לעומק, על כל הגוונים שבהם, ולהגשימם במלא החיים הממשיים, ואז תכונתה של האשה נעשית חשובה יותר (עי' בפנה\"ל שמחת הבית וברכתו י, 2).", + "וכך רמוז בחכמת הנסתר, שבעולם הזה מעמדו של האיש גבוה יותר, לעתיד לבוא יהיה שוויון, ובעולם הבא, מעמד האשה יהיה גבוה יותר. העולם הזה מלא ברשע, קטטות ומלחמות, וכדי להילחם בצדדים הרעים שבו, האיש צריך ללמוד תורה, לברר את יסודות האמת והטוב, ולהשליט את ערכי האמת והטוב בכל סדרי החיים. גם בתקופה שנקראת 'עולם הזה', מתרחש תהליך עלייה במעמדה של האשה, וככל שערכי הטוב מתבררים, כך מעמדה עולה, אבל עדיין כלפי חוץ מעמד האיש גבוה יותר, מפני שיש עוד צורך במלחמה להשלטת ערכי הטוב. (אמנם כבר בעולם הזה, בסתר המדרגה של עולם הרוח הפנימי, מתגלה מדרגת השוויון. ועוד יותר בעומק עולם הנשמה, מתגלה המדרגה שבה האשה גבוהה ומשפיעה יותר).", + "השלב השני של העתיד לבוא, הוא זמן הגאולה, שבו עם ישראל חוזר לארצו ובית המקדש נבנה, ואור התורה והאמונה מאיר את העולם כולו, ומשיח בן דוד מולך על ישראל, \"וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה\" (ישעיהו ב, ד). ואז יהיה מעמד האיש והאשה שווה. עדיין יהיה צורך להגדיר את ההבדל בין טוב לרע, ולהשליט את הטוב, ולשם כך יש יותר צורך בתכונות האיש. אבל מנגד, כבר נגיע לשלב שבו נגלה בפועל את ערכי האמונה והטוב בחיים הממשיים, על כל מרכיביהם, ולשם כך יש צורך יותר בתכונות האשה, ועל ידי כך מעמדה ישתווה למעמד האיש.", + "השלב השלישי של עולם הבא, הוא העולם שלאחר תחיית המתים, שבו כבר לא יהיה צורך במאבק בין טוב לרע, ואז התכונות הנשיות יוכלו להתגלות במילואן, ומעמד האשה יעלה אל מעל מעמד האיש, כפי שרמוז בפסוק (ירמיהו לא, כא): \"כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר\". אמנם נראה שתמיד יישאר לגברים התפקיד הראשון, של זה שמגדיר את העיקרון, שמחזר אחר אשתו, ומקדש אותה לאשה, ומתחיל לשמחה במצוות עונה. אלא שאז המבט יהיה יותר עמוק, ויתברר שהמעלה הנשית חשובה יותר, שהיא מסוגלת לקלוט ולגלות את כל מה שגנוז ביוזמתו של האיש, יותר ממה שהוא עצמו מבין. יכולת זו גם מאפשרת לקלוט את הניצוצות האלוקיים שגנוזים בבריאה, באופן עמוק, עשיר ושלם יותר. וזה עיקר תכלית בריאת העולם, וכל ההגדרות הקולעות של הגברים בתלמודם אינן אלא פריצת הדרך לקראת הגילוי השלם שהנשים יהיו שותפות בו יותר. לכן מעמדן אז יהיה יותר גבוה. זה לא אמור להפחית מצניעותה וענוותנותה של האשה, מפני שדווקא בזכות מידות אלו מתגלה מעלתה היתירה, שהיא מסוגלת לקלוט את הכל בעמקות יתירה." + ], + [ + "קידושין וכתובה / ירידת מעמד האשה בעקבות חטא אדם הראשון", + "מעבר לכך שעל פי סדר בריאת האדם, בשלב הראשון מעמדו של האיש גבוה יותר, בעקבות חטא אדם הראשון, שבו חוה התפתתה לאכול מעץ הדעת ונתנה גם לאישהּ שיאכל עימה, התרחשה נפילה נוספת במעמד האשה (בראשית ג, טז-יט). שלושה עונשים עיקריים נגזרו עליהם, ושלושתם פגעו יותר באשה. הראשון, תהליך ההיריון, הלידה וגידול התינוקות נעשה כרוך בסבל וייסורים, והחליש את כוחה של האשה והצריך אותה להישאר צמודה לבית, תוך שהיא תלויה בבעלה שיספק לה מזון, מחסה והגנה. השני, לאחר גירושם מגן עדן, השגת המזון נעשתה קשה ותלויה בכוח פיזי, שבו יתרונו של האיש בולט. גם הצורך לבנות בית שיגן עליהם מפני הגשם והקור, והצורך להתגונן מפני אויבים וחיות טרף, הגביר את תלותה של האשה בבעלה. השלישי, נגזרה עליהם מיתה, ודווקא בעת הלידה, בשלב שבו האשה זוכה להוליד חיים חדשים לעולם, סכנתה גברה. וכל שנותר אז ליולדת הוא לייחל, שאם תמות בעלה ימשיך לדאוג לילדיה.", + "העונשים הללו, עם כל הסבל שבהם, מביאים את האדם אל תיקונו. בעקבות החטא התברר שהתכונה הנשית, שמשלבת ומערבת בשיקוליה את כל התחומים, עלולה להוביל לידי חטא. שכן באופן זה, הרגשות ובכללם היצרים הרעים מתערבים במחשבה ומשבשים את שיקול הדעת. והדרך לתיקון צריכה להיעשות על ידי הפרדה בין השכל לרגש, תוך הפחתה במעמדם של הרגשות, כדי שהשכל יוכל לשקול כל עניין בפני עצמו, ולשלוט על הרגש והיצר. יש בכך חסרון, שכן במצב השלם כל הכוחות צריכים לבוא לידי ביטוי בהרמוניה מלאה, אבל כדי לבסס את עקרונות הצדק והמוסר, מוכרחים להשליט תחילה את השכל על הרגש והיצר. וכיוון שהאיש מטבעו נוטה יותר אל השכל ואל יכולת ההפרדה בין התחומים, שזו התכונה הנדרשת כדי לנצח במלחמת היצר – האיש נצטווה ללמוד תורה ולעסוק בתפקידי ההנהגה. וככל שהעולם יתוקן, והתורה תאיר יותר את דרכו, יהיה פחות חשש שהרגש הטבעי יתפרץ באופן מוטעה והרסני, וממילא המעצורים על גילויו יוסרו, והטוב שבתכונה הנשית שמשלבת את כל התחומים יחד יבא לידי ביטוי, ומעמד האשה ילך ויעלה.", + "תהליך התיקון המוסרי מתרחש במקביל לפיתוח המדע, הטכנולוגיה והכלכלה, שאִפשר לאדם להוציא את לחמו בפחות עמל, וגאלו מייסורי עונשו, ואת האשה מתלותה הנואשת בבעלה. תהליך זה נמשך בהדרגה אלפי שנים, ובדורות האחרונים התעצם מאוד על ידי יצירת אפשרות להתפרנס בעזרת הכישרון בלא צורך בכוח פיזי. גם התפתחות מדע הרפואה הפחיתה מאוד את סכנות הלידה, ותרמה לעליה במעמד האשה." + ], + [ + "קידושין וכתובה / ההנהגה הגלויה והנסתרת בעולם הזה", + "אמנם גם בתקופות שבהן מעמד האיש היה בשיאו, במבט מעמיק, ניתן היה להבחין בהשפעתן הגדולה של הנשים. מפני שגם כאשר ההנהגה הגלויה נתונה לגברים, מעלתן הגדולה של הנשים, שקשורה לעתיד לבוא ולעולם הבא, חבויה במעמקים ומעניקה כוח ותעצומות לגברים להגשים את תפקידם. אמנם לצורך הגדרת המטרות ופריצת הדרך ההנהגה ניתנה ביד הגברים, אולם בשעות גדולות שבהן היה צורך בהתקשרות עמוקה ושלימה יותר אל האמונה, דווקא הנשים הצליחו לעמוד במשימה יותר מהגברים. כך מצינו שהנשים דבקו באמונתן ולא חטאו בחטא העגל \"ונתן להן הקב\"ה שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים. ונתן להן שכר לעולם הבא, שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חודשים, שנאמר (תהלים קג, ה): הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי\" (פרקי דרבי אליעזר מה).", + "גם בשעה שהגברים חטאו בחטא המרגלים ופחדו להיכנס לארץ ולהילחם עליה, הנשים לא תמכו בהם ולא השתתפו בחטאם, ולכן רק על הגברים נגזר שלא יכנסו לארץ ולא על הנשים. וכן מצינו שבנות צלפחד חיבבו את הארץ ורצו לנחול אותה (תנחומא פנחס ז). וכן \"דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים\" (סוטה יא, ב, פנה\"ל שמחת הבית וברכתו א, ח). ועל העתיד אמרו: \"אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור\" (מדרש זוטא רות ד, יא). וכן מצינו בסיפורי משפחות רבות מהעת החדשה, שנשים הן שהכריעו את ההחלטה לעלות לארץ ולא לרדת ממנה, והצילו בכך את משפחותיהן משואה והתבוללות. אפשר לומר שבזכות שהגברים אחראים על הנהגת התורה בהווה, נשים שמקבלות את הנהגתם מסוגלות להתחבר מתוך כך אל החזון הגדול ולעמוד בניסיונות גדולים.", + "לכן במתן תורה היתה הפנייה אל הנשים תחילה, שנאמר (שמות יט, ג): \"כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל\", ופירשו חכמים: תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב אלו הנשים, שלהן תאמר בלשון רכה. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אלו הגברים, שאליהם תדבר בלשון קשה המתאימה לביאור עונשי התורה ודקדוקיה. וממה שנאמר \"כֹּה תֹאמַר\" למדו שיש להקפיד על הסדר, היינו שתאמר תחילה לנשים (מכילתא, והובא ברש\"י). מפני שהחזון הגדול של התורה, שבאמירה רכה הכל יובן ויתוקן, ואף שנגיע לכך רק בעתיד, ובינתיים יש להקדים את הנהגת הגברים, בעת מתן תורה יש להקדים את הנשים, שמבטאות את החזון השלם.", + "וכן מצינו שלנשים יש יתרון ביחסן הכללי לתורה, שהן מחבבות ומכבדות אותה יותר, מפני שהן שייכות יותר לצד הכללי העליון שבתורה (שיחות הרצי\"ה שמות עמ' 178-181). כיוצא בזה אמרו חכמים (ברכות יז, א): \"גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים\" (עי' בפנה\"ל שמחת הבית וברכתו י, ז). הרי שבגלוי מעמד הגברים שלומדים תורה גבוה יותר, אולם בפנימיות החיבור של הנשים אל התורה עמ��ק יותר, והוא בא לידי ביטוי בכך שהן מעודדות את בעליהן ובניהן ללמוד תורה, ובזכותן לימוד התורה מתקיים בישראל." + ], + [ + "קידושין וכתובה / תהליך העלייה במעמד האשה מבחינה הלכתית", + "תהליך העלייה במעמד האשה מתבטא בהלכה. מעיקר הדין על פי התורה, מותר לאיש לשאת כמה נשים, ובהחלטתו הבלעדית הוא יכול לגרש את אשתו. הוא אמנם אינו יכול לקדש אשה בלא שתסכים לכך, אבל הוא יכול לגרשה בגט בלא הסכמתה.", + "כדי לבאר את ההלכה צריך להקדים שהתורה אינה כופה על האדם ללכת כנגד הטבע, אלא הטבע הוא התשתית והמצע שעל גביו האדם צריך לתקן ולהשלים את עצמו. לכן התורה אינה מתערבת בשוק הכלכלי, אלא נותנת לכוחות השוק לפעול את פעולתם תוך שהיא קובעת גבולות מוסריים וחזון ערכי. לכן התורה גם לא אסרה את העבדות, מפני שבתקופות של מחסור ורעב, עדיף לאדם להיות עבד ובלבד שיוכל להתקיים. בלא מסגרת העבדות, אותם אנשים שלא הצליחו לפרנס את עצמם, מפני שהיו עצלים או חסרי תושייה, או מפני שאדמתם נכבשה, היו נכחדים. על ידי העבדות גבר הסיכוי שלהם לשרוד ולהעמיד צאצאים שהם כיום בני חורין. לכן התורה הסתפקה בקביעת גבולות מוסריים לעבדות, שסימנו את כיוון ההתקדמות המוסרי אל מצב של ביטול העבדות בעת שלא יהיה בו הכרח קיומי.", + "כך גם ביחס לנישואין, במצב שלא כולם הצליחו לפרנס את עצמם כראוי, אם לא היו מאפשרים לגברים שהצליחו בתושייתם להשיג יותר מזון ונכסים לשאת שתי נשים ואף יותר, נשים רבות שלא היו זוכות לבעל שמסוגל לפרנסן, היו מתות ברעב בלא להעמיד צאצאים. מעבר לכך, כשהפרנסה היתה כרוכה בעבודה קשה מאוד, והגבר נדרש לעבוד כל שעות היום בפרך למען אשתו וילדיו, כדי לספק להם מזון, לבוש ומחסה, לא ניתן היה לשעבד אותו לאשתו. זה שהותר לגבר לגרש את אשתו בלא הסכמתה או לשאת אשה נוספת, נתן לו את תחושת החירות שאפשרה לו להתחייב לשאת בעול הכבד של פרנסתה, ופרנסת ילדיהם הקטנים.", + "אמנם צוותה התורה, שגם אם ישא אשה נוספת, ידאג להמשיך לשמח כל אחת מנשותיו במצוות עונה וידאג לכל מחסורן, שנאמר (שמות כא, י): \"שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע\". בנוסף לכך נקבע, שלא ישא אדם אשה בלא כתובה, היינו שיתחייב בעת נישואיו, שאם יגרש את אשתו, יפצה אותה בסכום כספי שיספיק לקיומה במשך שנה לפחות, כדי שלא יהיה קל בעיניו לגרשה (כתובות לט, ב; רמב\"ם אישות י, ז, לעיל הלכות ו-ח).", + "בדרך כלל סכום הכתובה היה גבוה יותר, כפי שסוכם במשא ומתן שבין החתן למשפחת הכלה. במקרה שסכום הכתובה היה גבוה מאוד, והתברר לאיש שנשא אשה רעה שמצערת אותו, חייו היו קשים ורעים, מפני שהוא היה חייב לדאוג לכל מחסורה בלא שתהיה בידו יכולת לגרשה (יבמות סג, ב)." + ], + [ + "קידושין וכתובה / איסור שתי נשים", + "במשך הדורות המצב הכלכלי הלך והשתפר, ובמקביל נתמעטו מאוד המקרים של נשיאת שתי נשים, עד שכבר בתקופת המשנה, לפני כאלפיים שנה, לא נזכרו רבנים וחכמים שהיו להם שתי נשים. בתקופת התלמוד, לפני כאלף ושש מאות שנים, הנוהג שאין אדם נושא אשה שנייה על אשתו היה כל כך ברור, עד שנחלקו האמוראים האם בפועל מותר לאדם לשאת אשה נוספת על אשתו. לדעת רבי אמי, אסור, מפני שכל אשה שהתקדשה לבעלה עשתה זאת על דעת שלא ישא אשה נוספת. אמנם ההלכה נקבעה כדעת רבא, שהואיל והבעל לא התחיי�� לכך במפורש, מותר לו לקדש אשה נוספת בלא הסכמת הראשונה (יבמות סה, א).", + "לפני כאלף שנים, תיקן רבנו גרשום מאור הגולה באשכנז, שלא ישא אדם יותר מאשה אחת. ועוד תיקן, שלא יגרש אדם את אשתו בלא הסכמתה. ורק בשעת הדחק על פי היתר מיוחד של מאה רבנים משלוש ארצות, יתירו לו לגרשה בעל כרחה.", + "תקנה זו לא נתקבלה בספרד כתקנה מחייבת, אבל בפועל כך נהגו ברוב הקהילות, כאשר בכתובה היה החתן מתחייב שלא ישא אשה נוספת על אשתו. לאחר קום המדינה, בשנת תש\"י, החליטה מועצת הרבנות הראשית, שאיסור שתי נשים יחול על כל העדות.", + "לכאורה יש לשאול, הרי כלל נקוט בידינו, שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה (ט\"ז יו\"ד קיז, א), ואם כן איך יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים, ומדוע נתקבלה תקנתו בישראל? פירש מו\"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ\"ל, שמתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי, שנאמר (דברים כא, טו): \"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה\". הבעיה הראשונה, שאחת אהובה ואחת שנואה, וכן מצינו ששתי נשים נקראות צרות זו לזו. ומתוך כך עלולים להגיע לסכסוכי ירושה שיקרעו את המשפחה, עד שהוצרכה התורה להזהיר: \"לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר\" (שם טז). לאחר מכן מובא המקרה של 'בן סורר ומורה', ופירשו חכמים שדבר זה בא ללמדנו, שמצבו הקלוקל של הבן נגרם מכך שהיו לאיש שתי נשים (רש\"י דברים כא, יא; שיחות הרצי\"ה דברים עמ' 361). לא זו בלבד, אלא בכל המקומות שמסופר בתורה על שתי נשים, מסופר שנמשכו מזה בעיות. הרי שההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד, מפני ההכרח שאי אפשר לגנותו. אולם כשהסתלק ההכרח, נהגו בישראל שלא לשאת שתי נשים.", + "ראוי לציין, שהוראות ההלכה הלכו יחד עם שיפור היכולת של הגברים להתפרנס, והקדימו במאות שנים את עליית מעמד האשה מבחינה כלכלית. כי רק בתקופה המודרנית, עם שכלול המכונות, והמעבר מעבודה פיזית קשה לעבודה שדורשת יותר כשרון שכלי ורגשי, עלתה רמת הכנסתן של הנשים, ומעמדן הכלכלי השתפר. כלומר, לא כוחן הכלכלי של נשים ומלחמתן על מעמדן גרם לשינוי ההוראה ההלכתית, אלא שיפור המצב הכלכלי של כלל האוכלוסייה. ולכן מעת שהיה ניתן לקיים את הנשים בלא היתר נשיאת שתי נשים, הדבר נאסר לחלוטין כפי שהיה באשכנז או שהפך לתופעה נדירה ברוב קהילות יוצאי ספרד. וכן היה בזמן המשנה לגבי תקנת הכתובה – מעת שניתן היה לדרוש מהאיש לתת כתובה על כל ההתחייבויות שבה – כך נקבע." + ], + [ + "קידושין וכתובה / חיובי הנישואין והכתובה", + "לאחר כל ההקדמות הללו, נחזור להלכות הנישואין. בעת הנישואין האיש והאשה מתחייבים להתאחד באהבה ושמחה, כאשר כל אחד מבני הזוג אחראי לאושרו ורווחתו של בן זוגו. עד לתקופה המודרנית, הפרנסה היתה כרוכה בעבודה גופנית קשה שבה היה יתרון גדול לאיש. ובנוסף לכך, עבודות הבית והטיפול בילדים שהיו מוטלים על האישה ארכו שעות רבות, שכן הכל נעשה בידיים, כולל הבאת מים, הכנת לחם ומאכלים, תפירת הבגדים וסריגתם. לכן, כדי לדאוג לאושרה ורווחתה של האשה, האיש היה צריך להתחייב בעת הנישואין לספק לאשתו את כל צרכיה, שנאמר (שמות כא, י): \"שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע\". ובכלל זה לדאוג לה למזון, בגדים, דיור, רהיטים, תרופות וטיפול רפואי בעת שהיא חולה, הכל כפי הרמה המקובלת במקומם ובמשפחתם (פנה\"ל שמחת הבית וברכתו א, ב).", + "תמורת התחייבות האיש לדאוג לכל מחסורה של אשתו, האשה התחייבה לדאוג לכל צרכי הבית והטיפול בילדים, כמו כן התחייבה שכל כסף שתרוויח וכן הנכסים שתביא עמה מבית הוריה, יהיו ברשות בעלה. כיוון שהסכם זה נועד לטובת האשה, אם רצתה האשה, יכלה לבטלו על פי הכלל: \"איני ניזונת ואיני עושה\" (כתובות נח, ב), כלומר אינך חייב לדאוג למחסורי, ומנגד כל מה שארוויח יהיה שלי.5אלו הכללים העקרוניים כדי למנוע קטטות. אמנם בדרך כלל לא היו ויכוחים, והבעל היה מנהל את עסקי המשפחה תוך שהוא משתף את אשתו בהחלטותיו, וככל שהאישה הבינה יותר בתחום הכלכלי כך גדלה השפעתה, ובמקרים שהתברר שהיא מוכשרת יותר בארגון ועסקים, הנהלת הכספים היתה בידה. (באשכנז אף כתבו במפורש בשטר האירוסין, שבני הזוג מתחייבים לנהל את עסקיהם בשותפות בלא להעלים דבר זה מזה).", + "בנוסף לכך החתן צריך לתת לכלה כתובה, ובה התחייבות לשלם לכלה מנכסיו את הסכום הכתוב בכתובה במקרה שיגרש אותה או ימות לפניה. סכום ההתחייבות היה כשיעור שאפשר לחיות ממנו שנה, ובדרך כלל כתבו בכתובה סכומים גבוהים יותר, תוך התחשבות בעושרו של האיש ומעמדה של האישה (כמבואר לעיל בהלכה ו). הסכום שנקבע בכתובה היה חשוב ולעיתים גורלי בעת שנהגו על פי עיקר דין התורה, לפיו מותר לאיש לשאת כמה נשים ולגרש את אשתו בעל כורחה, כי הוא שימש מגן ומחסום בפני גירושין שיותירו את האשה חסרת כל. אולם לאחר תקנת רבנו גרשום, לפיה אסור לאדם לשאת שתי נשים, וכן אסור לאיש לגרש את אשתו בלא הסכמתה, הסכום הכתוב בכתובה הוא רק בסיס למשא ומתן (כמבואר לעיל בהלכה ז)." + ], + [ + "קידושין וכתובה / חיובי הנישואין היום", + "כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, ההתחייבות הבסיסית בנישואין היתה, שהאיש אחראי על הפרנסה וכל הכסף בידיו, ואילו האישה אחראית על עבודות הבית והטיפול בילדים, והאיש חייב לספק לאשתו את כל צרכיה הואיל אין בידה יכולת לכך. כיוון שכל הסיכום הזה נועד להגן על האשה, אם היתה מעדיפה שבעלה לא יפרנס אותה ולא יספק את צרכיה, כגון שהיה לה רכוש מבית הוריה, או שידעה להרוויח במסחר, יכלה לומר לבעלה: \"איני ניזונת ואיני עושה\", ומעתה כל רווחיה לעצמה, והוא היה פטור מלספק לה את כל צרכיה. וחובות הנישואין נותרו בתחום הנפשי, לשמח זה את זה במצוות עונה ובחיים הזוגיים. אמנם זה היה מקרה נדיר מאוד.", + "בדורות האחרונים, בזכות השכלולים הטכנולוגיים, כמו האפשרות לקבל מים מהברז ולקנות מאכלים ובגדים בזול, הזמן הנדרש לעבודות הבית פחת, ובזמן הפנוי נשים החלו לעבוד ולהתפרנס. בכסף שהרוויחו יכלו לקנות עזרה נוספת בעבודות הבית, וכן לשלם עבור מעון לתינוקות, וכך נוצר זמן נוסף שאותו יכלו להקדיש לעבודה. במקביל לכך, מערכת החינוך לבנים ובנות השתפרה והעניקה לנשים כלים להשתלב בענפי משק רבים ורווחיים יותר. כך בתהליך הדרגתי משכורתן של הנשים עלתה, עד שכיום חלקן מרוויחות יותר מבני זוגן.", + "למרות כל השינויים המופלגים במעמדה הכלכלי והחברתי של האשה, גם בימינו התחייבות הגבר בכתובה חשובה מאוד משני טעמים. האחד, המבנה הבסיסי של רוב המשפחות הוא, שהאיש אחראי יותר על הפרנסה והאשה יותר על הטיפול בילדים ובבית. השני, התחייבות האיש היא גם עבור הילדים, ואם האיש לא יתחייב לאשתו, יש חשש שיברח מאחריותו ההורית. עובדה היא שהחיים המודרניים פגעו ביציבות התא המשפחתי, עד שאחוז ניכר מהילדים הגדלים כיום במדינות המערב גדלים אצל אמם בלבד, בלא שאביהם יהיה נוכח בחייהם. לכן חשובה כל כך התחייבותו של האיש כלפי אשתו בעת הנישואין.", + "בכל אופן השינויים במעמד האשה מעוררים שאלות חדשות ביחס לחלוקת האחריות לפרנסת המשפחה ולטיפול בילדים ולעבודות הבית, בימי נישואין וחס ושלום גם בימי גירושין. העיקרון המנחה צריך להיות שמירה על כללי הצדק שבין בני הזוג, תוך מתן אפשרות לגירושין במקרים קשים, ומנגד, עיכוב גירושין חפוזים ועידוד לשמירת הנישואין. נצטרך לעבור תקופה של גישושים וניסיונות עד שהעמדה ההלכתית תתייצב, בדומה לתהליך תקנת הכתובה בימי בית המקדש השני (לעיל הלכה ו, והערה 1). שינוי אחד שכבר נעשה הוא שיתוף האשה באחריות למזונות הילדים.6במשפחות שבהן הנשים מרוויחות יותר מבעליהן, הסיכון לגירושין גובר. אולם הניסיון מוכיח, שכאשר הנשים שומרות על המבנה המסורתי, לפיו הבעל אחראי על הנהגת משפחתו למרות היותה מרוויחה יותר ממנו, והוא מעניק לה את הכבוד להיות אחראית על התנהלות הבית, הסיכוי שיצליחו לשמור על הזוגיות שלהם באהבה ושמחה גבוה יותר. אין הכוונה שבפועל הכרחי שהוא ינהיג את כלכלת הבית, כי אם אשתו מבינה יותר, עדיף שהיא תנהיג, אלא הכוונה שהיא תעניק לו את הכבוד להחליט ולקבוע במידה וירצה. כמו כן לגבי התנהלות הבית, אפשר שבפועל האיש ינהל אותו יותר, אלא שהוא יעניק לאשתו את הכבוד להחליט ולקבוע במידה ותרצה. ניתן לומר שהמנגינה הראשונה צריכה להיות כפי הסדר הראשון שהאיש מנהיג ומחזר, וגם אם בפועל האישה יזמה, באיזה מקום תיתן לאיש את המקום של המנהיג. מתוך מנגינה ראשונה זו אפשר להמשיך להתפתח לכיוונים רבים ומגוונים, למצב שהאישה מנהיגה או למצב שוויוני או למצב שבתחומים מסוימים האיש מנהיג ובתחומים מסוימים האישה, אולם מעת לעת ראוי לחזור למנגינה הראשונה הבסיסית.
כמדומה שגם השוללים את ההבדלים המהותניים המסורתיים יודו שבמסגרת ההבניה התרבותית שבה אנו חיים – למבנה המשפחה המסורתי ישנו סיכוי טוב יותר להצליח, ואילו שינוי מהיר לכיוון שוויון מגדיל מאוד את הסיכון לערעור הזוגיות וגירושין, ואין ראוי לסכן את שלום הזוגיות על מזבח השוויון. אמנם לדעתם יתכן שבתהליך הדרגתי יימצאו תבניות משפחתיות משוכללות ועמוקות יותר לשמירת הזוגיות בחלוקת תפקידים שונה. וימים יגידו אם הם צודקים ובמה." + ], + [ + "קידושין וכתובה / גירושין", + "למרות הקדושה שבנישואין, קבעה התורה שאפשר להתגרש, ובמקרים קשים אף מצווה. שכן מגמת הנישואין שבני הזוג יחיו באהבה ושמחה, שלום ורעות, וכאשר יש ביניהם מחלוקות וצער, מותר להתגרש. אמנם על בני הזוג לעשות ככל יכולתם כדי לקיים את ברית נישואיהם, ועליהם גם לדעת, שרבים מיוזמי הגירושין מודים לאחר שנים שהחלטתם היתה מוטעית. בזמן שהם התקוטטו, היו בטוחים שלאחר הגירושין חייהם ישתנו לטובה, אולם בפועל הבעיות והתסכולים המשיכו ללוות את חייהם. גם אם התחתנו בשנית, נוכחו לדעת שחיי הזוגיות כרוכים בקשיים ואתגרים, ולו היו מתאמצים לשמור על נישואיהם, לומדים להביט על בן או בת הזוג בעין טובה ולעיתים לוותר, היו יכולים לזכות לחיים טובים ומאושרים יותר. לכן מתאמצים לעשות שלום בית.", + "לא זו בלבד, אלא שקבעה התורה מצווה נוראה, שאם ארע מקרה שאשה החלה להתרועע עם פלוני עד שבעלה חשד שהיא בוגדת בו, והתרה בה שלא תיפגש עם פלוני ביחידות במקום נסתר, ובכל זאת התייחדה עמו, והבעל חושד שבגדה בו וממילא היא אסורה עליו, ומנגד האשה מכחישה שנאפה. כדי לעשות שלום ביניהם, יעלו לבית המקדש, ויכתבו את פרשת סוטה עם שמות השם הכתובים בה על קלף, וימחקו את הפרשה שכתובים בה גם שמות קדושים אל מי מעיין, והאשה הסוטה תשתה את המים הללו. אם בגדה – תיענש משמיים ותמות, אם לא בגדה – תחיה ובריאותה תשתפר, ולבני הזוג יהיה מותר להמשיך לחיות יחד. ואף שישנו איסור חמור למחוק שמות קדושים, צווה ה' לעשות כן כדי לעשות שלום ביניהם. הרי שאם את השם הקדוש מוחקים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שאנשים צריכים למחול על כבודם ולעשות כל מאמץ כדי להשלים ביניהם. בכלל זה מצווה שהורי החתן ישבחו את כלתו, והורי הכלה ישבחו את חתנה, וקל וחומר שלא יגרמו לסכסוכים ביניהם.", + "אמנם במקרה שהאיש והאישה לא הצליחו לעשות שלום ביניהם – צריך להתגרש. הגירושין נעשים על ידי כתיבת גט ונתינתו לאשה. הגט הוא שטר גירושין שנכתב על ידי סופר עבור גירושי פלוני ופלונית. מחתימים על הגט שני עדים, והאיש נותנו לאשתו בפני עדים, ומעת שהאשה קבלה את הגט בידה הרי היא גרושה. במקביל למתן הגט מסיימים את עסקי הממון שביניהם.", + "העילה החזקה ביותר לגירושין היא הפרת מצוות 'עונה'. הסירוב מצד אחד מבני הזוג לקיום יחסי אישות באופן הנעים והמשמח נקרא מרידה בנישואין. גם כאשר הבעל מפסיק לפרנס את משפחתו, זכות אשתו לתבוע גירושין ודמי כתובה מלאים. אמנם אם הוא אנוס, יש מקום לדיונים. כמו כן התנהגות אלימה או מגעילה של אחד מבני הזוג הן עילות מוצדקות לגירושין, אמנם אם יש אפשרות לתיקון המצב, בית הדין משתדל להשלים בין בני הזוג.", + "ראוי לציין שאם בני הזוג עשו מתחילה הסכם שאין אחד מהם אחראי לפרנסתו של זולתו, או שהאישה מתחייבת לפרנס את האיש, התנאי שלהם קיים. אולם אם עשו הסכם שאינם חייבים במצוות עונה, היינו בקיום יחסי אישות באופן המשמח, הנישואים בטלים, שאין נישואין בלא קיום מצוות עונה. אמנם בני זוג קשישים שחיו יחדיו שנים רבות, והאיש הגיע למצב של אין אונות, למרות שמעיקר הדין האישה רשאית לתבוע גירושין, בית הדין ממליץ לה לשמור אמונים לבעלה." + ], + [ + "קידושין וכתובה / עגונה", + "אשה נשואה יכולה להשתחרר מנישואיה ולהתחתן עם איש אחר באחת משתי דרכים, או לאחר שבעלה מת או לאחר שקבלה ממנו גט. בלא זאת היא אשת איש ואסורה על כל אדם, ואם תשכב עם אדם זר ותתעבר – הילד הנולד יהיה ממזר (להלן ו, ט-י). לעיתים ישנם מקרים מצערים שבהם האיש נאבד ואין ידוע אם הוא חי או מת ואזי אשתו נותרת 'עגונה'. במקרים אלו טורחים מאוד למצוא עדויות על מצבו, ואם ניתן להוכיח שהוא מת, מתירים את אשתו מעגינותה.", + "לעיתים האישה צודקת בתביעתה להתגרש והאיש אינו מוכן לשחררה בגט. על פי ההלכה בית הדין צריך להלקותו עד שייתן גט לרצונו, כלומר יאמר בפיו שהוא נותן את הגט ברצון מלא (רמב\"ם הל' גירושין ב, כ). אם לא כן, ימשיכו להכותו עד שיסכים לתת גט לרצונו. אמנם ישנם פוסקים שמסתפקים עד כמה ניתן לכפות גט, ומפני חולשת בתי הדין, עמדתם מעוררת קשיים בהשגת גט במקרים של בעלים עקשנים במיוחד. הבעיה גברה כאשר לפי החוק האזרחי לא ניתן להלקות את הבעל. למרות זאת משתדלים למצוא דרכים לאכוף את החלטת בית הדין על גברים סרבנים, וכמעט תמיד מצליחים. ככל שהמחוקקים ובתי הדין יגבירו את שיתוף הפעולה ביניהם, המקרים הקשים של מסורבות גט יתמעטו.", + "גם אישה יכולה לעגן את בעלה, שכן כל עוד היא לא מסכימה לקבל את הגט, הוא אינו יכול להתחתן. בפועל מספר הבעלים מעוכבי הגט גדול ממספר מסורבות הגט, ואף בעניין זה, מחמת סיבות שונות, בתי הדין לעיתים מתעכבים מלהטיל עונשים על הנשים הסרבניות, ומשך העיגון מתארך. אולם עיגון הגברים קל מעיגון הנשים, מפני שבמקרים מיוחדים, על ידי תהליך ארוך הכרוך בהסכמת מאה רבנים יתירו לו להתחתן. בנוסף לכך, אם יוליד ילד בלא שיתגרש מאשתו, הילד לא יהיה ממזר." + ], + [ + "קידושין וכתובה / הדינים שבהם מעמד האישה חלש", + "בארבעה דינים מעמדה של האישה חלש משל האיש: א) אשה נשואה שלא קבלה גט ושכבה עם איש אחר וילדה ילד – הילד ממזר. ואילו איש נשוי ששכב עם אשה פנויה וילדו ילד – אינו ממזר. ב) אשה נשואה שבגדה בבעלה, אסורה לבעלה ולאיש שעמו שכבה (בפועל יש לשאול רב מה לעשות). ואילו איש נשוי שבגד עם אשה זרה, אינו נאסר על אשתו. ג) עגונה שבעלה אבד אינה רשאית להתחתן מפני שהיא ספק נשואה, ואילו בעל שאשתו אבדה ולא הצליחו לאתרה רשאי על פי היתר מיוחד של בית הדין להתחתן, הואיל ומעיקר הדין בשעת הדחק אין איסור לאיש לשאת שתי נשים. ד) מסיבה זו, אשה שאינה מסכימה לקבל גט, בשעת הדחק לאחר תהליך ארוך הכרוך בהיתר של מאה רבנים יתירו לבעלה לשאת אשה נוספת בלא שיגרש את אשתו הראשונה. אולם כשהאיש אינו מסכים לתת גט לאשתו, אין אפשרות להתיר לאשתו להתחתן עם איש אחר בלא גט מבעלה. אמנם כפי שלמדנו בסעיף הקודם, למקרה זה יש פתרון, להעניש את האיש עד שיסכים לתת גט לאשתו.", + "חוקי האלוהים גבוהים מהשגתנו ולכן לעולם לא נוכל להבין אותם עד תום, אולם לא ניתן להתעלם מהיבט אחד יסודי. האשה יודעת תמיד מי הילד שלה, שכן הוא נולד מרחמה, אולם האיש עלול להסתפק אם אשתו התעברה ממנו או חס ושלום מאיש זר. ואם יסתפק בכך, לא ירצה לעבוד ולפרנס את אשתו וילדיו ויתנכר להם וכמובן שלא ירצה להשקיע בחינוכם. על ידי הדינים החמורים כלפי אשה שבגדה, ושבלא גט לא תינשא לאחר, התורה מבטיחה לאיש, שאשתו נאמנה לו וילדיה הם ילדיו, והוא יכול להקדיש את חייו לאשתו וילדיו בלא חשש. קשה להניח שבלא זאת ניתן לקיים משפחה יציבה. יתר על כן, אשה באופן טבעי נאמנה יותר לילדיה, היא נושאת אותם ברחמה תשעה ירחים, אח\"כ מניקה אותם וממילא גם מטפלת בהם יותר, לעומת זאת הקשר הטבעי של האיש לילדיו מתקיים רק על ידי אהבה, נאמנות ואחריות מוסרית כלפיהם. על ידי חוקים אלו האיש נקשר לאשתו וילדיו ומקדיש את עצמו לפרנסתם ורווחתם.", + "המצב בחברה החילונית שביטלה את החוקים האלה על פי תפישת השוויון החיצוני, מוכיח את חשיבותם של החוקים הללו שבלעדיהם התא המשפחתי מתפרק. ניתן לומר, שההלכה אינה עוסקת בשוויון שבין האיש והאשה אלא מעצבת את הדרך הראויה ביותר להיטיב לאיש, לאשה, לילדים ולמשפחה כולה. לכן בתחומי�� אלו החמירה יותר בחובות האישה, ובתחומי הפרנסה, כפי שלמדנו לעיל, החמירה יותר בחובות האיש." + ] + ], + [ + [ + "החתונה ומנהגיה / מעמד הנישואין", + "יום החתונה הוא היום הגדול והחשוב בחייהם של בני הזוג, ביום זה יתחילו לקיים בשלימות את המצווה שהיא כלל גדול בתורה – \"ואהבת לרעך כמוך\", שרק במסגרת הנישואין ניתן לממשה בשלימות. ביום קדוש זה צלם אלוהים שבהם מאיר, והם פורצים את מחסום אישיותם הפרטית, וכורתים ביניהם ברית אהבה ונאמנות, וניצוץ מהאחדות האלוקית מתגלה ביניהם, ומתוך כך הם זכאים להיות שותפים בהמשך תהליך הבריאה ולהוליד חיים ונשמות לעולם.", + "קשה ללב להכיל את גודל המסע המופלא והארוך שהחתן והכלה מתחילים ללכת בו בעת כניסתם לחופה. מסע אין סופי אל פסגות האהבה ומעמקי האחריות. בדרכם יעברו שעות קשות ושעות שמחות, והרבה ימים של שגרה מבורכת. בדרכם יעברו שעות שאהבתם תתלהט בסערה, וימים שבהם יבטאו אחווה וידידות באין ספור מחוות ומעשים. לפי גודל ערכו של המסע כך גם גדולים הקשיים והמהמורות שהוא יציב בדרכם. ככל שיזכו לדבוק יותר במצוות התורה ובסייגים שקבעו חכמים, כך יקל עליהם לעמוד בניסיונות, ולהמשיך לגלות עוד רבדים ומכמנים בקשר הנישואין המופלא שביניהם. מנישואין אלו בעזרת ה' יגדלו ילדים שיבוא יום וגם הם יכנסו לחופתם ויתחילו את מסעם המופלא שממנו ייוולדו נכדיהם וניניהם עד סוף כל הדורות.", + "לו החתן והכלה היו רואים את כל זה בעת חופתם בוודאי היו מתעלפים, כי הלב אינו יכול להכיל את גודל הקדושה והאחריות. וכאן מגיע הניסיון הראשון שלהם, האם יהפכו את החתונה לתצוגת רהב חיצונית גדושה במתחים ומריבות, או בענווה וצניעות ישמחו שמחה אמיתית של מצווה עם בני המשפחה והחברים. אמרו חכמים שביום החתונה נמחלים עוונותיהם של החתן והכלה (עי' ירושלמי בכורים ג, ג). משום שביום זה הם רוצים בכל ליבם להתחיל את חייהם החדשים באופן מושלם, לשמח זה את זה בנאמנות, לכבד את הוריהם, לגדל ילדים ולחנכם, לקיים שבתות וחגים, לגמול חסד, ולהיות טובים בעיני אלוהים ואדם. כדי להעצים את התהליך החיובי הזה ראוי לחתן ולכלה לשוב בתשובה ביום חתונתם, ולהתפלל לה' שיסייע להם להגשים את כל שאיפותיהם הטובות.", + "על דיני הקידושין והכתובה, למדנו בפרק הקודם. עתה נלמד על השתלבותם בסדר החתונה, יחד עם שאר דיני החתונה ומנהגיה." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / הקידושין", + "החתונה מורכבת משלושה שלבים: א) אירוסין שנעשים על ידי קידושין. ב) כתובה. ג) נישואין שנעשים על ידי החופה.", + "תקנו חכמים לקיים את הקידושין לאחר ברכה על כוס יין. ברכת הקידושין נועדה לבטא את משמעות הקידושין, והברכה על היין מבטאת את השמחה שבהתפשטות רעיון קדושת האירוסין מהעולמות הרוחניים העליונים ועד לעולם הגשמי. שכן היין מבטא את השמחה הפשוטה והטבעית שבעולם הזה שלנו. ויש בזה גם תפילה עבור הזוג הטרי, שהערכים הרוחניים של קדושה ונאמנות – ילוו אותם כל ימי חייהם יחד עם הרגשות הטבעיים של האהבה השמחה והששון, שמתבטאים ביין.", + "הרב מסדר הקידושין נוטל את כוס היין בידו ומברך שתי ברכות: א) \"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. ב) בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינ��ּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת. וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִידּוּשִׁין\" (הנוסח התימני שונה במקצת).", + "לאחר סיום הברכה טועמים מהיין בסדר זה: הרב מסדר הקידושין נותן את הכוס לחתן, החתן שותה מעט. לאחר מכן לוקח הרב את הכוס מהחתן ומוסרה לאם הכלה, והיא נותנת אותה לכלה לטעימה. והחתן אינו מוסר בעצמו את הכוס לכלה, משום שעדיין הם נמצאים בשלב האירוסין.1למנהג ספרדים הרב שותה תחילה מהיין שכן הוא בירך על הגפן, ואחריו שותים החתן הכלה, למנהג אשכנזים הרב אינו שותה מהיין, אלא הברכה שהוא מברך על הגפן היא עבור החתן והכלה. לאחר שהחתן והכלה שתו מהכוס, טוב שההורים או אנשים אחרים ישתו את היין שנותר בכוס, ואם השותים לא כיוונו בעת הברכה לשתות מהכוס, יברכו 'הגפן' לפני שתייתם (עי' באוצה\"פ לד, יג, ג; נישואין כהלכתם י, מא).", + "ביסוד ברכת הקידושין מובאות שתי דעות. לדעת הרמב\"ם, כשם שלפני הרבה מצוות תקנו חכמים לברך ברכה, כך גם לפני מצוות הקידושין תקנו ברכה (הל' אישות ג, כג). ולדעת הרא\"ש, ברכה זו אינה מכלל ברכות המצוות אלא מכלל ברכות השבח וההודאה לה', על שהבדילנו מן העמים וקידש אותנו במצוותיו על ידי שנתן לנו הדרכה אלוקית כיצד לבוא בברית הנישואין (כתובות א, יב).", + "לאחר סיום ההכנות בברכות ובשתיית היין, מגיעים לקידושין עצמם: הרב מוודא שהטבעת שייכת לחתן ושהעדים הכשרים נמצאים שם ורואים הכל, הוא שואל את הכלה אם היא מוכנה להתקדש ולהושיט את אצבעה, ואז החתן אומר: \"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל\" ועונד את הטבעת על אצבע הכלה (לעיל ד, ג-ה).", + "מרגע זה הכלה מקודשת ומאורסת, כלומר על פי התורה היא נאסרה על כל העולם כדין נערה מאורסת, אבל עדיין אסור להם לחיות ביחד כאיש ואשה מפני שעדיין לא נישאו.", + "כדי שהחתן והכלה יהיו רשאים לעבור לשלב הנישואין על ידי החופה, החתן צריך לתת לכלה את הכתובה, היינו להתחייב לדאוג לכל צרכיה בנאמנות, ואם חלילה יתגרשו או שהוא ימות לפניה, תקבל פיצוי כסכום הנקוב בכתובה (כמבואר לעיל ד, ו-ח)." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / נישואין", + "לאחר עריכת הקידושין בנתינת הטבעת, ולאחר שהחתן נתן לכלתו את הכתובה, אפשר להתקדם לשלב הנישואין שממנו ואילך יהיה מותר לבני הזוג להתחיל בחייהם המשותפים. הנישואין מתקיימים על ידי החופה ואמירת שבע ברכות הנישואין. לרוב חשיבות הנישואין מוזגים כוס נוספת של יין לכבוד שבע ברכות הנישואין, לבטא את שמחת הנישואין שפורצת גבולות.", + "הברכה הראשונה בשבע הברכות היא הברכה על היין: \"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן\". אמנם רק בסיום שבע הברכות ישתו מהיין, אבל פותחים בברכת היין, כדי שכל הברכות יאמרו על כוס היין, ומעת סיום הברכה על היין ועד שהחתן והכלה ישתנו ממנו, עליהם להקפיד שלא לדבר. לאחר מכן בברכה השנייה פותחים בשבח כללי לה' שברא את הכל: \"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ\". בברכה השלישית ממשיכים לשבח מפורט יותר על בריאת האדם: \"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר הָאָדָם\". בברכה הרביעית השבח מתפרט יותר להודאה על יצירת האיש והאשה בצלם אלוהים זכר ונקבה כדי שיוכלו להתחבר באהבה ולפרות ולרבות – \"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמו, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי יוֹצֵר הָאָדָם\". לפני שממשיכים בברכות לחתן ולכלה אי אפשר לשכוח את ארץ ישראל, ולכן מקדישים את הברכה החמישית לבקשה על כלל ישראל, שכמו שה' משמח את החתן והכלה כמו כן ישיש וינחם את ארץ ישראל בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה – \"שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה, בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ (בִּמְהֵרָה) בְּשִׂמְחָה, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ\". מתוך כך ממשיכים לברכה השישית, ומבקשים מה' שישמח את החתן והכלה כפי ששימח את אדם וחוה בגן עדן: \"שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה\". מתוך כך מגיעים לברכה השביעית האחרונה, שבה מודים ומשבחים לה' שברא את השמחה, ומתפללים על שמחת החתן והכלה יחד עם גאולת ערי יהודה וירושלים: \"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה, רִנָּה, דִּיצָה, וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי מְשַׂמֵּחַ חָתָן (הֶחָתָן) עִם הַכַּלָּה\". לגבי בחירת מברכי שבע הברכות עיינו להלן בהלכה ח'.", + "לאחר סיום שבע הברכות הרב מסדר הקידושין נותן לחתן לשתות מהיין, וכיוון שהם כבר נשואים, החתן בעצמו נותן לכלתו לשתות מהיין. לאחר מכן טוב שההורים וקרובים נוספים ישתו מהיין ויסיימו את הכוס. אם התכוונו לשתות מהיין ולצאת בברכת היין, אינם צריכים לברך לפני שישתו, ואם לא כוונו, יברכו על היין.", + "צריך שיהיו נוכחים בחופה לפחות עשרה גברים, שאין לומר את שבע ברכות הנישואין בלא מניין (שו\"ע אה\"ע סב, ד; לד, ד)." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / הגדרת החופה", + "דעות רבות ישנן בהגדרת החופה שעל ידה מתקיימים הנישואין? יש אומרים שכניסת הזוג למקום מיוחד שנועד לטקס הנישואין וברכת שבע הברכות היא הכניסה לחופה, ונוהגים להכין לכך יריעה מקושטת שפרוסה על ארבע כלונסאות והיא הנקראת חופה. ויש אומרים שהחופה חלה על ידי שהחתן מכסה את ראשה של הכלה בהינומא ומבטא בכך את פריסת חסותו עליה לדאוג מעתה ואילך לאושרה ורווחתה.", + "אמנם בפועל החתן מכסה את הכלה בהינומא ושניהם נכנסים לחופה עוד לפני הקידושין ומתן הכתובה. אלא שכל זמן שלא נעשו הקידושין וניתנה הכתובה, אין לחופה משמעות, ורק לאחר הקידושין ומתן הכתובה, החופה באה לידי ביטוי וניתן לברך את ברכות הנישואין, והם הופכים לזוג נשוי.", + "ויש אומרים שהחופה נעשית על ��די שהחתן מתעטף בטלית ופורש את טליתו גם על הכלה, ולאחר מכן מברכים את שבע הברכות. וכך נוהגים יוצאי ספרד, ואכן פעולה זו של ההתעטפות בטלית נעשית לאחר הקידושין, כך שהכניסה לחופה למנהג זה נעשית אחר הקידושין.", + "ויש אומרים שהחופה היא ההתייחדות של החתן והכלה בחדר ששייך לחתן, שהתייחדות זו היא הביטוי הממשי לתחילת חיי הנישואין (רמב\"ם). ויש אומרים, שהעיקר הוא שיתייחדו ולא משנה למי שייך החדר, לחתן או לכלה, העיקר שישהו לבדם בחדר לשם נישואין (דעת הרמב\"ן). ויש אומרים, שכדי לקיים את החופה אין צורך שהחתן והכלה יתייחדו לבדם בחדר, אלא העיקר הוא שהכלה תיכנס לחדר שנמצא ברשותו של החתן, ולא משנה אם גם אנשים אחרים יהיו שם (ר\"ן). ויש אומרים שמבחינה זו גם החופה המקושטת היא כניסה של הכלה למקומו של החתן (על כל הדעות הללו עי' ברמ\"א ושו\"ע אה\"ע נה, א; ערוה\"ש ד-יא).", + "ונראה שאין מחלוקת בין השיטות הללו, כי אכן עיקר הנישואין הם בהתחלת חייהם המשותפים לשם מצוות הנישואין עם אמירת שבע ברכות הנישואין. ותקנו לעשות זאת בחופת כבוד כדי לפרסם את העניין ולהרבות את השמחה, ואף את החופה נוהגים לקיים בכמה אופנים, כפי המסורת שהתקבלה בעדות השונות, וסיום החופה בכניסתם לחדר שמיוחד להם (עי' בית מאיר סי' נ\"ה; ערוה\"ש נה, יד-יז)." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / המנהג למעשה לעדות השונות", + "המנהג למעשה לקיים את החופה בכמה אופנים, והעדים צריכים ללוות את כל שלבי החופה מתחילה ועד סוף. בתחילה החתן הולך אל הכלה ומכסה את ראשה בהינומא. לאחר מכן מלווים את החתן לחופה, היינו אל מתחת ליריעה שנפרסה לכבוד החתונה, ושוב חוזרים ומלווים את הכלה לחופה. מקדימים את החתן לכלה מפני שיותר מתאים ומכובד שהחתן ימתין לכלה ולא הכלה לחתן. בנוסף לכך, הכניסה לחופה נחשבת ככניסת הכלה לביתו של החתן, ובכך הוא מקבל על עצמו אחריות לדאוג לאושרה ורווחתה, ועל כן החתן ממתין לה בחופה. כאשר הכלה מתקרבת לחופה, ראוי שהחתן יפסע לקראתה פסיעה אחת או שתיים כדי לקבל את פניה. לאחר ששניהם עומדים תחת החופה, החתן מקדש את הכלה ונותן לה את כתובתה, ומברכים את שבע ברכות הנישואין.", + "לגבי שלב הייחוד נחלקו המנהגים: למנהג אשכנז ותימן, מקפידים לקיים את הייחוד סמוך לשבע ברכות הנישואין, ולכן לאחר סיום החופה, החתן והכלה מתייחדים לבדם כמה דקות בחדר סגור, ובכך הם מתחילים את חייהם המשותפים. וכיוון שלדעת הרמב\"ם צריך שהחדר יהיה שייך לחתן, יחד עם שכירת האולם משכירים לחתן את חדר הייחוד, כדי שיחשב שלו באותו ערב. וצריך שתהיה עדות על הייחוד, ולכן העדים צריכים לראות את בני הזוג נכנסים לחדר הייחוד ושוהים בו מספר רגעים, ובזה תסתיים החופה. וכיוון שברכות הנישואין שברכו תחת החופה חלות על כך שהחתן והכלה יתייחדו בחדר הייחוד, אין להפסיק בין החופה לחדר הייחוד, ולכן המוזמנים דוחים את איחולי ה'מזל טוב' עד לאחר צאתם מחדר הייחוד.", + "למנהג ספרדים, בנוסף לכיסוי ההינומה והכניסה לחופה, לאחר הקידושין החתן מתעטף בטלית חדשה ומברך עליה 'שהחיינו', ולאחר מכן פורש אותה גם על כלתו, שגם זה מבטא את פרישת חסותו עליה וכניסתה לחופה (עי' בן איש חי ש\"א שופטים יב). למנהג רבים מיד לאחר מכן ארבעה אנשים פורשים את טליתו מעל החתן והכלה, ויש מיוצאי ספרד שאינם נוהגים כך.", + "למנהג ספרדים החתן ��הכלה אינם צריכים להיכנס לאחר החופה לחדר סגור, אלא התייחדות זו תיעשה בביתם של בני הזוג לאחר סיום החתונה, ואין צורך בעדות מיוחדת על כך.", + "כיום בגלל סדרי החתונה, גם הנוהגים כמנהג ספרדים רגילים ללכת לאחר החופה לחדר יחוד, כדי שבאותו זמן יתיישבו המוזמנים במקומם ויאכלו את המנה הראשונה. אלא שלפי מנהג ספרדים אין מעמידים על כך עדים, וגם אין צורך להזדרז ללכת מיד לאחר החופה לחדר הייחוד, וניתן להתעכב בדרך לאמירת 'מזל טוב'.", + "נוהגים להכין בחדר הייחוד דברי מאכל ושתייה לחתן ולכלה, כדי שיוכלו לטעום שם משהו בנחת. ונכון שיקפידו ליטול שם ידיים ולברך על הלחם ולהתחיל בסעודת הנישואין, שכן הם מרכז השמחה והסעודה, ואם מפני הלחץ והמתח שיהיה אח\"כ ישכחו ליטול ידיים ולאכול מעט, סעודת החתונה תיפגם." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / הרב מסדר הקידושין", + "למרות שמצד הדין אדם שמקדש אשה בפני שני עדים כשרים, הרי היא מקודשת, מקפידים לערוך את הקידושין במעמד רב שהוא 'מסדר הקידושין', כדי שיהיה אחראי לכך שהקידושין מתנהלים כהלכה, ולא יתעוררו ספקות לגבי כשרות הקידושין. יש סוברים שכבר בתקופת התלמוד נהגו לערוך את הקידושין במעמד רב 'מסדר קידושין' (כנסת יחזקאל סי' עב), ויש סוברים שרק מתקופת הראשונים, התקינו לקדש בפני רב 'מסדר קידושין' (עפ\"י תשובות הרמב\"ם קנ\"ו).", + "על הרב מסדר הקידושין להיות בקיא בהלכות אלה, וכפי שאמרו חכמים (קידושין ו, א): \"כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם\". משום שהקידושין והגירושין גורליים למעמדם של בני הזוג וילדיהם, ולכן אסור שאדם שאינו בקיא בהלכות הנישואין יערוך את הקידושין והחופה. הרב שמסדר את הקידושין צריך לבדוק שבני הזוג כשרים להינשא ביניהם, שמא אחד מהם ממזר או אינו יהודי, או שהחתן כהן והכלה גרושה, או שאחד מהם כבר נשוי ואסור לו להתחתן קודם שיתגרש מבן זוגו הראשון. ואם הם אינם מוכרים, עליהם להביא עדים שהם אכן פנויים וכשרים להינשא. כיום עורכים את הבירורים הללו הרבנים שבמועצה הדתית שממונים על רישום הנישואין." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / האם צריך לשלם עבור סידור הקידושין?", + "שאלה: האם בני הזוג צריכים לשלם כסף לרב שמסדר להם את החופה והקידושין? ולמי הזכות לבחור את הרב, לחתן או לכלה?", + "תשובה: בעבר הרבנים לא קבלו משכורת מלאה מהקהילות שבהן שימשו בקודש, אלא החלק העיקרי של משכורתם נגבה מהקהל עבור עבודות הרבנות, והיו קובעים איזה סכום ישלמו עבור כל חופה, ואיזה סכום עבור פיקוח על כל שחיטה. באותם זמנים היתה הקפדה שרק הרב של הקהילה יערוך את החופות בקהילה, כדי שפרנסתו לא תקופח. ואם בני המשפחה רצו שרב אחר יערוך את חופתם, חובה היתה על אותו רב לגבות מהם את התשלום המקובל ולהעבירו לרב המקומי.", + "אבל היום, אין צורך לשלם לרב שמסדר את החופה והקידושין, משום שהרבנים מקבלים את משכורותיהם דרך המועצות הדתיות, ואין צורך להשלים את שכרם על ידי תשלום עבור עריכת חופות. יתר על כן, תקנת הרבנות היא, שכל אדם שנרשם לנישואין, משלם אגרה עבור הטיפול בנישואיו, ובכלל זה עבור עריכת החופה והקידושין, ואסור לרב המקומי לגבות כסף עבור עריכת החופה. ורק את ההסעה לחתונה צריכים בני הזוג לממן לרב. אמנם כל זאת בתנאי שעורך החופה הוא הרב המקומי, אבל אם בני המשפחה מבקשים מרב אחר לערוך את החופה, מאחר שהוא אינו הרב המקומי, אין זה מתפקידו, לכן הוא זכאי לגבות מהמשפחה תשלום עבור הזמן שהוא מקדיש עבורם. כדי למנוע אי הבנות, רצוי מאוד שלפני החתונה יסכמו אתו בדיוק כמה הם צריכים לשלם עבור עריכת החופה. ואם הסכום נראה להם גבוה, יוכלו לפנות לרבנות המקומית, שתדאג לסידור החופה והקידושין בלא תשלום, וכן יוכלו לפנות לרב אחר שיערוך את חופתם בסכום שמקובל עליהם.", + "ככלל, נכון להעדיף את הרב המקומי, משום שחשוב שייווצר קשר קבוע בין הרב לבין בני קהילתו, כדי שיוכלו להיעזר בעצתו בימים טובים וימים קשים, וקשר זה נוצר ומתחזק על ידי השתתפותו בחתונות המשפחתיות. לעומת זאת, כשלוקחים רב שהתפרסם בהופעה חיצונית נאה, כמעט ברור שלא יישמר קשר בינו ובין בני המשפחה. בנוסף לכך, רב נמדד על פי רמתו הרוחנית והמוסרית, ולא תמיד מי שהתפרסם בהופעה חיצונית נאה הוא אכן הרב הראוי ביותר לעריכת החופה. מלבד זאת, מדוע לשלם כסף עבור החופה בנוסף לאגרה שממילא כל אחד משלם, כשאפשר לבקש זאת מהרב המקומי, שישמח לערוך את החופה בחינם. כללו של דבר, ראוי שכל אדם יבחר לעריכת חופתו ברב הקשור ביותר אליו ואל משפחתו. בדרך כלל זה הרב המקומי. אמנם בני הישיבות מכבדים בדרך כלל את ראש הישיבה שלהם בעריכת החופה, משום שהוא הרב שעמו הם קשורים יותר, ועל ידי עריכת החופה הקשר ביניהם עוד יוסיף ויתחזק.", + "כאשר משפחות החתן והכלה חלוקות לגבי בחירת הרב, זכותו של החתן לקבוע מי יהיה הרב, כי למעשה החתן הוא המקדש, והרב בא לעזור לו ולהדריכו." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / המכובדים והמברכים בחופה", + "עורך החופה הוא זה שמברך את שתי ברכות הקידושין, על היין ועל האירוסין, כפי שלמדנו לעיל (הלכה ב).", + "לאחר מכן יש כיבוד חשוב והוא קריאת הכתובה. כאשר יש שם רב שראוי לכך, מכבדים אותו בקריאת הכתובה, ואם לא, עורך החופה קורא את הכתובה. רבים נוהגים לקרוא את עיקר הכתובה בלא הפרטים המרובים שבאמצעיתה, כדי שלא להטריח את הציבור. יש נוהגים לקרוא את הכתובה מתחת לחופה בתרגום עברי, כדי שהחתן והכלה וגם שאר המשתתפים בחתונה יבינו את משמעות הכתובה, ויש מעדיפים לקרוא בנוסח הארמי כפי המסורת שהתקיימה בישראל למעלה מאלפיים שנה.", + "לאחר מכן מברכים את שבע ברכות הנישואין. כאשר מחלקים את הברכות לנכבדים שונים, מצמידים את הברכה הראשונה לשנייה, כך שבפועל אפשר לכבד בשבע הברכות ששה מכובדים.", + "נכון לומר את הברכות בקול רם כך שהחתן והכלה ועוד שמונה גברים יוכלו לשומען גם בלא הרמקול.", + "שאלה: את מי ראוי לכבד בשבע הברכות שבחופה, האם רבנים או קרובי משפחה?", + "תשובה: בעבר, נהגו במקומות רבים שרב המקום היה מסדר את הקידושין ומברך את ברכות האירוסין, והרב השני בחשיבותו היה מברך את כל שבע הברכות. יש בכך מעלה הלכתית, שכן כל הברכות קשורות זו לזו, והברכות החמישית והשישית שאינן פותחות ב'ברוך' נשענות על הברכות שקדמו להן, ועל כן טוב לברך את כולן ברצף. ויש שנהגו לכבד את חזן הקהילה באמירת שבע הברכות (עי' באוצה\"פ סב, א, ח, בשם כנה\"ג, ויד אהרן, ושלחן העזר).", + "בדורות האחרונים, רצו לכבד יותר רבנים באמירת הברכות, ועל כן נהגו לחלק את שבע הברכות לשישה רבנים. ואף שיש בזה חסרון מבחינה הלכ��ית, מכל מקום כבוד התורה עדיף (יבי\"א ד, ז). יתכן שהשינוי התחולל בעקבות שיפור תנאי התחבורה, שהוביל לכך שיותר מוזמנים מגיעים לחתונה, וממילא גם יותר רבנים, וכיוון שראוי לכבד את כל הרבנים בברכות, נהגו לחלק את שבע הברכות לשישה רבנים.", + "כיוון שכבר נהגו לחלק את שבע הברכות למספר אנשים, גם כשלא הגיעו ששה רבנים, נהגו לכבד את זקני המשפחה, כסבים ודודים. לא זו בלבד אלא שאצל משפחות רבות כבר התפשט המנהג שמכבדים את הסבים והדודים, ואם לא יכבדום, יש חשש שייעלבו. אמנם לכתחילה, כאשר יש שם רבנים, ראוי שבני המשפחה יכבדו את הרבנים האורחים באמירת הברכות, כי לשם כך נהגו לפצל את אמירת שבע הברכות לששה נכבדים. אמנם אם עלול להיווצר מכך עלבון גדול, מוטב לכבד את בני המשפחה כדי למנוע עלבון." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / צום ביום החתונה", + "מנהג יוצאי אשכנז ומקצת מיוצאי ספרד, שהחתן והכלה צמים ביום חתונתם, כדי שיכנסו לחתונתם מתוך כובד ראש והרגשת אחריות, ולא מתוך אכילה, שתייה ושכרות.", + "מעבר לכך, זה היום האחרון של תקופת הרווקות, תקופת החיפוש והתהייה, ומיום זה ואילך אפשר לפתוח דף חדש ונקי. ביום שהחתן והכלה עומדים תחת חופתם מבטם מקיף את כל חייהם, העבר והעתיד, והם מלאים תקוות לעתיד. ולכן יום זה מוצלח במיוחד לחזרה בתשובה שלימה, להחליט שמעתה ואילך יהיו אנשים טובים וישרים ככל יכולתם, יאהבו וישמחו זה את זה, יקימו ביחד משפחה למופת, יחנכו את ילדיהם לתורה ומצוות, יכבדו את הוריהם, יתנו צדקה, יקבעו עיתים לתורה, יקיימו שבתות וחגים וכו'. זוהי תשובה עמוקה כל כך, שאפילו ביום הכיפורים, עם כל התפילות והכוונות, לא מצליחים להגיע למדרגתה. ולכן ביום החתונה נמחלים לאדם כל עוונותיו (ירושלמי בכורים ג, ג). כדי שהתשובה תהיה שלימה נהגו החתנים והכלות באשכנז להתענות.", + "לגבי מנהג ספרדים, יש נוהגים להתענות ויש נוהגים שרק החתן מתענה, ורבים נוהגים שלא להתענות כלל, וראוי לכל אדם לנהוג כמנהג אבותיו, ובלבד שיקפיד להיכנס לחופה בכובד ראש מתוך מחשבות של תשובה.", + "לנוהגים להתענות, כאשר החתונה מתקיימת בלילה, כיוון שהשלימו את התענית בצאת הכוכבים, מותר לשתות ולטעום מעט לפני החופה. אבל לא ישתו שתייה חריפה ולא ירבו במאכל, כדי שיכנסו לחופה בכובד ראש.", + "חתן או כלה שהצום עלול לגרום להם כאב ראש או חולשה, כדי שלא יגיעו לחופה תשושים, יקבלו על עצמם להתענות עד חצות היום, ולאחר מכן יאכלו וישתו מעט כפי צרכם.", + "יש ימים שקבעו חכמים שאין להתענות בהם, משום שהם ימים טובים ושמחים לישראל, ובהם לכל המנהגים החתן והכלה אינם מתענים. ואלו הם הימים שאסור לצום בהם: ראשי חודשים, חנוכה, אסרו חג של שלוש רגלים, ט\"ו באב וט\"ו בשבט, פורים ופורים קטן (היינו י\"ד וט\"ו באדר ראשון שבשנה מעוברת).2בר\"ח ניסן, לרמ\"א תקעג, א, ומ\"ב ט, יתענו, שכן מנהג חסידים להתענות בו, ולפמ\"ג מי שאינו נוהג לצום תמיד בר\"ח ניסן, אל יתענה בו ביום חופתו. ועי' בס' ר\"ח יד, יט. וע\"ש בהערה לט, שאם החתונה בליל ר\"ח, לערוה\"ש אה\"ע סא, כא, ימשיכו להתענות עד אחר החופה אע\"פ שנכנסים לליל ר\"ח בתענית, מפני שטעם הצום שלא יהיו בשכרות. ולקצש\"ע קמו, א, לעולם תענית חתנים נמשכת עד צאת הכוכבים בלבד, מפני שהיא לכפרה ותשובה. וכן נוהגים, שאם החתן והכלה המתענים חשים צורך בכך, יוכלו לשתות מעט לאחר צאת הכוכבים לפני החופה, ובשעת הצורך אף לטעום מעט." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / השושבינים", + "אחד המנהגים היפים, שבאשכנז הקפידו עליו יותר, וכיום הכל נוהגים בו, הוא המנהג שהשושבינים מלווים את החתן והכלה בדרכם לחופה, כפי שנוהגים ללוות מלך ומלכה, ושאר הנאספים שרים ורוקדים סביבם. השושבינים הם המלווים התומכים, וכך המנהג: שני השושבינים מתייצבים בצדי החתן, אחד מימינו ואחד משמאלו, ומלווים אותו בדרכו אל הכלה כדי לכסות את ראשה בהינומה (להלן יב), ואח\"כ אל החופה. לאחר מכן הכלה קמה מכיסאה ושתי השושבינות מלוות אותה אל החופה, עד שהיא ניצבת לימין החתן.", + "למנהג אשכנז השושבינים נושאים בידם נרות לסימן טוב, שהנר מסמל את נשמת האדם שתפקידה לדלוק ולהאיר, ונשיאתו מבטאת משאלה שחייהם של בני הזוג יהיו מלאים אורה ושמחה. (למנהג אשכנז הכלה והשושבינות מקיפות את החתן שבע פעמים, להלן הלכה יג).", + "מתחילה היו מדקדקים לבחור לשושבינים אנשים צדיקים שזיווגם עלה יפה ויש להם ילדים, כדי שיהיה מזה סימן טוב לחתונה שתעלה יפה. במשך הזמן נהגו שהשושבינים הם ההורים, כאשר האבות מוליכים את החתן, והאמהות את הכלה. שכן ראוי לכבדם בזה, אחר שהם גידלו את החתן והכלה מינקות ועד בחרות, בדאגה ובמסירות, ברגעים היפים והקשים, וראוי שהם ילוו ביום גדול זה את ילדיהם לחופתם. אבל אם ההורים של אחד הצדדים היו גרושים או אלמנים, לשם סימן טוב נהגו למנות במקומם זוג אחר מבני המשפחה או הידידים הקרובים שזיווגם הוא זיווג ראשון. וכן כאשר אחד מההורים נפטר וההורה הנותר התחתן בשנית, נהגו לבחור במקומם זוג מבני המשפחה שנשוי בזיווג ראשון. אמנם מתחת לחופה נהגו שההורים עומדים לצידי החתן והכלה גם כשהם גרושים.3אם הורי החתן או הכלה נישאו בזיווג שני, ומהזיווג השני נולד להם החתן, נחלקו בעלי המנהגים. יש אומרים שעדיף שלא יהיו השושבינים, משום שסימן טוב שהשושבינים יהיו נשואים בזיווג ראשון (מנחת יצחק); ויש אומרים, שהואיל והם הורי החתן והכלה והם ממשיכים בזוגיותם עד עכשיו, ראוי שהם יהיו השושבינים (שולחן העזר ושרידי אש, ועי' בנישואין כהלכתם עמ' שסג). כיום הכל נוהגים שההורים מלווים.", + "בשנים האחרונות, שמנהג השושבינים הפך לפומבי מאוד, והורים רבים נפגעים מכך שאינם מלווים את ילדיהם לחופה, נוהגים שאם ההורים רוצים, הם מלווים את החתן והכלה בין אם נשואים בזיווג שני ובין שהם גרושים. וטוב שיוסיפו עמהם עוד זוג נשוי בזיווג ראשון שיש להם ילדים, שילכו בסמוך להם וייחשבו גם הם לשושבינים.", + "בנוסף לשושבינים שמתייצבים בצידי החתן והכלה, נהגו בעבר ללוות את החתן בקהל רב מביתו לחופה, וכן את הכלה מביתה לחופה, מפני שהחתן והכלה דומים ביום חתונתם למלך ומלכה ובאופן זה נהגו לכבדם. כיום מנהג הליווי מתקיים במקום החתונה, וכאשר החתן מתחיל ללכת לחופה, הגברים מלווים אותו בשירה ובריקודים. וכן כשהכלה הולכת לחופה, הנשים הולכות עימה בשירה. אבל אין ראוי שירקדו בקרבת הגברים, מפני הצניעות." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / שינוי מנהג השושבינים", + "המנהג המקובל שהאבות מלווים את החתן, והאמהות את הכלה. בסדר ליווי החתן והכלה, אב החתן מימינ�� ואב הכלה משמאלו, ובליווי הכלה, אם הכלה מימינה ואם החתן משמאלה. ואם הפכו את הצדדים לא נורא. כך הוא המנהג בארץ ישראל וברוב הקהילות. בתקופה האחרונה משפחות שעלו מאמריקה נוהגות שאביו ואימו של החתן מלווים את החתן, ואביה ואימה של הכלה מלווים את הכלה. יש רבנים שמקפידים מאוד להמשיך במנהג ארץ ישראל, וכך נהג מו\"ר הרב אברהם שפירא זצ\"ל, שלא הסכים לערוך חופה ששינו בה ממנהג ארץ ישראל.", + "אמנם למעשה, אם ההורים מתעקשים על כך, כיוון שאין בזה איסור, אין למנוע זאת מהם. אבל לכתחילה נכון להמשיך במנהג ארץ ישראל, שהאבות מלווים את החתן והאימהות את הכלה, ויש בזה ביטוי חיובי להתלכדות של שתי המשפחות על ידי חתונת הילדים. כאשר בארץ ישראל יש ויכוח בין שתי המשפחות, יש לנהוג כמנהג המסורתי בארץ, לפיו האבות מלווים את החתן והאימהות את הכלה." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / ההינומא", + "אחד המנהגים המרגשים בחתונה הוא כיסוי פני הכלה בהינומא, שבו נפתח טקס החתונה. החתן פוסע אל הכלה שיושבת על הכסא המכובד והמקושט שלה, ולראשה ההינומא, היינו בד רשת לבן שמורכב מכמה שכבות שנופלות אל אחורי ראשה. החתן ניגש אל הכלה ואוחז בידיו בשכבה העליונה של ההינומא שמאחורי ראשה ומעביר אותה אל עבר פניה ומכסה אותה. וכך, כשההינומא מכסה את כל ראשה כולל פניה נשארת הכלה עד לסוף החופה.", + "כמה טעמים נאמרו למנהג. ראשית, בכיסוי ראשה של הכלה בהינומא על ידי החתן, מבטא החתן את פרישת חסותו על בת זוגו, שמעתה ואילך הוא נוטל על עצמו אחריות לדאוג לרווחתה ואושרה. וכפי שלמדנו (בהלכה ד) יש אומרים שזו תחילת החופה, כלומר כניסת הכלה לנישואיה.", + "טעם נוסף, משום צניעות. הצניעות מדגישה שיופייה החיצוני של הכלה אינו מעלתה העיקרית, אלא תכונותיה הפנימיות שגנוזות בנפשה הן עיקר מעלתה וסיבת חתונתה. הסתרת פניה מעבירה את הדגש מן היופי החיצוני אל היופי הפנימי.4טעם נוסף, שעל ידי כך שפני הכלה מכוסים בהינומא, הקידושין כשרים בוודאות, משום שאין חשש, שמא הכלה העריכה את הטבעת ביותר משוויה, ועל דעת כן התקדשה, ונמצאו קידושיה בטעות. שהואיל ופניה מכוסות היא לא מתבוננת היטב בטבעת, ומגלה בכך את דעתה שהיא רוצה להתקדש בכל מקרה, ואין זה חשוב בעיניה כמה בדיוק הטבעת שווה (רמ\"א אה\"ע לא, ב).", + "מנהג ההינומא רווח אצל כל יוצאי אשכנז ורוב יוצאי ספרד, אבל יש מיוצאי ספרד שלא נוהגים לכסות את פניה של הכלה בהינומא." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / מנהג שבע ההקפות למנהג אשכנז", + "למנהג אשכנז, לאחר שהכלה נכנסת לחופה, יחד עם השושבינות היא מקיפה את החתן שבע פעמים, ולאחר מכן מתייצבת בצד ימינו. שבע הקפות נועדו לבטא שהנישואין הם לשם שמיים, וכנגד זה שהקב\"ה מתגלה בשבעה רקיעים, הכלה מקיפה את החתן שבע פעמים.", + "הטעם העמוק הוא, שבכל מקום שעושים הקפות רומזים למדרגה גדולה וגבוהה מהבנתנו. זה ההבדל בין מדרגת הקו למדרגת העיגול. לקו ישר יש התחלה ויש סוף, מה שמבטא את יכולתנו להתבונן באופן שיטתי בכל רעיון קווי, שיש בו הנחה ראשונה שממנה משתלשלת עוד הנחה עד להנחה המסכמת. אבל למעגל אין התחלה ואין סוף, לרמוז שמדובר ברעיון אין סופי שאיננו יכולים לקלוט את כולו, אבל הוא משפיע עלינו השפעה עצומה, שכן ה��א מקיף את כל תודעתנו ומעניק לה השראה. הדיבור נרמז בקו, ומה שמעבר לדיבור נרמז בעיגול. לכן כאשר מסיימים את התורה בשמחת-תורה נוהגים לערוך הקפות, לרמוז שלאחר כל מה שזכינו ללמוד ולהבין עדיין לא הגענו לקלוט מעט מזעיר מהחכמה האלוקית שבתורה, אבל כיוון שזכינו לעסוק בה היא מקיפה אותנו ואנו זוכים לקבל ממנה השראה שמכוונת את מחשבותינו ומרוממת את דרכנו. וכך גם בעת החתונה, ההתרגשות כל כך גדולה, והמשמעות של הנישואין כל כך עמוקה ונשגבה, עד שגם כל הברכות והמילים שאומרים בחתונה אינן יכולות לבטא את גודל משמעותה, ולשם כך עורכים הקפות כדי לבטא את מה שמעל ומעבר למילים ולקבל ממנו השראה.", + "עורכים שבע הקפות, מפני שמספר שבע הוא המספר השלם שמופיע בעולם הזה, שהרי העולם נברא בשבעה ימים. ולכן בסיום התורה מקיימים שבע הקפות, לבטא שהתורה מאירה את כל שבע הבחינות שבעולם הזה. וכן שבע ההקפות של הכלה מבטאות את השראת הקדושה של החתונה על כל שבע הבחינות שבחיים.", + "והכלה מקיפה את החתן כדי לבטא מצד אחד את כמיהתה אליו, ומאידך, לרמוז שמן הצד הפנימי מדרגתה של האשה גבוהה משל האיש, ועל כן בה מתבטא המעגל וההיקף שרומז אל מה שמעבר להשגה. ואילו החתן הוא בבחינת הקו, ולכן הוא זה שעושה את הדברים הגלויים, הוא אומר את נוסח הקידושין והוא מקנה לכלה את טבעת הקידושין (עי' לעיל ד, ט-יג).", + "למנהג ספרדים מעלת העיגולים של האשה באה לידי ביטוי בכך שהחתן מקדש את הכלה בטבעת עגולה." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / מנהגי החופה", + "מצווה להשתתף בחופה, ולכבד בכך את החתן והכלה, ויש בכך גם כבוד שמיים, שהחתן והכלה מקיימים בחופתם את המצווה להינשא בחופה וקידושין. כדי שעמידתם סביב החופה תכבד את החתונה, הנאספים צריכים לעמוד בשתיקה ולא לפטפט.", + "שאלה: האם נכון לסדר כסאות לנאספים לכבוד החופה כדי שישבו, או שעדיף שיעמדו ולכן אין לסדר כסאות?", + "תשובה: כתבו כמה מגדולי האחרונים שהקהל צריך לעמוד בעת החופה, לכבוד החתן והכלה שדומים למלך ומלכה, וכשהם עומדים ראוי לכולם לעמוד. ועוד, שהשכינה שורה בעת החופה, והחתונה היא שמחה כלל ישראלית, ועל כן ראוי לעמוד לכבוד השכינה ולכבוד ישראל. וכך ראוי לנהוג לכתחילה, אמנם למי שקשה, מותר לשבת (באר היטב אה\"ע סב, א, בשם כנה\"ג; אוצה\"פ סב, יח, ח). לפיכך, עדיף שלא לסדר כסאות סביב החופה, אלא רק להכין מספר כסאות לזקנים וחולים שאין להם כוח לעמוד. ומי שיש לו כוח לעמוד בחלק מהזמן, טוב שיעמוד בעת שמברכים את ברכות האירוסין והנישואין.", + "על פי מנהג יוצאי אשכנז מעמידים את החופה מתחת לרקיע השמים, לסימן ברכה שיהא זרעם של החתן והכלה ככוכבי השמים (רמ\"א אה\"ע סא, א). ולמנהג יוצאי ספרד עורכים את החופה במקום הנוח והמכובד, ובדרך כלל זה בתוך האולם. כאשר יורד גשם, גם יוצאי אשכנז יכולים לקיים את החופה בתוך האולם כמנהג יוצאי ספרד. ואמנם יש אשכנזים שמדקדקים מאוד בקיום המנהג, וגם כשיורדים גשמים מקיימים את החופה תחת כיפת השמיים. אולם כיוון שבני כל העדות חיים כיום יחד, בשעת הדחק, רשאים יוצאי אשכנז לנהוג כמנהגי יוצאי ספרד, הואיל והכל מכירים בו כאחד.", + "מנהג ישראל מדורי דורות שהכלות לובשות שמלות לבנות, כדי שלא יהיה הבדל בין העשירות לעניות (עי' תענית כו, ב). כהמשך לכך, ראוי לחתן ולכלה לנהוג ב��ניעות כמסורת ישראל, ולהימנע מניסיון ליצור טקס ראוותני, כדי שלא להתגאות. כמו כן ראוי שלא לערוך טקס ייחודי מחשש עין הרע, שכן ממילא החתן והכלה עומדים במרכז תשומת הלב, ואם יתבלטו יותר, יגרמו לכך שיפשפשו במעשיהם ויביאו על עצמם קטרוג. הרי ישנם אנשים שגורלם לא שפר עליהם, יש חתנים וכלות עניים, יש רווקים ורווקות שמשוועים למצוא את זיווגם, יש אלמנים ואלמנות, גרושים וגרושות, ולכן ראוי להם להצטנע ביומם הגדול ולא להבליט את עצמם יתר על המידה.", + "וכן ראוי לחתן ולכלה שלא יביעו את אהבתם זה לזה בפומבי בעת החופה, שיפה הצניעות לאהבתם שתפרח ותעלה לאורך ימים ושנים. ולא ידברו בעת החופה זה עם זה ולא עם שום אדם, אלא יקשיבו בכוונה גמורה לכל הברכות, ויכוונו ויתפללו שכל הברכות יתקיימו בהם." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / זכר לחורבן", + "דווקא בעת החתונה, בשיא השמחה, יש לזכור שעדיין ישנו צער בעולם, בית המקדש חרב ועם ישראל עוד לא יושב בארצו כראוי לו, וכל הצרות שבעולם נמשכות מזה, וממילא לא יתכן לשמוח שמחה שלימה. ורק לאחר שנזכור את בית המקדש ואת כל הצער שיש בעולם, נוכל לשמוח שמחה אמיתית. בלא זאת השמחה שלנו תהיה מזויפת, רצופת הוללות שמנתקת את האדם מהחיים האמתיים. אולם כאשר אנחנו זוכרים את ירושלים, אנו מראים בכך שהחתונה מכוונת לתיקון העולם, וממילא היא נחשבת כבנייה של חורבה אחת מחורבות ירושלים. באופן זה השמחה אמיתית.", + "מסופר על רב אשי שחיתן את בנו, וראה שהתלמידים הצעירים שמחים בחתונה יותר מדאי, ושבר כוס זכוכית לבנה בפניהם, כדי להזכיר להם את חורבן בית המקדש (ברכות לא, א). מנהג זה רווח כיום בכל ישראל, לשבור כוס מתחת לחופה, זכר לחורבן בית המקדש. יש נוהגים לשבור את הכוס מיד לאחר הקידושין, היינו לאחר נתינת הטבעת. ויש נוהגים לשבור את הכוס לאחר סיום שבע הברכות, בסיום החופה. ויש שתמהים על כך, מפני שאז יוצא שבשבירת הכוס מסיימים את החופה, ומיד אח\"כ הקהל מריע – 'מזל טוב', ומה מקום לצהלת 'מזל טוב' אחר הזכרת החורבן?! אולם גם אבי מורי נוהג כך, ומסביר שאכן כך ראוי שבסיום החופה השמחה תגיע לשיאה ויאמרו הכל 'מזל טוב', אלא שאז בשיא השמחה, צריך לעצור כדי לזכור את ירושלים וצער העולם, ואחר שזכרנו זאת אנו רשאים לשמוח שמחה אמיתית. ולכן מיד לאחר זכירת ירושלים חוזרת השמחה שנעצרה להתפרץ.", + "כדי להדגיש ששבירת הכוס נועדה לזכר ירושלים, ראוי שהחתן יאמר לפני שבירת הכוס את הפסוק (תהלים קלז, ה-ז): \"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי\". כיום רבים נוהגים שהתזמורת מנגנת פסוקים אלו, ורבים מצטרפים אליה בשירה, ואזי אין צורך שהחתן יחזור לומר את הפסוקים.", + "תקנו חכמים זכר לחורבן, שלפני שהחתן יוצא לחופה יניחו אפר בראשו, במקום בו מניחים תפילין של ראש (שו\"ע אה\"ע סה, ג). וכך נוהגים רבים. אולם מנגד רבים אינם נוהגים להניח אפר בראש החתן (כה\"ח או\"ח תקס, כא). ומקשים עליהם, הרי תקנו חכמים להניח אפר בראש חתן ואיך אפשר לבטל את תקנתם? אלא שלדעתם עיקר התקנה להזכיר את חורבן ירושלים והמקדש, וכיוון שכבר מזכירים זאת על ידי שבירת הכוס, שוב אין צורך להניח אפר בראש החתן. לכתחילה טוב לקיים את שני המנהגים, להניח אפר ולשבור כוס, והרוצים להסתפק בשבירת הכוס רשאים." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / שמחת החתונה", + "שמחת החתונה, היא האירוע השמח ביותר במסגרת החיים היהודיים. אין ספור ניגונים ושירים הולחנו סביב החתונה, מפני ששמחת החתונה היא מיסודות היהדות. שלא כמו בני דתות שונות שראו בחתונה כניעה ליצר השפל של האדם, היהדות מתוך גישתה החיובית לחיים רואה בחתונה את היום הגדול והשמח ביותר בחייו של האדם. זה היום שבו האהבה יוצאת לפועל במלואה, ובו מניחים את התשתית לדורות הבאים שייוולדו, בעזרת ה', לזוג החדש. וכל הנאספים משתדלים להשתתף בריקודים, מפני ש\"מצווה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם\" (טור אה\"ע סה). הפליגו חכמים בחשיבות המצווה ואמרו (ברכות ו, ב): כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות, שחמישה קולות הוזכרו בפסוק שעוסק בשמחת החתונה, שנאמר (ירמיהו לג, יא): \"קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְ-בָאוֹת\". ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות. ורבי אבהו אמר: כאילו הקריב קורבן תודה. ורב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים.", + "לכאורה יש לשאול, מדוע צריכים החתן והכלה שירקדו לפניהם וישמחום, הרי ממילא הם שמחים, ואף יתכן שהם מעדיפים להתייחד לבדם? התשובה, שאמנם אין לחתן ולכלה צורך שישמחום, אבל על ידי שמשמחים אותם שמחתם נעשית גדולה וחשובה יותר. הם מבינים שיש ערך עצום לחתונתם ולהחלטתם להקים משפחה בישראל, וזה מעצים ומרומם את אהבתם זה לזה, ונותן להם כוחות רבים לכל החיים.", + "על ידי שמחת החתונה, שמחתם הפרטית של בני הזוג הופכת לשמחה כלל ישראלית, שמגלה את האחדות הפנימית שבעולם, שבאה לידי ביטוי בהתלכדותן של שתי המשפחות. ומתוך כך יבואו לעולם חיים חדשים, לתפארת התורה, העם והארץ. בזכות העלאתה של האהבה למימד הכללי שלה, יש לקוות שהאהבה הפרטית שבין בני הזוג תלך ותגבר עם השנים, ולא תדעך כדרך האהבות הגשמיות הקטנות.", + "כדי להגדיל את השמחה, מצווה להזמין תזמורת לחתונה. ומעשה אירע שמתה אשתו של מושל פלך אחד באשכנז, וציווה המושל שלא ינגנו בשום כלי שיר במשך כל שנת האבל עליה, והגיע זמנם של חתן וכלה להינשא ושאלו את מהרי\"ל כיצד לנהוג. והורה מהרי\"ל שלא יעשו נישואין בלא כלי זמר, ואם אי אפשר להם לנגן במקומם, יקיימו את החתונה במקום אחר, ושם יביאו כלי זמר וינגנו לשמחת החתונה (מ\"א או\"ח שלח, ד).", + "ואם צד אחד אינו מעוניין להגדיל את השמחה, יכול הצד השני לכוף אותו להזמין תזמורת כדי להגדיל את השמחה (ראנ\"ח כנה\"ג הגהות הטור אה\"ע סד, ב). מותר להזמין תקליטן במקום תזמורת.", + "יש לשים לב שהתזמורת לא תרעיש מדי, מפני שרעש התזמורת גורם סבל לרבים ואף מזיק לחוש השמיעה. בעיה זו נוצרה בדור האחרון, לאחר פיתוח הרמקול והאפשרות להגביר את עצמת הקול בתנועה קלה. אולם האחראים על התזמורת צריכים לזכור שתפקידם להוסיף שמחה ולא לגרום צער למסובים, ויסוד התורה כולה הוא שלא לצער אנשים, ומה ששנוא עליך על תעשה לחברך (שבת לא, א). עוד ראוי להציע, שבעת הסעודה התזמורת לא תנגן כלל, וכך יוכלו המסובים להירגע מעט מהקולות הרמים בעת הריקודים. גם מי שרוצה להוסיף מעט מנגינות רקע במשך הסעודה, ראוי שישים לב לכך שהמסובים יוכ��ו לשוחח זה עם זה בנוחות, כי השיחות היפות שבין הנאספים מכלל שמחת החתונה." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / כיצד מרקדים לפני הכלה", + "אמרו בית הלל, שבשעה שרוקדים לפני הכלה, יש לשבח את יופייה ומידותיה ולומר שהיא \"כלה נאה וחסודה\", שעל ידי כך תרבה אהבתו של החתן כלפיה. וגם כאשר הכלה אינה נחשבת נאה וחסודה בעיני רוב האנשים, יש לשבח אותה כך, מפני שמן הסתם בעיני בעלה היא נאה וחסודה, ושמחתו גוברת כאשר גם הנאספים משבחים אותה בכך (כתובות יז, א).5אמנם בית שמאי אמרו: ומה אם הכלה חיגרת או סומא, האם גם אז צריך לשבח אותה שהיא \"נאה וחסודה\"? ולדעתם אסור לשבח אותה בדבר שאין בה, ואם הכלה מכוערת, עדיף שימצאו בה דבר שבח אחר שאותו יציינו ולא יאמרו דבר שקר. אמנם גם לדעת בית שמאי, אם יבוא אחד מבני המשפחה בחתונה וישאל על יופייה וחסידותה של הכלה, יש לשבח אותה, שמצווה לשנות מפני השלום (יבמות סה, ב). אלא שאם לא נשאלו, עדיף לדעתם שלא לומר דברים שאינם אמיתיים (תוספות כתובות יז, א, 'כלה'). והלכה כבית הלל, שבכל אופן יש לשבח את יופייה, כי בוודאי מבחינה מסוימת, והיא בחינתו של החתן, הכלה נאה וחסודה, והנאספים צריכים לשמחו ולחזקו בזה.", + "מכאן למדנו, שבתוך מגבלות הצניעות, צריכים קרובי החתן וחבריו לשבח בפניו את הכלה, וככל שהם משבחים אותה יותר בדברים שמתקבלים על דעתו, כך הם זוכים לקיים יותר את המצווה לשמח חתן וכלה, שמתוך שהחתן שמח בכלתו הוא משמח אותה יותר. וכן מצווה על קרובי הכלה וחברותיה לשבח בפניה את חתנה, שעל ידי כך תשמח בו יותר. וכן אמרו חכמים (ברכות ו, ב): \"אגרא דבי הילולי – מילי\". היינו השכר שמקבלים המשתתפים בחתונה הוא על דברי השבח שהם משבחים את הכלה בפני החתן ואת החתן בפני הכלה, ועל דברי הברכה שהם מברכים את החתן והכלה.", + "\"אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד (ענף) של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה\". ומן הסתם מעצם זה שגדול בתורה כמותו ביטל עצמו מהלימוד כדי לרקוד לפני הכלה, הבינה הכלה עד כמה גדולה מעלתה, ועד כמה גדול ערך הבית שהיא עומדת להקים, ונותר לה זכרון נפלא מחתונתה, שגם בשעות קשות הפיח בה שמחה ועידוד (כתובות יז, א).", + "רב שמואל בר רב יצחק, היה אחד מגדולי האמוראים, וגם בהיותו זקן, היה רגיל לרקוד לפני הכלה תוך שהוא אוחז שלושה ענפי הדס וזורקם ותופשם לסירוגין, עד שהצעירים היו מתביישים מפניו, שאינם יכולים לרקוד ולשמח את החתן והכלה כמותו. כאשר נפטר, ירד עמוד של אש והפסיק בינו לבין העם, ומקובל היה לחכמים, שאין עמוד אש זה יורד אלא לאחד או שניים שבדור. אמרו חכמים, שזכה רב שמואל בר רב יצחק למעלתו היתירה בזכות ההדסים שהיה רוקד בהם לפני הכלה. ויש שפירשו שזכה למעלתו היתירה בזכות שהתמיד לעשות כן לפני כל הכלות. ויש שפירשו שזכה למעלתו היתירה בזכות שהיה משתטה ומבזה את עצמו כדי לשמח את הכלה (כתובות יז, א).", + "מכל זה למדנו עד כמה גדולה ועצומה היא המצווה לרקוד בחתונה לפני החתן והכלה ולשמחם ולכבדם בזה." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / הסעודה", + "מצווה לקיים סעודה חשובה בנישואין, וסעודה זו צריכה להיות גדולה ומשמחת יותר מסעודת יום טוב, וסעודת יום טוב גדולה ומשמחת מסעודת שבת. בסעודת החתונה, בנוסף ללחם, צריך להג��ש בשר ויין, שהם משמחים. וגם בשר עוף נחשב משמח, שכן מצינו בתלמוד (כתובות ה, א) שהיו מכינים עוף לחתונה. משפחות שאוהבות ושמחות יותר במאכלים חלביים, רשאיות להכין סעודה חלבית, ובתנאי שהמאכלים יהיו משובחים וטובים במיוחד, כדי לבטא את חשיבות סעודה החתונה שהיא חשובה יותר מכל הסעודות.", + "תקנו חכמים שיתעסקו בהכנות לסעודה שלושה ימים, משום כבוד בנות ישראל (כתובות ב, א). וזה היה בזמן שבנות משפחת החתן הכינו את הסעודה. אולם כיום ששוכרים קייטרינג, אין צורך שבני המשפחה יטרחו שלושה ימים על הכנתה, אלא די בכך שידאגו שהסעודה תהיה מכובדת. אם החתן אינו רוצה לעשות סעודה כמקובל, יכולה משפחת הכלה לכוף אותו לעשות סעודה כראוי להם לפי כבודו ולפי כבודם (אג\"מ יו\"ד ב, קיב).", + "מצווה גדולה לשלוח הזמנות למכרים העניים והגלמודים, לאלמנות וליתומים, ולהפציר בהם לבוא לחתונה. וכך למדנו בתורה, שבכל עת שאדם שמח בהצלחתו, עליו לשתף בשמחתו עניים וגרים. כך בחגים (דברים טז, יד), בהבאת נדרים (דברים יב, יב), מעשר שני (דברים יד, כו), והבאת ביכורים (דברים כו, יא). לפיכך, בשעה שאדם עורך את רשימת מוזמניו, עליו לחשוב תחילה על העניים, האלמנות ומרי הנפש שבין מכריו. אם ישכח להזמין חברים רגילים לא יקרה אסון, אפשר להסביר להם ששכח. אבל אם ישכח את העניים והאלמנות, מחשבות מרות יציפו את ליבם. בהתחלה עוד יקוו, אולי ההזמנה מתעכבת. אולם כשיעברו הימים, מועד השמחה יעבור וההזמנה לא תגיע, יבינו שהם כבר לא נחשבים, וכאבם ויגונם יתעצם, והקטרוג על החתונה יגבר. אותם אסור לשכוח. רק לאחר שישתפום בשמחה, יוכלו לזכות לשמחה אמיתית, שמוסיפה טובה וברכה לעולם.", + "כדי לקיים את הסעודה בהידור הראוי אין צורך לשקוע בחובות ולהפריז בהוצאות, שכן אפשר לקיים חתונה שמחה במחיר נמוך מהמקובל, ובלבד שיקפידו להגיש בשר ויין המשמח. לפיכך, ראוי לעודד את הציבור לקיים חתונות שמחות וצנועות. כל אדם וכל חוג לפי מצבו, באופן שסעודת החתונה תהיה יותר חשובה ומכובדת מכל שאר הסעודות שהם רגילים לערוך במשך השנה, אבל לא בהפרזה שנועדה להתפאר ולהתגאות.", + "אנשים עשירים שנוהגים בעשירות, ומוציאים סכומים רבים על מותרות, ראוי שיעשו לילדיהם חתונות יקרות. שכן לא יתכן שעל שאר דברי מותרות יוציאו הון תועפות, ובחתונה יחסכו, עד שסעודת החתונה תהיה פחותה מהסעודות שהם רגילים לקיים בשבתות ובמסעדות. להיפך, חובתם להוציא על חתונות ילדיהם הרבה יותר, כדי להעלות את ערך מצוות הנישואין וקדושתם מעל לכל שאר המותרות וענייני החולין, וישתפו בשמחתם בני תורה ועניים. וזו הצניעות הנדרשת מעשירים, שיעשו זאת לשם שמיים ולא כדי להתפאר בעיני חבריהם בעושרם הרב." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / האם מותר לצאת באמצע חתונה", + "שאלה: הוזמנתי לחתונה של חבר מהישיבה, אני כבר נשוי, וברצוני לצאת באמצע החתונה כדי לחזור מוקדם לביתי, האם הדבר ראוי? תשובה: אם אתה יושב על כסא, ומשלמים עליך כעל מי שאכל מנה שלימה, ואינך נותן מתנה כמחיר המנה ואינך רוקד במשך כל זמן הריקודים, הרי אתה בכלל מה שאמרו חכמים (ברכות ו, ב): \"כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות\" (מפני שחמישה קולות הוזכרו בפסוק שעוסק בשמחת החתונה).", + "אמנם ידידים ובני משפחה שמשתתפים בחתונה ונותנים מתנה כספית השווה בערכה למחיר המנה, גם אם לא ירקדו, לא ייחשבו כנהנים מסעודת חתן ואינם משמחים אותו, מפני שהם משתתפים במימון חלקם. אמנם גם להם יש מצווה גדולה לשמח את החתן והכלה ולהישאר עד סוף החתונה, אבל אם הם צריכים לצאת, אין בידם עבירה. אבל החברים והחברות של החתן והכלה מוזמנים כדי לרקוד ולשמח, לשם כך משפחות החתן והכלה משלמות עבור המנות שלהם סכום נכבד, ומי מהם שיוצא לפני תום הריקודים, עבירה בידו, שהוא נהנה מסעודת חתן ואינו משמחו ופוגם בכך בכבוד החתן והכלה שאין רוקדים מספיק בשמחתם. וכן הדין לגבי כל שאר החברים וקרובי המשפחה שאינם משלמים את מחיר המנה.", + "כאשר מדובר בחבר קרוב שמחמת אונס מוכרח לצאת באמצע החתונה, ואע\"פ כן החתן מסכים ורוצה שישתתף בשמחתו ובסעודתו, מותר לחבר להשתתף בסעודה ולצאת באמצע. אלא שאם רבים יעשו כך, שמחת החתונה תיפגם." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / יציאה לפני ברכת המזון ושבע ברכות", + "שאלה: האם מותר למי שנותן מתנה במחיר המנה, או שברור לו שהחתן והכלה מוכנים שיעזוב באמצע, לצאת לפני ברכת המזון? הרי לכאורה גם כשאינו גוזל את סעודת החתן, מצד חובתו להשתתף בזימון ושבע ברכות עליו להישאר לפחות עד סוף ברכת המזון?", + "תשובה: החיוב על היחיד להישאר עם חבריו עד ברכת המזון בזימון הוא במצב רגיל, אבל במקום הכרח או לצורך גדול, מותר לפרוש מן החבורה ולברך בלא זימון. למשל, מי שחושש שאם יישאר עד סוף החתונה יתקשה לקום למחרת לתפילה או יהיה עייף בעבודתו, או שיש לו קביעות לימוד, ואם ישאר עד סוף החתונה יאבד את הקביעות. לכל אלה וכיוצא בהם מותר לברך בלא זימון. אמנם מי שאין לו צורך גדול, כיוון שהתוועד עם כולם בסעודה, חובה עליו להישאר עד לזימון ושבע הברכות.", + "ומי שיודע מראש שייאלץ לצאת לפני סיום הסעודה, כדי שיהיה ברור שהוא אינו מתחייב בזימון, נכון שיסכים בדעתו שאינו מתוועד עמהם התוועדות גמורה, ורצוי שאף יאמר לשכניו שייאלץ לצאת לפני הסוף. ומכל מקום אם ירצו שניים משכניו לשולחן להצטרף עמו לזימון, יזמן עמהם בחשאי, ויאמר בזימון 'שהשמחה במעונו', אבל לא יזמן על כוס יין וקל וחומר שלא יזמן בעשרה, כדי שלא לפגוע בכבוד הסעודה. וטוב שהמצטרפים לזימון יאכלו אח\"כ עוד כ'זית', כדי שיהיו שותפים ממש בזימון עשרה שבסוף הסעודה (פניני הלכה ברכות ה, יא).", + "כאשר מדובר באנשים נכבדים כרבנים שזמנם יקר, והחתן מעוניין שיזמנו בעשרה, או שהחתן יודע שהסעודה ארוכה ומסכים שיפרשו באמצע, נכון שהיוצאים יזמנו בעשרה ואף יברכו שבע ברכות. ואם קשה להם לקבץ עשרה, יזמנו בשלושה על הכוס ויברכו את הברכה השביעית – 'אשר ברא'.6בספר יוסף אומץ קנט כתב, שגם איבוד זמן רב למי שהדבר קשה עליו מתיר לברך בלא זימון. ועל כן בחתונה, למרות שהצורך לצאת אינו הכרחי, אם מדובר בזמן רב, גם לצורך רגיל ניתן להקל. ומן הסתם התכוון לאדם ששילם את מחיר המנה כפי שהיה מקובל. אמנם מנגד צריך לזכור, שיש מצווה להישאר עד סוף סעודת הנישואין, ויש מי שאמר שדברי חז\"ל (ברכות ו, ב): \"כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות\", מכוונים כלפי מי שאינו ממתין עד לשבע הברכות (ר\"ח מבריסק כמובא בנטעי גבריאל צח, א). ולכן אין להקל בזה בלא צורך ממשי. אמנם כל שרשאי לפרוש מהזימון רשאי לפרוש לפני שבע ברכות, שאין החיוב בהן גדול מהחיוב בזימון (עי' אוצה\"פ סב, כה, י).
היוצא באמצע הסעודה לא יברך על הכוס כדי שלא לפגוע בכבוד הסעודה, וכן לא יזמן בעשרה, מפני הפגיעה בחתן ובכלה שקבוצה שלימה פורשת באמצע הסעודה (עי' שו\"ע או\"ח קצג, א), אבל יאמר 'שהשמחה במעונו' (עי' בשערי הברכה ה, הערה צו). אמנם אם החתן או הכלה מעוניינים שיזמנו, כגון שהם רבנים, אזי יזמנו על הכוס ויאמרו שבע ברכות. וכן מצינו כיוצא בזה שכתב בשו\"ע אה\"ע סב, יא, שאפשר שיהיו בסעודת החתונה כמה וכמה חבורות שמברכות שבע ברכות (וכמובא באוצה\"פ סב, כב, י בשם חשב האפוד ט). ומוכח משו\"ע שם שאין צורך שהחתן ישב עמם, שאפשר לברך שבע ברכות בסעודת חתן גם כשאינו שומע את הברכות, וכ\"כ ערוה\"ש סב, לז." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / המתנות", + "נכון שהמוזמנים יתנו מתנה כספית בשווי של מעט יותר מערך המנה, וכך נוהגים רבים מבני עדות המזרח וצפון אפריקה. וכך היה המנהג הקדום בישראל, שעל ידי כך יוכלו משפחות החתן והכלה להתחזק בקיום השמחה ובעזרה לבני הזוג (ב\"ב קמד, ב; שו\"ע אה\"ע ס, א).7ב\"ב קמד, ב – קמה, א, טור ב\"י אה\"ע סימן ס, וכ\"כ בשולחן ערוך (אה\"ע ס, א): כשנושא אדם אשה, נוהגים שרעיו ומיודעיו שולחים לו מעות, כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשתה. ואלו המעות נקראים שושבינות. ושושבינות זו אינה מתנה גמורה, שלא שלח לו זה אלא שאם ישא הוא אשה, יחזור וישלח לו כמו ששלח לו. לפיכך, אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות, הרי זה תובעו בדין ומוציא ממנו… אמנם מסיים השולחן ערוך: \"ולפי שבזמן הזה לא נהגו לתבוע תביעה זו, ראיתי שלא להאריך בזה\".", + "שאלה: מקובל אצלנו לשלם את מחיר המנה, אלא שרבים מבני משפחתי עורכים חתונות יקרות מאוד, כאשר מנה עולה מאתיים שקלים ויותר, ולעיתים יש שלוש חתונות בחודש. למרות שאני עובד ומרוויח משכורת סבירה, אינני מסוגל לכסות את מחיר המנות האלה ועוד לקיים את משפחתי. אני יכול לתת בשמחה לכל חתונה מאתיים שקלים עבור אשתי ועבורי, אבל לא שלוש מאות או ארבע מאות שקלים. האם לא היה ראוי לבטל מנהג זה שיוצר קושי רב בקרב משפחות ברוכות ילדים. תשובה: המנהג לתת מתנה מעט יותר משווי המנה הוא מנהג נכון ביסודו, וכך נהגו בישראל מימים ימימה כמבואר בתלמוד. וזאת בתנאי שמחיר המנה הוא סביר. הבעיה שבתקופה האחרונה נוצר סחף, ויש שמוציאים סכומים גבוהים מדי, פעמים רבות כדי להתגאות. הפתרון אינו בביטול המנהג, אלא בדיבור גלוי על הבעיה. מיד לאחר שתקבלו הזמנה, תתקשרו לבעלי השמחה, ותאמרו להם שתשמחו להשתתף בחתונתם, אבל אם המנה תעלה מעבר למאה שקלים, לא תוכלו להשתתף, כי אין באפשרותכם לכסות את מחיר המנה שתאכלו. אם למרות זאת יפצירו בכם להשתתף, תוכלו להשתתף תוך נתינת המתנה שהתכוונתם לתת. ואם לא יפצירו בכם, לא נורא, אל תשתתפו. אם רבים ידברו על כך בגלוי, במשך הזמן מחירי החתונה יחזרו לרמה סבירה.", + "בעדות וקהילות שאין מנהג מחייב לשלם את מחיר המנה, מי שקשה לו לשלם את מחיר המנה, יכול לתת מתנה כפי הנהוג אצלם, שכן בעלי השמחה נערכים מראש לכך שהמתנות לא יכסו את עלות החתונה. הבעיה שבחתונות רבות כיום משתתפים בעלי מנהגים שונים, וכך עלולה להיווצר בעיה, שבעלי השמחה יצפו שהמוזמנים יכסו את עלות החתונה, וחלק מהמוזמנים ייתנו מתנות קטנות, כפי שהם עצמם קבלו בחתונתם ובחתונת ילדיהם. הבעיה גוברת במשפחות ברוכות ילדים וגוברת יותר כאשר בעלי השמחה שוכרים אולם שהמנות בו יקרות. לפיכך, ראוי שכל מי שמתקשה לשלם את מחיר המנה, ידבר עם בעלי השמחה ויברר אם הם מצפים שישלם את מחיר המנה, ואם כן, יודיע מראש שלא יוכל להשתתף בחתונה. ורק אם למרות זאת יפצירו בו לבא, יבואו וייתן כפי שיוכל." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / שבת חתן", + "מנהג אשכנז לקרוא לשבת שלפני החתונה – 'שבת חתן', ולהעלות את החתן לתורה ולערוך לכבודו שמחה, מפני שהברכה של כל השבוע גנוזה ונובעת מהשבת, ולכן כבר בשבת ניכרת שמחת החתונה. וכן נהגו בעבר גם הספרדים (רשב\"א במשמרת הבית). אולם כיום אין נוהגים בזה, וכנראה מפני שאין רוצים לקיים שמחה בלא שישתתפו בה החתן והכלה יחד. אולם גם למנהג ספרדים משתדלים להעלות את החתן לתורה.", + "בשבת שלאחר החתונה נוהגים בכל העדות להעלות את החתן לתורה ולהרבות בשמחת הסעודות, שכן שבת זו היא בשבעת ימי המשתה, ואם כן סעודות שבת זו הופכות להיות גם סעודות 'שבע ברכות'. יוצאי ספרד נוהגים לקרוא לשבת זו 'שבת חתן', על שם העלייה שמעלים את החתן לתורה. ויוצאי אשכנז נוהגים לקרוא לשבת זו 'שבת שבע ברכות'. כי למנהגם 'שבת חתן' היא השבת שלפני החתונה.", + "המנהג לעלות לתורה בשבת שלפני החתונה בא להורות, שכל העלייה וההתקדמות שיש לחתן בחתונה, באה מכח התורה, ועל כן מתוך העלייה של החתן לתורה בשבת שלפני החתונה הוא ממשיך אל חתונתו. והעלייה לתורה בשבת שלאחר החתונה באה להראות, שבזכות החתונה החתן יכול להמשיך ולהתעלות במעלות הרוחניות, ועל כן מיד לאחר החתונה הוא עולה לתורה. עליית החתן ב'שבת-חתן' דוחה את החיובים של יארצייט, ורק מי שהגיע למצוות באותו היום שווה במדרגתו לחתן. יש שנהגו להעלות את החתן למפטיר, ויש שנהגו לשלישי או אחרון. לכתחילה מעלים לתורה גם את אבי החתן ואת אבי הכלה.", + "יש נוהגים להוליך את החתן לבית הכנסת לתפילת שחרית בשירים, והוא מנהג יפה, ובמיוחד כאשר החתן ישן בדירה לחוד, שאם לא יבואו ללוותו יש חשש שמחמת העייפות לא יתעורר בזמן לתפילה, ואח\"כ יצטרכו להבהילו בחיפזון לבית הכנסת כדי שיספיק לעלות לתורה. ומכל מקום גם כשאין נוהגים להביאו בשירה, טוב שאחד מידידיו ידאג להעירו בזמן לתפילה.", + "רבים נוהגים להושיב את החתן במקום מכובד סמוך לארון הקודש (מחזור ויטרי). מזמרים לכבוד החתן בעת שהוא עולה לתורה, לאחר עלייתו לתורה רבים נוהגים לזרוק לילדים ממתקים לסימן טוב, ומקור לכך בגמרא, אלא שצריך להקפיד שלא לזרוק דברי מאכל שיימאסו על ידי כך (ברכות נ, ב). במקומות רבים נוהגים שהנשים זורקות את הממתקים.", + "נוהגים שהמתפללים עם החתן ב'שבת חתן' מברכים את החתן והכלה. ואמרו חכמים (ילקוט שמעוני רות רמז תרח) שיש מזה תועלת גדולה לחתן ולכלה, ובזכות הברכות שבירכו את רות כשנישאה לבועז, ניצל בית דוד מאבדון בימי עתליה המרשעת. ועל כן אמרו חכמים שמצווה גדולה של גמילות חסד לברך את החתן והכלה (פרקי דרבי אליעזר יז, מסכת סופרים יט, יב).", + "כדי לתת צביון למעמדם של החתן והכלה, וכדי שיברכום, נוהגים אחר התפילה בשבת להגיש כיבוד לנאספים. בעבר היו מקומות, כמו בוורמייזא, שנהגו לעשות את השמחה בליל שבת אחר הסעודה. כיום נוהגים להגיש כיבוד אחר תפילת שחרית. ואפשר אולי להציע, שבחורף יעשו את השמחה בלילה, ובקיץ לאחר תפילת שחרית." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / שבעת ימי המשתה", + "מצווה על החתן והכלה שישמחו שבעה ימים, ולא יעשו מלאכה ולא יעסקו במסחר אלא יאכלו וישתו וישמחו יחד (שו\"ע אה\"ע סד, א). ודבר זה נתקן על ידי משה רבנו (ירושלמי מו\"ק י, ז). כפי הנראה מנהג זה היה קיים בין נכבדי האומות עוד לפני מתן תורה, וכפי שמצינו שאמר לבן הארמי ליעקב אבינו: \"מלא שבוע זאת\", ומשה רבנו ראה שהוא מנהג נכון שישמח החתן עם הכלה שבעה ימים, ועל כן תיקן זאת לישראל (רמב\"ן שם).", + "נוהגים שהחתן והכלה מתלבשים בבגדים חגיגיים בכל שבעת הימים, ומותר להם לכבס ולגהץ בגדים חגיגיים לצורך שבעת הימים. עוד נוהגים שהחתן או הכלה לא יצאו לבדם לרחוב העיר, משום שהחתן והכלה דומים למלך ומלכה, ואין זה מכבודם להלך ברחוב יחידים. אבל כשהם הולכים יחדיו, לדעת רבים אינם צריכים ליווי. במשך שבעת הימים הללו מברכים שבע ברכות בסעודות שיש בהן מניין.", + "כשהחתן נמצא בבית הכנסת, הציבור אינו אומר ווידוי ותחנון, כמו בשאר ימי שמחה שאין אומרים בהם ווידוי ותחנון. ובימים שיש בהם קריאה בתורה – מעלים את החתן לתורה.8יש ספק כיצד סופרים את הימים, האם מקצת היום ככולו, ואם החתונה היתה ביום ראשון לפני השקיעה, הרי שבצאת הכוכבים כבר מתחיל היום השני, ועד שקיעת החמה שבצאת השבת אפשר לומר שבע ברכות. או שסופרים מעת לעת, ושבעת הימים נמשכים עד סמוך לשקיעה ביום ראשון הבא. ולעניין שבע ברכות, כיוון שהוא ספק ברכות, אומרים מקצת היום ככולו, ורק עד השקיעה בצאת השבת אומרים שבע ברכות. אבל לעניין וידוי ותחנון הולכים לפי השיטה שהם שבעה ימים תמימים, ואין אומרים וידוי ותחנון ביום ראשון עד סמוך לשקיעת החמה (משנה ברורה קלא, כו, שארית יוסף ח\"ג עמ' קלב).", + "גם אם לחתן או לכלה אלו נישואין שניים, אם לאחד מבני הזוג אלו נישואין ראשונים, מצווה עליהם לשמוח שבעה ימים, ולברך שבע-ברכות (שו\"ע אה\"ע סב, ו; סד, ב).", + "אבל אם הם נישואין שניים של החתן והכלה, אין להם מצווה לשמוח שבעה ימים אלא שלושה ימים בלבד. ואת שבע הברכות מברכים רק בסעודה הראשונה שאחר החתונה, ובתנאי שאותה סעודה תהיה ביום החתונה עצמו, שאם החתונה התקיימה לפני השקיעה יש להקפיד לקיים את הסעודה לפני השקיעה. כיוון שמברכים שבע ברכות ביום הראשון בלבד, המצווה לשמחם אינה אלא ביום הראשון. וביום השני והשלישי עליהם לשמוח בעצמם, ולא יצאו לעבוד.", + "וכן הדין גם בזוג שהיה נשוי והתגרש וחזרו ונישאו זה לזה בשנית, שמברכים שבע ברכות בסעודה הראשונה שביום החתונה עצמו. ואף שהשמחה שלהם פחותה מסתם נישואין שניים, מצווה עליהם לשמוח שלושה ימים (עי' אוצה\"פ סב, כג)." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / סעודת שבע ברכות", + "במשך שבעת ימי המשתה, ניתן לברך בכל סעודה את שבע ברכות החתונה, ובתנאי שישתתפו בסעודה מניין של עשרה גברים, בתנאים המבוארים בהלכה הבאה.", + "עניינן של ברכות אלו להודות לה' ולברך את החתן והכלה שיבנו את ביתם בשמחה ואהבה, ובתוך כך מודים לה' על יצירת העולם והאדם ומתפללים על ירושלים והגאולה.", + "כיוון שאלו ברכות חשובות ומועילות לחתן ולכלה, מצווה לעשות בכל יום סעודה כדי שיוכלו לברכן. אבל אין בזה חיוב. ולכן אם אין להם יכולת לקיים בכל יום סעודה, מפני שאין להם כסף להוציא על כך וגם אין להם קרובים וידידים שיעשו עבורם את הסעודות, אינם מחויבים בכך (רב פעלים ח\"ד ו).", + "שאלה: האם אפשר לקיים סעודת שבע ברכות בכל בית או רק בבית החתן?", + "תשובה: אמנם נפסק ב'שולחן-ערוך' (אה\"ע סב, י) על פי כמה מגדולי הראשונים (תוס', רשב\"א ועוד), שרק בביתו של החתן מברכים שבע ברכות. מפני שהחתן והכלה מתכבדים ושמחים יותר כאשר באים אל ביתם לשמחם.", + "אבל לדעת כמה ראשונים, אפשר לברך שבע ברכות בכל מקום שבו עושים סעודה לכבודם (מאירי וראב\"ד). בנוסף לכך, לדעת רבים מגדולי האחרונים (יש\"ש, ט\"ז סב, ז), גם אלה שסברו שאפשר לברך שבע ברכות בבית החתן בלבד, לא התכוונו אלא לפי מה שנהגו בעבר לקיים את כל שבעת ימי המשתה בבית החתן, במקום שבו היו החתן והכלה ישנים ושמחים, שבאותו מקום היו עורכים את הסעודות, ושם היו מברכים את שבע הברכות. ואם היו צריכים לצאת מביתם היה בכך פגם בשמחתם וכבודם. אבל כיום שמנהג זה התבטל, השמחה היא בכל מקום שבו עורכים סעודה לכבודם. וכך נוהגים כל האשכנזים.", + "אולם לגבי מנהג ספרדים ישנה מחלוקת. יש אומרים, שגם היום יש לנהוג כפי שכתוב ב'שולחן-ערוך', שרק בבית החתן אפשר לברך שבע ברכות. אבל אם עורכים סעודה בבית אחר, אין מברכים שבע ברכות אלא את ברכת 'אשר ברא' בלבד. ואם הזדמן לשם אשכנזי שרוצה לברך, אין למנוע זאת ממנו, אבל אין להזמינו לשם כך (ילקוט יוסף שובע שמחות יז, ו).", + "אבל רוב הפוסקים הספרדים הסכימו, שבדורות האחרונים, כאשר נוהגים לקיים את שמחת החתן והכלה בבתים שונים, ממילא מברכים גם שבע ברכות בבתים שונים. וכך פסק הרדב\"ז (ח\"ד סי' אלף שכ), וכך הורו בטורקיה (כנה\"ג, ור' חיים פלאג'י), וכך הורה המהרי\"ץ בתימן (פעולת צדיק ג, רנב), וכך הורו גדולי צפון אפריקה, וביניהם הרב כלפון מג'רבה (ברית כהונה), והרב משאש, וכך הורה הרב חיים דוד הלוי. וכך נוהגים למעשה רוב הספרדים.9כתב בספר 'עלי הדס' עמ' קפ, ובו אוסף מנהגי תוניס: \"…רוב רבני מחוזנו שעמדו על דין זה העלו להתיר אמירת שבע ברכות מחוץ לבית החתן, ובפרט בימינו שאין קובעים מקום לחופה כל שבעה. וכן פסק מה\"ר כדיר צבאן בספרו נפש חיה (מע' ח' אות י'), וכתב בסיום דבריו: ואין לדמות למה שנהגו בחו\"ל, שהחתן והכלה גרים עם הוריהם בחצר גדולה ורחבה ושם קובעים סעודות של ליל החופה או של שבת, שבאמת זה נקרא מקום החופה, עכ\"ל. והסכים עמו לדינא הגאון רבי מאיר מאזוז שליט\"א בהערה שם. ועוד הביא הגר\"מ מאזוז עדות שכן נהג למעשה מה\"ר משה כלפון הכהן בעל ברית כהונה. וע\"ע בשו\"ת שואל ונשאל (ג, אוה\"ע תלח). וכ\"כ באורך בספר תרחם ציון (סי' יב). וכן דעת כמה מגדולי אחרונים, כגון: הרדב\"ז (ח\"ד סי' אלף שכ), הכנסת הגדולה (אה\"ע סב, הגה\"ט כז), הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו רוח חיים (אה\"ע סב, יא), הגאון רבי יהודה שמואל אשכנזי בסידור בית עובד (דיני ברכת חתנים אות חי, דף ר' ע\"ב), ועוד\"." + ], + [ + "החתונה ומנהגיה / מהלכות שבע ברכות", + "כאשר משתתפים בסעודה שבשבעת ימי המשתה עשרה גברים, מברכים לאחר ברכת המזון שבע ברכות על כוס יין. וצריך שאחד מהמסובים יהיה 'פנים חדשות', היינו אדם שעדיין לא השתתף בשמחת החתן והכלה, ובזכותו השמחה מתגברת, ומוסיפים עבורו דבר מאכל. ויש אומרים שצריך שיהיו שני אנשים חדשים כדי לברך שבע ברכות (ר' אברהם בשם אביו הרמב\"ם), וכך נוהגים חלק מהספרדים. ומנהג אשכנזים וחלק מהספרדים להסתפק באחד שהוא 'פנים חדשות', ובשעת הצורך כך יכולים לנהוג כל הספרדים (עי' אוצה\"פ סב, לג, ב).", + "בשבת ויום טוב מברכים שבע ברכות גם ללא 'פנים חדשות', מפני ששמחת היום מהווה תחליף ל'פנים החדשות'.", + "שאלה: האם אפשר לברך שבע ברכות כאשר לא כל העשרה אכלו לחם?", + "תשובה: יש בזה דעות שונות בין האחרונים, ונוהגים כדעה המחמירה, שצריך שמתוך העשרה לפחות שבעה יאכלו פת, ועוד שלושה יאכלו לכל הפחות פירות.10יש בזה ארבע דעות: א) לדעה המקילה מספיק ששלושה מתוך העשרה יאכלו לחם (האלף לך שלמה או\"ח צג). ב) צריך שלפחות שלושה יאכלו פת ושלושה יאכלו משאר מאכלים אפילו בלא פת (מנחת פיתים סב, ה). ג) צריך שישה שיאכלו פת (זכור לאברהם). ד) צריך שבעה שיאכלו פת, ועוד שלושה שיאכלו לכל הפחות פירות. וכך המנהג. עי' בספר הנישואין כהלכתם יד, מא.", + "שאלה: האם אפשר לכבד מי שלא אכל פת או פירות לברך אחת משבע הברכות?", + "תשובה: נחלקו בזה האחרונים. יש אומרים שאפשר לכבד בברכה גם את מי שלא אכל בעצמו, ויש אומרים שרק מי שאכל פת יכול לברך אחת משבע ברכות. וכך ראוי לנהוג, ואין למחות ביד המקילים, שיש להם על מי לסמוך (עי' בנישואין כהלכתם יד, צה)." + ] + ], + [ + [ + "איסורי עריות / סוגי העריות", + "מצוות רבות עוסקות בנושא המשפחה ובאיסורי גילוי עריות. שלושים ושש מצוות מן התורה מזכיר הרמב\"ם בהלכות איסורי ביאה, ועם המצוות העוסקות בעונשים לעוברים על גילוי עריות בזדון והתראה ובפני עדים, מדובר על כחמישים מצוות. גם המתוקנים שבבני אומות העולם קיבלו על עצמם את העקרונות התורניים הכלליים של איסורי העריות, כפי שהם מצווים על פי שבע מצוות בני נח.", + "ארבעה סוגים של עריות אסורים. החלק הראשון כולל את קרובי משפחתו של כל אדם, כמו – אימו, אחותו, בתו, דודתו, אשת אחיו ואשת אביו. בשעה שאדם מתחתן, מתווסף עליו סוג שני של עריות, הכולל את קרובות המשפחה של אשתו, כמו – אמה, אחותה ובתה. כמובן שאיסור זה חל במקביל על האשה בשעה שהיא נישאת כלפי קרובי בעלה. הסוג השלישי כולל אמנם הגדרה אחת בלבד, אבל למעשה רוב הנשים כלולות בהגדרה זו, והוא איסור אשת-איש. איסור זה חל משעה שהאשה נישאת לבעלה על כל שאר הגברים בעולם. הסוג הרביעי כולל שני איסורים שהם בבחינת שינוי מסדרו של עולם: האחד הוא איסור משכבי זכר (מבואר בפנה\"ל 'שמחת הבית וברכתו' ד, יג-יז), והשני – יחסים בין אדם לבין מין אחר, כבהמה, חיה ועוף.", + "ילד שנולד מגילוי עריות הוא במעמד של 'ממזר' (מבואר להלן בהלכות ח-י).", + "דרגה חמורה פחות, קיום יחסי אישות עם אשה נידה, היינו בשעת וסתה כל זמן שלא נטהרה על ידי טבילה במקווה. אמנם כיוון שאין ביחסים אלו בגידה של אשת איש או גילוי עריות במשפחה, חומרת איסור זה פחותה משאר איסורי הניאוף, ואם נולד מהם ילד, אינו ממזר.", + "דרגה פחותה, האיסור לקיים יחסי אישות עם אשה שאינה נשואה, פנויה אלמנה או גרושה, שכן רק במסגרת נישואין מותר לקיים יחסי אישות. אם היא גם נידה, הרי שהצטרף לכך איסור נוסף חמור יותר. בכל אופן, כיוון שאין ביחסים אלו בגידה של אשת איש או גילוי עריות במשפחה, אם נולד מיחסים אלו ילד, אין בו פגם.", + "איסור נוסף ישנו ��איש, להוציא זרע לבטלה, הואיל ובכך הוא מאבד כוח זה שנועד להרבות שמחה ואהבה בינו ובין אשתו לתאווה חולפת. ונחלקו הפוסקים אם איסור זה מהתורה או מדברי חכמים (פנה\"ל שמחת הבית וברכתו ד, א, 1)." + ], + [ + "איסורי עריות / טעם לאיסור עריות", + "נושא האהבה, בירורה והכוונתה, הוא אחד מהנושאים שמעסיקים ביותר את האדם. לפיכך יחד עם המצווה להתחתן בשמחה ואהבה אסרה התורה שורה שלימה של עריות: קרובות המשפחה של האיש, קרובות המשפחה של אשתו, אשת-איש, משכב זכור ומשכב בהמה.", + "יש שואלים מדוע התורה מתערבת ברגשותיו של האדם ומטילה עליו לגלות אהבה מינית כלפי אנשים מסוימים? הסברים רבים נאמרו לאיסורי העריות, ואף חכמת הקבלה עוסקת באריכות בנושא זה, שנחשב לאחד משלושת החלקים העיקריים של חכמת הנסתר. נזכיר כאן את הטעם הפשוט.", + "חשוב ואף הכרחי שלכל אדם תהיה סביבה תומכת ואוהבת, מספר בני אדם שהקשר שלו עימם יהיה קבוע ולא נתון לשינויים. הסביבה הקרובה והתומכת ביותר היא המשפחה הקרובה, ההורים, האחים והדודים, איתם האדם משתתף בשמחות, ועימם הוא גם מצליח להתגבר על הצרות והקשיים. אם הגורם המיני היה נכנס לתמונה, על כל המתח והתחרות, העליות והירידות הכרוכות בו, האדם היה עלול לאבד את הסביבה הקרובה והתומכת ביותר שלו, והאנשים שהיו צריכים להיות נאמנים ביותר זה לזה, היו הופכים למתחרים קבועים.", + "מה היה קורה חס ושלום אם בן היה מתחיל לריב עם אביו על אמו, או אם הבת היתה מתחילה לריב עם אימה על אביה. או ננסה לדמיין איך חס ושלום היה ניתן לקיים קשרי המשפחה אם אדם היה צריך לחשוש בכל עת שמא אשתו תתפתה לאחד מאחיה או לאחיו. וכן איך היתה האשה מסוגלת לחיות, אם תמיד היתה צריכה לחשוש שמא בעלה יתאהב לפתע באחותה או באימה, או אפילו בבתה מנישואיה הקודמים. אם היה מותר לאדם להתחתן עם קרוביו, קרוב לוודאי שהמתח המיני היה שובר ומפרק את שלמותה של המשפחה הרחבה, והקשרים בין אחים, הורים ודודים, היו קשרים של תחרות ומתח מתמיד וחוסר נאמנות.", + "בזכות איסורי העריות, הנושא המיני סולק מהמשפחה ואצל כל אדם הגון ונורמלי אינו עולה כלל לדיון. בזכות זה מסוגלת המשפחה למלא את תפקידה בסיוע רגשי ומעשי לכל אחד מבניה ובנותיה. ואילו אצל משפחה שמצוות אלו אינן נשמרות, הרגשות הפשוטים ביותר מתפתחים בצורה עקומה, וכל חייהם הם מנסים להשתחרר מהפגיעה האנושה שגילוי העריות פגע בנפשם. זה ההסבר הפשוט של איסורי העריות." + ], + [ + "איסורי עריות / איש", + "באופן כללי אפשר לומר, שכל איסורי העריות שבתורה נועדו לעזור לאדם להפנות את הכוחות העצומים של האהבה, לאפיק חיובי יצירתי, כך שהאהבה בין בני הזוג תלך ותגבר, למען אושרם של בני הזוג והדורות הבאים.", + "מכל איסורי העריות האיסור שצריך לעמוד ולשמור עליו ביותר הוא איסור אשת-איש. שהרי בזכות איסור גילוי עריות בתוך המשפחה, נושא זה ירד מהפרק אצל רוב בני האדם. ומכאן ואילך אדם מחפש את בת זוגו מחוץ למשפחתו הקרובה, כאשר מותר לו להתחתן עם כל הנשים הפנויות. אולם מרגע שהאשה מתקדשת לבעלה, מיד היא נאסרת לכל העולם כולו, ומה שהיה יכול להיות מותר אתמול נעשה היום לאסור. זהו איסור אשת-איש. וכל כך חמור איסור זה, עד שקבעה התורה שהעונש לעוברים עליו, הן לאשת האיש עצמה, והן לאדם שזנה עימה, הוא מיתה בחנק. אמנם למעשה, אין כמעט סיכוי שאדם ייענש בחנק על המעשה הזה (כמבואר בהלכה הבאה).", + "לא זו בלבד, אלא הוסיפה התורה עוד איסור, וקבעה שאשה נשואה שזנתה לא תוכל יותר להמשיך לחיות עם בעלה, והיא צריכה להתגרש ממנו תוך ויתור על הכתובה. ואף לאחר גירושיה הוסיפה התורה עוד מצווה האוסרת על האיש והאשה שחטאו להינשא. במלים אחרות: אשת-איש שחטאה בזנות נאסרה על שני אנשים לעולם, האחד הוא בעלה, והשני הוא זה שחטאה עימו. (למעשה, גם אם יש סבירות גדולה שהאשה זנתה, כל זמן שהדבר לא הוכח לחלוטין על ידי עדים, לעיתים בית הדין מתיר לבני הזוג להמשיך לחיות ביחד, וכל מקרה ומקרה נידון בבית הדין לגופו).", + "והנורא מכל הוא, שאם ממעשה הזנות של אשת האיש נולד ילד, אותו ילד מוגדר כ'ממזר'. גם אשה שנמצאת בתהליכי גירושין, כל זמן שלא קיבלה את גיטה, הרי היא אשת איש, ואם תלד ילד לאדם זר הוא יהיה ממזר. בהמשך (בהלכות י-יא) נבאר את דיני הממזר." + ], + [ + "איסורי עריות / עונשי התורה", + "בהלכות הקודמות למדנו שאיסורי עריות נחשבים לאיסורים מהדרגה החמורה ביותר, שעל רובם גזרה התורה עונש של מיתה. בהלכה זו נסקור בקצרה את מערכת הענישה שבתורה, תוך שימת דגש על העונשים החמורים של מיתה.", + "ישנם כמה סוגים של ענישה. פעמים שהתורה קובעת קנסות כספיים, ופעמים עונש של שלושים ותשע מלקות, והעונש החמור ביותר הוא מיתה בידי בית הדין. בכל עת שאנו חפצים להשוות שני איסורים זה לזה ולדעת איזה מהם נחשב חמור יותר, בודקים זאת על פי העונש שהתורה קצבה לכל איסור, כאשר עונש מיתה הוא החמור ביותר.", + "אף עונש המיתה אינו אחיד. ישנם ארבעה סוגים של מיתת בית דין: חנק, הרג, שריפה וסקילה. וזהו גם סדר החומרה שלהם. כלומר, בין החטאים החמורים ביותר, אלה שנענשים עליהם בחנק נחשבים כקלים יותר, ולחטאים חמורים יותר העונש הריגה, וליותר חמורים – שריפה, ועל החטאים החמורים ביותר נענשים בסקילה. ואם למשל עבר אדם שתי עבירות, שעל אחת מהן נתחייב חנק ועל השניה סקילה, יענישו אותו במיתה החמורה יותר שהיא סקילה.", + "הסמכות לדון אדם למיתה נתונה לסנהדרין המונה עשרים ושלושה דיינים מומחים, שנסמכו איש מפי איש עד למשה מסיני. ואף הסנהדרין, רק לעיתים נדירות מאוד היתה דנה אדם למיתה. מפני שמצווה על בית הדין להפוך עד כמה שאפשר בזכותם של הנידונים למוות. וכבר אמרו חכמים (מכות א, י), שסנהדרין שבמשך שבע שנים גזרה מיתה על אדם אחד, נחשבה לסנהדרין חבלנית, מפני שהיא מרבה להרוג את הנידונים בפניה. ולדעת רבי אלעזר בן עזריה, אפילו אם רק אחת לשבעים שנה היתה גוזרת מיתה, היתה נחשבת לסנהדרין חבלנית. ורבי עקיבא אמר, שאילו הוא היה חבר בסנהדרין, לעולם לא היו דנים בה אדם למיתה, כי תמיד היה מוצא צד של זכות שלפיו החוטא פטור מעונש מיתה. וכנגדו אמר רבן שמעון בן גמליאל: \"אף הן מרבין שופכי דמים בישראל\", ותוך כך למדנו שהמוצאים להורג על ידי בית הדין היו בעיקר רוצחים.", + "הסיבה לכך ברורה, ההלכה היא שאין מוציאים אדם להורג אלא אם כן היו שני עדים שהתרו בו ואע\"פ כן המשיך בחטאו. כלומר אם מדובר על חטא של גילוי עריות, צריך שיהיו שני אדם שיתרו בחוטאים שאם ימשיכו בניאופם יענשו במיתה. ואין מדובר בעדים שראו אותם נכנסים לחדר סגור, אלא בעדים שרואים אותם מבצעים ממש את החטא. ולפני כן התרו בהם ואמרו: דעו לכם שאם תחטאו תיענשו במיתה, והחוטאים יודעים שיש בידי בית הדין סמכות וכוח לבצע בהם את הדין, ואף על פי כן הם ממשיכים לבצע את חטאם. אין אדם שיחטא בתנאים כאלו. לכן לא היו כמעט מצבים שבית הדין הוציא אדם להורג על חטאים של גילוי עריות או חילול שבת. ומכאן שעונשי המוות שקבעה התורה לחטאי גילוי עריות ושאר העברות נועדו להגדיר את חומרת העבירה ולמנוע את ביצועה בפני אנשים. העבירה החמורה היחידה שלעיתים היתה מתבצעת בפני עדים היא רצח, שכן הרצח מתבצע בעת כעס, והעדים וההתראה לא תמיד מועילים. ולכן אמר רבן שמעון גמליאל שאם בית הדין ירבה בבדיקות צדדיות של העדים כדי לפוסלם, יגרום לריבוי של שפיכות דמים. ואף הוצאה להורג של רוצחים לא נועדה לשימוש תדיר. וכן למדנו (ע\"ז ח, ב), שכאשר רבו הרוצחים גלתה הסנהדרין הגדולה מלשכת הגזית למקום שנקרא חנות, ובכך אבדה הסמכות מן הסנהדרין הקטנה, שהיתה בכל עיר ברחבי הארץ, לדון רוצחים למוות.1המקרה היחיד שבהם החוטאים היו עלולים להמשיך בחטאם למרות העדים וההתראה הוא רצח, שכן הרצח מתבצע בעת כעס. אכן האנשים שהיו מוצאים להורג בבית הדין היו רוצחים בזדון, כפי שעולה ממשנה מכות א, י: \"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (בשבע שנים) נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל\" הרי שעיקר דין מוות היה לרוצחים, וכן למדנו בגמרא ע\"ז ח, ב, שכאשר רבו הרוצחים גלתה הסנהדרין מלשכת הגזית לחנות, כדי לאבד את הסמכות לדון רוצחים למוות. כי ההוצאה להורג נועדה להרתעה ולא לשימוש תדיר." + ], + [ + "איסורי עריות / קרובות אשתו", + "רובם של איסורי העריות קשורים לקרובי המשפחה. ככלל, ניתן לחלק את סוגי הקרובים לשני חלקים עיקריים. האחד הוא הקרובים של כל אדם באשר הוא נולד למשפחתו. כמו הבן עם אמו או האב עם בתו, וכן אח עם אחותו, או בן עם דודתו. והסוג השני של איסורי העריות מתחיל משעה שהאדם מתחתן.", + "כל אדם שמתחתן, נאסר מיד בשבע נשים הקרובות לאשתו. שש מהן אסורות עליו לעולם, כלומר גם אם יתגרש מאשתו או שיתאלמן, יהיה אסור לו להינשא להן. ואחת אסורה עליו כל זמן שאשתו בחיים.", + "ואלו הן שש הנשים האסורות עליו לעולם: אם אשתו, וסבתה מצד אימה, וסבתה מצד אביה, ובתה אם היתה לה מנישואים קודמים, וכן נכדתה מצד בנה או נכדתה מצד בתה. במלים אחרות, שלוש קרובות כלפי מעלה ושלוש כלפי מטה, השלוש שכלפי מעלה הן: אם אשתו, סבתה מצד אימה וסבתה מצד אביה. ואם לאשה כבר היו ילדים מנישואים קודמים, הרי שנאסרו עליו גם שלושה סוגים של נשים כלפי מטה, ואלו הם: בִתה של אשתו, וכן נכדתה מצד בִתה וכן נכדתה מצד בנה. כפי שלמדנו, כל הנשים הללו אסורות עליו לעולם, וגם לאחר פטירת אשתו יהיה אסור לו לשאתן.", + "אבל אחות אשתו היא האשה השביעית שנאסרת עליו משעה שהתחתן, והיא אסורה עליו רק בשעה שאשתו בחיים, ואם נתאלמן, מותר לו לשאתה לאשה." + ], + [ + "איסורי עריות / דודה", + "אסור לאיש להתחתן עם דודתו, אולם מותר לו לשאת את אחייניתו. ההבדל תלוי בשאלה מי החתן ומי הכלה. אם הכלה היא הדודה אזי הנישואין אסורים. ואם התחתנו ונולד ל��ם ילד, הרי הוא ממזר. אבל אם החתן הוא הדוד, והכלה היא בת אחותו או בת אחיו – אזי מותר להם להתחתן.", + "נפרט יותר את האיסור לשאת דודה. ארבעה סוגים של דודות ישנם. שני סוגים הם אחיות הוריו – אחות האב או אחות האם. ועוד שני סוגים של דודות על ידי נישואין, שהם: מי שנישאה לאח של אביו ומי שנישאה לאח של אמו, ואף הן אסורות עליו לעולם, שגם אם נתאלמנו או נתגרשו, מאחר שעל ידי נישואיהן נעשו לדודות שלו, הרי הן אסורות עליו לעולם.", + "ואף שלמעשה כל ארבע הדודות הללו אסורות, יש ביניהן חילוק, ששלוש מהן אסורות מהתורה ואחת מדברי חכמים. אחות האב ואחות האם וגם מי שנישאה לאח של האב, אסורות מהתורה. אבל מי שהיתה דודתו על ידי נישואים לאחי האם, אסורה מדברי חכמים, ובמקרה זה, אם חטאו ונולד מחטאם ילד, אין הוא ממזר, כי ממזר הוא זה שנולד מאיסורי תורה שעונשם חמור. איסור חכמים זה נקרא 'שניות לעריות', דוגמאות נוספות לאיסורי חכמים אלו: סבתות לסוגיהן ונשות נכדים ונינות.2רוב 'שניות לעריות' הם מצבים נדירים, נזכיר את רשימת כל השניות שאסרו חכמים, כפי שסיכמם הרמב\"ם הלכות אישות א, ו: \"יש נשים אחרות שאסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות, מפני שהן שניות לעריות, וכל אחת מהן נקראת שנייה, ועשרים נשים הן ואלו הן: א, אם אמו וזו אין לה הפסק אלא אפילו אם אם אם אמו עד מעלה מעלה אסורה, ב, אם אבי אמו בלבד, ג, ואם אביו וזו אין לה הפסק אלא אפילו אם אם אם אביו עד למעלה אסורה, ד, אם אבי אביו בלבד, ה, אשת אבי אביו וזו אין לה הפסק אפילו אשת יעקב אבינו אסורה על אחד ממנו, ו, אשת אבי אמו בלבד, ז, אשת אחי האב מן האם, ח, אשת אחי האם בין מן האם בין מן האב, ט, כלת בנו וזו אין לה הפסק אפילו כלת בן בן בנו עד סוף העולם אסורה עד שתהיה אשת אחד ממנו שנייה על יעקב אבינו, י, כלת בתו בלבד, יא, בת בת בנו בלבד, יב, בת בן בנו בלבד, יג, בת בת בתו בלבד, יד, בת בן בתו בלבד, טו, בת בן בן אשתו בלבד, טז, בת בת בת אשתו בלבד, יז, אם אם אבי אשתו בלבד, יח, אם אב אם אשתו בלבד, יט, אם אם אם אשתו בלבד, כ, אם אב אבי אשתו בלבד, נמצאו השניות שאין להן הפסק ארבע, אם האם עד למעלה, ואם האב עד למעלה, ואשת אבי האב עד למעלה, ואשת בן בנו עד למטה\"." + ], + [ + "איסורי עריות / אח ואחות", + "אחד מאיסורי העריות הוא האיסור של אח עם אחותו. ואיסור זה קיים גם כאשר האחות היא רק מצד אמו, או רק מצד אביו. ולא רק זה, אלא אפילו אם הם נולדו לאותו אב מחוץ לנישואין, כגון שאביהם לא התחתן כלל, וזנה עם כמה נשים, ומאחת הוליד בן ומהשניה בת, גם אז הם נחשבים כאחים ואסור להם להינשא. וכן הדין להיפך, כאשר אמם ילדה אותם ללא נישואין משני גברים שונים, גם אלה נחשבים לאחים ואסורים. וכמו שנאמר (ויקרא יח, ט): \"עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן\".", + "כדי למנוע מקרה כזה, שאח ואחות שנולדו מחוץ לנישואין יינשאו זה לזה, מנהלת הרבנות רשימה של פסולי חיתון, בה מופיעים גם רשימות של אחים ואחיות שנולדו מחוץ לנישואין ונמסרו אחר כך לאימוץ. וכבר קרה שהגיע זוג לרבנות כדי לקבל אישור לנישואין, וכשפתחו את הרשימות, התברר שהמבקשים הם אחים. בעדינות רבה גילו להם את הדבר, והם נמנעו מלהינשא. כמו כן בן ובת שנולדו מאותו תורם זרע, נחשבים ��חים, ואסור להם להתחתן.", + "אבל במקרה שאלמנה שיש לה בן נישאה לאלמן שיש לו בת, וכן להיפך, אין ילדיהם נחשבים לאחים, ומותר להם להינשא זה לזה." + ], + [ + "איסורי עריות / עיבור מזרע שאינו של הבעל", + "מעשה היה באשה אחת שנישאה ועברו עליה יותר מעשר שנים ועדיין לא ילדה, ואמרו הרופאים שהסיבה לזה תלויה בבעל, שיש פגם בזרעו ואינו יכול להוליד. לקחו הרופאים זרע של איש אחר ושמו ברחמה, ומזה נולד לה ילד. ונשאלה השאלה האם הבן הנולד נחשב ליהודי כשר או שמא הוא ממזר הפסול לבוא בקהל ולישא אשה ישראלית?", + "יסוד השאלה הוא, ההלכה שאשת-איש שזינתה עם אדם אחר, ונולד לה ממנו בן, הרי הוא ממזר, ואסור לו להתחתן עם אשה מזרע ישראל, כמבואר בהלכה הבאה. השאלה אם כן, מה הדין כאשר אשה ילדה ילד מזרע שאינו של בעלה, אולם בלא שנעשה מעשה של גילוי עריות.", + "להלכה, הבנים שנולדים באופן זה אינם ממזרים, משום שההגדרה של ממזר היא, שלידתו נגרמה על ידי מעשה חמור של גילוי עריות, עד שאם העבירה היתה נעשית במזיד ובהתראה ולפני עדים, היו חייבים עליה מיתה. כמו למשל בן הנולד מאב שזנה עם בתו, או אדם שזנה עם אשת-איש. אבל במקרה שההולדה נעשתה ללא מעשה של זנות, הילד הנולד כשר לבוא בקהל. ולא רק זה, אלא שאם נולדה מזה בת, מותר לה להתחתן עם כהן, כלומר אין שום פסול בילדים הנולדים באופן זה (אג\"מ אה\"ע א, י).", + "לעצם המעשה, נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לכתחילה לאשה שבעלה עקר, להתעבר מזרע שנלקח מאדם אחר, יש מחמירים ויש מקילים, ובכל מקרה מצער שכזה יש לשאול שאלת חכם." + ], + [ + "איסורי עריות / ממזר", + "התוצאה המעשית החמורה ביותר שעלולה להיגרם ממעשה של זנות היא הולדה של בן או בת שהגדרתם ההלכתית היא 'ממזר'. ועל זה אמרו חכמים: \"איזהו מעוות שאינו יכול לתקון? זה הבא על הערווה והוליד בן ממזר\" (חגיגה ט, ב). כי בנוסף לכך שאותם אנשים עשו עוון חמור שעל פי התורה עונשו חנק, ובלא עדים והתראה עונשו כרת, כלומר מיתה בידי שמים, אלא אף הילדים שייוולדו להם מזה יהיה אסור להם להינשא לשום אדם מקהל ישראל. ואמנם לגר או לגיורת מותר להתחתן עם ממזר, אבל הילדים שייוולדו להם יהיו גם הם באותה צרה, ולא יוכלו להינשא לשום אדם מזרע ישראל. במילים אחרות, כל זמן שאחד ההורים הוא ממזר, גם הילדים שייוולדו יהיו ממזרים. ולכן מסתבר שגר או גיורת לא יסכימו להינשא לממזר, כדי שלא לפסול את זרעם.", + "זה הכלל, ילד ממזר הוא זה שנולד ממעשה של גילוי עריות שכרוך באיסור תורה שעונשו מן התורה מיתה או כרת, כמו למשל מי שנולד מזנות של אח עם אחותו, או זנות של אשת-איש עם אדם זר. וכל זמן שהאשה עדיין לא קיבלה גט ובעלה בחיים, למרות שהיא כבר בתהליכי גירושין, עדיין היא נחשבת לאשת-איש, ואם ייוולד לה ילד מאדם זר, ילד זה יהיה ממזר.", + "אבל איש שהזדווג עם אשה פנויה בלא נישואין, אף שיש בזה איסור זנות, אין כאן איסור כרת, והוולד אינו ממזר. ואפילו אם היתה האשה טמאת נידה (שלא טבלה אחר וסתה), אין הוולד הנולד לה ממזר. ואף שאיסור נידה חמור ועונשו כרת, אמרו חכמים שזה המקרה היחיד שוולד שנולד מאיסור שעונשו כרת אינו נחשב לממזר. ואמנם יש פגם ביחוסו, אבל פגם זה אינו פוסלו מלהתחתן אפילו עם משפחות כהונה מיוחסות (שו\"ע אה\"ע ד, יג, באה\"ט יא).", + "איננו מתיימרים לדעת את הטעם המוחלט למצוות התורה, שהרי גבהו מחשבותיו של הבורא ממחשבותינו. אבל אפשר להבין, שעל ידי הגזירה הנוראה הזו של ממזרות, נאבקת התורה בכל תוקף בבעיית הזנות. שהרי אין דבר נורא והרסני לגבי שלמות המשפחה וחינוך הילדים מאשר הזנות. כמובן שכדי לחזק את האהבה המשפחתית צריך בעיקר לעודד את המידות הטובות של אהבה, סבלנות וכבוד. אולם בנוסף ליצר הטוב יש לאדם גם יצר רע, ולעיתים הוא נוטה להתפתות לתאווה רגעית, שבסופו של דבר עלולה להחריב את משפחתו. ואזי רק עונש חמור ביותר, שמביע את החומרה שבעצם המעשה הפגום, יכול להרתיע אותו ממעשה הבגידה.", + "אכן העונש הקשה הזה מרתיע ביותר, ואמנם לעיתים נדירות ישנם אנשים שסובלים ממנו מאוד, אבל מנגד, התועלת הכללית הנובעת ממנו לחברה כולה אינה ניתנת לשיעור. כמובן שזה רק טעם אחד פשוט, וכל מי שמאמין בתורה מבין שישנם גם טעמים עמוקים יותר, ובורא העולם והנפשות יודע את סוד סדר השתלשלות הנשמות.", + "עוד חשוב להוסיף, שהפגם הנורא שישנו בממזר הוא דווקא לעניין הנישואים, אבל לגבי כל שאר התורה הממזר שווה לכל יהודי. והוא אף יכול להתעלות במעלות הקדושה ולהגיע לדרגה גבוהה. וכן אמרו חכמים במשנה (הוריות ג, ח), שיש להקדים ולכבד ממזר שהוא תלמיד-חכם יותר מכהן גדול שהוא עם-הארץ." + ], + [ + "איסורי עריות / ממזר עם שפחה", + "דרך אחת בלבד ישנה לממזר זכר להוליד בנים שיוכלו בסופו של דבר להתחתן עם כל יהודי או יהודייה וזרעם יהיה כשר. כדי להסביר את הדבר, נחזור על מה שלמדנו. הבעיה הקשה שעומדת בפני הממזר היא, שאין לו כמעט אפשרות להתחתן, מאחר שעל פי התורה אסור לו לשאת בת ישראל. ורק אם ימצא אשה ממזרת, שאף היא נולדה באיסור, יהיה מותר להם להתחתן. אבל הדבר לא יועיל לבניהם, שכן הם יורישו לבניהם ובנותיהם את הממזרות. וכן מותר לממזר לישא גיורת, אבל כיוון שהממזרות תעבור לילדיהם מסתבר שלא תימצא גיורת שתסכים להינשא לממזר.", + "רק דרך אחת עומדת בפני הממזר, שעל ידה יוכל להכשיר את זרעו, והיא על ידי שפחה. והכוונה כאן לגויה שבאה להיות שפחה אצל יהודי, שעל פי דין התורה בשעה שהיא מקבלת על עצמה להיות שפחה אצל יהודי, עליה לעבור תהליך של גיור חלקי הכולל טבילה וקבלת מצוות, ומאז עליה לשמור את המצוות. ואם תשתחרר, לא תוכל לחזור לעמה הקודם, ובו במקום תיחשב ליהודיה. ואם כן, מצד אחד יש לה דין גויה, וכל יהודי שהוליד ילד מגויה, אין הילד יורש ממנו את ייחוסו, והוא נחשב כאמו הגויה לכל דבר, כי הלאומיות נקבעת על ידי האם. ואם כן, גם במקרה הזה של הממזר והשפחה, הילד לא יירש ממנו את הממזרות הואיל ואין הוא מתייחס לאביו, והוא נחשב עבד כאמו. ומאידך, אם השפחה היתה גויה רגילה, אסור היה לממזר להתחתן עמה, וגם הבנים הנולדים לה היו גויים גמורים. אבל כאן, מאחר שהשפחה כבר התחילה תהליך של גיור, התירו לממזר לישא אותה, והבנים שייוולדו להם נחשבים כעבדים שמחויבים ברוב המצוות, ומיד לאחר שנולדו ניתן לשחררם, ועל ידי כך ייחשבו כיהודים כשרים, כדין כל עבד כנעני שיצא לחופשי.", + "ואף שמצד הדין אסור לישראל לשאת שפחה, לממזר התירו זאת כדי להכשיר את זרעו (שו\"ע אה\"ע ד, כ). וכתב הרדב\"ז שמעשה היה בקושטא, בממזר תלמיד חכם שנשא שפחה לאשה, ונתקבצו חכמי קושטא בנישואיו לכבודו.", + "ואף שעל פי ההלכה במצבנו החברתי-כלכלי העבדות אסורה, שכן העבדות היתה כשרה רק כאשר בלעדיה היו רבים מאותם אנשים צפויים למות מרעב, אבל כיום שניתן לפרנסם, העבדות אסורה (עי' פנה\"ל שביעית ויובל י, יא). אולם כדי להכשיר את זרעו של הממזר יהיה מותר לקיים את דין השפחה, אף שבפועל היחס אליה צריך להיות כאל אישה רגילה, ובמידה מסוימת אף ראוי שיכבד אותה יותר, שהסכימה להיות שפחתו כדי לסייע לו להכשיר את זרעו." + ], + [ + "איסורי עריות / גר נאסר בקרוביו מדרבנן", + "על פי דין התורה, גר שנתגייר הרי הוא כקטן שנולד, וכל הקשרים המשפחתיים שהיו לו עם הוריו ואחיו בטלים, ואין הוא נחשב יותר כקרוב להם.", + "נמצא לפי זה, שאם למשל יתגיירו אם ובנה, הואיל ונתגיירו אין הם נחשבים יותר לקרובים, ומותר להם להינשא זה לזה. וכן אח ואחות שהתגיירו, מצד דין התורה, מותר להם להינשא.", + "אבל מדברי חכמים הדבר אסור, כדי שלא יאמרו הגרים, באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. שהרי גם הגויים מצווים לשמור על חלק מדיני העריות, על פי שבע מצוות בני נח. ואם כן, כשהיו גויים אסור היה לבן לשאת את אמו, ואיך יתכן שלאחר שיתגייר, יהיה הדבר מותר. ולכן קבעו חכמים, שגם לאחר הגיור, נשארים על הגר כל איסורי העריות שהיו לו בשעה שהיה גוי.", + "כדרך אגב, כדאי להזכיר כאן את ששת איסורי העריות המוטלים לא רק על ישראל אלא גם על כל בני נח, ואלו הם: אם, אשת האב, אחות מצד האם, אשת-איש, משכב זכור, ומשכב עם בהמה." + ], + [ + "איסורי עריות / פסולי חיתון לכהנים", + "לכהנים זכרים אסור להתחתן עם נשים מסוימות, הואיל והוקדשו לעבודת בית המקדש, שנאמר (ויקרא כא, א-ז): \"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן… קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלוֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלוֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלוֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ. אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹוהָיו\". לבנות כהן אין הגבלות, אלא כל שכשר לנישואים עם בת ישראל כשר לנישואים עם בת כהן.", + "אלו נשים האסורות על כהן: זונה, חללה, גרושה, חלוצה וגיורת. זונה היא מי שזנתה עם אדם שאסור לה להתחתן עמו, כדוגמת גוי או בגילוי עריות במשפחה, וגם אם נאנסה על ידו, נאסרה לכהן. אבל מי שזנתה עם ישראל שמצד הדין מותר לה להינשא לו, אינה נחשבת זונה. חלוצה, היא מי שהיתה נשואה ומת בעלה בלא שהיה לו ילד ממנה, שמצווה מהתורה שאחיו ייבם אותה, היינו ישאנה לאשה כדי שיולידו בן שימשיך את הבעל הראשון שנפטר. ואם האח אינו מוכן לזה, אזי אשת האח הנפטר חולצת את נעלו ואומרים נוסח מסוים, ובזה היא משתחררת ממנו, אבל דינה כדין גרושה שאסורה לכהן. חללה היא בת של חלל, היינו בת של כהן שקדושתו חוללה מפני שנולד לכהן שנשא אישה שאסורה עליו כגון גרושה. וכך נמשך הדין עד סוף כל הדורות, שכל בת הנולדת לצאצאי חללים אסורה לכהן." + ] + ], + [ + [ + "מהלכות צניעות / בחוקותיהם לא תלכו", + "הצניעות היא אחד מיסודות היהדות. את הציווי הכללי שבתורה (ויקרא יט, א): \"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ\", מפרש רש\"י: \"הוו פרושים מהעריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה\". ועוד נאמר לגבי איסור עריות (שם יח, כד): \"אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה, כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם\".", + "יש קשר בין השמירה על הצניעות וההצטיינות של עם ישראל בתחומי הרוח. גם כשהיינו משועבדים לאומה המצרית, שאמרו עליה חכמים (תו\"כ אחרי פ\"ט) שלא היתה אומה שטופה בתאוות זימה ובגילוי-עריות כאומה המצרית, לא נסחפנו אחרי מנהגיהם ושמרנו על הצניעות, ומתוך אותה שמירה על הצניעות זכינו לעמוד לפני הר-סיני ולקבל תורה מן השמיים.", + "רבים חושבים בשטחיות שמגמת הלבוש הצנוע למנוע הרהורים אצל הגברים, אולם הנושא יותר מורכב ועמוק. מפני שלמנוע כל הרהור – אין סיכוי, וכבר אמרו חכמים (כתובות יג, ב): \"אין אפוטרופוס לעריות\". כלומר אף אחד לא יכול להיות מובטח שהוא מוגן מכך לגמרי. ואם המטרה העליונה היתה למנוע הרהורים היו צריכים לקבוע כללים הרבה יותר מחמירים, לאסור על גברים לצאת לרחוב בלא הכרח גמור, לאסור שתיית יין ושאר דברים שמשחררים את הרגשות. לאסור לבישת בגדים בעלי גזרה נאה, וכן לאסור שילובי צבעים יפים, לגזור על נשים שנחשבות יפות במיוחד שלא יצאו לרחוב בלא הכרח, ואולי לחייב את כל הנשים לעטות על עצמן מעיל גדול ומכוער. ולא מצינו בהלכה שום דרישה שאשה תכער את עצמה. להיפך מצינו בתנ\"ך ובחז\"ל ששבח לאשה שהיא יפה ומטפחת את הופעתה.1הזכירה התורה שבח של אמותינו שרה, רבקה ורחל שהיו יפות. תענית לא, א; כתובות נט, ב – \"אין אשה אלא ליופי\"; יבמות סג, ב, \"אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפליים\"; נדרים סו, א: \"בכה ר' ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן\". וחלק משמחת החג של נשים שהן לובשות בגדים ותכשיטים נאים, ואין הכוונה שהיא תתקשט בהם בחברת נשים בלבד.", + "הרי שהלכות צניעות לא נועדו לכער או להסתיר את היופי, אלא לתת לו מסגרת צנועה, שתדגיש את הרוח ואת המידות הטובות. אין בהלכות אלו התנגדות לצדדים החומריים-גשמיים שבחיינו. להיפך, לכל תחום יש ערך ומקום. אבל מי שאינו שומר על הצניעות, חוטא, בעל כורחו, בהדגשה יתירה של החומריות על פני הרוחניות, הגוף על פני הנשמה. משום שהרוחניות מטבעה נסתרת, וכדי לעמוד על טיבה של הנשמה, יש להעמיד את הגוף במקומו הראוי, ולא להדגישו ולהופכו לעיקר. רק לאחר שהרוחניות תעמוד במקומה המרכזי, ניתן להתבונן בצניעות בצדדים הגופניים שבחיינו, ולהפיק מהם את מלוא עוצמת החיים, בלי שהדבר יפגע בנשמה.", + "כלומר, הפריצות מדגישה את הצדדים הגופניים-חומריים שבאדם, ואילו הצניעות מדגישה את היסוד הרוחני נשמתי שבאדם. יתכן שלטווח קצר נראה כאילו הפריצות מסייעת לגילוי עוצמת החיים, אבל מי שמביט יותר לעומק ויותר לטווח ארוך, מבין שדווקא הצניעות מגלה את העוצמה הפנימית שבחיים, את הקדושה, ומתוך כך גם הצדדים החומריים שבחיים מתברכים ומתעלים. חשוב לדעת שככלל רעיון הצניעות מחייב גם גברים (שו\"ע או\"ח ב, א-ב), אלא שהואיל ונשים נחשבות ליפות יותר והגברים למתעוררים במהירות רבה יותר, כדי שיוכלו לחזר אחר נשותיהם, כללי הצניעות מחמירים יותר לגביהן.", + "כיוון שלבושו של האדם בולט וניכר לעין כל רואה, שמירת גדרי הלכות צניעות מבטאת יותר מכל את הנאמנות להלכה, והמתלבשת כהלכה מקדשת את השם ומכריזה בכל עת: אינני נגררת אחר תרבות הגויים ואחר האופנות שלהם, אלא הנני נאמנה בשלימות למסורת התורה והמצוות ולייעוד האלוקי המיוחד ��ל עם ישראל." + ], + [ + "מהלכות צניעות / האיסורים הכלליים שבפריצות", + "שלושה איסורים יסודיים עומדים בבסיס הלכות צניעות.\nאו במלים אחרות, על פי שלושה יסודות מיסודות התורה יש להקפיד על הלכות צניעות.", + "ראשית, הפריצות הינה חטא אישי. חטא של הדגשת הצדדים החיצוניים שבאדם על פני הצדדים הפנימיים, הבלטת החומר על פני הרוח. לפני חטא אדם הראשון, אדם וחוה התהלכו עירומים בגן עדן, כי עדיין לא נכנס בהם יצר הרע, ולא היה בזה שום פגם. אולם לאחר הופעתו של יצר הרע, האדם נעשה מוגבל, וכל חשיפה מוגזמת של הגוף, מהווה פגיעה ביסוד הרוחני שבו, מאחר שיש בה הדגשה של החומר על פני הרוח. וכל פגיעה בצדדים העיקריים שבאדם, דהיינו בנשמה וברוח, גורמת להידלדלות כללית בחיוניותו של האדם, דבר שמתבטא בין השאר בפגיעה ביכולת ההתעמקות בעניינים רוחניים, וכן ביכולת לקיים נישואין בקדושה, אהבה ושמחה. צאו וראו את השחקנים והזמרים הפרוצים, שאינם מסוגלים להתמיד באהבתם לבני זוגם; כפי הנראה, הבלטת החיצוניות מונעת מהם את האפשרות להגיע לרבדים הפנימיים והעמוקים של האהבה.", + "היסוד השני שבאיסור הפריצות – הפגיעה בשלימות המשפחה. פריצות חמורה, בדרך כלל, מרסקת את המשפחה. אולם גם חוסר צניעות, ואפילו קל, פוגע במשפחה. האהבה צריכה להיות מופנית לבן הזוג, כי רק איתו האהבה יכולה להופיע בשלימות, וכל איבוד של כח האהבה כלפי אנשים אחרים, הוא על חשבון פיתוח האהבה בתוך הבית, דבר שפוגע הן בבן הזוג, והן בילדים ובחינוכם. אשה שמנסה למשוך תשומת לב בהופעה לא צנועה, אינה שלימה באהבתה לבעלה, וכן איש שמנסה למשוך תשומת לב של נשים זרות, אינו שלם באהבתו לאשתו. לעומת זאת, השמירה על הצניעות מכוונת את כוחות האהבה אל מקומם הראוי. כדי ליצור מסגרת צנועה, שיוצרת מרחק מכובד בין גברים לנשים, ומרחיקה את האדם מן החטא, קבעו חכמים גדרים לצניעות. וכך אנחנו מוצאים בפועל, שככל שמקפידים באופן נכון יותר על צניעות, כך הסיכוי להתחתן ולשמור על שלמות המשפחה – גובר. כמובן שלכל כלל יש יוצאים מהכלל, ולעיתים הצניעות נובעת מבעיה נפשית ומחסרון באהבת החיים. אבל ככלל ברור שבקבוצה שמקפידים פחות על הלכות צניעות, אחוז הרווקים והרווקות, הגרושים והגרושות, גבוה יותר.", + "היסוד השלישי לצניעות, הוא השמירה על האופי הלאומי המיוחד שלנו. שכן ההבדל שבין ישראל לעמים התבטא תמיד בשמירת הצניעות, ולכך מכוון איסור התורה \"וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ\" (ויקרא יח, ג), שעיקרו הוא שלא לחקות את הגויים במלבושים שאינם צנועים ובמנהגים שקשורים לאמונות טפלות (מהרי\"ק שורש פח). תכונת הצניעות, המוטבעת בעם הישראלי לדורותיו, היתה התשתית לכל ההישגים הרוחניים הכבירים של עם ישראל, והפריצות לעומתה מטשטשת את הסגולות והמעלות המיוחדות לאומה הישראלית." + ], + [ + "מהלכות צניעות / מנהג המקום", + "אחת השאלות המרכזיות בהלכות צניעות הלבוש היא, האם ישנם כללים מוחלטים בהלכות צניעות שאינם תלויים במנהג המקום, או שכל הלכות צניעות הינן יחסיות ותלויות במנהג המקום.", + "שאלה זו תהיה משמעותית במקום שבו רוב הנשים רגילות ללכת בקיץ ללא שרוולים ועם חצאיות קצרות, האם אפשר לומר, שמאחר שזה המנהג הרווח באותו מקום, מותר יהיה לנשים שגרות שם ללכת בבגדים קצרים א��ו, משום שבעיני החברה שבאותו המקום בגדים אלו נחשבים לבגדים הגונים שאינם מושכים תשומת לב מיוחדת, ורק מי שתלבש בגדים קצרים מהמקובל תיחשב כעוברת על כללי הצניעות. או שישנם כללים קבועים בהלכות צניעות שאינם תלויים לא במקום ולא בזמן?", + "תשובה: אמנם ישנה דעה בפוסקים הסוברת שכללי הצניעות נקבעים על פי המקובל באותו המקום ואותו הזמן (דברי חמודות עפ\"י הרא\"ש לברכות ג, לז, ס\"ק קטז). אבל כל שאר הפוסקים חלקו וקבעו, שישנם מקומות בגוף האשה שאותם חייבים לכסות, ואפילו אם כל הנשים שבאותו המקום תחלטנה ללכת ברחוב ללא בגדים, מנהגן יהיה שלא כהלכה. מפני שחכמים קבעו שיש מקומות בגוף שראוי שיהיו מכוסים ושמורים בטהרה למען האהבה האמיתית שבין בני הזוג, וישנם מקומות שאפשר שיהיו גלויים. ואף שאולי אם כל הנשים תלכנה עם חולצות ללא שרוולים, מראה של אשה ללא שרוולים יגרום לפחות תחושות, מכל מקום על פי ההלכה דבר זה לא רצוי, ולהיפך, יש לשמר את הרגישות הטבעית והמקורית, שנועדה להעמיק את רגשותינו ולחזק את האהבה שבין הבעל לאשתו.", + "נחזור להלכה, ישנם מקומות בגוף שחייבים להיות מכוסים, כפי שיבואר בהמשך, ואין למנהג המקום השפעה לגביהם. וישנם מקומות שמצד הדין אין חיוב לכסותם, אבל אם כל הנשים שהולכות שם, כולל נשים שמתארחות שם, ינהגו לכסותם, מנהגן יחייב את כל הנשים שבאותו המקום." + ], + [ + "מהלכות צניעות / זרוע", + "במסכת כתובות (עב, ב) מבואר שאשה חייבת לכסות את זרועותיה, ואם היא מגלה אותן בציבור, הרי היא נחשבת לעוברת על דת יהודית. ואת שאר היד שאינה הזרוע אין צריך לכסות. ראוי לציין, שלדעת רבי שמואל בר נחמן (ברא\"ר פ, ד), כל המעשה עם דינה התחיל מכך שזרועה נתגלתה ברבים לפני שכם בן חמור, ומתוך כך נתאווה לה וחטא עימה, ומגילוי הזרוע נמשכה כל התקלה המסופרת בתורה (בראשית פרק לד).", + "אלא שיש לברר, מהו בדיוק מקום הזרוע. לדעת רוב הפוסקים, הזרוע היא החלק שבין הכתף למרפק של היד, ואותו חייבים על פי ההלכה לכסות. אולם מה שמעבר למרפק, לכיוון כף היד, אין צריך לכסות. ויש מחמירים וסוברים, שנכון שאשה תקפיד ללכת בשרוול ארוך עד לכף היד, או משום שהזרוע נמשכת עד לתחילת כף היד, או משום שלדעתם כך היה המנהג בין הנשים ואין לסור ממנו (עי' בית ברוך ח\"א עמ' קא).", + "למעשה, ההלכה כדעת רוב הפוסקים, המחייבים לכסות עד המרפק ועד בכלל, ומעבר לכך אין חיוב הלכתי לכסות (משנה ברורה עה, ב; הליכות בת ישראל עמוד ע'). וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, בעניין זה אין למנהג משקל, ואף אם כל נשות מקום מסוים יתרגלו ללכת בשרוול קצר שאינו מגיע למרפק, מנהגן ייחשב למנהג שאין להיגרר אחריו. אבל מהמרפק ועד לסוף היד הדין תלוי במנהג המקום, מצד הדין אין חיוב ללבוש שרוול שיכסה את מה שמעבר למרפק. אבל אם במקום מסוים ינהגו כל הנשים ללכת בשרוול ארוך, מנהגן יחייב מבחינה הלכתית, וכל אשה שתפרוץ את מנהגן, תיחשב כאשה שאינה שומרת על כללי הצניעות." + ], + [ + "מהלכות צניעות / האם מותר לגלות פחות מטפח", + "כהמשך להלכה הקודמת ראוי להזכיר שיש סוברים שאין חיוב לכסות בשרוול עד המרפק ועד בכלל, אלא לדעתם אפשר להקל בזה מעט. והואיל ודיון זה חשוב נזכיר את מקור סברתם. בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רבי יצחק: \"טפח באשה ערווה\", ופירושה שאסור לאש�� לגלות בפני אנשים זרים יותר מטפח מהמקומות שקבעו חז\"ל שצריכה לכסותם. לפי זה רצו להסיק, שאין איסור לגלות פחות מטפח ממקומות המכוסים, וממילא אין חיוב שהשרוול יגיע עד לאחר המרפק, אלא די שיגיע למרחק של פחות מטפח מסוף המרפק, וטפח הוא כשמונה סנטימטר (הצנע לכת עמ' 139). ומאחר שישנה סברה כזו, אפשר ללמד זכות על מי ששרוולה אינו מגיע ממש עד לאחר המרפק אלא רק קרוב אליו.", + "אולם, לרוב רובם של הפוסקים אין היתר לגלות גם פחות מטפח ממקום שצריך להיות מכוסה. ומה שאמרו בתלמוד 'טפח', הוא רק לעניין אמירת דברים שבקדושה, שאם פחות מטפח ממקומות המכוסים מגולה, אין לו דין ערווה שאוסר לומר בפניו דברים שבקדושה, אבל מבחינת דיני צניעות גם פחות מטפח צריך לכסות. ועוד שלדעת הרמ\"א (שו\"ע או\"ח עה, א), רק לגבי אשתו של אדם אמרו שפחות מטפח אינו נחשב ערווה, אבל באשה זרה – גם גילוי של פחות מטפח ממקומות המכוסים נחשב לערווה שאסור לומר מולו דברי קדושה, וודאי שיש איסור לחושפו (עי' גן נעול עמ' 33).", + "וכן נפסק למעשה, שיש לאשה ללבוש חולצה עם שרוולים שמגיעים אל מעבר למרפק, כך שבכל תנועה שתעשה, הזרוע, כולל המרפק, תישאר מכוסה.", + "לכאורה, ממבט ראשון, נראה לאדם זר שאינו מכיר את ההלכה ואת טעמיה, שהצניעות באה למעט ולהגביל את עוצמת החיים. אולם מטרתה של הצניעות לקדש את החיים, להפקיע אותם מהמוגבלות ומן הכיעור שבחומר, ועל ידי כך לרומם את החיים ולהגביר את כוחם. הצניעות לא באה לפגוע באהבה, אלא להגביר אותה.", + "השמירה על הצניעות, לא רק שמונעת את האדם מן החטא של גילוי עריות ופגיעה בשלימות המשפחה, אלא גם מהווה ביטוי לקדושת החיים של האדם, ומסייעת לו להתרומם אל הערכים המקודשים של החיים. הפריצות מדגישה את הצד החומרי והחיצוני שבאדם, ואילו הצניעות מייחדת את תשומת הלב לפנימיות, לנשמה." + ], + [ + "מהלכות צניעות / אורך השמלה ואם חובה לגרוב גרביים", + "בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רב חסדא: \"שוק באשה ערווה\". כלומר, שוק הוא מן המקומות האינטימיים, שחשיפתו לעיני אנשים זרים נחשבת לפריצות, ואין לומר מול שוק מגולה דברים שבקדושה.", + "לדעת רוב הפוסקים, שוק הוא החלק שבין הברך לקרסול, ואם כן חובה לכסות את הרגל עד הקרסול. אבל אין צורך לכסות את כל הרגל דווקא על ידי שמלה, אלא די שהשמלה תגיע עד לאחר הברך, ולמטה מזה לגרוב גרביים או גרביון. חשוב להדגיש שגרביון מועיל רק לכיסוי החלק התחתון של הרגל, בין הברך לקרסול, אך לא יועיל לכיסוי הירכיים, שהצניעות מחייבת שיכוסו בשמלה או בחצאית. כך סוברים רוב הפוסקים (ב\"ח, שועה\"ר עה, א; ערוה\"ש עה, ג; חזו\"א טז, ח; מנח\"י ו, י; הרצי\"ה).", + "אולם לדעת אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, בעל הפרוש החשוב על 'שולחן-ערוך' חלק 'אורח-חיים' – ה'משנה-ברורה' (עה, ב), השוק הוא החלק העליון של הרגל, והוא מסתיים בברך, והוא מה שנקרא בפינו ירך. וממילא אם השוק נגמר בברך, אין חיוב לכסות את מה שמתחת לברך, לא על ידי שמלה ולא על ידי גרביון. ולמרות שבעל ה'משנה-ברורה' בעמדת מיעוט, הואיל ופסקיו התקבלו בישראל, רבות נוהגות כמותו. אולם ודאי שלכל הפחות, גם לדעתו המקילה של בעל ה'משנה-ברורה', צריך ללבוש שמלה שתגיע אל מעבר לברך, כך שבכל מצב הברך תישאר מכוסה (עי' גן נעול 37; הליכות בת ישראל ע\"א).", + "שאלה: בת שמנהג בית הו��יה להקפיד לגרוב גרביים, והוריה מבקשים ממנה שתמשיך במנהגם, האם חובה עליה לשמוע בקולם או שהיא יכולה לסמוך על דעת ה'משנה ברורה' ולהקל?", + "תשובה: עליה לנהוג כמותם לגרוב גרביים, ומעבר לכך שזו דעת רוב הפוסקים, יש לזה שתי סיבות נוספות: א) מכלל מצוות כיבוד הורים לנהוג כלפיהם בכבוד ולשמוע בקולם לכל הפחות בעת שגרים בביתם. ואמנם כאשר ההורים אומרים לאדם לנהוג בניגוד להלכה, אסור לשמוע בקולם (שו\"ע יו\"ד רמ, טו, לעיל א, טו; א, כ). אבל כאשר ההורים מבקשים לנהוג כדעת רוב הפוסקים, חובה לשמוע בקולם. ב) כבר הזכרנו שגם לדעת המקילים, במקום שנוהגים לכסות את השוק וכף הרגל – חייבים לכסותם. ובת שמתגוררת במשפחה שבנותיה מקפידות לכסות את הרגל בגרביים, נחשבת מבחינה מסוימת כמי שגרה במקום שרגילים לכסות, ועליה לכסות.", + "ואף שראוי לבת להמשיך במנהגה גם לאחר נישואיה, מכל מקום, אם תרצה לאחר נישואיה להקל בזה, הואיל וכבר אינה גרה בביתם – מותר לה, שיש לה על מי לסמוך." + ], + [ + "מהלכות צניעות / ילדות קטנות", + "שאלה שחשוב לברר בהלכות צניעות היא, מאיזה גיל צריך להקפיד שהילדות תשמורנה את דיני הצניעות.", + "יש אומרים שאין הדבר תלוי בגיל, אלא כל שהילדה כבר נראית קצת גדולה, והיא מתקרבת לגיל הנעורים, בגיל עשר או אחת עשרה לערך, עליה להקפיד על כל הלכות צניעות. אבל את הבנות הקטנות לא חייבו חכמים בהלכות צניעות. כי עניינן של הלכות צניעות הוא לגדור את האדם מן העבירה וממחשבת העבירה, ולכן כל זמן שהבנות קטנות ואין היצר שולט בראייתן, אינן צריכות לדקדק בהלכות צניעות. אבל כשהבת מתחילה להתקרב לגיל ההתבגרות, חובה עליה להקפיד על כל הלכות צניעות. ואין לזה גיל קבוע, כי הדבר משתנה מילדה לילדה (חזון איש או\"ח טז, ח). אמנם חשוב לציין, שכל זה הוא מצד חיוב הצניעות, אבל מצד מצוות חינוך, צריך לחנך כל ילדה להתלבש כפי שההלכה מחייבת משעה שתגיע לגיל חינוך, שהוא בערך גיל שש.", + "ויש אומרים, שכשם שלגבי איסורי ייחוד יש להקפיד שגבר זר לא יתייחד לבדו עם ילדה מגיל שלוש שנים, כך הדין גם לגבי כל דיני צניעות, ויש להקפיד לקנות לילדה, כבר מגיל שלוש שנים שמלות ארוכות שמגיעות עד מעבר לברך, וחולצות עם שרוולים שעוברים את המרפק (משנה ברורה באו\"ה עה, א 'טפח').", + "למעשה נוהגים להורות, שצריך לחנך את הבנות ללבוש צנוע מגיל חינוך, שהוא בערך גיל שש. ומשעה שיתקרבו לגיל ההתבגרות חובה להקפיד בזה מדין צניעות עצמו (עי' גן נעול 44; הליכות בת ישראל ס\"ז)." + ], + [ + "מהלכות צניעות / מכנסיים לנשים", + "בדורות האחרונים התעוררה שאלה, האם מותר לנשים ללבוש מכנסיים. הבעיה מורכבת משני חלקים: א' מצד איסור 'לא ילבש', שנאמר (דברים כב, ה): \"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלוֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה\". ב' מצד הצניעות. נסקור בקצרה את שתי הבעיות.", + "ראשית, לדעת כמה פוסקים וביניהם בעל תשובות 'מנחת-יצחק' (ב, קח), מכנסיים מוגדרים כמלבושי גבר, ולכן גם אם נשים רבות יתרגלו ללבוש מכנסיים, ואפילו אם יהיו הבדלים בולטים בין מכנסי הגברים למכנסי הנשים, עדיין המכנסיים יחשבו בגד מובהק של גברים, ואסור יהיה לנשים ללובשם. מה עוד שלדעה זו, מאחר ומלכתחילה אסו�� היה לנשים ללבוש מכנסיים, ממילא אין מתחשבים בזה שהיום נשים רבות נוהגות ללובשם, מפני שמנהגן יסודו בטעות ועבירה.", + "אולם לדעת הרבה פוסקים, אם יהיו נשים רבות שיתרגלו ללבוש מכנסיים, או שיהיה הבדל משמעותי בין מכנסי הגברים למכנסי הנשים, האיסור 'לא ילבש' לא יהיה קיים לגבי אותם המכנסיים. מפני שאיסור 'לא ילבש' קיים רק לגבי בגדים שהם מוגדרים כבגדי המין השני, ומכנסי נשים אינם מוגדרים כבגדי גברים. ולכן אשה שתרצה בימים קרים ללבוש מתחת לחצאית מכנסיים כדי לחמם את רגליה, לא יהיה בזה איסור 'לא ילבש' (שו\"ת אבני צדק עב; דרכי תשובה יו\"ד קפב, ט; וכן משמע מרמב\"ם הל' ע\"ז יב, י; שו\"ע יו\"ד קפב, ה; ב\"ח שם). אמנם יתכן, שגם לדעתם רק במקומות שאין שם גברים מותר לאשה ללבוש מכנסי נשים, אבל לרחוב גם מצד איסור 'לא ילבש' אסור לצאת עם מכנסיים של נשים. משום שהיציאה לרחוב עם מכנסיים עדיין נחשבת מנהג גברים. עובדה שעד היום, גם בקרב הציבור החילוני, הסימן לנשים הוא דמות בחצאית ולגברים דמות במכנסיים.", + "אלא שכל זה הוא רק מצד איסור 'לא ילבש', אך גם אם איסור זה לא קיים לגבי מכנסי נשים, מכל מקום מצד חיוב הצניעות אסור לנשים ללבוש מכנסיים. משום שמגמת הצניעות היא להסתיר ולטשטש את פישׂוק הרגליים, ולכן מתוך תחושת הצניעות הטבעית נהגו הנשים מימים ימימה ללבוש שמלות וחצאיות ולא מכנסיים, שהמכנסיים מבליטים את פישׂוק הרגליים, ואילו השמלה מטשטשת.", + "להלכה, רוב הפוסקים אוסרים מכנסיים רק מחמת הצניעות, ולכן במקום שאין פגיעה בצניעות, אין איסור בלבישת מכנסיים. כגון אשה שרוצה ללבוש בלילה מכנסי פיג'מה, מאחר שהדבר נעשה בתוך ביתה, אין בעיית צניעות ומותר. וכן מותר לנשים שירצו להתעמל במקום סגור ללבוש מכנסי טרנינג. וכן מותר לנשים שרוצות – ללבוש בחורף מכנסיים תחת לשמלה, כדי לחמם את רגליהן. וטוב להקפיד שהמכנסיים לא יֵראו מתחת לשמלה, כדי שיהיה ברור שהם נועדו לחימום. אבל אם הם יֵראו מתחת לשמלה יש חשש איסור 'לא ילבש' לחלק מהפוסקים, וכן יש חשש שהדבר יגרום למכשול, שמא לאחר שילבשו מכנסיים לא ילבשו חצאית ארוכה מספיק.", + "יחד עם זאת חשוב לדעת, שאם ישנה אשה שאינה מעוניינת להקפיד על כל גדרי ההלכה, ומצד שני חשוב לה לדעת את הדרכת ההלכה לגבי שמירת הצניעות, והיא שואלת מה עדיף, חצאית קצרה שאינה מגיעה עד לברך או מכנסי נשים רחבים וצנועים יחסית. התשובה היא, שיש להעדיף את המכנסיים שאיסורם קל יחסית מאשר את החצאית הקצרה שאינה מגיעה לברך שאיסורה חמור יותר (גן נעול עמ' 45 בשם הרצי\"ה קוק זצ\"ל).", + "שאלה: האם מותר לנשים ללבוש מכנסיים מתחת לשמלה?", + "תשובה: אם המכנסיים נועדו לחימום או לתוספת צניעות כמו שנהגו בתימן – מותר. אבל אם לובשות שמלה שאינה ארוכה כל כך, וכוונתן שהמכנסיים יראו מתחת לשמלה ליופי – אסור, מפני שמכנסיים נחשבים לבוש של איש, ואסור לאשה ללובשם כדי להתנאות בהם." + ], + [ + "מהלכות צניעות / בגד אדום וכללי צניעות", + "יש אומרים שאסור ללבוש בגד אדום, משום שזו דרכם של הגויים ללבוש בגדים אדומים (ב\"י ורמ\"א ביו\"ד קע\"ח בשם מהרי\"ק שורש פ\"ח). אולם מבאר המהרי\"ק, שזה שהגויים רגילים ללבוש בגד מסוים, אינו אוסר אותו עלינו, אלא רק אם אותו הבגד מבטא אמונה אלילית או פריצות – חל על לבישתו האיסור \"וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ\" (ויקרא יח, ג). ומאחר שהצבע האדום מבטא יותר מכל הצבעים את הפריצות והגאווה, לכן יש איסור ללבוש בגדים אדומים, כפי שהגויים לובשים.", + "יתכן שהסיבה לכך שהצבע האדום נחשב אצל הגויים לצבע שמסמל את הפריצות, משום שזה הוא צבעו של הדם, וממילא גם צבעם של האיברים הפנימיים ושל המקומות האינטימיים שבגוף. ובלבישת בגד אדום רצו להבליט כלפי חוץ, בעזות ובפריצות, את הצדדים האינטימיים שמדרך הטבע מכוסים ומוסתרים. בנוסף לכך הצבע האדום רומז לרצח ושפיכת דם (וזה צבעו של אֱדוֹם, עי' רמב\"ן ויקרא טז, ח).", + "אולם יש אחרונים שסוברים שאין כיום איסור ללבוש בגדים אדומים, משום שלדעתם רק כאשר נהגו הגויים ללכת בבגדים אדומים, חל האיסור לנהוג כמנהגם. אבל, מאחר שהיום אין מנהג מובהק של גויים ללכת בבגדים אדומים, אין בזה איסור, וכך הורה אחד מגדולי הפוסקים שחי לפני יותר ממאה שנה, הרב הגאון יצחק אלחנן מקובנא (עי' דרכי תשובה קע\"ח ס\"ק ט\"ז).", + "לסיכום, לדעת הרבה פוסקים גם כיום יש איסור ללבוש בגדים אדומים. והאיסור כאשר כל הבגד או רובו הבולט בצבע אדום, אבל בגד שרק מיעוטו צבוע באדום, מותר לדעת כל הפוסקים. וכן מותר לדעת כל הפוסקים ללבוש בגד שצבעו לא ממש אדום, כגון ורוד או בורדו. ויש פוסקים שמקילים בזמננו, ללבוש אפילו בגד אדום לגמרי, והרוצים להקל יש להם על מה לסמוך, ולכתחילה ראוי לנהוג כדעת המחמירים.", + "כאן המקום לבאר, שהכלל היסודי של הלכות צניעות הוא, שלא למשוך תשומת לב מוגזמת. כלל זה נכון לכל אדם, גברים ונשים כאחד. ולכן לא מספיק לשמור על גדרי ההלכה החיצוניים, כי יכולה אשה לשמור מבחינה חיצונית על כל הלכות הצניעות אולם לבושה והתנהגותה לא יהיו צנועים. אמנם במסגרת ההופעה הצנועה, אין פסול בכך שאשה תיראה יפה, להיפך, ראוי לכל בחורה ואשה לטפח את הופעתה ולבטא את יופייה. אבל יופי זה צריך להיות עדין ומופנם מעט, המשדר נעימות, נאמנות וטוב לב, ולא יופי המושך מבחינה מינית ומשדר התגרות ומוחצנות." + ], + [ + "מהלכות צניעות / קול זמר באשה", + "בתלמוד (ברכות כד, א) מובאים דברי האמורא שמואל: \"קול באשה ערווה\". ואין הכוונה לקול של דיבור אלא דווקא לקול זימרה, משום שקול זימרה חושף את מעמקי הנפש יותר מאשר קול הדיבור, ומגדרי הצניעות שגברים זרים לא ישמעו אשה שרה.", + "ראוי לחזור על היסוד החשוב, שכל ההלכות העוסקות בפרטי הדינים של צניעות, נובעות מתוך ההערכה המיוחדת שיש להלכה כלפי האהבה שעליה מושתת העולם כולו, ומגמתן לשמור על כל הדברים שיכולים לעורר תשוקה שיהיו מופנים לחיזוק הקשר והאהבה שבין בני הזוג. וכל סייגי הצניעות נועדו לגדור את הכוחות העמוקים הללו שלא יסחפו את האדם אל מחוץ למעגל החיים הישר והמתוקן. זו הסיבה גם לקביעת חכמים, שקול באשה ערווה. אם כן, אין הכוונה לומר שיש גנאי בקול זמרתה של האשה, אלא להיפך, דווקא מתוך הצד העמוק שקול זמרתה חושף, ישנו חשש שאם תזמר בנוכחות גברים זרים, תיווצר ביניהם קרבה מוגזמת שעלולה ליצור קשר לא רצוי, ולכן אסרו חכמים לאיש לשמוע קול אשה זרה. הלכה זו היא חלק ממכלול הלכות צניעות שנועדו לקבוע גדרים ליצירת אורח חיים צנוע, ששומר על מרחק מכובד בין גברים לנשים.", + "אמנם יש סוברים שאין איסור לשמוע שירת אישה, אלא רק לומר דברים שבקדושה בעת ששומעים שירת אישה. אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אסור לגבר לשמוע שירת אישה משום צניעות.", + "ויש שרוצים לטעון, שהואיל וכיום שמיעת קול זמרות נעשה רווח על ידי המכשירים האלקטרוניים, כל זמן שהזמרת לבושה בצניעות ושרה באופן מכובד, אין שירתה מעוררת הרהורים וממילא אין בדבר איסור. אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, בכל אופן הדבר אסור משום גדרי צניעות. בנוסף לכך, גם לסברת המקילים לא ניתן להעמיד את ההלכה על מקומה, כי לא ניתן להגדיר היכן בדיוק עובר הגבול בין הופעה מכובדת להופעה לא צנועה, שכן הדבר תלוי בגורמים רבים, כמו מראה הזמרת וגילה, בגדיה, צורת עמידתה, תנועותיה, קטעי הקישור, כמות השומעים וריחוקם מהזמרת. וכידוע עיקרון יסודי בתקנות חכמים, שאין דבריהם ניתנים לשיעורים, כי אם ייתנום לשיעורים, לא ניתן להעמידם. אפשר לקבוע הדרכות מוסר לשיעורים אבל לא הלכות. נמצא אפוא, שכוונת חכמים לאסור על גברים לשמוע אישה שרה גם במסגרת צנועה יחסית. (בהלכה יג נברר דין שמיעת זמרת דרך מכשירים אלקטרוניים).2ברכות כד, א: \"קול באישה ערווה; טפח באשה ערווה\", ההסבר המקובל שחובת הצניעות חלה גם על טפח מן הגוף במקום שרגילים לכסות, וגם על שמיעת קול שירת אישה. וכ\"כ רא\"ש, רא\"ה, רי\"ד, ריא\"ז לברכות שם, וכ\"כ סמ\"ג, סמ\"ק ועוד רבים.
אמנם יש אומרים שעיקר משמעות איסור זה, שאסור לגבר לומר דברים שבקדושה, כדוגמת קריאת שמע, בעת שהוא שומע שירה של אישה (רב האי גאון, רב יהודאי גאון, ראבי\"ה א, עו; הגהות מימוניות הל' ק\"ש ג, ס). ונחלקו האחרונים בדעתם: יש שהבינו שלדעתם אין איסור לשמוע קול שירת אשה (באר שבע, שרידי אש א, עז), ויש מהאחרונים שהבינו שגם הם מסכימים שאסור לגבר לשמוע קול שירת אשה (גר\"א עה, ח; יד אהרן).
עוד כתבו כמה ראשונים, שקול אשה שאדם רגיל בו אינו ערווה (יראים, הג\"מ, ראבי\"ה, אשכול ועוד, רמ\"א עה, ג). הסביר בעטרת צבי עה, ו: \"אבל קול הרגיל – אפילו קול זמר, הואיל דרגיל בה אינו בא לידי תאוה\". משמע שבקרב בני משפחה, אפילו אינם מדרגה ראשונה כגיסים, אין איסור. לעומת זאת, יש שהבינו בדברי הראשונים, שכוונתם להתיר שמיעת קול דיבור, שהוא הקול \"שרגיל בו\". וכ\"כ שועה\"ר עה, ו. וכן נראה ממשנה ברורה עה, יח.
מנגד, יש שרצו להחמיר אפילו בשמיעת קול דיבור, כמבואר בספר המאורות בשם הראב\"ד, וארחות חיים בשם העיטור, אולם כוונתם לדיבור מעבר למה שמקובל. ולרוב הפוסקים אין איסור בקול דיבור.
לסיכום, לדעת רוב הראשונים אסור לשמוע קול שירת אישה משום צניעות, ולגבי דעת מקצת מהראשונים – נחלקו האחרונים. לפיכך פסקו האחרונים שאסור לשמוע קול שירת אישה משום צניעות (שו\"ע אה\"ע כא, א; משנה ברורה עה, יז).
בעבר היה מקובל שנשים היו מקוננות ומעוררות את הציבור לבכי בעת שליוו את המת (כתובות מו, ב). אמנם קינה שונה לגמרי משירה, ולכן לא חל עליה האיסור (תפארת ישראל מועד קטן ג, ט).
לכאורה יש לשאול איך גזרו חכמים שלא לשמוע שירת אישה, כאשר מסופר על דבורה הנביאה ששרה שירה לה' לאחר נצחונה על סיסרא ויבין (שופטים ה, א)? החיד\"א ביאר, ששרתה עליה השכינה, ולכן לא היה חשש צניעות. ויש אומרים שהיא אמרה שירה, ולא שרה במנגינה (מטה אפרים). עוד אפשר לומר, שאכן יש צדדים חיוביים בשירת אשה, ולכן מדאורייתא אין בשמיעתה איסור. אלא שהטילה התורה על חכמים לתקן תקנות ולעשות סייג לתורה. וכשראו חכמים שהפתיחות בין גברים לנשים גורמת לבעיות, עד שאחד הח��אים שבעטיים נחרב בית המקדש הראשון היה גילוי עריות, תיקנו תקנות של צניעות, ועל ידי זה הצליחו לגדור את ישראל, עד שנעשו חטאים אלו נדירים.
סברת המקילים שהזכרתי למעלה נכתבה על ידי הרב ביגמן, ויסודה בסברת הלבוש (מנהגים סוף או\"ח) לגבי ישיבה מעורבת בחתונות (עי' תחומין כט, עמ' 138). והיא נסמכת גם על דעת הסוברים שאין איסור שמיעת קול זמר אשה שלא בעת אמירת דברים שבקדושה, שהוזכרה בתחילת ההערה. למעלה ביארתי את נימוק האיסור, שהוא מקובל על רובם המכריע של הרבנים. וכ\"כ למעשה הרב הנקין (בני בנים ד, ז), והרב יעקב אריאל (תחומין ל, עמ' 212)." + ], + [ + "מהלכות צניעות / טקס שנשים שרות בו", + "שאלה: אדם שמשתתף בטקס שבו מופיעה זמרת או קבוצת זמרים וזמרות, האם רשאי להישאר בטקס או שחובה עליו לצאת. ומה יעשה חייל שנמצא בטקס כזה? והאם גם בנות צריכות לצאת מהטקס מתוך הזדהות עם הבנים?", + "תשובה: על פי מה שהתבאר בהלכה הקודמת, אסור לאיש לשמוע שירת אשה, וממילא חובה על גבר לצאת מטקס שאשה או נשים שרות בו, וראוי גם לבנות להזדהות עם הגברים ולצאת עמהם. ואין לטעון אולי הזמרת תיעלב, כי לא מאיתנו היא נעלבת אלא מתקנת חכמים שאנחנו מחויבים לקיים, וגם היא צריכה לשמור תורה ומצוות. וכן חייל צריך לצאת מכל טקס בעת שזמרת שרה בו.", + "ואמנם במקרים מיוחדים ניתן לסמוך על דעת המקילים ולהישאר שם תוך הקפדה שלא ליהנות ולא להסתכל על הזמרת. כגון במקרה שרב משתתף בטקס זיכרון לחייל שנפל, ויש לחשוש שאם יצא, בני משפחת החייל הקדוש ייפגעו. כמו כן חייל שחושש שמא ייענש בחומרה אם יצא, או חייל שמשרת בקבע ויציאתו תסכן את פרנסתו, רשאי בשעת הדחק להישאר.3בהערה הקודמת נתבארו המקורות לכלל הסוגיה. ויש להוסיף שגבר שנמצא בביתו ושומע בלא כוונה ובלא רצון קול שירת אישה, אין לו בזה איסור (מאירי לברכות כד, א; החינוך קפח; רבנו יונה בספר היראה רלח). ויש אומרים שיש בזה איסור למרות שאינו מתכוון לכך (אשכול), אלא שאם קשה לו ללכת למקום אחר, הרי שהוא אנוס (יראים, משנה ברורה עה, יז). על פי דעת המקילים בזה, נהגו חלק מהרבנים שכאשר היו מחויבים מתוקף תפקידם להשתתף בטקסי זיכרון ששולבו בתוכם קטעי שירה של זמרת, שלא לצאת בעת שירת הזמרת כדי שלא להעליב את בני המשפחות השכולות, אלא התכוונו שלא ליהנות מקול השירה. אבל במקום שלא היה חשש עלבון, יצאו. ויש שרצו להרחיב את ההיתר, למצב שפקודות הצבא קובעות שכל החיילים חייבים להשתתף בטקסים רשמיים שבהם מופיעות זמרות, שכדי לא ליצור עימות עם המפקדים, החיילים רשאים לשמוע את הזמרת תוך הקפדה שלא להסתכל עליה ולא ליהנות משירתה. אולם נראה שאי אפשר מכוח היתר פרטי שנועד לאנשים מסוימים כדי למנוע עלבון, לבטל את ההלכה שקבעו חכמים ולהתיר לכל החיילים להשתתף בטקסים שיש בהם שירת נשים, תוך מחשבה שהם נמצאים שם תמיד בעל כרחם ונגד דעתם ומכוונים ליבם שלא להאזין וליהנות מהשירה. והעובדה שיש על כך פקודה לא מקלה את המצב אלא מחמירה, כי זו פקודה נגד הלכה (רמב\"ם הל' מלכים ג, ט). ולכן שלא במקרה מיוחד, נכון להחמיר תוך נכונות לשלם על כך מחיר. ואין לטעון שבצבא צריך להתפשר, מפני שהאמת הפוכה, דווקא בצבא צריך להחמיר יותר, כפי שצוותה התורה להישמר מפני דבר רע דווקא במחנה (דברים כג, י; פנה\"ל העם והארץ ד, ח). גם מבחינת השיקול הכלל ישראלי כך ��אוי לנהוג, שכן המצב שבו הצבא מתנהל באווירה חילונית, וחיילים דתיים מרגישים את עצמם כאורחים בצבא גורם לרבים מבני הציבור הדתי להפסיק לשמור מצוות בצבא. וכתגובה לכך גורם לאחרים להעדיף את הדרך החרדית ולא להתגייס לצבא. הרי שהמצב הזה גורם לצה\"ל להפסיד עשרות אלפי חיילים. לכן ככל שהדתיים יתעקשו יותר על שמירת הצביון והאווירה המתאימה להם, כך יהיו לצה\"ל יותר חיילים, וזו האחדות האמיתית. ואילו הפשרה בנושאים אלה גורמת בפועל לפירוד, שבו ציבור גדול חש ניכור לצה\"ל." + ], + [ + "מהלכות צניעות / האם מותר לגברים ונשים לשיר ביחד", + "שאלה: האם האיסור לגבר לשמוע קול שירת אשה הוא כאשר האשה שרה לבדה כך שניתן לשמוע היטב את קולה, או גם כאשר קבוצה שלימה שרה ביחד? השאלה נוגעת לשירה שמתקיימת במסגרת סעודת שבת משפחתית, ולשירה במסגרת תנועת נוער.", + "הרב וינברג (שרידי אש א, עז) השיב לגבי תנועת נוער, שלדעת רוב רובם של הפוסקים הדבר אסור, משום שאין הבדל בין שמיעה של קבוצת בנות לבין שמיעת בת אחת. שהרי אמרו חכמים (מגילה כא, ב), שקול שחביב על האדם ניתן לשומעו גם בין קולות רבים, וממילא זה שקבוצה שלימה שרה ביחד, אינו מבטל את שירתה של כל אחת ואחת מהבנות, ושמיעת שירתן אסורה. אלא שהוסיף הרב וינברג, שבבואו לגרמניה ראה שגם בבתי היראים מזמרים האנשים והנשים ביחד שירי שבת, ומובן מדבריו שנהגו כך גם כאשר נכחו שם אורחים שאינם מבני המשפחה. וכששאל על מנהגם, ענו לו שכך הורו להקל הגאון הצדיק רבי עזריאל הילדסהיימר והרש\"ר הירש, שנודעו כמבינים ומנוסים בענייני חינוך. ואם כן ראוי לבאר את טעם ההיתר שלהם, שהוא מבוסס על דעת כמה מגדולי הראשונים שסוברים שהאיסור לשמוע קול אשה הוא רק כאשר מתכוונים ליהנות מקולה, אבל כשאין כוונה כזו, אין איסור. וכן בספר 'שדי-חמד' (מערכת קול) הזכיר דעה של רב ספרדי שהתיר לגברים ונשים לשיר שירי קודש ביחד, משום שבשירי קודש אין חשש להרהור. ואם כן, מאחר שהמטרה היא לשיר שירי קודש ולא ליהנות מקולן של נשים, ובנוסף לכך כמה נשים שרות ביחד, כך שבלא תשומת לב מיוחדת לא יבחין השומע בקולה של אשה מסוימת דווקא – התירו הרבנים מגרמניה לגברים ונשים לשיר ביחד שירי קודש. ולמעשה הורה הרב וינברג למנהלי תנועת ישורון שבצרפת להקל, מפני שעל ידי השירה ביחד בתנועת הנוער, יוכלו לעורר את הבנים והבנות לאהבת התורה, העם והארץ, ולשומרם מהתבוללות.", + "אולם בכל מקרה צריך היתר לגופו, כי במצב רגיל יש לנהוג כדעת רוב הפוסקים האוסרים שירה בציבור של גברים ונשים ביחד. ורק תלמיד חכם שמכיר את מצב השואלים יכול להכריע בשאלה, האם המצב מחייב להקל בשירה משותפת.", + "בני משפחה: כאשר רק בני משפחה מקרבה של דרגה ראשונה מסובים, המנהג הרווח והמוסכם על כל הפוסקים שגם הבנות שרות ואפילו סולו. אולם השאלה כיצד ראוי לנהוג כאשר הילדים מתחתנים, האם מותר לבנות לשיר גם כאשר נמצאים שם גיסים ושאר קרובים מדרגה שנייה.", + "במשפחות רבות של יראים נוהגים להחמיר, למרות שמנהג זה גורם למעט בשירי שבת. ובמשפחות רבות נוהגים להקל שהבנות שרות יחד בקול אבל לא סולו. וכן נוהגים בבית רבנים רבים, וכן נהגו בבית רבה של ירושלים הרב פרנק, ובבית הראשון לציון הרב עובדיה יוסף. וגם במשפחות שנהגו להחמיר, אם ירצו לשנות את מנהגם, מותר להם לשנותו לכתחילה, מפני שהחמ��רו בלא שידעו שרבים מקילים.4לדעת רובם המכריע של הפוסקים, גם שירי קודש אסור לבנים ובנות בתנועת נוער לשיר ביחד (ציץ אליעזר ז, כח; יד, ז), אבל נוהגים שלא להקפיד על שירת הנשים שעולה מעזרת נשים (החת\"ס חו\"מ קצ החמיר בזה).
לגבי שירי שבת במסגרת משפחתית עם אורחים, יסוד סברת המקילים מבואר בשרידי אש א, עז, וכפי שהעיד שכך נהגו במשפחות היראים והרבנים בגרמניה, ומשמע שכך נהגו גם כאשר היו אורחים בני תורה שאינם מבני המשפחה. בתחילה סברתי שהמנהג הרווח הוא שאם ישנם שם קרובים מדרגה שנייה אין הנשים שרות. אולם במשך השנים שמעתי עדויות שגם בבית רבנים מבני עדות אחרות נהגו שנשים שרות עם בני משפחה מדרגה שנייה. סיפר לי פרופ' שאול שטמפפר שבבית הרב צבי פסח פרנק זצ\"ל, שהיה דוד של סבא שלו, כל הנוכחים שרו זמירות שבת ביחד – גברים ונשים. כדי לאמת את זיכרונו מימי נעוריו חזר ושאל את בנו של הרב פרנק ר' אברהם ואשתו, והם העידו שאכן הנשים היו שרות, וקולן נשמע כי היו אוהבות לשיר בקול. וכן שלח לי הרב דביר אזולאי עדות שכתב לו הראשל\"צ הרב יצחק יוסף שליט\"א: \"בביתו של מרן אאמו\"ר נהוג כל השנים שכל המשפחה ‏משוררים בליל שבת וביומו יחד עם הגיסים וכל האחים, ואמר להם מרן, שכיוון שהבת לא משוררת 'סולו', אלא קולה נבלע עם ‏קולות כולם, אין בזה איסור, אף שקולה נשמע גם כן, והיינו בקול שאינו גובר, אלא רגיל, אך לא בטון גבוה\" עכ\"ל. (כיוצא בזה כתב בילקוט יוסף שבת חלק א' כרך ג' עמ' שס\"ח עד שע\"ג)." + ], + [ + "מהלכות צניעות / שמיעת זמרות דרך מכשירים אלקטרוניים", + "שאלה: האם מותר לשמוע שירת נשים דרך מכשירים אלקטרוניים?", + "תשובה: נחלקו בזה הפוסקים, ושורש הספק תלוי בשאלה מהי מהות האיסור של שמיעת קול אשה, האם עצם שמיעת קול שירת אשה אסור מפני שהוא עלול ליצור אווירה לא צנועה והרהורי עבירה, ואזי גם על מכשיר אלקטרוני יתכן שיש איסור. או שהחשש הוא שמא מתוך שמיעת קול שירתה תיווצר בין האשה ששרה לזה ששומעה קירבה מוגזמת ועל ידי כך ישנו חשש שיגיעו למצבים לא צנועים ואף לגילוי עריות. שלוש דעות עיקריות יש בנושא זה:", + "לדעה הראשונה, גם שמיעת קול שירת אשה דרך מכשיר אלקטרוני אסורה, מפני שעצם ההנאה מקול של אשה זרה היא האסורה, ולכן אין זה משנה כיצד קולה מגיע, בדרך טבעית או דרך מכשיר אלקטרוני (חלקת יעקב או\"ח קסג; שבט הלוי ג, קפא; אז נדברו ח\"ו סט, ח).", + "לדעה השנייה, אין איסור לשמוע קול שירת אישה, כאשר השומע אינו רואה את הזמרת ואינו מכיר אותה. כי רק שמיעת שירה של אשה מוכרת עלולה לעורר הרהורי עבירה, אבל שמיעת קול אשה שאינה מוכרת, אינה יוצרת קרבה לשום אשה, וממילא אינה גורמת להרהורים, ואין בזה איסור.5. בעלי הדעה השנייה המתירים לשמוע שירת נשים דרך רדיו: שו\"ת מערכי לב (צירלסון, או\"ח ה); אור לציון (ב, ו, יג); עשה לך רב (א, כח); יבי\"א א, ו. ובשו\"ת בית דוד (לייטער, א, קפח) כתב שיש למיקל על מה לסמוך, וכ\"כ בשו\"ת בית שערים (או\"ח לג) מדינא, אבל כתב שהדבר מכוער, וכ\"כ משנה הלכות ה, רכד. לדעתם, מי שראה כבר פעם אחת את הזמרת, אסור לו לשמוע את קולה דרך הרדיו. ולדעת יבי\"א ח\"ט קח, מג, גם למי שראה את תמונתה מותר, ורק למי שיודעה ומכירה ויש לו רעות עמה – אסור.", + "לדעה השלישית, האיסור הוא רק לשמוע קול שירה טבעי של אשה ולא קול הקלטה שלה. אמנם כאשר השמיעה גורמת להרהורי עבירה – הדבר אסור, כמו כל דבר שגורם להרהורי עבירה.", + "למעשה, מאחר שיסוד האיסור מדברי חכמים, וכלל ידוע הוא שבספק בדברי חכמים הולכים אחר המיקל, הרוצים להקל ולשמוע קול שירת נשים דרך מכשיר אלקטרוני, יש להם על מה לסמוך. וכעיקרון לדעה המקילה יהיה מותר גם לצפות בשירת נשים דרך מכשיר אלקטרוני, שכן האיסור הוא שמיעה של הופעה חיה ולא הקלטה שיכולה להיות גם מלפני עשרות שנים. וככל שמכירים פחות את הזמרת או שמדובר על הקלטה שהתקיימה לפני שנים רבות יותר, כך ההיתר מוסכם יותר. אמנם כאשר הצפייה מעוררת אצל הצופה הרהורי עבירה, היא אסורה עליו.6יש שהתירו לשמוע קול שירת אשה גם למי שמכיר אותה אישית, הואיל ואין זה קולה אלא קול היוצא ממכשיר כדוגמת קולה. וכן מובא ביבי\"א ח\"ט קח, מג, מספר ישיב משה (טורצקי עמ' יד) בשם הרב אלישיב. וכ\"כ בבני בנים (ח\"ד, ז, ו). כיוצא בזה מובא בשם רשז\"א בהליכות שלמה (תפילה כ, יב), ששמיעת קול זמר מתוך הקלטה אין בו משום ערווה, אבל יש חשש הרהור. וכתב שם שכל זה בהקלטה אבל אם היא שרה עכשיו, אפילו שהשמיעה היא דרך מכשירים חשמליים, נחשב ערווה ואסור. (יש מקום לומר שאולי חלק מהרבנים שהחמירו בשמיעה ממכשיר כדעה הראשונה או למי שראה את תמונת הזמרת כדברי חלק מבעלי הדעה השנייה, החמירו כאשר הקלטות היו נדירות, ובשמיעתן היה צד של פריצת גדר. אבל במצב שהקלטות נעשו שכיחות, והתמונות נפוצות, וחלקן מלפני שנים רבות, היו מקילים כריש\"א ורשז\"א).
עיקרון זה חל גם על צפייה של שירה דרך המחשב או הפלאון. שכן יסוד האיסור שמא ייווצר קשר בין השומע לזמרת, שפעמים רבות היו רגילים לזמר יחד עם יין, כידוע מאיסור זמרה (עי' סוטה מח, א; גיטין ז, א; תוס' שם ורמב\"ם תעניות ה, יד), וכיוון שמדובר על הקלטה, אין אפשרות להגיע למגע בין השומע לזמרת. וככל שעוברות השנים, יש יותר הקלטות משנים עברו, חלקן מזמרות צעירות שהפכו למבוגרות, או מבוגרות שנעשו קשישות, וחלק כבר אינן בחיים, כך שהצפייה היא במוצג ולא באדם. ולכן כל זמן שהצפייה אינה גורמת להרהורי עבירה לדעה המקילה אין איסור (בהגדרת הרהורי עבירה עי' בפנה\"ל שמחת הבית וברכתו ד, ו)." + ], + [ + "מהלכות צניעות / טעם לצניעות ולכיסוי הראש", + "כדי להסביר את הטעם של כיסוי הראש לנשים יש להקדים, שעניינה של הצניעות להפוך את היופי והאהבה הטבעית לדבר בעל משמעות עמוקה ונצחית. וכדי שהאהבה לא תיתפס רק בצדדיה החיצוניים, באה ההלכה וקבעה גדרי צניעות, שמכריחים אותנו לשים את הדגש על הצד הרוחני והנפשי שבאהבה, ומתוך כך מתגלה היופי הטבעי החיצוני במלא עומקו והדרתו.", + "כל אשה צריכה לשמור על צניעותה, אולם אשה נשואה מחויבת בכך כפליים. משום שכאמור, האהבה אינה דבר חיצוני שניתן לממש מיד את כולה, אלא ישנם רבדים של אהבה, וככל שהאדם יותר צנוע כך הוא יכול להתפתח יותר מבחינה נפשית ורוחנית ולהגיע אל העומקים הפנימיים של אהבה. לעומת זאת, האהבה של מי שאינו קשור לכללי הצניעות נוטה להיות חיצונית וקצרה, ולאחר שמגיעים לשיא היא שוקעת ונאבדת. צאו וראו כמה פעמים מחליפים ידוענים פרוצים את בנות זוגם, וזאת לאחר שהצהירו בריש גלי שהפעם מדובר באהבת אמת טהורה וייחודית שתימשך לנצח נצחים.", + "מי שמדריך את חייו על פי כללי הצניעות ההלכתיים, מתרגל להתייחס לצדדים הגופניים ביראה וחרדת קודש, משום שהם מבטאים רבדים עמוקים לאין סוף, שהיופי החיצוני הוא אחד מכלי הביטוי שלהם, ומאחר שהיופי החיצוני מבטא דברים עמוקים מיני-ים, אין לחושפו בפני כולם.", + "כיסוי הראש המתלווה לנישואין מבטא את העמדה שהנישואים הם לא סוף האהבה או שיאה אלא רק ראשיתה, ולכן דווקא אשה נשואה צריכה להקפיד ביתר שאת על צניעותה, כדי לשמר את יופייה למען העמקת הקשר בינה לבין בעלה, וכדי לכוון את עצמם לגילוי הרבדים העמוקים והמופלאים של האהבה." + ], + [ + "מהלכות צניעות / כללי הלכות כיסוי הראש", + "מהתלמוד (כתובות עב, א) משמע, שהמקור לכיסוי הראש לאשה נשואה הוא מן התורה, שנאמר לגבי אשה סוטה שחטאה ונתייחדה עם גבר זר, שבשעה שהיא באה להקריב את קרבנה, כחלק מהעונש שהתורה הטילה עליה, הכהן פורע את שיער ראשה כדי שתתבייש, שנאמר (במדבר ה, יח): \"וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה\", מכאן שעל פי התורה שיערה של אשה נשואה צריך להיות אסוף תמיד (מאירי, רשב\"ץ וריא\"ז, ועי' יחו\"ד ה, סב). כך היא דעת רוב הפוסקים, שיסוד דין כיסוי ראש מהתורה, אלא שמהתורה מספיק שהשיער יהיה אסוף בתוך רשת או כיס קטן, וחכמים הוסיפו וקבעו שצריך לכסות את כל השיער במטפחת שאינה שקופה. ויש אומרים שכל דין אסיפת השיער וכיסויו מדברי חכמים (תרומת הדשן רמשנה ברורה בדעת הרמב\"ם).", + "דין כיסוי הראש אינו תלוי במנהג, ולכן גם במקום שבו כל הנשים אינן מקפידות לכסות את ראשן, מנהגן אינו משנה את הדין, וחובת כיסוי הראש נשארת בתוקפה (משנה ברורה עה, י).", + "חובת כיסוי הראש חלה על אשה נשואה, אבל רווקה אינה צריכה לכסות את ראשה. ויש אומרים שמצד מידת הצניעות רווקות צריכות להקפיד שלא ללכת ברחוב בשיער פזור (מ\"א עה, ג). ואכן כך נוהגות חלק מן הבנות הדתיות, שאוספות את שיער ראשן בסרט או שקולעות משערן צמות, כדי שלא יהיה פזור. אולם רבים סוברים שאין בזה איסור (מחצית השקל ומגן גיבורים שם). ומאחר שיסוד המחלוקת בדברי חכמים, הרוצות להקל רשאיות, כפי הכלל שבכל ספק בדברי חכמים הלכה כמיקל." + ], + [ + "מהלכות צניעות / האם אלמנה חייבת לכסות את ראשה", + "נפסק ב'שולחן-ערוך' (אה\"ע כא, ב): \"לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש\". וביארו מפרשי ה'שולחן-ערוך' שהכוונה שגם אלמנות וגרושות חייבות לכסות את ראשן, אבל בחורות שעדיין לא נישאו, אינן צריכות לכסות ראשן.", + "נשאל אחד מגדולי הפוסקים בדור האחרון, הרב משה פיינשטיין זצ\"ל, שחי ופעל באמריקה, מה תעשה אשה שנתאלמנה ועליה לפרנס את ילדיה, ובמקום שבו היא יכולה לעבוד דורשים ממנה לבוא לעבודה ללא כיסוי ראש. האם מותר לה לבוא לעבודה ללא כיסוי ראש או שעליה להפסיד את פרנסתה כדי להקפיד על כיסוי הראש? והשיב, שאף כי החיוב על אשה נשואה לכסות את ראשה מקורו בתורה שבכתב, מכל מקום אלמנה וגרושה אינן חייבות בכיסוי ראש מן התורה, ורק מדברי חכמים או מחמת המנהג עליהן לכסות את ראשן. ולכן, כדי שלא להפסיד את מקור פרנסתה, מותר לה להקל וללכת במקום עבודתה ללא כיסוי ראש (אג\"מ אה\"ע א, נז).", + "אמנם כל זה יתכן בחוץ לארץ בין גויים, כאשר רוב האנשים אינם מכירים את ההלכה ובוודאי שאינם מחויבים לה. אבל בארץ לא יתכן שמעסיק ידרוש מעובדת של�� שלא תכסה את ראשה, ואם יבקש, עליה להיאבק על זכותה לכסות את ראשה כהלכה ולא להיכנע לתביעתו.", + "לעיתים יש צורך נוסף להקל, כגון גרושה צעירה שחוששת שאם תלך בכיסוי ראש, לא יהיה לה סיכוי להתחתן שוב. משום שכל בחור שיראה אותה יחשוב שהיא נשואה ולא יתעניין בה. ואף שאין בכוונתה לשקר ולהסתיר את העובדה שהיא גרושה, יש סיכוי שאם תלך ללא כיסוי ראש כמנהג הבחורות יתפתח עימה קשר, ואח\"כ כשתספר שהיא גרושה הקשר יימשך, מה שאין כן אם תלך בכיסוי ראש, הקשר הראשוני עלול שלא להתפתח כלל. וגם במקרה כזה התיר הרב פיינשטיין שתלך בלא כיסוי ראש, משום שזהו צורך גדול מאוד.", + "אמנם ההיתר הוא רק כאשר יש מזה תועלת, אבל אשה ששייכת לחוגים התורניים והחרדיים, מקבלת בדרך כלל הצעות דרך שידוכים. ואם תוריד את כיסוי הראש, יש חשש שתרחיק את הסיכוי שלה לקבל הצעה כלבבה." + ], + [ + "מהלכות צניעות / אמירת דברים שבקדושה", + "כבר הזכרנו את מאמר חכמים (ברכות כד, א): \"שיער באשה ערווה\". שתי משמעויות לדבריהם: ראשית, שעל כל אשה נשואה לכסות את ראשה. שנית, שאם אינה מכסה את ראשה, אסור לגברים שרואים אותה לומר דברים שבקדושה.", + "בדורות האחרונים נשים רבות אינן מקפידות על כיסוי שערות ראשן. עובדה זו אינה משנה את הדין היסודי, וההלכה המחייבת נשים נשואות לכסות את ראשן נשארה במקומה. אולם השאלה, האם מותר לומר דברים שבקדושה בשעה שרואים נשים ללא כיסוי ראש. שאלה זו מתעוררת למשל בעת חתונה, שפעמים נמצאות סביב החופה נשים שאינן מכסות את ראשן, והשאלה האם הרב שעורך את החופה יכול לומר כנגדן את ברכות החתונה. וכן לפעמים בשבת בעת הקידוש נמצאות נשים שאינן מכסות ראשן, והשאלה האם מותר לומר מולן את הקידוש.", + "יש אומרים, שגם כאשר נשים רבות נוהגות ללכת ללא כיסוי ראש, עדיין אסור לומר מולן דברים שבקדושה. ואם יעמדו מול עורך החופה נשים שאינן מכסות את ראשן, עורך החופה יצטרך לעצום את עיניו, או לנעוץ מבטו בסידור בלבד, ורק באופן זה יוכל לברך את ברכות החתונה (משנה ברורה עה, י).", + "ויש אומרים, שהואיל ורגילים לראות נשים ללא כיסוי ראש, אין ראייתן נחשבת דבר חריג שמפריע לכוונה הנצרכת בעת אמירת דברים שבקדושה, ולכן מותר לומר בפניהן דברים שבקדושה בלא צורך לעצום את העיניים. וכן מורים רבים מהפוסקים האחרונים (ערוה\"ש עה, ז; בן איש חי בא יב, אג\"מ או\"ח א, מד).", + "חשוב לציין, שלדעת רובם המכריע של הפוסקים, רק לגבי שיער נאמרה הקלה זו, אולם לגבי מקומות המכוסים שבגוף האשה, גם אם כל הנשים יתרגלו ללכת ללא שרוולים וללא חצאיות עד הברכיים, עדיין יהיה אסור לומר בפניהן דברים שבקדושה. מפני שיש הבדל בין חובת כיסוי שיער הראש לכיסוי השוק והזרוע, שאת שיער הראש רק נשים נשואות חייבות לכסות, ואילו את הזרוע והשוק, חייבות הבנות לכסות כבר מגיל צעיר. ולכן, אם עומדות מול עורך החופה נשים שאינן מכסות את גופן כהלכה, אסור לו לומר מולן את ברכות החתונה, ועליו לסובב את גופו באופן כזה שלא יראה אותן. ואם מכל צדדיו עומדות נשים שאינן לבושות כהלכה, בשעת הדחק יוכל להקל ולעצום את עיניו, או שיביט בסידור כך שלא יראה אותן כלל, וכך יוכל לומר את ברכות החתונה (שו\"ע או\"ח עה, ו; משנה ברורה עה, כט)." + ], + [ + "מהלכות צניעות / מהו שיעור כיסוי הראש", + "בדרך כלל, לא כל השיער נכנס אל מתחת למטפחת או הכובע, אלא מקצתו נראה הן מצד הפנים והן מאחור, והשאלה האם הדבר מותר וראוי.", + "מהזוהר משמע שאשה צריכה להקפיד שלא יתגלו שום שערות משער ראשה, ויש שכתבו שכך ראוי לנהוג (מ\"א עה, ב). אולם לדעת רוב הפוסקים אין ההלכה כן, וברור שלא כל השערות צריכות להיות מכוסות. וכן כתב אחד מגדולי הראשונים, הרשב\"א (ברכות כד, א), שהשיער שבדרך כלל אינו נכנס אל מתחת למטפחת אין בו איסור. וכן פסק הרמ\"א (או\"ח עה, ב). ויש שפרשו שאף כוונת הזוהר כך, וכל דבריו הם על השערות שרגילים לכסות על פי ההלכה, שאסור שתראה אפילו אחת מהן.", + "למעשה, ישנן שתי שיטות עיקריות בהגדרת הלכה זו. יש אומרים שיש להקפיד לכסות את כל השערות, אולם אותן השערות שגם לאחר שתשתדל להכניסן מתחת לכיסוי, באופן טבעי יצאו מכיסוי הראש, כמו למשל מעט שיער שבעורף ובצדעיים, אין חובה לכסות (משנה ברורה עה, יד, ועוד פוסקים).", + "ויש אומרים שעוד מתקופת המשנה, מנהג כיסוי הראש לא כלל את כל השערות בלא יוצא מהכלל. ואם כן אין איסור לגלות מעט מהשער שמעל המצח או שבצדעיים, משום שכך הוא מנהג הנשים הכשרות ברוב הגלויות שתחת הישמעאלים. ואין להחמיר ולאסור זאת, שכן מצינו בכמה וכמה דברים שהקילו חכמים כדי שלא לפגום ביופייה של האשה (מהר\"ם אלשקר לה).", + "וכן פסק גם הרב פיינשטיין, שמותר שקצת מהשערות שמעל המצח יראו, וקבע לזה גדר, שעד טפח מרובע משערות הראש מותר לאשה לגלות, ויותר מטפח אסור. ומכיוון שרוחב הפנים הוא כשני טפחים, אם אשה רוצה לגלות קצת מן השיער שמעל מצחה, מותר יהיה לה לגלות עד שיעור של כחצי טפח, וניתן למדוד את חצי הטפח על ידי שיעור של רוחב שתי אצבעות, שרוחבן כארבעה סנטימטר. במילים אחרות, מאחר שעד טפח מרובע משערה מותר שיהיה גלוי, מותר לאשה שכיסוי ראשה יגיע עד פחות מארבעה סנטימטר מקצה השיער שעל המצח. שהרי חצי טפח כפול שני טפחים, שזהו בערך שיעור רוחב המצח, שווה טפח מרובע. והוסיף הרב פיינשטיין, שאף שלכתחילה ראוי להחמיר לכסות את כל השערות, מכל מקום גם לתלמיד חכם וירא שמיים אין להימנע מלשאת אשה שהיא בעלת מידות טובות ומדקדקת במצוות ומתכוונת לגלות מעט שיער שמעל המצח, ובתנאי שלא תגלה יותר משיעור של רוחב שתי אצבעות (אג\"מ אה\"ע א, נח)." + ], + [ + "מהלכות צניעות / האם אשה צריכה לכסות ראשה בביתה", + "מסופר בתלמוד (יומא מז, א) על אשה ששמה קמחית, שזכתה ונולדו לה שבעה בנים צדיקים, שכולם שמשו זה אחר זה בכהונה גדולה. שאלו אותה חכמים: מה עשית שזכית לכך? ענתה להם: \"מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי\". כלומר, הקפדתי מאוד שלא לגלות את שיער ראשי אפילו בתוך ביתי בהיותי לבד. ענו לה חכמים: \"הרבה עשו כן ולא הועיל להן\". והתכוונו לומר, שכנראה היו לה עוד זכויות שבעבורן זכתה לבנים כאלה. ומכל מקום ניתן ללמוד שמנהג חסידות שאשה תכסה את שער ראשה אפילו כשהיא נמצאת לבדה בביתה.", + "אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה האם מצד הדין חיוב כיסוי הראש הוא רק בשעה שהאשה יוצאת מחוץ לביתה וחצרה, כפי שסובר התוספות (כתובות עב, ב), או שחיוב כיסוי הראש הוא גם בתוך הבית, כפי שמשמע מדעת הרמב\"ם. פסק ה'חתם-סופר' (או\"ח לו), שהואיל ומנהג הנשים להחמיר ולכסות את ראשן אפילו בחדרן שבביתן, נחשב הדבר כדין גמור, וכל הנשים חייבות לכסות את ראשן אפילו בתוך חדרן. וגם לדעת ה'משנה-ברורה' (עה, י) צריך לנהוג כן, ולחבוש כיסוי ראש אפילו בתוך הבית.", + "ויש חולקים ומקילים, ולדעתם מן הדין מותר לאשה ללכת בתוך ביתה ללא כיסוי ראש, ובתנאי שרק בני ביתה יראו אותה ולא אנשים זרים. וכן סובר בעל ה'אגרות-משה' (אה\"ע א, נח).", + "בשעה שהולכים לישון, לכל הדעות מותר להיות בלא כיסוי ראש." + ], + [ + "מהלכות צניעות / פאה נוכרית", + "נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לאשה לכסות את ראשה בפאה נוכרית. שורש המחלוקת תלוי בשאלה מהו יסוד האיסור לגלות את שיער הראש, האם העיקר הוא ההופעה הצנועה שישנה בכיסוי הראש, או שדווקא השערות הגדלות בראשה מבטאות משהו אינטימי שאשה נשואה צריכה להצניעו בפני זרים ולחושפו רק בפני בעלה.", + "לדעת 'שלטי-גיבורים' ורמ\"א (שו\"ע או\"ח עה, ב), מותר לאשה נשואה לחבוש פאה נוכרית, משום שהפאה מסתירה את שערותיה הטבעיות. ואף שלעיתים שערות הפאה הנוכרית יפות משערה הטבעי, לא אסרו חכמים על האשה להתקשט בתכשיטים יפים, אלא העיקר הוא שלא לחשוף את הצדדים האישיים כלפי חוץ, ובכללם את השערות הטבעיות, וכן שלא להופיע באופן מגרה. ואם אכן הפאה יפה וצנועה, לדעתם מותר לכסות בה את השערות.", + "לעומת זאת לדעת בעל שו\"ת 'באר-שבע' (סי' יח) ו'שדי-חמד' ועוד הרבה פוסקים, יסוד כיסוי הראש הוא ההופעה הצנועה, ולכן אם חובשים פאה נוכרית אין בזה תוספת צניעות ביחס לשערות הראש המקוריות, ועל כן אסור לכסות את הראש בפאה נוכרית.", + "למעשה, הזכיר בעל ה'משנה-ברורה' את שתי הדעות (עה, טו), ופסק על פי ה'פרי-מגדים' שהנוהגות לכסות את הראש בפאה נוכרית יש להן על מה לסמוך. אולם במקומות שבהם נהגו הנשים שלא ללבוש פאה נוכרית, יש להחמיר, משום מראית-עין.", + "והראשון לציון, הרב עובדיה יוסף כתב, שעל פי מנהג הספרדים יש איסור חמור לחבוש פאה נוכרית, משום שהפאה אינה נחשבת לכיסוי ראש (יבי\"א ח\"ד ג, ג; ח\"ה ה). אולם כמה וכמה מגדולי רבני הספרדים שבדור התירו חבישת פאה נוכרית, ומהמתירים: הרב המקובל עובדיה הדאיה בעל שו\"ת 'ישכיל עבדי' (ח\"ז אה\"ע טז), הראשון לציון הרב מרדכי אליהו, והרב משאש, רבה של ירושלים. ואם כן, גם בין רבני הספרדים הדבר שנוי במחלוקת, ולכן גם אשה הנוהגת כמנהגי הספרדים יכולה להקל ולסמוך על השיטה המתירה לחבוש פאה נוכרית.", + "גם הרב פיינשטיין כתב לרב אחד שרצה לאסור על אשתו לחבוש פאה נוכרית, שאף שיש מחמירים, רוב רבותינו מקילים, ולכן אין כבודו יכול למנוע מאשתו הרבנית ללבוש פאה נוכרית, ואף שהוא רוצה להחמיר, אינו יכול להטיל את חומרותיו עליה (אג\"מ אה\"ע ח\"ב יב. מה שכתב בשם רוב רבותינו, הכוונה מליטא ואשכנז).", + "למעשה נשות רבנים רבות נוהגות להקל ולחבוש פאה נוכרית. אולם רוב נשות תלמידי הישיבות הארץ-ישראליות נוהגות להחמיר ולכסות את ראשן דווקא במטפחת או כובע ולא בפאה. והיו שסברו שבישובים שהוקמו על ידי אותם התלמידים, נחשב הדבר למנהג מחייב, וכפי שפסק ה'משנה-ברורה', שאין להקל ולחבוש פאה נוכרית במקום שנהגו להחמיר משום מראית עין. אולם למעשה כל הארץ נחשבת כמקום אחד, ומאחר שיש בארץ נשים רבות שמכסות את ראשן בפאה, לא ניתן לומר בשום ישוב בארץ שיש מנהג מחייב לכסות את הראש במטפחת או בכובע ולא בפאה נוכרית. ולכן אין למחות או להעיר לשום אשה שחפצה לכסות את ראשה בפאה נוכרית, אחר שישנן הרבה נשים חשובות וצדיקות שנוהגות כן." + ], + [ + "מהלכות צניעות / לימודים באוניברסיטה מעורבת", + "שאלה: האם יש היתר ללמוד באוניברסיטה שלומדים בה בנים ובנות בערבוביה, כאשר חלק מהסטודנטיות והמרצות אינן מתלבשות כהלכה?", + "תשובה: לכתחילה יש ללמוד במקום שבו מקפידים על צניעות, הבנים לומדים לחוד והבנות לומדות לחוד. אבל כאשר קשה ללמוד את המקצוע המבוקש במקום צנוע, אפשר להקל ללמוד באוניברסיטה מעורבת, הואיל ומדובר בצורך גדול מאוד. הצורך גדול הן מצד הפרנסה, הן מצד הצורך האישי של אדם למצות את כשרונותיו בתחום שבו הוא מוכשר ומעוניין, הן מצד הצורך הציבורי הכללי, ששומרי מצוות יוכלו להיות פעילים בכל תחומי החיים, והן כדי שיוכלו להיות שותפים בתיקון העולם. לפיכך, כל זמן שהאדם יודע בעצמו שלא יבוא להיכשל באיסורי עריות, וישאר דבק בתורה ובמצוות, מותר לו ללמוד באוניברסיטה.", + "דומה הדבר לאדם שצריך ללכת למקום מסוים, שמבואר בגמרא שאם יש לפניו שתי דרכים, באחת ישנן נשים שאינן לבושות בצניעות, ובשנייה אין נשים לא צנועות, עליו ללכת בדרך הטובה, ואם בחר ללכת בדרך שיש בה נשים לא צנועות, הרי הוא רשע. ואם יש לפניו דרך אחת בלבד ובה נשים שאינן לבושות בצניעות, מותר לו ללכת בה (בבא בתרא נז, ב). וכל מה שאמרו חכמים שעל האדם ללכת בדרך שאין בה נשים פרוצות הוא במקום שאין הבדל משמעותי בין שתי הדרכים, אבל אם הדרך הצנועה ארוכה בהרבה, אין חיוב ללכת בה, והרי הוא נחשב כמי שיש לפניו רק דרך אחת (עי' באג\"מ אה\"ע א, נו).", + "וכן לגבי לימודי מקצוע. מי שיכול ללמוד בשני מקומות, באחד מהן יש בעיות צניעות ובשני אין, חובתו ללמוד במקום הכשר, גם אם לשם כך יצטרך להאריך מעט את דרכו או שיצטרך להתגמש מעט בתוכניותיו. אבל אם המקום הכשר רחוק באופן משמעותי ממקום מגוריו, או שאי אפשר ללמוד בו את המקצוע שהוא מעוניין ללמוד, וקשה לו להתפשר על לימוד מקצוע אחר – מותר לו ללמוד במקום שיש בו נשים שאינן לבושות כהלכה.", + "וכן בפועל מצינו סוחרים שמוכרים סחורתם לנשים שאינן צנועות, וכן פקידים שעובדים במקומות שמגיעים אליהם נשים שאינן צנועות, ואין מעלים בפני הסוחרים והפקידים הדתיים דרישה להימנע מלמכור או לשרת נשים שאינן צנועות. וכן אין תובעים מאדם להימנע מללכת למשרדים שהפקידות לבושות שם בחוסר צניעות. מפני שכאשר ישנו צורך גדול, אין איסור. אמנם כאשר אדם יודע בעצמו שמתוך כך הוא עלול להיכשל באיסורי עריות, אסור לו להכניס את עצמו לניסיון.7ערך לימוד המדעים וערך הפרנסה נחשבים צורך גדול מאוד שאי אפשר לפגוע בו מחמת הרהורי עבירה, וכשם שאין מחייבים בחורים להתחתן בגיל שלוש עשרה כדי שיינצלו מהרהורי עבירה (עי' פנה\"ל שמחת הבית וברכתו ד, ז, 11-12). אפשר לומר, שמניעת אפשרות מיהודים לעסוק במדע ופרנסה מכובדת מהווה סכנה ממשית לקיומו של העם היהודי. אמנם גילוי עריות עצמו דוחה הכל, ועליו אמרו: ייהרג ובל יעבור. ואף כאשר מדובר בחשש של גילוי עריות, כל זמן שהחשש הוא סביר, מוטב לוותר על פרנסה ועל לימודי מדע, ובלבד שלא להיכנס לחשש גילוי עריות. (על הגדרת הרהורי עבירה עי' בפנה\"ל שמחת הבית וברכתו ד, ו).", + "ומכל מקום גם כאשר ישנו היתר ללמוד במקומות אלו, צריך להתאמץ למעט את החששות. ראשית, נכון להגיע למוסדות אלו אחר נישואים. בנוסף לכך, על הסטודנט לחזק את עצמו בקביעת עתים לתורה ותפילות במניין. כמו כן ראוי שיחזק את עצמו על ידי הופעה חיצונית דתית, ובכלל זה כיפה שמכסה את רוב הראש והוצאת ציציות, כפי שנאמר (במדבר טו, לט): \"וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם\". וכן חשוב מאוד שהסטודנט יהיה מקושר לקהילה דתית ולחברים דתיים. בנוסף לכך, מעבר להתנהגות המנומסת והאדיבה, יש להימנע מהתערות בחברה המעורבת, ולשמור על יחס מכובד ומרוחק מבנות שלומדות עמו." + ], + [ + "מהלכות צניעות / לימודי פיזיותרפיה", + "שאלה: האם מותר לתלמידי החוג לפיזיותרפיה לתרגל עיסויים בנים על בנות ובנות על בנים? לטענת ראשי החוג, יש הכרח להתאמן על בני המין השני, הואיל ויש שוני בין המינים, ומי שלא יתרגל זאת לא יוכל לקבל הכשרה ראויה כפיזיותרפיסט.", + "תשובה: אסור לתרגל עיסוי של בנים על בנות ובנות על בנים, ובמקום שדורש זאת אסור ללמוד. ואמנם כדי לטפל בחולה מותר לרופא או לפיזיותרפיסט לנגוע בבן המין השני, ולראות מקומות צנועים שבגופו. ומלכתחילה, גם לצורך רפואי, כיוון שהטיפול הפיזיותרפי הוא טיפול ממושך, מוטב שגבר יטפל בגברים, ואשה בנשים. אבל לגבי לימוד אין היתר. ואין לקבל את טענת ראשי החוג, הטוענים שכדי להכשירם כראוי חובה שיתאמנו גם על בני המין השני, מפני שלפי חוות דעת מומחים, לעניין זה אין הבדלים משמעותיים בין גוף הגבר לאשה. לא זו בלבד, אלא שרק לאחרונה החלו גברים להכנס למקצוע זה, ולפני כן רק נשים למדו פיזיותרפיה, ואף אחד לא טען אז שהן חייבות להתאמן על גברים (עפ\"י הרב פרופ' אברהם שטיינברג, מחבר אנציקלופדיה הלכתית רפואית)." + ] + ], + [ + [ + "ברית מילה / המצווה הראשונה", + "המצווה הפרטית הראשונה שנצטווה היהודי הראשון, היתה מצוות ברית מילה. אמנם לפני הכל היתה המצווה לעלות לארץ, שנאמר (בראשית יב, א): \"(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ\". אולם מצוות ישוב הארץ היא מצווה כללית שמקיפה את כל חיי העם ככלל וחיי כל יחיד מישראל כפרט, אבל כמצווה פרטית מצוות ברית מילה היא המצווה הראשונה. יש קשר בין מצוות ישוב הארץ לברית מילה, על ידי שתי המצוות הללו הקדושה מתגלה גם בגוף ובחומר, על ידי ישוב הארץ מתברר שיש ערך לכל העבודות שעוסקות בבניין הארץ, ועל ידי ברית המילה מתברר שיש ערך מקודש לגוף, שעל כן צריך להסיר ממנו את הערלה.", + "ראוי לציין שעוד לפני מצוות ברית מילה נזכרה בתורה מצוות פרו ורבו, והיא אכן בסיסית וקודמת לברית מילה, אולם היא לא נאמרה דווקא לעם ישראל, אלא היא משותפת לכל מיני החי בעולם, מהדגה והחיה ועד לאדם. אבל ברית מילה היא המצווה הראשונה שיועדה לעם ישראל, ועל ידה גם מצוות פרו ורבו מקבלת משמעות עמוקה יותר. וכן מצינו שבשעה שציווה ה' את אברהם אבינו על ברית המילה הבטיח לו את הארץ ואת ברכת הזרע, כי שלוש המצוות היסודיות הללו קשורות זו בזו. שנאמר (בראשית יז, א-יא): \"וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד. וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלוֹהִים לֵאמֹר. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם\".", + "כשם שהמצווה הראשונה שנצטווה אברהם אבינו היתה ברית-מילה, כך גם המצווה הראשונה שכל יהודי ויהודי מקיים, בהיותו בן שמונה ימים, היא ברית-המילה. אכן, מצווה זו מסמלת יותר מכל שאר המצוות, את הקשר הנצחי שבין עם ישראל לאלוקיו, קשר שנחתם בבשרנו.", + "יסוד חשוב שעולה ממצוות ברית המילה, שלהיות יהודי זה לא קל, החיים היהודיים כרוכים במסירות נפש, ומתוך כך מתגלים החיים האמתיים שיש בהם בשורה לתיקון עולם. וכפי שנאמר בפסוק שאנו מזכירים בברית המילה: \"וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי\" (יחזקאל טז, ו). הייעוד הנכבד שעם ישראל קיבל על עצמו, לגלות בתוך עולם של חושך וכפירה שיש בורא ומנהיג, לומר לעמים שטופי תאוות רצח וחמס – שהייעוד הוא לרדוף צדקה וחסד, ולחיות בתוך עולם של שקר וצביעות – חיים של טוהר ומוסר – הוא יעוד לא קל. זה תפקיד שייגמר רק בגמר תיקון העולם, והדרך רצופה קשיים וקורבנות. הסרת הערלה, המבטאת את הפגם המוסרי שדבק בעולם, כרוכה בייסורים ובדם. אבל דרך אחרת אין, כי האפשרות השנייה היא, להתפשר ולהתבוסס בטומאת העמים שטופי הרצח והחמס, תוך איבוד ערכנו וזהותנו הלאומית. מכל דף מדפי ההיסטוריה היהודית, מחורבן הבית ועד השואה, אנו לומדים שתפקידנו קשה וכרוך במסירות נפש ממש, זהו גורלנו וייעודנו.", + "בברית המילה אנו כורתים ברית להמשיך לדבוק באמונתנו, תוך נכונות למסור את הנפש, עד אשר נגיע להגשמת כל שאיפות הטוב והצדק של עם ישראל." + ], + [ + "ברית מילה / המצווה החשובה ביותר", + "סימן שלם ישנו ב'שולחן-ערוך', שנועד לבאר ולהדגיש שמצוות ברית מילה היא המצווה החשובה שבכל המצוות המעשיות. בדרך כלל סימן ב'שולחן-ערוך' כולל סעיפים רבים, אבל בסימן ר\"ס בחלק 'יורה-דעה' ישנו סעיף אחד בלבד, שכולו מוקדש להדגשת מעלתה של המילה. וכך לשונו: \"מצוות עשה לאב למול את בנו, וגדולה מצווה זו משאר מצוות עשה\".", + "זו הסיבה שמצווה זו מתקיימת בהידור רב על ידי כל ישראל, ללא הבדל בין הזרמים והתנועות השונות. גם אם היחס הטבעי נחלש אצל כמה מאיתנו כלפי חלק מהמצוות, לגבי ברית המילה ישנה הסכמה כללית, המעידה כמאה עדים, על היחס האמיתי של כל יהודי אל האמונה והתורה. אגב, יש עוד כמה מצוות מרכזיות שלגביהן ישנה הסכמה עקרונית רחבה, כגון, ואהבת לרעך כמוך, כיבוד הורים, יושר, פיקוח נפש, יישוב הארץ, פסח, יום הכיפורים, חנוכה ועוד, עד שמי שמתבונן בכל התורה ותרי\"ג מצוותיה במבט רחב ושלם, מוצא שאין קו ברור המפריד בין דתיים לחילוניים, ולמעשה ישנם חילוניים רבים שמקיימים מצוות רבות בהידור, וישנם המוגדרים כדתיים אבל בפועל מקיימים פחות מצוות. בכל אופן מסתבר שמצוות ברית המילה היא המצווה שזוכה להסכמה הרחבה ביותר, באשר היא מבטאת יותר מכל את השתייכותנו לעם ישראל, העם שנבחר כדי לגלות את האידיאלים האלוקיים בעולם.", + "אך עם כל חשיבותה המרכזית של מצוות המילה, חובה לדעת, שיהודי הוא מי שאימו יהודיה, ואף אם הוא אינו מהול ואין ניכר בו שהוא יהודי, מאחר שנולד לאם יהודיה הוא יהודי. בדורות האחרונים, בעקבות השואה והקומוניזם, ישנם יהודים שנותקו מעם ישראל, ויש טועים לחשוב שאם הם אינם נימולים, הם נחשבים גויים ועליהם להתגייר כדי להצטרף לעם ישראל. אולם האמת שכל מי שאמו יהודיה או שנתגייר על פי ההלכה – הוא יהודי. היהדות מתחילה מהנשמה, מהעובדה שבורא העולם בחר בנו מכל עם, ונפח בנו נשמה המסוגלת לגלות בעולם את הערכים האלוקיים שבתורה ובנשמה של ישראל אין ערלה. ולכן בלשון התורה, גם יהודי ערל נקרא נימול אף שבפועל לא עבר ברית מילה (נדרים לא, ב). מצוות ברית המילה נועדה אם כן לחשוף את המציאות הפנימית הנשמתית של היהודי. וזה שאינו מקיים את המצווה, אינו חושף ומבטא את הנשמה הקדושה והיהודית שלו.", + "כל זה אמור לגבי מי שנולד לאם יהודיה, שהוא יהודי למרות שאינו מקיים שום מצוות. אבל גוי, החפץ להתקרב לעם ישראל ולהתגייר, וליצור על ידי כך עובדה הלכתית חדשה, שמעתה ואילך יהיה חלק מעם ישראל, חייב לעבור ברית מילה ולקבל על עצמו לשמור את כל המצוות. חכמים מלמדים אותנו, שכל הגויים שבאים להתגייר – שורש נשמתם מישראל (שבת קמו, א), אבל כדי לגלות את השורש הזה, צריך שהגר יקבל על עצמו את קיום כל המצוות. כלומר, מי שנולד יהודי, נשמתו מישראל, ולכן למרות שאינו שומר מצוות, המציאות הנשמתית שלו לא משתנה. אולם, אצל הגר, רק שורש נשמתו מישראל, ולכן רק על ידי ברית מילה וקבלת מצוות בפועל, מתגלה בקרבו הנשמה הישראלית. אמנם דברים אלו לא ניתנים להוכחה, אבל נדמה שהתבוננות רחבה בתולדות עם ישראל, ובאותם הגרים שלא קיבלו על עצמם את מצוות התורה, תסייע להבנת הדברים העמוקים שהזכרנו.", + "אשה אינה צריכה ברית מילה כדי לגלות את יהדותה, שכן הקשר של האשה אל האמונה והתורה הוא טבעי ואינו נזקק לפעולה חיצונית כדי לגלותו (פנה\"ל תפילת נשים ג, ה-ז). לכן גם הזהות היהודית של הילדים נקבעת על פי האשה, שאם האם יהודיה, למרות שהאב גוי, הילד שנולד מהם יהודי. ואם האם גויה, למרות שהאב יהודי, הילד שנולד מהם גוי." + ], + [ + "ברית מילה / הסרת הערלה", + "לכאורה יש לשאול, מדוע עלינו להתערב ולפעול כנגד הטבע, אם בדרך הטבע ישנה ערלה, מדוע שלא תישאר? ואם הערלה מיותרת ומאוסה, והקב\"ה לא מעוניין בקיומה, מדוע הוא ברא אותה? שאלה זו כבר נזכרה במדרש תנחומא (תזריע ה), וכך מובא שם: שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם הקב\"ה רוצה במילה, למה אין הוולד יוצא מהול ממעי אמו? וכן מסופר בתלמוד (ב\"ב י, א) שטורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא שאלה דומה: אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, שהרי ציווה לתת להם צדקה, מדוע אינו מפרנסם בעצמו? ענה לו רבי עקיבא: כדי שנזכה אנחנו לקיים את המצווה. כלומר, ודאי שהקב\"ה יכול לפרנס את העניים, אלא שבכוונה ברא את עולמו חסר, כדי שנהיה אנחנו שותפים בתיקונו. וכן בעניין הערלה, ודאי שיכול היה הקב\"ה לברוא את האדם מהול ללא ערלה וללא יצרים רעים, אך לא זו היתה הכוונה בבריאת האדם בצלם אלוקים. הכוונה היתה שהאדם יהיה שותף עם הקב\"ה בבניין העולם, ולכן השאיר הבורא את העולם חסר ולא גמור, כדי שאנחנו נשלימו. וכדי להשלימו צריך להסיר את הערלה והנטיות השליליות שבטבע האדם, ולעשות מעשים טובים כצדקה.", + "הערלה מסמלת את הצדדים הרעים שבטבע האדם. הערלה, שהיא כעין עור מעובה שאין לגוף בו צורך – מבטאת את המותרות, את התאווה החולפת שמשאירה אחריה טעם רע, שהיא היפוכה של האהבה – יסוד החיים. בהסרת הערלה מתחיל תהליך הזדככותו של היהודי, ועם תחילת התהליך נכרתת ברית בינו ובין ה' אלוקי ישראל, ויחד עם כל ישראל הוא הולך ומזדכך ומיטהר, והעולם כולו נטהר עמהם.", + "לאחר הברית מניחים את הערלה בכלי שיש בו עפר שהוכן לפני הברית, ולאחר מכן מניחים את העפר עם הערלה באדמה, וזו בחינת הקבורה של הערלה. ואנו מתפללים שבזכות ברית המילה וקבורת הערלה, יזדכך הגוף ונזכה במהרה לתחיית המתים." + ], + [ + "ברית מילה / ביום השמיני ואפילו בשבת", + "מצוות הברית ביום השמיני, לא לפני כן ולא אחרי כן, שנאמר (ויקרא יב, ג): \"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ\". וכל כך חשוב לקיים את הברית ביום השמיני, שגם כאשר היום השמיני חל בשבת, השבת נדחית ומבצעים את הברית ביום השבת. אמנם את כל צרכי המילה מכינים לפני שבת, אבל את המילה עצמה עושים בשבת. אמנם אם התינוק נולד בניתוח קיסרי, מילתו אינה דוחה שבת.", + "ואם קיום ברית המילה ביום שמיני דוחה את השבת, קל וחומר שאין לאחר את הברית מטעמים אחרים, כגון כדי לאפשר לקרובי משפחה להגיע. יותר מזה, אפילו אם האב לא נמצא בארץ, יש לקיים את הברית ביום השמיני בלעדיו.", + "בנוגע ליום השמיני, מבאר המהר\"ל מפראג (תפארת ישראל פרק ב), שאופיו של החומר שאין בו שלימות, והוא מוגבל ובעל חסרונות. וכדי שנוכל לחיות ברמה רוחנית המתאימה למדרגת נשמתנו – עלינו לתקנו, ולשם כך נועדה הברית. וזמנה דווקא ביום השמיני, משום שעולם הטבע מאופיין על ידי המספר שבע, שכן העולם נברא בשבעה ימים. ולאחר מכן, ביום השמיני, אנו מתרוממים אל מדרגה גבוהה מן הטבע, ויכולים לרומם את הגוף אל תפקידו המקודש.", + "להלכה, מחלת התינוק היא הסיבה העיקרית לדחיית הברית מהיום השמיני. ובעניין הזה נזהרים מאוד, ואם יש צל של חשש לפיקוח נפש, היינו שהברית תגרום למיתתו של התינוק, יש לדחות את קיום הברית עד להבראתו השלימה של התינוק. ובשום פנים אין לנסות להתחכם ולהחמיר בעניין הזה, ולמול תינוק שיש בו חשש חולי, מפני שסכנת נפשות דוחה את הכל, שאפשר למול את התינוק לאחר זמן, אבל אי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם (שו\"ע יו\"ד רסג, א).", + "במקרה שדחו את המילה מחמת סכנה, ממתינים עד שהתינוק יבריא לגמרי. אם היה חולה בכל גופו – צריכים להמתין מהבראתו שבעה ימים שלמים ולאחר מכן מלים אותו. ואם היה חולה באבר אחד בלבד, לאחר שיבריא לגמרי מלים אותו מיד. במילה שנדחתה, אם יצא שהיום הראשון שניתן למול אותו הוא שבת או יום-טוב, ידחו את מילתו ליום ראשון או ליום שאחר היום-טוב. כי רק מילה בזמנה, ביום השמיני, דוחה את השבת או החג, אבל מילה שנדחתה, אינה דוחה שבת (שו\"ע יו\"ד רסו, ב).", + "יש אומרים שאם היה התינוק חולה ומילתו נדחתה עד ליום חמישי או שישי, אין למולו ביום חמישי או שישי, שמא אחר המילה יצטרכו לטפל בו ולחלל עליו את השבת, שכידוע שלושת הימים הראשונים מסוכנים יותר, וכיוון שממילא כבר אין מלים אותו ביום השמיני, אין לגרום במילתו לחשש חילול שבת. וכן נהגו רבים מיוצאי ספרד (רשב\"ץ ח\"א כ\"א; רב פעלים ד, כח; יבי\"א ה, יו\"ד כג). ויש אומרים שהסכנה שבשלושת הימים הראשונים אינה משמעותית, ואין חשש שיצטרכו לחלל עבורו שבת בעקבות מילתו ביום חמישי או שישי, וכיוון שיש מצווה להזדרז בביצוע הברית, יש לקיימה אפילו ביום חמישי או שישי (ש\"ך יו\"ד רסו, יח; מ\"א לא, ט). וכן המנהג הרווח אצל יוצאי אשכנז ותימן וחלק מיוצאי ספרד (מים חיים א, קמ; שמ\"ש ומגן ח\"ג יו\"ד מה, ו).1הרופא המוהל ד\"ר צדוק סיריל פיין ז\"ל, הסביר שהיום השלישי למילה נחשב כיום שבו מחלתו של הנימול גוברת (בראשית לג, כה), מחמת הזיהום שנגרם עקב חדירת חלקיקים שונים לפצע, מפני שלא היו מודעים לחומרת החיטוי, והיו מלים במתכת גסה או אבן צור, ופעמים רבות נותרו בפצע שרידים של חול ורסיסי אבן, ועל פי הפתולוגיה המוכרת לנו, חדירה של גוף זר לגוף דרך פצע, יוצרת תוך 72 שעות דלקת מוגלתית, מלווה בכאבים עזים ובעליה בחום הגוף. זו הסיבה שאמרו חכמים (שבת קלג, ב) שהמוהל חייב למצוץ את הפצע, ואם אינו עושה כן מעבירים אותו, משום סכנה. על ידי המציצה שואבים את אותם הרסיסים מהגוף, ומצילים את הנימול מסכנת הזיהום. וכך רצה להסביר את חומו של אברהם אבינו ביום השלישי, שלא היה רק בגלל היום החם, אלא חום גופו היה 'כחום היום', כארבעים עד ארבעים ושתיים מעלות. למעשה ד\"ר פיין הקפיד לקיים את המציצה כפי שקבעו חכמים.
מציצה: לדעת רופאים כיום יש חשש זיהום שעלול לעבור מהתינוק למוהל, ומהמוהל לתינוק. אמנם החשש למחלה מסוכנת הוא של חלקיקי אחוז, אולם עדיין כיוון שיש סיכון, המל תינוקות מכל חלקי הציבור, עדיף שימצוץ דרך שפופרת. אצל מוהל שמל רק בני קהילה דתית, הסיכון פוחת מאוד, מפני שרוב המחלות עוברות דרך פריצות, ואע\"פ כן הסיכון עדיין קיים, והרוצים להחמיר בספק מחלה ולמצוץ דרך שפופרת – רשאים." + ], + [ + "ברית מילה / קביעת שעת הברית", + "אחת ההחלטות המרכזיות בעניין ברית המילה היא קביעת השעה. השאלה, האם עדיף להזדרז לקיים את הברית בבוקר היום השמיני, ולהיות זריז המקדים למצווה, או שעדיף לקבוע את הברית אחר הצהרים, בשעה שבדרך כלל יותר אורחים יכולים לבוא, ועל ידי זה תגדל השמחה. שאלה עקרונית זו שייכת למצוות רבות, מה עדיף, זריזות במצוות או הידור במצוות. לכתחילה כמובן שעדיף להיות גם זריז וגם מהדר, אך כשהזריזות היא על חשבון ההידור, וההידור על חשבון הזריזות, השאלה מה מביניהם עדיף. האם עדיף להזדרז ולקיים את הברית בבוקר, למרות שבשעות אלו רוב המוזמנים עובדים, ורבים מהם לא יוכלו להגיע והשמחה תתמעט. או שכדאי להדגיש את הצד של השמחה, ולקיים את הברית בשעות אחר הצהרים, שבהם יכולים להגיע יותר מוזמנים?", + "להלכה דעת הרבה פוסקים, שהזריזות במצוות עדיפה על ההידור, ועל כן עדיף לקיים את הברית כמה שיותר מוקדם בשעות הבוקר, ולא להתחשב בכך שמוזמנים רבים לא יגיעו, ואפילו אם הם מוזמנים חשובים כדודים וכסבים. ואף שכך אכן דעת פוסקים רבים, למעשה יש אומרים שעדיף לקבוע את הברית בשעה שיוכלו להשתתף בשמחה יותר אנשים. וכך היתה דעתו של הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ\"ל, שאם אדם מעוניין לקיים את הברית אחר הצהריים כדי שתרבה השמחה, אין למנוע ממנו לעשות כן, מפני שיש חשיבות מיוחדת שדווקא מצוות ברית מילה תיעשה בשמחה (וכ\"כ בשו\"ת שאלת ישורון יו\"ד כו)." + ], + [ + "ברית מילה / המצווה מוטלת על האב", + "מצוות המילה מוטלת על האב, ולכן עדיף שהאב בעצמו ימול את בנו. ולדעת הרמב\"ם (מילה ג, א), גם הברכה משתנה בשעה שהאב מוהל. מוהל רגיל מברך: \"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה\". וכאשר האב מוהל, מברך: \"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו למול את הבן\", מאחר שהמצווה מכוונת כלפיו ממש. ויש שנוהגים כדעתו (חלק מהספרדים). ולמנהג אשכנזים, גם כאשר האב מל בעצמו, הוא מברך את הברכה הרגילה: \"אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה\" (רמ\"א רסה, ב).", + "אולם לעומת זאת חשוב שהמוהל יהיה בקי ומנוסה, שהרי המילה היא ניתוח שצריך להיעשות באחריות מרבית, ורוב האבות אינם בקיאים בזה. ולכן מנהגנו, שההורים אינם משתדלים ללמוד את מלאכת המילה כדי למול בעצמם, אלא ממנים מוהל מקצועי לשליח למול את בנם, וכידוע, שליחו של אדם כמותו. ואע\"פ שישנו כלל ש\"מצווה בו יותר מבשלוחו\", עדיף למנות לשליח את המוהל המקצועי, מפני חשש הסכנה. וכבר שמעתי על אב שרצה להדר במצווה זו ולמול את בנו בעצמו, ולבסוף פצע את בנו קשה, ובקושי הצליחו הרופאים להצילו. ולכן עדיף שהאב ימנה מוהל מקצועי לשליח, ולא ינסה להדר במצווה זו על חשבון בנו הרך. וכך נהגו רוב גדולי ישראל, שלא התאמצו למול בעצמם את בנם." + ], + [ + "ברית מילה / בחירת המוהל", + "שני שיקולים עיקריים ישנם בבחירת המוהל, האחד – שיהיה מקצועי, וידע כיצד לבצע את המילה בצורה אחראית, ללא שום סיכונים. השני – שיהיה אדם טוב וצדיק, שהרי המילה היא המצווה הראשונה שהרך הנימול מקיים, וראוי שמצווה חשובה זו תיעשה על ידי אדם טוב וצדיק, שהכל הולך אחר ההתחלה (רמ\"א יו\"ד רסד, א). ישנם מוהלים רבים שעונים על שתי הדרישות הללו, אך אם לא נמצא מוהל שידוע כאדם טוב וצדיק וגם יודע היטב את מלאכתו, עדיף לבחור במוהל מומחה אע\"פ שאינו מפורסם בצדקותו. מפני שראשית לכל יש לדאוג שלא תהיה שום סכנה לילד, ורק אחר כך ראוי לחשוב על הידורי מצווה, כמדרגתו הרוחנית של המוהל.", + "אם סוכם עם מוהל מסוים שימול את הבן, אין להחליפו במוהל אחר שידוע כבקיא וצדיק יותר. ורק כאשר קיים חשש שזה שסוכם אתו אינו יודע את מלאכתו והוא עלול לסכן את התינוק, מותר להפר את הסיכום איתו (רמ\"א שם, ערוה\"ש רסא, ה).", + "כאשר אדם נמצא במקום שאין בו יהודי שיודע למול, לא יקח רופא גוי כדי שימול את בנו, מפני שגוי פסול למילה, שנאמר (בראשית יז, ט): \"וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ\", אתה היינו יהודי ולא גוי. אבל רופא יהודי שאינו שומר מצוות כשר בדיעבד למול את הבן (ע\"ז כז, א, שו\"ע יו\"ד רסד, א).", + "לגבי אשה נחלקו אם היא כשרה למול (ע\"ז כז, א). יש אומרים שהואיל והיא מזרע אברהם הרי היא כשרה למול (רי\"ף ורמב\"ם ושו\"ע יו\"ד רסד, א). ויש אומרים שהיא פסולה מפני שרק מי שהוא מהול בעצמו כשר למול (תוספות, רמ\"א שם)." + ], + [ + "ברית מילה / התשלום למוהל", + "אחת השאלות העדינות היא, כמה כסף צריך לשלם למוהל? מבחינה עקרונית אין למוהל לבקש תשלום על המילה, מפני שהמילה היא מצווה, ואין לבקש כסף עבור עשיית מצווה. יתר על כן, כתב הרמ\"א (יו\"ד רסא, א), שאם המוהל דורש שכר עבור הברית, יש לבית הדין לגעור בו, כי אין זה דרכם של זרע אברהם לבקש שכר על עשיית מצווה חשובה שכזאת, אלא להפך, המוהלים הם שצריכים להשתדל שיזכום במצווה. ואם בכל זאת המוהל עומד על דעתו ותובע שכר, בית הדין יכול לכוף את המוהל למול בחינם.", + "אולם בדורות האחרונים הדין השתנה, וכפי שכתב בעל 'ערוך-השולחן' (יו\"ד רסא, ו), שבעיר אחת גדולה היו אנשים מרובים ומוהלים מועטים, והמוהלים סרבו למול, מפני שלא יכלו לערוך בכל יום כמה בריתות ויחד עם זה להמשיך בעבודתם כדי לפרנס את בני משפחתם. לכן תקנו שכל אדם שמלים את בנו, יתן סך מסוים למוהל, כדי שיוכל להמשיך למול את בני ישראל ולפרנס את בני משפחתו.", + "היום אין תקנה קבועה כמה צריך לשלם למוהל, ויחד עם זה, ברור שאם אדם שעיקר עיסוקו כמוהל לא יקבל תשלום, הוא לא יוכל להמשיך ולמול, מפני שיאלץ לחפש מקור פרנסה אחר. מצב זה יוצר קשיים ואי הבנות. במיוחד אצל יהודים שאינם מכירים את ההלכה המקורית לפיה אסור למוהל לדרוש תשלום, ולכן הם לא מבינים מדוע המוהל לא נוקב במחיר קבוע. נדמה להם שכוונתו לסחוט אותם, וכאשר הם שואלים אם סכום מסוים מספיק, המוהל מהנהן בראשו כמסתפק. וזאת מפני שכאמור, באופן עקרוני, עליו למול בחינם, אולם מצד שני, אם לא ישלמו לו, לא יוכל להמשיך לערוך בריתות מילה. אבל האב שאינו מבין מדוע המוהל לא משיב על הצעתו סבור שכנראה המוהל אינו מרוצה מהסכום המוצע, ומפני חוסר הנעימות, שמא חס וחלילה יחשב כקמצן או כמי שאינו רוכש כבוד למצוות הברית ולעבודתו של המוהל, משלם תשלום גבוה ומוגזם, ולאחר מכן מתרעם על המוהל שסחט אותו. וישנם אחרים שכיוון ששמעו שאין מחיר קבוע, משלמים סכום זעום, ופוטרים בכך את המוהל.", + "למעשה, מאחר שכיום לא נקבע סכום שעל האבות לשלם למוהלים, העצה הנכונה לסכם מלכתחילה, לפני הברית, את סכום התשלום שישלמו למוהל. ואם המוהל ידרוש סכום שלדעת ההורים גבוה מדי, יוכלו לחפש מוהל אחר. ואם לא ימצאו, סימן הוא שהסכום שהמוהל ביקש אינו גבוה.", + "ואם לא נעים לדבר על כך, יש להתייחס למוהל כפי שמתייחסים לרופא, ולשלם לו כמו שמקובל לשלם לרופא, ועל כל ביקור נוסף – תשלום נוסף." + ], + [ + "ברית מילה / מנהגי הברית", + "יש להשתדל שישתתפו במעמד ברית המילה לפחות מניין, דהיינו: עשרה גברים מעל גיל בר מצווה, כדי להעיד עדות גדולה על האב, שהכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, וכדי להודות לה' בפני עשרה על הולדת הבן (שו\"ע יו\"ד רסה, ו).", + "נוהגים לעמוד בעת המילה, כדי לכבד את כניסתו של הרך הנימול בבריתו של אברהם אבינו, וכן נאמר (מלכים ב' כג, ג): \"וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית\".", + "מנהג טוב שהמוזמנים ילבשו בגדים נאים לקראת הברית, וכמובן שההורים עצמם צריכים ללבוש בגדים מכובדים לכבוד המצווה. ואפילו בתשעת הימים הראשונים של חודש אב, שהם ימי אבל על חורבן בית המקדש וממעטים בהם בשמחה, ילבשו המוהל, הסנדק ואבי הבן בגדי שבת (רמ\"א או\"ח תקנא, א). ואם יום הברית נפל בתשעה באב עצמו, ילבשו בגדים חגיגיים, אבל לא ממש לבנים כבגדי השבת (שו\"ע או\"ח תקנט, ח).", + "לפני ביצוע הברית, המוהל מברך: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה\", ומיד חותך את עיקר הערלה, ועוד לפני שהוא מספיק לפרוע את העור הדק של הערלה, האב מתחיל לברך שתי ברכות: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו\". \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה\". כך הוא המנהג לפי השולחן ערוך (יו\"ד רסה, א), וכך מנהג רוב ישראל ובכללם כל יוצאי אשכנז וצפון אפריקה ורוב יוצאי ספרד ועדות המזרח. ובקהילות מעטות מיוצאי ספרד נוהגים שהאב מברך תחילה: \"להכניסו בבריתו של אברהם אבינו\", ואח\"כ המוהל מברך \"על המילה\" ומל את הילד, ולאחר מכן האב מברך \"שהחיינו\". ונכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו. ושלא כמו אלה שמעודדים את כל האבות ממשפחות יוצאי ספרד, צפון אפריקה ועדות המזרח – לברך לפני הברית, בניגוד למנהג אבותיהם מדורי דורות.", + "לאחר שהעומד לברכות מברך על כוס היין את ברכת השבח וההודאה הוא אומר תפילה ובה הוא קורא שם לרך הנימול. רבים נהגו לשתות מהיין בסוף התפילה. אולם מרן הרב קוק זצ\"ל היה נוהג לטעום מעט מהיין מיד לאחר הברכה, ורק לאחר מכן לומר את התפילה, כדי שלא להפסיק בין הברכה על היין לטעימה. ורבים נוהגים כמותו." + ], + [ + "ברית מילה / סעודת הברית", + "מיד לאחר הברית מקיימים סעודה, וההבדל בין סעודה זו לסעודה רגילה, שסעודה זו היא סעודת מצווה, ולכן מצווה להשתתף בה. וכתב הרמ\"א (יו\"ד רסה, יב) שכל מי שמוזמן לסעודת הברית ואינו בא, הרי הוא כמנודה לשמים. לכן רבים נוהגים שלא להזמין את האורחים בלשון מפורשת, כמו: \"אתה מוזמן לסעודת הברית\". אלא כשרוצים להזמין ידיד או קרוב לברית, מודיעים לו שהברית תתקיים ביום פלוני בשעה פלונית, ומתוך כך הוא מבין שרוצים שיבוא. וזאת כדי שאם לא יוכל לבוא לסעודת הברית, לא יחשב כמסרב להשתתף בסעודת מצווה, ולא יהיה חלילה כמנודה לשמים (פתחי תשובה יו\"ד רסה, יח). אם מדובר באורח שלא יבין את נוסח ההודעה הזו, והיא עלולה להתפרש בעיניו כזלזול, יש להזמינו בלשון מפורשת.", + "אם עומדים להשתתף בסעודה בני אדם שאינם הגונים, שעלולים לחולל מריבות, לדבר לשון הרע או לנבל את הפה או ללעוג לדברים שבקדושה, גם מי שהוזמן במפורש, אינו חייב להשתתף בסעודה. אם המוזמן צריך ללכת למטרה חשובה כתפילה במניין או פרנסה – אינו נחשב כמסרב להשתתף במצווה. ויש אומרים שבכל מצב שגם בלעדיו יש מניין אנשים בסעודה, אין המוזמן חייב להשתתף, שהרי המצווה תתקיים בלעדיו (עי' אוצר הברית ח\"א עמ' קסג).", + "ראוי לבאר שבדרך כלל אנחנו אוכלים סעודות רשות, כלומר סעודה שאין מצווה לאכול בה, אלא שאם האוכל וטעמו מועילים לאדם ונותנים לו כוח ושמחה לעשות מצוות ומעשים טובים ולעסוק בתורה, נמצא שיש בסעודה תועלת והכנה למצוות, אך עצם התענוג מהאוכל אינו מצווה. אולם בסעודת מצווה גם התענוג מהאוכל הוא חלק מהמצווה. במיוחד בולט הדבר בסעודת הברית, שלאחר הסרת הערלה, המבטאת את התאוות החומריות המיותרות, נשאר החומר זך ונקי, שאפשר ומצווה ליהנות ממנו. שכן החשש מפני היגררות אחר התאוות החומריות, נובע מהערלה והזוהמה שמעורבים בתענוגים הגשמיים, שעלולים לגרור אותנו לחטא. אולם בסעודת הברית, המסמלת יותר מכל את זיכוך החומר, מצווה להשתתף, ולשמוח וליהנות גם מטעמם של הבשר והיין." + ], + [ + "ברית מילה / כיבודים", + "ההורים צריכים לדעת מהם הכיבודים שבברית ואת סדר חשיבותם, כדי שיתכננו מראש את מי לכבד בכל תפקיד ותפקיד. אם לא כן האב עלול להגיע לברית בלא שיידע את מי הוא מתכוון לכבד להיות סנדק, ואת מי יכבד בכיסא של אליהו וברכות וכדומה. וכיוון שהוא נרגש הוא עלול להחליט בחיפזון לכבד את מי שעומד סמוך אליו, וישכח את אלו שהיה צריך לכבד, ותיגרם עוגמת נפש רבה מחמת עלבון הנכבדים והקרובים.", + "הכיבוד החשוב ביותר הוא 'סנדק'. הסנדק הוא זה שהילד מונח על ברכיו בשעת הברית, ומתפקידו לעזור מעט למוהל. בסנדקאות מכבדים בדרך כלל את הסבא או תלמיד חכם. רבים נוהגים, שאב אחד לא מכבד את אותו אדם לשמש פעמיים כסנדק של בניו (רמ\"א יו\"ד רסה, יא, ברכ\"י שם). מפני שמקובל שבכיבוד הסנדקאות יש סגולה לעושר וברכות נוספות, וראוי שהאב יעניק זכות מיוחדת זו לעוד אנשים נכבדים. ויש נוהגים שלא להימנע מלכבד אדם אחד להיות סנדק אצל שני ילדיהם (נו\"ב קמא יו\"ד פו, יחו\"ד ג, עז). וכן נוהגים בשעת הצורך או כשההורים רוצים בכך באופן מיוחד, שנותנים את כיבוד הסנדק לאותו אדם פעמיים.", + "לאחר הסנדק, למנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, ישנם שלושה כיבודים הדומים בחשיבותם: א) כסא של אליהו. ב) ברכות. ג) עמידה לברכות, ויש קוראים לעמידה לברכות 'סנדק שני' (ויש מהספרדים שאינם נוהגים בו אלא התינוק נשאר על ברכי הסנדק גם בעת הברכות). לפני הברית מכבדים את אחד המשתתפים ב'כסא של אליהו', כלומר בהנחת הילד על הכסא שהוכן לכבוד אליהו הנביא מלאך הברית. לאחר הברית מכבדים שני משתתפים, האחד ב'ברכות', היינו באמירת ברכת המילה על היין, והוא זה שמכריז את שם הילד ומברך אותו. והשני מכובד ב'עמידה לברכות' (סנדק שני), דהיינו בהחזקת התינוק בעת אמירת הברכות. מבחינת החשיבות, אין הבדל משמעותי בין שלושת הכיבודים הללו, ולשלושתם תפקידים מרכזיים בברית, ולכל אחד מהם מעלה מיוחדת. מכל מקום רגילים לכבד בברכות תלמיד חכם או חזן שיודע לומר יפה ובכוונה את הברכות.", + "עוד לפני הברית ישנו כיבוד חשוב ומיוחד, שמיועד לזוג נשוי, בעל ואשה, והוא המכונה 'קוואטר'.2כיבוד זה נקרא 'קוואטר', מפני שנהגו שהמביאים את התינוק לברית קונים לו חיתולים וכרית מיוחדת לברית, וחיבור שמם הוא 'קוואטר'. ויש אומרים על שם קטורת, שהמביאים את התינוק כמקטירים קטורת (ערוה\"ש רסה, לה). קוואטר הוא המביא את הילד אל הברית. האשה לוקחת את הילד מהאם ומוסרת אותו לבעלה, והוא מביאו לאביו. ראוי לתת כיבוד זה לסבא וסבתא או דודים חשובים. ויש נוהגים לכבד בתפקיד קוואטר זוג שעדיין לא נתברך בילדים, כדי שבזכות מצווה זו יזכה להיפקד בבנים. אמנם כאשר רוצים לכבד זוג שעדיין לא התברך בילדים, צריך לפנות אליהם ברגישות רבה ולשאול אם הם מעוניינים בכיבוד זה, מפני שרבים מתביישים בכך.", + "כשיש רצון לכבד אנשים נוספים, מכבדים אדם נוסף שייקח את התינוק מכסא של אליהו וייתנו לסנדק, וקוראים לכיבוד זה 'מכסא של אליהו'. ואם רוצים לכבד עוד אנשים, נוהגים למסו�� את התינוק בין עוד מכובדים עד שמביאים אותו לסנדק." + ], + [ + "ברית מילה / בני אברהם", + "מצוות ברית המילה היא מצווה ייחודית לישראל, שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יז, ט): \"וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם\". ואף בני ישמעאל בן אברהם, ובני עשיו בן יצחק, אינם חייבים במצווה, מפני שנאמר (בראשית כא, יב): \"כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע\", ביִצְחָק ולא בישמעאל, בְיִצְחָק ולא בכל זרעו של יצחק, היינו רק אלה שנולדו מזרעו של יעקב מצווים במילה (סנהדרין נט, ב).", + "אמנם נחלקו הפוסקים לגבי בני קטורה, שאותה נשא אברהם אבינו לאשה לאחר פטירת שרה אמנו, שנאמר (בראשית כה, א): \"וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה\". וקטורה ילדה לאברהם אבינו ששה בנים, והשאלה האם הם חייבים במצוות ברית המילה. לדעת רש\"י (סנהדרין נט, ב), גם בני קטורה אינם חייבים במצווה, כי המילה שייכת לזרע יעקב בלבד, שנאמר \"בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע\". אולם לדעת הרמב\"ם, הפסוק \"בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע\" נועד למעט את בני ישמעאל ועשיו, אבל בני קטורה עדיין לא נולדו באותה שעה, ולכן אף שהם אינם ישראלים, הם חייבים במילה כדין זרע של אברהם. וכיוון שבני ישמעאל התערבו בבני קטורה, ובני קטורה הרוב, למרות שכולם נקראים על שם ישמעאל שהיה הגדול, כולם חייבים במילה (רמב\"ם הלכות מלכים י, ח).3בשאגת אריה סימן מט הקשה על הרמב\"ם שסובר שבני קטורה חייבים למול, הרי לאחר שסנחריב בלבל את כל האומות, כולם פטורים כי הולכים אחר הרוב. והשיב בשו\"ת נודע ביהודה תניינא יו\"ד קסד, שהכלל שהולכים אחר הרוב חל על ישראל ולא על האומות, וכיוון שבני קטורה הם מיעוט שכיח, חוששים לחומרה לחייב מילה. ע\"כ. והקשה במנחת חינוך, אם כן כל הגויים יהיו חייבים במילה שמא הם בני קטורה. ובאמת כתב בצל\"ח (סנהדרין נט, ב), שלרמב\"ם כולם יהיו חייבים. ע\"כ. אולם נלענ\"ד, שרק מפני ששמם נשאר עליהם שהם בני ישמעאל ובכללם בני קטורה, ומסתבר שהם עדיין רוב ולכל הפחות מיעוט הניכר, הם חייבים במילה לרמב\"ם, אבל שאר הגויים שבני קטורה שבהם מיעוט שאינו ניכר, פטורים.", + "יש קשר מיוחד בין מצוות ברית המילה לארץ ישראל, עד שנוצרה עובדה היסטורית, שעם שאינו מהול אינו מסוגל להשתקע בארץ ישראל. וכך אמרו חז\"ל (זוהר ח\"ב כג, א), כל מי שנימול – יכול לנחול את הארץ. ולכן בזמן יהושע, לפני שהחלו בכיבוש הארץ, כל הגברים שעדיין לא נימולו מלו את עצמם, ורק לאחר מכן יכלו לכבוש את הארץ. ועוד אמרו חז\"ל: עתידים בני ישמעאל לשלוט על הארץ הקדושה זמן רב, בשעה שתהיה ריקה ושוממה, וזאת מפני שהם נימולים, והם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם. אבל מפני שהמילה שלהם ריקה בלי שלימות, כי הם אינם מלים ביום השמיני, וגם אינם פורעים את העור הדק, וכל המל ואינו פורע כאילו לא מל, לכן גם הארץ תהיה תחתיהם ריקה ושוממה, וסוף שיזכו בה ישראל שמילתם שלימה, ועל ידם הארץ תפרח (עי' זוהר ח\"ב לב, א, ובפנה\"ל 'העם והארץ' א, ח)." + ], + [ + "ברית מילה / מילה לגויים", + "אמרו חכמים (ע\"ז כו, ב), שמותר ליהודי למול את הגוי לשם גירות, ואסור למול את הגוי לשם רפואה. ונחלקו הפוסקים האם מותר לישראל למול גוי לשם מצווה, למרות שאין כוונתו להתגייר.", + "יש אומרים שגם כאשר הגוי רוצה למול את עצמו או את בנו לשם מצווה, כל עוד אינו מתכוון להתגייר, אסור ליהודי למול אותו. יש מפרשים מפני שאברהם אבינו עומד ומבחין בין מי שנימול למי שאינו נימול, להציל את הנימולים מגיהנום, וזה שמל את הגוי מבטל את סימן המילה מישראל (ט\"ז יו\"ד רסג, ג). ויש אומרים שכל זמן שאין כוונתו להתגייר, אין להסיר ממנו את חרפתו ולחותמו בחותם ברית קודש (לבוש רסג, ה). ויש מוסיפים חשש, שמא על ידי המילה הגוי יתחפש ליהודי ויפגע בישראל (מעיל צדקה יד). וכך היא דעת כמה אחרונים (הר צבי יו\"ד רטו; אג\"מ יו\"ד ב, ז; ישכיל עבדי יו\"ד ג, יב).", + "אולם מנגד לדעת רבים, כל האיסור למול גוי הוא לשם רפואה, משום שאסור לרפא גויים בחינם, וממילא אם משלמים על כך שכר אין בזה איסור (רש\"י ותוס' ע\"ז כו, ב; רמב\"ם מילה ג, ז; שו\"ע או\"ח רסח, ט; ש\"ך יו\"ד רסג, ח; יבי\"א יו\"ד ב, יט).", + "יתר על כן כתב הרמב\"ם, שאם הגוי רוצה לקיים מצוות מילה בלא להתגייר, יש לו על כך שכר, ובתנאי שיעשה זאת מפני שהוא מאמין בתורה ולא מסיבה דתית אחרת שהוא ממציא לעצמו. וכתב הרמב\"ם שאין הבדל בדין זה בין מוסלמים לנוצרים, כל שרוצה למול לשם מצווה מתוך אמונה בתורת משה, יש לו על כך שכר, אמנם אין שכרו כשכר מי שהתורה צוותה עליו למול מפני שנולד יהודי או שבא להתגייר (תשובות הרמב\"ם פאר הדור ס). ואין לחשוש שאברהם אבינו יצילם מדינה של גיהנם גם אם ירשיעו, מפני שהוא מציל רק פושעי ישראל שנימולו.4יש אומרים שאם מלים את הגוי בלא פריעה, לכל הדעות מותר, שכן בישראל ההלכה היא: מל ולא פרע כאילו לא מל. ואילו לבני קטורה מן הסתם מילה לבדה מספיקה (מהר\"ם שיק קמד). באופן זה גם המילה פחות כואבת, והקרום שפורעים נושר לבדו.
למעשה, כשנשאלתי על ידי נוצרים אוהבי ישראל שבקשו למול את בנם ביום השמיני מתוך הזדהות עם העם היהודי. השבתי שמותר לקיים את הברית, ויאמרו שהמילה מתקיימת מתוך הזדהות עם העם היהודי והערכים האוניברסליים של היהדות. ואין לברך את ברכות הברית שנועדו למי שחייב במצווה. אבל רצוי לקרוא את כל הפסוקים שנאמרו לאברהם אבינו על ברית המילה." + ] + ], + [ + [ + "פדיון בכורות / טעם למצווה", + "אדם שנולד לו בן בכור, צריך לפדות אותו לאחר שלושים יום, על ידי שיתן שווי של חמישה שקלים בשקל הקודש לכהן, שנאמר (שמות יג, ב): \"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא\". ונאמר (שם יג, יג): \"וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה\". ונאמר (במדבר יח, טז): \"וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא\".", + "כדי להבין את טעם מצוות פדיון בכורות, צריך להקדים, שבכל דבר ראשוני, בראשיתי, מתגלה יותר יד ה'. אמנם, מי שנושא את עיניו לראות ולשאול מי ברא אלה, מבין שהכל מאת ה', אלא שהשגרה בה רואים שוב ושוב את העולם על כל הופעותיו החיצוניות, משכיחה מאיתנו את השאלות הבראשיתיות, כמו: מאיפה הכל התחיל, ואיך הכל חי. אבל כשאדם נפגש לראשונה עם משהו חדש, שנברא זה עתה, כמו תינוק למשל, ליבו מתפעם, והוא מתקרב יותר לאמונה. וכן מבאר המהר\"ל מפראג (גבורות ה' פרק לח), שכל דבר ראשוני דומה במידת מה לבורא יתברך שהוא 'ראשית המציאות', ולכן ישנה קדושה בבכורות. יש קדושה בפירות הראשונים שגדלים מחדש בכל שנה על העץ ועלינו לקיים בהם את מצוות ה'ביכורים' ולהעלותם לירושלים לכהנים. כמו כן, יש קדושה בבן הראשון שנולד, עד שאינו יכול לחיות חיי חולין רגילים בעולם הזה, מבלי שנפדה אותו כמצוות התורה.", + "עוד צד חשוב להדגיש בטעם מצוות פדיון בכורות. דווקא הקדושה והמעלה המיוחדת שמתגלה בבן הבכור, עלולה ליצור סיבוך הן אצל ההורים והן אצל בנם. ההורים עלולים להתגאות יתר על המידה בבנם הבכור, עד שיחשבו כאילו הם עצמם בראו את בנם, וישכחו שהם שליחים ושותפים להורדת נשמתו של בנם לעולם. בנוסף לכך, ההורים נוטים לתלות בבנם הבכור תקוות גדולות ומוגזמות, דבר שעלול לטפח אצלו תכונות שליליות, כגאווה, נטייה לאנוכיות וחרדה מוגזמת מכישלון. כנגד הגאווה הזו של ההורים שמוקרנת אחר כך לבנם, באה התורה ומחייבת את האב לפדות את בנו. כדי להדגיש: אל תחשוב שהבן הזה הוא יצירתך והוא שלך. למעשה הוא קדוש ושייך לה', וכדי שיוכל לחיות חיי חולין בעולם הזה, עליך לפדותו.", + "זכות גדולה ישנה לאב שזכה במצוות פדיון בכורות, מפני שזו מצווה נדירה שאינה מזדמנת לכל אדם. ראשית, משום שכל מי שנולדה לו בת בתחילה, פטור מפדיון בכורות, כי רק בן בכור צריך לפדות ולא בת.", + "גם כהנים ולוויים, או אפילו ישראלים שהתחתנו עם בת כהן או בת לוי, פטורים מלפדות את בנם הבכור (כמבואר להלן הלכה ט).", + "וכן כאשר ההיריון הראשון הסתיים בהפלה, הבן שייוולד אחריו יהיה פטור מפדיון-בכורות. וכן אם הבן הבכור נולד בניתוח קיסרי, לא יפדו אותו. נמצא, אם כן, שפחות משליש מכלל ההורים זוכים לקיים מצוות פדיון בכורות. ומאחר שזו מצווה נדירה, משתדלים לקיימה בהידור, מזמינים הרבה אורחים, ועורכים סעודה גדולה, עם בשר ומיני מטעמים." + ], + [ + "פדיון בכורות / בכמה פודים", + "פדיון הבן הבכור צריך להיות בחמישה שקלים בשקל הקודש, שנאמר (במדבר יח, טז): \"וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף, חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא\". משקל הכסף הטהור שהיה בחמישה שקלים בזמן התורה, הוא כ-85 גרם כסף טהור. ויש אומרים (כנה\"ג, ב\"ח ועוד), שהואיל ויש חשש שמא נפלה טעות מסוימת בחשבון, רבים נוהגים להחמיר ולהחשיב את חמשת השקלים כמאה גרם כסף טהור.", + "ואף שנאמר בתורה, שכדי לפדות את הבכור, צריך לתת לכהן חמישה שקלים בשקל הקודש, מצד הדין אין צריך לתת לכהן דווקא כסף, ואפשר לתת לו גם שווה כסף, העיקר ששווי הדבר שייתן לכהן יהיה בשווי של חמישה שקלים של זמן התורה. וכפי שהסברנו, משקלו של כל שקל היה קרוב לעשרים גרם כסף טהור. ואם כן למעשה, אפשר לתת לכהן ממש כסף טהור במשקל של מאה גרם, או דבר שערכו שווה מאה גרם כסף, כמו למשל פמוטים, גביעי כסף, או אפילו פירות ובגדים וכדומה בשווי זה. והכל תלוי כמובן במחיר הכסף של אותו היום (בכורות מט, ב , שו\"ע יו\"ד שה, ג).1שקל הקודש בלשון התורה הוא סלע בלשון חכמים. כתב בשו\"ע יו\"ד שה, א, עפ\"י הרמב\"ם, שחמישה שקלים הם 30 דרהם. ר\"ח נאה (שיעורי תורה עמ' פב), חישב לפי הדרהם הטורקי שהוא כ-3.2 גרם, וממילא חמישה שקלים 96 גרם, וכך נוהגים רבים, ויש מעגלים למאה גרם (יחו\"ד ד, נד). אולם התברר שהטורקים העלו את משקלו ביותר מעשרה אחוזים, אבל במשך מאות שנים ובכללן בזמן הרמב\"ם הדרהם שקל 2.83 גרם בלבד, וממילא חמישה שקלים הם 85 גרם. וכל זה לשיטת הגאונים והרמב\"ם, ששקל הוא 17 גרם. אבל לרש\"י, לפי המטבעות שנקב הוא 14.2, וממילא חמישה סלעים הם 71 גרם (מידות ושיעורי תורה לרב בניש לא, ב; כב, ד-ו). כיוון שאפשר לפדות בשווי של חמישה שקלים כסף, יש להתעדכן במחיר הכסף. במשך עשרות השנים האחרונות מחיר הכסף נמצא בתנודות קיצוניות. ברוב השנים מחיר אונקיה (כ-31 גרם), היה כחמישה דולר, ולעיתים עלתה עד חמישים דולר. בשנים האחרונות (תשע-תשעא) מחירה בבורסה נע בין 15 ל-50 דולר. לפי זה יוצא שמחיר 85 גרם נע בין 150 ₪ ל-500 ₪. ובחנויות מחירו גבוה בכעשרה אחוז. החברה הממשלתית למטבעות יצקה מטבעות במשקל 20 גרם כל אחת לפדיון בכורות, אולם המחיר שהיא גובה עבורם – כ-2000 ₪ ומעלה, גבוה לפחות פי ארבעה ממחיר הכסף הטהור במשקל זה. למעשה, יש להעריך את שווי הכסף במשקל 85 גרם באותו היום לפי מחירו בחנות, וכדי לצאת מהספק, טוב לחשב מאה גרם.", + "למרות שאפשר לפדות את הבכור גם בשווה כסף, בשלושה דברים אי אפשר לפדות את הבכור, ואלו הם: קרקעות, עבדים ושטרות (שו\"ע יו\"ד שה, ג). משום שהדבר שפודים בו את הבכור צריך להיות דומה לכסף, דהיינו שאפשר יהיה לטלטל אותו ויהיה לגופו ערך ממוני. ואם כן, יצאו מהכלל הזה קרקעות שאי אפשר לטלטלם, וכן שטרות שאין גופם ממון, אלא הם מבטאים הסכמה ממונית שבין שני האנשים (בכורות נא, א). ולכן אין לפדות בצ'ק, משום שהוא נחשב כשטר, כלומר הצ'ק מבטא התחייבות של בעל חשבון הבנק כלפי מקבל הצ'ק, שבשעה שיבוא לבנק, יקבל מחשבונו את הסכום הנקוב בצ'ק.", + "לגבי שטרות כסף של ימינו, נחלקו הפוסקים. יש אומרים שדינם כשטר התחייבות של המדינה, וכיוון שאין גופם כסף אין לפדות בהם (תשובה מאהבה ח\"ב תד ועוד), ויש אומרים שהואיל והמדינה הגדירה אותם ככסף ממש, דינם ככסף וכשרים לפדיון (חסד לאברהם קמא יו\"ד צה). להלכה נפסק, שאין לפדות את הבכורות בשטרות של כסף (ערוה\"ש שה, יח)." + ], + [ + "פדיון בכורות / סדר הפדיון ומשמעותו", + "כך הוא סדר פדיון בכורות: לאחר תחילת הסעודה, נותן האב את בנו הבכור לכהן, והכהן פונה אל האב בשאלה: מה אתה רוצה יותר, את בנך בכורך או חמישה סלעים (כך נקראו שקלי הקודש בימי חכמים) שאתה חייב לתת כדי לפדותו? והאב משיב: את בני בכורי אני רוצה יותר. לאחר מכן האב מברך שתי ברכות: א) בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן. ב) בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶהֶחֱיָנוּ וְקִיְמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לִזְמַן הַזֶה\". ומיד אחר כך אומר לכהן: \"הנה לך חמישה הסלעים שהתחייבתי בהם\", ונותן לכהן את דמי הפדיון. אחר כך נוטל הכהן כוס של יין ומברך \"בורא פרי הגפן\" ושותהו. יש נוהגים שהכהן לוקח הדס, ומברך עליו \"בורא עצי בשמים\" ומריח ממנו (מנהג ספרדים), ויש שלא נהגו ליקח הדס (מנהג אשכנזים). לאחר מכן הכהן מברך את הבן בברכת כהנים ומחזירו לאב (טור עפ\"י מנהג הגאונים).", + "רבים שאלו, מה פשר שאלת הכהן את האב – במה אתה רוצה יותר, בבנך או בחמשת הסלעים, וכי היכן מצינו שהברירה ביד האב להחליט? הרי הלכה פסוקה, שגם אם האב אינו רוצה לפדות את בנו, ורוצה להניחו ביד הכהן – אינו רשאי. מפני שגם לפני הפדיון, הבן אינו שייך לכהן. פירש בעל 'ערוך-השולחן' (יו\"ד שה, לו), שלולא הפדיון, היה הבן הבכור צריך להיות מיועד רק לעניינים שבקדושה, משום שכאשר ניצלו בכורי ישראל ממכת בכורות במצרים, יועדו לעבודת ה', עד שאסור להם לעשות דבר שאינו בקדושה. וזה מה ששואל הכהן את אבי הבן, מה אתה מעדיף יותר, את בנך בכורך שיוכל לנהוג ככל האנשים העוסקים במלאכתם ותפדהו על ידי חמישה סלעים, או שאתה מעדיף את חמשת הסלעים והבן ייועד רק לעניינים שבקדושה. וכמובן שכל אב מעדיף לפדות את בנו כדי שיוכל לנהוג ככל האדם." + ], + [ + "פדיון בכורות / פטר רחם", + "שני דינים עיקריים נאמרו לגבי בכור, האחד – שצריך לפדותו מהכהן, והשני – שהוא יורש כפליים מאחיו. אולם ישנו הבדל בהגדרת הבכור בין שני הדינים. ויש ילדים שנחשבים בכורים לגבי דין אחד, ולא בכורים לגבי הדין השני, מפני שהבכור לגבי פדיון תלוי באמו, ואילו הבכור לגבי ירושה תלוי באביו.", + "לדוגמא: אדם שיש לו ילדים מאשתו הראשונה, והתחתן שוב עם אשה שעדיין לא ילדה, הבן הראשון שייוולד לו מאשתו השנייה יהיה חייב בפדיון בכורות, כי הגדרת התורה לגבי פדיון בכורות היא: 'פטר רחם', כלומר הראשון שיוצא מרחמה של אמו. אבל לגבי ירושה, לא ייחשב לבכור, מפני שלאביו כבר יש בנים גדולים יותר מאשתו הראשונה, וירושת האב הולכת לפי האב.", + "לעומת זאת, אם ההיריון הראשון הגיע לשלב שבו כבר התפתחו איבריו של העובר, ולאחר מכן אירעה הפלה, ולאחר מכן תשוב האם ותתעבר ותלד בן זכר, הוא לא ייחשב בכור לעניין פדיון בכורות, מפני שהוא אינו 'פטר רחם', כי הנפל היה זה שיצא ראשון ממעי אמו. אבל לגבי ירושת האב, גם בן שנולד לאחר הפלה, נחשב בכור לאביו, ועל פי דין תורה הוא יורש כפליים. משום שנאמר בתורה לגבי דין ירושה (דברים כא, יז): \"כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה\". ולמדו מזה חכמים, שמי שהוא בכור מבחינת האב, דהיינו שליבו של האב כואב עליו במיוחד כשהוא מת, לו משפט הירושה (משנה בכורות ח, א).", + "הבכור שנולד בניתוח קיסרי, אין לפדותו פדיון בכורות, משום שהוא לא נולד כדרך שאר הנולדים, והתורה אמרה: \"פֶּטֶר רֶחֶם\", כלומר פותח הרחם, היינו הבכור שיצא מהפתח הטבעי של רחם אמו, ולא זה שיצא בניתוח קיסרי (שו\"ע יו\"ד שה, כד).2כשהאם התקשתה בלידתה, ומשכו את העובר בעזרת משאבת ואקום, הבכור חייב בפדיון כי יצא דרך פתח הרחם. וכן כאשר הוצרכו למשוך את העובר על ידי מלקחיים, כיוון שיצא דרך פתח הרחם, חייב בפדיון. וכן כאשר האם התקשתה בלידתה והרופאים הוצרכו להרחיב על ידי מספריים את פתח הרחם, כדי שהעובר יוכל לצאת, נחשב שיצא מפתח הרחם וחייב בפדיון (הר צבי יו\"ד רמח, אג\"מ יו\"ד ג, קכה)." + ], + [ + "פדיון בכורות / בכור לאחר הפלה", + "לעיתים נולד למשפחה בן זכר בכור, וכל הקרובים והידידים מצפים שעוד מעט יזמינו אותם לסעודת פדיון בכורות, אבל עובר חודש וההזמנה לא מגיעה. הסיבה לכך, שהיתה לפני כן הפלה, ואם כן הבן שנולד אחר כך איננו (במדבר ג, יב): \"פֶּטֶר רֶחֶם\", כלומר אינו הבכור שפתח את רחם אמו.", + "אמנם אם ההפלה ארעה לפני שהתחיל בנפל ריקום איברים, הנולד אחריו חייב בפדיון בכורות, כי רק אם איבריו של הנפל החלו להתפתח, ביציאתו החוצה הוא פותח את רחם אמו והנולד אחריו פטור מפדיון בכורות, אבל אם לא התרקמו איבריו, אין ביציאתו פתיחת רחם. למעשה, אם היתה ההפלה עד היום הארבעים לעיבור, הנולד אחריו חייב בפדיון בכורות (שו\"ע יו\"ד שה, כג). וכן הסכמת הרופאים שעד היום הארבעים ברור שעוד לא התרחש בעובר ריקום איברים. ואם ההפלה אירעה לאחר מכן, אם ברור שאיבריו של העובר החלו להתרקם, הנולד אחריו פטור מפדיון. וכאשר יש ספק, יש לפדות את הנולד אחריו בלא ברכה. ונכון שאשה שהפילה את עוברה הראשון לאחר היום הארבעים תברר היטב אצל הרופא מה היה מצב העובר, כי יתכן שלמרות שעברו על העובר יותר מארבעים יום, התפתחותו נפסקה לפני כן, והוא לא הגיע לרמת התפתחות של יותר מארבעים יום וממילא לא נוצר בו שום ריקום, לא של איברים ולא של בשר, ואזי לכל הדעות יצטרכו לפדות את הנולד אחריו. עוד יש לשים לב, שהחישוב המקובל כיום במרפאות כולל גם שבועיים לפני תחילת ההריון, ואילו החישוב הקובע להלכה מתחיל מיום ההפריה, שהוא יום הביוץ או היום שאחריו.3בהריון רגיל, לאחר ארבעים ושניים יום מהביוץ, ודאי יש ריקום איברים, ולאחר ארבעים יום ישנו ספק אם התחיל ריקום איברים. חשוב לציין שבמרפאות מקובל לחשב את ההיריון מעת הווסת האחרון, אולם ההפריה נוצרת בפועל לפחות 14 יום לאחר מכן. ולעניין החשבון יש לחשב את גיל העובר מעת ההפריה שנוצרת ביום הביוץ או ביום אחריו.
כתב הרמ\"א על פי מהרי\"ק (יו\"ד שה, כג): \"כל זמן שאין איבריו של הנפל מרוקמים, אין פוטר הבא אחריו, ואפילו בזמן הזה סומכין על זה\". ולדעת חכם-צבי (ק\"ד) ושבות-יעקב (ח\"א ט), גם אם לא התחילו איבריו של הנפל להתרקם אלא היו בו כמין גידים דקים כעין בשר, אין צריך לפדות את הבא אחריו. ובכל אופן אם לא עברו על העובר יותר מארבעים יום ברור שהבא אחריו צריך פדיון." + ], + [ + "פדיון בכורות / מועד הפדיון", + "נאמר בתורה (במדבר יח, טז): \"וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה\", כלומר את הפדיון צריך לערוך לאחר שימלאו לבכור חודש ימים. ומאחר שסתם חודש הוא שלושים יום, לאחר שיעברו על הבכור שלושים יום והוא יגיע ליומו השלושים ואחד – מצווה לפדותו. אם פדו את הבכור לפני כן, לא קיימו בו מצוות פדיון בכורות. מאידך, לאחר שהגיע ליומו השלושים ואחד, יש לפדותו מיד, ולא לדחות את הפדיון ליום אחר. בחשבון הימים כוללים גם את יום הלידה וגם את יום הפדיון. נמצא שתמיד הפדיון יהיה לאחר ארבעה שבועות ויומיים מן הלידה. למשל, אם הבן נולד ביום ראשון, הפדיון יערך ביום שלישי. ואם נולד ביום שני, הפדיון יערך ביום רביעי.", + "יש מהפוסקים שאמרו, שעיקר החשבון תלוי בזמנו המדויק של חודש הלבנה, שהוא עשרים ותשעה ימים ועוד שתים עשרה שעות וכארבעים וארבע דקות (תשצ\"ג חלקי שעה שיש בה תתרפ חלקים). כלומר, אם הבן נולד בתחילת היום, לפי שיטתם אפשר יהיה לערוך את הפדיון כבר ביום השלושים, ואם הבן נולד בסוף היום, לא יוכלו לפדות את הבן בלילה של יום השלושים ואחד אלא רק באמצעו (ב\"ח וש\"ך).", + "למעשה ראוי לחוש גם לשיטה זו, ומעבר לכך שמקפידים שלא לפדות לפני היום השלושים ואחד, לשים לב שמעת הלידה ועד לעת הפדיון יעברו יותר מעשרים ותשע יממות ועוד חצי יממה וארבעים וארבע דקות (פתחי תשובה יו\"ד שה, יז; דעת כהן קפ\"ה).", + "אם אביו של הבכור לא פדה באותו יום, מצווה שיזדרז לפדותו בהקדם האפשרי. ואם האב לא פדה את בנו, מצווה על הבן שיגדל לפדות את עצמו, וכל ��וד הוא חי, ברגע שישמע שלא פדו אותו, מצווה עליו להזדרז לפדות את עצמו." + ], + [ + "פדיון בכורות / סעודת מצווה ופדיון בלילה", + "יש מצווה לקיים סעודה בעת פדיון-הבן. ונוהגים ליטול ידיים תחילה, לבצוע על הלחם ולאכול ממנו מעט, ולאחר מכן לקיים את הפדיון. כתב בספר 'תרומת-הדשן', שהטעם לקיום הסעודה כדי לפרסם ברבים את מעשה הפדיון. ואפשר להוסיף, שבסעודה זו מפרסמים ומזכירים את החסד שעשה ה' עמנו בעת שהוציאנו ממצרים, והרג את בכוריהם ואת בכורינו הציל. ויש במצווה זו גם ביטוי לקדושה המיוחדת שיש בישראל, שכל בכור באופן טבעי קדוש, וכדי שיוכל לעסוק גם בענייני החול, צריך לפדותו.", + "סעודה זו נקראת סעודת מצווה. ולכן גם כאשר אירע זמנה ב'תשעת הימים' שבחודש אב, שנוהגים בהם שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מפני האבלות על חורבן בית המקדש, מגישים בסעודה בשר ויין (רמ\"א תקנא, י). מעלה גדולה להשתתף בסעודת פדיון הבן, ויש אומרים שכל האוכל ממנה, נחשב כאילו צם פ\"ד תעניות (שדי חמד מערכת ס' אות נ\"ד).", + "מצד הדין, אפשר לקיים את פדיון הבכורות בליל השלושים ואחד או ביומו. אלא שיש שכתבו שהמנהג לערוך את הפדיון דווקא ביום (ש\"ך יו\"ד שה, יב), ונימקו זאת בכמה טעמים הלכתיים (שעל ידי כך הפדיון יערך תמיד לאחר עשרים ותשעה ימים וחצי וארבעים וארבע דקות, כמבואר בהלכה הקודמת). ויש שכתבו, שגם מצד המנהג אפשר לערוך את הפדיון בלילה (גינת ורדים יו\"ד כלל ו' אות י'; שדי חמד מערכת פ' כלל ל\"ט). וכך נוהגים, שכל אימת שיש בזה צורך, מקיימים את הפדיון והסעודה בלילה." + ], + [ + "פדיון בכורות / האם הכהן יחזיר את הכסף", + "מסופר בתלמוד (בכורות נא, ב) על רבי טרפון שהיה כהן, וכשהיו נותנים לו כסף פדיון בכורות, היה נוהג להחזירו לאחר זמן. כנראה שנהג כך בעיקר כלפי הורים עניים (ערוה\"ש יו\"ד שה, ל). וכן נהג רבי חנינא הכהן, שהיה מחזיר את כסף הפדיון לאבי הבן. אבל כשפעם אחת החל אבי הבן להסתובב לידו, כדי לרמוז לו שכבר יחזיר לו את כסף הפדיון, נזף בו רבי חנינא ואמר: לא טוב אתה עושה, ואף יתכן שלא יצאת ידי חובת פדיון בכורות, משום שאם אתה בטוח שתקבל את הכסף בחזרה, סימן שלא נתת אותו בלב שלם, ולא קיימת את המצווה. וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (יו\"ד שה, ח), שהכהן יכול להחזיר את הכסף לאבי הבן, אולם בתנאי שלא יחזיר תמיד. כי אם יחזיר תמיד, כל ההורים יבואו אליו, ועל ידי כך יקופחו הכהנים האחרים.", + "אחד הטעמים למנהג הכוהנים להחזיר את כסף הפדיון, מפני שמתנות אלו נועדו לקיים את הכוהנים בעת שהם ממלאים את תפקידם המקודש, ועתה שבית המקדש חרב והם אינם ממלאים את תפקידם, העדיפו הכוהנים להחזיר את המתנה היקרה. אבל כיוון שמצד הדין החובה נשארה במקומה, על הכוהנים להקפיד לעיתים שלא להחזיר את הכסף, כדי שלא ישכחו את המצווה.", + "אחד מהפוסקים האחרונים, בעל 'שאלת-יעב\"ץ' (ח\"א קנ\"ה), רצה לחדש שרק בעבר, כשהיו הכהנים מיוחסים על פי בית דין, היו זכאים לקבל בדין את כסף הפדיון, וכלפיהם נאמרה ההלכה, שאסור להם להחזיר תמיד את כסף הפדיון להורים. אבל כיום שהכהנים מיוחסים על פי החזקה והמסורת בלבד, מותר לכהנים להחזיר תמיד את כסף הפדיון. ואם לא יחזירו, הם נכנסים לחשש גזל, משום שאין ודאות גמורה שהם אכן כהנים. עוד הוסיף, שכדאי לפדות את הבן אצל כמה כהנים, כדי שיהיה בטוח שאחד מהם באמת כהן.", + "אבל שאר האחרונים לא קיבלו את דבריו (חת\"ס ס\"ס רצ\"א). וב'ערוך-השולחן' אף יצא כנגד דעתו בחריפות, וכתב שאסור לומר כן, כי זה מקטין את מעלת הכהונה. ועוד, שהחזקה היא יסוד גדול שאפשר לסמוך עליו, וחס וחלילה לעשות בזה אפילו ספק ספיקא. ולכן, גם היום אסור לכהן להחזיר באופן קבוע את כל סכום הפדיון להורים, כדי לא לקפח את הכהנים האחרים, וכדי להדגיש שנתינת הפדיון היא נתינה גמורה, ורק הכהן יוכל להחליט אם לתת בחזרה את כסף הפדיון כמתנה להורי הבכור." + ], + [ + "פדיון בכורות / משמעות הכהונה ודין בכור הנולד לבת כהן או לוי", + "מתחילה הבכורים היו צריכים להיות כהנים. ויש בכך רעיון גדול, כי באופן הזה בכל משפחה יהיה אדם שמיועד לעניינים שבקדושה, וכך כל העם, על כל משפחותיו, יהיה קשור לעבודת ה' ולענייני הרוח, באשר לכל משפחה יהיה נציג שישרת בבית המקדש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא. אפשר ללמוד מכאן, שכנראה רעיון הבכורה עדיין גבוה מדי עבורנו, ויש חשש, שבמקום שהבכורים-הכהנים ישפיעו על כלל הציבור, האווירה הציבורית וחיי החול של הציבור הרחב ישפיעו עליהם ויבטלו את ייחודם הרוחני. וכדי לחנך כהנים, שיהיו באמת אנשי רוח, צריכים ליצור חברה מגובשת, שעסוקה כולה בעניינים שבקדושה. ולכן, לאחר שהבכורים חטאו בחטא העגל, נבחר לשם כך שבט לוי שלא השתתף בחטא.", + "באותו זמן, לאחר חטא העגל, כשהחליפו הלוויים את הבכורים בישראל, יצא חשבון הבכורים שבישראל עשרים ושנים אלף ומאתים ושבעים ושלושה, ואילו הלוויים מנו אז רק עשרים ושניים אלף. נמצא שמאתים ושבעים ושלושה בכורים היו צריכים לפדות את עצמם בחמישה שקלים, כי לא נמצאו תמורתם לוויים (במדבר פרק ג').", + "ומאז, כל בכור שנולד לכהן או ללוי פטור מפדיון, כי אם הם עצמם יכלו להיות תמורת בכורי ישראל, ודאי שאין צורך שהם יפדו את עצמם. אמנם, בכור ישראל נפדה רק אצל כהן ולא אצל לוי, כי כך ציוותה התורה, שרק כהן יכול לקבל את כסף הפדיון.", + "גם כשאבי הבכור הוא ישראל, אם אשתו היא בת כהן או בת לוי, אין צריך לפדותו. משום שעיקר הבכורה תלוי באם, שנאמר (שמות יג, ב): \"פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל\", הרי שתלה הכתוב את החיוב בפתיחת הרחם של ישראלית, ובת כהן או בת לוי אינה ישראלית (בכורות מז, א; שו\"ע יו\"ד שה, יח). אמנם בת בתו של כהן או בת בתו של לוי, שאביהן ישראל, כבר נחשבות ישראליות, והבן הבכור שייוולד להן יהיה חייב בפדיון. כך יוצא שלעיתים הסבא רבה הכהן יכול להיות הכהן שפודה את נינו, שהוא נכד לבתו ובן לנכדתו שהתחתנו עם ישראלים." + ], + [ + "פדיון בכורות / פדיון בכורות כשאין אב", + "כשאין אב, כגון שהוא נפטר לפני הולדת בנו, מתעוררת שאלה, איך יפדו את הבן. שאלה זו קיימת גם במקרה שגויה מעוברת מתגיירת במשך הריונה הראשון, ויולדת את בנה בכורה לאחר הגיור כשהיא כבר יהודיה. שאז למרות שאבי בנה הוא גוי ובתחילת ההיריון גם האם עוד היתה גויה, הבן חייב בפדיון. אמו של הבכור אינה יכולה לפדות את בנה, כי המצווה שייכת לזכרים. והשאלה, האם בית הדין או הרב יכולים למלא את מקום האב ולפדות את הבן, או שעדיף לחכות עד שהבן יגדל ויפדה את עצמו.", + "הרמ\"א והט\"ז (יו\"ד שה, י) פסקו, שזולת האב, איש אינו רשאי לפדות את הבן, ולכן צריך לתלות לילד הקטן שרשרת בצווארו שבה יהיה כתוב שהוא בכור שלא נפדה, וכשיגיע לגיל בר מצווה, יפדה את עצמו. אבל רוב הפוסקים כתבו, שעדיף שבית הדין או הרב ישמשו כשליחים של הקטן שנולד ויפדוהו מהכהן, שאם ימתינו עד שהבכור יגדל, יש חשש שיישכח לפדות את עצמו. ועוד, שלכתחילה טוב לפדות את הבן במועד שנקבע בתורה, דהיינו לאחר שלושים יום. ולדעתם, כאשר פודים את הבכור במקום האב, אף מברכים \"על פדיון בכורות\" (ש\"ך, ערוה\"ש שה, יג-יד; אגרות משה יו\"ד א, קצה).", + "ויש אומרים, שהואיל והדבר שנוי במחלוקת, עדיף שבית הדין יפדה את הבכור בהיותו בן שלושים ואחד יום ללא ברכה, וכשהבכור יגיע לגיל שלוש עשרה, ישוב ויפדה את עצמו מספק ללא ברכה (חת\"ס קצ\"ה, ציץ אליעזר ח\"א כח, ז)." + ] + ], + [ + [ + "אבלות / ברוך דיין האמת", + "פרק זה הוכן לספר עבור מסורתיים שאם ירצה ה' אזכה להוציא בשנים הקרובות, לכן סגנונו שונה מהסגנון הרגיל של פניני הלכה ואפילו של ספרי הליקוטים בסדרת פניני הלכה, אולם בעצת ידידים צרפתי אותו לליקוטים בענייני משפחה, מפני שמתבארים בו יסודות הלכות אבלות וטעמיהן.", + "מוות הוא אובדן שאין דומה לו. עצב נורא ממלא את לבבם של הקרובים למת, והם מנסים להבין את פשר האסון, לאן פרחה הנשמה ואיך גופו של האדם היקר שהיה כל כך חי מוטל פתאום ללא רוח חיים. ועולות שאלות, מדוע לא הציל ה' אותו ממוות, ולמה יש מוות בעולם, ומה התכלית של כל החיים הללו כאשר פעמים רבות צדיקים סובלים ורשעים מצליחים. אל מול שאלות גדולות אלו מצווה על האדם להתחזק באמונה שה' שבידו נפש כל חי, מנהיג ודן את עולמו בצדק. ואף שלעיתים איננו מבינים את הנהגתו, הננו מאמינים באמונה שלימה שכל הנהגתו בצדק והכל לטובה. לשם כך תקנו חכמים לאבלים לברך: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת\".", + "פשר המוות: צווה ה' את האדם שלא יניח לרוע לחדור לתוכו וכך יוכל לחיות בלא הגבלה. שנאמר (בראשית ב, טז-יז): \"וַיְצַו ה' אֱלוֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת\". אולם אדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע ונענשו, שנאמר (שם ג, יז-יט): \"וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר: לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב\". בעקבות החטא נגזר על האדם עונשו – שהרוע שחדר לגופו יפגע בכל מערכות חייו, ויכרסם בבשרו עד אשר יוביל למיתתו. עונשים אלו נועדו לטובתו ולתיקונו של האדם, כי בלעדיהם לא היו בני האדם יכולים להיפטר מהרוע והחטא שדבק בהם. רשעים היו ממשיכים להרשיע בלא גבול, החזקים היו רודים בחלשים ומענים אותם לאין קץ תוך שהם רודפים אחר כל תאוות העולם. ועתה שיש מוות, רשעים אלו לבסוף מתים, וטובה ורווחה מתפשטת בעולם, ובשרם שחטא בתאוות וניאופים נאכל על ידי התולעים. בלא המוות גם הצדיקים היו מתוס��לים באופן נורא מחייהם, שכן אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, והחטאים שדבקו בהם היו ממשיכים ללפף אותם בלא יכולת להשתחרר מהם ולהיגאל. ועתה שיש מוות בעולם, המוות מפריד בין הנשמה לגוף ומכלה את החטאים שדבקו בגוף, ועל ידי כך הנשמה יכולה להשתחרר מהם ולהיטהר בגן עדן. פעמים שהדבר כרוך גם בייסורי גיהנם, אולם בסופו של דבר תהליך ההיטהרות נמשך עד שהנשמה חוזרת להתקשר לאלוהים כבראשונה. \"וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלוֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ\" (קהלת יב, ז).", + "כך המוות מתקן את חטאי האנושות ככלל ואת חטאי כל אדם כפרט. עד שיושלם תיקון העולם, וכל נשמות האנשים שבחרו בטוב יקומו לגורלן בקץ הימים, לשוב לחיות עם הגוף המחודש שיעניק להן הבורא בתחיית המתים.", + "זו האמונה שצריכה ללוות את האבלים. לא זו בלבד שבכך צריך להאמין, אלא שהאבלים נדרשים לפעול באופן שיבטא את תהליך ההזדככות של קרובם שמת, ובמקביל לכך שגופתו נטמנת בקבר ונשמתו עומדת לפני בית דין של מעלה, מצווה עליהם 'לשבת שבעה' ולהזדהות עם ייסוריו ולהיזכר בכל המעשים הטובים שעשה, ובכך נשמתו מתחילה להזדכך ולהאיר. וככל שקרובי הנפטר מתעוררים לחזור בתשובה ולעשות מעשים טובים, כך יש יותר עילוי לנשמתו. בסופו של התהליך, גם אם הוא כרוך בייסורים, הנשמה של כל מי שבחר בטוב, מתעלה למדרגה גבוהה מכפי שהיתה יכולה להיות אילולי חטא אדם הראשון. כי גדולה מעלתם של בעלי תשובה ממעלתם של צדיקים גמורים שלא ירדו לעולם הזה שיש בו ניסיונות ויש בו חטא, ומעולם לא התמודדו עם יצרם וניצחו. אבל בני האדם שעמדו בניסיונות קשים, ולמרות הכל בסופו של דבר בחרו בטוב, זוכים שלאחר מיתתם נשמתם נצרפת באשי מרומים לעלות למדרגות גבוהות לאין קץ בעולם הנשמות, עד שהעולם יתוקן ויוכלו לחזור לחיים השלימים בתחיית המתים.", + "כל הלכות אבלות מבטאות את קבלת הדין שמשולבות בה עצבות ואמונה כאחד. הכאב גדול ונורא, ולכן צריך לבכות על המת ולהצטער עליו מאוד, ומאידך אסור לשקוע בייאוש, כי בסופו של דבר הצער הנורא הזה נועד לתיקון וזיכוך.", + "לכן למרות שיש מצווה גדולה להתאבל על המת ולכבד את זכרו, אסור להצטער ולהתאבל יותר מדי, וכן צוותה התורה שהמתאבל לא יחבול בעצמו ולא ישרוט את בשרו ולא יתלוש את שערותיו, שכל המתאבל על המת יותר מדי מראה בעצמו שאינו מאמין שה' מנהיג את עולמו בדין ולטובה (דברים יד, א, רמב\"ן; רמב\"ם הל' ע\"ז יב, יב-טז)." + ], + [ + "אבלות / שבעת הקרובים האבלים", + "משפחה היא חטיבה אחת, שהחיבור שבין חלקיה עמוק מאוד, לכן כשאדם מת, משהו מקרוביו מת עמו, ועל כן קרוביו מִדַּרְגָּה ראשונה חייבים להתאבל עליו. אם יזכו להתאבל כראוי באופן שיכבד את זכרו ויעורר אותם לזיכוך ותיקון, ינצרו את נשמתו בצרור החיים, ומתוך כך גם חייהם יתעצמו. ואם לא יתאבלו כראוי, בנוסף לכך שלא יסייעו לעליית נשמתו גם חלק מהם ימות עמו.", + "שבעה קרובים מִדַּרְגָּה ראשונה חייבים בכל דיני האבלות והם: אב ואם, אח ואחות, בן ובת, ובן או בת הזוג. קרובי המשפחה שאינם מדרגה ראשונה אינם צריכים לשבת שבעה, אולם גם הם שותפים מעט באבל, ועליהם לסייע בכל מה שנצרך לאבלים ולמעט בשמחה בימים אלו.", + "דיני האבלות שנפרט בהמשך נועדו לחלוק כבוד לנפטר ולהעלות את נשמתו. הכבוד לנפטר מתבטא בכך שהאבלים מזדהים עמו, ובמידה מסוימת חווים עמו את המיתה. כשם שהמת אינו עובד ומתרחץ וסך את גופו – כך האבלים. כשם שהמת מוטל בארץ – כך האבלים יושבים על הארץ וישנים עליה. מתוך הזדהות זו הם נזכרים במעשיו הטובים, ולאחר ימי השבעה שבהם העלו את זכרונו לטובה, הם יכולים לקום מהשבעה ולחזור לחייהם הרגילים, כאשר סימני אבלות עוד נמשכים עד תום שלושים הימים, והאבלים על הוריהם ממשיכים במנהגי האבלות עד תום השנה." + ], + [ + "אבלות / מצב אוננות", + "משעה שנודע לקרובי המשפחה מִדַּרְגָּה ראשונה על מיתת קרובם, הם במעמד של 'אוננים', לשון צער, היינו אנשים שכל ישותם בצער על קרובם, ועליהם להפסיק את כל עיסוקיהם, ולהפנות את כל תשומת ליבם למת. לדאוג לכבודו, לסדרי קבורתו והלווייתו. לכן במשך האנינות, היינו מעת הפטירה ועד הקבורה, הם פטורים ממצוות עשה, ובכלל זה מתפילות וברכות, מהנחת תפילין וישיבה בסוכה. אמנם עליהם להמשיך להיזהר בכל איסורי התורה, לפיכך כשיאכלו ייטלו ידיהם, שאסור לאכול בידיים לא נטולות, אבל לא יברכו על הנטילה ועל האוכל.", + "גם לאחר שהאבלים מסרו את הטיפול בכל צרכי המת וההלוויה ל'חברה קדישא', ולכאורה אין להם עוד במה לטפל, הם פטורים ממצוות עשה, שכן עדיין מוטלת עליהם האחריות שסדר ההלוויה וההספדים יתקיים כהלכתו בכבוד הראוי, וכל המכרים ידעו על מועד ההלוויה. כאשר ההלוויה מתקיימת בארץ אחרת ועובר זמן רב בין מועד הפטירה וההלוויה, יש לשאול רב עד מתי יש לקרוב דין 'אונן'." + ], + [ + "אבלות / קריעה", + "בתחילת ההלוויה האבלים עומדים ומברכים את ברכת 'דיין האמת' וקורעים את חולצתם קרע של כשמונה ס\"מ, ועל ההורים קורעים יותר – עד מקום הלב. תחילת הקריעה על ידי סכין וההמשך בידיים. אנשי 'חברה קדישא' מסייעים בתחילת הקריעה בסכין, אולם רצוי שהאבל ימשיך לקרוע בעצמו את בגדו. הקריעה מבטאת את האבלות, שכשם שהבגד נקרע כך חייהם של האבלים נקרעו, חלק נותר בחיים וחלק עבר עם המת לעולם אחר. במשך כל ימי השבעה האבלים לובשים את הבגד הקרוע, ורק לקראת השינה יוכלו ללבוש כותנת לילה לא קרועה.", + "אם הבגד הקרוע התלכלך והאבל רוצה להחליפו, עליו לקרוע את הבגד שילבש, שכל חולצה שילבש במשך השבעה צריכה קריעה.", + "מי שהיה לבוש לפני ההלוויה בבגד יקר, רשאי להחליפו לקראת ההלוויה, שכן מתאים לבוא להלוויה בבגד רגיל, וכך גם לא יצטרך לקרוע את בגדו היקר.", + "ראוי היה שגם כל הרואים את המת בשעה שנשמתו יוצאת ממנו יקרעו את בגדיהם, אלא שלא נהגו בזה, כדי שלא ייווצר מצב שאנשים יחששו לשהות במחיצת חולים שנוטים למות.2כעיקרון באבלות על הורים יש לקרוע את כל הבגדים, אולם הכוונה לבגדים שלובשים לשם בגד. ונחלקו הפוסקים אילו בגדים פטורים מקריעה (עי' רמ\"א ושו\"ע יו\"ד שמ, י. ובש\"ך ובט\"ז). למעשה, כיון שבהלכות אבלות הכלל שהלכה כמיקל, המנהג הרווח שלא לקרוע את הגופיה ולא את המעיל, הסוודר והחליפה (עי' ילקו\"י ט, טז; צרור החיים לרב אליהו פרק ו; פני ברוך א, יז; ארחות רבנו ח\"ד, ז). ואם כן יוצא שרק כאשר לובשים שתי חולצות, באבלות על הורים לדעת כל הפוסקים והמנהגים צריך לקרוע את שתיהן." + ], + [ + "אבלות / קבורה וכבוד המת", + "מצוו�� לקבור את המת בקבר ישראל, ולא להלין את גופתו עד יום המחרת, שנאמר (דברים כא, כג): \"קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא\". רק לצורך גדול הנוגע לכבודו של הנפטר מותר לדחות את הקבורה ליום המחרת. המשתתפים בהלוויה מקיימים מצוות גמילות חסד של אמת עם הנפטר ועם משפחתו, לפיכך ראוי לכל מי שהכיר והעריך את הנפטר, ונמצא בקרבת מקום, להתאמץ מאוד להשתתף בהלוויה. מצווה לקבור את הגוף באדמה שממנה נוצר, ומצווה על המשתתפים בהלוויה להיות שותפים בכיסוי הקבר בעפר. הקבורה באדמה נועדה להסתיר את החרפה שבמוות, שנוצר כתוצאה מחטאו של אדם הראשון. בנוסף לכך יש בקבורה באדמה משום כפרה. לכן אומרים בעת הקבורה את הפסוק (תהלים עח, לח): \"וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ\". נוהגים לקבור את המתים בתכריכים לבנים פשוטים, כדי להשוות בין העשירים לעניים.", + "גם קבורה בקומות נחשבת קבורה באדמה, אולם השורפים את גופת המת מבטלים את מצוות הקבורה. (תרומת אברים להצלת חיים היא מצווה כמבואר בפנה\"ל ליקוטים ב' פרק יג)." + ], + [ + "אבלות / הלוויה והספדים", + "מצווה להספיד את המת, לתת ביטוי למעלותיו ומעשיו הטובים ולעורר את האנשים לבכות ולהצטער עליו. אמרו חכמים (שבת קה, ב): \"כל הבוכה על אדם כשר – מוחלין לו על כל עוונותיו\". כיוון שקשה לדייק באמירת השבחים בעת ההספד, מוטב להוסיף בשבחים מאשר לגרוע מהם. אבל אסור להגזים בשבחו של הנפטר בדברים שאין בו. והמפריז בשבחו, גורם רעה לעצמו ולמת. מי שאין בו מעלות מיוחדות אבל סבל יסורים בחייו או במותו, מזכירים יסוריו, שכן גדולת האדם מתגלה גם ביכולתו לעמוד בייסורים המזככים, ובזה מעוררים את הציבור להצטער ולבכות עליו.", + "כאשר ההלוויה מתקיימת בימי מועד, משום שמחת המועד אין מספידים את הנפטר. אמנם תלמיד חכם, משום כבוד התורה, מספידים מעט גם בימים אלו.", + "המלווים את המת צריכים להתעטף בשתיקה ולא לדבר בעניינים שאינם קשורים לכבודו של הנפטר. והחזן נוהג לומר דברי התעוררות מהמשנה (אבות ג, א): \"עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת – מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא\". וכן נוהגים לומר בהלוויית איש מזמור \"יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן\" (תהילים צ״א:א׳), שיש בו בקשת שמירה לנשמת הנפטר מן המזיקים. ועל אישה אומרים מזמור \"אשת חיל\" (משלי לא). לאחר מכן האבלים אומרים קדיש לעילוי נשמת הנפטר. ילדי הנפטר יאמרו קדיש זה במשך כל שנת האבל. אם אין למת ילדים, קרובים אחרים אומרים קדיש לעילוי נשמתו. בסיום הקבורה אומר החזן את תפילת 'אל מלא רחמים' ובה בקשה מה' שיקבל ברחמים את נשמת הנפטר ויזכהו למנוחת עולמים בגן עדן עד אשר יזכה לקום בתחיית המתים.", + "לאחר סיום הקבורה חולצים האבלים את נעליהם כאות לתחילת השבעה. אם אין להם שם נעלי בית והם אינם יכולים ללכת יחפים, יניחו עפר בנעליהם וילכו בהם. המלווים עומדים בשתי שורות, והאבלים עוברים ביניהם ומתחילים לקבל נחמה. לקראת צאתם מבית הקברות נוהגים האבלים והמלווים ליטול את ידיהם במים, כדי להיטהר ולחזור לחיים." + ], + [ + "אבלות / ישיבת שבעה (שבעת ימי האבלות)", + "סעודת הבראה: בארוחה הראשונה שהאבלים אוכלים אסור להם לאכול משלהם, שאין ראוי להם לדאוג לעצמם כשגופת יקירם מוטלת בקבר, וכיוון שכך גם יש חשש שיהיו אבלים שיצומו וייחלשו. לפיכך מצווה על שכניהם או קרוביהם להכין להם את ארוחתם הראשונה ולהבריאם מעט מאבלם ולהחזירם לחיים. רבים נוהגים להגיש בסעודה זו מאכלים עגולים, כגון: ביצים, עדשים ופיתות, לרמוז לאבלים שגלגל חוזר הוא בעולם, ועכשיו הם למטה באבלם, אולם הגלגל ימשיך לסבוב ויבואו להם ימים טובים. כמו כן אין לעיגול פה, לרמוז שיפה השתיקה לאבלים ולמנחמים.", + "גם במשך השבעה, נוהגים הקרובים והשכנים להקל על האבלים ולהכין להם את מאכליהם, אבל כאשר הדבר אינו מסתדר, רשאי האבל לבשל לעצמו את מאכליו.", + "ישיבת שבעה: ישיבת השבעה נקראת על שם שהאבלים יושבים על הארץ כהזדהות עם הנפטר שמונח בקבר. גם כשהם יושבים על מזרנים או כסאות נמוכים משלושה טפחים הם עדיין נחשבים כיושבים סמוך לארץ. החושש לגבו רשאי לשבת על כסא או ספה גבוהים יותר, אבל ישתדל שיהיו נמוכים מהרגיל, כדי שיהיה ניכר שהוא יושב סמוך יותר לארץ. גם את המזרנים שעליהם האבלים ישנים מורידים לארץ, ומי שהדבר קשה לו יכול לישון על המיטה. אסור לאבלים לקיים יחסי אישות.", + "היכן יושבים שבעה: כאשר אפשר, נכון שהאבלים ישבו יחד בבית הנפטר, כדי לכבד את זכרו. בשעת הצורך יוכלו לבחור מקום אחר, או להתפצל למקומות שונים, העיקר שכל אחד מהאבלים ישב שבעה. כאשר מקום השבעה רחוק ממקום מגורי אחד האבלים, מותר לו לשבת שבעה בחלק מהזמן בביתו, כדי להקל על שכניו לנחמו. רבים נוהגים להדליק נר לעילוי נשמת הנפטר בכל משך שבעת הימים. אסור לאבלים לצאת מהבית, אמנם כשקשה לאבל לישון במקום שבו הוא יושב שבעה, מותר לו לנסוע בצנעה לביתו לשינה. כמו כן מותר לאבל לנסוע לביתו לקראת יום השבת. אם אין מניין בבית האבל, מותר לאבלים ללכת בצנעה לבית הכנסת כדי לומר קדיש.", + "איסור מלאכה: אסור לאבלים לעשות מלאכה ולעסוק במסחר, כדי שלא יסיחו את דעתם מהאבל. אמנם מותר להם להכין לעצמם אוכל ולסדר מעט את הבית. בשעת הדחק כדי למנוע הפסד משמעותי, מותר לדבר מעט ובצנעה בענייני העסקים.", + "שאלת שלום: האבל אסור בשאלת שלום וגם אין אומרים לו שלום, הואיל ואינו שרוי בשלום, ויש שנמנעים עקב כך גם מלחיצת יד.", + "לימוד תורה: אסור לאבלים ללמוד תורה, מפני שלימוד התורה משמח והעיסוק בלימוד תורה עלול להסיח את דעתם מהאבלות. אבל מותר ללמוד תורה בנושאים שקשורים לאבלות ובדברי תשובה ומוסר.", + "איסור רחצה, סיכה ואיפור: אסור לאבלים לרחוץ להנאתם, אמנם מותר להם לרחוץ מקום שהתלכלך בגופם. גם מי שסובל מזיעת גופו רשאי לרחוץ את גופו בפושרים. גם מי שלא הזיע באופן מיוחד אבל כיוון שלא התרחץ קשה לו להירדם, רשאי לרחוץ את כל גופו בפושרים. אסור לסוך את הגוף במשחה לטיפוח העור, אבל לצורך רפואי מותר. אסור לאשה להתאפר במשך השבעה, אבל לצורך מניעת בושה מותר להתאפר מעט.", + "בגדים וכיבוס: אסור לאבל לכבס בגדים ומצעים וכן אסור ללבוש בגדים מכובסים או להציע מצעים מכובסים. אמנם כתם שעל הבגד מותר להסיר במים. מותר לאבלים להחליף לבנים כפי הצורך ובתנאי שלא ינהגו בפינוק. אם יש לאבל הכרח להחליף בג�� מפני ריחו או מפני שהתלכלך, יקח בגד מכובס ויניח אותו על הרצפה כדי שלא יחשב מכובס, ואחר כך ילבש אותו.", + "תספורת וגילוח: אסור לאבלים להסתפר או להתגלח, ואיסור זה נמשך כל שלושים הימים, והאבלים על הורים אסורים להסתפר עד שיגערו בהם חבריהם ששערם ארוך מדי וכבר הגיע הזמן שיסתפרו.", + "תפילות בבית האבלים: משתדלים לקיים תפילות בבית האבלים לעילוי נשמת הנפטר. כאשר אפשר, בתיאום עם גבאי בית הכנסת מביאים ספר תורה לבית האבלים כדי לקיים את הקריאה בימי שני וחמישי. בסמוך לתפילות נוהגים לומר דברי תורה ומוסר ו'משנה' שאותיותיה כאותיות 'נשמה'." + ], + [ + "אבלות / ניחום אבלים", + "מצווה גדולה לנחם את האבלים, ועיקר הנחמה להשתתף בצערם, לספר בשבחו של הנפטר ולהתעורר מתוך כך לתשובה ולמעשים טובים. אין להתפלא שבימי השבעה מתברר שהנפטר היה בעל מעשים טובים ומידות טובות יותר מכפי שהכירוהו בחייו. כי באמת לרוב האנשים ישנם צדדים שונים, ובימי שגרה איננו עומדים על העיקר הטוב, אולם האמת היא שהצדדים הטובים הם העיקר, הם מבטאים את הנשמה, הם נותרים לנצח, ובהם מצווה להתמקד במשך השבעה, כדי לרומם את זכרו של הנפטר ולהנציח את מורשתו הטובה, ולהועיל בכך לעילוי נשמתו.", + "מותר למנחמים להתעניין מעט בחיי האבל ומעשיו, אולם עליהם להיזהר שלא להיגרר לשיחות ארוכות בענייני עבודה או חולין. ועדיף לשתוק מאשר לדבר בענייני חולין ושחוק. משום כבוד הנפטר, נוהגים לדבר בבית האבל בקול שקט ובכובד ראש.", + "על המנחמים לנהוג בנימוס, לבקר בשעות המקובלות ולא להאריך בדברים כאשר האבלים עייפים, וכן מי שנוטה להרבות בדברים צריך לשים סייג לפיו כדי להניח מקום לשאר המנחמים לנחם את האבלים.", + "מצווה לקשר את הצער הפרטי של המשפחה עם הצער של כלל ישראל, ועל ידי כך הצער הפרטי מקבל משמעות ומעורר לתשובה ותיקון. לכן למנהג יוצאי אשכנז, בשעה שהמנחמים נפרדים מהאבלים אומרים: \"המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד\". ויוצאי ספרד נוהגים לומר \"מן השמיים תנוחמו\"." + ], + [ + "אבלות / ספירת שבעת הימים", + "בספירת ימי השבעה הכלל הוא שמקצת היום ככולו, לפיכך אם החלו לשבת שבעה מעט לפני שקיעת החמה, כשתשקע החמה יסיימו את היום הראשון. כמו כן ביום השביעי מקצת היום ככולו, לפיכך בבוקר, לאחר שמנחמים אותם מעט, המנחמים אומרים לאבלים לקום מהשבעה, ובכך מסתיימים מנהגי שבעת הימים. יש נוהגים לומר אז 'צידוק הדין' ונוסח נחמה ובכך מקימים את האבלים מהשבעה. רבים מהאבלים נוהגים ביום השביעי לאחר שהם קמים מהשבעה לפקוד את קברו של הנפטר כדי לומר לידו פרקי תהלים לעילוי נשמתו. וכן נוהגים רבים ביום השלושים.", + "שבת: אין נוהגים 'אבלות' בפרהסיה ביום השבת משום קדושתו, לפיכך מותר ללמוד תורה, ללכת לתפילות בבית הכנסת, ולברך איש את רעהו ב'שבת שלום'. וכן עורכים בשבת סעודות ושרים בהם כמו בכל השבתות. סמוך לזמן כניסת השבת מותר לאבלים לרחוץ גופם בפושרים, ללבוש בגדי שבת וללכת לבית הכנסת. אמנם מנהגי אבלות שבצנעה נוהגים גם בשבת, לפיכך נמנעים מיחסי אישות, ואין רוחצים וסכים את הגוף לתענוג. יום השבת עולה למניין שבעה שכן השבת היא נשמת השבוע, וכאשר השבוע הוא שבוע של אבל, השבת מרוממת את האבל." + ], + [ + "אבלות / חגים", + "חגים  מהתורה מבטלים  את האבלות, ולמרות שהחג פחות קדוש מהשבת, שמחתו בולטת וגלויה יותר כלפי חוץ, ועל כן אם החלו לשבת שבעה אפילו שעה אחת לפני כניסת החג, כשיכנס החג, שמחת החג מבטלת ומפסיקה את שבעת ימי האבלות, ולאחר החג אינם צריכים להמשיך לשבת שבעה. אלו החגים שמבטלים את האבלות: פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. אבל חגים שמדברי חכמים, כמו חנוכה, פורים ויום העצמאות, אינם מבטלים את אבלות השבעה.", + "אם ההלוויה התקיימה בחול המועד, שבעת ימי האבלות נדחים לאחר החג, ובמשך החג האבלים צריכים להתאמץ שלא לבכות ולהצטער, אלא לעסוק בחג ובמצוותיו. ומכל מקום, למרות שאינם יושבים שבעה, החברים של הקרובים באים אליהם לנחמם באווירה רגועה יותר. ולאחר סיום החג יתחילו לשבת שבעה (פנה\"ל מועדים א, יד)." + ], + [ + "אבלות / אבלות שלושים ושנה", + "לאחר סיום שבעת ימי האבלות, נמשכת האבלות במידה פחותה עד סוף שלושים הימים, ובסיום השלושים מסתיימים כל מנהגי האבלות. זולת ילדים שמתאבלים על אחד מהוריהם, שמשום כבוד ההורים אבלותם נמשכת שנה שלימה.", + "במשך השלושים אין להסתפר ולהתגלח. אין משתתפים בשמחות כחתונות ושאר שמחות של מצווה, וקל וחומר שמחות שאינן של מצווה. אין שומעים מוזיקה שמחה ואף מוזיקה רגילה אין שומעים בקול רם. ואין לקנות בגדים ורהיטים וכל שאר הדברים המשמחים. בשעת הצורך מותר לאבל לקנות מתנה לקרוביו. בסעודה שקטה אצל ידידים מותר להשתתף, אבל אסור לאבל לקיים סעודה כזו בביתו. אין משתתפים בטיולים ונופש שעיקרם להנאה ושמחה, אבל לשם לימוד או מנוחה, מותר. ילדים שמתאבלים על הוריהם צריכים להמשיך במנהגי האבלות הללו שנה שלימה.", + "חתונה: כאשר יש צורך שהאבלים ישתתפו בשמחת נישואין, כגון שייגרם צער רב לחתן או לכלה אם לא ישתתפו, אזי נוהגים להשתתף בחופה בלבד ולא בסעודה. וכן הדין בילדים שאבלים על הוריהם במשך כל שנת האבלות, שבשעת הצורך ישתתפו בחופה בלבד. וכאשר האבלים קרובים מאוד לחתן או לכלה, כגון אחים ולפעמים גם דודים, ויש צורך גדול שישתתפו גם בסעודה, כי בלא זאת שמחת החתן או הכלה תפגע מאוד, לאחר סיום השלושים, אפשר שיאכלו בנפרד, ולא יימצאו באולם בעת שמשמיעים מוזיקה וקל וחומר בעת שרוקדים, כדי שלא יפגעו בכבוד הנפטר שעליו הם מתאבלים. ואם יהיה להם תפקיד משמעותי באירוח המוזמנים והגשת האוכל, מותר להם להיות עמם באולם גם בעת שמשמיעים מוזיקה.", + "כאשר האבלים הם הורים של החתן או הכלה, אפילו בימי השלושים, עליהם להשתתף בכל מהלך החתונה כדי שלא לפגוע בשמחה. אולם בריקודים לא ישתתפו, ורק אם החתן או הכלה יבקשו מהם לרקוד עמהם, ישתתפו מעט בריקודים כפי בקשת החתן והכלה. אין דוחים חתונה שנקבעה מחמת אבלות שלושים." + ], + [ + "אבלות / קדיש ועילוי נשמה", + "האבל על אחד מהוריו אומר קדיש בשנה הראשונה. ויש מזה תועלת גדולה לנפטר, להצילו מדינה של גיהנם, שכיוון שבנו שהשאיר אחריו בעולם הזה מקדש את השם באמירת קדיש, מתרבות זכויותיו. אומרים קדיש גם אחר הורים שהיו צדיקים גמורים, ועל אף שהם בני עולם הבא, יש לנשמתם נחת רוח ועליית מדרגה מהקדיש שבניהם אומרים אחריהם. על אחת כמה וכמה שאומרים קדיש אחר הורים רשעים, כי הם נצרכים לקדיש מאוד, להקל מהם את דינה של גיהנם. וככל שירבה הבן בתורה ובמצוות ובצדקה בשנה הראשונה, כך יועיל יותר לעילוי נשמתם. אם הבן יודע לעבור לפני התיבה והציבור חפץ בכך, טוב שיהיה חזן בימות החול. נוהגים להימנע מאמירת קדיש בחודש השנים עשר, יש נמנעים בכולו ויש נמנעים שבוע אחד ממנו, מפני שדין הרשעים בגיהנם שנים עשר חודש, ואם יאמרו על הנפטר קדיש כל שנים עשר החודשים, ייראו כמחשיבים אותו לרשע. על מי שידוע שהיה רשע, כגון שאיבד עצמו לדעת או מומר, אומרים קדיש כל שנים עשר החודשים (פנה\"ל תפילה ד, ה-ו).", + "גם בן קטן שלא הגיע למצוות אומר קדיש על הוריו. ואם אין להם בן שיכול לומר עליהם קדיש, כגון שלא זכו לבן או שבנם תינוק או שהוא גדול אבל אינו מתכוון לבוא לבית הכנסת בכל יום לומר קדיש אחר הוריו, אם יש לנפטר אב או נכד או חתן ירא שמים – יאמר הוא קדיש לעילוי נשמתו. כשאין קרוב שיכול לומר קדיש, ישכרו מכספי ירושתו אדם ירא שמים שיאמר אחריו קדיש. ראוי לגר צדק לומר קדיש על הוריו הגויים. וכן ראוי שבן מאומץ יאמר קדיש על הוריו המאמצים (פנה\"ל תפילה ד, ח)." + ], + [ + "אבלות / הקמת מצבה", + "משתדלים להעמיד מצבה על הקבר עד יום השלושים, על המצבה כותבים את שם הנפטר והוריו ותאריך לידתו ופטירתו. אפשר לכתוב על המצבה תארים אמיתיים על אישיותו אבל צריך להיזהר שלא להפריז, כי ההפרזה בזה גורמת שיחמירו בדינו בבית דין של מעלה. עדיף כשאפשר, שבני זוג יהיו קבורים יחד, כדי להקל על ילדיהם לפקוד יחד את קברם. רבים מהפוקדים את הקבר נוהגים להניח על המצבה אבן קטנה לסימן שהיו שם. ישנו מנהג שמקורו באומות העולם, לכבד את הקבר בהנחת זר פרחים, וישנם יהודים שאימצו מנהג זה, ואף שאין בזה מעלה גם אין בזה איסור." + ], + [ + "אבלות / יום השנה (יורצייט)", + "יום השנה (יורצייט) הוא יום המיתה של האב או האם בכל שנה ושנה. כאשר הדבר אפשרי, הבנים והבנות פוקדים את קבר הוריהם, ואף קרובים נוספים מצטרפים אליהם.", + "אמרו חכמים שבכל שנה ושנה דנים את הנפטר בבית דין של מעלה, ואף שחייו כבר הסתיימו, השפעתו לא הסתיימה. שאם מתברר שילדיו שהשאיר אחריו חוטאים, עליו להיענש על כך, מפני שלא חינך אותם כראוי. ואם הם מתעלים במעשים טובים, הרי שחינוכו ומורשתו ממשיכים להשפיע לטובה, והוא זוכה לשכר ולעליית מדרגה. לפיכך, נוהגים הילדים ביום השנה של הוריהם להתעורר לתשובה ולהוסיף בלימוד תורה ובמעשים טובים ובמתן צדקה ובתפילה ובקדיש לעילוי נשמת הוריהם. רבים נוהגים להתענות ביום זה לשם תשובה, ומי שהתענית קשה לו רשאי לתרום צדקה במקום התענית. בעבר היו רגילים להדליק נר נשמה בבית הכנסת כדי שיוסיף אור בתפילה לכבוד שמיים, וכיום שמאירים בנורות חשמל אין בכך כל כך תועלת, ומכל מקום כזכר לכך יש נוהגים להדליק נר נשמה בבית, והעיקר לתת במקום הנרות תרומה להחזקת בית הכנסת או לעניים." + ] + ] + ] + }, + "versions": [ + [ + "Peninei Halakhah, Yeshivat Har Bracha", + "https://ph.yhb.org.il" + ] + ], + "heTitle": "פניני הלכה, משפחה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Modern", + "Peninei Halakhah" + ], + "schema": { + "heTitle": "פניני הלכה, משפחה", + "enTitle": "Peninei Halakhah, Family", + "key": "Peninei Halakhah, Family", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + } + ] + } +} \ No newline at end of file