diff --git "a/json/Halakhah/Modern/Peninei Halakhah/Peninei Halakhah, Simchat Habayit U'Virkhato/Hebrew/Peninei Halakhah, Yeshivat Har Bracha.json" "b/json/Halakhah/Modern/Peninei Halakhah/Peninei Halakhah, Simchat Habayit U'Virkhato/Hebrew/Peninei Halakhah, Yeshivat Har Bracha.json" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/json/Halakhah/Modern/Peninei Halakhah/Peninei Halakhah, Simchat Habayit U'Virkhato/Hebrew/Peninei Halakhah, Yeshivat Har Bracha.json" @@ -0,0 +1,1134 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Peninei Halakhah, Simchat Habayit U'Virkhato", + "versionSource": "https://ph.yhb.org.il", + "versionTitle": "Peninei Halakhah, Yeshivat Har Bracha", + "status": "locked", + "priority": 1.0, + "license": "CC-BY-NC", + "versionNotes": "", + "purchaseInformationImage": "https://shop.yhb.org.il/wp-content/uploads/2018/05/%D7%A1%D7%98-%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94-%D7%A8%D7%92%D7%99%D7%9C_optimized.jpg", + "purchaseInformationURL": "https://shop.yhb.org.il/shop/%d7%a1%d7%98-%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%9c%d7%9b%d7%94/", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "פניני הלכה, שמחת הבית וברכתו", + "categories": [ + "Halakhah", + "Modern", + "Peninei Halakhah" + ], + "text": { + "Introduction": [ + "א. ספר זה קראתיו 'שמחת הבית וברכתו', מפני שמבוארת בו מצוות עונה שעיקרה שמחה, וכפי שקראו לה חכמים (פסחים עב, ב; ע\"ז ה, א): \"שמחת עונה\". ו'הבית' הוא המשפחה, 'וברכתו' על שם מצוות פרו ורבו שמבוארת בספר זה בהרחבה, והיא נמשכת ממצוות עונה.", + "מתחילה חשבתי שאם ירצה ה' ואזכה לבאר סוגיות אלו בכתב, אעשה זאת בגיל זקנה ושיבה, מתוך תקווה שאז פחות אתבייש לפרסמם. אולם בשנים האחרונות התעוררתי יחד עם אשתי לליקויים שונים בתחום הדרכת החתנים והכלות, ליקויים שעלולים לגרום למשברים וצער במקום שבו צריכה להיות שמחה ואהבה. מרבים מאוד בפרטי הלכות נידה וכל ענייני הריחוק, ומקצרים מאוד במצוות עונה. אשתי נתנה לכך משל לבחורה שבאה לאשה מבוגרת כדי שתלמד אותה כיצד לבשל לכבוד השבת. והאשה מלמדת אותה כיצד לנפות את הקמח, לבדוק ירקות וקיטניות מחרקים, לבדוק את הביצים מדם, להפריד בשר מחלב בבישולים ובכלים ובבצל ובסכינים, להקפיד על בישולי עכו\"ם, חלב נוכרי וג'לטין, ולקנות רק מוצרים שכשרים למהדרין. ורק לא מלמדת אותה כיצד להכין תבשילים טעימים כדי לענג על ידם את השבת. ולא זו בלבד אלא שהיא טועה לחשוב שבזכות ההקפדה על הלכות כשרות, שהיא כמובן חשובה מאוד, זוכים גם לענג את השבת, וזה שהאוכל לא מבושל דיו וגם ממש לא טעים, אינו בעיה, שכן כך הוא תפקידנו בעולם לסבול על קידוש השם. כך יש מדריכות כלות שמלמדות כי שמירת הלכות טהרה ודיני ההרחקות מזכה את הבית בקדושה, במקום להבין שהשמחה וההתיחדות במצוות עונה היא גילוי הקדושה בחיים, כאשר הלכות נדה וטהרה הן תנאי הכרחי לקיום המצווה עצמה.", + "מטעות זו נוצר פירוד נורא בין הקדושה והחיים, האמת והטוב, החובה והשמחה. קרע שמצוות ואהבת לרעך כמוך ככלל ומצוות עונה כפרט, נועדו לאחותו. לפיכך אזרתי עוז בחורף תשע\"ד וכתבתי את הלכות וטעמי מצוות עונה, ומתוך כך המשכתי לברר וללבן את הלכות מצוות פרו ורבו.", + "לא אסתיר כי היו מרבותי וחברי שיעצוני להימנע מלכתוב ולפרסם דברים אלו, או לפחות לעמעם את משמעותם. רובם מתוך דאגה לי, ומקצתם מפני שסברו שאין לבאר ולפרש בכתב דברים שהצנעה יפה להם. אולם כיוון שמתהלכות בציבור הבנות מוטעות ושמועות שווא, שמוציאות דיבה רעה מאוד על תורתנו הקדושה, כאילו מגמתה למעט את השמחה שבמצוות עונה. חשתי חובה להציג באופן בהיר את עמדתה של תורתנו הקדושה, כפי המבואר בחז\"ל ובפוסקים, ולהציל בכך את תורתנו הקדושה מהדיבה הרעה שטפלו עליה, ולהציל בכך את הזוגות היקרים, הגברים והנשים, מהחסרון והצער שעמדות מוטעות אלו גורמות להם. ראוי לציין שהדיבה הרעה על תורתנו נובעת מהבנות מוטעות בדברי חז\"ל והזוהר והמקובלים, ומושפעות במידה מסוימת מהדת הנוצרית שהעלתה על נס את מי שמתוך דבקות דתית אינו מתחתן.", + "כדי להזים את הדיבה הרעה, היה לכאורה ראוי להתעלם מעצת החברים ולפרסם את הדברים ברבים, אולם נמנעתי מכך מחשש שהדברים ייתפשו באופן מוחצן וחלקי על ידי החיצוניים לעולם התורה וההלכה, ואילו עיקר מגמתי שדברים אלו יילמדו בתוככי בתי המדרש ובתי ישראל הקדושים והצנועים, ומתוך הישועה והשמחה שתבוא לבתים על ידי הדרכת התורה, יבקע כשחר אור קדושתם של ישראל ובהדרגה יתפשטו הדברים ותצמח רפואה וישועה לעולם כולו.", + "ספר זה מיועד בראש ובראשונה לרבנים ומדרכי חתנים ומדריכות כלות, אך גם לזוגות שחפצים שחיי משפחתם יהיו מוארים בהדרכתה, שמחתה ואורה של תורה. ואע\"פ כן הפצתו של ספר זה תהיה פנימית, ותיועד בעיקר לבני הקהילה בהר ברכה, תלמידי הישיבה, והמקורבים לישוב ולישיבה. ואם ירצה ה', יופיע ויתפשט קמעה קמעה כדרך גאולתם של ישראל.", + "[תוספת למהדורה שנייה תשע\"ה: בעקבות פניות של רבנים ומדריכי חתנים, שבקשו שאתייחס לשאלות נוספות בענייני צניעות, נוספו כמה הלכות במהדורה זו].", + "ב. כאן המקום להודות לרב מאור קיים שליט\"א, ר\"ם בישיבת הר ברכה, שליווה וסמך אותי במשך כל הלימוד, ובכשרונו וחריצותו הרחיב מאוד בהבאת מקורות רבים שסייעו לליבון הסוגיות וביסוס הביאורים והסברות המרכזיות. ובתוך כך גם שקד על הכנת ספר ההרחבות, שנועד להוספת מקורות והסברים לדברים המבוארים בספר. כמו כן אודה לרב בראל שבח שליט\"א שאף הוא סייע בליבון הסוגיות.", + "וכן אודה לרבנים שהואילו לעבור על הפרקים הראשונים והוסיפו את הערותיהם: הרב יואל קטן שליט\"א, מדריכי מנוער, שיחד עם אשתו הרבנית ורופאת הנשים, התמחו בנושאים הנידונים בספר, ותרמו לו את חלקם. הרב יהושע שפירא שליט\"א ראש ישיבת רמת גן, שיחד עם אשתו הרבנית, מדריך זוגות בדרכי הקדושה והשמחה, ובהתמודדות עם קשיים שונים בתחום הזוגיות. הרב יהודה ברנדס שליט\"א, שהאיר הערות מחכימות ומועילות לפרקים הראשונים. ואף חיזק אותי בדברי חז\"ל, על שלמה המלך, שכתב את שיר השירים בהיותו צעיר, משלי בהיותו מבוגר, קהלת בהיותו זקן (שיר השירים רבה א, י), לפיהם אין ראוי לדחות את כתיבת הלכות עונה לגיל הזקנה. עוד אודה במיוחד לאחי הרב ישראל מלמד שליט\"א, שבנוסף לעבודתו החינוכית התמחה כיועץ בתחום הזוגיות וקשיים הקשורים לקיום מצוות עונה, והערותיו והארותיו היסודיות, המעמיקות והקולעות לארבעת הפרקים הראשונים, הועילו מאוד.", + "כמו כן אודה לכל הר\"מים בישיבה, שבנוסף לכך שעברו על הפרקים והעירו את הערותיהם, במשך שנים רבות, תוך הדרכת החתנים בני הישיבה ובוגריה, זכינו ללבן מתוך ניסיון והעמקה, את הסוגיות המבוארות בספר. וכן תודה לרב עידוא אלבה שליט\"א על הערותיו לפרקים העוסקים במצוות פרו ורבו, ולרב שמואל אריאל שליט\"א.", + "תודה מיוחדת לרב יונדב זר שליט\"א שהעמיק חקר בהלכות והגיה את כל הספר. ותודה לר' מאור הורוביץ שליט\"א שהשתתף בליבון המקורות ואחראי על ההגהות האחרונות וגמר ההכנה לדפוס, ולר' נתנאל רוזנשטיין על כתיבת המפתח. וכן לר' יעקב וינברגר מנהל הישיבה, ולקודמים לו בהנהלת הישיבה, ר' יעקב כץ ור' דודו סעדה. ולאחראים על ההדפסה והשיווק קרן פוגל ויוחנן לישה.", + "אחרונים חביבים תושבי הישוב הר ברכה ובוגרי הישיבה, שמתוך הדרכתם, הלימוד עמהם ושאלותיהם, הגברים עימי והנשים עם אשתי, נתבררו ונתלבנו כל הסוגיות שבספר. על המבואר בספר אפשר לומר: \"הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן\" (תענית ז, א).", + "ג. היחס שבין הקב\"ה לכנסת ישראל נמשל ליחס שבין החתן והכלה (להלן א, ה-ו), והצער על חורבן בית המקדש העיב על השמחה בבתי ישראל פנימה (להלן ג, טו). יחד עם תהליך קיבוץ הגלויות ובניין הארץ, שערי שלום, שמחה וברכה נפתחים לזוגות היקרים שבונים את בתיהם בקדושה.", + "יהי רצון שנזכה ויתקיימו בנו דברי הנביא (ישעיהו סב, א-ה): \"לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַיִם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר… לֹא יֵאָמֵר לָךְ (כנסת ישראל) עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה, כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ, וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ\".", + "ומצוות עונה תתקיים באופן השלם.", + "\"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה', אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל. וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי – עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלוֹהָי\" (הושע ב, יח-כה).", + "והלוואי וגם ספר קטן זה יזכה להוסיף שמחה וברכה בין איש לאשתו, ולא נבוש בעולם הזה ולא נכלם לעולם הבא.", + "אליעזר מלמד", + "סיון תשע\"ד" + ], + "": [ + [ + [ + "מצוות עונה / מעלת המצווה", + "האדם השלם הוא אדם שחי באהבה ושמחה עם בת זוגו, שאין האיש שלם בלא אשתו, ואין האשה שלימה בלא בעלה. ועיקר האיחוד שביניהם בא לידי ביטוי במצוות עונה, שעל ידה הם מתאחדים לגמרי, מבחינה רוחנית וגשמית כאחד, ועל ידי כך הנישואין שלהם שלמים. מצווה זו צריכה להתקיים בתשוקה ושמחה יתירה, כשהאיש רוצה לענג ולשמח את אשתו ככל היותר, והאשה רוצה לענג ולשמח את בעלה ככל היותר (להלן ב, א-ה). ועל כן נקרא שמה של מצווה זו 'שמחת עונה', שאין שמחה גדולה ממנה בעולם הזה, והיא מעין שמחת עולם הבא (להלן ז-ח).", + "במסגרת הנישואין אדם יכול לקיים בשלימות את מצוות \"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ\" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא \"כלל גדול בתורה\" (ספרא שם). מפני שרק בין בני הזוג האהבה מתקיימת בשלימות בכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים. נמצא שעל ידי שבני הזוג חיים יחד באהבה, כשכל אחד מהם אוהב את בן זוגו לא פחות ממה שהוא אוהב את עצמו, ורוצה לשמח אותו לא פחות ממה שהוא רוצה לשמוח בעצמו, הם מקיימים באופן תמציתי את כל התורה (האר\"י ספר הליקוטים עקב).", + "גדולה מצווה זו שעל ידה השכינה שורה ביניהם, כפי שדרש רבי עקיבא (סוטה יז, א): \"איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם\". בשם איש מופיעה האות 'י', ובשם אשה מופיעה האות 'ה', יחד שם י-ה.", + "ולא זו בלבד, אלא שמתוך מצווה קדושה זו זוכים לקיים את מצוות פרו ורבו, ועל ידי כך זוכים להיות שותפים עם הקב\"ה בהולדת נשמה חדשה, וכפי שאמרו חכמים (נדה לא, א): \"שלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו\". ועל ידי כך הם מגלים את השם הקדוש בן ארבע אותיות. שכבר למדנו שהאות י' מתגלה באיש, האות ה' באשה, ועל ידי הבן והבת מתגלות גם שתי האותיות הנוספות, אות ו' בבן ואות ה' בבת (זוהר רע\"מ ח\"ג לד, א).", + "לפיכך, בשעת משבר וחשד בין איש לאשתו, ציווה הקב\"ה למחוק את שמו שנכתב בקדושה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו (נדרים סו, ב). על ידי מחיקת השם הקדוש שכתוב על הקלף, יתקיים השם הקדוש בחייהם של בני הזוג.", + "וכל כך גדולה מעלת הנישואין, עד שאמרו חכמים (יבמות סג, א): \"כל אדם שאין לו אשה אינו אדם\". עוד אמרו (יבמות סב, ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. וכמובן שגם כל אשה שאין לה בעל, חסרה את כל המעלות הללו. וכיוון שמצוות עונה היא הביטוי היסודי של הנישואין, הרי שכל המעלות הללו קשורות במישרים למצווה זו (להלן ד, ח).", + "הואיל ויסוד החיבור שבין איש לאשה חשוב כל כך, גם היצר שבו גדול במיוחד, ונתן הקב\"ה בחירה לאדם, וכשהוא מטה את היצר הזה לטובה במצוות עונה כהלכתה – אין טוב ממנו, וכשהוא מטה את היצר הזה לרעה – אין רע ממנו (להלן ג, א-ב)." + ], + [ + "מצוות עונה / כללי המצווה", + "מצוות עונה היא שיתייחד האיש עם אשתו באהבה ושמחה יתירה, ויענג אותה ככל יכולתו עד שתגיע לשיא השמחה, ויתייחד עימה בייחוד גמור עד שזרעו יצא לתוכה באותו מקום שבו היא יכולה להתעבר (להלן ב, א). וזהו שנאמר (שמות כא, י): \"שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע\". כיוון שהאיש מוגבל ביכולתו הגופנית, הרי שעונת המצווה נקבעת על פי מה שיכולתו הגופנית וצרכי עבודתו מאפשרים לו. לפיכך, הטיילים, שהם אנשים בריאים ופרנסתם קלה, חייבים במצוות עונה כל יום. עובדים רגילים חייבים במצווה פעמיים בשבוע, ואנשים שעובדים מחוץ לעיר, חייבים במצווה פעם בשבוע. בנוסף לכך, כאשר אחד מבני הזוג משתוקק לזה, מצוות עונה מחייבת את בן זוגו להיענות לו (להלן ב, ז-ח).", + "מצווה זו היא עיקר ויסוד הנישואין, והמבטל אותה כדי לצער את אשתו עובר באיסור תורה של \"וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע\". ואם ביטל אותה מתוך רשלנות בלא כוונה לצערה, עובר באיסור מדברי חכמים. ויש אומרים שגם בזה עובר באיסור תורה.1המבטל מצוות עונה עובר בלאו (רמב\"ם אישות יד, ז, טו; שו\"ע אה\"ע עו, יא). אם אינו מתכוון לצערה אינו עובר בלאו (סהמ\"צ לרמב\"ם לאווין רסב, מבי\"ט ג, קלא). אבל עובר על איסור דרבנן (מרן הרב קוק הובא בתחומין א' עמ' 9). ויש אומרים שגם כשאינו מתכוון לצערה עובר בלאו מהתורה (שו\"ת מהר\"ם אלשיך נ). כתבו רס\"ג (מצווה עב); האשכול (כז, כ), שיש גם מצוות עשה לקיים העונה, וכן דעת רשב\"א ואוהל מועד. והגר\"י פערלא ביאר, שהוא על פי הפסוק הקודם (שמות כא, ט): \"כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ\".
יש אומרים שבנוסף לכך, ממה שנאמר (דברים כד, ה): \"וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח\", למדנו שמצווה לאיש לשמח את אשתו במצוות עונה, ואמנם מצווה זו נאמרה לגבי שנה ראשונה, אולם למדנו מכך שמצווה על האיש לשמח את אשתו במצוות עונה בהיותו עימה, ומה שנאמר לחתן הוא, שבשנה הראשונה לא יצא לצבא ויבטל את מצוות עונה. כ\"כ סמ\"ק מצוו�� רפה, אוהל מועד (דרך יא, ב), וספר חרדים כ, ח. ורבנו חננאל (פסחים עב, ב) למד מצוות עשה של עונה ממה שנאמר אחר מתן תורה: \"שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם\" (דברים ה, כז). ענף ממצווה זו שידור האיש עם אשתו באותו חדר, ואפילו בעת שהיא נדה (עירובין סג, ב). להלן ב, ב, יבואר מדוע הוטלה מצווה זו כחובה על האיש, ובכל אופן מצווה וחובה על האשה להיענות לבעלה בשמחה לקיום המצווה.", + "בנוסף לכך, על ידי מצוות עונה מקיימים האיש והאשה בשלימות את מצוות (ויקרא יט, יח): \"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ\". ועניינה שידאג כל אחד מהם לטובתו של בן זוגו ככל יכולתו. וכיוון שהתענוג הגדול ביותר שיש לאדם בעולם הזה קשור למצוות עונה, אם האיש מחסיר מאשתו תענוג שמשמח אותה הרי שהוא עושק אותה, שאין לה אדם מלבדו שיכול להעניק לה את השמחה הזו. ואם היא מחסירה ממנו תענוג שמשמח אותו, הרי שהיא עושקת אותו, שאין לו בעולם מי שתשלים את חסרונו (להלן ב, א).", + "ביטול מצווה זו הוא העילה המרכזית לגירושין. שאם האיש טוען שאשתו מאוסה עליו ואינו מעוניין להתחבר עימה ולשמחה בעונות שהוא חייב בהן, זכותה של האשה לתבוע גירושין תוך שהיא זכאית לקבל את תשלום כתובתה כפיצוי. ואפילו אם הוא מוכן להתחבר עימה, אבל אומר: \"אי אפשי (אין רצוני) אלא אני בבגדי והיא בבגדה – יוציא ויתן כתובה\", כי אינו מוכן להתחבר עימה באהבה ובלא חציצה. וכן כאשר האשה אינה מסכימה להתחבר עם בעלה בכל העונות הללו, או שהיא מוכנה בתנאי שתהיה לבושה בבגדים, זכותו לגרשה בלא לשלם לה את כתובתה (כתובות מח, א; שו\"ע אה\"ע עו, יג). האיש או האשה שמסרבים לקיים את העונות נקראים בהלכה 'מורד' ו'מורדת', שהם מורדים בחובה הקדושה שקיבלו על עצמם בעת נישואיהם (כתובות סג, א; שו\"ע אה\"ע סימן עז. יעויין להלן ב, ז-ח; ב, יא-יב; ב, 6)." + ], + [ + "מצוות עונה / משמעות המילה 'עונה'", + "נאמר (שמות כא, י): \"שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע\". שְׁאֵרָהּ, היינו שבעת הייחוד יהיו בקירוב בשר. כְּסוּתָהּ, היינו השמיכה והמיטה המשמשת אותם בעת החיבור. וְעֹנָתָהּ זה החיבור עצמו (רמב\"ן שם, כתובות מח, א). ויש שפירשו שְׁאֵרָהּ היינו מזונה, כְּסוּתָהּ אלו בגדיה, וְעֹנָתָהּ זה החיבור (רש\"י על שמות, כתובות שם). ", + "נמצא שהכל מסכימים שמצוות עונה היא עיקר הנישואין, שעל ידה באה לידי ביטוי האהבה השלימה שביניהם. ונחלקו האם חובת הנישואין מהתורה קשורה לזה בלבד, וחכמים הם שתקנו שהבעל גם ידאג למזונה וכסותה של אשתו, כי בלא זה, לא יוכלו לשמוח באמת במצוות עונה. יתר על כן, אהבה שלימה כוללת בתוכה גם תחושה עמוקה מאוד של אחריות לטובתו ורווחתו של בן הזוג, ואיך יתכן שבעל שאוהב באמת את אשתו לא ידאג למזונה וכסותה. ואם אינו דואג, הרי שאין אהבת אמת במעשה החיבור שביניהם. ויש אומרים שהתורה עצמה חייבה את הבעל לדאוג למזונה וכסותה של אשתו, מפני שאף שמצוות עונה היא הביטוי העמוק ביותר של הנישואין, הקשר השלם שביניהם חייב לכלול בהגדרתו גם אחריות מלאה למזונה ובגדיה של בת הזוג.2נחלקו תנאים ואמוראים בפירוש חיוב שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ (שמות כא, י), עיין במכילתא דרשב\"י ומכילתא דר' ישמעאל שם, ובבלי כתובות מז, ב, וירושלמי כתובות פ\"ה ה\"ז. בכל אופן מוסכם שעיקר הנישואין מהתורה הוא מצוות עונה, ונחלקו על מזונו��. לרמב\"ם (אישות יב, ב), תר\"י, מהר\"ם מרוטנבורג, רשב\"א, חיובם מהתורה. ולשאילתות, רי\"ף, רמב\"ן, רא\"ש, ר\"ן, מדרבנן. וצריך לומר, שמוסכם על הכל שאי אפשר לקיים את מצוות עונה כראוי בלא שידאג האיש למזון ובגדים לאשתו, מפני שחיבור שלם באהבה כולל דאגה מלאה לבת הזוג, שלא יחסרו לה מזון ובגדים, ובלא זאת בוודאי לא יוכלו לשמוח יחד כראוי. השאלה האם התורה עצמה הטילה על הבעל לפרנס את אשתו להשלמת השמחה, או שהתורה צוותה שהאיש יאהב את אשתו אהבה שלימה כשהביטוי העיקרי לכך הוא שישמח אותה לגמרי במצוות עונה, ופירשו חכמים שלשם כך חובה עליו לדאוג למזונותיה ובגדיה.
צריך לציין שבעבר, כשעיקר הפרנסה היתה תלויה בכוח העבודה הפיזי, נשים התקשו לקיים את עצמן בלא עזרה מהאב או הבעל, ועל כן חייבה ההלכה את האיש לדאוג לאשתו לכסות ומזונות. אבל אין זה עיקר הנישואין, ולכן מותר לבני הזוג לעשות תנאי ביניהם לפני הנישואין, שהאיש לא יהיה חייב לדאוג למזונות ומלבושי אשתו, כגון במצב שיש לה ממון משלה. אבל אין אפשרות שיתנו ביניהם שיתחתנו על דעת שהאיש לא יקיים מצוות עונה, כי בביטול עונה בטלו הנישואים (רמב\"ן ב\"ב קכו, ב; שו\"ע אה\"ע לח, ה). אמנם כאשר מחמת אונס אין לאיש אפשרות לקיים את מצוות עונה, כגון בסריס חמה, אפשר שיהיו נישואין שמבוססים על הקשר הנפשי בלא החיבור (להלן ו, ב, 2), ומן הסתם גם לסריס חמה יש מצווה לשמח את אשתו מבחינה גופנית כפי יכולתו (עיין להלן ב, 3).", + "שלוש משמעויות למילה 'עונה': א) לשון עת וזמן, שמצווה זו מתקיימת לפרקים לפי כוח האיש וצרכי עבודתו (רמב\"ן, אבן עזרא שמות כא, י). ב) לשון עינוי ומנגד לשון היענות. כאשר האיש פורש מאשתו הוא מענה אותה, וכפי שאמר לבן ליעקב אבינו (בראשית לא, מט-נ): \"יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ… אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי…\" ופירשו חכמים, אם תפרוש מלקיים עונתן. ולכן ביום הכיפורים שנצטווינו להתענות, צריך לפרוש מתשמיש המיטה (יומא עז, ב, ורא\"ש; כתובות מז, ב, תוס' וריטב\"א). וכן כאשר איש בועל אשה באונס, יש בכך עינוי, שנאמר (בראשית לד, ב): \"וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ\". מנגד, מצוות עונה היא לקיים את הייחוד בתענוג ושמחה, באופן שהם נענים זה לזה. הרי שעונה מלשון היענות ומניעת עינוי.", + "לשני הפירושים הללו משמעות הלכתית: א) שחובה על האיש לקיים את החיבור בזמנים קבועים, לפי כוחו ועבודתו. ב) שהחיבור ביניהם צריך לתת מענה משמח לתשוקת אהבתם.", + "עוד כתבו הראשונים ש'עונה' מלשון מעון, בית, שהאיש צריך לדאוג למקום מגורים לאשתו (מנחם בן סרוק, מובא באבן עזרא וחזקוני). ויש לזה גם משמעות עמוקה למצוות עונה, שבחיבור שבין האיש לאשתו, מגיע האיש אל מעונו, אל ביתו. וכן מצינו שנאמר (דברים יד, כו): \"וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ\", והכוונה אתה ואשתך. וכן אמר רבי יוסי: \"מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי\" (שבת קיח, ב).", + "מצווה זו נקראת בלשון חכמים 'דרך ארץ', מפני שכל איש מטבעו צריך לאהוב את אשתו, להשתוקק לבוא אליה ולענג אותה ולשמחה ככל האפשר. וכל אשה מטבעה צריכה לאהוב את בעלה ולהשתוקק שיבוא אליה ולענג אותו ולשמחו ככל האפשר. שכך ברא ה' את האדם, שמטבעו הטוב הוא רוצה בכך. ורק מי שחלה בגופו או נפשו אינו חש בתשוקה זו. הרי שהמצווה באה לכוון, לרומם ולקדש את הטבע, אבל לא לבטל א�� התחושות הטבעיות שעל ידן מקיימים מצווה זו (להלן ב, ד). גם תדירות קיום המצווה נקבעת על פי כללי דרך ארץ, היינו לפי המציאות בה בני הזוג חיים (כמבואר להלן ב, ו-ז).3ראוי לשים לב לדרך הבעת מצוות עונה בתורה, שנאמרה לגבי מקרה של אדם שהחליט לשאת את שפחתו העבריה לאשה, וצוותה התורה שיקפיד להתייחס אליה בצורה היפה ביותר, וגם אם ישא אשה שנייה מבני מעמדו, לא יקפח את שפחתו שנעשתה אשתו. שנאמר (שמות כא, י): \"אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף\". אפשר ללמוד מכך, שלגבי בני זוג רגילים אין צורך לצוות על כך, מפני שכל אדם סביר מבין מתוך המוסר הטבעי שזו חובתו המוסרית – 'דרך ארץ'! החידוש הוא שגם כאשר אדם עשה טובה לשפחתו בכך שנשאה לאשה, כיוון שעתה היא אשתו, אסור לו למנוע ממנה את עונתה (עיין בספר החינוך מו). כיוצא בזה נאמר לגבי מצוות השבת אבדה (דברים כב, ג): \"לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם\", מעבר לכך שצריך להשיב אבדה, צריך אדם להרגיש שאינו יכול להתעלם מהאבדה שראה." + ], + [ + "מצוות עונה / מצוות עונה אינה תלויה בפרו ורבו", + "על ידי מצוות עונה מקיימים מצווה נוספת – 'פרו ורבו'. וגם מכך אפשר להבין את גודל מעלת מצוות עונה, שעל ידה האיש והאשה זוכים להשתתף עם הקב\"ה בהולדת אדם. אמנם אין מצוות עונה תלויה במצוות 'פרו ורבו', ולכן מצוות עונה קיימת במלא תוקפה גם בתקופות שאין אפשרות שהחיבור יוביל להיריון, כגון בעת שהאשה מעוברת או מניקה או כשעברה את גיל הפוריות או כשהיא עקרה.", + "אמרו חכמים שככל שמקיימים את מצוות עונה יותר בשמחה, כך זוכים שהילדים יהיו בעלי תכונות טובות יותר (עירובין ק, ב; להלן ב, ה). לעומת זאת, כאשר החיבור בין בני הזוג אינו נעשה בנאמנות ואהבה, עלולים להיוולד מהם בנים לא טובים, ואלו הם בני תשע מידות (כמבואר בנדרים כ, ב, להלן ב, יג).", + "וכן כתב בספר מנורת המאור: \"כשהאיש והאשה אוהבים זה את זה ומשמשים בפיוס ומכוונים שיצא מהם זרע הגון, הקב\"ה ימלא משאלתם ויוציא מהם בנים הגונים\" (נר ג' כלל ו, ב).", + "עוד אמרו חכמי הנסתר, שמכל חיבור וחיבור שנעשה בקדושה ואהבה, מתווסף שפע חיים וברכה בעולם. וכפי שכתב השל\"ה: \"מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. ואף שאין אשתו מתעברת… אינו מוציא זרעו לבטלה, אלא מתהווה מזה נשמה קדושה… כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לוולדות אחרים\". ולכן \"אברהם היה משמש מיטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה\". וביארו בזוהר (ח\"ג קסח, א), שמתוך החיבור השלם, בדבקות ואהבה, של שני הצדיקים, אברהם ושרה, נבראו נשמות בעולמות העליונים שהשתלשלו ונולדו אח\"כ כילדים למשפחות שונות, וכשאותם הילדים גדלו, התקרבו לאברהם ושרה והתגיירו על ידם, ועליהם נאמר (בראשית יב, ה): \"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן\".", + "הרי שגם זוגות שלא זכו להיפקד בילדים, כשהם מתייחדים בדבקות ואהבה, הם נעשים שותפים בהורדת נשמות של ילדים לעולם. כדי להבין את העניין צריך לבאר, שסדר ירידת הנשמות לעולם מורכב ממדרגות רבות ובחינות שונות, ולכן אפשר שכמה זוגות ישתתפו בהורדה של נשמה אחת לעולם (יעויין להלן ח, ו).", + "עוד ראוי להוסיף, שגם לאחר שבני הזוג ��בר הולידו את ילדיהם, על ידי התקשרותם באהבה ושמחה, הם מוסיפים חיים וברכה בכל העולמות, ובמיוחד לאלה המקושרים לשורש נשמתם. הרי שבכל זיווג שנעשה בקדושה ותשוקה, הם ממשיכים תוספת הארה וברכה לנשמות ילדיהם.4מצוות עונה קשורה תמיד במצוות פרו ורבו, לפעמים בגלוי ובדרך כלל בסתר. וזה לשון השל\"ה שער האותיות קדושת הזיווג תב: \"מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה. והאריכו בזה המקובלים וכתבו, שעל כן יש היתר לשמש עם אשתו, אף שהיא כבר מעוברת או מניקה או זקנה או עקרה, כי אינו מוציא זרעו לבטלה, אלא מתהווה מזה נשמה קדושה… כי אברהם היה משמש מטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה… כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לולדות אחרים, וזהו עניין הגרים… רצה לומר, מכח מחשבת קדושת אברהם בביאה נשפעים נשמות של זכרים, ומכח מחשבות קדושת שרה בביאה נשפעים נשמות של נקבות. ואז יובן אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, עשיה ממש מכח ביאה\". וכל זה על ידי החיבור בדבקות ותשוקה, וכלשון הזוהר ח\"ג קסח, א: \"באתדבקותא דתיאובתא דאינון תרין זכאין\". וכ\"כ בשער המצוות לאר\"י (בראשית עמ' ז): \"… בעניין הזיווג בחדשי העיבור והיניקה, בודאי כי גם בזמנים האלה חייב אדם לקיים מצות עונה, ואין לומר כי אדרבא נראה ח\"ו לבטלה. והעניין הוא, כי נודע, כי יש למעלה ב' מיני זיווגים: הא' הוא להוציא נשמות, וזה הזיווג אינו תדירי. והזיווג הב' הוא תדירי ואינו נפסק כלל, והוא לחיות ולקיום העולמות…\" וכ\"כ בן יהוידע כתובות סב, ב: \"אשר פריו יתן בעתו… ואז אפילו עלהו לא יבול, רוצה לומר אפילו אם ישמש בימי עיבור ויניקה לא יבול, שלא ילך לאיבוד, וכל אשר יעשה בימי זקנתה של אשתו, שאז פסקה מראיית הדמים, גם כן יצליח בזיווג שלו, שאם אין מוליד נשמות יועיל לקיום וחיות העולמות כדאיתא בשער טעמי המצוות…\" כיוצא בזה אמרו חכמים (נדה לא, א), שהתשמיש בשלושת החודשים האחרונים להיריון \"יפה לאשה ויפה לוולד, שמתוך כך נמצא הוולד מלובן ומזורז\".", + "עוד חשוב להוסיף, שגם מי שכבר קיים מצוות פריה ורביה, אם מתה עליו אשתו, וקשה עליו להתחתן עם אשה שיכולה ללדת, מצווה שיתחתן עם אשה שאינה יכולה ללדת, מפני שזהו מצב החיים השלם של האדם, ובכך הוא מקיים מצוות עונה מהתורה ונמנע מהרהורי עבירה (יבמות סא, ב; להלן ד, ח)." + ], + [ + "מצוות עונה / גילוי האחדות", + "כדי להבין יותר את קדושת המצווה, צריך להקדים ולבאר שרצה הקב\"ה לזכות את בני האדם, לפיכך ברא את העולם כשהוא חסר, כדי שיוכלו בני האדם לתקנו ולעשותו טוב ומאושר, ועל ידי כך יזכו להיות שותפים עם הקב\"ה בכל הטוב שבעולם, ושמחתם בו תהיה שלימה. ", + "הפירוד הוא החיסרון העמוק ביותר שישנו בבריאה. אמנם ה' אחד ברא את כל הברואים, אולם כיוון שהסתיר את אורו, נעשו הברואים נפרדים ממנו יתברך, וממילא גם נעשו נפרדים זה מזה, כשכל אחד דואג לעצמו. ומזה נובעים כל הקטטות, המחלוקות, הסכסוכים והמלחמות. ועל כן העולם הזה נקרא 'עלמא דפירודא' – עולם הפירוד. ולכן הוא גם נקרא 'עלמא דשיקרא' – עולם השקר, שאין מכירים בו את שורש האחדות, וכל הרעות שבעולם נובעות מזה. לפיכך, עיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, אמונה בה' אחד.", + "זאת גם הסיבה לחשיבותה הגדולה של מצוות יישוב הארץ, שהיא מחברת שמים וארץ, כי הפירוד היסודי ביותר הוא הפירוד בין השמים והארץ, שמתבטא בפירוד בין הרוח והחומר, בין החזון למציאות, בין הבורא והבריאה. על ידי מצוות יישוב הארץ מתגלה שה' הוא האלוהים בשמים ובארץ, וכל העניינים הארציים מקושרים לקדושה. לכן אמרו חכמים (כתובות קי, ב): \"כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה… וכאילו עובד עבודה זרה\" (עי' להלן ג, טו).", + "ערך האחדות הוא גם היסוד לחשיבותה היתירה של מצוות \"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ\" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא \"כלל גדול בתורה\" (ספרא שם).", + "עתה אפשר להבין את גודל מעלת מצוות הייחוד שבין איש לאשתו, שעל ידה מקיימים את מצוות \"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ\" באופן השלם, והיא מבטאת את האחדות הגדולה ביותר, שהיא מאחדת לגמרי שני אנשים נפרדים ושונים. אחדות זו היא כפולה ומכופלת, אחדות של איש ואשתו, ואחדות של הנשמה והגוף. פעמים רבות יש ניגוד בין הנשמה והגוף, הנשמה נכספת לטוב והגוף נמשך לרע, הנשמה חפצה בנצח והגוף בהווה החולף. במצווה זו הנשמה והגוף מתלכדים יחד, ואף היצר הרע מתהפך לטובה. על ידי מצווה זו, הרעיון הנאצל של נאמנות ואחדות מתחבר עם התענוג הגשמי הגדול ביותר. הערך המוסרי של התמסרות מוחלטת מתחבר עם השמחה הגדולה ביותר (עיין זוהר ח\"א מט, א; ח\"ג פא, א-ב, ברא\"ר ט, ז, להלן ג, יג; מהר\"ל גבורות ה' פרק מג)." + ], + [ + "מצוות עונה / מעלת החיבור שבין איש לאשה", + "חיבור ואיחוד זה נפלא כל כך, עד שהוא המשל לחיבור העליון שבין הקב\"ה לעם ישראל, שנאמר (ישעיהו סב, ה): \"וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ\". \"אמר רבי עקיבא: לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים\" (תנחומא תצוה ה'). הרי שהאהבה שבין האיש לאשתו עליונה ונשגבת כל כך, עד שיש בה דמיון וביטוי לקשר המקודש שבין ה' לעמו. יתר על כן, מתוך הקשר שבין ה' לעמו, נמשך הקשר שבין בני הזוג שמתחברים זה עם זה בקדושה ואהבה (להלן ג, טו), ומתוך כך נמשך הקשר שבין הבורא ועולמו, וחיים וברכה ושלום נמשכים לכל הברואים.", + "וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על הארון המקודש היתה כצורת איש ואשה בעת קיום מצוות עונה. אמרו חכמים (יומא נד, א): \"בשעה שהיו ישראל עולים לרגל מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה\". וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב\"ב צט, א).", + "כיוון שעניין הנישואין קדוש ועליון, יום הכיפורים היה אחד משני הימים הטובים, שבהם היו עוסקים בשידוכים (משנה תענית ד, ח). וכיוון שיש בחתונה גילוי של אחדות שבאה לידי ביטוי במציאות שלימה של חתן וכלה, מצווה לבטא זאת בשמחה גדולה, ואמרו חכמים (ברכות ו, ב), כל המשמח חתן וכלה זוכה לתורה, ונחשב כאילו הקריב תודה, וכאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים (עיין מהר\"ל תפארת ישראל ל).", + "וכן מצינו שלאחר שעם ישראל הגיע לשיא הגשמת החזון, בעת ששלמה המלך זכה לייצב את מלכות ישראל ולבנות את בית המקדש, עשה חג גדול לכל ישראל במשך שבעה ימים ועוד שבעה ימים. \"בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב, עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ\" (מלכים א' ח, סו). פירשו חכמים (מו\"ק ט, א): \"וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם – שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה, שְׂמֵחִים – שנהנו מזיו השכינה, וְטוֹבֵי לֵב – שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר, עַל כָּל הַטּוֹבָה – שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנים לחיי העולם הבא\". כלומר, כשם שעל ידי הקמת המקדש בירושלים שׂשׂ ה' על עמו כמשוש חתן על כלה, כך התפשטה הקדושה הכללית אל ביתו האישי של כל אחד מישראל, וחזרו ומצאו את נשותיהם בטהרה לקיים את המצווה בשמחה.", + "וכן מצינו לאחר מתן תורה, שציווה ה' למשה (דברים ה, כז): \"לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם\", פירשו חכמים (ע\"ז ה, א): \"לשמחת עונה\". מי שאינו מבין את ערך המצווה יכול לחשוב שלאחר המעמד הנשגב של מתן תורה אין ראוי לעסוק בדברים שכאלה, אולם ההדרכה האלוקית היתה הפוכה, שובו לשמחת עונה! משמע שאדרבה, דווקא מתוך הקדושה שהתגלתה במתן תורה יש לחזור לקיים את מצוות העונה בשמחה. ואכן יש קשר בין הדברים, שמתן תורה היה כעין חתונה בין הקב\"ה לישראל, כפי שאמרו חכמים במשנה (תענית כו, ב): \"ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש\". מתוך החתונה הגדולה נמשכה אהבה ושמחה לכל משפחה ומשפחה בישראל.", + "ודבר זה קשה לרבים מחכמי אומות העולם, כי לדעתם תענוגי העולם הזה שייכים לחומר ולחטא ומנותקים מענייני הקדושה הרוחניים. אולם תפקידם המיוחד של ישראל לגלות את אמונת הייחוד, שה' הוא האלוהים בשמים ובארץ, ולכן כאשר הייחוד נעשה כהלכה, מתגלה בו העניין האלוקי. וזהו שנאמר (במדבר כג, י): \"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל\". אמרו חכמים (נדה לא, א): \"מלמד שהקב\"ה יושב וסופר את רביעיותיהם (עונת תשמישן) של ישראל, מתי תבוא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר: מי שהוא טהור וקדוש, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה!? מיד נסמית עינו\"." + ], + [ + "מצוות עונה / שמחת עונה", + "במצב רגיל אדם דואג לעצמו, כי אם לא ידאג לעצמו מי ידאג לו? אפשר לטשטש את המציאות הזו על ידי חברויות שטחיות ובידור, אבל ברגעי האמת, כשהאדם מכיר את בדידותו, הוא חש עצבות נוראה. זה הצער הקיומי שמלווה את חייו של האדם, זה המוות שמלווה אותו בעודו חי. וככל שהוא מפוכח יותר, כך מכאובו גדול יותר. הבדידות מביאה את האדם לידי אנוכיות, לכך שידאג לעצמו בלבד, ואז הוא מתרוקן מערכים, ונותר בלא משמעות לחייו ובדידותו גוברת.", + "התיקון לזה במצוות \"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ\". כאשר אנשים מבינים שיש ערך מקודש לחברות שלהם, הם נעשים טובים ומוסריים יותר, והם מתחברים זה אל זה באמת ומפיגים את צער בדידותם. כפי שלמדנו, מצוות \"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ\" יכולה להתקיים בשלימות בין בני הזוג, ובכך היא מתקנת את האדם תיקון גמור. על ידי אהבת אמת זו, האדם מצליח לפרוץ את גבולותיו האנוכיים ולאהוב את בת זוגו ולדאוג לה לא פחות ממה שהוא אוהב את עצמו ודואג לעצמו.", + "הביטוי הבולט לכך הוא במצוות עונה, בה מרוב אהבה ועונג גבולותיהם נפרצים, האיש יוצא אל אשתו והיא יוצאת אליו, והם נגאלים מבדידותם ומתאחדים. ואז הם שמחים באמת, שמחה שאין דומה לה, ודופק החיים פועם בהם ומתקשר לכל החיים שבעולם ועולה עד למקור החיים.", + "וכך הוא שמה של מצווה זו – 'שמחת עונה' (פסחים עב, ב; ע\"ז ה, א). בשמחה זו יש גילוי אלוקי, וכפי שכתב המהר\"ל (באר הגולה ה, ד): \"והחבור הזה אל תאמר כי הוא דבר גשמי כמו שאר בעלי חיים, אין הדבר כך, כי יש להם לאיש ואשה כוח החיבור מן השם יתברך… כי בהם נשתתף שמו, הוא שם י-ה… (סוטה יז א), לומר כי השם יתברך מחבר הזיווג הזה ומאחד אותם, לכך שמו ביניהם\".", + "מצווה זו היא מעין עולם הבא, מעין אלומה של אור ממקומות גבוהים ומתוקנים אל העולם הזה החשוך, שהמסכים והמחיצות מסתירים את האור מלהגיע אליו, עד שאמרו חכמים שהוא דומה ללילה (חגיגה יב, ב). ", + "כל המצוות צריכות לשמח את האדם שמחה יתירה, מפני שעל ידן הוא מתקשר למקור החיים, ועל ידן הוא זוכה להשתתף בהוספת חיים לעולם. אולם מפני המחיצות והמסכים שמסתירים את האור והחיים האלוקיים, אין חשים בזה כמעט. אמנם חשים סיפוק על כך שעושים את הדבר הנכון, אבל לא זוכים להרגיש תענוג ממשי בגוף המצווה עצמה. וזהו שאמרו חכמים (אבות ד, טז): \"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין\", כי העולם הבא הוא עיקר מקום קבלת השכר. ", + "אולם במצווה מופלאה זו האדם זוכה לחוש את התענוג המופלא שראוי לחוש בעת קיום המצווה, והרי היא מעין עולם הבא (גם השבת היא מעין עולם הבא). ולכן מצווה זו היא שער שעל ידה יכול אדם לזכות לראות את עולמו בחייו, שעל ידי קיומה כראוי, הוא יכול לזכות גם בשאר המצוות לתענוג שהוא מעין עולם הבא (עיין זוהר ח\"ב רנט, א).", + "אבל החוטאים בזנות או בגילוי עריות או בנדה, משתמשים בתשוקה הזו לרעה. במקום לפרוץ על ידה את גבולות האנוכיות ולהוליד נשמות ולהתקשר לה', הם פורצים בחטאיהם את המסגרת המוסרית הטובה, ועל כן הם נקראים פרוצים. ובכך הם מאבדים את חלקם בעולם הזה, שאינם זוכים לאהבת אמת, ומאבדים את חלקם בעולם הבא, שאינם מתקשרים לחיים הנצחיים, האמיתיים, והם יורשים גיהנם." + ], + [ + "מצוות עונה / בזכות המצווה נגאלו ממצרים", + "כשהיו אבותינו עבדים במצרים, רצו המצרים למנוע את הגברים מפריה ורביה כדי לבטל את ישראל מן העולם. לשם כך הכבידו עליהם את עוּלם בעבודה קשה ומפרכת, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, וגזרו עליהם שלא יחזרו לביתם אלא ישנו בשדות. נדמה היה אז לגברים שאבדה תקוותם. נשותיהם יתייאשו מהם וידבקו באדוניהם המצרים. איך יישא הבעל את עיניו לאשתו, הלא הוא אמור לפרוש עליה את חסותו, להגן עליה מפני נוגש ומתנכל, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמא לילדיהם, והנה עתה הוא עבד מושפל, נתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו. כדי שלא לספוג השפלה נוספת, הוא מעדיף שלא לנסות להתקרב לאשתו. הוא מחניק בקרבו את רצון החיים. גם בילדים אינו רוצה, כי אינו יכול להעניק להם עתיד סביר. כשאשתו מתקרבת אליו הוא מתרחק, כי הוא חושש שממילא עוד מעט היא תרצה לעזוב אותו. רוב הנשים במצב כזה היו נעלבות, ומבקשות להסתפח כאשה שנייה לאחד האדונים המצרים. כך היה העם עלול להיכחד.", + "אמרו חכמים (סוטה יא, ב): \"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להן דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים…\".", + "כאילו אמרה כל אשה לבעלה, אמנם בעיני המצריים אתה עבד בזוי, אבל בעיני אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות מהעבודה, ולסוך את גופך הכואב ממכות, כי אתה הוא בעלי ואהובי. ", + "\"משהיו אוכלים ושותים, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת אני נאה ממך, וזה אומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי תאווה ופרים ורבים והקב\"ה פוקדם לאלתר… וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד… וכל המניין האלו מן המראות\" (תנחומא פקודי ט). ", + "\"וכיוון שמתעברות, באות לבתיהן. וכיוון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה…\" (סוטה יא, ב).", + "לאחר שכבר יצאו ישראל ממצרים וקבלו את התורה ונצטוו להקים את המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו זהב וכסף ונחושת, בדים יקרים ואבנים טובות. אמרו אותן הנשים, מה יש לנו ליתן לנדבת המשכן, עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות בהן. ואף שהיו חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש התנדבו להביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. ויש אומרים שאף זעף עליהן, ואמר בלשון גוזמא לאלה שעמדו אצלו: מן הראוי היה ליטול מקלות ולשבור את שוקיהן, על שהעיזו להביא מראות אלו לעבודת הקודש. אמר לו הקב\"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים! קבל אותן, כי אלו חביבים עלי מן הכל! טול אותן ועשה מהן כיור נחושת וכנו, שבו יהיו הכהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש (תנחומא פקודי ט, רש\"י שמות לח, ח).", + "בתוך כך למדנו דבר נפלא, שאין דבר טהור וקדוש יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר והביאה חיים לעולם, ועל כן דווקא מהמראות הללו עשו את הכיור שעל ידו הכהנים מטהרים ומקדשים את עצמם לקראת עבודתם במקדש." + ] + ], + [ + [ + "הלכות עונה / שיא השמחה", + "מצוות עונה שיענג אדם את אשתו וישמח אותה ככל יכולתו, ויתייחד עימה ייחוד גמור, באהבה ושמחה יתירה (כמבואר לעיל א, ב). וכל אדם חייב לקיים מצווה זו לפי התדירות שמאפשרים לו כוחו ועבודתו. לרוב האנשים המצווה פעמיים בשבוע (כמבואר להלן בהלכה ז). גם לאשה יש מצווה להתחבר עם בעלה ולשמוח בו, וככל שהיא יותר שמחה בחיבור, כך מעלת המצווה גדולה יותר.", + "חיבור זה צריך להיות מענג ומשמח מאוד, ולכן מצווה זו נקראת 'שמחת עונה', וההימנעות ממנה נחשבת כעינוי (פסחים עב, ב; ע\"ז ה, א; לעיל א, ג).", + "מצווה עונה אינה תלויה במצוות 'פרו ורבו', והיא מתקיימת גם בחיבור שאינו יכול להביא להיריון, כמו בעת שהאשה מעוברת או מניקה, או מבוגרת שאינה יכולה ללדת (לעיל א, ד).", + "עיקר המצווה שישמח האיש את אשתו שמחה שלימה עד שתגיע לשיא התענוג והשמחה. בלא זאת, החיבור עלול ליצור תסכול. כי ההתקרבות לשיא התענוג יוצרת מתח גופני ונפשי שמתפרק בשמחה בעת ההגעה לשיא, ואם לא תגיע לכך, תישאר בדרך כלל מתוחה ומתוסכלת.", + "ומצווה על האשה להיענות ולהשתתף במצווה ככל יכולתה, מפני שבלא רצונה והשקעתה להרבות שמחה ביניהם אי אפשר לקיים את המצווה. אמנם בשעה שהאשה עייפה או מתוחה, עד שקשה לה להגיע לשיא השמחה, מותר לה לוותר על כך, ולהסתפק בחיבור שיש בו עונג נעים בלא שמחה שלימה, כי גם באופן זה מקיימים את המצווה. אבל נכון להשתדל שזה לא יקרה פעמים רבות (להלן יב, 12).", + "ככל שבני הזוג מרבים לשמח ולשמוח בעונות הקבועות למצווה זו – הרי זה משובח. וכך מחייבת גם מצוות \"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ\", שידאג כל אחד לטובתו של בן זוגו ככל יכולתו. וכיוון שהתענוג הגופני-נפשי הגדול ביותר הוא התענוג שבין איש לאשתו, אם האיש מחסיר מאשתו תענוג שמשמח אותה הרי שהוא עושק אותה, שאין לה אדם מלבדו שיכול להעניק לה את השמחה הזו. ואם היא מחסירה ממנו תענוג שמשמח אותו, הרי שהיא עושקת אותו, שאין לו בעולם מי שתשלים את חסרונו.", + "מצווה זו נקראת גם 'דרך ארץ', מפני שכל אדם בריא משתוקק לחיבור המענג שבין איש לאשה, וזו השמחה הממשית הגדולה ביותר שיש לאדם בעולם הזה. וממילא ברור שכאשר ציוותה התורה על מצוות עונה, כוונתה להגיע לשיא התענוג שבני אדם משתוקקים אליו. ואיש או אשה שאינם משתוקקים לכך, צריכים להשתדל להבריא את עצמם, כדי שיוכלו לקיים את החיבור שביניהם בשמחה.1עיקר המצווה שהאשה תגיע לשיא התענוג והשמחה (אביונה), וכפי שהאיש מגיע לשיא השמחה בעת שזרעו יוצא. וזהו שאמרו (נדה לא, ב): \"אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר, איש מזריע תחלה – יולדת נקבה\". וביארו שמאריכים החיבור כדי שתזריע תחילה, \"שמשהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה, שיהו בניהם זכרים\". וכן מבואר שם (נדה עא, א), שזהו \"שכר פרי הבטן\" (ואמנם יש למזרעת תחילה עוד פירושים, אבל זה הפירוש העיקרי). ואם לא כן, קשה להבין מדוע על פי המבואר בגמרא, סתם אשה של טייל אינה מסכימה שיבטל את עונתה היומית, אפילו אם על ידי כך מצבם הכלכלי ישתפר (כתובות סב, ב; להלן ז). ולא זו בלבד, אלא שבדרך כלל אם האשה תתענג ממש אך לא תגיע לשיא, תישאר לאחר החיבור מתוסכלת, ומה השמחה בזה? ואם גם לתענוג זה לא תגיע, הרי שאין בחיבור כל כך שמחה, ואיך יתכן שיקראו למצווה זו 'שמחת עונה'. ועוד, שחובת הבעל לספק צורכי אשתו, וכמו שבמזונות ובגדים הוא לפי מה שמקובל, כך גם בעונה, וכיוון שמקובל להחשיב את שיא התענוג כעיקר שמחת החיבור, הרי שזו חובת המצווה. ולא זו בלבד שעיקר המצווה לשמח את האשה עד שתגיע לשיא התענוג, אלא שכל המרבה לשמח בעונות שהוא חייב בהן הרי זה משובח, וכשם שמי שמכניס אורח לביתו, ככל שהוא מכין לו אוכל יותר טעים, ומגיש לפניו יותר מנות, ונותן לו הרגשה יותר טובה, כך מצוותו גדולה יותר. ולכן כאשר האשה היא מן הנשים שיכולות להגיע למספר שיאי תענוג ברציפות, יש בזה הידור מצווה. אמנם פעמים רבות אין להם כוח ורצון ליותר משיא אחד, ואזי רק בזמנים מיוחדים יהדרו להרבות בשמחה.
להלן בהלכה יב יבואר שיש אפשרות לקיים את העונות במדרגה של בדיעבד, כשיש לאשה עונג בחיבור אבל לא שמחה יתירה, או במדרגה של שעת הדחק שאין בו עונג. ובכל אופן כל עוד הם נשואים, אסור לבטל את העונות בלא הסכמה שלימה של שניהם, כי העונות מבטאות את חיבור הנישואים שביניהם, ומונע אותם מהחטא. וכבר למדנו (א, ב) שביטול החיבור, הוא העילה הראשונה לגירושין.", + "אמרו המקובלים, שמי שאינו חש השתוקקות לכך, חמור טוב ממנו, ולא יוכל לזכות לאהבת ה' (ראשית חכמה שער האהבה סוף פרק ד). מפני שרק מתוך הטבע האנושי הבריא, שהוא בריאה אלוקית, יכול האדם להתעלות באהבת ה'. וכל מי שמרוחק מיצר החיים, מרוחק מהאמונה ומהקדושה, ואינו יכול לפעול לתיקון עולם." + ], + [ + "הלכות עונה / חובת האיש ומצוות האשה", + "חובת מצוות עונה מוטלת על האיש, שנאמר (שמות כא, י): \"שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע\". שְׁאֵרָהּ שיהיו בקירוב בשר, כְּסוּתָהּ זו המיטה והשמיכה, וְעֹנָתָהּ זה החיבור עצמו (רמב\"ן שם, כתובות מח, א; לעיל א, ג). וכל המבטל מצווה זו ומצער בכך את אשתו – עובר באיסור תורה (לעיל א, ב). ואף שבלא שהאשה תיענה לבעלה בשמחה, אין שום ערך למצווה, נמצא שקיום המצווה תלוי בשניהם יחד, מכל מקום החובה הראשונית מוטלת על האיש. וכפי שגם מצוות הנישואין מוטלת כחובה על האיש, ועל כן הוא שצריך לחזר אחר בת זוגו, ולאחר שתסכים להינשא לו – לקדשה לאשה.", + "כדי להבין את ההבדל שבין האיש לאשה, צריך לבאר, שאם האיש לא יביע במילים את אהבתו לאשתו, ולא ירבה לענג אותה בליטופים וחיבוקים, ויתקדם בהדרגה עד המקומות המענגים ביותר, מסתבר שלא יצליח לשמח אותה שמחה שלימה. מפני שכך היא תכונתן הטובה של הנשים, שתחומי הרוח, הנפש והגוף שלובים אצלן יותר מאשר אצל האיש, ולכן, במצב המתוקן, רק לאחר שכל הכוחות משתלבים יחד באהבה ותענוג, האשה יכולה להגיע לשיא השמחה. תהליך מורכב זה נמשך זמן.", + "לעומת זאת, תכונתו של האיש שהוא יכול להפריד בין התחומים, והוא מסוגל לספק את תאוותו הגופנית גם בלא התקשרות נפשית ורוחנית. תכונה זו יש לה ערך רב כאשר צריך להתעלם מכל מה שמסביב כדי לרכז את כל הכוחות ולהתמקד במטרה אחת. זאת התכונה שגורמת לבחור לחזר במרץ אחר בת זוגו, להתגבר על הקשיים, ולהתמיד בכך עד שתסכים להינשא לו. זו גם התכונה המתאימה ללוחם בצבא. לכן האיש הוא שמקדש את אשתו. ", + "אבל מצד שני, לאחר השגת המטרה בשמחת החתונה, פעמים שהגברים מאבדים עניין בקשר הנפשי השלם, מפני שהם היו ממוקדים בהגעה לחתונה, ולא התכוננו לכל האתגרים הכלולים בחיי הנישואים. ועל כן נצטווה האיש שלא יצא לצבא או למסעות עסקים בשנה הראשונה לנישואיו, שנאמר (דברים כד, ה): \"נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח\", ועל ידי כך יבסס את חייהם הזוגיים.", + "כך גם קורה לקראת הזיווג. ההשתוקקות של האיש לקראתו יכולה להיות עזה מאוד, אבל מיד לאחר שזרעו יוצא, הוא עלול לאבד עניין באשתו. וכיוון שמצד תכונת גופם, גברים מסוגלים להגיע לשיא התענוג הגשמי תוך דקות ספורות, בלא שיספיקו לשמח את נשותיהם, הוטלה מצוות עונה כחובה על האיש, ועיקר המצווה שיענג וישמח את אשתו ככל האפשר, ומתוך כך יתחברו. וזהו שהזהירו חכמים ואמרו (עירובין ק, ב): \"אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצווה\". עוד אמרו: \"כל הכופה את אשתו לדבר מצווה הויין (יהיו) לו בנים שאינם מהוגנים\". ", + "הרי שאף שהחיבור מצווה, אם הוא נעשה כדי לספק את יצרו של האיש בלבד, בלא שישתדל לענג את אשתו, אין בו מצווה. וכך בזכות תכונתה של האשה, האיש נצרך לבטא יותר את רגשי אהבתו לאשתו, ועל ידי כך החיבור ביניהם נעשה עמוק ושלם יותר.", + "אמנם כאשר האשה אינה משתוקקת לחיבור עם בעלה, ואינה נענית לו ושמחה עימו, הרי שהיא עוקרת את המצווה. מפני שכל המצווה היא לשמח אותה, וכשאינה שמחה, המצווה בטלה מיסודה. ואם הדבר נמשך, הרי שהיא מחריבה את ביתם. וכפי שלמדנו (כתובות סג, ב), שכאשר האשה טוענת שבעלה מאוס עליה, צריך הבעל לגרשה, והיא מפסידה את כתובתה. הוא צריך לגרשה, מפני שאין אפשרות לקיים נישואין בלא שמחת עונה. והיא מפסידה את כל פיצויי כתובתה, מפני שהפרה באופן היסודי ביותר את עיקר הנישואין.2לרמב\"ם (אישות יד, ח), כופים את הבעל לגרשה, \"לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה, ותצא בלא כתובה כלל\". ולרוב הפוסקים אף שהוא חייב לגרשה אין כופים אותו לכך (שו\"ע אה\"ע עז, ב). (אפשר אולי להבין מהם, שדיברו על מצב שבו האשה אשמה בגירושין, שאחר שהסכימה להינשא לו, מאסה בו, ועל כן יש ביכולתו לתבוע פיצויים על צערו, כדי שיסכים לגרשה).
וכן כאשר הבעל מבטל את העונות שהוא חייב בהן, או שאינו מוכן לשמח את האשה בדרכים המקובלות, כגון שאינו מוכן לשמש בלא בגדים – האשה יכולה לתבוע על כך גירושין, ובעלה חייב לגרשה ולשלם לה את מלא כתובתה (שו\"ע אה\"ע עו, יג)." + ], + [ + "הלכות עונה / מצוות האיש", + "ראוי שכמה שעות לפני החיבור יביע האיש לאשתו את אהבתו וצפייתו לקראת הייחוד, ועל ידי כך גם היא תתעורר לעומתו באהבה ותשוקה. ושניהם צריכים להיזהר שלא לדבר בשעות אלו בנושאים שעלולים לעורר מחלוקת ביניהם, או בנושאים שעלולים לגרום מתח לאחד מהם, כדי שלא לפגוע בשמחת המצווה. ואמרו חכמים, שהמדבר בנושא שעלול לפגום בשמחת המצווה, עתיד ליתן על כך את הדין, שנאמר (עמוס ד, יג): \"כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ\", אפילו \"שיחה יתירה שבין איש לאשתו\" (חגיגה ה, א, לפירוש הראב\"ד. ב\"ח או\"ח רפ, ב).", + "כשיתחילו להתקרב זה אל זה, מצווה שהאיש יבטא בפיו את אהבתו כלפי אשתו, וטוב שלא יחסוך בשום מחמאה, על יופייה ותכונותיה, הכל לפי מה שהוא יודע שמשמח את אשתו (זוהר ח\"א מט, ב; תקוני זוהר נז, א). ואל ימציא מחמאות של שקר, אלא יתעמק באהבתו ויאמר מחמאות אמיתיות. אמנם בדברים האמיתיים אפשר להגזים, כי רק מפני החיסרון שבנו איננו רואים שהגוזמא קרובה יותר לאמת (עי' כתובות יז, א).", + "בכלל המצווה – החיבוק והנישוק והליטוף בכל מקום שנעים ובכל דרך שמשמחת. והמצווה להתקדם שלב אחר שלב, מהמקומות שהמגע בהם נעים אל המקומות שמסעירים יותר, עד המקום שהמגע בו מעורר ומשמח ביותר. וכל אשה צריכה לדעת היכן הוא, כדי שתוכל במידת הצורך להדריך את בעלה כיצד לשמחה. וכיוון שכל אדם שונה מחברו, חלק מהמצווה הוא, שבני הזוג ידברו ביניהם בגילוי לב על מה שמענג אותם, וישאל האיש את אשתו כיצד יוכל לשמח אותה יותר, והיא תיענה לו ותיפתח אליו. ומתוך שהאיש ישמח את אשתו שמחה יתירה, יתחברו חיבור גמור. ", + "אצל רוב האנשים טוב שהאיש ישתדל שאשתו תגיע תחילה לשיא השמחה ואח\"כ הוא, שאם לא כן, יש חשש שיאבד את תשוקתו ולא יצליח לשמח אותה כהלכה. יש לציין, שכפי הנראה, בעבר, ברוב המקרים נשים הגיעו לשיא השמחה בחיבור עצמו, וכיום מסיבות שונות, נשים רבות אינן מגיעות לכך בחיבור עצמו, אלא רק מליטוף באותו מקום, ואזי זו המצווה, ומתוך כך יתחברו חיבור גמור.", + "מאז ומעולם היתה מידתם של תלמידי חכמים ובני תורה ששימחו את נשותיהם כראוי, ועל כן הזהירו חכמים את האדם שלא ישיא את בתו לעם הארץ, מפני שכל \"המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים\" (פסחים מט, ב). כלומר, כמו האריה שדורס את טרפו ומתחיל לאכול מבשרו בעודו חי, כך עם הארץ בועל כדי לספק את תאוותו ואינו ממתין שאשתו תתענג ותשמח.3על המחמאות עיין זוהר (ח\"א מט, ב), בתרגום: \"מי שמתחבר עם אשתו, צריך לבקש ממנה רשות ולשמחה בדיבורים. ואם לא, לא ילון אצלה. כדי שיהיה רצון שלהם יחד בלא אונס… להמשיך עימה חביבות, למשוך אותה לרצונו, להתעורר עימה באהבה… כדי להראות לה שהם מאוחדים ואין ביניהם שום פירוד. ואח\"כ ישבח אותה, שאין עוד אשה כמותה, והיא כבוד הבית… כמו שנאמר: רבות בנות חיל עשו חיל ואת עלית על כולנה\". וכ\"כ בתקוני זוהר (תקון כא, נז, א), ושם מבואר שבשבת, מפני קדושתה, צריך להוסיף מחמאות. זוהר (ח\"ב רנט, ב), בתרגום: \"קיימים שתי בחינות של יחוד, בנשיקות ובחיבור עצמו. זה למעלה וזה למטה, למעלה להוסיף שפע רוחני למעלה, ולמטה להוסיף שפע חיים למטה, כל אחד כפי הראוי לו\". עוד מבואר בתקוני זוהר (י, כה, ב), שהנשיקה כוללת ארבע שפתיים, כנגד שם הויה, והחיבוק ארבע זרועות כנגד שם אדנות.
שבת קמ, ב, בין הדרכותיו של רב חסדא לבנותיו: \"נקיט מרגניתא בחדא ידיה, וכורא בחדא ידיה. מרגניתא – אחוי להו, וכורא – לא אחוי להו, עד דמיצטערן, והדר אחוי להו\". רש\"י: \"כשבעלך ממשמש בך להתאוות לך לתשמיש, ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום. הדדים המציאי לו, שתתרבה תאותו, ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר, כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער, הדר אחוי ליה\" אח\"כ תתני לו. וכ\"כ הרוקח (הל' תשובה יד): \"ויחבקנה וינשקנה… ישעשע במשמושים ובכל מיני חיבוק למלאות תאוותו ותאוותה\". וכן מובא בעוד ראשונים ואחרונים.
עניין זה שחלק מהאנשים צריכים לקיים את המצווה על ידי ליטוף באותו מקום, לעיתים אף עשר דקות ויותר, לא הוזכר בספרי הפוסקים. ונראה ששתי סיבות לכך. א) מסתבר שבתקופה שבה ישנו כעשר שעות ביממה (עי' רמב\"ם דעות ד, ד), וחיו בפחות לחץ ומתח, כמעט כולן הגיעו לשיא התענוג והשמחה מהחיבור עצמו. כיוצא בזה למדנו שבעבר כל הנשים הרגישו בפתיחת המקור, עד שדבר זה נזכר כדבר מובן וידוע לכל בשו\"ע יו\"ד קפג, א. וכיום בדרך כלל נשים אינן מרגישות בזה (עיין בהרחבות). ב) כיוון שהמצווה שהאיש ישמח את אשתו ככל היותר, ברור מאליו שאם הליטוף באותו מקום משמח אותה יותר, כך היא המצווה. ולא היה צריך לכתוב זאת, מפני שדרך קיום המצווה צריך להילמד על ידי בני הזוג באופן טבעי, ולכן מצווה זו נקראת 'דרך ארץ' (כמבואר בהלכה הבאה). כלומר המצווה היא שהאיש והאשה יהיו פתוחים וגלויים זה אל זה, וישמחו זה את זה ככל האפשר, ומן הסתם תוך זמן לא רב יכירו את המקום הזה, ויתענגו בו, ואם ימצאו שבאופן זה האשה מגיעה לשיא השמחה, יבינו שכך היא חובת המצווה. וכפי שלמדנו (שבת קמ, ב), רב חסדא דיבר על כך עם בנותיו. ומזה גם מוכח שבעבר נהגו לדבר על עניינים אלו יותר בפתיחות. (ועיין להלן ג, יב וטו, שהפרישות והסגירות גברו בעקבות החורבן והתמשכות הגלות. עוד צריך לבאר, שמה שמבואר בזוהר וספרי הקבלה על ערך הנשיקות והחיבוקים והחיבור, לא נועד לצורך הדרכה מעשית בקיום המצווה, כי זה דבר פשוט, אלא ללמד שמעשים אלו מכוונים כנגד דברים עמוקים ועליונים מאוד, והם משל המוכר לכל, שאפשר ללמוד ממנו את הנמשל הנשגב).
בעת שהאיש משמח את אשתו לפני החיבור, מן הסתם יוצא ממ��ו מעט נוזל, ואינו נחשב זרע לבטלה. ואמנם יש שהחמירו בזה על פי הקבלה (פע\"ח שער ק\"ש על המיטה יא; בא\"ח פקודי יג), אולם עיקר ההקפדה על פי הקבלה שלא לפרוש מהחיבור בעוד שיוצא נוזל מהאיש (שער הכוונות, עניין דרושי הלילה; כה\"ח רמ, ו; דרכי טהרה כב, יא). וגם בזה מצד הדין אין איסור, וכפי שמוכח מדעת רוב הראשונים שמותר לפרוש באיבר חי אחר בעילת מצווה (שו\"ע יו\"ד קצג, א; שואל ונשאל ג, תכד; ועיין עולת יצחק ב, רמב). ועיין להלן בסוף הערה 10 בדין מי שמרוב רגישותו זרעו יוצא לפעמים לפני החיבור." + ], + [ + "הלכות עונה / דרך ארץ", + "ברא הקב\"ה את האיש ואת האשה באופן שמטבעם הם משתוקקים זה לזה, ותשוקה זו טובה היא, באשר היא יסוד המצווה. ועל כגון זה אמרו: דרך ארץ קדמה לתורה (תנא דבי אליהו רבה א). כלומר, ציווה ה' שייתן האדם ביטוי לרגשותיו הטבעיים במלא עצמתם בתוך מסגרת הנישואין המקודשים, אבל אם יחנוק את רגשותיו הטבעיים, לא יוכל לקיים את המצווה כראוי. ומתוך כך גם לא יוכל לקיים את שאר המצוות באופן השלם.", + "אמר רבי יוחנן (עירובין ק, ב): \"אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידים צניעות מחתול [שעושה צרכיו בסתר ומכסה אותם], וגזל מנמלה [שאינה נוטלת גרגר של חברתה], ועריות מיונה [שחיה בזוגיות נאמנה]. דרך ארץ מתרנגול – שמפייס ואחר כך בועל\". מפייס היינו מחזר אחר זוגתו ומרצה ומפתה אותה לקראת החיבור.", + "הרי שישנם יסודות מוסריים שהאדם צריך להבין בפשטות מתוך ליבו ומצפונו, כי הטבע הישר שנטע הבורא בכל הברואים מחייב זאת, עובדה שאפילו בעלי חיים נוהגים כך. והתורה באה להוסיף על גבי הטבע הבריא עוד קומה של דיוק, התמדה, מסירות וקדושה, אבל כאשר האדם אינו מבין ערכים אלו באופן טבעי בליבו, הרי שיש בו פגם בסיסי.", + "את הדרך לקיום מצוות עונה אמרו חכמים שאפשר ללמוד מהתרנגול, שהוא ידוע כמי שאוהב להתעסק עם התרנגולות ומומחה בהלכות פיוסים וחיזורים, ועל כן הוא גם נקרא 'גבר'. פירשו חכמים את מעשיו בדרך משל ומליצה, שבעת שהוא עושה בכנפיו תנועות רחבות מלמעלה למטה, הוא כמבטיח לתרנגולת שאחרי שיזדווגו יקנה לה מעיל ארוך ויפה שיגיע לה עד הרגליים. ולאחר שהוא מסיים לבעול הוא מכופף את ראשו ושומט את כרבולתו במעין ענווה והתנצלות על שאין לו כסף לקנות לה את המעיל, ונראה כנשבע בחיי כרבולתו המפוארת שתיכרת אם יהיה לו כסף ולא יקנה לה את המעיל (עירובין ק, ב, בתרגום ופירוש).", + "רצו חכמים ללמדנו בזה, שאין לאיש לחסוך בדברי שבח ומחמאות לאשה, על יופייה ועל תכונותיה ועל דברים טובים שאמרה ועשתה. ואף ראוי להגזים בכך, כמו התרנגול שמבטיח דבר שיודע שלא יוכל לקיים, אלא שהוא מבטא בכך את אהבתו והערכתו, שכך היה ראוי לו לעשות למענה. ולאחר החיבור, לא ינהג כמו אותם הגברים שמאבדים עניין בבת זוגם, מפנים לה את גבם ונרדמים. אלא ראוי לו שיתנצל בפניה על יכולתו המוגבלת שאינה מאפשרת לו להמשיך בכל ביטויי האהבה והחיבה המגיעים לה לפי ערכה.", + "עוד אפשר ללמוד מכללי דרך ארץ שניתן ללמוד מהטבע, שבדרך כלל האיש הוא שצריך ליזום את החיבור, מפני שרצונו יותר בולט ומוחצן, ומתגלה בקלות ומהירות יחסית. ומתוך התעוררותו בתשוקה אל אשתו, אשתו צריכה להיענות לו עד שאף היא תשתוקק לעומתו. אמנם זו ההדרכה הכללית, וכל זוג צריך לקיים את החיבור באופן המשמח ביותר עבורם (להלן הערה 4). ומכל מקום, גם כאשר ההכנות לא נעשו לרצונו של אחד מהם, אסור להם לבטל את העונות הקבועות (להלן הלכות ז-ח).", + "עוד צריך להוסיף בהקשר של דרך ארץ, שהחיבור נמשל לסעודה (נדרים כ, ב), ודבר זה בא ללמדנו, שכשם שבסעודה טובה עורכים את השולחן במפה יפה, ומניחים סט של שלוש צלחות, וכוס אחת למים וכוס אחת ליין, ומגישים מנה לפתיחה, ואח\"כ מנה ראשונה ומנה עיקרית ועוד מנה לקינוח. כך ויותר צריך להתכונן ולהשקיע בחיבור שהוא מצווה מהתורה, ולהתקדם במתינות, מדרגה לדרגה, עד שהחיבור יהיה בשמחה שלימה. וכשם שראוי לגוון מעת לעת את תפריט הסעודה, כי גם התפריט הטעים ביותר עלול לשעמם ברבות הזמן, כך ויותר צריך לגוון בענייני המחמאות והדרכים שהאיש מענג ומשמח את אשתו. והכל לפי רצונה, שיש שאוהבים יותר את הגיוון בתפריטי הסעודה ויש שאוהבים יותר את התפריט הקבוע והטוב." + ], + [ + "הלכות עונה / מצוות האשה", + "כפי שלמדנו (הלכה ב), אף שמצוות הנישואין ומצוות עונה הן מצוות שמוטלות כחובה על האיש, יש לאשה שותפות מלאה בקיום המצווה. ובלא היענות מצידה לבעלה, המצווה מתרוקנת מתוכנה. לפיכך, כשם שמצווה על האיש להביע את אהבתו ותשוקתו לאשתו, כך גם מצווה על האשה להביע זאת. וכך הוא הטבע הישר, וכפי שאמרו חכמים (ברא\"ר כ, ז): \"אין תשוקתה של אשה אלא לאישהּ, שנאמר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ\". ותשוקה זו מקודשת, שעל ידה מתגלה האהבה בין בני הזוג ושם השם שורה ביניהם (לעיל א, ה), והיא המשל והיא הביטוי לקשר שבין ישראל לקב\"ה, שנאמר (שיר השירים ז, יא): \"אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ\".", + "וכבר למדנו שמצוות \"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ\" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא \"כלל גדול בתורה\" (ספרא שם), מתקיימת בשלימות בין בני הזוג (האר\"י ספר הליקוטים עקב). לפיכך, גם האשה צריכה לשמח את בעלה בכל מה שהיא יודעת שמענג אותו, וככל שתרבה בכך, מצוותה גדולה יותר.", + "וככל שאהבתם ותשוקתם תגבר, חיבורם יהיה שלם יותר, ויזכו לבנים טובים יותר (לעיל א, ד, 4). וכתב המהר\"ל (גבורות ה' פרק מג), שכאשר האשה משתוקקת מאוד לבעלה, היא מתקשרת לשורש החיים והאחדות, ומתוך כך היא זוכה ללדת בנים בעלי מעלה עליונה, ראויים לגאולה וחירות. וזהו שאמרו חכמים (סוטה יא, ב), שבזכות \"נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים\". בזכות השתוקקותן לבעליהן במצוות עונה, למרות כל קשיי השעבוד, הולידו את דור הגאולה (לעיל א, ח).", + "כדי להרבות באהבה, נשים מתקשטות בתכשיטים בפני בעליהן, ואף עזרא הסופר תיקן, שיהיה מותר לרוכלים למכור בעיירות בשמים ותכשיטים בלא שיוכלו בני העיירות לעכב על ידם, \"משום תכשיטי נשים, כדי שלא יתגנו על בעליהן\" (ב\"ק פב, ב). ואף הקב\"ה ייפה את חוה וקלע את שערותיה, כדי להרבות את אהבתו של אדם הראשון אליה (עירובין יח, א). ועיקר ייעודן של קישוטי האשה, כדי לעורר את תשוקתו של בעלה (תנחומא וישלח יב; שהש\"ר א, ב). וכתב רב האי גאון: \"תבוא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת, ותבוא מארה לאשה שאין לה בעל ומתקשטת\" (שערי תשובה לגאונים פד). כפי הנראה כוונתו לתכשיטים שמעוררים תשוקה, ובתוך כך למדנו שעיקר מגמת הבשמים, התכשיטים והבגדים היפים, להרבות אהבה בין בני הזוג.", + "כשאשתו של אדם אינה אוהבת אותו ומשתוקקת אליו ושמחה בחיבור עימו, הרי שהיא עושקת ממנו את שמחת חייו. ועל זה אמרו חכמים (מדרש תהלים נט): \"אשה טובה – אין סוף לטובתה, ואם היא אשה רעה – אין סוף לרעתה\". וכן מסופר (יבמות סג, א), על רבי חייא שבירך את רב תלמידו, שיצילנו ה' מדבר שקשה ממוות, היינו מאשה רעה, שנאמר (קהלת ז, כו): \"וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה\" (הלכה יב על קשיים בחיבור מצד האשה)." + ], + [ + "הלכות עונה / מידה יפה באשה שתובעת בלב", + "אמרו חכמים (עירובין ק, ב): \"כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצווה – הווין (יהיו) לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותם\". שכך למדנו שעשתה לאה אמנו, שנאמר (בראשית ל, טז): \"וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא\". וזכתה לאה ומאותו הלילה נולד שבט יששכר שמבניו יצאו תלמידי חכמים ומנהיגים, שנאמר: \"וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם\" (דברי הימים א' יב, לג).", + "והקשו שם בתלמוד, הרי אמרו חכמים: \"האשה תובעת בלב, והאיש תובע בפה – זו היא מידה טובה בנשים\", ואם כן איך תבעה לאה את בעלה, ועוד זכתה על ידי כך להוליד שבט של יודעי בינה? וביארו שהשבח לאשה \"דמרציא ארצויי קמיה\" – מראה לו אותות חיבה ומתקשטת לפניו כדי שירצה בה. כלומר תביעתה בלב נעשית ברמז. וכך נהגה לאה אמנו שאמרה ליעקב אֵלַי תָּבוֹא, לבטא את אהבתה ורצונה שיבוא לאוהלה כדי שישנו יחד בקירוב בשר, אבל לא בקשה ממנו במפורש שיתייחד עימה בחיבור גמור.", + "והטעם לכך שאין ראוי שתתבע אותו בפה, מפני שכוחו של האיש מוגבל, ולא תמיד יש ביכולתו לקיים את מצוות עונה, שמחייבת אותו להתענג ולהתרגש עד שיוכל לבוא אל אשתו. ועל כן מצוות עונה תלויה באיש, לפי מה שכוחו הגופני וטורח עבודתו מאפשרים לו (כמבואר בהלכה הבאה). אבל האשה יכולה להגיע לשיא התענוג בכל לילה, ואף מספר פעמים בלילה אחד. וגם כאשר היא מתוחה וקשה לה להגיע לשיא השמחה, היא יכולה להיענות לבעלה ולהתענג משמחתו. ואם תתבע אותו באופן מפורש בפיה, במצב שהוא מתקשה לקיים את החיבור, יתכן ויתבייש, ומעתה, במקום שייצפה לחיבור ויתענג וישמח בו מאוד, יתחיל לחשוש מפניו, שמא לא יצליח למלא את חובתו. ולעיתים חרדה זו עלולה לגרום למצב של חוסר אונים. לכן ראוי שהאשה תתעטף בצניעות ולא תתבע את בעלה בפה אלא ברמזים היוצאים מהלב, באופן שכאשר אינו בטוח שיוכל לקיים את המצווה, יוכל להחזיר לה אותות של חיבה אבל לא ירגיש מושפל מכך שאינו יכול להיענות לה באופן שלם.", + "לא זו בלבד, אלא גם כאשר האיש עצוב ומדוכדך, עד שהוא חש חוסר אונים, בלא חיוניות ותשוקה, עד שנדמה לו שגם אם ירצה, לא יהיה בו כוח לעורר את עצמו לקישוי הנדרש לצורך החיבור עם אשתו. כאשר הוא זוכה לאשה טובה שתובעת בלב, ברמזים ובמחוות שמבטאות את אהבתה ותשוקתה אליו, כמו בחיבוק נעים, היא מחייה אותו ויוצרת בו את החשק והיכולת להתייחד עימה ולקיים את המצווה, ומוסיפה שמחה ואור לחייו (לעיל א, ט).4כפי שלמדנו, מידה זו של תביעה בלב, נועדה לשמור על כבודו של הבעל. אמנם ככל שהאמון ביניהם גובר, ראוי לאשה שתנהג לפי מה שישמח יותר את בעלה. שיש מעדיפים דיבור גלו��, ויש שמעדיפים שהאשה תיזום יותר, שעל ידי כך הם מתעוררים אליה בשמחה יתירה. וכאשר האשה יודעת שזה רצון בעלה, כך ראוי שתנהג, ואין בזה חוסר צניעות אלא מצווה, הואיל והיא עושה זאת כדי לשמחו." + ], + [ + "הלכות עונה / זמני העונה", + "מצוות עונה תלויה בכוחו של הבעל ובמקצועו, כפי שאמרו חכמים במשנה (כתובות סא, ב): \"העונה האמורה בתורה, הטיילים – בכל יום, הפועלים – שתים בשבת, החמרים – אחת בשבת, הגמלים – אחת לשלושים יום, הספנים – אחת לששה חודשים\".", + "טיילים, יש אומרים שהם אנשים בריאים שפרנסתם קלה ובלא מתח, ועל כן מצוותם בכל לילה. כדוגמא לכך הזכירו את רב שמואל בר שילת, שהיה מלמד תינוקות סמוך לביתו, וכיוון שפרנסתו היתה צנועה, מוכסי המלך לא פקדו את ביתו, וכך חי בשלווה וביטחון (רי\"ף ורא\"ש). ויש אומרים שטיילים הם אנשים מבוססים כלכלית שאינם נצרכים לעבוד כלל, מלבד ניהול מסוים של עסקיהם שאינו טורד את מנוחתם (רמב\"ם, ריא\"ז, רי\"ו וסמ\"ג).5אף שמצוות טיילים בכל לילה, אם ירצה הטייל לנהוג בחסידות ופרישות, יוכל לבקש מאשתו למעט עונתו לארבע או חמש פעמים בשבוע, ואם תסכים – כך ינהג. ואין בזה פגיעה במצווה, מפני שכתב הראב\"ד, שעל עונת טיילים אמרו (סנהדרין קז, ב), \"שמאל דוחה וימין מקרבת\". והובאו דבריו להלכה בטור (או\"ח רמ, אה\"ע כה), וכ\"כ מעיל צדקה מג. אבל פועל שעונתו פעמיים בשבוע, אף אם אשתו תסכים, אין ראוי לו שימעט מצוותו. עוד נזכר בגמרא כתובות סב, א, שלדעת רבא גם תלמידי ישיבה שמתגוררים סמוך למקום לימודם, נחשבים כטיילים שמצוותם בכל יום. אבל אביי דחה את דבריו מפני שתלמידי ישיבה צריכים ללמוד בשקידה ויגיעה, ואזי אין דינם כטיילים. ומ\"מ אם לומדים רק חלק מהיום, בלא יגיעה, דינם כטיילים (עיין אג\"מ אה\"ע ג, כח).", + "פועלים שעובדים בעיר, מצוותם פעמיים בשבוע. ופועלים שעבדו מחוץ לעיר, גם אם חזרו בכל יום לעירם, כיוון שהדרך היתה מתישה את כוחם, מצוותם פעם בשבוע. מנהיגי חמורים, שהיו נושאים תבואה על חמוריהם מהכפרים לשווקים, כיוון שדרכם היתה לשהות מחוץ לביתם ששה ימים, מצוות עונתם פעם אחת בשבוע. מנהיגי גמלים, שהיו מובילים סחורה בדרכים ארוכות, כיוון שהיו רגילים לחזור לביתם אחת לחודש, מצוות עונתם אחת לחודש. ספנים שהיו מפליגים לחצי שנה, עונתם אחת לחצי שנה (כתובות סב, א-ב; שו\"ע אה\"ע עו, ה). תלמידי חכמים שמתייגעים בלימודם, מצוותם בלילי שבת ולילי יום טוב ולילי ראש חודש (שו\"ע שם; מ\"א או\"ח רמ, ג). וכתבו גדולי האחרונים, שיותר נכון שגם תלמידי חכמים יקיימו מצוות עונה פעמיים בשבוע (מעיל צדקה נא; פת\"ש אה\"ע עו, ג; באו\"ה רמ, א).", + "טייל' שנשא אשה, אינו יכול להפוך ל'פועל' בלא הסכמתה, וזאת למרות שעל ידי עבודתו כפועל מצבם הכלכלי ישתפר, שהואיל ועל דעת שהוא טייל נישאה לו, אינו יכול למעט את עונתה בלא הסכמתה. וכן מי שנישאה לפועל שחייב בעונה פעמיים בשבוע, אינו רשאי להיות חמר שעונתו פעם בשבוע בלא הסכמת אשתו. וכן חמר שרצה להיות גמל, או גמל שרצה להיות ספן, חייב לבקש לכך רשות מאשתו. אמנם טייל שרצה להיות תלמיד חכם, מפני גודל המצווה שבדבר, אין אשתו יכולה למחות בידו, למרות שהוא ממעט עונתה (כתובות סב, ב; שו\"ע אה\"ע עו, ה; בית שמואל ח).", + "תנאי החיים כיום השתנו מאוד, מצד אחד רוב האנשים עובדים פחות שעות מבעבר ובעבודות פחות מייגעות מבחינה גופנית, ובכך הם דומים יותר לטיילים. גם אלה שעובדים מחוץ לעיר, כיוון שהם נוסעים ברכב, כל זמן שהנסיעה אינה מייגעת מאוד, דינם כדין פועלים בעירם, ואולי אף כטיילים. מנגד, החיים נעשו מתוחים יותר עקב התחרות בשוק העבודה והעניין המוגבר בדיווחי החדשות וערוצי המידע ואמצעי התקשורת הבין אישיים. כתוצאה מכך מספר שעות השינה פחת, ויחד עם זה גם התשוקה הטבעית לקיום המצווה.", + "על כן נראה שחובת העונה של רוב האנשים היא פעמיים בשבוע, כאשר לעיתים עונתם של הצעירים מרובה יותר. יוצאים מהכלל אלו שעבודתם מפרכת במיוחד מבחינה גופנית או נפשית, שחייבים רק פעם בשבוע. ומנגד, אלו שעבודתם קלה במיוחד, שחייבים יותר מפעמיים בשבוע עד אפילו בכל יום כדין טיילים." + ], + [ + "הלכות עונה / המצווה הקבועה ומה שנוסף לה", + "בנוסף לחובה הקבועה של מצוות העונה, שלרוב האנשים היא פעמיים בשבוע, מצווה על כל אדם לפקוד את אשתו בשעה שהיא משתוקקת אליו, ובתנאי שיש לו כוח לכך, היינו שהוא יכול לקיים את החיבור.", + "הרי ששני חלקים במצוות עונה מהתורה: האחד, העונות הקבועות, כל אדם לפי מה שבריאותו וטורח מקצועו מאפשרים לו, שבעונות הללו יש ביטוי ומענה קבוע לקשר ולהשתוקקות שביניהם. ודווקא הקביעות היא שנותנת את המענה לכך, מפני שהיא מבטאת את יציבות קשר האהבה שביניהם. ועל שם הזמן הקבוע שלה נקראת מצווה זו 'עונה', שנאמר (שמות כא, י): \"וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע\". ", + "על גבי זה ישנו החלק השני שבמצווה, והוא בשעה שמתעוררת תשוקה מצד האשה, שאז מצווה מהתורה שהאיש ייענה ויקיים עימה את החיבור בשמחה יתירה. וכן מצווה וחובה על האשה להיענות לבעלה אם הוא מבקש להתחבר אליה יותר פעמים מחובת עונתו.6לשון המשנה (כתובות סא, ב): \"העונה האמורה בתורה\", הרי שהעונות שקבעו חכמים הם המסגרת לקיום מצוות התורה, ולכן נקראת מצווה זו עונה, לומר שיש לה זמנים קבועים (פנ\"י כתובות שם). על גבי זה בפסחים עב, ב: \"אמר רבא: חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצווה\" גם \"שלא בשעת עונתה\". פירש רש\"י: \"אם רואה שמתאווית לו\". וכן נפסק בשו\"ע או\"ח רמ, א. ויש מאחרוני הפוסקים שסוברים, שאף ששני החלקים מהתורה, חלק זה יותר חשוב, כי עיקר המצווה להיענות להשתוקקות האשה. כ\"כ חיד\"א, חכמת אדם קכח, יט; אג\"מ אה\"ע ג, כח. אמנם כאשר אין לאיש כוח לכך, כלומר כשאינו יכול להגיע לקישוי, הרי הוא אנוס ופטור מקיום העונה.
וכן כשהאיש רוצה לקיים את החיבור יותר פעמים מחובת עונתו, חובה על אשתו להיענות לו. וכיוון שהדבר אינו דורש ממנה דבר המקביל לקישוי, בלא סיבה חזקה, אסור לה לסרב (עי' להלן בתחילת הערה 12). אמנם בשני המקרים, למרות שהמסרב עובר על איסור תורה, אין זו עילה לגירושין מדין מורד או מורדת, הואיל ומדובר על מה שמעבר לעונות הקבועות. אבל כאשר אחד מבני הזוג נמנע מאחת העונות הקבועות לפי בריאות ועבודת האיש, הוא נחשב מורד ומאבד את זכויות הכתובה (שו\"ת רשב\"א א, תרצג; תשב\"ץ ב, רנט. ח\"מ עו, כ; מחנה חיים ב, מא, הובא באוצה\"פ עז, א. ועיין רמב\"ם הל' אישות טו, יח; באה\"ט אה\"ע עז, ז; משיב דבר ד, לה; אג\"מ או\"ח ד, עה). כמובן שגם בעונות הקבועות, אסור לאיש לאנוס את אשתו בכוח כאשר היא מסרבת לקיים את החיבור בעונות הקבועות, אלא הדרך הפתוחה לפניו היא ליזום גירושין תוך שהיא מפסידה כתובתה.", + "לאחר שלמדנו על החלק השני שבמצווה, לכאורה יש לשאול על החלק הראשון, מדוע צריכה התורה לקבוע לבני הזוג זמנים קבועים לבטא את אהבתם. מדוע לא הניחה להם לקבוע על פי רצונם את תדירות המצווה. הרי מוסכם להלכה על פי החלק השני שבמצווה, שאם אחד מבני הזוג מעוניין בכך, מצווה וחובה על השני להיענות לו, גם אם זה יהיה בכל יום. ומנגד, אם במשך כמה שבועות אין אחד מהם יוזם את החיבור, מדוע צריך להורות להם לקיים אותו בזמנים קבועים?", + "שלוש תשובות בדבר: אחת, ברבות השנים טרדות החיים עלולות להתגבר, וכיוון שהחיבור כבר לא חדש ומיוחד כמו בהתחלה, בני הזוג עלולים לדחותו. פעם בגלל עייפות ופעם בגלל אירוע מטריד, פעם בגלל כאבי ראש ופעם בגלל מיחוש בבטן. ואף שבכל פעם שניהם מסכימים לבטל את המצווה, בפועל קשר האהבה שביניהם נחלש, ובתוך ליבם, כל אחד מצטער על שבן זוגו אינו משתוקק יותר לקיים את המצווה, אלא שהואיל ובן זוגו אינו יוזם את החיבור, גם הוא לא כל כך מעוניין, והעלבון והריחוק גוברים. ועל כן באה המצווה להורות שעליהם לקיים את העונות תמידים כסדרם. ורק לעיתים נדירות, כאשר הם מתוחים במיוחד, יוכלו בהסכמת שניהם לבטל את המצווה.", + "הסיבה השנייה, אם המצווה היתה תלויה בהבעת רצון מיוחד מצד אחד מבני הזוג, יש חשש שאותו שמעוניין בזה יותר יתבייש לבקש זאת שוב ושוב. אבל כאשר ידוע שמצווה לקיים את החיבור פעמיים בשבוע, המצווה תתקיים תמידים כסדרם, והצורך לרמוז על רצון נוסף יישאר למקרים שבהם ההשתוקקות גוברת.", + "הסיבה השלישית, כפי שלמדנו (לעיל ג-ד) המצווה צריכה להיעשות במלא תשומת הלב, כמו סעודה מושקעת, ושיערו חכמים כמה פעמים בשבוע יוכל אדם לקיים עונה באופן שלם, וממילא זו המצווה מהתורה. אבל אם האיש ירבה בכך יותר, יש חשש שיקיים את החיבור באופן שטחי כדי לספק את יצרו, בלא לענג את אשתו כראוי, והשמחה המיוחדת שבמצווה תלך ותדעך. לכן נתנו חכמים שיעור קבוע למצווה, שכך הוא האופן שבו ניתן לקיים את המצווה באופן הראוי. אמנם זוהי הוראה כללית, וכאשר האשה משתוקקת ליותר, מצווה על האיש להיענות לה אם הדבר בכוחו. וכן כאשר האיש משתוקק ליותר, ומרגיש שהוא יכול לשמח את אשתו כראוי, יש בזה מצווה.7טבע האנשים שונה זה מזה, ויש אנשים שמטבעם נצרכים ליותר עונות מכפי העונות שקבעו חכמים לכלל האנשים על פי כוחם וטורח עבודתם. ואף במצב שהאשה אינה יכולה להגיע לשיא השמחה יותר מפעמיים בשבוע, מפני שלשם כך היא צריכה לישון יותר ולהירגע, יקפידו לקיים את העונה בשלימות שמחתה פעמיים בשבוע, ובשאר הפעמים שהאיש מעוניין, יקיימו את העונה באופן מענג אבל בלא לנסות שהאשה תגיע לשיא השמחה. ויעויין להלן ג, ג, וכן ג, ה, בכוונה הרביעית לראב\"ד, שהיא כדי להימנע מהרהורי עבירה, שאף שהיא פחותה משאר הכוונות, גם בה יש מצווה. (עוד מבואר שם ג, ז, 4, אימתי טוב למעט במתן ביטוי ליצר, ואימתי אסור למעט).
כמבואר בהערה הקודמת, רק כשיש לאשה סיבה חזקה, מותר לה לסרב. והיריון או הנקה או מיחושים שונים, אינם נחשבים סיבה חזקה (להלן הערה 12)." + ], + [ + "הלכות עונה / ליל טבילה ויוצא לדרך", + "מצווה על האיש לפקוד את אשתו בליל טבילתה (שו\"ע אה\"ע עו, ד). ואם התרשל בכך, ביטל מצווה מהתורה ועבר באיסור חמור של אונאת אשתו, מפני שזה אחד מהדברים המעליבים ביותר, שאשה טובלת ונטהרת מטומאתה ובעלה אינו משתוקק להתחבר עימה. ועונה זו נחשבת לאחת מהעונות הקבועות, שאם מצוותם בשתי עונות בשבוע, הרי שזו הראשונה.", + "מצווה על המתכוון לנסוע מביתו, לפקוד את אשתו בלילה שלפני יציאתו (שו\"ע אה\"ע עו, ד). וכפי שאמרו חכמים (יבמות סב, ב): \"חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך\", הואיל ואז ההשתוקקות לחיבור גוברת, וזהו שנאמר (איוב ה, כד): \"וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא\". הרי שבקיום המצווה לפני היציאה לדרך הבעל נפרד מאשתו באהבה, שמחה ושלום, ועל ידי כך לא יחטאו בזמן פרידתם במחשבה או במעשה של בגידה. אמנם כאשר הנסיעה היא לצורך מצווה, וקיום העונה עלול לבטל את המצווה, אין חובה לקיים את העונה (רש\"י, נמוק\"י).8יבמות סב, ב: \"אמר ר' יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וגו'. הא מהכא נפקא? מהתם נפקא: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – מלמד, שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. אמר רב יוסף: לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. וכמה? אמר רבא: עונה. והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – מיטרידי\". רבים סוברים שכיוון שזו מצווה מהתורה, אזי גם בעונה שצריכה לפרוש כי סמוכה לווסת, כל זמן שלא ראתה דם, מצווה לפקוד את האשה בתשמיש (רש\"י, ראב\"ד, רשב\"א, רבנו ירוחם, ראב\"ן, שו\"ע יו\"ד קפד, י). ויש גורסים בגמרא במקום \"לא נצרכה אלא סמוך לווסתה\" \"לא נצרכה אלא לאשתו נדה\", והכוונה שייפרד ממנה בדברי חיבה ואהבה (ר\"ת, רז\"ה, רא\"ש, או\"ז, סמ\"ק). וכיוון שאין לדעתם חובה לשמש לפני היציאה לדרך, ממילא אין להתיר זאת בעונת הווסת. אולם שלא בעונה האסורה, כאשר האשה או האיש משתוקקים לכך, ברור שגם לדעתם יש בזה חובה. וכך הוא המצב בדרך כלל, כמובא בגמרא, שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שהוא יוצא לדרך.", + "ואיזו היא נסיעה שיש מצוות עונה לפניה? נסיעה שגורמת לתחושת פירוד וגעגועים, כל אדם לפי מה שהוא. ובכל אופן מדובר על נסיעה של לפחות לילה אחד מחוץ לבית. וכן ברור שאם הנסיעה תימשך באופן שתתבטל עונה אחת, גם בלא תחושת געגועים, מצווה לקיים את החיבור בלילה שלפני היציאה.", + "וכן הדין לגבי אשה שנצרכת לנסוע מביתה, אם נסיעתה גורמת לתחושת געגועים או ביטול אחת העונות, מצווה לקיים את החיבור בלילה שלפני היציאה.", + "כאשר הנסיעה אמורה להתקיים ביום שלפני ליל הטבילה, מצווה לדחות את הנסיעה עד לאחר הטבילה וקיום המצווה (רמ\"א יו\"ד קפד, י).", + "יש אומרים שגם בעת חזרה מנסיעה שכזו, יש מצוות עונה (זוהר בראשית נ, א; רשב\"א, באה\"ט או\"ח רמ, יט). וכאשר מתעוררת תשוקה לכך מצד אחד מבני הזוג, לכל הדעות מצוות עונה חלה עליהם. וכך ראוי להם, שלאחר נסיעה של אחד מהם, ישתוקקו להתחבר ולקיים את המצווה בשמחה." + ], + [ + "הלכות עונה / ליל שבת", + "אמרו חכמים (כתובות סב, ב), שדרכם של תלמידי חכמים לקיים את עונתם בלילות שבת, ועליהם נאמר (תהלים א, ג): \"אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ\". בנוסף לכך כתבו הפוסקים, שמצווה לתלמידי חכמים לקיים עונה בליל יום טוב ובליל ראש חודש (מ\"א או\"ח רמ, ג). כמה סיבות לכך. ראשית, במצוות עונה מקיימים גם מצוות עונג שבת, וכן ראוי לשמוח יותר ביום טוב וראש חודש. יתר על כן, מתאים שבימים מקודשים לקיים את מצוות עונה, וכפי שמצינו שלאחר מתן תורה ואחר חנוכת המקדש קיימו ישראל את מצוות עונה (לעיל א, ו). בנוסף לכך, בימים אלו תלמידי חכמים לומדים פחות, ולכן יכולים להתפנות יותר לקיום מצוות עונה בשלימות.", + "ולא רק לתלמידי חכמים מצווה לקיים את החיבור בשבת, אלא אף לכל אדם יש מצווה בזה, משום עונג שבת, וכפי שכתב שולחן ערוך (או\"ח רפ, א): \"תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא\".", + "אמנם פעמים שלא נוח לקיים את החיבור בליל שבת, מפני שיש אנשים שעייפים אז מעבודת השבוע או מההכנות לשבת, ובזמן שעייפים קשה לקיים את המצווה בהידור הראוי. וכיוון שעיקר מצוות התורה שהחיבור יתקיים בשמחה, אם אחד מבני הזוג עייף בליל שבת ויתקשה לשמוח אז שמחה שלימה, עדיף שיקיימו את העונה במוצאי שבת או ביום אחר כשלא יהיו עייפים. ואף שגם לפי הזוהר יש מעלה גדולה בקיום העונה בשבת, כיוון שעיקר המצווה שתהיה בשמחה, כאשר בשבת היא תתקיים בפחות שמחה, עדיף לקיימה במוצאי שבת.9טוב להתרחץ אחר התשמיש, משום תקנת עזרא (להלן ג, ט), ועיין בפניני הלכה שבת יד, ח, בדיני הרחצה בשבת. כאשר אחד מהם עייף בליל שבת, אפשר לשמש ביום שבת בהחשכת החדר, כמבואר בהלכה טו. ועל פי הזוהר (ח\"ג פא, ב, תקו\"ז כא, דף נז, א), יש מעלה יתירה בקיום המצווה בליל שבת דווקא. ויש מחמירים על פי הקבלה, ונמנעים מתשמיש בימות החול, ובמיוחד מתשמיש שאפשר להתעבר ממנו, כי ליל שבת הוא זמן שמתאים לזיווג ולהורדת נשמות קדושות. וכך מנהגם של ההולכים בדרך הקדושה הפרושית (ועיין להלן ג, יב, וכאן בהרחבות). אמנם ברור שגם לשיטתם כאשר הדבר עלול לגרום להרהורים, עדיף לשמש בימות החול כדי להינצל מהם (כה\"ח רמ, ב, ח). ומ\"מ למעשה, עיקר מצוות עונה מהתורה שתתקיים בשמחה, ואין הנהגות החסידות עפ\"י הקבלה יכולות לעקור את עיקר המצווה. וכבר למדנו בהלכה ז, שההוראה המקובלת היא, שגם תלמידי חכמים ישמשו פעמיים בשבוע (ועיין להלן ג, יג-יד)." + ], + [ + "הלכות עונה / קשיים בקיום המצווה מצד האיש", + "כל מה שלמדנו לגבי חובת עונה אמור לגבי אנשים בריאים, שכל הפוחת מעונה הקבועה לו, עובר באיסור תורה. ואם הוא ממשיך בזה, הרי שזו עילה מובהקת לתביעת גירושין, תוך שהבעל חייב לפצות את אשתו במלא כתובתה. אבל מי שמתקשה לקיים את עונתו מחמת שאינו בריא, אינו חייב אלא לפי מה שהרופאים מעריכים שבכוחו (שו\"ע אה\"ע עו, ג). וכיוון שפעמים רבות הבעיות נובעות מחוסר בהורמון מסוים או ממחלה אחרת, חובה עליו לשאול ברופאים, כי לרוב הבעיות הללו יש כיום תרופה. ולעיתים הבעיות הן רגשיות או נפשיות, והן שגורמות לו לבטל עונות או שלא לשמח בהן את אשתו כראוי, ואף בבעיות אלה חובה על האיש לטפל. כשהבעיה קלה, בדרך כלל התייעצות עם רב תועיל. ואם הבעיה קשה, צריך להיעזר במטפל ירא שמיים מומחה לתחום זה. ואם האיש התרשל ולא טיפל בבעיה כראוי, ביטל מצווה מהתורה, וכיוון שאינו מקיים את העונות כהלכה, אשתו רשאית לתבוע גירושין ועליו לפצותה במלא כתובתה.", + "ואם השתדל ברופאים ובמטפלים ככל יכולתו, ולמרות זאת לא הגיע למצב שבו הוא יכול לקיים את העונות תמידים כסדרם. אם הוא מצליח לקיים את החיבור לכל הפחות פעם אחת בששה חודשים, כיוון שהוא עדיין מקיים את מצוות עונה לפי השיעור המועט ביותר, כמנהג ספנים (לעיל ז), אין אשתו יכולה לתבוע מ��נו גירושין וכתובה. אבל אם גם את העונה הזו אינו יכול לקיים, ההחלטה נתונה בידי אשתו. אם תסכים לחיות עימו כך, הרשות בידה. ואם תרצה להתגרש, חובה עליו לגרשה ולשלם לה את כתובתה (שו\"ע אה\"ע עו, יא). מובן מאליו שגם מי שאינו יכול לקיים את עונתו בחיבור גמור, מצווה עליו לרצות את אשתו ולשמחה בנישוקים, חיבוקים וליטופים, עד שתגיע לשיא השמחה. ובדרך כלל, אם ינהג כך, למרות שאינו זוכה לקיים את החיבור, אשתו לא תרצה להתגרש ממנו.10אחת מעשר התקנות שתיקן עזרא הסופר היתה, שיהיו אוכלים שום בערב שבת לצורך מצוות עונה, שאכילתו מעוררת אהבה ומרבה את הזרע (ב\"ק פב, א). וכתב בשו\"ע אה\"ע עו, ג: \"אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי שאומדין אותו שיכול לקיים\". הרי שאומד זה נתון למבינים, כלומר לרופאים. כיום בעז\"ה נתגלו תרופות לרוב הבעיות. למשל, לעיתים האיש אינו משתוקק לאשתו מפני שגופו סובל מחסרון של טסטוסטרון. ניתן לגלות זאת בבדיקה פשוטה, ואזי חובה עליו ליטול הורמון זה כדי לקיים את המצווה. לעיתים הקושי נגרם מבעיה בזרימת הדם, וגם לכך יש תרופות. לפיכך חובה על מי שאינו יכול לקיים כראוי את מצוות עונתו, לפנות לרופא כדי למצוא מזור למצבו, ואם לא עשה כן, ביטל מצווה מדאורייתא, והרי הוא כמי שלא קרא קריאת שמע או לא הניח תפילין. וכן הדין לגבי אשה שחשה שאינה יכולה לקיים את המצווה בשמחה כראוי.
אם אינו יכול לקיים אפילו עונה אחת לששה חודשים, רשאית אשתו לתבוע גירושין עם כל תשלומי הכתובה, וזה גם כאשר יתכן שלאחר כמה שנים ימצאו לו תרופה (כך עולה מהרמב\"ם ושו\"ע ורוה\"פ). ויש אומרים, שאם הרופאים מעריכים שיש סיכוי סביר שיבריא בשנים הקרובות, אינה יכולה לתבוע גירושין (ריא\"ז, ח\"מ עו, יח, ב\"ש יז).
ואם הם זקנים ואף מבוגרים, ובמשך שנים רבות היחסים ביניהם היו טובים, גם כאשר אין סיכוי שיתרפא, בית הדין משתדל לשכנע את האשה שלא תעזוב את בעלה, אבל אם תתעקש להתגרש, חובה על בעלה לגרשה (שו\"ת מהרלב\"ח כט-ל).
אדם רגיש שלעיתים זרעו יוצא בעקבות החיבוקים שלפני החיבור, אינו נחשב כמוציא זרע לבטלה. שכן למדנו שכמה ראשונים התירו ביאה שלא כדרכה, ולדעתם גם ביאה \"דרך איברים\", כלומר שהזרע יוצא על ידי חיבוק ומגע של האיש והאשה. כ\"כ ארחות חיים (הל' כתובות ז); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב); וטור אה\"ע כה, ב; ורמ\"א שם. וגם לאוסרים זאת, כאשר אינו מתכוון לכך, אין בזה איסור, וכפי שלמדנו במלאכות שבת (פניני הלכה שבת ט, ה), שכאשר אינו מתכוון למלאכה וגם אין הכרח שתיעשה, אין איסור (יהודה יעלה אסאד ח\"א יו\"ד רלח; אמרי בינה ח\"ד אה\"ע ח; אמרי אש יו\"ד סט). אמנם פעמים רבות מי שנוטה לכך, אינו מצליח לקיים לשמח את אשתו כראוי, ואזי עליו לבקש עצה ממומחה ירא שמיים כיצד למנוע זאת.", + "מי שאשתו מוחלת לו על עונתה בלב שלם, מחילתה מחילה. ובתנאי שהאיש כבר קיים את מצוות פריה ורביה. אבל אם עדיין לא קיים, חייב בכל העונות שיש בהן סיכוי שאשתו תיכנס להיריון. ואם הוא אינו מצליח לקיים את העונות, חובה עליו לשמוע להוראות הרופאים כדי לקיים את מצוותו (שו\"ע אה\"ע עו, ו).", + "גם מי שקיים מצוות פריה ורביה ואשתו מוחלת לו על עונתה, אין ראוי שיתבטל מהמצווה, וישאל ברופאים כדי לקיימה כראוי, מפני שכך הוא הסדר הנכון והבריא. וכשם שראוי לאדם להשתדל לקיים את כל המצוות, גם כאשר אין עליו חובה גמורה לקיימן, כמו למשל מצוות גמילות חסד ��ציצית, כך עליו להשתדל לקיים מצווה יקרה וקדושה זו, שעל ידה שורה השכינה ביניהם ובעולם.11כתב בשועה\"ר או\"ח רפ, ב, שאם האשה מוחלת על עונת ליל שבת מותר לבטלה, \"ואע\"פ כן טוב לקיימה\". שבת קנב, א, שאל רבי יהודה הנשיא את רבי שמעון בן חלפתא, מדוע לא באת אלינו ברגל, השיב בצער שקפצה עליו זקנה. \"סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים (דרך קרובה נעשתה קשה כרחוקה), משתים נעשו שלש (במקום ללכת על שתי רגליו הוא נצרך עתה גם למקל כרגל שלישית), משים שלום בבית בטל\". רש\"י: \"משים שלום – אבר התשמיש\". רב ניסים גאון: \"זו תאווה שהיא מעלה שלום בין איש לאשתו\". ועיין לעיל א, ד-ו. לגבי זקן שהחיבור קשה לו ואשתו מוחלת לו, על פי דברי מרן הרב (מצוות ראיה אבה\"ע א), בכל אופן אינו רשאי לבטל עונת ספנים, אחת לששה חודשים, שהיא העונה המועטה ביותר." + ], + [ + "הלכות עונה / קשיים בקיום המצווה מצד האשה", + "כפי שלמדנו (בהלכה א), עיקר המצווה שיענג האיש את אשתו וישמח אותה ככל יכולתו עד שתגיע לשיא השמחה. אולם דבר זה אינו נתון בידו של האיש בלבד, מפני שלעיתים גם כאשר הוא משתדל מאוד, אשתו לא מגיעה לשיא התענוג. יכולות להיות לכך סיבות שונות, שכבר למדנו (בהלכה ב) שתחומי הרוח, הנפש והגוף שלובים אצל האשה יותר מאשר אצל האיש, וכאשר האשה אינה מבינה את ערך המצווה, או כאשר עניין מסוים מטריד אותה, או כשהיא עייפה, יתכן שגם לאחר כל המאמצים לא תצליח להגיע לשיא השמחה. ולהיפך, הניסיון להגיע לכך עלול להותיר אותה מתוסכלת ועצובה. מפני שכאשר התענוג גובר עד קרוב לשיאו, נוצרת בגוף ובנפש השתוקקות גדולה להגיע לשיא ולפורקן שעימו, וכשהוא חומק עובר, נותר תסכול עמוק. וכאשר אשה תחווה תסכול זה פעמים רבות, יתכן שתעדיף לוותר על הניסיון להגיע לשיא, כדי להימנע מהדכדוך שאחר הכישלון.", + "ועל כן בעת שאשה יודעת שיקשה עליה להגיע לשיא השמחה, אפשר שתוותר על הניסיון להגיע לכך, ותקיים את החיבור בעונג נעים שמלוּוה בשמחה על עצם החיבור. לשם כך האיש צריך לענג מעט את אשתו, ואף היא צריכה להיענות אליו ולקבלו באהבה. באופן זה יקיימו את המצווה במדרגה של דיעבד. ואם בדרך כלל הם זוכים לקיים את המצווה לכתחילה, כשהאשה מגיעה לשיא השמחה, ורק לפעמים הם מסתפקים במדרגה של דיעבד, הרי שזה דבר טבעי ומקובל ואין להם להצטער על כך כלל. אבל צריך להשתדל שזה לא יקרה פעמים רבות.", + "וכאשר המצב פחות טוב, וברוב הפעמים האשה לא מגיעה לשיא השמחה, על בני הזוג למצוא את הסיבה והפתרון לכך. לפעמים הבעיה נובעת מעייפות או מתח, ואזי צריכים לסדר את החיים באופן מאוזן יותר, להפחית את המתח, להוסיף שעות שינה, או לכל הפחות להקפיד לישון לקראת המצווה. לעיתים זה קורה בתקופה הראשונה של חיי הנישואין, כאשר בני הזוג עוד לא למדו את הדרך להגיע לכך, ואזי עליהם ללמוד כיצד לקיים את המצווה כראוי. ואל יתרשלו בזה, שמצווה זו אינה פחות קדושה משאר המצוות. וכמובן שאם האשה יודעת שדבר מה ישמח אותה יותר, אל תתבייש לומר זאת לבעלה.", + "ואם לאחר כל הניסיונות, האיש אינו מצליח לענג את אשתו עד שתגיע לשיא השמחה, מצווה על האיש להתייעץ עם רב או מומחה או האשה עם רבנית או מומחית. פעמים שעצה פשוטה יכולה לפתור את הבעיה, ואזי רב או רבנית יכולים לעזור. ולפעמים יש צורך להעמיק יותר במעצורים הפנימיים שביניהם, ופעמים שהמעצור נובע מבעיה רפואית, ואזי צריך להתייעץ עם מומחה. בכל אופן חובה לטפל בבעיה כדי לקיים את המצווה כהלכתה.", + "ובינתיים חובה עליהם להקפיד לקיים את העונות, תמידים כסדרם. ואם יש לאשה עונג מהחיבור או מהליטופים והחיבוקים שסביבו, אף שהם במצב של דיעבד, מכל מקום הם מקיימים את המצווה. ואם גם עונג זה אין לאשה, הרי שמצבם קשה מאוד, ומכל מקום חובה עליהם לקיים את החיבור תמידים כסדרם, ועל ידי כך יקיימו את ברית נישואיהם, וזו המדרגה של קיום המצווה בשעת הדחק. אבל כפי שלמדנו, אסור להם להסתפק בזה, וחובה עליהם לשית עצות בנפשם ולפנות לייעוץ כדי לקיים את המצווה לכתחילה. כי המצב שבו האשה אינה שמחה במצווה, מותיר אותה בחסרון עצום ופוגע מאוד באיש, ומונע ממנו את השמחה העמוקה ביותר. במקום שתשוקתו להתחבר לאשתו תתקבל בשמחה, וחיבורם יהיה שלם ונאצל, הוא נותר בודד בעלבונו, ותשוקתו נדמית כתאווה שפלה, שמכריחה אותו לבעול את אשתו כדי לספק את יצרו שלא יחטא. ", + "ומכל מקום, אם התאמצו ולא הצליחו למצוא מזור למצבם, יקפידו לקיים את החיבור במדרגה של שעת הדחק, תמידים כסדרם, ויחמלו וירחמו מאוד זה על זה, ותהיה בריתם מקודשת בקיום חובתם המוסרית זה לזה, על פי מצוות התורה.12שלוש מדרגות בקיום המצווה: א' עיקר המצווה שישמח האיש את אשתו עד שתגיע לשיא השמחה. ב' בדיעבד, כשיש לאשה עונג בחיבור אבל לא שמחה יתירה. ולמנהגי הקדושה הפרושית, אם הדבר מוסכם על האשה לגמרי, גם זה לכתחילה (להלן ג, יב). ג' בשעת הדחק, כשאין לאשה עונג, אבל הם מקיימים את החיבור כדי לקיים את ברית נישואיהם, וכדי למנוע את האיש מעבירה, שזו הכוונה הנמוכה בקיום המצווה (להלן ג, ג), ומ\"מ גם בה יש קדושה (להלן ג, ה). וכל עוד הם נשואים, אסור לבטל שום עונה בלא הסכמה שלימה של שניהם, כי העונות מבטאות את חיבור הנישואים שביניהם. וכבר למדנו (א, ב) שביטול החיבור, הוא העילה הראשונה לגירושין, שעל דעת כן מתקיימים הנישואין. ורק כשיש לאשה סיבה חזקה מאוד, מותר לה על פי הוראת חכם לבטל עונה מהעונות הקבועות (הערה 6). אבל היריון והנקה וכיוצא בזה אינם נחשבים סיבה חזקה, לבד ממקרים שלגביהם ניתנה הוראה רפואית מיוחדת. עוד חובה להדגיש שיש להימנע מללכת לרופאים שמזלזלים במצוות עונה, ומורים בלא אחריות להימנע מתשמיש, או שכאשר האשה סובלת מדימומים שמטמאים אותה לבעלה, אינם מתאמצים למצוא לכך מזור. ועל דוד המלך אמרו (ברכות ד, א), שהיה חסיד ומוותר על כבוד גינוני מלכותו ומלכלך ידיו בדם שפיר ושליה כדי לטהר אשה לבעלה, ואילו הם, שזו עבודתם, בקלות דעת מורים להפריד אשה מבעלה. לכן גם לאחר הוראה רפואית להימנע מקיום עונה, צריך לשאול חכם כיצד לנהוג, כי לפעמים צריך להחליף רופא, ולפעמים כאשר הרופא ירא שמיים ואפשר לסמוך עליו, צריך לבחון אם נכון לקיים את החיבור שלא כדרכו (עיין רמ\"א אה\"ע כה, ב). ויעויין להלן ג, ז, 4, שפעמים רבות בגידות וחטאים של גילוי עריות מתחילים בתקופות שאין מקיימים בהן את העונות תמידים כסדרם, כמו למשל בעת היריון והנקה.
יש נשים שסובלות מפחד וכאבים באותו מקום עד שאינן מסוגלות לקיים את החיבור (וגיניזמוס, וסטיבולודיניה). ויש שמאפשרות את החיבור אבל הוא כואב להן בדרגות שונות של כאב. בעיה זו נעשתה רווחת יותר בדור האחרון (עד כ-10% מהנשים), והיא נובעת כנראה גם מהבלבול שבין המתירנות והצניעות הטב��ית, כשמקרה טראומתי עלול להגביר את הבעיה. להלכה, כאשר בפועל האשה אינה מאפשרת את החיבור, זו עילה לגירושין, והבעל פטור מתשלום הכתובה והתוספת שהתחייב בה, מפני שיסוד הנישואין לא התקיים (עיין שו\"ע אה\"ע קיז, ב; פד\"ר ח\"ד עמ' 325). ואם האשה מאפשרת את החיבור בעונות הקבועות תוך שהיא סובלת ממנו, כיוון שאינו יכול לשמוח עם אשתו כמקובל וכראוי, זכותו לגרשה, אבל עליו לשלם לה את כתובתה (עיין בית שמואל אה\"ע קיז, ט). אמנם אין צורך להגיע לגירושין, מפני שכמעט תמיד אפשר לפתור את הבעיה עד שהאשה תזכה להגיע לשיא השמחה כמקובל. אלא שבפועל, מבין הנשים שסובלות מכך רבות אינן מבינות את חומרת הבעיה. כנראה שהקושי הגופני מצטרף לחסימה רגשית, עד שלדעתן החיבור הגופני אינו חשוב, ואם קשה לבעל מכך, עליו להתגבר על יצרו ולא להציק להן. הן לא מבינות שאילו החתן היה יודע זאת מתחילה, מסתבר שהיה מבטל את החתונה. הן גם לא מודעות לכך שאם הבעיה תימשך, מירב הסיכויים שבמוקדם או מאוחר יגיעו לגירושין. במקרים הקלים הכרה בערך המצווה והידיעה עד כמה בעיה זו מקשה על קיום הנישואין, מאפשרת לאשה להתגבר על הבעיה בלא שום עזרה. במקרים הקשים, ידיעה זו מאפשרת להבין את חשיבות הטיפול ונותנת כוח לבצע את הוראות הרופאים והמטפלים עד למציאת הגורם לבעיה וממילא לפתרונה." + ], + [ + "הלכות עונה / בני תשע מידות", + "שבחו חכמים את המקדש עצמו בשעת תשמיש שזוכה לבנים טובים (שבועות יח, ב). וההתקדשות היא, שייחדו עצמם לאהוב זה את זה בלב שלם. וככל שאהבתם גדולה יותר ועימה הכוונה שיזכו לילדים טובים וצדיקים, כך הייחוד שלהם קדוש יותר, ועל ידו הם זוכים לבנים טובים וצדיקים (לעיל א, ד; ב, ה-ו. להלן ג, ג).", + "מנגד, ככל שהם פחות אוהבים ודבקים זה בזה – כך חיבורם פגום, ואף הילדים הנולדים מהם עלולים להיות פגומים. ואלו הם בני תשע מידות רעות (נדרים כ, ב): \"בני אימה ובני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה\".13במסכת כלה א, טז, כתוב שהם \"כממזרים ואינם ממזרים\". הרי שבני תשע מידות נחשבים כנולדים מסוג של ניאוף במחשבה. וגם מחשבות האשה פוגמות כמו מחשבות האיש, כמבואר בתנחומא נשא ז: \"בזמן שהאשה מתיחדת עם בעלה והוא משמש עמה ולבה לאיש אחר שראתה בדרך, אין לך ניאוף גדול מזה\". אלא העיקר הוא שיתייחדו באהבה שלימה, וכפי שכתב הרמב\"ם (דעות ה, ד): \"ברצון שניהם ובשמחתם\". וכן כתבו שאר הראשונים שחסרון האהבה הוא פגם תשע מידות (ראב\"ד בשער הקדושה, טור אה\"ע כה, א). כתב הגר\"א על תקוני זוהר, סוף תיקון נג, בעניין יקדש עצמו בשעת תשמיש – \"עיקרו קאי על בני ט' מדות שנאמר בהן (יחזקאל כ, לח): וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים, דהן מסטרא דערב רב ועץ הדעת\". וכ\"כ רבנו בחיי (בראשית ל, לח): \"וקדושה זו היא טהרת המחשבה שלא יחשוב באשה אחרת ולא בדברים אחרים רק באשתו\". ועוד יבואר עניין קדושת החיבור על שתי מדרגותיו להלן ג, ג. פירושם:", + "א) בני אימה ובני אנוסה – כשהאיש מאיים על אשתו ואונס אותה לתשמיש, או שהאשה מכריחה את בעלה להתחבר עימה באונס או איום. ", + "ב) בני שנואה – ששונא את אשתו ובועל אותה כדי לספק את תאוותו, או שהאשה שונאת את בעלה ומתחברת עימו כדי לספק את תאוותה. ", + "ג) בני נידוי – שמ��חברים בשעה שאחד מהם מנודה. ואף שלהלכה אין איסור למנודה לשמש את מיטתו (ש\"ך יו\"ד שלד, יב), כיוון ששאר העם צריכים לפרוש מהמנודה עד שיתקן את מעשיו, החיבור איתו אינו בדבקות ושמחה כראוי. ", + "ד) בני תמורה – שבועל את אשתו וחושב על אשה אחרת, או שהיא חושבת על איש אחר. ", + "ה) בני מריבה – שבני הזוג נמצאים במריבה, ומשמשים מיטתם בלא שנתפייסו. אמנם אין המריבה מתירה לאחד מהם לבטל את העונה, אלא שחובה עליהם להתפייס לפני החיבור. ", + "ו) בני שכרות – שמתחברים כשאחד מהם שיכור, שאין בייחוד זה כוונה שלימה של אהבה ואחדות. ", + "ז) בני גרושת הלב – שאחד מהם מעוניין בגירושין, שאף אם עדיין יש אהבה ביניהם, אין ייחודם שלם. ", + "ח) בני ערבוביא – אשה שהתגרשה ובטרם עברו שלושה חודשים נישאה לאחר.", + "ט) בני חצופה – שתובעת את בעלה לתשמיש בדרך של חוצפה, גסות וניבול פה, שאין בייחוד זה אהבה אלא סיפוק תאווה בלבד. וכן כשהאיש תובע באופן זה את אשתו. ", + "במסכת כלה (א, טז) הוסיפו גם בני ישנה – שבועל את אשתו בעת שהיא ישנה, שאין בייחודם אהבה הדדית.", + "אמרו על בני תשע מידות אלו, שהואיל ונשמתם ירדה לעולם מתוך חיבור שאין בו אהבה ואחדות, יש בהם פגם, וקשה להם להתקשר לעניינים שבקדושה, ויצרם הרע גובר עליהם. מעבר לכך, כשאין אהבה והבנה בין ההורים, תחושת הניכור והריחוק שביניהם משפיעים לרעה על הילדים, שכדי לגדול כהלכה הם זקוקים לאווירה של אהבה ורעות, חום רגשי ויציבות נפשית.", + "אמנם ברור שגם לבני 'תשע מידות' יש בחירה, ואם יבחרו בטוב, יזכו לשכר גדול יותר, מפני שהצליחו להתגבר על יצרם ועל הדוגמא השלילית שראו בביתם. אך אם לא יתאמצו לתקן את עצמם, נטייתם לרע תגבר.", + "וכאשר השלום שבין איש לאשתו נפגם בישראל, וילדים רבים נולדים מזיווגים פגומים כאלה, הפגם גורם לפירוד בין הקב\"ה וישראל, ובעקבות כך ישראל גולים מעל אדמתם. וזאת כדי שייסורי הגלות יסירו מישראל את הפושעים והמורדים מחמת הזיווגים הפגומים, ועל ידי כך האמונה חוזרת להתגלות וישראל נגאלים. שנאמר: \"וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי, מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם, וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'\" (יחזקאל כ, לח. ועיין שם כ, מ-מד)." + ], + [ + "הלכות עונה / זמנים שאינם ראויים לעונה", + "אסור לאדם לשמש מיטתו בעת שיש צער גדול במדינה, כמו רעב גדול או מלחמה כוללת. ורק למי שעדיין לא קיים את מצוות פריה ורביה מותר לשמש בזמנים אלו (תענית יא, א; שו\"ע או\"ח רמ, יב; משנה ברורה רמ, מז). ובליל טבילה, למרות שהעולם בצער, לדעת רבים מותר לכל אדם לשמש את מיטתו (שו\"ע או\"ח תקעד, ד), ויש מחמירים גם בליל טבילה (מ\"א). ומי שיצרו גובר עליו ועלול להגיע לידי עבירה, רשאי לשמש את מיטתו גם כשהעולם בצער (משנה ברורה רמ, מו).", + "יום הכיפורים ותשעה באב אסורים בתשמיש המיטה, שהוא אחד מחמשת הדברים האסורים בתענית. כדי להתרחק מהאיסור, צריכים בני הזוג לנהוג בימים אלו כמו בזמן הנדה, שלא יגעו זה בזה, ולא ישנו באותה מיטה (שו\"ע או\"ח תרטו, א; משנה ברורה תרטו, א). אמנם לגבי תשעה באב, שדינו קל יותר, מותר להם ביום להקל לנגוע זה בזה, הואיל ואין כל כך חשש שיגיעו מתוך כך לידי תשמיש. אבל גם ביום תשעה בא��, אסור לנגוע נגיעה של חיבה, וכן אסור לישון באותה מיטה (פניני הלכה זמנים י, ט; ימים נוראים ח, ז).", + "האבל אסור בתשמיש המיטה, מפני שמצווה זו צריכה להתקיים בשמחה, והאבל נמצא בצער (מו\"ק טו, ב; שו\"ע יו\"ד שפג, א). אולם משאר ההרחקות שתקנו חכמים בזמן הנדה אינו צריך להיזהר, לפיכך מותר להם לנגוע זה בזה, ויכולה האשה להציע את מיטתו בפניו, אבל חיבוק ונישוק שיש בו תשוקה – אסור (רמ\"א שפג, א; נהר מצרים קיג; שולחן גבוה שמב, יד). ואם האבל ישן על מיטתו, עליהם להפריד את המיטות כדי שלא יגיעו לתשמיש (שו\"ע שם). ונראה שחיבוק של נחמה, ונישוק של נימוס, כל זמן שאין בהם תשוקה, מותר. ולאחר סיום השבעה, יש לחזור ולקיים את מצוות עונה באופן השלם ביותר, ואף מצווה לאשה להתקשט לשם כך, למרות שהיא עדיין בתוך שלושים ימי האבלות (שו\"ע יו\"ד שפא, ו).14היו שהחמירו ונמנעו מתשמיש (חיבור) ורחיצה וסיכה בליל הצומות הקלים, אבל זה היה בתקופות של גזירות קשות, שיש אומרים שלכתחילה צריך לקיים בהן את כל הצומות כתשעה באב. אולם כיום, אין מקום להחמיר בזה, כמבואר בפניני הלכה זמנים ז, 2. כתב מ\"א רמ, ג, שעל פי האר\"י נכון שלא לשמש בלילות ראש השנה, ליל הסדר, חג השבועות, ושמיני עצרת (וקל וחומר שלא לשמש בימים שלהם). ובליל טבילה, מצווה לשמש גם בלילות אלו (של\"ה). וכן העתיקו עוד אחרונים. כתב בחכמת אדם קכח, יט, שמנהג זה הוא דווקא למי שמלא ביראה ואין חשש שיחטא בהרהורים, אבל למי שאינו כן, מוטב שישמש מיטתו ולא יחטא. וכ\"כ במ\"ב רמ, ז. והוסיף בדרכי טהרה כב, כד, שכאשר ישנה מצווה לשמש מהתורה, כמו למשל בעת שהאשה משתוקקת, מצווה לשמש גם בלילות אלו." + ], + [ + "הלכות עונה / צניעות", + "הצניעות היא אחד הביטויים לקדושת המצווה, וכפי שפירש רש\"י את דברי חכמים: \"יקדש עצמו – לשמש בצניעות\" (נדה עא, א). מצווה יקרה זו צריכה לבטא ייחוד גמור בין האיש לאשתו, ועל כן אסור לחושפו בפני אנשים זרים ואסור לאנשים זרים לדבר בו. וצריך לבאר שלכל זוג ייחוד מיוחד משלו, שעולם ומלואו תלויים בו. וכך גם חשים בני זוג שזוכים לאהוב זה את זה אהבה יתירה, שאהבתם המיוחדת אין דוגמתה בכל העולם. וכך גם מבואר בחכמת הקבלה, שמאותה שעה של יחוד גמור, מתפשטת אורה וברכה בכל העולמות. וכיוון שעניין הייחוד שביניהם עמוק כל כך עליו להיות שמור כסוד ביניהם.", + "לפיכך צריך לקיים את החיבור בתוך בית או מקום סגור ומוצנע, ואסור לקיימו בפרהסיא או במקום ציבורי למרות שאין שם אדם שרואה אותם. והעושים כן נראים כבועלים בזנות ומרגילים עצמם לידי עבירה, וראוי להעניש אותם על כך (סנהדרין מו, א; שו\"ע אה\"ע כה, ד).", + "אסור לקיים את החיבור במקום שיש בו אדם נוסף. וגם כשהוא ישן אסור, מפני שיש חשש שמא יתעורר. מעיקר הדין מותר לשמש בפני תינוק שאינו יודע לדבר, אבל אין ראוי לעשות כן. וכשאין ברירה אחרת, מותר לקיים את החיבור כשהוא ישן. ואם התעורר באמצע, מותר להמשיך. לכתחילה ראוי שלא יהיה בחדר בעל חיים ככלב או חתול.", + "נוהגים לכסות את הגוף בעת החיבור, גם כשאין שם אור (עי' דרכי טהרה כב, לט).", + "צריכים בני הזוג להצניע את זמן חיבורם. ובשעת התשמיש עליהם להיזהר שקולם לא ישמע לזרים. וכן נכון לאשה להצניע את ליל טבילתה, שלא ירגישו בה בני אדם (רמ\"א יו\"ד קצח, מח).", + "כדי שהחיבור יתקיים בצניעות ובשמחה, בלא חשש שמישהו מהילדים או האורחים יכנס פתאום, צריכים להקפיד לנעול את החדר. וכדי שלא יהיה ניכר אימתי הם מקיימים את המצווה, ראוי שבני הזוג יקפידו לנעול את דלת חדרם בכל לילה בעת שהם הולכים לישון, ולא יסכימו שאחד הילדים יישן עימהם בחדר.", + "בני הזוג צריכים להיזהר שלא לספר על דרך חיבורם ואהבתם לאנשים זרים. ורק לעת הצורך, כדי לקבל עצה והדרכה, מותר לספר. וכן אסור לבני הזוג לדבר על החיבור שביניהם בדרך של ניבול פה, כדרך המספרים בדיחות גסות (רמב\"ם הל' דעות ה, ד).", + "וכן אסור לדבר על החיבור של אנשים אחרים ללא צורך, וכל הדיבורים הגסים האלו נקראים 'ניבול פה', כי הם הופכים את הדיבור החי שנועד להוסיף ברכה לדיבור מת ומנוול. כמו נבלה סרוחה שאסורה באכילה. אמרו חכמים (שבת לג, א): \"הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל פיו, אפילו חותמים עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה – הופכין עליו לרעה\".", + "מותר לאורחים לשמש מיטתם בתנאי שיש להם חדר סגור, ואין חשש שבני הבית ירגישו בכך או שישאירו סימנים על הסדינים.", + "נכון שבני הזוג יימנעו ממעשים שמבטאים את תשוקתם זה לזה בפני זרים (רמ\"א אה\"ע כא, ה). אמנם חיבוק ונישוק נימוסי, בחברה שבה הדבר מקובל, אינו נחשב לא צנוע. אבל כאשר הוא מבטא תשוקה, יש בו חוסר צניעות, כי האהבה שבין בני הזוג היא עניין עמוק ואישי מאוד, והחושף אותה בפני זרים עושה אותה חיצונית ומקצץ את כנפיה. ועוד יש לחוש, שהפגנת אהבה זו תעורר צער וקנאה אצל אלו שלא זכו לכך.15במקרים קיצוניים, חוסר צניעות הוא עילה לגירושין. למשל אמרו במשנה (כתובות עב, א): \"ואלו יוצאות שלא בכתובה… אף הקולנית… ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכניה שומעים קולה\". פירש הרמב\"ם, שומעים שהיא תובעת התשמיש בקול רם. וכן במקרה שהבעל מדיר עצמו מאשתו אם לא תספר לזרים מעניינים שביניהם, זכותה להתגרש ולקבל את כתובה (כתובות עב, א-ב).
ענייני צניעות תלויים במנהג המקובל, ולכן בעבר, כשהבתים היו קטנים ופעמים שכל המשפחה התגוררה בחדר אחד, התירו להורים לשמש בעת שילדיהם ושאר האנשים שבחדר ישנו. מה עוד שבעבר בדרך כלל ישנו עמוק יותר, מפני שעבדו במשך היום בעבודות פיזיות מפרכות. אולם כיום שיש בכל בית כמה חדרים, מידת הצניעות מחייבת לאסור תשמיש בחדר שיש בו אדם ישן. ועיין בהרחבות יג, ה-ו. נכון להוסיף, שמעבר לכך שנעילת החדר של ההורים מאפשרת את קיום המצווה בשמחה יתירה, יש בזה גם ערך חינוכי, שילמדו הילדים עד כמה הקשר שבין הוריהם עמוק ואישי, ושאסור להפריע לו, וילמדו מכך דוגמא אישית לחייהם, ומתוך כך יזכו גם הם להקים משפחות טובות." + ], + [ + "הלכות עונה / האיסור באור", + "אסור לשמש ביום, מפני שאסור לקיים את החיבור באור. ועניין זה קשור לצניעות שהיא אחת ממידותיהם של ישראל (יבמות עט, א), ולכן אמרו: \"ישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהם ביום\" (נדה יז, א). וכן אסור לשמש בלילה במקום שדולק בו אור (שו\"ע או\"ח רמ, יא). אמנם אין הכוונה שצריך חושך גמור, אלא גם כאשר נכנס אור הלבנה לחדר, כל זמן שאינו מאיר עליהם ממש, מותר. ויש מחמירים כשאפשר, לסגור את התריס או הווילון גם בפני אור זה (עיין משנה ברורה רמ, לט).", + "איסור זה הוא דווקא בשעת החיבור עצמו, מפני שהחיבור צריך להיות צנוע ונסתר, עמוק ונשגב, כראוי למצווה קדושה זו. ויש גם חשש שאולי עקב כך אשתו של אדם תתגנה עליו, מפני שיסוד האהבה שביניהם הוא אין סופי, הרבה מעבר ליופי החיצוני. וכאשר החיבור נעשה באור, הוא נעשה מוגבל ותלוי במראה החיצוני, ושוב אין בו ביטוי לאהבה האין סופית, והסוד והיופי הפנימי שבו עלולים להתפוגג, והאהבה שביניהם תכלה. כעין זה מצינו בתפילת עמידה, שלרוב גובה ועומק מעלתה, צריכים לאומרה בלחש, שלא כמו שאר התפילות והברכות שנאמרות בקול (עיין בתיקוני זוהר י' כה, א, שהשוו את החיבור לתפילת עמידה).", + "בבית אפל, גם ביום מותר לשמש, שכן מצב האור שבו דומה ללילה. ובמקרה שאנשים יכולים לקיים את החיבור ביום ביתר שמחה ואהבה, כגון שהם מכירים בעצמם שבלילה יהיו עייפים, מוטב שישמשו ביום תוך שהם מאפילים את חדרם. ומסופר בתלמוד שבבית מונבז המלך נהגו כן, ושבחו אותם חכמים, על שקיימו מצוות עונה בשמחה (נדה יז, א). וכן כאשר האיש חוזר באמצע היום מהצבא או מנסיעה רחוקה, יכולים להאפיל את החדר ולשמש לכתחילה ביום. אמנם כשאין צורך או יתרון ליום, נכון לשמש בלילה, שהוא הזמן הצנוע והמתאים לכך.", + "בשעת הצורך, כשאין אפשרות להאפיל את החדר, מותר לתלמיד חכם לשמש ביום, ובלבד שיקפיד להאפיל על גופם וראשם בשמיכה. ולשאר אנשים לא התירו גם בשעת הצורך, שמא יתרשלו בכך (רמ\"א או\"ח רמ, יא). אבל בשעת הדחק, כשרואה אדם שיצרו גובר עליו והוא עלול להגיע לידי זרע לבטלה, מותר לכל אדם לשמש ביום, ובתנאי שיקפיד לכסות את גופו וראשו בשמיכה (חכ\"א קכח, ט; שעה\"צ רמ, כה).", + "בלילה, כאשר דולק בחדר נר או נורה, אסור לשמש על ידי כיסוי בטלית, אלא חובה לכבות את האור. ואף בליל שבת, שאסור לכבות את האור, אסור לקיים את החיבור על ידי התכסות בטלית, שכן הורו חכמים שלא לשמש בחדר שדולק בו אור (שו\"ע או\"ח רמ, יא). ואם האור מגיע מעבר למחיצה, הדין הוא כמו ביום, שבשעת הצורך תלמיד חכם יכול להקל על ידי האפלה בשמיכה, ובשעת הדחק כל אדם יכול להקל בזה (משנה ברורה מא).16לדעת רוב רובם של הראשונים והאחרונים, ובכללם רי\"ף, ראב\"ד, שו\"ע או\"ח רמ, יא, מ\"א כו, ערוה\"ש טז, מותר לשמש לכתחילה ביום בבית אפל. ויש אומרים שההיתר הוא רק בשעת הצורך או הדחק (כה\"ח רמ, פ; דרכי טהרה כב, יג).
כתב בדרכי טהרה כב, ל, שהכיסוי בטלית צריך לכלול את כל הגוף והראש, וכ\"כ בא\"ח ש\"ש וירא כו. ומרבנו יהונתן על הרי\"ף עירובין לג, ב, משמע שדי בכיסוי הראש ורוב הגוף.
האיסור הוא לשמש באור, אבל לפני כן אין איסור. שכן לא מצינו איסור לבני הזוג להסתכל זה בזה בלא בגדים, זולת אותו מקום לדעת חלק מהפוסקים (נדרים כ, א-ב). ומנגד אסור לשמש באור, הרי שהאיסור הוא רק בתשמיש. וכ\"כ במשכן ישראל חלק ב, עמ' עט. ועיין בדרכי טהרה כב, תשובות ותוספות ו.
בלילה, כשנר דולק, גם בהאפלת טלית אסור לשמש (ראב\"ד, סמ\"ק, ריטב\"א, שו\"ע או\"ח רמ, יא; אה\"ע כה, ה; א\"ר, משנה ברורה רמ, לט). ואף שיש פוסקים בודדים שהקילו בזה (חיד\"א בפתח עיניים לנדה יז, ב; כה\"ח רמ, עא), כתבתי למעלה כדעת הפוסקים שמחמירים." + ], + [ + "הלכות עונה / בפני ספרי קודש", + "אף שמעלת קדושת מצוות עונה גדולה עד מאוד, יש להפריד בין התחומים, מצוות עונה נעשית תוך שחרור ושמחה גופנית שפורצת גבולות, ואילו את התורה צריך ללמוד באימה ויראה ורתת וזיע, וכך גם צריך להתייחס לספר התורה – בכובד ראש (כמבואר להלן ג, ט). לפיכך, אסור לשמש בחדר שיש בו ספר תורה שנכתב בדיו על הקלף כדרך כתיבתו בסיני. אם אפשר – צריך להוציאו מהחדר, וכשאי אפשר להוציאו, צריך לעשות מחיצה בין הספר לבין המיטה, באופן שהספר יהיה ברשות אחרת וגם לא יראה להם. (גובה מחיצה י' טפחים (76 ס\"מ), ורוחבה ד' אמות (182 ס\"מ), דרכי טהרה כב, מא).", + "אסור לשמש בחדר שיש בו תפילין או מזוזה או ספר קודש אחר. אבל אם יכסה אותם בשני כיסויים, מותר. כיסוי אחד יכול להיות הנרתיק הרגיל של התפילין או בית המזוזה, והכיסוי השני צריך להיות מיוחד לצורך זה. לגבי התפילין צריך לפרוש עליהם מפה, או להכניסם לתוך תיק אחר. לגבי המזוזה, נוהגים לכסותה מתחילה בשני כיסויים, כשלפחות אחד מהם אטום, ועל ידי כך מותר לשמש בחדר, וכן מותר להחליף בחדר חיתול לתינוק וכל כיוצא בזה.", + "לגבי ספרים מודפסים שמונחים בחדר או במדף הספרים, בנוסף לכריכה שלהם, נכון לכסותם בעוד כיסוי, כמו בד או נייר. בשעת הדחק, כשאין אפשרות לעשות זאת, אפשר לשמש בתנאי שיקפידו להתכסות בשמיכה, באופן שלא יהיו ערומים בפני הספרים.17לגבי ספרים מודפסים יש כמה ספקות. א' האם ספר מודפס קדוש כמו ספר שנכתב ביד. לדעת רוב הפוסקים דינו כספר קדוש (כך דעת משאת בנימין צט; ט\"ז יו\"ד רעא, ח; משנה ברורה מ, ד, ורוב רובם של הפוסקים. אבל חוות יאיר קפז, וא\"ר מ, ב, מקילים בשעת הדחק). ב' האם הכריכה שלו נחשבת לכיסוי אחד. יש אומרים שנחשבת ככיסוי (ברכ\"י, חסד לאלפים), ויש אומרים שאינה נחשבת ככיסוי (מ\"א, משנה ברורה מ, ד). אבל בצירוף הספק הקודם אפשר להקל (כה\"ח מ, יד; דרכי טהרה כב, מט; פס\"ת מ, ג).
בשעת הדחק אפשר להחשיב את השמיכה שמתכסים בה ככיסוי, ואזי עם הכריכה יחשבו כשני כיסויים, וזה בצירוף דעת הסוברים שספרים מודפסים אינם בדרגת קדושה של ספרים שנכתבו ביד (כה\"ח מ, יז; דרכי טהרה כב, נז).
בדיעבד מותר לשמש בפני מזוזה שאין לה שני כיסויים, כדעת מאמ\"ר מ, ב, שסובר שדין שני כיסויים נאמר על תפילין ולא על מזוזה ששם הוא מקומה, ועוד שהיא למעלה מי' טפחים. וכ\"כ בשו\"ת זבחי צדק או\"ח מ, והלכה ברורה מ, ט.", + "יש אומרים שצריך ליטול ידיים אחר התשמיש (של\"ה, דרכי טהרה כד, ג). אמנם למעשה, אין חייבים לנהוג כך, והרוצים להמשיך לישון רשאים.18הראשונים לא הזכירו שצריך ליטול ידיים, וכן רוב האחרונים. אמנם בשו\"ע או\"ח ד, יח, כתב שיש אומרים שצריך ליטול ידיים אחר תשמיש המיטה. ואפשר שהתכוון למי שקם אח\"כ לענייניו, אבל מי שממשיך לישון, יצא בנטילת ידיים שאחר השינה. וכ\"כ בטהרת משה ג, יז, ושכן דעת הרב מאזוז. וכ\"כ הרב יוסף משאש (מים חיים ב, א, ג), שלא נהגו ליטול ידיים אחר התשמיש." + ], + [ + "הלכות עונה / שלא כדרכה", + "דרך החיבור הוא באותו המקום שממנו האשה מתעברת, אולם ישנם אנשים שחפצים לקיים את החיבור בפי הטבעת. אם הדבר נעשה תוך גרימת כאב לאשה ובניגוד לרצונה, ברור שהדבר אסור. השאלה מה הדין כאשר האשה מסכימה או רוצה? מובא בתלמוד (נדרים כ, ב), שחכמים הורו שאין בדבר איסור. אולם מנגד למדנו, שחטאם של ער ואונן בני יהודה היה, שבעלו את תמר מפי הטבעת, והשחיתו בכך את זרעם, ויהי הדבר רַע בְּעֵינֵי ה' וימיתם (יבמות לד, ב; בראשית לח, ז).", + "פירשו רוב הראשונים, שכאשר עושים זאת בכוונה כדי ל��נוע עיבור, יש בזה השחתת זרע והדבר אסור, אבל כאשר עושים זאת באקראי, אין בכך איסור. ויש ראשונים שפירשו, שמה שחכמים התירו הוא בתנאי שהאיש לא יוציא את זרעו שם, אלא אח\"כ יתחברו במקום הרגיל ושם יוציא את זרעו. ויש מחמירים גם בזה.", + "למעשה, אדם שחש בכך צורך, רשאי לסמוך על דעת רוב הפוסקים שהקילו באקראי, ובתנאי שאשתו מסכימה לכך.19.. נדרים כ, א: \"אמר רבי יוחנן בן דהבאי: סחו לי מלאכי השרת, חיגרין מפני מה הויין (נהיים)? מפני שהופכים את שולחנם\" (שמקיימים החיבור בפי הטבעת). ולאחר מכן (כ, ב): \"אמר רבי יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים, אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה\". עוד מסופר שם: \"ההיא דאתאי לקמיה דרבי [מעשה באשה שבאה לפני רבי יהודה הנשיא], אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו [התכוננתי לחיבור כדרך העולם ובא אלי מפי הטבעת, האם יש בזה איסור]? אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה לך (משמע שאין הדבר נוח בעיניו, אבל אינו יכול לאסור הואיל והתורה התירה. ואולי היה זה מקרה שהאשה לא נהנתה מכך, אבל הסכימה בתנאי שאין בזה איסור). ההיא דאתאי לקמיה דרב [מעשה באשה שבאה בשאלה לפני רב], אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא\" [מה שונה הדבר מדג]? ורצה להזכיר בזה את דברי חכמים שהובאו שם לפני כן, \"כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד\". משמע שלדעת רב, אין בזה שום איסור, וכשם שרשאי אדם לאכול דג בכל צורה שהיא.
וקשה לכאורה, שלמדנו ביבמות לד, ב, שחטאם של ער ואונן שהפכו שולחנם, וכך השחיתו את זרעם. לרוב הפוסקים, האיסור הוא רק כדרך קבע, כדי שלא תתעבר, אבל בדרך אקראי, מותר. וכך דעת תוס' (סנהדרין נח, ב, 'מי'); תוס' רי\"ד (יבמות יב, ב, 'תני'); ריא\"ז (קונטרס הראיות לסנהדרין נח, א); רא\"ש (יבמות ג, ט); רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה כג, א); מרדכי (שבועות הל' נדה, תשלב); הגהות מיימוניות (איסו\"ב כא, אות ד); ריטב\"א בתירוצו העיקרי (מובא בשטמ\"ק נדרים כ, ב); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב). וכך הגרסה המדויקת ברמב\"ם (איסורי ביאה כא, ט). וכ\"כ יש\"ש (יבמות ג, יח); לבוש (רמ, יד); שתילי זיתים (רמ, כ). וכ\"כ על שו\"ע אה\"ע כה, ב, תורות אמת, ישועות יעקב, וערך שי.
ויש מחמירים וסוברים שההיתר הוא רק בתנאי שלא יוציא שם את זרעו, וכך דעת רבנו אברהם מן ההר (נדרים שם); אורחות חיים (הל' כתובות ז); ר\"י בתירוצו הראשון (תוס' יבמות לד, ב, 'ולא'); בית יוסף (אה\"ע כה, ב). ערוה\"ש (כה, יא). וכך הגרסה הנפוצה בדפוסי הרמב\"ם. ויש שהחמירו גם בזה (ספר חרדים פרק סד; של\"ה שער האותיות, קדושת הזיווג שס-שסד בהוצאת 'יד רמה'), כי לדעתם שלא כדרכה הוא שהאשה תהיה מעל בעלה בעת החיבור, או שהאיש יהיה מאחוריה בעת החיבור, ואף בזה מי שאינו נזקק לכך קדוש ייאמר לו. אבל על פי הטבעת לא דיברו כלל כי הוא אסור, אולם פירושם אינו מקובל על רוב ככל הפוסקים. הרמ\"א אה\"ע כה, ב, הזכיר את שתי הדעות הראשונות, וסיכם: \"ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו\".
למעשה, הלכה כדעת המקילים שהם הרוב. בנוסף לכך, לרוב הפוסקים הדיון כאן הוא באיסור דרבנן (כי אין זה ממש איסור זרע לבטלה). ומנגד, אם על ידי כך האיש שמח ודעתו מתיישבת, הרי שיש בכך מעלה ומצווה. וק\"ו אם שניהם שמחים בכך, שהוא בכלל מצוו�� עונה לדעת רוה\"פ. וכעין זה כתב מרן הרב קוק (עזרת כהן לה) בביאור דעת המקילים: \"דגם בכהאי גוונא באקראי כיוון שהתורה התירה לשיטה זו הוי בכלל קצת מצווה ליתובי דעתיה בזה, וממילא אין זה ממש לבטלה\". וכתב בשמונה קבצים ו, צט, שזו העצה שנתנה התורה בחמלתה למי שנפשו נתקלקלה להתאוות למשכב זכר.", + "יש אומרים שגם כאשר החיבור נעשה במקום הראוי לעיבור, נכון שייעשה באופן שהאיש למעלה והאשה למטה ופניהם זה אל זה, ויש שהקפידו על כך מאוד. ואף שיש מעלה בחיבור באופן הזה, מצד הדין כל התנוחות האפשריות מותרות, ובתנאי שהדבר ייעשה ברצון שניהם. וכאשר על ידי שינוי התנוחה אחד מהם נהנה יותר, יש בכך מצווה של שמחת עונה. אמנם כאשר אין רצון מצד אחד מבני הזוג לשנות, עדיף שהייחוד יהיה באופן המובחר. וגם כאשר הם שמחים יותר בתנוחה שונה, עדיף שבחיבור שמקווים שממנו יהיה היריון, יתחברו באופן המובחר.20. אמרו בכלה רבתי א, כג: \"הוא למטה והיא למעלה הרי זה דרך עזות\". וכמה ראשונים כתבו אזהרה זו (ראב\"ד שער הקדושה; אוהל מועד; אשכול; מנורת המאור וטור). וכ\"כ שו\"ע רמ, ה, והרבה אחרונים. ובספר חסידים תקט, כתב שהאזהרה נאמרה לליל טבילה, כשהיא יכולה להתעבר, וכ\"כ ברכ\"י רמ, ז; ודעת תורה רמ, ה.
לעומת זאת, רוב הראשונים, ובראשם הרמב\"ם לא הביאו אזהרה זו, וכ\"כ רבנו ירוחם (תולדות או\"ח כג, א): \"והא דאמרינן בנדרים דשלחן ערכתי לו והפכו שמותר, פירוש ששמש עמה שלא כדרכה, דאינו רוצה לומר היא למעלה והוא למטה, דודאי זה מותר ולא היתה מתרעמת\". ובזוהר (פקודי רנט, א) משמע שהאזהרה היא שלא לשמש כשפניו של האיש אל אחורי אשתו, \"דאת אמר (בראשית ב, כד) וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, באשתו דייקא ולא אחורי אשתו\". ובמאמר מרדכי רמ, ז, פירש שהבעיה בדרך עזות שהאשה רוצה להשתרר על בעלה. משמע שאם זה ברצון שניהם, מותר. ולמעשה, כיוון שלדעת רוב הפוסקים אין בשינוי מהתנוחה הרגילה איסור, וגם למחמירים מדובר במנהג חסידות, ויש שפירשו שהוא רק כשאינו ברצון שניהם. הרי שהרוצים לשנות מהתנוחה הרגילה רשאים. ואם זה משמח אותם יותר, יש להם בזה מצווה. ומ\"מ מנהג חסידות שבחיבור שמקווים ממנו להיריון, יחושו לדעת המחמירים וישמשו בתנוחה הרגילה." + ], + [ + "הלכות עונה / שאלות נוספות", + "מובא בתלמוד (נדרים כ, א), שאמר רבי יוחנן בן דהבאי, סחו לי מלאכי השרת: \"אילמים מפני מה הויין (נהיים)? מפני שמנשקים על אותו מקום (שממנו האשה מתעברת)… סומים מפני מה הויין (נהיים)? מפני שמסתכלים באותו מקום\". אולם בסיום הסוגיה אמרו, שזו דעת יחיד, אבל לדעת חכמים, אין בדברים הללו איסור (שם כ, ב).", + "יש ראשונים שמחמירים וסוברים שאסור לנשק ולהסתכל באותו מקום, אבל אין בדבר סכנה (ראב\"ד). ויש ראשונים שסוברים שהדבר מותר, אבל מידת חסידות לחוש לסכנה שבזה (סמ\"ק). אולם לדעת רובם המכריע של הראשונים, דעתו של רבי יוחנן בן דהבאי נדחתה והלכה כדעת חכמים שאין בדבר לא איסור ולא סכנה. ולא זו בלבד אלא שיש מהם שאומרים, שגם אין בדבר חסרון קדושה (יראים). ורבים סוברים, שאף שאין בדבר לא איסור ולא סכנה, מכל מקום מנהג צניעות וקדושה שלא לנהוג כך (רמב\"ם, סמ\"ק, רמ\"א אה\"ע כה, ב).", + "למעשה, כיוון שדעת רוב הראשונים להקל, ובנוסף לכך גם לאוסרים האיסור מדברי חכמים בלבד, אין בדבר איסור. אמנם כיוון שלדעת רוב הראשונים מ��ד הצניעות והקדושה עדיף להחמיר, נכון לחוש לדעתם (רמ\"א אה\"ע כה, ב). אבל כאשר הדבר משמח מאוד אחד מהם, ובלא זה שמחתו פגומה, הרי ששמחת מצוות עונה גוברת, וראוי שינהגו כדעת רוב הפוסקים. ואם ירצו להחמיר, יימנעו מזה בחיבור שיכול להיות ממנו עיבור. וכאשר אחד מבני הזוג חש מזה דחייה, נכון שינהגו כדעת המחמירים.", + "אין לאשה הגבלות ביחס לנישוק וראיית האיבר של בעלה. אמנם נכון שלא יעשו דבר שדוחה אותו או אותה. ואם דבר מסוים משמח באופן מיוחד אחד מהם, אף שהשני אינו מעוניין בו כל כך, כל זמן שאינו דוחה אותו, יש בו צד של מצווה, שכל מה שמוסיף לאהבה ולשמחת החיבור שביניהם, בכלל מצוות עונה ומצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח).21. לדעת רוב הראשונים, הלכה כדעת חכמים, ומותר לאיש לנשק ולהסתכל באותו מקום, ואין בדבר סכנה לילדים, מפני שדעתו של רבי יוחנן בן דהבאי נדחתה, וכפי שאמר רבי יוחנן (נדרים כ, ב): \"זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים, אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה\". אמנם רבים מהם סוברים, שאף שאין בזה איסור וסכנה, מ\"מ מנהג צניעות וקדושה שלא לנהוג כך. כ\"כ הרמב\"ם (איסו\"ב כא, ט; פיהמ\"ש לסנהדרין ז, ד); מאירי (נדרים כ, ב); כל-בו (עה); וצדה לדרך (מאמר ג, כלל ד, פרק יד). ומעין זה כתב סמ\"ק רפה, שמידת חסידות לחשוש לסכנה.
ויש סוברים שאין בדבר חסרון קדושה. כ\"כ יראים (מובא בשטמ\"ק נדרים כ, ב); וכך אפשר להבין מדעת מחזור ויטרי (תקכח), אשכול (הוצאת אלבק, הל' צניעות דף לד, ב), שכתבו שהלכה כחכמים מבלי לציין עוד דרגה של צניעות או קדושה. (ויש ראשונים שהרחיבו בדיני ומנהגי עונה ולא הזכירו את אזהרותיו של רבי יוחנן בן דהבאי, כמו הרמב\"ן באגרת הקודש; וסמ\"ג ל\"ת קכו, ומשמע שלדעתם אין בזה איסור ופגם קדושה).
ויש מחמירים וסוברים שאסור לנשק ולהסתכל באותו מקום, אבל אין בדבר סכנה. ועל נישוק כתבו שיש איסור 'בל תשקצו'. כ\"כ הראב\"ד (שער הקדושה) וטור (או\"ח רמ; אה\"ע כה). וכך עולה מאוהל מועד (דרך אחד עשר, נתיב ב). גם בשו\"ע או\"ח רמ, ד, כתב כדעת הראב\"ד שאסר. וכ\"כ בית שמואל כה, א; חכמת אדם קכח, ג; עוד יוסף חי שופטים טז; אג\"מ יו\"ד ב, עה; דרכי טהרה כב, ד.
אולם בב\"י אה\"ע כה, כתב שלרמב\"ם אין איסור, ומשמע שסובר שכך העיקר להלכה, ועל כן בשו\"ע אה\"ע סימן כה, לא הזכיר שום איסור. והרמ\"א שם, ב, כתב: \"ואע\"פ שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו\". וכן ביארו האחרונים את שיטתו, שמעיקר הדין מותר, ומשמע שהסכימו עימו (עצי ארזים, תורות אמת, עזר מקודש, ישועות יעקב, על הרמ\"א שם. וכן ביאר הרב קאפח איסו\"ב כא, טו, ברמב\"ם). וכ\"כ להלכה: לבוש כה, ב; וערוה\"ש יא. וצריך לומר שבשו\"ע או\"ח כתב לאסור מצד קדושה וצניעות, אבל כיוון שמצד הדין אין בכך איסור, לא הזכיר זאת בחלק אה\"ע. ויש סוברים שמותר לנשק ולהסתכל באותו מקום, אבל יש בדבר סכנה, כאשר הדבר נעשה באותו חיבור שממנו העיבור. וכך מפורש בכלה רבתי על דברי רבי יוחנן בן דהבאי: \"וכולהו הני דאיעברה בהאי ביאה\". וכך נראה ממנורת המאור הקדמון פרק י.
עוד יש להוסיף, שאפשר אולי שלדעת המחמירים איסור הנישוק הוא רק במקום החיבור, היינו הפתח עצמו, אבל לא במקום שבו התענוג מרובה. ואפשר אולי שלדעת המחמירים איסור ההסתכלות הוא לנוהגות לגלח שיער אותו מקום, שאז הוא גלוי לגמרי. עוד אפשר שאיסור ההסתכלות הוא דווקא במבט ממוקד כשיש אור, אבל במבט שטחי או כשיש אור חלש מאוד, אין איסור, וכ\"כ עזר מקודש אה\"ע כה, א. והרב יוסף משאש (מים חיים ח\"א עמ' צב), סובר לעניין הסתכלות שהחשש שמא תתגנה עליו, ולכן כיום שיש מקלחת בכל בית ורגילים לרחוץ יותר, אין איסור. ואפשר לבאר שכיוון שגם הזהירות בנישוק משום 'בל תשקצו', ממילא במצב שמרבים להתרחץ, אין חשש. וכל אלו ספקות שמצטרפים לדעת רוב הראשונים שסוברים שאין בזה איסור כלל." + ] + ], + [ + [ + "קדושה וכוונה / התאווה הרעה", + "תשוקה זו שבין האיש לאשה עלולה להשפיל את האדם עד שאול תחתיות, לגרום לו לרדוף אחר אשה זרה, לחטוא בגילוי עריות, להרוס משפחות ולאבד את חייו בעולם הזה ובעולם הבא. כשיצר רע זה תוקף את האדם הוא עלול לאבד את שיקול דעתו ולהתנהג כמשוגע, וכפי שאמרו חכמים על כלל העבירות ובמיוחד על עבירה זו (סוטה ג, א): \"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות\". ", + "וכך אנו מוצאים אנשים, שרצונם הבסיסי טוב, ובשעה שהתחתנו, התכוונו באמת לשמור אמונים לאשת בריתם, אולם משהסכימו לתת מקום ליצר הרע, הלך וגבר עליהם עד שהיו מוכנים להפר את כל שבועותיהם, לבגוד באשת בריתם, לאמלל את ילדיהם, ולאבד את ממונם ומעמדם.", + "ועל כך הרבה להזהיר החכם במשלי (ב, טז-יט): \"לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה… כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ וְאֶל רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ. כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים\". ונאמר (ה, א-כ): \"בְּנִי לְחָכְמָתִי הַקְשִׁיבָה לִתְבוּנָתִי הַט אָזְנֶךָ… כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת. רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת, שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ… יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד. וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה\". ונאמר (ו, כד-כו): \"לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה. אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ. כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם, וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד\".1אמרו חכמים (ב\"ב טז, א): \"הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות\". בזוהר ביארו עניין זה בדימוי ומשל על דרכיו של היצר הרע (ח\"א קמח, א, ויצא חלק סתרי תורה, בתרגום חופשי): צד הנקבי של מלאך המוות יורד לעולם ומתלבש בדמות של אשה יפה שכדי להחטיא בני אדם, מקשטת עצמה בכל תכשיטיה כאשה זונה, שערה אדום ומסורק, פניה לבנות עם אדמומיות, באוזניה תולה ששה תכשיטים מובחרים ממצרים, על צווארה תולה מיני תכשיטים יקרים. פותחת את פיה בעדינות ויופי, לשונה מפתה ומחודדת כחרב, דבריה חלקים כשמן, שפתותיה יפות ואדומות כשושנה, מתוקות מכל מתוק שבעולם, לבושה ארגמן מקושט בשלושים ותשעה קישוטים. זה השוטה שנטה אחריה ושתה יין מכוסה, עושה בה ניאופים וליבו הולך שבי אחריה. לאחר שהיא רואה שהוא סטה מדרך הישר והלך אחריה מה היא עושה? מניחה אותו ישן במיטתה, פושטת מעליה את כל מלבושיה ותכשיטיה, ועולה למעלה ומלשינה עליו שחטא בניאוף, וכיוון שנגזר דינו לרעה, מקבלת רשות להמיתו ויורדת למטה. והנה מתעורר אותו השוטה ורוצה להמשיך לשחק עמה, ופתאום הוא רואה אותה בלא תכשיטיה ובגדיה היפים, ואש מלהטת סביבה, ופחד נורא נופל עליו. ופתאום הוא רואה שהיא מלאה עיניים איומות, וחרב חדה בידה, וטיפי ארס תלויים עליה, והיא הורגת אותו ומשליכה אותו לגיהנם." + ], + [ + "קדושה וכוונה / הבחירה החופשית", + "כיוון שתאווה ותשוקה זו יכולה להשפיל כל כך את האדם, ישנם אנשי רוח ודת מחכמי אומות העולם שסבורים, שכדי לזכות למעלה הרוחנית הראויה, ראוי לאדם להתרחק מתאווה ותשוקה זו ככל האפשר. חלקם מאסו לגמרי בנישואין, וחלקם תמכו בנישואין כדי להוליד את הדור הבא, אבל הזהירו את האיש ואת האשה להתרחק עד כמה שאפשר מתשוקת הבשר, שחרפה היא לאדם להשפיל את עצמו אליה.", + "אמנם הדרכת התורה, שאין גנאי בחיבור של האיש עם אשתו, שכך ברא ה' את האדם, ולא יתכן שהדבר שעליו מיוסד העולם, ועל ידו נולדים חיים חדשים, יש בו גנאי וחרפה, אלא להיפך, קדושה יש בו (מהר\"ל באר הגולה ה, ד). ", + "אלא שברא ה' באדם יצר טוב ויצר רע, וציוונו לבחור בטוב. שנאמר (דברים ל, יט): \"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ\".", + "שורש שני היצרים אחד, ונתן ה' בידינו את הבחירה, להטות את היצר לטובה או לרעה. כך למשל ביצר האכילה, אפשר להפנותו לאכילה גסה שמשכיחה את האידיאלים האלוקיים וגורמת לתחלואים, ואפשר להפנותו לאכילה מעודנת שמאפשרת לאדם לברך את ה', ומוסיפה לו בריאות ושמחה. ככל שמדובר ביצר חשוב וגדול יותר, כך כוחות הטוב והרע שבו גדולים יותר. תשוקה זו שיש באיש ובאשה אין חזקה ממנה, שעל ידה נולדים חיים חדשים, ועל ידה מתגלה האחדות האלוקית בעולם. ולכן כשמטים אותה לרעה, בזנות וניאופים, אין רעה ממנה. וכאשר משתמשים בה לטובה, להרבות אהבה ואחדות בין איש לאשתו, אין טובה וקדושה ממנה.", + "זו משמעות המאמר (סוטה יז, א): \"איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם\". כאשר הם זוכים לבטא את תשוקתם הטבעית בקדושה, במסגרת הנישואין, הרי שהשכינה שורה ביניהם. ואם הם מטים אותה לזנות וניאופים, שם ה' מסתלק מהם, ומה שנותר הוא רק אש תאוותם שלעולם לא תבוא על סיפוקה, והיא אוכלתם בעולם הזה ושורפתם בעולם הבא בגיהנם." + ], + [ + "קדושה וכוונה / שתי מדרגות בקדושת הנישואין", + "שתי מדרגות בקדושת הנישואין. הראשונה, כאשר בני הזוג שומרים על בריתם ואינם בוגדים זה בזה. השנייה, שבנוסף לכך, הם משתדלים להרבות אהבה ביניהם, ומתאמצים לשמח זה את זה ככל יכולתם, ומתכוונים ללדת ילדים ולגדלם לתורה ומצוות. וככל שהם מכוונים לכך יותר, כך הם זוכים יותר להתעלות במעלות הקדושה.", + "וכן כתב הראב\"ד, שיש במצוות עונה ארבע כוונות, שלוש מהן טובות, ואחת פחותה מהן, אבל גם בה יש מצווה. שלוש הכוונות המעולות הן: א) לשמח אשתו במצוות עונה. ב) לקיים מצוות פרו ורבו. ג) במשך ההיריון, לכוון שעל ידי החיבור בשמחה ואהבה, יצא הוולד מלובן ומזורז ובעל תכונות טובות (נדה לא, א; ועיין לעיל א, ד). והכוונה הרביעית פחותה במעלתה, אבל גם בה יש מצווה, וגם עליה האדם מקבל שכר, וה��א שאדם מקיים את החיבור מפני שהוא רואה שיצרו מתגבר עליו וכדי שלא יתאווה לנשים אחרות (ראב\"ד בשער הקדושה; טור או\"ח רמ, א). הכוונה האחרונה היא המדרגה הראשונה והבסיסית של קדושת הנישואין, והשלוש הראשונות שייכות למדרגה השנייה המעולה. ונרחיב יותר:", + "המדרגה הראשונה היא מדרגתם של השומרים על ברית נישואיהם בנאמנות. ואף שלכל אחד מהם חשוב יותר לספק את תאוותו מאשר לשמח את בן זוגו, כל זמן שאינם בוגדים, יש קדושה בנישואיהם. וכפי שאמרו חכמים (סוטה יז, א): \"איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתם\". פירש רש\"י: \"זכו – ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת\".", + "ועל כן ההתקשרות שבין האיש לאשתו נקראת 'קידושין'. וכך הוא נוסח ברכת הקידושין: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין\".", + "יתר על כן, יש להעריך שגם מי שבתחילה עיקר מגמתו לספק את תאוותו, אם ישמור על מסגרת נישואיו כהלכה, במשך הזמן יתקדם לאהבה עמוקה יותר. מסתבר שכאשר תאוותו הראשונה תדעך הוא יעבור משבר, אבל מחויבותו להלכה ולברית נישואיו תשמור עליו שלא יבגוד, ומתוך כך יצליח להעמיק ולהתקשר אל אשתו באהבה ושמחה יתירה ולהתעלות אל המדרגה השנייה.", + "המדרגה השנייה היא מדרגתם של הזוכים להתייחד באהבת אמת. ככל שהאיש חושב יותר על טובת אשתו, כך הוא זוכה להתעלות יותר במדרגות הקדושה הזו. כדי שיוכל לשמח את אשתו בחשק גדול, צריך שגם הוא יהנה וישמח בעת החיבור (להלן יד), אולם עיקר מגמתו לשמח את אשתו. וכאשר תיווצר התנגשות בין תאוותו למה שטוב לאשתו, יעדיף לשמח את אשתו מאשר לספק את תאוותו. מדרגות אלו קיימות במקביל אצל האשה, ככל שהיא חושבת יותר על טובת בעלה, ועל ידי תשוקתה היא משמחת את בעלה יותר, כך היא מתעלה יותר במעלות הקדושה.", + "אלו שתי המשמעויות של המושג 'קדוש'. א' פרוש ומובדל. ב' נצחי, מוחלט ואלוקי. במדרגה הראשונה בני הזוג פורשים ונבדלים מכל שאר הגברים והנשים שבעולם. במדרגה השנייה, בהתייחדות שלהם מתגלה הניצוץ האלוקי, הנצחי והמוחלט." + ], + [ + "קדושה וכוונה / בין אהבה לתאווה", + "שתי דרכים פתוחות בפני בני הזוג, בדרך הטובה הדגש הוא על האהבה, ובדרך הרעה על התאווה. ההולך בדרכי היצר הרע, חושב על עצמו בלבד, ורודף אחר נשים כדי לספק את תאוותו. וההולך בדרכי היצר הטוב, רוצה לאהוב את בת זוגו אהבת אמת ולשמח אותה ככל היותר, ולכל הפחות הוא שומר לה אמונים. המתאווים והאוהבים נראים בתחילה דומים, אולם תאוותם של ההולכים אחר יצרם הרע אינה מחזיקה מעמד, ולכן כל הקשרים שלהם מתפרקים במפח נפש. ואילו אהבתם המקודשת של ההולכים בדרכי הטוב הולכת ומתעצמת ומתעמקת עד אין סוף.", + "לעיתים בהתחלה זה שהולך בדרכי היצר הרע יראה כמי שמוכן להשקיע בבת זוגו יותר. כדי לספק את תאוותו הוא יהיה מוכן לנסוע אחריה עד סוף העולם, לשלם סכומים גבוהים בשכרה, לקנות לה תכשיטים יקרים, להעניק לה מחמאות בלא גבול, ואפילו ליהנות מכך שגם היא שמחה. אבל כיוון שעיקר כוונתו לספק את תאוותו, הוא למעשה משתמש בה. לכן בדרך כלל, למרות כל ההצהרות שלו, הוא יעדיף שלא להתחתן, כי את תאוותו הוא יכול לספק גם בלא נישואין. וג�� אם יסכים להינשא, כל זמן שעיקר מגמתו תהיה לספק את תאוותו, לא יאהב את אשתו באמת אלא ינצל את גופה, ולכן הקשר שביניהם ילך וידעך.", + "במקרים הקיצוניים של ההליכה אחר התאווה, אדם מוכן לאנוס אשה כדי לספק את יצרו הרע. ואז אין במעשהו שום שמץ של אהבה אלא תאווה בלבד. ולהיפך, לאחר שיתפקח מיצרו, ישנא אותה, וכפי שאירע לאמנון ביחס לתמר, שאחר שאנס אותה, \"וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד\" (שמואל ב' יג, טו). התאווה מנסה להחליף את האהבה, אולם לאחר ההתפקחות, מתברר לאדם שהוא נשאר חלול ומדוכא, ובמקום לשנוא את עצמו הוא מעדיף לשנוא את האשה שאנס.", + "לעומת זאת, ההולך בדרכי האהבה, רוצה להתקשר באהבת אמת לאשתו, נזהר מאוד שלא לפגוע בה, ומשתדל לשמח אותה ככל היותר. לפני הכל הוא חושב עליה ועל טובתה, וככל שעוברות השנים, הקשר שביניהם נעשה עמוק יותר ויותר. ולמרות שהם הולכים ומזדקנים, השנים אינן שוחקות אותם, אהבתם מתעצמת, והם הולכים ומתאחדים עד אין סוף. זוהי האהבה היקרה והקדושה, שאין בה שום גנאי." + ], + [ + "קדושה וכוונה / הקדושה שבשמירת איסורי עריות", + "כפי שלמדנו, המדרגה הראשונה שבקדושת הנישואין היא, שאדם מתקשר אל אשתו כהלכה ונזהר מאיסורי עריות. שלושים ושבעה איסורים מהתורה מנה הרמב\"ם ב'איסורי ביאה' (ספר קדושה). ניתן לחלק את האיסורים לחמש קבוצות. ", + "האחת, איסורים משום קרבת משפחה, כמו אם, בת, אחות, דודה, גיסה ובת או נכדת אשתו, בקבוצה זו נכללים מירב האיסורים. ", + "השנייה, פסולי חיתון: שלא להתחתן עם גויים שלא נתגיירו כהלכה, ושלא להתחתן עם ממזר או סריס. ", + "השלישית, משכב זכור ומשכב בהמה. ", + "הרביעית, אשת איש. ", + "החמישית, איסור נדה.2מניין המצוות לפי הרמב\"ם כפי שפירטן בפתיחת הלכות איסורי ביאה בספר קדושה: \"א. שלא לבוא על האם. ב. שלא לבוא על אשת אב. ג. שלא לבעול אחות. ד. שלא לבעול בת אשת אב. ה. שלא לבעול בת הבן. ו. שלא לבעול בת. ז. שלא לבעול בת הבת. ח. שלא לישא אשה ובתה. ט. שלא לישא אשה ובת בנה. י. שלא לישא אשה ובת בתה. יא. שלא לבעול אחות אב. יב. שלא לבעול אחות אם. יג. שלא לבעול אשת אחי האב. יד. שלא לבעול אשת הבן. טו. שלא לבעול אשת אח. טז. שלא לבעול אחות אשתו. יז. שלא לשכב עם בהמה. יח. שלא תביא אשה בהמה עליה. יט. שלא לשכב עם זכר. כ. שלא לגלות ערות אב. כא. שלא לגלות ערות אחי אב. כב. שלא לבעול אשת איש. כג שלא לבעול נדה. כד. שלא להתחתן בגוים. כה. שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל. כו. שלא להרחיק דור שלישי מצרי מלבוא בקהל. כז. שלא להרחיק דור שלישי אדומי מלבוא בקהל. כח. שלא יבוא ממזר בקהל. כט. שלא יבוא סריס בקהל. ל. שלא לסרס זכר אפילו בהמה חיה ועוף. לא. שלא ישא כהן גדול אלמנה. לב. שלא יבעול כהן גדול אלמנה אפילו בלא נישואין. לג. שישא כהן גדול בתולה בנערותה. לד. שלא ישא כהן גרושה. לה. שלא ישא זונה. לו. שלא ישא חללה. לז. שלא יקרב אדם (במגע של תשוקה) לאחת מכל העריות ואף על פי שלא בעל\". ", + "עוד איסור עריות חמור ישנו, והוא האונס אשה או איש, וקל וחומר קטינים. פשע זה נעשה בדרך כלל תוך איסור של גילוי עריות במשפחה או איסור נדה או משכב זכור. אולם גם כאשר הוא נעשה בלא איסורים אלו, יש בו פגיעה חמורה מאוד בנאנס, עד שמבחינה מסוימת הוא נחשב כרצח, שנאמר (דברים כב, כו): \"כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה\".", + "עוד שבע עשרה מצוות מהתורה נאמרו ביחס למסגרת הנישואין, ובכללן דיני גירושין, יבום וחליצה, דין המפתה או אונס נערה בתולה, ודין אשה סוטה.3ספר נשים כולו הוקדש להלכות אלו, ונזכיר את מניין המצוות מהתורה לפי סדר הרמב\"ם בספר נשים: \"הלכות אישות יש בכללן ארבע מצוות: א. לישא אשה בכתובה וקידושין. ב. שלא תבעל אשה בלא כתובה וקידושין. ג. שלא ימנע שאר כסות ועונה. ד. לפרות ולרבות ממנה. הלכות גירושין יש בכללן שתי מצוות: א. שיגרש המגרש בספר (בגט). ב. שלא יחזיר גרושתו משנישאת. הלכות יבום וחליצה יש בכללן שלש מצוות: א. ליבם. ב. לחלוץ. ג. שלא תנשא יבמה לאיש זר עד שתסור רשות היבם מעליה. הלכות נערה בתולה יש בכללן חמש מצוות: א. לקנוס המפתה. ב. שישא האונס אנוסתו. ג. שלא יגרש האונס. ד. שתשב אשת מוציא שם רע תחת בעלה לעולם. ה. שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו. הלכות סוטה יש בכללן שלש מצוות: א. לעשות לסוטה בתורת הקנאות הסדורה בתורה. ב. שלא ליתן שמן על קרבנה. ג. שלא ליתן עליו לבונה\".", + "ואל יקל בעינינו מעלת קדושתו של מי שנזהר בכל האיסורים והמצוות הללו, שכן אנו מוצאים בפועל, שרוב האנשים שאינם מקבלים על עצמם את עול התורה והמצוות אינם מצליחים לשמור את ברית נישואיהם. וגם בין הדתיים, לא כולם מצליחים לעמוד בזה.", + "אמרו חכמים (משנה מכות ג, טז): \"כל היושב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצווה. רבי שמעון בר רבי אומר: הרי הוא אומר (דברים יב, כג): רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות\". ", + "וכן נאמר (ויקרא יט, ב): \"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם\". פירש רש\"י: \"הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה – אתה מוצא קדושה\". הרי שכל השומר על ברית נישואיו נקרא קדוש." + ], + [ + "קדושה וכוונה / המצוות כסייג לחטא", + "בנוסף לערך העצמי שבמצוות עונה, שעל ידה באה לידי ביטוי האהבה שבין בני הזוג, מצוות עונה היא גם מגן מפני חטא הניאוף. ועל כן מי שאינו נשוי חשוף יותר לפיתויי היצר, ועליו להתחזק יותר בתורה ובמצוות כדי לשמור את כוחות האהבה שלו לזיווגו האמיתי והמקודש במסגרת הנישואין. ופעמים שהיצר מתגבר מאוד עד שקשה מאוד לעמוד כנגדו, ואזי ככל שאדם חיזק את עצמו יותר בתורה ובקיום המצוות, כך הוא מוצא בעצמו יותר כוחות להציל את נפשו. ואף זה בעזרת ה'.", + "וכך מסופר בתלמוד (מנחות מד, א): \"אמר רבי נתן: אין לך כל מצווה קלה שכתובה בתורה, שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה. צא ולמד ממצות ציצית. מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח. נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה היא: יכנס. נכנס. הציעה לו שבע מטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב, עלתה וישבה על גבי ��ליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו: גפה של רומי (נשבעה במלכות רומא), שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה: העבודה (שבועה), שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצווה אחת ציוונו ה' אלוהינו וציצית שמה, וכתיב בה (במדבר טו): אני ה' אלוהיכם שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי (הציציות) כארבע עדים. אמרה לו: איני מניחתך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה. כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות (כדי שיניחו אותה להתגייר), ושליש לעניים (לכפר עוונותיה), ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צווה עלי ויעשוני גיורת. אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים\". כי חשש שמא היא רוצה להתחתן עם אחד התלמידים מפני שלא מצאה חתן מבני עמה או שחשקה בממונו ואינה חפצה להתגייר לשם שמיים. \"הוציאה כתב מידה ונתנה לו\", ובכתב היה רשום המעשה ושהיא עשירה וגברים רבים חשקו בה, אבל היא בחרה בתלמיד מפני גדולת רוחו. כיוון שכך, הסכים לגיירה. \"אמר לה: לכי זכי במקחך! אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר. זה מתן שכרו בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה\".", + "הרי שכאשר השתוקקות זו מתפרצת בזנות, היא רעה. וכאשר היא יוצאת אל הפועל במסגרת מתוקנת של נישואין, היא טובה וקדושה, ואף נחשבת כקבלת שכר משמיים." + ], + [ + "קדושה וכוונה / בריאות הנפש ותיקון הנשמה", + "עוד חשוב להוסיף, שעל ידי קיום מצוות עונה בשמחה האדם מתקן ומבריא את נפשו, מפני שכך ברא ה' את האדם, שאחד מהיצרים המרכזיים שבו הוא יצר התשוקה שבין איש לאשה. אמנם לא כל האנשים שווים בזה, יש שיצרם חזק יותר ויש פחות, אבל אצל כולם הוא קיים, ומי שאינו חש בו הוא אדם נכה מבחינה נפשית. אצל רוב האנשים יצר זה הוא החזק שביצרים, וכאשר אדם חוסם אותו, נפשו עלולה להתעקם ולהתעוות, והוא מתקשה לקיים את ייעודו כאדם. וגם לכך התכוונו חכמים כשאמרו (יבמות סג, א): \"כל אדם שאין לו אשה אינו אדם\", שנאמר (בראשית ה, ב): \"זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם\". וכיוון שיצר זה חזק כל כך, הניסיון בו קשה. לכן נצרכה התורה לתת לנו כל כך הרבה מצוות כדי לכוונו ולתקנו.", + "ויש גברים או נשים שחושבים בטעות, שאם יחסמו את היצר הזה וימעטו בקיום העונות, יוכלו להתעלות יותר במעלות הרוחניות. אולם התוצאה עלולה להיות הפוכה, שכן פעמים שכאשר אדם אינו נותן מקום לתשוקה זו לבוא לידי ביטוי כהלכה, וחוסם את עצמו מעבר למה שצוותה התורה, הוא נופל לבסוף בחטאים חמורים של גילוי עריות. ולכן אדם שנצרך מטבעו ליותר עונות ממה שקבעו חכמים, אל יתאמץ למנוע את עצמו מכך ולנהוג כרוב העולם. וכן אשה שחשה שבעלה נצרך לזה יותר, ראוי שתעודד אותו לכך, כי כך מתאים וטוב לו, ובכך הוא שומר על קדושתו. אבל אם יחסום את עצמו מעבר למה שמתאים לו, יצר הרע עלול להתגרות בו להתעסק עם נשים זרות או עם ילדות קטנות. וכן ידוע, שפעמים רבות, החוטאים בניאוף ואינוס קטינות, לא קיימו בתקופה שלפני החטא יחסי אישות תקינים, תמידים כסדרם.4רבים מהגברים שבוגדים וחוטאים בניאוף, מתחילים לעשות זאת לאחר תקופות שלא קיימו את העונות כסדרן, כגון בתקופות ההיריון והלידה, או כשמחמת מחושים שונים נשותיהן ביטלו את העונות. ואף פשעים של גברים שחוטאים בגילוי עריות ואינוס קטינות, בלא מעט מקרים היו יכולים להימנע על ידי קיום יחסי אישות תקינים. גם משום כך צריך להיזהר לקיים את מצוות עונה כהלכתה, הן בעונות הקבועות תמידים כסדרם, והן בעונות הנוספות כשאחד מהם משתוקק לכך (לעיל ב, ז-ח). ורק כאשר שני בני הזוג מסכימים בלב שלם לבטל עונה אחת או מספר עונות, אין בידם עבירה, אלא שהם מפסידים מצווה.
ולכאורה למדנו להיפך, שעדיף לאדם לחסום את יצרו, ודווקא על ידי כך יתגבר עליו. \"אמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו – שבע, משביעו – רעב\" (סוכה נב, ב). כיוצא בזה הקשה הראב\"ד בשער הקדושה (הובא בטור אה\"ע כה), היאך אמרו חכמים (סוטה מז, א) על היצר שטוב לקרבו בימין ולדחותו בשמאל, והרי קבעו חכמים עונות קבועות כחובה, ואם כן איך אפשר למעט אותן בשמאל דוחה. וביאר שהכוונה לעונת טיילים, שהיא בכל לילה, שרק לגביה אמרו, שבהסכמת שניהם, טוב למעט בה קצת, שלא תהיה ממש בכל לילה, אלא נכון \"שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאוותו, אלא תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. ולא דחייה גמורה, כי שמא מתוך לוחמו עם יצרו לדחותו יבטל עונתו\". עוד ביאר, שהתכוונו למי שרוצה להרבות בתשמיש יותר ממצוות עונתו, שיקרב בימין וידחה בשמאל, שלא ימלא את כל תאוותו. וכפי שמבואר בתוס' סוכה נב, ב: \"משביעו – שמרבה בתשמיש ביום ובלילה\". ואז הוא אינו נעשה שבע אלא רעב, שכן הוא מתמכר לגירוי הזה, כמו המכורים לסמים, שכבר לא יכולים בלא מנת הסם שלהם, ומעת לעת כדי לחוש סיפוק הם נצרכים להעלות את עוצמת הסם. ובחיבור זה כבר אין ביטוי לאהבה אלא סיפוק של התמכרות גופנית שאינה יודעת שובע. ועל זה אמרו \"מרעיבו – שבע\". אבל בשום אופן לא בדרך שמבטלת את מצוות התורה בעונות הקבועות, או כאשר יש התעוררות מיוחדת מעבר לעונות הקבועות.", + "למעלה בקודש, על ידי הכוונת יצר זה למסגרת מקודשת של נישואין, כדי להרבות אהבה ושמחה, זוכים בני הזוג להתקשר לשורש החיים. מפני שעל ידי מצוות עונה, ניצוץ אלוקי שורה בין בני הזוג ומתגלה על ידם בעולם, וכפי שאמר רבי עקיבא: \"איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם\" (סוטה יז, א; ועי' זוהר ח\"ג רע\"מ לד, א). וזהו שכתבו המקובלים, שמי שאינו חש תאווה זו, חמור טוב ממנו, ואין לו אפשרות להבין שום דבר במילואו, וגם לא יוכל לאהוב את ה' באמת (ראשית חכמה שער האהבה סוף פרק ד).", + "וכבר למדנו (לעיל א, ה), שיסוד אמונת ישראל הוא גילוי האחדות, ועל ידי מצוות עונה, שנעשית בתשוקה ואהבה גדולה, מתגלה האחדות בעולם. שעל ידי תשוקה זו שני אנשים נפרדים מתאחדים לגמרי זה עם זה, והנשמה והגוף משתתפים יחד במצווה, ואף היצר הרע מתהפך לטובה ומתאחד עם היצר הטוב, להגביר את השמחה והאהבה שביניהם. ומתוך כך יכולים בני הזוג להתחבר אל מקור החיים ולהתעלות באמונה ולפעול לתיקון העולם וגאולתו, ומשהו מתוכם מתחבר לגמרי עם הניצוץ האלוקי, וממנו נולדים חיים חדשים, והם זוכים על ידי כך להיות שותפים עם הקב\"ה בהולדת נשמה חדשה לעולם (נדה לא, א)." + ], + [ + "קדושה וכוונה / טהרה וטומאה", + "אמנם עדיין יש לברר שתי הלכות, אחת מהתורה ואחת מדברי חכמים, שלכאורה עולה מהן, שעל אף קדושתה של מצוות עונה, יש בה גם צד של טומאה.", + "על פי התורה שכבת זרע שיצאה מישראל היא אחת מאבות הטומאה, ואף איש ואשה מישראל ששימשו מיטתם כמצוות התורה, כיוון שיצא זרעו בתוכה, נטמאו שניהם כדין ראשון לטומאה. לשם טהרתם עליהם לטבול במקווה ולהמתין עד צאת הכוכבים, ואז הם חוזרים לטהרתם, ומותר להם להיכנס למקדש ולאכול מבשר הקודשים, ואם הם כהנים – מותר להם לאכול תרומות. וכן דין כלים ובגדים שנגעו בשכבת זרע של יהודי, שנטמאו ואסור להשתמש בהם וללובשם בעת שרוצים לנגוע בטהרות וקודשים, וכדי לטהרם צריך לטובלם במקווה. שנאמר (ויקרא טו, טז-יח): \"וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע, וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב\".5תשמיש המיטה מטמא את האשה לא מפני המגע בשכבת הזרע של האיש, מפני שמגע זה נעשה במקום נסתר, שהנגיעה בו אינה מטמאה, אלא מפני שלמדנו בתורה שתשמיש המיטה מטמא אותה (נדה מא, ב; מב, א; רמב\"ם הל' שאר אבות הטומאה ה, ט). לאחר מכן במשך שלושה יממות, אם תפלוט האשה שכבת זרע, תיטמא. לאחר מכן נפסדה צורתה של שכבת הזרע ואינה מטמאה. שכבת זרע שהתייבשה אינה מטמאה. זרע של גוי אינו מטמא.", + "הטומאה היא ביטוי של אובדן חיים. אבי אבות הטומאה הוא מת. גם טומאת נדה מבטאת מוות, שכן היתה כאן אפשרות להיווצרות של היריון, והיא אבדה ומתה. גם טומאת שכבת זרע היא ביטוי לכך, זרע זה היה יכול להוליד חיים, והוא אבד ומת (כוזרי ב, ס-סב). והתורה מלמדת אותנו, שגם כאשר הזרע יצא לצורך קיום מצוות עונה, יש בו טומאה. כמו כן למדנו שגם הלידה מטמאת את היולדת. והעניין הוא, שבכל ירידה של רעיון גדול לעולם יש בחינה מסוימת של מוות. מפני שהחזון תמיד גדול מהגשמתו. התקוות לקראת הלידה נפלאות, הלב נוטה להאמין שלאחר הלידה העולם כולו ישתנה לטובה, והילד החדש יהיה מושלם. בפועל, לאחר הלידה נופלים שוב אל שגרת החיים, אל הכאבים והתשישות. למרות נס הלידה, גם התינוק החדש יצטרך להתמודד עם כל האתגרים המלווים את חייו של האדם. אפילו הגוף מרגיש בזה, זה הדיכאון שמלווה את היולדות בתקופה שלאחר הלידה.", + "גם לאיש יש דכדוך מסוים לאחר שזרעו יוצא, למרות שהדבר נעשה במסגרת קדושה של מצוות עונה. לפני כן האמין שהנה עוד מעט יזכה להתקרב אל אשתו האהובה, והכל יהיה כל כך טוב, לתמיד. ליבו התמלא התלהבות והתרגשות שהלכה וגאתה עד שיצא זרעו, והנה הוא שוב חוזר ונופל אל שגרת העולם הזה, ונותר ריקן מהתלהבות. לנשים אין כמעט תחושת נפילה. לאחר שיא התענוג, הנחיתה אל העולם הזה רכה וקלה. וכאשר הייחוד נעשה באהבה ושמחה, נותרת ממנו תחושה של נחת ושביעות רצון למשך זמן רב. ואכן הטומאה היא בזרע של האיש ולא בנוזלים שנובעים מתשוקת האשה.", + "אפשר לומר שהדכדוך שאחר השיא מבטא את חסרונו של האדם, שאינו שלם לגמרי. גם כשהוא אוהב באמת, הוא מצליח להתאחד לגמרי רק לשעה קלה. גם כשהוא באמת רוצה לשמח את אשתו, עדיין הוא נשאר במידה מסוימת בתוך עצמו. הוא לא מצליח לחבר את כל התאווה שבו לאהבה. אילו היה מצליח, לא היה נותר עוד מוות בעולם, לא היה שום דכדוך אחר הלידה והתשמיש.", + "חכמים רמזו לכך בביאורם לטומאת לידה (ויק\"ר יד, ה): \"הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהלים נא, ז). רבי אחא אמר: אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעוון. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני, והלא לא נתכוון אלא להנאתו. תדע שהוא כן, שמאחר שעשו צרכיהם (שגמרו לשמש), זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן (ונרדמים), ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בו (ודואג לעובר שיחיה). והוא שדוד אמר (תהלים כז, י): כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי\"." + ], + [ + "קדושה וכוונה / תקנת עזרא", + "כהמשך לתורה שגזרה טומאה על שכבת זרע, כמבואר בהלכה הקודמת, תיקן עזרא הסופר ובית דינו שהמשמש מיטתו וכן מי שראה קרי לאונסו, לא ילמד תורה ויתפלל עד שיטבול (ב\"ק פב, ב, רא\"ש). והטעם, משום שצריך ללמוד תורה \"באימה וביראה וברתת ובזיע\", כפי שקיבלנו אותה מסיני, ואילו הזרע יוצא \"מתוך קלות ראש וזחות הדעת\" (ברכות כב, א, ורש\"י). עוד טעם: \"שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו, משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל\" (ירושלמי ברכות פ\"ג ה\"ד). וכן \"שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים\" (ברכות כב, א).", + "לפי כל הטעמים, אין ללמוד מהתקנה שיש פגם בחיבור שבין איש לאשתו, אלא שאין להפריז בו כדרך שנוהג התרנגול שאין לו עוד דבר בעולמו. לאדם יש ייעודים נוספים, רוחניים ומקצועיים, ואם יהיה עסוק כל הזמן בתשמיש כתרנגול, לא ימלא את תפקידיו השונים. הטבילה יוצרת הכבדה מסוימת, שנועדה לשמור על האדם שיקיים את מצוות עונה לפי השיעור המתאים לו בלא הפרזה יתירה.", + "בנוסף לכך, הטבילה נועדה להפריד בין התחומים. התורה צריכה להילמד בכובד ראש, באימה ויראה, ואילו מצוות עונה נעשית מתוך שׂחוק, שחרור ושמחה שפורצת גבולות, וכפי שנאמר (בראשית כו, ח): \"וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ\", פירש רש\"י: \"משמש מיטתו\". וכשם שתקנו חכמים שגברים צריכים לחגור חגורה שתחצוץ בין ליבם לערוותם בשעה שהם אומרים דברים שבקדושה, כדי ליצור הפרדה בין המוח והלב לערווה. שאם לא כן, יש חשש שהתאוות שעולות מהערווה יערבבו את המוח והלב, ויקשו על האדם לעסוק בענייני הרוח והלב בטהרה, עד שהשכל והרגש יהפכו להיות משועבדים להגשמת התאוות. לפיכך, כדי לבצר את העולם הרוחני, צריך שאדם ילמד תורה באימה ויראה ורתת וזיע, כפי הראוי לחומרת וקדושת הדברים. ומתוך כך כשיחזור לצד הגשמי, יוכל להנהיג אותו באופן הנכון והמתוקן. ועל כך תקנו חכמים לברך בברכות השחר על חגירת החגורה: \"אוזר ישראל בגבורה\". הגבורה להפסיק בין הלב לערווה, משחררת את האדם מהשעבוד ליצר, ומאפשרת לו לקדש את היצר הגשמי במצוות עונה.", + "אמנם למעשה, לא פשטה תקנת עזרא בישראל. היו אנשים שלא רצו להתבטל מתורה, ומפני שהתקשו בקיום הטבילה, נמנעו מתשמיש המיטה ובטלו ממצוות עונה ופריה ורביה. ומנגד היו שרצו לקיים את מצוות עונה, ומכיוון שהתקשו בקיום הטבילה, בטלו מתלמוד תורה. והיו רבים שהתעלמו לגמרי מהתקנה, כי לא רצו לפגוע לא במצוות עונה ולא במצוות תלמוד תורה. וכיוון שראו חכמים שהתקנה לא התקבלה בישראל, ביטלו אותה, וחזרו להתיר לבעלי קרי ולמי ששימש את מיטתו ללמוד תורה ולהתפלל בלא הגבלה (ברכות כב, א; רמב\"ם הל' קריאת שמע ד, ח).", + "מכל מקום יש שעדיין מהדרים לטבול כתקנת עזרא לפני התפילה והלימוד. ויש שמקיימים את ההידור ברחיצה בתשעה קבין (כ-11 ליטר). וכיום שבכל בית יש מקלחת, טוב להקפיד בזה.6בגמרא ברכות כב, א-ב, עולה שנתינה של ט' קבין מים מועילה רק לבריא שראה קרי לאונסו, או לחולה ששימש מיטתו, ותלמידי חכמים נחשבו כחולים. אמנם לאחר שבטלה תקנת הטבילה, כתבו רב האי גאון והרי\"ף, שגם לדעה המחמירה המצריכה טבילה לתפילה, די ברחצה בט' קבין. וכן מבואר במ\"ב פח, ד, שאף שבטל מנהג הטבילה, יש אנשי מעשה שנוהגים לטבול לקריין, ואם קשה עליהם, ירחצו בט' קבין. לפי שיעור ר\"ח נאה ט' קבין הם 12.44 ליטר, ולפי החישוב המדויק 10.8 ליטר.
דרך הרחצה: ט' קבין אלו צריכים להישפך על האדם ולא שיטבול בהם (ברכות כב, א). והם צריכים להישפך ברציפות בלא הפסק (משנה ברורה פח, ד). לראב\"ד תקנו שהמים ישפכו מכוח אדם, כדי שכל המים יגיעו על גופו, ולפי זה לכאורה אין יוצאים במקלחת. אולם בספר חסידים (תתכח) כתב שאפשר לצאת גם במים שנשפכים מעצמם, ובתנאי שכל גופו ואף זרועותיו ישטפו בהם, לפי זה אפשר לצאת במקלחת. וכ\"כ כה\"ח פח, ז; ישכיל עבדי ח\"ה או\"ח יג. וכך דעת רוב ככל הפוסקים והובאו דבריהם בילקוט יוסף פח, א, ופס\"ת פח, 42. יש אומרים שצריך להקפיד שהמים יגיעו לכל מקום בגופו (פמ\"ג מ\"ז פח, א). ויש שכתבו לפי זה שצריך לשפוך תחילה מים על כפות רגליו, שאם לא כן המים לא יגיעו לשם (כה\"ח פח, ז). ויש אומרים מנגד, שחציצה אינה פוסלת בזה, שהרי לא אמרו שצריך להגביה את כפות רגליו מהארץ (שו\"ת מאמר מרדכי א-ב, כמובא בשע\"ת פח, א). ומשמע שגם המצריכים שלא תהיה חציצה ושכפות הרגליים יירטבו, אינם מדקדקים שהמים יגיעו לכל מקום ומקום כמו תוך האוזניים, שאם לא כן היו צריכים לציין זאת, וגם אין אפשרות שמים מעטים של ט' קבין יגיעו לכל מקום ומקום. וכן משמע במטה אפרים תרו, י, וכ\"כ שם באלף למטה ג', ובפס\"ת פח, ה.
אף שהמאמ\"ר או\"ח פח, ב, הבין מהרמב\"ם ושו\"ע, שהתקנה היתה לת\"ח שרגילים לעסוק בתורה. כיום שקל לקיים את התקנה, והיא גם תואמת את מנהגי הניקיון שלנו, טוב שכל אדם יהדר לקיימה." + ], + [ + "קדושה וכוונה / מדרגות קדושה וכוונה", + "נחזור ליסודות, מצוות עונה מיוחדת בכך שקדושתה מתגלה בתוך המציאות הגשמית, ולא זו בלבד, אלא שאפילו התשוקה והחשק הגשמיים, שנוטים בדרך כלל ליצר הרע, הופכים על ידה למצווה ומתקדשים. ולכן יש ממנה תיקון גדול במיוחד, שעל ידה מתגלה שאין תחום שמנותק מהעניין האלוקי, וה' הוא האלוהים בשמיים ובארץ, ואפילו התאווה הגשמית מתחברת לקדושה ומעצימה אותה. ובזה מצוות עונה דומה למצוות יישוב הארץ, שעל ידי שתיהן הקדושה מתגלה בארץ (לעיל א, ה).", + "אלא שהואיל ומצוות עונה מתקיימת על ידי הצדדים הגשמיים ביותר שבאדם, שיצר התאווה שבהם גדול, האדם עלול להיגרר אחריהם יתר על המידה, עד שישכח את המצווה, ויחשוב על עצמו במקום על אשתו. וזו מציאות הטומאה שמתלווה למצווה קדושה זו. אולם אין הכוונה להחליש את האדם מקיום המצווה, אלא לעודד אותו להתעלות בכוונת המצווה. וזהו שעוררו חכמים את הרוצה לעלות במעלות הקדושה והחסידות, שיקדש עצמו במצוות עונה, היינו שיכוון דעתו לשמח את אשתו ככל היותר. וכן מצינו שעזרא הסופר שתיקן עשר תקנות, ואחת מהן, שיטבול אדם אחר התשמיש, הוא שתיקן גם שתי תקנות שנועדו להרבות אהבה בין איש לאשתו. האחת, שיאכלו שום בלילי שבתות, כי השום \"מכניס אהבה\", ועל ידי כך יוכל האיש להתחבר אל אשתו בחשק גדול. והשנייה, שימכרו הרוכלים בכל העיירות בשמים ותכשיטים, כדי שהנשים יתחבבו על בעליהן (ב\"ק פב, א-ב; לעיל ב, ה).", + "ראוי לעמוד על יסוד מופלא שקיים במצוות שבין אדם לחברו, שעל ידם גם הדברים השגרתיים שבחיים הופכים למצווה. כאשר אדם מכין לעצמו מאכל טעים, הוא אינו מקיים מצווה, אלא רק מטפל בצרכיו הגשמיים והנפשיים. אבל כאשר הוא מכין מאכל טעים לאורח, הוא מקיים מצווה. יתר על כן ביחסים שבין בני הזוג, שבשעה שהם משמחים זה את זה, הם מתקדשים בקדושת מצוות עונה, והשכינה שורה ביניהם.", + "כלל הדברים הם כפי שלמדנו (הלכה ג), שיש שתי מדרגות בקדושת המצווה, הראשונה, בעצם קיום הנישואין כהלכה תוך פרישות מחטא העריות והנדה. השנייה, בתוספת אהבה ואחדות בין בני הזוג, שמגלה את עומק החיים הנצחיים שבקשר ביניהם.", + "בדרך לימודינו עד כה הלכנו בשיטה המרכזית, שמבארת שככל שבני הזוג מענגים ומשמחים יותר זה את זה, כך הם מקיימים את המצווה בהידור רב יותר, וייחודם קדוש יותר. אמנם צריך לציין שיש עוד שתי שיטות בהגדרת הקדושה שבמצווה זו. שיטת הרמב\"ם ושיטת הקדושה הפרושית. וכיוון שבכל שיטה יש אמת, יש ערך בלימודם, ומתוך כך השיטה המרכזית תתבאר באופן יותר שלם ומאוזן." + ], + [ + "קדושה וכוונה / שיטת הרמב\"ם", + "הרמב\"ם כדרכו בקודש, רואה בצרכי הגוף והנאותיו אמצעים בלבד לתכלית האמיתית, שהיא עבודת ה' הרוחנית. אלא שברא ה' את האדם בעל גוף, ולכן עליו לטפל בו באחריות מירבית, בהיותו הכלי שבעזרתו הוא הוגה בתורה ומקיים את המצוות. אם לא יספק את צרכיו של הגוף, ובכלל זה את תשוקתו הגופנית הטבעית לתשמיש המיטה, יאבד את איזונו ובריאותו הגופנית והנפשית, ולא יוכל לעסוק בעבודתו הרוחנית. איסורי עריות ומצוות הנישואין, נועדו להדריך את האדם כיצד לספק את תשוקתו הטבעית של הגוף במסגרת ההלכה. וככל שהוא נזהר לספק את הנצרך לו או לאשתו, בלא להיסחף אחר תאוות הגוף, כך הוא מתקדש והולך. ולכך מכוונת מצוות עונה, לספק את היצר הטבעי, כל אדם לפי בריאותו ומקצועו, לא פחות ולא יותר.", + "וכשאדם הולך בדרך זו, גם טיפולו בצרכיו הגופניים נחשב לעבודת ה': \"כשיבעול, לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע (ללדת ילדים)… נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולם, עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל. מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'… ועל עניין זה צוו חכמים ואמרו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו: בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך\" (דעות ג, ב-ג).", + "לכן התנגד הרמב\"ם לדעת חכמי אומות העולם ששיבחו את מי שפורש לחלוטין מאשה, מכיוון שבכך הוא פועל נגד הטבע, מצער את עצמו ופוגם בבריאותו. וכשם שאין מעודדים את האדם להרעיב את עצמו דרך קבע, או להתאפק מלעשות את צרכיו, כך גם אין לעודד אותו לפרוש מאשתו. ואף אם אשתו מסכימה, כל זמן שמטבעו הוא חפץ בכך, עליו לספק את יצרו. אך כיוון שמדובר באמצעי בלבד, אין להרבות בו מעבר לדרוש. והמתעסק בהנאת גופו מעבר למידה הנצרכת לעבודת ה', נדמה בכך לבהמות הנוהות אחרי תאוותן הטבעית, ומבחינה זו \"חוש המישוש חרפה הוא לנו\" (מו\"נ ב, לו).", + "ומסתבר שככל שירבה אדם לעסוק בתורה, כך ירגיש פחות צורך בזה, ויש לו בכך מעלה, כל זמן שגם אשתו מתעלה עימו. אבל כאשר ירגיש צורך ממשי לכך, אל ישתדל להתאפק. כי אם יתאפק יצטרך להלחם ביצרו תדיר, ובמקום להתעלות במעלות הרוחניות, ראשו יהיה עסוק במלחמה עם הגוף. ולא זו בלבד, אלא שיש חשש שירמה את עצמו וידמה בנפשו שהצליח להשתחרר מעול היצר, ולבסוף יצרו הכלוא יתפרץ באופן לא מרוסן עד שיחטא בעריות. וגם אם לא יחטא, מרוב מאמץ לרסן את יצרו, יעקם את נפשו ויאבד את בריאותו הנפשית. על כן נתנה לנו התורה את המצווה הזו על כל גדריה, שעל ידה האיש והאשה נוהגים כהלכה, כלפי בן זוגם וכלפי גופם.", + "היתרון שבשיטת הרמב\"ם, שההולך בה אינו נוטה לרמות את עצמו. הוא אינו מנסה להיות פרוש מדי, תוך שהוא מרמה את עצמו שהנה הצליח להתרחק מתאוות הגוף ולהתעלות במעלות הפרישות והקדושה. ומנגד, אינו מרמה את עצמו לעסוק תדיר בענייני הגוף ותאוותיו, מתוך טענה שבכך הוא מקדש את החומר ומעלה ניצוצות. החיסרון שבשיטתו, שהוא מרוקן את הגוף ואת המעשה מערך עצמי.", + "אנשים שכלתנים, ביקורתיים ומפוכחים, אוהבים את שיטת הרמב\"ם, באשר אין בה יומרה לקדש את מה שנראה כלא קדוש. אולם גם לציבור הרחב יש תועלת רבה משיטתו, שמכירה בצרכיו הגופניים של האדם, ואינה מנסה לשנות את טבעו.7רמב\"ם הלכות דעות ג, ב-ג: \"צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר… וכן כשיאכל וישתה ויבעול, לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד… וכן כשיבעול, לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע, לפיכך, אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע (ללדת ילדים)… ישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל…\" כידוע בגיל צעיר צורך זה הוא כפעמיים שלוש בשבוע, ובגיל מבוגר יורד לפעם בשבוע, ובימי הזקנה אף פחות. וכל זה לפי הממוצע, כאשר יש שנצרכים לכך יותר ויש פחות.
עוד כתב בהלכות איסורי ביאה כא, ט: \"אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה בין דרך איברים. ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות\". שם הלכה יא: \"אין דעת חכמים נוחה למי שהוא מרבה בתשמיש המטה ויהיה מצוי אצל אשתו כתרנגול, ופגום הוא עד מאד ומעשה בורים הוא\". הרי שמצד אחד שיבח את הממעטים, ומצד שני לא חסם את היצר הטבעי שבאדם. ועיין בהרחבות.
צריך כמובן להוסיף, שגם כאשר הפרישות מתאימה לגוף ולנפש של האיש, כל זמן שהאשה מעוניינת בכך, הרי הוא חייב לשמחה בזה. וז\"ל בהלכות אישות יד, א-ב: \"עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו… יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה, ולא יצא אלא ברשותה…\". ושם הלכה יא: \"כל הממעט בתשמיש הרי זה משובח, והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו\". וכן הדין כאשר הפרישות מתאימה לאשה ולא לאיש, שאין לבטל שום עונה בלא הסכמתו." + ], + [ + "קדושה וכוונה / הקדושה הפרושית, אהבה נשגבת", + "דרך נוספת ישנה, לפיה יש קדושה בחיבור שבין איש לאשתו, שעל ידו השכינה שורה ביניהם, והאחדות האלוקית מתגלה בעולם, והשמיים והארץ מתחברים, ושפע של ברכה מתפשט בכל העולמות. אלא שעניין זה גבוה ונשגב כל כך, שצריך להיזהר לקיימו באהבה שלימה, מתוך געגועים וכיסופים עמוקים. ונכון לקיימו בשעה המתאימה לכך ביותר, בליל שבת אחר חצות הלילה. שהשבת היא הזמן הקדוש שבו מתגלה השלום בכל העולמות, וזה הזמן המתאים להוסיף שפע ברכה על ידי הייחוד (עיין זוהר ח\"א נ, א; קיב, א; ח\"ג מט, ב).", + "אין בשיטה זו הפחתה בערך האהבה, אלא שהאהבה מתעלה והופכת לדבר עליון ונכסף. וכמה שהוא יותר נשגב, כך התשוקה אליו גוברת, אבל היא תשוקה מלאת יראה, כבוד ועדינות. האיש נדמה כמלך אחראי, שכל מעשה שיעשה משפיע על העולם כולו, והאשה כמלכה יפה ואצילית, מעודנת ורגישה, שבכל מעשה טוב שהיא עושה ובכל הרגשה יפה שהיא מרגישה, היא מרוממת את העולם כולו. וכל מלחמותיו וגבורותיו של בעלה למענה, וכל יופייה ומעשיה הטובים למענו. הם מוכנים למסור את הנפש כדי לשמור אמונים זה לזה. מרוב כיסופים וכבוד, החיבור הנשמתי שביניהם מסעיר עד תהומות הרוח והנפש, אבל הוא לא חייב להגיע לשיא השמחה הגופנית.", + "כך מסופר על רבי אליעזר (נדרים כ, ב): \"שאלו את אימא שלום: מפני מה בנייך יפיפיים ביותר? אמרה להם: אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד (באימה ויראה); ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בניו באים לידי ממזרות\". ", + "כביכול אמר, אם אאבד את היראה והכבוד המיוחדים כלפייך, כבר לא יהיה הבדל בינך לבין אשה אחרת, והייחוד שלנו לא יהיה שלם, ויפגום בבנים, מפני שזה סוג רוחני של ניאוף וממזרות.", + "לגבי משמעות \"מגלה טפח ומכסה טפח\" ביארו המפרשים: \"שלא היה ממרק האבר בשעת התשמיש כדי למעט הנאתו\" (ראב\"ד, שו\"ע או\"ח רמ, ח). משמע שהיה בועל באופן שממעט את הנאתו, אבל יתכן שעל ידי כך היתה הנאת אשתו מתרבה. ויש עוד פירושים, שלא היה מגלה מבשרו או מבשרה הרבה. אבל הפוסקים האחרונים והמקובלים דחו פירוש זה, הואיל והוא מנוגד להלכה ולכוונות הקבלה, לפיהם החיבור צריך להיות בלא בגדים (כה\"ח רמ, סא).", + "המעלה של ההולכים בדרך זו, שהם אינם נסחפים אחר התאוות הגשמיות, והכיסופים והגעגועים לחיבור משמרים את אהבתם. החיסרון, שרצונות רבים אינם באים לידי מימוש, והאדם אינו זוכה לחוש את כל חוויותיו ולקדש אותן במצוות עונה. עוד חיסרון חמור, שאנשים רבים שהולכים בדרך זו מרמים את עצמם, כאילו הם זוכים לקדושה, בעוד שהם מדכאים את תשוקתם, שעלולה להתפרץ במחשבות מכוערות וגילוי עריות, או לגרום לנפשם להתעקם מרוב לחץ. ", + "ולכן הזהירו הרבנים והמחנכים את הצעירים, שגם אם ירצו ללכת בדרך זו, בשנים הראשונות לנישואיהם, ינהגו כמקובל, וישמחו בטבעיות, כפי ההלכה. ורק לאחר מכן יבחנו בזהירות אם מתאים להם ללכת בדרך הקדושה הפרושית. חובה להוסיף, שמצב החורבן וצער הגלות היו שותפים מרכזיים בעיצוב שיטה זו, כפי שיבואר בהלכה טו. וכן מצינו שבדור החורבן, כמו גם בדור שאחר השואה, רבו החומרות והגדרים על שמחת עונה.8עיין להלן בהלכה טו, שבעקבות החורבן נפגם החיבור שבין איש לאשתו, וגברו מנהגי הפרישות. אכן רבי אליעזר חי בדור החורבן, ויחד עם ר' יהושע סייע במילוט רבן יוחנן בן זכאי מירושלים שלפני החורבן (גיטין נו, א). ונראה שככל שהתארכה הגלות, העמיקו מנהגי הפרישות להשתרש בישראל. ועיין בצדקת הצדיק קמו, שהנהגת רבי אליעזר קשורה למידתו, שהיה מצד היראה, ולכן היו בניו יפיפיים. ואין הלכה כמותו, ולכן אמרו בגמרא שנהג כמי שכפאו שד, לרמז שאין ראוי לנהוג כן להיות כמו שד. אלא הלכה כר' יהושע, שטען כנגד מנהגי הפרישות (ב\"ב ס, ב, להלן טו), ובמידתו היה נוטה לצד האהבה, ולכן היה נראה מכוער בעוה\"ז (תענית ז, א), שכלפי חוץ הוא נראה כפחות מקושר לקדושה. גם בדור שלאחר השואה מצינו אצל חלק מהאדמו\"רים והרבנים חומרות וסייגים מעבר למה שהיה נהוג לפני כן, מעין ההלכה בימי צער (לעיל ב, יד)." + ], + [ + "קדושה וכוונה / הדרך המרכזית לקדושה", + "אמנם למעשה, על פי מה שלמדנו בדברי חז\"ל והפוסקים, הדרך המרכזית בקיום מצוות עונה היא, שככל שירבה אדם אהבה ושמחה בינו ובין אשתו, כך הוא מתקדש יותר. קדושה זו יש בה פרישות, שהאיש אינו נותן את דעתו על שום אשה מלבד אשתו, ואשתו אינה נותנת את דעתה על שום גבר מלבד בעלה. ויש בקדושה זו גם גילוי עצמי של השורש האלוקי שבנשמתם, שעל ידי התקשרותם זה אל זה באהבה ותשוקה, ניצוץ מהאחדות האלוקית מתגלה בהם, ומוסיף חיים להם ולכל העולמות.", + "וכן מבואר בזוהר לפרשת קדושים (ח\"ג פא, א-ב), על הפסוק (ויקרא יט, ב): \"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם\", שבחר ה' בישראל ועשה אותם אומה יחידה שעל ידה מתגלה אחדותו בעולם, ועל כן קדושתו שורה בישראל והוא מנהיג אותם באופן מיוחד. \"ואימתי נקרא האדם אחד, כשהוא זכר ונקבה יחד, ומתקדש בקדושה עליונה ומתכוון להתקדש בזיווגו… אז הוא שלם ונקרא אחד בלא פגם. לשם כך צריך אדם לשמח את אשתו באותה שעה, להכין אותה שתהיה עימו ברצון אחד, ויתכוונו שניהם יחד לאותו דבר. וכשהם נמצאים יחד, אז הכל הוא אחד, בנפש ובגוף, בנפש להדבק זה בזה ברצון אחד, ובגוף, כמו שלמדנו, שאדם שלא נשוי הוא כמי שנחלק, וכאשר הם מתחברים זכר ונקבה, אז הם נעשים גוף אחד. נמצא שהם נפש אחת וגוף אחד, ונקראים אדם אחד. ואז הקב\"ה שורה באחד (באחדות זו), ומפקיד רוח של קדושה באותו אחד (שנולד מזיווגם נשמות קדושות), והם נקראים בנים להקב\"ה…\"", + "אמנם יודע כל אדם, כי יכולתו מוגבלת, ואין באפשרות הגוף לגלות את כל האהבה והאמת שבקשר הנישואין, ואם הקשר שבין בני הזוג יהיה מבוסס בעיקר על תשוקת הגוף, יש להניח שיסתיים במהרה. ועל כן חובה על בני הזוג לבסס את הקשר שביניהם גם על הצד הרוחני. לשם כך יש הכרח בפרישות מסוימת מהצד הגופני. פרישות שנותנת מקום חשוב לצד הנשמתי. פרישות זו מתקיימת בעיקר בימי הנדה, כפי מצוות התורה. ", + "מעבר לכך, גם מצוות עונה צריכה להתקיים בגבולות היכולת לשמח ולשמוח כראוי. ופעמים שאדם הולך אחר תשוקתו ומנסה להוסיף ולהתחבר מעבר לעונות הקבועות לו, והוא מצפה שעל ידי כך תרבה השמחה והדבקות שביניהם, והנה הוא חש שהאהבה חומקת עוברת, והרוח הגדולה נעלמה, ותשוקתו נעשית חיצונית יותר. ועליו לחזור לסדר הרגיל שקבעו חכמים למצוות עונה, כדי לתת מקום מאוזן לנשמה ולגוף, ועל ידי כך האהבה והשמחה שביניהם יתגלו באופן שלם במצוות עונה.9לעיתים, אדם שהפריז מאוד בתשוקה זו, וקל וחומר כאשר עשה זאת בחטא, נצרך לתשובת המשקל, ולהתנזר לזמן מסוים מגילוי תשוקה זו. כעין אדם שהרהר בעבירה, והזיר את עצמו מהיין לתקופה מסוימת, כדי לגדור את עצמו מהחטא (ברכות סג, א). מצב זה מצוי אצל בעלי תשובה. אמנם שלא כמו נזיר, מצוות עונה היא חובה מהתורה, ולכן האיש צריך לקיים את חובת עונתו, ואסור לו לפרוש ולתקן את הפרזותיו על חשבון שמחת אשתו. ואדרבה זה התיקון העיקרי שלו, שיכוון ככל יכולתו לשמח את אשתו, ובמיוחד כשזה על חשבון הנאתו. וכל זאת כדי שיוכל אח\"כ לחזור לשמוח יחד עם אשתו שמחה יתירה בקיום המצווה." + ], + [ + "קדושה וכוונה / מצווה ומכשירי מצווה", + "מכך שמצווה זו נקראת 'דרך ארץ', מובן מאליו שמצווה זו צריכה להתקיים מתוך הנאה ושמחה, כדרך העולם. והמצווה לא נועדה לחסום את התשוקה הטבעית הזו, אלא לגלות את ערכה המקודש, ולכוון אותה כהלכה, כדי שתוכל להתקיים במסירות לאורך שנים. אמנם עדיין יש מקום לשאול, האם יש ערך לכך שהאיש והאשה יגבירו את תשוקתם, וישתדלו ליהנות ולשמוח בעצמם ככל היותר, או שמא די להם בכך שהם מתעוררים לשמח זה את זה?", + "נראה שאפשר להחיל על מצווה זו הגדרה הלכתית חשובה: 'מצווה' ו'מכשירי מצווה'. המצווה המוטלת על האיש היא לשמח את אשתו, ואילו זה שהוא עצמו ישמח נחשב 'מכשירי מצווה', שעל ידי כך יהיה לו יותר חשק ורצון לשמח את אשתו. על פי ההלכה 'מכשירי מצווה' נחשבים כמצווה, ובתנאי שהם מצטרפים למצווה. כלומר כאשר האיש מצליח לשמח את אשתו, הרי שגם שמחתו בכלל המצווה, וככל שהוא משמח אותה יותר, מצוותו גדולה יותר, וממילא גם שמחתו האישית נחשבת כמצווה גדולה יותר. ומנגד, אם אינו מצליח לשמח את אשתו, גם בשמחתו היתירה אין מצווה. אמנם יש בה את המעלה הבסיסית שהיא מצילה אותו מהעבירה כמבואר לעיל (הלכות ג' ה').", + "וכן אצל האשה, כאשר היא משמחת את בעלה היא מקיימת מצווה, אבל הנאתה עצמה היא 'מכשירי מצווה'. וככל שהיא מצליחה לשמח יותר את בעלה, כך ערך שמחתה גדול יותר.", + "אם נעמיק יותר, נמצא שבכך שהאשה רוצה ליהנות מהחיבור ולשם כך היא נפתחת אל בעלה ונותנת לו לשמח אותה שמחה יתירה, היא מאפשרת לו לקיים את מצוותו. הרי שהנאתה היא 'מכשירי מצווה' משני צדדים, שעל ידי כך היא מזכה את בעלה במצווה, ומתוך כך יגבר החשק שלה לשמח אותו.", + "וכן אצל האיש, השמחה והתענוג שיש לו מאשתו בכלל 'מכשירי מצווה' משני צדדים, שעל ידי כך יגבר החשק שלו לשמח את אשתו יותר, ועל ידי כך הוא מזכה את אשתו במצווה שלה, שהיא זוכה לשמח אותו." + ], + [ + "קדושה וכוונה / בגלות ובגאולה", + "מצבם הכללי של ישראל משפיע על שמחת המצווה, משום שהקשר המקודש שבין כל איש ואשה שבישראל מקביל לקשר שבין הקב\"ה לכנסת ישראל. וכפי שביארו חכמים במשנה (תענית כו, ב), שהימים הגדולים שבהם עם ישראל התקשר אל הקב\"ה נקראים ימי חתונתו ושמחת ליבו של הקב\"ה. \"ביום חתונתו – זה מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש\". וכן מצינו שמיד לאחר מתן תורה, נצטוו ישראל לשוב לאוהליהם ל'שמחת עונה' (ע\"ז ה, א), ומיד לאחר חנוכת בית המקדש, חזרו כל ישראל לבתיהם שמחים וטובי לב, ומצאו את נשותיהם טהורות, וקיימו את מצוות עונה בשמחה יתירה (מו\"ק ט, א; לעיל א, ח).", + "לעומת זאת, כאשר ישראל מתרחקים מה', גם שמחת המצווה נפגמת, וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין עה, א): \"מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה\". בעקבות הריחוק שבין הקב\"ה לכנסת ישראל, נוצר פירוד בכל העולמות, הארץ אינה נענית לשמיים, לבטא בה את ערכי הקודש, והשמיים אינם נענים לארץ להשפיע לה חיים וברכה. והצער העולמי חודר לתוך הבתים פנימה, האיש אינו מצליח להיענות למלוא תשוקתה של אשתו, והאשה אינה מצליחה להיענות למלוא תשוקתו של בעלה. ואותם אנשים שהבינו את עומק המשבר והיגון, מרוב הזדהות עם צערם ובכיים של הקב\"ה וכנסת ישראל, חשו לעיתים קושי לקיים את מצוות עונה בשמחה.", + "וכן מצינו בתלמוד (ב\"ב ס, ב), שאמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, היה מן הדין שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין… ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצוות, ואינה מניחה אותנו להיכנס לסעודת ברית מילה, היה מן הדין שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולא להוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו. אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, שאין יכולים לעמוד בגזירה כזו.", + "עוד מסופר שם, שלאחר חורבן בית המקדש השני, רבו פרושים בישראל שלא אכלו בשר ולא שתו יין, כאבל על ביטול הקרבנות וניסוך היין. נטפל להם רבי יהושע ואמר, אם כן גם לחם לא נאכל מפני שבטלו המנחות, ופירות לא נאכל שבטלו הביכורים, ומים לא נשתה מפני שבטל ניסוך המים?! אלא כך אמר להם: בני, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולים לעמוד בה. וזהו שתקנו חכמים מנהגי אבלות לפי הראוי והמתאים לציבור.", + "לפיכך, גם בזמן הגלות, ההלכה לא זזה ממקומה, שעיקרה של מצוות עונה, שהיא צריכה להתקיים בשמחה, וככל שבני הזוג מרבים יותר באהבה ושמחה ביניהם, כך מעלתם גדולה יותר. לא זו בלבד, אלא שבקיום מצווה זו יש תיקון מסוים לגלות, משום שעל ידה הקימו בני הזוג בביתם מקדש מעט, שהשכינה שורה ביניהם על ידי מצווה זו (סוטה יז, א). וכדרך שאמרו חכמים: \"בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם\" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא יד). בנוסף לכך אמרו חכמים (יבמות סב, א), שעל ידי קיום מצוות פרו ורבו, מקרבים את הגאולה, כי \"אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף\", היינו עד שייוולדו כל הנשמות שבאוצר הנשמות של כנסת ישראל.", + "הרי שדווקא על ידי ההשתדלות לקיים את המצווה כהלכתה, מקרבים את הגאולה ומעוררים געגועים וכיסופים להחזרת הקשר שבין הדוד לרעיה, בין הקב\"ה לכנסת ישראל. וכדרך שנאמר (ישעיהו סב, א-ה): \"לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר… לֹא יֵאָמֵר לָךְ (כנסת ישראל) עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה, כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ, וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ\".", + "אלא שאותם צדיקים-פרושים שצער החורבן מילא כל כך את לבבם, לא יכלו להסתפק במקדש מעט שנותר ביד ישראל, ומרוב צער לא יכלו לקיים את המצווה בשמחה כראוי (עיין לעיל ב, יד). ועל כן אף שהקפידו לקיים את המצווה, ביודעם את ערכה וחשיבותה, וביודעם שעל ידה הם מקרבים את הגאולה, מכל מקום צמצמו את קיומה למעט ההכרחי, כדי לקיים את קדושת הנישואין ומצוות פרו ורבו. ולעיתים הובאו מנהגיהם בספרי הפוסקים. 10מנהגי הפרישות בעקבות החורבן והצרות, הם כעין מה שלמדנו (ב, יד), שאסור לאדם לשמש מיטתו בעת שיש צער גדול בעולם, כרעב או גזירות קשות, ורק למי שעדיין לא קיים את מצוות פריה ורביה מותר לשמש בזמנים אלו. וכן ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין (קדושת השבת ג, ה), שלא בחינם הובאו אגדות החורבן במסכת גיטין (נה, ב – נח, א), כי החורבן והגלות כגירושין. וכן מצינו שהאגדות אודות יישוב הארץ מובאות בסוף מסכת כתובות (קי, ב – קיב, ב), כי יישוב הארץ ביטוי לנישואין בין הקב\"ה וכנסת ישראל (ר' צדוק, כרך ענייני הלכה, אגרת הקודש עמ' 399).
בזוהר ח\"ג קיח, א, בתרגום: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וגו' (ישעיהו סו, י), מפני שהשמחה אינה מצויה אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקודש, ששם מתחברת אשה בבעלה, ואז הוא שמחה של הכל, שמחה למעלה ולמטה. בזמן שישראל אינם נמצאים בארץ הקודש, אסור לאדם לשמוח ולהראות שמחה, שנאמר: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ וגו', וגילו בה דווקא. ע\"כ.
עוד חשוב להוסיף, שלאחר חורבן בית המקדש וביטול הטהרה בישראל, בטלו כל הטבילות שהיו קשורות לבית המקדש, ורק לעניין אחד עוד נותרה לנו טהרה, והיא טבילת נדה לטהר עצמה לבעלה. הרי שיש בבית היהודי בחינה של מקדש מעט.", + "אולם כפי המבואר בתלמוד ובפוסקים, ההדרכה הכללית נותרה במקומה, לקיים את המצווה כהלכתה, בשמחה יתירה, וככל שבני הזוג מרבים לשמח זה את זה במצווה, הרי זה משובח. אלא שבאופן טבעי, למרות הרצון לקיים את המצווה בשלמותה, הצער העולמי על גלות ישראל והשכינה, מעיב על שמחת המצווה. וככל שאנחנו זוכים לראות יותר בחזרת ישראל לארצו, כך גם שמחת המצווה מתגלה יותר. וכדרך שנאמר (ישעיהו לה, י): \"וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה\".", + "ויהי רצון שנזכה כולנו יחד לראות בקיבוץ כל הגלויות ובבניין הארץ לאורכה ולרחבה, ותחזינה עינינו בשוב ה' לציון, ובהחזרת מלכות בית דוד למקומה, ובבניין בית המקדש. ויתחברו השמיים והארץ, הרצון והחובה, האמת והשמחה, החזון והמעשה, הנשמה והגוף. \"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה', תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי\". כנסת ישראל תקרא לקב\"ה אישי לשון חיבה, ולא בעלי שיש בו צד של כפייה. וממשיך ה' ואומר לישראל: \"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה', אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל. וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי – עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלוֹהָי\" (הושע ב, יח-כה). וישיש ה' עלינו כמשוש חתן על כלה, ושמחת המצווה תחזור להופיע במילואה." + ] + ], + [ + [ + "שמירת הברית / הוצאת זרע לבטלה", + "ברא ה' באדם יצר חיים עצום של אהבה והשתוקקות בין איש לאשה. כשיצר זה מודרך בקדושה, הוא היסוד לברית הנישואין ולדבקות שבין האיש לאשתו, שעליה נאמר (בראשית ב, כד): \"וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד\". תחילת הדבקות במצוות עונה, והשלמתה במצוות פרו ורבו, שעל ידי פרי בטנם המשותף הם מתאחדים ונעשים לְבָשָׂר אֶחָד ממש.", + "וכיוון שיצר ההשתוקקות שבין האיש והאשה הוא היסוד לחיים, והוא היצר החזק שבאדם, נצטווינו לעשות את הברית עם ה' על ידי הסרת הערלה מהאיבר שמחבר בין האיש לאשה, וזוהי 'ברית המילה'. על ידי הסרת הערלה, שמבטאת את התאווה הזרה, הברית הקדושה שבין ה' לישראל נמשכת לברית הנישואין שבין האיש לאשתו, וכשהם מתחברים בשמחה ואהבה, השכינה שורה ביניהם (סוטה יז, א), ומתוך חיבורם מתפשט בעולם שפע של אורה וברכה, טובה ושמחה, חיים ושלום (עי' ברכות ו, ב; יבמות סב, ב).", + "לעומת זאת, פגם הברית הוא, כשמשחיתים את יצר החיים הזה. במקום לקדש אותו באהבה שבין בני הזוג במצוות עונה ופרו ורבו, משחיתים אותו בתאווה אנוכית או בניאוף. וזה היה חטאם של בני דור המבול, שעליהם נאמר (בראשית ו, יב): \"וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ\". ומתוך כך המשיכו להיגרר אחר היצר וחטאו בניאוף, עבודה זרה וגזל, עד שנשחת העולם כולו במי המבול. ואמרו חכמים, שכשם שהם חטאו ברותחים, שהטו את האש שהיתה צריכה לעורר את אהבתם במסגרת הנישואין לחטא של הוצאת זרע לבטלה וניאוף, כך נענשו ברותחים, שמי המבול היו רותחים (סנהדרין קח, א-ב).", + "בהוצאת זרע לבטלה יש משום חטא הניאוף החמור שבעשרת הדיברות, וכפי שדרשו חכמים (נדה יג, ב): \"לא תנאף – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל\", היינו שלא יוציא זרע לבטלה בעזרת היד או הרגל. וכן נאמר (בראשית ב, כד): \"וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד\". דרשו חכמים (ירושלמי קידושין א, א): \"וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ ולא באשת חברו, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ ולא בזכור ולא בבהמה\", וכן בכל אופן שאינו באשתו (צדקת הצדיק קכא). מפני שיצר חיים זה נועד להרבות אהבה ודבקות בין בני הזוג, והמשחית אותו כדי לספק את יצרו, פוגם ביכולתו לאהוב את אשתו בדבקות.", + "בנוסף לכך, יש בהוצאת זרע לבטלה פגיעה במצוות פרו ורבו, ודבר זה רע בעיני ה', כפי שנאמר לגבי ער ואונן, שהשחיתו את זרעם כדי שלא להוליד. \"וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'\". ועל אונן נאמר: \"וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ\" (בראשית לח, ז-י). לפיכך, אסור לאיש לבעול את אשתו ולפני שזרעו יצא, לפרוש ממנה ולזרות את זרעו בחוץ. וגם העושה זאת בעת שאשתו אינה יכולה להתעבר, כגון שהיא מעוברת או מניקה או זקנה, עובר באיסור זה (יבמות לד, ב).1אמנם נחלקו הפוסקים אם מותר לאדם להתחבר אל אשתו להנאתם גם שלא באותו מקום, ולהוציא שם את זרעו (כמובא ברמ\"א אה\"ע כה, ב), מכל מקום כאשר סיבת המעשה כדי להימנע מלהוליד, גם למתירים הדבר אסור (דרישה אה\"ע כג, א). גם לדעת האוסרים, כאשר הזרע יוצא תוך חיבוק ושלא כדר��ה, האיסור פחות חמור מאשר מוציא זרעו ביד, הואיל ובתוך כך הוא מתחבר לאשתו ומשמח אותה קצת (ספר חרדים סג; אבני נזר אה\"ע פג).
לתוס' (סנהדרין נט, ב, 'והא') איסור הוצאת זרע לבטלה הוא ענף של מצוות פריה ורביה. ויש שכתבו שהאיסור נלמד מדברי התורה על ער ואונן (פמ\"ג או\"ח ג, א\"א יד; בן יהוידע נדה יג, א). ויש שביארו שהוא אסור משום בל תשחית (ערוך לנר לנדה יג, ב, וספרו בנין ציון קלז). ומדברי או\"ז א, קכד; וסמ\"ק רצב, הוא בכלל איסור 'לא תנאף', כדרשת חכמים נדה יג, ב. הב\"ח (או\"ח ג, ו) ביאר שמקור האיסור ממה שנאמר (דברים כג, י): \"וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע\" – \"שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה\" (ע\"ז כ, ב).
נחלקו האחרונים בתוקף האיסור, רבים אומרים שהוא מדאורייתא (תורת חסד לובלין אה\"ע מג, א-ב; פמ\"ג, חיים ושלום פלאג'י ב, יח; עזרת כהן לב; אג\"מ אה\"ע ג, יד). ויש אומרים שהוא מדרבנן (פני יהושע ב, מד; משיבת נפש יח; עזר מקודש כג, ב; ר\"ש קלוגר במי נדה, קונ\"א קצה, ז; תורות אמת אבה\"ע כג). ונראה שגם לסוברים שגדר האיסור הפרטי מדרבנן, יסודו מהתורה, מפני שהוא מנוגד למגמת התורה במצוות עונה ופרו ורבו. ועיין בתקנת השבין סימן טו לר' צדוק הכהן מלובלין, שהרחיב בביאור הסוגיה." + ], + [ + "שמירת הברית / חומרת העוון", + "מצד אחד הפליגו חכמים בחומרת עוון זה, ואמרו (נדה יג, א): \"כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה\". ועוד אמרו: \"כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו שופך דמים… וכאילו עובד עבודה זרה\". שופך דמים, מפני שהוא משחית את זרעו שצריך להוסיף חיים בעולם. עובד עבודה זרה, מפני שבמקום להרבות אהבה הוא מטה את יצר החיים לתאווה אנוכית, וכפי שעובדי עבודה זרה מטים את כוח האמונה שלהם לעצים ולאבנים (עי' מהר\"ל חידושי אגדות לנדה יג, ב).", + "בזוהר הפליגו יותר בחומרת העוון, ואמרו שכל החוטא בו לא יראה את פני השכינה, ולא יזכה לעלות לגן עדן, מפני שהוא דומה למי שהרג את בניו ממש. והוא גם שופך דמים מרובים, מפני שהרגיל בחטא זה, חוזר עליו פעמים רבות. ועל כל העבירות שבתורה אפשר לחזור בתשובה חוץ מעל עוון זה. אמנם אם ישתדל מאוד בתשובה גדולה מאהבה, יוכל לכפר גם על עוון זה (ח\"א ריט, ב; סב, א). על פי דברי הזוהר כתב בשולחן ערוך (אה\"ע כג, א): \"ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה\".2כידוע דברי הזוהר נאמרים בדרך משל והפלגה, שכך היא דרך ביאור הסוד, כדי להדגיש את הצד הפנימי. אמרו בזוהר (תרגום מפרשת ויחי ח\"א ריט, ב): כל מי שמוציא זרע לבטלה נקרא רע, ולא יראה את פני השכינה, שנאמר (תהלים ה, ה): כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע… אוי לזה הרשע שהוא רע, שעשה עצמו רע, כי גמול ידיו יעשה לו, לכלול מי שמנאף בידיו, להוציא ולהשחית זרעו לבטלה, שאותו מענישים בעולם העליון יותר מכל הרשעים… שכל הרשעים עולים מהגיהנם אחר זיכוכם וזה אינו עולה… כי הוא הרג את בניו ממש, ושפך דמים מרובים (שכן החוטא בזה כופל חטאו פעמים רבות לאין מספר)… אמר רבי יהודה: אין לך עבירה בעולם שאין לה תשובה, חוץ מזו, ואין לך רשעים שאינם רואים פני שכינה חוץ מזה, שנאמר: לֹא יְגֻרְךָ רָע. ע\"כ. אמנם תשובה גדולה מאהבה מועילה גם לזה, וכפי שאמרו שם (נח ח\"א סב, א): בא וראה, כל חטאיו של אדם, כל מה שפגם למעלה, הכל תלוי בתשובה. אבל חטא של השופך זרעו על הארץ ומשחית דרכו, משחית את עצמו ומשחית את הארץ, ��עליו נאמר: נכתם עונך לפני, ונאמר בו: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע, חוץ מאם שב בתשובה גדולה. ע\"כ. ובפרשת בראשית (ח\"א נו, ב), אמרו על דור המבול, שעשו את כל החטאים, ולא נשלם חובם עד ששפכו זרעם על הארץ בחינם. ובפרשת וישב (ח\"א קפח, א): בא וראה, בכל אותם העוונות שהאדם נטמא בהם בזה העולם, זה העוון שנטמא בו האדם ביותר בזה העולם ובעולם הבא, ששופך זרעו במקום ריק, ומוציא זרעו לחינם בידיו או ברגליו ונטמא בו, שנאמר: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה, בשביל זה אינו נכנס בפרגוד ואינו רואה פני עתיק יומין… אשרי חלקו של אדם שירא מה' ונשמר מדרך רעה, ומטהר עצמו להשתדל ביראת ה'… ומשתדל להוליד בנים באשה הראויה לו… ויכול ללמדם ללכת בדרכי ה'… ע\"כ.
יש להוסיף, שכמו שאמרו על מוציא זרע לבטלה שהוא כשופך דמים, אמרו גם על מי שאינו עוסק בפריה ורביה (יבמות סג, ב), ועל מי שאינו מבקר חולים (נדרים מ, ב), ועל מי שאינו מלווה אורח (סוטה מו, ב), ועל המלבין פני חברו ברבים (ב\"מ נח, ב), ועל תענית שמלינים בה את הצדקה (סנהדרין לה, א). וכמו שאמרו על המוציא זרע לבטלה שהוא כעובד עבודה זרה, אמרו גם על המעלים עינו מן הצדקה (כתובות סח, א, וב\"ב י, א), ועל הדר בחו\"ל (כתובות קי, ב), ועל אדם שיש בו גסות הרוח (סוטה ד, ב). וזאת משום שכל החטאים הללו מבטאים את הפגם העמוק שבחטאים החמורים – שפיכות דמים ועבודה זרה, אע\"פ שבפועל אינם חמורים כמותם, ואין דינם ביהרג ואל יעבור כפי הנדרש כלפי שפיכות דמים ועבודה זרה.", + "מנגד, איסור זה לא נכתב במפורש בתורה, אלא רק נזכר שֶׁעֵר ואונן נענשו עליו במיתה, ונחלקו הפוסקים אם הוא אסור מדברי חכמים או מהתורה. ובכל אופן, גם לסוברים שהוא אסור מהתורה, אין הוא נחשב מהאיסורים החמורים, שכן לא קצבה לו התורה עונש מיתה או מלקות (לעיל הערה 1).", + "וכן נפסק להלכה, שאם יצרו של אדם תוקפו עד שהוא עומד להיכשל בניאוף עם אשת איש או עם אשתו נדה, מוטב שיוציא את זרעו לבטלה, ואח\"כ יתענה על כך, ואל יחטא בעברות החמורות הללו (ספר חסידים קעו, ח\"מ כג, א; ב\"ש א). וגם כשיש חשש שהוא עומד להיכשל בניאוף עם פנויה טהורה, מוטב שיוציא את זרעו לבטלה ולא יכשל בזה (שו\"ת מהרש\"ג רמג).3ביאר בא\"ר (או\"ח ג, טו), שעוון זה חמור מכל העבירות כאשר האדם מגרה עצמו לכך, אבל אם באה לו תאווה מחמת אשת איש או נדה, מוטב שיוציא זרעו לבטלה ולא יחטא. כיוצא בזה ביאר מרן הרב קוק (עזרת כהן לה), שעוון זה חמור משאר העבירות כאשר הוצאת הזרע היא לבטלה, אבל כשיש בה תועלת, כגון כדי שלא להיכשל באשת איש, חומרתה פחותה. ע\"כ. אמנם קשה, איך מצד אחד אמרו שעוון זה חמור מכל העבירות, ומאידך, איסורו לכל היותר בלא תעשה, ואף לא קצבה לו התורה עונש. אלא שצריך לבאר שחומרתו היתירה היא בכך שהוא מרחיק את האדם מה' ומונע ממנו את היכולת לעלות למדרגות עליונות. אולם מצד העונש בעולם הזה ובגיהנם, עונשו קל משאר העבירות שקצבה להן התורה מיתה או מלקות, כמבואר בהרחבה בדברי ר' צדוק בספרו תקנת השבין (טו, יא-יב; טו, לח), ובזה מבואר מה שאמרו בזוהר שאינו עולה לגן עדן. ואת משמעות הדברים הללו אבאר בהלכה הבאה." + ], + [ + "שמירת הברית / שתי הבחינות שבחטא", + "שני צדדים ישנם בעוון הוצאת זרע לבטלה. מהצד הגלוי, הוא פחות חמור מחטאי ניאוף ושאר החטאים שקצבה עליהם התורה עונשים, מ��ני שבפועל הנזק שנגרם ממנו פחות חמור. אולם מהצד הפנימי, חטא זה מבטא את שורש כל הרעות, את שיא התאווה האנוכית שפוגעת באופן העמוק ביותר באמונה בה' ובאהבת הבריות. שכבר למדנו (א, ה-ו), שהפירוד הוא יסוד הקלקול שבעולם. הוא מתחיל בריחוק שבין הבורא לנבראים ונמשך לפירוד שבין הברואים. ולכן מצוות \"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ\" היא \"כלל גדול בתורה\" (ויקרא יט, יח, ספרא שם), שעל ידה מתקנים את העולם כולו. ורק בין בני הזוג מצוות האהבה והאחדות מתקיימת בשלימות, ותמציתה בחיבור שבמצוות עונה (לעיל א, א). וזה עניינו של יצר החיים הזה שבין איש לאשה, שעל ידו בני הזוג פורצים את חומת האנוכיות, ומתקשרים זה אל זה באהבת אמת, והשכינה שורה ביניהם, וחיים וברכה נמשכים על ידם ממקור החיים ועד סוף כל הדורות (לעיל א, ד).", + "ומנגד, כאשר אדם משתמש ביצר החיים הזה כדי לספק את תאוותו, הוא משחית את יסוד חייו. במקום שירבה על ידו אהבה בינו לבין אשתו, הוא מאבדו לבטלה בתאווה אנוכית. לכן מהצד הפנימי, חטא זה חמור כל כך, מפני שהוא מבטא את האנוכיות, הגאווה והתאווה של האדם, ומנתק אותו מייעודו הגדול, להתקשר באמונה לה' ולהוסיף אהבה, ברכה וחיים לעולם.", + "ולכן מי שחטא בזה נפגם בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה שהוא פוגע ביכולתו לאהוב את אשתו ולשמוח בה שמחה שלימה, כי איבד חלק מכוחות אהבתו לריק, והם יחסרו לו בבואו להתחבר עם אשתו. וגם אם יתאמץ מאוד, קרום דק של אנוכיות יחצוץ ויפגום את הייחוד שביניהם. והוא נפגם בעולם הבא, שנשמתו אינה יכולה להתעלות וליהנות מזיו השכינה כפי הראוי לה. ואף שמבחינת עונשי גיהנם דינו קל מרוב החטאים, מצד הפסד יכולתו להתקרב אל ה', עונשו חמור, כי אותו החלק שנפגם בנשמתו מתנתק מהחיים ואינו יכול לעלות לגן עדן, ואינו נתקן עד תחיית המתים.", + "וגם תשובה רגילה שמועילה לכל החטאים, אינה מועילה לקרב את נשמתו למעלה הראויה לו, מפני שהתאווה האנוכית מרחיקה את האדם מהחיים האמיתיים, וכשם שאינו יכול להתאחד בשלימות עם בת זוגו, כך אינו יכול ליהנות מזיו השכינה כראוי לו. ואין הכוונה לייאש בזה את האדם, אלא להעמידו על הצורך לתקן עוון זה בתשובה גדולה מהמקובל. כדי שיתאמץ מאוד לאהוב את ה' ולדבוק בתורה ובמצוות, וירבה באהבת אמת עם אשתו, כדי להשיב את כוחות החיים שאבדו לו. וכיוון שידו של ה' פשוטה לקבל שבים, כל המתאמץ לשוב בתשובה גדולה, יזכה לרוב נחת ושמחה על תשובתו (ועיין באורות התשובה ז, א, ו; טו, ח).", + "אמנם ידוע שקשה מאוד להתגבר על היצר הזה. על פי דברי חכמים יצר זה הוא שהוביל לחטא אדם הראשון, שבעטיו נקנסה על בני האדם מיתה, ובעטיו נכנס יצר הרע לתוך ליבו של האדם, עד שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בהוצאת זרע לבטלה או לפחות במקרה לילה. ובמיוחד הוא מתגבר בגיל הנעורים. ואילו היה אדם בעולם שהיה מצליח לשמור את כל תשוקתו לאשתו, היה זוכה לגלות ניצוץ מהאחדות האלוקית בחייו, ומתקן לגמרי את חטא אדם הראשון ולא היה מת לעולם. אבל הקשה הקב\"ה עלינו מאוד לתקן פגם זה, כדי שגם הצדיקים ייכשלו בו, ועל ידי כך יצטרכו גם הם להיות בעלי תשובה, ומתוך כך יזכו לעסוק בתיקון העולם כולו, על כל תאוותיו ונטיותיו. ולכן בעיקבתא דמשיחא עוון זה מתגבר מאוד, מפני שלקראת הגאולה יצר החיים גובר מאוד, ועימו הקושי לשמור אותו בקדושה, והצדיקים צריכים להתגבר על כל המכשולים ולקום ולהתעודד, כפי שנאמר (משלי כד, טז): \"כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם\". ומתוך כך נזכה לגאולה מיצר הרע והמוות הכרוך בו, והחיים יתגלו במלא עצמתם עד תיקון העולם בתחיית המתים (צדקת הצדיק קט, קיא).4בצדקת הצדיק קב, מבאר שיש שני סוגי אנשים, צדיק וחסיד, הצדיק אינו נוטה משורת הדין, ואינו חוטא כמעט. לעומתו החסיד הולך לפנים משורת הדין, נופל יותר בחטאים, במיוחד ביצר זה, אבל גם נעשה בעל תשובה ומתקן יותר. ועי\"ש עוד באותיות קג-קו, וכן קח. ושם באות קא מבאר מדוע אין אדם כמעט שלא יחטא בזה. ועוד עיין שם באות מג, שלפעמים אדם עומד בניסיון גדול כל כך שאי אפשר לו שלא יחטא, והוא נחשב כאנוס. אבל האדם אינו יכול להעיד על עצמו בזה, כי אולי היה יכול לנצח את יצרו. ומכל מקום ביאר שם באות מד, שמי שיש לו תשוקה גדולה לתאוות הגוף אל יתעצב לחשוב שהוא פגום, אלא זה סימן שהוא מסוגל לאהבת ה' ולדרישת האמת." + ], + [ + "שמירת הברית / התיקון לחטא", + "תיקונים שונים נאמרו לחטא של הוצאת זרע לבטלה, אולם התיקון הראשון והעיקרי הוא כמובן תיקון הברית, היינו שיתקשר האיש אל אשתו באהבה גמורה. שאמרו חכמים (ויק\"ר כא, ה), באיבר שאדם חטא, בו עליו להוסיף מצוות. היינו שיתאמץ מאוד לשמח את אשתו בכל העונות שהוא חייב בהם, וכשיש התנגשות בין מה שמשמח אותו לבין מה שמשמח את אשתו, ישים את תאוותו בצד וישתדל לשמח את אשתו ככל יכולתו.", + "וכן יהדר במצוות פרו ורבו, להוליד בנים ובנות ככל שכוחו וכוח אשתו מאפשרים להם. ובלבד שלא יתקוטט על זה עם אשתו, שכבר למדנו שהתיקון הראשון הוא לשמח את אשתו ככל יכולתו. אלא שאם יזכה מתוך שמחת עונה להדר במצוות פרו ורבו, יזכה לתיקון גדול. במקום מה שהשחית והמית – ירבה חיים. במקום חטא האנוכיות – יקדיש עצמו לטובת גידול ילדיו וחינוכם לתורה ומצווות.5כתב בצדקת הצדיק מט: \"כל אחד יודע שבמה שיצרו תוקפו ביותר, הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר, להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות… נקי ובר לבב. ולכן אמרו בויקרא רבה (כא, ה), שבאבר שבו חטא בו יעשה מצוות\". שם באות קכד כתב: \"איסור דהוצאת זרע לבטלה הוא בכלל מצוות פרו ורבו… ולכן על ידי מצוות פרו ורבו בכוונה הראויה לשם ה', יוכל גם לתקן מה שחטא באיסור זה, ולקלוט אותן טיפין לקדושה…\". כתב מרן הרב קוק (אורות התשובה יד, ל): \"דווקא מתוך התשובה האמיתית הטהורה צריכים לשוב אל העולם ואל החיים, ובזה משיבים את הקדושה על מכונה וממליכים את השכינה בעולם\".", + "מעבר לכך, תיקון גדול לעוון זה הוא לימוד תורה, מפני שעל ידי לימוד התורה מתקשרים לשורש החיים, ומוסיפים חיים לעולם ומתקנים אותו. וכן למדנו (קידושין ל, ב), שברא הקב\"ה יצר הרע וברא לו תורה תבלין, הרי שהתורה מתקנת את יצר הרע והופכת אותו לטוב. וכן למדנו, שאין אש של גיהנם שולטת בתלמידי חכמים (חגיגה כז, א). וכן למדנו שהתורה מגינה על האדם ומצילה אותו (סוטה כא, א). ובמיוחד על ידי לימוד התורה בשקידה ויגיעה אפשר לתקן עוון זה, שעל ידי שאדם ממית את תאוותו החיצונית בשקידת התורה, הוא מחזיר את החיות הפנימית שלו לקדמותה (ברכות סג, ב; תמיד לב, א. צדקת הצדיק צז, קו, קכג).", + "וכן אדם שזוכה ללמד תלמידים ולקרבם לתורה, מתקן עוון זה, מפני שגם התלמידים נקראים בנים. וכנגד מה שחטא בהשחתת כוחות חיים, הוא מוסיף חיים בתלמידיו. ובמיוחד מי שזוכה לקרב רחוקים, הרי שהוא ממש מתקן חטא זה, שעל ידי שהוא מסייע למי שנפל לחזור ולהתקרב, הוא גם מחזיר את כוחותיו שנפלו (צדקת הצדיק קטז, קכו).", + "גם מתן צדקה לעניים הוא תיקון גדול לחטא זה, כמו שנאמר (משלי י, ב): \"וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת\". במקום מה שהמית מכוחותיו הוא מוסיף חיים. ובתנאי שיתן צדקה לעניים הגונים, היינו עניים שאינם יכולים להתפרנס בכוחות עצמם, ומשתמשים בכסף לדברים טובים, ולא לסמים ואלכוהול וכיוצא בזה. אבל אם הוא נותן צדקה לעניים שאינם הגונים, הרי שהוא ממשיך לחטוא בחטא הדומה להוצאת זרע לבטלה, כיוון שמבזבז דמים לשווא. ולפעמים, כאשר אדם עוד לא שב על חטא זה כראוי, גם כשהוא רוצה לתת צדקה לעניים, מן השמיים מכשילים אותו בעניים שאינם הגונים (צדקת הצדיק קכה).6ללמד תלמידים: אמרו בזוהר (זו\"ח רות קח, ב) על \"אותם שהפגימו ברית קודש\", שהם אלה שלא עסקו בפריה ורביה. ועל כך בכה רבי יוחנן, שכל בניו מתו, ונמצא שלא קיים מצוות פריה ורביה. עד שמצא נחמה בדבריו של אותו זקן, שמי שזוכה ללמד תורת אמת, הרי שהוא ממש בונה ומחיה את העולם, ועליו נאמר (ישעיהו נו, ה): \"וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת\".
תורה וגמילות חסדים: למדנו שאפילו לאחר שנגזר על האדם בבית דין של מעלה גזר דין שיש עמו שבועה, שאינו יכול להימחל בזבח ומנחה, על ידי עיסוק מרובה בתורה – הוא נמחל. ויש אומרים שגם על ידי ריבוי של מעשי חסד – הוא נמחל (ר\"ה יח, א)." + ], + [ + "שמירת הברית / איסור דברים שעלולים להביא לזה", + "אסור לאיש לנגוע באיבר שלו, שמא יגרום לקישוי והוצאת זרע לבטלה. ואם הוא משתין וחושש שמא יינתזו רסיסים מסביב או על רגליו, מותר לו לכוון עצמו על ידי נגיעה בעטרה, היינו בקצה האיבר, במקום שאינו מגרה כל כך. ומי שהוא נשוי ואשתו טהורה, רשאי בשעת הצורך לנגוע באיבר שלו כדי לכוון עצמו. אבל שלא לשם כך, גם לנשוי אסור, כדי שלא יגרה עצמו, שכל אותו גירוי צריך להיות שמור להרבות אהבה בינו ובין אשתו.7דעת רוב הראשונים שנשוי יכול להקל לנגוע באיבר לצורך עשיית צרכיו (רי\"ף, רמב\"ם, רא\"ש ועוד רבים). וכ\"כ שו\"ע אה\"ע כג, ד, בלא להזכיר דעה מחמירה. ובשו\"ע או\"ח ג, יד, כתב דעה זו בסתם. והוסיף \"ומידת חסידות ליזהר אפילו הנשוי\", שכך דעת רבנו יונה, ריא\"ז וטור. ונחלקו בדעת המתירים, יש אומרים שההיתר הוא דווקא כשאשתו עימו (סמ\"ק, אגודה, אוהל מועד), ולרוב הראשונים ההיתר גם כשאשתו מחוץ לביתו וגם כשהיא נדה (תוס' ומאירי, וכך משמע מסתימת רוב הראשונים). אולם למ\"א ג, יד, ההיתר הוא דווקא כשאשתו עימו והיא טהורה. וכ\"כ הרבה אחרונים, ומהם: ברכ\"י, ח\"א, שועה\"ר, מ\"ב כז. וכך כתבתי למעלה בסתם, מפני שזו הדעה הממוצעת, שמתחשבת בשתי הדעות, ובה יוצאים ידי עיקר חשש סברת המחמירים, אף שהם עצמם החמירו גם כשאשתו טהורה. אמנם הרבה אחרונים הקילו לנשוי גם כשאשתו נדה וכשאינה עימו (ב\"ש, בכור שור), והרוצה להקל רשאי לסמוך עליהם בתנאי שאינו מתגרה בזה.", + "בשעת הצורך, כדי למנוע גירוד או אי נעימות, מותר לנגוע באיבר על ידי בד עבה, מפני שבאופן זה, כל זמן שאינו מתכוון לכך, אין חשש ��יגיע לגירוי (משנה ברורה ג, טו). וכן בשעה שאדם לבוש במכנסיו, מותר לו לסדר את עצמו דרכם.", + "כדי להסיר צער מותר לנגוע באיבר, כגון למרוח משחה או להסיר קוץ, ובתנאי שלא יגרום לגירוי.", + "האיסור הוא לנגוע באיבר עצמו, אבל באשכים אין איסור, ובתנאי שלא יגרה עצמו בכך. גם בשעה שאדם מתרחץ, לא יגע בידיו באיבר שלו, שמא יגרה עצמו, אלא ירחץ וינקה את מבושיו סביב, ובתוך כך יבואו מים וסבון וינקו גם את האיבר עצמו (מ\"א ג, יד; רוח חיים אה\"ע כג, ג). ויש מתירים בשעת הצורך לנגוע גם באיבר ממש, בתנאי שאינו גורם לגירוי (סדר היום). ונשוי רשאי בשעת הצורך להקל בזה (עיין אוצה\"פ כג, טז, ד).8נדה יג, ב, אמר ר' טרפון: \"כל המכניס ידו למטה מטבורו – תקצץ, אמרו לו לרבי טרפון: ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנו? אמר להן: לא; והלא כריסו נבקעת! אמר להן: מוטב תבקע כריסו ולא ירד לבאר שחת\". והכוונה לאסור נגיעה באיבר ולא באשכים ובמה שמסביב (שו\"ע או\"ח ג, טו). ובשעה של צער, הלכה כחכמים שחלקו על ר' טרפון (עיין אג\"מ אה\"ע נו, אוצה\"פ כג, יג, ג).
כתב שו\"ע אה\"ע כג, ו, שאסור לרכוב על בהמה בלא אוכף, שמא יגרום להוצאת שכבת זרע, אבל על אוכף מותר. ואם יניח על הבהמה מרדעת רכה, שמצד אחד חוצצת בין חום הבהמה לבינו, ומצד שני אינה קשה כאוכף, לרש\"י אסור ולרמב\"ם מותר, ומשמע ששו\"ע כג, ו, היקל כרמב\"ם. עיין באוצה\"פ כג, יט, א. ויש שחששו שלא להרכיב אדם על הכתפיים בגלל זה (רוח חיים פלאג'י או\"ח תרסט), ואין חוששים לכך, מפני שהכתפיים קשות, והרוכב פוחד שמא יפול, וכדוגמת המבואר בנדה יג, א. ורק מי שיודע שעלול להגיע לקישוי צריך להיזהר בזה.
עוד הזהירו, שלא ישן אדם על ערפו ופניו למעלה, שמא יבוא לידי קישוי (שו\"ע אה\"ע כג, ג). ונלענ\"ד שעיקר האיסור מפני שישנו בלא בגדים, ואזי לרש\"י האיסור כי חששו שאיברו יתקשה ויתגנה, או שבלא משים יגע בידיו באיברו, אבל מאז שרגילים ללבוש תחתונים גם בשינה, אין כל כך חשש. וכן היה חשש שכל תזוזה של השמיכה תיצור גירוי (כדעת רשב\"ם בתוס' נדה יד, א, 'לייט'), אבל אצל הלובש תחתונים אין חשש. ועיין פניני הלכה תפילה כו, 3.
וכן הורו חכמים (ב\"מ צא, א; שו\"ע אה\"ע כג, ג): \"ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה. ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור\". ומארחות צדיקים שער כו, שער התשובה, משמע שזהירות זו היא למי שחטא בזה." + ], + [ + "שמירת הברית / שני סוגי האיסורים", + "שני סוגי הרהורים אסורים. האחד, להרהר בעבירה של ניאוף, השני, להרהר בדבר שעלול לגרום למקרה לילה. טעם האיסור בשניהם, שהם פוגמים בייחוד המקודש שבין בני הזוג, ומטים את התשוקה שצריכה להוסיף ביניהם אהבה ודבקות למחוזות זרים, וגורמים לשכינה שתסתלק מביניהם.", + "האחד, שאסור לאדם להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמו חוטא בניאוף עם אשה שאינה אשתו וקל וחומר לתכנן במחשבתו את החטא, שנאמר (במדבר טו, לט): \"וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם\". פרשו חכמים (ברכות יב, ב): \"אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זו מינות (עבודה זרה או כפירה)… אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה\". לפיכך, אסור לאדם להתבונן בנשים או בבגדיהם באופן שעלול להביא אותו להרהורי עבירה (שו\"ע אה\"ע כא, א). בנוסף לכך שעצם ההרהו�� בדבר עבירה אסור, מפני שהוא פוגם באהבה שבינו לאשתו, ומטמא את מחשבתו בדברים אסורים, הוא גם עלול להביאו לידי ניאוף ממש. שהחטא מתחיל בהרהורי תאווה, שעל ידי הגברתם היצר משתלט על האדם עד שמחטיאו בניאוף. אמרו חכמים שהרהורי עבירה קשים מהעבירה עצמה (יומא כט, א). אמנם העונש החמור הוא על העבירה, אולם ההרהורים בעבירה, הם שגורמים לאדם להפר את בריתו עם אשתו ולחטוא בניאוף, והם שנמשכים לפני העבירה ואחריה, והם שמטמאים יותר את מחשבתו ונשמתו.", + "אחת הסיבות לתקנת חכמים לקרוא בכל יום את פרשת 'ויאמר', כדי לעורר את האדם להישמר מהרהורי עבירה, שנאמר בה (במדבר טו, לט): \"וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם\" (ברכות יב, ב). שעל ידי זיכרון הציצית יכול אדם להינצל מעבירה (מנחות מד, א; לעיל ג, ו).9האיסור להרהר בעבירה של ניאוף הוא מהתורה (סהמ\"צ לרמב\"ם ל\"ת מז; סמ\"ג לאוין טו; סמ\"ק ל; חינוך שפז). ואין לוקים עליו כי אין בו מעשה (עצי ארזים כא, א). והוסיף רבנו יונה, שבכלל זה אסור להתבונן באשה שאסורה עליו כדי ליהנות מיופיה, וזאת למרות שאינו מתכוון לנאוף עימה, כי אף שעכשיו אינו מתכנן לנאוף עימה ההסתכלות עלולה להביא לזה, ועל כך הוזהרנו ב'לא תתורו' (אגרת התשובה יח). ולסמ\"ק (מצווה ל) הוא מדרבנן, שמא יגיע להרהור עבירה ממש, אמנם אם יתגרה מכך יעבור באיסור תורה מחמת סוג ההרהור השני (מצווה כד).", + "השני, אסור לאדם להרהר בדברים שמגרים את יצרו ועלולים לגרום שתצא ממנו שכבת זרע בלילה בתוך שנתו. שנאמר (דברים כג, י) \"וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע\" – \"שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה\" (ע\"ז כ, ב). איסור זה כולל הרהור או קריאה או צפייה בדברים שמגרים את היצר וגורמים לאיבר להתקשות, וזאת למרות שאין המהרהר מדמיין את עצמו מתקרב לאשה שאסורה עליו. גם לאדם נשוי, בעת שאשתו טמאה או כשהם רחוקים זה מזה, אסור להרהר בענייני החיבור עימה באופן שמגרה אותו, שמא יבוא לידי טומאה בלילה. שכל התשוקה הזו צריכה להיות שמורה לאשתו בלבד.10להרבה פוסקים אדם שמהרהר בדבר שעלול לגרום לו טומאה בלילה עובר באיסור תורה, שהדרשה היא דרשה גמורה (סמ\"ג ל\"ת קכו, סמ\"ק כד, ר\"ן חולין לז, ב, בית שמואל כא, ב). לעומת זאת, ליראים מה, האיסור מדרבנן. וכ\"כ פמ\"ג, עזר מקודש, ואחיעזר ח\"ג כד, ה, שהרמב\"ם ושו\"ע לא הזכירו אזהרה זו, משום שלדעתם היא אסמכתא. עיין באוצר הפוסקים כג, ז-ח.", + "יציאת הזרע בלילה נקראת 'קרי' ו'טומאה'. 'קרי' מפני שהיא מתרחשת בלא כוונה אלא ב'מקרה לילה'. ויש בה 'טומאה', שגזרה התורה טומאה על מי שיצאה ממנו שכבת זרע, שאסור לו לעלות להר הבית ולאכול בטהרות. וכדי לטהר עצמו, עליו לטבול ולהמתין עד שתשקע השמש (עיין לעיל ג, ח).", + "מקרה לילה' קורה משילוב של טבע הגוף שמייצר זרע, יחד עם הרהורים שאדם מהרהר בהקיץ ומגרים את יצרו וגורמים לאיבר שלו להתקשות. ואף שבמשך היום הוא מצליח לשלוט בעצמו ואינו מוציא את זרעו לבטלה, הרהורים אלו חוזרים אליו בחלומות הלילה וגורמים לו ל'מקרה לילה'. ובכל אופן, גם צדיקים שמצליחים לשלוט על מחשבותיהם ביום, רואים מעת לעת קרי, מפני שכך הוא טבעו של הגוף שמייצר זרע, וככל שעוברים הימים, הגוף מתעורר יותר להוציאו. ודבר זה קורה לצעירים בתדירות גבוהה מאשר א��ל מבוגרים. (דין איסור אוננות והרהורי עבירה לנשים יבואר להלן י-יב)." + ], + [ + "שמירת הברית / גדר ההרהורים והדרך להינצל מהם", + "בשני סוגי ההרהורים, האיסור הוא שאדם ישקיע מחשבתו בהם, ויעורר תאוותו אליהם. אבל הרהור שעובר בדעתו של האדם בלא בחירה, וחולף כלעומת שבא, אינו נכלל באיסור, מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת (מאירי חולין לז, ב; עזר מקודש כג, ג). ואף מהרהור שמתמשך יותר, ויש בו כבר שמץ של איסור, מפני שהיה ראוי להסירו מיד מדעתו, אין כמעט אדם שניצול, ואפילו הוא צדיק. וכפי שאמרו חכמים (ב\"ב קסד, ב): \"שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה (שמסיח דעתו מעט בתפילה), ואבק לשון הרע\".11כתב בספר ארח מישרים לרבי מנחם טריוש (נדפס תרי\"ח): \"קשה, האיך יעבור על ידי הרהור איסור לאו, הא קיימא לן דמחשבה רעה איננה מצטרפת למעשה, ואם כן הרי גם הרהור עבירה אינה אלא מחשבה, ואיך חושבה לאיסור לאו? אבל אתי שפיר דהרהור של תאוות נשים אם מתקשה על ידי כך חשוב מעשה… ואם כן יש לומר הא דאין אדם ניצול בכל יום מהרהור עבירה היינו הרהור לחודיה, והא דעובר בלאו היינו בהרהור עם קישוי\". ובזה אין צדיקים נכשלים כל יום, אבל לעיתים גם בזה צדיקים נכשלים, ובמיוחד בימי הנעורים, כי כך טבע האדם, וכפי שנאמר (קהלת ז, כ): \"כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא\". ועל כן גם הצדיקים צריכים כפרה בקבורה (סנהדרין מו, ב). ועיין בצדקת הצדיק קב, שמי שתכונתו היא של צדיק – כמעט ואינו חוטא בזה, אבל מי שתכונתו חסיד – נכשל יותר, אבל מאידך גם מתקן יותר, כי זוכה למעלת בעל תשובה.
וכל כך מצויים ההרהורים אצל הצעירים עד שהוקשה למהרי\"ל (מנהגים, הלכות ציצית ותפילין) \"על הבחורים שאין נשואין עדיין לנשים שהם מניחין תפילין. וגם הנשוי כבר ועדיין רך בשנים לא ניחא שיניחם מפני שיצרן תקפם עליהן, והתפילין צריכין גוף נקי שלא להרהר בעודן עליו\". וכ\"כ בספר תשב\"ץ קטן סימן רעג, שאסור לבחור שמהרהר להניח תפילין. ונשאל התשב\"ץ ח\"ב רסא, מבני קהילה שהחליטו שלא להעלות לתורה בחורים, מפני שאי אפשר להם בלא הרהור עבירה. והשיב, שמותר להעלותם לתורה, שכן בעלי קריין מותרים לקרוא בתורה (ברכות כב, א), \"ואפילו בעלי עבירה אינן אסורין לקרות בתורה, וכל שכן ילדים (רווקים) שאי אפשר להם בלא הרהור, ומותרים להניח תפילין ולקרות ק\"ש\". ורק על נשואים שנמצאים יחד עם נשותיהם בחיבה אסרו חכמים להניח תפילין, שמא ישמשו מיטתם עם תפילין (ברכות כו, ב).", + "ככל שאדם מקושר יותר עם אשתו באהבה, ונזהר בהלכות צניעות, כך הוא ניצול יותר מהרהורי עבירה. ולכאורה, כדי להינצל מהרהורי עבירה היה צריך להינשא בגיל בר מצווה, אלא שהואיל והנישואין דורשים אחריות רבה, ויש צורך להתכונן לקראתם בלימוד תורה ולימוד מקצוע, הורו חכמים לכלל הציבור לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה עד עשרים (אבות ה, כא). ומנגד, הזהירו שלא לאחר את הנישואין יותר, שאם ידחה, \"כל ימיו בהרהור עבירה\". שהואיל וכבר התרגל בהם, גם לאחר נישואיו יתקשה להשתחרר מהם. אמנם הטעם העיקרי לחובת הנישואין לפני גיל עשרים הוא כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (קידושין כט, ב, להלן ה, ז). כיום שהחיים נעשו יותר מורכבים, והניסיונות והאתגרים מרובים, קשה מאוד להינשא לפני גיל שמונה עשרה. ורוב הצעיר��ם נזקקים לדחות את הנישואין לאחר גיל עשרים. ומכל מקום אין לאחר את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע (להלן ה, ט).", + "ובינתיים עד זמן החתונה צריכים הצעירים להשתדל לגדור את עצמם בצניעות יתירה מקשר עם בנות ומהרהורי עבירה, וככל שיתחזקו יותר בלימוד התורה כך יוכלו יותר לעמוד בזה. שכן אמרו חכמים שהתורה היא המועילה ביותר כנגד יצר זה. \"תנא דבי רבי ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ\" (קידושין ל, ב). וכן נפסק להלכה: ", + "\"אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבוא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי והשחתה לדברי תורה, שהיא אילת אהבים ויעלת חן\" (רמב\"ם הל' איסורי ביאה כא, יט; והובא בשו\"ע יו\"ד כג, ג).12גם נער שחוטא מאוד בהוצאת זרע לבטלה, לא יקדים את נישואיו לפני שהוא בשל לכך, שכן ידוע שיצרם של רבים מהנערים מתגבר עליהם, ואע\"פ כן לא הורו חכמים להקדים את הנישואין לפני גיל שמונה עשרה. ויש שטוענים שמחמת הרהורי עבירה אסור לדחות נישואין מעבר לגיל עשרים, וכדברי הגמרא (קידושין כט, ב): \"בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה\". אולם טענתם דחויה, מפני שידוע שלפני גיל עשרים הצעירים חוטאים בהרהורי עבירה והוצאת ז\"ל יותר מאשר אחר גיל עשרים. ואע\"פ כן למדנו שהורו חכמים לדחות נישואין לגיל עשרים, כדי להתכונן לאחריות שבהקמת משפחה, הן על ידי לימוד תורה והן על ידי הכנות לפרנסה. וממילא מי שנצרך לעוד שנים ספורות כדי להתכונן לנישואין, כפי המקובל כיום, גם אם בינתיים יצרו גובר עליו בהרהורי עבירה והוצאת ז\"ל, לא יתחתן לפני שיהיה מוכן לכך. ובלבד שלא יתאחר מעבר לגיל עשרים וארבע, וכמבואר להלן ה, ט. ורק על דחיית נישואים לשם לימוד תורה מעבר לזמן הראוי, אמרו שזה בתנאי שאין יצרו גובר עליו. וכדברי הרמב\"ם (הל' ת\"ת א, ה): \"ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי, ישא ואחר כך ילמוד תורה\".
ומה שאמרו שהדוחה את הנישואין לאחר גיל עשרים כל ימיו בהרהורי עבירה, הוא מפני שדחה את הנישואין מעבר לזמן שנועד לכך. מפני שכל עוד הוא יודע שכאשר יגיע זמנו יתחתן ויאהב את אשתו כגופו, גם אם הוא חוטא לפני כן, הוא יודע שזה זמני ואינו ראוי, וכשיגיע לנישואיו ישמור את כל תשוקתו לאשתו. אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן, והוא מתרגל למצוא סיפוק ליצרו בעבירה, הרי שהוא נכנע ליצרו הרע, וכבר אינו מאמין שיוכל להתגבר עליו. ולכן אף לאחר שיתחתן, מהרהורי עבירה כבר לא יינצל, כי הם הפכו להיות חלק ממנו (וכן מובא להלן ה, ז). אמנם כפי שלמדנו בהערה 2, אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן את עצמו." + ], + [ + "שמירת הברית / המצווה להתחתן", + "גם מי שכבר קיים מצוות פריה ורביה ואף הוסיף וזכה להוליד ילדים רבים, אם מתה עליו אשתו, מצווה שיתחתן עם אשה שעוד יכולה ללדת ילדים, כדי להוסיף במצוות פרו ורבו (להלן ה, ו). ואם קשה לו לגדל עוד ילדים, כגון שהוא מבוגר, או שיתקשה לפרנסם, או שהוא חושש שתתעורר מחלוקת בין בניו מאשתו הראשונה לאשתו השנייה והילדים שתלד לו, מותר לו להימנע מלהתחתן עם אשה שיכולה ללדת (עי' להלן ה, ו). אבל מצווה עליו להתחתן עם אשה שאינה יכולה ללדת, מפני שזהו מצב החיים השלם של האדם, וכפי שאמרו חכמים (יבמות סג, א): \"כל אדם שאין לו אשה אינו אדם\". עוד אמרו (יבמות סב, ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. וזהו שהורו חכמים (יבמות סא, ב): \"אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים – אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ\". ובכך יזכה להמשיך לקיים מצוות עונה, וימנע עצמו מהרהורי עבירה.", + "וכן פסק הרמב\"ם (הל' אישות טו, טז): \"מצוות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבוא לידי הרהור\". וכל כך חשובה מצווה זו עד שיש אומרים, שמה שהתירו למכור ספר תורה כדי לשאת אשה, הוא אפילו לשם נשיאת אשה מבוגרת שכבר לא תוכל להוליד, כדי לקיים את מצוות הנישואין ומצוות עונה ולהינצל מהרהורי עבירה (להלן ה, כא).13גם בבית שמואל א, יג; ערוה\"ש ז, כתב כרמב\"ם שהאיסור לשבת בלא אשה מדרבנן. אמנם הרמב\"ן במלחמות ה' (יבמות כ, א, מדפי הרי\"ף), הסתפק שאולי הוא מהתורה. ובברכי יוסף א, טו, כתב בשם מהרד\"ך (בית יז, ט) שלרי\"ף האיסור מדאורייתא. וצריך לומר, שאף לרמב\"ם שהאיסור מדרבנן, מכל מקום עצם הנישואין וקיום מצוות עונה הם מהתורה, וכפי שמשמע מדבריו (הל' ס\"ת י, ב) שמוכרים ס\"ת כדי לישא אשה, ואפילו אינה בת בנים.", + "ומי שהזדקן ופסקה ממנו תאוות אשה, ואינו משתוקק יותר לקיים מצוות עונה, כיוון שכבר קיים מצוות פרו ורבו, אינו חייב לשאת אשה. ואמנם גם זה שהזדקן והשתוקקותו נחלשה, אם ישא אשה ויחיה עימה באהבה ושמחה – יקיים מצווה. הן מפני שהזוגיות היא המצב הראוי לאדם, שעל ידה הוא מקיים בשלימות את המצוות שבין אדם לחברו, והן מצד מצוות עונה עצמה. אולם כאשר הוא חושש שמא יגרם לו צער מנישואין נוספים, כי אולי לא יצליח להתקשר באהבה עם אשתו השנייה, כל זמן שאין חשש שמא יחטא בהרהורי עבירה, אינו חייב לישא אשה. והיו גדולים שכך נהגו, שאחר שנפטרה אשת בריתם, לא נשאו אשה שנייה (רמב\"ן ומאירי ליבמות סב, ב; חכמ\"א קכג, ו; ערוה\"ש א, ז)." + ], + [ + "שמירת הברית / הרהורים באשתו טהורה ונדה ושאר דברים", + "מותר לאדם נשוי, בזמן שאשתו טהורה והוא מתכוון להתחבר עימה בלילה, להרהר בדברים שיכולים לעורר את תשוקתו לאשתו, מפני שאין חשש שיגיע מכך לידי טומאה בלילה. אבל בזמן שהיא טמאה או כשהיא רחוקה ממנו, אסור לו להרהר בדברים שמגרים את יצרו אליה, שמא יבוא לראות טומאה בלילה. גם בימי הטהרה צריך אדם להיזהר שלא לקרוא או לצפות בדבר שעלול לעורר אותו להרהורי עבירה, היינו שיחשוק לעשות עבירה או להרהר בדברים שיפגעו באהבתו לאשתו.", + "כדי שלא יגיע אדם לידי עבירה או הרהורי עבירה, קבעו חכמים סייגים לזמן שאשתו של אדם טמאה, שלא ישחוק ולא יקל ראש עימה, ולא יריח בושם שעליה ועל בגדיה, ולא יסתכל במקומות המכוסים שבגופה, ולא יושיטו דבר זה לזה, ולא יאכלו לבדם על השולחן בלא סימן שיזכיר להם שהם אסורים, ולא יאכלו מאותה קערה, ולא ישתה הבעל משיירי כוסה, ולא יאכל משיירי מאכלה. ולא ישב או ישכב הבעל במיטה שהיא מיוחדת לאשתו, אלא אם כן היא מחוץ לעיר. ולא תציע האשה את מיטת בעלה בפניו (שו\"ע יו\"ד סימן קצה).", + "כדי שלא יחטא אדם בהרהורי עבירה, אסור לאדם לעסוק בדבר שיגרה את יצרו, כלומר יביא אותו לידי קישוי או לידי מחשבות ממושכות אודות אשה מסוימת. לפיכך, יש לאדם להתרחק ממקומות ומצבים של חוסר צניעות שעלולים לגרות את יצרו. אולם לפעמים יש בדבר צורך של פרנסה, כג��ן לימודים אקדמאים במסגרת שאינה צנועה כהלכה. ואזי הדין הוא, שאם יש אפשרות ללמוד את אותו המקצוע במסגרת צנועה, חובה עליו לעשות כן. ואם אין אפשרות ללמוד את המקצוע המתאים לו במסגרת צנועה, מותר לו ללמוד במסגרת שאינה צנועה ובתנאי שהוא מעריך שיצרו לא יגבר עליו. אבל אם הוא מעריך שיצרו יתגבר עליו, אסור לו ללמוד שם. ובמצב של ספק או במצב של שעת הדחק יש לשאול שאלת חכם.14היסוד לכך מבואר במסכת בבא בתרא נז, ב, שההולך למקום שנשים נמצאות בו בחוסר צניעות ליד הנהר, נקרא רשע. אבל אם אין לו דרך אחרת, מותר לו ללכת דרך שם, ועליו הפסוק אומר: \"ועוצם עיניו מראות ברע\". ואם הדרך הצנועה ארוכה באופן משמעותי, כבר אינה נחשבת כדרך חילופית, ומותר ללכת בדרך שאינה צנועה (עיין ע\"ז מח, ב, ותוס' 'הא איכא'; שו\"ע יו\"ד קמב, ט). וכתבו הפוסקים, שמזה בניין אב לכל שאלות הצניעות, כגון מי שרוצה ללמוד באקדמיה במסגרת שאינה צנועה, או לבחור עבודה שתצריך אותו לעיתים לטפל בנשים באופן שאינו צנוע, כמו רופאים בחלק מהתחומים, וכן פיזיותרפיסטים ופסיכולוגים. שבכל המקרים הללו, אם יש לו בדבר צורך גדול, כגון שעל ידי לימודים אלה או עבודה זו, יתפרנס יותר, או שימצא סיפוק ומיצוי גדול יותר, והוא מעריך שיצרו לא יגבר עליו, כשם שאינו גובר על רבים מהעוסקים במקצועות הללו – מותר לו לעסוק בהם. וכמובן שיקפיד שלא יעבור על איסור ייחוד. ואם הוא מעריך שיצרו יגבר עליו, היינו שעיסוקו יביא אותו לידי קישוי או שיגרום לו להרהר רבות בנשים שיפגוש בעבודתו או בלימודיו, שלא למטרת נישואין, עליו לבחור מקצוע אחר. ובמקרה של ספק או שעת הדחק, ישאל שאלת חכם (עיין אג\"מ אה\"ע א, נו).
צריך להוסיף, שבכל הדברים הללו לא ניתן לקבוע גדרים לכולם, מפני שהשוני בין האנשים גדול מאוד. וכפי שאמרו חכמים, שהיודע בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו, רשאי להקל בדברים שאחרים חייבים להחמיר בהם. כגון רב גידל שהיה מדריך נשים בעת טבילתן כיצד לטבול, ואמר שהנשים דומות עליו באותה שעה כאווזים לבנות. וכן ר' יוחנן, שידע שהנשים שיוצאות מבית הטבילה רוצות להסתכל בדמותו כדי שיזכו להוליד בנים טובים כמותו, וישב לפניהן בשערי הטבילה ולא חשש מיצר הרע (ברכות כ, א). וכן ר' אחא שלצורך שמחת חתן וכלה היה מרכיב את הכלה על כתפו ורוקד, ואמר שאין הדבר גורם לו להרהורים יותר מנשיאת קורה על גבו (כתובות יז, א). ומנגד, היו תנאים ואמוראים שחששו מאוד מיצרם, כדוגמת אביי, שראה איש ואשה שהלכו דרך ארוכה יחד ולא חטאו, ושיער בעצמו שהיה יכול לחטוא והצטער מאוד, עד שניחמוֹ אותו סבא ואמר לו שאין זה סימן לפחיתותו, שכן \"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו\" (סוכה נב, א), וכן רבי חייא בר אשי, שגם לעת זקנותו התפלל שלא יפול בידי יצר הרע, וכשאשתו התחפשה לזונה, רצה לחטוא עימה, ואף שהתברר לו שהיא אשתו, כיוון שהתכוון לאיסור התענה על כך עד סוף ימיו. וכן לעניין איסור ייחוד, אמר רבי מאיר: \"הזהרו בי מפני בתי\", ורבי טרפון אמר: \"הזהרו בי מפני כלתי\" (קידושין פא, ב).
וכיוון שיכול אדם לרמות את עצמו, כתבו הראשונים והאחרונים שלא יסמוך אדם על עצמו אלא אם כן הוא חסיד גדול שמכיר ביצרו (ריטב\"א קידושין פב, א; סמ\"ק מצווה ל'; יש\"ש קידושין ד, כה; פת\"ד אה\"ע כא, ג). ובספר החינוך (מצווה קפח), החמיר יותר וביאר שהאמוראים שהקילו בזה לשם מצווה היו כמלאכים, \"אבל אנחנו עכשיו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בענייני�� אלו כלל\". וכן מקובל להורות. ומ\"מ בתחום הסביר, שבו אנשים רבים מתגברים על עצמם, הדבר תלוי בהערכתו של האדם, וככל שהוא רגיש יותר בעניין זה, כך עליו להחמיר יותר.
עוד צריך לדעת לגבי כל הדברים הללו שתלויים בהתעוררות היצר, שישנו הבדל גדול בין צעירים למבוגרים. שהצעירים, מטבעם הגופני והנפשי, מתעוררים לכך במהרה, ועל כן עליהם לגדור את עצמם יותר. וכן רווק צריך להיזהר בזה יותר מנשוי, מפני שאינו יכול לבטא עדיין את תשוקתו בקדושה במסגרת ברית הנישואין." + ], + [ + "שמירת הברית / איסור אוננות בנשים", + "גם לנשים אסור לגרות את עצמן כדי להגיע לשיא התענוג. וזאת מפני שתשוקה זו צריכה להיות שמורה להוסיף אהבה ודבקות בין איש לאשתו, ולא לסיפוק תאווה אנוכית. אמנם מפני שתי סיבות שכרוכות זו בזו איסור זה בנשים פחות חמור מאצל גברים: ראשית, אצל גברים יציאת הזרע פוגעת במצוות עונה, מפני שכוח הגברא של הגברים מוגבל, וכאשר הזרע יוצא לבטלה, רצונו של האיש להתחבר אל אשתו יפחת, ואם זמן העונה יהיה באותו יום, פעמים שאף אם ירצה, לא יוכל להתחבר אליה. לעומת זאת, אצל אשה, אין כל כך הגבלה בעניין זה, וגם לאחר שתביא את עצמה לשיא התענוג, תוכל להגיע שוב לשיא התענוג עם בעלה, ובכל אופן תוכל לקיים את החיבור עימו. ", + "שנית, בזרע של הגברים יש את יכולת ההולדה, ואילו בנוזלים המופרשים אצל נשים על ידי הגירוי, אין יכולת הולדה. שגם לאחר הפרשתם, הביצית שברחם יכולה להיות מופרית כמקודם.", + "ומכל מקום אסור לאשה לגרות את עצמה, מפני שכל התענוג הזה צריך להיות שמור לחיזוק הקשר שבין בני הזוג.", + "עוד הבדל ישנו בין גברים לנשים, שאצל הגברים הגירוי מהיר, וכל נגיעה באיבר עלולה לעורר את היצר, ולכן אסרו חכמים לאיש לנגוע באיבר שלו, שמא יבוא לידי הוצאת זרע לבטלה (לעיל הלכה ה). ואילו אצל נשים מגע רגיל באותו מקום אינו מעורר כל כך, ולכן אמרו חכמים לעניין בדיקת דם נדה, \"כל היד המרבה לבדוק בנשים – משובחת\" (נדה יג, א). 15משמע מדעת ר\"ת (תוס' נדה יג, א), שאין לנשים איסור לגרות עצמן באותו מקום, ולכן אמרו בנשים, שכל היד המרבה לבדוק עצמה באותו מקום מראיית נדה משובחת. וכך משמע מברכ\"י יו\"ד שלה, ה. אולם לדעת רמב\"ן, רשב\"א, ריטב\"א, ר\"ן ומאירי, אסור לנשים לגרות עצמן ביד, אלא שבבדיקה רגילה אין גירוי. האיסור הוא כפי שנאמר לגבי המבול (בראשית ו, יב): \"הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ\", כָּל בָּשָׂר כולל נשים, שאף הן השחיתו דרכן באופן זה. ועוד, שהנגררת אחר יצר התאווה באופן שאינו מתוקן, עלולה להגיע לחטאים נוספים. ולכל ההסברים יסוד האיסור, שיש בזה פגיעה בברית הנישואין, שכל התשוקה הזו נועדה לחיזוק האהבה והדבקות במצוות עונה שבין איש לאשתו ולקיום מצוות פרו ורבו (להלן ה, ג, מבוארת מצוות פרו ורבו לנשים). כיוצא בזה כתב בתורה לשמה תקד: \"מצינו לרבינו האר\"י זצ\"ל בשער הכונות כ\"י בדרושי הלילה דרוש ז', וז\"ל: ודע כי כמו שיוצאין המזיקין אלו מן האדם המוציא שכבת זרע לבטלה להיותו בלא אשה, כך האשה בוראה מזיקין בלא האיש, וזה נרמז בפסוק… (תהלים צא, י): וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, רצה לומר נגע שהוא ס\"מ דכורא לא יקרב באהלך שהיא אשתך\". אמנם אין זה חמור כמו בהוצאת זרע לבטלה אצל איש, ועל כן לא תיקן האר\"י ז\"ל סדר תעניות להשחתת ז��ע של האשה. וכאשר יש לאשה עיכוב בשמחת עונה, ולפי עצת מטפלת יראת שמיים טוב שתנסה לגרות עצמה לבדה, מותר לעשות כן. ראשית, מפני שהדבר נעשה לשם קיום המצווה, שנית, בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת ר\"ת והברכ\"י. (ועיין חידושי חת\"ס נדה יג, א, שמשמע שמיקל בנשואה שחושבת על בעלה)." + ], + [ + "שמירת הברית / איסור הרהור לנשים", + "כשם שלגברים אסור להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמם חוטאים, וקל וחומר לתכנן את ביצוע החטא, כך אסור לנשים להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמן חוטאות בניאוף או קירוב בשר עם גבר זר, וקל וחומר שאסור לתכנן זאת. שנאמר (במדבר טו, לט): \"וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם\". \"אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה\" (ברכות יב, ב). וכפי שכתב בספר החינוך (שפז): שמצווה זו נוהגת \"בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות\". \"שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות\" (שם קפח).", + "בנוסף לכך שעצם ההרהור בדבר עבירה גורם לאשה לאהוב פחות את בעלה, ומטמא את מחשבתה בדברים אסורים, ההרהור בזה עלול להביאה בהמשך לידי ניאוף ממש. שכך היא דרכו של יצר הרע, בתחילה מעורר להרהר בדבר, ואח\"כ ממשיך לקרב את האדם לחטא עד שלוכדו ברשתו ומחטיאו בניאוף ומאבדו מהעולם. ובעניין זה גברים ונשים שווים.", + "אמנם כפי שלמדנו (בהלכה ו), לגברים יש עוד סוג של הרהורים אסורים, והם הרהורים שגורמים לקישוי האיבר, ועלולים לגרום למקרה לילה. ואפילו באשתו, בעת שהיא נדה, אסור לאיש להרהר באופן שעלול לגרות אותו. ואילו אצל נשים אין כזה חשש. ולכן מותר לאשה להרהר בענייני החיבור, כל זמן שאינה מהרהרת בעבירה (כמבואר לעיל ו). וכן מותר לאשה להרהר בבעלה בעת נידתה.16שו\"ע יו\"ד שנב, ג: \"האיש אינו כורך ומקשר האשה (שמתה בתכריכים), אבל האשה כורכת ומקשרת האיש (שמת)\". ומבאר הש\"ך ב: \"משום הרהור, אבל באשה ליכא הרהור כל כך\". וכיוון שמדובר במת, מובן שאין שם הרהור עבירה של ניאוף, אלא החשש הוא מהרהור שמביא לגירוי ומקרה לילה. וכ\"כ באג\"מ אה\"ע א, סט. וכן עולה מברכ\"י יו\"ד שלה, ה." + ], + [ + "שמירת הברית / נשים המסוללות", + "אסור לאשה לגרות עצמה עם חברתה, מפני שתשוקה זו צריכה להיות שמורה לאהבה המקודשת שבין איש לאשתו ולקיום מצוות עונה ומצוות פרו ורבו. ועל כך הוזהרנו בתורה (ויקרא יח, ג): \"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ... וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ\". ואמרו חכמים (ספרא שם) שמעשה ארץ מצרים היה: \"איש נושא איש, ואשה נושאת אשה, ואשה נשאת לשני אנשים\" (רמב\"ם איסורי ביאה כא, ח; שו\"ע אה\"ע כ, ב).", + "יש תנאים ואמוראים שסברו, שאשה שעשתה זאת נחשבת 'זונה', ואסור לכהן להתחתן איתה, שנאמר (ויקרא, כא, ז): \"אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ, כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלוֹהָיו\". אבל למעשה נפסק שאף שזו פריצות, אין אשה שעשתה זאת נחשבת 'זונה' להיאסר לכהן. וכמובן שגם אשת איש אינה נאסרת בזה לבעלה, הואיל ואין במעשה זה בעילה כדרך איש באשה (יבמות עו, א; רמב\"ם שם).17ביבמות עו, א, לרב הונא \"נשים המסוללות זו בזו - פסולות לכהונה\". רש\"י: \"מסוללות, דרך תשמיש זכר ונקבה משפשפות נקבתן זו לזו... פסולות לכהונה - משום זנות\". (וכן דעה שנייה בתוס' שבת סה, א, ורמב\"ן ורשב\"א). ויש מהראשונים שפירשו, שלדעת רב הונא רק לכהן גדול היא נפסלת, כי הוא צריך לישא בתולה, והיא אינה בתולה שלימה (רש\"י שבת, סה, א, דעה ראשונה בתוס' שם 'פסולות'). אולם אמר רבא שאין הלכה כרב הונא, וכן נפסק למעשה שהיא כשרה גם לכהן גדול. וכן בירושלמי (גיטין ח, ח): \"שתי נשים שהיו מסלדות זו את זו, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין\". ופירש פני משה, שלבית שמאי נפסלו לכהונה. (להלכה נפסק, שאין הלכה כרבי אלעזר, ואפילו פנויה שנבעלה ליהודי בלא קידושין, לא נעשתה זונה, ומותר לכהן לשאתה לאשה, הואיל ומצד הדין יכלה להינשא לו. ורק מי שנבעלה לאיש שאסור לה להינשא לו, כגון גוי, נאסרה לכהן. וכן אם נבעלה על ידי חלל, נאסרה לכהן. שו\"ע אה\"ע ו, ח).
בפשטות משמע שהעושות כן עוברות באיסור תורה, וכן משמע מכך שהעלו אפשרות לפסול אשה זו לכהונה, וכך משמע מהרמב\"ם. אלא שאין על כך עונש מלקות מהתורה, כי אין על זה לאו מיוחד. כ\"כ המבי\"ט בקרית ספר שם. וכ\"כ לבוש אה\"ע כ, ב. אמנם בקרית מלך רב ב, כו, כתב שאיסור התורה רק כשעושות זאת בקביעות, כדרך נישואין. והפרישה כ, יא, ביאר, שלדעת הטור האיסור מדרבנן." + ], + [ + "שמירת הברית / משכב זכור", + "נצטווינו בתורה (ויקרא יח, כב): \"וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא\". וכן נאמר (ויקרא כ, יג): \"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם\". שתי אפשרויות של משכב ישנן עם אשה, כדרכה ושלא כדרכה, שנאמר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה. שלא כדרכה היינו במקום הרעי, וזה מה שהזהירה התורה בזכר, שלא יבעל את חברו במקום הרעי. ומשעה שהיתה 'העראה', היינו שהעטרה שבראש האיבר נכנסה לתוך הנקב של הרעי, עברו שניהם באיסור תורה, למרות שלא כל האיבר נכנס לאותו מקום ולמרות שלא יצאה ממנו שכבת זרע. וזאת בתנאי שהאיבר היה בקישוי (יבמות נה, ב; רמב\"ם איסורי ביאה א, י; לט\"ז איסור התורה גם במקצת עטרה; ולנו\"ב אה\"ע ב, כג, בכל העטרה).", + "וכל כך חמור איסור זה, עד שהעוברים עליו נענשים במיתת סקילה, שכל מקום שנאמר דְּמֵיהֶם בָּם פירושו סקילה (סנהדרין נד, א; רמב\"ם שם א, ו). והעונש הוא רק כאשר עשו זאת במזיד, בפני שני עדים שהתרו בהם שלא יעשו כן, ושאם יעשו יענשו בסקילה, ולמרות זאת עברו וחטאו בפניהם. בפועל אין כמעט מי שמעיז לבצע חטאים שחייבים עליהם מיתה בפני עדים שמתרים בו שאם ימשיך בחטאו ייענש במיתה. לכן, ההוצאה להורג בבית הדין היתה נדירה מאוד עד שאמרו חכמים, שסנהדרין שהוציאה להורג אדם אחד בשבע שנים, נקראת 'חובלנית' (משנה מכות א, י). נמצא אפוא שהעונש הקצוב בתורה מלמד על חומרת העוון, והרתיע אנשים מלעבור עליו בזדון ובחוצפה בפני עדים.", + "עוון משכב זכור נחשב חמור במיוחד, שכן מתוך ארבע מיתות בית דין, סקילה היא החמורה ביותר. בין שאר חטאי גילוי עריות שעונשם סקילה: הבא על אימו או על אשת אביו, והבא על אשת בנו הנקראת כלתו, והשוכב עם בהמה או חיה, וכן אשה ששכבה עם בהמה או חיה (רמב\"ם איסורי ביאה א, ד). והחוטאים בזה במזיד בלא עדים, נענשים בידי שמיים בכרת.", + "מעבר למעשה האסור, כבר למדנו שהתורה א��רה גם להרהר בביצוע חטא של עריות, שנאמר (במדבר טו, לט): \"וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם\". פרשו חכמים (ברכות יב, ב): \"אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם - זה הרהור עבירה\" (כמבואר בהלכה ו). בנוסף לכך, מי שהקשר עם גבר אחר מגרה את יצרו, צריך להיזהר שלא להגיע מתוך כך להוצאת זרע לבטלה, שלדעת רבים מהפוסקים אסורה מהתורה (כמבואר בהערה 1). וכן לא יתקשר עם חבר כדי לגרות את עצמו, שכן בכך שהוא גורם לעצמו קישוי הוא עובר באיסור חכמים (נדה יג, ב). אלא ינהג עם חבריו באופן רגיל, כדרך שאר החברים, וישתדל להימנע מקישוי." + ], + [ + "שמירת הברית / הגורמים לגילוי יצר זה", + "בקרב הציבור החילוני רבים סוברים שהמשתוקקים למשכב זכר נולדו עם תכונה זו, ואין ביכולתם לשנותה. ולכן לדעתם, מי שנוטה לכך, צריך ללכת אחר נטיית ליבו, ובוודאי שאין לבקרו על כך. אולם על פי התורה, גם כשיש לאדם נטייה חזקה לכך, האיסור נותר במלוא תוקפו, וחובה עליו להתגבר על יצרו. וכשם שהמתאווים לנאוף עם אשת איש - חייבים להתגבר על יצרם. אמנם בדיני שמיים מתחשבים בקושי של האדם להתגבר על יצרו, וככל שיצרו חזק יותר, כך עונשו קל יותר.", + "גם אם נקבל תופעה זו כנטייה מולדת, ברור לנו שגם לאקלים החברתי והמוסרי יש השפעה רבה, לא פחות מהנטייה המולדת. עובדה היא, שהיו תרבויות בעבר שתופעה זו היתה רווחת אצלם מאוד, עד מצב שבו רוב הגברים חטאו בזה. לעומת זאת בישראל, כאשר התנאים הסביבתיים עודדו יחסי אישות תקינים בין איש לאשה ושללו יחסים בין גברים, נטייה זו כמעט ולא באה לידי ביטוי. וכפי שלמדנו במשנה (קידושין פב, א): \"רבי יהודה אומר: ...לא יישנו שני רווקים בטלית אחת, וחכמים מתירים\". ובגמרא ביארו, שרבי יהודה החמיר בזה, שמא יגיעו לידי חטא. ויש לזכור שבעבר נהגו לישון בלא בגדים, הרי שהחמיר שלא ישנו שני רווקים ערומים תחת שמיכה אחת. וחכמים התירו, משום \"שלא נחשדו ישראל על משכב זכור\". כלומר תופעה זו היתה נדירה כל כך, עד שלדעת חכמים לא היה צריך לגזור על זה. וכן לעניין ייחוד, ידוע שאסור לאיש להתייחד עם אשה בחדר סגור, שמא יגיעו לידי עבירה, אבל לשני גברים הדבר מותר. והיו שהחמירו על עצמם בזה במידת חסידות. וכן נפסק בשולחן ערוך (אה\"ע כד, א), אלא שהוסיף וכתב: \"ובדורות הללו שרבו הפריצים, יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר\". ודבריו מתאימים למה שהיה רווח אז בארצות האיסלאם. אולם גדולי אשכנז כתבו, שבמדינות שלהם לא מצינו שנחשדו ישראל על כך, ואין צריך להחמיר באיסור ייחוד (ב\"ח). ולא זו בלבד, אלא שיש אומרים, שאסור להחמיר בזה, מפני יוהרא (יש\"ש קידושין ד, כג). אמנם לגבי שינה ביחד תחת שמיכה אחת, נחלקו גדולי אשכנז. יש שהחמירו (ח\"מ וב\"ש), ויש שהקילו (יש\"ש), ולמעשה עד לפני כמה דורות נהגו להקל בכך (ערוה\"ש כד, ו).", + "וכיוון שקשה להניח שטבעם הבסיסי של האנשים השתנה, מוכרחים להסיק, שגם מי שנולד עם נטייה לכך, במסגרת חברתית מהסוג שרווחה בישראל במשך דורות רבים, נטיות אלו לא באו לידי ביטוי, עד שלא היה חשש שאנשים אלו יחטאו גם כאשר ישנו עם חבריהם בחדר סגור, בלא בגדים ותחת שמיכה אחת.", + "איננו יודעים מה השתנה בדור האחרון, עד שישנם אנשים שבטוחים שמטבע בריאתם, תשוקתם מופנית אך ורק לבני מינם ואין להם שום בחירה בזה. האם החירות שהפכה לגורם מרכזי בחיינו, יחד עם המעלות שבה, גם נתנה דרור לכל הנטיות שהיו כמוסות בתהומות הנפש לצאת אל הפועל, ומשיצאו קשה יותר להתגבר עליהם. או שמא התנועה הפמיניסטית שיצרה מתח ומלחמה בין המינים גרמה לבלבול זהות בקרב מקצת הגברים ולחשש מפני קשר עם אשה. ויש עוד עשרות השערות והסברים להתגברות התופעה.", + "חשוב לדעת, שלעיתים הצער, התסכול והבושה שמלווים נטייה שכזו קשים כל כך, עד שיש צעירים שבוחרים לשים קץ לחייהם מרוב כאב. ועל כן צריך להדריך גברים ונשים שחשים נטייה שכזו, שישוחחו על כך עם הוריהם ועם רב או מדריך. ראשית, כדי לפרוק מעט מהסבל שמלווה אותם. ושנית, כדי למצוא את הדרך המיטבית להתמודד עם כך." + ], + [ + "שמירת הברית / מצוות החתונה", + "מצוות התורה חלות על כל ישראל, וגם על גבר או אשה שנוטים להשתוקק לבני מינם, חלה המצווה להתחתן ולקיים את מצוות עונה באהבה ושמחה ולפרות ולרבות.", + "וניתן להניח, שכשם שבדורות הקודמים לא שמענו כמעט על אנשים שלא התחתנו מסיבה זו, כך גם בדורנו, למרות השינויים הסביבתיים, רבים מהאנשים שחשים תשוקה לבן מינם יכולים להתגבר על יצרם ולהקים משפחה באהבה ושמחה. וכן ידוע שרבים מהמשתוקקים לבני מינם מסוגלים לגלות השתוקקות גם לבן המין השני. ועל המתקשים בכך, מוטלת המצווה להשתדל בכל האמצעים האפשריים להטות את נטייתם, כדי שיוכלו לבנות זוגיות נאמנה כדת משה וישראל.", + "למעשה, כל עוד אדם חש שלא יוכל להתקשר לאשה ולהתחייב לאהוב ולשמח אותה כראוי לה ולא לבגוד בה, הרי שבפועל לפי תפישתו את עצמו הוא אנוס, ואינו יכול להתחתן. ורק לאחר שיכיר בנפשו שהוא מסוגל להתחייב לאהוב את אשתו ולשמח אותה במצוות עונה כפי שמגיע לה, יוכל לקיים את חובת מצוותו ולהתחתן. וכן הדין לגבי אשה, רק לאחר שתדע שתוכל להיענות לתשוקת בעלה תוכל להתחתן.", + "איש ואשה שיש להם נטייה חזקה לבני מינם, וקבלו על עצמם לכרות ברית נאמנות ביניהם, ולהיות חברים טובים זה לזה, ולהשתדל לקיים מצוות עונה כפי יכולתם, יכולים לקיים את מצוות הנישואין באופן זה, ולהקים משפחה טובה.", + "וגדול שכרם של המצליחים להתגבר על יצרם, ומתוך אחריות מוסרית עמוקה בונים זוגיות נאמנה ואוהבת ומקימים משפחה. וכפי שאמרו חכמים (אבות ה, כג): \"לפום צערא אגרא\". ולא רק בעולם הבא יזכו לשכר, אלא אף בעולם הזה, מפני שכדי להתגבר על יצרם יצטרכו להעמיק יותר ביסודות האהבה והמוסר, וממילא יזכו לחברות עמוקה יותר, וכדרך שאמרו חכמים (ברכות לד, ב): \"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד\".", + "ויש בזה תיקון גדול לעולם. מפני שרבים כל כך נגררים אחר התאווה החומרנית הרעה, וחוטאים בזנות וניאוף. ואף את נישואיהם הם מבססים על התאווה החומרית בלבד, וכיוון שכך, התאווה חולפת, והם חוזרים לספק את יצרם בניאוף וכל שאר התועבות. ותמיד בסוף מתאכזבים, מפני שכל קשר גשמי שאין בו ערך מוסרי של קדושה, הוא קשר שמוביל לשיממון ומוות. כדי לתקן את העולם, יש צורך בתשובת המשקל, בהדגשת הערך הרוחני של הנאמנות, החברות והמוסר, וקדושת ברית הנישואין. וזה נעשה על ידי אותם אנשים שאינם חשים תשוקה טבעית, ואע\"פ כן מתוך קבלת עול מלכות שמיים, כורתים ברית נאמנות עם בת זוגם. ועליהם אמרו חכמים (שבת פח, א) שהם \"עושים מאהבה ושמחים בייסורים, ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא): \"וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַש��ֶׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ\".18מידות ראיה, ברית א': \"... וכשיקבל אז לטוב ובשמחה את מיעוט הרגשתו את התענוג הראוי לבא מדרך הטוב ומעבודת ה' בכלל, וגם את הפחדים והמרורות הבאים לרגלי התגברותו ללכת בדרך ישרה... בזה הוא מקנה לעצמו הרגל פנימי לעשות את הטוב בשביל עצם הטוב האמיתי, דהיינו חפץ השם יתברך... ובכלל משקל הרוחניות ודאי חסר הוא בעולם, על ידי ריבוי השקועים בחומריות... בהצטרף משקל הרוחניות שלו לאוצר הכלל, ימצא המקום של יבושת לח אצילות הקדושה וירטיבהו בהשפעתו, אז ישא פריו האמיתי, וראוי לו לשמח בזה. עושין מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: ואהביו כצאת השמש בגבורתו\"." + ], + [ + "שמירת הברית / האם צריך לספר לפני הנישואין", + "איש שחש בנפשו נטייה מסוימת לבני מינו, אבל בפועל הוא מצליח להשתלט על עצמו, והוא יודע בוודאות שיש בו תשוקה ורצון להתחתן עם אשה, ויוכל לשמוח באשתו ולשמחה כפי הראוי לה בלא חשש שיבגוד בה, אינו חייב לספר על נטייתו הנוספת לבחורה שאיתה הוא נפגש.", + "אבל כאשר הנטייה הזו חזקה יותר אצלו, ויש לו ספקות, שמא לא יצליח לשמח אותה כראוי, וקל וחומר אם מקנן בליבו חשש שמא יתקשה להיות נאמן לה. חובה עליו לספר על כך לבחורה לפני הנישואין, כדי שתוכל להחליט אם היא סומכת עליו שיוכלו להקים יחד בית נאמן באהבה ושמחה.", + "ובכל מקרה של ספק, נכון להתייעץ עם רב או מומחה ירא שמיים. וכל האמור לגבי זכרים חל גם על נשים שחשות משיכה דווקא לבנות מינן.", + "אם זה ששטוף בחטא של משכב זכור, התחתן בלא לספר על כך לאשתו, וכשנודע לה הדבר, מיד רצתה לבטל את הנישואין - במקרים מסוימים, כאשר קשה להשיג מהבעל גט, בית הדין יכול לבטל את נישואיהם בלא גט, משום שהתקדשה לו בטעות (אג\"מ אה\"ע ד, קיג)." + ], + [ + "שמירת הברית / יחס התורה לחוטאים במשכב זכר", + "התורה הגדירה עוון משכב זכור כתּוֹעֵבָה, ודרשו חכמים (נדרים נא, א): \"תועה אתה בה\". כלומר, ייעודה של תשוקה זו לחבר בקדושה ושמחה את האיש והאשה, ומתוך חיבור זה נולדים ילדים והעולם מתקיים. ואילו החוטאים בזה מפנים את תשוקתם לבני מינם ופוגעים בקדושת הנישואין ובקיום העולם.", + "ומכל מקום אין להחמיר ביחס לחוטאים בזה יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, כגון מחללי שבת. וכשם שמעלים לתורה מחללי שבתות כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס, כך יש להעלות לתורה את העוברים על חטא זה, כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס. קל וחומר כאשר יתכן שהם נזהרים שלא לעבור על החטא החמור של משכב זכר.19מבחינת החומרה המתבטאת בעונש, דינם של מחללי שבת סקילה כדין משכב זכור (משנה סנהדרין ז, ד). והגדרת החטא כ'תועבה', היינו הטיה של כוח חיים לכיוון שלילי, ולכן גם את העבודה זרה הגדירה התורה כתועבה (דברים ז, כו; יג, טו; יז; ד). אמנם אין ההגדרה 'תועבה' מחייבת עונש חמור של מיתה, שכן גם את אכילת מאכלים אסורים הגדירה התורה כתועבה (דברים יג, ג), וכן מעשהו של המחזיר את גרושתו לאחר שנישאת לאדם אחר נקרא תועבה (דברים כד, ד), למרות שעונשם של שני האיסורים הללו מלקות (רמב\"ם סנהדרין יט, ד).", + "יתר על כן, רבים מהנכשלים בחטא זה אינם חוטאים בו מתוך התרסה כדרך מחללי שבת, אלא מתוך צער על כך שיצרם אונסם לזה. ורק ה' אלוהי השמים והארץ, בורא הנשמות, יודע המחשבות ובוחן הלבבות, יודע את יצרו של כל אדם ויכול לדון אותו באמת וברחמים לפי גודל ניסיונותיו ומכאוביו.", + "וחייבים להדגיש, שגם מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו וחוטא במשכב זכור, חייב בכל שאר מצוות התורה, ועליו להתחזק ככל יכולתו במה שהוא יכול. ואף ביחס לחטא זה, על כל יום ויום וכל פעם ופעם שהוא מצליח להתגבר על יצרו ונמנע מהחטא - יש לו שכר גדול.", + "ועלינו לקבל את מצוות התורה שקבעה שמשכב זכור אסור באיסור חמור, וכאשר יש בידנו אפשרות, חובה עלינו להשתדל להניא את החוטאים מכך. ועם זאת עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. וכל עוד הוא אינו מחצין את נטייתו ואינו מתריס בחטאו, עלינו לקרבו לקהילה הדתית, כדי שיוכל להתחזק בתורה ובמצוות בכל מה שאפשר שלו. וכבר ידוע שערכו של הרע מוגבל ואילו ערכו של הטוב הוא בלא סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי.", + "ואם זה שחש נטייה חזקה מאוד לבני מינו לא מצא בת זוג שאיתה הוא יכול להתחתן, ואע\"פ כן הוא מתגבר על יצרו ואינו חוטא, הרי הוא מהאנשים שהקב\"ה מכריז על מעלתם בכל יום שהם חסידים (פסחים קיג, א). ובעקדה שהוא מצליח לעקוד את יצרו לכבוד שמיים, הוא מגלה את הערך המוחלט והמקודש של התורה והמצוות, ותיקון גדול נעשה על ידו בעולם (כמבואר להלן ז, ו, על הסריסים). אמנם להקים משפחה אינו זוכה, אבל אור נאמנותו לתורה מאיר בכל העולם, ומוסיף חיים וברכה לכל המשפחות." + ] + ], + [ + [ + "פרו ורבו / ערך המצווה", + "מצווה גדולה מהתורה לפרות ולרבות, וכיוון שזו המגמה הבסיסית של הבריאה, זו המצווה הראשונה שנזכרה בתורה. וכפי שנאמר לאדם וחוה בסיום מעשה הבריאה (בראשית א, כח): \"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ\". ועוד נאמר בפרשת נח לאחר המבול (ט, א): \"וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ\". ואחר שהזהיר שלא לרצוח, הוסיף ואמר (שם ז): \"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ\".", + "על ידי מצווה זו האדם הולך בדרכי ה', מה ה' ברא את העולם ומקיימו, אף האדם מוליד ילדים ומטפל בהם ומגדלם. ועל ידי כך הוא נעשה שותף עם הקב\"ה, וכמו שאמרו חכמים (נדה לא, א): \"שלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו\".", + "וזו המגמה הראשונה והיסודית של הבריאה, וכפי שאמרו חכמים במשנה (גיטין מא, ב): \"לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ\". פסוק זה (ישעיהו מה, יח) מלמד שההוראה האלוקית הבסיסית ביותר היא ליישב את העולם, שנאמר: \"כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלוֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ – לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד\". ", + "עוד אמרו חכמים במשנה (סנהדרין לז, א): \"כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא\". ואם כך אמרו על מי שמקיים עני שלא ימות ברעב (ב\"ב יא, א), על אחת כמה וכמה שגדולה מעלתם של ההורים שמולידים ילד ומגדלים ומחנכים אותו, שהם ממש מקיימים עולם מלא.", + "ועל כן אמרו חכמים שהשאלה השלישית ששואלים את האדם בעומדו לדין בעולם הבא: האם \"עסקת בפריה ורביה\", כאשר השאלה הראשונה: האם נשאת ונתת באמונה, והשנייה: האם קבעת עיתים לתורה (שבת לא, א).", + "אמר רבי אליעזר (יבמות סג, ב): \"כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים\", שנאמר (בראשית ט, ו-ז): \"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ…\" ובפסוק שאחריו נאמר: \"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ\". תפקידו של האדם להוליד ילדים נוקב ויסודי כל כך, עד שמי שאינו ממלא אותו נחשב כמי שהמית את ילדיו בטרם נולדו. רבי יעקב אמר (שם): \"כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט הדמות\", שנאמר (בראשית ט, ו-ז): \"כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם\", ובפסוק שאחריו נאמר: \"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ\". לכל אדם ייחוד משלו, ולכן כל אדם מגלה בחינה נוספת של צלם אלוקים, והנמנע מלעסוק בפריה ורביה, ממעט את הופעת הגילוי האלוקי בעולם.", + "אמרו חכמים (זוהר חדש רות נ, ב): \"בזמן שאדם יוצא מן העולם הזה ונפשו באה ליכנס במקום הראוי לה, כמה מלאכי חבלה עומדים מצד זה ומצד זה, וכמה מלאכי שלום עומדים מצד זה ומצד זה. זכה – מקדימים לו מלאכי שלום ואומרים לו שלום בואך. לא זכה – מלאכי חבלה מקדימים לו ואומרים אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ומאן איהו (ומי הוא הרשע)? מי שלא נתעסק להניח בן בעולם הזה. שכל המניח בן בעולם הזה ומלמדו תורה ומעשים טובים, אין מלאכי חבלה וגיהנם שולטים בו\". ", + "וזהו שנאמר (תהלים קכז, ג-ה): \"הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן. כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם, לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר\". \"אלו מלאכי חבלה שאינם יכולים לשלוט עליו. שלא יאמר אדם הרי תורתי ומעשים טובים מגינים עלי ולא אתעסק בפריה ורביה, אלא אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אינו נכנס במחיצתו של הקב\"ה ואין לו חלק לעולם הבא\" (עיין בפרק ח, בנחמת חשוכי ילדים)." + ], + [ + "פרו ורבו / חזקיהו ובן עזאי", + "בעת שצבאו האדיר של סנחריב מלך אשור צר על ירושלים להחריבה, חלה המלך חזקיהו, שנאמר (ישעיהו לח, א): \"בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה\". ", + "כבר שנים לפני כן ידע חזקיהו שסכנה גדולה נשקפת לו ממלכות אשור, שכן בעקבות החטאים שגברו בישראל, מלכות אשור כבר הכניעה את מלכות ישראל שבשומרון, והגלתה את עשרת השבטים מהארץ (מלכים ב' יז), והאיום על מלכות יהודה היה קרוב ומוחשי. כדי למנוע את הרעה ציווה חזקיהו את כל העם לחזור בתשובה ולהתחזק בתורה. ", + "\"נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע – ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס – ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה\" (סנהדרין צד, ב).", + "והנה בשעתו הקשה, כאשר האסון שממנו פחד עמד להתרחש וצבא אשור כבר צר על ירושלים, והוא עצמו נפל למשכב, בא אליו הנביא בהודעה נוראה: \"צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה – מֵת אַתָּה – בעולם הזה, וְלֹא תִחְיֶה – לעולם הבא\". נזדעק חזקיהו בשאלה, במה חטאתי שנגזר עלי להיכרת מהעולם הזה ומהעולם הבא?! השיב הנביא: \"משום שלא עסקת בפריה ורביה\". ענה חזקיהו, הרי נודע לי ברוח הקודש שייוולדו לי בנים שאינם הגונים. אמר לו הנביא: \"בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד\". כלומר, מה לך לחשב בסתריו של הקב\"ה, מה שנצטווית – עליך לעשות, ומה שטוב בעיני הקב\"ה – יעשה. הבין חזקיהו שחטא, וביקש מישעיהו שיתן לו את בתו לאשה, כדי שאולי זכותו וזכות ישעיהו תסייע שיהיו בניו טובים. השיב לו הנביא: כבר נגזרה עליך הגזירה. אמר לו המלך: \"בן אמוץ כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא (דוד המלך), אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים\" (ברכות י, א).", + "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיֹּאמַר: אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל. וישמע ה' את קולו ויצו את ישעיהו לבשר לחזקיהו שהוסיף לו עוד חמש עשרה שנים על שנותיו, ואף יציל אותו מחיל אשור. בלילה יצא מלאך ה' והיכה את כל חיל סנחריב וירושלים ניצלה, וחזקיהו נשא את בתו של ישעיהו הנביא, ונולד להם מנשה. ואמנם חששו של חזקיהו התאמת, מנשה שמלך אחר חזקיהו עשה הרע בעיני ה' ועבד עבודה זרה וגם דם נקי שפך הרבה מאוד, עד שנחתמה הגזרה על חורבן בית המקדש הראשון (מלכים ב' יט-כא). ואע\"פ כן, מצוות פרו ורבו לא זזה ממקומה, כי היא היסוד לקיום העולם. ואף במקרה של חזקיהו, על ידי בנו, מנשה הרשע, נמשכה שושלת בית דוד, שממנה ייוולד משיח בן דוד שיבוא במהרה בימינו.", + "אמנם למדנו על אחד מגדולי התנאים, בן עזאי, שלא נשא אשה ולא קיים את מצוות פרו ורבו. מסופר בתלמוד (יבמות סג, ב), שבן עזאי דרש מהפסוקים שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה: \"כאילו שופך דמים וממעט הדמות. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים?! אמר להם בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים\". וכן נפסק להלכה, שמי שחשקה נפשו בתורה ולומד בשקידה עצומה כל ימיו, אם מרוב שקידתו לא נשא אשה, אין בידו עוון, ובתנאי שלא יהא יצרו גובר עליו (רמב\"ם אישות טו, ג; שו\"ע אה\"ע א, ד). אמנם יש לדייק שאין בידו עוון, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן (נחלת צבי; ט\"ז ו).", + "הרי שרק מצווה אחת ישנה שהעוסק בה יכול בשעת הדחק להתבטל ממצוות פרו ורבו, והיא מצוות תלמוד תורה. וזאת משום שלימוד התורה עצמו מוסיף חיים לעולם. עובדה שבן עזאי, למרות שלא עסק בפריה ורביה, התעמק בחשיבותה הגדולה של המצווה ודרש על ערכה, ובוודאי מכוח תלמודו נולדו ילדים רבים. אבל חזקיהו המלך שרצה להתנות את המצווה בכך שילדיו לא יהיו רשעים, ביטל את העיקרון המקודש שלה, שמבטא את הערך המוחלט של החיים. ועל כן היה צפוי לעונש נורא בעולם הזה ובעולם הבא. למדנו מכך, שיסוד החיים הוא הערך הראשון במעלה, שכן גם רשעים יכולים לחזור בתשובה. יתר על כן, גם אם לא יחזרו בתשובה, הצדיקים לומדים ממעשיהם לקחים. אבל כאשר מבטלים את המצווה, עוקרים את הכל וכופרים בערך החיים שברא ה' בעולם הזה.1הקשה בערוה\"ש אה\"ע א, יד, והלא אמרו בירושלמי (שבת פ\"א ה\"ב) שמפסיקים מתלמוד תורה להקמת סוכה וללקיחת ארבעת המינים. ועוד אמרו בירושלמי (ברכות פ\"א ה\"ב), שהלומד שלא על מנת לעשות נוח לו שלא נברא, ואיך בן עזאי התבטל מהמצווה. וכתב שמוכרחים להסביר, \"שלא היה ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל, ואפשר היתה סכנת נפשות אם היה פורש מן התורה\". ונראה לבאר, שהואיל ומצוות פרו ורבו תלויה בנישואין שכרוכים בהקשבה והתפנות נפשית כדי להתקשר באהבה לאשה, ידע בן עזאי בנפשו, שמרוב שקידתו בתורה, לא יוכל לספק את אשתו כראוי, ועל כן לא התחתן. מה שאין כן בשאר המצוות, שהואיל ואינן דורשות השקעה נפשית, יכול היה לקיים בעוד שמוחו שקוע בתורה. ועיין סוטה מט, א: \"משמת בן עזאי בטלו השקדנים\". ואיש כמוהו גם יודע שאין יצרו גובר עליו. והיו שכתבו שאין בדורות הללו מי שיכול לנהוג כבן עזאי (ריטב\"א, ברכ\"י)." + ], + [ + "פרו ורבו / המצווה הכללית והחובה הפרטית", + "מצווה מהתורה לפרות ולרבות, ובכל ילד שהאיש והאשה מולידים הם מקיימים מצווה גדולה, וזוכים להשתתף עם הקב\"ה בהולדת אדם, ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). וזו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים (משנה גיטין ד, ב): \"לא נברא העולם אלא לפריה ורביה\", שנאמר (ישעיהו מה, יח): \"לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ\".", + "אמנם בלא הגדרה מחייבת, המצווה הגדולה הזו עלולה להיות כללית מדי עד שבמקרים רבים, מרוב חששות, לא תצא אל הפועל כראוי. משום שהנישואין הם עניין רגיש ומורכב, שתלוי בדעתם ורגשותיהם ותקוותיהם והסכמתם של האיש והאשה, ופעמים שגם באמצעים כלכליים ובתמיכתם של ההורים, וההחלטה על קיומם דורשת אחריות ואומץ.", + "גם לאחר הנישואין, המצווה הכללית מותירה ספקות רבים. מצד אחד, כיוון שבכל ילד מקיימים מצווה עצומה, אולי אפשר להסתפק בילד אחד, שהוא לבדו עולם ומלואו, ולדחות את הולדתו לקראת גיל ארבעים, לתקופה שבה ההורים יהיו מבוססים ומנוסים. ומנגד, כיוון שהמצווה גדולה וחשובה כל כך, אולי צריך כל אדם להתאמץ מעבר לכוחותיו כדי להוליד כמה שיותר ילדים, ולשם כך עליו להתחתן מוקדם ככל האפשר, ולקצר את זמן ההנקה כדי ללדת כמה שיותר ילדים.", + "לפיכך, בנוסף לרעיון הכללי של המצווה, קבעה התורה הגדרה בסיסית מחייבת למצווה, וחכמים הוסיפו וקבעו עוד גדרים, כדי לתת לרעיון הכללי צביון ברור ומחייב. הרי שהמצווה הכללית מהתורה היא לפרות ולרבות, ובכל ילד וילד שמולידים – מקיימים את המצווה. והחובה מהתורה היא להוליד בן ובת, וכדרך שהקב\"ה ברא בתחילה את אדם וחוה. וזהו שנאמר (בראשית א, כז-כח): \"וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ…\" כיוון שמבואר בפסוק שרצון התורה שנפרה ונרבה ונמלא את הארץ, קבעו חכמים כמצווה מחייבת, להוסיף וללדת עוד ילדים (להלן ה-ו), ואף קבעו זמן לקיום מצוות התורה, שעד גיל מסוים חייבים להתחתן (להלן ז-י).", + "המצווה הכללית שייכת לאיש ולאשה כאחד, ו��צד מסוים שכרה של האשה גדול יותר, שלפי הצער גודל השכר (אבות ה, כג). אולם לגבי החובה נחלקו. לדעת חכמים, האיש חייב במצווה, מפני שהוא המקדש בנישואין, והוא הבועל בחיבור. ולזה רמז הפסוק: \"פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ\" – \"האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש\" (יבמות סה, ב). יש שבארו, שהואיל ויש לאשה צער וסכנה בהיריון ובלידה, לא רצתה התורה, שדרכיה דרכי נועם, להטיל על האשה מצווה זו כחובה (משך חכמה בראשית ט, ז). ", + "מנגד, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, גם האשה חייבת במצווה, שכן המצווה נאמרה בלשון רבים, לאדם וחוה, שנאמר (בראשית א, כח): \"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ\".", + "להלכה נפסק, שחובת המצווה מוטלת על האיש. אבל אין בכך פגיעה בזכותה של האשה, שאם התברר שהיא נשואה לעקר, ורצתה להתגרש כדי לזכות בבן או בבת שיוכלו לסייע לה בעת זקנתה, מחייבים את בעלה לגרשה ולתת לה את כתובתה (יבמות סה, ב; שו\"ע אה\"ע א, יג; קנד, ו).2מוכרחים לחלק בין המצווה הכללית לפרות ולרבות כדי ליישב את העולם, ששייכת לגברים ונשים כאחד, ובין החובה הפרטית שהוטלה על האיש, וגידרה להוליד בן ובת, והוסיפו חכמים וחייבו להוליד עוד (כמבואר בהלכות ה-ו). מצווה כללית פירושה יסוד ומגמה בתורה, שעדיין אין בה גדרי חיוב, אלא ערך וייעוד, שאדם מצווה להזדהות עימו ולהשתדל לקיימו ככל יכולתו. על המצווה הכללית וערכה העצום למדנו מיד בסיום פרשת הבריאה, ומיד לאחר המבול. וסמכו אותה חכמים על הפסוק בישעיהו מה, יח: \"לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ\", וקראו לזה בקיצור 'לשבת'. אבל אין הכוונה שתוקף המצווה מדברי נביאים בלבד, אלא שהנביא פירש עניינה, שהיא יסוד היסודות, שכל העולם כולו נברא למענה, ובה האדם משתתף עם הקב\"ה בקיום העולם בצד הממשי של החיים, כאשר השותפות הרוחנית היא בלימוד התורה. ועל כן רק לשם שתי מצוות אלו מוכרים ס\"ת (להלן הלכה כא). ולכן חייבו לשחרר עבד שחציו בן חורין, כדי שיוכל להתחתן וללדת (גיטין מא, א). ואף שיש איסור תורה לשחרר עבד כנעני (יו\"ד רסז, עט), כיוון שהיא מצווה כללית כוחה גדול והתירו לעבור על לאו מהתורה כדי לקיימה, מה שלא היו מתירים עבור מצווה רגילה (תוס' שם 'לא תוהו'; חגיגה ב, ב, 'לא תוהו'). וכן כתב באתוון דאורייתא (כלל יג). והמצווה הכללית שייכת לגברים ולנשים כאחד, ומה שנפסק להלכה שנשים אינן חייבות במצוות פרו ורבו, הכוונה רק לצד של החובה הפרטית, אבל המצווה הכללית, שהיא יותר חשובה, שייכת לנשים ולגברים כאחד. ולכן בשעת הצורך מוכרים ספר תורה כדי להשיא אשה כמו איש (מ\"א קנג, ט; א\"ר יב; משנה ברורה קנג, כד, להלן הערה 21). ולדעת רוב הראשונים (להלן בהערה 21) מוכרים ס\"ת גם עבור מי שכבר קיים חובת פרו ורבו מהתורה, שכן למצווה הכללית אין גדרים והיא מתקיימת בכל ילד וילד שמולידים, בין אם הוא ילד יחיד ובין אם הוא הילד העשירי. וכ\"כ רמב\"ן (מלחמות כ, א, בדפי הרי\"ף). וכ\"כ האלף לך שלמה (אה\"ע ב). גם הוראת הגירושין לבני זוג שבמשך עשר שנים לא נולד להם ילד, היא מפני המצווה הכללית בלבד, אבל לשם קיום המצווה הפרטית לא היו מחייבים זאת. ולכן מי שיש לו בן או בת, למרות שלא קיים את חובת המצווה הפרטית בבן ובת, אינו צריך להתגרש (להלן ו, ז, 8).
יש אומרים שהפסוק בסוף פרשת הבריאה (בבראשית א, כח) נאמר לבר��ה ואילו הציווי נאמר לנח ובניו (ט, ז). וכ\"כ רש\"י, רמב\"ן, תוס'. ויש אומרים שגם הפסוק הראשון למצווה, וכך משמע בפשטות, שכן דנו בו חכמים ור' יוחנן בן ברוקה. וכ\"כ החינוך, אור החיים, מלבי\"ם ונצי\"ב. ויש לומר, שגם לסוברים שהפסוק הראשון נאמר לברכה, ממנו למדו את יסוד המצווה הכללית. ולכן על פיו ביארתי את יסוד המצווה בהלכה א' וכאן.", + "ההבדל להלכה הוא, שאשה שרצתה שלא להינשא או שרצתה להינשא למי שאינו יכול ללדת, אף שהיא מבטלת את עצמה ממצווה גדולה מאוד, אין היא נחשבת עבריינית, הואיל ואין עליה חובה לקיים את המצווה. אבל לאיש אסור להישאר רווק, ואסור לשאת אשה עקרה, לפני שיקיים את מצוות פריה ורביה (להלן ח).", + "כמו במצוות תלמוד תורה ותפילה, גם במצווה זו אנו מוצאים שאל הגברים פונה התורה בלשון חיוב, ואל הנשים בלשון רשות, ועל ידי כך המצווה מתקיימת באופן השלם משני צדדיה, כחובה והתנדבות כאחד." + ], + [ + "פרו ורבו / גדרי קיום חובת המצווה בבן ובת", + "מי שהיו לו בן ובת ונפטר אחד מהם בחיי האב בלא שהספיק להוליד ילד נוסף, לדעת רב הונא קיים מצוות פרו ורבו, מפני שהמצווה היא להוליד, וגם כשהתינוק חי זמן קצר, יש לחייו ערך, ונשמתו גילתה דבר מה בעולם, ואף קרבה בכך את הגאולה, כי \"אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף (אוצר נשמות ישראל)\". ולדעת רבי יוחנן, המצווה מתקיימת רק בילדים שנותרו בחיים לאחר מיתת האב, מפני שמגמת המצווה לדאוג להמשך יישובו של העולם. אגב, רבי יוחנן עצמו, קבר את כל בניו בלא שהשאירו אחריהם ילדים, ונמצא שעל עצמו אמר שלא זכה לקיים את המצווה. וכן נפסק להלכה. אמנם אם בנו ובתו המשיכו לחיות אחרי מותו, גם אם הם נותרו רווקים זקנים, בלא סיכוי שיולידו ילדים, קיים את חובת מצוותו (יבמות סב, א-ב; שו\"ע אה\"ע א, ה).", + "מי שהיו לו בן ובת ונפטרו בחייו, אם כל אחד מהם הספיק להוליד לפני מותו ילד אחד, קיים את חובתו בנכדים שנולדו לו על ידם, שהעיקר הוא שזרעו ימשך אחריו דרך בנו ובתו.3לדעת רמב\"ם ושו\"ע אה\"ע א, ו, צריך שיהיו לו נכד ונכדה, ואפילו אם הנכדה מהבן, והנכד מהבת, כיוון שיש לו נכד ונכדה – קיים מצוות פריה ורביה. אבל אם היו הנכדים בנים או בנות, לא קיים את המצווה, כשם שאם היו לו שני בנים או שתי בנות – לא קיים את המצווה. ולדעת בעלי התוספות ושלטי גיבורים, גם כאשר יש לו מהם שני נכדים או שתי נכדות – כיוון שהם שניים שנולדו מבנו ובתו – קיים את המצווה.", + "מי שהיו לו בן ובת, והוליד הבן ילדים לרוב, והבת נפטרה בחייו בלא ילדים, לא קיים את חובת מצוותו, מפני שזרעו לא נמשך דרך בנו ובתו אלא רק דרך בנו. וכן הדין אם בתו הולידה ילדים לרוב ובנו נפטר בחייו בלא ילדים (שו\"ע אה\"ע א, ו).", + "מי שהיו לו בן ובת, אבל היה הבן סריס, שאינו יכול להוליד, או שהיתה הבת אילונית, שאינה יכולה להוליד, לא קיים את חובת מצוותו, הואיל ואין לו בן ובת שיכולים להוליד (ירושלמי יבמות פ\"ו ה\"ו; שו\"ע אה\"ע א, ה). אבל אם היו בנו ובתו ראויים להוליד, והבן התחתן עם אילונית, או הבת עם סריס, או שלא התחתנו כלל, קיים את חובת מצוותו, הואיל וילדיו עצמם אינם סריסים (ח\"מ ו).", + "היה הבן חרש-אילם או שוטה, קיים בו אביו את חובתו, מפני שמבחינה גופנית הוא יכול להוליד (רמ\"א אה\"ע א, ו). לפי זה בילד אוטיסט יוצאים ידי חובה, אבל בבע��י תסמונת דאון אין יוצאים, הואיל ורובם הגדול עקרים.", + "היו לו ילדים בהיותו גוי ואח\"כ התגייר, יש אומרים שאם גם ילדיו התגיירו, קיים בהם את חובת מצוותו, אבל אם לא נתגיירו לא קיים את חובתו (רמב\"ם, שו\"ע אה\"ע א, ז; יש\"ש). ויש אומרים, שגם אם ילדיו לא התגיירו, קיים בהם את חובת מצוות פרו ורבו (תוס', מהרי\"ל, ח\"מ, ב\"ש והגר\"א יז).", + "יהודי שהוליד בנים מגויה, לא קיים בהם מצוות פריה ורביה, מפני שהם גויים ואינם מיוחסים אחריו כלל.4הבא על אשת איש והוליד בן ממזר, לדעת רבים, למרות חטאו, יצא ידי חובת בן. ולדעת הרדב\"ז (ח\"ז ב), לא יתכן שיקיים מצווה על ידי עבירה. ועיין להלן ו, ה, בדין זה. לכאורה לפי הרדב\"ז, בני זוג שלא שמרו טהרת המשפחה, והולידו באיסור נדה, לא קיימו את המצווה, כי היא מצווה הבאה בעבירה. ורבים מפרשים שגם לרדב\"ז קיים את המצווה, ואין דינו כממזר, מפני שאת הממזר אי אפשר היה להוליד בלא העבירה, ואילו הנדה היתה יכולה לטבול, נמצא אין העבירה תנאי לקיום המצווה." + ], + [ + "פרו ורבו / המצווה להרבות ילדים", + "כפי שלמדנו (בהלכה ג) בכל ילד שאדם זוכה להוליד הוא מקיים מצווה גדולה מאוד מהתורה, אלא שהתורה קבעה כמצווה מחייבת שיוליד כל אדם מישראל בן ובת, וחכמים הוסיפו כמצווה מחייבת שיוליד עוד ילדים (יבמות סב, ב). שתי סיבות לכך: א) מפני הערך העצום של החיים. ב) כדי להבטיח את קיום החובה מהתורה. ונבאר יותר:", + "הסיבה הראשונה: ערכם העצום של החיים שמתגלים בכל נפש ונפש, וכפי שמבואר בתורה שריבוי הילדים הוא מצווה וברכה, שנאמר לאדם וחוה (בראשית א, כח): \"פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ\". וכן נאמר: \"וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ\" (שם ט, א), \"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ\" (שם ט, ז). וכן נאמר לאברהם אבינו: \"כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ\" (שם כב, יז), וליצחק אבינו: \"וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם\" (שם כו, ד), וליעקב אבינו: \"וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ\" (שם כח, יד). וכן בפסוקי הברכה: \"וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם\" (ויקרא כו, ט). וכן בברכת משה לישראל: \"ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים\" (דברים א, יא). וכן על הגאולה נאמר: \"וּפָרוּ וְרָבוּ\" (ירמיהו כג, ג), \"וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ\" (יחזקאל לו, יא), \"אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם\" (שם, לז).", + "וזהו שכתב הרמב\"ם (הלכות אישות טו, טז): \"אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם\".", + "הסיבה השנייה: גם מי שזכה להוליד בן ובת, עדיין אינו יכול להיות בטוח, שיזכה להיות שותף במגמה הכללית של המצווה, היינו שמשפחתו תימשך דרך בנו ובתו. כי אולי אחד מילדיו ימות, או יתברר שהוא עקר, או יישאר רווק כל ימיו. ", + "וזהו שאמר רבי יהושע: \"היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו\", שנאמר (קהלת יא, ו): \"בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה ��ִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים\".5יבמות סב, ב: \"רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו – ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו… אמר רב מתנא: הלכה כרבי יהושע\".
אמנם מוסכם שחובת המצווה דרבנן אינה חמורה כחובת פרו ורבו מהתורה, וכמה ראשונים כתבו, שהמצווה היא לקיים מנהג דרך ארץ ליישוב העולם. ולכן מי שקיים פרו ורבו מהתורה ואשתו נפטרה מצווה שישא אשה שיכולה ללדת, אבל אין כופים אותו על כך ואין קוראים אותו עבריין אם נשא אשה שאינה בת בנים (רמב\"ן מלחמות ה' יבמות יט, ב, מדפי הרי\"ף), וכן נפסק להלכה (ב\"ש א, יד). ולכן כאשר הוא חושש שמא יתעוררו קטטות בין ילדי אשתו הראשונה לשנייה, רשאי לשאת אשה שאינה בת בנים (תה\"ד רסג; רמ\"א א, ח). גם מחמת קשיי פרנסה אפשר לשאת אשה שאינה בת בנים (ערוה\"ש א, ח).
וכן לעניין קיום העונות, מי שעדיין לא קיים פרו ורבו מהתורה, חייב לקיים את כל העונות שבהן אשתו יכולה להיכנס להיריון, ואילו לגבי החובה דרבנן, אם אשתו מסכימה, אינו חייב לקיים את כל העונות הללו אלא רק את חלקן (ברכ\"י אה\"ע א, ב; פת\"ש א; ערוה\"ש י; מרן הרב במצוות ראיה אה\"ע א). אמנם לדעת בית שמואל א, א, וט\"ז א, א, בתירוצו הראשון, גם לצורך החובה דרבנן, חובה לקיים את כל העונות.
הסיבה השנייה מבוססת על המגמה של מצוות פרו ורבו. אמנם רק במקרה שאחד מהם ימות בימי חייו או יתברר שהוא סריס, לא יקיים את חובתו, אבל אם ישאר רווק, כפי שמצוי יותר, יקיים את חובתו. אלא שהמגמה של המצווה הכללית שזרעו ימשך דרך בנו ובתו לא תתקיים. ולדעת הנצי\"ב בהעמק שאלה קסה, ג-ד, לדעת השאילתות, כיוון שיש חשש שמא בנו או בתו ימותו, יש חיוב דאורייתא להוליד עוד בן ובת. ולדעת הרמב\"ם אין חוששים למיתה, ולכן כתב שהמצווה להוסיף עוד ילדים היא משום הערך שבכל ילד וילד.
פירש רש\"י (יבמות סב, ב): \"אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה – איזה זרע יהא הגון וירא שמים ומתקיים\". כיוצא בזה מצינו בבועז שאמרו חכמים (ב\"ב צא, א) שהוא אבצן, שהיו לו כמה נשים וזכה להוליד שלושים בנים ושלושים בנות (שופטים יב, ט), וזכה לחתן את כולם. לקראת סוף ימיו, בהיותו קרוב לגיל שמונים, נפטרה עליו אשתו, אבל מתוך דבקותו במצווה, לא הסתפק בילדיו ונכדיו הרבים, וכשהזדמנה לידו המצווה גאל את רות המואביה ונשאה לאשה, וזכה להוליד ממנה את שושלת בית דוד. ולא זו בלבד, אלא שכל ששים הילדים הראשונים שלו נפטרו בחייו, ורק עובד שנולד לו מרות המואביה לעת זקנתו נשאר לו עד סוף ימיו. ואף שבדרך כלל ההדרכה לאדם בן שמונים שעדיף שלא ישא אשה בת בנים, מפני שלא יוכל לטפל בילדו ולגדלו כמקובל, מכל מקום במקרה של רות היה בזה חסד מיוחד עם רות המואביה ועם משפחת אלימלך ונעמי. בנוסף לכך, בועז היה בעל משפחה גדולה ועשיר, כך שחשש היתמות של בנו שנולד מרות היה קל יותר. מ\"מ למדנו שלעיתים מהילד האחרון צומחת ברכה גדולה, ויש בזה עידוד לקיום המצווה בהידור המירבי." + ], + [ + "פרו ורבו / שתי מדרגות במצוות חכמים", + "כפי שלמדנו, התורה קבעה כמצווה מחייבת להוליד בן ובת, וחכמים הוסיפו וקבעו כמצווה מחייבת שיוליד אדם עוד ילדים. לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה, חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה, מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו.", + "לפי זה, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד, בגופם או בנפשם, חייבים לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים. לאחר מכן, ישקלו אם בכוחם להמשיך בקיום המצווה הגדולה ולהוליד עוד ילדים. למשל, אם הם יודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, יש מקום שלא ילדו יותר, מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. לא זו בלבד, אלא גם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים לעשות כן, כמבואר להלן בהלכה טז (אמצעי המניעה הראויים לכך יבוארו בהלכות יז-יט, והצורך בשאלת חכם בהלכה כ).", + "היסוד לחלוקה זו, במה שמצינו במקרים רבים שקבעו חכמים את מצוותם כדוגמת המצווה מהתורה, וכיוון שהתורה קבעה כחובה להוליד שני ילדים, יש מקום לומר שהחובה מדברי חכמים היא להוסיף עוד שני ילדים. ואולי אפשר אף לומר שהחובה היא שיהיו שני בנים ושתי בנות, ואזי ברוב המקרים יצטרכו להוליד לשם כך חמישה ילדים. וכן אנו מוצאים שמקובל אצל רוב המשפחות הדתיות, שמשתדלות להתאמץ שיהיו להם לפחות ארבעה עד חמישה ילדים.", + "הרי שאף שבכל ילד וילד שבני הזוג מולידים הם מקיימים מצווה גדולה מהתורה, יש בגדרי חיוב המצווה שלוש מדרגות: א) חובה מהתורה להוליד בן ובת, וגם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד כדי לקיימה (להלן יג-טו, ובפרק ו, א-ד). ב) חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים. ג) מצווה להוסיף להוליד עוד ילדים כפי כוח ההורים (כמבואר להלן בהלכות טז, כ).6כתב הרמב\"ם (הלכות אישות טו, טז): \"אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח\". וכן העתיקו ריב\"ש סי' טו, וספר חרדים (ז, ב). ולא ברור האם חובה על האדם להתאמץ בזה בכל כוחו בלא להתחשב כמעט בקשיי בריאות ופרנסה, או הכוונה להתאמץ באופן רגיל תוך התחשבות בקשיים השונים. יש ראשונים שכתבו שמצוות \"לערב אל תנח ידך\" היא מדרבנן ולא הגדירו את המצווה לפי כוח ההורים או מספר הילדים (רי\"ף, רא\"ש, סמ\"ג ועוד רבים. ומ\"מ מוכרח בתוס' שבת קי, ב, 'והתניא', ש'לערב' הוא יותר משני בנים ושתי בנות). ונלענ\"ד שבעבר כמעט ולא התעוררה שאלה בזה, מפני שבאופן טבעי, כמחצית מהילדים נפטרו בילדותם, ונשים רבות נעשו עקרות מסיבות שונות, כדוגמת הפלות טבעיות (שבלא גרידה עלולות לגרום לעקרות). גם ההנקה היתה מונעת ווסתות והיריון למשך שנתיים (כפי הנראה שפע המזון המגוון שעומד לרשותנו, מעניק לאשה כוח להניק ולבייץ כאחד). בכל אופן, בעבר, מספר הילדים הממוצע היה לכל היותר ארבעה או חמישה. ומי שזכתה לברכה של ריבוי ילדים לא העלתה בדעתה למנוע היריון.
כיום עם שיפור הרפואה, וקיצור ההנקה, יש אפשרות לאשה רגילה ללדת הרבה יותר ילדים, ועולה השאלה מהי חובת המצווה, ואימתי מותר למנוע היריון. יש נוטים לומר שהחובה היא ללדת ככל היותר, בלא להתחשב כמעט בבעיות פרנסה וקשיים גופניים, ורק במקרה של חולי גופני או נפשי, התירו מניעת היריון (הרב יוסף משאש, ישכיל עבדי, מנחת יצחק), ויש סוברים שאפשר להתחשב בשיקולים של פרנסה וקשיים גופניים (ערוה\"ש, אג\"מ, ציץ אליעזר). כמבואר להלן בהערה 15. אמנם בפועל, מסתבר שגם המחמירים יקלו כאשר השואלים יתארו את מצבם כקשה, וגם המקילים יחמירו כאשר השואלים יתארו את מצבם כקל. הרי שהתשובה תלויה במידה רבה בדרך הצגת השאלה, שתלויה בהרגשתו ובתפישת עולמו של השואל על ריבוי ילדים, אם הוא דבר קשה במיוחד או לא. במצב זה השואלים נמצאים בדילמה קשה וגם הרבנים המשיבים.
כדי לסייע הן למשפחות והן לרבנים המשיבים, נלענ\"ד שיש צורך לחלק את מצוות חכמים לשתי מדרגות, ולתת בכך מענה לרוב השאלות. יתר על כן, נראה שכך בפועל פוסקים רוב הרבנים, שעד לגודל משפחה ממוצעת בחברה הדתית פחות נוטים להקל במניעת היריון, ומשם ואילך יותר נוטים להקל. נמצא שקביעה זו מבטאת בהגדרה מסודרת את המקובל בפסיקה (כמבואר להלן בהערה 15).
ויש לחלוקה זו סימוכין בשתי סברות: האחת: מצינו שחכמים קבעו את מצוותם כעין מצוות התורה. \"כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון\" (גיטין סה, א, ועוד מקומות). כך למשל בצומות הנביאים, שהם כעין יוה\"כ שמהתורה (פניני הלכה זמנים ז, א). וכך למד רבי יוסף אוטלינגי ב\"לוח דינים של הנימוקי יוסף\" יבמות אות ס: \"מדאורייתא קיים פריה ורביה בבן ובת לחוד, ומדרבנן בעו תרי מכל חד\". לפיו יוצא שצריך שני בנים ושתי בנות דווקא. ויש לצרף לכך את סברת העמק שאלה קסה, ג-ד, לדעת השאילתות (לעיל בהערה 5), שכדי להבטיח את קיום המצווה דאורייתא יש צורך בשני בנים ושתי בנות דווקא. בפועל הסיכוי שבארבעה ילדים יהיו שני בנים ושתי בנות הוא 37.5%, ובחמישה ילדים – 62.5% (ב-6 – 78.13%, ב-7 – 87.5%). לכן המדרגה השנייה היא ארבעה עד חמישה ילדים, שבמידה ואין בארבעה הראשונים שני בנים ושתי בנות, טוב להוליד ילד חמישי, שלרוב המשפחות, בחמישה ילדים כבר יהיו שני בנים ושתי בנות. אבל אין לקבוע כחובה על סמך סברה קלה זו להוליד יותר מחמישה ילדים. שכן גם בארבעה יש כעין דאורייתא מצד המספר, ואף הסיכון שלא יקיים פרו ורבו יורד לחצי, הואיל ומאחד המינים יש שניים.
הסברה השנייה פחות מוגדרת אבל יש לה משקל רב: כלל ידוע הוא \"פוק חזי מאי עמא דבר\", כלומר, כאשר אין יודעים כיצד חייבים לקיים מצווה מסוימת, יוצאים ורואים כיצד המנהג הרווח אצל שומרי המצוות. ממוצע הילדים בקרב שומרי המצוות שאין להם קשיים מיוחדים, גופניים או נפשיים (בלא המהדרים במיוחד) הוא בין ארבעה לחמישה ילדים. וכן מצינו שכתבו הראשונים שמצוות חכמים זו אינה מחייבת לעשות הכל כדי להוליד ילדים בלא גבול, אלא מצווה לקיים מנהג דרך ארץ ליישוב העולם. כ\"כ הרז\"ה והרמב\"ן (ליבמות יט, ב, מדפי הרי\"ף). ויש מרבני זמנינו שסוברים שיש מחלוקת אם מצוות חכמים זו היא חובה גמורה ככל מצווה דרבנן או שהיא מצווה קלה (בני בנים ב, לח; איש וביתו יז, הערה ב). ואף שיותר נראה שאין בזה מחלוקת, מ\"מ אם נקבל את דבריהם, הרי שבחלוקה שחילקתי יש הכרעה שנותנת מקום לכל דעה וסברה, שעד ארבעה וחמישה ילדים מצוות-חובה, ומכאן ואילך מצוות-רשות." + ], + [ + "פרו ורבו / גיל חיוב המצווה לגברים", + "אף שבגיל שלוש עשרה מתחייב הנער בכל המצוות, אמרו חכמים שזמן הנישואין לאיש הוא בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים. וזאת משום שעליו להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים:", + "האחד, לימוד יסודות התורה, כדי שיעצב את תפישת עולמו וידע לנהוג כהלכה. וזהו שאמרו חכמים (משנה אבות ה, כא): \"בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה\". וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אשה, שאם ישא אשה תחילה, עול הפרנסה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו (קידושין כט, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך (יו\"ד רמו, ב): \"ילמוד אדם תורה ואח\"כ ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים בצווארו\".", + "השני, פרנסה. באותן השנים שלמדו את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכל להתפרנס, וכדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצרכי פרנסה. ", + "וכן למדו חכמים (סוטה מד, א) מסדר הפסוקים (דברים כא, ה-ז): \"אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת… אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם… אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה…\". \"לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח\"כ ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו (משלי כד, כז): הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ. הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ – זה בית, וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ – זה כרם, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ – זו אשה\". ", + "וכן כתב הרמב\"ם (הל' דעות ה, יא): \"דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה…\"", + "לפיכך הורו חכמים לדחות את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו אותם מעבר לגיל עשרים. אמרו חכמים (קידושין כט, ב): \"עד עשרים שנה יושב הקב\"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו\", לשון קללה, על שאינו מקיים את מצוות פרו ורבו. וכן אמרו חכמים (קהלת רבה ג, ג): \"עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, משנולד אדם הקב\"ה מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אשה, הקב\"ה אומר לו: עֵת לָלֶדֶת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עֵת לָמוּת\".", + "בנוסף לכך אמרו חכמים: \"בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה\", מפני שכל עוד הוא יודע שכאשר יגיע זמנו יתחתן ויאהב את אשתו כגופו, גם אם הוא נכשל לעיתים בהרהורי עבירה והוצאת זרע לבטלה, הוא יודע שהדבר אינו ראוי, וכשיגיע לנישואיו ישמור את כל תשוקתו לאשתו. אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן, הוא מתייאש מיכולתו להתגבר עליו ונכנע ליצרו הרע ומתרגל לספק את יצרו בעבירה, ולכן אף לאחר שיתחתן וישמור נאמנות לאשתו, יתקשה להינצל מהרהורי עבירה, כי הם כבר הפכו להיות חלק ממנו. ורק אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן עצמו (לעיל ד, ב, 2).", + "והיו שקיבלו עזרה מההורים, או שהיו מוכשרים במיוחד, ויכלו להתחתן בגיל צעיר יותר, והיה בכך שבח. וכפי שאמר רב חסדא על עצמו, שעדיפותו על חבריו אינה מפני כשרונותיו או צידקותו אלא מפני שזכה להתחתן בגיל שש עשרה, ומתוך כך למד תורה בטהרה בלא שיצר הרע יתגרה בו. ואילו היה מתחתן בגיל ארבע עשרה, היה כל כך שמור מהיצר עד שהיה יכול להתגרות בשטן בלא פחד שמא יחטיאו (קידושין כט, ב).7יסוד החיוב להתחתן עד גיל עשרים הוא משום מצוות פריה ורביה, וכיוון שהגיע לעשרים ולא התחיל לקיים את המצווה, אומר הקב\"ה \"תיפח עצמותיו\". וכ\"כ הרמב\"ם (אישות טו, ב): \"האיש מצווה על פריה ורביה… וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה\". וכ\"כ הרא\"ש קידושין א, מב, בטעם קביעת הגיל: \"שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו\". וביבמות ו, טז: \"וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה, שיכפוהו בית דין לישא לקיים פריה ורביה\". וכ\"כ סמ\"ג עשין מט; רבינו ירוחם (נתיב כב, ב). וכ\"כ טור ושו\"ע אה\"ע א, ג: \"ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופין אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה\". וכ\"כ בשו\"ת מהר\"ם פדאווה מה, שכל המתעכב \"בכל יום ויום הוא עובר בעשה\".
וכ\"כ בשו\"ת מהרי\"ט (יו\"ד מז): \"בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פרו ורבו, אע\"ג שמצות פרו ורבו אחת היא כל ימי חייו, ומשקיימה נפטר הימנה, כל שמתעצל בה שיהוי מצווה היא ולא ביטול מצווה. מיהו מאחר שהוא מצווה הרי הוא מבטל קיום מצווה\". ולכן \"אם נשבע שלא לישא אפילו שנה אחר עשרים הוי ליה נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא\". וכ\"כ שכנה\"ג חיו\"ד רלו הגה\"ט ס\"ק מד; יפה ללב ח\"ד אה\"ע א, יב. אמנם לרשב\"א (שו\"ת ד, צא), הנשבע שלא יתחתן עד אחר גיל עשרים, לא נחשב כמי שנשבע לבטל עשה, הואיל ויכול לקיים את המצווה אח\"כ. וכן דעת חקרי לב (אה\"ע א), שאינו נחשב כנשבע \"לבטל את המצוה כיוון שעכ\"פ אפשר לקיים המצווה אחר הזמן שקבע, וכל שיש אפשרות לקיים את שניהם לא חשיב לנשבע לבטל המצווה\". אמנם \"נענש בידי שמים על הזמן שעבר שביטל העשה, ואם מת אז היה מבטל העשה לגמרי\". ואפשר לומר שלרשב\"א החובה להתחתן עד גיל עשרים מדרבנן, ודעתו היא ששבועה על מצווה דרבנן חלה (שו\"ת א, תריד).
עוד צריך להוסיף שהזמן הוא גורם משמעותי במצוות פרו ורבו, שכן מגמת המצווה לרבות בארץ ולמלא אותה (בראשית א, כח; ט, ז). והריבוי תלוי בשני גורמים, מספר הילדים וזמן לידתם, שככל שמולידים בגיל צעיר יותר, כך מתרבים יותר. על פי זה מובנים דברי חכמים שאסרו נישואין במועד, שמא יאחרו את הנישואין בחודשים ספורים למועד, ויהיה מזה \"ביטול פריה ורביה\" (חגיגה ח, ב; שו\"ע או\"ח תקמו, א-ב; פניני הלכה מועדים י, ד). וכן אמרו (עירובין סג, ב): \"לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה\".
עוד יסוד לחיוב להתחתן ושלא לדחותו מעבר לגיל עשרים, משום מצוות עונה ומניעת איסור הרהורי עבירה, וכפי שמבואר בקידושין כט, ב. וכ\"כ הרמב\"ם (אישות טו, טז): \"וכן מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור\". וכ\"כ ריטב\"א (יבמות סא, ב); ראב\"ד (השגות על רז\"ה), ונמוקי יוסף (שניהם ביבמות יט, ב, מדפי הרי\"ף); לבוש א, ח; וערוה\"ש א, ז. ועיין לעיל ד, ז-ח." + ], + [ + "פרו ורבו / כפייה על המצווה", + "נפסק בשולחן ערוך (אה\"ע א, ג): \"מצווה על כל אדם לישא אשה בן שמונה עשרה… ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה\". והיאך נעשית כפייה זו? לדעת הרי\"ף והרמב\"ם בשוטים, ולדעת בעלי התוספות והרא\"ש, בתוכחות וקנסות, שלא יסחרו עימו או לא יעסיקו אותו, אבל אין מכים או מנדים אותו על כך (שו\"ע אה\"ע קנד, כא).", + "לכאורה יש לשאול, היאך ניתן לכפות לקיים מצווה זו, והרי הנישואין צריכים להתקיים מתוך אהבה ורצון, ואיך יתכן לכפות אדם לישא אשה? אכן ברור שלא כפו אדם להתחתן עם אשה שלא בחר בה, אלא שרצו חכמים להביע עמדה עקרונית, שחייב אדם להתחתן עד גיל עשרים כדי לקיים את מצוות פריה ורביה, וכעקרון בית הדין צריך לכפות על כך. אמנם בפועל, רק במקרים נדירים בית הדין היה יכול להתערב בזה. למשל, במקרה שהבחור קיים יחסי חברות קרובים עם בחורה, ואף הסכימו להתחתן, אלא שהבחור דוחה את הנישואין באמתלאות שונות, שאז בית הדין היה כופה אותו להינשא (רוח חיים פלאג'י אה\"ע א, יב).", + "ובדרך כלל הדיון על כפיה היה כאשר אדם רצה לישא אשה שאינה יכולה ללדת, כדוגמת השאלה שנשלחה לריב\"ש (סימן טו), שחי לפני כשש מאות וחמישים שנה באלג'יר: בחור אחד רצה להתחתן עם אשה זקנה שהיה לה ממון רב, ורצה בית הדין שבאותה העיר למנוע אותו מכך, מפני שלא יוכל לקיים עימה את מצוות פרו ורבו. אולם הריב\"ש השיב להם, שכבר דורות רבים נוהגים שלא לכפות על הזיווגים, מפני שהכפייה בזה עלולה לגרום קטטות רבות. (עניין בני זוג שלא ילדו עשר שנים, מבואר להלן ו, ז-ח).", + "לסיכום, לדעת בעל השולחן ערוך, כופים על קיום מצוות פרו ורבו, וכפי שביארנו, בפועל רק במקרים נדירים שבהם היתה הפרה בוטה של המצווה כפו על המצווה. ולדעת הריב\"ש והרמ\"א, גם במקרים הללו אין כופים על מצוות פרו ורבו (שו\"ע אה\"ע א, ג). וכך נוהגים למעשה.", + "מי שאינו מוצא אשה שמתאימה לו, אף שיש אשה שמסכימה להתחתן עימו, אם אינו רוצה בה, אינו חייב להתפשר, וימשיך לחפש כלה מתאימה, למרות שכבר הגיע לגיל חובת נישואיו (יפה ללב ח\"ד אה\"ע א, יג). אמנם אם הוא שוגה באשליות ומחפש כלה שאינה בנמצא, או כזו שמסתבר שלא תסכים להתחתן עימו, הרי שהוא אשם בעיכוב המצווה. ולצורך פתרון בעיות מסוג זה הורו חכמים (אבות א, ו): \"עשה לך רב וקנה לך חבר\", כדי שיוכלו לייעץ לו ולפעמים אף להוכיחו על שגיאותיו. וככל שהרווק מבוגר יותר, כך עליו להזדרז יותר בקיום המצווה, תוך נכונות להתפשר, מפני שכפי הנראה אין מדובר בפשרה אלא בהתאמה למציאות." + ], + [ + "פרו ורבו / גיל המצווה למעשה", + "כתבו כמה מגדולי הפוסקים, על פי הגמרא (קידושין ל, א), שלצורך לימוד תורה, או בזמנים דחוקים של קשיי פרנסה, מותר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע (יש\"ש, ברכ\"י).", + "בדורות האחרונים, החיים נעשו מורכבים יותר, וההכנה לקראתם אורכת יותר זמן. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ\"ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצרכי החתונה ובניית הבית, שהיה חדר אחד בלבד. אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך רוב הצעירים נצרכים ללמוד במסגרת ישיבתית לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר. עוד חובה קדושה מוטלת על הצעירים, להגן על העם והארץ במסגרת הצבא, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כשרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים אקדמאים שאורכים כמה שנים ומתבצעים אחר השירות הצבאי. גם הבתים שאנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים, ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרוכשם צריך לעבוד מספר שנים.", + "אם נצטרך לדחות את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, וסיום לימוד המקצוע המתאים וקניית הבית, רוב הצעירים יצטרכו להתחתן לאחר גיל שלושים. דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שבה אנו חיים נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר, טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וזמן הנישואין המתאים לו בגיל שמונה עשרה.", + "לפיכך, במצב חיינו המורכב מותר לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים, כדין שעת הדחק, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע. מצד אחד מוכרחים לתת לצעירים עוד מספר שנים, כדי שיוכלו להתבסס יותר בתורה ובעיצוב תפישת עולמם, ויספיקו לעשות את הצעדים הראשונים לקראת רכישת המקצוע או לפחות יוכלו להציב תוכנית מעשית לרכישת מקצוע ופרנסת המשפחה. ומנגד, אי אפשר להתרחק יותר מהזמן המתאים מבחינה נפשית וגופנית לנישואין, כדי שלא לאבד את ההתלהבות ושמחת הנעורים, המתאימים לבניית הזוגיות בשלביה הראשונים. וכן אנו מוצאים, שהדוחים את נישואיהם לגיל מבוגר יותר, מתקשים יותר במציאת זיווגם, וישנם שנותרים רווקים שנים רבות. מעבר לכך, מצוות הנישואין ופרו ורבו מחייבות את האדם לבטא את עצמו באופן שלם, וכפי שאמרו חכמים, שכל השרוי בלא אשה אינו נקרא אדם (יבמות סג, א), ושרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום (שם סב, ב), ויש גבול כמה שנים עוד יכול אדם לחיות באופן חסר כל כך. בנוסף לכך, למדנו שדחיית הנישואין מעבר להכרח גורמת ליצרו של האדם להתגבר עליו עד שכל ימיו לא יוכל להשתחרר מהרהורי עבירה (קידושין כט, ב). על כן צריך להורות לרבים, שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע. ותבוא ברכה למי שיכול להקדים את נישואיו בלא לפגוע באופן משמעותי בלימוד התורה, השירות הצבאי וההכנה לרכישת מקצוע שמתאים לכשרונו.8על אפשרות דחיית הנישואין בדיעבד לגיל עשרים וארבע למדנו בקדושין ל, א: \"אדידך על צוארי דבריך (רש\"י: \"בעוד ידך תקיפה על בנך וקודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך – השיאו אשה\") משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה מתמני סרי ועד עשרים וארבעה\". כלומר, לדעה השנייה, הורו חכמים להורים שידריכו את בניהם להינשא בין גיל שמונה עשרה לעשרים וארבע. לא לפני גיל שמונה עשרה, מפני שעדיין אין בהם בגרות ואחריות להקמת משפחה, ולא אחרי גיל עשרים וארבע, כי כבר יהיה קשה לעודד אותם להתחתן. ויש להוסיף שברבות השנים האדם נעשה פחות גמיש ופתוח, וקשה לו יותר להתחתן, כפי שאנו רואים בעינינו. ושיערו חכמים שעד גיל עשרים וארבע עוד קל יחסית להינשא, ועד גיל עשרים ושתיים יותר קל. על פי גמרא זו, פסק בים של שלמה א, נז, לגבי מי שרוצה להמשיך לשקוד על התורה: \"שיעור האחרון לכל המיקל שלא ישא, לא יותר מכ\"ד שנים\". ואם כך לצורך לימוד תורה, ק\"ו לצרכי חול. וכ\"כ ברכ\"י אה\"ע א, ט, ופת\"ש ה: \"ומ\"מ יראה דאין להתאחר מפני סיבה שחוץ מגופו אלא עד עשרים וארבע\". וכ\"כ בזכרון משה אה\"ע א, ג (לרבי משה אזולאי, נכד החיד\"א); ובספר תולדות אדם אה\"ע א, ג (לרבי אייזק יצחק שור); ורב פעלים יו\"ד ח\"ב, ל. וכך נראה מהרא\"ש (קידושין א, מב), שיש קצבה לדחיית המצווה משום תלמוד תורה. ויש שכתבו גיל עשרים וחמש (חפץ חיים, שמ\"ש ומגן ח\"ב אה\"ע כג), וכדי שדבריהם יתאמו לגמרא, ראוי לפרש עד תחילת עשרים חמש. ובבית שמואל א, ה, כתב שאכן לדעת הרא\"ש יש קצבה לדחייה, אבל מהרמב\"ם משמע שאין קצבה לדחיית הנישואין לשם לימוד תורה, משמע אף יותר מגיל עשרים וארבע, ובתנאי שאין יצרו גובר עליו. וא��שר בדוחק לומר, שגם מי שלומד מקצוע, אם לימודו לשם שמיים, כדי להועיל לעולם, ויצרו אינו גובר עליו, רשאי לסמוך בשעת הדחק על הרמב\"ם ולדחות את נישואיו יותר מגיל עשרים וארבע. (ועיין לעיל ד, 12).
ויש שמתעקשים לטעון, שאיננו צריכים להתחשב בקשיים ובאתגרים שהחיים המודרניים מציבים לפנינו, אלא צריך להמשיך לדרוש מכל הבנים להתחתן לפני גיל עשרים. אולם דבריהם מנוגדים להדרכת התורה לנהוג בדרך ארץ (סוטה מד, א; רמב\"ם הל' דעות ה, יא). והם גוזרים בכך על רוב שומעי לקחם חיי עוני, ומונעים מהם את האפשרות להשתתף ביישובו של עולם לפי הכשרון שחנן אותם ה'. והם גם נוטים להתכחש למצוות התורה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ. ועיין לעיל ד, 12, על טענת הרהורי עבירה.
מנגד יש טוענים, שראוי לאדם לדחות את נישואיו עד לאחר סיום לימודיו המקצועיים ועד שיתחיל להתפרנס בכבוד, גם אם הדבר יארך שנים רבות, וכדרך שנוהגים הצעירים במדינות המפותחות מבחינה כלכלית ומדעית. וגם דבריהם מנוגדים להלכה, שקבעה שיש גבול לדחיית הנישואין. וכן אנו מוצאים, שצעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך מאוד במציאת זיווגם, ורבים מהם נותרים רווקים שנים ארוכות. מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים, וככל שהזמן עובר, ההתלהבות פוחתת וקשה להם יותר להחליט לכרות ברית עולם של נישואין. זו אחת הסיבות להתפוררות מוסד המשפחה בארצות שבהן הצעירים דוחים את מועד הנישואין יתר על המידה." + ], + [ + "פרו ורבו / גיל הנישואין לנשים", + "כפי שלמדנו, קבעה ההלכה, שזמן נישואי הגברים לכתחילה בגיל שמונה עשרה עד עשרים, ובשעת הדחק עשרים וארבע, אולם לנשים לא קבעה ההלכה זמן. הסיבה לכך, שכל המצוות הקשורות בהקמת המשפחה ופרנסתה, וכן מצוות תלמוד תורה, הוטלו על הגברים כחובה ועל הנשים כמצווה. גבר שלא ילמד את כל יסודות התורה או לא יפרנס את משפחתו, יחשב כעבריין, ולכן הורו חכמים לגברים לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה. אולם נשים, שאינן חייבות ללמוד את כל יסודות התורה, ומעיקר ההלכה אינן חייבות בעול פרנסת המשפחה, יכולות להתחתן לפני כן. וכיוון שהגברים חייבים במצוות פרו ורבו, קבעה ההלכה שאסור לאיש לדחות את נישואיו מעבר לגיל עשרים, ובשעת הדחק עשרים וארבע. אולם לגבי אשה, כיוון שמצוות פרו ורבו לא הוטלה עליה כחובה, לא קבעו חכמים זמן שעד אליו האשה חייבת להינשא. ומכל מקום אמרו חכמים, שנכון שתתחתן בהקדם האפשרי, כדי שלא תתעכב בקיום מצוות פרו ורבו, וכדי שיצר הרע לא יתגרה בה (סנהדרין עו, א).", + "כיוון שיש לאשה מצווה גדולה ועצומה להתחתן וללדת ילדים, צוותה התורה את ההורים לסייע לבנותיהם להתחתן באופן המיטבי, ואף הורו חכמים שיקדיש אדם כעשירית מרכושו כדי לסייע לבתו להתחתן (כתובות נב, ב; שו\"ע אה\"ע קיג, א), אלא שאין בית הדין מתערב לכפות את ההורים בכך (רמ\"א אה\"ע ע, א).", + "בתקופות של מחסור ודוחק, משפחות רבות נאלצו לחתן את בנותיהן בעודן ילדות, כדי להבטיח את עתידן, שלא ירעבו ללחם ויזכו להקים משפחה. ולכן התירה התורה לאב לחתן את בתו בעודה קטנה. אולם כאשר לא היה הכרח קיומי לחתן את הבנות בעודן קטנות, אסרו זאת חכמים, ואמרו: \"אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה\" (קידושין מא, א; שו\"ע אה\"ע לז, ח).9לכאורה יש בהלכה זו סתירה. מצד אחד התורה התירה לאב לחתן את בתו מעת לידתה ועד הגיעה לבגרות, ובכך שיקבל את כסף קידושיה מהחתן (שצריך להיות לפחות בן שלוש עשרה), היא נעשית לאשת איש. מנגד אמרו חכמים: \"אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה\" (קידושין מא, א). כדי להבין את ההלכה צריך לבאר, שעד הדורות האחרונים הפרנסה היתה כרוכה בעבודה פיזית קשה, במשך כל שעות היום, ועל כן היו הנשים תלויות בגברים לצורך קיומן. בזמנים של מחסור, היו הורי הבנות צריכים לשלם לחתן סכום גדול לנדוניה, כדי שיסכים לשאת את בתם לאשה ולהתחייב לשאת בעול פרנסתה. בלא כן, היה חשש שבתם תישאר גלמודה בלא בעל, ילדים ופרנסה. ולעיתים כשעמדה בפני ההורים הצעה של חתן הגון ממשפחה טובה, הזדרזו לחתן את בתם בעודה ילדה ובעוד שהיה בידם כסף לנדוניה, מפני שחששו שמא כשתגדל לא יצליחו למצוא לה חתן הגון או שלא תהיה בידם אפשרות כלכלית להעניק לה נדוניה ראויה. ולעיתים כשהמחסור גבר, הדרך היחידה שנותרה לפני הורים עניים להצלת בתם מרעב ולהבטחת עתידה, לחתן אותה בעודה קטנה לאיש מבוסס. לכן התירה התורה לאב לחתן את בתו הקטנה. ואף בתקופת הראשונים לעיתים נצרכו לחתן קטנות, וכפי שכתבו בעלי התוספות, לפני כשמונה מאות שנה (קידושין מא, א, 'אסור'): \"משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא, שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם\". ולעיתים נהגו כך מפני \"שאנו מתי מעט, רגילים לקדש אפילו קטנה, שמא יקדמנו אחר\" ולא ימצא שידוך לבתו (רבנו פרץ על סמ\"ק מצווה קפג). \"שמא אם לא יקח כשיזדמן לו, לא יזדמן לו אחר כך\" (רבני צרפת בשיטה מקובצת לכתובות נז, ב). עיין באוה\"פ אה\"ע לז, ח, כה-כו.
ואם אבי המשפחה נפטר, תקנו חכמים לצורך קיומה של הקטנה, שיוכלו אימה ואחיה לקדשה לאשה. אלא שהואיל וקידושיה אינם מהתורה, אם תרצה להיפרד ממנו, די שתמאן בו בפני עדים, ובכך תתיר את קשריה עימו, וכותבים לה על כך שטר מיאון. אבל משהגיעה לגיל שתים עשרה והביאה סימני בגרות ולא מיאנה, הרי היא אשתו לכל דבר (שו\"ע אה\"ע סימן קנה).
אמנם כשלא היה הכרח קיומי לחתן את הבנות בעודן קטנות, הורו חכמים שגם אדם עני לא ישיא את בתו הקטנה בלא הסכמתה המלאה, ורק כשתגיע סמוך לפרקה, היינו סמוך לתקופת נעוריה, אם תרצה להינשא לפלוני, מצווה על אביה לקדשה לו לאשה (קידושין מא, א; שו\"ע אה\"ע לז, ח; תפארת ישראל קידושין ב, ב). ואם לא רצתה עדיין להתחתן, היו ממתינים לה עד שתרצה. ומכל מקום אמרו חכמים (סנהדרין עו, א), שצריך לעודד את הבנות להתחתן בהקדם, כמה שיותר סמוך לגיל הנעורים, כדי שלא תתעכב בקיום מצוות פרו ורבו, וכדי שיצר הרע לא יתגרה בה לעוררה לזנות, וזהו שנאמר (ויקרא יט, כט): \"אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ\", \"רבי עקיבא אומר: זה המשהא בתו בוגרת\".
כאשר הנישואין נעשו מתוך הכרח קיומי, למרות שנעשו בלא בחירה של הבת הקטנה, לא היה בהם גנאי, ובנות רבות זכו על ידי כך לנישואין וחיי משפחה מאושרים. בתחילה האיש התייחס לאשתו ביחס אבהי כאל בת יקרה, לאחר שגדלה ועמדה על דעתה, נעשתה לו כאחות. וכשהעמיקו הקשרים ביניהם, נעשתה לו כאם שדואגת לכל מחסורו הנפשי. וכך המשילו חז\"ל את היחס של הקב\"ה לכנסת ישראל, בשמות רבה נב, ה. צריך להוסיף שהורו חכמים, להימנע מתשמיש עד שתגיע הבת לבגרות. וקראו למי שבעל את אשתו הילדה \"משחק בתינוקות\", ואמרו שהוא מעכב ��ת המשיח, הואיל ואינה ראויה ללדת וגם אינה שמחה בכך (נדה יג, ב)." + ], + [ + "פרו ורבו / גיל הנישואין לנשים בזמננו", + "במאות השנים האחרונות, כשהמצב הכלכלי השתפר והתייצב, ולא היה עוד צורך לחתן ילדות קטנות כדי להבטיח את קיומן, ברוב הארצות מנהג זה התבטל לחלוטין (ערוה\"ש לז, לג). וכיוון שהנישואין התקיימו לאחר שהבנות הגיעו לגיל מצוות ובגרות, בדרך כלל בין שלוש עשרה לשש עשרה, ההחלטה הסופית על כך היתה בידן. ועדיין נותר להורים תפקיד חשוב מאוד, לסייע לבנות בבחירת החתן ובתשלום הנדוניה, שהיתה בשווי של כעשירית מרכושם. אולם ההחלטה על הנישואין וקבלת הקידושין נעשתה על ידי הבנות.", + "כיום, יחד עם העלייה ברמה הכלכלית והאפשרות של נשים לבטא את כשרונן בתחומים שונים, גיל נישואי הבנות התאחר. שתי סיבות לכך: א' כיוון שהבנות יכולות לבטא את כשרונותיהן בתחומים רבים, חובה עליהן ללמוד יותר תורה ולהשתלם במקצוע המתאים להן, כדי שיוכלו להוסיף טובה וברכה לעולם. ב' בעבר הזוגות הצעירים חיו במסגרת של משפחה מורחבת, וגם נערות צעירות יכלו ללדת ילדים, כאשר הנשים המבוגרות סייעו להן בגידולם. אולם כיום, שהזוגות הצעירים בונים את חייהם במסגרת מיוחדת משלהם, גיל הנישואין מתאחר עד לזמן שהבת מסוגלת לשאת באחריות לטיפול בילדיה.", + "ומכל מקום גיל הנישואין המתאים לבנות הוא מעט לפני הגברים. ראשית מפני שהן מתבגרות מוקדם יותר, וכפי שזמן חיובן במצוות הוא שנה קודם, בגיל שתים עשרה. שנית, מצוות תלמוד תורה מחייבת אותן בפחות השקעה. שלישית, חובת הצבא מוטלת על הגברים. אמנם בנושא הפרנסה, נשים כיום שותפות לגברים. ואדרבה, אם תקדים לסיים את לימודי המקצוע שלה, תוכל לשאת בתחילה בעיקר עול הפרנסה ולאפשר בכך לבעלה לרכוש מקצוע הולם, ועל ידי כך יוכלו להקדים את גיל הנישואים.", + "לסיכום, גיל הנישואין הראוי כיום לגברים הוא בין עשרים לעשרים וארבע, והגיל המתאים לנשים הוא כשנתיים קודם." + ], + [ + "פרו ורבו / מצוות הצעירים, ההורים והחברה", + "מצוות הנישואין מציבה כיום בפני הצעירים, ההורים והחברה, אתגר גדול. תוך שנים ספורות הצעירים צריכים לבסס את תפישת עולמם התורנית, לרכוש מקצוע מתאים לכשרונם ולהקים משפחה, כאשר הבנים נדרשים גם לשרת בצבא ולהרבות יותר בלימוד תורה.", + "החובה הראשונה מוטלת על הצעירים, שצריכים לתכנן היטב את דרכם, שלא יאבדו זמן בשנים היקרות הללו. שכן גם לאחר שהגדרנו את זמננו כשעת הדחק, שבו מותר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע, המבזבז את זמנו בשנים הללו מבטל את מצוות התורה. לפיכך, חובה על כל צעיר וצעירה לפלס לעצמם את הדרך שבה יוכלו לשלב את כל הערכים יחד, להינשא בגיל צעיר ועם זאת לרכוש מקצוע שהולם את כשרונם, כדי שיוכלו לפרנס את משפחתם ולתרום ליישובו של עולם.", + "החובה השנייה מוטלת על ההורים, וכפי שאמרו חכמים (קידושין כט, א; ל, ב), שחובה על ההורים להשיא את ילדיהם, שנאמר (ירמיה כט, ו): \"קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת\". כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת אח\"כ, כשילדיהם יגיעו לפרקם, שאז ההורים צריכים לעודד אותם להת��תן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים בהמשכת הדורות. והורו חכמים להורים להקדיש כעשירית מנכסיהם עבור חתונת כל אחד מילדיהם. ונראה שכיום, חלק משמעותי מהעזרה של ההורים צריך להיות מכוון כדי להקל על ילדיהם לעמוד באתגר הגדול המשלב יחד, נישואין עם לימודים מקצועיים, ולעיתים גם טיפול בתינוקות.10כתובות נב, ב: \"ועד כמה (צריכים ההורים לתת לחתונת בתם)? אביי ורבא דאמרי תרוויהו: עד לעישור נכסי\". ולכן אם נפטר האב בלא שהביע את דעתו, כמה ברצונו לתת לחתונת בתו, נותנים עשירית מנכסיו (כתובות סח, א; שו\"ע אה\"ע קיג, א). אבל אין כופים על כך (רמ\"א ע, א). וכתב מהר\"מ מינץ א, לא, שאסור להפלות את הבת ולתת לה יותר מאשר לבן. וכן כתבו תוס' כתובות נ, ב, 'ומאי', בשם ר\"ח, שאסור לתת לבת יותר מעשירית הנכסים, כדי שלא להפלות לרעה את הבנים ולהעבירם בזה מהירושה. אבל לא נהגו כן (רמ\"א קיג, א; ט\"ז א). משום שלעיתים המציאות היתה, שאם ההורים לא נתנו לבת יותר, לא יכלו למצוא לה חתן.
מפשט הגמרא כתובות נב, ב, משמע שמצוות ההורים לחתן את הילדים מהתורה. ולדעת רבים מדברי קבלה, שמעמדם בין דאורייתא לדרבנן, שכן המקור בנביא (ר\"ן, מאירי, ריטב\"א). ויש אומרים שהמצווה מדרבנן והפסוק אסמכתא (לחם משנה בביאור הרמב\"ם אישות כ, א). ואמנם כתבו הראשונים שזו חובת האב, אבל האם שפטורה מחובת פרו ורבו פטורה גם מזה (ר\"ן, מאירי). אבל ברור שיש לה בזה מצווה גדולה, וכשם שיש לה מצווה גדולה בפרו ורבו, כמבואר בהלכה ג. נלענ\"ד שגם תשלום עבור לימוד מקצוע לאחר גיל שמונה עשרה יכול להיחשב כחלק מהעשירית שההורים צריכים להשקיע בחתונת ילדם, שאף זה מסייע להקמת המשפחה ופרנסתה. עוד נלענ\"ד שיש מקום לומר שההוראה להקדיש עשירית מהרכוש לצורך כל חתונה, היתה בעת שלרוב האנשים היו בערך חמישה ילדים שהגיעו לגיל חתונה. לפי זה, מי שזכה בעשרה ילדים, צריך להקדיש כחמישה אחוז מרכושו לכל ילד. אלא אם כן הוא ממשיך לחסוך ולהגדיל את הונו, שאז לקראת כל חתונה ישקיע עשירית ממה שיש לו באותו זמן.", + "גם החברה ככלל מחויבת ליצור עבור הצעירים את התנאים הטובים ביותר לקיום מצוות הנישואין בזמנה. לשם כך צריך לייעל ככל האפשר את לימודי המקצוע, לסייע לצעירים במציאת פתרונות דיור ומעונות במחירים סבירים, ולהקדים ככל האפשר את לימודי המקצוע של הנשים, כדי שבשנים הראשונות יוכלו לסייע יותר בפרנסת המשפחה.11יחד עם הקשיים שהחיים המודרניים מציבים, יש בהם גם פתרונות. אמנם לימודי המקצוע נעשו ארוכים יותר, אולם מנגד, ההשקעה בהם משתלמת, ולכן הבנקים מוכנים להעניק עבורם הלוואות, שתשלומם יגיע לאחר תחילת העבודה. וכך לגבי הבתים, הם אמנם גדולים ויקרים בהרבה, אולם גם הוקמה מערכת ענפה של הלוואות למשך עשרות שנים שמסייעת ברכישתם.
מעבר לקושי לשלב את כל האתגרים יחד, חברת השפע יצרה אצל רבים התמכרות למותרות, עד שאנשים רבים נעשו משועבדים להם בלא יכולת להגשים שום אידיאל. כי הם תמיד טרודים בהשגת עוד כסף לקניית מכונית יותר טובה, ובגדים ורהיטים יותר יקרים, ובית יותר גדול ובסביבה יותר יוקרתית. לשם כך אנשים רבים דוחים את הנישואין ומתרשלים במצוות פרו ורבו. וצריך להתגבר על היצר ולהציב את האידיאלים מעל ההנאות החולפות, ולזכור, שגם כאשר אדם מסתפק כיום במועט, הוא חי כדרך שחיו עשירים לפני מאתיים שנה. ואם אז יכלו לחיות כך באושר, גם היום הדבר ניתן, ועל כן כל אחד יכול להגשים את האידיאלים שלו ולזכות לחיות באמת." + ], + [ + "פרו ורבו / ההיתר למנוע היריון למשך שנה בין הלידות", + "בעבר רוב הנשים נהגו להניק כשנתיים, וכמעט תמיד ההנקה היתה מונעת את תהליך הביוץ ומחזור הווסתות, וממילא לא יכלו להיכנס להיריון בכל משך ההנקה. כך באופן טבעי נוצר הפרש של כשנתיים בין הלידה לתחילת ההיריון הבא. כיום המציאות השתנתה בשני דברים: האחד, משך ההנקה הממוצע התקצר לחצי שנה ואף פחות. כמה סיבות לכך ומהן: יציאתן של נשים רבות לעבודה, המתח המוגבר המלווה את חיינו ופיתוח תחליפי מזון סבירים לחלב אם. השני, אצל נשים רבות ההנקה אינה מבטלת את תהליך הביוץ והווסתות, וממילא גם במשך ההנקה הן יכולות להיכנס להיריון.", + "נמצא איפה שאם בני הזוג יקיימו את מצוות עונתם, תמידים כסדרם, נשים רבות יכנסו להיריון חודשים ספורים לאחר הלידה, כאשר אצל נשים שאינן מניקות או מיניקות באופן חלקי הסיכוי לכך גדול יותר. השאלה האם מותר להשתמש באמצעי מניעה כדי לקיים את מצוות עונה בלא להתחיל היריון נוסף בשנה הסמוכה ללידה?", + "יש רבנים שנוטים להחמיר שלא למנוע היריון בלא צורך גדול שנובע מחולשה יתירה או עצבנות קשה, מפני שלדעתם מצוות פרו ורבו מחייבת ללדת כמה שיותר ילדים ולא למנוע היריון. אולם הלכה כדעת רוב הפוסקים שסוברים שבשעת הצורך מותר למנוע היריון באמצעים הכשרים על פי ההלכה (כמבואר בהלכות יז-יט). וכיוון שהניסיון מראה, שמצד בריאות הגוף והנפש, רצוי לרוב הנשים לעשות הפסקה של כתשעה חודשים עד שנה בין הלידה להיריון הבא, מותר לכתחילה לכל הנשים להשתמש לצורך זה באמצעי מניעה. וכן לאחר הפלה, בשעת הצורך, על פי הוראת רופא ירא שמיים, אפשר למנוע היריון למספר חודשים.12סוגיית 'תכנון המשפחה' לא הוגדרה באופן מסודר בספרי הפוסקים, אלא מצינו תשובות רבות לאנשים שונים במצבים שונים. הסיבה העיקרית לכך, מפני שזו סוגיה שהתחדשה בדורות האחרונים, כאשר בעקבות פיתוח הרפואה ושיפור תנאי החיים והמזון, האשה הממוצעת יכולה ללדת הרבה יותר ילדים מאשר בעבר (כמבואר בתחילת הערה 6). בנוסף לכך, לדעת רבים, הואיל והנושא מורכב מאוד, יש לשאול בזה חכם, וממילא אין צורך לכתוב על כך הגדרות כוללות (כמבואר בהלכה כ). עוד צריך לציין שתשובות רבות נכתבו על אמצעי מניעה שיש בהם חשש השחתת זרע, ולא על גלולות והתקן, שאין בהם חשש זה, הואיל והם דומים לכוס של עיקרים, עיין להלן בהלכה יז. בכל אופן, מכלל התשובות מצינו שלוש שיטות עיקריות. המחמירים סוברים שאין למנוע היריון בלא צורך גדול, ורק באופן טבעי על ידי הנקה מותר למנוע היריון, אבל באופן אחר, גם לאחר לידה אין למנוע היריון זולת במקרים מיוחדים של חולי גופני או מצב נפשי רעוע (שבט הלוי ג, קעז; משנה הלכות ה, רי). מנגד, יש מתירים תמיד למנוע היריון למשך שנתיים, גם לפני השלמת חובת פרו ורבו, מפני שכך הוא הטבע הבסיסי, וכך היה בפועל במשך כל הדורות שנהגו להניק שנתיים (נדה ט, א), ובתוך כך גם מנעו היריון (שיח נחום צד; בני בנים א, ל). והדרך המרכזית היא, שלצורך חשוב של התאוששות מלידה וטיפול בתינוק, מותר לכתחילה למנוע היריון למשך תשעה חודשים עד שנה. ואף אשה שאינה חשה בצורך זה, יכולה לכתחילה למנוע היריון למשך זמן זה, כי הניסיון מצביע על הצורך שבדבר. ובמצבים מיוחדים של חולשה גופנית או נפשית גדולה, מקילים עד שנתיים. וכמדומה שרוב הרבנים מורים כן (עיין נשמת אברהם אה\"ע ה, טז, 1)." + ], + [ + "פרו ורבו / מניעת היריון לשנתיים ויותר בין הלידות", + "לפני קיום חובת פרו ורבו בבן ובת, אין למנוע היריון למשך יותר משנה. אולם יש נשים, שמצד מצבן הגופני או הנפשי, נזקקות להפסקה של יותר משנה לאחר הלידה, ואזי מותר להן למנוע היריון עד למשך שנתיים.", + "אבל לצורך לימודים או עבודה, או מפני קשיים כלכליים וכיוצא בזה, אסור לבני זוג שעדיין לא קיימו את מצוות פרו ורבו למנוע היריון ליותר משנה. ויש מקילים בזה עד שנתיים.", + "ואף שנכון לנהוג כדעת רוב הפוסקים ולא להקל במצוות פרו ורבו, שלמענה העולם נברא ובה האדם נעשה שותף עם הקב\"ה בקיום העולם (גיטין מא, ב; נדה לא, א), מכל מקום הרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.12 אבל מעבר לשנתיים, אסור להקל לפני קיום חובת המצווה.", + "ואין האשה יכולה לטעון, שהואיל והיא עצמה אינה חייבת במצווה, מותר לה למנוע היריון בלא הגבלה, מפני שלאחר שנתקבלה תקנת רבנו גרשום שאסור לאיש לישא שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, נעשה האיש תלוי לגמרי באשתו בקיום חובת המצווה, ובהסכמת האשה להינשא, הסכימה להיות שותפה עמו בקיום חובת המצווה (חת\"ס אה\"ע כ).", + "בשעת הדחק, כאשר האשה סובלת ממחלה, גופנית או נפשית, שהטיפול בה דורש מניעת היריון, מותר גם לפני קיום מצוות פרו ורבו מהתורה בבן ובת, למנוע היריון למשך יותר משנתיים לאחר הלידה. והיתר זה צריך להישקל בכובד ראש לאחר קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים.13יסוד הלכה זו מבואר בהערה הקודמת. ואמנם בשו\"ת בני בנים א, ל, התיר לצורך גידול התינוק למנוע היריון ארבע שנים, והראיה מכתובות ס, א, שמותר לאשה להניק ארבע שנים. ויש לדחות, שרק כאשר המניעה היא בדרך טבעית, על ידי הטיפול בתינוק, מותר, וכדרך שהעוסק במצווה פטור מהמצווה. אבל בדרך מלאכותית אסור, מפני חובת המצווה. וכשם שקבעו חכמים שחובה להינשא עד גיל עשרים כדי לקיים את חובת המצווה, וכל העובר זמן זה נחשב עבריין (קידושין כט, ב), כך יש זמן טבעי למניעת היריון, שהוא לכל היותר שנתיים. וכך מקובל להורות." + ], + [ + "פרו ורבו / מניעת היריון לפני הלידה הראשונה", + "במצב רגיל, אסור לבני זוג צעירים למנוע היריון לפני הלידה הראשונה. מפני שמצוות פרו ורבו היא חובה גמורה שיש לה זמן, וזהו שאמרו חכמים (קידושין כט, ב): \"עד עשרים שנה יושב הקב\"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו\", מפני שלא התחיל לקיים את מצוות פרו ורבו (רמב\"ם אישות טו, ב. לעיל הלכה ז). ואמנם למדנו (הלכה ט), שבזמנינו מותר בשעת הצורך לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע, אבל הזוכים להתחתן לפני כן, אינם רשאים למנוע עצמם בידיים מקיום חובת המצווה.", + "ורק בשעת הדחק, כאשר האשה סובלת ממחלה גופנית או נפשית, מותר למנוע היריון גם לפני הלידה הראשונה, כדי שתוכל להבריא. והיתר זה צריך להישקל בכובד ראש ולאחר קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים.", + "וכן בני זוג שחוששים שהקשר ביניהם לא יציב ויש חשש שיאלצו להיפרד, טוב שימנעו היריון עד אשר יבססו את הקשר ביניהם. היתר זה הוא בדרך כלל למשך חצי שנה עד שנה.", + "עוד סיבה יכולה להחשיב את מצבם כשעת הדחק, כאשר שני בני הזוג נמצאים במסגרת לימודים לחוצה במיוחד, כדוגמת לימודי רפואה. כשאין מי שיכול לעזור להם, ולהערכתם אם יכנסו להיריון ולידה, לפחות אחד מהם לא יוכל להשלים את לימודיו ויאבד את האפשרות להגשים את שאיפתו וכשרונותיו, ולתרום לציבור במקצוע המתאים לו. כיוון שמדובר בנזק משמעותי מאוד לכל החיים, מותר להם בשעת הדחק למנוע היריון. ובתנאי שהמניעה לא תפגע ביכולתם לקיים את חובת מצוות פרו ורבו בארבעה עד חמישה ילדים (כמבואר לעיל ו). ושאלה זו צריכה להיבחן ברצינות על ידי חכם.", + "ואם יבואו בני זוג צעירים שהקשר ביניהם חזק והם מתכוונים להתחתן בעתיד, וישאלו מה עדיף, שיתחתנו וימנעו היריון עד לגמר הלימודים המקצועיים, או שידחו את נישואיהם עד לסיום הלימודים. אף שלהלכה עליהם להינשא ולא למנוע היריון, כאשר הם מוכנים לאחת משתי האפשרויות הללו בלבד, עדיף שיתחתנו וימנעו היריון, כי האיסור שבעיכוב הנישואין חמור מהאיסור שבמניעת ההיריון.14מוסכם על הפוסקים שאסור למנוע היריון לפני הלידה הראשונה, בין כאשר בני הזוג רוצים לבסס יותר את הקשר שלהם, ובין כשהם בעומס לימודים, או כשהם חוששים מבעיות כלכליות. וזאת משום שמעת שהגיע אדם לגיל עשרים חלה עליו חובה גמורה לקיים מצוות פרו ורבו, כמבואר לעיל בהלכה ז, ובהערה 7, מדברי הרמב\"ם, הרא\"ש ועוד רבים. גם מבחינה מוסרית, הזוגיות וההורות באים כאחד, ובכך מתבטאת הברית שביניהם. וכ\"כ באהלה של תורה א, סז.
אמנם כאשר יש חשש שהקשר בין בני הזוג אינו יציב, מותר להם למנוע היריון. וכך מורה הניסיון, שמניעה זו נחוצה, כדי להפחית את הכאב והנזק להם ולתינוק במקרה שיאלצו להתגרש. ואין ראוי למשוך היתר זה בלא גבול, ולכן כתבתי שהוא בדרך כלל למשך חצי שנה עד שנה. (בשו\"ת בני בנים ד, טו, התיר לצורך זה חצי שנה, כעונת ספנים).
בשעת הדחק אפשר להתיר מניעה לצורך השלמת לימודים במסגרת תובענית במיוחד, כדוגמת רפואה, כאשר בלא המניעה, יש חשש סביר שאחד מבני הזוג לא יוכל להגשים את חלומו, ויגרם להם נזק משמעותי לכל החיים. שני יסודות להיתר. האחד, מחיוב הנישואין עצמו, שהתירו חכמים לדחותו עד גיל עשרים לצורך לימוד התורה והכנות הפרנסה, וכתבו יש\"ש וברכ\"י שבשעת הדחק מותר לדחות עד גיל עשרים וארבע, כמבואר בהלכה ט, והערה 7. וכתב בבית שמואל א, ה, שהגבלת זמן הדחייה בשעת הדחק היא לדעת הרא\"ש, אבל מהרמב\"ם משמע שהעוסק בתורה רשאי לדחות יותר, ובתנאי שאין יצרו גובר עליו. ואפשר בדוחק לומר, שגם מי שלומד מקצוע תובעני, אם לימודו לשם שמים, כדי להועיל לעולם, ובלא המניעה לא יוכל להשלים את לימודו, רשאי לדחות יותר, וכשם שהשוו את ההיתר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע לצורך לימוד לצורך ולצורך שאר דברים חשובים מאוד. (ואין לצרף את דעת הרשב\"א בשו\"ת ח\"ד צא, הסובר שאין חובה מהתורה להתחתן עד גיל מסוים, כי חכמים חייבו זאת, כמבואר בהערה 7).
יסוד שני, מצינו שאין תובעים מאדם להקדיש עבור קיום מצווה יותר מחמישית מנכסיו (רמ\"א או\"ח תרנו, א). ואמנם כאשר זה המחיר המקובל, צריך להקדיש יותר. אבל כאשר ניתן לקיים את המצווה אח\"כ, אפשר לומר שאין לדרוש מאדם לוותר על חלומו כאשר הוא שווה עבורו יותר מחמישית מנכסיו. מה עוד שוויתור זה כרוך בדרך כלל באובדן הרבה יותר מחמישית הכנסותיו. עוד חשוב לציין את ערך הפרנסה, שלא תבעו חכמים מגמל וספן, שנאלצים לצאת מביתם לחודש או לחצי שנה לפרוש ממקצועם, למרות שבעטיו פוחת הסיכוי שיקיימו את חובת פרו ורבו מהתורה ומדברי חכמים.
אמנם היתר זה הוא רק לשעת הדחק כשאין ברירה אחרת, ונכון לשאול בזה חכם שמבין את הסוגיה על כל צדדיה, כדי לבחון האם מניעת היריון הכרחית להגשמת חזונם.
כפי שלמדנו בהלכה ז, אסרו חכמים (קידושין כט, ב), לדחות נישואין מעבר לגיל עשרים מפני שתי סיבות, האחת, משום פרו ורבו כפי שאמר תנא דבי רבי ישמעאל, השנייה בדברי רב הונא משום הרהורי עבירה, ובצד החיובי, משום ערך האהבה שבנישואין שמתבטא במצוות עונה. הרי שגם אם אדם מונע עצמו מלקיים את מצוות פרו ורבו, מ\"מ מצווה שיקיים את הנישואין ומצוות עונה וימנע מהרהורי עבירה. ולכן כאשר בני הזוג מוכנים לשתי אפשרויות בלבד: דחיית הנישואין או נישואין ומניעת היריון, עדיף שינשאו וימנעו היריון." + ], + [ + "פרו ורבו / מניעת היריון לאחר קיום חובת המצווה בבן ובת", + "יש מחמירים וסוברים, שגם לאחר קיום מצוות פרו ורבו מהתורה בבן ובת, אסור למנוע היריון, מפני שחכמים קבעו כמצווה מחייבת להוליד עוד ילדים ככל האפשר. ולכן מותר למנוע היריון למשך תשעה חודשים עד שנה, כדי שהאשה תתאושש ותוכל לטפל בתינוק, ומעבר לכך, רק לצורך בריאותי מותר למנוע היריון. אבל אסור למנוע היריון מפני טרדות וקשיים בגידול הילדים או מצב כלכלי דחוק.", + "למעשה, כפי שלמדנו (בהלכה ו), אפשר לומר שחובה מדברי חכמים לקיים את מצוות פרו ורבו בארבעה עד חמישה ילדים, ומעבר לכך – מצווה גדולה מאוד אבל לא חובה. לפיכך עד קיום החובה מדברי חכמים, טוב שלא למנוע היריון למשך יותר משנה אחר הלידה. והרוצים להקל, לצורך תוספת התאוששות גופנית ונפשית, רשאים למנוע למשך שנתיים, שזה היה זמן המניעה הטבעי במשך דורות רבים על ידי הנקה. ובמקרה של מחלה, לאחר קיום חובת התורה בבן ובת, ניתן למנוע היריון ליותר משנתיים.", + "לאחר קיום חובת המצווה מדברי חכמים בארבעה עד חמישה ילדים, מותר בשעת הצורך, למנוע היריון למשך זמן בלתי מוגבל. כגון שבני הזוג יודעים שאם יהיו להם עוד ילדים, העומס עליהם יכבד, ויבואו לידי עצבנות וכעס, ויקשה עליהם לחנכם כראוי. וכן כאשר יש להם תפקידים חשובים בעלי ערך, והם רוצים למלא את התפקידים הללו יותר מאשר להוליד עוד ילדים, ולהערכתם לא יוכלו למלאם כראוי עם יוסיפו עוד ילדים. וכן כאשר האשה מעוניינת לבטא את כשרונותיה בעבודה המתאימה לה, ואם תוליד עוד ילדים תהיה מתוסכלת מאוד. וכן עניים שסבורים שיקשה עליהם לגדל עוד ילדים בלא להזדקק לצדקה.", + "את כל השיקולים הללו צריכים שני בני הזוג לשקול יחד, ואם הם חלוקים בדעתם, עליהם להתפשר, מפני שהם שותפים שתלויים זה בזה. ונכון שיתייעצו בזה עם חכם.", + "והמהדרים בקיום המצווה, גם לאחר שיש להם חמישה ילדים, מוסיפים ללדת כפי יכולתם. ואף אם ימנעו היריון למשך שנה אחר כל לידה, יחשבו מהדרים. וכך ראוי שינהגו אלה שמעריכים שגם אם יהיו להם עוד ילדים, יוכלו בלא קשיים מיוחדים לחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ כראוי, ואין בעבודתם שליחות חשובה שתיפגע באופן משמעותי מתוספת הילדים.", + "אשה שהגיעה לסביבות גיל ארבעים וחוששת מהסיכונים המתרבים והולכים מהיריון בגיל מבוגר, רשאית למנוע היריון מכאן ואילך. וגם בין המהדרות במצווה, רבות נוהגות כך.15יש שכתבו שאין לאדם למנוע עצמו מללדת עוד ילדים מחמת קשיי חינוך או פרנסה, מפני שחיוב המצווה מדברי חכמים הוא להוליד עוד ילדים ככל האפשר, ורק מסיבה בריאותית אפשר להיפטר מהחובה אחר קיום המצווה דאורייתא (הרב יוסף משאש באוצר המכתבים ח\"ג תתקמא; ישכיל עבדי אה\"ע ב, ו; מנחת יצחק ח\"ג כו, ג; חלקת יעקב ג, סא; אז נדברו ו, סג; משנה הלכות ה, רי). ויסוד דבריהם מספר חסידים תקי\"ט: \"לא יחשוב הצדיק כשהוא עני אם אבוא אל אשתי שמא תהר ממני ואנה אקח לפרנסה, זה ממחוסרי אמנה הוא כל מי שחושב כך, כי הקב\"ה מזמין בדדי אשה חלב ליונק כשיוצא ממעי אמו. ואמרו במכילתא מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה ממחוסרי אמנה\". (ועיין בהערה 6).
מנגד מצינו שמפני סיבות שונות התירו להימנע מלהוליד עוד ילדים. וכפי שכתב רמ\"א אה\"ע א, ח, שאם מתה אשתו ויש לו הרבה בנים והוא חושש שאם יתחתן עם אשה בת בנים, יבואו קטטות בין הבנים, מותר לו לישא אשה שאינה יכולה ללדת. ובתה\"ד רסג, כתב שאף לאחר שקיים פרו ורבו יכול מסיבה זו לשאת אשה שאינה יכולה ללדת. ואפשר להבין ברמב\"ם, שהמצווה בתנאי שיש לו כוח לחנך ולפרנס את ילדיו, שכתב (אישות טו, טז): \"כל זמן שיש בו כוח\". וכ\"כ בערוה\"ש א, ח: \"אם מעמדו מספיק לפרנסם\". ועוד מצינו מעשה באשתו של ר' חייא שאחר שהיו לה שני בנים ושתי בנות, שתתה כוס של עקרין ולא ילדה יותר. ומכאן למדו רבים שאחר קיום המצווה דאורייתא, אפשר למנוע היריון על ידי מעשה גרמא של האשה, אפילו בלא סיבה חזקה (אג\"מ אה\"ע ח\"ד עד, א-ב; ציץ אליעזר ח\"ט נא, ב; ריש\"א קובץ תשובות ג, קעד). ויש מקום לומר שאין בזה מחלוקת גדולה, שכן גם המקילים יסכימו שמצווה להרבות ילדים ככל האפשר, וגם המחמירים יסכימו שלהלכה הרוצים למנוע באופן שאין בו איסור (כמבואר בהלכה הבאה), רשאים, אלא שהם רגילים להורות לתלמידיהם לנהוג במנהגי חסידות.
למעשה כתבתי למעלה על פי המבואר בהלכה ו, שיש שלוש מדרגות במצווה: א' החיוב מהתורה, ב' החיוב מדברי חכמים ארבעה עד חמישה ילדים, ג' מצווה להוסיף עוד ילדים אבל לא חובה. מעבר למקורות המסוימים שהבאתי לחלוקה זו בהערה 6, באופן זה באים לידי ביטוי כל הדעות, דעת המחמירים עד המדרגה השנייה, ודעת המקילים במדרגה השלישית. ובאמת גם במדרגה השנייה יש מסתפקים בארבעה גם כשאין בהם שני בנים ושתי בנות, ויש מהדרים בחמישה או אף ממתינים עד שיהיו שני בנים ושתי בנות. וגם במדרגה השלישית, מששה ומעלה, יש כמובן מדרגות, ולפי ריבוי הילדים גודל ההידור. ולכאורה חלוקת מצוות חכמים לשני חלקים, חובה ומצווה, היא חלוקה מחודשת שכמעט ואין לה מקור בפוסקים. אולם נלענ\"ד שהמתבונן בפסקי הרבנים והדרכותיהם, ימצא שבפועל כך היא ההדרכה הממוצעת, שבתחילה בעוד יש למשפחה מעט ילדים, מורים להחמיר שלא למנוע היריון בלא צורך גדול, וכשיש להם הרבה ילדים, מקילים גם בלא צורך גדול. נמצא איפה שבחלוקה לשלוש מדרגות, יש ביטוי למקובל אצל הפוסקים, ויש בה תועלת מרובה, שהיא נותנת כלי ביד הפוסק וביד השואל, שעד למדרגה השנייה, שהיא המקובלת על רוב המשפחות הדתיות, נכון לנטות לדעת המחמירים שלא למנוע היריון בלא צורך מיוחד ומשם ואילך נכון לנטות לדעת המתירים.
כמבואר לעיל בהערה 5, חובת חכמים קלה מחובת התורה, שלפני קיום החובה מהתורה אסור לבטל שום עונה, ולאחר קיום החובה לרוב הפוסקים מותר לבני הזוג לבטל חלק מהעונות (שו\"ע אה\"ע עו, ו). לפיכך, לפני קיום החובה מהתורה, הדעה העיקרית היא, שבלא סיבה מיוחדת אסור למנוע יותר משנה, ואילו לאחר קיום החובה, טוב שלא למנוע יותר משנה, אבל הרוצים להקל למשך שנתיים רשאים." + ], + [ + "פרו ורבו / אמצעי המניעה האסורים והמותרים", + "הלכה היא שאסור להשחית זרע לבטלה, ועל כן גם כאשר מותר למנוע היריון, אסור לעשות זאת באופן שמקיימים את החיבור ולקראת יציאת הזרע האיש פורש וזורה את זרעו בחוץ (לעיל ד, א, 1). וכן אסור לקיים את החיבור עם קונדום, שהוא מעטה גומי שמכסה את אברו של האיש, מפני שגם באופן זה האיש זורה את זרעו אל תוך הגומי לבטלה.", + "אבל מותר למנוע היריון על ידי פעולה עקיפה. שתי דרכים עיקריות לכך: א) גלולות. ב) 'התקן תוך רחמי'.", + "שני אמצעים אלו נחשבים כיעילים ביותר למניעת היריון, וכטובים ביותר מבחינה הלכתית, מפני שמניעת ההיריון מתבצעת בגוף האשה ובדרך עקיפה שאין בה פגיעה בזרע. ולכן כאשר מותר למנוע היריון, מותר לכל הדעות להשתמש באמצעים אלו (כמבואר בהלכה יח).", + "עוד שני אמצעים ישנם, שהם פחות יעילים למניעת היריון, וגם פחות טובים מבחינה הלכתית: א) קצף או נרות קוטלי זרע. ב) דיאפרגמה (דרכי מניעתם מבוארים בהלכה יט).", + "כל מה שנתבאר בהלכות הקודמות, שמותר למנוע היריון לכתחילה, הוא כאשר המניעה היא בגלולות או התקן. אבל בדיאפרגמה או קוטל זרע ההיתר בדיעבד, וכדי להשתמש בהם, צריך שסיבת המניעה תהיה יותר חזקה (כמבואר בהלכה יט).16ביבמות סה, ב, מסופר על אשתו של ר' חייא, שסבלה מצער לידה, ואחר שהיו לה שני בנים ושתי בנות, קבלה היתר לשתות כוס של עקרין שעשה אותה עקרה לתמיד. וכן נפסק בשו\"ע אה\"ע ה, יב. יש אומרים שההיתר לכך הוא רק כאשר הלידות מצערות אותה מאוד (ב\"ח ה, ט; יש\"ש יבמות ו, מד; ערוה\"ש ה, כד). ויש אומרים שההיתר הוא גם בלא צער גדול (ב\"ש ה, יד; ח\"מ ו; ט\"ז ז; ברכ\"י יד). ונלענ\"ד שבלא שום צער אסור, משום בל תשחית של כוח ההולדה שבגופה.
כפי שלמדנו בהלכה יד, לאחר קבלת חרם דרבנו גרשום, לפיו אסור לאיש לשאת שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כרחה, בעת חתונתה האשה מסכימה להשתתף עם בעלה במצווה, וממילא ההחלטה על מניעת היריון וקל וחומר עיקור צריכה להיות בהסכמת שניהם. וכ\"כ חת\"ס אה\"ע כ, והובא בפת\"ש ה, יא. ומכל מקום גם אם האשה שתתה את הכוס בלא היתר, כל זמן שהם נשואים, מצוות עונה נותרה לגביהם בעינה.
בכל אופן למדנו מהמעשה באשת ר' חייא, שכאשר מניעת ההיריון נעשית בגרמא, בתוך גוף האשה, כשאין דבר שחוצץ בין הזרע לרחם, אין חשש של השחתת זרע בעת התשמיש. ולכן אין חשש של איסור השחתת זרע במניעת ההיריון בגלולות (הורמונים) או התקן תוך רחמי, וכל הדיון הוא רק האם הדבר מותר מצד ביטול מצוות פרו ורבו.
אולם נחלקו הפוסקים ביחס למניעת היריון על ידי חסימת הזרע מכניסה לרחם בדיאפרגמה או על ידי קוטל זרע, ואף שדעת רוב הפוסקים להקל, לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, ולכן השימוש בהם הוא בדיעבד, כמבואר להלן בהלכה יט והערה 19.
על ידי קונדום, מוסכם להלכה שאסור למנוע היריון, ועיין להלן ו, ד, לגבי חולה איידס.", + "אשה שזוכה למנוע היריון על ידי הנקה, נפטרת מכל החששות ותופעות הלוואי שמלווים את אמצעי המניעה השונים. לכן טוב להמליץ לאשה שאינה חוששת להיכנס להיריון חודשים ספורים אחר הלידה, שבמשך הזמן שהיא מניקה לא תשתמש באמצעי מניעה, ואם במשך ההנקה לא יהיו לה וסתות ולא תיכנס להיריון, תדע שההנקה מונעת אצלה היריון, וכך גם לאחר הלידות הבאות תוכל למנוע היריון על ידי הנקה בלא צורך להשתמש בגלולות הורמונאליות או התקן. ומכל מקום מי שחוששת להיכנס להיריון במשך ההנקה, רשאית לכתחילה להשתמש באמצעי מניעה כדי למנוע היריון למשך תשעה חודשים עד שנה.17אפשר להציע למינקת שתשתמש בנרות קוטלי זרע עד להופעת הווסת הראשונה. ואף שלמדנו שאמצעי מניעה זו הוא בדיעבד, כאן שיש סיכוי סביר שההנקה עצמה מונעת את ההיריון, השימוש בהם יותר לכתחילה, כי עיקר המניעה על ידי ההנקה, והנרות רק מגבירים את הביטחון שבמניעה. ואם תראה שכל זמן שהיא מניקה אינה רואה וסת, תוכל לאחר הלידה הבאה שלא להשתמש בשום אמצעי מניעה כל עוד היא מיניקה. ואם עדיין תחשוש, תוכל להמשיך להשתמש בנרות עד להופעת הווסת הראשונה." + ], + [ + "פרו ורבו / גלולות הורמונאליות והתקן תוך רחמי", + "גלולות למניעת היריון נועדו לבליעה בכל יום, והן מכילות הורמונים שמונעים ביוץ או מונעים השרשה של הביצית ברחם. יש גם אפשרות לקבל הורמונים אלו בעזרת מדבקה שמועילה למשך שבוע, או טבעת להנחה בתוך הנרתיק שמועילה למשך שלושה שבועות. היתרון בשיטות המניעה ההורמונאליות, שהן קלות לביצוע, ואפשר להשתמש בהן למשך חודש אחד בלבד או למשך שנים. יתרון נוסף, על ידי המשך השימוש בהן ניתן להאריך את ימי הטהרה באופן ניכר, שכן כל עוד האשה תמשיך לקבל הורמונים אלו, לא תראה ווסת. נמצא שאם בדרך כלל ימי הטהרה הם כשבועיים עד שלושה בכל מחזור, על ידי המשך נטילתם ניתן להרחיבם למשך חודש וחצי ויותר. באופן זה גם ניתן לתכנן את מועד ימי הטומאה באופן שיתאים לבני הזוג. אמנם אין ליטול אמצעים אלו ברציפות ללא אישור רפואי.", + "החיסרון הוא, שבמקרים רבים ההורמונים גורמים לתופעות לוואי, כמצב רוח רע, השמנה וירידה ברצון לקיים את מצוות עונה. אמנם כיוון שיש סוגים רבים של גלולות, בעצת רופא ניתן להחליף את הגלולה עד מציאת הגלולה המתאימה ביותר, ובכך להפחית מאוד את תופעות הלוואי. בעיה נוספת, יש חוששים שההורמונים גורמים למחלת הסרטן. אמנם הדעה הרווחת כיום אצל הרופאים, שאין מדובר בסכנה שיש לחשוש לה, ויש שטוענים להיפך, שההורמונים מפחיתים את הסיכון למחלות מסוימות. עוד בעיה בשיטה זו, שהיא לעיתים גורמת לדימומים שמטמאים. בדרך כלל החלפת הגלולה תוכל לפתור את הבעיה.", + "במשך ההנקה צריך ליטול גלולות מיוחדות, שאינן פוגעות בהנקה, אמנם שכיחות הדימום בהן גבוהה יותר. בדרך כלל נטילת חצי כדור נוסף ליום מפסיקה את הדימומים, אבל אם הם נמשכים, מוכרחים למצוא פתרון אחר (יעויין בהערה 17).", + "התקן תוך רחמי' מוכנס לתוך הרחם על ידי רופא, ובדרך שלא ברורה, מונע את השרשת הביצית ברירית הרחם. היתרון של ההתקן, שאין לו את תופעות הלוואי של ההורמונים, ואין בו את הסיכונים שיש חוששים שקיימים בהורמונים, ואין צורך לזכור לקחתו כל יום כמו גלולה. לכן נשים רבות מעדיפות להשתמש ב'התקן' על פני מניעה בדרך הורמונאלית.", + "החיסרון הוא, שהכנסתו נעשית על ידי רופא ועלותו גבוהה יחסית, ועל כן רגילים להשתמש בו למשך שנה ויותר. עוד חיסרון גדול, ה'התקן' עלול לגרום לדימומים ממושכים בחודשים הסמוכים להכנסתו לרחם, וגם לאחר מכן הוא גורם להארכת המחזור ביום עד שלושה ימים, ובכך מקצר את מספר ימי הטהרה. אם ה'התקן' לא הונח כראוי, הוא עלול לגרום לדימומים עד החלפתו.18כאשר דם הווסת נפסק, ושוב ראתה האשה דם שהרופאים מעריכים שההתקן גרם ליציאתו, נחלקו הפוסקים בדינו. יש מקילים מפני שהיא בחזקת מסולקת דמים, ודינו של דם זה כדם מכה, כי הוא נגרם מההתקן (טהרת הבית ח\"א ה, י; דברות אליהו ו, לו). ויש מחמירים, כי אולי זה דם ווסת (שיעורי שבט הלוי קפז, סו\"ס ה). ועוד אפשר לטעון, שכל היוצא מהרחם מטמא. ויש מתייחסים לכך כספק שאפשר לצרפו כשיקול נוסף להקל (באהלה של תורה א, כד). ונראה שיש להחשיב דימומים אלה ככתם, שבפחות מגריס או על בגד צבעוני הוא טהור. ואם מדובר בהתקן שגם מפריש הורמונים, אי אפשר להקל, כי אולי ההורמונים גרמו לדימומים מסוג של וסת.
אבל כאשר בעקבות ההתקן משך הדימום של הווסת מתארך, למרות שברור שההתקן גרם לכך, אין אפשרות להקל, הואיל וקשה להבדיל בין דם הווסת לדם שבא מההתקן." + ], + [ + "פרו ורבו / קצף ונרות או דיאפרגמה", + "עוד שני אמצעים ישנם שמעמדם ההלכתי שנוי במחלוקת: א) נרות או קצף קוטל זרע שאשה מכניסה לתוך הנרתיק לפני התשמיש. ב) דיאפרגמה, הוא מעטה שהאשה מכניסה לנרתיק ומניחה על פתח צוואר הרחם כדי לחסום את מעבר הזרע לרחם. בדרך כלל מוסיפים לתוך הדיאפרגמה חומר קוטל זרע, כדי להעלות את סיכויי המניעה. כאשר האשה יודעת להניח את הדיאפרגמה כראוי, הסיכוי שתיכנס להיריון נמוך מאוד, אבל מעט נשים יודעות להניחו כראוי. בפועל, מבין הנשים שמונעות היריון בשתי הדרכים הללו ומקיימות מצוות עונה, תמידים כסדרם, יותר מעשרה אחוז נכנסות להיריון במשך שנה.", + "המקילים סוברים, שהואיל והאשה היא ששמה את קוטל הזרע או הדיאפרגמה בגופה, ובנוסף לכך התשמיש נעשה כדרכו במגע של גוף בגוף בלא חציצה, אין זה נחשב השחתה של הזרע, אלא רק עצירתו מלהגיע לרחמה ולהפרותה. והמחמירים סוברים, שהואיל ומשתמשים בחומרים קוטלי זרע, הרי שמניעת ההיריון נעשית בהשחתה ישירה של הזרע.", + "כאשר יש צורך ממשי למנוע היריון, וקשה להיעזר בגלולות או 'התקן', אפשר למנוע היריון בשני האמצעים הללו. ואמנם, אם אמצעים אלו היו מונעים את ההיריון בוודאות, רק בשעת הדחק היה אפשר לסמוך על המקילים. אבל דווקא מפני שיש סיכוי של למעלה מעשרה אחוז, שאשה שתשתמש בהם תיכנס להיריון בתוך שנה, מותר בשעת הצורך להשתמש בהם, הואיל ואין בהם מניעה גמורה (עזרת כהן לז). וזאת בתנאי שהמשתמשים יכוונו בדעתם, שאם יתחיל היריון יקבלו אותו ברצון.19יסוד הסוגיה ביבמות יב, ב: \"שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת, ומניקה… דברי רבי מאיר (משום שההיריון עלול לסכן אותן במידה מסוימת). וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו, משום שנאמר: שומר פתאים ה'\". לדעת ר\"ת, כל ההיתר שדנו בו נוגע להכנסת מוך (בד) לנרתיק אחר התשמיש, כדי לשאוב את הזרע ולמנוע היריון, אבל אם תכניס את המוך לפני כן, אסור לאיש לשמש עימה, מפני שהוא משחית את זרעו על המוך. וכן פסקו שו\"ת רע\"א עא-עב; חת\"ס יו\"ד קעב; בנין ציון קלז; רב פעלים ח\"ד יו\"ד יז.
מנגד, לדעת יש\"ש (יבמות א, ח), הדיון בגמרא הוא על הכ��סת מוך לפני התשמיש, ואין בו איסור הוצאת זרע לבטלה, הואיל והתשמיש כדרך כל הארץ. ונחלקו בברייתא האם שלוש נשים אלו צריכות להניח שם מוך כדי למנוע היריון או שאינן צריכות, כי בדרך הטבע לא יכנסו להיריון. וכ\"כ כמה ראשונים: רי\"ד על יבמות שם, שו\"ת הרא\"ש (לג, ג). וכן משמע ממה שכתב בשיטה מקובצת לכתובות לט, א בשם רמב\"ן ורא\"ה ותלמיד הרשב\"א. וכן פסקו חמדת שלמה אה\"ע מו; מהרש\"ם א, נח; תורת חסד אה\"ע ב, מד; כתב סופר אה\"ע כו; אחיעזר א, כג; ג, כד. ולכך נטה מרן הרב קוק בעזרת כהן לד, לז.
לכאורה לדעת ר\"ת ודעימיה, כשם שאסור לשמש במוך כך אסור גם בדיאפרגמה או נרות או קצף. אולם רבים מהאחרונים שהקילו בדיאפרגמה ונרות או קצף, שהשימוש בהם נעשה רווח במאה השנים האחרונות, סוברים שאף ר\"ת ודעימיה שהחמירו במוך יסכימו לכך. מפני שר\"ת אוסר במוך כי האיש והאשה חשים שהוא חוצץ ביניהם, אבל השימוש באמצעים הללו הוא כדרך כל הארץ, והזרע יוצא אל גופה של האשה, בלא שיחושו שדבר חוצץ ביניהם (מהרש\"ם א, נח; מהר\"ש ענגיל ו, פו; שיח נחום צד).
בכל אופן, אף שהעיקר להלכה כדעת המתירים, שכך דעת רוב האחרונים, ולפי ביאורם כך דעת כל הראשונים. מ\"מ כיוון שיש אחרונים שאוסרים את השימוש באמצעים אלו, היה נכון להורות, שרק בשעת הדחק, כאשר ברור שיש צורך למנוע היריון, והדרכים הטובות יותר אינן מתאימות, מותר להשתמש בהם. אבל כאשר ההיתר למנוע היריון אינו מרווח, נכון להחמיר שלא למנוע באמצעים אלו. אלא שיש בשימוש בהם צד של קולא, הואיל ואין ביטחון במניעתם, וכתב מרן הרב קוק בעזרת כהן לז, שכאשר המניעה אינה בטוחה, יתכן שגם המחמירים יקלו. ולכן יותר בקלות אפשר להתיר את השימוש בהם, ובכל עת שיש צורך ממשי להשתמש דווקא בהם, מותר. ובתנאי שבני הזוג יהיו מודעים לכך שמניעה זו אינה מוחלטת, ואם יכנסו להיריון יקבלו אותו בברכה, שאז מניעה זו תידמה ל\"דבר שאינו מתכוון\", מפני שאינה וודאית, וגם אינה ברצון מוחלט." + ], + [ + "פרו ורבו / שאלת רב", + "מקובל להורות, וכך כתוב ברוב התשובות שעסקו בשאלות אלו, שבכל שאלה שנוגעת למניעת היריון צריך לשאול רב, משום שהנושא מורכב וגורלי ומצריך דיון רציני. נמנה בקיצור את המרכיבים שבהם הדין תלוי: א) מספר הילדים שכבר יש לבני הזוג. האם קיימו את המצווה מהתורה או מדברי חכמים, ועד לאיזה מדרגה הגיעו בקיום המצווה. ב) גיל האיש. ככל שעברו יותר שנים מאז שהיה בן עשרים, כך קשה יותר להתיר מניעת היריון לפני קיום מצוות פרו ורבו. ג) גיל האשה. ככל שהאשה מבוגרת יותר, כך יש יותר סיכון שמניעת ההיריון תגרום לבני הזוג שלא להוליד את מספר הילדים שהיו רוצים, ואולי אף לא יצליחו לקיים את המצווה מהתורה. ד) סיבת המניעה: חולי גופני או נפשי, קשיים כלכליים או נפשיים, צורך בהגשמה אישית, קשיים בגידול הילדים ומניעת כעס ועצבנות. ה) כאשר לא ניתן למנוע על ידי שני האמצעים הכשרים לכתחילה, גלולות או התקן, יש לחשב את הצורך במניעת ההיריון לעומת הבדיעבד שבשימוש בקוטלי זרע או דיאפרגמה.", + "בנוסף לכך, לפעמים בני הזוג אינם רואים את התמונה השלימה. לעיתים הם סבורים שמפני גודל המצווה אסור להם למנוע היריון, ובאמת לפי מצבם נכון שימנעו היריון למשך שנה או יותר. ולעיתים העומס והבעיות הכלכליות נראות להן קשות מכפי שהן באמת, ואם ימנעו היריון, לאחר שנים יתחרטו, אבל אז כבר יהיה מאוחר. כדי למנוע טעויות כאלה, רצוי להתייעץ עם רב, שמתוך ניסיון חייו ושיקול דעתו לגבי הערכים השונים המונחים על כף המאזניים, יוכל להורות להם את הדרך שבה יוכלו לקיים את המצווה כראוי, באופן שייטב להם בעולם הזה ובעולם הבא.", + "אמנם מצד האמת, יש מקרים פשוטים שבהם אין צורך לשאול רב, כמו למשל, בני זוג צעירים, שרשאים לדחות היריון למשך תשעה חודשים עד שנה לאחר הלידה. ואע\"פ כן טוב שישאלו רב, שמתוך כך אולי יתבררו להם עניינים נוספים, והקשר שלהם אל הרב יתחזק. וכאשר השאלה מורכבת, מי שאינו מבין את הסוגיה על בוריה, חייב לשאול רב. ומי שמבין היטב את הסוגיה על כל מרכיבה, יכול בדרך כלל לדעת מה ראוי לו לנהוג. אמנם כיוון שאנשים עלולים לטעות בהערכת הקשיים שלהם או במשקל האתגרים והערכים שעומדים לפניהם, בין לצד ההפרזה בין לצד ההפחתה, נכון שכאשר יש לבני הזוג רצון למנוע היריון מעבר לשנה אחר הלידה, ישאלו רב. ונכון לשאול בזה רב שמכיר את בני הזוג. כאשר יש לאשה קשר עם רבנית מנוסה בתחום זה, אפשר שיסכימו ביניהם שהאשה תתייעץ עם הרבנית.", + "ואם אין להם רב או רבנית שמכירים אותם, נכון שישאלו רב שמכיר את עולם הערכים שלהם. ומכל מקום כיוון שהוא אינו מכיר אותם, תשובתו לא תוכל להיות שלימה, הואיל ויקשה עליו להעריך אם הם מגזימים או מפחיתים במשקל הקשיים או האתגרים העומדים לפניהם.20כתב מו\"ר הראשל\"צ הרב מרדכי אליהו זצ\"ל בדרכי טהרה יט, יז: \"ולא יפסוק אדם דין לעצמו בעניינים אלו, ולא תסתמך אשה על מה שפסק החכם לחברתה… ומי שעושה ופוסק על דעת עצמו, עוון פלילי הוא\". וכ\"כ הרב יעקב אריאל שליט\"א (באהלה של תורה א, סו-סז). וכ\"כ באג\"מ אה\"ע א, סד, שבכל שאלה שכזו הוא חוקר ודורש את מצבם של בני הזוג, ומורה באופן אישי, תוך התניה שלא יפרסמו את דבריו, ושלא כמו רב אחד שהתיר לכל זוג לדחות שנתיים אחר הלידה. ובשבט הלוי ד, קעז, כתב, שהוא מקצר בכתיבת הלכות אלו כי ראוי לשואלם בעל פה. וכ\"כ אז נדברו ז, פא. והרב רבינוביץ שליט\"א (שיח נחום צה) כתב שמותר לדחות עד שנתיים, ולאחר מכן יש לשאול רב.
ונראה למעשה, שמותר לבני הזוג להחליט לבדם על דחייה של שנה, שכן זו ההלכה. (אלא אם כן התחתנו בגיל מאוחר, ואולי עדיף שלא ימנעו היריון כלל). ובני תורה שלמדו יפה את הסוגיה (המבוארת בפרק זה ובהערות), וההלכה ברורה להם, יכולים לפסוק לעצמם. אלא שעדיין יתכן שיטעו בשיקול הדעת, ולכן נכון שיתייעצו עם רב שמכיר אותם. מה עוד שהקשר עם הרב מועיל תמיד להתחזקות בתורה וערכיה.
חשוב לציין, שכאשר שואלים רב שאינו מכיר את בני הזוג, צורת הצגת השאלה קובעת במידה רבה את התשובה, שכן הצורך והדוחק מוגדרים על ידי השואל, ואם הגזים לאחד הצדדים, התשובה תהיה נכונה לאופן הצגת השאלה, אבל לא למציאות האמיתית שלהם. ואף אם יציג את השאלה באופן מדויק, כיוון שהרב לא מכיר אותם לעומק, לא יוכל לתת להם את העצה הטובה ביותר לפי מכלול הערכים והאתגרים העומדים לפניהם. לכן נכון לשאול שאלות מסוג זה רב שמכיר את בני הזוג או לפחות את החברה שבה הם חיים, ואת הערכים שמנחים אותם." + ], + [ + "פרו ורבו / מכירת ספר תורה לצורך נישואין", + "לרוב מעלת קדושת ספר תורה, אמרו חכמים שאין למוכרו, והמוכרו אינו רואה סימן ברכה לעולם (מגילה כז, א). וגם כאשר אין לבעל ספר התורה מה לאכול כי אם על ידי הדחק, לא ימכור את ספר התורה שלו. וגם כאשר אין לו כסף לקנות צרכי מצווה, כתפילין ומזוזה, לא ימכור את ספר התורה שלו (שו\"ע יו\"ד ער, א). אך ישנן שתי מצוות שמפני חשיבותן הרבה, אם אין לו אפשרות לקיימן ללא מכירת ספר התורה, ימכור את ספר התורה שלו וישתמש בכסף שיקבל בתמורתו כדי לקיימן. ואלו הן: תלמוד תורה ונישואין (שו\"ע אה\"ע א, ב; או\"ח קנג, ו). ואף הציבור רשאים למכור ספר תורה שברשותם כדי לחתן יתום או יתומה (שו\"ע או\"ח קנג, ו).", + "מעלתן המיוחדת של שתי המצוות הללו שעל ידן מגשימים את מגמת התורה. הלימוד, שעל ידו דברי התורה נעשים חיים בלבבות, והנישואין, שעל ידם נולדים הילדים שיקיימו את התורה (מגילה כז, א).", + "דין זה לא שכיח כיום, מפני שאין כמעט מצב שאדם אינו יכול להתחתן מחמת עוניו, כי תמיד ימצאו יהודים טובים שיסייעו לו בצרכיו הבסיסיים כדי שיוכל להינשא. אולם למדנו מדין זה עד כמה גדול ערכן של מצוות פרו ורבו ונישואין.", + "יש אומרים שהיתר זה הוא רק למי שעדיין לא קיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת, אבל למי שכבר יש בן ובת, אסור למכור ספר תורה עבור נישואין (שו\"ע אה\"ע א). ולדעת רבים, גם למי שקיים את המצווה בבן ובת מותר למכור ספר תורה כדי לישא אשה וללדת עוד ילדים. וכך היא דעת רוב הראשונים והאחרונים.", + "ואם גם כשימכור את ספר התורה לא יספיק לו הכסף כדי לישא אשה צעירה שעוד יכולה ללדת, יש אומרים שאסור לו למכור את ספר התורה כדי לישא אשה שאינה ראויה ללדת (נמוקי יוסף, ריטב\"א), ויש אומרים שמותר למכור ספר תורה גם עבור עצם הנישואין ומצוות עונה, שבלעדיהם האדם אינו שלם, וכדי להינצל מהרהורי עבירה (רמב\"ן, ח\"מ אה\"ע א, י).21כמה ראשונים הבינו שדעת הרי\"ף, שאין מוכרים ס\"ת אלא לצורך קיום מצוות פרו ורבו בבן ובת. וכ\"כ למעשה בשו\"ע אה\"ע א, ח. ודעת רוב הראשונים שמוכרים גם כדי להוסיף וללדת עוד ילדים, וכן דעת שאילתות, בה\"ג, רא\"ש. וכן דעת רמב\"ן, שפירש שגם רי\"ף מסכים לזה. וכ\"כ בית שמואל א, טז, למעשה. ואם מכירת ספר התורה תועיל רק לישא אשה שאינה יכולה להוליד, לנימוקי יוסף וריטב\"א, לא ימכור. ולדעת רמב\"ן ומהרש\"ל ימכור. וכ\"כ בחלקת מחוקק י, כדי להצילו מהרהורי עבירה, שכתב בתה\"ד רסג, שהרהור עבירה קשה ממצוות 'לשבת'. וכ\"כ בשו\"ת משיבת נפש א, מא; פני יהושע מב; ועוד.
כשם שמוכרים ספר תורה לצורך נישואי איש כך מוכרים ס\"ת כדי לסייע לאשה להתחתן ולהוליד ילדים, ואפילו אם כבר היו לה ילדים מנישואין ראשונים. ואמנם בחלקת מחוקק אה\"ע א, א, כתב שאין מוכרים ס\"ת עבור אשה, כי אינה מצווה על פריה ורביה. אולם לבית שמואל א, ב, מוכרים, הואיל וההיתר משום מצוות 'לשבת יצרה', שהיא יסודית יותר ובה האשה חייבת כאיש. וכן פסקו למעשה מהר\"ם אלשקר עב, כנה\"ג, מ\"א קנג, ט; א\"ר יב; מ\"ב כד. לא זו בלבד אלא שמבואר בכתובות סז, ב, וכן נפסק בשו\"ע יו\"ד רנא, ח, שמקדימים להשיא יתומה לפני יתום, כי בושתה מרובה.
לפי הרמב\"ם, גם ליחיד אסור למכור את ספר התורה שלו. אולם לרא\"ש מותר ליחיד למכור את ספר התורה שלו, ורק אם הקדישו לציבור אסור. ובשו\"ע או\"ח קנג, י, הזכיר את שתי הדעות. ומ\"מ גם לרא\"ש מוסכם שאין הדבר ראוי, ולכן המוכר את ספר התורה שלו אינו רואה סימן ברכה לעולם (עולת תמיד, א\"ר, משנה ברורה קנג, ס). ולכן סתמתי למעלה שאין למכור ס\"ת בלא חילוק בין יחיד לציבור." + ], + [ + "פרו ורבו / ברכת העם ונחלת האר��", + "גדולה מצוות פרו ורבו, שעל ידה מתקיימת הברכה האלוקית לעם ישראל, ועל ידה עם ישראל נוחל את הארץ הקדושה. וכפי שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יג, יד-טז): \"… שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה\". ", + "וכן נאמר לו לאחר ניסיון העקדה (בראשית כב, יז): \"כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו\".", + "וכן נאמר ליצחק אבינו (בראשית כו, ד): \"וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ\".", + "וכן נאמר ליעקב אבינו בבית-אל לקראת צאתו לחרן (בראשית כח, יג-יד): \"הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ\". ", + "וכן נאמר לו לאחר שחזר מחרן לארץ (בראשית לה, יא-יב): \"וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלוֹהִים: אֲנִי אֵל שַׁדַּי, פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ, וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ\".", + "וכן הבטיח ה' לישראל, שכאשר ילכו בחוקותיו, יזכו לרוב ברכות, ואחת מהן: \"וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם\" (ויקרא כו, ט).", + "כשעמדו ישראל להיכנס לארץ, לא היתה התוכנית האלוקית שינחלו ישראל את עבר הירדן המזרחי, ורק לאחר שבני ראובן וגד בקשו לנחול אותו, נתקבלה בקשתם. ולכאורה יש לשאול, הרי גם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, ומדוע לא התכוונו לנחול אותו? אלא שהואיל וישראל לא התרבו במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, לא היו מספיק אנשים לנחול כראוי גם את עבר הירדן המזרחי, לפיכך היתה התוכנית שינחלו תחילה את עיקר הארץ, את עבר הירדן המערבי, ורק לאחר שיתרבו, ינחלו גם את עבר הירדן המזרחי.", + "כיוצא בזה נאמר (שמות כג, כט-לא): \"לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ. וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר, כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ\". ", + "והמחיר על כך שלא היו מספיק יהודים לישב את כל הארץ, שנותרו בה אויבים, והתקיים בהם מה שנאמר (במדבר לג, נה): \"וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִ�� בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ\".", + "ולכן לקראת מותו, כשהורה משה רבנו לישראל לכבוש את הארץ, ברכם בברכת הריבוי, שנאמר (דברים א, ז-יא): \"פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת… בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ… ה' אֱלוֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב (ובזכות זה תוכלו לכבוש את הארץ). ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים, וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם\", שעל ידי כך תוכלו לנחול את כל הארץ בשלמות.", + "בפועל, העיכוב בקיום מצוות פרו ורבו בהידור הראוי, היה אחד הגורמים לכך שעברו יותר משלוש מאות שנה עד שהוקמה מלכות בית דוד ונבנה בית המקדש בירושלים." + ], + [ + "פרו ורבו / הגאולה תלויה במצווה", + "גדולה מצוות פרו ורבו שעל ידה נגאלו ישראל ממצרים, שנאמר (שמות א, ז): \"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם\". ועוד נאמר (שם יב): \"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ\". אמרו חכמים, שאין דור בישראל שיהיו בו פחות משישים ריבוא, ולכן רק לאחר שהגיעו למספר זה נעשו עם ויכלו לצאת ממצרים ולקבל את התורה (זוהר רע\"מ ח\"ג רטז, ב; תפארת ישראל כט). ואם לא היו מתאמצים במצווה, והיה חסר מהם אפילו אחד, לא היו זוכים לצאת ממצרים ולקבל את התורה (דב\"ר ז, ח). וזהו שאמרו חכמים (סוטה יא, ב): \"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים\", שבזכות השתדלותן במצווה העמידו את \"כל הצבאות הללו\" (תנחומא פקודי ט, לעיל א, ח).", + "עוד חובה להוסיף, שלאחר השואה האיומה שהכריתה ששה מיליון מבני עמנו, מצווה כפולה ומכופלת להתאמץ להגדיל את המשפחות ככל האפשר. להשלים את כל מה שנחסר, כדי שעם ישראל יוכל להגשים את ייעודו האלוקי (עיין רמב\"ן דברים ל, ב).", + "אמרו חכמים (אליהו זוטא יד): \"כמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהם פרים ורבים. ומנין לך? תדע לך שהוא כן, שאין ישראל נגאלים אלא אם כן הם פרים ורבים ויהיו מלוא כל העולם, שנאמר (ישעיהו נד, ג): כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ\".", + "וכן אמר רבי אסי (יבמות סב, א): \"אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף\", שנאמר (ישעיהו נז, טז): \"כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף, כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי\". הביאור הוא, שיש אוצר נשמות של כנסת ישראל, וכל יהודי שנולד מגלה ניצוץ אחד מאותו אוצר. ואפילו מי שנפטר מיד אחר לידתו, מגלה בעולם איזה דבר ועל ידו הגאולה מתקרבת. ולכן גם אם ח\"ו ישראל לא יחזרו בתשובה כראוי, כיוון שכל הנשמות שבאוצר יצאו אל הפועל, יצטברו כל התיקונים הנצרכים ותהליך הגאולה יתקדם, ומתוך כך יחזרו ישראל בתשובה. ואם יקדימו ישראל ויתעוררו לחזור בתשובה שלימה, יחיש ה' את גאולתנו ויזכו שתלד כל אשה יותר ילדים (תוספות נדה יג, ב, 'עד'), וכל אחד מישראל יגלה ניצוצות רבים יותר, ובכך יצאו לפועל כל הנשמות שבגוף, והגאולה תבוא במהרה (מהרש\"א שם).", + "הרי שעל ידי מצוות פרו ורבו מקרבים את הגאולה, ועל ידי ברכתה הגאולה מתקיימת, שנאמר (ירמיהו כג, ג): \"וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ\". ", + "וכן נאמר (יחזקאל לו, ח-יא): \"וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'\". ", + "ועוד נאמר (שם לז-לח): \"כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַיִם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'\"." + ] + ], + [ + [ + "קשיים ועקרות / החובה להיעזר ברפואה (הפריות מבחנה)", + "בני זוג שהתברר להם בבדיקות אמינות שבאופן טבעי הסיכוי שיזכו לילד נמוך מאוד, חייבים לעשות את כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת. ובכלל זה גם הפריית מבחנה, שמתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאשה וזרע מהאיש והכנסתם יחד למבחנה, כדי ששם יתחברו ויתחילו להתפתח לעוברון, שאותו יכניסו אח\"כ לרחם.", + "ואמנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה. אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע. אולם כיום שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה, עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחיוב כולל את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהם. ונראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם הם טיפולים שרוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם, חובה לעשותם גם אם מחירם יקר, כדי לקיים את מצוות פרו ורבו.", + "גם מי שכבר זכה לקיים חובת פרו ורבו מהתורה, מצווה שיוסיף להוליד ילדים בעזרת הכלים שהרפואה מעניקה, אולם כאשר הדבר דורש מאמץ גדול, אין זה אלא הידור.1כתב בשו\"ת דברי מלכיאל (ד, קז): \"נצטוינו לקיים פרו ורבו כדרך בני אדם ולא ע\"י התחכמות כאלה ‏אשר קרובים יותר לאיסור ולמכשול\". המכשול הוא של הוצאת זרע לבטלה וחשש שמא האשה תופרה על ידי זרע של אדם אחר. אולם לאחר שהטיפולים הרפואיים הוכחו כמוצלחים, הוסכם שמותר להיעזר בהם לצורך מצוות פרו ורבו תוך שמירה שלא יחליפו את הזרע. יש שהורו שלא להשתמש בהם מעבר לחובת פרו ורבו (שבט הלוי ח\"ח רנא, יא, ריש\"א כמובא בתחומין כב עמ' 403). ולרשז\"א מותר גם לצורך ילדים נוספים (נשמת אברהם אה\"ע עמ' רכו). וכ\"כ בשו\"ת אשר חנן (ג-ד, סא). אמנם לדעת רשז\"א (מנחת שלמה ח\"ג צח, ח), אין חובה לעשות כן, וגם כאשר הביוץ חל לפני זמן הטבילה, אין מצוות פו\"ר מחייבת אותם לעשות תחבולות לקחת מזרעו של האיש ולעברה באותם הימים, אמנם הסתפק לגבי מקרה שאחד מבני הזוג תובע זאת, אם רשאי השני לסרב לו. וגם מו\"ר הרב שאול ישראלי הסתפק בזה (חוות בנימין ח\"ג קח).
אולם נראה שכל זה היה בעת שהשימוש בהפריות מבחנה היה נדיר, והיה ספק גדול אם יצליח. אבל לאחר שטיפולים אלו נעשו רווחים מאוד, ורוב בעיות העקרות נפתרות על ידם, הרי הם בכלל ההשתדלות הרגילה שבני הזוג חייבים לעשות כדי לקיים את המצווה. וכשם שלא יטען אדם שאינו צריך לקנות מקרר ותנור אפיה לאשתו, כי לפני מאתיים שנה הם לא היו לאף אחד, כך לא יטען שאינו חייב להשתדל בפריה ורביה באופן זה כי לפני מאה שנה לא נהגו כך. ולא יתכן שמה שעושים כיום בכל העולם, בני ישראל שמחויבים במצוות פרו ורבו לא יעשו. וכ\"כ הרב דייכובסקי בתחומין (כב, עמ' 406), ואף הוסיף שחובתם להוציא על כך סכומים גבוהים מאוד. ע\"כ. וכאשר יש סיבה שבעטיה הטיפולים קשים לאחד מבני הזוג, יש לשאול שאלת חכם.
והיו שרצו לטעון שהמצווה היא להוליד על ידי חיבור, כדרך כל הארץ, ובאופן אחר אין מקיימים את המצווה. ואמנם למנחת חינוך (א, יג), המצווה היא שיהיו ילדים, ולא משנה באיזה דרך, אבל למדו מהתוס' (ב\"ב יג, א, 'כופין'), שהמצווה מתקיימת דווקא בחיבור (באהלה של תורה א, סט. וכך אפשר להבין מדברי משפטי עוזיאל ח\"ב אה\"ע יט). ותימה, מפני שאמנם ברור שדרך קיום מצוות התורה לפרות ולרבות הוא על ידי החיבור, מכל מקום עיקר המצווה שיולידו בן ובת, ואם ישנה לפניהם עוד דרך להוליד, אזי הם מחויבים בה. ואין זה דומה לאיש שאשה התעברה מזרעו באמבטי, שהסתפקו הפוסקים אם קיים מצוות פריה ורביה (ח\"מ אה\"ע א, ח), ונראה שלא קיים (שאלת יעבץ ב, צז), מפני שאין זו דרך מקובלת להוליד. אבל כיום שרגילים להוליד בהפריית מבחנה, הרי הם מקיימים בכך את המצווה. וגם האחרונים שסוברים כתוס', שהמצווה היא החיבור (הר צבי אה\"ע א; אג\"מ אה\"ע ה, יט). נלענ\"ד שכוונתם שצריך לעשות מעשה מתוך כוונה לקיים את המצווה, אבל גם אם מעשה זה יהיה בדרך של הפרית מבחנה, יקיימו את המצווה לשיטתם.
אמנם נלענ\"ד שהמוציא את זרעו עבור תשלום, והרופאים מעברים בו אח\"כ אשה, אינו מקיים בכך מצוות פרו ורבו, מפני שדרך קיום המצווה על ידי חיבור איש ואשה, או לכל הפחות על ידי הסכמתם להפריית מבחנה, אבל כאשר האיש אינו יודע באיזה אשה מדובר, אינו מקיים את המצווה. ואפשר ללמוד זאת מדרך הוראת המצווה לאדם וחוה יחד, שנאמר: \"פרו ורבו\", משמע ההוראה לבני הזוג יחד. וכיוון שאין במעשהו מצווה, יש לו בזה איסור של הוצאת זרע לבטלה." + ], + [ + "קשיים ועקרות / מתן זרע לצורך הפריה או בדיקות", + "במקרים של קושי להיכנס להיריון, יש לפעמים צורך לבצע בדיקת זרע, כדי לגלות את הסיבה לעיכוב ההיריון. ולעיתים יש צורך להשתמש בזרע עצמו כדי לעבר את האשה, אם על ידי הזרקתו לתוך הרחם, או לשם הפריה במבחנה.", + "הדרך להוצאת הזרע היא, שהאיש ישמש עם אשתו, כאשר ילביש קונדום על איברו. וצריך שיהיה זה קונדום מיוחד, שאין בו קוטל זרע שיהרוס את אפשרות הבדיקה, ויהיה בו חור קטנטן שיאפשר למעט מאוד זרע לצאת, ובאופן זה, לדעת כל הפוסקים, אין איסור של הוצאת זרע לבטלה.", + "כאשר אין להם קונדום שיש בו חור קטן, או כאשר נטילת הזרע היא לצורך הפריית מבחנה כדי למנוע מחלות גנטיות, מותר לשמש עם קונדום בלא חור. ונראה שגם לזה יסכימו כל הפוסקים.", + "כאשר אין אפשרות לשמש עם קונדום, כגון שצריך להביא את הזרע תוך זמן קצר למעבדה, לדעת רוב הפוסקים מותר שהאשה תביא את בעלה להוצאת זרע לתוך קונדום או כלי שמיועד לכך בעזרת חיבוק או בידיה. וגם לזה יתכן שהכל יסכימו.", + "יש סוברים, שכאשר צריך לבדוק את סיבת העקרות, משום חומרת איסור הוצאת זרע לבטלה, צריך לבצע קודם את כל הבדיקות האפשריות באשה. ולמעשה, יש להקדים את הבדיקות שנעשות בקלות על ידי האשה, ולאחר מכן מותר לבצע את הבדיקות הנדרשות אצל האיש, מפני שכל עוד האשה מסייעת לבעלה בהוצאת הזרע, הרי זה בכלל קיום המצווה.", + "כאשר אין אפשרות לשמש עם קונדום וגם האשה לא יכולה לסייע לבעלה בהוצאת הזרע, כי היא בימי טומאתה. לרוב הפוסקים מותר לאיש להוציא את זרעו לשם כך לתוך כלי, ויש מחמירים. ולמעשה, כאשר אין שום ברירה אחרת, אפשר להקל.2מבואר בתלמוד יבמות עו, א, שמי שיש לו נקב באמה (באיבר) הוא כרות שפכה ואסור לו לישא בת ישראל (להלן ז, ב). ובמקרה שיש ספק אם הנקב מגיע עד צינור הזרע, צריך לבדוק, אם בשעה שהזרע יוצא הוא יוצא גם מהנקב – הרי הוא כרות שפכה, ואם אינו יוצא – אינו כרות שפכה. ודרך הבדיקה היא \"מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי וחזינן ליה\". ואין אנו יודעים כיצד עשו זאת, אבל ברור שזו היתה שיטה שגרמה להוצאת זרע בלא צורך שהאיש יגע באיברו. ניתן ללמוד מזה לענייננו, שלמרות שמותר לכרות שפכה לשאת גיורת, התירו לו להוציא זרע בגרמא כדי שאולי יהיה מותר לו לשאת בת ישראל, ואם כן קל וחומר שיהיה מותר להוציא זרע בגרמא כדי שיוכל לקיים מצוות פרו ורבו (עזרת כהן לב; אג\"מ אה\"ע א, ע).
ונחלקו הפוסקים במקרה שאין לאיש אפשרות להוציא זרע בגרמא, האם יהיה מותר לו להוציא זרע על ידי גירוי בידו לצורך בדיקות פוריות או לצורך הפריית האשה. יש אוסרים, וכ\"כ מרן הרב קוק בעזרת כהן לב; אג\"מ אה\"ע א, ע; ב, טז; הרב אלישיב (קובץ תשובות ג, קפט). ויש מתירים, וכ\"כ בשו\"ת אחיעזר (ח\"ג כד, ד). וכן התיר בשו\"ת משפטי עוזיאל (ח\"ב אה\"ע מב), וביאר שבגמרא היו חייבים לראות אם הזרע יוצא דרך הנקב, ולכן היו מוכרחים שלא להוציאו ביד, אבל כאשר אין צורך בכך, מותר לצורך פרו ורבו להוציאו ביד. וכ\"כ בציץ אליעזר (ח\"ט נא, א, ב); הרב דייכובסקי (תחומין יח); באהלה של תורה א, סט. ועיין להלן בהלכה ד, והערה 4, בדין נער שחלה בסרטן ולפני שיעבור הקרנות מצווה שיוציא זרע כדי שיוכל לקיים מצוות פרו ורבו לאחר שיתחתן.
ונראה שיסוד המחלוקת נעוץ בטעם איסור הוצאת זרע לבטלה. לסוברים שהאיסור משום 'לא תנאף' (או\"ז א, קכד; סמ\"ק רצב), או משום הרהור עבירה (ב\"ח או\"ח ג, ו), יש מקום לומר שאסור להוציא זרע בידיים גם לצורך מצווה. אולם לדעת התוס' (סנהדרין נט, ב, 'והא'), שהאיסור הוא ענף של מצוות פריה ורביה, מובן שמותר להוציא זרע כדי לפתור בעיית עקרות. וכן לסוברים שהאיסור נלמד ממעשה ער ואונן שלא רצו להוליד (פמ\"ג או\"ח ג, א\"א יד; בן יהוידע נדה יג, א), לא יהיה בזה איסור. וגם לסוברים שהאיסור משום בל תשחית (ערוך לנר לנדה יג, ב, וספרו בנין ציון קלז), כאן שאינו למטרת השחתה, אין איסור.
ולמעשה, נרא�� שמותר. שכן יש סוברים שכל איסור הוצאת זרע לבטלה הוא דרבנן, כמבואר לעיל ד, 1. בנוסף לכך, יש לומר שכאשר הוצאת הזרע היא לצורך קיום מצוות פרו ורבו, גם למחמירים האיסור יהיה דרבנן. ובמחלוקת בדרבנן הלכה כמיקל. ועוד שסברת המקילים נראית. ועוד שבשעת הדחק וצורך גדול, פוסקים כדעת המקילים. ועוד, שיתכן שאם המחמירים היו יודעים שיש סיכוי סביר שעל ידי הבדיקות הללו יוכלו בני הזוג לקיים את מצוות פרו ורבו – היו מקילים. אלא שבעבר הרופאים היו מגששים באפלה בתחום זה, ועבור ספק רחוק לא הקילו להוציא זרע ביד. ואף לצורך הולדת ילדים מעבר לחובת פרו ורבו – מותר. אבל בדיקות שהאשה יכולה לעשות, עליה לעשות לפניו, מפני שאצלה אין צד של איסור זרע לבטלה. ורק כאשר מדובר בבדיקה שקשה מאוד לאשה או יקרה מאוד, יכול האיש לתת זרע לפני כן.
וכל זה כאשר האיש מוציא את הזרע בידו לתוך כלי, אבל אם האשה תסייע לו בידיה או על ידי חיבוק, יש מקום לומר שהכל יסכימו להתיר. מפני שאין בזה איסור לא תנאף ואיסור של הרהור עבירה. שכן בנוסף לביאה שלא כדרכה יש גם ביאה \"דרך איברים\", ודעת כמה ראשונים שאף היא מותרת: ארחות חיים (הל' כתובות ז); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב); וטור אה\"ע כה, ב. וכך משמע מרמב\"ם (איסו\"ב כא, ט). ופסק הרמ\"א אה\"ע כה, ב, למעשה: \"ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו\". אבל כאן שהוא לצורך פרו ורבו, מצווה עליו לעשות כן. וכן עולה מדברי רשז\"א (נשמת אברהם אה\"ע כג, ב, 1). ונלענ\"ד שבזה אין צורך להקפיד שהאשה תקדים את בדיקותיה לאיש, אלא רק שאם הדבר אפשרי בקלות – מוטב.
וקל וחומר כאשר האיש משמש עם קונדום, שאז אין בזה שום שמץ של גנאי, וגם אין השחתה, שכן כל המטרה היא לצורך מצווה. וקל וחומר כאשר יש בקונדום חור, כך שאפשר שמעט מהזרע יוכל לצאת ולעבר כדרך כל הארץ. אבל כאשר קשה להשיג קונדום כזה, או כאשר המטרה למנוע מחלות גנטיות, בוודאי שמותר לשמש בקונדום בלא חור. ונראה שכל הפוסקים יסכימו לזה." + ], + [ + "קשיים ועקרות / מחלות גנטיות", + "שאלה שכיחה במצוות פרו ורבו, האם איש שנושא מחלה גנטית קשה חייב במצווה, למרות שיש סיכון רב שייוולד לו ילד שסובל ממחלה קשה? נחלקו בזה הפוסקים, יש אומרים, שחובה עליו להוליד בן ובת, שכן גם אם ייוולדו לו ילדים חולים, יקיים בהם את המצווה, שגם על ידם הוא מיישב את העולם. מה עוד שיש סיכוי של כחמישים אחוז שייוולדו לו ילדים בריאים ושלימים. ויש אומרים, שהתורה לא חייבה לפרות ולרבות כאשר יש סיכון משמעותי שייוולד ילד שחייו יהיו רצופים בסבל. למעשה, יש לשאול בזה שאלת חכם.3באג\"מ אה\"ע ח\"ד עג, ב, נשאל על 'תסמונת מרפן', שפוגעת בלב, בעורק הראשי, בעיניים ובשלד. הסובלים ממנה עלולים להתעוור, למות משטף דם פנימי, לסבול מעיוותים וכאבים בשדרה ובעצמות, ופעמים רבות הם נצרכים לעבור ניתוחים כדי למנוע בעיות במערכת כלי הדם. כחמישים אחוז מהנולדים לבעלי תסמונת זו סובלים אף הם מהתסמונת. פסק באג\"מ, שגם מי שנושא מחלה זו חייב להתחתן ולהוליד בן ובת, שכן גם אם ייוולדו לו ילדים חולים, יקיים בהם את המצווה, שגם על ידם הוא מיישב את העולם. מה עוד שיש סיכוי של כחמישים אחוז שייוולדו לו ילדים בריאים ושלימים. ואפשר להוסיף על דבריו ממה שלמדנו (ברכות י, א; לעיל ה, ב), שגם לאחר שנודע לחזקיהו המלך בוודאות שבנו יהיה רשע, אסור היה לו להיבטל מפריה ורביה, ולא תהיה מחלה גופנית חמורה מרשעות. וניתן להשיב, שהרשע יכול לחזור בתשובה, כפי שעשה מנשה בן חזקיהו, מה שאין כן במחלה גנטית שאין לה מרפא. ולדעת ציץ אליעזר טו, מג, גם נשא מחלה גנטית חייב בפרו ורבו, אלא שלדעתו אם יתברר שהעובר סובל מהמחלה, מותר להפילו עד החודש השביעי להיריון. לדבר יהושע ח\"ג אה\"ע א, מותר להוליד אבל אין חובה. ובמנחת שלמה ח\"ג קג, א, נשאר בצריך עיון, אם חייבים במצב זה במצוות פרו ורבו, וכתב שאם הצער מהחשש שמא יוולדו לו בנים שיסבלו מאוד ממחלתם, גדול כל כך עד שהיה מוכן לוותר על חמישית מנכסיו כדי למנוע זאת, יש אולי מקום לפוטרו, שכן למדנו (רמ\"א או\"ח תרנו, א), שאין צריך להוציא על מצוות עשה יותר מחומש. ולשיח נחום צו, כאשר יש סיכון שהילד יהיה מסובל בייסורים ולא יאריך ימים, אסור ללדת.", + "אמנם כיום בחסדי ה', לרוב המחלות הגנטיות נמצא פתרון, שכן אפשר לבצע הפריית מבחנה, ולאחר מספר ימים לבדוק את מצבם של העוברונים, ולהחזיר לרחם האם את העוברונים שאינם נושאים את המחלה הגנטית. לפיכך ההלכה היא, שבכל מקום שאפשרות זו עומדת לרשות בני הזוג, חובה עליהם לקיים את המצווה באופן זה, כדי שלא להוליד ילדים שיסבלו ממחלות." + ], + [ + "קשיים ועקרות / שאלות נוספות", + "בחור שחלה בסרטן, וכדי לנסות להציל את חייו, יש צורך שיעבור הקרנות וטיפולים שעלולים לפגוע בזרעו לצמיתות. מצווה שיוציא זרע לפני ההקרנות לצורך שמירתו בהקפאה, כדי שלאחר שיתחתן יוכל לעבר על ידו את אשתו. וגם אם הוא נער צעיר, ועדיין אינו חושב על נישואין, כיוון שהגיע לגיל שלוש עשרה נתחייב במצוות. וכדי שיוכל לקיים את חובת מצוות פרו ורבו, מצווה שיוציא זרע כדי שיוכל להוליד על ידו אח\"כ ילדים. ואין בזה איסור הוצאת זרע לבטלה, מפני שאין הוצאה זו לבטלה אלא כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. ואף שיתכן שזרעו לא ייפגם בעקבות הטיפולים, וממילא הוצאת הזרע תהיה לחינם, מכל מקום מצווה עליו להוציא את הזרע כדי להבטיח את יכולתו להוליד ולקיים את המצווה. ואם אפשר להוציא את הזרע בדרך של גרמא – מוטב. ואם לא, מותר להוציאו אף בידיים.4כמבואר בהערה 2, שמותר להוציא זרע לצורך קיום מצוות פרו ורבו. ואמנם בשו\"ת בנין אב ב, ס, אסר מפני שלדעתו רק אדם נשוי חייב במצוות פרו ורבו, כי המצווה היא החיבור. ואם כן לפני כן זו הוצאת זרע לבטלה. לעומת זאת, רבים התירו לנער להוציא זרע לשם כך, וכ\"כ רשז\"א (נשמת אברהם אה\"ע כג, ב, 3); באהלה של תורה (א, סט); הרב ליאור (דבר חברון לג). ועיקר טעמם, מפני שאין איסור השחתת זרע כאשר יש בזה צורך חשוב. וכ\"כ הרב דייכובסקי (תחומין יח), והוסיף שמצוות פרו ורבו חלה כבר מגיל שלוש עשרה. ע\"כ. וכך ביארתי לעיל (ה, ז), שהדחייה מגיל שלוש עשרה נועדה כדי להתכונן לחתונה בתורה ופרנסה, אבל עצם החיוב מתחיל בגיל שלוש עשרה. ונלענ\"ד שחובה על הנער לתת זרע כדי שיוכל אח\"כ לקיים את המצווה, שכן למדנו בהערה 1 שחובת פרו ורבו היא להוליד בדרכים המקובלות, וכיוון שכיום מקובל להוליד גם באופן זה, ממילא חובה על הנער לתת זרע כדי שיוכל אח\"כ לקיים את המצווה.", + "היו האיש או האשה חולים באיידס, ובכל חיבור ביניהם עלול בן הזוג להידבק במחלה, והדרך היחידה למנוע זאת היא על ידי קיום התשמיש עם קונדום שיחצוץ ביניהם. יש אומרים שאסור להם לשמש עם קונדום, ה��איל והשימוש באופן זה דרך קבע נחשב כהוצאת זרע לבטלה, ולכן חובה עליהם להתגרש (מנחת שלמה ג, קג, טז). ויש אומרים, שהאיסור לשמש בקונדום הוא במצב רגיל, כדי למנוע היריון. אבל כאשר הניסיון להתחיל היריון עלול לסכן את חיי האיש או האשה, מותר להם לשמש בקונדום, שבאופן זה הם מקיימים לכל הפחות את מצוות עונה (אחיעזר ג, כד, ה; אג\"מ אה\"ע א, סג; ציץ אליעזר ט, נא, ב), והלכה כמותם." + ], + [ + "קשיים ועקרות / פרו ורבו לבעלי מוגבלות שכלית או נפשית", + "אנשים שלוקים בפיגור שכלי או בעיה נפשית, שאינה מאפשרת להם ליטול אחריות על הטיפול בילדים, פטורים מקיום מצוות פרו ורבו. ואפשר ללמוד זאת מכך שמצוות הנישואין נדחתה עד אשר יעצב האיש את תפישת עולמו ותהיה בידו היכולת לפרנס את משפחתו (לעיל ה, ז; ה, ט). ומי שאינו מסוגל ליטול אחריות על הטיפול בילדיו, אפילו ברמה פחותה, אינו חייב במצווה.", + "וגם כאשר יש בידם אפשרות להתחתן, עליהם למנוע היריון. והדרך הקלה לכך על ידי התקן תוך רחמי.5במנחת שלמה ח\"ג קג, ב, כתב שמי שאינו יכול לגדל את ילדיו פטור מהמצווה, ואינו דומה למי שחציו עבד וחציו בן חורין או ממזר, שהם בריאים בנפשם. ואם איש כזה מבקש עזרה כדי שיוכל להוליד עם אשתו, צריכים לומר לו שהוא אנוס ופטור, הואיל ואינו יכול לטפל בילדים. ונלענ\"ד שהואיל וחובת מצוות פרו ורבו אינה מוטלת עליהם, חובה שימנעו היריון, כדי שלא להוליד ילד למשפחה שבה לא יוכל לקבל טיפול ראוי. וכעצה טובה כתבתי שימנעו על ידי התקן תוך רחמי, כי בדרך זו המניעה קבועה בלא שיצטרכו לזכור לעשות לשם כך דבר. ואם יש שם סבא או סבתא שמסוגלים ליטול אחריות מלאה על הטיפול בילד ומבקשים שיולידו – אין חובה למנוע היריון." + ], + [ + "קשיים ועקרות / ממזר", + "נחלקו הפוסקים אם אדם שחטא בניאוף והוליד בן ובת ממזרים קיים בהם את מצוות פרו ורבו.6הבא על אשת איש והוליד בן ממזר, לדעת רמב\"ן, רשב\"א וריטב\"א עפ\"י ירושלמי (יבמות פ\"ב ה\"ו), למרות חטאו הנורא, יצא בו ידי חובת בן, וכ\"כ רמ\"א א, ו; לבוש וערוה\"ש. אולם לרדב\"ז (ח\"ז ב), לא יתכן שיקיים מצווה על ידי עבירה, וכתב שהירושלמי הסתפק ולא הכריע, וכן למד מרי\"ף, רמב\"ם ורא\"ש, שלא כתבו שיוצאים בבן ממזר. וכ\"כ ברכ\"י א, יב. ובמנחת חינוך (א, ח) ופרי יצחק (א, מב), ביארו שדעת הסוברים שמקיימים בו מצווה, מפני שהעבירה נעשתה בעת הביאה, ואז הוא רק הכשר מצווה, ואילו המצווה מתקיימת בלידה, ולכן אין זו מצווה הבאה בעבירה. ובציץ אליעזר ח\"ד טז, ד, ביאר, שהעבירה מבטלת את המצווה כאשר ניתן לבטל את המצווה, אבל כאן הילד חי ואינו בטל, ולכן קיימו בו את המצווה.
בטעם דברי הסוברים שהמוליד ממזר מקיים את המצווה ראוי להזכיר שלמסקנת התלמוד הלכה כרבי יוסי, שלעתיד לבוא יטהרו את הממזרים לבוא בקהל (קידושין עב, ב). יש אומרים שיטהרו רק את הממזרים שאינם ידועים (רמב\"ם הל' מלכים יב, ג; ר\"ן ותוס' הרא\"ש). ויש אומרים שיטהרו כהוראת שעה גם את הידועים (רמב\"ן ורשב\"א).", + "וכן נחלקו הפוסקים האם יש מצווה לממזר לישא אשה שמותרת לו, ממזרת או גיורת, ולהוליד בן ובת, למרות שאף הם יהיו ממזרים.", + "יש אומרים, שגם לממזר יש מצווה להוליד ילדים, למרות שילדיו יהיו אף הם ממזרים. וכפי שלמדנו בתלמוד (סוטה כו, א), שדין סוטה חל גם על זוג ממזרים, שאם התעורר ביניהם חשד, מוחקים את השם הקדוש ומשקים את הממזרת מי סוטה כדי לעשות שלום ביניהם, למרות שלאחר שישלימו יולידו ממזרים.", + "ויש אומרים, שעדיף שהממזר לא יוליד ילדים, כדי שלא להרבות ממזרים בישראל. והראיה לכך, שהציעו חכמים לממזר לישא שפחה כדי לטהר את זרעו, למרות שלא יקיים בהם מצוות פריה ורביה, כי הם אינם מיוחסים אחריו. כלומר, לצורך תקנת הממזר התירו לו לישא שפחה שמוצאה מעם אחר וקנויה ליהודי, כדי שגם הילדים שייוולדו לו יחשבו עבדים כמותה וממילא לא יירשו את הממזרות, ואחר שהם ייוולדו ישחרר אותם, ובכך יהיה דינם כדין עבד משוחרר, שהם ישראלים כשרים שאין בהם פגם ממזרות. הרי שעדיף לממזר שלא לקיים מצוות פרו ורבו כדי שלא להעביר את פגם הממזרות לזרעו.7הסוברים שגם ממזר חייב במצוות פרו ורבו הם: שאלת יעבץ ב, צז; הרב בן ציון עוזיאל. אמנם נראה שאף הם יסכימו שאם יוליד ילדים על ידי שפחה, ובכך יטהר את זרעו, עדיף. ואף שלא יקיים את חובת פרו ורבו, כי הם אינם מתייחסים אחריו, מ\"מ את מצוות 'לשבת יצרה' שהיא כללית וגדולה יותר, יקיים. ויש סוברים, שאף שאם יוליד ממזרים יקיים פרו ורבו, לכתחילה לא יעשה כן, ולכן אם אין לו אפשרות לקחת שפחה ולטהר בכך את זרעו (קידושין סט, א), עדיף שלא יקיים מצוות פרו ורבו (ויוכל להתחתן עם גיורת או ממזרת שאינן יכולות ללדת או שימנעו היריון). וכ\"כ נתיבות לשבת אה\"ע א, ח; מנחת חינוך א, כב. וכן מוכח מדעת הירושלמי יבמות פ\"ח ה\"ב, שלדעת ר' יהודה אין משיאים ממזר לממזרת, כדי שלא להרבות ממזרים (פני משה לאה\"ע א, א)." + ], + [ + "קשיים ועקרות / היה נשוי עשר שנים ולא ילדו", + "היו נשואים עשר שנים ולא ילדו, שיערו חכמים שמסתבר שכבר לא יזכו להוליד יחד, ועל כן קבעו שחובה על האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה, ולשאת אשה אחרת, כדי לקיים את חובת מצוות פרו ורבו. ואף שהגירושין כמוהם כחורבן, ואמרו חכמים (גיטין צ, ב): \"כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות\", חובת המצווה קודמת, שעל ידה זרעו של האדם נמשך אחריו. ובדרך כלל, הצער העכשווי על הגירושין קטן מהצער לטווח ארוך מחסרון הילדים.", + "אמנם בזמן שנהגו לישא שתי נשים, היתה לאיש אפשרות נוספת, לשאת אשה שנייה בלא לגרש את אשתו הראשונה, וכדרך שעשתה שרה אמנו. שנאמר (בראשית טז, ג): \"וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה\" (יבמות סד, א).", + "היה להם בן או בת, למרות שעברו עשר שנים מהלידה האחרונה, וכבר אין סיכוי שיקיימו את מצוות פרו ורבו בבן ובת – אין האיש חייב לגרש את אשתו, כי את המצווה הכללית, שעבורה נברא העולם, מקיימים כבר בילד אחד (לעיל ה, ג, 2).8לרדב\"ז (ח\"א קכו, ח\"ב תש), כיוון שחובת המצווה בבן ובת, גם אם יש להם בן או בת, כיוון שלא ילדו עשר שנים, חובה עליהם להתגרש. וכך משמע מהריב\"ש טו. אולם דעת רוב הראשונים והאחרונים שאינם צריכים להתגרש, שכן אמרו במשנה (יבמות סד, א): \"נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה\", משמע אם ילדה אפילו אחד, אינם צריכים להתגרש. וכ\"כ רמב\"ן, רשב\"א, רמ\"א אה\"ע קנד, י; מעיל צדקה לג, פת\"ש ��ו, ערוה\"ש כג וכט. וכן עולה מדברי ריטב\"א ונמוק\"י.", + "אם במשך אותן עשר שנים שלא נפקדו היה האיש או האשה חולים, או שנפרדו עקב נסיעה ממושכת, זמני החולי והפרידה אינם עולים למניין עשר שנים. נכנסה האשה להיריון והפילה, סופרים עשר שנים מעת ההפלה (שו\"ע אה\"ע קנד, י-יב).", + "היו גרים בחוץ לארץ ועלו לארץ, מתחילים לספור עשר שנים משעה שעלו לארץ, שאולי זכות הארץ תועיל להם. וכן בני זוג שהיו גרים בארץ ויצאו לתקופה מסוימת, הזמן שהיו בחוץ לארץ אינו עולה להם לחשבון (רש\"י ורמב\"ן לבראשית טז, ג; ערוה\"ש קנד, כה).", + "אם האיש סבור שהוא עקר, ולכן לא זכו לפרי בטן, אינו צריך לגרש את אשתו. אבל אם אשתו תרצה להתגרש ממנו כדי להתחתן עם איש אחר ולזכות בילד, יהיה חייב לגרשה ולשלם לה את כתובתה. ואם תרצה, תוכל להישאר עימו, מפני שמצוות פרו ורבו לא הוטלה עליה כחובה (יבמות סד, א; שו\"ע אה\"ע קנד, ו; לעיל ה, ג).", + "ראוי להדגיש, חובת האיש לגרש את אשתו לאחר עשר שנים אינה קובעת שהיא עקרה, אלא רק שלשניהם יחד אין כמעט סיכוי להוליד ילדים, אבל יתכן שעם גבר אחר תזכה לילדים. ולכן ההלכה היא, שמותר למי שעוד לא זכה לילדים לשאת אותה לאשה, ואם לאחר עשר שנים לא תלד, יצטרך אף הוא לגרשה. ואז יהיה אסור למי שעוד לא קיים את מצוות פרו ורבו לשאתה לאשה, שהואיל וכבר לא נפקדה משני גברים, מסתבר שהיא עקרה (יבמות סד, א; שו\"ע אה\"ע קנד, טז-יז).", + "כל מה שלמדנו שלאחר עשר שנים צריך האיש לגרש את אשתו, הוא כאשר אין חוות דעת רפואית ברורה. אבל אם לפני שעברו עשר שנים, רופאים אמינים הגיעו למסקנה שאין סיכוי שהאשה תלד, למרות שלא עברו עשר שנים, יכול הבעל לגרשה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. וכן להיפך, אם אחר שעברו עשר שנים רופאים אמינים סבורים שיש עדיין סיכוי סביר שתלד, אינו חייב לגרשה (עיין מהרשד\"ם יו\"ד צא; משיב דבר ד, ט; איש וביתו טז, טו, סוף הערה א)." + ], + [ + "קשיים ועקרות / היתרים שלא להתגרש", + "חובה זו שהטילו חכמים על מי שלא זכה לילדים במשך עשר שנים לגרש את אשתו עלולה להיות כואבת מאוד. והיו אנשים, וביניהם תלמידי חכמים, שלמרות רצונם לקיים את מצוות פרו ורבו, התקשו מאוד להיפרד מנשותיהם האהובות, שכרתו עמן ברית עולם, וחיפשו לעצמם היתר להמשיך לקיים את ברית נישואיהם. אכן על פי כמה טענות ניתן לעיתים להתיר זאת.", + "ההיתר הפשוט הוא, כאשר האיש סבור שהעקרות נובעת ממנו, או שלפחות יש ספק סביר שהיא נובעת ממנו, כגון שהוא חולני או שארעה לו תאונה שאולי פגעה ביכולתו ללדת. אמנם במקרים אלו, אם אשתו תרצה להתגרש ממנו כדי לזכות בילד, יהיה חייב לגרשה.", + "כשלא היתה אפשרות להתיר את המשך הנישואין על סמך טענת עקרות האיש, היו שטענו שהואיל והלכה היא שאדם אינו חייב להוציא על מצוות עשה יותר מחמישית משווי נכסיו (רמ\"א או\"ח תרנו, א), אם התשלום עבור כתובת אשתו הוא יותר מחמישית מנכסיו – אינו חייב לגרשה (עי' בגדי כהונה אה\"ע א). אמנם משמע מדברי הפוסקים, שלא סמכו על טענה זו, אלא חייבו את האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה. וזאת משום חשיבותה היתירה של מצוות פרו ורבו, שכדי לקיימה צריך להוציא יותר מחומש (אבנ\"ז אה\"ע א, א). עוד אפשר לומר, שרק כאשר מדובר במחיר מופקע אין צריך לשלם יותר מחמישית מנכסיו על קיום המצווה, אבל כאשר זה המחיר המקובל של המצווה, חובה לשלמו (עי' באו\"ה תרנו 'אפילו'). ומכל מקום אפשר אולי לומר, שהחיוב להתגרש הוא במצב רגיל, אבל למי שקשור אל אשתו במיוחד, עד שכאב הגירושין נורא בעיניו, מעל ומעבר למקובל, יותר מהפסד רוב רכושו, אין חובה להתגרש.", + "וכאשר סכום הכתובה גדול מכפי יכולת התשלום של הבעל, יש סוברים שאינו יכול לגרש את אשתו (רשב\"א, פר\"ח). ולדעת רבים, הואיל והגירושין נובעים מחמת חיוב ההלכה, כאשר אין לאיש יכולת לשלם את הכתובה, ישלם כפי יכולתו ובית הדין יזקוף עליו את השאר כחוב, ואין מעכבים את הגירושין בשל כך (רדב\"ז א, תנח; גט מקושר קיט, יח; ישכיל עבדי ב, קונ\"א אה\"ע א; יבי\"א ח\"ז אה\"ע ב, י).", + "בחוץ לארץ, יש שרצו לסמוך על דעת מקצת הראשונים שסוברים, שגם לאחר עשר שנים אין צריך לגרש.9לרוב הראשונים והאחרונים, גם בחו\"ל חובה לגרש אחר עשר שנים, וכ\"כ רמב\"ן, רשב\"א, ריטב\"א, יש\"ש, גר\"א א, י; לבוש קנד, יא; ערוה\"ש כד-כה, ועוד רבים. ולדעת אור זרוע, סמ\"ק ורבנו ירוחם, אין דין עשר שנים נוהג בחו\"ל כלל, וכמה אחרונים צרפו את דבריהם כסברה נוספת להקל, ומהם: שב יעקב ב, אה\"ע א; בגדי כהונה אה\"ע א; נודע ביהודה קמא אה\"ע א.", + "למעשה, בכל מקרה ומקרה שוקלים את מכלול הטענות, ובדרך כלל על ידי צירוף שתי טענות, מורים היתר שלא לגרש.", + "עוד טענה יכולה לפטור אותם מגירושין, כאשר האשה תסרב לקיים את הדין ולקבל את גיטה, שאז יוכל האיש לטעון, שהואיל ועל פי תקנת רבנו גרשום אסור לגרש את האשה בלא הסכמתה, הוא פטור מלגרשה. למעשה, אם יתעקש לשאת אשה אחרת, יש אפשרות שיתירו לו באופן מיוחד לשאת אשה נוספת, אבל אם לא יתעקש, יישאר בנישואיו. אמנם היתר זה הוא בדיעבד, כי הוא מבוסס על סירובה של האשה לקיים את ההלכה.10אם האיש רוצה לגרש את אשתו והיא אינה מוכנה לקבל את גיטה, יש אומרים שמתירים לו לגרשה בעל כרחה (בית שמואל א, ז). ויש אומרים שמתירים לו לשאת אשה נוספת (ישכיל עבדי ח\"ב אה\"ע א; יבי\"א ח\"ז אה\"ע ב). ויש אומרים שאין מתירים לו לגרשה או לישא אשה אחרת, כי חוששים שאין כוונתו לשם שמים ולקיום מצוות פרו ורבו (האלף לך שלמה אה\"ע ז), ואולי יבוא אח\"כ לישא אשה שאינה בת בנים (ר' יצחק אלחנן בעין יצחק ח\"ב אה\"ע נז). ויש שלא התירו לשאת אשה נוספת, גם כשהיו ארבעה ספקות האם חרם דרבנו גרשום חל במקרה המדובר. וכ\"כ ר' חיים פלאג'י (חיים שאל ב, טז), וכן הורה הרב גורן ועוד דיינים (עיין פד\"ר ח\"ו עמ' 193). למעשה שאלות אלו נידונות בבית הדין, ובמקרים מיוחדים מתירים." + ], + [ + "קשיים ועקרות / בני נח", + "בני נח שייכים גם הם למצוות פרו ורבו, וכפי שנאמר לנח ובניו (בראשית ט, ז): \"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ\". אמנם החיוב המפורט שחל על הגברים להתחתן עד גיל עשרים, ולכל המאוחר עד עשרים וארבע, ולהוליד בן ובת (לעיל ה, ז-ט), אינו חל על בני נח (עי' סנהדרין נט, א).", + "בן נח שהוליד בן ובת ואח\"כ התגייר, קיים את מצוות פרו ורבו, שכן גם בעודו גוי היה שייך למצווה (יבמות סב, א). יש אומרים שגם אם ילדיו לא התגיירו קיים את המצווה, ויש אומרים שרק אם גם ילדיו התגיירו קיים את המצווה (לעיל ה, ד).", + "כיוון שהמצווה לבני נח היא כללית ואינה מוגדרת כחיוב גמור ומפורט, כאשר יש לאדם סיבות טובות להתבטל ממנה, יכול לכתחילה להיפטר מהמצווה. כגון במצב שיש חשש סביר שילדיו יהיו חולים, וכן כאשר יש חשש רציני שלא יצליח לחנך את ילדיו להיות אנשים טובים.11לכאורה נחלקו הראשונים אם בני נח מצווים בפריה ורביה: לשאילתות (קסה), ולתוס' (חגיגה ב, ב, 'לא תהא'), מצווים, וכפי שמבואר ביבמות סב, א, לגבי גר שהוליד ילדים בהיותו גוי, שלדעת ר' יוחנן קיים פרו ורבו \"משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו\". וכ\"כ שם רש\"י, ראב\"ן ומאירי. לעומת זאת, מפשט הגמרא (סנהדרין נט, ב), בני נח פטורים מפרו ורבו, וכ\"כ תוספות (יבמות שם 'בני'), שאינם חייבים בפרו ורבו אלא שבניהם נקראים על שמם. וכ\"כ ריא\"ז ור\"א מן ההר (יבמות שם). אמנם אפשר לומר שגם לדעתם, אף שבני נח אינם חייבים בפרו ורבו, מ\"מ הם שייכים למצווה הכללית, שהיא גדולה מהמצווה המפורטת של פרו ורבו, וכפי שביארתי לעיל ה, ג. וכ\"כ בערוה\"ש א, ה. ואפשר לומר שבני נח שווים בזה לדין נשים, שיש להם מצווה גדולה מאוד אבל לא חובה.", + "יש אומרים, שאסור לבני נח להשחית זרע, שכן למדנו שעונש המבול הגיע בעקבות חטא זה של השחתה יחד עם עוד חטאים, שנאמר (בראשית ו, יא-יג): \"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלוֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ\". ואמרו חכמים (סנהדרין קח, ב): \"מימי המבול קשים כשכבת זרע\", שכן \"ברותחין קלקלו וברותחין נידונו. ברותחין קלקלו – בעבירה, וברותחין נידונו\", במי מעיינות רותחים שגאו להטביעם (רבי חיים פלאג'י חיים ושלום טז; צפנת פענח ל).", + "מנגד, יש אומרים שאין לבני נח איסור להשחית זרע, כי איסור הוצאת זרע לבטלה תלוי בחובת מצוות פרו ורבו, ורק לפני המבול היו בני נח חייבים במצוות פרו ורבו, אבל לאחר המבול לא נצטוו על פריה ורביה וממילא גם אינם אסורים בהשחתת זרע (עפ\"י תוס' סנהדרין נט, ב, 'והוא'; אג\"מ או\"ח ד, קטז). אמנם נראה שגם לדעת המקילים אין מעשה זה ראוי, שכן נכון שכל התשוקה הזו תהיה מכוונת להרבות אהבה במסגרת הנישואין.12באר בשדי חמד (כללים מערכת ז' כלל כ), שלדעת תוס' (סנהדרין נט, ב), אין לבני נח איסור הוצאת זרע לבטלה, מפני שאינם חייבים בפריה ורביה. ולשאילתות שסובר שחייבים, אסורים בהוצאת זרע לבטלה. ולרמב\"ן ולרשב\"א (לעיל ד, 15) אין קשר בין חובת פרו ורבו לאיסור השחתת זרע, וממילא אפשר לומר שגם בני נח אסורים בזה, ואף לנשים אסור לאונן, כי התשוקה הזו צריכה להיות שמורה להרבות אהבה בין בני הזוג.
ואפשר לומר שהדין תלוי בשורש האיסור, אם הוא משום 'לא תנאף', כדברי או\"ז א, קכד; וסמ\"ק רצב, אפשר שאסורים לבני נח, שאף הם מוזהרים על כך. (אמנם גם אפשר לטעון שהאיסור הוא דווקא בניאוף עם אשה זרה). ואם האיסור משום פרו ורבו, כדברי התוס', או משום השחתה, אינם אסורים בכך, אף שאין הדבר ראוי." + ] + ], + [ + [ + "סריס והשחתה / איסור סירוס", + "מגמת הבריאה להוסיף חיים בעולם, כפי שנאמר בסיום פרשת הבריאה: \"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ\" (בראשית א, כח; וכן א, כב; ח, יז; ט, א). כהמשך לכך אסרה התורה כל פעולת סירוס בזכר, בין באדם ובין בבעלי החיים, שנאמר לגבי הקרבנות (ויקרא כב, כד): \"וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה', וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ\". ממה שנאמר \"וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ\" למדנו, שבנוסף לכך שאסור להקריב קרבן זכר שאחד מאיברי ההולדה שלו נפגעו, אסור גם לעשות פעולה שפוגעת באחד מאיברי ההולדה של אדם או בעל חיים, והעובר ומסרס חייב מלקות. ואע\"פ שנאמר וּבְאַרְצְכֶם, למדו חכמים מפי השמועה שאיסור התורה חל גם בחוץ לארץ (שבת קי, ב; רמב\"ם איסורי ביאה טז, י).", + "שלושה חלקים יש באיברי ההולדה של הזכר, הביצים שבהם הזרע נוצר, צינור הזרע, והגיד שהוא איבר החיבור עצמו. כיוון שכל פגיעה קשה באחד מהם מסרסת, הרי היא אסורה מהתורה. גם המסרס אַחַר מסרס עובר באיסור, לפיכך, אם בא אחד ומיעך את הביצים עד שאינו יכול ללדת, ובא שני וכרת אותם, והשלישי חתך את צינור הזרע, והרביעי ריסק את הגיד, והחמישי כרת את הגיד, כיוון שכל אחד מהם עשה מעשה של סירוס, כל אחד מהם עבר באיסור תורה שעונשו מלקות (שבת קיא, א; שו\"ע אה\"ע ה, יא).", + "גם שתיית סם שגורם לסירוס אסורה, שכך למדנו ממה שנאמר בפסוק הבא (ויקרא כב, כה): \"כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם\", שכל השחתה של היכולת להוליד אסורה (שבת קיא, א; שו\"ע אה\"ע ה, יא). אלא שהואיל וסירוס זה נעשה בעקיפין, רבים אומרים שאיסורו מדברי חכמים. ויש אומרים שאיסורו מהתורה, אלא שהואיל ואינו פוגע באופן ישיר באיברי ההולדה, אין עליו עונש מלקות.1יש אומרים ששתיית סם הגורם לסירוס אסורה מהתורה. כ\"כ ריא\"ז, העמק שאלה קה, ט. וכ\"כ נתיבות לשבת ה, ז, בשיטת רמב\"ם ושו\"ע. ולפוסקים רבים הדבר אסור מדברי חכמים. כך דייק יראים סי' שמב ממה שהתירו שתיית כוס של עיקרין בזקנה ועקרה. וכ\"כ רשב\"א שבת קי, ב, מאחר ולא אסרה תורה אלא פגיעה בגוף איברי ההולדה. וכ\"כ מאירי; חת\"ס אה\"ע א, כ; חזו\"א אה\"ע יב, ז; יבי\"א ח, אה\"ע יד.
יש אומרים שלצורך ספק הצלת נשים או קטנים מאונס ובמקרים רחוקים אף רצח, מותר לסרס זכר שמועד לכך סירוס גמור שאסור מהתורה (שו\"ת מנחם משיב ב, יח). ואם הסירוס הוא באופן כימי, כיוון שהוא זמני, איסורו מדברי חכמים, וברור שמותר לעשותו לשם מניעת אונס וניאוף גם במצב שאין חשש של סכנת נפשות (עי' יד יהודה ה, יא-יב, עמ' 431; שו\"ת אשר חנן ו-ז, סב). סירוס כימי נעשה כיום על ידי הזרקת הורמון נשי (אסטרוגן) או מתן תרופות נוגדות להורמון הזכרי (אנדרוגניות). סירוס זה מונע אפשרות לעבר אשה, ומפחית מאוד את הדחף המיני, והשפעתו זמנית." + ], + [ + "סריס והשחתה / איסור נישואין לפצוע דכא", + "אסור למי שנעשה סריס, על ידי שנפגע באחד משלושת החלקים של איברי ההולדה שלו לשאת אשה בת ישראל, שנאמר (דברים כג, ב): \"לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'\". פְצוּעַ דַּכָּא הוא שנפצעו הביצים שלו, וּכְרוּת שָׁפְכָה שנכרת הגיד ששופך זרעו באשה. אבל מותר לו לשאת גיורת ושפחה משוחררת, כי גזרה התורה שהאיסור הוא בִּקְהַל ה', היינו בנשים שנולדו בישראל (משנה יבמות עו, א). מי שהיה נשוי לבת ישראל ועבר סירוס, צריך לגרש את אשתו, מפני שאסור לו להמשיך לקיים את נישואיו (אוצה\"פ ה, ב).", + "האיסור הוא על פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, היינו על מי שנעשה סריס עקב חבלה מכוונת או פציעה שנגרמה על ידי אדם בלא כוונה, כמו בתאונת דרכים. אבל מי שנעשה סריס בידי שמיים, כגון שנולד כך ממעי אימו, רשאי לבא בקהל. ואף שאינו יכול להוליד ובדרך כלל גם אינו יכול לקיים את החיבור עם אשתו, אם מצא אשה שהסכימה להינשא לו, דינם כדין זוג נשוי לכל דבר.", + "מצווה זו היא חוק אלוקי, שאיננו יכולים להבין את מלא משמעותו. אולם אפשר ללמוד ממצווה זו על החשיבות הגדולה של מצוות פרו ורבו, שהיא עיקר תכלית הנישואין, וכיוון שהסריס אינו יכול להוליד, נאסר לבא בקהל (מו\"נ ג, מט; בכור שור, רבנו בחיי, חזקוני). בנוסף לכך, בדרך כלל הסריס אינו יכול לקיים את מצוות עונה, ויש חשש שמא מתוך מצוקתה של אשתו תבוא לידי זנות, וכדי למנוע זאת, אסרה התורה על בת ישראל להינשא לו (מו\"נ ג, מט; ראב\"ד איסו\"ב טו, ב). עוד טעם למדנו במצווה זו, שעל ידה הורחקו ישראל מאוד מהסירוס. בעבר היו המלכים רגילים לסרס זכרים כדי למנותם לתפקידי שרים, פקידים ושומרים לנשים, מפני שסמכו יותר על נאמנותם. והיו זכרים שסירסו את עצמם, ולעיתים הוריהם עשו זאת להם בעודם ילדים, כדי שיוכלו להתמנות לתפקידים ממלכתיים. גם היום יש שפוגעים ביכולתם ללדת כדי שיוכלו לנאוף כאוות נפשם. מכל זה הרחיקה אותנו התורה באיסור סירוס. אבל מי שנעשה סריס בידי שמיים, כיוון שהדבר אירע לו בלא שום פשע או חשש רשלנות, לא אסרה עליו התורה לבוא בקהל (חינוך תקנט)." + ], + [ + "סריס והשחתה / המותר והאסור בדין זה", + "כפי שלמדנו, האיסור הוא שישא הסריס בת ישראל, אבל מותר לו לשאת גיורת ושפחה משוחררת (משנה יבמות עו, א).2אסור לכהן לשאת גיורת, אבל כהן שהוא פְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה דינו כישראל ומותר לשאת גיורת לאשה (יבמות עו, א; שו\"ע אה\"ע ה, א). לרוב הפוסקים שאר דיני כהן חלים עליו, ולכן אסור לו לשאת גיורת גרושה, והוא אוכל בקודשים ועולה לדוכן. כ\"כ מאירי, בית שמואל ה, א, בית מאיר, מנחת חינוך רסט. אמנם לדעת חלקת מחוקק ה, א, אבד ממנו דין כהן, ומותר לו גם לשאת גיורת גרושה, ואינו עולה לדוכן, ואינו אוכל בקודשים, ורק בתרומה מותר לו לאכול, שאפילו עבדי כהנים אוכלים בתרומה. עיין ערוה\"ש ה, ו.", + "עוד למדנו, שהאיסור אינו חל על מי שנעשה סריס בידי שמיים, כגון שנולד סריס. אלא שנחלקו לגבי מי שנעשה סריס בעקבות מחלה. לדעת הרא\"ש, אסור לו לבוא בקהל, מפני שבני האדם שותפים בגרימת המחלות, על ידי מאכלים שאינם בריאים או זיהום הסביבה, ואם כן גם סריסות זו נעשתה על ידי אדם. ולדעת הרמב\"ם ורוב הראשונים, גם מי שנעשה סריס עקב מחלה, נחשב כנעשה סריס בידי שמיים ומותר לו לבוא בקהל. וכן נפסק להלכה (יש\"ש, משכנות יעקב, ברכ\"י, פת\"ש ה, ז; מהרש\"ם, ערוה\"ש ה, יח).", + "יסוד חשוב למדנו מדין זה, שאף שמצוות עונה היא יסוד הנישואין, ולכן ההלכה היא, שהמקדש אשה על מנת שלא יתחייב במצוות עונה, קידושיו בטלים (שו\"ע אה\"ע לח, ה; לעיל א, 2). במקרה שמחמת אונס אין אפשרות לקיים את החיבור, כמו במקרה של סריס, ניתן ליצור ברית נישואין שמבוססת על הקשר הנפשי והמחויבות להיטיב זה לזה.3יעויין לעיל ב, 3, שבכלל מצוות עונה גם ליטופים וכל מה שמשמח, ומן הסתם מצווה לסריס לעשות למען אשתו את כל מה שמשמח אותה, ובכלל זה גם לשמח אותה מבחינה גופנית כפי יכולתו. וגם אם ��אמר שבלא החיבור גם כל מה שמצטרף אינו בכלל חובת עונה מהתורה – יש בזה חיוב מצד מצוות ואהבת לרעך כמוך.", + "האיסור הוא שגבר שעבר סירוס ישא בת ישראל. אבל אשה שעברה סירוס, כגון שעברה ניתוח להסרת הרחם, רשאית להינשא לישראלי (חינוך תקנט, אוצה\"פ ה, א, א). אמנם למי שלא קיים עדיין מצוות פריה ורביה, אסור לשאתה, הואיל והוא מבטל בכך את מצוותו (לעיל ה, ח)." + ], + [ + "סריס והשחתה / שאלות מעשיות באיסור נישואין לפצוע דכא", + "פגיעות שונות יכולות להיות באיברי ההולדה, והכלל הוא, שאם למרות הפגיעה, האיש יכול להוליד, אין דינו כפצוע דכא, ומותר לו לשאת אשה ככל יהודי. והלכה זו מסורה לרופאים נאמנים. בימי הראשונים, רבים מהרופאים סברו שמי שנכרתה לו ביצה אחת אינו יכול להוליד, ועל פי זה הורו רוב הראשונים שדינו כדין פצוע דכא. ורבנו תם ועוד כמה ראשונים סברו, שהוא יכול להוליד (שו\"ע אה\"ע ה, ז). כיום ברור לרופאים שהוא יכול להוליד, וממילא ברור שאינו נחשב כפצוע דכא.4דין פצוע דכא וכרות שפכה הוא רק במקרה של סריסות. וכן למדנו ביבמות עה, ב, שהובאה דעת הסוברים שמי שניקבה ביצתו דינו כפצוע דכא, ושאלו עליה, והרי מצינו איש שנקבה ביצתו והוליד. והשיבו המחמירים, שבאמת לא הוליד, אלא אשתו זנתה וכך הולידה. ‏הרי שהיה ברור לכל שפצוע דכא הוא סריס שאינו יכול להוליד. וכ\"כ רמב\"ם, מאירי, ראבי\"ה, יש\"ש יבמות ח, ט; אג\"מ אה\"ע ב, ‏ג.‏ עוד נחלקו הראשונים בדין מי שניטלה ממנו ביצה אחת ע\"י אדם. לר\"ת יבמות עה, א, 'שאין', מאחר שראוי להוליד, אינו נחשב פצוע דכא וכשר לבוא בקהל. ואמנם ראשונים רבים חלקו על ר\"ת, ופסלו מי שניטלה ממנו ביצה אחת,  וכ\"כ שו\"ע ורמ\"א ה, ז. אולם האחרונים סברו כר\"ת, וכ\"כ יש\"ש, חת\"ס ‏אה\"ע יז; דברי חיים א, יא. וכ\"כ פת\"ש ז, ע\"פ ר\"ח מוולאזין. וכך מוסכם היום על הרופאים, שאף מי שניטלה ממנו ביצה אחת ראוי להוליד. ונראה שאף הראשונים שחלקו על ר\"ת עשו זאת בהתאם לידע הרפואי שהיה בזמנם. ואולי בעבר, בעקבות זיהומים, מי שנפצע בביצה אחת בדרך כלל לא ‏היה יכול להוליד. ‏", + "אחת הבעיות השכיחות בגברים מבוגרים, היא גדילתה של בלוטת הערמונית, שדרכה עובר צינור הזרע וצינור השתן. תופעה זו יוצרת קושי במעבר השתן. במקרים הקשים יש צורך לכרות את בלוטת הערמונית, כדי לאפשר לשתן לצאת מהגוף. הבעיה שכריתת הערמונית גורמת לזרע שלא יזרום בעת החיבור דרך האיבר, אלא יכנס מהביצים אל תוך שלפוחית השתן, ואחר כך יצא יחד עם השתן. וכך למרות שהזרע עדיין תקין, בפועל האיש אינו מסוגל לעבר את אשתו, כי בעת החיבור אין יוצא ממנו זרע. היו שרצו לטעון, שהואיל ובפועל על ידי פעולה של אדם הוא נעשה סריס, אסור לו לבוא בקהל, ואם היה נשוי, עליו לגרש את אשתו.", + "אולם למעשה, מוסכם שאין דינו כפצוע דכא. ראשית, מפני שכריתת הערמונית נעשתה בעקבות מחלה, וכבר למדנו בהלכה הקודמת, שלדעת רוב הפוסקים דינו כסריס בידי שמיים, הואיל ופעולת הרופא נעשתה כדי להצילו ממכאוביו ולא כדי לסרסו. שנית, מפני שבפועל צינורות הזרע נותרו תקינים, ורק מסיבה צדדית הזרע אינו יכול לצאת בעת החיבור.", + "שאלה יותר קשה היא, מה דינו של גבר שסבל מסרטן הערמונית או סוגי סרטן אחרים, שכדי לשפר את סיכויי הצלתו היו צריכים לכרות לו את הביצים, מפני שהן מייצרות הורמונים שמזרזים את ��פעילות הסרטנית. למעשה, רבים סוברים, שלמרות שבפועל הרופאים כרתו לו את הביצים, הוא נחשב סריס בידי שמיים, מפני שהכריתה נעשתה בעקבות מחלה (רמב\"ם ורוה\"פ). בנוסף לכך, אפשר לומר שגם המחמירים (רא\"ש), יקלו בזה. מפני שרק כאשר המחלה עצמה פגעה באיברי ההולדה, עד שאחד מהם נימוק, הוא נפסל לדעתם לבוא בקהל, כי הוא נחשב שותף בגרימת המחלה. אבל כאשר המחלה לא פגעה באיברי ההולדה, אלא הרופאים כרתו את הביצים כדי להציל את נפשו ממחלה אחרת, אינו נפסל לבוא בקהל (חלקת יואב אה\"ע ג; הרב פרנק).", + "וכן הדין לגבי מי שהיה חולה בסרטן ועבר הקרנות שהרסו לחלוטין את היכולת שלו לייצר זרע, שאף שאינו יכול להוליד, כיוון שהדבר נעשה בעקבות מחלה, הסירוס נחשב כנעשה בידי שמיים, ומותר לו לבוא בקהל.5נחלקו הפוסקים לגבי אדם שבלא צורך רפואי עבר הקרנות שביטלו את יכולתו להוליד. יש מחמירים, הואיל ונעשה סריס על ידי פעולת אדם (חלקת יעקב). ויש אומרים, שלמרות שפעולת הסירוס שעבר היתה אסורה מהתורה, כיוון שבפועל שלושת איברי ההולדה שלמים, אין דינו כפְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה (הרב אונטרמן). וכשם שמוסכם שהשותה סם שגרם לסירוסו, רשאי לבוא בקהל (ברכ\"י ה, ז; ערוה\"ש כד).", + "ובכל ספק שמתעורר בדינים הללו ההלכה כדעת המקילים, שכך הוא הכלל בכל הדינים שבתורה, שבשעת הדחק סומכים על דברי המקילים. וכאן הוא שעת דחק ממש, מפני שאם נחמיר, אסור יהיה לו לישא בת ישראל לאשה. ואם היה נשוי, יהיה חייב להתגרש מאשתו. בנוסף לכך, לדעת הרבה פוסקים, דינו של פְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה כדין ממזר, שמהתורה, רק כאשר יש וודאות שהוא אכן ממזר או פְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה – אסור לו לבוא בקהל. אבל כל שיש ספק בדבר, לא חל עליו שום איסור. ולכן בכל מקום שיש ספק, הלכה כדעת המקילים.6אמנם לגבי ממזר, למרות שמדין התורה ספקו מותר, משום חומרת איסורו לדורות, החמירו חכמים ואסרו גם ספק, ורק בספק ספיקא התירו. אולם בפְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, לא החמירו. כ\"כ שו\"ת רע\"א ג, סג; אבני נזר אה\"ע יז; באר יצחק אה\"ע ד; בית יצחק אה\"ע א, לו; ערוה\"ש ה, כ, ועוד פוסקים וליקטם ביבי\"א ח\"ז אה\"ע ח, י.
בדור האחרון התעוררה שאלה חדשה, מה דין מי שאיברי ההולדה שלו נפגעו, ובעבר לא היה יכול להוליד, אבל כיום הרופאים מסוגלים להוציא מהביצים שלו זרע ולעבר את אשתו. גם בחבל נחלתו ד, כג, הסתפק בזה. ולכאורה, כיוון שיש בזה ספק, הלכה כדעת המקילים. בעתיד יתכן שתתעורר שאלה נוספת, מה יהיה הדין כאשר ניתן יהיה לקחת תא מגופו של האיש ולעשות ממנו תא זרע שיתחבר לביצית. ואולי אין בזה אפילו ספק, שכל שחסר לו אחד משלושת איברי הולדה וגם אין לו זרע, הוא נחשב סריס." + ], + [ + "סריס והשחתה / איסור סירוס באשה", + "איסור סירוס חל גם על אשה, אלא שהאיסור הוא מדברי חכמים. שהתורה אסרה סירוס באיש, שנאמר (ויקרא כב, כד): \"וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה', וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ\". וכל הפעולות הללו של פגיעה באיברי ההולדה, שייכות לאיברי ההולדה של הזכר, שהם גלויים, ולא לאיברי ההולדה של האשה שהם נסתרים. גם איסור נישואים לסריס, חל על איש שעבר סירוס, שנאמר (דברים כג, ב): \"לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'\", ואלו איברים שיש לאיש, פְצוּעַ דַּכָּא שנפצעו הביצים שלו, וּכְרוּת שָׁפְכָה שנכרת הגיד שלו. אבל אשה שעברה פעולה של סירוס, רשאית להינשא לכל אדם מישראל. אמנם מצד חובת מצוות פרו ורבו, אסור למי שעדיין לא קיים את חובתו לשאת אשה עקרה.", + "איסור סירוס שאסרו חכמים באשה הוא על ידי פעולה ישירה, בחבלה או ניתוח, אבל סירוס בדרך עקיפה מותר, כגון על ידי שתיית סם שגורם לה להיות עקרה. והיתר זה הוא כאשר יש צורך מיוחד בביצוע הסירוס, כגון שהאשה סובלת מאוד בלידתה, או שבניה הולכים בדרך לא טובה, והיא חוששת להרבות ילדים כאלה, והאפשרויות למנוע היריון בדרכים המקובלות אינן פתוחות לפניה (לעיל ה, יז-יט). אבל בלא סיבה מיוחדת, גם באופן עקיף סירוס אסור באשה, שכן ישנו איסור כללי להשחית דבר בעולמו של הקב\"ה, שנאמר (דברים כ, יט): \"לֹא תַשְׁחִית\", על אחת כמה וכמה שאסור להשחית את יכולת ההולדה של אשה.", + "ההיתר לאשה לבצע סירוס כרוך גם בהסכמת בעלה, מפני שבהסכמתה להינשא לו התחייבה להשתתף עימו במצוות פרו ורבו באופן השלם (חת\"ס אה\"ע כ; לעיל ה, יד. ויעויין עוד לעיל ה, ו).7הדעה המרכזית היא שאיסור סירוס באשה הוא מדברי חכמים. כך משמע מהרמב\"ם הל' איסורי ביאה טז, יג, שכתב: \"המסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור\", משמע פטור אבל אסור. וכן כתב מגיד משנה, ושו\"ע אה\"ע ה, יא. ויש אומרים שגם מדברי חכמים אין איסור סירוס חל על אשה, אלא שיש איסור כללי שלא להשחית את הגוף ואת אפשרות ההולדה, וכן אסור לגרום צער בחינם, ולכן גם סירוס אשה אסור בלא צורך, אבל במקרה שיש בו צורך מותר (ט\"ז אה\"ע ה, ו. פרישה ל). ולדעת הגר\"א (ה, כה) איסור סירוס מהתורה חל גם על אשה, אלא שאין לוקים עליו.
שני טעמים אפשר לומר בביאור הלכה זו שאיסור התורה חל על האיש ולא על האשה. האחד, שאיסור התורה חל על פגיעה באיברי הולדה גלויים, ולא על איברים נסתרים כפי שהם אצל האשה. השני, שהאיש מחויב במצוות פריה ורביה ואילו לאשה יש מצווה אבל לא חובה, ולכן סירוס אשה אסור מדברי חכמים בלבד, וסירוס עקיף מותר.
לכאורה גם לגבי סירוס עקיף נחלקו. לדעת בית שמואל ה, יד, ורוה\"פ, מותר לאשה לשתות סם עקרות גם בלא צורך. ולב\"ח ויש\"ש מותר רק כשיש צורך מיוחד. ונראה לענ\"ד שכולם מסכימים שבלא צורך כלל אסור, משום בל תשחית. המחלוקת האם צריך לכך צורך גדול, או גם צורך רגיל מספיק.", + "שאלה גדולה התעוררה בשנים האחרונות, לגבי סירוס אשה על ידי ניתוק החצוצרות מהרחם. דרך החצוצרות הביצית עוברת מהשחלות לרחם, וכך זרע האיש יכול להתחבר לביצית וההיריון מתחיל. כאשר סותמים את החצוצרות או מבצעים בהם חיתוך, אין יותר אפשרות להיכנס להיריון. השאלה האם אשה שההריונות קשים לה, ושוב אינה רוצה ללדת, רשאית לבקש מרופא לסרס אותה על ידי ניתוק החצוצרות. יש אומרים, שניתוק החצוצרות כמוהו כשתיית סם, מפני שסירוס זה אינו ניכר כלפי חוץ (שיח נחום ק). בנוסף לכך, הוא אינו סירוס מוחלט, כי על ידי ניתוח נוסף, אפשר לעיתים להחזיר את החצוצרות לפעילות סדירה. וגם אם לא, אזי אפשר ליטול את הביצית ישירות מהשחלה, להפרותה בזרעו של האיש במבחנה, ולהחזירה לרחמה של האשה. ויש אומרים, שהואיל ומדובר בפעולה שמתבצעת באיברי ההולדה עצמם, היא אסורה מדברי חכמים, וכל עוד יש אפשרות למנוע היריון על ידי גלולות או התקן תוך רחמי, אסור לנתק את החצוצרות (אג\"מ אה\"ע ד, לג-לד. ושם ד, לב, א). כיום ישנה שיטה לסתום את החצוצרות בדרך של גרמא, שמותרת גם למחמירים.8משו\"ת דבר יהושע ח\"ג אה\"ע ז, אפשר ללמוד שאם אפשר להחזיר את החצוצרות לפעילות סדירה, אין זה נחשב סירוס גמור. ובאג\"מ אה\"ע ח\"ד לב, א, החמיר הואיל והדבר מצריך ניתוח. למעשה, כיוון שהמחלוקת היא בדברי חכמים, בשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים. אולם כיום כבר אין צורך בכך, מפני שנמצאה שיטה חדשה לסתום את החצוצרות בדרך של גרמא, ואזי דינה כשתיית סם, שמותרת לצורך גדול. הסתימה היא באמצעות סליל שמוכנס לחצוצרה, שגורם תוך מספר שבועות להיווצרות צלקת ריקמתית שסותמת את החצוצרה. כיוון שבתחילה הסליל אינו סותם את החצוצרה, נמצא שהסירוס נעשה בדרך עקיפה כדוגמת שתיית סם, ודינו כגרמא (עפ\"י מאמרם של הרב יואל וד\"ר חנה קטן, מציאות ורפואה בסדר נשים עמ' 290). ואמנם יש שפקפקו ורצו להחמיר בטענה שזה סירוס ישיר, אבל נראה ברור שפעולה זו נחשבת גרמא, מה עוד שיש סוברים שניתוק החצוצרות אינו נחשב סירוס (שיח נחום ק)." + ], + [ + "סריס והשחתה / דניאל חנניה מישאל ועזריה", + "יכול הסריס לשקוע בצער ויאוש, על שלא יישאר אחריו זכר בעולם, אבל אם יזכה לקשר את חייו אל הקודש הנצחי, יזכה לשם עולם טוב מבנים ומבנות. וכפי שאמר הנביא (ישעיהו נו, ג-ה): \"וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת\".", + "כל עוד יש חטאים בעולם, יש בעולם גם מות וחולאים שונים, וכשיתוקן העולם מכל חטאיו, יתרפאו גם כל תחלואיו. חטאים מסוימים גורמים במיוחד לסריסות, אחד מהם, הפגיעה בכבוד ישראל והמקדש. וכפי שלמדנו, שלאחר הנס הגדול שארע לחזקיהו המלך, באו אליו שליחי מלך בבל, ובמקום לקרבם לאמונה, חטא בגאווה וחנופה והראה להם את כל אוצרותיו ואוצרות המקדש, אמר לו הנביא: \"וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ, וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל\" (ישעיהו לט, ז).", + "אמרו חכמים, שבדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, צאצאי המלך חזקיהו, נתקיימה הנבואה הקשה. שבעודם ילדים נותקו ממשפחתם ועמם, ונלקחו לארמון המלך נבוכדנצר כדי לשמש לו כמשרתים ויועצים, ובתוך כך גם עברו סירוס (סנהדרין צג, ב; פרקי דרבי אליעזר נא).9נחלקו על כך בסנהדרין צג, ב: \"רב אמר: סריסים ממש, ורבי חנינא אמר: שנסתרסה עבודה זרה בימיהם\". בהמשך הגמרא מבואר, שגם לרבי חנינא הבנים שהיו להם מתו בחייהם, ולכן נחמתם שיהיה להם שם טוב מבנים ומבנות. ובפרקי דר' אליעזר נא, מבואר שהיו סריסים. בפשטות המלך ציווה לסרסם, כדי שיהיו נאמנים לו. ובאוצר המדרשים (אייזנשטיין, אסתר עמוד 60) מסופר כך: \"ותקרא אסתר להתך, התך זהו דניאל, ולמה נקרא שמו התך? שחתך זכרותו בימי נבוכדנצר הרשע, הוא וחביריו חנניה מישאל ועזריה, בעת שהלשינו עליהן שונאי ישראל ואמרו לנבוכדנצר אלו היהודים שהבאת הם מזנין עם שפחות המלך ועם נשי השרים, מיד שמע דניאל וחביריו חנניה מישאל ועזריה, וחתכו זכרותם, שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו'. מיד נתמלא נבוכדנצר חמה עליהם וצוה להביא אותם כדי שיהרגם. אמרו לו אדונינו המלך חלילה לנו מעשות הדבר הזה שבדין ישראל אסור בניאוף ובזנות, שנאמר לא תנאף, והראו לו זכרותם. מיד שמח נבוכדנצר שמחה גדולה…\". בסוף ימיו, דניאל הוא התך סייע לאסתר ומרדכי להושיע את ישראל. ואף אסתר מסרה נפשה כמותם על הצלת ישראל. מתוך התבוננות בדמותם ופועלם אפשר ללמוד על ייעודו של מי שנפל בגורלו להיות סריס.", + "לאחר שהביא המלך נבוכדנצר את ארבעת הילדים לעירו, ציווה שיאכילום בשר משולחנו וילמדום את שפת הכשדים ותרבותם כדי לבוללם. אך הם התאמצו במסירות לשמור על אמונתם, וכיוון שהבשר היה טרף, נמנעו מאכילתו, ובמשך שנים ניזונו מקיטניות. אילו נודע למלך שהפרו את הוראתו, היה מצווה להורגם, אבל דניאל וחבריו הסכימו למסור את נפשם על כך.", + "במשך שנות גלותם בארמון המלך, החריבו חילותיו של נבוכדנצר את בית המקדש והגלו את ישראל לבבל. אבל דניאל וחבריו שכבר התמנו לשרים בכירים, לא איבדו את אמונתם. לימים, לאחר שמלכות בבל נפלה, ודרייווש מלך מדי גזר שלא יתפללו כי אם אליו, המשיך דניאל להתפלל לה', וכשנתפש, הושלך לגוב האריות, וה' הצילו בנס (דניאל ו).", + "ואף שנעשה דניאל סריס, לא התבודד בעצבות רוח, אלא אמרו חכמים (אבות דרבי נתן ד): \"מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים… היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל שלוש פעמים בכל יום ותפלתו מתקבלת ברצון\".", + "נחזור לימי שלטון בבל. העם היה אז במשבר קשה. מלכות של רשע שלטה בעולם, בית המקדש נחרב, העם הוגלה מארצו, ונדמה היה שאין עוד תוחלת לאמונת ישראל. בעקבות זאת, רבים מהגולים עזבו את דרך התורה והמצוות, מתוך שסברו שממילא תוך דור או שניים יתבוללו בגויים. והנה החליט נבוכדנצר להקים צלם גדול מזהב, שיבטא את תוקף מלכותו ושלטונו, וקבע מועד לעריכת טקס רב רושם, שבו כולם ישתחוו לצלם שלו. כפי הנראה בין המשתחווים היו יהודים רבים. גם חנניה מישאל ועזריה, שהיו פקידים בכירים בארמונו של נבוכדנצר, יכלו למצוא לעצמם היתר להשתחוות, בטענה שאין מדובר בעבודה זרה גמורה (כדעת ר\"ת). אולם כיוון שהצלם היה נראה כעבודה זרה, הסכימו ליפול לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לו ויחללו שם שמיים בפרהסיא, ונעשה להם נס גדול ולא נשרפו ונתקדש שם השם לעיני כל ישראל והגוים. (דניאל לא היה שם באותו הזמן, כמבואר בסנהדרין צג, א).", + "אמרו חכמים (סנהדרין צג, א) על אותה תקופה חשוכה, שבה שכחו ישראל את אמונתם ומולדתם והשתחוו לצלם: \"ביקש הקב\"ה להפוך את העולם כולו ללילה… ולדם… כיוון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה – נתקררה דעתו\". בזכותם, זכר עם ישראל את בריתו עם ה' אלוקיו וחזר לארצו ובנה את בית המקדש ואת חומות ירושלים.", + "במקום להתייאש מחייהם, בחרו להזדהות עם חפץ ה' וגזירתו, ומתוך כך יכלו לפעול גדולות בעולם. וכדרך שאמרו חכמים (אבות ב, ד): \"עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך\". במקום ברית המילה שמתקיימת באיבר שניטל מהם, התעלו אל הברית האלוקית עם כלל ישראל, בתורה ובארץ, ועל ידי כך גילו את ערך החיים עצמם שמקושרים למקורם האלוקי, עד שנאמר עליהם: \"וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי\".10גם השבת נזכרה במעלתם של הסריסים, שעל ידי השבת חיי המעשה מתקשרים אל מקורם ונעשים שלימים. וציין הנביא שהסריסים שומרים את שַׁבְּתוֹתַי, שתי הבחינות של השבת. האחת, שהיא מקדשת את ימי המעשה שעברו, והשנייה, שהיא מקרינה קדושה וברכה לששת ימי המעשה העומדים לבוא.", + "מחייהם ופועלם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, אפשר ללמוד שלפעמים דווקא הסריסים יכולים להתקשר באמונתם אל עצם החיים, אל מעבר לחיי ההווה הכרוכים בדאגה למשפחה ולילדים, אל האמונה הטהורה שאינה תלויה בדבר. ומתוך כך הם יכולים למסור את נפשם על גילוי הברית שבין ה' לישראל, ועל ידי כך העולם כולו מתקיים, וישראל חוזרים לארצם ובונים את ירושלים והמקדש. \"וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת\"." + ] + ], + [ + [ + "נחמת חשוכי ילדים / ייסורי העקרות ושורשם", + "קשים הם יסוריו של מי שלא זכה לילדים. אמרו חכמים (נדרים סד, ב): \"כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת\", שנאמר (בראשית ל, א): \"וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי\". ולא באו חכמים ללמדנו זאת, אלא כדי שידעו אנשים עד כמה גדול צערם של חשוכי ילדים, ויבקשו עליהם רחמים שיפקדו (תוספות שם). גם בני זוג שזכו לילד אחד או יותר, ומייחלים לעוד ילד ולא זוכים, עלולים להיות עצובים מאוד, ובמיוחד כאשר הם זוכים לחיות בסביבה שבה מקובל להקים משפחות גדולות.", + "השאלה היא מה פשר הייסורים הללו. האם יש בהם עונש על חטאים, וכדי לזכות בילדים חובה על האדם להתעורר בתשובה, או שמא כך נקבע בגורלו עוד בטרם נולד, ואין להטיל עליו את האשמה בייסוריו.", + "התשובה מורכבת מאוד, לעיתים הייסורים נובעים מחטאים ולעיתים מהגורל ולעיתים משילוב של חטאים וגורל. לעיתים התשובה והתפילה יועילו ולעיתים לא, והדבר תלוי בגורמים רבים לאין ספור. ונתחיל לבאר:", + "אמרו חכמים (מו\"ק כח, א): \"חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא\". 'חיי' הוא מספר שנות חייו של האדם, 'בני' – מספר ילדיו, 'מזוני' – פרנסתו. כל אלו נקבעים על פי מזלו של האדם בעת לידתו ולא על פי זכויותיו. והראיה לכך, שרבה ורב חסדא היו שניהם צדיקים, ובעת עצירת גשמים תפילות שניהם היו נענות. רב חסדא חי תשעים ושתיים שנים, ורבה חי ארבעים שנה. בביתו של רב חסדא היו ששים חתונות, ובבית רבה ששים מקרים של שכול. בבית רב חסדא היו עשירים ואף את הכלבים האכילו בסולת חיטים, ואילו בבית רבה היו עניים, ואף לחם שעורים זול לא נמצא להם תמיד לפי צורכיהם. כיוצא בזה אמרו חכמים (קידושין לט, ב): \"שכר מצווה בהאי עלמא ליכא\" (בזה העולם אין), כלומר: שכר המצוות ועונש העבירות אינו משולם בעולם הזה החולף, אלא בעולם האמת הנצחי.", + "מזל נקרא בלשוננו גורל, וכשם שידוע כיום, שבעת יצירתו של האדם נתרקמה מפתו הגנטית, שקובעת אם יהיה גבוה או נמוך, חכם או טיפש, בריא או חולה, מכוער או יפה. מעין כך אמרו חכמים שבעת לידתו נקבע מזלו לעניין \"חיי, בני ומזוני\".", + "ואמנם לכאורה נחלקו בזה חכמים (שבת קנו, א), שלדעת רבי חנינא יש מזל לישראל, ולדעת רבי יוחנן אין מזל לישראל. אולם בארו המפרשים, שהכל מודים שהמזל משפיע מאוד, והכל מס��ימים שלעם ישראל, יותר משאר האומות, יש לעיתים כוח לשנות את המזל על ידי תפילה ומעשים טובים. המחלוקת היא האם זה דבר שכיח שיהודי יכול לשנות את מזלו, או שרק במקרים יוצאים מהכלל הוא יכול לשנות את מזלו (עי' תוס' שבת שם, וריטב\"א ור\"ן מו\"ק שם).", + "והעניין הוא שלכל אדם ישנו ייעוד מסוים, ולפי ייעודו נקבע מזלו. לעיתים לצורך הגשמת ייעודו טוב שיהיה עני ומסובל בייסורים, ולעיתים טוב שיהיה עשיר ובריא. לעיתים הגורל נחרץ, וכל מה שיעשה האדם, לא יצליח להימלט מגורלו, זולת במקרים נדירים מאוד. ולעיתים הגורל אינו מוחלט, ואזי על ידי עבירות יטה אותו לרעה ויסבול ייסורים, ועל ידי זכויות יזכה גם בעולם הזה ליותר ברכה. ולעיתים הייסורים מזככים את האדם ומצילים אותו מרעה גדולה יותר, ואזי דווקא אם יהיה צדיק יזכה בייסורים. ובכל אופן, כל עוד העולם אינו מתוקן מבחינה מוסרית, יהיו בו אנשים שיסבלו מייסורים, ועל ידי ההתמודדות עם הייסורים העולם הולך ומזדכך מבחינה מוסרית.", + "מבחינה מסוימת ייסורי העקרות שונים משאר הייסורים, מפני שבלידת הילדים יש מצווה, ולכן הצדיקים מתאמצים יותר לשנות בזה את הגורל, ולעיתים זכות המצווה מסייעת להם. ואע\"פ כן מצינו צדיקים שלא זכו לילדים.", + "אחרי ההקדמות הללו נוכל ללמוד על הדרך הראויה להתמודד עם ייסורי העקרות." + ], + [ + "נחמת חשוכי ילדים / ההשתדלות בתשובה תורה וגמילות חסדים", + "מצווה על כל זוג שמתקשה בקיום מצוות פרו ורבו, לפעול בכל הדרכים הרפואיות המקובלות כדי לזכות בילדים. ובתוך כך עליהם להאמין שהכל בהשגחה פרטית מאת ה' לטובה, כדי לתקנם ולזככם, להרבות את אושרם בעולם הזה ובעולם הבא, וכדי שיזכו על ידי כך להועיל לתיקון העולם.", + "אמרו חכמים (ברכות ה, א): אם רואה אדם שייסורים באים עליו – יפשפש במעשיו, שאולי על ידי תיקון מעשיו יסורו ממנו. פשפש במעשיו ולא מצא עוון מיוחד – יבדוק אולי חטא בביטול תורה, ועל ידי התחזקותו בלימוד תורה יגשים את ייעודו וינצל מייסוריו. ואם מצא שגם את מצוות תלמוד תורה הוא מקיים כראוי, בידוע שייסוריו הם ייסורים של אהבה, כלומר ייסורים שנועדו לתועלת הכלל, לתיקון העולם וזיכוכו.", + "ובכל אופן, גם כאשר הייסורים באו בעקבות חטאים או ביטול תורה, כאשר האדם זוכה לתקנם, לא רק לעצמו הוא מועיל אלא לעולם כולו. לפי שהעולם נידון אחר רובו, \"עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה\" (קידושין מ, ב).", + "אמרו חכמים (ר\"ה יז, ב): \"גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם\". ולא רק לתיקון עוונו היא מועילה, אלא שלעיתים נגזר על אדם שלא יזכה לילדים בשל חטאי הדורות הקודמים, ועל ידי תשובתו אל ה' בדבקות גדולה, בשקידת התורה וגמילות חסדים, הוא זוכה לקרוע את גזר הדין ולהוליד ילדים.", + "וכפי שלמדנו על חפני ופנחס, בניו של עלי הכהן הגדול, שחיללו שם שמיים במשכן ה' שבשילה, וכיוון שאביהם לא מיחה בידם כראוי, נאמר לו (שמואל א' ב, לא): \"הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ\". וצריך לבאר, שבדורות הראשונים, כל צאצאי עלי הכהן מתו צעירים, וככל שעברו הדורות והתחתנו במשפחות אחרות, הגזירה נותרה רק על אלו שנקראו על שמו או שהיו מחוברים אליו בשורש נשמתם, וגם אלף שנים לאחר מכן עוד היו צאצאים שנחשבו כממשיכיו, וחלה עליהם הגזירה. וכפי שאמרו חכמים על רבה ואביי שהיו שניהם מבית עלי, והיו צפויים למות בגיל צעיר מאוד, ונהגו בעצת חכמים ושבו אל ה' בתשובה גדולה. רבה עסק בתורה בשקידה גדולה, וזכה לחיות ארבעים שנה. אביי עסק בתורה ובגמילות חסדים, וחי ששים שנה. וזהו שנאמר (שם ג, יד): \"וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם\". דייקו חכמים (ר\"ה יח, א): \"בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה – אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים\".1ראוי לציין, שאמנם רבה חי ארבעים שנה, אולם כמעט בכל המחלוקות שהוא משתתף בהם, הלכה כמותו (ב\"ב קיד, ב). ואביי שחי ששים שנה, שגם עסק בגמילות חסדים, ברוב המחלוקות אין הלכה כמותו (ב\"מ כג, ב).", + "וכן אבותינו, אברהם ושרה, נפקדו והולידו את יצחק בזכות שקרבו את הבריות לתורה על ידי הכנסת אורחים, אברהם את הגברים ושרה את הנשים, ובכך שילבו תורה וגמילות חסדים. ולכן גם את הבשורה על לידת יצחק קיבלו בעת שהכניסו אורחים.", + "גם עלייה לארץ ישראל, ארץ החיים, והעיסוק ביישובה, יכול לסייע לפקידת עקרים (עיין יבמות סד, א)." + ], + [ + "נחמת חשוכי ילדים / תפילת עקרים", + "גדול כוחה של התפילה לקרוע גזר דין ולפרוץ את מחסומי העקרות, וכפי שנאמר (בראשית כה, כא): \"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ\". אמרו חכמים (ברא\"ר סג, ה), שיצחק ורבקה העתירו תפילות רבות, ושניהם התכוונו לאותו הדבר, שנאמר: לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ – \"מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן, ואומר ריבונו של עולם: כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו. אף היא אמרה כן: כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדיק הזה\".", + "אמר רבי יצחק (יבמות סד, א): \"מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב\"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים\". וצריך לבאר, שתפילת הצדיקים מועילה לפתוח שערי ברכה לכל העולם, וכל זמן שהצדיקים חיים בטובה כפי הראוי להם, אינם מתפללים על העולם שנותר בצרותיו וייסוריו. והקב\"ה שחפץ בטובת העולם, מתאווה לתפילתם של הצדיקים, שמקשרת את העולם אל מקורו, ועל ידי כך משנה את המציאות לטובה, ופותחת שערי שמיים, להשפיע ברכה לעולם כולו. ומתוך כך כל אותם האנשים שצרותיהם נבעו מאותם המחסומים, נושעים איתם.", + "וכן אמרו חכמים (ברא\"ר נג, ח): \"בשעה שנפקדה אמנו שרה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חרשים נתפקחו, הרבה סומים נפתחו, הרבה שוטים נשתפו\" (נעשו שפויים). וזהו שאמרה שרה (בראשית כא, ו): \"צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלוֹהִים, כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי\", כי כולם נגאלו במידה מסוימת עימה.", + "ופעמים שייעודו של האדם להוליד נשמה חדשה בעולם, נשמה שייעודה לקדם את העולם בעוד שלב. וכיוון שהיא אינה מסוג הנשמות שכבר נולדו, יש בפניה מחסומים רבים, וקמים עליה קטרוגים, שאין העולם זכאי להתקדם בעוד שלב. ולכן האנשים שצריכים להוליד את הנשמות הללו סובלים מעקרות. ועל ידי זיכוכם העצמי בתשובה ובתפילה, הם פותחים שערי שמיים, וזוכים להוליד נשמות חדשות.2לכן היה קשה כל כך להוליד את יצחק אבינו, מפני שמידתו של אברהם אבינו היתה מידת החסד, ומידתו של יצחק היתה דין, ועד אז בנוהג שבעולם היה, שאנשי הדין הם רשעים. והנה היה צריך להוליד נשמה של צדיק במידת הדין. ולא זו בלבד אלא ששתי המידות הללו, חסד ודין, שנראות כהפוכות, צריכות היו להתקשר זה בזה, עד שאברהם אבינו יוליד את יצחק, ללמד שתכלית הדין להגביר את החסד. לכן היו כל כך הרבה מחסומים וקטרוגים על לידת יצחק, וכאשר נולד, נפתחו שערי ברכה, והרבה עקרות נפקדו, והרבה חולאים נתרפאו. עוד על ערך וקושי לידת הצדיקים מובא בבראשית רבה מה, ד: \"אמר רבי חנינא בן פזי: הקוצין הללו אינן לא מתנכשין ולא נזרעים, מאיליהן הן יוצאים ומתמרים ועולים. החיטים הללו כמה צער וכמה יגיע עד שלא יעלו\"." + ], + [ + "נחמת חשוכי ילדים / תפילת חנה", + "וכן מצינו בחנה שהיתה עקרה, וכל כך גדול היה צערה, עד שלא יכלה להשתתף בשמחת החג לפני ה' במשכן שילה. וכאשר בני משפחתה היו אוכלים מבשר הקרבנות ושמחים, היתה היא פורשת ובוכה. \"וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים\". אז היתה חנה נענית לו ומצטרפת לסעודה. \"וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה, וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'. וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ, וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: ה' צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ\" (שמואל א' א, ח-יא). מתוך מרירות צערה זכתה לתפילה עמוקה מאוד, שפתחה שערי שמיים להולדת נשמתו של שמואל, גדול נביאי ישראל אחר משה רבנו.", + "אמרו חכמים (ברכות לא, ב): \"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקב\"ה 'צבאות' עד שבאתה חנה וקראתו 'צבאות'. אמרה חנה לפני הקב\"ה: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד\"?! ואכן את אותו השם הקדוש שנתחדש בתפילתה, גילה שמואל הנביא בפועלו, שהוא זה שזכה לגלות את הקדושה בצבאות ישראל בארץ, וזכה להעמיד דורות של נביאים, ואף זכה להקים את המלוכה בישראל ולתכנן את בניין בית המקדש.", + "עוד נאמר על תפילת חנה (שם יב-יד): \"וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ, וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי: עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ\"! כלומר, תפילתה היתה מיוחדת וחדשה כל כך, עד שעלי, הכהן הגדול, חשבה מתחילה לשיכורה. \"וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר: לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי, וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'. אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל, כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה. וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר: לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ\" (שם טו-יז).", + "לא רק שמואל הנביא נולד מתפילתה של חנה, אלא אמרו חכמים שגם הלכות גדולות בהלכות תפילה נתחדשו על ידה בתפילתה, ואלו הן: המתפלל צריך לכוון את ליבו, ועליו לחתוך את המילים בשפתיו, ולא יגביה את קולו (ברכות לא, א). מתוך צער העקרות זכתה חנה לגלות הלכות ומשמעויות נוספות בערכה הכללי של התפילה ואופן אמירתה. וזו דוגמא, לברכה שיכולה להתגלות בעולם מתוך הצער והמצוקה של העקרות." + ], + [ + "נחמת חשוכי ילדים / נחמת עקרים", + "לעיתים כל התפילות, התשובה וההתחזקות בתורה ובגמילות חסדים, אינם מביאים לפתרון הבעיה. חודשים עוברים ושנים חולפות ובני הזוג אינם זוכים להיפקד בילדים. אולי גורלם חתום, ואין אפשרות לשנותו, מפני שהנשמות שהיו יכולים להוליד שייכים לעולם אחר, שעדיין לא הגיע זמנו. ויתכן שאם היו מצליחים לשנות את הגורל, היה הילד שנולד להם רשע גדול, מפני שלא היה מתאים לזמנו, ולכן חסד עשה איתם ה' שמנע מהם ילד שיוריד את שיבתם ביגון שאולה. כיוצא בזה אמרו חכמים (ברכות י, א), שלאחר החורבן והגלות, לעגו שרי אומות העולם לכנסת ישראל, על שהיא עקרה, ואינה זוכה לברכת הילדים בארץ. והיתה כנסת ישראל משיבה להם: כאשר הרשע שולט בארץ, עדיף להיות עקרה ולא ללדת ילדים רשעים לגיהנם כמותכם. וזהו שנאמר (ישעיהו נד, א): \"רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'\".", + "וכן כתבו בכמה ספרים, שצריכים העקרים להיזהר שלא להעתיר יותר מדי בתפילה, אלא תמיד לבקש מאת ה', שאם אין הדבר טוב בעיניו, הרי שהם מוותרים על בקשתם. כי לפעמים יודעים בשמיים שאם ייוולדו להם ילדים, יהיו רשעים או מסובלים בייסורים נוראים, וכדי להקל מצער ההורים, אין נותנים להם ילדים (שבט מוסר כד, יט).", + "ואע\"פ כן עליהם לדעת שכל התפילות והמעשים הטובים והתורה שהם מרבים – אינם אובדים לריק, כי גם אם אינם מועילים לעצמם, הרי שהם מועילים לחשוכי ילדים אחרים שיפקדו. ובכל אופן הם מועילים לתיקון העולם ומקרבים אותו ליום שבו יוכלו נשמות ילדיהם להיוולד." + ], + [ + "נחמת חשוכי ילדים / ערך אהבתם ושמחתם", + "ניסיון גדול עומד בפני בני זוג שלא זכו לילדים, האם ישקעו בצערם ויאבדו את אמונתם ושמחתם, או יתגברו על צערם וירבו אהבה ביניהם, ויקיימו את מצוות עונה בשמחה יתירה, ויחשבו תמיד איך להוסיף טובה ושמחה לכל בני משפחתם וחבריהם. כי באמת, אף שלא זכו לילדים, יש בזוגיות שלהם ערך עצמי גדול מאוד.", + "וכן למדנו ששאלו חכמים (ברא\"ר מה, ד), מדוע היו האמהות עקרות. ביאר אחד החכמים: \"כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין\". וחכם אחר ביאר: \"כדי שיהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עוברים היא מתכערת ומתעזבת. שכל תשעים שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חופתה, והיו מטרוניות באות לשאול בשלומה\". הרי שמצד מסוים, זוגות שאינם זוכים לילדים, יכולים להגדיל ולהעצים את האהבה, התשוקה והשמחה שביניהם.", + "וזהו שביארו חכמי הנסתר, שמכל חיבור וחיבור שנעשה באהבה ותשוקה, מתווסף שפע חיים וברכה בעולם. וכפי שכתב השל\"ה: \"מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. ואף שאין אשתו מתעברת… אינו מוציא זרעו לבטלה, אלא מתהווה מזה נשמה קדושה… כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לוולדות אחרים\". ולכן \"אברהם היה משמש מיטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה\". וביארו בזוהר (ח\"ג קסח, א), שמתוך החיבור השלם, בדבקות ותשוקה, של שני הצדיקים, אברהם ושרה, נבראו נשמות בעולמות העליונים שהשתלשלו ונולדו אח\"כ כילדים למשפחות שונות, וכשאותם הילדים גדלו, התקרבו לאברהם ושרה והתגיירו על ידם, ועליהם נאמר (בראשית יב, ה): \"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן\". הרי שכאשר הם מתגברים על העצבות, ומתייחדים בדבקות ותשוקה, הם נעשים שותפים בהורדת נשמות לעולם, ומעניקים להם ניצוצות נשמה מהייחוד שלהם.", + "יתר על כן, כאשר בני הזוג שלא נפקדו בילדים מצליחים למרות ייסוריהם וצערם להתחזק באמונה, להעמיק את האהבה ביניהם ולשמח זה את זה במצוות עונה – הם זוכים להוסיף חיים וברכה לכל העולם. כי טהרה מיוחדת יש באהבתם, שאינה תלויה בדבר ואינה נשענת על הילדים שנולדו מהם, אלא כולה מיוסדת על עצם האהבה שביניהם, שיש בה ביטוי לאחדות האלוקית שמתגלה בעולם. הם אמנם לא זכו לילדים, אבל הם זוכים לגלות את ערך החיים עצמם, ולכן הם מוסיפים חיות וקיום לכל העולמות. וכפי שביאר האר\"י הקדוש, שיש שני מיני זיווגים, האחד לצורך הולדת נשמות, והשני לצורך חיות וקיום העולמות (שער המצוות בראשית עמ' ז). ואמנם גם בני זוג שזכו בילדים, זוכים לקיים את הזיווג השני לצורך חיות וקיום העולמות, בעת שהאשה בהיריון או מיניקה או כשהיא מבוגרת. אבל כיוון שאצל בני זוג שלא זכו לילדים זה סוג הזיווג היחיד שלהם, השפעתם בו יתירה. אולם זאת בתנאי שהם אכן זוכים על ידי האהבה והשמחה שביניהם לפרוץ את מחסום העצבות, ולראות את העולם בטוב, לשמוח בשמחתם של בני משפחתם וחבריהם, לעסוק ביישובו של העולם ולגמול חסד עם הבריות כפי יכולתם." + ], + [ + "נחמת חשוכי ילדים / אימוץ ילדים", + "אמרו חכמים (מגילה יג, א): \"כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו\". ואין הכוונה דווקא ליתום ששני הוריו נפטרו, אלא גם לילד שיש לו הורים אבל הם אינם יכולים לספק לו את כל צרכיו הגופניים והנפשיים. שכן המקור לדברי חכמים אלו הוא ממשה רבנו, שנקרא בנה של בתיה בת פרעה. ואף שיוכבד היתה אימו ואף היניקה אותו, כיוון שבתיה בת פרעה גידלה אותו, משה רבנו נחשב כבנה.", + "אמרו חכמים (כתובות נ, א), שהזוכה לגדל יתום או יתומה בתוך ביתו ולהשיאם, עליו הכתוב אומר שהוא \"עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת\" (תהלים קו, ג). עוד אמרו במדרש (שמו\"ר מה, ו), שיש לקב\"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למגדלים יתומים בביתם.", + "לא זו בלבד אלא שיש סוברים, שבני זוג שמגדלים יתום בביתם מקיימים בכך ממש את מצוות פרו ורבו, שכן כאשר אמרו חכמים \"מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו\" התכוונו כפשוטו, שהם נחשבים ממש כמו שילדו אותו (עי' חכמת שלמה אה\"ע א, א). ומכל מקום גם לשאר הפוסקים שסוברים שאין זה ממש כמו, מצד מסוים יש בזה מצווה יתירה, שהם עושים זאת בהתנדבות.", + "וכן למדנו לעניין כיבוד הורים, שאף שבנים מאומצים אינם חייבים במצוות כיבוד הורים מהתורה, מצד מוסר התורה, הם חייבים בכל מה שבנים רגילים חייבים ואף יותר, הואיל והוריהם המאמצים עשו זאת בהתנדבות. וכן מצווה על הבנים המאומצים שיתאבלו ויאמרו קדיש על הוריהם המאמצים אחר פטירתם. ההבדל היחיד הוא, שלבן רגיל אסור לבצע בהוריו טיפול רפו��י שמוציא דם, ואילו לבן מאומץ מותר (פניני הלכה ליקוטים ג' א, כה).", + "מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף עבור הטיפול בילדים עזובים, כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר.", + "גם מי שמסייע להורים רגילים לטפל בילד שלהם ולחנכו, נחשב במידה מסוימת כאילו ילדו. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין יט, ב), שעובד בנם של רות ובועז נקרא גם בנה של נעמי, מפני שהיא היתה שותפה בטיפול בו ובחינוכו. שנאמר (רות ד, יז): \"וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר: יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי, וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד\"." + ], + [ + "נחמת חשוכי ילדים / ללמד תלמידים", + "אמרו חכמים (סנהדרין יט, ב): \"כל המלמד בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו\", והראיה שבני אהרן נקראים בניו של משה רבנו – \"לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו\".", + "וכן נאמר בפרשת שמע (דברים ו, ז): \"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ\", דרשו חכמים (בספרי): \"לְבָנֶיךָ – אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר (מלכים ב' ב, ג): וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית-אֵל אֶל אֱלִישָׁע, וכי בני נביאים היו והלא תלמידים היו? אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים… וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב, שנאמר (שם ב, יב): וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק: אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו. וְלֹא רָאָהוּ עוֹד\".", + "יש לזה אף משמעות הלכתית, שהמוצא אבדת אביו ואבדת רבו, אם אין באפשרותו להשיב את שתיהן, ישיב את אבדתו של רבו, \"שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא\". ואם גם אביו היה חכם, אבדת אביו קודמת (ב\"מ לג, א).", + "ועל מי שהעמיד תלמידים ולא זכה לילדים אמר הנביא (ישעיהו נו, ד-ה): \"כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת\". וכן מסופר על רבי יוחנן שהצטער מאוד על בניו שמתו כולם בילדותם ולא זכה לקיים בהם את מצוות פרו ורבו, עד שניחמוֹ אותו הסבא, בכך שתלמידיו נחשבים לו כבנים, ובזכותם יזכה לעולם הבא ולשם עולם (זוהר ח\"א קפז, ב; זוה\"ח רות קח, ב).", + "ואף המחזיקים בלומדי תורה, נחשבים כמי שמלמדים אותם, שאילולי תרומתם לא היו יכולים ללמוד.", + "כתב בספר חסידים (שסז), שלעיתים אין רוצים לנכּות מזכויותיו של האדם, ועל כן אינו זוכה לשני שולחנות, וכיוון שזכה לשולחן של תורה, אין מזכים אותו בשולחן של משפחה עם ילדים. ואם היה זוכה לילדים, לא היה זוכה בתורתו לשם עולם." + ] + ], + [ + [ + "הפסקת היריון / מעמד הביניים של העובר", + "אחת השאלות הקשות בהלכה: האם מותר במקרים מסוימים להפסיק היריון? נלמד תחילה את היסודות:", + "מצד אחד, ברור שישנו איסור להמית עובר או לגרום למיתתו. ולא זו בלבד אלא שאף מחללים שבת כדי להצילו, ואפילו אם עוד לא מלאו לו ארבעים יום. וזאת מפני שהוא עתיד להיות אדם חי, וכפי שאמרו חכמים (יומא פה, ב): \"חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה\" (בה\"ג, רמב\"ן, פניני הלכה שבת כז, ג).", + "מצד שני, ברור שכל זמן שהעובר במעי אימו, אין עליו דין של אדם חי. ולכן אף שההורג אדם חייב מיתה, ההורג עובר אינו חייב מיתה. וכיוון שהעובר עוד לא נחשב חי, אין יורש כמי שכבר נולד, ואינו נטמא למת. ורק מרגע לידתו הוא נחשב לאדם לכל דבר (נדה מד, א-ב).", + "הרי שיש לעובר מעמד ביניים, של מי שעומד להיות אדם אבל עדיין אינו נחשב אדם.", + "עוד למדנו, שכאשר ישנה התנגשות בין חיי העובר לחייה של האם, חיי האם קודמים. וכפי שמבואר במשנה (אוהלות ז, ו): \"האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הוולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים, מפני שחייה קודמין לחייו\". ואף שרגעים ספורים נותרו ללידתו, מותר להורגו כדי להציל את חייה של אמו. אבל מרגע שנולד, כלומר מרגע שיצא ראשו או רוב גופו, הרי הוא נחשב לאדם חי. ואפילו אם אמו ניצבת בפני סכנת נפשות ודאית, אסור להורגו כדי להצילה. משום \"שאין דוחים נפש מפני נפש\" – אין הורגים אדם כדי להציל את חברו.1שאלו חכמים בסנהדרין עב, ב, מדוע לא נחשיב את התינוק הנולד, גם לאחר שיצא ראשו, כרודף לאמו, ונתיר לחותכו כדי להציל את אמו. והשיבו: \"שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה\". כלומר התינוק אינו אשם בלחצי הלידה שהוא יוצר, מפני שכך הוא טבע העולם שברא ה', ולכן אין דינו כרודף.
והרמב\"ם כתב (הל' רוצח ושמירת הנפש א, ט): \"הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו – אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם\". יש שרצו ללמוד מכך שביאר את ההיתר להרוג את העובר \"מפני שהוא כרודף אחריה להורגה\", שאיסור הריגת עובר נחשב כרצח, ולכן רק מפני שהוא נחשב רודף מותר להורגו כדי להציל את אמו (אג\"מ חו\"מ ב, סט). אמנם מהגמרא אין ללמוד זאת, כי הגמרא הזכירה 'רודף' רק כדי לטעון שיהיה מותר להורגו גם לאחר שהתחיל להיוולד, משמע שלפני שנולד אין ספק שמותר להורגו כי עדיין אינו נפש.
גם בדברי הרמב\"ם יש שפירשו, שכל עוד העובר ברחם אמו, ברור שהורגים אותו כדי להציל את אמו, אלא שכאשר התחילה הלידה, יש מקום לטעון שהוא קרוב להיחשב חי, ולכן היה צריך הרמב\"ם לנמק את ההיתר להורגו מפני שהוא רודף (אחיעזר ג, עב). ועוד נזכרו הסברים שונים, ומהם: שהואיל והוא נחשב רודף אפשר להמיתו גם במיתה מנוולת כחיתוך איבריו (שו\"ת גאוני בתראי מ\"ה). או שסברת רודף הובאה כדי להסביר שדין זה גם לבני נח, אף שבני נח חייבים מיתה על הריגת עובר (עיין ברע\"א על משניות אוהלות ז, ו). ויש שפירש שנקט בלשון 'כרודף' דרך מליצה, כדי להטעים את ההלכה, אבל אין ללמוד מכאן שהמתת עובר נחשבת כרצח (שרידי אש חו\"מ קסב, יב). כעין זה כתב ביד פשוטה, שאין דינו ממש כרודף, שכן את הרודף צריך להזהיר ואילו כאן אין מזהירים את העובר, אלא אמר שהוא כרודף ללמד שמצילים את האם בכל דרך אפשרית. ויש עוד פירושים שונים שמכולם עולה, שגם לרמב\"ם אין העובר נחשב נפש. ועיין בציץ אליעזר ח\"ט, נא, ג, פרק א, שהרחיב בזה." + ], + [ + "הפסקת היריון / איסור הפלה בישראל ובבני נח", + "אף שלעניין איסור הפלה דין בני נח ובני ��שראל שווה, ישנו הבדל בחומרת העונש. יהודי שהמית עובר, אינו נענש על כך בבית הדין, ואילו גוי שהמית עובר, חייב מיתה.", + "כידוע, בני נח נצטוו בשבע מצוות כלליות, והעובר על אחת מהן חייב מיתה. אחת משבע המצוות היא שפיכות דמים, כפי שנאמר לנח לאחר שיצא מהתיבה (בראשית ט, ו): \"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם\". דרש רבי ישמעאל, שגם ההורג עובר חייב מיתה, שנאמר: \"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ\" – איזהו אדם שבאדם – זה עובר (סנהדרין נז, ב; רמב\"ם מלכים ט, ד).2מבין השיטין ניתן ללמוד, שהריגת עובר אינה נחשבת כרצח, ולכן אילו היה כתוב שאסור לשפוך דם האדם, לא היינו יודעים שאסור להרוג עובר, ורק מזה שהוסיפה התורה את המילה 'באדם', למדנו שגם העובר בכלל האיסור. מבואר בתורה (שמות כא, כב) שהחובל באשה וגורם לה להפיל את עוברה, צריך לפצות אותם בכסף, בסכום שייקבע על ידי בית-הדין. שנאמר: \"וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים, וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה, וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ (ומתו), וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן (לאשה), עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים\".", + "לעומת זאת, בן ישראל שהרג עובר אינו חייב מיתה, מפני שבעת שביארה התורה שעונש הרוצח הוא מיתה, לא רמזה שגם המתת עובר בכלל זה. אמנם ברור שגם לבן ישראל אסור להמית עובר, שכן יש לנו כלל (סנהדרין נט, א), שכל הדברים האסורים לבני נח אסורים גם לישראל, מפני שהתורה באה לקדש את ישראל ולהחמיר עליהם במצוות, ולכן לא יתכן שיהיה דבר שאסור לבני נח ומותר לישראל. ואם למדנו שלבני נח אסור להרוג עובר, הרי שגם לישראל אסור להרוג עובר. ההבדל היחיד הוא בחומרת העונש, שבן נח נהרג על הריגת עובר ואילו ישראל אינו נהרג.", + "וצריך לדעת, שבפועל על פי כללי ההלכה, גם בעת שהיתה סמכות לבית הדין להעניש במיתה, רק לעיתים נדירות מאוד היו מוציאים אדם להורג כפי העונש הקצוב בתורה. ואמרו חכמים (משנה מכות א, י), שבית דין שבמשך שבע שנים הוציא אדם אחד להורג נחשב 'סנהדרין חובלנית', ולדעת רבי אלעזר בן עזריה, אפילו אם הוציא להורג אדם אחד בשבעים שנה נחשב 'סנהדרין חובלנית'. ואף שיש עשרות עברות שהעונש הקצוב עליהם בתורה הוא מיתה, לא היה בית דין מוציא להורג אדם בשבע שנים. הרי שעונשי המיתה שנאמרו בתורה, בין לישראל ובין לבני נח, נועדו בעיקר כדי להרתיע ולהצביע על חומרת החטא ועל עונשו בעולם הזה ובעולם הבא, אבל לא כדי שההוצאה להורג תהפוך לדבר מצוי.", + "כפי הנראה, התורה החמירה על בני נח בעניין המתת עובר יותר מאשר על ישראל, מפני שמבין הגויים ישנם רבים שנוטים לזלזל בערך חיי אדם, עד שחלקם חשודים על שפיכות דמים, וכדי להציב בפניהם סייג חמור, גזרה התורה שגם על ממית עובר אפשר לגזור עונש מיתה. אמנם נראה שלעניין היתר הפלות במצב של חולי חמור, דין בני ישראל ובני נח שווה, ובכל מצב שמותר לישראל להפיל מותר גם לבני נח.3כפי שנלמד בהמשך, לדעת רבים מותר ליהודיה לבצע הפלה כאשר העובר סובל מחולי גדול, וכן כאשר ישנו חשש שההיריון יגרום למחלה חמורה אצל האם. השאלה מה הדין לבני נח. יש אומרים שאסור, הואיל ולגביהם איסור ההפלה חמור יותר. אמנם נראה למעשה, שבכל מקום שמותר ליהודים להפיל גם לגויים מותר, וזאת על פי הכלל היסודי שלא יתכן שיהיה דבר שאסור לבני נח ומותר לישראל. ורק לעניין העונש העקרוני, החמירה התורה בדין בני נח יותר, כדי להרתיע את החוטאים. וכך עולה מדברי התוס' בפירוש השני (סנהדרין נט, א, 'ליכא'). וזאת מפני שהכלל \"ליכא מידעם\" מחייב להלכה, וכ\"כ גם בתוס' חולין (לג, א, 'אחד'). מנגד, יש מהאחרונים שכתבו שלדעת הרמב\"ם, הכלל הזה אינו מחייב להלכה, ויתכן שיהיו דברים שאסורים לגוי ומותרים ליהודי, כגון אכילת בשר בהמה מפרכסת (הל' מלכים ט, יג; חת\"ס יו\"ד יט; ערוך לנר סנהדרין נט, א).
אמנם נראה, שלכל הדעות הכלל העקרוני מוסכם, וכפי שמצינו אצל פוסקים רבים שמתחשבים בו. אלא שכאשר ישראל מחמירים בדבר מסוים, יתכן שבפרט אחד יצא קולא, כגון שישראל צריכים להקפיד בכל דיני שחיטה, ואזי גם אם הבהמה עוד מפרכסת, כיוון שנשחטה כהלכה, אין בה דין אבר מן החי. אבל לא יתכן שיהיה דבר עקרוני שבו הגויים מצווים להחמיר יותר מישראל. ולכן לא יתכן שבסוגיה חשובה ועקרונית, מבחינה מעשית ומוסרית, כמו הפלות, בשאלות רבות יתירו לישראל ויאסרו לבני נח. ועיין ברשב\"א חולין לג, א, שכאשר יש טעם, אפשר שיצא בפרט מסוים קולא ליהודים, וכן עיין בשדי חמד כללי המ\"ם קסו.
לפיכך, איסור הפלות חייב להיות שווה ביהודים וגויים, וכל ההבדל הוא רק בעונש העקרוני הקצוב בתורה. הבדל מעין זה קיים בכל שבע מצוות בני נח בנוגע לדיני הראיות, שבן ישראל נהרג רק בשני עדים והתראה, ואילו בן נח גם בעד אחד ובלא התראה. ואין הכוונה שעל פי התורה צריך לרדוף כל אחד ואחד מבני נח שעבר על אחת משבע המצוות כדי להוציאו להורג, אלא שכאשר יש בכך צורך לתיקון העולם, מערכת המשפט רשאית להוציא את החוטא להורג על פי עד אחד ובלא התראה." + ], + [ + "הפסקת היריון / האם מותר להפיל לצורך גדול", + "כפי שלמדנו, כאשר ההיריון מסכן את חייה של האם, מותר להמית את עוברה (אוהלות ז, ו). השאלה, מה הדין במקרה שלא נשקפת לאם סכנת חיים, אולם ההיריון עלול לגרום לה עיוורון או חרשות, או שהתברר בבדיקות שהעובר חולה ועתיד לסבול כל ימי חייו? שאלה זו התעוררה בתקופה האחרונה, כאשר בעזרת המכשירים הרפואיים, ניתנה בידינו היכולת לדעת פרטים רבים על מצבו של העובר. נחלקו בדבר גדולי הפוסקים:", + "לדעת המחמירים, איסור הפלה הוא ענף של איסור רציחה. ואף שלמדנו שהעובר עדיין אינו נחשב כאדם חי, כיוון שהוא נמצא בתהליך התפתחות לקראת היותו אדם חי, וכבר עתה יש בו מקצת נפש, הפוגע בו עובר על ענף של איסור רצח. וכשם שאסור להרוג חולה מסובל בייסורים, כך אסור להפיל עובר. ורק במקרה שההיריון מסכן את חייה של האם מותר להמית את העובר (הרב אונטרמן נעם ו). ויש מי שכתב, שהואיל והמתת עובר נחשבת כרצח, רק כאשר קרוב לוודאי שהעובר יגרום למיתת האם, מותר להמיתו כדי להצילה (הרב פיינשטיין אג\"מ חו\"מ ב, סט).", + "לעומת זאת, רבים סוברים שאיסור הפלה אינו ענף של רצח. יש אומרים שהוא אסור משום חבלה, וכשם שאסור לאדם לכרות איבר מגופו, כך אסור להמית עובר (מהרי\"ט ח\"א צז; עמוד הימיני לב). ויש אומרים שהוא אסור משום השחתה, וקל וחומר הוא, שאם על השחתת זרע לבטלה ישנו איסור חמור, קל וחומר שאסור להמית עובר שכבר התחיל להתפתח (חוות יאיר לא). עוד אמרו כיוצא בזה, שהאיסור משום מניעת חיים מישראל, שכן נצטווינו לפרות ולרבות (משפטי עוזיאל ח\"ג חו\"מ מו). בכל אופן, לכל הדעות ה��לו, כיוון שאין מדובר באיסור חמור של רצח, במקרים קשים מאוד, מותר לבצע הפלה, וכשם שמותר לאדם לכרות איבר מגופו לצורך רפואתו (ציץ אליעזר ח\"ט נא, ג, ג).", + "למרות שמסוגיית הגמרא ודברי הראשונים והאחרונים עולה שאיסור הפלה אינו חמור כענף של רצח, פוסקים רבים הורו לחומרא, מפני הערך הגדול של החיים שטמונים בעובר. ויש שהורו כך מפני שלא סמכו על חוות דעתם של הרופאים. למעשה, אף שבשאלות חמורות, במצבים של ספק נוטים להחמיר, בזה נכון להקל. מפני שהחמרה בשאלות אלו עלולה לגרום סבל נורא להורים ולנולדים, ולעיתים הסבל מוביל לפירוק המשפחה. לפיכך, בשעת דחק גדולה שכזו, אפשר לסמוך על דעת המקילים, שדעתם מבוססת יותר. ולכך נטו רבותי ראשי ישיבת 'מרכז הרב'. אלא שכל שאלה שכזו צריכה להישקל בכובד ראש על ידי תלמיד חכם שמכיר את הסוגיה תוך קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים.4לדעת המחמירים, איסור הפלה בבני נח הוא ענף של רצח, וכפשט הגמרא סנהדרין נז, ב: \"בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב. משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין. מנהני מילי? … דכתיב: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, איזהו אדם שהוא באדם – הוי אומר זה עובר שבמעי אמו…\" ועל פי הכלל (סנהדרין נט, א): \"ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור\", היינו אין דבר שאסור לבני נח ומותר לישראל, גם לישראל הדבר אסור משום רצח (הרב אונטרמן נעם ו; אג\"מ חו\"מ ב, סט). וכן דייקו מהרמב\"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש א, ט), כמובא לעיל בהערה 1, שרק משום שהעובר נחשב כרודף, התירו להורגו כדי להציל את אמו, משמע שלולי כן היה אסור, כי הוא נחשב כאדם חי. (ועיין שם שרבים בארו את הרמב\"ם בדרך שונה, כך שאין ממנו מקור להחמיר). וכ\"כ במשנה הלכות ו, רד; ט, שכח. ויש שהורו כך משום חומרת העניין, אבל לא התייחסו אל הפלה כאל רצח ממש. וכן הורו ריש\"א ורשז\"א (נשמת אברהם חו\"מ תכה, א, 1). וכן בשבט הלוי (ז, רח; ט, רסו) דחה את דברי האג\"מ שיש בהפלה איסור רצח, ואע\"פ כן התיר הפלה רק במצב של ספק נפשות. ויש שצרפו שיקול נוסף, שקשה לסמוך על הרופאים, שפעמים רבות אמרו בביטחון שהעובר בעל מום, ולבסוף נולד עובר בריא. ולכך נטה ביבי\"א (ח\"ד אה\"ע א), הואיל והוא ספק דאורייתא, וקשה לסמוך על הרופאים.
ולדעת האגרות משה מותר להפיל רק כאשר הסכנה לאם גדולה וקרוב לודאי שאם לא תפיל תמות (חו\"מ ב, סט). אבל נראה שלדעת רוב המחמירים, מותר להפיל גם במקום של ספק שאינו קרוב לוודאי, וכפי שמובא בהלכה ה ובהלכה יב, בשם רשז\"א וריש\"א, לגבי מי שעלולה לחלות בנפשה. וכפי שהורו לגבי דילול עוברים, כמבואר להלן בהלכה יד, 12. וכן עולה ממנחת יצחק ליקוטי תשובות קלח, שהיקל כאשר ההיריון יגרום לעיוורון, מפני שאמרו חכמים שסכנת עין היא סכנת נפשות (ע\"ז כח, ב).
לעומת זאת, המתירים סוברים שהעובר אינו נחשב עדיין כחי, וכפי שאמרו במשנה שעל כן אינו יורש כאדם חי ואינו נטמא, והממית אותו פטור (משנה נדה מד, א). עוד למדנו במשנה (אהלות ז, ו): \"האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו – אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש\". הרי שכל זמן שלא נולד אינו נקרא נפש. וכן למדנו במשנה (ערכין ז, א): \"האשה שיצאה ליהרג – אין ממתינין לה עד שתלד\". ושם בגמרא: \"אמר רב יהודה אמר שמואל: האשה היוצאה ליהרג, מכין אותה כנגד בית ה��ריון כדי שימות הוולד תחילה, כדי שלא תבא לידי ניוול\". רש\"י: \"שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא\". ושם במשנה מבואר שאם \"ישבה על המשבר – ממתינין לה עד שתלד\", ומבואר בגמרא: \"מאי טעמא? כיון דעקר, גופא אחרינא הוא\". למדנו שגם כאשר האשה לקראת סוף הריונה, ובקלות ניתן להציל את חיי עוברה לאחר הוצאתה להורג, בגלל סיבה קלה, שלא לגרום ניוול לגופתה, התירו להמית את עוברה תחילה. הרי שאינו נחשב חי כלל, ואף לצורך שאינו גדול מאוד, התירו להקדים ולהורגו בידיים.
למעשה מצינו באחרונים שהקילו להפיל גם במקרים שאינם פיקוח נפש. בעבר עיקר הדיון היה לגבי וולד שנודע שהוא ממזר. בשו\"ת חוות יאיר ל\"א, התלבט בשאלה, מצד אחד כתב שאפשר להתיר וסמך דבריו על תוס' נדה מד, א. ומצד שני, אולי האיסור משום השחתה וצריך לאסור את ההפלה כדי לקנוס את החוטאים ולגדור נגדם גדר. ובשו\"ת רב פעלים אה\"ע א, ד, נשאל אם מותר להפיל עובר ממזר בחודש החמישי, ולא רצה להכריע, אלא שלח סיכום תשובות לשואל, ומקירות דבריו משמע שהסכים להקל. וסיכם שלדעת חוות יאיר כשאין צורך גדול אסור מלכתחילה. ולפי מהרי\"ט א, צז, הפלה אסורה משום חבלה, ומותרת בשעת הצורך, ולפי זה \"היכא דאיכא פגם משפחה וביזיון וחילול השם אם ישאר העובר ולא תפיל אותו, חשיב זה צורך גדול\" ומותר. ובשאלת יעב\"ץ א, מג, התיר להפיל ממזר, מפני שמעיקר הדין גם האם שזנתה חייבת מיתה, ועוד התיר להפיל כאשר הדבר נצרך לרפואת האם גם כשמצבה אינו מסוכן.
וכל זה אמרו לגבי עובר ממזר, בריא ושלם, שיכול לגדול ולהיות תלמיד חכם שמעלתו למעלה מכהן גדול עם-הארץ (הוריות יג, א), ורק לא יוכל לישא בת ישראל, קל וחומר כאשר מדובר במי שחייו יהיו מסובלים בייסורים או שיסבול מחולאים שונים ולא יוכל לקיים את עצמו. כיוצא בזה כתב בשו\"ת תורת חסד מלובלין אה\"ע מב, שיש מחלוקת אם איסור הפלה מהתורה או מדרבנן, ואף אם הוא מהתורה, מותר להפיל לתועלת ורפואת האם גם כשאין סכנת נפשות. וכ\"כ בשו\"ת משפטי עוזיאל ח\"ד חו\"מ מו, לגבי אשה שהרופאים סוברים שאם תמשיך בהיריון תהפוך לחרשת, משום שזהו צורך גדול, והוא ניוול גדול מניוולה של היוצאת להיהרג (ערכין ז, א, כמובא לעיל). גם בשרידי אש חו\"מ קסב, נטה להקל על פי רוב הראשונים שאין העובר נחשב נפש.
ויש סוברים שכל איסור הפלה הוא מדרבנן, כמבואר בתורת חסד לובלין אה\"ע מב, בדעת התוס' (נדה מד, ב), ר\"ן וראב\"ד. וכך למד בציץ אליעזר ח, לו, מכמה אחרונים. וכפי הנראה הם סוברים שהכלל \"ליכא מידעם\" מתקיים גם כאשר האיסור לגויים מהתורה ואילו לישראל מדרבנן. ובכל אופן, אם איסור הפלות לבני ישראל מדרבנן, פשוט שלצורך גדול אפשר להתירו.
ולענ\"ד צריכים לומר שגם לבני נח כמו לבני ישראל המתת עובר נאסרה משום חבלה והשחתה ולא רצח. ואף שהאיסור נלמד מפסוק העוסק ברצח, שנאמר (בראשית ט, ו): \"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם\", הכוונה שהוא סייג לרצח, אבל הוא עצמו אסור משום חבלה. שכן כלל נקוט בידינו, כל דבר שנאסר לבני נח ולא נאסר שוב לישראל אחר מתן תורה, אסור לישראל בלבד, מפני שלא יתכן שיהיה איסור שיחול על בני נח ולא יחול על ישראל. ורק איסור שנכתב לבני נח ונשנה אחר מתן תורה לישראל, נשאר באיסורו גם לבני נח (סנהדרין נט, א). ממילא עולה שאם איסור הפלה נאמר לבני נח משום רצח, היה צריך לחזור עליו אחר מתן תורה, ואם לאחר מתן תורה לא למדנו הפלה משום רצח, אלא נזכר איסורו כחבלה והשחתה (לעיל הערה 2), הרי שאחת משתיים: או שאיסור הפלה משום רצח שנאמר לבני נח חל רק על ישראל, או שאיסור הפלה לבני נח משום חבלה, וכיוון שנשנה אחר מתן תורה, הרי הוא חל על ישראל ובני נח. ולא יתכן שלבני נח הפלה אסורה משום רצח וחזר ונשנה לבני ישראל משום חבלה, משום שאלו שני איסורים שונים לגמרי. שרצח אין להתיר בשום מקרה, ואילו חבלה מותרת לצורך גדול. וזה שלגבי העונש יש הבדל אינו מלמד דבר, שכן גם על גזל ואכילת איבר מן החי בני נח חייבים מיתה וישראל פטורים, למרות שיסוד האיסור בשניהם שווה.
ובשו\"ת ציץ אליעזר (ז, מח; ח, לו; ט נא, שער ג; יד, ק-קא) ביאר בהרחבה סוגיה זו והסיק על פי כמה וכמה יסודות, שמותר להפיל לצורך גדול. וכ\"כ מו\"ר הרב שאול ישראלי זצ\"ל בעמוד הימיני ל\"ב. והיה מקרה שאחוז הסיכון היה 25% והרב ישראלי נמנע מלהתיר, והרצי\"ה קוק זצ\"ל ששמע על דאגתם וצערם הרב של בני הזוג, הורה למעשה שאפשר להתיר על סמך תשובתו הכתובה של הרב ישראלי. ולכך נטה מו\"ר הרב אברהם שפירא זצ\"ל (בתחילה אמר לי לפרסם ב'פינת ההלכה' ברדיו שכאשר העובר סובל מתסמונת דאון בני הזוג רשאים לשאול רב שמתיר. לימים שמעתי, שאף הוא עצמו התיר)." + ], + [ + "הפסקת היריון / לפני ארבעים יום ושלבי ההיריון הבאים", + "ככל שהעובר נמצא בשלב התחלתי יותר של התפתחות, ניתן יותר להקל להפילו. ומאידך, ככל שהתפתח יותר, כך דרגת החיים שבו מתגלה יותר, וגם לדעת המקילים רק במקרים חמורים יותר אפשר להקל.", + "לפני שעברו על העובר ארבעים יום שלמים, איבריו עוד לא התחילו להתרקם, ואין לו עדיין דין של עובר. ולכן מי שהפילה את עוברה בתוך ארבעים יום, הזכר שייוולד אחריו הוא בכור, כי ההיריון הקודם נחשב כמים בעלמא (יבמות סט, ב). ולכן גם לדעת חלק מהמחמירים, במקום שיש צורך גדול, יהיה מותר לבצע הפלה עד יום הארבעים.5אמנם לעניין חילול שבת, מחללים גם עבור עובר בן פחות מארבעים יום, כי ההיתר לחלל שבת מפני שהעובר יכול להתפתח להיות אדם, וכדברי חז\"ל (יומא פה, ב): \"חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה\" (בה\"ג, רמב\"ן, פניני הלכה שבת כז, ג). אולם לגבי מעמדו של עובר בן פחות מארבעים יום, מבואר ביבמות סט, ב, לגבי בת כהן שהתעברה מישראל, שהיא נחשבת עדיין כבת כהן ואוכלת בתרומה, כי עוברה נחשב \"מיא בעלמא\". לאחר ארבעים יום כבר יש לו חשיבות ואינה אוכלת בתרומה.
כיוצא בזה מבואר לעניין בכור, שהנולד אחר הפלה שהתרחשה בתוך ארבעים יום יש לו דין בכור, מפני שרק עובר שהתפתח באופן תקין במשך ארבעים יום איבריו מתחילים להתרקם ויש בו ממש, אבל לפני כן אין בו ממש (שו\"ע יו\"ד שה, כג). וכן ידוע כיום לרופאים, שבהיריון תקין, עד היום הארבעים עוד לא החלו איברי העובר להתרקם, ולאחר ארבעים ושניים יום, מתחילים להתרקם. חשוב לציין בדין זה, שבמרפאות מקובל לחשב את ההיריון מעת הווסת האחרונה, אולם ההפריה נוצרת בפועל לכל הפחות 14 יום לאחר מכן, ורק מעת ההפריה, היינו חיבור הזרע לביצית, מתחילים לספור ארבעים יום. וכאשר ההפלה התרחשה לאחר יום הארבעים מההפריה אבל העובר הפסיק להתפתח לפני כן, הכלל הוא שאם מצב ההתפתחות של העובר היה כשל עובר שלא הגיע ליום ארבעים ואחד, הבן הנולד אחריו חייב בפדיון. ואם יש ספק, פודים אותו בלא ברכה.
למעשה, כיוון שהעובר נחשב עד יום הארבעים כמיא בעלמא, המקילים להפיל לצורך גדול, יקלו גם בצורך פחות גדול. וכ\"כ בשו\"ת באהלה של תורה (א, קטו), לגבי בחורה לא נשואה שקשה לה למסור ילד לאימוץ, שמותר לה להפיל עד היום הארבעים. וכ\"כ בשו\"ת בני בנים ג, לח. וגם חלק מהפוסקים שנוטים לחומרא, כדוגמת רשז\"א, יקלו בשעת הצורך לפני ארבעים יום (נשמת אברהם חו\"מ תכה, א, 4, לעניין טיי-זקס). אמנם יש מחמירים לפני ארבעים יום כמו לאחר ארבעים יום, כי העיקר לדעתם תלוי בכך שהוא יכול להיות אדם שלם ומתירים לחלל שבת עבורו (הרב אונטרמן, ונטה להסכים לדבריו באג\"מ חו\"מ ב, סט). ועיין להלן בהלכה יא, הערה 10.
כתב בשו\"ת אחיעזר (ג, סו\"ס סה), שאין בני נח נהרגים על הפלה לפני ארבעים יום (ומשמע שאין להם איסור). ולישראל יש איסור מדברי חכמים. ע\"כ. וכ\"כ בשרידי אש חו\"מ קסב, כב. וכ\"כ בתורת חסד אה\"ע מב, לג, לגבי בני נח.", + "מהיום הארבעים ואחד, כיוון שאיבריו של העובר החלו להתרקם, המחמירים סוברים שאסור להפיל בלא מצב של ספק סכנת נפשות לאם. ויש מהמחמירים שסובר, שהואיל ועד שלושה חודשים האשה נחשבת כמי שעוד לא הוכר עוברה, אפשר לצורך גדול להפילו (יבי\"א ח\"ד אה\"ע א, בדעת כמה אחרונים).", + "לעומת זאת, לדעת המקילים, הואיל והפלה אינה אסורה משום רצח, לצורך גדול מותר להפיל גם לאחר שלושה חודשים. אבל ככל שהעובר מתפתח יותר, צריך סיבה חזקה יותר כדי להתיר את הפלתו. ולכן ההוראה היא להזדרז ככל היותר בביצוע הבדיקות הנדרשות, כדי שאם יהיה צורך להפיל, יהיה הדבר מוקדם ככל האפשר (ציץ אליעזר ט, נא, שער ג; עמוד הימיני ל\"ב).", + "לאחר שהעובר הגיע לשלב שבו אם ייוולד יוכל לשרוד בכוחות עצמו, גם לדעת המקילים, כמעט ולא ניתן להתיר הפלה. ואם ברור שגם אם העובר יוולד באופן טבעי, לא ישרוד יותר משלושים יום, במקרים מסוימים חלק מהמקילים יסכימו להתיר הפלה.", + "כאשר נשקפת לאם סכנת נפשות מהמשך ההיריון, כל הפוסקים מתירים לבצע הפלה. ואפילו אם כבר התחילו צירי הלידה, הורגים את העובר כדי להציל את אמו. אבל אם כבר יצא ראשו או רוב גופו, אין פוגעים בו יותר, מפני שהוא נחשב כבר לאדם, ואין הורגים נפש מפני נפש (אוהלות ז, ו).6מארבעים יום ועד המצב שבו העובר יכול לשרוד לבדו, לכאורה אין הבדל, וכך כתב בחוות יאיר ל\"א. אולם מוכרחים לומר שגם לדעת המקילים, כמה שיותר מאוחר, קשה יותר להתיר, כי החבלה וההשחתה גדולים יותר. ולכן גם לאחר ארבעים יום, יש צורך לפי המקילים לזרז עד כמה שאפשר את הבדיקות, כדי שבמידת הצורך, ההפלה תהיה מוקדמת ככל האפשר.
לפי המתירים, גם לאחר שהעובר הגיע לשלב שבו אם ייוולד יוכל לשרוד בכוחות עצמו, אין המתתו נחשבת כרצח אלא חבלה או השחתה, ואזי לכאורה לצורך גדול מאוד היה אפשר להקל להמיתו. וכפי שלמדנו בערכין ז, א, שאם האם נידונה למיתה בידי בית הדין, הורגים את עוברה לפניה כדי שלא תתנוול אח\"כ. ורק אם כבר החלו צירי הלידה, ממתינים עד שתלד, ולאחר מכן מוציאים אותה להורג. ע\"כ. אולם למעשה, כיוון שהוא קרוב יותר להיחשב חי, גם המתירים לא נהגו להתיר לאחר שהעובר הגיע לשלב שבו הוא יכול להתקיים בכוחות עצמו. וכן עולה מדברי הציץ אליעזר ראש המדברים בסוגיה זו, שמסוף החודש השביעי ואילך יש להחמיר (יג, קב, ה-ו). וכבר למדנו בתחילת הערה 4, שיש סוברים שאין בהפלה איסור רצח ואע\"פ כן אוסרים הפלה במקום שאין פיקוח נפש (שבט הלוי ז, רח), כיוצא בזה דעת המקילים לאחר שהעובר יכול להתקיים בכוחות עצמו. (אמנם בציץ אליעזר חלק ט' עמ' רלט סיכום יד, כתב שאיסור ממש יש רק כשהאם יושבת על משבר הלידה, ומזה עולה שבמקרים קשים מאוד, כמבואר למעלה, אפשר יהיה גם אז להקל)." + ], + [ + "הפסקת היריון / זקס", + "טיי-זקס היא מחלה תורשתית שאין לה מרפא. היא נובעת מחוסר באנזים שאחראי על חילוף חומרים מסוימים. הנולדים עימה, לאחר כחצי שנה מלידתם מתחילים לפגר בהתפתחותם הגופנית והשכלית, לאחר מכן מפתחים עיוורון ושיתוק, וכתוצאה מכך, כל הסובלים מטיי-זקס מתים עד גיל ארבע. בעזרת בדיקות ניתן כיום לדעת בוודאות האם העובר סובל מטיי-זקס, השאלה האם מותר להפילו.", + "לדעת המחמירים, איסור הפלה הוא ענף של איסור רציחה, וכשם שאסור להרוג אדם חולה, כך אסור להרוג עובר חולה. ולכן אסור להפיל עובר שחולה בטיי-זקס (הרב פיינשטיין באג\"מ חו\"מ ב, סט). וכן הורו הרב אויערבאך והרב אלישיב. אמנם במקרה שהידיעה שעומד להיוולד לה בן חולה כל-כך, מכניסה את האם למצב נפשי קשה, עד שיש חשש שתחלה בנפשה, גם הם התירו לבצע הפלה, משום שמחלת נפש עלולה לגרום לסכנת נפשות, וחייה של האם קודמים לחיי העובר (נשמת אברהם חו\"מ תכה, 15. ולרב פיינשטיין רק כאשר קרוב לוודאי שהאם תמות עקב כך, מותר להפיל).", + "מנגד, לדעת המתירים, גם כשאין חשש שהאם תחלה במחלה נפשית, כאשר העובר חולה בטיי-זקס מותר לבצע הפלה, משום שככלל לדעתם הפלה אינה נחשבת כרציחה אלא כחבלה. ואם כן עדיף למנוע מהעובר הזה את כל הסבל שייפול בגורלו, וטוב לו יותר שלא ייוולד כלל. וכן עדיף לחסוך מהאם את הצער הנורא, שתראה את פרי בטנה מתייסר ועיניה כלות ללא יכולת לעזור לו (עמוד הימיני לב). וכמובן שעדיף לבצע את ההפלה כמה שיותר מוקדם, אולם בדיעבד, כתב הרב ולדינברג, שעד לחודש השביעי מותר לבצע את ההפלה (ציץ אליעזר יג, קב).7כאשר אפשר, עדיף שלא לבצע את ההפלה באופן ישיר על ידי סכין המנתחים, אלא לגרום את ההפלה בעקיפין על ידי תרופה שמזרזת את הלידה. מפני שבאופן זה לדעת כמה פוסקים, גם הסוברים שהפלה אסורה מהתורה, יסכימו שהאיסור מדברי חכמים, וניתן בשעת הדחק להתירו. כ\"כ מהר\"י עייאש בשו\"ת בית יהודה אה\"ע י\"ד, ור' חיים פלאג'י בשו\"ת חיים ושלום אה\"ע מ. גם גרידה כימית, היינו נתינת סם ממית בשק ההיריון, עדיפה מהמתה ישירה בסכין, כי אפשר להחשיבה לגרמא. עוד יש לצרף סברה לקולא במקרה של טיי-זקס, שהואיל וימות לפני גיל ארבע, התבטלה הסברה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, שהיא היסוד לחילול שבת כדי להציל עובר.", + "וכבר למדנו (בהלכה ג) שלמעשה, כיוון שמדובר בשעת הדחק, אפשר לסמוך על דעת המקילים (ועיין בהלכה ח' אודות אמינות הרופאים)." + ], + [ + "הפסקת היריון / תסמונת דאון", + "הלוקים בתסמונת דאון סובלים מעודף של כרומוזום אחד, שגורם לפיגור שכלי וגופני בדרגות שונות, ומתבטא גם בתווי פנים וגוף מיוחדים. בקרב בעלי תסמונת דאון ישנה שכיחות רבה יותר של מומים ומחלות שונות, כמו מומי לב, והצרה של התריסריון, נטייה לזיהומים וסרטן הדם. אך למרות זאת הם יכולים לחיות עשרות שנים, ואף להגיע לגיל חמישים. הפיגור השכלי גורם לכך שלא יוכלו להתקיים בכוחות עצמם, אלא יזדקקו לסעד ותמיכה כדוגמת ילדים קטנים. בדור האחרון פותחו שיטות חינוכיות לשיפור יכולת הלימוד והתפקוד שלהם, עד שיש מהם שזוכים להינשא ולהתגורר בדירה משלהם (הגברים עקרים מטבעם). אולם גם במצבים הטובים, הם יזדקקו לתמיכה וסעד בדומה לילדים גדולים. השאלה, האם מותר להפיל עובר שסובל מתסמונת דאון?", + "לדעת המחמירים, כשם שאסור להרוג ילד שסובל מתסמונת דאון כך אסור להרוג אותו בהיותו עובר. ואף שיש ביניהם הבדל בדין, שההורג ילד חייב מיתה, וההורג עובר אינו נענש, מכל מקום, איסור הריגת עובר הוא ענף מאיסור רציחה, ולכן אין להתיר לאשה כזו להפיל את עוברה (הרב פיינשטיין באג\"מ חו\"מ ח\"ב סט).", + "והרב גורן אמנם התיר להפיל עובר שחולה בטיי-זקס, כי מצבו רע והוא עתיד למות תוך שנים ספורות מלידתו, אבל לא התיר להפיל עובר שסובל מתסמונת דאון. ורק כאשר ישנו חשש שבעקבות לידתו האיזון המשפחתי יתערער ויסכן את בריאות נפשו של אחד ההורים, התיר לבצע הפלה (תורת הרפואה עמ' 192).", + "ולדעת המקילים, כאשר קשה להורים להתמודד עם הקשיים הכרוכים בגידול ילד שסובל מתסמונת דאון, והדבר גורם להם צער רב, מותר להפיל. שכן לדעתם הפלה אסורה משום חבלה והשחתה, וכדי למנוע צער גדול מהיילוד החולה ומההורים, מותר לבצע הפלה (ציץ אליעזר ט נא, שער ג; יג קב, ו; יד קא-קב; הרב ישראלי בעמוד-הימיני לב). וכבר למדנו בהלכה ג', שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת המתירים, אלא שכאן מדובר בבעיה שלא תמיד מצדיקה הפלה, שכן יש משפחות שלמרות הקשיים הגדולים מצליחות להתמודד עם האתגר של גידול של ילד עם תסמונת דאון, וההתמודדות אף מפתחת אותם. לכן יש צורך בשיקול דעת נוסף לגבי מצבה של המשפחה, והתייעצות זו צריכה להיעשות עם תלמיד חכם מובהק.8אם אפשר, עדיף לבצע את ההפלה לפני סוף החודש השלישי, שכן לדעת יבי\"א (ח\"ד אה\"ע א), יש סוברים שהאיסור החמור מתחיל רק לאחר שלושה חודשים, וכמובא בהלכה ד. על פי הערכת רופאים, בשנים הקרובות ניתן יהיה לבדוק בקלות בתוך ארבעים יום את מצב העובר, ואזי רבים מבין המחמירים יתירו לבצע הפלה כאשר יתברר שהעובר סובל מתסמונת דאון. אבל גם כאשר הפגם התגלה לאחר החודש השלישי, לדעת המתירים אפשר לבצע את ההפלה." + ], + [ + "הפסקת היריון / כשיש חשש שהעובר בעל מום", + "עד כה עסקנו במקרים שבהם ברור שהעובר סובל מחולי מסוים, אולם לעיתים כל שניתן לדעת הוא שיש סיכון שהעובר חולה, אבל הדבר אינו ברור. למשל, במקרה שהאם חלתה באדמת בחודש הראשון להריונה, יש סיכון של 50% שהיילוד יהיה בעל מום. וכן קורה לעיתים שבבדיקת אולטרסאונד עולה חשש שהעובר סובל מבעיות רציניות מאוד, אבל יתכן גם שהוא בריא ושלם.", + "לדעת המחמירים, גם אם היינו יודעים בוודאות שהעובר חולה מאוד, אסור להפיל אותו, קל וחומר כאשר יש בכך ספק.", + "ולדעת המתירים, כיוון שהפלה אסורה משום חבלה והשחתה ולא משום רצח, לצורך גדול מותר לבצע הפלה. לפיכך, גם במקרה של ספק, כאשר יש חשש סביר שהעובר סובל מבעיה קשה שתהפוך את חייו לרצופי סבל – מותר לבצע הפלה (עמוד הימיני לב).", + "וכל זה כאשר אין אפשרות להגיע למסקנה ברורה באשר למצבו של העובר. אבל בדרך כלל, אם ימתינו עד לשבוע העשרים ויבדקו שוב את מצבו של העובר, יוכלו לדעת הרבה יותר על מצבו, ואזי אסור להפילו לפני כן. למשל, כאשר האם נדבקה בחודשי ההיריון הראשונים ב-CMV, יש חשש של כארבעים אחוז שגם העובר ידבק בנגיף זה. ובמידה ונדבק, יש חשש של כעשרה אחוזים שהעובר נפגע באופן שאולי מצדיק הפלה לדעת המתירים. לפיכך, מוכרחים להמתין לשבוע העשרים, ואם אז יתברר שהעובר סובל מבעיות חמורות, לדעת המתירים יהיה מותר להפילו (כמבואר בהלכה ד, והערה 6). וכפי שלמדנו בהלכה ג', בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת המתירים, שסברתם מבוססת יותר בגמרא ובפוסקים." + ], + [ + "הפסקת היריון / אמינות הרופאים והתייעצות עם רב", + "בכל שאלה הנוגעת להפלה, חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, היו מקרים רבים שבהם רופאים התרשלו במלאכתם, ערכו בדיקות רשלניות, וחרצו את דינו של העובר למוות למרות שהיה בריא ושלם. לעיתים זה קורה כאשר תוצאות הבדיקות מצביעות על ספק, ובלא בדיקה חוזרת נחפזו להורות על הפלה. ולעיתים מדובר בבעיה שאותרה בחודש השלישי להיריון, שכדי לעמוד על מצבה המדויק היה צריך להמתין לחודש החמישי, כמו למשל במקרה של ‏CMV, ומתוך זלזול בחומרת ההפלה, המליצו לבצע הפלה בחודש השלישי בלא להמתין לבדיקות מדויקות יותר.", + "שמעתי על אשה שחיכתה שנים עד שזכתה להיריון, ולבסוף לאחר בדיקת היריון הודיעו לה שהעובר שבבטנה מת, ויש לבצע הפלה מיידית. אין צורך לתאר את צערה. למזלה, בעודה ממתינה בוכייה בתור לקראת הגרידה, עבר שם רופא שהכיר אותה מטיפולים קודמים. כששמע את צערה, הציע שיבדוק אותה בשנית, והנה התברר שהעובר חי, ואכן נולדה לה בת שגדלה לתפארת.", + "בעקבות מקרים כאלה, ישנם פוסקים שהורו להלכה, שלא לסמוך על רופא חילוני, שמא גם במקרים של ספק ובליקויים נסבלים, יקבע שהעובר פגום מאוד ויעודד את ההורים להפילו שלא בצדק. ורק כאשר אין בנמצא רופא ירא שמיים, הורו להתייעץ עם שני רופאים שיבדקו בנפרד את מצב העובר, ואם שניהם יקבעו שיש לעובר בעיה קשה, יפנו לרב שיפסוק אם מותר להפילו (הרב עובדיה יוסף אסיא א' עמ' 92).", + "למעשה, אף שיש להעדיף רופא ירא שמיים, ואף עדיף ללכת לבית חולים שמחויב לשמירת ההלכה, ניתן לסמוך גם על רופא שאינו מקפיד על שמירת מצוות, ובתנאי שיהיה ברור שהוא מתייחס במלוא הרצינות לחייו של העובר, ובכל מקרה של ספק, יבדוק שוב ושוב עד שיגיע לקבלת התוצאה המדויקת ביותר. ואם יש צורך להמתין עוד מספר שבועות, ימתין ולא יחפז לחרוץ דין.", + "ואף שכבר למדנו (בהלכה ג), שהעיקר להלכה כדעת המקילים, אין לסמוך על תוצאות הבדיקות הרפואיות, אלא חובה לשאול רב שמצוי בתחום. ראשית, כדי שהרב יוודא בעזרת רופא שהוא מכיר, שאכן חוות הדעת הרפואית אמינה וכל הבדיקות האפשריות התבצעו. שנית, מפני שלא ניתן להקל בשאלה חמורה שכזו בלא דיון אחראי בסוגיה על כל מרכיביה, כגון: חומרת הפגיעה, איכות הבדיקה, מצב המשפחה, גיל העובר וצורת ההפלה. מעבר לכך, מדובר בהחלטה מוסרית כבדת משקל, שקשה מאוד לבני הזוג להתמודד עמה, והתייעצות עם רב אחראי תקל על מצפונם, ותורה להם דרך טובה להמשך בניית המשפחה." + ], + [ + "הפסקת היריון / האם רצוי לבצע בדיקה לגילוי פגמים בעובר", + "מבין הפוסקים שמחמירים ואוסרים לבצע הפלה גם במקרה שהעובר סובל ממחלה קשה, רבים הורו שלא לבצע בדיקות לבירור מצבו של העובר, שהרי גם אם יתברר שהוא חולה – לא ניתן יהיה להפילו. ועדיף לסמוך על הקב\"ה שכל מה שיעשה הכל לטובה, מאשר לדאוג תמיד מבעיות שאין להן פתרון.", + "אבל למעשה, עדיף שנשים יבצעו את הבדיקות הנדרשות. ואף שלפי הדעה המחמירה גם במקרה שיתברר שהעובר חולה, אסור להפילו, מכל מקום למדנו שיש מקילים. ובמקרה של בעיה יוכלו בני הזוג לפנות אל רב שיורה להם אם לנהוג כדעה המחמירה או המקילה. ועוד, במקרה שישנו חשש סביר, שמחמת הצער על לידת הילד החולה, עלולה האם לחלות בנפשה, גם לפי רבים מהמחמירים, מותר לבצע הפלה. משום שמחלת נפש גובלת בסכנת נפשות, וכשיש התנגשות בין חיי האם לחיי היילוד, חיי האם קודמים. ואפילו אם יוחלט ללכת לפי השיטה המחמירה, ההורים יוכלו להתכונן לכך מבחינה נפשית בחודשים שנותרו עד הלידה. לפיכך, טוב לבדוק את מצבו של העובר בעת ההיריון. וכן הורה למעשה מו\"ר הרב אברהם שפירא זצ\"ל.", + "אמנם עדיין יש לברר איזה בדיקות צריך לבצע. למשל, ידוע שככל שהאשה מבוגרת יותר, כך הסיכון שהעובר שלה יסבול מתסמונת דאון גובר. השאלה מאיזה גיל נכון לבצע לשם כך בדיקה? שאלה נוספת: מסיבות שונות יש רופאים שמציעים לבצע בדיקות רבות בהיריון, חלקן עולות כסף רב. האם רצוי שהמעוברת תבצע את כל הבדיקות הללו על כל המתחים והחרדות שמתלווים אליהן? או שעדיף שתעבור את תקופת ההיריון בשמחה ונינוחות, ותסמוך על ה' שעושה הכל לטובה?9הסיכון שאשה בת עשרים תלד ילד שסובל מתסמונת דאון הוא אחד ל-1734 (0.05%), ואילו אצל אשה בת שלושים ושבע, אחד ל-234 (0.42%), ואצל אשה בת ארבעים וחמש, אחד ל-31 (3.2%).
יש רופאים שממליצים על בדיקות רבות מפני שהם רוצים לבטח את עצמם, כדי שאם יהיו ח\"ו בעיות לא יוכלו להתלונן עליהם. וזו סיבה שכיום רופאים ממעטים לקבל אחריות ולהחליט, שמא אח\"כ יתבעו אותם למשפט. סיבה נוספת, לעיתים קופות החולים והרופאים מרוויחים יותר על הבדיקות הנוספות מאשר על הטיפול השוטף.", + "ככלל ניתן לומר שאת הבדיקות החשובות לאיתור בעיות חמורות ושכיחות צריך לבצע, ואילו בדיקות שנועדו לאיתור חששות רחוקים אין לבצע, כשם שגם בשאר התחומים, כסכנת תאונות דרכים והרגלי אכילה, אנשים אינם רגילים לחשוש לרמת סיכון שכזו. הסימן לבחינת חשיבות הבדיקה הוא המימון. כאשר הקופה מממנת את הבדיקה, סימן שכך הורה משרד הבריאות על סמך הניסיון הכולל, ונכון לבצעה. וכאשר הבדיקה אינה ממומנת בביטוח הבסיסי, סימן שאינה חשובה כל כך, ולכן אין צורך לבצעה. אמנם כאשר רופא אמין, שכעקרון מקבל את ההדרכה הזו, מוסיף להמליץ על בדיקה מסוימת, שלדעתו חשובה מאוד, נכון לקבל את הדרכתו.10האינטרס של קופות החולים ומשרד הבריאות ברור, עלות הטיפול בילד חולה היא מאות אלפי שקלים, לכן הם יממנו בדיקות של בעיות חמורות שיש לחוש להן, אבל הבדיקות שרק הביטוח המשלים מממן, הם בדיקות לבעיות נדירות שהדאגה מפניהם עלולה להזיק יותר מאשר היתרון שבהם. אמנם צריך לסייג שאמת מידה זו נכונה בישראל בשנת תשע\"ד, ואם המדיניות תשתנה באופן משמעותי, עצה זו כבר לא תועיל.
הנה לדוגמה לגבי בדיקותcmv , העמדה המקובלת על משרד הבריאות היא, שכיוון שלא ניתן להגיע לבירור מהימן לגבי מצב האשה וק\"ו העובר, ואם יבצעו בדיקות כאלה באופן סדיר, יעוררו הרבה ספקות וחששות וחרדות בקרב המעוברות, ומתוך כך יצטרכו לבצע בדיקות מי שפיר רבות ומיותרות, ואף יהיו שיבקשו להפיל בחינם כדי לצאת מהספק. על כן ההוראה הכללית היא שיש להימנע מבדיקות אלה. ואמנם רופאים רבים מתוך חרדת יתר או חשש מתביעות משפטיות, לא מקבלים עמדה זו ומעודדים בדיקות בניגוד לעמדה הרשמית.
אמנם מי שאחד מהוריו רופא, ישמע בקולו, ואף שהוא אולי דואג מדי, כיוון שזו מלאכתו, כך ראוי לבני משפחתו לנהוג, כי עליהם כבר לא חל הכלל: שומר פתאים ה'." + ], + [ + "הפסקת היריון / עובר ממזר", + "אשת איש שזנתה או נאנסה ונכנסה להיריון, העובר שייוולד לה יהיה ממזר או ממזרת, שאסור בנישואין עם בת או בן ישראל. ואמנם מותר לממזר להתחתן עם ממזרת, וכן מותר להם להתחתן עם גרים, אבל גם על ילדיהם יחול דין ממזר. השאלה: האם מותר לאשה שעוברה ממזר לבצע הפלה?", + "בתשובות חוות-יאיר (ל\"א), כתב שלכתחילה אסור לה להפיל את העובר, ואף שהמהרי\"ל כתב שאם נולד ממזר, אין אומרים בברית המילה שלו את הברכה \"קיים את הילד הזה לאביו ולאימו\", כי אין להרבות ממזרים בישראל. אבל לכתחילה גם אין לפגוע בעובר, ומשמע שבמקום צער מיוחד ופגיעה בכבוד המשפחה מותר. לעומת זאת, על פי דעת מהרי\"ט (א, צז), שסובר שאיסור הפלה משום חבלה ולצורך גדול מותר להפילו, אפשר ללמוד שגם לצורך גדול של מניעת לידת ממזר, מותר להפיל. ואף הגאון רבי יוסף חיים מבגדאד (רב פעלים אה\"ע א, ד), נשאל על אשת איש שזנתה והתעברה, האם מותר לה לשתות סם שיגרום להפלת עוברה. והרב עצמו לא רצה לפסוק בזה, אלא העתיק לשואל את דברי החוות יאיר שממנו עולה שלכתחילה אסור, ואת דברי מהרי\"ט ושאלת יעב\"ץ (א, מג), שמתירים. ואף שהוא עצמו לא רצה להכריע, מקירות דבריו עולה שדעתו נוטה להקל. וכן כתב הרב עוזיאל (ח\"ד חו\"מ מז), שמותר לאשה להפיל עובר שהוא ממזר.", + "אמנם לסוברים שהפלה אסורה משום ענף של רצח, ברור שאסור להפיל עובר ממזר. וכבר למדנו בהלכה ג', שהעיקר להלכה כדעת המקילים." + ], + [ + "הפסקת היריון / היריון לא מתוכנן וחשש היריון מחמת אונס", + "אשה שנכנסה להיריון לא מתוכנן שלא במסגרת הנישואין, אסור לה להפיל את עוברה, שהואיל והעובר בריא ושלם, אסור לפגוע בו. אמנם בשעת הדחק, כאשר ההיריון עלול לגרום לה קשיים נפשיים, עד ארבעים יום להיריון, אפשר להקל. שכבר למדנו שלדעת רוב הפוסקים, עד ארבעים יום לא נתרקמו איבריו של העובר, ואין חלים עליו הדינים החמורים של עובר (הלכה ד). ונכון לבצע את ההפלה על ידי נטילת כדורים וכיוצא בזה, שבאופן זה ההפלה נעשית בגרמא ולא באופן ישיר, וחומרת האיסור פוחתת (כמבואר בהערה 7).", + "משהגיע העובר לגיל ארבעים ואחד יום מעת ההפריה, גם כאשר ההיריון גורם לאם קשיים נפשיים, אסור להפיל אותו. וגם כשהיא יודעת שלא תוכל לטפל בילד, מפני הבושה או מסיבות כלכליות, אסור להפיל אותו אלא תמסור אותו לאימוץ. כי גם למקילים בדיני הפלה, ההיתר הוא כאשר העובר חולה וחייו יהיו רצופים סבל, אבל כאן שהוא בריא – אסור להפילו. וכבר ידוע שיש הרבה אנשים טובים שמעוניינים לאמץ תינוקות, כך שיוכל לזכות לחיים טובים. אמנם כאשר מדובר בנערה צעירה, ולהערכת הוריה ומחנכיה, אם לא תפיל את עוברה, תסטה ממסלולה ותתקשה להקים בית נאמן בישראל, יש מקום לשאלת חכם.", + "למעשה, אין צורך להגיע לשאלה זו, כי הפתרון הפשוט הוא, שנערה או אשה שנאנסה או התפתתה, תפנה מיד לרופא, כדי שיתן לה גלולה שבכוחה למנוע היריון, כאשר נוטלים אותה בתוך שלושה ימים שלאחר האונס. גם התקן תוך רחמי, אם יוכנס ביום שלאחר האונס – ימנע את ההיריון. ונראה שלכל הדעות מותר לאשה שנאנסה לעשות כן, משום שאין כאן הריגת עובר, אלא מניעת היריון בלבד. זאת ההזדמנות להזכיר שוב עד כמה חשוב שהקשר בין הבנות לאמהות יהיה פתוח, כדי שבמקרים קשים מסוג זה הבת תוכל לפנות לאִמה בבקשת עזרה.11עד שלושה ימים אין מדובר בהפלה אלא במניעת השרשה. סמך לזה מגמרא (ברכות ס, א): \"שלשה ימים הראשונים – יבקש אדם רחמים שלא יסריח\". רש\"י: \"שלא יסריח – הזרע, אלא יקלוט ויהיה ולד\". וכ\"כ למעשה בנשמת אברהם (חו\"מ תכה, א, 27) בשם רשז\"א והרב נויבירט. ולענ\"ד בתוך ארבעים יום, ניתן יותר בקלות להקל בארבעה עשר הראשונים, שכן עוד לא הגיע מועד הווסת ולא הוכר כלל ההיריון." + ], + [ + "הפסקת היריון / לצורך בריאות האם ושיקולים כלכליים", + "כבר למדנו (בהלכה א), שכאשר ההיריון מסכן את חייה של האם, מותר לה להפיל את עוברה.", + "אמנם נחלקו הפוסקים במקרה שההיריון אינו מסכן את חייה, אבל מחריף את מחלתה. כגון כאשר מחלת העיניים או האוזניים שלה תתחזק, עד שאולי תגיע לעיוורון או חרשות. וכן כאשר ההיריון גורם להחרפת מחלה שאינה מסכנת את חייה, אבל גורמת לה סבל נורא. למחמירים אסור להפיל (אג\"מ חו\"מ ב, סט; שבט הלוי ז, רח; ט, רסו). ולמקילים מותר (תורת חסד אה\"ע מב, לב; משפטי עוזיאל ח\"ג חו\"מ מו; ציץ אליעזר ח\"ט נא, שער ג).", + "לעיתים ההיריון עלול לגרום לאשה לחלות במחלת נפש. במקרה כזה הורו כמה פוסקים, שגם לשיטת המחמירים מותר להפיל, כי מחלת נפש בכלל סכנת נפשות, כי היא עלולה לגרום לה לאבד את עצמה (לבושי מרדכי חו\"מ לט; רשז\"א). בדור האחרון פותחו תרופות טובות לחלק ממחלות הנפש, וכאשר יש חוות דעת של פסיכיאטר לפיה ישנן תרופות שיכולות למנוע את הסכנה, אין היתר (נשמת אברהם חו\"מ תכה, 12).", + "ולדעת המקילים, גם כשאין חשש שמחלת הנפש תוביל להתאבדות, אם ההיריון יגרום לסבל נפשי גדול מאוד, מותר להפיל. למעשה, בכל שאלה מסוג זה, צריך לשאול תחילה פסיכיאטר ירא שמיים, ועל פי הערכתו לפנות לשאלת חכם.", + "אסור להפיל מסיבות כלכליות, וגם כאשר בני הזוג סוברים שמצבם הכלכלי לא מאפשר להם לגדל ילד נוסף בבית, אסור להם לבצע הפלה. ואף המקילים סוברים שהמפילים משום סיבות כלכליות או חברתיות עוברים באיסור חמור. ובזוהר אמרו על מי שגורם להריגתו של עובר, שהוא סותר את בניינו של הקב\"ה, וגורם בכייה בשמים, ובעוונו מתרחקת השכינה מהארץ – וצרות מתרבות בעולם (זוהר שמות ג, ב; ציץ אליעזר ז, מח; ט, נא, סוף שער ג)." + ], + [ + "הפסקת היריון / חולת סרטן שנכנסה להיריון", + "מותר למעוברת שסובלת מסרטן אלים להפיל את עוברה, מפני שההיריון גורם להתפשטות מהירה יותר של המחלה. ואף שההפלה לא תציל את חייה אלא רק תאט את קצב התפשטות המחלה ותאריך את חייה בכמה חודשים, מותר לה להפיל את עוברה, שחייה קודמים לחייו של העובר. וגם חיי שעה שלה חשובים, עובדה שמחללים שבת כדי להאריך את חייו של חולה או גוסס (שאילת ישורון לט). ונראה שגם המחמירים יודו בכך. ואף אם יש סוברים שגם במצב כזה אסור לה להפיל בידיים, מותר לה לבצע את הטיפולים הכימותרפיים המקובלים, אף שהם יגרמו בעקיפין למיתת העובר (עיין בנשמת אברהם חו\"מ תכה, א, 15).", + "אמנם אם החולה תרצה, מותר לה להמשיך בהיריון. ואף שהמשך ההיריון יקרב את קיצה, וחובה על כל אדם לעשות את כל מה שבידו כדי להמשיך את חייו, כאן כשהמטרה להעניק חיים לעובר שברחמה, מותר לה להמשיך בהיריון (ציץ אליעזר ט, נא, ג)." + ], + [ + "הפסקת היריון / היריון מרובה עוברים", + "לעיתים בעקבות טיפולי הפריה אשה נכנסת להיריון מרובה עוברים, אם מדובר בשני עוברים, אין בדבר סכנה, שכן גם באופן טבעי יש שיולדות תאומים. גם כאשר מדובר בשלושה עוברים אין בדרך כלל סכנה, ואף באופן טבעי לעיתים אשה יולדת שלישיה. אמנם כאשר מדובר בחמישה עוברים ומעלה, ישנו סיכון גדול שכולם ימותו או ייוולדו מוקדם ויסבלו מתחלואים חמורים.", + "מוסכם על רוב ככל הפוסקים, שמותר להמית מקצת מהעוברים כדי שהאחרים יוכלו לשרוד. יש שביארו זאת מפני שכל עובר הוא רודף לחברו, ויש שביארו מפני שהעוברים עדיין אינם נחשבים נפש, ולכן מותר להמית אחדים כדי להציל את השאר. לפיכך, בהיריון של שלושה עוברים, רק במקרים רחוקים שמתעורר חשש מיוחד של סכנה מותר להמית עובר אחד. בארבעה עוברים, יש לשקול את המצב לאשורו, וברוב המקרים יהיה מותר להמית עובר אחד ולעיתים בשעת הצורך שניים. ובחמישה עוברים, מוסכם שאפשר להמית חלק מהעוברים כדי להבטיח את הישרדותם של השאר. ובכל מקרה ומקרה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ירא שמיים ולשאול אחר כך רב.", + "לעיתים בהיריון של תאומים או שלישייה אחד העוברים מתפתח באיטיות, ולהערכת הרופאים אם לא ימיתוהו יש חשש שיגרום להפלת שאר העוברים. ואזי מותר להמיתו כדי להציל את העוברים האחרים, הן מצד שממילא הוא כנראה לא ישרוד, והן כדי להציל את שאר העוברים.12בציץ אליעזר כ, ב, התיר למעוברת רביעייה שימיתו עובר אחד, כי עדיין העוברים אינם נחשבים נפש, וכל איסור הפלה הוא משום חבלה והשחתה, ולכן לצורך גדול מותר להמית עובר. והוסיף ששמע שגם חברו הרב אלישיב התיר בזה. וכן התיר הרב חיים דוד הלוי במים חיים א, סא. ובנשמת אברהם חו\"מ תכה, א, 30, מובא שרשז\"א התיר ברביעייה להמית אחד או שניים, משום שכל עובר נחשב רודף לחברו. ובשיח נחום קטז, התיר להמית אחד התאומים שלא התפתח כראוי, כדי להציל את חברו. אמנם על פי דעת אג\"מ חו\"מ ב, סט, נראה שרק כאשר הסכנה קרובה לוודאית, יהיה מותר להפיל עובר." + ] + ], + [ + [ + "האיש והאשה / יסוד הזוגיות בתורה", + "יסוד הזוגיות שבין האיש והאשה נקבע בעת הבריאה, שנאמר (בראשית א, כז-כח): \"וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ\". ארבעה עניינים מרכזיים למדנו מפרשת בריאת האדם: האחד, שהאדם נברא בצלם אלוהים. השני, שצלם אלוהים זה מתגלה על ידי הזכר והנקבה יחד. השלישי, שהייעוד שלהם לפרות ולרבות. הרביעי, שתפקידם להנהיג את העולם ולדאוג לקיומו וטיפוחו, וכמו שנאמר בהמשך (ב, טו): \"וַיִּקַּח ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ\". הרי שהאדם השלם הוא הזכר והנקבה יחד, וכפי שאמרו חכמים (יבמות סג, א): \"כל אדם שאין לו אשה אינו אדם\", שנאמר (בראשית ה, ב): \"זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם\".", + "לאחר התיאור הראשון של בריאת האדם באופן כללי, חזרה התורה וביארה שבתחילה נברא האדם יחיד, כאשר שני פרצופים כלולים בו, פרצוף זכר ופרצוף נקבה. ובזה היה האדם שונה מכל בעלי החיים, שכולם נבראו מתחילה כשני מינים נפרדים של זכר ונקבה, ורק האדם נברא מתחילה כיחיד שהזכר והנקבה כלולים בו. ואדם זה ששני הפרצופים כלולים בו נקרא 'אדם הראשון', והוא שנצטווה לתקן את העולם ולשומרו – \"לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ\", והוא שקרא שמות לכל הבריות. והנה התברר לאדם, שמכל הברואים, רק הוא נותר בודד בלא בן זוג, וצער רב מילא את לבבו. \"וַיֹּאמֶר ה' אֱלוֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ\" (בראשית ב, יח). \"וַיַּפֵּל ה' אֱלוֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת\" (שם ב, כא-כג). ואף שכבר מתחילה התכוון הבורא להפריד את האדם לזכר ונקבה, המתין עד שיחוש בחסרונו. שכך קבע ה' בעת בריאת העולם, שיהיה האדם שותף בקיומו והנהגתו של העולם, ולפי התעוררותו מלמטה ינהיג ה' את עולמו (זוהר ח\"ב רסה, א). ולכן רק לאחר שהאדם התעורר לחוש את צער בדידותו, כביכול ראה ה' שלא טוב לו להיות לבדו, הפריד ממנו את האשה, ועל ידי כך יכלו ליצור זוגיות אוהבת ומפרה.", + "צלע משמעותו צד, כמו צֶלַע הַמִּשְׁכָּן, שפירושו אחד מצדדי המשכן. אם כן כשלקח ה' אַחַת מִצַּלְעֹתָיו של האדם הכוונה לקח אחד משני צדדיו. שבתחילה היו הזכר והנקבה בצורתם המלאה כמעט, אלא שהיו מחוברים לגמרי גב אל גב, כשפרצוף הזכר בולט יותר (עי' עירובין יח, א).", + "כיוון שבשורשם הזכר והנקבה מאוחדים, לאחר שהם עומדים על דעתם מתעורר בהם רצון ותשוקה לחזור ולהתאחד, וזהו שנאמר (שם ב, כד): \"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד\". ועל כן נצטוו בני האדם במצוות עונה, שמבטאת את הקשר השלם שביניהם, מעבר לעיסוק בפרו ורבו, שהוא משותף גם לכל בעלי החיים.", + "בבריאת האדם כזכר ונקבה נשלמה הבריאה, שעד אז על כל הדברים שנבראו נאמר: \"וַיַּרְא אֱלוֹהִים כִּי טוֹב\", ואילו לאחר בריאתם נאמר (בראשית א, לא): \"וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד\". ואמרו חז\"ל שהביטוי 'טוֹב מְאֹד' שייך לזוגיות שבין איש לאשתו כאשר יש בה אהבה ותשוקה (ברא\"ר ט, ז)." + ], + [ + "האיש והאשה / בסדר הגילוי הזכר קודם למצווה המשותפת", + "כל המעלות והמצוות שבנישואין משותפות לאיש ולאשה כאחד, אמנם על האיש הוטלה החובה ליזום את הקשר ביניהם. היסוד לכך ממה שלמדנו, שבתחילה היו כלולים באדם הראשון שני פרצופים, כשפרצוף הזכר גלוי יותר, ופרצוף הנקבה נסתר יותר, ולכן כאשר הופרדו, התודעה העצמית הגלויה של האדם הראשון נשארה אצל הזכר. ועל כן הוא זה שזכר את מצוקת היותו בודד, והוא שהבין ש��קבה זו הופרדה ממנו, והוא שאמר: \"זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת\".", + "כעין סיפורו של אדם הראשון קורה בכל הזוגות. בשורשם העליון נשמותיהם מחוברות, ובתהליך ירידתם לעולם, הופרדה נשמת הנקבה מהזכר, כאשר התודעה הראשונית נשארה יותר אצל הזכר, ועל כן בדרך כלל הוא זה שחש רצון חזק ומוחצן יותר להתחבר עם בת זוגו, ולכן הוא זה שמחזר אחר הנקבה שנפרדה ממנו, כדרך ש\"אדם מחזר אחר אבידתו\" (קידושין ב, ב).", + "ולכן הטילה התורה על האיש את החובה והאחריות לחזר אחר בת זוגו לשם נישואין, והוא שצריך לקדש אותה לאשה ולהכניסה לחופה, ועליו ליזום את החיבור עימה לשם מצוות עונה ולשם מצוות פרו ורבו. גם במצווה עצמה, הוא יוצא מתוך עצמו ובא אליה, והיא פותחת את עצמה אליו ומקבלת אותו.", + "כיוון שלא ניתן לקיים את מצוות הנישואין, ומצוות עונה ופרו ורבו בלא השתתפות האשה, הרי שכל המצוות והמעלות הללו שייכות לזכר ולנקבה כאחד. אולם כיוון שעל האיש מוטלת האחריות לפרוץ ראשון את הדרך, ליזום את הנישואין ואת מצוות עונה ופרו ורבו, המעלות שבנישואין נזכרות בדרך כלל בלשון זכר, כדי לבאר לאיש את ערך הנישואין ולעודד אותו ליטול עליו את תפקידו, לחזר אחר אשתו ולקדשה לאשה. וזהו שאמרו חכמים: \"כל אדם שאין לו אשה אינו אדם\" (יבמות סג, א). ועוד אמרו: כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום (יבמות סב, ב).", + "כיוון שכל מעלות הנישואין משותפות לגברים ולנשים כאחד, כאשר האיש אינו ממלא את חובתו ואינו מבקש מבת זוגו להינשא לו, מצווה על בת זוגו למצוא את הדרך לחבר אותו אליה. וכן לאחר הנישואין, אם האיש מתרשל מליזום את חיבורם כמצוות התורה, מצווה על אשתו למצוא את הדרך להביא אותו אליה, עד שיתחברו באופן שלם.1ההבדלים המהותיים שבין זכר לנקבה שמתוארים בפרק זה הם הנשקפים לנו, אולם יתכן שתהליך השינוי ההיסטורי גם יוביל להבנת בחינות נוספות שיותירו את ההבנות הללו שלנו בצל. גם היום ישנם אנשים, בעלי תפישה שוויונית-פמיניסטית, שמאמינים בתורה ובמצוות הנישואין, ואע\"פ כן אינם מסכימים להבדלים הללו, או מפני שלדעתם הם מכלילים מדי או מפני שהם חולקים לגמרי על העמדה המקובלת במסורת לפיה יש הבדלים מהותיים בין איש לאשה. ואף אני התלבטתי אם להכניס רעיונות אלו בספר, הן מצד שעיקרם בצד המחשבתי שבתורה ועיקרו של ספר זה נועד לבירור ההלכה וטעמיה, והן מצד שלא הוגדרו באופן ברור בדברי חכמים. אולם הכרעתי לחיוב, מפני שלטעמי הם נכונים ועל ידם מתבארות מצוות רבות, ואף התהליך ההיסטורי, ויסודם בדברי חז\"ל והקבלה, ורעיונות אלה גם חביבים מאוד על אשתי ועלי. בנוסף לכך, גם אם נקבל חלק מעמדות התפישה השוויונית-פמיניסטית, התפישה של מבנה הזוגיות הקלאסי מושרשת מאוד במעמקי הנפשות, והניסיון ליצור כיום זוגיות שוויונית, כאשר האיש פטור מתפקיד המוביל והמחזר, והאשה פטורה מתפקיד המקבלת ומתפעלת, גורם בפועל לכך שצעירים רבים אינם מצליחים להגיע לנישואין. וגם מאלה שהגיעו לנישואין, אחוז גבוה מפרים את בריתם בבגידות וגירושין. לכן, גם לסוברים שצריך להתעלות למבנה זוגיות שוויוני בלא הבדלים מהותניים בין תפקידי האיש והאשה, יש הכרח ללמוד היטב את מבנה הזוגיות הקלאסי ומשמעויותיו, ��י אם יאבדו את הטוב שבו, לא יצליחו לכרות ברית זוגיות של אהבה וקדושה. ולענ\"ד, אף שאמרו חכמים (קידושין לה, א): \"השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה\", יש הבדלים מהותיים בין האיש לאשה, כפי המבנה הקלאסי של המשפחה, אלא שהמשמעויות של ההבדלים הללו ילכו ויתעלו, כמבואר בהמשך." + ], + [ + "האיש והאשה / השלב השני של האשה", + "לאחר כל שלב ושלב שהאיש יוזם, האשה בקבלתה את בעלה עושה את הקשר ביניהם עמוק ושלם, ומעלה אותו למדרגה גבוהה יותר. אם נתבונן, נמצא שכוחו של האיש ביוזמה הראשונה, בפריצת הדרך, בחיזור ובקידושין. אולם לאחר שהאיש קידש את אשתו, פעמים שכוחו נחלש, ונטייתה של האשה, להשקיע אז יותר בקשר ביניהם ולהעמיק אותו. וכן במצוות עונה, כוחו של האיש בהשתוקקות היתירה להתחבר אל אשתו ולבוא אליה. אולם לאחר שהם כבר מתחברים, יכולתה של האשה לממש את החיבור ולשמוח בו גדולה יותר. דבר זה מתבטא גם בכך שהאשה קולטת את זרעו של האיש, וממשיכה לפתח אותו בכל משך העיבור עד הלידה.", + "מהצד הגלוי, הזכר ראשון, מנהיג ומוביל, ולכן הוא זה שצריך ליזום את הקשר. מאידך, כיוון שהזכר נחשב כממשיכו של האדם הראשון והאשה את חוה, הרי שמצד מסוים הנקבה במדרגה גבוהה יותר. שכן החומר שממנו נברא האדם הוא עפר מהאדמה, שנאמר (בראשית ב, ז): \"וַיִּיצֶר ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה\". ואילו החומר שממנו האשה נבראה, במדרגה גבוהה יותר, שכן הוא נלקח מהאדם, שנאמר: \"וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה\". ועוד הוסיף ובנה את האשה באופן מיוחד ליפותה, שנאמר: \"וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה\" (עירובין יח, א). ועל כן יש בכוחה של האשה להעמיק ולהעלות את הקשר שביניהם למדרגה גבוהה יותר.", + "כוחו של האיש גלוי וחיצוני יותר, וכוחה של האשה מוסתר ופנימי. סדר העולם הוא שבתחילה הצד החיצוני מתגלה ואח\"כ הצד הפנימי. וכך בתחילה מעמדו של האיש גבוה יותר, הוא מחזר, מקדש ומעורר למצוות עונה ופרו ורבו. אולם ברבות השנים, בזכות מעלתה של האשה, שיכולה לקלוט את היוזמה שלו ולהופכה לדבר שלם, מעמדה במשפחה עולה. עד שבמבט מעמיק, פעמים רבות מוצאים שהשפעתה מרובה משל האיש.", + "אם נתעמק, נמצא שכשם שיוזמתו של האיש בשלב הראשון מניעה בסתר את האשה בכל פועלה בשלב השני, כך גם האשה מניעה בסתר את השלב הראשון. אמנם החיזור הגלוי נעשה על ידי האיש, אולם האשה בעצם קיומה הטוב והיפה מושכת אותו לחזר אחריה. אמנם האיש הוא שמקדש את האשה, אולם האשה ברצונה העמוק ליצור זוגיות ומשפחה, מביאה אותו לכך. ויש מקרים שבהם האיש רוצה להתחבר לאשה בלא התחייבויות ארוכות, ורק מפני שהאשה אינה מסכימה להתחבר אליו בלא נישואין מחייבים, הוא נושא אותה לאשה. וכן לגבי מצוות עונה, אמנם מצווה על האיש לקיים את המצווה, אולם אם אשתו לא תפתח כלפיו, לקבל אותו בשמחה, בטלה המצווה (לעיל ב, ב)." + ], + [ + "האיש והאשה / עליית מעמד האשה במסגרת הנישואין", + "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו: אין אנו מועילים להקבה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונישאת לרש�� אחד ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האשה\" (בראשית רבה יז, ז). מסתבר שבשני המקרים הללו, השפעת האשה היתה נסתרת. אם היו מתווכחים ביניהם על הדרך הראויה, האיש היה דוחה את דברי אשתו ומתעקש ללכת בדרך ההפוכה. אבל השפעתן היתה פנימית. הצדקת, מתוך ענווה ואהבה, נענתה לכל יוזמה טובה של בעלה הרשע, שמחה בה, הרחיבה אותה והתעמקה בה, וכך האיש נמשך אחריה, שכן כל הדברים הטובים שפיתחה היו ממנו עצמו. עד שבתהליך הדרגתי הצדדים הרעים שבו נדחקו ונעלמו, והצדדים הטובים שבו הפכו לעיקר. לעומת זאת, המרשעת לא נענתה ליוזמות הטובות של הצדיק, וכשהייתה ביוזמתו נקודה שלילית, מיד נענתה לה בשמחה, ופיתחה והרחיבה אותה, עד שבתהליך הדרגתי עשתה אותו רשע.", + "אמנם בדרך כלל אין הבדלים גדולים בין בני הזוג, ושניהם מכוונים למטרה משותפת, ועל ידי ההפריה ההדדית שביניהם הם הולכים ומתעלים, כשהאיש יוזם והאשה ממשיכה את יוזמתו ומעמיקה ומפתחת אותה. ומתוך כך הוא שוב יוזם והיא שוב מפתחת, וחוזר חלילה. ופעמים שהם מתחלפים והפיתוח מתגלה כיוזמה, והיוזמה כפיתוח, אבל המנגינה הראשית של זכר ונקבה, יוזם ומפתחת – נשארת ברוב הזוגות, כאשר במשך השנים מתגלה יותר ערך תפקידה של האשה ומעמדה עולה.", + "רמז לכך מצינו בדברי חז\"ל על היחס שבין הקב\"ה וישראל. \"משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי. לא זז מחבבה עד שקראה אחותי (כשווה לו), לא זז מחבבה עד שקראה אמי (שלמעלה ממנו). כך הקב\"ה בתחילה קרא לישראל בת… לא זז מחבבן עד שקראן אחותי… לא זז מחבבן עד שקראן אמי\" (שמו\"ר נב, ה)." + ], + [ + "האיש והאשה / התהליך ההיסטורי", + "כשם שבתוך כל זוג מתרחש תהליך שבו מעמד האשה עולה, כך הוא גם התהליך ההיסטורי, בתחילה מעמדו של האיש היה גבוה יותר באופן מובהק, ובתהליך הדרגתי, מעמדה של האשה הלך ועלה. תהליך זו נועד לצורך תיקון העולם, שברא ה' את העולם חסר, כדי שבני האדם יזכו להיות שותפים בתיקונו. בשלב הראשון יש צורך להגדיר את הטוב והרע ולקבוע את הכיוון העקרוני. בשלב זה תכונת הגבר מועילה יותר, שהוא נוטה יותר להפריד בין התחומים השונים, ובין השכל לרגש, תוך התמקדות באתגר שלפניו. ואילו תכונת האשה שנוטה לשלב את התחומים עלולה להפריע, שכן הרגש עלול להתערב בשיקולים השכליים ולהטות אותם לרעה, וכפי שקרה בחטא אדם הראשון. באופן נוסף אפשר לבאר, שהאיש נוטה יותר אל השכל שהוא מטבעו יותר אובייקטיבי, ואילו האשה אל שיקול שמכליל את הרגש שמטבעו הוא יותר סובייקטיבי. ועל כן בשלב הראשון שבו צריך להחליט ולקבוע מה טוב ומה רע, האיש הוא שצריך להוביל ולהנהיג, והוא עושה זאת בעזרת לימוד התורה, ועל ידי כך העולם הולך ומתקדם. וככל שערכי הטוב והרע נעשים ברורים ומקובלים יותר, אנו מתקדמים לשלב שבו צריכים להבין את הערכים יותר לעומק, על כל הגוונים שבהם, ולהגשימם במלא החיים הממשיים, ואז תכונתה של האשה נעשית חשובה יותר.2לעיל בהלכות עונה ב, ב, בהסבר חובת האיש במצווה הדגשתי יותר את תכונת הזכר שנוטה להפריד בין התחומים, לעומת הנקבה שנוטה לחבר ולשלב אותם; ואילו בפניני הלכה תפילת נשים פרק ג', ביחס למצוות שהזמן גרמן ומצוות תלמוד תורה, ביארתי עפ\"י מו\"ר הרצי\"ה קוק זצ\"ל שהגבר נוטה יותר לשכל והאשה יותר לרגש. והדברים מקושרים, כי השכל מנתח ומפריד ואילו הרגש מכיל הכל יחד.", + "וכך רמוז בחכמת הנסתר, שבעולם הזה מעמדו של האיש גבוה יותר, לעתיד לבוא יהיה שוויון, ובעולם הבא, מעמד האשה יהיה גבוה יותר. העולם הזה מלא ברשע, קטטות ומלחמות, וכדי להלחם בצדדים הרעים שבו, האיש צריך ללמוד תורה, לברר את יסודות האמת והטוב, ולהשליט את ערכי האמת והטוב בכל סדרי החיים. גם בתקופה שנקראת 'עולם הזה', מתרחש תהליך עלייה במעמדה של האשה, וככל שערכי הטוב מתבררים, כך מעמדה עולה, אבל עדיין מעמד האיש גבוה יותר, מפני שיש עוד צורך במלחמה להשלטת ערכי הטוב.", + "השלב השני של העתיד לבוא, הוא זמן הגאולה, שבו עם ישראל חוזר לארצו ובית המקדש נבנה, ואור התורה והאמונה מאיר את העולם כולו, ומשיח בן דוד מולך על ישראל, \"וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה (ישעיהו ב, ד). ואז יהיה מעמד האיש והאשה שווה. עדיין יהיה צורך להגדיר את ההבדל בין טוב לרע, ולהשליט את הטוב, ולשם כך יש יותר צורך בתכונות האיש. אבל מנגד, כבר נגיע לשלב שבו נגלה בפועל את ערכי האמונה והטוב בחיים הממשיים, על כל מרכיביהם, ולשם כך יש צורך יותר בתכונות האשה, ועל ידי כך מעמדה ישתווה למעמד האיש.", + "השלב השלישי של עולם הבא, הוא העולם שלאחר תחיית המתים, שבו כבר לא יהיה צורך במאבק בין טוב לרע, ואז התכונות הנשיות יוכלו להתגלות במילואן, ומעמד האשה יעלה אל מעל מעמד האיש, כפי שרמוז בפסוק (ירמיהו לא, כא): \"כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר\". אמנם נראה שתמיד יישאר לגברים התפקיד הראשון, של זה שמגדיר את העיקרון, שמחזר אחר אשתו, ומקדש אותה לאשה, ומתחיל לשמחה במצוות עונה. אלא שאז המבט יהיה יותר עמוק, ויתברר שהמעלה הנשית חשובה יותר, שהיא מסוגלת לקלוט ולגלות את כל מה שגנוז ביוזמתו של האיש, יותר ממה שהוא עצמו מבין. יכולת זו גם מאפשרת לקלוט את הניצוצות האלוקיים שגנוזים בבריאה, באופן עמוק, עשיר ושלם יותר. וזה עיקר תכלית בריאת העולם, וכל ההגדרות הקולעות של הגברים בתלמודם אינם אלא פריצת הדרך לקראת הגילוי השלם שהנשים יהיו שותפות בו יותר. לכן מעמדן אז יהיה יותר גבוה. זה לא אמור להפחית מצניעותה וענוותנותה של האשה, מפני שדווקא על ידי מידות אלו מתגלה מעלתה היתירה, שהיא מסוגלת לקלוט את הכל באופן עמוק יותר.3כבר למדנו שהיחס שבין הקב\"ה לכנסת ישראל נמשל ליחס שבין איש לאשתו. בתחילה כל השפע מגיע מהקב\"ה אלינו בלא שום מעשה מצידנו, אלא שקבע ה' שכך יהיה סדר קיום העולם, שעל ידי מעשיהם של ישראל יושפע שפע לעולם. וככל שישראל זוכים להתעלות ולתקן את העולם, כך השפעתם על ירידת השפע גדולה יותר, עד שהם עולים למדרגה גבוהה יותר מהגילוי האלוקי שנקרא הקב\"ה, ז\"א, ומתחברים לבחינת 'אמא' – בינה, שהיא המשפעת על ז\"א – תפארת. ועוד יש לעמוד על כך, שבהארה של אור ישר הזכר בראש, ובהארת אור חוזר הנקבה בראש, וזה מה שקורה לאחר התיקון, בחינת רוכב שמים בעזרך. ועוד יש לפרש עניין זה על פי עיגולים ויושר, כשהנקבה בעיגולים והזכר ביושר. עוד יש להוסיף שכל תהליכי השינוי נעשים בעיקר אצל הנקבה, וכפי שביאר בשער הכוונות (עו, ב) שנשים כנגד מלכות וכנגד לבנה, ובה יש התחדשות. אבל בגברים שכנגד תפארת אין התחדשות. (ובמלכות יש גם נפילה, ומתוך הנפילה היא יכולה להתעלות עד למעלה מהתפארת, והרמז: 'עטרת בעלה')." + ], + [ + "האיש והאשה / ירידת מעמד האשה בעקבות חטא אדם הראשון", + "מעבר לכך שעל פי סדר בריאת האדם, בשלב הראשון מעמדו של האיש גבוה יותר, בעקבות חטא אדם הראשון, שבו התפתתה חוה לאכול מעץ הדעת ונתנה גם לאישהּ עימה ויאכל, התרחשה נפילה נוספת במעמד האשה. שנאמר (בראשית ג, טז-יט): \"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב\".", + "שלושה עונשים עיקריים נגזרו עליהם, ושלושתם פגעו יותר באשה. הראשון, תהליך ההיריון, הלידה וגידול התינוקות נעשה כרוך בסבל וייסורים, והחליש את כוחה של האשה והצריך אותה להישאר צמודה לבית, תוך שהיא תלויה בבעלה שיספק לה מזון, מחסה והגנה. השני, לאחר גירושם מגן עדן, השגת המזון נעשתה קשה ותלויה בכוח הפיזי, שבו יתרונו של האיש בולט. גם הצורך לבנות בית שיגן עליהם מפני הגשם והקור, והצורך להתגונן מפני אויב וחיות טרף, הגביר את תלותה של האשה בבעלה. השלישי, נגזרה עליהם מיתה, ודווקא בעת הלידה, בשלב שבו האשה זוכה להוליד חיים חדשים לעולם, סכנתה גברה. וכל שנותר אז ליולדת לייחל הוא, שבעלה ימשיך לדאוג לילדיה.", + "העונשים הללו, עם כל הסבל שבהם, מביאים את האדם אל תיקונו השלם. בעקבות החטא התברר שהתכונה הנשית, שמשלבת ומערבת בשיקוליה את כל התחומים, עלולה להוביל לידי חטא. שכן באופן זה, הרגשות ובכללם היצרים הרעים מתערבים במחשבה ומשבשים את שיקול הדעת. והדרך לתיקון צריכה להיעשות על ידי הפרדה בין השכל לרגש, תוך הפחתה במעמדם של הרגשות, כדי שהשכל יוכל לשקול כל עניין בפני עצמו, ולשלוט על הרגש והיצר. יש בכך חסרון, שכן במצב השלם כל הכוחות צריכים לבוא לידי ביטוי בהרמוניה מלאה, אבל כדי לבסס את עקרונות הצדק והמוסר, מוכרחים להשליט תחילה את השכל על הרגש והיצר. וכיוון שהאיש מטבעו נוטה יותר אל השכל ואל יכולת ההפרדה בין התחומים, שזו התכונה הנדרשת כדי לנצח במלחמת היצר, האיש נצטווה ללמוד תורה ולעסוק בתפקידי ההנהגה. וככל שהעולם יתוקן, והתורה תאיר יותר את דרכו, יהיה פחות חשש שהרגש הטבעי יתפרץ באופן מוטעה והרסני, וממילא המעצורים על גילויו יוסרו, והטוב שבתכונה הנשית שמשלבת את כל התחומים יחד יבא לידי ביטוי, ומעמד האשה ילך ויעלה.", + "תהליך התיקון המוסרי מתרחש במקביל לפיתוח המדע, הטכנולוגיה והכלכלה, שאִפשר לאדם להוציא את לחמו בפחות עמל, וגאלו מיסורי עונשו, ואת האשה מתלותה הנואשת בבעלה. תהליך זה נמשך בהדרגה אלפי שנים, ובדורות האחרונים התעצם מאוד על ידי יצירת אפשרות להתפרנס בעזרת הכשרון בלא צורך בכוח פיזי. גם התפתחות מדע הרפואה הפחיתה מאוד את סכנות הלידה, ותרמה לעליה במעמד האשה.4חטא אדם הראשון, שבו היתה חווה שותפה פעילה יותר, הוא המשך של חטא האדמה, שנצטוותה להוציא \"עֵץ פְּרִי\", שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא \"וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי, ולא העץ פרי\" (רש\"י בראשית א, יא). והעניין הוא שקשה למציאות הארצית ליישם את האידיאל האלוקי בשלימות. כידוע הנקבה נמשלת לארץ ולאדמה, ואף היא התקשתה ליישם את האידיאל השלם. אולם כיוון שכל תכלית בריאת העולם כדי שתתגלה השכינה בארץ דווקא, לאחר התיקון תגשים הנקבה את כל האידיאל, ואז מעלתה תהיה גבוהה יותר, שכן זו תכלית הכל.
צריך להוסיף שעל פי חכמת הקבלה מבואר שהחטא הראשון נעשה עוד לפני בריאת העולם הזה, בעולם התוהו שהיה גבוה יותר, והיתה בו גאווה ופירוד, וכתוצאה מכך נשברו הכלים מצד הנקבה שבהם, ושברים אלו הוטמנו בגשמיות העולם הזה, ועל ידי אור התיקון של התורה והדרכתה, שיסודו מהצד הזכרי, העולם הולך ונתקן. אבל כיוון שבמקור אורות של תוהו גבוהים יותר, לאחר התיקון יחזרו למקומם, ויהיו מעל האורות הזכריים." + ], + [ + "האיש והאשה / ההנהגה הגלויה והנסתרת בעולם הזה", + "גם בתקופות שבהן מעמד האיש היה בשיאו, במבט מעמיק, ניתן היה להבחין בהשפעתן הגדולה של הנשים. מפני שגם כאשר ההנהגה הגלויה נתונה לגברים, מעלתן הגדולה של הנשים חבויה במעמקים ומעניקה כוח ותעצומות לגברים להגשים את תפקידם. אמנם לצורך הגדרת המטרות ופריצת הדרך ההנהגה ניתנה ביד הגברים, אולם בשעות גדולות שבהן היה צורך בהתקשרות עמוקה ושלימה יותר אל האמונה, דווקא הנשים הצליחו לעמוד במשימה יותר מהגברים.", + "לאחר שמשה בושש לרדת מהר סיני, בקשו הגברים לעשות להם עגל, כדוגמת הפסילים שהיו במצרים, ודרשו מנשותיהם לתרום את נזמיהן כדי לעשותו. אבל הנשים \"לא קבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו: לעשות שיקוץ ותועבה, שאין בו כוח להציל? לא נשמע לכם! ונתן להן הקב\"ה שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים. ונתן להן שכר לעולם הבא, שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חודשים, שנאמר (תהלים קג, ה): הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי\" (פרקי דרבי אליעזר מה).", + "גם בשעה שהגברים נתייראו לכבוש את הארץ וחטאו ושמעו לעצת המרגלים, הנשים לא השתתפו עמם בחטא, ולכן רק על הגברים נגזר שלא יכנסו לארץ ולא על הנשים. וכן מצינו שבנות צלפחד חיבבו את הארץ ורצו לנחול אותה (תנחומא פנחס ז). וכן \"דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים\" (סוטה יא, ב, לעיל א, ח). ועל העתיד אמרו: \"אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור\" (מדרש זוטא רות ד, יא).", + "לכן במתן תורה היתה הפנייה אל הנשים תחילה, שנאמר (שמות יט, ג): \"כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל\", ופירשו חכמים: תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב אלו הנשים, שלהן תאמר בלשון רכה. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אלו הגברים, שאליהם תדבר בלשון קשה המתאימה לביאור עונשי התורה ודקדוקיה. וממה שנאמר \"כֹּה תֹאמַר\" למדו שיש להקפיד על הסדר, היינו שתאמר לנשים תחילה (מכילתא, והובא ברש\"י). מפני שהחזון הגדול של התורה שבאמירה רכה הכל יובן ויתוקן, ואף שנגיע לכך רק בעתיד, ובינתיים יש להקדים את הנהגת הגברים, בעת מתן תורה יש להקדים את הנשים, שמבטאות את החזון השלם.", + "וכן למדנו את היחס לכבוד תורה וכבוד תלמידי חכמים מהאשה השונמית, שהיתה הולכת לקבל את פני הנביא בשבתות וראשי חודשים (מלכים ב' ד, כג; ר\"ה טז, ב). ואין זה מקרה שהיחס לכבוד התורה נלמד מאשה, מפני שהנשים שייכות יותר לצד הכללי העליון שבתורה (שיחות הרצי\"ה שמות עמ' 178-181). כיוצא בזה אמרו חכמים (ברכות יז, א): \"גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים\". וביארו חכמים, שהן זוכות לכך מפני שהן שולחות את בניהן ללמוד תורה, ומעודדות את בעליהן ללמוד תורה בבית המדרש, וממתינות להם בשמחה עד שיסיימו את לימודם בלי להאיץ בהם לשוב הביתה בהקדם. בגלוי מעמד הגברים שלומדים תורה גבוה יותר, אולם בפנימיות כיוון שהן אלה שגורמות לכך שלימוד התורה יתקיים בישראל, מעלתן גבוהה יותר. מבחינה חיצונית מעלתן מפני שהן מעודדות את הלימוד, אבל מבחינה פנימית מעלתן מפני שהחיבור הפנימי שלהן אל התורה עמוק יותר.5צריך לציין שהפירוד בין איש לאשתו מבטא פירוד בין העולם לבוראו, בין כנסת ישראל לקב\"ה, וכפי שהתבאר לעיל א, ו; ג, טו, 10. כהמשך לכך ראוי להעיר לגבי חטא העגל והמרגלים, שאם היו הגברים והנשים יותר באחדות, יש לשער שלא היו חוטאים, כי הגברים היו מבינים, שהאמונה של הנשים אינה זרה להם, אלא את יסודה למדו הנשים מהם, ומתוך כך היו מתחזקים ועומדים בניסיון. וכן לגבי הנשים שחטאו והחטיאו יותר בגילוי עריות בדורות שלפני החורבן, כמבואר בנביא, יש לשער שאם היתה יותר אהבה בינן לגברים, היו קולטות מהם את ההגדרות של התורה, ועל ידי כך היו יכולות לעמוד בפני היצר.
עוד יש לציין, שבדומה למה שלמדנו שבסתר השפעת הנשים חשובה יותר, למדנו בפסחים נ, א, על רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי שחלה וכמעט מת ועלתה נשמתו למעלה וחזר לחיים. ושאלו אביו, מה ראית למעלה, והשיב: \"עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו: בני, עולם ברור ראית\". בעולם הזה רואים את החיצוניות, ובעולם האמת את הפנימיות." + ], + [ + "האיש והאשה / תהליך העלייה במעמד האשה מבחינה הלכתית", + "תהליך העלייה במעמד האשה מתבטא בהלכה. על פי התורה מותר לאיש לשאת כמה נשים, ובהחלטתו הבלעדית הוא יכול לגרש את אשתו. הוא אמנם אינו יכול לקדש אשה בלא שתסכים לכך, אבל הוא יכול לגרשה בלא הסכמתה. די שיכתוב לה גט ויתן בידה.", + "כדי לבאר את ההלכה צריך להקדים שהתורה אינה כופה על האדם ללכת כנגד הטבע, אלא הטבע הוא התשתית והמצע שעל גביו האדם יכול לתקן ולהשלים את עצמו. לכן התורה אינה מתערבת בשוק הכלכלי, אלא נותנת לכוחות השוק לפעול את פעולתם תוך שהיא קובעת גבולות מוסריים וחזון ערכי. לכן התורה גם לא אסרה את העבדות, מפני שבתקופות של מחסור ורעב, עדיף לאדם להיות עבד ובלבד שיוכל להתקיים. בלא מסגרת העבדות, אותם אנשים שלא הצליחו לפרנס את עצמם, מפני שהיו עצלים או חסרי תושייה, או מפני שאדמתם נכבשה מידם, היו מתים ברעב. על ידי העבדות הם שרדו, העמידו צאצאים, שהם כיום בני חורין. לכן התורה הסתפקה בקביעת גבולות מוסריים לעבדות.", + "כך גם ביחס לנישואין, במצב שלא כולם הצליחו לפרנס את עצמם כראוי, אם לא היו מאפשרים לגברים שהצליחו בתושייתם להשיג יותר מזון ונכסים לשאת שתי נשים ואף יותר, נשים רבות שלא היו זוכות לבעל שמסוגל לפרנסן, היו מתות ברעב בלא להעמיד ��אצאים. מעבר לכך, כשהפרנסה היתה כרוכה בעבודה קשה מאוד, והגבר נדרש לעבוד כל שעות היום בפרך למען אשתו וילדיו, כדי לספק להם מזון, לבוש ומחסה, לא ניתן היה לשעבד אותו לאשתו. זה שהותר לגבר לגרש את אשתו בלא הסכמתה או לשאת אשה נוספת, נתן לו את תחושת החירות שאפשרה לו להתחייב לשאת בעול הכבד של פרנסתה, תוך התחייבות נוספת לפרנס את ילדיהם הקטנים.", + "אמנם צוותה התורה, שגם אם ישא אשה נוספת, ידאג להמשיך לשמח את אשתו הראשונה במצוות עונה וידאג לכל מחסורה, שנאמר (שמות כא, י): \"שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע\". עוד הוסיפו חכמים וקבעו תקנה חשובה, שלא ישא אדם אשה בלא כתובה, היינו שיתחייב בעת נישואיו, שאם יגרש את אשתו, יפצה אותה בסכום כספי שיספיק לקיומה במשך שנה לפחות, כדי שלא יהיה קל בעיניו לגרשה (כתובות לט, ב; רמב\"ם אישות י, ז).", + "בדרך כלל סכום הכתובה היה גבוה יותר, הכל לפי מה שסוכם במשא ומתן שבין החתן למשפחת הכלה. במקרה שסכום הכתובה היה גבוה מאוד, והתברר לאיש שנשא אשה רעה שמצערת אותו, חייו היו קשים ורעים, מפני שהוא היה חייב לדאוג לכל מחסורה בלא שתהיה בידו יכולת לגרשה. אמרו חכמים, שעל אנשים כמותו אמר הכתוב: \"הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה\" (ירמיהו יא, יא). \"נְתָנַנִי ה' בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם\" (איכה א, יד). ועל אשה כזו נאמר (קהלת ז, כו): \"וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה… טוֹב לִפְנֵי הָאֱלוֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ…\" ואמר רבא: \"אשה רעה וכתובתה מרובה, צרתה בצידה\". כלומר העצה לאיש כזה שישא אשה נוספת, ומתוך קנאתה באשה החדשה תיטיב את דרכיה. וזה כמובן בתנאי שהוא יכול לספק את צרכי שתיהן, ולתת לכל אחת חדר בפני עצמה (יבמות סג, ב)." + ], + [ + "האיש והאשה / איסור שתי נשים", + "במשך הדורות המצב הכלכלי הלך והשתפר, ובמקביל נתמעטו מאוד המקרים של נשיאת שתי נשים, עד שכבר בתקופת המשנה, לפני כאלפיים שנה, לא נזכרו תנאים שהיו להם שתי נשים. בתקופת התלמוד, לפני כאלף ושש מאות שנים, הנורמה שאין אדם נושא אשה שנייה על אשתו היתה כל כך ברורה, עד שנחלקו האמוראים האם בפועל מותר לאדם לשאת אשה נוספת על אשתו. לדעת רבי אמי, אסור, מפני שכל אשה שמתקדשת לבעלה עושה זאת על דעת שלא ישא אשה נוספת, ולכן מותר לאדם לשאת אשה נוספת, רק אם הראשונה תסכים לכך או שישלם לה את כתובתה ויגרש אותה תחילה. אמנם ההלכה נקבעה כדעת רבא, שאין התחייבות כזו מצד האיש, ולכן מותר לו לקדש אשה נוספת בלא הסכמת הראשונה (יבמות סה, א).", + "לפני כאלף שנים, תיקן באשכנז, רבנו גרשום מאור הגולה, שלא ישא אדם יותר מאשה אחת. ועוד תיקן, שלא יגרש אדם את אשתו בלא הסכמתה. ורק על פי היתר מיוחד של מאה רבנים משלוש ארצות, יתירו לו לגרשה בעל כרחה.", + "תקנה זו שלא לישא שתי נשים התקבלה באשכנז, ואילו בספרד לא נתקבלה כתקנה מחייבת, אבל בפועל כך נהגו ברוב הקהילות, כאשר בכתובה היה החתן מתחייב שלא ישא אשה נוספת על אשתו. לאחר קום המדינה, בשנת תש\"י, החליטה מועצת הרבנות הראשית, שאיסור שתי נשים יחול על כל העדות בשווה.", + "ולכאורה קשה, הרי כלל נקוט בידינו, שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה (ט\"ז יו\"ד קיז, א), ואם כן איך יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים, ומדוע נתקבלה תקנתו בישראל? פירש מו\"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ\"ל, שמתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי, שנאמר (דברים כא, טו): \"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה\". הבעיה הראשונה, שאחת אהובה ואחת שנואה, וכן מצינו ששתי נשים נקראות צרות זו לזו. ומתוך כך עלולים להגיע לסכסוכי ירושה שעלולים לקרוע את המשפחה, עד שנצרכה התורה להזהיר: \"לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה\". לאחר מכן מובא המקרה של 'בן סורר ומורה', ופירשו חכמים שדבר זה בא ללמדנו, שמצבו הקלוקל של הבן נגרם מכך שהיו לאיש שתי נשים (רש\"י דברים כא, יא; שיחות הרצי\"ה דברים עמ' 361). הרי שההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד, מפני ההכרח שאי אפשר לגנותו. אולם כשהסתלק ההכרח, נהגו בישראל שלא לשאת שתי נשים.", + "ראוי לציין, שהוראות ההלכה הלכו יחד עם שיפור היכולת של הגברים להתפרנס, והקדימו במאות ואלפי שנים את עליית מעמד האשה מבחינה כלכלית. כי רק בתקופה המודרנית, עם שכלול המכונות, והמעבר מעבודה פיזית קשה לעבודה שדורשת יותר כשרון שכלי ורגשי, עלתה רמת הכנסתן של הנשים, ומעמדן הכלכלי השתפר. כלומר, לא כוחן הכלכלי הגובר של נשים גרם לשינוי ההוראה ההלכתית, אלא שיפור המצב הכלכלי של כלל האוכלוסייה. ולכן מעת שהיה ניתן לקיים את הנשים בלא היתר נשיאת שתי נשים, הדבר נאסר לחלוטין או שהפך לתופעה נדירה. וכן היה בזמן חז\"ל לגבי תקנת הכתובה – מעת שניתן היה לדרוש מהאיש לתת כתובה, כך נקבע." + ], + [ + "האיש והאשה / משמעות השינוי למצוות עונה", + "בעקבות חטא אדם הראשון והעונשים שנגזרו בעטיו, נוצר פגם בחיבור שבין האיש לאשתו. על פי התוכנית האלוקית האיש היה צריך להיות היוזם הראשון אבל אח\"כ האשה היתה צריכה להשלים אותו בעמדה של שוויון, ועל ידי כך האהבה שביניהם היתה במעלה גבוהה. לאחר החטא ירדו שניהם ממדרגתם, וכיוון שנתרחקו מה' ומשפע אורו, גם האהבה שביניהם לא יכלה להתגלות כראוי, וברכת פרנסתם נפגמה, ומתוך כך נפל עוד יותר מעמדה של האשה לעומת האיש, עד שנעשתה תלויה בו לגמרי לצרכי קיומה. גם מבחינה נפשית תלותה של האשה בבעלה גברה, עד שנעשתה זקוקה ליותר מחמאות ועינוגים כדי להיות בטוחה באהבתו וכדי לזכות בשמחה שלימה, וזהו שנאמר (בראשית ג, טז): \"וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ\" (עי' לעיל ב, ב).", + "אמנם דווקא מתוך הנפילה הגדולה הזו תצמח עלייה גדולה יותר, וכמו שאמרו חכמים (ברכות לד, ב): \"במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם עומדים\", שכן בסוף תהליך התשובה, מעמד האשה יעלה מעל מעמד האיש. מתוך התלות של האשה בבעלה, מתחיל תהליך של תיקון מוסרי עמוק לשניהם. לאשה – בכך שהיא נכונה לקבל יותר את הנהגת השכל התורני שבעלה מייצג. לאיש – שנדרש להתעמק יותר ברגשותיו ולבטאם, כדי לקיים את מצוות עונה ולשמח את אשתו כהלכה. ובכך, למרות המציאות הקשה שמושכת כל אדם לדאוג לעצמו, הם מתגברים על המסכים והמכשולים שג��ם החטא, ומגלים את אהבתם, וניצוץ מן האחדות האלוקית חוזר לשרות ביניהם ובעולם, שהולך ומתעלה לקראת גאולתו.", + "יחד עם צמיחת הגאולה, בקיבוץ הגלויות ובניין הארץ שחוזרת להעניק את פירותיה בשפע, מתרחשת עלייה במעמד האשה, ועימה בשורה גדולה מן העתיד לחיבור שלם יותר בין האיש לאשה. אמנם כמו תמיד, בתחילה מגיעים פירות של בוסר, הרוחות החדשות של עליית מעמד האשה מערערות את יציבות מוסד המשפחה, ורבים מאוד נותרים בודדים ואומללים. במוסר הישן שייצב את המשפחה במשך דורות הם מואסים, ובלא תורה, הם לא מצליחים ליצור זוגיות נאמנה ומקודשת.", + "אבל הזוכים להיות נאמנים לערכי התורה ולהוראות ההלכה מצליחים לקיים את ברית הנישואין בנאמנות, תוך שהם זוכים לטעום מן הפירות הטובים שמתחילים להתגלות עם התקדמות תהליך הגאולה. אמנם המבנה הבסיסי של הקשר שבין האיש לאשתו, שיסודו במצוות התורה, לא ישתנה. על האיש מוטלת המצווה לחזר אחר בת זוגו, לקדש אותה לאשה, לשמח אותה במצוות עונה ולקיים את מצוות פרו ורבו, והמצווה על האשה להצטרף אליו. אלא שככל שנתקדם יותר, יתברר שעל ידי יכולת הקליטה, האשה מסוגלת לפתח את יוזמת האיש למדרגות הרבה יותר עמוקות, גבוהות ורחבות, ולהשפיע יותר ברכה לבעלה ולעולם. אז יתברר שגם בשלב שבו האיש יוזם, האשה, ברצונה הטוב, מניעה אותו ליזום. וגם בשלב שבו האשה מפתחת, האיש בציפייתו והערכתו אליה, מניע אותה לזה. אז יתגלה גם הצד הגברי שבנשים, והצד הנשי שבגברים.", + "מבחינה הלכתית ומוסרית, ככל שמעמד האשה עולה בתהליך ההתפתחות ההיסטורי, ובתהליך ההתפתחות בתוך המסגרת הזוגית של כל זוג וזוג, כך על האשה להיות מודעת יותר לאחריות שלה לקיום ברית הנישואין. ובהקשבה עמוקה מאוד תגלה יחד עם בעלה צפונות מהמעמקים, וברגישות עדינות וענווה, תשתתף בתהליך בניין הקשר שביניהם. ועל ידי כך יזכו להרבות באהבה ושמחה, ויקיימו את מצוות עונה בשלימות, ויזכו לרוב ברכה ושלום.", + "והעולם יוקרן מאהבתם, וינוחם מהמתח שבין המינים. ואז התכונות הנשיות של ענווה וקבלה, השתוקקות וצימאון לקשר, תכונות שנראות לעיתים כנובעות מחולשה וחסרון מעמד, כמדבר שממה שאין לו קיום עצמי – יהפכו למקור ברכה לעולם כולו. \"כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה\" (ישעיהו נא, ג). \"וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה\" (שם נא, יא)." + ] + ] + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "פניני הלכה, שמחת הבית וברכתו", + "enTitle": "Peninei Halakhah, Simchat Habayit U'Virkhato", + "key": "Peninei Halakhah, Simchat Habayit U'Virkhato", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + } + ] + } +} \ No newline at end of file